תפילה, שוועה, דמעה
רל) שִׁמְעָה ה' תפילתי. מה הטעם שכתוב שִׁמְעָה, ולא שמע? ולמה במקום אחד כתוב, שמע ה' וחָנֵני, ובמקום אחר, שִׁמְעָה? אלא בכל מקום, שכתוב פעם שמע, הוא לזכר, לז"א, וכשכתוב פעם שִׁמְעָה, הוא לנקבה דז"א. שִׁמְעָה, כמ"ש, שִׁמְעָה ה' צדק, וצדק הוא הנוקבא דז"א. שמע, הוא כמ"ש, שמע הויה וחָנֵני. שהוי"ה הוא ז"א. וכן, שמע בני. וכן, הסכת ושמע. שכל אלו הם לזכר.
רלא) וכאן אומר, שִׁמְעָה תפילתי ה', שנאמר על הנוקבא. משום שהיא מדרגה, המקבלת כל התפילות שבעולם. שנוקבא עושה עטרה מן התפילות, ומשימה אותה בראש הצדיק חי העולמים, שהוא יסוד. כמ"ש, ברכות לראש צדיק. ועל זה כתוב, שִׁמְעָה תפילתי ה'.
רלב) שִׁמְעָה תפילתי ה', זה הוא תפילה בלחש. כלומר, תפילת שמונה עשרה, שאנו מתפללים בלחש. ושוועתי האזינה, זהו תפילה בהרמת קול, שאדם מרים קולו, וצועק אל ה', בצרתו. כמ"ש, ותעל שוועתם אל האלקים. ומהו שוועתם? שְמֵרים קולו בתפילתו ונושא עיניו למעלה, כמ"ש, וְשׁוֹעַ אל ההר. ותפילה זו שוברת שערים, שדופק עליהם להכניס תפילתו לפני ה'. כמ"ש, אֶל דמעתי אַל תחרש. זו היא הנכנסת לפני המלך. ואין שער עומד לפניה, שלא יפתח. ולעולם אין תפילה בדמעות חוזרות ריקם.
מג' שורשים נמשכים כל הדינים והייסורים שבעולם:
א. דינים, הבאים משליטת השמאל, בעת שאינו נכלל מימין, שהארתו הוא חכמה בלי חסדים. ונקראים דינים דדכורא.
ב. דינים, הבאים ממלכות דמידת הדין הבלתי נמתקת.
ג. דינים, הבאים ממלכות הנמתקת במידת הרחמים, שהיא בינה, בעלית המלכות בנקבי עיניים.
וב' מיני דינים אלו הם דינים דנוקבא. והתפילות שמתפללים על ג' מיני דינים הללו נקראים, תפילה, שוועה, דמעה.
תפילה, על הדינים דמין הא', ונקראת משום זה, תפילה בלחש. כי ז"א הוא קול, קומת החסדים היוצא על מסך דחיריק, המכריע בין ב' הקווים ימין ושמאל. והנוקבא מבחינת ג"ר שבה נקראת דיבור. ובעת שהחכמה שבה היא בלי חסדים, ניבחנת כדיבור בלי קול, כלומר, תפילה בלחש. וע"י התפילה אנו מייחדים אותה עם ז"א, שהוא חסדים, ונקרא קול. ואז נעשה הזיווג של קול ודיבור, והחכמה שבה מתלבשת בחסדים, שאז מאירה לתחתונים.
שוועה, על הדינים דמין הב'. וכמ"ש, ומהו שוועתם? כלומר, מאין באים דינים אלו, שהתפילה עליהם נקראת שוועה? משום שהרים קולו בתפילתו, מסיבה, שנשא עיניו למעלה. כי אמרו, המתפלל ישים עיניו למטה וליבו למעלה, כמ"ש, העין רואה והלב חומד, שהעיניים חכמה, והלב חסדים. והמתפלל צריך להיזהר, שלא ימשיך החכמה ממעלה למטה. שזה נבחן, שהוא משִׂים עיניו למעלה, וזה היה החטא דעצה"ד.
ומשום זה נקראת הנוקבא, עץ הדעת טו"ר. כי יש בבניינה ב' נקודות, ב' מלכויות:
א. נקודה דמידת הדין.
ב. נקודה הממותקת במידת הרחמים.
אם זכה הוא טוב. שנקודה דמידת הדין נגנזה בה, ורק הנקודה הממותקת במידת הרחמים שולטת בה. ואז מקבלת המוחין דבינה בשביל התחתונים, שהם טוב.
ואם לא זכה. כלומר שממשיך החכמה ממעלה למטה, הוא רע. כי תיכף נגלה עליו נקודה דמידת הדין שבה, שממנה נמשכים כל הדינים הקשים.
ולפיכך מחויב המתפלל לשים עיניו למטה, שלא ימשוך החכמה מלמעלה למטה, כדי שלא תתגלה עליו הנקודה דמידת הדין. וכתוב, שבתפילתו נשא עיניו למעלה, וע"כ נמשכו עליו הדינים דמין הב', ממלכות דמידת הדין, הנקראים שוועה. כי ע"י תפילתו זוכה להמשיך מסך על המלכות הזו. ואז הוא מעלה מ"ן לז"א, הנקרא קול, שנעשה מזה מסך דחיריק לז"א. ובכוחו מכריע בין ב' הקווים ימין ושמאל.
ואז נשברו השערים הסתומים, כי היו סתומים מכוח הארת השמאל, שלא רצה להיכלל בימין. ועתה בכוח עלית המסך דחיריק, נכלל השמאל בימין, ונפתחו השערים. כלומר, שהוסרו הסתימות. אבל עוד אינם ראויים לקבלת התפילה, כלומר להשפעת מוחין דג"ר, בקול ודיבור. כי המוחין מתגלים אלא רק על מסך דמלכות הממותקת במידת הרחמים.
דמעה, היא על הדינים דמין הג', הנמשכים ממסך שעל מלכות הנמתקת בבינה, בעלית ה"ת לנקבי עיניים, המולידה שם דמעות. והוא מלשון, המדמע והמנסך. כי הבינה ומלכות נתערבו ע"י עלייה הזו. כי ע"י הדמעות, היא מעלה מ"ן וממשיך מסך על מלכות הממותקת במידת הרחמים, שאז נעשית מוכשרת לקבל כל המוחין דבינה. והוא קבלת התפילה. כמ"ש, ולעולם אין דמעות חוזרות ריקם.
כי הנוקבא מקבלת כל התפילות שבעולם, הנכללות באלו הג' תפילה, שוועה, דמעה. והיא ניבנית על ידיהם, שתהיה ראויה להיזדווג עם ז"א, לקבל ממנו המוחין ולהשפיע אל התחתונים.
כי ע"י קבלת השוועה, ניבנה המסך דחיריק לייחוד ב' הקווים.
וע"י קבלת הדמעה נעשית ראויה לקבלת המוחין, שאח"כ יורדת ה"ת מעיניים לפה ומתגלית הג"ר, ומקבלת תחילה המוחין דחכמה בלי חסדים, שהיא תפילה בלחש, ובזה באה לזיווג עם ז"א, לקבלת חסדים, ונעשה הייחוד של קול ודיבור, ומשפעת כל טוב אל התחתונים, שגרמו לה כל זה. וכתוב, שמתפילות הללו היא מקבלת המוחין דחכמה, הנקראים עטרה, כמ"ש, צאינה וראינה בנות ציון, במלך שלמה בעטרה. והיא מעטרת את ראש הצדיק חי עולמים, יסוד דז"א, שמזדווגת עימו. כי בז"א חסדים מכוסים מחכמה. ורק בעת הזיווג עם הנוקבא הוא מקבל על ידיה הארת החכמה. ונמצא, שהנוקבא מעטרת את ז"א בעלה. כמ"ש, אשת חיל עטרת בעלה. וע"כ, בעלה מתעטר בה, והיא אינה מתעטרת בבעלה.
רלג) כתוב כאן ג' מדרגות: תפילה, שוועה, דימעה. כמ"ש, שִׁמְעָה תפילתי ה', ושַׁוְעָתי האזינה אל דמעתי, אַל תחרש.
וכנגד אלו מסיים הכתוב ג' מדרגות אחרות: כי גֵר אנוכי עימך. ואח"כ אומר, תושב. ואח"כ אומר, ככל אבותיי, שהם עיקר העולם.
א. וגֵר, כנגד תפילה. ב. ותושב, כנגד שוועה. ג. וככל אבותיי, כנגד דמעה.
תפילה באה על דינים דמין הא', שהם חכמה בלי חסדים. וכיוון שהתחתונים עיקר בניינם הוא מחסדים. לפיכך בעת שמאירה החכמה בלי חסדים, הם נמצאים כמו גֵר בארץ נוכריה. כי להיות עיקר בניינם מחסדים, מרגישים את חסרון החסדים, כמו שהיו אז בארץ נוכריה. וע"כ נאמר, כי גֵר, אנכי עימך, כנגד מדרגת תפילה.
שוועה, באה על דינים דמין הב', שעל ידם מיתתקן המסך דחיריק, ונמשכת קומת חסדים. ואז נפסק הגֵירוּת, ומרגישים עצמם כמו תושב בארצו, מחמת שהשיגו החסדים. וע"כ תושב, הוא כנגד שוועה.
דמעה, באה על דינים דמין הג', שעל ידה מיתתקן על בחינת מלכות ממותקת ברחמים. ונעשית המלכות מוכשרת לקבל ולהשפיע המוחין דחב"ד אל התחתונים, מהחג"ת שנעשו לחב"ד, הנקראים אבות העולם. וע"כ, ככל אבותיי הוא כנגד דמעה.
רלד) תפילתו של האדם היא, מעומֵד. כי שני מיני תפילות הן, אחת היא מיושֵב, ואחת היא מעומד. והם אחד, להיותם כנגד שתי מדרגות, שהן תפילה של יד ותפילה של ראש, או יום ולילה. והם אחד, כנגד מדרגת ז"א, המכונה תפילה של ראש או יום, וכנגד מדרגת הנוקבא, המכונה תפילה של יד או לילה. והם אחד בזיווג.
אף כאן, תפילה מיושב, כלומר, תפילת יוצר, שלפני השמונה עשרה, הוא אל התפילה של יד, אל הנוקבא, לתקן אותה, כמו שמתקנים את הכלה ומקשטים אותה להכניסה לחופה. כן מקשטים את הנוקבא, בסוד המרכבות והמחנות המרומזים בהמילות, יוצר משרתים ואשר משרתיו עומדים, והאופנים וחיות הקודש. ששבחים אלו הם לקשט את הנוקבא, להמשיך לה ג"ר משמאל ולהביאה לזיווג בשמונה עשרה.
רלה) וע"כ תפילה מיושֵב, שהיא הנוקבא בקישוטיה, כיוון שניכנסה אל מלך העליון, ז"א, בתפילת שמונה עשרה, והוא בא לקבל אותה, אז אנחנו עומדים לפני מלך העליון. כי אז ז"א מתחבר בהנוקבא. ומשום זה לא יפסיק בין גאולה ותפילה. כי תפילה מיושב, ותפילה מעומד, צריכים להיות מחוברות. כי תפילה של מיושב היא השכינה, הנקראת קיר, בעת שמאירה בג"ר דשמאל, מטעם שמחסרון חסדים, היא נִקפאת אז ונעשית ככותל. וע"כ אסור להפסיק, אלא לחברה עם החסדים של ז"א.
רלו) ומשום שהאדם עומד לפני מלך העליון, הוא לוקח ארבע אמות לתפילתו, בשיעור חבל של יוצר כל. חבל, כמו לא יקשור סרט של צמר בשל פשתן. ז"א, מכונה יוצר כל, להיותו בחינת יצירה דאצילות. ושיעור חבל שלו, כלומר, ושיעור מידתו, הוא ארבע אמות, הרומזים על ד' המוחין חו"ב תו"מ. ואדם, המתפלל תפילת שמונה עשרה, צריך שיהיה אז מרכבה ליוצר כל, וימשיך ד' אמות חו"ב תו"מ, ולהשפיע אל השכינה, ומשום שהאדם עומד לפני מלך העליון, שנעשה מרכבה אליו, לוקח ארבע אמות, ד' המוחין חו"ב תו"מ, לתפילתו, שהיא הנוקבא, הנקראת תפילה.
אלו ד' המוחין חו"ב תו"מ נכללים זב"ז. ויש בכל אחד מהם חו"ב תו"מ. ועם זה אינם ט"ז מוחין, אלא רק י"ב מוחין, ג' מכל צד. חוץ מלפניו, משום חסרון המלכות דמלכות, שהוא עצמוּת המלכות. וע"כ חסרים ד' המוחין שמלפניו. ואין לשאול, שלפי זה היו צריכים להיות חסרים ד' המוחין שמלאחריו, שהם בחינת מלכות, כי יש ערך הופכי בין האורות והכלים.
וכל שהוא מצד הזכר, צריך אדם לעמוד על עמדו בקומה זקופה. כעין זה אמרו, כל הכורע, כורע בברוך, שהיא הנוקבא. וכל הזוקף זוקף בשם, שהוא דכר. כדי להראות שבחו של הדכר על הנוקבא.
קומה זקופה יורה ג"ר, המאירים ממעלה למטה. וזהו רק בדכר, שהוא חסדים מכוסים. אבל בהנוקבא, שהיא חסדים מגולים, החכמה שלה מאירה ממטה למעלה, שהיא ו"ק דג"ר. וע"כ אינה בבחינת קומה זקופה, אלא בכריעה. וכתוב, שע"כ צריכים לכרוע בברוך, ולזקוף בשם, כדי להראות שבחו של הדכר על הנוקבא, אשר המוחין דדכר מאירים מלמעלה למטה.
רלז) לא יתפלל אדם אחורי רבו, שכתוב את ה' אלקיך תירא. את, הוא לרבות ולכלול, שצריך לירא מרבו כמורָא השכינה, ויראת התלמיד הוא רבו. ולפיכך, בעת התפילה לא ישים לפניו אותה המורא, אלא מורא מהקב"ה בלבדו, ולא מורא מדבר אחר.
כי המלכות נקראת מורא שמים. מלכות של הקב"ה, שנקרא שמים, מלכות הממותקת במידת הבינה, רחמים. ואם יש לאדם מורא מפני דבר אחר חוץ מהקב"ה, הוא מעורר עליו מלכות דמידת הדין הבלתי ממותקת בבינה. וע"כ אסור להיתפלל אחורי רבו. כי להיות מורא רבו כמורא שמים, לא יוכל להיזהר, שיהיה בבחינת מורא שמים בלבד. ויש חשש שלא יתעורר עליו המלכות דמידת הדין. ואז יהיה דבר מפסיק בינו לבין הקיר. אשר הקיר, המלכות, לא תהיה ראויה לקבל המוחין.
רלח) תפילת המנחה תיקן יצחק. כמו שתיקן אברהם תפילת שחרית, כלפי אותה המדרגה שהיה דבוק בה, החסד וקו ימין, כך יצחק תיקן תפילת המנחה, כלפי אותה המדרגה שנתדבק בה, שהיא מדרגת הגבורה וקו שמאל. וע"כ תפילת המנחה זמנה הוא, כשנוטה השמש לירד במדרגותיה לצד מערב, תיכף אחר חצות היום.
רלט) כי כל עוד שהשמש אינה נוטה לצד מערב, הוא יום, מבוקר עד הצהרים, שכתוב עליו, חסד אל כל היום. ואם תאמר, שעד חשכה נקרא יום. בא וראה כי כתוב, אוי נא לנו כי פנה היום, כי יִנָּטוּ צִלְּלֵי ערב. כי פנה היום, הוא כנגד תפילת שחרית, שכתוב עליו, חסד אל כל היום. כי אז השמש היא לצד מזרח. כיוון שהשמש נוטה ויורדת לצד מערב, הרי אז זמן תפילת המנחה, כי כבר פנה היום, וינטו צללי ערב. ונתעורר דין קשה בעולם.
רמ) ופנה היום. שהוא מדרגת החסד. ונטו צללי ערב. שהם מדרגות הדין הקשה. ואז נחרב בית המקדש, ונשרף ההיכל. וע"כ אדם יהיה נזהר בתפילת המנחה, כי הוא זמן שדין קשה שורה בעולם.
רמא) יעקב תיקן תפילת ערבית, כי הוא מתקן אותה, את הנוקבא, וזן אותה בכל מה שהיא צריכה, כי הו' דהויה, שהוא ת"ת והוא יעקב, מתקן את הה' דהויה, שהיא הנוקבא. והה' ניזונת מן הו'. כי אין לנוקבא מעצמה כלום, אלא שמקבלת הכל מת"ת, ו' מהויה, יעקב.
כי יעקב הוא קו אמצעי, הממשיך קומת החסדים על המסך דחיריק, ומכריע ומייחד ב' הקווים ימין ושמאל, שהם אברהם ויצחק, זב"ז. ואחר דין הקשה שבא בהארת שמאל דיצחק, בא יעקב ומתקן את המסך דחיריק, שתיקון זה הוא תפילת ערבית. שתיקון הראשון הוא המסך על המלכות מטרם שנימתקת ברחמים, בתפילה, הנקראת שוועה. והוא התיקון של תפילת ערבית. ואחר זה בא תיקון ב' בדמעה, שהוא המסך על המלכות הממותקת במידת הרחמים, והוא חצות לילה.
רמב) ומשום זה תפילת ערבית היא רשות. כי היא נכללת בתפילת היום, כדי שתהיה מאירה. שאז נעשה זיווג על המסך הזה המוציא קומת החסדים, שהוא יום. ועתה בלילה אין הזמן לזה. שאור היום, חסדים, לא נגלה עתה להאיר אל הנוקבא, והיא שולטת בחשכה עד הזמן של חצות הלילה, שאז הקב"ה משתעשע עם הצדיקים בגן עדן. ואז הוא הזמן, שאדם ישתעשע בתורה.
רמג) דוד אמר, אלו ג' זמני תפילה, שכתוב ערב ובקר וצהרים, אָשִׂיחָה וְאֶהֱמֶה וישמע קולי, הרי שלושה. והוא לא התפלל אלא שניים מהם, שכתוב אָשִׂיחָה וְאֶהֱמֶה. ולא יותר. זה לתפילת הבוקר וזה לתפילת המנחה. וע"כ אמר אָשִׂיחָה וְאֶהֱמֶה. כי דווקא בבוקר, שהוא זמן החסד, מספיק אָשִׂיחָה, שהוא חסד. ובמנחה, שהוא זמן של דין קשה, צריכים הֶמְיָה. ומשום זה אמר וְאֶהֱמֶה. אבל תפילת ערבית לא התפלל.
ואחרי כן כשנתחלק הלילה, היה קם ואמר שירות ותישבחות, שכתוב, ובלילה שירוֹ עימי. כי דוד הוא המלכות וחצות לילה, אחר שנתמתקה המלכות בבינה, שאז היא דמעה, שאז נעשתה המלכות בית קיבול לאורות העליונים כולם. וע"כ קם אז בשירות ותישבחות.
באופן, שתפילת שחרית היא כנגד תפילה, לתיקון קו ימין שבנוקבא. ותפילת המנחה היא ג"כ כנגד תפילה, אלא לתיקון קו שמאל שבה, שנקראת כותל או קיר. ואז צריך האדם להמשיך השלימות של הקיר, שלא יהיה ביניהם חציצה ופגם. ותפילת ערבית היא שוועה, וע"כ היא, רשות. וחצות לילה, דמעה, התיקונים של מלכות הממותקת, שתהיה בית קיבול לאורות העליונים. ומשום תיקון זה שיהיה בשלמות, לא יתפלל אדם אחורי רבו, כדי שלא יחזור ויעורר את המלכות הבלתי ממותקת. ויקלקל תיקון של חצות לילה.
רמד) תפילות כנגד תְמִידים, תיקנו רבנן מאנשי כנסת הגדולה. ומשום שמצאו שני תְּמִידים, שכתוב, את הכבש אחד, והם מתקרבים באותם ב' הזמנים שביום, שהם זמני תפילה. ע"כ תיקנו בעיקר ב' תפילות, שהם שחרית ומנחה, אבל תפילת ערבית היא רשות.
רמה) האבות תיקנו אלו התפילות מקודם, שתיקנו אנשי כנסת הגדולה, ולא תיקנו אותם כנגד התְּמִידים. ולמה מה שתיקנו אברהם ויצחק הוא עיקר, ומה שתיקן יעקב, שהוא בחיר האבות, הוא רשות ולא עיקר כמו אלו?
רמו) אלו שני זמנים של שני התפילות שחרית וערבית, אינן אלא לחבר את יעקב, ז"א, בגורלו, הנוקבא. כיוון שנתחברו זב"ז, אין אנו צריכים יותר, כי כיוון שניתנה הנוקבא בין שני זרועות, אברהם ויצחק, קו ימין וקו שמאל, כבר נתחברה בגוף, כי הגוף כלל של ב' הזרועות, ואין צריך לתקן יותר. וע"כ אנו צריכים לעורר את תיקון שתי הזרועות ע"י ב' התפילות שחרית וערבית, משום שהנוקבא ניתנה ביניהם. כלומר, שצריכים להמשיך הארתם לתוך הנוקבא, ואחר שכבר ניתנה ביניהם, הגוף, שהוא קו אמצעי, הנקרא יעקב, והנוקבא, דבריהם בלחש, שלא להזכיר מדה"ד שבה.
אע"פ שיעקב הוא בחיר שבאבות, כי העיקר הוא קו האמצעי, המייחד ב' הקווים זב"ז, וזולת הכרעת קו האמצעי אינם יכולים להאיר, עם כל זה אין בקו אמצעי תוספת אור על ב' הקווים. כי שורשם של ב' הקווים הם מ"י אל"ה, אשר בבינה, שהם כוללים כל המוחין שבה. אלא משום שקו האמצעי עולה ומכריע ב' הקווים שבבינה ומשלימם, זוכה גם הוא בהם, כמ"ש, שלושה יצאו מאחד, אחד זוכה בשלושתם.
הרי שכל המוחין דבינה הם בב' הקווים ימין ושמאל, שהם אברהם ויצחק. אשר יעקב משלימם להיותו קו אמצעי. וע"כ זוכה גם הוא בב' הקווים ומשפיע אותם לנוקבא. כי הם כללות כל המוחין כולם. ואלו תיקונים הנוספים השייכים לזיווג קו אמצעי עם הנוקבא, צריך להיות בלחש, כמ"ש, וקולה לא יִשָּׁמֵעַ. שיש בדרך כלל ב' מיני קולות:
א. קול הבינה, ממלכות הממותקת בבינה.
ב. קול המלכות עצמה, הבלתי נמתקת בבינה.
ואין זיווג זו"ן אלא בקול הבינה. וקול המלכות עצמה לא ישמע. כי אם היה נשמע קולה, ממידת הדין הבלתי נימתק, לא היתה ראויה להיזדווג עם ז"א, ולקבל מוחין עליונים.
רמז) ומשום דבריהם בלחש ולא נשמע קולה, יעקב משמש במרום. כמ"ש, ואתה מרום לעולם ה', בינה. ומלכות הממותקת בבינה נקראת ג"כ מרום. וכיוון שיעקב משמש במרום, במלכות הממותקת, צריך להיות שקולה לא ישמע, כי אז יפרד הזיווג. והכול הוא סוד ליודעי דין ומשפט, כלומר ליודעי סודות התורה.