אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / קבלה לעם / זוהר לעם / פרשת שופטים / ד' מיתות לס"מ

ד' מיתות לס"מ

ב) המצווה שלאחר זו, לדון בחרב, לדון בחנק, לדון בדין סקילה, לדון בדין שריפה. לדון בחרב לס"מ, כמ"ש, כי ריווּתָה בשׁמים חרבי, הנה על אֶדום תֵרֵד. על ס"מ, שָׂרו של אדום.

ג) החרב של הקב"ה, י' דהויה ראש החרב. ו' דהויה גוף החרב. ה"ה דהויה ב' פיות של החרב, שזה כמ"ש, צדק צדק תרדוף, שחותכים שני דינים, דין מפי ב"ד שלמעלה, ודין מפי ב"ד שלמטה. מכאן נודע, שאין אדם נוקף אצבעו מלמטה עד שניתן לו רשות מלמעלה.

המוחין דז"א, המתגלים ביחוד קריאת שמע, מכונים חרב שעל ידיה נשמדת הס"א. ועיקר גילוי המוחין ע"י התחברות המלכות בבינה, שאז מקבלת המלכות כלים דבינה. ולולא זה לא היו ז"א ומלכות ראויים למוחין כלל. וע"כ יש לבינה ומלכות אותה צורת אות, ה', כי הן אותם המוחין. ולפיכך הן בצורה אחת בפי החרב, אלא שנבחנות לב' פיות, כמו בשם, שהן ב' אותיות ה'.

ושכתוב, י' דהויה ראש של החרב, חכמה, י' דהויה, ראש הכל, המשפיע המוחין אל ה"ר, בינה. אמנם כשהמוחין בי"ה, אינם יכולים להשמיד הס"א, כי הס"א אינו נאחז בהם, אלא בו"ה. וע"כ רק ו"ה יכולים להשמיד הס"א. וכתוב, ו' דהויה גוף של החרב. כי ז"א, ו' דהויה, עיקר החרב המשמיד הס"א. ה"ה דהויה, שתי פיפיות שלו, שע"י השוואת הצורה שלהן באים המוחין לכלל גילוי. ולפיכך אינו מספיק פה אחד, אלא צריכים דווקא לב' פיות, שהפה שבבינה ישפיע לפה של המלכות, באופן אשר הי', שהיא ראש הכל, משפיעה אל ה"ר, ומהן מקבלת הו', שהיא גוף ועיקר החרב, משפיעה לה"ת, ואז נשלמת המציאות של החרב.

וכמ"ש, צדק צדק תרדוף, שב' פיות החרב נקראים צדק צדק, וב' פיות החרב האלו, הכולל שתי דינים בבת אחת, דין מפי ב"ד של למעלה, הבינה, ודין מפי ב"ד של מטה, המלכות. ע"כ כתוב, שאין אדם נוקף אצבעו מלמטה, על פי דין של ב"ד של מטה, עד שניתן לו רשות מלמעלה, ע"י ב"ד של מעלה, בינה. כי כל המוחין שבמלכות מקובלים מהבינה, ואין למלכות מעצמה כלום.

ד) הנרתיק של החרב, הכלי שטומנים בו החרב, הוא השם אדני. שם, באדני, נמצאות אותיות דין. כי באדני יש אותיות א' דין. בקריאת שמע הויה הוא חרבו של הקב"ה. עליה נאמר, רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם. בצדיק ח"י העולמים כלולות ח"י (18) ברכות, שע"י הצדיק, יסוד דז"א, נעשה זיווג ז"א ומלכות דגדלות, שזה ח"י ברכות שבתפילת העמידה. כמ"ש, אדני שפתיי תפתח, ופי יגיד תהילתך. שהיסוד פותח את המלכות, שנקראת אדני. וביסוד נכנסת החרב בנרתיקה, שהוא זיווג הויה באדני, שנעשה ע"י היסוד, וחַמת המלך שָׁכָכָה. כי כבר נתבערו הקליפות ביחוד דקריאת שמע, ועתה בתפילת העמידה אין עוד אחיזה להן ונשקט הכעס. ומתחברים ב' השמות יאהדונה"י, שילוב הויה אדנ"י.

ה) המצווה לדון בחנק. בטעם זַרְ̃קָא, יש שם קו, וי' כרוכה עליו, וקו, ו' שנתפשטה מי'. בו' תופש את ס"מ, כמ"ש, וישָׂאוהו במוט בשניים. מהו מוט של אותו רשע ס"מ? אדם, שהוא יוד הא ואו הא, שבגי' מ"ה (45), ועם ד' אותיות הויה, הרי מ"ט (49), כחשבון מ"ט אותיות, שהן בו' מילים של ייחוד העליון שמע ישראל, ובו' מילים של ייחוד התחתון בשכמל"ו. שהן ו' ו'. וזהו, וישָׂאוהו במוט בשניים, בפירוד מהן, בלא א' שבאמצע ו"ו, כי אין ייחוד לס"א, אלא וישָׂאוהו במוט בשניים, ס"מ ובת זוגו עולם הנפרדים.

ו) בחבל שיחנוק בו את ס"מ, אחוזות ה"ה. בה' אצבעות של יד ימין, ובה' אצבעות של יד שמאל. ו' היא חבל, י' החניקה של ס"מ ונחש. השם הויה הוא מיתה לס"מ ונחש וחיים לישראל. משום זה כתוב, ראוּ עתה כי אני אני הוא ואין אלקים עימָדי. אני אָמית, לאלקים אחרים בשמי, ולכל שאינם מאמינים בי. ואַחַיֶיה, לאלו המאמינים בי ושומרים מצוותיי.

ז) לדון בסקילה לס"מ, באבן י', וזורק אותה אליו בחמש אצבעות ה', ובקנה הזרוע ו', ובכתף ה', והמחשבה זורקת את האבן אליו, שהיא שֵׁם המפורש יוד הא ואו הא.

ח) לדון בשריפה לס"מ, ע"י עצים להדליק בהם אש. אשרי הגוף, עץ, והאיברים שלו הם עצים, שישרוף בהם אש, שהוא נר מצווה, בכל איבר, לשרוף את ס"מ ע"י השכינה העליונה, בינה, בעץ, תפארת, ובכל עצים, הספירות האחוזים בת"ת. כי בעת שאש של גבוה יורדת על העצים של הקרבן, שכתוב, והזָר הקרֵב יומָת, כי נשרף באש. כמ"ש, והאש על המזבח תוּקַד בו. אשרי מי שאחוז בעה"ח, ז"א, בגופו, ובאיברים שלו, שהוא נר, כל ענף וענף הוא נר מצווה, ברמ"ח מצוות שלו, שהם כנגד רמ"ח איברים, נר מצווה על כל איבר.

ט) כששניהם, עה"ח ונר מצווה, ז"א ומלכות, אחוזים באותו האדם, יתקיים הכתוב, וַיַרְא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוּכל. כלומר, האדם. וס"מ ונחש וכל הממונים שלו, האחוזים בגוף האדם, שהם קוצים, יהיו נשרפים, והענפים של הסנה, והפירות שלו והעלים שלו אינם נשרפים. זה הראה הקב"ה למשה.

י) ישראל הם עצים יבשים בתורה, כי משום שאחוזים באש של הדיוט אינם ראויים שייעשה להם נס. ומיד שמשה יורד עליהם בתורה, בשבילו יורד עליהם עה"ח, ז"א, ומצווה, מלכות, שהיא נר ה', ואוחזת בהם והם יחיו. ואוה"ע עכו"ם יהיו נשרפים בנר ההוא. כמ"ש, אל תירא עבדי יעקב אל תֵּחַת ישראל, כי איתך אני.

זו"ן מצד אצילותם אינם ראויים למוחין, משום שמלכות דצ"א רובצת עליהם, שאינה ראויה לקבלת אור. ובאופן זה לא היה קיום לזו"ן ולכל העולמות הנמשכים מהם. ע"כ בכדי שהעולם יוכל להתקיים, העלה המאציל את המלכות לבינה. ונעשית אחת עם הבינה. ואז נעשו זו"ן ראויים למוחין. וכל זה, אם התחתונים הולכים בדרך הישר. אבל אם התחתונים חוטאים, יש רשות לס"א להידבק בזו"ן ולגלות המלכות דצ"א שיש בכלים דזו"ן. ואז מסתלקים כל האורות. וכל זמן שהס"א דבוקה במלכות זו ויונקת ממקום החיסרון הזה שבזו"ן, אז אין תקווה שזו"ן יוכלו לקבל מוחין להשפיע אל העולמות.

ולפיכך אין שום עצה אלא להמית את הס"א זו שנדבקה בזו"ן. ואז אפשר לזו"ן להשפיע שוב חיים אל העולמות. ושני אלה באים כאחד. כי עם תיקון זו"ן שימשיכו החיים, מתים הס"א. שבהתתקן שֵׁם הויה, המוחין דזו"ן, מתים הס"א, שהיו אחוזים במקום החיסרון שלהם.

אמנם להמית הס"א ולהמשיך החיים אל זו"ן והעולמות, אי אפשר עד שימיתו אותו בד' מיתות: סקילה, שריפה, הרג וחנק. כי אינו מתבטל לגמרי עד שיעברו עליו ד' מיתות אלו. והעניין הוא, כי כדי להחזיר המוחין לקדמותם בשלמות, צריכים ד' מיני תיקונים:

תיקון הא'. להפרידו מדבקות המלכות דצ"א, כי כל זמן שהס"א דבוק שם, אין לחשוב אפילו מתיקון. וזה עושים במוקֵש, ששׂמים לו. כי מעלים את המלכות לבינה, ומקבלת הבינה דינים דמלכות. ואז נמשך גם הס"א לינוק מהחיסרון שבבינה, ועוזב את החיסרון שבמלכות, והוא נפרד ממנה. כי כל תקוות הס"א להיאחז במדרגות עליונות. וכיוון שהס"א נדבקה בחיסרון שבבינה, אז מורידים המלכות מהבינה, והבינה חוזרת לשלמותה, והס"א נפרדת גם מאחיזת הבינה. ותיקון זה נקרא זַרְקָא, כי זורקים המלכות למעלה שתדבק בבינה. וכן נבחן למיתת סקילה, כי המלכות מכונה אבן, וזריקתה למעלה להידבק בבינה, נופל כוחה על ראש הס"א, כי ע"י זה הוא נפרד מהמלכות דצ"א, שלולא זה אין מציאות לשום תיקון.

תיקון הב'. כי אחר ירידת המלכות מהבינה, יוצא בה קו השמאל, ושוב נאחז הס"א בהארה זו דשמאל, למשוך אותה ממעלה למטה, שבזה שוב סותם את האורות, והשמאל אינו יכול להידבק עם הימין. ונעשית מחלוקת ביניהם. ובזה הוא מחטיא את התחתונים, כמ"ש, יַעֲלו שמים יֵרדו תהומות. וכדי לגרשו משם, יורד מקו שמאל דבינה אש שורפת, שלא יוכל הס"א להיקרב לינוק משם, כמ"ש, והזָר הקרֵב יומָת. ותיקון זה נקרא מיתת שריפה לס"א. אמנם עוד אינו מספיק שהשמאל יתייחד עם הימין, וייפתחו האורות. אלא שמספיק להפריד הס"א, שלא יוכל לינוק משמאל מחמת שהוא אש שורפת.

תיקון הג'. וכדי לפתוח האורות, צריכים לתיקון דקו אמצעי, שימעט את הג"ר דשמאל. שאז נכנע השמאל ומתיחד עם הימין. וכיוון שקו אמצעי ממעט את ג"ר דשמאל, נהרגת הס"א, שכל חיותה מדבקות בשמאל. וכמ"ש, כי ריווּתָה בשׁמים חרבי. כי המסך דחיריק, החרב הממעטת ג"ר דשמאל, עיקר פעולתה בשמים, קו אמצעי, למעלה. אבל לבסוף, על אֶדום תרד, שבחרב הזו נהרגת הס"א, כי נחרבה יניקתה. ותיקון זה נקרא מיתת הרג, שהס"א נהרגת בחרב, ע"י קו האמצעי. אמנם עוד לא נשלם בזה ביטול הס"א לגמרי, כי אין הס"א מתבטלת לגמרי אלא בהארת חכמה. וכיוון שמדרך קו האמצעי, ז"א, להמשיך רק חסדים, ע"כ עוד נשאר איזה כוח לס"א, כי יש לו עוד מקום חיסרון להיאחז בו.

תיקון הד'. וכדי להחניק את הס"א לגמרי, צריכים לייחוד ז"א ומלכות. כי מקום גילוי החכמה במלכות, ומקום גילוי החסדים בז"א. וכשמתיחדים שניהם, נעשו ז"א ומלכות לאחד. וכן הארת החכמה והארת החסדים נעשו לאחד. ואז נחנקת הס"א לגמרי, שלא נשאר לה מקום ריק וחיסרון בקדושה להיאחז בו. ותיקון זה נקרא מיתת חניקה, כי הס"א נחנקת מחוסר נשימה מהקדושה, ועוברת מהעולם. אלא אם התחתונים יחזרו לסוּרם, יחיו שוב את הס"א ע"י עוונותיהם.

והנה נתבארו ד' מיתות, סקילה שריפה הרג וחנק, שאין הס"א עובר מהעולם, טרם שיעברו עליו ד' מיתות אלו.

ושכתוב, לדון בסקילה לס"מ, באבן י', שהסקילה היא י' דהויה, והאבן היא מלכות, שנקראת אבן. וע"י שזורקים את האבן עד מקום הי' דהויה, הי' דהויה סוקלת את הס"א והוא נפרד מקדושה. וגם המלכות שעלתה לבינה בי', נקראת ג"כ י' שנכנסה באור הבינה ונעשה האור לאויר. הי' דהויה היא א"א ואו"א, כי המלכות עולה עד הבינה שבראש דא"א, ובינה ותו"מ דראש א"א יוצאים מחמת זה מראש דא"א לבחינת חג"ת דא"א, שנקראים ידיים.

ואח"כ, שמורידים המלכות מהבינה, ובינה ותו"מ דראש א"א חוזרים לראש, מעלים התחתון שלהם, חג"ת דא"א, למדרגת ראש דא"א, ונעשו חב"ד דא"א. וכמ"ש, שׂאו ידיכם קודש. כי בזה נושאים הידיים מגוף לראש. ולולא עליית המלכות לראש א"א, לא היו חג"ת דא"א ראויים לאור, להיותם בחינת ז"א דא"א, שהוא התכללות מז"א דאצילות. ולפיכך נבחן, שידיים אלו זורקות האבן לראש הס"א וסוקלות אותו. כי ע"י המוחין שמקבלים, נסקל הס"א, וע"ז כתוב, השם דהויה מיתה לס"מ ונחש וחיים לישראל.

וכתוב, וזורק אותה אליו בחמש אצבעות ה', ובקנה הזרוע ו', ובכתף ה'. כי כשעולות הידיים לראש א"א, נעשה בכל יד ע"ס, חב"ד חג"ת נהי"מ. שהאצבעות נעשו חב"ד, ה' דהויה. וקנה הזרוע נעשה חג"ת, ו' דהויה. והקיבורת, המחוברת לכתף, נעשית נהי"מ, שבהם המלכות, ה"ת דהויה. וכל ע"ס אלו יצאו בסיבת עליית המלכות לבינה דא"א וירידתה. ע"כ נבחן שהם זורקים האבן על ראש הס"א וסוקלים אותו. וע"כ כתוב, שה' ו' ה' שביד זורקים את האבן.

ונודע, שידיים דא"א נעשו מוחין לז"א. שכתוב, והמחשבה זורקת את האבן אליו, שהיא שֵׁם המפורש יוד הא ואו הא. שהידיים דא"א נעשו מחשבה לז"א, שהוא המוחין, המרומזים בהויה במילוי אלפין, הנקרא שם המפורש, שהם הסוקלים את הס"א. והנה נתבאר תיקון הא', מיתת סקילה לס"א, שבאה מי' דהויה, מכוח עליית המלכות לבינה של י' וירידתה משם.

עתה מבאר מיתת השריפה, הבאה מה' דהויה. וכתוב, לדון בשריפה לס"מ, ע"י עצים להדליק בהם אש. אשרי הגוף, עץ, והאיברים שלו הם עצים, שישרוף בהם אש, שהוא נר מצווה, בכל איבר, לשרוף את ס"מ ע"י השכינה העליונה, בינה, בעץ, תפארת, ובכל עצים, הספירות האחוזים בת"ת. כי אחר שירדה המלכות מהבינה דא"א, היא יורדת מבינה שבכל המדרגות, ואז יוצא בבינה, ישסו"ת, קו שמאל, הלוהט עם רוב הדינים שבו, אש שורפת, כדי להפריד הס"א, שלא תמשיך החכמה ממנו ממעלה למטה. ועיקר פעולתו לשרוף את הס"א, נעשה, כשהקו האמצעי ממשיך הדינים ההם למקומו.

ושכתוב, לשרוף את ס"מ ע"י השכינה העליונה, בינה, שבקו שמאל שלה היא אש שורפת. בעץ, תפארת, שפעולת השריפה היא בעת שהאש נאחז בקו האמצעי, תפארת. ואז שורף הס"א. כי בעת שאש של גבוה, האש דקו שמאל דבינה, יורדת על העצים של הקרבן, ששם מקום גילוי של הדינים ההם, אז כמ"ש, והזָר הקרֵב יומָת. שהס"א, הקרֵב לינוק מקו שמאל, תכף יישרף ויומת. ונתבאר תיקון הב', מיתת שריפה, הבאה מה' דהויה, מקו שמאל דישסו"ת.

ועתה מבאר מיתת ההרג, הבאה מן ו' דהויה, קו האמצעי. שכתוב, לדון בחרב לס"מ, כמ"ש, כי ריווּתָה בשׁמים חרבי, הנה על אֶדום תֵרֵד. בעת שקו האמצעי מיחד ימין ושמאל, שלא יוכל לייחדם אלא רק ע"י שממעט הג"ר דקו שמאל, שמיעוט הזה נעשה בשמים. אמנם הס"א נהרגת מחמתו, מחמת שכל חיותו מג"ר דשמאל אלו, ונחשב כמו שנחתך ראשו דס"א, כי הג"ר נקראות ראש. המסך דחיריק מעביר ג"ר דשמאל בשמים, כמ"ש, כי ריווּתָה בשׁמים חרבי. ושם השמאל מתגדל ע"י זה, כי נתחבר בחסדים דימין ומאיר בהארה גדולה. אבל הראש דס"א נכרת, מחמת מיעוט הג"ר הללו, כמ"ש, הנה על אֶדום תֵרֵד, שס"מ שָׂרו של אדום.

וכתוב, החרב של הקב"ה, י' דהויה ראש החרב. ו' דהויה גוף החרב. ה"ה דהויה ב' פיות של החרב. י' שורש החרב, כי י' היא שורש הכל. אבל גוף החרב הוא ו', ז"א, קו האמצעי, הפועל וממעט ג"ר דשמאל, כדי לייחדו עם הימין. אמנם הוא ממעט בכוח המסך דחיריק, בב' פעולות. מתחילה בכוח המלכות, ואח"כ בכוח המלכות הממותקת בבינה. ושכתוב, ב' פיות של החרב, שבהם כורת וממעט את הג"ר דשמאל, שהם ה"ר, מלכות הממותקת בה"ר. וה"ת, המלכות עצמה. וכמ"ש, צדק צדק תרדוף, שחותכים שני דינים, ב' כוחות המיעוט, דין מפי ב"ד העליון, בינה, ודין מפי ב"ד התחתון, מלכות. מכאן נודע, שאין אדם נוקף אצבעו מלמטה עד שניתן לו רשות מלמעלה, כלומר, שהמלכות אינה ממעטת ג"ר מכוחה עצמה אלא מכוח הבינה. כי אחר שנמתקה בבינה, אינה פועלת עוד כלום מכוחה עצמה. כי בחינתה עצמה נגנזת.

וכתוב, הנרתיק של החרב, הכלי שטומנים בו החרב, הוא השם אדני. שם, באדני, נמצאות אותיות דין. שאע"פ שאמרנו ה"ה ב' פיות שלה, אין הפירוש בזיווג הויה אדני, אלא בבחינת הויה, מטרם שנזדווג עם אדני, כי אז נמצאים הדינים במלחמה עם הס"א, והדינים שבב' אותיות ה' חותכים הראש דס"א. אבל שם, באדני, נמצאות אותיות דין, הדין שבמלכות נתעלה ונמתק כל כך, עד שנעשה שם קדוש אדני, כי אדני אותיות א' דין. לפיכך נבחן שהוא נרתיק להויה, שהזיווג הויה אדני אחר שכָּלוּ כל המלחמות, והחרב המרומזת בהויה נכנסת אל נדן שלה, כי אין עוד קליפות ללחום עימהם.

ושכתוב, בקריאת שמע הויה הוא חרבו של הקב"ה, שהיחוד שבקריאת שמע הוא חרבו של הקב"ה, לכרות ראש הס"א. כי בקריאת שמע אין עוד היחוד בשלמות בג"ר, מחמת שיש עוד מלחמות עם הס"א, לכרות ראשו בחרב, וכן לחנוק אותו עם ייחוד התחתון שבבשכמל"ו. אבל ביחוד הוי"ה אדני שבתפילה, כבר כָּלוּ כל המלחמות, והחרב, שהוא הויה, שי' ראש החרב, ו' גוף החרב, ה"ה ב' פיפיות שלה. אותה החרב נכנסת לנרתיקה, שהוא השם אדנ"י, שזה היחוד הויה אדני שבתפילת שמונה עשרה, שאין צריכים יותר לכלי מלחמה. ע"כ כתוב, בצדיק ח"י העולמים, יסוד דז"א, כלולות ח"י (18) ברכות בזיווג שבתפילת שמונה עשרה ברכות, מהמילים, אדני שפתיי תפתח. כמו שהחרב יש לה ב' פיות, מטעם הדין של בינה ומלכות, כן בדין המתוק של אדני, יש כנגדם ב' פיות דבינה ומלכות, להכניס בהם ב' פיות החרב, שזה, אדני שפתיי תפתח, שהוא פה אחד, ופי יגיד, פה השני. ואז, וחמת המלך שָׁכָכָה. כי כָּלוּ כל המלחמות. ומתחברים יאהדונהי. ונתבאר מיתת הרג בחרב.

עתה מבאר מיתת חנק. שכתוב, בטעם זַרְקָא, יש שם קו, וי' כרוכה עליו. זַרְקָא, זריקת המלכות לבינה, במיתת סקילה, שקו האמצעי, המייחד ימין ושמאל, משמש ג"כ בזַרְקָא הזה, כי המסך דחיריק שבו ג"כ מכוח המלכות דמפתחא, שהוא זריקת המלכות לבינה. ושכתוב, י' כרוכה עליו, הי' הנכנסת לאור ונעשה אויר, כרוכה בקו האמצעי. וקו, ו' שנתפשטה מי', הקו, ו', קו האמצעי, המתפשט מכוח י' זו וממעט השמאל, ואח"כ מיחד ימין ושמאל. בו' תופש את ס"מ. בי' הכרוכה על הקו, תופס את ס"מ, כי י' זו המוקֵש ששׂמים לס"א, שע"י המוקש הזה תופש את הס"א. ואח"כ מביא עליו ד' מיתות.

עתה מבאר עניין החנק. שכתוב, וישָׂאוהו במוט בשניים. שרומז על ס"מ, שאחוז בעצת מרגלים, והם נשאו את ס"מ במוט בשניים. מהו המוט, שאותו רשע ס"מ נאחז בו, שעליו כתוב, וישָׂאוהו במוט? אדם, מ"ה, שהוא יוד הא ואו הא, שבגי' מ"ה (45), המרמז על המוחין דז"א. וד' אותיות הויה פשוטה בלי מילוי, הרומזת על המלכות, שביחד מ"ט (49), בחשבון מ"ט אותיות, שהן ו' מילים של ייחוד העליון שבקריאת שמע, ייחוד ז"א, ובו' מילים של ייחוד התחתון שבבשכמל"ו, ייחוד המלכות. שהן ו' ו', הרומזות על חג"ת נה"י דז"א, ועל חג"ת נה"י דמלכות. וזהו, וישָׂאוהו במוט, שהס"מ היה נאחז אז במ"ט אותיות שביחוד ז"א ויחוד המלכות.

בשניים, בב' אותיות ו' שבז"א ושבמלכות, שהם היו אז בפירוד מהמוחין האלו, מחמת אחיזת ס"מ. בלא א' באמצע ו"ו. כי הא' שבאמצע ואו, מורה על המוחין ועל היחוד של ו' מילים שבקריאת שמע, עם ו' מילים דבשכמל"ו. וכיוון שס"מ נאחז במוט, שהם המוחין דז"א ומלכות, ע"כ היו אלו ב' אותיות ו' בפירוד. כי ס"מ ובת זוגו עולם הנפרדים. כי בכל מקום אחיזתם הם עושים פירוד בין ז"א ומלכות. וע"ז כתוב, בשניים, שז"א ומלכות היו שניים בלי ייחוד, מחמת אחיזת ס"א. אבל ואו עם א', מורה על המוחין דז"א שמקבל מבינה, אשר אז הוא מיחד ימין ושמאל, ועושה ייחוד עליון בקריאת שמע ויחוד תחתון בבשכמל"ו. ואז הואו היא חבל לחנוק בו את ס"מ.

שכתוב, בחבל שיחנוק בו את ס"מ, אחוזות ה"ה. בה' אצבעות של יד ימין, ובה' אצבעות של יד שמאל. כי הואו מיחדת ב' אותיות ה' דהויה, בינה ומלכות, שיאירו זו בזו, ע"י זה שמיחד ב' הידיים ימין ושמאל. ואז נעשה ב' ייחודים של קריאת שמע, שבהם נחנק הס"א. ושכתוב, ו' היא חבל, י' החניקה של ס"מ ונחש. שהו' הוא החבל, הפועל החניקה ע"י ב' היחודים, והחניקה עצמה היא י', הכרוכה על הו' דזַרְקָא. כי זולתה לא היו נמשכים המוחין.

ושכתוב, השם דהויה מיתה לס"מ ונחש וחיים לישראל, שמוחין הנמשכים בד' אותיות הויה, ובהויה במילוי אלפין מיתה לס"מ. כי בזה נפסק כל חיותו. וחיים לישראל, כי החיים של ישראל ממיתים הס"א.



חזרה לראש הדף
Site location tree