אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / קבלה לעם / זוהר לעם / פרשת חיי שרה / עניני תחיית המתים

עניני תחיית המתים

קנד) ואברהם זקן בא בימים. באותו העולם, שהוא ימים, כלומר אור, ולא בעוה"ז, שהוא לילה. בא בימים, ספירות העליונות שבעולם העליון, שהם אורות, ונקראים ימים. בא בימים, שבא באותם העולמות שהם נבחנים לימים, מטעם אותם ההנאות והכיסופים שהוא נוחל.

וה' ברך את אברהם. בכל, באותו המשרה, השררה, שנתן לו הקב"ה משמו, שהוא אות ה', שבו נברא העולם.

קנה) מט"ט שר הפנים, שהוא נער, עבד מרבו, האדון המושל עליו. הוא ממונה על הנשמה, להשפיע לה בכל יום, מאותו אור שנצטווה להשפיע לה. והוא עתיד לקבל חשבון בכתב מבית הקברות, מיד דוּמָה, מכל גוף וגוף, ולהראותו לפני אדונו. והוא עתיד לעשות אותו העצם לוז, שְׂאוֹר לבנין הגוף, תחת הארץ, ולתקן את הגוף, ולהחיותו בשלמות הראוי אל גוף בלא נשמה. והקב"ה ישלח אח"כ הנשמה למקומה בגוף, אחר שבא לארץ ישראל.

וצריכים להבין היטב עניין העצם, הנשאר בהקבר ואינו נרקב. אשר אומר כאן, שהמלאך מט"ט עושה אותו שְׂאוֹר לבנין הגוף. העצם הזה נקרא לוז, ואינו נהנה ממאכל ומשקה, שהאדם אוכל ושותה. וע"כ אינו נרקב בקבר כשאר עצמות. וממנו חוזר ונבנה גוף האדם כשעומד לתחיית המתים. ויש להבין, למה נקרא לוז, ולמה אינו אוכל ושותה, ואינו נרקב בקבר, ומה יחוסו, שרק ממנו יבנה הגוף לעת התחייה.

וכבר נתבאר שאלו המוחין שהגוף מקבל בחייו, בקו אמצעי, הם הגורמים לו להירקב בקבר. ובכדי שתבין זה היטב, אביא לך מעניין יעקב ועשו. כי יעקב קו אמצעי, ועשו קו שמאל, שאינו כלול מימין. וכתוב, וַיָזֶד יעקב נזיד, כלומר המוחין, הנמשכים מקו אמצעי, שנקרא יעקב. ויבוא עשו מן השדה והוא עייף, ויאמר, הַלעיטֵני נא מן האדום האדום הזה. שרצה שקו האמצעי ישפיע לו המוחין שלו, אשר קו שמאל כלול בהם בימין, שמשם החיים.

אבל יעקב אמר לו, מִכְרָה כיום בכורתך לי. כי נודע שהמוחין דחכמה נמשכים בקו שמאל, שהוא בכורה וגדלות, וע"כ אינו רוצה להיכלל בימין, שהוא אור חסדים, הקטן הרבה ממנו. אבל התחתונים אינם יכולים לקבל הארת השמאל, מטרם התלבשותו בחסדים מקו ימין.

וע"כ עשו היה עייף. וכתוב, הנה אנוכי הולך למות ולמה זה לי בכורה. וע"כ מכר לו הבכורה. וכן, וַיִּבֶז את הבכורה, מחמת שהיה מוכרח לקבל מיעקב המוחין מהתכללות הימין. והינך מוצא, שעם קבלת עשו את המוחין דקו אמצעי, ביטל את הבכורה שלו, שהוא הארת החכמה משמאל בלי ימין. ולא עוד, אלא שביזה אותה, כי גילה דעתו שמהארת השמאל בא רק מוות, כמ"ש, הנה אנוכי הולך למות. ומהארת קו אמצעי באים החיים.

וכעין זה תקיש אל גוף האדם. כי כל גוף נפל תחת שליטת ס"מ, שׂרו של עשו, בעת החטא של עצה"ד, שמשם נגזר המיתה על הגוף. ושליטה זו היא זוהמת הנחש, שאינה סרה מגוף מטרם שנרקב בקבר. וע"כ הצדיקים מטהרים את גופם, הבא מכוח השמאל, עד שראוי לקבל את המוחין מקו האמצעי. ועם קבלת המוחין, נמצא הגוף שמבזה את הבכורה שלו, כמו עשו. ורושם מביזוי הזה, נשאר בגוף גם לאחר מיתה, עד שגורם לו ריקבון, שפירושו, ביטול גמור של כל כוח הקבלה שלו, עד שלא נשאר זכר ממנו.

אמנם לפי"ז קשה, איך אפשר עוד שיקום לתחיית המתים, כיוון שכבר נרקב. והעניין הוא, כמו שיש בקו שמאל ג"ר וו"ק, כן בגוף, שהוא המקבל ממנו, יש ג"כ ג"ר וו"ק. וכן בעשו היה ג"ר וו"ק, כלי לקבלת ג"ר וכלי לקבלת ו"ק. ונתבאר, שהמוחין דקו אמצעי שקיבל עשו, גרם לו לבזות את הבכורה, וכן גורמים לכל גוף שירקב בעפר.

אמנם המוחין הבאים מקו אמצעי, אינם אלא ו"ק דג"ר, ואין בהם כלום מג"ר דג"ר. ונמצא שרק הו"ק של עשו ביזו את הבכורה. כי נתגלה על ידם, שמקו שמאל בא המוות, ומקו אמצעי החיים. אבל הג"ר של עשו, שלא קיבלו כלום מהמוחין דיעקב, להיותם רק ו"ק דג"ר, א"כ נשארו תחת שליטת השמאל, ולא ביזו כלל את הבכורה. כי בין כך ובין כך מתו, כי קו אמצעי לא היה לו מה ליתן להם.

ועל דרך זה הגופים של כל אדם, אשר מסיבת המוחין שמקבלים בחיים, הם נרקבים בקבר. זהו דוקא לבחינת הכלים דו"ק של הגוף, שהם הנהנים מקו אמצעי. משא"כ הכלים דג"ר של הגוף, שלא נהנו מעולם מאלו המוחין דקו אמצעי, הם אינם נרקבים בקבר, כמ"ש בג"ר דעשו. וכיון שלא נהנו, ע"כ לא ביזו.

שנאמר, שיש עצם שאינו נרקב בקבר, חלק הגוף המיוחס לקבלת ג"ר דג"ר, שהוא אינו נהנה ממאכל ומשתה, שהם המוחין הבאים מקו אמצעי, וע"כ אינו נרקב, וע"כ יבנה הגוף ממנו לתחיית המתים.

והטעם שנקרא לוז, הוא כמ"ש, ויקרא את שם המקום ההוא, בית אל. ואולם לוז שם העיר לראשונה. כי כל דבר יש להבחין בג' הבחנות שהם, עולם שנה ונפש. ועניין הארת השמאל בלי ימין בבחינת עולם, היתה העיר לוז. וע"כ היתה נקראת לוז, שהוא מלשון הכתוב, תועבת ה' נָלוֹז. וכן, וּנְלוֹזִים במעגלותם. ויעקב, שהוא קו אמצעי, תיקן את העיר, והישרה בה האלקיות. וע"כ קרא שמה, בית אל. אשר לפני זה היה שמה לוז. אומנם קו האמצעי יכול לתקן רק את בחינת הו"ק דג"ר, ולא את הג"ר דג"ר, נמצא שלא כל העיר לוז קיבלה את תיקונה, להיות נקראת בית אל, אלא רק בחינת הו"ק של עיר הזאת קיבלה תיקונה ונעשית בית אל. אבל הג"ר דג"ר מבחינת העיר, נשאר בה השם הראשון לוז. כי יעקב לא היה יכול לתקן אותה. וזהו מבחינת עולם.

וכן מבחינת נפש, נבחן כל גוף כמו העיר לוז, אשר הצדיקים הזוכים לקבל המוחין דקו אמצעי, וגופם זוכה להשראת השכינה. אז נקרא גופם בית אל, תחת השם הקודם לוז. אמנם בחינת ג"ר של הגוף שלהם, שאין להם מה לקבל מקו אמצעי, לא נתקנו כלום ואינם נקראים בית אל. אלא נשארו בשם הקודם לוז. הרי שעצם הזה, המיוחס לג"ר דג"ר נקרא לוז, שנשאר בזוהמתו ואינו ראוי לשום תיקון במשך ששת אלפים שנה, כי המוחין דקו אמצעי אינם מפרנסים אותו.

וכמ"ש, עתיד הקב"ה להחיות המתים במומם, שלא יאמרו אחר הוא. העצם לוז היא המום שבגוף, שאינו יכול להירפא בששת אלפים שנה. וממנו יעמוד הגוף לתחיית המתים, כדי שלא יאמרו אחֵר הוא, מצוּרתו שבא"ס ברוך הוא.

קנו) באותה שעה כתוב, ויאמר אברהם אל עבדו. אם בחכמה זו נסתכל, כלומר בנוגע לתחיית המתים, מהו הפירוש, אל עבדו? כי אברהם הוא הנשמה וא"כ, ויאמר אברהם אל עבדו, היא העבד של הנשמה. והיכן מצינו שיש עבד לנשמה? נסתכל שאמר, עבדו, ולא נייחס אותו אל אברהם, כמשמעות הכתוב, אלא הפירוש הוא, עבדו של מקום, הקרוב לעבודתו. והוא מט"ט, שהוא עתיד ליפות הגוף בקבר.

קנז) ויאמר אברהם אל עבדו. זהו מט"ט, עבדו של מקום. זקן ביתו. להיותו תחילת בריותיו של מקום. המושל בכל אשר לו, שנתן לו הקב"ה ממשלה על כל צבאותיו, על כל מלאכי מעלה.

קנח) כל צבאותיו של אותו עבד, נוטלים אור ונהנים מזיו הנשמה, שלמדנו אור הנשמה גדול מאור כיסא הכבוד. והמלאכים נוטלים אורם מהכיסא. הרי שאור הנשמה גדול מאור הכיסא. והרי מהכיסא ניטלה הנשמה, ובהכרח שהמקבל הוא קטן מהמשפיע?

שורשם של אדם, היושב על הכיסא, והכיסא, הוא או"א וישסו"ת. אשר ישסו"ת הוא הכיסא, שמאל. ואו"א הם האדם היושב על הכסא, והימין. ומהם נמשכים זו"ן. שז"א, הוא אדם היושב על הכיסא, והנוקבא, היא הכיסא. ומהם נמשכים הנשמות, ומט"ט וסיעתו. שהנשמות באות מאדם היושב על הכיסא. ומט"ט וסיעתו באים מהכיסא.

ונודע, שהתחתונים צריכים להארת חכמה. וכל זמן שאין להם הארת חכמה, אע"פ שמקבלים אור החסדים מז"א ומאו"א עלאין, עדיין הם בבחינת ו"ק בלי ראש. עד שמקבלים ג"כ הארת החכמה, הנמשכת מהכיסא ומהנוקבא ומישסו"ת. שאז קונים ג"ר. ונמצא, שהנשמה, מטרם שמקבלת אור הכיסא, הוא בבחינת ו"ק בלי ראש, ו"ק דו"ק. והיא קטנה מאור הכיסא, שהוא ג"ר דו"ק. אבל אחר שמקבלת הארת החכמה מאור הכיסא, נעשית גדולה הרבה מאור הכיסא. כי אור הכיסא נמשכת מהנוקבא ומישסו"ת. והוא בחינת ג"ר דו"ק. ואור הנשמה נמשכת מז"א ואו"א. והוא בחינת ג"ר ממש.

ואיך אור הנשמה גדול מהכסא, והרי מהכיסא ניטלה הנשמה, שהיא קטנה מהכסא? כי הנשמה, מטרם שמקבלת מהכיסא, היא ו"ק דו"ק, והכיסא הוא ג"ר דו"ק, וע"כ היא מקבלת מהכיסא?

ומתרץ, אלא זה לפי הראוי לו וזה לפי הראוי לו. שהם שני אורות משונים זה מזה. כי הנשמה היא אור חסדים בעצם, והכיסא הוא הארת החכמה בעצם. וע"כ כשהנשמה צריכה להארת חכמה, מחויבת לקבל מהכיסא, אע"פ שמשורשה הנשמה גדולה מאור הכיסא. כמו שאמר, גדול מאור חכמה ממש. כמ"ש, דמות כמראה אדם עליו מלמעלה. עליו ברוחניות, שאינו תופס זמן ומקום, הוא בהכרח רק בחינת מעלה בלבד. הרי שאור הנשמה גדול מאור הכסא, להיותה משורשה, מהאדם היושב על הכסא.

קנט) וכשהולך לעשות שליחותו של הקב"ה, כל צבאותיו והמרכבה שלו ניזונים מאותו הזוהר של הנשמה, מאור החסדים, מהאדם היושב על הכסא, הנמשך מז"א, המקבל מאו"א עלאין. וזה הוא שהנשמה אומרת לו, שים נא ידך, כלומר סיעתך, הצבאות של מט"ט, תחת ירכי. זהו אור הנשפע מן הנשמה, כי ירכי פירושו נה"י, שזהו מעלת הנשמה עליהם, שיש לה נה"י דכלים וג"ר דאורות. וע"כ אמרה לו, שים נא ידך תחת ירכי, שיקבל אור הג"ר הנכלל בנה"י שלה. שאור זה הוא השבועה שהשביעה אותו.

קס) בשעה שזה הולך בשליחותו של מקום, הקב"ה מניע כל צבאותיו של מעלה באות אחת משמו, בי' של הויה, שהיא או"א, שהוא שורש אור הנשמה. ירכ"י בגימטריה, רם. כלומר, הנשמה אומרת, שים נא ידך, סיעתך, תחת מעלתו של רם ונישא, המושל על הכל. שזה רומז לבחינת עתיק, המאיר באו"א, שהם אות י'. ולאחר שהנשמה ציוותה סיעת עליונים, אור או"א עלאין, תחת ידו, אמרה לו, אני משביעך שבועה גדולה בו.

קסא) כתוב, אלקי השמים ואלקי הארץ. כיון שכבר אמר בה', אני משביעך בה', למה נאמר עוד, אלקי השמים? שבשעה שהולך, מניע כל צבאותיו באות אחת משמו, באות י', באור החסדים דאו"א עלאין. למה אמר בלשון השבועה, אלקי השמים ואלקי הארץ, ששמַיִם הם ז"א, הנמשך מאו"א עלאין, והארץ, הנוקבא, הממשכת מישסו"ת, שהיה מספיק להשביעו באות ה' לבדה?

נאמר, אלקי השמים ואלקי הארץ, להורות, שהוא אדון על הכול בבת אחת, וברגע אחד הוא מניע לכל, וכולם כאיִן נגדו. שהזכיר שמים וארץ בלשון השבועה, שהם האור של אות הי', להורות, שאור זה מושל על כל המדרגות, וכולם כאיִן נגדו. על ב' אותיות משמו מניע כל צבאותיו, בעת שמט"ט הולך בשליחותו. להורות, שהוא הכול ואין אחר בילתו.

כלומר, רק באור הימין מאו"א, שהוא י' דהויה. ועל זה היקשה מלשון השבועה, שאמר, אלקי השמים, שאורו הוא או"א, ואלקי הארץ, שאורו ישסו"ת, שהם שמאל. ומוכיח הכתוב מזה, שבשעה שמט"ט הולך בשליחות הקב"ה, מניע כל צבאותיו בב' אותיות משמו, שהם י"ה מהוי"ה. אשר י' היא אור או"א עלאין, וה' היא אור ישסו"ת. כלומר, גם בהארת החכמה הנמשכת מישסו"ת. אשר הארת החכמה מבער הקליפות, והכול רואים, שהוא הכול ואין אחר בילתו.

קסב) ואשביעךָ בה' אלקי השמים. שבועת הברית הזאת, מַשבעת הנשמה, שכתוב, אשר לא תיקח אישה לִבני. כי אברהם רומז על הנשמה.

קסג) מכאן נשמע, שהנשמה אמרה למט"ט, כיוון שאתה הולך בשליחות הזו להחיות המתים, לא תיקח אישה לבני, שלא תיקח גוף לבני, כי הגוף בערך הנשמה נקרא אישה. ולכנס בגוף אחר, זר, שאינו ראוי לו, אלא בגוף ההוא ממש שהוא שלי, בההוא ממש, שיצאתי ממנו.

וזהו שכתוב, כי אם אל ארצי ואל מולדתי תלך. כמ"ש, עתידים המתים להחיות במומם, שלא יאמרו אחר הוא. שיהיה באותה הצורה כמו בהתכללות בא"ס ב"ה. לכן מַשבעת הנשמה למט"ט, אל ארצי ואל מולדתי תלך, כלומר לגוף שלי, שנשאר בעצם לוז, שהוא הגוף שיצאתי ממנו, והוא הראוי לתחיית המתים. ואחר שיתרפא ממומו, ראוי להתלבשות הנשמה לנצחיות.

קסד) מהו ולקחת אישה לבני ליצחק? אם הכוונה להתלבשות הנשמה, היה צריך לומר, לאברהם. אותו הגוף שנצטער עִמי באותו העולם, ולא היה לו הנאה וכסוף בו, מפני יראת קונו. שהוא, עצם הלוז, שאינו נהנה ממאכל ומשתה בעוה"ז, אותו הגוף ממש תיקח לצַחק עימו, בשמחה הזו של הצדיקים, לצַחק עימו בשמחת הקב"ה. לצַחק עימו, משום שעתה, בזמן תחיית המתים, עת שחוק בעולם. כמ"ש, אז יימלא שחוק פינו.

קסה) אין מלאך אחד עושה אלא רק שליחות אחת ולא שתי שליחויות בבת אחת. כי יש כאן ב' שליחויות:

א. להחיות הגוף בקברו.

ב. להעלותו לארץ ישראל, ששם מתלבשת בו הנשמה.

וזהו שמקשה, אין מלאך אחד עושה ב' שליחויות.

מלאך אחד, אשר קֶסת הסופר במותניו, שהוא גבריאל, עתיד להרשים כל אחד ואחד על מצחו, שיתקן את הגוף. ולאחר כן, השר הגדול, מט"ט, הולך לתקן כל אחד ואחד, ולהעמידו לקבל נשמתו. וכתוב, הוא ישלח מלאכו לפניך ולקחת אישה. לפניך, יורה לפני שליחותך. שהקב"ה ישלח מלאך מקודם לתקן את הגוף, ואח"כ יביאהו מט"ט להתלבשות הנשמה, מטעם שאין מלאך אחד עושה ב' שליחויות.

קסו) באר אשר לרואים, וממלאים אותו במים שאובים, ונובע ממקורו עצמו עוד יותר מהם. באר נובע מעצמו, משום שעיקר נשמתו היה מאור החסדים דאו"א עלאין, שזיווגם לא נפסק לעולם. ומשום שממשיך הארת החכמה מישסו"ת, מכנים אותו באר של רואים, על שם החכמה שמקבל מישסו"ת. ונבחן זה, שממלאים אותו בשאובים ממקום אחר. כי שורשו עצמו אינו נמשך מישסו"ת, אלא רק מאו"א עלאין. ומשום זה החסדים שלו משורשו עצמו, הנמשכים מאו"א, בבחינת נביעה לא פוסקת, חשובים הרבה יותר מהארת החכמה, שממלאים אותו מישסו"ת. כי ערך או"א אל ישסו"ת, כערך ג"ר אל ו"ק. באר לַחַי רואי. ראיה פירושו הארת חכמה.

קסז) חייב אדם להקביל פני רבו בר"ח.

קסח) אותו אור הראשון, ששימש בימי בראשית, ואח"כ גנזו לצדיקים לעתיד לבוא, שמסעיו עשרה. ובעשרה נוסע, ובעשרה מנהיג הכל, ובעשרה אותות עושה מעשיו. עשרה כתבים, עשרה מפתחות של בית החולים בידיו, ועשרה כתבים לוקח בגן עדן, לתקן הארץ בשביל גופים של הצדיקים.

מספר עשרה, רומז על אור החסדים. ואור הראשון שנגנז לצדיקים הוא אור החכמה, כי ע"כ היה אדם הראשון מסתכל בו מסוף העולם עד סופו, כי אור העיניים והראייה הוא אור החכמה. שאור הראשון מסעיו עשרה, שאור החכמה מתגלה בהתלבשות עשרה, שהוא אור החסדים. ובא להתלבשות הזה, משום שבא בג' קווים, שכל קו מלובש בעשרה. וכתוב, שנוסע ומשפיע בעשרה, והוא קו ימין, שעצם השפעתו הוא אור החסדים.

ובעשרה מנהיג הכל. הוא קו שמאל, שאע"פ שעצם השפעתו הוא חכמה, שע"ס שהיא נקודת השורוק, עכ"ז אינו מנהיג ומשפיע, זולת ע"י התלבשות בחסדים.

ובעשרה אותות עושה מעשיו. זהו קו אמצעי, המכריע בין ב' הקווים הללו, שממנו נמשכים כל האותות והמופתים שמצד הקדושה. ומעשיו פתקים, פירושו מסכים, וקומות אורות החסדים, היוצאות על הפתקים. ובקומות האור האלו הוא רופא החולים. כי כל המחלות, נמשכים מקו שמאל, בהיותו בלי התכללות הימין, וכשבא קו האמצעי עם המסך דחיריק, שעליו יוצא קומת אור החסדים, שבזה מכריע בין הקווים, עד שנכללים זה בזה, מתרפאים אז כל החולים.

וע"כ נקראות קומות אור שלו מפתחות לרפואות החולים. והם בעשרה, להיותם אור החסדים. עשרה פתקים הוא המסך דקו אמצעי, שעל ידו נכנס בחשבון הצדיקים, על ידי המלאך דוּמָה. ומובטחים בזה לעמוד בתחיית המתים, כמ"ש, וכיפר אדמתו עַמּוֹ. לתקן הקבר, שיהיו ראויים להכתוב, ופתחתי את קברותיכם.

קסט) היית רואה יותר ממלאך קדוש, שאור הנשמה גדול מאור המלאכים, וכיוון שביאר העשרה רק בג' קווים העליונים חכמה בינה דעת, הולך ומבאר העשרה גם בז"ס תחתונות. ואומר, שהעולם, שהוא מלכות, נברא בעשרה, ומנוהגת בעשרה, שהוא יסוד שמנהיג את המלכות, הנקראת עולם. הכיסא הקדוש, נצח והוד, הנקראים כיסא תחתון, הוא בעשרה. התורה, תפארת, הוא בעשרה. נסיעותיו, גבורה, הוא בעשרה. עולמות עליונים, חסד, שהוא העליון מז"ס תחתונות, הוא בעשרה. ואחד העליון על כל ברוך הוא, כתר. שממנו נמשך הכל, הן אור החסדים, המרומז בעשרה, והן אור החכמה.

קע) ויקח העבד עשרה גמלים. מהו, וכל טוב אדוניו בידו? איך אפשר, שכל רכושו של אברהם יהיה נישא בידו? זהו שמו של ריבונו, השכינה, שנקראת שֵׁם, שהלכה עימו להביא אותו למקום הנירצה, ולהגן עליו, שלא יאונה לו מכשול. זה ודאי הוא כמ"ש, כי שמי בקרבו.

קעא) כל מי שיודע שמו לאמיתו, יודע שהוא ושמו אחד. הוא, הקב"ה, ושמו אחד, השכינה. שכתוב ה' אחד ושמו אחד. כלומר, השם, השכינה, והוּא, ז"א, אחד.

קעב) וַיַברך הגמלים מחוץ לעיר אל באר המים. מחוץ לעיר, בבית הקברות. אל באר המים, הנִקדמִים לתחיית המתים בבית הקברות. הם אותם שנשאו ונתנו בתורה, שהרי, כשנכנס אדם לקבר, מה ששואלים לו מתחילה, אם קבע עיתים לתורה, שכתוב, והיה אמונת עיתיך. ומכל שכן כשיצא, אינו שאלה, להחיות אותם מתחילה.

קעג) לעת ערב, יום השישי, שהוא ערב השבת, שאז הזמן להחיות המתים. ששת אלפים שנים עומד העולם. וערב שבת, הוא אלף השישי, שהוא סיום הכול. לעת ערב, שפירושו זמן סיום הכול. לעת צאת השואבות. אלו הם תלמידי חכמים, השואבים מימיה של תורה, שהוא עת לצאת ולהתנער מן העפר, כלומר, לקום לתחייה.

קעד) אותם המתעסקים לדעת את ריבונם בעוה"ז, ונשמתם בשלמותה לעוה"ב, זכו לצאת מהקבר משבועת הנשמה שהשביעה למט"ט. כי מט"ט הולך לדעת, מי הוא גופה ממש. כמו שהנשמה השביעו. והוא כמ"ש, הנה אנוכי ניצב על עין המים. אע"פ שגוף תלמיד חכם הוא, הולך מט"ט לבחון אחר השלימות, שכתוב, והיה העלמה היוצאת לשאוב ואמרתי אליה השקיני נא מעט מים מכדך, שפירושו, אמור לי רמז ידיעת השם ממה שהשגת.

קעה) ואמרה אֵלַי גם אתה שתה. שנותנת לו לדעת ג' ידיעות:

א. אף אתה עבד כמוני. כלומר שחסר ג"ר.

ב. ולא נתחלף לי ידיעתך, בידיעתו של מקום. שלא טעתה שיש שלימות אחרונה בהמוחין שלו, שמשפיע לנשמות, כמו שלימותו של הקב"ה.

ג. וצריך אתה להשיג שאתה נברא כמוני. אע"פ שאתה מלאך, מכל מקום אתה כמו נברא, כלומר בעל חסרון, כמוני.

קעו) וגם לגמליך אשאב. שגם לצבאותיו תיתן לדעת ממה שהשיגה ושאבה. כי גמליך פירושו לצבאותיך. כלומר, ידיעת השגתו הוא:

א. שלא השיגו סיעתך. שהמה מחוסרי השגה.

ב. וידעתי כי מעלה יש לי עליך. שהיא בחינת היתכללות מנקודה דעוה"ז, שהיא חסרה למלאכי מעלה.

ג. והאיך נברא אתה מזיו הנתון אצלך, שהשיגה גם סוד בריאתו. אם הוא אומר, אם הגוף אומר כל השגותיו, סימן זה יהי מסור בידי על כל דברים אלו, כי סימן זה, שעשית לי, יהי מסור בידי על כל דברים אלו, שהגוף יאמר לו כל הדברים הנ"ל, אף אחד מהם לא יחסר. אז, ואדע שהיא האישה, הוא הגוף, מאותה הנשמה, כפי השבועה שהשביעני.

קפז) מהו, וַיוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטוּרה? פרשה זו בסתירה לביאור בדבר הנשמה והגוף, שבזמן התחייה.

קפח) בעת שחכמי האמת מבארים סודות הכתובים, הנה אותן המדרגות שהכתובים מדברים מהן, באות בעצמן לאותם החכמים, בעת ההוא, וממציאות את עצמן שיביאו אותן לגילוי. וזולת הסיוע שלהן, לא היה להם כוח לגלות שום סוד.

קפט) אשרי האדם המניח תפילין ויודע הטעם שלהן.

קצ) הקב"ה, ברוב אהבתו שהיה לו לישראל, אמר להם, לעשות לו משכן, כעין המרכבה העליונה של מעלה, ויבוא לשכון עימהם. וזהו שכתוב, ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם. במקרא הזה נסתם טעם התפילין.

קצא) המקדש נעשה כעין העליון, בצורות מרכבותיו הקדושות. ואחרי כן, הישרה הקב"ה את שכינתו עימהם. כעניין הזה בטעם התפילין, שאותו האדם ומניחם, יהיה דוגמא למרכבות העליונות: למרכבה התחתונה ולמרכבה העליונה. כדי שתבוא המלכות שלו וישרה שכינתו עליו.

ב' המרכבות ולשתיהן צריכים. יש מעלה במרכבה עלאה, שלמעלה מחזה, שאינה במרכבה תחתונה, שלמטה מחזה. כי אין זיווג נוהג אלא במחזה ולמעלה, ששם פני אדם, ולא במחזה ולמטה, שחסר שם פני אדם. וכן יש מעלה במרכבה תחתונה, שמחזה ולמטה, שאינה במרכבה עלאה, שמחזה ולמעלה. כי מקום גילוי החכמה הוא בהמרכבה שמחזה ולמטה, ולא במרכבה שמחזה ולמעלה. לפיכך, אין גילוי השלימות זולת בשתי המרכבות ביחד. כי המרכבה תחתונה עולה ונכללת בזיווג שיש מחזה ולמעלה במרכבה עלאה. ואז מתגלה החכמה במרכבה תחתונה.

המשכן נעשה כעין העליון בצורת מרכבות הקדושות, שהמשכן וכליו נסתדרו בדוגמא לב' המרכבות. כי אז עלתה מרכבה תחתונה למקום מרכבה עלאה, ונכללה בזיווג אשר שם, ואז נתגלה החכמה במרכבה תחתונה, שזהו השראת השכינה בתחתונים. כן צריך האדם המניח תפילין, לכוון באלו ב' המרכבות והסדרים שבהם כי אז תבוא המלכות של הקב"ה, ויַשׁרֶה הקב"ה שכינתו עליו. כי אין גילוי החכמה אלא בהמלכות, שהיא מחזה ולמטה, ונקראת שכינה. אבל אין זיווג להמשכת החכמה אלא מחזה ולמעלה. וע"כ ע"י שתי המרכבות ביחד מתגלה השלמות.

קצב) למדנו, שיש בתפילין סודות עליונים ודוגמאות שלהם. ויש בו, במחזה ולמטה, ששם המלכות, שלוש מרכבות, בדומה לעליונים הקדושים, שהן סודות שלוש האותיות של שמו הקדוש יה"ו. כי ג' מרכבות, שהן ג' אותיות יה"ו. ארבע פרשיות שולטות על ארבע אותיות שמו הקדוש. ועל כך הוא סוד הש' של שלוש כתרים, וש' של ד' כתרים, שפירושן ג' מלכים שולטים בגוף. מחזה ולמטה, כנגד ש' דג' ראשים. ותפילין שעל הקב"ה למעלה, שהם תפילין של ראש. ותפילין של יד. והם ד' פרשיות, שהם כנגד ש' של ד' ראשים.

מבאר ההפרש בין מרכבה עלאה שלמעלה מחזה, למרכבה תחתונה שלמטה מחזה. שבמרכבה תחתונה חסר פני אדם, שהיא ה' תתאה של שם הויה. ונמצא שאין במרכבה תחתונה אלא רק ג' אותיות יה"ו, וחסר ה' תתאה. ורק במרכבה למעלה מחזה יש ד' אותיות כולם. ויש רק ג' מרכבות, שהם ג' אותיות שמו הקדוש הויה, יה"ו, שהם חכמה בינה תפארת. והמלכות חסרה, שהיא ה' תתאה. והם כלולות זו מזו, ונבחנים לג"פ יה"ו, שהם ג' מרכבות, אחר שתעלנה להזיווג שבמרכבה עלאה.

ארבע פרשיות שבתפילין הן, חו"ב תו"מ. והם שולטים על ארבע אותיות הויה. כי ארבע אותיות הויה הם חו"ב תו"מ. וע"כ ש' של ג' כתרים ושל ד' כתרים. אשר הש' מג' כתרים רומזת על בחינת המרכבה התחתונה, שאין לה מעצמה אלא ג' אותיות יה"ו, וחסרה ה' תתאה. והם ג' מלכים, השולטים בגוף מחזה ולמטה, שהם נה"י. ונקראים מלכים, משום שמחזה ולמטה שייך הכול אל המלכות. וש' של ד' כתרים רומזת על בחינת המרכבה עלאה, שיש לה ד' אותיות הויה בשלמות והן, ד' פרשיות של התפילין.

קצג) הלב רוכב, בדוֹמֶה, כמו על מרכבה התחתונה, והתחתון, הנוקבא, רוכב. המרכבה של הזרוע, למטה, היא הנוקבא, התפילין של יד, הנקראת זרוע. והלב, שהוא בחינת מחזה ולמעלה, רוכב, בדוגמא שהוא למטה מחזה. ונמסרו בידו להכניס כל צבאות השמים. וכך הלב רוכב למטה ונמסר בידו כל אברי הגוף.

התגלות הארת החכמה נקרא רוכב על המרכבה. ולפיכך רק המלכות היא הרוכב, שבה נוהג גילוי. ונתבאר, שהמרכבה עלאה שמחזה ולמעלה היא בחינת חסדים מכוסים. אבל שם הוא מקום הזיווג, ולא במרכבה תחתונה. ונמצא שעיקר גילוי החכמה הוא בהכרח במרכבה עלאה, אלא לא לעצמו, אלא כדי להשפיע למרכבה תחתונה. והמלכות של מרכבה עלאה שלמעלה מחזה, נקראת משום זה לב, על שם ל"ב נתיבות החכמה שמתגלות בה.

וע"כ יש ב' בחינות גילוי חכמה בלב:

א. כשהוא למעלה מחזה במקומו, שאז אינה מתגלה החכמה לעצמו, אלא כדי להשפיע למרכבה תחתונה.

ב. כשמרכבה תחתונה עולה ונכלל בו, ומקבל ממנו החכמה, ונבחן אשר מלכות זו, הלב, יורד עימהם למטה מחזה, ומגלה שם הארת החכמה למטה.

בחינה א' של גילוי החכמה, אינה לצורך עצמו, וע"כ נבחן שמאיר בדומה למרכבה תחתונה, כלומר רק להשפיע, ולא הארה ממשית לעצמו. משום שרק במרכבה תחתונה שלמטה מחזה שייך רכיבה ממש. וכתוב רכיבה זו של הזרוע, שהיא תפילין של יד, המלכות, נוהג רק למטה מחזה. ולב רוכב בחכמה למעלה מחזה, בדומה כמו למטה, כי צריך להשפיע חכמה למטה, למרכבה תחתונה. ומשום שאינה מאירה לעצמו, אינה נבחנת בו להארה ממשית. בשעה שהחכמה מתגלה בו נמסר בידו כל צבאות השמים. כי הארת החכמה כוללת ומכנסת תחתיה כל המדרגות. וזהו גילוי החכמה מבחינה ב', שהלב נכלל במרכבה תחתונה ונמשך עימהם ובא ומאיר למטה מחזה. ונמסרו בידיו כל מדרגות הגוף, שמחזה ולמטה. מחזה ולמעלה דז"א נבחן לבחינת ז"א, שנקרא שמים. וע"כ כל המדרגות התלויות שם מכונות, צבאות השמים. ומחזה ולמטה דז"א נבחן לבחינת הנוקבא, הנקראת גוף, והמדרגות התלויות שם מכונות אברי הגוף.

קצד) ולמעלה מן הלב הם ארבע פרשיות על מוח הראש. אבל הקב"ה שליט עליון עליהם, מלך הכל.

תפילין של יד נבחן לבחינת הלב, מלכות, שבה נוהג גילוי חכמה. אבל תפילין של ראש נבחן לבחינת מוח, ז"א, שהוא מלך שליט בחסדים מכוסים, שמקבל מאו"א עלאין בסוד, כי חפץ חסד הוא, ואין הארת חכמה יכולה להגלות במקומו. וז"ש אבל הקב"ה שליט עליון עליהם, שבארבע פרשיות של ראש, הקב"ה, ז"א, השולט ואין גילוי הארת חכמה נוהג שם.

וסוד החכמה זה הוא כמו בבית המקדש, שכתוב, וַעֲשֵׂה כרוב אחד מִקצה מזה וכרוב אחד מִקצה מזה. ועליהם שכינת המלך בארבע אותיות הוי"ה. י"ה על כרוב הימני, ו"ה על כרוב השמאלי. ובשתי מרכבות, מרכבה עלאה על כרוב הימני, ומרכבה תחתונה על כרוב השמאלי.

קצה) וכעין זה הוא הלב והמוח, שהם תפילין של יד ותפילין של ראש. הלב מכאן, והמוח מכאן. ועליהם שכינת המלך, בד' פרשיות. מכאן ואילך הם סודות של כתרי האותיות: הפרשות בגופיהם, שהם הבתים, ורצועותיהן הם הלכה למשה מסיני. והרמז שלהם כבר נגלה בסוד י"ג מידות הרחמים.

קצו) באנו לדעת הסוד של פסוק, ויוסף אברהם ויקח אישה ושמה קטורה.

קצז) הפירוש של פסוק הזה, הוא כמו שגילו החברים בעלי המשנה, שבעת שהנשמה תבוא באותו גוף הקדוש שלה, אז אלו הדברים, כמ"ש, וַיוסף אברהם ויקח... יהיו נאמרים על הרשעים, שיקומו לתחייה, ויטיבו מעשיהם, והנשמה תיתן להם מזיו יְקר שלה, כדי שידעו וישובו ויזכו זכות שלימה.

קצח) וכששלמה ראה את זה, היה תוהה מאד, ואמר, ובכן ראיתי רשעים קבורים ובאו, וממקום קדוש יהלכו. שיבואו ויחיו ממקום קדוש. שיקומו בתחיית המתים.

כתוב, היהפוך כושי עורו ונמר חברברותיו. כך הרשעים, שלא זכו לשוב בעוה"ז, ולהקטיר מעשים טובים, לעולם לא יקטירו לעוה"ב. כלומר, שגם שיקומו לתחיית המתים, מכל מקום לא יכלו לעשות מעשים טובים, משום שלא זכו בחייהם.

רא) וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. כאשר ברא הקב"ה את האדם, לקח עפרו ממקום המקדש, ובנה גופו מארבע רוחות העולם, שכל אחד נתן לו כוח. ואח"כ, הריק עליו רוח החיים, כמ"ש, ויפח באפיו נשמת חיים. אח"כ קם, וידע שהוא כלול מלמעלה ומלמטה. ואז נתדבק בה', וידע חכמה עליונה.

רב) כעין זה, כל אנשי העולם כלולים מלמעלה ומלמטה. וכל אלו היודעים לקדש את עצמם בעוה"ז כראוי, כשהם מולידים בן, ממשיכים עליו רוח קדוש, מן המקום שכל הקדושות יוצאות ממנו. ואלו נקראים בנים למקום, משום שהגוף שלהם נעשה בקדושה כראוי. וכן נותנים לו רוח ממקום קדוש עליון כראוי.

רג) בשעה שאדם עתיד לתת חשבון על מעשיו, מטרם שיצא מן העולם, יום זה הוא יום של חשבון, אשר הגוף והנשמה נותנים חשבון. אחר זה הנשמה, יוצאת מן הגוף ונפרדת ממנו, והגוף, שנברא מעפר, שב לעפר. והכול חוזר אל המקום שלוקחו משם. ועד הזמן שהקב"ה עתיד להחיות המתים, יהיה הכול גנוז לפניו.

רד) ואותו הגוף ממש, ואותה הנשמה ממש, עתיד הקב"ה להחזיר לעולם כבתחילה, ולחדש פני העולם. כמ"ש, יחיו מֵתיךָ נבֵלָתי יקומון. ואותה הנשמה ממש גנוזה לפני הקב"ה, שחוזרת למקומה אחר פטירת האדם, לפי מעשיה, כמ"ש, והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה. ובזמן שהוא עתיד להחיות המתים, הוא עתיד להריק טל מראשו עליהם. ובטל הזה יקומו כל הגופים מעפר.

רה) מהו טל אורות? הוא אורות ממש, מאלו האורות של מעלה, שבהם עתיד להריק חיים לעולם, אשר עץ החיים, ז"א, יריק אז חיים שאינם נפסקים לעולם. כי עתה החיים נפסקים, משום כי בעת שנחש הרע שולט, הלבנה מתכסה, שנפסק הזיווג של חמה ולבנה העליונים, שהם זו"ן. ומשום זה נפסקים כביכול מימיו של ז"א, שהוא עץ החיים. וע"כ החיים אינם שולטים כראוי בעולם.

רו) ובעת ההוא אותו יצה"ר, שהוא נחש הרע, יסתלק מן העולם, ויעביר אותו הקב"ה. כמ"ש, ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. ואחר שהוא יעבר מן העולם, הלבנה אינה מתכסה עוד, והנהר הנמשך ויוצא מן העדן, שהוא ז"א, לא יפסקו מבועיו. ואז כתוב, והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתיים.

רז) אם תאמר, שכל הגופים שבעולם יקומו לתחייה ויתעוררו מעפר, יש לשאול, אלו הגופים שנוּטעוּ בנשמה אחת, שנשמה אחת נתגלגלה בכמה גופים, בזה אחר זה, מה יהיה מהם, אם יקומו כולם לתחיית המתים או האחרון בלבד?

אלו הגופים שלא זכו במעשים טובים, ולא הצליחו להשלים הנשמה, הרי הם כמו שלא היו, כמו שהם עץ יבש בעולם ההוא. כן הם יהיו לעת תחיית המתים. ורק גוף אחרון, שנוּטע והצליח וקיבל שורשיו הרוחניים כראוי, הוא יקום לתחיית המתים.

רח) ועליו כתוב, והיה כעץ שתול על מים. כי עשה פירות, כלומר מעשים טובים, ונטע שורשים כראוי, למעלה בעולם העליון, שמכל מצווה מתגלה כנגדה שורש רוחני למעלה. וגוף הקודם, שלא עשה פירות ולא נטע שורשים, עליו כתוב, והיה כערער בערבה ולא יראה כי יבוא טוב. כי יבוא טוב, זהו תחיית המתים.

רט) ויאיר אותו האור העתיד להאיר לצדיקים, שהיה גנוז לפניו מיום שנברא העולם, שכתוב, וירא אלקים את האור כי טוב. ואז עתיד הקב"ה להחיות המתים. וכתוב, וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה. כי אז יתגבר הטוב בעולם. ואותו שנקרא רע, יהיה נעבר מן העולם. ואז אלו גופים הקודמים להאחרון, יהיו כמו שלא היו.

רי) עתיד הקב"ה להריק על אלו גופים הקודמים לאחרון, רוחות אחרים. ואם הם זוכים בהם, שיוכלו ללכת בדרך הישר, יקומו בעולם כראוי. ואם לא, יהיו אפר תחת רגלי הצדיקים, שכתוב, ורבים מִיְשֵנֵי אדמת עפר יקיצו. והכל הוקם ונועד לפני הקב"ה. וכולם הם במניין לעת התחייה, כמ"ש, המוציא במספר צבאם.

ריא) כל המתים שבארץ ישראל יקומו לתחייה בתחילה. כי הקב"ה יעיר עליהם רוח, ויקים אותם. אלו שבארץ ישראל. אלו שבארצות אחרות, לא כתוב בהם תחייה אלא קימה, כי רוח החיים אינו שורה, אלא בארץ הקודש של ישראל. ומשום זה כתוב רק בהם, יחיו מתיך. ואלו שמחוץ לארץ יהיה נברא הגוף שלהם, ויקומו לתחייה גוף בלא רוח, ואח"כ יתגלגלו תחת עפר הארץ, עד שיגיעו לארץ ישראל, ושם יקבלו הנשמה. ולא ברשות אחר, בשביל שיתקיימו בעולם כראוי.

ריב) בשעה שעתיד הקב"ה להחיות המתים, כל אלו הנשמות שיתעוררו לפניו, תהיינה עומדות כולן לפניו צורות צורות, באותה הצורה ממש שהיו בעוה"ז. ויוריד אותן הקב"ה אל הגופים שלהם, ויקרא אותן בשמות, כמ"ש, לכולם בשם יקרא. וכל נשמה תכנס למקומה בגוף, ויקומו לתחייה בעולם כראוי. ואז יהיה העולם שלם. ועל אותו זמן כתוב, וחרפת עמו יסיר. זהו יצה"ר, שיסיר מן העולם, המחשיך פניהם של הבריות ושולט בהם.

ריג) הרי אנו רואים, כל זמן שהאדם נמצא ברוח זה, אינו טמא, יצא נשמתו ממנו, הוא טמא. כי יצה"ר ההוא, כשנוטל רוחו של אדם, כי הוא יצה"ר והוא מלאך המוות, מטמא אותו, ונשאר אחריו הגוף טמא. כי עם כוח הזוהמה של עצה"ד נוטל נשמתו של אדם. וזוהמה הזו היא שורש כל הטומאה. ועמים האחרים עכו"ם, להיפך, כשהם בחיים הם טמאים. כי מצד הטומאה נמשכות להם נשמותיהם. וכשגופם נתרוקן מן טומאה, שמתים והנשמה יוצאת מהם, נשאר הגוף בלי שום טומאה. וע"כ אינם מטמאים, כמ"ש, קברי עכו"ם אינם מטמאים באוהל.

ריד) משום זה מי שנתדבק באישה, מעמים אחרים עכו"ם, הוא נטמא. והבן הנולד לו ממנה מקבל עליו רוח הטומאה. ואם תאמר, הלוא מצד אביו בא מישראל ולמה יקבל עליו רוח הטומאה? כי בתחילה נטמא אביו, בשעה שנתדבק באישה ההיא הטמאה. וכיוון שהאב נטמא באישה ההיא שהיא טמאה, מכל שכן שהבן הנולד ממנה, יקבל עליו רוח הטומאה. ולא עוד, אלא שעבר על התורה, כמ"ש, כי לא תשתחווה לאל אחר, כי ה' קַנא שמו. כלומר, שהוא מקנא על ברית ההוא, שלא יחלל אותו באישה מעמים אחרים.

רטו) למדנו, מכיוון שידע אברהם חכמה, רצה להיפרד מכל העמים האחרים ולא להיתדבק בהם. ע"כ כתוב, ואשביעך בה' אלקי השמים ואלקי הארץ, אשר לא תיקח אישה מבנות הכנעני. ודאי, כמ"ש, ובעל בת אל נכר. אשר אנוכי יושב בקרבו. אנוכי, בדיוק, שאנוכי הוא השכינה. כי היתה בגלות. והשביע אותו כדי שלא להיטמא בהם.

רטז) כל מי שמכניס ברית קדוש הזה, באישה מעמים אחרים עכו"ם, גורם למקום אחר להיטמא, שפוגם ברית העליון, וגורם שישפיע להשפחה. וע"כ כתוב, תחת שלוש רגזה ארץ. ואע"פ שהשביע אותו בברית, עוד לא בטח בו אברהם, אלא שהתפלל תפילתו לפני הקב"ה, ואמר, ה' אלקי השמים, הוא ישלח מלאכו. מלאכו, פירושו ודאי, מלאך הברית. שישלח אותו, כדי שיהיה נשמר ברית הזה, ולא יתחלל בין העמים.

ריז) רק את בני לא תָשֵׁב שמה. בשביל שידע אברהם, אשר חוץ ממנו בלבדו, לא היה בכל משפחתו מי שיכיר את הקב"ה, ולא רצה שתהיה דירתו של יצחק ביניהם. אלא שתהיה דירתו עימו. ויצחק ילמד תמיד ממנו דרכיו של הקב"ה, שלא יטה לא לימין ולא לשמאל, אלא בקו אמצעי. וע"כ לא רצה אברהם, שתהיה דירתו של יצחק ביניהם.

ריח) זכותו של אברהם היה עם העבד, שבו ביום יצא, ובו ביום הגיע לעין המים, שכתוב, ואבוא היום אל העין.

ריט) גל עיניי ואביטה נפלאות מתורתך. כמה הם שוטים בני אדם, שאינם יודעים ואינם מסתכלים לעסוק בתורה. שהרי התורה הוא כל החיים, וכל חירות, וכל הטוב בעוה"ז ובעוה"ב. חיים הוא בעוה"ז, שיזכו לימים שלמים בעוה"ז, כמ"ש, את מספר ימיך אמלא. ויזכה לימים ארוכים בעוה"ב, בשביל שהם חיים שלמים, הם חיים של שמחה, חיים בלי עצבות, חיים שהם חיים, חירות בעוה"ז, חירות מכל. כי כל מי שעוסק בתורה לא יוכלו לשלוט עליו כל עמי העולם.

רכ) ואם תאמר, ואלו בני השמד, הרוגי מלכות, מחמת שעסקו בתורה, בזמן שגזרו שלא לעסוק בתורה? הוא גזירה מלמעלה. כמו ר' עקיבא וחבריו, שנהרגו משום שעסקו בתורה. וכך עלה במחשבה של מעלה, בעת שנברא העולם. אבל בדרך כלל, התורה היא חירות ממלאך המוות, שאינו יכול לשלוט עליו.

בודאי שאם אדם היה מתדבק בעץ החיים, שהוא התורה, לא היה גורם מוות לו, ולכל העולם. אלא משום שעזב את עץ החיים, שהוא התורה, ואכל מעצה"ד, גרם מיתה לו ולעולם. ומשום זה כשנתן הקב"ה התורה לישראל, כתוב, חרות על הלוחות. שבארוה, אל תקרי חרות, אלא חירות. כי נעשו אז חירות ממלאך המוות. ואלמלא לא חטאו ישראל בעגל, ולא עזבו את עץ החיים, שהוא התורה, לא היו גורמים, שיחזור המוות לעולם כמתחילה.

והקב"ה אמר, אני אמרתי אלקים אתם ובני עליון כולכם. כלומר, בקבלת התורה, כיוון שחיבלתם בעצמכם, שחטאתם, אכן כאדם תמותון. וע"כ כל מי שעוסק בתורה, אינו יכול לשלוט עליו אותו נחש הרע שהחשיך העולם.

רכא) אם מי שלא חטא לא ימות, למה מת משה? ודאי מת, אבל רק שאין מלאך המוות שולט בו. והוא לא מת על ידו ולא נטמא בו. וע"כ נבחן שודאי לא מת, אלא שנתדבק בשכינה והלך לחיי העולם.

רכב) וכזה, נקרא חי, כמ"ש, ובניהו בן יהוידע בן איש חי. ומי שנתקרב לה' נקרא חי. וע"כ כל מי שעוסק בתורה, יש לו חירות מכל, חירות בעוה"ז משעבוד אומות העולם עכו"ם, וחירות בעוה"ב, כי לא ידרשו ממנו דין וחשבון כלל בעולם ההוא.

רכג) כמה סודות עליונים סתומים יש בהתורה. כמה אוצרות נסתרים יש בה. וע"כ, כשנסתכל דוד בהתורה ברוח החכמה, וידע כמה פליאות יוצאות מהתורה, פתח ואמר, גל עינַי ואביטה נפלאות מתורתך.

חזרה לראש הדף
Site location tree