ענין ענף ושורש
תשמ"ה - מאמר ב',
1984/85 - מאמר 2
ארץ ישראל - ענף מספירת המלכות. מלכות - כלי לקבלת השפע, שמאציל רוצה להנות לנבראיו.
מקודם היה הכלי קבלה בעל מנת לקבל. אח"כ נעשה תיקון, לקבל רק לכוון בעל מנת להשפיע. והתיקון הזה נעשה, בכדי שלא תהיה בושה, שמכוונים רק לטובת הבורא. אז ימשיך שפע בא"ס. כי אם מקבלם לצורך עצמו, מטעם אהבה עצמית, מוגבל מטעם בושה. משום זה נעשה תיקון המכונה "צמצום", לקבל במלכות רק כשיכול לקבל בעל מנת להשפיע.
הסדר ברוחניות, שקודם בא רצון לקבל, ואח"כ תיקון בעמ"נ להשפיע. לכן בארץ הקודש קודם נמצאים אומות העולם ואח"כ בא עם ישראל. ובלבו של אדם מקודם בא היצר הרע, ואח"כ בא היצר טוב.
אבל יש הבדל בין לבו של אדם, הנמשך ממלכות, לארץ ישראל, הנמשכת ממלכות. כי יש להבחין בין פנימיות לחיצוניות. כי בחיצוניות צריך להיות דוקא במקום הענף המכוון נגד השורש, אבל בפנימיות הוא לאו דוקא במקום הענף המכוון נגדו.
ארץ ישראל מכוון ללבו של אדם, נמשך משורש המלכות, אין האדם צריך להיות דווקא בארץ ישראל, לזכות למלכות שמים, הנקראת "ארץ ישראל". גם בחו"ל, וגם אלו שגרים בארץ ישראל יכולים להיות פושעים גמורים. ואין ארץ ישראל, "ארץ הקדושה", מחייבת אותם להיות שומרי תו"מ. כי אין החיצוניות מחייבת פנימיות. כי פנימיות היא עבודה שבלב, ואין כל קשר לחיצוניות. אבל ה הלכה הנגלית היא לפי החיצוניות ולא לפי הפנימיות.
כתוב בהקדמה לספר הזוהר, ס"ה, חלק המעשי מהמצות הראשונים נשלמו בהם יותר מהאחרונים, משום שמעשה נמשך מכלים של הספירות. וסודות התורה וטעמי המצוה נמשכים מהאורות שבספירות. נמצא, שנגלה, המעשה, החיצוניות, יש דברים, שיכולים לעשות אותם רק בא"י. אבל הפנימיות, שהמדובר בלבו של האדם, לא מוכרח להיות בא"י.
יש יחוד של עש"נ ( עולם - שנה - נפש), שצריך להיות דווקא בשלשה תנאים אלו: ע - מקום קודשי הקודשים, ש - זמן יום הכפורים, נ - ע"י כהן גדול.
בפנימיות לבו של האדם, שבה מתחיל עבדות ה', לצאת מאהבה עצמית, נקרא "ארץ העמים". להכניס בו "עם ישראל", שכל מגמתו יהיה אהבת ה', ואז יש "יום" ו"לילה". "יום" - יש מצב רוח, בלי צורך לתיקונים. "לילה" - זמן התיקונים, בכדי שיאיר לו. זה הזמן לראות את מצבו, שמרוחק מרוחניות ומשוקע באהבה עצמית, ואין לו סיכוי לצאת בכוחות עצמו, אלא רק בעזרת ה'.
יש לדעת, שה' ברא חושך ולילה ומטרתו להטיב לנבראיו, כמ"ש, "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד", שע"י שניהם יהיה "יום אחד". ובכוונה נברא הלילה תחילה, שאינו מאיר בלי תיקונים, בכדי לעשות תיקונים. שהאדם מגלה מהרגשת החושך, שיהיה צורך לבורא, שיעזור להם. אחרת אין צורך לישועת ה', אין צורך לתורה, ש"המאור שבה מחזירו למוטב".
ועל זה באו ה תיקונים "תורה ומצות". תורה - מה שמתגלה בנגלה - דינים וסיפורים - תורת הנגלה, שמלמדת לעשות מצוות ומספרת סיפורים של האבות. אבל יש בתורה חלק הנסתר, ש כל התורה היא שמותיו של ה', התגלות האלקות, הנקראת "סודות התורה", שהאדם משיג לאחר שזכה לתורה לשמה. נמצא, שחלק הנגלה שבתורה הוא בכדי להביא לנו בסגולתו ללשמה, שנוכל לכוון במחשבה, דיבור, מעשה, בעמ"נ להשפיע.
ו לאחר שזכה ללשמה, מתחיל בתורת הנסתר ובטעמי מצות, שע"י עשייתם ממשיך שפע עליון, שתרי"ג מצות נקראים אז תרי"ג פיקודין.
כתוב בהקדמת הזוהר, דף רמ"ב, שהמצות שבתורה נקראים "פיקודין ועיטין". הכנה נקרא "אחור" והשגה נקרא "פנים". פנים של המצות שנקרא "פיקודין". הרי חלק הנסתר נקרא "פנים" שאליו זוכים לאחר שזוכים ללשמה.