מהו שהימין צריך להיות יותר גדול מהשמאל, בעבודה | פרשת נשא | במדבר | מאמרי שלבי הסולם - עפ"י סדר פרשות השבוע | כתבי רב"ש | הרב ברוך שלום אשלג | ספריית כתבי מקובלים -
אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ברוך שלום אשלג / כתבי רב"ש / מאמרי שלבי הסולם - עפ"י סדר פרשות השבוע / במדבר / פרשת נשא / מהו שהימין צריך להיות יותר גדול מהשמאל, בעבודה
הרב ברוך אשלג (1991-1907)

מהו שהימין צריך להיות יותר גדול מהשמאל, בעבודה

תשנ"א - מאמר ל"ט

1990/91 - מאמר 39

הזה"ק (נשא רט"ו ובהסולם אות קע"ד) כתוב שם וזו לשונו "מצוה זו, שיברך הכהן את העם בכל יום בזקיפת האצבעות, כי האצבעות נמצאות בסוד העליון, החמש של ימין יש להם חשיבות יתירה על אלו שבשמאל, משום שהימין חשוב יותר מן השמאל, ועל כן בהברכה שהכהן מברך את העם, צריך להגביה הימין על השמאל".

ויש להבין מהו ימין בעבודה, ומהו שמאל בעבודה, ומדוע ימין יותר חשוב מהשמאל.

ידוע שבסדר עבודת האדם, כשהוא רוצה להגיע לידי דבקות ה', שהוא ענין השתוות הצורה, היינו שיעשה כל מעשיו בע"מ להשפיע, יש להבחין ב' בחינות:

א) מצב של שלימות, היינו כל מה שהוא חושב ועושה, אין בזה שום חסרון.

ב) מצב של חסרונות, היינו כל מה שהוא חושב ועושה הוא מלא חסרונות.

ואנו צריכים לב' מצבים הללו. מצב של שלימות הוא לצורך לקבלת חיות שמחה והנאה מהמצבים שלו. כי בזמן שהאדם מרגיש חסרונות בכל מה שהוא עושה, אין לו ממה לחיות, כי האדם נברא בטבע שהוא צריך לקבל הנאה כל זמן שהוא חי. וזה נובע מסיבת מטרת הבריאה, שהיא מטעם "רצונו להטיב לנבראיו". (וזה מכונה בדברי האר"י הקדוש בשם "זווג להחיות העולמות", כי בלי חיות יהיה ביטול העולם. לכן ענין זה נקרא "זווג תמידי"). וזה יכול להיות רק אם האדם מסתפק במועט, והוא שמח בחלקו ממה שיש לו, והוא אומר שלא מגיע לו יותר משאר אנשים.

ובעבודה נקרא זה, שהוא אומר שהוא שמח בחלקו, ממה שה' נתן לו רצון וחשק לעשות משהו בקדושה. כלומר, שהוא שמח שהוא יכול לקיים תו"מ אפילו בלי שום הבנה ובלי שום כוונה. כי הוא אומר, שהוא רואה שיש אנשים, שגם דבר מועט, מה שהוא עוסק בתורה ועבודה, יש הרבה אנשים שגם זה אין להם. כמו בגשמיות, האדם שרוצה להסתפק במועט, הוא צריך להסתכל על אנשים, שהם חיים ושמחים למרות שאין להם אפילו חצי פרנסה ממה שיש לו. מזה הוא יכול להיות שמח בחלקו בגשמיות.

כמו כן אותו דבר נוהג ברוחניות. היינו שהוא שמח בחלקו, ממה שהוא רואה שיש אנשים שאין להם שום אחיזה בתו"מ. והוא שמח בזה שיש לו קצת אחיזה בתו"מ. ומזה הוא מקבל חיות, היינו שיכול להלל לשבח את ה' על מה שנתן לו קצת אחיזה בתו"מ. וצריכים לזכור, כי ענין התודה שהאדם נותן לה', הוא נמצא אז במצב של התקרבות לה', כי ענין תודה שאדם נותן הוא על ההוה והעבר. נמצא, שזה יכול להיות בשלימות.

מה שאין כן כשהאדם מתפלל לה' שימלא משאלות לבו, האדם צריך להתחזק בעת התפלה, ולהתחזק באמונה שה' הוא שומע תפלת כל פה, אחרת אין תפלתו יכולה להיות בכל הלב, היות שהוא צריך להאמין שה' שומע לכל פה. ואאמו"ר זצ"ל אמר, שהאדם צריך להאמין בעת התפלה במה שכתוב "כי אתה שומע תפלת כל פה", שפירושו של כל פה, אפילו פה שאינו ראוי, היינו שהוא מלא חסרונות ושאין לו שום זכיות, מכל מקום ה' עוזר לכולם, רק אם האדם מתפלל בכל הלב, היינו שהוא מאמין למעלה מהדעת במה שכתוב, שה' שומע כל פה, רק אז האדם יכול להתפלל בכל הלב, היינו בלי ספקות.

נמצא, שבזמן שהאדם עובד בבחינת השמאל, היינו שהוא מסתכל ורואה איך שהוא בעירום וחוסר כל, ורוצה שה' ימלא משאלותיו, אז קשה לו להאדם להאמין שה' יעזור לו, והוא צריך להתחזקות גדולה, שיוכל להתפלל בכל הלב. לכן מהתפלה על חסרונות אין האדם מקבל חיות, היות שהוא חי בספקות, כלומר, שהוא רואה כמה פעמים שהוא התפלל וכאילו חס ושלום אין ה' שומע תפלתו, לכן קשה לקבל חיות מתפלה.

מה שאין כן מבחינת ימין כנ"ל, שהוא הולך בדרך השלימות, שכל מה שהוא עושה הוא שבע רצון, ממה שיש לו זכיה שה' נותן לו משהו לעשות בתו"מ. ואז הזמן שאסור להסתכל על חסרונות, כי חיים לוקחים רק משלימות. לכן האדם צריך לתת כל כוחותיו, ולהסתכל איך שה' הוא שלם בכל המעלות, ולצייר לעצמו כל מיני ציורים שבעולם, איך שה' מנהיג את העולם בתכלית השלימות. וכמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך להאמין למעלה מהדעת, איך שה' מנהיג את העולם בתכלית הטוב ועונג, עד כדי שאין מה להוסיף עליה. והגם שהאדם מטרם שזכה לרצון להשפיע אין יכול לראות זה, מכל מקום הוא צריך להאמין שכך הוא.

נמצא לפי זה, בזמן שהאדם הולך בדרך השלימות ונותן תודה לה', אז האדם כבר יודע, אם הוא נותן תודה לה', הוא מטעם שכבר יש לו אמונה בגדלות ה' באיזה שיעור, ובגלל זה הוא נותן לו תודה, עבור שה' קרא לאיש שפל כמוהו, וה' רוצה שישמש אותו, היינו שיקיים את מצוותיו. כלומר, זה שהוא יכול לקיים משהו בתו"מ, הוא מטעם שה' נתן לו מחשבה ורצון לעשות משהו בתו"מ. זהנקרא שה' קרא להאדם ואמר לו, אני נותן לך רשות לכנס בהיכל הקדושה ולעשות לי איזה שרות.

נמצא, שהתודה, מה שהאדם נותן על העבר ועל ההוה, כבר אין לו ספיקות. כי אחרת, אם האדם לא הולך הכל למעלה מהדעת, אין כח ביד האדם לתת תודה לה'. מה שאם כן בתפלה, הוא על שם העתיד, אז הוא לא יודע בבירור שה' יעזור לו, כי אין האדם יכול לומר שום דבר על מה שיהיה בעתיד.

ובהאמור יוצא, הגם שהאדם צריך לעבוד הן בבחינת ימין והן בבחינת שמאל, שפירשנו ש"הימין" נקרא שלימות, שזה צריך להיות דבר תמידי, כי רק משלימות האדם יכול לקבל חיות כנ"ל, אבל משלימות אין האדם יכול להוליד מדרגה יותר גבוהה. היות שאין לו חסרון, אם כן מי אומר שהוא צריך ללכת קדימה, שזה נקרא, שהוא צריך להוליד בחינת מדרגה יותר גבוהה (שזה נקרא בדברי האר"י הקדוש "זווג להולדת נשמות". וזווג זה אינו תמידי, רק בעת עליה). כלומר שענין שלימות, המכונה שהוא עוסק בבחינת חסד, הגם שהיא מעשה בלי כוונה, אצלו זה חשוב והוא שמח בחלקו, כי מזה האדם מקבל חיות. (וכנ"ל שזה נקרא "זווג להחיות העולמות", שהוא בחינת חסדים מבחינת "כי חפץ חסד הוא ואינו צריך לשום דבר", אלא הוא שמח בחלקו. וזהנקרא "זווג תמידי").

אבל בכדי להגיע למדרגה יותר גבוהה, שזה נקרא "יחוד להולדת נשמות", כנ"ל, כי ענין הולדת נשמות יכול להיות רק מחסרונות ולא משלימות כנ"ל, זהו על דרך מה שכתוב בזה"ק "הבא לטהר", שפירושו, האדם בזמן שהוא רואה שהוא טמא, היינו שהוא מונח תחת שליטת הרצון לקבל, שזוהי הטומאה שיש בלב האדם, והוא עושה כל המעשים ואינו יכול לצאת משליטת הרצון לקבל, אז הוא מתפלל לה' בכל הלב, שיעזור לו, ומתקיים מה שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו", ושואל הזה"ק "במה", והשיב "בנשמתא קדישא".

הרי אנו רואים, שדוקא מחסרונות יכולים להוליד בחינת נשמה, היינו מתפלה מעומק הלב. ובזה יש לפרש דברי האר"י הקדוש, שהזווג להולדת נשמות אינו תמידי אלא דוקא בזמן עליה, שפירושו, בזמן שהאדם רוצה לעלות בדרגה ולהשיג כל פעם נשמה יותר גבוהה, אז הוא צריך לחפש בעצמו איזה חסרון בכדי למלאות חסרונו. וזה דוקא בזמן שדורש עזרה מה', זה גורם הולדת נשמות חדשות. היינו, דוקא בזמן שאינו מסתפק במועט והוא מרגיש בחסרונו, זה גורם שיתנו לו מלמעלה נשמה יותר, עד שמשיג את נרנח"י שבנשמתו.

ובהאמור יוצא, שענין ימין היינו שלימות, הדרך הזו צריכה להיות תמידית, היות שהאדם צריך לעשות הכל עם חיות. ומחסרון אין לאדם שמחה, שיהיה בידו לקבל חיות מזה שהוא בעל חסרון. ובגלל זה שמאל, שהוא בחינת חסרון, שמזה אין האדם מקבל חיות, היות שבזמן שהאדם רואה שהוא בחסרון, אם כן במה יש לו לשמוח. לכן באופן כללי ותמידי האדם צריך להיות בקו ימין. ורק קצת זמן מזמנו שהוא רגיל לתת לתורה ועבודה, האדם צריך לקבוע שעה מיוחדת, היינו לא שעה שהוא נמצא במצב הירידה, אלא דוקא בזמן עליה, אז יהיה בטוח שלא יפול למצב של עצבות, בזמן שהוא יראה את חסרונותיו.

אלא אז הוא יהיה מחוזק, שיעלה בידו לתת תפלה מעומק הלב, היינו שכח הבטחון יאיר לו בזמן התפלה, שה' הוא שומע תפלת כל פה. אולם בשאר שעות עבודה הוא ילך רק בדרך ימין כנ"ל, היות שבדרך ימין אדם נמצא בשלימות עם ה', לכן הוא מקבל אז מבחינת אור מקיף, שאומר האר"י הקדוש, שהאור מקיף מאיר מרחוק, שפירושו, אמר אאמו"ר זצ"ל, שאפילו שהאדם נמצא עדיין מרחוק מבחינת השתוות הצורה, היינו שאפילו האדם עוד לא זכה להרצון להשפיע, מכל מקום מאיר לו האור מקיף ומזה האדם מקבל חיות ושמחה, מה שאין כן השמאל הוא להיפך.

ובהאמור יש לפרש מה שכתוב (פנחס שלישי) "לאלה תחלק הארץ בנחלה במספר שמות, לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו". מפרשי התורה שואלים, אם כתוב "לרב תרבה נחלתו", מובן מאליו "ולמעט תמעיט", אם כן מדוע כתוב כפל הלשון לגבי המיעוט. ויש לפרש זה על דרך העבודה, ידוע שבדרך העבודה לומדים הכל באדם אחד, היינו "לרב תרבה" "ולמעט תמעיט" הכל נוהג באדם אחד.

ויש לפרש זה, מהו "רב" ומהו "מעט". כי "רב" יש לפרש שלימות ו"מעט" נקרא חסרון. וכפי שלומדים, שקו ימין נקרא שלימות, לכן קו ימין נקרא "רב", כנ"ל שהאדם אומר, כל מה שיש לי קצת אחיזה בעבודה, הוא מאמין שה' נתן לו את המחשבה ורצון לקיים תו"מ, והוא אומר, שהוא לא חשוב יותר משאר אנשים. אלא כמו שהוא עצמו, מטרם שהתחיל לעבוד בקו שמאל, היה לו חיות ותענוג בעת עבודה מה שהוא עשה, הוא ידע שזה חשוב מאוד ובטח הוא יקבל תמורת זה שכר גדול.

גם עכשיו, שהתחיל ללכת בקו שמאל, הוא צריך להיות בחינת שפל, כמו שכתוב "מאוד מאוד הוי שפל רוח", היינו גם לאחר שכבר התחיל בקו שמאל, לראות את חסרונות שלו, מה שהקו שמאל מראה לו, שזה קבל מבחינת "ויגבה לבו בדרכי ה'". אבל עתה שהוא עובד בבחינת הימין, שהוא צריך להשפיל עצמו, זוהי עבודה גדולה, מטעם שהם נקראים "ב' כתובים המכחישים זה את זה". מה שאין כן בזמן שהיה הולך בקו אחד.

אבל כך הן דרכי ה'. והאדם צריך להאמין באמונת חכמים, שכך הוא סדר העבודה. נמצא, שיש הבדל עצום בבחינת עבודה, בין שעבודתו היא בבחינת ימין או שעבודתו היא בקו אחד. אבל לפי מה שאנו לומדים, אנו צריכים לב' קוים. ושניהם לא יכולים להיות בזמן אחד, בנושא אחד. אלא שיכולים להיות בזה אחר זה. ותהיה עכשיו השאלה, אם אנו צריכים לב' קוים, וצריכים לתת זמן מסוים לימין ולזמן מסוים לשמאל, נשאלת השאלה, כמה זמן מעבודתו הוא צריך ללכת בקו ימין וכמה זמן הוא צריך ללכת בקו שמאל.

ובהאמור יש לפרש מה שכתוב "לרב תרבה נחלתו". "לרב" היינו לבחינת עבודה הנקראת שלימות וקו ימין, שזה נקרא "רב" כנ"ל, שהוא בחינת שלימות. "תרבה נחלתו" היינו שתרבה בזמן שתתן לקו ימין הרבה זמן מזמנך שאתה עוסק בתו"מ.

וזה שכתוב "ולמעט תמעיט נחלתו" יהיה הפירוש "ולמעט" היינו לבחינת חסרון, הנקרא קו שמאל, ששם האדם מתחיל לעשות חשבון, מה הרויח בזה שעזב את הקו אחד ונכנס לעבודה דלהשפיע. והוא רואה, שלא די שלא התקדם בעבודה, אלא הוא הלך אחורה, כלומר שאין לו עכשיו החיות והשמחה שהיו לו בזמן שהיה הולך בקו אחד. והגם שנותן תפלה, שה' יתן לו את כח של רצון להשפיע, אבל הוא רואה, שכבר התפלל הרבה תפלות על זה ולא משגיחין עליו מלמעלה חס ושלום, והרבה פעמים הוא רוצה לברוח מהמערכה. והגם דעבודה דקו שמאל הוא דבר חשוב, כנ"ל, שענין לידות נשמות באות דוקא מקו שמאל, מכל מקום צריכים להאמין באמונת חכמים, ש קו שמאל יכולים לעסוק בו דוקא בזמן עליה, שאז אדם מחוזק ויכול להתגבר על השמאל ע"י תפלה. אבל לזמן מועט, כמו שכתוב "ולמעט תמעיט נחלתו",שפירושו של "תמעיט" שלא תתן לו הרבה מזמן עבודה שלך.

נמצא, שמילת "מעט" יש ב' פירושים:

א) מעט, היינו חסרון, כדוגמת שאומרים, לאדם הזה יש מעט פרנסה.

ב) מיעוט זמן.

נמצא מה שכתוב "ולמעט תמעיט", "ולמעט" היינו חסרון, מיעוט בעבודה דלהשפיע ו"תמעיט" הוא מיעוט בזמן. ובהאמור יש לפרש, מהו שהימין צריך להיות יותר גדול מהשמאל בעבודה, וגם מה שאומר הזה"ק "שהכהן מברך את העם, צריך להגביה הימין על השמאל", יש לפרש כנ"ל, שענין ימין מראה על שלימות, שהיא בחינת חסד, שפירושו של חסד, שאין הוא צריך שום דבר, רק לתת. לכן בזמן שהאדם מרגיש את שפלותו, ואומר שה' עושה חסד עמו, בזה שנתן לו קצת אחיזה בתורה ועבודה, הוא נותן על זה תודה לה'.

לכן הכהן המברך את העם כשמדברים בבחינת עבודה, שכל ענינים נוהגים באדם אחד, לכן "הכהן" נקרא העובד ה'. "מברך את העם" היינו את האדם עצמו, הנקרא "העם" בעבודה, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין ל"ז) לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר "בשבילי נברא העולם". לכן בעבודה לומדים את כל העולם באדם אחד. "צריך להגביה הימין על השמאל", בכדי לדעת שהימין יותר חשוב מהשמאל, היינו הגם שמהשמאל זוכים להולדות נשמות חדשות, כנ"ל.

ומכל מקום, בזמן שהאדם עוסק בחסרונות, אין האדם יכול לקבל חיים מזה, לכן צריך האדם לעבוד גם בימין. ובא הזה"ק להשמיענו, כי עיקר זמן הוא צריך לתת עבור הימין. וזה שאומר ש"הכהן צריך להגביה הימין על השמאל", מטעם שהימין הוא יותר חשוב. ובזהר (פקודי דף רי"א ובהסולם אות תרפ"ג) אומר וזו לשונו "כי העיקר הוא שהשמאל לא יהיה גדול מן הימין". וזה סוד שאמרו חז"ל (יבמות ס"ג) "נחות דרגה נסיב איתתא" (שהאדם צריך לרדת מדרגתו בכדי לקבל אשה).

ושם הוא מדבר מדרך המדרגה בעולמות העליונים. וכעין זה שהוא למעלה במדרגות עליונות, כך נהוג גם כן למטה בעבודת האדם, אפילו עוד בטרם שזכה לפקיחת עינים בתורה. ושם הפירוש "שמאל" היינו בזמן שמאיר אור החכמה, שזה בכלים דקבלה. ובטח שזה צריך להיות בע"מ להשפיע, ועוד לא קבל את הימין, שהוא אור דחסדים. ונקרא "שמאל" מטעם שכל דבר שיש שם חסרון נקרא "שמאל".

אז דרך התיקון היא, שאור דחסדים הנקרא "ימין", צריך להיות יותר גדול מאור החכמה. היינו, שאור החכמה אסור לקחת יותר מחצי מדרגה. ואור דחסדים, שהוא ימין, שהוא שמירה לאור החכמה שישאר בע"מ להשפיע, צריך להיות יותר גדול מאור החכמה. ואז יתקיים אור החכמה בהמדרגה. וזהו כנ"ל, שהכהן, בעת שהוא מברך, יגביה הימין על השמאל, היינו שהחסד צריך להיות יותר חשוב מהשמאל.

וזה שכתוב "וזה סוד נחות דרגה נסיב איתתא", שפירושו, בזמן שהאדם הולך לקבל את אור החכמה, שהיא בחינת מלכות, שמלכות נקראת "חכמה תתאה", שלא יקח אותה במצב גדלותה. אלא "נחות דרגה", שהאדם צריך להשתדל, בעת שהולך לקבל את אור החכמה, הנקראת אשה, שהיא מלכות כנ"ל, שהיא כבר תהיה במצב ירידה, היינו שאין לה אלא חצי ממה שהיה לה. ואז הוא יכול לקבל חסדים, שהחסדים יהיו יותר מהחכמה. ואז יתקיימו. וזהו "נחות דרגה נסיב איתתא".

ובהאמור יש לפרש מה שכתוב (סנהדרין מ"ד ע"ב) "אמר ר' אלעזר, לעולם יקדים אדם תפלה לצרה", שיש לפרש כנ"ל, שאין האדם נכנס לעבודת השמאל מטרם שעבד מקודם בבחינת ימין, הנבחנת לבחינת שלימות. זאת אומרת, שלא חסר לו כלום, אלא הוא מודה ומשבח לה' בזה שנתן לו קצת אחיזה בעבודת ה', ואח"כ הוא נכנס לעבודת השמאל. אז הוא רואה, שהוא נמצא בצרה, היינו שאין לו לא תורה ולא עבודה כמו שמתאים לעובד ה'. והוא מרגיש אז איך שהוא מרוחק מאהבת ה', דהיינו לעבוד בשבילו, היינו לעבוד רק על הכוונה להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא כלום לתועלת עצמו. והוא רואה אז איך הגוף מתנגד לזה. והוא לא רואה, שתהיה פעם, שכן יוכל לעשות משהו רק להשפיע.

נמצא, שבזמן שהוא נכנס בדרך השמאל, זאת נקראת בחינת "צרה", ואין לו עצה אלא לתת תפלה לה', שה' יעזור לו, שיתן לו את הרצון להשפיע, המכונה "טבע שני", שאז היא התפלה מעומק הלב, וה' שומע תפלתו.

ובהנ"ל יש לפרש מה שאמרו חז"ל "לעולם יקדים אדם תפלה לצרה", היות שיכול להיות בעת שיבוא לעבוד בבחינת השמאל, ויראה באיזה מצב של שפלות שהוא נמצא, ויכול לבוא חס ושלום לידי יאוש, היינו שירצה לברוח מהמערכה, שזה נקרא "צרה", הוא צריך להקדים תפלה, כלומר הוא צריך מקודם לראות, אם יהיה בידו כח להתפלל, בזמן שהוא יהיה במצב של צרה, אחרת אסור לו להכנס בעבודת קו שמאל. וזהו שאמרו, ש"הכהן המברך את העם צריך להגביה הימין על השמאל", היינו כנ"ל, שהימין צריך להיות גדול מהשמאל, היינו שצריך לחכות לזמן המוכשר לצאת מעבודת הימין לעבודת השמאל.

וצריכים לזכור, שענין עבודת הימין, שנקראת "שלימות", היא עבודת הכלל, שהיא העבודה בבחינת המעשה, היינו שמקיים תו"מ מטעם מצות ה' ובכדי לקבל שכר בעוה"ז ובעוה"ב. וזאת נקראת "עבודה בבחינת המעשה". אבל על הכוונה דע"מ להשפיע, שזאת נקראת "עבודת השמאל", בזה הוא לא נוגע. לכן האדם מרגיש שלימות בעת העבודה. ועבודה זו של השלימות נקראת "קו אחד". ואותה עבודת הכלל של שלימות, בזמן שהוא התחיל לעבוד בבחינת הכוונה, אותו קו אחד, היינו בחינת המעשה של הכלל, מקבלת שם אחר, הנקרא עתה "קו ימין". לכן קשה עכשיו לעבור לעבודה של קו השלימות, של בחינת המעשה, בזמן שמקבל שם חדש "ימין".

חזרה לראש הדף
Site location tree