אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / קבלה לעם / זוהר לעם / פרשת בשלח. חלק ב' / פרשת המן

פרשת המן

שסד) בשעה שאדם שוכב בבית חוליו, הוא נתפש לשליטים של המלך, ראשו בשלשלת, רגליו באזיקים, כמה חיילים שומרים אותו מצד זה ומצד זה שלא יברח, איבריו כולם במיצר, ולוחמים אלו באלו, אכילה הוסרה ממנו.

שסה) בזמן ההוא פוקדים עליו מֵליץ, ללמד עליו זכות לפני המלך. כמ"ש, אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף. בשעה ההיא, אשרי חלקו של אדם, שנכנס אליו ומלמדו דרך להצילו מן הדין. כמ"ש, אשרי משכיל אֶל דל.

שסו) ואיך יכול להציל את החולה? שילמד אותו דרך החיים, לשוב לפני אדונו. אז נעשה מליץ עליו למעלה, והוא ניצול. מה שכרו? הוא כמ"ש, ביום רעה יְמַלטהו ה'. פירוש אחר כמ"ש, אשרי משכיל אל דל. מפני שגדול מאוד הוא השכר של העוזר לדל לפני הקב"ה.

שסז) כתוב, כי שומע אֶל אביונים ה'. ולמה אל אביונים שומע ולא לאחר? משום שהם קרובים יותר אל המלך, כמ"ש, לב נשבר ונִדְכֶּה אלקים לא תִבְזֶה. ואין לך בעולם לב שבור, כמו אביון. כל בני העולם נראים לפני הקב"ה בגוף ונפש. ועני אינו נראה לפני הקב"ה, אלא בנפש לבד, כי גופו שבור. והקב"ה קרוב לנפש יותר מלגוף.

שעב) בכל יום ויום נוטף טל של עתיקא קדישא לז"א, ומתברכת כל שדה התפוחים הקדושים, מלכות, ומטל ההוא נמשך לאלו שלמטה. ומלאכים הקדושים ניזונים ממנו, כל אחד לפי אוכלו. וכתוב, לחם אבירים אכל איש. כלומר, הטל הוא לחם מלאכים. וממזון ההוא, שהוא המן, אכלו בני ישראל במדבר.

שעג) כמה בני אדם ניזונים בזמן הזה ממנו, ומי המה? אלו הם החברים העוסקים בתורה ימים ולילות. וכי יעלה על דעתך ממזון ההוא ממש, שישראל אכלו במדבר, לא אלא כעין מזון ההוא ממש, ששקול פי שניים, על המן שאכלו ישראל במדבר.

שעד) ישראל, כשבאו והתדבקו במלך הקדוש, בשביל הגילוי של הרושם הקדוש, של המילה, זכו אז לאכול לחם אחר עליון יותר, ממה שהיה בתחילה. בתחילה, כשיצאו ישראל ממצרים, באו בלחם שנקרא מצה, שהוא מלכות. ועתה זכו ונכנסו לאכול לחם אחר, עליון יותר, ממקום עליון, כמ"ש, הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, שהוא ז"א. ובזמן ההוא נמצא לישראל ממקום הזה. החברים העוסקים בתורה, ממקום אחר עליון יותר ניזונים. כמ"ש, החכמה תחייה בעליהָ, שהוא מקום עליון יותר, מז"א.

שעה) א"כ, למה נחלש נפשם של העוסקים בתורה יותר משאר בני העולם, שהרי שאר בני אדם נראים שנמצאים ביותר כוח ועוצמה מהעוסקים בתורה?

שעו) כל מזון של בני העולם בא מלמעלה. מזון ההוא שבא משמים וארץ הוא מזון של כל העולם, והוא מזון הכל, והוא מזון גס ועבה. ומזון ההוא, שבא ממקום עליון יותר, והוא מזון יותר דק, בא ממקום שהדין נמצא, ממלכות, וזהו מזון שאכלו ישראל בצאתם ממצרים, מצה. מזון שנמצא לישראל בזמן ההוא במדבר, ממקום עליון, הנקרא שמים, שהוא ז"א, הוא מזון יותר דק, שנכנס לנפש יותר מכל מזון אחר, ונפרד יותר מן הגוף, ונקרא לחם אבירים, מן.

שעז) מזון היותר עליון מכל, הוא מזון החברים שעוסקים בתורה, שאוכלים מזון של הרוח והנשמה ואינם אוכלים מזון הגוף כלל, ממקום עליון היקר מכל, הנקרא חכמה. משום זה חלש גופם של החברים יותר מבני העולם, שהרי אינם אוכלים מזון הגוף כלל, ואוכלים רק מזון הרוח והנשמה, ממקום רחוק העליון היקר מכל, שהוא חכמה, שהיא רחוקה, כמ"ש, אמרתי אֶחְכָּמָה והיא רחוקה. ומשום זה מזון ההוא הוא דק מן הדק יותר מכל, אשרי חלקם. וכתוב, החכמה תחייה בעליהָ. אשרי חלקו של גוף, שיכול להיות ניזון במזון הנפש.

שעח) אבל בזמן הזה איך נמצאים מזונות אלו. מזון הראשון הוא מזון של כל העולם, ההוא שבא משמים וארץ. והוא מזון הגוף.

שעט) מזון עליון ממנו יותר דק, בא ממקום שהדין שורה, הנקרא צדק, שהיא מלכות, מזון של עניים, מצה הנקרא לחם עוני. מי שהשלים את העני, משלים לו אות אחת על צדק, ונעשה צדקה. וזהו גומל נפשו איש חסד, גמילות חסדים מורה, ששורה בדין והשלים אותו עם חסד, אז הוא רחמים.

שפ) מזון עליון יותר, מזון עליון ויקר משמים, ז"א, מן, שאכלו ישראל במדבר. דק יותר מכולם. מזון של חולים, משום שאלו החולים אינם ניזונים אלא במזון ההוא של הקב"ה ממש, ז"א.

שפא) מזון עליון קדוש ויקר הוא מזון של רוחות ונשמות, מזון של מקום רחוק העליון, בינה שחזרה להיות חכמה. שעליה נאמר, אמרתי אֶחְכָּמָה והיא רחוקה ממני. ממקום ההוא שנקרא נועם ה'.

שפב) ויקר מכולם מזון שהחברים העוסקים בתורה אוכלים אותו, מזון הבא מחכמה עליונה, חכמה ממש. משום שהתורה יוצאת מחכמה העליונה. ואלו העוסקים בתורה, נכנסים בעיקר השורשים, וע"כ המזון שלהם ממקום העליון הקדוש בא.

שפג) אשרי חלקם של הצדיקים, העוסקים בתורה ימים ולילות, שמזכה אותם בעוה"ז ובעוה"ב. כמ"ש, כי הוא חייך ואורך ימיך.

שפד) כתוב, פותח את ידיך ומשׂביע לכל חי רצון. וכתוב, עיני כל אליך יְשַׂבֵּרוּ. כל בני העולם מצפים ונושאים עיניהם אל הקב"ה. משום זה, כל אלו בעלי האמונה צריכים בכל יום ויום לבקש מזונם מהקב"ה, ולהתפלל תפילתם עליו.

שפה) מהו הטעם? משום שכל מי שמתפלל תפילתו אל הקב"ה על מזונותיו, גורם שיתברך על ידיו כל יום, אילן ההוא שמזון הכל בו. ואע"פ שנמצא עימו מזון, צריך לבקש עליו לפני הקב"ה ולהתפלל תפילתו על מזון כל יום, כדי שיימצאו על ידו ברכות למעלה, בכל יום ויום. וזהו, ברוך ה' יום יום.

שפו) וע"כ, אין אדם צריך לבשל מזונות מיום ליום אחר, שלא לעכב מיום ליום אחר. כמ"ש, ויצא העם ולָקטו דְבר יום ביומו. יום ביומו, הוא מדויק, חוץ מערב שבת לשבת. ואז נמצא הקב"ה מלא ברכות בכל יום. ואז כתוב, פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון. מהו רצון? היינו רצון ההוא שנמצא מעתיקא קדישא, שהוא כתר, ויוצא ממנו רצון, שיהיה נמצא מזון לכל. ומי שמבקש על מזון בכל יום ויום, ההוא נקרא בן נאמן, בן, שבשבילו נמצא ברכות למעלה.

שפז) רוצה ה' את יראיו המייחלים לחסדו. כמה יש לבני אדם ללכת בדרכיו של המלך הקדוש, וללכת בדרכיה של התורה, כדי שימצאו ברכות לכולם לעליונים ולתחתונים.

שפח) כתוב, ישראל אשר בך אתפאר. משום שבשביל ישראל למטה, שמעלים מ"ן, הקב"ה מתפאר למעלה. ומה פאר שלו? שמניח תפילין, ע"י המן, שישראל מעלים. יוצאים מוחין לז"א, שנקראים תפילין, שמתחבר בהם צבעים להתפאר. כי ד' פרשיות הם ג' צבעים לבן אדום ירוק, המתחברים לג' קווים להאיר בכל השלמות.

שפט) רוצה ה' את יראיו. הלוא רוצה ה' ביראיו, היה צריך לומר? אלא, הוציא רצון הזה ורצה בו את יראיו היראים ממנו. ומי הם היראים, שהוציא להם הרצון הזה? את המייחלים לחסדו. כלומר, אלו המצפים ומחכים בכל יום ויום לבקש מזונם מן הקב"ה. זה משמע, משכתוב, המייחלים לחסדו.

שצ) לא יתקין סעודתו בכל יום עד שיתפלל תפילתו לפני הקב"ה על מזונות. לא נתקנת הסעודה עד שתהיה נתונה מבית המלך. אחר שיתפלל תפילתו לפני הקב"ה, יחכה שעה אחת, ויאמר, כבר הזמן שניתנה מבית המלך. מכאן ולהלאה יתקינו הסעודה. וזהו הדרך של יראי הקב"ה יראי חטא.

שצא) אלו הרשעים ההולכים עקלקלות בדרכי התורה, כתוב בהם, הוֹי משכימֵי בבוקר שׁיכר ירדופו. וע"ז כתוב, רוצה ה' את יראיו המייחלים לחסדו. ובזה ניכרים אלו בני האמונה בכל יום ויום. כמ"ש, ויצאו העם ולָקטו דבר יום ביומו. יום ביומו כתוב, ולא דבר יום ליום אחר.

שצב) וכ"כ למה? למען אֲנסֶנו היֵלך בתורתי אם לא. באכילה ניכרים אלו בני האמונה, שבכל יום ויום הם הולכים בדרך הישר בתורה. מכאן, צדיק אוכל לשובע נפשו. אחר שהשביע נפשו בתפילה ובקריאה בתורה, הוא אוכל.

שצג) עד שלא נתן הקב"ה התורה לישראל, הבחין בין אלו בני האמונה ובין הרשעים שאינם בני אמונה, ואינם רוצים בתורה. ובמה הבחין אותם? במן. כמו שנאמר, אנסֶנו. וכל אלו הנמצאים, שהם בני אמונה, רשם אותו הקב"ה ברושם של ספירת החסד. כמ"ש, המייחלים לחסדו. וע"כ למען אנסנו. וכל אלו שאינם נמצאים בני אמונה, הסיר מהם ספירה עליונה הזו. והמן הכריז ואמר, ובטן רשעים תחסר. ועם כל זה לא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר.

שצד) בשעה ההוא נשלמו ישראל למטה כעין של מעלה, כמ"ש, ויבואו אֵילִימָה ושם שתים עשרה עֵינות מים ושבעים תמרים. שהתחזק האילן הקדוש, ז"א, בי"ב גבולים, בד' צדדי העולם, חו"ג תו"מ, בג' קווים בכל צד מד' צדדי העולם חו"ג תו"מ, והם י"ב גבולים, שהם שתים עשרה עינות מים. והתחזק בע' (70) ענפים, שהם ע' (70) שרים, ע' (70) תמרים, והכל כעין של מעלה.

שצה) בשעה ההיא נוטף טל הקדוש. כלומר, שפע, המכונה טל, מעתיקא הסתום, שהוא כתר. וממלא את ראשו של ז"א, המקום שנקרא שמים. ומטל ההוא של אור העליון הקדוש, היה נמשך ויורד המן למטה. וכשהיה יורד, היה מתפזר כמו קרומים קרומים ונקרש למטה. כמ"ש, דק ככפור על הארץ.

שצו) כל אלו בני האמונה יוצאים ולוקטים ומברכים עליו את השם הקדוש. ומן ההוא היה מעלה ריחות של כל הבשמים שבגן עדן, כי בו נמשך ויורד למטה. כששׂם אותו, כל טעם שהיה רוצה לטעום, טעם אותו. ומברך למלך הקדוש העליון.

שצז) ואז המן מתברך במעיו, והיה מסתכל וידע למעלה וצפה בחכמה עליונה. וע"ז הם נקראים דור דעה. ואלו היו בני אמונה. ולהם ניתנה התורה להסתכל בה, ולדעת דרכיה.

שצח) ואלו שלא נמצאו בני אמונה, כתוב בהם, שָׁטו העם וְלָקטו. מהו שטו, שטות היו לוקחים לעצמם, משום שלא היו בני אמונה. כתוב בהם, וטחנו בריחיים או דָכוּ בַּמְדוֹכָה. מי הטריח אותם כל כך? אלא שהם לא היו בני אמונה.

שצט) כעין זה אלו שאינם מאמינים בהקב"ה, אינם רוצים להסתכל בדרכיו. והם רוצים להטריח עצמם כל יום אחר מזון. ימים ולילות. מפחד, אולי לא יעלה בידם פת לחם. מי גרם להם זה? משום שאינם בני אמונה.

ת) אף כאן שטו העם ולקטו, שטו בשטות של עצמם, ורצו להטריח עליו. כמ"ש, וטחנו בריחיים. ואחר כל טרחה הזאת לא עלה בידם, אלא כמ"ש, והיה טעמו כטעם לשַׁד השָׁמן. ולא יותר. מי גרם להם זה? משום שלא היו בני אמונה.

תא) מהו לשד השמן? יש אומרים שנילוש בשמן. ויש אומרים. מה השד משתנה לכמה אופנים, אף המן משתנה לכמה טעמים. כל טעם שהיו רוצים, היו טועמים בו. לשד השמן פירושו יניקה של שמן.

תב) איש לפי אוכלו לָקָטו. והאם מי שאוכל מעט לקט מעט, ומי יותר לקט יותר? והרי כתוב, לא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר? אלא לפי האוכלים לקטו. זה משמע משכתוב, אוכלו. כלומר, מי שאוכל אותו, ומשום זה לא כתוב, איש לפי אכילתו.

תג) האם כל אחד לקט לפי האוכלים? אם אחז בעבד או באמה, ואומר ששלו הוא, וחברו בא ואמר, שלי הוא, קרבו לפני משה לדין. אמר להם, כמה נפשות בביתך וכמה נפשות בביתו של זה? אמר כך וכך. ואותה שעה, אמר להם משה, לקטו מחר, וכל אחד יבוא אצלי. למחר יצאו ולקטו ובאו לפני משה. שמו לפניו כלי והיה מודד אותו. אם עבד ההוא של זה, נמצא העומר של העבד באותו כלי, כי היה עומר אחד לכל נפש ונפש מביתו. מדד לזה, ונמצא חסר האוכל של העבד בכלי שלו, והיה עומר, אחד לכל נפש ונפש מביתו, אז אמר העבד הוא, של זה. שכתוב, איש לפי אוכלו לקטו. וכתוב, עומר לגולגולת מספר נפשותיכם.

תד) כתוב, עֶרב וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים, ובוקר וראיתם את כבוד ה'. ערב וידעתם, במה ידעו? אלא בכל יום ויום נמצאו מנהגי הקב"ה. בבוקר נעור החסד בעולם, ובזמן ההוא שנקרא ערב תלוי הדין בעולם. וכן העמדנוהו, שיצחק תיקן תפילת המנחה. ויצחק הוא גבורה. וע"כ, ערב וידעתם. כשיתעורר הדין בעולם, תדעו, שבדין הזה הוציא ה' אתכם ממצרים. ובוקר, וראיתם את כבוד ה', כי בזמן ההוא החסד נעור בעולם, וייתן לכם לאכול.

תה) להיפך. כתוב, מי ייתן מותנו ביד הי בארץ מצרים, בשִׁבתנו על סיר הבשר, כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה, להמית את כל הקהל הזה ברעב. בו בשעה התעורר הערב, הדין. ובזמן ההוא שהתעורר הדין, התעורר גם החסד בעולם. כמ"ש, וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים. תדעו את החסד ההוא, שעשה עימכם בזמן הדין, והוציא אתכם מארץ מצרים. ובוקר וראיתם את כבוד ה', שהיא המלכות. וכ"כ למה? בשמוע ה' את תלונותיכם.

תו) לא שינה הקב"ה מנהגיו, שיאיר החסד בערב, חוץ שאלו רשעי עולם משנים אותו, ומהפכים הרחמים לדין.

תז) ממן ההוא, עתידים הצדיקים לאכול לעוה"ב. והאם באופן ההוא שאכלו ישראל במדבר? לא, אלא יותר מהם, שלא היה בשלמות ההוא לעולם. מה הוא? הוא כמ"ש, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. וכתוב, עין לא ראתה אלקים זולתך.

תח) שיר המעלות. ממעמקים קראתיך ה'. למה כתוב שיר המעלות סתם, ואינו מפרש מי אמרו? אלא שיר המעלות, פירושו, שעתידים כל בני העולם לומר זה, כי שיר הזה עתיד לאומרו לדורות עולם.

תט) ממעמקים קראתיך. כל מי שמתפלל תפילתו לפני המלך הקדוש, צריך לבקש בקשותיו ולהתפלל מעומק הלב, כדי שיימצא ליבו שלם בהקב"ה, ויכוון ליבו ורצונו. כמ"ש, ממעמקים קראתיך. והרי כתוב, בכל ליבי דרשתיך? ומקרא זה די להתפלל בכל לב, ולמה צריך ממעמקים?

תי) אלא כל אדם שמבקש בקשתו לפני המלך, צריך שיכוון דעתו ורצונו לשורש השורשים, להמשיך ברכות מעומק הבור, כדי שייזלו ברכות ממעיין של כל. המקום, שיוצא ממנו אותו הנהר, שהוא חו"ס. כמ"ש, ונהר יוצא מעדן. עדן חכמה. נהר בינה, שיצאה לחוץ מראש א"א, שהוא חו"ס. וכתוב, נהר פלגיו, ישַמחו עיר האלקים. וזהו נקרא, ממעמקים. עומק כל, עומק הבור, שמעיינות יוצאים ונמשכים ממנו לברך כל. וזהו ההתחלה להמשיך ברכות מלמעלה למטה.

תיא) כשעתיקא הסתום מכל סתומים רוצה לזמן ברכות לעולם, הִשרה הכל והכליל הכל בעומק העליון ההוא, שהוא חו"ס דא"א, מבחינת מה שהבינה יוצאת ממנו לחוץ. ומכאן שואב ונמשך נהר, שהוא בינה. שנחלים ומעיינות יוצאים ממנו, שהם המוחין. ומושקים הכל ממנו, שכל המוחין של זו"ן ובי"ע נמשכים משם. ומי שמתפלל תפילתו, צריך לכוון ליבו ורצונו להמשיך ברכות מעומק של הכל הזה, כדי שתתקבל תפילתו וייעשה רצונו.

תיב) בכל יום ויום מתברך העולם מיום ההוא העליון, כי כל שישה ימים מתברכים מיום השביעי, וכל יום נותן מברכה ההיא שקיבל ביום ההוא שלו.

תיג) וע"כ אמר משה, איש אַל יוֹתֵר ממנו עד בוקר. משום שאינו נותן ואינו שואל יום זה לחברו, אלא כל אחד ואחד שולט בלבדו ביום ההוא שלו, כי יום אינו שולט ביום של חברו.

תיד) משום זה, כל אלו חמישה הימים שולטים ביומם. ונמצא בהם מה שקיבלו. ויום השישי נמצא בו יותר. יום השישי עם ה', מה שלא כתוב כן בשאר הימים, מורה, שהתחברה בו המטרוניתא, הנקראת ה', שהיא מלכות, לתקן שולחן אל המלך. ומשום זה יש בו ב' חלקים, מעצמו ומתיקון שמחת המלך במטרוניתא.

תטו) ולילה ההוא, שמחת המטרוניתא במלך וזיווג שלהם, ומתברכים כל שישה ימים כל אחד ואחד בלבדו. משום זה צריך האדם לסדר שולחנו בליל שבת, משום ששורה עליו ברכות מלמעלה. וברכה אינה נמצאת על שולחן ריק. משום זה, תלמידי חכמים, שיודעים סוד הזה, זיווגם הוא מערב שבת לערב שבת.

תטז) רְאו כי ה' נתן לכם השבת. שבת הוא יום, שבו נחים שאר הימים, והוא כלל של כל אלו שישה ימים האחרים, וממנו הם מתברכים. וכן גם כנ"י נקראת שבת, שהיא בת זוגו של שבת. וזו היא כלה. שכתוב, ושמרתם את השבת, כי קודש היא לכם. לכם, ולא לשאר העמים. כמ"ש, ביני ובין בני ישראל. וזה הוא נחלת ירושת עולמים לישראל. וע"כ כתוב, אם תשיב משבת רגלך.

תיז) אל ייצא איש ממקומו. ממקום שראוי ללכת, מחוץ לכל העיר. שכתוב, ברוך כבוד ה' ממקומו, שהוא המלכות. וזהו מקום. שכתוב, כי המקום אשר אתה עומד עליו, אדמת קודש היא. הוא מקום ידוע, שקוראים לו מקום, שנודע בכבוד העליון, מלכות.

תיח) ומשום זה, אזהרה הוא לאדם, המתעטר בעיטור הקדוש שלמעלה, ביום השבת, שלא ייצא מפיו דיבור של חול. משום שאם ייצא ממנו דיבור של חול, הוא מחלל יום השבת. חילול שבת בידיו, הוא בעשיית מלאכה. ברגליו, הוא ללכת חוץ מאלפיים אמה.

תיט) אל ייצא איש ממקומו. זהו מקום מכובד של הקדושה. כי לחוץ ממנו, אלוהים אחרים הם. ברוך כבוד ה', זהו כבוד שלמעלה, מלכות שמחזה ולמעלה. ממקומו, זהו כבוד שלמטה, מלכות שמחזה ולמטה, העטרה של שבת, שנקרא מקום. משום זה, אל ייצא איש ממקומו. כי לחוץ ממנו אלוהים אחרים הוא. אשרי חלקו מי שזכה לכבד השבת. אשרי הוא בעוה"ז ובעוה"ב.



חזרה לראש הדף
Site location tree