הקב"ה תובע כבודם של הצדיקים [קב"ה תובע עלבונא דצדיקיא]
תכ) אשרי הם הצדיקים, שהקב"ה רוצה בכבודם יותר מעל שלו. כמה הם בני העולם, שמחרפים ומגדפים למעלה. סנחריב חֵירף וגידף ואמר, מי בכל אלוהי הארצות, והקב"ה מחל ולא תבע ממנו. כיוון שהושיט ידו על חזקיה, כתוב, וייצא מלאך ה' ויַךְ במחנה אשור.
תכא) ירבעם בן נבט היה עובד עבודה זרה ומקטר לה, ומזבח לה, והקב"ה לא תבע ממנו. וכשבא עידוֹ הנביא והתנבא עליו, וירבעם הושיט ידו כנגדו, כתוב, ותיבש ידו, ולא יכול להשיבה אליו.
תכב) פרעה חירף וגידף ואמר, מי ה' אשר אשמע בקולו. והקב"ה לא נָשָׁה ממנו, עד שמיאן לשלח את ישראל, כמ"ש, עודך מסתולל בעמי לבלתי שלחם. וכתוב, הנה יד ה' הויה במקנך. וכן בכל מקום הקב"ה תובע בעד פגיעה בכבוד הצדיקים יותר מעל שלו.
תכג) כאן אמר משה, עוד מעט וּסְקָלוני. אמר לו הקב"ה, משה, אין עתה הזמן לתבוע פגיעה בכבודך, אלא עבור לפני העם, ונראה מי יושיט ידו כנגדך. וכי ברשותם אתה עומד או ברשותי.
תכד) ומטך, קח בידך והלכת. משום שחקוק בנסים היה, ושֵם הקדוש העליון היה רשום בו. בתחילה נהפך המטה לנחש, יסוד דז"א דקטנות. כמ"ש, דֶרך נחש עלֵי צוּר. נחש, הרי נודע שמעורר הצור, שהוא מלכות. באיזה מקום נגלה הקב"ה? כאן נגלה, שכתוב, הנני עומד לפניך על הצור. ומי צור? הוא כמ"ש, הצור תמים פועלו, שהוא מלכות, ושם ידע משה, איך עומד הנחש עלי צור.