מהו בן האהובה ובן השנואה, בעבודה
תשנ"א - מאמר מ"ו
1990/91 - מאמר 46
הנה המדרש אומר (מובא בבעל הטורים) על מה שכתוב "כי תהיין לאיש שתי נשים, האחת אהובה והאחת שנואה". וזה לשונו, "כי תהיין לאיש" זה הקב"ה. "אהובה" אלו העכו"ם, שמראה להם פנים. "שנואה" אלו ישראל, שמסתיר מהם פנים", עד כאן לשונו.
ויש להבין, הלא זה בסתירה לכל המקומות שכתוב שה' אוהב את עמו ישראל. כמו שכתוב (מלאכי א') "אהבתי אתכם, אמר ה', ואמרתם במה אהבתנו, הלא אח עשו ליעקב, נאום ה', ואהב את יעקב, ואת עשו שנאתי". וכמו כן אנו אומרים "הבוחר בעמו ישראל באהבה". ויש לפרש זה על דרך העבודה.
ידוע ש בעבודה מדברים הכל בגוף אחד. לכן יש לפרש מה שאומר "שתי נשים", שהם נמצאים בגוף אחד. זאת אומרת, שיש באדם ב' כוחות:
א) הרצון לקבל לתועלת עצמו,
ב) הרצון להשפיע, היינו לעשות הכל לתועלת ה'.
וב' אלו נקראים "שתי נשים". כלומר, שיש להבחין באדם בחינת "ע' אומות העולם" וגם בחינת "ישראל". "אומות העולם" אנו מיחסים להרצון לקבל לתועלת עצמו, ובחינת "ישראל" אנו מיחסים להרצון להשפיע לה'.
ויש לדעת, שאלו ב' רצונות הנ"ל באים מלמעלה, היינו שרק ה' הוא הנותן אותם, ואין זה בידי אדם לקחת אותם לבד, בכוחות עצמם. אלא הכח הראשון, הנקרא "רצון לקבל לעצמו", בא לאדם בלי יגיעה. אלא תיכף מעת הוולדו יש לו כבר הכח הזה. מה שאם כן הכח הב', שהוא "הרצון להשפיע", אינו בא מלמעלה בלי יגיעה. זאת אומרת, שהאדם צריך מקודם לחפש עצות, איך להשיג אותו, ורק אח"כ הוא מקבל הרצון להשפיע מלמעלה, אבל בלי יגיעה לא נותנים.
ויש להבין, מהי הסיבה שלא נותנים את הרצון להשפיע בלי יגיעה, והרצון לקבל כן נותנים בלי יגיעה. והתשובה היא, כי לצורך מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו, היה מוכרח לברוא בריאה, שיהיה בה רצון לקבל הנאה. כי בלי רצון אי אפשר להנות משום דבר. לכן נתן הקב"ה בהבריאה רצון לקבל הנאה.
זאת אומרת, אם לא היה להאדם בעת שנולד, אז לא היתה שום מציאות להיקרא בשם "נברא", כי זה מראה לנו ענין בריאה "יש מאין", היינו שנברא רצון וחסרון, שהוא רוצה למלאות חסרונו. לכן הרצון הזה בא תיכף בלי שום יגיעה. כלומר, אם לא היה הרצון לקבל, אז לא היתה שום התפתחות, שיהיה משהו בעולם, כי אנו לומדים הכל רק מכח הרצון לקבל, שהוא הדוחף אותנו ללכת קדימה. לכן בא הרצון הזה לנו בלי שום יגיעה.
מה שאם כן הרצון להשפיע, אין הבורא נותן לנו בלי שום יגיעה. כלומר, לאחר שכבר יש בחינת בריאה, וה' צריך לתת להנבראים מילוי, הוא נותן להם, מה שהם דורשים ואומרים שחסר להם איזה דבר, אז הקב"ה ממלא חסרונם. נמצא לפי זה, שכל היגיעה שהאדם נותן בתורה ומצות, היא בכדי להשיג את החסרון של הרצון להשפיע. כלומר, כמו שהאדם מבין, שבלי רצון לקבל תענוג אין האדם יכול לחיות בעולם, כלומר שאם האדם רואה, שאם אין לו מה לתת להרצון לקבל שלו שיכול להנות, בטח האדם יודע, שאין לו מציאות לחיות בעולם, כי בלי חיות הוא נגד מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו.
כמו כן האדם צריך להגיע לידי הרגשה, שאם אין לו הרצון להשפיע, שבזה הוא יכול לבוא לידי מצב של דביקות בה', גם כן אין לו חיים והנאה בעוה"ז. היינו שהוא רואה, שאין לו סיפוק בחיים. לכן הוא רוצה להגיע לשלימות, שבטח יש בהבריאה טוב ועונג. אלא מבלי הרצון להשפיע, אין האדם יכול לבוא לשלימות. המצב הזה נקרא "חסרון וצורך". ובזמן שיש לאדם חסרון כזה, אז הוא מקבל מלמעלה מהקב"ה את הרצון הב', הנקרא "רצון להשפיע".
לכן צריך האדם לעשות כל מה שבידו, בכדי להגיע לידי חסרון של רצון להשפיע. אבל על האדם לדעת, כי אף על פי שהוא רוצה לעשות הכל בע"מ להשפיע, אבל הגוף לא מרשה לו, ולא נותן לו לצאת משליטתו. ומזה האדם בא לידי ירידות ועליות. כלומר, פעם גובר הרצון לקבל על הרצון להשפיע. כלומר, שהרצון לקבל מביא לו כמה רצונות ומחשבות, שהצדק עמו. היינו שהוא נותן לו יותר טעם באהבה עצמית.
זאת אומרת, הרצון לקבל, שהוא בחינת אומות העולם, מקבל כל פעם יותר טעם. לכן כשמקבל יותר כח, הוא מבטל את הצורך של הרצון להשפיע. לכן כל היגיעה שהאדם נתן בכדי להשיג את הצורך להרצון להשפיע, הכל מסתלק ממנו. היינו שהאדם מסכים בזמן הירידה להרצון לקבל לעצמו. אולם אח"כ האדם מתאושש, ומתחיל שוב לעבוד, ולתת יגיעה בכדי להשיג את הצורך להרצון להשפיע. ואח"כ שוב גובר הרצון לקבל. נמצא, שזה הוא הגורם של עליות וירידות.
והמצב הזה נמשך עד שהאדם בא לידי החלטה, כי בלי עזרתו יתברך אי אפשר להשיג, לאו דוקא את הרצון להשפיע בפועל, אלא אפילו הצורך להרצון להשפיע, נמצא גם כן אצלו בבחינת עליות וירידות. עד שכמה פעמים האדם בא לידי מצב, שרואה, שאין בידו לתת יותר כוחות, ממה שהוא כבר נתן. לכן הוא רוצה לברוח מעבודה.
אולם יש לשאול, למה עשה ה' ככה, שיהיה ענין עליות וירידות. אלא כנ"ל, בכדי שיהיה להאדם צורך ללכת קדימה, ולא יהיה מסתפק במועט. לכן האדם מקבל ירידה מלמעלה. זאת אומרת, שעוזרים לאדם ללכת קדימה, בזה שמורידים אותו ממדרגתו. וזה גורם לו לתת דין וחשבון לעצמו, ולראות מה דורשים ממנו מלמעלה, שבגללו הורידו אותו ממדרגתו.
וזה גורם לו, שהאדם יתפלל לה', שיתן לו עזרה. והעזרה שהאדם מקבל מלמעלה, היא ההכנה, שבגלל זה האדם ישיג בחינת נשמה, כמו שכתוב בזה"ק, שעוזרים לו בבחינת "נשמתא קדישא". נמצא, שהן העליות והן הירידות באות מלמעלה. כלומר, שגם הירידות עוזרות להאדם, שבגללם הוא מגיע להמטרה, שהאדם צריך להגיע.
ובזה יש לפרש מה שאומר הזה"ק (וישלח, אות ד' ובהסולם) וזה לשונו "בא האדם להיטהר, נכנע היצר הרע לפניו, והימין שולט על השמאל. ושניהם, היצר הטוב והיצר הרע, מתחברים לשמור את האדם בכל דרכיו שהוא הולך. וזה שכתוב, כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך".
ויש להבין, איך שייך לומר, שהיצה"ר שומר את האדם, שילך בדרך הישר. הלא הוא מיעץ להאדם, שלא ללכת בדרך התורה, ומכשילו בכל דרכיו, ומעכב אותו מלעבוד לשם שמים אלא לתועלת עצמו. אם כן יש לדעת, במה עוזר לו היצה"ר.
אלא כנ"ל, שענין הירידות שהאדם מקבל, שהיצה"ר נותן לו מחשבות, שהם זרות לרוח התורה, וזה גורם לו ירידות, ולפי דעתו של האדם, בטח היצה"ר מביאו לידי הרגשה, שאהבת עצמו היא יותר חשובה מאהבת ה', וזוהי סיבת הירידות.
אולם לפי האמת, האדם צריך להאמין, שהכל עושה הבורא. כלומר, הירידות האלו ה' שולח להאדם, בכדי שזה יתן להאדם תנופה בעבודה, כלומר, שלא יהא מסתפק במועט. כי בזמן שהאדם מרגיש, שהוא עושה כל מה שביכולתו בעשיית תו"מ, ואת ענין הכוונה של תועלת ה', או שהוא עובד לתועלת עצמו, אין בידו להבחין אז, מטעם שבזמן שהאדם עובד בבחינת הכלל, מאירה אז הארה להאדם בבחינת אור מקיף, וזה נותן סיפוק לאדם, שלא ירגיש שום חסרון בעבודתו.
ורק בזמן שהאדם רוצה לעבוד בבחינת הפרט, כלומר שגם הכוונה תהיה לשם שמים, ולאו דוקא המעשה (כנ"ל במאמר מ"ה, תשנ"א), אז מודיעים לו מלמעלה, שהוא לא בסדר. ומזה שהוא בא לידי ירידה, אז האדם רואה את מצבו האמיתי. ואז הוא מתחיל לחפש עצות, איך לצאת משליטת אהבה עצמית.
ובהאמור יוצא, שלולי היצה"ר, שמביא לידי מצב הירידות, היה האדם נשאר במצב העליה, ולא היה לו צורך להגיע להמטרה של דביקות ה'. נמצא לפי זה, שהיצה"ר הוא בחינת מלאך אלקים. כלומר שהוא שליח מה', שישמור אותו, שלא ישאר במצב הדומם דקדושה, אלא שיהיה לו צורך ללכת קדימה, כנ"ל. וזה שאומר "כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך". כלומר, שגם היצה"ר הוא שליח מה', כנ"ל, לשמור את האדם.
ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו בדברי המדרש, שאומר "כי תהיין לאיש" זה הקב"ה. "אהובה" אלו העכו"ם. איך אפשר לומר, שהקב"ה אוהב את העכו"ם. לכן יש לפרש מה שאומר "כי תהיין לאיש שתי נשים", הכוונה שהקב"ה נותן להאדם "ב' נשים", היינו שני רצונות. אחת אהובה, הכוונה על הרצון לקבל לתועלת עצמו. והוא נקרא בחינת "עכו"ם". כלומר, לא לתועלת הקב"ה, אלא לתועלת עצמו.
והרצון הזה נקרא "אהובה". כלומר, שהנבראים אוהבים את הרצון הזה, משום שהקב"ה מראה להם פנים. כלומר, שהבורא ברא את העולם מטעם שרצונו להטיב לנבראיו. וזה נקרא, שהבורא מראה להם פנים, היינו להרצון לקבל. כי אי אפשר לקבל תענוג, אם אין תשוקה להתענוג. ובגלל זה הקב"ה מראה פנים להרצון לקבל תענוג. כלומר, כל מה שהאדם עושה לתועלת עצמו, האדם נהנה. וזה נקרא, שמראה לו פנים.
אבל מדוע נקרא זה "עכו"ם". התשובה היא, כי היות שנעשה תיקון, בכדי שלא יהיה ענין של בושה, אז אסור לקבל בע"מ לקבל. ומי שכן מקבל בע"מ לקבל, נקרא בעבודה בחינת "עכו"ם", היינו שלא עובד לתועלת ה', אלא לתועלת עצמו. וזה נקרא בעבודה בחינת "עבודה זרה", בחינת "עכו"ם", הגם שמבחינת המעשה הוא בחינת "ישראל", ונקרא, "עובד ה'", אבל מבחינת עבודה, שהיא להשפיע, נקרא זה "עבודה זרה". פירוש, עבודה, שהיא זרה לנו.
והיות האדם מצד הטבע נולד לעבוד רק לתועלת עצמו, שזה נקרא "אהובה" אצל האדם, משום שה' מראה להם פנים. לכן כל זמן שהאדם עובד לתועלת עצמו, יש לו רצון לעבודה, מטעם שזה אהוב לו מצד הטבע, לעבוד בשביל הרצון לקבל. מה שאם כן כשאדם רוצה לעבוד לשם שמים, שהוא לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו, הרצון הזה שייך לבחינת "ישראל" שבאדם, והרצון הזה נקרא "שנואה",מטעם שהקב"ה מסתיר מהם פנים.
כלומר, שבכדי שהאדם יזכה לבחינת "ישראל", מסתיר הקב"ה מהם הפנים, היות בזמן שהאדם רוצה ללכת בבחינת "שכל המעשים שלו יהיו לתועלת ה'", ובכדי להגיע שיוכלו לקבל בע"מ להשפיע, היה מוכרח להיות הסתר וצמצום על התו"מ, בכדי שיהיה להם מקום לומר, שהם מקיימים תו"מ בלי שום שכר, אלא רק לתועלת ה'. והיות שזהו נגד הטבע, לכן העבודה זו שנואה להגוף. ואם האדם רוצה דווקא לעבוד לשם שמים, אין לו עצה אחרת, אלא להתפלל לה', שיתן לו כח התגברות על הרצון לקבל להכניע אותו.
והכח הזה האדם מקבל מלמעלה, כמו שכתוב "הבא לטהר מסייעין". היינו, שנותנים לו בחינת נשמה מלמעלה. נמצא, שדוקא על ידי זה שיש לו "שנואה" לבחינת "ישראל" שבאדם, ומשום זה אין בכוחו של אדם להתגבר כנ"ל, היות שענין להשפיע שנואה להגוף, אז יש מקום שהאדם יזכה באמת למדרגת "ישראל". היינו, ע"י זה שיבקש עזרה מלמעלה.
וזהו כנ"ל, שמב' כוחות שיש באדם, היינו היצר הרע והיצר טוב, יכול האדם להגיע לשלימות המטרה, ששניהם שומרים אותו, שלא יסטה מדרך הנכונה, לא לימין ולא להשמאל, אלא להגיע להשיג את שלמות המטרה, שהיא לקבל את הטוב ועונג, מה שהבורא רוצה לתת להנבראים.
ולפי זה יוצא, שענין אשה אהובה, היא בחינת עכו"ם, ו אשה שנואה היא בחינת ישראל, ויש להוסיף על זה, שגם ב' כוחות אלו, היינו הרצון לקבל והרצון להשפיע, נקראים בשמות "אדם" ו"בהמה". כלומר, שהרצון לקבל שיש באדם הוא בחינת "בהמה", שהיא שייכת לבחינת בעלי חי, שנוהג אצלם רק תועלת עצמם. ובחינת "מדבר" היא בחינת "אדם", שהיא הרצון להשפיע, שהאדם צריך להשיג. וזה יכול להשיג רק ע"י יגיעה רבה, מטעם כנ"ל, שמצד הטבע אין האדם יכול להבין, איך עושים משהו לתועלת ה'.
זאת אומרת, האדם דואג למלאות את דרישות של "הבהמה" שלו. אבל מה שבחינת "אדם" שלו דורש, אין זה בידי אדם למלאות. אלא צריכים לבקש מה', שיתן לו כח התגברות על "הבהמה" שלו. כי בלי עזרת ה', שולטות מחשבות ורצונות, שהם שונאים את בחינת "אדם", כנ"ל, שבחינת "ישראל", שהיא בחינת "אדם", כמו שאמרו חז"ל "אתם קרויין אדם ואין עכו"ם קרויין אדם" (יבמות ס"א). היינו כנ"ל, ש"אשה שנואה" אלו בחינת "ישראל", שהקב"ה מסתיר מהם פנים.
ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל (אבות א', ט"ו) "הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות". ויש להבין, מה מרמז לנו זה בעבודה. אלא כנ"ל, בזמן שהאדם רוצה לעשות משהו לבחינת "אדם" שלו, והיות שבחינת "אדם" היא בחינת שנואה, כי כל דאגותיו של האדם, הם רק למלאות את כל הדרישות מה ש"הבהמה" שלו דורשת, ובחינת בהמה היא בחינת אהובה לגוף, מה שאם כן בחינת "אדם", שהוא בחינת "ישראל", היא שנואה להגוף, לכן באו חז"ל והזהירו "הוי מקבל את כל אדם", שענין "כל" משמע אפילו כל שהוא בחינת אדם.
כלומר, שיש להחשיב אפילו דבר קטן, אם זה שייך לבחינת "אדם". אמרו לנו חז"ל, שאנחנו צריכים להשתדל לקבל את בחינת "אדם" בסבר פנים יפות, ולא כמו שנראה בעינינו לבחינת שנואה, מטעם שהקב"ה מסתיר מהם פנים. אלא אנו צריכים ללכת למעלה מהדעת, ולקבל את כל האדם למעלה ממה שהשכל של הגוף אומר לנו. זאת אומרת, שאנו צריכים לעשות דברים, מה שמתאים לבחינת "אדם".
והגם שבחינת "הבהמה" שלנו צועקת, ואומרת, שאלו העבודות, שרוצים לצורך בחינת האדם, זה מתאים לאנשים שאינם שפויים בדעתם, כי מה שאנחנו, בחינת בהמה דורשת, זה מתקבל על הדעת, והראיה לזה, שהעבודה זו אהובה להגוף. ומה שהוא חושב לעבוד עבור בחינת אדם, הלא אתה רואה, שזהו שנואה להגוף. ובטח השכל מדבר להענין. כי הוא אומר, שבזה שאתה תעבוד בשביל בחינת בהמה, זהו שכלי, ועבודה זו מתאימה לאדם בר שכל, ועבודה זו, מה שאתה רוצה לעבוד עבור בחינת אדם, זהו "מעשה בהמה", היינו בלי דעת.
לזה חז"ל אומרים לנו, שלא נשמע להגוף, מה שהוא אומר, שהוא טוען "טענת אדם". אלא לקבל את "כל בחינת אדם" בסבר פנים יפות, ולומר, הגם לפי השכל והדעת בחינת אדם היא בחינת שנואה, אלא אני מאמין בדברי חכמים, ומקבל אותם בסבר פנים יפות.
ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל "אדם ובהמה תושיע ה'". אלו אנשים, שערומים בדעת כבני אדם, ומשימין עצמם כבהמה. והיינו כנ"ל, שהגם שלפי השכל אתה צודק, כי האדם צריך ללכת בדרך שאהוב עליו, ומכל מקום "משים עצמו כבהמה", שאין לו שכל, והולך באמונה למעלה מהדעת.
אולם אנו צריכים להאמין, שבזה שאנו מקיימים תו"מ בבחינת המעשה בכל פרטיה ודקדוקיה, בזכות המעשים אנו זוכים, שה' יתן לנו עזרה מלמעלה, שיהיה לנו כח ללכת קדימה ולזכות להגיע להמטרה, שהיא, שהאדם יקבל את הטוב ועונג, מה שיש במטרת הבריאה. וזהו מטעם, כשאנו מקיימים את התו"מ בלי שום תנאים, רק מטעם מצות ה', זה נקרא "אתערותא דלתתא", שע"י זה נמשך האור והשפע מלמעלה, ויוכלו לצאת משליטת הרע.
וזהו כמו שאמרו חז"ל (רש"י בשם מכילתא) על מה שכתוב (בא, רביעי) "וראיתי את הדם, ופסחתי עליכם, ולא יהיה בכם נגף למשחית. (שואל) וראיתי את הדם, הכל גלוי לפניו. אלא אמר הקב"ה, נותן אני עיני לראות, שאתם עסוקים במצותי, ופוסח אני עליכם".
רואים אנו, שחז"ל אומרים, שבכדי שלא יהיה בהם נגף, כלומר לצאת משליטת הרע, הנקרא "בחינת מוות", כמו שאמרו חז"ל "רשעים בחייהם נקראים מתים", ניתנה לנו העבודה בבחינת המעשה, שבזכות המעשים שאנו עושים, אז הקב"ה חוזר ומתגלה אלינו, כמו שאומר "והיה לכם לאות. מה תלמוד לומר, אלא בשכר מצוה שאתם עושים, אני חס עליכם". הרי בזכות מעשה המצות, אדם ניצול משליטת הרצון לקבל, הנקרא "יצר הרע", וזוכה להשיג את הרצון להשפיע.
אולם מי שהולך בקו אחד, היינו שיש לו סיפוק מבחינת המעשה, כשהוא עושה לשם שמים ואינו מסתכל על הכוונה, היינו שגם הכוונה תהיה לשם שמים, הוא לא יכול לבוא להשגת הרצון להשפיע, שנקרא "דביקות". וזהו מטעם שאין לו חסרון. לכן, אלו אנשים שכבר עברו מקו אחד לקו ימין, ואז הם רואים את שפלותם, שאין אף אבר אחד באדם, שירצה לעשות משהו לתועלת ה'. והוא משתוקק, שה' יציל אותו ממוות, היינו משליטת אהבה עצמית. אז העצה שלו, בכדי לזכות שה' יתגלה אליו, היינו שיזכה להרצון להשפיע, שאז האדם דבוק בה', זה האדם יכול לקחת רק בזכות העשיה. והוא רוצה שהשכר עבור קיום תו"מ יהיה דביקות ה'. וזה שאומר "אלא בשכר מצוה שאתם עושים, אני חס עליכם", שפירושו, שהוא חס עלינו ומציל אותנו ממוות, שהיא שליטת הרצון לקבל, כנ"ל.
אולם אנו רואים, שכל דבר שהוא לא על דרך התיקון, האדם מסוגל לעשות. ואנו רואים, שזה נוהג בין באנשים גדולים ובין בילדים קטנים. ובעיקר אנו רואים זה בילדים קטנים. כי באנשים גדולים כל דבר כבר מעורב בכמה וכמה סיבות. לכן לא יכולים לראות את האמת. מה שאם כן בילדים רואים זה יותר גלוי, שהילדים יכולים לתת יגיעה כל היום. אבל אם מבקשים מהם שיעשו משהו, הם אומרים, שאין להם כח לעבודה. ויש לדעת, שזה נמשך מעולם הנקודים, שהיה בו שבירת הכלים. לכן כל דבר שאינו שייך לתיקון, יש כח לעבודה. מה שאם כן אם הדבר שייך לתיקון, כבר כאן נוהג יגיעה, מטעם התנגדות הגוף.
לכן בזמן שהאדם הולך בקו אחד, הוא מסוגל לשמור תו"מ בכל אופנים. אבל בזמן שהולך בבחינת קו ימין, שאז העבודה היא בדרך תיקון, כבר האדם צריך לתת יגיעה גדולה ללכת בדרך הימין. לכן צריכים להתגברות.