מהו ששמן נקרא מעשים טובים, בעבודה

תשמ"ט - מאמר ל"ב,

1988/89 - מאמר 32

בכדי שתהיה שלימות פעולותיו, ישנה הסתרה, שלא ניכרת השגחה גלויה. אלא רק לאחר שהנבראים יתקנו את הכלים שלהם מרצון לקבל לעצמו, להשתוות הצורה, רצון להשפיע, על ידי זה תתוקן הבושה, שבאה מהופכיות הצורה מהמשפיע. מהמשפיע אין הפסק שפע, כמו שכתוב, אני הויה לא שניתי, אולם מהמקבל הראשון, מלכות דאין סוף, נמשך התיקון, שעד שהתחתון לא מסוגל לקבל הכול בע"מ להשפיע, נפסק האור מלהאיר לתחתון.

מי שרוצה להיות חכם, צריך להאמין, שהשכינה על ראשו, שצריך לכסות שכל ודעת, כאילו אין לו דעת, וללכת למעלה מהדעת, שדווקא למעלה מהדעת הוא מסוגל לקבל הכול בעל מנת להשפיע, שירגיש, שהשכינה מעל ראשו, היינו למעלה מהדעת.

וכשהאדם בא להרגשה, לעליה, אל יאמר, שעכשיו לא צריך להאמין, שהשגחת ה' טוב ומיטיב, כי עכשיו מרגיש, כי שוב נכנס בתוך הדעת ונופל ממדרגתו, היות שפגם באמונה למעלה מהדעת ונופל לאהבה עצמית, שעל זה היה צמצום, ונסתלק האור ונשאר בחושך.

ומאיפה אני יודע שהקב"ה אוהב אותי? – מזה שיש לו אהבת ה', כמו שכתוב "ה' צלך". דרך ה' היא דווקא למעלה מהדעת. וזה בקיום תורה ומצוות בדרך פרט, היינו בע"מ להגיע לדביקות ה', שהוא עניין השתוות הצורה, כלומר, לוותר על תועלת עצמו ולעבוד רק לתועלת ה' – עבודה זו להרים את המלכות לה', נקראת "שכינה בעפר" או "שכינה בגלות".

כשאדם עובד לתועלת עצמו, יש לו חומר דלק לעבודה, כי מסתכל על השכר. מה שאין כן, כשרוצה לעבוד שלא על מנת לקבל פרס, אין כוח לעבודה. לכן רוצה לקיים תורה ומצוות, כי המאור שבה מחזירו למוטב, ויוכל להתגבר על יצר הרע. הגוף לא נותן גם את זה, ואז "הבא לטהר מסייעין אותו" – ואז צריך להתפלל לה', שייתן לו עזרה, כוח, לנצח את גופו.

הסיבה שלא מסוגל לעבוד לתועלת ה', מפני שה' לא חשוב בעיניו, שנקרא "שכינה בעפר". ומבקש מה', שיקים השכינה מעפר. כי אם מגולה כבוד ה', הגוף מתבטל.

אם היה מגולה כבוד המלכות, לא היה לנו מקום לבחירה, והכול היה נכנס בכלים דקבלה, ללא אפשרות לצאת משליטת הרצון לקבל לעצמו. מה שאין כן, ההסתרה מאפשרת לעבוד שלא על מנת לקבל פרס, אלא מטעם כבוד ה'. לכן מבקש מה' לבטל את ההסתרה, ושיגלה כבוד ה' מעפר, שיהיה כוח לבטל את עצמנו ולעבוד רק מטעם כבוד המלך.

עבודה זו קשה, נגד הטבע, בעליות וירידות, לפעמים בייאוש, שלא בשבילי, רוצה לברוח, כי לא רואה התקדמות, אלא רואה נסיגה, שיותר משוקע באהבה עצמית, שיש לו יותר רע.

אלא, "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו", ולכן נותנים לו יצר הרע יותר גדול, כדי להכניסו לקדושה. לאחר שהכריע את הרע הקודם, נותנים לו רע יותר גדול. כי הכרת הרע היא לפי ערך הטוב שבאדם, שיהיו שווים ויהיה בחירה.

נמצא, ע"י ירידות ועליות מתוקן הרע לאט-לאט. ועל האדם תמיד לזכור "הבא לטהר מסייעים אותו", שצריך לתת אתערותא דלתתא [התעוררות שלמטה], ואז זוכה לכבוד לה'.