רכוש הפרטי של אדם מהו
תשמ"ז - מאמר כ'
1986/87 - מאמר 20
הזהר הקדוש (קרח דף ב', ובהסולם אות ד') מפרש את הכתוב "ויקח קרח". "שואל, מהו "ויקח". ומשיב, לקח עצה רעה לעצמו, כל הרודף אחר שאינו שלו, הוא בורח מפניו. ולא עוד, אלא מה שיש לו, נאבד ממנו. קרח רדף אחר שאינו שלו, שלו אבד והאחר לא הרויח".
ויש להבין על דרך העבודה, מהו הדבר שיכולים לומר, שזה שייך להאדם. כלומר, שיכולים לומר, שזה שלו. ומהו הדבר שרוצים לומר עליו, שאינו שלו. כי הזה"ק אומר על קרח, שרדף אחר דבר שאינו שלו, וגם שלו אבד. מה מרמזים לנו אלה הדברים בדרך העבודה, בכדי שהאדם ידע לשמור את עצמו מעונש של קרח.
ידוע כי עיקר חידוש הבריאה הוא הרצון לקבל, כמו שכתוב (תע"ס, הסתכלות פנימית חלק א'), "שרצונו להטיב לנבראיו, שהוא הקשר בין הבורא להנבראים, שברא בחינת חסרון, כלומר בחינת רצון וחשק שישתוקק לקבל הנאה ותענוג, אחרת אי אפשר להנות משום דבר".
ידוע שאסור לדבר מלפני הבריאה. אלא כל מה שאנו מדברים, הוא רק מבחינת "ממעשיך הכרנוך". זאת אומרת, מה שישנם בנבראים אנו מדברים. אבל מדוע ה' עשה כך, מציאות כזאת, הלא הוא היה יכול לעשות אחרת, מזה אסור לנו לדבר.
ואנו רואים את הטבע, שיש בבריאה, שאי אפשר להנות משום דבר אם אין השתוקקות להדבר. ועוד יותר מזה, שהשתוקקות להדבר היא קובעת את שיעור ההנאה של התענוג, שיכולים להנות מהדבר שאנו משתוקקים.
ומשום זה אנו מיחסים את הכלי הזה, הנקרא "רצון לקבל הנאה ותענוג", כלי שהקב"ה עשה. ועל הכלי הזה אין לנו רשות ויכולת לבטל אותה, ולקלקל את הרצון לקבל הזה. ואחר שיצא הכלי הזה, וקבל את השפע מה שהבורא רצה לתת לה, הכלי הרגישה, שהשורש הוא המשפיע, והכלי היא המקבלת, שאין כאן השתוות הצורה. לכן חשקה הכלי להיות משפיע, כדוגמת השורש שלה. ועשתה צמצום על מידת קבלה. באופן שהכלי יהיה בחינת מקבל, והמאציל יהיה בחינת המשפיע. אלא אמרה, שהיא לא תקבל שום דבר, אלא בשיעור שהיא יכולה לקבל בע"מ להשפיע.
הכלי הזה, שמקבלת רק על אופן בע"מ להשפיע, אנו מיחסים להנברא, מטעם שזוהי פעולה הפוכה ממה שהבורא ברא. הבורא ברא, שהתחתון כן יקבל, שזוהי מטרת הבריאה, הנקראת "רצונו להטיב לנבראיו", שהנבראים יהנו. והתחתון עושה פעולה הפוכה, שהוא רוצה, שהבורא יהנה. וזה המודד שלו, ולא חושב על עצמו, על מה שהוא יהנה. ובכל עשיה ועשיה הוא עושה חשבון, אם כדאי לעשות הפעולה הזאת או לא.
כלומר אם תצמח מזה נחת רוח להבורא, הוא יעשה את הדבר. ואם הוא לא רואה, שמזה תצא נחת להבורא, הוא מונע עצמו מלעשות את הפעולה. זאת אומרת, כל החשבונות שהוא עושה לפני כל מעשה, הם לפי שיעור, שתהיה לו היכולת להנות להבורא.
והשפע המתפשט על כלי זה, הנקרא "בעמ"נ להשפיע", נקרא "אור הקו". פירוש, שהאור מאיר לפי קו ומידה, שהמקבל יכול לכוון בע"מ להשפיע, שהיא בחינת השתוות הצורה. אבל על הנאת עצמו, על זה הוא לא מסתכל, מסיבת שהוא רוצה בדביקות. ולכן יוצא מזה, שכל רבוי עולמות ופרצופים וספירות נעשו מסיבת המקבלים.
פירוש, בזמן שהאור היה מאיר בכלי של הבורא, הנקרא "רצון לקבל בע"מ לקבל", המכונה "מלכות", הכלי הזה היתה בו היכולת לקבל את הטוב ועונג, שהיה במחשבת הבריאה. כי בטח בשיעור הטוב ועונג שרוצה לתת, בשיעור זה ברא את גדלות הכלי. וממילא קיבל כל האור, ולא היה שם רק אור אחד פשוט, כמו שכתוב בספר "עץ החיים", ש"לפני הצמצום היה אור העליון הפשוט ממלא כל המציאות".
כלומר, שכל השפע שרצה לתת, קבלה המלכות, המכונה "רצון לקבל", היות שהכלי זו באה מהמאציל. לכן בטח עשה הכלי בשלימותה, שתוכל לקבל מה שרוצה לתת. מה שאין כן אח"כ, שמלכות אמרה, שאינה רוצה לקבל על הכלי של הבורא, אלא יש לה כלי משל עצמה, היינו מה שהיא עשתה. והיות והתחתון, שהוא הנברא, אין לו היכולת לעשות כלי כמו הבורא, בבת אחת, אלא התחתון הוא מוגבל במה שהוא צריך לעשות, לכן הכלי הזה נעשה לאט לאט. היינו לפי שיעור שיכולים לכוון בע"מ להשפיע.
ומזה יוצאות לנו הרבה מדרגות. כלומר, שהאור מאיר לפי הכשרת הכלים של התחתונים. וכעין זה הוא מפרש (תע"ס חלק א'), מה שהעץ חיים אומר, שהאור נתפשט לאט לאט. הוא שואל "איך שייך לומר "לאט - לאט" ברוחניות, הלא אין שם זמן, ו"לאט -לאט" משמע ענין של זמן". הוא מפרש שם ב"אור פנימי", ש"לאט - לאט" הכוונה, שאין האור מתפשט בבת אחת, אלא בהבחן מדרגות, לפי מה שהתחתונים יכולים לקבל בע"מ להשפיע. זה נבחן "לאט לאט". ובהאמור יוצא, שיש לנו ב' כלים:
א) הכלי, מה שאנו מיחסים להבורא. שהוא הכלי, הנקרא "רצון לקבל בע"מ לקבל". והכלי הזה יצאה בשלימותה, כי מצד הבורא יש לה שלימות.
ב) הכלי, מה שאנו מיחסים להנברא. שהוא הרצון להשפיע. והכלי הולכת ונתקנת לאט לאט, מסיבת שאין התחתונים מסוגלים לעשות את הכלי הזה בבת אחת.
ויש לדעת, כי כל עבודתינו מתבססת רק על נקודה אחת, כלומר שהתו"מ, שאנו מצווים לקיים, הוא בכדי להשיג את הכלי, מה שאנו צריכים לעשות. והכלי הזה יכולים לעשות רק בסגולת תורה ומצות. כמו שאומר רבי חנניה בן עקשיא "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר, ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר". וכמו שכתוב בספר "פתיחה לחכמת הקבלה" "ונודע שזכות הוא מלשון הזדככות. והוא על דרך שאמרו חז"ל, לא נתנו מצות, אלא לצרף בהן את ישראל".
נמצא, שרק כלי אנו צריכים לעשות, הנקרא "כלי דהשפעה". ויותר לא חסר לנו. וזהו כמו שכתוב "וברכתיך בכל אשר אתה תעשה". פירוש, שענין "עשיה" הכוונה על הכלי. ובאם אנו נעשה את הכלי, אז הקב"ה ימלא אותו עם ברכה, היינו שפע, המכונה "רצונו להטיב לנבראיו".
והכלי דהשפעה מוכן לנו בין במוחא ובין בליבא. וזהו מסיבת, שהבורא נתן לנו כלי לקבל. ומשום זה יש לנו חשק להבין כל דבר עם השכל שלנו. כי הרצון הזה נתן לנו חשק לדעת חכמות. וזה גורם לנו חשק להבין את התורה והמצות. אבל יחד עם זה, יש לנו חשק להבין את ההשגחה העליונה, שהאדם נותן חשבון לעצמו, איך הקב"ה מתנהג עמו בבחינת השגחה של טוב ומטיב.
וכאן צריכים להאמין למעלה מהדעת. והיות שנקבע בהגוף רצון להבין ולהשכיל, מובן מאליו, שנתעורר בהאדם רצון להבין דרכי ה'. אבל הרצון הזה להבין ולהשכיל, נאמר על התורה ולא על ההשגחה העליונה. כלומר, שאנו צריכים עם הרצון להבין כל דבר, עם הכח הזה, רק על בחינת תורה ולא על ההשגחה העליונה.
ואאמו"ר זצ"ל אמר פעם פשט, על מה שאנו אומרים בברכת "אשר יצר את האדם וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים. גלוי וידוע לפני כסא כבודך, שאם יפתח אחד מהם, או יסתם אחד מהם, אי אפשר להתקיים ולעמוד לפניך". אמר, ההבדל בין "נקבים" ל"חלולים" הוא, שנקב צריכים לסתום, אבל חלל צריך להישאר חלל.
פירוש הדברים, היות שיש בחינת "חוק" ו"משפט". "חוק" נקרא, שצריכים לקבל את הדבר בבחינת חוק למעלה מהדעת. וזו היא בחינת אמונה, שקבלת אמונה צריכה להיות למעלה מהדעת. נמצא, שחסרון ידיעה, והבנה, ושכל שבדבר, נשאר בבחינת חלל ריק בלי דעת. וכל פעם האדם צריך להיות נזהר, שהחלל הזה לא יתמלא.
וזהו מה שאנו אומרים בברכת "אשר יצר": "אם יסתם אחד מהם, אי אפשר להתקיים". אלא שחלל, היינו מקום חסרון דעת, אסור להתמלאות, אלא תמיד צריכים ללכת בלמעלה מהדעת. וזה נקרא בחינת "מוחא בע"מ להשפיע".
מה שאין כן בחינת משפט, שהוא בחינת תורה, כאן דוקא המקום שהאדם צריך להשתדל ולעשות מה שביכולתו, בכדי להבין את התורה. כי תורה נקראת "שמותיו של הקב"ה". ומוטל עלינו להבין ולהשיג. וכאן, בתורה, החסרון שנקרא "נקב", צריכים לסתום. כלומר שלא יהיה שום חסרון. "וכל המרבה הרי זה משובח".
ומשום זה אנו אומרים "שאם יפתח, אי אפשר להתקיים". הכוונה "אם יפתח", כלומר ש"הנקב" יפתח, שיהא נקב וחסרון בהבנת התורה. אז אין להאדם קיום והעמדה, אלא שצריך תיכף לראות, שהחסרון הזה יתמלא עם אור התורה, "כי המאור התורה הוא המחזירו למוטב", שהוא הכלי הראוי לקבל את השפע העליון. ואחר זה בא אליו האור המלובש בתורה, המכונה "תרי"ג פיקודין", כמו שכתוב בהקדמת ספר הזהר (דף רמ"ב).
אבל מסדר העולם הוא להיפך. כלומר, את העול מלכות שמים, שצריכים לקבל למעלה מהדעת, דוקא כאן כל אחד רוצה להבין את ההשגחה של הבורא עם הבריות, ורוצים להבין בתוך הדעת. מה שאין כן לגבי תורה, כאן מסכימים ללכת למעלה מהדעת, ולא נותנים לב להבין כל צרכו.
בזהר (חקת, דף א' ובהסולם אות ב') כתוב "זאת חקת התורה". וכתוב "וזאת התורה" ולא כתוב "חקת". "וזאת התורה" הוא להראות שהכל הוא ביחוד אחד, ולכלול כנסת ישראל, שהיא המלכות, בהקב"ה, שהוא ז"א, שימצאו הכל אחד בלא פירוד. "וזאת" הוא כלל ופרט יחד, דהיינו דכר ונוקבא יחד. כי ו' הוא דכר, דהיינו ז"א, שהוא כלל. "זאת" היא נוקבא, דהיינו המלכות, שהיא פרט. אבל זאת בלא תוספת ו', היא חקת התורה, ודאי שהיא המלכות, הנקראת "חוקה". ובאה מז"א, שנקרא תורה, והיא רק דין התורה, גזירת התורה, שהיא המלכות".
ויש להבין מהו הפירוש, שז"א נקרא "תורה", ונקרא "כלל", ונקרא "דכר", ונקרא "ו'". מה שאין כן מלכות נקראת "דין תורה", ונקראת "גזירת התורה", ונקראת "פרט", ונקראת "נוקבא", ונקראת "כנסת ישראל".
ובהאמור לעיל יכולים לפרש, שהקב"ה נקרא בשם "ז"א", כפי מה שאומר האר"י ז"ל, שהנהגת העולם היא בבחינת ז"א ומלכות, שז"א נקרא "כלל", היינו שממנו נמשך הכל. אבל המקבל ממנו הוא לוקח תמיד רק פרטים. כלומר, שכל פעם מתגלה ממנו חלק מהכלל לתוך הפרטים. ומצד זה נקראת מלכות "כנסת ישראל", שכונסת בתוכה כל פעם חלקים מישראל, הנקרא "ז"א". וזהו מצד שמלכות היא המקבלת שפע מז"א.
אבל יש עוד פירוש, שמלכות נקראת "כנסת ישראל" על שם שהיא כלל של כל הנשמות. ומבחינה זו יש לפרש, שמלכות לוקחת שפע מז"א ומשפעת לנשמת ישראל. אבל יש להבחין בין השפעת ז"א, המכונה "תורה", לבין השפעת מלכות, המכונה "דין תורה" או "גזרת התורה", שנקראת "חוקה".
ידוע שמלכות נקראת "אמונה", היינו שמלכות שמים צריכים לקבל בתור חוק למעלה מהדעת. כי כך היא גזירת התורה, שיקבלו האמונה למעלה מהדעת, כנ"ל. וזהו כנ"ל, היינו שהיא בחינת "מוחא". כמו כן בבחינת "ליבא" גם כן צריך להיות למעלה מהדעת, ולא להסתכל מה שהגוף מסביר לנו, מה שכדאי לנו לעשות ומה לא. אלא הכל מוכרח להיות למעלה מהדעת.
מה שאין כן תורה, היא בחינת כלל. כלומר, שהכל נמשך ממנו. שפירושו, הבחינה דלהטיב לנבראיו, שהיא הטוב והעונג, נכללת בהשפעתו. וגם הכח לקבל על עצמו למעלה מהדעת, נכלל גם כן בהמשפיע. כלומר, שז"א הנקרא בחינת "קוב"ה", הוא צריך לתת הכח הזה, שהתחתון יהיה לו כח להתגבר על הדעת שלו, וללכת למעלה מהדעת. כי כח זה נקרא "אור". וכל אור בא מהעליון. ורק הכלי שייך להתחתון. וכלי נקרא "חסרון". וחסרון שייך להתחתון. כלומר, אם התחתון מרגיש, שחסר לו הכח הזה, היינו שרוצה ללכת למעלה מהדעת, אלא שלא יכול, זה נקרא "כלי". ועל זה אמרו "אין אור בלי כלי". כידוע, ש"אין מילוי בלי חסרון".
מבחינה זו יכולים לכנות את ז"א בשם "כלל", היות שהוא כולל הכל. היינו הן בחינת האמונה למעלה מהדעת הוא נותן, והן בחינת התורה, הנקראת "שמותיו של הקב"ה". וכבר דיברנו מזה, שענין "שמותיו של הקב"ה" פירושו "את הטוב והעונג, המתגלה ע"י התורה", ששם הכללי של הקב"ה הוא "טוב ומטיב". ובהתורה מתבאר איך שכל אות ואות שבתורה מגולה שם אור מיוחד. ובחינה זו נקראת "אורייתא וישראל וקוב"ה חד הוא".
ובהאמור מובן לנו, מה שמכנה ז"א בשם "תורה", הוא מבחינת "שמותיו של הקב"ה". וזה נקרא "תורה שבכתב",ששם אין מה להוסיף ואין מה לגרוע. כי המשפיע, המכונה "הקב"ה", אין שם שום השגה. ומשום זה אין מה להוסיף או לגרוע. אלא כל מה שיש בהמשפיע, מתגלה בהמקבל. כלומר, בהמקבל ניכר מה שיש בהנותן.
אבל לא כל מה שיש בהנותן מתגלה בהמקבל, אלא כל פעם מתגלה פרט נוסף בהמקבל. ומשום זה המלכות, שהיא הכלי המקבלת, נקראת "פרט", וז"א נקרא "כלל". ומשום זה נקראת מלכות " תורה שבעל-פה", ש"פה" נקרא גילוי, שהוא מגלה מה שיש בתורה שבכתב, הנקרא "ז"א".
אולם מלכות נקראת "דין תורה". שפירושו, כי כל בחינת תורה המתגלה במלכות, היא לפי הדין, מה שמותר להתגלות. כלומר, היות שמלכות נקראת "מקבל", ועל כלי קבלה היה דין, שאסור לקבל רק בתנאי, לפי כמה שיכולים לכוון בע"מ להשפיע. ומשום זה במלכות נוהג ענין עליות וירידות.
ונקראת "חוקה", היות מבחינת אמונה הוא חוק בלי דעת. ואם נשאל לעצמנו, למה צריכה להיות אמונה בחינת חוק, על זה באה התשובה, שכך היתה גזירתו יתברך, שנעבוד אותו למעלה מהדעת. ולמה זהו חוק.
ומבחינה זו נקראת מלכות "גזירת התורה". שהתורה גזרה, שכך יהיה סדר העבודה, על בחינת עבודה למעלה מהדעת. וכמו שמביא רש"י על פסוק "זאת חקת התורה", "לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר, מה מצוה הזאת, ומה טעם יש בה. לפיכך כתוב בה, חקה, גזירה היא מלפני, ואין לך רשות להרהר אחריה".
לכן אין לשאול, מדוע רוצה הקב"ה, שנעבוד אותו למעלה מהדעת גם על זה. כלומר, גם על השאלה הזו באה התשובה, שהוא למעלה מהדעת, היות שהשכל הפשוט מחייב, אם העבודה שלנו תהיה בתוך הדעת, היינו שהגוף היה מבין את דרכי הנהגת ה' עם הנבראים, אז לא היה מקום לאפיקורסים ולחילוניים שיתרחקו מקדושה, אלא כולם היו עובדי ה'. ועל זה נאמר (ישעיה נ"ה) "כי לא מחשבותי מחשבותיכם, ולא דרכיכם דרכי, נאום ה'".
וזה שאומר הזה"ק, שלכן כתוב " וזאת עם ו'. להראות שהכל הוא ביחוד אחד, ולכלול כנסת ישראל, שהיא המלכות, בהקב"ה, שהוא ז"א. יש לפרש, שענין יחוד, ידוע שהוא השתוות הצורה. ומשום זה בזמן שהתחתונים עוסקים בתו"מ על הכוונה דלהשפיע, הם גורמים בזה, כל אחד בשורש נשמתו, שהוא המלכות, שתהיה בעמ"נ להשפיע, כדוגמת ז"א, שהוא נקרא, דכר, היינו משפיע.
וזה שאומר "ולכלול כנסת ישראל, שהיא המלכות, בהקב"ה, שהוא ז"א", שע"י זה מתגלה מה שיש בהכלל, שהוא ז"א המשפיע, בהמלכות, שהיא הנוקבא המקבלת. שע"י היחוד מתגלה כל פעם פרט במלכות. ומשום זה נקראת מלכות "פרט".
ובהאמור נבין מה ששאלנו, מהו הרכוש הפרטי, שעל זה יכולים לומר, שזה שייך לאדם לבדו. ולפי מה שהסברנו, שאין לאדם בעולמו אלא כלים שהוא עשה, הנקראים "כלים דהשפעה". רק זה שייך לאדם. אבל מה שנכנס בכלים דקבלה, זה לא שייך להאדם, היות שהכלי הזה הקב"ה עשה. לכן כל מה שנכנס בהכלים האלו גם כן לא שייך לאדם. ואין לאדם רק מה שהכניס בכלים דהשפעה. לכן קרח, שרצה לקבל בכלים שאינו שלו, היינו בכלים דקבלה, לכן גם כלים שלו, שהיו לו מהרצון להשפיע, גם כן אבד.