מהו, לא דברה תורה אלא נגד יצר הרע, בעבודה
תשמ"ט - מאמר ל"ט
1988/89 - מאמר 39
הנה על הפסוק "כי תצא למלחמה על אויביך, ונתנו ה' אלקיך בידיך, וראית בשביה אשת יפת תאר, ולקחת לך לאשה", פירוש רש"י "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, שאם אין הקב"ה מתירה, ישאנה באיסור", עד כאן לשונו.
ויש להבין זה, הלא היה יותר טוב אם הקב"ה לא היה נותן כח ליצה"ר, שיסית אותו לדבר עבירה, וממילא לא היה צריך להתירה, מטעם שלא ישאנה באיסור. וגם יש להבין על דרך העבודה, מה שפירש רש"י על מה שכתוב "כי תצא למלחמה", "במלחמת הרשות הכתוב מדבר". מהי בעבודה "מלחמת הרשות".
וכמו כן יש להבין, מה שאמרו חז"ל (קידושין ל') "בראתי יצה"ר, בראתי לו תורה תבלין". משמע, כאילו בשביל מה בראתי תורה, בשביל היצה"ר. כלומר, אם לא היה יצה"ר, לא היו צריכים להתורה. גם כאן יש לשאול, הלא היתה לו עצה אחרת, היינו שלא לברוא יצה"ר, וממילא לא היה צורך לתורה. וידוע, שרק בזכות התורה יש קיום העולם, כדרך שאמרו חז"ל "אם לא בריתי יומם ולילה, חקות שמים וארץ לא שמתי". וכאן משמע, שמטעם יצה"ר ברא את התורה. ויש להבין זה על דרך העבודה.
וצריכים לדעת, מי הוא היצה"ר שבשבילו היה צריך לברוא תורה, כמו שכתוב "בראתי יצה"ר, בראתי לו תורה תבלין". וגם יש להבין, מדוע תורה נקראת "תבלין". כי אנו רואים, כשמבשלים איזה תבשיל עבור סעודה, ובכדי שהתבשיל יהיה בו טעם, נותנים בהתבשיל תבלין. זאת אומרת, עיקר הוא התבשיל, והתבלין הוא רק בחינת הוספה, שהוא נותן טעם. ולפי כשאומרים, שהתורה היא רק בחינת תבלין, נמצא, העיקר הוא היצר הרע, והתורה היא רק נותנת טעם ביצה"ר. איך אפשר להבין זה. הלא עיקר היא התורה, כמו שכתוב "כי הם חיינו ואורך ימינו".
וכפי מה שמבואר בהקדמה לתע"ס, מובן לנו, שיצר הרע הוא רק ענין הרצון לקבל הנאה ותענוג, שהוא נקרא "יצר הרע". וזה נקרא "עיקר הבריאה". היינו, מה שיש לנו לומר, שנעשה דבר חדש בעולם, מה שלא היה לפני שבראה, הוא רק על הרצון לקבל הנאה. הרצון הזה, שהוא משתוקק לקבל הנאה ותענוג, זה לא היה לפני בריאת העולם. מטעם שאצל הבורא יתברך לא שייך חסרון ורצון, שהוא צריך לקבל.
ואומר שם, בשביל מה ברא את הרצון הזה. הוא בשביל מטרת הבריאה. היות שסיבת בריאת העולם היתה מטעם שרצונו להטיב. ואנו רואים בהטבע שלנו, מה שהבורא ברא, אין שום הנאה ותענוג אלא מדבר שהגוף משתוקק אחריו. ויותר מזה, ששיעור הנאה ותענוג תלוי לפי מידת ההשתוקקות. לכן ברא בנו רצון לקבל הנאה ותענוג. וזהו עיקר הבריאה. כלומר, שאם לא היה הרצון לקבל הזה בעולם, לא היתה שום מציאות, שיהיה מי שיקבל את הטוב ועונג, מה שהוא רוצה לתת להנבראים.
ובהאמור יוצא, שעיקר הבריאה הוא הרצון לקבל הנאה ותענוג, ובלעדו אין מה לדבר מענין בריאה. אולם יש להבין, מדוע הרצון לקבל נקרא "יצר הרע". ואם באמת הוא רע, למה בראה.
אלא הענין הוא, היות שהיה ברצון הבורא יתברך, שבעת שיקבלו את הטוב ועונג, שלא ירגישו בעת קבלת התענוג אי נעימות, וזהו גם כן מצד הטבע, שהבורא ברא, שכל ענף רוצה להדמות לשורשו. והיות שהשורש שלנו, היינו הבורא, הוא המשפיע, והנבראים שצריכים לקבל ממנו, הם הפוכים מהבורא, ירגישו בזה בחינת בושה. לכן נעשה צמצום והסתר, שאין הטוב ועונג מאיר לכלים דרצון לקבל לעצמו. אלא רק במקום שהם רוצים לקבל את הטוב והעונג, מטעם שהבורא רוצה לתת, שזו היתה מטרת הבריאה, שרצונו להטיב לנבראיו, והנברא רוצה לקיים מצות המלך, לכן הוא מקבל.
וזהו תיקון, המכונה "מקבל בע"מ להשפיע". ומטעם זה נעשו ב' מערכות: מערכות דקדושה ומערכות דטומאה והקליפות. כמו שכתוב בהקדמה לתע"ס (דף ה') וזה לשונו "והטביע את הרצון להשפיע במערכת אבי"ע דקדושה, והסיר מהם הרצון לקבל לעצמו, ונתן אותו במערכת העולמות אבי"ע דטומאה, ונמצאו בגללו נפרדים מהבורא יתברך, ומכל העולמות דקדושה".
נמצא, שהרצון לקבל הזה, הוא נקרא "יצר הרע", מטעם שהוא הגורם כל הרע בעולם. כלומר שבגללו אין הנבראים יכולים לקבל טוב ועונג, ובגללו הם נשארים בלי חיות דקדושה. מטעם שאין האור והשפע יכול להאיר, למקום שנעשה איסור להשתמש עמו. וזה גרם לנו, בסיבת השתלשלות העולמות, שמהרצון לקבל הזה יצאו הקליפות בהעולם. והם שולטים על האדם, שאין לו שום אפשרות לצאת משליטתן, אלא בסגולה תו"מ, ששם יש מאור התורה, ו"המאור שבה מחזירו למוטב". היינו שיצא לחרות מתחת שליטת הרצון לקבל לעצמו.
ובהאמור נבין מה ששאלנו, למה שפירוש רש"י על פסוק "ולקחת לך לאשה", שמביא דרשת חז"ל (קידושין כ"א) "לא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר. מוטב שיאכל בשר תמותות שחוטות, ואל יאכל בשר תמותות נבלות". שיש ששואלים, למה הקב"ה נתן כח ליצה"ר להסיתו לעבירה. והלא היה יותר טוב, אם ה' לא היה נותן כח להמסית, ולא היה צורך להתיר לו איסור, שדרשו חז"ל על זה "לא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר".
התשובה היא, כי בדרך עבודה, "יצה"ר" נקרא רצון לקבל לעצמו. וכנ"ל, ובלי הרצון לקבל לא היה בכלל ענין של בריאה. והרצון לקבל, בכל מקום שהוא רואה איזה תענוג, הוא רוצה למלאות חסרונו, שע"י זה שהוא רוצה למלאות חסרונו, יש מקום להנות מהדבר שמשתוקק אליו. והיות שהקב"ה ברא הטבע הזו, הוא לא מקבל שינוים. אלא שיש מקום תיקונים, שהוא לא לבטל אותם, אלא להוסיף עליהם דבר, שע"י זה הדבר מתתקן. אבל לא נעשה שינוי בטבע, היות שהבורא ברא את הטבע, והיות שהרצון לקבל הוא דבר שהבורא ברא אותה, אין כח בידי האדם לבטל אותה.
והתיקון הכללי הוא הכוונה "בע"מ להשפיע", שזה נקרא "מיתוק הדינים". כלומר, הדין שנעשה, שאסור להשתמש עם הרצון לקבל ולהנות לתועלת עצמו, מטעם כי ע"י זה באים לידי שינוי צורה מהבורא. אולם כשהוא מקבל מטעם שהבורא רוצה שיקבל, ומבחינתו עצמו יותר נוח לו שלא יקבל, ע"י זה נמתק הדין של איסור הקבלה.
אולם יש לדעת, הבחינה הזו שיהיה מקבל בע"מ להשפיע, זה הוא תיקון אמיתי. כלומר, שמטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו, אי אפשר להתקיים אלא בדרך הזה, היינו שהוא כן משתמש עם הרצון לקבל הנאה, ומכל מקום הוא נשאר בדביקות, שהוא השתוות הצורה. זאת אומרת, אם הוא מקבל ואין לו הנאה, הקבלה הזו לא נקראת "להטיב", כי אין מדברים על מה שהוא מקבל, אלא ממה שהוא נהנה. כלומר, שהעליון רוצה שהתחתון יהנה, ואם אין להאדם הנאה, אם כן לא קבל שום דבר מהעליון. וזה נקרא "המתקת הדינים".
וזה הוא עיקר השלימות. אלא שיש דברים, שמצד שורשים עליונים, שיכולים לברר אותם, שיהיו בע"מ להשפיע, ויש דברים שאסור להשתמש בהם, אפילו בע"מ להשפיע. כלומר, שאין האדם יכול לומר, שהוא רוצה לעשות דבר איסור ויכוון בע"מ להשפיע. כי אם הדבר אסור, זהו מטעם, שמבחינת ענף ושורש ויש דברים שהתורה אסרה, ויש דברים שהתורה התירה.
ואנו רואים, שבאופן כללי יש להבחין בהתורה ג' בחינות:
א) דבר מצוה,
ב) דבר רשות,
ג) דבר איסור.
בדבר מצוה ועבירה צריכים להיות זהירים, אפילו בבחינת מעשה בלי כוונה, שיש ענין של מצוה במעשה, אפילו שאין לו כוונה. וכמו כן בדבר איסור, יש עבירה בבחינת המעשה, אפילו בלי שום כוונה. ועיקר העבודה בבחינת הכוונה היא בדבר הרשות. כלומר, שאין מצוה בעשייתה, ואין עבירה, אם לא יעשה את הדבר. ואז כשהוא עושה את הדבר הרשות, היינו כשמכוון בעשיית דבר הרשות לשם שמים, דבר הרשות נכנס לקדושה.
וזה נקרא אז "מצוה". היינו שיוצא מבחינת הרשות ונכנס בתור מצוה. ודווקא כאן הוא עיקר מלחמת היצר, היות שהגוף אומר לו, הלא אין זה שום איסור, ומדוע אתה מונע את עצמך מלעשות את הדבר. וכשהאדם צריך לתת לו תשובה, האדם יכול לומר לו, אני צריך לעשות מצוה, לכן כשאני עושה מצוה, עשיתי משהו, כשאני לא עושה עבירה, גם כן יש לי מצוה, כמו שאמרו חז"ל "ישב ולא עבר עבירה, כאילו עשה מצוה".
אבל כשאתה אומר לי לעשות דבר רשות, אפילו שאני לא יכול לכוון לשם שמים, אם כן אין זו מצוה. אם כן לא עשיתי שום דבר. ואני לא רוצה להיות פועל בטל, היינו שאני עושה מעשה, והמעשה הזה הוא לבטלה. נמצא, במעשה המצות ועבירות, המעשה הוא חובה, מה שאם כן בדבר הרשות, שאין על המעשה הזה שום ציווי, אז דווקא הכוונה עושה אותה למציאות, שהיא נכנסת לקדושה.
ובהאמור יש לפרש, מה שפירש רש"י על הפסוק "כי תצא למלחמה", במלחמת הרשות הכתוב מדבר. ובדרך עבודה יש לפרש, דבר הרשות, שצריכים לכוון בע"מ להשפיע, שם היא עיקר עבודת היצר. היות שאין איסור על המעשה, לכן היצר רואה, שאדם רוצה לבערו מן העולם. כלומר, כי בענין מצות ועבירות, שהאדם עושה בבחינת המעשה, אין היצר מתנגד כל כך, משום שהאדם לא אומר, שרוצה לעבוד רק לתועלת ה'. מה שאם כן כשמתחיל לעבוד על הכוונה בע"מ להשפיע, ולא לתועלת הגוף, אז מתחילה העבודה האמיתית עם היצר הרע.
כי היות, כי ענין תורה ומצות נתנו לצרף את ישראל. כמו שכתוב (ספר "מתן תורה" דף כ"ז) וזה לשונו "ואלה הם דברי חז"ל בשאלתם, וכי מה אכפת ליה להקב"ה, למי ששוחט מן הצואר, או מי ששוחט מן העורף. הרי לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות. והצירוף הזה פירושו הזדככות הגוף העכור, שזוהי התכלית היוצאת מקיום התורה והמצות כולן".
נמצא לפי זה, כי רק בזמן שמדברים עם הגוף בקשר להכוונה דלשם שמים, שרוצים לבטל את התועלת עצמו, אז היא המחלוקת האמיתית עם הגוף. וזה ניכר דוקא בעת שיש מלחמת היצר בדבר הרשות, שאז אין המלחמה על המעשה, משום שעל המעשה אין שום איסור. והמלחמה יכולה להיות רק על הכוונה, שהאדם רוצה, שתהיה רק לתועלת ה' ולא לתועלת הגוף, שהוא רוצה להרוג את הגוף. על דרך שאמרו חז"ל "אין התורה מתקיימת, אלא במי שממית עצמו עליה".
ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מדוע התירה התורה את אשת יפת תואר, מטעם לא דברה תורה אלא נגד יצה"ר. הלא היתה לו להקב"ה עצה יותר קלה, שלא היה נצרך להתיר את אשת יפת תואר. היינו שלא יתן כח ביצה"ר להסיתו, ולא היה צריך לשנות להתיר דבר האסור.
ומהו התירוץ. לא דברה תורה, אלא כנגד יצה"ר. ובפשטות קשה מאוד להבין את הענין של ההיתר של יפת תואר. כמו שיש שמקשים, מדוע התורה לא התיר בשאר איסורים, כשיש לו תאוה גדולה להאיסור. ובאמת על זה יש לתרץ, שאין לנו מושג בענין תו"מ, שזה לא ניתן לפי שכל האדם, אלא שזהו ענין רוחני, מה שה' גזר, כמו שאמרו חז"ל (ספרא, רש"י, קדושים) "אל יאמר אדם, אי אפשי בבשר חזיר, אבל אפשי, ומה אעשה, ואבי שבשמים גזר עלי כך". היינו שכל התורה ומצות, הכל הוא גזרותיו של הקב"ה, ואין שכל האדם מגעת שם, וממילא אין לשאול, מדוע התורה התירה יפת תואר. (עיין באור חיים, כי תצא).
ויש לפרש מה ששאלנו, מהו הפירוש "בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין". משמע מכאן, שעיקר הוא היצה"ר. והתורה אינו עיקר, אלא כמו דבר הוספה על התבשיל. ולפי מה שמבואר בהקדמה לתע"ס, עיקר הבריאה היא הרצון לקבל הנאה ותענוג. והסיבה שברא הקב"ה את הרצון לקבל, היא מסיבת שרצונו להטיב לנבראיו. אלא מטעם שינוי צורה, שיש בין המשפיע להמקבל, ניתן לנו לתקן אותו בע"מ להשפיע, שע"י זה יתוקן השינוי צורה שיש ברצון לקבל.
נמצא לפי זה, שהעיקר המקבל הנאה הוא הרצון לקבל. אלא אם הוא מקבל לתועלת עצמו, זה נקרא "יצר הרע", מטעם ששינוי הצורה שבו גורם לו פירוד מה'. ובכלים דפרודא אין הטוב ועונג מגיע שם, מסיבת תיקון הצמצום. לכן בכדי שלהרצון לקבל תהיה יכולת לקבל את הטוב ועונג, צריכים לתת ליצה"ר בחינת תבלין, שע"י התבלין יהיה טעם בהרצון לקבל. היינו, שיהיה בהרצון לקבל טוב ועונג.
מה שאם כן אם לא יתן לו התבלין, שהוא הרצון להשפיע, אז אין שום טעם בהרצון לקבל, מטעם שאין לו שום דבר, כי אין הטוב ועונג מגיע שם. אולם יש כאן להבחין ד' הבחנות:
א) הכלי, המקבל את התענוג.
ב) שהתענוג, שהכלי מקבל, יהיה בו טעם של נעימות. היינו שלא תהיה בו בחינת בושה, אלא שירגישו טעם טוב.
ג) שטעם הטוב הוא הרצון להשפיע. שזה נקרא, שהרצון להשפיע מתבל את התבשיל, שיהיה בו טעם.
ד) הטעם הזה, הנקרא "רצון להשפיע", יכולים לקבל דוקא ע"י תורה, כמו שכתוב "בראתי יצה"ר, בראתי לו תורה תבלין", שפירושו, שהתורה, היינו המאור שבה, נותן את הרצון להשפיע, שהרצון להשפיע נותן טעם שמוציא מהתבשיל את הבושה, שהבושה מקלקלת את כל הטעם מה שיש להשיג מהתבשיל, שבגלל זה אין הנותן יכול לתת משהו מן התענוגים האמיתיים, משום כשיבוא לכלים דתחתון יתקלקל הכל, שזהו כל ענין עבודה שלנו,להשיג כלים המתאימים להשפע.
ובהאמור יש לפרש "לא דברה תורה, אלא כנגד יצה"ר". וכל מה שאסור ומותר, הכל הוא לפי מה שהקב"ה גזר. היינו שיש דברים, שיכולים לתקן ולהכניס להקדושה גם לפני גמר התיקון, שבגלל זה ניתן לנו תרי"ג מצות. וזהו הטעם, שהתורה התירה את יפת תואר ע"י התיקונים, שמובא בהתורה. וזהו למעלה משכלינו, שנשיג מה שהבורא התיר ומה שהבורא אסר. לכן אין לנו שום מושג, שנוכל לשאול, מדוע התירה התורה. היות שכל ענין התו"מ הוא "לצרף בהם את ישראל". לכן מה שהתורה התירה יפת תואר ע"י התיקונים, זהו גם כן על הכוונה של צירוף הבריות.