מבוא לספר הזוהר
קטעים נבחרים
א) היות, שעומק החכמה שבספר הזוהר הקדוש, סגור ומסוגר באלף מפתחות, ושפתנו האנושית, דלה ביותר מלהמציא לנו ביטוי נאמן ומספיק כדי לפרש דבר אחד שבספר הזה עד סופו. והביאור שעשיתי, אינו אלא סולם, לעזור להמעיין לעלות לגובהם של הדברים. ולהסתכל ולעיין בדברי הספר עצמו. לכן, מצאתי לנחוץ להכין את המעיין, וליתן לו דרך ומבוא, בגדרים נאמנים, איך להגות ולהשכיל בהספר.
ב) בראשונה צריך שתדע, שכל המדובר בספר הזוהר, ואפילו בדברי אגדה שבו, הוא ערכים של עשר ספירות, הנקראות כח"ב חג"ת נהי"מ [כתר חכמה בינה, חסד גבורה תפארת, נצח הוד יסוד מלכות], וצירופי ערכיהן. בדומה לכ"ב האותיות שבשפה המדוברת, שצירופיהן מספיקים לנו לגלות כל חפץ וכל חכמה. כן הערכים וצירופי ערכים שבעשר ספירות, מספיקים לגלות כל החכמה שבספר השמים.
אכן, יש בזה ג' גדרים, שצריכים להיזהר בהם מאוד, שלא לצאת חוץ מהם, בעת העיון בדברי הספר. ומתחילה אציע אותם בקיצור, ואח"כ אבאר אותם בהרחבה.
ג) גדר א'. כי יש ד' אופנים בדרכי ההשכלה, המכונים:
א. חומר,
ב. צורה שבחומר,
ג. צורה מופשטת,
ד. מהות.
ו כן הוא בהעשר ספירות, כמו שאבאר להלן. ותדע שבמהות, וכן בצורה מופשטת שבעשר ספירות, אין לזוהר עסק כלל. אלא רק בחומר שבהן. או בצורה שבהן, בעודה מלובשת בחומר.
ד) גדר ב'. בהיות, שכללות כל המציאות האלקית, בקשר עם בריאת הנשמות ודרכי קיומן, נבחנת לנו בג' הבחנות, שהן:
א. אין-סוף ברוך הוא,
ב. עולם האצילות,
ג. ג' העולמות, הנקראים בריאה יצירה עשיה [בי"ע].
תדע, שאין הזוהר עוסק, אלא בג' העולמות בי"ע. וכן בא"ס ב"ה ועולם האצילות, בשיעור שבי"ע מקבלים מהם. אבל בא"ס ב"ה ועולם האצילות, בבחינתם כשהם לעצמם, אין הזוהר עוסק בהם כלל.
ה) גדר ג'. היות, שיש בכל עולם ועולם מבי"ע, ג' בחינות:
א. העשר ספירות, שהן האלקיות, המאירות באותו עולם,
ב. נשמות, רוחות, ונפשות בני אדם,
ג. יתר המציאות שבו, המכונים מלאכים, לבושים, והיכלות, שלפרטיהם אין מספר.
תשכיל: שאע"פ שהזוהר מרחיב ביאור כל הפרטים שבכל עולם, מכל מקום צריך שתדע, ש עיקר דברי הזוהר, מרוכזים תמיד רק לבחינת נשמות בני אדם שבאותו עולם. ומה שמדבר ומבאר שאר הבחינות, אינו אלא כדי לדעת השיעור שהנשמות מקבלות מהן. ומה שאינו נוגע לקבלת הנשמות, אין הזוהר מדבר בהם, אפילו מילה אחת. לפיכך, אתה צריך להשכיל, בכל דבר המובא בספר הזוהר, רק במה שנוגע לקבלת הנשמה. [...]
יא) ויש להשכיל כאן, אלו ד' אופני המושכלות, המובאים לעיל בגדר הא', שהם:
א. חומר,
ב. צורה מלובשת בחומר,
ג. צורה מופשטת,
ד. מהות.
אלא, שאבאר אותם מקודם, בדברים המוחשים שבעוה"ז. למשל, כשאתה אומר: "איש גיבור, או איש אמיתי, או שקרן" וכדומה, הרי לפניך:
א. החומר שלו, דהיינו גופו,
ב. צורה מלובשת בחומר שלו, דהיינו גיבור או אמיתי או שקרן,
ג. צורה מופשטת. כלומר, כי תוכל להפשיט הצורה של גיבור, ואמיתי, ושקרן, מעל חומר האיש, ולהשכיל ג' צורות הללו כשהן לעצמן, בלתי מלובשות בשום חומר וגוף. דהיינו, להשכיל המידות של גבורה, ואמת, ושקר, ולהבחין בהן מעלה או גנות, בשעה שהן מופשטות מכל חומר.
ד. מהותו של האיש.
יב) ותדע, שאופן הד', שהוא מהות האיש, כשהוא לעצמו, בלי החומר, אין לנו תפיסה בו כלל. כי ה' החושים, והדמיון שלנו, לא יציעו לנו אלא גילוי פעולות של המהות, ולא כלום בעצם המהות. כי למשל:
חוש הראייה, מציע לנו רק צללים מן המהות הנראית, בערך התרשמותם מול האור.
ו חוש השמיעה, הוא רק כוח הכאה של איזה מהות באוויר. ואוויר הנדחה מכוחו, מכה על התוף שבאוזנינו, ואנו שומעים שיש איזה מהות בקרבתנו.
ו חוש הריח, הוא רק אוויר יוצא מהמהות ומכה על עצבי הריח שלנו, ואנו מריחים.
וכן הטעם, הוא רק תולדה מנגיעת איזה מהות בעצבי הטעם שלנו.
הרי, שכל ד' החושים האלו, אינם מציעים לנו, רק גילוים של הפעולות המסובבות מאיזו מהות, ולא כלום מן מהות עצמה.
ואפילו חוש המישוש, שהוא החזק מהחושים, המבדיל בין חם לקר, ובין מוצק לרך, הרי כל אלו אינם אלא גילוי פעולות שבתוך המהות, והמה רק מקרים של המהות. כי החם אפשר לקררו, והקר אפשר לחממו, והמוצק אפשר להפוך במלאכת הכימיה לנוזלים, והנוזלים לאווירים, דהיינו רק גזים, שכבר פקע לגמרי ממנו כל הֶבְחֵן מה' החושים, ועם כל זה, עוד המהות קיימת בו. שהרי, אתה יכול שוב להפוך את האווירים לנוזלים, והנוזלים למוצק.
הרי בעליל לעיניך, שה' החושים לא יגלו לנו שום מהות, אלא רק מקרים וגילוי פעולות מן המהות. ונודע, שכל מה שאינו בא אלינו במוחש, אינו בא גם בדמיון שלנו. ומה שלא יבוא בדמיון, לא יבוא לעולם במחשבה. ואין לנו דרך, איך להשכיל אותו.
הרי, שאין למחשבה תפיסה כלל במהות. ולא עוד, אלא אפילו מהותנו עצמנו, לא נודע לנו מה היא. כי אני מרגיש ויודע, שאני תופס מקום בעולם, ואני מוצק, ואני חם, ואני חושב, וכדומה מגילוי פעולות מהותי. אבל אם תשאלני, מה מהותי עצמי, שכל אלו הגילוים נמשכים ממנו, איני יודע מה להשיב לך. הרי, שההשגחה מנעה ממנו השגת כל מהות, ואנו משיגים רק גילוים ודימוים של פעולות, המתגלות מהמהותים.
יג) ואופן הא', שהוא החומר, דהיינו אלו הגילוים של פעולות, המתגלות מכל מהות. יש לנו בו תפיסה שלמה, כי הם מסבירים לנו בהספקה גמורה, את המהות, השוכנת בחומר. באופן, שאין אנו סובלים כלום, מחוסר השגה בהמהות כשהיא לעצמה, והיא לא חסרה לנו, כמו שלא תחסר לנו אצבע שישית לידנו. והשגת החומר, דהיינו גילוי פעולות של המהות, דיה ומספקת לנו לכל צרכינו והשכלותינו. הן להשגת ישותנו עצמנו, והן להשגת כל הישות שמחוץ לנו.
יד) אופן הב', שהיא צורה המלובשת בחומר. היא גם כן השגה מבוררת ומספיקה לגמרי. כי אנו משכילים אותה, מתוך ניסיונות ממשיים מעשיים, שאנו מוצאים אותם בהתנהגות כל חומר. ומבחינה זו, באה לנו כל השכלתנו הגבוהה, שאפשר לסמוך עליה לוודאות.
טו) אופן הג', שהוא צורה מופשטת. דהיינו, אחר שהצורה נתגלתה לנו פעם, בעודה מתלבשת באיזה חומר, יש כוח בדמיון שלנו להפשיט אותה לגמרי מן החומר, ולהשכיל אותה במופשט מכל חומר. כמו המעלות והמידות הטובות, הבאות בספרי המוסר. שאנו מדברים ממידות אמת, ושקר, וכעס, וגבורה, וכדומה, כשהן מופשטות מכל חומר. ואנו מייחסים להן מעלות או גנות, אפילו בשעה שהן מופשטות.
ותדע, שאופן הג' הזה, אינו מקובל על דעת המשכילים הזהירים. משום שאי אפשר לסמוך עליו במאה אחוזים. כי בהיותם נשפטים במופשט מהחומר, הם עלולים
לטעות בהם.
למשל, בעל המוסר האידיאלי [...] מרוב עסקו במעלת האמת כשהיא בצורתה המופשטת מהחומר, הנה אפילו בעת שיציל איזה אנשים ממיתה על ידי השקר שיאמר להם, יוכל להחליט בעצמו, שאפילו כל העולם ילך לאבדון, הוא לא יפליט דבר שקר בכוונה מפיו. ואין זה דעת תורה, שהרי "אין לך דבר, שעומד בפני פיקוח נפש"
(יומא, פ"ב).
אכן, אם היה משכיל הצורות אמת ושקר כבעת שהן מתלבשות בחומר, אז היה מובנם, רק בערך מועיל או מזיק להחומר. כלומר, כי אחר ניסיונות מרובים שהעולם נתנסה בהם, וראו רוב החורבנות והנזקים שאנשי שקר גרמו בדברי שִקרם, ואת רוב התועלתיות שאנשי אמת הביאו בשמירתם את עצמם לומר רק דברי אמת, באו לידי הסכמה אשר אין מעלה יותר חשובה ממידת האמת, ואין גנות כמידת השקר. ואם האידיאליסט היה מבין את זה, אז היה ודאי מסכים לדעת תורה, והיה מוצא, שדבר השקר, להציל אפילו אדם אחד ממיתה, הוא לאין ערך יותר חשוב, מכל גודלה ושִבחה של מידת האמת המופשטת.
הרי, שאין כלל ודאות, באותם המושכלות מאופן הג', שהן צורות מופשטות. ואין צריך לומר, בצורות מופשטות, שעוד לא נתלבשו באיזה חומר מעולם, שהשכלות כגון אלו, הן רק איבוד זמן בלבד.
טז) ואחר שנתבאר לך היטב אלו ד' האופנים: חומר, צורה בחומר, צורה מופשטת, ומהות, בדברים המוחשיים.
שנתבאר:
ש אופן הד', שהוא המהות, אין לנו תפיסה בה כל עיקר,
ו אופן הג', הוא מושכל, העלול לטעות,
ורק האופן הא', שהוא החומר, ו אופן הב' שהוא צורה מלובשת בחומר, הם בלבד ניתנו לנו להשגה ברורה ומספקת, מצד ההשגחה העליונה.
הרי תוכל להבין בעזרתם, גם במציאות העצמים הרוחניים, דהיינו בעולמות העליונים אבי"ע. כי אין לך פרט קטן בהם, שלא יהיה נחלק, על פי ד' אופנים הללו.
כי אם תיקח למשל איזה פרט בעולם הבריאה, הרי יש שם כלים, שהם גוון האדום, שאור הבריאה עובר על ידו לבני הבריאה, כנ"ל. והנה הכלי שבבריאה שהוא צבע האדום, הוא בחינת חומר, או עצם, דהיינו אופן הא'. ואע"פ שהוא רק צבע, שעניינו מקרה וגילוי פעולה שבעצם, מכל מקום כבר אמרנו, שאין לנו השגה במהות עצמו, אלא רק בגילוי פעולה מהמהות. ואת הגילוי פעולה הזה, אנו מכנים בשם עצם, או חומר, או גוף, או כלי, כנ"ל באות י"ג. ואור אלקי, המתלבש ועובר דרך הגוון אדום, הוא הצורה המלובשת בהעצם, דהיינו אופן הב'. כי על כן נראה האור עצמו, בבחינת אור אדום, שיורה על התלבשותו והארתו, דרך העצם, שהוא בחינת הגוף והחומר כנ"ל, דהיינו הגוון אדום.
ואם אמנם, תרצה להפשיט האור האלקי מהעצם, שהוא הגוון אדום, ולדון בו כשהוא לעצמו, בלי התלבשות בעצם, הרי זה כבר שייך לאופן הג', דהיינו צורה מופשטת מחומר, העלולה לקבל טעויות, כנ"ל. ולפיכך, הוא איסור חמור בהשכלת העולמות העליונים. ושום מקובל אמיתי לא יעסוק בזה, ומכל שכן בעלי הזוהר. ואין צריך לומר, ב"מהות" של הפרט דבריאה, שהרי אין לנו תפיסה בה כל עיקר, אפילו במהות של עצמים הגשמים, מכל שכן בעצמים הרוחנים.
הרי, שיש לפניך ד' אופנים:
א. הכלי דבריאה, שהוא סוד גוון אדום, הנבחן לעצם או חומר של הבריאה.
ב. התלבשות אור אלקי בהכלי דבריאה, שהוא צורה בעצם.
ג. אור האלקי, כשהוא לעצמו, במופשט מהעצם דבריאה.
ד. מהות של הפרט.
והנה נתבאר היטב, גדר הא': שמב' האופנים ג' וד', אין מהם אפילו מילה אחת בכל הזוהר, אלא רק ממובן הא' והב' בלבד.
יז) ויחד עם זה, יתבאר גדר הב'. ודע, שכמו שביארנו ד' האופנים בפרט א', בעולם הבריאה בלבד, כן הם בדרך כלל, בכללות ד' עולמות אבי"ע, אשר:
ג' גוונים, אדום ירוק שחור, שבג' עולמות בי"ע, הם בחינת החומר, או העצם.
ו גוון לבן, שהוא בחינת עולם האצילות, הוא הצורה המתלבשת בהחומר, דהיינו בג' גוונים, הנקראים בי"ע.
ו בחינת א"ס, כשהוא לעצמו, הוא סוד המהות.
והוא שאמרנו בגדר הא', שבבחינת המהות, אין לנו תפיסה, שהוא אופן הד', הנעלם בכל העצמים, ואפילו בהעצמים שבעוה"ז (כנ"ל באות י"ב).
ובחינת גוון לבן, כשהוא לעצמו, בלתי מלובש בג' גוונין שבבי"ע, דהיינו אור החכמה, כשאינו מתלבש בבינה תפארת ומלכות, הרי היא צורה מופשטת מחומר, שאין לנו עסק בו. ואין הזוהר מדבר מאופן הזה ולא כלום, אלא:
מאופן הא', שהוא ג' גווני בי"ע, הנחשבים לחומר, שהם ג' הספירות בינה תפארת ומלכות.
וכן מאופן הב', שהם הארת אצילות, המלובש בג' גווני בי"ע, דהיינו אור החכמה, המתלבש בבינה ותפארת ומלכות, שהם בחינת צורה, בעת שמלובשת בהחומר.
מב' הללו עוסק ספר הזוהר בכל המקומות.
ולפיכך, אם המעיין לא יזהר, להגדיר מחשבתו והבנתו, להשכיל דברי הזוהר, בכל מקום, רק בגדרם של ב' האופנים הנזכרים, מיד יתבלבל לו כל העניין, כי יוציא הדברים ממשמעותם. [...]
יט) ועתה נבאר גדר הג': שאע"פ שהזוהר עוסק בכל עולם ועולם, מבחינת הספירות, שהן האלקיות המאירה באותו עולם, וכן מכל פרטי דצח"מ, שהם הנבראים שבאותו עולם, מכל מקום עיקר כוונת הזוהר, קולעת רק אל בחינת המדבר שבאותו עולם.
ואמשיל לך מהויות שבעוה"ז. כי נתבאר לעיל (בהקדמה לספר הזוהר, אות מ"ב), אשר ד' המינים, דומם צומח חי מדבר, שבכל עולם ועולם, ואפילו בעוה"ז, הם ד' חלקי הרצון לקבל. ובכל אחד מהם, יש בערכו עצמו, אלו הד' מיני דצח"מ.
ותמצא, שהאדם בעוה"ז, צריך להזין ולהתגדל מכל ד' בחינות דצח"מ שבעוה"ז. כי גם מזונותיו של האדם, יש בו אלו ד' בחינות, הנמשכים מד' בחינות דצח"מ שבגופו של אדם, שהם:
א. רוצה לקבל לפי מידת קיומו ההכרחי, בכדי להתקיים,
ב. רוצה בתוספת יותר ממידת קיומו ההכרחי, ושואף למותרות, אלא שמצטמצם בתאוות בהמיות בלבד,
ג. שואף לתאוות אנושיות, כגון כבוד וממשלה,
ד. שואף למושכלות.
והם נמשכים לו בד' חלקי הרצון לקבל שבו:
א. רוצה בקיומו ההכרחי, הוא בחינת הדומם של הרצון לקבל,
ב. רוצה בתאוות הבהמית, הוא בחינת צומח של הרצון לקבל, כי אינם באים אלא להגדיל ולענג את הכלי שלו, שהוא בשר הגוף,
ג. רוצה בתאוות אנושיות, הוא בחינת החי שברצון לקבל, כי המה מגדילים רוחו,
ד. רוצה במושכלות, הוא בחינת המדבר של הרצון לקבל.
כ) ותמצא:
ש בחינה א', שהיא מידת קיומו ההכרחי,
ו בחינה ב', שהיא מידת תאוות הבהמיות היתרות על מידת קיומו, הוא מקבל וניזון מדברים הנמוכים ממנו, שהם דומם וצומח וחי.
אבל בחינה ג', שהיא תאוות אנושיות, כגון ממשלה וכבוד, הוא מקבל וניזון מבני מינו השווים אליו.
ו בחינה ד' של המזונות, שהיא המושכלות, הוא מקבל וניזון מבחינה עליונה ממינו, דהיינו מעצם החכמה והשכל, שהם רוחניים.
כא) וכמוהו, תשכיל בערכים של העולמות העליונים הרוחניים. כי העולמות נחתמים זו מזו, ממעלה למטה. וכל בחינות דצח"מ שבעולם הבריאה, מניחים חותמם בעולם היצירה. ומדצח"מ היצירה, נחתמים דצח"מ דעשיה. ומדצח"מ דעשיה, נחתמים דצח"מ שבעוה"ז.
ונתבאר לעיל בהקדמה [לספר הזוהר] אות מ"ב:
א. שהדוממים שבעולמות הרוחניים, מכונים בשם "היכלות",
ב. והצומח, מכונה שם בשם "לבושים",
ג. והחי, בשם "מלאכים",
ד. והמדבר, הוא בחינת "נשמות" של האדם שבאותו עולם,
ה. והעשר ספירות שבכל עולם, הם האלקיות. עש"ה.
ונשמות האדם הן המרכז שבכל עולם. והוא ניזון מכל המציאות הרוחני שבאותו עולם, כדרך המדבר הגשמי, הניזון מכל המציאות הגשמי שבעוה"ז. באופן:
שבחינה א', שהוא הרצון לקבל את קיומו ההכרחי, הוא מקבל מהארת היכלות והלבושים אשר שם,
ו בחינה ב', שהוא מותרות בהמיות, המגדילים את גופו, הוא מקבל מבחינת המלאכים אשר שם, שהן הארות רוחניות, מיותרות על מידת קיומו, כדי להגדיל את הכלים הרוחניים שנשמתו מתלבשת בהם.
הרי שבחינה א' ובחינה ב', מקבל הוא מבחינות נמוכות הימנו, שהם ההיכלות הלבושים והמלאכים אשר שם, שהם נמוכים מנשמות בני אדם.
ובחינה ג', שהיא תאוות אנושיות, שהן מגדילות את רוחו של האדם, המקבל בעוה"ז מבני מינו.
נמצא, מקבל שם גם כן מבני מינו, דהיינו מכל הנשמות הנמצאות באותו העולם, שעל ידיהן מגדיל הארת הרוח של נשמתו.
ובחינה ד' של הרצון, דהיינו למושכלות, הוא מקבל שם מהספירות שבאותו עולם, שמהן מקבל בחינת חב"ד לנשמתו.
הרי, שנשמת האדם, שנמצאת בכל עולם ועולם, צריכה להתגדל ולהשתלם מכל הבחינות הנמצאות בעולם ההוא. והוא הגדר הג' שאמרנו, שצריכים לידע שכל דברי הזוהר, בכל פרט ופרט מהעולמות העליונים שעוסקים בהם, הן מספירות, הן מנשמות, הן ממלאכים, הן מלבושים, הן מהיכלות, אע"פ שעוסקים בהם כשהם לעצמם, מכל מקום, מחויב המעיין להשכיל, שהם נאמרים בעיקר כלפי השיעור, שבחינת נשמת האדם אשר שם, מקבלת מהם וניזונה מהם. באופן, שכל דבריהם מרוכזים בצרכיה של הנשמה. ואם תשכיל הכל על פי קו הזה, אז תבין ותצליח את דרכיך. [...]
כג) צריכים להבין את השם א"ס ב"ה, כמגודר לנו בגדר הג': שכל המדובר בספר הזוהר, הוא מרוכז בדיוק ביחס כלפי הנשמות (כנ"ל באות כ"א). באופן, שהשם א"ס ב"ה, אינו כלל לבחינת מחויב המציאות, כשהוא לעצמו, אלא מבחינת מה שכל העולמות וכל הנשמות כלולים בו ית', בסוד מחשבת הבריאה, בבחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה", שהוא הקשר שכל הבריאה בכללה, עד גמר התיקון, מקושרת בו ית' בשם א"ס ב"ה.
והוא, מה שאנו מכנים לעיל בהקדמה ]לספר הזוהר[ אות י"ג, בשם מצב הא' של הנשמות. להיות, שכל הנשמות יש להן מציאות בו ית', כשהן מלאות בכל העונג והרוך, בגובה הסופי, אשר יקבלו בפועל בגמר התיקון.
כד) ואמשול לך משל, מהויות עוה"ז. למשל, אדם הרוצה לבנות בית נאה:
הנה, במחשבה ראשונה, הוא רואה לפניו בית מהודר בכל חדריו ופרטיו וכו', כמו שיהיה בגמר בניינו.
ואחר זה, הוא מחשב תכנית ההוצאה לפועל לכל פרטיה, שהוא יפרט אותם אל הפועלים, כל פרט בעתו וזמנו, מעצים ואבנים וברזל וכדומה.
ואחר זה, הוא מתחיל בניין הבית, בפועל עד הגמרו, כמו שהיה מסודר לפניו במחשבה ראשונה.
ותדע, שבחינת א"ס ב"ה, הוא סוד מחשבה ראשונה הנ"ל, שהייתה כבר מצוירת לפניו, כל הבריאה בשלמותה הסופית.
אלא, שאין המשל דומה לגמרי לנמשל: כי אצלו ית', העתיד וההווה שווים, והמחשבה גומרת בו ית', ואינו צריך לכלי מעשה כמונו. ולפיכך, הוא בו ית' מציאות ממשית.
ובחינת עולם אצילות, הוא סוד כמו התכנית המחשבתית בפרטיה, מה שיוצרך אח"כ לגלות בעת שיתחילו לבנות הבית בפועל.
ותשכיל, אשר ב' אלה, שהן המחשבה הראשונה שהוא א"ס ב"ה, וכן התכנית המחשבתית של פרטי ההוצאה לפועל בזמנו, אין עוד שם אפילו משהו מן המשהו, מבחינת הנבראים. שהרי עדיין הוא בכוח, ולא בפועל ממשי.
כמו אצל האדם, אע"פ שחושב בכל הפרטים, מעצים ואבנים וברזל, אשר יוצרך לעשות בזמן ההוצאה לפועל, עוד אין בו אלא חומר מחשבתי עצמותי. ואין בו מעצים ואבנים ממשיים, אפילו משהו ממשהו. וכל ההפרש הוא, אשר אצל האדם, אין תכנית המחשבתית נחשבת למציאות ממשית. אבל במחשבה האלקיות, הוא מציאות ממשית, לאין ערך יותר ויותר ממציאות הנבראים הממשיים עצמם.
והנה נתבאר, סוד א"ס ב"ה, וסוד עולם האצילות. שכל המדובר בהם, הוא רק
בקשר עם בריאת הנבראים, אלא בעוד שהם בכוח, ועוד לא נגלו עצמותם אפילו
משהו. כעין שהמשלנו באדם, החושב תכנית ההוצאה לפועל, שאין בו מעצים ואבנים וברזל אפילו משהו.
כה) וג' העולמות בי"ע ועוה"ז, הם בחינת ההוצאה מכוח אל הפועל. כעין האדם הבונה ביתו בפועל ממש, ומביא העצים האבנים והפועלים, עד גמר בניין הבית. [...]
כו) באופן, שאין לך כל פרט קטן המחודש בעוה"ז, שלא יהיה נמשך מא"ס ב"ה, מבחינת מצב הא' של הנשמות. ומא"ס ב"ה נמשך אל עולם האצילות, דהיינו ליחס הפרטי השייך לדבר, המחודש בעוה"ז בפועל.
ומעולם האצילות, נמשך החידוש לג' העולמות בי"ע, ששם מתגלה החידוש בפועל ממש. ויוצא שם מבחינת אלקיות לבחינת נברא.
ול יצירה, ול עשיה. עד שנמשך לתחתון, הנמצא בעוה"ז.
והבן זה היטב, ותמשיל כל דבר לנוהג בבניין הבית אצל אדם גשמי. ואז תבין היטב. ונתבאר, שאין לך שום חידוש שיתהוה בעולם, שלא יהיה נמשך משורשו הכללי שבא"ס ב"ה. ומשורשו הפרטי באצילות. ואח"כ עובר דרך בי"ע, ומקבל בחינת נברא. ואח"כ הוא מתהווה בעוה"ז. ותשכיל זה היטב. [...]
לא) מתוך שמחשבת הבריאה הייתה ליהנות לנבראיו, מכאן אנו למדים שיש לו רצון להשפיע. ומתוך שאנו מוצאים בעוה"ז, שהמשפיע מתגדל בקורת רוחו בעת שמתרבים המקבלים ממנו, והוא מתאווה לריבוי המקבלים, הנה מבחינה זו אנו אומרים, שהמוחין מתגדלים באצילות, בעת שהתחתונים זוכים לקבל השפעת האצילות, או שמפרנסים אותו. וכן להפך, בעת שאין התחתונים כדאים לקבל שפעו, נמצאים המוחין בשיעור הזה, כמו שמתמעטים. כלומר, שאין מי שיקבל מהם.
לב) ותדמה זה אל נר: שבין אם תדליק ממנו אלף אלפי רבי רבבות נרות, או לא תדליק ממנו כלום, לא תמצא מחמת זה שום שינוי באפס מה, בנר עצמו.
או, כמו אדם הראשון: בין אם יצאו ממנו רבי רבבות בנים כמונו היום, ובין אם לא היה מוליד כלל, לא היה פועל זה על אדם הראשון עצמו, שום שינוי משהו.
כן עולם האצילות, כשהוא לעצמו, אין בו ח"ו שום שינוי משהו, בין אם התחתונים מקבלים הימנו שפעו בשפע גדול, ובין שאינם מקבלים כלום הימנו. וכל הגדלות האמורה, רובצת רק על התחתונים בלבד.
לג) אמנם לפי זה, לשם מה היה להם לבעלי הזוהר, לתאר את כל השינויים האלה בעולם האצילות עצמו? היה להם לומר במפורש, רק כלפי המקבלים שבבי"ע, ולא להרבות דברים כל כך באצילות, שנצטרך לתרץ עליהם תירוצים?
אכן, יש בזה סוד נמרץ מאוד ומאוד. והוא סוד "וביד הנביאים אדמה" (הושע י"ב). כי באמת, יש בזה חפץ אלקי, שאלו הדימוים, המתפעלים רק בנשמות המקבלים, יתראו אל הנשמות, כמו שהוא ית' עצמו משתתף עמהם, כדי להגדיל ביותר את השגת הנשמות.
בדומה לאב, המצטמצם, להראות לבנו יקירו הקטן, בפנים של צער ובפנים של נחת, אע"פ שאין בו לא מן הצער ולא מן הנחת כלום, אלא עושה זאת, רק להפעיל את בנו החביב, ולהרחיב הבנתו, בכדי להשתעשע עמו. ורק אחר שיגדל, ישכיל וידע, שכל מה שעשה אביו, לא היה בו שום ממשיות יותר, אלא רק בכדי להשתעשע עמו.
כן הוא בעניין אשר לפנינו: אע"פ שכל אלו הדימוים והשינוים, מתחילים רק בהתפעלות הנשמות, ובהם הם מסתיימים, מכל מקום בחפץ אלקי מתדמה להם, כאלו הם נראים בו ית' עצמו. ועושה ית' וית' זה, בכדי להרחיב ולהגדיל את השגתן של הנשמות במידה הגדושה ביותר, שהוא בכלל מחשבת הבריאה, בכדי ליהנות לנבראיו.
לד) ואל תתמה על זה, כי כמנהג הזה תמצא גם כן בהשגתנו הגשמית. כי למשל חוש הראייה שלנו, שאנו רואים לפנינו, עולם גדול ענקי וכל מלואו הנהדר. הרי באמת, אין אנו רואים כל זה, אלא רק בפנימיותנו עצמה. כלומר, במוח האחורי שלנו, יש שמה כעין מכונה פוטוגרפית, המציירת לנו שמה כל הנראה לנו, ולא כלום מחוץ לנו.
ועל כל זה עשה ית' לנו שם במוחנו, כעין ראי מלוטש, המהפך לנו כל דבר הנראה שם שנראה אותו מחוץ למוחנו, מול פנינו. ואף על פי כן, מה שאנו רואים מחוץ לנו אינו עניין אמיתי, מכל מקום כמה יש לנו להודות להשגחתו ית' וית', שעשה במוחנו את הראי המלוטש הזה, לאפשר לנו לראות ולהשיג כל דבר מחוץ אלינו. כי בזה נתן בנו כוח, להשכיל כל דבר בדעת ובהשגה ברורה, למדוד כל דבר, מבפנים ומבחוץ וכדומה. ולולא זה, הייתה נעדרת לנו מרבית השכלתנו.
כן הדבר בחפץ אלקי, במושכלות האלקיות, אע"פ שכל אלו השינוים נעשים בפנימיות הנשמות המקבלות, מכל מקום הן רואות את הכל במשפיע עצמו. כי רק בדרך הזה, הן זוכות לקבל כל המושכלות וכל הנועם שבמחשבת הבריאה.
וכמו כן תשפוט מהמשל הנ"ל: אע"פ שבפועל אנו רואים הכל ממול פנינו, מכל מקום, כל בעל שכל יודע בבירור, שכל הנראה לנו אינו אלא בפנימיות מוחנו בלבד.
כן הנשמות, אע"פ שכל הדימוים הן רואות במשפיע, מכל מקום, אין להן ספק משהו, שכל אלו הם רק בפנימיותן עצמן, ולא כלום במשפיע. ודוק בדברים, כי אין בכוחי להרחיבם יותר. [...]
מ) וקרא עצמו בשמות: "אל", "אלקים", "שדי", "צבאות", "אהי"ה". בכדי שיכירו אותו ית', בכל מידה ומידה שבו. כי עשרה שמות שבתורה שאינם נמחקים, הוא סוד עשר הספירות, כמו שכתוב בזוהר ויקרא, אות קס"ח:
א. ספירת הכתר נקראת אהי',
ב. ספירת החכמה נקראת יה',
ג. ספירת הבינה נקראת הוי"ה בניקוד אלקים,
ד. ספירת החסד נקראת אל,
ה. ספירת הגבורה נקראת אלקים,
ו. ספירת תפארת נקראת הוי"ה,
ז. ב' הספירות, נצח והוד, נקראות צבאות,
ח. ספירת היסוד נקראת אל חי,
ט. ספירת המלכות נקראת אדנ"י.
מא) שאם לא היה מתפשט אורו ית' על כל הבריות, על ידי שנתלבש כביכול באלו הספירות הקדושות, איך היו הבריות זוכות להכיר אותו ית', ואיך היה מקוים הכתוב "מְלֹא כל הארץ כבודו"?
פירוש, שבזה מתרץ את החפץ האלקי, להראות אל הנשמות כמו שבו עצמו היה, אלו השינוים שבהספירות. שהוא, בכדי ליתן מקום להנשמות, להכרה והשגה מספקת בו ית'. כי אז יקוים הכתוב: "מלא כל הארץ כבודו".
___________________________
"בֹּא וראה, כל מה שיש בעולם לא היה אלא בשביל האדם, והכל מתקיים בשבילו, זה שכתוב, וייצר ה' אלקים את האדם, בשם מלא, כמו שהעמדנו, שהוא שלמות הכל וכלל הכל. וכל מה שלמעלה ושלמטה, הכל נכלל באדם" (זוהר תזריע).
הרי מפורש, שכל העולמות העליונים והתחתונים כלולים כולם בָּאדם, וכן כל המציאות הנמצאת בעולמות ההם אינם רק בשביל האדם.
בעל הסולם, "הקדמה לפתיחה לחכמת הקבלה", אות א