אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / קבלה לעם / זוהר לעם / פרשת צו. חלק א' / ציון וירושלים

ציון וירושלים

קא) כתוב, כי בחר ה' בציון איווה למושָב לו, זאת מנוחתי עַדֵי עד, פה אשב כי איוויתיהָ. לפעמים נקרא ציון, יסוד דמלכות, בלשון זכר, רחמים. ולמה כאן קורא לו בלשון נקבה? כי יש פנימיות וחיצוניות ביסוד דמלכות. הפנימיות רחמים, ציון, והחיצוניות דין, ירושלים.

קב) בשעת הזיווג ז"א ומלכות, כדי להראות שהנוקבא נכללת בז"א, נקראת הנוקבא בשם הזכר, כי אז נמצאות הברכות של המלכות ואין בה פירוד כלל. כי המלכות, נוקבא, נקבה, מטעם שחסרת השלמות. אבל בעת הזיווג עם ז"א, היא מלאה ברכות וכל השלמות, וע"כ נבחנת בבחינת זכר. וע"כ כתוב, למושב לו, ולא כתוב למושבה, לשון נקבה. כי למושב לו, סובב על זמן הזיווג, שאז היא זכר. וכתוב, כי בחר ה' בציון, שפירושו בתוך ציון, יסוד הפנימי של המלכות. וע"כ לא כתוב לציון, שהיה משמע לחיצוניות שלה. וע"כ הכל אחד, בין שקורא לזה בשם זכר, ובין שקורא לזה בשם נקבה, כי במדרגה אחת עומדים. שע"כ כתוב פעם בלשון זכר, למושב לו, ופעם בלשון נקבה, כי איוויתיהָ.

קג) ע"כ כתוב, ולציון יֵאָמַר, איש ואיש יוּלד בה. ב"פ איש. איש אחד דין, ואחד רחמים. שיש ביסוד המלכות, שנקרא ציון, דין ורחמים. הדין מכונה ירושלים. אבל כשמזדווגים ז"א ומלכות, נקרא יסוד דמלכות בשם ציון לבד. וציון וירושלים נודעות, שציון פנימיות היסוד דמלכות, וירושלים חיצוניות היסוד דמלכות. ונמצא שזה בזה תלויים.

חזרה לראש הדף
Site location tree