לתת חלק לס"א [למיהב חולקא לסטרא אחרא]
מה) באיוב כתוב, והלכו בניו ועשו משתה. וכתוב, ויהי כי הקיפו ימי המשתה. וכתוב, ושלחו וקראו לשלושת אחיותיהם, לאכול ולשתות עימהם. שזה עיקר, שיתן לס"א, ואח"כ הקריב עולות, ועולָה הוא זכר ולא נקבה, ועולֶה כולו למעלה, ולא הקריב קרבן שיכלול אותו כראוי, שיתן גם חלק לס"א.
מו) אם היה נותן חלק לכל, גם לס"א, לא היה יכול לו המקטרג אח"כ. ולמה הרע לו הקב"ה על שלא נתן חלק לס"א? משום שגרם לכַסות האור ולהסתירו, שלא הקריב קרבן אחר לזון בו הס"א, שיש לה חלק בקרבנות. אלא הקריב עולָה לבד, שעולֶה למעלה ואין לס"א חלק בו. וע"כ כתוב, ככה יעשה איוב כל הימים, שלא נתן חלק לס"א. שאם הס"א היה ניזון בחלק, היה נעבר מעל המקדש, והיה מסתלק ממנו. וצד הקדושה היה עולה למעלה למעלה.
מז) אבל הוא לא רצה שיהנה הס"א מקרבנו, והסיר את עצמו ממנו. שהסיר עצמו מן הרע, שלא לתת לו שום חלק. וע"כ הקריב תמיד עולָה, כי מן עולָה אין הס"א נהנה ממנו לעולם. ומשום זה כל מה שלקח הס"א אח"כ מאיוב, משלו לקח. וע"כ גרם איוב לכסות עורלה על ברית קודש, שלא הייתה סרה מברית קודש. ומשום זה עורר עליו הקב"ה אותו המקטרג. שכתוב, הֲשמת ליבך על עבדִי איוב.
כי בניו של איוב חטאו באכילה ושתייה, ששתו לשוכרה, שע"י זה נמשכה עורלה על ברית קודש, שהס"א סָתם האורות המושפעים מן היסוד אל העולם. שזה עיקר שיתן לס"א. ואיוב היה בידו למחות ולא מיחה, אלא שהקריב בשבילם קרבן עולָה. ואם היה מקריב קרבן חטאת, אז היה נותן בזה חלק לס"א, והיה מפרידו מן הקדושה. אבל כיוון שהקריב עולָה שאין לס"א חלק בו, ע"כ לא נפרשה מן הקדושה. ונמצא שאיוב גרם בזה, שישאר העורלה על ברית קודש, מחמת חטאים של בניו, שלא מיחה בהם ולא תיקן אותם ע"י קרבן, וע"כ גרם איוב לכסות עורלה על ברית קודש, שלא הוסרה העורלה ע"י קרבן עולָה.
מח) כשרצה הקב"ה להתאחד בישראל במצרים, לא עמדה השעה, משום שהעורלה, הס"א, כיסה האור. עד שהמקטרג לקח את שלו מאיוב, ואז ציוה הקב"ה לאכול את הפסח בחיפזון כל עוד שאותו הס"א עסק באיוב, וציוה להסיר העורלה מהם, ואז התאחד הקב"ה בישראל, והס"א נפרד מן הקדושה ועסק באיוב ולקח את שלו. ואז, פֶסַח הוא לה', כי עד עתה לא היה הפסח לה'. אשרי הם שיודעים ומיחדים ייחוד אדונם כראוי.
אין גילוי הארת החכמה, אלא בשעת גילוי העונשים והדינים, הנמשכים על הרשעים, שהמשיכו חכמה ממעלה למטה. ואם פסק גילוי הדינים, נפסק הארת החכמה, כדי להבריח בעת ההוא את הס"א, הרוצה לינוק ולהמשיך החכמה ממעלה למטה.
כשרצה הקב"ה לגלות להם הארת החכמה, שיתיחד בהם, לא עמדה השעה, משום שהעורלה, הס"א, כיסה האור, כי העורלה, הס"א, הייתה מחכה לגילוי חכמה, כדי להמשיך ממעלה למטה. וע"כ נסתרה והתכסתה הארת החכמה, שזה נבחן שהעורלה מכסה וסותם אור העליון שלא יופיע. עד זמן שהמקטרג לקח את שלו מאיוב, עד זמן גילוי העונשים והדינים, שסובלים הרשעים שהמשיכו החכמה ממעלה למטה, שגילוי דינים האלו מבריחים הס"א, והחכמה יכולה להאיר.
קרבן פסח הוא גילוי הארת החכמה. וע"כ ציוה הקב"ה לאכול את הפסח בחיפזון כל עוד שאותו הס"א עסק באיוב, שהארת החכמה באה עם אכילת הפסח. וציוה הקב"ה לאוכלו בחיפזון, שלא יאוחר משיעור זמן הגילוי של העונשים, שענש הס"א את איוב, כי אז אין חשש מיניקת הס"א, ואז, פסח הוא לה' ודאי, שיש ביטחון, שלא יטו את הארת החכמה ממעלה למטה, ויביאו את הפסח לרשות הס"א. כי עד עתה לא היה הפסח לה', כלומר, שאם היה מתגלה הארת החכמה, הבאה עם אכילת הפסח, שלא בזמן גילוי העונשים, לא הייתה ההארה לה', אלא לס"א, שהיו ממשיכים אותה ממעלה למטה.
מט) וכתוב אחריו, את חג המצות תשמור. שמי שאוכל חמץ בפסח, כמי שעובד עבודה זרה.
נ) כשיצאו ישראל ממצרים, יצאו מרשות הס"א, שנקרא חמץ, לחם רע. ע"כ נקרא עבודה זרה כך בשם חמץ. יצה"ר הוא העבודה הזרה, שנקרא גם שׂאור. שכך הוא יצה"ר באדם, כמו שׂאור בעיסה. נכנס לאט לאט במעיו של האדם ואח"כ מתרבה בו, עד שכל הגוף מעורב בו. וזהו עבודה זרה. וע"כ כתוב, לא יהיה בך אל זר.