ענין קליפה שקדמה לפרי

1985/86 - מאמר 30

מטרת הבריאה להטיב לנבראיו. משום זה ברא נברא יש מאין, שהנברא יוכל לקבל את הטוב והעונג, מה שה' רוצה לתת. הנברא הזה נקרא "רצון לקבל בעמ"נ לקבל". רק למי שיש רצון לקבל נקרא "נברא", שנוכל לדבר ממנו, שיש לו "כלי", כי "אין אור בלי כלי". זאת אומרת, מן האור אין לנו לדבר, רק מהאור כשמלובש בכלי.

ואין הכלי, "רצון לקבל הנאה ותענוג", אלא שיכול לקבל. ובכדי שלא תהיה בושה, נעשה תיקון "השתוות הצורה", ו"צמצום והסתר", שלא לקבל שום הנאה, רק עם הכוונה בעמ"נ להשפיע. נמצא לפי זה, יש להבחין ב' דברים:

א. העיקר הכלי, "רצון לקבל הטוב והעונג". שבלי רצון אין ממה לדבר. אבל מזה נמשכו הקליפות, הרע והדין. שע"י צמצום, שלא לקבל בעמ"נ לקבל, רק בעמ"נ להשפיע. אבל מפני שמקודם הצמצום היתה בחירה, שעוד לא היה איסור לקבל, אלא אח"כ נעשה איסור לקבל, אבל עוד לא היה מי שירצה לקבל בעמ"נ לקבל, היינו שלא היה מי שירצה לעבור על איסור הצמצום. אמנם ע"י צמצום ב', נולד אז דבר חדש, היינו שכבר יש מי שהוא, שרוצה לקבל בעמ"נ לקבל. אבל קליפות עוד לא היו.

אולם אחרי שבירת הכלים, נולדו הקליפות. ואחר החטא של אדם הראשון קבלו הקליפות בנין של ארבע עולמות, כדוגמת הקדושה - אבי"ע דטומאה.

בהקדמה לספר הזהר (אות כ"ט): "ותדע, שעבודתנו מתחלקת לד' חלוקות:

א) להשיג הרצון לקבל המופרז בכל שיעורו המקולקל, ממערכת ד' העולמות אבי"ע הטמאים. כי אם לא יהיה בנו הרצון לקבל המקולקל הזה, לא נוכל כלל לתקנו. כי המילואים, שהקליפות מספקות לרצון לקבל, מרחיבים את הרצון לקבל.

ב) שניתן כוח לנקודה שבלב, אחוריים דנפש דקדושה, המלובשת ברצון לקבל, שאז, בשיעור שעוסק בתו"מ נכנס תחת רשות מערכת העולמות דקדושה. ועיקר בעת ההיא להשיג ולהגדיל את הרצון לקבל הרוחני. המדרגה הזו היא השפחה דקדושה המשמשת לגבירתה, לשכינה הקדושה. כי השפחה מביאתו לִשמה, וזוכֶה להשראת השכינה. והמדרגה הסופית שבחלוקה זו, שיתאהב בה' בתאווה גדולה.

אנו נקראים "נבראים" על הרצון לקבל, הוא נקרא "בריאה". בקדושה, הרצון לקבל נתקן בתיקון של כוונה בעל מנת להשפיע. נמצא, שהעיקר הוא הרצון לקבל. וההבדל בין קדושה לטומאה, בין חיים ומות, רק בכוונה.

הקבלה בעמ"נ להשפיע נקראת קדושה, היות שזה השתוות הצורה, דביקות במידותיו, דבוק בחיי החיים, שנמשכים לו חיים מלמעלה.

אם לא יכול לשים על המעשה את הכוונה דעמ"נ להשפיע, נמצא בשינוי הצורה מהבורא, נפרד מחיי החיים, מוות, קליפה, הגם שרצון לקבל הוא עיקר הבריאה.

לפי הסדר התיקונים: קודם צריך להיות רצון לקבל את התענוגים. ואחר כך צריכים לדעת, שאסור לקבל על הכוונה דאהבה עצמית, אעפ"י שיש תאווה גדולה לקבלת התענוג, מוכרחים להתגבר על התאווה, ולעבוד עם עצמו, שירצה לקבל את התענוג, רק אם יכול לכוון שמקבל רק מטעם שהבורא רוצה שהוא יקבל את התענוג, היות שרוצה להנות לבורא.

שתי בחינות בעבודה:

א. המעשה, שקשה לוותר על תענוגים. אבל אם יש לו יותר ייסורים, שלא יהיה מה לאכול, הוא מוותר על תענוג המנוחה, ומקבל על עצמו יגיעה, להשיג תענוג יותר גדול.

ב. מדוע לא באים כולם לעבוד אצל אדון העולם? - היות שלא רואים את השכר, אלא שצריכים להאמין על השכר, שנקבל אחר גמר עבודה. משום זה לא כולם מסוגלים להאמין על השכר.

אולם גם אחר שאנשים כאלה קבלו עליהם עול תו"מ, לפעמים מתעוררות בהם תאוות גשמיים, כשמתחילים לעבוד עבודה דלהשפיע.

זה שכתוב "מיום שחרב בית המקדש, ניטלה טעם ביאה, וניתנה לעוברי עבירה".

מיום שחרב בית המקדש - שאינה נמצאת קדושה בלבו של אדם.

ניטל טעם ביאה - כולל של כל התענוגים.

וניתנה לעוברי עבירה – שיהיה קשה לעבוד בע"מ להשפיע אבל אז יקבל שכר יותר גדול.

גם כתוב "עבר אדם עבירה ושנה בה, נעשה לו כהיתר".

עבר ושנה שנעשה לו כהיתר - כבר היצר הרע לא נותן לו תענוג, משום שהוא כבר עובד בלי שום שכר, מטעם שאין לו שום כבידות לעבור את העבירות.

לכן באמצע העבודה האדם יכול לקבל תשוקה לתאוות גשמיות, ואם מתגבר, מברר רצון הנקרא "כלי", בזה שמוציא אותו מהקליפות ומכניסו לקדושה. לכן נותנים לו כל פעם תאווה יותר גדולה. אבל כל פעם צריך להתפלל, שיתנו לו כוח מלמעלה, שיוכל להתגבר על הכלי הזה, הנקרא "רצון". וזה נקרא " תיקון הכלים שבשורש נשמתו". ותיקון מתחיל מכלים, מרצון לקבל גשמי, ומגיע לבסוף לרצונות של קבלה לדברים רוחניים. ועל כולם צריך לבקש מה' כוח המסך, שזה "הבא לטהר מסייעין אותו".

ה' ברא את העולם לפי סדר, שקודם יוצא חסרון, ואח"כ אפשר לתקן אותו. לכן צריך מקודם לצאת מקבל בעמ"נ לקבל, שהפוך מבורא, שינוי צורה, "קליפה שקדמה לפרי", מה שלא ראוי לאכילה, היות שלאחר צמצום א' אין השפע באה בכלים דקבלה.

ואח"כ, שבא התיקון "בעמ"נ להשפיע", שנקרא "פרי", שעל הרצון לקבל יש תיקון להשפיע נחת רוח לבורא, יש השתוות הצורה בין אור לכלי. אז הכלי זוכה לפירות.

משא"כ הסטרא אחרא - "אל אחר אסתרס ולא עביד פירי".

כריתת ברית - שתהיה השתוות.