אתם נצבים היום כולכם
תשמ"ד-מאמר י"ט,
1984 - מאמר 19
"אתם נצבים היום כולכם, ראשיכם, שבטיכם, זקניכם, ושוטריכם, כל איש ישראל", שמתחיל בלשון רבים "אתם", ומסיים בלשון יחיד "כל איש ישראל". זה שאומר בלשון רבים ובלשון יחיד - רמז על אהבת חברים. למרות שיש להם "ראשיכם, שבטיכם, זקניכם, ושוטריכם", מ"מ כל אחד רואה עצמו איש ישראל, כולם שווים. לכן נשפע השפע למטה.
אדם צריך לקבל על עצמו מלכות שמים "כשור לעול וכחמור למשא" במוחא וליבא, שכל עבודתו בעמ"נ להשפיע.
לא רוצה שום תמורה, לא ידיעה שהולך על דרך הנכונה, מ"מ גם על זה מוותר, משום שרוצה ללכת בעינים עצומות להאמין בה' ושמח בחלקו.
ואם בא לידיעה, שבעולם, יש לעסוק רק בעמ"נ להשפיע, ואז בטח שיש לו טעם בעבודה, מחליט, שלא תהיה לו פעם ירידה. ואחר כך יורד לשפלות. חושב איך להרים את עצמו. ה' זרק אותו לשפלות, שידע, אם באמת רוצה לעבוד מטעם להשפיע, או שזה מספק אותו יותר משאר דברים.
אם רוצה עכשיו לעבוד בעל מנת להשפיע הפשוטה בלי תנאים מוקדמים. וז"ש, "אתם נצבים היום כולכם". כולכם - כל המצבים, אלא חשוב רק שעושה רצון ה', שכל מצב, שבו הוא נמצא, חשוב כמו גדלות.
אז "ה' אלקיך כרת עמך היום" ברית. דוקא שהאדם מקבל עבודה בלי שום תנאים ולתמיד, אהבה ללא תנאי, לעתיד.
היוצא, "אתם נצבים היום כולכם" - מכל מצבים אני עושה את שלי, ומה שה' יתן לי אני מסכים ללא ביקורת, משום כרת ברית עם ה' לנצחיות.
"הנסתרות לה' אלקינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת". בלי הפסוק אנו יודעים מה שנסתר מאתנו.
יש נסתר ונגלה. מעשה שעושים, רואים אם עושים אם לא. ואם הגוף לא רוצה לעשות, עצה לכוף את עצמו, על נגלה שייך כפיה. הנסתר - הכוונה של המצוה. אין אדם יכול לראות כוונות חברו וגם כוונת עצמו. חושב שעושה לשמה ובאמת כולו שלא לשמה. ואין כפיה בכוונה.
לכן יש לנו רק לעשות המעשה, "הנגלות לנו ולבנינו, לעשות את כל דברי התורה הזאת", אפילו בכפיה.
ועל הכוונה, "חלק הנסתר", שאין לאדם שום דעה ושליטה, חייב לבדוק עצמו, אם עושה הכל בעמ"נ להשפיע. ואם מרגיש שלא מסוגל מעצמו – "הנסתרות לה' אלקינו", שרק ה' יכול לעזור, לתת כוח להשפיע.
"יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ומבקש להמיתו. ואלמלא הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו". "מבקש להמיתו" - רוצה שאדם יעשה הכל בעמ"נ לקבל. ש"מוות" הכוונה לקבל, פירוד. שרק המעשה שייך לנו לעשות. וחלק הנסתר על ה' לעשות.
אבל נותן לפי חסרון, שחסר הכלי דהשפעה, רצון להשפיע. שזה האור שלנו. שעיקר השכר להשיג רצון להשפיע, או"ח. לכן, אם הרצון להשפיע אור, חיסרון לכוח דלהשפיע, נקרא כלי. האור בא לתוך הכלי.
לקבל הכלי הזה זו עבודה רבה. היות שהחיסרון שלנו הוא אהבה עצמית - כלים חשובים, באים מהבורא, יש מאין, להטיב לנבראיו רוצה לתת מילוי. עיקר הכלי שברא הקב"ה.
אבל חשב שרצון לקבל יהיה בהשתוות הצורה, המכונה דביקות. לכן הכלי הזה נפסל מלהיות כלי קבלה על השפע וצריכים כלי קבלה חדש, המתלבש בכלי הקודם, שרק ע"י שניהם, ע"י שרצון להשפיע מתלבש ברצון לקבל, הכלי ראוי לקבל.
היוצא, כמו שרצון לקבל בא ממאציל ללא תחתון, גם כלי השני רצון להשפיע בא ממאציל ללא תחתון. אלא ההפרש, שלכלי דלהשפיע מוכרחת להיות מקודם דרישה מהתחתון, שמבקש מה', שיתן לו את הכלי החדש.