אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / קבלה לעם / זוהר לעם / פרשת תולדות / ואלה תולדות יצחק

ואלה תולדות יצחק

א) כשביקש הקב"ה, ועלה ברצון לפניו, לברוא העולם, היה מסתכל בתורה וברא אותו. ובכל פעולה ופעולה שברא הקב"ה בעולם, היה מסתכל בתורה ובְרָאָה, וכמ"ש ואהיה אצלו אָמוֹן ואהיה שעשועים יום יום, אל תקרי אָמוֹן אלא אוֹמן, שהיתה כלי אומנותו.

ב) כשרצה לברוא את האדם, אמרה התורה לפניו, אם יהיה נברא האדם ואחר כך יחטא, ואתה תדון אותו, למה יהיו מעשי ידיך לשוא, הרי לא יוכל לסבול את דינך. אמר לה הקב"ה, הרי בראתי תשובה מטרם שבראתי העולם. ואם יחטא, יוכל לעשות תשובה, ואמחול לו.

אמר הקב"ה לעולם, בשעה שברא אותו, וברא את האדם: עולם, אתה וטבעך אינם עומדים אלא על התורה, ומשום זה בראתי בך אדם, כדי שיעסוק בתורה. ואם לא יעסוק בתורה, הרי אני מחזירך לתוהו ובוהו. והכל הוא בשביל האדם. והתורה עומדת ומכרזת לפני בני אדם, כדי שיעסקו וישתדלו בתורה, ואין מי שיטה אזניו.

ג) כל מי שעוסק בתורה הוא מקיים העולם ומקיים כל פעולה ופעולה שבעולם על תיקונו כראוי. ואין לך איבר הנמצא באדם, שלא תהיה כנגדו בריה בעולם.

כי כמו שגוף האדם מתחלק לאיברים, וכולם עומדים מדרגות על מדרגות, המתתקנות אלו על אלו, וכולן הן גוף אחד. כן העולם, כל אלו הבריות שבעולם, כולן הן איברים איברים, ועומדים אלו על אלו. וכאשר כולן תתקנה, יהיו לגוף אחד ממש. והכל, הן האדם והן העולם, הוא כדמיון התורה, כי התורה כולה היא איברים ופרקים, ועומדים אלו על אלו, וכאשר יתתקנו כולם, יֵעשו לגוף אחד.

ד) בתורה הם כל סודות העליונים החתומים, שאין היכולת להשיגם. בתורה הם כל דברים העליונים המגולים ואינם מגולים. כלומר, שלרוב העמקות שבהם, הם ניגלים להמעיין בהם, ותכף נעלמים. ושוב ניגלים כרגע וחוזרים ונעלמים. וכן חוזר חלילה תמיד לפני המעיינים בהם. בתורה הם כל הדברים שלמעלה שבעולמות העליונים ושל מטה. כל הדברים שבעולם הזה וכל הדברים שבעולם הבא הם בתורה. ואין מי שיסתכל וידע אותם.

ה) כשבא שלמה ורצה לעמוד על דברי תורה ועל דקדוקי תורה, ולא יכול, אמר, אמרתי אֶחְכָמָה והיא רחוקה ממני. דוד אמר, גל עיניי ואביטה נפלאות מתורתך.

ו) ואלה תולדות ישמעאל, שהם שנים עשרה נשיאים. ואחר כך אמר, אלה תולדות יצחק. ויעלה על דעתך, כיון שכתוב בישמעאל שהוליד שנים עשר נשיאים ויצחק הוליד שניים, הוא משום שזה נעלה בצדקתו, ולכן הוליד שנים עשר, וזה לא נעלה, וע"כ הוליד רק שניים. לפיכך כתוב, מי ימלל גבורות ה', זהו יצחק, כי יצחק הוא גבורה דז"א, כי יצחק הוליד את יעקב, שהוא בלבדו היה חשוב יותר מכולם, שהוליד שנים עשר שבטים, והיה הקיום שלמעלה ושלמטה. אבל יצחק היה רק הקיום של מעלה, בקדושה עלאה. וישמעאל היה רק למטה וע"כ כתוב, מי ימלל גבורות ה', זה יצחק, ישמיע כל תהילתו, זהו יעקב. כי יעקב הוא כל תהילתו, להיותו הקיום של מעלה ומטה. כשנתדבק השמש, ז"א, בלבנה, הנוקבא, כמה כוכבים מאירים מהם, שהם י"ב שבטי יה, המשולים בחלום יוסף לכוכבים.

והנה אומר ג' חילוקים:

א. שיעקב היה הקיום שלמעלה ומטה.

ב. ויצחק רק למעלה בקדושה עליונה.

ג. וישמעאל רק למטה.

ויש להבין החילוקים האלו. והענין הוא, כי פרצוף ז"א נחלק על החזה, מפאת הפרסא אשר שם, שמחזה ולמעלה הוא ג"ר, ומחזה ולמטה הוא ו"ק. והתחתונים אין להם אחיזה רק מחזה ולמטה דז"א, ולא כלום מחזה ולמעלה, להיותם תולדות הנוקבא דז"א, שמקורה מתחיל בז"א רק מחזה ולמטה. אבל האבות היו מרכבה לחג"ת דז"א, אברהם ויצחק לשתי זרועות ז"א, חסד וגבורה. ויעקב אל הגוף של ז"א, תפארת. ונמצאים אברהם ויצחק אחוזים למעלה מחזה דז"א, בזרועות, ולא כלום מחזה ולמטה. אבל יעקב, להיותו מרכבה לת"ת, שהוא גוף, שהחזה נמצא באמצעו, הרי הוא נאחז למעלה מחזה ולמטה מחזה. שמצד מחצית הת"ת שלמעלה מחזה, הוא נאחז למעלה בג"ר. ומצד מחצית הת"ת שלמטה מחזה, הוא נאחז למטה בו"ק. שמשם כל התחתונים.

וכמ"ש, שיצחק הוציא את יעקב, שהוא לבדו היה חשוב יותר מכולם, כי היה בחיר שבאבות. כי הוא הוליד י"ב שבטים, שהם מחזה ולמטה של הת"ת, שהיה הקיום והמרכבה של למעלה מחזה דז"א ושל למטה מחזה דז"א. כי להיותו מרכבה לת"ת, והת"ת כולל את שניהם. אבל יצחק היה מרכבה לגבורה דז"א, שכולו למעלה מחזה, ואינו נאחז למטה כלום. וישמעאל היה ככל התחתונים, שאין להם אחיזה, אלא למטה מחזה, ולא כלום למעלה מחזה. ולפיכך יעקב חשוב יותר מכולם, כי הוא בלבדו כולל כל הבחינות.

ז) ויברך אלקים את יצחק בנו, עתה שמת אברהם. שברך והגדיל מדרגת יצחק, שהיא גבורה, אחר מיתת אברהם. עם כל זה צורתו של אברהם היה, ונשארה ביצחק. שגם צורתו של אברהם, שהוא חסד, נשארה כלולה ביצחק. עד שכל מי שראה את יצחק, היה אומר זה אברהם ודאי, והיה מעיד ואומר, אברהם הוליד את יצחק. כי היה כלול ומלובש בצורתו של אברהם, שהוא חסד. ולפיכך מדייק הכתוב לומר, בן אברהם. וכן, אברהם הוליד את יצחק.

ח) ויהי אחר מות אברהם, ויברך אלקים את יצחק בנו, וישב.מקרא זה אין תחילתו כסופו ואין סופו כתחילתו, שמתחיל במיתת אברהם ומסיים בברכת יצחק, שאין שום קשר ביניהם. ועוד, מהו השינוי שהקב"ה היה צריך לברך את יצחק, ולא ברכו אברהם. זאת משום שאברהם לא ברך את יצחק, ע"כ ברכו ה' לאחר מותו. וזהו הקשר שבכתוב, ויהי אחר מות.

ומהו הטעם שלא ברכו אברהם, כדי שלא יתברך עימו עֵשָו בנו. כלומר, שלא ימשיך הארת השמאל ממעלה למטה, כדרכו בטומאה. וע"כ עברו אלו הברכות אל הקב"ה, והקב"ה ברך את יצחק. הקב"ה הוא קו אמצעי, המיחד ב' הקוים זה בזה, על ידי שמגביל את קו השמאל, שלא יאיר רק מלמטה למעלה בלבד. ועתה לא יתברך עשו, כי לא יוכל להמשיך ממעלה למטה.

וישב יצחק עם באר לַחַי רואי. מהו לַחַי רואי? אלא שנתחבר עם השכינה, שהיא באר שמלאך הברית, שהוא היסוד, נראה עליה, ועל כן ברכו. ובזה מובן קשר ג' חלקי המקרא זה בזה: ויהי אחרי מות אברהם, ולא ברך את יצחק, ויברך אלקים את יצחק. ולמה ברכו, וישב יצחק עם באר לחי רואי, משום שנתחבר עם השכינה.

ט) מעיין גַנים, זה אברהם. באר מים חיים, זה יצחק. ונוזלים מן לבנון, זה יעקב. הרי שבאר מים חיים הוא יצחק, כמ"ש, וישב יצחק עם באר לחי רואי. באר, היא השכינה. לחי, זה חי העולמים, צדיק, שהוא יסוד, חי העולמים. ואין להפריד אותם. הוא חי בשני עולמות. חי למעלה, שהוא עולם העליון, בינה. חי אצל עולם התחתון, מלכות. ועולם התחתון מתקיים ומאיר מכוחו.

י) הלבנה, הנוקבא, אינה מאירה אלא כשרואָה את השמש, ז"א. וכיון שרואה אותו, היא מאירה, כלומר שמקבלת מז"א מוחין דהארת חכמה, שהם ראייה. וע"כ נקראת, באר לחי רואי. ואז היא מאירה ועומדת במים חיים. לחי רואי, כדי להתמלא ולהאיר מאותו החי, שהוא יסוד דז"א.

יא) בניהו בן יהוידע בן איש חי, פירושו, שהיה צדיק ומאיר לדורו, כמו החי של מעלה, שהוא יסוד דז"א, מאיר לעולם, שהיא הנוקבא. ובכל שעה באר זו, הנוקבא, מסתכלת לחי, היסוד, ורואית, כדי להאיר.

וישב יצחק עם באר לחי רואי. בקחתו את רבקה. כי באר היא רבקה, נוקבא דז"א. והוא יושב עמה, וניתאחד עמה בבחינת חושך בלילה, כמ"ש, שמאלו תחת לראשי.

קו שמאל דז"א, יצחק, מכונה חושך, להיותו מושג רק בחושך. כי בשעת שליטתו נחשכים המאורות, להיותו חכמה בלי חסדים. והנוקבא מכונה לילה. לפיכך הארת השמאל אל הנוקבא מכונה חושך בלילה. וכמ"ש ונתאחד עימה חושך בלילה. כי זיווג יצחק, קו שמאל, עם הבאר, הנוקבא, המקבלת ממנו, נבחן לחושך בלילה.

יצחק היה בקרית ארבע אחר שמת אברהם. וישב יצחק עם באר לחי רואי. בהכרח שאין זה מקום מגורו, אלא הוא שם הנוקבא, שניזדווג בה וניתאחד בה באותה הבאר. לעורר האהבה.

יב) וזרח השמש ובא השמש, ז"א. המאיר אל הלבנה, הנוקבא. כי כשהשמש נראה עימה, אז היא מאירה. והשמש מאיר וזורח ממקום עליון העומד עליו, שהיא בינה, משם מקבל הארתו, וזורח תמיד.

ובא השמש, להיזדווג עם הלבנה, הנוקבא. הולך אל דרום, קו ימין דז"א. ומשים בו תוקפו, שעיקר הארתו משים בימין, חסדים. ומשום שתוקפו הוא בימין, נמצא כל כוח הגוף של האדם בימינו של הגוף, ובו תלוי כוח הגוף.

ואחר כך סובב אל צפון, שמאיר לצד זה, לדרום, ומאיר לצד זה, לצפון. כי סובב משמעותו שהארתו סובב פעם לצד זה ופעם לצד זה. ללמדך, שאין עיקר כוחו בצפון, שהוא צד שמאל של ז"א, ואינו מאיר שם בקביעות, אלא סובב לכאן ולכאן.

סובב סובב הולך הרוח. ז"א הוא אור הרוח, והוא מכונה שמש. מה שסובב סובב הולך הרוח, כדי שהלבנה תאיר ממנו ויתחברו שניהם. כי עיקר הארת הלבנה הוא הארת החכמה, שמקבלת משמאל. אמנם אינה יכולה לקבל החכמה בלי חסדים. וע"כ ז"א הולך וסובב פעם לצד צפון להארת החכמה, ופעם לצד דרום להארת החסדים, כדי להלביש החכמה בחסדים, ורק בדרך זה מקבלת הלבנה הארתו ומתחברת עמו בזיווג.

יג) כשבא אברהם לעולם, חיבק את הלבנה והקריבה. כיון שבא יצחק, נאחז בה והחזיק בה כראוי, ומשך אותה באהבה. כמ"ש, שמאלו תחת לראשי. כיון שבא יעקב, אז נתחבר השמש, ז"א, בלבנה, בנוקבא, והנוקבא האירה. הארת החכמה קיבלה מיצחק. ועוד לא האירה בה, מחמת חוסר התלבשות באור חסדים. וכשבא יעקב, קו אמצעי, שהשפיע לה החכמה מלובשת בחסדים, אז האירה הנוקבא.

ואז נמצא יעקב שלם מכל הצדדים, מחסדים שבצד ימין ומחכמה שבצד שמאל. והלבנה האירה, כי עתה ע"י יעקב, נתלבשו החכמה והחסדים זה בזה, ויכולה להאיר. וניתקנה בי"ב השבטים.

יד) ברכו את ה' כל עבדי ה'. מי הם הראויים לברך את הקב"ה? כל עבדי ה'. כי אע"פ שכל אדם בעולם מישראל, כולם ראויים לברך את הקב"ה. אבל ברכות, שבשבילם יתברכו עליונים ותחתונים, מי המה המברכים אותו? עבדי ה'. ומי המה שברכתם ברכה? העומדים בבית ה' בלילות. אלו הם הקמים בחצות לילה, ומתעוררים לקרוא בתורה. הם העומדים בבית ה' בלילות. ושניהם צריכים, שיהיו עבדי ה', ושיקומו בחצות לילה. כי אז הקב"ה בא להשתעשע עם הצדיקים בגן עדן.

ויהי יצחק בן ארבעים שנה

טו) ויהי יצחק בן ארבעים, כשנשא את רבקה. יצחק נכלל בצפון ובדרום, שהם אש ומים. ואז היה יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה. כי ודאי שיצחק היה נכלל בימין, בחסדים, המכונים מים ומכונים דרום. וא"כ יש בו ב' הספירות צפון ודרום, שהם חסד וגבורה. צפון מכוח עצמו, שהוא שמאל. ודרום מכוח שהוא בן אברהם. גם היה לו היתכללות צפון ודרום יחד זה בזה, שהוא תפארת. כי אין תפארת אלא התכללות חסד וגבורה, שהם דרום צפון.

ונמצא שהיה לו ג' הספירות חסד גבורה ת"ת. ובקחתו את רבקה, שהיא המלכות, השיג גם את המלכות. והיה לו ד' ספירות חו"ג תו"מ. ובגדלות הם חו"ב תו"מ. שכל אחת מהן כוללת עשר ספירות, והם ארבעים ספירות, שהם ארבעים שנה.

כי הנוקבא יכולה לקבל המוחין של יצחק, שהוא קו שמאל, שנעשתה רביעי לחג"ת, ואז לְקָחָה יצחק והשפיע לה המוחין שלו. אבל אז היא עֲקרה, להיותה מחוסרת חסדים. כמ"ש וַיֶעְתַר יצחק... כי עקרה, כי אינה ראויה להוליד עד שתתמעט ותהיה בסוד שביעי, שתקבל מחג"ת נה"י. וע"כ כתוב ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם, כלומר חג"ת נה"י.

רבקה היתה, כמראֶה הקשת, שהוא ירוק לבן אדום, שהם חג"ת של הנוקבא. ובת שלש שנים נאחז בה, כאשר נאחז ברבקה. כלומר, כאשר נשא אותה. כי יצחק היה כלול מארבע ספירות בקחתו את רבקה, חו"ב תו"מ. אבל רבקה, אע"פ שנכללה עמו, מ"מ לא היה לה אלא ג' ספירות חג"ת, שהן ג' גוונים כמראֶה הקשת. והגוון מספירתה עצמה, שהיא מלכות, חסרה לה. והן ג' שנים, ולא ארבע. וספירותיו של יצחק הן בעשרות, ז"א. ושל רבקה הן רק יחידות, הנוקבא. ולפיכך ארבע ספירות של יצחק הן ארבעים. וג' ספירות של רבקה הן רק שלש שנים.

וכשהוליד היה בן ששים, שהשיג שש ספירות חג"ת נה"י, כדי להוליד כראוי. ויצא יעקב שלם, בכלל שש הספירות נאחז יעקב, ונעשה איש שלם.

טז) בת בתואל הארמי מפדן ארם אחות לבן הארמי. אע"פ שהיתה בין תועים, היא לא עשתה כמעשיהם. וע"כ אומר, שהיתה בת בתואל, ומפדן ארם, ואחות לבן, שכולם היו רשעים, והיא עשתה מעשים טובים.

יז) אם היתה רבקה בת עשרים שנה, או יותר, או לכל הפחות בת שלש עשרה, אז היה נחשב לה לשבח, שלא עשתה כמעשיהם. אבל עד עתה היתה רק בת שלש שנים. מהו השבח שלה, שלא עשתה כמעשיהם?

בת שלש שנים היתה ועם זה, עשתה אל העבד כל אותו המעשה,משמע בהכרח, שהיה לה שכל כבת עשרים, ולפיכך שבח הוא לה שלא למדה ממעשיהם.

יח) כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות. שושנה, כנסת ישראל, הנוקבא דז"א, שהיא בין הצבאות, כמו שושנה בין החוחים.

יצחק בא מצד אברהם, שהוא חסד עליון, ועושה חסד עם כל הבריות. ואע"פ שהוא דין הקשה, מכל מקום נמשך מחסד, מאברהם. רבקה באה מצד דין קשה, מבתואל ולבן. ואע"פ שהיא עצמה דין הרפה, האודם של השושנה, וחוט של חסד היה תלוי עליה, הלובן של השושנה, מכל מקום נמשכה מדין הקשה. והיה, יצחק דין הקשה והיא דין הרפה. וע"כ כשושנה בין החוחים היתה. חוחים, דינים קשים. כי רבקה היתה מוקפת בדינים קשים מצד הוריה ואנשי מקומה. אבל היא עצמה היתה דין הרפה וממותק, וחוט של חסד. כצורת השושנה. הרי שמעשיה כשרים, שלא למדה ממעשיהם, שלא היה בה דין קשה. שזה נשמע להיותה משולה לשושנה, שיש בה אודם ולובן.

ואם לא היתה הנוקבא דין רפה, לא היה יכול העולם לסבול דין הקשה של יצחק. כי הארת יצחק הוא אור זכר, שמדרכו להשפיע ממעלה למטה, שבבחינת הארת השמאל נמשך מזה דין קשה מאד. אבל רבקה, שהארתה היא אור נקבה, שמדרכה להאיר רק ממטה למעלה, אין בזה דינים קשים, אלא דין רפה לבד. ולפי שהארת יצחק מגיע לתחתונים על ידי הנוקבא, שהיא דין רפה, על כן יכולים התחתונים לקבל הארה ממוחין הללו. אבל מבחינת יצחק לבד, לא היו יכולים לקבל, כי לא היו יכולים לסבול דינים הקשים, הנמשכים עם הארתו.

כעין זה הקב"ה מזווג זיווגים בעולם, שאחד חזק ואחד רפה. כנ"ל, שיצחק היה דין קשה ורבקה דין רפה. כדי שהכל יתתקן, שיוכלו לקבל גם הארת חכמה. והעולם יהיה נמתק, שלא יזיק להם דינים הקשים, הנמשכים עם הארה הזאת. שהוא משום, שמקבלים אותה על ידי הנוקבא, שעי"ז נמתקים הדינים.

חזרה לראש הדף
Site location tree