ברח דודי

רלה) ברח דודי ודמה לך לצבי או לעופר האיילים. כל ההשתוקקות שהשתוקקו ישראל אל הקב"ה, הוא תאוותם של ישראל, שיהיה הקב"ה לא הולך ולא מתרחק, אלא בורח כצבי או כעופר האיילים.

רלו) אין חיה בעולם עושה כמו הצבי או עופר האיילים, שבזמן שהוא בורח, הולך מעט מעט ומחזיר את ראשו למקום שיצא ממנו. ולעולם תמיד, הוא מחזיר את ראשו לאחוריו. כך אמרו ישראל, ריבונו של עולם, אם אנו גורמים שתסתלק מבינינו, יהי רצון שתברח כמו הצבי או כמו עופר האיילים. שהוא בורח ומחזיר את ראשו למקום שעזב אותו, למקום שהיה בו מקודם ועזבו וברח משם.

זהו שכתוב, ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי איתם. דבר אחר. הצבי ישן בעין אחת, והאחרת הוא נעור. כך אמרו ישראל אל הקב"ה, עשה כמו הצבי, כי הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל.

רלז) שמע רבי חייא ואמר, הם העליונים עוסקים בתורה בפנים הבית, ואני יושב מבחוץ. בכה. שמע רבי שמעון, ואמר ודאי שהשכינה מבחוץ, עם רבי חייא. מי יצא ויכניסנו? אמר רבי אלעזר בנו, אם אשרף, ביציאתי דרך המסך של אש, לא אהיה נשרף, כי השכינה היא מחוץ ממנו, אצל רבי חייא. תיכנס השכינה ותהיה האש של המסך בשלמות. שמע רבי אלעזר קול שאמר, עוד לא נסמכו העמודים, ג' קווים, ועוד לא ניתקנו השערים, נ' שערי בינה, ומקטני הבשׂמים שבעדן הוא עתה. מקטני הנשמות, המכונות בשׂמים. כלומר, שעוד לא זכה רבי חייא למדרגות שבעולם התיקון, שהם תיקון ג' קווים ונ' שערי בינה. וע"כ אינו ראוי להיכנס מבפנים למסך. וע"כ לא יצא רבי אלעזר להכניסו.

רלח) ישב רבי חייא, בכה ונאנח. פתח ואמר, סוב דמה לך דודי לצבי או לעופר האיילים. ע"פ הפירוש ששמע מרבי שמעון, שאע"פ שבורח, הוא מחזיר ראשו לאחוריו, ואינו מתרחק. אז נפתח שער המסך. אבל רבי חייא לא נכנס. נשא רבי שמעון עיניו וראה שנפתח שער המסך. אמר, משמע שניתן רשות למי שהוא מבחוץ, ואנחנו לפנים, ולא נכניסו. קם רבי שמעון, הלך האש ממקומו עד מקומו של רבי חייא. אמר רבי שמעון, ניצוץ אור הקליטה כבר נתפשט לחוץ, לרבי חייא, ואני כאן מבפנים, ולא אכניסנו. נאלם פיו של רבי חייא, מחמת האש שנתפשט אליו.

רלט) כיוון שנכנס רבי חייא לפנים, השפיל עיניו ולא הרים ראשו. אמר רבי שמעון לרבי אלעזר בנו, העביר ידך על פיו של רבי חייא, שאינו יודע בזה, כי אינו רגיל בו, ואינו יודע לשית עצה בנפשו. קם רבי אלעזר, והעביר ידו על פיו של רבי חייא. פתח רבי חייא את פיו ואמר, עיני ראה, מה שלא ראיתי מעודי, וקומתי הזדקף, שלא חשבתי כל כך מעולם, טוב למות באש זהב הטוב הבוער.

כי נודע שיש מוחין דאחוריים וחיצוניות, הנמשכים מקו שמאל בלי ימין. בסוד יציאת נקודת השורוק, בינה שחזרה לראש א"א. והראש דא"א, יש בו אור חכמה בלי חסדים. וחכמה בלי חסדים מאירה רק בג"ר ולא בזו"ן ובי"ע. וע"כ גם החכמה אינה מאירה בהם, בהיותם שמאל בלי ימין. ונבחנים משום זה למוחין דאחוריים וחיצוניות. ואין השמאל מתחבר בימין, אלא ביציאת קו אמצעי במסך דחיריק. שבכוח המסך וקומת החסדים, הוא מכניע את קו השמאל ומחברהו בימין. ומתלבשת החכמה שבשמאל בחסדים שבימין. ואז יכולה החכמה להאיר בשלמות.

וזכור כאן סוד ג' הנקודות חולם שורוק חיריק. ומוחין הללו, הבאים בהכרעת קו אמצעי, בכוח המסך דחיריק, נקראים מוחין דפנים ופנימיות. ויש מעלה בקו שמאל שאינה בקו אמצעי. כי הקו שמאל מושך חכמה מן הראש דא"א, ג"ר דג"ר, אע"פ שאינם מאירים בו. ויש מעלה בקו אמצעי שאינה בקו שמאל. כי קו אמצעי מאיר בכל השלמות, מחמת התלבשות החכמה בחסדים, אמנם אין בו אלא ו"ק דג"ר, כי כוח המסך דחיריק ממעטו מג"ר דג"ר.

ורבי חייא היה במדרגת מוחין דאחוריים, הבאים מקו שמאל, מטרם הכרעת קו האמצעי. שהיה דרכו תמיד ללמוד, איך הולכים במדרגות מחיל אל חיל. שהרגיש ברבי שמעון את המסך דחיריק שבקו אמצעי, שממנו מקבל רבי שמעון המוחין דפנים שלו. אשר מסך זה פוסק את המוחין דחכמה, המכונה בית, שמסלק ממנו הג"ר דג"ר, ואינו מאיר אלא בו"ק דג"ר. ונדמה לרבי חייא, שהוא קטן ממנה. כי רבי חייא, אף על פי שהיה במוחין דאחוריים, היה לו ג"ר דג"ר, כדרך קו שמאל. ורבי שמעון אין לו אלא ו"ק דג"ר, מסיבה שמשתמש בקו אמצעי. וע"כ חשב רבי חייא את המוחין של עצמו יותר פנימיים מן המוחין של רבי שמעון, ו"ק דג"ר.

תאוותם של ישראל, שיהיה הקב"ה לא הולך ולא מתרחק, אלא בורח כצבי או כעופר האיילים, שהוא מחזיר את ראשו לאחוריו. שבשעה שישראל אחוזים בקו שמאל, בורח הקב"ה מהם, ואינו מאיר להם. אמנם אין בריחה זו עניין של הסתלקות, אלא להיפך, כי רוצה להאיר להם בחינת ראש, חכמה. אלא משום שחסר להם חסדים, ואין הראש יכול להאיר להם בלי התלבשות בחסדים. ע"כ בורח מהם, עד שמקבלים המסך דחיריק, שעליו יוצא קו אמצעי. ואז מאיר הראש שלו באחוריו, בקו שמאל, משום שעתה ע"י קו אמצעי מתלבשת החכמה בחסדים ומאירה בשלמות, אלא בו"ק דג"ר. וזהו נבחן, שבורח כצבי, שמחזיר ראשו לאחוריו.

וזהו שהתפללו ישראל, אם אנו גורמים שתסתלק מבינינו. משום שנאחזנו בקו שמאל, שהחכמה אינה מאירה מחמת חיסרון חסדים, וע"כ גרמנו שהקב"ה הסתלק מבינינו. יהי רצון שתברח כמו הצבי או כמו עופר האיילים, שהוא בורח ומחזיר את ראשו למקום שהניח, כן הבריחה של הקב"ה תחזיר את ראשו, הג"ר, למקום שהניח, קו שמאל, שמשם נסתלק.

וזה שכתוב, שהצבי כשהוא ישן, הוא ישן בעין אחת והאחרת הוא נעור, כך אמרו ישראל. עיניים, חכמה, ויש בהם ע"ס, שהג"ר באחת, ובאחרת ז"ת. ושינה הוא הסתלקות המוחין. והתפללו ישראל, שהסתלקות זו לא תשלוט אלא בעין אחת, ג"ר דחכמה, ולא בשנייה, ו"ק דחכמה, שהם צריכים להתקיים אח"כ ע"י קו האמצעי. וכמ"ש, הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל. אלא עינו פתוחה ומאירה חכמה לישראל.

להודיע לרבי חייא מעלת רבי שמעון, שאעפ"י שמשתמש בקו האמצעי ובמסך דחיריק שלו, מ"מ הוא מקבל אור החכמה מקו שמאל בכל שלמות הארתה. אלא מבחינת ו"ק דחכמה. אבל רבי חייא, הגם שנאחז בקו שמאל בלי מסך, שהוא יכול להמשיך ג"ר דחכמה, אבל מה יועיל לו זה, בשעה שאינה מאירה לו כלום, והקב"ה היא בהסתלקות מן השכינה בסיבתו, והוא כביכול ישן.

שעתה הכיר רבי חייא, שהעליונים, רבי שמעון וחבריו, הם בבית, שהוא חכמה. והוא יושב בחיצוניות החכמה, כי אינה מאירה לו. וע"כ בכה. שמע רבי שמעון ואמר, שרבי חייא מרגיש כבר, שהשכינה בחיצוניות מסיבתו. וע"כ ניתן להמשיך לו מוחין דפנים. אמר רבי אלעזר בנו, להשמיע לרבי חייא, שע"י המסך דחיריק שבקו אמצעי, שנסתלקו ממני הג"ר דג"ר. איני מחשיב את זה לשריפה, שהרי השכינה הייתה מחוץ ממנו, שהייתה בחיצוניות. אלא לפנים בפנים עם ז"א, ע"י שקיבלתי את המסך דחיריק שבקו אמצעי. ותהיה האש של המסך שלמה, מכוח שגרמה הזיווג של הקב"ה והשכינה פנים בפנים. ובדברים אלו חשב רבי אלעזר לפעול אצל רבי חייא, שיפרוש מקו שמאל, ויקבל את קו אמצעי.

עוד לא נסמכו אצל רבי חייא הקווים דימין ושמאל עם המסך דחיריק, ושערים עוד לא נתקנו במסך דצ"א. ומשום זה לא יקבל רבי חייא ממנו. כי הבין שרבי חייא לא יוכל לקבל דבריו. יציאה פירושו, להתדבק במדרגתו של רבי חייא, שהיא חיצוניות, כי אי אפשר להגביה את מדרגת חברו, אלא אם ירד ישתווה עם מדרגתו. וע"כ היה רבי אלעזר צריך לצאת מפנימיות לחיצוניות.

רבי חייא הרבה בתפילה לזכות למוחין של פנימיות. פתח ואמר, סוב דְּמֵה לך דודי לצבי. זה רומז שזכה להשיג את מסך דחיריק, הממעט את הג"ר דקו שמאל, ונשאר בו"ק בלי ראש. וע"כ ביקש מהקב"ה שיחזיר ראשו לאחוריו כצבי. שעוד לא זכה למסך עצמו, שעליו יוצא קו האמצעי, אלא שזכה רק לשער שלו בלבד.

כי מתחילה יוצא המסך דחיריק במסך דצ"א, שבכוחו מכניע הקו שמאל תחת קו הימין. ובבחינה זו עוד אינו ראוי לזיווג עליון להמשיך אור הפנים. כי המסך דצ"א אינו מקבל לתוכו אור. ולפיכך צריכים להמתיק את המסך הזה בצ"ב. ואז ראוי להמשיך ולקבל אור הפנים. וע"כ המסך דצ"א אינו נחשב למסך ממש, אלא לשער המסך. כלומר, שהוא סיבה למסך הממותק דצ"ב. וזולתו לא היה נכנע הקו שמאל. משום שמסך דצ"א אינו ראוי להמשיך אור הפנימית, וע"כ עוד לא יכול להיכנס לפנימיות.

רבי שמעון הרגיש בו שכבר זכה במסך דחיריק מצ"א, שהוא רק שער המסך, ונחשב לנתינת רשות לכנוס לפנים. ולא נעזור לו להיכנס. קם רבי שמעון, והלך אש המסך, ממקומו של רבי שמעון, שהוא מסך הממותק דצ"ב, וקיבל רבי חייא בזה מרבי שמעון את המתקת המסך דצ"ב. וניצוץ אור הקליטה בחוץ אצל רבי חייא, שכבר קיבל קטנות דמוחין, ע"י זיווג על המסך דצ"ב, שאע"פ שהיא עוד בקטנות כמו ניצוץ, אמנם היא אור הקליטה, שכבר הפנימיות קולט אותו ויכול לכנוס לשם. והוא ראוי לקלוט אח"כ המוחין דגדלות. כי קטנות זה בהיותה מאמא, מכשירתו לקבל הגדלות דאמא.

כי קטנות שקיבל, מכונה אילם דאלקים, הרומז שחסר לו י"ה דאלקים, ג"ר. שכמ"ש מי שָׂם פֶּה לאדם. שהבינה, הנקראת מי משים פה לאדם, שהוא גילוי ג"ר. או מי יָשׂוּם אילם. מ"י, בינה, משפעת מוחין דקטנות, שהפה מתאלם בסוד אילם דאלקים, שחסר ג"ר, י"ה דאלקים. משום שהיה לו משם רק מוחין דקטנות, והיה חסר ראש. יד, פירושו כוח וחיל. ואמר רבי שמעון לרבי אלעזר שיעביר ידו על פיו של רבי חייא, ויעזור לו להעלות מ"ן להמשכת הג"ר, ויתגלה לו המוחין דג"ר, שגילויים מכונה פה.

קם רבי אלעזר העביר ידו ופתח פיו של רבי חייא. שהשיג המוחין דג"ר של פנימיות, שגילויים מכונה פתיחת פה. ראייה, שפע החכמה, כי עיניים, הם חכמה. ועתה שהשיג המוחין דג"ר של פנימיות, הוא ראה, שעתה השיג אור החכמה, מה שלא ראה. כי מקודם לכן היה בחיצוניות. ואע"פ שהיה יונק מג"ר דג"ר שבקו שמאל, אכן החכמה זו לא האירה לו כלל, מטעם חיסרון לבוש החסדים.

אבל אלו ג"ר של הפנימיות שהשיג עתה, מאירה בהם החכמה בשלמות, כי יש לה חסדים להתלבשות, אלא שמאירה בו"ק דג"ר. שהשיג ג"ר, הנקראים ראש שלא חשבתי שעוד אשיגם פעם. הסתלקות ג"ר דג"ר מחמת המסך דחיריק שקיבל, מכונה מיתה. בינה מכונה זהב טוב. ואמר שכדי להשיג הג"ר של זהב הטוב, הבוער, מחמת המסך דחיריק, כדאי למות, להפסיד הג"ר דג"ר .

רמ) במקום של רבי שמעון, שזורק ניצוצין לכל צד, המוחין דקטנות, שהוא ניצוץ אור הקליטה. וכל ניצוץ וניצוץ עולה לשלוש מאות ושבעים מרכבות. שכל ניצוץ מקבל הגדלות מבינה שספירותיה בסוד מאות, וד' הספירות חו"ב תו"מ עולות ארבע מאות. ומשום שחסרים מג"ר דג"ר, חסרים שלושים ספירות מן החכמה, והם רק ש"ע מרכבות. וחסר שלושים לארבע מאות.

ואח"כ כשזוכים יותר, עולים לאו"א עילאין ולא"א, שספירותיו בסוד מאה אלף, וע"ס שלו הם אלף אלפים. ואז כל מרכבה ומרכבה מפורשת לאלף אלפים, מצד שכל אחת מהן משגת מוחין דא"א. ולעתיק יומין ספירותיו בסוד רבבות והן ריבוא רבבן, שהוא יושב על כיסא, ז"ת דעתיק, שהג"ר יושבות עליהם. והכיסא מזדעזע ממנו למאתיים ושישים עולמות. שהכיסא מזדעזע מלקבל מג"ר עשר הויות, שהם בגי' ר"ס, שהוא ס"ר לראות. וכל מדרגות האלו ישנן ברבי שמעון.

רמא) עד שרבי שמעון מגיע למקום העדן של הצדיקים, עד שנשמע בכל הרקיעים מעלת רבי שמעון. וכל העליונים ותחתונים כולם בזמן אחד, תמהים ואומרים, הזה הוא רבי שמעון בן יוחאי, שהכל היה מרעיש, מי יכול לעמוד לפניו. זה הוא רבי שמעון, שבשעה שפותח פיו להתחיל לעסוק בתורה, מאזינים לקולו, כל הכיסאות, וכל הרקיעים, וכל המרכבות, וכל אלו שמשבחים לאדונם.

רמב) אין מי שיפתח לומר שירה, ואין מי שיסיים שירתו. כלומר אותם שעומדים באמצע השירה, אינם גומרים שירתם, כי כולם נמצאים, להקשיב לקולו של רבי שמעון. עד שלא נשמע בכל הרקיעים של מעלה ושל מטה, פתחון פה. כשגמר רבי שמעון לעסוק בתורה, מי ראה שירים, מי ראה שמחה, של המשבחים לאדונם, ראה הקולות ההולכים בכל הרקיעים. ובשביל רבי שמעון, באים כל הנשמות והמלאכים, וכורעים ומשתחווים לפני אדונם, ומעלים ריחות הבשמים שבעדן, הארת החכמה, עד עתיק יומין. וכל זה בשביל רבי שמעון.

רמג) פתח רבי שמעון פיו ואמר, שש מדרגות ירדו עם יעקב למצרים, חג"ת נה"י, וכל אחת ואחת מתפשטת עד עשרה, כשהם בהארת ז"א לבד. ואז הן שישים. והן אלף כשמקבלות הארת חכמה, שהיא בסוד אלפים. והן שישים אלף. ועד ריבוא כשמקבלות הארת החסדים מעתיק, והן שישים ריבוא. וכנגדן שש מדרגות לישראל. כי מישראל יורדות ליעקב. וכנגדן שש מדרגות לכיסא העליון, חג"ת דז"א הכלול מנה"י. וכנגדן שש מדרגות לכיסא התחתון, המלכות, חג"ת נה"י, שש מעלות לכיסא.

רבבה כצמח השדה נתתיך מדרגה א'. ותרבי היא ב'. ותגדלי היא ג'. ותבואי בעדי עדיים היא ד'. שדַיים נכונו היא ה'. ושערך צימח היא ו'. וכנגדן כתוב, ובני ישראל פרו היא א'. וישרצו היא ב'. וירבו היא ג'. ויעצמו היא ד'. במאוד היא ה'. מאוד היא ו'.

רמד) כל אחת שבו"ק עולה לעשרה מהארת ז"א עצמו, שספירותיו בסוד עשרות, ונעשו הו"ק שישים. ואז הם שישים גיבורים שמסביב השכינה. כמ"ש, הנה מיטתו שלשלמה, שהיא השכינה, הנקראת מיטה. שישים גיבורים סביב לה מגיבורי ישראל. והם שישים ריבוא, כשמקבלת הארת החסדים מעתיק, שיצאו עם ישראל מן הגלות, ושבאו עם יעקב אל הגלות.

רמה) והרי שבעה הם, חג"ת נהי"מ. וכשכל אחת נעשית לעשרה, הן עולות לשבעים, ולא שישים. שבעים אינם שייכים לכאן. כי כאן המדובר ממדרגות המאירות, ומדרגת המלכות אינה מאירה מעצמה. כתוב, ושישה קנים יוצאים מצידיה שלושה קני מנורה, שהם כנגד חג"ת נה"י. וקנה האחד האמצעי, המלכות, אינה באה בחשבון, שכתוב אל מול פני המנורה יאירו. כי המלכות אינה מאירה מעצמה, רק מקבלת מששת הנרות.