הקדמה לספר הזוהר
[1] קטעים נבחרים
א) רצוני בהקדמה זו, לברר איזה דברים פשוטים לכאורה, כלומר, אשר ידי הכל ממשמשות בהם, והרבה דיו נשפכה בכדי לבררם. ובכל זאת, עדיין לא הגענו בהם לידי ידיעה ברורה ומספקת.
שאלה א'. מה מהותנו?
שאלה ב'. מה תפקידנו בשלשלת המציאות הארוכה, שאנו טבעות קטנות הימנה?
שאלה ג'. הנה, כשאנו מסתכלים על עצמנו, אנו מרגישים את עצמנו מקולקלים ושפלים, עד שאין כמונו לגנות. וכשאנו מסתכלים על הפועל שעשה אותנו, הרי אנו מחויבים להימצא ברום המעלות, שאין כמוהו לשבח, כי הכרח הוא, שמפועל השלם תצאנה פעולות שלמות.
שאלה ד'. לפי שהשכל מחייב, הלא הוא ית' [2] הטוב ומטיב, שאין למעלה הימנו ית'. ואיך ברא מלכתחילה, כל כך הרבה בריות, שתתענינה ותתייסרנה בכל ימי היותן? והלוא מדרך הטוב להטיב? ועל כל פנים, לא להרע כל כך?
שאלה ה'. איך אפשר שמהנצחי, שאין לו ראשית ואין לו תכלית, תמשכנה בריות הוות וכלות ונפסדות?
[...]
ג) אמרו ז"ל, אשר האדם הוא מרכז כל המציאות, שכל העולמות, העליונים ועוה"ז [עולם הזה] הגשמי, וכל מלואם, לא נבראו אלא בשבילו (זוהר, תזריע מ'). וחייבו את האדם להאמין, שבשבילו נברא העולם (סנהדרין לז, ע"א). שלכאורה קשה להבין, שבשביל האדם הקטן הזה, שאינו תופס ערך של שערה בערך מציאות העוה"ז, ומכל שכן בערך כל העולמות העליונים, שאין קץ להם ולרוממותם, טרח הקב"ה לברוא כל אלו בשבילו? וכן, למה לו לאדם כל זה?
ד) ובכדי להבין כל אלו השאלות והחקירות, תחבולה האחת היא: להסתכל בסוף המעשה. כלומר בתכלית הבריאה. כי אי אפשר להבין שום דבר באמצע מלאכתו, אלא מסופו. וזה ברור הוא, שאין לך פועל בלי תכלית. כי רק מי שאינו שפוי בדעתו, תמצאהו פועל בלי תכלית. [...]
ו) וכבר הורונו חז"ל (עיין עץ חיים, שער הכללים, פ"א בתחילתו), שלא ברא הקב"ה את העולם, אלא בכדי ליהנות לנבראיו. וכאן אנו צריכים להשים את עינינו וכל מחשבותינו. כי הוא סוף הכוונה והמעשה של בריאת העולם.
ויש להתבונן: כיוון שמחשבת הבריאה הייתה בכדי ליהנות לנבראיו, הרי הכרח הוא, שברא בנשמות מידת רצון גדולה עד מאוד, לקבל את אשר חשב ליתן להן. שהרי מידת גודלו של כל תענוג וכל הנאה, מדודה במידת גודלו של הרצון לקבל אותו. עד, שכל שהרצון לקבל גדול יותר, הנה בשיעור הזה, מידת התענוג גדולה ביותר. וכל שהרצון לקבלו פחות יותר, הרי באותה המידה, נפחת שיעור התענוג מהקבלה. הרי שמחשבת הבריאה בעצמה, מחייבת בהכרח לברוא בנשמות, רצון לקבל, בשיעור מופרז ביותר, המתאים למידת התענוג הגדול שכל יכולתו חשב לענג את הנשמות. כי התענוג הגדול והרצון לקבל הגדול, עולים בקנה אחד. [...]
ט) ברוחניות, פועל שינוי הצורה כמו גרזן, המפריד בין הגשמיים. וכן, שיעור ההרחקה, כפי שיעור הפכיות הצורה. ומכאן תשכיל, כיוון שנטבע בנשמות הרצון לקבל הנאתו כנ"ל [...] שצורה זו, אינה נמצאת כלל בהבורא ית', כי חס ושלום ממי יקבל, הרי שינוי צורה הזה, שהשיגו הנשמות, פועל להפרידם מעצמותו ית', כדמיון הגרזן החוצב האבן מן ההר.
באופן, שע"י שינוי הצורה הזה, יצאו הנשמות מכלל בורא, ונבדלו הימנו, להיות נבראים. [...]
י) ובכדי לתקן דבר הפירוד הזה, המונח על הכלי של הנשמות, ברא ית' את כל העולמות כולם. והבדילם לב' מערכות, בסוד הכתוב "זה לעומת זה עשה אלקים".
שהן, ד' עולמות אבי"ע [אצילות, בריאה, יצירה, עשיה] דקדושה, ולעומתם ד' עולמות
אבי"ע דטומאה.
והטביע את הרצון להשפיע, במערכת אבי"ע דקדושה.
והסיר מהם, את הרצון לקבל לעצמו.
ונתן אותו במערכת העולמות אבי"ע דטומאה. ונמצאו בגללו, נפרדים מהבורא ית', ומכל העולמות דקדושה. ומטעם זה, מכונות הקליפות בשם "מתים", כמו שכתוב: "זבחי מתים". וכן הרשעים, הנמשכים אחריהם. כמו שאמרו חז"ל: "הרשעים בחייהם, נקראים מתים". כי הרצון לקבל המוטבע בהם, בהפכיות הצורה מקדושתו ית', מפרידן מחיי החיים. והן רחוקות ממנו ית', מקצה אל הקצה. [...]
יא) ונשתלשלו העולמות, עד למציאות עולם הזה, הגשמי. דהיינו, למקום שתהיה בו מציאות, גוף ונשמה, וכן זמן, קלקול ותיקון. [...]
יד) והנך מוצא, בהכרח, שיש ג' מצבים לנשמות, בדרך כלל:
מצב הא'– הוא מציאותן בא"ס ב"ה [אין-סוף ברוך הוא], במחשבת הבריאה, שכבר יש להן שם צורה העתידה של גמר התיקון.
מצב הב'– הוא מציאותן בבחינת שתא אלפי שני [ששת אלפים שנה], שנתחלקו ע"י ב' המערכות הנ"ל, לגוף ונפש, וניתנה להן העבודה בתורה ומצוות [3], כדי להפֵּך את הרצון לקבל שבהן, ולהביאו לבחינת רצון להשפיע נחת רוח ליוצרם, ולא לעצמם כלל. ובמשך זמן מצב הזה, לא יגיע שום תיקון לגופים, רק לנפשות בלבד. כלומר, שצריכים לבער מקרבם, כל בחינת הקבלה לעצמם, שהיא בחינת הגוף, ולהישאר בבחינת רצון אך להשפיע בלבד. שזהו צורת הרצון שבנפשות. [...]
מצב הג' – הוא גמר התיקון של הנשמות, אחר תחיית המתים, שאז יגיע התיקון השלם, גם אל הגופין. כי אז יהפכו גם את הקבלה עצמה, שהיא צורת הגוף, שתשרה עליה צורה של השפעה טהורה. ונעשים ראויים, לקבל לעצמם, כל הטוב והעונג והנועם, שבמחשבת הבריאה. ועם כל זה, יזכו לדבקות החזקה, מכוח השוואת צורתם ליוצרם. כי לא יקבלו כל זה מצד רצונם לקבל, אלא מצד רצונם להשפיע נחת רוח ליוצרם, שהרי יש לו ית' הנאה, שמקבלים ממנו. [...]
טז) ואין להקשות לפי זה: אם כן נתבטלה מאתנו הבחירה ח"ו [חס ושלום], כיוון שאנו מוכרחים להשתלם ולקבל המצב הג' בהחלט, מכוח שכבר הוא מצוי, במצב הא'.
והעניין הוא, כי ב' דרכים הכין לנו השי"ת [ה' יתברך] במצב הב', כדי להביאנו אל מצב הג':
הא'– הוא דרך קיום התורה ומצוות, על דרך שנתבאר לעיל.
הב'– הוא דרך ייסורין. אשר הייסורים בעצמם, ממרקין את הגוף, ויכריחו אותנו, לבסוף, להפֵּך את הרצון לקבל שבנו, ולקבל צורת הרצון להשפיע, ולהידבק בו ית'. והוא על דרך שאמרו חז"ל (סנהדרין צז, ע"ב): "אם אתם חוזרים למוטב, טוב, ואם לאו, אני מעמיד עליכם מלך, כהמן, ובעל כורחכם הוא יחזיר אתכם למוטב".
וזה שאמרו ז"ל על הכתוב: "בעתה אחישנה. אם זכו, אחישנה. ואם לאו, בעתה".
פירוש: אם זוכים על ידי דרך הא', שהוא ע"י קיום תורה ומצוות, אז אנו ממהרים את התיקון שלנו, ואין אנו צריכים לייסורין קשים ומרים, ואריכות הזמן שיספיק לקבלם, שיחזירו אותנו למוטב בעל כורחנו. ואם לאו, בעתה, דהיינו רק בעת שהייסורים יגמרו את התיקון שלנו, ותגיע לנו עת התיקון בעל כורחנו. [...]
יח) ואין לשאול כלל, על מצב שאר בריות העולם, חוץ מהאדם, משום שהאדם הוא מרכז כל הבריאה, כמו שנראה להלן באות ל"ט, וכל שאר הבריות, אין להן חשבון וערך של כלום לעצמן, זולת באותו השיעור שהן מועילות לאדם, להביאו לשלמותו. ועל כן הנה עולות ויורדות עמו, בלי שום חשבון לעצמן. [...]
יט) ובוא וראה, בעת שכל בני העולם, יסכימו פה אחד, לבטל ולבער את הרצון לקבל לעצמם שבהם, ולא יהיה להם שום רצון, אלא להשפיע לחבריהם, אז היו מתבטלים כל הדאגות וכל המזיקים מהארץ, וכל אחד היה בטוח, בחיים בריאים ושלמים, שהרי כל אחד מאתנו היה לו עולם גדול, שידאג בעדו וימלא את צרכיו.
אמנם, בזמן שכל אחד, אין לו אלא הרצון לקבל לעצמו, מכאן כל הדאגות הייסורים והמלחמות והשחיטות, שאין לנו מפלט מהם. שהם מחלישים גופינו, בכל מיני מחלות ומכאובים. והנך מוצא, שכל אלו הייסורים המצויים בעולמנו, אינם אלא גילוים מוצעים לעינינו, בכדי לדחוף אותנו לבטל את קליפת הגוף הרעה, ולקבל צורה השלמה של רצון להשפיע. והוא אשר אמרנו, שדרך הייסורין בעצמו, מסוגל להביאנו אל צורה הרצויה.
ודע, שהמצוות שבין אדם לחברו, הן קודמות למצוות שבין אדם למקום, כי ההשפעה לחברו, מביאתהו להשפיע למקום. [...]
לג) ועתה נשארה לנו לבאר מה שאמרו חז"ל, ש"כל העולמות, העליונים ותחתונים, לא נבראו, אלא בשביל האדם". שלכאורה תמוה מאוד: שבשביל אדם הקטן, שאינו אפילו בערך שערה דקה כלפי המציאות שלפנינו בעוה"ז, ומכל שכן כלפי העולמות העליונים הרוחניים, יטרח הבורא ית' לברוא כל אלו בשבילו? ועוד יותר תמוה: למה לו לאדם, כל אלו העולמות הרוחניים האדירים המרובים?
וצריך שתדע, שכל נחת רוח של יוצרנו ית', ליהנות לנבראיו, היא במידה שהנבראים ירגישו אותו ית', שהוא המשפיע, והוא המהנה אותם. אשר אז, יש לו שעשועים גדולים עמהם, כאב, המשתעשע עם בנו החביב לו, בה במידה, שהבן מרגיש ומכיר גדולתו ורוממותו של אביו, ואביו מראה לו כל האוצרות שהכין בשבילו.
כמו שאומר הכתוב (ירמיה ל"א): "הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשועים, כי מדי דברי בו, זכור אזכרנו עוד, על כן המו מעי לו, רחם ארחמנו נאום ה'".
והסתכל היטב בכתוב הזה, ותוכל להשכיל ולדעת את השעשועים הגדולים של השי"ת, עם אותם השלמים שזכו להרגישו ולהכיר גדולתו, בכל אותם הדרכים שהכין בעדם, עד שיבוא עמהם ביחס של אב ובנו היקר, כאב עם ילד שעשועים שלו, ככל המבואר בכתוב לעיני המשכילים.
ואין להאריך בכגון זה. כי די לנו לדעת, אשר בשביל הנחת רוח והשעשועים האלו, עם השלמים הללו, היה כדאי לו לברוא את כל העולמות, העליונים ותחתונים יחד, כמו שיתבאר לפנינו. [...]
לט) ואחר שנתבאר שכל התכלית הנרצה להבורא ית', מכל הבריאה אשר ברא, היא ליהנות לנבראיו, בכדי שיכירו אמיתיותו וגדולתו, ויקבלו ממנו כל הטוב והנועם שהכין בעדם, ובשיעור המבואר בכתוב "הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשועים" – הנך מוצא בבירור, שהתכלית הזו לא תחול, לא על הדוממים והכדורים הגדולים, כמו הארץ והירח והשמש, ולו יהיו זוהרם ומידתם כמה שיהיו, ולא על מין הצומח, ולא על מין החי, שהרי חסרים מהרגש זולתם, אפילו מבני מינם הדומים להם. ואיך יחול עליהם ההרגש האלקי והטבתו?
אלא רק מין "האדם" בלבדו, אחר שכבר יש בהם ההכנה של הרגש זולתו כלפי בני מינם הדומים להם. הנה אחר העבודה בתורה ומצוות, שמהפכים הרצון לקבל שלהם לרצון להשפיע, ובאים בהשוואת הצורה ליוצרם, שאז מקבלים כל המדרגות שהוכנו להם בעולמות העליונים, הנקראות "נרנח"י" [נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה], שבזה נעשו מוכשרים, לקבל את התכלית שבמחשבת הבריאה. הרי שתכלית כוונת הבריאה של כל העולמות, לא הייתה אלא בשביל האדם.
מ) ויודע אני, שאין דבר זה מקובל כלל על דעת חלק מן הפילוסופים. ואינם יכולים להסכים, אשר אדם, השפל והאפסי בעיניהם, יהיה המרכז של כל הבריאה הגדולה והנישאה. אבל הם דומים, כאותה התולעת שנולדה תוך הצנון. והיא יושבת שם, וחושבת, שכל עולמו של הקב"ה הוא כל כך מר, וכל כך חשוך, וכל כך קטן, כמידת הצנון שהיא נולדה בו.
אבל ברגע שבקעה את קליפת הצנון, וחוטפת מבט מבחוץ לצנון, היא תמהה ואומרת: "אני חשבתי, שכל העולם הוא כמידת הצנון שנולדתי בו. ועתה, אני רואה לפני עולם גדול, נאור, אדיר ויפה להפליא!"
כן אותם, המשוקעים בקליפת הרצון לקבל שלהם, שבה נולדו, ולא ניסו לקבל התבלין המיוחדים שהם תורה ומצוות מעשיות, המסוגלות לבקוע קליפה קשה הזו, ולהפכה לרצון להשפיע נחת רוח ליוצרו. ודאי הוא, שהם מוכרחים להחליט, על אפסותם וריקנותם, כמו שהם באמת. ולא יוכלו להעלות על הדעת, שכל המציאות הגדולה הזו, לא נבראה אלא בשבילם.
אכן אם היו עוסקים בתורה ומצוות, להשפיע נחת רוח ליוצרם, בכל הטהרה הנאותה, ויבואו לבקוע קליפת הרצון לקבל שנולדו בה, ויקבלו הרצון להשפיע, הלא תכף היו עיניהם נפתחות, לראות ולהשיג, את עצמם ואת כל המדרגות של החכמה והתבונה והדעת הבהירה, החמודות והנעימות עד לכלות נפש, שהוכנו להם בעולמות הרוחניים. ואז היו אומרים בעצמם, מה שאמרו חז"ל: "אורח טוב, מה הוא אומר – כל מה שטרח בעל הבית, לא טרח, אלא בשבילי".
מא) ועדיין נשאר לבאר: סוף סוף, למה לו לאדם, כל אלו עולמות העליונים, שברא ית' בשבילו? ואיזה צורך יש לו לאדם בהם?
וצריך שתדע, שמציאות כל העולמות נחלקת לה' עולמות בדרך כלל, ונקראים:
א. אדם קדמון,
ב. אצילות,
ג. בריאה,
ד. יצירה,
ה. עשיה.
אמנם, בכל אחד מהם, יש פרטים עד אין קץ. והם, בחינת ה' הספירות כח"ב תו"מ [כתר חכמה בינה, תפארת ומלכות], כי:
עולם אדם קדמון – הוא כתר,
ועולם האצילות – הוא חכמה,
ועולם הבריאה – הוא בינה,
ועולם היצירה – הוא תפארת,
ועולם העשיה – הוא מלכות.
והאורות, המלובשים באלו ה' עלמות, נקראים יחנר"נ [יחידה, חיה, נשמה, רוח, נפש]:
שאור היחידה – מאיר בעולם אדם קדמון,
ואור החיה – בעולם אצילות,
ואור הנשמה – בעולם הבריאה,
ואור הרוח – בעולם היצירה,
ואור הנפש – בעולם עשיה.
וכל אלו העולמות, וכל אשר בהם, נכללים בהשם הקדוש י"ה ו"ה וקוצו של יוד, כי:
עולם הא', שהוא אדם קדמון, אין לנו תפיסה בו, ועל כן מרומז רק בקוצו של יוד של השם. ועל כן, אין אנו מדברים ממנו. ואנו מזכירים תמיד רק ד' עולמות אבי"ע:
וה י'– היא עולם אצילות,
ו ה'– עולם הבריאה,
ו'– עולם היצירה,
ה' תתאה[ה' תחתונה] – היא עולם עשיה.
מב) והנה נתבארו ה' עולמות, שהם כוללים כל המציאות הרוחנית, הנמשכת מא"ס ב"ה עד עוה"ז. אמנם, הם כלולים זה מזה. ויש בכל עולם מהם, כללות ה' העולמות, כנ"ל ה' ספירות כח"ב תו"מ, שבהן מלובשים ה' אורות נרנח"י, שהן כנגד ה'
העולמות, כנ"ל.
ומלבד ה' הספירות כח"ב תו"מ, שבכל עולם ועולם, יש גם ד' בחינות, דצח"מ [דומם, צומח, חי, מדבר] רוחניים, אשר:
א. נשמת האדם– היא בחינת מדבר אשר שם,
ב. ובחינות ה חי– הן ה מלאכים שבאותו עולם,
ג. ובחינות ה צומח– נקראות בשם לבושים,
ד. ובחינות ה דומם– נקראות בשם היכלות.
ונבחנות כמלבישות זו את זו.
כי בחינת המדבר, שהיא נשמות בני אדם – מלבישות על ה' ספירות, כח"ב תו"מ, שהן אלקיות, שבאותו עולם.
ובחינות החי, שהן המלאכים – מלבישות על הנשמות.
ו הצומח, שהם הלבושים – מלבישים על המלאכים.
ובחינות הדומם, שהן היכלות – מסבבות על כולם.
ועניין ההתלבשות הזו, משוערת בעניין שהם משמשים זה לזה, ומתפתחים זה מזה, כעין שבארנו בדצח"מ הגשמיים שבעוה"ז [...] שג' הבחינות, דומם צומח חי, לא יצאו בשביל עצמם, אלא רק שתוכל הבחינה ד', להתפתח ולהתעלות על ידיהן, שהיא מין האדם.
ועל כן, אין תפקידן, אלא לשמש את האדם ולהועילו. כן הוא בכל העולמות הרוחניים, אשר הג' בחינות, דומם צומח וחי אשר שם, לא יצאו שם, אלא כדי לשמש ולהועיל, את בחינת המדבר אשר שם, שהיא נשמת האדם. על כן נבחן, שכולם מלבישים על נשמת האדם. שפירושו, לתועלתו.
מג) והנה האדם בעת שנולד, יש לו תכף בחינת נפש דקדושה. ולא נפש ממש, אלא בחינת אחוריים של הנפש, שפירושו בחינה אחרונה שלה, המכונה מפאת קטנותה,
בשם "נקודה".
והיא מלובשת בלב האדם, כלומר, בבחינת רצון לקבל שבו, המתגלה בעיקרו בלבו של אדם. [...]
נה) והנה נתבאר היטב, מה שעמדנו לעיל באות מ"א, ששאלנו: למה לו לאדם, כל אלו העולמות העליונים שברא השי"ת בשבילו? ואיזה צורך יש לו לאדם בהם?
כי עתה תראה, שאי אפשר כלל לאדם, להגיע לעשיית נחת רוח ליוצרו, זולת על ידי סיועם של כל העולמות האלו. כי בשיעור הטהרה של הרצון לקבל שבו, משיג האורות והמדרגות של נשמתו, הנקראים נרנח"י. וכל מדרגה שמשיג, הרי האורות של אותו מדרגה, מסייעים לו בטהרתו. וכן עולה במדרגותיו, עד שזוכה להגיע אל השעשועים, של תכלית הכוונה שבמחשבת הבריאה, כנ"ל באות ל"ג.
וזה שאמרו בזוהר (נח, אות ס"ג) על המאמר "הבא לטהר מסייעין אותו". ושואל: "במה מסייעין אותו?" ואומר שמסייעין אותו ב"נשמתא קדישא". כי אי אפשר לבוא לטהרה הרצויה, למחשבת הבריאה, זולת ע"י סיוע כל המדרגות נרנח"י של הנשמה, כמבואר. [...]
נז) ומכאן תבין את היבשות והחשכות, שמצאונו בדורנו זה, שלא נשמע כמוהן בכל הדורות שקדמו לנו. שהוא משום, שאפילו העובדי ה' שמטו ידיהם מהעסק בסודות התורה.
וכבר המשיל הרמב"ם ז"ל משל אמיתי על זה, ואמר, שאם שורה של אלף אנשים סומים הולכים בדרך, ויש להם לפחות פקח אחד בראשם, הרי הם בטוחים כולם, שילכו בדרך הישר, ולא יפלו בפחים ומכמורות, להיותם נמשכים אחר הפקח שבראשם.
אבל, אם חסר להם אותו האחד, בלי ספק שיכשלו בכל דבר המוטל בדרך, ויפלו כולם לבור שחת.
כן הדבר שלפנינו:
אם היו לפחות עובדי השי"ת עוסקים בפנימיות התורה, והמשיכו אור שלם מא"ס ב"ה, הרי כל בני הדור היו נמשכים אחריהם, וכולם היו בטוחים בדרכם שלא ייכשלו.
ואם גם עובדי השי"ת סילקו את עצמם מחכמה זו, אין פלא שכל הדור נכשל, בגללם. ומגודל צערי, לא אוכל להאריך בזה!
נח) אמנם ידעתי הסיבה, שהיא בעיקר מתוך:
א. שנתמעטה האמונה, בכלל.
ב. והאמונה בקדושי עליון חכמי הדורות, בפרט.
ג. וספרי הקבלה והזוהר, מלאים ממשלים גשמיים.
על כן נפל הפחד, על כל אחד, שלא יצא שכרו בהפסדו. כי ח"ו, קרוב להיכשל
בפסל ודמות.
והיא שהעירני, לעשות ביאור מספיק, על כתבי האר"י ז"ל. ועתה – על הזוהר הקדוש. והסרתי הפחד הזה לגמרי. כי ביארתי והוכחתי בעליל את הנמשל הרוחני של כל דבר, שהוא מופשט מכל דמיון גשמי, למעלה מהמקום ולמעלה מהזמן, כמו שיראו המעיינים. למען, לאפשר לכל המון בית ישראל, ללמוד ספר הזוהר, ולהתחמם באורו הקדוש.
וקראתי הביאור בשם "הסולם", להורות, שתפקיד ביאורי הוא בתפקיד כל סולם: שאם יש לך עלייה מלאה כל טוב, אינך חסר אלא "סולם" לעלות בו. ואז, כל טוב העולם בידיך.
אמנם, אין "הסולם" מטרה כלפי עצמו. כי אם תנוח במדרגות הסולם ולא תיכנס אל העלייה, אז לא תושלם כוונתך. כן הדבר בביאור שלי על הזוהר. כי לבאר דבריהם, העמוקים מכל עמוק, עד סופם, עוד לא נברא הביטוי לזה.
אלא, עשיתי על כל פנים בביאורי זה, דרך ומבוא לכל בן אדם, שיוכל על ידו לעלות ולהעמיק ולהסתכל בספר הזוהר גופו. כי רק אז, תושלם כוונתי בביאורי זה.
נט) והנה, כל המצויים אצל ספר הזוהר הקדוש, כלומר, המבינים מה שכתוב בו, הסכימו פה אחד, שספר הזוהר הקדוש חיברו התנא האלקי רבי שמעון בן יוחאי.
חוץ מהרחוקים מחכמה זו, שיש מהם המפקפקים בייחוסו זה, ונוטים לומר, על סמך מעשיות בדויות ממתנגדי החכמה הזו, שמחברו הוא המקובל ר' משה די ליאון, או אחרים הסמוכים לו בזמן.
ס) ואני, כשאני לעצמי, הרי מיום שזכיתי באור השי"ת, להתבונן מעט בספר הקדוש הזה, לא עלה על לבי לחקור בייחוסו. והוא מטעם פשוט, כי לפי תוכנו של הספר, עלה בלבי מעלת יקר התנא רשב"י, לאין ערך יותר, על כל התנאים הקדושים.
ואם היה מתברר לי, בבירור גמור, שמחברו הוא שם אחר, כגון ר"מ די ליאון ז"ל וכדומה, הרי אז, היה גדל אצלי מעלת האיש ר"מ די ליאון ז"ל, יותר מכל התנאים הקדושים, וגם רשב"י בכללם.
אמנם באמת, לפי מידת עומק החכמה שבספר, אם הייתי מוצא בבירור, שמחברו הוא אחד ממ"ח הנביאים, היה זה מקובל על לבי ביותר, מלייחסו לאחד מהתנאים. ומכל שכן, אם הייתי מוצא שמשה רבנו קיבל אותו מהר סיני מהשי"ת עצמו, אז הייתה שוככת דעתי לגמרי. כי לו נאה ולו יאה חיבור כזה.
ולפיכך, כיוון שזכיתי לערוך ביאור מספיק, השווה לכל בעל עיון, להבין מעט מה שכתוב בו בספר, אני חושב שכבר נפטרתי בזה לגמרי מלטרוח עוד, ולהכניס עצמי בחקירה הזאת. כי כל משכיל בזוהר, לא יוכל להסתפק עוד, שמחברו יוכל להיות איש פחות במעלה, מהתנא רשב"י הקדוש.
סא) אכן, לפי זה נשאלת השאלה: למה לא היה נגלה ספר הזוהר לדורות הראשונים, שבלי ספק היו חשובים במעלה יותר מדורות האחרונים, והיו ראויים לו יותר? ויחד
עם זה, יש לשאול: למה לא נגלה ביאור ספר הזוהר עד האר"י ז"ל, ולא למקובלים שקדמו לו?
והתמיהה העולה על כולנה: למה לא נגלו ביאור דברי האר"י ז"ל ודברי הזוהר, מימי האר"י ז"ל עד דורנו זו? ונשאלת השאלה: האם הוכשר הדור?
והתשובה היא, כי העולם, במשך זמן קיומו של שתא אלפי שני [ששת אלפים שנה], הוא כמו פרצוף אחד, שיש לו ג' שלישים – ראש, תוך, וסוף, דהיינו – חב"ד, חג"ת, נה"י [חכמה בינה דעת, חסד גבורה תפארת, נצח הוד יסוד]. וזה שאמרו ז"ל: "ב' אלפים תֹהוּ, ב' אלפים תורה, וב' אלפים ימות המשיח" (סנהדרין צז, ע"א).
כי בב' אלפים הראשונים, שהם בחינת ראש וחב"ד, היו האורות מועטים מאוד.
והיו נחשבים לבחינת ראש בלי גוף, שאין בו אלא אורות דנפש. כי יש ערך הפוך בין כלים לאורות:
כי בכלים, הכלל הוא, שהכלים הראשונים נגדלים בכל פרצוף, מתחילה.
ובאורות הוא להפך, שאורות התחתונים מתלבשים בפרצוף, מתחילה.
ונמצא, כל עוד שאין בכלים רק העליונים לבד, דהיינו כלים דחב"ד, יורדים שם להתלבש רק אורות דנפש, שהם האורות התחתונים ביותר. וז"ש על ב' אלפים ראשונים, שהם בבחינת תהו.
ובב' אלפים השניים של העולם, שהם בחינת חג"ת דכלים, ירד ונתלבש אור הרוח בעולם, שהוא סוד תורה. ועל כן אמרו, על ב' אלפים האמצעים, שהם תורה.
וב' אלפים האחרונים, הם נהי"מ [נצח, הוד, יסוד, מלכות] דכלים, ועל כן מתלבש בעולם בזמן ההוא, אור דנשמה, שהוא האור היותר גדול. ועל כן הם ימות המשיח.
גם הדרך הוא בכל פרצוף פרטי, שבכלים דחב"ד חג"ת, עד החזה שלו, האורות מכוסים. ואינם מתחילים להאיר, חסדים המגולים, שפירושו התגלות הארת חכמה עליונה, אלא מחזה ולמטה, דהיינו בנהי"מ שלו.
והוא הסיבה, שמטרם התחילו להתגלות הכלים דנהי"מ, בפרצוף העולם, שהם ב' אלפים האחרונים, הייתה חכמת הזוהר בכלל, וחכמת הקבלה בפרט, מכוסה מן העולם.
אלא בזמן האר"י ז"ל, שכבר נתקרב זמן השלמת הכלים שמחזה ולמטה, נתגלתה אז הארת חכמה העליונה בהיעלם, ע"י נשמת האלקי ר' יצחק לוריא ז"ל, שהיה מוכן לקבל האור הגדול הזה. ועל כן גילה העיקרים שבספר הזוהר, וגם חכמת הקבלה, עד שהעמיד בצד כל הראשונים שקדמוהו.
ועם כל זה, כיוון שהכלים האלו עוד לא נשלמו לגמרי, שהוא נפטר בזמן ה' אלפים של"ב, כנודע, על כן לא היה העולם עוד ראוי שיתגלו דבריו. ולא היו דבריו הקדושים, אלא קניין ליחידי סגולה מועטים, שלא ניתנה להם הרשות לגלותם בעולם.
וכעת, בדורנו זה, אחר שכבר קרובים אנו לגמר ב' אלפים האחרונים, לפיכך ניתנה עתה הרשות לגלות דבריו ז"ל, ודברי הזוהר בעולם, בשיעור חשוב מאוד. באופן, שמדורנו זה ואילך, יתחילו להתגלות דברי הזוהר, בכל פעם יותר ויותר, עד שיתגלה כל השיעור השלם, שבחפץ השי"ת.
סג) ולפי זה תבין, שבאמת אין קץ, לשיעור מעלתם של דורות הראשונים על האחרונים. כי זה הכלל, בכל הפרצופין, של העולמות ושל הנשמות, אשר "כל הזך נברר תחילה אל הפרצוף".
ולפיכך, נבררו תחילה הכלים דחב"ד, מהעולם וכן מהנשמות. ולפיכך היו הנשמות שבב' אלפים הראשונים, גבוהות לאין קץ. ועם כל זה לא יכלו לקבל קומת אור שלם, מפאת החיסרון של החלקים הנמוכים, מהעולם ומהן עצמן, שהם חג"ת נהי"מ, כנ"ל.
וכן אח"כ, בב' אלפים האמצעים, שנתבררו הכלים דחג"ת אל העולם וכן מן הנשמות, היו הנשמות באמת מבחינת עצמן, עוד זַכּות עד מאוד, כי כלים דחג"ת מעלתם קרובה לחב"ד [...] ועם כל זה, עוד היו האורות מכוסים בעולם, מטעם חסרון הכלים, שמחזה ולמטה מהעולם, וכן מן הנשמות.
ולפיכך, בדורנו זה, שהגם שמהות הנשמות הללו היא הגרועה שבמציאות, כי על כן לא יכלו להתברר לקדושה עד היום, עם כל זה, המה המשלימים את פרצוף העולם ופרצוף כללות הנשמות, מבחינת הכלים. ואין המלאכה נשלמת, אלא על ידיהם. כי עתה, בשכבר נשלמים הכלים דנה"י, ויש עתה כל הכלים, ראש תוך וסוף בפרצוף, נמשכים עתה קומות שלמות של האורות, בראש תוך וסוף, לכל הכדאים להם, דהיינו נר"ן [נפש, רוח, נשמה] שלמים, כנ"ל. ולפיכך, רק עם השתלמותן של הנשמות הנמוכות הללו, יכולים האורות העליונים להתגלות, ולא מקודם לכן. [...]
סו) ודע, שבכל דבר יש פנימיות וחיצוניות:
ובכללות העולם – נחשבים ישראל, זרע אברהם יצחק ויעקב, לפנימיות העולם, וע' אומות, נחשבים לחיצוניות העולם.
וכן בישראל עצמם – יש פנימיות, שהם עובדי השי"ת השלמים, וכן יש חיצוניות, שאינם מתמסרים לעבודת השי"ת.
וכן באומות העולם עצמם – יש פנימיות, שהם חסידי אומות העולם, ויש חיצוניות, שהם הגסים והמזיקים שבהם וכדומה.
וכן בעובדי השי"ת, שבבני ישראל – יש פנימיות, שהם הזוכים להבין נשמת פנימיות התורה וסודותיה, וחיצוניות, שהם אותם שאינם עוסקים, אלא בחלק המעשה שבתורה.
וכן בכל אדם מישראל – יש בו פנימיות, שהיא בחינת "ישראל" שבו, שהוא סוד הנקודה שבלב, וחיצוניות, שהיא בחינת "אוה"ע" [אומות העולם] שבו, שהוא הגוף עצמו. אלא, שאפילו בחינת "אוה"ע" שבו, נחשבים בו כמו "גרים". כי להיותם דבוקים על הפנימיות, הם דומים לגרי צדק מאומות העולם, שבאו והתדבקו בכלל ישראל.
סז) ובהיות האדם מישראל, מגביר ומכבד את בחינת פנימיותו, שהיא בחינת "ישראל" שבו, על חיצוניותו, שהיא בחינת "אוה"ע" שבו. דהיינו, שנותן רוב טרחתו ויגיעתו, להגדיל ולהעלות בחינת פנימיות שבו, לתועלת נפשו, וטרחה מועטת, בשיעור המוכרח, הוא נותן לקיום בחינת "אוה"ע" שבו, דהיינו לצורכי הגוף. דהיינו, כמו שנאמר (אבות, פ"א): "עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי", הנה אז, גורם במעשיו, גם בפנימיות וחיצוניות דכללות העולם, שבני ישראל עולים בשלמותם מעלה מעלה, ואוה"ע, שהם החיצוניות שבכללות, יכירו ויחשיבו את ערך בני ישראל.
ואם ח"ו להפך, שהאדם הפרטי מישראל, מגביר ומחשיב את בחינת חיצוניותו, שהיא בחינת "אוה"ע" שבו, על בחינת "ישראל" שבו, וכמו שנאמר (דברים, כ"ח): "הגר אשר בקרבך", דהיינו החיצוניות שבו, "יעלה עליך מעלה מעלה", "ואתה" בעצמך, דהיינו הפנימיות, שהיא בחינת ישראל שבך, "תרד מטה מטה", אז גורם במעשיו, שגם החיצוניות שבכללות העולם, שהם אוה"ע, עולים מעלה מעלה ומתגברים על ישראל, ומשפילים אותם עד לעפר. ובני ישראל, שהם הפנימיות שבעולם, ירדו מטה מטה ח"ו.
סח) ואל תתמה על זה, שאדם פרטי יגרום במעשיו מעלה או ירידה לכל העולם. כי זהו "חוק ולא יעבור", אשר הכלל והפרט שווים, כב' טיפות מים. וכל שנוהג בכלל כולו, נוהג גם בפרט. ואדרבה, הפרטים עושים כל מה שבכלל כולו. כי לא יתגלה הכלל, אלא לאחר גילוי הפרטים שבו, ולפי מידתם ואיכותם של הפרטים. וודאי, שמעשה הפרט, לפי ערכו, מוריד או מעלה את הכלל כולו.
ובזה יתבאר לך מה שמובא בזוהר, שמתוך העסק בספר הזוהר ובחכמת האמת, יזכו לצאת מתוך הגלות לגאולה שלמה (תיקונים, סוף תקון ו'). שלכאורה, מה עניין לימוד הזוהר לגאולתם של ישראל מבין האומות?
סט) ובהמבואר מובן היטב, כי גם התורה, יש בה פנימיות וחיצוניות, כמו כללות העולם כולו. ולפיכך, גם העוסק בתורה, יש לו אלו ב' המדרגות.
ובהיותו מגביר טרחתו בפנימיות התורה וסודותיה – נמצא גורם בשיעור הזה, שמעלת פנימיות העולם, שהם ישראל, תעלה מעלה מעלה, על חיצוניות העולם, שהם אוה"ע. וכל האומות, יודו ויכירו, בשבחם של ישראל עליהם. עד שיקוים הכתוב (ישעיה, י"ד): "ולקחום עמים, והביאום אל מקומם, והתנחלום בית ישראל על אדמת ה'". וכמו כן הכתוב (ישעיה, מ"ט): "כה אמר ה' אלקים, הנה אשא אל גויים ידי, ואל עמים ארים נסי, והביאו בניך בחוצן, ובנותיך על כתף תנשאנה".
אבל אם ח"ו להפך, שהאדם מישראל משפיל מעלת פנימיות התורה וסודותיה, הדנה בדרכי נשמותינו ומדרגותיהן, וכן בחלק השכל וטעמי מצווה, כלפי מעלת חיצוניות התורה, הדנה בחלק המעשה בלבד. ואפילו אם עוסק פעם בפנימיות התורה, הריהו מקציב לה שעה מועטת מזמנו, בשעה שלא יום ולא לילה, כמו שהייתה ח"ו דבר שאין צורך בו – הוא נמצא גורם בזה להשפיל ולהוריד מטה מטה את פנימיות העולם, שהם בני ישראל, ולהגביר את חיצוניות העולם עליהם, שהם אוה"ע. וישפילו ויבזו את בני ישראל, ויחשיבו את ישראל כמו שהיו דבר מיותר בעולם, ואין לעולם חפץ בהם ח"ו.
ולא עוד, אלא גורמים בזה שאפילו החיצוניות שבאוה"ע, מתגברת על פנימיות שלהן עצמן. כי הגרועים שבאוה"ע, שהם המזיקים ומחריבי העולם, מתגברים ועולים מעלה על הפנימיות שלהם, שהם חסידי אומה"ע. ואז הם עושים כל החורבנות והשחיטות האיומים, שבני דורנו היו עדי ראייה להם, השם ישמרנו מכאן ואילך.
הרי לעיניך, שגאולת ישראל וכל מעלת ישראל, תלוי בלימוד הזוהר ובפנימיות התורה. ולהפך, כל החורבנות וכל ירידתם של בני ישראל, הם מחמת שעזבו את פנימיות התורה, והשפילו מעלתה מטה מטה, ועשו אותה כמו שהייתה ח"ו דבר שאין צורך בו כלל.
ע) וזה שאמרו בתיקוני הזוהר (תיקון ל', נתיב תניינא):
קומו והתעוררו, בשביל השכינה הקדושה, שהרי יש לכן לב ריקן, בלי בינה, לדעת ולהשיג אותה, אע"פ שהיא בתוככם. וסוד הדבר, קול אומר קרא, כגון קרא נא היש עונך, ואל מי מקדושים תפנה. והיא אומרת, מה אקרא, כל הבשר חציר, כולם המה כבהמות שאוכלים חציר, וכל חסדו כציץ השדה, כל חסד שעושים, לעצמם הם עושים.
"קול אומר קרא", שקול דופק בלבו, של כל אחד ואחד מישראל, לקרות ולהתפלל, להרמת השכינה הקדושה, שהיא כללות נשמות של כל ישראל.
אבל השכינה אומרת "מה אקרא", כלומר, אין בי כוח להרים את עצמי מעפר. בשביל "שכל בשר חציר", כולם המה כבהמות, אוכלי עשב וחציר, כלומר, שעושים המצוות בלי דעת, כמו בהמות.
"וכל חסדו כציץ השדה", כל החסדים שעושים, לעצמם הם עושים, כלומר שאין כוונתם במצוות שעושים, שתהיינה בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרם, אלא רק לתועלת עצמם הם עושים המצוות. ואפילו הטובים שבהם, שמסרו זמנם על עסק התורה, לא עשו זה, אלא לתועלת גופם עצמם, בלי כוונה הרצויה בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרם.
בעת ההיא, נאמר על הדור, רוח הולך ולא ישוב, להעולם. דהיינו רוח המשיח, הצריך לגאול את ישראל מכל צרותיהם, עד לגאולה השלמה, לקיים הכתוב "ומלאה הארץ דעה את ה'", הרוח הזה נסתלק לו והלך, ואינו מאיר בעולם.
אוי להם לאותם אנשים, הגורמים שרוחו של משיח יסתלק וילך לו מהעולם, ולא יוכל לשוב לעולם, שהמה הם העושים את התורה ליבשה, כלומר בלי משהו לחלוחית של שכל ודעת. כי מצטמצמים רק בחלק המעשי של התורה, ואינם רוצים להשתדל ולהבין בחכמת הקבלה, לידע ולהשכיל בסודות התורה וטעמי מצווה.
אוי להם, שהם גורמים במעשיהם הללו, שיהיו עניות וחרב וחמס וביזה והריגות והשמדות בעולם.
עא) וטעם דבריהם הוא, כמו שביארנו, שבהיות כל עוסקי התורה, מזלזלים בפנימיות שלהם, ובפנימיות התורה, ומניחים אותה כמו דבר שאין צורך בו בעולם, ויעסקו בה רק בשעה שלא יום ולא לילה, והמה בה כעיוורים מגששים קיר – שבזה המה מגבירים את חיצוניותם עצמם, דהיינו תועלת גופם, וכן חיצוניות התורה המה מחשיבים על פנימיות התורה.
ואז המה גורמים במעשיהם הללו, שכל בחינות החיצוניות שישנן בעולם, מגבירות את עצמן על כל חלקי הפנימיות שבעולם. כל אחת לפי מהותה:
א. כי החיצוניות שבכלל ישראל, דהיינו "עמי הארצות" שבהם, מתגברת ומבטלת את הפנימיות שבכלל ישראל, שהם גדולי התורה.
ב. וכן החיצוניות שבאומות העולם, שהם בעלי החורבן שבהם, מתגברת ומבטלת את הפנימיות שבהם, שהם חסידי אומות העולם.
ג. וכן חיצוניות כל העולם, שהם אוה"ע, מתגברת ומבטלת את בני ישראל, שהם פנימיות העולם.
ובדור כזה, כל בעלי החורבן שבאומות העולם, מרימים ראש, ורוצים בעיקר להשמיד ולהרוג את בני ישראל, דהיינו כמו שאמרו ז"ל (יבמות ס"ג): "אין פורענות באה לעולם, אלא בשביל ישראל". דהיינו, כמו שכתוב בתיקונים הנ"ל, שהם גורמים עניות וחרב ושוד והריגות והשמדות, בעולם כולו.
ואחר שבעוונותנו הרבים, נעשינו עדי ראייה לכל האמור בתיקונים הנ"ל. ולא עוד, אלא שמידת הדין פגעה דווקא בהטובים שבנו, כמו שאמרו ז"ל (ב"ק ס'): "ואינה מתחלת, אלא מן הצדיקים תחילה". ומכל הפאר, שהיה לכלל ישראל, בארצות פולין וליטא וכו', לא נשאר לנו, אלא השרידים שבארצנו הקדושה.
הנה מעתה מוטל רק עלינו, שארית הפליטה, לתקן את המעוות החמור הזה. וכל אחד ואחד מאתנו, שרידי הפליטה: יקבל על עצמו, בכל נפשו ומאודו, להגביר מכאן ואילך את פנימיות התורה, וליתן לה את מקומה הראוי, כחשיבותה על מעלת חיצוניות התורה.
ואז יזכה כל אחד ואחד מאתנו, להגביר מעלת פנימיותו עצמו, דהיינו בחינת "ישראל" שבו, שהיא צורכי הנפש, על בחינת חיצוניותו עצמו, שהיא בחינת "אוה"ע" שבו, שהיא צורכי הגוף.
ויגיע כוח הזה גם על כלל ישראל כולו, עד ש"עמי הארצות" שבנו, יכירו וידעו את השבח והמעלה של גדולי ישראל עליהם, וישמעו להם ויצייתו להם.
וכן פנימיות אוה"ע, שהם חסידי אומות העולם, יתגברו ויכניעו את החיצוניות שלהם, שהם בעלי החורבן.
וכן פנימיות העולם, שהם ישראל, יתגברו בכל שבחם ומעלתם, על חיצוניות העולם, שהם האומות.
ואז, כל אוה"ע יכירו ויודו במעלת ישראל עליהם.
ויקיימו הכתוב (ישעיה, י"ד): "ולקחום עמים, והביאום אל מקומם, והתנחלום בית ישראל על אדמת ה'". וכן (ישעיה, מ"ט): "והביאו בניך בחוצן, ובנותיך על כתף תנשאנה". וזה שכתוב בזוהר (נשא, דף קכד ע"ב) וזה לשונו: בחיבור הזה שלך, שהוא ספר הזוהר, יצאו בו מן הגלות, ברחמים". דהיינו, כמבואר. אמן כן יהי רצון.
[1] מובאים כאן קטעים נבחרים מתוך "הקדמה לספר הזוהר" ו"מבוא לספר הזוהר" מאת בעל הסולם. את הטקסטים המלאים של חיבורים אלה ניתן למצוא בספר "כתבי בעל הסולם" בהוצאת המכון למחקר ע"ש הרב אשלג, וכן באתר "קבלה לעם" www.kab.co.il
[2] רשימת ראשי תיבות וקיצורי מילים המופיעים בכתבי בעל הסולם מצורפת בסוף הנספח (עמ' 166).
[3] "עבודה בתורה ומצוות" היא העבודה על תיקון הרצון לקבל שבנו (האגואיזם), בעזרת המאור המחזיר למוטב. אומר על כך הרב ברוך שלום אשלג: "בזמן שיכול לכוון בעל מנת להשפיע, אז נקרא מעשה זו בחינת 'מצווה'" (הרב"ש, מאמרי "שלבי הסולם", "בעניין השכר שמקבלים"). ובעל הסולם מדגיש: "כל התורה והמצוות לא ניתנו אלא לצרף בהם את ישראל, שפירושו לפתח בנו חוש הכרת הרע המוטבע בנו מלידה, שבכללותו הוא מוגדר לנו בדבר אהבה עצמית שלנו, ולבוא לידי הטוב הנקי בלי בר, המוגדר בשם: אהבת זולתו, שהוא המעבר היחיד והמיוחד אל אהבת השם יתברך" (בעל הסולם, מאמר "החירות").
להרחבה, עיינו שוב בפרק "להיות כמו הבורא" עמ' 81, וכן באגרת י"ז וב"הקדמת פי חכם" מאת בעל הסולם.