לפי מה שמבואר בענין ואהבת לרעך
תשמ"ד - מאמר ז',
1984 - מאמר 7
בכלל "ואהבת לרעך" נכללו תרי"ב מצות. משמע שע"י קיום תרי"ב מצות, נזכה מאליו לכלל "ואהבת לרעך", ואח"כ לאהבת ה'.
אם כן, מה נותן לנו אהבת חברים, שעי"ז שמתאספים, והיות שאין לכל אחד רק כוח קטן של אהבת הזולת, היינו שיכול לקיים אהבת הזולת רק בכוח. וכשבא לכלל מעשה בפועל, אז הוא זוכר, שבמחשבתו החליט לוותר על אהבה עצמית לטובת הזולת, ובפועל הוא רואה, שאינו מסוגל לוותר על שום תענוג של הרצון לקבל לטובת הזולת, ואפילו כמלוא הנימה.
אבל עי"ז שמתאספים בדעה אחת להגיע לאהבת הזולת, ויש התבטלות של כל אחד להשני, אז כל אחד נכלל מכולם, ויהיה לכל אחד כוח גדול, לפי גודלה של החברה. ואז יש בכוחו להוציא לפועל את אהבת הזולת.
אז מה מוסיף לנו תרי"ב מצות, שהוא כתוב בכדי לקיים את הכלל? הלא הכלל מתקיים ע"י אהבת חברים? הרי גם אצל החילוניים יש אהבת חברים, אז מהו ההבדל?
אסור בחברה: לדבר לשון הרע, דברים בטלים, מושב לצים. "מושב לצים" נקרא אם החברה רואה כמו ליצנות לעסוק באהבת חברים לצורך השפעה, שכולם יעבדו לטובת הזולת, אז "פזר לרשעים, טוב להם וטוב לעולם". יותר טוב שאינם מתקיימים.
אבל "כנס לצדיקים, טוב להם וטוב לעולם" כשרוצים לקיים את הכלל של "ואהבת לרעך כמוך", שכל כוונתם לצאת מאהבה עצמית ולקבל על עצמם טבע אחר, אהבת הזולת.
ולהכריח את עצמו בעל כורחו לאהוב הזולת ניתן לאדם לקיים תרי"ב מצוות, כדי לבוא להרגשה בלב. אבל כיון שזהו נגד הטבע, אז ההרגשה בלב חלשה לקיים אהבת חברים בפועל, אעפ"י שיש לו צורך לזה.
והעצה להגדיל כוח בכלל "ואהבת לרעך", שיוכל לקיים בפועל, היא ע"י אהבת חברים: אם כל חבר נכלל ובטל לחבירו, הם נעשים גוש אחד, שהחלקים הקטנים הרוצים באהבת הזולת, מתחברים לכוח אחד, שנכלל מהרבה חלקים. וכשיש לו כוח גדול, אז יש בכוחו להוציא לפועל את אהבת הזולת.
ואז בתנאי שכל אחד מתבטל לשני, הוא יכול להגיע לאהבת ה'. משא"כ כשהוא נפרד מחבירו, לא יוכל לקבל מחבירו את חלקו, מה שצריך להגיע למטרה.
אם מחשיב את חברו 1 ואת עצמו 0 אחריו, נחשב שמקבל מחבירו פי 10. ואם מחשיב את עצמו 00 נגד חבירו, מקבל מחבירו פי 100. ולהיפך, החושב את חבירו 0 והוא 1, אז הוא פחות מחבירו פי 10. ואם חושב שהוא 1, ושני חבריו שני אפסים, אז נבחן חלק ממאה נגדם, 0.01. כך קומתו מתגדלת או מתקטנת.
ושכבר יש לו כוח לקיים אהבת הזולת בפועל, ותועלת עצמו מרגיש לדבר רע, מ"מ שלא יאמין בעצמו, וצריך להיות לו יראה, אולי באמצע העבודה ייפול לאהבה עצמית, אם יתנו לו תענוג יותר גדול, מזה שרגיל לקבל.
זה נקרא "יראה" ושער לקבל אור האמונה, הנקרא "השראת השכינה", כמ"ש, "לפי ערך היראה משיג האמונה".
לכן יש לזכור לקיים "ואהבת לרעך כמוך" מטעם מצווה, שה' צווה לעסוק באהבת חברים. ורבי עקיבא מפרש, שה' צווה את המצווה הזו, שהיה בכוונתו לעשות ממצווה זו כלל, שעי"ז יוכלו לקיים כל המצוות, מטעם ציווי ה', ולא מטעם תועלת עצמו.
לא שהמצוות ירחיבו את הרצון לקבל שבנו. זאת אומרת, שע"י קיום המצוות האדם יקבל שכר גדול. אלא להיפך, שע"י קיום המצוות נגיע לשכר, שנוכל לבטל את האהבה העצמית ולהגיע לאהבת הזולת, ואח"כ לאהבת ה'.
ובזה נבין מה שאמרו חז"ל על פסוק: "ושמתם, הוא לשון "סם". זכה, הוא סם החיים. לא זכה, הוא סם המות". "לא זכה" - עוסק בתו"מ לאהבה עצמית. "זכה" - עוסק בתו"מ לביטול אהבה עצמית, להגיע לאהבת הזולת, ועי"ז להגיע לאהבת הבורא. שכל חשקו יהיה רק להשפיע נחת רוח לבורא.