מבוא לחכמת הקבלה

קבלה לעם

מן המוציא לאור

Kabbalah LaAm College

Preface to the Wisdom of Kabbalah

 

Copyright ã 2012 by Laitman Kabbalah Publishers
1057 Steeles Avenue West, Suite 532
Toronto, ON M2R 3X1, Canada
All rights reserved

 

www.kab.co.il

 

צוות עורכים:
א. לוי, ג. ברוך, ד. נהרי, ל. גור, ח. רץ, נ. נבון, מ. אדמוני, א. אוחיון, ע. נקש,
א. מאירוביץ', י. עובדיה, ח. קליין

עריכה לשונית: ש. ברזילאי

ניהול: מ. ברושטיין

גרפיקה: ז. איציקסון

עימוד: ג. זהבי

עיצוב: ר. פרי

 

נדפס בישראל, תשע"ב
2012 ã כל הזכויות שמורות למיכאל לייטמן

מסת"ב: I.S.B.N: 978-965-551-004-1

דאנאקוד: 760-39

הקדמה

בשנים האחרונות, העניין בחכמת הקבלה הולך וגובר. אם עד לפני כמה עשרות שנים, בשלהי המאה ה-20, מעטים למדו את החכמה ואפשרויות הלימוד היו מוגבלות למדי, הרי שבתחילת המאה ה-21, מיליונים ברחבי העולם לומדים את חכמת הקבלה בצורה כזו או אחרת, ולימוד החכמה נעשה נגיש הרבה יותר. היום אפשר ללמוד את חכמת הקבלה באמצעות שיעורי קבלה המועברים בשידור חי בערוצי הטלוויזיה ובאינטרנט, באמצעות שיעורי קבלה פרונטאליים המועברים בכל רחבי העולם בשפות שונות, או באמצעות עשרות ספרים (מקור ופרשנות על המקור) שפורסמו בשנים האחרונות.

לפי חכמת הקבלה, אין פלא בכך. למעשה, לפי כתבי המקובלים, אנחנו נמצאים בתחילתו של תהליך, שבסופו תתפוס חכמת הקבלה מקום מרכזי בחיי כל אדם בעולם, כשיטה לפתרון הבעיות הגלובליות והאישיות ההולכות ומחריפות בעולם כולו.

הסיבה לכך נעוצה בטיבה של החכמה. חכמת הקבלה היא מדע על החוקים המנהלים את הבריאה כולה. חוקים אלה נסתרים מאיתנו, ומשום שאיננו מודעים להם, שוב ושוב אנחנו פועלים נגדם ומזמינים מהם תגובה נגדית, שלילית. כתוצאה מכך מתגלה המשבר העולמי, שמטביע את חותמו בכל תחומי החיים של האדם המודרני, הן ברמה הגלובלית והן ברמה האישית. לימוד חוקי הבריאה הנסתרים, באמצעות חכמת הקבלה, הוא הפתרון לבעיות אלה. ומכאן העניין ההולך וגובר בחכמה זו.

אלא שהתכלית של חכמת הנסתר גבוהה ונשגבת הרבה יותר מפתרון הבעיות המתגלות בעולם הזה. המקובלים כותבים שעצם גילוי החוקים של הבריאה, הנסתרים מאיתנו לעת עתה, מביא לגילוי מציאות אחרת מזו הנגלית לנו בעולם שלנו: מציאות רוחנית, נצחית ושלמה, שגילויה הוא תכלית הבריאה כולה ותכלית חיי כל אדם.

ומכיוון שלבריאה כולה יש תכלית, דבר אינו קורה במקרה. ודאי שלא תהליכים משמעותיים כל כך כמו אלה הנגלים לנגד עינינו בפתחה של המאה ה-.21 בכל ספרי הקבלה, שנכתבו במשך אלפי שנים ובהם פותחה החכמה, כתוב כי הבריאה כולה וכל אחד מחלקיה מתפתחים בהתאם לתוכנית מסוימת, שתכליתה, כפי שנכתב לעיל, היא גילוי הרוחניות. לפי תוכנית זו, כותבים המקובלים, הגענו בימינו לשלב מיוחד, שבו האנושות כולה מוכנה לגילוי המציאות הרוחנית. ולכן חכמת הקבלה מתגלה בעולם לאחר אלפי שנים של הסתרה.

על הקורס "מבוא לחכמת הקבלה"

קורס "מבוא לחכמת הקבלה" הוא קורס יסודות בלימוד חכמת הקבלה. הקורס מפגיש את התלמיד עם כל תחומי הלימוד של החכמה, במידה המתאימה למי שעושה את צעדיו הראשונים בלימוד.

בין היתר, נלמד בקורס את הנושאים הבאים: מהי חכמת הקבלה, שפת הקבלה, תפיסת המציאות, חופש הבחירה, מבנה העולמות הרוחניים, נשמת אדם הראשון, עשר הספירות, השפעת הסביבה על האדם ועוד.

בהתאם לאופיו המיוחד של לימוד חכמת הקבלה, מטרת הקורס אינה רק למסור לתלמידים את הידע הנדרש, אלא גם להקנות לתלמידים את הכלים ללימוד נכון של החכמה. בראש ובראשונה כוונתנו בקורס זה היא להציג את חכמת הקבלה כשיטה מעשית, המציעה לכל אדם את הדרך להגיע לאיזון עם העולם הסובב אותו, ומתוך כך לחיות את חייו באושר, בביטחון ובשלמות.

הקורס מבוסס על המקורות האותנטיים של חכמת הקבלה: רבי שמעון בר יוחאי (הרשב"י), האר"י והרב יהודה לייב אשלג, הידוע בכינויו "בעל הסולם", ועל שיטת לימוד החכמה המקובלת מזה דורי דורות. בסידור תכני הלימוד בקורס שמנו לעצמנו למטרה להגיש את החומר בשפה קלה ומובנת ולסדר את אמצעי הלימוד והתכנים בצורה שתאפשר לתלמיד התמצאות כמה שיותר נוחה וקלה.

מטרות הקורס הן:

הקורס מחולק לשלוש יחידות לימוד, המגישות את החומר בהדרגה, מן הקל אל הכבד. כל יחידה מחולקת לשלושה חלקים. יש להקפיד על לימוד לפי סדר החלקים והיחידות בקורס, שכן כל יחידה מניחה את היסודות ליחידות שאחריה.

הקורס כולל את אמצעי הלימוד הבאים:

הלימוד בכל שיעור בקורס מתחיל ביחידת הלימוד, המציגה בפני התלמיד תיאור בסיסי, ראשוני, של הנושאים הנלמדים בשיעור המסוים. בסיום כל שיעור מופנה התלמיד לספר הקורס, להעמקה ולהרחבה בנושאי הלימוד.

בברכת לימוד פורה ומהנה,

צוות העורכים.

יחידת לימוד מס' 1 - יסודות הקבלה

על יחידת הלימוד "יסודות הקבלה"

יחידת הלימוד "יסודות הקבלה" היא היחידה הראשונה בקורס "מבוא לחכמת הקבלה" וככזו היא מהווה בסיס חשוב והכרחי לכל תכני הלימוד הבאים אחריה. מפאת חשיבותה, הקדשנו תשומת לב יתרה לסידור החומרים והקפדנו להגיש אותם בשפה קלה ומובנת ככל האפשר.

היחידה מחולקת לשלושה חלקים:

מטרות יחידת לימוד זו הן:

במסגרת הלימוד נבאר את המושגים הבאים: רוחניות, גשמיות, בורא, נברא, השתוות הצורה, אור מקיף, רצון לקבל, רצון להשפיע, עולמות רוחניים, גילוי, הסתרה, עביות וזַכות.

חלק א'. מהי חכמת הקבלה?

שיעור מספר 1 - מה באמת אנחנו יודעים על חכמת הקבלה?

בשיעור זה נלמד על: ההגדרה של חכמת הקבלה / הדעות הקדומות על חכמת הקבלה / מהו "בורא" על פי חכמת הקבלה / איך לימוד חכמת הקבלה קשור אלינו?

 

מהסתר לגילוי

כדי להסביר מהי חכמת הקבלה, מה ידוע לנו עליה או ליתר דיוק מה לא ידוע לנו עליה, נקדים הקדמה קצרה על ההיסטוריה של חכמת הקבלה.

חכמת הקבלה היא חכמה בת אלפי שנים. הראשון שגילה אותה היה אדם הראשון - אדם רגיל, כמוני וכמוך (לא דמות מיתולוגית/אגדית), שחי לפני 5,772 שנה [.1.], ומשום שהיה הראשון לגלות את החכמה, נקרא "אדם הראשון".

התחנה המשמעותית הבאה בסדר גילוי חכמת הקבלה היא אברהם אבינו. ייחודו של אברהם הוא בשיטה שפיתח לעיסוק בחכמת הקבלה. אברהם אסף סביבו קבוצה של אנשים שלמדו ממנו את השיטה, קבוצה שלימים התפתחה והפכה לעם - עם ישראל.

העיסוק בחכמה בקרב עם ישראל הלך והתפתח והגיע לשיאו בימי בית המקדש הראשון והשני. ואז, עם חורבן בית המקדש השני, פסק באחת העיסוק בחכמה. היא נסתתרה למשך אלפיים שנה, ורק יחידי סגולה למדו אותה.

על ההיסטוריה של חכמת הקבלה ועל הסיבות לגילויה ולהסתרתה נרחיב בהמשך יחידת לימוד זו. מטרתנו כעת היא להבין במה עוסקת חכמת הקבלה ומה באמת ידוע לנו עליה. דווקא משום כך בחרנו להדגיש תחילה את העובדה שהקבלה מתגלה היום לאחר אלפיים שנים של הסתרה. זאת משום שבתקופה זו נרקמו סביבה שמועות ודעות קדומות רבות, הן בנוגע למהותה והן בנוגע לרשות ללמוד אותה.

וכך יוצא, שרבים הם האנשים החושבים כי הם יודעים במה חכמת הקבלה עוסקת ומעטים הם היודעים זאת באמת. הנה למשל פירוט (קצר) של חלק ממגוון הדעות הרווחות בציבור בכל הנוגע לחכמת הקבלה: קבלה היא מיסטיקה יהודית, קבלה עוסקת בקמעות ובברכות, קבלה קשורה לפארא-פסיכולוגיה, קבלה זה חוטים אדומים, אסור ללמוד את חכמת הקבלה לפני גיל ארבעים, אפשר להשתגע מלימוד הקבלה, לימוד הקבלה מיועד רק ליחידי סגולה, וכו'.

כפי שהקדמנו ואמרנו, כל הדעות ב"רשימת המכולת" המתוארת לעיל (וכל יתר הדעות הקדומות שהושמטו ממנה) אינן נכונות. כל הדעות הקדומות על לימוד חכמת הקבלה הן תוצאה של הסתרה מכוונת בת אלפי שנים, ולכן הצעד הראשון בלימוד חכמת הקבלה הוא להסיר את הדעות הקדומות הקשורות אליה, ובד בבד להגדיר במדויק במה היא עוסקת.

אם כך, מהי חכמת הקבלה? המקובל הגדול של דורנו הרב יהודה אשלג (1884-1954), הידוע בכינויו "בעל הסולם" על שם פירוש "הסולם" שכתב ל"ספר הזוהר", כותב כי "חכמה זו היא לא פחות ולא יותר, אלא סדר של שורשים, המשתלשלים על דרך קודם ונמשך, בחוקים קבועים ומוחלטים, המתחברים וקולעים למטרה אחת מאוד נעלה, הנקובה בשם, גילוי אלוקותו ית' לנבראיו בעולם הזה"[.2.] במילים אחרות, פשוטות יותר: חכמת הקבלה היא שיטה לגילוי הבורא לנברא בעולם הזה.

מיהו הבורא? לפי חכמת הקבלה, הבורא הוא חוק הטבע הכללי המנהל את המציאות כולה. חוק זה נסתר מאיתנו, וחכמת הקבלה היא השיטה לגילויו. אם המדע בעולם שלנו חוקר את חוקי הטבע הגלויים לנו, הרי שחכמת הקבלה חוקרת את חוקי הטבע הנסתרים מאיתנו. במילים אחרות, חכמת הקבלה היא שיטה לגילוי הכוח האחד, הנסתר, שלפיו מנוהלת הבריאה כולה. גילוי הבורא - חוק הטבע הכללי שמנהל את הבריאה - נקרא גם גילוי הרוחניות.

"הטבע", כותבים המקובלים, "עולה בחשבון אלוקים". [.3.] כלומר, חוק הטבע הכללי הוא אותו "אלוקים", "בורא" או "כוח עליון" שעלינו לגלות. וזו גם כאמור המטרה של חכמת הקבלה, כפי שכותב בעל הסולם - "גילוי הבורא לנבראיו בעולם הזה".

בחן את עצמך:

 

לשם מה רוחניות?

לשם מה נדרש לנו גילוי הרוחניות, תשאלו, האם לא די לנו במה שגלוי לעינינו? לו המציאות היומיומית הגלויה לעינינו הייתה ברורה ומובנת, מילא. אבל גם היא מציבה בפנינו קשיים לא מעטים. נפתור אותם תחילה, ואחר כך נתעסק ברוחניות. השאלה כמובן במקומה. התשובה לה מצויה בהגדרה של חכמת הקבלה.

כפי שלמדנו, חכמת הקבלה היא שיטה לגילוי החוקים הנסתרים המנהלים את הבריאה. חוקים אלה ברורים וממשיים בדיוק כמו החוקים הגלויים לנו בעולם שלנו (חוק המשיכה למשל), אלא שאיננו מודעים להם, הם נסתרים מאיתנו. ומשום שאיננו מודעים להם, שוב ושוב אנחנו פועלים נגדם ומזמינים מהם תגובה שלילית. בדיוק כשם שהתעלמות מכוח המשיכה גוררת בעקבותיה תגובה מכאיבה, כך (ועוד יותר מכך) התעלמות מהחוקים הנסתרים המנהלים את הבריאה מזמינה תגובה מכאיבה. אי ידיעת החוקים היא הסיבה לכל הבעיות המתגלות בעולם שלנו. ידיעת החוקים תחסוך מאיתנו את כל הכאב והצער שאנחנו יודעים בחיינו. ולא עוד אלא שכתוצאה מכך תתגלה בפנינו מציאות אחרת, חדשה: מציאות רוחנית, נצחית ושלמה.

הנה לכם סיבה טובה לגילוי הרוחניות.

למי מתגלה החוק הכללי של הטבע? התשובה לשאלה נמצאת בהגדרה של בעל הסולם שהבאנו לעיל: "לנבראיו בעולם הזה", כלומר לאדם בעולם הזה. במילים אחרות: הרוחניות, או הקשר עם הבורא, החוק האחד שמנהל את הבריאה כולה, נגלים לאדם בעודו חי את חייו בעולם הזה. זו נקודה חשובה, שכן אחת מהדעות הקדומות על חכמת הקבלה היא שהשכר הרוחני מלימוד החכמה מתגלה לאדם רק לאחר מותו, על אף שלאמיתו של דבר, ההיפך הוא הנכון.

מקובל - אדם שגילה את הבורא - הוא מדען ולא מיסטיקן. מקובל הוא אדם רציונאלי שחוקר את הטבע שלו ואת הטבע של העולם שבו הוא חי. הוא שואל שאלות ומחפש תשובות; מנסה להבין, כמו כל אחד מאיתנו, מה מניע את העולם "המשוגע" שבו אנחנו חיים. אלא שבעוד שרובנו מניחים את השאלות האלה בצד ונסחפים בזרמי החיים, המקובלים לא מוותרים עד שהם מגלים את סוד החיים.

"הבנתה של המילה רוחניות", כותב בעל הסולם, [.4.] "אינה שייכת לפילוסופיה כלל. כי איך ידונו על דבר שלא ראו ולא חשו אותו מעולם? ועל מה אדניהם הוטבעו? אלא אם יש איזה הגדרה להבדיל ולחלק בין רוחני לגשמי, אין זה שייך, רק לאלה שהשיגו פעם דבר רוחני וחשו אותו, שהמה הם המקובלים האמיתיים".

בחן את עצמך:

 

חוק האהבה

לאחר שהבנו כי חכמת הקבלה היא מדע העוסק בגילוי הבורא, החוק הכללי שמנהל את הבריאה כולה, נעמוד מעט על טיבו של חוק זה ובעיקר על השלכותיו עלינו.

מתוך מחקרם על הטבע, המקובלים מגלים שהבורא הוא כוח שכולו נתינה ואהבה. כוח זה מנהל את הבריאה בהרמוניה, כגוף אחד, שכל חלקיו קשורים זה לזה בחוטים בלתי נראים של תלות הדדית. לפי חוק זה, קיומו של פרט בטבע ייתכן רק מתוך איזון והרמוניה ('הומיאוסטאזיס' בשפת המדע) עם יתר חלקי הבריאה.

גם אנחנו בני האדם, כפרטים בטבע, חייבים להגיע לאיזון ולהרמוניה בינינו ועם הטבע. כדי לממש את ייעודנו הטבעי ולהרגיש מסופקים ומאושרים, עלינו לקיים בינינו קשרים מאוזנים של אהבה ותמיכה הדדית. אלא שאנחנו, בשונה מהטבע הדומם, הצומח והחי, לא מרגישים את החיוב הזה בצורה טבעית. הוא נסתר מאיתנו. ומכיוון שאיננו מרגישים את חוק האיזון של הטבע ככוח מחייב, אנחנו פועלים בניגוד גמור לו.

אלא שאי ידיעת החוק אינה פותרת מעונש. וכפי שהוסבר לעיל, זו הסיבה למשבר העמוק שמטביע את חותמו על החברה האנושית בכל פינה בעולם.

יתרה מכך, אם נתבונן על התהליך שעברנו במשך אלפי השנים האחרונות, נגלה שכוחות הטבע דווקא "מכַוונים" אותנו להבין את הצורך להגיע לאיזון ולחיבור נכונים בינינו. כנראה, באמת יש עבורנו תוכנית, אלא שאיננו מבחינים בכך.

האבולוציה של המין האנושי היא כולה אבולוציה של חיבור. אם בתחילת ההיסטוריה האנושית חיינו בחמולות משפחתיות מנותקות זו מזו, הרי שעם הזמן החלו שיתופי פעולה, החמולות גדלו, והתחלנו לנהל מאבקים כדי להשתלט על אנשים ועל שטחים נוספים. במקביל, פיתחנו את החקלאות, שהצמיחה יחסי מסחר וקשרים מפותחים יותר בין האנשים. מהפכות חברתיות, תרבותיות וחינוכיות קשרו בינינו יותר ויותר, והחל מהתקופה התעשייתית עלינו על נתיב של האצת החיבור בין בני אדם בכל העולם, שהגיע לשיאו לקראת סוף המאה ה-20.

פתחנו במאבקים ובחיכוכים, אבל הטבע הוביל אותנו להבנה שנוכל להפיק תועלת רבה יותר משילוב כוחות ומאמצים. כך הפכנו באופן טבעי לחברה גלובלית אחת - לגוף אנושי אחד התלוי בשיתוף הפעולה ההדדי בין איבריו השונים. החוקיות שעומדת בבסיס כל התפתחות טבעית גרמה (ועדיין גורמת) לנו להיקשר זה לזה באלפי קשרים. אם לפני כמה עשרות שנים עוד יכולנו להתקיים בגפנו, הרי שהיום זה כבר בלתי אפשרי.

מסתבר שגלובליזציה היא לא רק מילה יפה. היא מבטאת התפתחות טבעית בלתי פוסקת ומקדמת אותנו לחיים חדשים; חיים שבהם כל תא וכל איבר, או כל אדם וכל מדינה, יחיו טוב, רק אם ישתפו פעולה וידאגו לטובת הכלל. לעומת זאת, אם נבחר להתנגד לטבע ולחיות את חיינו מבודדים מאחרים, יקרה לנו מה שקורה לכל גוף כשאיבר מסוים בתוכו מחליט להתבדל או להתנתק מהאחרים - יתפתח גידול סרטני.

וזה בדיוק מה שקורה היום לחברה האנושית. אמנם אנחנו קשורים זה לזה, אבל אנחנו גם מנצלים זה את זה ועושים לביתנו בלבד - בניגוד גמור לחוק האיזון של הטבע. ולכן כולנו סובלים. בשונה מיתר הפרטים בטבע, ההכרח לקיים בינינו קשרים של ערבות הדדית נסתר מאיתנו. אנחנו כן מסוגלים להבין את הצורך בקשרים אלה, אבל לא מסוגלים לקיים אותם בפועל. חוק האיזון של הטבע נסתר מאיתנו במובן עמוק הרבה יותר מאשר הכרה שכלית. משהו מאוד עמוק, טבעי ושורשי בתוכנו מונע מאיתנו לקיימו. על הסיבות להסתרה זו נרחיב בהמשך יחידת הלימוד.

כל עוד לא ניקח את עצמנו בידיים ולא נחליט שאנחנו צריכים להתחבר זה לזה, לא נוכל להגיע לביטחון ולשלווה. המקובלים מסבירים שאם לא נתחיל לחנך את כל בני העולם להתחשב בטבע, שדוחף אותנו להתפתח לקראת חיבור לבבי, אמיתי, ונמשיך להתרכז רק בטובתנו האישית, המשברים יתגברו, ולעולם לא נצליח לבנות חברה מאושרת. המפתח טמון ברצון לגלות ביחסים בינינו את אותו כוח טבע נסתר, כוח האיחוד, הנתינה והאהבה - הבורא. והשיטה לגילוי הבורא היא חכמת הקבלה.

בחן את עצמך:

 

סיכום השיעור

נקודות עיקריות

 

מושגים ומקובלים

חכמת הקבלה - שיטה לגילוי הבורא לנבראים בעולם הזה.

בורא - החוק הכללי של הבריאה.

בורא - מלשון "בוא וראה". מדגיש את העובדה שחכמת הקבלה מדברת על הבורא כמו שהאדם משיג אותו, ולא כמו שהוא בעצמו.

מקובל- אדם שגילה את הבורא.

אדם הראשון - מקובל. האדם הראשון עלי אדמות שגילה את הבורא.

אברהם אבינו - מקובל. הראשון שפיתח שיטה לגילוי הבורא.

בעל הסולם - הרב יהודה אשלג. מגדולי המקובלים במאה ה-20 ובכלל.

 

תשובות לשאלות

שאלה: מהי חכמת הקבלה, ומדוע נרקמו סביבה דעות קדומות רבות כל כך?

תשובה: חכמת הקבלה היא שיטה לגילוי הבורא לנבראים בעולם הזה. משום שהייתה נסתרת במשך אלפיים שנה, נרקמו סביבה דעות קדומות רבות.

שאלה: מהי התועלת בלימוד חכמת הקבלה?

תשובה: לימוד חכמת הקבלה חוסך מאיתנו צרות ומכאובים ומגלה לנו מציאות רוחנית, נצחית ושלמה.

שאלה: במה תלוי קיומו של כל פרט ופרט בבריאה, ובכלל זה בני האדם?

תשובה: קיומו של כל פרט בטבע ובכלל זה בני האדם תלוי באיזון ובהרמוניה עם יתר חלקי הבריאה.

להרחבה ולהעמקה בחומר הלימוד, עבור לספר הקורס, עמוד 229.

 
 

_________________________________________

שיעור מספר 2 - מי יכול ללמוד את חכמת הקבלה?

בשיעור זה נלמד על: הרצון - מנוע ההתפתחות /
התענוג מכבה את הרצון / הנקודה שבלב /
ההיסטוריה של הקבלה

 

הנקודה שבלב

אחת מהשאלות הנפוצות והמסקרנות בנוגע לחכמת הקבלה היא: מי יכול ללמוד אותה? כשנדרש הרב קוק (1865-1935), מקובל בעל שיעור קומה ששימש כרב הראשי הראשון של ישראל, לשאלה זו, הוא השיב בפשטות: "כל מי שרוצה". [.5.] כל מי שרוצה מה, תשאלו. כל מי שרוצה לגלות לשם מה הוא חי.

זוהי הבדיקה העצמית היחידה שאדם צריך לערוך לפני שהוא ניגש ללימוד חכמת הקבלה - האם יש בו רצון לגלות את תכלית החיים. יש לך רצון כזה? אתה יכול ללמוד! אדם מגיע לחכמת הקבלה מתוך חיפוש אחר נקודת מבט חדשה על החיים. בתת ההכרה הוא מרגיש שהתשובות לשאלות שמטרידות אותו נמצאות ברובד עמוק יותר מזה שמציעים החיים השגרתיים בעולם הזה.

התשובה הפשוטה לכאורה של הרב קוק לשאלה, מי יכול ללמוד את חכמת הקבלה, מכילה בתוכה עמקות רבה. כדי להבין, ולו במעט, את עמקות תשובתו, עלינו לעמוד תחילה על חלקו המכריע של הרצון בעיצוב חיי האדם בכלל, ועל הסיבות המביאות לידי הבשלת הרצון לגילוי תכלית החיים בפרט.

רצונות אינו צצים סתם כך משום מקום. הם נוצרים בצורה לא מודעת בתוכנו וצפים על פני השטח רק כשהם הופכים לרצון מוגדר. לפני כן אנחנו לא מרגישים את הרצונות, או שלכל היותר אנחנו חשים אי-שקט כללי. כולנו חווינו את התחושה הזאת של לרצות משהו אבל לא לדעת מה בדיוק. זה קורה כשהרצון עדיין לא בשֵל.

אפלטון אמר פעם: "הצורך הוא אבי ההמצאה", והוא צדק. חכמת הקבלה מסבירה שיכולתנו ללמוד דבר מה תלויה בהכרח ברצון שלנו ללמוד אותו. הרצון הוא כוח מניע. זוהי נוסחה פשוטה מאוד: כשאנחנו רוצים משהו, אנחנו עושים את מה שצריך כדי להשיג אותו; אנחנו מפנים זמן, מגייסים אנרגיה ומפתחים את המיומנויות הנדרשות. מכאן שהמנוע לשינוי הוא הרצון.

יתרה מכך, האופן שבו הרצונות שלנו מתפתחים מגדיר ומעצב לא רק את החיים של אדם פרטי, אלא את כל ההיסטוריה האנושית. ככל שרצונות המין האנושי הלכו והתפתחו, כך הם דחפו את בני האדם ללמוד את הסביבה שלהם כדי לממש את השאיפות שלהם. בשונה מאבנים, מצמחים ומחיות, בני האדם מתפתחים כל הזמן. בכל דור ובכל אדם, הרצונות הולכים ומתגברים.

לפי חכמת הקבלה, מנוע השינוי - הרצון - עשוי מחמש דרגות בסולם של אפס עד ארבע. המקובלים קוראים למנוע הזה "רצון לקבל תענוג", או בקיצור, "רצון לקבל". הרצון לקבל גדל שלב אחר שלב, מאפס עד ארבע, כשבכל שלב הוא משתוקק למילוי גדול יותר, איכותי יותר. כשחכמת הקבלה הופיעה לראשונה בבבל העתיקה לפני 4,000 שנה, הרצון לקבל היה בדרגה אפס. היום אנחנו נמצאים בדרגה ארבע - הדרגה הגבוהה ביותר.

מהו המנגנון שגורם לרצון לעלות בכל פעם בדרגה? המקובלים כותבים שהסיבה לכך פשוטה: בכל פעם שהרצון לקבל מתמלא הוא למעשה מתבטל. התענוג שממלא את הרצון מבטל אותו. ואם רצון למילוי מסוים מתבטל, אנחנו כבר לא יכולים ליהנות ממנו. בחכמת הקבלה נקרא העיקרון הזה: "התענוג מבטל את הרצון".

דוגמה: חִשבו על המאכל האהוב עליכם. עכשיו, דמיינו את עצמכם במסעדה מפוארת, מתרווחים בנוחות בכיסא כשמלצר אדיב מגיש לכם צלחת גדולה ומניח אותה על השולחן. אח... הריח המוכר והטוב הזה! אתם כבר נהנים? בוודאי. אבל ברגע שמתחילים לאכול, התענוג פוחת. וככל שאנחנו מתמלאים, כך אנחנו מפיקים פחות הנאה מהאוכל. בסופו של דבר, כשאנחנו מלאים לגמרי, אנחנו כבר לא מסוגלים ליהנות מהאוכל, ולכן אנחנו מפסיקים לאכול. אנחנו לא מפסיקים כי אנחנו מלאים, אלא כי לא כיף לאכול כשהבטן מלאה. זהו המלכוד של הרצון לקבל - ברגע שהוא מקבל את מה שהוא רצה (מילוי), הוא כבר לא נהנה ממנו ולא רוצה אותו (ראו שרטוט מס' 1).

שרטוט מס' 1

ומכיוון שאנחנו לא מסוגלים לחיות ללא תענוג, אנחנו חייבים להמשיך לחפש תענוגים חדשים יותר וגדולים יותר. כך התפתחנו מדור לדור, מרצונות פשוטים לצרכים בסיסיים, כמו אוכל, מין, משפחה ומחסה, לרצונות מורכבים יותר לרכוש, לכבוד, לשליטה ולידע. בכל שלב התגלו בנו רצונות חדשים, שבסופו של דבר נשארו גם הם בלתי מסופקים. ככל שרצינו יותר, הרגשנו ריקים יותר. וככל שהרגשנו ריקים יותר, נעשינו מתוסכלים יותר.

בימינו אנחנו נמצאים בדרגת הרצון החזקה ביותר, ומכיוון שכך אי אפשר להימנע מהמסקנה שהיום אנחנו מרוצים פחות מאי פעם, אף על פי שיש לנו הרבה יותר ממה שהיה לאבותינו ולאבות אבותינו. הניגוד בין מה שיש לנו, מצד אחד, לבין חוסר הסיפוק הגדל שלנו, מצד שני, הוא המהות של המשבר שאנחנו חווים היום. ככל שהרצון שלנו גדול יותר, אנחנו מרגישים ריקים יותר והמשבר נעשה קשה יותר.

מכאן מובן מדוע העמיד הרב קוק את הרצון להבין את משמעות החיים כתנאי ללימוד חכמת הקבלה. כל עוד היה לרצון לקבל שלנו במה להתמלא, הוא דחף אותנו למלא את השאיפות שלנו ולמלא את חיינו בטעם. אלא שבימינו, לאחר עשרות אלפי שנות התפתחות, כשהרצון לקבל הגיע לדרגת התפתחותו האחרונה וכבר אינו רואה לנגד עיניו תענוג חדש להתמלא בו, מתעוררת ביותר ויותר אנשים שאלה על תכלית החיים. שאלה זו, המכוונת למקום גבוה יותר מהחיים עצמם, היא למעשה תחילתו של רצון חדש, רצון לגילוי המציאות הרוחנית, הנצחית והשלמה. וכפי שאמר הרב קוק, כשהרצון הזה מתגלה בליבו של אדם, הוא כבר יכול ללמוד את חכמת הקבלה.

הרצון החדש לגילוי המציאות הרוחנית נקרא בחכמת הקבלה "הנקודה שבלב". "לב" בחכמת הקבלה הוא כל הרצונות הגשמיים שבאדם, והנקודה היא רצון חדש, קטן לעת עתה, לגילוי תכלית החיים.

בחן את עצמך:

 

תולדות חכמת הקבלה - המקובלים הראשונים

על התפקיד המרכזי של הרצון בהתפתחות הבריאה בכלל ובגילוי חכמת הקבלה בזמננו בפרט, ניתן ללמוד גם מההיסטוריה של חכמת הקבלה. לנושא זה נקדיש את החלקים הבאים של השיעור.

המנגנון שמניע את תהליך הגילוי וההסתר של חכמת הקבלה הוא אותו המנגנון שמניע את תהליך ההתפתחות של האנושות - הרצון. בשלבי ההתפתחות הראשונים של הרצון, כשהוא קטן יחסית, חכמת הקבלה מתגלה לחלק מסוים מבני האדם מתוך קרבתם לטבע. כשהרצון גדל והאדם מתרחק מהטבע ומתחיל לחפש סיפוקים חדשים (רכוש, כבוד, שליטה וידע), חכמת הקבלה נסתרת. בימינו, כשהרצון מגיע לרוויה ושאלות על תכלית החיים מתעוררות, חכמת הקבלה מתגלה שוב, בפעם האחרונה, והפעם לכל אדם.

המקובלים שנכיר בסקירה היסטורית זו גילו את חכמת הקבלה בתקופות שבהן הרצון לקבל עבר משלב התפתחות אחד לשני. החכמה התגלתה להם כדי שיתאימו אותה לדרגת הרצון החדש. וכך הם עשו. חשוב לציין שההיסטוריה של חכמת הקבלה משופעת במקובלים רבים נוספים, שאינם מוזכרים בסקירה זו. ודאי שאין בכך כדי להמעיט בחשיבותם או בגדלותם. להיפך, חלקם הגיעו להשגות גבוהות יותר מהמקובלים שנסקור להלן.

המקובל הראשון עלי אדמות נקרא "אדם הראשון". לא, לא מדובר באותה דמות תנ"כית מפורסמת שגורשה מגן עדן (שעליה ועל הפירוש הקבלי לתנ"ך ולשאר ספרי הקודש נלמד ביחידות הלימוד השנייה והשלישית). האדם הראשון שהשיג את חכמת הקבלה היה אדם רגיל, כמוני וכמוכם, שנולד לפני 5,772 שנה. [.6.] מכאן גם מובן, שהוא לא היה האדם הראשון עלי אדמות; רבים שוטטו על פני הכדור לפניו. הוא נקרא "אדם הראשון" משום שהיה הראשון שגילה את חכמת הקבלה, כפי שמתואר במילותיו של בעל הסולם: [.7.] "שאדם הראשון, היה הראשון, למקבלים סדר של ידיעות מספיקות להבין ולהצליח ולנצל עד לקצה, מכל מה שראה והשיג בעיניו (מחכמת הקבלה)".

חכמת הקבלה התגלתה לאדם הראשון בזמן שהרצון לקבל היה בשלב ההתפתחות הראשון שלו. כפי שכבר הסברנו, באותם הזמנים היה האדם קרוב מאוד לטבע, ומתוך קרבתו לטבע התגלתה לו תוכנית העל של הטבע, חכמת הקבלה. כמו שאר המקובלים שמהווים נקודות ציון חשובות בהתפתחות החכמה, גם אדם הראשון כתב ספר, שבו תיאר את גילויו. ספר זה נקרא "רזיאל המלאך".

התחנה הבאה בתולדות חכמת הקבלה היא אברהם אבינו. באותה תקופה (לפני כ-4,000 שנה) התרכזה האנושות בבבל העתיקה, ומתוך קרבתה לטבע, לחוק ההשפעה והאהבה, חיה בהרמוניה כמשפחה אחת גדולה. אלא שאז עבר הרצון לקבל בבת אחת משלב ההתפתחות הראשון לשני. הרצון שגדל הרחיק את בני האדם מהטבע וזרע ביניהם פירוד (כפי שמתואר בסיפור מגדל בבל).

בדרגה החדשה של הרצון שהתגלה, האדם כבר לא יכול היה לגלות את חכמת הקבלה בצורה טבעית, לפי זַכותו, מתוך קרבתו לטבע. הרצון שהתעצם העלה צורך בשיטה מובנית לגילוי החכמה. פיתוחה של שיטה זו מיוחס לאברהם. אברהם אסף סביבו בהדרגה קבוצת תלמידים, שלמדה ממנו את השיטה, ולימים, הפכה לעם ישראל. את עיקרי השיטה כתב אברהם בספר שנקרא "ספר היצירה".

וכך מתאר זאת הרמב"ם: [.8.] "בן ארבעים שנה, הכיר אברהם את בוראו... והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה... עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות, והם אנשי בית אברהם. ושתל בלבם העיקר הגדול הזה, וחיבר בו ספרים... והיה הדבר הולך ומתגבר בבני יעקוב ובנלווים עליהם, ונֶעֱשָׂת בעולם אומה שהיא יודעת את ה'".

קבוצת המקובלים, ממשיכי דרכו של אברהם, השתמשה בשיטת הקבלה שלמדה ממנו במשך כמה דורות, אך אז עבר הרצון לקבל לדרגת ההתפתחות הבאה שלו, ועלה צורך לגלות את חכמת הקבלה בדרגה גבוהה יותר, על פני הרצון לקבל החדש.

דרגה זו התגלתה למשה, המקובל הגדול שחי באותה תקופה, לפני כ-3,000 שנה. שיטת התיקון של משה, שהיא המשך של שיטת אברהם, נקראת ה"תורה". אין הכוונה לתורה כספר היסטוריה או כספר מוסר, כפי שמתייחסים אליה היום, אלא לשיטה ולמדריך לגילוי הבורא, חוק ההשפעה והנתינה, על פני הרצון לקבל ההולך וגובר.

בהנהגתו של משה, יצא עם ישראל ממצרים והגיע לארץ ישראל. בימי בית המקדש הראשון והשני, כל אדם בישראל היה בעל השגה רוחנית. ילדים חונכו על ברכיה של חכמת הקבלה והפכו לבעלי השגה רוחנית בעצמם. אלא ששוב, לפי אותה תוכנית ההתפתחות של הטבע, הרצון לקבל התגלה בדרגה חדשה, זרע פירוד בישראל והביא לידי אובדן המדרגה הרוחנית ויציאה לגלות.

בחן את עצמך:

 

תולדות חכמת הקבלה - מהגלות עד ימינו

המקובל שהופיע עם היציאה לגלות (במאה ה-2 לספירה), להתאים את שיטת הקבלה לדרגת הרצון החדשה שהתגלתה, הוא רבי שמעון בר יוחאי. עם תשעת תלמידיו, כתב רבי שמעון את החיבור החשוב ביותר בחכמת הקבלה, "ספר הזוהר".

חשיבותו של "ספר הזוהר" קשורה ישירות לרצון לקבל שהתגלה באותה התקופה. זה היה רצון מאיכות חדשה לגמרי - מהיציאה לגלות והלאה, החלו להתגלות השלבים האחרונים בהתפתחות הרצון. כנגד רצון בדרגה כזו נדרשה עוצמה רוחנית גדולה, עוצמה שרבי שמעון ותלמידיו השיגו והצפינו ב"ספר הזוהר". למעשה, העוצמה הרוחנית שב"ספר הזוהר" שקולה כנגד הרצון ברמת התפתחותו הסופית, זו שמתגלה בימינו. מסיבה זו היה "ספר הזוהר" נסתר במשך כל ימי הגלות, ורק עכשיו, בתחילת המאה ה-21, הוא מתגלה.

התחנה הבאה בתולדות חכמת הקבלה היא הרב יצחק לוריא אשכנזי (1534-1572) הידוע בכינויו האר"י הקדוש. במשך פחות משנתיים שבהן התגורר בצפת, בין השנים 1570-1572, עד שנפטר בגיל 38, חולל האר"י את המהפכה הגדולה ביותר בתולדות הקבלה, והפך את שיטת הקבלה משיטה המיועדת ליחידי סגולה לשיטה המיועדת לכל אדם.

גם כאן, כמובן, הסיבה לשינוי הייתה אותה תוכנית ההתפתחות של הרצון לקבל, שנכנס לשלב ההתפתחות האחרון שלו. מקובלים רבים כותבים כי מתקופת האר"י והלאה נגמרה תקופת ההסתר ולא רק שאפשר ללמוד את חכמת הקבלה, אלא שחובה לעשות זאת. האר"י עצמו לא כתב דבר. תלמידו, הרב חיים ויטאל, כתב את הדברים ששמע מפיו. החיבור המפורסם ביותר מבין כתבים אלה הוא "עץ חיים".

תוכנית ההתפתחות של הרצון לקבל הגיעה לסיומה בשלהי המאה ה-20. לא פלא אפוא שהייתה זו המאה הסוערת ביותר בתולדות המין האנושי. המקובל שהתאים את חכמת הקבלה למציאות החדשה שהתגלתה היה הרב יהודה אשלג, הידוע בכינויו "בעל הסולם". זו הסיבה שכתביו של בעל הסולם הם המתאימים ביותר ללימוד הקבלה בדורנו (מרבית חומר הלימוד בתוכנית הלימודים מבוסס על כתבי בעל הסולם).

סיכומו של דבר, ההיסטוריה של הגילוי וההסתר של חכמת הקבלה מקבילה לתהליך גדילת הרצון לקבל. בכל פעם שהרצון לקבל עובר לשלב ההתפתחות הבא שלו, מתגלה מקובל שמתאים את חכמת הקבלה לרצון לקבל בדרגתו החדשה, ובהתאם לכך מושגת דרגה גבוהה יותר של קשר עם הרוחניות (ראו שרטוט מס' 2).

שתי יצירותיו העיקריות של הרב אשלג, פרי עמל של שנים ארוכות, הן "תלמוד עשר הספירות" המיוסד על כתבי האר"י ופירוש "הסולם" ל"ספר הזוהר", שהוא הפירוש המלא והמקיף ביותר שנכתב על "ספר הזוהר". לצד פירושים אלו פרסם בעל הסולם מאמרים וחיבורים רבים ואפילו הוציא לאור עיתון קבלי.

שרטוט מס' 2

מה שמאפיין את בעל הסולם ומייחד אותו יותר מכל הוא העיסוק הגלוי והאינטנסיבי שלו בהפצת חכמת הקבלה לכל אדם. הוא נדרש למלאכה לא פשוטה כלל; היה עליו להסיר את המחיצות ולהפריך את האמונות התפלות ואת המיתוסים שדבקו בחכמת הקבלה לאורך שנים. אך מעל הכל, הוא פיתח שיטה להתפתחות רוחנית, שמתאימה לכל אדם בימינו.

הוא דבק במשימתו עד אחרית כוחותיו, ובזכות מסירותו הצליח להגשים את חלום המקובלים - הקבלה נעשתה נגישה לכל אדם שחפץ בה, ללא כל תנאי מוקדם.

האיש הגדול הזה הוביל מהפכה רוחנית שאת פירותיה אנחנו קוצרים היום. בזכותו נסגר המעגל שנפתח עוד בתקופת אברהם. ספרי הקבלה, שהיו מסוגרים בעבר באלפי מנעולים, נפתחים היום עבור כולם בעזרת מפתח אחד ויחיד - רצון האדם.

בחן את עצמך:

 

סיכום השיעור

נקודות עיקריות

מושגים ומקובלים

התענוג מכבה את הרצון - המנגנון שגורם להתפתחות הרצון: בכל פעם שהרצון מתמלא בתענוג, הרצון נמוג, התענוג כבה, וכתוצאה מכך מתעורר רצון חדש, גדול יותר.

הנקודה שבלב - הרצון לגילוי הרוחניות שמתגלה באדם.

רבי שמעון בר יוחאי - מקובל. כתב עם תשעת תלמידיו את "ספר הזוהר", זמן קצר לפני שהוסתרה החכמה.

האר"י - מקובל. התאים את שיטת הקבלה להמונים, לכל מי שהתעוררה בו הנקודה שבלב.

הרב חיים ויטאל - מקובל. תלמידו של האר"י. כתב את מרבית הספרים המיוחסים להאר"י.

 

תשובות לשאלות

שאלה: מי יכול ללמוד את חכמת הקבלה?

תשובה: מי שהתעורר בו רצון לגלות את תכלית החיים.

שאלה: מה הוסיפו אברהם ומשה לתהליך הגילוי של חכמת הקבלה?

תשובה: כל אחד מהם התאים את שיטת הקבלה לרצון החדש, שהתגלה בדרגת התפתחות חדשה.

שאלה: במה שונים האר"י ובעל הסולם מכל המקובלים שקדמו להם?

תשובה: האר"י ובעל הסולם התאימו את שיטת הקבלה לרצון לקבל בדרגת ההתפתחות האחרונה שלו.

להרחבה ולהעמקה בחומר הלימוד, עבור לספר הקורס, עמוד 235.

 
 

_________________________________________

שיעור מספר 3 - סדר התפתחות הבריאה על פי חכמת הקבלה

בשיעור זה נלמד על: מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו / מדוע הבורא נסתר / התפתחות הרצון בעולם שלנו

 

הטוב והמיטיב

בשיעור הקודם התמקדנו בשאלה מי יכול ללמוד את חכמת הקבלה וסקרנו את ההיסטוריה של חכמת הקבלה. המכנה המשותף לשתי הסוגיות הללו, והכוכב הבלתי מעורער של השיעור כולו, היה הרצון, וליתר דיוק "הרצון לקבל". למדנו כי רצון מפותח דיו, שכבר מתחיל לשאול על תכלית החיים, הוא התנאי היחידי ללימוד חכמת הקבלה. למדנו גם שהתפתחות הרצון לקבל היא שעיצבה את ההיסטוריה של חכמת הקבלה.

בשיעור הקרוב נכיר את הסיבות להיווצרות הרצון ונעמיק את הבנתנו בתהליך התפתחותו. אם עד כה דיברנו בעיקר על המציאות בעולם שלנו, כלומר איך חכמת הקבלה מתגלה לאדם בהתאם להתפתחות הרצון בעולם שלנו, הרי שאת השיעור הקרוב נתחיל דווקא מהקצה שני של הבריאה, מהשורש של הבריאה, מהמחשבה שבראה את הרצון.

לפי חכמת הקבלה, הבורא - חוק הטבע הכללי - הוא כוח שכולו נתינה ואהבה. בשפת הקבלה מכונה כוח זה "הטוב והמיטיב", כלומר כוח שבמהותו הוא טוב וכל כולו מכוון לתת מטובו. את הבורא מכנים המקובלים גם בשם "הרצון להשפיע" (ראו שרטוט מס' 3); להשפיע מלשון שפע, רצון להעניק את השפע שבו.

שרטוט מס' 3

כדי לממש את הרצון להשפיע, צריך שיהיה מי שיקבל את השפע. לפיכך, הבורא בורא נברא, שתכליתו לקבל מהבורא את הטוב שהוא רוצה לתת. אם הבורא במהותו הוא רצון להשפיע, הרי שהנברא שברא הוא במהותו רצון לקבל. הבורא, הרצון להשפיע, נקרא בחכמת הקבלה "אור", והנברא, הרצון לקבל, נקרא בחכמת הקבלה "כלי" (ראו שרטוט מס' 3).

בחן את עצמך:

 

להידמות לבורא

המחשבה לברוא נברא שיקבל את השפע נקראת בחכמת הקבלה "מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו". מחשבה זו היא שורש הכל, היא קודמת לבריאה וממנה משתלשלת ומתפתחת כל הבריאה, הן חלקיה הגלויים לעינינו והן חלקיה הנסתרים. על השתלשלות זו נרחיב כעת.

אם מחשבת הבריאה היא להיטיב לנבראים, מן הראוי לשאול - מהי ההטבה שמובטחת לנבראים? שאלה לא פשוטה כמובן. הדוגמה הבאה יכולה לרמז על פיתרון אפשרי. תארו לעצמכם שאתם מלכים, לא מהסוג השיכור מכוח שרודה בנתיניו, אלא מלכים מהאגדות, כאלה שאוהבים ללא תנאי את תושבי ממלכתם; כל הנתינים אוהבים אותם והממלכה כולה משגשגת. עכשיו תארו לעצמכם שנולד לכם בן, בן יחיד ואהוב. מה תרצו לתת לו? מה הדבר הטוב ביותר שתוכלו לתת לו?

חִשבו על כך...

ובכן, התשובה היא: להיות כמוכם, מלך מצליח ואהוב.

זו גם התשובה לשאלה מהו הטוב שהבורא רוצה להעניק לנבראיו. הטוב שהבורא רוצה לתת לנו, הנבראים, הוא להעלות אותנו למעמדו, לגדל אותנו להיות כמוהו. כך מתאר זאת בעל הסולם במאמר "תורת הקבלה ומהותה": "כל סדרי הבריאה, בכל פינותיה ומבואיה ומוצאיה, ערוכה ומסודרת בכל מראש, רק על פי התכלית הזו, שיתפתח מתוכה המין האנושי, שיעלה במעלותיו, עד שיהיה מוכשר להרגשת הבורא".

במבט ראשון, הדברים עלולים להישמע מוגזמים, אפילו מופרכים, אבל אם נחשוב לרגע, נבין שלא יכולה להיות תשובה אחרת. הרי אם הבורא הוא הטוב המוחלט, לא ייתכן שייתן גרם אחד פחות ממה שיש לו, מהטוב ביותר שיש. והטוב ביותר שיש זה הוא עצמו, הטוב המוחלט. מכאן, שההטבה שהבורא רוצה לתת לנו היא בהכרח להיות כמוהו.

כאן המקום לעצור לרגע ולהעיר הערה חשובה: חכמת הקבלה אינה פילוסופיה. המקובלים אינם בונים את ההסברים שלהם מתוך הקשים לוגיים כאלה ואחרים. כל מה שכתוב בספרי הקבלה מבוסס על השגה בפועל של המציאות הרוחנית על ידי המקובלים. במילים אחרות, המקובלים כותבים לנו על הרוחניות עצמה, כפי שהיא התגלתה להם, ולא על מה שהם חושבים שהיא. זוהי נקודה עקרונית, כי היא מגדירה גם את היחס הנכון ללימוד חכמת הקבלה: את חכמת הקבלה צריך ללמוד מתוך רצון לגלות את הרוחניות בפועל, בחוש, ולא מתוך רצון להתפלפל עליה. על היחס הזה נרחיב את ההסבר לאורך הקורס כולו.

נחזור לעניינינו. המקובלים השיגו שמחשבת הבריאה היא להיטיב לנבראיו, כלומר להעלות את הנברא לדרגת הבורא. העניין הוא שהתנאי הראשון והבסיסי למימוש מחשבה זו הוא שהנברא ירצה זאת בעצמו, שיהיה מודע לרצונו ויממש אותו באופן עצמאי. מחשבת הבריאה אינה יכולה להתממש בכפייה או לא במודע, כי נברא שאינו מודע למעשיו או שעושה אותם בכפייה אינו דומה לבורא. כמו שהבורא הוא הכוח הפעיל והיוצר בבריאה, כך גם הנברא צריך להיות.

לכן, כדי שיהיה לנברא רצון משל עצמו להידמות לבורא, עליו להרגיש תחילה את התענוג שבהידמות לבורא ואחר כך, על התענוג הזה להיעלם. רק כך ייוולד בנברא רצון עצמאי ליהנות שוב מאותו התענוג. האמת היא שכך נולדים בנו כל הרצונות. לדוגמה: רצון למאכל מסוים נולד בנו רק לאחר שטעמנו אותו בפעם הראשונה וטעמו התפוגג - רק כך מתעורר בנו רצון אמיתי לדבר.

לפיכך, כדי לעורר בנברא רצון משל עצמו להידמות לבורא, הרצון לקבל נברא ממולא בכל הטוב המיועד לו, וממצב של הידמות מלאה לבורא, שנקרא "עולם אין סוף", הבורא הולך ומרחיק את הנברא עד המציאות שנקראת "העולם הזה", שבה הנברא נבדל מהבורא לגמרי.

בעולם הזה, הנברא כל כך נבדל מהבורא, עד שאין לו שום קשר עימו. בעולם הזה, הבורא נסתר מהנברא לחלוטין. וכפי שהוסבר לעיל, רק מהסתרה גמורה זו, יוכל הנברא לעורר בתוכו רצון עצמאי להידמות לבורא וישיג את כל הטוב והשפע המיועדים לו במחשבת הבריאה.

תהליך הרחקת הנברא מהבורא, מעולם אין סוף (א"ס) עד העולם הזה, מתחלק לחמישה שלבים. בכל שלב, הנברא מאבד עוד יותר את מידת ההידמות שלו לבורא, והבורא נסתר ממנו עוד יותר. כל שלב בתהליך הרחקת הנברא מהבורא נקרא "עולם", מלשון "העלמה" (ראו שרטוט מס' 4).

העולם הראשון, שבו הנברא נמצא בהידמות מרבית לבורא, נקרא עולם אדם קדמון. העולם השני, שבו מידת ההידמות לבורא קטֵנה ומידת ההסתרה ממנו גדלה, נקרא עולם אצילות. העולמות השלישי, הרביעי והחמישי נקראים, בהתאמה, עולם הבריאה, עולם היצירה ועולם העשיה. מתחת לעולם העשיה נמצא העולם הזה שבו, כפי שכבר למדנו, הנברא נבדל מהבורא לגמרי והבורא נסתר ממנו לגמרי. הגבול בין העולם הזה לעולמות הרוחניים נקרא בחכמת הקבלה "מחסום".

שרטוט מס' 4

בחן את עצמך:

 

קרוב או רחוק

שאלות רבות עולות בוודאי מתוך הדברים שלמדנו עד כה, וכולן דורשות תשובה. לרובן ככולן נתייחס במשך הקורס כולו. על שתיים מהן נענה כעת:

1. מה פירוש להיות דומה לבורא?

2. מה פירוש להיות רחוק מהבורא או קרוב אליו?

בתחילת השיעור למדנו שהבורא הוא כוח של השפעה ונתינה, שמנהל את הבריאה כולה. אם כך, נשאלת השאלה, מה זאת אומרת להידמות לכוח? הרי כוח לפי הגדרתו הוא מהות מופשטת מכל צורה. תשובה: להידמות לבורא פירושו להידמות לתכונתו, לאיכות הפנימית שלו - לתכונת ההשפעה. ככל שהנברא ישפיע יותר, ככל שיפעל בלי חשבון לעצמו ויהיה מכוון כולו לטובת מה שמחוץ לו, כך יידמה יותר לבורא וירגיש ביתר עוצמה את ההטבה שהבורא ייעד עבורו.

לאחר שהבהרנו נקודה זו, נוכל לענות גם על השאלה השנייה: מה פירוש להיות רחוק מהבורא או קרוב אליו? הרי הבורא, ככוח, נמצא בכל מקום, ואיך אפשר להיות קרוב או רחוק ממה שנמצא בכל מקום? תשובה: קירבה או ריחוק מהבורא נמדדים במידת ההידמות אליו. במידה שהטבע של הנברא (הרצון לקבל) שולט בו, הוא רחוק מהבורא. ובמידה שהנברא משפיע, הוא קרוב לבורא.

את עניין ריחוק הנברא מהבורא מסביר בעל הסולם במאמר "מתן תורה": "עייר פרא אדם יולד. כי כשיוצא ונולד מחיק הבריאה, הוא מצוי בתכלית הזוהמה והשפלות, שפירושם הוא עניין ריבוי גדלות האהבה העצמית הנטבעת בו, אשר כל תנועותיו סובבות בחזקה על קוטבו עצמו, מבלי ניצוצי השפעה לזולתו ולא כלום. באופן, שאז נמצא במרחק הסופי מן השורש, דהיינו מן הקצה אל הקצה, בהיות השורש (הבורא) כולו להשפיע בלי שום ניצוצי קבלה כלל וכלל, ואותו הנולד נמצא כולו במצב של קבלה לעצמו בלי שום ניצוצי השפעה ולא כלום".

במהלך הרחקת הבורא מהנברא דרך חמשת העולמות: אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה ועשיה, הרצון לקבל הולך ונעשה מודע לטבע שלו לקבל, וכתוצאה מכך הולך ומתרחק מהבורא, עד שהוא מגיע לשלב האחרון בתהליך, לעולם הזה, שבו הטבע שלו, הרצון לקבל, שולט בו לגמרי ומסתיר ממנו את הבורא.

תהליך הרחקת הנברא מהבורא אינו מסתיים בירידת הנברא עד "העולם הזה". במובן מסוים, מנקודה זו והלאה הוא רק מתחיל. גם בעולם הזה, הרצון לקבל עובר תהליך התפתחות, שתכליתו להביא את הנברא לרצון משל עצמו למימוש מחשבת הבריאה. בשני השיעורים הקודמים, הזכרנו כמה מהתחנות ומהמגמות המשמעותיות בהתפתחות הרצון לקבל בעולם הזה. בחלק הבא של השיעור, נרחיב את התמונה ונשלים אותה.

בחן את עצמך:

 

התחלה חדשה

לאחר שהרצון לקבל מסיים את התרחקותו מהבורא עד העולם הזה, הוא מתחיל לגדול במסגרת העולם הזה. המטרה של התפתחות זו היא להמשיך להרחיק את הנברא מהבורא, עד מצב שבו טבע הנברא מתגלה בכל עוזו ותוקפו כהפוך לחלוטין מטבע הבורא, שכן רק מתוך הסתרה מוחלטת של הבורא, יכול הנברא לרצות בעצמו להידמות לבורא. על התרחקות הנברא מהבורא עד העולם הזה למדנו בחלק הקודם של השיעור. בחלק זה נסקור את התפתחות הרצון במסגרת העולם הזה.

במשך מיליארדי שנים התפתח החומר שעל פני כדור הארץ מצורות פשוטות יחסית של דומם לצורות מורכבות יותר של צומח, חי, ובסופו של דבר, אדם (שנקרא בחכמת הקבלה "בחינת מדבר"). במהותן, כל הצורות המפורטות לעיל עשויות מהחומר שנקרא "הרצון לקבל", ותהליך התפתחותן הוא תהליך התפתחות הרצון. במאמר "פתיחה לחכמת הקבלה" כותב בעל הסולם, שכל חלקי הבריאה - אלה הגלויים לנו ואלה העתידים להתגלות - אינם אלא שיעורים שונים של הרצון לקבל, [.9.] המתגלים לנו בבחינות דומם, צומח, חי ומדבר. בסקירה קצרה זו, נתמקד בהתפתחות הרצון באדם, בבחינת המדבר.

באופן כללי, ניתן לזהות שתי מגמות בולטות בהתפתחות הרצון באדם:

1. הרצון הולך וגדל, הוא רוצה יותר ומשתוקק למילויים איכותיים יותר ומופשטים יותר.

2. הרצונות המתפתחים נעשים תלויים יותר בסביבה, מודעים לה יותר ומנצלים אותה יותר לטובת עצמם.

דרגת הרצון הראשונה בבחינת המדבר נקראת "רצונות גופניים": רצונות לאוכל, לזיווג, למחסה ולמשפחה - רצונות בסיסיים הנחוצים לקיום האדם. הרצון הבא שמתפתח הוא הרצון לְרכוש. אחריו מגיע הרצון לכבוד ולשליטה, ואחריו האדם משתוקק לידע. הוא מניח שככל שיֵדע יותר, כן ישתפרו חייו. הרצונות לרכוש, לכבוד ולידע מוגדרים כ"רצונות חברתיים". זאת משום שהסביבה החברתית היא שמעוררת אותם באדם והיא שממלאת אותם.

התפתחות הרצון באדם היא הכוח המניע את התפתחות האנושות כולה מימי קדם עד ימינו. בתקופה הפרה-היסטורית די היה לאדם בסיפוק צרכיו הגופניים, וכל עולמו הצטמצם לגבולות המערה שחי בה ולחלקת הציד שמסביב לה. בשלב מאוחר יותר, התחילו להתעורר באנושות הרצונות לרכוש ולשליטה; כך הפכה החברה הפרימיטיבית-שבטית לחברה חקלאית, ומאוחר יותר - לחברה עירונית, וגבולות עולמו של האדם התרחבו בהתאם. השלב האחרון בהתפתחות הרצון בדרגת המדבר הוא הרצון לידע. רצון זה בא לידי ביטוי בהרחבת מעגל החינוך במאות ה-18 וה-19 ובמיוחד במאה ה-20 נוכח מהפכת האינטרנט, שהפכה את האדם ל"אזרח העולם" בכפר הגלובלי.

לקראת סוף המאה ה-20, מיצה הרצון לקבל בבחינת המדבר את התפתחותו בעולם הזה. הדבר בא לדי ביטוי בשני אופנים:

1. האדם כבר אינו מוצא סיפוק במילוי הרצונות הגופניים והחברתיים. תחושה כללית של חוסר נחת מטרידה יותר ויותר אנשים.

2. הרצון לקבל, טבע האדם, מתגלה בכל עוזו ותוקפו. האדם שִכְלל לרמת שיא את יכולתו לנצל את הזולת ולהרוויח על חשבונו. העולם מתנהל לפי הגישה של "אני ואפסי עוד".

השלב האחרון בהתפתחות הרצון לקבל בעולם שלנו בא לידי ביטוי בתחילת המאה ה-21 במשבר עמוק שמטביע את חותמו בכל תחומי החיים: חינוך, משפחה, תרבות, אקולוגיה, ביטחון ועוד. אלא שמשברים אינם בהכרח דבר שלילי. הם פשוט מצביעים על כך שהמצב הנוכחי מיצה את עצמו ושהגיע זמן להתקדם לשלב הבא. הכוחות ה"שליליים" שמתגלים בעולם פועלים למעשה כצירי לידה הדוחפים אותנו לקראת לידה חדשה.

ברי מזל אנחנו, לחיות בתקופה שבה תהליך ארוך וממושך בן מיליארדי שנים - שראשיתו עוד מעבר לזמן, במחשבת הבריאה - מגיע לשיאו. בפעם הראשונה בהיסטוריה האנושית, נוצרים התנאים להתפתחות מודעת של האדם לקראת מימוש מחשבת הבריאה. הרצון לקבל גדל לשיעורו המרבי והוא מסתיר את הבורא מהאדם. אלא שדווקא מתוך ההסתרה יכול האדם לפתח רצון משל עצמו לגלות את הבורא, כוח ההשפעה והאהבה ששולט בעולם, ולקבל את הטוב שהבורא ייעד עבורו.

אמנם התפתחות הרצון לקבל בעולם הזה הגיעה לקיצה, אלא שהקץ מסמל התחלה חדשה. יותר ויותר "נקודות שבלב" מתעוררות בבני אדם בכל רחבי העולם. הרצון לרוחניות, השלב האחרון בהתפתחות הרצון, מתחיל להתגלות בעולם (ראו שרטוט מס' 5).

הדרך למימוש הרצון לרוחניות, בעלייה ממטה למעלה, שונה מכל מה שמוכר לנו. ולשם כך אנחנו זקוקים לחכמת הקבלה. על ידי לימוד חכמת הקבלה, נלך ונעלה באותן מדרגות ההסתרה שהשתלשלו ממטה למעלה, דרך חמשת העולמות הרוחניים, שיהפכו עבורנו למדרגות של גילוי, עד שנגיע להידמות מלאה לבורא, להרגשת הטוב והמיטיב, למצב שנקרא "גמר התיקון" (ראו שרטוט מס' 5).

שרטוט מס' 5

בחן את עצמך:

 

סיכום השיעור

נקודות עיקריות

מושגים

רצון להשפיע - הבורא, כוח האהבה והנתינה.

עולם אין סוף - המצב שבו הרצון לקבל ממולא בכל הטוב שמיועד לו במחשבת הבריאה.

עולם - דרגת העלמה של הבורא. עולם מלשון "העלם". (יש חמישה עולמות רוחניים: אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה ועשיה).

העולם הזה - המציאות שבה הרצון לקבל מסתיר לחלוטין את הבורא מהנברא.

מחסום - הגבול בין העולם הזה לעולמות הרוחניים.

רצונות גופניים - רצונות בסיסיים, שאינם תלויים בחברה.

רצונות חברתיים - רצונות מפותחים, שמתעוררים על ידי החברה ומסופקים על ידיה.

בחינת מדבר - הרצון לקבל בדרגת האדם.

גמר התיקון - הידמות מלאה לבורא.

 

תשובות לשאלות

שאלה: מה ברא הבורא, ולמה?

תשובה: הבורא ברא רצון לקבל, כדי שיקבל את ההטבה שהוא רוצה לתת לו.

שאלה: מהי ההטבה שמיועדת לנברא במחשבת הבריאה?

תשובה: להידמות לבורא.

שאלה: מהו הצורך בהסתרת הבורא מהנברא?

תשובה: הנברא יכול להשיג את מטרת הבריאה רק מתוך רצון עצמאי; רצון עצמאי ייתכן רק מתוך הסתר.

שאלה: במה נמדדת הידמות לבורא ובמה נמדדת הקירבה לבורא?

תשובה: הידמות לבורא נמדדת במידת ההידמות לתכונת ההשפעה. הקירבה לבורא נמדדת במידת ההידמות לבורא.

שאלה: מה מיוחד בהתפתחות הרצון לקבל בתקופתנו?

תשובה: בתקופתנו, הגיע הרצון לקבל לסיום התפתחותו בעולם הזה, ומתחיל להתעורר בו רצון לרוחניות.

להרחבה ולהעמקה בחומר הלימוד, עבור לספר הקורס, עמוד 245.

 

רצף לוגי

(סדר התפתחות הקורס)

למדנו שחכמת הקבלה היא שיטה לגילוי הבורא לנבראים בעולם הזה. היא מתגלה לפי התפתחות הרצון לקבל, ובימינו כל אדם שרוצה ללמוד אותה רשאי לעשות זאת.

בחלק הבא נלמד כיצד מגלים את הבורא.

[.1.] נכון לזמן כתיבת הדברים: התשע"ב, 2012.

[.2.] כתבי בעל הסולם, מאמר "מהותה של חכמת הקבלה".

[.3.] הטבע בגימטרייה 86 = "אל-הים".

[.4.] כתבי בעל הסולם, מאמר "חכמת הקבלה והפילוסופיה".

[.5.] אורות התורה, פרק ט', י"ב: "מי שמרגיש בקרבו חשק ותשוקה ללמוד הדברים הפנימיים, ולהשכיל באמתתו ית', הרי הוא בכלל 'לעולם ילמד אדם תורה במקום שליבו חפץ', כיוון שמהסתם בודאי יש לו לזה כשרון מיוחד, ומזה עצמו מוכח שזהו רצונו של הקב"ה, שהוא יעסוק בידיעת שמו".

[.6.] נכון לזמן כתיבת הדברים: התשע"ב, 2012.

[.7.] כתבי בעל הסולם, מאמר "תורת הקבלה ומהותה".

[.8.] מאמר "משנה תורה", ספר המדע, הלכות עבודה זרה, י"א-ט"ז.

[.9.] "כל מיני הבריות המרובות ומקריהן שאין להן שיעור, ודרכי הנהגתן שכבר נתגלו והעתידים להתגלות, אינם רק שיעורים ושינוי ערכים של הרצון לקבל" (כתבי בעל הסולם, פתיחה לחכמת הקבלה, אות א').

חלק ב'. תפיסת המציאות

שיעור מספר 1 - מציאות או דמיון?

בשיעור זה נלמד על: גישות שונות לתפיסת המציאות /
הקשר בין הרצון לקבל לתפיסת המציאות /
חוק השתוות הצורה

 

היינו כחולמים

זה היה בוקר רגיל למדי בעיר האיטלקית מונצה. מימי נהר הלאמברו זרמו לאיטם, כבכל יום, חוצים את העיר מצפון לדרום בדרכם למפרץ גנואה. איש לא היה יכול לחזות את שעמד להתרחש.

בצהרי היום נפל דבר: מועצת העיר פרסמה תקנה עירונית חדשה ומרעישה, ולפיה - שימו לב! - תושבי העיר לא יוכלו עוד להחזיק דגי זהב בקערות זכוכית עגולות. כן, החיים יכולים להיות אכזריים לפעמים.

נוכח הגבות שהורמו בתמיהה, נדרש דובר העירייה, ג'יאמפייטרו מוסקה, לשפוך קצת אור על ההחלטה הלא שגרתית. בהודעה מסודרת לעיתונות הסביר מוסקה, שהחיים בתוך האקווריומים העגולים מאמללים את הדגיגים חסרי האונים, שכן דפנות הזכוכית העקומות כופות עליהם לראות את העולם בצורה מעוותת - צער בעלי חיים.

מים רבים זרמו מאז בנהר הלאמברו. איכות החיים של דגי הזהב בעיר השתנתה ללא היכר. ובכל זאת, שאלה אחת נותרה תלויה בחלל האוויר: אמנם המציאות שרואים דגי הזהב באקווריום העגול שונה משלנו, אבל מי יכול להבטיח לנו שהיא אמיתית פחות? ובכלל, מאין לנו הביטחון שתמונת המציאות שאנחנו רואים היא התמונה האמיתית?

ברוכים הבאים לחלק ב' בקורס "מבוא לחכמת הקבלה". הנושא שנברר בחלק זה הוא ללא ספק המעניין ביותר והמאתגר ביותר בלימוד חכמת הקבלה - תפיסת המציאות. אל דאגה, לא מדובר בסוג של התפלפלות פילוסופית, כפי שהדבר עלול להישמע. להיפך, אם נבין כיצד אנחנו תופסים את המציאות, נוכל לעמוד בצורה מפוכחת מול כמה מהשאלות המהותיות בחיינו, לתת להן מענה ולממש אותו בפועל.

כדי להבין ביתר קלות את הגישה של חכמת הקבלה בנושא תפיסת המציאות, נסקור בקצרה את הדרך שבה התפתחה גישת המדע לנושא במרוצת השנים.

לפי הגישה הקלאסית שמייצג ניוטון, העולם קיים בפני עצמו, ללא כל קשר לאדם, וצורתו קבועה. אחר כך גילה איינשטיין שהעולם רחב הרבה יותר ממה שאנחנו תופסים. התפיסה שלנו היא יחסית ותלויה בחושים שלנו, ולכן איננו יכולים לומר מהו בדיוק העולם שמחוץ ל"אקווריום" שלנו. הכל תלוי בצופה התופס את המציאות.

הגישה המדעית המודרנית לתפיסת המציאות, המבוססת על הפיזיקה הקוונטית, גורסת כי הצופה משפיע על העולם וכתוצאה מכך משנה את התמונה שהוא תופס. תמונת המציאות היא מעין ממוצע בין התכונות של הצופה לתכונות של העצם או של התופעה שהוא קולט.

במה דברים אמורים? הפיזיקאים גילו שהחלקיקים הקטנים שמרכיבים את כל הפרטים במציאות - אין להם מיקום מוגדר, מהירות מוגדרת, או אפילו זמן מוגדר. למרבה הפלא, כל הנתונים האלה מוגדרים רק כשמישהו מודד אותם, וכל המדידות תקפות באותה המידה.

מבלבל? שִמעו מה יש לחכמת הקבלה להגיד בעניין: לפי חכמת הקבלה, העולם שמחוץ לנו הוא למעשה אשליה. בפועל, אין לו שום צורה בפני עצמו. במאמר "מבוא לספר הזוהר" [.1.] מסביר בעל הסולם, שכל העולם הגדול והנהדר שאנחנו רואים לכאורה מחוץ לנו הוא למעשה תמונה פנימית שמצטיירת רק בתוכנו.

וכך זה נשמע במילותיו של בעל הסולם: [.2.] "כי למשל חוש הראיה שלנו, שאנו רואים לפנינו עולם גדול ענקי, וכל מלואו הנהדר. הרי באמת אין אנו רואים כל זה אלא רק בפנימיותנו עצמה, כלומר, במוח האחורי שלנו, יש שמה כעין מכונה פוטוגראפית המציירת לנו שמה כל הנראה לנו, ולא כלום מחוץ לנו".

כדי להמחיש את הדברים, נדמה את האדם לקופסה סגורה ובה חמישה ערוצי כניסה: עיניים, אוזניים, אף, פה וידיים (ראו שרטוט מס' 6). איברים אלה מייצגים את חמשת החושים: ראייה, שמיעה, ריח, טעם ומישוש, שדרכם האדם תופס משהו שנמצא כביכול מחוץ לו.

דרך חמשת הפתחים שבקופסה נכנסים כל מיני גירויים. כולם מתרכזים פנימה ועוברים עיבודים שונים ביחס למידע המצוי בזיכרון של אותו אדם וביחס לרצון שלו. התוצאה שמתקבלת היא תמונה כלשהי של המציאות, והיא מוקרנת על מעין "מסך קולנוע" שנמצא בירכתי המוח. התמונה שמצטיירת בירכתי המוח היא תמונת המציאות שלנו. במילים אחרות, לפי חכמת הקבלה האדם הוא שקובע את תפיסת המציאות שלו. מה קיים בפועל מחוץ לנו? איננו יודעים.

אנחנו רואים לנגד עינינו עולם מלא באין ספור פרטים, אבל איננו יכולים לדעת מהם אותם הפרטים בפני עצמם, במהותם. כל שידוע לנו הוא איך אנחנו תופסים אותם. גם הבורא שחכמת הקבלה מדברת עליו הוא הבורא כפי שאנחנו תופסים אותו (בתנאים מסוימים מאוד, שיפורטו בהמשך יחידת הלימוד) ולא כפי שהוא בעצמו. הבורא, כפי שהוא בעצמו, נקרא בחכמת הקבלה "עצמותו", ובו חכמת הקבלה אינה עוסקת.

שרטוט מס' 6

נסכם בקצרה את שלוש הגישות לתפיסת המציאות שסקרנו עד כה ואת הגישה של חכמת הקבלה: לפי הפיזיקה הקלאסית, למציאות יש קיום אובייקטיבי מחוץ לנו. לפי איינשטיין, תמונת המציאות היא עניין יחסי, שתלוי במתבונן. לפי הפיזיקה הקוונטית, תמונת המציאות היא ממוצע בין תכונות הצופה לבין מה שמחוץ לו. לפי חכמת הקבלה, למציאות מחוץ לנו אין תמונה. האדם הוא שקובע את תמונת המציאות שלו.

למה חשובה לנו כל כך הידיעה, שהאדם הוא שקובע את תמונת המציאות שלו? כי המסקנה העולה מהדברים היא, ששינוי פנימי באדם מוביל בהכרח לתפיסת מציאות שונה. ואכן כך מתגלה לנו המציאות הרוחנית - מתוך השינוי הפנימי המתרחש בתוכנו.

בחן את עצמך:

 

מי נתן את ההוראה?

חכמת הקבלה היא שורש כל המדעים. כך כותב בעל הסולם במאמר "תורת הקבלה ומהותה".[.3.] לא פלא אפוא, שלאחר אלפי שנות התפתחות, המדע הולך ומתקרב לחכמת הקבלה ורבות ממסקנותיו עולות עימה בקנה אחד. כך למשל, כפי שהסברנו בהרחבה בחלק הקודם של השיעור, הגישות של המדע המודרני ושל חכמת הקבלה לתפיסת המציאות קרובות למדי. ובכל זאת, הבדל משמעותי אחד ניכר בין השתיים: אמנם המדע מסביר איך אנחנו תופסים את המציאות, אבל אין הוא מסביר מהי התכלית שלשמה אנחנו תופסים את המציאות דווקא כך. חכמת הקבלה, לעומת זאת, מתמקדת בחקירת התכלית.

לפי חכמת הקבלה, הכוח שעומד מאחורי מנגנוני תפיסת המציאות של האדם הוא הרצון לקבל. והרצון לקבל עובד לפי תוכנה פשוטה: לקבל את מה שטוב לו ולהתרחק ממה שמזיק לו. מובן מאליו שלפי אותו ההיגיון ממש, הרצון לקבל מנהל גם את הצורה שבה אנחנו תופסים את המציאות. כל איברי החישה שלנו וכל מנגנוני פענוח האינפורמציה, כולל "מסך הקולנוע" בחלק האחורי של המוח, שעליו מוקרנת תמונת המציאות - כולם "סוכנים" של הרצון לקבל, שמשרתים את רצונו: לקבל את מה שטוב לו ולהתרחק ממה שמזיק לו.

במילים אחרות, אנחנו רואים את מה שאנחנו רוצים לראות, ואיננו רואים את מה שאיננו רוצים לראות. הרצון הוא שמעורר בנו צרכים וקובע את מה שנראה או לא נראה מסביבנו. כך למשל, אדם שהפך להורה מתחיל לשים לב לנוכחותן של חנויות עם מוצרים לתינוקות בכל פינת רחוב. החנויות היו שם גם קודם לכן, כמובן, אך מפני שלא היה לו צורך בהן, הוא לא ממש הבחין בקיומן.

באופן טבעי, הרצון שלנו מכוון אותנו לקלוט רק את מה שטוב לנו (או את מה שעלול לגרום לנו נזק). וככל שהרצון מתפתח, ואיתו גם השכל, אנחנו מבינים יותר, תופסים יותר, שולטים יותר, ובהתאם לכך מתרחבת תפיסת המציאות שלנו.

אבל - וזה "אבל" חשוב - כל עוד נתפוס את המציאות דרך ה"עדשה" של הרצון לקבל, תפיסת המציאות שלנו תישאר מוגבלת לחלק מסוים מאוד מהמציאות - לחלק הגשמי בלבד. זאת משום שאת הרובד הנסתר, הרוחני, של המציאות איננו יכולים לקלוט באמצעות הרצון לקבל.

כדי להבין ביתר עמקות מדוע איננו יכולים לתפוס את המציאות הרוחנית באמצעות הרצון לקבל, עלינו להכיר את אחד מחוקי היסוד בחכמת הקבלה, "חוק השתוות הצורה". לפי חוק השתוות הצורה, כדי לתפוס דבר מה בגשמיות או ברוחניות, עלינו לפתח בתוכנו רגישות לאותו הדבר. במילים אחרות, מדעיות יותר: כלי החישה שאמור לתפוס דבר מסוים צריך להכיל בתוכו משהו מהאיכות של אותו הדבר שהוא אמור לקלוט.

דוגמה פשוטה יחסית תעזור לנו להבין במה מדובר. מחוץ לנו מתרוצצים אין ספור גלי קול באין ספור תדרים. כדי לקלוט תדר מסוים, למשל תדר שבו משדרת תחנת רדיו מסוימת, אנחנו מכוונים את הרדיו לאותו התדר (מסובבים את בורר התדרים). למעשה אנחנו מחוללים בתוך הרדיו תדר זהה, ולפי השתוות הצורה אנחנו קולטים את התחנה שברצוננו לשמוע.

וכמו בגשמיות כך גם ברוחניות. כדי לקלוט את הרוחניות עלינו לחולל בתוכנו "תדר" רוחני, להחדיר לתוך הרצון לקבל משהו מתכונת ההשפעה. איך עושים זאת? על כך נלמד בשיעור הבא. לעת עתה, די לנו אם נבין כי כל עוד הרצון לקבל שקוע כולו בקבלה ואין בו כלום מתכונת ההשפעה, אין באפשרותנו להבין מהי השפעה ואין באפשרותנו לקלוט את המציאות הרוחנית.

סיכומו של דבר, אנחנו תופסים את המציאות באמצעות חמשת החושים, שפועלים לפי התוכנה של הרצון לקבל. אם נטשטש או נשבש את פעולתו של אחד מהחושים או חלילה אם אחד מהם ייפגע, נתפוס את המציאות בצורה שונה לגמרי. גם אם נחדד את החושים (באמצעות מכשירי עזר), נתפוס את המציאות בצורה אחרת.

אנחנו יכולים לשנות את טווחי הקליטה של החושים שלנו, ובהתאם לכך להרחיב או לצמצם את תמונת העולם שלנו, אבל בכל מקרה, לעולם לא נחרוג מגבולות תמונת המציאות של העולם שלנו. מדוע? כי בסופו של דבר תמיד נתפוס את המציאות לפי התוכנה הפנימית של הרצון לקבל, וכפי שלמדנו בשיעורים הקודמים, הרצון לקבל מגביל אותנו לתפיסה חלקית בלבד של המציאות, לתפיסת המציאות הגשמית. גשמיות, לפי חכמת הקבלה, היא כל מה שאנחנו קולטים דרך ה"עדשה" של הרצון לקבל.

אם אנחנו רוצים להתחיל להתקדם ממצבנו הנוכחי, להרחיב את המציאות שלנו, לדעת איפה אנחנו נמצאים ובשביל מה, עלינו לטפל אך ורק במה שנמצא בתוכנו - ברצון. עמוק בפנים יושב הרצון והוא שמפעיל את כל כלי הקליטה שלנו, כמו גם את השכל ואת המחשבה.

איך נוכל לתפוס את המציאות הרחבה יותר, הרוחנית, שלא מוגבלת על ידי הרצון לקבל שלנו? כדי לעשות זאת, עלינו לשנות את התוכנה שלפיה עובד הרצון לקבל. איך משנים את התוכנה שלפיה עובד הרצון לקבל? בדיוק בכך עוסקת חכמת הקבלה.

בחן את עצמך:

 

סיכום השיעור

נקודות עיקריות

מושגים

חוק השתוות הצורה - כדי לתפוס דבר מה, עלינו לפתח בתוכנו רגישות אליו. כדי להשיג את המציאות הרוחנית, עלינו להכיל בתוכנו את תכונת ההשפעה, כי רוחניות היא השפעה.

עצמותו - חכמת הקבלה עוסקת רק בצורה שבה אנחנו קולטים את הבורא, ולא בבורא כפי שהוא בעצמו. הבורא כפי שהוא בעצמו נקרא בחכמת הקבלה "עצמותו".

תשובות לשאלות

שאלה: לפי חכמת הקבלה, איך נוצרת באדם תמונת המציאות?

תשובה: האדם קולט את המידע שמחוץ לו באמצעות חמשת החושים, מעבד אותו באמצעות השכל, וכתוצאה מכך מתקבלת במוח האחורי שלו תמונה של המציאות.

שאלה: מה עלינו לעשות כדי לקלוט את תמונת המציאות הרוחנית?

תשובה: עלינו לשנות את "התוכנה" שמנהלת את מנגנון תפיסת המציאות שלנו, כלומר לשנות את הרצון לקבל, מקבלה להשפעה.

להרחבה ולהעמקה בחומר הלימוד, עבור לספר הקורס, עמוד 252.

 
 

_________________________________________

שיעור מספר 2 - המציאות האמיתית

בשיעור זה נלמד על: רצון וכוונה / כוונה על מנת לקבל וכוונה על מנת להשפיע / תפיסת ה"אני" והעולם שמחוץ לי /
מהי השפעה?

 

למה בדיוק אתה מתכוון?

החלקיק הזה, הקטנטן, שדוהר קדימה במהירות האור, נמצא על מסלול התנגשות. ידידנו המיקרוסקופי עומד להתרסק אל תוך אטום פלוטוניום, לבקע את הגרעין שלו ולשחרר מתוכו כמות אדירה של אנרגיה. זה הולך להיות פיצוץ. פיצוץ אטומי.

כן, ככה זה קורה, פחות או יותר. נויטרון תמים נפגש במהירות הבזק עם גרעין של אורניום או פלוטוניום, הגרעין מתבקע ומשחר מתוכו אנרגיה אטומית עצומה - אנרגיה שאפשר להשתמש בה לצרכים איומים ונוראים, כמו שידענו בשלהי מלחמת העולם השנייה, או לצרכים טובים ומועילים, כמו שמשתמשים בה לצרכי מחקר ורפואה. אפשר לבקע גרעין כדי להרוג, ואפשר לבקע גרעין כדי להחיות - הכל תלוי בכוונה.

כוונה, ידידיי, זה כל העניין! הדקו אפוא את החגורות. הגיע הזמן לצלול אל תוך מעמקי הבריאה - אל המקום שבו פועלים הכוחות העדינים, המופשטים, הנסתרים, וגם העוצמתיים ביותר במציאות - ברוכים הבאים אל עולם הכוונות.

החיים בעולם שלנו מלמדים אותנו, שככל שכוח מסוים הוא מופשט יותר, כך העוצמה האצורה בתוכו גדולה יותר. חישבו למשל על נבוט עץ גדול - כמה נזק אפשר לגרום באמצעותו או כמה תועלת אפשר להפיק ממנו, לעומת הנזק או התועלת שאפשר להפיק מגרעין זעיר של אטום אורניום. האטום, שאינו נראה לעין, טעון בעוצמה הגדולה לאין שיעור מעוצמת הנבוט המוחשי מאוד. תארו אפוא לעצמכם, כמה אנרגיה אצורה בכוחות המופשטים אף יותר מהאטום - במחשבות ובכוונות שלנו. כמו שאמרנו, "הדקו את החגורות", הולך להיות פיצוץ...

כדי להבין מהי כוונה על פי חכמת הקבלה, תחילה עלינו להבהיר נקודה חשובה בנוגע לחומר הבריאה - הרצון לקבל. בשיעור הקודם ובמהלך הקורס כולו למדנו כי הטבע שלנו, הרצון לקבל, הוא שמסתיר מאיתנו את הבורא. הרצון לקבל רוצה רק לקבל, הבורא רוצה רק לתת, וההופכיות הזאת היא שמונעת מאיתנו לגלות את הבורא. המקובלים כותבים שהסתר או גילוי של הבורא נמדדים במידת ההידמות שלנו אליו. ככל שהנברא משפיע יותר, כך הבורא גלוי יותר אליו. ולהיפך, ככל שהנברא נמצא יותר תחת שליטת כוח הקבלה שבו, כך הבורא נסתר יותר ממנו.

המסקנה המתבקשת מכל הנאמר לעיל היא שעלינו לתקן את הרצון לקבל. לכאורה נדמה, שאם נהפוך את הטבע שלנו מקבלה להשפעה, תתגלה לנו המציאות הרוחנית ואיתה כל הטוב שבבריאה. אלא שהרצון לקבל אינו מקור הבעיה, ולא אותו צריך לתקן. הרצון לקבל אינו טוב ואינו רע. הרצון לקבל הוא חומר הבריאה - חומר ולא יותר. הקלקול שדורש תיקון אינו הרצון לקבל, אלא אופן השימוש שלנו ברצון לקבל. התיקון על פי חכמת הקבלה הוא שינוי השימוש ברצון מקבלה להשפעה.

אופן השימוש ברצון לקבל נקרא בחכמת הקבלה "כוונה". לפי חכמת הקבלה אפשר להשתמש ברצון לקבל בשני אופנים:

  1. לטובת עצמי.

  2. לטובת הזולת.

השימוש ברצון לקבל לטובת עצמי נקרא "לקבל בכוונה על מנת לקבל". השימוש ברצון לקבל לטובת הכלל נקרא בחכמת הקבלה "לקבל בכוונה על מנת להשפיע". הכוונה על מנת לקבל - החשבון "מה יֵצא לי מזה" - היא שמסתירה מאיתנו את הרוחניות. כדי להרגיש את הרוחניות, עלינו להחליף את הכוונה על מנת לקבל בכוונה על מנת להשפיע.

פעולה בכוונה על מנת להשפיע פירושה פעולה שאין בה ולו קמצוץ של מחשבה על טובת עצמי. כמו שהבורא כולו משפיע ואין לו שום נגיעה עצמית, כך צריכה להיות פעולת ההשפעה של הנברא. העניין הוא שכל עוד אנחנו נמצאים בעולם שלנו, כל פעולה שלנו נגועה בהכרח במידה כזו או אחרת של רווח עצמי. אפילו אימא שמעניקה מעצמה לילדיה עושה זאת מתוך חשבון של טובתה העצמית.

במאמר "מתן תורה" [.4.] כותב בעל הסולם: "כל תנועה, שאדם עושה לאהבת זולתו, הוא עושה זה בעזרת איזה גמול, שסופו לחזור אליו ולשמשו לתועלתו עצמו... אולם לעשות איזה תנועה וטרחה, משום אהבת זולתו לגמרי, דהיינו בלי שום תקווה של איזה גמול שישוב אליו, זהו מצד הטבע לגמרי מן הנמנעות".

אין בעולם שלנו שום דוגמה לעבודה עם הרצון לקבל בכוונה על מנת להשפיע. כל בני האדם בעולם שלנו פועלים בכוונה על מנת לקבל. כדי להבין מהי כוונה על מנת להשפיע עלינו להשיג אותה בפועל באמצעות לימוד חכמת הקבלה, ללמוד איך לעבוד עם הרצון לקבל לא לטובת עצמי, אלא לטובת הכלל. ועד שנעשה זאת, לא נוכל להבין מהי כוונה על מנת להשפיע.

סיכומו של דבר, לא הרצון לקבל מקולקל אלא הכוונה, וליתר דיוק הכוונה על מנת לקבל. כשהמקובלים כותבים שהרצון לקבל הוא שדורש תיקון, הם עושים זאת מתוך קיצור לשון. כמו כל חומר אחר בבריאה, הרצון לקבל לא יכול להיות טוב או רע. בערכים של טוב ורע ניתן לשפוט רק את אופן השימוש של האדם ברצון לקבל, כלומר את הכוונה, שלשמה אנחנו משתמשים בו.

נמצא שגם את הרוחניות (כמו כל דבר אחר) אנחנו משיגים ברצון לקבל, אבל ברצון המתוקן בכוונה על מנת להשפיע. כפי שלמדנו בשיעור הקודם, איננו יכולים לדבר על שום דבר כמו שהוא, אלא כמו שאנחנו תופסים אותו ברצון לקבל. גם את הבורא (הרוחניות), אנחנו תופסים ברצון לקבל, אבל רק ברצון המתוקן בכוונה על מנת להשפיע.

אם שאלתם את עצמכם כיצד כל זה קשור לתפיסת המציאות, הנה התשובה: הכוונה על מנת לקבל היא התוכנה שלפיה עובד הרצון לקבל בעולם שלנו, והיא שמסתירה מאיתנו את המציאות הרוחנית. כדי לגלות את המציאות הרוחנית עלינו לתקן את הכוונה: להפוך אותה מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע. התנאי למעבר מתפיסת המציאות הגשמית לתפיסת המציאות הרוחנית הוא תיקון הכוונה.

חכמת הקבלה נקראת חכמת הנסתר, בין היתר משום שהיא עוסקת ברבדים הפנימיים שבאדם, הגלויים רק לו ונסתרים מהזולת. חכמת הקבלה עוסקת במחשבות, ברצונות ובכוונות של האדם. עלינו לכוון את עצמנו פנימה. שם, ברצונותינו ובכוונותינו, נמצא מקום העבודה, ושם תתגלה לנו הרוחניות. שום מעשה חיצוני, יהיה אשר יהיה, לא יחשוף בפנינו את המציאות הרוחנית, כל עוד הוא נעשה עם הכוונה הלא נכונה, עם הכוונה על מנת לקבל. השינוי שעלינו לעבור הוא פנימי: שינוי התכונות הפנימיות שלנו, שינוי הכוונה.

בחן את עצמך:

 

עולם שלם בחוץ

גדול. בארצות הברית של אמריקה הכל גדול - עצומים הם מרחביה, גבוהים המגדלים הנושקים לשחקיה, בלתי מוגבלות האפשרויות הפתוחות בפני העומדים בשעריה, ואם אינן גדולות מספיק, תמיד אפשר להגדיל בדולר תשעים.

יש משהו נוגע ללב בכמיהה הזאת לגָדול. אולי משום שהיא כל כך בסיסית, ואולי משום שבסופו של יום יש לה מקום בלב של כל אחד מאיתנו. אחרי הכל, שיגעון הגדלות האמריקאי אינו אלא עוד דוגמה למרדף המתמיד וחסר התוחלת של האנושות כולה אחרי משהו טוב יותר. כמו שאומרים זקני מנהטן "לא משנה כמה גורד השחקים שלך גדול, הוא לעולם אינו גדול מספיק".

לפי חכמת הקבלה, טבעי שאנחנו רוצים יותר. האמת היא שאין טבעי מכך. הרי הבורא (הטבע) ברא אותנו כדי שנהנה מכל הטוב שבבריאה. ובכל זאת במקום לקבל הכל, אנחנו מקבלים רק קצת. במקום התמונה הרחבה והמלאה של המציאות, נגלית לעינינו תמונה מצומצמת וחלקית. חִשבו על כך, אנחנו אפילו לא יודעים מה יקרה איתנו בעוד רגע! לא פלא שעמוק בפנים, בכל אחד מאיתנו מקננת התחושה שאפשר יותר. לא פלא שלכל אורך ההיסטוריה אנחנו מנסים לגלות חלקים נוספים מהתמונה המלאה, להבין יותר לעומק את המציאות שבה אנחנו חיים.

אלא שהדחף לגלות יותר בכלי החישה הרגילים שלנו מוביל אותנו לדרך ללא מוצא. לא משנה עד כמה תמונת המציאות שלנו תתרחב, בסופו של דבר היא תישאר מוגבלת מאוד. מדוע? מפני שמנגנון תפיסת המציאות שלנו מנוהל על ידי הכוונה האנוכית שלנו, הכוונה על מנת לקבל. אנחנו כל הזמן מרוכזים בעצמנו, בתועלת שתצא לנו מכל פעולה, ולכן תפיסת המציאות שלנו מצומצמת לגבולות עצמנו.

מכיוון שהרצון שלנו והזיכרון שלנו עובדים לפי הכוונה על מנת לקבל, אנחנו מוגבלים כתאים בודדים לתפיסת תמונה צרה ומצומצמת מכלל המציאות. כדי שנוכל להרגיש את כל המציאות, המציאות הרוחנית, עלינו להרחיב את כלי הקליטה שלנו. עלינו לצאת מתוך החשבון האנוכי והצר של "טובת עצמי" ולהתחבר אל הרצונות של האחרים (ראו שרטוט מס' 7).

העניין הוא ש"להתחבר אל הרצונות של האחרים" אינו דבר של מה בכך. כדי לעשות זאת עלינו להרגיש את הרצונות שלהם כאילו היו הרצונות שלנו ממש. והדרך היחידה לעשות זאת היא להחליף את הכוונה שרוכבת על פני הרצון - מכוונה פנימית-אגואיסטית, על מנת לקבל, לכוונה על מנת להשפיע. רק בכוונה על מנת להשפיע נוכל להרגיש את הרצון החיצון. ורק בחיבור לרצונות של הזולת נוכל לגלות את תמונת המציאות האמיתית.

לפי חכמת הקבלה, הכלל "ואהבת לרעך כמוך" אינו חוק מוסרי שמטרתו לחייב אותנו להתייחס יפה לזולת, אלא חוק טבע שאנחנו צריכים לקיים כדי לגלות את המציאות הרוחנית השלמה. כשם שהבורא מנהל את הבריאה כגוף אחד, שכל חלקיו קשורים זה לזה בקשרים בלתי נראים של אהבה, כך גם אנחנו צריכים להתקשר זה לזה, בהתאם לכלל "ואהבת לרעך כמוך". תיקון הכוונה מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע הוא למעשה תיקון היחס שלנו לזולת, מאובייקט שאני משתמש בו לצרכי עצמי לחלק ממני ממש. וכאמור, תיקון היחס לזולת הוא התנאי לגילוי המציאות הרוחנית.

שרטוט מס' 7

כעת נוכל להבין מה התועלת בצורה שבה אנחנו תופסים את המציאות. דווקא תמונת המציאות שמפרידה בין ה"אני" שלנו לכל מה שמחוץ לנו מאפשרת לנו לעשות את עבודת החיבור ולהידמות לבורא. אילו נבראנו בתמונת מציאות שיש בה רק "אני", לא היינו יכולים לבצע את התיקון הדרוש, ואילו נבראנו בתמונת מציאות שבה כולנו כבר מחוברים ברצון משותף אחד, היה חסר הרצון העצמאי שלנו לשנות את הכוונה.

סיכומו של דבר, כדי לתפוס את המציאות האמיתית, את עולם האמת, עלינו לצאת מעצמנו החוצה ולהתחיל להכיר את מה שקיים באמת. אז נגלה, שהחיים לא תלויים בגוף האדם, בחושים שלו, ברצון הפנימי האגואיסטי שלו או בזיכרון שלו; החיים תלויים רק במידה שבה האדם מספח, מקשר לעצמו, את כל מה שנמצא כביכול מחוץ לו, את הרצונות הזרים.

בעל הסולם כותב על כך באחת מהאיגרות [.5.] לתלמידיו: "ולא חסר לך כלום, אלא לצאת בשדה אשר ברכו ה', וללקט כל אלו האיברים המדולדלים שהתדלדלו מנשמתך, ולצרף אותם לגוף אחד. ובגוף השלם הזה ישרה ה' שכינתו בתוכו בקביעות בלי הפסק כלל. והמבוע של תבונה רבה, ונחלים עליונים של אור, יהיו כמעין שלא פסק".

בחן את עצמך:

 

יצאת צדיק

"הלוואי שהיה אפשר להרכיב את כל האנושות בגוף אחד, שאוכל לחבק את כולם". המילים החמות והחכמות הללו מפי הרב קוק - מעבר להיותן טעימה קטנה מאוקיינוס החכמה של מקובל ענק, מסכמות את כל תהליך התיקון שעלינו לעשות. בסופו של דבר, כל אחד מאיתנו צריך לרכוש את הכוונה על מנת להשפיע, להרגיש את הרצונות של הזולת כאילו היו הרצונות שלו, ולהרכיב את כל האנושות כגוף אחד. ובגוף האחד מתגלה הבורא האחד.

העניין הוא שבעולם אנוכי ואינטנסיבי כל כך כמו שלנו, קשה לראות איך אפשר להתקרב לדרגות כאלה של חיבור, שלא לדבר על לחיות בהן ממש. בינתיים, בכל רגע שעובר, נראה שהרכבת דוהרת דווקא לכיוון ההפוך. ההומו ספיאנס בן המאה ה-21 עסוק בעצמו בצורה אובססיבית. הגדילה לעשות גברת אחת מטייוואן, שקנתה שמלת כלולות, שכרה אולם אירועים ו... התחתנה עם עצמה (לא ייאמן אבל זה אמיתי).

"נו", אתם בוודאי מצקצקים בשפתותיכם באי-נחת, "מה זאת הטוטאליות הזאת?! צריך רק להחליף את המשקפיים השחורים בוורודים ולגלות שלא כולם שקועים כל כך בעצמם. עובדה, יש עוד מי שדואג לנחשלים ומי שמסייע ללא תגמול לחולים ומי שדואג לרווחת העולים החדשים. וגם אנחנו תרמנו מכספנו, זמננו ומרצנו, לא פעם ולא פעמיים. בקיצור, רוח ההתנדבות לא פסה מהעולם".

טיעונים כגון אלו רק מדגישים את זווית הראייה השונה והמפוכחת של חכמת הקבלה. לפי חכמת הקבלה, אין אדם בעולם שלנו שאינו מונַע בכל פעולה שהוא עושה על ידי חשבון לתועלת עצמו. כל אחד מאיתנו, כל אדם על פני האדמה, עובד לפי תוכנה פנימית שמחייבת אותו לדאוג לתועלת עצמו. לפעמים החשבונות מורכבים וקשה לזהות את המניע האמיתי שמאחורי הפעולה, אבל גם במקרים אלה התמריץ הוא אותו התמריץ - תועלת עצמית.

למשל, אדם שנותן צדקה בסתר עשוי לעשות זאת מתוך המחשבה שביום מן הימים גם הוא או בני משפחתו עלולים למצוא את עצמם במצב דומה. בנדיבות ליבו, הוא מרגיע את עצמו שאם חלילה ימצא את עצמו במצב דומה, יהיה מי שייתן גם לו. שלא לדבר על הגאווה שמתלווה לפעולה כגון זו - גם היא כמובן שכר ראוי לרצון לקבל. כל פעולה של נתינה בעולם שלנו מונעת מתוך אינטרס של קבלה. בעניין זה (ולא רק בו) ההבחנה של המקובלים חדה כתער: או שאתה עובד עם הכוונה על מנת לקבל או שאתה עובד עם הכוונה על מנת להשפיע. ובמציאות שלנו, בעולם הזה, כולנו עובדים עם הכוונה על מנת לקבל.

הכוונה היא העיקר. לא משנה איזו פעולה נעשה - נקרע את השמים בתפילה לשלום העולם, נציל את אוכלוסיית הדולפינים מהכחדה, נגן על זכויות הפליטים - אם הכוונה שעומדת מאחורי הפעולה היא "מה יֵצא לי מזה", אין זו פעולה של השפעה. לא להשפעה ולנתינה האלה מתכוונת חכמת הקבלה.

את הכוונה עלינו לתקן, את היחס הפנימי העמוק ביותר שלנו לזולת. עלינו לצאת מתוך החשבון של טובת עצמי ולחיות לפי החשבון של טובת הכלל; להגיע למצב שבו אנחנו מרגישים את הרצונות של הזולת כאילו היו הרצונות שלנו ממש. זו השפעה לפי חכמת הקבלה. ורק כשנשיג אותה תיפתח לנו תמונת העולם הרוחני. אין זה שינוי של מה בכך. עלינו לשנות את הטבע שלנו. מובן מאליו שאין בכוחותינו לעשות זאת בעצמנו. לשם כך ניתנה לנו חכמת הקבלה.

מכאן אפשר להבין את ההבדל בין חכמת הקבלה לתורות המוסר. במהלך ההיסטוריה, הצביעו רבים על האגו כמקור כל הבעיות. לא צריך להיות מקובל כדי להבין שאם נדע להתמודד נכון עם האגו, החיים שלנו יהיו טובים הרבה יותר. אלא שבניגוד לחכמת הקבלה, הפיתרון שמציעות שיטות המוסר השונות הוא פעולה ישירה כנגד האגו: להקטין אותו, לסגור אותו בקופסה, לא לתת לא להתפרץ.

אלא שהאגו חזק יותר מכל שכל אנושי. אין קופסה שיכולה לסגור אותו בתוכה, ואין שיטה שיכולה להקטין אותו. לפי מחשבת הבריאה, האגו צריך לגדול - והוא גדל. הדוגמה, אולי המוצלחת ביותר, לחוסר יכולתנו לרסן את האגו ולאוזלת ידן של שיטות המוסר היא מערכת החינוך. במשך שנים ניסתה מערכת החינוך לכפות על הילדים התנהגות ראויה, והמצוקה של הילדים החלה לבעבע לאיטה כלַבּה רותחת. היום, הר הגעש מתפרץ.

לפי חכמת הקבלה, אין כל טעם בפעולה ישירה נגד האגו. במקום לנסות להקטין את האגו או להגביל אותו, המקובלים מלמדים אותנו כיצד להשתמש בו נכון, כיצד לרכוש מעליו כוונה שונה, כוונה על מנת להשפיע. בכוונה זו אנחנו מצרפים אלינו את רצונות הזולת, מרחיבים את כלי הקליטה שלנו ומשיגים את המציאות הרוחנית.

בחן את עצמך:

 

סיכום השיעור

נקודות עיקריות

מושגים

כוונה - צורת השימוש ברצון לקבל.

כוונה על מנת לקבל - שימוש ברצון לקבל לטובת עצמי.

כוונה על מנת להשפיע - שימוש ברצון לקבל לטובת הזולת.

תיקון - שינוי השימוש ברצון לקבל מכוונה על מנת לקבל לכוונה על מנת להשפיע.

השפעה - מצב שבו אנחנו מרגישים את הרצונות של הזולת כאילו היו הרצונות שלנו ממש.

תשובות לשאלות

שאלה: מהי כוונה על מנת לקבל, ומהי כוונה על מנת להשפיע?

תשובה: כוונה על מנת לקבל היא השימוש ברצון לקבל לטובת עצמי. כוונה על מנת להשפיע היא שימוש ברצון לקבל לטובת הכלל.

שאלה: מהו הקשר בין הרצונות של הזולת לתפיסת המציאות הרוחנית?

תשובה: כדי שנוכל להרגיש את המציאות הרוחנית, עלינו להרחיב את כלי הקליטה שלנו. עלינו לצאת מתוך החשבון האנוכי והצר של "טובת עצמי" ולהתחבר אל הרצונות של האחרים.

שאלה: מהי השפעה לפי חכמת הקבלה?

תשובה: מצב שבו אנחנו מרגישים את הרצונות של הזולת כאילו היו הרצונות שלנו ממש.

להרחבה ולהעמקה בחומר הלימוד, עבור לספר הקורס, עמוד 260.

 

רצף לוגי

(סדר התפתחות הקורס)

למדנו שחכמת הקבלה היא שיטה לגילוי הבורא לנבראים בעולם הזה.

למדנו שכדי לגלות את הבורא עלינו לשנות את הכוונה מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע.

בחלק הבא נלמד איך משנים את הכוונה.

[.1.] אות כ"א.

[.2.] מבוא לספר הזוהר, סעיף ל"ד.

[.3.] "כל החכמות שבעולם, מקטנם עד גדלם נכללים בה (בקבלה), באופן הפלא ופלא המשווה בין כל החכמות השונות זו מזו... בסדר השווה לכל, כלומר עד שסדרי כל חכמה מחייבים לבוא בדרכים שלה".

[.4.] אות י"ג.

[.5.] כתבי בעל הסולם, אגרות, אגרת ד'.

חלק ג'. שפת הקבלה

שיעור מספר 1 - חוק שורש וענף

בשיעור זה נלמד על: הממשיות שבחכמת הקבלה /
חוק שורש וענף / שפת הענפים

 

מופשט או ממשי?

אחד מספרי ההרפתקאות הפופולאריים של כל הזמנים, "הסיפור שאינו נגמר", מספר את קורותיו של בסטיאן בלתאזר בוקס, נער צעיר, שמתוך קריאה בספר אגדות הוא לפתע מוצא את עצמו חי בתוך המציאות הקסומה המתוארת בספר. מפתיע ככל שזה יישמע, הקריאה בספרי הקבלה דומה במשהו לחוויה זו. בספרי הקבלה טמון כוח המאפשר למי שקורא בהם לפרוץ מן המציאות שבה הוא חי אל המציאות הפלאית המתוארת בספרי הקבלה - אל המציאות הרוחנית.

החלק השלישי והאחרון של יחידת הלימוד "יסודות הקבלה" עוסק בשפת הקבלה ובספרי הקבלה. אם בחלק הראשון של היחידה למדנו שהרוחניות היא שיטה לגילוי הבורא, חוק הטבע הכללי, ובחלק השני למדנו שהתנאי לגילוי הבורא הוא שינוי שיטת העבודה עם הרצון לקבל, הרי שבחלק זה נלמד איך עושים זאת בפועל; איך אפשר לשנות את שיטת העבודה עם הרצון לקבל באמצעות הקריאה בספרי הקבלה. תחילה נלמד על השפה שבה כתובים הספרים, הנקראת "שפת הענפים", ולאחר מכן נרחיב על הכוח הרוחני הטמון בספרי הקבלה.

במאמר "מהות חכמת הקבלה", כותב בעל הסולם כי "רבים סבורים, אשר כל המילות והשמות, הבאים בחכמת הקבלה, המה מין של שמות מופשטים". ואכן, ניסיון להבין את הכתוב בספרי הקבלה ללא הדרכה נכונה עלול להוביל גם אותנו לאותה המסקנה. אדם שאינו בקי בחכמת הקבלה יתקשה לשייך את המילים ואת השמות שבספרי הקבלה למציאות מוחשית וממשית. הן המילים שבספרים והן התוכן עצמו יישמעו לו מופשטים.

הנה למשל ציטוט מתוך "עץ חיים" של האר"י:[.1.] "דע כי טרם נאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא את כל המציאות". אמנם המילים מוכרות לנו וחיבורן יחד "עושה היגיון", אבל לא ברור כלל על מה מדובר: מה זה אור עליון פשוט, על איזו מציאות מדובר לפני בריאת הנבראים, וכן הלאה.

אדם העושה את צעדיו הראשונים בלימוד חכמת הנסתר עלול לחשוב שספרי הקבלה עוסקים בעניינים מופשטים, אבל האמת היא שאין בספרי הקבלה ולו מילה אחת שאין לה מובן ממשי. אחד מחוקי היסוד בחכמת הקבלה הוא: "כל מה שלא נשיג לא נגדירהו בשם ומילה". כלומר, המקובלים כותבים רק על ההשגות הרוחניות שהשיגו בפועל, בחוש, ועל מה שלא השיגו, אינם כותבים.

המציאות הרוחנית המושגת למקובל אינה פחות ממשית מהמציאות הגשמית שאנחנו משיגים בעולם שלנו. למעשה, אם נתחשב בעובדה שתמונת העולם הגשמי היא אשליה זמנית, המתגלה ברצון לקבל כל עוד אינו מתוקן, הרי שדווקא המציאות הרוחניות הנצחית, המתגלה עם תיקון הרצון, היא ממשות ואמת.

כאן המקום לחזור ולהדגיש עיקרון חשוב בנוגע לתפיסת המציאות הרוחנית: את הבורא עצמו, כמו שהוא במהותו, המקובלים אינם תופסים. בדיוק כמו שאנחנו איננו תופסים את מהות הדברים בעולם שלנו. זאת משום שהאדם תמיד תופס את המציאות דרך הרצון לקבל ולעולם אינו יודע מהי המציאות עצמה, אלא איך הוא מתפעל ממנה, ממה שמחוץ לו.

וכך, כמו שאיננו יודעים למשל מהי המהות הפנימית של החשמל או מהו באמת הנייר שאנחנו מביטים בו כעת, גם המקובלים אינם תופסים את הבורא כמו שהוא במהותו, אלא רק כמו שהוא נתפס ברצון לקבל שלהם. ובכל זאת, אין במגבלות התפיסה הללו כדי להפריע להם לקלוט תמונה ברורה ומספקת של המציאות הרוחנית ולתאר אותה בספריהם.

בחן את עצמך:

 

שורשים וענפים

ששת אלפים תשע מאות ותשע - אם פעם שאלתם את עצמכם כמה שפות יש בעולם, הרי שזהו המספר העדכני ביותר [.2.] – 6,909 שפות, כולל 122 שפות חרשים שונות ושפות של שבטים פרימיטיביים. הרבה שפות. אלא שכולן, ללא יוצא מן הכלל, מתארות רק חלק מוגבל מאוד מהמציאות - את החלק המצומצם שאנחנו קולטים במסגרת מגבלות הזמן, התנועה והמקום בעולם שלנו - את המציאות הגשמית.

שלא כמו הגשמיות, הרוחניות נמצאת מעל זמן, תנועה ומקום. מכיוון שכך, אין שפה בעולם שלנו שבאפשרותה לתאר את הרוחניות. הניסיון לתאר את המציאות הרוחנית על ידי שפה גשמית דומה במידה מסוימת לניסיון לתאר לאדם עיוור מלידה מה זה צבע אדום. מובן שלא נצליח, מפני שהאובייקט שרוצים לתאר אינו נתפס בחוש.

ובכל זאת, מרבית ספרי הקבלה כתובים בעברית. ואם לא די בכך, חלק מהמילים שמופיעות בספרי הקבלה, כמו למשל זיווג או נשיקין, הן כל כך "ארציות", עד שפלא להיתקל בהם בספרים שעוסקים ברוחניות. ונשאלת השאלה: הכיצד?

כדי לענות על שאלה זו, עלינו להכיר את אחד מחוקי היסוד בחכמת הקבלה: "חוק שורש וענף". לפי חוק שורש וענף, כל מה שמתחולל בעולמנו הוא העתקה של מה שמתרחש בעולם הרוחני. העולם הרוחני נקרא בחכמת הקבלה "עולם השורשים", העולם שלנו נקרא "עולם הענפים", ולפי חוק שורש וענף, לכל "ענף" בעולם הזה יש "שורש" יחיד ומיוחד משלו, שממנו הוא משתלשל לעולם הזה (ראו שרטוט מס' 8). כפי שאמרו חז"ל: "אין לך עשב למטה שאין לו מלאך מלמעלה, שמכה בו ואומר לו גדל" (בראשית רבה י', ו').

וכך זה נשמע בלשונו של בעל הסולם: [.3.] "כל עולם תחתון, נחתם מהעולם העליון ממנו. ועל כן, כל הצורות, שיש בעולם העליון, בכל כמותם ואיכותם, נעתקים במלואם, ובאים גם בעולם התחתון. באופן, שאין לך פרט של מציאות, או של מקרי המציאות, המצוי בעולם התחתון, שלא תמצא דוגמתו בעולם העליון הימנו, בצורה שוה כמו ב' טיפות של מים. ונקראים 'שורש וענף'. כלומר, שאותו הפרט, הנמצא בעולם התחתון, נבחן לבחינה של ענף, בערך הדוגמה שלה, המצוי ועומד בעולם העליון, שהוא שורשו של הפרט התחתון. מפני שמשם נחתם ונתהווה פרט ההוא, בעולם התחתון".

מסובך? הנה דוגמה שתעזור לנו להבין במה מדובר. תארו לעצמכם תמונת מחשב כלשהי. לצורך העניין נרשה לעצמנו להיות סנטימנטאליים לרגע, ונדמיין שבתמונה אנחנו רואים את חמותנו האהובה. היא לבושה חולצת כפתורים כחולה סטייל מאו צה טונג, ומבטה רותח מכעס מסיבה לא ברורה. האם התמונה היא מציאות ממשית? לשמחתנו הרבה, לא. התמונה היא תוצאה של כמה שורות קוד שמקודדות במעמקי המחשב, ובהינתן פקודה הן מועברות כמידע לצג המחשב ומוצגות כתמונה. ואם נרצה להשתעשע מעט ולהחליף את צבע החולצה של חמותנו מכחול מאו צה טונגי לכתום זרחני, או לחלופין למרוח חיוך על שפתיה, מה נעשה? נפנה לשורות הקוד, כמובן, ונסדר אותן אחרת, כי התמונה על צג המחשב היא רק תוצאה, ושורות הקוד הן הסיבה.

לפי חוק שורש וענף, תמונת המציאות הגלויה לעינינו היא רק תוצאה - "ענף" של סיבה רוחנית. ומכיוון שלכל ענף בעולם שלנו יש שורש רוחני משלו, המקובלים יכולים להשתמש בשמות הענפים בעולם שלנו כדי לתאר את השורשים הרוחניים. הם נוקבים בשמו של הענף, ומובן להם באיזה שורש רוחני מדובר.

שרטוט מס' 8

השפה שיצרו המקובלים על בסיס חוק שורש וענף היא השפה שבה כתובים ספרי הקבלה, והיא נקראת "שפת הענפים". בחלק הבא של השיעור נרחיב את ההסבר עליה.

בחן את עצמך:

 

שפת הענפים

הביולוגים פיתחו מיקרוסקופ כדי לזהות חיידקים. חוקרי הכוכבים בנו טלסקופים על מנת להגדיל את טווח הראייה שלהם. חכמי הקבלה, לעומת זאת, הם אנשים שפיתחו חוש מיוחד שמאפשר להם להרגיש את המציאות הרוחנית.

השגת העולם הרוחני מציבה בפני המקובלים אתגר מיוחד: להעביר את השגותיהם זה לזה אף על פי שאי אפשר לתאר אותן במילים. כדי לפתור בעיה זו, פיתחו המקובלים שפה מיוחדת, המבוססת על חוק שורש וענף, שנקראת "שפת הענפים". את החלק הבא של השיעור נקדיש להיכרות ראשונית קצרה עם שפה זו.

כשאנחנו מתבוננים בתופעה מסוימת המתרחשת בעולם שלנו, איננו יכולים להצביע על השורש הרוחני שלה, מכיוון שעולם השורשים נסתר מעינינו. לעומת זאת, מקובל שהתעלה להרגשת העולם העליון רואה באופן ברור את הקשר בין שני העולמות, בין הענף הגשמי לשורש שלו. היכולת לקשר בין השורש הרוחני לענף הגשמי הייחודי לו מאפשרת למקובלים להצביע על השורשים הרוחניים באמצעות הענפים הגשמיים התואמים להם, ולתאר בעזרתם את השגותיהם הרוחניות.

וכך הם עושים. המקובלים מתארים בספריהם את העולם הרוחני באמצעות הענפים הגשמיים. הספרים שחיברו המקובלים מספרים רק על העולם הרוחני, אבל הם משתמשים במילים מהעולם שלנו לתיאור השורשים וההתרחשויות בעולם העליון.

"מצאו להם חכמי הקבלה אוצר של מילים", כותב בעל הסולם במאמר "מהותה של חכמת הקבלה", "די ומספיק, לבחינת שפה מדוברת ביניהם, המצוינה להפליא. שיוכלו לישא וליתן זה עם זה, בשורשים הרוחניים שבעולמות העליונים. דהיינו, על ידי שמזכירים לחבריהם, רק את הענף התחתון, המוחשי, שבעולם הזה, המוגדר היטב לחושים הגשמיים. והשומעים מבינים מדעתם, את השורש העליון, אשר ענף הגשמי הזה, מראה עליו. מפני שהוא מיוחס אליו, להיותו נחתם הימנו".

הצורך לפרש את המילים במובנן הרוחני מציב בפנינו אתגר לא פשוט, משום שחלק נכבד מהמילים בספרי הקבלה מוכרות לנו היטב מהשפה העברית, וקל מאוד להתפתות לפרש אותן במובן הגשמי המוכר לנו. ואכן, אחת מהבעיות המרכזיות הגורמות להבנה המוטעית של חכמת הקבלה נעוצה בנטייה להגשים את החכמה, על אף שאין בה ולו מילה אחת המתארת את המציאות הגשמית בעולם שלנו.

רבות מהדעות הקדומות על חכמת הקבלה מקורן בהבנה שגויה של הכתוב. כך למשל, כמה מקומות ב"ספר הזוהר", שבהם מתוארים לפרטי פרטים שילובים שונים של תווי כף יד ופנים, הביאו מן הסתם לידי המסקנה המוטעית, שחכמת הקבלה קשורה לקריאה בכף היד ובתווי הפנים. למעשה התיאור המפורט של תווי כף היד והפנים אינו אלא תיאור של מצבים רוחניים, לפי חוק שורש וענף, ורק כך נכון לקרוא אותו. כל פירוש אחר הוא בבחינת מעבר על הציווי "לא תעשה לך פסל וכל תמונה". [.4.]

חלק חשוב מהשלבים הראשונים של לימוד חכמת הקבלה הוא רכישת מילון מושגים חדש, שמסייע לתלמיד לזכור את פירושם הנכון, הרוחני, של המילים בספרי הקבלה. הנה כמה דוגמאות למושגים משפת הענפים; כל המושגים נלקחו מתוך ספרו של בעל הסולם "תלמוד עשר הספירות", חלק א', "לוח התשובות לפירוש המילות":

אור: כל המקובל בעולמות בבחינת יש מיש, שזהו כולל הכל חוץ מחומר הכלים.

זמן: סכום מסוים של בחינות המשתלשלות זו מזו ומסובכות זו בזו בסדר סיבה ומסובב.

חושך: בחינה ד' שברצון לקבל, שאינה מקבלת לתוכה את האור העליון מכוח הצמצום.

מקום: הרצון לקבל שבנאצל הוא ה"מקום" לכל השפע והאור שבו.

ראש: אותו חלק בנאצל המשתווה ביותר לצורת השורש נקרא ראש.

רוח: אור החסדים נקרא רוח.

אור: כוח ההשפעה המפעיל והממלא את כל הנשמות.

בחן את עצמך:

 

סיכום השיעור

נקודות עיקריות

מושגים

שורש - סיבה.

ענף - תוצאה.

עולם השורשים - העולם הרוחני.

עולם הענפים - העולם הגשמי.

שפת הענפים - שפה שמתארת את המציאות הרוחניות באמצעות השמות של ה"ענפים" הגשמיים.

תשובות לשאלות

שאלה: הסבר מדוע המציאות הרוחנית שהמקובל משיג היא ממשית לא פחות מהמציאות הגשמית?

תשובה: המקובל משיג את המציאות הרוחנית בחוש, ברצון לקבל, בדיוק כפי שאנחנו משיגים את המציאות הגשמית.

שאלה: הגדר בקצרה את חוק שורש וענף.

תשובה: לפי חוק שורש וענף, לכל "ענף" בעולם הזה יש "שורש" יחיד ומיוחד משלו, שממנו הוא משתלשל לעולם הזה.

שאלה: על מה עלינו להקפיד בזמן שאנחנו קוראים בספרי הקבלה, ומדוע קשה לעשות זאת?

תשובה: עלינו להקפיד על פירוש נכון של המילים במובנן הרוחני. קשה לנו לעשות זאת, כי חלק נכבד מהמילים בספרי הקבלה מוכרות לנו היטב מהשפה העברית, וקל מאוד להתפתות לפרש אותן במובן הגשמי.

להרחבה ולהעמקה בחומר הלימוד, עבור לספר הקורס, עמוד 267.

 
 

_________________________________________

שיעור מספר 2 - המאור המחזיר למוטב

בשיעור זה נלמד על: איך ללמוד את חכמת הקבלה בצורה נכונה / המאור המחזיר למוטב / ארבע שפות הקודש

 

מעליון ילמד התחתון

בעולם כאוטי כמו שלנו, טוב שיש כמה אמיתות ברורות וקבועות שתמיד יעזרו לבן-אדם להתארגן על עצמו מחדש אחרי שנתקף סחרחורת מקרוסלת החיים. השמש, למשל, תמיד זורחת במזרח, אשתך תמיד צודקת, ומה שעלול להשתבש, תמיד ישתבש. על אותו משקל, כשאדם בא ללמוד את חכמת הקבלה והוא מטושטש מעט מגשם המושגים הלא מוכרים ומכיווני המחשבה החדשים, לפחות הוא מתנחם בכך שאם ילמד בחריצות, לאחר זמן מה יתחיל לשלוט בחומר ויבין במה מדובר. אז זהו, שלא...

מוזר ככל שזה יישמע, את חכמת הקבלה לא לומדים עם השכל, אלא עם הרצון. חכמת הקבלה אינה נלמדת כמו כל חכמה אחרת. בחכמת הקבלה, אינך נדרש לצבור ידע ולחבר נכון את פיסות המידע לתמונה אחת ברורה. בחכמת הקבלה, כדי להבין אתה צריך לרצות - לרצות להשתנות, לרצות להיתקן. את הרוחניות אפשר להבין רק מתוך הרצון המתוקן בכוונה על מנת להשפיע. חכמת הקבלה אינה לימוד תיאורטי; התנאי להבין אותה הוא לחיות אותה, כלומר להרגיש בפועל את המציאות הרוחנית.

רק מתוך הרגשת הרוחניות אפשר להבין מהי הרוחניות. כך למדנו בשיעור הקודם. כדי להבין את הכתוב בספרי הקבלה, צריך לעלות תחילה אל הדרגה הרוחנית שהספרים מתארים. רק מתוך השגת השורש הרוחני נוכל להבין את שפת הענפים. כל עוד אנחנו נמצאים במציאות של העולם שלנו, ספרי הקבלה חתומים בפנינו, איננו מבינים מה כתוב בהם.

ולא רק הספרים חתומים בפנינו. כל עוד אנחנו נמצאים בעולם שלנו, המציאות הרוחנית כולה סגורה וחתומה בפנינו. קחו לידכם עט או עיפרון והדגישו את המשפט הבא: מהעולם שלנו אי אפשר להבין מהי רוחניות. זהו עיקרון חשוב מאוד בלימוד חכמת הקבלה, משום שהוא מגדיר בצורה ברורה מה ביכולתנו לעשות ומה אין ביכולתנו לעשות כדי להגיע לרוחניות. כדי להגיע לרוחניות צריך לשמוע לעצות המקובלים, שנמצאים ברוחניות. אין שום ברירה אחרת. מהמציאות של העולם שלנו אין שום אפשרות להבין, לדמיין או אפילו לנחש מהי הדרך להשגה רוחנית.

יתרה מכך, גם אם ברצוננו רק להבין מה קורה כאן, בעולם שלנו, עלינו לעלות מעל העולם הזה, אל עולם הסיבות. שכן רק מתוך השגת העולם הרוחני אפשר להבין את הסיבה למתרחש בעולם הזה. כמו שכותב בעל הסולם: "מהעליון ילמד התחתון". [.5.]

גם גבולות ההבנה שלנו בעולם הזה מוגדרים באותו האופן. כך למשל, את דרגות ההתפתחות שמתחתינו - הדומם, הצומח והחי - אנחנו יכולים לחקור ולהבין. גם בכל הקשור לתפקוד גוף האדם יש לנו הבנה מספקת. סימני השאלה מתחילים לצוץ כשאנחנו מדברים על פנימיות האדם. לא ברור לנו לפי איזו חוקיות, אם בכלל, מסודרים הקשרים בינינו. גם המבנה הפנימי-פסיכולוגי של כל אחד מאיתנו אינו מובן לנו דיו. בכל הנוגע לכך, רב הנסתר על הגלוי. מדוע? כי אין באפשרותנו לחקור את מהותנו ולהבין אותה מתוך הדרגה שבה אנחנו נמצאים. כדי להבין מי אנחנו באמת עלינו להתבונן על עצמנו מנקודת מבט חיצונית, גבוהה יותר. במילים אחרות, כדי להבין מי אנחנו עלינו לעלות לדרגה עליונה יותר של קיום - לרוחניות.

בחן את עצמך:

 

סגולה נפלאה

כמו גשם באמצע הקיץ, כמו פיל באמצע מנהטן, כמו גוסטב מאהלר באמצע שוק הכרמל - שאלה אחת עומדת במרכז ההסבר על שפת הענפים ודורשת מענה. והשאלה פשוטה וטעונה: אם איננו מבינים דבר מהכתוב בספרי הקבלה, מה הטעם ללמוד מהם?

האמת היא, שזו שאלה חשובה במיוחד, ואין פלא שהיא טעונה כל כך, כי בתשובה לשאלה זו נמצא המפתח לכניסה לעולם הרוחני - האמצעי היחיד לשינוי שיטת העבודה עם הרצון לקבל; הסוד שמפריד בינינו לבין המציאות הרוחנית - אותו סוד שהמקובלים נושאים בחיקם במשך אלפי שנים.

נשמע מעניין?! תרשו לנו להשאיר אתכם קצת במתח. את התשובה לשאלה נגלה רק בעוד כמה פסקאות. בינתיים, כדי לחדד את השאלה עוד יותר, נסכם בקצרה את עיקרי הפרק הקודם. למדנו שאת הרוחניות אי אפשר לתאר באמצעות שפה גשמית. לכן המקובלים כותבים את ספריהם בשפת הענפים. מכיוון שכל ענף גשמי משתלשל משורש רוחני ייחודי רק לו, המקובלים יכולים להשתמש בשמות הענפים בעולם שלנו כדי לתאר את השורשים הרוחניים. וכך הם עושים באמצעות שפת הענפים. מכאן מובן, שהתנאי הבסיסי להבנת שפת הענפים הוא השגת השורש הרוחני של כל ענף גשמי.

במילים אחרות, כדי להבין את שפת הענפים צריך להיות בהשגה רוחנית. במאמר "מהות חכמת הקבלה" כותב בעל הסולם, שאת שפת הענפים צריך ללמוד מפי מקובל, ולהבין אותה אפשר "רק אם השומע הוא חכם מעצמו, דהיינו שיודע ומבין ביחסי הענפים אל שורשיהם", כלומר בעל השגה רוחנית.

למעשה, המקובלים כתבו את ספריהם למי שכבר נמצא ברוחניות, כדי להעביר זה לזה מידע על העולם הרוחני. כאשר מקובל אחד קורא את מה שכתב מקובל אחר, הוא יכול לשחזר בתוכו את הכתוב ולהרגיש בדיוק למה התכוון חברו, כשם שמוסיקאי משחזר צלילים של מלחין מלפני 500 שנה (על ידי תווים), או כשם שאנחנו מבטאים את שפת החשבון בספרוֹת.

ומכאן עולה השאלה שבה פתחנו: מה הטעם שאדם שאינו נמצא ברוחניות יקרא בספרי הקבלה? בעל הסולם עצמו עונה על שאלה זו במאמר "הקדמה לתלמוד עשר הספירות": [.6.] "אמנם יש בזה דבר גדול, וראוי לפרסמו, כי יש סגולה נפלאה לאין ערוך, לעוסקים בחכמת הקבלה, ואע"פ שאינם מבינים מה שלומדים, אלא מתוך החשק והרצון החזק, להבין מה שלומדים, מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם... שהמה מקרבים את האדם מאד, שיגיע לשלימותו".

במילים פשוטות, כפי שכותב בעל הסולם, בספרי הקבלה טמון כוח רוחני מיוחד; ואם אנחנו קוראים ספרים אלה מתוך רצון להבין את הכתוב בהם, אנחנו מעוררים את הכוח הרוחני הטמון בהם, והוא פועל עלינו ומקרב אותנו לרוחניות, למצבנו המושלם.

איך זה עובד? לפי חכמת הקבלה, אנחנו כבר נמצאים במצבנו המושלם, מלאים בכל הטוב והעונג המובטחים לנו. ולנו נותר רק לגלות זאת. כל עוד איננו מרגישים את מצבנו המושלם, האור אינו מאיר בתוכנו אלא מחוץ לנו. האורות המאירים מחוץ לנו נקראים בחכמת הקבלה "אורות מקיפים". וכמו שבעל הסולם כותב, כשאנחנו מעוררים עלינו את האורות המקיפים, הם מקרבים אותנו לשלמותנו.

כיצד מעוררים את האורות המקיפים? בעל הסולם כותב שאנחנו מעוררים את האורות מתוך הרצון שלנו להבין את הכתוב, אלא שאין כוונתו להבנה במובן השגור בעולם שלנו. הבנה ברוחניות תיתכן רק מתוך רצון להשתנות, ובסופו של דבר מתוך השגה, מתוך שינוי פנימי של הרצון והרגשת המציאות הרוחנית בפועל. רק כך אפשר להבין מה כתוב בספרי הקבלה, רק מתוך השגה בחוש של העולם הרוחני. לכן כשאנחנו קוראים את ספרי הקבלה, עלינו להשתוקק להגיע להרגשת הרוחניות. רק כך נעורר את האורות המקיפים.

המאור המתקן נקרא בחכמת הקבלה "תורה", תורה מלשון אורה. לימוד תורה, לפי חכמת הקבלה, הוא לימוד מתוך הכוונה למשוך את המאור המחזיר למוטב, שיביא אותנו להרגשת הרוחניות.

הפסקה הבאה מוקדשת לכל מי שההסבר על האורות המקיפים ועל האורות בכלל נשמע לו "אוורירי" מדי, מיסטי ולא מדעי בעליל. לפי חכמת הקבלה, שני כוחות עומדים בבסיסה של הבריאה: כוח ההשפעה וכוח הקבלה, אור וכלי. האור, רצונו להשפיע. הכלי, רצונו לקבל. היחס ביניהם פשוט: אם הכלי ירצה לקבל את מה שהאור רוצה להשפיע לו, האור יאיר לו מיד. זהו חוק טבע. מכיוון שכך, כשאנחנו קוראים בספרי הקבלה מתוך רצון לעבור מקבלה להשפעה ולהגיע להשגה רוחנית, לשפע שהאור רוצה להאיר בנו, אנחנו מזמינים בהכרח תגובה מצד האור, שמקרבת אותנו לרוחניות.

מכאן נוכל להבין גם מה משמעות המילה "סגולה", המוזכרת בדברי בעל הסולם. הרי לפי חכמת הקבלה, כל חלקי הבריאה קשורים זה לזה בחוקים נוקשים, לפי תוכנית ידועה מראש, ולכן אין בבריאה מקום לתופעות מיסטיות ולניסים. אולם במצבנו הנוכחי, מרבית הקשרים בין חלקי הבריאה נסתרים מאיתנו. לכן אנחנו לא תמיד יודעים להבחין בקשר של סיבה ומסובב בין תופעות שונות, ואיננו מסוגלים להסבירן. לחוסר הקשר הזה אנחנו קוראים "סגולה".

דמיינו לעצמכם בן שבט נידח, שעומד לראשונה בחייו מול דלתות הסופרמרקט השכונתי שנפתחות לו מעצמן. מיד הוא נופל על ברכיו בניסיון לרַצות את הכוח העל-טבעי שהתגלה לנגד עיניו. מבחינתו מדובר בפלא שאי אפשר להסביר. נסתר ממנו סדר הפעולות בסיבה ומסובב שגרמו לדלת להיפתח. ממש כך אנחנו לא מבינים את הקשר בין הקריאה בספרים להשפעת האור עלינו.

וזה דווקא בסדר גמור. איננו נדרשים להבין זאת. להיפך, הניסיונות להסביר בצורה רציונאלית את השפעת האורות המקיפים על האדם דווקא מחטיאים את המטרה. לקראת סיומו של חלק זה, חשוב לחזור ולהדגיש את העיקרון שבעל הסולם מסביר שוב ושוב במקומות רבים בכתביו: את חכמת הקבלה לא לומדים כדי לצבור ידע, להתפלפל ולהיות חכמים יותר. את חכמת הקבלה לומדים מתוך רצון, רצון להיתקן. הרצון הוא שקובע. זִכרו זאת.

הרוחניות מושגת רק מתוך רצון, רצון להיות ברוחניות. הרצון הנכון מושך אליו את המאור המחזיר למוטב, שפועל על הרצון ומשנה אותו. ובכל פעם שהרצון משתנה, אפילו במקצת, ומתכוונן יותר אל הרוחניות, אנחנו מתקרבים יותר להבנת הרוחניות. זה מה שנקרא "הלב מבין".

בחן את עצמך:

 

ארבע שפות

פעם היה הרבה יותר טוב. פעם היה אפשר לחיות. היום אפילו התענוג של להתרפק על העבר נלקח מאיתנו. גלי צונאמי של עודף אינפורמציה וגירויים מידיים הטביעו בתוכם את שרידי הזיכרונות על גיבורי הילדות שלנו. ובכל זאת גיבורה אחת עומדת איתנה מול כל הסוכנים של המאה ה-21, והם אינם יכולים לה - בלהה צוקרמן, המורה האגדית לתנ"ך מבית הספר היסודי.

עוד בימים ההם, נחישות הייתה שם המשחק שלה. דבר לא היה יכול להזיז אותה ממקומה, בפרט כשהיה מדובר בפירושיה לסיפורי התנ"ך. הייתה לה אג'נדה. במעין רוח נבואית שחזתה את קרקס אי הוודאות שבו אנחנו חיים, דאגה בלהה צוקרמן לשמור דווקא על פשטות ועל עקביות. "מה זאת אומרת, אינך מבין איך לוויתן בולע אדם והוא יוצא מבטנו אחרי שלושה ימים ושלושה לילות?!", היא הייתה מתרתחת בכל פעם מחדש, "זה פשוט כמו שאתה שומע".

פשוט זה לא. ידענו זאת אז, ואנחנו יודעים זאת היום. מה שעדיין איננו יודעים הוא למה באמת התכוון המשורר, כלומר מהי הדרך הנכונה להבין את סיפורי המקרא. ראו מה כותב "ספר הזוהר" על התורה: "אוי לאותו אדם שאומר כי התורה באה לספר סיפורים בפשטות... ואם התורה באה להראות דברי העולם, אפילו שליטי העולם יש ביניהם דברים מעולים יותר. אם כן, נלך אחריהם ונעשה מהם תורה. אלא שכל דברי התורה הם סודות עליונים". [.7.]

האמת היא שלא רק התורה אינה באה לספר סיפורים בפשטות. כל ספרי הקודש של העם היהודי הם סודות עליונים. התנ"ך, ספרות חז"ל, המשנה, התלמוד, ספרות האגדה וכמובן ספרות הקבלה - כולם נכתבו על ידי מקובלים, ובמובנם הפנימי, העמוק, כולם מתארים רק את המציאות הרוחנית. ומכיוון שכך, המשמעות הפנימית החבויה בספרים אלה נסתרת מאיתנו.

המקובלים משתמשים בארבע שפות:

שפת התורה - מתארת את העולם העליון בשפה סיפורית.

שפת ההלכה - בה נכתבו המשנה והתלמוד.

שפת האגדה - שפה עמוקה מאוד וקשה להבנה.

שפת הקבלה - שפה מדויקת ועניינית מאוד.

כל השפות האלה (פרט לשפת האגדה) משתמשות בשפת הענפים, ולכל שפה יש את היתרונות ואת החסרונות שלה: אחת מהן מתארת את המציאות הרוחנית בכלליות והאחרת - לפרטי פרטים, אחת נוחה להבנה ואחרת קשה.

הנה כמה דוגמאות למשמעות הפנימית החבויה בשפות הקודש:

שפת התורה:

"בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ" (בראשית, א', א').

חכמת הקבלה מלמדת אותנו שהבורא ברא מציאות שמורכבת משני כוחות: הרצון לתת והרצון לקבל - האגו. בסיפור הבריאה הם נקראים 'שמים וארץ'. כדי לממש את מחשבת הבריאה, על הנברא להשתמש בשני הכוחות ולא רק באחד מהם. אם היה בנו רק רצון לתת, כלומר 'שמים', אז היינו כמו מלאכים, נותנים וזהו, בלי בחירה. אם היה בנו רק את הרצון לקבל, כלומר את ה'ארץ', אז היינו רוצים רק לקבל, כמו תינוקות. דרך שפות שונות, חכמת הקבלה מסבירה לנו איך לשלב את שני הכוחות האלה בצורה נכונה.

שפת ההלכה:

"שנים אוחזין בטלית... זה אומר כולה שלי, וזה אומר חצייה שלי... זה נוטל שלושה חלקים, וזה נוטל רביעי" (בבא מציעא, ב', ע"א).

המקובלים שחיברו את הגמרא הסבירו בה בהרחבה כיצד להשתמש נכון ברצון לקבל וברצון להשפיע. בדוגמה זו שבשפת ההלכה, הנברא נקרא 'טלית'. כשהאדם מתחיל את דרכו הרוחנית, שני הכוחות - הרצון לתת והרצון לקבל - 'אוחזים' בו, כלומר שולטים בו. ברגע אחד הוא רוצה להתאחד עם הזולת ולתת, וברגע אחר שולט בו פתאום הרצון השני והוא רוצה רק ליהנות מהזולת ולנצל אותו. כשמתקדמים ברוחניות, לומדים לשלוט בשני הכוחות ולקבוע בכל מצב ומצב את השילוב ואת היחס הנכון ביניהם.

שפת האגדה:

"ויתרוצצו הבנים בקירבה. כשהייתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר - יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי עבודה זרה - עשו מפרכס לצאת" (רש"י, בראשית, כ"ה, כ"ב).

המקובלים בחרו בשפת האגדה כדי להסביר לנו על מצבים רוחניים שהיו קשים לתיאור בשפות האחרות. 'יעקב', במקרה זה, הוא הכוח החיובי שעוזר לנברא להתרומם לדרגת הבורא ולהיות אוהב כמותו. 'עשו' בסיפור הוא הכוח שלכאורה מפריע לנברא להשיג את המטרה הזאת. בסיפור זה, מוסבר כיצד לקבוע את היחס בין הכוחות, איזה מהם יפעל בך. הכל תלוי בחברת האנשים שעימם תבחר להיות. יש סביבה שתעזור לך להתקדם ברוחניות ותהפוך אותך לאדם שאוהב את הזולת, ויש סביבה שתרחיק אותך מהרוחניות ותגרום לך להרגיש שכל העולם חייב לך.

שפת הקבלה:

"והנה השיתוף הזה של המלכות בבינה... נעשה בו סיום חדש על האור העליון, דהינו במקום הבינה" (בעל הסולם, פתיחה לחכמת הקבלה, אות נ"ט).

כמו בקטעים האחרים, גם בציטוט שלעיל מדובר על שני הכוחות הפועלים בבריאה: הרצון לקבל והרצון להשפיע. "מלכות" בשפת הקבלה היא הרצון לקבל, ו"בינה" היא הרצון להשפיע.

קריאה בכל אחד מספרי הקודש, מתוך רצון להגיע להשגה רוחנית, מעוררת את השפעת האורות המקיפים. אלא שהשפה המוצלחת ביותר ללימוד חכמת הקבלה היא שפת הקבלה. מדוע? משום שבכל השפות האחרות, הסכנה להגשים את הדברים גדולה במיוחד. קריאה בתנ"ך או בשולחן ערוך, למשל, עלולה להכשיל את האדם לחשוב שמדובר במוסר או בסיפורים על העולם שלנו. לעומת זאת, שפת הקבלה מתארת את המציאות הרוחנית בלשון הספירות, ומקלה עלינו לשמור על הכוונה הנכונה בזמן הלימוד ולעורר את השפעת האורות המקיפים.

בחן את עצמך:

 

סיכום השיעור

נקודות עיקריות

מושגים

עליון: המדרגה הבאה.

תחתון: המדרגה הנוכחית.

אורות מקיפים: האורות שמאירים מחוץ לנו, כל עוד אנחנו לא נמצאים במצב המתוקן.

המאור המחזיר למוטב: הכוח המתקן את הטבע האגואיסטי ומעלה אותו לתכונת ההשפעה.

תורה: המאור המתקן. תורה מלשון אורה.

תשובות לשאלות

שאלה: מהו התנאי להבנת חכמת הקבלה?

תשובה: התנאי להבנת חכמת הקבלה הוא להגיע להשגה רוחנית. חכמת הקבלה אינה לימוד תיאורטי. התנאי להבין אותה הוא לחיות אותה, להרגיש בפועל את המציאות הרוחנית.

שאלה: מהם האורות המקיפים, וכיצד הם יכולים לקרב אותנו לרוחניות?

תשובה: האורות המקיפים הם האורות שמאירים מחוץ לנו כל עוד אנחנו לא מתוקנים. יש בהם סגולה לקרב אותנו לרוחניות, בתנאי שנקרא בספרי הקבלה עם הרצון להגיע להרגשה של המציאות הרוחנית.

שאלה: על מה כתוב בספרי הקודש, ואיזו ספרות מתוך ספרי הקודש היא המתאימה ביותר ללימוד חכמת הקבלה?

תשובה: ברובד הפנימי הנסתר של ספרי הקודש, המקובלים מתארים את המציאות הרוחנית. ספרי הקבלה הם המתאימים ביותר ללימוד חכמת הקבלה, משום שבזמן הקריאה בהם הסכנה להגשים את הכתוב פחותה.

להרחבה ולהעמקה בחומר הלימוד, עבור לספר הקורס, עמוד 273.

 
 

_________________________________________

שיעור מספר 3 - ספרי הקבלה

בשיעור זה נלמד על: כתבי הרב יהודה אשלג - בעל הסולם / כתבי הרב ברוך שלום אשלג - הרב"ש

פִתחו את הספרים!

 

הימים ימי הצנע, תחילת שנות החמישים בארץ ישראל. במרכז חדר גדול, בבניין עלוב ומט ליפול, עומד מכבש דפוס ישן. אדם בשנות השישים לחייו, רוכן מעל המכבש ומסדר אותיות על לוח הדפוס. את חלל החדר ממלא ריח כבד ומר של עופרת. האדם העמל על סידור האותיות הוא הרב יהודה אשלג; לא מכבר סיים לכתוב את החשוב מבין עשרות חיבוריו, שלימים יתגלה כאחד מהכתבים החשובים בתולדות חכמת הקבלה - "פירוש הסולם לספר הזוהר". כעת הוא עמל על הוצאתו לאור.

מכיוון שאין באפשרותו לשלם לסָדַר, רוכן הרב אשלג שעות ארוכות מעל מכבש הדפוס, ומתוך החשיבות הרבה שהוא רואה בפרסום "פירוש הסולם", מסדר את אותיות הדפוס בעצמו. כך הוא עושה יום אחר יום, במשך ימים רבים, למרות גילו המבוגר. שעות רבות כל כך בילה הרב אשלג בסידור הדפוס, עד שברבות הימים התגלה כי העופרת פגעה בבריאותו.

קשה שלא להתרשם מהחשיבות הרבה שראה בעל הסולם בהדפסת ספריו. אם נבין את הערך המיוחד של ספרי הקבלה בכלל ואת ערכם המיוחד של ספרי הרב אשלג בפרט, נוכל להבין גם את החשיבות הרבה שראה בעל הסולם בהוצאת ספריו לאור.

ספרי הקבלה הם הקשר היחיד בין העולם שלנו לעולם הרוחני, ולכן הם האמצעי החשוב ביותר למימוש תכלית חיינו. באמצעות כתבים אלה, מקשרים המקובלים בין המערכת הרוחנית שהשיגו לבין האדם הפשוט החי בעולמנו, שלעת עתה נמצא בחוסר הבנה ובחוסר מודעות אבל רוצה להגיע להשגה רוחנית.

לא רק בעל הסולם ראה נחיצות רבה בפרסום כתביו, מקובלים רבים לאורך ההיסטוריה הותירו אחריהם ספרים, כמו "ספר היצירה" של אברהם אבינו, "ספר הזוהר" של רשב"י, "עץ חיים" של האר"י או "דרך השם" של הרמח"ל. את השיעור הקרוב נקדיש להסבר על ספרי הקבלה בכלל ועל הספרים המיועדים ללימוד בדורנו בפרט.

אחד מהמאפיינים הבולטים של ספרי הקבלה הוא הנסיבות הבלתי שגרתיות ולעיתים מסתוריות של כתיבתם וחשיפתם. כך למשל, חלק לא מבוטל מספרי הקבלה שנכתבו במהלך השנים נגנז או נשרף בחלקו בתום כתיבתו, ורק לאחר שנים מספר התגלה מחדש. רבים מהמקובלים לא כתבו את ספריהם בעצמם, אלא אחד מתלמידיהם העלה על הכתב את הדברים ששמע מרבו. דוגמה בולטת לכך היא "ספר הזוהר", שנכתב על ידי רבי אבא, תלמידו של רבי שמעון בר יוחאי, נגנז לאחר כתיבתו והתגלה מאות שנים מאוחר יותר בנסיבות שאינן ברורות עד היום. דוגמה נוספת היא כתבי האר"י, שנכתבו על ידי תלמידו הרב חיים ויטאל שציווה לקבור אותם איתו ולגונזם, אלא שקברו נפרץ, והכתבים הוצאו מתוכו.

הסיבה לתופעה מוזרה זו היא הצורך לגלות את החכמה ובה בעת להסתיר אותה. כל עוד האנושות לא הייתה מוכנה לחכמת הקבלה, התגלתה החכמה ליחידי סגולה, שהתאימו אותה לדורם. אלא שבמקביל היה עליהם להסתיר אותה מיתר בני האדם, שטרם היו מוכנים לגלותה. מקובלים אלה פעלו לפי הכלל "גילוי טפח וכיסוי טפחיים", כלומר גילו את החכמה רק בשיעור הדרוש ובה בעת דאגו להסתיר אותה - בין בצורה שבה כתבו את הספרים ובין בפועל, על ידי גניזתם או שריפתם.

כאמור, במהלך ההיסטוריה כתבו המקובלים ספרים רבים. במאמר "תורת הקבלה ומהותה", מסביר בעל הסולם מדוע עשו כן: "חכמת האמת... צריכה להימסר דור דור, וכל דור מוסיף איזה חוליה על קודמיו, ובזה הולכת החכמה ומתפתחת, ויחד עם זה, נעשית מוכשרת להתפשטות רחבה יותר בין ההמון". הרחבנו על כך בפרק מס' .1 בקצרה, נזכיר שחכמת הקבלה מתגלה במקביל להתפתחות הרצון לקבל, והמקובלים כותבים את ספריהם כדי להתאים את חכמת הקבלה לדרגת הרצון החדש שמתגלה בדורם.

מכאן מובן מדוע ספריו של בעל הסולם הם הספרים המתאימים ביותר ללימוד חכמת הקבלה בדורנו. בעל הסולם כתב את ספריו לרצון לקבל, שהתגלה בדרגת ההתפתחות האחרונה שלו בסוף המאה ה-20, ימים שבהם כל אדם כבר רשאי - וליתר דיוק, חייב - ללמוד את חכמת הקבלה. מכיוון שכך, מה שבולט יותר מכל בכתבי בעל הסולם היא השיטה הסדורה והברורה ללימוד חכמת הקבלה, המתאימה לכל אדם, שמתוארת בספריו.

בחן את עצמך:

 

כתבי בעל הסולם

נקודת המבט השונה והמהפכנית של חכמת הקבלה גרמה לא אחת לנידוי המקובלים מקרב הקהילות שבהן פעלו, או לכל הפחות להתעלמות מופגנת מהם. כרבים מקודמיו, גם הרב אשלג לא רווה נחת מהיחס של הציבור לתורתו ולכתביו. כשנפטר בשנת 1954, מעטים הכירו את חיבוריו ומעטים עוד יותר המשיכו ללמוד אותם.

בהקדמה לספר "הדור האחרון", מתאר פרופסור אליעזר שביד (חתן פרס ישראל למחשבת ישראל) ברגישות רבה את הנסיבות לאלמוניות שנגזרה על הרב אשלג בימי חייו:

"לא הקושי להבין את עומק רעיונותיו ולא כבדות הביטוי גרמו לכך. להיפך - הרב אשלג ניחן בסגולה נדירה של מפענח סודות. דבריו צלולים וברורים, עד שכל קורא משיג בעזרתם את האמת שהוא מראה.

הרב אשלג התאמץ להיות ידוע לרבים כדי להביא גאולה לעולם, אולם הוא דיבר כאיש יחיד ופנה היישר אל כל בני עמו כיחידים באשר היו, מעבר למפלגותיהם ובלי תיווך של מפלגה. שייכותו לקהילה יהודית מסוימת לא עשתה אותו למייצג האינטרסים של שום ממסד, ועל כן שום ממסד לא עמד מאחוריו.

זה היה אפוא המחיר ששילם הרב אשלג בגין יושרו, פתיחותו, חירות מחשבתו ועוז רוחו. אך בזכות כל אלה דבריו לא השתעבדו לקוצר הראות של אידאולוגיות ממסדיות בנות זמנן, והם נראים שייכים ומשכנעים כפי שהיו בזמנם, ואולי עוד יותר, כי הרבה ממה שצפה מראש מתקיים בזמננו והסבריו עדיין עומדים בתוקפם ככלי נאות להתמודדות עם אתגרי העתיד של האנושות, של העם היהודי ושל מדינת ישראל".

ואכן, משנת 1995 ואילך, כפי שחזה בעל הסולם עצמו, העניין בכתביו ובמשנתו הולך וגובר. העולם הגלובלי הנגלה לנגד עינינו, והאתגרים החדשים שהוא מציב בפנינו, מבליטים עוד יותר את הרלוונטיות ואת החשיבות של כתבי בעל הסולם, כאמצעי היחיד לפתרון הבעיות הקשות המתגלות בימינו, הן ברמת הפרט והן ברמת הכלל.

בעל הסולם הרבה לכתוב. במהלך חייו ולאחר מותו התפרסמו עשרות מאמרים פרי עטו. הרב אשלג כתב בין היתר גם פירושים לכתבי מקובלים אחרים ואפילו הוציא לאור עיתון קבלי בשם "האומה". שתי יצירותיו החשובות ביותר, פרי עמל של שנים רבות, הנפרשות כל אחת על פני אלפי עמודים, הן "פירוש הסולם" שכתב ל"ספר הזוהר" ו"תלמוד עשר הספירות", שהוא הפירוש שסידר לכתבי האר"י.

מאמצים עצומים השקיע בעל הסולם בכתיבת הפירוש ל"ספר הזוהר". תלמידיו מספרים שהיה יושב וכותב במשך שעות ארוכות בכל יום, עד שהיה נרדם כשהעט בידו, וקשה היה לחלצה מבין אצבעותיו התפוסות.

החשיבות שראה בעל הסולם בהוצאת "פירוש הסולם לספר הזוהר" נבעה, בראש ובראשונה, מחשיבות "ספר הזוהר" עצמו. הכוח הרוחני הטמון ב"ספר הזוהר" מיוחד מאין כמותו, אין שני לו בכל ספרי הקבלה. זאת משום שהוא מיועד לתיקון הרצון לקבל בדרגת ההתפתחות האחרונה והגדולה ביותר שלו, זו המתגלה בימינו. ולכן בעל הסולם טרח כל כך בכתיבת "פירוש הסולם לספר הזוהר".

"ספר הזוהר" כתוב ברובו בארמית, והוא משופע במשלים גשמיים. משום כך, קל מאוד לטעות בפירושו ולהטעות אחרים, כמו שאכן קרה פעמים רבות במהלך ההיסטוריה. כדי להסיר מאיתנו מכשול זה, תרגם בעל הסולם את "ספר הזוהר" מארמית לעברית, ופירש את כל המשלים הגשמיים לפי שפת הספירות בצורה שאי אפשר יהיה לטעות בפירושם. אלא שעבודתו של בעל הסולם ב"פירוש הסולם" לא הסתכמה בכך. מתוך השגת המדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר, אותה המדרגה שממנה נכתב "ספר הזוהר", סידר בעל הסולם את הפירוש שלו ל"ספר הזוהר" כך שדברי "ספר הזוהר" יפעלו על נשמותינו ביעילות מרבית.

כאמור, היצירה המשמעותית הנוספת של בעל הסולם, לצד "פירוש הסולם", היא "תלמוד עשר הספירות" - פירושו לכתבי האר"י. בדומה ל"פירוש הסולם", גם "תלמוד עשר הספירות" הוא יצירה מקיפה ורחבה הנפרשת על פני אלפי עמודים. הספר מתאר לפרטי פרטים את מבנה העולמות הרוחניים ואת השתלשלותם ממחשבת הבריאה עד העולם הזה. כמו ב"סולם", גם ב"תלמוד עשר הספירות" הקפיד בעל הסולם במיוחד לפרש את דברי המקור כך שלא תהיה סכנה להגשימם.

תלמוד עשר הספירות נכתב כספר לימוד לכל דבר. הוא מורכב משישה עשר חלקים, המחולקים לפרקים ולתתי-פרקים. בסיום כל חלק, יש פרק מיוחד לסיכום יחידת הלימוד כולה, שבסופו מילון מושגים ולוח שאלות ותשובות. סידורו של "תלמוד עשר הספירות" כספר לימוד לכל דבר מצביע על גישתו של בעל הסולם ללימוד חכמת הקבלה כלימוד כל מדע אחר.

בנוסף על "פירוש הסולם" ו"תלמוד עשר הספירות", כתב בעל הסולם עשרות מאמרים נוספים. בין החשובים שבהם נמנים המאמרים שפרסם בספר "מתן תורה", וכן ארבע ההקדמות שכתב ל"פירוש הסולם לספר הזוהר": "פתיחה לחכמת הקבלה", "מבוא לספר הזוהר", "הקדמה לספר הזוהר" ו"פתיחה לפירוש הסולם". במאמרי "מתן תורה" ובמאמרים נוספים שפרסם, מבאר בעל הסולם את דרכו הרוחנית של האדם מתחילתה עד סופה. בחיבורים אלה, מציג בעל הסולם שיטה ברורה ומעשית להשגת הרוחניות הנגישה לכל אדם.

בחן את עצמך:

 

המוהיקני האחרון

הרב ברוך שלום אשלג (הרב"ש) (1907-1991), בנו וממשיך דרכו של בעל הסולם, הרב יהודה אשלג, היה מקובל נסתר במלוא מובן המילה. למרות גובהו הרוחני העצום, הוא היה אדם צנוע מאוד שסלד מפרסום והעביר את כל זמנו בלימוד ובכתיבה. עם זאת, קשה למצוא מילים כדי לתאר, ולו במקצת, את תרומתו העצומה של מקובל גדול זה לדורנו ולדורות הבאים אחרינו.

במובן מסוים, היה הרב ברוך אשלג "המוהיקני האחרון". הוא היה החוליה האחרונה בשרשרת המפוארת של גדולי המקובלים, שהתחילה במקובל הגדול הראשון, אברהם, ונמשכה עד אביו, הרב יהודה אשלג. תפקידו של הרב"ש בשרשרת זו הוא אולי התפקיד המשמעותי ביותר בימינו - לחבר בין כל גדולי המקובלים לאדם בעולם שלנו, ולהתאים את שיטת הקבלה לנשמות המתגלות בדורנו.

אף שהוא עצמו ניצב במרום הסולם הרוחני, רגליו של הרב"ש לא התנתקו לרגע מהקרקע, וכל כתביו מכוונים אל האדם הפשוט הרוצה לגלות אם קיים דבר מה גבוה יותר ממה שיש לעולם הזה להציע. מתוך השגתו הרוחנית הגבוהה, הבין הרב ברוך אשלג את הצורך של האדם בסוף המאה ה-20 לגלות את סוד החיים, והצליח להתאים את חכמת הקבלה לצורך זה בצורה הנוחה והפשוטה ביותר.

בשנת 1983, התרחשה נקודת מפנה בחיי הרב"ש. עד אותה תקופה, הוא לימד תלמידים ספורים שליוו אותו לאורך שנים. לפתע הגיעו לקבוצתו 40 תלמידים חדשים צעירים וחילוניים מכל רחבי הארץ, שהשתוקקו לגלות את סוד החיים. הם הגיעו מכל שכבות החברה הישראלית והיו שונים מאוד מהתלמידים שפגש הרב"ש עד אז.

בעבודתו הייחודית עם תלמידיו החדשים, פיתח הרב"ש את השיטה הרוחנית המתאימה ביותר לדורנו. מדי שבוע הוא כתב להם מאמר, ובו תיאר לפרטי פרטים ובשפה פשוטה כל שלב ושלב בעבודתו הפנימית של האדם בדרכו אל הרוחניות. המאמרים שכתב הרב"ש משמשים אבן יסוד בלימוד חכמת הקבלה בדורנו. לאחרונה, קובצו כולם בסדרת הספרים "כתבי רב"ש".

בחן את עצמך:

 

סיכום השיעור

נקודות עיקריות

מושגים

גילוי טפח וכיסוי טפחיים: גילוי חכמת הקבלה בשיעור הרצוי, ובהתאם לכך הסתרתה בשיעור הרצוי.

פירוש הסולם לספר הזוהר: פירוש בעל הסולם ל"ספר הזוהר" של רבי שמעון בר יוחאי.

תלמוד עשר הספירות: פירוש של בעל הסולם לכתבי האר"י.

תשובות לשאלות

שאלה: מדוע למקובלים חשוב כל כך לכתוב ספרי קבלה ולהוציאם לאור?

תשובה: ספרי הקבלה הם הקשר היחידי בין העולם הגשמי לעולם הרוחני. באמצעות כתבים אלה, מקשרים המקובלים בין המערכת הרוחנית שהשיגו לבין האדם הפשוט החי בעולמנו.

שאלה: ציין שלושה מאפיינים חשובים של "פירוש הסולם לספר הזוהר".

תשובה: א) תרגום מארמית לעברית; ב) ביאור המשָלים הגשמיים במובנם הרוחני, כך שאי אפשר יהיה להגשים אותם; ג) סידור הדברים כך שדברי "ספר הזוהר" יפעלו על נשמתנו ביעילות מרבית.

שאלה: במה עוסק "תלמוד עשר הספירות"?

תשובה: בביאור מבנה העולמות הרוחניים.

שאלה: מהו תפקידו של הרב"ש בשרשרת המקובלים הגדולים?

תשובה: חיבור בין כל גדולי המקובלים לבין האדם הפשוט בעולם שלנו, והתאמת שיטת הקבלה לנשמות המתגלות בדורנו.

להרחבה ולהעמקה בחומר הלימוד, עבור לספר הקורס, עמוד 282.

 

רצף לוגי

(סדר התפתחות הקורס)

למדנו שחכמת הקבלה היא שיטה לגילוי הבורא לנבראים בעולם הזה.

למדנו שכדי לגלות את הבורא עלינו לשנות את הכוונה מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע.

למדנו שבספרי הקבלה טמון כוח רוחני מיוחד הנקרא המאור המחזיר למוטב, שבכוחו לשנות את הכוונה שלנו מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע.

ביחידת הלימוד הבאה, נרחיב את ההסבר על התנאים ללימוד בספרי הקבלה.

[.1.] "עץ חיים", שער א', ענף ב'.

[.2.] לפי האתר www.ethnologue.com. שפות חדשות מתגלות מדי פעם והמספר משתנה.

[.3.] כתבי בעל הסולם, מאמר "מהותה של חכמת הקבלה".

[.4.] שמות כ', ג'.

[.5.] כתבי בעל הסולם, מאמר "מהותה של חכמת הקבלה".

[.6.] אות קנ"ה.

[.7.] ספר הזוהר עם פירוש "הסולם", בהעלותך, נ"ח.

יחידת לימוד מס' 2 - חופש הבחירה

על יחידת הלימוד "חופש הבחירה"

יחידת הלימוד "חופש הבחירה" עוסקת באחד מהנושאים החשובים ביותר בלימוד חכמת הקבלה ובחיי כל אדם: הבחירה החופשית. במהלך יחידה זו נברר אם אנחנו בעלי בחירה, ואם כן, מהי הבחירה החופשית שלנו.

היחידה מחולקת לשלושה חלקים:

מטרות יחידת לימוד זו הן:

במסגרת הלימוד נבאר את המושגים הבאים: השגחה, תורה ומצוות, הטבע, נתינה, קבלה, אהבה, אהבת ה', מלאך המוות, נשמת אדם הראשון, עולמות ושבירה.

חלק א'. קבלה ונתינה

שיעור מספר 1 - טוב ורע בבריאה

בשיעור זה נלמד על: חכמת הקבלה כמדע / שאלת הטוב והרע בבריאה / חוק הקבלה וחוק ההשפעה /
גלובליזציה והחיוב להשפיע

 

מה חדש במדע?

אחת החוויות המיוחדות בלימוד חכמת הקבלה היא המפגש עם נקודות המבט הלא שגרתיות שלה. החכמה הזאת יודעת לשלוף מכובעה שפנים, שמפתיעים אותך כל פעם מחדש. בכל נושא שהיא עוסקת, היא פותחת כיווני מחשבה חדשים. זה קצת כמו לחיות בסרט של היצ'קוק: הרבה נקודות מפנה בעלילה, רק שאת הפחד ואת החרדה מחליפות שמחה ותחושת התחדשות.

קחו למשל את עניין הקבלה והמדע. כ"פרחי קבלה", שכבר סיימו את יחידת הלימוד הראשונה בקורס, הבחנתם בוודאי במהלך הלימוד, שהגישה הקבלית קרובה יותר למדע מאשר לדת. אבל אם נשאל אדם שאינו מכיר את החכמה אם הקבלה היא דת או מדע, הוא יבחר ללא היסוס באפשרות הראשונה. צודק? - טועה!

חכמת הקבלה היא מדע. למעשה, חכמת הקבלה היא שורש לכל המדעים. בעל הסולם מציין זאת בכמה ממאמריו. כך למשל, את מאמר ה"שלום", אחד מהחשובים שבחיבוריו, הוא מתאר כ"מחקר מדעי על בסיס ניסיוני בדבר החיוב של עבודת ה'". אמנם נושא המחקר (החיוב בעבודת ה') אינו פופולארי, בלשון המעטה, בקרב אנשי מדע, אבל הפורמט מדעי לעילא ולעילא: מחקר. ואם לא די בכך, הרי שהמחקר אינו פילוסופי-תיאורטי, אלא, כפי שבעל הסולם כותב, נערך על בסיס ניסיוני.

את השיעור הקרוב נקדיש להבנת המחקר בדבר החיוב בעבודת ה', כפי שהוא מתואר במאמר "השלום". ניווכח לדעת כי המושג "עבודת ה'" הוא חוק טבע לכל דבר, והחיוב לקיימו אינו שונה מהחיוב לקיים כל חוק טבע אחר.

הקבלה היא מדע שחוקר את החלק הנסתר של המציאות. כשם שמדענים חוקרים את העולם שסביבנו באמצעות חמשת החושים הגופניים ומכשירים המרחיבים את טווח רגישותם, כך המקובלים חוקרים את העולם הרוחני באמצעות חוש נוסף, רוחני, שנקרא "מסך" או "נשמה". חוש זה הוא למעשה הרצון לקבל המתוקן בכוונה על מנת להשפיע.

על אופייה המדעי של חכמת הקבלה כותב הרב קוק בספרו "אוצרות הראי"ה": [.1.] "כשם שהאדם צריך להתרגל אל הטבע החומרי וכוחותיו ככה יותר מזה צריך ומוכרח הוא להסתגל לחוקי הטבע הרוחני, שהם יותר שולטים במציאות כולה, שהוא חלק ממנה". ובמאמר "תורת הקבלה ומהותה", כותב בעל הסולם: "כמו שהתגלות מין החי בעולם הזה וסדרי קיומו, היא חכמה נפלאה, כן התגלות השפע האלקי בעולם, הן מציאות המדרגות והן דרכי פעולותיה, עושים ביחד חכמה נפלאה, הפלא ופלא הרבה יותר לאין ערוך על חכמת הפיזיקה".

הקבלה, אם כן, היא מדע החוקר את המציאות הרוחנית. מתוך חקירתם גילו המקובלים שחוק אחד פועל בכל המציאות - חוק של השפעה ואהבה. חוק זה קושר יחד את כל חלקי הבריאה ומפעיל אותם כגוף אחד, כך שכל פעולה של אחד מחלקי הגוף הכללי משליכה על כל יתר החלקים ועל הגוף כולו. ויותר מכל משליכות על כולם פעולותיהם של בני האדם, שכן הם החלקים המפותחים ביותר בבריאה.

לפי חוק ההשפעה, כל אחד מאיתנו מחויב לעבוד בהשפעה כלפי כולם, כלומר לשמור על איזון נכון בינו לבין יתר חלקי הבריאה, כך שפעולותיו לא יפגעו בגוף הכללי. עבודה זו, שאותה מחויב לעשות כל אחד מאיתנו (ובינתיים אינו עושה, כי ההכרח לקיימה נסתר מאיתנו) נקראת בחכמת הקבלה "עבודת ה'". זו גם העבודה שבעל הסולם מוכיח את החיוב לעסוק בה, במאמר השלום. למעשה, כל חכמת הקבלה היא מחקר מדעי בדבר החיוב בעבודת ה', שהיא העבודה בהשפעה לזולת.

 

הטוב, הרע והבריאה

אם להאמין לאוהדי הכדורגל, אז הבורא קיים אבל רק בשבתות שבהן הקבוצה שלהם מנצחת; כשהיא מפסידה, קיומו מוטל בספק. מאז ומעולם, חיפשה האנושות את נוסחת הקשר בין קיומם של אירועים "טובים" ו"רעים" לבין קיומו של כוח עליון, או לפחות סדר או צדק כלשהו, שלפיו ברור מתי מקבלים פרס ומתי מקבלים עונש. מטבענו, אנחנו רוצים לדעת שיש סדר כלשהו ומחפשים תשובה ברורה לשאלה: מדוע מתקיימים אירועים "טובים" לצד אירועים "רעים"? אולם סדר כזה - קשה למצוא.

אדם המסתכל במציאות בעין בוחנת מגלה שתי תופעות מנוגדות זו לזו. הראשונה מעידה על כך שהטבע הוא טוב וכולו מנוהל בסדר מופתי ומעורר השתאות. ניקח לדוגמה את הפלא שביצירת החיים. מתא אחד זעיר נבנה גוף המכיל מיליארדי תאים, שמרכיבים מאות מערכות מתוחכמות לאין שיעור, וכולן יחד פועלות בהרמוניה מושלמת לשם קיום העובר. כל מי שיחקור את דרכי ההתפתחות של הגוף החל בתא הבודד וכלה בלידה, בוודאי יתפעל מהסדר המופתי שבו מתפתח הגוף, לפי תוכנית ברורה ומוגדרת מראש, הדואגת לכל צרכי העובר ובסופו של דבר מוסרת את הרך הנולד לידיהם של זוג הורים אוהבים.

לעומת זאת, לאחר ש"התכשיט" גדל ומתבגר, הוא כמו מוטל ללא רחמים אל תוך מלחמת הישרדות בעולם חסר סדר וחסר צדק. נדמה שאין שום חוקים. כל אחד בונה את הצלחתו על חורבנו של האחר, רשעים נהנים ואנשים טובי לב נרמסים תחת רגליהם.

לאורך ההיסטוריה, ניתנו הסברים שונים לפער הבלתי נתפס בין ההשגחה הטובה של הטבע במשך שלבי ההתפתחות הראשונים של הנבראים לבין מלחמת ההישרדות האכזרית, שאליה הם מוטלים מיד לאחר שגדלו. בכל דור, ניסו בני האדם להבין כיצד יתכן שמבורא שכולו טוב יוצא רע. הרי הבורא יכול להוציא מתוכו רק את מה שיש בו, ואם הוא הטוב המוחלט אז אין בו שום רע.

היו שפתרו את הבעיה על ידי "חלוקת עבודה" בין שתי רשויות, בורא אחד שאחראי על הטוב ובורא אחר שאחראי על רע: "אלוקים", שבורא את הטוב ומקיים אותו, ו"שטן", שבורא את הרע ומקיים אותו. היו ששכללו את השיטה ומינו כוח עליון לכל פעולה ופעולה: כוח אחד אחראי על העושר, שני על היופי, שלישי על המזון וכוחות נוספים על המוות, על השקר וכן הלאה. הדוגמה המוצלחת ביותר לכך היא המיתולוגיה היוונית.

כל זמן שההיכרות של בני האדם עם העולם הסובב אותם הייתה מוגבלת, אפשר היה לחיות עם המחשבה שיש יותר מ"בעל בית" אחד שמנהל את העניינים. אולם ככל שהמדע התפתח, וככל שהתברר כי הבריאה פועלת כגוף אחד, בהתאם לתוכנית אחת הקושרת את כל חלקיה יחד כישות אחת - הטענה שאת הבריאה מנהל יותר מכוח אחד איבדה מתוקפה.

התעורר צורך בהסבר חדש לסתירה בין הטוב לרע, והוא לא בושש לבוא. ההכרה שהבריאה פועלת כגוף אחד הביאה בני אדם להסיק, שהכוח האחד שברא את הבריאה הוא אכן הטוב המוחלט, ובחכמה רבה הוא ברא את העולם. אבל דווקא משום גדלותו, העולם שלנו נחשב בעיניו כקליפת השום, ואין מעניינו לטפל בעניינינו הפעוטים. לכן עזב אותנו לנפשנו וכל איש הישר בעיניו יעשה. ומכאן סיבת כל הרע בעולם. רעיונות מעין אלה באים לידי ביטוי במשנתו של הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה.

עם זאת, למרות כל ההסברים לסתירה בין טוב לרע, "עדיין עולם כמנהגו נוהג", כפי שכותב בעל הסולם במאמר השלום, "והקרע הגדול והנורא הזה (בין טוב לרע), לא לבד שלא נתאחה, אלא להיפך, שהולך ומתרחב לעינינו לתהום נורא מאוד, מבלי לראות ולקוות עוד על איזה מוצא ומפלט ממנו".

התהום מתרחב משום שאנחנו מחפשים את הפיתרון הרחק מאיתנו בעוד שהוא מונח מתחת לאפנו. במקום לנסות ליישב את הסתירה בין טוב לרע מתוך הבנת טבע ההשגחה, עלינו להבין כי שורש הבעיה הוא בנו, בטבע שלנו, ושם גם מצוי הפיתרון. הבעיה אינה במשגיח. הסיבה לתהום הפעורה בין טוב לרע היא טבע האדם, ושם גם מצוי תיקון הפער הגדול הזה.

בחן את עצמך:

 

חוק ולא יעבור

חוקים אמורים להיות עניין רציני. בני האדם המחוקקים אותם עלולים להיות לעיתים רציניים הרבה יותר ממה שצריך; וכשזה קורה כל הסיפור הופך להיות משעשע. בטנסי שבארצות הברית, למשל, חוקקו חוק האוסר לירות בכל חיה שהיא מרכב נוסע, פרט ללווייתן (איסור מעניין במיוחד, בהתחשב בעובדה שהמדינה אינה שוכנת לחופו של ים כלשהו). בצרפת, תידרש לתת את הדין אם תקרא לחזרזיר שלך "נפוליון", ואילו בקליפורניה, ארצו של ארנולד שוורצנגר, רשאי כל אזרח ליהנות מהשמש, על פי חוק. טוב שיש חוק.

עד כאן בנוגע לחוקי מדינה. חוקי טבע זה כבר סיפור אחר לגמרי. הם פשוטים וענייניים, ומנגנון האכיפה שלהם יעיל הרבה יותר. אם למשל יצאת לטייל דרך החלון בקומה החמישית, זה לא ייגמר טוב. חוק המשיכה אינו תומך במעשים מסוג זה. כל פעולה שמנוגדת לחוקי הטבע מזמינה אוטומטית תגובה שלילית, ושום עורך דין טוב לא יעזור לך בעניין הזה.

כפי שהקדמנו ואמרנו, חכמת הקבלה מלמדת אותנו להכיר את חוק הטבע הכללי, חוק ההשפעה והאהבה, שממנו נגזרים כל חוקי הטבע בעולם שלנו. חוק הטבע הכללי, חוק ההשפעה והאהבה, נקרא בחכמת הקבלה "אלוקים". הציות לחוק ההשפעה והאהבה נקרא בחכמת הקבלה "קיום מצווה" (מצווה מלשון ציווי). העבודה בשמירה על חוק ההשפעה נקראת, כאמור, עבודת ה'. "על כן מוטב לנו לבוא לעמק השווה", כותב בעל הסולם במאמר השלום, "ולקבל את דברי המקובלים, אשר 'הטבע' עולה בחשבון 'אל-הים', דהיינו, במספר פ"ו (86 בגימטריה), ואז אוכל לקרות את חוקי אלקים בשם מצות הטבע, או להיפך, כי היינו הך הם".

גם המדע וגם חכמת הקבלה מדברים על עולם שמנוהל על ידי חוקים, שאנחנו מצווים לקיימם. ההבדל הוא, שלפי המדע עלינו לקיים את חוקי הטבע מתוך הכרח, שלא לצורך תכלית מסוימת, ולפי חכמת הקבלה עלינו לקיים את חוקי הטבע לצורך תכלית מסוימת - מימוש מחשבת הבריאה.

כך או כך, כדאי שנכיר את החוקים שבמסגרתם אנחנו חיים, כי כשאנחנו פועלים בניגוד לחוק, אנחנו נענשים. את החוקים הפועלים בטבע סביבנו אנחנו מכירים היטב. אנחנו יודעים איך לחיות לפיהם ואפילו איך לרתום אותם לצרכינו. העניין הוא שכמו הטבע סביבנו, גם היחסים בינינו, בין בני האדם בעולם שלנו, מסודרים לפי חוקים נוקשים. הבעיה היא שאיננו מודעים לכך.

במאמר "השלום", בעל הסולם מציין שלושה חוקי יסוד שלפיהם מסודרת החברה האנושית. נתאר אותם בקצרה:

חוק מספר 1: האדם מחויב לחיות חיי חברה.

לכל מין בטבע יש מבנה חברתי המאפיין אותו: יש יצורים החיים כפרטים בודדים, יש יצורים החיים בזוגות ויש יצורים החיים בנחיל ענק של מיליוני פרטים. גם לבני האדם יש מבנה חברתי טבעי והוא הצורה הקהילתית. בני האדם מצווים לחיות יחד לפי חוק טבע.

אנחנו תמיד שואפים לשפר את מצבנו הכלכלי, הביטחוני והחברתי ולחיות בהנאה ובשמחה ככל האפשר. כל זה אפשרי רק כשמספר אנשים חיים יחד בשיתוף פעולה. אם אדם בוחר לחיות בבדידות, הרי שהוא דן את עצמו לחיים של דלות, עבודה קשה ושעמום. זהו העונש על אי קיום החוק, שמחייב את האדם לחיות חיי חברה.

חוקים מספר 2 ו-3: בתוך חיי החברה אנחנו מצווים לקיים שני חוקי טבע נוספים: קבלה ונתינה.

חוק הקבלה מחייב כל פרט לדאוג לשגשוגו ולרווחתו האישית. חוק הנתינה מחייב כל פרט לדאוג לשגשוג החברה ולרווחתה (חוק זה נקרא גם "חוק ההשפעה").

את חוק הקבלה אנחנו מקיימים מתוך מוטיבציה טבעית. ולראיה, אנשים מוכנים להשקיע שעות אין קץ למען שגשוגם הפרטי. אם לא נקיים את חוק הקבלה, מיד נרגיש את הנזק הנגרם מכך. למשל, אדם שיפסיק לעבוד ימצא את עצמו עד מהרה במחסור כלכלי, שיחייב אותו לדאוג למחייתו. החיים עצמם מחייבים אותנו לקיים את חוק הקבלה.

הבעיה שלנו - בה' הידיעה - היא, שאיננו מקפידים על חוק הנתינה. אין לנו רצון ומוטיבציה חזקים להשקיע ולדאוג לשגשוג החברה, כי העונש על אי קיום חוק זה אינו גלוי לעינינו. הרצון לקבל, הטבע שלנו, מסתיר אותו מאיתנו. אדרבה, נדמה לנו שאם נצליח להתחמק מנתינה לחברה, דווקא נרוויח. מכל חוקי הטבע, חוק ההשפעה נסתר מאיתנו.

על הצורך בהסתרת חוק ההשפעה מאיתנו למדנו ביחידת הלימוד הקודמת, ונרחיב על כך ביחידת לימוד זו. בקצרה נאמר, שבשונה מכל חוק טבע אחר, את חוק ההשפעה עלינו לא רק לקיים מתוך חיוב אלא גם להידמות אליו, להיות כמוהו ממש. להידמות לחוק ההשפעה אפשר רק מתוך רצון עצמאי; ורצון עצמאי להשפיע יכול להתעורר בנו רק מתוך מציאות שבה הצורך להשפיע נסתר מאיתנו.

כך או כך, אי ידיעת החוק אינה פוטרת מעונש. "ולפיכך", כפי שכותב בעל הסולם [.2.] בלשונו החדה כתער, "מטוגנת האנושות על האש במרחשת האיומה, והחרב והרעב לא פסקו ממנה עד הנה". סיבת כל הרע בעולם היא שאיננו מקיימים את חוק ההשפעה לחברה. פשוט כך. זו גם הסיבה לסתירה בין טוב לרע, שעליה הרחבנו בתחילת השיעור.

מכל הנאמר עד כה מובן גם החיוב בעבודת ה', או במילים אחרות, החיוב לקיים את חוק ההשפעה. אם נלמד להשפיע, נחסוך מאיתנו את כל הסבל והמכאוב, ולא זו בלבד שנסדר את היחסים בינינו בעולם שלנו, אלא נשיג גם את העולם הרוחני.

אחד מהכוחות שפועלים עלינו כדי לגלות - ובסופו של דבר גם לקיים - את חוק ההשפעה, היא הגלובליזציה. על כך נרחיב בחלק הבא של השיעור.

בחן את עצמך:

 

מה הקשר?

מוחמד בועזיזי, צעיר תוניסאי בעל תואר ראשון במדעי המחשב, התפרנס למחייתו ממכירת פירות בדוכן לא חוקי באחד משווקי תוניסיה. באחד מימי דצמבר של שנת 2010 סגרו השלטונות את הדוכן של בועזיזי. בתגובה לכך, הצית את עצמו בועזיזי למוות, ובמותו עורר גל מהומות ברחבי תוניסיה, שהוביל בסופו של דבר להפלת השלטון.

הפלת השלטון בתוניסיה עוררה תגובת שרשרת במספר מדינות ערביות אחרות. בתימן, בבחריין, במצרים, בסוריה ובלוב, התחילו התקוממויות נגד השלטון. כתוצאה מאי היציבות הפוליטית במדינות ערב, זינקו מחירי הנפט. כתוצאה מהעלייה במחירי הנפט, נרשמה עלייה חדה במחירי מוצרי היסוד ופגיעה קשה במצבם הכלכלי של מיליוני אנשים ברחבי העולם. העלייה במחירים הייתה בבחינת "הקש ששבר את גב הגמל" עבור אלפי צעירים ספרדיים, שעזבו במחאה את בתיהם ובהשראת המהפכות בעולם הערבי עברו לגור במחנות אוהלים בכיכרות הערים המרכזיות ברחבי ספרד.

כדור השלג שהחל להתגלגל בדוכן הפירות בתוניסיה, עבר דרך מדינות ערב, האיץ את דהרתו בכיכרות ספרד, ומן הסתם, המשיך וימשיך לחלוף בתחנות נוספות עד שתקראו שורות אלה, הוא רק דוגמה אחת מני רבות לעולם הגלובלי שבו אנחנו חיים. הידוק הקשרים התרבותיים והכלכליים בין מדינות, בין חברות ובין אנשים הולך ונעשה מובחן כל כך בתחילת המאה ה-21, עד שלפעמים נדמה, שאפשר ממש לשמוע את הרחש של אלפי הקשרים הנרקמים.

סוציולוגים החוקרים את תופעת הגלובליזציה מצביעים על התפתחויות טכנולוגיות, כלכליות ופוליטיות כסיבות העיקריות להתפשטותה. חכמת הקבלה מצביעה על סיבה שונה לחלוטין. לפי חכמת הקבלה, הקשרים ההולכים ומתרבים בין מדינות ובין אנשים ברחבי העולם אינם נרקמים אלא כבר קיימים. הם פשוט מתגלים.

המקובלים כותבים שהעולם הוא במהותו גלובלי ואינטגרלי, כלומר פועל כגוף אחד שכל אבריו קשורים זה לזה בקשרים סמוכים והדוקים של יחסי גומלין. עד כה גילינו את הקשרים הללו בדרגות הדומם, הצומח והחי. הפרת האיזון בין החלקים השונים בדרגות אלה, הובילה לתוצאות קשות. הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא התחממות כדור הארץ. היום מתחילים להתגלות לנו קשרים דומים גם בדרגת האדם, כשלב התפתחותי ידוע מראש, בתהליך תיקון הרצון.

כפי שמסבירה חכמת הקבלה, גילוי הקשרים האינטגרליים והגלובליים, הקושרים אותנו יחד כחברה אנושית, הוא למעשה גילוי חוקי הטבע. הגלובליזציה היא ביטוי חיצוני של כל החוקים שתיארנו בחלקו הקודם של השיעור, של ההכרח לחיות חיי חברה והצורך לקבל מהחברה ולתת לה.

כאמור, בכל הנוגע לצורך לקבל אין לנו שום בעיה. כל אחד מאיתנו יודע לקחת את מה שדרוש לו. הבעיה היא שאיננו יודעים לתת, וגילוי הקשרים ההדדיים בינינו בעולם הגלובלי רק מחדד בעיה זו. דוגמה מוצלחת במיוחד לכך היא המשבר הפיננסי העולמי הגדול של 2008. הקשרים ההדדיים ההדוקים בין כלכלות העולם מחד, והחשבונות האנוכיים של הכלכלנים מאידך, מוטטו את כלכלות העולם כמגדל קלפים.

החיים בכפר העולמי הגלובלי מחדדים שתי הבחנות חשובות במקביל: מצד אחד הולך ומתברר שכולנו (בכל העולם) תלויים זה בזה. מהצד השני, כתוצאה מגדילת האגו, מתברר שאנחנו לא מסוגלים לסבול זה את זה.

שני הכוחות המנוגדים הללו, שהולכים ומתגלים ביתר עוז, מדגישים יותר ויותר את הצורך בשיטה, שבאמצעותה נוכל לקיים נכון את רשת הקשר בינינו. אנחנו כבר נמצאים ברשת הזאת, קשורים זה לזה, אבל מכיוון שכל אחד דואג לטובת עצמו, אנחנו מרגישים את יחסי הגומלין בינינו בצורה שלילית.

אם עד היום יכולנו להרשות לעצמנו לזלזל בחוק ההשפעה ולהתפתח רק תחת חוק הקבלה, הרי שבעולם אינטגרלי, שבו כולנו חלקים של גוף אחד התלויים זה בזה, אי אפשר עוד לזלזל בחוק זה. בעבר, נזק שנגרם באזור מסוים היה מוגבל לאותו אזור, ואילו היום כל בעיה עשויה להצית תגובת שרשרת כלל עולמית. נעשינו תלויים זה בזה, הפכנו למערכת אינטגרלית.

אין לנו ברירה. הטבע חזק מאיתנו. הוא בנוי בצורה כזאת שלא נוכל להימלט ממנו. לא נותרה לנו ברירה אלא לציית לחוק ההשפעה. כל המשברים העולמיים שחווה האנושות - משברים בחינוך, בכלכלה, בצרכנות יתר המובילה לניצול משאבי טבע ללא שום בקרה - כל אלה ייעלמו רק אם נקפיד לציית לחוקי הטבע, אם נלמד כיצד לשלב יחד את חוק הקבלה ואת חוק ההשפעה.

בחן את עצמך:

 

סיכום השיעור

נקודות עיקריות

מושגים

מצווה - מלשון ציווי, קיום חוק ההשפעה והאהבה.

תשובות לשאלות

שאלה: מהו ההבדל העיקרי בין הגישות השונות לפתרון שאלת הטוב והרע בבריאה לבין הגישה של חכמת הקבלה לסוגיה זו?

תשובה: חכמת הקבלה מחפשת את התשובה לשאלת הטוב והרע בטבע האדם, בעוד שהגישות האחרות המתוארות בפרק זה מחפשות את הפיתרון לשאלה בטבע ההשגחה.

שאלה: מהם שלושת החוקים שלפיהם מסודרת החברה האנושית?

תשובה: א) האדם מחויב לחיות חיי חברה; ב) האדם מחויב לקבל מהחברה כדי להבטיח את קיומו; ג) האדם מחויב לתת לחברה כדי להבטיח את קיומה.

שאלה: מהו הקשר בין חוק ההשפעה לגילוי הקשרים הגלובליים- אינטגרליים בינינו?

תשובה: גילוי הקשרים הגלובליים-אינטגרליים בינינו הוא למעשה גילוי חוק ההשפעה בעולם שלנו. גילוי קשרים אלה מדגיש את הצורך בחכמת הקבלה כשיטה לקיום נכון של רשת הקשר בינינו.

להרחבה ולהעמקה בחומר הלימוד, עבור לספר הקורס, עמוד 293.

 
 

שיעור מספר 2 - מאהבת הבריות לאהבת ה'

בשיעור זה נלמד על: הקושי שבעבודה ישירות מול הבורא / היתרונות שבעבודה מול הזולת / ההבדל בין קבלה למוסר

 

תמונה שקרית

בדיחה ידועה מספרת שאם ברצונך להצחיק את הבורא, כל שעליך לעשות הוא לספר לו על התוכניות שלך. ואני אומר, נניח שיש גרעין של אמת בדברים והבורא באמת יצחק - רוב התוכניות שלי מצחיקות גם אותי בדיעבד - השאלה היא איך בדיוק אני מספר לו עליהן?

חכמת הקבלה מלמדת אותנו שעלינו להגיע לקשר עם הבורא. השאלה היא, איך עושים זאת? בשיעור הקודם למדנו כי תיקון הקשר בין האדם לסביבה האנושית שבה הוא חי, כלומר יכולתו של האדם לקבל מהחברה ולתת לחברה, בצורה מאוזנת, הוא הפיתרון לכל תחלואי העולם. בשיעור הקרוב נלמד כי תיקון היחס של האדם לחברה אינו רק המתכון לפתרון הסבל והייסורים בעולם, אלא גם התנאי לגילוי הקשר עם הבורא.

אם להיות כנים עם עצמנו, התקשורת בינינו לבין הבורא היא לא משהו. בכל פעם שאנחנו מנסים לדבר איתו הוא לא זמין, ובפעמים הבודדות שאנחנו מצליחים להבין אותו במשהו, מסתבר שיש לו תוכניות אחרות לגמרי לחיים שלנו. האמת, לא ברור למה מגיע לנו יחס כזה. מה בסך הכל אנחנו רוצים?! קצת כסף לפנק את המשפחה, קצת כבוד כשאנחנו מסתובבים בשכונה, ואם אפשר, שכולם יקשיבו לנו. פשוט, לא?!

עם דרישות בסיסיות כאלה, לא מובן מה הבעיה. הבורא לא אמור להיות נחמד ומתחשב?! לפחות שיבוא ויסביר למה, מה הוא רוצה בתמורה; אנחנו מוכנים להתגמש.

הרב ברוך אשלג, בנו בכורו של בעל הסולם וממשיך דרכו, מביא באחד ממאמריו [.3.] משל שממחיש היטב את מצבנו. אב ובנו הקטן הולכים ברחוב. הבן ממרר בבכי, והבכי קורע לב. מדי פעם, נופל הזאטוט על הרצפה וממאן לקום. משום מה, האב אינו מתייחס ליבבות בנו, הוא אוחז בידו וגורר אותו אחריו. אחד האנשים ברחוב, שאינו מסוגל לשאת את אכזריות האב, ניגש אליו לברר את העניין. "מדוע אתה מתאכזר כל כך לבנך?", הוא שואל. "בני האהוב רוצה סיכה, ואני מסרב לתת לו אותה, לכן הוא בוכה", מסביר האב. "אם כך, תן לו את הסיכה ובלבד שיירגע", מציע האיש. "הבעיה היא", עונה לו האב, "שהוא רוצה את הסיכה כדי לחטט איתה בעיניו, מגרד לו בעיניים".

עד כאן המשל, והרי הנמשל. הבורא הוא הטוב המוחלט, כך משיגים אותו המקובלים. הטוב שהבורא רוצה לתת לנו הוא להיות כמוהו, להידמות לו, הרי הוא הטוב המוחלט. הבעיה היא, שהבורא רוצה שנשפיע ואנחנו רוצים לקבל - ההיפך הגמור. לכן, כל מה שנראה לנו כטוב הוא מצד הבורא בבחינת "סיכה לחטט איתה בעין". אנחנו והוא משדרים בשני תדרים שונים. כדי להיות איתו בקשר, כדי להבין אותו אפילו במקצת ולהרגיש את הטוב שהוא רוצה לתת לנו, עלינו ללמוד איך להשפיע, להיות דומים לו לפחות במידה מסוימת.

בנקודה זו ממש, כלומר בלימוד שלנו כיצד להידמות לבורא, טמון מוקש שעלול להסיט אותנו מהמטרה, וחשוב שנכיר אותו.

אם המטרה היא להידמות לבורא, עלינו למצוא איזשהו קנה מידה, שביחס אליו נוכל לבדוק עד כמה אנחנו דומים לו, אם בכלל. לכאורה, מה שעלינו לעשות הוא לתאר מול עינינו תמונה של בורא, של ההשפעה, ולבדוק עד כמה אנחנו דומים לה. אבל זו בדיוק הבעיה! אם נציב מולנו תמונה של הבורא, תמונה של השפעה כמו שאנחנו מתארים אותה, וננסה לבדוק את עצמנו מולו ישירות, נטעה בהכרח. קנה המידה שלנו יהיה שגוי.

איננו יכולים לבדוק את עצמנו ישירות מול הבורא ולהיכנס לקשר ישיר עימו. מדוע? כי הבורא נסתר מאיתנו, ומי יכול להבטיח לנו שאיננו מתארים אותו בצורה שגויה. דווקא משום שהוא נסתר, קל מאוד לטעות ולחשוב שאנחנו כבר נמצאים בקשר עימו, בעוד שלאמיתו של דבר איננו יודעים מיהו. ולראיה, עולמנו מלא באנשים שבטוחים שהם כבר נמצאים במגע הדוק עם הבורא.

מכיוון שאין בורא במציאות שלנו, דבר אינו מונע מאיתנו לתאר אותו כראות עינינו ולחיות באשליה שאנחנו בקשר איתו - במקום להתקרב אליו, להתרחק ממנו.

כיצד נוכל לבדוק את עצמנו נכון ביחס לתכונת ההשפעה? על כך בחלק הבא של השיעור.

בחן את עצמך:

 

הדרך לאמת

שאלתם את עצמכם פעם איפה עובר הגבול בין אמת לשקר? שאלה מעניינת. קחו כמה דקות וחִשבו על כך; מהו המקום שעד אליו נמשך השקר וממנו והלאה מתחילה האמת; עד מתי אנחנו חיים בשקר, וממתי אנחנו עולים על הדרך לאמת? כל אחד מאיתנו ישמח בוודאי לדעת את התשובה. ואולי לא...

לרב ברוך אשלג (הרב"ש) תשובה פשוטה ומאירת עיניים. הגבול בין אמת לשקר, הוא כותב,[.4.] עובר במקום שבו האדם מתחיל להיות מודע לכך שהוא נמצא בשקר. במילים אחרות, המודעות לשקר היא גם פתח היציאה ממנו. מהרגע שהאדם מתחיל להיות מודע לכך שהוא נמצא בשקר, הוא עולה על דרך האמת.

עכשיו, אחרי שהחכמנו מעט בעניין אמת ושקר, קִראו בבקשה את הקטע הבא מכתבי הרב"ש:

"יש לדעת, כי באהבת חברים יש מעלה, שאין האדם יכול לרמות את עצמו, ולומר שהוא אוהב את החברה... מה שאין כן באהבת ה', אין אדם יכול לעשות ביקורת על עצמו, אם כוונתו אהבת ה', היינו שרצונו להשפיע לה' או רצונו לקבל על מנת לקבל". [.5.]

זוכרים את השאלה שבה סיימנו את החלק הראשון של השיעור: איך נדע אם אנחנו באמת נמצאים בהשפעה? התשובה לשאלה נמצאת בדברי הרב"ש.

כדי להבין את דברי הרב"ש, עלינו לעמוד תחילה על הפירוש הקבלי למושג "אהבה". אהבה לפי חכמת הקבלה היא השפעה, נתינה ללא שמץ של תועלת אישית. כשהרב"ש כותב על אהבת ה' הוא מתכוון להשפעה לבורא. ולמדרגה הגבוהה הזאת צריך להגיע כל אחד מאיתנו. אולם, כפי שלמדנו בחלק הקודם של השיעור, הבעיה היא שבעבודה ישירה מול הבורא איננו יכולים לבקר את עצמנו. אם ננסה לעבוד בהשפעה ישירות מול הבורא, בהכרח נשקר לעצמנו ונחשוב שאנחנו כבר בקשר איתו.

שקר אינו דבר מיותר. ובכלל, אין בעולמנו דבר מיותר, כל דבר בעולם נברא בחכמה גדולה כדי להביאנו לממש את מטרת חיינו. שקר, כפי שזה עתה למדנו, הוא שלב הכרחי בדרך לאמת. העניין הוא שכדי שהשקר יוביל אותנו לאמת, עלינו להיות מודעים לו.

הבעיה העיקרית בעבודה ישירה מול הבורא היא, שהאדם עלול לחשוב שהוא כבר נמצא בקשר עם הבורא ולא להיות מודע לכך שהוא נמצא בשקר. זה סוג של מלכודת דבש. הכל נראה כל כך נפלא, עד שאין סיכוי להיחלץ מהמצב.

כל עוד לא תיקנו את עצמנו ולא רכשנו שיעור מסוים מתכונת השפעה, הבורא הוא מושג מופשט לגמרי עבורנו, ולכן איננו יכולים לבקר את עצמנו ולבדוק - האם אנחנו באמת משפיעים לו? מה היחס שלנו אליו? האם אנחנו באמת נקיים מכל פנייה עצמית בקשר איתו בהשפעה אליו?

לעומת זאת, ב"אהבת חברים", כלומר בניסיון להשפיע לאנשים שסביבנו, יש מעלה גדולה: איננו יכולים לרמות את עצמנו. בשונה מהבורא, לאנשים סביבנו יש נוכחות מוחשית וממשית מאוד. יש להם רצונות משלהם, דעות משלהם והרגשות משלהם. אנחנו יכולים לבדוק בפועל אם אנחנו באמת עובדים עם הרצון שלהם כאילו היה שלנו, אם אנחנו באמת נקיים מכל פנייה עצמית ביחס אליהם ורוצים רק טוב עבורם. וכפי שכותב הרב"ש, איננו יכולים לרמות את עצמנו ולחשוב שאנחנו משפיעים להם, אם זה לא באמת המצב.

העיקרון החשוב הזה בעבודה הרוחנית של האדם - הבדיקה של היחס שלנו לזולת כקנה מידה ליחס שלנו לבורא, לתכונת ההשפעה - נקרא "מאהבת הבריות לאהבת ה'". רק מתוך הניסיון להשפיע לזולת אפשר להגיע לגילוי הבורא. את הבורא אי אפשר לגלות ישירות. כדי שנלמד להשפיע לו, הבורא הסתתר והשאיר אותנו בחברת אנשים נוספים כמונו, כדי שבתיקון היחס שלנו אליהם נגלה אותו.

בנקודה זו, חשוב להדגיש כי תיקון היחס לזולת אין פירושו להתחיל לחייך לכולם ברחוב, לסייע לנזקקים או לשלם את המיסים בזמן. התיקון שחכמת הקבלה מדברת עליו הוא פנימי, תיקון הכוונה. שום מעשה חיצוני לא יועיל, כל עוד הכוונה שמאחורי המעשה מקולקלת.

רק בעבודה מול הזולת אנחנו יכולים לבדוק עד כמה באמת אנחנו נמצאים בהשפעה. ואם אנחנו מגלים שאיננו בהשפעה, שאנחנו עדיין פועלים מתוך כוונה לטובת עצמנו, אז אנחנו כבר מודעים לשקר שבו אנחנו נמצאים ויכולים לפנות אל המאור המחזיר למוטב עם בקשה חזקה ומבוררת לתיקון, לרכישת תכונת ההשפעה, לקשר עם הבורא.

מכאן והלאה מתחילה הדרך לאמת.

בחן את עצמך:

 

"נו נו נו"

תיקון היחס לזולת כתנאי לגילוי הבורא מביא תלמידים רבים, העושים את צעדיהם הראשונים בלימוד החכמה, לחשוב שחכמת הקבלה היא תורת מוסר. את החלק האחרון של השיעור נקדיש לבירור ההבדל בין תורות המוסר לבין חכמת הקבלה.

העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו. לא צריך להיות אלברט איינשטיין כדי להבין זאת. ובכל זאת, כשנשאל הפיזיקאי הגאון, מדוע לדעתו העולם הוא מקום מסוכן, תשובתו נצצה בברק ובחדות המיוחדים רק לו: העולם מסוכן, אמר איינשטיין, לא בגלל האנשים שעושים רע, אלא בגלל אלה שאינם עושים דבר בנוגע לכך.

עם אמיתות פשוטות וחכמות כאלה אין טעם להתווכח. ברור לכל שכדי למגר את הרע צריך לפעול נגדו. לא משנה כמה נגביה את הגדר סביב הווילה או כמה חזק נגיף את התריסים, אם לא נעשה דבר נגד הרוע המשתולל בחוץ, בסופו של דבר הוא יגיע גם לסלון ביתנו.

עד כאן הכל ברור. השאלה היא, מה עלינו לעשות?

לכאורה התשובה פשוטה: עלינו ללמוד איך לרסן את האגו (הרצון לקבל). כל אדם בר דעת יבחין בכך. ואכן, במהלך ההיסטוריה האנושית, רבים הצביעו על האגו כעל מקור הרע בעולם. למעשה, כל שיטות המוסר למיניהן מושתתות על תפיסה זו. ככל שהאגו הולך ומתגלה, כך מתברר יותר ויותר שהוא הסיבה לכל תחלואינו. לכאורה נדמה כי אם רק נדע איך לרסן ולהגביל אותו, נוכל לבנות חברה בריאה ולחיות בעולם טוב הרבה יותר.

אולם הניסיון האנושי מלמד ששיטות המוסר פשוט לא עובדות. שיטת התיקון על פי חכמת הקבלה שונה משמעותית מכל שיטות המוסר. אם נדע להבחין בייחודיות של שיטת הקבלה, נחסוך מעצמנו טעויות מיותרות בלימוד הקבלה ונדע מה בדיוק עלינו לעשות נוכח הסכנות הגוברות בעולם.

לפי שיטות המוסר, הפיתרון לאגו הגובר הוא דיכויו, בעיקר על ידי מנגנוני ענישה ודעת החברה. זה מתחיל כמעט מיום היוולדנו - מה"נו נו נו" הבלתי נמנע של אבא ואימא - ונמשך עד יום מותנו. כל אדם שגונב, משקר, מכה או פועל נגד האינטרס הכללי של החברה, נענש ו"זוכה" ליחס שלילי מהחברה. זהו, בפשטות, ההיגיון העומד מאחורי כל שיטות המוסר.

העניין הוא, שכל מה שאנחנו עושים כדי לרסן את האגו לא עוזר. להיפך, ככל שהזמן עובר האגו רק הולך וגדל, וככל שמנסים לרסן אותו הוא הולך ומתעצם. ממש כמו המפלצת המיתולוגית, שבכל פעם שעורפים את ראשה, היא מצמיחה מתוכה כפליים ראשים חדשים.

הסיבה לכך פשוטה: לפי מחשבת הבריאה, לרצון לקבל יש תוכנית התפתחות משלו, ואין בכוחנו לעצור אותה. לכן חכמת הקבלה, המשתלשלת עד אלינו ממחשבת הבריאה, אינה עוסקת כלל בתיקון הרצון לקבל עצמו. לפי שיטת הקבלה, אי אפשר לתקן את הרצון ואין צורך בכך. הבעיה אינה הטבע שלנו, לקבל, אלא הצורה שבה אנחנו משתמשים בו, לטובת עצמנו בלבד. במילים אחרות, הבעיה אינה הרצון אלא הכוונה, ואותה עלינו לתקן.

למעשה, הגישה הקבלית לעבודה עם הרצון לקבל של האדם הפוכה לחלוטין מהגישה של שיטות המוסר. אם שיטות המוסר מדברות על דיכוי הרצון או הקטנתו, הרי שהקבלה מדברת דווקא על הגדלת הרצון. אדם הלומד את חכמת הקבלה מרגיש את הרצון לקבל שלו הולך וגדל. הוא לומד להכיר אותו בכל גודלו, עוזו ותפארתו ובמקביל לומד כיצד להשתמש בו בצורה נכונה ולקבל לתוכו את השפע המובטח לו במחשבת הבריאה (ראו שרטוט מס' 1). ככל שהוא מגלה יותר רצון לקבל במטרה לתקנו, כך הוא מאיץ את התפתחותו הרוחנית, כדברי חז"ל: "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו". [.6.]

שרטוט מס' 1

סיכומו של דבר, על אף שחכמת הקבלה מדברת על תיקון היחס בינינו, שיטת התיקון הקבלית שונה לחלוטין משיטות המוסר. הקבלה אינה מאמינה בענישה או בדיכוי. לפי חכמת הקבלה, את היחס בינינו נוכל לתקן רק על ידי שינוי הכוונה, ולשם כך ניתנה לנו חכמת הקבלה. שום פיתרון חיצוני לא יעזור.

ויש הבדל נוסף בין חכמת הקבלה לבין שיטות המוסר השונות: חכמת הקבלה היא שיטה לגילוי הבורא לנבראים בעולם הזה. בשונה מתורות המוסר, היא אינה שיטה לתיקון החברה האנושית. חכמת האמת ניתנה לנו כדי להעלות אותנו לדרגת קיום גבוהה הרבה יותר מדרגת הקיום שלנו בעולם הזה. לפי חכמת הקבלה, תיקון היחס לזולת הוא רק תנאי לגילוי המציאות הרוחנית ולא המטרה עצמה.

וישנם הבדלים נוספים. ניגע בהם בהמשך הקורס.

בחן את עצמך:

 

סיכום השיעור

נקודות עיקריות

מושגים

אהבה - השפעה, נתינה ללא שמץ של חשבון לטובת עצמי.

אהבת ה' - השפעה לבורא.

תשובות לשאלות

שאלה: מדוע איננו יכולים לתאר תמונה נכונה של הבורא (תכונת ההשפעה)?

תשובה: הבורא נסתר מאיתנו, ומכיוון שכך אנחנו יכולים לתאר אותו כאוות נפשנו. אין לנו שום אפשרות לדעת אם אנחנו מתארים אותו נכון.

שאלה: מהי התועלת בעבודה מול הזולת במקום עבודה ישירות מול הבורא?

תשובה: בעבודה מול הזולת, איננו יכולים לרמות את עצמנו. בשונה מהבורא, לאנשים מסביבנו יש נוכחות מוחשית וממשית מאוד. יש להם רצונות משלהם, דעות משלהם והרגשות משלהם. אנחנו יכולים לבדוק בפועל אם אנחנו באמת עובדים עם הרצון שלהם כאילו היה שלנו, אם אנחנו באמת אוהבים אותם ורוצים רק טוב עבורם.

שאלה: מהו ההבדל העיקרי בין תורות המוסר לחכמת הקבלה?

תשובה: תורות המוסר מדכאות את האגו (הרצון לקבל) ומנסות לרסן אותו. בלימוד חכמת הקבלה אנחנו לומדים להכיר את האגו בכל עוזו ולבנות מעליו את היחס המתוקן שלנו לזולת.

להרחבה ולהעמקה בחומר הלימוד, עבור לספר הקורס, עמוד 303.

 

רצף לוגי

(סדר התפתחות הקורס)

למדנו שחכמת הקבלה היא שיטה לגילוי הבורא לנבראים בעולם הזה.

למדנו שכדי לגלות את הבורא עלינו לשנות את הכוונה מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע.

למדנו שבספרי הקבלה טמון כוח רוחני מיוחד, הנקרא המאור המחזיר למוטב, שבכוחו לשנות את הכוונה שלנו מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע.

למדנו שרק בבירור היחס שלנו לזולת אנחנו יכולים לייצר בתוכנו פנייה אמיתית למאור המחזיר למוטב.

בחלק הבא נלמד מהם התנאים לבירור היחס לזולת.

[.1.] מהפנקסים שבכתבי היד, אוצרות הראי"ה, תשמ"ח, ד', עמוד כ"ג.

[.2.] כתבי בעל הסולם, מאמר "השלום".

[.3.] כתבי רב"ש, חלק א', מאמר "לעולם ימכור אדם קורות ביתו", תשמ"ד.

[.4.] כתבי רב"ש, חלק ב', אגרות, אגרת ט"ז.

[.5.] כתבי רב"ש, חלק א', מאמר "בא אל פרעה - ב'", תשמ"ו.

[.6.] תלמוד בבלי, סוכה נ"ב, ע"א.

חלק ב'. בחירה חופשית

שיעור מספר 1 - האם אנחנו בעלי בחירה?

בשיעור זה נלמד על: האם אנחנו בעלי בחירה / ה"תוכנה" של הרצון לקבל / השפעת הסביבה על האדם

 

בלבולי מוח

מרקוס פיטר פראנסיס דו-סאוטוי הוא פרופסור למתמטיקה באוניברסיטת אוקספורד. בשנת 2008 יצא דו-סאוטוי למסע טלוויזיוני בעקבות עצמו. בליווי המצלמות של ערוץ הטלוויזיה BBC, עבר הפרופסור סדרה של בדיקות מוח שונות ומשונות, שמטרתן לחקור את קצה גבולות ההכרה שלו ולפתור אחת ולתמיד את השאלה הכה פשוטה, ועם זאת, בלתי ניתנת להסבר: מי הוא באמת פרופסור מרקוס דו-סאוטוי?

באחד מהניסויים הובל הפרופסור, אחר כבוד, אל תוך סורק גלי מוח והתבקש ללחוץ באקראי על אחד משני כפתורים שהונחו בידיו. הסורק רשם מתי התקבלה במוחו של הפרופסור ההחלטה ללחוץ על הכפתור, והמחשב רשם מתי נלחץ הכפתור בפועל. מטרת הניסוי הייתה לבדוק כמה זמן, אם בכלל, עובר מהרגע שמתקבלת החלטה במוח ועד שהיא מתבצעת בפועל.

התוצאות היממו את הפרופסור. לא פחות משש שניות עברו מהרגע שבו התקבלה במוחו ההחלטה ללחוץ על כפתור מסוים, ועד שידו לחצה על אותו הכפתור. "הידיעה שג'ון (החוקר שערך את הניסוי) מתבונן במוחי ויודע 6 שניות לפניָי מה אני עומד לעשות, לפני שאני בכלל מודע למה שאני הולך לעשות", אמר הפרופסור למצלמות ה-BBC בתדהמה מבוימת היטב, "היא פשוט מזעזעת".

מזעזעת לא פחות ואפילו יותר היא השאלה הבאה, שעולה גם היא מתוך הניסוי: אם ההחלטה ללחוץ על הכפתור התקבלה לא במודע, בלי לשאול את פיו של הפרופסור, 6 שניות לפני שהחליט ללחוץ על הכפתור בפועל, מי בעצם לחץ על הכפתור? ובמילים אחרות, האם אנחנו בעלי בחירה חופשית או שמא אנחנו תוצאה של תגובות נוירולוגיות צפויות מראש?

הפנקסן

בחלק השני של יחידת לימוד זו, נעסוק בנושא הבחירה החופשית. נושא בעל חשיבות עליונה בלימוד חכמת הקבלה ובחיי כל אדם. גם אם במבט ראשון הנושא עלול להישמע פילוסופי או מרוחק מהמציאות היומיומית של חיינו, במהרה ניווכח שההיפך הוא הנכון.

לתינוק שנולד אין חופש בחירה. הוא מסוגל לבצע פעולות פשוטות בלבד, כמו אכילה, שינה ופליטת פסולת, ואת כולן הוא מבצע בצורה אוטומטית. אם הוא רעב, הוא בוכה; אם הוא עייף, הוא נרדם. הוא מנוהל ללא מודעותו על ידי מערכת של תכונות פנימית שאיתן נולד (ללא בחירתו) באופן קבוע וידוע מראש.

כשהתינוק גדל, הוא רוכש יכולות חדשות. הוא יכול לזחול, וכעבור זמן מה גם ללכת; הוא רוצה צעצועים מסוימים ואינו מתעניין בצעצועים אחרים. נדמה שהוא כבר מתחיל לבצע בחירות מודעות. אך מבט עמוק יותר על הדברים יגלה שבפועל דבר לא השתנה. הזאטוט, שעדיין גדל, מנוהל על ידי מערכת התכונות הפנימיות שאיתן נולד (ללא בחירתו). ומשום שהתחיל להיות מודע לסביבה, גם הסביבה מתחילה להשפיע עליו (גם זאת ללא בחירה מצידו).

ומה לגבי אדם בוגר? באופן אינטואיטיבי, אנחנו נוטים לחשוב שלאדם בוגר יש חופש בחירה, שיש לו רצונות משלו ומחשבות משלו. אך גם כאן, אם נביט לעומק, נגלה כי גם האדם הבוגר מנוהל בדיוק באותו האופן שבו מנוהל התינוק. כל ההבדל הוא, שמערכת קבלת ההחלטות שלו מורכבת הרבה יותר, ומורכבות זו יוצרת בו אשליה של בחירה חופשית.

איש מאיתנו לא בחר מתי להיוולד ולמי להיוולד. איש מאיתנו לא בחר את הגנים שלו, שלפיהם נקבעות התכונות הפנימיות שלו, שמגדירות את אופיו ואת נטיותיו, המשפיעים בסופו של דבר במידה מכרעת על החלטותיו. איש מאיתנו אף לא בחר את הסביבה שבה גדל והתחנך, הסביבה שלמעשה עיצבה אותו כאדם בוגר, לפי תכונותיו הפנימיות. יוצא, שהתשובה לשאלה, במה אנחנו בוחרים, אינה ברורה כלל.

אם לא די בכך, איש מאיתנו בוודאי לא בחר להיוולד בטבע של הרצון לקבל, שלמעשה מנהל אותנו מתוכנו בהחלטיות, לפי חשבון פשוט: מקסימום תענוג במינימום מאמץ. כמו יד בתוך כפפה, הרצון לקבל עושה בנו כרצונו. לפי טבעו, הוא רוצה להתמלא בתענוג, ובלי לשאול את פינו, הוא תמיד ייבחר בפעולה שתבטיח לו מקסימום תענוג במינימום מאמץ.

כשהיינו בטירונות אמרו לנו: "אם נותנים לך תיקח, אם מרביצים לך תברח". זו אמנם קלישאה, אך כדרכן של כל הקלישאות יש בה גרעין פשוט של אמת. המרדף אחר הנאות והבריחה מכאבים הן שתי תכונות בסיסיות של כל בני האדם. אמנם לפעמים נדמה שיש אנשים שרודפים אחר כאב, או ששום תענוג אינו מעניין אותם, אך זוהי רק מראית עין.

בכל אחד מאיתנו, יושב לו פנקסן קטן, שנקרא "הרצון לקבל", ומחשבן חשבונות. לכל פעולה, אפילו הקטנה ביותר, הוא תמיד עושה חשבון של רווח והפסד: מידת ההשקעה הדרושה (כאב) לעומת מידת הרווח הצפוי (תענוג). כאשר החשבון הוא חיובי, יורה הפנקסן על ביצוע הפעולה; כאשר החשבון שלילי, יורה הפנקסן לא לבצע את הפעולה.

לעיתים החשבונות עשויים להיות מסובכים, לעיתים הפנקסן יהיה מוכן לקחת בחשבון הפסד לפרק זמן מסוים תמורת רווח עתידי. למשל הוא יורה לאדם ללכת וללמוד הנדסה בטכניון במשך ארבע שנים, לעבוד בעבודות מזדמנות ולגור בדירת סטודנטים. אבל בתום הלימודים יהיה לו מקצוע נחשב, ובהמשך - הכנסה גבוהה וכבוד לכל החיים. בסך הכל, נראה כעסק משתלם.

סיכום ביניים: את התכונות הפנימיות שלנו לא בחרנו; את הסביבה שבה גדלנו והתחנכנו לא בחרנו; את הטבע שלנו הרצון לקבל, שמנהל אותנו מבפנים, לא בחרנו. אם כך, ספק גדול עולה לגבי היותנו בעלי בחירה בכלל. כפי שכותב בעל הסולם במאמר "החירות": "המושג הזה המתבטא במילה 'חירות' מטושטש אצלנו מאוד. ואם נתעמק בפנימיותה של המילה הזאת, כמעט ולא יישאר ממנה כלום".

ובכל זאת, אדם ללא חופש בחירה הוא כמו ציפור ללא כנפיים. חייבת להיות נקודה של בחירה, אחרת מה הטעם בכל ההמולה הזאת, הנקראת "חיים"?! אם כוח טוב ומיטיב ברא אותנו - כפי שכותבים המקובלים, שהשיגו אותו - לא ייתכן שהוא ברא אותנו כבובות על חוט, בלא יכולת לצאת לחופשי. זו אינה הטבה.

בקיצור, הסיפור אינו פשוט, או כמו שהיטיב לתאר זאת הסופר היהודי הידוע יצחק בשביס זינגר באומרו: "אנחנו חייבים להאמין בחופש הבחירה. אין לנו ברירה".

בחן את עצמך:

 

אמור לי מי הם חבריך ואומר לך מי אתה

נגני רחוב, המציעים את מרכולתם המוזיקלית לכל המעוניין, הם מחזה נפוץ. בדרך כלל איננו נותנים עליהם את הדעת. לעיתים רחוקות, נזרוק מטבע לקופסת המטבעות שלהם כהוקרת תודה. כך קרה גם בתחנת הרכבת התחתית של וושינגטון באחד הבקרים של ינואר 2007, כשבחור צעיר, חבוש כובע מצחייה, עמד בכניסה לתחנה וניגן בכינור. אלפי אנשים חלפו על פניו, ממהרים לעבודתם. רובם לא התייחסו אליו כלל. מעטים מהם עצרו לרגע והטו אוזנם לצלילים. כמה מהם שלחו יד לכיסם וזרקו מטבע לנרתיק הכינור הפתוח.

איש מבין האלפים שעברו בתחנת הרכבת לא ידע כי הבחור שמנגן בכינור הוא ג'ושוע בל, אחד מנגני הכינור הטובים בעולם. הכנסותיו השנתיות מנגינה בכינור עומדות על עשרות מילוני דולרים. שוויו של הכינור שהחזיק בידיו מוערך ביותר משלושה וחצי מליון דולר. כמה ימים לפני "הקונצרט" שנתן ברכבת התחתית, גָדָש קהל רב את אחד מאולמות הקונצרטים היוקרתיים בעיר כדי לשמוע את בל. במהלך הקונצרט עמד הקהל על רגליו מספר פעמים להריע לבֶּל ארוכות.

היחס לבל ברכבת התחתית היה שונה לחלוטין. במהלך השעה שבה ניגן בל בתחנת הרכבת התחתית, נזרקו לנרתיק הכינור שלו 32 דולר ועוד כמה סנטים. איש לא הריע לו, על אף שהיצירות שניגן היו מהיצירות המורכבות ביותר לכינור.

ההופעה של ג'ושוע בל במֶטרו הייתה חלק מניסוי שערך אחד מכתבי ה"וושינגטון פוסט", על מנת לברר עד כמה משפיעה דעת הקהל על היחס שלנו לאמנות גבוהה. התשובה ברורה: ההשפעה של דעת הקהל מכרעת. הופעתו של בל ברכבת התחתית היא גם דוגמה מוצלחת לנושא שאותו נברר בחלק זה של השיעור: השפעת הסביבה על האדם בהקשר של בחירה חופשית.

בחלקו הקודם של השיעור, למדנו כי האדם הוא תוצאה של התכונות שאיתן נולד ושל הסביבה שבה גדל והתחנך. עוד למדנו כי הרצון לקבל הוא מעין תוכנה פנימית, שמנהלת את האדם לפי חשבון פשוט: מקסימום תענוג במינימום מאמץ.

האדם לא יכול לבחור את התכונות שלו; הוא לא יכול לבחור את הסביבה שבה נולד; ודאי שאינו יכול לבחור אם להיות מנוהל על ידי הרצון לקבל, שתמיד יעדיף מקסימום תענוג במינימום מאמץ. את כל אלה איננו יכולים לבחור, אבל לפחות אנחנו יכולים להחליט מהו תענוג עבורנו, מהו טוב ומהו רע. האם זוהי הבחירה החופשית שלנו?

כדי לקבל תשובה, ניזכר שוב כיצד מתפתח תינוק. ההורים מניחים את הילד על בטנו כדי שיפתח את טונוס השריר. אחר כך הם שמים לפניו צעצועים שונים כדי לפתות אותו לזחול. כשהוא נעמד, הם מוחאים כפיים בהתלהבות כדי לעודד אותו. ההורים משתמשים בעזרים שונים כדי לפתח את התינוק כל הזמן. בלעדיהם ובלעדי הגירויים הסביבתיים, לא היה התינוק מפתח את יכולותיו.

ההורים הם אלה שמחליטים בשביל התינוק מה טוב ומה רע עבורו. אמנם התינוק מתאמץ בעצמו לזחול ולומד בעצמו לעמוד, אך ללא התערבות הסביבה, ללא העידוד והתמיכה שלה, לא היה התינוק מתפתח כראוי.

והאדם הבוגר, כיצד הוא מתפתח? כיצד הוא קובע ערכים של טוב ורע? בדיוק באותו האופן, על ידי הסביבה. אם הסביבה מעריכה דבר מסוים כטוב, גם אנחנו נעריך אותו כטוב. ואם הסביבה אינה מעריכה דבר מסוים כטוב (אפילו את אותו הדבר ממש), גם אנחנו לא נעריך אותו כטוב. הוכחה נחרצת לכך (אחת מני רבות) היא היחס של ההמונים ברכבת התחתית לנגינת הכינור של ג'ושוע בל.

בעל הסולם מסביר, [.1.] שהחברה האנושית כלפי האדם היא כמו הקרקע כלפי גרעין החיטה. כמו שהגרעין מכיל בתוכו את כל התכונות האפשריות של הצמח, והקרקע שמזינה אותו היא שקובעת כיצד יגדל, כך המטען הגנטי של האדם מכיל בתוכו את כל התכונות והנטיות של האדם, והחברה או ליתר דיוק סולם הערכים של החברה הוא שקובע כיצד יפתח את תכונותיו. למשל, אדם עם נטייה לצייר, שנולד בחברה שאינה מכבדת ציירים, סביר להניח שלא יגדל להיות צייר. האדם מפתח את נטיותיו בהתאם לערכים של טוב ורע בחברה.

אם כך, גם בקביעת הערכים של טוב ורע אין לאדם בחירה. הסביבה האנושית שהאדם חי בתוכה היא שקובעת את ערכי הטוב והרע (ראו שרטוט מס' 2). בעל הסולם מיטיב לתאר זאת במאמר "החירות": "אני יושב, אני מתלבש, אני שח, אני אוכל, כל זאת - לא משום שאני רוצה לשבת כך, ואני רוצה להתלבש כך, ולדבר כך, ולאכול כך. אלא מכיוון שאחרים רוצים שאשב ואתלבש ואדבר ואוכל בצורה זו. כל זה לפי רצונם וטעמם של החברה - ולא רצוני החופשי. יתר על כן, אני עושה כל אלה על פי רוב בניגוד לרצוני, כי יותר נוח לי להתנהג בפשטות בלי שום עול, אלא שאני משועבד בכל תנועותיי, ואסור בכבלי ברזל, בטעמים ונימוסים של אחרים, שהם החברה".

שרטוט מס' 2

מחקרים חדשים מראים שהשפעת החברה על האדם גדולה הרבה יותר מכפי שאנחנו משערים. בספר "מחוברים", [.2.] מתארים פרופסור ניקולס כריסטאקיס ופרופסור ג'יימס פאולר, חוקרים בכירים מאוניברסיטאות הארוורד וקליפורניה, מערכת קשר הדוקה ורחבה בין כל האנשים ברחבי העולם. מערכת שמחייבת אותנו, ללא ידיעתנו, להתנהג, לחשוב ולפעול בצורה מסוימת.

שני החוקרים חקרו בין היתר תופעות בריאותיות והתנהגותיות ברשתות של קשרים חברתיים, וגילו שהסבירות שאדם יעלה במשקלו גבוהה מאוד, אם חברו הקרוב יעשה זאת. החוקרים מצאו שהחלטה להתחיל לעשן שקיבל חבר של חבר של חבר, כלומר אדם שאיננו מכירים כלל, מעלה ביותר מעשרה אחוזים את הסיכוי שאנחנו נתחיל לעשן. בדיקה אחרת העלתה שגם האושר מידבק: כשאדם נמצא בקרב אנשים מאושרים - רמת האושר שלו תעלה.

משם המשיכו החוקרים לבדוק רשתות גדולות יותר, בנות מיליוני בני אדם, והגיעו למסקנה הלקוחה מעולם החי: האנושות כרשת חברתית מתנהגת כמו סופר-אורגניזם, כיצור אחד צומח ומתפתח, שתכנים שונים ומגוונים זורמים בתוכו ומשפיעים על כל החברים ברשת. מסתבר שלסביבה שלנו השפעה מכרעת על התפתחותנו ועל קבלת ההחלטות שלנו.

סיכומו של דבר: על פניו, נראה שלאדם בעולמנו אין בחירה. איננו בוחרים את התכונות המולדות שלנו; איננו בוחרים את הסביבה שבה אנחנו נולדים ומתחנכים; איננו בוחרים את הרצון לקבל, שמנהל אותנו מתוכנו לפי החשבון: מקסימום תענוג במינימום מאמץ (ראו שרטוט מס' 2). ואם לא די בכך, אז גם את הערכים של טוב ורע איננו בוחרים. הסביבה עושה זאת עבורנו.

בחן את עצמך:

 

צחוק הגורל

רגע לפני שנסביר בהרחבה איפה כן נמצאת הבחירה החופשית, נברר עוד סוגיה אחת חשובה בנוגע לחופש הבחירה בעולם שלנו - סוגיית הגורל.

ההרגשה שכל מאורעות החיים שלנו קבועים מראש מלווה את האנושות ככל הנראה משחר ההיסטוריה. שאלת הגורל העסיקה פילוסופים, הוגי דעות ואנשי דת, מדע ותרבות לאורך כל הדורות, ורבות נכתב עליה. היו שטענו כי גורלו של כל אדם קבוע מראש ואין באפשרותו לשנותו, והיו שטענו כי לאדם ניתנה אפשרות לקבוע את גורלו, לכל הפחות בנקודות בחירה מסוימות.

מה יש לחכמת הקבלה לומר בעניין? בגדול, ארבע מילים: [.3.] "הכל צפוי והרשות נתונה". אמנם, לרבים מאיתנו אמרתו המפורסמת של רבי עקיבא דווקא מדגישה את הסתירה שבין גורל קבוע מראש לבחירה חופשית, אך כפי שמסבירה חכמת הקבלה, מילותיו של רבי עקיבא, מקובל ענק בפני עצמו, מתארות במדויק את השילוב הנכון בין השניים. כדי להבין במה דברים אמורים, נסביר תחילה מה הפירוש הקבלי לצמד המילים "הכל צפוי" ולאחר מכן נבאר מה כוונתו של רבי עקיבא באומרו "הרשות נתונה".

לפי חכמת הקבלה, הבריאה כולה, ובתוכה גם העולם שלנו, כלולה במחשבה האחת שחוללה את הבריאה - מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו. כל בריה, מחשבה או מקרה, שקרו, קורים או יקרו בעולם שלנו ובעולמות הרוחניים - כולם משתלשלים ובאים ממחשבת הבריאה, כחלק מהתוכנית למימושה.

כל שלבי השתלשלות הרצון ממחשבת הבריאה עד העולם שלנו ידועים מראש. כל שלבי התפתחות הרצון בעולם שלנו במשך מיליארדי שנים ידועים מראש, וכך גם כל שלבי העלייה ממטה למעלה, בתיקון הכוונה עד גמר התיקון. אי אפשר לפסוח על אף אחד מהם. מובן מאליו שגם המטרה הסופית ידועה מראש ואין מטרה אחרת (ראו שרטוט מס' 3).

שרטוט מס' 3

הבורא, בשונה מאיתנו, אינו זקוק לזמן כדי לממש את תוכניותיו. לכן, מוזר ככל שזה יישמע, כשיוצאת מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו, היא מתממשת מיד. המקובלים כותבים, שלמעשה אנחנו כבר נמצאים בגמר התיקון, וכל שעלינו לעשות הוא לגלות זאת. ולא רק המצב הסופי עומד וקיים, גם השלבים למימושו מקוימים כבר עכשיו, עלינו רק לגלות אותם.

הנה הסבר לאותה התופעה מזווית שונה: אנחנו רגילים לתפוס את העולם שלנו לפי סדר כרונולוגי. למשל, עכשיו מתעורר בי רצון לחצות את החדר לצדו השני, עוד מעט אחצה את החדר ואז אעמוד בצדו השני. נקודת המבט של חכמת הקבלה שונה בתכלית. לפי חכמת הקבלה, המצב שבו אני עומד בצדו השני של החדר כבר קיים והוא שמעורר בי רצון לחצות את החדר ולעמוד בצדו השני.

דוגמה נוספת: אנחנו רגילים לחשוב שאבא ואימא שלנו הכירו, התחתנו, החליטו להביא ילד לעולם, והנה אנחנו כאן. לפי חכמת הקבלה, המצב שבו אנחנו נמצאים בעולם כילדים של הורינו כבר קיים, ומכיוון שהוא חייב להתממש, הוא שגרם לאבא ולאימא שלנו להיפגש, להתחתן ולהביא אותנו לעולם.

כל מצבי ההתפתחות ממחשבת הבריאה עד גמר התיקון ידועים מראש. לנו נדמה שאנחנו גורמים למשהו לקרות. למעשה, תוכנית ההתפתחות הידועה מראש היא שגורמת למצבים השונים להתגלות בזה אחר זה.

סך כל מצבי ההתפתחות שלנו, המסודרים ומתגלים בזה אחר זה לפי תוכנית ידועה מראש, נקראים בחכמת הקבלה "רשימות". במילים אחרות, הרשימות הם נתונים אינפורמטיביים שבהם מוגדרת תוכנית ההתפתחות האישית של כל אחד מאיתנו. כל "רשימו" מגדיר מצב התפתחות מסוים שעלינו לעבור. בכל רגע מתעורר בנו רשימו חדש שגורם להרגשה חדשה. כל החיים שלנו, כל המציאות, הם רשימות שעוברות דרכנו ומתממשות, בהתאם למחשבת הבריאה.

סיכומו של דבר: כל מקרי המציאות ידועים מראש, כשלבים בתוכנית שחייבת להתממש. למעשה הם כבר קיימים, עלינו רק לגלות אותם. כל מקרה שקרה בחיינו ובחיי כל אדם אחר, כל מחשבה או רצון, שהתעוררו בנו או בכל בריה אחרת, כולם ידועים מראש ויתממשו בהכרח כחלק מתוכנית מימוש הרשימות. כדברי רבי עקיבא: "הכל צפוי".

אם כך, מהי "הרשות הנתונה"? התשובה פשוטה: כל שלבי ההתפתחות שלנו עד גמר התיקון ידועים מראש. מה שלא ידוע הוא באיזו צורה נעבור אותם, האם נעשה זאת באיטיות ובסבל או בזריזות ובשמחה? זו הרשות שנתונה לנו. בנקודה זו נמצאת הבחירה החופשית שלנו.

איך בדיוק מזרזים את ההתפתחות והופכים אותה ממסע אלונקות להרפתקה משמחת? על כך בשיעור הבא.

בחן את עצמך:

 

סיכום השיעור

נקודות עיקריות

סולם הערכים של החברה משפיע על האדם ללא מודעותו בקביעת סולם הערכים הפרטי שלו, ועקב כך משפיע גם על ההחלטות שהוא מקבל.

מושגים

רשימות - נתונים אינפורמטיביים שבהם מוגדרת תוכנית ההתפתחות האישית של כל אחד מאיתנו. כל "רשימו" מגדיר מצב התפתחות מסוים שעלינו לעבור.

תשובות לשאלות

שאלה: ציין שלושה גורמים שמשפיעים ללא ידיעתנו על קבלת ההחלטות שלנו.

תשובה: א) התכונות המולדות שלנו; ב) הסביבה: ג) החשבון של הרצון לקבל: מקסימום תענוג במינימום מאמץ.

שאלה: לְמה ממשיל בעל הסולם את השפעת הסביבה על האדם, ומדוע?

תשובה: בעל הסולם ממשיל את השפעת הסביבה על האדם להשפעת טיב הקרקע על גדילת השתיל. כמו שאיכות הקרקע קובעת כיצד יתפתח השתיל, כך סולם הערכים של החברה קובע כיצד יפתח האדם את התכונות המולדות שבו ויממש את רצונותיו.

שאלה: לפי חכמת הקבלה, מה ידוע מראש ומה נתון לרשותנו?

תשובה: כל שלבי ההתפתחות של הרצון לקבל ידועים מראש, הן בהשתלשלותו ממעלה למטה, הן בהתפתחותו בעולם שלנו והן בעלייתו ממטה למעלה עד גמר התיקון. לרשותנו נתונה הבחירה כיצד נתפתח בעלייה ממטה למעלה: בסבל ובאיטיות או בשמחה ובזריזות.

להרחבה ולהעמקה בחומר הלימוד, עבור לספר הקורס, עמוד 311.

 
 

שיעור מספר 2 - בחירה בסביבה

בשיעור זה נלמד על: הגורמים שמעצבים את התפתחותנו / חשיבות הסביבה בהתפתחות הרוחנית של האדם / איך בוחרים בסביבה נכונה להתפתחות רוחנית / מהי "חירות ממלאך המוות"

 

ארבעה גורמים

לאחר שלמדנו כי הבחירה החופשית שלנו היא בצורה שבה אנחנו משתתפים בתהליך ההתפתחות שלנו - בסבל ובאיטיות או בשמחה ובזריזות - הגיעה העת לדייק עוד יותר בתיאור נקודת הבחירה ולהסביר איך אנחנו מזרזים את ההתפתחות בפועל והופכים אותה להרפתקה.

כדי לתאר ביתר דיוק היכן נמצאת נקודת הבחירה החופשית, נעמוד תחילה על ארבעת הגורמים המכתיבים את ההתפתחות של כל בריה, כפי שמתאר אותם בעל הסולם במאמר "החירות". מודל ההתפתחות המובא לעיל נכון לכל צורות הקיום במציאות: דומם, צומח, חי ואדם. היכרות עם ארבעת הגורמים הללו תקל עלינו להבין במה בדיוק אנחנו בעלי בחירה.

גורם ראשון – המצע. בעולם שלנו אין דבר שנוצר יש מאין. העולם שלנו הוא עולם של תוצאות (העולם הרוחני הוא עולם הסיבות), ולפיכך כל דבר בעולם שלנו מתהווה מדבר אחר. קרח נוצר ממולקולות של מים, צמח נוצר מזרע ואנחנו תוצאה של אבינו ואימנו.

התהוות של דבר מתוך דבר היא למעשה תהליך שבו מהות מסוימת משילה מעליה את צורתה הקודמת ומקבלת עליה צורה חדשה. כך למשל, מולקולות של מים (המהות) הופכות מנוזל (מים) למוצק (קרח). המהות הפושטת את צורתה הקודמת ולובשת צורה חדשה היא מעין יחידת מידע, המכילה בתוכה את כל המידע על שלבי ההתפתחות העתידיים של הבריה המתפתחת מתוכה עד מצבה הסופי. למשל, זרע של עגבנייה מכיל בתוכו את כל המידע על הצמח ועל הפרי שיתפתחו מתוכו. את המהות הזאת, העומדת בבסיסו של כל תהליך התפתחות ומגדירה אותו, נכנה בשם "מצע".

המצע שלנו כבני אדם הוא המטען הגנטי שקיבלנו מההורים שלנו, מאבותיהם ומאבות אבותיהם. "החבילה" שקיבלנו במתנה מאבותינו מגדירה לא רק את הצורה החיצונית שלנו, אלא גם את מבנה אישיותנו. כל הרעיונות, המחשבות, הדעות וההשכלות שרכשו אבותינו פושטים את צורתם הקודמת ומופיעים בנו כפוטנציאל שמחכה למימוש, כנטיות פנימיות שיהפכו גם הן, עם הזמן, לתפיסת החיים שלנו.

גורם שני - תכונות שאינן משתנות. כל מצע הוא למעשה אוסף של תכונות מסוימות המיועדות לצאת מהכוח אל הפועל. חלק מהתכונות הללו אינן ניתנות לשינוי; תוכנית ההתפתחות שלהן קבועה מראש ומגדירה במדויק את הצורה שהן עתידות ללבוש. למשל, זרע של חיטה יצמח ויהפוך בהכרח לחיטה ולעולם לא לשיבולת שועל, ועובּר של ג'ירף יתפתח לג'ירף ולעולם לא יהפוך לאריה.

כמו הדומם, הצומח והחי, גם הנטיות הפנימיות שקיבלנו בתורשה מאבותינו יתפתחו בהכרח לתפיסת חיים תואמת, ולא לכיוון שונה. למשל, אדם שנולד עם נטייה לכתוב מוזיקה לא יתפתח מכוח נטייה זו להיות פוליטיקאי. יכול להיות שיגדל בסופו של דבר להיות מוזיקאי ויכול להיות שלא, יכול להיות שיהיה מוזיקאי מוצלח ויכול להיות שלא, אבל דבר אחד ברור, הנטייה שלו למוזיקה - לא תדחף אותו לקריירה פוליטית.

התפתחות תכונה מסוימת לדרך חיים תלויה בעיקר בסביבה שבה האדם גדל ומתפתח. דומה הדבר לזרע חיטה שנטמן באדמה: ברור לכל שתגדל ממנו רק חיטה, אבל איכות החיטה והכמות שלה תלויות בהכרח בסביבה שבה הזרע יתפתח, כלומר באיכות הקרקע. כמו הזרע, כך גם אנחנו. גם הנטיות המולדות שלנו יתפתחו בכיוון אחד בלבד. נטייה לוותרנות למשל תתפתח באדם לתפיסת חיים מתונה וסלחנית, אלא שהתפתחותה תלויה ישירות בסביבה שבה אנחנו גדלים ומתחנכים.

והתלות הזאת מובילה אותנו ישירות לגורם השלישי.

גורם שלישי - תכונות משתנות. כמו שבכל מצע יש תכונות, שתוכנית ההתפתחות שלהן קבועה מראש ואינה נתונה לשינוי, כך בכל מצע יש גם תכונות שתוכנית ההתפתחות שלהן אינה קבועה מראש, והן עשויות להשתנות במהלך התפתחותן בהתאם להשפעת הסביבה עליהן. למשל, הגובה או האיכות של חיטה שתתפתח מזרע של חיטה עשויים להשתנות בהתאם לסביבה שבה השתיל מתפתח, היינו בהתאם לאיכות הקרקע, לכמות המים, לאור השמש וכו'.

כאמור, גם הנטיות הפנימיות שקיבלנו בתורשה מאבותינו עשויות להתפתח בשיעורים שונים או לא להתפתח כלל, כתוצאה מהשפעת הסביבה עליהן. למשל, אם אדם מסוים נולד עם נטייה לקמצנות, הסביבה שבה הוא מתפתח עשויה לפתח בו את הנטייה לקמצנות בשיעורים שונים ולעצב אותו כאדם קמצן יותר או קמצן פחות.

אלא שהאדם מסוגל ליותר מכך. בשונה מכל בריה אחרת, האדם יכול גם לעקור מתוכו לגמרי נטייה מסוימת. למשל, אותו אדם שנולד עם נטייה לקמצנות יכול לעקור אותה מתוכו, בתנאי שהחברה שבה גדל מקנה לו מספיק ביטחון לקיומו ואינה מעריכה את הקמצנות כתכונה חיובית.

גורם רביעי - גורמים זרים. גורם נוסף שמכתיב את ההתפתחות ואת שלבי ההתפתחות של כל בריה הוא השפעת גורמים זרים על התפתחות המצע. כל מצע מתפתח בסביבה מסוימת, שמשפיעה ישירות על התפתחותו. כך למדנו כשפירטנו את הגורמים הקודמים. אלא שהסביבה המיידית של המצע המתפתח נתונה אף היא בתוך סביבה רחבה יותר שמשפיעה עליה, וכתוצאה מכך גם על התפתחות המצע. כך למשל, שינויי אקלים כתוצאה מההתחממות הגלובלית עלולים לפגוע בהתפתחות התקינה של זרע החיטה.

גם אנחנו, בני האדם, נתונים כמובן להשפעתה של הסביבה המיידית שלנו, שנתונה אף היא להשפעתה של סביבה רחבה יותר, שמשפיעה בעקיפין על התפתחותנו. למשל, מצב הכלכלה העולמית או אופנות שונות שרווחות בציבור עשויים להשפיע על התפתחות הנטיות שקיבלנו בתורשה מאבותינו. הנטייה לקמצנות, שהבאנו כדוגמה, עשויה להתחזק בעיתות של משבר כלכלי.

אלה הם ארבעת הגורמים שמכתיבים את ההתפתחות ואת שלבי ההתפתחות של כל בריה. בכל הנוגע לגורם הראשון, המצע, אין לנו שום חופש בחירה. המצע שלנו טבוע בנו עוד בטרם לידתנו ואיש אינו שואל אותנו אם אנחנו רוצים בכך. בשלושת הגורמים הנוספים, המסתכמים כולם בבחירה בסביבה נכונה להתפתחות, יש לנו חופש בחירה. אנחנו יכולים לבחור את הסביבה המתאימה להתפתחותנו ולהפוך אותה מדרך ייסורים להרפתקה מרתקת.

איך בדיוק אנחנו בוחרים בסביבה, ובאילו תנאים? על כך בחלקים הבאים של השיעור.

בחן את עצמך:

 

הדרך לתענוג

זה היה בשעות הערב המוקדמות, כשהחושך החל לרדת על החוף המזרחי של ארצות הברית. הימים היו ימי תור הזהב של הרדיו - סוף שנות ה-30 של המאה ה-20. הקולות שנשמעו באותו ערב משידורי תחנת הרדיו של CBS נשמעו תחילה כמו עוד מהדורת חדשות מנומנמת, המועברת בהתאם לכללי הטקס, בקול מעט דרמטי יותר מהדרוש. לכאורה היה זה ערב ככל הערבים, אבל ככל שהשדרן המשיך בדיווחיו, פחד ובעתה התפשטו ברחבי ארצות הברית, והערב התמים למראה הפך לאחד מהאירועים המכוננים בתולדות האומה האמריקאית.

מה קרה באותו ערב? תחנת הרדיו CBS שידרה תסכית רדיו מבוים על פלישה אלימה במיוחד של חייזרים ממאדים. התסכית הועבר כסדרה של מבזקי חדשות, שנשמעו אמינים כל כך, עד שקהל המאזינים השתכנע באמיתותם. התוצאה הייתה בהלה המונית. אזרחים רבים נתקפו חרדה מפני הפולשים הלא צפויים והחלו בורחים מבתיהם. נשים התעלפו למשמע החדשות. בערים רבות יצאו התושבים לרחובות וצעקו נואשות לעזרה. בניו יורק הופצה שמועה שהחוצנים עומדים לתקוף את העיר בגזים, והעיר כולה נתקפה אימה. לא חלפה שעה וההיסטריה התפשטה כאש בשדה קוצים בכל רחבי היבשת. גם כשהרדיו בישר (לפי התסריט הכתוב מראש) שהחוצנים הושמדו על ידי חיידקים, לא שככה הסערה. רק לאחר כמה שעות, כשהתברר שמדובר בחדשות מפוברקות, חזרו החיים בהדרגה לשגרה.

מבזקי החדשות המפוברקים, ששודרו על ידי אורסון וויילס במסגרת תסכית רדיו שהתבסס על הספר "מלחמת העולמות", מובאים עד היום כדוגמה לכוחם של אמצעי התקשורת ההמוניים ולהשפעה המידבקת של הסביבה על האדם. אם הסביבה שאנחנו חיים בה משדרת חרדה, בלית ברירה גם אנחנו ניתקף חרדה. ולהיפך, אם הסביבה תייצר אווירה שמחה, "ייגזר" עלינו להיות שמחים גם כן.

על כוחה של הסביבה הרחבנו רבות בחלק זה של יחידת הלימוד. להשפעת הסביבה על האדם חשיבות מכרעת בהתפתחותו הרוחנית. למעשה, הבחירה החופשית שלנו היא הבחירה בסביבה. רק באמצעותה נוכל לשנות את תהליך ההתפתחות שבו אנחנו נתונים, מדרך ארוכה של ייסורים לדרך מאתגרת ומהנה. כל היתר ידוע מראש, ואין בו מקום לבחירה חופשית. כך למדנו בשיעורים הקודמים.

כל עוד לא התעוררה באדם הנקודה שבלב, הוא מנוהל עד רמת האטום על ידי הרצון לקבל ואינו מודע לכך; רודף אחר תענוגים שהסביבה הגדירה כבעלי ערך. רק לאחר שהתעוררה באדם הנקודה שבלב והוא מתחיל לפתח בתוכו את הרצון לקשר עם הבורא, נפתח לו פתח להתחיל לעבוד על מימוש הבחירה החופשית.

עם התעוררות הנקודה שבלב, מתגלה לאדם חלל ריק שאין ביכולתו למלא. כל התענוגים שהרצון לקבל רץ אחריהם עד כה כבר אינם מספקים אותו. הוא מחפש משהו מעבר לזה. מה בדיוק? עדיין לא ברור לו. אמנם תחושת הריקנות שמתגלה עם הנקודה שבלב אינה נעימה, אולם דווקא היא טומנת בחובה הזדמנות לממש לראשונה את הבחירה החופשית, לצאת לחופשי משליטת הרצון לקבל.

הנקודה שבלב מוחקת את כל הערכים הקודמים שהחברה החדירה באדם. כל מה שהוערך סביבו כטוב אינו טוב מספיק עבורו. במובן מסוים הוא דומה לתינוק שזה עתה נולד, "לוח חלק" המוכן לספוג לתוכו מהסביבה ערכים חדשים. אלא שכעת, לראשונה בחייו, בניגוד לכל מה שקרה בעבר, נפתחת בפניו האפשרות לקבוע בעצמו את הערכים שלפיהם יפעל. האפשרות היחידה שלו לעשות זאת היא לבחור בסביבה שהשגת הרוחניות היא ערך עליון עבורה. מכאן מובן מדוע הבחירה החופשית שלנו היא בחירה בסביבה.

בחברה שקובעת שקבלה = תענוג, והשפעה = כאב, אין לנו שליטה על חיינו, כי זה בדיוק מה שאומר לנו הרצון לקבל. אין מי שיתנגד לקביעות הללו. בחברה כזאת, הנמצאת במרוץ אין-סופי אחר הנאות גשמיות, מחליפים הנאה בהנאה ורצים ללא מודעות אחר כל תענוג שתקבע החברה.

כשהחברה אומרת שהשפעה = תענוג, נוצרת מחלוקת בין הרצון לקבל, שמתנגד לקביעה הזו, לבין ערכי החברה. זו מחלוקת טובה, שכן עכשיו יש לאדם שתי אפשרויות. האדם שהיה משועבד לרצון לקבל שלו, כעת עומדת בפניו אפשרות נוספת: להעדיף את ההשפעה על פני הקבלה. הקונפליקט הזה מייצר את מקום העצמאות שלנו, את מקום הבחירה החופשית. במקום הזה כל אחד חופשי לבטא מתוך עצמו את הרצון שלו להשפיע.

תארו לעצמכם שאתם מקבלים מכונית חדשה. אתם עולים על הכביש ומתחילים לנסוע. בכביש יש שלטים שמכוונים ל"תענוג" או ל"ריקנות", באופן טבעי אתם בוחרים רק בדרכים המובילות ל"תענוג". אתם לא מעלים בדעתכם לבקר ב"ריקנות". גם כל המכוניות האחרות על הכביש בוחרות לנסוע ל"תענוג". שום מכונית אינה פונה ל"ריקנות".

אחרי שנים של נסיעה בעקבות השלטים של "תענוג" אתם מגיעים למסקנה, שאין תענוג של ממש במקומות האלה. אתם מחפשים פיתרון. אבל משום שכל המכוניות האחרות על הכביש ממשיכות לבחור בדרך ל"תענוג", ומשום שאינכם רואים כיוון אחר לנסוע אליו, אתם חייבים לבחור כמותם. אתם נמצאים במבוי סתום. ב"תענוג" אין באמת תענוג, ול"ריקנות" אין לכם יכולת לנסוע.

הדרך היחידה לפרוץ את המבוי הסתום היא לשנות סביבה. אילו יכולתם להימצא בסביבה שבה נהגים נוספים פונים ל"ריקנות" ומסבירים לכם, שהשלטים המורים על "ריקנות" הם אשליה, ולמעשה הם מכוונים למקום נהדר, חדש ומיוחד מאין כמוהו, מקום של הנאה אינסופית, הרי שגם לכם הייתה האפשרות להגיע לשם.

בחן את עצמך:

 

כיוון שאנחנו בסביבה

המשל שחתם את החלק הקודם של השיעור אמנם ממחיש היטב את המצב שבו אנחנו נמצאים עם התעוררות הנקודה שבלב, אבל בכל הנוגע לבחירה בסביבה הוא עלול להטעות. מהמשל עולה שהאדם צריך להחליף את הסביבה שבה הוא נמצא ולבחור בסביבה חדשה. האמת היא - ובמקרה הזה, חשוב מאוד להדגיש אותה - שאיננו נדרשים לשנות דבר בחיצוניות.

כדי לבחור בסביבה הנכונה, איננו נדרשים להעתיק את ביתנו למקום חדש או לנתק את עצמנו חלילה מהסביבה הקרובה אלינו. כל העבודה שלנו בבחירת הסביבה היא לבנות במקביל לסביבה שבה אנחנו חיים סביבה נוספת, שהערך החשוב ביותר בה הוא הרוחניות.

כשם שחתיכת ברזל נמשכת למגנט, כך אדם שהתעוררה בו הנקודה שבלב נמשך לסביבה של אנשים נוספים שרוצים רוחניות כמוהו, לספרים הנכונים ולמורה שינחה אותו איך ללמוד. הוא עדיין לא בחר בסביבה הזאת וודאי שאינו עוסק בבנייתה; הוא הובל אליה בלי ששאלו את פיו. אלא שכעת, לאחר שהגיע למקום שבו הוא יכול להתפתח, ניתנת לו האפשרות לבנות את הסביבה הרוחנית שלו ולגדל אותה, מתוך בחירה חופשית.

העבודה בבניית הסביבה הרוחנית מתחלקת לשני מישורים:

א) בניית הסביבה בפנימיות.

ב) בניית הסביבה בחיצוניות.

כמו בכל תחום אחר בלימוד חכמת הקבלה, העבודה בפנימיות חשובה יותר מהעבודה בחיצוניות, אבל העבודה בחיצוניות דרושה על מנת להצליח בעבודה בפנימיות. תחילה נתאר את העבודה שעלינו לעשות בבניית הסביבה בפנימיות, ולאחר מכן נתאר את העבודה בחיצוניות.

לפי חכמת הקבלה, כל אדם במהותו הוא רצון לקבל, והסביבה החברתית שאנחנו נמצאים בה היא לא פחות ולא יותר מאשר אוסף של רצונות. המטרה שלנו בבניית הסביבה הרוחנית היא להגדיל את הרצון שלנו לרוחניות. ככל שהרצון שלנו לרוחניות יהיה גדול יותר, כך נוכל להעלות את חשיבות הרוחניות על פני הגשמיות. העניין הוא, שכל אחד מאיתנו מתחיל את המסע הרוחני שלו עם נקודה שבלב, שכשמה כן היא, נקודה קטנה, רצון קטן. כדי להגדיל אותה ולבנות בתוכנו השתוקקות וחשיבות לרוחניות, עלינו לרכוש רצונות של אחרים; לבנות בתוכנו סביבה רוחנית, שמעדיפה את הרוחני על פני הגשמי.

זו עבודה עדינה, שדורשת תשומת לב רבה. עלינו לאתר את הרצון הפנימי שמוביל את חברינו לדרך הרוחנית ולהתרשם דווקא ממנו, להעלות את חשיבות הרצון הזה על פני התמונה החיצונית שנקלטת אצלנו בחמשת החושים. העבודה הזאת נעשית כולה בתוכנו. כדי לבצע אותה איננו נדרשים לשום פעולה חיצונית, אלא להרבה רגישות, שהולכת ונרכשת עם לימוד חכמת הקבלה.

סיכומו של דבר: עלינו לצבור בתוכנו רצון גדול לרוחניות, ואותו אנחנו בונים מתוך חיבור לרצונות של חברינו לדרך הרוחנית. כך אנחנו בונים את הסביבה הרוחנית בתוכנו ובוחרים בסביבה הנכונה.

ויש גם עבודה בבחירת הסביבה בחיצוניות. תוספת רצון לרוחניות אנחנו יכולים לרכוש גם מלימוד מסודר של חכמת הקבלה בכל אחת ממסגרות הלימוד של "קבלה לעם", מקריאה בספרי הקבלה, מצפייה בערוץ הטלוויזיה של "קבלה לעם", ערוץ 66, או מגלישה באתר. גם הספרים, הטלוויזיה והאתר הם חלק מהסביבה הרוחנית שלנו. ובשעות הפנאי, יש לנו אפשרות לבחור בהם.

על החשיבות שבבחירת סביבה כותב בעל הסולם [.4.] במילים שאינן משתמעות לשני פנים: "המתאמץ בימי חייו, ובוחר בכל פעם בסביבה טובה יותר - הרי הוא ראוי לשבח ולשכר... לא מטעם מחשבותיו ומעשיו הטובים, הבאים לו בהכרח בלי בחירתו, אלא מטעם התאמצותו לרכוש לו סביבה טובה המביאתו לידי המחשבות והמעשים האלו. וזה שאמר רבי יהושע בן פרחיא: עשה לך רב וקנה לך חבר".

אחת הדרכים הנוספות לבניית סביבה רוחנית היא השתתפות בהפצת חכמת הקבלה. כתוב "ברוב עם הדרת מלך" [.5.]. ככל שהסביבה הרוחנית שלנו תהיה גדולה יותר במספר, כך תגדל השפעתה עלינו ובמקביל תעלה החשיבות שלנו לרוחניות. ההשתתפות בהפצת חכמת הקבלה כאמצעי להתקדמות רוחנית היא ייחודית לדורנו, שכן לראשונה בהיסטוריה, האנושות כולה צריכה להתחיל להתעלות לרוחניות.

על החשיבות של הפצת חכמת הקבלה כאמצעי להתפתחות רוחנית נרחיב בסוף יחידת הלימוד השלישית.

בחן את עצמך:

 

על החיים ועל המוות

לסיום השיעור, כמה מילים על ידידנו המפורסם, שראשו גולגולת חלולת עיניים, ידיו אוחזות בחרמש ומצנפת לראשו - מסתבר שגם הוא קשור לחופש הבחירה.

כדי למנוע אי הבנות מיותרות, נתחיל מיד מהסוף: "מלאך המוות" על פי חכמת הקבלה הוא לא פחות ולא יותר מאשר "הרצון לקבל". לדמות המפורסמת שבאה ליטול את חיינו כשהיא לבושה גלימה ארוכה יש אולי מקום בסרטי אימה, אבל אין לה מקום בחכמת הקבלה.

"מלאך" על פי חכמת הקבלה הוא כוח שבעזרתו הבורא מנהל את הבריאה. "חיים" לפי חכמת הקבלה הם הרגשת הרוחניות, וה"מוות" שמפריד אותנו מהרגשת החיים האמיתיים הוא כאמור הרצון לקבל, או ליתר דיוק, הכוונה על מנת לקבל.

מה הקשר בין הכוונה על מנת לקבל (מלאך המוות) לבין חופש הבחירה? הקשר פשוט: החופש האמיתי שלנו לבחור נמצא ביציאה לחירות משליטת הכוונה על מנת לקבל. במילים אחרות, החופש האמיתי שלנו הוא בַחירות ממלאך המוות. כל עוד אנחנו נתונים לשליטת הכוונה על מנת לקבל, היא מנהלת אותנו מתוכנו, בלי לשאול את פינו, כיד בתוך כפפה, ואנחנו נטולי בחירה חופשית. רק בתיקון הכוונה על מנת לקבל אנחנו נעשים בעלי בחירה.

תיקון הכוונה על מנת לקבל ורכישת הכוונה על מנת להשפיע תלויים ישירות בבחירה בסביבה, כלומר בסביבה הרוחנית שעלינו לבנות. מכאן מובן מדוע הבחירה החופשית שלנו היא הבחירה בסביבה. למעשה, במהלך לימוד חכמת הקבלה נגלה שהבחירה בסביבה היא לא רק תנאי להשגת הרוחניות, אלא היא-היא העבודה הרוחנית עצמה; שבבחירת הסביבה נמצאת הבחירה החופשית שלנו.

את המילים "חירות ממלאך המוות" נכון יהיה לפרש גם כלשונן, כהתעלות מעל הקיום הזמני והנפסד בעולם שלנו לרמה של קיום נצחי. במה דברים אמורים? בעל הסולם כותב [.6.] שהשיטה שבה אנחנו עובדים עם הרצון לקבל בעולם שלנו, בכוונה על מנת לקבל לעצמנו, גורמת לתענוג שמתקבל בתוך הרצון לבטל את הרצון. הדוגמה המוצלחת ביותר לכך היא אוכל (תענוג) שמבטל את התיאבון (רצון). אבל גם תענוג המושג אחר עמל רב, כמו למשל התענוג ממכונית חדשה או ממשרה מכובדת, מתפוגג אחר זמן מה, כי התענוג מבטל את הרצון, וללא רצון לא מורגש תענוג.

התבנית הקבועה הזאת של תענוג שנכנס לרצון ומבטל אותו מביאה בסופו של דבר לידי ייאוש כללי מהמרדף אחר התענוג. כתוצאה מכך הרצון לקבל הולך וכבה בהדרגה ואנחנו דועכים איתו, עד שהוא מת ואנחנו איתו.

כילדים, אנחנו מלאי סקרנות, טעונים באנרגיה בלתי נדלית לגלות את העולם. כל דבר הוא חדש, כל דבר הוא מלהיב. כבני נוער אנחנו רוצים לטרוף את הכל, לטפס על כל פסגה, להשיג כל הישג, לשנות את העולם. אך ככל שאדם מתבגר, הוא ממלא חלק מרצונותיו ומתייאש מלהשיג אחרים. מבחינה רוחנית הוא מזדקן, כלומר הרצונות נחלשים ונעלמים בהדרגה, עד שלא נשאר בו עוד אף רצון.

כך זה נשמע במילותיו של בעל הסולם: [.7.] "אולם כעבור אמצע שנותיו (של האדם) אז מתחילים ימי ירידה אשר לפי תוכנם המה ימי מיתה, כי אין האדם מת ברגע אחד כמו שאינו מקבל גמר צורת החיים ברגע אחד, אלא נרו, דהיינו ה'אגו' שלו הולך וכבה לאט לאט... כי מתחיל לוותר על הרבה קניינים שחלם עליהם בנערותו... עד שבימי זקנה האמיתיים שצלה של המיתה כבר מרחפת על כל קומתו, נמצא האדם בימים שאין בהם חפץ לגמרי, כי הרצון לקבל שלו שהוא ה'אגו' נכבה והלך לו".

החירות ממלאך המוות, כלומר העבודה עם הכוונה על מנת להשפיע במקום הכוונה על מנת לקבל, משנה את התמונה לגמרי. במקום שהרצון יתמלא לרגע קצר בתענוג והתענוג יכבה את הרצון, התענוג עובר דרך הרצון בכוונה להשפיע אותו לזולת. בשיטת עבודה כזאת, אנחנו יכולים להעביר דרכנו את כל התענוגים שקיימים בעולם, והרצון לא יכבה לעולם. אנחנו יכולים לקבל ללא גבול, וזרימת האור בתוכנו מעלה אותנו למצב של חיי נצח.

אדם שתיקן את הכוונה שלו לקבל ונמצא ברוחניות אינו מזהה עוד את הקיום שלו עם קיום הגוף הגשמי שלו. הוא ממשיך להתקיים בגוף הגשמי, אבל הרוחניות שהוא משיג מהווה עבורו דרגת קיום גבוהה הרבה יותר, שאינה תלויה בגוף הגשמי שלו, ואיתה הוא מזדהה. הוא ממשיך לחיות בה גם לאחר המוות הגשמי. הרב ברוך אשלג היה אומר שהמוות דומה להחלפת חולצה, אתה משיל מעליך את החולצה המשומשת (הגוף הגשמי) ולובש חולצה חדשה (אם נשמתך צריכה להתגלגל שוב לעולם הזה, בגוף חדש).

בחן את עצמך:

 

סיכום השיעור

נקודות עיקריות

מושגים

חיים - הרגשת האור בתוך הכלי.

מלאך - כוח שבעזרתו הבורא מנהל את הבריאה.

מלאך המוות - הכוונה על מנת לקבל, שמונעת מאיתנו להרגיש את הרוחניות - החיים האמיתיים.

תשובות לשאלות

שאלה: פרט את ארבעת הגורמים המעצבים את התפתחותה של כל בריה.

תשובה: א) מצע - החלק האינפורמטיבי שמגדיר את כל שלבי ההתפתחות של הבריה; ב) תכונות שאינן משתנות - תכונות במצע שאינן נתונות לשינוי; ג) תכונות משתנות - תכונות במצע שנתונות לשינוי; ד) גורמים זרים - השפעת הסביבה הרחוקה על התפתחות המצע.

שאלה: ממתי נפתחת בפני האדם האפשרות לבחירה חופשית? הסבר מדוע.

תשובה: האפשרות לבחירה חופשית נפתחת בפני האדם עם התעוררות הנקודה שבלב. הרצון החדש לרוחניות מוחק את כל הערכים האחרים שהחברה הטביעה באדם ומאפשר לו להתחיל לקבוע לעצמו באמצעות הסביבה סולם ערכים חדש שבו השפעה חשובה יותר מקבלה

שאלה: תאר בקצרה את העבודה בבחירת סביבה במובנה הפנימי ובמובנה החיצוני.

תשובה: בחירה בסביבה במובנה הפנימי היא הגדלת הרצון לרוחניות מתוך התרשמות מהרצון של אחרים לרוחניות. בחירה בסביבה בחיצוניות פירושה קביעת מסגרת לימודים קבועה, קריאה בספרי קבלה, צפייה בתוכניות טלוויזיה בנושא וכו'.

שאלה: מהי "חירות ממלאך המוות"?

תשובה: חירות מהכוונה על מנת לקבל. הכוונה על מנת לקבל היא שמונעת מאיתנו את הרגשת החיים האמיתיים, החיים הרוחניים, ולכן היא נקראת בחכמת הקבלה "מלאך המוות". תיקון הכוונה מקבלה להשפעה משחרר אותנו אפוא משליטתו של "מלאך המוות" ומקנה לנו את הרגשת החיים הרוחניים.

להרחבה ולהעמקה בחומר הלימוד, עבור לספר הקורס, עמוד 319.

 

רצף לוגי

(סדר התפתחות הקורס)

למדנו שחכמת הקבלה היא שיטה לגילוי הבורא לנבראים בעולם הזה.

למדנו שכדי לגלות את הבורא עלינו לשנות את הכוונה מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע.

למדנו שבספרי הקבלה טמון כוח רוחני מיוחד הנקרא המאור המחזיר למוטב, שבכוחו לשנות את הכוונה שלנו מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע.

למדנו שרק בבירור היחס שלנו לזולת אנחנו יכולים לייצר בתוכנו פנייה אמיתית למאור המחזיר למוטב.

למדנו שרק על ידי בחירה בסביבה הנכונה להתפתחות הרוחנית, אנחנו יכולים לברר במדויק את היחס שלנו לזולת.

בחלק הבא נלמד מהם השורשים הרוחניים של בחירה בסביבה.

[.1.] כתבי בעל הסולם, מאמר "החירות".

[.2.] Connected: The surprising power of our social networks and how they shape our lives - .הוצאת "מטר" Nicholas A. Christakis, James H. Fowler,

[.3.] תלמוד בבלי, פרקי אבות, ג', ט"ו.

[.4.] כתבי בעל הסולם, מאמר "החירות".

[.5.] משלי י"א, כ"ח.

[.6.] כתבי בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות, חלק א', הסתכלות פנימית, סעיף כ"א.

[.7.] כתבי בעל הסולם, מאמר "החירות", חירות ממלאך המוות.

חלק ג'. עולמות ונשמות

שיעור מספר 1 - חמישה עולמות

בשיעור זה נלמד על: ד' בחינות דאור ישר /
חמשת העולמות הרוחניים / איפה נמצאים העולמות הרוחניים

 

אור בורא כלי

בחלקים הקודמים של יחידת לימוד זו עסקנו בשאלת חופש הבחירה. ביררנו את הנושא מתוך מציאות החיים בעולם שלנו, מהזווית המיוחדת של חכמת הקבלה. בחלק השלישי והאחרון של יחידת לימוד זו, נניח לרגע למציאות החיים בעולם שלנו ונתעמק במבנה העולמות הרוחניים. ההיכרות עם מבנה העולמות הרוחניים ועם תהליך היווצרותם תאפשר לנו להבין ביתר עמקות את המציאות שבה אנחנו פועלים ואת סוגיית הבחירה החופשית.

נתחיל בהתחלה - במחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו. מתוך תיקון הרצון משיגים המקובלים, שהבורא הוא רצון להשפיע, כוח של נתינה שכל מטרתו למסור לאחרים את הטוב שבו. לכן הבורא בורא נברא, רצון לקבל, שיקבל את הטבתו. אם כן, תחילת הבריאה היא במחשבה של הבורא להיטיב לנבראים. מחשבה זו היא הסיבה והתוכנית של הבריאה כולה.

הרצון להשפיע נקרא "אור", הרצון לקבל נקרא "כלי". הרצון לקבל נוצר על ידי הרצון להשפיע בתהליך התפתחות בן ארבעה שלבים, הנקרא "ד' בחינות דאור ישר". בשלבים אלה האור בונה את הכלי כך שיהיה מוכשר לקבלת השפע.

התהליך מתחיל בבחינה א' - בנקודה שבה הכלי נברא ומתמלא באור, ומסתיים בבחינה ד' - ברצונו של הנברא לעלות לדרגת הבורא ולהשיג את התענוג הגדול ביותר שקיים בבריאה (ראו שרטוט מס' 4). בכל שלב משלבי התפתחותו, הכלי צובר הבחנה מסוימת, עד שבבחינה ד' הוא נעשה כלי ראוי לקבלת האור.

שרטוט מס' 4

לפני ד' הבחינות קיימת תוכנית הפעולה, שנקראת "מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו". זוהי המחשבה הנמצאת בשורש הבריאה, ולכן היא נקראת גם "בחינת שורש". בחינת שורש היא למעשה הרצון להשפיע, ההולך ומוציא מתוכו את הרצון לקבל בארבעה שלבי התפתחות אלה.

השלב הראשון של התפתחות הרצון נקרא "בחינה א'". בבחינה זו נברא רצון לקבל מלא באור. האור יוצר כלי, רצון לקבל (ראו שרטוט מס' 4), שתואם לחלוטין את האור שברא אותו, כך שהאור ממלא את הכלי ומסב לו הנאה.

כשהרצון בבחינה א' מרגיש שהאור מגיע אליו ממישהו שנותן לו את האור, הוא מבין שהתענוג האמיתי לא נמצא בקבלה, אלא בנתינה. כתוצאה מכך, הוא מתחיל לרצות לתת. זהו שלב חדש בהתפתחות הרצון, הנקרא "בחינה ב'" (ראו שרטוט מס' 4). בבחינה ב' הרצון לקבל רוצה לקבל תענוג מנתינה ולא מקבלה. אם בבחינה א' נברא רצון לקבל, הרי שבבחינה ב' נברא רצון להשפיע.

הרצון לקבל בבחינה ב' רוצה להשפיע. השאלה היא, האם הוא יכול להשפיע? התשובה היא לא, מפני שאין לו מה להשפיע, אין לו מה לתת. המקור היחידי של השפע בבריאה הוא הבורא. הנברא יכול רק לקבל את השפע, אך אין באפשרותו לתת דבר מעצמו. הרצון להשפיע בבחינה ב' הוא אפוא רצון בעלמא, לא ברור כיצד אפשר לממשו.

הפיתרון לבעיה נמצא בטבעו של הבורא. הבורא רוצה לתת, וכדי לממש את רצונו לתת הוא ברא את הרצון לקבל - כי ללא רצון לקבל, הבורא לא יוכל להשפיע. נמצא, שהרצון של הנברא לקבל הוא בעצם מה שהנברא יכול לתת לבורא. הדרך היחידה של הנברא להשפיע היא לקבל מהבורא את ההטבה שהוא רוצה לתת לו. רק שעליו לקבל לא למען עצמו אלא למען הבורא, כדי לאפשר לבורא לממש את רצונו להשפיע.

וכך הוא עושה. הרצון לקבל מקבל מהבורא על מנת להשפיע לו, והקבלה הזאת נקראת בחינה ג' (ראו שרטוט מס' 4). בבחינה ג' הרצון לקבל מקבל, ובכך הוא משפיע חזרה לבחינת שורש, לבורא. כעת נוצר מעגל מושלם שבו כולם משפיעים: בחינת שורש (הבורא) משפיעה לרצון לקבל (בחינה א'), והרצון לקבל, אחרי שעבר דרך בחינות א', ב' ו- ג', משפיע חזרה לבורא בכך שהוא מקבל ממנו. בבחינה ג' הפעולה היא קבלה, כמו בבחינה א', אך הכוונה שלה היא נתינה, כמו בבחינה ב'.

בבחינה ג' הרצון לקבל משפיע בפועל ומרגיש לראשונה מה זה להיות כמו הבורא, מה זה להשפיע. זִכרו, "בורא" בחכמת הקבלה הוא "רצון להשפיע", והדרך היחידה של הנברא להרגיש את הבורא, להכיר אותו ולהבין אותו היא לעשות כמותו פעולה של השפעה. פעולה כזאת נעשית לראשונה בבחינה ג'.

בחינה ג' מרגישה מה זה להיות כמו הבורא, וכתוצאה מכך מתעורר בה רצון חדש, היא רוצה לקבל את התענוג המתגלה במעמד של הבורא, היא רוצה ליהנות מכל מה שקיים ומהבורא עצמו. הרצון החדש הזה נקרא בחינה ד', והוא הרצון הסופי שנברא (ראו שרטוט מס' 4).

בניגוד לבחינה ג', הרצון בבחינה ד' אינו רוצה להשפיע ואינו מחשב את צעדיו במידה שבה הוא יכול להשפיע. מעניין אותו רק דבר אחד, ליהנות ומהכל - גם, ובעיקר, מהבורא עצמו, מהתענוג שמתגלה מלהיות במעמד שלו.

תארו לעצמכם שהייתה מתגלה לכם האפשרות להכיר את כל סודות הבריאה, את כל הקשרים שמחברים בין חלקי המציאות, לשלוט על כל פרט ולכוון את הבריאה כולה לטובתכם. פרס ראשון בלוטו היה "כסף קטן" לעומת האפשרויות שהיו נפתחות בפניכם. מי מאיתנו לא היה מסכים לכך.

כך, מזווית הראייה המוגבלת של העולם שלנו, אנחנו יכולים לתאר את התענוג של להיות כמו הבורא. ברוחניות הדברים מורגשים בוודאי אחרת לגמרי, רק כשנשיג אותם נדע במה מדובר. ובכל זאת, הדוגמה הדמיונית הזאת יכולה לעזור לנו להבין במשהו מהו הרצון שמתגלה בבחינה ד'.

לסיום, נחזור שוב בקצרה על התהליך כולו: בחינת שורש, הרצון להשפיע, מוציאה מתוכה את בחינה א', הרצון לקבל, וממלאת אותה באור. בחינה א' מרגישה שיש מי שנותן לה את האור ורוצה להידמות אליו ולהשפיע, כך נוצרת בחינה ב'. כדי שבחינה ב' תוכל לממש את רצונה להשפיע, היא מקבלת בבחינה ג', רק כדי לאפשר לבחינת שורש לממש את רצונה להשפיע. וכשבחינה ג' מרגישה בפועל מה זה להיות כמו הבורא, היא רוצה לקבל לתוכה גם את כל התענוג שמתגלה במעמד של הבורא. הרצון החדש הזה הוא בחינה ד', הנקראת גם "מלכות".

בחינה ד' היא הרצון לקבל שנברא. כל הבחינות הקודמות לה אינן נחשבות לרצון לקבל, אלא להבחנות באור הקודמות ליציאת הרצון לקבל. הרצון לקבל בבחינה ד' הוא הבריאה שהבורא ברא: בתוכו אנחנו מבחינים בדומם, צומח וחי בעולם שלנו ובדומם, צומח וחי בעולמות הרוחניים. כל פרט בעולם שלנו וכל פרט בעולמות הרוחניים הוא במהותו רצון לקבל (ראו שרטוט מס' 5).

שרטוט מס' 5

בנקודה זו חשוב להבהיר כי הרצון לקבל בבחינה ד' הוא עדיין לא נברא שיכול לתקן את עצמו ולהגיע לדבקות בבורא. עליו עוד לעבור שלבי התפתחות רבים כדי שייברא מתוכו נברא שכזה.

בחן את עצמך:

 

חמישה עולמות

התנאי הראשוני ליצירת נברא שיוכל לקבל את ההטבה שהבורא רוצה לתת לו הוא רצון עצמאי מצד הנברא לקבל את ההטבה. הרי אי אפשר להיטיב למישהו בכפייה, ללא רצונו. הרצון לקבל צריך לרצות בעצמו את ההטבה שהבורא רוצה לתת לו. לכאורה רצון כזה נברא בבחינה ד', אבל בריאת הרצון בבחינה ד' (כמו כל תהליך התפתחות הרצון לקבל) נעשית ללא מודעות הנברא לכך. בד' בחינות דאור ישר, האור מוציא מתוכו את הרצון לקבל בצורה מכאנית, ללא השתתפות הרצון.

רצון עצמאי מצד הנברא ייתכן רק במציאות שבה הבורא נסתר מהנברא. כל עוד הבורא יהיה גלוי לנברא, הנברא יתבטל כלפיו. הדבר דומה ליחסי הורים-ילדים בעולם שלנו - כל עוד הילדים נמצאים תחת חסות ההורים, הם לא יכולים להיות ממש עצמאיים.

ויש דרך נוספת לתאר את הצורך בהסתרה. כדי לעורר בנברא רצון עצמאי לתענוג שמובטח לו במחשבת הבריאה, הרגשת התענוג צריכה למלא אותו פעם אחת ולאחר מכן להתפוגג. רק בתנאים כאלה יכול להיווצר רצון לתענוג. גם בעולם שלנו (לפי חוק שורש וענף) מתקיימים תנאים דומים. למשל, כדי שיתעורר בנו רצון למאכל מסוים, עלינו להרגיש את טעמו פעם אחת, ורק לאחר שהטעם יתפוגג, יתעורר בנו רצון משל עצמנו לאותו הטעם.

לפיכך, לאחר יציאת הרצון לקבל בבחינה ד', הבורא מרחיק ממנו את הרצון לקבל דרך מערכת של חמישה עולמות. מערכת העולמות מעלימה בהדרגה את הבורא מהרצון לקבל, המילה "עולם" היא מלשון "היעלם". וכך עד המציאות של העולם הזה, שבה אין לרצון לקבל שום הרגשה של הבורא, הבורא נסתר ממנו לחלוטין.

חמשת העולמות יוצאים לפי המבנה של ד' בחינות דאור ישר. כנגד בחינת שורש יוצא עולם אדם קדמון, כנגד בחינה א' יוצא עולם האצילות, כנגד בחינה ב' יוצא עולם הבריאה, כנגד בחינה ג' יוצא עולם היצירה, וכנגד בחינה ד' יוצא עולם העשיה (ראו שרטוט מס' 6). מתחת לעולם העשיה נמצא העולם הזה.

שרטוט מס' 6

חמשת העולמות הם כאמור חמש בחינות של הסתרת אור הבורא (תענוג) מהרצון לקבל. בעולם אדם קדמון הרצון לקבל מרגיש 100% מהתענוג, בעולם אצילות הוא מרגיש 80% אחוז מהתענוג, בעולם הבריאה הוא מרגיש 60% מהתענוג, בעולם היצירה הוא מרגיש 40% מהתענוג, בעולם העשיה הוא מרגיש 20% מהתענוג, ובעולם הזה - %0. בעולם שלנו אנחנו לא מרגישים את הבורא בכלל, ודווקא מתוך המצב הזה יכול להיווצר בנו רצון עצמאי לקשר עימו.

חשוב להדגיש שהאור עצמו אינו משתנה, כפי שכותבים המקובלים "אור אין סוף נמצא במנוחה מוחלטת". [.1.] רק הכלי - הרצון לקבל - הוא שמשתנה, ובהתאם לכך מרגיש את האור האחד הפשוט, בצורות שונות.

בהשתלשלות חמשת העולמות ממעלה למטה, הרצון לקבל מגלה יותר ויותר עד כמה הוא הפוך בטבעו מהאור. האור הוא רצון להשפיע, ואילו הוא רצון לקבל. וההופכיות הזאת, שמתגלה יותר ויותר עם השתלשלות העולמות, מסתירה את האור בשיעורים הולכים וגוברים עד כדי הסתרה מוחלטת. בכל עולם, הרצון לקבל נעשה גס יותר, עב יותר, שקוע יותר בטבע הקבלה. ובהגיעו לעולם הזה, טבע הקבלה שולט עליו לחלוטין ומסתיר ממנו את האור לגמרי (ראו שרטוט מס' 6).

כאמור, יציאת חמשת העולמות נעשית לפי המבנה של ד' בחינות דאור ישר. למעשה, כל פרט בבריאה בנוי לפי המבנה של ד' בחינות דאור ישר. ד' הבחינות ובחינת שורש הקודמת להן הן מעין מודל בסיסי, שלפיו בנויה הבריאה כולה וכל פרט בתוכה.

לפיכך, כל עולם נחלק גם הוא לחמישה חלקים פנימיים, הנקראים "פרצופים", וכל פרצוף נחלק אף הוא לחמישה חלקים, הנקראים ספירות. יוצא, שהעולמות הרוחניים נחלקים ל-125 חלקים, לפי החשבון הבא: חמישה עולמות כפול חמישה פרצופים בכל עולם כפול חמש ספירות בכל פרצוף. 125 החלקים הללו הם 125 המדרגות הרוחניות, המשתלשלות ממעלה למטה, שעליהן נעלה בדרכנו חזרה ממטה למעלה.

בחן את עצמך:

 

הכל בפנים

אחת מהמחשבות המטרידות אנשים שלומדים את חכמת הקבלה, ובעיקר תלמידים חדשים, היא שהרוחניות אינה ניתנת להשגה, שהמרדף אחריה דומה למרדף הסיזיפי אחר הנסיכה החסודה בספרי האגדות. אלא שהרוחניות קרובה אלינו הרבה יותר מכפי שאנחנו משערים. דווקא משום שהיא סמוכה אלינו כל כך, איננו מבחינים בה. זה כמו פירור של אבק על זגוגית המשקפיים, הנסתר מעינינו דווקא משום שהוא קרוב אליהן כל כך.

האמת היא שהעולמות הרוחניים קרובים אלינו הרבה יותר מאשר אותו פירור של אבק. כדי להגיע לרוחניות איננו צריכים לנסוע לשום מקום, אפילו לא ללכת ברגל, גם לא להושיט יד או לעשות איזושהי תנועה מיקרוסקופית מאיתנו כלפי חוץ. העולמות הרוחניים פשוט אינם נמצאים מחוץ לנו. כמו כל הבחנה רוחנית וכמו הרוחניות עצמה, העולמות הרוחניים נמצאים בתוכנו.

אין עולם מחוץ לנו. גם העולם הגשמי הוא למעשה תמונה פנימית שמצטיירת בתוכנו (כפי שלמדנו ביחידת הלימוד הראשונה). כל אחד מחמשת העולמות הרוחניים הוא הבחנה פנימית ברצון שלנו, מצב שבו אנחנו נמצאים במידה גדולה יותר או גדולה פחות של חיבור לזולת ושל קשר לבורא. במידה שאנחנו מתחברים לזולת בקשרים של אהבת אמת, אנחנו מגלים את העולמות הרוחניים ועולים בעולמות עשיה, יצירה, בריאה, אצילות ואדם קדמון, עד גמר התיקון. ללא אדם שמגלה את העולמות, אין עולמות.

"איננו מחדשים דבר", אמר המקובל הגדול בן המאה ה-18, הרב מנחם מנדל מקוצק, "כל עבודתנו היא רק להאיר על מה שחבוי בתוכו של אדם". כל דרגות הקשר המתוקן עם הזולת, מהקטנה ביותר עד הגדולה ביותר, כבר נמצאות כפוטנציאל בכל אחד מאיתנו. הן רק מחכות להתגלות. בדומה לתינוק, שבהתאם להתפתחותו מגלה את היכולות החבויות בתוכו: לשבת, ללכת ולדבר, כך אדם שמתפתח ברוחניות מגלה בכל שלב של התפתחותו קשרים הדוקים יותר של השפעה בינו לבין הזולת, ובהתאם לכך עולה במדרגות הרוחניות ומשיג בתוכו את הקשר עם הבורא ביתר עוצמה.

המקובלים כותבים לנו, שכולנו כבר נמצאים במצב המתוקן. כל שנותר לנו הוא לגלות אותו. לנו קשה להבין זאת, אבל הבורא אינו כבול בכבלים של זמן, תנועה ומקום, ומכיוון שכך אינו מוגבל בזמן, תנועה או מקום כדי לממש את מחשבתו להיטיב לנבראים. באותו הרגע שעלתה המחשבה להיטיב לנבראים, היא גם מומשה. אנחנו כבר נמצאים במצב המתוקן, אך כדי שנוכל לגלות אותו בכל עוזו ותפארתו, הסתירו אותו מאיתנו.

את כל שלבי ההתפתחות בבריאה מסכמים המקובלים בשלושה שלבים עיקריים: שלב א' - מחשבת הבריאה: שלב ב' - תיקון הבריאה: שלב ג' - גמר התיקון, מטרת הבריאה (ראו שרטוט מס' 7). בגמר התיקון אנחנו מחוברים זה לזה בקשרים של אהבה והשפעה, וברצון האחד המשותף, שחובר יחד, מאיר האור של הבורא. כדי שנוכל להשיג את המצב הזה בכל עומקו, הוא נסתר מאיתנו ועלינו לגלות אותו מתוך ההסתרה, במה שנקרא תיקון הבריאה.

שרטוט מס' 7

המקובל ברוך שלום הלוי אשלג, בנו בכורו של בעל הסולם, מתאר משל יפה בעניין זה. תארו לכם, הוא כותב, שדוד עשיר מאמריקה הפקיד בבנק מיליון שקלים על שמכם, אבל ביקש להסתיר מכם את המידע החשוב, עד שיבשילו התנאים להודיע לכם על כך. אתם חיים את חייכם בלא לדעת דבר על הכסף. ואז, ביום בהיר אחד, מצלצלים מהבנק ומודיעים לכם על האוצר הנסתר. הכסף היה שם כל הזמן, הדבר היחידי שהשתנה הוא הידיעה שלכם. כמו הכסף, ולהבדיל, כך גם גמר התיקון - אנחנו כבר שם, אלא שאיננו מודעים לכך. עלינו לגלות זאת.

הגילוי של מצבנו המתוקן נעשה בהדרגה, בעלייה מעולם לעולם, מהעולם הזה עד עולם אדם קדמון. העלייה במדרגות הרוחניות נעשית על ידי תיקון הרצון לקבל, משימוש בו בכוונה על מנת לקבל לשימוש בו בכוונה על מנת להשפיע. בתיקון הרצון אנחנו רוכשים כלי מתאים לקבלת האור.

פעם אחר פעם אנחנו מתקנים עוד חלק מהרצון עד שהרצון כולו מתוקן, ומאיר בו כל התענוג שהבורא יִעֵד לנברא במחשבת הבריאה. תיקון הכוונה מקבלה להשפעה נעשה על ידי משיכת המאור המחזיר למוטב בזמן לימוד חכמת הקבלה (על עבודה זו נרחיב ביחידת הלימוד השלישית).

לסיכום, על מנת לפתח בנו רצון עצמאי גדול ואיכותי ככל שניתן, הבורא מסתיר את עצמו מאחורי חמשת העולמות הרוחניים. במידת תיקון הכוונה מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, באמצעות המאור המחזיר למוטב, אנחנו עולים חזרה במדרגות הרוחניות וזוכים לתענוג רוחני.

בחן את עצמך:

 

סיכום השיעור

נקודות עיקריות

מושגים

אור - רצון להשפיע.

כלי - רצון לקבל.

ד' בחינות דאור ישר - תהליך בריאת הכלי מתוך האור.

מלכות - הרצון לקבל שנברא בד' בחינות דאור ישר.

תשובות לשאלות

שאלה: סכם בקצרה את חמשת השלבים ביצירת הרצון לקבל.

תשובה: בחינת שורש: הרצון של הבורא להשפיע לנבראים. בחינה א': רצון לקבל. בחינה ב': רצון להשפיע. בחינה ג': רצון לקבל כדי להשפיע. בחינה ד': רצון ליהנות מהמעמד של הבורא.

שאלה: פרט את מבנה העולמות הרוחניים, וכתוב מהי הסיבה ליציאת העולמות.

תשובה: העולם העליון מכולם הוא עולם אדם קדמון, אחריו יוצא עולם אצילות ואחריו עולמות בריאה, יצירה ועשיה. מתחת לעולם העשיה נמצא העולם הזה. הסיבה ליציאת העולמות היא הצורך להסתיר את הבורא מהנברא. חמשת העולמות הרוחניים הם למעשה דרגות ההסתרה ההולכת וגוברת של הבורא מהנברא.

שאלה: איפה נמצאים העולמות הרוחניים, ואיך עולה האדם במדרגותיהם?

תשובה: כל העולמות הרוחניים נמצאים בתוך האדם. העולמות הרוחניים הם דרגות שונות של הרצון המתוקן בכוונה על מנת להשפיע. בתיקון הרצון שלב אחר שלב, אנחנו עולים במדרגות העולמות הרוחניים.

להרחבה ולהעמקה בחומר הלימוד, עבור לספר הקורס, עמוד 329.

 
 

שיעור מספר 2 - נשמות בעולמות

בשיעור זה נלמד על: נשמת אדם הראשון / חטא עץ הדעת

 

נשמת אדם הראשון

בשיעור הקודם למדנו איך האור מוציא מתוכו את הרצון לקבל בד' בחינות דאור ישר. עוד למדנו איך בהתאם למבנה של ד' הבחינות, השתלשלו ממעלה למטה חמשת העולמות הרוחניים, המסתירים את האור מהרצון לקבל.

לכאורה התמונה ברורה, הבורא מסתיר את עצמו בחמישה עולמות רוחניים, כדי שהנברא בעולם הזה יגלה אותו תוך כדי עלייה באותם העולמות. העניין הוא, שמציאות של נברא בעולם הזה, שמשתוקק לרוחניות, מחייבת בהכרח מציאות של נברא רוחני כנגדו. כנגד הענף הגשמי בעולם שלנו, שבא לידי ביטוי כרצון לרוחניות, חייב להיות שורש רוחני. והשורש הזה עדיין לא התגלה ביציאת ד' בחינות דאור ישר וחמשת העולמות הרוחניים. על יציאת השורש הרוחני הזה, שנקרא "נשמת אדם הראשון", נלמד בשיעור הקרוב.

בבריאת הכלי מתוך האור בד' בחינות דאור ישר, עדיין אין מציאות של נברא. בד' בחינות דאור ישר נברא רק הרצון לקבל, שהוא חומר הבריאה. עדיין לא יצא מתוכו הנברא עצמו. גם בהשתלשלות העולמות ממעלה למטה, עדיין אין מציאות של נברא. ביציאת חמשת העולמות הרוחניים, נוצרה רק הסביבה המתאימה לבריאת נברא, שיוכל לתקן את עצמו באמצעות לימוד חכמת הקבלה. הנברא עצמו טרם נברא. חמשת העולמות הרוחניים הם לא יותר מאשר סביבה דוממת, שבתוכה אפשר יהיה לברוא את הנברא.

ואכן, לאחר יציאת העולמות הרוחניים, נברא הנברא. לא מדובר כמובן על אדם בעולם שלנו, אלא על הבחנה רוחנית - חלק מיוחד מהרצון לקבל, שתכליתו להגיע להשוואת צורה עם הבורא. הוא נברא בעולם האצילות ונקרא "נשמת אדם הראשון" (ראו שרטוט מס' 8).

בשלב זה של הלימוד, כשידיעותינו בחכמת הקבלה אינן רחבות דיין, לא נוכל להבין מהי מהותו הפנימית של "אדם הראשון", מאיזה חלק של הרצון הוא נברא ובאילו תנאים. לעת עתה, יהיה עלינו להסתפק בהגדרה הבאה: "נשמת אדם הראשון" היא חלק מסוים מהרצון לקבל, שכל חלקי הרצון שבו קשורים זה לזה בקשרים של השפעה ואהבה ועובדים יחד, כגוף אחד.

שרטוט מס' 8

במילים פשוטות יותר, נשמת אדם הראשון היא רצון שעובד בהשפעה. רצון שכל חלקיו מחוברים זה לזה בכוונה על מנת להשפיע והם פועלים כחלקים מאוחדים במערכת אחת. ובמערכת האחת הזאת, בחיבור בין כל חלקיה, מתגלה האור האחד - הבורא.

הדוגמה המוצלחת ביותר בעולם שלנו למערכת דומה היא גוף האדם. גם גוף האדם, כמו נשמת אדם הראשון, מורכב מחלקים רבים, תאים ואיברים, שמחוברים כולם יחד ועובדים לפי החשבון של טובת הגוף הכללי. וגם בגוף האדם, החיבור בין כל חלקיו יוצר שלמות מופלאה שלא מצויה בכל חלק בנפרד.

נשמת אדם הראשון היא למעשה המצב המתוקן שלנו, מצב שבו כל בני האדם מחוברים יחד כגוף אחד, בקשרים של השפעה ואהבה. ונשאלת השאלה: אם הרצון כבר נמצא במצבו המתוקן, בנשמת אדם הראשון, מה הצורך במציאות האדם בעולם הזה, שצריך לתקן את רצונו באמצעות לימוד הקבלה? לשם מה נכפה עלינו מצבנו המקולקל, אם אנחנו כבר נמצאים במצב המתוקן?

כדי לענות על שאלה זו עלינו לחזור מעט אחורה, אל בחינה א' בד' בחינות דאור ישר. גם בבחינה א' התגלו תנאים דומים לאלה שמתגלים בנשמת אדם הראשון, וגם ביחס אליה מתעוררת שאלה דומה. אם נכיר טוב יותר את המצב שהתגלה בבחינה א', נוכל להבין מדוע ביציאת נשמת אדם הראשון לא מסתיים תהליך תיקון הרצון.

בבחינה א' נברא רצון לקבל. בחינת שורש מוציאה מתוכה את בחינה א' כרצון לקבל, כדי שתוכל לממש את רצונה להשפיע. היא ממלאת את הרצון לקבל באור, וכך מממשת את רצונה לתת. כמו בנשמת אדם הראשון, גם בבחינה א' מתקיימים לכאורה כל התנאים למימוש מחשבת הבריאה: יש בורא שרוצה להשפיע טוב, ויש נברא שמקבל את הטבתו. מה עוד חסר?

התשובה פשוטה: חסרה עצמאות. הרצון לקבל בבחינה א' נברא במצב מיוחד, הוא נברא עם האור בתוכו. החיסרון והמילוי מתגלים יחד, וכתוצאה מכך המילוי מבטל את הרגשת החיסרון. זה דומה להרגשת השובע שאנחנו מרגישים בעולם שלנו כאשר האוכל (המילוי) מכבה את הרגשת התיאבון (החיסרון).

במילים אחרות, בבחינה א' אין בעצם הרגשה של חיסרון, של רצון. האור מבטל את הכלי, ולכן הרצון לקבל אינו מרגיש את מציאותו. הוא אינו מודע לעצמו ובוודאי שאינו מודע לבורא שמחוץ לו. במצב כזה לא יכולה להתממש מחשבת הבריאה, כי עדיין אין רצון עצמאי לקבלת האור, וכמו שלמדנו, רצון כזה הוא התנאי הבסיסי למימוש מחשבת הבריאה.

הטוב שהבורא רוצה לתת לנברא הוא להעלות אותו לדרגתו, לרמת המודעות הגבוהה ביותר האפשרית: להיות כמוהו, להכיר את התוכנית הכללית של הבריאה על כל פרטיה, את מחשבת הבריאה עצמה. אך הרצון לקבל בבחינה א' נמצא במצב הופכי לגמרי לכך, הוא אינו מודע לעצמו כלל. התענוג שממלא אותו גם מבטל אותו, והוא אינו מרגיש את מציאותו. זה לא להידמות לבורא. ולכן תהליך התפתחות הרצון ממשיך.

מצב דומה לבחינה א' מתגלה כאמור גם בנשמת אדם הראשון. נשמת אדם הראשון נבראה לתוך מצב של השפעה, כשהיא מלאה באור. מעולם היא לא הרגישה מהו המצב ההופכי להשפעה, ומכיוון שכך היא לא יכולה להרגיש מה זה באמת להשפיע. במובן מסוים גם היא, כמו בחינה א', אינה מודעת למצבה.

מטרת הבריאה היא, כאמור, להעלות את הנברא לדרגת הבורא, כלומר לא רק שיהיה במצב של השפעה, אלא שישיג את המחשבה שעומדת מאחורי המצב הזה ויֵדע לקיים אותו בעצמו. כדי שהנברא יוכל להגיע לדרגה הגבוהה הזאת, נשמת אדם הראשון נשברת בתהליך שנקרא "חטא אדם הראשון". וכאשר אנחנו מחברים את כל חלקיה השבורים יחד, אנחנו לא רק משחזרים את המצב המתוקן של החיבור שבו כבר היינו, אלא רוכשים את השכל שמקיים את המצב הזה, את מחשבת הבריאה עצמה.

על השבירה ועל התוצאות ממנה, נרחיב בחלק הבא של השיעור.

בחן את עצמך:

 

שישים ריבוא נשמות

האדם הוא הבריאה היחידה בעולם שאינה נמצאת בהשפעה. כל הדומם, הצומח והחי, מצייתים באופן מוחלט לחוק הטבע האחד שמנהל את הבריאה. כולם פועלים בהרמוניה מלאה כגוף אחד, תמיד לטובת הגוף האחד - כולם חוץ מהאדם. האדם הוא היצור היחידי בעולם שפועל בניגוד לחוקי הטבע. ולכן הוא סובל.

מוזר. למה דווקא אנחנו? מה הטעם לברוא יצור מפותח כל כך כמונו ולהשליך אותו לעולם שלנו, רק כדי שפעם אחר פעם יעלה עם המכונית החבוטה שלו על הכביש המהיר ושוב ייסע מאין ברירה נגד כיוון התנועה. מי נהנה מכל זה?!

לא אני, זה בטוח. סביר מאוד להניח שגם לא אתם. אבל אם נעצור לרגע וננסה להבין את ההיגיון שעומד מאחורי תיאטרון האבסורד הזה, נמצא שאי אפשר היה לסדר את הדברים אחרת. רק מתוך ההופכיות הזאת יכול להתגלות לנו כל הטוב המובטח לנו במחשבת הבריאה.

הדומם, הצומח והחי בעולם שלנו אמנם נמצאים בהשפעה ובהרמוניה מלאה, אבל אינם מודעים לכך. כמו בובות על חוט, הבורא מנהל אותם מתוכם בהתאם לחוקי הבריאה, והם אינם שואלים מדוע. "מלאכים", כך הם נקראים בחכמת הקבלה - כוחות שבעזרתם הבורא מנהל את הבריאה. לדומם, לצומח ולחי אין עצמאות ויש מעט מאוד מודעות למצבם, אם בכלל.

"האדם נוצר כדי להרים את השמים", אמר הרבי מנחם מנדל מקוצק. כמו יתר דברי המקובלים, גם מילותיו של הרבי מקוצק עמוקות מני ים, וכדי להבינן באמת עלינו להגיע לדרגתו. ובכל זאת לא נטעה אם נסיק מהדברים, שבובות על חוט לא נבראנו להיות.

האדם הוא הבריה היחידה ההפוכה בטבעה לתכונת ההשפעה, מפני שדווקא מתוך ההופכיות הזאת אפשר להתעלות לדרגה הגבוהה ביותר בבריאה. אם נלמד לעלות מתוך המצב של הפירוד למצב של השפעה, לא זו בלבד שנהיה בהשפעה ובהרמוניה עם הבריאה כולה, אלא שבדרכנו למצב המתוקן נרכוש גם את השכל שמנהל את הבריאה ונוכל לקיים את המצב הזה בכוחות עצמנו.

מטרת הבריאה היא להיטיב לנבראים, וההטבה שמיועדת לנו היא לעלות לדרגת הבורא, להכיר את תוכנית הבריאה לפרטי פרטיה ולקיים אותה. כדי להגיע לכך, עלינו להכיל בתוכנו את כל הפער שבין קבלה גמורה להשפעה גמורה. רק מתוך הלימוד של הפירוד אפשר להגיע לשלם. לכן האדם צריך להיוולד בעולם שלנו תחת שליטת הרצון לקבל, ודווקא מתוך ההופכיות הזאת, לעלות מפירוד לחיבור, מקבלה להשפעה.

כדי לאפשר את התנאים האלה, נבראה נשמת אדם הראשון בעולם האצילות במצבה המתוקן, ואז נשברה. כל אחד מאיתנו, בני האדם, הוא תוצאה משבירת נשמת אדם הראשון. בכל אחד מאיתנו יש ניצוץ אלוקי, חלק קטן מאותה הנשמה השבורה, ומשימתנו המשותפת היא לחבר מחדש את כל אותם ה"ניצוצים" לנשמה אחת, כמו שהיינו מחוברים יחד בנשמת אדם הראשון.

בשבירת נשמת אדם הראשון נשבר הקשר של השפעה ואהבה, שחיבר בין כל חלקיה. כתוצאה מכך, גם בעולם שלנו הקשר בינינו שבור. אנחנו חיים במציאות של פירוד, ומתוך המציאות הזאת, באמצעות לימוד חכמת הקבלה, אנחנו צריכים להשיג את החיבור שכבר היינו בו. אלא שהפעם עלינו להשיג אותו מתוך רצון עצמאי ובמודע.

כדי להבין ביתר עמקות את העבודה שעלינו לעשות בעלייה מהעולם שלנו לרוחניות, נרחיב מעט את ההסבר על התהליך הרוחני שנקרא "שבירת נשמת אדם הראשון". נתחיל בהבהרה חשובה: אדם הראשון שנברא בעולם האצילות, אינו אותו אדם הראשון שחי בעולם שלנו לפני 5,772 שנים והיה הראשון לגלות את הרוחניות. מדובר בשתי הבחנות שונות לגמרי. נשמת אדם הראשון באצילות היא הבחנה רוחנית, שאין לה חלילה שום צורה גשמית. אדם הראשון בעולם שלנו היה אדם בשר ודם.

אדם הראשון שנברא בעולם האצילות הוא אותו אדם הראשון שעליו מסופר בתחילת ספר בראשית. כל סיפורי התורה, כמו כל כתבי הקודש האחרים, הם למעשה תיאורים של הבחנות רוחניות. חטא עץ הדעת, שמוזכר בתורה, והגירוש מגן העדן, מתארים למעשה את התהליך הרוחני שנקרא "שבירת אדם הראשון".

כאמור, בשבירת אדם הראשון, נשבר הקשר של השפעה שחיבר בין חלקיו. כתוצאה מכך, כותבים המקובלים, התחלק אדם הראשון לשש מאות אלף חלקי נשמה שבורים, שנפלו מעולם האצילות לעולמות בריאה, יצירה ועשיה (ראו שרטוט מס' 9). כל נשמה שבורה בעולמות הרוחניים מתחלקת גם היא לכמה ניצוצי נשמה, שנפלו לעולם שלנו. ניצוצי נשמה אלה הם הנקודות שבלב שמתעוררות בכל אחד מאיתנו.

בכל אחד מאיתנו יש רסיס רצון מנשמת אדם הראשון, שרוצה לחזור לחיבור, לקשר עם הבורא, לרוחניות. את הרצונות האלה עלינו לחבר שוב יחד לרצון אחד, כפי שהיינו מחוברים לפני השבירה. וכיוון שבעלייה ממטה למעלה נתחבר מתוך רצוננו החופשי והמודע, נשיג את הקשר עם הבורא בכל עמקותו.

שרטוט מס' 9

כך נשמעים הדברים מפיו של הרב"ש: [.2.] "יש בכל אחד ניצוצין של אהבת הזולת, אלא שניצוץ לא היה יכול להדליק את אור האהבה... לכן הסכימו שעל ידי התחברותם יחד - אז, מכל הניצוצין ביחד יעשה שלהבת אחת גדולה... וכשיש לו כוח גדול, אז יש בו כוח להוציא לפועל את אהבת הזולת. ואז הוא יכול להגיע לאהבת ה'".

בחן את עצמך:

 

ממעלה למטה ובחזרה

את יחידת לימוד זו נסיים, כמובטח, בצירוף כל "חלקי הפאזל" שעליהם למדנו עד כה לתמונה אחת רחבה ומובנת ככל האפשר. אחד לאחד, נסדר במקומם את כל הפרטים העיקריים, המרכיבים את המציאות שבתוכה אנחנו פועלים בעלייה ממטה למעלה. כל זאת, בדגש מיוחד על חשיבות הסביבה וסוגיית הבחירה החופשית.

במאמר "מהותה של חכמת הקבלה" כותב בעל הסולם: "חכמת הקבלה היא סדר של שורשים, המשתלשלים על דרך קודם ונמשך בחוקים קבועים ומוחלטים המתחברים וקולעים למטרה אחת מאוד נעלה, הנקובה בשם גילוי אלוקותו ית' לנבראיו בעולם הזה". כלומר חכמת הקבלה היא החכמה על סדר התפתחות הבריאה מראשיתה עד סופה. היא מלמדת אותנו מהי מחשבת הבריאה, כיצד היא באה לידי מימוש ואיך אנחנו לוקחים חלק במימושה.

מקובלים הם אנשים שתיקנו את הכוונה שלהם מקבלה להשפעה, וכתוצאה מכך השיגו את המציאות הרוחנית. מתוך השגתם הם כותבים לנו, שהמחשבה העומדת ביסודה של הבריאה היא "להיטיב לנבראים". הם כותבים גם שהטבה זו באה לידי ביטוי במצב שנקרא "דְבֵקוּת", כשהנברא משווה את צורתו לצורת הבורא ושניהם נעשים כאחד. הטוב המובטח לנו במחשבת הבריאה הוא אפוא לעלות לדרגת הבורא, להיות כמוהו.

התנאי הבסיסי למימוש מטרת הבריאה הוא שלנברא יהיה רצון עצמאי לממש אותה. לכאורה עניין פשוט, אלא שרצון עצמאי כזה ייתכן רק במצב שבו הנברא חופשי (לכאורה) משליטת הבורא. לכן, כדי לאפשר מציאות כזאת, הבורא מרחיק את הנברא ממנו דרך מערכת של חמישה עולמות, הנקראים "אדם קדמון", "אצילות", "בריאה", "יצירה" ו"עשיה", עד מציאות העולם הזה, שבו הנברא לא מרגיש את נוכחות הבורא.

בתהליך התרחקותו מהבורא, הנברא הולך ומכיר בטבעו כהפוך לבורא, והכרת ההופכיות הזאת היא שמרחיקה אותו ממנו. בכל עולם שמשתלשל ממעלה למטה, הרצון לקבל נעשה גס יותר ועב יותר, עד שבעולם הזה הוא מתגלה בצורתו הגסה והעבה ביותר, הרחוקה ביותר מתכונת ההשפעה. רק מתוך ההופכיות הזאת, הנברא יכול לפתח רצון משל עצמו לדבקות בבורא.

שליטת הרצון לקבל והרגשת הפירוד בעולם שלנו הם התוצאה הגשמית של התהליך הרוחני, הנקרא "שבירת נשמת אדם הראשון". נשמת אדם הראשון היא השורש הרוחני של הנברא בעולם שלנו. היא נבראה בעולם האצילות, כרצון שכל חלקיו עובדים בהשפעה, ואז נשברה. קשר ההשפעה והאהבה שחיבר בין כל חלקיה נשבר. כתוצאה מהשבירה התחלקה הנשמה האחת לשישים ריבוא (שש מאות אלף) נשמות, שנפלו לעולמות בריאה, יצירה ועשיה.

מכל נשמה שבורה בעולמות בריאה, יצירה ועשיה נפלו ניצוצות נשמה לעולם שלנו. ניצוצות אלה הם הנקודות שבלב, הרצון לקשר עם הבורא הטמון בכל אדם בעולם הזה. במשך עשרות אלפי שנים התעוררו הנקודות שבלב במספר קטן יחסית של בני אדם, אלה הם המקובלים בני הדורות הקודמים. בימינו כשהרצון לקבל מיצה את כל שלבי ההתפתחות שלו בעולם שלנו, הנקודה שבלב מתחילה להתעורר באנשים רבים, והיא מובילה אותם ללימוד חכמת הקבלה.

כל תהליך התפתחות הבריאה, ממחשבת הבריאה עד התעוררות הנקודה שבלב, מתרחש בצורה מכאנית, לפי תוכנית כתובה מראש וללא בחירה מצד האדם. במשך כל התהליך המורכב הזה, הבורא מסדר את התנאים להתפתחותו הרוחנית של האדם. הוא עושה זאת בלא לשאול את פינו.

ואז, כשמתעוררת באדם הנקודה שבלב, היא מובילה אותו למקום שבו לומדים את חכמת הקבלה. בנקודה זו משתנים כללי המשחק לגמרי. מכאן והלאה הבורא לא יקדם את האדם אפילו צעד אחד קדימה, ללא רצון מצד האדם עצמו. לראשונה נפתחת בפניו האפשרות לבחירה חופשית (ראו שרטוט מס' 10).

שרטוט מס' 10

עד התעוררות הנקודה שבלב איננו בעלי בחירה. כל עוד לא התעורר בנו הרצון לרוחניות, אנחנו מנוהלים מתוכנו על ידי הרצון לקבל, שתמיד יעדיף תענוג מרבי במאמץ מזערי, ותמיד לטובת עצמו. את החישוב הקר וה"כלכלי" הזה הרצון שלנו עושה בהתאם לשני נתונים, שגם הם נכפים עלינו ללא בחירתנו: הנטיות המולדות שלנו וסולם הערכים של טוב ורע שנקבע עבורנו על ידי החברה.

כשמגיע הרגע ומתעוררת באדם הנקודה שבלב, המשוואה משתנה. הערכים שהחברה מגדירה לו כטובים כבר אינם טובים דיים עבורו. מתגלה בו ריקנות. הוא אינו נמשך עוד למטרות שהחברה מחשיבה כטובות וראויות. את הרצון החדש לרוחניות שמתעורר בו הוא לא יכול לממש במסגרת העולם הזה, ויתר הרצונות שמתעוררים בו לא יספקו אותו עוד.

הריקנות הזו נושאת בחובה בשורה גדולה. דווקא היא מאפשרת לאדם להגדיר מחדש את הערכים של טוב ורע, והפעם מתוך בחירה חופשית. מעתה והלאה, הוא יכול לבחור בין רוחניות לגשמיות, כלומר האם להימצא בסביבה שמעלה את ערך הפנימיות והרוחניות על פני החיצוניות והגשמיות, או להימצא בסביבה שמקדשת את הערכים ההפוכים.

הבחירה החופשית שלנו היא הבחירה בסביבה מתאימה להתפתחות רוחנית. והעבודה שלנו בסביבה זו היא להתחבר ליתר הנקודות שבלב שמרכיבות אותה ולהרכיב יחד רצון גדול ומשותף לרוחניות.

חיבור כל הנקודות שבלב לכלי אחד נעשה על ידי המאור המחזיר למוטב (ראו שרטוט מס' 10). האדם אינו יכול להתעלות מעל החשבון של טובת עצמו בכוחות עצמו ולהתחבר לרצון של הזולת כאילו היה הרצון שלו. רק האור שברא את הכלי יכול לתקן את הכלי. כדברי חז"ל: "בראתי יצר הרע (כוונה על מנת לקבל), בראתי תורה תבלין". [.3.] המאור המחזיר למוטב משפיע עלינו בשעה שאנחנו קוראים בספרי הקבלה המתארים את מצבנו המתוקן בנשמת אדם הראשון. אבל הוא משפיע עלינו רק בתנאי שאנחנו דורשים את התיקון הנכון: חיבור בינינו למען גילוי הבורא בכלי המשותף.

בחיבור כל הנקודות שבלב יחד, אנחנו עולים ב-125 המדרגות הרוחניות (ראו שרטוט מס' 10). בכל מדרגה אנחנו מתקנים עוד חלק מהרצון לקבל בכוונה על מנת להשפיע ומתחברים עוד יותר, עד שאנחנו מחדשים את הקשר השבור בנשמת אדם הראשון.

ובתוך הקשר המחודש אנחנו מגלים את הבורא, את תכונת ההשפעה. האור האחד מאיר בכלי האחד.

בחן את עצמך:

 

סיכום השיעור

נקודות עיקריות

מושגים

נשמת אדם הראשון - הבחנה רוחנית - חלק מיוחד מהרצון לקבל, שבו מחוברים יחד כל חלקי הנשמה בקשרים של השפעה ואהבה. אדם הראשון נברא בעולם האצילות.

חטא עץ הדעת - שבירת אדם הראשון. ניתוק קשרי ההשפעה שקשרו בין חלקיו.

שישים ריבוא נשמות - חלקי הנשמה השבורים בעולמות בריאה, יצירה ועשיה.

תורה - המאור המתקן.

מצווה - תיקון חלק מהרצון נקרא "עשיית מצווה".

תשובות לשאלות

שאלה: מהי נשמת אדם הראשון?

תשובה: נשמת אדם הראשון היא המצב המתוקן שלנו, מצב שבו כל בני האדם מחוברים יחד, כגוף אחד, בקשרים של השפעה ואהבה.

שאלה: מדוע נשברה נשמת אדם הראשון?

תשובה: נשמת אדם הראשון נשברה כדי לאפשר לנו לבנות את החיבור בין חלקיה מחדש ולהשיג את המצב המתוקן שלנו מתוך רצון עצמאי.

שאלה: תאר שלושה צירים מרכזיים במימוש מחשבת הבריאה.

תשובה: א) השתלשלות ממעלה למטה. כדי לאפשר לרצון לקבל לממש את מטרת הבריאה, הבורא מרחיק את הנברא ממנו דרך מערכת העלמה בת חמישה עולמות: אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה ועשיה; ב) התפתחות בעולם שלנו. הרצון לקבל בעולם שלנו הולך ומתפתח עד התגלות הנקודה שבלב, הרצון לחדֵש את הקשר עם הרוחניות, עם הבורא; ג) עלייה ממטה למעלה. עלייה ב-125 מדרגות של העולמות הרוחניים תוך תיקון הרצון לקבל מכוונה על מנת לקבל לכוונה על מנת להשפיע, בחיבור כל החלקים השבורים של נשמת אדם הראשון.

להרחבה ולהעמקה בחומר הלימוד, עבור לספר הקורס, עמוד 338.

 

רצף לוגי

(סדר התפתחות הקורס)

למדנו שחכמת הקבלה היא שיטה לגילוי הבורא לנבראים בעולם הזה.

למדנו שכדי לגלות את הבורא, עלינו לשנות את הכוונה מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע.

למדנו שבספרי הקבלה טמון כוח רוחני מיוחד הנקרא המאור המחזיר למוטב, שבכוחו לשנות את הכוונה שלנו, מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע.

למדנו שרק בבירור היחס שלנו לזולת אנחנו יכולים לייצר בתוכנו פנייה אמיתית למאור המחזיר למוטב.

למדנו שרק על ידי בחירה בסביבה הנכונה להתפתחות הרוחנית, אנחנו יכולים לברר במדויק את היחס שלנו לזולת.

למדנו שהנקודות שבלב הם החלקים השבורים של נשמת אדם הראשון, ושבבניית סביבה רוחנית עם הנקודות שבלב האחרות, אנחנו יוצרים את הבקשה לתיקון, לחיבור החלקים השבורים, ומזמינים את המאור המחזיר למוטב.

ביחידת הלימוד הבאה נברר ביתר פירוט איך יוצרים את הבקשה לתיקון.

[.1.] כתבי בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות, חלק א', אור פנימי, דף ט', אות ב'.

[.2.] כתבי רב"ש, חלק א', מאמר "לעולם ימכור אדם קורות ביתו", תשמ"ד; מאמר "לפי מה שמבואר בעניין ואהבת לרעך כמוך", תשמ"ד.

[.3.] תלמוד בבלי, קידושין ל', ע"ב.

יחידת לימוד מס' 3 - עבודת האדם

על יחידת הלימוד "עבודת האדם"

יחידת הלימוד "עבודת האדם", עוסקת בבירור העבודה הפנימית-רוחנית של האדם. בעבודה זו מתחברים יחד כל המרכיבים בלימוד החכמה: מטרת הלימוד, היחס הנכון ללימוד, תפיסת המציאות, ספרי הקבלה, היחס למצבים המתגלים במהלך הדרך הרוחנית, מבנה העולמות הרוחניים ועוד.

היחידה מחולקת לשלושה חלקים:

מטרות יחידת לימוד זו הן:

במסגרת הלימוד נבאר את המושגים הבאים: אמונה, שכינה, הכרת הרע, דרך תורה ודרך ייסורים, ישראל ואומות העולם, זכות ועביות, ארץ ישראל ונשמת אדם הראשון.

חלק א'. אין עוד מלבדו

שיעור מספר 1 - כוח אחד

בשיעור זה נלמד על: ייחוד כל מקרי המציאות למקור אחד / איך מתקנים את הרצון

 

מִסרון מהבורא

את יחידת הלימוד השלישית נפתח בבדיחה.

תארו לעצמכם יום שרבי ולח במיוחד באמצע אוגוסט. חם. מאוד חם. אפשר להשתגע. נהג אחד מסתובב עם רכבו ברחובות תל אביב, כבר חצי שעה שהוא מחפש חנייה ולא מוצא. המזגן ברכב לא עובד. החולצה רטובה מזיעה והוא מאחר לפגישה חשובה. עוד רגע הוא מתפוצץ.

בצר לו, נושא הנהג את עיניו לשמיים ומתפלל: "בורא עולם, אם אתה מסדר לי חנייה, אני מוכן לעשות כל מה שתרצה: צדקה לאביונים, תרומה לבית הכנסת, צום בכיפור. הכל, כל מה שתרצה".

איך שהוא מסיים את המשפט, מתפנה לו חנייה ממש בכניסה למשרד. מיד הוא מרים את עיניו חזרה אל השמים ואומר: "זה בסדר, הסתדרתי".

אחד מעקרונות היסוד בלימוד חכמת הקבלה נקרא "אין עוד מלבדו". לפי עיקרון זה, התנאי הראשוני וההכרחי לכל פעולה בדרכו הרוחנית של האדם הוא לייחד את כל מקרי המציאות למקור אחד, לבורא. עיקרי עבודה חשובה זו מפורטים בהרחבה במאמר שנקרא גם הוא "אין עוד מלבדו", אחד מהחשובים שבמאמרי בעל הסולם. החלק הראשון ביחידת הלימוד השלישית מבוסס כולו על מאמר חשוב זה.

מקובלים הם אנשים שתיקנו את כלי הקבלה שלהם וכתוצאה מכך משיגים את העולם הרוחני. הם משיגים שכוח אחד מנהל את הבריאה כולה, כוח של נתינה ואהבה, ולכוח הזה הם קוראים "בורא". המקובלים כותבים לנו בספריהם, שרצונו של הבורא להיטיב לנבראיו הוא שמחולל את הבריאה כולה והוא שמוביל אותה עקב בצד אגודל, לפי תוכנית כתובה מראש, עד שיתממש רצונו להיטיב.

תהליך התפתחות הנברא עד השגת מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו מתחלק לשלושה שלבים (ראו שרטוט מס' 1):

השתלשלות העולמות הרוחניים ממעלה למטה, מעולם אין סוף עד העולם הזה.

התפתחות הרצון לקבל בעולם הזה במשך ששת אלפים שנה עד התעוררות הנקודה שבלב.

העלייה ממטה למעלה בעולמות הרוחניים, עד תיקון הרצון לקבל כולו ומימוש מחשבת הבריאה.

שרטוט מס' 1

שלושת השלבים המתוארים לעיל וכל אין ספור המקרים המתגלים בסדר של סיבה ומסובב במשך התהוותם - כולם משתלשלים מהמחשבה האחת להיטיב לנבראים, מהבורא האחד שמנהל את הבריאה. אין דבר מקרי במציאות. כל מקרי המציאות, יהיו אשר יהיו, משתלשלים ישירות ממחשבת הבריאה ותכליתם לקרב את הנברא למימוש מטרת הבריאה.

סיכומו של דבר, כל מקרי המציאות מגיעים ממקור אחד ומכוונים למטרה אחת, להיטיב לנבראים. לכאורה אין כאן חידוש גדול, למאות מיליוני מאמינים ברחבי העולם כולו, תפיסה זו היא דרך חיים. אבל אם נתעמק מעט בדברים, נמצא שמאחורי המילים מתחבא מסר לגמרי לא פשוט לעיכול, כמעט בלתי נסבל.

במה דברים אמורים? לפי העיקרון "אין עוד מלבדו", כל מקרי המציאות שורשם בבורא. אלא ש"כל מקרי המציאות", פירושו גם המקרים הרעים, ואפילו האיומים ונוראים - ואת האמת הזאת קשה לנו לקבל. גניבה, שוד, אונס ורצח - מהבורא אחמדינג'אד - מהבורא מלחמה וחורבן - מהבורא סטלין - מהבורא כל מחזה הפלצות שמוצג על במת ההיסטוריה מזה עשרות אלפי שנים - כולו מהבורא.

מובן שתפיסה כזאת של המציאות מעמידה בפנינו קשיים לא פשוטים (בלשון המעטה). איך אפשר להצדיק יחס כזה?! זה פשוט בלתי נתפס. ואם לא די לנו בכך, המקובלים כותבים שכל מופע האימים הזה נעשה מתוך רצונו של הבורא להיטיב. איך אפשר לתפוס דבר כזה?!

כעת אנחנו יכולים להבין, בשיעור מסוים, עד כמה העבודה ב"אין עוד מלבדו" אינה פשוטה כלל. "אין עוד מלבדו", לפי חכמת הקבלה, פירושו להגיע בפועל להרגשה שכוח אחד טוב ומיטיב מנהל את הבריאה כולה. שום הסכמה מהפה אל החוץ לא תעזור כאן. לפי חכמת הקבלה, הרגשה שבלב היא האמת הפנימית שלנו, וכל עוד אנחנו מרגישים רע, אנחנו מרשיעים את הבורא במקום להצדיק אותו.

במילים אחרות, כדי לממש בפועל את המילים "אין עוד מלבדו", עלינו להגיע להרגשה ברורה, שכוח אחד מנהל את הבריאה כולה וכל פעולותיו הן טוב מוחלט. לא צריך לחדור לעומק הלב כדי להבין עד כמה אנחנו רחוקים מהרגשה זו. מספיק לפתוח את חדשות הערב ולהיות מופתע מחדש (אם האדישות טרם ניצחה אותנו) מסרט האימה שאנחנו חיים בו - זה לא "טוב ומיטיב".

אלא שהקושי לשייך את כל הרע שבבריאה לבורא הטוב והמיטיב אינו האתגר היחיד בעבודה ב"אין עוד מלבדו". למעשה, אם נבדוק את עצמנו, נמצא שגם את המקרים הטובים שבבריאה אנחנו מתקשים לשייך לבורא, וכל שכן את כל אותם אין ספור הרגעים שאינם טובים ואינם רעים, כל אותם הרגעים הסתמיים המרכיבים את שגרת חיינו.

ייחוס כל מקרה למקור אחד, לבורא, הוא היסוד הראשון בתפיסת העולם הנקראת "אין עוד מלבדו". ולפי חכמת הקבלה, בכל פעם שאיננו עושים זאת, אנחנו עובדים אלוקים אחרים - עובדי אלילים. מיהם האלילים שאנחנו עובדים? התשובה פשוטה להדהים: כל מי שאנחנו מאשימים ברע שמתגלה לנו. יהיה זה הנהג בצומת, הבוס בעבודה או הצורר ממדינת האויב.

אם הנהג בצומת מצפצף לי, ובתגובה אני צועק עליו במקום לשייך את המקרה לבורא, אני עובד אלילים. מיהו האליל שאני עובד אותו? הנהג שצפצף לי. הוא מחריב את מצב רוחי ונדמה לי שיש לי חשבון לסגור איתו. דוגמה נוספת: אם הבוס בעבודה ממרר את חיי, ובסתר ליבי אני מאחל לו שיפוטר, במקום לייחס גם את המקרה הזה לכוח האחד שמנהל את המציאות, אני עובד אלילים. איזה אליל אני עובד? הבוס שלי. אני שבוי בתוך האשליה שהוא ממרר לי את החיים.

"לא עזוב הוא הטבע במהלכו", כותב הרב קוק, [.1.] "לא אלמנה ההיסטוריה בהסתבכותה. בתוכה חי גואל חזק, אדון כל המעשים, צדיק בכל הדורות. המהלכים קבועים ומסודרים, והכל הולך ואור". כל מקרה שקורה לנו בחיים, יהיה אשר יהיה, מגיע אלינו מהבורא, על מנת לקרב אותנו אליו. העבודה שלנו ב"אין עוד מלבדו" היא לשייך הכל לכוח האחד שמנהל את הבריאה כולה, גם את המקרים שלכאורה מרחיקים אותנו מהדרך הרוחנית.

כל מחשבה שצצה במוחנו, כל רצון שמתעורר בליבנו, כל מקרה שקורה בחיינו, הם למעשה קריאה מהבורא לחדש איתו את הקשר. ובחידוש הקשר עם הבורא, אנחנו נחלצים באחת מהשגרה המעוורת אל המקום שבו אנחנו באמת חיים. כל עוד אנחנו חיים בלי לשאול לשם מה אנחנו חיים, אנחנו כבובות על חוט; מובלים ללא שאלת פינו בשבילי החיים. המחשבה על הבורא, על תכלית הבריאה ואיפה אני ביחס אליה, היא מתנה יקרה מפז, הזדמנות לצאת אל החיים האמיתיים. הבורא שולח לך SMS בכל רגע, לא תענה?!

בחן את עצמך:

 

אני ראשון ואני אחרון

בשלבים הראשונים ללימוד חכמת הקבלה, עיקר המאמץ של התלמיד מושקע בחיבור החלקים הרבים שמהם מורכבת החכמה לתמונה אחת בעלת משמעות. לפני הכל, אנחנו פשוט רוצים להבין במה מדובר. ואז, לאחר שמתחילה להצטייר בנו תמונה ברורה פחות או יותר (שתשתנה אין ספור פעמים נוספות), אנחנו נמתחים מעט לאחור, משלבים ידיים בסיפוק, ושואלים: "אוקיי, אז מה צריך לעשות? ספרו לי איך אני משיג את הרוחניות הזאת".

התשובה, כפי שבוודאי כבר הספקתם להתרשם במקרים אחרים, מוצאת אותנו גם כאן לא מוכנים: איננו צריכים לעשות דבר! האור עושה את כל העבודה. אנחנו צריכים רק לרצות, לבקש מהאור לשנות אותנו, והאור יעשה את מה שהוא יודע לעשות. האור שברא את הכלי הוא שיתקן את הכלי וימלא אותו באור. ההבנה כי האור הוא שמתקן את הרצון ועלינו רק לרצות להשתנות היא חלק בלתי נפרד מהעבודה ב"אין עוד מלבדו", ועל בחינה זו בעבודה ב"אין עוד מלבדו", נעמוד בחלק זה של השיעור.

אומרים לנו שאנחנו צריכים לשנות את הכוונה, מלמדים אותנו שעלינו לצמצם את הרצון ולרכוש מסך. "מצוין", אנחנו אומרים, "עכשיו אנחנו רוצים לדעת איך עושים את כל זה. לָמדו אותנו, ונעשה". קשה לנו לתפוס שאכן "אין עוד מלבדו", ושכמו שכותב הרמב"ם הוא "עשה, עושה ויעשה לכל המעשים".[.2.] הרצון לקבל שבנו רוצה לשלוט בתהליך, לעשות מעשה ולראות תוצאה בהתאם, אלא שאנחנו זקוקים לעזרתו של האור, כי כמו שכתוב "אין בנו מעשים". [.3.]

הבורא הוא הכוח העומד מאחורי כל המקרים והמעשים בבריאה, וגם את התיקונים שעלינו לעשות בדרכנו למימוש מחשבת הבריאה, הבורא עושה. בכל הבריאה ובכל שלבי התפתחות הרצון בעולם שלנו ובעולמות הרוחניים, האור הוא שפועל על הכלי. מה החלק שלנו בכל הסיפור הזה? פשוט לרצות להיתקן.

על מהות הקשר בין האור לכלי אנחנו יכולים ללמוד כבר מהשלבים הראשונים של התפתחות הבריאה. האור, הנקרא גם "רצון להשפיע", מוציא מתוכו יש מאין את הרצון לקבל, הנקרא "כלי". נמצא, שהאור קודם לכלי והאור הוא שבונה את הכלי. זהו סדר השתלשלות הדברים במחשבת הבריאה, וזהו סדר ההתפתחות לאורך כל שלבי התפתחות הבריאה עד גמר התיקון. לאורך התהליך כולו, האור הוא החלק הפעיל והיוצר, והוא שבונה את הכלי.

כשם שהאור, הכוח היוצר שבבריאה, מפתח אותנו במהלך חיינו, מינקות לבגרות, כך הוא מפתח אותנו גם בדרכנו הרוחנית, כשאנחנו לומדים את חכמת הקבלה. יש דמיון רב בין התהליכים. במובן מסוים, לימוד חכמת הקבלה הוא תהליך טבעי, ממש כמו הדרך שבה תינוק לומד ללכת ולדבר. כמו בתינוק, גם בנו נמצאים כל שלבי ההתפתחות הבאים שלנו; וכמו התינוק, גם אנחנו צריכים רק לרצות לגלות אותם. בכל מקרה, האור הוא שעושה את העבודה. "אין עוד מלבדו".

ובכל זאת, הבדל אחד משמעותי מפריד בין התפתחות התינוק בעולם שלנו לבין התפתחותו הרוחנית של האדם. אמנם גם התינוק וגם הנקודה שבלב מתפתחים על ידי האור ובהתאם לרצון, אלא שבתינוק הרצון מתגלה בצורה טבעית ללא שאלת פיו, לפי תוכנית התפתחותו הקבועה מראש, ואילו אנחנו צריכים לבנות את הרצון להתפתחות רוחנית בעצמנו. זו נקודה חשובה מאוד, כי בנקודה זו ממש נמצאת הבחירה החופשית שלנו.

במשך כל שלבי התפתחות הרצון, החל ביציאתו ממחשבת הבריאה, דרך השתלשלות העולמות הרוחניים וכלה בעולם שלנו, ובמהלך מיליארדי שנות התפתחות בעולם שלנו, עד התעוררות הנקודה שבלב, התפתחנו באופן בלתי מודע, לפי תוכנית ידועה מראש. בכל פעם, גילה לנו האור רצון חדש בנו ומילא אותו באור.

מהרגע שהתעוררה בנו הנקודה שבלב, השתנו חוקי המשחק. אמנם גם עתה האור הוא שפועל על הרצון, הוא שיתקן אותנו והוא שימלא אותנו, כדברי הכתוב "אין עוד מלבדו", אלא שמעתה והלאה האור לא יעשה דבר, אם לא נבקש ממנו. המקובלים קוראים לתנאי הזה "מחצית השקל": אנחנו צריכים לתת את חצי השקל שלנו ואז הבורא ישלים את חצי השקל שלו.

בכל הבריאה כולה אין יותר מאשר אור וכלי, תענוג ורצון. אם נפַתח בתוכנו רצון חזק דיו וממוקד דיו, האור יתגלה בהכרח וילמד אותנו מהו צמצום, מהו מסך ומהי הכוונה על מנת להשפיע. כדי להגיע לדרישה חזקה ומכוונת כל כך, עלינו לנסות לחדש את הקשר עם הבורא בכל הזדמנות. מכאן מובן מדוע כל כך חשוב לנו לייחד את כל מקרי המציאות לבורא.

בחן את עצמך:

 

אמת ואמונה

כמו כל האמרות הידועות, גם כוחה של "אין עוד מלבדו" טמון בפשטותה. אין צורך להוסיף מילה, המסר קצר וקולע: אין שום כוח אחר מלבד הבורא, הכל מגיע ממנו. זו משמעות המשפט המקובלת בציבור, ולכאורה זו גם משמעות המשפט לפי חכמת הקבלה. ובכל זאת יש הבדל גדול בין "אין עוד מלבדו" העממי ל"אין עוד מלבדו" במובנו הקבלי. את החלק האחרון של השיעור נקדיש לבירור הבדל זה.

כדי לעמוד על ההבדל בין שתי הגישות, הקבלית והעממית, עלינו לברר תחילה את משמעותו של המושג "אמונה" לפי חכמת הקבלה. זאת משום שהן בחכמת הקבלה והן במובן העממי, המילים "אין עוד מלבדו" מבטאות למעשה את האמונה בכוח אחד, אלא שמשמעותו של המושג "אמונה" בקבלה שונה בתכלית השינוי ממשמעותו הרגילה והמוכרת. ומכאן ההבדל בין שתי הגישות.

במובן העממי של המילה, "להאמין" פירושו לקבל הנחה מסוימת כאמת, על אף שאיננו משיגים בפועל את אמיתותה. מישהו סיפר לנו משהו ואנחנו מאמינים לו. כך למשל, האמנו במשך שנים שהשמש מסתובבת סביב כדור הארץ. וכך, להבדיל, אנחנו מאמינים בקיומו של הבורא.

אמונה לפי חכמת הקבלה היא ההיפך הגמור מאמונה במובנה העממי. אמונה לפי חכמת הקבלה היא השגה של הדבר בפועל. חכמת הקבלה אינה דורשת מאיתנו להאמין בעלמא בקיומו של בורא אחד, אלא להשיג את קיומו בפועל, להרגיש אותו בחוש. כתוב "טעמו וראו כי טוב ה'". [.4.] לפי חכמת הקבלה, עלינו להגיע לקשר בלתי אמצעי עם הבורא, להרגיש אותו, ממש כמו טעם שמתפשט בפה. לאמונה במובנה העממי אין מקום בחכמת הקבלה.

כעת נוכל להבין גם את ההבדל בין "אין עוד מלבדו" העממי ל"אין עוד מלבדו" במובנו הקבלי. לפי חכמת הקבלה, עלינו להגיע להרגשה שכוח אחד טוב ומיטיב מנהל את הבריאה, שכל מקרי הבריאה נמשכים משורש אחד, שכולו טוב, ומטרתו להיטיב. עלינו להרגיש זאת בחוש. אמונה פשוטה לא תעזור כאן, על אחת כמה וכמה דברים שנאמרים מהפה אל החוץ.

לפי חכמת הקבלה, כל עוד לא נרגיש את הבורא בפועל כטוב ומיטיב, לא נוכל לומר "אין עוד מלבדו". האמונה העממית הפשוטה בבורא אחד טוב ומיטיב, כבודה במקומה מונח. יש לה תכלית משלה. אבל אדם שהתעוררה בו הנקודה שבלב והוא מתחיל את מסעו הרוחני, לא יוכל להסתפק בה. היא לא תביא אותו לממש את הרצון החדש שמתגלה בו, להגיע לקשר עם הבורא.

העבודה ב"אין עוד מלבדו" לפי חכמת הקבלה דוחפת את האדם לתיקון הרצון שלו. כי התנאי לגילוי הבורא הוא תיקון הרצון בכוונה על מנת להשפיע. ומכיוון שרצון גדל והולך ובכל פעם מתגלה נתח נוסף ממנו, שוב ושוב העבודה מתחדשת. המאמץ לייחד את כל מקרי הבריאה למקור אחד טוב ומיטיב מפתחת את האדם ואינה מאפשרת לו להסתפק באמונה הפשוטה ש"אין עוד מלבדו".

בחן את עצמך:

 

סיכום השיעור

נקודות עיקריות

מושגים

עובד אלילים - מצב פנימי באדם. שיוך הטוב או הרע שמתגלה לנו למקור אחר מלבד הבורא.

מחצית השקל - הבקשה לתיקון, שהאדם צריך לבנות בתוכו מתוך הבנה שאת התיקון עצמו יעשה הבורא, נקראת "מחצית השקל". חצי מהעבודה (בירור הרצון) מוטל על האדם, ואת החצי השני (תיקון הרצון) יעשה הבורא.

אמונה - השגה בפועל של כוח ההשפעה.

תשובות לשאלות

שאלה: מהי העבודה ב"אין עוד מלבדו", ומהם הקשיים המתגלים בעבודה זו?

תשובה: העבודה ב"אין עוד מלבדו" היא לייחד את כל מקרי המציאות למקור אחד. הקשיים בעבודה זו הם: א) הקושי לשייך לבורא גם את המקרים הקשים; ב) הקושי לשייך אליו כל מקרה, בדגש על "כל".

שאלה: מה הקשר בין העבודה ב"אין עוד מלבדו" לתיקון הרצון?

תשובה: לאורך כל תהליך התפתחות הרצון, מבריאתו עד גמר תיקונו, האור הוא שמפתח את הכלי. כמו שכל מקרי המציאות שורשם בבורא, כך גם תיקון הרצון מגיע מהבורא. עלינו רק לבקש להיתקן. אם נעשה זאת, הבורא יתקן את הרצון.

שאלה: מהי אמונה לפי חכמת הקבלה?

תשובה: לפי חכמת הקבלה, אמונה היא השגה בפועל של תכונת ההשפעה. השגה בפועל של תכונת השפעה תיתכן רק על ידי תיקון הרצון מכוונה על מנת לקבל לכוונה על מנת להשפיע. רק על ידי תיקון הרצון, נוכל להצדיק את הבורא ולשייך את כל מקרי המציאות, רעים כטובים, לכוח האחד הטוב והמיטיב.

להרחבה ולהעמקה בחומר הלימוד, עבור לספר הקורס, עמוד 348.

 
 

_________________________________________

שיעור מספר 2 - בעל הבית ואני

בשיעור זה נלמד על: רצון וכוונה / התענוג ונותן התענוג /
"אם אין אני לי מי לי" ו"אין עוד מלבדו"

 

דבקות ועצמאות

הבורא ברא את הנברא כדי שיגדל ויתפתח עד דרגת הבורא. את המצב הזה, שאליו עלינו להגיע, מכנים המקובלים בשם "דבֵקוּת". במצב של דבקות, הבורא והנברא דבוקים זה בזה כאחד ממש, והאחד אינו מבטל את קיומו של האחר.

נשמע מסובך? בצדק. ההגדרה של מצב הדבקות מכילה בתוכה סתירה פנימית. לא מובן איך אפשר ששתי ישויות נפרדות והפוכות, בורא ונברא, יהיו בדבקות זו עם זו כגוף אחד ממש, ובה בעת כל אחת מהן תשמור על קיומה.

מצד אחד הנברא צריך להידמות לבורא ולהיות דבוק בו ממש. מצד שני כדי להיות גדול כמו הבורא, הנברא חייב לשמור על עצמאותו. לא ברור, אפוא, איך אפשר לקיים את שני המצבים המנוגדים האלה בו זמנית. הרי אם הנברא עצמאי, משהו בהכרח מבדיל בינו לבין הבורא. איך אפשר להידמות לבורא ובה בעת לשמור על עצמאותו של הנברא?

העיסוק בשאלת הדבקות והעצמאות מביא אותנו לבירור אחת מהנקודות המרכזיות בעבודה הרוחנית הפנימית של האדם - בירור היחס של האדם לבורא, כחלק בלתי נפרד מהעבודה ב"אין עוד מלבדו". לבירור נקודה זו נקדיש את השיעור הנוכחי.

נצא לדרך בכיוון מפתיע מעט, עם משל מעולמם של הנוסעים על ארבע. הדקו את חגורות הבטיחות וחִשבו על השאלה הבאה: מה חשוב יותר ברכב, דוושת הגז או ההגה? זה בסדר, אין צורך לענות, התשובה מגיעה בעוד רגע. ההגה חשוב יותר. זה ברור. אם איננו יכולים לשלוט בכיוון שאליו נוסע הרכב, אין טעם בדוושת הגז.

המשל ברור. ומהו הנמשל? חכמת הקבלה מבדילה בין הרצון לקבל, שהוא טבע הבריאה, לבין הכוונה, לקבל או להשפיע, שהיא הצורה שבה אנחנו משתמשים ברצון לקבל. הרצון הוא הכוח המניע, החומר שממנו עשויה הבריאה כולה לפרטיה. והכוונה, כשמה כן היא, מכוונת את הרצון לקבלה או להשפעה (ראו שרטוט מס' 2). יוצא, שלפי המשל שהובא לעיל, הרצון לקבל הוא דוושת הגז והכוונה היא ההגה, והיא החשובה יותר.

שרטוט מס' 2

נניח לרגע לעניין חשיבות הכוונה. העיקר מבחינתנו כעת הוא להבין שהרצון לקבל אינו משתנה, אלא הכוונה. הכוונה יכולה להיות להשפיע או לקבל, אבל הרצון לקבל תמיד יישאר רצון לקבל, כמו שהוא נברא. גם אם נרצה לבטל את הרצון לקבל (על אף שאין שום סיבה לעשות זאת), לא נוכל. נולדנו עם רצון לקבל ועל גבו נרכב כל הדרך עד גמר התיקון. וגם אז הוא לא יתבטל. איננו יכולים לשנות את הטבע שאיתו נבראנו, ואין לנו סיבה לשנותו. הרצון לקבל הוא חומר הבריאה, חומר פשוט ללא צורה. רק הצורה שבה אנחנו עובדים איתו יכולה להיות טובה או רעה, ולכן רק את הכוונה באפשרותנו לשנות.

לאחר שהבנו את היחס בין הרצון לקבל לבין הכוונה שרוכבת עליו, נוכל להבין גם את התשובה לשאלת הדבקות והעצמאות. העבודה עם הרצון לקבל בכוונה הנכונה היא שמאפשרת לנברא להיות דבוק בבורא ועם זאת להישאר עצמאי, נבדל מהבורא. הרצון לקבל, המהות של הנברא, נשאר ללא שינוי. הוא רוצה לקבל ומקבל בפועל את כל הטוב שבבריאה (ראו שרטוט מס' 3). הכוונה על מנת להשפיע שאיתה הנברא עובד, כלומר החשבון שהוא עושה, לקבל את כל הטוב שבבריאה רק כדי להשפיע לבורא, היא שמביאה את הנברא למצב של דבקות. במהותו, הנברא נשאר רצון לקבל, ובפעולה שלו על מנת להשפיע, הוא נעשה דומה לבורא.

שרטוט מס' 3

כמו פָסָל שמעניק צורה לחתיכת חומר, כך הכוונה מעניקה צורה של השפעה לרצון לקבל. החומר נשאר ללא שינוי, רק צורתו השתנתה, מצורה של קבלה לצורה של השפעה. ומתוך השתוות הצורה האדם מגלה בתוכו את תכונת השפעה, את הבורא.

הרצון לקבל הוא הכוח המניע, כמו דוושת הגז ברכב. אם נוסיף ממנו יותר, נתקדם מהר יותר. השאלה היא לאן נתקדם. שאלה חשובה כמובן. אם ברצוננו להגיע לירושלים, חשוב להקפיד לכוון את ההגה לכיוון הנכון. אף אחד מאיתנו אינו רוצה ללחוץ על דוושת הגז בשעה שההגה מופנה אל התהום. ככה לא נגיע לירושלים.

הכוונה היא הכוח המכוון, כמו ההגה ברכב. אם נעבוד איתה בכיוון הנכון, נגיע למקום הנכון. ככל שנתקן יותר חלקים של הרצון לקבל בכוונה על מנת להשפיע, נחזק את הקשר שלנו עם הבורא. הרצון לקבל הוא החומר שעל גביו אנחנו יוצרים קשר עם הבורא, והכוונה להשפיע היא צורת הקשר שלנו עם הבורא.

נמצא, שאם העבודה שלנו ב"אין עוד מלבדו" היא לייחד את כל מקרי המציאות לכוח האחד, הטוב והמיטיב, המנהל את הבריאה כולה, הרי ששינוי הכוונה מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע היא הדרך היחידה לעשות זאת בפועל.

כשאנחנו נמצאים בקשר עם תכונת ההשפעה, כשאנחנו מכוּוָנים החוצה מאיתנו, לנתינה, אנחנו נמצאים בהשתוות הצורה עם תכונת ההשפעה, וכתוצאה מכך מרגישים את הבורא כטוב ומיטיב. ואם אנחנו לא נמצאים בקשר עם תכונת ההשפעה, אם אנחנו מכוונים פנימה לתוכנו, לקבלה, אנחנו נמצאים בהופכיות הצורה מהבורא, וכתוצאה מכך מרגישים את ההשגחה שלו כסדרה של מכות שאיננו מבינים מה תכליתן.

סיכומו של דבר, הכל תלוי בכוונה, בקשר שלנו עם הבורא. תיקון הכוונה על גבי הרצון לקבל הוא שמביא אותנו להידמות לבורא, להשתוות הצורה עימו, ובסופו של דבר, לדבקות בו. הרצון לקבל שנשאר ללא שינוי מאפשר לנו להיות בדבקות עם הבורא ועדיין לשמור על עצמאותנו.

כיצד נבנית הכוונה להשפיע על גבי הרצון? על כך בחלק הבא של השיעור.

בחן את עצמך:

 

איזה תענוג

כוס תה היא בדרך כלל משהו שאיננו עושים ממנו עניין. שותים וזהו. אבל מה יקרה, אם ירצה המקרה, ויום אחד, ממש במקרה, תגיש לנו מלכת אנגליה כוס תה? את כוס התה הזאת לא נשכח, זה ברור. את התה נגמע בלגימות קטנות, שלא ייגמר, ואת הכוס נשמור, כעדות לנכדינו... אלא אם כן מלכת אנגליה היא לא "כוס התה" שלנו (במקרה כזה אפשר להחליף את מגיש התה. כל אחד וה"מלכת אנגליה" שלו).

הרצון לקבל, שנברא במחשבת הבריאה, הוא רצון לקבל תענוג, כוס תה למשל. אבל מיד בצאתו (כפי שלמדנו ביחידת הלימוד הקודמת) הוא מרגיש שיש מישהו שנותן לו תענוג ומתחיל לפתח יחס גם כלפי נותן התענוג. בירור הקשר בין שתי ההרגשות הללו: התענוג ונותן התענוג, הוא לב ליבה של העבודה הפנימית של האדם בלימוד חכמת הקבלה, ויש לו תפקיד מכריע בבניית הרצון לשינוי הכוונה.

הקשר בין התענוג לנותן התענוג הוא למעשה הקשר בין הרצון לקבל לכוונה שרוכבת עליו. זאת משום שהתענוג מורגש ברצון לקבל, והקשר עם נותן התענוג תלוי בתיקון הכוונה מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע (ראו שרטוט מס' 4). בנקודה זו חשוב לציין שכשאנחנו מדברים על רוחניות, התענוג אינו כוס תה כמובן, אלא תענוג רוחני, ונותן התענוג אינו אדם בשר ודם, אלא הבורא.

שרטוט מס' 4

בעולם שלנו איננו מרגישים את נותן התענוג; אנחנו פועלים לפי הכוונה על מנת לקבל, והיא מסתירה מאיתנו את נותן התענוג מפאת חוסר השתוות הצורה. לעומת זאת, את התענוג או את היעדרו אנחנו מרגישים, ועוד איך. למעשה, בעולם שלנו אנחנו משועבדים להרגשה שמתגלה לנו ברצון לקבל. היא זו שמנהלת אותנו.

כשהרצון לקבל מלא תענוג, טוב לו וטוב לנו. כשהרצון לקבל ריק מתענוג, רע לו ורע לנו. כולנו, כל בני האדם על פני האדמה - העשירים ביותר והעניים ביותר, המפורסמים ביותר והאלמוניים ביותר, החכמים ביותר והטיפשים ביותר - כולנו, ללא יוצא מן הכלל, מנוהלים על ידי ההרגשה ברצון לקבל. לנו נדמה שאנחנו יצורים מורכבים ומתוחכמים, אבל בסופו של דבר מנגנון מאוד פשוט מנהל אותנו מתוכנו: הרגשת המילוי או הרגשת הריקנות ברצון לקבל.

בעולם הרוחני התמונה שונה לחלוטין. כשאנחנו יוצאים לרוחניות, עם רכישת הכוונה על מנת להשפיע, אנחנו נכנסים לקשר עם הבורא, נותן התענוג, והקשר איתו חשוב לנו לאין שיעור מההרגשה ברצון לקבל. איננו משועבדים עוד לרצון לקבל, אלא משתמשים בו כאמצעי ליצירת קשר עם הבורא. כל הרגשה ברצון משויכת לבורא, כדברי הכתוב "אין עוד מלבדו", והיא משמשת כתזכורת לחידוש הקשר עימו ולהעמקתו.

לאחר מעבר "המחסום" והכניסה לרוחניות, לא הרצון לקבל מתבטל ולא ההרגשות שבו, אלא שההרגשה ברצון לקבל מעוררת את האדם ליצירת קשר עם מי ששולח לו את ההרגשה, עם נותן התענוג. מכאן והלאה, האדם כבר יכול להתחיל לברר את היחס שלו לתענוג ולנותן התענוג. במקום להיות מנוהל על ידי ההרגשה ברצון לקבל, הוא מנהל בעצמו את הרצון לקבל ואת ההרגשה שמתגלה ברצון לקבל.

גם בזמן ההכנה לכניסה לעולם הרוחני, מהרגע שהתעוררה בנו הנקודה שבלב, אנחנו יכולים להתחיל לעבוד בבניית הקשר עם נותן התענוג כדי להתעלות מעל ההרגשה שברצון לקבל. יש באפשרותנו לעשות זאת משום שהנקודה שבלב שהתעוררה בנו היא בסופו של דבר רצון לקשר עם הבורא, עם נותן התענוג.

כשאנחנו מתחילים להגדיל את הנקודה שבלב לרצון שלם, באמצעות לימוד חכמת הקבלה, העבודה שלנו היא להתאמץ לקשור את כל המקרים שקורים לנו, את כל הרגשות, המחשבות והרצונות שמתעוררים בנו, לכוח האחד ששולח לנו אותם. הכל מגיע ממנו. אין עוד מלבדו.

ברגע שנזכרנו בכך, איננו מוּבָלים עוד ללא דעת. אנחנו מתחילים לקחת חלק במימוש מחשבת הבריאה. אמנם עדיין אין לנו קשר גלוי עם הבורא, הכוונה על מנת לקבל מסתירה אותו מפנינו, אבל אנחנו כבר יכולים להתעלות במשהו מעל ההרגשה ברצון לקבל ולהתחיל לברר לשם מה היא מתעוררת בנו, מהי התכלית שלשמה קורים לנו כל המקרים.

הרגע שבו מתעוררת בנו מחשבה על אין עוד מלבדו הוא רגע של קסם, דלת יציאה מהעולם הגשמי הצר אל העולם הרוחני רחב הידיים. זהו פתח המילוט מבית האסורים של הרצון לקבל אל החירות והעצמאות שבהשפעה לזולת. במחשבה אחת על השורש של כל המקרים, אנחנו נעשים מודעים למצבנו ואיננו מובלים עוד ללא דעת בזרמי החיים.

נפתחת לנו הזדמנות לעצור ולחשוב לשם מה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים, ולמה קורה לנו מה שקורה לנו. כוח אחד שולח לנו את כל המקרים, ויש לו מטרה. עכשיו אנחנו יכולים להתחיל לבדוק את עצמנו ביחס לאותה המטרה, לבדוק איפה אנחנו נמצאים כלפיה, ולבנות בתוכנו השתוקקות לקראתה.

כיצד נוכל לעורר בתוכנו בתדירות גבוהה ככל היותר את המחשבה על "אין עוד מלבדו"? באמצעות הסביבה. במידה שנבנה סביבה שתעלה את חשיבות הרוחניות ואת חשיבות הקשר עם הבורא, כך ניזכר בתדירות גבוהה יותר בסיבת כל הסיבות ונעשה צעד נוסף לקראת קשר אמיתי עימו.

בחן את עצמך:

 

אם אין אני לי, מי לי

אחד האתגרים המיוחדים בלימוד חכמת הקבלה הוא הקושי ליישב את הסתירות הרבות שאנחנו מוצאים בה. כך למשל קשה לנו להבין איך בורא טוב מוציא מתוכו רע, או איך אפשר להגיע לדבקות ובה בעת לשמור על עצמאות. שורש הסתירות האלה (ואלה שעוד נגלה) הוא ההופכיות בין שני הכוחות הפועלים בבריאה: הרצון לקבל והרצון להשפיע. רק כשנביא אותם לאיחוד בגמר התיקון, יותרו כל הספקות.

עד אז, הרי לכם סתירה נוספת ומאתגרת: המקובלים כותבים ש"אין עוד מלבדו" - שהרצון להשפיע, הכוח שברא את הבריאה, הוא שעשה עושה ויעשה לכל המעשים. אם כן, למה התכוון המקובל הגדול הלל הזקן באומרו [.5.] "אם אין אני לי, מי לי"? כלומר מה הטעם לפעול כאילו הכל תלוי רק בי ואין בעולם איש מלבדי, בשעה ש"אין עוד מלבדו"? אם כל מקרי המציאות בהכרח משתלשלים עד אלינו ממחשבת הבריאה לפי תוכנית ידועה מראש, מה הטעם לעשות איזשהו מאמץ? נשב ונחכה למה שיקרה.

כדי להבין איך אפשר ליישב את הסתירה, עלינו להבין תחילה מה פירוש "אם אין אני לי, מי לי" לפי חכמת הקבלה. כפי שכבר הדגשנו יותר מפעם אחת, חכמת הקבלה עוסקת רק בהתפתחות הרוחנית של האדם. וההתפתחות הרוחנית של האדם מורכבת משלבים ידועים מראש, המחויבים להתגלות בזה אחר זה. בדומה לתינוק, שבגיל חצי שנה יֵשֵב, בגיל שנה יֵלֵך ובגיל שנה וחצי יתחיל לדבר, כך שלבי ההתפתחות הרוחנית שלנו מתגלים בצורה טבעית בזה אחר זה, לפי סדר יציאת הרשימות. לכאורה נדמה, שעלינו רק לשבת ולהמתין שהשלבים יתגלו. אך למעשה דבר לא יתגלה, אלא אם כן נעשה כל מאמץ שביכולתנו על מנת לגלותו. לזאת התכוון הלל הזקן באומרו "אם אין אני לי, מי לי".

לפני גילוי כל נקודת קשר חדשה עם הבורא, עלינו לעשות כל שבכוחנו כדי לגלותה. איננו יכולים לשבת ולהמתין שהדברים יקרו מעצמם, כי "אין עוד מלבדו". אם נמתין לָדבר שיקרה, דבר לא יקרה. כדי לגלות את השלב הבא בהתפתחותנו הרוחנית, עלינו להשקיע בבניית הסביבה הרוחנית שבמסגרתה אנחנו מתפתחים ולהקפיד על מסגרת קבועה של לימודי קבלה. רק לאחר שהשקענו יגיעה והתגלה מה שהתגלה, עלינו לומר "אין עוד מלבדו" ולשייך את כל מה שקרה, כולל היגיעה שלנו, לכוח האחד שמנהל את המציאות כולה.

במאמץ שלנו לעשות כל שביכולתנו בגישה של "אם אין אני לי, מי לי", ולאחר מעשה, להצדיק את כל מה שהתגלה ב"אין עוד מלבדו", אנחנו למעשה מביעים את הרצון שלנו לגלות שהכל מגיע מהבורא; שכוח אחד טוב ומיטיב מנהל את הבריאה כולה כגוף אחד, שכל מקריו וחלקיו קשורים זה לזה בחוטים בלתי נראים של השפעה ואהבה.

כך, דווקא העבודה ב"אם אין אני לי, מי לי" מדגישה ומבליטה את המאמץ לייחד את כל חלקי המציאות ב"אין עוד מלבדו". למעשה, ללא העבודה הזו, לא היינו יכולים לעבוד ב"אין עוד מלבדו". רק המאמץ לעשות כל מה שביכולתנו לעשות מאפשר לנו, לאחר מעשה, לייחד את כל המעשים לשורש כל הסיבות. כמו כל דבר אחר במציאות שמושג מתוך ההופכי לו, גם הידיעה ש"אין עוד מלבדו" מושגת רק מתוך העבודה ב"אם אין אני לי, מי לי".

בעל הסולם כותב [.6.] על שילוב נכון בין שתי הגישות הללו גם בגשמיות: "טרם שאדם יוצא לשוק להרוויח דבר יום ביומו, צריך הוא לסלק מחשבותיו מהשגחה פרטית, ולומר אז: 'אם אין אני לי מי', ולעשות כל ההמצאות שעושים הגשמיים, בכדי שירוויח מעותיו כמותם. אולם בערב, כשבא לביתו ושכרו אתו, חס ושלום מלחשוב שבריבוי המצאותיו, עשה את הרווח, אלא אפילו היה מונח במרתף כל היום גם היה מצוי שכרו בידו. כי כן חשב עליו הבורא מכל מראש, וכן מוכרח להיות". כך בגשמיות, ועל אחת כמה וכמה, כפי שהוסבר לעיל, גם ברוחניות.

השילוב בין שתי הגישות השונות הללו ייחודי לחכמת הקבלה ומבדיל אותה מכל שיטה אחרת. השיטות הדתיות למיניהן מבטלות את האדם ומאדירות את הבורא. השיטות המדעיות למיניהן מבטלות את הבורא ומאדירות את האדם. חכמת הקבלה דווקא מחברת בין שני ההפכים ומשלבת אותם יחד. באמצעותה מגלה האדם את התמונה השלמה שבה מתחברים יחד כל חלקי המציאות.

מהשילוב המיוחד בין שתי הגישות ההפוכות האלה, המשלימות זו את זו, אפשר להבין, ולו במקצת, איך בסופו של דבר ישתלבו כל ההפכים במציאות יחד בתמונה אחת שלמה, בלא לבטל זה את זה.

בחן את עצמך:

 

סיכום השיעור

נקודות עיקריות

תשובות לשאלות

שאלה: מהי העבודה הנכונה עם הרצון ועם הכוונה ביצירת הקשר עם הבורא?

תשובה: הרצון לקבל הוא החומר שעל גביו אנחנו יוצרים קשר עם הבורא, והכוונה להשפיע היא צורת הקשר שלנו עם הבורא. ככל שנתקן יותר חלקים מהרצון לקבל בכוונה על מנת להשפיע, נחזק את הקשר שלנו עם הבורא.

שאלה: איך עלינו להשתמש ברצון לקבל כדי לחזק את הקשר עם הבורא?

תשובה: בכל ההרגשות שברצון לקבל, הרגשות המילוי והרגשות הריקנות, עלינו להשתמש כסיבה לחידוש הקשר עם הכוח שמעורר בנו את ההרגשות האלה, עם הבורא. במילים אחרות, הרצון לקבל ומה שמורגש בו משמשים כאמצעי להשיג את חידוש הקשר עם הבורא, את הידיעה שהכל מגיע ממנו.

שאלה: מהו היחס הנכון בין "אם אין אני לי, מי לי" ל"אין עוד מלבדו"?

תשובה: רק מתוך מאמץ לעשות את כל שביכולתנו כדי לגלות את תכונת ההשפעה, במה שנקרא "אם אין אני לי, מי לי", נוכל לגלות לבסוף את הקשר עם הבורא בפועל, במה שנקרא "אין עוד מלבדו". החיוב לעשות כל מה שביכולתנו כדי לגלות את דרגת הקשר הבאה עם הבורא הוא תנאי בל יעבור לייחוד עימו ב"אין עוד מלבדו".

להרחבה ולהעמקה בחומר הלימוד, עבור לספר הקורס, עמוד 358.

 
 

_________________________________________

שיעור מספר 3 - איבר פרטי מהשכינה

בשיעור זה נלמד על: נשמת אדם הראשון / מהי השכינה / ייחודיות האדם וחירותו

 

להרכיב את חלקי הנשמה

"אין עוד מלבדו" הוא היסוד שעליו מושתתת כל העבודה הרוחנית של האדם. הכל מתחיל ונגמר בסידור היחס שלנו לבורא. בתחילת כל פעולה עלינו לשייך כל מקרה למקור של כל המקרים, ובסוף כל פעולה עלינו לייחד את כל המקרים לשורש של הכל, לבורא האחד הטוב והמיטיב.

ונשאלת השאלה, אם העבודה ב"אין עוד מלבדו" מתמקדת כולה בסידור היחס של האדם לבורא, איך משתלבת בעבודה זו העבודה בתיקון היחס של האדם לזולת? הרי למדנו שאת היחס לבורא אנחנו בונים באמצעות תיקון היחס לזולת.

המפתח להבנת הקשר בין תיקון היחס לזולת לבין קביעת היחס לבורא טמון בהבנת המבנה הרוחני שנקרא "נשמת אדם הראשון".

חכמת הקבלה מסבירה שכולנו חלקים של נשמה אחת גדולה, הנקראת "נשמת אדם הראשון". במצב הרוחני שנקרא "נשמת אדם הראשון", כולנו מחוברים יחד ברצונותינו בקשרים של השפעה ואהבה. במובן מסוים דומה נשמת אדם הראשון לגוף האדם: שניהם מורכבים מחלקים רבים הקשורים זה לזה ועובדים יחד לטובת הגוף הכללי ולא לטובת עצמם, ובשניהם כל החלקים מייצרים יחד דרגת קיום גבוהה הרבה יותר מדרגת הקיום של כל חלק בנפרד.

למרבה הפלא, המקובלים כותבים לנו שאנחנו כבר נמצאים במצב הזה, מחוברים כולנו יחד כחלקים המשלימים זה את זה בגוף רוחני אחד. אלא שהחיבור הזה נסתר מאיתנו. לנו נדמה שאנחנו דווקא נפרדים זה מזה, ושכל אחד מאיתנו יכול לבנות את הצלחתו על חורבנו של חברו. אך זוהי אשליה. אמנם אשליה חזקה - כל כך חזקה, עד שדווקא היא נראית לנו אמיתית - ובכל זאת, בסופו של דבר, נגלה שאין בה אמת ושהיא הסיבה לכל הסבל שאנחנו חווים בעולמנו.

דבר אינו מיותר. אנחנו נמצאים באשליה של פירוד, כי רק מתוכה וכנגדה נוכל לגלות את החיבור. כפי שלמדנו ביחידת הלימוד הקודמת, מציאות הפירוד שבה אנחנו נמצאים היא תוצאה של תהליך רוחני שנקרא "שבירת נשמת אדם הראשון". מה נשבר? הקשר הרוחני בינינו. הקשר שחיבר אותנו יחד כנשמה אחת נשבר, כדי לאפשר לנו לחדש אותו ולקיים אותו במודע, מתוך רצוננו להכיר את החיבור בינינו בכל עמקותו.

כולנו חלקים שבורים של נשמת אדם הראשון. בחיבור כל החלקים השבורים, אנחנו מחדשים את קשרי האהבה וההשפעה בינינו ועולים במדרגות הרוחניות עד לחידוש הקשר במלואו (ראו שרטוט מס' 5). כך אנחנו מגלים את הבורא, את תכונת ההשפעה המחברת אותנו יחד. למעשה, כפי שכבר הקדמנו ואמרנו, נכון יותר לתאר את התהליך כחידוש הקשר ולא כגילויו, כי הקשר כבר קיים. הוא רק נסתר מאיתנו. שבירת אדם הראשון ומציאות הפירוד שבה אנחנו חיים הם רק מצב זמני, הכרחי, כדי שנעלה ממנו חזרה אל המדרגה הרוחנית שממנה נפלנו.

שרטוט מס' 5

מה הטעם לאבד את הקשר הרוחני ולחדש אותו שוב, אתם בוודאי שואלים. בניית הקשר על ידינו מאפשרת לנו לא רק להימצא בו, אלא להבין אותו בכל עומקו, להשיג את הסיבות לקיומו ולקיים אותו בכוחות עצמנו. בחידוש הקשר בינינו אנחנו משיגים את המחשבה שעומדת מאחוריו, את מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו. ועל ידי כך אנחנו מגיעים לגמר התיקון.

למה הדבר דומה? לילד שהוריו קונים לו פאזל להרכבה. אמנם התמונה שבורה להרבה חלקים נפרדים, אבל לאחר שהילד מרכיב את התמונה מחדש, הוא מרוויח הרבה יותר מעוד תמונה יפה. דווקא מתוך תהליך ההרכבה, הילד מחכים ולומד להתמודד עם אתגרים מורכבים עוד יותר.

עד כאן בנוגע לנשמת אדם הראשון. איך כל זה קשור ל"אין עוד מלבדו"? על כך בחלק הבא של השיעור.

בחן את עצמך:

 

אור אחד, נברא אחד, כלי אחד

אדם שהולך בדרך הרוחנית ונתקל בקשיים שלכאורה מרחיקים אותו מרוחניות, צריך לדעת שדבר אינו קורה לחינם. כל מקרי המציאות, ובפרט אלה שכביכול מרחיקים אותו מרוחניות, נשלחים אליו כדי לחזק את הרצון שלו לרוחניות ולבנות בו השתוקקות גדולה יותר להשגת הרוחניות. עליו להבין שכל ההפרעות מגיעות ממקור אחד, מהבורא הטוב והמיטיב, ומטרתן היא לקדם אותו לרוחניות. כדברי הכתוב "אין עוד מלבדו". [.7.]

כל אותם המכשולים לכאורה, שמתגלים בדרך הרוחנית, מדודים במדויק לכל אדם, לפי שורש נשמתו ובהתאם לדרכו הייחודית למימוש מחשבת הבריאה. עם זאת, איש מאיתנו אינו יכול להבין מדוע דווקא הוא מקבל הפרעה מסוימת. אין טעם להתעמק בכך, כי אין ביכולתנו להבין זאת. כל העבודה שלנו היא להתעלות מעל ההפרעות ולייחד את הכל - את הטוב וגם את הרע - לבורא האחד, ששולח לנו את כל המקרים. זו העבודה ב"אין עוד מלבדו".

בעבודה ב"אין עוד מלבדו" אנחנו מחליפים בהדרגה את סולם הערכים של "מר - מתוק" בסולם ערכים חדש של "אמת - שקר". מה הכוונה? בסולם הערכים של מר ומתוק, אנחנו מודדים כל דבר ביחס לרצון לקבל: אם הוא נעים לרצון לקבל, כלומר מתוק לו, אנחנו מחשיבים אותו כטוב, ואם הוא מר לרצון לקבל, אנחנו מחשיבים אותו כרע. בסולם הערכים של אמת ושקר, אנחנו מתעלים מעל הרצון לקבל ומודדים כל דבר ביחס למטרה הרוחנית: האם הוא מקרב אותנו לקשר עם הבורא או לא? אם כן, זוהי אמת, ואם לא, זהו שקר.

בייחוד כל מקרי המציאות לכוח אחד, אנחנו למעשה מתעלים בהדרגה מעל הרצון לקבל (לא מבטלים אותו ואת מה שמורגש בו, אלא מתעלים מעליו), עד שבסופו של דבר אנחנו מתחילים להשיג שליטה עליו. בכל כוחנו אנחנו משתדלים "לנעול" את עצמנו על "אין עוד מלבדו", על פני כל ההרגשות, הטובות והרעות, ומכוונים את עצמנו כל הזמן לקשר עם הבורא, אפילו כשתוקפים אותנו בלבול או חולשה. אנחנו מברכים על הרע כמו על הטוב, ובמחשבה החוזרת ונשנית על "אין עוד מלבדו" אנחנו מנטרלים את עצמנו משליטת הרצון לקבל ובהדרגה מתעלים מעליו עד הכניסה לרוחניות.

אבל ההתעלות מעל הרצון לקבל היא רק תנאי לכניסה לרוחניות. כעת, לאחר שרכשנו שליטה על הרצון לקבל, אנחנו יכולים להתחיל בעבודה הרוחנית עצמה: לחבר לעצמנו רצונות שמחוץ לנו ולעבוד איתם כאילו היו שלנו ממש. במילים אחרות, לאחר שהתגברנו על הרצון לקבל, עלינו להתחיל לפתח את הרצון להשפיע, לבדוק כמה אנחנו משפיעים לזולת, לעבוד עם הכלים שלו, לבנות את דמותו בתוכנו, להרגיש עד כמה הוא נהנה מאיתנו. רק בעבודה הזאת נשיג את המצב שנקרא "אין עוד מלבדו" בכל עמקותו.

הכלים של הבורא, שעלינו להתחיל לחבר לעצמנו לאחר שהתעלינו מעל הרצון לקבל, הם סך כל חלקי נשמת אדם הראשון, שעליה למדנו בחלק הקודם של השיעור. הרי הבורא, שעליו מדובר בחכמת הקבלה, הוא תכונת ההשפעה והאהבה שאנחנו משיגים בתוכנו ברצונות המתוקנים שלנו. והרצונות המתוקנים שלנו הם הרצונות המתחברים יחד למבנה הרוחני הנקרא "נשמת אדם הראשון".

על הבורא עצמו איננו יכולים לומר מילה. הלימוד שלנו בחכמת הקבלה הוא כולו על הצורה שבה אנחנו משיגים את הבורא. והצורה שבה אנחנו משיגים אותו היא דרך סך כל הרצונות המחוברים יחד בקשרים של השפעה ואהבה, שבהם מאיר אור הבורא. הקשר שלנו עם הבורא נבנה דרך תיקון היחס שלנו לחלקי נשמת אדם הראשון. רק בכלי האחד, שמאחד בתוכו את כל חלקי הנשמה השבורים בקשרים של אהבה והשפעה, נוכל להרגיש את הבורא, את תכונת השפעה. איננו יכולים לבנות את הקשר שלנו עם הבורא ישירות, אלא אך ורק דרך תיקון היחס לזולת. במידת תיקון היחס שלנו לזולת, אנחנו מגלים את הבורא.

במאמר "אין עוד מלבדו", המשמש כיסוד לעבודה הרוחנית של האדם, כותב בעל הסולם, שהאדם צריך להיזהר שלא לשייך לעצמו את ההצלחות ואת הכישלונות שלו בעבודה ב"אין עוד מלבדו", אלא לקשור אותם לגוף הרוחני של נשמת אדם הראשון. אם הוא מתרחק מקשר עם הבורא עליו להצטער שהוא גורם לצער בנשמת אדם הראשון, ואם הוא מתקרב לקשר עם הבורא עליו לשמוח שהוא מחייה מחדש את הגוף הרוחני של נשמת אדם הראשון.

נשמת אדם הראשון נקראת גם "השכינה". היא נקראת כך משום שבתוכה, בחיבור בין כל חלקיה, שוכן הבורא. כאמור, את העבודה שלנו ב"אין עוד מלבדו" כחלק בלתי נפרד מהשכינה, מתאר בעל הסולם במאמר "אין עוד מלבדו", וכך הוא כותב: "בזמן שמצטער (האדם) על מה שאין הקב"ה מקרבו, צריך גם כן להיזהר שלא יהיה על חשבון עצמו, כי בזה הוא נעשה למקבל לתועלת עצמו. אלא שיצטער על גלות השכינה. כלומר שהוא גורם לצער השכינה".

סיכומו של דבר, בעבודה ב"אין עוד מלבדו" עלינו לייחד את כל מקרי המציאות לכוח האחד שמנהל את הבריאה כולה. בעשותנו כן, אנחנו מתעלים מעל הרצון לקבל ומתחילים לעבוד עם הרצונות שמחוץ לנו, עם סך כל חלקי נשמת אדם הראשון, הנקראים גם "השכינה הקדושה". את כל ההצלחות והכישלונות שלנו בחידוש הקשר עם הבורא עלינו להיזהר שלא לייחס לעצמנו, אלא לאותו גוף רוחני, ששובק חיים או מתעורר לחיים, בהתאם למאמצינו.

במצבנו הנוכחי, כשאנחנו נמצאים רק בתחילת דרכנו הרוחנית, העבודה שלנו ב"אין עוד מלבדו" היא להתאמץ ככל האפשר לייחד את כל מקרי המציאות לכוח האחד, ולקשור ככל יכולתנו את העבודה הזאת למצב המתוקן שלנו, שלעת עתה נסתר מאיתנו ושבו אנחנו מחוברים בינינו בקשרים של השפעה ואהבה.

ייחוד כל מקרי המציאות למקור אחד הוא למעשה חיבור כל החלקים השבורים של נשמת אדם הראשון לרצון משותף אחד. את הבורא האחד, שמקיים נברא אחד שכל חלקיו פועלים כגוף אחד, אפשר לגלות רק בכלי אחד, בחיבור של כל הנשמות יחד. את שלושת החלקים האלה - אני שמשתוקק לבורא, הכלי האחד שבו מתגלה הבורא, והבורא עצמו - עלינו להתאמץ להחזיק יחד בכל רגע ובכל שלב בדרכנו הרוחנית (ראו שרטוט מס' 6).

שרטוט מס' 6

בחן את עצמך:

 

יחיד ומיוחד

תארו לעצמכם חמישה קופים בכלוב. על תקרת הכלוב תלוי אשכול בננות ומתחתיו מוצב סולם. לאחר זמן מה, אחד מהקופים מטפס על הסולם ושולח את ידו לעבר אשכול הבננות. באותו הרגע ממש, סילון מים קרים מותז על שאר הקופים בכלוב. הקופים שנרטבו נסערים, ולאחר זמן מה הם נרגעים.

חולפים עוד כמה רגעים וקוף אחר מטפס על הסולם כדי לקחת בננה. שוב מותז על שאר הקופים סילון מים קרים; שוב הם נסערים ושוב הם נרגעים. כך, פעם אחר פעם, אחד מהקופים עולה על הסולם, מקלחת מים קרים מפתיעה את שאר הקופים, וחוזר חלילה. לאחר זמן מה, הקופים בכלוב לומדים לעצור כל קוף שרוצה לטפס על הסולם. הם אינם מעוניינים בתענוג המפוקפק של מקלחת מים קרים.

כעת, לאחר שכל הקופים "חונכו" שלא לטפס על הסולם, נכנס לכלוב קוף חדש שמעולם לא היה בו, במקום אחד מהקופים שהיה בו עד עתה. לאחר זמן מה, גם הקוף החדש מנסה לטפס על הסולם בדרכו אל הבננות, אבל למרבה הפתעתו, שאר הקופים בכלוב מונעים זאת ממנו. לאחר כמה ניסיונות, לומד גם הוא, שבכלוב הזה לא מטפסים על הסולם.

קוף נוסף שמעולם לא היה בכלוב מחליף את אחד מהקופים ה"וותיקים". גם הוא מנסה לטפס על הסולם, וגם הפעם חבריו הקופים מונעים זאת ממנו. גם הקוף החדש שנכנס לפניו מצטרף אליהם בשמחה, אבל בשונה מידידיו הקופים, הוא עושה זאת משום שכולם עושים זאת, בלא לדעת למה, בלא שנרטב מהמים הקרים.

כך, בזה אחר זה, מוחלפים כל הקופים שבכלוב בקופים שמעולם לא היו בכלוב, עד שבסופו של דבר נמצאים בכלוב חמישה קופים, שלעולם לא יטפסו על הסולם. למה לא? כי למיטב ידיעתם, כך מתנהלים העניינים בכלוב הזה מאז ומתמיד.

התסריט ה"לכאורה מדעי" הזה (המבוסס בחלקו על ניסוי מדעי [.8.]), שבו בחרנו לפתוח את החלק האחרון של השיעור, ממחיש היטב את התופעה הפסיכולוגית שנקראת "תופעת העֵדֶר". איש מאיתנו אינו רוצה להיות חלק מעדר, לאבד את עצמיותו, ולפעול בלא דעת רק משום שכל הסובבים אותו פועלים באותה הצורה. כל אחד מאיתנו רוצה להיות מיוחד, וחשוב לו מאוד לשמור על ייחודיותו.

הצורך לשמור על ייחודיותנו מקבל משנה תוקף כשאנחנו נפגשים עם חכמת הקבלה. אנחנו באים ללימוד עם הרצון לקבל המפותח ביותר, ובהתאם לכך גם הצורך לשמור על עצמיותנו חזק יותר. בסופו של דבר, אדם מגיע לחכמת הקבלה עם השאלה "מי אני", ומשום שהתשובה נמצאת בחכמת הקבלה, השאלה מהדהדת בו ביתר תוקף. לבירור שאלה זו ולפתרונה נקדיש את החלק האחרון של השיעור.

בחלק הקודם של השיעור ולאורך הקורס כולו, למדנו שאת הבורא אנחנו מגלים בהתעלות מעל הרצון לקבל ובחיבור לרצונות הזולת, כאילו היו הרצונות שלנו ממש. הבורא הוא תכונת ההשפעה והוא מתגלה לנו לפי השתוות הצורה, כלומר כשאנחנו קשורים זה לזה בקשרים של אהבה ונתינה ומשפיעים ליתר חלקי נשמת אדם הראשון.

העניין הוא, שהחיבור לאחרים כתנאי להשגת הרוחניות מציב בפני האדם אתגר לא פשוט: מצד אחד החיבור הוא תנאי בל יעבור, מהצד השני מתעורר בו החשש שמא בחיבור לאחרים ייאלץ לבטל את עצמיותו ולהתבטל כחלק אחד קטן מסך כל החלקים המרכיבים את הכלי הרוחני המשותף. הרצון החזק שלו לברר את ייחודיותו מחדד עוד יותר את הפער הבלתי ניתן לגישור לכאורה, שבין ההכרח להיטמע בַכלל לבין הצורך בהגדרה עצמית.

אלא שחששות אלה, אין בהן ממש. למעשה, ההיפך הוא הנכון. כפי שכבר הקדמנו ואמרנו, דווקא בחכמת הקבלה נמצאת התשובה לשאלה "מי אני", ודווקא בחיבור לאחרים רוכש האדם את עצמיותו ומביא לידי ביטוי את ייחודיותו.

כדי להבין במה דברים אמורים, עלינו לחזור בקצרה על עיקרי הדברים מהשיעור על חופש הבחירה. לאדם בעולם שלנו אין חופש בחירה. הוא מנוהל עד רמת האטום על ידי הרצון לקבל, לפי החשבון "מקסימום תענוג במינימום מאמץ", ומתפתח בהתאם למטען גנטי שקיבל מהוריו, לפי השפעת הסביבה, שגם בה לא בחר. יוצא שבעולם שלנו אין אפילו פעולה אחת שאנחנו עושים, שנוכל לזקוף אותה לזכותנו, אין אף פעולה שבה נוכל להביע את ייחודיותנו.

איפה כן נמצאת נקודת הבחירה של האדם? בהתעלותו מעל החשבון הצר של הרצון לקבל ובהתחברותו לנשמת אדם הראשון. בחיבור לאחרים, בנקודת החיבור ממש - שם כל אחד מאיתנו יכול להביע את עצמיותו. כל אחד מאיתנו הוא חלק ייחודי מנשמת אדם הראשון. אין שני לו ביקום. לא היה כמותו מעולם, ולא יהיה כמותו לעולם. בהתחברותו חזרה לנשמת אדם הראשון הוא מוסיף לתמונה השלמה, הכללית, גוון מיוחד, ייחודי לו, שרק הוא יכול להוסיפו. נקודת החיבור שלו ליתר חלקי נשמת אדם הראשון היא נקודת הבחירה החופשית שלו, והיא שמייחדת אותו מכל שאר חלקי נשמת אדם הראשון.

על הרגשת החיים האמיתיים, שמתגלה מתוך הקשר עם יתר חלקי נשמת אדם הראשון, כתב הרב קוק ביומנו האישי: [.9.] "שמעו אליי עמי מתוך נשמתי אני מדבר עמכם... מתוך קשר החיים שאני קשור בכולכם... רק אתם, רק כולכם, כללכם, כל נשמותיכם, כל דורותיכם, רק אתם הנכם תוכן חיי. בכם אני חי, בכם, בחטיבה הכוללת של כולכם יש לחיי אותו התוכן שהוא קרוי חיים. מבלעדיכם אין לי כלום. כל התקוות, כל השאיפות, כל הערך של שווי החיים, הכל אני מוצא בקרבי רק עמכם, ואני זקוק להתקשר עם נשמותיכם כולכם, אני מוכרח לאהבה אתכם אהבה אין קץ".

ובחיבור כל החלקים, באהבה נצחית שאינה תלויה בדבר, כשכל אחד מוסיף את הגוון הייחודי לו לרצון האחד השלם לרוחניות, מתגלה הבורא בשיא תפארתו ובכל עמקותו. ואין עוד מלבדו.

בחן את עצמך:

 

סיכום השיעור

נקודות עיקריות

מושגים

השוכן - הבורא. כוח ההשפעה המתגלה בחיבור החלקים השבורים של נשמת אדם הראשון.

השכינה - הכלי הרוחני שבתוכו מתגלה השוכן, המורכב מחלקי הנשמה השבורים של נשמת אדם הראשון.

תשובות לשאלות

שאלה: מהו הערך המוסף בחיבור כל החלקים השבורים של נשמת אדם הראשון?

תשובה: בחיבור כל החלקים השבורים של נשמת אדם הראשון יחד, אנחנו לא רק נמצאים בהשפעה ובחיבור, אלא גם רוכשים את הידיעה כיצד לעשות את החיבור הזה בכוחות עצמנו. מטרת הבריאה היא להעלות את הנברא לדרגת הבורא. רק חיבור כל החלקים השבורים של נשמת אדם הראשון, מקנה לנו את השכל של הבורא ומעלה אותנו לדרגה של מחשבת הבריאה.

שאלה: על מה צריך להצטער או לשמוח בעבודה ב"אין עוד מלבדו"?

תשובה: ייחוד כל מקרי המציאות למקור אחד ייתכן רק על ידי חיבור כל חלקי נשמת אדם הראשון לכלי רוחני אחד. לכן צריך להצטער שהכישלונות בעבודה ב"אין עוד מלבדו" מעכבים את החיבור של הכלי הרוחני האחד, שנקרא "השכינה הקדושה" או "נשמת אדם הראשון", ולשמוח שההצלחות בעבודה מקרבות את חיבורו.

שאלה: מהו הקשר בין בירור נקודת הייחודיות של האדם לבין חיבור החלקים השבורים של נשמת אדם הראשון?

תשובה: הייחודיות של כל אדם מתגלה בחיבור שלו ליתר החלקים השבורים של נשמת אדם הראשון. בהתחברותו חזרה לנשמת אדם הראשון הוא מוסיף לתמונה השלמה, הכללית, גוון מיוחד, ייחודי לו, שרק הוא יכול להוסיפו.

להרחבה ולהעמקה בחומר הלימוד, עבור לספר הקורס, עמוד 366.

 

רצף לוגי

(סדר התפתחות הקורס)

למדנו שחכמת הקבלה היא שיטה לגילוי הבורא לנבראים בעולם הזה.

למדנו שכדי לגלות את הבורא עלינו לשנות את הכוונה מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע.

למדנו שבספרי הקבלה טמון כוח רוחני מיוחד הנקרא המאור המחזיר למוטב, שבכוחו לשנות את הכוונה שלנו, מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע.

למדנו שרק בבירור היחס שלנו לזולת אנחנו יכולים לייצר בתוכנו פנייה אמיתית למאור המחזיר למוטב.

למדנו שרק על ידי בחירה בסביבה הנכונה להתפתחות הרוחנית, אנחנו יכולים לברר במדויק את היחס שלנו לזולת.

למדנו שהנקודות שבלב הם החלקים השבורים של נשמת אדם הראשון, ושבבניית סביבה רוחנית עם הנקודות שבלב האחרות אנחנו יוצרים את הבקשה לתיקון, לחיבור החלקים השבורים, ומזמינים את המאור המחזיר למוטב.

למדנו שהבסיס לפנייה אמיתית למאור המחזיר למוטב הוא "אין עוד מלבדו", כלומר לשייך את כל המצבים שמתגלים לבורא האחד - מקור כל הסיבות.

בחלק הבא של הקורס נלמד איך נבנה בתוכנו את הבקשה.

[.1.] אורות, כ"ח.

[.2.] הרמב"ם, שלושה עשר עיקרים.

[.3.] תפילת תחנון.

[.4.] תהלים ל"ד, ט'.

[.5.] פרקי אבות א', י"ג.

[.6.] כתבי בעל הסולם, אגרות, אגרת ט"ז.

[.7.] דברים ד', ל"ה.

[.8.] Stephenson, G. R. (1967). Cultural acquisition of a specific learned response among rhesus monkeys.

[.9.] "שמונה קבצים", מחברת א', פסקה קס"ג.

חלק ב'. דרך תורה ודרך ייסורים

שיעור מספר 1 - שתי דרכים

בשיעור זה נלמד על: סוף מעשה במחשבה תחילה / מנגנון ההתפתחות של הבריאה / דרך תורה ודרך ייסורים

 

אין חכם כבעל ניסיון

החל ביתוש שלא נותן לך לישון, דרך השכן שזורק את הזבל מהחלון, וכלה בצונאמי שקובר חצי מדינה תחת השיטפון - משהו לא מסתדר עם הקביעה של המקובלים, שטוב מוחלט מנהל את הבריאה. "אם זה טוב", אתה שואל את עצמך, בשעה שאתה מזדעזע פעם נוספת ממהדורת החדשות היומית, "אז מה זה רע?!".

הבורא הוא הטוב המוחלט. כך השיגו אותו המקובלים מתוך תיקון כלי הקבלה שלהם, וכך הם כותבים לנו בספריהם. ובכל זאת, לנגד עינינו מצטיירת תמונה אחרת לגמרי. החיים עצמם מביאים אותנו למסקנה, שאם יש כוח טוב שמנהל את הבריאה, אז במקרה הטוב הוא פשוט מפנה לנו את הגב.

מהי הסיבה לסתירה בין דברי המקובלים לבין המציאות שבה אנחנו חיים? האם נגזר עלינו לחיות במציאות שבה הרע מאפיל על הטוב? כיצד נוכל לגרום לבורא להפנות את פניו אלינו? ואולי אנחנו אלה שצריכים להפנות את פנינו אליו? בשאלות אלה ואחרות נעסוק בחלק זה של יחידת הלימוד, ומתוך העיסוק בהן נברר את הנושא המרכזי של השיעור: התועלת העיקרית מלימוד חכמת הקבלה.

מאז בריאת העולם, נמצא היקום בהתפתחות מתמדת. הכל משתנה. דבר אינו נשאר קבוע. כדור הארץ משתנה, החיים בו משתנים וגם בני האדם נמצאים בשינוי מתמיד. כוח ההתפתחות, או "ההשגחה", כפי שמכנים אותו המקובלים, מנהל את העולם ודוחף את החיים להתפתחות, למעַבר ממצב למצב, בהתאם לתוכנית מוגדרת וסדורה היטב. החומר הדומם ביקום מתפתח לגלקסיות, שמשות וכוכבי לכת, והחומר הצומח והחי שבכדור הארץ מתפתח למגוון עצום של צמחים ובעלי חיים.

המקובלים גילו שהתפתחות הבריאה אינה אקראית או סתמית אלא תכליתית, "מטרתית". יש מטרה סופית שאליה חותר כוח ההתפתחות. כל פרט בבריאה וכן הבריאה כולה עוברים תהליך התפתחות הדרגתי, בדרך של סיבה ומסובב, עד שיגיעו למימוש תכליתם. כך למשל, כדור הארץ עבר תהליך התפתחות עד שהפך להיות מקום ראוי ליצירת חיים, הפרי שעל העץ עובר תהליך התפתחות עד שיבשיל ויהיה ראוי למאכל, והזחל עובר תהליך התפתחות עד שיהפוך לפרפר.

יוצא, שהתכלית הטובה מתגלה רק בסוף ההתפתחות ולא לפני כן, ואילו מצבי ההתפתחות השונים, לא זו בלבד שאינם מורים לנו על המצב הסופי, המטרתי, הטוב, אלא כאילו כדי להכעיס, מתגלים דווקא בצורה שנראית לנו הפוכה לגמרי למטרה הסופית. לדוגמה: כל עוד התפוח שעל העץ לא הבשיל, הוא מר, ירוק וכחוש, והזחל שבוקע מהביצה הוא מגושם וחסר חן טרם הפיכתו לפרפר. הפער הזה, בין מצבי ההתפתחות הלוקים בחסר למצב הסופי המושלם, מתגלה בשלבי התפתחותה של כל בריה, וככל שהבריה מפותחת יותר, הפער גדול יותר.

הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא ההבדל בין מצבי ההתפתחות של האדם למצבי ההתפתחות של הבהמה. עגל שזה עתה נולד יעמוד על רגליו לאחר דקות ספורות וידע לשמור על עצמו מכל רע. לעומת זאת, אדם בן יומו הוא יצור חסר ישע, שנתון כולו לחסדי הוריו. יידרשו שנים רבות עד שידע להפעיל את גופו כראוי ולהתמצא בסביבה שבה הוא נמצא. אילו היה נוחת בעולמנו חבר מכוכב אחר, הוא בוודאי היה אומר שהעגל נועד לגדולות ואילו לתינוק אין עתיד.

סיכומו של דבר: ההשגחה של הבורא על הבריאה היא השגחה מטרתית, והתכלית הטובה של ההתפתחות מתגלה רק בסוף התהליך, במימוש מטרת התפתחות. ההשגחה המטרתית כלל לא מביאה בחשבון את מצבי ההתפתחות, שמגמתם דווקא להטעות אותנו ולהסתיר מאיתנו את התכלית הטובה.

בעל הסולם כותב על כך במאמר "מהות הדת ומטרתה": "ועל דברים כאלה אנו אומרים 'אין חכם כבעל הניסיון', כי רק בעל הניסיון שיש לו הזדמנות לראות את הבריה בכל מצבי התפתחותה עד ביאתה לשלימותה הוא יכול להרגיע את הרוחות, שלא לפחד כלל מכל אותן התמונות המקולקלות שהבריה אוחזת בהן במצבי ההתפתחות, רק להאמין בגמר בישולה היפה והברה".

מכל הנאמר עד כה, אנחנו יכולים לענות (לפחות תשובה חלקית) על השאלה שבה פתחנו את השיעור: אם הבורא הוא הטוב המוחלט, מדוע אנחנו מרגישים את השגחתו כרעה? אמנם הבורא הוא הטוב המוחלט, אבל משום שהשגחתו על הבריאה היא מטרתית, טובו מתגלה רק בסוף תהליך ההתפתחות, עם מימוש מטרתה.

בחן את עצמך:

 

הטוב שברע

להשגחה הכללית שמפתחת את האנושות יש תבנית קבועה, שלפיה היא דוחפת את האנושות לעבור ממצב אחד למשנהו. כל מצב ומצב מתפתח על ידי שני כוחות. הראשון הוא כוח בונה - כוח שמשנה מצב גרוע והופך אותו למצב טוב יותר. השני הוא כוח הורס - כוח שהופך כל מצב למצב גרוע יותר, עד שהוא מחייב את האנושות לצאת מהמצב הגרוע ולבנות מצב חדש טוב יותר.
אנושות נמצאת תחת השפעת שני הכוחות הללו, ותחת השפעתם, היא הולכת ומשתנה, הולכת ומתפתחת, עוברת ממצב אחד למשנהו, בונה מצב טוב על חורבות מצב רע, וחוזר חלילה.

דוגמה לכך היא התפתחות הפיאודליזם באירופה. האימפריה הרומית, שהביאה שגשוג כלכלי עצום לעולם, החלה להתפורר במאות השישית והשביעית. כתוצאה מכך התרבו המלחמות, המצב הכלכלי התדרדר, ולאזרחים הפשוטים לא היה ביטחון אישי. בתגובה התפתחה שיטה חברתית שעל פיה האיכרים מקבלים הגנה ושטח חקלאי, ובתמורה משלמים מיסים ומתחייבים להיות נאמנים לפטרונם.

בתחילה הייתה השיטה טובה לכולם, אבל אט אט החלו האצילים לשעבד את האיכרים יותר ויותר, מצב האיכרים הורע, והם נאנקו תחת שלטון האצולה. החלה מלחמת מעמדות, שהגיעה לסיום אלים מאוד במה שנודע כמהפכה הצרפתית. עידן הפיאודליזם תם, ועל חורבותיו החל להיבנות העידן הדמוקרטי.

התבנית הזאת של התפתחות מתוך ניגודיות ("התפתחות דיאלקטית") היא קבועה, שכן בסופו של דבר הרצון האנושי מגיב לשני סוגי גירויים בסיסים: הוא מוכן להשקיע מאמצים עבור רווח עתידי או לברוח מצרות. לכוח שגורם לרצון לקבל לרדוף אחר רווח עתידי קוראים בחכמת הקבלה "הכוח המושך", כי הוא כאילו מושך את הרצון להשקיע מאמצים כדי לצאת ממצבו הנוכחי ולעבור למצב חדש, טוב יותר. לכוח שגורם לאדם לברוח מצרות קוראים "הכוח הדוחף", כי הוא דוחף את הרצון לקבל בניגוד לרצונו לצאת מהמצב הנוכחי, גם כן למצב טוב יותר.

שני הכוחות מחייבים את האדם לצאת ממצב אחד, לעבור למצב אחר, וכך להתפתח. הכוח המושך עושה זאת בצורה שמורגשת באדם כטובה ונעימה, ואילו הכוח הדוחף עושה זאת בצורה שמורגשת באדם כרעה ובלתי נעימה. אך אם נתבונן בתהליך מנקודת המבט של המטרה הסופית, נראה ששני הכוחות הכרחיים ופועלים למען מטרה טובה; שניהם פועלים לגילוי המצב המושלם, הסופי, התכליתי של ההתפתחות, משום ששניהם מקרבים את האדם לקראתו.

לצורך העניין, נתאר את התפתחות הבריאה כולה כציר אופקי, שקצהו הימני מייצג את תחילת ההתפתחות וקצהו השמאלי - את סיום ההתפתחות ואת גילוי המצב הטוב (ראו שרטוט מס' 7). את הציר כולו נחלק ל-X שלבי התפתחות שהבריאה צריכה לעבור עד שהיא מגיעה לשלמותה במצבה הסופי. המעבר בין שלב התפתחותי אחד למשנהו (וכתוצאה מכך ההתקרבות למצב הטוב, השלם, הסופי) מתאפשר רק על ידי גילוי הרע במצב הנוכחי. אם לא נגלה את הרע במצבנו הנוכחי, או במילים אחרות כל עוד יהיה לנו טוב במצבנו הנוכחי, לא נמצא סיבה לעזוב אותו ולעבור למצב התפתחותי אחר, מתקדם יותר. נמצא שדווקא גילוי הרע הוא שדוחף את ההתפתחות קדימה לקראת הטוב.

שרטוט מס' 7

במאמר "ביקורת למרקסיזם", [.1.] מתאר בעל הסולם את אותו התהליך בהקשר של התפתחות תיאוריות מדיניות. וכך הוא כותב:

"כל תנועה וכל מצב, שקבלה האנושיות בהנהגת המדיניות, אינו אלא שלילת המצב שמקודם לה. וזמן קיומו של כל מצב מדיני הוא, עד שיתגלה מתוכו החסרונות והרשע שבו. ותוך כדי גילוי הליקויים שבו, נמצא מפנה מקומו למצב חדש, המשוחרר מליקויים אלו. ונמצא, שאלו הליקויים, המתגלים במצב ומחריבים אותו, הוא כל כוח הפיתוח של האנושיות. שהרי הם מעלים את האנושיות על מצב המתוקן יותר ממנו.

וכן גילוי הליקויים שבמצב השני, מביאים האנושיות על מצב שלישי, הטוב ממנו. וכן תמיד בזה אחר זה. הרי שכוחות השליליים הללו, המתגלים במצבים, הם סיבות התקדמות שבאנושיות, שעל ידיהם היא מטפסת ועולה כעל שלבות הסולם. והמה בטוחים לתפקידם, להביא האנושיות עד לשלב האחרון של התפתחות - הוא אותו המצב המקווה, הנקי מכל שמץ וכל דופי".

ההבנה כי גילוי הרע מקדם אותנו לקראת הטוב מקרבת אותנו צעד נוסף ליישוב הסתירה בין הרע שמתגלה בבריאה לטוב המוחלט שמנהל אותה. אם בחלק הראשון של השיעור למדנו שהבורא הטוב והמיטיב משגיח על הבריאה בהשגחה מטרתית, ולכן הטבתו מתגלה רק עם מימוש המטרה, בסיום ההתפתחות, הרי שבחלק זה של השיעור הבנו שגם מצבי ההתפתחות השונים אינם רעים במהותם, אלא כולם מקרבים אותנו אל התכלית הסופית הטובה. ומכיוון שכך, גם הם טובים במהותם.

בחן את עצמך:

 

דרך תורה ודרך ייסורים

לאחר שהכרנו את המנגנון שמניע את ההתפתחות של הבריאה ושל כל אחד מאיתנו כחלק בתוכה, נוכל להבין גם איך להשתתף בהתפתחות כך שהיא תסב לנו נחת ונחווה אותה כתענוג. לנושא זה נקדיש את החלק הבא של השיעור.

כשאדם מתחיל ללמוד באוניברסיטה, הוא מקבל את תוכנית הלימודים, שאותה הוא חייב להשלים; הוא יודע בדיוק אילו קורסים יצטרך ללמוד וכמה שנים יצטרך ללמוד, והוא יכול גם לחשב כמה יעלו לו הלימודים; ידוע לו שהוא הולך להשקיע מאמצים וכסף תמורת תעודה שתאפשר לו הכנסה גבוהה יותר בעתיד ותעניק לו מעמד מכובד יותר.

את ההתפתחות במסלול האוניברסיטאי עושה האדם בצורה מודעת, הוא יודע מה הוא ירוויח וכמה יצטרך להשקיע, וכך הוא מחליט אם הוא מוכן להשקעה או לא. מסלול הלימודים עשוי להיות קשה ומאתגר, אך האדם יכול להתגבר, מפני שהוא רואה את המטרה לנגד עיניו ויודע שמאמציו הם לזמן מוגבל. התפתחות כזאת נקראת התפתחות מדעת.

כשתינוק לומד לזחול, הוריו מניחים אותו על הרצפה, מפזרים מסביבו צעצועים ומחכים שיתחיל להניע את ידיו ורגליו. התינוק כלל לא מודע לכך שהוא נמצא בהתפתחות. הוא עשוי לבכות, הוא עלול לסרב לזחול, אבל הוריו ימשיכו להניח אותו על הרצפה, עד שילמד לזחול.

לעיתים התהליך הזה עשוי להיות מתסכל מאוד עבור התינוק, אבל לבסוף לא תהיה לו ברירה והוא יתפתח, בלי לדעת כלל שהוא עבר שלב כלשהו בחייו. התפתחות כזאת נקראת התפתחות שלא מדעת.

ההבדל בין שתי שיטות ההתפתחות ניכר. בהתפתחות מדעת, מי שמתפתח יודע לאן הוא הולך, עושה זאת מרצונו, וחווה את הקשיים שבדרך כאתגרים שיש לעבור. בהתפתחות שלא מדעת, מי שמתפתח אינו מבין מה עליו לעשות, שונא את הקשיים שבדרך, ועשוי גם לחוות כאב ותסכול. התפתחות שלא מדעת עשויה לעיתים להיות ארוכה מאוד, אם המתפתח מסרב לבצע את המוטל עליו.

עד היום התפתחה האנושות שלא מדעת. במשך עשרות אלפי שנים עברנו משלב התפתחותי אחד למשנהו, בלי לדעת לאן מובילה ההתפתחות ומהי מטרתה. הקשיים שהתגלו בדרך הסבו לנו צער, סבל ותסכול רב.

מהיום והלאה, כשהנקודה שבלב מתעוררת ביותר ויותר אנשים, נפתחת בפנינו האפשרות להתפתח מדעת, לחסוך מעצמנו זמן יקר וצרות. ההתפתחות מדעת הופכת את הייסורים שאנחנו מרגישים תחת מכבש ההתפתחות לייסורי אהבה מתוקים - וזו כל החכמה כולה, להכיר בעצמנו את המנגנון שמניע את תהליך ההתפתחות ולהתפתח בצורה מודעת, ללא סבל מיותר.

על המנגנון שמניע את תהליך ההתפתחות למדנו בהרחבה בחלק הקודם של השיעור. למדנו שהרע שמתגלה במדרגת התפתחות מסוימת הוא שמניע אותנו בהכרח לעבור לדרגת ההתפתחות הבאה. זוהי נקודה חשובה ביותר, כי כל ההבדל בין התפתחות מדעת להתפתחות שלא מדעת מסתכם באופן הכרת הרע.

בהתפתחות שלא מדעת, איננו מודעים לתהליך ההתפתחות; הרע מתגלה בפועל, "על בשרנו", וכופה עלינו לא במודע לעבור לשלב ההתפתחותי הבא. לעומת זאת, בהתפתחות מדעת, אנחנו מכירים ברע מראש, במחשבה, לפני שהוא מתגלה בפועל, ודי לנו בהכרה של הרע, כדי לעבור לשלב ההתפתחותי הבא. בהתפתחות מדעת איננו צריכים להרגיש את הרע בפועל.

שתי אפשרויות עומדות בפנינו: א) להמתין לרע שיגיע (והוא בהכרח יגיע) וידחף אותנו לא במודע לדרגת ההתפתחות הבאה. ב) להכיר ברע מראש, להיות מודעים לו לפני שהוא מתגלה בפועל, ולהתפתח מדעת.

נמצא כי להתפתחות מדעת שני יתרונות משמעותיים: היא מהירה יותר ואינה כרוכה בצער ובייסורים. אם ברצוננו להאיץ את תהליך ההתפתחות שלנו, עלינו לזרז את הכרת הרע בכל מצבי ההתפתחות. במקום לחכות לרע שיתגלה, נאתר אותו אנחנו מראש ונאיץ את התפתחותנו. יתרה מכך, אם נברר את הרע במחשבה, לפני שהוא מתגלה בפועל, לא זו בלבד שנזרז את התהליך, אלא שנחסוך מעצמנו את הרגשת הכאב בפועל כייסורים בעולם הזה.

למה הדבר דומה, לאדם חולה שמחלתו טרם התגלתה, אבל היא כבר מקננת בתוכו וממתינה להתפרץ. רופא טוב יכול לאתר את המחלה מראש, לתת לחולה את התרופה המתאימה ולמנוע ממנו את כל הסבל שנגזר עליו לסבול אם לא יטפל במחלה מראש.

על ההבדל בין דרך תורה לדרך ייסורים כותב בעל הסולם במאמר "השלום בעולם": "יש ב' ממשלות הפועלות בדרכי ההתפתחות האמורה: אחת היא 'ממשלת השמים', המבטיחה לעצמה להחזיר כל רע ומזיק - לטוב ומועיל. אלא שבא בעתו. כדרכו בכבדות ובאריכות הזמן. וכאשר 'הדבר המתפתח' הוא בעל חי ומרגיש, נמצא שסובל כאבים וייסורים נוראים, בזמן שנמצא תחת מכבש ההתפתחות, מכבש, הכובש דרכו באכזריות רבה. ולעומת זה, "ממשלת הארץ", שהם בני אדם שלקחו את חוקי ההתפתחות האמורה תחת ממשלתם עצמם, שכוחם יפה להשתחרר לגמרי מכבלי הזמן, ונמצאים ממהרים מאד את הקץ, כלומר, את גמר בישולו ותיקונו של הדבר, שהוא קץ ההתפתחות שלו".

כשמתעוררת באדם הנקודה שבלב, הוא נמשך בעקבותיה למקום שבו יוכל ללמוד את חכמת הקבלה. השאלות שמתעוררות בו על תכלית קיומו אינן מאפשרות לו עוד להיות מובל שלא במודע בשבילי החיים. הקריאה בספרי המקובלים ומשיכת המאור המחזיר למוטב עוזרות לו לברר מהי תכלית חייו ומהו "הרע" שמונע ממנו להשיג אותה (על הכרת הרע נרחיב בשיעור הבא). וכך, מתוך הכרת הרע שמתגלה בכל שלב הכרחי של ההתפתחות, הוא עובר בזריזות ובשמחה לשלב ההתפתחותי הבא, בדרך לגילוי התכלית הטובה בסוף ההתפתחות.

ההתפתחות מדעת נקראת בחכמת הקבלה "דרך תורה". ההתפתחות שלא מדעת נקראת בחכמת הקבלה "דרך ייסורים". דרך הייסורים, כשמה כן היא, עוברת עלינו בייסורים גדולים ובאריכות הזמן. "דרך תורה", הדרך של התפתחות מודעת מתוך לימוד חכמת הקבלה, מזרזת את תהליך ההתפתחות והופכת את הייסורים לייסורי אהבה מתוקים, שמגבירים את ההשתוקקות לטוב המובטח בסוף הדרך. זוהי התועלת העיקרית מלימוד חכמת הקבלה - המעבר מדרך ייסורים לדרך תורה.

כך או כך, תוכנית ההתפתחות שלנו ידועה מראש וכמוה גם כל שלבי ההתפתחות. איננו יכולים לפסוח על אחד מהם, כולם נחוצים כדי להביא אותנו לגמר התיקון, להרגשת הטוב והמיטיב. כל שביכולתנו לעשות הוא לקבל את התהליך ולזרז אותו.

בחן את עצמך:

 

סיכום השיעור

נקודות עיקריות

מושגים

השגחה - כוח ההתפתחות. התוכנית שלפיה הבורא מנהל את הבריאה.

כוח מושך - כוח שגורם לרצון לקבל לרדוף אחר רווח עתידי.

כוח דוחף - כוח שגורם לרצון לקבל לברוח מצרות.

דרך ייסורים - התקדמות שלא מדעת בשלבי ההתפתחות. דרך ארוכה וקשה.

דרך תורה - התקדמות מדעת בשלבי ההתפתחות עד מטרת הבריאה. דרך קצרה וקלה.

תשובות לשאלות

שאלה: במה מתאפיינת השגחת הבורא על הבריאה?

תשובה: השגחת הבורא על הבריאה היא מטרתית. כלומר כל פרט בבריאה וכן הבריאה כולה עוברים תהליך התפתחות הדרגתי, בדרך של סיבה ומסובב, עד שיגיעו למימוש תכליתם. התכלית הטובה של ההתפתחות מתגלה רק בסוף התהליך עם מימוש מטרת ההתפתחות ולא לפני כן.

שאלה: איך מתרחש המעבר בין מצב התפתחותי מסוים למצב הבא אחריו?

תשובה: המעבר משלב התפתחותי אחד למשנהו מתרחש כתוצאה מהרגשה שהמצב הנוכחי רע או לפחות אינו טוב דיו. כל עוד הרצון לקבל ירגיש טוב במצבו, הוא לא יעשה דבר כדי לשנותו.

שאלה: מהו ההבדל בין דרך ייסורים לדרך תורה?

תשובה: בדרך ייסורים אנחנו מתקדמים שלא מדעת, הרע שמתגלה בפועל כופה עלינו שלא במודע לעבור לשלב ההתפתחותי הבא. בדרך תורה אנחנו מתקדמים מדעת, במודע, בהכרת הרע מראש לפני שהוא מתגלה בפועל, ומתוך הכרת הרע אנחנו עוברים לשלב ההתפתחותי הבא. דרך ייסורים היא דרך ארוכה וקשה, ואילו דרך תורה היא דרך קצרה וקלה.

להרחבה ולהעמקה בחומר הלימוד, עבור לספר הקורס, עמוד 374.

 
 

_________________________________________

שיעור מספר 2 - להכיר את הרע

בשיעור זה נלמד על: הכרת הרע / האמצעים לגילוי הרע /
קבלה ומוסר

 

מה זה טוב?

בשיעור הקודם למדנו כי הכוח שמניע אותנו להתקדם הלאה, למצב ההתפתחות הבא שלנו, הוא ההרגשה שלא טוב לנו מספיק במצבנו הנוכחי, או בגרסה האופטימית יותר, ההרגשה שהעתיד יכול להיות טוב הרבה יותר (או בגרסה המפוכחת יותר, ההרגשה שרע לנו במצבנו הנוכחי).

כך או כך, החיסרון - הרגשת הריקנות או חוסר הסיפוק - הוא הכוח שמפתח אותנו ואת הבריאה כולה להתקדם שלב אחר שלב בתוכנית התיקון של מחשבת הבריאה. בעל הסולם כותב [.2.] שללא הרגשת חיסרון, לא היינו עושים תנועה אחת; שבעים שנה היינו נשארים עם ידינו המונחות על השולחן בלא להזיזן אף לא סנטימטר אחד - מסופקים במצבנו. הרגשת החיסרון או הרע, שמתגלה במצבנו הנוכחי, היא שדוחפת אותנו אל המצב הבא.

המסקנה המתבקשת מכל הנאמר לעיל היא, שאם ברצוננו להאיץ את תהליך ההתפתחות שלנו, עלינו לזרז את הכרת הרע בכל מצב. במקום להמתין לרע שיתגלה, לגלות אותו מראש בעצמנו. אלא שהדבר אינו פשוט כל כך. תחילה עלינו לברר מהו הרע שעלינו לזהות (עניין מורכב בפני עצמו), ולאחר מכן עלינו לברר איך בדיוק אפשר לזהות אותו. אם נדע את התשובות לשתי השאלות האלה, נוכל לעבור מהתפתחות בדרך ייסורים להתפתחות בדרך תורה. בבירור שאלות אלה נעסוק בשיעור הקרוב.

כדי לברר מהו רע, עלינו להבין תחילה מהו טוב. טוב, לפי חכמת הקבלה, הוא המצב הסופי של ההתפתחות שלנו, כלומר השתוות צורה מלאה לתכונת ההשפעה, מה שנקרא בחכמת הקבלה "דבֵקוּת". במילים פשוטות יותר, טוב לפי חכמת הקבלה הוא ההרגשה של חיבור הרמוני עם כל חלקי הבריאה כגוף אחד. טוב זה חיבור באהבה מתוך תיקון הכוונה מקבלה להשפעה.

אם הטוב הוא הרגשת החיבור, הרי שהרע הוא הרגשת הפירוד, או ליתר דיוק, הכוח שגורם לנו להרגשת הפירוד. על הכוח הזה למדנו בהרחבה במהלך הקורס כולו - זוהי הכוונה על מנת לקבל, האגו, התוכנה שמנהלת את הרצון לקבל בצורה כזאת שכל העבודה איתו מכוונת פנימה, לתועלת עצמנו בלבד.

לאורך כל כתביו, חוזר בעל הסולם ומסביר, שסיבת כל הרע בעולם היא שיטת העבודה שלנו עם הרצון לקבל, דהיינו לטובת עצמו בלבד ללא התחשבות בזולת ובניגוד גמור לחוקי הטבע. חוסר השתוות הצורה בינינו לבין תכונת ההשפעה, כתוצאה מהעבודה עם הרצון בכוונה על מנת לקבל, הוא שמונע מאיתנו לחוות את המציאות האמיתית הטובה, שמונהגת על ידי הבורא האחד, הטוב והמיטיב.

כך הוא כותב למשל ב"הקדמה לספר הזוהר": [.3.] "בוא וראה, בעת שכל בני העולם, יסכימו פה אחד, לבטל ולבער את הרצון לקבל לעצמם שבהם, ולא יהיה להם שום רצון, אלא להשפיע לחבריהם, אז היו מתבטלים כל הדאגות וכל המזיקים מהארץ, וכל אחד היה בטוח, בחיים בריאים ושלמים, שהרי כל אחד מאיתנו, היה לו עולם גדול, שידאג בעדו וימלא את צרכיו. אמנם, בזמן שכל אחד, אין לו אלא הרצון לקבל לעצמו, מכאן כל הדאגות, הייסורים והמלחמות והשחיטות, שאין לנו מפלט מהם. שהם מחלישים גופינו, בכל מיני מחלות ומכאובים".

את הכוונה על מנת לקבל אנחנו יכולים לזהות ביחס שלנו לזולת, לכל מה שנראה לנו כמחוץ לנו. הכוונה על מנת לקבל מכוֵונת את הרצון לקבל שלנו כך שהחשבון היחיד שלו כלפי כל מה שנראה לו כמחוץ לו הוא: באיזו מידה הוא יכול לנצל אותו לטובת עצמו. וכמו שלמדנו בחלקים קודמים של הקורס, אפילו אם נראה לנו שיש פעולות שאנחנו עושים ללא שום נגיעה עצמית, אם נבדוק את המניע שלנו לעומקו, נמצא גם בפעולות אלה את אותה הכוונה על מנת לקבל, עם אותו החשבון לטובת עצמנו בלבד.

הרע שעלינו לזהות הוא אפוא הכוונה על מנת לקבל, או במילים אחרות, היחס המקולקל שלנו לזולת. תחילה עלינו לזהות שאנחנו אכן מנוהלים על ידי הכוונה על מנת לקבל, ולאחר מכן להרגיש אותה כ"רע", כלומר להחשיב את הערך של חיבור, ההופכי לה, כטוב. וכך, בכל פעם שנזהה חלק מהכוונה על מנת לקבל, בהכרח נזהה אותו כרע, ובהכרח נעבור לשלב ההתפתחות הבא, עד השגת הטוב המוחלט בגמר התיקון.

העבודה הפנימית הזאת, בבירור הכוונה על מנת לקבל כרע שמונע מאיתנו את הרוחניות, נקראת בחכמת הקבלה "הכרת הרע".

הכרת הרע היא למעשה תיקון הרע. כל שעלינו לעשות כדי לבטל את הכוונה על מנת לקבל הוא להכיר בה כרע. זה דומה לאותן המפלצות באגדות הילדים, שבמבט חודר אחד לתוך עיניהם, הן מתפוגגות ונעלמות. תיקון הכוונה על מנת לקבל מתחיל ומסתיים בהיותנו מודעים לה. אם נחשוב על כך, נמצא שאכן אין צורך ביותר מכך. אם אנחנו מזהים את הכוונה על מנת לקבל ככוח שמונע מאיתנו את הטוב, את הרוחניות, מיד מתרקם בתוכנו רצון לתקן אותה. וכפי שלמדנו לאורך הקורס כולו, כל שנדרש מאיתנו הוא רצון לתיקון.

העבודה בהכרת הרע דומה במובן מסוים לבדיקות איכות המים. במקום לשתות את המים המזוהמים, לחלות ולסבול, אנחנו בודקים את כמות החיידקים במים מראש באמצעות מיקרוסקופ, ומונעים מעצמנו את הסבל המיותר. בדומה לכך, גם בעבודה בהכרת הרע, אנחנו מונעים מעצמנו את הרגשת הסבל בפועל, "על הבשר". במקום ללכת בדרך ייסורים, אנחנו יכולים להשתמש בחכמת הקבלה, לזהות את הרע מראש, לפני שהוא מתממש בפועל, ולעבור מדרך ייסורים לדרך תורה.

כך או כך, כל עוד הכוונה על מנת לקבל חבויה בתוכנו ומנהלת אותנו באופן בלתי מודע, אין באפשרותנו לתקן אותה ולהתקרב צעד נוסף לקראת מצבנו המתוקן. בעל הסולם כותב על כך באחד ממכתביו לתלמידיו: [.4.] "אמנם כמה אני מתאונן ומצטער, על הקלקולים שעדיין לא נתגלו, ועתידים להתגלות, כי קלקול הטמון הוא באפס תקווה, ותשועה גדולה מהשמים - היא ההתגלות שלו, כי זה הכלל, שאין לך נותן מה שאין בו, ואם נתגלה עכשיו, אין שום ספק שהיה גם מתחילה, אלא שטמון היה, לכן שמח אני בצאתם מחוריהם, כי תשים עיניך בהם ויהיו גל של עצמות".

עד כאן בנוגע לשאלה מהו הרע שעלינו לזהות. בחלק הבא של השיעור נלמד איך באפשרותנו לזהות אותו.

בחן את עצמך:

 

מתחברים לטוב

אז מה היה לנו?! למדנו שהבורא ברא אותנו כדי להיטיב לנו, ושבדרך אל הטוב יתגלו מצבים רעים לכאורה. הבנו שאם נתייחס למצבים ה"רעים" שמתגלים כמקדמים למטרה, נמצא שגם הם טובים. אמרנו שדווקא הרע שמתגלה בכל מצב הוא שמקדם אותנו למצב הבא, ואם נקדים לגלות אותו נוכל לזרז את שלבי ההתפתחות הרוחנית שלנו. אחרי כל זאת, לא נותר לנו אלא לברר מהו הרע, כדי שנדע לזהותו ולזרז את ההתפתחות. וכך מצאנו שהכוונה על מנת לקבל היא הרע שמונע מאיתנו לגלות את הטוב.

בחלק הזה של השיעור נברר איך מגיעים ל"הכרת הרע", כלומר אילו מעשים עלינו לעשות בפועל כדי לזהות את הרע שמונע מאיתנו להגיע למצב הטוב. טרם נפשיל שרוולים וניגש לעבודה, חשוב שנכיר את אחד מעקרונות היסוד בעבודה הפנימית של האדם בלימוד חכמת הקבלה. ביחס אליו נוכל להבין ביתר בירור מה עלינו לעשות.

באחד ממאמריו, [.5.] מביא הרב ברוך שלום אשלג (הרב"ש), בנו בכורו וממשיך דרכו של בעל הסולם, משל קצר ויפה שממחיש היטב את העיקרון שברצוננו לברר. הרב"ש כותב שכשהבית חשוך לא רואים בו שום לכלוך. רק כשמדליקים מנורה, אפשר לראות את הלכלוך. משל פשוט לעיקרון פשוט: כדי לזהות את הרע עלינו לכוון את עצמנו לטוב. איננו יכולים לראות את הרע (הלכלוך) ללא קצת טוב (אור).

בדומה למשל של הרב"ש, גם אנחנו נמצאים בחדר חשוך וגם אנחנו צריכים להדליק מנורה כדי לגלות את הלכלוך שבחדר. כמו חור שחור, ששואב את כל המציאות שסביבו אל האפלה המוחלטת שבתוכו, כך הכוונה על מנת לקבל מושכת את כל המציאות שמחוץ לנו אל החלל השחור שבתוכנו. וכדי לזהות את הכוונה על מנת לקבל שמנהלת אותנו מתוכנו ומונעת מאיתנו את הטוב, עלינו למשוך לתוכנו קרן אור. רק ביחס לאור נוכל להבחין בכוונה המנוגדת לו.

שני כלים רבי עוצמה ניתנו לנו כדי להאיר את החשיכה שבתוכנו: המאור המחזיר למוטב והשפעת הסביבה. המאור המחזיר למוטב הוא למעשה הטוב שמאיר לנו במצבנו המתוקן ברוחניות. אולם כל עוד איננו מתוקנים, הוא מאיר מחוץ לנו ופועל עלינו בדרכים שונות כדי לקרב אותנו אל התיקון. למאור הזה מתכוון הרב"ש בכותבו שעלינו להדליק אור כדי לראות את הלכלוך.

כשאנחנו קוראים בספרי המקובלים על מצבינו המתוקנים ומשתוקקים לגלות אותם, להרגיש אותם בפועל, ההשתוקקות שלנו לגלות את הרוחניות מושכת אלינו הארה מיוחדת מהרוחניות, שמראה לנו עד כמה אנחנו רחוקים מהרוחניות. לכאורה נדמה שיצאנו נפסדים, רצינו אור וקיבלנו חושך, אבל כמו שהוסבר בהרחבה בחלק הקודם של השיעור, דווקא גילוי החושך, כנגד האור, הוא שמקדם אותנו אל המצב הבא בתהליך "הכרת הרע", בדרך לגילוי הטוב.

אל לנו לפחד אפוא אם הלימוד מביא אותנו לגילוי הרע, לתחושת ריחוק מהאחרים, לספקות ולאי הסכמה, שכן דווקא על פני כל המכשולים הללו אנחנו בונים השתוקקות גדולה וחזקה יותר לרוחניות. המקובלים כותבים שאם אדם לומד קבלה והלימוד מביא אותו למצב של סיפוק, הוא אינו לומד קבלה באמת. האור שמאיר לנו בזמן הלימוד אמור לפתח אותנו, לעורר בנו חסרונות חדשים ליתר חיבור עם תכונת ההשפעה. זִכרו: חיסרון חדש הוא הזדמנות להתחדשות, להתפתחות ולגילויים. כל מה שנדרש מאיתנו הוא חיסרון נכון, בקשה לחיבור.

"תחילת עבודתו (של האדם)", כותב הרב"ש, [.6.] "היא הכרת הרע, היינו שהאדם מבקש מה', שהוא ירגיש עד כמה הוא רע הרצון לקבל. וידיעה זו, שהרצון לקבל נקרא 'רע', רק הבורא יכול לתת לו להרגיש... ואז הוא יכול לבקש אח"כ, שיחליף את הרצון לקבל ולתת לו תמורתו את הרצון להשפיע".

כלי חשוב נוסף לעבודה ב"הכרת הרע" הוא הסביבה הרוחנית שבה אנחנו פועלים, או ליתר דיוק, השפעת הסביבה עלינו. הטוב שעלינו למשוך למצבנו, כדי לברר ביחס אליו את הרע, אינו רק המאור המחזיר למוטב, אלא גם החשיבות שאנחנו מייחסים לתכונת ההשפעה. רק אם נעלה את תכונת ההשפעה לראש סולם הערכים שלנו, נוכל להעריך את הפירוד כרע. באותה המידה שנעריך את תכונת ההשפעה, נכיר בפירוד כרע.

הכלי היעיל ביותר להעלאת חשיבות תכונת ההשפעה היא הסביבה. כולנו "חיות חברתיות", וכולנו מושפעים מדעת החברה. אם נסדר סביבנו סביבה שמעלה את ערך תכונת ההשפעה, לא תהיה לנו ברירה אלא להעריך את תכונת ההשפעה. יש לנו הכנה פנימית לזה. אם הסביבה מעריכה דבר מה, גם אנחנו, לפי הטבע שלנו, נעריך אותו בהכרח. בדיוק כך משפיעים עלינו משרדי הפרסום: מוצר חדש מגיע לשוק, לאיש אין צורך בו, אבל כולם מתחילים לדבר עליו. בהתחלה אתה שומע וצוחק, אחר כך אתה שומע ושותק, אחר כך אתה מתחיל להתעניין, ובסוף אתה קונה אותו.

וכמו בגשמיות, כך גם ברוחניות. רק הסביבה הרוחנית שבה אנחנו מתפתחים יכולה להעלות את חשיבות הרוחניות כערך מעל הגשמיות. איש מאיתנו אינו יכול לעשות זאת בכוחות עצמו, על אחת כמה וכמה כשהרוחניות (תכונת השפעה) מנוגדת לטבע שלנו ופעמים רבות מורגשת כחושך.

לסיום חלק זה נברר את הקשר בין "אין עוד מלבדו" להכרת הרע. אם שאלתם את עצמכם היכן נפגשת העבודה בהכרת הרע עם העבודה ב"אין עוד מלבדו", הנה התשובה. בכל פעם שהרוחניות מתגלה כחושך, כחוסר רצון ללמוד את חכמת הקבלה, כאדישות לרעיון הרוחני או כהפרעה גשמית שמונעת מאיתנו להתעסק בחכמת הקבלה, לפני הכל עלינו לשייך את ההפרעה לכוח האחד ששולח לנו את כל המקרים בחיינו, כי "אין עוד מלבדו". ואם נזכרנו מאַין הכל מגיע וייצבנו את עצמנו נכון כלפי המטרה שלשמה נשלחה לנו ההפרעה, אנחנו יכולים לברר יותר לעומק מה בדיוק מפריע לנו (הכרת הרע) ולבנות בתוכנו את הבקשה הנכונה לתיקון.

וכך אנחנו הולכים ומבררים את הרצון לרוחניות. כל העבודה נעשית בתוכנו, מתוך הכרת הרע. וכפי שלמדנו בחלק הקודם של השיעור, בעבודה הזאת איננו נזקקים לגילוי הרע בפועל כדי לעבור משלב לשלב.

סיכומו של דבר, כדי לגלות את הרע עלינו לכוון את עצמנו ככל האפשר אל הטוב באמצעות המאור המחזיר למוטב ובאמצעות הסביבה. אלא שמה שעשוי להישמע פשוט וטריוויאלי, עלול להתגלות כקשה לביצוע. יש משהו בטבע שלנו שמושך אותנו דווקא להתעסק ברע, בפרט כשאנחנו עושים את צעדינו הראשונים בלימוד חכמת הקבלה. יש משהו בהרגשת הסבל שמעורר בנו גאווה, וכל עוד איננו מתוקנים, איננו יכולים לסרב לטעימה ממנה. לא תמיד פשוט להיצמד אל הטוב, להעלות את ערך הרוחניות מעל פני כל ההפרעות, אבל אם ברצוננו להתקדם בדרך הרוחנית, זו הפעולה שעלינו לעשות.

בחן את עצמך:

 

מחלק מוסר

ג'יימס "סוני" קרוקט ושותפו לניידת ריקרדו "ריקו" טאבס, צמד בלשים ממחלק המוסר של משטרת מיאמי, היו בסופו של דבר מה שאנחנו נוהגים לכנות, "בחורים טובים". על גבי מסך הטלוויזיה, בתוך העולם הפיקטיבי שבדו עבורם תסריטאי הסדרה "מיאמי מֶחְלַק מוסר", התאמצו השניים בכל כוחם לשמור על הבלורית ועל הפסון בשעה שהם מנסים להשליט קצת סדר ברחובות העיר מיאמי ולהרביץ מוסר בפושעיה.

לשמור על הבלורית ועל הפסון הם הצליחו, על המוסר - הרבה פחות... וזה בסדר גמור, לתוצאות פחות או יותר זהות אנחנו מגיעים גם בעולם האמיתי. קל הרבה יותר לשמור על הבלורית מאשר על המוסר. למעשה קל יותר לשמור על כל דבר מאשר על המוסר.

רבים משווים את חכמת הקבלה לתורת המוסר. הבנה שגויה של חכמת הקבלה מביאה אותם לחשוב שתכלית חכמת הקבלה היא להפוך אותנו למוסריים יותר, לעשות מאיתנו בני אדם טובים יותר בעולם הזה. טעות בידם. חכמת הקבלה רחוקה מתורות המוסר כרחוק מזרח ממערב.

על ההבדל בין חכמת הקבלה לשיטות המוסר התייחסנו ביחידת הלימוד השנייה, [.7.] כשביררנו את היחס של חכמת הקבלה לעבודה עם הרצון לקבל. שאלות על ההבדל בין מוסר לקבלה עולות גם מתוך ההסבר על העבודה ב"הכרת הרע", והן מהוות הזדמנות טובה לחדד עוד יותר את ההבדל בין שתי הגישות.

חכמת הקבלה ושיטות המוסר חולקות לכאורה מטרה זהה: לבער מתוכנו את הרע ולייצב בתוכנו יחס אחר, מתוקן, לסביבה שאנחנו חיים בה. מתוך הדמיון הזה, יש המסיקים כי גם חכמת הקבלה היא שיטת מוסר. הבנה עמוקה יותר של מהות חכמת הקבלה מובילה אותנו למסקנה, שמה שנראה לנו כמכנה משותף הוא דמיון ולא יותר. למעשה שתי הגישות שונות זו מזו לגמרי, בכל המובנים.

אנחנו מבחינים בשלושה הבדלים מרכזיים בין חכמת הקבלה לתורת מוסר. נפרטם ונסבירם אחד לאחד:

היסוד שעליו מושתתות שתי השיטות - שונה.

השכר שמבטיחות שתי השיטות - שונה.

התכלית של שתי השיטות - שונה.

ההבדל הראשון בין השיטות הוא כאמור היסוד שעומד בבסיסן. מנקודת מבט זו, הפער בין הקבלה למוסר תהומי לא פחות מהפער בין הבורא לנברא. זאת משום שחכמת הקבלה יונקת את כוחה ואת ידיעותיה ממחשבת הבריאה, ואילו תורת המוסר מבוססת כולה על מחשבות בני אדם בשר ודם.

המוסר היא שיטה המבוססת על ניסיון החיים שלנו כבני אדם. כשהחיים מורים לנו שהתנהגות מסוימת של הפרט פוגעת בטובת הכלל, אנחנו מפעילים על הפרט לחץ שלא להתנהג באותה הצורה. באופן כללי, זו שיטת המוסר. כך למשל, אנחנו מגנים מעשים כמו שקר וגניבה, ובמקרה הצורך מחוקקים חוקים שמונעים מאיתנו לשקר ולגנוב.

חכמת הקבלה אינה מבוססת על ניסיון החיים שלנו כבני אדם. חכמת הקבלה משתלשלת אלינו מרום הבריאה, ממחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו, ובניגוד לשיטת המוסר, המוגבלת במסגרת המחשבה האנושית, חכמת הקבלה פותחת בפנינו תמונה שלמה של המציאות, שאינה תלויה במגבלות התפיסה שלנו כבני אדם.

ההבדל המשמעותי הזה מגדיר בהכרח תפיסה שונה לחלוטין של "טוב" ו"רע" (שאותה תיארנו בהרחבה בחלקים הקודמים של השיעור). לפי שיטת המוסר הערכים של "טוב" ו"רע" נמדדים ביחס לטובת החברה, ואילו לפי חכמת הקבלה הערכים של "טוב" ו"רע" נמדדים לפי קנה מידה אחר לגמרי, ביחס למימוש מחשבת הבריאה. וכפי שהוסבר בשיעורים הקודמים, מנקודת מבט זו, גם מה שנראה לנו "רע" הופך ל"טוב".

ההבדל המרכזי השני בין השיטות הוא השכר המובטח לעוסקים בהן: חכמת הקבלה מבטיחה לאדם שכר שהוא מעל הטבע של העולם הזה, ואילו תורת המוסר מבטיחה לאדם שכר במסגרת העולם הזה.

העיסוק בחכמת הקבלה משנה את טבע האדם מקבלה להשפעה ומעלה אותו מעל מגבלות העולם הזה, להשגת רוחניות ונצחיות. לעומת זאת, השכר הגבוה ביותר שתורת המוסר יכולה להציע לאדם הוא חברה מתוקנת, במסגרת העולם שלנו - שכר ראוי לכל הדעות, אלא שכל עוד אנחנו נמצאים במסגרת העולם שלנו, אין באפשרותנו להשיגו, כי אין בכוחנו לוותר על טובת עצמנו לטובת החברה.

לא משנה כמה נגביל את האדם או נרתיע אותו מלפעול נגד החברה, בסופו של דבר היחס ה"מתוקן" שלו כלפי החברה יהיה רק מהפה אל החוץ ולא יותר. בתוך תוכו הוא בכל זאת יחשוב על טובת עצמו, ובהזדמנות הראשונה שתיקרה בדרכו, ידאג בפועל לטובת עצמו על חשבון החברה. דאגה לטובת הכלל על חשבון טובת עצמי היא פעולה שמעל טבע האדם, וכדי לממש אותה גם השכר שמובטח לאדם צריך להיות מעל טבע האדם.

על ההבדל המרכזי השלישי בין הקבלה למוסר, שהוא התכלית של שתי השיטות, הצבענו למעשה יותר מפעם אחת כשפירטנו על ההבדלים האחרים, ובכל זאת חשוב להדגיש אותו בפני עצמו. התכלית של שיטת המוסר היא לייסד חברה מתוקנת בעולם שלנו. התכלית של חכמת הקבלה היא להעלות את האדם לדרגת הבורא.

חכמת הקבלה לא ניתנה לנו כדי להפוך אותנו לאנשים טובים יותר במסגרת העולם הזה, אלא כדי להגביה אותנו מעל מגבלות העולם הזה.

בחן את עצמך:

על איזה יסוד מושתתת תורת המוסר, ועל איזה יסוד מושתתת חכמת הקבלה?

 

סיכום השיעור

נקודות עיקריות

מושגים

הכרת הרע - בירור הכוונה על מנת לקבל כרע שמונע מאיתנו את הרוחניות.

המאור המחזיר למוטב - האור שמאיר לנו מחוץ לנו כל עוד איננו מתוקנים. בלימוד נכון של חכמת הקבלה, המאור המחזיר למוטב פועל עלינו ומקרב אותנו לתיקון.

תשובות לשאלות

שאלה: מהו הרע שעלינו לזהות?

תשובה: הרע שעלינו לזהות הוא הכוונה על מנת לקבל, או ליתר דיוק העובדה שאנחנו מנוהלים על ידי הכוונה על מנת לקבל, המכוונת אותנו לנצל את הזולת במקום להתחבר איתו ולהשפיע לו.

שאלה: מהם שני האמצעים לגילוי הרע?

תשובה: שני האמצעים לגילוי הרע הם המאור המחזיר למוטב והשפעת הסביבה. המאור המחזיר למוטב, שמאיר לנו בזמן שאנחנו קוראים בספרי הקבלה עם הכוונה הנכונה לתקן את הרצון, מראה לנו עד כמה אנחנו רחוקים מרוחניות, כלומר שקועים בטבע של הרצון לקבל. והרגשת המרחק (הכרת הרע) מעוררת בנו רצון לתיקון. מהסביבה הרוחנית שבה אנחנו פועלים אנחנו מקבלים חשיבות לתכונת ההשפעה, שביחס אליה אנחנו מעריכים את שליטת הרצון לקבל ואת הפירוד מהרוחניות כרע.

שאלה: על איזה יסוד מושתתת תורת המוסר, ועל איזה יסוד מושתתת חכמת הקבלה?

תשובה: תורת המוסר מושתתת על ניסיון חיינו כבני אדם בעולם הזה. כשהחיים מורים לנו שהתנהגות מסוימת של הפרט פוגעת בטובת הכלל, אנחנו מפעילים על הפרט לחץ שלא להתנהג באותה הצורה. חכמת הקבלה יונקת את ידיעותיה ממחשבת הבריאה ואינה כבולה למגבלות התפיסה שלנו כבני אדם בעולם הזה.

להרחבה ולהעמקה בחומר הלימוד, עבור לספר הקורס, עמוד 382.

 

רצף לוגי

(סדר התפתחות הקורס)

למדנו שחכמת הקבלה היא שיטה לגילוי הבורא לנבראים בעולם הזה.

למדנו שכדי לגלות את הבורא עלינו לשנות את הכוונה מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע.

למדנו שבספרי הקבלה טמון כוח רוחני מיוחד הנקרא "המאור המחזיר למוטב", שבכוחו לשנות את הכוונה שלנו, מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע.

למדנו שרק בבירור היחס שלנו לזולת אנחנו יכולים לייצר בתוכנו פנייה אמיתית למאור המחזיר למוטב.

למדנו שרק על ידי בחירה בסביבה הנכונה להתפתחות הרוחנית, אנחנו יכולים לברר במדויק את היחס שלנו לזולת.

למדנו שהנקודות שבלב הם החלקים השבורים של נשמת אדם הראשון, ושבבניית סביבה רוחנית עם הנקודות שבלב האחרות, אנחנו יוצרים את הבקשה לתיקון, לחיבור החלקים השבורים, ומזמינים את המאור המחזיר למוטב.

למדנו שהבסיס לפנייה אמיתית למאור המחזיר למוטב הוא "אין עוד מלבדו", כלומר לשייך את כל המצבים שמתגלים לבורא האחד, מקור כל הסיבות.

למדנו שבשיוך כל המצבים שמתגלים לבורא אנחנו מקצרים את תהליך התיקון וחוסכים מאיתנו צער וייסורים.

בחלק הבא נלמד על סדר תיקון הרצון.

[.1.] פורסם במסגרת עיתון "האומה", (1940).

[.2.] כתבי בעל הסולם, מאמר "השלום", הוכחות עבודתו ית' מפי הנסיון.

[.3.] אות ס"ט.

[.4.] כתבי בעל הסולם, אגרות, אגרת ה' (1921).

[.5.] כתבי רב"ש, חלק א', מאמר "עניין למעלה מהדעת", תשמ"ו.

[.6.] כתבי רב"ש, חלק ב', מאמר "מהו קדושה וטהרה בעבודה", תשנ"א.

[.7.] ספר זה, חלק א', שיעור מס' 2, פרק ג'.

חלק ג'. ישראל ואומות העולם

שיעור מספר 1 - ללכת ישר אל

בשיעור זה נלמד על: ישראל ואומות העולם / זכות ועביות / מטרת הבריאה ותיקון הבריאה

 

קרוב ורחוק מהאור

באחד מהמערכונים הטעונים והמוצלחים של "החמישייה הקאמרית", מתפרץ צמד עסקנים ישראליים למסלול הריצה בתחרות בין-לאומית ומבקש מהמזניק הגרמני לאפשר לאצן הישראלי להתחיל את המרוץ ב"פור" של שישה מטרים, "גָ'אסְט טו סְמוֹלֶר דֶה השפלה".

המתחרים בני הלאומים האחרים גבוהים וחסונים במיוחד, הישראלי נמוך ומגוחך במיוחד, העסקנים הישראליים מושחתים במיוחד והמזניק הגרמני נבוך במיוחד.

בדרכם לשכנע את המזניק הגרמני, לוחצים צמד העסקנים על כל מורסה אפשרית כולל "haven't the Jewish people suffered enough", וכשהם משיגים את שלהם ועוזבים את המסלול, נמתח המזניק שוב כחייל, צורח כמה מילים במבטא גרמני כבד, ויורה באקדח.

כך, באווירה של קרקס אבסורד, נדחסות להן אלפיים שנות גלות ועוד, בפחות מחמש דקות, כשעל הדרך מוארות עוד כמה פינות אפלות בסאגה האין סופית של שנאת ישראל. המערכון הקצר של "החמישייה" הוא עוד דוגמה (מוצלחת במיוחד) למורכבות היחסים בין ישראל לבין אומות העולם ולרגשות הטעונים שהנושא מעורר. מה יש לחכמת הקבלה להגיד בעניין? מיהם "ישראל" ו"אומות העולם" על פי חכמת הקבלה? בשאלות אלה ונוספות נדון בחלק זה של יחידת הלימוד.

כמו כל מושג אחר בחכמת הקבלה, גם "ישראל" ו"אומות העולם" הן קודם כל הבחנות פנימיות ברצון, ובדומה להבחנות פנימיות אחרות, הן באות לידי ביטוי גם במציאות הגשמית, כעם ישראל ויתר אומות העולם.

יש בחינת "ישראל" ו"אומות העולם" בפנימיות העולם והאדם, ויש בחינת "ישראל ו"אומות העולם" בחיצוניות העולם והאדם. החיצוניות היא תוצאה מהפנימיות, ולכן אם ברצוננו לעמוד על טבעם האמיתי של ישראל ואומות עולם בחיצוניות, עלינו להבין תחילה את טבעם הרוחני. זאת נעשה בחלק הראשון של השיעור.

הרצון לקבל הוא החומר שממנו עשויים הבריאה כולה וכל אחד מחלקיה. את הרצון לקבל אפשר לחלק לשני חלקים עיקריים: חלק אחד זך יותר, הקרוב יותר בטבעו לאור, לתכונת ההשפעה, וחלק אחר עב יותר, הרחוק יותר בטבעו מהאור. החלק הקרוב יותר בטבעו לאור קל יותר לתיקון, והחלק הרחוק יותר מהאור קשה יותר לתיקון.

חלק הרצון הזך, הקרוב בטבעו לאור, נקרא בחכמת הקבלה "ישראל", מלשון ישר-אל. כלומר זהו רצון המכוון ישר אל הבורא, רצון שיש בו הכנה טבעית לתיקון, לחידוש הקשר עם הבורא. חלק הרצון שרחוק יותר בטבעו מהבורא, וגס יותר במהותו, נקרא בחכמת הקבלה "אומות העולם" (ראו שרטוט מס' 8).

בכל העולם ובכל אחד מאיתנו, אנחנו יכולים להבחין בין שני סוגי הרצון הללו - רצון שקרוב יותר לתכונת השפעה, ורצון שקרוב יותר לתכונת הקבלה. לשני סוגי הרצון הללו מתכוונת חכמת הקבלה, כשהיא מדברת על "ישראל" ו"אומות העולם".

שרטוט מס' 8

את שני סוגי הרצון, "ישראל" ו"אומות העולם", נוכל למצוא בכל חתך של הבריאה. למשל אם נבחן את התפתחות האנושות לאורך עשרות אלפי שנים, נמצא כי הרצונות שהתגלו באנושות בימיה הראשונים היו זכים יותר וקרובים בטבעם לאור, וככל שהאנושות התפתחה, התגלו בה רצונות עבים יותר, רחוקים יותר מהאור (זו גם הסיבה שבימי קדם, התיקון היה טבעי יותר ואילו בימינו כבר נדרשת שיטה מיוחדת לתיקון האדם).

אחד מחוקי היסוד בחכמת הקבלה נקרא "כלל ופרט שווים". לפי חוק זה כל פרט או חלק בבריאה מכיל בתוכו את כל חלקי הבריאה. בהתאם לכך, גם בבני האדם בני דורנו, ניתן להבחין בשני סוגים של רצון - זך ועב, קרוב יותר להשפעה או קרוב יותר לקבלה. האנשים שמתעוררת בהם הנקודה שבלב, ללא הבדל דת, גזע ומין, והם נמשכים ללימוד הקבלה ולתיקון הרצון, מהווים חלקים מתוך הרצון הזך יותר, שנקרא "ישראל". והאנשים שעדיין אינם נמשכים לתיקון הם חלקים של הרצון העב יותר, שנקרא "אומות העולם".

סיכומו של דבר, "ישראל" ו"אומות העולם" הם שני סוגי רצון - רצון זך יותר ורצון עב יותר - שאפשר להבחין ביניהם בכל רובד של הבריאה. אלא שהחלוקה בין שני סוגי הרצון האלה אינה פשוטה ואינה ברורה כל כך. למעשה, שתי הבחינות מעורבבות זו בזו באין ספור צירופים. יש רצונות מבחינת ישראל, שמעורבבים בהם בשיעורים שונים חלקי רצון מבחינת אומות העולם. ולהיפך, יש רצונות מבחינת אומות העולם, שמעורבבים בהם בשיעורים שונים רצונות מבחינת ישראל. ודווקא הערבוב הזה מאפשר לעבוד עם שני סוגי הרצון ולתקן גם את חלקי הרצון העבים יותר.

בחן את עצמך:

 

ישראל שבאדם

"אז מה זה בכלל להיות ישראלי / מקום במפה או משהו בי / לשרת בצבא / לספר בדיחה / לעמוד בצפירה / לחפש אהבה / לנתק בטוב / לחבק ברע / לחכות ביחד למבול הבא / או ללכת ישר אל / ללכת ישר אל / ללכת ישר אל האור / לעלות ישר אל / לעלות ישר אל / לעלות ישר אל האור".

המילים הפשוטות והמרגשות האלה, הלקוחות מתוך השיר "להיות ישראלי" של להקת "הדור האחרון", הן ככל הנראה הדרך המוצלחת ביותר לפתוח את החלק הזה של השיעור, העוסק בבחינת "ישראל" שבאדם.

אז מה זה בכלל להיות ישראלי? בחלק הקודם של השיעור למדנו כי "ישראל" היא הבחנה ברצון, חלק מהרצון שקרוב יותר בתכונותיו לאור. עוד למדנו שכנגד בחינת ישראל שברצון אנחנו מבחינים בחלק נוסף, הרחוק יותר לפי טבעו מהאור, שנקרא "אומות העולם". בכללות העולם באים לידי ביטוי שני סוגי הרצון האלה, בחלוקת בני האדם לשתי קבוצות עיקריות: אלה הקרובים יותר בטבעם לתיקון, ואלה הרחוקים יותר בטבעם מהתיקון.

וכמו בעולם, כך באדם. גם את הרצונות שבנו אנחנו יכולים לחלק לשתי קבוצות עיקריות: רצונות בבחינת "ישראל" ורצונות בבחינת "אומות העולם". גם בנו יש רצונות גסים יותר, עבים יותר, שלכאורה מרחיקים אותנו מהרוחניות, ויש רצונות זכים יותר, שמושכים אותנו לרוחניות. כך למשל, הרצון שאיתו אנחנו יושבים כעת וקוראים בספר לימוד זה הוא רצון זך מבין רצונותינו, והוא הנקרא "ישראל" שבתוכנו. ויש בנו כמובן גם רצונות אחרים, שלכאורה מרחיקים אותנו מלימוד חכמת הקבלה. אלה הם הרצונות העבים יותר שבתוכנו, הנקראים "אומות העולם" שבנו.

מתוך הלימוד עד כה, אתם בוודאי כבר יודעים שלרצונות שלכאורה דוחים אותנו מרוחניות יש דווקא תפקיד חשוב מאוד בדרכנו לרוחניות. ללא בחינת אומות העולם שבאדם, ללא העיכובים והמניעות המתגלים לנו בדרכנו לרוחניות, לא היינו משיגים את כל העמקות שברוחניות. דווקא הקשיים המתגלים בדרך הם המאפשרים לנו לחדש את הקשר עם הבורא בכל תפארתו. עיקרון דומה מוכר לנו גם ממציאות חיינו הגשמית. גם בעולם שלנו, קשיים המתגלים בדרך למימוש מטרה מסוימת מתגלים בסופו של דבר כ"תבלין" שהוסיף לתבשיל כולו את טעמו המיוחד.

עלינו ללמוד כיצד לעבוד עם שני חלקי הרצון המתגלים בנו, "ישראל" ו"אומות העולם", ולהגדיל ככל האפשר את הרצון שלנו לרוחניות באמצעות שניהם. כמו גבר המאוהב באישה עד כדי כך שהאהבה אינה מניחה לו לישון, כך עלינו להשתמש בבחינת ישראל שבנו, בהשתוקקות שלנו לקשר עם הבורא, כדי להגדיל את חשיבות הרוחניות. וכמו אישה שמסתירה את עצמה מהגבר על מנת לעורר את אהבתו, כך עלינו להשתמש בבחינת "אומות העולם" שבנו, ברצונות המרחיקים אותנו לכאורה מהבורא, כדי לעורר בנו השתוקקות עזה יותר לרוחניות, עד השיעור הדרוש.

אז מה זה בכלל להיות ישראלי? לפי חכמת הקבלה, להיות ישראלי פירושו לעורר בתוכנו השתוקקות לקשר עם הבורא. "ישראל" מלשון ישר-אל, ישר אל הבורא. מי שרצונו מכוון אל הבורא, לחידוש הקשר עם הבורא, עם תכונת השפעה, הוא שנקרא בחכמת הקבלה "ישראלי". ולא משנה בן איזה לאום הוא ומהי דתו.

הרב ברוך שלום אשלג (הרב"ש), בנו בכורו של בעל הסולם, כותב על כך במאמר "מי שחיזק ליבו":[.1.] "זה שרוצה ללכת בדרך ה', הוא נקרא ישר-אל, שהוא בחינת ישר - לאל, היינו שכל המעשים שהוא עושה, הוא רוצה שזה יעלה ישר לאל, ולא רוצה שיהיה כוונה אחרת".

כלומר, מבחינה רוחנית "ישראלי" הוא מי שמשתוקק לבורא. ולא חשוב אם הוא אמריקאי או רוסי, אפריקאי או אסייתי, מולדובני או קמבודי, עיראקי או ישראלי - לא חשוב מהם צבע העור שלו, המין שלו או הדת שלו - אם התעוררה באדם הנקודה שבלב, אם התעורר בו הרצון לחדש את הקשר עם הבורא, הוא נקרא "ישראל".

בימינו, כשהרצון האחד שנברא במחשבת הבריאה מתעורר לראשונה לממש את מטרת קיומו, מיליוני תלמידים ברחבי העולם, ללא הבדל דת, גזע או מין, מצטרפים להרפתקה המופלאה של לימוד חכמת הקבלה. עשרות אלפי אנשים ברחבי העולם כבר לומדים קבלה בצורה מסודרת במסגרות הלימוד הרשמיות של "קבלה לעם", ומיליונים אחרים ברחבי הכדור צורכים בתדירות כזו או אחרת תכנים של הארגון. קבוצות לימוד חדשות, הנפתחות חדשות לבקרים, מזמינות כל אדם באשר הוא ללמוד את חכמת האמת.

ובכל זאת - בחכמת הקבלה, כמו בחכמת הקבלה - הדברים אינם פשוטים כל כך. מי מאיתנו שנולד בעולם הגשמי לאימא ולאבא יהודיים, מי שנקרא "עם ישראל" בחיצוניות, יש לו למרות הכל, לפי חוק שורש וענף, תפקיד מיוחד שעליו למלא. על התפקיד הזה נלמד בהרחבה בסוף יחידת לימוד זו.

בחן את עצמך:

 

שניים שהם אחד

מדרש ידוע [.2.] מספר, כי בטרם נתינת התורה לישראל בהר סיני, סבב הבורא עם התורה בין עמי העולם והציע אותה להם תחילה. אחד אחד, עבר הבורא בין העמים ושאל אותם אם הם מקבלים עליהם את התורה ובכל פעם נענה בשלילה, עד שהגיע לעם ישראל. עד כאן המדרש, מכאן והלאה הסיפור כבר ידוע פחות או יותר...

מה שבמבט ראשון נראה כמשל סתום או כאגדת עם הוא למעשה תיאור עמוק של הכוחות הפנימיים ביותר העומדים בבסיסה של הבריאה. מדרש זה מסביר לנו כיצד עלינו לסדר בתוכנו את היחס הנכון בין שני חלקי הרצון, הנקראים "ישראל" ו"אומות העולם", וכיצד עלינו לתקנם באמצעות חכמת הקבלה, הנקראת "תורה".

על היחס הנכון בין שני חלקי הרצון ועל תיקונם למדנו בחלקים הקודמים של השיעור. כדי להבין את המדרש שבו פתחנו את השיעור, עלינו להרחיב מעט בנושא חשוב זה.

לפי חכמה הקבלה, אין טוב ורע במובן המקובל בעולם שלנו. כל דבר שמתגלה בעולם שלנו, הן בפנימיות והן בחיצוניות, הוא חלק מתוכנית הבריאה להביא אותנו לגמר התיקון, ומכיוון שכך הוא טוב במהותו. תלוי רק איך מתייחסים אליו ואיך משתמשים בו.

חכמת הקבלה מבדילה בין שתי מגמות שונות ומשלימות במחשבת הבריאה:

מטרת הבריאה.

תיקון הבריאה.

מטרת הבריאה, כפי שידוע לנו היטב, היא להיטיב לנבראים, כלומר למלא את כל הרצון לקבל שנברא בתענוג שהבורא רוצה להעניק לו. העניין הוא, שאין באפשרותנו לקבל הטבה זו בצורה ישירה אל תוך הרצון לקבל. אם נקבל אותה ישירות, תתעורר בנו הרגשת הבושה - בושה ממתנת חינם. כדי להימנע מהבושה עלינו "לשלם" עבור המתנה, להתייגע כדי לקבל אותה. והיגיעה שעלינו לעשות היא לתקן את הרצון כך שיעבוד בצורה של אהבה ונתינה לזולת. תיקון הרצון נקרא גם תיקון הבריאה.

כדי לממש את מטרת הבריאה, שהיא ליהנות, דרושים לנו החלקים העבים יותר של הרצון. ככל שנשתמש ברצון גדול ועב יותר, כך נוכל לקבל יותר מהתענוג שהבורא רוצה לתת לנו. יתרה מכך, השימוש בחלקים הגדולים והעבים של הרצון הוא תנאי לקבלת כל השפע. רק כשכל חלקי הרצון העבים יותר יתמלאו, נקבל את כל ההטבה שהבורא רוצה להעניק לנו (ראו שרטוט מס' 9).

לעומת זאת, על מנת לממש את תיקון הבריאה, כתנאי לקבלת השפע, דרושים לנו החלקים הזכים יותר שברצון, הקרובים יותר בטבעם אל האור. רק באמצעותם נוכל לרכוש את תכונת האור ונלמד לאהוב, להידמות לבורא, ולקבל את כל השפע המובטח לנו במחשבת הבריאה.

נמצא שמצד תיקון הבריאה הכלים החשובים יותר הם כלי ההשפעה, הנקראים "בחינת ישראל", ומצד מטרת הבריאה הכלים החשובים יותר הם כלי הקבלה, העבים יותר, המכונים "אומות העולם". אין שלמות ללא אחד משני החלקים. שניהם דרושים וחשובים באותה המידה, וערכו של כל אחד מהם נמדד לפי ערכו הסגולי בתיקון הבריאה.

שרטוט מס' 9

מכאן נוכל להבין גם את המדרש שבו פתחנו את השיעור. הבורא פונה עם התורה לאומות העולם תחילה, מכיוון שמטעם מטרת הבריאה הן החשובות יותר. רק כשחלקי הרצון העבה יותר יתמלאו באור, תמומש מטרת הבריאה במלואה.

כדי להבין טוב יותר במה מדובר, נביא דוגמה מחיי היומיום, המוכרת לכולנו. כל אימא מתמלאת תענוג כשהיא רואה את הבן שלה אוכל טוב, על אחת כמה וכמה כשהוא אוכל את האוכל שלה. דמיינו לעצמכם אפוא את הסיטואציה הבאה: ערב שישי במטבח של אימא. השולחן מלא כל טוב, כל המאכלים שאתם אוהבים, אלא שלמרבה הפלא והצער אתם פשוט לא רעבים. במאמץ רב ומתוך רצון לרצות את אימכם, אתם אוכלים רק את סלט החסה.

עכשיו אִמרו לי אתם: בסולם של 1-10 עד כמה אימא שלכם מרוצה? 1, במקרה הטוב. למעשה היא פשוט עצובה, מבחינתה לא אכלתם כלום. לעומת זאת, אילו הייתם באים עם תיאבון גדול ואוכלים את כל האוכל שהיא הכינה, היא הייתה מאושרת עד הגג. כך, בדומה למטבח של אימא, ולהבדיל אלפי הבדלות, אם ברצוננו לגרום לבורא נחת רוח ולקבל את כל ההטבה שהוא רוצה לתת לנו, עלינו לבוא אליו עם הרצון הגדול והעבה ביותר. רק בו נוכל לקבל את כל ההטבה שהבורא רוצה לתת לנו. נמצא, שמטעם מטרת הבריאה הרצון העב יותר הוא החשוב יותר.

אלא שמטעם תיקון הבריאה הרצון הזך יותר הוא החשוב יותר, או במילים אחרות, הכוונה להשפיע שרוכבת על הרצון היא החשובה יותר. כמו שאת כל המעדנים שעל השולחן אנחנו אוכלים רק כדי לרצות את אימא שהכינה אותם עבורנו, כך, להבדיל, נקבל את כל השפע שהבורא הכין עבורנו רק כדי להשפיע לו.

כעת נוכל להבין ביתר עמקות את המדרש שבו פתחנו. אמנם תחילה הבורא "פונה" לאומות העולם - כך צריך להיות לפי סדר מימוש מטרת הבריאה - אבל הרצונות העבים אינם מוכנים לקבל את התורה (שיטת התיקון לשינוי הכוונה) כתנאי לקבלת הטוב. רק "ישראל", חלק הרצון הזך יותר, מוכן בינתיים לקבל את התורה ולתקן את עצמו. ובתיקונו הוא יאפשר בסופו של דבר לאור למלא את כל חלקי הרצון. גם את העבים יותר. לכן רק ישראל מקבל את התורה.

סיכומו של דבר, "ישראל" ו"אומות העולם" הם שני חלקים הכרחיים למימוש מטרת הבריאה. במובן הזה, אין האחד מהם טוב יותר מהאחר. עלינו לזכור זאת, הן בעבודה הפנימית בתיקון הרצונות שמתגלים בתוכנו, והן בסדר תיקון העולם, כמו שהוא בא לידי ביטוי במציאות הגשמית ביחסים שבין עם ישראל לאומות העולם, כפי שיפורט בשיעורים הבאים.

בחן את עצמך:

 

סיכום השיעור

נקודות עיקריות

מושגים

זך - קרוב בטבעו לאור, לתכונת ההשפעה. קל יותר לתיקון,

עב - רחוק בטבעו מהאור, מתכונת השפעה, קשה יותר לתיקון,

ישראל - החלק הזך יותר ברצון לקבל.

אומות העולם - החלק העב יותר ברצון לקבל.

חוק "כלל ופרט שווים" - כל פרט או חלק מחלקי הבריאה מכיל בתוכו את כל חלקי הבריאה. כמו שבבריאה כולה אנחנו יכולים להבחין ברצונות זכים וברצונות עבים, כך גם באדם אחד אנחנו יכולים להבחין בהם.

תשובות לשאלות

שאלה: מהם "ישראל" ו"אומות העולם" לפי חכמת הקבלה?

תשובה: ישראל ואומות העולם הן שתי הבחנות ברצון לקבל. ישראל הוא החלק הזך יותר ברצון, הקרוב יותר בטבעו לאור, ומכיוון שכך, קל יותר לתיקון. אומות העולם הוא החלק העב יותר ברצון, הרחוק יותר בטבעו מהאור, ומכיוון שכך, קשה יותר לתיקון.

שאלה: לפי חכמת הקבלה, מיהו ישראלי?

תשובה: לפי חכמת הקבלה, "ישראל" הוא מי שהתעוררה בו הנקודה שבלב והוא משתוקק לקשר עם הבורא, לגילוי הרוחניות. לא משנה מהם המין שלו, הגזע שלו, הלאום שלו או הדת שלו - אם התעוררה באדם הנקודה שבלב, הוא נחשב לבחינת ישראל ויכול להתחיל ללמוד את חכמת הקבלה כדי לממש את רצונותיו לרוחניות.

שאלה: מה חשוב יותר, חלק הרצון הזך הנקרא "ישראל" או חלק הרצון העב הנקרא "אומות העולם"?

תשובה: מצד תיקון הבריאה בחינת ישראל חשובה יותר, ומצד מטרת הבריאה בחינת אומות העולם חשובה יותר. כדי לקבל את כל השפע שהבורא הכין עבורנו במחשבת הבריאה, עלינו להשתמש בכל חלקי הרצון. רק עם רצון לקבל גדול נוכל לקבל את השפע הגדול. אלא שכדי לקבל את כל הטוב שבבריאה, עלינו לתקן תחילה את הרצון לקבל בכוונה על מנת להשפיע.

להרחבה ולהעמקה בחומר הלימוד, עבור לספר הקורס, עמוד 389.

 
 

_________________________________________

שיעור מספר 2 - מבבל עד מדינת ישראל

בשיעור זה נלמד על: ההיסטוריה של עם ישראל
לפי חכמת הקבלה / גלות ישראל באומות העולם

 

עם ישראל - הוראות הפעלה

בשיעור הקודם למדנו על בחינות ישראל ואומות העולם, כמו שהן באות לידי ביטוי בפנימיות הרצון. את השיעור הקרוב נקדיש לצורה שבה שתי ההבחנות הללו באות לידי ביטוי בעולם הגשמי, כעם ישראל וכאומות העולם.

לפי חוק שורש וענף, לכל תוצאה גשמית בעולם שלנו יש שורש רוחני. השורש הרוחני של עם ישראל ושל יתר אומות העולם הוא שני חלקי הרצון שעליהם דיברנו בהרחבה בשיעור הקודם. חלק הרצון הזך יותר, הקרוב בטבעו לאור, שנקרא גם "הרצון להשפיע", הוא השורש הרוחני של עם ישראל בגשמיות. חלק הרצון העב יותר, שנקרא גם "הרצון לקבל", הוא השורש הרוחני של אומות העולם בגשמיות.

היחס בין שני סוגי הרצון האלה בעולם הרוחני מכתיב את ההתפתחות ואת התיקון של עם ישראל ושל אומות העולם גם בעולם הגשמי. אם ברוחניות תחילה מתוקן הרצון הזך יותר ואחריו הרצון העב יותר, אותו סדר של תיקון נשמר גם בעולם שלנו: קודם ישראל ואחר כך אומות העולם. אם ברוחניות הרצון לקבל והרצון להשפיע צריכים להתערבב זה בזה, כדי שאפשר יהיה לתקן גם את הרצון לקבל, כך קורה גם בעולם הגשמי, עם ישראל יוצא לגלות ומתערבב עם אומות העולם.

לפי חוק שורש וענף, ההיסטוריה של עם ישראל היא למעשה תהליך הכנה ארוך והכרחי לתיקון כל האנושות ולמימוש מחשבת הבריאה. בפסקאות הבאות נתאר תהליך זה בהרחבה.

הכל התחיל לפני כארבעת אלפים שנה. באלף השלישי לפני הספירה, הייתה רוב אוכלוסיית העולם מרוכזת באזור מסופוטמיה, בבבל העתיקה. באותה תקופה, הסתפקו האנשים בקורת גג פשוטה ובמזון בסיסי; החיים התנהלו בצורה שיתופית טבעית ושלווה, עד שלפתע - הכל השתנה.

בוקר בהיר אחד, התעוררו הבבלים בהרגשה שהחיים הפשוטים במרעה או תחת העץ נעשו אפורים ובלתי מספקים. האגו האנושי (הדאגה לתועלת עצמית על חשבון טובת הכלל) התפרץ וגרם להם לחפש דרכים מתוחכמות יותר לנצל זה את זה.

במהירות הבזק, קרמה החקלאות המודרנית עור וגידים, והונחו היסודות הראשונים לשיטות המסחר ולשימוש בכסף ובמיסוי. לצידן התפתחו שיטות משטר ושלטון, שהשתיתו לראשונה הליכי סדר וניהול קלאסיים. התמורות החברתיות הולידו גם פערי מעמדות בקרב האוכלוסייה. האגו שדחף את הבבלים להתפתח הפך אותם למרוכזים בעצמם וגם הפריד ביניהם כסכין. בשיאה של התפרצות האגו, החלו הבבלים לחשוב שבכוחם לשלוט בכוחות הטבע המנהלים את העולם. הם רצו להגיע מעבר לשמים, ובנו את המגדל המפורסם.

אולם בתוך ההמולה של התפרצות האגו, בבלי אחד, אברהם שמו, סירב להשלים עם המצב והחליט לחתור נגד הזרם. הוא פתח בחיפוש אחר הכוח שעומד מאחורי הקלעים ומסובב את כל מאורעות החיים, עד שהצליח לגלות אותו ולפתח שיטה לגילויו. את השיטה הוא הציע לכל מי שהיה מעוניין.

כך מתאר זאת הרמב"ם: [.3.] "בן ארבעים שנה, הכיר אברהם את בוראו... והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה... עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות, והם אנשי בית אברהם. ושתל בלבם העיקר הגדול הזה, וחיבר בו ספרים... והיה הדבר הולך ומתגבר בבני יעקוב ובנלווים עליהם, ונֶעֱשָׂת בעולם אומה שהיא יודעת את ה'".

השלב הבא בהתפתחות עם ישראל הוא המעבר של אברהם וקבוצת תלמידיו לארץ ישראל. ארץ ישראל, כמו עם ישראל, היא ענף גשמי של הרצון הרוחני לקשר עם הבורא. הדבר מרומז גם בשמה: ארץ מלשון "רצון" וישראל מלשון "ישר-אל", רצון ישר אל הבורא. אדם שהתעוררה בו הנקודה שבלב ירגיש בהכרח משיכה בלתי מוסברת לארץ ישראל וקשר חזק אליה. מכאן מובן מדוע כל המקובלים לאורך כל שנות הגלות השתוקקו לחזור לארץ ישראל, וחלק נכבד מהם אף עשה זאת בפועל. על הקשר המיוחד בין עם ישראל לארץ ישראל, נרחיב בחלק הבא של השיעור.

כדי לקרב את ישראל צעד נוסף לקראת גילוי הקשר עם הבורא בכל עמקותו, דרגה חדשה של אגו מתגלה ובני ישראל יורדים למצרים. במצרים מתגלה לישראל שליטת הרצון לקבל ביתר עוז, וכדי להתעלות מעליו נדרשת שיטת תיקון חדשה. שיטה זו היא התורה, שניתנת לעם ישראל במעמד הר סיני.

גם "מצרים", "משה", "פרעה", "תורה" ו"הר סיני" הם במהותם הבחנות פנימיות ברצון לקבל של כל אחד מאיתנו, ובפנימיות הרצון עלינו לגלותם. עם זאת, בדומה לעם ישראל ולארץ ישראל, גם הם מתגשמים בעולם שלנו. על סיפור יציאת מצרים במובנו הרוחני העמוק ועל פרקים אחרים בהיסטוריה של עם ישראל, ששורשם הרוחני אינו מבואר בספר זה, תוכלו לקרוא באתר kab.co.il ובספרים נוספים בהוצאת "קבלה לעם".

בני ישראל, שהפכו לעם במצרים, חוזרים לארץ ישראל ומקימים את בית המקדש הראשון. כמו תחנות אחרות בהיסטוריה של עם ישראל, גם "בית המקדש" הוא קודם כל הבחנה רוחנית. תיקון הרצון לקבל בכוונה על מנת להשפיע נקרא בחכמת הקבלה "בית המקדש". קדושה ברוחניות היא השפעה; קדוש מלשון "נבדל" או "נפרד". בית ברוחניות מסמל את הרצון לקבל. המצב שנקרא "בית מקדש" הוא, אם כן, הרצון לקבל המתוקן בכוונה על מנת להשפיע.

בימי בית המקדש השני, הגיע עם ישראל כולו כגוף אחד לדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר. מסופר שאפילו ילדים קטנים הרגישו את המציאות הרוחנית. בתלמוד הבבלי כתוב [.4.] כי מדן עד באר שבע לא נמצאו תינוק או תינוקת שלא היו בקיאים בדיני טומאה וטהרה. זאת אומרת, כל עם ישראל, מזקן ועד טף, ידע כיצד להשתמש ברצון לקבל בצורה נכונה, עם הכוונה על מנת להשפיע (טהרה בחכמת הקבלה - שימוש ברצון לקבל בכוונה על מנת להשפיע. טומאה - שימוש ברצון לקבל בכוונה על מנת לקבל).

לכאורה, כאן היה אמור להסתיים כל הסיפור. אלא שלמעשה, כאן הוא רק מתחיל. אומות העולם עדיין אינן מתוקנות. הן אפילו אינן מודעות לצורך בתיקון. וכאמור, מטרת הבריאה היא להיטיב לכל הנבראים, ללא הבדל דת, מין או לאום.

כדי לתקן גם את אומות העולם, צריך לערבב אותם עִם ישראל. מכיוון שכך, הרצון לקבל מתגלה שוב בעם ישראל, הפעם בכל עוזו, וגורם לאובדן המדרגה הרוחנית של העם ולחורבן בית ראשון ובית שני. עם ישראל יוצא לגלות ארוכה של אלפיים שנה. ממצב של אהבת חינם הוא מתדרדר לשנאת חינם, והקשר שלו עם הרוחניות ניתק.

רק בסופה של הגלות, בימים אלה ממש, אפשר להתחיל בתיקון כל חלקי הרצון, בתיקון האנושות כולה.

בחן את עצמך:

 

מגלות לגאולה

מספרים על רבי עקיבא ושלושת חבריו, שהיו עומדים אבלים מחוץ לבית המקדש שחרב. כשראו שועל בורח מבין הריסות קודש הקודשים, פרצו שלושת החברים בבכי. רבי עקיבא צחק. שאלו אותו חבריו "למה אתה צוחק"? אמר להם בחיוך: כל עוד לא נתקיימה נבואת הגלות, לא נתקיימה נבואת הגאולה. עכשיו, כשנתגשמה נבואת הגלות, ודאי שתתגשם גם נבואת הגאולה.

רבי עקיבא היה מקובל גדול. מגובה ההשגה הרוחנית שלו, הוא ראה את מה שחבריו לא יכלו לראות. רבי עקיבא ידע שהחורבן והגלות הם שלבים הכרחיים בדרך לתיקון כל הרצון לקבל (מה שנקרא "גאולה"); שהטוב המובטח לנו במחשבת הבריאה יוכל להתגלות רק כשכל אדם בעולם יהיה מוכשר לקבלו, גם אומות העולם. וכדי לאפשר את תיקונן של אומות העולם, עם ישראל צריך לצאת לגלות ולהתערבב בתוכן.

שלבי התיקון הללו מושרשים במבנה הרוחני של הרצון. הרצון לקבל מורכב משני חלקים עיקריים: רצון זך, שקרוב בטבעו לאור, ורצון עב, שרחוק בטבעו מהאור. את הרצון העב אי אפשר לתקן כמו שהוא, הוא לגמרי מנוגד להשפעה. כדי לתקנו צריך להכניס בתוכו ניצוצי השפעה ובאמצעותם לתקן גם אותו. לכן תחילה ניתקן הרצון הזך יותר, הנקרא "ישראל", ולאחר תיקונו הוא נשבר ומתערבב עם הרצון העב יותר, הנקרא "אומות העולם".

וכמו ברוחניות, כך גם בגשמיות. עם ישראל מגיע להשגה רוחנית בימי בית המקדש הראשון והשני, וכדי להביא אל התיקון גם את אומות העולם, הוא מאבד את דרגתו הרוחנית, יוצא לגלות ומתערבב עם אומות העולם. הגלות היא שלב הכרחי לגילוי הגאולה. ומהרגע שהיא מתגלה, אין עוד ספק שגם הגאולה תגיע. לכן רבי עקיבא צחק.

אובדן המדרגה הרוחנית של עם ישראל ויציאתו לגלות הם כאמור סימן ודאי לכך שהרוחניות תתגלה לכל אדם בעולם ברגע שהגלות תסתיים. כיוון שכך, מיד לאחר יציאת עם ישראל לגלות, מתגלה בעולם הכוח הרוחני שעתיד למשוך את האנושות כולה לרוחניות בסיום הגלות - "ספר הזוהר".

אמנם התנאים לכתיבת "ספר הזוהר" הבשילו, אבל התנאים לגילויו הרחב של "ספר הזוהר" בקרב האנושות טרם התגלו. "ספר הזוהר" יתגלה לכל בני האדם רק כשתתגלה בעולם הנחיצות לכך, כלומר רק כשהרצון לקבל יתגלה בכל עוזו וימצה את התפתחותו בעולם הזה. כיוון שכך, "ספר הזוהר" נכתב ומיד לאחר מכן נגנז למשך אלפיים שנה, עד שיהיה צורך בו.

"ספר הזוהר" הוא הספר החשוב ביותר בחכמת הקבלה. הוא טעון בכוח רוחני עצום, שרק באמצעותו ניתן לחבר ולתקן את כל חלקי הרצון האחד שנברא ולהביא את האנושות כולה אל גמר התיקון. הספר נכתב במאה ה-2 לספירה על ידי רבי שמעון בר יוחאי ותשעת תלמידיו, ונגנז מיד עם סיום כתיבתו. בספר עצמו כתוב, שרק כשהאנושות כולה תהיה מוכנה להתחיל בפועל את התיקון, הוא יתגלה. ואכן, בימינו "ספר הזוהר" מתגלה.

לאחר חורבן בית המקדש השני והנפילה מאהבת האחים (רוחניות) אל שנאת החינם (גשמיות), עם ישראל יוצא לגלות ומתחיל להתערבב לאט ובהדרגה, במשך אלפי שנים, עם אומות העולם. כאמור, הערבוב של ישראל עם אומות העולם הוא במהותו תהליך שבו הרצון הזך שבבריאה מתערבב עם הרצון העב. הרצון העב מתגלה לאט ובהדרגה, וכל זמן שאינו מתגלה כולו, נמשכים הגלות (בחיצוניות) וערבוב הכלים (בפנימיות) (ראו שרטוט מס' 10).

שרטוט מס' 10

במאה ה-16, כאלף ושלוש מאות שנה לאחר כתיבת "ספר הזוהר", מתחילים להתגלות בעולם הרצונות העבים ביותר, המפותחים ביותר, שלשם תיקונם נכתב "ספר הזוהר". גילוי הרצון לקבל המפותח מכניס את העולם כולו לסחרור שלא היה כדוגמתו בעבר. מהפכה מדעית ותעשייתית וסדרת מרידות אזרחים ומלחמות שהתחוללו באירופה הן רק חלק מהשינויים הקיצוניים שהתרחשו בשנים שלאחר מכן. במקביל לכך, בסוף המאה ה-16, מתגלה בעולם המקובל הראשון מאז כתיבת "ספר הזוהר", שיודע לפרש את "ספר הזוהר" ולקרב את חכמת הקבלה לרצון לקבל שמתגלה בעביות חדשה. שמו של מקובל זה הוא רבי יצחק לוריא, הידוע בכינויו "האר"י הקדוש".

האר"י מסמל את תחילת ימות המשיח. "משיח" בחכמת הקבלה הוא כוח שמושך את האנושות כולה מהגשמיות לרוחניות, מקבלה להשפעה - משיח מלשון "מושך". מתקופתו של האר"י והלאה, הכוח המושך מתחיל להתגלות, כנגד הרצונות הגסים ביותר והמפותחים ביותר, בדרגת העביות הגדולה ביותר, שמתחילים גם הם להתגלות. ככל שהרצונות הללו הולכים ומתגלים, כך הולך ומתגבר הצורך בחכמת הקבלה כשיטת תיקון לרצון לקבל.

תהליך התפתחות הרצון לקבל מגיע לסיומו במאה ה-20 ואיתו גם הגלות של עם ישראל. אין עוד צורך בה. הרצון לקבל התגלה בכל תוקפו, ובכולו התערבבו ניצוצי ההשפעה. עכשיו אפשר להתחיל לתקן אותו. אחרי אלפיים שנות גלות, עם ישראל חוזר לארץ ישראל, כדי למסור לכל העולם את חכמת הקבלה. העולם כבר מוכן לכך.

האנושות בשלה לגילוי חכמת הקבלה, וחכמת הקבלה אכן מתגלה. בעל הסולם, הרב יהודה אשלג, ובנו בכורו ממשיך דרכו, הרב ברוך אשלג, פועלים כדי להביא את חכמת הקבלה לכל אדם שחפץ בכך. הם מתאימים את החכמה לבני דורנו, כך שגם אדם פשוט יוכל ללמוד אותה ולגלות את הרוחניות.

אחרי יותר מחמשת אלפים שנה, בסיומו של תהליך הכנה ממושך, עם ישראל מוכן להתחיל לממש את ייעודו האמיתי: למסור את חכמת הקבלה לכל העולם. על כך נלמד בשיעור הבא.

בחן את עצמך:

 

סיכום השיעור

נקודות עיקריות

מושגים

ארץ - רצון.

ארץ ישראל - רצון ישר-אל, רצון להשפיע.

בית - רצון לקבל.

קדושה - השפעה.

בית המקדש - הרצון לקבל המתוקן בכוונה על מנת להשפיע.

טהרה - שימוש ברצון לקבל עם הכוונה על מנת להשפיע.

טומאה - שימוש ברצון לקבל עם הכוונה על מנת לקבל.

משיח - הכוח שמושך את האנושות כולה לתיקון.

תשובות לשאלות

שאלה: מהו סדר התיקון של עם שראל ואומות העולם?

תשובה: לפי חוק שורש וענף, תחילה מתוקן עם ישראל ואחריו מתוקנות אומות העולם. כדי לתקן את אומות העולם, עם ישראל יוצא לגלות ומתערבב באומות העולם.

שאלה: מדוע עם ישראל יוצא לגלות?

תשובה: הרצון לקבל מורכב משני חלקים עיקריים: זך ועב. כדי לתקן את הרצון לקבל צריך להכניס בתוכו ניצוצי השפעה. לכן, לפי חוק שורש וענף, עם ישראל יוצא לגלות גם בגשמיות ומתערבב באומות העולם. הגלות נמשכת בחיצוניות כל עוד הרצון לקבל העב (בחינת "אומות העולם") ממשיך להתגלות בפנימיות. במאה ה-20, כשהרצון לקבל מתגלה בכל תוקפו, עם ישראל חוזר לארץ ישראל, כדי להתחיל לתקן את עצמו ולמסור את שיטת התיקון לכל העולם.

להרחבה ולהעמקה בחומר הלימוד, עבור לספר הקורס, עמוד 397.

 
 

_________________________________________

שיעור מספר 3 - תפקיד עם ישראל

בשיעור זה נלמד על: הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל

 

פנימיות וחיצוניות

"לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, נציגי הישוב העברי והתנועה הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".

הקול, קול בן גוריון, והמילים מוכרות לכולנו היטב. מאות אלפי לבבות בארץ ובעולם החסירו פעימה כשהן נאמרו. המונים יצאו לרחובות לחגוג בהורה סוערת, רבים אחרים נאלצו לצאת אל שדות הקרב; אף אחד לא חשב שזו הולכת להיות מסיבה, ובכל זאת לבבותיהם של היהודים בארץ וברחבי העולם התמלאו תקווה.

עשרות שנים עברו. המילים נשארו אותן המילים... והתקווה... לא בדיוק ברור מה נשאר ממנה. מדינה אמנם יש, אבל כמו שהבחינו המרגלים, שנשלחו לתור את אותה הארץ לפני יותר משלושת אלפים שנה, הארץ הזאת אוכלת יושביה - טורפת אותם חיים. עושה רושם שמתישהו בדרך, משהו השתבש.

האמת היא, שדבר לא השתבש בדרך. הכל היה פשוט משובש מההתחלה. היסוד שעליו נבנתה המדינה - "החלטת עצרת האומות המאוחדות" - הוא יסוד רעוע, ומכיוון שכך הבניין כולו רועד. אמנם בהצהרת העצמאות מוזכרת גם זכותנו הטבעית על הארץ, אבל כאילו כדי להכעיס, מה שחסר בה במיוחד הן ההבנה וההכרה בשורש הרוחני של זכות טבעית זו. רק על יסוד רוחני זה, נוכל להבטיח את קיומנו בארץ.

שורשה הרוחני של ארץ ישראל הוא הרצון לרוחניות, להשפיע, שמושג על ידי תיקון היחס בינינו משנאת חינם לאהבת חינם. רק על יסוד זה, במסגרת חברה מתוקנת הפועלת לפי הציווי "ואהבת לרעך כמוך", נוכל לחיות בבטחה בין המדבר לים. כל עוד לא נפעל למימוש בפועל של הערבות ההדדית בינינו, נמשיך להילחם על קיומנו בארץ.

הציווי הפנימי, שהוביל את אברהם, את משה ואותנו בסוף הגלות הנוכחית לארץ ישראל, מצביע על כך שכאן נמצא שורשנו הרוחני, הכוח שמגן ושומר עלינו, כוח ההשפעה. כדי שיהיה טוב יותר בארץ הזאת, עלינו להכיר את הכוח הזה ולהזדהות עימו. כשנתחיל להשוות את עצמנו לתכונת ההשפעה, אפילו כשעוד רק נתחיל לרצות בכך, יתגלה לנו בהדרגה כל הטוב הגלום בארץ ישראל. הארץ שאוכלת יושביה תהפוך לארץ זבת חלב ודבש.

הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל הוא קשר שורשי והדוק. כל עוד עם ישראל היה בהשגה רוחנית, בתקופת בית המקדש הראשון והשני, הוא חי בארץ ישראל. כשעם ישראל איבד את הקשר עם הרוחניות, הוא איבד גם את הקשר עם ארץ ישראל, ויצא לגלות. היום, לאחר אלפיים שנות גלות חזרנו לארץ ישראל, כי לפי תוכנית הבריאה הגיע הזמן לחדש את הקשר שלנו עם הרוחניות. העניין הוא שאיננו עושים דבר בנוגע לכך, לפחות לא בשיעור שנדרש מאיתנו.

עלינו, ייבשנו, שתלנו, הפרחנו, נלחמנו, בנינו, סללנו, ייצרנו, אבל טרם התחלנו את העבודה האמיתית שעלינו לעשות בארץ זו - עוד לא ניגשנו לתקן את היחסים בינינו מאהבה עצמית לאהבת הזולת. הגענו לארץ ישראל, כי אנחנו מוכנים להתחיל בתיקון הרצון ולחיות בהתאמה לשורשה הרוחני של הארץ, אבל במובן הפנימי של הדברים אנחנו עדיין בגלות. מנקודת המבט של הרוחניות, הארץ ניתנה לנו, אבל עדיין לא קיבלנו אותה.

בעל הסולם כותב על כך ב"מאמר לסיום הזוהר": "דורנו זה הוא הדור של ימות המשיח. ולפיכך זכינו לגאולת ארצנו הקדושה מידי הנכרים. גם זכינו להתגלות "ספר הזוהר". אבל בשתי אלה זכינו רק בבחינת נתינה מהבורא, אבל אנו לידינו עוד לא קבלנו כלום". כדי לקבל את הארץ לידינו עלינו להתחיל בתיקון בפועל. כל עוד לא נעשה זאת, הארץ עצמה תלחץ אותנו לעשות זאת, כמו שאנחנו מרגישים על בשרנו.

סוף הגלות והחזרה של עם ישראל לארץ ישראל הם סימן חד-משמעי לתחילת התיקון. לפי חכמת הקבלה, המעבר מהגלות לגאולה הוא למעשה שינוי פנימי ועמוק בתפיסת החיים של האדם - מעבר מתפיסת מציאות שמקדשת את החיצוניות, את מה שנראה לעין, את התוצאות בעולם הזה, לתפיסת מציאות שמקדשת את הפנימיות, את מה שמורגש בלב, את הסיבות הרוחניות למציאות בעולם שלנו, את תיקון הרצון והכוונה.

ב"הקדמה לספר הזוהר" [.5.] כותב בעל הסולם שכל העולם מתחלק לפנימיות ולחיצוניות וגם בחינת ישראל מתחלקת לפנימיות ולחיצוניות. פנימיות ישראל הם אלה שעוסקים בפנימיות התורה, כלומר בתיקון האדם על ידי חכמת הקבלה. חיצוניות ישראל הם אלה שעוסקים בחיצוניות התורה לא על מנת לתקן את הרצון. עם סיום הגלות והמעבר מחיצוניות לפנימיות, אנחנו מחויבים אפוא להעלות את חשיבות הפנימיות על גבי החיצוניות ולהתחיל בתיקון הרצון. אם לא נעשה זאת, שוב נמצא את עצמנו לא מתאימים לשורש הרוחני של ארץ ישראל ומסולקים מהארץ.

בעל הסולם מתאר זאת במילים, שאולי קשה לשמוע, אבל חשוב מאוד להשמיע: "אבל אם (ח"ו) להיפך, שהאדם מישראל, משפיל מעלת פנימיות התורה וסודותיה, כלפי מעלת חיצוניות התורה הדנה בחלק המעשה בלבד, הוא נמצא גורם בזה, להשפיל ולהוריד מטה מטה את פנימיות העולם, שהם בני ישראל, ולהגביר את חיצוניות העולם עליהם. ולא עוד, אלא גורמים בזה, שאפילו החיצוניות שבאומות העולם מתגברת על פנימיות שלהן עצמן, כי הגרועים שבאומות העולם, שהם המזיקים ומחריבי העולם, מתגברים ועולים מעלה מעלה על הפנימיות שלהם, ואז הם עושים כל החורבנות והשחיטות האיומים, שבני דורנו היו עדי ראיה להם, השם ישמרנו מכאן ואילך".

בחן את עצמך:

 

שק של אגוזים

"ואנו דומים בזה לגל של אגוזים, המאוחדים לגוף אחד מבחוץ, על ידי שק העוטף ומאגד אותם. שמידת האיחוד ההוא אינה עושה אותם לגוף מלוכד. וכל תנודה קלה הנעשה על השק, מוליד בהם התרוצצות ופירודים זה מזה. ובאים על ידה בכל פעם לאיחודים ולצירופים חלקיים מחדש. וכל החיסרון הוא, מה שחסר להם הליכוד הטבעי מבפנים. וכל כוח איגוד הוא מתוך מקרה חיצוני. בעניינינו אנו - דבר זה מכאיב מאד את הלב". [.6.]

יותר משבעים שנה עברו מאז כתב בעל הסולם את המשל על שק האגוזים, והדברים רלוונטיים מתמיד; קליפות האגוזים הולכות ומתקשות משנה לשנה, והטלטולים מבחוץ גוברים. הלהבה הפנימית של ערבות הדדית, שחיברה את העם שלנו לאורך כל שנות קיומו, כבתה. למרבה הצער, הסיבה היחידה שגורמת לנו להתחבר במציאות החיים של ישראל בשנות האלפיים היא מכה חיצונית.

מלחמה מחברת אותנו לרגע, אסון טבע מחבר אותנו לרגע, טרור מחבר אותנו לרגע, וכשהאיום חולף, מיד אנחנו חוזרים לפירוד ועושים ככל יכולתנו להשלים את העבודה שהאויב החיצוני לא סיים. אפילו החיבור בעיתות משבר אינו אותו חיבור כמו פעם, גם הוא כולו מהפה אל החוץ.

הפירוד הוא הסיבה לכל החולות הרעות והמשברים שפוקדים את החברה שלנו בקצב הולך וגובר. פשיטת הרגל במערכת הבריאות - פירוד. אובדן הדרך של מערכת החינוך - פירוד. התפרקות התא המשפחתי - פירוד. האיום מבחוץ - פירוד. אוזלת היד והשחיטות של המערכת הפוליטית - פירוד. הקשיים הכלכליים של מעמד הביניים - פירוד.

לפי מחשבת הבריאה, התפקיד שלנו כעם הוא להתאחד ולהראות לעולם דוגמה של חיים מתוקנים. עם סיום הגלות וחזרתנו לארץ ישראל, הגיע הזמן להתחיל לממש את תפקידנו, ומכיוון שאנחנו דורכים במקום ולא עושים דבר בנידון, המציאות דוחפת אותנו להתחבר. לבורא יש דרכים משלו לממש את תוכניותיו.

תארו לעצמכם תור ארוך המשתרך לפתחו של אשנב קטן, שמצידו השני עומד מלך טוב ומחלק לכל אדם שמגיע לפתחו של האשנב את כל הטוב שהוא חפץ בו, ואף יותר. במצבנו הנוכחי, אנחנו, כלומר עם ישראל, תקועים בפתחו של האשנב הרבה יותר מדי זמן, והתור שאחרינו כבר מזמן חסר מנוחה. הוא עושה כל מה שביכולתו כדי לזרז אותנו, אבל אנחנו עומדים על מקומנו. לא פלא שהעולם מאבד את סבלנותו כלפינו.

מכאן מובנת גם הסיבה הרוחנית לשנאת ישראל. איפשהו בתת המודע של כל אומות העולם מקננת ההרגשה, שעם ישראל הוא הסיבה לכל הרע שבעולם. תיקון העולם תלוי בעם ישראל, כך מסודרים הדברים במחשבת הבריאה. ומכיוון שאיננו עושים מספיק לתיקון העולם, האצבע המאשימה מופנית אלינו, אמנם בצורה לא מודעת, אבל בצדק.

כאמור, החזרה לארץ ישראל לאחר אלפיים שנות גלות היא סימן מובהק לכך שהכל מוכן להתחיל בתיקון. ה"התכללות", ההתערבבות של ישראל באומות העולם הסתיימה. הרצון לקבל הגיע לשיא התפתחותו בעולם שלנו, וכתוצאה מכך תחושה של ריקנות מתפשטת בעולם. תהליך התפתחות שראשיתו עוד מעבר לגבולות הזמן, במחשבה של הבורא להיטיב לנבראיו, מגיע בימינו אלה לקיצו. כל התפאורה מוכנה, כל הכרטיסים נמכרו, אבל השחקן הראשי מתעקש לא לעלות לבמה.

המכות שניתכות על עם ישראל לא יפסיקו עד שנתחיל לממש את ייעודנו עלי אדמות, למסור את שיטת התיקון לכל העולם. כל עוד אנחנו מתמהמהים, כוחות הטבע עצמם ימשיכו לדחוף אותנו לבצע את תפקידנו. ובמידה שנתמהמה יותר, הלחץ יגבר יותר.

עלינו להעלות את חשיבות הפנימיות על פני החיצוניות, את חשיבות האיחוד על פני הפירוד, בכל עם ישראל ובכל העולם, לכל אדם לפי רמת המוכנות שלו, ברמות שונות של עמקות והבנה. הרצון האחד, שנברא במחשבת הבריאה, מוכן להתחיל בתיקונו. עיני כל העולם נשואות (לעת עתה שלא במודע) אלינו, אל אותם האנשים שנקראים "ישראל" בפנימיות ואל עם ישראל בחיצוניות. הגיע הזמן לעבור מעולם הפירוד הגשמי המדומה אל עולם החיבור הרוחני האמיתי.

"ראויה היא האנושיות שתתאחד כולה למשפחה אחת", כותב הרב קוק בספרו "אורות", [.7.] "וחדלו אז כל התִגרות וכל המידות הרעות היוצאות מחילוקי עמים וגבולותיהם. אבל העולם צריך להעידון התמציתי, שהאנושיות משתכללת על ידו בעושר הצביונים המיוחדים של כל אומה. וזה החיסרון תשלים כנסת ישראל, שתכונתה היא כמין אוצר רוחות גדול הכולל בקרבו כל כשרון וכל נטיית רוח עליונה".

בחן את עצמך:

 

תעביר את זה הלאה

את יחידת הלימוד השלישית והאחרונה ואת הקורס כולו, נסיים בהסבר על חשיבות הפצת חכמת הקבלה בדורנו, בבחינת "אחרון, אחרון חביב". הנושא עלול להישמע צדדי, אבל יש לו חשיבות רבה, כחלק בלתי נפרד מלימוד חכמת הקבלה.

כשאנחנו לומדים על חכמת הקבלה בכלל ועל חשיבות הפצתה בפרט, חשוב מאוד להבחין בהבדל המהותי בין לימוד חכמת הקבלה בדורות הקודמים לבין לימוד חכמת הקבלה בדורנו. חכמת הקבלה היא חכמה עתיקה בת חמשת אלפים שנה, המלווה את האנושות מאז ימיה הראשונים. תמיד היא הייתה בסביבה. אלא שמנקודת המבט של מימוש חכמת הקבלה, כל אותם אלפי שנים היו רק הכנה להתגלותה בימינו.

חכמת הקבלה ניתנה לכל בני האדם כשיטה לתיקון הרצון ולגילוי המציאות הרוחנית. אולם רק בדורנו הבשילו לראשונה התנאים לגילויה לכל אדם בעולם. במשך אלפי השנים שבהן הוסתרה החכמה, עברה האנושות תהליך התפתחות שהכין אותה להתגלות החכמה בימינו, ובמקביל גם חכמת הקבלה עברה תהליך התפתחות כדי שתוכל להתגלות לאנושות. והנה הגיע הרגע: "החתן והכלה" יכולים סוף סוף להיפגש.

בעל הסולם כותב על כך במאמר "תורת הקבלה ומהותה": "שמח אני שנבראתי בדור כזה, שכבר מותר לפרסם את חכמת האמת. ואם תשאלוני מאין אני יודע שמותר הוא? אשיב לכם, משום שניתן לי רשות לגלות, כלומר, שעד עתה לא נגלו לשום חכם, אותם הדרכים שאפשר לעסוק עמהם בפרהסיא בפני כל עם ועדה, ולהסביר כל מילה ומילה על אופנה... וזהו שהעניק לי ה' במדה שלמה, אשר מקובל אצלינו, שזה אינו תלוי בגאוניות של החכם עצמו, אלא במצב הדור, על דרך שאמרו ז"ל "ראוי היה שמואל הקטן וכו' אלא שאין דורו זכאי לכך", ועל כן אמרתי שכל זכייתי בדרך גילוי החכמה, הוא מסיבת הדור שלי".

מכאן אנחנו יכולים להבין את ההבדל המהותי בין לימוד חכמת הקבלה עד ימינו לבין הלימוד מימינו והלאה. עד דורנו נלמדה החכמה בסתר, בקבוצות קטנות בלבד. גם בתקופת בית המקדש הראשון, שבה עם ישראל כולו מימש את השיטה והיה בהשגה רוחנית, החכמה הייתה גלויה רק לו. לאנושות כולה עדיין לא היה צורך בה. בימינו, לאחר חזרתו של עם ישראל לארץ ישראל, וליתר דיוק החל משנת 1995 (כדברי בעל הסולם), האנושות כולה הולכת ומגלה את הצורך בחכמת הקבלה.

ואנחנו הם אלה שצריכים לגלות לאנושות את החכמה. כל אדם שהתעוררה בו הנקודה שבלב מחויב להעביר את החכמה הלאה לכל אדם בעולם בהתאם לרצונו.

שתי דרכים יש להפצת החכמה: הפצה פנימית והפצה חיצונית. בפנימיות אנחנו מפיצים את החכמה בכל מחשבה, רצון וכוונה שאנחנו מצרפים ללימוד חכמת הקבלה. כחלקים שמרכיבים יחד נשמה אחת, נשמת אדם הראשון, כל מאמץ פנימי שאנחנו עושים בלימוד חכמת הקבלה פועל בהכרח על כל חלקי הנשמה ועל הנשמה כולה. התוצאות אינן מורגשות מיד, אבל דווקא המאמץ הפנימי הזה שלנו הוא האפקטיבי ביותר.

עלינו לזכור זאת בשעה שאנחנו לומדים את חכמת הקבלה. במאמץ הפרטי שלנו אנחנו משפיעים על הכלל ומקרבים אותו, צעד אחר צעד, לגילוי הבורא בעולמנו. את חכמת הקבלה עלינו ללמוד מתוך כוונה לתיקון האנושות כולה, הרי אנחנו לומדים שלאיש מאיתנו לא יהיה טוב כל עוד יש בעולם אדם שסובל. בזמן הלימוד ובהכנה ללימוד, עלינו להשתדל אפוא לכוון את הלימוד לתיקון האנושות כולה.

ואפשר כמובן להפיץ את חכמת הקבלה גם בחיצוניות: פשוט להשתתף במאמץ הכללי להביא את חכמת הקבלה ואת מסריה לכל מי שכבר מוכן לקלוט אותם. ארגון "קבלה לעם" מפעיל ערוץ טלוויזיה שמשדר תכנים קבליים 24 שעות ביממה ("ערוץ הקבלה"), מוציא לאור מדי שנה עשרות ספרים בנושא חכמת הקבלה, מפעיל אתר אינטרנט ללימוד החכמה בעברית ובעוד עשרות שפות שונות, מקיים לימודים במסגרת עשרות הסניפים של מכללת "קבלה לעם", ומפיק אירועים חברתיים לכל תלמידי הקבלה בארץ ובעולם. כל אחד, לפי רצונו, יכול להשתתף בפעילות הענפה הזאת ולהגיש את חכמת הקבלה לכל מי שמעוניין בכך.

כלל חשוב בהפצת חכמת הקבלה הוא "אין כפייה ברוחניות", כלומר אין לכפות על איש ללמוד את חכמת הקבלה. החכמה פתוחה לכולם, כל אחד מוזמן לקחת ממנה לפי רצונו. הרב"ש היה מתאר זאת כך: "בכל בוקר אני קם לפתוח את המכולת, מי שרוצה להיכנס, מוזמן להיכנס, הדלת פתוחה". עלינו רק לגרום לכך שהחומר יהיה נגיש והלימוד יהיה זמין לכל אדם. כל היתר, לפי הרצון.

הפצת חכמת הקבלה היא אחד מהכלים החשובים ביותר העומדים לרשותנו להרחבת החלק המתוקן, האוהב והמחובר בתוך הנשמה הכללית האחת של כולנו. וככל שהחלק המתוקן של נשמת אדם הראשון הולך וגדל, כך גדלה גם השפעתו עלינו, ערכה של הרוחניות הולך ועולה בעינינו, וכתוצאה מכך אנחנו הולכים ומתקרבים אליה.

האמת היא שבין שאנחנו מודעים לכך ובין שלא, כל חיינו הם הפצה, מפני שבתוכנו, ברצונות ובמחשבות שלנו, כולנו מחוברים ברשת אחת. בכל רגע נתון אנחנו מוסרים זה לזה מסרים סמויים וגלויים, מעבירים זה לזה מידע ומשפיעים זה על זה. לכן, אם אנחנו בכל מקרה משתתפים ב"משחק", עדיף שנשפיע זה לזה משהו טוב, את הטוב ביותר, את השיטה איך לאהוב באמת.

הספר שאתם אוחזים בידיכם נכתב מתוך רצון זה.

בחן את עצמך:

 

סיכום השיעור

נקודות עיקריות

מושגים

אין כפייה ברוחניות - את חכמת הקבלה לומדים רק לפי הרצון. אי אפשר לכפות על האדם ללמוד אותה.

תשובות לשאלות

שאלה: מה עלינו לעשות כדי להבטיח את קיומנו בארץ ישראל?

תשובה: כדי להבטיח את קיומנו בארץ ישראל עלינו להתחיל להתאים את עצמנו לשורשה הרוחני של ארץ ישראל. שורשה הרוחני של הארץ הוא הרצון להשפיע. לכן רק כשנתחיל לתקן את היחסים בינינו משנאת חינם לאהבת חינם ולקשור בינינו קשרים של השפעה, נזכה לגלות את כל טובה של הארץ ולחיות בה בשגשוג ובבטחה.

שאלה: מהי הסיבה לשנאת ישראל?

תשובה: תיקון העולם כולו תלוי בתיקון ישראל, ומכיוון שעם ישראל מתמהמה בתיקונו וגוזר בכך על כל העולם חיי צער, מתעוררת בתת המודע של כל אומות העולם ההרגשה שעם ישראל אחראי לכל הרע בעולם. זו הסיבה לשנאת ישראל.

שאלה: מדוע חשוב להפיץ את חכמת הקבלה?

תשובה: יש לכך כמה סיבות: א) האנושות מוכנה לחכמת הקבלה; ב) תפקידנו כעם הוא להביא את המסרים של חכמת הקבלה לכל אדם בעולם; ג) בהפצת חכמת הקבלה אנחנו מרחיבים את הכלי האחד המתוקן של נשמת אדם הראשון, וככל שהוא הולך וגדל כך הוא משפיע עלינו יותר, מעלה בנו יותר את חשיבות הרוחניות ומקדם אותנו יותר לקראתה.

להרחבה ולהעמקה בחומר הלימוד, עבור לספר הקורס, עמוד 407.

 

רצף לוגי

(סדר התפתחות הקורס)

למדנו שחכמת הקבלה היא שיטה לגילוי הבורא לנבראים בעולם הזה.

למדנו שכדי לגלות את הבורא עלינו לשנות את הכוונה מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע.

למדנו שבספרי הקבלה טמון כוח רוחני מיוחד הנקרא המאור המחזיר למוטב, שבכוחו לשנות את הכוונה שלנו, מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע.

למדנו שרק בבירור היחס שלנו לזולת אנחנו יכולים לייצר בתוכנו פנייה אמיתית למאור המחזיר למוטב.

למדנו שרק על ידי בחירה בסביבה הנכונה להתפתחות הרוחנית, אנחנו יכולים לברר במדויק את היחס שלנו לזולת.

למדנו שהנקודות שבלב הם החלקים השבורים של נשמת אדם הראשון ושבבניית סביבה רוחנית עם הנקודות שבלב האחרות, אנחנו יוצרים את הבקשה לתיקון, לחיבור החלקים השבורים, ומזמינים את המאור המחזיר למוטב.

למדנו שהבסיס לפנייה אמיתית למאור המחזיר למוטב הוא "אין עוד מלבדו", כלומר לשייך את כל המצבים שמתגלים לבורא האחד, מקור כל הסיבות.

למדנו שבגילוי שליטת הרצון לקבל (הכוונה על מנת לקבל) אנחנו בונים בתוכנו את הבקשה האמיתית לתיקון.

למדנו על סדר התיקון: הכלים הזכים יותר ("ישראל") בתחילה, והכלים העבים יותר ("אומות העולם") בסוף.

 
 

משהו לקינוח

זהו. תם ונשלם קורס "מבוא לחכמת הקבלה". במהלך הקורס רכשנו ידע בסיסי בכל תחומי הלימוד של חכמת הקבלה, ולא פחות חשוב מכך, הבנו מהו היחס הנכון ללימוד החכמה. הידע שנרכש והיחס הנכון ללימוד יקנו לנו בסיס רחב, עמוק ויציב להמשיך ולהעמיק בלימוד החכמה.

מקווים שנהניתם. בסופו של דבר המטרה היא ליהנות. נקנח ב"ממתק" מתוך הספר "טעם של אור" של הרב לייטמן, שיישאר לנו טעם טוב בפה ובלב.

"תארו לעצמכם שבעה מיליארד איש שנמצאים באהבה, באחדות, בערבות. אתה לא צריך לחפש ערֵבים לבנק כדי לקבל הלוואה, לא צריך להסתיר שום דבר מאחרים. אף אחד לא צריך לשמור על מה שיש לו, להציב הגבלות.

לא צריכים לחוקק חוקים על כל פרט ופרט, ממש כמו שלא צריך חוקים כדי להסביר לאישה כיצד להתייחס לתינוק שנולד לה. האהבה מכוונת אותה בצורה טבעית. כשיש אהבה, אז אין חוקים מלבד חוק אחד - חוק האהבה.

קשה לנו לתפוס עד כמה הכל ייעשה פשוט אם רק תהיה לנו תכונת האהבה. לא נצטרך לשמור על אף אחד, להגיד למישהו משהו. כל אחד יחפש רק איך להיטיב לאחרים ויקבל תמורת זה תענוג אינסופי".

ספר הקורס

תוכן העניינים

יחידת לימוד מס' 1 – יסודות הקבלה.

חלק א' - מהי חכמת הקבלה?.

חלק ב' -תפיסת המציאות.

חלק ג'– שפת הקבלה.

 

יחידת לימוד מס' 2 – חופש הבחירה

חלק א' – קבלה ונתינה.

חלק ב' - בחירה חופשית

חלק ג' - עולמות ונשמות.

 

יחידת לימוד מס' 3 | עבודת האדם.

חלק א' – אין עוד מלבדו

חלק ב' – דרך תורה ודרך יסורים.

חלק ג' – ישראל ואומות העולם.

יחידת לימוד מס' 1. חלק א'

שיעור מס' 1 - מה באמת אנחנו יודעים על חכמת הקבלה?

משימה מס' 1:

קרא את הקטעים הבאים מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן וענה על השאלות הבאות:

חכמת הקבלה הייתה נסתרת במשך זמן רב, ומכיוון שכך עוררה באנושות את הרצון לדעת מהי החכמה הזאת. רבים חשבו שאם היא נסתרת, ודאי יש בה כוחות אפלים שאסור להפעיל. אם נגלה אותם, נגלה לאדם רע והוא יוכל להשתמש בו כדי להרע לאחרים, כמו למשל באמצעות הקללה "פולסא דנורא" וכדומה.

ככל שזה נראה טיפשי כיום, עדיין יש אנשים שמשוכנעים כי בעזרת פעולות מהסוג הזה אפשר להזיק לעולם, ושכל זה הגיע מהקבלה.

בנוסף לכך, המקובלים עצמם היו מעוניינים בהרחקת העמים מחכמת הקבלה, כדי לתת להם את האפשרות לגלות כמה שיותר את חוסר האונים שלהם. הם נתנו לאדם את האפשרות לברר את הבלבול הפנימי שלו, לגלות את המוגבלות שלו. האדם חייב להגיע לבד לאמת, לגלות אותה בעצמו, בעזרת ניסיון עצמי, בירור רציונאלי ושכל ישר!

האמת היא שבמשך כל ההיסטוריה האנושית, בני האדם עסקו רק בבירור האמת. ובכל זאת, עד היום האמת לא מבוררת. הרי ידוע שאפילו המדעים שלנו מתפתחים בעזרת הדמיון. המדען מדמיין לעצמו תיאוריה כלשהי, מתחיל לבדוק את ההשערות שלו ובצורה כזו מגלה משהו. זהו מחקר להוכחת תיאוריה מוצעת, זאת אומרת מחקר בעזרת הדמיון.

רק חכמת הקבלה לא מתפתחת בעזרת הדמיון, מפני שאי אפשר לדמיין מהעולם הגשמי, משהו ששייך לעולם הרוחני.

לכן, לאחר שהאדם חושף את כל הדמיונות שלו, הוא מגיע לחכמה היחידה שאין בה דבר לא ממשי. חכמה שבה הכל מתגלה לא מתוך תיאוריה והשערות, אלא מתוך ניסיון מעשי!

במשך אלפי שנים המקובלים היו מעוניינים, שאנשים יחשבו שחכמת הקבלה היא כל דבר אחר מלבד מה שהיא באמת! כדי שמבעד לבלבול ולהכחשות הללו, הם יבררו מהי חכמת הקבלה באמת, ויגיעו לגילוי שלה דווקא בזמן שלנו, בזמן שאנחנו כל כך זקוקים לה.

מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן 28.6.2009

 

שאלה: אדם שמגיע ללמוד את חכמת הקבלה, מביא עימו מטען של תיאורים ודמיונות שגויים ומתבלבל בהבנת הדברים. כיצד ניתן להסתדר ולהבין את הבלבול הזה בצורה המהירה ביותר?

תשובה: צריך לקבל את התלמיד כמו שהוא. השאיפה לגילוי הבורא היא הדבר היחיד שמשפיע על ההתקדמות הרוחנית.

האמת היא שבשיטות השקריות טמונה תועלת רבה. לפי החוק "קליפה שומרת על הפרי", זה יתגלה לנו בהמשך. אנחנו מגיעים לחכמת הקבלה, עמוסים במטען גדול של סטריאוטיפים ודעות קדומות שקיבלנו בילדותנו ובמהלך החיים שלנו וכל מה ששמענו יוצר לנו בסיס של "עובדות".

כל עוד האדם לא ירכוש תכונות חדשות, הפועלות בתוכו באותה עוצמה כמו ה"סיסמאות והעובדות", שאותן שמע והפנים בילדותו, בצורה נאיבית, והן אלו שמנהלות את חייו, הוא לא יוכל להתעלות מעליהן, הוא לא יוכל להרגיש את העולם הרוחני!

אבל האדם אינו מסוגל להיפטר בעצמו מהתיאורים והדמיונות הקודמים שצריך להחליפם בחדשים. רק לימוד חכמת הקבלה יכול לעשות זאת.

שאלה: עד כמה מגביל אותנו הידע שהפנמנו בילדותנו?

תשובה: כשהאדם מקבל כוח רוחני ומתעלה מעל החומריות, ומתחיל לראות את עצמו החומרי, מהצד, הוא נדהם לגלות עד כמה הוא מלא בסטריאוטיפים, שאין להם שום בסיס מציאותי! הוא פשוט קיבל אותם מתי שהוא על ידי אמונה. זה נכנס למוחו הילדותי והוטבע שם, כמידע שלא ניתן למחיקה ואי אפשר לעשות איתו דבר.

לכן כל אחד יכול לבוא ולהתחיל ללמוד, ועם הזמן, כלומר תחת השפעת החומר שהוא לומד, הוא ישתחרר בהדרגה מהסטריאוטיפים השקריים והאמונות הקודמות. את מה שהאדם רכש בשלבים מאוחרים יותר בחייו, קל לשנות, אך את החינוך שקיבל בצעירותו קשה לשנות. ובכל זאת, בעקבות לימוד חכמת הקבלה, לאט לאט האדם מנקה ומוריד מעצמו את כל "הקליפה" ומתחיל להשתמש בפרי הרוחני, כשהפרי מבשיל באמת.

מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן 4.9.2009

 

משימה מס' 2:

בקטע הבא, מתוך "כתבי הדור האחרון" של הרב יהודה אשלג, מתאר בעל הסולם מיהו מקובל. קרא את הקטע וענה על השאלה הבאה:

מגע עם הבורא [.1.]

ההמונים מדמים לעצמם שמי שיש לו קשר עם הבורא הוא אדם שיש לפחד לדבר עימו ומכל שכן להימצא בד' אמות שלו. כי כן טבע האדם שמפחד מכל דבר שמחוץ לטבע הבריאה והוא מפחד גם מדבר בלתי שכיח כמו רעם וחזיז קולות.

אמנם למעשה אינו כן, כי אדרבא כי אין דבר יותר טבעי מלהשיג מגע עם הבורא, כי הוא בעל הטבע, ובאמת יש לכל נברא מגע עם הבורא, אלא שאינו יודע ומרגיש זאת. והזוכה למגע עימו אינו נתווסף לו רק הידיעה לבד, כמו האדם שיש לו אוצר בכיסו ואינו יודע ובא אחד והודיע לו מה שיש לו בכיסו אשר באמת עתה נתעשר. ועם כל זה אין כאן שום חדש לו ואין ממה להתרגש כי במציאות הממשי לא נתחדש דבר.

ולפיכך אדרבה גם האדם הזוכה נעשה מתוך כך טבעי ביותר... ואין קרוב וטבעי לההמון ממנו, ויש רק לאהוב אותו לבד כי אין להם אח קרוב כמוהו.

בעל הסולם, "כתבי הדור האחרון"

 

משימה מס' 3:

קרא את הקטע הבא מתוך הספר "טעם של אור" וכתוב במה שונה ההגדרה של חכמת הקבלה למושג "בורא" מהתפיסה העממית המקובלת של המושג בורא.

שאלה: חינכו אותי שהבורא נמצא בשמים, ממש כמו איזה סבא טוב. זה נכון?

תשובה: הגישה הזאת היא נחלת האנושות מזה דורי דורות. גישה זו אומרת שיש איזשהו כוח... אבל מי יודע איזה כוח? אז האדם משייך לכוח הנסתר הזה דמות על פי הבנתו.

האמת היא שהבורא הוא הכוח הכללי של הטבע, כפי שמוסבר בחכמת הקבלה. [.2.] אבל מתוך זה שהקבלה הייתה נסתרת אלפי שנים, פיתחנו לעצמנו תפיסות שגויות.

נדמה לנו שאם נבקש יפה מהבורא, הוא יגמול לנו טוב, אנו רוצים להשתמש בכוח העליון להנאתנו. אנו תולים בו תקוות, כאילו היה מישהו בעולם שלנו. "אני אתן לו משהו, והוא יחזיר לי טובה". נדמה לנו שבדרך זו נוכל לשחד אותו, והכל יסתדר לטובה.

זוהי גישה עממית שהשתרשה בנו בשנות הגלות הארוכות, שנות הניתוק מהשגת הבורא ומהרגשת העולם העליון. גלות היא מצב של הסתר, של ניתוק מהשגה רוחנית.

כיום חכמת הקבלה מתגלה שוב ומבהירה את היחס הנכון למושג "בורא".

הרב לייטמן, "טעם של אור"

 

משימה מס' 4:

קרא את הקטע הבא מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן ופרט לפחות 3 מאפיינים למעבר מההתפתחות החומרית של האדם להתפתחות החדשה.

ההתפתחות החומרית של האדם נעצרת ומפנה מקום להתפתחות חדשה.

בכל תחומי החיים שלנו ניכרים היום הייאוש והריקנות. איננו יודעים כיצד לנהוג עם הילדים שלנו. חשבנו שהולדנו אותם לחיים טובים, אך באופק לא נראה שום דבר שדומה לכך. האדם אינו מבין בשביל מה הוא צריך את ההתחייבות המשפחתית אם הוא אינו רואה שיצמח לו משהו טוב יותר מתוך ההתחייבות הזאת. הוא מרגיש שהוא מכניס את עצמו למחויבות מגבילה, חונקת.

ההתקשרות למקום מסוים ואפילו למדינה מסוימת נעלמת אף היא. האדם פשוט רוצה לחיות טוב יותר. היכן שקיימת הזדמנות כזאת, לשם הוא מוכן ללכת.

באופן כזה, אנחנו מוחקים את כל הגבולות, שוברים את כל ההגבלות, תולשים את כל ה"עטיפות" הישנות שבהן התפתחנו במשך אלפי שנים.

בעבר האדם ידע שהוא שייך לעם מסוים, למקום מסוים, לתרבות מסוימת, קשור למשפחה, לילדים ולהורים, לכל מה שהיווה את הבסיס לחיים בזמנים עברו. האבות מסרו לבניהם מדור לדור את המקצועות שלהם. הבן של הנפח הפך לנפח, והבן של רועה הצאן הפך לרועה צאן. כל בחור ידע למי יינשא, אם לבחורה מאותו הכפר או לאישה מהכפרים הסמוכים. כל החיים זרמו לפי החוקים האלה.

בזמננו הכל השתנה. בכל רחבי העולם אנשים עוזבים את הצורה הקודמת של הקיום האנושי. זאת אומרת, האגו שלנו, הרצון הפנימי שלנו, המודעות שלנו, משתנים באופן חד ומהיר מאוד. לשם מה? - בעצמנו איננו יודעים.

בימינו הרצון ליהנות הוא זה שמכוון אותנו. הוא הורס את כל הגבולות והמחיצות שהחזיקו אותנו במסגרות המקובלות. היום המסגרות וההקשרים הישנים התרופפו ומה שקובע זה הנוחיות.

האדם עלה מעל ההגבלות שבהן הוא חי במשך כל ההיסטוריה. הגבולות נמחקו, אנשים מרגישים בבית בכל מדינה. בין אם אנחנו רוצים בכך ובין אם לא, כדור הארץ הופך להיות שטח משותף. וגם אם המגמה החדשה רק בראשיתה, היא כבר בלתי הפיכה.

יחד עם זאת, מתגלה לנו ריקנות חדשה שלא הכרנו קודם. לא משנה לאן נלך ובמה נעסוק, לא נוכל למלא אותה בשום דבר. העלייה מעל להגבלות שהתיישנו והנכונות לצורות התפתחות חדשות לא יאפשרו לנו בכל מקרה למלא את הרצון שגדל, שהעלה אותנו מעל לעולם הישן היישר אל מערבולת השינויים. המילוי שהוא דורש מאיתנו, כה גדול, שהוא פשוט אינו נמצא בשום מקום.

האנושות נמצאת בצרה. כיוון שלא מצאה צורת מילוי חדשה היא מרגיעה את עצמה באלכוהול, סמים וכדורים נגד דיכאון. ולמרות שהשימוש בהם הולך ומתרחב, ההרגשה היא שזה לא הפתרון. לכן, במוקדם או במאוחר (עדיף במוקדם), נבין שהגיע הזמן להחליף את המילוי הגשמי במילוי הרוחני.

מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן 23.3.2011

 

משימה מס' 5:

קרא את הקטעים הבאים מתוך הספר "הנקודה שבלב".

בואו ננסה לדמיין לרגע את עצמנו קמים בבוקר כשאנחנו מכירים את החוק הכללי של המציאות, החוק שמגדיר הכל.

אנחנו מבינים מה כדאי לעשות וממה כדאי להימנע כדי לא לקבל תגובה שלילית. הכל ברור לנו, ואנחנו מתעוררים אל החיים כמו ילדים - עם רצון וחשק אדיר, ובלי כל כך הרבה פחדים ועכבות. זהו בדיוק המצב שבו אנחנו ראויים לחיות.

ובעצם, למה לא? למה שלא תמיד נצליח? למה כל הזמן אנחנו חייבים להיתקע בקירות, לספוג מכות ולהיתקל בבעיות? למה אנחנו צריכים להיות בחושך?

אם נגלה את החוק הכללי הזה, לא תהיה לנו שום בעיה; נדע בדיוק איך להסתדר בחיים, איך להצליח בגדול.

הרב מיכאל לייטמן, "הנקודה שבלב"

 

חכמת הקבלה היא מדע המגלה את ההנהגה העליונה בבריאה כולה.

המציאות כולה מונהגת על ידי חוק אחד כולל, שנקרא חוק הטבע או חוק הבורא. זהו חוק האהבה הכללית, ההרמוניה והטוב. שיטת הקבלה מעניקה לנו את האפשרות לגלות את החוק הזה, ועל פיו לבנות את חיינו.

כמו שחשוב וחיוני ללמוד את חוקי הפיזיקה, הכימיה והביולוגיה כדי להתקיים בצורה נורמלית, כך חשוב וחיוני להכיר את חכמת הקבלה. הכרת החוק הכולל של הבריאה וחיים בהתאמה אליו, יחסכו מאיתנו סבל, מלחמות ואסונות טבע, ויביאו אותנו למצב של איזון והרמוניה.

הרב מיכאל לייטמן, "הנקודה שבלב"

 

שיעור מס' 2 - מי יכול ללמוד את חכמת הקבלה?

משימה מס' 1:

קרא את הקטע הבא מתוך הספר "מגדל בבל - הקומה האחרונה" וענה על השאלה הבאה:

חקירת החומרים השונים שבטבע מראה כי השאיפה הבסיסית של כל חומר ושל כל אובייקט היא לשמור על קיומו. עם זאת, בכל חומר מתבטאת שאיפה זו בצורה ייחודית: יש חומרים מוצקים שצורתם מוגדרת וקבועה ולכן קשה "לחדור לגבולם", אחרים שומרים על קיומם דווקא על ידי תנועה ושינויים. ונשאלת אפוא השאלה, מה גורם לכל חומר להתנהג בצורה מסוימת ולהיבדל מחומרים אחרים? מה מכתיב את פעולותיו של כל אובייקט?

הכוח הפנימי המצוי בתוך כל חומר או אובייקט מכונה בחכמת הקבלה בשם הכללי "הרצון לקבל הנאה ותענוג" או בקצרה "הרצון לקבל", ובמהותו הוא הרצון של כל חומר או אובייקט להתקיים. כוח זה הוא שמעצב את צורת החומר ומגדיר את תכונותיו ואת התנהגותו. לרצון להתקיים יש אין-סוף צורות ושילובים אפשריים והוא נמצא ביסודו של כל חומר העולם. כל דרגה גבוהה יותר של חומר היא ביטוי לרצון להתקיים גדול יותר. הרצון השונה שבכל אחת מדרגות החומר - הדומם, הצומח, החי והמְדַבֵּר (אדם) - מעצב את התהליכים השונים המתרחשים בה.

הרצון להתקיים פועל על פי שני עקרונות: (א) לשמור על צורתו הקיימת, היינו להוסיף להתקיים; (ב) לצרף לעצמו את מה שהוא מרגיש שנחוץ לקיומו. הרגשת הרצון לצרף לעצמו דבר-מה היא שמבדילה בין דרגות החומר השונות.

בדרגת הדומם מצוי הרצון להתקיים הקטן ביותר. מכיוון שהרצון של הדומם קטן, אין הוא זקוק לצרף לעצמו דבר-מה חיצוני כדי להתקיים. כל רצונו הוא רק לשמור על צורתו הקיימת, על המבנה שלו ועל תכונותיו, כאטום, כמולקולה, כגביש וכדומה, וכל דבר אחר הוא דוחה.

בדרגת הצומח הרצון להתקיים גדול יותר ושונה מהותית מן הרצון שבדומם. הצומח משתנה; אין הוא "מסתפק" בשמירה על קיומו כמו הדומם, אלא עובר תהליכי התפתחות מסוימים. היחס של הצומח לסביבה הוא יחס אקטיבי. צמחים נעים לעבר קרני השמש ושולחים שורשים לכיוון מקור מים. חיי הצומח תלויים בסביבה שלו, בשמש, בגשם, בקור, בחום, בלחות, ביובש וכיוצא באלה. הצומח מקבל מהסביבה את הדברים הנחוצים לקיומו ולהתפתחותו, מפרק אותם ובונה מהם את הדרוש לו, מפריש את המזיק לו, וכתוצאה מכך הוא צומח. הוא תלוי בסביבתו הרבה יותר משהדומם תלוי בה.

ככל שהרצון להתקיים שבחומר גדול יותר, הוא גורם לאובייקט להיות תלוי יותר בסביבה ורגיש אליה יותר. קשר כזה מתבהר בדרגת החי, שלה רצון להתקיים גדול יותר מזה של הצומח. בעלי חיים משתייכים ללהקות. הם בעלי כושר ניידות ועליהם לנוע ממקום למקום כדי למצוא לעצמם מזון ותנאי קיום מתאימים. בעלי חיים צריכים לאכול בעלי חיים אחרים או צמחים ולקבלם ככוח לקיומם.

בדרגת החי כבר ניכרת התפתחות מסוימת של אישיות. באמצעותה חש בעל החיים תחושות ורגשות אישיים, והוא מפתח אופי משלו. כל בעל חיים מרגיש את הסביבה באופן אישי, מתקרב אל המועיל ומתרחק מהמזיק. מחזור החיים של בעל החיים הוא אינדיווידואלי: כל אחד נולד ומת במועדו, בשונה מהצמחים המתנהגים בהתאם לעונה.

הדרגה הגדולה ביותר של הרצון להתקיים היא דרגת האדם, דרגת המדבר. האדם הוא היצור היחיד שהתפתחותו תלויה לחלוטין בזולת, והוא בעל תחושה של עבר, של הווה ושל עתיד. האדם משפיע בעצמו על הסביבה והסביבה משפיעה עליו. הוא משתנה ללא הרף לא רק מפני שלו עצמו טוב או רע במצבו הנוכחי, אלא גם כתוצאה מהרגשת הזולת הגורמת לו לחשוק בכל מה שיש לזולתו. יתרה מזאת, האדם רוצה שיהיה לו יותר משיש לזולת, או שלזולת יחסר כדי שישתפרו מצבו היחסי ותחושת הסיפוק העצמי שלו. משום כך מכונה הרצון שבאדם בשמות "אגו", "רצון ליהנות" או "רצון לקבל הנאה ותענוג".

התפתחות הרצון ליהנות גרמה לאדם לחוש נחיצות תמידית לפתח את הקיים, ואף לגלות ולהמציא דברים חדשים. רצון גדול יותר משמעו צרכים גדולים יותר, המביאים להתפתחות השכל וליכולת תפיסה חדה יותר. גדילתו של הרצון ליהנות היא שחוללה את התפתחות האנושות במשך כל שנות קיומה והיא שהצעידה אותנו קדימה.

סקירת התפתחותה של האנושות בתחומי התרבות, החינוך, המדע והטכנולוגיה, לאור ההבנה שהרצון מוביל את הכל, מביאה אותנו למסקנה כי הרצון המתפתח הוא שהוליד בנו את כל הרעיונות, ההמצאות והחידושים. כל אלה הם למעשה כלים "טכניים" בלבד, מעין משרתים, שהתפתחו אך ורק כדי למלא את הצרכים שהוליד הרצון. נציין כי תהליך זה של התפתחות הרצון מתרחש לא רק באנושות לאורך ההיסטוריה, אלא גם לאורך חייו האישיים של כל אחד מאיתנו. רצונות אלה מתעוררים בנו בזה אחר זה ובשילובים שונים, והם מכוונים את מסלול חיינו.

אם כן, המנוע הפנימי הדוחף אותנו קדימה, והגורם לכל תהליך המתרחש באדם הפרטי ובחברה האנושית, הוא הרצון ליהנות. התפתחותו של הרצון בלתי פוסקת והיא שמעצבת את ההווה ואת העתיד שלקראתו אנו צועדים.

הרב מיכאל לייטמן, "מגדל בבל - הקומה האחרונה"

 

משימה מס' 2:

קרא את הקטע הבא מתוך הספר "מגדל בבל - הקומה האחרונה" וענה על השאלות הבאות

אם נחקור את ההנאות השונות שלנו מהשגת ידע, שליטה, כבוד או עושר, כמו גם הנאות מאוכל וממין, נראה כי בכל המקרים ההנאה המרבית מורגשת במפגש הראשוני והקצר שבין הרצון לבין מילויו. מרגע קבלת המילוי פוחתת ההנאה והולכת. התענוג מסיפוק הרצון עשוי להימשך דקות, שעות או ימים - אך הוא נעלם. גם אם האדם מתאמץ במשך שנים ארוכות להשיג דבר-מה, כמו למשל משרה מכובדת או תואר אקדמי יוקרתי, הרי לאחר השגתו אובדת תחושת התענוג. יוצא שהתענוג הממלא את הרצון גם מבטל אותו.

יתר על כן, כניסת התענוג לתוך הרצון והסתלקותו ממנו בונות בנו רצון ליהנות בעוצמה כפולה. מה שהסב לנו סיפוק היום, מחר כבר לא יהא בו די. אנו רוצים יותר מזה. הרבה יותר. וכך יוצא שסיפוק הרצונות שבנו מגדיל אותם, ומכריח אותנו להשקיע מאמצים גדולים יותר כדי למלאם.

תחושת החיים והחיוניות של מי שאינו רוצה להשיג דבר-מה דועכת. לכן החברה האנושית מספקת לכל אחד מחבריה רצונות חדשים בכל עת, והם מחיים אותנו לרגע קצר נוסף. אך שוב ושוב אנו מתמלאים לרגע ומיד מתרוקנים, והתסכול גובר.

כיום החברה דוחפת אותנו לרכוש עוד ועוד מוצרים ומאפשרת לנו לקנות כמעט כל דבר, גם מבלי שהכסף הדרוש לכך יהיה בידינו. השיווק האגרסיבי, הצורך לעמוד בסטנדרטים החברתיים וההקלות במתן האשראי מובילים אותנו לרכוש הרבה מעבר ליכולת הפיננסית הריאלית שלנו. אחרי זמן לא ארוך פגה ההתרגשות מהרכישה כלא הייתה, אך התשלומים ילוו אותנו לאורך שנים. במקרים כאלה האכזבה מהרכישה אינה נשכחת בחלוף הזמן, אלא דווקא הולכת ומצטברת.

מכל האמור עולה כי הטבע שלנו, הרצון ליהנות, מציב אותנו בעמדה בלתי אפשרית בעליל. מצד אחד רצונותינו הולכים וגדלים; מצד שני, המילוי, שהשגתו כרוכה בתנועה רבה, היינו בפעולות ובמאמצים רבים, מורגש לזמן קצר בלבד, נעלם, ומותיר אותנו ריקניים כפליים.

במשך כל ההיסטוריה האמינה האנושות שזמנים טובים יותר עומדים לפנינו, שאנו נפתח את המדע, את הטכנולוגיה, את התרבות ואת החינוך, והם יהפכו את חיינו לטובים ומאושרים יותר ויותר. מקום הממחיש היטב את הדברים הוא "ספינת החלל כדור הארץ" המצויה במרכז אפקוט, אחד מפארקי השעשועים בדיסני-וורלד, שנבנה בתחילת שנות השמונים של המאה העשרים.

המבקרים באתר מובלים דרך תחנות המתארות ציוני דרך היסטוריים הסוקרים את התפתחות האנושות. תחילתו של המסע בימים של ציורי המערות, משם הוא ממשיך ועובר בכל ציוני הדרך בהתפתחות האדם, כמו תחילת השימוש בנייר, ומסתיים בכיבוש החלל. האטרקציה שעוצבה לפי הגישה שרווחה לפני כמה עשורים נבנתה כשיר הלל לאדם הגדול ההולך מחיל אל חיל. כל ההיסטוריה של האנושות מוצגת שם כהתקדמות בלתי פוסקת לעבר האושר: הנה מחר הוא מגיע! אם לא מחר - מחרתיים, אם לא לילדינו - לנכדינו.

כמה שנים עברו, והיום הכל נגמר. לכל אחד מאיתנו יש כל מה שאדם רק יכול היה לחלום עליו לפני מאה שנה: בידינו האפשרויות לבלות, לטייל, לנוח, ליהנות מספורט וכיוצא באלה, אבל איננו מאמינים עוד שהמחר יהיה טוב יותר. אנו מצויים בנקודת מפנה שבה אנו מתחילים להתפכח ולהבין שעתיד מאושר אינו מצפה לנו. ככל הנראה, חייהם של ילדינו יהיו טובים פחות מחיינו שלנו.

הרגשת המשבר בכל התחומים, החל מרמת הפרט וכלה ברמת הכלל, היא פועל יוצא מההכרה שכל מה שפיתחנו וכל מה שאנו מכירים לא הביא לאושר. מכאן נובעות תחושות כמו חוסר משמעות וריקנות, ולכן גם הדיכאון והסמים הם מחלות הזמן המודרני. אלה הם ביטויים לחוסר האונים שבו אנו שרויים כתוצאה מחוסר ההבנה כיצד למלא את הרצון ליהנות, שגדל וכבר אינו מוצא סיפוק בשום דבר מוכר.

מכאן ואילך שום פתרון מוכר לא יוכל עוד לסייע לנו להיטיב את מצבנו. רק אם נכיר את יסודות הטבע שעל פיהם מתקיימים כל הגופים החיים והטבע בכללו, נוכל ללמוד היכן אנו טועים ולהבין מהי השיטה המושלמת לסיפוק הרצון ליהנות, שתביא את האנושות לחיים מלאי תוכן, ביטחון ושלווה.

הרב מיכאל לייטמן, "מגדל בבל - הקומה האחרונה"

 

משימה מס' 3:

קרא את הקטעים הבאים מתוך הספר "טעם של אור" וכתוב במילים שלך:

מלכתחילה נוצרתי בצורתי המתוקנת, במצב שמכונה "עולם אין-סוף". ממנו ירדתי ונפלתי עד המצב שנקרא "העולם הזה" - המצב ההפוך, המקולקל. בדיוק באותה הדרך שבה ירדתי, אני אמור לעלות.

מתי אני מתחיל להרגיש שאני מוכן לדרך, ואיך אני יודע מהי בכלל הדרך? יש כאן שילוב בין שני מרכיבים. מצד אחד, אני מרגיש ייסורים בחיים האלה. לאו דווקא ייסורים גשמיים, ייתכן שמבחינה חומרית יש לי כל טוב, אבל בכל זאת אני מרגיש קצת ריק. מצד שני, אני מרגיש מין משיכה שכזו, נטייה, השתוקקות להשיג את מקור החיים. זוהי כבר התעוררות "הנקודה שבלב".

נקודה זו היא כמו גֵן רוחני שטמון בי, טיפת זרע רוחנית שממנה אמורה להתפתח הנשמה שלי. ב"נקודה שבלב" מוגדרת שרשרת המצבים שאעבור בדרך חזרה לאין-סוף. ואז, רוצה או לא רוצה, אני מרגיש שאני חייב להגיע לפיתרון. רוצה או לא רוצה, אני מגיע לפגישה כלשהי עם חכמת הקבלה. גם אם אני אסקימואי, אפריקאי, אמריקאי, רוסי, תל אביבי או ירושלמי. מי שלא אהיה. יש דוגמאות שהן פשוט בלתי נתפסות מאיפה האדם מגיע וכיצד.

איך זה קורה? העולם שלנו הוא שדה רוחני, ממש כמו שדה מגנטי, ו"הנקודה שבלב" מביאה את האדם למקום שבו הוא יכול להזין ולמלא אותה.

הרב מיכאל לייטמן, "טעם של אור"

 

כל ההתפתחות הרוחנית מתבצעת בתוך "הנקודה שבלב". אנחנו צריכים לפתח אותה, "לנפח" אותה עד שתגדל כמו בלון. בתוכה נגלה עולמות עליונים, חיים רוחניים.

ההבדל בין להרגיש אותה כנקודה קטנה לבין להרגיש בה עולם ומלואו תלוי ביכולת האבחון שלנו. נמחיש זאת כך: נאמר שבמבט מהחלל אל מקום מסוים בכדור הארץ הוא נראה כנקודה. מתקרבים עוד יותר, רואים עיר שלמה. מתקרבים עוד קצת ומבחינים בבניינים, במכוניות ובעצים. ככל שמתקרבים, מבחינים ביותר פרטים.

יכולת ההבחנה בפרטים בתוך הנקודה מתפתחת בעבודה עם ה"אור המחזיר למוטב" שנמצא בכתבי הקבלה. יוצא שאיננו צריכים להשתוקק לאיזשהו מקום רוחני "למעלה", אלא רק להרחיב את הנקודה שבתוכנו. היא היא תחילת הנשמה.

הרב מיכאל לייטמן, "טעם של אור"

 

משימה מס' 4:

קרא את הקטעים הבאים מתוך הספר "ראיון עם העתיד" וענה על השאלות הבאות:

ר' שמעון בר יוחאי (רשב"י), היה מחברו של "ספר הזוהר" במאה ה-.2 זהו הספר החשוב ביותר בקבלה ונחשב לספר היסוד העיקרי. ר' שמעון בר יוחאי ונחשב לחוקר גדול של העולם העליון. הוא גם נמנה עם החשובים שבחכמי התלמוד ומוזכר בתלמוד פעמים רבות. הוא שלט הן בשפת התלמוד והן בשפת הקבלה, בעזרתן הוא תיאר את מערכת ההנהגה העליונה, הנסתרת מאיתנו: אילו עולמות רוחניים ואילו כוחות כלולים במערכת הזאת, איך נולדים בה כל מאורעות ההווה והעתיד, כל החידושים וההתהפכויות, איך הם יורדים משם לעולם שלנו, ובאיזה אופן הם מתגלים בו, בהתלבשותם בחומר של העולם הזה.

לפני שרשב"י החל בכתיבת הספר, הוא הקים סביבו קבוצת תלמידים, כך שכל נשמה של כל תלמיד ותלמיד הייתה תואמת למדרגה רוחנית מסויימת בעולם העליון. בסך הכל הם היו תשעה והוא עצמו העשירי. התחברותם לנשמה אחת, הייתה בהתאמה מלאה למבנה שלם הקיים בעולם הרוחני, הנקרא "עשר ספירות".

ר' שמעון בר יוחאי סיפר, שלא היה יכול לכתוב את הספר בעצמו. את הספר היה אמור לכתוב עבור הדורות האחרונים, ולהעביר אותו דרך כל דורות הביניים, כדי שזה יתגלה רק במאה ה-.16 לפיכך, כדי לכתוב את הספר הזה בנסתרות, כך שדורות הביניים יעבירו אותו הלאה, הוא השתמש בתלמידו רבי אבא. תוך כדי שהוא שומע-לומד את "ספר הזוהר" ממורו, החל רבי אבא בכתיבת הספר, אבל כתב אותו כך שבזמן שהאדם יקרא בו, הוא יקלוט רק את הרובד החיצוני של הספר.

עוד בחייו של ר' שמעון בר יוחאי, הספר נגנז מיד לאחר שהסתיימה כתיבתו. הסיבה לכך היא כי האנושות ככלל והעם היהודי בפרט, עדיין לא היו באותה דרגת התפתחות, שתאפשר להשתמש ב"ספר הזוהר" בצורה נכונה, למען מטרה רוחנית, לטובת האדם והעולם כולו.

הרב מיכאל לייטמן, "ראיון עם העתיד"

 

האר"י קיבל את "ספר הזוהר" במאה ה-.16 הוא היה מקובל גדול, ולימד מכל המקורות הקבליים שהיו קיימים לפניו. מאוחר יותר, כל המקורות האלה יצאו כספר קבלה אחד שנקרא "עץ חיים". זהו ספר לימוד על הדרך לעולם הרוחני, ובו הוא מסביר לנו איך אפשר להתעלות, ולהשיג נצחיות ושלימות.

הופעתו של האר"י הביאה עמה תקופה חדשה של התפתחות אנושית. לעולמנו החלו לרדת נשמות אשר מעוררות בגופים שהתלבשו בהם שאיפה לרוחניות, רצון לידע רוחני ולהשגת העליון. זאת הסיבה לכך שתקופת ימי הביניים תמה, והתחילה תקופת הרנסנס, תקופת התפתחות, שהביאה למהפכה הטכנולוגית והתעשייתית.

להאר"י ניתנה רשות מלמעלה לחדש את השיטה, שהייתה קיימת עוד מימי האדם הראשון; כך שתהפוך להיות, משיטה של יחידים, בעלי נשמות מיוחדות, לשיטה המתאימה להמונים, למספר רב של נשמות שהתפתחו קודם בעולם הזה וכעת מוכנות לעלייה רוחנית.

בנוסף ל"עץ החיים", להאר"י עוד כ-20 ספרים. הם קשים מאוד להבנה, אבל כיום הם הספרים העיקריים והיסודיים שעל פיהם בנויה כל שיטת הקבלה, משום שבספרים אלה פרס את כל חוקי הבריאה כשיטה מדעית ברורה. בכך הספרים שלו נבדלים מ"ספר הזוהר", ויכולים לשמש כספרי לימוד. החלק העיקרי של ספריו מתחלק לשמונה חלקים שנקראים "שמונה שערים". בכל אחד מהם הוא מסביר בצורה מדעית טהורה נושא מסוים בקבלה: את חוקי העולם העליון, את השפעתו של האדם על החוקים האלה, את גלגולי הנשמות.

כל ספרי האר"י כתובים בגישה חדשה וברמה שונה לגמרי. מה שהנחה אותו היה התפתחות הנשמות שהיו בתקופתו. ואז הופיעו מקובלים רבים שנשענו על עבודתו, מאות מקובלים בכל קצוות תבל, ובמיוחד באירופה המזרחית: רוסיה, אוקראינה, רוסיה הלבנה ופולין.

רבים-רבים נמשכו לקבלה, ועל זה קמה לה תנועה עממית של רבים, שאינה קבלית, שנקראה "חסידות". אלה הם אנשים הנמשכים למגע עם הרוחני, עם העולם העליון. הם מתחילים לראות שעוד בחייהם, בעולם הזה, קיימת מטרה נעלה.

הלימוד בספרי האר"י מעלה את האדם מעל לדרגת העולם שלנו. בהקדמות לספריו, אמר האר"י שכל אחד שמרגיש רצון לעולם העליון, יכול ללמוד אותם. לפני האר"י, היכולת ללמוד בספרי הקבלה הייתה אחרת מזו שאחריו. לפני שהופיע, הייתה יורדת מלמעלה נשמה מיוחדת של מקובל, ואז, כביכול בעת רצון, היה מתגלה איתה גם הספר לאותו הדור. אבל החל מתקופתו של האר"י, מי שיש לו איזושהי משיכה או שאיפה לרוחניות, כבר יכול ללמוד בספרי הקבלה שלו. ודי לנו ללמוד מספרי האר"י, כדי לצאת לעולמות רוחניים.

מהאר"י מתחיל השלב האחרון בהתפתחות האנושות. החל מהמאה ה-16, במהלך המאות הבאות, מתחילות הנשמות להיוולד רוחנית מחדש, ולהשיג יציאה שלמה לעולם הרוחני עוד בהיותן בגוף הגשמי. תקופת הפריחה של הקבלה נמשכה עד 1920 לערך. ללא שיטת האר"י, העולם הרוחני לא היה נגיש למספר כה רב של נשמות. הפריחה בלטה במזרח אירופה שם הופיעו מקובלים, אדמו"רים, רבים שלעתיד יצאו מהם זרמים רבים ביהדות. כן היו קבוצות קבליות וגם אחרות לרוב.

גם להאר"י הייתה קבוצה של תלמידים, אבל לפני מותו, הוא התיר את הלימוד רק לתלמיד אחד, חיים ויטאל. את לימודיו אצל האר"י התחיל חיים ויטאל בגיל צעיר מאוד, ולמד אצל האר"י רק שנה וחצי - עד מותו. אלא שדברי האר"י שרשם מפיו חיים ויטאל, היו רבים מאוד עד שמילאו ארונות שלמים. חלק מהכתבים נקברו עם האר"י, חלק הוסתר בארגז אצל קרובי משפחה של האר"י, ועל חלק מהם התחיל חיים ויטאל לעבוד. וכך בהדרגה התחילו הספרים לצאת לאור.

הרב מיכאל לייטמן, "ראיון עם העתיד"

 

בסופו של דבר, הן "ספר הזוהר" והן ספרי האר"י לא היו מיועדים ללימוד שיטתי של הקבלה, ואף כי הקבלה היא מדע, לא היה ספר לימוד אמיתי עד למאה שלנו. כדי למלא את החסר בספרות הקבלה, המקובל הגדול הרב יהודה אשלג, שחי בירושלים החל משנת 1922, עד מותו ב-1954 כתב פירוש ל"ספר הזוהר" ולכל ספרי האר"י. הוא פיתח את שיטת לימוד הקבלה עם הכתיבה, והוציא את ספרו העיקרי הנקרא "תלמוד עשר הספירות" שנחשב לספר לימוד הקבלה העיקרי של זמננו.

רק בימינו יצר המקובל הגדול, הרב יהודה אשלג את השיטה הכוללת והמדויקת המתאימה לכל נשמה שיורדת לעולם הזה. רבי יהודה אשלג נולד בוורשה בסוף המאה ה-.19 בשנת 1922 הגיע לירושלים ונעשה רב של אחת השכונות. בשנת 1933 הוא התחיל לכתוב את ספרו "תלמוד עשר הספירות".

כאשר לומדים את הספר "תלמוד עשר הספירות" בתנאים מיוחדים, כלומר בצורה נכונה ובהדרכה נכונה, העולם העליון נפתח לאדם (קיימת גישה מיוחדת לחומר שבספר הזה, וקיים גם מפתח מיוחד איך לקרוא בו, הפותח את החומר בצורה נכונה). האדם מתחיל להרגיש את היקום (כל היקום, העולם הרוחני והעולם הזה, וכל הנשמות שנמצאות בעולמות העליונים - כולם מורכבים מ-10 ספירות); הוא מתחיל לראות ולהרגיש בכל חושיו את מה שבאמת נמצא מחוץ לטווח החושים שלו, כי החושים שלו מגושמים ומוגבלים, ולא מסוגלים לקלוט דבר מחוץ לטווח שלהם.

הרב יהודה אשלג שנקרא בעל הסולם, כותב בהקדמה לספר "תלמוד עשר הספירות", שהודות לרשות שקיבל מלמעלה לכתוב את הספר, יכול כל אחד בעולמנו להשיג את הנקודה הנעלה ביותר של התפתחות נשמתו; כל אחד מסוגל להגיע להשוואת הצורה עם הכוח העליון, עם הבורא, ויכול להשיג את המצבים הרוחניים הגבוהים ביותר דווקא בזמן שנמצא בגוף הזה, כי הגוף לא מהווה יותר מחיצה בינו לבין נשמתו. אין זה משנה אם הוא חי בגוף או בלא גוף: הוא עובר בחופשיות מעולם לעולם, הוא קיים בכל העולמות בו-זמנית, הוא יוצא למצב של נצחיות ושלימות, מצב שהוא ללא זמן, תנועה ומקום.

בעל הסולם כותב, כי בעזרת השיטה שלו אפשר להגיע לכל המצבים האלה, ושהשיטה שלו מתאימה לכולם בלי יוצא מן הכלל. חוץ מ"תלמוד עשר הספירות" חיבר פירוש ל"ספר הזוהר" ולכתבי האר"י. בעל הסולם כותב על עצמו שהוא גלגול של נשמה, שנמשכת מהאדם הראשון דרך אברהם אבינו, משה רבינו, ר' שמעון בר יוחאי, האר"י ועד אליו עצמו. לכן יכול היה לקחת את כל החיבורים של המקובלים האלה, לעבד אותם, ולהגיש לנו אותם בצורה שמתאימה לדור שלנו.

אף כי בעל הסולם חי בזמננו, אירע לכתביו מה שאירע ל"ספר הזוהר" ולכתבי האר"י: חלק מכתביו הוחבאו במרתפים, חלק נאסף וחלק נשרף, ועכשיו כולם יוצאים ומתגלים.

הרב מיכאל לייטמן, "ראיון עם העתיד"

 

משימה מס' 5:

קרא את הקטע הבא מתוך הספר, "טעם של אור".

אם "הנקודה שבלב" עוד לא התעוררה באדם, הוא לא ירגיש שום קשר אל מה שחכמת הקבלה מדברת עליו. הדברים לא ימשכו אותו, יירָאו לו טפלים. אבל כאשר הנקודה כבר מתעוררת, האדם פשוט מרגיש, גם אם הוא לא ממש מבין את הדברים, שדווקא בחכמה הזו יש משהו שנוגע בו עמוק בפנים, שבה הוא ימצא מקור של עונג לנפשו.

הרב מיכאל לייטמן, "טעם של אור"

 

שיעור מס' 3 - סדר התפתחות הבריאה

משימה מס' 1:

קרא את הקטעים הבאים מתוך הספר "קבלה, מדע ומשמעות החיים" (הספר מתאר סדרת מפגשים בין הרב לייטמן לקבוצת מדענים) וענה על השאלות הבאות:

חכמת הקבלה היא שיטה לגילוי המציאות הנסתרת מאיתנו, אותו טווח מציאות שאינו נתפס על ידי חמשת החושים שלנו. כלומר, הקבלה מפתחת בתוכנו חוש נוסף, הקולט את המציאות הנמצאת מחוץ להשגתנו כרגע.

חכמת הקבלה אומרת שכל המציאות מורכבת מחומר הנקרא "רצון לקבל" - רצון להתמלא בהנאה ובתענוג. בדרך כלל אנו מכנים את הרצון הזה "אגואיזם". הדבר נכון לגבי כל הרמות המוכרות לנו: דומם, צומח, חי ומדבר.

ד"ר וולף: רצון לְמָה? רצון לבורא? היכן מופיע הרצון הזה ביקום שלנו? האם זה רצון בסיסי כמו חומר?

הרב לייטמן: הרצון הזה הוא החומר של כל המציאות.

ד"ר וולף: אם כך, חומר הוא רצון?

הרב לייטמן: לא. אין מדובר באטומים. האטומים נוצרו לאחר מכן. כל אשר נברא, כל מה שקיים כיסוד של המציאות הוא הרצון ליהנות, הרצון לתענוג. בכל דרגה של המציאות הרצון הזה מקבל צורות אחרות.

ד"ר וולף: האם כל המקובלים מסכימים לכך שחומר הבריאה הוא הרצון לקבל?

הרב לייטמן: כל המקובלים, ללא יוצא מן הכלל, החל מאברהם ועד המקובל הגדול האחרון הרב יהודה אשלג, סוברים שכל חומר הבריאה הוא רצון לקבל. מקובל הוא אדם המשיג את העולם העליון והוא מדבר מתוך השגתו ולא בצורה תיאורטית. "השגה" פירושה המדרגה הסופית שבהבנה. בכל כתבי הקבלה מדובר על אותו דבר והמקובלים תמימי דעים בנושא זה.

הרצון ליהנות הזה הוא יסוד הבריאה. הרצון ליהנות נברא על ידי התפשטות האור העליון. המונח "אור" מציין בקבלה נתינה, השפעה, אהבה, והוא מכונה בשם "בורא". אם כן, האור ברא רצון ליהנות שרוצה להתמלא במה שיש באור. הרצון ליהנות נקרא גם "כלי".

ד"ר וולף: האם הרצון בורא את הכל?

הרב לייטמן: הרצון לתת בורא את הרצון לקבל, כלומר האור רוצה שהכלי יקבל ממנו את מה שהוא רוצה לתת לו.

ד"ר וולף: האם הכלי הוא כבר החומר?

הרב לייטמן: הרצון ליהנות הוא תחילת החומר. הוא נקרא בקבלה "החומר ההיולי", דהיינו החומר ההתחלתי. עדיין אין הוא החומר הסופי, משום שהוא כולו תוצאה מפעולת האור.

פרופ' טילר: האם התהליך הזה קיים כבר ברמה הקוונטית? האם מדובר על שלב המתרחש לפני מה שמכונה בפיזיקה "הזמן החללי"? אצלנו במכניקת הקוונטים הכל כבר נמצא תחת מגבלות חלל וזמן.

הרב לייטמן: תהליך זה קיים לפני כל התהוות של חומר שאנו מכירים, הרבה לפני התהוות היקום שלנו בצורתו החומרית.

הרב מיכאל לייטמן, "קבלה, מדע ומשמעות החיים"

 

חכמת הקבלה מתארת את כל שלבי התפתחות הרצון לקבל, החל מן השלב הראשון בבריאה ועד לעולם שלנו. מן השלבים המתוארים בה ניתן להבין כיצד התהווה עולם החומר בעל ממדי הזמן, התנועה והמקום, ומהי הדרך שבה יתפתח הרצון לקבל בעולם. כל ההיסטוריה שלנו נקבעת על פי התפתחות הרצון לקבל. מכאן נוכל להבין את הדרך שבה מתפתחים האדם והאנושות כולה. כל התהליכים המתרחשים במציאות, בלא יוצא מן הכלל, הם תולדה של התפתחות הרצון לקבל הגדֵל בנו תדיר.

לאחר שהמבנה הרוחני "יורד" ומתגשם, נוצר החומר שממנו בנוי העולם שלנו. עד ימינו אלה עבר העולם כמה תקופות התפתחות, ובשלב שבו אנו מצויים כיום מבשילה ההבנה כי חייבת להתחיל התפתחות רוחנית.

בימינו נקלעה האנושות לשורה של משברים בכל החזיתות, הן בתחומים חברתיים שונים והן בתחום המדע. האנושות שרויה בעיצומו של משבר כולל, מצבה ירוד ורבים הסימנים המעידים על כך: השימוש בסמים הולך וגובר והוא מתחיל בגילאים צעירים יותר; הדיכאון הולך ומתפשט כמחלה ממארת; הטרור הגלובלי הופך להיות בלתי נשלט ומכה בנו ללא רחם.

כל אלה מטרתם להביא את האנושות לידי הבנה ששורש כל הצרות הוא התעצמות הרצון לקבל האגואיסטי שבאדם, ושעלינו לתקנו. דברים אלה כתבו המקובלים כבר לפני אלפי שנים. הם הסבירו שכאשר תגיע האנושות למצב שכזה, תהיה העת מתאימה להתגלוּת חכמת הקבלה כמכשיר לתיקון האגו.

הרב מיכאל לייטמן, "קבלה, מדע ומשמעות החיים"

 

משימה מס' 2:

קרא את הקטעים הבאים מתוך הבלוג של הרב לייטמן ומתוך הספר "מבט לקבלה" וענה על השאלות הבאות:

הבורא ברא את האדם כ"רצון ליהנות" בגודל כזה, שיוכל למלא את רצון האדם בכל מה שהתכוון לתת לו. אך לשם כך צריך הבורא שהאדם עצמו ירצה לקבל את ההטבה, ולא שהרצון ירד אל האדם ממעלה. שכן אז הרצון אינו רצון האדם, אלא רצון הבורא. אם לא ירגיש האדם שהרצון בא מתוך עצמו, גם את התענוג הוא לא יקבל כתענוג שלו.

מהו אותו התענוג שהתכוון הבורא להעניק לאדם? התענוג האמיתי הינו מעמד הבורא, ולא פחות. זאת משום שהבורא מצוי בשלמות ובנצחיות, ומעמד זה לבדו הוא הדבר השלם. אם רצון הבורא הוא ליהַנות לנברא, הוא יכול לעשות זאת רק על ידי שיעניק לו את אותו מעמד שלם ונצחי, היחידי שקיים. כלומר, כדי לגרום לנברא תענוג אמיתי שייחשב "נתינה" מצד הבורא, על הבורא להביא את הנברא לדרגתו שלו בכל. לאותה דרגת עוצמה, הבנה, הרגשה ומילוי.

הבורא עושה זאת באופן מיוחד ביותר, הוא עושה זאת כך שהנברא מצד עצמו ירצה להשיג את דרגת הבורא, ולא שההשגה תבוא מתוך חיוב של כוח הבורא. לשם כך על הנברא לעבור הבחנות רבות, בעודו מצוי בהסתרה מהבורא, ולרכוש רצון לרוחניות דווקא מתוך החשיכה שבה הוא שרוי. לאחר מכן עליו להשתוקק להידמות לבורא מתוך מצב מנוגד לו.

דרך זו היא הדרגתית, ונעשית במשך גלגולים רבים שעובר הנברא במשך חייו בעולם הזה. ההתקדמות מתרחשת רק בזמן שהאדם נמצא בחייו בעולם הזה, עד הגיעו לגמר התיקון, כלומר כשהוא מתקן את כל-כולו ונעשה דומה לבורא בכל.

או אז הוא מקבל את המילוי השלם, היינו את אותו מעמד שבו מצוי הבורא, וזה נקרא "גמר התיקון". מצב זה חייב להיות מושג, כאמור, בעת חייו של האדם בעולם הזה. ואז לא יהיה עליו להתגלגל שוב לעולם הזה, אלא הוא יוכל להיפרד מגופו ולא לשוב לכאן בגלגול גופני נוסף.

הרב מיכאל לייטמן, "מבט לקבלה"

 

כל אחד מאיתנו נמצא בתוך הטבע ומשתוקק לנוחיות. איזון זהו הפתרון של המשוואה, גילוי הנוסחה של המצב הכי נוח שלך: איזה חום דרוש לי, איזו לחות, מזון, קורת גג, משפחה וילדים, מקום פרנסה בטוח וכולי. זה נקרא להשׂיג איזון עם הטבע בעולם שלנו, לספק את כל הרצונות שלך.

הטבע מפתח אותי כך שהאיזון הזה כל הזמן מופר. שוב ושוב עליי להשתדל למצוא אותו, מתוך שאני מתקדם קדימה. אנחנו כל הזמן מחפשׂים איזון. גם כשהאדם משתוקק לשליטה או רודף אחרי מיליונים של דולרים, הוא עושה זאת מפני שמרגיש בתוכו את הנחיצות הזאת שהוא רוצה למלא, להביא את עצמו לאיזון כדי להרגיע את עצמו.

לכן ההתפתחות שעליה מדברת חכמת הקבלה, נורמלית וטבעית ביותר, עבור כל אדם בעולם הזה. רק שלכל אחד יש נוסחה משלו להשׂגת האיזון. איזון, פירושו שכל כך טוב לי, שלא יכול להיות יותר טוב מזה! זה נקרא גמר התיקון, כשכל הרצונות מתוקנים, כלומר מלאים לגמרי, כל רצון במה שהוא רוצה!

אני לא צריך לחפשׂ איזו נוסחה מתוחכמת של הטבע! אם אני משׂיג מצב של נוחיות שלמה, שבו לא הייתי רוצה לשנות שום דבר, זה אומר שגיליתי את הנוסחה הכללית של איזון הטבע! אני מגלה שאני יכול להיות גדול ומצליח, והצורה הזאת שבה אני מגלה את עצמי עכשיו, נקראת "בורא" או הטבע. כאילו שגדלתי מאוד עד שהפכתי למלך ואני רואה: הנה הארמון שלי, הנה הצבא, הנה העם. כשהאדם מרגיש שהשׂיג את המילוי השלם, זה אומר שהוא גילה את הנוסחה של ההידמות לבורא.

מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן 8.12.2010

 

הבורא הוא כוח ההשפעה והאהבה, ומי שאוהב סובל מחוסר האפשרות לענג את מושא אהבתו.

הסבל מהשפעה שאינה ממומשת הוא הרבה יותר גדול מסבל של אי קבלה, כמו שאומרים: יותר משהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להניק! כאשר הגדול לא יכול לתת לקטן מהשלמות שלו, כי הקטן אינו מסוגל לקבל שום דבר - זה סבל גדול.

הבורא הוא רצון להשפיע, להעניק, רצון לאהוב. ולא צריך לחשוב שבכוונה זאת יש מן החיסרון! החיסרון להשפיע ולאהוב, לא בא מחוסר מילוי, אלא משלמות שאינה מחולקת! לכן הבורא יוצר רצון ליהנות, כדי למלא אותו ולהביע לנו את אהבתו.

ברצון שלנו נעשו כבר כל ההכנות על מנת לקבל את אור הבורא כולו ואת אהבתו. אבל על מנת שנבין מה הוא עושה, ונרגיש מה הוא נותן לנו, אנחנו צריכים להפוך להיות כמוהו להשתוות לתכונות שלו.

לכן חסר כאן רק מרכיב אחד - העצמאות שלנו, הרצון העצמי שלנו להרגיש את אהבתו ולקבל אותו בתור אחד שאוהבים. הרי אם השאיפה הזאת לא תצא מתוכנו, זו לא תהיה אהבה. האם אפשר לקנות את האהבה בכסף? - לא. בכסף אני יכול לקנות רק שירותים: אני משלם במספרה, בקופת חולים, במסעדה, וכולם דואגים לי מכיוון שהם זקוקים לכסף, ולא מתוך שאוהבים אותי. מה לעשות כדי שהם יאהבו אותי? את זה אנחנו לא יודעים...

הרי אהבה אמיתית אפשרית רק אם אני לגמרי לא תלוי באחר, כמו שנאמר על הבורא: "אני ראשון, אני אחרון". לכן הבעיה של הבורא היא, איך ליצור אותנו ותוך כדי כך לעשות אותנו (לכאורה) לגמרי לא תלויים בו, ויחד עם זאת, שנגדל בתוכנו את האהבה אליו, וביחס אליה נאמר: "אני ראשון, אני אחרון ומבלעדיי אין אלוקים".

מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן 16.2.2010

 

משימה מס' 3:

קרא את הקטע הבא מתוך הספר "אלף שאלה על קבלה" וסכם את עיקרי הדברים במילים שלך.

הרצונות גדלים תדיר והאדם מרגיש נחיצות קבועה, צורך קבוע, לפתח דברים קיימים, להמציא דברים חדשים - לגלות ולממש בתוכו את הרצונות שמתעוררים בו. התפתחות האנושות במשך אלפי שנות קיומה מקבילה להתפתחות ולמימוש רמות שונות של הרצון. מציאת השיטות לסיפוק הרצון מביאה להתקדמות האנושות בתחומי המדע, הטכנולוגיה, התרבות והחברה. הודות לרצונות שמשתכללים וגדלים כל הזמן, צועדת האנושות קדימה.

חכמת הקבלה מחלקת את מבנה התפתחות הרצונות של האדם לחמישה שלבים:

הצורך במין ובמזון מוגדרים כרצונות בהמיים, ומורגשים גם על ידי בעלי החיים. גם כשהאדם נמצא בבידוד מוחלט, הוא ממשיך להרגיש רעב ושאיפה להמשך השושלת, כלומר, למין. הרצונות לעושר, לשלטון ולידע - הם רצונות אנושיים, ועל מנת לספקם על האדם לשהות במחיצתם של בני מינו - בחברת בני האדם.

כשהאדם נולד, מתרחש בו תהליך התפתחות של הרצונות הבהמיים והאנושיים, אך בשלב מאוחר יותר הוא מגלה שמימושם אינו מעניק לו סיפוק. זאת מפני שהרצון הסמוי אבל האמיתי שלו נמצא מעבר לתחומי העולם שלנו, אלא שהוא אינו יכול עדיין להכיר בו ולנסחו.

את הרצון הזה מקבל האדם מלמעלה. הוא לא מוענק לו על ידי הטבע כרצון בהמי, ואינו מתפתח בהשפעתה של החברה כמו הרצונות האנושיים.

חכמת הקבלה קוראת לרמת רצון זו בשם "הרצון לאור רוחני", או "נשמת האדם".

חכמת הקבלה חוקרת את המבנה הרוחני הנקרא "הנשמה הכללית" או "אדם הראשון". המבנה הזה מורכב מ-000,600 חלקים, שכל אחד מהם נחלק לעוד חלקיקים רבים המתלבשים בתוך הרצונות החומריים.

הרב מיכאל לייטמן, "אלף שאלה על קבלה"

 

משימה מס' 4:

קרא את הקטעים הבאים מתוך הספר "טעם של אור" וענה על השאלה:

חכמת הקבלה הוסתרה מהציבור הרחב עד היום כי היה צורך לחכות שנתפתח, שנגיע למצב שהחיים שלנו כבר לא יירָאו לנו כל כך טובים. לפני כמה עשורים אנשים עדיין הרגישו שהודות למדע, לחכמה, לתרבות, הם מגיעים להישגים, לשגשוג ולהתפתחות. החיים נראו מבטיחים ונדמה היה שלילדים שלנו מצפה עולם יפה יותר.

כיום נראה שהגענו לאיזה מבוי סתום. סכנות מכל צד, וגם המצב האקולוגי נראה מאוד מאיים. התקווה לחיים יותר טובים - מתפוגגת. מתוך תחושת האין מוצא אנו בשלים לקלוט את ההסבר שהקבלה מציעה לגבי המקור לבעיות ולגבי הפיתרון להן.

הקבלה מסבירה שבסופן של אלפי שנות התפתחות אגואיסטית, העולם הגיע למצב שבו מצד אחד כולם קשורים זה לזה, מצד שני שונאים זה את זה - כלואים בתוך כלוב אחד ואין לאן לברוח. ברור לנו שאנחנו סובלים מזה, רק לא ברור לנו איך אפשר לעצור את ההידרדרות. המצב הזה הוא לא מקרי, אלא מהלך מכוון מראש בתכנית ההתפתחות של הבריאה. הוא נועד לקדם אותנו למדרגה הבאה של קיומנו.

הרב מיכאל לייטמן, "טעם של אור"

 

אנחנו חיים בזמן מאוד מיוחד. אחרי אלפי שנות הסתרה, חכמת הקבלה האותנטית מתגלה שוב לכולם - לכל אדם באשר הוא, ללא שום הגבלה או תנאי מוקדם.

אנשים מתחילים להבין שהייעוד של שיטת הקבלה הוא לרומם אותנו עד לדרגה הגבוהה ביותר בטבע, עד לדרגת הבורא. כלומר, הקבלה לא באה ללמד אותנו עוד כמה קסמים, טריקים, סגולות, קמעות, רפואות וברכות להטבת קיומנו החומרי, אלא היא נועדה להעלות אותנו לרמת קיום חדשה.

בעזרת הקבלה אנחנו מתוודעים אל תכנית-העל של הבריאה, מבינים מהי מטרת קיומנו עלי אדמות ומה עלינו לעשות כדי לממש את הפוטנציאל הטמון בנו. אל המצב המיוחד והעליון הזה האנושות כולה אמורה להגיע בזמננו.

[.1.] במקור "קאנטאקט עמו ית'". הקטע עבר עריכה קלה לצרכי הספר.

[.2.] להרחבה, עיינו בכתבי בעל הסולם, מאמר "השלום".

יחידת לימוד מס' 1. חלק ב'

- תפיסת המציאות

שיעור מס' 1 - מהי המציאות

משימה מס' 1:

קרא את הקטע הבא מתוך הספר "פותחים את הזוהר" ותאר בקצרה את הגישה של חכמת הקבלה לתפיסת המציאות?

הנושא המורכב והמרתק ביותר שקשור ל"ספר הזוהר" ולחיים בכלל, הוא תפיסת המציאות.

סביבנו קיימים הרבה גלים שאנחנו לא מרגישים עכשיו, אבל קיים גם שדה כולל של מידע. מדובר בשדה של מידע עליון שנקרא "הטבע העליון" או "הבורא". אנחנו יכולים להתקשר לאותו שדה ולקבל ממנו הכל - הרגשה והבנה, ידיעה, אהבה, הרגשת חיים נצחיים, הרגשת השלמות שישנה בשדה הזה, שממלא הכל סביבנו.

כל מטרתה של חכמת הקבלה היא ללמד אותנו איך לפתח בנו כלי קליטה לאותו שדה מידע עליון. אפשר לעשות זאת רק דרך שינוי פנימי שלנו, ולכן כשאנחנו מגיעים לזה, אנחנו נעשים בעצמנו כמו אותו שדה - כמו הבורא. אין דבר פשוט יותר מזה. השדה נמצא כאן, סביבנו, אלא שאנחנו אטומים. לא קולטים אותו.

אנחנו נמצאים בחוסר הכרה כלפי הבורא, כלפי המציאות האמיתית. ממש כמו אדם שנמצא בחלום, חווה כל מיני מאורעות ונדמה לו שהוא ער, כך אנחנו בתוך העולם הזה.

ב"הקדמה לספר הזוהר" מדמה בעל הסולם את המצב הזה לתולעת שנולדה בתוך צנון וחושבת שכל העולם הוא הצנון שבו נולדה. כך אנחנו, חיים בתוך העולם שלנו ולא מרגישים שיש סביבנו עולם גדול, נאור, אדיר ויפה. שם נמצאים המקובלים, האנשים שכבר התעוררו מהחלום למציאות האמיתית. לדבריהם, מה שאנחנו מרגישים עכשיו נקרא "העולם המדומה", ורק כשנתעלה ממנו נוכל באמת להבין שקודם "ספר הזוהר" מתגלה כדי להסביר לנו איך לתפוס נכון את המציאות, וזה בכלל לא מקרי שגם המדע מאותת לנו שהמציאות היא הרבה יותר גדולה ועשירה ממה שאנחנו מסוגלים לקלוט עכשיו. מדענים אומרים שיש איזו אנרגיה שחורה, שיש כל מיני כתמים לבנים או שחורים ביקום, שיש ממדים אחרים שאנחנו לא יכולים להרגיש בחושינו או לפתח מכשירים שיקלטו אותם.

אנחנו גם חוקרים יצורים אחרים ורואים עד כמה תפיסת המציאות שלהם שונה משלנו. דבורים, זבובים, דובים, צפרדעים, נחשים ואפילו כלבים וחתולים שנמצאים לידנו, תופסים את המציאות אחרת. כלב למשל, תופס את העולם בעיקר ככתמי ריח, תמונת העולם של הדבורה היא סכום המראות שמתקבלים בכל אחת מהיחידות הרבות שמרכיבות את עיניה.

יצורים שונים תופסים את המציאות אחרת, אבל כולם תופסים את המציאות בסופו של דבר. איזו מציאות? שאלה טובה... ועוד שאלה: אם יחסר לאדם אחד החושים, הוא יקלוט מציאות פחותה - ומה אם לא יחסר לו חוש, אלא יהיה לו חוש נוסף - האם הוא יראה מציאות גדולה ורחבה יותר? יכול להיות שכן, השאלה היא רק איזה חוש?

עכשיו אנחנו מרגישים את העולם, ואנחנו יכולים להגיד שחסרים לנו משקפיים או מכשיר שמיעה, כי אנחנו יודעים מה זה לראות או לשמוע טוב, פחות או יותר. אבל אם אנחנו לא יודעים איזה חוש נוסף חסר לנו, איך נוכל לרכוש אותו? כמו שאנחנו לא מרגישים שחסרה לנו אצבע שישית בכף היד, כך אנחנו לא יכולים להרגיש שחסר לנו חוש שישי, ולכן אנחנו חיים בעולם שלנו ללא צורך בהרגשת המציאות האמיתית.

אבל בואו נעצור לרגע ונתבונן על עצמנו מהצד: אנחנו חיים בעולם כמה עשרות שנים, מה היה לפני כן - אנחנו לא יודעים, מה יהיה אחרי כן - אנחנו גם לא יודעים. ואנחנו גם לא יודעים מה קורה באמצע - במהלך חיינו. אין לנו מושג מה יקרה בעוד רגע, ומאין באים הרצונות והמחשבות שלנו. אפשר לומר שאנחנו נמצאים באיזושהי עלטה, אלא שבתוכה יש לנו מעין תחושה שקרית כזו שאנחנו מבינים ושולטים במתרחש.

בדורות הקודמים היו חיי האדם פשוטים. אנשים דאגו לאוכל, השתדלו להעביר את חייהם בנוחות מקסימלית, הולידו ילדים והורישו להם את עמלם. הילדים המשיכו באותו מסלול, וכך דור אחר דור. כשחיינו בצורה כזו, באמת לא היה צורך לדעת מה קורה סביבנו.

אבל כיום מתעוררות בנו שאלות על החיים. השאלות האלה מנענעות אותנו מבפנים עד שאנחנו כבר לא יכולים להירגע ולהמשיך לזרום עם החיים כתמול שלשום. אנחנו מתחילים להרגיש שבלי לדעת בשביל מה אנחנו חיים, אין לדברים טעם, וזה מה שדורש מאיתנו לגלות את המציאות האמיתית.

כדי שנוכל להבין ביתר קלות את החידוש של חכמת הקבלה בנושא תפיסת המציאות, נסקור בקצרה את הדרך שבה התפתחה עם השנים גישת המדע לנושא.

הגישה הקלאסית שמייצג ניוטון אמרה שהעולם קיים בפני עצמו בלי כל קשר לאדם, וכי צורתו של העולם קבועה. אחר כך בא איינשטיין וגילה שהעולם הוא הרבה יותר רחב ממה שאנחנו תופסים. התפיסה שלנו היא יחסית ותלויה בחושים שלנו, ולכן אנחנו לא יכולים לומר מהו בדיוק העולם שמחוץ לנו. הכל תלוי בצופה החוקר את המציאות.

הגישה המדעית המודרנית לתפיסת המציאות, המבוססת על הפיזיקה הקוונטית, גורסת כי האדם משפיע על העולם וכתוצאה מכך הוא משפיע על התמונה שהוא תופס. תמונת המציאות היא מעין ממוצע בין תכונות הצופה לבין תכונות העצם או התופעה שהוא קולט.

כדי להבין את הדברים טוב יותר נתבונן בדוגמה מוכרת. באולם רחב ידיים עומד נואם על הבמה ומרצה בפני קהל מאזינים. הם שומעים את דבריו על ידי כך שגלים מגיעים מתוך הרמקולים אל האוזניים שלהם ודרכן אל עור התוף. אחר כך, הגלים עוברים דרך מנגנון חשמלי ומנגנון כימי. לאחר מכן מתבצעת בדיקה במוח האם משהו דומה נמצא בתוך הזיכרון, ובהתאם לזה הוא מפענח את התופעה האלקטרו-כימית הזאת.

אם כן, לפי הגישה המדעית המודרנית תמונת המציאות מצטיירת בתוכנו. אין לנו אפשרות לומר דבר על מה שקיים מחוץ לנו, כי לעולם איננו תופסים את מה שמחוץ לנו. חכמת הקבלה מקדמת אותנו צעד נוסף. כבר לפני אלפי שנים גילו המקובלים כי לָעולם אין למעשה שום תמונה.

כדי להמחיש את הדברים, נדמה את האדם לקופסה סגורה ובה חמישה ערוצי כניסה: עיניים, אוזניים, אף, פה וידיים. איברים אלה מייצגים את חמשת החושים: ראייה, שמיעה, ריח, טעם ומישוש, שדרכם האדם תופס משהו שיש כביכול מחוץ לו.

דרך חמשת הפתחים הללו שבקופסה נכנסים פנימה כל מיני גירויים. כולם מתרכזים ועוברים עיבודים שונים ביחס למידע המצוי בזיכרון של אותו אדם וביחס לרצון שלו. התוצאה שמתקבלת היא תמונה כלשהי של המציאות, והיא מוקרנת על מעין "מסך קולנוע" שנמצא בירכתי המוח.

בכוונה תחילה נוצרנו באופן שהחושים שלנו יוצרים לנו תמונה אשלייתית של עולם הנמצא כביכול מחוץ לנו. מדוע? כדי לאפשר לנו ללמוד לאט לאט מהי באמת תמונה חיצונית.

הרב מיכאל לייטמן, "פותחים את הזוהר"

 

משימה מס' 2:

קרא את הקטע הבא מתוך הספר "פותחים את הזוהר" וענה על השאלה הבאה:

אם אנחנו רוצים להתחיל להתקדם ממצבנו הנוכחי, להרחיב את המציאות שלנו, לדעת איפה אנחנו נמצאים ובשביל מה, עלינו לטפל אך ורק במה שנמצא בתוכנו - ברצון. עמוק בפנים יושב הרצון והוא שמפעיל את כל כלי הקליטה שלנו, כמו גם את השכל ואת המחשבה.

לפעמים אנחנו נמצאים במצב שאנחנו כאילו לא רואים את העולם, הולכים בתוך עצמנו, סגורים, לא שמים לב למה שקורה סביבנו. מה קורה לנו? הרצון שלנו מנותק, כמו בחוסר הכרה. לפעמים הרצון שלנו הוא כל כך גדול, שהוא גורם לנו ממש לבלוע בעיניים את כל העולם, ולפעמים הרצון שלנו כבֶה. למה אנשים מזדקנים? כי הם כבר לא רוצים לקלוט את העולם. קשה להם, וכתוצאה מכך, הגוף מפסיק לעבוד. האמת היא שכבר מאמצע חיינו אנחנו מתחילים לדעוך, למות בהדרגה. זה הרצון שלנו שדועך ומאבד את הכוח לנוע קדימה, לא הגוף. אנשים שמתחילים להתפתח רוחנית, מקבלים אנרגיה ורצון להתקדמות, ומרגישים כמו ילדים - תמיד מלאים רצונות, קמים בכל יום בכוחות מחודשים.

הרצון הוא זה שמעורר בנו צרכים וקובע את מה שנראה או לא נראה סביבנו. למשל, אדם שהפך להורה, מתחיל לשים לב לנוכחותן של חנויות עם מוצרים לתינוקות בכל פינת רחוב. החנויות היו שם גם קודם, כמובן, אך מפני שלא היה לו צורך בהן, הוא לא ממש הבחין בקיומן.

באופן טבעי, הרצון שלנו אגואיסטי והוא מכוון אותנו לקלוט רק את מה שטוב לנו (או את מה שעלול לגרום לנו נזק). ככל שהאגו מתפתח ואיתו גם השכל, אנחנו מבינים יותר, תופסים יותר, שולטים יותר, ובהתאם לזה מתרחבת תפיסת המציאות שלנו.

אבל לא משנה עד כמה היא תתרחב, בסופו של דבר התפיסה הזו מוגבלת מאוד, כיוון שהיא תלויה בסך הכל בחמשת החושים שנותנים לנו את הרגשת החיים הגופניים. הגוף שלנו אינו שונה מגופם של כל בעלי החיים, ולכן התפיסה הזו מוגדרת כתפיסת המציאות בדרגת החי. איך נוכל לתפוס את המציאות הרחבה יותר, שלא מוגבלת על ידי האגו שלנו? בזה בדיוק עוסק "ספר הזוהר" - בתפיסת המציאות בדרגת האדם.

מה שאנחנו תופסים כעת על ידי הרצון שלנו, הזיכרון שלנו וחמשת החושים שלנו נקרא "העולם הזה". מכיוון שהרצון והזיכרון הם שלנו בלבד, אנחנו מוגבלים כתאים בודדים. כדי שנוכל להרגיש את כל המציאות, את שדה המידע העליון, עלינו להתחבר אל הרצונות של האחרים, שכביכול נמצאים "מחוץ לנו", אבל למעשה הם חלקים שלנו. במילים אחרות, כדי לתפוס את המציאות האמיתית עלינו להחליף את הרצון - לעבור מהרצון הפנימי-האגואיסטי שלנו אל הרצון החיצון.

הרב מיכאל לייטמן, "פותחים את הזוהר"

 

משימה מס' 3:

קרא את הקטעים הבאים מתוך הספרים "קבלה, מדע ומשמעות החיים" ו"טעם של אור" וענה על השאלה הבאה:

ההבדל היחיד בין כלים לתפיסת המציאות הגשמית לבין כלים לתפיסת המציאות הרוחנית הוא בכוונה. בכלים גשמיים הכוונה אגואיסטית ובכלים רוחניים היא אלטרואיסטית. כוונה זו היא היחס של האדם לשימוש ברצונותיו.

לאמיתו של דבר, המצב היחיד הקיים הוא מצב ה"אין-סוף". במצב זה מצוי האור בתוך הכלי. על מצב זה קיימת הסתרה. ההסתרה אינה מאפשרת לנו לחוש את מצב האין-סוף. עוצמת הכוונה האלטרואיסטית מסירה בהדרגה את ההסתרה וחושפת את האור הממלא את הכלי בקביעות. מטרתו של ציור זה היא להדגיש כי לעולם איננו מגלים אורות מחוץ לכלים. כאשר מקובלים אומרים כי אורות נכנסים לכלים או יוצאים מהם, הם רוצים להדגיש את האופן שבו האדם מתקרב אל השגת המצב הקבוע.

מצב האין-סוף קיים בקביעות, או במילותיהם של המקובלים, "במנוחה מוחלטת", דהיינו ללא שינוי. על האדם להכין את כלי התפיסה שלו אט אט לקליטת מצב זה. אם כן, השינוי היחיד המתרחש הוא ביכולת הקליטה.

כשאור בא ו"מתלבש" באדם והלה מרגיש כיצד הוא נכנס בהדרגה, הרי זו הדרך שבה מתברר בו המצב הקבוע, מתוך התעוררות האדם להרגיש אותו, אך למעשה האור איננו נכנס כלל ואינו יוצא. הוא רק מתברר בתוך האדם, דהיינו מתגלה מההסתר.

מתגלה לאדם שהוא נמצא בעולם אין-סוף במצב הקבוע ושעליו רק לגלות את מצבו היחיד. האור שברא את הכלי מילא אותו מיד, כך שלא היה הבדל בין בריאת הכלי לבין מילוי האור שבו. באומרם כי אור יוצא מהבורא מתכוונים המקובלים לכך שכבר יש כלי המתמלא בו.

עלינו להבין כי רוחניות היא למעלה מהזמן. השפה שלנו קשורה לזמן, ולכן אנו אומרים כי "קודם" נעשה כלי "ולאחר מכן" הוא התמלא באור. אך ברוחניות דברים אלה מצויים יחד; תחילה וסוף מצויים בנקודה אחת, בלתי נבדלים בזמן. בדמיוננו אנו מבדילים בין האור והכלי ומניחים כי אור הנמצא בתוך הכלי מצוי כנראה גם מחוץ לכלי, אך "מחוץ לכלי" משמעותו מחוץ לתפיסה שלנו.

ניתן להמחיש את הדברים כך: יש כלי שבו אני תופס את המציאות כולה; בכלי אחר אני תופס מעט מן המציאות, ויש כלי נוסף ובו איני יכול לתפוס מאומה. תיקון הכלים משמעותו הרחבת הכלי שלי, מכלי קטן לכלי גדול יותר ויותר. אם אומר כי האור בא וממלא את הכלי שלי, אין הכוונה לכך שקודם לכן הוא לא היה ממלאו אלא שכך מתגלה כעת המציאות כלפיי.

הדבר משול לחולה חסר הכרה המתעורר אט אט. כולם עומדים סביבו, מביטים בו ומחכים שיתעורר. הוא פותח את עיניו באיטיות ומתחיל להכיר היכן הוא נמצא. מבחינתו, המציאות "באה אליו" וממלאת את כלי ההרגשה שלו, שכן הכל נמדד כלפי המקבל בלבד.

הרב מיכאל לייטמן, "קבלה, מדע ומשמעות החיים"

 

האור העליון נמצא סביבנו במנוחה מוחלטת. זהו שדה של מידע אין- סופי, של נצחיות ושל שלמות. אבל אנחנו לא מרגישים אותו כי אנחנו מכונסים כל אחד בתוך עצמו. האגו שלנו סוגר אותנו בפנים, חסרי הכרה.

כדי להרגיש את האור עלינו לבנות בתוכנו תכונה כמו שלו, תכונה של אהבה ונתינה. ממש כמו מקלט רדיו שמייצר בתוך עצמו את אותו גל שהוא רוצה לקלוט מבחוץ.

כל חכמת הקבלה היא בעצם חכמת הקליטה. זו שיטה מדעית לבניית תכונה שמאפשרת לנו לקלוט בתוכנו את המידע שנמצא בשדה שמקיף אותנו. ואז אנחנו כבר לא מרגישים את עצמנו מכונסים בתוכנו, אלא ממש זורמים בתוך האור העליון השלם והנצחי, בתוך הגל של האין-סוף.

הרב מיכאל לייטמן, "טעם של אור"

 

נניח שבמחשב שלי מותקנת רק תוכנת וורד, ומגיע אליי קובץ אקסל או jpg בדואר האלקטרוני. אני מנסה לפתוח את הקובץ בעזרת הוורד, אבל הוא לא נפתח. יכול להיות שיש בקובץ הזה משהו שהוא מאוד טוב עבורי, אבל התוכנה שלי מסרבת לפתוח אותו. אין לי ברירה אלא להתקין בתוך הדיסק הקשיח של המחשב שלי תוכנה חדשה, שתוכל לקלוט את הנתונים ולהציג אותם בפנַי. פורמט חדש של נתונים דורש תוכנה חדשה.

תהליך דומה לזה אנחנו עוברים בהתפתחות הרוחנית. בעזרת חכמת הקבלה, אנחנו קונים תוכנה חדשה שרוכבת על הרצון שלנו, ואז אנחנו יכולים לקלוט תמונות חדשות, מידע חדש. עד כה הייתה לנו רק התוכנה המקורית שאיתה נולדנו שכל כולה מכוונת לאהבה עצמית. עתה אנחנו משדרגים את עצמנו - רוכשים תוכנה חדשה שמבינה מה זה אהבת הזולת. עם התוכנה החדשה ה"קבצים" החדשים שאנחנו מקבלים "נפתחים" נהדר!

הרב מיכאל לייטמן, "טעם של אור"

 

משימה מס' 4:

קרא את הקטע הבא מתוך הספר "טעם של אור".

עד היום נדמה היה לנו ש"אני" ו"העולם" אלה שני דברים נפרדים. אבל עתה, בסופה של התפתחות אנושית שנמשכה עשרות אלפי שנים, אנחנו נדרשים להבין ש"אני והעולם" זה שלם אחד. שהטבע באמת גלובלי, שכל הדומם, הצומח, החי ובני האדם מהווים מכלול אחד.

יותר מזה - אנחנו מתקרבים להכיר בכך שאין באמת עולם מחוץ לנו, אלא הכל מתרחש בתוכנו, שזו תפיסה גבוהה יותר של המציאות. מצפים לנו גילויים מסעירים בממד העליון. זוהי כניסה לחיים חדשים, התעוררות מהחלום שחיינו בו עד כה, מהתחושה האשלייתית שאנחנו חיים במציאות שמחולקת ונבדלת לחלקים.

כאשר נתבונן אחורה אל העבר נתחיל לקלוט, שהיחס האגואיסטי שהפעלנו כלפי כל פרט ופרט שקיים סביבנו, בעצם הזיק לנו עצמנו. שנאנו את עצמנו, ניצלנו את עצמנו, שיקרנו לעצמנו, גנבנו מעצמנו. יתברר לנו שפשוט חיינו בשקר, בתוך טעות מרה.

אבל כל גילוי וגילוי שכזה דווקא יקדם אותנו צעד נוסף אל עבר האיחוד וההרמוניה השלמה עם כל המציאות, שתתגלה לנו כעצמנו ממש. ויחד עם זה שנגלה שאנחנו שייכים לכל המציאות וכל המציאות שייכת לנו, נגלה גם את הכוח העליון ששורה בכל, כוח האהבה והנתינה.

הרב מיכאל לייטמן, "טעם של אור"

 

שיעור מס' 2 - המציאות האמיתית

משימה מס' 1:

קרא את הקטע הבא מתוך הספר "קבלה במילים פשוטות", וענה על השאלה הבאה:

הרצון לקבל הוא הכוח המניע מאחורי כל התקדמות ושינוי בהיסטוריה האנושית. אבל הרצון לקבל תמיד היה רצון לקבל תענוג לצורך סיפוק עצמי. אמנם אין שום דבר רע בלרצות לקבל תענוג, אבל הכוונה ליהנות לצורך סיפוק עצמנו מעמידה אותנו בסתירה לטבע, לבורא. לכן כשאנחנו רוצים לקבל לעצמנו אנחנו מפרידים את עצמנו מהבורא. זהו הקלקול שלנו, וזוהי הסיבה לכל צרה וסבל.

התיקון אינו קורה ברגע בו אנחנו מפסיקים לקבל, אלא ברגע בו אנחנו משנים את הסיבה שבשבילה אנחנו מקבלים, את הכוונה שלנו. כפי שאמרנו בפרק הקודם, תכונות הבורא הן שלמות, חיבור ונתינה. לכן כשאנחנו מקבלים עבור עצמנו, זה נקרא "אגו" (אגואיזם), כלומר פירוד, וכשאנחנו מקבלים על מנת להתאחד, להתחבר עם הבורא ולפעול בהתאם לתכונת הנתינה שלו, זה נקרא אחדות עם הבורא, עם הטבע.

אסביר. האם הייתם נהנים לאכול את אותו האוכל כל יום במשך חודשים? סביר להניח שלא. אבל זה בדיוק מה שתינוקות צריכים לעשות. אין להם שום בחירה בנדון. למעשה, הסיבה היחידה שהם מסכימים לעשות את זה היא שהם לא מכירים שום דבר אחר. הם יכולים, כמובן, להפיק מהאכילה תענוג מוגבל מאוד, מעבר למילוי הבטן הריקה שלהם.

עכשיו, חִשבו על אימו של התינוק. דמיינו איך הפנים שלה זוהרות כשהיא מאכילה את תינוקה. היא בעננים רק מלראות את הילד שלה אוכל לבריאות. הילד לכל היותר רגוע, אבל האימא ממש מאושרת.

מה בעצם קורה כאן? גם האימא וגם התינוק נהנים מהרצון של התינוק לאכול, אבל בזמן שהתינוק ממוקד ברעב שלו, האימא נהנית מהיכולת שלה לתת לו. היא אינה מתמקדת בעצמה, אלא בתינוק שלה. היא מאוחדת איתו, לכן התענוג שלה אינו פוחת ככל שהתינוק אוכל - כפי שקורה לתינוק - אלא דווקא הולך וגדל.

אותו דבר קורה עם הטבע. אם היינו יודעים מה הטבע רוצה מאיתנו, והיינו מממשים זאת, היינו מרגישים את התענוג שבאחדות ובנתינה. יותר מזה, לא היינו מרגישים את זה ברמה הגופנית, כפי שאימהות חוות בצורה טבעית עם התינוקות שלהן, אלא ברמה הרוחנית של הקשר שלנו עם הטבע, עם הבורא.

לכן התיקון שאנחנו צריכים לעשות הוא לבחור בַּכּוונה הנכונה עמה נשתמש ברצונות שלנו. בתמורה לעשיית התיקון ולהשגת הכוונה, אנחנו ממלאים את המשאלה האחרונה והגדולה מכולן - את הרצון שלנו לרוחניות, לגילוי הבורא. כשהרצון הזה מתמלא, האדם מכיר את המערכת ששולטת במציאות, משתתף בהפעלתה, ובסופו של דבר מקבל את המפתחות ומתיישב בכיסא הנהג. אדם כזה לא ירגיש עוד חיים ומוות באופן שבו אנחנו מרגישים זאת, אלא יזרום בהנאה וללא מאמץ באושר ובשלמות אינסופיים, מאוחד עם הבורא.

הרב מיכאל לייטמן, "קבלה במילים פשוטות"

 

משימה מס' 2:

קרא את הקטעים הבאים מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן, וענה על השאלות הבאות:

הרצון ליהנות לעצמו אינו מהווה מכשול לאיחוד בין הבורא לנברא. מה שמפריע זה הצורה האגואיסטית, המנוגדת לבורא, של הרצון ליהנות. הרצון עצמו הוא דווקא החומר לקליטת האור.

אלמלא הרצון שלנו ליהנות, לא היינו מצליחים לגלות ולהרגיש את הבורא! כיצד הייתי יכול להשיגו?! הרי הוא - הבורא, משהו שקיים מחוצה לי, וכדי להשיגו עליי לקבל אותו לתוכי, להרגיש בפנים, וזה אפשרי רק בחומר שלי, מתוך השתוות הצורה לבורא!

לעולם לא אוכל להרגיש את הבורא מחוץ לחומר שלי, כי אני הוא הנברא, ואני מרגיש רק בתוכי פנימה. החומר שלי אינו מפריע לי, להיפך, דווקא בו אני קולט את האור. במובן זה אני דומה למקלט רדיו, המורכב ממתכת, מפלסטיק וסיליקון (מוליכים למחצה), שקולט את גל הרדיו, כי הוא מסוגל לחולל בתוכו גל באותו התדר.

לכן צריך לחשוב לא על החומר עצמו - אלא רק על הכוונה שלי! כוונה זו היא הצורה שעלינו להלביש על הרצון לקבל.

מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן 31.1.2010

 

אנחנו, חומר הבריאה, הרצון ליהנות, למלא את עצמנו, יכולים רק לקבל. אם הכוונה של הרצון לקבל היא לקבל למען עצמו, אז את הכוונה הזאת, ולא את הרצון עצמו, אנחנו מכנים "רע". הרי הרצון הוא חומר שאינו משתנה ולכן אי אפשר לומר עליו אם הוא טוב או רע. את זה קובעת הכוונה, אם הוא טוב או רע. זאת הבחירה החופשית שלנו.

ברצונות בדרגות הדומם, הצומח והחי, שבנו אין לנו בחירה חופשית, איננו יכולים לשנות בהם דבר. יותר ויותר מחקרים מדעיים מוכחים זאת. השינוי האפשרי היחיד הוא בדרגת האדם (המדבר), בכוונה מעל לרצון.

הרצון בפני עצמו נברא על ידי הבורא וניתן לנו בצורה שאינה משתנה. הכוונה מעל לרצון ניתנה לנו מלכתחילה כאגואיסטית, "למען עצמי". עלינו לקבוע שהכוונה הזאת היא רעה, מאחר והיא מכוונת כנגד האיחוד, כנגד ההשפעה לזולת, כנגד ההשפעה לבורא. אך הכוונה יכולה להיות הפוכה, "למען האחרים", להשפיע לאחרים, ואז היא נקראת "יצר הטוב".

כלומר, "יצר הרע" ו"יצר הטוב" נקבעים על פי הכוונה, ואילו ה"יצר" הוא רצון שאינו משתנה. הכוונה שייכת רק לדרגת האדם. הכוונה להידמות לבורא נקראת טוב, והמנוגדת לו נקראת רע. הכוונה באה לידי ביטוי באיחוד או בפירוד מהאחרים.

לכן מכל הכוונות שלי עליי לבחור רק את אלה שבהן יש לי בחירה חופשית, להתחבר עם האחרים בכוונה אחת של השפעה הדדית, בזה אנחנו דומים לבורא. רק כאן אני קובע את הטוב או הרע, או ביחס לאגואיזם שלי, או ביחס לבורא.

מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן 18.5.2010

 

כדי לנצח במשחק הזה שנקרא "חיים", עלינו בסך הכל לשנות את הכוונה שלנו, מכוונה לבלוע הכל רק לעצמי ועל חשבון כולם - לכוונה של אהבה ונתינה, כמו של הבורא. חכמת הקבלה היא אמצעי לתיקון הכוונה, וכשזה קורה - הברז נפתח וכל השפע מגיע אלינו מאין סוף.

מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן 19.2.2008

 

משימה מס' 3:

קרא את הקטעים הבאים מתוך הספרים "טעם של אור" ו"פותחים את הזוהר" וענה על השאלה:

אנחנו נמצאים במערכת מושלמת שנבראה על ידי הבורא. כל חומר הבריאה הוא "רצון לקבל", והמערכת המושלמת היא בעצם הרצון הכללי שנברא. הרצון הזה נקרא גם "הנשמה הכללית" או "נשמת אדם הראשון" (הערת העורך: על נשמת אדם הראשון נלמד בהרחבה ביחידות הלימוד השנייה והשלישית). אבל את הנשמה הכללית הבורא שבר לחלקיקים רבים. בכל אחד מאיתנו יש רק חלקיק שבור מהנשמה הכללית.

כתוצאה מהשבירה, בעולם שלנו הרצון ("הכלי") של כל אדם נחלק לשני חלקים עיקריים: כלים פנימיים וכלים חיצוניים.

את הכלים הפנימיים שלי אני מרגיש כ"אני", כעצמי, ולכן אני דואג להם. את הכלים החיצוניים שלי אני מרגיש כזרים, כלומר לא שלי. הכלים הפנימיים והכלים החיצוניים מנוגדים זה לזה - ככל שאני אוהב את הכלים הפנימיים שלי, כך אני שונא את הכלים החיצוניים שלי.

מדוע? מפני שבין שני סוגי הכלים הללו עובר "גבול השבירה" - מעין מחיצה שגורמת לי להסתכל החוצה רק בצורה של "מה אני יכול להוציא משם כדי שיהיה לי טוב? מה זה נותן לי?". היא מחייבת אותי להתייחס לאחרים בצורה אגואיסטית, מתוך רצון לנצל אותם.

הרב מיכאל לייטמן, "טעם של אור"

 

באופן טבעי, החלקים השונים של הרצון שלנו (פנימי וחיצוני, אני והזולת) מתנגשים זה בזה. חכמת הקבלה מסייעת לנו לתקן את הקשר ביניהם, לחבר ביניהם עד שיהפכו לאחד, ולא נרגיש הבדל ביניהם. זהו השינוי המיוחל בתפיסת המציאות. כך אנחנו מגלים כאן ועכשיו את העולם העליון, שנקרא גם "העולם הבא".

זה לא שכאן אנחנו מכינים את עצמנו, ואחר כך נגיע לאיזשהו מקום אחר. אלא ככל שאנחנו מגלים אהבה כלפי הזולת במקום שנאה, באותה מידה בדיוק אנו מתחילים להרגיש מצב שנקרא "עולם עליון" או "עולם הבא". כל העולמות הרוחניים נמצאים כאן, בקשר בינינו ובין מה שנראה לנו כרגע מחוץ לנו, רחוק מאיתנו.

הרצונות שנראים לנו כזולת נחלקים לכמה מעגלים כלפי האגו שלנו. במעגל הקרוב ביותר נמצאים המשפחה, הקרובים והחברים. במעגל הבא אחריו נמצאים אנשים שמועילים לנו וטוב לנו שהם קיימים, כמו רופאים. אחר כך ישנם האנשים שאנחנו רוצים רק להשתמש בהם, להזיק להם, אבל שיישארו בחיים. והכי רחוק נמצאים האנשים שאנחנו ממש שונאים, ואולי אפילו מוכנים להרוג אותם. אבל כולם הם רצונות שלנו... כשנחבר אותם בחזרה אלינו, נהפוך להיות הנשמה הכללית שהבורא ברא, נחזור לעולם אין-סוף. זהו הפטנט שמוגדר בביטוי "בשבילי נברא העולם".

חשוב להדגיש שתהליך התיקון של תפיסת המציאות לא אמור להתבצע בצורה מלאכותית. אם מחר השכן שלי יצעק עליי, לא אשיב לו: "מה אתה צועק, אתה בסך הכל רצון שלי"... זה לא סתם שינוי פשטני של "פנימה במקום החוצה" - מדובר במהפך גדול ועמוק מאוד. כדי לבצע אותו אנחנו זקוקים לספרי הקבלה שיעזורו לנו לבנות בתוכנו את התפיסה החדשה, ולחברה של אנשים שתתמוך בנו בתהליך התיקון.

הרב מיכאל לייטמן, "פותחים את הזוהר"

 

משימה מס' 4:

קרא את הקטע הבא מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן וענה על השאלה הבאה:

שאלה: אני משתדלת לאהוב את הזולת, אבל האנשים סביבי מחפשים רק איך לעשות לי רע! מה עושים כשאחד מנסה לאהוב והשני לא?

תשובה: גם כאשר אחרים לא כל כך טובים בעינייך, זה עדיין לא נותן לך לגיטימציה לעשות מה שהם עושים. לא כדאי ללמוד מהדוגמאות הלא טובות, כי לכל אחד יש חשבון משלו.

האהבה ההדדית שאנו שואפים אליה אינה אפשרית בתוך האגו. בתוך האגו, אני אוהב את האחר בגלל שהוא טוב לי, ובעצם אני רוצה לנצל אותו. אהבה בתוך האגו היא "אהבת דגים" - אני אוהב דגים כי אני נהנה מהם. באותו אופן בדיוק, כל עוד אני נהנה ממישהו, טוב לי איתו ואני "אוהב" אותו. אך ברגע שכבר לא טוב לי, אני דוחה אותו.

אך יש גם אהבה אחרת, שעדיין איננו מכירים. מעל החשבונות האגואיסטים שלנו, מעל הטבע שלנו - כשרואים עד כמה כולנו מהווים חלקים ממערכת אחת כללית ותלויים זה בזה. כשהתמונה הזו מתגלה לנו, אנו נכנעים לעוצמה שלה ומתעוררת בנו אהבה לאחרים.

ומעבר לאהבה הזו, יש אהבה עליונה עוד יותר - שאפילו בלי החשבון הכולל של תלות הדדית, תכונת האהבה בעצמה מושכת אותנו, כי אנו מכירים בכך שלהיות אוהב ונותן זה הדבר הנעלה ביותר במציאות.

האהבה היא דבר שמאפשר לנו להתעלות מעל כלי התפיסה הרגילים שלנו, ולהתחיל להרגיש מציאות אחרת. כשהשאיפה הטבעית שלנו לספוג הכל לתוכנו מתחלפת בשאיפה לאהוב ולתת, אז במקום המציאות הקטנה והמצומצמת שאנו חשים עתה, נפתחת בפנינו המציאות האמיתית שמחוץ לנו, היא שנקראת המציאות הרוחנית.

אדם שמגיע להרגשת המציאות הרוחנית אינו מושפע עוד מתגובת האחרים לאהבה שלו כלפיהם. הוא מבין שכך מתייחסים בני האדם זה לזה מפני שהאגו שולט בהם בצורה טבעית, ולא מפני שהם רעים. הוא מבין שהבורא עשה זאת בכוונה כדי לאפשר להם להגיע לבסוף להכרה עצמאית באפסיות האגו - וליציאה ממנו אל מציאות של אהבה.

מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן 3.4.2008

 

משימה מס' 5:

קרא את הקטעים הבאים מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן ומתוך הספר "טעם של אור".

נניח שבמחשב שלי מותקנת רק תוכנת וורד, ומגיע אליי קובץ אקסל או בדואר האלקטרוני. אני מנסה לפתוח את הקובץ בעזרת הוורד, אבל הוא לא נפתח. יכול להיות שיש בקובץ הזה משהו שהוא מאוד טוב עבורי, אבל התוכנה שלי מסרבת לפתוח אותו. אין לי ברירה אלא להתקין בתוך הדיסק הקשיח של המחשב שלי תוכנה חדשה, שתוכל לקלוט את הנתונים ולהציג אותם בפנַי. פורמט חדש של נתונים דורש תוכנה חדשה.

תהליך דומה לזה אנחנו עוברים בהתפתחות הרוחנית. בעזרת חכמת הקבלה, אנחנו קונים תוכנה חדשה שרוכבת על הרצון שלנו, ואז אנחנו יכולים לקלוט תמונות חדשות, מידע חדש. עד כה הייתה לנו רק התוכנה המקורית שאיתה נולדנו שכל כולה מכוונת לאהבה עצמית. עתה אנחנו משדרגים את עצמנו - רוכשים תוכנה חדשה שמבינה מה זה אהבת הזולת. עם התוכנה החדשה ה"קבצים" החדשים שאנחנו מקבלים "נפתחים" נהדר!

הרב מיכאל לייטמן, "טעם של אור"

 

שאלה: מה זאת כוונה?

תשובה: הכוונה היא מה שאתה רוצה מהמצב שלך. לא חשוב מה שאתה אומר או עושה, אלא חשוב דווקא לאן אתה מכוון, לאיזו תוצאה אתה מצפה מהמצב הנוכחי שלך או שלנו.

במילים אחרות, כיצד אתה רוצה לראות את המצב הבא שלך? כיצד אתה מתאר אותו עכשיו? מה תעשה: תשפיע לבורא, תקבל לעצמך, תרוויח, תעביר, תחלק? הצורה שבה אתה מתאר את עצמך במצב הבא - זוהי הכוונה שלך.

לכן רק לאדם יכולות להיות כוונות, כי הוא היחיד מכל הבריאה שנמצא מחוץ לזמן. הכוונה פועלת לא בזמן הגשמי, אלא בזמן הרוחני, שנמצא מעל לרצון שלנו.

מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן 20.3.2011

יחידת לימוד מס' 1. חלק ג'

שיעור מס' 1 - חוק שורש וענף

משימה מס' 1:

קרא את הקטע הבא מתוך הספר "חכמת הקבלה על פי בעל הסולם", וענה על השאלה הבאה:

הקושיה שמתעוררת על השגת הרוחניות, שהרוחניות אינה ממשית כמו הגשמיות, נובעת רק מחוסר הבנה וחוסר הרגשה של הרוחניות. שהרוחניות היא כוחות שאי אפשר להתקשר איתם, להשיג אותם, כמו כל דבר שהאדם משיג ואוחז בו, רואה אותו, טועם אותו, נושם או מריח אותו. אנשים לא יכולים להעלות על דעתם שזו אותה השגה. ובעל הסולם דווקא אומר כאן במאמר, שהשגת רוחניות והשגת גשמיות זה היינו הך.

נניח שכולם היו מאבדים את חוש הראייה, והיה נולד דור חדש שלא יודע מהי ראייה, ואיש לא היה יודע לספר להם מהי, או היה זוכר ויכול לספר, אבל לא היה בכך שום תועלת, כי אין להם חוש ראייה, כמו שאדם רגיל כלפי מקובל, גם אז האנשים היו לומדים, ויודעים איך להסתדר. הם היו משתמשים ביתר החושים, וכותבים לעצמם חכמות, ומוסרים אחד לשני התפעלות ממה שהם מרגישים, חוץ מחוש הראייה.

ולא היה קורה דבר. אלא היה להם עולם משלהם, שחסרה בו רק התפעלות מחוש אחד. אמנם חוש חשוב מאוד, שמקבלים ממנו את עיקר ההתפעלות מהעולם ומהמציאות, אבל הם היו מסתדרים. והיו חיים מגילוי תגובת החושים שלהם על מה שנמצא סביבם. ואם היינו צופים בהם היינו רואים, איך הם בודקים את העולם, איך הם חוקרים אותו, איך ללא חוש הראייה הם מסתדרים ומסמנים לעצמם כל מיני סימנים אחרים בצורה אחרת, ללא הכרה בחוסר החוש. ולנו, לאנשים שיש להם אותו חוש, הם יראו כחסרי ידיעה וחכמה.

אלא שלא מדובר על גובה ההשגה, למרות שההבדל הזה קיים בין רוחניות לגשמיות, שהמקובלים הם בעלי חוש נוסף, שאין לנו. אבל עצם ההשגה בגשמיות הוא כמו ההשגה ברוחניות, עם חוש הראייה או בלעדיו כמו עם ההרגשה הרוחנית או בלעדיה. כי גם ללא חוש הראייה, האדם חוקר את העולם, את התופעות שקורות לו, בפגישה עם משהו. כפי שרואים איך העיוורים מתייחסים לסביבתם. בפגישתם עם מישהו הם נוגעים לו בפנים, וכך מכירים אותו. כלומר, מה הם חשים? הם חשים את התגובה שלהם. העיוור זוכר איך החומר הזה מגיב. הוא לא יודע מי הוא, אלא איך הוא מגיב לאותו חומר.

אותו דבר קורה עם כל החושים של האדם, וגם ברוחניות. לעולם לא משיגים את הדבר עצמו, אלא רק את ההתפעלות מהתופעה, לפי איך שאנו בנויים. בעולם עצמו אין דומם, צומח, חי, מדבר, אלא רק כוח. כוח אחד שמתפרס לכוחות רבים, שהם משפיעים עלינו. האדם פועל עם הכוחות שלו בהתנגדות לאותם כוחות, הוא מרגיש ובודק אותם, ויכול לחקור אותם, וללמוד אותם בצורה כזאת, שהוא לא יודע מה נמצא מולו, אלא איך הוא מגיב עליו.

ותגובות אלה האדם רושם, וכך אוסף את ההשגות שלו, הנותנות לו את תמונת העולם. כלומר, העולם לא קיים מחוץ לאדם, אלא הוא תמונה שהאדם בונה מתוך התגובות שלו לכוחות שפועלים עליו. ואם ישתנו חושיו, הרגשותיו, רגישותו, הוא ירגיש תמונה אחרת. גדולה יותר או גדולה פחות, אם רגישותו עולה כמותית. ואם היא עולה איכותית, הוא ירגיש מה בולט יותר ומה פחות, כלומר, את היחסים המשתנים בין התופעות, ובהתאם לכך איך העולם משתנה לצורות שונות. ואם הוא ירכוש חושים נוספים, תתווסף לו עוד תמונה על התמונה הקודמת.

זאת אומרת, ממשיותה של חכמת הקבלה, ביחס לחוש הנוסף, היא אותה ממשיות כמו שבעולם הזה. על ידי רכישת החוש הנוסף, האדם בודק וחוקר תופעות נוספות, בדיוק כמו עיוור שמקבל חוש ראייה. גם עם חוש נוסף, האדם בודק וחי ורואה רק את תגובותיו על משהו שלא מושג.

ולכן המקובלים אומרים, שאפשר לחקור רק חומר וצורה מלובשת בחומר. וצורה מופשטת היא פרי דמיוננו בלבד, ואינה קיימת במציאות, אלא בכוח. כמו העולמות לפני השגת הנשמות, שאין להם צורה, אלא הם קיימים בכוח. והמהות, אותה מציאות שמחוץ ליחסינו אליה, היא כלל לא מושגת לנו, היא "עצמותו", שעימו אין לנו שום קשר. אבל מה שמשיגים, הוא בדיוק באותה דרגת מציאותיות וממשיות, כפי שמשיגים בעולם הזה עם החושים הרגילים.

לפיכך, אלה שרוכשים חוש נוסף ומתקדמים לתמונת עולם יותר רחבה, עולים בהשגות שלהם, ולא שהם נכנסים למרחב, שבו מתבלבלים או חשים תופעות לא ממשיות. זאת אומרת, המקובלים רוכשים ידיעות יותר ממשיות מהעולם הזה, שהן מתגלות בנוסף לעולם הזה. הם מרגישים את הכוחות שפועלים על העולם הזה. והעלייה הזאת במדרגה של הכרת המציאות, היא נקראת "להשיג את השורשים של העולם הזה". אבל גם את השורשים האלה, שהמקובלים משיגים אותם בצורה ממשית, הם משיגים רק ביחס לעצמם, לפי אותו חוק הנקרא "חוק השתוות הצורה".

זאת אומרת, החוש של האדם פועל כך, שלפי מידת השתוות הצורה של החוש עם תופעה חיצונית, החוש מרגיש את התופעה. אבל הוא לא מרגיש את התופעה החיצונית, אלא מרגיש את הצורה של עצמו. כמו למשל בחוש השמיעה. האדם שומע משהו, מפני שהחוש שלו מקבל צורה של משהו מבחוץ, אבל האדם מודד את הצורה שקולט החוש, ולא את ה"משהו" שנמצא מבחוץ. וכך בכל החושים. כל חושי האדם פועלים לפי השתוות הצורה.

ובחוש הרוחני העיקרון הזה בולט עוד יותר, מפני שבעולם הרוחני מדברים רק על צורות. בצורה טבעית, בעולם שלנו, בחושים שלנו, השפה היא מוטעית, היא שקרית, מתבטאים בה כאילו משיגים ומרגישים מה שנמצא מבחוץ. אבל אין דבר כזה, אלא ביטוי כזה בשפה נובע מהחיים שלנו. כך האדם נולד וכך הוא מרגיש. לכן לוקח זמן רב לשכנע אותו וללמד אותו, שהוא לא משיג שום דבר מחוץ לו, אלא הוא משיג לפי צורות שנמצאות בתוכו, לפי השתוות הצורה.

והאנושות עדיין לא מבינה עובדה זו. למרות שאחדים מהמדענים כבר מגלים אותה ומסכימים עימה, אבל היתר עדיין לא תופסים אותה. ואילו אצל המקובלים, התהליך הזה בולט ופשוט, מפני שעל כל השגה רוחנית, הם חייבים תחילה לשקוד על בניית הצורה המתאימה לאותה השגה. כלומר, הבורא מציג משהו ומורה לאדם להשיג אותו. הוא נותן לו התחלות, רשימות, דוגמאות של צורות, שאם האדם עושה בתוכו אותה צורה, הוא משיג, מרגיש, אותה תופעה חיצונית. בצורה כזאת, הבורא מלמד אותנו, מה שאנחנו עוד לא יודעים ועוד לא רואים.

הרב מיכאל לייטמן, "חכמת הקבלה על פי בעל הסולם"

 

משימה מס' 2:

קרא את הקטע הבא מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן וענה על השאלה:

שאלה: בחכמת הקבלה יש חוק של ענף ושורש. ידיעת חוקים שונים בעולם הזה עוזרת לנו בחיי היום יום. במה יכולה לעזור לנו ידיעת החוקים הרוחניים, ובפרט - חוק ענף ושורש?

תשובה: חוק ענף ושורש הוא החוק העיקרי והחשוב ביותר עבורנו בחכמת הקבלה. לפי חוק ענף ושורש כל הקיים בעולם שלנו יורד מלמעלה למטה - באופן ובסדר חד סטרי ומוחלט!

כתוב "אין לך עשב מלמטה, שאין מעליו מלאך מלמעלה, המכה אותו ואומר לו גדל". בחכמת הקבלה, מלאך זה כוח. כל פעולה, כל מחשבה, רצון, אירוע, תופעה - מהחלקיקים האלמנטאריים ביותר ועד לכוכבי הלכת הענקיים ביותר והגלאקסיות - הכל ובכל הרמות מופעל ומנוהל על ידי כוח עליון מלמעלה! כוח זה מתפצל וכולל בתוכו המון כוחות ברמות שונות של דומם, צומח, חי ומדבר - כוחות פיזיים וביולוגיים ברמות שונות. וכל זה מתרחש מלמעלה.

ולכן חוק ענף ושורש הוא חוק מאוד חשוב; כי בעזרת חכמת הקבלה, מתוך שנלמד את חוק ענף ושורש, נוכל לעלות מהענפים שבעולם שלנו לשורשים. נתחיל לראות את העולם שלנו בצורה "שקופה", מאחורי כל אובייקט נראה כוח, שמנהל אותו ומביא אותו לידי פעולה.

נתחיל להרגיש מאיפה באות המחשבות, מאיפה באים הרצונות, נתחיל להבין את הסיבה לאירועים שקורים אצלנו ואצל אחרים. נתחיל לראות, כיצד פועלת בעולם רשת כוחות וכיצד, על ידי משחק, היא מארגנת עבורנו את כל המתרחש כאן! בצורה כזאת, נתחיל בדו שיח עם הכוח העליון - עם השורש, שדרך הכוחות הפרטיים שלו מנהל את כל העולם שלנו.

נתחיל להבין מהי הנקודה שממנה והלאה אנו יכולים להיכנס לקשר עם הכוחות האלה ועם הבורא העומד מאחוריהם, כדי להגיב בצורה כלשהי, להשתתף במשהו, לשנות ולהתערב בצורה הכרתית, להבין מה נשאר לנו לעשות בכל רשת הכוחות הזו, שמפעילה אותנו מבחוץ ומבפנים.

אנחנו לא מבינים ולא משיגים זאת, אבל בכל רגע ורגע אנו נמצאים בתמונה כלשהי, שהכינו ועיצבו עבורנו כוחות אלה. עלינו להבין, איפה בכל התמונה הזאת אנו יכולים להשתתף באופן פעיל בניהול החיים והגורל שלנו!

מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן 6.3.2009

 

משימה מס' 3:

קרא את הקטע הבא מתוך הספר "חוויה ושמה קבלה" וענה על השאלות:

המקובלים לא ממציאים שפה משלהם. הם חשים בצורה משותפת את אותם הרגשות של העולם הרוחני. הם רואים איזה שם הם צריכים לתת לכל תחושה, שהם מרגישים ברוחניות, כאובייקט רוחני. מילים אלה לא ניתן לשנות. לדוגמה, בבריאת העולם קיימות עשרים ושתיים תכונות, מידות המסומנות בהתאמה, כאותיות בשפה שלנו, ומיני החיבורים שלהן נותנים הרגשה רוחנית של אובייקט בדמות גשמית בעולם שלנו.

תיאור העולם הרוחני הוא תיאור נשמת האדם, תיאור דרגות ההתקרבות שלה אל הבורא ואיך היא חשה אותו יותר ויותר. ככל שהיא חשה יותר את הבורא, כך היא קרובה אליו. הקבלה מחלקת את הנשמה הכללית לחלקים, נותנת לכל חלק שם מדויק ביחס לתכונותיו ומתארת את פעולותיו. זוהי שפת רגשות, אבל היא מדויקת. קבלה היא "הנדסת הנשמה". אבל, איך אנחנו יכולים להשתמש במחקרים ובתיאורים כל-כך מדויקים אם השפה שלנו לא מדויקת, מוגבלת וגשמית? לכן בחרו המקובלים שפה מיוחדת בשביל המדע שלהם וקראו לה: "שפת הענפים".

כל מה שנברא: דומם, צומח, חי ומדבֵּר, כל מה שקרה, קורה ויקרה, כל האובייקטים וההנהגה שלהם - הכל יורד מהבורא ועובר דרך כל העולמות הרוחניים עד למצב שבו הוא כבר לא מגולה בעולמנו. אבל ההנהגה שלהם מתחדשת באופן קבוע, בכוח עליון, מלמעלה למטה עד לעולם שלנו. כל מה שקיים בעולמנו מתחיל, בהכרח, בעולם עליון, ואחר-כך, לאט ובהדרגה, יורד לעולם שלנו. לכן מה שקיים בעולם שלנו הוא תוצאה של עולם שמעליו. קיים קשר מדויק בין האובייקטים של העולם שלנו, קשר של סיבה ומסובב, למקורם בעולם הרוחני.

המקובלים רואים את הקשר הזה במדויק, בין האובייקט העליון לבין האובייקט בעולם שלנו. כל מה שקיים בעולמנו הוא תוצאה, ונמצא תחת הנהגת העליון. לפיכך, יכולים המקובלים לומר בדיוק מה קשור למה, ולקרוא לאובייקטים, השורשים שבעולמות הרוחניים, בשמות תולדותיהם הגשמיות: "ענפים". מכאן קיבלה השפה הזאת את שמה: "שפת הענפים". יתרה מזו - הקשר הזה של שורש רוחני וענף גשמי הוא לא קבוע. תמיד יש תהליך התפתחות והתחדשות. מתחילת בריאת העולם ועד סופה מתנהל תהליך של יצירה, תיקונים, עליות וכדומה. תהליך זה קורה באורח מדויק של תוכנה קבועה, אשר יורדת, עם כל פרטיה, לעולם שלנו וקובעת הכל. יחד עם זאת, כל אובייקט עובר דרך משלו, ולמרות זאת, הוא מתערב ומתחבר עם אחרים, אבל לעולם הוא לא נעלם והכל נשאר בשלו, בעצמיותו. כמובן, שבגלל זה אי-אפשר בשום פנים ואופן, להחליף שמות במילים אחרות.

כדי למצוא שפה מדויקת וסודית, אנו צריכים להשתמש תמיד רק באותן מילים שמבטאות את השורש הרוחני העליון, כפי שהראו לנו המקובלים. המקובלים, שגילו את השפה הזאת, מכתיבים לנו במדויק עולם רוחני במילים שלנו. שפה אחרת פשוט לא יכולה להיות. איך אפשר ליטול מילים שתהיינה מובנות ורווחות בשני העולמות? עלינו ללמוד מזה, שצריך ללכת לפי הכלל החשוב ביותר בהתייחסות שלנו לתורה ולקבלה. אנחנו צריכים לזכור תמיד, שכל מה שאנחנו קוראים בקבלה ובתורה אלה רק מילים ולא אובייקטים בעולם שלנו. מה שעומד מאחורי המילים האלה הם רק אובייקטים רוחניים, שורשים, שבשום אופן אין להם קשר לעולם שלנו. אסור שזה יבלבל אותנו! התורה כולה היא שמותיו הקדושים של הבורא; היא מכונה "עבודת השם", ועל-כן קריאת שֵם בעבור דבר-מה או אדם מבטאת משהו. בדומה לכך, בעולם שלנו, אנו נותנים שמות לאובייקטים. התורה היא תיאור מדרגות ההתקרבות להרגשת הבורא ואיך הבורא מגלה את עצמו ברגשות שלנו.

המקובלים נטלו את השפה הזו, כדי להסביר, להעביר ביניהם מידע ולהעלותו על הכתב בספרים בצורת מילים וסימנים של העולם שלנו. כמו שמתמטיקאים נעזרים בנוסחאות, שני מקובלים, זה שכותב וזה שקורא, שניהם מרגישים במה מדובר, מה מרומז במילים אלו בשפת הקבלה.

לסיכום, מילה היא סימן, המבטא אובייקט רוחני מסוים, המבטא הרגשה מסוימת, ותוך כדי קריאת מילה מקובל אחר יכול לשחזר אותה, כפי שמוזיקאי חש את המנגינה. הוא לא צריך מילים שכלתניות, כדי להבין את שפת המוזיקה. זה מה שמרמז לנו המלחין.

הרב מיכאל לייטמן, "חוויה ושמה קבלה"

 

שיעור מס' 2 - המאור המחזיר למוטב

משימה מס' 1:

קרא את הקטע הבא מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן וענה על השאלות הבאות:

לימוד חכמת הקבלה מציב בפני התלמיד בעיה: כדי להבין על מה מדבר המורה התלמיד חייב להיות בדרגה רוחנית כלשהי. יכול להיות שהמורה שלו מדבר ממדרגות גבוהות ביותר, אבל משום שכל המדרגות לפי טבען זהות זו לזו, ובכל אחת מהן יש אותם הפריטים, לכן גם אם התלמיד נמצא במדרגה רוחנית פחותה ממורו, הוא בכל זאת יכול להבין את דבריו בהתאם למדרגה, שבה הוא נמצא.

ואם הוא עדיין לא עלה למדרגה הרוחנית הראשונה וקיים רק בעולם הזה, הוא אינו מסוגל להבין את שפת הענפים. הרי להבין את שפת הענפים פירושו, שאני משיג את הקיים בעולם הזה - את ה"ענפים" - ובדרגה הרוחנית אני משיג את ה"שורשים". מכיוון שכך, הקשר ביניהם ברור לי ואני יכול להשיג את מה שהמורה אומר.

אבל אם אני לא משיג את השורשים, אני לא יכול להשיג את מה שהמורה אומר לי. הרי הוא אומר מילים, שאיני מבין את המשמעות הנסתרת שלהן. על ידי הבנת העולם הזה, אני אפילו לא משיג את הענפים, כי אני לא יודע את השורשים שלהם. הרי הענפים הם מה שיורד מהשורשים. אין ענף ללא שורש, ואין שורש ללא ענף. לכן אם אנחנו לא משיגים את מהותם הרוחנית של הענפים - את שורשם, אין לנו אפילו נקודת מגע עם שפת הענפים.

מכאן מובן שהתלמיד לא יוכל להבין את המורה, כל עוד לא השיג את השורשים הרוחניים. לצערי, כך הוא הדבר. ולכן חכמת הקבלה, הלימוד שלה הוא רק לאלו שנמצאים בהשגה רוחנית. וכל עוד לא הגענו להשגה רוחנית, צריך להיות לנו ברור, שאיננו לומדים את חכמת הקבלה, אלא רק מנצלים את "תכונתה הנפלאה", את הסגולה הטמונה בה כדי לגלות את "השורשים". רק לשם כך אנחנו לומדים.

לכן התלמיד לא אמור להתייגע באיסוף מידע, די שיתרכז בעובדה שמה שנחוץ לנו זה אור המחזיר למוטב, וכמה שיותר מהר. אם בעזרת האור הזה אני אשיג את השורשים, אתחיל להשיג חכמה. אם לא אשיג - אשאר בחושך.

ואל תפתח אשליות, שאתה יודע על מה מדובר, שעל ידי לימוד ההגדרות הכתובות בספר אתה לומד חכמה זו. אינך לומד אותה, כי אינך יודע את הקשרים שבין הענפים לשורשים, עוד לא השגת את השורשים.

מכאן מובן מדוע חכמת הקבלה מתחילה מהשגה רוחנית ולא קודם לכן. לפני ההשגה הרוחנית הלימוד אינו אלא השתוקקות להזמין על עצמי השפעת האור.

מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן 2.11.2009

 

משימה מס' 2:

קרא את הקטע הבא מתוך הספר "חכמת הקבלה על פי בעל הסולם" וענה על השאלות הבאות:

אדם שמתחיל ללמוד את חכמת הקבלה, צריך לדעת שעיקר כתבי הקבלה, וגם התורה והתלמוד, כתובים בשפת הענפים. ואפילו בשפת הקבלה עצמה, שבה מדברים על ספירות, פרצופים, וכל הפרטים והפריטים שבהם, גם בה משתמשים בשפת הענפים, וקוראים למונחים רוחניים בשמות מהעולם הזה, כמו "ראש", "תוך", "סוף", וכדומה.

ולכן, תחילה צריך לתרגם את המילים האלה למונחים רוחניים. כי הרי לא ידוע לנו מהו האובייקט הרוחני, שעומד מאחורי כל מילה ומילה. האדם יכול רק לתאר כנגדה אובייקט גשמי, מעשה גשמי, כוח או פעולה, אבל לא לתאר את האובייקטים הרוחניים. מילה כמו "מסך", למרות שיודעים מהי בגשמיות, ואפשר לתרגם אותה ליתר השפות, אבל לא ידוע מהי ברוחניות. ובלי להכיר את המושג הרוחני עצמו, אפשר לתאר אותה כקיר, כמסך טלוויזיה, כמסך מסתיר, או אפילו כמסך מגלה. וכך לגבי כל מילה ומילה שלומדים בקבלה.

ומי שלא מגיע לידיעת השפה, מי שלא מרגיש מהו צביונה הרוחני של כל מילה ומילה, אינו לומד חכמת הקבלה, אלא נמצא עדיין בהכנה. ולכן כל שאיפתו של תלמיד מתחיל חייבת להיות לרכוש את שפת הענפים, כדי לעלות מהענפים לשורשים. ואז כשיידע מה צריך להרגיש, להכיר, לראות, להבין, תחת כל מילה ומילה בצביונה הרוחני, נקרא שהתחיל ללמוד את חכמת הקבלה. ולפני כן, לפני ההשגה מענף לשורש, האדם לא לומד חכמת הקבלה, אלא נמצא בהכנה.

הבעיה היא שהתלמידים המתחילים רוצים לתפוס את העניינים מיד, ללא תיקון עצמי. אדם שלא לומד כדי להגיע לתיקון, התקדמותו איננה נכונה. אלא "חכמתו מרובה ממעשיו". הוא לומד "תלמוד עשר הספירות" בצורה טכנית. איך, היכן ומתי יוצאות הרשימות, ומה הפעולות שנעשות שם. הוא נעשה בקיא בהן, ויודע בעל פה את כל הדפים. אבל בלי להבין ובלי להשיג את פנימיות הכתוב.

אמר הרב ברוך שלום אשלג (הרב"ש) לתלמידיו, שב"תלמוד עשר הספירות" מספיק להשיג שורה אחת, כדי להיכנס פנימה לתורה כולה. כי כל החכמה וכל התורה נמצאות בלב האדם. ואחרת, הלימוד הוא סתם שינון וידיעה בעל פה, בלי יכולת לתאר את המושגים בצביונם הרוחני הנכון. מה שגם עומד בסתירה גמורה לדברי בעל הסולם על סדר הלימוד. בעל הסולם אומר, שתחילה צריך לשנן ולדעת בעל פה כל מושג ומושג, מה ההגדרה של המושג הרוחני. כדי שאחר כך בתוך הטקסט הכתוב, להשתדל, ולרצות לבנות ולסדר את מה שכתוב, בצורה רוחנית ורגשית נכונה. ואז מתוך הדרישה הזאת, יבוא האור מקיף, ויתחיל לקרב את האדם להרגשה הפנימית של אותן המילים.

ולכן הסיבה לכך שמדענים מקובלים הם מעטים היא כי האדם משתוקק לידע, לידיעה, לחכמה, ולא לשינוי עצמי, שדורש ממנו להגיע להשתוות הצורה לשורשים, מתוך לימוד הענפים. לימוד הענפים הוא בשכל, והשאיפה היא להגיע לשורשים בהרגשה.

האם לימוד המושגים המופשטים שבשפת הקבלה לא עשוי להרחיק את האדם מהצורך בתיקון עצמי? והאם דווקא לימוד החוקים והדינים שבשפת התנ"ך והתלמוד יעורר בו את הצורך בתיקון מתוך שיראה עד כמה אינו מקיים אותם?

כביכול אפשר לחשוב שדרך לימוד החוקים והתיקונים, שמוסברים בשפת התנ"ך או בשפת התלמוד, האדם יראה שהוא לא מקיים את דרישת החוקים האלה. ושהצער על כך יביא אותו לדרוש תיקונים, ולהגיע אליהם דרך העיסוק בחכמת הקבלה. מה שאין כן בלימוד חכמת הקבלה בשפת הקבלה.

בשפת הקבלה הוא לומד חומר טכני יבש, שכביכול אין לו שייכות אליו. והלימוד הטכני על פעולות מכניות של "מסכים", "אורות", "כלים", "זיווג דהכאה", "ביטוש", "התלבשות", "רשימות", אולי מסיט אותו מהכרת הרע, מונע ממנו לראות עד כמה אין לו השתוות עם אותם תנאים קדושים, שתלמוד התורה דורש מהאדם.

אבל במאמר "מהות חכמת הקבלה" מתאר בעל הסולם את ארבע השפות (שפת התנ"ך, שפת ההלכה, שפת האגדה ושפת הקבלה), וקובע ששפת הקבלה היא השפה המועילה ביותר. מפני שהאדם בן זמננו, עם האגו שיש לו, לא מסוגל להוציא את המאור המחזיר למוטב, אלא מחכמת הקבלה. כי דווקא בה נמצא המאור החזק ביותר להחזירו למוטב. ואפשר לעורר אותו בקלות, על ידי לימוד כתבי המקובלים שכתובים בשפת הקבלה.

שפת הקבלה אינה נלמדת כדי ללמוד ספירות ופרצופים, אלא הלימוד הוא אמצעי בלבד. לכן לא חשוב מה האדם יודע. הבקיאות בחומר לא נועדה אלא כדי לגרום לאדם להיצמד לחומר הנלמד ולדרוש מאור בזמן הלימוד. ולא מפני שיש איזו חשיבות לידיעת הפרטים שמובאים ב"תלמוד עשר הספירות". הבקיאות היא רק סימן חיצוני לעיסוק בחומר, ומספיקה הבנה שטחית, ולא הבנה עמוקה. לא צריך לזכור את החומר בכוח. צריך ללמוד כדי להיצמד למקור הלימוד ולחיים.

גם תלמידי הרב"ש לא עסקו בפרטי הפרטים של החכמה, ולא היו בקיאים בכל חלקי "תלמוד עשר הספירות", לעומת תלמידים אחרים שלמדו ושיננו דפים שלמים. כי הדרך היא לגמרי אחרת. גם בעל הסולם לא הגיע לידע שלו מתוך שינון דפי ספר, אלא מתוך השגה. ולכן צריך להשיג. ההשגה הרוחנית הקטנה ביותר, שווה יותר מתלי תלים של ידיעות שטחיות שמשננים מהספר. וההבדל הזה בין לדעת מה כתוב לבין לדעת את פנימיות הכתוב, נקרא "דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים".

בקבלה אי אפשר לשפוט אנשים לפי הידע שלהם. מי שיש לו שכל חריף וזיכרון טוב, או ישן טוב לפני השיעור, ויש לו זמן לחזור על החומר, הוא לומד מצוין ובקיא בו היטב. ומי שנמצא בבלבול, ולא מסוגל להתרכז בזמן הלימוד בגלל בעיות פנימיות, או בגלל שלא מוצא את עצמו, החומר לא נקלט בו, כי יש לו שאלות אחרות. ואז הוא משתמש בלימוד מתוך ייאוש, ומצפה שיבוא ממנו המאור המחזיר למוטב, ולא הידיעה עצמה. כפי שבעל הסולם מתאר ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שהעטלף מצפה לחושך, לידיעה, והתרנגול מצפה לאור, לאמונה.

הרב מיכאל לייטמן, "חכמת הקבלה על פי בעל הסולם"

 

משימה מס' 3:

קרא את הקטעים הבאים מתוך הספר "הנקודה שבלב" וסכם את עיקרי הדברים במילים שלך:

מיום ליום אנו מגיעים למסקנה, שכל עוד האגו ממשיך לשלוט, סוף העולם קרב ובא. שמוכרחים לבחור בחיים ובאהבה. אבל ללא עזרה, לא נוכל להתעלות מעל האגו. ככה נולדנו. לשם כך אנו זקוקים לכוח חיצוני, שלא קיים בעולמנו. לכן ניתנה לנו שיטת התיקון - הקבלה.

כוח מיוחד טמון בחכמת הקבלה, כוח שיכול ליצור בנו תכונה חדשה. כתבי הקבלה האותנטיים מתארים את טבע הבורא, את העולם העליון ואת התהליכים המתרחשים בו. בעת שאנו לומדים מהכתבים על המצבים שמנוגדים לעולם שלנו, על פעולות של אהבה ונתינה, אנו מושכים מהם כוח כלפינו.

ההקרנה הזו של המצבים העליונים כלפי מצבנו הנוכחי נקראת פעולת האור המתקן, "האור המקיף". בסופו של דבר האור המקיף גורם לנו להשתוקק לתכונת הבורא.

בעל הסולם מסביר זאת כך:[.1.] "מתוך החשק והרצון החזק, להבין מה שלומדים, מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם שהמה מקרבים את האדם מאוד, שיגיע לשלמותו".

הרב מיכאל לייטמן, "הנקודה שבלב"

 

הטבע, הכוח העליון, כוח האהבה והנתינה, נמצא בחיבור בין כל חלקי הבריאה שהוא עצמו יצר, המתקיימים מתוך הרמוניה וקשר הדדי מוחלט.

אנחנו מרגישים רע כי יצאנו מהמערכת האינטגרלית הזאת. אם אנחנו רוצים להרגיש טוב, אנחנו צריכים לנסות לחזור אל המערכת הזאת שנקראת "שלמות".

איך חוזרים? כשאנחנו רוצים ומתאמצים לחזור אל המערכת, אנחנו מעוררים מתוכה כוח שמשפיע עלינו. זה נקרא שאנחנו מעוררים על עצמנו את "האור המקיף", "האור המחזיר למוטב", את הכוח שמחזיר אותנו אל תוך המערכת הכללית.

הכוח הזה פועל בהתאם לעוצמת הרצון שלנו, כלומר, באותה המידה שבה אנחנו מסוגלים לעורר, לבקש ולדרוש אותו מהמערכת.

הרב מיכאל לייטמן, "הנקודה שבלב"

 

מי יכול להסביר כיצד תינוק גדל ומתבגר? מדוע הוא לא נשאר כפי שהיה אתמול? המדע יכול לומר מה מתרחש בתוך החומר, אבל הוא אינו רואה את הסיבה שנמצאת מחוץ לחומר, ודוחפת אותו להתפתח.

עזבתי את המדע לפני עשרות שנים, כי זה בדיוק מה שרציתי לדעת - מאין מגיע כוח החיות? היכן הוא נמצא? באטומים? במולקולות? במערכות כלשהן בתוך התאים? אך גיליתי שהמדע אינו חוקר את זה. ואם כך, אם איננו יודעים את העיקר ואפילו לא מנסים לגלות אותו, אז מה הוא שווה?

לפי הקבלה, על התינוק פועל אותו הכוח שפועל על כל חלק אחר בבריאה ומפתח אותה. זהו אור החיים, הכוח העליון, שפועל בבריאה ומפתח מהחומר הדומם את דרגות הצומח, החי והמְדַבֵּר. אחרת, החומר היה נשאר מת וללא כל שינוי.

את אור החיים לא ניתן לקלוט ולמדוד באמצעות מכשיר כלשהו. אנחנו רואים רק את התוצאות של פעולתו: התינוק מתפתח מיום ליום, מרגע לרגע. בעולמנו האור הזה פועל כאבולוציה טבעית. קטר האבולוציה זוחל במהירות שלו, כלומר, הכוח העליון פועל בתוך החומר ודוחף אותו למטרה שנקבעה מראש.

אם נכנסים לעולם הרוחני, ניתן לחקור כל שלב באבולוציה, אפילו את תקופת הדינוזאורים, אם הדבר יעניין אתכם פתאום - הרי כל הצורות הקודמות ידועות מראש וחייבות ללבוש את צורתן, בהתאם לשילובים השונים בין כוחות הקבלה והנתינה.

חכמת הקבלה מתארת את המצבים הבאים בהתפתחות שלנו. כשאנחנו לומדים אותה מתוך רצון להתפתח, אנחנו מזמינים את אור החיים לפעול עלינו, באופן מודע. במקרה כזה מוגדרת פעולת אור החיים עלינו כפעולת "האור המקיף". כיום האפשרות לעשות זאת נפתחת בפני כל אחד מאיתנו.

הרב מיכאל לייטמן, "הנקודה שבלב"

 

משימה מס' 4:

קרא את הקטעים הבאים מתוך הספרים "קבלה, מדע ומשמעות החיים" ו"מבט לקבלה" וענה על השאלה:

המקובלים הם חוקרי העולם העליון המצוי מחוץ לטווח קליטתו של האדם הרגיל. תיאורי השגתם מתייחסים אל העולם העליון, אך כיוון שאיננו מודעים לכך שמלבד העולם שלנו קיים גם עולם רוחני עליון, אנו משייכים את דבריהם לעולם שלנו. תופעה זו נקראת "הגשמת הדברים".

בעבר היה עם ישראל בהשגת העולם הרוחני. אלפיים שנות הניתוק מהרגשת העולם הרוחני מכונות בשם "גלות". הן הביאו אותנו לחשוב, כי התורה עוסקת בסיפורים היסטוריים או בקודי התנהגות בין אדם לחברו בעולמנו. אך לא כך הוא. בין הפרטים שבכל עולם ועולם קיים יחס של שורש וענף. על בסיס עיקרון זה פיתחו המקובלים שפה המיוסדת על ההקבלה שבין העולם העליון לבין העולם שלנו. הם מתארים תהליכים המתרחשים בעולם הרוחני על ידי שימוש בשמות הענפים הלקוחים מעולמנו.

המקובלים משתמשים בארבע שפות שונות כדי להסביר לנו כיצד יוכל האדם להגיע למדרגת הבורא, ואת האופן שבו יוכל לקרב אליו את כוח התיקון שיתקן את טבעו מאגואיזם לאלטרואיזם. אלה הן שפת התנ"ך, שפת ההלכה, שפת האגדה ושפת הקבלה. במאמרו "תורת הקבלה ומהותה" אומר בעל הסולם כי הגם שארבע שפות משמשות בחכמת האמת, ו"פנימיות חכמת הקבלה, אינה אחרת, מפנימיות התנ"ך, התלמוד, וההגדה", הרי שפת הקבלה גופה היא הנוחה והמתאימה ביותר לשימוש זה.

ההבדל בין השפות ניכר ברמת הדיוק שלהן. שפת הקבלה מדייקת יותר מן השפות האחרות בתיאור הקשר בין השורש בעולם העליון לבין הענף בעולם התחתון. ככל שהאדם קושר את עצמו בצורה מדויקת יותר לשורשו העליון, כך גדול יותר הכוח המתקן שהוא משיג. שפת הקבלה משתמשת במונחים שאינם קיימים בעולם שלנו, כגון "עולמות" ו"ספירות", ומסתייעת בתרשימים ובנוסחאות. היא מקלה על הלומד לבל יתבלבל, מסייעת לו שלא לגַשֵּׁם את הדברים ומאפשרת לגשת ללימוד בצורה ברורה ומסודרת. השוני המרכזי בין שפת הקבלה לבין השפות האחרות בא לידי ביטוי באופן הברור והחד-משמעי שבו מתוארת מטרת הבריאה - הידמות הנברא לבורא; היפוך האגואיזם לאלטרואיזם.

ספר הלימוד המרכזי בקבלה בדורנו (לצד "ספר הזוהר עם פירוש הסולם") הוא "תלמוד עשר הספירות" של בעל הסולם, ספר בן שישה כרכים המיוסד על כתבי האר"י. הוא פורס על פני אלפיים דפים את מבנה העולמות העליונים, והדברים מלווים בתרשימים, במילון מושגים ובלוח שאלות ותשובות לשם חזרה על החומר. בהקדמה לספר מפרט בעל הסולם בהרחבה את הסיבות לעדיפותה של שפת הקבלה על פני השפות האחרות, בייחוד בדורנו זה.

בימינו מצויה האנושות בסוף השלב האחרון בהתפתחות הרצון לקבל. לפיכך הופיע בעל הסולם והתאים את שיטת האר"י למבנה הנשמות בדורנו, כך שתהיה זמינה בעבור כל אדם ואדם.

הרב מיכאל לייטמן, "קבלה, מדע ומשמעות החיים"

 

בשפת הענפים ישנם ארבעה סוגי ספרים, ספרים שכתובים:

א. בשפת התנ"ך

ב. בשפת האגדה

ג. בשפת הגמרא

ד. בשפת הקבלה

ספרי הקודש כולם כתובים לפי שפת הענפים, אך כל אחד מהם מבטא בציור אחר את ההתפעלות שלמעלה. כל הספרים מיועדים לכך שהאדם יקרא בהם, וישתוקק לעלות באופן רגשי דרכם אל אותו סיפור שהספר מספר, וכך לגלות את הבורא.

אך מארבע השפות הללו, השפה האפקטיבית ביותר לאדם היא שפת הקבלה, שכוח השפעתה על האדם, שדרכו הוא נמשך לרוחניות, הוא עצום, חזק ויעיל ביותר. אי לכך מקובלים מייעצים למי שחפץ להגיע לרוחניות לקרוא בספריהם, ולהגיע להתגלות האלוקות, היינו לפגישה עם הבורא.

מדוע, אם כך, לא כתבו המקובלים את כל ספריהם בשפת הקבלה? משום שבכל שפה ושפה קיימת אפשרות אחרת לגלות את פרטי המצב הרוחני שבו המקובל מרגיש את הבורא. על אותה הרגשה מקובל יכול לכתוב בארבעה אופנים, בארבע שפות. שפת הקבלה היא היעילה ביותר ביכולתה להביא את האדם לאותו מעמד, אך יתר השפות ראויות יותר להעביר את כל פרטי המפגש, את כל האפשרויות והגישות לזה, והן מאוד מסייעות למקובל שנמצא בדרך לאותה ההרגשה, לאותו גילוי בורא.

גם לגבי שפת הקבלה עצמה עולה שאלה, האם אדם שמעיין בספרי הקבלה לומד במטרה למשוך כוח שיתקן אותו, ויביאו לידי אותה הרגשה, או שהוא רוצה להשיג מלימודו ידע, להבין באופן שכלתני על מה מדבר הספר? במקרה שמטרתו היא שכלתנית בלבד, הוא לא משתוקק להגיע לרוחניות, אלא קורא את הכתוב בספר, פשוט לומד טקסט ומכיר אותו, מבלי לחוש מה מרגיש ומספר המקובל.

כך, למרבה הצער, לומדים מרבית אלו המתעניינים בספרי הקבלה. אנשים שמסיבות שונות לא מרגישים צורך להיכנס להרגשה רוחנית, ולא מבינים שישנו העניין הרוחני, קוראים את השפות האחרות. כלומר ספרי קודש שנכתבו בשפות אחרות ולא בשפת הקבלה, שכן שפת הקבלה עבורם היא שפה יבשה, טכנית, שאינה מסבירה דבר.

לאדם אין כל סיבה לפתוח ספרי קודש, מלבד להגיע למטרת חייו. העובדה שמרבית האנושות לא עוסקת בלימוד נכון ובגישה נכונה לספרים אלו היא שמכבידה עלינו, והופכת את חיינו כה קשים ומביאה לירידת הדורות, ולכך שבסופו של דבר תבין האנושות בדרך ייסורים, שצריך לקבל ולפתוח את הספרים הללו בצורה נכונה.

הרב מיכאל לייטמן, "מבט לקבלה"

 

שיעור מס' 3 - ספרי הקבלה

משימה מס' 1:

קרא את הקטעים הבאים מתוך הספרים "חוויה ושמה קבלה" ו"הספר הפתוח" וענה על השאלה:

האדם לא מסוגל לשנות את עצמו בכוח. אם לא משנים אותנו מלמעלה, אנחנו לא משתנים. אם לא יתנו לנו מלמעלה תכונות חדשות, שׂכל ויכולות ניתוח וראייה חדה, כלום לא יעזור - לא מילותיי ולא רצונך. לכן, כל מה שעלינו לעשות זה להשקיע יגיעה. למעלה כבר ישנו אותנו... ואולי השינויים שיחוללו בנו, לא יהיו כלל כמו אלה שהיינו רוצים, אלא דווקא להיפך. שם - למעלה - יודעים טוב יותר...

לכן, השלבים הראשונים בלימוד ובהתקדמות הם קריאה וחזרה בקביעות על כל החומר הכתוב שקיים. לקרוא את הספרים של בעל הסולם, של הרב ברוך אשלג (הרב"ש) ושלי, במיוחד את הקטעים שאנו חשים משיכה אליהם. בחומר הכתוב מוסתר אור עליון, הפועל בתוכך ומתחיל לשנות אותך בהדרגה. רק ההתמלאות במה שנכתב בספרים האלה תקנה לך יכולת ניתוח, בירור ויכולת החלטה שלא מנקודת מבט גשמית-בהמית. או אז יתחיל לפעול בתוכך החומר הנלמד, שטמון בו אור עליון, והוא יחדור לתוכך בהדרגה ויתחיל לפעול בך באופן נסתר. כתוצאה מתהליך זה יופיעו בתוך-תוכך ידע פנימי, ויכולת לברר מה יותר קרוב לרוחניות ומה יותר רחוק ממנה.

הרב מיכאל לייטמן, "חוויה ושמה קבלה"

 

בספרי קבלה אמיתיים כתוב בדיוק איך עובד המנגנון שפועל על המציאות. מתואר שם חדר הבקרה על כל המציאות, מלווה בשרטוטים ונוסחאות, שהם כמו הוראות הפעלה. אלה מלמדים אדם איך פועלים החוקים ברוחניות, ואיך אפשר לפעול עליהם באמצעות הרצון והמחשבה שלו ובכך להשפיע על התוצאה שיורדת אל האדם בחזרה.

"ספר הזוהר" כתוב בצורת סיפורים ואגדות. הוא נכתב כך בכוונה, וזה מוזכר בספר עצמו, שרק אנשים שחיים כבר במציאות הרוחנית יכולים לדעת מה כתוב, ולראות מה שמתואר בספר באמת. הללו רואים בעצמם את התמונות ומזהים את התמונה והסיפור כאחד. ואילו אנחנו איננו יכולים לעשות זאת, כי אין לנו עדיין ראייה רוחנית, לכן "ספר הזוהר", שהוא ספר קבלה חשוב, נראה בעינינו כמו ספר סיפורים ואגדות. בגלל זה אין מתחילים כיום ללמוד קבלה מ"ספר הזוהר". ישנם הקדמות וספרים של בעל הסולם שמלמדים אותנו איך להבין מה כתוב ב"ספר הזוהר".

"ספר הזוהר" אינו ספר שאפשר באמצעותו להצליח להיכנס לרוחניות, אלא הוא מיועד לאנשים שכבר נמצאים ברוחניות. כדי להבין את "ספר הזוהר" צריכים ללמוד קודם כמה ספרים והקדמות כמו: פתיחה לחכמת הקבלה, פתיחה לספר הזוהר, הקדמה לספר הזוהר, מבוא לספר הזוהר. בלי לרכוש מהם ידיעה ברורה ונכונה, "ספר הזוהר" נשאר בשבילנו סתום לחלוטין.

מאידך, כתבי האר"י מיועדים לנשמות מפותחות יותר, לגלגולים מאוחרים יותר, לכן הם נראים לנו שונים. המתאימים לנו ביותר הם כתבי בעל הסולם המיועדים לדור שלנו. לכן הם נראים לנו כספרי לימוד שיטתיים של כל מדע, ספרי לימוד באוניברסיטה. יש בהם שאלות ותשובות, פירוש למילים ופירוש לעניינים, ישנה חלוקה לסעיפים ברורים על מה מדובר ואיך לבצע. לספרים נלווים גם מאמרים מיוחדים איך אדם צריך להתייחס באופן אישי ללימוד הזה.

כך שבדור שלנו גם אדם חסר השכלה יוכל לגשת בלי עיכובים ללימוד חכמת הקבלה. זו חכמה שאינה דורשת לימוד קודם, בניגוד לכל החכמות והמדעים האחרים. די לאדם להרגיש שהחיים שלו רוויי צרות, שאין לו מנוחת הנפש, שאין טעם לחייו, כדי להתחיל ללמוד בספרים ולהתקדם בהם.

בהקדמה ל"תלמוד עשר הספירות", שהוא הספר הקשה ביותר בלימוד הקבלה, שכתיבתו יבשה ועניינית, כותב בעל הסולם, בסעיף הראשון, למי הוא מיעד את הספר הזה. מי שבוערת בו השאלה מה טעם בחייו, הוא בלבד צריך ללמוד בספר הזה. בעל הסולם מוסיף בסעיף קנ"ה, מהאחרונים בהקדמה, כי על ידי זה שאדם לומד, למרות שאיננו יודע מה הוא לומד, אלא רק רוצה לדעת מה כתוב כדי לברוח מהיסורים שלו, כי אז נפתח לו מה שכתוב, והוא מתחיל לגלות איך להתנהג כדי שיהיו לו חיים טובים יותר.

בלימוד הקבלה לומד האדם, בעצם, על המבנה הפנימי שלו, איך בנויים הרגשות שלו, איך בנויה הנשמה שלו. בתוכו נמצא המפתח להבנת המדע הזה, ולימוד בספרי קבלה אמיתיים יספיק לו כדי לגלות את מה שכבר טמון בו.

גם אם אדם אינו מבין דבר במדע הזה, ברגע שהוא פותח ספר, מתחילים הלב והנשמה שלו להיפתח. הוא מקבל ידיעות על הרוחניות בצורה טבעית, כשם שאנחנו מרגישים במר ובמתוק, בחם ובקר. כדי להרגיש דברים כאלה אין צורך ללמוד בבית הספר או באוניברסיטה.

הלימוד עצמו נועד רק לעזור לנו לפתוח את הנשמה, לפתוח את החושים הרוחניים שעדיין סתומים. וכאשר הלב והנשמה נפתחים, אנחנו נכנסים להתפעלות, להתרגשות, להכרה טבעית לגמרי של המציאות שבה אנחנו נמצאים. דומה הדבר לאדם שנמצא בעולם שלנו, אין זה משנה אם הוא איכר או פרופסור, הוא מרגיש את המציאות שהוא חי בה.

מדובר בהשגה מוחשית ברורה, שאינה דורשת מאדם להיות חכם ומלומד, ואינה דורשת פלפולי שכל. זו שיטה שמפתחת את הרגשת הלב. זו שיטה לגילוי העולם הרוחני, להשגת התפעלות מהחוקים שבאמת קיימים בטבע, אלא שעכשיו אין אנו רואים ולא מרגישים אותם; אבל החוקים האלה פועלים עלינו כל הזמן גם ללא הכרתנו אותם.

הרב מיכאל לייטמן, "הספר הפתוח"

 

משימה מס' 2:

קרא את הקטע הבא מתוך הספר "מסע לעולם עליון" וענה על השאלה:

ככל שתכונותיו של האדם מתקרבות לתכונותיו של הכוח העליון, הולכת התמונה הדמיונית של "העולם שלי" ומתקרבת לאמת מחד גיסא, ומאידך גיסא, היא מעוותת פחות על ידי התכונות האנוכיות של האדם. היות שתכונתו של הכוח העליון היא אלטרואיזם, הרי האדם הרוכש תכונה זו מתאחד עם הכוח העליון, וחש את המציאות כפי שהיא. הדרך היחידה שבה יכול האדם להתקרב לראיּיה הנכונה של המציאות, היא באמצעות לימוד הקבלה, מאחר שרק היא עוסקת במבנה המציאות, שאותו עדיין לא השיג האדם.

אך אין זה מספיק ללמוד רק את הכתוב, שכן זוהי קריאה של הלא ידוע. חייבים גם להתכוונן לראיה האמיתית, להיות מוכנים להתקרבות לתחושה אמיתית יותר, אשר בינתיים נסתרת מאיתנו.

הכל נמצא באדם, בתוכו. מחוצה לו נמצא רק הכוח העליון, הבורא, שאינו מורגש בשום צורה. מה שאדם מרגיש הוא רק השפעה עליו עצמו, על אברי התחושה שלו, מצדו של הבורא. רק לפי תוצאת התחושות האלה, יכול האדם לנחש את מהות הבורא; ליתר דיוק לא "מהו", אלא כיצד הוא מתראה לאדם, כיצד הוא רוצה שירגישו אותו.

לכן לימוד הקבלה חייב להיות מכוון נכון, כלומר המחשבה צריכה להיות ממוקדת על כך, שנלמדות התכונות הפנימיות של האדם, אשר עדיין נסתרות ממנו.

כל העולמות, כל אותם פרצופים, ספירות, שמות, כל מה שמתואר בקבלה כל זה קיים באדם עצמו, ויתגלה בו על פי מידת תיקונו. האדם יגלה בתוכו את משה ואהרון, דוד המלך, וכן מלאכים, רשעים וצדיקים; את דרגות ההשגה הנקראות "ירושלים", "בית המקדש" וכו'. כל מילות התורה מדברות על כוחות האדם, ועל רמות התחושה של האדם את הבורא.

רק על כך מדובר בתורה, ורק על זה מדברים גם אנחנו בחיי היום-יום שלנו. הרי אנו מדברים על תחושותינו, וכאמור, מרגישים רק את השפעתו של הבורא. כל הסובב אותנו אינו יותר מאשר השפעת הבורא על כל אחד מאיתנו.

לכן, כדי להרגיש את התמונה האמיתית של העולם, עלינו לשאוף, תוך כדי קריאת ספרי הקבלה, למצוא בתוך עצמנו את מה שעליו אנו קוראים בספר, שכן כל מה שכתוב קיים כבר בתוכנו, אך טרם נחשף.

בהתאם למידת השינוי הרוחני של האדם, הוא מתחיל להרגיש בתוכו את כל אשר מתואר בספר שממנו הוא לומד. מכאן החשיבות הרבה המיוחסת ללימוד ממקורות קבלה אמיתיים: "ספר הזוהר" (רבי שמעון בר יוחאי), כתבי האר"י (האלוקי רבי יצחק לוריא), וכתבי הרב יהודה אשלג (בעל הסולם).

השינוי הרוחני שהאדם עומד לעבור הוא אחד הנושאים, שעליהם כתבו חכמי הקבלה, ודבריהם לא היו מועטים. רק לפיהם ניתן להשיג בדרך הבטוחה ביותר תיקון של תחושות, הרגשות ותכונות, ולהגיע לידי התעלות רוחנית.

האמצעי היחיד להתקדמות, הוא ללמוד תוך כדי מחשבה, כי בספר מדובר עליי, וכל זה קיים אי שם בתוכי. כל העולמות האלה, הפרצופים, כל אלה הן תכונותיי, אשר אני צריך לחשוף בתוכי.

ככל שארכוש שליטה על התכונות האלו, כן ארגיש בצורה מוחשית יותר, כיצד הבורא פועל בתוכי. שהרי "מחוצה לי", לעולם לא אוכל להרגיש אותו, אלא רק לפי פעולותיו בתוכי; "ממעשיך היכרנוך".

ומאחר שכולנו ביחד יושבים ולומדים את התכונות האמיתיות שלנו, שבינתיים אינן חשופות לעינינו, כולנו ביחד חוקרים את פעולת הבורא בתוכנו. כלומר, יש לנו מטרה אחת משותפת, ומחשבה אחת ושדה ניסוי אחד אנו עצמנו.

לכן נוצרת שותפות של המטרה, המחשבה והשאיפה, שמהן נולדת עם הזמן תחושה של גוף משותף, של תכונות משותפות, תחושה שאין ישויות שונות אלא קיימת ישות אחת הנקראת "אדם", וקיים בורא יחיד שלה.

רק מתוך המחשבה המכוונת כלפי פנים, כלפי שינוי התכונות שלנו, כלפי חיפוש הבורא בתוכנו, רק במקום הקריאה הפשוטה בתורה, מתגלה ה"תורה תבלין", התורה כשיטה בעלת כוח של תיקון, הנקראת "סם החיים", כיוון שהיא מזרימה באדם את תחושת הבורא, את אור הנצח והשלמות.

לימוד בספרים האמיתיים של הקבלה, מושך את האור, "המאור המחזיר למוטב", ואז הבורא נחשף ומטרת הבריאה נגלית.

הרב מיכאל לייטמן, "מסע לעולם עליון"

 

משימה מס' 3:

קרא את הקטע הבא מתוך הספר "פותחים את הזוהר" וסכם במילותיך את 5 הכללים ללימוד בספרי הקבלה (הטקסט מדבר על הלימוד ב"ספר הזוהר". הדברים נכונים ללימוד בכל ספרי הקבלה).

"ספר הזוהר" הוא כלי נפלא שביכולתו לפתוח בפנינו עולם ומלואו של גילויים עצומים ומפתיעים.

"ספר הזוהר" הוא מעין שער למציאות האמיתית, שכרגע נסתרת מחושינו. אך כדי שנצליח להשתמש ביעילות בכוח הגילוי שטמון בו, עלינו להפנים את צורת הקריאה הנכונה בזוהר. חמשת הכללים הבאים יסכמו את כל תכני הספר, ויעזרו לכם להתכונן לקראת המסע הגדול בשבילֵי "ספר הזוהר".

כלל ראשון: "הלב מבין" - אל תחפשו הבנה שכלית

את "ספר הזוהר" לומדים עם "הלב", דרך הרצון והרגש. למה הכוונה? בניגוד לצורות הלימוד הרגילות הנהוגות בעולמנו, המבוססות על עיבוד שכלי של עובדות ונתונים, כאן עלינו לפתח גישה שונה לחלוטין. לימוד "ספר הזוהר" נועד לעורר בנו שינוי פנימי, ולהכשיר אותנו לקליטת המציאות הנסתרת.

מידת ההצלחה בלימוד תלויה אך ורק במידת ההשתוקקות שלנו לגלות ולהרגיש את המציאות הזו. לכן אין כל צורך בידע מוקדם, בכישרון או בחכמה מיוחדת! כל שנדרש הוא לפתח רצון פשוט ואמיתי, לפקוח את העיניים לרווחה, לפתוח את הלב ו"לבלוע" הכל.

כלל שני: "האדם - עולם קטן" - פרשׁו נכון את המילים

"ספר הזוהר" מכיל תיאורים ומושגים רבים המוכרים לנו מן העולם הגשמי, כמו: ים, הרים, עצים, פרחים, חיות, אנשים, טיולים ומסעות. חשוב להבין שכל הפרטים, הדמויות והמאורעות המוזכרים בספר, אינם מדברים על העולם החיצוני הנמצא סביבנו, אלא אך ורק על מה שמתרחש בתוכנו.

לכן בזמן שאנו קוראים את "ספר הזוהר", עלינו להשתדל לפרש את המילים הכתובות בו כביטוי לאותן פעולות פנימיות המתרחשות בנשמה; לראות את הטקסט כגשר המוביל אל הרצונות והתכונות העמוקים ביותר שלנו.

כלל שלישי: "המאור שבה מחזירו למוטב" - חפשו את המאור

לא פעם אנו שומעים כי ב"ספר הזוהר" יש "סגולה" מיוחדת. סגולה היא חוק התפתחות טבעי שפועל בכל תהליכי החיים, ולא כוח מיסטי דמיוני.

המקובלים מסבירים כי העולם הגשמי שלנו נשלט כולו על ידי הרצון האגואיסטי לנצל את הזולת, ואילו בעולם הרוחני פועלת רק הכוונה לאהוב ולתת. לכן ניתן לנו אמצעי מיוחד שתפקידו לקשור בין העולמות ההפוכים, או במילים אחרות, לכוון את התכונות שלנו, בהתאם לתכונת האהבה והנתינה של העולם הרוחני - "המאור המחזיר למוטב".

צורת השפעתו של המאור נסתרת מהבנתנו כרגע, ולכן אנו מכנים אותה בשם "סגולה" או "נס". אבל מבחינתם של המקובלים, שנמצאים בהכרת העולם הרוחני, אין כאן שום "נס", אלא תהליך טבעי לחלוטין.

כל שעלינו לעשות, הם מדגישים, הוא לקרוא את "ספר הזוהר" ולרצות שהכוח הטמון בו יפעל עלינו בזמן הלימוד. לאט לאט נתחיל להרגיש בשינוי פנימי המתחולל בנו בזכות אותו מאור. העולם הרוחני ייפתח, ומה שנראה בעינינו בתחילה כ"סגולה", יהפוך לחוקיות ברורה ומובנת.

כלל רביעי: "אין דבר העומד בפני הרצון" - הכל תלוי ברצון

כולנו יודעים אילו מאמצים נדרשים מהתינוקות הקטנים כדי לעשות את צעדיהם הראשונים בעולם, ובאיזו התמדה מעוררת התפעלות הם עושים זאת. הם אינם מוותרים, ומנסים שוב ושוב עד שהם מצליחים. באותו אופן גם אנחנו צריכים להמשיך בלימוד "ספר הזוהר" בסבלנות ובהתמדה, עד שנתחיל "ללכת" בכוחות עצמנו ונגלה את העולם הרוחני. כל המערכת הדרושה להתקדמות כבר הוכנה עבורנו מראש. הדבר היחיד שעלינו לספק מצדנו הוא את הרצון לגדול.

כלל חמישי: "כאיש אחד, בלב אחד" - חיבור הוא המפתח

"ספר הזוהר" נכתב על ידי קבוצה של עשרה מקובלים, אשר הרכיבו ביניהם "כלי" שלם, רצון מאוחד לגילוי הכוח העליון של המציאות - הבורא. רק הקשר הפנימי ביניהם, האהבה והחיבור, אפשרו להם לפרוץ את גבולות העולם הגשמי, ולעלות לרמת הקיום הנצחי שעליה מסופר בזוהר. אם ברצוננו ללכת בעקבותיהם, עלינו לנסות לבנות בינינו קשר דומה, לחפש את עוצמת החיבור ששררה בין תלמידיו של רבי שמעון בר יוחאי. "ספר הזוהר" נולד מתוך אהבה, ולכן גם גילויו המחודש בזמננו יתאפשר רק מתוך אהבה.

לפרק הזה שמסכם את הספר, בחרנו עבורכם קטעים מיוחדים מ"ספר הזוהר". בין הקטעים שילבנו הסברים, הדרכה לכוונה נכונה בזמן הקריאה ועוד, כדי לסייע בידיכם להתחבר לאור שטמון בזוהר.

מומלץ לקרוא את הפרק הזה לאט. "ספר הזוהר", מורה הדרך שלנו בהתפתחות הרוחנית, לא נועד לקריאה מרפרפת אלא לקריאה בנחת המלווה בחיפוש פנימי עמוק.

הרב מיכאל לייטמן, "פותחים את הזוהר"

 

משימה מס' 4:

קרא את הקטעים הבאים מתוך הספרים "מסע לעולם עליון" ו"חוויה ושמה קבלה" וענה על השאלות הבאות:

בכל דור הבורא שולח אל העולם שלנו נשמות מיוחדות שייעודן לתקן את העולם הזה, ולהעביר לאנושות ידע על הבורא, כפי שנאמר: "ראה הבורא כי אין מספיק חכמים וחילק אותם לכל דור". לכן בכל דור ישנם מנהיגים ומורים רוחניים, שמתאימים את חכמת הקבלה לתכונות היחודיות של הדור שלהם.

מהמקור הראשון בחכמת הקבלה, הספר "רזיאל המלך" שכתב אדם הראשון והספר השני "ספר היצירה" שכתב אברהם, ועד הספרים האחרונים חוברו במרוצת הזמן מאות ספרים בנושא חכמת הקבלה. אולם הספר השלישי שנכתב, "ספר הזוהר", הוא הפופולארי ביותר בחכמת הקבלה. הוא נכתב במאה השניה לספירה, בידי רבי שמעון בר יוחאי.

המקובל בן זמננו, הרב יהודה אשלג (1884-1954) כתב פירוש ל"ספר הזוהר" ולכל ספרי האר"י, בשפה מותאמת ומובנת לנשמות הדור שלנו. בימינו, ובהתאם לסוג הנשמות שיורד כיום אל העולם, רק "ספר הזוהר" וספרי האר"י עם פירוש הרב אשלג, וספרי הרב אשלג עצמו הם המקורות היעילים ביותר, שיכולים לעזור לכל אחד ואחד מאיתנו לצאת אל העולם הרוחני.

הפרשנות של הרב אשלג ל"ספר הזוהר", שעל שמה הוא כונה "בעל הסולם" קרויה בשם פירוש "הסולם", מכיוון שאדם שלומד לפי "ספר הזוהר" עולה רוחנית כמו בסולם. הפרשנות שניתנה לספר "עץ חיים" שחיבר האר"י נקראת "תלמוד עשר הספירות". בנוסף לספרים אלה, כתב הרב אשלג ספרי עזר רבים, כגון: "מתן תורה", "ספר הקדמות", "בית שער הכוונות", "פרי חכם", "שמעתי", "האור הבהיר".

בספריו של הרב יהודה אשלג, מומלץ לקרוא לפי הסדר הבא: "מתן תורה", "הקדמה לספר הזוהר", "הסתכלות פנימית" לחלק ראשון של "תלמוד עשר הספירות", "פתיחה לחכמת הקבלה" ו"הקדמה לתלמוד עשר הספירות".

כמו כן מומלץ ללמוד את חכמת הקבלה דווקא לפי ספריו של מקובל גדול זה, שכן הם כתובים בשפה פשוטה וברורה, וניתן להבין באמצעותם את כל התובנות הנסתרות של "ספר הזוהר", ושל מקורות קבלה אחרים לפניו. כן מומלץ ללמוד את ספרי הרב ברוך אשלג, בנו בכורו וממשיך דרכו של הרב יהודה אשלג, וספרים נוספים כגון ספר זה המבוססים על כתבי הרב יהודה אשלג והרב"ש.

לאחר שתלמיד רכש את יסודות חכמת הקבלה לפי ספרי הרב אשלג, הוא יכול לקרוא באופן חופשי את כל ספרות הקבלה הזמינה. הוא כבר ישכיל לדעת, איזה מתוך הספרים שהוא קורא, באמת רוחני, להבין מה בדיוק נכתב שם, להבדיל בין מקורות חכמת הקבלה האמיתיים לבין מזויפים, ולהבדיל בין הכותבים, האמונות, והזרמים השונים.

הרב מיכאל לייטמן, "מסע לעולם עליון"

 

שאלה: מדוע נלמדים רק, או בעיקר, "ספר הזוהר", כתבי האר"י ואשלג?

תשובה: כיוון שהמחברים הם למעשה מחבר אחד - נשמה אחת, שהגיעה גם מנשמת אדם הראשון, אברהם אבינו, משה, רבי שמעון בר-יוחאי, האר''י והרב יהודה אשלג - נשמה שירדה במיוחד כדי ללמד את האנושות את דרך התיקון. אמנם ישנם מקובלים, שיודעים אפילו יותר, אבל להם לא ניתנה רשות לחבר ספרים, המיועדים ללמד ולתקן בני-אדם, ובמיוחד ספרים למתחילים בַּדרך הרוחנית. משך כל הדורות של הקבלה נכתבו אלפי ספרים. הרב שלי הורה לי ללמוד וללמד רק את המקורות האלה:

כתבי רשב"י (רבי שמעון בר יוחאי).

כתבי האר"י (הרב יצחק לוריא).

כתבי בעל הסולם (הרב יהודה אשלג).

אני מציע לכולם להתחיל ללמוד משלושת המקורות האלה, ואחר-כך, אחרי שתטמיעו בקרבּכם את החומר, תוכלו לעיין ולהבין את כל השאר. כך יהיה לכם בסיס, ותוכלו לבקר מקורות אחרים ולהבין אם גם הם מתאימים לכם. ודאי שאין בכוונתי להמעיט בערכם של מקורות אחרים. כי העניין הוא, שלהרבה מן המקובלים שהיו אף בדרגה רוחנית גבוהה יותר מאשר רבי שמעון בר יוחאי או האר"י ז"ל, לא ניתנה הרשות לכתוב, ואם כן ניתנה רשות כזו, היא הייתה רשות לכתוב רק ברמזים קצרים לאלה הנמצאים כבר בעולמות עליונים, כמו שכותב רבי יהודה אשלג במאמרו "גילוי טפח וכיסוי טפחיים":[.2.] "לא ניתנה הרשות לדבר זה, לפיכך נשמרו מלכתוב הביאורים השייכים לעצם החכמה, אלא הסתפקו ברמזים קצרים שאינם נקשרים זה בזה כלל".

שאלה: במאמרים הנלמדים מסתמכים הרבה על "פירוש הסולם". מהו הפירוש הזה?

תשובה: הרב יהודה אשלג קרא לפירושיו ל"ספר הזוהר" "הסולם", כי הקריאה בפירוש "הסולם" עוזרת לאדם לעלות בסולם של "אדם-בורא", מדרגת האדם שבעולם שלנו ועד לדרגת הבורא, שהיא מטרת הבריאה. את פירושי "הסולם" ניתן להבין רק אחרי שלומדים את כל ההקדמות ל"ספר הזוהר", שכתב הרב יהודה אשלג, והעיקרית מביניהן היא "פתיחה לחכמת הקבלה". זה הרבה שנים אני מלקט בהדרגה את כל הקטעים המיוחדים והמעניינים של "ספר הזוהר", ואני מקווה, שניתן יהיה לקבץ אותם לספר נפרד.

הרב מיכאל לייטמן, "חוויה ושמה קבלה"

 

משימה מס' 5:

קרא את הקטעים הבאים מתוך הבלוג של הרב לייטמן.

הרב"ש תיאר ורשם את כל הדרך הרוחנית הצפויה לנו והסביר מה עלינו לעשות עם עצמנו, כדי לקבל את האור המתקן והממלא. אין מקובל אחר בהיסטוריה שעשה משהו דומה. מובן שזה הפך להיות אפשרי הודות לכך שהוא היה האדם הנכון בזמן הנכון.

לא ניתן אפילו לתאר, כיצד יכולים היינו להתקדם ללא ההדרכה המפורטת, שקיבלנו ממנו. ללא ההסברים שלו, לא היינו יכולים ליישׂם את שיטתו של בעל הסולם. כעת, כאשר אנחנו ניגשים יותר ויותר קרוב ליישׂומה המעשׂי של חכמת הקבלה, אנחנו מבינים טוב יותר עד כמה אנחנו נזקקים להסבריו המפורטים של הרב"ש.

קיימים אלפי ספרי קבלה, גבוהים ועצומים שאינם ניתנים להערכה, אך לא ניתן להשתמש בהם באופן מעשׂי בזמנים שלנו. כך למשל התורה, שאותה מבין רק מי שכבר נמצא בהשׂגה רוחנית. מי שרוצה להיכנס לעולם הרוחני, יכול להיעזר רק בספריו וביצירותיו של הרב"ש.

מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן 12.9.2010

 

הרב"ש כתב קרוב לארבע מאות מאמרים, מאמר מדי שבוע, שבהם פירש את כל חכמת הקבלה בכל הנוגע לעבודה הפנימית של האדם. באמצעות מאמריו אפשר לנו הרב"ש להיכנס להרגשת העולם הרוחני, תוך שהוא עושה זאת בשיטתיות, בצורה פשוטה ולוגית, הקרובה לאדם.

במאמריו הוא מרבה לצטט מן התורה, התלמוד ומקורות נוספים, מתוך רצון לקשור בינינו לבין המקורות האותנטיים, וכן להסביר לנו את דרך המחשבה של מחבריהם המקובלים, אשר ביטאו עבורנו את תחושותיהם דווקא בצורה זו.

ללא ספרי הרב"ש, לא היינו יכולים למצוא את הקשר ליצירותיו של בעל הסולם. ללא הסבריו, לא ניתן "לפתוח" את הספרים הללו.

אני מודה לכוח העליון על כך ששלח לי מורה כזה, שדרכו קיבלנו את חכמת הקבלה. בחייו הוא גרם לפריצת דרך רוחנית לדרגה חדשה וגילה לנו את שיטת הקבלה.

אמנם בעל הסולם תיאר את השיטה הזאת במאמריו, אבל הם נותרו נסתרים. ואילו הרב"ש לקח את המאמרים של אביו, שיכתב אותם כך שיהיו מובנים לעולם וכן העבירם בעל פה לתלמידיו.

מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן 23.9.2009

[.1.] הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות קנ"ה.

[.2.] כתבי בעל הסולם, עמ' 9.

יחידת לימוד מס' 2. חלק א'

שיעור מס' 1 - טוב ורע בבריאה

משימה מס' 1:

קרא את הקטעים הבאים מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן ומתוך הספר "קבלה, מדע ומשמעות החיים" וענה על השאלות הבאות:

שאלה: האם אתה יכול להציג את האקסיומות שעליהן מבוססת חכמת הקבלה, כמו שמקובל במדעים אחרים?

תשובה: בחכמת הקבלה אין אקסיומות, אלא יש חוקים שהתגלו על ידי מקובלים. מה שלא התגלה, לא ניתן להשתמש בו בשום צורה!

שאלה: האם לדעתך ההגדרה "מדע" מתאימה יותר לקבלה, רק משום שההמונים מקשרים "מיסטיקה" עם מגיה או משהו "מעורפל"?

תשובה: הקבלה הופיעה לפני כל המדעים. זהו אור, מידע, שיורד מלמעלה, ואז בונה את העולם שלנו. הוא מתגלה על ידינו חלקית בחמשת החושים הגופניים שלנו. אבל לפני ההתלבשות בחומר בעולם שלנו האור הוא כוח ללא גוף, ללא חומר, כמו שכתוב במאמר של בעל הסולם "מהותה של חכמת הקבלה".

הקבלה היא מדע על האור העליון, עוד לפני התלבשותו בעצמים בעולם שלנו. לכן הקבלה היא שורש כל המדעים, ובעזרתה אפשר להבין את כל מה שמתרחש בעולם שלנו. זאת אומרת, אין ביכולתנו להשיג את כל המדעים שלנו בלי המדע הכללי הזה שמסביר על כל הבריאה. ולכן כיום מתגלה יותר ויותר משבר במדעים הגשמיים.

אפשר לקרוא לקבלה גם חכמה, אבל כל זה די מעורפל. המונח "מדע" מדויק יותר. כל ההבדל הוא שהמקובלים חוקרים באמצעות חוש שישי מיוחד שפיתחו, באמצעות הנשמה, באמצעות תכונת ההשפעה, ואילו המדענים חוקרים מתוך תכונת הקבלה. אופן ההשגה במהותו אינו משתנה, בשני המקרים, במדע הרגיל ובחכמת הקבלה, העיקרון המנחה במחקר הוא "חוקרים רק את מה שמשיגים". לכן אי אפשר לשייך את הקבלה למיסטיקה.

המדענים עוד יבינו את המגבלות שלהם ושלא מרצונם יהפכו למקובלים - יתקנו את עצמם, וכתוצאה מכך יתאפשר להם לחקור את העולם העליון. כדי להבין איך הקבלה מגלה את כל הבריאה כמערכת אחת, את כל העולמות יחד, צריך קודם להבין את העיקרון של תפיסת העולם ושל כל היקום, ורק לאחר מכן אפשר יהיה להבין איפה באמת אנחנו נמצאים.

מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן 13.8.2008

 

חכמת הקבלה היא שיטה מדעית לגילוי הכוח העליון בכל אופני ההתגלות שלו, בכל הדורות, עד סוף הקיום שלנו בעולם הזה. היא לא סתם מסבירה לנו על מטרת הבריאה ומספרת לנו מה קורה ומה יקרה, אלא היא גם מעלה אותנו לדרגת הגילוי!

כל מדע אחר אינו עושה איתנו דבר, אלא רק מסביר כיצד ניתן בעזרתו לעשות משהו לתועלת עצמנו, לשפר בצורה כלשהי את העולם שסביבנו. לעומת זאת, חכמת הקבלה היא שיטה להעלאת האדם מהעולם שלנו לעולם העליון.

כשאתה לומד את חכמת הקבלה, אתה מתחיל לעלות, לשנות את הצורה שלך, לשנות את מהותך. אתה מתחיל לראות את עצמך, את כל העולם, ובאמת להעלות את עצמך לדרגה הבאה. לא מדובר במדע רגיל שמלמד אותך מה קורה מחוץ לך, אלא בשיטה לשינוי עצמי, לעלייה. זהו ללא ספק הדבר העיקרי שקיים בה.

אנחנו רואים שהיום כל מדע מצטמצם בתוך התחום הצר שלו, ובכל מדע ומדע קיימות עוד אלפי נישות שונות, וישנם מדענים רבים שאינם מבינים כיצד לתקשר זה עם זה. חכמת הקבלה נועדה לאחד את כל המדעים, לתת להם בסיס משותף ולהעלות את הכל אל התכלית היחידה, אל הידע האחד והיחיד. זה כל ייחודה. בסופו של דבר האדם יתייחס אל העולם שבו הוא קיים כאל דבר אחד ויחיד, גלובלי ואינטגרלי. כבר עכשיו עלינו להשתוקק להגיע אל ההכרה הזאת.

מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן 2.2.2011

 

כשמדען חוקר את הטבע, הוא לוקח חומר מסוים, מבצע עליו פעולות שונות כגון חימום או קירור ומודד את תגובת החומר לשינויים שביצע. הוא מתבונן בו מלמעלה, כביכול. בני האדם יכולים לבצע פעולות כאלה כלפי הדרגות הנמוכות מהם בטבע, כלפי הדומם, הצומח והחי, אבל לא על עצמם.

איננו יכולים באמת לעלות מעל עצמנו ולחקור את עצמנו מלמעלה. כדי ללמוד מיהו האדם, עלינו להתבונן בו מהדרגה שמעל האדם. לכן הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה שחוקרות את הבעיות הפנימיות של האדם, את הרצונות והמחשבות שלו, אינן מדע כמדעי הטבע. כמה שלא נתקדם בתחומים אלה, הדברים יישארו סתומים. אמנם נדע קצת יותר, אבל לא נוכל באמת לחדור לעמקי הלב והמוח. הכניסה לעומקים האלה וההבנה שלהם אינן אפשריות ללא החכמה הפנימית, חכמת הקבלה.

הקבלה עוסקת בפנימיות האדם, היא מתבוננת בחומר שממנו אנחנו בנויים ומגלה לנו כיצד אנחנו מופעלים, מגיבים ופועלים. הקבלה מאפשרת לנו להכיר את הכוחות שמפעילים אותנו, לעלות לרמה שלהם ומשם לחקור את עצמנו.

הרב מיכאל לייטמן, "קבלה, מדע ומשמעות החיים"

 

משימה מס' 2:

קרא את הקטעים הבאים מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן ומתוך הספר "אור בקצה המנהרה" וענה על השאלה:

כשאנחנו מתבוננים במציאות הסובבת אותנו, ניתן להבחין בסתירה ביחס הטבע אלינו בשלבים שונים של ההתפתחות. מצד אחד אנחנו רואים יחס טוב וטיפוח, במיוחד בילדות כשאנחנו נמצאים תחת השגחתם של ההורים והסביבה. מצד השני, ככל שאנחנו מתבגרים, היחס הטוב הזה מצידו של הטבע נעלם. ברגע שאנחנו הופכים להיות עצמאים, מתחיל מאבק בלתי פוסק של הישרדות. אותו טבע שקודם לכן פעל לטובתו של האדם, מפנה אליו את צידו הקשוח.

כדי להסביר את הסתירה הזאת פותחו מספר תיאוריות באשר להתנהלות של העולם:

הראשונה: הטבע עיוור. הבורא שברא את העולם הוא חסר רגשות וחסר שכל, אחרת הוא לא היה נותן לאנשים לסבול כך. חוקי הטבע הנוקשים מנהלים את הכל, לאדם אין מישהו לכעוס עליו או להתפלל לו.

השנייה: שני שליטים. שני כוחות מנהלים את העולם, הטוב והרע. במילים אחרות, קיימים שני אלים, החכם והקשוח.

השלישית: ריבוי אלוקות. מכיוון שנצפות בטבע תופעות רבות, לכל אחת מהן יש בורא משלה: בורא הירח, השמש, הרוח וכדומה.

הרביעית: סוף לטיפוח. הבורא הוא חכם וכל יכול, ומגובה גדולתו העולם נראה לו כגרגיר של חול שלא ראוי לתשומת ליבו. זו הסיבה לכאוס ולאי סדר בחיים שלנו.

התיאוריות הללו נובעות מחוסר הבנה של חוקי הטבע. הניסיונות מצד האנושות לצמצם את הפער בין הטוב לרע לא צלחו, הייסורים והסבל רק מתגברים. חוק הטבע העיקרי הוא ההשפעה לחברה, לזולת. עד שלא נתחיל לקיים את הכלל הזה במלואו, הטבע לא יפסיק להעניש אותנו. לחוקי הטבע יש מטרה והיא לכוון אותנו לתיקון, לקשר הנכון בינינו ולקשר הנכון עם הטבע המתבסס על עקרונות של אהבה והשפעה.

מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן 21.11.2010

 

בהתחלה הטבע, שהוא טוב ומטיב, עוטף את האדם בסביבה, ואז העטיפה הזאת מתרחקת לאט לאט מהאדם. ממצב שבו נבנים עבורו בהתחלה הרחם והעריסה, אחר כך חדר משלו, ואז גן ילדים ובית ספר, עד למצב שבו נפתחת לו הדלת לעולם הרחב, ואז מתחילים המאבקים והמכות. מדוע?

השגחה היא חוק הטבע, שדוחף את כל חלקי הטבע למטרה "הנקובה מראש", שהיא "גילוי האלוקות לאדם בעולם הזה". החוק הזה נקרא חוק ההשגחה, והוא פועל על כל פרט.

ולכן שואל בעל הסולם במאמר "השלום", למה היחס של הטבע מתחלק בצורה כזאת, מה הסיבה לכך, והאם יש סיבה לכך, שהאדם מתחיל ממשהו קטן, ואז נולד, וככל שהוא גדל, הוא סובל יותר ויותר. כלומר, השאלה היא, מה הסיבה להתפתחות כזאת, ולשינוי היחס של הטבע לילדים ולבוגרים. ומה האדם אמור ללמוד מכך, האם יש בכך סיבתיות כלשהי.

בעל הסולם מסביר שיש סיבתיות, ויותר מכך, שאם חוקרים את ההבדלים ביחס הטבע לאדם, מבינים מה המטרה הכללית והתהליך הכללי, שכולנו אמורים לעבור. לכן הנקודה הזאת חשובה מאוד. ומהנקודה הפשוטה הזאת, בעל הסולם מתחיל את המחקר שלו.

אם ההשגחה לא הייתה משתנה כלפי האדם, מילדותו לבגרותו, האדם לא היה חושב על משהו שמעל החיים שלו, והיה שרוי בטוב כביכול ולא יותר מכך. אלא הניגודיות הזאת מסמנת לאדם על המקור, שמתייחס אליו שונה.

הרב מיכאל לייטמן, "אור בקצה המנהרה"

 

משימה מס' 3:

קרא את הקטע הבא מתוך הספר "מגדל בבל - הקומה האחרונה" וענה על השאלות הבאות:

במבט ראשון נראה הטבע כזירה אגואיסטית שבה מתמודדים ונאבקים הפרטים זה עם זה והחזק שורד, ומכאן נולד הצורך של חוקרים לפתח תאוריות שונות המסבירות מהו המניע הישיר או העקיף של הפרט לפעולה אלטרואיסטית. אולם התבוננות ביתר עמקות ובראייה כוללת מראה שכל המאבקים וההתמודדויות פועלים דווקא לקיום איזון בטבע ולתמיכה קיומית הדדית, ליתר בריאות ולהתפתחות מוצלחת יותר של הטבע בכללו.

דוגמה למעגל האיזון בטבע ניתן היה לראות בתחילת שנות התשעים, כאשר החליטה ממשלת צפון קוריאה להיפטר מחתולי הרחוב אשר היוו מטרד. שבועות אחדים לאחר הכחדת מרבית החתולים חלה עלייה במספר העכברים, העכברושים והנחשים, עד כדי מצב שהצריך יבוא חתולים מהמדינות השכנות.

דוגמה מובהקת נוספת מספקים לנו הזאבים. אנו רגילים להתייחס לזאבים כאל חיה מזיקה ואכזרית, אך כשהחלו הזאבים להיכחד התבררה תרומתם הרבה לאיזון אוכלוסיות האיילים, חזירי הבר ומכרסמים שונים. מתברר, שבניגוד לבני האדם המעדיפים לצוד את החיות הבריאות ביותר, הזאבים צדים דווקא את החיות החולות והחלשות. בכך הטורפים תורמים לבריאותם של בעלי החיים האחרים בשטח.

וכך, ככל שהמחקר המדעי מתקדם, הוא מגלה עד כמה כל חלקי הטבע מקושרים זה לזה כחלקי מערכת אחת כוללת. אמנם, כשאנו מקישים מן העולם הרגשי שלנו כלפי הטבע, אנו סוברים שבטבע יש אכזריות, אך למעשה טריפה של יצור אחד על ידי האחר היא פעולה המבטיחה את המשך ההרמוניה והבריאות במערכת הכוללת של הטבע. אין היא שונה מכך שגם בגופנו מתים מיליארדי תאים בכל רגע ומיליארדי תאים מתחדשים, ודווקא בזה תלוי המשך החיים.

בכל גוף חי רב-תאי בולטת תופעה מעניינת: אם נתבונן בכל תא כשלעצמו, כיחידה בפני עצמה, נראה שהוא מתפקד כאגואיסט ו"חושב" על עצמו בלבד. אולם כאשר נביט בו כחלק ממערכת, כתא בגוף, נראה כי לעצמו הוא מקבל רק את המינימום הנחוץ לקיומו וכל יתר פעילותו מכוונת כלפי הגוף. הוא מתנהג כאלטרואיסט, "חושב" רק על טובת הגוף כולו ומתפקד בהתאם לכך.

בין כל התאים בגוף חייבת להתקיים הרמוניה מלאה. בגרעין של כל תא בגוף טבוע מידע גנטי זהה; כל תא בגוף חייב להיות מודע לכללות הגוף, לדעת למה הוא זקוק ומה הוא יכול לעשות בעבורו. אלמלא כן, אין הגוף יכול להתקיים. קיומו של תא בגוף מותנה ב"התחשבות" בכללות הגוף. כל פעולותיו של התא - תחילתה והפסקתה של חלוקת התא, רכישת התמקצעות, תנועה לכיוון נקודה מוגדרת של הגוף - כל אלה מתרחשות על פי צורכי הגוף.

החיבור יוצר חיים בדרגה חדשה - אף שבכל תא מתאי גופנו יש אותה אינפורמציה גנטית בדיוק, כל תא מפעיל חלק שונה מאותו מידע תורשתי כללי, על פי מקומו בגוף ותפקידו.

בשלבים הראשונים של ההתפתחות העוברית כל התאים זהים, אך במהלך הזמן הם עוברים תהליך של התמיינות, ובו כל תא רוכש תכונות של סוג תא מסוים. לכל תא יש "שכל" משלו, אך החיבור האלטרואיסטי ביניהם מאפשר את יצירתו של יצור חדש, גוף שלם; שכלו של הגוף שייך לדרגה גבוהה יותר ואינו נמצא בתא זה או אחר אלא בחיבור ביניהם.

תא אגואיסטי הוא תא סרטני - התאים הבריאים בגוף מתפקדים תחת מגוון רחב של חוקים והגבלות, אך לעומתם התאים הסרטניים אינם מתייחסים כלל להגבלות אלה.

סרטן פירושו מצב שבו הגוף מתכלה על ידי תאיו אשר החלו בתהליך של התרבות עצמית בלתי מפוקחת. בתהליך התרבותו התא הסרטני מתחלק ללא הרף. הוא אינו מתחשב בסביבתו ואף אינו מגיב לפקודות הגוף. התאים הסרטניים הורסים את סביבתם, ובכך מפנים מרחב לצמיחתם. הם ממריצים את כלי הדם הסמוכים להם לנבוט אל תוך עומק הגידול הממאיר כדי להזין אותו, וכך משעבדים את עבודת הגוף כולו לטובת עצמם.

התאים הסרטניים מביאים למות הגוף על ידי פעילותם האגואיסטית. הם פועלים כך אף שהדבר אינו מביא להם תועלת כלשהי, שכן ההיפך הוא הנכון - מות הגוף הוא גם מות "רוצחיו". כל העורמה שנוקטים התאים הסרטניים בהליך השתלטותם על הגוף מובילה אותם אך ורק אל הכחדת עצמם. וכך, כאשר האגואיזם מטפח את עצמו, הוא מוביל את הכל למוות, כולל אותו עצמו. התנהגות אגואיסטית ו"אי התחשבות" בכללות הגוף מוליכים היישר אל האבדון.

חיי הפרט מול חיי הכלל - תא בגוף "מוותר" על המשך חייו לטובת חיי הגוף במקרה הצורך. בעת התרחשות שיבושים גנטיים בתא מסוים העלולים להפוך אותו לתא סרטני, מפעיל התא מנגנון המביא לסיום חייו. החשש שהוא יהפוך לתא סרטני ויהווה סכנה לגוף כולו גורם לתא לוותר על חייו לטובת חיי הגוף.

הכל בטבע נע לעבר איחוד - האבולוציה של הטבע מוכיחה כי תהליך הפיכת העולם לכפר גלובלי קטן אינו מקרי אלא שלב טבעי בהתפתחות הציוויליזציה לכיוון של הרמוניה כוללת. בסוף התהליך תיווצר מערכת אחת מאוזנת שכל חלקיה קשורים זה לזה ביחסי הדדיות ושיתוף פעולה, כך גורסת הביולוגית ד"ר אליזבט סאטוריס.

בהרצאה שנשאה בנובמבר 2005 הסבירה סאטוריס, כי כל תהליך של אבולוציה כולל שלבים של אינדיבידואליזציה, של קונפליקטים ושל תחרות, ובסופו של דבר מתאגדים הפרטים למערכת אחת הרמונית.

לדבריה, תהליך התפתחות החיים על פני כדור הארץ מוכיח זאת. לפני מיליארדי שנים אכלסו את כדור הארץ בקטריות. הבקטריות התרבו והחלה תחרות על משאבי הטבע, כמו מזון ושטחי מחיה. בעקבות התחרות נוצרה ישות חדשה המותאמת יותר לתנאי הסביבה, מושבת בקטריות, שהיא למעשה קהילה אחת של בקטריות המתפקדות כגוף אחד. בדיוק על פי אותם שלבים התפתחו יצורים חד-תאיים ליצורים רב-תאיים עד ליצירת גופים חיים מורכבים של צמחים, של בעלי חיים ושל בני אדם.

לכל פרט כשלעצמו יש אינטרס אישי. מהות האבולוציה היא בכך שפרטים בעלי אינטרס אישי מתחברים לגוף אחד ופועלים למען האינטרס הכולל שלו. סאטוריס רואה את התהליך שעוברת האנושות כיום כשלב הכרחי בדרך להתהוותה של משפחה אנושית אחת, קהילה שתספק את האינטרסים של כולנו אם רק נתפקד כחלקים בריאים בתוכה.

התבוננות מעמיקה ביסודות הטבע מראה אפוא כי האלטרואיזם הוא היסוד לקיום חיים. כל גוף חי וכל מערכת מורכבים ממכלול של תאים או חלקים הפועלים בצוותא, משלימים זה את זה בנתינה ובעזרה הדדית, מוותרים זה לזה וחיים על פי העיקרון האלטרואיסטי "אחד בשביל כולם". ככל שאנו חוקרים את הטבע, אנו מגלים עוד ועוד דוגמאות לכך שכל חלקיו קשורים זה לזה בהדדיות וכי החוק הכולל הפועל בטבע הוא חיבור בין חלקים אגואיסטיים באופן אלטרואיסטי, או בקצרה "חוק האלטרואיזם".

כוח הטבע עיצב את החיים כך שכל תא חייב להיות אלטרואיסט כלפי האחרים כדי לבנות גוף חי. הוא יצר חוקיות שעל פיה הדבק המחזיק יחד את התאים והאיברים כגוף חי הוא היחס האלטרואיסטי שביניהם. מכאן עולה כי הכוח שיוצר ומקיים את החיים בטבע הוא כוח אלטרואיסטי, כוח של אהבה ונתינה. מטרתו היא ליצור חיים המבוססים על קיום חוק האלטרואיזם, קיום הרמוני ומאוזן בין כל חלקיו.

הרב מיכאל לייטמן, "מגדל בבל - הקומה האחרונה"

 

משימה מס' 4:

קרא את הקטעים הבאים מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן ומתוך הספר "אור בקצה המנהרה" וענה על השאלות:

העולם מגלה שהוא קשור מבפנים, ובעניין הקשר הזה בני אדם אינם חופשיים לפעול כרצונם. לא יעזור לאנשים לבודד את עצמם, גם אם הם רוצים בקשר הזה, כי הם בכל זאת יגלו שכולם קשורים זה עם זה.

למשל, מנהיגי רוסיה חזרו והכריזו, שאין הם צריכים אף אחד בגלל הנפט שיש להם, ושהם יכולים לשלוט באחרים על ידי כך שיסגרו את צינור הנפט. ולמעשה, כשבאמריקה קרס הבנק להשקעות "ליהמן ברדרס", ברוסיה התחילו לדאוג. ובכל העולם נעשה שינוי גדול, כי התגלה הקשר ההדדי בין כולם. וכשהקשר הזה מתגלה, מתוך הנשמות, הוא מושך את האנושות בלי אפשרות להתנתק ממנו. כך עכשיו, דרך המערכת הבנקאית, האנושות כבר מגלה את הקשר הזה, והיא תמשיך לגלות אותו דרך תופעות אחרות שיתרחשו בעתיד. והפתרון היחיד הוא לפעול לפי העיקרון של חוק ה"השפעה" אין פתרון אחר.

ולא יעזרו לאנשים פתרונות כמו למכור בנק או לקנות בנק. עכשיו הם אמנם פועלים כך כדי להבריא את המצב, אבל בעקבות כך תגיע מכה גדולה יותר, ואחר כך מכה נוספת גדולה עוד יותר. המכות האלה אמורות להגיע כדי שנבין שלא רק אמריקה, אירופה, רוסיה, סין או ארץ אחרת קשורות יחד, אלא עד שלפרט האחרון, גם באפריקה וגם במקומות מרוחקים ביותר, תהיה הרגשת התלות שלו בשינויים האלה.

עד שכולם יבינו, שהם קשורים זה לזה, אפשר לנענע אותם רק על ידי צרות. כי בני אדם נמצאים במערכת מקולקלת, שבה הם לא פועלים בהרמוניה זה עם זה. והמצב הזה, של העדר הרמוניה בין האנשים, הוא אמור להתגלות.

והוא כבר מתחיל להתגלות במשבר העולמי, ובהמשך אפשר יהיה לראות באיזה קצב מהיר הוא מתגלה.

הרב מיכאל לייטמן, "אור בקצה המנהרה"

 

שאלה: מעניין אותי לדעת מהו השורש הרוחני של הגלובליזציה. מצד אחד נראה כאילו היא תורמת לעולם, אך מהצד השני נראה כאילו היא מנציחה את דיכוי החלשים על ידי בעלי הכוח.

תשובה: את צודקת, אבל כך זה נראה מפני שהגלובליזציה של היום נשענת על היותנו אגואיסטים גדולים. מצד אחד, מתגלה לנו יותר ויותר עד כמה אנו תלויים זה בזה במערכת הכללית, מהצד השני האגו הגדול גורם לאנשים לשנוא זה את זה.

המצב של העולם כיום דומה למה שקורה לפעמים במשפחה, בני זוג נמצאים יחד בדירה אחת קטנה, לא סובלים זה את זה, אך התנאים החיצוניים מחייבים אותם בכל זאת לחלוק אחד עם השני את המגורים שלהם.

חכמת הקבלה היא מדע המסביר לנו כיצד לקיים גלובליזציה נכונה, שתהיה מושתתת על איזון. לשם כך עלינו להכיר את "חוק השתוות הצורה", חוק האיזון. כשנכיר את חוק האיזון ונשאף להתקיים על פיו, תשרור בינינו אהבה. כתוצאה מכך התלות ההדדית לא תגרום לאף אחד מבני האדם משהו רע. להיפך. כולנו נרגיש ביטחון, שגשוג, ערבות הדדית, רוגע ושלווה.

אז מה בעצם חסר לנו? לגלות את הכוח הכללי של הטבע, שהוא כוח של אהבה ונתינה, שיכול למשוך אותנו מתוך האגו ולחבר את כולנו בצורה מאוזנת והרמונית.

מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן 1.4.2008

 

אנחנו לא תופסים את העולם כ"עגול", עדיין נדמה לנו, שהוא ישר ושבעזרת האגואיזם אנחנו יכולים להצליח בו. ובינתיים העולם כבר "שינה תוכנית": עכשיו ניתן להצליח רק בדרך של איחוד. זה כבר אלגוריתם אחר לחלוטין, ואילו אנחנו כמו תמיד "לא מבינים".

אלפי שנים האדם השׂיג הצלחה בהתאם לגודל האגואיזם שלו, אבל בחמישים השנים האחרונות המגמה הזאת מסתיימת. אנחנו מתקדמים לעבר עולם אינטגרלי, שבו מי שמחובר יותר עם האחרים, הוא זה שמפיק את התועלת המרבית. אנחנו רואים, שככל שהאדם קושר יותר קשרים, כך הוא מצליח יותר. בני האדם מרגישים את זה באופן אינסטינקטיבי ונמשכים להחלטות אינטגרליות.

אולם אנחנו עדיין לא מבינים, שההצלה מהצרות דורשת שנהיה מחוברים הדדית גם ברמה האנושית, מעל המערכת הבנקאית, מעל התעשיה העולמית ושאר המנגנונים הגלובליים. המצב הזה החל לאחר מלחמת העולם השנייה, כשנוסדו האומות המאוחדות, אונסק"ו ושאר הארגונים הבינלאומיים. אולם גם הם ממשיכים לפעול בשיטות אגואיסטיות, במקום לקבל גישה שלמה וכוללת.

אם כולם חשובים, אם כל המדינות דורשות יחס שווה, למה לחלק מהמדינות יש זכות ווטו על כל החלטה ולאחרות אין? הגודל של המדינה לא אמור לתת לה עליונות. במערכת "עגולה" דווקא הגדולים צריכים לוותר יותר, אחרת הם דואגים רק לעצמם.

הגישה האגואיסטית שלנו מעוותת לגמרי, ועם זאת אנחנו כבר מרגישים, שהעולם הופך להיות באמת "עגול", אינטגרלי ומחובר הדדית.

מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן 11.5.2011

 

שיעור מס' 2 - מאהבת הבריות לאהבת ה'

משימה מס' 1:

קרא את הקטעים הבאים מתוך הספרים "הדור האחרון" ו"טעם של אור" וענה על השאלות הבאות:

הבורא יצר את האדם, וכדי שיוכל האדם להיות עצמאי ולהידמות לבורא מתוך נקודת הבחירה החופשית, עליו להתנתק מן הבורא. רק בתוך ההסתר יכול האדם לבנות מערכת יחסים של שני שותפים בינו לבין הבורא. מערכת יחסים כזו לא תהיה מושפעת מן הקשר בורא-נברא. ההסתר כולל שתי רמות:

הסתר הטוב, דהיינו הרגשת סבל.

הסתר המקור להרגשה זו, דהיינו הסתר הבורא כמחולל הסבל.

בגלל ההסתר האדם סובל, אינו יודע מהו המקור לסבל, במה הוא תלוי וכיצד ניתן להפסיקו. מתוך ההסתר על האדם להתעלות מעל הרגשת הטוב והרע ולהשתוקק להידמות לבורא. זו הדרך היחידה לפתור את בעיית העצמאות. רק אז יתחיל האדם לראות כי כל המצבים והייסורים הנוראים שעבר בכל גלגוליו הופכים למעין כלי קבלה גדול, אשר מעליו יכולה להיבנות מערכת יחסים נכונה בינו לבין הבורא.

אמנם הבורא נסתר, אך הוא בנה לאדם את החברה. החברה אמורה לשמש לאדם כמעבדה לביצוע ניסיונות בבניית קשר ויחס נכון לתכונת ההשפעה. על האדם להתייחס לחברה כפי שהיה רוצה להתייחס אל הבורא הנסתר ממנו.

כאמור, אילו היה הבורא מגולה, לעולם לא היה האדם מסוגל לצאת מתוך הרצון לקבל. מערכת היחסים עם החברה מאפשרת את היציאה מגבולות הרצון לקבל משום שהחברה אינה מסוגלת למלא את הרצון לקבל של האדם. אם כן, האדם מבצע עבודה כלפי החברה ומקבל שכר מן הבורא. מכיוון שהתשלום מגיע ממקור אחר, יכול האדם להגיע בהדרגה להשפעה כלפי החברה.

הרב מיכאל לייטמן, "הדור האחרון"

 

בימינו יותר ויותר אנשים שוקעים בדיכאון וייאוש, בורחים לסמים, לאלכוהול, לתרופות הרגעה וכדומה. מדובר בתופעה עולמית חסרת תקדים. מדוע זה כך? בגלל חוסר סיפוק.

ממה נובע חוסר הסיפוק? מהעובדה שהרצון ליהנות שלנו כל הזמן גדל ודורש יותר ויותר מילויים - אנחנו לא מסוגלים לספק לו אותם והוא נותר ריק. הריקנות הזו מורגשת בנו בפנים ממש כמו רעב פיזי. חוסר הסיפוק הוא הוא החושך של המאה ה-.21

חכמת הקבלה מציעה פיתרון לחוסר האונים הזה. היא מסבירה שאין דרך למלא את הרצון ליהנות בצורה ישירה. הפיתרון הוא לעלות לרמה אחרת של מילוי, שנהנה ממילוי שתמיד יימצא ברשותנו - הנאה מאהבה והשפעה.

וכאן יש דבר והיפוכו: דווקא כשאני מגיע לאהבת הזולת, אני הופך להיות חופשי. מדוע? כי תמיד אני יכול לאהוב את האחרים ולהשפיע להם. אף אחד לא מגביל אותי בזה. במצב כזה אני יכול כל הזמן ליהנות מהפעולות שלי.

בנקודה זו עולה מיד שאלה: נניח שבאמת ארצה לאהוב את האחרים ולתת להם, האם יהיה לי מה לתת? הרי אני בקושי מספק לעצמי את מה שאני צריך כדי לחיות...

ובכן, חכמי הקבלה, אנשים שעברו כבר את תהליך היציאה מאהבה עצמית לאהבת הזולת, אומרים שברגע שאני מתחיל לדאוג לאהבה ולהשפעה לזולת, אני מתחיל להתמלא בשפע העליון, באור הבורא, ואז אני יכול להעביר לאחרים בלי שום הגבלה.

במצב הרוחני הזה, התענוג ממלא אותי, מפני שאני רוצה על ידו למלא את האחרים. אני שרוי בטוב ממש, ללא שום הגבלה, וכל הדאגה שלי נתונה להשפעה לאחרים. הפעולה שלי הופכת להיות כמו פעולת הבורא. אני נעשה שותף שלו בפעולה, בבריאה, ונהנה כמוהו משלמות ונצחיות, מההרגשה העליונה ביותר שיכולה להיות במציאות.

מכאן אפשר כבר להתחיל להבין ש"ואהבת לרעך כמוך - כלל גדול בתורה" [.1.] זה לא סתם סיסמה יפה שמדברת על להיות ילדים טובים, אלא אמצעי, מנוף, קרש קפיצה שעל ידו אני קופץ לדרגת הבורא.

הרב מיכאל לייטמן, "טעם של אור"

 

כל תא בגופנו קיים רק כדי לספק חיים לכל הגוף. אף תא ואף איבר בגוף לא חושב על עצמו. כל אחד מאיברי הגוף פועל רק כדי לספק את צורכי הגוף ובזכות זה הגוף חי.

אם נתקשר בינינו כמו תאים בגוף מתוך מודעות והכרה, נתחיל להרגיש את חיי "הגוף הכללי" שבו כולנו חלקים. מערכת הקשרים שנבנה אז בינינו תיקרא "הנשמה הכללית" ובה נרגיש את החיים הרוחניים.

כמו שהמדענים חוקרים את העולם שלנו, המקובלים עוסקים בחקר העולם העליון וגילויו, הם מגלים את העולם הרוחני. לדבריהם, "עולם רוחני" פירושו שכולנו מחוברים זה לזה, לא בגופים שלנו, אלא בחלק הפנימי.

מאותו חלק פנימי שמחבר בינינו בעולם הרוחני, יש בנו עתה ניצוץ קטן שמושך אותנו בחזרה לרוחניות, ניצוץ שרוצה משהו גבוה יותר מאשר העולם הזה. הניצוץ הזה נמצא עמוק בתוכנו ונקרא "הנקודה שבלב".

בינתיים, הניצוץ עטוף בלב אגואיסטי, ולכן אנחנו לא מרגישים שהוא רוצה להתחבר לאחרים. אבל אם היינו מתקנים את האגו שבנו ומתחילים להרגיש את העולם הרוחני, היינו מגלים שעלייה במדרגות הרוחניות פירושה עלייה בעוצמת החיבור הפנימי בינינו. החיבור הזה יוצר כלי משותף, שבתוכו מורגש אור גדול יותר ויותר.

הרב מיכאל לייטמן, "טעם של אור"

 

משימה מס' 2:

קרא את הקטע הבא מתוך הספר "פותחים את הזוהר" ומנה לפחות שלוש סיבות מדוע הכרחי ללמוד את חכמת הקבלה במסגרת קבוצה.

אחד האמצעים ההכרחיים להתפתחות רוחנית היא הקבוצה.

כדי שנהיה מוכנים להתפתחות הרוחנית, הבורא מעורר בנו שתי תחושות; הראשונה היא ריקנות כלפי העולם הזה, והשנייה היא משיכה להשיג את מקור החיים - התעוררות "הנקודה שבלב".

הנקודה שבלב מחברת אותנו אל המקום שבו אנחנו יכולים להזין ולמלא אותה - אל הקבוצה. ובאמת ניתן לראות שאנשים שמתעוררת בהם הנקודה שבלב, נמשכים זה לזה בצורה טבעית. כך קורה תמיד בחברה האנושית, אנשים בעלי רצונות דומים מתקרבים זה לזה ומתקבצים יחד.

הקבוצה מאפשרת את ההתחברות האמיתית לזולת, על פי העקרונות החדשים של אהבה ונתינה במקום שנאה ופירוד. לכן העבודה בקבוצה היא אמצעי הכרחי כדי להגיע לגילוי הבורא. היא מאפשרת לאדם למדוד בצורה אמיתית את היחס שלו לזולת, ומונעת ממנו לשגות בדמיונות שווא באשר לרוחניות ולקשר האישי שלו עם הבורא. והרי הבורא הוא תכונת האהבה והנתינה השורה בקשר המתוקן שבינינו.

קבוצות כאלו קמו לאורך כל ההיסטוריה. בשינוי היחס בין האנשים בקבוצה ליחס של חיבור ואהבה הדדית, הם יצרו את התנאים הדרושים להרגשת המציאות האמיתית. מתוך הניסיון הרב שהם צברו, הם כתבו על העולם שנפתח בפניהם. הספרים שהם הותירו אחריהם מאפשרים לנו להגיע בדרך הקצרה והמועילה ביותר אל החיים החדשים.

קבוצה כזו נקראת "קבוצת מקובלים" ומטרתם אחת - להתחבר ביניהם ברוח הכתוב בתורה, "כאיש אחד, בלב אחד", "כל ישראל חברים", "מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך", "ואהבת לרעך כמוך" וכדומה.

תיקון היחסים בקבוצה, מאהבה עצמית לאהבת הזולת, יכול להיות אך ורק על ידי אותו כוח עליון שברא את האגואיזם שלנו. רק הוא יכול להפוך את היצר הרע ליצר טוב.

גם עכשיו אנחנו נמצאים במציאות המתוקנת והנכונה - בקשר הדוק בינינו כחלקי גוף אחד, באהבה הדדית, מחוברים לכוח העליון שברא אותנו, מלאים בכל טוב, אלא שעדיין לא התעוררנו להכרה במצב הזה. את ההתעוררות הזו, את הכוח המחייה הזה, את האור המחזיר למוטב, אפשר להשיג כאשר מתקבצים יחד.

בקבוצה קוראים יחד בספרי הקבלה. ספרים אלו מדברים על המצב המחובר שלנו, ומשום כך קריאה משותפת בהם מתוך כוונה להגיע לאיחוד ולאהבה, מעוררת את האור המחזיר למוטב. בהדרגה מתחילים להתעלות מעל הרגשות האגואיסטיים הטבעיים שלנו, מתחילים להרגיש שנמצא בינינו אותו קשר של אהבה, ובתוכו אנחנו מרגישים את הבורא. זוהי הדרך להגיע למימוש מהותה של חכמת הקבלה, גילוי הבורא לנברא.

בדורנו כל האנושות צריכה להפוך לקבוצה אחת גדולה ולתקן את עצמה. לכן הרב ברוך שלום הלוי אשלג (הרב"ש), בנו וממשיך דרכו של בעל הסולם, כתב עשרות מאמרים על העבודה בקבוצה. הוא נתן לעולם את תורת החיבור עם הדרכה מפורטת לגבי כל המצבים שמתקיימים במערכת היחסים בתוך הקבוצה. על פי כתביו אנחנו לומדים ומתפתחים רוחנית.

אי אפשר להתקדם רוחנית ללא קבוצה. הטכנולוגיה המתקדמת שקיימת היום מאפשרת לנו להעביר את שיטת התיקון דרך הטלוויזיה והאינטרנט לכל מקום בעולם. שיעורים בחכמת הקבלה, על "ספר הזוהר", מאמרי הרב"ש ועוד, משודרים מדי יום בשידור חי בערוץ "קבלה לעם" (ערוץ 66 ב-HOT וב-yes, www.kab.co.il) ובאמצעותם מצטרפים רבבות אנשים לקבוצת הלומדים. חלקם מתקבצים במרכזי לימוד של "קבלה לעם" בארץ ובחו"ל, וחלקם מתחברים לקבוצה באופן וירטואלי.

מגוון אפשרויות של חיבור לקבוצה פתוחות היום בפני כל אדם שמעוניין להתפתח רוחנית, ואפילו המרחק הפיזי בין אנשים בכל קצוות העולם לא מהווה עוד מכשול. אנחנו מדברים על יצירת קשר פנימי בינינו, ומסתבר שאפשר להתחבר לאחרים נהדר גם דרך כלי התקשורת, כי לא הגופים הם שצריכים להתחבר אלא הלבבות...

בקבוצה הגדולה הזו, המשתרעת על פני כל רחבי תבל, האנשים אמנם שונים מאוד מבחינה חיצונית, אך דומים מאוד מבחינה פנימית. כולם רוצים להרגיש שהם חלק מעולם אחד של אהבה, ביטחון ושגשוג, ולהבטיח חיים טובים לילדיהם - ולכן הם מתחברים.

בסופו של דבר חכמת הקבלה תהפוך לשיטת חינוך עולמית ותציע לאנושות כולה דרך להינצל מכל הרע. ישראל תהווה נקודה מרכזית, וממנה תצא שיטת החיבור לעולם. כך נממש את ייעודנו ונפיץ לעולם את האור - את הקשר החדש שיחבר בין בני האדם, קשר של ערבות הדדית, נתינה ואהבה.

הרב מיכאל לייטמן, "פותחים את הזוהר"

 

משימה מס' 3:

קרא את הקטעים הבאים מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן ומתוך הספר "טעם של אור" ענה על השאלות הבאות.

כאשר מתעמקים בהבנת התפיסה של הדתות והשיטות השונות שפותחו במהלך ההיסטוריה האנושית, מגלים שהן מבוססות על הקטנת האגו. האדם צריך כמה שיותר "להרגיע" את עצמו, להיות נוח לבריות, לקבל הכל בהכנעה, וכיוצא בזה.

חכמת הקבלה, לעומת זאת, אומרת בדיוק את ההיפך: לא להרוס את האגו. במשך כל ההיסטוריה פיתחנו אותו, אז מה פתאום שעכשיו נהרוס אותו? אני רוצה לנצל את כל העולם, לנצח את כולם, להיות הכי חכם, הכי מוצלח, לנפח את עצמי בכל מיני תאוות, בכל מיני מילויים. יופי. על זה בדיוק נאמר: "כל הגדול מחברו, יצרו גדול הימנו". [.2.]

אם אנחנו הורסים את האגו, אז אין לנו מה לתקן, כי אנחנו כבר לא "אנחנו", כאילו נעלמנו. כל ההתעלות הרוחנית היא רק על פני השנאה, וזה מה שמסמל "הר סיני" - את כל הרהורי השנאה שבנו. ככל שנגלה את השנאה ואת האגו שטמונים בתוכנו ונלמד להשתמש בהם נכון, ההתעלות שלנו תהיה גבוהה יותר. אבל ההתעלות הזו תלויה בכך שנראה באגו שלנו כוח שבא לעזור, "עזר כנגדו".

לסיכום, העבודה האמיתית היא להשתמש בכל מה שנברא, בכל עוצמת האגו. לא לחינם נברא האדם כיצור האגואיסטי ביותר בטבע, ולא במקרה עם ישראל הוא העם בעל האגו המפותח ביותר. זכינו לקבל ראשונים את חכמת הקבלה, את שיטת התיקון, כי יש לנו מה לתקן...

הרב מיכאל לייטמן, "טעם של אור"

 

המוסר מתייחס לדחפים שמתעוררים באדם כמו קנאה, שנאה, זעם, רצון לגנוב או לרמות וכולי כאל כוחות רעים שפועלים באדם, מעין "שדים ורוחות", שעליו לדכא ולבער מקרבו. לעומת זאת, חכמת הקבלה מסבירה שגם דחפים כאלה, כמו כל דבר אחר שקיים, מגיעים מהבורא [.3.] במטרה ללמד את האדם מהו טבעו האמיתי, האגואיזם.

בעל הסולם כותב: "אני שש ושמח באותם הקלקולים הגלוים, ומתגלים", [.4.] היינו, הוא שמח לראות את גילוי התכונות האגואיסטיות באדם, משום שזה מצביע על הכנתו לתיקון. ואילו על פי תורות המוסר, יש לדכא את כל התכונות השליליות! הופכיות זו נובעת מכך שהמוסר מיוסד על היחסים האנושיים בעולם שלנו, בעוד שהקבלה מדברת על התפתחות האגואיזם ותיקונו עד להשגת דרגתו של הבורא.

לפיכך, על פי המוסר, אדם טוב יותר - הוא מי שלא מתגלה בו האגואיזם. המוסר מעריך אנשים קטנים, תמימים, מכבד "צדיקים" פנאטיים, כנועים, לא מפותחים. והקבלה - להיפך. הקבלה מפתחת את האדם, אינה חוששת לעורר בו את השאלות הכואבות ביותר, ולהשיב עליהן.

לא תשובות מוסריות-דתיות המשכנעות את האדם להיות טוב יותר באמצעות פסיכולוגיה, פיתוי על ידי פרסים בדמות חיים שלווים בעולם הזה ובעולם הבא. לא. הקבלה אומרת כי אם לא תשיג את העולם העליון במהלך חייך כאן - תחזור שוב, כאילו לא היית בעולם הזה. חיית לשווא, אפילו שבעיני העולם נחשבת לצדיק גדול.

"ולו למד אדם כל התורה כולה, ובקי בש"ס ופוסקים בעל פה, גם ממולא במידות ובמעשים טובים יותר מכל בני דורו ולא למד חכמת הקבלה, הוא מחויב להתגלגל ולבא עוד פעם בעולם הזה". [.5.]

מדוע? משום שמטרת המוסר היא שהאדם ייראה טוב בעיני החברה, ומטרת הקבלה - שהאדם ייראה טוב בעיני הבורא.

מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן 2.6.2008

 

שאלה: אם שיטת המוסר ושיטת הקבלה הפוכות זו לזו, למה הרמח"ל, שכתב הרבה ספרי קבלה, כתב גם את "מסילת ישרים", שהוא אחד מספרי המוסר היותר ידועים שלו?

תשובה: הרמח"ל היה אחד המקובלים הגדולים בכל הדורות וכתב רק על חכמת הקבלה. לכן גירשו אותו והטילו עליו חרם. אם לא הגר"א, היו הורגים אותו! וכשהגר"א אמר שהרמח"ל גדול, מיד התחלף הזעם כלפיו בחסד!

הספרים של הרמח"ל לא עוסקים במוסר. עניינם הבלבדי: חכמת הקבלה! אלא שלא פעם, כדי להגן על עצמם, המקובלים אומרים שהם כותבים על מוסר. גם על ספר הזהר נאמר, שהוא מוסר בשפת הקבלה. גם הרב"ש כתב לא פעם במאמריו: "ועתה נסתכל על העניין מבחינת המוסר", ומיד לאחר מכן כותב על עבודה רוחנית נטו. ככה המקובלים הסתירו את עצמם משך מאות שנים בפני "אוהבי המוסר".

מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן 22.6.2008

 

שאלה: שואלים אותי - מה ההבדל בין הקבלה לשיטת המוסר? וקשה לי לענות, כי בעיני לתת ולהשפיע זה מאוד מוסרי והאגו זה דבר מאוד לא מוסרי. דבקות בבורא זה דבקות בתכונת ההשפעה והאהבה, וגם זה מאוד מוסרי בעיני. אז כל המטרה בקבלה זה להיות מוסרי כמו הבורא? הקבלה היא שיטת התיקון = שיטת המוסר? או שאני לא מבין מה זה מוסר?

תשובה: כולנו נמצאים בתוך אגו ענק כמו בלון מנופח. אין בעולמנו שום דבר אחר מלבד התכונה הזו, בתודעתנו, ברצונותינו, דחפינו ותכונותינו - אין! גם המוסר הטוב ביותר הוא בסופו של דבר אגואיסטי, למען עצמנו.

ואילו העולם הרוחני - זו תכונת הנתינה שהפוכה מאיתנו ב-ה-כ-ל! תכונת נתינה ללא פנייה עצמית כלשהי. מדובר ביחס רק לכיוון אחד. לא מספיק שהמקבל לא יידע שאתה נתת לו, אלא שגם אתה עצמך (האגו שלך) לא תדע שאתה עושה את הפעולה הזו. הדבר מתאפשר רק בלימוד נכון של חכמת הקבלה, כשאתה מזמין עליך אור עליון של תיקון, וכתוצאה מהשפעתו מגלה בתוכך אפשרות להשפיע.

מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן 29.4.2008

 

אף אחד מאיתנו לא באמת אוהב את הזולת. אמנם אפשר לנסות להאמין שכן, אבל זה לא ישנה את העובדה שנוצרנו עם טבע של אהבה עצמית. וכאן מסבירה חכמת הקבלה שאסור לנו לאנוס את עצמנו ובכוח לנסות לאהוב מישהו. עלינו רק לפתוח את כתבי הקבלה וללמוד.

מתוך הלימוד אנחנו מתחילים להרגיש בהדרגה עולם חדש. כמו מתוך הערפל, מתגלה לנו הקשר בין כולם. פתאום אנחנו מרגישים ורואים איך כולנו קשורים יחד. אנחנו מתחילים לגלות שכולם הם חלקים שלנו, חלקים בלתי נפרדים. אנחנו לא יכולים לחתוך אף חלק, זה לא בכוחנו. כמו בגופנו, אף חלק לא מיותר. אנחנו מתחילים להרגיש שזו רשת קשרים נצחית, שכולנו קשורים בה יחד, לתמיד.

מתגלה לנו קשר מיוחד שמחייב אותנו בצורה טבעית לאהוב, ואנחנו כבר לא יכולים להימנע מלאהוב את האחרים. זה הרבה יותר חזק מכל קשר שאנחנו מכירים היום. בעולם שלנו, אדם יכול למשל להתנתק מבני משפחתו וכאילו למחוק אותם מחייו, אבל כאן זה לא ייתכן. תמונת הקשרים שמתגלה, ניצבת מולנו, בתוך הלב והרגשות שלנו, ומביאה אותנו לאהבת הזולת.

לסיכום, חכמת הקבלה לא דורשת מאיתנו לעשות שום דבר מלאכותי. אם משתמשים בשיטה הזו נכון, מתגלה הקשר האמיתי בינינו ונולדת בנו אהבה אמיתית.

הרב מיכאל לייטמן, "טעם של אור"

[.1.] תלמוד ירושלמי, נדרים ל', ע"ב.

[.2.] תלמוד בבלי, סוכה נ"ב, ע"א.

[.3.] עיינו במאמר "אין עוד מלבדו", כתבי בעל הסולם, מאמרי שמעתי, עמ' 513.

[.4.] כתבי בעל הסולם, אגרות, אגרת ה'.

[.5.] כתבי בעל הסולם, הקדמת פי חכם.

יחידת לימוד מס' 2. חלק ב'

שיעור מס' 1 - האם אנחנו בעלי בחירה?

משימה מס' 1:

קרא את הקטעים הבאים מתוך הספרים "מגדל בבל - הקומה האחרונה" ו"קבלה במילים פשוטות" וענה על השאלה:

תענוג וסבל הם שני כוחות שבאמצעותם מונהגים חיינו. הטבע הפנימי שלנו, הרצון ליהנות, מאלץ אותנו לפעול על פי נוסחת התנהגות הטבועה בנו מראש: הרצון לקבל הנאה מקסימלית תמורת מאמץ מינימלי. לכן האדם מחויב תמיד לבחור בתענוג ולהימלט מסבל, ובכך אין כל הבדל בינינו לבין בעלי החיים.

הפסיכולוגיה מכירה בכך שניתן לשנות את סדר העדיפויות של כל אדם וללמדו לחשב בדרך אחרת את הכדאיות והתועלת. אפשר לרומם את העתיד בעיני כל אדם כך שיסכים לעבור קשיים בהווה למען רווח עתידי. אנו מוכנים למשל להתאמץ מאוד ולהשקיע בלימודים כדי לרכוש מקצוע, משום שליָמים המאמץ צפוי להניב שכר גבוה או מעמד נכבד.

הכל תלוי בחישובי כדאיות שאנו מחשבים. אנו מחסירים את המאמץ הנדרש להשגת דבר-מה מהתענוג הצפוי להתקבל ממנו. אם היתרה המתקבלת חיובית, אנו פועלים להשגתו. אין כאן דבר מלבד חשבון של המחיר שעלינו לשלם אל מול הרווח העתידי. כך בנויים כולנו.

לעניין זה, ההבדל בין אדם לבין בעל חיים הוא רק בכך שהאדם מסוגל להביט קדימה אל עבר מטרה עתידית ולהסכים לחוות מידה מסוימת של קושי, של סבל ושל ייסורים למען שכר עתידי. אם נתבונן באדם נגלה כי כל פעולותיו נובעות מתוך חישובים כאלה, והוא למעשה רק מבצע אותן בעל כורחו.

הרב מיכאל לייטמן, "מגדל בבל - הקומה האחרונה"

 

הטבע כולו מציית רק לחוק אחד, "חוק התענוג והכאב". אם החומר היחיד בבריאה הוא הרצון לקבל תענוג, אז צריך רק עקרון התנהגות אחד כדי לנהל אותו - משיכה לתענוג ודחייה מכאב.

אנחנו, בני האדם, איננו יוצאים מן הכלל. אנו מונעים בידי תוכנה פנימית שמכתיבה כל צעד שלנו; אנו רוצים לקבל כמה שיותר, ולהשקיע כמה שפחות. ועדיף בחינם! לכן, בכל מה שאנו עושים, גם כשאנחנו לא מודעים לכך, אנחנו תמיד מנסים לבחור בתענוג ולהימנע מכאב.

גם כשנדמה לנו שאנחנו מקריבים את עצמנו, אנחנו בעצם מקבלים יותר תענוג מה"הקרבה" הזו, מאשר מכל אפשרות אחרת שאנחנו יכולים לחשוב עליה באותו רגע. והסיבה שאנחנו משלים את עצמנו וחושבים שיש לנו מניעים אלטרואיסטים, היא מפני שלהשלות את עצמנו זה יותר כיף מלספר לעצמנו את האמת. המשוררת השנונה, אגנס ריפלייר, תמצתה את זה במילים: "יש מעט סוגי עירום כל כך מעוררי התנגדות כמו האמת העירומה".

כל דבר שאנחנו עושים נובע מתוך חשבון רווחיות. למשל, אני מחשב את העלות של מוצר מסוים בהשוואה להנאה העתידית שצפויה לי ממנו. אם אני חושב שהתענוג (או היעדר הכאב) שאפיק מהמוצר הוא גבוה יותר מהמחיר שאני צריך לשלם, אני אומר ל"סוחר הפנימי" שבי: "קנה!".

אנחנו יכולים לשנות את סדרי העדיפות שלנו, לאמץ ערכים שונים של טוב ורע, ו"לאמן" את עצמנו להפוך לחסרי פחד. אנחנו אפילו יכולים להפוך מטרה כלשהי לכל כך חשובה בעינינו, שכל קושי בדרך להשגתה יהפוך לחסר משמעות, לבלתי מורגש.

אם, למשל, אני רוצה להגיע למעמד חברתי וכלכלי של רופא ידוע, אני אלמד ואעבוד בפרך במשך שנים בבית ספר לרפואה, אחר כך אצלח עוד כמה שנים של חוסר שינה כרוני במהלך ההתמחות, בתקווה שזה בסופו של דבר ישתלם לי בעושר ובתהילה.

לפעמים החישוב של כאב מיידי תמורת רווח עתידי הוא כל כך טבעי, שאנחנו אפילו לא שמים לב שאנחנו עושים אותו. למשל, אם הייתי נעשה חולה מאוד והייתי מגלה שרק ניתוח מסוים יכול להציל את חיי, הייתי עובר את הניתוח הזה בשמחה. כי למרות שהניתוח עצמו עלול להיות מאוד לא נעים ואולי אפילו מסוכן, הוא מאיים עליי פחות מהמחלה שלי. במקרים מסוימים ייתכן שהייתי מוכן לשלם סכומי כסף גבוהים (אם יש לי) כדי לעשות זאת.

הרב מיכאל לייטמן, "קבלה במילים פשוטות"

 

משימה מס' 2:

קרא את הקטעים הבאים מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן ומתוך הספרים "מגדל בבל - הקומה האחרונה" ו"קבלה במילים פשוטות" וענה על השאלות הבאות:

חוץ מן העובדה שהרצון ליהנות מחייב אותנו להימלט מסבל ומייסורים ולבחור תמיד בתענוג הניצב מולנו, אין ביכולתנו לבחור באופן מוחלט אפילו את טיבו של התענוג. ההחלטה ממה ליהנות אינה מתרחשת מבחירתנו ומרצוננו החופשי, אלא מושפעת מרצונותיהם של אחרים. כל אדם חי בסביבה בעלת תרבות וחוקים משלה. לא זו בלבד שאלה קובעים את כללי ההתנהגות שלנו, הם גם בונים בכל אחד מאיתנו את יחסו לכל תחומי החיים.

איננו בוחרים באמת את אורח החיים שנחיה, ואף לא את תחומי העניין שלנו, את פעילות הפנאי, את המאכלים שנאכל, את צווי האופנה שעל פיהם נתלבש וכדומה. כל אלה נבחרים על פי רצונה וטעמה של החברה הסובבת אותנו, ולאו דווקא על פי הרצון והטעם של החלק האיכותי שבה, אלא של רובה. למעשה אנו כבולים בכללי נימוס ובטעמים של החברה, שהפכו לחוקי ההתנהגות בחיינו.

הערכת החברה היא המניע לכל פעולותינו. גם כשאנו רוצים להיות שונים ומיוחדים, לעשות משהו שאיש עדיין לא עשה, לרכוש דבר-מה ששום אדם עדיין לא רכש, ואפילו לפרוש מהחברה ולהתבודד, אנו עושים זאת כדי לזכות בהערכת החברה. מחשבות בנוסח "מה יגידו עליי?" ו"מה יחשבו עליי?" הן הדבר החשוב ביותר בעבורנו, אך בדרך כלל אנו נוטים להכחיש ולהדחיק זאת, כי הודאה בכך מבטלת כביכול את ה"אני" שלנו.

הרב מיכאל לייטמן, "מגדל בבל - הקומה האחרונה"

 

שאלה: כיצד ניתן להסביר ששוויון זה דבר טוב?

תשובה: השוויון חיוני לא כדי ליצור חברה אנושית מושלמת, אלא כדי להיות באיזון עם כוח הטבע, למלא את עצמי בתחושת שלמות.

היום תחת השפעת הסביבה אנחנו מעריכים כסף. לאחד יש מיליון, ולשני יש עשרה מיליון! ואתה מתחיל להסתכל עליו, כאילו שהוא יפה יותר, בריא יותר, וחכם יותר מאחרים. ואם למישהו יש מיליארד, אז הוא בכלל מלך...! כאילו הוא כבר לא אדם רגיל, בשר ודם, אלא מישהו בלתי מושג...! כך אנחנו בנויים. אתה יכול לשנוא אותו, או להעריך ולכבד אותו, כי הכל תלוי בהערכת הסביבה! בסופו של דבר הכל תלוי בסולם הערכים של הסביבה!

מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן 30.6.2009

 

הפעולות שלנו לא מיושׂמות בעצמן, אלא תחת השפעת החברה הסובבת. המצב הטוב יותר הבא, יכול להיות שרירותי, אלא שאנחנו בוחרים אותו תחת השפעת הסביבה. באופן כזה, החברה שבה אנחנו חיים מעצבת אותנו ואת עתידנו. לאדם ניתן שׂכל וניתנה לו הרגשה של חוסר, ובעזרת הסביבה הוא יכול לכוון את עצמו לעבר המצב הבא שהוא עצמו בחר.

אנחנו מעריכים את האדם לפי הפעולה שהוא מבצע ביחס לסביבה, כדי להזמין בתוכו כיוון מוגדר של מחשבות ורצונות לקראת המצב החדש שיתגלה לו. ולכן אנחנו צריכים ליצור סביבנו סביבה שתקבע בצורה מדויקת את המצב העתידי שלנו, את אותו המצב שאליו אנחנו משתוקקים, בהתאם לתמונה העתידית המצטיירת בדמיון שלנו. אז התנועה שלנו קדימה תהיה מהירה, והמחשבות שמופיעות בנו יתגשמו ויתגלמו באופן מיידי.

מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן 19.1.2011

 

הטבע לא רק "דן" אותנו לבריחה מתמדת מסבל ולמרדף מתמשך אחר תענוג, הוא גם מונֵע מאיתנו את האפשרות לקבוע מהו סוג התענוג שנרצה. במילים אחרות, אנחנו לא יכולים לשלוט במה שאנחנו רוצים; רצונות צצים בתוכנו בלי שום הודעה מוקדמת ובלי להתחשב בדעתנו בעניין.

יחד עם זה, הטבע לא רק ברא את הרצונות שלנו, הוא גם נתן לנו דרך עקיפה לשלוט בהם. אם נזכור שכולנו חלקים של אותה הנשמה, נשמת אדם הראשון, נוכל בקלות להבין שהדרך לשלוט ברצונות שלנו היא על ידי השפעה על הנשמה כולה, כלומר על האנושות, או לפחות על חלק ממנה.

בואו נסתכל על זה כך: אם תא אחד רוצה ללכת שמאלה, אבל שאר הגוף רוצה ללכת ימינה, התא חייב ללכת ימינה גם כן. אלא אם כן, הוא ישכנע את כל הגוף, או רוב מוחץ של התאים, או את "הממשלה" של הגוף, שעדיף ללכת שמאלה.

אז למרות שאנחנו לא מסוגלים לשלוט ברצונות שלנו, החברה יכולה, והיא אכן שולטת בהם. אנחנו, מצדנו, יכולים לבחור בסוג החברה שתשפיע עלינו בצורה שאנחנו חושבים שהיא הטובה ביותר. בפשטות, אנחנו יכולים להשתמש בהשפעות חברתיות כדי לשלוט ברצונות שלנו. ועל ידי שליטה ברצונות שלנו, נוכל לשלוט במחשבות, ובסופו של דבר, בפעולות שלנו.

"ספר הזוהר" תיאר כבר לפני כמעט אלפיים שנה את חשיבות החברה, את תפקידה ביחס אלינו ואת תפקידנו ביחס אליה. אבל מאז המאה העשרים, כשנעשה ברור שאנחנו תלויים זה בזה כדי לשרוד, שימוש נכון בתלות ההדדית שלנו הפך הכרחי כדי להתקדם רוחנית. החשיבות העליונה של החברה היא מסר שבעל הסולם מעביר בצורה מאוד ברורה ברבים ממאמריו, ואם נלך בעקבות קו המחשבה שלו, נבין מדוע.

בעל הסולם אומר שהמשאלה הגדולה ביותר של כל אדם, בין אם הוא מודה בזה או לא, היא להיות אהוב על ידי אחרים ולזכות באישורם. לא רק שזה מקנה לנו תחושת ביטחון, זה מאשר את הרכוש היקר ביותר שלנו - את האגו. ללא אישור החברה, אנו מרגישים כאילו החברה מתעלמת מעצם קיומנו, ואין אגו שמסוגל לסבול התעלמות. זו הסיבה שהרבה פעמים אנשים עושים מעשים קיצוניים כדי לקבל תשומת לב מהסביבה.

ומפני שהמשאלה הגדולה ביותר שלנו היא לזכות באישור החברה, אנחנו מחויבים להתאים את עצמנו לחוקי הסביבה ולאמץ אותם. החוקים האלה לא רק קובעים את ההתנהגות שלנו, אלא מעצבים את הגישה ואת היחס שלנו לכל מה שאנו עושים וחושבים.

בגלל המצב הזה אנחנו לא מסוגלים לבחור שום דבר - לא את צורת החיים שלנו,לא את תחומי העניין שלנו, לא את הדרך שבה אנו מבלים את שעות הפנאי וגם לא את האוכל שאנחנו אוכלים והבגדים שאנו לובשים. יותר מזה, אפילו כשאנחנו מוֹרְדים בצו האופנה ומתלבשים בניגוד לו, אנו מתייחסים בכך לקוד לבוש מסוים שלא אנו בחרנו, אלא החברה שסביבנו. מכאן שהדרך היחידה לשנות את עצמנו היא לשנות את הסביבה החברתית שלנו.

הרב מיכאל לייטמן, "קבלה במילים פשוטות"

 

האדם נולד עם כוחות ותכונות שהוא קיבל מהוריו. לאחר מכן הוא משתלב בסביבה וממשיך להתפתח לפי מה שהסביבה מטביעה בו, בצורה שהיא "מפסלת" אותו. "מאגר הנתונים" שנבנה בצורה כזאת במשך כ-15 השנים הראשונות של חייו, הופך להיות חלק מהטבע שלו.

במהלך החיים הסביבה כל הזמן גורמת לאדם לספוג את מה שיש בה. באופן כזה הטבע דוחף אותו להתפתח: כשהוא ילד, הוא רוצה לדעת הכל, הוא מסתכל על הסובבים אותו, לומד מהם ומחקה אותם. אדם שנמצא בסביבה זו או אחרת מעתיק אותה על עצמו בנוסף למה שקיבל מהוריו. השפעת הסביבה אף היא מוטבעת בו, בדומה לטבע המולד, ולאחר מכן, במשך כל החיים, הוא יממש, לא מתוך בחירתו, את כל מה שקיבל ב-15 שנותיו הראשונות.

זאת אומרת, יש לנו טבע מולד וטבע נרכש. לא במקרה דווקא בשנים הראשונות אנחנו מעניקים לאדם חינוך. האדם אינו בוחר את החינוך שיקבל. את החינוך בוחרים ההורים, הסביבה, המדינה, העולם. כך התפתחנו לאורך עשרות אלפי השנים.

ישנם אנשים שהולכים אחרי מה שקיבלו בילדות. הם אינם מסוגלים להתנגד לזה. הם זורמים בזרם גלי הרדיו וערוצי הטלוויזיה, יחד עם החברה האנושית שממנה הם לוקחים דוגמה. וישנם אנשים אחרים ששואלים את שאלת משמעות החיים: "בשביל מה אני חי?" הם עולים מעל הטבע שקיבלו מהחינוך ומהסביבה, ולאחר מכן, שוברים גם את הטבע המולד שירשו מההורים: את הרצון לקבל.

באופן כזה אנחנו צריכים לעלות ממדרגה אחת לאחרת. הדרגה הראשונה היא דרגת ההמונים, שאליה נולדנו ואת החינוך שלה קיבלנו. זוהי דרגה דוממת מבחינה רוחנית, שממנה הכל מתחיל. ולאחר מכן אנחנו עולים לדרגת היחידים, הנבחרים.

מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן 11.2.2011

 

משימה מס' 3:

קרא את הקטעים הבאים מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן וענה על השאלות הבאות:

בקיום שלנו, בחיים שלנו, שום דבר אינו עובר סתם כך. אין שום דבר מקרי בבריאה. אנחנו נמצאים במציאות כוללת סגורה, במלכות דאין סוף, היכן שהכל מתרחש לפי תוכנית נתונה מראש, מתחילת הבריאה ועד סופה. הכל נמצא שָם, מוּתווה וחתום מראש, חוץ מהבחירה החופשית שלנו, מידת ההשתתפות האישית שלנו.

אך השתתפותך או אי השתתפותך לא משנות את התוכנית, אתה יכול רק לזרז אותה, גם עבורך וגם עבור האחרים. זה הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות, ולמעשה, זה הדבר היחיד שיכול לקרות. או שאנחנו מתקדמים על פי התוכנית ("בעיתו"), או שאנחנו מזרזים את התוכנית ("אחישנה"). כל אדם שמשתדל לזרז את התוכנית הזאת, על ידי השתתפותו העצמית בהתאם למחשבת הבריאה, תורם לזירוז ההתפתחות של אנשים אחרים, מאחר וכולנו נשמה אחת.

העולם של היום נמצא במשבר, במצבים של הכרת הרע. בהדרגה, מיום ליום, מתגלה לבני האדם מה טבענו, מה גורם לנו רע, למה אין לנו כלים להתמודד איתו. אפילו אדם רגיל בעולם מתחיל לשמוע, לעכל את הדברים האלה, לדבר על זה. ככל שאנחנו נתערב יותר בתהליך הזה וניתן לאנשים הסבר על המתרחש, בזה אנחנו מזרזים את ההתפתחות.

התוכנית נשארת אותה תוכנית, רק שיש לנו אפשרות לקדם אותה מהר יותר קדימה.

מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן 3.7.2011

 

שאלה: כשאני מסתכל מסביבי אינני רואה שום בחירה חופשית. מישהו קבע לנו את המצב ההתחלתי ואת המצב הסופי, ואנחנו רק רצים מההתחלה ועד לסיום, אז היכן הבחירה החופשית שלנו?

תשובה: זה לגמרי נכון. איננו יכולים לבחור, לא את המצבים עצמם של הבריאה ולא את שלבי ההתקדמות שלנו מהמצב הראשון אל המצב האחרון, כי הכל נקבע מראש.

נולדתי עם תכונות שנקבעו בי ועליי ליישׂם את התוכנה שהוכנסה לתוכי, אני המקולקל צריך להשיג את גמר התיקון. ומובן לי כמה מקולקל אני ואיזה מתוקן אני חייב להיות. אפילו כל הדרך אל התיקון שלי ידועה, צעד אחר צעד. וכאשר הדרך לתיקון נהירה לי אני מבין כיצד הכל מחובר וקשור בצורה נוקשה, כמו במנוע שבו צריך להזיז בצורה עקבית חלק אחד אחרי השני.

"תורה" מרמזת על המילה "הוראה", כלומר נותנים לך הנחיות והוראות ברורות, אין כאן שום אפשרות בחירה, מלבד אחת! האם אתה רוצה לעשות את כל זה לפי בחירתך החופשית, לפי הבחירה שלך, או שיחייבו אותך. עכשיו תחליט האם תלך בעצמך לפי הרצון שלך, או שיכו אותך עד שתרצה ללכת. והבחירה הזאת היא לא כדי להימנע מייסורים. כשאתה תבחר להתקדם מרצונך שלך, אתה הולך להשׂגה, להתפתחות, אתה משׂיג את גדלות הרוחניות, כך שהיא מתגלה לך כמשהו נעלה בצורה אין סופית.

אותה נקודה שבך, שבוחרת ברצון לגלות את העולם הרוחני, בכך שהיא מתעלה מעל לרצון האגואיסטי הגשמי שלך, היא זו שנקראת ה"אני" שלך. לא בכוחותיך להימנע מהמצב הזה, אך אתה בוחר בעצמך כיצד עליך להגיע אליו.

מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן 7.1.2011

 

שיעור מס' 2 - בחירה בסביבה

משימה מס' 1:

קרא את הקטעים הבאים מתוך הספרים "מגדל בבל - הקומה האחרונה" ו"ראיון עם העתיד" וענה על השאלות הבאות:

היכן, אם בכלל, מצויה הבחירה החופשית שלנו? כדי לענות על שאלה זו עלינו לברר תחילה מהי המהות שלנו ולהבין מאילו גורמים אנו מורכבים. במאמר "החירות" שכתב ב-1933 הסביר בעל הסולם כי למעשה בכל אובייקט ובכל אדם קיימים ארבעה גורמים המגדירים אותו. כדי לבאר אותם הוא נעזר בתיאור התפתחותו של זרע חיטה. תהליך התפתחותו נוח לצפייה, והוא מסייע להבנת העניין.

.1החומר הראשוני - המהות הפנימית

החומר הראשוני הוא המהות הפנימית שבכל אובייקט. אף שצורתה מתחלפת, היא אינה משתנה לעולם. לדוגמה, חיטה נרקבת באדמה וצורתה החיצונית נעלמת לחלוטין, אך עם זאת מתהווה מן המהות הפנימית שלה נבט חדש. הגורם הראשון, המהות - היסוד, הקוד הגנטי שלנו - מצוי בנו מלכתחילה ולכן ברור שאין ביכולתנו להשפיע עליו.

.2 התכונות הבלתי ניתנות לשינוי

חוקי ההתפתחות של המהות מצידה עצמה לעולם אינם משתנים, ומהם נובעות התכונות הבלתי ניתנות לשינוי שבאובייקט. לדוגמה, זרע החיטה לא יניב לעולם דגנים אחרים פרט לחיטה; למשל, הוא לא יניב שיבולת שועל, אלא רק את צורת החיטה הקודמת, שאותה איבד.

חוקים אלה והתכונות הנגזרות מהם נתונים מראש על ידי הטבע. כל זרע, כל בעל חיים וכל אדם מכילים בתוכם את חוקי ההתפתחות של המהות שלהם מצידה עצמה. זהו הגורם השני שממנו אנו מורכבים ואיננו יכולים להשפיע עליו.

.3 התכונות הניתנות לשינוי על ידי השפעת הסביבה

הזרע נשאר אותו סוג של זרע, אבל צורתו החיצונית משתנה בהתאם לסביבה החיצונית. כלומר, העטיפה של המהות משתנה בהשפעתם של גורמים חיצוניים ועל פי חוקים מוגדרים, ועוברת שינוי איכותי. השפעת הסביבה החיצונית מביאה לכך שגורמים נוספים מצטרפים אל המהות, ואיתה מניבים איכות חדשה של אותה מהות. גורמים אלה יכולים להיות השמש, הקרקע, הדשן, הלחות, הגשם ועוד. הם קובעים מה יהיו קשיי הצמיחה וכן מה תהיה הכמות והאיכות של החיטים שיצמחו מאותו נבט חיטה נתון.

כך הוא גם האדם: הסביבה החיצונית שלו יכולה להיות ההורים, המחנכים, החברים, העמיתים לעבודה, הספרים שהוא קורא, התכנים שהוא סופג מכלי התקשורת וכיוצא באלה. אם כן, הגורם השלישי הוא החוקים שעל פיהם משפיעה הסביבה על האדם וגורמת לשינוי בתכונותיו הניתנות לשינוי.

.4 השינויים החלים בסביבה המשפיעה על האובייקט

הסביבה המשפיעה על התפתחות החיטה מושפעת אף היא מגורמים חיצוניים, וגורמים אלה עשויים להשתנות ובקיצוניות: למשל, עלולה להיות בצורת או לחלופין שיטפונות, וכל החיטים ימותו. ביחס לאדם, הגורם הרביעי הוא למעשה שינויים בסביבה עצמה, הגורמים לשינויים באופן שבו היא משפיעה על האדם, או ביתר דיוק - על תכונותיו הניתנות לשינוי.

באמצעות ארבעת הגורמים הללו מוגדר מצבו הכללי של כל אובייקט. גורמים אלה מגדירים את האופי, את צורת המחשבה ואת המסקנות שלנו, ואף קובעים מה נרצה וכיצד נפעל בכל רגע ורגע. במאמר "החירות" בעל הסולם דן באריכות בכל אחד מן הגורמים הללו ומגיע למסקנות האלה:

את שורשו, את הקוד הגנטי - את מהותו - האדם אינו יכול לשנות.

את החוקים שעל פיהם מתפתחת מהותו של האדם מצידה עצמה - האדם אינו יכול לשנות.

את החוקים שלפיהם גורמים חיצוניים משפיעים על התפתחותו - האדם אינו יכול לשנות.

את הסביבה שבה האדם נמצא ושבה הוא תלוי לחלוטין - האדם יכול להחליף בסביבה אחרת, סביבה טובה יותר להתקדמותו לעבר מימוש מטרת החיים.

במילים אחרות, איננו מסוגלים להשפיע על עצמנו ישירות שכן איננו מגדירים את המהות שלנו ואת הדרך שבה היא מתפתחת. גם את חוקי השפעת הסביבה עלינו אין ביכולתנו לשנות. אך עם זאת אנו יכולים להשפיע על חיינו ועל גורלנו באמצעות שיפור הסביבה שלנו. הבחירה החופשית היחידה שלנו היא בחירה בסביבה נכונה. אם נחולל שינוי בתנאים החיצוניים סביבנו ונשפר את הסביבה שלנו, נשנה את השפעת הסביבה על תכונותינו הניתנות לשינוי. כך נוכל לקבוע מה יהיה עתידנו.

מכל דרגות הטבע, הדומם, הצומח, החי והאדם, רק לאדם יש אפשרות לבחור באופן מודע את הסביבה שתגדיר את רצונותיו, את מחשבותיו ואת מעשיו. משום כך, תהליך התיקון מבוסס על יחסי הפרט עם הסביבה. אם תהיה לנו סביבה המהווה מרחב מתאים להתפתחות, נוכל להגיע בעזרתה לתוצאות נפלאות.

הרב מיכאל לייטמן, "מגדל בבל - הקומה האחרונה"

 

את הגורם הראשון, ה"מצע", היסוד, המהות, העצם הרוחני, הגֵן הרוחני שלנו, אנחנו מקבלים ישירות מהבורא; לכן ברור שאי אפשר להשפיע עליו בשום צורה ואופן. הגורם הזה כולל בתוכו את מוצא האדם, את רמת החשיבה שלו, את הלך המחשבה של אבותיו וגם את הידיעות שרכשו, המתגלות בדורות הבאים כנטיות וכתכונות גשמיות ונפשיות של האישיות, שאיננו מודעים להם. באדם הן יכולות להיות מוטבעות כנטיות לאמונה, לחשיבה ביקורתית, לקניינים גשמיים או לרוחניות, לקמצנות או לביישנות ועוד. התכונות האלה דומות לזרע הדגן שאיבד את צורתו הגשמית בקרקע. הן נמסרות לנו ללא גוף-נושא גשמי, בתורשה טבעית, ובגלל זה חלק מהן מתגלות בנו בצורה הפוכה, מנוגדת לתכונת האב.

הגורם השני הוא חוקים שעל פיהם המהות שלנו מתפתחת. חוקים אלה לא משתנים והם נתונים מראש על ידי הבורא - כי הם נמשכים מטבע המהות ומצורתה הקבועה מראש, שאליה שואפת המהות להגיע כאל מטרת הבריאה. כל זרע, צמח, כל בהמה, כל אדם, מכילים בתוכם, בפנימיותם, את התוכנית, את החוקים של התפתחותם. זהו הגורם השני, ואיננו יכולים להשפיע עליו.

ועוד שני הגורמים אחרונים, השלישי והרביעי, השייכים להתפתחות שלנו, אך "חיצוניים" לנשמה עצמה: אלה התנאים החיצוניים, שעושים בי שינויים מרצוני, מתוך בחירה, או מפעילים עליי לחץ שאינו תלוי בי, לעיתים גם נגד רצוני. כלומר הגורם השלישי בהתפתחותנו, אלה התנאים החיצוניים, שיכולים לשנות חלקית את דרך התפתחותנו, למסלול "הדרך הטובה" או למסלול "הדרך הרעה".

נשוב לזרע הדגן, מפני שתהליך ההתפתחות שלו נוח לצפיה, והוא יעזור לנו להבין את העיקרון שאנו דנים בו. למשל, אם בשני חלקי השדה נזרע את אותו סוג של דגן, ועל כל חלק נשפיע בצורה שונה - למשל את האחד נסתיר מאור השמש, לא ניתן לו כמות מים מספקת, לא נגזום את העשבים השוטים, ולשני נדאג לתנאי הגידול הטובים ביותר - יתברר לנו עד כמה הגורמים החיצוניים משפיעים על תהליך ההתפתחות. אמנם בסופו של התהליך יצמח אותו דגן אבל השאלה היא מאילו קשיי צמיחה הוא סבל, ובאיזו איכות יהיה.

הגורם הרביעי הוא השינוי בתנאים החיצוניים. להשפיע על עצמנו ישירות איננו מסוגלים, אך אם נחולל שינוי בתנאים החיצוניים סביבנו, נוכל לקבוע את עתידנו, את המחשבות העתידיות, הרצונות, השאיפות ובמילה אחת, את האיכות.

הגורם הראשון, ה"מצע", והשני, החוקים שעל פיהם מתפתחת מהותנו, יכולים להתבטא בצורה שלילית במסגרת מה שאנו מכנים התורשה: חולשה פיסית, חולשה שכלית, פסיכולוגית, או רוחנית. לכן אם האדם, כמו זרע הדגן, מוצא לעצמו מרחב מתאים להתפתחות, על ידי זה שנכנס להשפעה חיובית של סביבה, הוא מסוגל להשיג תוצאות נפלאות.

הרב מיכאל לייטמן, "ראיון עם העתיד"

 

משימה מס' 2:

קרא את הקטעים הבאים מתוך הספרים "מגדל בבל - הקומה האחרונה" ו"הדור האחרון" וענה על השאלות הבאות:

סיכום ארבעת הגורמים המעצבים את האדם מראה כי בסופו של דבר אנו מופעלים על ידי שני מקורות. מקור אחד הוא הנתונים הפנימיים הטבועים בנו מלידה, ומקור שני הוא הנתונים שאנו סופגים מהסביבה במהלך חיינו.

מעניין לראות כי גם המדע הגיע למסקנות דומות בעניין זה. החל משנות התשעים של המאה העשרים התגבש במדע תחום הגנטיקה ההתנהגותית. תחום זה עוסק במציאת קשר בין גנים לבין תכונות אישיותיות, קוגניטיביות והתנהגותיות של בני אדם, החל מכעס, הרפתקנות, ביישנות ואלימות ועד לתשוקה מינית. אחד מראשוני החוקרים בתחום זה בעולם הוא הפסיכולוג פרופ' ריצ'רד אבשטיין, הגורס כי הגנים קובעים כמחצית מתכונות האופי, ואת היתר קובעת הסביבה.

מכיוון שאין ביכולתנו לשנות את הנתונים הפנימיים, עלינו לפנות אל הגורם השני שבו תלויה התפתחותנו - הסביבה שלנו. כל שנוכל לעשות כדי להתקדם אל עבר מימוש מטרת החיים הוא בחירת סביבה שתדחף אותנו לכך. במאמר "החירות" בעל הסולם מסביר זאת כך: "המתאמץ בימי חייו, ובוחר בכל פעם בסביבה טובה יותר - הרי הוא ראוי לשבח ושכר. וגם כאן לא מטעם מחשבותיו ומעשיו הטובים, הבאים לו בהכרח בלי בחירתו, אלא מטעם התאמצותו לרכוש לו סביבה טובה המביאתו לידי המחשבות והמעשים האלו".

אדם המשקיע את כוחו בבחירתה וביצירתה של הסביבה הנדרשת להתפתחות הנכונה יכול לממש באמצעותה את הפוטנציאל הטמון בו. להבנת עיקרון זה ולמימושו נדרשת רמת מודעות גבוהה, אך נראה כי כיום רבים מאיתנו כבר נמצאים בה.

אם ברצוננו להפוך את יחסנו לזולת מאגואיסטי לאלטרואיסטי, עלינו להביא את עצמנו למצב שבו רצוננו לדאוג לטובת הזולת ולחיבור עימו יהיה גדול הרבה יותר מרצוננו לכל קניין אגואיסטי אחר. הדבר יכול להתרחש רק אם סולם הערכים של הסביבה שבה אנו מצויים יציב את האלטרואיזם כערך עליון.

נוצרנו כיצורים חברתיים ואגואיסטיים, ומבחינתנו אין דבר חשוב יותר מדעתם של הסובבים אותנו עלינו. למעשה, מטרת החיים שלנו היא לזכות בהערכה ובשבח מהחברה. אנו נשלטים לחלוטין ובאופן בלתי רצוני על ידי דעת החברה ומוכנים לעשות כל שביכולתנו תמורת הערכה, הוקרה, כבוד ותהילה. משום כך החברה יכולה להחדיר בחבריה ערכים וצורות התנהגות שונות, ויהיו אלה המופשטים ביותר.

החברה בונה בנו גם את אמות המידה שעל פיהן אנו מודדים את הכבוד העצמי ואת ההערכה העצמית שלנו. משום כך, אף כשאנו נמצאים לבד אנו פועלים על פי ערכי החברה. כלומר, גם אם איש לא יידע על מעשה מסוים שעשינו, אנו נבצע אותו כדי לחוש הערכה עצמית חיובית.

כדי שנוכל להתחיל בבניית הרצון לדאוג לטובת הזולת וליצירת חיבור בינינו כחלקי מערכת אחת, עלינו להימצא בחברה התומכת בכך. אם הסובבים אותנו יעריכו את האלטרואיזם כערך עליון, יהיה כל אחד מאיתנו מוכרח באופן טבעי לציית לו ולסגל אותו לעצמו.

במצב האופטימלי, הסביבה של האדם צריכה לשדר לו: "עליך להתייחס טוב לזולת, למערכת האחת שאתה חלק ממנה, כדי שנגיע לאיזון עם הטבע". כאשר הרצון לאלטרואיזם יהיה ניכר בחברה הסובבת אותנו, אנו נספוג אותו ממנה. אם ניתקל בתזכורות ובהערכה לחשיבות האלטרואיזם בכל אשר נפנה, ישתנה יחסנו לזולת. בהדרגה, וככל שנרבה לחשוב על כך, יגדל הרצון שלנו להיות כחלקים בריאים בתוך המערכת האחת.

איננו יכולים לשנות את עצמנו ישירות, אבל יש בכוחנו לשפר את הסביבה שלנו. אנו בהחלט מסוגלים לכך. כאשר תשתנה השפעת הסביבה עלינו, אנו נשתנה. הסביבה היא המנוף המרים אותנו לדרגה גבוהה יותר. משום כך, הצעד הראשון שכל אחד מאיתנו יכול לעשות הוא לחשוב ולבדוק באיזו סביבה מתאימה יותר להתקדמות אל עבר מטרת החיים כדאי לו להימצא.

כאמור לעיל, כוח המחשבה הוא הכוח החזק ביותר בטבע. משום כך, אם נשאף להימצא בסביבה טובה יותר, יוביל אותנו הכוח הפנימי שלנו במשך הזמן לאנשים, לארגונים, למדריכים, לספרים, או במילה אחת - לסביבה, שבה נוכל להתפתח. ככל שנתמקד ברעיון שיפור הסביבה וננסה ליישמו בחיינו, ייפתחו לנו עוד ועוד אפשרויות לממש זאת.

כשהסביבה שלנו תהיה מורכבת מאנשים הנמשכים גם הם לאיזון עם הטבע, נוכל לקבל מהם דוגמה, עידוד וחיזוק. הם יבינו שאנו רוצים להתייחס אליהם באהבה, ויאפשרו לנו ללמוד כיצד לעשות זאת. כך ילמד כל אחד מה המשמעות של להיות דומה בתכונותיו לתכונת כוח הטבע, וירגיש כמה טוב להיות בתוך האהבה. מי שדומה לכוח הטבע האלטרואיסטי אינו מרגיש לחצים, ולכן בסביבה כזו אנו נחוש מוגנים, מאושרים, בטוחים, שמחים וחופשיים מדאגות. לחיים כאלה מכוון הטבע את האנושות כולה.

הרב מיכאל לייטמן, "מגדל בבל - הקומה האחרונה"

 

משמעו של הכלל "אין כפייה ברוחניות" היא, שאי אפשר - ולכן אסור - להשפיע ישירות על רצון האדם. החברה אינה יכולה להכריח את האדם לשנות את רצונו מפני שהדבר מנוגד לטבעו, אך ביכולתה להעניק לו אפשרות לדרוש מעצמו, באמצעות החברה, את הצורה העתידית שבה הוא חפץ.

אם לחצה של החברה יחייב את האדם להתנהג לפי חוקיה, לא תהיה זאת בחירה חופשית מצדו. אמנם הוא יוכל לקיים חיצונית את דרישות החברה מחמת הכפייה, אך הדבר לא יביא אותו לבקשה פנימית מן הכוח העליון לשנות את רצונו מקבלה להשפעה. על זה אמרו המקובלים: "אין כפייה ברוחניות". לא ניתן לחייב את האדם על ידי לחץ חיצוני כלשהו לרצות לתקן את טבעו. רק לפי הכרת הרע וההשתוקקות לטוב, דהיינו להיות המשפיע, האדם מזמין את פעולת "האור המחזיר למוטב" המתקן לטוב כל רצון שבו האדם מרגיש רע.

רצון לתיקון האגואיזם אפשר לרכוש מהסביבה. לאחר שהאדם מקבל מהסביבה דוגמאות נכונות של רצונות ההשפעה וחפץ בהם, הוא פונה אל הכוח העליון וזוכה לתשובה, דהיינו לתיקון הרצון לקבל. לאמיתו של דבר, רק לבקשה אחת המגיעה מן האדם מערכת ההשגחה העליונה מגיבה ונענית - הבקשה לתקן את רצונו מ"לקבל" ל"להשפיע". כל שאלה, בקשה או תפילה אחרת של האדם אינן זוכות לתגובה.

עתה נפרט את שלבי התהליך של שינוי הרצון. בשלב הראשון האדם מבין בשכלו כי עליו לעלות בדרגת התפתחותו, דהיינו בדרגת ההשפעה שלו. הבנה זו שכלית-חיצונית ולא רצון הפנימי של הלב. אף שעדיין אין ליבו רוצה בכך, ביכולתו לגרום להתעצמות הרגשות ההשפעה והאהבה המצויות בסביבתו בעזרת פעולות חיצוניות. כתוצאה מפעולות אלה תקרין החברה לאדם דוגמת השפעה, וממנה הוא יתפעל לא רק בחיצוניות, כלומר בפעולה בלבד - אלא גם בפנימיות, דהיינו בהרגשת הלב. כעת האדם כבר רוצה שדוגמת ההשפעה שמציגה בפניו החברה תהפוך לטבעית בעבורו. רצון האדם להיות משפיע יותר נקרא "תפילה" או מַ"ן. זוהי הבקשה היחידה לדבר אמת, ורק לה הבורא נענה.

הרב מיכאל לייטמן, "הדור האחרון"

 

משימה מס' 3:

קרא את הקטעים הבא מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן ומתוך הספר "טעם של אור" וענה על השאלות הבאות:

בהתקדמותנו בדרך הרוחנית, אנחנו מתחילים להעריך את תכונת ההשפעה באופן אגואיסטי. היא נותנת חופש ומילוי, מאפשרת לנו לא להיות תלויים בשום דבר. היחס הזה לתכונת ההשפעה נקרא "לא לשמה". ואחר כך, תחת השפעת האור, תכונת ההשפעה הופכת בעצמה לערך עבורנו. היחס הזה לתכונת ההשפעה נקרא "לשמה".

כדי להשׂיג זאת, עלינו לבצע את העצות של המקובלים. הנקודה שבלב מביאה אותנו לסביבה חדשה, לקבוצה, כך שבין אם נרצה בכך ובין אם לא, אנחנו מתחילים להתאחד עם האחרים. הודות לפעולת האיחוד אנחנו מזמינים על עצמנו מיד את האור המקיף (או"מ). הוא תמיד נמצא סביבנו, אך בפיעולת האיחוד אנחנו מושכים אותו בכוונה.

ככל שאני משקיע יותר מאמצים באיחוד עם האחרים, כך האור משפיע עליי חזק יותר ואני מתחיל לקבל התרשמויות חדשות. בסופו של דבר אני מגיע להערכה, שהשפעה זה טוב. כך היא נראית לי כעת: גבוהה, מיוחדת, וזה נקרא השפעת הסביבה.

המאמצים שלנו, הרצונות המשותפים שלנו, מאפשרים להזמין את המאור המחזיר למוטב. כולנו נמצאים באוקיינוס של אור ויכולים למשוך אותו אלינו. סביבה נכונה היא סביבה העוזרת לי למשוך את האור.

האור פועל ומשפיע עלינו, גם אם איננו עושים שום דבר, אלא שאז התהליך זורם באיטיות, בקצב טבעי של התפתחות הרשימות. אך אם אנחנו מתחילים להזמין את האור באמצעות הלימוד והאיחוד עם החברים, אז אנחנו מעוררים על עצמנו את השפעת האור.

מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן 29.9.2010

 

מקורו של עם ישראל הוא בקבוצת אנשים שקיבץ אברהם אבינו בבבל העתיקה. הם התחברו יחד כדי להשיג את העולם הרוחני, וזאת על ידי שימוש בשיטת הקבלה שפיתח אברהם. עקרון ההתחברות לקבוצה נמצא ביסודה של שיטת הקבלה, ולכן במהלך ההיסטוריה מקובלים נהגו להתחבר בקבוצות.

אם היינו לבדנו בעולם, לא היינו יכולים לצאת מעצמנו ולהשיג רוחניות. לכן הבורא חילק את הנשמה האחת לחלקים רבים. נוצרה מציאות שבה אנחנו חיים בעולם עם הרבה אנשים סביבנו. מהמצב הזה, אם אנחנו רוצים להגיע לרוחניות, עלינו להתחבר לאנשים נוספים שרוצים בכך כמונו.

חלק מיוחד בחכמת הקבלה מסביר איך פועלים בתוך קבוצה, מהי העבודה הרוחנית ההדדית שעלינו לבצע וכיצד עוזרים זה לזה. לאדם אחד אין די כוח כדי לצאת מעצמו והוא זקוק לכוחות נוספים. בתוך הקבוצה הוא מוצא אנשים שמספקים לו התעוררות משלהם. הם דוחפים אותו, הוא דוחף אותם - כולם עובדים יחד.

הרב מיכאל לייטמן, "טעם של אור"

 

קבוצה היא מעין מעבדה שבתוכה אנחנו מחדדים את הכוונות שלנו. המעבדה כוללת חברים, כתבי קבלה מקוריים ומורה מקובל בעל השגה רוחנית. אנחנו לומדים מהו כוח האהבה והנתינה, מהו כוח הבורא, ומנסים לממש זאת בקבוצה. לא לבד, בדמיון שלנו, אלא מול אנשים נוספים שנמצאים באותו תהליך.

יחד אנחנו מקבלים הַכוונה לגבי מה זה להיות יותר משפיע, אוהב ונותן, יותר דומה לבורא. ההשתדלות התמידית שלנו לבנות "מול עינינו" את תכונת הבורא ופיתוח ההשתוקקות לכך שתכונה זו תשלוט בנו - זוהי "העבודה בכוונות".

הרב מיכאל לייטמן, "טעם של אור"

 

משימה מס' 3:

קרא את הקטעים הבא מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן וענה על השאלות הבאות:

בעל הסולם, מאמר "החירות": "במה שדרשו 'חרות על הלוחות אל תקרי חרות אלא חירות' שנעשה חירות ממלאך המוות".

נאמר: "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין". אז מה זה "תורה"? זהו כלי שבו טמון האור המחזיר למוטב. באופן כזה, אנחנו יכולים למשוך אור עליון, והוא מחזיר אותנו למוטב, כדי שמיצר הרע אנחנו נהפוך את עצמנו ליצר הטוב. כך אנחנו עוברים מהרצון לקבל שנקרא "מלאך המוות", לרצון להשפיע שנקרא "מלאך החיים" וזה נקרא שחרור ממלאך המוות.

ברצון לקבל שלנו אנחנו יכולים להרגיש רק את העולם הזה, את הקיום הבהמי, שום דבר יותר. אנחנו חיים, סובלים ובסופו של דבר מתים. אנחנו אפילו לא יכולים לתאר לעצמנו, עד כמה נמוך, פגום ולקוי הקיום הזה. עד שנשיג השפעה, כל החיים שלנו כאן זו בריחה מיסורים למען תענוגים כל כך מזעריים, שאין להם מקום ברוחניות. המדרגה הרוחנית הנמוכה ביותר היא פי מיליארד פעמים גדולה יותר, מלאה ושלמה יותר, מכל התענוגים של העולם שלנו בכל הזמנים. אנחנו אפילו לא יכולים לתאר זאת לעצמנו.

כדי להחזיק תענוג רוחני כל כך גדול צריך להכין כלי עם כוונה בעל מנת להשפיע. בכל מקרה, רק בתכונת ההשפעה נוכל להתעלות מעל מלאך המוות.

מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן 24.6.2011

 

שאלה: מיהו מלאך המוות?

תשובה: המצב ההפוך לבורא, המצב שאנחנו מרגישים עכשיו, הוא שממית אותנו בהדרגה. בהתאם לכך, ההתקדמות לקראת גילוי הקשר ההדדי בינינו, נקראת "חופש" ו"שחרור ממלאך המוות". השחרור ממלאך המוות הוא הכניסה לנצחיות.

השאלה מדוע אנו מתים אינה שאלה פילוסופית, אלא ככל הנראה השאלה הקשה והחשובה ביותר עבורנו. האם אנו מתים מפני שהגוף הפיזי מת ונפסקים בו תהליכים פיזיולוגיים כלשהם? מה בכלל קורה כשאורגניזם כלשהו מת? זה מאוד מוזר, לא?

כל העניין הוא האגו, שתכונתו לבלוע הכל לתוכו במקום להעביר דרכו הלאה. הטבע האמיתי נמצא בים של אור עליון, שעובר דרכו ואינו כבה, מפני שלא קיים בו האגו שיכבה אותו. הרי ברוחניות אני מקבל על מנת להשפיע לך, ואתה מקבל על מנת להשפיע למישהו אחר. האור שעובר דרכך אינו מיועד לך, אלא לאחרים ואתה כל הזמן נמצא בתהליך של מיחזור האור.

והאור הזה לעולם לא נפסק ולא מתמעט, מפני שאיש אינו בולע אותו. בכל השרשרת הזאת לא מופיעה התנגדות ובכך מושגת מוליכוּת-על. אם אין לי התנגדות פנימית, כל מה שנכנס אליי עובר דרכי ואינני מפריע לו לעבור.

יתר על כן, בעולם הרוחני אנחנו מגדילים את כמות האור שעוברת דרכנו פי 620 (תר"ך), מפני שאנחנו פועלים מעל לאגואיזם שלנו. לכן, בסופו של דבר, אנחנו מרוויחים הרבה יותר.

מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן 25.2.2011

יחידת לימוד מס' 2. חלק ג'

שיעור מס' 1 - העולמות הרוחניים

משימה מס' 1:

קרא את הקטע הבא מתוך הספר "קבלה במילים פשוטות" ותאר במילים שלך את סדר יציאת הרצון לקבל בד' בחינות דאור ישר.

כדי לממש את מחשבתו לתת תענוג, הבורא תכנן בריאה שרוצה לקבל את התענוג המסוים שבלהיות דומה לו, לבורא. אם אתם הורים, אתם מכירים את ההרגשה הזו. אין מילים שמחממות את ליבו של אב גאה יותר מהמילים "הבן שלך הוא ממש 'קוֹפִּי' שלך!".

אז כמו שאמרנו, מחשבת הבריאה היא לתת תענוג לנברא והיא שורש הבריאה. לכן מחשבת הבריאה נקראת "בחינת שורש" (בחינה מלשון "הבחנה"), והרצון לקבל את התענוג נקרא "בחינה א'".

המקובלים קוראים לבורא גם "הרצון להשפיע", כלומר, "רצון לתת שפע". לנברא הם קוראים "הרצון לקבל הנאה ותענוג" או פשוט "רצון לקבל". נדבר בהמשך על הצורה בה אנו תופסים את הבורא, אבל בשלב זה חשוב רק להבין שהמקובלים תמיד אומרים לנו מה הם תופסים. הם לא אומרים לנו שלבורא יש רצון לתת, הם אומרים שמה שהם רואים בבורא זה שיש לו רצון לתת, וזו הסיבה שהם קראו לו "רצון לתת". ומפני שהם גם גילו בתוכם רצון לקבל את התענוג שהוא רוצה לתת, הם קראו לעצמם "רצון לקבל".

אז הרצון לקבל הוא הבריאה הראשונה; זה השורש של כל נברא. כשהבריאה (הרצון לקבל) מרגישה שהתענוג מגיע אליה ממישהו שנותן, היא קולטת שתענוג אמיתי נמצא בנתינה, ולא בקבלה. כתוצאה מכך, הבריאה מתחילה לרצות לתת. זהו שלב חדש לגמרי, והוא נקרא "בחינה ב'".

מה הופך את זה לשלב חדש? אם אנחנו מסתכלים על הכלי עצמו, אנחנו רואים שהוא לא משתנה לאורך הבחינות. זה אומר שהרצון לקבל מקבל בדיוק באותה המידה שקיבל לפני כן. מפני שהרצון לקבל תוכנן במחשבת הבריאה, הוא נצחי ואינו ניתן לשינוי.

אבל בבחינה ב' הרצון לקבל רוצה לקבל תענוג מנתינה, ולא מקבלה, וזה שינוי משמעותי. ההבדל הגדול הוא, שבחינה ב' זקוקה לעוד מישהו שלו היא תוכל לתת. במילים אחרות, בחינה ב' חייבת להתייחס בצורה חיובית אל מישהו אחר או אל משהו אחר מחוץ לעצמה.

בחינה ב', שמחייבת אותנו לתת למרות הדחף הבסיסי שלנו לקבל, היא מה שהופך את החיים לאפשריים. בלעדיה הורים לא היו דואגים לילדים שלהם, וחיי החברה לא היו אפשריים כלל.

עכשיו אנחנו יכולים להבין מדוע חוק הטבע הוא חוק הנתינה, ולא חוק הקבלה, למרות שהרצון לקבל הוא הדחף הבסיסי שפועל בכל נברא, בדיוק כמו בבחינה א'. מהרגע שבבריאה יש גם רצון לקבל וגם רצון לתת, כל מה שיקרה לה ינבע מתוך "מערכת היחסים" שבין שתי הבחינות האלו.

כאמור, הרצון לתת שבבחינה ב' מאלץ אותה לתקשר, לחפש מישהו שצריך לקבל. לכן עכשיו בחינה ב' מתחילה לבדוק מה היא יכולה לתת לבורא. אחרי הכל, בשלב הזה אין עדיין אף אחד אחר לתת לו.

אבל כשבחינה ב' מנסה לתת, היא מגלה שהבורא רוצה רק לתת, ואין לו בכלל שום רצון לקבל. וחוץ מזה, מה הנברא יכול לתת לבורא?

יותר מזה, בחינה ב' מגלה שבתוך תוכה - כלומר, בבחינה א' - הרצון האמיתי שלה הוא לקבל. היא מגלה שהשורש שלה הוא במהותו רצון לקבל הנאה ותענוג, ושאין בתוכה אפילו גרם אחד של רצון אמיתי לתת. אבל, וזו נקודה חשובה מאוד, מפני שהבורא רוצה רק לתת, הרצון של הנברא לקבל הוא בדיוק מה שהוא יכול לתת לבורא.

מבלבל? אולי. אבל אם תיזָכרו בדוגמה של האימא והתענוג שהיא מקבלת מלהאכיל את תינוקה, תבינו שהתינוק בעצם נותן תענוג לאימא שלו פשוט בזה שהוא רוצה לאכול.

לכן בבחינה ג' הרצון לקבל בוחר לקבל, ובזה הוא נותן בחזרה לבחינת שורש, לבורא. עכשיו יש לנו מעגל מושלם שבו שני השחקנים נותנים: בחינת שורש (הבורא) נותנת לנברא (בחינה א'), והנברא, אחרי שעבר דרך בחינות א', ב' ו-ג', נותן בחזרה לבורא בכך שהוא מקבל ממנו.

כמו שכבר הבנו, הכוונות האגואיסטיות שלנו הן הסיבה לכל הבעיות שאנחנו רואים בעולם. וגם כאן, בשורש הבריאה, הכוונה חשובה הרבה יותר מהפעולה עצמה. נראה שיש לנו עכשיו מעגל מושלם שבו הבורא הצליח להפוך את הנברא לדומה לו - לנותן. יותר מזה, הנברא נהנה לתת, וכך להחזיר תענוג לבורא.

אבל האם זה משלים את מחשבת הבריאה? לא ממש. פעולת הקבלה (בבחינה א') וההבנה שהרצון היחיד של הבורא הוא לתת (בבחינה ב'), גורמות לנברא לרצות להיות באותו המצב, שהוא בחינה ג'. אבל העובדה שהנברא הפך לנותן, לא אומרת שהוא הגיע למצב של הבורא, ובכך השלים את מחשבת הבריאה.

להיות במצבו של הבורא פירושו שהנברא לא רק יהפוך לנותן, אלא שיהיו לו אותן המחשבות כמו של הנותן - מחשבת הבריאה. במצב כזה הנברא יבין למה בכלל נוצר המעגל בורא-נברא, ומדוע הבורא יצר את הבריאה.

הרצון להבין את מחשבת הבריאה הוא שלב חדש לחלוטין. אפשר להשוות אותו רק למצב של ילד שרוצה להיות גם חזק וגם חכם כמו הוריו. ברור לנו שזה אפשרי רק כשהילד באמת 'נכנס לתוך הנעליים של ההורים שלו'.

בחכמת הקבלה, הבנת מחשבת הבריאה - דרגת ההבנה העמוקה ביותר, נקראת "השגה". לכך משתוקק הרצון לקבל בבחינה האחרונה שלו - בחינה ד'.

הרצון להשיג את מחשבת הבריאה הוא הכוח החזק ביותר בבריאה, והוא עומד מאחורי כל תהליך ההתפתחות. בין אם אנחנו מודעים לכך או לא, מה שכולנו באמת מחפשים הוא להבין למה הבורא עושה את מה שהוא עושה. זהו בדיוק הדחף שהניע את המקובלים לגלות את סודות הבריאה לפני אלפי שנים, וכל עוד לא נשיג את זה בעצמנו, לא יהיו לנו שקט ושלווה.

הרב מיכאל לייטמן, "קבלה במילים פשוטות"

 

משימה מס' 2:

קרא את הקטע הבא מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן ומתוך הספר "קבלה, מדע ומשמעות החיים" וענה על השאלה הבאה:

הרב לייטמן: הרצון ליהנות הוא תחילת החומר. הוא נקרא בקבלה "החומר ההיולי", דהיינו החומר ההתחלתי. עדיין אין הוא החומר הסופי, משום שהוא כולו תוצאה מפעולת האור.

פרופ' טילר: האם התהליך הזה קיים כבר ברמה הקוונטית? האם מדובר על שלב המתרחש לפני היווצרות הזמן והמרחב? אצלנו במכניקת הקוונטים הכל כבר נמצא תחת מגבלות מרחב וזמן.

הרב לייטמן: תהליך זה קיים לפני כל התהוות של חומר שאנו מכירים, הרבה לפני התהוות היקום שלנו בצורתו החומרית.

כיוון שהרצון הזה לקבל נובע מתוך פעולת האור, הוא מרגיש את האור, דהיינו את התענוג, במידה מזערית בלבד. אין לו רצון עצמאי אל האור. כדי לפתח את הרצון לקבל הזה שיהיה עצמאי, יש להוסיף לו עוד נתון. לכן הבורא נותן לרצון לקבל את ההרגשה שהוא קיים, את ההרגשה כי יש "נותן" המעניק לו את התענוג שהוא מרגיש. במילים אחרות, לאחר שהרצון לקבל מקבל את התענוג, הוא מתחיל להרגיש בתוך התענוג את "נותן התענוג".

למה הדבר דומה? לאחר שאנו מקבלים מתנה ממישהו, אנו מתחילים להרגיש את יחסו של נותן המתנה כלפינו מעבר למתנה עצמה. יש להבין כי בהזכירנו את המושג "בורא" כוונתנו למושג הנותן. הנברא מתחיל עתה להרגיש במעין פער או התנגשות המצויים בין התענוג לבין הרגשת נותן התענוג. התנגשות זו יוצרת בו תגובה; הוא רוצה להיות כמו הבורא. תגובה זו נולדת בו משום שהבורא גבוה יותר מהתענוג עצמו. וכאן כבר מתפתח הרצון לקבל לדרגה הבאה.

הרצון לקבל בוחר בעצמו להיות כמו הנותן, וגם לתת. זוהי התגובה הראשונה של הנברא, אולם עדיין אין זו תגובה מתוך עצמו ממש. זוהי תגובת הנברא הנובעת כתוצאה מהרגשתו את הנותן, ולכן זוהי תגובה מחויבת. כולה תוצאה מהופעת הנותן לפניו, ועדיין אין כאן בחירה.

הנברא מתחיל לחשוב: מה אני יכול לתת לבורא? הבורא נותן משום שהוא מקור התענוג, אבל כאשר הנברא רוצה לתת, אין לו מה לתת לבורא. וכך, מתוך הצורך שלו לתת, הנברא מגלה את אופיו של הבורא. הוא מגלה שהבורא אוהב אותו. אם הבורא אוהב אותו ורוצה לתת לו תענוג, מכאן שלבורא יש רצון. לבורא יש "חיסרון". הנברא מבין כי החיסרון של הבורא הוא רצונו של הבורא לתת לנברא תענוג. בעת שהנברא מקבל תענוג, הבורא נהנה. בעת שהנברא אינו מקבל תענוג, הבורא מצטער.

וכך, כדי לממש את רצונו לתת לבורא כפי שהוא נותן לו, הנברא מחליט לקבל ממנו את התענוג. הדבר דומה במידה מסוימת לילד טוב שאוכל כדי להסב הנאה לאימו. היוצא מתוך דברינו, שאפילו בעת שהוא מקבל ממנה הכל, פעולתו נחשבת כהשפעה לאימו. עתה ניתן לומר כי הנברא דומה לבורא. הוא מקבל את כל מה שהבורא רוצה לתת לו, רק כדי לתת לבורא. הוא נותן בדיוק כפי שעושה הבורא בעצמו, אך התהליך אינו מסתיים בזה.

לאחר שהנברא עושה פעולה דומה לבורא, הוא מרגיש בתענוג נוסף - תענוג ממעמד הנותן. התענוג הזה יוצר בו רצון נוסף, רצון ליהנות ממעמד הנותן. וכך נולד בו רצון חדש, המהווה תוספת לרצון שנברא בו מלכתחילה על ידי האור. הרצון הזה הוא רצון חדש ואין הוא בא "מלמעלה", ומשום כך הוא שראוי להיקרא בשם "נברא".

שורש המילה "נברא" נובע מהמונח "בָּר", המתאר הוצאת משהו החוצה, משהו הנמצא מחוץ לרצון הבורא. תהליך ההתפתחות הזה כולל אפוא חמישה שלבים.

הרב מיכאל לייטמן, "קבלה, מדע ומשמעות החיים"

 

הרצון לא מתגלה כל עוד הוא לא עובר בעזרת האור את כל ד' בחינות ההתפתחות ומגיע להכרה, להרגשת עצמו, ואז הוא כבר יכול לקבל החלטות ולהגיב בצורה כלשהי לאור.

בכל מקום בבריאה, היכן שלא נפגוש בבחינת שורש, משמעותה השפעה מהבורא שרוצה להזמין איזו תגובה בנברא ב"יש מאין". מבחינת שורש זו, ממה שנקרא "קוצו של יוד", עלינו לעבור את כל ד' בחינות הוי"ה או בחינות שורש, א', ב', ג', ד' ורק בבחינה ד' נוצרת התגובה מצד האור.

בכל מקום בבריאה, בכל העולמות, לאיזו נקודה שלא נפנה, נגלה שם את בחינת שורש: היחס של הבורא לנקודת "יש מאין". ומתוכה, תחת השפעת האור, כבר מתפתח הרצון, שצריך לעבור ד' בחינות, כדי שייבנה הנברא, ויתחיל להרגיש את פעולת האור ולהגיב להן.

אז הכל מתחיל מ"קוצו של יוד", מ"יש מיש" - ממחשבת הבריאה. לאחר מכן היא מתחילה לפעול ונולדות בחינות א', ב', ג', ד'. עד שאנחנו מגיעים לבחינה ד', שכבר מרגישה את עצמה כקיימת.

יש כאן כוח מוביל וכוח מובל, וכל אחד מהם הוא בפוטנציאל ובפועל. ג' הבחינות הראשונות (שורש, א', ב') עדיין מיוחסות לבורא, בחינות ג', ד' שייכות כבר לנברא.

העליון, זה כתר (בחינת שורש). תכונת ההשפעה שלו, זו חכמה (בחינה א'). באיזו צורה הוא רוצה להשפיע, זו בינה (בחינה ב'). באיזו צורה הוא מתייחס לתחתון, זה זעיר אנפין(בחינה ג'). והמלכות עצמה (בחינה ד') היא החומר שסופג לתוכו את כל הצורות הקודמות, שרוצה לקלוט אותן ולבנות בתוכו, כדי לקבל את אותה צורה שיש לבחינות הקודמות.

וכך המלכות מממשת את הפעולה הזאת בתוך עצמה, לכן היא מוכרחה להרגיש את כל הבחינות הקודמות, לקבל מהן התרשמות, להסכים איתן ולרצות להיות דומה להן. ואז היא מצידה מגיבה בכך שהיא בונה את אותו היחס אל השורש והיא עצמה הופכת לשורש.

אי אפשר שיתגלה נברא אם לא עברו לפניו ד' בחינות. רק מהבחינה האחרונה של ההתפתחות, מבחינה ד', כשיש לי גם את הרצון וגם את הכוונה, כלומר הכל יוצא ממני, רק מכאן והלאה ניתן לדבר על הנברא. לפני כן קיימות רק תכונות הבורא, שעל ידן הוא בונה את הנברא.

מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן 26.5.2011

 

משימה מס' 2:

קרא את הקטעים הבאים מתוך הספרים "קבלה, מדע ומשמעות החיים" ו"הנקודה שבלב" וענה על השאלות הבאות:

הדבר הראשון שהנברא חייב להשיג כדי להידמות לבורא הוא סביבה נכונה שתאפשר לו להתפתח. הסביבה הזו נקראת "עולמות".

בתחילת הפרק אמרנו, שתבנית ארבעת השלבים היא הבסיס לכל מה שקיים. לכן גם העולמות מתפתחים באותה התבנית שפעלה בתהליך בריאת הבחינות: אדם קדמון נחשב בחינת שורש לעולמות, אצילות - בחינה א', בריאה - בחינה ב', יצירה - בחינה ג' ועשיה - בחינה ד'.

מכל מה שלמדנו עד עכשיו, אנחנו עדיין לא יודעים מי מחמשת העולמות שעליהם דיברנו הוא העולם שלנו. למעשה, אף אחד מהם הוא לא שלנו. זכרו שברוחניות אין "מקומות", יש רק מצבים. ככל שהעולם גבוה יותר, הוא מייצג מצב של נתינה רבה יותר. הסיבה שהעולם שלנו לא מוזכר כאן בשום מקום היא, שהעולמות הרוחניים הם עולמות של אהבה ונתינה, והעולם שלנו הוא כמונו, עולם של אגו (של רצון לקבל לעצמנו). מפני שהאגו הפוך מנתינה, העולם שלנו מנותק ממערכת העולמות הרוחניים, ולכן המקובלים לא הזכירו אותו במבנה שהם תיארו.

יותר מכך, העולמות הרוחניים לא באמת קיימים, אלא אם אנחנו יוצרים אותם בכך שאנחנו הופכים להיות דומים לבורא. הסיבה שמדובר עליהם בזמן עבר היא שמקובלים שטיפסו מהעולם שלנו אל העולמות הרוחניים מספרים לנו מה הם גילו. אם גם אנחנו רוצים לגלות את העולמות הרוחניים, עלינו ליצור מחדש את העולמות האלה בתוכנו.

אנחנו יכולים לתאר את מערכת היחסים שבין העולמות לנברא כמו קבוצה של פועלי בניין שיש בה פועל אחד שלא יודע לעבוד. העולמות מדגימים לנברא איך לעשות כל אחת מהמשימות: איך לקדוח, איך להשתמש בפטיש, בפלס וכן הלאה. ברוחניות הם מראים לו מה הבורא נתן להם, ואיך הם עובדים עם זה בצורה נכונה. כך, בהדרגה, הנברא לומד להשתמש נכון ברצונות שלו, שצפים ועולים מהקטנים ועד לחזקים ביותר.

הרב מיכאל לייטמן, "קבלה, מדע ומשמעות החיים"

חכמת הקבלה מלמדת אותנו שאנחנו חיים במציאות רב-שכבתית. המציאות מחולקת לשתי רמות בסיסיות - העולם שלנו והעולם העליון, הנסתר. העולם העליון בנוי מ-125 דרגות קיום שונות, שניצבות אחת על גבי השנייה, כמו סולם בן 125 שלבים. כרגע, אנו מתקיימים מתחת לשלב התחתון של הסולם. "הנקודה שבלב" מעוררת אותנו לטפס אל השלב הראשון שלו. כשנגלה שיש שלב גבוה יותר, יתעורר בנו הדחף להגיע אליו ולטפס במעלה הסולם, עד שנגיע לפסגה. צורת ההתפתחות הזו תוביל אותנו לאין-סוף.

הרב מיכאל לייטמן, "הנקודה שבלב"

 

משימה מס' 3:

קרא את הקטעים הבאים מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן ומתוך הספר "מסע לעולם עליון" וענה על השאלה הבאה:

שאלה: מדוע רבי שמעון כתב את "ספר הזוהר" בשפה אלגורית ובכך הסתיר את העובדה שלמעשה מדובר רק על הקשר בין האור והרצון?

תשובה: האם רבי שמעון באמת הסתיר משהו? בתחילת ספרו של האר"י הקדוש "עץ חיים" הוא אומר שטרם שנבראו כל העולמות והנבראים, היה קיים רק אור אין סוף פשוט. אחר כך הופיעה בו נקודת הרצון הראשונה וכאשר הרצון הזה התפתח, נתגלו בתוכו העולמות וכל אשר ממלא אותם.

חוץ מהרצון לקבל אור אין שום דבר. ההתפתחות היא רק בקשר בין האור לרצון. האור נשאר ללא שינוי, רק הרצון משתנה בהידמותו לאור. את הקשר הזה מתארת חכמת הקבלה בכלל ו"ספר הזוהר" בפרט.

כאשר האדם נמצא במדרגה רוחנית כלשהי, הוא מצליח לראות את הקשרים בתמונת העולם שלנו ודרכם רואה את מדרגתו הנוכחית. כאשר אני נכנס לעולם הרוחני, אני מסוגל פתאום לראות את תמונת העולם הזה, כפי שהיא מצטיירת לי ממדרגה יותר עליונה ובאיזה אופן היא נחלקת לדרגות השונות. ראייה זו מאפשרת לי לכנות בשמות בצורה אוטומטית את כל הכוחות והתכונות היורדים לעולם כפי שהם באים לידי ביטוי בעולם הזה. שמותיהם של התכונות והכוחות בכל 125 המדרגות נשארים שמות של העולם שלנו, אך מאחורי כל שם קיים שורש רוחני.

החיפוש מסתכם בתיקון התכונות שלי, בגילוי כל הכוחות, התכונות והקשרים. בהתאם למידת התיקון מתבהרת לי התמונה של המדרגה העליונה ואני עולה למדרגה הבאה.

תמונת העולם שלנו נשארת ללא שינוי עד לגמר התיקון, עד העלייה למצב שבו הכל מתחבר לאחד: כל הכוחות, כל האורות, כל הרצונות מתחברים לאחד שלם ומבטאים את המיזוג השלם עם הבורא.

כאשר אגלה את הקשר בין תמונת העולם הזה לבין המדרגה האחרונה ואצליח לחבר את שני הקטבים: למעלה - הבורא, למטה - אני, אוכל להגיע למצב של איחוד ומיזוג עם הבורא, אשיג השוואה מלאה איתו ובכך אשיג את עולם אין סוף. בעולם אין סוף כל הרצונות, כל התמונות וכל הצורות כולם מתמזגים למציאות אחת אשר נקראת "הוא ושמו אחד", רצון אחד ויחיד.

מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן 14.1.2010

 

כל חמשת העולמות אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה ועשיה מקבילים זה לזה. ננסה לתאר בדמיוננו חמש טבעות בעלות מרכז משותף. ואין עוד מלבדם. כעת נעתיק אותה תמונה חמש פעמים, זו תחת זו. קיבלנו חמישה שטחים מקבילים שבכל אחד מהם חמישה עיגולים. השטחים הללו הם עולמות הנקראים אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה עשיה. נציב בצדם של שטחים אלו עוד שטח ובו חמישה עיגולים ונקרא לו עולם אין-סוף. מהצד השני נציג עוד שטח ובו חמישה עיגולים והוא אדם. בין אדם לעולם אין-סוף ישנם חמישה עולמות. אדם מסוגל לקשר את עצמו בהדרגה, בעזרת התכונות שלו, עם כל העולמות ולהגיע להשתוות הצורה בתכונות, עם עולם אין-סוף. בהתאם לשינוי בתכונותיו חש עצמו אדם עובר (פנימית) מעולם לעולם מהרגשת עצמו בעולם הזה בלבד עד הרגשת עצמו, באורח דומה לגמרי, לעולם אין-סוף, לבורא.

הרב מיכאל לייטמן, "מסע לעולם עליון"

 

משימה מס' 4:

קרא את הקטע הבא מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן.

שאלה: מדוע ככל שאתה מסביר יותר על מבנה העולמות הרוחניים, כך אני הולך מסתבך?

תשובה: תאר לעצמך שאני מגיע לרופא ואני מפרט באוזניו את מכאובי. הוא עושה לי כל מיני בדיקות, ודן בתוצאות עם רופא אחר. כשהם משוחחים ביניהם, איני מבין דבר למרות שהם מדברים עליי, על התחושות והרגשות שלי, על הבריאות שלי, משום שהם דנים עליי בדרגה יותר פנימית, המתרחשת בתוכי. אחר כך הם נותנים לי איזה כדור, שגם הרכבו הכימי אינו ידוע לי, אבל אני מאמין להם שהכדור יעזור לי, ולכן אני נוטל אותו. מובן שהרופאים בלבלו אותי עם כל המידע הרפואי, ובכלל לא היה כדאי לי לשמוע אותם. אך בעולם שלנו הכדור שהם נתנו לי עוזר, ואין זה משנה אם הבנתי את הרופא או לא.

הנה אני קורא את מה שהרופאים המקובלים כותבים עליי, מקובל אחד כותב לשני על מה שמתרחש בתוך הנשמות במערכת, היכן הן צריכות לתקן את עצמן. מובן, שאינני מבין בזה דבר! אך מכיוון שאני ניכלל בתוך הסיפור הזה, אני רוצה להבין אותו, להרגיש, אני מתחבר איתם ומתקרב לכך.

אם אני רוצה להפוך להיות מקובל כמותם, אני מנצל את הקשר איתם ולומד כיצד לעשות זאת. אם אני מרגיש את עצמי מבולבל, אך בכל זאת רוצה לחדור אל האמת, אני מרגיש שהספר מדבר עלי, על תיקון נשמתי, אז אין לי ברירה - אני חייב ללמוד את שפתם ולהבין על מה הם מדברים (כמו שבמסגרת לימודי הרפואה לומדים לטינית).

המקובלים כתבו את הספרים האלה עבור מקובלים כמותם. הם מדברים ביניהם בשפה שהם מבינים, כי הם מדברים על עולם אחר, על הבנות רוחניות. אני אמנם לא מבין על מה מדובר בספרי הקבלה, אך אם אני משתוקק להבין את מה שהם מלמדים, אני משתוקק לחיות בזה, להרגיש, אז אני פותח את הספרים האלה ומשתדל לחדור לתוכם. אין זה משנה עד כמה אני מבין, עלי לרצות להיכנס עם תחושותיי ורגשותיי פנימה, ולא להבין בשׂכל החיצוני שלי.

עליי לבקש גילוי! אני חייב לראות את מה שהם מספרים עליו. הרי הם כותבים על מה שהם רואים ומרגישים, גם אני רוצה להרגיש! לכן, כל מה שאינני רואה, מבין ומרגיש, חייב לדרבן אותי להמשיך קדימה.

מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן 8.4.2010

 

שיעור מס' 2 - נשמת אדם הראשון

משימה מס' 1:

קרא את הקטעים הבאים הספרים "הערבות" ו"חכמת הקבלה על פי בעל הסולם", וענה על השאלות הבאות:

אדם הראשון הוא המצב השלם, שנבנה מלמעלה. ולמצב השלם הזה עלינו להגיע בעצמנו, מלמטה מהעולם הזה בימי חיינו. מהמצב הזה באים אלינו כל החוקים. ואנו, שנמצאים בדרגה האחרונה, הרחוקה ביותר מהמצב הזה, חייבים בהדרגה לממש, לקיים, ליישם אותם על עצמנו, וכך להתקדם עד שנחזור לאותו המצב.

הרב מיכאל לייטמן, "הערבות"

 

האדם רוצה להתפאר בעיני החברה. לאו דווקא בעיני החברה הקרובה של הסובבים אותו, אלא בעיני האנושות כולה. ולא לזכות רק להכרה של דורו, אלא של הדורות הבאים. ולשם כך האדם מוכן לעשות הכל.

כך מרגיש מטבעו האגו של האדם, מפני שאנו באים מכלי אחד, ומקבלים את כל השפע לא בכלי של כל אחד, אלא בהתחברות הכלי של כל אחד עם הכלים האחרים. כלומר, האדם נמצא בכלים האחרים ובהם מרגיש את המילויים. ולכן מה שמקובל אצל האדם וחשוב לו מעל הכל, היא האהדה של האחרים, המורגשת בכלים שלהם. מפני שהם הכלים האמיתיים, שבהם הוא יכול להרגיש משהו. חוץ מתענוגים גופניים, שהם מילויים הכרחיים לחיים, שצריך למלא אותם לפי דרישות הגוף הביולוגי, בו האדם קיים. את כל מגוון התענוגים האנושיים: כסף, כבוד, מושכלות, עם כל העושר שיש בכל אחד מהם, האדם לא מקבל בכלים שלו, אלא בכלים של החברה. וזה נובע מתוך ההתקשרות של הנשמות בכלי אחד.

ומה שיש לאדם ביסודו, ומה שיהיה לו אי פעם, הוא רק מה שיהיה בכלי הכללי הזה, שבמישור החיים שלנו נקרא "מה יחשבו עליי". כלומר, המילוי של האדם הוא הכבוד והחשיבות שיקבל מכולם. רוצה או לא רוצה, האדם נמצא תחת התנאי הזה. אלא אם כן מעלים את חשיבות הבורא ואת הקשר עימו, מעל דעת החברה.

ואז, לא שהאדם יוצא משליטת החוק הזה ולא איכפת לו מהחברה, אלא הוא מתחיל להשתמש בחברה, כדי להגיע לבורא. יותר חשוב לו להיות מחובר עם הבורא. להתפעל ולהתחבר ולהתקבל בעיני הבורא. הוא כביכול מחליף את החברה עם הבורא. אבל גם אז, הוא לא מקבל את המילוי בתוך הכלי הפרטי שלו, אלא בכלים של החברה. הוא מקבל בכלים של החברה את דעת הבורא, את ההשתוות עימו, ואת ההתחברות איתו.

כולנו כלי כללי של אדם הראשון, וכל אחד מאיתנו הוא חלק אחד משישים ריבוא נשמות, שהם כיום שמונה מיליארד בני אדם. וכל אחד במקורו, במדרגה הרוחנית שבה כולנו קיימים, לא מקבל לתוך הכלי שלו, אלא מרגיש את החיים, את החיות שלו, בתוך הכלים של האחרים.

ומתוך שכולם מחוברים יחד, כל אחד מתמסר לאחרים וקונה כלים של כולם ובהם מרגיש את החיים והחיות. אז מרגישים שקשורים אחד לשני גם ברצונות של העולם הזה, במילויים שבאים מכסף, כבוד, מושכלות.

הכל נמשך מהמבנה הרוחני. ואם במבנה הרוחני לא היינו מחוברים יחד ומרגישים הנאה דווקא בכלי הכללי, שתלויים במילוי ובהרגשה, במה שנמצא בכל יתר הכלים, אז גם בעולם הזה לא היינו משתוקקים לכסף, כבוד, מושכלות. מדוע לאדם חשוב לדעת, שיש לו מיליון, ולמישהו אחר יש מאה? כי ההפרש ביניהם משפיע על המילוי. ההפרש הוא המילוי של האדם.

אדם שעובד כדי שיהיו לו שני מיליארד במקום מיליארד, מרגיש היטב את ההבדל בין רצון למיליארד לבין רצון לשני מיליארד, לעומת מי שעוד לא הגיע לרצונות האלה ואינו מרגיש כלל בהבדל. והוא מרגיש בהבדל כי בעיני הבריות זה מכובד יותר, ומתקבל יותר. הוא מרגיש את עצמו יותר חשוב כלפיהם, שהמילוי שלו יותר חשוב ממה שיש להם. כלומר, כל המילויים החברתיים בנויים על הפער בין האדם עצמו לבין האחרים. או לטובתו, על מנת לקבל, לפני המחסום, או לטובת הזולת, לאחר המחסום.

הרב מיכאל לייטמן, "חכמת הקבלה על פי בעל הסולם"

 

משימה מס' 2:

קרא את הקטעים הבאים מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן ומתוך הספר "טעם של אור" ענה על השאלה הבאה:

הכוח הכללי של הטבע הוא כוח של אהבה ונתינה. בחכמת הקבלה קוראים לו גם הבורא או האור העליון ולומדים שמלכתחילה הוא ברא מציאות אחת שנקראת "אדם הראשון". "אדם" אחד - רצון אחד (אין הכַּוונה לבן אנוש כמונו אלא למערכת רוחנית).

כמו שהגוף שלנו מורכב ממיליארדי חלקים, גם הרצון האחד הזה כולל בתוכו מיליארדי רצונות. כולם מחוברים ביניהם במערכת אדירה. תארו לעצמכם כמה רכיבים וקישורים יש במערכת הזו...

בהתחלה, כל חלקי המערכת הזו פעלו בהרמוניה והיו כאחד. אבל ההרמוניה הזו נגרמה בעצם על ידי האור העליון. בשלב הבא נעשתה פעולה שנקראת "שבירה" והאור הסתלק מתוך הרצון האחד שברא. הרצון שנותר ללא השפעת האור נחשב לשבור. ביתר דיוק, כל חלק שלו בפני עצמו כאילו נותר שלם, אבל הקשר בין החלקים נשבר. זוהי קריסת מערכות, פתאום חלק אחד לא עובד עם החלק השני, אי אפשר לקבל, אי אפשר לתת, המערכת לא מתפקדת.

מה השגנו על ידי השבירה? השגנו את האגו שלנו.

מה זאת אומרת? מצד אחד, ככל שאנחנו שונאים זה את זה ורחוקים זה מזה, כך אנחנו בחוסר אור. אבל מצד שני רק מתוך המצב החשוך הזה נוכל להבין מהו האור, מהו הבורא. על זה נאמר: "כיתרון האור מתוך החושך".[.1.] רק מתוך ההבדל, מתוך הניגוד בין שני המצבים הללו, אפשר להתחיל להבין את הבורא, להשיג אותו.

הרב מיכאל לייטמן, "טעם של אור"

 

המקור של כל הנשמות בנשמה אחת, נשמת אדם הראשון. הכל מתרחש בה. וכשנכנס בה רצון שמנוגד לאיחוד, היא התחלקה להרבה חלקים.

בדומה מלך שהחליט להעביר את עושרו מעבר לים, וכדי לוודא שהשליחים לא יתפתו לגנוב את הממון בדרך, נתן מטבע אחד לכל אחד מנתיניו והורה לו להעביר את המטבע מעבר לים, כך גם נשמת אדם הראשון מתקנת את עצמה (עוברת מהעולם שלנו לעולם הרוחני) בחלקים. עבודתה של כל נשמה היא בהתגברות על כוח החלוקה והפירוד ובחיבור החלק שלה מהעושר הכללי, לקשר ההדדי האחד. כשהאדם מתקן את עצמו, הוא חוזר אל חלקי נשמת אדם הראשון, כלומר, רוכש כוונה משותפת לכל החלקים, לכל כוח הפירוד שחדר למערכת ושבר אותה ל-000,600 נשמות.

התיקון מתרחש מהקל אל הכבד, לפי הדחייה שמורגשת ביחס לאחרים. על האדם רק לממש את הבחירה החופשית באמצעות החיבור עם הכלל, עם המערכת הכללית.

מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן 2.11.2010

 

מדוע הבורא שבר את הנברא האחד שברא, את הנשמה הכללית? בעצם, גם אנחנו פועלים כך לפעמים כלפי הילדים שלנו, כשאנחנו רוצים לאפשר להם להתפתח. למשל, כדי ליצור עבורם פאזל, אנחנו מציירים תחילה תמונה שלמה, ולאחר מכן שוברים אותה לחלקים קטנים. את חלקי הפאזל הילדים מנסים להרכיב בעצמם, וכך הם מתפתחים. לפי אותו עיקרון, רק על ידי זה שאנחנו, בני האדם, נחבר את עצמנו מחדש לאדם אחד שלם, נוכל להבין את הבריאה.

חשוב להבין שיש הבדל איכותי עצום בין הנשמה הכללית לפני שבירתה ולאחר תיקונה. נמחיש זאת על ידי דוגמה נוספת, הפעם של מכשיר טלוויזיה. הטלוויזיה היא מכשיר מורכב ועם זאת כל אחד יודע להפעיל אותה. נניח שהטלוויזיה נשברה לחלקים קטנים ואין לי ברירה, אני חייב לתקן אותה. איזה חכם אני הופך להיות לאחר שאני מתקן אותה!

אני חייב להכיר את המבנה שלה, את חלקי הפלסטיק והמתכת, את הכבלים, החוטים והחיבורים ואת חוקי ההתקשרות ביניהם. הרי מדובר בשבירה מוחלטת. אני חייב לדעת הכל כדי לתקן אותה. וכאשר אני מבין כיצד היא בנויה, אני מתחיל להתוודע גם אל מי שתכנן ויצר אותה. הרי הוא השקיע את כל כולו ביצירה שלו, ולכן על ידי התחקות אחר פעולותיו, אני מבין ומשיג אותו.

וכך, במקום ידיעה בסיסית של "איך ללחוץ על הכפתורים", אני מרכיב בעצמי את כל הבריאה והבריאה כולה הופכת לשלי. בכך אני רוכש את השכל של הבורא, את המעמד שלו.

הרב מיכאל לייטמן, "טעם של אור"

 

הנשמה האחת התחלקה להרבה נשמות כדי לתת לכל אחד ואחד מאיתנו הזדמנות להידמות לבורא. לבורא יש "רצון לתת" ואנחנו בנויים מ"רצון לקבל". זה הטבע שלנו.

מה רע בלהיות מקבל? כשאני מקבל, הרצון שלי מנוטרל על ידי התענוג. רואים זאת בחיים שלנו. אני יכול לעבוד כמה שנים בשביל משהו, למשל כדי לרכוש מכונית מפוארת. אני קונה את המכונית, מתיישב, נהנה... כל כך הרבה זמן חיכיתי לרגע הזה! כל כפתור במכונית גורם לי לתענוג.

אבל עם הזמן התענוג מתפוגג. התרגלתי למכונית והיא כמו איבדה מקסמה.

את זה כולנו מבינים. כך בנוי הרצון לקבל. אני רץ אחרי התענוג, כל פעם אחרי תענוג אחר, עד שאני מתעייף. ומה אז? אז אני מת. כן כן, זה באמת כך. אנשים מתים כשהם מתעייפים מהחיים.

הרגשת תענוג נצחית פירושה חיים נצחיים. האם אפשר להביא את הנברא לידי כך? לדרגה שבה הוא יהיה כמו הבורא - נצחי ושלם? לשם כך הנברא צריך לקבל מילוי בלתי מוגבל, ושהמילוי הזה יגדל יותר ויותר כל הזמן. ולא מתוך תחושה של חוסר אלא מטוב לעוד יותר טוב, ולעוד יותר טוב. אנחנו בכלל לא מסוגלים לדמיין את האפשרות הזאת, שבין טוב אחד לטוב שני אין הרגשה שחסר לך משהו. זה דבר שאי אפשר לטעום בחיים הרגילים שלנו.

איך אפשר לעשות זאת? לשם כך לקח הבורא את ה"כלי" הגדול שהוא ברא, את הרצון לקבל, וחילק אותו להמון חלקים קטנטנים שכל אחד מהם כמו סגור בתוך עצמו ולא מרגיש חיבור לחלקים האחרים. תהליך זה נקרא "שבירת הכלים". עקב כך, לכל חלק יש הרגשה שרק הוא חשוב ושכל היתר קיימים רק בשבילו.

מדוע כך נעשה? כדי שעכשיו, בכוחות עצמי, אני אשנה את היחס שלי לאחרים ואהפוך אותו כמו יחס של אימא לילדיה. אני צריך להגיע למצב שארגיש את כל הרצונות האחרים, שהם יהיו כמו שלי. ואז אני קונה את כל הכלי הגדול שהבורא ברא: כולם כמו ילדים שלי, אני אוהב אותם וממלא אותם. עוברים דרכי אין-סוף אורות והם ממלאים את הכלי הגדול שאותו אני מרגיש כשלי, כאני. בצורה כזו השגתי זרימה בלתי פוסקת, בלתי מוגבלת ובכך אני דומה לבורא. הגעתי למעמד שלו, נעשיתי כמוהו - טוב ומיטיב.

הרב מיכאל לייטמן, "טעם של אור"

 

חכמת הקבלה מסבירה שהמצב המושלם שבו כל בני האדם וכל פרטי המציאות מחוברים יחד כאחד בהרמוניה מוחלטת, קיים כבר. אך כל אחד מאיתנו נמצא בשלבי התפתחות שונים ומשיג חלק שונה מאותו המצב.

מידת ההתקרבות שעובר כל אדם בדרך למצבו המושלם, באמצעות רכישת תכונת ההשפעה, מכונה בספרי הקבלה בשמות שונים, כגון: "מלכות" (השכינה) וזעיר אנפין (הקב"ה או השוכן). מידת ההתקרבות של מלכות לזעיר אנפין היא מידת ההתקרבות של האדם למצב המושלם.

הדבר דומה לבית (מלכות) שחולקים כל בני האדם, אך מידת השימוש וההימצאות של כל אחד בו, תלויה אך ורק ברצונו. הבית כאילו "מחכה" שנהיה מוכנים ונרצה לבוא ולהשתמש בו.

במידת הרצון של האדם להזדהות עם תכונת ההשפעה יותר מתכונת הקבלה הטבעית שבו, הוא נכנס לאותו "בית", או בלשון הקבלה: "מעלה את המלכות לז"א". למרות שה"מלכות" מצויה כבר במצבה המושלם, רק דרישתו של האדם מאפשרת לו להיכנס לתוכה. כלומר במידה שהאדם רוכש את תכונת ההשפעה, הוא משיג בתוכו במידה רבה יותר את מצבה המושלם של המלכות.

בכך האדם מתקן את ה"שבירה" - את התפיסה הגשמית שבה הוא מרגיש את רצונותיו וחי בעבורם בלבד. במידה שבה האדם רוכש יותר ממצבו המושלם, ומשיג יותר מתכונת ההשפעה, הוא "נכנס פנימה" וחש שהוא מתקיים ב"בית" אחד מושלם, שבו מתקיימים בהרמוניה כל הרצונות של בני האדם. או אז הוא עובר מחיים מוגבלים שמתרכזים במילוי שלו עצמו, לחיים נצחיים ולהנאה מהיכולת למלא אחרים.

מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן 1.11.2009

 

משימה מס' 3:

קרא את הקטעים הבאים מתוך הספרים "אור בקצה המנהרה", "טעם של אור" ו"הספר הפתוח" וענה על השאלות הבאות:

הנשמה, שלומדים עליה בחכמת הקבלה, נקראת נשמת "אדם הראשון", והיא הנשמה האחת שקיימת. "נשמה" נקרא הרצון, רצון לקבל. הרצון לקבל הזה מלא אור עליון, אור התענוג, שממלא אותו. וכשהנשמה נמצאת בצורה שהיא מלאה באור, היא נמצאת במצב שהיא לא מרגישה בעצמה מאומה, בדומה לטיפת זרע. מפני שהיא נמצאת עדיין תחת שליטת האור שממלא אותה, ולכן בצורה כזאת אין שום ישות.

הרצון לקבל הזה עדיין לא נקרא נברא, כי הוא נמצא תחת שליטת האור העליון. כדי לתת לנברא הרגשת ישות, הרגשת עצמאות, הרגשה של בחירה חופשית, שבה הוא יהיה כמו הבורא, כמו האור, צריכים לצרף לרצון לקבל שקיים את הכוונה "על מנת להשפיע". כדי לצרף לרצון לקבל הזה את הכוונה "על מנת להשפיע", נשמת "אדם הראשון" עוברת שבירה. היא נשברת לכשבעה מיליארד חלקים. מספר החלקים פחות חשוב, כי פעם יכולים להיות יותר חלקים ופעם פחות, בהתאם לרצון האגואיסטי הסגולי שיש בכל חלק.

הנשמה השבורה זהו המצב השבור שבו נמצאת האנושות. המצב הזה נקרא העולם הזה. ומהמצב הזה צריכים לעלות באופן עצמאי בחזרה לאותו המצב המושלם כמו של נשמת "אדם הראשון" האחת. זאת אומרת, במצב העולם הזה חייבים לממש את התיקון, היינו, להבין שמטרת האדם היא להיות אותה נשמה כמו של "אדם הראשון". באיזה אופן אפשר לממש את התיקון הזה? אך ורק על ידי אותו האור שמילא את הנשמה, ושאותו אנחנו צריכים למשוך אלינו. האור הזה נקרא האור המחזיר למוטב, או אור התורה, או אור מקיף. את האור המחזיר למוטב מושכים בזמן הלימוד בכתבי הקבלה, כשרוצים להגיע למצב, שבו לא רק מקבלים ואז מרגישים את חיות העולם הזה בלבד, אלא משתוקקים להרגיש גם את החיות הנצחית, העליונה.

זאת אומרת, כשנמצאים בעולם הזה במצב של שבירה, במצב הקשר האגואיסטי זה עם זה, ושונאים זה את זה, אם רוצים לתקן את הקשר הזה, אז מושכים את האור כנגד האגו. ככתוב: "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין", ש"המאור שבה מחזירו למוטב". את האור הזה כל אדם מושך על האגו שלו, ואז כל אדם מתקן את עצמו ועולה דרך חמישה עולמות: עשיה, יצירה, בריאה, אצילות, אדם קדמון, עד שחוזר למקומו בעולם האין סוף. כשהוא עולה הוא כבר קשור עם כל יתר הנשמות, כמו שהן היו קשורות ברצון אחד, וכעת שוב הרצון נעשה אחד.

הרצון האגואיסטי שבין בני האדם נשאר, ומעל הרצון האגואיסטי הם קושרים את עצמם זה לזה בקשרי "ואהבת לרעך כמוך". כלומר, מצד אחד, האגו של כל אדם נשאר. ומהצד השני, יש בין בני האדם אהבה הדדית. והפער בין השנאה לבין האהבה יוצר את הכלי החדש, שבו האדם שעושה את הכלי הזה, מתחיל להרגיש מציאות חדשה של אין סוף, ומגיע למצב שהוא דומה לאלוקות, דומה לבורא. והמצב הזה הוא המטרה של הבריאה.

אין הבדל בין הנשמה הכללית של "אדם הראשון", לבין כל בני האדם שבעולם הזה. רק צריכים להבין, שכולנו נמצאים במערכת סגורה, כשכל אדם נמצא בתוך האגו שלו, וכך שבעה מיליארד חלקים. כל אדם גדל באגו הסגולי שלו עד הזמן המיוחד שלנו, שבו מתגלה הקשר השבור בין כל אחד מאיתנו, במיליארדי קשרים של כולם. כמו שמגלים כיום בעולם, שדרך שישה אנשים כל אדם מכיר את כולם. ואנחנו עוד נגלה, שכל אדם הוא ממש קשור לכולם.

אבל הקשר הזה הוא קשר רע. אותו הקשר בין בני האדם, שבו כל אדם מתייחס לאחר באגו שלו, רק אותו צריכים לתקן. את האגו בני האדם מקבלים מהתחלה, איש לא אשם בכך. אבל בכך שהוא מתגלה כעת, חייבים לתקן אותו, ומלבד התיקון הזה לא צריכים לעשות מאומה בחיים. כשכולם מגלים את הקשר ביניהם, ביחס הזה של קשר הדדי מתגלה אותו עולם אין סוף.

אותו עולם אין סוף מתגלה, בלא צורך לשנות דבר. אלא עד כמה שהאדם מתחיל לגלות את הקשר הנכון לאחרים, הוא מתחיל להרגיש, ביחס הנכון שלו לאחרים, את כוח העליון, את כוח הנתינה והאהבה. ואז, הוא יוצא מתפיסת העולם הפנימי שלו, ומתחיל לראות את העולם בצורה שבה הוא נמצא מחוצה לו. ובעולם שמחוצה לו, הוא מגלה את הבורא.

העולם הזה אף פעם לא מורגש מחוצה לאדם. אלא בחכמת הקבלה לומדים על תפיסת המציאות, שלפיה הכל נתפס בפנים בתוך המוח, לפי הרשימות המתגלות בפנים. וכאשר יוצאים לקשר נכון עם הזולת, אז מתחילים לגלות מערכת אין סוף. אנחנו אמורים להגיע לכך בדורנו. כל התנאים לכך התגלו, כפי שכותבים המקובלים שייצבו את השיטה כולה, צריכים רק לממש אותה.

הרב מיכאל לייטמן, "אור בקצה המנהרה"

 

בואו נדמיין שכל האנשים בעולם מחוברים, שאנחנו קרובים זה לזה, כמו בני משפחה. איך היינו מתייחסים אז זה לזה? הכל היה מסתדר לפתע.

קודם אני שנאתי אותך ואתה אותי. הייתי צריך לשמור מרחק ממך. אבל עכשיו אני מגלה בחוש שאנחנו ממש קשורים, אנחנו גוף אחד. במצב כזה, לגרום רע לזולת זה לגרום רע לעצמך... קשה אולי לתאר זאת, אבל זהו הגילוי שחכמת הקבלה מביאה לאדם, גילוי מערכת "אדם הראשון".

בהתגלות המערכת הזו בעולמנו יש שני מצבים: "פנים" ו"אחור". בימינו המערכת כבר התחילה להתגלות, בינתיים רק ב"אחור" שלה. עקב כך מתגלה בעולם הקשר בין מדינות ובין אנשים. כולנו חיים בכפר אחד קטן, שבו כולם משפיעים על כולם. אלא שכרגע מתגלים בינינו דחייה, שנאה, פחד, ריחוק, בעיות ומאבקים - מתגלה ה"אחור".

אם היינו מגלים את מערכת אדם הראשון ב"פנים" שלה, כל הרע היה נעצר, ממש בבת אחת, וכולנו היינו מרגישים כאחד. במצב כזה אתה לא מסוגל לעשות שום דבר, מלבד פעולות שהיית עושה לעצמך. אתה לא מרגיש שקיימים "אחרים", הכל נעשה לגוף אחד, הכל זה אתה. זה הגילוי שהעולם זקוק לו, ולשם כך מתגלה היום חכמת הקבלה.

הרב מיכאל לייטמן, "טעם של אור"

 

המערכת המתוקנת שאותה אנו אמורים לגלות היא מערכת משולבת. כל החלקים בה מקושרים זה עם זה, מחוברים זה לזה. החוק שמקיים את המערכת הוא אהבה, השפעה, ערבות הדדית.

כרגע אנחנו נמצאים במערכת שבורה, ועלינו להתקדם לעבר המערכת המתוקנת. היא משמשת לנו כקנה מידה, שאליו אנחנו רוצים להתאים. בסוף התהליך, המערכת השבורה חוזרת להיות המערכת המתוקנת, כלומר שתי המערכות מתאחדות.

המערכת המתוקנת מתוארת בכתבי הקבלה. כאשר אנו לומדים עליה ורוצים לנוע לעברה, אז המאמצים שלנו מעוררים כוח מיוחד שפועל עלינו, כוח שנקרא "אור המחזיר למוטב". זהו כוח תיקון שמוקרן אלינו מהמערכת המתוקנת, ועוצמתו תלויה במידת הרצון שלנו לדחוף את עצמנו לכיוון הנכון.

הרב מיכאל לייטמן, "טעם של אור"

 

נשמת האדם מתקיימת במידת הכרת וידיעת שורשה. לכן נשמת האדם צריכה לחזור אל שורשה, לאחר שיצאה ממנו כמו ענף היוצא משורשו.

בכל אדם קיימת מוכנות פנימית, הרצון שלו מתפתח מהנאה גופית אל הנאה אנושית: תאוות לכסף, לשליטה וכבוד, ולמושכלוֹת. כל אלה מקנים לאדם יכולת להתחיל ולהתקרב אל שורשו באופן עצמאי, אך עם זאת האדם אינו מסוגל להתעורר באופן עצמאי לפני התעוררות הנקודה שבלב, אותה נקודה פנימית שחבויה ונסתרת בכל אדם.

מתי האדם יתעורר, ובאילו נסיבות כל זה אינו תלוי באדם. אבל אם האדם כבר קיבל את ההתעוררות הפנימית, הוא מחוייב להתרכז בה, להשקיע בה את מלוא תשומת הלב כדי להמשיך ולפתח אותה בעצמו. אפשר לומר, כי לאחר שהאדם קיבל את ההתעוררות מכאן והלאה, החובה לשאוף ולהשתוקק לממש אותה נקודה פנימית שבתוכו מוטלת עליו בלבד. זה כבר שאלות על מהות החיים והמטרה שלי בתוך כל זה.

לכן, כל מחשבה של האדם על משהו שמצוי מחוץ לגבולות העולם הזה, כל שאיפה לדבר-מה נעלה יותר, שאינו סובב אותנו בעולם הזה, מתעוררות בו מאותה נקודה פנימית, השורש שלנו, מעתה ואילך כל קשר שנוצר הוא כבר הדדי.

הרב מיכאל לייטמן, "הספר הפתוח"

[.1.] קהלת ב', י"ג.

יחידת לימוד מס' 3. חלק א'

שיעור מס' 1 - כוח אחד

משימה מס' 1:

קרא את הקטעים הבאים מתוך הספרים "הספר הפתוח" ו"מבט לקבלה" וענה על השאלות הבאות:

בחקירת החוק הכללי של הבריאה, משתמשים במילים כמו "אלוקים", "בורא", "מאציל", כשמות טכניים של כוחות, אורות או מדרגות. למשל, כל מדרגה עליונה, ביחס למדרגה התחתונה ממנה, נקראת "בורא" מפני שהעליונה יוצרת את התחתונה, שולטת בה, ומפתחת אותה. "בורא" זה הוא גם כל מה שקיים, חוץ מהנשמה הנקראת "נברא".

"בורא" הוא כוח כללי אחד ויחיד המשגיח על כל מערכת הבריאה. בקבלה קיים רק חוק עיקרי אחד: חוק הבורא ליהנות את הנברא באופן מקסימלי. מהחוק הזה נובעים כל שאר החוקים, וכל מה שקורה במציאות הוא התממשותו. כל מה שמתרחש בכל רגע בבריאה, מטרתו הבלעדית היא להכריח את האדם לבוא לנקודה של התענוג הגדול ביותר, התמלאות באור הבורא.

פעולת הבורא דומה לפעולת חוק המשיכה. במרכז הבריאה נמצא הבורא. הנשמות הורחקו ממנו בטווח של חמישה עולמות: אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, עד לנקודה המרוחקת ביותר שנקראת "העולם שלנו". ומהנקודה הזאת הוא מושך אותנו אליו.

הרב מיכאל לייטמן, "הספר הפתוח"

 

המקרא מדבר רבות על "ניסיונות" שהבורא מציב בפני האדם במשך כל חייו. מהי הגישה הקבלית לכך, ומהו בכלל הטעם בניסיונות האלו, אם התוצאה שלידיה יבוא האדם ממילא צפויה מראש?

ראשית יש להבין את המערכת שבה אנו מצויים. חיי האדם אינם יותר או פחות ממערכת יחסים בינו לבין הבורא, דרך תמונת העולם הזה המתראה לו כ"אני", משפחה, עם, עולם, טבע. כאשר, למעשה, עליו לראות בכל אלו אך עטיפה, שמאחוריה עומד כוח עליון אחד, יחיד ומיוחד, שמבצע את כל הפעולות על האדם כדי לקרבו למטרת הבריאה.

כיום תפיסה זו מוסכמת על כל מי שעוסק בחקר המציאות, והכל כבר מדברים בה, יהיו אלה מדענים, פילוסופים או אנשי דת למיניהם. השאלה היא רק מה התוצאה של האמרה היפה הזו, שטוענת כי הבורא מנהיג את העולם ומנהל את כולנו.

עלינו לקבל מכך את תמונת המציאות הכללית השלמה, שבה כל פרט ופרט במציאות הינו חלק ממשי בפסיפס הזה, ואין דבר יוצא מן הכלל. לכן, אם אדם מקבל מכות כלשהן או חווה מחלות ואף מכות גורל קשות עד מוות, עליו לראות בהן כוחות הפועלים עליו, כדי להביאו למטרה מכוונת מראש.

לפיכך, אין בכוחות אלה שלילי או חיובי, אלא כולם פועלים בצורה החלטית, כפי שכתוב: "חוק נתן ולא יעבור", ו"אני הויה לא שיניתי. כאשר "אני הויה לא שיניתי" פירושו, "איני משנה את הנהגתי ואת השגחתי, שכן יש לי מטרה נקובה מראש להביא את כל המציאות, את כלל האנושות, להשוואת הצורה אליי, לדרגתי, שתשובו אליי. ואני אעשה זאת בטוב או ברע כלפיכם, כלומר בכל אופן שבו זה יתראה לכם".

הדבר דומה למערכת יחסים בין הורים לילדם. לילד רע נותנים מכות, ואילו ילד טוב מתקדם לבד. אך החוקים הם חוקים, וכולם פועלים כאחד. לכן, כאשר הורים לוחצים על הילד כדי להביאו לטוב, אם הילד מבין את לחצם ומסכים עמם עוד לפני שהם מפעילים עליו לחץ, הוא מרגיש טוב, מתקדם יפה ומכיר באהבתם כלפיו. ולהיפך, במידה שאינו מקבל ומבין את לחצם ואף אינו מסכים עימו, אלא משתדל לברוח ממנו כביכול, כך הם מרבים בלחצם, וחייו של הילד משופעים בצרות.

לכן, קודם כל על האדם להסכים לקבל את המערכת הכללית, שבה הוא מרגיש לכוד במעין מערבולת כוחות, בין אם מדובר בלחצים שבאים לו מחוץ, מהסביבה, מהמשפחה, מהעבודה, או בלחצים פנימיים, העולים מתוך גופו ומחשבותיו. על האדם להכיר בכך, שכל זה בא מכוח מיוחד ויחיד שפועל במציאות, ונקרא "הבורא".

הבורא הוא כוח, והשדה שלו עובר דרך כל הגופים ומפעיל אותם, כפי שחשמל נכנס אל המערכת החשמלית ומפעיל אותה. ואם אין חשמל, המנגנון על כל מערכותיו ומעגליו החשמליים, שובק חיים.

חכמת הקבלה מיוחדת בכך, שהיא פותחת בפני האדם את המערכת הכללית, ואז האדם רואה את הבורא, שעומד מאחורי תמונת העולם הזה. הוא רואה את כל הכוחות הפועלים, יודע מדוע קורה לו מה שקורה ולאיזו מטרה מביאים אותו המקרים הללו. הוא לומד כיצד עליו להגיב. מכאן, שכל מטרת המקרים שבחיינו היא לגלות את העומד מאחוריהם, את מערכת ההנהגה וההשגחה. גילוי הנקרא "לשוב לבורא", להתקרב אליו, להבין אותו ולדבוק בו.

הרב מיכאל לייטמן, "מבט לקבלה"

 

משימה מס' 2:

קרא את הקטע הבא מתוך הספר "טעם של אור" וענה על השאלה הבאה:

הבורא הוא הכוח שפועל בעולם, "כוח הפועל בנפעל". הוא מחזיק את הבריאה ומחדש אותה.

הוא בורא אותי, הוא בונה בי עכשיו לב ומוח, הרגשה וראייה, מילוי של החושים. כשאני עכשיו רואה משהו, מדבר עם מישהו - הכוח שנותן לי תמונת מציאות ומייצב אותי בתוכה, ברגש, בשכל, בהכל - הוא שנקרא בורא.

ואם הוא עושה הכל, אז מה יש לי עצמי? רק להבין שכך זה קורה, ממנו. אם אני רוצה לגדול, אז מנקודת ההכרה הקטנה הזו יכול לצמוח ה"אני" שלי. ההתפתחות היא בכך שאני בעצמי אתחיל בחזרה להכיר אותו, איך הוא בונה את החומר, את הכוחות ואת מערכת ההפעלה.

"ממעשיך היכרנוך", אומרת חכמת הקבלה. כלומר, כשאני מגלה את מעשיו בי, אני מגיע אליו, אל מי שעומד מאחורי ובונה לי את כל התמונה הזו.

הרב מיכאל לייטמן, "טעם של אור"

 

משימה מס' 3:

קרא את הקטע הבא מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן ומתוך הספר "מבט לקבלה" וענה על השאלות הבאות:

.1 האור הוא הבורא - האור הוא הראשון, תמיד ובכל! בראשית האור ברא את הנברא, לכן האור שולט בנברא. הנברא לא יתקיים ללא אור. האור גורם לכל תנועה ושינוי בנברא.

כוח מינימאלי של הארת האור מחזיק את הנברא במצב "דומם", ובמידה והאור מגביר את כוחו, הנברא משתנה באיכותו. הוא הופך מ"דומם" ל"צומח", שכבר יכול לקלוט ולהרגיש.

.2 האור הוא היוצר - האור הוא הראשון. תמיד ובכל! לכן כתוב "אין עוד מלבדו", הבורא הוא הצל שלך, עליך למצוא את הבורא בכל מצב שלך, ככוח שיוצר לך את אותו המצב.

.3 אתה יכול לכוון את האור - אם אתה משתוקק להשתנות, עליך להזמין על עצמך את השפעת האור, כדי שהוא ישנה אותך. האור ישפיע עליך ועל הרשימות שלך במטרה לקרב אותך לתכלית הבריאה. כלומר, אתה בעצמך יכול לעשות רק דבר אחד - לזרז את התפתחותך הרוחנית, או להיפך - לגרום להסתלקות האור מתוך חוסר רצון לתיקון... הסתלקות האור מורגשת כסבל וייסורים למיניהם. הרי האור - זה חיים!

חשוב להבין: מכיוון שהאור הוא המקור לכל רצונותיך, לא תוכל להשפיע עליו ברצונות האלה. עליך לקבל רצון להתפתחות, ולא לאור. רק ברצון חדש וחופשי תוכל להשפיע על האור, להזמין הארה נוספת, ובזה לקצר את הדרך. את הרצון הזה תמצא ותקבל רק מסביבה נכונה.

מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן 6.12.2008

 

המדע הגיע למסקנה שבבריאה פועל חוק כולל אחד, אשר חכמת הקבלה מכנה אותו "בורא", "כוח עליון", או "אור עליון". אבל בניגוד למדען רגיל, המקובל מרגיש בחקירת כל המערכת של הבריאה, את החלק שאין אנו מרגישים, משום שפיתח חוש נוסף. לכוח הזה, יש כוונה שאינה משתנה: להביא את כל המערכת של הבריאה לשלמות. כלומר, מבחינתו, כל מה שנמצא במציאות כבר קיים במצב השלמות העליונה ביותר.

כתוצאה מכך, על כל מי שאינו נמצא במצב השלמות הזה, הכוח העליון פועל בהתאמה, דוחף ומזרז אותו להגיע לשלמות. התהליך הזה פועל במידה שווה על כל חלקי הבריאה ופעולתו מורגשת בנו כיסורים.

המצב ההתחלתי הלא מתוקן שלנו נברא מלמעלה על ידי הבורא בכוונה תחילה, כדי לתת לנו אפשרות לבחור בשלמות כדבר הרצוי לנו ולהשיג אותה בכוחות עצמנו. צורת ההתקדמות היחידה שקיימת היא פניה לעזרה אל הכוח העליון. מאחר שהטבע לא הטביע בנו את הכוח הזה, הרי כאשר אנו פונים לכוח העליון אין אנו מפרים את החוק שלו, אלא דווקא מבצעים את הפעולה הנכונה היחידה שניתן לבצע.

אלא שהקריאה לעזרה צריכה להיות מתוך מודעות: לצורך מה מבקשים עזרה? למען עצמנו, כדי למלא את הרצונות שלנו בעולם הזה, או כדי להתעלות רוחנית? צריך לזכור למי אנו פונים, מי נתן לנו את הייסורים האלה שגורמים לנו לצעוק. עלינו לזכור שהם ניתנו לנו כדי להגיע לצעקה הזאת, כדי שנפנה אליו מחוסר ברירה.

הבורא מרגיש מה נמצא בליבנו הרבה לפנינו. מכאן, שכל עוד אין אנו שלמים גם ההנהגה שלו מורגשת בנו כבלתי שלימה. לכן, צריך לבקש ממנו לא לשנות את הנהגתו אלא לשנות אותנו, כדי שנוכל להרגיש את הנהגתו השלימה.

אנחנו מתפללים אליו משום שרע לנו, כלומר מתוך מניע אגואיסטי, כדי שיהיה לנו טוב. אבל אם נבקש לשנות את עצמנו לא מפני שרע לנו, אלא משום שאנחנו מתייסרים מכך שבליבנו אנחנו מקללים את הבורא, זו כבר בקשה שאיננה לטובתנו אלא לטובתו. ולבקשה כזאת הבורא נענה מיד.

הרב מיכאל לייטמן, "הספר הפתוח"

 

אנחנו שוכחים שאיננו צריכים לעשות מאומה, אלא רק לבקש שהבורא יעשה! אתה חושב כיצד אתה מחייב את ליבך להיפתח, כיצד אתה מתחבר עם האחרים, כיצד הם יתחברו אליך... איננו צריכים לחשוב על כך כלל! אנחנו מתארים לעצמנו את החיבור בתוך השכל האגואיסטי שלנו, אך זה כלל לא דומה למה שאנחנו חושבים! זוהי דרגתו של העולם העליון, מתגלה לנו מציאות חדשה! עלינו רק לבקש להיתקן, שום דבר אחר!

אנחנו לומדים שהכל מתבצע הודות לבקשה. כתוצאה מכך מגיע האור המקיף, ומתקן את הכל, ואנחנו רק נמצאים בזמן התיקון. הכל מגיע מלמעלה. מצידנו נחוצה רק הדרישה, הבקשה, ההשתוקקות. הבעיה בנקודה הזו היא, האם אנחנו פונים לבורא או שאנחנו מנסים לבצע הכל בכוחות שלנו. דווקא בנקודה זו אנחנו טועים ונתקעים בה למשך שנים רבות, איננו מסוגלים לשנות ולו במקצת את הכיוון ולהבין שאין כלום חוץ מפניה, דרישה, בקשה!

על מנת להגיע לבקשה זו עלינו רק להשתדל. אם ננסה לבנות בכוחות עצמנו מערכת גלובלית נכונה שמבוססת על אהבה ואחווה, זו תהיה דרך ארוכה שתביא אותנו להבנה שאנחנו מתרחקים מהמטרה. נגלה שאיננו אמיתיים, שאנחנו שונאים זה את זה ואיננו מתקרבים לאחדות.

חכמת הקבלה צריכה להביא אותנו למסקנה מאוד מדויקת: אל תנסה להתחבר עם האחרים, אתה אגואיסט וכך גם הם. רק האור העליון מסוגל לבצע זאת, הוא יבוא ויחבר ביניכם, רק הוא! לכן, אל תחפשו קשר ביניכם, כי נאמר "איש ואישה זכו, שכינה ביניהם", כלומר אתה, החבר והבורא ביניכם, "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו". כל היחס שלנו זה כלפי זה ללא הכוח שמקשר בינינו, הוא יחס שקרי. כשאנחנו מתחבקים, איננו רוצים בכך או עושים כך ברמת העולם הזה בלבד. האם אנחנו דורשים אהבה, חיבור, אחדות הדדית? רק ברמת העולם הזה. מי מאיתנו מסוגל להיות ערב לשני או לעצמו? מאיפה יש לנו הכוח? אנחנו יכולים להשתוקק לחיבור בינינו אך ורק דרך העליון שממלא את כל החלל בינינו. אם נדרוש ממנו שימלא את החלל, שיקשור בינינו ושישרה בינינו באופן קבוע - זה יקרה ובקלות.

חכמת הקבלה נועדה להביא אותנו ליחס הנכון כלפי החיבור לאחרים, ואילו אנחנו בטבע האגואיסטי שלנו תמיד בורחים מזה. בואו לא נשכח ש"אין עוד מלבדו"! הבורא מבצע פעולה, אך כדי שזה יקרה עלינו להקדים את פעולתו על ידי הרצון שלנו. זה נקרא "לכרות ברית", אנחנו חותמים על ההסכם עם הבורא, אנחנו דורשים והוא מבצע. כמו שילדים קטנים מושכים אחריהם את המבוגרים, כך גם אנחנו מושכים את הכוח העליון שהוא יתקן את הטבע שהוא ברא ואז נהיה שווים לבורא.

איננו יכולים להשיג ערבות או אפילו לרצות אותה באמת. ברגע שאנחנו מתחילים לדבר על האיחוד, עלינו לזכור את התנאי "ישראל, אורייתא וקוב"ה - חד הוא". אתה, הזולת והבורא ביניכם, רק שלושתכם יחד יכולים להשיג שלום ושלמות אמיתיים. דווקא ההשתוקקות לחיבור תביא אותנו להכרה שעלינו לפנות לעזרה לבורא!

מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן 15.11.2010

 

משימה מס' 4:

קרא את הקטעים הבאים מתוך הבלוג של הרב לייטמן וענה על השאלה:

האדם נברא בכזה מצב, בכזו תפיסת מציאות, שנראה לו, כאילו קיימים בני אדם אחרים ושעולם גדול סובב אותו. אבל כל המציאות הזאת היא הרצונות הפנימיים שלו, שאותם הוא לא יכול לחבר בינתיים יחד, כדי סוף סוף לראות, שקיים רק הוא לבד, העומד מול הבורא. ואת כל העיוותים, ההפרעות, המחשבות והרצונות הזרים, שהם כאילו אירועים "מקריים", שמתרחשים עימו, הוא צריך לשייך לא למקורות ולסיבות הרבות והמדומות, שבינתיים מצטיירים לו מחוסר שלמות של עבודתו, אלא רק לבורא.

ומזה מורכבת העבודה הפנימית, כי הרי כל מה שהאדם משייך לכוחות אחרים: לבני אדם אחרים, לכל מיני סיבות הגורל, ואפילו לעצמו, ולא לבורא - כל זה נקרא "אלוקים אחרים". מפני שיוצא, שהוא מחשיב את עצמו כתלוי במשהו, חוץ מהבורא, כאילו שקיים עוד איזה שהוא כוח נוסף, שיכול להיות מקור השפעה עליו: טוב או רע.

אנחנו חייבים לממש את העיקרון הזה "אין עוד מלבדו", על פני כל ההפרעות, שבכוונה מבלבלות אותנו, כדי שנלמד לכוון את עצמנו לכוח היחיד, למקור האחד.

בעבודה הזאת יש שלבים שונים:

לברר את ייחודיותו של המקור: האם קיימים עוד מקורות, או שהוא האחד?

לברר את טבע המקור: האם הוא טוב או רע?

לברר את היחסים שלי עם המקור: "למען עצמי" או "למען ההשפעה"?

את העבודה ביחס למקור, האדם מבצע מתוך הכלי האישי הרוחני שלו, מתוך הרצונות, בזה שמתחבר עם כל השאר וכתוצאה מכך מרגיש את עצמו כנברא היחיד. הוא גם מאחד את כל הכוחות שפועלים עליו, את כל המקורות השונים, למקור אחד. כלומר העבודה מתחלקת לכמה סוגים, וזה תלוי איך שמתחברים האדם והבורא.

מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן 7.7.2011

 

האדם כנברא, מתחלק להמון חלקים, לכל הבריאה הענקית. הבורא מתחלק להמון מקורות של השפעה על האדם: טובים ורעים, והעולם מסביב לאדם מתחלק לטוב ורע. לכן גם היחסים של הבורא והנברא מתחלקים: בין אדם, שכבר איחד הכל לנברא היחיד או שבינתיים לא הצליח לאחד, ובין הבורא היחיד או הבורא שמורכב מהמון מקורות שלא קשורים ביניהם: פעם טובים ופעם רעים.

בדומה לכך, גם היחסים ביניהם מתחלקים: למען עצמי או למען ההשפעה, והאדם אמור להבין מה נדרש ממנו: למה הוא חייב לפעול רק למען ההשפעה, ולהגיע לזה למרות כל הבלבולים והאגו המכביד. הוא לומד לחבר בתוכו כוונה בעל מנת להשפיע עם הרצון לקבל. בסופו של דבר, הוא מאחד את כל התנאים האלה לאחד, והוא עושה זאת בצורה, שאפילו בעצמו כבר מפסיק להתקיים כמקור של מחשבות, כוחות ופעולות, אלא מהווה רק "העתקה" הפוכה של דבקות עם הבורא, של המצב היחיד שקיים.

ואת המצב היחיד הזה הוא צריך לשחזר, למצוא, לתאר לעצמו! אם האדם כל הזמן נמצא בחיפוש אחר נקודת האיחוד הזאת, עד למידה, שנעלם בה או שנכלל בשווה לגמרי, אז זה אומר, שהוא עובד מעל ל"אלוקים אחרים".

כך הוא מברר את היחס שלו אל הבורא: כלומר האם בכל המחשבות, הסיבות והפעולות שלו קיים עוד איזה כוח, חוץ מהבורא, שמשפיע על המחשבות וההחלטות שלו, בהימצאו שם בפנים. ואז האדם רואה, שהוא משתתף בעבודה של כל כוחות המחשבה והרצון, יחד עם הבורא. הוא הופך להיות כמו כפפה על ידו של הבורא, שיודעת את כל התנועות של היד הזאת ומסכימה לכל הפעולות האלה, למרות כל התכונות ההפוכות שלה, ומבצעת אותן באיחוד והסכמה עם בעל הבית, בדבקות. וזה מסמל את השגת המצב היחידי האמיתי שקיים.

וכל העולם הגדול הזה וכל העולמות העליונים מצטרפים לאיחוד הזה. לכן אנו צריכים לעבוד באופן קבוע על "חשיפת" האלוקים האחרים. וכל סיבה, שממחישה לנו שאנחנו לא נמצאים באיחוד עם הכוח האחד, כולל עצמנו, זה נקרא "אלוקים אחרים". כך מיושם העיקרון "אין עוד מלבדו".

מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן 7.7.2011

 

משימה מס' 5:

קרא את הקטעים הבאים מתוך הבלוג של הרב לייטמן ומתוך הספר "קבלה במילים פשוטות" וכתוב במילים שלך שתי הגדרות למושג אמונה, על פי חכמת הקבלה.

כמעט בכל דת ושיטה בעולם, האמונה משמשת כאמצעי לפצות על מה שאנחנו לא מסוגלים לראות או לתפוס בצורה ברורה. במילים אחרות, מפני שאנחנו לא מסוגלים לראות את הבורא, אנחנו צריכים להאמין שהוא קיים. זה נקרא "אמונה עיוורת".

אבל האמונה משמשת כפיצוי לא רק בדת, אלא בעצם בכל מה שאנו עושים. איך אנחנו יודעים, למשל, שכדור הארץ עגול? האם אי פעם טסנו לחלל כדי לבחון את זה בעצמנו? אנחנו מאמינים למדענים שמספרים לנו שהוא עגול, כי אנחנו חושבים שמדענים הם אנשים אמינים שאפשר לסמוך עליהם אם הם אומרים שהם בדקו את הנושא הזה. גם זו אמונה. אמונה עיוורת.

אז בכל מקום ובכל מצב שאנחנו לא יכולים לראות בעצמנו, אנחנו משתמשים באמונה כדי להשלים את החלקים החסרים בתמונה. אבל זה לא מידע מוצק - זו רק אמונה עיוורת.

בחכמת הקבלה, המשמעות של המילה "אמונה" הפוכה בדיוק. אמונה היא תפיסה של הבורא (של חוק החיים, חוק הנתינה) בצורה מוחשית, ברורה, חיה, מוחלטת ובלתי ניתנת לשבירה ולסתירה. או במילה אחת "השגה". לכן הדרך היחידה לרכוש אמונה בבורא, להשיג אותו, היא להפוך להיות בדיוק כמוהו. אחרת איך נדע מעבר לכל ספק מי הוא בדיוק, ואם הוא בכלל קיים?

הרב מיכאל לייטמן, "קבלה במילים פשוטות"

 

"אמונה" זה כוח ההשפעה. אמונה זה לא שאני מאמין שמסתובב משהו בחלל, כי מישהו סיפר לי ואני מאמין לאדם שסיפר לי, והוא בעצמו גם מאמין למישהו שסיפר לו. האמונה בחכמת הקבלה זה כוח ההשפעה של הבינה, בינה זה נקרא "אמונה". זו לא האמונה בעולם שלנו שאני מאמין לשמועה של מישהו. במדע לא מקובל להאמין לשמועות, ובחכמת הקבלה אנחנו לא משתמשים במושג "אמונה", כמו שנהוג לפרש אותו בעולם שלנו.

בחכמת הקבלה אין אמונה עיוורת, לא מספיק שמישהו יגיד לי משהו ואני אאמין לו, אלא אני צריך להאמין במה שכותבים לי מקובלים כדי להזמין אור מקיף. הם אומרים לי תעשה כך וכך והם מסבירים לי למה הם עושים, למה זה קורה כך, ואני לומד את המערכת הזאת. בחכמת הקבלה אין לי כוח אמונה, מלבד בהתחלה תחילת הלימוד, שאני מאמין כמו שאדם מאמין למורה בבית ספר או להוריו שאומרים לו, "את זה תעשה ואת זה לא, תעשה כך או כך". קטן חייב להאמין לגדול איך לעלות למדרגה יותר גדולה, כי הוא עוד לא עלה למדרגה יותר גדולה. לכן הוא חייב לסמוך על מה שאומרים לו מהמדרגה הגדולה יותר. אבל לא יותר מכך.

בחכמת קבלה עלינו לברר כל דבר שהמקובלים אומרים לנו ובסופו של דבר לוודא שהוא נכון. בחכמת הקבלה אני שואל ומקבל תשובה, רק כדי לעלות במעלה הסולם הרוחני, לבדוק את התשובות בעצמי, ולהבין. זה שונה בתכלית מהאמונה הרווחת בעולם הזה, שבה אני סוגר את העיניים ובצורה פאנאטית הולך עם זה והדברים שלו הם בשבילי כעובדה. אבל בחכמת הקבלה אני לא מקבל את הדברים כעובדה, אני הולך לממש אותם ולבדוק אותם על עצמי, כפי שמתפתחים בכל לימוד ומדע. איני יכול לא להאמין למישהו שמספר לי על טבלת הכפל, על חוק ניוטון או על חוק אחר, אני חייב לקבל את זה ממישהו שיודע, אני חייב להאמין לו באותו רגע, שהוא יודע ושְמה שהוא מספר לי זה אמת, אבל לאחר שקיבלתי את הדברים שלו, אני בודק אותם בעצמי. ובנוסף, מכל מצבור ההוכחות והידיעות שרכשתי, יש ביכולתי להמשיך במחקר בעצמי.

באמונה העממית, שמבוססת על מה שאמרו לי וקיבלתי בלי שום ערעור, נהוג לקרוא לזה אמונה תמימה, אבל בחכמת הקבלה "תמימה" פירושו "שלימה", כלומר שהגעתי להשפעה מוחלטת, שכל הכלים שלי נמצאים בהשפעה. זה נקרא "אמונה שלימה".

מתוך הבלוג של הרב מיכאל לייטמן 11.9.2009

 

שיעור מס' 2 - בעל הבית ואני

משימה מס' 1:

קרא את הקטעים הבאים מתוך הספרים "מסע לעולם עליון", "טעם של אור" ו"חכמת הקבלה על פי בעל הסולם" וענה על השאלות הבאות:

הרצון שלנו לשתות, לאכול, לישון, להתחתן, להוליד ילדים, כל זה הוא מהטבע שברא הבורא. אי אפשר להתעלם מזה, ולא כל שכן לשנות את זה. עם זאת ביכולתי לבנות כוונה על הרצון לקבל שלי, לבנות דרך נכונה לשימוש ברצון הזה, ומידת הכוונה הזו, העמקות שלה, תלויה רק בי, ונקראת "נברא". אני צריך לחפש שיטה נכונה לשימוש בטבע שלי, ברצונות שלי. הטבע הוא מן הבורא, ותפקידי לדעת כיצד להשתמש בו. הנקודה שבלב היא היחס של האדם כלפי הטבע שלו, השימוש בו בתור רצון מתוקן עם כוונה של נתינה, הנקראת בקבלה "השפעה". והלב עצמו הוא רצונותיו של האדם, השאיפה לתענוגים בלבד.

כל מה שמחוץ לבורא קרוי נברא, מוגבל במסגרת הטבע, ומתחלק לארבע דרגות ולפי גודל הרצון לקבל: דומם, צומח, חי ומדבר (האדם). מתוך ארבע הדרגות, רק האדם מסוגל להשתמש בטבע, בעזרת כוונה מיוחדת שאותה הוא יוצר בעצמו והתכונה הזו קרויה הנקודה שבלב.

השלב הראשון, שלב העובר, חל כאשר האדם מבטל עצמו לחלוטין, ומתמוסס בבורא. אחר כך, חייב הנברא להעלות את עצמו בהדרגה לדרגת המאציל, ולהתגבר בכוחות עצמו על הפער הקיים בינו לבין הבורא.

בעזרת הכוונה, האדם בונה, כביכול, את הבורא בתוך עצמו, ועם זאת, הוא מרגיש את ה"אני" שלו, משום שה"אני" שלו הוא הבורא. בהשגת הבורא, בהשוואת הצורה אליו, אנו משיגים א