לך לך מארצך

תשמ"ה - מאמר ה',

1984/85 - מאמר 5

"לך לך מארצך, וממולדתך, ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך" - לפי הסדר, מקודם יוצא מבית אביו, ואח"כ ממולדתו, ואח"כ מארצו?

"ארץ" - מלשון רצון. "לך לך מארצך" - מהרצון לקבל הנאה ותענוג שאתה נברא עימו, מאהבה עצמית.

"וממולדתך" - אב ותולדה, סיבה ומסובב, גורם ונמשך. היגיעה מולידה שכר, ובכדי לקבל שכר. לולי השכר לא היה נותן שום יגיעה. האדם מקיים תורה ומצות בכדי שיוולד לו בן, הנקרא שכר. ויש ב' מיני שכר:

א. שכר בעולם הזה,

ב. שכר בעולם הבא.

כמ"ש [1], ב' אלו מיני שכר לא עיקר, משום שנבנו על אהבה עצמית, רצון לקבל בעמ"נ לקבל. אם האדם מתייגע בתו"מ ע"מ לקבל שכר ברצון לקבל, נמצא האב, היגיעה, ו התולדה, ה שכר, הכל באהבה עצמית. מחשבתו מתחילה על אהבה עצמית. לכן נולד, השכר שמצפה לקבל, שכר באהבה עצמית.

לכן, "לך לך מארצך" – מהרצון לקבל שלך. "וממולדתך" - מהתולדות שלו. "מבית אביך" - השכר שנולד מ היגיעה, שמוליד שכר של אהבה עצמית.

"אל הארץ אשר אראך" - לרצון של השפעה, שבו יזכה לגילוי הבורא אליו.

"אשר אראך" - שהבורא יראה את עצמו אליו. משא"כ על הרצון לקבל נעשה צמצום והסתרה, שבו נעשה חושך ופירוד מחיי החיים. לכן ה' לא יכול להתגלות ברצון שלך. אלא ברצון דלהשפיע, בהשתוות הצורה, נְעֶבַר הצמצום וההסתר ומתגלה הבורא.

"ארץ" - רצון. אם הכוונה על השכר, שלא יהיה לי חלק בארץ, ברצון שכל כוונתו לשכר, שלא מחשיב את העבודה אלא רק את השכר.

"צור" - צר, שמרגיש צרות בעבודה, ב"סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה", שכל מחשבותיהם בעבודת האדם, שעיקר כוונותיהם הם בעבודה ולא בשכר - אז רוצה בהרצון הזה, ועל השכר אומר "הנסתרות לה' אלקינו", שזה עסקו של הבורא, שאין לנו להסתכל על השכר, אלא בכל מצב שנמצא, הוא שבע רצון בזה שזכה לעבודה, ש"הנגלות לנו" הם רק מעשה.

"ואעשך לגוי גדול" - שהגדלות והחשיבות אצל בעלי העבודה היא דווקא במעשה של למעלה מהדעת. אבל לא מחשיבים את האורות שמקבלים ע"י עבודתם, כי האורות שייכים ל"הנסתרות לה' אלוקינו", שזה מעשה של ה', שעושה מה שרוצה.

כי מטרה אחת יש להם, לעשות נחת רוח לה' בלי שום תמורה, כי כל השכר בלשמש אותו. ולא חשוב באיזה תפקיד, כי חושבים רק במה יכולים להנות לה'.

ועל תפקיד בלתי חשוב אין הרבה קופצים, אלא הם קופצים עליו, שיהיה להם מקום להנות לה', מטעם שאין הרבה קופצים.

היות שעל העבודה למעלה מהדעת אין הרבה קופצים, כי כולם חושבים שהיא עבודה שפלה, ועבודה כזו נחשבת להם ל"גלות", אז מי שרוצה להנות לה', דווקא בלקבל מקבלים אותה. ואז עבודתו נקראת "לאקמא שכינתא מעפרא", "שכינתא בגלותא".

"ואעשך לגוי גדול" - שעיקר הגדלות במעשה ולא באורות. שעיקר העבודה באהבת הזולת, ללא חשבון עם עצמו ולא לקבלת פני השכינה, שיש לגוף יותר הנאה מהעבודה באהבת הזולת.

שבעצמו יהיה בטוח, שלא רוצה להסתכל על רווחים. כי זה הוא רווח גדול, מי שזוכה לקבלת פני השכינה, ומ"מ הוא בחר במעשה, שאינו מכוון לשום שכר עבור עבודתו, אלא העיקר הוא העבודה. וכאן מצא מקום הבירור, לוותר על שכר ולקבל תמורתו עבודה.

בדרך העולם להיפך, נותנים יגיעה כדי לקבל שכר. והוא עשה להיפך, שנותן שכר, בכדי לקבל יגיעה. כי עיקר הגדלות הוא המעשה.

[1] זהר. הקדמת הזהר, ק"צ