לא תישא את שם ה' לשווא

תקיט) הקב"ה, כששתל העולם, הטביע תוך התהומות צרור אחד, רסיס אבן, חקוק בשם הקדוש, והטביע אותו בתוך התהום. וכשהמים רוצים לעלות, להטביע העולם, רואים השם הקדוש חקוק על צרור ההוא, ושבים ומשתקעים וחוזרים לאחור. ושם הזה נמצא עד היום הזה תוך התהום.

תקכ) ובשעה שבני אדם נשבעים על אמת, בקיום אמת. הצרור עולה ומקבל שבועה, וחוזר ומתקיים על התהום, והעולם מתקיים, ושבועת אמת מקיים העולם.

תקכא) ובשעה שבני אדם נשבעים שבועה לשווא, הצרור עולה לקבל שבועה. כיוון שרואה שהיא שקר, אז הצרור, שהיה עולה, שב לאחור, והמים הולכים ושטים, והאותיות של הצרור פורחות תוך התהום ומתפזרות. והמים רוצים לעלות ולכסות העולם, ולהחזיר אותו לקדמותו, שהיה מים.

תקכב) עד שהקב"ה מזמין יעזריאל, הממונה על שבעים מפתחות בשם הקדוש, ונכנס אל הצרור, וחוקק בו האותיות כמקודם, ואז מתקיים העולם, וחוזרים המים למקומם. וע"ז כתוב, לא תישא את שם ה' אלוקיך לשווא.

תקכג) המצווה השתיים עשרה היא להישבע בשמו בדרך אמת. ומי שנשבע שבועה, כולל את עצמו באלו שבע מדרגות עליונות, ששֵם הקב"ה, המלכות, נכלל בהם. והרי שש מדרגות חג"ת נה"י, שאדם שנשבע שבועת אמת ע"פ ב"ד כולל את עצמו בהן, והוא עצמו שביעי כנגד המלכות, לקיים השם הקדוש, המלכות, במקומו. וע"כ כתוב, ובשמו תישבע. ומי שנשבע שבועה לשווא ולשקר, גורם למקום ההוא, למלכות, שלא יתקיים במקומו.

תקכד) שבועה לקיים מצוות ריבונו, זו היא שבועת אמת. כשהיצה"ר מקטרג על האדם, ומפתה אותו לעבור על מצוות ריבונו, זו היא שבועה שריבונו משתבח בה. וצריך האדם להישבע בריבונו ע"ז, והוא שבח שלו, והקב"ה משתבח בו. כגון בועז, שכתוב, חי ה' שִכבי עד הבוקר, כי היצה"ר היה מקטרג עליו, ונשבע ע"ז.

תקכה) נדר הוא למעלה. והוא חיי המלך, המוחין של המלכות, שהם בבינה, רמ"ח איברים וי"ב קשרים, ד"ס חו"ג תו"מ, שכל אחת כלולה מג' קווים, כחשבון נדר, כי רמ"ח וי"ב הם רנ"ד (254). וע"כ הוא חמור משבועה. ונקרא חיי המלך, משום שנותן חיים לכל רמ"ח האיברים. ואלו החיים יורדים ממעלה, מא"ס, למטה, למקור החיים ההוא, בינה. וממקור ההוא יורדים למטה, למלכות, לכל אלו רמ"ח האיברים.

תקכו) השבועה היא, לקיים המדרגה שלמטה, השם הקדוש, המלכות. וזה נקרא מלך עצמו, שרוח העליון בגוף שלו בא לשכון בתוכו ולדור בו, כרוח השוכן בתוך הגוף. כלומר, שהמוחין כבר התלבשו בכלי מלכות, בגוף. שהוא נסתר למעלה בבינה, ואינה מתגלה אלא במלכות. ומשום זה מי שנשבע אמת, הוא מקיים מקום ההוא. וכשמקום ההוא מקוים, מקיים כל העולם. נדר שורה על הכול, על מצווה ועל רשות. משא"כ בשבועה, שאינה חלה על מצווה.