מתי האדם צריך להשתמש עם גאוה, בעבודה

תש"ן - מאמר ו',

1989/90 - מאמר 6

כתוב, ויגבה לבו בדרכי ה', וג"כ כתוב, מאוד מאוד הוי שפל רוח?

ב' מצבים בעבודה: אמונה ותורה. באמונה - אין אדם שפל, לכן לא יכול לקיים מצוות קידוש ה', שנוהג בכלל ישראל, אפילו בין אנשים פשוטים, שמסרו נפשם על קידוש השם.

לכן שמתחיל להיכנס בעבודת ה', צריך לקבל על עצמו עול האמונה למעלה מהדעת, אפילו שגופו צוחק ממנו, עליו מוטל לקדש ה', ולומר, שהוא מאמין בה', ורוצה לשמש אותו בכל לבו ונפשו. ואפילו שגופו לא מסכים עמו, יכול לומר, שמקבל על עצמו לאהוב את ה'. ואפילו שאומר זה ללא שום הרגשה, אבל לא מתפעל מזה, שהאברים לא מסכימים לדעתו, אלא - מה שיכול לעשות בדיבור ובמעשה הוא יכול לעשות את זה בכפיה. ועל המעשה הזה ה' ישלח לו ברכה.

והגם שלאחר ההתגברות רואה שלא קיבל שום ברכה, היינו שלא מרגיש שום התקרבות יתרה לה', וגופו שואל - אמרת, שאם אתה תתגבר על השכל ודעת, ה' ייתן לך ברכה, כלומר שתרגיש עי"ז חשיבות הרוחניות.

על זה עונה לגוף, אם הייתי מרגיש ברכה בַּמקום, נמצא, שעשיתי מעשה בכדי לקבל שכר. שאם רוצה תיכף לאחר עבודה בכפיה לקבל שכר, כאילו מלכתחילה עשה בכפיה, בכדי שאח"כ לא יעבוד בכפיה. נמצא, שבעת קבלת האמונה הוא מעמיד תנאים.

האמונה של קבלת מלכות שמים, צריכה להיות כניעה ללא תנאי. לכן באמונה אין אדם מרגיש שפל מדי, שלא עליו מוטל לקבל עול מלכות שמים. ואין לומר, שאין לו מצב רוח לזה, אלא החיוב לקבל על עצמו עול מלכות שמים, בכל מקום ובכל עת, מוטל על כל אדם.

מקודם לומד תורה להרגיש שפלותו, וע"י "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין" לומד בכדי להיות ישראל, ואז לומד תורה כשמותיו של הקב"ה, למטרת הבריאה להטיב לנבראיו.

בהתעסקותו בתו"מ צריך ללכת בימין ושמאל, שלמות וחסרון, להודות לה', להיות בשלמות, כאילו שה' קירב אותו לשמשו. אולם לא לשקר לעצמו, שמרגיש, שמשמש את המלך, בזמן שאינו מרגיש. ואיך יכול לתת תודה?

אלא לומר, שאעפ"י שנמצא בשפלות, באהבה עצמית, ולא מסוגל לעשות משהו למעלה מהדעת, מ"מ ה' נתן לו מחשבה, רצון וכוח לעסוק בתו"מ, שיוכל להתגבר על ההשפעות, ומ"מ יש לו אחיזה ברוחניות.

אז להאמין, שה' מטפל בו ומדריכו ללכת להיכל המלך, ולשמוח בזה, שה' משגיח עליו, ונותן לו גם הירידות.

להאמין, שגם הירידות נותן ה' כדי לקרבו. לכן כל עשיה שבאפשרותו לעשות, עליו לעשות, כאילו נמצא בעליה. לכן שמתגבר בזמן הירידה נקרא אתערותא דלתתא. ומכל פעולה שעושה, ומאמין שזה רצון ה', זוכה להתקרבות ובעצמו מתחיל להרגיש, שה' קירב אותו.

כשאדם בשמחה, מרגיש שזכה בקצת אחיזה ברוחניות, נקרא "וברוך מתדבק בברוך", שמתחיל להרגיש, שה' מברך אותו עכשיו, ואינו מרגיש חסרון, בשלמות, בתודה לה' שקירב אותו, אז הזמן לקבל מילוי על החסרון הקודם. נמצא, שעניית התפלה לא בזמן שמתפלל, שאז הוא בעל חסרון, ולא דבוק בה'. כשמרגיש עצמו לשלם, לא שהוא בשלמות, אלא שהוא שפל, אז שלמות מאחיזה קטנה ברוחניות - נחשבת להון רב.

לכן, מאוד מאוד הוי שפל רוח, ויגבה לבו בדרכי ה' - ב' הפכים בנושא אחד, אלא בב' זמנים.

כשרוצה להגיע לאמונה למעלה מהדעת, והגוף לא מסכים שאי אפשר להצליח בזה, אז הוא "ויגבה לבו בדרכי ה'", שלא מסתכל על אף אחד, נחוש בדעתו שכך דרך האמת, ואין לשמוע לגוף, אלא להיות בגאווה, שמבין יותר מכולם.

אבל כשעוסק בתו"מ, ורואה, שלא מבין מה שלומד ומתפלל, אז "מאוד מאוד הוי שפל רוח", יורד לשפלות, לומר, שכמה אחיזה שיש לו, הוא בשמחה.