עשה לך רב וקנה לך חבר - ב'

תשמ"ה - מאמר ח', 1984/85

- מאמר 8

יש יחסים: אדם למקום. אדם לחבירו. אדם לשאר בני האדם מזה ש"חברים כל ישראל".

כתוב: עשה לך רב, וקנה לך חבר, דן את כל האדם לכף זכות. מהו עשה, קנה, דן לכף זכות?

עשה - אם השכל לא מבין להכריע מה טוב לי, או בשכל הדברים נראים שווים, אז יכול להכריע במעשה.

אדם חייב לעבוד: או בעמ"נ לקבל או בעמ"נ להשפיע.

טענת היצה"ט: אם תעבוד בעמ"נ להשפיע, תצליח יותר בחיים - "אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב".

טענת היצה"ר: יותר כדאי לעבוד בעמ"נ לקבל.

כוח הבירור: אז רק הכוח, הנקרא מעשה, שהוא בחינת למעלה מהדעת, הוא המכריע ולא השכל וההרגש. לכן עשיה נקרא למעלה מהדעת ולמעלה מהטעם. כוח האמונה הוא נגד השכל.

קנה - בתוך הדעת, כמו בקניית סחורה, האם כדאי לתת המחיר מה שהסוחר דורש.

רב -

חבר (חברה) – שמתחברים ורוצים להיות בחיבור אחד, שזה ע"י השתוות הצורה, שכל אחד דואג לאהבת הזולת. נמצא שעי"ז מתאחדים והיו לאחד.

אהבת חברים - שנתיסדה החברה להיות קבוצה, הם צריכים להיות אנשים שמתאימים זה לזה, בדעות ובמידות, שרואים, שיש להם קצת השתוות, ואת האחרים לא מקבלים לתוך הקבוצה. ואח"כ מתחילה העבודה של אהבת חברים.

מטרת החברה - להגיע לאהבת חברים. אם מלכתחילה, מטרם שנכנסו לחברה, אין השתוות עם מטרת החברה, אז אין מה לצפות שיצא החיבור הזה. אלא אם מטרם שנכנסו לתוך החברה היה קצת השתוות, אז מסוגלים לעבוד באהבת הזולת.

בין אדם למקום

בין אדם למקום: קודם, עשה לך רב, ואח"כ, קנה לך חבר. קודם צריך להאמין למעלה מהדעת שה' הוא רב ושליט.

בשיעור שמאמין בגדלות ה', הנקרא רב, באותו שיעור יש לו כוח לקנות, עם ויתורים על אהבה עצמית, בכדי לבוא לידי השתוות הצורה, שנקרא דביקות בה', שזה נקרא חבר, שהוא חיבור עם ה'. כמו שקונים דברים גשמיים, מוכרחים לוותר על כסף, כבוד, יגיעה, בכדי להשיג משהו, כך לקנות חיבור עם ה', מוכרח לוותר על אהבה עצמית, אחרת לא תהיה השתוות הצורה.

כשהאדם רואה, שלא מסוגל לעשות ויתורים בכדי לקנות את השתוות הצורה - הסיבה היא ב"עשה לך רב", שלא עובד על האמונה, כי כפי החשיבות, שיאמין בגדלות ה', בשיעור זה יש לו כוח לעשות ויתורים.

שיעור האמונה למעלה מהדעת - כמו שיעור הויתורים על אהבה עצמית.

בין אדם לחבירו

בין אדם לחבירו: מקודם קנה לך חבר, ואח"כ עשה לך רב. שמחפש חברים, חייב לבדוק מקודם בדעת שלו, אם כדאי שיתחבר עמו. לכן לא אמרו, עשה לך חבר, ש"עשה" למעלה מהדעת, אלא בודק בדעת.

אם רואה שכדאי להתחבר עימו, אז צריך לשלם בלעשות ויתורים על אהבה עצמית, ולקבל תמורת זה כוח של אהבת הזולת בכדי להתחבר. ואז הוא יכול לצפות לזכות גם כן באהבת ה'. ולאחר שהוא כבר התחבר לקבוצה של אנשים, שרוצים להגיע לדרגת אהבת ה', ורוצה ליטול מהם כוח לעבודה שהיא בעמ"נ להשפיע, ולהתפעל ממה שהם מדברים, בקשר שצריכים להגיע לאהבת ה', אז הוא צריך להחשיב כל חבר וחבר, שבקבוצה, שהוא גדול ממנו. כי התפעלות מהחברה תלויה בערכה, שמחשיב שהחברה גדולה ממנו. וכל אחד מוכרח להרגיש את עצמו שהוא יותר קטן מכולם. מטעם, כי אין גדול יכול לקבל מקטן ממנו, ומכל שכן שיתפעל מדבריו. ורק הקטן מתפעל מהערכת הגדול.

נמצא בשלב שכל אחד צריך ללמוד מהשני, נוהג "ועשה לך רב", שיכול לומר, שחבירו יותר גדול ממנו, אז הוא צריך לשמש עם בחינת עשיה, שהיא מעשה בלי דעת, שרק למעלה מהדעת הוא יכול לומר שחבירו נמצא במדרגה יותר גבוהה ממנו. לכן בין אדם לחבירו, הסדר הוא, שמקודם הוא צריך לקיים קנה לך חבר, ואח"כ עשה לך רב.

בין אדם לכל אדם

"עשה לך רב, וקנה לך חבר, והוי דן את כל האדם לכף זכות".

בין אדם לחבירו: קודם קנה לך חבר, שבתוך הדעת. ואח"כ עשה לך רב.

דן לכף זכות - זה קנה או עשה? - עשה, ולא קנה.

אם אנשים רוצים להתאחד לחברה לעסוק באהבת חברים, עשרה מתוך מאה, החליטו להתדבק, מדוע בחרו דווקא את אלו העשרה להתאחד זה בזה, ולא באחרים?

הסיבה היא, שמצאו שהם, משאר האנשים שישנם שם, הם יותר טובים, או יותר גרועים וחייבים לעשות איזה מעשה, בכדי לעלות במעלת התורה והיראה.

והם הסכימו שיתיחדו לקבוצה אחת, לעסוק באהבת חברים - מסיבת שכל אחד מרגיש, שיש להם רצון אחד, שיכול לאחד את כל הדעות שלהם, שיקבלו את הכוח של אהבת הזולת. כי ידוע מאמר חז"ל שאמרו: "כשם שפרצופים אינן דומות זה לזה כך אין דעותיהם דומות זה לזה".

אלו שהסכימו להתאחד בקבוצה אחת, הבינו, שאין כל כך התרחקות הדעות ביניהם, מבחינה זו שמבינים את נחיצות העבודה באהבת הזולת, לכן כל אחד יהיה מסוגל, לוותר ויתורים לטובת הזולת, ועל זה יוכלו להתאחד. משא"כ שאר האנשים, אין להם כל כך הבנה בנחיצות העבודה של אהבת הזולת. לכן אין הם יכולים להתחבר עמהם.

נמצא לפי זה, בזמן שעוסקים באיחוד של אהבת חברים, אז כל אחד בודק את השני, בשכל ובמידות, אם הוא ראוי להיכנס בחברה, כמ"ש "והרחיקנו מאדם רע ומחבר רע" בתוך הדעת.

אם הוא מתגאה, זה נגד "מאד מאד הוי שפל רוח".

ועל זה בא "והוי דן את כל האדם לכף זכות". שלגבי שאר האנשים, צריך ללכת למעלה מהדעת, במעשה ולא בשכל. כי מצד השכל רואה שהם אינם מוכשרים, כמו אלו שהוא מתחבר אליהם, ומתגאה נגד כולם. העצה: "והוי דן את כל האדם לכף זכות" - לדון אותם לכף זכות, שהם באמת אנשים יותר חשובים ממנו, אלא שהוא לא מסוגל להעריך גדלותם וחשיבותם של הכלל. לכן בתוך הדעת לא רואה גדלותם וצריך להשתמש עם בחינת עשה שלמעלה מהדעת, שנקרא "הוי דן את כל האדם לכף זכות".