אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / קבלה לעם / זוהר לעם / פרשת לך לך. חלק ב' / רבי חייא הלך לראות את רבי אלעזר [ר"ח אזיל למחמי לר"א]

רבי חייא הלך לראות את רבי אלעזר [ר"ח אזיל למחמי לר"א]

רצז) רבי חייא הלך לראות את רבי אלעזר. פגע בו רבי חגאי. אמר לו, דרך זה המתוקן לפני אדוני, לאן הוא הולך? אמר לו, שהולך לראות את רבי אלעזר. אמר לו, גם אני אלך איתך. אמר לו, אם תוכל להבין השכל והטעם ממה שתשמע לך, ואם לא, חזור לאחריך. אמר לו, אל ידאג אדוני לזה, כי שמעתי כמה סודות התורה ויכולתי לעמוד בהם.

רצח) כתוב, את קרבני לחמי לאישַׁיי. את קרבני, זהו קרבן בשר, הנקרב לכפר דם הקרבן על דם האדם. בשר הקרבן על בשר האדם. משום שכל הקרבנות אינם נקרבים אלא על בשר, לכפר על בשר.

רצט) אם האדם חטא, בהמה מה חטאה, שהקב"ה אמר, אדם כי יקריב מכם קרבן לה', מהבהמה? אלא הקב"ה עשה את רוח האדם ורוח הבהמה, והפרידם זה מזה. ולפיכך, רוח בני האדם העולה היא למעלה, ורוח הבהמה היורדת היא למטה, ונפרדים הם זה מזה.

ש) מטרם שחטא אדם, כתוב, ויאמר אלקים הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע. וכתוב, לכם יהיה לאוכְלָה. ולא הותר לאכול בעלי חיים. כיוון שחטא ויצה"ר נבלע בגוף שלו, ובכל תולדותיו, עשה בהם דין, שהביא עליהם המבול.

שא) ואח"כ בא נוח, וראה שהגוף נבנה מיצה"ר, הקריב קרבן, כמו שהקריב אדם. וירח ה' את ריח הניחוח, כי יצר לב האדם רע מנעוריו, אמר הקב"ה, מכאן ואילך, הואיל והגוף כבר נבלע מאותו יצה"ר, יתענג הגוף כמה שירצה, ויאכל בשר, ואמר, כיֶרֶק עֵשב נתתי לכם את כל.

שב) כאשר האדם אוכל בשר, מתענג בשר האדם מאותו בשר, ומתערבים זה בזה, בשר אדם ובשר בהמה. והגוף מתגדל ממנו. ומאותו העונג, שנתענג באכילת הבשר, חוטא הגוף בכמה חטאים. אמר הקב"ה, בשר הקרבן יהיה כפרה על הגוף. כי בשר אכל, ובשר נתגדל ממנו בגוף, ובו חטא. לפיכך, יהיה הבשר של הקרבן לכפרה על גופו. ובשר, הגוף, האוכל בשר, עושה דם בגוף, ומשום זה, דם הנשאר מבחוץ, שנשאר מהבשר של הקרבן, מזומן לכפר על הדם של האדם, שנעשה מאותו הבשר של הבהמה. שכתוב, כי הדם הוא בנפש יכַפר.

הכלי של הבשר שבכל פרצוף הוא מחוסר שלמות, משום שהמאציל לא תיקן אלא רק ו"ק של הכלי של הבשר, להמשכת ו"ק דאור החיה, להארה ממטה למעלה, והג"ר של כלי של הבשר, שהוא המשכת האור ממעלה למטה, נמצאים עוד בשבירה, שהם הקליפות וס"א, שלא יתוקנו מטרם גמה"ת. וזה האיסור של עצה"ד, שהמשיך האורות ממעלה למטה, להשלים הג"ר של הכלי של הבשר. ועניין הקרבנות לכפרת עוונות הוא, שע"י המ"ן, העולה מהקרבן, נעשה זיווג עליון, שבתחילת הזיווג נמשך מג"ר הללו דחיה, ותכף הם מתבטלים. אשר מרגע זו, מטרם שנתבטלו, מקבלים הקליפות, וע"י זה נפרדים מהקדושה.

וע"כ כתוב, הקב"ה עשה את רוח האדם ורוח הבהמה, והפרידם זה מזה. ולפיכך, רוח בני האדם העולה היא למעלה, ורוח הבהמה היורדת היא למטה, ונפרדים הם זה מזה. כי רק בחינת האדם נעשה מתוקן לקדושה, וניתן לו הרוח חיה, שיאיר ממטה למעלה. אבל רוח הבהמה יורדת למטה, שהיא נוטה לקבל רק ממעלה למטה, מבחינת ג"ר של הבשר. ומטרם שחטא אדם, כתוב, ויאמר אלקים הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע. וכתוב, לכם יהיה לאוכְלָה, ולא יותר. שהותר לו רק עשב ולא בשר, מטעם, שרוח הבהמה יורדת למטה, ויכול בשר בהמה להזיק לו ולהחטיאו, שימשיך גם הוא ממעלה למטה, כמעשה עצה"ד.

כיוון שחטא ויצה"ר נבלע בגוף שלו, ובכל תולדותיו, עשה בהם דין, שהביא עליהם המבול. ואח"כ בא נוח, וראה שהגוף נבנה מיצה"ר, הקריב קרבן, כמו שהקריב אדם. כי מאחר שהקליפות נאחזו בגוף ע"י אכילת עצה"ד, שיש להם כוח להחטיאו תמיד, עתה אין תיקון אחר אלא להקריב קרבן. כי ע"י הקרבן נמשך לס"א השפע שממעלה למטה המיוחס להם, ואז תכף נפרדים מגוף האדם. ואחר שהקריב קרבן, יכול להעלות מ"ן ולתקן אותו התיקון של הקרבן, גם באכילתו עצמו את בשר בהמה. וע"י הזיווג שגורם למעלה באכילתו, מפריד הקליפות כמו הקרבן, כמ"ש, זה השולחן אשר לפני ה'.

ושכתוב, אמר הקב"ה, מכאן ואילך, הואיל והגוף כבר נבלע מאותו יצה"ר, יתענג הגוף כמה שירצה, ויאכל בשר. כיוון שיצה"ר להמשיך ממעלה למטה כבר נבלע בגוף, ע"כ אכילת בשר בהמה לא יקלקלו יותר, אלא אדרבה, אם יתענג הגוף כמו שראוי, שיעלה מ"ן באכילתו כמו בקרבן, הרי יפריד את יצה"ר הזה מהגוף. וע"כ הקב"ה אמר, יתענג הגוף כמה שירצה.

ושכתוב, כאשר האדם אוכל בשר, מתענג בשר האדם מאותו בשר, ומתערבים זה בזה, בשר אדם ובשר בהמה. והגוף מתגדל ממנו. כי ע"י התערבות בשר בהמה בבשר האדם, הוא מעלה מ"ן לזיווג עליון, אשר בתחילתו יורד ג"ר החסרות לגוף, ומטרם שנפסק מקבל אותו גם גוף האדם, והוא נגדל ממנו, שמקבל תיקון לג"ר החסדים לבשר הגוף, כמו אצל קרבן, והגוף מתגדל ממנו, שקונה בחינת גדלות. אמנם, אם אינו אוכל בקדושה וטהרה, ואכילתו אינו כמו קרבן, נמצא בשר הבהמה שאוכל, שמקלקלו עוד יותר. ע"כ כתוב, ומאותו העונג, שנתענג באכילת הבשר, חוטא הגוף בכמה חטאים.

ומ"מ הותר לו לאכול, כי אמר הקב"ה, בשר הקרבן יהיה כפרה על הגוף, שאין כפרה אחרת על עוון של עצה"ד, אלא בשר שאוכל בטהרה. לפיכך כתוב, בשר אכל, ובשר נתגדל ממנו בגוף, שאם אוכל בטהרה, הרי בשר הגוף מתגדל משפע הזיווג בתחילתו. וכתוב, ובו חטא, שאם אינו אוכל בטהרה, נמצא שמתקלקל עוד יותר וחוטא בו. לפיכך, יהיה הבשר של הקרבן לכפרה על גופו, כלומר, גם אחר שחטא מכוח אכילת הבשר, אין תקנה אחרת לכפר על הגוף, רק ע"י שיחזור ויאכל בשר בטהרה.

אמנם בשר בהמה עצמו אינו מתערב בגוף האדם להגדילו, מטעם רוח הבהמה היורדת למטה, שהיה מתערב ע"י זה ברוח האדם. וע"כ נעשה תיקון, שבשר הבהמה מתהפך ונעשה דם בגוף האדם. ומדם הזה מתגדל גוף האדם, ולא מבשר. ויש עוד תיקון נוסף, שהוא התיקון, שלא לאכול דם. וכן תיקון הזריקה על גבי מזבח, שזה מכפר על הדם, שנעשה מבשר בהמה, שבא בפנימיות הגוף. ומשום זה, דם הנשאר מבחוץ, דם הבהמה שאסור לאוכלו. ונאמר עליו, על הארץ תִשְפְכֶנו כמים. הוא נשאר מחוץ לגוף האדם, ומזומן לכפר על הדם של האדם, שנעשה מאותו הבשר של הבהמה. הוא מכפר על הדם, שנעשה מבשר הבהמה, שנשאר בגוף האדם.

שג) כתוב, את קרבני לחמי לאישַׁיי, ריח ניחוחי. וכתוב, תקריבו את קרבנכם. מה בין זה לזה? קרבני, שְׁלָמים, הבאים על שלום. קרבנכם, חטאות ואשמות, הבאים על חטא ואשם. קרבני, בשר. לחמי, לחם ויין. ריח, קטורת. ניחוחי, נחת רוח שעושה הכהן בכוונת השם הקדוש, שמזכיר בעת הקרבה. ולויים בכוונה שבשיר ושבחה, שמשוררים בעת הקרבה.

שד) תשמרו להקריב לי במועדו. במועדו, פירושו, הרצון, השולט באותה שעה, בשעת הקרבה, הרצון, הנמצא אז למעלה בנוקבא.

שה) כאשר הקרבן נקרב, כל העולמות מקבלים חלק ממנו, ומתפזרים הקליפות לכל עבר, והיחוד של זו"ן מתקרב ונתיחד, והנרות, מדרגות העליונות, מאירים. ונקרא רצון ורעות בכל העולמות. והקב"ה נמצא ביחוד האחד כראוי.

שו) כיסא הזה של שלושה עמודים, מה הם כל אחד ואחד מהם? לא בחינם אמר דוד המלך, שהוא עמוד הרביעי של הכיסא, כמ"ש, אבן מָאֲסוּ הבונים. ובזה רמז את ג' העמודים הקודמים לדוד, חג"ת. איפה מָאֲסוּ הבונים בדוד, כמ"ש, אבן מָאֲסוּ הבונים?

שז) בני אימי ניחֲרוּ בי, שלמה המלך אמר על דוד המלך, כאשר דחו אותו אחיו. ורמז לתשובה בזה, שהכתוב, אבן מָאֲסוּ הבונים, אמר דוד, בעת שהיה לו מוחין דאחוריים, אשר אז אחיו דחו אותו.

שח) מה ראה הקב"ה לתת המלכות ליהודה יותר מלכל אחיו? אלא אותיות שמו הקדוש היו חקוקות בו. כי יש שם הויה בשם יהודה. והקב"ה נתן כבוד לשמו, ומשום זה ירש המלכות. ועוד, יהודה הם אותיות שמו הקדוש, אבל ד' אין בו, בשם הויה. אלא ד' זו של יהודה הוא דוד המלך, שנקשר בשמו יותר מכל בני העולם, כמ"ש, וביקשו את ה' אלקיהם, ואת דוד מלכם. הרי שדוד קשור בשמו הקדוש. ועוד, שהוא קשר של תפילין. שדוד הוא קשר של תפילין של הקב"ה, הנוקבא דז"א. ודאי שהד' של יהודה הוא דוד המלך. ומשום זה דוד נקשר בשמו הקדוש. כי בשם יהודה יש הויה, שהוא ז"א, ויש ד', שהיא דוד המלך, הנוקבא דז"א.

שי) וה' בהיכל קודשו, הס מפניו כל הארץ. כאשר רצה הקב"ה, הבינה, לברוא העולם, זו"ן, הנקראים שמים וארץ, הסתכל תוך המחשבה, החכמה, התורה, ורשם רשומות והמשיך אור החכמה אל זו"ן, אל שמים וארץ. והעולם לא היה יכול לעמוד, שלא יכלו לקבל האור, מחמת כוח הצמצום והדין שהיה במלכות.

עד שברא תשובה, שהיא היכל פנימי ועליון סתום. עד שברא תשובה, פירושו, עד שהעלה המלכות לבינה, שאז נקראת הבינה בשם תשובה, שנתמעטה הבינה בנקודה בהיכל, שבזה נתמתקה מדה"ד שבמלכות, בבינה, ונעשית ראויה לקבל אור החכמה. שכתוב, והוא היכל פנימי ועליון וסוד סתום. כי ההיכל נסתם באות י', שנכנסה באור ההיכל, והאור נעשה לאויר. ושם בהיכל הנזכר, נתרשמו ונצטיירו האותיות, שהם זו"ן, בחקיקותיהם. שנעשו ראויים לקבל המוחין משם.

שיא) כיוון שנברא היכל הזה, בנקודה בהיכל, היה מסתכל בהיכל, ורשם לפניו ציורים, מוחין, של כל העולם. כל מידות המוחין הם מכאן. כשרוצה להשפיע מוחין דקטנות לזו"ן, מעלה הי' לאור ההיכל, ונעשה אויר, מוחין דו"ק ורוח. וכשרוצה להשפיע ג"ר, מוציא הי' מאויר ההיכל, וחזר להיות אור. כמ"ש, וה' בהיכל קודשו. וה' הבינה. בהיכל קודשו נקודה בהיכל.

וכמ"ש, הס מפניו כל הארץ, שרשם לפניו רשימות וציורים של כל העולם. רשימות הם מוחין דו"ק. וציורים הם מוחין דג"ר. זו"ן נקראים עולם. שבהיכל זה תלויים, מדידות כל המוחין.

רצה לברוא השמים, ז"א, הסתכל באור הראשון, בהיכל הראשון, או"א, ונתעטף בו וברא שמים. כמ"ש, עוטֶה אור כַּשַׂלְמָה. ואח"כ כתוב, נוטה שמים כיריעה. הי', המלכות, שנכנסה לאור ההיכל ונעשה אויר, נקרא אז אור מעוטף. ונעשה אז בבינה ב' היכלות:

היכל א' בג"ר דבינה, ונקרא או"א עילאין. והוא נשאר תמיד אור מעוטף, כי הי' אינה יוצאת מהאויר של היכל הזה.

והיכל ב' בז"ת דבינה, ונקרא ישסו"ת. ובעת שרוצה להשפיע חכמה, מוציא הי' מאויר היכל הזה, הב', וחוזר להיות אור. ואז משפיע אור החכמה.

ונודע שז"א הוא תמיד בחסדים מכוסים, כמו או"א, היכל א'. וכמ"ש, עוטֶה אור כַּשַׂלְמָה, שמתחילה מתעטף באור מעוטף מאו"א עילאין. ואח"כ כתוב, נוטה שמים כיריעה, שהוא ז"א. כי ז"א תמיד באור מעוטף.

שיב) הסתכל לעשות עולם התחתון, נוקבא דז"א, הצריכה לאור החכמה, שאינו מקובל מהיכל הא'. עשה היכל אחר, ישסו"ת, שבו יוצא הי' מאויר ונכנס בו, וממנו הסתכל ורשם לפניו כל העולמות שלמטה, כל מידות המוחין שהם צריכים, וברא אותם. כמ"ש, וה' בהיכל קודשו, בהיכל הב'. הס מפניו כל הארץ, ה"ס מקובלים מפניו. מספר ה"ס (65) רשם לפניו, שהוא מספר הנקודות, הספירות שבכל העולם, הנוקבא, שהם שישים וחמש נקודות, כמספר ה"ס. שישים הם שישה ספירות חג"ת נה"י, שכל אחד כלול מעשר. וחמש, חצי המלכות, שחמש האחרונות שמחזה ולמטה חסרים לה. וכל אלו ס"ה נקודות של הנוקבא, רשם לפניו להשפיע לה, בעת שברא העולם, שהיא הנוקבא.

כשמדבר בערך קבלתה של הנוקבא מחמישים שערי בינה, מחושב מ"ה (45) מיני אורות בנוקבא, וכאן מחושב ס"ה נקודות, כי מדבר בערך קבלתה מז"ת, חג"ת נהי"מ. לפיכך כבודו של הקב"ה, השכינה, אינה אלא לאותם היודעים דרכיו ומהלכים בהם בדרך האמת כראוי. שלא יעוררו זיווג במקום שמחזה ולמטה של המלכות, כי מטעם חיסרון של חמש נקודות הנזכרים, אין שם מקום זיווג.

חזרה לראש הדף
Site location tree