היתכן שירד משמים דבר שלילי
תשמ"ד - מאמר ט"ו,
1984 - מאמר 15
קביעות החסרון, שנקרא שלילי, מ"מ זה נקרא חיובי. כמו שידיעת המחלה היא התיקון, כי אז יודע מה לתקן. נמצא, שידיעת המחלה נכנסת ברפואת המחלה, כי אי אפשר לרפאות את המחלה, אם הוא לא יודע סיבת מחלתו.
רצון לקבל גשמי, הוא רק חצי מהרצון לקבל, וחציו השני הוא הרצון לקבל הרוחני. לכן אם יש לו רק רצון לקבל גשמי, הוא לא כל כך רע.
כתוב [1], ש"חלוקה א', להשיג את הרצון לקבל המופרז בלי מצרים, בכל שיעורו המקולקל מתחת יד מערכת ד' עולמות אבי"ע הטמאים. כי אם לא יהיה בנו הרצון לקבל המקולקל הזה, לא נוכל כלל לתקנו, כי אין לך מי שיתקן דבר שאין בו". הרי מוכרחים לעשות מעשים, שיביאו לנו השגת הרצון לקבל הרוחני. וזה תלוי באמונה, שיש רוחניות והיא חשובה מכל התענוגים הגשמיים. שכדאי לוותר על תענוגים גשמיים, בכדי להשיג תענוגים רוחניים. לכן גם זו היא עבודה גדולה, שלא כל אחד יכול להשיג זה.
אבל עדיין נחשב זה ל"רע", להשגת הרצון לקבל המקולקל. "שמתוך שלא לשמה באים לשמה", מקודם צריך האדם להגיע ל"שלא לשמה" ואח"כ יכולים לתקן אותה "לשמה". ולאחר שיש לו מעשה, אפשר להשתדל בכוונה לשם שמים.
יוצא ד' הבחנות בעבודת האדם: א) מקבל בעמ"נ לקבל. ב) משפיע בעמ"נ לקבל. ג) משפיע בעמ"נ להשפיע. ד) מקבל בעמ"נ להשפיע.
א - "מקבל בעמ"נ לקבל" – שנולד באהבה אך לעצמו. בזה כל העולם ואין הבדל בין האנשים.
ב - "שמשפיע בעמ"נ לקבל" - כבר יוצא מכלל העולם, שעושה מעשים דלהשפיע, שהם נגד טבעו. ואומר לעצמו, שיהיה לו תענוג יותר גדול, ונותן להגוף להבין שכדאי, שצריך להאמין, שישתלם. והגוף מבטל מעשים של קבלה עצמית, ועושה מעשים של השפעה, בשיעור שמאמין בשכר. וזה נקרא "שלא לשמה", ש"מתוך שלא לשמה באים לשמה".
וזה מכבר מ"שלא לשמה" ל"לשמה", משום שבמעשה שניהם שווים, שאין שום הבחן לומר, שיש מה להוסיף על המעשה דלשמה. לכן אין עבודה במעשה, אלא כל העבודה היא רק בכוונה. שצריך רק לחשוב, אם המעשה הוא באמת מטעם מצות ה', שה' ציוה לעשות מצות, ורוצה לקיים מצותיו, משום שזה זכות גדולה לשמש את ה', שנתן לדעת, במה הוא יכול לשמש אותו.
ואז העבודה בבירור: אם באמת כוונתו בתו"מ מטעם להשפיע, או מחשבון של אהבה עצמית. שרואה איך מרוחק במעשיו לש"ש, אז צריך לבירור שבאמת עושה לש"ש ולשמה, ולא מרמה את עצמו.
לכן לא מסוגלים לבוא לשמה, כי צריך להיות אמצעי, קרש קפיצה משקר לאמת, שקר באמת. שקר, אבל לא באמת שקר, כי חושב על שקר שהוא אמת. שהולך בשקר וחושב שהוא אמת. נמצא, שאין זה שקר אמיתי. משא"כ אם יודע, שהולך באמת בשקר, הולך באמת, יודע שבאמת זה שקר. אז יש לו קרש קפיצה, כי יכול לכנס לאמת אמיתי, מאמת של שקר לאמת של אמת.
כי עד שלא יודע שהולך בשקר, לא יוכל לשנות דרכו. ואין האדם יכול לדעת, אם הוא הגיע לשמה, מטרם שזכה להכנס לתוך הלשמה. אבל מה הוא הסימן, מתי הוא יודע שנכנס ללשמה? – כמ"ש (הקדמה לתע"ס, נ"ו), שזכה להשגת ההשגחת שכר ועונש המבוארת, לגילוי פנים, שמצד השי"ת מכונה "עדות", שנתנו לו אות ברור, "עד שיעיד עליו יודע תעלומות".
בחינה ג' - "משפיע בעמ"נ להשפיע". האדם שהגיע להשפעה, זוכה לגילוי ה', שהיודע תעלומות מעיד עליו שהגיע לשמה, הגיע להאמת. אבל זה רק תיקון הבריאה.
בחינה ד' - "מקבל בעמ"נ להשפיע", שלימות, רוצה לקבל הנאה ותענוג, משום שרוצה לקיים מטרת הבריאה רצון ה' להטיב לנבראיו.
[1] הקדמה לספר הזהר, כ"ט