לפעמים מכנים את הרוחניות בשם "נשמה"
תשמ"ד - מאמר י"ג,
1984 - מאמר 13
ברוחניות מדברים על המדרגה העליונה, שהיא הנשמה, בכדי שהאדם ידע, שהיא מוכנה בשבילו, וזה יעורר בו השתוקקות להגיע אליה. ויחשוב, מהי הסיבה, שהוא עוד לא השיג אותה. וכך ידע, שחסר לו רק חסרון של השתוות הצורה כדי להגיע להשגת הרוחניות.
כי אדם נולד עם טבע של אהבה עצמית. לכן הוא בשינוי צורה לבורא, שהוא רק משפיע. והאדם צריך לזכך את הרצון ולבוא להשתוות הצורה, שגם הוא יחשוק רק להשפיע. ועי"ז יוכל להגיע למדרגה הגדולה הנקראת "נשמה". לכן אומרים "גוף ונשמה" – כלי ואור. אבל לפי סדר העבודה, המדרגה הראשונה היא מדרגת הגוף, אחריה מדרגת הנפש, ורק אח"כ הנשמה.
כל מה שיש להאדם, הוא צריך לתת לה', שלא עושה שום דבר לתועלת עצמו, אלא הכל לתועלת ה', שזה נקרא, שכל מעשיו רק להשפיע. והוא לא עולה בשם בערך עצמו, אלא הכל לטובת ה'.
זהר [1] מפרש "ובכל נפשך", "ובכל" בא לכלול נפש, רוח, נשמה. שגם בנפש נכללים רוח ונשמה. אלא מתחיל בנפש, משום שבא אחר הגוף. אבל סתם מרוחניות מכנים בשם "נשמה".
אבל בכדי להשיג מדרגת נר"ן, צריך ללכת בדרך של השפעה, ולהשתדל לצאת מאהבה עצמית. וזה נקרא "דרך אמת", מפני שמשיג אמת בהשגחת ה', שמתנהג עמו בטוב ומטיב.
אמת - היא סוף העבודה של ה' בבריאת העולמות בלהטיב לנבראיו, שהאדם צריך להגיע לאמת של הקב"ה.
ואיך האדם ידע שהגיע לשלימותו? - שמשיג את הנהגת ה' בבחינת טוב ומטיב, בין שיש לו כל טוב, וגם יראה שיש כל טוב להכלל כולו. כמ"ש [2], שבחינה ד' של האהבה, היא אהבה שאינה תלויה בדבר, נצחית ומוחלטת, כי הכריע את העולם כולו לכף זכות. שאין עוד שום הסתר, אלא גילוי הפנים לגמרי, כי כבר יודע כל עסקיו של הקב"ה עם כל הבריות, בהשגחתו האמיתית, המתגלה משמו הטוב והמטיב לרעים ולטובים.
נמצא לפי זה, אם הוא הגיע לשלימות הסופית, הוא בבחינת ההשגה של מצבו האמיתי,
אבל במדרגות הקודמות, היא תשובה מיראה, כמ"ש[3], שהמדרגה הראשונה של השגת גילוי הפנים, היא ההשגה והרגשת השגחת שכר ועונש, שיעיד עליו יודע תעלומות, שלא ישוב לכסלו עוד, הנקרא "תשובה מיראה", שהזדונות נעשו לו כשגגות, ונקרא "צדיק שאינו גמור", וגם נקרא "בינוני".
ולפני זה יש עוד סימן שהולך בדרך האמת: שרואה, שעכשיו הוא במצב יותר גרוע, מטרם שהתחיל ללכת בדרך האמת, שהוא הרגיש את עצמו יותר קרוב לקדושה.
השאלה: לפי הכלל "מעלין בקודש ולא מורידים", מדוע שהולך בדרך האמת, מרגיש שהולך אחורה ולא קדימה, כראוי להיות, אם הולך בדרך של אמת, ולכל הפחות שלא יורד מהמצב הקודם?
התשובה: צריך להיות העדר קודם להויה, שמקודם צריך להיות כלי, חסרון, מקום למלאות החסרון. לכן מקודם האדם שהולך קדימה, מקרב את עצמו לאמת, שרואה את מצבו האמיתי, שיותר ויותר משוקע באהבה עצמית, ורואה יותר, שאהבה עצמית זה רע, משום שמפריע לו להגיע להטוב והעונג, שהבורא הכין בשבילנו, שמפריד בינינו לבורא.
לכן, אדם שהולך בדרך האמת, חושב שהולך אחורה. וזה אינו נכון, אלא הוא מתקדם אל האמת. שלפני זה, כשעבודתו לא היתה מבוססת על השפעה, היה רחוק מלראות את האמת.
משא"כ עכשיו הוא צריך להרגיש את הרע שבקרבו, את היצר הרע שלו. שרק אם הגיע להכרת הרע, שייך לומר, שהולך לתקנו. נמצא, שמטרם שהשיג את הרע שלו, בשיעור שלא יכול לסבול, אין לו מה לתקן. יוצא שהאדם הלך באמת קדימה, לראות את מצבו האמיתי.
וכשרואה את הרע שבו, בשיעור שלא יכול לסובלו, אז מתחיל לראות את העצה היחידה לצאת מזה, והיא רק לפנות לבורא, שיאיר עיניו ולבו, ולמלאותו עם שפע עליון, כמ"ש, "הבא לטהר מסייעין אותו".
וכשמקבל עזרה מה', משום שהכין חסרון לראות את מצבו האמיתי, לכן יש עכשיו מקום לקבל שלימותו, ואז כל החסרונות מתמלאים עם אור ה', ומתחיל לעלות במעלות ההשפעה. ואז רואה שכל יום עולה לפי עבודתו.
אבל צריכים תמיד לעורר את הנשכח מהלב, את הצורך לתקן את הלב, שהיא אהבת חברים, שתכליתה להגיע לאהבת הזולת. שלא נעים להלב, לאהבה עצמית.
לכן בכל אסיפת חברים, חייב כל אחד וחברה לבדוק, כמה וכמה פעולות עשינו וכמה התקדמנו באהבת הזולת.