אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / קבלה לעם / זוהר לעם / פרשת ויגש / ויגש אליו יהודה

ויגש אליו יהודה

א) ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני, ידבר נא עבדך ואל יחַר אפְּך בעבדך. הוא כמ"ש, כי אתה אבינו כי אברהם לא יְדָעָנו וישראל לא יכירנו, אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמֶךָ. אבל כשברא הקב"ה את העולם, כל יום ויום עשה את מלאכתו כראוי. בכל יום ויום עשה כמו שצריך, כיוון שבא יום השישי, והוצרך לברוא את האדם, באה לפניו התורה, אמרה, אדם זה שאתה רוצה לברוא, עתיד הוא להכעיס אותך, אם לא תאריך אפך, מוטב לו שלא יבָּרא. אמר לה הקב"ה, האם בחינם אני נקרא, אֶרך אפיים?

ב) אלא הכל נברא בתורה, והכל נשתכלל בתורה. וכמו שהתורה מתחילה בב', כן נברא העולם בב'. כי מטרם שברא הקב"ה את העולם, הנוקבא, באו כל האותיות לפניו, ונכנסו כל אחת ואחת למפרע, בסדר תשר"ק ולא בסדר אבג"ד.

ג) נכנסה הת' ואמרה לפניו, רצונך לברוא עימי את העולם. אמר לה הקב"ה, לא. כי בך עתידים הרבה צדיקים למות. שכתוב, והתוויתָ תָו על מצחות האנשים. וכתוב, וממקדָשי תָחֵלוּ. אל תקרא, וממקדָשי, אלא, וממקוּדשיי, שהם הצדיקים. ומשום זה העולם לא יבָּרא בך.

ד) באו ג' האותיות, שין, קוף, ריש, כל אחד ואחד בפני עצמו. אמר להן הקב"ה, אינכן כדאיות שיבָּרא בכן העולם, כי אתן האותיות שנקרא בכם שקר, ושקר אינו שווה לקום לפני.

ה) באו האותיות פ' וצ', וכן כולן, עד שהגיעו האותיות לאות כ'. כיוון שירדה הכ' מעל הכתר, נזדעזעו העליונים ותחתונים, עד שנתקיים הכל באות ב', שהיא סימן ברכה, ובו נשתכלל העולם ונברא.

ו) והרי הא' הוא ראש כל האותיות, הלוא היה צריך לברוא בה העולם? כך הוא, אלא משום שנקרא בה ארור, לא נברא בה העולם. משום זה, אע"פ שהא' היא אות מסוד עליון, בכדי שלא לתת כוח וחיזוק לס"א, הנקראת ארור, לכן לא נברא בה העולם, ונשתכלל העולם בב' ובו נברא.

ז) כי אתה אבינו. משום שעוה"ז, הנוקבא דז"א, הנקראת אתה, נשתכלל ונברא במדרגה זו, בסימן ברכה, בב', וגם האדם נברא בה ויצא לעולם. לפיכך נחשבת הנוקבא לשורש אל האדם, ואנו אומרים אליה, כי אתה אבינו, כי אתה שורשנו.

ח) כי אברהם לא יְדָעָנו. אע"פ שבו קיום העולם, החסד, כמ"ש, עולם חסד יבָּנה, לא השתדל עלינו כמו שהשתדל על ישמעאל, שאמר, לוּ ישמעאל יחיה לפניך.

וישראל לא יכירנו. כי כל הברכות, שהיה צריך לברך את בניו, הניח למדרגה הזאת, הנוקבא, לברך את כולם. כמ"ש, וזאת אשר דיבר להם אביהם. נוקבא נקראת, זאת. דיבר להם, בשבילם, אביהם, שתברך אותם. וכן בברכת אפרים ומנשה, אמר, המלאך הגואל אותי מכל רע, הנוקבא, יברך את הנערים.

ט) אתה ה' אבינו, הנוקבא. כי את עומדת עלינו תמיד, לברך ולהשגיח עלינו, כמו אב המשגיח על הבנים בכל מה שנצרך להם.

גואלנו מעולם שמֶךָ. כי את, הנוקבא, גואל. כי כן היא נקראת, המלאך הגואל. וזהו גואלנו מעולם שמך. שמך ודאי, כי הנוקבא, נקרא שם הויה. ואין מפסיקים בין גאולה לתפילה, בין הברכה גָאַל ישראל לתפילת שמונה עשרה, כמו שאין מפסיקים בין ברכת תפילין של יד, לברכת תפילין של ראש.

כתוב, ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדונִי, שלכאורה היה מספיק לומר, ויאמר אליו יהודה. אלא, כמ"ש, כי אתה אבינו, שתחילה, האדם והנוקבא דז"א שניהם במדרגה אחת, בחסדים המגולים בהארת החכמה. שהאדם נברא עם השם, ארך אפיים, שמורה, שמאריך אפו ואינו מגלהו, כדי שהאדם יוכל לקבל ג"ר דהארת החכמה. וכן העולם, הנוקבא דז"א, נבראה עם ב', שפירושה נקודה בהיכלו, סימן ברכה, התחלה לגילוי המוחין דג"ר של הארת החכמה. א' היא חיוֹת נסתרות, חסדים מכוסים מחכמה. וב' היא חיוֹת נגלות, חסדים המתגלים בהארת החכמה.

אמרו ישראל אל הנוקבא דז"א, שנקראת אתה, כי אתה אבינו, מטעם היותה עולם המגולה, כי הנוקבא שמחזה ולמעלה דז"א נקראת הוא, נסתר, ולא אתה. ומתוך שהיא עולם המגולה עם הארת החכמה, ע"כ אמרו לה, כי אתה אבינו. כי גם בני ישראל הם ממדרגה עולם המגולה, שע"כ נברא עם השם ארך אפיים.

כי אברהם לא יְדָעָנו, שלא השתדל עלינו כמו שהשתדל על ישמעאל, כמ"ש, לוּ ישמעאל יחיה לפניך. כי ישמעאל הוא מל, ולא פרע י"ה, שאינו ממשיך הג"ר דחכמה, שנקרא י"ה. ומילה שלו היא בריקנות, בו"ק, בלי מוחין דהארת חכמה. ולהיותו צריך לחכמה, כי הוא מחזה ולמטה, ואין לו, ע"כ נחשב לפסולת הימין. אמנם אברהם הוא חסדים דימין הבינה, שאינו צריך לחכמה, וע"כ הוא מכוסה מחכמה, כי ח"ח הוא. וע"כ התפלל ביותר על חסדים הנעלמים מחכמה, כי אֲליהם כל חפצו ותשוקתו.

וע"כ כתוב, לוּ ישמעאל יחיה לפניך, ולא אמר כלשון הזה על יצחק. ונמצא משום זה, אברהם לא יְדָעָנו, שאין הדעת שלו מגולה לנו. וישראל לא יכירנו, מטעם שישראל הוא קו אמצעי, שמחזה ולמעלה דז"א, ששם עולם המכוסה מהארת חכמה.

וע"כ הברכות, שהיה צריך לברך את בניו, הניח למדרגה הזאת, הנוקבא, לברך את כולם, כי בניו הם מבחינת מחזה ולמטה, שהוא עולם הנגלה בהארת חכמה. וכיוון שהוא רק בחינת חסדים מכוסים, לא היה יכול לברך אותם, וע"כ הניח הברכה שלהם ביד הנוקבא, שהיא עולם הנגלה, שהיא תברך אותם. הרי אשר ישראל לא יכיר את צרכינו למלאות לנו. לפיכך אמרו אל הנוקבא, אתה ה' אבינו, הנוקבא. כי את עומדת עלינו תמיד, לברך ולהשגיח עלינו, כמו אב המשגיח על הבנים בכל מה שנצרך להם, הן חסדים והן חכמה, גואלנו מעולם שמך, כי את, הנוקבא, גואל. כי אין גאולה אלא במוחין של הארת החכמה. וע"כ נקראת הנוקבא, המלאך הגואל, כלפי בני ישראל. וכן יסוד דז"א, הנקרא יוסף, נקרא גואל כלפי הנוקבא, משום שמשפיע לה המוחין הללו של הארת חכמה.

וע"כ, אין מפסיקים בין גאולה לתפילה, בין יסוד לנוקבא, כי לייחדם אנו צריכים. וע"כ גם, אין מפסיקים בין תפילין של יד, הנוקבא, לבין תפילין של ראש, ז"א.

ובזה נתבאר הכתוב, ויגש אליו יהודה. כי יהודה הוא הנוקבא, תפילה. ויוסף הוא גאולה. ומשמיענו הכתוב, שניגשו זה לזה לזיווג, עד ולא יכול יוסף להתאפק. וגילה להם המוחין הללו.

חזרה לראש הדף
Site location tree