מאשר שמֵנה לַחמו
תשנא) מאשר שמֵנה לַחמו והוא ייתן מעדני מלך. אשר צדיק, יסוד דז"א, המשפיע מעדנים לנוקבא. עכ"ז הוא בחינת הנוקבא ולא יסוד דז"א. מעוה"ב, בינה, נמשך ויוצא לצדיק הזה, יסוד דז"א, לתת תענוגים ומעדנים לארץ הזו, שהייתה לחם עוני ונעשית לחם פַנַג [לחם עונג]. כמ"ש, מאשר שמֵנה לַחמו והוא ייתן מעדני מלך. אשר הוא בינה, נותנת מעדני מלך אל היסוד, והיסוד לנוקבא.
תשנב) שמֵנָה לַחמו, המקום שהכל מאשרים אותו, הוא עוה"ב, בינה, שעליונים ותחתונים מאשרים אותו ומשתוקקים לו. יש לחם ויש לחם, כמו שיש אילן ויש אילן. שיש אילן החיים, ז"א, ויש אילן שהמוות תלוי בו, הנוקבא. כן יש לחם עוני, הנוקבא, ויש לחם פַנַג, הוא ו' דהויה, ז"א. וזהו לַחמו, אותיות, לחם ו', לחם ז"א. ע"כ כתוב, הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, מז"א.
תשנג) לַחמו, אותיות, לחם ו', לחם ז"א, המכונה ו', כי מבינה, הנקרא אשר, ניזון אילן הזה, ז"א, ובינה מעטרת אותו בג"ר, כמ"ש, בעטרה שעיטרה לו אימו. וכשהוא, ז"א, מקבל, ודאי, הוא ייתן מעדני מלך. מלך, זהו כנסת ישראל, הנוקבא, כי ממנו, מז"א, היא ניזונה, והוא נותן לה ע"י הצדיק, מדרגה הקדושה, אות ברית, יסוד דז"א. ומהנוקבא לשאר המדרגות שלמטה בבי"ע, וכולם התיקונים שבבי"ע הם כתיקונים שבאצילות.
תשנד) מאשר שמֵנה לַחמו, זהו לחם של שבת המעונג על אחת שתיים, כמ"ש, לָקטו לחם מִשנֶה, שני העומר לאחד. לחם מִשנֶה הוא שני לחם: לחם מן השמים, מז"א, ולחם מן הארץ, מנוקבא. זה הוא שנקרא לחם פַנַג. אבל לחם מן הארץ בלי החיבור עם לחם מן השמים, זהו לחם עוני. ובשבת נכלל לחם התחתון, דנוקבא, בלחם העליון, דז"א, ונתברך זה התחתון בשביל העליון. והוא לחם מִשנֶה.
שפע הנוקבא בהיותה שמאל בלי ימין, חכמה בלי חסדים, נבחן לחם עוני, כי החכמה אינה מאירה בלי חסדים. ושפע ז"א, חסדים הנמשכים מבינה עילאה, לחם פַנַג, שמאירים תמיד. ובשבת מתייחדים ב' השפעות, דז"א ודנוקבא, זו בזו, ומתלבשת החכמה דנוקבא בחסדים של לחם דז"א, ונעשה גם לחמה בחינת לחם פַנַג, כמו לחם דז"א, שזהו לחם מִשנֶה.
תשנה) לחם מִשנֶה של שבת, לחם דנוקבא מקבל משבת העליון, בינה, הנמשך ומאיר לכל, ומתחבר לחם דנוקבא בלחם דבינה, והוא מִשנֶה. ולא לחם דנוקבא בלחם דז"א, אלא בלחם דבינה, משום שבכל מקום לחם הוא נוקבא, או נוקבא דז"א, או בינה שהיא ג"כ נוקבא, אבל שפע ז"א אינו נקרא לחם, שהוא זכר. משום זה כתוב שמֵנה, לשון נקבה, ולא שמן, לשון זכר. ולחם היא בחינת נוקבא.
תשנו) כתוב, הלחם אזל מכלינו, אזל לשון זכר, ולא כתוב אזלה לשון נקבה, משום ששאר מזון, חוץ מלחם, אנו קוראים ג"כ לחם. וניכרים הדברים, איזו לחם הוא שאר מזונות, ואיזו הוא לחם ממש, כי לחם של מעלה, של ז"א, הוא בכל מקום זכר, והוא שאר מזון. לחם של מטה דנוקבא, הוא בכל מקום נקבה. והוא לחם ממש. שפעם כתוב בלשון זכר ופעם בלשון נקבה, והכל דבר אחד, אלא זה בז"א וזה בנוקבא.
תשנז) אשר מצוין למעלה, בבינה, ומצוין למטה בתיקוני כלה, הנוקבא, כי כל י"ב השבטים, הם י"ב בָקר, שהים, הנוקבא, עומד עליהם ונתקן בהם. וכמ"ש, והים עליהם מלמעלה. הרי שאשר הוא בתיקוני הנוקבא. שנתתקן למעלה בבינה, ונתקן למטה בארץ, הנוקבא, נתתקן למעלה בתיקוני עולם העליון, בינה, ונתתקן למטה בי"ב השבטים, תיקוני הנוקבא. כעין של מעלה, כבינה המתוקנת על י"ב תיקונים דז"א. וע"כ יש שכינה למעלה, בינה, השוכנת על י"ב תיקונים דז"א, ג' קווים, שבכל אחד ארבע פנים. ויש שכינה למטה, הנוקבא, בשביל ישראל, שבי"ב השבטים נכללה ונתקנה, שאשר עומד בתיקונים שלה, כשאר השבטים.
תשנח) ואם לא גילה משה, שאשר הוא בבינה, לא היה נודע, כמ"ש, וטובל בשמן רגלו, להורות איפה הוא הקשר שלו במקומו, שהוא משפיע שמן המשחה ממקומו למעלה, מבינה. משום זה כתוב, ברוך מבָנים אשר.