המקובל

חלק א'

ורשה הלילית של סוף המאה התשע-עשרה.

פנס רחוב בודד מתנדנד בכבדות מצד לצד, חורק כדלי ישן.

הרוח והגשם רוקדים יחד ריקוד סוער ברחובותיה השוממים של העיר, ומכים בחוזקה על החלונות.

צעקה של גבר מפלחת לפתע את הדממה: "יהודה!"

ובעקבותיה נשמע קולה של אישה:

- "שמחה, מה קרה?!"

מבול מציף את חלונות הבית הדו-קומתי. מבין זרמי המים אפשר להבחין במתרחש בחשכת החדר שבקומה השנייה.

קולה של אישה: "אל תפחיד אותי, שמחה... על מה חלמת?!"

קולו של שמחה ( ברוגע): "את תלדי בן, שרה."

קולה של אישה: "חלמת על הילד שעומד להיוולד לנו?!... בבקשה, אל תפסיק! ספר לי עוד! ספר לי על מה שראית..."

חדר שינה. לילה.

על השולחן מונח ספר פתוח.

קול של גבר: "שש אותיות פרחו מהספר הזה והתחברו למילה אחת..."

קולה של אישה ( מותשת): "אוף...! כל זה מפני שאנחנו מחזיקים את הספר הזה בביתנו... והרי הרב פלדמן ביקש ממך להחביא אותו רחוק ככל האפשר..."

יד של אישה נשלחת אל ספר, אבל יד של גבר נוגעת בה ועוצרת אותה.

קולו של שמחה: "הבורא ילחץ את ידו..."

מיד לאחר מילים אלה נשמעת נקישה על החלון.

הפעם, האישה צועקת מרוב בהלה.

על אדן החלון יושבת ציפור לבנה.

הציפור דואה מטה, חולפת על פני הספסל ונעלמת בחשכת הליל.

גשם זלעפות ניתך. על הספסל בחצר יושב אדם גבוה, לבוש שחורים, וקורא בספר. כובעו נוטף מים על הספר הפתוח שהוא מחזיק בידיו.

הוא מרים את ראשו ומביט מעלה, אל אותו החלון בקומה השנייה.

האדם הזה דומה מאוד ל"בעל הסולם" בשנים האחרונות לחייו.

חלק ב'

חמישה בספטמבר 1884. למשפחתו של שמחה לוי אשלג נולד בן.

ידיים נשיות מרימות את הפעוט הקטן והמכווץ.

הוא מוציא מפיו צווחה קטנה, כמו לוקח נשימה עמוקה, ומשתתק.

קולה של אישה: "לאן אתה מסתכל?! לאן הוא מסתכל? מה הוא רואה שם על התקרה?"

קולה של אישה אחרת ( בשקט): "איני יודעת למה, אבל נראה לי שהוא רואה את מה שמתרחש מעבר לקיר..."

הפעוט כבר שוכב בעריסה ומביט בתקרה בשקט ובמבט מבוגר מאוד.

יום. בית הכנסת בוורשה.

הרב מדרכי פלדמן, רבה של הקהילה, רוכן מעל התינוק.

סכין המילה מבריקה לרגע בידו, והנה הוא כבר זורק לחול את חתיכת העור הקטנה...

הבעת תדהמה מכסה את פניו של הרב פלדמן.

התינוק לא בוכה.

הרב פלדמן מרים אותו ומוסרו לאביו, תוך שהוא ממלמל את הברכה ומסיים אותה במילים:

- "ויקרא שמו בישראל..." ) מביט בשמחה(

שמחה: "יהודה לייב"

הרב פלדמן: "יהודה לייב בן שמחה הלוי אשלג. התינוק שאינו יודע בכי!"

חדר בבית משפחת אשלג. בוקר.

יהודה בן השלוש יושב מאחורי השולחן.

אביו עוקב אחריו ממרחק.

אצבעו הקטנטנה של יהודה נעה במהירות על שורותיו של ספר ענק...

קולו נשמע:

- "בתוך אותם השערים, יש מנעול אחד, ומקום צר אחד, להכניס בו אותו המפתח... ועל זה כתוב, בראשית ברא אלוקים..."

יהודה ואביו הולכים ברחוב.

יהודה מחזיק בידו של אביו.

עדיין נשמע קולו של יהודה, הולך ונחלש.

- "וששה שערים כלולים בו במפתח ההוא הסוגר והפותח. וששה שערים כלולים בו במפתח ההוא הסוגר והפותח. כשסוגר אותם השערים, וכולל אותם בתוכו, אז ודאי כתוב בראשית"

הם נכנסים לבית הכנסת...

שמחה ויהודה חולפים על פני מדפים עמוסי ספרים ישנים. עיניו של יהודה מביטות בסקרנות על העטיפות. הם מתקרבים לרב פלדמן, שמתבונן בהם בריכוז.

שמחה: "אני רוצה להתייעץ עמך, כבוד הרב... ( שמחהמסתובב אל יהודה ואומר ברכות) "יהודה, אתה יכול ללכת להתבונן בספרים."

יהודה הולך לעבר הספרים. תוך שהוא מתרחק, נשמעת לחישתו של אביו:

- "שרה ואני דואגים לו מאוד... לפעמים אנחנו מרגישים שהוא מבוגר מאיתנו..."

יהודה פוסע לאורך הספרים, בוחן את העטיפות השחורות. הרב פלדמן עוקב אחריו במבטו.

לפתע נעצר יהודה ליד ספר ישן ומרופט.

הרב פלדמן קופץ ממקומו ומתקרב אל הילד בצעדים מהירים. הוא נעמד מאחורי גבו.

הרב פלדמן ממלמל:

- "ספר הזוהר... הבנתי..."

הוא חוזר במהירות על עקבותיו וקורא לשמחה אליו.

הרב פלדמן: "האם יש בביתכם את ספר הזוהר?"

שמחה ( תחת מבטו הנוקב של הרב): "כן. קיבלתי אותו במתנה מחמי."

הרב פלדמן: "תחביא אותו, ומוטב רחוק ככל האפשר. מסכן שכמותך…"

הרב פלדמן מתקרב עוד יותר לאוזנו של שמחה ולוחש:

- "אני רוצה שבנך יהיה יהודי... והספר הזה יסיט אותו מדרכה של תורה. הוא הרי לא מבין מה כתוב בו. הוא הרי לא מבין, נכון?!"

שמחה: "נראה לי שהוא מבין."

הרב פלדמן זורק מבט על יהודה.

יהודה עומד באותו המקום, מחזיק בקושי רב את הספר עב הכרס בידיו הקטנות. הספר פתוח בעמודיו הראשונים. יהודה מניע באיטיות את שפתותיו וקורא בלחש:

- "בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב, ואומרת אל בני האדם: 'הפרישו חלק מכם לבורא..."

הרב פלדמן: "דברי הבל! מבוגרים אינם מבינים בספר הזה דבר. מה יכול להבין הינוקא הזה? שום דבר! בן כמה הוא?"

שמחה: "בן שלוש"

הרב פלדמן רואה איך יהודה מדפדף לעמוד הבא ושומע את קולו:

- "אש, מים ואוויר... ג' הימים הראשונים של מעשה בראשית..."

הרב פלדמן ( מתנשף): "להחביא את הספר! כמה שיותר מהר! מיד!"

בית משפחת אשלג. חדרו של יהודה.

שמחה עומד על כיסא ודוחף את הספר למדף העליון ביותר בארון הספרים...

לאחר מכן הוא מביט לאחור כדי לוודא שיהודה לא ראה אותו, קופץ מהכיסא ויוצא מהחדר.

חדר (תלמוד תורה). בוקר.

המלמד שמואל עובר בין שורות של שולחנות ארוכים, שמאחוריהם יושבים ילדים קטנים... רגליהם מתנדנדות במרחק רב מהרצפה. עיניהם עוקבות אחר הוראות המלמד. הם קוראים אחריו במונוטוניות קטע מתוך פרשת השבוע:

- "וַיְחִי תֶרַח שִׁבְעִים שָׁנָה; וַיּוֹלֶד אֶת אַבְרָם, אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן. וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת תֶּרַח: תֶּרַח הוֹלִיד אֶת אַבְרָם, אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן; וְהָרָן הוֹלִיד אֶת לוֹט."

יהודה שולף בחשאי תפוח מכיסו, ומיד מקבל מכה על ידו עם מקל ההצבעה הארוך של המלמד.

יהודה פולט צעקה. התפוח מתגלגל על הרצפה.

המלמד מקרב את מקל ההצבעה לשפתיו הרועדות של הילד.

המלמד: "יהודה, תמצא בעצמך כוח לנשק את המקל שהכה אותך."

יהודה מסובב את פניו.

המלמד ( לא מוותר): "אם כך, יהודה, בקש מהבורא שיעניק לך את הכוחות לנשק את המקל הזה."

המקל נע מצד לצד לנגד עיניו של יהודה.

יהודה מרכין את ראשו, אך המורה לא מוותר.

המקל מתקרב שוב לשפתותיו של יהודה.

- "נו…" נשמע קולו של המלמד. "נו!"

ויהודה נכנע.

הוא מנשק את המקל.

ומיד המקל עולה וחולף מעל ראשי התלמידים.

המלמד מתרחק.

הילדים ממשיכים לחזור במונוטוניות:

- "וַיְחִי תֶרַח שִׁבְעִים שָׁנָה; וַיּוֹלֶד אֶת אַבְרָם, אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן."

ליד יהודה יושב חברו – יענק'לה.

לאחר שהמלמד מסתובב, הוא צולל במהירות אל מתחת לשולחן, תופס את התפוח המאובק ומניח אותו בכיסו של יהודה...

ורשה. הרובע היהודי.

יהודה ויענק'לה הולכים ברחוב ונוגסים בזה אחר זה בתפוח, כשלפתע יהודה מושך את יענק'לה אל תוך סמטה קטנה. כעבור צעדים ספורים הם מוצאים את עצמם בכניסה לחנות מוזרה.

הספרים בחנות החשוכה נערמים זה על גבי זה, מהרצפה עד לתקרה.

יהודה נכנס פנימה.

הוא מדלג מעל הזקן שישן בפתח, ומתיישב מאחורי שולחן עץ ענק עמוס בספרים.

יהודה מדפדף בספרים, כמו 'סורק' אותם.

יענק'לה מביט בו בהערכה וביראה.

יענק'לה: "אלוקים נתן לך כאלה כוחות, יהודה..."

ערמת הספרים לפני יהודה קטֵנה במהירות. נותר רק ספר אחד...

יהודה ( ממלמל): "אני לא יודע מי נתן לי אותם."

יענק'לה: "אלוקים רוצה שתהיה רב גדול... שתלמד אחרים."

יהודה: ( מניח את הספר בצד): "מה עלי ללמד אותם?"

יענק'לה: "לאהוב את הבורא. לקיים את מצוותיו. להתפלל מכל הנשמה. ולהיות יהודי."

יהודה: "מי אמר לך את כל זה?"

יענק'לה: "זה כתוב בכל הספרים שלנו."

יהודה ( בכעס): "לא יודע... אני לא יודע מה כתוב בספרים האלה."

מאחורי גבו של יהודה נשמע קולו הניחר של אדם זקן:

- "סלומון הזקן הכין בעבורך דבר או שניים, יהודה."

סלומון הזקן, בעל החנות, מתקרב לילדים תוך שהוא גורר על הרצפה את כפכפיו הקרועים.

סלומון ( בהתפעלות): "מה, כבר קראת את כל זה?!"

יהודה: "סלומון, ואיפה..."

סלומון ( מתנצל): "לסלומון הזקן אין את הספר הזה. סלומון חפר בכל מקום. הוא הגיע למקומות שבהם לא חפר מעולם ( מצביע כלפי מעלה). שם, על המדף החורק והישן מכולם, סלומון מצא מכתב של הרמ"'ק.[.1.] ושם ( מסתובב בחדות), בפינה המלאה קורי עכביש, סלומון הזקן מצא את כתבי הרמח"ל [.2.] הגדול."

סלומון מביט ביהודה ופורס את ידיו לצדדים.

- "אך הוא לא מצא את ספר הזוהר בשום מקום."

סלומון מסתובב בחדות ומתחיל ללכת לאורך המדפים. הוא מדבר אל עצמו.

סלומון: "אבל הוא הרי היה כאן. ברל'ה הזקן הביא אותו לסלומון..."

סלומון מתרסק על כיסאו וידו הכבדה מכה בחוזקה על השולחן.

סלומון: "ברל'ה אמר לסלומון: 'שמור את הספר הזה ליודל'ה הקטן' ( קולו של סלומון הולך ונעשה שקט יותר ויותר). ואיפה הוא? איפה הספר הזה? אני שואל אותך, סלומון, תרח זקן..."

קולו משתתק.

יענק'לה מסתובב לאחור. סלומון ישן על מקומו.

יהודה שקוע בספר. דבר לא קיים כעת מבחינתו.

יענק'לה: "גם לי יש מחשבות שונות על אלוהים, יהודה. גם אני חושב על דברים שונים."

יהודה לא משיב לו.

יענק'לה: "לא רק אתה כזה..."

יהודה שותק. הוא לא שם.

יענק'לה יוצא מהחנות.

הרובע היהודי. יום.

יענק'לה פוסע רק כמה מטרים כשהוא שומע לפתע את קולו של שמחה קורא אליו מצידו השני של הרחוב.

שמחה: "היכן יהודה? אתה יודע היכן הוא, יענק'לה?"

יענק'לה מתחיל להתרחק במהירות.

שמחה רץ אחריו, חוצה את הכביש וחוסם אותו.

- "היכן יהודה?" שואל שמחה. "הוא לא חזר היום מהחדר."

- "יהודה שלכם," עונה פתאום בזעם יענק'לה, "יושב בחנות ספרים של זקן שמזיל ריר ומדבר עם עצמו... וקורא בספרים אסורים!"

חנות הספרים.

צל רוכן מעל יהודה שקורא בספר.

קולו של שמחה: "בוא, יהודה. מספיק."

יהודה מרים את ראשו ומביט באביו.

שמחה: "אימא ואני דאגנו מאוד. לא ידענו לאן נעלם הילד האהוב שלנו."

מאחורי גבו של שמחה נשמע קולו הניחר של סלומון:

- "הניחו לו לנפשו עם דאגותיכם הטיפשיות! זה זמן רב שהבורא דואג לו!"

שמחה אוחז בידו של יהודה ומושך אותו אחריו.

הם חולפים במהירות על פניו של סלומון... סלומון נוגע בידו בחשאי בבגדיו של יהודה. לאחר שיהודה ושמחה יוצאים, הוא מקרב את ידו לפיו ומנשק אותה.

חדר. שמש של בוקר מטיילת על השולחנות.

הילדים מתגודדים סביב יהודה. עיניו של יהודה מכוסות בסרט שחור.

קול של ילד: "עמוד ט', שורה שלוש עשרה מלמעלה."

יהודה לא מהסס לרגע וקורא בקול רם את הטקסט:

- "וירא ה', כי רבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבת לבו, רק רע כל היום."

אצבע קטנה נעה לאורך השורה בספר.

קול קורא בהתפעלות: "נכון!"

יד מדפדפת כמה עמודים קדימה...

קול של ילד אחר ממשיך:

- "עמוד ט"ו, שורה שלישית מלמטה."

יהודה ( עונה בן רגע): "ויאמרו, הבה נבנה לנו עיר, ומגדל וראשו בשמים, ונעשה לנו, שם."

כמה מהילדים ( בהתפעלות): "וואו!"

יענק'לה מוציא לפתע מכיסו מחט ארוכה, מניף אותה מעל ראשו של יהודה ונועץ את המחט בספר, בדיוק באות כ'... המחט חודרת פנימה, מחוררת עמוד אחר עמוד, עד לכריכה.

יענק'לה:"אתה יכול להוריד את התחבושת."

יהודה מוריד את התחבושת ומביט באות כ'.

יענק'לה: "נו?"

יהודה: "ס'"

יענק'לה הופך במהירות את הדף. המחט חוררה את האות ס'.

יהודה: "ח'"

יענק'לה מדפדף לעמוד הבא. וגם כאן, המחט חוררה את האות ח'.

- "אוווו!" צוהלים הילדים.

יענק'לה: "הלאה!"

יהודה: "פ'"

עמוד נוסף מידפדף. בול! האות פ'...

הילדים: ( מתקשים להחזיק את עצמם וצועקים בקול גדול): "וואו!!!"

ויהודה ממשיך: "מ'... ד'... א'... ב'..."

פתאום, נשמע קולו של המלמד שמואל:

- "כל הכבוד, יהודה!"

המלמד עומד בפתח החדר.

הוא מביט ביהודה מלמעלה.

המלמד: "חסידים [.3.] גדולים רבים, יהודה, ידעו את התורה כולה עד כי חלמו עליה בלילות. שורה אחר שורה. מילה אחר מילה. אתה תהיה חסיד טוב, יהודה... אם רק תצליח להתמודד עם ה'אני' הגדול שלך..."

המלמד ניגש ליהודה ומלטף את ראשו.

המלמד: "כך, יהודה, גם הבורא מתנהג איתנו. אתמול – מקל, והיום – סוכרייה על מקל."

המלמד מוציא מכיסו סוכרייה על מקל שפיסות קטנות של בד נדבקו אליה, ומגיש אותה ליהודה. מבטי הילדים נעוצים בסוכרייה. היא נראית להם הדבר הטעים ביותר בעולם...

המלמד: "ואת הכול – כל שהוא עושה – הוא עושה רק מאהבה אלינו." ( המלמד מקיף את הכיתה במבטו). "למדו לאהוב אותו, ילדים, ותבינו שהאלוקים שלנו תמיד איתנו."

יהודה רואה את עיני הילדים בוערות מקנאה ומופנות אל הסוכרייה.

הוא מניח אותה על השולחן ומרחיק אותה מעצמו...

המלמד: "לא, לא, לא, יהודה. תאכל אותה. הרווחת את הסוכרייה הזאת. וכל האחרים, זכו לראות איך אתה אוכל אותה. אולי הקנאה תגרום להם לדעת את התורה, כפי שאתה יודע אותה..."

יהודה: "ובשביל מה צריך לדעת אותה כך?"

המלמד: "לא הבנתי..."

יהודה: "אני יודע אותה בעל פה. כל שורה, כל אות. אז מה?"

המלמד: "נו, יהודה... מוזר לשמוע ממך שאלה כזו. מוזר... אתה שואל אותי את השאלה הזאת בכוונה, נכון? אני מרגיש שאתה רוצה לבדוק את הידע שלי, יהודה... לא צריך לעשות את זה."

יהודה ( בבהירות רבה): "אני באמת לא מבין בשביל מה אני צריך לדעת בעל פה את הספר הזה."

המלמד: "כדי לקיים את המצוות, החוקים והמשפטים, יהודה, צריך לדעת אותם בעל פה."

יהודה: "בשביל מה צריך לקיים אותם?"

כל הילדים מעבירים את מבטם המפוחד מהמורה אל יהודה, ומיהודה בחזרה למורה.

המלמד ( בנוקשות): "כדי להיות העם הנבחר ( מצטט תוך שהוא מרים את מקל ההוראה מעל ראשו) 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, וגוי קדוש', כך כתוב... 'ויענו כל העם יחדיו ויאמרו, כל אשר דבר ה' נעשה'. אתה זוכר, יהודה?"

יהודה: "כן"

פניו של יהודה חיוורות. הוא לא מוריד את עיניו מהמלמד.

המלמד: "מה עוד לא ברור לך, יהודה?"

יהודה ( בשקט): "לא ברור לי... בשביל מה נולדתי."

פאוזה. המלמד מביט ביהודה...

המלמד: "נולדת כדי לקיים את מצוות הבורא הכול יכול."

יהודה: "לא ברור לי מיהו הבורא..."

המלמד: "איני מבין את שאלתך."

יהודה: "הרי לא ראיתי אותו. מי הוא?"

המלמד: "אבות אבותיך ומשה ראו אותו בהר סיני." ( מצטט שוב, בשעה שהוא מנצח עם מקלו) "וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, נָדָב וַאֲבִיהוּא, וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל; וְתַחַת רַגְלָיו, כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר, וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר."

המורה מצביע פתאום על יהודה.

- "המשך יהודה!"

יהודה: "וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֹא שָׁלַח יָדוֹ; וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים, וַיֹּאכְלוּ, וַיִּשְׁתּוּ."

המלמד: "נו, הנה, אתה יודע הכול. אם כן, מדוע אתה שואל?!"

יהודה: "אני לא יודע כלום. אני לא רוצה לדעת... מפני שאני רוצה..."

הוא משתתק. נשימתו נעתקת ממנו.

המלמד ( בחוסר סבלנות): "נו!"

יהודה: "אני רוצה להרגיש... אני רוצה... להיפגש עמו. לראות! אני רוצה לדעת מיהו הבורא! האם הוא קיים?! ולגלות מה עומד מאחורי כל המילים האלה!"

המלמד מביט בו בפליאה. כל הילדים המומים.

המלמד ( עדיין המום, באיטיות): "נדמה לי שעליך לצאת מהכיתה. ( ובאחת הוא צועק): "צא החוצה!"

רחוב ברובע היהודי בוורשה.

יהודה פוסע לבדו ברחוב. הוא לא שם לב לסוחרים שמסדרים את סחורתם בחנויות, לזקן העני שישן בתוך שלולית, וגם לא לכנר המשוגע שמנגן על מיתר אחד.

יהודה שקוע במחשבותיו.

הוא חוצה את הכביש ופתאום הוא שומע צעקה:

- "פרר!! פרר!! פררר!!!"

מעליו הוא רואה פנים של סוס, ומעל לסוס נראה פרצופו הזועם של עגלון ג'ינג'י מזוקן.

עגלון: "מה, נמאס לך לחיות?!"

יהודה נבהל, מסתובב ורץ ברחוב. הוא חולף על פני שלטי החנויות, אנשים מסתובבים ומביטים לעברו...

הוא פונה לסמטה צדדית, מסתכל לאחור כדי לראות שלא רודפים אחריו ו...

מתנגש בכל הכוח ביענק'לה.

שניהם נופלים על הרצפה.

עוד לפני שהוא מספיק לקום על רגליו, יענק'לה לוחש לו:

- "אל תלך הביתה. המלמד יושב אצלכם..."

יהודה קופץ על רגליו ויענק'לה אחריו.

יהודה מנסה לעקוף אותו.

יענק'לה מחזיק אותו בדש בגדו:

- "אני מכיר כאן מקום אחד. נוכל להמתין שם."

יהודה מושך את ידו מאחיזתו של יענק'לה ומתחיל ללכת לכיוון הבית.

יענק'לה רץ אחריו. הוא מסתכל סביב, מצמיד את שפתיו לאוזנו של יהודה ולוחש:

- "אין אלוהים. אני איתך, יהודה."

בית משפחת אשלג.

יהודה פותח את הדלת.

בעומק הסלון, מאחורי השולחן, יושבים הוריו והמלמד שמואל. המלמד מנופף בידיו לכל עבר, אך כשהוא רואה את יהודה, ידיו קופאות באוויר.

יהודה חולף על פניהם ונכנס לחדרו. רק מחיצה דקה מעץ מפרידה בין החדר לסלון. הוא מתיישב על המיטה ושומע את לחישותיו החרישיות של המלמד.

המלמד: "כן, אני מאשים אתכם! את מי עוד אני יכול להאשים?"

יהודה נשכב על המיטה ומכסה את ראשו בכרית. דממה משתררת סביב...

הוא מביט בנוצה, שנעה מצד לצד מנשימותיו...

צעדים נשמעים... מישהו מתיישב על המיטה.

ידיים עדינות מסירות ברכות את הכר מפניו.

יהודה רואה את אביו.

אימו עומדת מאחוריו.

האב מסדר את השמיכה.

האם מתכופפת אל יהודה ומנשקת אותו.

עיניו של יהודה מתמלאות דמעות, ועל פניו עולה הבעת תחינה.

יהודה ( לוחש): "אני לא יודע בשביל מה אני חי..."

שמחה מסתכל עליו במבט מבועת.

- "אתה הבן שלנו. ואתה רק בן חמש... בשבילנו תמיד תהיה ילדנו האהוב והקטן. ובגילך לא חושבים על דברים כאלה, יהודה."

יהודה מתרומם ברעד, מתיישר במיטתו, מתקרב לשמחה, מביט אל תוך עיניו ואומר:

- "אני לא רוצה לחיות."

שמחה מסתובב לאשתו.

היא שותקת.

פניה ספונות בכפות ידיה.

שמחה מסתובב שוב לבנו.

שמחה: "אין חטא גדול יותר, בני המסכן, האהוב... העולם הזה אינו פשוט. במיוחד בעבורנו, היהודים. אבל זה העולם שנתן לנו הבורא. בילדות, עלינו לשמוח בו... ( בצער) למה לקחו לך את הילדות? למה אתה מבוגר כל כך? למה?!"

האם יוצאת מהחדר בשקט. ברקע נשמעות התייפחויותיה, על אף השתדלותה לסתום את פיה בידיה.

שמחה: "נלך מחר לרב שלנו ואתה תספר לו הכול, טוב? ובינתיים תישן. תישן ואל תחשוב על דבר מלבד הבורא, שנמצא כל הזמן לצידך."

שמחה קם.

הדלת נסגרת אחריו.

רק הירח מאיר באורו החיוור את אדן החלון, השולחן והמיטה הלבנה.

ידיו של יהודה מונחות על השמיכה.

יהודה מביט בעצב על המגל הקר שמציץ מבעד לחלונו.

הוא מעביר את מבטו אל התקרה, מתבונן במעגלים שחורים שנוצרו בה מרוב רטיבות ומים.

במרכז המעגלים בולטת נקודה שחורה...

יהודה ( סופר את המעגלים): "אחד, שניים, שלושה, ארבעה."

הוא סוגר את עיניו...

ופתאום, הוא משחרר צעקה ספוגה בכאב ובזעם, ומכה באגרופו בקיר.

הקיר הדק מזדעזע מעוצמת המכה...

מדף הספרים שתלוי מעל למיטה, נרעד.

ספר נופל ממנו באיטיות.

כמו ציפור ענקית בעלת כנפיים לבנות הדואה מטה, הספר נופל על יהודה; דפיו מתנוענעים ברוח.

יהודה נושם נשימה עמוקה. לראשונה מזה זמן רב, פניו קורנות מרוב אושר...

הספר עף עליו באיטיות רבה.

... הוא מכסה את יהודה.

חושך יורד על החדר.

רק קול נשימותיו של יהודה נשמע.

פניו של יהודה מתחת לספר.

הוא רואה אותיות.

הן קרובות מאוד.

הן מטושטשות ונראות לו גדולות מאוד.

יהודה מרים בזהירות את הספר מעל ראשו.

הוא מחזיק אותו כשידיו מושטות קדימה.

שפתיו נעות בלחישה חרישית:

יהודה: "ויאמר: החפץ לבוא אלי, יהיו אלה שעריו הראשונים אלי... מי שייכנס בשערים אלה, ייכנס."

הילד קורא.

חשכת הליל מפנה את מקומה לזריחה.

שעת בוקר מוקדמת.

מנקי רחובות יוצאים אל הרחוב.

אורו המרצד של נר בקומה השנייה של בית ישן נראה למרחוק...

זהו הנר שדולק בחדרו של יהודה.

קולות של בוקר חודרים אל החדר:

עגלה חורקת, צעקתו של העגלון, ברזל שמקרצף את המדרכה.

יהודה אינו שומע את כל אלה.

הוא יושב על מיטתו, כל כולו שקוע בקריאה בספר. לא מתנתק ולו לרגע.

הוא אינו שם לב לדלת חדרו הנפתחת ולאביו שנכנס פנימה.

יהודה מרים את עיניו באיטיות ושותק.

שמחה מתיישב ליד בנו ומחבק אותו.

הוא רואה את שם הספר המונח על ברכי בנו.

שמחה: "מצאת אותו?"

יהודה: "כן"

שמחה: "וקראת בו?"

יהודה: "כן"

שמחה: "את כולו?"

יהודה: "את כולו."

שמחה: "והבנת משהו?"

יהודה: "הבנתי שבספר הזה נמצא הכול."

האב מעביר את מבטו אל הספר.

לאחר מכן הוא מביט שוב ביהודה ולוקח נשימה עמוקה.

"שמעתי שאפשר להשתגע מהספר הזה," אומר שמחה. "ושלא לומדים את הספר הזה לפני שמילאת את כרסך בכל ידיעות התורה הקדושה. ושאסור להתקרב אליו עד שימלאו לך 40 שנה. אומרים דברים שונים על הספר הזה. אבל מעולם לא ניסיתי לקרוא בו. ואילו אתה, קראת ואפילו הבנת משהו... פתחת את הספר הזה לראשונה כשהיית בן שלוש. אמרו לי להחביא אותו. החבאתי. ואתה מצאת אותו שוב. נראה שאין מה לעשות בנדון..."

בית הכנסת בוורשה. בוקר.

שמחה ויהודה עומדים לפני הרב פלדמן.

הרב פלדמן: "אז אתה אומר שהוא מצא אותו? ואפילו הבין משהו?"

יהודה: "הוא נפל עלי מהמדף העליון. קראתי בו, והבנתי רק שזה הספר שלי. שהוא נכתב בעבורי."

הרב פלדמן מביט ביהודה ארוכות.

לאחר מכן הוא מצביע על שני הכיסאות שעומדים ליד שולחנו.

יהודה מתיישב ליד הרב פלדמן.

שמחה מתיישב מאחוריו.

הרב פלדמן: "אני רוצה לומר לך, שמחה, שיש אנשים שלא תוכל לעצור בכוח. יש אנשים שלא תוכל להסתיר מהם דבר. אומרים שיש להם 'נקודה שבלב'. [.4.] אומרים שלבורא יש יחס מיוחד אליהם. ושגם להם יש יחס מיוחד לבורא."

הרב פלדמן מעביר את מבטו ליהודה.

הרב פלדמן: "כיצד הם מגיעים לעולם הזה, כיצד הספר הגדול הזה מוצא אותם – זאת לא נבין."

הרב פלדמן שוקע בהרהוריו.

מבטו נודד למחוזות אחרים, הרחק מעבר לשמחה וליהודה.

הרב פלדמן: "ראיתי רק אדם אחד כזה בימי חיי. שמו היה מנחם מנדל מקוצק. [.5.] ( הרב פלדמן נד בראשו, לחלוחית בעיניו וגעגוע נשמע בקולו).

- "נשמה ענקית בערה בו. היה לו רצון עז להכיר את בוראו. איש לא יכול היה לעמוד בדרכו. גם לא תלמידיו. הם ניסו להיאחז בו, אך רובם נפלו חללים בדרך, חסרי יכולת לעמוד אל מול בערתו הפנימית. הוא לא ריחם על איש – לא עליהם ולא על עצמו. מטרה אחת בלבד עמדה לנגד עיניו – הבורא."

יהודה כמו שותה את מילותיו של הרב פלדמן.

הרב פלדמן מניד בראשו לשלילה.

- "לא יהודה. הוא כבר לא איתנו. מספרים שבעשרים השנים האחרונות לחייו הוא לא מש מחדרו. איש אינו יודע מה התרחש במקום. הוא נפטר בשקט, בלי לומר מילה לתלמידיו."

הרב פלדמן שותק.

הוא מסתכל על יהודה.

לאחר מכן על שמחה.

הרב פלדמן: "אני מכיר אחד מהם."

עיניו של יהודה נפערו בהתרגשות.

הוא רכן לעבר הרב פלדמן, לא יכול להסתיר את סערת הרגשות המתחוללת בתוכו.

הרב פלדמן: "תירגע, יהודה. אני מסופק אם הוא ייקח אותך כתלמיד. הוא אדם מוזר ולדברי אין כל משמעות בעבורו. אבל טרם נחליט, על אביך המסכן לדעת כי הוא שולח אותך לחיים קשים. לא יהיה לך מנוח בדרך הזאת. אביך צריך לתת דעתו על כך, ורק לאחר מכן – לקבל החלטה."

יהודה מביט באביו בתחינה.

שמחה מביט ברב פלדמן.

הרב פלדמן קם והולך הצידה, אל הספרים.

עושה עצמו כבוחן אותם, ובו בזמן פוזל בסקרנות לכיוון האב ובנו.

שמחה שותק ארוכות.

גם יהודה שותק.

חולפת דקה. עוד דקה. ועוד אחת.

הוא מרים את עיניו אל הרב.

שמחה: "איך קוראים לו?"

הרב פלדמן: "ברוך"

שמחה: "ואיך נוכל למצוא אותו, את ברוך הזה?"

חוץ. יום. דרך כפרית צרה.

שמחה ויהודה פוסעים בדרך כפרית צרה שמתפתלת בין היער לבין השדה.

הציפורים שרות מעליהם.

האביב צובע במכחול בהיר את היער האפור ומעיר אותו משנתו.

הדרך מובילה לעיירה קטנה.

בתים שהשחירו מרוב גשם ורטיבות מקדמים את פניהם.

[.1.] הרמ"ק – הרב משה קורדובירו (1570-1522), מקובל ידוע, יוצא ספרד. חי ולימד בצפת.

[.2.] הרמח"ל – הרב משה חיים לוצאטו (1747-1707), מגדולי המקובלים, חי ולימד באיטליה ובהולנד.

[.3.] חסידים – שמם של ממשיכי הרבי בעל שם טוב (1760-1698), שפיתח צורת לימוד המאפשרת לאדם להרגיש את הבורא בלבו.

[.4.] נקודה שבלב היא תחושה של ריקנות וחוסר סיפוק שמופיעה בלבו של אדם. היא מכריחה אותו לחפש תשובות לשאלות על מהות החיים. זו דרכו של הבורא להוביל את האדם אליו

[.5.] הרבי מקוצק, הרב מנחם מנדל (1859-1788), מקובל שיצר את אחת הקבוצות הקבליות הידועות ביותר.

חלק ג'

בקצה העיירה ניצב בית בודד, נדמה כנטוש. חלונותיו סגורים בקרשים.

שמחה ניגש אל דלת הבית ודופק בהיסוס.

איש לא עונה.

שמחה מקיף את הבית וחוזר אל יהודה.

יהודה עומד שם, בוהה בחלון הסגור.

שמחה מביט לאותו המקום... פתאום, מבין הקרשים, מתגלה זוג עיניים תכולות כמו ים שעוקבות אחריהם.

הן חוקרות את שמחה.

שמחה פוער את פיו בפליאה.

הוא רוצה לומר משהו, אבל לא מספיק.

קול גבוה וצרוד נשמע לפתע:

הקול: "אקח ממך עשר ביצים, שתי עגבניות וחצי כיכר לחם. הדלת פתוחה. הנח ליהודי הקטן להיכנס. ואתה... הישאר שם!"

שמחה ( בתקיפות): "לא! אכנס עמו!"

הקול: "אם כך, איש לא ייכנס. חזרו על עקבותיכם!"

יהודה מוחץ את ידו של אביו, מביט בו באותם מבטים מבקשי חסד.

שמחה ( בספק): "אבל איך אוכל... לשלוח אותך לבד?!"

הוא משתתק כשעיניו פוגשות בעיני יהודה.

יהודה פוסע קדימה, פותח את הדלת ונעלם בתוך הבית.

שמחה נצמד לחלון.

דרך חריץ דק הוא מצליח לראות שולחן גדול, עשוי בגסות מקרשים, ניצב במרכז החדר.

שמחה רואה את יהודה מתיישב ליד השולחן, מול הזקן פרוע השיער.

שמחה שומע את קולו הגבוה של הזקן:

"אל תאמין לאיש. בדוק הכול בעצמך. כל מה שהם קוראים לו בשם 'אמונה' – כל זה שטויות!"

שמחה מנער את ראשו בכאב.

קולו של ברוך: "אמרו לך – יש בורא. אל תאמין להם!"

שמחה מציץ דרך חרכי החלון.

עיניו מתמלאות דמעות של חוסר אונים ופחד...

שמחה רואה כיצד ברוך רוכן מעל יהודה:

- "מצא אותו בעצמך! אמונה היא ידיעה שבלב. תרגיש אותו בעצמך. הבנת אותי?"

יהודה: "כן"

שמחה סותם את אוזניו, מסתובב ומתרחק מהבית.

ואילו בחדר, ברוך קם ומתחיל לנוע במעגלים סביב יהודה.

הוא נעצר לפתע מול יהודה.

ברוך:"ראית פעם איך אדם הופך לציפור?"

יהודה: "לא"

ברוך: "אתה מאמין בזה?"

יהודה: "לא"

ברוך: "אתה לא מאמין בנסים? זה טוב מאוד. זה נכון. אל תאמין..."

פניו של ברוך קרובות מאוד אל פניו של יהודה.

פתאום הוא מסתובב בחדות וניגש לקיר.

הוא נעצר. יהודה עוקב אחריו בריכוז מוחלט...

הוא רואה איך כתף ימינו של ברוך מתחילה לפרפר בקצב.

קול של בד שנקרע מפלח את הדממה.

חולצתו הבלויה של הזקן נקרעת לעיני יהודה.

כנף לבנה ענקית יוצאת אל החוץ ומתחילה להכות באוויר, כמו מנסה לנתק את ברוך מהרצפה.

יהודה עוצר את נשימתו מרוב בהלה.

כנף נוספת קורעת את חולצתו של ברוך ויוצאת אל החוץ, מפרפרת בתזזיתיות.

שתי כתפיים מכות כעת נמרצות באוויר.

רוח פרצים מתחילה לנשב.

קורעת את קורי העכביש שבפינות, ומעלה אבק בן שנים רבות בחלל החדר.

דלי נופל בקול על הרצפה.

ברוך מסתובב אל יהודה.

הילד ההמום רואה לפניו מקור ארוך במקום אף, עיני כפתורים חודרות וכרבולת צהובה, קטנה ומנוצה על המצח...

גבו של יהודה מתכווץ כעורו של ברווז.

הוא מביט בפחד ברגליו של ברוך, שהופכות שריריות כרגליה של ציפור גדולה.

הציפור ברוך משמיעה צעקה ומתחילה לרוץ...

היא חולפת על פני יהודה ועפה לעבר החלון.

הקרשים שסגרו את החלון מתנפצים לאלפי חתיכות קטנות.

יהודה רואה כיצד ציפור לבנה ענקית פורצת החוצה, מנופפת בעוצמה בכנפיה, דואה אל עבר השקיעה.

היא חולפת על פניו של שמחה ההולך בשדה, נוגעת מעט בצמרות העצים.

הציפור ברוך חולפת על פני היער, עפה לעבר המקום שבו שוקעת השמש.

יהודה אינו מסוגל לזוז ממקומו.

כל הבית הפוך.

עכביש מתנדנד על קצה קור שנותר שלם.

הדממה רועמת...

ופתאום, הכול מיטשטש לעיני יהודה.

הכרתו שבה אליו. פניו של ברוך ניבטות למולו, והוא רכון מעליו.

- "ראית את זה?" שואל ברוך.

- "ראיתי," לוחש יהודה.

- "עכשיו אתה מאמין?"

יהודה מנסה לבלוע גוש שנתקע בגרונו:

- "מא-מין..."

ברוך: "מאמין למה? ( מתכופף נמוך עוד יותר) לשטות הזאת?!"

יהודה(מגמגם): "אבל אני... הרי ראיתי..."

ברוך: "מה ראית?!"

יהודה: "ציפור"

ברוך: "איזו ציפור?!"

יהודה: "ציפור ענקית!"

ברוך: "ואם אומר לך שכל זה היה לא כלום, יהודי קטן וכסיל...?!"

יהודה: "אבל אני... אני ראיתי... ראיתי את זה במו עיני... הפכת..."

ברוך: "ומה אם אגיד לך שראית קסם?"

יהודה: "קסם?!"

ברוך: "כן. קסם פשוט וזול!"

יהודה: "קסם?"

ברוך: "כן, קסם פשוט שהספיק כדי להסיט את מחשבותיך מהבורא."

ידיו של יהודה מתחילות לרעוד.

ברוך ( כמו לא רואה את זה): "התגלית כאדם חלש. נכנעת לקסם זול וקשרת אותו למילה הגדולה 'אמונה'!"

הרעד מגיע כבר אל שפתיו של יהודה.

- "אל תעשה זאת שוב לעולם!" צועק לפתע ברוך. "זכור! עליך להיות חזק ולדעת שאין נסים בעולם הזה. כל הנסים בעולם הזה אינם אלא תעלולים זולים!"

ברוך רוכן מעל יהודה.

- "תעלולים זולים! אתה שומע אותי?"

פניו של יהודה מפוחדות וחסרות אונים.

הוא מסתכל על ברוך כמבקש רחמים.

ברוך מתרכך ומתיישב בעייפות מאחורי השולחן.

הוא מביט בעיניו של יהודה.

ברוך: "פעם ידעתי לעשות המון תעלולים כאלה. יכולתי לסובב את האנשים הקטנטנים הללו כפי רצוני. והם, בכסילותם, הלכו אחרי לאן שהובלתי אותם. שמי נישא ברבים והרווחתי כסף רב."

הוא משתתק לכמה רגעים.

ואז מתחיל לדבר בבהירות, כך שיהודה ישמע כל מילה.

- "אבל ככל ששקעתי עמוק יותר אל תוך הרפש הזה, כך התגלתה התהום ביני לבין הבורא. הוא התרחק ממני. אתה שומע אותי יהודה? שומע?"

- "כן" לוחש יהודה.

ברוך: "אמונה – זה כשהבורא מתגלה בפניך, ואתה רואה ומרגיש אותו בבירור ממש, כפי שאתה מרגיש אותי... הוא מתגלה לך כשאתה מפסיק להאמין בכל השטויות האלה... בכך שיכול להתרחש בעולם הזה נס כלשהו. הוא פשוט לא יכול לקרות!"

ברוך משתתק. הוא מתנדנד על הכיסא ומביט ביהודה.

- "למה הגעת אלי? היה לך רע?"

יהודה: "כן"

ברוך: "למה?"

יהודה: "לא ידעתי... לשם מה אני חי..."

ברוך: "וכעת אתה יודע?"

יהודה: "יודע"

ברוך: "נו...?! תאמר. לשם מה?"

יהודה ( מגמגם): "אני... רוצה..."

ברוך: "נו!"

יהודה: "אני רוצה..."

ברוך ( בחוסר סבלנות): "נו, מה אתה רוצה?!"

יהודה: "אני רוצה לפגוש בו."

ברוך מפסיק להתנדנד על הכיסא ושואל:

- "מה?!!"

יהודה: "אני רוצה לפגוש בו."

ברוך ( בקול רם יותר): "אתה רוצה לפגוש בו!!!"

יהודה: "כן"

ברוך ( זורק מבט מזלזל ביהודה): "אתה, רוצה לפגוש באדון העולם?!"

יהודה: "כן"

ברוך ( באכזריות): אתה? פרעוש מסכן, חתיכת לכלוך שמאמינה בכל הזבל של העולם הזה?!"

פניו של ברוך מחווירות.

הוא גומע אוויר בצימאון.

- "אתה רוצה לפגוש בו?! אתה יודע בכלל מה זה אומר – לפגוש בו?! אתה יודע?!"

יהודה שותק. מפחד או אולי משום שאינו יודע מה לענות.

- "לפגוש בו פירושו להיות ראוי לפגישה הזאת! ראוי!"

ברוך רוכן שוב מעל יהודה ושואל אותו ישירות:

"אתה יודע מה זה אומר להיות ראוי לפגישה עמו?! פגישה שלא זכו לה הגדולים ביותר, החכמים ביותר, האנשים המיוחדים ביותר?! אתה יודע מה זה אומר?!"

מבלי לחכות לתשובה הוא מתנשף ועונה:

- "הראויים ביותר, הגדולים ביותר... שהשקיעו בכך את כל חייהם... והוא לא קיבל אותם אליו!"

ברוך משתתק לפתע.

הוא רואה את פניו המפוחדות של הילד.

ידיו הקטנות מורמות כמו מנסות להגן על פניו.

ברוך ממשיך לשתוק.

הוא כמו דואה מעל יהודה.

עכבר מרשרש בפינת החדר.

מעבר לחלון שורר שקט בלתי רגיל.

- "נבהלת?" שואל ברוך.

- "כן" עונה יהודה בשקט.

ברוך: "זה טוב. המצווה הראשונה בתורה היא יראה. אבל אל לך לירוא מפני. מה אני? לא כלום! עליך לירוא מפני הבורא..."

ברוך מתיישב ומעביר את מבטו מיהודה לערמת הקרשים המלוכלכת שעל השולחן.

- "לפחד לאכזב אותו."

ידיו של ברוך רוויות ורידים מנופחים, שוכבות ללא נוע על ברכיו. הוא לוקח נשימה עמוקה:

- "אין לך מושג עד כמה אתה צודק, יהודה. גילית את מחשבתו. יותר מכל דבר אחר בעולם הוא רוצה שכולנו נאמר את זה, כפי שאמרת אתה: 'אנחנו רוצים להיפגש עמך... אנחנו לא יכולים לחיות בלעדיך...' נאמר ונעשה הכול כדי שזה יקרה!"

דרך החריצים בעץ שסותם את החלון, רואים את שמחה חוזר אל הבית.

הוא ניגש ומביט פנימה.

הוא רואה את יהודה וברוך יושבים בשלווה זה מול זה, ומתיישב בשקט על ערמת גזעי העץ שליד החלון. גופו מתחיל להתנדנד בשקט, כמו בתפילה.

השמש שוקעת מאחורי היער.

בתוך הבית. ברוך השתתק ונראה זקן בשנים רבות.

הוא מוציא מתחת לשולחן ספר ישן ומרופט.

מניח אותו בעדינות על השולחן ומכסה אותו בידו.

ברוך: "אתה מכיר את הספר הזה?"

יהודה: "זה ספר הזוהר."

ברוך: "קראת אותו?"

יהודה: "קראתי."

ברוך: "הבנת אותו?"

יהודה: "לא"

ברוך: "הרגשת?"

יהודה: "כן"

ברוך: "מה הרגשת?"

יהודה: "חום"

ברוך: "זה טוב. חום זה טוב מאוד. ספר הזוהר הוא הספר הגדול ביותר באנושות כולה. והם, הטיפשים, עדיין לא מבינים את זה." ) ברוך נוהג כעת ביהודה באיפוק וברוך. חשוב לו שיהודה ישמע ויבין אותו(. "כל ספרי הקודש, יהודה, נכתבו על ידי המקובלים. המקובלים התעלו מעלה מעלה וחיים שם, בעולמות הרוחניים. ואתה, יהודה, חי כאן. הם כותבים לך, ליהודה הקטן, משם. שם האור. ואילו כאן החושך. הם מתארים בעבורך את הדרך אל האור."

ברוך מקרב את פניו אל פניו של יהודה ולוחש בקול:

- "עליך לרצות להימצא לצידם כל הזמן. אתה שומע אותי יהודה? ואם זה לא יקרה, אין טעם לחיות..."

ברוך פורס את ידיו לצדדים ואומר במסתוריות:

- "המאה השנייה לספירה. יהודה תחת שלטון רומא. כמו כלבים, הם מחפשים בכל מקום, סורקים את כל הדרכים, מרחרחים את כל השבילים. חוקרים את כל מי שנקרה בדרכם."

לפתע מופיעה תמונה.

המאה השנייה לספירה.

הרומאים רצים.

השיריון הכבד שעליהם מתנועע בכבדות.

הנה הם הולכים ביער.

מרימים כל שיח...

והנה הם מצמידים ברומחיהם שני יהודים זקנים אל הקיר.

הרומחים חודרים עמוק יותר ויותר לגופם המיוסר.

קולו של ברוך: "מה הכלבים הללו מחפשים?! את רבי שמעון בר יוחאי, [.1.] תלמידו הגדול של המקובל הענק רבי עקיבא [.2.]..."

יהודה מרותק. הוא מביט בפניו של ברוך:

השחקן הגדול הזה מצליח להביע בפרצופיו השונים את כל הדמויות.

ברוך ( משנה את קולו): "רבי עקיבא הגדול הוצא להורג בעינויים נוראים. כעת הגיע תורו של גדול תלמידיו, רבי שמעון. 'הוציאו אותו להורג בכיכר העיר!!! סרקו את עורו במסרקות של ברזל, כך יראו כולם איך החכם הגדול שלהם מיילל כמו כלבה ומבקש רחמים על נפשו!'"

השביל מטפס דרך היער, ויוצא אל שטח מסולע.

הוא מוביל אותנו מעלה. מתפתל בין האבנים והצמחייה, מעלה מעלה!

קולו של ברוך: כ מ ו ב ן ש ה ל ש י נ ו להם שרבי שמעון ובנו הגדול, רבי אלעזר, מנסים לחתור תחת השלטון הרומאי. הכלבים הרומאים, ראשי המתכת, לא היו מסוגלים להבין כיצד שני יהודים יוכלו לחתור תחת אימפריה שעוצמתה בלתי נתפסת. הם לא הבינו... אבל הרגישו זאת בכל מאודם!"

השביל נעלם בדשא, והנה הוא צולל החוצה אל פתחה של מערה...

- "הם פוחדים בצדק. בצדק! באותה שעה במערה קטנה וצפופה בצפון ארץ ישראל התרחש דבר מה נורא בעבור כל הרוע שקיים ושעתיד להתקיים בעולם..."

בעומק המערה מרצד נר שמאיר חלושות פנים מזוקנות...

יהודה שומע את קולו של ברוך:

- "אתה רואה את המערה?"

יהודה: "רואה."

קולו של ברוך: "מי שם?"

יהודה: "הם עשרה. אני רואה אותם."

קולו של ברוך: "מה לדעתך הם עושים שם?"

יהודה: "מתחבאים מפני הרומאים."

קולו של ברוך: "נכון. אבל למה?"

יהודה: "איני יודע."

- "הם כותבים את ספר הזוהר הענק, זו הסיבה שהם שם. ( קולו של ברוך רגוע ובטוח) הם כותבים ספר שמתאר איך העולם כולו וכל אדם פרטי שנמצא בו, יוכלו להתנקות מהרפש של העולם הזה, מהשנאה זה לזה, וללמוד איך לאהוב, יהודה. איך לאהוב באמת, ללא כל נגיעה עצמית."

ברוך מניד בראשו.

הוא מבצע תנועות רבות בידיו כדי להמחיש את הסבריו.

- "לאהוב את הזולת. לאהוב את כל ה ע ו ל ם, לאהוב את כולם. לאהוב! ולדעת שהאהבה, יהודה, אינה סתם אהבה. לאהוב זה לא לחשוב על עצמך... אלא על אחרים! לחיות לא רק למען עצמך, אלא למען אחרים! זו אהבה..."

עיניו של ברוך בורקות. הוא לוקח נשימה עמוקה.

- "אתה מבין עד כמה זה גבוה, יהודה?! זהו גובה רב כל כך, בני!... הראש מסתובב מגובה כזה!... רק דמיין לעצמך, שכל זה קורה במאה השנייה לספירה! בשעה שהעולם טבע בנהרות של דם; כשמגפות קוצצות אנשים כמו חרמש שקוצץ עשב; כששליטה, כבוד ורכוש הופכים לערכים עליונים בעבור בני האדם. ודווקא בזמן הרקוב הזה, עשרה יהודים זקנים, צנומים ורעבים כותבים ספר על אהבה חובקת עולם... על מה שהם השיגו יחד... הם כותבים ספר על הקשר שלך עם הבורא, יהודה."

ברוך מניד בראשו. נראה שהוא עצמו מרותק למילותיו שלו.

- "מה תגיד על כך, יהודה?!"

יהודה שותק. מה אפשר להגיד על כך?!

הוא מביט בהתפעמות בברוך. ואילו ברוך ממשיך:

- "ממה פחדו כל כך הרומאים הללו?! זה הרי רק ספר על אהבה? הם הרגישו, הרגישו, יהודה! שבספר הזה טמון כוח עצום! כוח שביכולתו להפוך את העולם המלוכלך וחסר הצדק הזה על פניו. להפוך את ערכיו ללא כלום, לרוקנם מתוכן!"

ברוך מתקרב ליהודה.

- "וכעת ענה לי, יהודה. למה? למה יש בספר כוח כזה?!"

יהודה ( בשקט): "מכיוון שהם... לא כתבו את הספר הזה לבדם."

ברוך ( מצביע עליו): "כל הכבוד!"

יהודה: "הוא נכתב עם... הבורא."

ברוך מביט ביהודה.

גם שמחה מביט ביהודה מבעד לחלון.

ברוך ממלמל:

- "השיעור הסתיים. קח אותו."

שביל כפרי.

יהודה ושמחה הולכים בו, מתרחקים לעבר היער הכחול והרחוק.

שמחה כל הזמן מתכופף ושואל את יהודה משהו.

יהודה עונה תשובות קצרות, שקוע עמוק בתוך עצמו.

קר בחוץ.

שמחה פושט את מעילו השחור ומניח אותו על כתפיו הצנומות של בנו.

יהודה אינו מתנגד.

קצות המעיל נגררות על הדרך הרטובה.

זוג עיניים כחולות עוקב אחר יהודה ושמחה מבעד לחרכי הקרשים המכסים את החלון.

יהודה מסתובב לאחור ורואה איך ביתו הרעוע של ברוך מתנועע ברוח וחורק בקול.

בית משפחת אשלג.

יהודה נשכב במיטה, ושמחה מכסה אותו בשמיכה.

הדלת נסגרת אחרי שמחה, ויהודה חומק מיד מהמיטה, רץ יחף אל השולחן ולוקח את הספר לידיו...

בו ברגע הדלת נפתחת.

שמחה עומד על מפתן הדלת.

שרה מציצה אל החדר מאחורי גבו.

שמחה: "סיכמנו שאתה הולך לישון. הרי סיכמנו, יהודה..."

יהודה מניח את הספר על השולחן וחוזר למיטה בלי לומר מילה.

שמחה: "אם תאבד את דעתך, אימך ואני לא נעמוד בזה."

יהודה סוגר את עיניו ורואה את התמונה הבאה:

המאה השנייה לספירה. ארץ ישראל. מערה.

אור חלוש מאיר את פניו החכמות של אדם שקשה לזהות את גילו.

הוא יושב שם, מכתיב משהו לאדם אחר, צעיר יותר, שיושב לצידו.

קולו של ברוך: "רבי שמעון דיבר, ורבי אבא רשם אחריו. זאת משום שרק רבי אבא יכול היה להצפין את הנאמר על ידי רבי שמעון. מדוע הוא עשה זאת? כדי שכל מיני אנשים חכמים וערמומיים לא ישתמשו לרעה בכוח העצום, העצום! שהוטמן בספר הזה. מיד לאחר שנסתיימה כתיבתו, הספר הזה נעלם מן העולם לשנים ארוכות."

בוקר. שמחה יושב על ערמת גזעים מתחת לחלון של ברוך.

הוא שומע את כל המתרחש בבית.

ספר הזוהר מונח על השולחן, בין ברוך ליהודה.

יהודה קפוא במקומו כמהופנט.

הוא יושב שם ומאזין ברטט לדבריו של ברוך.

ברוך: "זה מעניין אותך?"

יהודה: "מאוד!"

ברוך: "לא. זאת לא המילה הנכונה. מעניין?! מה זו המילה הזאת? ( מחקה את עצמו מ ע נ י י ן!) אלה הם החיים בעבורך, יהודה. כאן כתוב איך עליך לחיות. איך תוכל להגיע לבורא. לעמוד לפניו ולומר לו: 'הנני, יהודה, באתי לפניך. ספר הזוהר הגדול הביא אותי אליך.'"

המאה העשירית. שוק צבעוני. סוחרים צועקים בקולי קולות. אנשים נעים בעצלתיים ברחובות השוק, מתמקחים, מתווכחים, אוכלים וצוחקים."

קולו של ברוך: "הספר הזה נעלם לדורות. אנשים שכחו מקיומו, כאילו לא נכתב מעולם... הוא הופיע רק כשהתגלה הצורך בו."

ההמון נחצה לפתע לשניים.

ילד ערבי רץ יחף במהירות לאורך השוק.

אחריו דוהר סוחר שמן שמתנשם בכבדות וצועק, כמעט ונחנק:

- "תִפסו! תִפסו אותו!"

מישהו שם רגל לילד והוא מתרסק אל תוך האדמה המאובקת.

הסוחר עט עליו, תופס את הילד, מרים אותו באוויר ומנערו בחוזקה.

דפים מצהיבים שהוחבאו תחת בגדיו של הנער נופלים בזה אחר זה על הרצפה.

קולו של ברוך: "במאה העשירית, הוא הופיע בשוק בעיר צפת. ילד ערבי מכר דפים כתובים לרוכלים והם עטפו בהם מאכלים מסוגים שונים. כך נעלמו עמודים רבים... עד שהדפים הגיעו לידיו של חכם אחד, שגילה בהם את הדבר היקר בעולם."

ביתו של ברוך.

ברוך: "כך, יהודה, עטפו בספר הזוהר ( הוא אומר תוך שהוא מרים את אצבעו מעלה) תמרים וממתקים. ( בהתפעלות) אה?! זוהי דוגמה מושלמת לדרך שבה מתנהלים חיינו: כל מה שחיצוני הוא שקר. מאחורי היופי עומדת הריקנות; מאחורי הלכלוך עומדת חכמה; מאחורי העוני – נשמה יקרת ערך... אל תסתכל על היופי, אל תאזין למילים יפות. חפש את הפנימיות שמסתתרת מאחורי הכול. חייה כך..."

ברוך לא נותן ליהודה אפילו רגע כדי לחשוב על הנאמר.

הוא פותח את הספר.

הספר מרופט וקרוע במקומות רבים.

ברוך מלטף את הספר בעדינות.

ברוך (בנועם): "רבים ניסו לפענחו. האנשים החכמים ביותר ניסו לפצח את סודו. עד שיום אחד, לפני קצת פחות מארבע מאות שנה, נולד ילד מיוחד מאוד שלימים נקרא האר"י [.3.] הקדוש."

ברוך משתתק ומביט בריכוז ביהודה.

חולפת דקה.

ברוך לא מוריד מהילד את מבטו. ושותק.

יהודה: "מדוע אתה מביט בי כך?"

ברוך: "הוא הפך את הכול... הילד הזה."

המאה השש עשרה. בית כנסת עתיק בקהיר.

נער כבן חמש עשרה לבוש בחלוק לבן ארוך מתפלל.

עשרה אנשים נוספים מתפללים בבית הכנסת.

אחד מהם – זקן מוזר שעומד ליד החלון.

שערו פרוע. הוא מתנדנד. שקוע בתוך ספר גדול.

קולו של ברוך: "האר"י היה בן שלוש, כשהוא ואימו עשו את דרכם למצרים. בגיל חמש עשרה הוא ראה קבצן זקן בבית הכנסת. האר"י היה צעיר וסקרן מאוד מטבעו."

האר"י מתקרב לעני.

הוא נעמד מאחורי גבו ומציץ אל תוך הספר שהזקן מחזיק בידו.

הוא רואה שהזקן מחזיק את הספר הפוך.

האר"י מבחין בכך שזה אינו סידור תפילה רגיל, גם לא ספר תורה, אלא ספר אחר שכתוב בארמית. [.4.]

פתאום, הזקן מסתובב ומביט היישר אל עיני האר"י.

האר"י רואה את פניו ונסוג לאחור מרוב בהלה.

במקום עיניים, זוג צלקות מעטרות את פני הזקן.

ביתו של ברוך.

ברוך: "כך האר"י קיבל את ספר הזוהר ממורן, [.5.] שהאינקוויזיציה עקרה את שתי עיניו. הזקן נשא את הספר הזה בשביל האר"י, דרך כל אירופה ואפריקה. עיוור, תשוש, רעב וצמא הוא נשא את הספר, רק כדי לזכות באותו רגע שבו יפקידו בידי האר"י. למעשה, הוא לא יכול היה שלא להביאו לאר"י. בעולם הזה, יהודה, הכול קבוע מראש."

האר"י פותח את הספר ומתחיל לקרוא בו.

הוא לא מסוגל להתנתק מהספר.

הקבצן העיוור ישן לצידו על ספסל.

שנתו עמוקה, כמו מכסה על כל הלילות הלבנים שבהם עשה דרכו אל האר"י.

קולו של ברוך: "מתי פתחת את ספר הזוהר?"

יהודה: "הספר נפל עלי כשהייתי בן חמש."

קולו של ברוך: "על האר"י הוא נפל כשהיה בן חמש עשרה."

ביתו של ברוך.

ברוך מביט שוב ביהודה בריכוז.

יהודה: "למה אתה מביט בי כך?"

ברוך: "מחשבה חלפה במוחי..."

יהודה: "איזו מחשבה?"

ברוך: "אולי אספר לך מאוחר יותר... ואולי תבין בעצמך..."

המאה השש עשרה. רחוב ראשי בקהיר.

האר"י הולך ברחוב עם ספר פתוח בידיו.

הוא אינו שם לב לאיש.

האר"י ממשיך להתקדם מבלי להסתכל לאחור, ונכנס עמוק אל תוך היער.

קולו של ברוך: "הוא הפך למקובל הגדול ביותר. הגדול ביותר! הוא ידע הכול עלי ועליך, יהודה, ועל כל העולם המסכן שלנו. הוא ידע שזמנים חדשים לפנינו, שמתחילות לרדת לעולם הזה נשמות נמוכות, ושבזמננו יתגלה כל הרפש שקיים באדם. הוא הכין לנו תרופה. שיטה לזיכוך מכל הרפש הזה – קבלת האר"י. הוא ביסס אותה על הספר הזה – ספר הזוהר."

ביתו של ברוך.

ברוך מעביר את ידו בעדינות על הספר.

ברוך: "הוא לא ייעלם יותר. לא! מפני שהגיע זמנו. זמן של ייאוש. כעת לא ניתן לטעות בנוגע למהות האדם. האדם הוא חיה שאוהבת את עצמה."

ברוך מנענע בראשו ומביט ביהודה.

- "כן, כן. כולנו חיים רק למען עצמנו. ורק לפי זה אתה קובע את מצבך: אם יש לך יותר מהם – אתה נהנה, ואם פחות – אתה סובל. זו הסיבה היחידה למלחמות. והן רק ילכו ויחמירו. גם המגיפות לא ייסוגו לאחור. לעומתן, הרופאים כן. הייסורים יגרמו לעולם לזעוק לעזרה."

ברוך פותח את ידיו.

- "והיא תבושש לבוא."

הוא קם וניגש אל קיר. מרים את מבטו אל התקרה.

מתבונן ארוכות בדרך שבה העכביש טווה את קוריו באיטיות.

הוא מצביע עליו.

ברוך: "הוא בן גילי. אני מכנה אותו ברוך."

הוא מסתובב אל יהודה.

עיניהם נפגשות.

הוא מבין שעליו לחזור לדבריו.

- "כיצד לעזור להם, אתה שואל?"

יהודה מניד בראשו לחיוב.

- "רק כאשר הם יתייאשו מכוחותיהם, הם יקראו לעזרה."

הוא דופק על השולחן בהצביעו על הספר.

- "הם ימצאו מזור בספר הזה. אבותינו החכמים כתבו אותו בעבורנו. הם ראו את הכול. ידעו את הכול... הם ידעו, יהודה, שהספר הזה ימצא אותך..."

שוב פאוזה ארוכה, ושקט משתרר בחדר.

אפילו העכביש מפסיק לטוות את קוריו.

שמחה תמה על השקט ששורר לפתע בבית.

הוא מתרומם ממקומו, ומנסה להציץ פנימה דרך החריצים שבחלון.

הוא מאמץ את ראייתו אך אינו רואה איש.

בהלה פתאומית אוחזת בו.

הוא רץ אל עבר הדלת ודוחף אותה בכל כוחו.

הדלת נכנעת והוא מוצא את עצמו בבקתה.

היא ריקה.

- "יהודה!"

שמחה מתחיל לרוץ מצד לצד, מציץ לכל החורים...

"יהודה!!! בני האהוב!"

קול נשמע מאחורי גבו. קולו הרגוע של ברוך:

"מדוע אתה לחוץ כל כך, שמחה?"

שמחה מסתובב.

מאחורי השולחן ישובים זה מול זה ברוך ויהודה.

- "מה קרה, אבא?" שואל יהודה כאילו לא קרה דבר.

- "אני... אני הסתכלתי... אני דפקתי..." ממלמל שמחה. "לא הייתם כאן. היה שקט. נבהלתי."

ברוך: "אל תיבהל, שמחה. לא תוכל עוד לעשות דבר. צא. לך שב שם מעט. אני רוצה לשאול שאלה חשובה מאוד את הבן שלך."

שמחה: "אבל לא היה כאן איש..."

ברוך: "האומנם? ומה עם העולם הזה, שמחה. האם לדעתך הוא קיים?"

שמחה ( בכעס): "אני לא רוצה לשמוע את השטויות שלך!"

הוא ניגש אל יהודה ולוקח אותו בידו.

- "יהודה, כבר מאוחר, נלך!"

ברוך ( בתקיפות): "צא מכאן!"

שמחה עוזב את ידו של יהודה, ועושה את דרכו בכניעה לעבר הדלת.

הוא פותח אותה בשקט ויוצא מהחדר.

הוא מתיישב על מקומו ליד החלון ושומע את קולו של ברוך.

קולו של ברוך: "אם כך, יהודה, האם אתה מודע לכובד המשקל שאתה לוקח על עצמך?"

שמחה יושב קפוא על גזעי העץ.

הוא שומע הכול, אבל אינו מסוגל לנוע ממקומו.

ברוך: "תהיה עליך אחריות עצומה. לא רק עליך. אחרי הכול, מה אתה?! תוטל עליך האחריות על כל העולם... וגם הסבל שתסבול, לא יהיה רק בעבור עצמך אלא בעבור כל העולם... חשבת על זה, יהודה? אתה מחליט עכשיו על צעד כזה... על צעד כזה!!! עדיף שתחשוב מאה פעמים מראש."

שמחה מנסה לקום, אך אינו מסוגל.

הוא מתעוות ומנסה לתפוס בידו את אדן החלון.

הוא רוצה לצעוק לבנו: "חכה, חשוב על הכול. אל תמהר!"

אבל הוא לא מספיק...

- "חשבתי על זה. אני רוצה בזה," הוא שומע את קולו של יהודה.

שמחה עוצם את עיניו ונופל חסר כוחות על הדשא הלח.

ואילו בבית, ברוך מסתכל ברצינות על יהודה.

ברוך ( בנוקשות): "אם כך, קבל משימה לבית. קח תחילה את 'עץ חיים' של האר"י. זה אינו חיבור פשוט. מסופר בו על הראשית של הכול."

ברוך פותח את הספר מבלי להביט בו ומצביע על עמוד אקראי כביכול.

ברוך: "זהו 'עץ החיים' של האר"י. היכנס לתוכו, נסה להתעמק בו ככל שתוכל. נסה לשמוע את המורה, את האר"י הענק. לך אחריו."

ברוך מרים את ידו.

עיניו של יהודה עוקבות אחריה...

ברוך מניע את היד באיטיות לפניו, כמו מצייר מעגלים באוויר.

ברוך ( בניגון): "דע, כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים, היה אור עליון פשוט ממלא את כל המציאות.ולא היה שום מקום פנוי בבחינת אוויר ריקני וחלל, אלא הכול היה מלא אור האין סוף הפשוט ההוא."

שמחה ויהודה הולכים בשקט לאורך הנהר.

השמש כבר שקעה.

לפניהם נפרסת ורשה.

וכבר נשמע קולו הצעיר של יהודה שממשיך לקרוא:

"וכאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא את העולמות ולהאציל את הנאצלים,להוציא לאור שלמות פעולותיו, שמותיו וכינוייו, שהיתה זאת סיבת בריאת העולמות. הנה אז צמצם את עצמו אין סוף בנקודה האמצעית, אשר בו באמצע ממש, וצמצם את האור ההוא, והתרחק אל סביבות צדדי הנקודה האמצעית. ואז נשאר מקום פנוי, אוויר וחלל ריקני מהנקודה האמצעית ממש..."

[.1.] רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י), בן המאה השנייה לספירה. מקובל ענק. תלמידו של רבי עקיבא. בספר הזוהר שנכתב על ידו, הצליח רשב"י לבטא את הידע העליון שקיבל.

[.2.] רבי עקיבא (135-50) – מקובל ענק, שהכיל בתוכו את כל דרגות ההשגה של קודמיו, והאיר את דרכם של כל המקובלים שבאו בעקבותיו.

[.3.] האר"י – רבי יצחק לוריא אשכנזי (1572-1534). ירושלים וצפת. מקובל גדול. ממשיך דרכו של רשב"י. הניח את היסוד לדרך חדשה ללימוד הקבלה, לגילוי חכמת האמת להמונים.

[.4.] ספר הזוהר נכתב באמרית בבלית, שמעטים כיום מבינים. באמצע המאה העשרים בעל הסולם תרגם את כולו לעברית ופירש אותו לקהל הרחב. חיבור רחב יריעה זה מכונה פירוש "הסולם" לספר הזוהר.

[.5.] מורן – מורנוס (Moranos) הוא כינוים של יהודי ספרד שנאנסו לעבור על דתם, אך בחרו לשמור עליה בסתר.

חלק ד'

בית משפחת אשלג. לילה.

יהודה ישן במיטה. אביו מביט בו ממפתן הדלת.

הוא מתקרב, מאזין לקצב נשימותיו.

הוא מסדר את השמיכה שעליו, ויוצא בשקט מהחדר.

ברגע שהדלת נסגרת, יהודה פותח את עיניו וקם במהירות.

הוא לוקח את הספר מהמדף, את מנורת הלילה מאדן החלון וצולל אל מתחת לשולחן שמפה מכסה אותו עד לרצפה.

המנורה דולקת מתחת לשולחן.

יהודה קורא בספר. קולו נשמע:

- "הנה הצמצום הזה היה בהשוואה אחתבסביבות הנקודה האמצעית הריקנית ההיא. באופן שמקום החלל ההואהיה עגול מכל סביבותיו בהשוואה גמורה. והנה אחר הצמצום, אשר אז נשאר מקום החלל והאוויר פנוי וריקניבאמצע אור האין סוף ממש, הנה כבר היה מקום, שיוכלו שם להיות הנאצלים, והנבראים, והיצורים, והנעשים."

הירח כבה מעבר לחלון. יום חדש מאיר.

מנקי הרחובות כבר התחילו את יומם;

החלבן חלף ליד הבית, מרעיש בבקבוקיו;

עגלת משא חלפה ליד החלון;

קול התרנגול מפלח את האוויר...

עיניו של יהודה נעוצות בשורות הספר.

- "ואז המשיך מן אור אין סוף קו אחד שלו מלמעלה למטה, המשתלשל ויורד תוך החלל ההוא. ודרך הקו ההוא האציל, וברא, ויצר, ועשהכל העולמות כולם."

חדר.

הילדים יושבים, רכונים על ספריהם.

מבעד לחלונות הקטנים של החדר פרץ אור הבוקר, משחק עם האבק, כאילו היה חול יקר ערך.

נראה כי יהודה שקוע בספר התורה, כמו כל חבריו לכיתה...

אבל לא כך הוא.

המלמד שמואל מתקרב אליו בשקט מאחורי גבו.

הוא מציץ לתוך ספרו של יהודה ורואה שמתוך הספר מציצים עמודים השייכים לספר אחר...

זהו שיר האר"י, שהועתק בקפידה בכתב ידו של ילד.

יהודה שקוע בקריאה ואינו מבחין בדבר. הוא לוחש:

- "...ודרך הקו הזה, נמשך האור והשפע, הצריך לכל אחד ואחד מהעולמות. ...כל עגול ועגול מכל העולמות כולם, אשר בתוך החלל. כי כל הקרוב אל אור אין סוף יותר מחברו, הוא עליון מאוד ומשובח מחברו, עד שנמצא כי העולם הזה הארצי החומרי, הוא נקודה האמצעית תיכונה, תוך כל העגולים כולם, בתוך כל המקום החלל ואוויר הפנוי הנ"ל."

יד זרה חולפת לפתע לנגד עיניו, והדפים נעלמים.

יהודה מרים את עיניו.

המלמד מנער את הדפים.

הוא מקרב אותם לעיניו קצרות-הרואי, וקורא בחשדנות:

- "וגם הוא מרוחק מן האין סוף הרחקה גמורה, יותר מכל העולמות כולם. ועל כן הוא כל כך גשמי וחומרי בתכלית הגשמיות, עם היותו נקודה אמצעית בתוך כל העגולים..."

המלמד: "עץ החיים..."

יהודה קם ממקומו.

המלמד: "ואתה יכול להסביר אותו?"

יהודה שותק.

המלמד: "מי נתן לך אותו?"

יהודה שותק. גם הכיתה שותקת. מצפה לעונש שיטיל המלמד על חברם.

המלמד ( בקול): "איני רוצה שהטקסטים הללו יסתובבו בכיתה שלי. אתה כבר מקרה אבוד. הוריך נכנעו. מטרתי להציל את האחרים. לך, יהודה (מניף את ידו). הסתלק מכאן!"

המלמד מסתובב עם הגב ליהודה ושומע את קולו של הילד:

- "תחזיר לי את הדפים."

המלמד נעמד על מקומו, מקיף במבטו את הכיתה ואומר מבלי להסתובב.

המלמד: "אתה מדבר איתי?"

יהודה: "כן"

המלמד: "מה?!"

המלמד מסתובב במהירות ומקלו נצמד לאפו של יהודה.

המלמד: "מה אמרת?!"

יהודה ( בעקשנות): "את הדפים!"

המלמד ( בפקפוק): "זו בקשה? ...או פקודה?"

הילדים בכיתה פוחדים לנשום מרוב פחד.

יהודה: "תחזיר לי את הדפים שלי. אלה הדפים שלי."

שקט שורר בכיתה. הדממה נמשכת מספר רגעים.

המלמד: "הזהרתי את הוריך – אנשים מאבדים מזה את דעתם. והנה זה קרה. הוריך יזילו דמעות שליש, כשמהפה שלך יצא קצף ובעיניך יחיו לנצח הפחד והגעגוע... כשהעולם הזה יהפוך לגיהינום בעבורך."

יהודה מושיט את ידו למלמד.

המלמד משתתק.

יהודה לוקח את הדפים מידיו, מסתובב ויוצא במהירות מהכיתה.

ביתו של ברוך.

ברוך מתהלך בחלל החדר.

יהודה עוקב אחריו במבטו.

אור בין הערביים חודר אל החדר מבעד לקרשים הסוגרים את החלון.

קולו של ברוך: "חמישה עולמות, מאה עשרים וחמש מדרגות ממך אליו. הוא קורא לך משם. הקריאה שלו מגיעה מעולם האצילות [.1.]... הוא קורא: חזור, בני. פרוץ! פרוץ אלי מבעד לספקות, לכאב, לנפילות ולעליות... אני מצפה לך!... אני אוהב אותך!... רק שמע אותי!... אבל קריאתו נחלשת. קולו הופך חלוש יותר ויותר עם הזמן. הגאווה האנושית עומדת בדרך אליו. רק אדם שליבו שבור יכול לשמוע אותו."

ברוך עומד כשגבו מופנה ליהודה, ומביט דרך החרכים על השקיעה.

קולו של ברוך: "מדוע הוא שבור? מכיוון שאין בורא בעולם שלנו. הוא נעל אותנו בעולם של רצונות נמוכים. אנחנו סובלים, מתייסרים. הדם שלנו נשפך דורות על גבי דורות על האדמה המטונפת הזאת. מדוע הוא עשה כך?! היכן היתה אהבתו כלפינו?! היכן ההזדהות עם היצורים הקטנים האלה, שאינם מבינים דבר?!"

ברוך מסתובב ליהודה ומביט בו.

יהודה: "הוא אוהב אותנו."

ברוך: "מי אמר לך את זה?"

יהודה: "אני מרגיש את זה."

ברוך: "מה אתה מרגיש שם? טיפת לכלוך..."

יהודה: "אני מרגיש, שאני טיפת לכלוך. והוא... הוא האור, הוא האהבה! הוא הכול."

ברוך: "אבל איך האור יכול היה ליצור את החושך? איזו אהבה יכולה היתה ליצור שנאה? איך הוא... הוא!!! יכול היה ליצור טיפת לכלוך?! כל כך הרבה טיפות לכלוך. את כל האנושות הנמוכה הזאת! היכן היו עיניו? ענה לי, יהודה. גונן עליו!"

יהודה חושב וניכר שהשאלות הללו אינן קלות בעבורו.

יהודה: "איני יודע... בינתיים איני יודע, כי טרם פגשתי בו... אני רק מרגיש..."

ברוך מתיישב מול יהודה.

ברוך: "אינך יודע?"

יהודה: "איני יודע."

ברוך ( בלחץ גדול): "אינך יודע?!"

יהודה: "איני יודע."

ברוך: "נכון. הוא לא יכול היה לברוא לכלוך. אריה אינו יכול להוליד עכבר. שלמות אינה מסוגלת לברוא חוסר שלמות."

ברוך שותק.

הוא בוחן את יהודה, מצפה לשאלה מפיו.

אבל השאלה לא מגיעה.

ברוך: "נו, שאל! שאל אותי, מדוע, אם כך, הוא יצר את כל זה?!"

יהודה: "מדוע?"

ברוך: "משום ש... הרי ענית על השאלה הזאת בעצמך... הרי ענית עליה כבר... נו, יהודה..."

יהודה: "איני יודע."

ברוך: "כדי שאתה, אתה, יהודה, תחליט בעצמך, מתוך רצונך החופשי; כדי שתבין בעצמך שאינך יכול להימצא יותר בתוך ביב השופכין הזה, שאינך יכול להיות רחוק כל כך מהבורא. כדי שתעלה תפילה אליו, מעומק ליבך הקטן. זו התפילה היחידה שהוא שומע... הוא רוצה שתגיע אליו בעצמך, ותאמר לו: 'הנני. הגעתי אליך, בכוחות עצמי... מפני שאני רוצה להיות חבר שלך.' כדי שתעשה את זה בעצמך. בכוחות עצמך, יהודה!"

יהודה: "מה עלי לעשות כדי להגיד את זה?"

ברוך מדבר בבהירות, בתקיפות ובחדות.

ברוך: "אם לא השגת את הקשר עם הבורא בחיים האלה, אתה כלום."

יהודה: "אבל איך אפשר להשיג אותו? הגעתי אליך כדי להשיג אותו."

יהודה קם והנה הוא מביט על ברוך מלמעלה. כמו החליפו תפקידים.

כעת יהודה הקטן מדבר בתקיפות ובכעס.

יהודה: "מספיק עם כל הדיבורים הריקים האלה. אין לי זמן בעבורם!"

ברוך מביט ביהודה בהתפעלות.

ברוך: "אתה מזכיר לי כל כך אדם אחד... אלא שהוא לא היה בן שמונה. הוא היה בן ארבעים ושמונה..."

יהודה: "איני זקוק לסיפורים הללו. אתה חייב להביא אותי אל הבורא."

ברוך ( צוחק ומצביע על יהודה): "הנה, הנה! הוא היה בדיוק כזה, מנדל מקוצק. לא ניתן היה להרגיע אותו. וגם לא לפייס אותו."

לפתע הוא מפסיק לצחוק.

הוא שם לב שהדבר לא מעניין את יהודה כרגע.

ברוך: "חיינו בשקט. האמנו באלוקים. סיפרו לנו שהוא קיים. ואנחנו האמנו. ביצענו את מצוותיו, למדנו תורה... אבל אז בא מנדל וריסק את חיינו השקטים. הוא לקח אותנו ממשפחותינו. הוא הכריח אותנו לעזוב את העולם הזה ולדרוש עולם אחר. הוא צעק עלינו, הכה באגרופיו, דרש וקילל... לא יצא מאיתנו דבר... נותרנו אותן החיות שהיינו. ( לוקח נשימה עמוקה ופוקד בתקיפות): שב, יהודה!"

יהודה מתיישב.

ברוך: "פתח את הספר!"

יהודה פותח את הספר.

ברוך מניח את ידו על העמוד הראשון, ותוקע את אצבעו בשורה הראשונה.

ברוך: "כאן התרופה, יהודה! רק כאן! כאן החיים... הבנת?"

יהודה: "כן"

ברוך: "אם הבנת, אז תתחיל. תתחיל לחפש את זה בתוכך, בני."

יהודה קורא באיטיות. אצבעו הקטנה נעה לאורך שורות הספר.

קולו של יהודה: "'ונהר יוצא מעדן...' מה זה נהר?"

ברוך: "נהר זה כשאתה מוכן לתת לאחרים את הכול, את כל מה שיש לך."
יהודה: "גן עדן" הוא מחייך. "זה משהו מאוד מאוד טוב, נכון?"

ברוך: "נכון. 'גן עדן' הוא אוסף הרצונות הטובים ביותר שלך. הכי טובים. רצונות לחיבור, לאהבה, להשפעה.[.2.] הרצונות האלה נטועים בך כמו עצים באדמה, ונקראים עצי הגן. הם מניבים את הפירות הטעימים ביותר."

הערב יורד מעבר לחלון.

בקתת העץ הישנה חורקת ברוח.

הנר שעל השולחן מאיר את פניהם של יהודה וברוך.

קולו של יהודה: "נמשך ויוצא מעדן, ונכנס בגן, ומשקה אותו משיקוי של מעלה, ועושה לו נחת רוח, ועושה פירות ומגדל זרעים."

צלליות מטיילות בפינות החדר.

ידיו של ברוך קמוצות לאגרופים. אצבעו של יהודה נעה על גבי שורות הספר.

חולפות שבע שנים.

שבע שנים של חיפוש וציפייה למענה.

ברוך, שכבר הזקין מאוד, ויהודה בן החמש עשרה יושבים מאחורי אותו שולחן, באותן התנוחות. יהודה קורא תוך שהוא מניע את אצבעותיו על שורות הספר.

ברוך מאזין לו ומהנהן בראשו.

מעבר לחלון יורד שלג.

השלג מכסה את ביתו הישן של ברוך.

ופתאום מופיעות תמונות בשחור לבן.

חגיגות השנה החדשה, שנת 1900.

עצי אשוח ענקיים מקשטים את רחובותיהן של של ניו יורק, פריז, מוסקבה וורשה. חלונות הראווה בערים נוצצים לעת ערב.

אנשים מאושרים, עמוסים בדברים שקנו זה עתה, הולכים ברחובות.

ילד וילדה מחזיקים ידיים, צוחקים ומחליקים על פני הקרח.

על משטח ההחלקה משתקפות נורות רבות שיוצרות את המספר 1900.

מאה חדשה מתחילה.

איש אינו יודע כמה צרות היא תביא לעולם...

תמונות דוקומנטריות של פולין בתחילת המאה העשרים... תמונות מהוועידות הקומוניסטיות הראשונות... הפגנות עם דגלים אדומים... חיל פרשים... רחובות הרובע היהודי...

עגלה ישנה מתקדמת באיטיות בדרך כפרית שבורה, מרעישה בגלגליה.

גשם מטפטף ללא הרף.

הסוס הזקן בקושי מחזיק מעמד.

רגליו הדקות טובעות בבוץ הסתווי.

העגלון ישן.

יהודה היחף בן החמש עשרה יושב בקצה העגלה. ראשו מכוסה בסמרטוט. בידיו הוא מחזיק ספר. לידו, על ערמת הקש הרטובה, עומדות נעליו המלוכלכות.

יהודה מרים את עיניו ורואה את טיפות הגשם הזולגות מעלי העצים הרטובים, קבוצה של פטריות בינות לצמחייה הרטובה, פטל בר מתנדנד תחת משקל הטיפות... יהודה מחייך. העגלה ממשיכה לנסוע.

ביתו של ברוך מתקרב.

יהודה לוקח את נעליו וקופץ מהעגלה.
הוא רץ לעבר ביתו של ברוך.

ברוך יושב כשגבו מופנה לעבר הדרך. יהודה עוקף אותו ונעמד מולו. ברוך אינו רואה אותו.

יהודה מתיישב מולו.

ברוך מביט אל תוך עיניו של יהודה.

יהודה)לוחש(: "זה אני, ברוך, אני."

ברוך נוגע בידו.

- "זה אני, יהודה. אינך מזהה אותי?"

"יהודה," הוא חוזר על דבריו בנועם.

מבטו של ברוך מתחיל להפוך שוב צלול.

- "אהה, הגעת..."

יהודה: "אתה בריא, ברוך?"

ברוך: "בריא. מה כבר יכול לקרות לי?"

יהודה קם לפתע.

- "אתה בטח רוצה להיות לבד."

ברוך: "שב!"

יהודה מתיישב.

ברוך: "היום אני מתגעגע, יהודה. אני מתגעגע למורה שלי, למנדל מקוצק. התגעגע עמי..."

ברוך מנדנד את ראשו בשקט, מניע את ידיו לצדדים.

- "הוא רצה לעבור את כל המדרגות שבינינו לבין המלך בגלגול אחד, כדי לא לחזור יותר לביצה המסריחה הזאת."

ברוך מותח את ידיו לצדדים.

- "הלכנו אחריו. האמנו בו. זרקנו את הכול. שם, בבית, יללו נשותינו וילדינו שהותרנו מאחור. וכאן היה הוא – מנדל! והקבוצה שלנו! קוצק [.3.] שלנו!"

קוצק. ערב.

בית שחור מרוב גשם.

עששית ישנה מאירה את החדר.

המנורה ניצבת על שולחן ארוך, שסביבו מתגופפים יהודים רזים בלויי לבוש. עיניהם בוערות.

הם מביטים במורם בן הארבעים – מנדל.

צווארון חולצתו קרוע.

שערותיו מדובללות.

בגדיו מכוסים כתמי אוכל, פירורי לחם הסתבכו בזקנו הארוך והמסורבל להפליא.

הוא מדבר בתשוקה, מנופף בידיו בדיוק כמו ברוך. הם דומים מאוד...

קולו של ברוך: "החלטנו לכבוש את הבורא. בערבים ארוכים, רעבים וקפואים, ישבנו לפני מנדל שלנו, והוא היה קופא לפני הבורא."

הנה הוא, ברוך הצעיר יושב ליד השולחן. גם הוא, כמו האחרים, אינו מוריד את עיניו ממנדל.

קולו של ברוך: "בקבוק וודקה, שלושה בצלים, מעט לחם ובורא! גדול ואמיתי... לידינו! בקרבנו! חסר רק לראות אותו! להרגיש אותו!"

החסידים תופסים בידיהם כוסות מלוכלכות, מלאות בנוזל עכור, מרימים אותן במהירות באוויר ושותים יחד.

קולו של ברוך: "רעדנו מרוב קור ומרוב אושר. ציפינו שממש בקרוב הוא יתגלה בפנינו. והוא, בדק אותנו – עד כמה אנחנו באמת רוצים בו. כמה זמן זה יכול היה להימשך?! החזקנו מעמד בכוחותינו האחרונים..."

תמונות של חסידים רעבים ומיוסרים.

מנדל מדבר, ופתאום מתחיל לדפוק בקצב על השולחן.

קולו של ברוך: "אני זוכר את הערב ההוא. היה קר כל כך, שהציפורים קפאו במעופן. מנדל אמר: 'יש לכם הזדמנות לפרוץ. התכוננו להתקפה.'"

והנה כולם מתחילים לדפוק בקצב באגרופיהם על השולחן, בעקבות מנדל.

המכות נשמעו כמו מכה אחת.

מכה.

ועוד אחת.

בקצב! בקצב!

מהרחוב, דרך החלונות החשוכים, אנחנו רואים איך אגרופיהם של החסידים עולים מעלה וניחתים על השולחן כמו רעם.

"בום!"

"בום!"

הבית הרעוע רועד מעוצמת המכות.

ביתו של ברוך.

ברוך מרוקן את הבקבוק בלגימה ארוכה אחת.

יהודה רואה איך הגרגרת הרזה שלו קופצת במהירות.

ברוך: "מוטב היה שלא יאמר לנו את הדברים, מנדל שלנו... לא עמדנו במבחן. פתאום התחלנו לרצות הביתה. אל החום. אל נשותינו. אל ילדינו המנוזלים. אל החיים הפשוטים, משוללי ההרפתקאות וההתקפות. נשברנו... כוחותינו לא עמדו לנו כדי לבצע את ההתקפה הפנימית האחרונה... את אותה התקפה אחת אחרונה!"

ברוך מרים את עיניו אל יהודה. הן מלאות דמעות.

פניו מעוותות, הוא מצליח לסחוט מעצמו:

- "לא הצלחנו להגיע למחשבה אחת. מחשבה אחת! שאנחנו יחד. שכולנו אחד שלם... שהגופים המלוכלכים והעייפים הללו לא קיימים, שקיימת רק נשמה כללית אחת של כולנו ( גופו של ברוך מתחיל לרעוד. הוא בוכה) נשמה אחת! שמכוונת אל הבורא..."

עיניו של ברוך נודדות אל הקיר, מטפסות לתקרה ושוב יורדות לשולחן...

ברוך ( בוכה): "אנחנו עומדים לפניך ומבקשים ממך: 'תן לנו כוח... עזור לנו! קבל אותנו!'"

הבית בקוצק.

כל הישובים דופקים על השולחן בעוצמה ובקצב אחיד.

השולחן רועד מעוצמת המכות.

ופתאום, רגלי השולחן נשברות והוא נופל על הרצפה, תוך שהוא מפיל עמו גם את החסידים.

שקט משתרר בחדר.

ביתו של ברוך.

פאוזה. דממה... יהודה מביט בברוך בהתפעמות.

ברוך מניע את ראשו לשלילה.

ברוך: "לא הצלחנו. לא. ( סוגר את עיניו) אוווו, לו היית שומע איך מנדל צחק מאיתנו...! איך הוא התעלל בנו!"

קוצק.

הרב מנדל מתנשא מעל כולם.

הוא צוחק בהצביעו על כולם.

קולו של ברוך: "הוא אמר לנו: 'אינכם ראויין לגלות אותו. לכו לביתכם, אפסים! התחבאו מאחורי שמלות נשותיכם, נגבו את הנזלת של ילדיכם ושכחו מקיומו של הנצח... הוא לא קיים בעבורכם!"

ביתו של ברוך.

ברוך בוכה...

הוא בוכה בקול, ואינו מתייחס ליהודה...

חולפת דקה.

ועוד אחת.

הוא מנגב את הדמעות. הלכלוך נמרח על פניו.

ברוך: "המורה הגדול שלנו, מנחם מנדל, נעל את עצמו בחדר, ולא עזב אותו במשך עשרים השנים הבאות."

קוצק.

הרב מנדל מסתובב בחדות ופוסע לעבר חדרו.

כולם נועצים את מבטם בגבו.

הוא פותח את דלת חדרו, טורק אותה בעוצמה, ונעלם.

קולו של ברוך: "הוא ערך את ההתקפה הפנימית הפרטית שלו. אנחנו לא הצלחנו בכך..."

קוצק.

האש מרצדת בעששית.

ונכבית.

חושך מוחלט מכסה את המסך.

ביתו של ברוך.

הערב יורד מבעד לחלון.

ברוך מניח את ידו על ידו של יהודה, ואומר בשקט:

- "שומרים עומדים בדרך אליו, יהודל'ה. הם דוחים את כל הקרבים אל ארמונו. הם מכים אותך במקלות... עד זוב דם! אבל אתה, התקדם! כך הוא בודק אותך. האם אתה באמת רוצה להיפגש עמו, יותר מכל דבר בעולם... או שמא רק טעית בדרך? האם שרפת את כל הגשרים מאחוריך, או שמא טרם עשית זאת? אם אתה באמת רוצה בכך – אם שרפת – יתנו לך לעבור. אך אם לא, עדיף שלא תלך לשם..."

יהודה: "למה אתה מספר לי את זה?"

ברוך: "יש לי תחושה שבקרוב תזדקק לסיפורי."

יהודה: "שרפתי את כל הגשרים. דבר בחיים לא מעניין אותי... רק הוא."

יהודה קופא לפתע על מקומו.

הוא יושב זקוף ומביט לעבר החלון הסגור.

הוא נעמד וניגש אל הקיר.

לפניו ניצבים הקרשים הלא משויפים שבקיר.

ראשו של מסמר חלוד בולט מבין הקרשים.

הוא עומד שם, מבלי להסתובב אל ברוך.

מאוחרי גבו נשמע קולו של ברוך. רגוע, פיקח וצלול.

- "האמנתי שזה יקרה בקרוב."

יהודה שותק.

הוא מביט בקיר.

נשימותיו מזיזות את קורי העכביש שהסתבכו בקרשים.

ברוך: "אתה תהיה גדול מאוד, יהודה. יהודה לייב אשלג..."

יהודה שותק.

ברוך: "זה באמת הוא. אל תפחד."

יהודה שותק.

ברוך: "בשדה הזה ישנם חמישה מעגלים... כל מחשבתו טמונה כאן."

יהודה עוצם את עיניו.

ברוך ניגש אליו.

ברוך: "אתה שומע אותי?"

יהודה זז ממקומו ומתחיל ללכת באיטיות לאורך הקיר.

ברוך: "אף לא מחשבה אחת על עצמך. אתה שומע?! אף לא מחשבה אחת..."

יהודה הולך לאורך הקיר. ברוך הולך אחריו.

- "התכונן..." לוחש ברוך. "אתה בדרכך אליו. הוא לקח אותך בידך. הוא מוביל אותך... אתה יוצא מגופך. [.4.]"

ופתאום הקיר נעלם.

נשמע קולו של ברוך, דועך אט אט:

- "כל זה בתוכך בני. בתוכך... [.5.]"

הבזק של אור.

יהודה מוצא את עצמו במרחב לבן.

קווי מתאר של עצים מתחילים להצטייר לפניו, והם נמשכים אל תוך גן פורח ואינסופי. [.6.]

קולו של ברוך: "מה אתה מרגיש?"

קולו של יהודה: "שלווה"

קולו של ברוך: "זה הוא, יהודה."

קולו של יהודה: "חום"

קולו ברוך: "זה הוא, יהודה. הוא."

קולו של יהודה: "אני חש... אהבה."

ביתו של ברוך.

ברוך עוקב אחרי יהודה.

יהודה הולך לאורך הקיר.

ברוך מתחיל לזמזם ניגון כלשהו ומשתתק בפתאומיות, כמו בודק את יהודה.

הוא ממתין...

יהודה ממשיך את הניגון מאותו המקום שברוך הפסיק.

קולו מתגלה כעמוק והוא שר ברגש.

ברוך ( בהתרגשות): "יהודה..."

יהודה עדיין נמצא שם, באותה התחושה.

הוא ממשיך לשיר, מבלי לשמוע את ברוך.

שדה פורח במרכז קרחת יער, שמלאה באוויר שקוף.

ומעל כל זה נשמע הניגון החסידי "מרדכי יוסף". [.7.]

- "כמה טוב לי," אומר יהודה.

ומיד ליבו מתכווץ מרוב פחד.

רוח חולפת מעל צמרות העצים ומכופפת את העצים תחתיה.

מתוך הדשא עולה ראשו של נחש ענק ממדים... [.8.]

הנחש עף לעבר יהודה.

המרחק ביניהם מתקצר במהירות.

- "על מה אתה חושב?!" נשמע קולו של ברוך.

הנחש מתקדם במהירות לעבר יהודה.

- "על מה אתה חושב, יהודה!?" ( הקול מתגבר).

יהודה רואה זוג עיניים אדומות שמכוונות אליו.

לשונו של הנחש יוצאת מפיו ומתקדמת במהירות לעבר יהודה.

המרחק מתקצר במהירות.

- "על מה אתה חושב?!" צועק ברוך. "רק לא על עצמך!!!"

הנחש עף לעבר יהודה.

מטר בודד מפריד ביניהם...

מספר סנטימטרים...

כבר אי אפשר למנוע את המכה.

לשונו ספוגת הרעל של הנחש נוגעת בפניו של יהודה...

לרגע אנו חוזרים לביתו של ברוך.

ברוך רואה איך יהודה סופן את פניו בידיו ברעדה.

והנחש חולף על פניו.

הוא ממשיך קדימה בלי לעצור.

ראשו מתנגש בעץ גדול ומתנפץ לאינספור נחשים קטנים, שמיד נעלמים בדשא.

ביתו של ברוך. יהודה שותק.

- "זה היה הגבול," נשמע קולו הברור של ברוך. "פחדת, אך לא נְסוּגוֹתָ לאחור."

יהודה נשען על הקיר כדי לא להתמוטט.

ברוך: "נדרשו לי שנים רבות להגיע לכך. ואילו אותך הוא סימן מיד."

יהודה ( הוא עדיין שם): "אי אפשר לתאר את זה במילים."

ברוך: "גם לא צריך."

יהודה מפנה מבטו אל ברוך.

ברוך: "לא צריך לספר על כך לאיש."

יהודה מתקדם לפתע לעבר ברוך:

- "הרגשתי אותו כפי שאני מרגיש אותך."

ברוך משתתק לרגע. לפניו הוא רואה את עיניו של יהודה, מלאות געגוע והתפעמות.

ברוך ( בשקט): "הרי אמרתי לך, בני... אתה רואה."

יהודה: "הוא היה מסביבי ובתוכי."

עיניו של יהודה מתמלאות לפתע בדמעות.

ברוך: "זה היה הוא, בני."

יהודה: "הוא עטף אותי כמו שאם עוטפת את בנה."

ברוך בוכה. הוא אינו מתבייש בדמעותיו, ולא טורח לנגב את הדמעות.

- "כן, כן, יהודה. כזה הוא. כזה."

- "הייתי עטוף באהבתו," אומר יהודה.

- "עטוף..." חוזר אחריו יהודה.

- "כמה מדויק תיארת את זה, בני... עטוף באהבה. מפני שהוא האהבה עצמה. בני, הוא כל הטוב שקיים. ואת כל זה הוא נותן לנו, ולא דורש דבר בתמורה."

יהודה מתחיל גם הוא לבכות פתאום. הוא מורח את דמעותיו על פניו. מנסה להגיד משהו, ולא מסוגל. הוא ממלמל משהו.

ופתאום הוא משמיע מתוכו צעקה:

- "אבל ל מ ה...? למה יצאתי מתוכו...? ל מ ה?!"

הבזק שחור.

יהודה נזכר.

ראשו של הנחש מגיח מהדשא.

הנחש נע במהירות לעבר יהודה.

קולו של ברוך: "חשבת על עצמך."

יהודה) מיילל(: "אבל למה?! למה חשבתי על עצמי?!"

קולו של ברוך: "לא יכולת שלא לחשוב על עצמך. תירגע."

יהודה: "אבל למה? למה? הרי ידעתי שאסור לעשות את זה!"

ברוך מניח את ידו על כתפו של יהודה.

- "מי אמר לך שזה דבר פשוט להביט אל תוך עצמך?" הוא שואל.
- "אבל הוא הרי נתן לי להיכנס," ממלמל יהודה.

- "הוא בדק אותך."

יהודה מרים את עיניו ומביט בברוך.

- "ולא עמדתי במבחן?"

- "עמדת."

- "אבל הוא הרי נעלם..."

- "לא. לאן הוא יכול להיעלם? הוא כל הזמן כאן. אתה הוא זה שהפסיק להרגיש אותו. הוא כאן. תמיד."

יהודה מביט סביב.

- "היכן הוא?"

ברוך: "כאן"

יהודה: "אם כך, למה איני מרגיש אותו? למה?!"

ברוך: "תמשיך לעשות עבודה פנימית, ויום אחד הוא לא ייעלם יותר, מפני שתהיה כמותו."

ברוך מביט לתוך עיניו של יהודה.

- "נותן ואוהב. הרי אתה רוצה בכך?"

יהודה ( נאנח): "מאוד"

ברוך: "ולא תיסוג לאחור?"

יהודה: "אף לא פסיעה אחת."

ברוך שותק. הוא מניד בראשו.

- "אתה תהיה גדול, יהודה." הוא אומר לבסוף. "אני רואה את זה. רק זכור תמיד את המסקנה שלך – היא מדויקת להפליא. אתה תמיד עטוף באהבה, כמו עובר ברחם אימו. אתה שומע יהודה?"

- "אני שומע."

- "העובר אינו חושב על עצמו. וגם אתה, אל תחשוב על עצמך. לא לחשוב על עצמך – זה העיקר."

ברוך מביט ביהודה, ופתאום לוקח נשימה עמוקה וקולנית.

- "הייתי שותה עכשיו, ורוקד בעבורך, ושר."

יהודה: "מה היה הניגון ששרת? שמעתי ניגון. והכרתי אותו."

ברוך: "או, זהו ניגון גדול. 'מדרכי יוסף' שמו. שרנו אותו, רעבים וקפואים מקור, בקוצק."

יהודה מנסה להיזכר בו, אך ללא הצלחה.

יהודה: "ידעתי אותו, אבל כעת שכחתי."

ברוך מתחיל לשיר.

יהודה מצטרף בזהירות.

שני הקולות שלהם נישאים מעל לעיירה, מעל ליער, מעל לכביש הרצוץ, מעל ליהודה שפוסע בו לבדו, מעל לוורשה, מעל לרובע היהודי...

ורשה. הרובע היהודי.

פניהם של העוברים ושבים...

אנשים פוסעים על המדרכה הרטובה.

אותו כנר משוגע מנגן על מיתר אחד. הוא הזדקן, ופניו התכסו קמטים.

אותו הרוכל מוכר נקניק, תוך שהוא מגרש בעצלנות את הזבובים.

דבר לא השתנה ברובע היהודי.

דבר אינו מרמז על הצרה שעומדת בפתח.

יהודה פוסע ברחוב ראשי.

הוא הולך, מביט על הדרך, ואינו מבחין בשלוליות ובבוץ...

הוא שומע את אותה מנגינה.

אך הנה היא משתתקת.

יהודה פונה לרחוב פינתי.

ופתאום יד כלשהי עוצרת אותו...

יהודה מרים את עיניו.

לפניו עומד בחור חילוני צעיר.

- "אתה מזהה אותי?" הוא שואל.

יהודה ( מרכז את מבטו): "יענק'לה?"

יענק'לה: "האחד והיחיד. אבל לא יענק'לה, לא. שמי הוא יאן. יאן טרלצקי – אזרחה החופשי והמשוחרר של פולין הגדולה."

יהודה ( מחייך): "שלום לך, אזרחה החופשי של פולין."

יאן: "אני מזהה אותך. עדיין חכם ומתוחכם כמו בעבר ( סוקר את יהודה במבטו). ככה אנחנו צריכים אותך. ( מניח את ידיו על כתפיו של יהודה). יהודה, אני זקוק לשעה מזמנך."

יהודה: "אין לי דקה ( בחופזה). עלי לכתוב דבר מה. בדחיפות!"

יאן: "אז, חצי שעה..."

יהודה: "סלח לי, אני חייב ללכת."

הוא מנסה ללכת, אך יאן נעמד בדרכו.

יאן: "גם אם זה יהיה במחיר חברות העבר?"

יהודה: "גם אם זה במחירה."

יאן ( עוצר אותו בעדינות בכתפו): "אם כך, אומר לך בפשטות ובקצרה: אנחנו, המפלגה הסוציאל דמוקרטית של פולין, מחכים לך אצלנו. שוויון לכל בני האדם על פני האדמה – אלה העקרונות שלנו!"

יהודה מביט פתאום בעניין ביאן.

יאן: "אנחנו, מפלגה של חבר'ה צעירים. בקרבנו בוער רעיון אחד. אין בינינו לא מהגרים ולא פולנים, לא נוצרים ולא יהודים. לא. איננו מאוחדים על ידי אינטרסים צרים ולאומיים. מטרה גדולה הרבה יותר מאחדת בינינו – איחוד העולם. מה דעתך על כך?"

יהודה: "זה רעיון נעלה."

יאן: "ידעתי שתאמר זאת... תמיד הרגשתי אותך."

יהודה ( פתאום בלהט): "זה רעיון גדול, משום שיש לו שורש גדול, יענק'לה."

יאן: "כמובן! האהבה והשוויון יאחדו את כולם! ( בשמחה) ידעתי שתהיה איתנו! אני כל כך מאושר! ( מחבק את יהודה)."

יהודה: "משום שהבורא, יענק'לה, הוא השוויון והאהבה!"

יאן: "יהודה, בוא נניח את זה בצד."

יהודה ( בלהט גדול עוד יותר): "אבל זה כך, יענק'לה! האמן לי! וזה הדבר החשוב ביותר!" יאן: "זה הדבר הכי (!) פחות חשוב! ( מרים את קולו) עזוב את כל הפנטזיות שלך. הבורא שלך אינו אלא המצאה, טריק פסיכולוגי של אבות אבותינו הרמאים! הכול נתון בידי האדם, יהודה, ואין שום אלוהים!"

יהודה: "יאן, תקשיב לי..."

יאן: "לא, תקשיב אתה לי. אתה יודע מדוע באתי אליך? מכיוון שאני זוכר את הרגע ההוא, שבו המחשבה הזאת הופיעה בי לראשונה. אתה עוררת אותה בי, יהודה. אתה זוכר, איך שאלת אז את המלמד בכיתה: 'היכן הוא?' אתה זוכר איך אמרת: 'אם איני יכול לחוש בו, משמע שהוא לא קיים...' זוכר?"

יהודה: "אני זוכר. באמת צריך להרגיש אותו. ואפשר לעשות את זה. זה אפשרי. וזה הכרחי!"

יאן: "עצור! תן לי לסיים! אתה החרבת את העולם היהודי הקטן שלי. ואני מודה לך על כך... בדיוק בגלל זה הגעתי אליך עם הצעה להצטרף אלינו."

יהודה: "אבל תבין..."

יאן: "זהו! איני רוצה לשמוע אותך יותר. אתה איתנו או לא?"

יהודה שותק.

יאן: "למה אתה שותק? אני מצפה לתשובה."

יהודה: "אתם לא תצליחו..."

יאן: "מה אמרת?"

יהודה: "בלי הבורא, יענק'לה... דבר לא יצליח."

יאן ( פאוזה. הוא נאנח. מביט ביהודה): "חבל. חבל מאוד. חשבתי שתבין אותי... (בהחלטיות) סלח לי. כעת אני ממהר."

יאן מסתובב על עקביו ומתחיל להתרחק במהירות.

יהודה מביט לעברו ורואה כיצד הוא מתרחק.

ופתאום הוא מתחיל לרוץ אחריו.

הוא משיג אותו והולך לצידו, מנסה להסביר לו דבר מה, אבל איננו שומעים דבר...

יהודה מנופף בידיו, ומדבר ללא הרף.

יאן אינו מצר את צעדיו, ומתקדם לעבר הרחוב הראשי.

יהודה מתחיל לפגר אחריו.

יאן צולל אל תוך רחוב סואן ומלא אנשים.

חדרו של יהודה. לילה.

נר דולק על השולחן. ספר פתוח מונח לפני יהודה.

יהודה קם וניגש אל החלון.

אורות ספורים דולקים בכמה חלונות.

אביו נכנס בשקט לחדר.

הוא מתיישב בפינה.

שמחה: "אני מפריע?"

יהודה מסתובב אליו.

שמחה: "בגרת מאוד, יהודה. במיוחד בשבועות האחרונים..."

יהודה מביט באביו.

מבלי לענות לו הוא ניגש לשולחן, מתיישב ומתחיל לכתוב משהו...

שמחה: "הנה, הנה. בגרת, והתרחקת מאיתנו. אתה שומע אותי יהודה?"

יהודה ( ממשיך לכתוב במהירות): "סלח לי, אבי. יש לי מעט מאוד זמן..."

שמחה: "יהודה, כולנו בכל זאת אנשים קרובים אליך... והייתי רוצה לומר לך..."

יהודה ( מרים את ראשו במהירות): "אבא, אין לך מושג עד כמה לא חשוב כל מה שאתה עומד לומר לי עכשיו. כל רגע בלילה הזה שווה ערך לחיים שלמים."

שמחה: "הרב פלדמן הזהיר אותנו שכך יקרה. אתה מפסיק להיות בננו. אתה מפסיק להיות יהודי..."

יהודה מפסיק לכתוב ומסתובב אל אביו. על פניו הבעה של צער עמוק.

יהודה: "בעבור הבורא כולם מאוחדים."

שמחה: "לא אתן לך ללכת מחר לברוך שלך."

יהודה: "לא תוכל עוד לעצור דבר, אבא."

שמחה קם בחדות ויוצא מן החדר.

הוא טורק בחוזקה את הדלת.

הקיר נרעד מעוצמת הטריקה.

יהודה מביט על הדלת מספר רגעים.

ופתאום, הוא מוצא את עצמו שוב במרכז הגן הפורח.

רק לרגע אחד.

ובאותו הרגע, הוא שומע את קולו הרגוע של ברוך:

- "הגן הזה הוא בתוכך... אתה כבר מבין את זה, בני. זהו גן הרצונות שלך."

הענפים זזים מצד לצד. העלים נרעדים.

- "וכולם מכוונים לבורא."

השלווה אוחזת ביהודה. הוא לא חווה דבר דומה מעולם.

הוא יושב בחדר.

המנורה מרצדת.

הספר פרוס לפניו.

מתוך החלון הפתוח חודר פנימה אור של ערב.

בוקר.

יהודה פוסע בדרך כפרית שמובילה לביתו של ברוך.

כבר ממרחק יהודה רואה את מורו. ברוך יושב בבדידות על מפתן ביתו.

קרני השמש מסנוורות את עיניו.

הוא נראה זקן בהרבה ורגוע מאוד.

יהודה מתיישב לצידו.

קולו של יהודה: "מדוע אינך יוצא אף פעם אל האור?"

ברוך: "אתה קורא לזה אור? איזה אור הוא זה? בעבורנו האור הוא הלילה. הלילה, הספרים, כל כסילי העולם הזה ישנים, ואיש אינו מפריע לך לחשוב על האור. ואז מגיע האור..."

ברוך מנסה לקום, אבל לא מצליח.

רגליו הצנומות מתקשות לעמוד בעומס.

ברוך: "בכל זאת, הרבה יותר טוב בחוֹר שבו אני חי. תן יד."

יהודה עוזר לברוך לקום ותומך בידו בעדינות.

הם הולכים ביער באיטיות.

הם נכנסים לחורש של אורנים גבוהים, והשקט עוטף אותם.

הדשא מתנועע ברוגע, והציפורים שורקות, כמו מברכות אותם בבואם...

חיפושית מטפסת על ענף גבוה, מניעה במהירות את רגליה הקטנות.

פרעוש קטן מתנדנד על טיפת טל.

פטרייה מגיחה מבין המחטים הרטובות...

ברוך מסתכל על כל זה ולוקח נשימה עמוקה:

- "לו אפשר היה לחיות כך. ללא שנאה."

יהודה: "טוב כאן..."

ברוך ( פתאום, בחדות): "מה אמרת?! טוב, זה כשרע! רק מהרע אתה קורא לבורא! כשטוב לך, אינך זקוק לבורא!"

יהודה ( מהורהר): "איך אוכל להסביר זאת לאנשים, לאלו שרע להם? שרע זה בעצם טוב?"

ברוך: "לא תוכל. הם יחשבו שאתה משוגע."

יהודה: "איך אפשר להסביר שרע, רק בגלל שאיבדת את הקשר עם הבורא?"

ברוך ( בבוז): "מה?! מה אמרת?! אתה רוצה להסביר את זה להם?! הם הרי לא ישמעו אותך ( דופק באצבעו על אוזנו), אין להם עם מה לשמוע אותך! הם חיים על פי חוק אחר! החוק שלהם הוא אנושי – לחטוף! ואתה מספר להם על בורא כלשהו ועל חוק שלו?! על נתינה?! לא. לאאא, יהודה... רק מכות יגרמו להם להבין שעליהם לחיות אחרת. אי אפשר להימנע מייסורים, יהודה."

יהודה: "אפשר"

ברוך: "ואני אומר שאי אפשר!"

יהודה: "ואני אומר שאפשר!"

ברוך ( בקול רם יותר): "ואני אומר שאי אפשר!"

יהודה ( בקול רם עוד יותר): "ואני אומר שאפשר! אפשר גם בלי כאב וייסורים, אפשר! אפשר להסביר שהוא מצפה לנו שם... באושר האדיר... שהוא מוביל את כולנו לאושר... אפשר!"

ברוך לא עונה. הוא מביט ביהודה בעייפות.

יהודה: "תקשיב..."

הוא מתהלך הלוך ושוב לפני ברוך.

- "אם נסביר להם בפשטות, שיש רק כוח אחד בעולם, רק חוק אחד – החוק שלו, חוק האהבה לזולת. ושזהו טוב גדול. אלא שבדרך לטוב הזה ניצב הרע – האהבה לעצמנו. ושהיא הסיבה לכל הצרות שלנו. אם נתקן אותה, הצרות ייפסקו."

ברוך: "הם לא ישמעו. ( בעייפות) כל הניסיונות שלי..."

יהודה ( עוצר לפניו): "צריך לנסות עוד ועוד..."

ברוך: "הם לא ישמעו!"

ברוך מתנדנד על רגליו הדקות ומנענע את ראשו הגדול.

- "הגופים לא חשובים לו, יהודה. אינך יודע?! הבורא מדבר עם הנשמה. ולא עם הגוף! לשם מה הוא זקוק לגוף שלך, המלא ברצונותיך המוזרים – אתה רוצה להיות רב גדול, לדעת את התורה בעל פה! להתפרסם... להרוויח כסף... לאכול טוב! לישון שינה מתוקה! אנחנו חיים למען עצמנו יהודה, ואילו הוא חי לשם כולם. אנחנו אוהבים רק את עצמנו, והוא אוהב את כולם!... ( בעייפות ובכאב) אתה מבין שאין כל קשר בינינו? ( פורס את ידיו לצדדים) הוא לא קיים."

יהודה: "ומתי הקשר הזה יופיע?! הוא הרי יופיע, לא?!"

ברוך: (בשקט רב. בעייפות רבה): "כשנבין שהוא לא נמצא. וגם לא יכול להימצא. אז הוא יופיע! ( נאנח בכאב ופורס את ידיו לצדדים). כשאנחנו מגיעים לייאוש... כשאנחנו ממלאים את ליבנו בדמעות, ומבקשים, מבקשים שהקשר הזה יגיע... 'נו, לפחות לזמן מה, לפחות לשנייה...' כשאנו מתחננים בכוחותינו האחרונים, משום שאחרת, אין משמעות לחיים!"

הוא משתתק ומביט ביהודה באפיסת כוחות.

- "אז מגיעה התפילה..."

הוא לוקח נשימה עמוקה.

- "מעומק הלב. ובתשובה לתפילה הזאת... נפתחים שערי הדמעות. ואתה מתחיל להרגיש אותו, ואתה מבין סוף כל סוף מה זה. ואתה בוכה. ב ו כ ה, אבל הפעם מאושר. ואז הכול שב על מקומו בשלום."

יהודה ( בהתפעלות): "זה בדיוק מה שאסביר להם. והם יבינו. אני יודע שהם יבינו אותי. אני בטוח. הרי איש אינו רוצה לסבול."

ברוך מביט ביהודה.

רגליו מתקפלות לפתע, אבל יהודה מספיק לתפוס אותו לפני שייפול.

ברוך מתיישב בעייפות על גזע עץ כרות.

יהודה ( בחשש): "אתה חש ברע? להחזיר אותך הביתה?"

ברוך: "לא. טוב לי."

יהודה מתיישב ליד ברוך.

הוא מלטף את ברוך בעדינות בגבו, כאילו היה ילד.

ברוך: "יהודה..."

יהודה: "מה, ברוך?"

ברוך: "אסכים עם מה שאמרת בתנאי אחד בלבד... ( מביט בו בריכוז) אם תאמר לי שדיברת איתו על זה. דיברת?"

יהודה ( מהנהן בראשו): "כן, דיברתי."

ברוך מחייך פתאום בשמחה.

- "והוא בירך אותך?"

- "כן, הלילה."

יהודה אומר את הדברים ומרגיש שוב את הגן הפורח. הוא ממלא את כל האופק, עד להרים הרחוקים.

- "הנה הוא," לוחש יהודה.

הוא עומד על מקומו, מפחד לזוז.

- "אתה זוכר את החוקים?" שומע יהודה את קולו של ברוך.

- "כן" עונה יהודה.

- "כל הכבוד" נשמע קולו הרגוע, הזקן. "כאן איש אינו חושב על עצמו. גם אני לא."

קרן אור משחקת על ענף של עץ גדול מימין ליהודה. [.9.]

לפתע משהו מושך את תשומת ליבו.

- "לא צריך," נשמע קולו של ברוך.

אבל ברוך כבר פוסע לעבר העץ.

"יהודה!" נשמע קולו של ברוך.

אבל ברוך כבר מזהה חפץ בוהק כלשהו. הוא נוגע בידו בגזע העץ.

- "אינך שומע אותי, בני..."

יהודה מניח את רגלו על הענף התחתון של העץ.

- "נו, נראה שאין מה לעשות," נשמע קולו המתרחק של ברוך. "כפי הנראה, עליך לעבור הכול בעצמך."

הרוח גולשת על הדשא, מכופפת אותו תחתיה.

יהודה מתמתח מעלה ומתקדם על הענפים כמו היו מדרגות של סולם.

הרוח מתחזקת.

יהודה מנסה להגיע לחפץ המנצנץ שנמצא במרומי העץ.

הרוח הופכת לסופה.

הציפורים דואות מעלה.

עננים מכסים במהירות את השמים.

יהודה אינו מצליח לאחוז בענף ונופל מטה, על הדשא.

הבזק של אור.

יהודה כבר רץ בשדה.

מאחור נשמעים קולות הנהמה של הסופה והמים.

יהודה מסתובב לאחור תוך כדי ריצה, ורואה מרחוק עמוד מים שמכלה את גן העדן.

לפניו הוא רואה בקע בין הסלעים.

ממטרי גשם עזים ניתכים על האדמה. [.10]

היער ליד ביתו של ברוך.

יהודה הולך במהירות לאורך עצי האורן.

הוא עושה סיבובים וחוזר על עקבותיו.

והנה הוא כבר רץ.

ברוך עוקב אחריו בתשומת לב גדולה.

ברוך: "החזק מעמד, בני... החזק מעמד!"

הבזק של אור.

זרם של מים עוקר עם שורשיו עץ עתיק ועצום ממדים שעומד במרכז הגן, הופך אותו על פניו ונושא אותו בעקבות יהודה.

יהודה צולל ברגע האחרון אל תוך הנקיק שבין המערות.

הוא שומע את קולו המתפעם של ברוך:

- "אתה נולד!"

המים מתנפצים בקול נורא על הסלע, וחודרים אל הנקיק.

המים סוחפים את יהודה, הופכים אותו, מכים בסלעים ונושאים אותו קדימה...

שוב חוזר היער.

יהודה רץ ביער, נוגע בידו בגזעי העצים.

ברוך ( לוחש): "אתה נולד, בני, נולד!"

הבזק של אור.

יהודה מוצא את עצמו מתחת למים.

גזע עץ ענק עף לכיוונו.

צמרתו המחודדת מכוונת בדיוק ליהודה.

יהודה סוגר את עיניו מרוב אימה.

העץ העצום מסתובב, ואל מול יהודה נפער חללו השחור, שמידותיו כמידות אדם...

יהודה נבלע בתוכו.

ביער.

יהודה קופא לפתע על מקומו.

ברוך מרים את ידו, אבל הוא אינו מסוגל לומר מילה.

הבזק של אור.

עץ נוסף מסתובב בזרם המים, נכנס עם הטריז אל תוך העץ העצום שבלע את יהודה, וסותם את פתחו.

משתרר שקט.

ועלטה.

בתוך היער.

יהודה עומד, כשפניו ספונות בתוך גזעו של עץ אלון עתיק.

סנאי מציץ מתוך אותו העץ.

ברוך עומד לידו, ומלטף את יהודה בגבו, כאילו היה ילד.

הם שותקים ארוכות.

יהודה אינו מצליח לחזור לעצמו.

- "אני יודע, בני, אתה תעמוד בכל זה," אומר לבסוף ברוך. קולו מרגיע.

- "אשתדל," משיב יהודה.

- "לא תשתדל, אלא תחזיק מעמד!"

ברוך מביט בפניו של יהודה, שעדיין שרוי תחת הרושם של המאורע שחווה.

- "אתה תקום ותיפול – זה הכרחי," אומר ברוך. "בלי חושך אין אור. בלי הלילה לא מגיע היום. [.11.]"

- "אני מבין. אבל קשה לי מאוד," עונה יהודה.

- "עברת את השלב הראשון. זהו השלב החשוב ביותר." אומר ברוך. "כעת החל תהליך הזיכוך. אתה הרי מבין, בני, שזה הכרחי... [.12.]"

- "אני מבין."

- "אתה הרי מבין שלא תוכל לחיות למען עצמך, בשעה שהוא חי בעבור כולם."

חיוך דק מופיע על פניו ברוך.

הוא מביט בפניו של יהודה.

- "לחיות למען עצמך זה דבר מלוכלך כל כך..."

- "אני מבין," אומר יהודה. "אני מבין."

- "ומהלכלוך הזה, בני," עונה ברוך. "עלינו להתנקות."

יהודה לוקח נשימה עמוקה.

יהודה: "לו אפשר היה לעשות זאת בבת אחת. לקלף מתוכי בבת אחת את הכול."

ברוך: "אי אפשר לעשות זאת בבת אחת. הבוקר אינו מגיע בבת אחת. הבוקר מפציע באיטיות, בני. אבל אתה תראה שתצליח בכול."

יהודה: "וכמה זמן זה..."

ברוך: "יימשך? עד שתהיה כמוהו. אין בו ולו מחשבה על עצמו. כבר הבנת את זה. גם אתה תהיה כזה. אתה תחזיק מעמד, בני, אני יודע. אתה תחזיק מעמד..."

יהודה ( בהחלטיות): "אני אחזיק מעמד, ברוך."

ברוך מחייך.

- "כל הכבוד!" הוא אומר. "חסר לך שהיית אומר משהו אחר. אלפי חכמים ענקים, יהודה, מביטים בך בתקווה. הם היו מוכנים שיחתכו אותם לחתיכות, שיקרעו אותם לגזרים, רק כדי להרגיש את מה שהרגשת אתה. והוא בחר בך, ולא בהם. לך אליו, בני, לך... פרוץ. התפלל. שבור. דרוש. צעק. רק אל תעצור."

יהודה: "אני הולך אליו, אני שועט לעברו, ברוך."

הבזק של אור.

זרם של מים מעיף ומסובב באוויר את גזע העץ הענק והסתום, שיהודה נמצא בתוכו.

"נכנסת לתיבה, בני," נשמע קולו של ברוך מבעד לרעש המים. "לתיבה שבתוכך. [.13.]"

עץ ענק עם גזע שתקוע בתוכו כמו מפרש, עף מצד לצד בנקיק.

- "עכשיו החזק מעמד, בני, ושמור על עצמך. ועלינו."

ושוב היער.

הדשא זז מצד לצד.

ברוך שותק.

הוא מכווץ את עיניו ומעביר את מבטו מיהודה אל מעבה היער.

הוא מסתכל על דבורה שעפה מפרח לפרח.

ברוך: "טוב כאן... נקי. חפש לך מורה אחר, יהודה."

יהודה מרים אליו את עיניו.

הוא לא עונה.

ברוך: "אין לי יותר מה ללמד אותך. מכאן ואילך, נשמתך תלמד אותך."

יהודה: "היכן אוכל למצוא מורה אחר?"

ברוך: "חפש. בקש. אם תבקש, הוא יתגלה בפניך... הבורא לא יעזוב אותך כעת. נראה שהוא החליט לקחת אותך ברצינות. זמנים חדשים לפנינו. זמנים שאנשים כמוני כבר לא מתאימים להם."

יהודה: "ללוות אותך לביתך?"

ברוך: "לא. אני אשב כאן, על הגזע. אקשיב לדממה. אולי אבין דבר או שניים."

יהודה קם.

יהודה: "עלי ללכת."

ברוך: "לך."

יהודה מסתובב ומתחיל ללכת במהירות לעבר הכביש.

ברוך מביט לעברו, וקורא אליו.

- "יהודה!"

יהודה אינו שומע אותו.

- "אל תחזור לכאן יותר! אסור לך לחזור לכאן יותר!"

הוא מגביר את צעדיו. כמעט רץ.

- "אבל אני אצפה לך," לוחש ברוך. "תלמידי הגדול... ומורי..."

ורשה. רחוב ראשי בעיר.

יהודה פוסע במהירות ברחוב, מביט תחת רגליו.

ראשו מלא מחשבות.

הוא אינו מביט באיש.

צילומים דוקומנטריים של נשף תחפושות ענק בארמון החורף בסנט-פטרסבורג.

מירוץ האופניים הראשון של "הטור דה-פראנס".

ארה"ב מכירה בעצמאותה של פנמה.

הפגנות קומוניסטיות ראשונות בפולין.

[.1.] האצילות – מהמילה "אצלו", ברשות הבורא. אחד מחמשת העולמות שמרכיבים את המציאות. נקרא גם "עולם התיקון".

[.2.] המקובלים נוהגים להשתמש במילה "השפעה" במשמעות של להעניק שפע, כדי להביע את יחסו של הבורא כלפי האדם ואת היחס שעל האדם לבנות כלפי בוראו.

[.3.] קוצק היא עיר קטנה בפולין, שבה נוסדה קבוצת המקובלים של רבי מנדל.

[.4.] לעזוב את הגוף פירושו לעזוב את רצונותינו האגואיסטיים וללכת בעקבות רצונותיה של הנשמה. "גוף" בחכמת הקבלה אינו כינוי לגוף הביולוגי אלא לאגואיזם השולט באדם.

[.5.] בתוכך – האדם הוא עולם קטן, וכל העולמות נמצאים בתוכו. זהו מושג קבלי מרכזי, לפיו האדם משיג את כל המציאות בתוכו. כאשר רצונות האדם מתחלפים מאגואיסטיים לאלטרואיסטיים, גם העולם החיצון משתנה. האדם מתחיל להרגיש את האחדות, השלווה והאהבה, את הבורא בתוכו.

[.6.] הגן שבתוך האדם – תכונת ההשפעה והאהבה לזולת.

[.7.] מרדכי יוסף הוא שמו של ניגון שנשמע מפי המקובל הגדול, רבי מנחם מנדל מקוצק, בזמן התרוממות רוח אדירה.

[.8.] נחש הוא מחשבה אגואיסטית שחדרה לפתע לרצון אלטרואיסטי וטהור.

[.9.] עץ היא תכונת האהבה וההשפעה שבאדם. כאשר משתמשים בתכונה הזאת למען האחרים, נאמר שהאדם נמצא ב"גן עדן", אך כאשר מתשמשים בה לטובת עצמנו בלבד, חוקי גן העדן מופרים והאדם מגורש מתוכו.

[.10.] גשם שהופך למבול – הגשם היא תכונת ההשפעה שבאדם, תכונת הבורא שבו. הגשם הופך למבול כשהאדם רוצה להשתמש בו לשם מילוי עצמו, ולא למילוי האחרים.

[.11.] נפילה – כשמתווסף לאדם שמשתוקק לרוחניות רצון אגואיסטי שהוא לא מסוגל להתמודד איתו, הוא נופל לתוכו ומתחיל לחיות למען עצמו. עליה – כשהוא מתקן את הרצון האגואיסטי הזה ומתעלה מעליו. חושך – שליטת האגו על האדם שמסתיר מפניו את הבורא ואת העולם הרוחני. אור – התגלות תכונת ההשפעה והאהבה באדם, ששוב מאפשרת לאדם לגלות את העולם, את הבורא.

[.12.] זיכוך – ניקוי הלכלוך, עבודה על תיקון הרצון האגואיסטי. קבלה בכוונה להסב הנאה לאחרים, לבורא.

[.13.] תיבה – מערכת סגורה של רצונות בתוך האדם, שמכוונים רק להשפעה ואהבה. האדם נותר איתם. הוא, כביכול, מתעלה מעל האגו ומטביע לזמן מה את שאר רצונותיו, כלומר, לא משתמש בהם. כך הוא שט בתיבה שלו, מוגן בתוך המחשבות המטהרות שלו.

חלק ה'

רחוב ראשי בוורשה.

קול של המון נשמע, והוא רק הולך ומתגבר.

יהודה מרים את ראשו.

לפתע הוא מגלה שהוא עומד במרכז הכביש, וההמון מתקרב אליו.

ממעל מתנוססים דגלים אדומים.

הם שרים את "האינטרנציונאל".

יהודה מוצא את עצמו בלב ההמון, והנה הוא צועד בשורות הראשונות. מעליו מתנוססים דגלים... לידו הולכים בחורים צעירים, נשים צעירות.

ידו של מישהו לוחצת את כתפו.

פניו של יאן מופיעות מתוך הקהל.

יאן ( מנסה לצעוק חזק יותר מהקהל): "ידעתי שלא תוכל להביט על כל זה מהצד."

מישהו שם בידו של יהודה דגל אדום.

ההמון צוהל: "אחווה! שוויון! חופש!"

יהודה מתחיל גם הוא לשיר עם ההמון.

אנשים מביטים בפליאה באדם החרדי שצועד עם דגל אדום בידו, וחוזר עם כולם על אותן סיסמאות.

אישה יפה צועדת מצידו האחד, יאן צועד מהצד השני.

יהודה מחייך...

חיוך של שמחה מאיר את הפנים של כולם.

פתאום, משני רחובות צדדיים מגיחים שוטרים רבים.

צעקות: " 'סתמו ת'פה, נבלות!!!"

השוטרים דוהרים אל ההמון, מנופפים באלותיהם.

מכות ניחתות על ראשם של האנשים...

ההמון נרעד.

בהלה אוחזת בו.

צעקות מההמון: "נבלות, מה אתם עושים?!"

אנשים נופלים על המדרכה, תופסים את ראשם בידיהם.

דם שותת מבין אצבעותיהם.

נבוט מונף מעל ראשו של יהודה.

פניו המעוותות של שוטר שצועק:

- "אאההה, יהודון! התחשק לך שוויון?!..."

ומיד יד חזקה דוחפת הצידה את השוטר, תופסת את יהודה בדש מעילו וזורקת אותו הצידה. יהודה מוצא את עצמו מוצמד לקיר של בית.

יאן עומד מעליו.

הוא דוחף את יהודה אל מבוא של בית.

יאן: "אתה חי? אם כך, קרא לבורא שלך!"

דרך דלת הבניין הפתוחה מעט נראים אנשים רצים...

שוטרים דוהרים אחריהם על סוסים...

מכים בהם ללא רחמים באלותיהם.

יאן: "אין למי לקרוא, הא?! אין. מכיוון שהוא לא קיים! תראה מה האל שלך מחולל!"

יהודה מנסה לענות משהו, אבל יאן קופץ עליו ולא מאפשר לו להוציא הגה מפיו.

יאן: "הוא לא קיים! לא! וגם אם הוא קיים, אז אף אחד לא צריך אלוהים כזה, מפני שידיו מלאות בדמנו!"

שני שוטרים מכים עד זוב דם בחור צעיר, שחוזר כל הזמן על אותן המילים:

- "לא אעשה זאת יותר, אדוני, לא אעשה זאת..."

קצין משטרה גורר בשערות את אותה אישה יפה שצעדה ליד יהודה.

יאן ( לוחש): "לא תוכל להסביר לי את זה. לא תוכל..."

הוא תולש את המגבעת מיהודה וזורק אותה על הרצפה.

לאחר מכן הוא קופץ אל הרחוב, ומתחיל לרוץ לעבר הסוס.

הוא קופץ על קצין המשטרה מאחור ומושך אותו מטה.

יאן חוטף את האישה ופונה לתוך סמטה צדדית.

ערב. הרובע היהודי בוורשה.

זוג זקנים מטייל ברחוב.

הם חולפים על פני יהודה, שיושב על מדרגות של בניין מגורים.

מעילו קרוע. ידיו משופשפות ומלאות בדם שהתייבש.

האישה: "אינך חש בטוב?"

יהודה ( מרים את ראשו): "כן, אני מרגיש רע מאוד."

האישה: "אני יכולה לעזור?"

יהודה: "איני יודע."

הוא קם ומתחיל לגרור את רגליו במורד הרחוב.

יהודה פונה אל הרחוב שבו הוא גר.

הוא עולה באיטיות במדרגות הבניין, פותח את הדלת והולך היישר לחדרו.

אימו פוסעת לעברו.

היא מביטה בו בפחד.

יהודה: "נפלתי. זה שום דבר."

רבקה: "שם, אצלך בחדר..."

היא לא מספיקה להשלים את דבריה. יהודה פותח את דלת החדר ועוצר על מפתן הדלת.

מאחורי שולחנו יושבים הרב פלדמן והמלמד שמואל.

אביו עומד בצד, ליד הקיר.

יהודה ( מיד): "אל תדאג, אבא, פשוט החלקתי ( פונה אל האורחים) שלום, כבוד הרב. שלום, הרב שמואל. משהו קרה?"

הרב פלדמן ( בוחן אותו במבטו): "אל תהיה מופתע, יהודה. הגענו לבקשת אביך, שמחה. אל תעמוד שם... שב."

יהודה מביט באביו וממשיך לעמוד.

הרב פלדמן: "אתה לומד קבלה, ובאשר לזה כבר לא ניתן לעשות דבר."

המלמד שמואל ( בקשיחות): "לאסור עליו ללמוד קבלה! כבר אמרתי זאת פעמים רבות. ואני חוזר על כך פעם נוספת!"

הרב פלדמן: "נו, זה כבר לא דבר פשוט כל כך."

המלמד ( ליהודה): "עברת כל גבול. מה שמספר לנו אביך, שמחה..."

שמחה מנסה שלא להביט ביהודה.

המלמד: "אביך אומר, שאתה אומר שהגויים שווי ערך ליהודים."

יהודה: "הדבר החשוב ביותר הוא, אם יש באדם השתוקקות לגלות את הבורא."

המלמד: "והעובדה שהוא גוי ולא יהודי, אינה חשובה?"

יהודה: "נכון. אינה חשובה."

המלמד מביט בכולם במהירות.

- "צריך לעצור את זה עכשיו. לאלתר! ( מצביע על יהודה) האדם הזה החליט להרוס את מה שאיחד בינינו לאורך דורות. הוא מסוכן לנו מאוד. יהודה, אנחנו אוסרים עליך ללמוד קבלה... ( הוא מתמלא כעס) הברוך המשוגע הזה, הנבל והבור הזה!"

הרב פלדמן: "שמואל, אני מבקש ממך."

המלמד: "אבל תראה למה הוא הופך את תלמידיו! ( ליהודה) אני חוזר, אנחנו אוסרים עליך ללמוד קבלה!"

יהודה: "איני יכול לשמוע בקולך, הרב שמואל. אתה אומר לי עכשיו להפסיק לנשום... להקריב את חיי... ואיני יכול לעשות זאת."

המלמד ( לרב פלדמן): "להטיל עליו חרם. ולהודיע על כך לכל יהודי פולין!"

הרב פלדמן: "אם איני טועה, הגשת בקשה... להפוך לרב?"

יהודה: "כן. הייתי רוצה לגשת לבחינות הסמיכה כדי לקבל תואר של רב ולהתחיל ללמד."

המלמד: "מההה???! ואתה חושב שזה אפשרי אחרי כל מה ששמענו?"

יהודה: "אני מבקש מכם מעט סבלנות, ואסביר לכם הכול..."

המלמד: "ומדוע אנחנו צריכים להקשיב לך?!"

הרב פלדמן: "חכה, שמואל. אנחנו נקשיב לך, יהודה."

יהודה: "אנחנו חייבים להכניס לכל מוסדות הלימוד שלנו במהירות האפשרית את ספר הזוהר. עלינו להתחיל ללמד את חכמת הקבלה כמקצוע חובה מהגיל הרך ביותר. כך נוכל למשוך אור לעולם ולעצור את הייסורים. אני יכול לפתח תוכנית לימודים. אני יכול להתחיל ללמד."

המלמד: "גוי אינו יכול ללמד יהודים! ואתה – גוי!"

דממה משתררת בחדר.

המלמד מעביר את מבטו מיהודה לרב פלדמן וממנו לשמחה. ואז מביט שוב ביהודה.

המלמד ( בנוקשות): "אני, כאחד מחברי הוועדה, אעשה כל שביכולתי כדי שלא תעבור את המבחן הזה. אתה לא תהיה לרב! איני יכול לאפשר לנגיף שבו נדבקת, להתפשט ולהחריב את העם שלנו!"

הוא קם ויוצא בחדות מהחדר.

הדלת נטרקת מאחוריו בחוזקה.

הרב פלדמן מניד בראשו לשלילה, תוך שהוא מביט בדלת שממנה יצא המלמד.

הרב פלדמן: "מדוע אתה חייב להיכנס לעימות עם כולם, יהודה? מדוע?!"

יהודה מתיישב. הוא מביט ברב פלדמן ולאחר מכן באביו.

שמחה אינו יודע היכן להחביא את עצמו.

הרב פלדמן ( ליהודה): "תסביר לי מדוע בחור פיקח כמוך לא יכול לשמור על לשונו כשצריך. אתה הרי בחור מבריק! אתה רוצה להיות לרב?"

יהודה: "כן"

הרב פלדמן: "אתה רוצה ללמד את העם?"

יהודה: "זו הסיבה היחידה שאני רוצה להיות לרב."

הרב פלדמן: "אז תנהג בפיקחות, וכשצריך – גם בעורמה... ראה מה עשית למלמד! הוא כבר רועד רק מלראות אותך. הוא כמעט איבד כאן את שפיותו. ובמה הוא אשם? כך לימדו אותו. צריך להסביר לו הכול בצורה אחרת לחלוטין."

יהודה שותק ומביט ברצפה.

יהודה: "אני מנסה, אבל איני מצליח."

הרב פלדמן: "נו, הנה... הכרה בשגיאות זו כבר התקדמות. כל הכבוד. וכעת, ספר לי את מה שלא הספקת לספר לו."

יהודה מביט בחשד ברב פלדמן.

יהודה: "לספר הכול?"

הרב פלדמן: "למה אתה מחכה? אנחנו, היהודים, רֵעים. כן?"

יהודה נע במקומו בחוסר נוחות.

הרב פלדמן: "אמרתי שאין לך ממה לחשוש, אז אין לך ממה לחשוש! דבֵּר!"

יהודה ( מחליט): "עיני כל העולם נשואות רק אלינו."

הרב פלדמן: "כך היה תמיד."

יהודה: "עכשיו זה יהיה חד במיוחד. לא יהיו לנו הקלות."

הרב פלדמן: "למה? למה דווקא עכשיו?!"

יהודה: "מתחילה מאה איומה. מאה של ייסורים עצומים. של שנאה עצומה. של אגואיזם עצום. לא היה דבר כזה מעולם... ואנחנו נהיה אשמים בכל ייסורי העולם."

הרב פלדמן: "כך סוברים הגויים?"

יהודה: "כך סוברת הקבלה. ספר הזוהר. אני חושב כך. כך חושב הבורא."

הרב פלדמן שותק.

ניכר שמחשבות רבות מתרוצצות בקרבו.

יהודה ( בלהט): "אנחנו אלה שלא מאפשרים לבורא להתגלות בעולם הזה."

הרב פלדמן: "אנחנו עם הבורא, אנחנו מקיימים את התורה והמצוות..."

יהודה: "אל לנו להתרברב בזה. אל לנו למלא את עצמנו בידע. אל לנו להתגאות בכך שאנחנו מקיימים את המצוות כלשונן... לא!"

שמחה: "יהודה, שתוק!"

הרב פלדמן: "שימשיך!"

יהודה: "צריך לקיים את המצוות רק כדי לגלות את הבורא, את האור, את האהבה לכל העולם. עלינו להפוך לצינורות שמפיצים את האור... ולא את החושך..."

שמחה מביט בבנו בפחד וביראה.

הרב פלדמן: "אם תדבר כך, איש לא יבין אותך. אתה חד וישיר מדי."

יהודה: "אבל אתה הרי ביקשת את כל האמת."

הרב פלדמן: "אבל לא עד כדי כך."

יהודה: "אשתדל שיבינו אותי. אחפש דרכים להסביר את עצמי בצורה פשוטה יותר... כדי שיבינו... אשקיע את כל המאמצים בכך. לאיזו עוד מטרה ניתנו לי החיים הללו?! אחרת... אחרת מצפים לנו, ולכל העולם, ייסורים עצומים."

הרב פלדמן: "ואיך אתה יודע את זה?"

יהודה: "אני יודע."

הרב פלדמן: "מאין?"

יהודה: "אני רואה."

הרב פלדמן מביט בו ושותק.

שקט שורר בחדר.

מבעד לחלון מטפטף גשם.

חלק ו'

הרב פלדמן: "אני מניח שאתה יודע... שכדי שיאפשרו לך לגשת למבחני הסמיכה עליך להשיג שלוש המלצות."

יהודה: "אני יודע."

הרב פלדמן: "מי ימליץ עליך?"

יהודה שותק.

הרב פלדמן קם והולך לעבר הדלת.

הוא נעצר לידה.

הרב פלדמן: "אמליץ עליך. ואבקש גם מהרב זילבר ומהרב אפשטיין לערוב לך. הם אוהבים אותך על ההתמדה והידע שלך. מובן שלא אספר להם דבר על השיחה שניהלנו כאן היום."

יהודה: "אני מודה לך, כבוד הרב."

הרבנות.

מסדרון ארוך.

לאורך הקירות יושבים יהודים בלבוש דתי.

רבים מהם מתגודדים ליד אחת הדלתות.

שניים מהם נצמדו אליה, מאזינים למתרחש בפנים ומדווחים על כך בלחש לאחרים.

הראשון: "הוא עונה... מיד!"

השני ( בהתפעלות): "מבלי לחשוב!"

הראשון: "איזו תשובה!"

מישהו מהקהל: "חלפו כבר ארבע שעות."

הראשון: "הם שותקים."

השני: "שותקים"

עוד מישהו מהקהל: "נו..."

הראשון: "הם שותקים! איש אינו מוציא מילה."

השני: "שששש! הרב זילבר מדבר... מברך... הוא עבר... ידע מופלג... הם מקווים ש..."

הדלת נפתחת. שני המאזינים כמעט ונופלים.

המלמד יוצא מהחדר בזעם.

הוא פוסע מספר צעדים מהירים במסדרון...

אחריו הולכים הרב פלדמן ושאר חברי הוועדה.

הם מדברים ביניהם. מהנהנים בראשם.

המלמד עוצר בחדות.

הוא מחכה לרב פלדמן ולוחש לו בקול רם, כך שכולם ישמעו...

המלמד: "אתם עושים טעות איומה."

הרב פלדמן חולף על פניו.

המלמד (עובר לרב הזקן שהולך אחרי הרב פלדמן): "הרב זילבר, היה צריך לעצור אותו." ( מסתובב לרב זקן אחר): "הרב אפשטיין!"

הרב אפשטיין: "עשיתי כל שביכולתי לעצור אותו. אבל זה בלתי אפשרי."

הרב זילבר: "איני זוכר אנשים בעלי ידע מופלג כל כך... ( שותק לרגע) ועם תחושות עמוקות כל כך..."

הרבנים ממשיכים ללכת במסדרון, משוחחים בינם לבין עצמם.

יהודה יוצא מהחדר.

שמחה קופץ עליו.

בשמחתו הוא דומה לילד קטן.

היהודים מקיפים אותם.

הם לוחצים את ידו של יהודה.

רחוק, בקצה המסדרון, עומד המלמד שמואל ומביט בהתרחשות הזאת.

הרובע היהודי של ורשה.

שמחה ויהודה הולכים ברחוב.

היום בהיר.

שמחה מדבר ללא הרף, ולא עוצר את שמחתו...

שתי נערות בנות שש עשרה לערך הולכות לקראתם.

אחת מהן מרימה את עיניה ומהנהת לכיוונו של שמחה בענווה.

שמחה משיב לה.

הנערות חולפות על פניהם.

יהודה מביט לאחור.

יהודה: "מי זאת, אבא?"

שמחה: "רבקה, קרובתנו הרחוקה."

יהודה: "בת כמה היא?"

שמחה: "שש עשרה"

יהודה: "הייתי רוצה לשאת אותה לאישה."

שמחה מביט ביהודה.

יהודה מהנהן בראשו.

יהודה: "מקובל חייב להיות נשוי."

רגל במגף שחור שוברת כוס עטופה בנייר כסף.

ומיד פורצת מוזיקה.

אנחנו בעיצומה של חתונה חסידית.

הגברים מרימים את יהודה, החתן, על כיסא, ומניפים אותו באוויר.

כובעים חסידיים עפים למעלה.

חסידים קופצים בשמחה.

כלייזמרים מנגנים בווירטואוזיות.

החסידים כמו דואים מעל לרצפה.

ברוך מביט בכל זה מפינת האולם.

הוא מוקף בהמון ילדים.

לפניו עומד בקבוק וודקה כמעט ריק.

ברוך עוקב במבטו אחרי יהודה.

יהודה הרוקד פוגש במבטו.

ברוך מהנהן לעברו, מרים את הכוס מעל.

ופתאום הכוס נעלמת מידו.

ברוך מחייך ומוציא בעדינות כוס מלאה וודקה מתוך שרוול מעילו השמנוני.

הילדים צוחקים.

יהודה צוחק.

מה העתיד צופן לו, לגיבורנו?

מיד לאחר החתונה הזוג הצעיר עובר מוורשה לעיירה הקטנה פורסוב.

הם שוכרים דירה ממש מול ביתם של הורי רבקה, אשתו של יהודה.

אמצע הלילה. דממה.

העיירה הפולנית הקטנה שרויה בשינה עמוקה.

כל החלונות של הבית הדו-קומתי מעץ מוגפים.

הירח מתנדנד בשמים זרועי כוכבים.

באחד מחלונות הבית נדלק אור.

זהו אורה העקום והמרצד של מנורה.

פתאום, בחשכת הליל, נשמע קול של קרח נמעך.

רגליים יחפות שוברות קרום דק של קרח, ושוקעות בגיגית עם מים קפואים.

חדר מואר למחצה.

יהודה מנער את ראשו ומתקרב עוד יותר אל הספר.

רגליו שקועות במי הקרח.

רבקה, אשתו הצעירה, מביטה בו בפחד מבעד לווילון.

מן הרחוב, בתוך חלון מואר חלקית, אפשר לראות את הפרופיל של יהודה.

על הפרופיל הזה צופה אישה מהבית שעומד ממול. זוהי דבורה – אימה של רבקה.

היא מסתובבת ואומרת משהו לעומק החדר.

בחלון מופיעות פניו הרדומות של בעלה.

שניהם נצמדים לחלון ומביטים בפרופיל החד של יהודה הקפוא בריכוז מרבי.

דירתם של יהודה ורבקה. בוקר.

יהודה יושב רכון מעל הספר.

המנורה מרצדת.

השעון מורה על השעה חמש בבוקר.

רבקה כבר ערה ומכינה ארוחת בוקר.

כעת אפשר לראות שהיא בהיריון.

נשמעת נקישה קלה בדלת.

רבקה פותחת.

על מפתן הדלת עומדים הוריה.

הם נכנסים לבית.

יהודה מברך לשלום את אביה.

האב כבר עומד בטלית לבנה, מלא הדר בצפייה לתפילת שחרית.

האם מנשקת את רבקה.

בית הכנסת של העיירה קטנה.

אביה של רבקה ויהודה מתפללים זה לצד זה.

מסביב, הכול לבן מרוב טליתות שמכסות את ראשי המתפללים.

דירתם של יהודה ורבקה.

האב ויהודה יושבים ליד השולחן.

רבקה ודבורה מסתובבות סביבם, עורכות את השולחן לארוחת הבוקר.

האב ( ליהודה): "אתה נראה עייף... אתה ישן טוב?"

יהודה: "טוב מאוד."

האב: "כמה שעות אתה ישן?"

יהודה: "מספיקות לי שלוש שעות."

האב: "איזו שטות!"

יהודה: "וגם זה נראה לי יותר מדי."

האב: "אני מבין... יהודה, יש לך אישה צעירה."

רבקה: "אבא, אני מבקשת ממך..."

האב: "אין בבית כסף."

רבקה: "אנחנו נחזיר לכם את החוב בעוד חודש."

האב ( בנוקשות): לא ברור בכלל במה אתה עוסק... בשביל מה אתה קם בשעה אחת לפנות בוקר?"

יהודה: "הלילה ניתן לי כדי ללמוד."

האב: "לא. הלילה ניתן לך כדי להיות עם אשתך. ( לרבקה) תשתקי רבקה!... כדי שתישן טוב ולאחר מכן תפגוש את היום בתפילה ובכוחות חדשים. וגם, מה לעשות, בחיפוש אחר פרנסה... יש לך משפחה..."

דבורה נעמדת מאחורי בעלה.

האב: "נתנו לך את רבקה לאישה כי חשבנו שאתה באמת רוצה לבנות משפחה."

רבקה: "אבא, תפסיק! אתה מתערב בחיים שלנו!"

האם: "לא, את טועה! אנחנו לא יכולים לראות איך הוא משאיר אותך לבדך בכל לילה... ולא ברור במה הוא מתעסק שם..."

רבקה: "יהודה יודע מה הוא עושה."

האם: "לדעתי, הוא לא עושה כלום! בינתיים, הוא לא הביא ולו אגורה אחת לביתכם!"

רבקה: "אימא!"

האב: "הפסיקי לחזור על השטויות שאת מדברת, והתחילי להקשיב לדעת גדולים ומבוגרים ממך! גם את וגם הוא. אנחנו רוצים שתהיה לכם משפחה נורמלית. הקבלה שלו מפריעה לכם לחיות חיים תקינים."

רבקה ( קמה ממקומה): "בעלי הוא תלמיד חכם. ואנחנו מבקשים מכם מאוד שלא להתערב בחיינו!... וחוץ מזה, נותר לו מעט מאוד זמן לישון, ואתם מפריעים לו בשיחות השטותיות שלכם."

האב: "שטותיות?!"

האם: "במילים אחרות, את מבקשת מאיתנו ללכת?"

רבקה: "אני מבקשת מכם להבין שיש לי בעל שאני אוהבת, ושיש לי ולו חיים, שבהם אני מבקשת שלא תתערבו."

האב: "לא להתערב?"

רבקה: "כן, לא להתערב."

האב קם מן השולחן והולך לעבר הדלת.

האם ממהרת אחריו.

האב ( ממפתן הדלת): "אל תבכי כשלא יהיה לכם במה להאכיל את ילדיכם. והוא, התלמיד החכם שלך, יצטרך לעבוד ולא יהיה לו פנאי לכל זה. אל תבכי אז, וגם אל תרוצי אלינו לעזרה... נלך, דבורה!"

הם יוצאים.

יהודה מביט ברבקה.

יהודה: "הם לא יחזרו עוד."

רבקה: "עשיתי את הבחירה שלי. יש לי אותך."

יהודה ניגש אליה ומחבק אותה.

רבקה מצמידה את ידה לבטנה ואומרת בחיוך:

- "הוא כל כך חזק. הוא כבר רוצה לצאת. איך שהוא מכה ברגליו..."

היא מביטה ביהודה ברכות מלמטה, ומניחה את ראשה על כתפו.

רבקה: "אני חושבת שאנחנו צריכים לעבור מכאן. הם לא יעזבו אותנו במנוחה... מה דעתך?"

יהודה: "אעשה כל מה שתגידי..."

בוקר.

סוס רזה מושך עגלה שעליה יושבים יהודה ורבקה.

על העגלה נמצאים מיטלטליהם המועטים – שני שקים: האחד מלא בגדים ובשני, ספרים.

העגלון מפציר בסוסו בעצלות וממלמל בעל פה פסוקי תהילים. [.1.]

העגלון: "אשרי האיש שלא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד (מרים את אצבעו העקומה) במושב לצים לא ישב ( מנענע בראשו בהתפעלות, כמעט ושר). והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו ייתן בעתו, ועלהו לא ייבול, וכל אשר יעשה יצליח."

העגלון מסתובב ליהודה ורבקה וקורץ להם.

העגלון: "אני רואה שאתה, כבוד הרב, אדם חכם. וגם אשתך יפהפיה. ואילו אני עובד מגיל שבע, ואיני יודע קרוא וכתוב. בשביל מה אני זקוק לזה? אך כשבני מקריא בקול, אני מקשיב לו, והמילים נחרתות בראשי... ואני בוכה... עד כמה המילים האלו יפות..."

יהודה מביט אליו ומחייך לעברו.

העגלון מאיץ בסוסו ושוב מרים את אצבעו אל על.

- "...בקרוב עלי מרעים לאכול את בשרי, צרי ואויבי לי, המה כשלו ונפלו; אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי, אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח."

העגלון מניד בראשו מצד לצד ומצקצק בקול רם בלשונו.

העגלון: "איי איי איי, כמה יפה זה... וכמה יפה קורא את המילים הללו בני. הוא יושב ומסביר לי הכול, לתרח זקן וכסיל שכמוני... 'אבא,' הוא אומר, 'אתה אוהב רק את עצמך, ואילו הבורא אוהב את כולם.'"

יהודה: "זה מה שהוא אומר?"

העגלון: "כן, כן. בדיוק כך. הוא כל כך חכם!"

יהודה: "ואיך קוראים לבנך?"

העגלון: "משה. והוא רק בן עשר. ועוד הוא אומר: 'תראה, אבא, עד כמה טוב הבורא.' ואני עונה: 'הוא טוב. טוב ומטיב, בני.'"

העגלון מניד בראשו, מסתובב קדימה ומאיץ פעם נוספת בסוסו הזקן.

העגלון: "נו, קדימה... אל תשקעי בדברי, זקנה..."

פתאום קולו משתנה... והוא מנגב בשרווליו את הדמעות שמתחילות לזלוג מעיניו...

העגלון: "אאהה... הוא טוב. טוב ומיטיב... אז למה הוא לקח מבני את רגליו...?"

הוא מסתובב ומביט ביהודה.

דמעות ממלאות את עיניו.

העגלון: "יש לי כזה ילד, כזה ילד, כבוד הרב. הוא כל כך חכם, יודע הכול. רק שהרגליים שלו לא מתפקדות מילדות... אבל אני לא מתלונן. הרי הבורא יודע מה טוב לנו... רק אם תוכל אולי אתה להסביר לי, כבוד הרב, למה הוא לקח לו את הרגליים?"

יהודה שותק.

רבקה תומכת בבטנה בעדינות ומביטה בבעלה.

יהודה: "אתה גר רחוק?"

העגלון: "לא. קרוב. זה ייקח לסוסה שלי משהו כמו שעה-שעתיים, אם היא לא תתמוטט."

יהודה: "הייתי רוצה לדבר עם הבן שלך. תרשה לי?"

העגלון: "אוווו, כבוד הרב! זו תהיה שמחה כה גדולה בעבורו. הוא הרי ראה רב רק פעמיים בחייו. ופעם אחת היתה בזמן ברית המילה... ( הוא פוזל על רבקה) אבל הדרך לביתנו היא דרך חתחתים... ואילו אשתך... ממש עוד מעט..."

רבקה: "לא נורא. אני מרגישה טוב מאוד ( מביטה ביהודה). ניסע לשם..."

יהודה ( לעגלון): "קדימה!"

העגלון מושך בכל כוחו במושכות.

העגלון: "קדימה, זקנה שלי, קדימה, בלי לחשוב יותר מדי! דיו!!! כמה שמושק'ה ישמח!"

הסוסה הזקנה מביטה בעגלון ומגבירה מעט את צעדיה...

העגלה מתקדמת בדרך חתחתים, מתנדנדת מצד לצד.

ברקע נשמע קולו הצורם של העגלון:

- "דברי קהלת בן דוד מלך בירושלים.הבל הבלים, אמר קהלת, הבל הבלים, הכול הבל."

העגלון ממשיך ומקריא בעל פה מתוך קהלת [.2.] ואומר לבסוף:

- "כמה נכונים הדברים, הא? 'דור הולך ודור בא, והארץ לעולם עומדת.'"

העגלה מתרחקת.

יהודה מכסה את רבקה במעילו. היא נצמדת אליו.

מסביב נפרס מרחב סתווי אפור... שדות נפרסים במרחב... מרחוק נראה היער, ועל הרמה ניצב עץ אורן בודד.

ורק קולו של העגלון נשמע ברקע...

- "מה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שיעשה, ואין כל חדש תחת השמש..."

מחשיך.

העגלה נזרקת מצד לצד על הכביש הפתלתל והמסולע.

רבקה יושבת, מחזיקה ביהודה, ותומכת בבטנה בפחד.

הנה היא כבר יורדת למטה והולכת אחרי העגלה. רגליה טובעות בבוץ, והיא מחזיקה בידו של יהודה.

העגלה נכנסת לכפר עני.

היא פונה מהדרך הראשית, וכעבור מספר פניות העגלון מצביע קדימה.

הם מתקרבים לעברו של בית שחור ומט לנפול.

בחלון נראים פנים של ילד.

קולו של העגלון: "זהו בני..."

הם נכנסים אל הבית. הריהוט שבו דל מאוד.

הילד, משה, יושב על כיסא מרופט, שהוכן במיוחד בעבורו.

על אדן החלון פתוח ספר.

רגליו של משה תלויות כמו חוטים מהכיסא.

הוא מחייך לאורחים.

העגלון פורס את ידיו ומוריד את משה מכיסאו בשמחה.

משה מחבק את אביו סביב הצוואר ומנשק אותו בלחיו הלא מגולחת.

העגלון: "נו, הנה, כבוד הרב, הנה בני, משה שלי, האור של חיי."

יהודה מביט במשה בתשומת לב, ומשה מביט בו.

יהודה מושיט את ידיו ולוקח את משה מאביו.

הילד מחבק את יהודה סביב הצוואר ומתקרב אליו.

רבקה יושבת ליד הדלת ומסתכלת בהם בשקט.

משה: "שב."

יהודה מתיישב.

משה: "איך אתה חי?"

יהודה: "מתוך מחשבה מתמדת עליו."

משה: "אין עוד מלבדו. הוא דואג לנו וחושב עלינו."

העגלון ( ממלמל): "אז איך הוא דואג לך ככה...?"

משה מחייך ונוגע בידו של יהודה.

משה: "אל תקשיב לו, הוא פשוט אוהב אותי מאוד, ולא יכול להבין, שמהבורא מגיע רק טוב."

העגלון ( לוקח נשימה עמוקה): "אוווו...."

משה: "הוא עושה הכול בכוונה תחילה. הוא מבלבל אותנו בכוונה, כדי שנתעלה מעל לכל המחשבות ולסבל שלנו, ונאמר: 'רק אתה הטוב המוחלט. אבינו הטוב והמיטיב לכולם.'"

יהודה מביט בילד בפליאה ובהתפעמות.

משה מכה בידו ברגליו משוללות התנועה.

משה: "והגוף... הוא יסבול כל הזמן. הגוף אוהב רק את עצמו." משה ממשיך במסתוריות ובחיוך. "אבל יש בנו נקודה קטנה. ממש קטנטנה כזו," הוא מראה ליהודה את הזרת שלו. "לא. עוד יותר קטנה." מצביע על קצה הזרת שלו. "והיא נקראת הנשמה. הבורא נתן לנו אותה. הוא מדבר רק איתה. לא הגוף הוא שמדבר עם הבורא, אלא הנשמה. האם דברי נכונים, כבוד הרב?"

יהודה ( בהתפעלות): "כל מילה שלך היא אמת."

משה: "איני רוצה להזדהות עם הגוף, אלא עם הנשמה. שהגוף יסבול. למה לי הגוף? אני עם הנשמה. והנשמה שלי שרה."

העגלון ( בלהט): "כזה הוא, כבוד הרב. מוזר כזה, בני האהוב. אני כסיל. איני מבין דבר. תן לי לשיר קצת ולשתות בשבת, ואשמח בחלקי. ואולי גם להרוויח קצת כסף, רק כמה שאני והוא צריכים... כדי שאוכל לקנות לו ספרים... הוא הרי כבר מכיר כל מילה ואות בספר הזה. הוא מכיר את כולו בעל פה. כל מילה שבו. נו, שאל אותו, קדימה, שאל אותו כבוד הרב... קדימה משה, קרא לכבוד הרב, כפי שאתה קורא לי..."

ופתאום, כולם רואים שמשה לא שם.

כלומר, הוא שם, אבל מבטו נודד הרחק מעבר לחלון.

מבט שקט ושלֵו...

יהודה מביט עליו, מנסה לא להפריע לו.

כמה שהם דומים ברגע הזה.

העגלון ( בלחש): "זה קורה לפעמים. הוא יושב שעות עם הספר, קורא וקורא, ולאחר מכן מרים את עיניו ומביט מהחלון... ומה יש שם? דרך חתחתים והסוסה הזקנה שלנו..."

יהודה ( בלחש): "האם אינך רואה עם מי הוא מדבר?"

העגלון מנסה להביט שוב בחלון, למקום שאליו מביט משה.

העגלון: "עם הסוסה שלנו?"

יהודה: "צודק בנך. אתה כסיל... מעבר לחלון שלך יש אור... והבן שלך הוא אדם גדול ומאושר. הוא רואה את האור הזה."

משה מעביר את מבטו ליהודה ואומר פתאום בבגרות מפליאה:

- "עליך לספר להם את זה, כך שהם יבינו. עליך לדעת שהבורא לא בחר בך סתם, אלא כדי שתסביר להם את הכול. הם הרי עיוורים. במה הם אשמים? תמצא מילים שיתאימו להם..."

יהודה: "אני משתדל. אני חושב על זה הרבה מאוד. מנסה להבין איך לעשות את זה."

משה: "אתה תצליח."

יהודה: "איני יודע..."

משה: "אני יודע."

יהודה ( מסתכל עליו): "חכה רגע."

יהודה קם לפתע ויוצא מהבית.

בחלוף דקה הוא חוזר עם אחד השקים, פותח את הקשר ומניח על השולחן את ספר הזוהר.

יהודה: "אני רוצה להשאיר לך את הספר הזה."

משה מביט בעטיפת הספר בהתרגשות.

משה: "הזוהר... אני חייב להספיק לקרוא את הספר הזה. כמה חבל יהיה אם לא אספיק."

הוא פותח את הספר ושוקע מיד בקריאה.

החדר והאנשים שבו כמו נעלמים מבחינתו...

עיניו בולעות ממש את השורות, רצות עליהן, ברעב...

כולם מביטים במשה...

העגלון: "זהו. כעת לא נוכל לדבר איתו עד הבוקר. לא אוכל, לא שותה, צריך רק להוסיף בנזין למנורה. אני צריך לקנות לו... הבנזין שנשאר יספיק לשני לילות בלבד, לא יותר... תודה על הספר, כבוד הרב, הענקת לו כזאת מתנה... אקח אתכם לביתכם ללא תשלום."

הם יוצאים בשקט אל החצר ומתיישבים בעגלה...

העגלון מושך במושכות והסוסה זזה ממקומה.

יהודה מביט בחלון הבודד בבית שבו נראה ילד קטן קורא בספר...

העששית כבר דולקת על אדן החלון.

הערב יורד לאיטו.

יהודה מסתובב לרבקה.

יהודה: "איך שדברים מתרחשים... מלאך בא אלי ושם את הכול במקום. ( מהורהר) אני חייב לספר להם על זה כך שיבינו, אני חייב..." [.3.]

תמונות דוקומנטריות משנת 1905.

מלחמת רוסיה-יפן. "קרב צושימה". הצי הרוסי מופגז על ידי הצי היפני.

והנה תיאודור רוזוולט מנופף בידו באושר לאחר שנבחר לקדנציה שנייה.

מרד המלחים על אוניית המלחמה "פוטיומקין".

תמונות מהקמת מועדון הכדורגל האנגלי צ'לסי.

המהפכה הראשונה בברית המועצות.

אש של תת מקלעים נורה על מפגינים לא חמושים ב"יום ראשון העקוב מדם".

רחוב בוורשה.

הרב אשלג עוצר לפתע במרכז הרחוב.

הוא רואה איך אנשים מפוחדים ומופתעים נופלים ארצה תחת אש מקלעים.

הוא מביט קדימה.

מתוך הערפל והגשם המטפטף רצים לעברו המלחים שהשתתפו במהפכת אוקטובר בשנת 1917. מתוך הרובים שלהם נורה אש חיה.

יהודה מרים את צווארון מעילו.

הוא הולך ברחוב האפור, מכווץ מרוב קור.

לנין חולף לידו לפתע.

יהודה מלווה אותו במבטו, ורואה קרונות מלאים אסירים.

יהודה ממשיך ללכת ברחוב.

מטוסים חגים מעליו. היטלר הצעיר פוגש אותם בהצדעה חגיגית.

יהודה הולך ברובע היהודי.

פטרייה של פצצה אטומית עולה מעל הבתים.

יהודה נכנס לבניין.

בן גוריון מכריז על הקמת מדינת ישראל.

מטוס מתנגש במגדלי התאומים.

הרב יהודה אשלג נכנס לכיתת לימוד.

בין תלמידיו, שגילם נע בין עשרים לשישים, יושב גם הרב פלדמן.

הרב אשלג מתחיל לדבר עוד לפני שהוא נכנס בדלת.

הרב אשלג: "יש נשמה אחת. הוא מצייר בידיו עיגול באוויר. ובה כלולות כל נשמותינו. הן מחוברות ביניהן באהבה – על ידי החוק היחיד שקיים."

הרב אשלג מביט בתלמידיו.

בפינת החדר יושב הרב פלדמן ומאזין בתשומת לב לדבריו.

הרב אשלג: "הבורא שבר את הנשמה האחת הזאת, וכעת עלינו לחבר מחדש את חלקיה. להתעלות מעל האגו שלנו."

חיים ( בחור צעיר): "לאהבה בין כולם..."

הרב אשלג: "לאהבה בין כולם."

חיים: "בין כל היהודים?"

הרב אשלג: "בין כל העולם."

חיים: "ששונא אותנו..."

הרב אשלג: "כל העולם יעלה משנאה לאהבה."

אהרון (עוד תלמיד צעיר. פניו עצבניות ועיניו חולניות משהו): "בשביל מה הבורא צריך היה לשבור את הנשמה האחת הזאת? בשביל מה?! הוא הרי רוצה שיהיה לנו טוב. כולנו היינו מאוחדים, מאושרים, אז בשביל מה הוא עשה את זה?!"

הרב אשלג: "בשביל מה?"

אהרון: "כן, כן, כן! בשביל מה היה עליו לזרוק אותנו לעולם המטורף הזה, לחלק אותנו לעמים, לגזעים, לעשירים, לעניים, ליהודים וללא יהודים... בשביל מה?!"

הרב אשלג ( נעצר ליד אהרון): "הוא רצה שנשתווה אליו."

אהרון: "איני מבין."

הרב אשלג: "לא עבדים שלו, אלא שווים לו."

אהרון ( בעצבים): "אני לא מבין!"

הרב אשלג: "כשכולך מלא באור, כשאתה בטל בפניו, במה מסתכמים רצונותיך?"

אהרון: "להימצא כל הזמן באור הזה. ומה רע בזה?"

הרב אשלג: "הוא לא חפץ ליצור עבדים לאור. הוא רוצה שנהיה חופשיים, שווים לו. לשם מה לו יצורים חסרי דעת שרוקדים לפי החליל שלו? ( אשלג מביט על אהרון) הוא רוצה שיהיה לידו אדם עצמאי, שיחליט בעצמו להיות לידו, להיות שווה – חבר, לא עבד. שווה! אבל כיצד ניתן לעשות זאת?!..."

הרב אשלג שותק ומביט בכיתה.

כולם מצפים להמשך.

הרב אשלג: "רק בדרך אחת. לשבור את הנשמה הכללית לשברים קטנים. להלביש את השברים האלה בגופים בעולם הזה, להטביע אותם באגואיזם הזה, בשנאה הזאת, להרחיק מעצמו בצורה מרבית – כדי ליצור מציאות שבה אנחנו, בעצמנו! בעצמנו! נרצה להתעלות מהחושך הזה אליו. ולחיות על פי החוק שלו."

שתיקה.

חיים: "איך אפשר לעשות את זה?"

[.1.] תהילים הוא חיבור קבלי עמוק, שבו מסופר על המלחמה של נפש האדם באויביה הפנימיים – המחשבות האגואיסטיות של הנפש.

[.2.] קהלת נכתב על ידי שלמה המלך, שרכש את חכמתו בכך שהשיג את שלמות הניגודים שבנשמה.

[.3.] מלאך, שליח – הבורא מתגלה לאדם בדרכים שונות: ספרים, אנשים ועוד. צריך רק להיות מוכנים לקלוט את המסר שלו.

חלק ז'

ביתו של הרב אשלג. לילה.

הרב אשלג כותב.

העט מניב שורות מסודרות, ונשמע קול לחישתו של הרב אשלג:

- "אבל איך אפשר לעשות זאת?! איך נוכל לחיות על פי החוק שלו, אם נולדנו כמו חמורים, שנמצאים בריחוק מרבי ממנו? הוא – האור לכולם, ואנחנו – הנקודה הנמוכה ביותר של השִפלות והזוהמה, שחיה אך ורק לשם עצמה... איך נוכל להתעלות אל הבורא?!"

דפיקה שקטה בדלת.

כולם ישנים. יהודה ניגש לפתוח את הדלת בעצמו.

העגלון עומד על מפתן הדלת. הוא מחזיק בידיו את ספר הזוהר.

יהודה מביט בו ושואל מיד:

יהודה: "מתי?"

העגלון: "הלילה. לפני שעה. הדבר האחרון שהוא ביקש היה למסור לך את זה מיד, כבוד הרב."

הוא נותן לו את ספר הזוהר ופתק.

העגלון ( בחופזה): "אני רץ לדרכי, איני רוצה להשאיר אותו לבדו... הוא נעשה פתאום כל כך קטן."

פניו של העגלון מתקמטות פתאום והוא מתחיל לבכות כמו ילד.

הוא מנגב את עיניו בכפפתו המלוכלכת, והלכלוך נמרח על פניו.

העגלון: "בעודו בחיים הוא נראה לי גדול כל כך! אתה, כבוד הרב, הוספת לו ככל הנראה עוד כמה ימים. ( מוסיף אפילו קצת בשמחה) הוא נפטר בשקט. הוא חייך כשנפטר."

הוא משתתק.

מקמט את הכפפות בידיו, ומביט בהן.

העגלון: "מה אעשה עכשיו... לבדי?"

העגלון מסתובב ומתחיל לרדת בכבדות במדרגות.

הרב אשלג פותח את המכתב.

עיניו קוראות במהירות את הכתוב.

השורות רצות.

השפתיים ממלמלות:

"עכשיו הבורא ייקח אותי אליו. אבל לפני כן הוא העניק לי זכות גדולה – הספקתי לקרוא ספר כזה! על הנשמה שלי, על כל העולם, על המסלול שכולם יעברו בדרך אליו. הוא מזמין אותנו אליו לסעודת מלכים. הוא ערך בעבורנו שולחן, אבל אנחנו לא באים. תספר להם על זה. תהיה סבלני כלפיהם, כמו כלפי ילדים. תספר להם על האושר שהכין בעבורם הבורא. תודה לך. אתה נשאר כאן כדי לעשות את העבודה הזאת. אני סומך עליך, הרב יהודה האהוב שלנו... היינו צריכים להיפגש, והייתי חייב לומר לך את כל זה. אבי המסכן... הוא אינו יודע עד כמה נפלא הבורא."

מישהו מכסה את כתפיו של הרב אשלג בשמיכה.

הוא מסתובב. מאחוריו עומדת רבקה.

רבקה: "אסור לך להתקרר."

הוא מביט בה, ועל פניו עולה הבעה של הכרת תודה.

רבקה: "יש לי תחושה כזאת, שזה בכלל לא היה ילד."

יהודה: "אז מי זה היה?"

רבקה: "זה היה הוא, הבורא."

חדרו של הרב אשלג. אותו הלילה.

הוא יושב ליד השולחן באותה תנוחה מוכרת. מכוסה בשמיכה. לפניו ספר הזוהר שהחזיר העגלון. מבין דפי הספר נראה גבעול מיובש.

הרב אשלג פותח את הספר בסימנייה, ורואה מספר שורות שנכתבו בידי ילד.

הוא מספיק לקרוא את השורה הראשונה: "למצוא אותו בתוכי."

והאותיות מיד מתחילות להתקרב אליו במהירות...

דרך חולית נפרסת בפניו כמו שטיח.

מאחוריו נותר הפתח לנקיק. עץ גדול – התיבה, שוכב על הצד. חללו פונה כלפינו.

חוזרים לחדר לרגע.

הרב אשלג מסתכל בחלון.

הנוצה טובלת בדיו.

- "הגיע הזמן לעזוב את התיבה." [.1.] - הנוצה מולידה שורות ישרות.

הבזק של אור. יום בהיר אחרי הסערה. דרך חולית מטפסת מעלה בין ההרים. יערות מוצללים עולים מעלה.

- "התיבה שמרה עליך מפני עצמך. וכעת התחזקת. הגיע הזמן לצאת מתוכה."

הרב אשלג הולך בין שדות פורחים ומביט על היופי האינסופי הזה.

אבל הנוצה כותבת שורות אחרות:

- "חכה לנפילות – היה מוכן אליהן." [.2.]

חדר. הרב אשלג מביט בחלון.

- "אתה הרי נכנס עמוק לנבכי ה'אני' שלך. וחשוך שם... מאוד."

ופתאום, האדמה נסדקת לפני הרב אשלג...

והוא נופל אל תוך התהום שנפערת לפניו, לתוך בור שחור,

נחבט במעופו בפינות המסולעות,

ועף, ע---ף למטה.

ההד מגביר את צעקתו:

- "אאאאהההההה!!!"

הוא משתטח על רצפת האבן של אולם חשוך למחצה.

כוח בלתי נראה מעמיד אותו על רגליו,

מסובב על עקביו ודוחף קדימה.

הרב אשלג צועד כמה צעדים בכוח האינרציה.

שורה חדשה מופיעה על הנייר:

- "אינך מבין עדיין מי אתה באמת..."

האולם מואר בלפידים מארבעת צדדיו.

לפתע הרב אשלג רואה ממש מולו כס מלכות מזהב, ואדם יושב עליו.

הרב אשלג תופס את אחד הלפידים מהקיר ומרים אותו מעל ראשו.

על הכיסא שלפניו יושב פרעה. [.3.]

פניו של פרעה הם פני הרב אשלג.

חדרו של הרב אשלג.

הספר פתוח בפרשת "מקץ".

מעל השורות: "בוא אל פרעה" נכתב בכתב ידו העדין של הילד משה: "לראות אותו ולנצח אותו." [.4.]

יום המחר. כיתה.

עיני כל הנוכחים נשואות שוב לרב אשלג.

הרב פלדמן שוב יושב בפינת הכיתה.

הרב אשלג עוצר לפני חיים.

הרב אשלג: "שאלת איך נוכל לחזור שוב אל הבורא?"

חיים: "כן. לא הצלחתי להירדם. חשבתי על זה כל הזמן."

הרב אשלג: "אתה מרגיש שאינך יכול לסבול את מצבך?"

חיים: "כן. כך אני מרגיש."

הרב אשלג: "מדוע?"

חיים: "אני מרגיש שאין סוף לסבל הזה."

הרב אשלג: "אתה יודע מדוע אתה סובל?"

חיים: "אני מרגיש ריק... הכול חסר טעם... דבר לא משמח אותי."

הרב אשלג ( בתקיפות): "אתה אשם בכך!"

חיים ( מופתע): "אני?!"

הרב אשלג: "מי אם לא אתה? אתה הוא זה שלא מאפשר לבורא להתגלות!"

חיים: "אני אוהב את הבורא!"

הרב אשלג: "לא את הבורא אתה אוהב, אלא את עצמך..."

חיים: "לא. איני מרגיש כך."

הרב אשלג ( מצביע עליו בתקיפות): "זה השלב הראשון שאנחנו חייבים לעבור: ( מתיישר, מביט בנוכחים) להבין שאיננו צדיקים אלא שקרנים וגנבים, השונאים את כולם מלבד את עצמנו..."

הבזק של אור.

לאור הלפידים, פרעה בעל פני הרב אשלג מביט מכס הזהב ברב אשלג.

קולו של הרב אשלג נשמע ברקע: "זה לא ניתן לכל אחד. זר לא ייכנס לשם. היחידים שנכנסים הם אלה שליבם שבור. מי שאינם מסוגלים לחיות אם לא יקבלו מענה לשאלה לשם מה אנו חיים. רק להם אפשר לגלות את האמת. רק הם יחזיקו מעמד. רק הם יוכלו לרדת לתהום שאולה, למקום שלאיש מעולם לא היה האומץ להציץ אליו – אל תוך עצמם. לתוך החושך הגדול ביותר של האגואיזם שלהם. ומה הם רואים שם?"

הבזק. פרעה בעל פני הרב אשלג יושב על כיסאו.

קולו של הרב אשלג: "את פניו הנוראות של בעל הבית שלו."

פרעה מחייך.

הוא מצביע על הכס המוזהב שניצב לידו.

כוח כלשהו דוחף את הרב אשלג קדימה.

והנה הוא כבר יושב לצד פרעה.

הוא מנסה לקום, אבל אזיקים מזהב נסגרים על ידיו ורגליו, קושרים אותו לכיסא.

קולו של הרב אשלג: "פרעה הוא מהותנו. במהלך כל חיינו אנחנו עובדים רק בעבורו. הוא שולט בנו. הוא – הטבע שלנו, ה'אני' שלנו."

פרעה יושב על הכיסא וצוחק.

הוא מוריד את טבעת הזהב מאצבעו ומציע אותה לרב אשלג. והיא, כמו נדבקת לאצבעו.

כיתה.

אהרון: "פרעה אינו אדם? כתוב בתורה ש..."

הרב אשלג: "התורה אינה מדברת על בני אדם."

אהרון: "איני מבין. ומה עם אברהם? משה? סיפור עבדות מצרים?"

הרב אשלג: "אם אתה קורא כך את התורה, אתה הורג אותה... ואת עצמך. אין שם ולו מילה אחת על העולם הזה. אין שם אנשים. התורה מתארת את הכוחות שמובילים אותך לבורא. התורה היא הוראה עתיקה לגילוי הבורא. הזוהר – הוא המפתח להוראה הזאת."

אהרון: "אז פרעה הוא כוח?"

הרב אשלג: "ועוד איזה! כוח עצום!"

אהרון: "והוא נמצא בתוכי?"

הרב אשלג: "פרעה חי בכל אחד מאיתנו."

אהרון: "ואנחנו עובדים לכוח הזה?"

הרב אשלג: "הוא שולט בנו. הוא – כל מחשבה שלנו, כל פעולה שלנו, כל החיים שלנו. ואם נבין את זה... אם נרגיש שזה בלתי נסבל – זה יסמל את העובדה שאיננו רוצים בכוח הזה אלא בבורא. בהיותנו שונאים את האגו, אנחנו עושים את הצעד הראשון לעבר הבורא."

שוב הוא מקיף במבטו את הכיתה.

שוב משתררת דממה.

חיים ( ברור מאוד, כמעט הברה אחר הברה): "איך אפשר לבוא אל פרעה? איך אפשר לשנוא את האגו שלנו? איך?!"

דלת הכיתה נתפתחת ויהודי זקן פונה לרב אשלג בהכנעה.

היהודי הזקן: "התפילה מתחילה, כבוד הרב."

הרב אשלג ( לתלמידים): "לכו, התפללו וחשבו על הדברים שלמדנו היום."

התלמידים יוצאים מהכיתה.

הרב אשלג יושב ומסתכל בידיו בריכוז.

הן רועדות.

בית כנסת.

הוא נכנס לבית הכנסת. היהודים מתלחששים, מביטים בו...

יהודי זקן מפנה לו מקום ביראת כבוד.

הרב אשלג ממשיך הלאה.

תלמידיו, חיים ואהרון, קמים לכבודו. הוא חולף על פניהם.

הוא מתבקש להתקרב לספר התורה, להיות הקרוב ביותר אליו.

מפנים לו מקום ממש מול ההיכל, אבל הוא מסתובב וניגש אל החלון.

אך גם שם לא עוזבים אותו לנפשו.

רב הקהילה מתקרב אליו ולוחץ את ידו.

הרב: "תלמידיך מספרים לי, הרב אשלג, איזה מורה גדול יש להם... הייתי רוצה שתיתן גם לנו, הזקנים, מספר שיעורים... את הנושא תוכל לבחור בעצמך..."

הם מסתכלים עליו ומחכים לתשובתו.

הוא שותק.

הרב: "כבוד הרב אשלג יהיה החזן היום."

הרב אשלג לא זז ממקומו.

הרב: "נו, הרב אשלג... ראה איך כולם מחכים לך..."

הרב אשלג( פתאום, בקול רב ובבהירות): "אתם זקוקים למישהו שתוכלו להשתחוות לפניו?!"

הלחשושים משתתקים.

הדיבורים מסתיימים.

כולם מסתובבים אליו.

הרב: "לא הבנתי אותך..."

הרב אשלג: "הבורא לא מספיק לכם?! ( מקיף את חלל בית הכנסת במבטו) כמובן, הוא הרי איפשהו שם... גבוה גבוה! אתם זקוקים למישהו כאן, קרוב, שיהיה בכיס שלכם... מישהו שתוכלו לראות, להציץ לתוך פיו, לפנות לו מקום, לנשק את ידו!... אתם צריכים מישהו לכבד כאן, על פני האדמה הזאת, בבית הכנסת הזה!"

לחשוש כלשהו נשמע פתאום.

צעקה.

תנועה.

פליאה ופחד על פני הנוכחים.

הרב אשלג: "אבל דעו לכם – זה לא יהיה אני."

חיים: "אתה חש בטוב, כבוד המורה?"

הרב אשלג: "אני חש מצוין, חיים."

רב הקהילה: "אתה בטוח בכך?"

הרב אשלג: "בטוח לחלוטין."

שקט שורר בחלל בית הכנסת.

רב הקהילה ( מסתכל בכולם ומגחך קלות): "והאדם הזה לקח על עצמו ללמד אותנו משהו?!"

קול נשמע מהקהל: "לזרוק אותו מכאן."

יהודי זקן ( שהיה בשיעור של הרב אשלג): "תסתכלו על הגאוותן הזה! רק לפני דקות ספורות הוא 'זימר' לנו כאלה דרשות... הוא הכפיש כל כך את האגו, שאפשר היה לחשוב שעומד לפנינו צדיק. והנה, מתגלה פרצופו האמיתי!"

קול: "הסתלק מכאן!"

קול: "החוצה!"

הרב אשלג עובר ביניהם.

האנשים מפנים לו מקום.

חיים ואהרון מנסים לצאת אחריו.

אבל רב הקהילה עוצר בעדם.

רב הקהילה ( בקול רם): "אם תצאו עכשיו, אתם יכולים לשכוח את הדרך חזרה. לא נקבל אתכם כאן יותר."

מספר יהודים מקיפים מיד את חיים ואהרון ולא מאפשרים להם לעבור.

אהרון חוזר מיד למקומו.

חיים עומד מוקף ביהודים.

הוא מביט בכאב ובצער ברב אשלג מתרחק מבית הכנסת.

הדלת נסגרת מאחורי גבו של הרב אשלג.

רחוב. לפני חצר בית הכנסת.

הרב אשלג יוצא מבית הכנסת.

הרב פלדמן יוצא בעקבותיו.

הרב פלדמן: "חכה!"

הרב אשלג עוצר.

הרב פלדמן: "לו רק הייתי יכול להמשיך להיות תלמידך..."

רב הקהילה מציץ מבית הכנסת.

מאחוריו נמצאים עוד כמה יהודים וחיים שמתחבא ביניהם.

רב הקהילה ( בחומרה): "הרב פלדמן, התפילה החלה. עזוב אותו, בכל מקרה הוא לא יבין דבר. ( בטון שדומה מאוד לפקודה) היכנס כבוד הרב. אנחנו מחכים לך."

הרב פלדמן עושה תנועה כדי להושיט את ידו לרב אשלג, אבל עוצר את ידו באוויר.

הוא מסתובב על עקבותיו, מרכין את ראשו וחוזר במהירות לבית הכנסת.

חיים רואה איך הרב אשלג מתרחק.

הוא נותר לעמוד לבדו על מפתן בית הכנסת.

יד של מישהו יוצאת מבית הכנסת ומושכת אותו פנימה.

הוא אינו מתנגד לה.

חדרו של הרב אשלג. לילה.

רגליים יחפות עומדות על אבנים מחודדות.

הרב אשלג רוכן מעל ספר.

בפינה, בחושך, יושבת רבקה. תינוקה בידיה.

ברוך שלום בן שמונה ימים ישן לידה, נצמד אליה. [.5.]

היא מרדימה אותו ומביטה בבעלה.

רבקה: "מבקשים מאיתנו לעבור מכאן, מהר ככל שניתן. בעל הבית אינו רוצה לחכות אפילו יום אחד."

הרב אשלג ( מרים את ראשו אליה): "אינך רואה שאני עובד?"

רבקה: "סלח לי. פשוט רציתי להגיד שאטריד אותך בבוקר. עלי להתחיל לאסוף את הדברים. מצאתי דירה חלופית. בבוקר יגיע העגלון ונעביר את הכול לשם."

הרב אשלג ( מביט בה ארוכות): "אני מצטער שאני מוסיף לך דאגות."

הרב אשלג קם. ופתאום...

הבזק.

האולם החשוך למחצה של פרעה.

שלשלאות הברזל שהחזיקו את ידיו ורגליו של הרב אשלג נופלות לפתע.

הוא מנסה לקום מכיסאו, אך אינו מסוגל.

חדרו של הרב אשלג. הוא צועד לעבר רבקה, אך רגליו בוגדות בו. רבקה לא מספיקה לתפוס אותו. הוא נופל על הרצפה.

הבזק. הוא רואה את פניו של פרעה.

פרעה צוחק.

חדר.

הרב אשלג מנסה לקום, ואינו מצליח.

רבקה רוכנת מעליו, תומכת בראשו.

- "מה קרה לך?!" היא צועקת בפחד.

הבזק. פרעה נוגע בו באצבעו ומיד לאחר מכן הרב אשלג נזרק עם כיסאו לעבר הקיר.

פרעה מרים את ידו ופתאום הרב אשלג רואה בבהלה איך גם ידו שלו מתרוממת ומחקה את תנועתו של פרעה.

בחדר. הרב אשלג אינו מסוגל לקום.

פרעה רוקע ברגלו, וגם רגלו של הרב אשלג חוזרת על אותה התנועה.

פרעה מסמן לרב אשלג לקום, והוא קם.

פרעה מסתובב סביב עצמו, וכך גם הרב אשלג.

פרעה עושה צעד לעבר הרב אשלג, וגם הוא עושה צעד לעברו.

בעיני הרב אשלג נראות דמעות של חוסר אונים.

- "מה קרה? זה הלב?!" עיניה הגדולות של רבקה מתמלאות חרדה.

- "השורות הראשונות..." לוחש הרב אשלג בעייפות... הוא מתכווץ בניסיון להיזכר בהן, ואינו מצליח. [.6.] "דע, כי טרם..."

רבקה ( בפחד): "שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים..."

הרב אשלג מביט בה.

- "אל תפחיד אותי, יקירי... קדימה, חזור אחרי: 'שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים...'"

הרב אשלג ( חוזר אחריה): "שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים..."

פניו מתעוותות.

רבקה: "היה רק אור עליון פשוט..."

הרב אשלג משמיע מעין נהמה, תוך שהוא מנסה לבטא את המילים...

רבקה ( בעדינות): "אל תמהר. הירגע."

הרב אשלג: "היה רק אור עליון פשוט..."

רבקה: "ממלא את כל המציאות..."

הרב אשלג: "ממלא את כל המציאות..."

רבקה תומכת בו, מביטה אל תוך עיניו, כמו היה ילד.

רבקה: "ולא היה, ( חוזרת על עצמה) ולא היה..."

הרב אשלג: "ולא היה..."

רבקה: "שום מקום פנוי בבחינת אוויר ריקני וחלל."

הרב אשלג: "שום מקום פנוי בבחינת אוויר ריקני וחלל."

( מוסיף בייאוש): "אני לא זוכר!"

רבקה: "אתה זוכר הכול! אתה זוכר הכול! 'אלא הכול היה מלא אור האין סוף הפשוט ההוא...'"

הרב אשלג: ( בעייפות, בקושי מבטא את המילים): "אלא הכול היה מלא אור האין סוף הפשוט ההוא..." ( מתאמץ להיזכר)

רבקה: "וכעת נסה בעצמך. היזכר, יקירי, היזכר!"

הרב אשלג ( מתגבר על עצמו): "ולא היה לו בחינת ראש ולא בחינת סוף..."

רבקה: "כן..."

הרב אשלג: "אלא הכול היה אור אחד פשוט..."

רבקה: "כן, כן!"

הרב אשלג: "שווה בהשוואה אחד, והוא הנקרא אור אין סוף."

רבקה: "כל הכבוד!"

הרב אשלג ( מתנשף, חוזר אחריה): "כל הכבוד..."

הרב אשלג יושב על כיסא נדנדה. רבקה מלטפת אותו ואומרת:

- "אתה רואה, זכרת הכול. עוד מעט הכול יעבור."

הרב אשלג מושך אליו את הספר.

השורות מיטשטשות אל מול עיניו.

הרב אשלג ( לרבקה): "לכי, לכי, יקירתי... אני אסתדר..."

אצבעו נעה על שורות הספר.

השפתיים נעות, מרכיבות את האותיות למילים.

אבל הוא אינו מצליח לבטא אותן.

היד נופלת למטה.

הרב אשלג ישן.

המנורה מעלה עשן. אור השחר מפציע.

הרב אשלג פותח את עיניו.

הוא שוכב על המיטה, לבדו בחדר.

הוא קם בקושי, ניגש אל החלון ופותח אותו לרווחה.

רוח חורפית מקפיאה עוטפת את פניו.

הרב אשלג לוקח נשימה עמוקה, שואף אותה אל ריאותיו.

בוקר. עגלה עם מיטלטלים מתנדנדת על הרחוב העקום. העגלון קורא בקול את "קהלת".

העגלון: "דברי קהלת בן דוד מלך בירושלים.הבל הבלים, אמר קהלת, הבל הבלים, הכול הבל.מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש?"

על שקי הבגדים שבעגלה יושב הרב אשלג שאיבד משקל רב באותו לילה. לידו יושבים ברוך שלום הצעיר ורבקה עם תינוק על ידיה. חלונותיה של ורשה חולפים לידם...

ונשמע קולו של העגלון: "דור הולך ודור בא, והארץ לעולם עומדת."

המדרכה המרוצפת מיטשטשת לפתע לנגד עיניו...

הצל השחור של העצים מתנדנד על רקע השמים התכולים...

עוברים ושבים מביטים בפניו...

נשמע קולו המרוחק של העגלון:

- "מה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שייעשה, ואין כל חדש תחת השמש."

- "אני רוצה," לוחש הרב אשלג. "אני צריך..." הוא ממלמל בקושי "להגיע לברוך הזקן."

- "בסדר." אומרת רבקה.

- "הסתובב!" היא פוקדת על העגלון. "אני מכירה את הדרך."

ערב. דרך כפרית.

הם מתקרבים אל ביתו המט לנפול של ברוך.

- "עצור," ממלמל הרב אשלג בקושי רב. "חכו לי כאן."

העגלה עוצרת על הכביש. הרב אשלג יורד ממנה והולך לביתו של ברוך.

הנה הם – תריסי החלונות השחורים מרוב גשם.

מבין החרכים מביטות עיניו הכחולות של ברוך ברב אשלג.

הרב אשלג ( ממלמל): "תן לי להיכנס."

ברוך ( בגסות): "בשביל מה באת? אין לי מה לתת לך!"

הרב אשלג: "עייפתי."

ברוך: "לא אמרתי לך שהדרך תהיה קלה."

הרב אשלג: "ל נ ו ח ק צ ת."

ברוך: "שטויות! לך מכאן! הסתובב, אתה שומע?!"

הרב אשלג: "איני רואה כלום! הוא לעולם לא יעזוב אותי..."

ברוך: "בכיין! איך הוא יכול היה לבחור בך, חלשלוש שכמוך! מה, הוא עיוור?! לא רואה מי עומד לפניו? ( בצעקה חדה) הסתלק מכאן!"

הרב אשלג מסתובב, כמו מתוך חלום.

ברוך: "לעברו ( ברכות ובלחש) הרי אמרתי שאני כבר לא מורה בעבורך, יהודה... יהודל'ה..."

הרב אשלג מתיישב בכבדות על הר הגזעים, מצמיד את גבו לקיר הבית, וסוגר את עיניו באפיסת כוחות.

ומיד, מים קרים ומלוכלכים נשפכים על ראשו.

על מפתן הדלת עומד ברוך שהזדקן עד מאוד.

לבושו מרופט, שערו מפוזר.

הוא מחזיק דלי בידיו.

ברוך: "הרי אמרתי לך – לך! לא לשבת! ללכת! הראיתי לך את הדרך!"

רבקה יורדת מהעגלה שעומדת לא רחוק, ורצה לעברם.

היא מגיעה אליהם ורוכנת מעל הרב אשלג הרטוב.

רבקה ( אל יהודה): "מה הוא עושה לך?!"

( אל ברוך) "זה בעלי! מה אתה עושה?!"

ברוך ( כלאחר יד): "קחי אותו!"

רבקה עוזרת לרב אשלג לקום.

רבקה: "הכול יעבור, יקירי, הכול יעבור..."

לפתע, ברוך קופץ מדלת ביתו וממש קורע את הרב אשלג מרבקה.

הוא לוחש באוזנו:

- "לפני כל מדרגה יש תהום. הרי לימדתי אותך – בלי תהום אין עלייה!"

הרב אשלג ( ממלמל): "הוא לא עוזב אותי."

ברוך: "אתה לא דורש מספיק. יש רק כוח אחד. דרוש אותו!"

הרב אשלג: "אני דו... רש..."

ברוך: "אז אתה לא דורש מספיק!"

הרב אשלג: "אני דורש... מהבורא... עזרה..."

הרב אשלג נתלה על ידיו של ברוך.

רבקה עוזרת לו לתמוך בו.

רבקה: "עזור לו... אם אתה יכול..."

ברוך: "איני יכול עוד."

הרב אשלג ( ממלמל לעצמו): "אני מיילל... והוא לא שומע... הוא עוזב אותי... ופרעה מצא..."

רבקה: "מה הוא אומר שם?"

ברוך: "הוא בסדר... המקום שבו הוא נמצא... זה גובה עצום... ע צ ו ם! הראש שלי מסתובב מהגובה הזה... קחי אותו. הכול יהיה טוב, אישה!"

רבקה עוזרת לרב אשלג ללכת.

הוא גורר את רגליו בכבדות על שביל העפר, ונעזר בה.

ברוך ( לרבקה): "את רואה, הבורא זיכה אותך. וגם אותי, הוא זיכה בזקנותי. ראי איזה פלא גדל בידינו..."

הוא מביט לעברם של רבקה והרב אשלג המתרחקים, ומנענע בראשו.

*

עוברות חמש שנים ארוכות.

הן חולפות בחיפוש מתמיד אחר מורה.

הרב אשלג הופך את כל ורשה – הוא עובר ידענים, חכמים, רבנים ידועים.

מספיקות לו שעות, ולעיתים אף דקות ספורות, כדי להבין שהוא מתקדם הרבה יותר מהם.

לעיתים הם שולחים אותו מעליהם בעצמם באומרם:

- "מה נוכל לתת לך, הרב אשלג? איננו חושבים שתוכל למצוא מישהו שיהיה לך למורה. בקש מהבורא. דבר מלבד זה לא נותר לך."

והוא מבקש.

אבל המורה לא מופיע.

*

צילומים דוקומנטריים בשחור לבן משנות 1914-1912.

חיילים יפניים מובילים נזירים שבויים.

טיבט נקבעת כשטח סיני.

המון יוצא אל רחובות לונדון כדי לבכות את מות יקיריהם שנספו על ה"טיטאניק".

וודרו ווילסון מנצח בבחירות לנשיאות בארה"ב.

צ'ארלי צ'פלין משחק בסרטו הראשון "מתפרנסים".

טרוריסטים סרביים הורגים את הארכי-דוכס פרנץ פרדיננד, שליט אוסטריה.

פורצת מלחמת העולם הראשונה.

חיילים רצים לעבר גדר תיל.

חייל גרמני צעיר רץ לעברנו, נעצר מול המצלמה, ומחייך.

זהו אדולף היטלר, שעדיין אינו מוכר לאיש.

*

רחוב בוורשה.

הרב אשלג פוסע ברחוב בעייפות.

יש תחושה שמישהו עוקב אחריו.

אכן כך.

אדם זקן ולא נעים למראה עוקב אחרי יהודה.

קולו של המספר: "על המכתב הזה נודע רק לאחר פטירתו של הרב אשלג. הנה הוא."

מכתב תלוש מעט מצדדיו, שהצהיב מפאת הזמן שחלף מאז נכתב, עולה באיטיות על המרקע. כתב היד ישר ומסודר להפליא. המצלמה נעה לאורך שורות המכתב.

קולו של המספר: "הוא נכתב בכתב ידו וצריך היה להישמד, כמו רבים ממאמריו ומכתביו שהרב אשלג ציווה לשרוף. אבל המכתב הזה שרד בדרך נס."

הרב אשלג פונה לרחוב צר.

האדם ממשיך לעקוב אחריו.

עוד פנייה.

האדם אינו מרפה.

קולו של הרב אשלג ( ביידיש): "בי"ב ימים לחודש מרחשוון בשישי בשבת בבוקר בא אלי איש אחד."

דפיקה בדלת.

הרב אשלג פותח את הדלת.

פניו מיוסרות.

הוא מביט באדם שאת פניו אנחנו לא רואים.

האיש עובר את מפתן הבית.

קולו של הרב אשלג: "נתגלה לי שהוא חכם גדול, בקי ברזי חכמת הקבלה ובכל מיני חכמות."

האיש נכנס לחדרו של הרב אשלג.

הרב אשלג נסוג לאחור.

עדיין לא רואים את פני האיש.

קולו של הרב אשלג: "וכבר בתחילת דיבורו הרגשתי בו וטעמתי כי חכמת אלקים בקרבו, וכל דבריו בהפלגה גדולה..."

ורשה. לילה.

הרב אשלג ומורו יושבים ליד שולחן גדול.

חדרו המוזר והקטן של המורה, ובו רק שולחן, שני כיסאות, קירות עירומים ומזרן על הרצפה. עדיין לא רואים את פניו של המורה.

הרב אשלג מקשיב לו בתשומת לב.

הוא מרגיש כל מילה.

קולו של המורה ( שקט, מונוטוני): "הבריחה מתרחשת בלילה, [.7.] באפיסת כוחות מוחלטת."

הבזק.

אש הלפידים מרצדת ומאירה את קירות האולם.

הרב אשלג יושב על הכס.

ראשו התשוש נפול.

קולו של המורה: "הוא יגיע בחצות, אל תפספס את בואו. הוא קטן, אבל חזק, עדין ולכן מדויק. הוא – המענה לתפילה שלך. זהו משה." [.8.]

הרב אשלג מרים את ראשו.

הוא רואה את פרעה.

פרעה מביט בו.

קולו של המורה: "משה הוא הרצון העצום שלך לברוח מפרעה."

לילה בוורשה.

הרב אשלג ומורו המסתורי יושבים מאחורי שולחן.

אצבעו של המורה צפה מתוך החשיכה וחוזרת לתוכה.

עיניו של הרב אשלג בוערות.

קולו של הרב אשלג: "עסקתי עמו ג' חודשים בכל לילה אחר חצות בביתו. בכל פעם הפצרתי בו לגלות לי איזה סוד מחכמת הקבלה."

פניו של המורה בצל המנורה.

הרב אשלג נוטה הצידה, מנסה להביט במורו...

אבל פתאום מתגלה שהמורה אינו יושב על הכיסא שמולו, ושהרב אשלג יושב מול הקיר, בחושך ובהסתרה...

נשמע קולו השקט והמונוטוני:

- "יש שני חלקים בתפילה."

יד אוחזת עיפרון ומשרטטת מרובע, ולאחר מכן מחלקת אותו לשני חלקים.

חוד העיפרון מצביע על החלק התחתון.

קולו של המורה: "המחשבה הראשונה..."

חץ המורה כלפי מעלה מצטייר במרובע התחתון.

קולו של המורה: "המחשבה הראשונה שלך מסובבת את אבא ואימא פנים אל פנים." [.9.]

החוד משרטט במהירות שני חצאי גורן שפונים זה כלפי זה במרובע העליון. בגורן העליון נכתבת המילה "אבא" ואילו בגורן התחתון המילה "אימא".

קולו של המורה: המחשבה השנייה – מביאה לזיווג. [.10.] הם שומעים את תפילתך לעזרה."

שני חצאי המעגלים מתחילים לנוע ומתחברים לאחד לעיני הרב אשלג.

קולו של המורה: "מצב ה'עיבור' מתרחש מיד. המים העליונים יורדים, ומשה נולד – זה הכוח שבו זכית."

חוד העיפרון משרטט נקודה במקום המפגש בין שני חצאי העיגולים, ולאחר מכן משרטט קו שיורד למטה.

קולו של המורה: "משה ירדים את כוח הרע. אבל לא לזמן רב."

*

הבזק.

הרב אשלג מביט בעיניו של פרעה, שיושב מולו.

פרעה סוגר לפתע את עיניו.

קולו של המורה ( בשקט רב): "אל תפספס את משה. הוא רגעי."

הבזק.

קרן אור חולפת במהירות הבזק על רצפת האבן.

היא חולפת ליד רגלי הרב אשלג, ונתקעת בדלת.

קולו של המורה ( בנחרצות): "אחריה!"

הרב אשלג ניתק ממקומו ורץ אחרי קרן האור בחדר החשוך למחצה.

באותו רגע פרעה פוקח את עיניו.

הרב אשלג כבר ליד הדלת.

פרעה פותח את פיו וצועק:

- "ע צ ו ר ! ! !"

הרב אשלג קופא על מקומו כשידו מושטת קדימה.

קרן האור מסנוורת את פרעה.

הרב אשלג נכנס בדלת בכל כוחו.

הדלת נופלת מעוצמת המכה.

לפניו מסדרון ארוך וחשוך למחצה.

הרב אשלג רץ במסדרון.

עיניו של הרב אשלג אינן מרפות מקרן האור, שמרצדת לפניו ומורה לו את הדרך.

ורשה. חדר.

רואים חצי מפניו של המורה.

המנורה משתקפת בעיניו.

שפתיו נעות.

- "וכל זה נמצא בתוכך."

הבזק.

הרב אשלג רץ במסדרון צר, מתקרב לדלת.

הוא דוחף אותה ומוצא את עצמו ברחוב ללא אורות.

הבתים צמודים זה לזה.

הוא מסתכל סביבו.

אש הלפידים רודפת אחריו, מתקרבת במהירות הבזק.

הלפיד הנישא בראש מאיר את פניו של פרעה, המעוותות מרוב שנאה.

המורה: "אל תעצור, אל תחשוב, אל תפחד."

הרב אשלג מסתובב ורץ.

קול צעקה חדה מפלח את החשיכה: "ע צ ו ר !"

ורשה.

לילה. הרב אשלג הולך ברחוב.

גשם זלעפות ניתך.

הרב אשלג רטוב כולו.

הוא מרים את ראשו מעלה והטיפות ניגרות על פניו.

הוא מחייך...

שורותיו הישרות של המכתב.

נשמע קולו של הרב אשלג: "פעם אחת, אחר הפצרה גדולה, השלים לי סוד אחד והיתה שמחתי עד אין קץ."

ורשה. הרב אשלג רץ ברחוב.

רגליו טובלות בשלוליות ומשפריצות לכל עבר.

קולו של הרב אשלג: "ומני אז התחלתי לקנות בעצמי מעט ישות."

הבזק.

הרב אשלג רץ ברחובותיה הצרים של "העיר המתה".

הרודפים מתקרבים אליו.

עוד פנייה אחת.

ועוד רחוב אחד.

הים נגלה לפניו.

הרב אשלג מגיע לחוף הים, ונעצר.

קרן האור צוללת אל תוך הים.

רק כעת הרב אשלג רואה שזה אינו ים, אלא לבה בוערת של הר געש שלא ניתן לגשת אליה.

הרב אשלג נסוג מספר צעדים לאחור מחמת החום העז.

- "השכל [.11.] לא ישחרר אותך בקלות רבה כל כך," נשמע קולו של המורה. "הוא משרת את פרעה."

מתוך החשיכה מגיחים אלפי אנשים שמחזיקים בידיהם לפידים בוערים.

הרודפים מתקרבים אליו...

- "לא קל לברוח מהם," נשמע קולו של המורה.

קרן האור "מצביעה" על הלבה.

- "לא קל..."

הרב אשלג מכסה את פניו בידיו כדי להתגונן מפני האש.

הוא צועד צעד קדימה, אבל מיד נסוג לאחור.

- "אנחנו עבדים של פרעה," קולו של המורה מתחזק.

פרעה מתקרב.

הוא עולה על החוף ועובר לצעידה.

הוא רואה שאין לקורבן שלו לאן לברוח.

- "פרעה הוא כל חיינו..."

פרעה מחייך.

- "...שבוזבזו לריק."

פרעה פורס את זרועותיו כדי לחבק את הרב אשלג.

ופתאום אנחנו שוב חוזרים לוורשה.

לילה. ביתו של המורה.

הרב אשלג עולה במדרגות לקומה השנייה.

הוא דופק בדלת.

איש לא עונה.

הוא מצמיד את אוזנו אל הדלת.

אין איש.

שורות המכתב חולפות במהירות בזו אחר זו.

קולו שלהרב אשלג: "וכאשר נתרבתה הישות שלי, כן נתרחק ממני מורי ז"ל הקדוש, וגם בזה לא הרגשתי."

ורשה. הרב אשלג דוחף את הדלת.

היא נפתחת בקול חריקה.

הרב אשלג נכנס לחדר של מורו.

הוא מסתכל סביבו.

החדר ריק.

קולו של הרב אשלג: "...בימים האחרונים לא מצאתי אותו בביתו."

הרוח מסיטה את הווילון בחדר.

על הרצפה נופל דף עם ציור.

קולו של הרב אשלג: "ביקשתיו ולא מצאתיו."

הרב אשלג יושב לבדו בביתו של מורו.

הבזק. פרעה מחבק אותו.

ורשה.

הרב אשלג הולך ברחוב ומביט בפניהם של העוברים ושבים.

זו לא הפעם הראשונה שבה הוא יוצא מהבית בבוקר וחוזר אליו מאוחר בלילה.

הוא מחפש את המורה שלו, תוך שהוא זונח את כל עיסוקיו הקודמים.

הוא אינו כותב בלילות. הוא אינו מלמד. הוא כמעט ולא אוכל דבר. הוא אינו מסוגל לאכול.

כך חולפים שלושה שבועות.

יום אחד, כשכוחותיו כלים והוא כבר תשוש, מתעוררת בו אותה תחושה מוכרת שמישהו עוקב אחריו. הוא מסתובב בחדות ומסתכל אל סוף הרחוב, אל המקום שבו נראה היה לו כי עומד אדם, אך אין שם איש.

לילה. הרב אשלג פותח לרווחה את חלון חדרו...

ופתאום הוא רואה שוב צללית של אדם.

הצללית עומדת בצד הנגדי של הרחוב.

הפעם היא לא נעלמת, אלא מסתובבת ומתרחקת משם.

הרב אשלג רץ לרחוב.

הוא מסתכל סביב, ולא רואה איש.

עקביו מכים באספלט בעוצמה.

עובר אורח בודד ומפוחד נצמד לקיר של בניין ונותן לו לעבור.

הרב אשלג לא עוצר עד שהוא מגיע אל בית מורו.

הוא רואה שהאור דולק בקומה השנייה של הבניין.

הוא מטפס במהירות במעלה המדרגות.

דוחף את הדלת...

המורה יושב מאחורי השולחן.

רק ידיו מוארות.

קולו של הרב אשלג: "ובתשעה לחודש ניסן בבוקר מצאתי אותו ופייסתי אותו הרבה על העבר."

הרב אשלג עומד לפני המורה ובוכה.

קולו שלהרב אשלג: "ואז שוב נתפייס כמקודם ממש, וגילה לי סוד גדול באמונה, ושִמחתי עלתה למעלֶה ראש."

פניו של הרב אשלג.

ידו של המורה משרטטת מעגלים על הדף.

קולו של המורה: "מעגל האמונה – למעלה מהדעת." [.12.]

הבזק.

חוף ים.

הרב אשלג דוחף את פרעה ומתחיל להתקרב ללבה הבוערת.

קולו של המורה: "אמונה – למעלה מהדעת."

הרב אשלג סוגר את עיניו וקופץ ללבה הבוערת.

קולו של המורה: "הקשבת לי, הרב אשלג."

גופו של הרב אשלג שוקע באיטיות בתוך מים.

הרב אשלג שוחה במים המבריקים באור השמש.

פרעה מצביע עליו בידו, ומאות צלליות שחורות מתחילות לקפוץ אחריו... ונשרפות בלבה הרותחת.

ורשה. חדרו של המורה.

יד חיוורת נשמטת מהמיטה.

בקבוק עם תרופה שוכב על שרפרף.

ראשו של המורה מוטל ברפיון על הכרית. פניו מוצלות.

קולו שלהרב אשלג: "אמנם ראיתיו כמו מתחלש ואני לא יצאתי עוד מביתו. ולמחרת בעשרה בניסן שנת עטר"ת לפ"ק [תרע"ט] שבק חיים לכל עלמא."

גופו של המורה מונח על המיטה...

מולו, מתנדנד על הכיסא, הרב אשלג.

הדף המצהיב.

שורות המכתב מיטשטשות.

קולו שלהרב אשלג: "גודל צערי אין להעלות על הכתב, כי לבי היה מלא תקווה לזכות בחכמה ודעת."

הבזק. הרב אשלג שוחה. נקודה קטנה בים אינסופי.

- "והנה נשארתי אז בעירום ובחוסר כול."

השחיין העייף והבודד אינו מאבד תקווה.

אבל הוא חותר לאט יותר ויותר.

- "ואפילו מה שקיבלתי ממנו נשכח לשעתו מחמת הצער הרב."

גופו כבד יותר. ידיו נחלשות. הרגליים נרדמות.

הרב אשלג מתחיל לשקוע מתחת למים. אבל קולו נשמע:

- "ומני אז והלאה דלו עיני למרום בגעגועין וכיסופין עד אין קץ."

הרב אשלג עושה תנועה נוספת קדימה, מעל פני המים שכבר מכסים את עיניו.

לפתע הוא רואה את החוף.

- "לא נתתי דומי לי אף רגע אחד ביום, עד שמצאתי חן בעיני קוני וצורי יתברך."

[.1.] האדם עוזב את התיבה, כשהמחשבות הטהורות שעמן הוא חי עד כה מכינות אותו ללידה, בתום תשעה חודשים ויום אחד. אין מדובר על זמן גשמי, אלא על מצב רוחני. האדם נמצא במחשבות על השפעה ואהבה, הוא חי בהן, כמו עובר בתוך רחם אימו וכעת הוא התחזק - התעצב בו המבנה הראשוני של נשמתו, והוא מסוגל לעבוד גם עם הרצונות האגואיסטיים שהניח בצד לזמן מה.

[.2.] נפילה – כשנאבד לפתע הקשר עם הרוחניות. היא מתרחשת כאשר מתווספת לאדם מנה חדשה של אגואיזם שעליו לעבוד עמו ולתקנו. משימתו של האדם היא לקצר את זמן הנפילות הללו ככל האפשר, אבל לא ניתן להימנע מהן.

[.3.] פרעה – הכוח האגואיסטי של האהבה לעצמי ששולט באדם.

[.4.] אדם שרואה את פרעה הוא אדם שמרגיש את הכוח הזה בתוכו ואת עצמו כעבד של הכוח הזה. לנצח אותו פירושו לכוון את הכוחות הפנימיים להשפעה ולאהבה ולא לקבלה לעצמך. או אז את מקומו של פרעה באדם יתפוס הבורא.

[.5.] הרב ברוך שלום, הרב"ש – בנו הבכור, תלמידו וממשיך דרכו של הרב יהודה אשלג. הרב"ש קיבל אישור להעביר את עיקרי העבודה הרוחנית הנסתרת ביותר שהועברה עד כה בעל פה בלבד, בצורת מכתבים אישיים. קבוצת המקובלים "בני ברוך" נקראת על שמו.

[.6.] נפילות מסוג זה ניתנות למקובל לפני עלייה גדולה.

[.7.] בריחה בלילה – האדם רואה שהוא נמצא לחלוטין תחת שליטת האגואיזם. התחושה הזאת נקראת לילה. הרצון לברוח וחוסר היכולת לעשות זאת מולידות תפילה, בקשה, דרישה לעזרה. או אז תפילתו של האדם נענית והוא מקבל כוחות לברוח.

[.8.] משה – לשון למשות; הכוח שמוציא ומעלה את האדם מממלכת האגואיזם.

[.9.] אבא ואימא – כוח ההשפעה והאהבה שחי באדם. רק תפילת האדם יכולה לגרום לכוח הזה לפעול.

[.10.] זיווג – תפילה, בקשה. מתוך הזיווג הזה נולד כוח משה, שלאחר מכן ימשה את האדם מהמצב האגואיסטי השנוא עליו.

[.11.] השכל הגשמי שלנו תמיד משרת את הרצון האגואיסטי. הוא מחפש את הדרכים שבהן יוכל האגואיזם להתמלא – זהו כל עיסוקו. השכל הוא תוצר של האגואיזם.

[.12.] אמונה למעלה מהדעת – בחכמת הקבלה אמונה היא הרגשת הקשר עם הבורא, תכונת האהבה והשפעה המתגלה באדם. ואילו הדעת מסמלת את תכונת הקבלה העצמית. אמונה מעל הדעת אינה אמונה עיוורת בלא דעת, להיפך. זהו מצב שבו האדם מפעיל את השכל שלו, עושה חשבון, בודק את המצב הנתון ורק לאחר מכן מקבל על עצמו את האמונה, את האהבה וההשפעה. הוא מעלה את חשיבותה של האמונה למעלה מהדעת, והופך לחכם יותר.

חלק ח'

ורשה.

הרב אשלג הולך במהירות ברחוב.

הרוח החזקה מרימה אל על את קצות מעילו.

רצף תמונות דוקומנטריות של רוסיה באותן השנים.

המהפכה הבורגנית.

אלכסנדר פיודורוביץ' קרנסקי וחברי הממשלה הזמנית מחייכים למצלמה.

ארצות הברית.

מנהל אולפני ויקטוריה מציג לראווה את תקליט הג'אז הראשון בהיסטוריה שהוקלט על ידי תזמורת ה"אוריג'ינל דיקסילנד ג'אז בנד" (ODJB).

ברלין, תחנת רכבת.

כמה אנשים נכנסים לקרון משא, ולפני שהוא נסגר אנחנו רואים לרגע את פניו של לנין הצעיר.

רחוב בוורשה.

הרב אשלג עוצר במרכז הרחוב ומביט בענן השחור שדומה לאי התלוי מעל לעיר.

בצד השני של הרחוב רץ אדם.

הוא עובר להליכה ולאחר מכן עוצר.

הוא מסתכל על הרב אשלג ולא מתקרב.

הרוח מעיפה את הכובע של הרב אשלג לכביש.

הרב אשלג מנסה לתפוס את הכובע אך ללא הצלחה.

הכובע מתגלגל לצד השני של הכביש.

האדם שעומד שם תופס אותו ומושיטו לרב אשלג שמגיע אליו בריצה.

זהו יאן.

יאן: "תהיתי אם לגשת אליך או להשאיר אותך עם האלוהים שלך. אבל האלוהים שלך קרע ממך את הכובע שלך, והכול נפתר. לנין מגיע לעיר. שמעת עליו?"

הרב אשלג: "אפילו קראתי חלק מכתביו."

יאן: "ומה דעתך?"

הרב אשלג: "הוא אדם חכם."

יאן ( מחייך): "חכם? הוא גאון! אתה יודע מה קורה עכשיו ברוסיה?"

הרב אשלג: "מהפכה"

יאן: "פורצת שם שריפה. היא מתחילה ברוסיה ולאחר מכן היא תבעיר את כל העולם. אתה רוצה שאביא אותך לפגישה עמו? זה קורה ממש עכשיו. קח בחשבון שזו ההזדמנות האחרונה שלך. תגיד כן..."

הרב אשלג: "כן"

יאן והרב אשלג פונים לרחוב הצדדי הקרוב.

הם מתקרבים לבניין גס ואפרורי.

ארבעה גברים חמורי סבר מקיפים אותם מיד.

יאן: "הוא איתי."

אחד הבחורים כמו מתעלם מדבריו של יאן, ומתחיל לערוך חיפוש על הרב אשלג.

לאחר מכן זז הצידה ואותה הבעה חמורה על פניו.

הבחור: "היכנס!"

דירה חשאית.

מאחורי השולחן יושב לנין.

הוא אמוציונלי מאוד. פתוח. מורגש כי יש לו כריזמה אדירה.

כל הנוכחים מסתכלים בו בהתפעמות.

החדר מלא אנשים צעירים.

הרב אשלג בבגדיו המסורתיים בולט מאוד מבין כולם.

לנין: "דורשים מאיתנו לעשות מעשים ולא להתפלפל. עלינו להפיל את הממשל הבורגני הכבוי ולהעלות את דגל הצדק. עלינו ליצור את המדינה הראשונה בעולם ששייכת לעובדים ולאיכרים! זו משימתנו היום, חברים."

כולם מוחאים כפיים.

יאן: "חברים, שקט. אנא מכם, שקט. אל תשכחו שלעת עתה זו עדיין אינה פולין קומוניסטית אלא פולין הבורגנית, וכעת הכלבים מרחרחים ומחפשים אחר החבר לנין בכל רחבי ורשה..."

לנין: "על מדינה כזו של שוויון וצדק חלמו כל דורות המקופחים. מפעלים, בתי חרושת ואדמות יעברו לידי העובדים והאיכרים. אנחנו ניצור את משטרת העם שלנו, את צבא העם האדום שלנו; המפלגה שלנו תיקרא המפלגה הקומוניסטית של העובדים והאיכרים, והיא תילחם למען חופש, שוויון ועצמאות למקופחים בעולם כולו."

אנחת התפעלות שקטה מתגלגלת בין המאזינים.

הרב אשלג מרים את ידו...

לנין: "כן, החבר בלבוש הדתי."

הרב אשלג: "הרעיונות שלך קרובים מאוד לליבי."

לנין ( לכולם): "בדרך כלל הכמרים שלנו פוגשים אותי בכידונים, וכך גם הרבנים שלכם!"

הרב אשלג: "אתה מדבר על שוויון, אחווה, אהבה – אין דבר נעלה מזה."

לנין ( לכולם): "אתם רואים, מסתבר שיש גם רבנים מתקדמים. אני מקשיב לשאלתך."

הרב אשלג: "שאלתי היא, מי יבנה את החברה הצודקת הזאת?!"

לנין: "המקופחים. האנשים שיודעים חוסר צדק מהו."

הרב אשלג: "ומה יהיה על הבורגנים?"

לנין: "או שהם יסורו למרותנו וישרתו את המדינה הצעירה, או שניאלץ לנקוט בכוח... מה לא מוצא חן בעיניך? אני רואה שמשהו לא מוצא חן בעיניך..."

הרב אשלג: "הדבר יביא לשפיכות דמים ולחוסר צדק גדול עוד יותר..."

לנין: "נו, שמעתי את זה כבר פעמים רבות, ובדיוק את זה אני מכנה בכי וקשקושים."

יאן ( לוחש לרב אשלג): "סתום את הפה!"

הרב אשלג: "במוקדם או במאוחר העובדים והאיכרים שלכם יתחילו לגנוב, לרצוח, לשנוא. זה לא יקרה מיד... אבל זה בהכרח יגיע לידי כך."

לנין: "שטויות! נקים מערכת חינוך חדשה, קומוניסטית, שמבוססת על דוגמאות של שוויון וצדק..."

הרב אשלג: "אין צדק על פני האדמה, וגם לא יכול להיות."

לנין: "מה אתה אומר...?"

הרב אשלג: "האדם אגואיסט מטבעו. כדי שהוא ישתנה נחוצה התערבות של כוח אחר."

לנין: "אלוהים?"

הרב אשלג: "אתה יכול לקרוא לזה אלוהים... אני מכנה אותו חוק הצדק העליון, או חוק האהבה. הוא קיים. הוא מקיף אותנו. הוא – החוק של כל המציאות... צריך רק לדעת איך לפנות אליו. זה הכול..."

לנין: "מאין אתה מביא את זה?"

הרבאשלג: "אני יודע."

לנין: "קראת את זה באיזה מקום?"

הרב אשלג: "יש ספר שמדבר רק על זה – ספר הזוהר."

לנין: "תן לי לקרוא אותו."

הרב אשלג: "זה דורש הכנה מקדימה."

לנין: "ארוכה?"

הרב אשלג: "כמה שנים."

לנין: "יקירי, יש לי השכלה טובה. אשתדל להבין."

הרב אשלג: "הדבר בלתי אפשרי. לא ניתן להשיג את החכמה הזאת בעזרת השכל בלבד."

לנין: "איך היא מושגת, אם כך?"

הרב אשלג: "עם הלב. צריך להכין את הלב לקריאה בספר הזה. בדיוק כפי שצריך להכשיר את הלבבות למדינות נכונות."

לנין: "אז מה אתה מציע לעשות?"

הרב אשלג: "לתקן את הלב... להפוך אותו מאגואיסטי לאוהב הזולת. אדם אינו יכול לעשות את זה בעצמו, אבל יש שיטה, יש דרך שמאפשרת לאדם למשוך עליו את הכוחות שמתקנים אותו..."

לנין: "טוב, הגיע הזמן לזוז ( פונה אל יאן), נכון?"

יאן: "הגיע הזמן, החבר לנין."

לנין ( קםופונה לרב אשלג): "אני, כבוד הרב, אתאיסט מושבע, ולא מאמין בשום כוח עליון, בשום חוק עליון. אנחנו נגדל את האדם החדש. בכוחות עצמנו. בלי הכוח העליון שלך."

הרב אשלג: "לא תצליחו בכך."

לנין ( לוקחאת כובע המצחייה מהשולחן): "יקירי, תבקר אותנו בעוד כעשר שנים, ואז נדבר..."

הרב אשלג: "הרבה מאוד דם יישפך... והרעיון הגדול יאבד מערכו לשנים רבות... תקשיב..."

לנין מביט לאחור ולא מקשיב לו עוד.

הרב אשלג קם ומנסה לזכות בתשומת ליבו של לנין לרגע נוסף.

הרב אשלג: "הניסוי הזה יהיה נורא."

לנין: "לצערי, אני ממהר מאוד. תשאיר את כל הפרטים שלך אצל יאן, כדי שאתה ואני נוכל לדבר... אולי... פעם..."

הוא מושיט את ידו לרב אשלג. הם לוחצים ידיים.

מיד מקיפים את לנין מספר אנשים.

אחד מהם מניח על ראשו של לנין תחבושת לבנה נגד כאבי שיניים – כאמצעי הסוואה...

לנין מנופף בידו לשלום לכל הנמצאים... ויוצא מהדירה בליווי מספר אנשים.

יאן מתקרב לרב אשלג.

יאן: "חבל. היתה לך הזדמנות להקשיב לאדם הגדול ביותר בתקופה המודרנית..."

הרב אשלג: "חבל שהוא לא הקשיב לי..."

יאן: "אתה מעריך את עצמך יתר על המידה. אני חושב שזו פגישתנו האחרונה."

הרב אשלג: "אני מצטער מאוד שהוא לא הקשיב לי... לא הספקתי... רציתי להגיד לו עוד הרבה..."

יאן: "הוא לא זקוק לדרשות שלך."

הרב אשלג: "אסור לקטוף פרי בוסר, יענק'לה, צריך לתת לו להבשיל! אנשים צריכים לרצות להשתנות, ואז הכול יהיה אפשרי... אז..."

יאן: "המהפכה לא יכולה לחכות! ( בנוקשות) – זה קודם כול. ושנית – אני לא יענק'לה, אלא יאן. זכור זאת... אני חושב שתמצא בעצמך את הדרך החוצה. אני נשאר. היה שלום, קורבן מסכן של הדת... אולי פעם ניפגש..." ( הוא מסתובב, מבלי להושיט את ידו לרב אשלג.)

ומיד מופיע רצף של תמונות דוקומנטריות:

המהפכה הרוסית של שנת 1917.

כיבוש ארמון החורף.

נאומיו של לנין בפני קהל גדול.

טרוצקי דוהר על סוס לבן לפני צבא שמריע לו.

מתחילה מלחמת אזרחים.

הוצאתו להורג ללא משפט של הצאר הרוסי, אשתו וחמשת ילדיו.

הוצאות נוספות להורג בערים המרכזיות ברוסיה.

רעב נורא באוקראינה. טרור בולשוויקי. לנין מביט בשקט למצלמה.

מאחורי גבו אפשר לראות את סטלין הצעיר עומד זקוף.

ורשה.

חדרו של הרב אשלג.

הרב אשלג ( מסתובב מהשולחן): "רבקה!"

רבקה נכנסת. רואים שהיא בהיריון.

הרב אשלג: "רבקה, התכונני. אנחנו נוסעים לארץ ישראל."

רבקה( בהיסוס): "אבל..."

הרב אשלג: "אני רוצה שנצא לדרך מהר ככל האפשר."

רבקה: "תשאיר כאן את תלמידיך?"

הרב אשלג: "הם ייסעו איתי."

רבקה: "עם משפחותיהם, נשותיהם וילדיהם?"

הרב אשלג: "אסביר להם מדוע הם חייבים לעשות זאת, והם יבינו."

רבקה: "אני בחודש השביעי, יהודה."

הרב אשלג: "אני יודע שתחזיקי מעמד."

רבקה ( הפוגה. מנסה לעכל את המתרחש): "אולי נחכה?"

הרב אשלג: "איני יכול לחכות. את נוסעת איתי?"

רבקה: "לא ישחררו אותך. אתה דיין. אתה מורה..."

הרב אשלג: "הם לא יהיו אלה שיחליטו אם לשחרר אותי או לא. יש לי עבודה רבה בארץ ישראל."

רבקה: "יהודה"

הרב אשלג ( קוטע את דבריה): "אם לא אסע... אמות."

רבקה ( בכעס):"אתה אומר לי את זה בכוונה!"

הרב אשלג: "עשיתי כאן כל מה שיכולתי. את נוסעת איתי?"

רבקה: "ומה עם הילדים?"

הרב אשלג: "הם יבואו איתנו."

רבקה: "לא. זה מסע קשה מדי בעבורם."

הרב אשלג: "את תחליטי."

רבקה: "יהודה, רק התחלנו לחיות כמו בני אדם. נדמה לי ש..."

הרב אשלג ( מפסיק אותה): "את זקוקה לזמן רב כדי להתארגן?"

רבקה שותקת.

הרב אשלג: "רבקה?"

רבקה ( מרימה את ראשה ומסתכלת בעיני בעלה): "אני מוכנה. אשאיר את הילדים אצל ההורים. רק ברוך שלום ייסע איתנו."

בית הדין הרבני.

מול הרב אשלג, סביב שולחן ארוך יושבים עשרה רבנים.

ביניהם יושב גם המלמד שמואל.

הם מתדיינים בינם לבין עצמם.

הרב אפשטיין: "הודיעו לנו כי שלוש מאות משפחות מסכימות לנסוע עמך."

הרב אשלג: "אכן כך."

הרב אפשטיין: "עוד הודיעו לנו כי שכרת ספינה בשוודיה כדי להעביר את כולם לארץ ישראל."

הרב אשלג: "כן, הכול מוכן. כולם מצפים להחלטתכם."

הרב אפשטיין ( מתייעץ שוב עם היושבים סביבו. לאחר מכן מתיישר בכיסאו): "כבוד הרב יהודה לייב הלוי אשלג, החלטנו לומר לך את הדברים הבאים – דיין, מורה צדק, אינו יכול לעזוב את קהילתו ולעלות מרצונו החופשי לארץ ישראל. אתה נשאר כאן. זוהי פסיקת בית הדין הרבני של ורשה. ואני מייעץ לך לקבלה."

הרב אשלג: "איני יכול לעשות זאת משום שאיני אדון לעצמי. אני חייב לנסוע וחייב להזהיר אתכם שאעשה כל שביכולתי כדי שכל מי שיוכל, ייסע עמי. אם הדבר היה עולה בידי, הייתי לוקח עמי את כולם."

המלמד שמואל קם ומביט על כל הנוכחים.

המלמד: "עומד לפניכם מחריב קהילה. התרעתי על כך כבר מאות פעמים."

הרב אשלג: "היהודים חייבים לעזוב את אירופה, מהר ככל שניתן. אם הם לא יעשו זאת, הם ישלמו בחייהם ויביאו סבל גדול על כולם."

הרב זילבר: "הקהילה שלנו חזקה מאי פעם. אנחנו מונים שלושה מיליון יהודים, ואנשים מתחשבים בדעותינו!"

הרב אפשטיין: "מדוע אתה הולך תמיד נגד כולם?! לשם מה אתה זקוק למרידות הללו כל הזמן?! מדוע שלא תרסן את גאוותך, שרק מחסלת אותך?!"

הרב אשלג: "וכיצד אסביר לכם את הדבר?!"

המלמד: "מה?! מה אתה רוצה להסביר? את שנאתך כלפינו? כלפי חוקינו? כלפי תורתנו הקדושה?!"

הרב אשלג: "אנחנו, היהודים, מונעים את האור מהעולם. העולם לא יכול לאפשר לנו... לחיות כך."

הרב אשלג משתתק ומביט סביבו.

מתוך השקט נשמע קולו של המלמד.

המלמד: "אתם זקוקים להסברים נוספים? לפנינו עומד פושע, ויש לשפוט אותו!

הרב זילבר: "הרב אשלג, אני מבקש ממך לצאת ולחכות במסדרון להחלטה הסופית של בית הדין... בעקבות הדברים שנאמרו כעת על ידך..."

הרב אשלג יוצא.

לפניו מסדרון ארוך וריק.

מתוך החדר נשמעים קולות שונים.

הרב אשלג מתרחק מדלת... פוסע לאיטו במסדרון...

פתאום הוא מתחיל לדבר בקול רם עם עצמו...

הוא הולך במסדרון ומניף את ידיו באוויר.

המלמד שמואל, הרב זילבר, הרב אפשטיין עומדים על מפתן הדלת ומביטים בו.

הרב אשלג מסתובב ורואה אותם צופים בו.

הרב זילבר: "היכנס, הרב יהודה אשלג."

חדר בית הדין הרבני.

הרב אשלג עומד בפני הרבנים.

הרב אשלג: "הייתי רוצה שתקשיבו לי, משום שהייתי רוצה להוסיף לנאמר על ידי..."

הרב זילבר: "אין צורך. בית הדין החליט לנדות אותך מהקהילה. לקהילה אסור יהיה לבוא במגע עמך. מחר נחתים על הצו את תשעים חברי המועצה הנוספים, והוא יישלח בכל רחבי פולין... אתה חופשי ללכת."

הרב אשלג: "אתם שולחים אנשים לייסורים נוראים. אתם לוקחים על עצמכם את האחריות למה שיתרחש."

המלמד: "מדוע עלינו להקשיב לו? ( פונה אל הרב אשלג) הרי נאמר לך – אתה רשאי ללכת. לך מכאן!!!"

רחוב בוורשה.

אנשים עוברים מול הרב אשלג.

הוא מביט לתוך עיניהם, כאילו רוצה לומר להם דבר מה, או להיפרד מהם.

הוא מתקרב לבית.

מהדלת יוצאים הוריה של רבקה.

אביה מחזיק בידיו את שני ילדיו הישנים של הרב אשלג.

האם בוכה, טומנת את פניה בתוך ממחטה.

הם רואים את הרב אשלג וחולפים על פניו.

הרב אשלג מביט בהם מתרחקים.

לפתע מסתובב אביה של רבקה וצועק לעברו מרחוק:

- "הרסת לה את החיים. אתה יורק על ילדיך. אינך יהודי. אתה נפל! אנחנו מוחקים אתכם מהזיכרון שלנו! לא היתה לנו בת! וגם אתה לא קיים! זהו!"

האם בוכה בקול רם.

האב פוקד עליה ללכת אחריו.

היא מספיקה לומר:

- "רחם עליה... ולו במעט..."

הרב אשלג נכנס לבית.

קירות ריקים. חדר ריק.

במרכז החדר מסודרים מעט מהדברים שנותרו, ועליהם ישן הבן הבכור, ברוך. רבקה קמה לקראת בעלה.

רבקה: "הצלחתי למכור הכול. אמנם בגרושים, אבל בכל זאת מכרתי. אנחנו מוכנים ( מסתכלת בפניו של יהודה). אתה נראה מוזר..."

הרב אשלג: "לא הצלחתי להסביר להם כלום."

רבקה: "דוד וברכה יישארו בינתיים עם ההורים. הם רצו כל כך ללכת איתנו. אבל איך נוכל לקחת אותם..."

הרב אשלג: "אל תדאגי. ניקח אותם אחרי שנסתדר."

רבקה: "אבל הם כל כך רצו ללכת איתנו."

הרב אשלג ( הוא שקוע במחשבותיו): "איני יכול להסביר שום דבר לאיש. לא לחברים,

לא לאויבים, לא למורים. לאיש..."

רבקה: "כל כך קשה לי להשאיר כאן את הילדים."

הרב אשלג: "הם לא מקשיבים לי. אבל איך אסביר להם?"

רבקה: "יש לי תחושה רעה, יהודה."

הרב אשלג: "הם לא מאמינים לי. זה כמו להיכנס שוב ושוב באותו קיר."

רבקה מביטה בו בשקט.

- "איך אסביר להם? איך?"

רבקה ניגשת אליו, מביטה אל תוך עיניו ואומרת בשקט:

- "הסברת להם הכול. הם לא שמעו."

הרב אשלג רואה מולו את פניה של רבקה. היא מרגיעה אותו.

- "פגשתי את הורייך בכניסה," הוא אומר לה לפתע.

- "הם אנשים פשוטים. אל תכעס עליהם," עונה רבקה.

- "איני כועס. אני מבין אותם..."

הוא נכנס לחדר ומביט בקירות הריקים.

רבקה מתכופפת מעל הדברים, קושרת קשרים אחרונים.

על הרצפה שוכבת בובת סמרטוטים קטנה.

רבקה מתיישרת לפתע ואומרת אל גבו של הרב אשלג.

רבקה: "אתה אומר שלא שמעו אותך... אבל הם לא יכלו לשמוע אותך."

הרב אשלג מסתובב אליה.

רבקה: "עליך להבין אותם. הם חיים בעולם הזה, יש להם רצונות פשוטים של העולם הזה – לעבוד, להתפלל, לנהל חיי משפחה, ילדים, נכדים, להישאר יחד, כפי שהיה לאורך דורות... כפי שציווה לנו הבורא... ואתה רוצה לקחת את כל זה מהם..."

עיניה של רבקה מתמלאות דמעות.

רבקה: "והם צודקים בכך שאינם רוצים לתת לך את המעט שיש להם. סלח לי שאני אומרת לך את זה... אבל הם אנשים פשוטים, ואתה ענק... הם לא יבינו אותך, לא יבינו את מילותיך... אי אפשר להתאחד עם הבורא, יהודה, עזוב אותם במנוחה... סלח לי על שאיני איתך עכשיו..."

שקט משתרר בחלל החדר.

נשמעות רק הנשימות הכבדות של רבקה.

היא עוצרת בקושי את הדמעות.

הרב אשלג: "את מצטערת שהתחתנת איתי?"

רבקה: "לעולם לא אצטער על כך."

הרב אשלג מתקרב אליה. מחבק אותה.

כך הם עומדים במרכז החדר הריק.

ערב שקט מעבר לחלון.

רבקה נרגעת בזרועותיו ונצמדת אליו.

נשמעת דפיקה בדלת.

לחדר נכנסים בזהירות תלמידיו של הרב אשלג – יהודים צעירים ומבוגרים.

רבקה זזה הצידה.

התלמידים שותקים ומשתדלים שלא לפגוש במבטם את מבטו של הרב אשלג.

מאחורי כולם מסתתרים חיים ואהרון.

המבוגר מבין התלמידים: "הגענו לומר לך שלא נוכל לנסוע איתך... לארץ ישראל..."

הרב אשלג מביט בהם בדממה.

תלמיד מבוגר אחר: "אנחנו מאמינים לך. אתה מורה גדול. אבל אנחנו לא יכולים לצאת נגד החלטת הקהילה."

הרב אשלג מנענע בראשו, ושותק ארוכות.

קולות: "סלח לנו."

הרב אשלג: "איני יכול לקחת אתכם איתי בכוח... לו הייתי יכול, הייתי נעמד לפניכם על ברכי ומתחנן שתיסעו איתי... אבל אני יודע שלא תקשיבו. הבורא מילא את אוזניכם בשעווה. ( שותק) כולנו נצטרך לעבור ייסורים נוראים, אתם שומעים אותי?"

קול: "שומעים."

הרב אשלג: "ולא מאמינים לי?"

קולות: "מאמינים."

הרב אשלג: "ובכל זאת, אינכם נוסעים?"

המבוגר מבין התלמידים: "איננו יכולים... כאן נמצאים קרובינו. כולנו קשורים מאוד זה לזה. אתה יודע את זה בעצמך, אנחנו יהודים..."

הרב אשלג: "יהודים... ( לאהרון וחיים) ואתם, מה אתם מתחבאים שם מאחורי הגב של חבריכם?"

אהרון וחיים דורכים במקום, לא מסוגלים להרים את עיניהם ולהביט ברב אשלג.

פתאום חיים מנער את ראשו ואומר בהחלטיות:

- "אני נוסע."

כולם מסתובבים אליו. הוא קומץ את אגרופיו, מניף אותם מעלה וצועק:

- "אני נוסע! נוסע! לא אשאר כאן! אני נוסע עם המורה הגדול שלנו, ואתם תישארו, אם אתם חפצים בכך! ( מביט בכולם) אני נוסע! כן, נוסע!"

הוא מושך את אהרון בשרוולו.

חיים: "אהרון!"

התלמיד המבוגר הראשון: "אהרון לא ייסע לשום מקום!"

חיים: "אהרון, אל תקשיב לאיש!"

התלמיד המבוגר הראשון: "אהרון, אתה נשאר. ואם תעזוב, אתה יודע מה יהיה גורלך. לא תקבל כלום. כל הרכוש של דודך יתחלק בין עניי העיר, ואתה לא תראה אגורה שחוקה. הבנת?"

חיים: "אהרון, אנחנו נוסעים!"

התלמיד המבוגר הראשון: "לא, אהרון, אתה נשאר."

חיים: "אתה תצטער על כך, אהרון!"

אהרון ( בכבדות): "אני לא יכול לנסוע."

חיים: "אתה תהיה מיליונר, אהרון... אבל המיליונר הכי מסכן בעולם, משום שלא נסעת עם הרב אשלג."

הרב אשלג: "חיים, סע לביתך להתארגן, אחכה לך בעוד שעתיים. ( מביט בכולם) רק אל תקללו את הבורא כשהוא יבוא לקחת אתכם."

ערב. עגלה ועליה עגלון נסחבת בכבדות בדרך לא סלולה.

על העגלה יושבים הרב אשלג ואשתו, בנו וחיים – חופשי ומאושר, משולל דאגות, ובקבוק של וודקה בידיו. מדי פעם הוא לוגם מהבקבוק. ומיד מתעוות ומקנח בפרוסת לחם ובצל. אנשים מסתכלים עליהם – מישהו נעצר, מישהו מצביע עליהם, מישהו זז הצידה... העגלון שותק.

חיים: "שלום ורשה. שלום ולא להתראות! אנחנו נוסעים לארץ ישראל!"

הרב אשלג לוקח ממנו את הבקבוק, שותה ומציע לעגלון.

העגלון מסיים את הבקבוק ומגהק בהנאה.

רבקה מסתכלת עליהם בחיוך.

הרב אשלג ( לעגלון): "מדוע אתה שקט היום?"

העגלון: "לא יודע איזה ספר אפשר לקרוא במקרה כזה..."

הרב אשלג: "אם אדם קשור לבורא, לא יכול לפקוד אותו צער. זכור מה אמר בנך, משה: הבורא – אחד, יחיד ומיוחד, וממנו נובע רק טוב."

העגלון: "טוב לי איתכם."

חיים ( ממלמל): "אז בוא איתנו. בוא, אה?"

העגלון: "איני יכול. על מי אזרוק את משה? שמרתי לי מקום לידו... קר לו לשכב שם לבד..."

העגלון מושך במושכות, צועק על הסוסה הזקנה בשמחה ומתחיל לדקלם.

- "...שומר רוח לא יזרע, ורואה בעבים לא יקצור."

הרב אשלג מצטרף לעגלון ומדקלם איתו את קהלת.

והנה הם כבר קוראים יחד בשירה, מניעים את ידיהם בקצב המילים:

- "...בבוקר זרע את זרעך, ולערב אל תנח ידך..."

חיים מצטרף גם הוא אליהם.

הוא קופץ מהעגלה והולך לצד הרב אשלג בהתרגשות גדולה. שלושתם מזמרים יחד:

- "ומתוק האור וטוב לעיניים לראות את השמש.כי אם שנים הרבה יחיה האדם, בכולם ישמח ויזכור את ימי החושך, כי הרבה יהיו כל שבא הָבל."

העגלה חולפת על פני היער. מתנדנדת בדרך החתחתים. עליה נחות ידיו הארוכות של הרב אשלג. חיוכו הרחב של העגלון מכסה את פניו, וחיים פורץ בריקוד חסידי ורץ, פעם לאחור, פעם לפנים ופעם צועד ליד רבו...

כשלפתע העגלון מושך בחדות במושכות.

העגלון: "ווֹאוּ!!!"

מתוך היער יוצא אדם נמוך קומה, ונעמד על אם הדרך.

הוא מחזיק בידיו חפץ עטוף בסחבה.

הרב אשלג מרכז את ראייתו, מנסה להבין מי עומד לפניו.

הוא יורד מהעגלה והולך לעברו.

זה ברוך הזקן.

הרב אשלג מתקרב אליו.

ברוך מסתכל עליו בכעס.

ברוך: "קח את זה איתך."

מוסר לו גליל נייר.

הרב אשלג: "מה זה?"

ברוך: "ספר הזוהר. הוא כמעט בן שלוש מאות שנה. זהו ספרו האישי של הרבי מקוצק. אין לו מחיר. תמכור אותו אם תימצא בקשיים כלכליים."

הרב אשלג: "תודה... מורי."

ברוך ( מסתובב): "לא ניפגש עוד."

ברוך מסתובב ונעלם ביער.

חלק ט'

רצף תמונות דוקומנטריות של שנות העשרים של המאה העשרים. ספינה ישנה ועל סיפונה אנשים רבים מיטלטלת בחוזקה במי הים הסוערים, עושה את דרכה לארץ ישראל. על הסיפון יושבים בצפיפות משפחת אשלג וחיים.

לילה.

הכוכבים מתנדנדים מעל לסיפון. הרב אשלג שוכב ומביט בהם, וידיו מונחות מאחורי ראשו.

ידה של רבקה נוגעת לפתע בידו.

רבקה ( בלחש): "זה מתחיל."

הרב אשלג מעיר את ברוך ואת חיים.

הרב אשלג: "חפשו מהר אחרי רופא, או חובש!"

ברוך רץ לחדר הקפטן.

חיים רץ לסיפון התחתון.

ברוך מניע נמרצות את ידיו לפני הקפטן, ואילו הוא מניד בראשו לשלילה.

רבקה מביטה בבעלה בכאב.

הרב אשלג מחבק אותה. מצמידה אליו. היא גונחת בשקט מכאב.

ברוך וחיים מגיעים כמעט יחד.

ברוך: "אין איש!"

חיים: "אין איש!"

רבקה מתנתקת פתאום מבעלה ומסתכלת למטה.

רבקה ( בכאב): "שכולם ילכו, יהודה! שילכו!"

חפצים שונים עפים באוויר מתוך שקו של חיים.

שקיהם של האשלגים גם הם מרוקנים.

חיים וברוך בונים במהירות אוהל על הסיפון מסחבות, מצעים, חצאיות, חולצות ומכנסיים.

הרב אשלג ורבקה מוצאים את עצמם בתוך האוהל.

הרב אשלג מציץ לרגע החוצה.

הרב אשלג: "הביאו לי מים חמים. מהר!"

ברוך רץ להביא מים.

חיים: "אבל איך?! הרי מעולם לא..."

הרב אשלג ( ברוגע): "לא כל כך קשה ליילד... הקושי האמיתי הוא לחיות. שם נדרשת האומנות האמיתית..."

רבקה גונחת באוהל. ברוך מגיע עם דלי של מים חמים. הרב אשלג מפשיל את שרווליו.

הרב אשלג: "זהו. חיים, קח את ברוך לטיול. בקרוב תיוולד לנו בת."

הוא צולל אל תוך האוהל.

פניה החיוורות של רבקה.

עיניה מביטות בבעלה.

אגלי זיעה גדולים מכסים את מצחה.

הרב אשלג מנגב את פניה בעדינות במגבת.

מחוץ לאוהל, תחת כיפת השמים, חיים וברוך הולכים סחור סחור. רבקה נושכת את המטפחת ומגלגלת את עיניה...

הגלים מתנפצים על סיפון האונייה.

ירח מלא מאיר את הים.

בכי של תינוק שזה עתה נולד נשמע לפתע.

רבקה בוכה מכאב ומאושר.

הרב אשלג ( מחזיק את התינוקת בידיו): "נו, שלום לך בת שבע!"

רבקה ( חוזרת אחריו בשקט ובאהבה): "בת שבע..."

רצף תמונות דוקומנטריות. הספינה מתנדנדת על הגלים. לול שהורכב זה עתה ונקשר לתורן מתנדנד גם הוא מצד לצד. רבקה ישנה מתחת ללול. הרב אשלג יושב בצד. מולו יושבים חיים וברוך.

הרב אשלג ( מסביר לברוך): "השם ישראל מורכב מהמילים ישר ו-אל – ישר אל הבורא. בארץ הזו חיים רק אלה החפצים לפגוש את הבורא."

ברוך: "ומה עם מי שאינו חפץ בכך?"

הרב אשלג: "הוא לא יכול לחיות שם."

ברוך: "אבל הרי חיים שם הרבה מאוד אנשים שונים."

הרב אשלג: "לא, הם לא חיים שם."

ברוך: "אבל איך זה יכול להיות? הרי יש שם אנשים שונים..."

הרב אשלג: "ברוך, שני אנשים שונים הולכים באותו הרחוב; בעבור אחד מהם הרחוב הזה מסתכם באבנים, במדרכה, בשלולית מלוכלכת ובקבצן שיושב על מפתן הבית; ואילו בעבור האחר, בעבורו הרחוב הזה... הוא דרך שממש עוד מעט תוביל אותו אל הבורא. האם לדעתך הם פוסעים באותו הרחוב?"

ברוך: "לא. בעבור מי שהולך לעבר הבורא – זהו הרחוב היפה והמואר ביותר בעולם."

הרב אשלג: "כך גם הארץ הזאת. היא יפה מאוד, מוארת מאוד, פורחת, שופעת... ארץ ישראל – הרצון להיות ליד הבורא – הארץ שנמצאת בתוכנו."

רבקה פותחת את עיניה, מסתכלת על בעלה ומחייכת. הוא מעולם לא נראה כך.

ברוך: "וגם בתוכי קיימת ארץ ישראל?"

הרב אשלג: "היא קיימת בתוך כל אדם."

ברוך: "אז הארץ הזו מיועדת לכולם?"

הרב אשלג: "לכולם"

ברוך: "לכל האנשים? ממש לכולם?"

הרב אשלג: "ממש לכולם"

ברוך: "ולא רק ליהודים?"

הרב אשלג: "יהודים ולא יהודים. לבנים, צהובים ושחורים. לכולם."

ברוך: "כלומר, כל העולם יהפוך פעם לארץ ישראל?"

הרב אשלג: "נכון. כל מי שירצה להיפגש עם הבורא, יהפוך לתושב הארץ הזאת."

ברוך: "אז מדוע אנחנו נוסעים לפלשתינה, אם ארץ ישראל נמצאת בתוך האדם?"

הרב אשלג: "מכיוון שאנחנו ממהרים. אנחנו לא יכולים לחכות. כאלה אנחנו. נבחרנו על ידי הבורא. ואין מה לעשות עם זה. אנחנו רוצים למצוא את ארץ ישראל הרוחנית, בשעה שאנו חיים בנקודה על המפה שנקראת ארץ ישראל. זה יעניק לנו כוחות נוספים!"

ברוך: "אני רוצה שזה יקרה כמה שיותר מהר!"

רצף תמונות דוקומנטריות. הספינה מתנדנדת על הגלים. הנוסעים עומדים על הסיפון. כולם מסתכלים בהתרגשות על היבשה הקרבה. עומדים כאן גם גיבורינו – רבקה ובת שבע הקטנה, חיים, ברוך והרב אשלג...

רצף תמונות דוקומנטריות. נמל יפו. אנשים יורדים מספינה. פטרול בריטי מביט בחשדנות בפניהם של היורדים.

הרב אשלג יוצא מהנמל. חבריו למסע בקושי משיגים אותו. הוא מסתובב אליהם.

הרב אשלג: "מהר יותר! מהר יותר!"

רבקה: "לאן אנחנו הולכים?!"

הרב אשלג: "לירושלים"

ירושלים. רצף תמונות דוקומנטריות של שנות העשרים. הרחובות שוקקים אנשים שונים – תורכים, אנגלים, ארמנים, ערבים, בדואים, יהודים... חנויות רבות גדושות מוצרים צבעוניים. בפתחן ישנים מוכרים עצלנים. תורכי צבעוני מעשן נרגילה. שני יהודים חרדים מתווכחים בצל אחד הבניינים.

הרב אשלג, חיים וברוך הולכים ברחוב.

הם עוצרים לפני שלט צנוע שעליו כתוב: "ישיבת המקובלים 'גני חכמה'".

הם עולים במדרגות שחוקות מאבן לקומה השנייה.

לפניהם מתגלה אולם גדול ובו יושבים תלמידים צעירים וזקנים. חלק מהם מדברים. אחרים קוראים. אחדים הולכים לאחור ולפנים תוך מחשבה. אחד האנשים ישן כשראשו מונח על גבי ספר. הרב אשלג קופא על מקומו בכניסה לאולם.

הרב אשלג ( בהתפעלות): "תראו! הם לומדים קבלה!"

מישהו נוגע לפתע בכתפו של הרב אשלג.

הוא מסתובב ורואה זקן יהודי ממוצא ספרדי.

היהודי הספרדי: "מהיכן המקובלים?" ( מתבונן בהם)

הרב אשלג ( בשמחה): "מוורשה"

היהודי הספרדי ( בחיוך): "בואו אחרי."

הם הולכים במסדרון ארוך. מימין נראים חלונות הפונים לכותל המערבי. [.1.] הם חולפים ליד הכותל... אנשים מתנועעים לידו בתפילה.

חדרו של היהודי הספרדי.

הרב הספרדי: "אני הרב חדד, ראש הישיבה הזאת ( הוא מצביע בידו לפינה, שם יושב זקן נמוך קומה, רכון מעל ספר ענק) – הרב לוי, המורה שלי. ספרו לי על עצמכם."

הרב אשלג: "הגענו ללמוד."

הרב חדד: "מה אתם יודעים עלינו?"

הרב אשלג: "שזו ישיבת מקובלים גדולה, בת למעלה ממאתיים שנה."

קול ניחר נשמע לפתע מפינת החדר.

הרב לוי: "בראשית כח'' – 'ויבן ה' אלוקים את הצלע...'" ( מרים את עיניו, מתבונן ברב אשלג) "המשך!"

הרב חדד: "הוא רק הגיע, כבוד הרב..."

הרב אשלג ( מבלי לחשוב ולו לרגע ממשיך מהמקום שבו עצר הרב לוי): "הכא אתרמיז רזא דיבום..."

הרב לוי: "קח אותו לישיבה."

חיים וברוך עומדים ליד הדלת ומעבירים את עיניהם מהרב לוי לרב אשלג.

הרב חדד: "למדת בעל פה את כל הזוהר, אשכנזי? כל הכבוד!"

הרב אשלג: "לא עשיתי זאת בכוונה."

הרב חדד: "אתה כמו מתנצל. ובכל זאת, זו הרי עבודתנו העיקרית – לזכור את הכתובים הללו. הרב לוי, מורי, יודע בעל פה את כל ספר הזוהר, את כל כתבי האר"י הקדוש. לכן הוא נחשב למקובל גדול כל כך!"

הרב אשלג: "איני חושב שהרב לוי נחשב למקובל גדול מפני שיש לו זיכרון טוב..."

הרב חדד: "בכל יום הוא חוזר על המילים הקדושות של הספרים הקדושים הללו ( מדגיש) ולכן הוא יודע אותם בעל פה. ולכן הוא מורה קבלה דגול..."

פאוזה. הרב אשלג מביט ברב לוי.

הרב אשלג ( בקרירות): "וזה מה שעלינו לעשות?"

הרב חדד: "זה מה שעלינו לעשות..."

הרב אשלג: "אבל תוך שאנחנו חודרים למשמעות הפנימית של המילים הללו?"

הרב חדד: "אין בהן כל משמעות פנימית. המילים הללו קדושות, זה הכול. בכך שאנחנו אומרים אותן, בכך שאנחנו לומדים אותן בעל פה, אנחנו מזרזים את בוא המשיח. [.2.]"

הרב אשלג ( בקרירות רבה עוד יותר): "ומי אמר לכם את זה?"

הרב חדד: "איני מבין את שאלתך..."

חיים עושה צעד לאחור ונתקע בגבו בדלת.

הרב לוי ( מפינת החדר): "אנחנו מאמינים בזה, וזה מספיק לנו."

הרב אשלג ( מסתובב אליו): "אפשר להאמין רק אחרי שאתה משיג. [.3.] כשאתה מרגיש בכל ליבך, ורואה – רק אז אתה מאמין..."

הרב לוי: "דברי הבל. מה אתה יכול לראות, יצור עלוב?! צריך להאמין וזהו. להאמין באמונה עיוורת ( מביט ברב אשלג בתשומת לב). עוד תלמד איך לעשות את זה, אשכנזי."

הרב אשלג ( בלי להזיז את מבטו. לאט, כמעט הברה אחרי הברה): "אפשר ללמוד רק מ... ( פאוזה) מאדם שמלמד איך לראות..."

הרב לוי: "ואני אומר לך שעליך לשכוח מכל זה. אלו דברי הבל!"

הרב אשלג ( בעקשנות): "רק מי שהשיג את הפנימיות יכול ללמד."

הרב לוי ( לאט, תוך שהוא קם מכיסאו ומרים את קולו): "אין כאן שום פנימיות, אתה שומע? אין שום השגה פנימית. קיים רק מה שנכתב ונמסר לנו, ולא יותר ( פאוזה). השם ישמור..."

החדר נעלם.

הבזק.

לפני הרב אשלג נפרסת אדמה יפהפיה, מוארת כולה.

פתאום האדמה מתחילה לרעוד.

ישיבת המקובלים.

הרב אשלג מביט בשקט ברב לוי.

הרב לוי בוחן אותו במבט חודרני.

הרב לוי: "היכן היית כעת?!"

חיים וברוך עומדים ליד הדלת, מפחדים לנשום.

הרב אשלג: "בארץ ישראל – הארץ הגדולה שחיה בתוכנו!"

הרב לוי: "אתה מתנגד, אשכנזי!"

הרב אשלג: "נראה שטעיתי בכתובת."

הרב לוי: "אתה גאוותן!"

הרב אשלג: "מוורשה, כולכם נראיתם לנו גדולים כל כך..."

הרב חדד: "אתה מעליב את כל חכמת הקבלה המקורית."

הרב אשלג: "אין בכם זיק מחכמת הקבלה המקורית."

הרב אשלג עוצר לפאוזה נוספת, ורואה כיצד הרב לוי מאבד את עשתונותיו.

הרב אשלג: "אין זה מקום לימוד בעבורנו."

הוא מסתובב ויוצא מן החדר.

חיים וברוך רצים אחריו.

הרב חדד מביט ברב לוי.

הרב לוי: "עליך לדאוג לו, הרב חדד. הוא יכול להסב לנו צרות רבות."

הרב אשלג, חיים וברוך הולכים במסדרון.

אדם צעיר כבן עשרים משיג אותם.

הוא מביט בעיניים גדולות ברב אשלג.

הבחור: "שמעתי את כל השיחה שלכם."

הרב אשלג: "צותתָ לנו?"

הבחור: "לא הצלחתי לעצור את עצמי."

הרב אשלג: "מה שמך?"

הבחור: "שמעון. אני לומד כאן כבר שנה... איני יודע מה עלי לעשות..."

ברוך: "בוא איתנו!"

שמעון: "אבל אני..."

הרב אשלג: "אין כפייה ברוחניות, שמעון. האדם מקבל בעצמו את כל ההחלטות."

הם יוצאים מחצר הישיבה.

הרב חדד והרב לוי מביטים בהם מחלון הקומה השנייה של הישיבה.

ירושלים. חצר פנימית קטנה לפני הבית.

רבקה מביטה מהחלון על המתרחש בחצר.

שם, הרב אשלג, חיים וברוך פורצים קופסאות גדולות מעץ ומוציאים מתוכן ברזלים כלשהם, מלחציים, מכבש, חתיכות עור. הם מסדרים את הכול על הדשא.

הרב אשלג מרים את ראשו.

מאחורי גדר נמוכה צופים בו שני בחורים צעירים בלבוש דתי.

שמעון הוא אחד מהם.

שמעון: "זה חבר שלי, משה. אנחנו רוצים ללמוד אצלך."

הרב אשלג: "אתם רוצים ללמוד בורסקאות? קחו בחשבון שזה עסק מסריח."

שמעון: "אנחנו רוצים ללמוד קבלה... ולעבד איתכם עורות."

חיים מחייך אל שניהם מאחורי גבו של הרב אשלג.

שמעון: "לא נלך מכאן."

ברוך מביע את שמחתו בריקוד קטן.

הרב אשלג ( מבלי להסתכל): "חיים, איבדת כבר מפתח ברגים אחד. מוטב שתחשוב כיצד להרכיב את המכונה. ( לשמעון ולמשה) אתם מוכנים להרוויח פרוטות בעבודה הקשה בעולם?"

הם עונים יחד: "מוכנים."

הרב אשלג: "ללמוד בלילות?"

הם עונים יחד: "אנחנו מוכנים! מוכנים!"

הרב אשלג: "לישון שלוש שעות בלילה. לא יותר?"

הם ( בקול אחד): "כן. מוכנים! מוכנים!"

הרב אשלג: "חשבתם על זה טוב?"

הם: "כן"

הרב אשלג: "ובכן, היכנסו ועזרו לנו להרכיב את המכונה לעיבוד העורות. הלילה ייערך השיעור הראשון."

חיים לא מסוגל להתאפק. הוא רץ אליהם, מחבק אותם ומושך אותם לתוך החצר.

לילה בירושלים.

הרחובות ריקים מאדם.

יללות תנים נשמעות מבעד לקירותיה המבוצרים של העיר.

רחובות צרים מתפתלים בין בתים חשוכים.

אור חלוש בוקע מחלון קטן באחד הבתים.

מאחורי החלון מתגלה החדר שהפך לכיתת לימוד.

מסביב לרב אשלג יושבים ארבעה תלמידים: שמעון, משה, חיים וברוך.

הרב אשלג מצביע על הספר המונח לפניו.

הרב אשלג: "זה ספר הזוהר הקדוש."

משה ( בהתפעלות): "אני לומד אותו כבר שלוש שנים."

הרב אשלג: "לא ניתן ללמוד אותו. אפשר רק להרגיש אותו."

משה: "אני משתדל."

הרב אשלג: "שטויות! זרוק את כל הניסיונות הללו."

משה: "אבל..."

הרב אשלג: "הוא לא כלום. הספר הזה הוא לא כלום. אוסף של דפים מוכתמים במילים... אם אינך מעביר אותו דרכך."

שמעון: "אבל איך? איך עושים זאת?"

הרב אשלג מניח את ידו על הספר.

הרב אשלג: "שם, מאחורי העמודים הללו, נמצאות 125 מדרגות ההתעלות שלך... 125 מדרגות של ירידה עד עמקי נשמתך, לתוך ה'אני' שלך. שם מצפה לך תמונה לא פשוטה."

הרב אשלג שותק. כולם מסתכלים עליו בתשומת לב.

שמעון: "מה נמצא שם?"

הרב אשלג: "מחלה"

שמעון: "מחלה?"

הרב אשלג: "היא אוכלת אותך זה זמן רב. הזוהר מגלה לך אותה."

כולם מביטים בשמעון.

הרב אשלג ( מבלי להוריד את עיניו ממנו): "אתה מלא שנאה לכל העולם. אתה חי רק לשם עצמך. זו מחלה נוראה."

שמעון: "ואיך אני מגלה את זה?"

הרב אשלג: "האור. קרן אור קטנה חודרת לתוכך... בכל מדרגה, מתגלה יותר ויותר אור – כך מתגלה בפניך הבורא."

שמעון: "אני אראה אותו?"

הרב אשלג: "הוא נמצא מאחורי כל מילה..."

הרב אשלג פותח את העמוד הראשון בספר ומצביע על השורה הראשונה.

הרב אשלג: "הנה הוא."

כולם רוכנים מעל הספר.

הרב אשלג: "אתם רואים אותו?"

חיים: "לא... אני לא רואה..."

שמעון ( בלחש): "הוא כאן?"

הרב אשלג: "הוא כאן."

משה: "אתה צוחק עלינו?"
הרב אשלג: "זה רציני מכדי שאבזבז את זמני על צחוק. הוא כאן. תמיד. ( מביט בספר בתשומת לב) הנה הוא... זה העולם שלו."

כולם ממשיכים להסתכל לתוך הספר. לאחר מכן הם מעבירים את מבטם לרב אשלג.

שמעון: "מדוע איננו רואים אותו?"

משה: "מדוע?"

הרב אשלג: "אינך יכול לראות עולם שבו חוק החיים הוא אהבה מוחלטת."

משה: "למה?"

הרב אשלג: "מפני שעדיין אינך כזה."

שמעון: "מתי... אני אראה אותו?"

הרב אשלג: "אחרי שהאור ישטוף אותך."

שמעון: "מתי?"

הרב אשלג: "כשתהיה דומה לו. אי אפשר לעשות את זה מיד. לשם כך נוצרו המדרגות האלה. אור קטן, ולאחריו אור קצת יותר גדול, וכן הלאה. ובכל מדרגה יש עליות וירידות. צריך רק להיות מסוגל לשאת את הירידות האלה."

שמעון: "אוכל לשאת אותן?"

הרב אשלג: "אתה? לא תוכל."

שמעון: "אז איך..."

הרב אשלג: "אבל כולנו יחד – נוכל."

שמעון: "מה הוא רוצה?"

הרב אשלג: "הוא רוצה שנתחבר. שנהפוך לרצון גדול אחד – זה רצונו. או אז נגלה אותו מיד, מאחורי השורות הללו."

אצבעו של הרב אשלג נחה על השורות הראשונות...

- "קרא, שמעון."

שמעון ( מביט בשורות ולוחש): "שואל: מאי שושנה? משיב: זה כנסת ישראל..."

הרב אשלג: "ישר – אל. אל הבורא. אנחנו – ישראל – לב אחד, רצון אחד לפגוש בו! ( מביט בשורות הספר)... גם עכשיו הוא כאן. הוא מחכה."

פאוזה. שקט שורר בחדר.

שמעון: "תוביל אותנו לשם. אליו."

הרב אשלג שותק.

משה: "אנחנו נלך אחריך, צעד אחר צעד."

חיים: "כולנו רוצים את זה מאוד..."

ברוך: "זה כל חיינו..."

הרב אשלג רוכן מעל השולחן, מתקרב אליהם.

הרב אשלג: "היו יחד. כאגודה אחת. אל תחשבו על עצמכם. בקשו כוחות. לא בעבורכם אלא בעבור כל העולם המסכן שלנו. דרשו כוח להתאחד. שמעתם אותי?"

שמעון: "כן!"

משה: "כן!"

חיים: "כן!"

ברוך: "כן!"

כולם רוכנים מעל הספר.

חדרו של הרב אשלג. בוקר.

רבקה נכנסת לחדר. החדר ריק.

רבקה ניגשת לשולחן. על ספר הזוהר מונח פתק, שנכתב בכתב ידו הישר של בעלה.

- "אחזור בעוד שלושה ימים. אל תדאגי לי. אוהב, יהודה."

גרמניה. מינכן של שנות העשרים.

אדם גבוה מתקדם ברחוב, חולף על פני עוברים ושבים, על פני חלונות ראווה, על פני בתים ישנים...

הוא עוצר ליד בית בירה בשם "בורגרברוויקלר" ונכנס פנימה.

היטלר עומד במגפיים מבריקים על שולחן מעץ. מסביבו – קבוצת טייסים, שדופקים על השולחנות עם כוסות הבירה שבידיהם.

הקהל מזמר בגרמנית: "לחתוך את החזירים", "להוריד את ממשלת הבוגדים!" "גרמניה – לגרמנים!" קול נקישת הכוסות על הבר נשמע בעוצמה.

ידו של היטלר מתרוממת לפתע בהתאם לקצב נקישת הכוסות.

היטלר מסובב את ראשו לימין בחדות, ומסתכל ארוכות למקום כלשהו.

הוא קופץ מהשולחן וניגש לפינת הבר.

שם יושב הרב אשלג, לבוש בבגדים יהודיים מסורתיים.

הוא מחזיק בידו כוס בירה גדולה.

מפתיע, אבל איש אינו שם לב אליו.

היטלר ניגש היישר אליו.

היטלר: "הם לא רואים אותך, או שמא אני סכיזופרני?"

הרב אשלג: "הם לא רואים."

היטלר ( מביט סביבו): "הם באמת לא רואים אותך. מי היה מאמין... מי אתה?"

הרב אשלג: "שמי הרב יהודה אשלג."

היטלר: "איך הגעת לכאן?"

הרב אשלג: "זה לא חשוב ( מביט בעיניו של היטלר). אתה יכול להיות כן איתי לחלוטין."

היטלר ( מתיישב לפתע): "אני צריך להגיד לך דבר מה... ( מתקרב אליו) איני יכול להסביר את זה לוגית. זה נמצא עמוק בתוכי, בתת המודע שלי... ( תוקע אצבע בחזהו) שם, בפנים, יש לי שנאה כל כך גדולה כלפיכם! כזו שנאה!!!"

הרב אשלג: "אני יודע. תתקרב יותר. הם מרעישים מאוד. איני שומע אותך טוב.

היטלר: ( מקרבאת השולחן לרב אשלג, מסתכל לאחור על הקהל הרועם) "וגם... ממלאת אותי תחושה כזאת... שזה לא אני... שבחרו בי... בי, בחייל הפשוט, שהפך פתאום למלך. אתה יכול להסביר לי את זה?!"

הרב אשלג: "'לב שרים ומלכים ביד ה'.' הבורא מפעיל אותך."

היטלר: "והוא שונא את היהודים?"

הרב אשלג: "הוא – אהבה צרופה. ואיך הוא יכול לשנוא? אין בו התכונה הזאת. הוא אוהב את כולם. בעבורו – כולנו אחד."

היטלר: "מדוע, אם כך, יש בתוכי שנאה כזאת? תסביר לי... ( עובר ללחישה) אני הרי אהרוס חצי עולם, אם איש לא יעצור בעדי. תסביר לי, תסביר, תסביר, אולי מההסבר שלך אתפקח ותוכל להציל מיליונים. יש לך הזדמנות נדירה. נסה, יהודי, נסה... אני מבקש ממך!"

הרב אשלג מזיז את הכוס הצידה. ושותק.

היטלר: "נו, מדוע אתה שותק?!"

הרב אשלג: "הדבר הנורא הוא שאיני צריך להסביר לך דבר. אם לא אתה, זה יהיה מישהו אחר. באמת אין לך כל חופש בחירה... באמת בחרו בך, עיצבו וזרקו אותך לתפקיד הזה."

היטלר ( משלים עם גורלו): "אני בובה..."

הרב אשלג: "אתה בובה. איני יכול להסביר דבר לבובה. וגם איני צריך. לא תבין דבר. אני צריך להסביר את זה לאחרים. ואיני יכול. הם לא מקשיבים לי... הם חירשים. סתמו את אוזניהם... הם לא רוצים לשמוע... לא רוצים!"

הרב אשלג מכה בכעס עם כוס הבירה שלו על השולחן, ומסתובב אל הקיר.

היטלר: "לשם מה הגעת לכאן?"

הרב אשלג: "לראות את הכול במו עיני. להרגיש... כדי לצעוק!"

הרב אשלג קם והולך לעבר הדלת.

היטלר ( לעברו): "הפעם אתן לך ללכת, אבל אל תופיע יותר. מגיעים ימים רעים בעבורכם, היהודים."

[.1.] מבחינה רוחנית חורבן בית המקדש מסמל את איבוד הקשר עם הבורא. הכותל המערבי מסמל את התקווה לשיקום הקשר הזה.

[.2.] מבחינה רוחנית "משיח" מבטא את גילוי אור האמונה, אור החכמה לאדם הפרטי ולאנושות כולה.

[.3.] השגה – הדרגה הגבוהה ביותר בהבנה. ראייה מוחלטת של כל המרתחש; ממחשבת הבריאה ועד למטרה הסופית.

חלק י'

ורשה. בית הדין הרבני.

המלמד מניף באוויר דף מקומט למחצה.

לפניו יושבים בשקט שלושה רבנים זקנים: הרב פלדמן, הרב אפשטיין והרב זילבר.

המלמד שמואל: "המנוול הזה! גם משם הוא לא מפסיק את הניסיונות שלו לחבל בקהילה שלנו. המכתב הפתוח הזה מהווה קריאת תיגר על כולנו! המכתב הזה עובר מיד ליד. אתם יודעים מה הוא כותב? 'מעל ראשינו מרחפת סכנה איומה. המורים והמנהיגים שלנו חייבים לשמוע אותי, ואם ימאנו, לפחות שמעו אתם, אנשיה הפשוטים של פולין, אחי ואחיותי האהובים. עליכם לעזוב מיד את אירופה. נוחה ככל שהיא תיראה לכם, עזבו הכול וחזרו לארץ ישראל. הגלות נגמרה. מוטלת עלינו משימה גדולה – להביא אור לעולם. עד אשר לא נעשה כן, העולם כולו יהיה נגדנו. המנהיגים שלכם אינם מבינים זאת. ולכן הם מביאים ייסורים על כולם. וקודם כול – עליכם! אך יש דברים שעוד אפשר לשנות. עזבו את אירופה! מהר ככל האפשר!'"

המלמד מפסיק לקרוא ומביט בנוכחים.

הוא זורק את הדפים על הרצפה ודורך עליהם ברגליו.

המלמד: "אני דורש מכם לשים לזה סוף! אנחנו יכולים להגיע אליו בכל מקום ( צועק). צריך לתפוס אותו וללמד אותו לקח! שלא יהיה לו מקום – לא שם, לא כאן, ולא בשום מקום!"

בוקר. חדרו של הרב אשלג.

ראשו מוטל על השולחן.

כוס עם שאריות קפה הפוכה לידו.

המאפרה מלאה בדלי סיגריות...

קול נפץ אדיר נשמע לפתע, ואבן גדולה שוברת את חלון חדרו של הרב אשלג ומתגלגלת בקול על הרצפה.

דרך החלון השבור נשמעות צעקות של נשים.

הרב אשלג קם משולחנו.

רבקה מציצה אל החדר מפוחדת.

הרב אשלג ניגש אל החלון.

לעיניו נגלית תמונה מפתיעה.
קבוצת נשים ומאחוריה קהל גדול של גברים יהודים דתיים מתנדנדים מתחת לחלון ביתו.

אישה צעירה: "אני לא רוצה שבעלי ישתגע! מה עשית לו?!"

אישה מבוגרת: "הסתכלו עליו, איך הוא עומד שם וצופה בנו! אתה לא תפחיד אותנו! הילדים שלנו הם יהודים אמיתיים, ולא ניתן אותם לך!"

מתוך קהל הגברים נשמע קול של גבר, שלא ניתן לזהות את פניו.

קול של גבר: "אנחנו רוצים שתעזוב את העיר הקדושה שלנו. אתה מקלקל אותה בנוכחותך! הסתלק מכאן!"

אישה מבוגרת: "אחרת נעקור את העיניים שלך ושל אשתך! נשרוף את ביתך! מפיץ מגפות שכמוך...!"

הרב אשלג ( ברוגע): "אתם חדורי שנאה. וזה לא טוב."

האישה הזקנה מסתובבת אל הקהל:

- "החריבו את הבית הזה! אתם גברים או לא?!"

עוד כמה אבנים נזרקות בידיים מיומנות, ושוברות את החלון ליד הרב אשלג.

שברי הזכוכיות עפים בקרבתו.

רבקה תופסת אותו בשרוולו ומנסה לגרור אותו מהחלון.

רבקה ( צועקת): "מה אתם עושים?! התביישו לכם! אתם הרי יהודים!"

אבן חולפת ליד ראשה.

ופתאום, מעל כולם נשמע קולו הרועם של הרב אשלג.

- "אתם יודעים שאני עוסק בחכמת הנסתר?"

כאילו ניתנה פקודה, והקהל קופא על מקומו.

הרב אשלג: "אתם יכולים לשבור את כל חלונות ביתי. אבל אני יכול לתקן את הכול במילה אחת."

הקהל שותק...

הרב אשלג: "ואז כל העולם יראה את כוחי האדיר, ואת מה שקורה למי שמתנגד לו..."

קולה של אישה: "מה, נבהלתם?! הוא לא יעשה לכם כלום!"

הרב אשלג: "שברתם את חלונות ביתו של מקובל שיודע את סוד החיים והמוות!"

הקהל מתחיל להתנועע בעצבנות.

הנשים שעמדו בשורות הראשונות מסתובבות בשקט ומסתכלות לאחור, מתחילות להתרחק מהבית...

אחריהם נסוגים גם הגברים.

הרב אשלג מסתכל עליהם מלמעלה.

רבקה, כולה רועדת, עומדת שם, נצמדת לבעלה.

הרחבה ליד הבית מתפנה במהירות.

רבקה ( בלחש): "דבריך היו אמת? אתה יכול לתקן את הכול במילה אחת?"

הרב אשלג: "כן. ( מסתובב אליה) את מפקפקת בזה? אני יכול לתקן את הכול במילה אחת."

רבקה: "מהי המילה זאת?"

הרב אשלג: "במילה אחת... שאגיד לזגג עמיקם... הוא הרי גר כאן, מרחק שני בתים מאיתנו... הוא יגיע מיד ויתקן את כל החלונות שלנו."

רבקה מחייכת... ולאחר מכן מתחילה לצחוק... והנה הם כבר צוחקים יחד...

הרב אשלג לוקח את בתו בידיו ורוקד איתה.

רבקה וברוך מוחאים כפיים.

ירושלים. לילה.

ביתם של האשלגים.

חדר שהפך לכיתה.

הרב אשלג יושב ליד השולחן. מולו יושבים תלמידיו.

השיעור עומד להתחיל.

משה ( בהיסוס): "המורה, זו שצעקה עליך היתה אשתי... היא מספרת שרב אחד אסף אותן, את כולן, בבית הכנסת. וגרם להן לבוא ולהשתלח בך. היא אמרה שקראו לו..."

הרב אשלג: "חבל שאתה מספר לי את זה. את כל מה שלא קשור לשיעור יש להשאיר שם ( מצביע על הדלת)."

הדלת נפתחת לפתע, ויהודי דתי זקן וגבוה עם כובע יוקרתי עשוי פרווה נכנס אל החדר. שמעון קם מיד.

כל התלמידים קמים גם הם.

הזקן: "תרשה לי להיות נוכח בשיעור שלך, כבוד הרב אשלג?"

הרב אשלג: "אני מלמד רק את תלמידי."

שמעון ( לוחש לרב אשלג): "זה אברהם יצחק הכהן קוק – הרב הראשי לארץ ישראל."

הרב ( כאילו לא שמע אותו): "זהו זמן ללימוד, לא לחקירה."

הרב קוק: "לא הגעתי כדי לחקור. הגעתי לשיעור שלך."

הרב אשלג: "עלי להזהירך שהחרימו אותי בוורשה ושהרבנים האחרים יכולים להבינך שלא כראוי. צפויות לך אי נעימויות. אתה דמות רשמית."

הרב קוק: "אני יודע. קיבלתי אזהרות מוורשה ומכאן. לא אוהבים אותך..."

הרב אשלג: "אתה רואה. מלבד זה, יש לי נקודת מבט אישית על כל נושא."

הרב קוק: "אני מודע גם לכך."

הרב אשלג: "אני מלמד קבלה, וקבלה בלבד."

הרב קוק: "אני יודע את כל זה. אין צורך שתמנה בפני את מעלותיך. הרב חדד עומד שם, מעבר לחלון. הוא דורש שאעצור אותך."

מעבר לחלון מופיעות לרגע פניו החיוורות של הרב חדד.

הרב אשלג ( בלי לשים לב אליו): "אי אפשר לעשות את זה."

הרב קוק: "גם את זה אני יודע. ביקשתי להצטרף לשיעור הקבלה שלך. אם אינך מתנגד, אבקש להישאר."

הרב אשלג ( בהיסוס): "אתחיל בשיעור. אתה יכול להישאר."

הרב קוק: "תודה"

הרב אשלג מסתובב לתלמידיו.

הרב אשלג: "הקבלה אינה דת, היא מדע."

כל התלמידים פוזלים לכיוון האורח.

הוא מסתכל על הרב אשלג.

הרב אשלג: "הדת מבוססת על אמונה במה שמישהו סיפר לך. הקבלה מבוססת על ניסיון מעשי ואמפירי. אני מאמין רק לאחר שהשגתי בעצמי!"

הרב אשלג מתחיל לטייל בחדר, ואינו שם לב לאיש.

ראשו של הרב חדד מופיע ונעלם שוב.

הרב חדד מביט ברב קוק, כמו מנסה להבין למה הוא לא מתערב.

הרב אשלג: "הדת מרגיעה... ואילו הקבלה דורשת בערה פנימית תמידית. היא נועדה רק לאותם אלו שנשרפים על ידי השאלה – בשביל מה נולדתי?!"

פני התלמידים מרותקים למורה שצועד מקיר לקיר. ניכר שהם גאים בו.

הרב אשלג: "יש הבדל מהותי מאוד בינינו לבין יתר הדתות."

הרב חדד מסמן לרב קוק. הרב קוק אינו מגיב.

הרב אשלג: "הדתות אומרת – בקש מהבורא והוא יעזור לך. הוא יסלח, יחמול, יעזור... התפללו והוא ישנה את יחסו אליכם. ואילו הקבלה אומרת שהבורא אינו משתנה."

הוא נעצר ליד החלון ומביט בכולם.

הרב אשלג ( בקול ברור): "הוא לא משתנה! אנחנו אלה שצריכים להשתנות ביחס אליו. רק אנחנו. והבקשה היחידה שיכולה לנבוע מאיתנו היא – שהוא יתקן אותנו!"

הרב אשלג נשען על אדן החלון.

הרב אשלג: "ניגשתי אל החלון מתוך כוונה שהרב חדד יוכל לשמוע כל מילה שאני אומר... כל ספרי הקודש שלנו נכתבו על ידי מקובלים, והם מדברים רק על דבר אחד – על הדרך לעלות מעל למלאך המוות, מעל לאגואיזם. 125 מדרגות של גילוי האהבה – זוהי חכמת הקבלה. היא הופיעה הרבה לפני כל הדתות, במטרה אחת – להחזיר את העולם לאחדות. לבנות ולחזק את האהבה. מה יכול להיות נעלה מזה?!"

הדלת נפתחת לרווחה והרב חדד נכנס.

הוא פשוט נחנק מזעם.

הוא מסתכל על הרב קוק וצועק.

הרב חדד: "ואתה, המנהיג הדתי הראשי של ישראל, יכול להקשיב לזה?! לאדם שממוטט כעת לפניך את כל יסודות הדת שלנו?! ואתה שותק?!"

הרב קוק ( ברוגע): "איני רואה כל בעייתיות בדבריו."

הרב חדד: "מה?! הקבלה היא מדע?! הדת היא פסיכולוגיה?! הקבלה מיועדת לכולם?! הבורא הוא חבר?!"

הרב קוק: "אני מסכים עם כל מילה של כבוד הרב אשלג."

הרב חדד שותק בהלם.

הרב קוק ניגש לדלת, אך נעצר רגע לפני היציאה.

הרב קוק ( לרב אשלג): "אם רק היית יודע איזו הנאה הייתי חש לו יכולתי להישאר כאן וללמוד קבלה מפיך... אבל איני יכול... אסור לי. חבל... כמה חבל..."

הוא יוצא מהחדר.

הרב חדד מביט בו כשהוא מתרחק.

שמעון: "אולי גם אתה, הרב חדד, תישאר לשיעור?"

הרב חדד ( לרב אשלג): "אל תדאג. בכל מקרה חייך כאן לא יהיו חיים!"

מחסן גדול מברזל עם חלונות עץ מחוררים. אנשים עוקפים אותו, סותמים את אפם בידיהם. דרך החריצים בחלונות אפשר לראות איך בחושך, בתוך הבית המאובק, אדם חוזר בהתמדה על אותן תנועות מונוטוניות. זה הרב אשלג.

נחלי זיעה ניגרים על פניו. הוורידים שבידו מנופחים. הוא מחזיק גליל עץ שברזל חד מחובר אליו. הברזל עולה ויורד, מגלח את העור...

מרחק שני מטרים ממנו, ליד מכונה מיושנת, עומד ברוך ומעביר את העור דרך גלילים שעליהם מלופף נייר שיוף עבה.

חיים מותח את העור באמצעות יתדות עץ, על גבי מכשיר מיוחד.

משה מעוות את פניו ומוריד חתיכות בשר מהעור הרטוב...

שמעון שובר את העור הקפוא לחתיכות באמצעות פטיש וזורק אותן למים...

הרב אשלג מכה בחתיכות העור עם ברזל. הדפיקות מהדהדות בקול רם במרחבי המחסן.

כולם יושבים סביב שולחן ארוך בפינת המחסן.

ברוך מוציא אוכל מהסל: לחם, ביצים, בצל ומים.

הרב אשלג מברך על הלחם ואוכל...

משה מגרגר בגרונו לפתע.

קולו ניחר.

הוא מנסה לקום, אבל לא מספיק.

הוא מקיא ממש על השולחן.

שמעון מזיז אותו הצידה.

משה מקיא ללא הרף.

ברוך מנקה את השולחן בדממה.

הרב אשלג אוכל, כאילו דבר לא קרה.

משה ושמעון חוזרים.

משה מתיישב וסוגר את עיניו בעייפות.

משה: "אנחנו חייבים לעבוד כך? ברפש הזה? חייבים?"

הרב אשלג: "אמרתי לכם שיהיה קשה."

משה: "אבל אפשר למצוא משהו נקי יותר... הרי..."

הרב אשלג: "זו העבודה הנקייה ביותר."

חיים: "למה... תמיד רציתי לשאול – למה כותבים את התורה דווקא על עור, דווקא על העור המסריח והמלוכלך הזה?!"

הרב אשלג מזיז הצידה את הצלחת הריקה ומתיישר:

- "מפני שהתורה נועדה לתיקון בלבד."

הוא מעביר את מבטו לחיים:

- "זה ברור לך?!" הוא שואל בלי לתת לו אפשרות לענות. "רק כאשר אתה רוצה להתנקות, להשקות את עצמך במים, לקרוע מעצמך את כל הרוע שבו אתה נתון, רק אז אתה פותח את התורה. היא מורה לנו כיצד לזכך את עצמנו מהרוע הזה. היא אינה ספר סיפורים. זו הדרך ממך אל הבורא... [.1.]"

הרב אשלג מביט בכולם.

- "...והיא עוברת דרך כל הרפש הזה."

כולם שותקים.

טפטוף מים נשמע ברקע.

מעבר לחלון נמשכים החיים.

ואילו כאן שוררת דממה.

הרב אשלג סוגר את עיניו ומתחיל לשיר.

מתחת לכיפת המחסן נשמעת מנגינת "מרדכי יוסף" – אותה המנגינה שנשמעה בביתו של ברוך, וגם בקוצק.

בזה אחר זה הם מצטרפים אל שירתו של הרב, נזהרים שלא להוציאו מריכוז.

הידיים עולות ונחות על כתפי השכן.

כולם מתחברים עכשיו יחד...

עוברים ושבים מציצים בחלונות.

הם רואים יהודים שיושבים בחיבוק, כשעיניהם עצומות והם מתנדנדים.

הדלת נפתחת בזהירות.

למחסן נכנס אדם נמוך קומה עם תיק דוורים.

הוא עומד שם. ומהסס להפריע להם בשירתם.

הניגון מסתיים. כולם יושבים עוד זמן מה בעיניים עצומות.

הדוור משתעל בשקט.

הדוור: "מצטער שהפרעתי לכם, אבל העניין לא סובל דיחוי."

כולם מסתובבים אליו.

הדוור ( לרב אשלג): "אתה הרב אשלג?"

הרב אשלג: "אני מקשיב."

הדוור: "כמה טוב שמצאתי אותך! אני מחפש אחריך מהבוקר. הייתי אצלך בבית. אשתך שלחה אותי לכאן... לנין מחפש אותך... האם זה ייתכן?"

הרב אשלג: "ייתכן."

הדוור: "הייתי בטוח שמהתלים בי. הם אומרים: 'לנין על הקו.' ( הדוור נכנס לתוך המחסן, הוא מדבר מהר ופונה לכולם). אני יודע מיהו לנין. כל קרובי שם, ואני מדבר וכותב רוסית. לכן עניתי להם ברוסית: 'המכשיר הזה לא נועד למשחקים... זה מכשיר יקר, וכאן זה הדואר!'"

הרב אשלג ( קוטע אותו): "מה אמרו לך?"

הדוור: "שלנין יתקשר אליך ( מסתכל על השעון) בעוד חצי שעה."

הרב אשלג קם בהחלטיות והולך לעבר היציאה.

הדוור רץ אחריו.

הדוור: "התקינו לנו את המכשיר הזה רק אתמול... ואז... כך פתאום, לנין..."

יום. רחובותיה התוססים של ירושלים.

הם הולכים ברחוב במהירות.

חיים, משה, ברוך ושמעון בקושי משיגים את הרב אשלג והדוור.

בניין הדואר מתקרב.

דואר. הרב אשלג עומד ליד מכשיר טלגרף חדש ונוצץ.

הדוור ( מביט בשעון): "הם אמרו שהוא יתקשר בדיוק בשעה שתיים... אבל אתה יודע, זו לא שיחה מתל אביב... או, בדיוק שתיים."

מחוגי השעון מורים שתיים בדיוק. ומיד לאחר מכן מתחילות לרוץ שורות הטלפרינטר.

הרב אשלג קורא:

- "אני רוצה לשוחח עם אשלג. לנין."

הרב אשלג מסמן בראשו לדוור.

- "שלום לנין. זה אשלג."

הדוור כותב במהירות ולוחש בהתפעלות

- "אני לא מאמין! לנין בכבודו ובעצמו!"

- "בכל זאת הצלחתי למצוא אותך..." כותב לנין.

- "איך אתה מרגיש?" מכתיב אשלג.

- "אני גוסס. אבל זה לא הדבר הנורא ביותר. האמן לי."

[.1.] שלמה המלך אמר שהאדם צריך לכתוב את התורה על לוח ליבו. פירוש הדבר הוא שעליו לתקן את הלב האגואיסטי שלו ולהפוך אותו לאוהב ונותן. תורה – לשון הוראה, לימוד. התורה מלמדת אותנו כיצד לתקן את עצמנו.

חלק יא'

הרים בפאתי מוסקבה.

חלון גדול של החדר.

עצי האשוח מכוסים שלג. יער לבן נראה מבעד לחלון.

יד חיוורת ורזה, רווית ורידים כחולים מחזיקה את שפופרת הטלפון בתשישות רבה.

לנין יושב בכיסא הנדנדה, מכוסה בשמיכה חמה.

הוא איבד משקל רב. לחייו נפולות. עיניו מעורפלות ובוערות בלהבה של כאב.

הוא מכתיב בקול שקט.

הטלפרינטרית הצעירה מקלידה במהירות.

- "צדקת. איני יודע מה לעשות עכשיו."

- "לא תוכל לשנות דבר," משיב הרב אשלג. "יהיה טרור..."

ירושלים.

- "יהיה שם כל כך רע?" שואל הדוור בחרדה.

- "תקליד," אומר הרב אשלג ואינו מתייחס לדבריו.

- "לנין, לא הבנת את העיקר." הדוור מקליד במהירות. "האדם אינו מסוגל לשנות את טבעו בכוחות עצמו. הוא אינו יכול. האדם נולד ומת אגואיסט."

משרדו של לנין.

לנין מתיישר פתאום בכיסאו. ידו הרזה רועדת.

- "רציתי לבנות עולם מאושר," קולו מתגבר. "האם הבורא שלך לא רוצה שהאנשים יהיו מאושרים?!"

- "רק את זה הוא רוצה. אבל בשביל מה רצית לבנות עולם כזה?"

עיניו של לנין מתמלאות דמעות והוא צועק בגרון ניחר.

- "כדי שכולם יהיו שווים. כדי שלא יהיו עשירים ועניים. עולם צודק. טהור. מדוע הוא לא נתן לי לעשות זאת?"

- "אגואיסטים לא מסוגלים לבנות עולם צודק. הם בונים עולם משולל צדק. עולם בשביל עצמם."

הטלפרינטרית מסתכלת בלנין. היא מחכה למוצא פיו.

לנין משיב לפתע בשקט: "מה יהיה עכשיו, אשלג. מה יהיה איתי? מה יהיה עם כולנו? עם כל מה שעשינו כאן?"

היא מקלידה.

ירושלים.

סרט הטלפרינטר רץ. הרב אשלג מחזיק אותו בידיו.

הדוור מסתכל על הרב אשלג, והתלמידים אינם מורידים ממנו את עיניהם.

- "הכול יהיה טוב מאוד," הוא אומר. "האנושות תתגבר על חוסר המוצא, על הכאב והייסורים. ובכל זאת ייבנה עולם צודק. עולם של אהבה ולא של שנאה." הוא שותק. אצבעותיו של הדוור מעבירות במהירות את המסר. "אלא שלמרבה הצער, הדבר יהיה כרוך בייסורים רבים." אומר הרב אשלג.

הוא ניגש לחלון.

- "העולם אינו מקשיב," אומר הרב אשלג ספק לדוור ספק לעצמו. אבל הדוור משגר גם את המילים האלה.

- "הוא לא מקשיב לכך שיש דרך של אור," אומר הרב אשלג. "לעת עתה."

משה, חיים, ברוך ושמעון מחליפים מבטים.

הרב אשלג עומד ליד החלון בלי לזוז.

יום שטוף שמש בירושלים.

ההרים שמתחת למוסקבה.

סרט הטלפרינטר נעצר.

לנין זורק את עצמו לאחור על כיסא הנדנדה שלו בחוסר כוח.

- "כן" הוא לוחש. "ובכל זאת, אני פוחד למות, אשלג."

מבעד לחלון רואים שלג שיורד בחוץ. לנין עוצם את עיניו.

- "להתראות."

ירושלים.

מן הטלפרינטר יוצא פלט עם דבריו של לנין. לאחר מכן הסרט נעצר.

הרב אשלג מכתיב את שתי המילים האחרונות.

- "להתראות, לנין."

הדוור ( קוטע את הדממה): "הרב אשלג, כל קרובי נותרו שם."

הרב אשלג: "שיצאו משם בכל דרך אפשרית... ויגיעו לכאן."

לילה. חדרו של הרב אשלג.

הנוצה משרטטת במהירות טורי משפטים חסכניים וישרים. שפתיו של הרב אשלג לוחשות:

קולו של הרב אשלג: "אולם חטא אחד חטאה האומה הזאת והבורא לא יסלח להם, והוא כי כל העבודה הזאתהיקרה והנישאה שהוא 'ההשפעה לזולתו' שהחלו לעבוד בה, צריכה שתהיה לשם הבורא, לשם קיום חוק האהבה, שעוטף אותנו כמו שרחם עוטף עובר,ולא לשם האנושות."

היד ממשיכה לכתוב.

נשמע קולו של הרב אשלג:

- "והיה הבורא בעצמו עומד כמטרה לכל עובד בעת עבודתו לאושר החברה, דהיינושהעובד היה מצפה, אשר על ידי עבודתו זו לחברה יזכה להידבק בו יתברך אל המקור שלכל האמת והטוב וכל נועם ורוך, הנה אין ספק כלל אשר במשך שנים מועטות היועולים בעושרם על כל ארצות התבל יחד, כי אז היה לאל ידם לנצל את אוצרותהחומרים הגולמיים אשר באדמתם העשירה, והיו באמת למופת לכל הארצות... והיו מגלים את ארץ האהבה – את ארצו של הבורא..."

השמש זורחת מבעד לחלון.

הנוצה מוטלת על עמוד נייר גדוש בכתב ידו של הרב אשלג.

הרב אשלג ישן כשראשו מונח על ידיו.

קולו של ברוך: "אבא!"

הרב אשלג מרים את ראשו. הוא רואה את בנו עומד מעליו.

הרב אשלג: "מדוע לא הערת אותי?"

ברוך: "לא ישנת כל הלילה... ואנחנו צריכים ללכת לעבודה בעוד שעה..."

הרב אשלג ( בנוקשות): "אין זה מעניינך. הוריתי לך לא להניח לי להירדם!"

מחסן.

הרב אשלג מגרד עור במסרקת ברזל.

אגלי זיעה נוטפים על ידיו המלוכלכות.

כולם עובדים בשקט ובתיאום.

אבק נישא באוויר, מנצנץ בקרני השמש שחודרות מבעד לחריצי החלון.

ירושלים. רוח קרה מכה בפנים.

הרב אשלג, ברוך, חיים, משה ושמעון הולכים לאורך חומות העיר.

הם מרימים את מעיליהם הקצרים, אבל הרוח חודרת דרכם.

באחת הפניות משה ושמעון פונים הצידה.

הרב אשלג וברוך נכנסים לתוך מסדרון הבית.

רבקה עומדת ליד החלון ואינה מסתובבת לעברם.

מאחורי הווילון יושבת בת שבע בשקט.

שקט לא רגיל שורר בחדר.

הרב אשלג רואה מכתב פתוח בתוך ידיה השמוטות של רבקה.

הוא ניגש אליה ולוקח את המכתב.

הוא קורא אותו במהירות.

מבטו נעצר על השורות האחרונות.

ידיו מתחילות לרעוד.

הרב אשלג מביט על רבקה.

הם שותקים.

- "לא הצלחנו לעשות דבר. וגם הרופאים היו חסרי אונים. הם מתו בשקט. אחד אחרי השני. בלעדיכם."

ידו רועדת.

הרב אשלג מביט ברבקה.

שניהם שותקים ארוכות.

ברוך ניגש לאביו ונעמד לידו.

ברוך: "מה קרה?!"

הרב אשלג ( לרבקה): "את מאשימה אותי בזה?"

רבקה ( בשקט): "כן"

הרב אשלג: "את חושבת שיכולנו לקחת אותם איתנו?"

רבקה: "לא..."

היא מסתובבת אל בעלה. מסתכלת עליו.

רבקה ( מתוכה בוקעת אנקה חרישית): "הרגשתי, הרגשתי שמשהו יקרה... מה אעשה עם התחושה הזאת שלי עכשיו? תגיד לי אתה. אתה הרי חכם כל כך, אתה יודע הכול, אתה קשור אליו, תשאל אותו, מדוע היה צריך לקחת מאיתנו את ילדינו?!"

ברוך ( צועק): "מה?!"

רבקה מתחילה לבכות.

הרב אשלג עומד לידה ולא מרגיע אותה.

מבעד לחלון נראות שתי ציפורים יושבות על ענף של עץ.

רבקה ( מתנדנדת, קולה רועד): "ודוד... הוא ביקש כל כך שניקח אותו איתנו, וברכה – המבט שהיא נתנה בי כשנסענו... ידעתי שמשהו יקרה, ידעתי... ועזבתי אותם..."

ברוך הולך הצידה ומתיישב על שרפרף מעץ. הוא בוכה בשקט.

הרב אשלג שותק.

רבקה: "כל הזמן חזרתי ואמרתי 'אין עוד מלבדו', אבל הנה הגיעה צרה ואני לא יכולה להצדיק אותו. למה? למה יהודה?!"

הרב אשלג מחבק אותה.

ידו מלטפת ברכות את כתפיה.

הרב אשלג: "מכיוון שאינך רואה את שמחת הנשמה. את רואה את מות הגוף ולא רואה את הנשמה, שמתקרבת יותר ויותר לבורא. כל גלגול מקרב אותה עוד ועוד אליו. הזמן שבו הגוף יגיח לעולמנו, והזמן שבו הוא יעזוב אותו – כל אלה הם חשבונותיו. האמיני לו – חשבונותיו מדויקים."

ברוך מנגב את דמעותיו בשרווליו המלוכלכים ומביט באביו.

מבטו של הרב אשלג מופנה לעבר החלון.

שתי הציפורים עפות יחד מהענף.

הוא עוקב אחריהן.

הן עוברות לצד השני של הרחוב, דואות מעל ילד וילדה שמתרחקים במורד הרחוב.

הילדה מחזיקה חזק בידו של הילד.

הם מסתובבים בו-זמנית, מחייכים ומנפנפים בידם לרב אשלג.

הוא מהנהן בראשו.

רבקה מסתכלת עליו, ולאחר מכן בחלון...

רבקה: "מה אתה רואה שם?"

הרב אשלג: "את החיים, שממשיכים ( מעביר את מבטו אליה)... את חזקה. את האישה החזקה בעולם. רק האמיני בו."

רבקה מצמידה את ראשה לחזהו ושותקת. הם עומדים כך זמן רב.

ברוך יושב בשקט ליד הקיר.

הרוח מתחזקת.

חלונות המטבח רועדים.

מעבר לחלון יורד הערב.

ואילו הם, עדיין עומדים.

חולפות דקות רבות, והם עדיין עומדים, חבוקים.

הוא לא עוזב אותה.

היא מפחדת לעזוב אותו.

רבקה רואה איך המחוג הגדול בשעון נרעד. חצות.

היא מתרחקת מבעלה, מנגבת את דמעותיה ומביטה בעיניו.

רבקה: "סלח לי... עליך לקום לשיעור בעוד שעה, ועוד לא ישנת. סלח לי, יהודה. אוכל להתמודד עם זה. אוכל. אבל לא מיד. תהיה סבלני כלפי?"

הרב אשלג: "לא קל לנו, אבל נחזיק מעמד. אנחנו יחד."

היא מתרחקת ממנו, ניגשת לפינת החדר ושבה עם צלחת שעליה ארוחה דלה ומניחה אותה על השולחן.

רבקה: "שבו, תאכלו, התעייפתם."

השיעור הלילי.

הרב אשלג יושב מול ארבעת תלמידיו ושותק.

התלמידים מחליפים מבטים...

ברוך ניגש לאביו, לוחש משהו באוזנו ומחכה לתשובתו.

הרב אשלג ( בקול רם וברור): "השיעור יכול להתבטל רק במקרה אחד, ברוך... ( קם ממקומו)... רק אם גופו של אדם מת..."

הרב אשלג מתהלך כהרגלו לאורך הקיר, הלוך ושוב, מודד את החדר בצעדיו הרחבים.

הרב אשלג: "הגופים מתחלפים. הנשמה נותרת בעינה. אותן הנשמות מחליפות את הגופים שלהן אלפי פעמים."

התלמידים מביטים בו מתהלך מצד לצד.

יש תחושה שהוא לא סיפר להם את הדבר.

שמעון אוזר אומץ ומרים את ידו.

הרב אשלג עוצר ומביט בו.

שמעון: "ומהי המשמעות של החלפת הגופים הזו?"

הרב אשלג: "להתנקות מהאהבה לעצמך... ובאמת לאהוב את רעך..."

כולם מביטים ברב אשלג. הוא מסתובב לעבר החלון.

הרב אשלג: "מחר משפחתי ואני עוברים לגור בגבעת שאול."

משה: "ומה עם השיעורים שלנו?!"

הרב אשלג: "השיעורים לא יתבטלו."

משה: "אבל המרחק מכאן עד גבעת שאול...!"

הרב אשלג: "שעה הליכה."

משה: "אומרים... אומרים שמכאן ועד גבעת שאול, בלילה... ( מסתכלעל כל הנוכחים) אי אפשר להגיע בחיים."

הרב אשלג: "זה נכון, אם כל אחד ילך לבדו."

כולם מביטים ברב אשלג.

הרב אשלג: "השיעור מתחיל באחת בדיוק."

ירושלים. שעת בוקר מוקדמת.

דרך ארוכה וריקה. עגלה שוב נוסעת בדרך, אלא שהפעם במקום סוס היא רתומה לחמור. על העגלה יושבת בדממה משפחת אשלג. הרב וארבעת תלמידיו הולכים אחרי העגלה.

גבעת שאול.

רבקה עם תינוק בידיה עומדת במרכזה של דירה ריקה לחלוטין.

הקירות מתקלפים, הרצפה מלוכלכת והחלון משקיף על מדבר סלעי.

הרוח מייללת מתחת לגג.

הרב אשלג מביט בחלון ורואה את תלמידיו חוזרים בשביל הצר.

לילה.

ביתו של הרב אשלג ניצב על רקע שמים שחורים.

מבעד לחלון רואים את מנורת הנפט דולקת.

חדרו של הרב אשלג.

יד מוזגת קפה אל תוך ספל גדול.

סיגריה מעלה עשן בתוך מאפרה עמוסת בדלים.

למרגלות השולחן מונחת גיגית עם מים קפואים, ורגלי הרב אשלג משוקעות בתוכה...

הנוצה מולידה במהירות טורים ישרים של משפטים.

לילה. מעבר לבתים האחרונים של ירושלים אפשר להבחין בשטח פתוח ושומם שמבדיל בין הרְבָעִים הישנים לבין גבעת שאול.

משה ושמעון עומדים ליד הבית האחרון שניצב על השביל הצר, נעלם בחשכת השממה.

משה: "נו, כמה זמן אפשר לחכות לו?!"

שמעון: "נחכה עוד כמה דקות."

משה: "הוא לא יבוא. צריך ללכת."

שמעון: "ואם יגיע? איך יעשה את הדרך לבדו?!"

דממה. הם מחכים.

פתאום מתוך השממה נשמע קול של תן. הוא קרוב.

משה ושמעון רצים לכיוון הבתים.

קולו של משה: "לא אכפת לי ממנו! אתמול כבר ראיתי איך ידיו רעדו. הוא לא כאן, אז הוא לא רוצה ללכת לשיעור! זהו. הולכים."

משה ושמעון מתקדמים לאורך החומה.

לפתע הם שומעים רחש שנשמע כמו צעדים.

הם קופאים על מקומם ונשימתם נעתקת.

הם נצמדים לקיר.

בעלי חיים כלשהם חופרים בור לטמון בו את טרפם. שומעים את נהימותיהם.

משה ושמעון לא מסוגלים לזוז ממקומם.

בסופו של דבר שמעון עושה את הצעד הראשון, ומיד נשמע קול צרוד שעוצר בעדו.

מתוך החשיכה יוצא הפטרול הבריטי.

שני חיילים בריטיים בוחנים את היהודים.

הראשון מבין המפטרלים ( באנגלית): "לאן אתם הולכים?"

שמעון: "לגבעת שאול"

הראשון: "למה בלילה?"

שמעון: "אנחנו הולכים לשיעור אצל המורה שלנו."

הראשון: "ולמה השיעור נערך בלילה?"

שמעון: "אנחנו עובדים ביום."

הבריטי השני ( מניד בראשו ואומר לראשון): "מה הם לא ממציאים, היהודים האלה... בלילה... לשיעור... ( לשמעון) בלילה צריך לשכב במיטה חמה ולהיצמד לאישה חמה ו... טוב, מוטב לא לחשוב על זה..."

הבריטי הראשון ( מחזיר להם את המסמכים): "נו, תלכו..."

משה ושמעון חולפים על פני הפטרול ונעלמים בחושך...

ממרחק נשמע קולו של הבריטי הראשון: "מה אתם לומדים?"

קולו של שמעון ( בעברית): "את חכמת הקבלה"

קולו של הבריטי הראשון: "מה זה?"

קולו של משה: "על הדרך לגלות את הבורא..."

קולו של הבריטי הראשון: "אהה..."

קולו של הבריטי השני: "קחו בחשבון שאנחנו האחרונים. אחרינו אין עוד עמדות. הלילה אבו חליף מטייל עם החבר'ה שלו... אם יתפוס אתכם – הוא ישלח אתכם לפגישה עם הבורא שלכם..."

החיילים הבריטיים צוחקים.

שטח פתוח וריק.

שתי צלליות מתקדמות בחושך... רק קול צעדיהן נשמע.

עלטה מוחלטת עוטפת את הכול.

שביל צר ובלתי נראה נפרס תחת רגליהם של משה ושמעון, מוביל אותם לעבר צלליות הבתים שמתגלות לפניהם...

הם כבר קרובים ממש, כשלפתע נשמעת נהימה של צבוע...

משה ושמעון עוצרים.

צילו של הצבוע חוצה את השביל שעליו הם פוסעים.

שתי עיניו האדומות מאירות בחשיכה.

הם ממשיכים הלאה... ומתחילים לרוץ... מישהו רץ אחריהם... קול ניחר פוקד עליהם לעצור... אבל הם כבר מתקרבים לשטח העירוני...

ביתו של הרב אשלג.

שמעון ומשה המפוחדים פורצים לתוך החדר...

מאחורי השולחן כבר יושב הרב אשלג.

הוא כותב משהו, ואפילו לא מרים את עיניו אליהם...

הם מתיישבים על הכיסאות, מנסים להסדיר את נשימתם.

הרב אשלג: "היכן חיים?"

משה: "חיכינו לו זמן רב והוא לא הגיע..."

הרב אשלג מפסיק לכתוב ומעביר את מבטו אל משה. משה לא משפיל את עיניו.

- "למה אתה מסתכל עלי כך? הוא לא הגיע. שמעון, תגיד לו!"

שמעון ( בחוסר ביטחון): "כן"

מעבר לחלון נשמעת ירייה.

הם מסובבים את ראשם בחדות אל החלון.

לילה. שממה. להב של סכין מנצנץ לאורו של פנס רחוב רחוק, ונצמד לגרגרת של חיים. הגרגרת שלו רועדת.

קול של ערבי נשמע מתוך החושך.

קול: "את הכסף שלך, יהודי!"

חיים: "אין עלי גרוש..."

קול: "תיכף נבדוק את זה..."

יד ממששת את בגדיו של חיים, מנערת אותם. מתוך החושך מתגלים פניו של ערבי עם צלקת איומה על כל לחיו הימנית.

הערבי: "אני לא מבין את זה ( הוא מקרב את פניו אל פניו של חיים). זה מרגיז אותי. אני יודע שאתם, היהודים, עשירים, שמנים, ערמומיים ויודעים להתחזות לשה תמים... ולמעשה אתם זאבים! אבל אי אפשר לשקר לאבו חליף..."

חיים ( מתחנן): "שחרר אותי, בבקשה..."

אבו חליף: ( בנוקשות): "תוריד את הבגדים! מהר!"

חיים: "אני מבקש ממך. בבקשה, רק אל תהרוג אותי..."

הסכין נצמד עוד יותר לגרונו של חיים.

חיים מוריד את בגדיו במהירות.

אבו חליף: "ועכשיו תתפלל, יהודי!"

חיים מביט בפחד בעיניו הקרות של הערבי.

אבו חליף: "תתפלל בפעם האחרונה את התפילה היהודית שלך!"

חיים סוגר את עיניו.

שפתיו מתחילות ללחוש תפילה.

*

ביתו של הרב אשלג.

הרב אשלג לא מתחיל בשיעור.

השעון מורה אחת ורבע.

באותו הזמן ברחוב נשמעים צעדיו של אדם שרץ במהירות.

הדלת נפתחת לרווחה וחיים פורץ אל החדר כשהוא לבוש גרביים בלבד...

הוא רועד. מקור, או שמא מפחד...

רגליו מתקפלות, והוא מתרסק על הכיסא הקרוב.

הרב אשלג קם וניגש אליו.

הוא מוריד מעליו את מעילו ומניחו על כתפיו הרועדות של חיים.

לאחר מכן הוא מוריד את כובע הצמר שלו וחובש אותו לראשו של חיים.

הרב אשלג: "זה היה מפחיד?"

חיים ( ממלמל): "הוא הכריח אותי להתפשט, הצמיד לי סכין לגרון ואמר: 'תתפלל!' ( קולו מתחיל לרעוד, חיים מביט ברב אשלג) כל כך רציתי להיות אתכם בשיעור היום... זו התפילה שנשאתי... פתחתי את עיני, והוא לא היה שם..."

הרב אשלג ( מביט על כולם): "זה הזמן לסעודה. ( פונה לברוך שעומד ליד הקיר) ערוך את השולחן."

על השולחן צלחת עם בצל קצוץ, חצי בקבוק של שמן זית עכור, חתיכת לחם שחור, בקבוק וודקה וכוסיות גדולות ומלוטשות מלאות על גדותיהן.

הרב אשלג: "הבטחתי שאגלה לכם את הסוד – איך... להתאחד עם הבורא. איך להיכנס לארצו..."

מיוסרים, כחושים ובעיניים אדומות לעייפה התלמידים מביטים ברב אשלג.

הרב אשלג מרים את כוס הוודקה... שותק...

פתאום הוא מסתכל על שמעון.

שמעון משפיל את מבטו.

הרב אשלג: "אתם תגיעו אליו. אבל רק בתנאי אחד..."

חיים ( ממלמל): "כל כך רציתי להיות בשיעור היום!"

הרב אשלג: "אם תהיו ללב אחד ( מסתכל על שמעון). לא אפסיק לחזור על זה. זהו התנאי היחיד."

שמעון כמעט בוכה. שפתיו רועדות.

הרב אשלג: "אם תיטמעו זה בזה ( הוא עוצר את מבטו על כל אחד מתלמידיו), אם תהיו ערבים זה לזה."

שמעון מכסה את פניו בידיו.

הרב אשלג: "אם מאחורי הגוף העלוב של חברכם תִראו את הרצון העצום שבוער בו... רק אז ה'אני' שלכם ייכנע. ותתחברו."

חיים: "אבל האם נוכל לעשות זאת?!"

ברוך: "נוכל!"

הרב אשלג: "האם תוכלו?"

משה ( בהחלטיות): "נוכל!"

רק שמעון לא עונה.

הוא שותק ומביט ברצפה.

כולם מסתובבים אליו.

פתאום הוא קופץ ממקומו, זורק את הכיסא לפינת החדר וצועק:

- "לא נוכל... לא נוכל! למה להשלות את עצמנו?! אנחנו חלשים! אנחנו עלובים! לא נהיה לאחים, משום שלא נוכל להתגבר על הפחד והקנאה... משום שאנחנו כאלה... כאלה! נבלות מלאות זוהמה, שחיות רק בשביל עצמן! ( מתנשם בכבדות, מסתכל סביב, לוחש) לא נוכל. לא... לא ניכנס לשם... למקום שאליו אנחנו שואפים... אנחנו כאלה..."

שמעון מתיישב ותופס את ראשו בידיו.

כולם מעבירים את מבטם לרב אשלג.

הוא שותה באיטיות את כוס השיכר.

כולם מביטים בו, מצפים למוצא פיו.

הוא מניח את הכוס על השולחן.

הרב אשלג: "אנחנו מתחילים בשיעור."

הוא מושיט את ידו לספר ופותח אותו.

חיים ( לרב אשלג): "לא תענה לשמעון?"

משה ( מסנן): "סמרטוט!"

שמעון ( מרים את ראשו, עיניו מלאות דמעות): "סלחו לי..."

משה: "בגלל אנשים כמוך... תהיה גבר!"

חיים: "החזק מעמד, שמעון!"

שמעון: "סלחו לי... אחזיק מעמד... ( מביט ברב אשלג) רק אל תסלק אותי..."

הרב אשלג מביט בו.

הרב אשלג: "אנחנו מתחילים בשיעור. הזוהר יביא אתכם לבורא."

הוא מביט בשמעון ואומר, כך שכולם יוכלו לשמוע: "אני מקנא בך."

לאחר מכן הוא מביט בכולם.

- "אני מזהיר אתכם – אף לא מחשבה אחת על עצמכם. אנחנו מדברים על הדבר היקר ביותר לאדם. ולכן גם הדרישה מכם גדולה."

הם מביטים בו, מבלי לפספס מילה שיוצאת מפיו.

- "לא יתנו לכם לעבור בקלות. התנאי העיקרי הוא – אף לא מחשבה על עצמכם. אף לא מחשבה אחת. אם תצליחו בכך – תפרצו."

עיניהם בוערות.

כל מילה פוגעת במטרה.

- "כל אחד צריך להגיד לעצמו: 'אנחנו מתאחדים לרצון גדול אחד.'"

מבטו של הרב אשלג נעוץ בקיר.

- "ולא נעזוב אותך." הוא אומר ומשתתק.

הם מחכים למוצא פיו, מפחדים לנוע ממקומם.

- "חכמים ענקי קומה התאחדו לנשמה אחת וכתבו את ספר הזוהר. אם נתאחד, נוכל להרגיש את המסר שלהם. ולעבור..."

הכיתה נעלמת לפתע.

הרב אשלג פוסע בשביל.

תלמידיו הולכים אחריו. הם עוצרים את נשימתם ומביטים סביב. [.1.]

- "כל זה בתוככם," נשמע קולו של המורה.

כרמים ארוכים ארוכים נמשכים אל האופק.

קרני השמש מלטפות אשכולות ענבים גדולים.

לפניהם ניצבים הרים שקופים.

מההרים יורדים נחלים ומתנקזים לתוך נהר נקי...

שלווה ושקט שוררים סביב.

קולו שלהרב אשלג ( חם, אבהי): "החזיקו מעמד... אף לא צל של מחשבה על עצמכם! עליכם להיות מוכנים לתת הכול לחבריכם."

הרב אשלג מתקדם צעד אחד לפניהם...

- "אל תחשבו על עצמכם! רק לא על עצמכם!" הוא חוזר. "אף לא מחשבה על עצמכם."

הם עוצרים ומביטים בהתפעמות על העולם הקסום הזה.

משה מתכופף אל פרח... ומתיישר בפחד.

הוא פוסע צעד קדימה ונתקל בקיר בלתי נראה.

כולם פוסעים צעד, וגם הם נתקלים בו.

הם רואים איך הרב אשלג מתרחק וממשיך בשביל לעבר העצים...

הם חובטים במכשול הבלתי נראה.

הרב אשלג מתרחק.

הם צועקים ומנסים לשבור את הקיר הבלתי נראה באגרופיהם...

ידיהם מדממות.

הם קופצים על הקיר ודמם נמרח עליו...

הם צועקים, אך צעקתם לא נשמעת.

הרב אשלג מתרחק. וכבר נכנס לתוך היער...

משה מרים אבן ומתחיל להכות בקיר הבלתי נראה.

האבן מתפוררת ושבריה החדים מתנפצים ופוגעים בפניהם.

ירושלים. כיתה.

הרב אשלג יושב במקומו.

משה מביט בכולם...

משה: "זה... היה?!"

חיים ( מגמגם): "מעולם לא הרגשתי דבר כזה!"

משה: "זה היה...? ( הוא מביט בידיו, על פני חבריו, מעביר את מבטו לרב אשלג)... לא עברנו?!"

הרב אשלג: "אתם לא יכולים לעבור."

משה: "אז זה היה אמיתי?!"

הרב אשלג: "ראיתם את עצמכם, כפי שאתם באמת."

משה: "התרחקת מאיתנו!"

הרב אשלג: "לא יכולתי לעזור לכם."

משה: "עשית את זה בכוונה!"

חיים: "קראנו לך ואתה התרחקת מאיתנו!"

הרב אשלג: "שם – או שאתה עובר, או שאתה לא."

משה: "אבל למה, למה לא עברנו?!"

הרב אשלג: "לא הבנתם?"

משה: "לא!!"

חיים: "השתדלנו מאוד. זה היה עולם כזה... כזה גדול... כל כך התאמצנו."

משה: "כשדיממנו, קראנו לך, ואתה התרחקת, אבל אתה הרי שמעת אותנו?! שמעת?!"

הרב אשלג: "שמעתי."

משה: "והתרחקת!"

הרב אשלג: "אתם אלה שהתרחקו ממני!"

משה משחרר אנחת כאב.

ברוך: "מה עלינו לעשות?"

הרב אשלג: "לנצח את פרעה."

ברוך: "איך?!"

הרב אשלג: "להבין שאי אפשר לנצח אותו."

דממה.

כולם מסתכלים על הרב אשלג.

הרב אשלג: "רק מי שליבו שבור... מגיע לתפילה. ועובר..."

שמעון מתחיל לבכות.

משה קם וניגש אל החלון.

הוא עומד כשגבו מופנה לכולם.

כתפיו מתחילות לרעוד.

ופתאום שוב הבזק.

ושוב נפרסת בפניהם הארץ הנהדרת.

שביל מתפתל בין שדות ירוקים. הרב אשלג פוסע בשביל.

לפניו מתגלה העיר הלבנה. [.2.]

צחוק ילדים נשמע מרחוק, קולות רכים, מוזיקה עדינה... ומאחורי גבו – יללות...

הרב אשלג נעצר ושומע את קולו.

קול: "אל תסתובב! לך!"

הוא עומד.

לפניו – העיר הלבנה.

מאחור – תלמידיו נאבקים עד זום דם בקיר הבלתי נראה.

ראש של אייל מגיח מהשיחים.

הרב אשלג שומע שוב את קולו:"אל תסתובב!"

האייל יוצא מהשיח והולך לכיוון הרב אשלג.

- "הצבתָ כאלה מחסומים..." אומר הרב אשלג. "הם לא יוכלו לפרוץ אותם..."

תלמידיו צועקים, מכים בקיר בכל יכולתם.

האייל חולף על פני הרב אשלג, מסובב אליו את ראשו.

קול: "עזוב אותם."

הרב אשלג: "איני יכול."

ציפור מתיישבת על ענף מעל ראשו של הרב.

קול: "עזוב אותם."

הרב אשלג: "אם כך, לשם מה אני..."

פרפר חולף לידו.

קול: "אתה רוצה שהם יעברו?!"

הרב אשלג: "בעבורם יצרת את העולם הזה. הלא כך?"

הפרפר מתיישב על הפרח.

קול: "הסתובב. והסתכל!"

הרב אשלג מסתובב.

הוא רואה איך הקיר נעלם, והראשון שפורץ פנימה הוא שמעון.

הוא נופל על הרצפה. מרים את ראשו וקופץ על רגליו.

אחריו נופלים קדימה ברוך, חיים ומשה...

הרב אשלג ( לוחש): "זהירות, חברים. אף לא מחשבה אחת על עצמכם... כל אחד צריך לתמוך בחברו."

חוזרים לרגע לירושלים. לכיתה.

שמעון רוכן בריכוז מעל הספר.

שמעון ( ממלמל): "אף לא מחשבה על עצמי... אנחנו אחד שלם." [.3.]

ברוך: "אף לא מחשבה על עצמי..."

חיים: "אף מחשבה..."

הבזק.

הם קמים, מביטים סביב, עושים את צעדיהם הראשונים...

הרב אשלג: "אני יכול להתקרב אליהם?"

הרב אשלג רואה איך הפרח מהנהן לעברו בעלי הכותרת שלו...

והוא שומע את הקול של עצמו.

- "חכה. ראה!"

ופתאום הרב אשלג רואה איך משה נדלק כמו לפיד.

הוא לא מספיק לצעוק, והאש שורפת אותו.

חיים עושה צעד לאחור וגם הוא מתחיל לעלות באש.

שמעון וברוך מסתובבים, אבל לפני שהם מספיקים לזוז ממקומם – הם נעלמים בלהבה.

במקום שבו עמדו נותרות רק ארבע ערמות של אפר.

ומיד אנחנו חוזרים לירושלים. לכיתה.

התלמידים יושבים המומים.

הם לא מסוגלים לזוז ממקומם.

הרב אשלג מכסה את עיניו בידיו.

שמעון: "אנחנו לא נעבור?"

ברוך: "עזור לנו, אבא."

הבזק.

הרב אשלג עומד על השביל.

מסביב שדות שזורים בפרחים.

מאחוריו – העיר הלבנה.

הרוח מעיפה את האפר מהאדמה.

הרוח מלטפת את הדשא, מניעה אותו כמו גלים בים.

הרב אשלג שומע את הקול של עצמו.

- "ראית?"

הרב אשלג: "כן"

קול: "ואתה עדיין רוצה בזה?"

הרב אשלג ( מביט בגלים הללו): "והרי העולם שלך נוצר בעבורם... אפשֵר לי לפתוח להם קצת... ממש מעט... לעשות את הצעד הראשון..."

הרוח שוקטת.

הרב אשלג שומע את הקול של עצמו.

- "טוב. נסה."

הרב אשלג: "אתה מסכים לי?"

- "כן"

ירושלים. כיתה.

הרב אשלג קם וניגש לדלת.

הוא יוצא מהכיתה.

ומיד רואים רצף קטעים דוקומנטריים של שלום. 1926. חופשה בשוויץ. תצוגת אופנה בצרפת. תהלוכות מלחמה ברוסיה הסובייטית. קרבות של שיכורים ברחובות מינכן.

רוברט גודרד משגר את הרקטה הראשונה המונעת בדלק נוזלי. הפיכה בממשלת פולין.

כל התמונות הללו נטמעות בלילה ירושלמי.

בביתו של הרב אשלג דולק אור. הרב מתהלך בחדר מצד לצד.

לאחר מכן הוא מתיישב מאחורי השולחן ומתחיל לכתוב...

ושוב רצף של קטעים דוקומנטריים. מרתונים של ריקודים בארצות הברית. מסעדות חדשות נפתחות. כוכבי הוליווד יוצאים לחגוג. הקהל צווח מרוב התרגשות כשהוא רואה את השחקן האיטלקי, רודולף ולנטינו. ירי חסר רחמים בפילים באפריקה. זיגמונד פרויד מתחיל בניסוייו. מתאגרפים בזירה מנחיתים מהלומות זה לזה לקול תשועות הקהל. היטלר שותה עם חבריו... מוסוליני מנצח בבחירות באיטליה...

ירושלים. חדרו של הרב אשלג. לילה.

ידו מקרבת את כתב היד למנורה.

כתב היד בוער. האש מכלה את האותיות. היא משתקפת במשקפיו של הרב אשלג.

ברוך צועק: "אבא, מה אתה עושה?!"

קולו של הרב אשלג: "זה לא טוב. איש לא יבין את זה..."

ביתו של הרב אשלג. פינת האוכל.

שולחן גס, שבראשו יושב הרב אשלג.

לידו יושבת רבקה, בהיריון.

מסביב לשולחן יושבים בדממה שבעה ילדים.

על כל צלחת יש תפוח אדמה אחד, חתיכת לחם וחצי בצל.

רבקה מעבירה את תפוח האדמה שלה לצלחתה של בתה בת השלוש. הבת אוכלת בלהט.

הרב אשלג קם בפתאומיות וניגש לחלון.

למטה, מול הבית, הוא רואה אדם שמביט בו בתשומת לב.

האדם לבוש בחליפה מהודרת מאוד בת שני חלקים, שאיננה תואמת את הלבוש המקומי.

האדם מסמן לו בידו.

הרב אשלג פותח את החלון.

האדם: "אינך מזהה אותי, המורה?"

הרב אשלג: ( מתבונן בו בתשומת לב): "אהרון?!"

אהרון ( מחייך): "זה אני. תרשה לי להיכנס?"

הרב אשלג: "מה מעשיך כאן?"

אהרון: "התעשרתי והגעתי אליך לבקש מחילה."

הרב אשלג: "עלה."

חדר. הרב אשלג ואהרון יושבים ליד השולחן.

פניו של אהרון חיוורות.

רבקה עומדת בצד.

אהרון: "אתה נסעת, ואני קיללתי את עצמי על כך שפחדתי לנסוע. התחושה שבגדתי בך לא הרפתה ממני. בכיתי לילות שלמים. אם רק היית יודע... לבסוף החלטתי לעזוב הכול ולהגיע לכאן כדי להתחנן שתסלח לי, ולהישאר איתך לנצח... ואז קיבלתי ירושה, והכול התהפך. ידעתי שזה יקרה, אבל לא חשבתי שזה יקרה מהר כל כך. אחיה של אימי נפטר באנגליה והוריש לי הכול. עברתי לאנגליה – זה היה אחד התנאים. פתאום הבנתי איזו משימה גדולה הניח הבורא על כתפי. הבנתי שהחלטותי היו נכונות. אלה לא היו ההחלטות שלי! ( הפוגה) והנה, הגעתי לכאן."

הרב אשלג: "בשביל מה?"

אהרון: "אין לך אמצעים להוציא לאור את ספריך... ( מביט ברבקה) אומרים שאין לך אמצעים גם למחיה..."

הרב ( קוטע את דבריו): "אדם צריך להסתפק במה שהכרחי בלבד."

אהרון: "לכמה כסף אתה זקוק?"

הרב אשלג: "כדי שיספיק לאוכל צנוע לכולם, לדיו ולנייר."

אהרון: "כמה זה?"

רבקה: "אנחנו זקוקים למעט. זה זמן רב שהוא כותב על פיסות נייר קרועות, והילדים כבר מזמן לא אכלו לשובע."

אהרון מוציא מהכיס האחורי של המעיל חפיסת שטרות כסף ומניח על השולחן.

אהרון: "אני רוצה שתכתוב ספר שיהיה ברור לכל האנשים, אפילו לכסיל כמוני. זה אפשרי?"

הרב אשלג: "אני חייב לנסות."

אהרון: "אשאיר לך כסף למחייה ולכתיבה. הנה הוא ( מקרב את הכסף לרב)."

הרב אשלג: "יש לך בית בלונדון?"

אהרון: "בית גדול בן שלוש קומות (מוציא מכיסו קופסה עם כדורים ולוקח כדור)."

הרב אשלג: "אכתוב אצלך."

אהרון ( מופתע.מביט ברבקה וברב): "לא העליתי בדעתי שהדבר אפשרי. זו זכות גדולה!"

הרב אשלג: "אשאיר את הכסף הזה למשפחתי."

רבקה ( בחופזה): "אבל יש כאן יותר מדי כסף."

אהרון: "שטויות! אשאיר יותר... אבל... ( מסתכל על רבקה) אשתך בהיריון..."

הרב אשלג מעביר את מבטו לרבקה.

רבקה ( אומרת לכיוונו): "אל תדאג. אני אסתדר."

הרב אשלג: "אני חייב לנסוע."

רבקה: "תוכל לכתוב שם בשקט."

הרב אשלג: "אני זקוק לשקט..."

רבקה: "אתה נוסע. נוסע. ואנחנו נתפלל כאן בעבורך."

נמל יפו. ספינה לבנה מתכוננת להפלגה.

הרב אשלג ותלמידיו עומדים ליד כבש הספינה.

מכריזים על העלייה לסיפון.

הרב אשלג מתחבק עם כולם.

הוא מחבק את ברוך.

- ( לוחש לו): "אני מצפה למכתבים מכם."

הוא מחבק את חיים, את משה ואת שמעון...

שמעון: "אתה נוסע בכוונה. הרי יכולת לכתוב גם כאן..."

הרב אשלג מסתובב ומתחיל לעלות לספינה.

שמעון: "יהיה לנו קשה מאוד בלעדיך."

הרב עולה ואינו מביט לאחור.

שמעון: "קשה עד בלתי אפשרי!"

משה ( קוטע אותו): "שחרר את הרב! תפסיק לבכות! ( קורא לעבר גבו של הרב) אל תדאג, הרב, אנחנו נסתדר!"

הרב אשלג עלה על הסיפון.

הוא עומד לצד אהרון, ליד מעקה הביטחון.

הספינה מפליגה.

שמעון מסתובב. הוא הראשון שמתרחק.

הספינה מתנדנדת על פני המים.

הרב אשלג עומד על הסיפון עטוף בשמיכה.

[.1.] יש מצבים שבהם המורה כולל בתוכו את הרצונות של תלמידיו, מבטל את האגו שלהם באמצעות השפעתו עליהם. כמו מעביר אותם ממקום אחד למקום אחר, בדומה לציפור שמעבירה את גוזליה בעזרת כנפיה למקום אחר. לכן מצב זה מכונה "כנפיים". המצב הזה קורה כאשר המורה מחליט שהתלמידים זקוקים לעזרתו.

[.2.] הצבע הלבן – מסמל מצב מואר, מזוכך לחלוטין מהאגו. העיר הלבנה מסמלת את הרצון המתוקן הסופי של האדם, שהיה אגואיסט ונמוך ביותר והפך לגבוה ביותר – ללבן. בעיר הזאת מתרחש החיבור המוחלט עם הבורא.

[.3.] אחד שלם – התחושה שאנחנו חלק מנשמה כללית אחת. התחושה הזו מחליפה את הרגשת ה'אני' הפרטי שלנו. מצד הבורא אנחנו מהווים אחד שלם ומאוחד. ולכן כדי שהוא ישמע אותנו, עלינו להתאחד.

חלק יב'

קטעים דוקומנטריים של אנגליה משנת 1926. אנגליה יפה ופורחת. רצף תמונות ממשלתיות – אירוע שבו משתתפת מלכת אנגליה. ראש ממשלת אנגליה, לויד ג'ורג', נפגש עם צ'רצ'יל. הם מאכילים שחפים על חוף הים. לידתה של מלכת אנגליה הבאה – אליזבת' השנייה. נסיעה בלונדון במכונית עם גג פתוח.

בית בעל שלוש קומות באחד מרחובותיה השקטים של לונדון.

החלון בקומה השנייה פתוח.

חדרו של הרב אשלג.

הוא רכון על השולחן.

עשן מיתמר ממאפרה עמוסת בדלים.

הוא כותב במהירות.

הדלת מאחורי גבו של הרב אשלג נפתחת ונסגרת.

אהרון נכנס בשקט ומתיישב על כיסא ליד הדלת.

הרב אשלג לא שומע שהוא נכנס, וממשיך לכתוב.

אהרון בולע תרופה... ומשתעל בכוונה.

אהרון: "לא הלכת לישון?"

הרב אשלג ( בלהט): "נדמה לי שמצאתי את הדרך להסביר את הדברים... הזוהר הרי פשוט, כשאתה קורא בו, אתה מבין שהכול מדבר עליך. מצאתי איך להסביר את זה..."

אהרון מחזיק בידיו דפים מלאים בכתב ידו של הרב אשלג.

אהרון: "קראתי."

הרב אשלג: "והבנת?"

אהרון: "לא... ( בחופזה) אבל אולי זה בגלל שאני כסיל גמור, גם בחדר בוורשה הייתי כסיל..."

הרב אשלג קם ומזיז את הכיסא בחדות.

הרב אשלג ( ברוגז): "אני לא יודע להסביר את זה כך שיהיה פשוט יותר!"

אהרון: "אל תדאג. זה יבוא! מובן שלכתוב לשוטים כמוני, שלא זקוקים לדבר מלבד החיים שלהם, לכתוב כך שיהיה ברור ופשוט זה... ( מחפש מילים) לא דבר פשוט."

הרב אשלג ( חוזר שוב על הדברים שכתב): "הבורא אינו רואה את הגופים שלנו, אלא נשמה כללית אחת. היא מחברת את כל נשמותינו. הן מחוברות זו לזו באהבה, ופועלות על פי מחשבה אחת בלבד – מחשבת הבורא."

אהרון: "מהי אותה מחשבה?"
הרב אשלג: "אהבה. אין דבר מלבדה. השפעה מוחלטת."

אהרון: "היכן היא – האהבה הזאת?"

הרב אשלג: "היא חודרת את הכול."

אהרון ( בפתאומיות ובכעס): "אבל איפה?! איפה?! תראה לי אותה, תן לי להרגיש אותה, אפילו במעט! ( עוצר לרגע. פאוזה). סלח לי..."

הרב אשלג ( מזיז את ידיו לצדדים): "אני משתדל שיבינו..."

אהרון ( מצביע על הדפים בידיו): "נתתי את זה לחבר שלי שיקרא. הוא מו"ל ידוע כאן. הוא גם יהודי..."

אהרון: "הוא עצר בשורה החמישית והתחיל לצחוק על כל מה שכתוב פה."

הרב אשלג: "זה לא ברור?"

אהרון: "לא. ברור שכולנו אגואיסטים, ושאין לנו את אותה מחשבה פשוטה שיש לבורא – לאהוב. אנחנו לא אוהבים איש מלבד עצמנו. ( הוא מעביר את מבטו לחלון). אבל למה האהבה שלו מולידה כל כך הרבה ייסורים ושפיכות דמים?! ( פאוזה) זה כל כך כואב... ואני כל כך לא רוצה למות..."

הרב אשלג מסתובב לשולחן.

הוא לא שם עוד לב לאהרון.

הדלת מאחורי אהרון נסגרת בשקט.

הרב אשלג ממשיך לכתוב.

- "הגוף שלנו סובל. הוא נולד כדי לסבול ולהיקבר. הגוף הוא הרצון לחיות למען עצמנו בלבד. והחיים למען עצמנו מתישים אותנו."

הוא מרים את ראשו לרגע.

אהרון כבר לא שם.

והוא כל כך רוצה לחלוק עמו את אשר כתב.

הוא כותב במהירות: "רק כאשר נרצה להשפיע לאחרים, ייעלמו כל הדאגות והייסורים מן העולם."

מתוך החלון מנשבת רוח חמה ומאוד לא אופיינית ללונדון.

אפשר לראות את הכוכבים, וזה אומר שאין עננים.

הרב אשלג קם ויוצא מהבית.

לילה. לונדון. רחובות שוממים.

הרב אשלג צועד ברחוב.

ערפל כבד מכסה את העיר.

נשמע קולו של בנו, ברוך, כשהוא מקריא את השורות הראשונות של מכתבו לאביו:

- "מרגע שנסעת, נשברנו... כלפי חוץ אנחנו מלאי מרץ, אך כלפי פנים צפוי לנו משבר. אני חש בכך... ואין כאן איש שיוכל לכוון אותנו. אין איש שיוכל לעצור את הטירוף הזה. הידיים מרפות. הכוחות נגמרים."

לונדון. חדרו של הרב אשלג.

מכתב פתוח שוכב על השולחן.

הרוח שחודרת מבעד לתריסים מניעה את הדפים.

שורות המכתב נראות בבירור.

קולו של ברוך נשמע ברקע.

- "... אנחנו לא יכולים בלעדיך. אבא, מה לעשות?!"

הרב אשלג מחזיק את הנוצה בידו וטובל אותה בדיו. הוא כותב ומקריא בקול...

- "אחַי האהובים, אני יודע שאתם מיואשים, מלאי ספקות ופחד. זה טוב מאוד. הייאוש הוא ראשית העלייה. שוב ושוב, תוך שאתם נופלים וקמים, נסו לראות מאחורי הגופים החלושים שלכם את ניצוצות האהבה המפעמים בכל אחד מכם. זכרו תמיד שאם לא תתאחדו – יהיה זה מקום קבורתכם..."

ידו של הרב אשלג עוצרת לרגע, והוא מוסיף:

- "תגלו שאין לכם כוח להתאחד."

ושוב פאוזה. שוב הוא מביט במכתב.

- "רציתם להתאחד. הבורא זיכה אתכם בשנאה. חשבתם שאתם מסוגלים לאהוב זה את זה, אבל התברר שאינכם מסוגלים לעשות דבר."

ירושלים. כיתה.

ברוך מקריא את המכתב.

ברוך ( מקריא): "אתם ניצבים כעת בפני הר סיני... [.1.] זהו הר של שנאה. והוא נמצא בתוך כל אחד מאיתנו."

שמעון מניד בראשו.

ברוך קורא: "איך להתעלות מעליו? מהיכן לשאוב כוחות?"

חיים מקשיב בריכוז.

על פניו של משה מופיע חיוך קטן.

ברוך: "אתם שואלים מאין לשאוב כוחות?! רק מהבורא. זה הוא שחשף בפניכם את האמת עליכם, והוא מצפה שתפנו אליו. עשו זאת. דרשו ממנו כוח לאהוב זה את זה."

שמעון ( לוחש): "איך לדרוש זאת? איך?!"

ברוך מקריא את השורה האחרונה של המכתב: "איך? באמצעות ספר הזוהר. תנו לו להיכנס לתוככם."

לונדון. לילה.

הרב אשלג כותב ללא הרף.

הנוצה משרטטת שורות עדינות של טקסט.

הוא כותב בלי לטעות.

הוא מסיים לכתוב ומניח את הדף בקצה השולחן על ערמה מכובדת של דפים.

החלון פתוח. הלילה חם ורגוע.

לפתע הוא שומע קול מוזר דומה לאנחת כאב.

הרב אשלג מרים את ראשו, קם וניגש לחלון.

האנחה נשמעת מלמטה.

האנחה מתחזקת יותר ויותר וכבר הופכת לצעקה.

הרב אשלג מגיח מבעד לחלון ומסתכל למטה.

הוא מבחין באור הבוקע מחלון פתוח בקומה הראשונה.

הוא יורד בגרם המדרגות לקומה הראשונה.

מתקרב אל דלת חדרו של אהרון.

מתחת לדלת, על הרצפה, רואים קרן אור דקה.

הרב אשלג פותח את הדלת.

הוא רואה את אהרון שוכב באמצע החדר. פניו חיוורות מאוד ומעוותות מכאב.

הרב אשלג מתכופף אליו.

אהרון לוחש משהו, אבל הדבר היחיד שנשמע הוא אנחת כאב.

הרב אשלג הופך אותו בכוח על הגב, פותח את חולצתו ומניח את ידיו על בטנו.

הוא מביט לתוך עיניו של אהרון.

גופו של אהרון מפרכס לפתע ומתיישר על הרצפה.

אהרון מביט לתוך עיני הרב אשלג.

הרב אשלג: "עד כמה תכופים ההתקפים הללו?"

אהרון ( בקול חלוש): "כאלה... פעם בחודשיים... כשהתרופות... לא עוזרות... פעם זה היה פוקד אותי אחת לחצי שנה... ועכשיו... הן תכופות יותר ויותר..."

הרב אשלג: "מה האבחנה?"

אהרון: "סרטן הכבד."

הרב אשלג: "ממתי?"

אהרון: "זה התחיל עוד בפולין... ככל הנראה."

הרב אשלג: "קיווית שארפא אותך?"

אהרון ( שותק ארוכות): "עייפתי מאוד. ניסיתי הכול (מביט בעיני הרב). קיוויתי."

הרב אשלג: "אתה זקוק לרופא... לא לי."

אהרון מתיישב על הרצפה בקושי רב.

אהרון: "הם נותנים לי שנה לחיות. לא יותר... הייתכן שלא ניתן לעשות דבר?!"

הרב אשלג: "הקבלה לא עוסקת בריפוי הגוף."

אהרון מרים את גופו בקושי ומתיישר על הרצפה. הוא לא מסוגל לקום.

אהרון ( מביט ברב אשלג): "אני מוכן לעשות הכול, רק להפסיק את הכאבים הללו ( עיניו מתמלאות דמעות). לא ייתכן שלא תהיה ברכה כלשהי, תפילה, קמע... משהו!"

הרב אשלג ( נחרצות): "אין. אין דברים כאלה!"

אהרון ( מתעוות. בכאב): "אבל אתה בעצמך אומר שהקבלה היא הדרך לאושר! רפא אותי, ואתן את הכול..."

הרב אשלג: "אם אפשר היה לקרוא שורה בזוהר ולהבריא, כולם היו נוהרים לקבלה. הקבלה מרפאת את הנשמה, ולא את הגוף. היא נועדה למחפשים אחר משמעות החיים, לאלה השואלים לשם מה אני חי, ולא לשואלים איך להירפא מסרטן."

אהרון קם בקושי.

הרב אשלג: "שכב. מצפה לך היום שינה עמוקה."

לונדון. בוקר. רצף תמונות דוקומנטריות. השעון שעל ה"ביג בן" מכריז כי חלפה שעה. אנשים הולכים לעבודה. הרחובות סואנים. אוטובוסים דו-קומתיים, תחנת רכבת, בצמתים מרכזיים עומדים שוטרים בכובעים גדולים ומכוונים את התנועה. נשמעות צפירות של מכוניות. יום חדש מתחיל.

בתוך ביתו של אהרון.

משרתת מניחה בעדינות מגש עם אוכל לפני דלת חדרו הסגורה של הרב אשלג, ולוקחת מגש דומה, שהרב לא אכל ממנו דבר.

היא מאזינה למתרחש בפנים.

מאחורי הדלת נשמעים צעדים מדודים.

חדר.

כתבי יד פרוסים על שולחן...

הרב אשלג צועד סביב השולחן, כשראשו מכוון מטה.

הוא נעצר.

מצמיד את פניו לקיר ועומד כך דקות ארוכות.

הבזק.

הוא פוסע בשביל.

מסביבו מרחבים תכולים ונקיים. שדות מלאי פרחים. מימינו, עצים שמזמינים לחסות בצילם. משמאלו, על גבעה ניצבת העיר הלבנה. מעליו, קשת בענן.

מעומק המרחבים התכולים נשמע לפתע ניגון, שקוף כמו המים, והוא כמו נוגע בו ברכות.

חדר.

הרב אשלג דוחף את עצמו מהקיר.

הוא מאמץ את אוזניו, אך המנגינה לא נשמעת.

ירושלים. לילה.

משה וחיים פוסעים ברחובות העיר.

הפטרול הבריטי מנופף להם לשלום. הם ממשיכים הלאה.

שתי צלליות חוצות את הכביש.

הן נעצרות לרגע, ונשמע קול של רובה נטען.

הן שוב נעלמות בעלטה.

משה וחיים חולפים על פני השטח הפתוח ומתקרבים לחלון המואר.

הכניסה לכיתה.

ברוך מחזיק בידיו מכתב חדש שהגיע מהרב אשלג.

ברוך ( קורא בקול): "היכן היא – המחשבה התמידית על האיחוד?! היכן הצעקה הפנימית – תן לנו כוח לאהוב זה את זה?!"

ברוך מרים את ראשו מהמכתב. עיניו דומעות.

חיים: "קרא, קרא!"

ברוך: "חשבו איך להתאחד. התחננו לעזרתו. אל תירגעו. אל תרפו ידיים. שברו את ליבכם בחיפוש אחר האהבה."

ברוך שוב מפסיק לקרוא.

נשימתו נעתקת ממנו.

הוא לא מסוגל לדבר.

חיים ( מפציר בו): "קרא!"

ברוך: "זכרו, הבורא שומע רק לב שבור." ( הוא ממשיך לקרוא, אבל לעצמו.)

משה ( בכעס): "נו!"

ברוך ( מקריא): "אבל איך אסלח לכם על כך שהסולם שמוצב ארצה – ריק? ( הוא מרים את עיניו מהמכתב) אינכם עולים עליו!"

כולם שותקים.

שקט ארוך משתרר בחדר.

ברוך בוכה.

משה ( בפתאומיות): "נגב את הנזלת!... ( מביט בכולם). מה קורה לכם?! אחד בוכה כמו בחורה, השני... והשני שוב לא התעורר לשיעור! ( צועק) שמעון נכנע!"

ברוך וחיים מביטים במשה.

משה: "אני חושב שעלינו לשכוח ממנו. הוא לא הגיע כבר שני לילות ברציפות."

ברוך: "צריך להעיר אותו ולהביא אותו לשיעור."

משה: "אין כפייה ברוחניות."

ברוך: "הוא פשוט נחלש."

משה: "עשה מה שתרצה, אני נשאר. חבל לבזבז על זה זמן של לימוד."

חיים ( לברוך): "אני הולך איתך."

לילה. רחוב צר בירושלים.

ברוך וחיים הולכים בו יחד.

הם עוצרים ליד חלונות של בית.

ברוך זורק אבן בחלון. נשמע קול חבטה. האבן נופלת על הרצפה.

ברוך מרים עוד אבן וזורק אותה...

שקט.

חיים נצמד אל הקיר.

ברוך מטפס על כתפיו ומתקרב לחלון. הוא פותח את החלון וחודר פנימה.

לאחר מכן הוא מרים את חיים וגם הוא נכנס אל הבית.

בתוך הבית.

הם חולפים על פני מיטות שבהן ישנים הילדים.

מיטת ההורים עומדת בעומק החדר.

הם רוכנים בשקט מעל שמעון שישן לצד אשתו. הם מורידים את השמיכה מעליו ומרימים אותו על הידיים.

ברוך לוקח את בגדיו מהכיסא תוך כדי תנועה.

הם נעלמים בשקט בחלון... ולאחר מכן בחשכת הרחוב.

לונדון. חדרו של הרב אשלג.

הרב אשלג כותב. שורות חדשות נולדות במהירות.

היד מניחה דף אחרי דף בצד השולחן.

נשמעת דפיקה חלשה בדלת.

הרב אשלג ( מבלי להסתובב): "היכנס."

אהרון נכנס בחלוק לבן. ניכר כי הוא ישן היטב.

הרב אשלג: "שב וקרא."

אהרון מתקרב, לוקח לידיו את ערמת הדפים שנמצאת בקצה השולחן ומתיישב בכורסה.

הוא שוקע בקריאה.

אור חודר אל הבית מבעד לערפל הבוקר.

עיניו של אהרון מרחפות על גבי השורות.

ידו של הרב אשלג אוחזת בנוצה שנעה במהירות. היא לא עוצרת ולו לרגע.

נשמע קולו של אהרון:

- "זה יהיה ספר ענק!"

היד עם הנוצה נעצרת. הרב אשלג מביט על אהרון מהצד.

אהרון ( בהתרגשות): "אפשר לכתוב ספר כזה, רק אם הבורא מכתיב לך כל מילה... אני לא מבין דבר, אבל כולי רועד מהכוח שטמון בו!"

ירושלים. שעת בוקר מוקדמת.

הם רכונים מעל ספר הזוהר, צמודים זה לזה.

משה ( מקריא בקול): "אז נשברה הנשמה הכללית לרסיסים רבים. והם נפלו לעולמנו – עולם מלא חושך..."

ברוך ( ממלמל): "כוונה! כוונה!... תן לנו כוח לאהוב איש את רעהו!"

משה ( ממשיך לקרוא): "ונפלו ניצוצות הנשמה הזאת לגופים בעולם זה, ונשתררה השנאה."

ברוך ( לוחש): "תן לנו כוח לאהוב איש את רעהו! תן לנו כוח לאהוב איש את רעהו!"

משה מניח בכעס את הספר בצד.

משה: "מה אתה ממלמל שם כל הזמן?!"

ברוך: "אבא כתב..."

משה: "לא אכפת לי מה הוא כותב שם! אתה ממלמל, ואני לא מבין דבר ממה שכתוב כאן!"

משה קם בחדות וזורק את הכיסא הצידה.

משה: "באתי ללמוד קבלה – חכמה אדירה. ובמקום זה מתייחסים אלינו כמו אל ילדים קטנים... כוונה! הגעתי לכאן כדי ללמוד ספרים גדולים... שאביך ילמד אותי את זה..."

שמעון: "סתום את הפה, כסיל!"

משה: "מה אמרת???" ( מתקרב אליו)

שמעון: "סתום את הפה! אתה מדבר על המורה שלנו!"

משה דוחף את שמעון והוא נזרק לקצה השני של החדר, תוך שהוא מפזר את הכיסאות לצדדים.

הוא מנסה לקום.

משה מתקרב לעברו באגרופים קמוצים.

שמעון קופץ ממקומו בפנים מעוותות משנאה.

שמעון ( צועק): "אני אהרוג אותך, נבלה!"

הוא רץ לעבר משה, אבל חיים נתלה עליו.

משה מנסה להנחית אגרוף בפניו של שמעון, אבל ברוך תופס את ידו.

ברוך: "אחים... אחים! מה אנחנו עושים?!"

משה מנסה לנער אותו מעליו.

ברוך: "אבל אבא כתב..."

משה מסתובב אל ברוך ותופס אותו בצוואר.

משה: "מה כותב לנו אביך?! הוא עזב אותנו, ועכשיו הוא כותב לנו כל מיני מילים. הוא נטש אותנו ונסע. גם אותנו וגם את משפחתו, את אשתו שכורעת ללדת בלעדיו."

שמעון ( צועק): "הוא המורה שלך!"

משה: "שתוק, סמרטוט! לך אין זכות להגיד כלום!"

חיים ( נעמד ביניהם): "זהו, זהו! אנחנו חייבים להירגע..."

משה מנער את ברוך מעליו ומתיישב מאחורי השולחן.

חיים: "אנחנו חייבים להירגע..."

ברוך: "בואו נקרא פעם נוספת את המכתב..."

משה: "עדיף שנפתח את הספר."

שמעון: "כמה שזה נורא..."

ברוך: "יש בינינו הר של שנאה. אם לא נתגבר עליו..."

משה ( בחריפות): "אנחנו פותחים את הספר כדי לדלות מים חיים ממעייני התבונה שגנוזים בו. הקשיבו לי ( לוחץ עליהם). נפתח אותו – ונקרא מספר הזוהר הגדול."

[.1.] הר מלשון הרהורים וספקות. סיני מהמילה שנאה. האדם חייב להגיע להר סיני, כלומר – לרצות להתאחד עם האחרים ולהרגיש לפתע שזה לא אפשרי. להרגיש בתוכו הר של שנאה וספקות כלפיהם, שהוא לא מסוגל לכבוש לבדו. זוהי נפילה לצורך עלייה, והוא חייב לדרוש עזרה מלמעלה.

חלק יג'

לונדון. לילה. הרב אשלג מטייל ברחובות העיר.

הוא חולף על פני רבעים עשירים; חלונות ראווה מלאים כל טוב דולקים גם בלילה, מכוניות יוקרה מנצנצות מכל עבר, כפפות לבנות, שמלות ערב, מסעדות...

החיים יפים ומאושרים...

אבל הוא מהלך גם ברבעים אחרים, ספוגי עוני; אנשים חסרי בית מתחממים ליד מדורות, הכול עלוב ומלוכלך – הבתים, הרחובות, פני האנשים, החנויות...

ופתאום בתוך המולת העיר נשמע ונאלם אקורד דק...

הרב אשלג נעצר.

הבזק.

הוא עומד על שביל.

מרחב נקי וכחול עוטף אותו סביב.

הוא לא מסוגל לזוז ממקומו.

מבעד לחומות העיר הלבנה נשמעת מוזיקה שמימית.

לונדון. רחוב.

נעימה שקטה נשמעת למרחוק.

הרב אשלג קופא על מקומו ונעמד במרכז הרחוב.

אחד העוברים ושבים מסתכל עליו.

לילה. דממה שוררת בבית. חדרו של אהרון.

אהרון מתעורר למשמע מנגינה שחודרת לחדר ממקום כלשהו.

אהרון קם, לובש את החלוק ויוצא מן החדר.

הוא עולה במדרגות לקומה השנייה.

פוסע במסדרון הארוך ושומע קול נגינת פסנתר הולך וגובר...

מתקרב לסלון שבקומה השנייה.

נעצר, ופותח את הדלת בזהירות.

לאור הנר הוא רואה את הרב אשלג יושב מאחורי פסנתר. אצבעותיו מתנועעות בעדינות על הקלידים.

פניו של אהרון מופתעות ומפוחדות.

המוזיקה השמימית עוטפת את הבית, מרחפת מעל שמיה הליליים של לונדון.

אהרון נכנס לחדר בזהירות.

הרב אשלג אינו שומע ואינו מבחין בדבר.

למראה אהרון ידיו עוזבות את הקלידים ומפסיקות לנגן באחת.

קולו של אהרון: "שמימי... איזו מוזיקה שמימית! לא ידעתי שאתה יודע... לנגן כך בפסנתר..."

אצבעותיו של הרב אשלג מונחות שוב על הפסנתר, והמוזיקה שוב עוטפת הכול.

אהרון מתקרב לפסנתר ועוקב בהתפעמות אחר אצבעותיו של הרב אשלג.

קולו שלהרב אשלג: "איני יודע לנגן..."

אהרון: "אבל... אתה מנגן עכשיו בפסנתר..."

הרב אשלג: "איש מעולם לא לימד אותי לנגן... אבל אין זה משנה..."

אהרון: "מה זאת אומרת?! אז איך אתה מנגן כך?!"

הרב אשלג: "אני שומע את המוזיקה הזאת."

אהרון: "שם?"

הרב אשלג: "כן. הרי אין שם מילים, יש שם רק רגש טהור. לא ניתן להעביר את התחושה הזו במילים. דבר לא יכול להעביר זאת טוב יותר ממוזיקה..."

אהרון מתיישב על ברכיו לפני הרב, מנסה להיכנס לטווח ראייתו.

אהרון: "הנה זה! זה בדיוק מה שאתה מחפש! הכול כל כך פשוט, כל כך מובן! כל כך מלא רגש! אני רוצה להקשיב ולהקשיב למוזיקה השמימית הזאת! הרב, אם אפשר היה... לכתוב בדיוק כמו שאתה מנגן... כל כך פשוט ומובן..."

הרב אשלג מפסיק לנגן.

ידיו נופלות.

אהרון: "נגן עוד משהו... בבקשה!"

לילה ירד על לונדון.

לילה ירד גם על ירושלים.

בחשכת הליל נשמעת המוזיקה שנכתבה על ידי הרב אשלג.

ים. לילה.

ספינה מנצנצת באורותיה, מתנדנדת על פני המים.

על הסיפון עומד הרב אשלג.

הרוח מעיפה את קצוות מעילו.

מוזיקה נשמעת ברקע.

ירושלים. ביתו של הרב אשלג.

השולחן ערוך ועליו מוגש אוכל פשוט.

משפחתו של הרב אשלג ותלמידיו מסבים לשולחן.

איש אינו פוצה פה, כולם אוכלים בשקט.

הרב אשלג מרים את ראשו.

הרב אשלג: "אני רוצה לשמוע, מה הפריע לכם להיות יחד."

חיים: "כשנסעת מאיתנו..."

הרב אשלג: "אתם נסעתם ממני."

חיים: "ניסינו,"

שמעון: "אבל היו לנו ספקות."

משה: "החלטנו ללמוד טוב יותר את החומר, ללמוד אותו לעומקו, כדי להבין..."

הרב אשלג: "מה להבין?! ( בכאב) מה נתן לכם הלימוד הזה?!"

כולם מלבד משה מנסים להתחמק ממבטו של הרב.

משה מסתכל ישירות אל תוך עיני הרב אשלג.

הרב אשלג ( בקול רם): "לאיזה אלוהים התפללתם בשעה שאני הייתי שם?!"

משה: "רצינו לדעת יותר..."

הרב אשלג: "ידע כזה הוא הנשק של פרעה!"

משה: "אבל הידע הקנה לנו ביטחון!"

הרב אשלג: "לא טוב! איני זקוק לידענים, אלא לאנשים מבולבלים, חולים, כאלה שלא בטוחים בדבר. אלה התלמידים שאני צריך!"

מביט בכולם.

ברוך ושמעון יושבים בשקט, מבלי להרים את עיניהם.

הרב אשלג: "אני שואל אתכם בפעם האחרונה, מדוע נכנעתם?"

חיים: "לא הצלחנו."

הרב אשלג: "מדוע לא צעקתם?! מדוע לא העליתם תפילה?!"

חיים: "ניסינו, אבל לא הצלחנו... בלעדיך."

משה: "לא! אינך הגון כלפינו! ( לחיים) מה אתה ממלמל כאן! לא נכנענו! למדנו את הזוהר. מה רע בזה?! וכעת אנחנו מכירים את מערכת העולמות..."

הרב אשלג: "איני זקוק לתלמידים מלאים ידע. אני זקוק לתלמידים מלאים כאב. אתם רשאים ללכת מכאן. כולכם!"

משה: "מה זאת אומרת... ללכת?!"

הרב אשלג: "הסתלקו מעיני!"

משה: "אתה לא יכול לסלק אותנו! הלב שלי הביא אותי לכאן!"

הרב אשלג: "הגאווה המסריחה שלך הביאה אותך לכאן. פשוט רצית לשלוט יותר על הסובבים אותך, זה הכול!"

משה: "איך אתה יכול לומר לי את זה?... עזבתי את הכול!"

הרב אשלג: "רבקה, הראי בבקשה לאורחים היכן נמצאת דלת היציאה."

משה: "אתה לא מורה! אנחנו הולכים, ולא נחזור."

משה קם. הוא ניגש ראשון אל הדלת.

אחריו יוצאים חיים וברוך, שפופים.

ברוך עומד ליד הקיר.

הרב אשלג מעביר אליו את מבטו הקשוח.

הרב אשלג: "זה נוגע לכולם!"

רבקה ( בתחינה): "יהודה..."

הרב אשלג: "לכולם!"

ברוך מהנהן בראשו ויוצא באיטיות אחרי כולם.

רבקה ( בכאב): "מה אתה עושה?"

הרב אשלג: "זה הדבר היחיד שאני יכול לעשות בעבורם."

רבקה ( כמעט בוכה): "אבל הם הלכו... וגם ברוך הלך איתם."

הרב אשלג קם מהשולחן וניגש אליה.

- "הבאתי כסף. הוא יספיק לחודש הראשון."

- "קשה לי מאוד איתך, יהודה." רבקה מנסה לא להסתכל עליו. "כמה קשה לי..."

לילה. כיתה.

הרב אשלג יושב לבדו בחדר הריק.

הוא מביט בשעון. השעון מורה אחת בלילה.

הדלת חורקת לפתע.

רבקה נכנסת לחדר. היא מתיישבת לפני בעלה. בידיה ספר. היא פותחת אותו. שותקת. מחכה.

הרב אשלג: "הגעת לשיעור."

רבקה: "כן"

הוא מהנהן בראשו וניכר כי הוא מבין.

רבקה: "הגעתי ללמוד. למה לא? אני הרי אשתך?!"

הוא מביט בה וחיוך מר עולה על פניו.

הרב אשלג: "חשבת שאיש לא יגיע, אז הגעת לנחם אותי? את חושבת שאשאר ללא תלמידים?"

רבקה ( לוקחת נשימה עמוקה): "העלבת אותם מאוד. הרי סילקת אותם!"

הרב אשלג: "ואת חושבת שהם לא יחזרו?"

רבקה: "אבל סילקת אותם..."

הרב אשלג: "אם הם לא יגיעו..."

רבקה: "ומה יגרום להם לחזור, יהודה?"

הרב אשלג לא עונה.

רבקה קמה פתאום, ניגשת אליו ומתיישבת לידו.

- "כל כך טוב לי לשבת לצידך," היא אומרת ומביטה עליו מלמטה למעלה.

הוא מוריד את מעילו ומכסה אותה.

- "אקרא לך עכשיו קטע יפה מאוד מהזוהר," הוא משיב לה.

הוא פותח בעמוד המתאים.

-"בכל יום שבו עולה עמוד השחר, מתעוררת ציפור על עץ בגן עדן וקוראת ג' פעמים. וקולה נשמע בקול: 'ראה, אני מציעה לך: בחר בחיים.'"

הרב אשלג מפסיק לרגע את הקריאה ושואל את רבקה:

- "את חושבת שאני משולל רגשות אנושיים פשוטים?"

רבקה: "לפעמים כך נדמה לי."

הרב אשלג: "כואב לי. האמיני לי, כואב לי מאוד."

רבקה: "אני מאמינה לך, אהובי. סלח להם. אבל במה הם אשמים? הם הרי ילדים, ואתה כל כך גדול..."

הרב אשלג: "אם הם לא יגיעו – סימן שלא הצלחתי להסביר להם את העיקר."

רבקה: "אם כך, אתה אשם."

הרב אשלג: "אני. אבל איני יכול לקרוא להם. קשה לי להסביר לך." הוא מביט אל תוך עיניה. "נסי להבין אותי. זה נוגע לעבודה הרוחנית שלהם."

מחוץ לחלון החל לרדת גשם זלעפות.

רבקה: "עכשיו הם לבטח לא יבואו. אילו רק היית יודע עד כמה קשה לשהות במחיצתך..."

לילה. גשם זלעפות.

לאורך קיר של בית כלא מתקדמת שרשרת של יהודים רטובים עד לשד עצמותיהם.

ביניהם אנחנו מזהים את ברוך, חיים ושמעון.

מאחוריהם הולכים שני חיילים בריטיים נושאי נשק וקצין.

הם נכנסים לחצר בית הכלא "קישלה".

שם בית המאסר כתוב על הגדר.

נשמעת פקודה רועמת, ומיד מכל קצוות בית הכלא רצים חיילים עם כלי נשק תלויים על שכמם.

היהודים נצמדים לקיר בפחד.

הם רועדים.

הקצין עובר לפניהם. ברוך פוסע לעברו.

ברוך: "כבוד הקצין..."

הקצין: "לא הרשתי לך לדבר!"

ברוך: "כבוד הקצין, אנחנו מאחרים לשיעור..."

הקצין: "בדיוק בכך העניין."

חיים: "כבוד הקצין, אין לך זכות להחזיק אותנו כאן."

הקצין: "סתום את הפה ותקשיב!"

הקצין מסתובב לחיילים.

הקצין ( באנגלית): "חיילים, אתם רואים את היהודים הללו?"

קולות עונים לו: "רואים, סר!"

קצין: "אתם יודעים לשם מה הבאתי אותם לכאן?"

חייל מבוגר: "ברור לשם מה, סר. נשים אותם בתאי המעצר, או אולי נעמיד אותם בפני כיתת יורים כבר עכשיו. רק תן פקודה..."

הקצין: "לא, ג'ורג'. לא קלעת לדעתי. לא... ( לכולם) הבאתי אותם לכאן כדי להראות לכם שאתם לא משתווים אפילו לקצה הזרת שלהם."

הקצין מתחיל להתהלך לפני שורת החיילים הקפואים.

המבול מתחזק.

הקצין: "כן, כן, עלובים שכמותכם! אם הייתם רק קצת דומים ליהודים הכחושים האלה, היינו כובשים את כל הארץ הזאת בלי קרבות ושפיכות דמים. ואתם יודעים למה? ( לא מחכה לתשובה) מפני שכל לילה, הם, רועדים מפחד, עוברים דרך המחסומים שלנו, נעלמים בלילה האפל הזה, בלי לדעת אם ייפלו לידיו של הערבי הכלב הזה אבו חליף, או שמא ייאכלו על ידי תנים... ( שותק לפתע ומניד בשלילה בראשו). לו רק היינו יכולים ללמוד מהם מהי הקרבה עצמית ודבקות במטרה..."

הקצין נעמד בסוף השורה, בין היהודים לחייליו.

טיפות גשם זולגות על כובעו ועל מעילי החיילים.

הקצין: "עמדו דום והצדיעו ליהודים האלה!"

הוא מסתובב בחדות ליהודים הרועדים ומצדיע להם.

כל החיילים חוזרים אחריו בפחד, מתקשים להאמין למראה עיניהם.

ביתו של הרב אשלג. כיתה.

הרב אשלג ורבקה יושבים זה לצד זו, וספר הזוהר פתוח לפניהם.

רגליהם מכוסות בשמיכת צמר.

הרב אשלג קורא. רבקה מביטה בו במסירות.

מבעד לחלון המבול התחזק עד כדי כך שלא ניתן לראות את קירות הבית הסמוך.

דלת החדר נפתחת; ברוך נכנס ראשון, רטוב כולו.

רבקה רצה אליו ומחבקת אותו.

רבקה: "נרטבת כולך! בוא, נחליף לך בגדים."

ברוך: "חכי, אימא. ( פונה לאביו) באתי לשיעור. אפשר?"

הרב אשלג: "למה באת?"

ברוך: "לא יכולתי שלא לבוא."

הרב אשלג ( בנימה רכה יותר): "גשם כבד יורד בחוץ."

ברוך: "הרי אתה בעצמך אמרת לנו שאפשר להחמיץ שיעור רק אם אתה מת."

הרב אשלג: "אם כך, שב."

ברוך ( בשמחה): "אבא, שם, ברחוב... עכשיו..."

מביט לרחוב.

קולו של ברוך: "מהר, מהר, היכנסו!"

שמעון וחיים נכנסים בשקט לחדר.

הרב אשלג: "אהה, ברור. שלחו אותך ראשון כדי לרכך אותי. מובן... נו... ואתם, לשם מה הגעתם?"

שמעון: "מה עוד יש לנו?!"

חיים: "אל תסלק אותנו, מורנו..."

הרב אשלג: "רבקה, הביאי להם בבקשה בגדים יבשים מהארון שלי. אנחנו מתחילים בשיעור."

כיתה. הגשם ממשיך לרדת מבעד לחלון.

הם יושבים מול הרב אשלג, לבושים בבגדיו הארוכים, ומקשיבים.

הרב אשלג: "עליכם לתקוף כל הזמן. [.1.] עליכם לראות לנגד עיניכם את המטרה – האיחוד בינינו. ולתקוף! אתם מוכנים לכך?"

כולם: "אנחנו מוכנים!"

הרב אשלג :"זו דרך קשה."

כולם: "אנחנו יודעים."

הרב אשלג: "התקפה – זה כשאתה לא נרגע אף לא לרגע, כשהנפילות והעליות מתחברות יחד לצעקה אחת! ( מביט בהם). אתם מוכנים?"

כולם ( בביטחון): "אנחנו מוכנים!"

הרב אשלג: "אם כך, קחו את הספרים לידיכם ואל תעזבו את המחשבה על הזולת." פתחו את הזוהר!"

גשם כבד יורד על ירושלים.

זרמים גדולים של מים ניגרים על החלונות.

בחשכת הליל רק חלון אחד מואר.

קולו שלהרב אשלג: "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד..."

בכיתה.

הרב אשלג ( בעל פה): "אלו הם החברים, בשעה שיושבים יחד, ואינם נפרדים זה מזה."

אצבעות התלמידים עוקבות אחר המילים הכתובות בספר.

קולו שלהרב אשלג: "מתחילה הם נראים כאנשים עושי מלחמה, שרוצים להרוג זה את זה."

ברוך ( ממלמל): "ביחד... אליך... ביחד!"

קולו שלהרב אשלג: "ולאחר כך חוזרים להיות באהבת אחווה."

הרב אשלג סוגר את עיניו.

- "הבורא, מה הוא אומר עליהם? הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד... ולא עוד אלא הבורא מקשיב לדיבורם, ויש לו נחת והוא שמח בהם."

ברוך: "להיכנס יחד... יחד..."

שמעון: "תן לנו כוח... יחד..."

קולו שלהרב אשלג: "ואתם, החברים שבכאן, כמו שהייתם בחביבות, באהבה, מקודם לכן, גם מכאן ולהלאה לא תתפרדו זה מזה, עד שהקב"ה ישמח עמכם, ויקרא עליכם שלום..."

הרב אשלג פותח את עיניו, מביט בכולם ארוכות ומסיים:

- "וימצא בזכותכם שלום בעולם..."

ופתאום הוא אומר בקול רם:

- "התקפה!"

חיים ( צועק): "החזיקו חזק!"

הרב אשלג: "רק אל תחשבו על עצמכם!"

ידו של ברוך מגששת אחר היד של שמעון. שמעון אוחז בידו של חיים.

ברוך ( לוחש): "יחד!"

הרב אשלג: "התקפה!"

הבזק. החדר נעלם.

השביל שמוביל אל העיר הלבנה, עובר דרך שדה צבעוני מלא בפרחים, חולף על פני יער מוצל.

הרב אשלג הולך בראש.

מאחוריו הולכים תלמידיו באיטיות, כמו לומדים את צעדיו.

קולו של הרב אשלג: "החזיקו חזק!!!"

הם מחזיקים ידיים, כמו ילדים.

קולו שלהרב אשלג: "אנחנו לא מסוגלים לאהוב... אבל רק את זה אנחנו רוצים."

העיר הלבנה מתקרבת. שעריה פתוחים.

קולו שלהרב אשלג: "אין אני... אין כל מחשבה על עצמי. אין!"

הם פוסעים לאורך הנהר שמוביל לעיר הלבנה.

קולו שלהרב אשלג: "החזיקו חזק, אחים אהובים שלי. זו ארץ ישראל. ארצם של הפוסעים לעבר הבורא. ראו מה הוא הכין בעבורנו!"

ברוך: "איזה... אושר... ענק..."

חיים: "תן לנו כוחות... לאהוב!"

שמעון: "בורא, עזור לנו... לאהוב!"

העיר הלבנה מתקרבת.

דרך השער הפתוח נראים שבילים מוצלים, טרסות ירוקות במעלה הבתים...

קולו שלהרב אשלג: "ירושלים... עירו של הבורא." [.2.]

ברוך ( נושם לרווחה): "ירושלים!"

חיים: "אנחנו הולכים לקראתך."

שמעון ( בהתפעלות): "עיר האושר!"

ירושלים. לילה. כיתה.

חושך מוחלט בחוץ. המבול אינו פוסק.

הם מרימים את ראשם מהספרים.

הרב אשלג אינו במקומו.

מישהו מתנשף בכבדות, והדבר נשמע כמו אנחת כאב.

זהו שמעון, הוא מתנדנד על כיסאו בייאוש.

שמעון ( גונח): "שוב... לכאן...!"

ברוך: "אבל כמעט הגענו..."

חיים: "היכן פספסנו?!"

שמעון ( בקול רועד): "הרגשתי בחברתכם כמו היינו לב אחד, אחַי!"

ברוך: "לא להפסיק לחשוב על זה! לא להפסיק גם עכשיו!"

חיים: "אנחנו יחד! אנחנו הולכים יחד לעיר הלבנה."

שמעון: "אבל למה אנחנו כאן... והרב שם?!"

כולם מביטים בכיסא הריק של הרב. הוא לא נמצא בחדר.

הגשם מרקד על החלון.

קולו שלהרב אשלג: "מדוע אתם בוכים?!"

הם מסתובבים יחד.

הרב עומד, נשען על הקיר ומביט בהם בכעס.

הרב אשלג: "עד כמה הרגשתם בטוב שם, תחת כנפי הבורא?!"

שמעון: "היינו יחד ובכל זאת לא עברנו! מדוע?!"

הרב אשלג: "מעטים כל כך ראו את שראיתם אתם, ואתם מלינים?!"

שמעון: "אבל למה, למה אם כן – אנחנו רק רוצים להבין – מדוע חזרנו?!"
הרב אשלג: "היה לכם טוב מדי שם."

שמעון ( גונח): "באמת היה לנו טוב עד אין קץ שם. זה אכן כך."

ברוך: "היינו יחד, אבי, ואתה היית איתנו... עזבנו את פרעה... זו היתה הרגשה מיוחדת כל כך..."

חיים: "והבורא. והעיר הלבנה הזאת. והתחושה הזאת, שאין למעלה ממנה!"

הרב אשלג: "ומה עם אלה שנותרו כאן?!"

הפוגה.

דממה.

הוא מביט בכולם, וניכר כי זעמו גובר.

הרב אשלג: "אני שואל אתכם!"

דממה.

הרב אשלג: "אתם חושבים שבחרו בכם כדי שיהיה רק לכם טוב?! ( בקול צלול מאוד) אתם רוצים לרחף, ושהעולם הזה ייעלם?! לא. העולם הזה יצעק בתוככם עד שתושיטו יד לאחרון האנשים. בחרו בכם כדי להוציא את כולם, את כל העולם, אל האור. ועד שלא תעשו זאת, לא תהיה לכם מנוחה."

דממה.

הרב אשלג: "אתם מוכנים?"

דממה.

הרב אשלג: "נפתחו בפניכם סודות השערים הראשיים. ועליכם להעביר את כולם בשערים הללו... ( עובר פתאום ללחש) להחזיק! להחזיק חזק!"

ברוך: "להחזיק מעמד!"

חיים: "כולנו – כאיש אחד!"

שמעון: "בלב אחד!"

הרב אשלג: "כל העולם – נשמה אחת! ואנחנו חלקים מהנשמה האחת הזאת. אנחנו נפרדים רק בתחושתנו. ביחס לבורא כולנו מחוברים. המטרה שלנו היא לתקן את תחושת הפירוד שקיימת בינינו."

ושוב החדר נעלם.

הבזק.

התלמידים רואים את שערי העיר הלבנה נפתחים לרווחה...

הם מביטים קדימה, בציפייה לנס...

הרב אשלג ניגש לשער.

הם צועדים קדימה...

ופתאום, סדק נפער באדמה. הוא חוצה את האדמה לשניים ומתקדם במהירות לעברם.

הרב אשלג ( צועק): "החזיקו יחד!"

ברוך, שמעון וחיים נצמדים זה לזה.

הסדק שועט לעברם, מבקע את האדמה.

ברוך ( לוחש): "החזיקו, אחים!"

האדמה נפערת לפניהם ומתוכה, במהירות, כמו טיל ממשגר, פורצת פסגה של הר...

אבנים עפות לכל עבר, הפסגה מתרוממת ומסתירה את העיר הלבנה ואת שערי הכניסה אליה.

הרב אשלג ניצב בראש הפסגה, והיא מעלה אותו למעלה.

ירושלים.

גשם מעבר לחלון.

התלמידים יושבים המוממים. שותקים. מפחדים לזוז ממקומם.

הרב אשלג מביט בתלמידיו השקטים.

- "אם החלטתם להתאחד, עליכם להיות מוכנים לנורא מכול – לעזוב את ה'אני' שלכם. להתעלות מעל הרצונות האגואיסטיים שלכם, כמו לאבד את עצמכם, לצאת מתחושת הייחודיות של עצמכם, כדי ללמוד להרגיש את האחרים."

הבזק. ההר מזדקר במלוא קומתו.

חיים לא מסוגל לזוז. אבן מוחצת אותו.

- "האם אתם מוכנים לזה?" נשמע קולו השקט של הרב אשלג. "אחים שלי..."

ברוך נצמד לסלע. מנסה לאזן את עצמו על השטח הסלעי הצר.

- "לתת את עצמך, בלי לצפות לקבל דבר בתמורה."

שמעון תלוי מעל לתהום, כשהוא מחזיק בקצהו של סלע.

ידו של שמעון הופכת לבנה יותר ויותר מרוב מאמץ.

חיים ( בייאוש): "שמעון, החזק מעמד!"

ידו של שמעון מתחילה לאבד את אחיזתה.

ברוך מתקרב אל שמעון, אבל ידו של שמעון נשמטת מן הסלע והוא נופל לתהום.

ברוך קופץ אחריו בלי לחשוב פעמיים.

חיים מפעיל את כל כוחותיו ומצליח להזיז מעליו את האבן שמחצה אותו, וקופץ אחרי חבריו.

לונדון. בית החולים המרכזי בעיר.

סביב אהרון התאספו מספר רופאים.

פרופסור זקן ממשש את אהרון, מסתכל אל תוך עיניו, מבקש ממנו לפתוח את הפה...

לאחר מכן הוא מחליף מבטים עם הרופאים האחרים.

הוא מתיישב ומוסרים לידיו טפסים כלשהם. הוא בוחן אותם בתשומת לב, מביט שוב על הרופאים, לוחש משהו לאחות. היא ניגשת לאהרון.

האחות: "אדון גולדברג, אתה יכול להמתין במסדרון? אקרא לך בעוד מספר דקות."

אהרון יוצא.

הפרופסור ( מנער את הניירות): "זה סיכום המחלה שלו?"

הרופא: "כן"

הפרופסור: "אתם צוחקים עלי? מי כתב את זה?!"

מוסרים לו דפים נוספים...

דף אחרי דף, מוציאים אותם מתקייה עבה.

הפרופסור עובר עליהם בעניין.

קולו של הרופא: "זהו סיכומו של פרופסור ווילסון. והנה סיכום נוסף של ד"ר גרינברג, והנה רישומיו של ד"ר אטקינס... ואלה מסקנות ועדת הרופאים של בית החולים המלכותי... הנה החותמת של בית החולים."

הפרופסור ( מוריד את המשקפיים): "אני לא מבין כלום... ( ברוגז) אני לא מבין כלום!"

מסדרון בית החולים. אהרון יושב על כיסא לפני הדלת.

האחות מציצה החוצה ומזמינה אותו להיכנס.

חדר הרופא.

הפרופסור: "אני רוצה לומר לך, מר גולברג, ש... אתה בריא לחלוטין."

רגליו של אהרון מתקפלות תחתיו. הוא מתיישב על הכיסא.

פרופסור: "אתה בריא כמו שור, אדוני. אפשר לחרוש איתך את השדה! אתה יכול להסביר את זה?"

אהרון שותק.

הפרופסור: "תאמין או לא, אבל גם אנחנו לא יכולים להסביר את זה! הנה, על פי כל המסמכים (מראה את סיכומי הרופאים) אתה חולה... אבל אתה בריא. ספר לנו בבקשה איך זה יכול להיות? איזה טיפול קיבלת?"

אהרון קם בפתאומיות.

הפרופסור: "לאן אתה הולך?"

אהרון ( הולך לעבר הדלת. מגביר את צעדיו): "סלחו לי, אבל אני חייב ללכת. הצטברה אצלי הרבה מאוד עבודה. אני חייב להספיק לסיים אותה."

לונדון. בית הדפוס.

עובדים אורזים ערמות של ספרים בארגזים למשלוח.

אהרון מסובב ספר בידיו. הוא מריח אותו ומחייך בסיפוק.

פתאום הוא מצמיד אותו לגופו וצוחק. מעיניו זולגות דמעות.

רצף תמונות דוקומנטריות. הפגנות של חרדים בירושלים. הרחובות מלאים באנשים שצועקים, הם מנופפים בידיהם, מרימים אבנים מהמדרכה... הרב הראשי לישראל הולך ביניהם כשהוא מוקף בדתיים.

ירושלים. משרדו של הרב הראשי לישראל – הרב קוק. מולו יושבת משלחת של יהודים דתיים. לפני כולם יושב הרב לוי, לידו יושב הרב חדד. מאחוריהם יושבים מספר רבנים מבוגרים. בצידם יושב משה.

הרב חדד פותח מכתב ומנער אותו לפני הרב קוק.

הרב חדד: "הוא פוגע בכל אירופה. תראה מה הוא כותב להם. כל הזמן, למרות כל האיסורים שלהם ושלנו. הוא כותב וכותב, כמו משוגע."

הרב לוי ( באטימות): "הוא משוגע!"

הרב קוק: "קרא, הרב חדד, אל תאבד ריכוז."

הרב חדד ( קורא): "'אל תאמינו לרבנים שלכם!' ( לרב קוק) מה כבוד הרב חושב על כך?!"

הרב לוי ( לרב קוק): "אמרו לי שאתה מגן עליו."

הרב קוק ( לרב חדד): "המשך!"

הרב חדד: "'הם לא רואים את האסון שמתקרב לאירופה. הקשיבו לי. אני רואה וצועק אליכם.' ( לרב קוק) הוא צועק אליהם! ( מגחך וממשיך לקרוא) 'עזבו את בתיכם, עזבו את הכול ועלו לארץ ישראל...' ( מרים את האצבע הגדולה) רק תקשיב, תקשיב! 'המורים שלכם עיוורים... אני לא מספיק לעצור את האסון...'"

הרב לוי ( מגחך): "הוא לא מספיק לעצור את הטרגדיה, ממש משיח בן דוד..."

קול של מישהו: "חוצפן!"

כל הרבנים גועשים. הם אומרים משהו, מתפרצים זה לדבריו של זה...

הרב חדד: "אני רוצה להוסיף שהאדם הזה, אני אפילו לא רוצה לנקוב בשמו... כמקובל, הוא לא כלום. הוא שקרן, גאוותן, הוא אפס... ( מסתובב למשה)... קדימה, ספר לרב הראשי לישראל איך הוא מלמד אתכם?!"

הרב קוק ( בקשיחות): "שתוק! ( מעביר את מבטו למשה), כדי שלא תצטער אחר כך על מה שאמרת."

כולם מסתכלים על הרב קוק.

הרב קוק ( מביט בידיו): "אמרתם את כל מה שהיה לכם להגיד?"

הרב לוי: "אתה צריך לקבל החלטה קשה וכואבת."

הרב קוק ( מביט בכולם): "אקבל אותה."

הרב לוי: "מהי פסיקתך, הרב הראשי לישראל?"

הרב קוק קם ממקומו.

גובהו מתנשא מעל כולם, והוא מביט עליהם מלמעלה למטה.

הרב קוק: "כל עוד אני בחיים, שערה אחת לא תיפול מראשו של האדם הגדול הזה."

כולם קופאים על מקומם ומביטים בתמיהה על הרב קוק.

ירושלים. בית קטן באחד מרחובות העיר העתיקה.

בפתח הבית מתהלכים שני שומרים.

הם מביטים בחשד בכל מי שמתקרב או חולף על פניהם.

קולות נשמעים מבעד לחלונות הבית הפתוחים.

חדר בבית.

עשן סיגריות סמיך ממלא את חלל החדר, דרכו נראים אנשים יושבים על כיסאות.

אחד מהם הוא הרב אשלג. השני, עם רעמת שיער גדולה על ראשו – בן גוריון. השלישי, יושב בפינה ומעשן מקטרת – זאב ז'בוטינסקי, מנהיג התנועה הרוויזיוניסטית.

הרב אשלג: "כולנו נגרום למותם של מיליונים."

דממה. כולם מביטים בו.

הרב אשלג: "אינטרסים אישיים קורעים אתכם לגזרים. אין בכך אהבה. וגם לא אחדות. האגואיזם הפשוט לא מאפשר לכם אפילו לשמוע זה את זה."

ז'בוטינסקי: "מי אתה?"

הרב אשלג: "אני – הרב אשלג. ואני מקובל. הגעתי לכאן כדי לעשות עוד ניסיון אחד לעצור את חורבן העולם."

ז'בוטינסקי: "רק בלי המילים הגדולות האלה. חורבן העולם... מלא פתוס. לי, אישית, ממש לא אכפת משאר העולם, אם אין בו מקום למדינה יהודית."

בן גוריון ( לא מסוגל להתאפק): "אבל העולם יקבע אם תהיה מדינה כזאת..."

ז'בוטינסקי: "לא, זה תלוי רק בנו. ( קם, מתחיל ללכת ולנאום) זו הולכת להיות מדינה יהודית איתנה, כוחנית, עם כוחות ביטחון שאין צבא ערבי שיוכל להם. מדינה שתשתרע על שני צידי הירדן."

בן גוריון: "אתה גורם לשנאה כלפינו."

ז'בוטינסקי: "ואתה לא רוצה לראות ש..."

הרב אשלג לוקח כוס מהשולחן וזורק אותה על הרצפה בכל הכוח.

הכוס נשברת לרסיסים.

בן גוריון וז'בוטינסקי נאלמים דום ומסתובבים אל הרב אשלג.

הרב אשלג: "אפילו כעת, לנוכח מותם הקרב ובא של ילדינו, קרובינו ומשפחותינו באירופה, אתם נאבקים על שליטה... ולא מסוגלים להפסיק!"

בן גוריון: "אנחנו מנסים לפתור בעיות מהותיות."

הרב אשלג: "לא. יש רק שאלה מהותית אחת – להתעלות מעל כל זה, מעל כל האגו הזה, למען מטרה נעלה יותר. מספיקה רק מחשבה על איחוד. רק מחשבה אחת! לא על מי שצודק בוויכוחים הללו – אתה או אתה! אלא איך נוכל להגיע לאחדות. ואז תקום כאן ממלכה ללא דם ודמעות, שתחיה לנצח, על פי חוקים רוחניים, והבורא יברך אותה."

ז'בוטינסקי: "אתה מייצג את אלוהים?"

הרב אשלג: "כן"

ז'בוטינסקי: "הוא זה שהעניק לך את הסמכות הזאת?"

הרב אשלג: "נכון"

ז'בוטינסקי ( בגיחוך): "אתה מנהל איתו שיחות?"

הרב אשלג: "אכן"

ז'בוטינסקי: "ומה הוא אומר לך?"

הרב אשלג: "הוא אומר שהוא נתן ליהודים הוראות הפעלה – איך לגרום לאנושות כולה להגיע אל האושר."

בן גוריון: "ואתה מכיר אותן?"

הרב אשלג: "מכיר. וקורא לך לשמוע את מה שיש לי לומר."

ז'בוטינסקי: "זה קשקוש. כל מה שאתה אומר זה קשקוש. מוזר לי לשמוע מילים כאלה מרב יהודי... חוץ מזה, לא אכפת לי מהאנושות."

ז'בוטינסקי קם ממקומו.

בן גוריון קם אחריו.

בן גוריון: "לצערי, מה שאתה רוצה שנעשה הוא אוטופי."

הרב אשלג ( מוציא כמה פיסות נייר מכיסו ומוסר להם): "זו כתובתי. בעוד שלושה ימים היטלר יעלה לשלטון בגרמניה... אנחנו יכולים לעצור את זה."

בן גוריון יוצא במהירות מן החדר.

ז'בוטינסקי יוצא אחריו.

ירושלים. לילה. כיתה.

התלמידים יושבים מול הרב אשלג.

מבטיהם נעוצים בו.

הוא עומד לפניהם.

הרב אשלג: "התחילו להתייחס לכל העולם כאילו הוא ילדכם ( מושיט את ידיו ומביט בהם ברוך). הנה הוא, שוכב בזרועותיכם."

רצף תמונות דוקומנטריות משנת 1933: הפגנות בארץ ישראל. ז'בוטינסקי מופיע בכנס של המפלגה הרוויזיוניסטית. בן גוריון מנופף בידיו בלוחמנות בכנס של מפלגת הפועלים. סטלין מדליק את המקטרת שלו. רוזוולט מחייך לעיתונאים. היטלר מצדיע למטוסי הקרב שחולפים מעליו. בעוד שלושה ימים הוא יעלה לשלטון.

פתאום היטלר מסתובב אלינו. הוא מסתכל ישר אלינו.

ירושלים. חדרו של הרב אשלג.

רבקה פותחת את הדלת.

הכיסא ריק. המיטה ריקה. החלון פתוח.

היא מתקרבת לשולחן ורואה פתק שנכתב בכתב ידו המדויק של הרב אשלג.

- "אחזור בעוד שלושה ימים. אל תחפשי אחרי, אל תחששי. יהודה."

רצף תמונות דוקומנטריות. נסיעה ברחבי ברלין.

הרב אשלג מביט בעיר מחלון האוטובוס.

והנה הוא הולך ברחוב.

הוא מתקרב לקהל של חיילים שצועקים בקולי קולות. הוא נכנס אל תוך ההמולה. היטלר מופיע לפני הקהל. פתאום היטלר משתתק, כאילו בלע את לשונו. הוא מביט ברב אשלג.

הרב אשלג עומד בלבושו היהודי המסורתי בין ההמון הגועש. איש לא שם לב אליו.

אבל היטלר רואה אותו.

הוא ניגש במהירות לעבר הרב אשלג, לוקח אותו בידו ומוביל אותו הצידה, אל קיר של בית ישן.

היטלר: "בשביל מה הגעת, יהודי?"

הרב אשלג: "לראות את כל זה בעיני... ואולי לנסות לעשות משהו."

היטלר: "לא תוכל לעשות דבר כעת... המכונה החלה לעבוד... היכן היית כל הזמן הזה?"

הרב אשלג: "ניסיתי לעשות משהו. הצלחתי בחלק מהדברים. יש לי כבר קבוצה קטנה..."

היטלר: "ולי יש צבא."

הרב אשלג: "אנחנו מנסים להעיר את לבבות האנשים."

היטלר: "אתה רק מנסה, ואני מצליח בכך באמצעות נאום אחד."

הרב אשלג: "אני כותב הרבה... וחושב..."

היטלר: "הספר שלי נמצא על המדף בכל בית גרמני... הם לא חושבים... ( ומצביע לעבר ההמון) הם עושים."

הרב אשלג ( שותק ארוכות): "לא פשוט לצאת מהעבדות... אין לי כסף לנייר, אבל אני צריך לכתוב כל כך הרבה..."

היטלר: "מציפים אותי בכסף."

הרב אשלג: "רבים... לא מבינים אותי..."

היטלר: "כולם מבינים אותי. צפוי לי ניצחון בבחירות. איש לא יוכל לעצור אותי. ( מביט סביבו ואומר בלחש) אבל אני הרי ביקשתי ממך!"

הרב אשלג: "אני יודע שלא נותר זמן רב. אני יודע. ( בייאוש) אני חייב לעורר, לשכנע, להתחנן, להפחיד, להכריח בכל דרך... כדי שאנשים ישמעו..."

היטלר לוקח את הרב אשלג בידו ומושך אותו לפינת הרחוב. הם מוצאים את עצמם בפינה סגורה שבה איש לא רואה אותם. היטלר מוציא אקדח מנרתיקו ומוסר אותו לרב אשלג.

היטלר: "אתה יכול לעצור עכשיו הכול. נו! עשה זאת והאנושות תזכור אותך לדורות."

הרב אשלג מביט באקדח, לאחר מכן על היטלר.

היטלר: "נו?!" ( הוא מנסה לדחוף את האקדח לידיו של הרב אשלג).

הרב אשלג: "לא הבנת דבר, מסכן שכמותך. לא הבנת שאתה – לא כלום... אם לא אתה, יהיה פיהרר חדש. שורש הרע אינו טמון בך."

היטלר: "נו, אם אינך רוצה לירות בי... אם כך..."

היטלר תוקע את האקדח בבטנו של הרב אשלג.

היטלר: "היה שלום יהודי... או שאתה בור, או שאתה תמים, או שאתה בכלל לא קיים ואני רק דמיינתי את כל זה... בכל מקרה... היה שלום!"

נשמעת ירייה.

הרב אשלג מתיישב באיטיות על המדרכה...

היטלר מלווה אותו במבטו.

גופתו של הרב אשלג מביטה היישר לתוך עיניו.

היטלר מסתובב ויוצא בהליכה מהירה.

למשמע קול הייריה, הקצינים כבר רצים לעברו.

הקצין הראשון: "מה קרה, הפיהרר?"

היטלר: "תעיפו את הכלב היהודי הזה לאיזה בור."

הקצינים נעלמים מעבר לפינה.

היטלר הולך במהירות קדימה, אל הכיכר שבה החיילים כבר מקדמים את פניו בברכה.

לפני שהוא מספיק להגיע לכיכר, שני קצינים משיגים אותו, הולכים לצידו ומביטים בו בתמיהה.

הקצין הראשון: "הוא יהודי?"

היטלר ( מגחך): "מה, אינכם מבחינים בכך?"

הקצין השני: "בדקנו אותו... הפיהרר... הוא בעל דם גרמני בן לפחות עשרה דורות."

היטלר עוצר בחדות: "מה?!"

הקצין השני: "גונטר... הוא נולד באוסטריה... למשפחה של..."

היטלר: "איזה גונטר?"

הקצין הראשון: "קצין השלישות שלך, הפיהרר..."

היטלר מסתובב ורץ לעבר הבית.

הוא נעמד מעל לגופה ששוכבת במקום שבו נפל הרב אשלג.

אלא שבמקום הרב אשלג שוכב שם קצין גרמני מת...
מבטו נעוץ בהיטלר.

היטלר: "( לוחש) גונטר... ( רוכן אליו באימה)... זה לא ייתכן... ( הוא מסתובב לקצין שאינו מבין מה מתרחש, וצועק) זה לא ייתכן!"

קולו של המספר: "ב-31 בינואר 1933 היטלר עלה לשלטון בגרמניה."

רצף תמונות דוקומנטריות. היטלר עולה לשלטון. קול של תופים נשמע מכל עבר. מוזיקת מַרש מקדמת בברכה את הצעידות הצבאיות. אלפי ילדים ומבוגרים מקדמים את היטלר בברכת "הייל היטלר".

ירושלים. לילה. הרב אשלג הולך ברחוב.

קולו של המספר: "בדיוק בתאריך זה, ה-31 בינואר 1933 נכתב המכתב הסודי ביותר של הרב אשלג. מכתב שהשתמר בטעות – תשובת הבורא... הנבואה..."

עמודיו הצהובים של מכתב בכתב ידו של הרב אשלג, שרוף מעט בקצוות.

קולו שלהרב אשלג: "ויהי בתוך שני המלחמה בימי הטבח האיום. ואני תפילה, ואבך בכי רב כל הלילה."

רצף תמונות דוקומנטריות של כל אסונות המאה – שהיו ושעוד יהיו. מלחמת העולם השנייה, עם הערים הבוערות, הקרבות, מחנות ההשמדה ומותם של מיליונים. כל המלחמות הגדולות והקטנות שבאו אחריה. רעב באפריקה, טרור במזרח התיכון, נפילה של בורסות, המירוץ לחימוש... וברקע נשמע קולו של הרב אשלג.

קולו שלהרב אשלג: "ויהי כעלות הבוקר. והנה אנשי העולם כולו כמו מקובצים בקיבוץ אחד לפני דמיוני. ואיש אחד מרחף ביניהם בראש חרבו על ראשיהם, מצליף כלפי ראשיהם, והראשים פורחים למרום וגוויותיהם נופלים לבקעה גדולה מאוד, ויהיו לים של עצמות."

הרב אשלג הולך לאורך חומת העיר העתיקה. הרוח מכה בפניו.

צל בדמות ענן נע לפנים.

קולו שלהרב אשלג: "ולא יכולתי להתאפק לטייל בין בני אדם, הריקים מכול, ודוברים סרה על ה' ועל בריאתו. ואני שבע והלל הולך ושמח, וכמו מצטחק על האומללים האלה. ונגעו אלי הדברים עד הלב."

[.1.] התקפה – מצב בתוך האדם שבו הוא מרגיש שהוא יכול להתעלות עם חבריו מעל האגו שלו ולהתחבר איתם לתפילה משותפת. הוא מרגיש שיש לו את כל התנאים לכך. כלומר, כל תחושות ההחמצה והייסורים מתחברות יחד ולא נותר לו אלא לתקוף.

[.2.] מקור השם "ירושלים" מהמילים "יראה שלמה". מבחינה רוחנית שם זה מתאר מצב של יראה באדם, מפני חוסר היכולת לתת לבורא באותה המידה שבה הבורא נותן לו, יראה מכך שלא יוכל לאהוב את הבורא, כפי שהבורא אוהב אותו. רק אדם כזה יכול להפוך לתושב בירושלים.

"ירושלים" היא גם "עיר שלם" – זהו לב האדם כשהוא ריק מאהבה עצמית.

חלק יד'

עוד תמונות של המאה הטראגית הזאת... פצצה גרעינית משמידה את כל הנקרה בדרכה... אדמה חרוכה ועליה שרידי עצים... תמונות של אנשים מכל העמים והגזעים – סובלים.

קולו שלהרב אשלג: "אז הוסכם בלבי: יהיה מה שיהיה, ואפילו ארד ממדרגתי הרמה, הנני מוכרח לשפוך תפילה חמה לה', ליתן לי השגה ודעת בדברי נבואה וחכמה ולשון, להועיל את בני העולם האומללים, להעלותם לדרגת החכמה והנועם כמותי."

דפיו הצהובים של המכתב. שורה רודפת שורה.

קולו שלהרב אשלג: "אחר זה היה דבר ה' אלי במחזה לאמור: 'שכב על צדך הימנית.' ואשכב על הארץ. ויאמר לי: 'מה אתה רואה?' ואומר: 'אני רואה גויים ולאומים רבים מאד, מתנשאים ונאבדים ומראיהם משחת מאדם.'"

הרב אשלג יושב בשקט בחדרו. ידו אוחזת בנוצה.

ידו קפואה מעל לשולחן. הוא מביט בקיר.

קולו של הרב אשלג: "ואמר לי ה': 'כל יעודַי יתקיימו על ידך.'"

ידו של הרב אשלג כותבת במהירות.

קולו שלהרב אשלג: "אנחנו – כולנו – כל העולם – נשמה אחת."

חיילים רצים ברחובות ברלין.

קולו שלהרב אשלג: "נשמה אחת, המחוברת בחוק האחדות – חוק האהבה!"

גרמנים מציירים צלבי קרס על חנויות של יהודים.

קולו של הרב אשלג: "אנחנו מחולקים לגופים ששונאים זה את זה, אבל אנחנו נשמה אחת."

חיילים שוברים את חלונות הראווה של החנויות.

קולו שלהרב אשלג: "ואם נתאחד באהבה הדדית... נגלה אותך."

יהודים עם טלאי צהוב רצים ברחובות.

קולו שלהרב אשלג: "נרגיש שאנחנו נשמה אחת, שאנחנו ערבים זה לזה... במוקדם או במאוחר נהיה חייבים לעשות זאת..."

עיניו של הרב אשלג.

קולו שלהרב אשלג: "צריך לעשות זאת כעת. כעת! אחרת ייסורים נוראים יחייבו אותנו לעשות כן..."

ביתו של הרב אשלג. לילה. כיתה.

הרב אשלג כבר יושב מאחורי השולחן וקורא. מולו יושבים ברוך וחיים.

הדלת נפתחת ושמעון נכנס.

אחריו נכנס אדם כבן 35.

הם מתיישבים בשקט בצד.

הרב אשלג מרים את עיניו מהספר ומביט בשמעון.

שמעון: "זהו דודי, יצחק. הוא לא מבין דבר בקבלה, כפי שביקשת."

יצחק מביט ברב אשלג בצנעה ופורס את זרועותיו לצדדים.

הרב אשלג קם ומיד מתחיל בשיעור.

הרב אשלג: "פירמידה ( הוא אומר ומשרטט באוויר פירמידה בידיו). כל העולם – כל המציאות – היא מערכת אחת שבנויה על עקרון הפרמידה.

יש תחושה שהוא פונה רק ליצחק

- "ממעלה, מגיע לעולם הזה אור. האור צריך לעבור דרך הפסגה."

יצחק מהנהן בראשו.

- "כאן, בראש הפירמידה, נמצאים הראשונים שפוגשים באור."

הוא מדבר לאט ובצורה בהירה מאוד.

- "אלה שצריכים לדאוג לא לעצור אותו, אלא להעבירו דרכם – הן נשמות מיוחדות שנבחרו על ידי הבורא. הן צריכות להיות שקופות, בדומה לאור. מה זה אומר? שעליהן להיות מלאות אהבה זו לזו, לכל העולם, אחרת האור לא יעבור דרכן. ( יצחק מקשיב בעניין). אנחנו! דווקא אנחנו נמצאים כאן, בפסגה."

הרב אשלג נעצר במרחק שני צעדים מיצחק, ואומר לאט יותר:

- "אם אנו מעבירים את האור, העולם חי בתחושת האור. הוא מאושר. אין מלחמות. יש רק מחשבות על אור, על אהבה, על אחדות, על רוחניות. אבל אם אנחנו לא מעבירים את האור, כל העולם סובל."

הוא משתתק לרגע ומביט ביצחק. יצחק מביט בו במתח.

- "אם אנחנו לא מעבירים את האור לעולם, אנחנו הופכים לחוליה מיותרת בשרשרת שנקראת העולם הזה. מתחילים לשנוא אותנו, להכות אותנו, לסלק אותנו ממקום למקום... להשמיד! מכיוון שאנחנו לא ממלאים את המשימה שלנו, את הייעוד שלנו!"

יצחק מרים את ידו.

הרב אשלג מניד בראשו כאות לכך שהוא מאפשר לו לשאול.

יצחק: "מחילה, אבל כבוד הרב אומר כל הזמן 'אנחנו'. מיהם אותם 'אנחנו'? אתה?"

הרב אשלג: "עם שלם נבחר כדי לספר לעולם כיצד להגיע לאושר. לעם הזה ניתנה שיטה מיוחדת, שמלמדת כיצד לעשות זאת – חכמת הקבלה."

יצחק: "מדוע איני יודע על כך דבר? והרי גם אני שייך לעם הזה?"

הרב אשלג: "הקבלה מתגלה רק בפני מי שמשתוקק לרוחניות. אומרים שיש לאדם כזה נקודה שבלב. במוקדם או במאוחר היא תתעורר גם בך."

יצחק: "אבל לשם כך עלי לפחות לדעת שיש חכמה כזו."

הרב אשלג: "כן, זה נכון."

יצחק: "ושהיא מדברת על אור, על אהבה, ולא על סוד נורא כלשהו..."

הרב אשלג ( מחייך): "כן, יפה שהבנת את זה."

יצחק: "אז למה כל הזמן הסתירו אותה מכולם, אם היא חשובה כל כך?"

הרב אשלג: משום שהיא כמו תרופה. אנשים היו צריכים להרגיש תחילה שהם חולים ושהם זקוקים לה."

יצחק: "והם הרגישו את זה?"

הרב אשלג: "הם מתחילים להרגיש. אנחנו חיים במאה העשרים – מאה של חולים."

יצחק: "במה הם חולים?"

הרב אשלג: "בחוסר אהבה לזולת."

יצחק מהנהן בראשו.

- "זה נכון."

הרב אשלג: "כל אחד חי למען עצמו."

יצחק: "זה נכון."

הרב אשלג: "ומתחיל להבין את זה."

יצחק: "ועוד איך!"

הרב אשלג: "ולראות שזו הסיבה לכל הצרות שלו. אנחנו לא מסוגלים להסכים בינינו, לא מסוגלים להתאחד."

יצחק: "ועוד איך..."

הרב אשלג: "חכמת הקבלה מסבירה לנו איך להיות שווים, איך להתאחד, איך להתעלות מעל האגו שלנו."

יצחק: "זה אפשרי?"

הרב אשלג: "אי אפשר להתקיים בלי זה."

יצחק: "אם כך, מדוע הרבנים שלנו לא מגלים לנו את חכמת הקבלה?"

הרב אשלג: "משום שהם לא מכירים אותה."

יצחק: "מדוע הם לא אומרים לנו שיש מקובלים, ושצריך להקשיב להם..."

הרב אשלג: "משום שהם לא מרגישים שהם חולים."

יצחק: "אז צריך להכריח אותם להרגיש כך... אחרת העולם יסבול כל הזמן, וכל הזמן יכו אותנו."

הרב אשלג: "נכון"

יצחק: "אז מי יכריח אותם?"

הרב אשלג: "אנחנו. אנחנו הולכים לנסות את התרופה הזאת על עצמנו ולהראות לעולם איך היא פועלת. להפיץ אותה בכל מקום, לצעוק בקול, ולא להפסיק. לא נירגע ולא נשקוט... וגם העולם לא ייתן לנו מנוח. הוא כבר ירגיש שהוא חולה מאוד וידרוש תרופה... מגיע זמננו לפעול."

יצחק מביט בכולם.

התלמידים זורחים.

הם מביטים ביצחק, מחכים לתגובתו.

יצחק: "אתם אנשים טובים. אני מרגיש אנשים טובים. בהתחלה פחדתי להגיע לכאן... אמרתי לשמעון: 'אל תסחב אותי למקובלים האלה...' ( הוא מפשפש בכיסו ומוציא שלוש לירות) אבל שמעון שילם לי – נתן לי את שלוש הלירות האלה, ואמר: 'רק תבוא ותשמע, לא דורשים ממך דבר בתמורה...' הוא אמר שאתה ( פונה לרב אשלג) מבקש להביא מישהו מהרחוב, שאינו מבין דבר – אז הוא הביא אותי."

יצחק קם ומניח את שלוש הלירות הללו על השולחן. לאחר מכן הוא חופר בכיסו ומוציא עוד שלוש לירות.

יצחק: "הייתי רוצה שתשתמש בכסף הזה למטרה מועילה. תודה לך... הבנתי הכול ( הוא מסתכל לצדדים) לא אוכל ללמוד, אבל אספר עליך לכולם... ( מסתובב לרב אשלג) הבנתי הכול, באמת."

הרב אשלג מתקרב ומחבק אותו.

תלמידיו רואים לראשונה את עיניו דומעות.

התלמידים קמים גם הם ומחבקים זה את זה.

ירושלים. בית הקברות בהר הזיתים, מעבר לחומות העיר העתיקה.

בית הקברות מלא אנשים.

גופה עטופה בטלית נופלת לתוך בור. קוראים קדיש. מתוך המון של יהודים דתיים נראה הרב לוי. לצידו עומד הרב חדד. הרב לוי מביט לימינו ללא הרף. גם הרב חדד מביט לאותו הכיוון.

מימינם, בלי להתבלט, עומד הרב אשלג, כשראשו מורם אל על. סביבו מתגודדים תלמידיו.

טקס הקבורה תם.

האנשים מתפזרים באיטיות.

חיים, ברוך ושמעון הולכים אחרי הרב אשלג.

הם יורדים למטה, אל הכביש. הם צועדים כמה מאות מטרים, מתקרבים לקבר הרוס למחצה, ופתאום שומעים שריקה חלשה.

משה מתחבא מאחורי הקיר. הוא מסמן להם להתקרב אליו.

הרב אשלג, ברוך, חיים ושמעון מתקרבים אליו.

משה ( בלחש): "שמעתי שהרב לוי אמר לרב חדד: 'הרב קוק נפטר, וכעת אין מי שיגן עליו...' הם דיברו עליך. הם תכננו משהו."

הרב אשלג שותק, מסתובב והולך, כאילו הדבר לא נוגע אליו.

משה ( לתלמידים): "אל תעזבו אותו אפילו לשנייה."

חיים: "תודה שהזהרת אותנו."

משה: "וסִלחו לי..."

ברוך, חיים ושמעון רצים כדי להשיג את הרב אשלג.

הם מגיעים אליו והולכים לצידו.

הרב אשלג ( בטון תקיף): "לכו הביתה!"

שמעון: "לא. אנחנו הולכים איתך."

הרב אשלג נעצר.

הרב אשלג: "לכו הביתה!"

חיים: "לא נעזוב אותך."

שמעון ( בעקשנות): "אנחנו לא נעזוב אותך."

בזווית עינו הרב אשלג מבחין בקבוצת תלמידים שהתקבצה סביב הרב לוי.

הוא אומר להם משהו. הם מקשיבים. הוא מצביע לכיוונו של הרב אשלג.

מבטיהם נפגשים.

הרב אשלג מתחיל ללכת לעברו.

כל העומדים ליד הרב לוי מסתובבים גם הם לכיוונו של הרב אשלג.

שמעון, חיים וברוך הולכים אחרי הרב אשלג.

הם מרגישים שהעניינים הולכים 'להתחמם'.

הם מוכנים לכך.

הרב אשלג מתקרב.

הרב לוי מביט לצדדים בחשש.

הרב אשלג עוצר במרחק צעד ממנו.

הרב אשלג: "לשם מה אתה זקוק לזה?"

הרב לוי: "איני מבין אותך."

הרב אשלג: "לא תוכל לעשות איתי דבר. חשוב לי שתבין זאת."

הרב לוי: "למה אתה אומר לי את זה בשעה קשה שכזו?"

הרב אשלג: "כדי שתדע שיש לי משימה. ואני אמלא אותה. במוקדם או במאוחר, אני אפתח את הזוהר... לכולם!"

הרב לוי: "זה בלתי אפשרי."

הרב אשלג: "לפני יומיים גם אני חשבתי כך."

הרב לוי ( מביט בו בחשדנות): "ומה השתנה ביומיים האלה?"

הרב אשלג: "הכול"

הרב לוי ( מביט בו): "הכול?! מה אתה רוצה להגיד?!"

הרב אשלג: "שכעת איש לא יוכל לעצור בעדי."

הרב אשלג מסתובב ומתרחק.

כעבור צעדים ספורים רגליו כושלות לפתע והוא נופל. תלמידיו לא מספיקים לתפוס אותו.

הרב אשלג צונח על האדמה המאובקת של בית הקברות.

תלמידיו המפוחדים רוכנים מעליו.

ברוך ( לוחש): "אבא"

הוא מנער אותו, אבל הוא לא מגיב.

שמעון: "הרב... הרב..." ( זוחל באבק ליד מורו).

חיים ( צועק בייאוש ומרים את ראשו): "מישהו! תעזרו!"

הרב לוי והרב חדד עומדים בצד. תלמידיהם אינם מסוגלים לאזור אומץ ולהושיט עזרה לרב אשלג.

שמעון ( מביט ברב לוי): "הוא גוסס."

הרב לוי מרכין את ראשו.

שמעון: "הוא גוסס! אתה לא יכול להשאיר אותו כך!"

הרב לוי מסתובב.

שמעון נעמד לפניו.

שמעון ( מביט בעיני הרב לוי): "לא תסלח לעצמך, אתה שומע?! אם חס ושלום משהו יקרה לו, לא תוכל לסלוח לעצמך, ואיש לא יסלח לך!"

הרב לוי מביט בעיני שמעון.

שמעון עומד על הכביש ולא מתכוון לסגת לאחור.

שמעון: "אני מבקש ממך!"

הרב לוי מסתובב ומתקרב באיטיות לרב אשלג ששרוע על הרצפה.

הוא ניגש אליו ומביט בפניו חסרות החיים.

הרב אשלג לא זז, ונראה שחדל לנשום.

הרב לוי מזיז הצידה את תלמידיו ורוכן מעליו.

הוא נוגע בפניו של הרב אשלג בכפות ידיו, סוגר את עיניו ושותק.

כולם מסתכלים בשקט על המתרחש.

הוא מצמיד את ידיו חזק עוד יותר לראשו של הרב אשלג.

שמעון ( כמעט שומעים): "הוא חי."

הרב לוי: "דממה!"

הרב חדד עומד מאוחרי הרב לוי.

הרב חדד: "כבוד הרב..."

הרב לוי: "וגם אתה שתוק!"

הוא לוחץ חזק עוד יותר על ראשו של הרב אשלג. חולפות מספר דקות. פתאום הריסים של הרב אשלג נרעדים...

שמעון ( מתנשף): "הוא חי..."

הרב אשלג פותח את עיניו. כמו מתוך ערפל מתבהרות פניו של הרב לוי.

הרב לוי: "אתה עובד הרבה מאוד, אשלג."

ברוך: "הוא עובד 18 שעות ביממה."

שמעון ( מוסיף): "הוא כמעט לא ישן."

הרב לוי: "זה לא טוב. הוא חייב לנוח. אתה חייב לנוח, אשלג. ( מביט בחיים) אילו תלמידים אתם, אם אינכם דואגים למורה שלכם?!"

חיים: "זה בלתי אפשרי."

הרב לוי: "אל תענה לי כך. בפעם הבאה זה ייגמר הרבה יותר גרוע. זו היתה אזהרה ( מביט בברוך). מסור לאימך, רבקה, שצריך להביא אותו לים. ( ברוך לא מספיק לענות) ואל תתווכח איתי. אני יודע מה אני אומר."

הרב לוי קם, מנער את האבק מברכיו.

הרב לוי: "כמה ערמומי הוא, הרב קוק. ראו איך הוא ארגן לנו את הפגישה הזאת ( מגחך). ידעתי שהוא מקובל גדול."

הוא מסתובב ומתרחק. כולם הולכים אחריו.

הרב חדד רץ בעקבותיו, מציץ בפניו של הרב לוי. הוא אומר לו משהו. אבל הרב לוי שותק ושוקע במחשבותיו.

ירושלים. ביתו של הרב אשלג.

הרב אשלג שוכב במיטה. פניו חיוורות.

חלף שבוע מיום פטירתו של הרב קוק. כל הזמן הזה הוא לא מסוגל לקום ממיטתו.

אבחנת הרופאים נשמעת לו מוזרה: 'אפיסת כוחות'.

רק ביום השמיני הרגשתו מתחילה להשתפר.

רבקה מצפה לרגע הזה.

- "מחר אנחנו עוברים מכאן," היא אומרת לו. "אנחנו נוסעים ליפו. נגור ליד הים. כך תוכל לחשוב ולכתוב בחופשיות."

רצף תמונות דוקומנטריות. יפו של שנות השלושים. אוניות עוגנות בנמל. חנויות דגים מלכלכות. קירות של בתים שדהו בשמש הקופחת. באחד הרחובות חולף עגלון ערבי שמסיע את הרב אשלג, רבקה ורכושם הצנוע.

משפחת אשלג יורדת בחוף הים.

הילדים מתחילים לשחק בחול. הילדים הגדולים משגיחים על הקטנים.

הרב אשלג מתיישב בעייפות על החול. הילדים מקיפים אותו.

הרב אשלג: "אתם רוצים שאספר לכם משל קצר?"

כולם: "כן, כן!" ( מתיישבים סביב אביהם)

הרב אשלג: "שני מלחים הפליגו בסירה. הם יצאו לים הפתוח, וכבר לא רואים את החוף... פתאום אחד מהם לוקח מקדחה ומתחיל לקדוח חור תחתיו. השני צועק: 'עצור! מה אתה עושה?!' הוא משיב לו: 'מה אכפת לך? אני הרי קודח תחתי ולא תחתיך!'"

בת שבע ( בת 13 צועקת בקול): "איזה טיפש!"

הרב אשלג: "למה טיפש?"

שמעון ( בן 5): "הם הרי שטים באותה סירה. ובגלל החור הזה שניהם יטבעו."

הרב אשלג: "נכון, שמעון ( מלטף את ראשו). כל הכבוד!"

רבקה מחייכת. היא יושבת על החול לידם ומחזיקה בידיה את שמואל בן השנה.

הרב אשלג: "ומה המשל הזה בא ללמד אותנו?"

בת שבע: "שכולנו שטים באותה הסירה."

הרב אשלג: "מה זאת אומרת כולנו?"

שמעון: "כל היהודים!"

בת שבע: "כל העולם!"

הרב אשלג: "ומה זה אומר?"

בת שבע: "זה אומר שאנחנו לא מבינים שאנחנו באותה הסירה, ושאנחנו תלויים זה בזה..."

הרב אשלג: "ואיך נהיית חכמה כזאת?!"
שמעון: "גם אני, גם אני יודע את כל זה!"

הרב אשלג: "כל הכבוד גם לך, שמעון! אז מה אנחנו צריכים לעשות לדעתכם?"

שמעון: "לאהוב זה את זה."

בת שבע: "להבין שאנחנו שטים באותה סירה."

הרב אשלג מחבק את שמעון ואת בת שבע... מצמיד אותם אליו.

הוא מביט ברבקה. היא מביטה בילדים בגאווה.

פתאום הוא קם במהירות, פושט את מעילו ואת בגדיו, ונכנס לים בבגדיו התחתונים.

חורף. המים קפואים, אבל הוא כמו לא מבחין בכך.

הוא צולל ונעלם במים לזמן רב.

עוברת דקה...

שתיים...

רבקה מסתכלת במים...

הוא לא מופיע.

היא מתקרבת יותר ויותר אל המים ולא שמה לב לכך שהגלים כבר מכסים את רגליה, את שמלתה...

חולפת דקה נוספת...

והוא לא מופיע.

רבקה ( בלחש): "יהודה... ( ופתאום צועקת) יהודה!!!"

הרב אשלג מגיח הרחק לפנים, ומתחיל לשחות בתנועות ארוכות אל עבר הספינות שעומדות הרחק על המזח.

רבקה מסתכלת לעברו עד אשר הוא הופך לנקודה.

לב ים. הרב אשלג שוכב על גבו, כשידיו פרוסות לצדדים.

חלק טו'

רצף תמונות פשיסטיות משנת 1935-1933. הנאצים חוגגים את הצלחתם.

לב ים. הרב אשלג מביט בשמים בלי למצמץ.

קטעים דוקומנטריים של הטיהורים של סטלין...

קולאז' של כל התמונות שנראו קודם. גרמניה הנאצית של היטלר, והעם שמקדם אותו ב"הייל היטלר", איטליה הפשיסטית של מוסוליני, אנגליה האריסטוקרטית של צ'רצ'יל, רוסיה הקומוניסטית של סטלין. ארצות הברית הקפיטליסטית של רוזוולט.

לב ים. הרב אשלג צף על פני המים, לבדו בים האינסופי.

רצף תמונות דוקומנטריות משנת 1936. יהודים דתיים ברחובות ירושלים, הפגנות קומוניסטיות ברחובות תל אביב, הופעות של מנהיגי מפלגות שונות – בן גוריון, ז'בוטינסקי, ויצמן ואחרים.

שנת 1936. לוס אנג'לס. הוליווד. על הסט של הסרט "זמנים מודרניים". צ'פלין מתעצבן על כולם. הוא צועק על הצוות. הסצנה אינה לשביעות רצונו.

צ'פלין ( צועק): "אני אפטר את כולכם ואשלח אתכם לכל הרוחות!"

הוא זורק את הכפפות הקרועות על הרצפה והולך הצידה. אנשי הצוות פוחדים לגשת אליו. פתאום, מאחורי הסט מופיע אהרון וניגש לצ'פלין.

אהרון: "מר צ'פלין, כבר שבוע שלא מאפשרים לי לגשת אליך."

צ'פלין: "מי אתה?"

אהרון: "שמי אהרון, ויש לי עניין חשוב מאוד שהייתי רוצה לדון בו איתך."

צ'פלין: "איך הצלחת להגיע לכאן?"

אהרון: "טיפסתי מעל הגדר ההיא."

צ'פלין: "וכעת, טפס חזרה."

צ'פלין ( צועק): "סידני, הרי אמרתי לא לתת לאיש להתקרב אלי! תזרקו מכאן את הדבר הזה! ( מצביע על אהרון)"

אסיסטנטים ואנשי צוות רחבי כתפיים רצים אל צ'פלין, תופסים את אהרון שמנסה להתנגד, וסוחבים אותו הרחק מהסט.

ערב.

צ'פלין העייף יוצא מהבניין שבו ממוקמים האולפנים, ופונה לעבר רכבו.

אהרון מחכה לו ליד הרכב.

צ'פלין: "אינך יודע שאגרוף הוא הספורט החביב עלי?"

אהרון: "אתה יכול להכות אותי, אבל לא אזוז ממקומי."

צ'פלין: "אתה רוצה להיות שחקן?"

אהרון: "לא..."

צ'פלין: "אה, כמובן, אתה רוצה להיות במאי..."

אהרון: "לא, לא."

צ'פלין: "אז כתבת תסריט גאוני."

אהרון: "לא אני. אבל התסריט גאוני."

צ'פלין: "אין לי זמן לקרוא, ואני עייף מאוד."

אהרון: "תקדיש לי לפחות עשר דקות מזמנך..."

צ'פלין: "לא!"

צ'פלין מתיישב ברכב וסוגר את הדלת.

הרכב מתחיל לנסוע אך אהרון אינו מרפה, והולך אחריו.

אהרון ( בקול רם יותר אל עבר הרכב שמתחיל להתרחק): "אני עשיר. אני אשלם לך על כל דקה!"

צ'פלין: "מה??!! ( בולם בחדות ופותח את הדלת) אתה רוצה לקנות אותי?"

אהרון: "כן. זה חשוב לי מאוד. ולא רק לי."

צ'פלין: "כמה אתה משלם?"

אהרון: "כמה שתבקש?"

צ'פלין: "חמשת אלפים דולר לדקה."

אהרון: "הולך"

צ'פלין: "שבע"

אהרון: "מסכים"

צ'פלין: "עשר"

אהרון: "אני מסכים לכל סכום."

צ'פלין: "נו, אם כך, שב."

אהרון קופץ לתוך הרכב. צ'פלין לוחץ בחוזקה על דוושת הגז.

צ'פלין: "היום מתאספת אצלי קבוצה של כוכבי קולנוע. אתה רוצה שגם הם ישמעו?"

אהרון: "טוב מאוד"

צ'פלין: "על מה התסריט?"

אהרון: "על אהבה. על הדרך שבה נוכל לאהוב זה את זה."

צ'פלין: "אתה הומו?"

ביתו של צ'ארלי צ'פלין.

סלון מהודר, קהל הוליוודי משובח נוצץ מתכשיטים וחיוכים שחושפים שיניים לבנות. צ'ארלי צ'פלין פוסע ביניהם עם אהרון. קולו נשמע:

קולו של צ'פלין: "השחקנית גרטה גרבו. מקסימה, מיסטית, בודדה."

חצי חיוך של גרטה גרבו.

- "פול מוני. לאחרונה קיבל את האוסקר על תפקיד שבו גילם את אמיל זולא. יהודי פשוט, מלא תסביכים ופחדים."

חיוך מעושה של פול מוני.

- "ויקטור פלמינג – במאי. אירוני, חסר לב, מוכשר... מצלם את 'חלף עם הרוח'. אני חושב שזו תהיה הצלחה."

ויקטור פלמינג מאיים על צ'פלין באצבעו.

- "ויויאן לי"

היא מחייכת בעצב לאהרון.

- "מקסימה... ודיכאונית"

- "קלארק גייבל. יפיוף, נשוי לאישה שמבוגרת ממנו בשבע עשרה שנים. וזה מעיד על משהו, נכון?"

קלארק גייבל מכווץ את עיניו ומסדר את התסרוקת שלו.

- "רחמנינוב. חבר קרוב שלי. פסנתרן גדול, ואדם מסכן ללא מולדת."

רחמנינוב מלווה אותם במבטו.

- "האישה האהובה עלי, הקמע שלי, פוֹלט גוֹדאַר."

פולט גודאר מביטה בצ'פלין במבט מאוהב.

המלצרים נושאים משקאות וכריכים...

לאט לאט הכול נרגע, כולם מוצאים את מקומם על כורסאות נוחות וספות.

צ'ארלי צ'פלין ואהרון עומדים במרכז הסלון.

צ'פלין: "אהרון גולדברג מאנגליה. אדם עשיר שמוכן לשלם עשרת אלפים דולר בעבור דקה מזמנכם."

גרטה גארבו: "תוכל להרשות לעצמך אישה יפה?"

צ'פלין: "גרטה, עם כל הכבוד, נראה שמדובר כאן בעניין הרבה יותר רציני. אהרון עניין אותי. הוא אמר שהוא יודע איך לגרום לכולנו לאהוב זה את זה. מה דעתכם על הרעיון הזה?"

גרטה גראבו: "אוטופי"

קלארק גייבל: "אבל מעניין"

צ'פלין: "בבקשה, אהרון, הזמן רץ."

אהרון: "זה לא סוד שאתם אגואיסטים גדולים."

ויקטור פלמניג: "זה לא סוד."

פול מוני: "אחרת, לא היינו כאן."

רחמנינוב: "במקום המסריח ביותר על פני האדמה."

אהרון: ( מביט ברחמנינוב): "אתם הוכחה מיותרת לכך שכסף לא מביא אושר."

רחמנינוב: "רע עם הכסף, ורע גם בלעדיו."

צ'פלין ( לאהרון): "אני מזהיר, שכבר דיברת בסכום של עשרת אלפים דולר."

אהרון: "אני מבין שאינך מאמין שהכסף הזה לא מעניין אותי."

גרטה גראבו: "מדוע?"

אהרון: "מפני שאם אוכל להסביר לכם כך שתבינו אותי, זה יהיה שווה את כל המיליונים שיש ברשותי."

ויויאן לי: "מעניין. נו, תתחיל כבר לדבר!"

אהרון: "אני מת על צ'ארלי. מדוע כולם אוהבים אותו?"

צ'ארלי צ'פלין קם ממקומו ומתהלך לפני כולם בהליכה המפורסמת שלו, בדרכו הוא תופס את מקל ההליכה המפורסם שלו ומסובב אותו, כאילו היה מאוורר.

אהרון: "הוא נותן לאנשים את הכול. הוא – אלטרואיסט גדול שלא חושב על עצמו."

צ'פלין: "תמשיך, אהרון, אני אוותר לך על חלק מהסכום."

אהרון ( לכולם): "אתם יכולים להשפיע על העולם, כפי שלא יכול שום אדם, לכן הגעתי אליכם. אתם אלוהים, אנשים מקשיבים לכם. אתם חייבים לספר לעולם שהוא חייב להשתנות."

גרטה גארבו: "אתה מהפכן?"

רחמנינוב: "הוא קומוניסט."

פול מוני: "אני שונא קומוניסטים!"

אהרון: "תעבירו לעולם רק מחשבה אחת, והוא ישתנה!"

צ'פלין: "ומהי אותה מחשבה?"

אהרון: "שכולנו מאוחדים."

גרטה גארבו: "זה לא יקרה בחיים. נאצי לא יאהב יהודי."

אהרון: "משום שהוא לא יודע עד כמה הוא תלוי בו. הוא לא יודע שבשנאתו את האחר – הוא הורג את עצמו. דמיינו לעצמכם: כל אחד מאיתנו הוא גלגל שיניים במכונה אחת..."

ויויאן לי: "לא, הוא לא קומוניסט, הוא אידיאליסט, ואני אוהבת את זה."

אהרון: "אני מייצג כאן את האדם הריאלי ביותר על פני האדמה, את המורה שלי, הרב אשלג."

פול מוני: "יהודי. נו, כמובן. אנחנו לא יכולים שלא להידחף לכל מקום. ועכשיו אנחנו רוצים לתקן את העולם. נכון?"

אהרון: "לא. אנחנו רוצים שהעולם יבין לבד שעליו לעבור תיקון."

ויקטור פלמינג: "מה רע בעולם שלנו?"

קלארק גייבל: "כן, מה רע בו?"

אהרון: "כל אחד בו דואג רק לעצמו."

ויקטור פלמינג: "אחרת לא נשרוד."

אהרון: "נכון, לא נשרוד אם נמשיך לחיות כך."

רחמנינוב: "אנחנו צריכים לחלק את הרכוש בין העניים לעשירים?"

אהרון: "לא. אנחנו רק צריכים להבין שכולנו אחד. אחד! אנחנו תאים בגוף אחד, כמו שאומר המורה הגדול שלי. אבל אנחנו תאים סרטניים."

ויויאן לי ( בפחד): "סרטניים?!"

אהרון: "כל אחד חי למען עצמו, ובכך משמיד את העולם."

פלמינג: "קשקוש. אם לא היינו אגואיסטים, לא היתה לנו אומנות..."

אהרון: "היתה לנו אומנות, שהיתה מאחדת אותנו עם הטבע."

ויויאן לי: "הטבע אלטרואיסטי?"

אהרון: "נכון מאוד"

גרטה גארבו: "אז למה הטבע מכה בנו... ועוד בצורה כואבת כל כך?!"

אהרון: "מתוך אהבה כלפינו."

פול מוני ( קופץ ממקומו): "שטויות! כל זה מצוץ מן האצבע! איפה ההוכחות?!"

אהרון: "ההוכחות נמצאות בספר הזה."

אהרון ניגש במהירות לחלון. על אדן החלון מונח התיק שלו.

הוא מוציא ספר ומרים אותו גבוה.

אהרון: "תרגמתי אותו לאנגלית. בספר הזה, האדם שגילה את חוקי העולם הרוחני, שמנהלים את עולמנו, מספר כיצד נוכל לשרוד, כולנו, כל האנושות."

צ'פלין: "הולך להיות רע?"

אהרון: "רע מאוד, אדון צ'פלין."

צ'פלין: "ואתה רוצה, שאנחנו..."

אהרון: "מר צ'פלין, אם לא עכשיו, אז בעוד מספר שנים, או בעוד כמה עשרות שנים – אבל הוליווד תבין שצריך לעשות על זה סרט ( מנער את הספר) ורק על זה!"

דממה.

צ'פלין: "אתה יכול להשאיר לנו את הספר הזה?"

אהרון: "כמובן! הוצאתי אותו לאור באנגליה, הדפסתי ממנו עותקים רבים, ובכוונתי להפיץ אותו גם כאן."

צ'פלין: "מה חסר לך בדמות הצ'ארלי שלי, מר גולדברג?"

אהרון: "רק דבר אחד – שהוא יגיד לכולנו שבתוך האגו שלנו לא נמצא יותר מאשר דיכאון ובדידות. לעולם לא נהיה מאושרים, אם לא נלמד לאהוב זה את זה, לתת זה לזה... איני איש קולנוע, ואיני יודע איך לבטא את זה ויזואלית, אבל הטבע רוצה כל כך שנהיה מאושרים! והצ'ארלי שלך, מדהים כל כך, הוא יחיה למשך דורות... אם רק היית מוסיף לו את המטרה הזאת! אם רק היית אומר את זה לאנשים..."

צ'פלין: "תודה, אהרון. אחשוב על כך..."

ויויאן לי: "אז אתה אומר שאפשר להימנע מבדידות?"

אהרון: "אם ניצור אחדות בעולם כולו, על איזו בדידות נוכל לדבר?!"

גרטה גארבו: "נשמע יפה."

רחמנינוב: "הייתי רוצה מאוד להאמין בזה."

אהרון: "עשר הדקות שלי הסתיימו... ( מוציא את ארנקו מכיסו)."

צ'פלין ( עוצר אותו): "מר גולדברג, אתה הרי יודע שלא אתעשר מהכסף שלך. מוטב שתשתמש בו כדי להוציא לאור את ספריך. ועוד משהו: אל תתרגש מכך ששמענו אותך בתשומת לב כזו, שהסכמנו וכדומה. אנחנו הרי שחקנים ( מהנהן לגרטה גארבו), נכון, יקירתי?"

גרטה גארבו מהנהנת בראשה.

ויויאן לי משפילה את עיניה בעצב.

פלמינג מרים את ידו בכעס.

צ'פלין: "ובכל זאת הבנו משהו מדבריך. הנחישות שלך נגעה בנו. התבוננתי כל העת בחברי – עיניהם בהקו. לא פשוט להגיע אל לבבות האבן שלהם. אתה יודע מה, יש לי הצעה עסקית: בוא ניפגש במיוחד לצורך שיחה בנושא שעליו דיברנו כעת, ולא לעשר דקות. אני מבטיח שאאסוף את כל הכוכבים של הוליווד ( מבטו פוגש במבטו של קלארק גייבל). אם הם לא ירצו, אני אשלם להם, הם ודאי יגיעו ( קלארק גייבל מהנהן בראשו לאות הסכמה).

רחמנינוב: "אני מבטיח שאגיע. גם ללא הכסף המסריח שלך, צ'ארלי."

גרטה גארבו: "גם אני אגיע. הוא מסקרן אותי."

- "וגם אני"

- "וגם אני"

נשמעים עוד ועוד קולות.

אהרון מביט בכולם בשמחה.

אהרון: "אינכם יודעים עד כמה אני אסיר תודה לכם... לו רק הייתם יודעים..."

חלק טז'

תמונות דוקומנטריות מהשנים 1938-1937. התהלוכות של היטלר. המפעלים של מסרשמידט מייצרים מטוסים חדשים ללא הרף. היטלר ועוזריו מתכננים את כיבוש אירופה, את כיבוש אוסטריה, צ'כיה... פוגרומים ביהודים. בניית מחנות ריכוז.

ברית המועצות. התהליכים של סטלין. משפטים נגד חפים מפשע. הוצאה להורג של המפקדים הצבאיים הבכירים ביותר. תהלוכות של עובדים שקוראים 'מוות לבוגדים'.

מוסקבה. הקרמלין.

במסדרון הארוך של הקרמלין על שטיח אדום וארוך צועד הרב אשלג.

הוא חולף על פי השומרים. הם לא שמים לב אליו.

אנשים עם דפים בידיהם הולכים לקראתו. גם הם חולפים על פניו...

הרב אשלג פותח את דלת משרדו של סטלין.

סטלין מרים את ראשו מהספר.

סטלין ( אינו מופתע כלל): "אשלג. קיבלתי את מכתבך. שב."

הרב אשלג מתיישב.

סטלין ( מניח לפניו דף ומצביע על שורה כלשהי): "'חטא נורא חטאה רוסיה, והבורא לא יסלח להם.' ( מרים את עיניו ומביט ברב אשלג) אתה כותב שלקחנו את החוקים הרוחניים של שוויון, אהבה ואחווה... עקרנו אותם משורש רוחני כלשהו, והחלטנו להלבישם בחומר. ושעשינו את זה לא לשם בורא כלשהו, אלא למען עצמנו..."

סטלין בוחן את הרב אשלג במבטו.

רוב שריו של סטלין היו מאבדים את הכרתם מרוב פחד, לו היו זוכים למבט דומה.

הרב אשלג ( ברוגע): "כן"

סטלין: "לכן אתה כותב שהולך להיות לנו רע, נכון?"

הרב אשלג: "נכון"

סטלין: "אתה כותב יפה, אבל אתה טועה."

הרב אשלג: "מדוע?"

סטלין: "משום שאנחנו חושבים שנוכל לתקן קצת את העם שלנו ולהגיע לקומוניזם בעצמנו, בלי הבורא. ( לא נותן להרב אשלג לענות) אנחנו נתקן, נתקן! אני מבין שהאדם הוא שקרן, שאפשר לשחד אותו, שהוא קנאי, כפי שאתה כותב – האדם הוא אגואיסט מטבעו. אני מבחין בזה גם אצל האנשים הטובים ביותר."

סטלין קם ומתחיל להתהלך בחדר.

- "אני זוכר שכאשר הם היו עובדים פשוטים או איכרים, הם חפצו בצדק..."

סטלין ממלא את מקטרתו בטבק תוך כדי הליכה, ומדליק אותה.

- "אך מהרגע שהם עלו לשלטון, הם התחילו לגנוב. הם לא רוצים לנסוע לכפרים. כל חתיכת חרא מנסה להיות מנהיג. הנשים שלהם, אתה מבין, רוצות להתלבש כמו בפריז... ( פניו מאדימות). ולא אכפת להם מהשוויון והאחווה שלך. מבחינתם, שאחרים ימותו מרעב..."

פתאום הוא נעמד מול הרב אשלג.

- "אתה יודע מה, בוא נצא לטייל קצת."

הם יוצאים לחצר הקרמלין.

סטלין: "אולי האדם באמת נולד אגואיסט, כמו שאתה כותב, אבל אנחנו נבנה ממנו אלטרואיסט, נעצב אותו מחדש. ואתה תראה שאנחנו נחייה בשמחה בעתיד הקומוניסטי הנאור שלפנינו."

השערים נפתחים לפניהם, והם יוצאים מהקרמלין והולכים יחד לכיכר האדומה.

מימין ומשמאל הם מלווים שומרים שפוסעים לצידם בדממה.

סטלין טופח במפתיע על גבו של הרב אשלג.

- "אל תדאג, אנחנו נתקן את מי שאינם רוצים לחיות בשוויון."

הרב אשלג: "לא תוכלו לתקן אותם."

סטלין: "מדוע?"

הרב אשלג: "תחילה, עליכם לתקן את עצמכם."

סטלין(צוחק לעצמו): "מה רע בי?! תגיד, אל תפחד!"

הרב אשלג: "זה שאינך יודע שאתה רע."

סטלין עוצר במרכז הכיכר.

הרב אשלג עומד מולו.

סטלין: "אני רע?"

הרב אשלג: "כן"

סטלין: "רע?!"

הרב אשלג: "יש אידיאל, סטלין. ואינך מכיר אותו!"

סטלין: "ומי מכיר אותו? אתה?"

הרב אשלג: "כן"

סטלין: "ומהו אותו אידיאל?"

הרב אשלג: "חוק האהבה המוחלטת והאינסופית"

סטלין: "זה האידיאל?"

הרב אשלג: "כשאתה משיג את האהבה המוחלטת, אתה משיג את הבורא. הוא החוק הזה."

סטלין: "אז זה מה שהוא... ואני חשבתי שזה סבא כזה, עם זקן, שיורק עלינו מלמעלה."

הרב אשלג( בלי להתייחס לדבריו): "ורק אז, סטלין, תוכל להביא את העולם לתיקון. כשתרצה להתקרב אפילו במעט לאידיאל הזה, כשהוא יהפוך למטרתך."

סטלין: "אבל צריך הרי לחכות הרבה מאוד, כדי להגיע לאידיאל הזה, לא?"

הרב אשלג: "צריך רק לרצות."

סטלין בוחן את הרב אשלג. הוא מביט בו מכף רגל ועד ראש.

- "אתה אדם מיוחד," הוא אומר לפתע. "אתה הרי יודע שלא אקשיב לך, ובכל זאת אתה אומר לי את זה. למה אתה מקווה? אתה תמים או שאתה טיפש? אתה באמת חושב שנחכה עד שהחיה שנקראת אדם תתחיל לעסוק באהבה טהורה? לא! לא נחכה, אלא נתחיל לתקן אותו. באמצעות שכנוע, בכוח, על ידי הפחדה."

סטלין מסתובב, מעביר את ידיו אל מאחורי גבו ומתקדם באיטיות לעבר מצבת הקבר הענקית בכיכר האדומה.

הרב אשלג פוסע בעקבותיו.

סטלין: "אתה לא מעריך מספיק את הפחד, אבל זהו נשק אימתני מאוד במאבק עם האגואיזם."

הרב אשלג: "זו עוד טעות גדולה מאוד שלך, סטלין. אי אפשר לתקן אדם באמצעות כוח."

סטלין מסתובב ומבטו פוזל לעבר הרב אשלג.

הרב אשלג: "אי אפשר לחייב בכוח את האדם לקבל את חוק האהבה העליון. פשוט אי אפשר. הרבה מאוד דם יישפך. הוא כבר נשפך מכל עבר. תראה את מי אתה הורג – גנרלים, מדענים – זה נוגד כל היגיון בריא, ועוד לפני המלחמה הנוראה מכולן!"

סטלין ( בנוקשות): "הם בוגדים!"

הרב אשלג: "הם מאיימים עליך. לא יותר. האגו שלך צועק – אל תשחררו אותם חיים! הם נוגסים בתהילה שלך!"

רצף תמונות דוקומנטריות. קרונות מלאים אסירים חולפים על פני המסך. הוצאות פומביות להורג של "אויבי העם". אנשים מיוסרים מקוששים עצים ביער חורפי. הם קוברים בכפור הנצחי את חבריהם.

הכיכר האדומה.

הרב אשלג: "נסה רק לדמיין שאתם מאוחדים, שאתם אחים, שכשאתה הורג אותם – אתה הורג את עצמך... מה היה קורה אז?"

סטלין ( עוצר): "מספיק! אין צורך שתמשיך. הבנתי הכול. אני אדם מעשי ומציאותי, ואילו אתה אידיאליסט ו... דמות לא ברורה. אגיד לך את זה בצורה ישירה מאוד – כשחוטבים עצים, ניתזים הרבה מאוד שבבים... נכון, יישפך הרבה מאוד דם של אנשים חפים מפשע. אבל יקום כאן דור חדש..."

הרב אשלג: "של אנשים ריקים, שלא מאמינים בכלום... שיגדלו על חורבן, על דם... על חוסר צדק..."

סטלין שותק.

השומרים חשים שהוא במתח, ומתקרבים אליהם.

הוא מרחיק אותם בתנועת אצבע.

סטלין ( בנוקשות): "הקשבתי לך. וכעת הקשב אתה לי ( מסתכל היישר אל תוך עיני הרב אשלג ולא ממצמץ). אנחנו לא מאמינים בשום חוק עליון. האלוהים שלך – הוא ההמצאה היהודית שלכם. היכן הוא? מעולם לא ראיתי אותו ( סטלין מגחך). אבל אפילו אם הוא קיים, האלוהים הזה שלך, גם הוא הרי מנסה להביא אותנו אליו בכוח. האהבה המוחלטת הזאת שלך, תראה איזה עולם היא יצרה כאן – רק סבל. כמה דם נשפך, וכמה עוד יישפך?! ענה לי! השאלה שלי מעניינת, נכון?!"

הרב אשלג מנסה לענות, אבל סטלין קוטע אותו בגסות.

סטלין: "שתוק! אל תענה לי. אמרת כבר הכול, ואני הבנתי הכול."

סטלין מסתובב ומתחיל לחזור לעבר הקרמלין.

הרב אשלג פוסע בעקבותיו.

המשמר נחלק לשניים ומאפשר להם לעבור דרכו.

הם נכנסים לקרמלין, ונעצרים ליד דלתות הכניסה.

סטלין: "אז אי אפשר לתקן אנשים בעזרת כוח?"

הרב אשלג: "זו תהיה טעות איומה."

סטלין: "אתה אומר שזה תלוי בחוק עליון?"

הרב אשלג: "רק הוא יכול."

סטלין ( לוקח נשימה עמוקה): "אנחנו ננסה בכל זאת. ( מחייךאל הרב אשלג) איני מאמין למילה ממה שאמרת לי. בימים כתיקונם הייתי פוקד להוציא אותך להורג בטענה שאתה מסית... אבל לעת עתה, חייה..."

הוא מושיט את ידו לרב אשלג.

סטלין: "להתראות, אשלג"

הרב אשלג: "אתה תשפוך הרבה מאוד דם (מביט בעיניו של סטלין, וכאילו מדבר לעצמו) כמה דם צריך להישפך כדי שאנשים יקשיבו..."

הרב אשלג מסתובב והולך לעבר היציאה מהקרמלין.

סטלין מביט לעברו.

הוא מרים את ידו, ומיד מגיע אליו ראש המשמר.

"תורידו אותו ליד היציאה, ולדימיר," אומר סטלין ונעלם מאחורי הדלת.

הרב אשלג נעלם מעבר לפינה.

הוא חוצה את חצר הקרמלין.

ולדימיר רץ לעבר מכשיר הטלפון.

- "הלו! סרגיי," הוא צועק.

השומר ליד הכניסה לקרמלין מרים את השפופרת.

השומר: "יבוצע, אדוני, אלוף המשנה!"

הוא מתקדם, פותח את נרתיק האקדח שלו ומצפה לבואו של הרב אשלג.

הרב אשלג לא מופיע.

תמונות דוקומנטריות משנת 1939. הנאצים כובשים את פולין. גטו ורשה מוקם. יהודים עם טלאים צהובים הולכים ברחובות. על פניהם ניכרים העצב וההשלמה עם הגורל.

הנאצים מובילים קבוצה של יהודים דתיים, זקנים, שבקושי זוחלים קדימה. הם נעצרים, אבל הנאצים מזרזים אותם באלותיהם. ביניהם נמצאים הרב פלדמן, הרב זילבר, הרב אפשטיין, שמואל המלמד וגם העגלון. הם מותשים ושקועים במחשבותיהם. הרב זילבר נופל. הוא כבר לא מסוגל ללכת. חבריו מנסים להרים אותו, אבל הוא לא מצליח לקום. זוג חיילים גוררים אותו לצד ומצמידים אותו לקיר. נשמע צרור יריות.

חנות הספרים של סלומון הזקן בוערת באש.

הזקן המרופט עומד בצד ומצמיד לחזהו את הדבר היחיד שעלה בידו להציל – "ספר הזוהר".

שיירת החיילים דוחפת אותו אל אותה קבוצה של רבנים.

הרב פלדמן רואה את הספר שנמצא בידי סלומון.

סלומון ( לוחש בהתרגשות): "הספר הזה מכיל הערות של הרב יהודה אשלג בכבודו ובעצמו ( פותח אותו) אתה רואה? זה כתב ידו... והוא היה רק בן שבע..."

הרב פלדמן מניד בראשו בכאב.

סלומון: "הוא אדם גדול! הו, איזה אדם גדול הוא, יהודה... איש לא השיג את מדרגתו..."

הולך אחרי הרב פלדמן): "משה שלי הבין אותו ישר. הוא הבין מיד איזה חכם גדול הגיע לביתנו ( אומר לרב פלדמן). הוא העניק ספר דומה במתנה לבן שלי, והוא הספיק לקרוא אותו... הרב אשלג האריך את חייו... ( דמעות מציפות את עיניו) הוא הציע לי לנסוע איתו... ואיך אפרד ממשה שלי? כאן הקבר שלו... כאן, חשבתי, גם אני אשכב לידו... ( פונה לרב פלדמן) מה דעתך, כבוד הרב, ייתנו לי לבקר בקבר של בני?"

חלק יז'

אדם נזרק החוצה מבעד לדלתות הבניין ברחוב המקביל.

הוא נופל, ומיד קם על רגליו וצועק:

- "אני לא יהודי!"

הקצין צוחק ומצליף בו עם השוט בלחי.

דם ממלא את פניו של יאן. זה אכן הוא.

"תגידו להם! תגידו להם מי אני," הוא צועק אל חבריו העומדים בקרבת מקום, ואל הבחורה הפולנית היפה שהציל פעם.

כולם שותקים.

יאן: "אינכם יכולים לשלוח אותי למות! הם הרי לוקחים אותנו כדי להרוג אותנו! ואנדה?! ואנדה..."

הבחורה משפילה את מבטה.

אחד החברים: "אינך יאן, אתה יענק'לה. אינך פולני, אתה יהודי. ואין מה לעשות בנדון..."

שני גרמנים תופסים את יאן משני הצדדים וזורקים אותו לקבוצת היהודים הזקנים.

תמונות דוקומנטריות של הקמת גטו ורשה. בניית מחנות ריכוז חדשים.

תנועה מתמדת של רכבות עם אסירים.

איש אינו יודע מה מצפה.

אחדים מהאנשים עדיין מחייכים.

הריסת שכונות וכפרים יהודיים ושריפתם.

פשיסטים חוגגים את הסילבסטר של שנת 1940 בוורשה.

יפו. ביתו של הרב אשלג.

הרב אשלג מתקרב בעייפות אל הבית.

בביתו מצפה לו ילד כבן חמש עשרה.

הילד: "אתה הרב אשלג?"

הרב אשלג: "כן"

הילד: "שמי זמייה. הרב ברוך שלח אותי. הוא פקד עלי להגיע אליך ולספר לך הכול."

הרב אשלג מתכופף אל הילד.

הרב אשלג: "הוא נפטר?"

הילד: "לא, הוא חי."

הרב אשלג ( משחרר אנחת רווחה): "היכנס אל הבית, זמייה."

פולין. עיירה קטנה. תמונות דוקומנטריות של פוגורום. בתים עולים באש. נאצים מוציאים מהבית אישה צעירה וגוררים אותה בשערות על האדמה. באותו מקום, בחצר, יורים למוות בקבוצה של יהודים. אנשים רצים ברחובות. אחריהם נוסעים נאצים על אופנועים, ונראה שהם נהנים מאוד מהמתרחש.

קולו של זמייה: "ידענו שרק ברוך הזקן יכול להציל אותנו."

קבוצה של יהודים. זקנים, צעירים, נשים עם ילדים על הידיים, רצים לעבר ביתו של ברוך. ברוך הזקן ששערו הלבין לגמרי, עומד על מפתן הבית.

קולות: "תציל אותנו, ברוך! הם שורפים את הבתים שלנו!"

ברוך ( בתקיפות): "הפסיקו לבכות! היכנסו כולכם אל הבית!"

האנשים נכנסים אל הבית תוך שהם דוחפים זה את זה. ברוך נותר על מפתן הבית, נושא את עיניו לשמים ומביט בעננים המתקרבים במהירות שיא. הוא רואה בהם את השתקפות החיילים הגרמנים עם שרווליהם המופשלים, הם הולכים בשדה הבוער, נוסעים על אופנועים. ברוך חורק בשיניו הרקובות ומרים את אגרופו אל על.

ברוך: "ובכל זאת, אני אוהב אותך!"

הדלת נסגרת בקול טריקה מאחוריו.

היהודים המפוחדים התאגדו יחד.

הם נכנסו בקושי אל תוך ביתו הקטן של ברוך.

הם מביטים בו בתקווה.

נשים מצמידות את ילדיהן אל חזותיהן.

כולם שותקים. איש אינו בוכה.

ברוך: "אז מה, אתם מקללים את הבורא?! שתקו! הרגע דיברתי איתו. הכול יהיה בסדר."

יפו. ביתו של הרב אשלג.

הרב אשלג ורבקה מקשיבים בתשומת לב לזמייה.

זמייה: "כולם ישבו בשקט מופתי, כולם ידעו שהוא מדבר עם הבורא. ואם הבורא הבטיח, אז הוא יציל ( פעם מביט ברבקה ופעם ברב אשלג ואומר, בביישנות) אולי יש לכם במקרה קצת אוכל?"

רבקה חופרת בכיס בצער ומוציאה משם חתיכת לחם יבש.

רבקה(לרב אשלג): "שמרתי לרחלי, אבל שכחתי לתת לה..."

זמייה נוגס בלחם בתאוותנות.

זמייה: "הגעתי אליכם היישר מהספינה. תחילה נסעתי לירושלים, אבל שם אמרו לי שאתם ביפו... ועל הספינה בכלל לא האכילו אותנו, וגם לא לפני כן. ואם כבר מדברים על הדרך שבה הגעתי לכאן, רק נסים התרחשו איתי כל הדרך...

אז היכן הייתי? כן. אני רואה שהוא, ברוך, מסתכל עלי. הוא ניגש אלי ואומר בשקט כך שאיש לא יישמע..."

פולין. עיירה קטנה. ביתו של ברוך.

ברוך: "אתה תיסע לירושלים."

זמייה ( מפוחד): "לאיזו ירושלים?!"

ברוך: "בירת העולם"

זמייה: "לארץ ישראל?! איך אגיע לשם?!"

ברוך ( לוחש במהירות): "אתה תגיע לשם. לא יהיו לך בעיות בדרך. תמצא את הרב אשלג ותספר לו הכול."

זמייה: "אני לא יכול! יש לי אימא ואחיות לדאוג להן!"

ברוך: "שתוק! אמרתי שתיסע, אז זה אומר שתיסע... אני אדאג לאימך ולאחיותיך."

קול מנועי האופנועים נשמע מחוץ לבית. נאצים שיכורים מציצים לתוך הבית דרך החריצים בין הקרשים. הם רואים יהודים שהתגודדו לערמה. הם צוחקים. מנסים לפרוץ פנימה.

בתוך הבית.

ברוך: ( לזמייה): "לו רק היית יודע, יהודי קטן, עם מי אתה עומד להיפגש... ( הוא מתקמט, עיניו מתמלאות דמעות) אל תסתכל עלי! אל תמסור לו את זה! לא... תמסור..." ברוך בוכה מרוב אושר.

נשמעים דיבורים בגרמנית.

דרך החריצים רואים את הגרמנים רצים אל הבית עם מכלי בנזין בידיהם.

יפו. ביתו של הרב אשלג.

זמייה: "הוא אמר... חזרתי על המילים הללו כל הזמן, כדי שלא אשכח אותן... הוא אמר..."

עיירה קטנה. ביתו של ברוך.

האנשים מייללים מרוב פחד.

הנאצים שופכים בנזין על הבית.

ברוך ( כאילו לא שם לב לכך, לוחש לזמייה): "תגיד לו, לכהן הגדול, [.1.] לגדול שבגדולים, שאני, ברוך – עוף מוזר, שיכור ואפס – מבקש ממנו לסלוח לי על הכול. ושאין אדם מאושר ממני, משום שהיתה לי הזכות להתקשר לנשמה גדולה שהבורא אוהב כל כך... תגיד לו גם... שלא ייתן לדבר לעצור בעדו. ספר הזוהר חייב להגיע לאנשים המסכנים האלה..."

יפו. ביתו של הרב אשלג.

כולם שותקים.

רבקה בוכה חרישית.

זמייה: "ואחרי זה התרחש נס. הוא דחף אותי החוצה דרך הארובה שעל הגג. הצלחתי להתחבא בשיחים וראיתי הכול."

העיירה הקטנה. ביתו של ברוך עולה באש.

קולו של זמייה: "הם הציתו את הבית. איך שהוא בער..."

יפו.

זמייה ( קולו נחלש לפתע): "ואיש מהאנשים שהיו בו לא צעק."

הרב אשלג מתיישר בכיסאו.

העיירה הקטנה.

ביתו של ברוך עולה באש.

הגרמנים המפוחדים עומדים מסביב לבית.

נשמעים דיבורים בגרמנית.

- "הם שם?!"

- "הרי ראית שכן!"

- "אז מדוע הם לא מייללים?!"

- "לעזאזל איתם!"

- "זה לא מוצא חן בעיני..."

קולו של זמייה: "לא הנשים, לא הילדים. איש לא צעק. הבית נשרף כליל..."

פניו של זמייה, מציץ מבין השיחים.

בעיניו משתקפות הלהבות.

זמייה: "ראיתי איך הנאצים האלה הסתכלו על הבית..."

יפו. ביתו של הרב אשלג.

זמייה ( בצהלת ניצחון): "הם חרבנו במכנסיים מרוב פחד!"

העיירה הקטנה.

ביתו של ברוך עולה באש.

קיר אחד של הבית נופל. קיר נוסף נופל... גם הגג נופל.

קולו של זמייה: "כל כך רציתי לברוח, בקושי החזקתי מעמד מרוב פחד... אבל לא ברחתי... אימא שלי וחמש אחיותי נשארו שם..."

הבית נשרף כליל...

קולו של זמייה: "הנאצים התקרבו לשם... בחנו את הגחלים..."

יפו. ביתו של הרב אשלג.

עיניו של זמייה.

עיניו של הרב אשלג.

זמייה ( בלחש): "לא היה שם כלום. באמת... אחרי שהם הסתלקו, בדקתי את זה בעצמי. הנאצים זרקו הכול וברחו מהבית הזה... ( בלחש) וראיתי עוד משהו. ( שותק)"

הרב אשלג: "מה? מה ראית?"

זמייה ( מתנשף): "ראיתי את הרב ברוך, ואת כל היהודים שלנו, ואת אימא, ואת האחיות שלי. את כולם... ראיתי אותם..."

הרב אשלג: "היכן?"

זמייה ( בחגיגיות): "ראיתי, אני נשבע לך, ראיתי... המון ציפורים לבנות עפו מעל היער... הן עפו לכאן, לארץ ישראל... לדרום..."

עיניו של הרב אשלג.

קולו של זמייה: "למה אתה מתפלא? כולם ידעו שברוך הזקן הוא מקובל. שהוא יודע לעשות נסים. אז הוא הציל אותם."

הרב אשלג מתרומם מכיסאו ומתחיל ללכת לאורך הקיר.

קולה של רבקה: "יש לך מקום לשהות בו, זמייה?"

זמייה: "כשאימא שלי ואחיותי יבואו, נשכור דירה."

רבקה: "עד אז, תחיֶה אצלנו."

זמייה: "תודה לכם."

הרב אשלג עומד ליד הקיר ומביט ברבקה ובזמייה.

רבקה ( מרימה את עיניה אליו): "שיחיֶה אצלנו. האכלנו תשעה, נאכיל גם אותו... למה אתה מביט בי כך?"

הרב אשלג: "אנחנו חוזרים לירושלים. אני חייב להיות שם... תודה לך... אשתי אהובה."

ירושלים. רצף תמונות דוקומנטריות משנת 1940. בן גוריון בהתכנסות בתל אביב... ז'בוטינסקי מנופף באגרופיו בכנס בניו יורק. ומיד רצף תמונות אחר: גטו ורשה. גופות נזרקות לבור גדול.

תל אביב. עמוד מתוך עיתון מפלגת הפועלים. עמוד אחר מתוך עיתון המפלגה הרוויזיוניסטית. הוויכוחים בין המפלגות יוצאים לרחובות. הפגנה ברחובות תל אביב.

ושוב תמונות אחרות – גטו ורשה. רעב עצום. פניהם המיוסרות של ילדים שמוצאים את מותם ברחובות.

ירושלים. לילה. כיתה.

הרב אשלג מכה על השולחן בייאוש.

תלמידיו לא ראו אותו מתנהג כך מעולם.

הרב אשלג: "עד שאני כותב ספרים, עד שאנחנו מכינים אותם לדפוס, עד שהם מודפסים... חולף כל כך הרבה זמן! ועכשיו, כל דקה יקרה מפז!"

חיים: "אולי נפיץ דפים ברחובות?"

שמעון: "חייבת להיות דרך טובה יותר, זמינה וברורה יותר..."

ברוך: "אני יודע! ( מביט בכולם) נוציא לאור עיתון!"

הרב אשלג מעביר אליו את מבטו במהירות.

הרב אשלג: "עיתון?! כמובן! עיתון... אפשר לכתוב ולהוציא מיד לאור! איך לא חשבתי על זה קודם?! השאלה היחידה היא מאין נשיג כסף..."

חיים ( בביטחון): "נמצא כסף. אל תדאג לכסף."

לילה. ביתו של הרב אשלג.

הוא כותב במהירות.

הסיגריות נדלקות בזו אחר זו. המאפרה הולכת ומתמלאת בבדלים.

שורות חדשות מגיחות לאוויר העולם...

- "גורלם של אחינו שנותרו באירופה תלוי באחדות שלנו..."

לילה. תחנה לרכבות משא. ערבים סוחבים על גבם שקים עם בטון. מעמיסים אותם על קרונות משא. כורעים תחת משקל השקים, מתקדמים באיטיות גם תלמידיו של הרב אשלג.

בוקר. הרב אשלג כותב.

ראשו מתחיל להתקרב לשולחן.

ידה הדקה של בתו – בת שבע – שיושבת מאחוריו, נוגעת מיד בכתפו.

הוא מתעורר וממשיך לכתוב.

חנות תכשיטים. בעל החנות התורכי שוקל שרשרת זהב עם מגן דוד. מולו עומד שמעון באי נחת. התורכי סופר שטרות כסף ומושיט לו אותם. שמעון יוצא מהחנות. חיים וברוך מחכים לו ברחוב.

יום. הרב אשלג כותב.

ראשו נופל על השולחן.

דלת החדר פתוחה למחצה.

רבקה עומדת מעליו.

היא מנסה לפתוח את אצבעותיו האוחזות בעט, אבל אינה מסוגלת.

בתה עוזרת לה.

הן מצליחות לפתוח אצבע אחר אצבע בקושי רב.

רבקה יורדת על ברכיה ומוציאה את רגליו של הרב אשלג מגיגית המים הקרים.

הוא לא מתעורר.

שטח שבו סוללים כביש.

לצד הערבים, גם ברוך מניח ברזלים על האדמה.

הרב אשלג כותב.

לוס אנג'לס.

הסט שעליו מצלמים את הסרט "הדיקטטור". אהרון עומד בצד, ליד מכשיר הטלפון.

אהרון: "כמה חסר לכם, חיים? אני שולח כסף באמצעות טלגרף! למה לא אמרתם לי מיד?! תמסור לרב שיש קבוצת תלמידים בלוס אנג'לס. תמסור לו ( מנער את הספר בידו) שהוצאתי לאור ספר באמריקה. הוצאתי! תמסור לו שאני אוהב אותו יותר מכול! תמסור לו, שאני בריא! תמסור לו שהלילה צ'פלין מארח אצלו בבית את כל המפיקים, ושאעניק להם ספרים במתנה ואספר להם הכול על החכמה. תמסור לו שאין אושר גדול יותר!" ( השיחה מתנתקת. אהרון מניח את השפופרת. עיניו בוהקות).

ירושלים. בית דפוס ישן עם חלונות שבורים.

המכונות רועשות מאוד, ולא ניתן לשמוע מילה.

הרב אשלג עומד לפני מכבש הדפוס. לידו עומד ברוך. במרחק מספר מטרים חיים מחמם את ידיו מעל מדורה. שמעון מכין את האותיות, ומוסר אותן לרב. הרב אשלג ממיין אותן בקופסאות.

הדף הראשון מודפס.

זמייה תופס אותו ומביא לרב אשלג.

הרב בודק אותו בקפדנות...

קורע את הדף ושוב מתחיל לסדר את האותיות.

רבקה מרימה את הקרעים שהתפזרו על הרצפה, מניחה אותם על השולחן, מוציאה מתיקה לחם, בצל ושמן זית ומניחה על הקרעים.

הרב אשלג עומד ליד חלון מנופץ וקורא את הטקסט מדף שיצא מהמכבש זה עתה.

קולו של הרב אשלג: "עיתון זה הוא מין ברייה שנולדה בין המצרים בחבלי לידה קשים ואיומים – מתוך רעל השנאה שתקף את אומות העולם..."

תמונות דוקומנטריות של גטו ורשה.

מפשיטים יהודי זקן, מובילים ילדים לקרונות...

קולו שלהרב אשלג: "גם האומות הנעלות ביותר, נעלו בעדינות את הדלתות."

תמונות דוקומנטריות של קרונות משא שמובילים יהודים למחנות ההשמדה.

ירושלים.

דפים יוצאים ממכבש הדפוס...

אפשר לראות את שם העיתון – "האומה".

קולו שלהרב אשלג: "לא יקרה נס, אלא אם כן נתאחד."

רצף תמונות דוקומנטריות. מאבקים חוזרים ונשנים בין מפלגות בארץ ישראל. שוויץ במלוא הדרה. אנשים עושים סקי. נשף באנגליה. תחרות "אכול כפי יכולתך" בטקסס. ילדים מתים מרעב ברחובות הגטו.

קולו שלהרב אשלג: "למאמץ הכביר שיהיה עלינו להשקיע בדרך החתחתים שלעומתנו, נדרשת אחדות איתנה ומוצקה כפלדה..."

בית הדפוס.

ידיים מחברות בין דפי העיתון.

עיתונים נערמים זה על גבי זה.

הרב אשלג מחזיק ערמת עיתונים בידיו ופניו קורנות מרוב אושר.

רגליו כושלות, אבל ברוך מספיק לתפוס אותו ולהושיבו על הכיסא.

שמעון יוצא לפתע בריקוד מזרחי.

חיים בריקוד חסידי.

כל האחרים מצטרפים אליהם.

הרב אשלג ותלמידיו רוקדים בבית הדפוס הקר.

הבעות פנים של שמחה מהולה בעייפות מכסות את פניהם.

לוס אנג'לס. לילה.

מכונית "פורד" מסחרית שועטת ברחוב.

היא יוצאת לכביש המהיר הצמוד לים.

רוח פורצת מבעד לחלון הפתוח ברכב.

אהרון מחייך.

אורות של מכוניות בנתיב הנגדי מאירות את פניו.

לילה. הווילה של צ'ארלי צ'פלין.

צ'ארלי פוגש את אורחיו.

עוד ועוד רכבים חדשים ומפוארים נכנסים לחניה.

הכביש לאורך הים.

מוזיקה קלאסית נשמעת ברדיו.

אהרון פונה לעבר הווילות.

רכב חולף בסיבוב ומסנוור אותו לרגע.

נשמע קול חריקת בלמים.

מכה!

המסחרית של אהרון מתהפכת ומתחילה להתגלגל במורד המדרון, לעבר הים. הספרים עפים מתוכה כמו ציפורים. הדפים מנצנצים. הם עפים בעקבות המכונית, ונעלמים בחשיכה.

ירושלים. רחוב ראשי בעיר.
הרב אשלג עומד בצומת המרכזי ומחלק עיתונים...

אנשים, עגלות, אוטובוסים ומכוניות חולפים על פניו.

כולם מביטים בו בפליאה, לוקחים מידיו את העיתון ומיד מתחילים לקרוא.

קולות הקוראים מתחברים לקול אחד: "נסו נא להַדמות בעצמכם, בשעה שאיזה אומה מראה לנו את הדלת, כרגיל בימינואלה, הנה אז בוודאי, שאף אחד ממנו לא יעלה על לבו את השייכות המפלגתיתשלו, כי הצרה היתה לשה את כולנו לעיסה אחת."

ירושלים. הרב אשלג הולך ברחוב הסואן ומנסה להעניק עיתונים לעוברים ושבים. הוא כמו מתכופף בפניהם בבקשה. ואנשים לוקחים את העיתון מידיו ופותחים מיד כדי להבין מה הדבר...

הרב אשלג מביט בקוראים בהוקרת תודה.

קולם של הקוראים: "ואנו דומים בזה לגל של אגוזים המאוחדים לגוף אחד מבחוץ, על ידי שק העוטףומאגד אותם, שמידת האיחוד ההוא אינה עושה אותם לגוף מלוכד, וכל תנודה קלההנעשית על השק מוליד בהם התרוצצות ופירודים זה מזה, ובאים על ידה בכל פעםלאיחודים ולצירופים חלקיים מחדש. וכל החיסרון הוא, מה שחסר להם הליכודהטבעי מבפנים."

מול שמעון עומד יהודי דתי, שמגחך לעצמו.

הוא מרים את העיתון לגובה פניו ומתחיל לקרוע אותו באיטיות לעיני שמעון.

שמעון תופס אותו בדש חליפתו, אבל חיים וברוך רצים אליו וגוררים אותו משם.

יהודי אחר, חילוני, מקבל עיתון מזמייה.

כעבור מספר צעדים הוא מקמט את העיתון וזורק אותו לפח בזעם.

זמייה מוציא את העיתון מהפח ומיישר אותו בקפידה.

אנשים בכל פינה קוראים את העיתון.

קול מבוגר: "... לגלות ולהלהיב שוב את האהבה הטבעית העמומה בנו... עלינו להבין שחייהם של האנשים תלויים בכך..."

קולו צעיר: "... להרגיש בסכנה הזאת... עיני ילדינו מביטות בנו."

הרב אשלג פוסע ברחוב צר.

הוא נעצר כדי להסדיר את נשימתו.

חיים ניגש אליו.

חיים: "הרב, יש לי חדשות רעות."

הרב אשלג מרים את עיניו בעייפות.

חיים: "בלוס אנג'לס... אירעה תאונת דרכים. אהרון מת."

הרב אשלג שותק.

בצידו השני של הרחוב הוא רואה בחור צעיר קורא בעיתון, דתי זקן פותח עיתון וקורא בו, עגלון קורא בעיתון באיטיות ובקול רם.

הרב אשלג מרים חבילת עיתונים ומתחיל לרדת במורד הרחוב. ברגליים רועדות מעייפות הוא ממשיך לחלק עיתונים לכל העוברים ושבים.

רחוב ליד ביתו של הרב אשלג. שעת ערב מאוחרת.

הרב אשלג מתקרב לביתו ופותח את הדלת.

רבקה מקדמת את פניו בפנים מפוחדות.

רבקה: "יהודה!"

ומיד, שני שוטרים בריטיים תופסים אותו מימין ומשמאל.

רבקה מנסה להגיע לבעלה, אבל שני שוטרים נוספים עוצרים אותה.

קצין בריטי קם מכיסא בסלון.

הקצין: "מר אשלג, אתה מואשם בתעמולה קומוניסטית, שאסורה בשטחי פלשתינה. אנחנו עוצרים אותך."

הרב אשלג מובל ברחוב.

הוא נדחף לרכב סגור, והדלת נטרקת בפניו.

הוא רואה את רבקה עומדת על מפתן הדלת.

היא לא בוכה.

היא מרימה את ידה ומנופפת אליו...

משרדי המשטרה. חדר לבן.

קצין בריטי יושב וכותב במהירות.

על הכיסא מונחים מספר עותקים של עיתון "האומה".

הרב אשלג עומד מולו.

הקצין מרים את ראשו.

הקצין: "חתום כאן, בבקשה."

הרב אשלג חותם.

הקצין: "אתה יודע על מה חתמת?"

הרב אשלג: "אין זה משנה."

הקצין: "אתה רוצה לדעת מי עמד על כך שנעצור אותך?"

הרב אשלג: "לא"

הקצין: "אנחנו אוסרים עליך להמשיך ולהוציא את העיתון ולעסוק בפעילות פוליטית מכל סוג שהוא. אתה חופשי ללכת... חופשי... לעת עתה..."

הרב אשלג מסתובב והולך אל הדלת.

קולו של הקצין נשמע מאחורי גבו: "נהניתי מאוד מהעיתון שלך, מר אשלג..."

הרב אשלג עוצר.

הקצין: "איך כתבת שם... ( מוצא את המקום בכתוב): 'חוטי אהבה המקשרים את האומה...נתנוונו וניתקו מליבותינו, חלפו עברו ואינם... אם לא נשיב אותם... נמות ונמית אסון על כל העולם.'"

הרב אשלג עומד ליד הדלת ומביט בקצין.

הקצין: "כאן, בפלשתינה, אני ממש מרגיש איך כולנו קשורים זה לזה בחוט אחד... אחיך היו אלה שבגדו בך..."

הרב אשלג יוצא מן החדר.

בית הדפוס. הרב אשלג עומד ליד שעריו הפתוחים לרווחה.

מכבש הדפוס דומם.

גיליונות דפוס זרוקים על הרצפה.

כל האותיות מפוזרות.

העיתונים הנותרים נשרפים כליל בחצר.

הרב אשלג מוציא מהאש חתיכת דף, עליה מודפסת תחילתה של שורה: "אך אם נחמיץ את השעה..."

ביתו של הרב אשלג.

על התקרה הלבנה מתנועעות צלליות של עץ ישן.

שקט מופתי שורר סביב.

הרב אשלג חיוור, שוכב על המיטה.

תחת ידו מונח ספר.

מעבר לדלת נשמע קול:

- "אין ספק שזה התקף לב. ואפילו די חזק. אני רושם לו תרופה נוספת. היא מנטרלת את המוח. העניין הוא, יקירתי, שגופו לא מסוגל לזוז... ואילו המוח, עובד באינטנסיביות גדולה מאוד..."

רצף תמונות דוקומנטריות. 22 ביוני 1941. הנאצים מתחילים במלחמה עם ברית המועצות. הפצצות ראשונות. בתים בוערים. קבוצות גדולות של פליטים ברחובות. תמונות של ניצחון גרמני.

ירושלים. ביתו של הרב אשלג.

ארוחה צנועה בבית אשלג. כולם אוכלים בדממה.

הרב אשלג יושב על כיסא גבוה ומתנשא מעל כולם.

דפיקה בדלת. רבקה קמה לפתוח.

על מפתן הדלת עומד אותו קצין בריטי ששחרר את הרב אשלג לאחר המעצר.

רבקה: "הוא חולה מאוד. הוא לקה בהתקף לב ורק מתחיל לחזור לעצמו. לא תוכלו לעצור אדם חולה."

הקצין: "אל תדאגי. הגעתי למטרה אחרת."

הרב אשלג מתקרב באיטיות ונעמד מאחורי רבקה.

הקצין ( מושיט מכתב): "הבאתי לך מכתב, הרב אשלג. אחי הוא עוזר הקפטן בספינה בריטית. מלח גרמני מסר לו את המכתב הזה. הוא אמר שקיבל את המכתב מקצין בוורשה. נראה שהמכתב נשלח לפני כחצי שנה. כל הזמן הזה הוא היה אצל אחי, עד שהבחנתי בשמך מתנוסס עליו."

הרב אשלג פותח את המכתב.

עיניו קוראות במהירות את השורות הראשונות.

- "שלום רב, כבוד הרב אשלג, שבגדלותו לא הכרנו. אנחנו כותבים אליך מתוך כאב וריקנות הגובלים בייאוש."

[.1.] "כהן גדול" הוא אדם שרכש את תכונת האהבה וההשפעה בשלמות; שהשיג אמונה שלמה ואהבה שלמה לבורא ולבריות.

חלק יח'

תמונות דוקומנטריות של גטו ורשה מופיעות באיטיות. אנשים חצי מתים מתקדמים בקושי ברחובות.

קולו של הרב אשלג: "ולא בגלל שקשה לנו. עכשיו קשה לכולם. אלא משום שאנחנו נושאים באשמה, כלפיך וכלפי כל העם שלנו. הפצרת בפנינו שנקשיב, ואילו אנו היינו חירשים ומלאי שנאה."

מבטיהם של הרבנים הרזים והמיוסרים מופנים ישירות אלינו.

- "גירשנו והחרמנו אותך. היינו עיוורים. והנה אנחנו כאן, שבויים בגטו, חסרי זכויות וחסרי בית. כאן נמצאים גם ילדינו, קרובינו, כל יהודי פולין נמצאים כאן. וכל זה קורה בגללנו, פושעים מלאי גאווה... צדקת. האחריות על מה שיקרה לעם שלנו רובצת על כתפינו... ואי אפשר לחיות עם התחושה הזאת..."

הרב אשלג ממשיך לעמוד על מפתן הדלת.

הקצין הבריטי עומד לפניו בדממה.

הרב אשלג שקוע במכתב, ולא שם לב לדבר.

תמונות נוספות מגטו ורשה. גופות מפונות מרחובות הגטו. הן נזרקות על עגלות.

- "אנחנו יודעים שלעולם לא נצא מכאן... לו רק היינו מקשיבים לך אז! לו רק היינו מקשיבים!"

פתאום מופיעות פניו של הרב פלדמן. הוא רזה מאוד.

- "אתמול נפטר הרב פלדמן. הוא ביקש למסור לך את אהבתו והערצתו הגדולה."

הרב פלדמן מחייך.

- "את המלמד הרגו משום שאזר אומץ והגן על ילד בן עשר שהוכה לנגד עינינו."

המלמד שמואל מחייך לרב אשלג.

אויבו הנצחי של הרב אשלג מחייך אליו כעת.

- "הרב זילבר מת מרעב."

הרב זילבר מרים בקושי את ראשו.

- "העגלון הג'ינג'י סיפר לנו על הדרך שבה הכרתם. הוא נורה למוות כשניסה להימלט. הוא רצה להגיע לקבר של בנו."

העגלון מנופף בידו לרב אשלג.

- "הצער חובק כול. הצער... נראה כי מתכוננים להשמיד את הגטו."

הרב אשלג עומד באותו המקום ליד הדלת.

רבקה ניגשת אליו ומציצה אל המכתב מאחורי גבו.

היא קוראת אותו במהירות.

עיניה מתמלאות דמעות.

מבטה מתעכב על השורות האחרונות.

- "אל תפסיק את ניסיונותך לפתוח את עינינו," היא קוראת. "הבא אותנו לאחדות, שכנע אותנו לאהוב זה את זה. אולי אז הבורא יחבק גם אותנו... אחיך המסכנים, שלא שמעו בקולך..."

פולין. תמונות דוקומנטריות של ראשית השמדת גטו ורשה. קרונות המשא מגיעים לכותלי הגטו. חיילים דוחפים לתוכם את האנשים בכוח.

ידו של הרב אשלג שאוחזת במכתב, נשמטת למטה.

- "הם כבר אינם?" שואלת רבקה.

- "אינם" היא שומעת את קולו של הרב אשלג.

- "ידעת שכך יהיה."

רבקה רואה לפתע את היד שאוחזת במכתב מתחילה לרעוד.

- "עשית כל שהיה ביכולתך," היא אומרת.

היא מביטה בעיני בעלה ורואה אותן מלאות צער, וממשיכה לדבר מהר

- אני זוכרת כיצד דרשת שכולם ייסעו. אני זוכרת... זוכרת שהזהרת אותם!"

- "כן" הוא עונה בלחש.

- "הסברת להם הכול."

- "לא הכול. לא הצלחתי להסביר להם. את רואה, הם נשארו שם."

- "אתה לא יכול להאשים את עצמך בזה."

היא מנסה לתפוס את מבטו בעיניה, אבל ללא הצלחה.

- "לקית בהתקף לב. יש לך אותי. ואת המשפחה. ואת התלמידים. וגם את העולם שעוד ישמע אותך, יהודה."

יהודה שותק.

כל הזמן הזה הקצין הבריטי עומד מולם.

הוא אינו מבין מילה ביידיש. אך הוא מחכה.

הילדים מציצים בשקט מהחדר.

רבקה מלטפת את ידו של בעלה.

- "הירגע, הירגע," היא לוחשת.

ידו של הרב אשלג מפסיקה לרעוד.

- "סלח לי, מר אשלג. עלי ללכת. אבל לפני שאלך, הייתי רוצה לרכוש מספריך וממאמריך על הקבלה."

הרב אשלג מרים אליו את עיניו, אבל לא רואה אותו.

-"כמובן, כמובן!" אומרת רבקה. היא מסתובבת אל בעלה: "אתה רואה! ( לקצין) היכנס בבקשה. יש כאן הכול. גם ספרים וגם מאמרים. והם זולים מאוד."

הקצין לוקח לידיו את הספר שאהרון הוציא לאור, ומעיין בו מספר דקות.

- "אקח הכול. את כל מה שיש לכם."

ירושלים. כיתה.

הרב אשלג מכוסה בשמיכת צמר.

הוא עדיין חלש, ובכל זאת מלמד.

הרב אשלג: "משל לחֶבְרָה רעבים וצמאים התועים במדבר."

תמונות נאציות. אנשים מסולקים, נדחפים לרחוב. מובלים לקרונות.

קולו שלהרב אשלג: "והנה אחד מהם מצא מקום יישוב המלא בכלטוב, והתחיל נזכר באחיו האומללים... התחיל לצעוק בקול גדול ולתקוע בשופר, אולי ישמעו חבריוהרעבים והאומללים את קולו ויתקרבו אליו ויבואו גם כן ליישוב ההוא המלא מכלטוב..."

כיתה. הרב אשלג מתעוות מכאב.

הוא מתעטף עוד יותר בשמיכה ומסובב את ראשו לכיוון החלון.

מהחלון מביטים עליו ילדי הגטו.

קולו שלהרב אשלג: "תעינו במדבר הנורא עם כל האנושות, ועתה מצאנו אוצר גדול ומלא מכל טוב."

ידו של הרב אשלג מחליקה על הספר הפתוח.

קולו שלהרב אשלג: "הספר הזה הוא אוצר, שהעולם עוד יעריך. ספר 'הזוהר' שמשביע את נפשותינו השוקקות וממלא אותנו דשן ונחת..."

הרב אשלג סוגר את עיניו.

קולו של זמייה: "שם, מובילים את קרובינו למוות, ואילו אנחנו מדברים על ספרים... איש לעולם לא יבין אותנו."

התלמידים מסובבים אליו את הראש.

הרב אשלג מביט בזמייה.

הרב אשלג: "בספר הזה תלויה ההצלה של האנושות, זמייה ( הוא מדבר לאט וברוגע). הפתרון אינו מצוי בהחלטות פוליטיות. גם לא בכוח צבאי ולא במעשי גבורה. הוא תלוי בספר הזה. ( ידו מונחת על הספר) בספר הזה טמון אור של אהבה. אתה פותח אותו, ואם כוונותיך טהורות, אתה מושך את האהבה הזאת מלמעלה... היא עוברת דרכך ומתחילה לשנות את הכול סביבך."

זמייה ( בוכה): "אני מאמין לך, אבל קשה לי מאוד... מכיוון ש... מכיוון שאני יודע שלעולם לא אראה עוד את אימי ואת אחיותי..."

הרב אשלג: "אני מבין שקשה מאוד לגופך, זמייה. אני מבין אותך. הוא לא מרגיש את גופי קרוביך, והוא סובל מכאב... אבל נסה לפרוץ אל רובד הנשמות. ואז תרגיש בעולם אחר... הנשמות נצחיות והן מאושרות משום שהן לא נפרדות זו מזו... וגם לא מהבורא. על כך כותב ספר הזוהר... הגיע הזמן לפתוח אותו לכולם..."

זמייה: "אני יודע שתעשה זאת. ברוך הזקן סיפר לי על כך."

חדר. הרב אשלג כותב.

התרופות עומדות לפניו על השולחן...

ספר הזוהר פתוח לפניו.

קרן אור דקה עולה מעלה ומשרטטת על התקרה מעגלים בהירים.

קולו שלהרב אשלג: "דעו אחינו בשרינו, כי חכמת הקבלה כל עיקרה הוא הידיעות איך האהבה משתלשלת ממרום גובהה השמימי עד ביאתה לשפלותינו..."

הרב אשלג מרים את ראשו לאור שמאיר את התקרה.

הוא רואה את עצמו הולך ברחובותיה הריקים של ורשה.

הוא רואה חלונות פרוצים. מתוך כריות קרועות מתפזרות נוצות ונופלות מהחלונות כמו היו פתיתי שלג...

נעל של ילד שוכבת על מפתן של בית.

סידור תפילה קרוע מתבוסס בבוץ...

הוא מרגיש את כל מה שמתרחש שם.

קולו שלהרב אשלג: "נחפש תחבולות להציל את נפשנו. ונמצא תחבולה אחת בלבד."

הרב אשלג כמו עובר דרך כל רצף התמונות הקשות של המלחמה. הוא רואה הכול.

קולו שלהרב אשלג: "ספר הזוהר, שבו מסודרים כל סדרי החיים הטובים, כל האושר המקווה לעולם."

ירושלים. חדר.

הרב אשלג כותב וקורא בקול את דבריו:

- "איני יכול להתאפק עוד. גמלה ההחלטה בלבי לפתוח בפניכם את ספר הזוהר, להוריד את כל המנעולים והעזקאות שהיו עליו לאורך דורות, כדי שזמן העיסוק בו תמשכו את האור לעולם... מעתה, הסוד שנשמר במשך דורות פתוח לכול."

הדלת נפתחת ורבקה נכנסת לחדר. היא נראית מוטרדת.

רבקה: "הנאצים מפציצים את יפו."

הרב אשלג: "אנחנו נוסעים ליפו."

רבקה: "לא הקשבת לדברי. הנאצים מפציצים את יפו ואת תל אביב."

הרב אשלג: "את זו שלא הקשיבה לדברי. אספי את מיטלטלינו, אנחנו נוסעים ליפו."

יפו.

נשמעים פיצוצים.

כמה בתים עולים באש.

הפצצות נופלות על הים. עמודי מים מתרוממים לגובה.

כשהמים שוקטים, הרב אשלג נכנס למים ומתחיל לשחות.

הוא דוחף את גופו קדימה בכוח, מתרחק במהירות מהחוף.

רבקה עומדת שם. עוקבת אחרי בעלה.

פתאום היא רואה נקודה שחורה שמגיעה מקו האופק.

הנקודה מתקרבת והופכת למטוס.

רבקה מתחילה לצעוק.

היא רצה על החוף, מנופפת בידיה.

הרב אשלג צובר מהירות.

הוא חותך את המים כאילו היה טיל.

מתוך המים הוא רואה מטוס עם צלבי קרס שחורים שמתחיל לצלול לכיוונו.

המטוס צולל לעבר האדם הבודד בים.

רבקה ( צועקת): "יהודהההה!"

הרב אשלג מתהפך על גבו.

הוא שוכב על המים וידיו פרוסות לצדדים.

ה"מסרשמידט" צולל לעברו.

רבקה ( צועקת): "יהודהההה לאאאאא!"

הרב אשלג מביט ברוגע במטוס המתקרב אליו.

הוא מבחין בטייס.

הטייס מסתער עליו.

הכוונת של תת המקלע כבר מתאפסת על ראשו של הרב אשלג.

עיניו של הרב אשלג מביטות בטייס.

עיני הטייס.

עיני הרב אשלג.

עיני הטייס...

פתאום המטוס מסתובב ועולה מעלה בחדות בשאגה עצומה.

הוא פונה לאחור ומתרחק אל האופק.

הרב אשלג שוכב על המים, ידיו פרוסות לצדדים.

רבקה יושבת על החול, מותשת מצעקותיה.

המטוס נעלם.

דממה משתררת סביב.

ברקע נשמע רחש הגלים המכסים את החול ושבים לים.

הרב אשלג שוחה במתינות אל החוף.

הוא יוצא מן המים.

רבקה מכסה אותו במגבת ומביטה לתוך עיניו.

הוא מתלבש במהירות והולך, כאילו לא היתה לידו.

היא ממהרת אחריו.

הרב אשלג: "אפשר לחזור הביתה. הם לא יחזרו לכאן יותר."

ירושלים. לילה. ביתו של הרב אשלג.

החלון מואר באור מוזר ובלתי נראה.

רואים את הפרופיל של הרב אשלג כשהוא כותב.

רבקה עומדת ליד דלת החדר עם מגש ועליו כוס קפה וחתיכת לחם שחור.

היא דופקת בדלת.

אין תשובה.

היא מצמידה את אוזנה אל הדלת, ושומעת קול מוזר, כמו קול של פגז...

היא מניחה במהירות את המגש על הרצפה ויוצאת מהבית.

היא נעמדת מול הבית ומסתכלת על החלון המואר.

האור שבוקע ממנו מתווה נתיב אל השמים.

מבעד לחלון, נראה הרב אשלג מתהלך מפינה לפינה.

חדר. הרב אשלג רוכן מעל ספר.

הוא קורא כמה שורות מהזוהר.

הוא קם וניגש לחלון, משם אל הקיר, מהקיר לדלת, ושוב מתיישב.

קורא שורה או שתיים, ושוב קם.

הוא חוזר על כך פעמים רבות באותו לילה.

כיתה. התלמידים יושבים מול הרב אשלג, והוא קורא:

- "בחרת בי להביא אור לעולם הריק, והעמדת שומרים בדרך אליך."

הבזק. הר.

בתוך ההר יש נקיק.

הרב אשלג נכנס לתוכו.

ממרחק מאיר אור חלש.

הרב אשלג מספיק לצעוד מספר צעדים לפני שאדם בשחור חוסם את דרכו, [.1.]

ונעמד כחמישים מטרים לפניו.

פניו לא נראות.

קולו של הרב אשלג: "ואמרת לי, 'לך!' והלכתי..."

האדם בשחור מתחיל לרוץ לעבר הרב אשלג.

- "ואמרת: 'אם תעבור אותם, תגלה את האור לעולם. ואם לא תעבור, כנף של עורב תכסה את העולם.'"

הרב אשלג עומד במקומו ולא זז ממנו.

האדם בשחור מתקרב אליו במהירות.

כיתה. התלמידים מביטים ברב אשלג.

הוא שותק, אבל קולו נשמע:

- "הכול בתוכך. האדם השחור – הן המחשבות שלך על עצמך. האדם הלבן – הן המחשבות על הזולת... והם חייבים להתנגש."

הנקיק.

האדם השחור נכנס ברב אשלג.

- "החזק בלבן!"

גופו של הרב אשלג מזדעזע מהמכה.

- "ואז עבור!"

מפיו נשמעת צעקה.

ירושלים. כיתה.

כולם מביטים ברב אשלג.

- "החזק מעמד!" הוא צועק.

נקיק.

הגוש השחור נכנס שוב ושוב ברב אשלג.

קולו שלהרב אשלג: "החזק!!!"

הכיתה.

כולם צועקים: "החזק מעמד!"

בתוך הנקיק.

האדם בשחור מפיל את הרב אשלג.

אבל הוא קם מיד על רגליו.

האדם השחור קופץ לאחור. הוא נסוג ונעמד על מקומו.

הוא מוריד את ראשו והופך פתאום לראש של קליע שחור.

הרב אשלג ( צועק): "החזק מעמד!!!"

ירושלים. כיתה.

הרב אשלג: "לא לוותר!!!"

כולם: "לא לוותר!!!"

ידו של הרב אשלג מחזיקה בשולחן חזק כל כך, עד כי אצבעותיו מלבינות.

בתוך הנקיק.

הקליע השחור הופך לפגז שעף במהירות לעבר הרב אשלג, ואחריו נחשול של אש. המרחק ביניהם מתקצר במהירות.

ירושלים. כיתה.

הרב אשלג אומר פתאום בקול רגוע במיוחד:

- "להתקיף פירושו לתקוף את עצמנו. אם נגיע עכשיו לכוונה אחידה, אחת ויחידה – לאהוב, כפי שהבורא אוהב... לתת, כפי שהוא נותן, בלי להשאיר לעצמנו דבר – ננצח את האגואיזם שבנו... עלינו לעשות פעולה פשוטה אחת – להחזיק במחשבה הזאת. להחזיק בה!"

נקיק.

הפגז השחור פוגע בגופו של הרב אשלג, מסובב אותו באוויר וזורק אותו לאחור.

הרב מתהפך באוויר ונוחת על רגליו.

הוא מתנדנד, אבל עדיין עומד.

האדם השחור עף לצד, נחבט בקיר ומתנפץ לעשרה צללים שחורים שמתמוססים באוויר.

בפני הרב אשלג מתגלה האור בקצה המנהרה.

והוא מתחיל להתקדם לעברו.

ירושלים. ביתו של הרב אשלג.

שולחן ארוך חוצה את החדר באלכסון. על השולחן מונח אוכל רב ובקבוק וודקה.

הרב אשלג יושב במרכז השולחן. סביבו התגודדו תלמידיו ואורחים רבים.

נשמע קולו של אחד הנוכחים: "מאין הם השיגו כל כך הרבה אוכל?"

נשמע לחש בתגובה: "שמעתי שהם מכרו את כל מה שהיה להם בבית."

לחש ( בגיחוך): "ומה כבר היה להם?"

לחש בתגובה: "היה לו ספר זוהר מהמאה ה-17."

לחש בתגובה ( מלא הפתעה): "והוא מכר אותו?!"

הרב אשלג: "הלילה סיימתי לכתוב את הפרק הראשון בפירוש הסולם לספר "הזוהר". ( הוא מביט בכולם) הבורא אפשר לי לעשות זאת. וזה מצביע על דבר אחד בלבד – האור מתחיל לרדת לעולם. הוא לא היה כאן במשך מאות רבות."

הרב אשלג קם ומרים את כוסו המלאה ביין.

הרב אשלג: "לפנינו 125 מדרגות של ספר האור הגדול, שאותן נוכל לעבור רק יחד. לחיים!"

כולם: "לחיים!"

הרב אשלג: "היום אנחנו חוגגים את חג הניצחון הגדול. היום פורים!" [.2.]

מישהו בקצה הרחוק של השולחן משתעל בקול רם.

הרב אשלג ( מפנה אליו את ראשו:("אתה רוצה לומר שאני טועה, ושהיום לא פורים?"

קול: "כבוד הרב אשלג, פורים חל ב-י"ד באדר ב' ואילו היום כ"ז בשבט."

הרב אשלג: "אנחנו נעביר אותו להיום, כבוד הרב דרוקר. לחיים!"

הרב אשלג שותה מהכוס.

קולו של הרב דרוקר: "כבוד הרב אשלג, הלילה סיימת לכתוב את הפרק הראשון... ( משתעל)... והלילה הנאצים נכנעו בסטלינגרד... זהו צירוף מקרים?"

הרב אשלג: "לא יותר מצירוף מקרים, הרב דרוקר. לחיים!"

כולם: "לחיים! לחיים, 'בעל הסולם'!" [.3.]

שמעון: "תרשה לנו לקרוא לך מעתה 'בעל הסולם'?"

רצף תמונות דוקומנטריות של קרבות. נסיגה אחר נסיגה. ניסיון להתנקש בחייו של היטלר. האמריקאים פותחים בחזית שנייה.

ירושלים. כיתה.

מתנהל שיעור.

הדלת נפתחת ולכיתה נכנסים שבעה אנשים בו-זמנית.

הראשון שנכנס הוא שלמה, בחור בן עשרים וחמש לערך.

שלמה: "שלום לך הכהן הגדול, הרב אשלג, 'בעל הסולם'. שמענו עליך מפי הרב שלנו. הוא אמר לנו, 'לכו אל הכהן הגדול – הוא בעל הסולם הרוחני. התחננו בפניו שייקח גם אתכם איתו.' אז הנה, הגענו."

בעל הסולם: "מיהו הרב שלכם?"

שלמה: "הרב שלנו נפטר לפני עשרה ימים."

בעל הסולם: "איך קראו לו?"

שלמה: "הרב לוי"

בעל הסולם: "הרב לוי נפטר?"

שלמה: "כן. הוא אמר לנו לפני מותו, שאין אדם על פני האדמה שהוא שונא יותר ממך, אבל גם אין אדם שהוא אוהב יותר."

תמונות דוקומנטריות ממחנות ההשמדה. התנורים של אושוויץ-בירקנאו מעלים עשן. תמונה של יהודים מעונים, בלי ניצוץ של תקווה בעיניהם, ללא רוח חיים. פנס לילי מאיר שורות של צריפים. חיילים מפטרלים בעמדות תצפית. חיילים אחרים מסיירים במחנה.

צילו של אדם עם כובע גבוה מתקדם לאורך גדר התיל.

"בעל הסולם" הולך במחנה.

לעברו הולכים שני שומרים עם כלב.

הכלב מתחיל לנבוח על בעל הסולם, הריר מפיו ניתז על מכנסיו של בעל הסולם.

אבל השומרים לא מבחינים באיש.

ירושלים. כיתה.

בעל הסולם: "אמר ר' יוחנן. כשתראה דור שעליו יורדות הצרות כמו נהרות – צפה למשיח!"
זמייה: "אם כך, איפה הוא? הוא פשוט חייב להיות כאן!"

בעל הסולם: "ואיך הוא נראה בדמיונך, זמייה?"

זמייה: "אדם שמסוגל לאחד את כולנו, אחרת איזה מין משיח הוא?"

בעל הסולם: "אתה חושב שהמשיח הוא אדם?"

זמייה: "לא יכול להיות אחרת."

בעל הסולם: "ואולי הוא כוח?"

זמייה: "כוח?"

בעל הסולם: "כוח, שמוציא אותך, שמושך אותך מהעולם הזה."

זמייה: "ולא אדם?"

בעל הסולם: "ואולי זו מדינה של צדק, שתוקם לאחר כל הייסורים הללו? האם מדינה לא יכולה להיות משיח?"

זמייה: "אבל היא הרי לא קיימת?"

בעל הסולם: "מדינה כזאת תקום. היא תקום... אבל האם זה שווה כל כך הרבה קורבנות?"

זמייה: "לא"

בעל הסולם: "לא?"

זמייה: "אני חושב על אימי ועל אחיותי... על כל ההרוגים... ולא יכול לעשות עם זה דבר."

בעל הסולם: "אתה שונא את הבורא?"

זמייה ( פאוזה): "למען האמת, לפעמים... אני באמת שונא אותו."

שמעון ( קופץ ממקומו): "מסכן שכמותך!"

בעל הסולם ( קוטע אותו): "זה טוב."

שמעון: "מה טוב?! האם תלמיד שלך, חבר שלנו, יכול לומר שהוא שונא את הבורא?!"

הרב אשלג: "כל יחס לבורא טוב יותר מאדישות."

זמייה: "גם אם אני שונא אותו?"

בעל הסולם: "אתה כבר שרוי בדיאלוג עמו. אם אתה מאשים אותו, פירושו של דבר שאתה מבין שהכול מגיע ממנו. גם השמחות וגם הצרות... המשיח... הוא שמגלה לך את האמת האחת והיחידה: שצרות לא יכולות להגיע מהבורא. אלא רק טוב ואהבה. כל השאר – זה אתה. האגו השחור שלך. ואיתו עליך להתמודד. כך צריך לחשוב כל אחד מאיתנו."

פתאום הכיתה נעלמת.

קצה הנקיק מתקרב. הנה הוא – האור.

אלא שברגע שבו נראה האור, צל שחור חוצה את המנהרה. [.4.]

ואחריו מופיע צל נוסף.

ועוד אחד.

ועוד אחד.

הצללים מתחילים לתקוף את בעל הסולם.

ירושלים. כיתה.

בעל הסולם ( בגרון ניחר): "להחזיק מעמד!"

כולם: "להחזיק מעמד!"

בעל הסולם: "להחזיק מעמד!"

כולם: "להחזיק מעמד!"

בתוך הנקיק.

מכה שניחתת בפניו של בעל הסולם, מפילה אותו על האדמה.

הוא מרים את ידיו מעל פניו בניסיון להתגונן, אך מקבל מכה נוספת.

הצללים נערמים מעליו.

כתם האור הלבן מתחיל להיעלם.

קולו החלוש של בעל הסולם: "החזק מעמד!"

אבל פתאום צללית אחת נעלמת.

ועוד אחת.

וגם השלישית...

כוח כלשהו תולש את בעל הסולם מהאדמה.

והוא מוצא את עצמו בידי ברוך וחיים... שמעון וזמייה רצים לעזור להם...

אבן גדולה נופלת לפתע, וחוסמת את פתח היציאה.

תמונות דוקומנטריות. קרב בברלין. הימים האחרונים של המלחמה...

7 במאי 1945

גנרל אלפרד יודל חותם על מסמכי הכניעה של גרמניה

ירושלים. ביתו של הרב אשלג.

סעודה קולנית.

תלמידיו החסידיים רוקדים.

הרב דרוקר ( מבעד להמולה הכללית, הצחוק והשירה מכחכח בגרונו): "אפשר לשאול אותך שאלה, כבוד הרב אשלג?"

הרב אשלג: "בבקשה, שאל, הרב דרוקר."

הרב דרוקר: "הלילה סיימת פרק נוסף, כבוד הרב אשלג ( ההמולה נרגעת, כולם מאזינים), והלילה, כך אומרים, הסתיימה המלחמה הנוראה זאת. ( פאוזה) האם זהו צירוף מקרים?"

הרב אשלג: "כבר שאלת אותי על כך בעבר, הרב דרוקר, ועניתי לך."

הרב דרוקר: "המתנתי לרגע שבו סיימת את הפרק, לרגע שבו כתבת את הנקודה האחרונה. ביקשתי מבתך, בת שבע, לציין את הזמן המדויק שבו סיימת. בדיוק באותה דקה נחתם הסכם הקפיטולציות בגרמניה הנאצית. ( מכחכח) צירוף מקרים?"

כל העיניים נישאות אל הרב אשלג.

כולם מצפים לתשובתו.

הרב אשלג מביט בכולם.

הרב אשלג: "זהו צירוף מקרים, הרב דרוקר. צירוף מקרים. אבל נשתה לסיום הפרק... ולסיום המלחמה, ונזכור שאין עוד מלבדו! לחיים!"

כולם: "לחיים!"

ברלין. הבונקר של היטלר.

קצינים רצים במסדרון.

אנשים שורפים מסמכים על הרצפה.

קצין שוכב בתוך שלולית של דם.

קצין אס אס שיכור נצמד לקיר וצועק.

בעל הסולם פוסע במסדרון. איש אינו מבחין בו. הוא חולף על פני השומרים. פותח דלת כבדה, נכנס לאולם גדול.

לפניו ניצב כיסא ועליו יושב אדם.

רואים רק את ידו החיוורת, תלויה ברפיון מעל לשטיח.

בעל הסולם מתקרב לאדם הזה.

על הכיסא יושב היטלר.

בעל הסולם מסתכל עליו מלמעלה.

היטלר מרים את ידו.

שפתיו ממלמלות דבר מה, אבל מילה לא נשמעת.

עיניו עייפות, חסרות חיים.

פתאום הוא מתחיל לצעוק בפראות על בעל הסולם.

קצף יוצא מפיו, ועדיין לא שומעים דבר.

רצף תמונות דוקומנטריות. סוף המלחמה. תהלוכת ניצחון בכיכר האדומה במוסקבה. קצינים וחיילים חולפים בצעידה לפני הטריבונות שעליהן עומדים סטלין וכל חברי הממשלה. אנשים משליכים דגלים נאציים על המדרכה הרטובה.

אמריקה פוגשת בלוחמיה. העם הצרפתי מחבק את לוחמיו...

ילדים קטנים לבושים בגדי אסירים יוצאים מאושוויץ. הילדים מראים את המספרים שקועקעו על ידיהם הקטנות. משלחת צבאית עורכת סיור במחנה.

ישראל. בעל הסולם הולך במסדרון ארוך.

הוא פותח את אחת הדלתות, ונכנס לחדר עבודה שבו שולחן ושלושה כיסאות.

בן גוריון קם משולחנו כדי לקדם את פניו.

בן גוריון: "הרב אשלג, שלא יהיו לך ספקות, אני זוכר את השיחה בינינו. אני חושב עליה כל הזמן."

בעל הסולם: "אנחנו עומדים להקים מדינה. לכן ביקשתי להיפגש איתך."

בן גוריון ( מתיישב. מציע לבעל הסולם לשבת): "הקיבוצים – זה מה שאתה מציע, לא?"

בעל הסולם: "צריך לערוך בהם רק תיקון אחד."

בן גוריון: "דיברת על איחוד. הקיבוצים זה איחוד. דיברת על שוויון – בקיבוצים זה הבסיס לכול. דיברת על אהבה – הקיבוצים כבר מתנהלים על פי הכלל 'ואהבת לרעך כמוך'."

תמונות דוקומנטריות של הקיבוצים הראשונים. אנשים מאושרים, מלאי שמחה ומרץ.

משרדו של בן גוריון.

בעל הסולם: "הקיבוצים לא יחזיקו מעמד! אגואיסטים לא יצליחו לבנות כאן גן עדן עלי אדמות."

בן גוריון: "סבלנו כל כך, אך טבעי שנהיה שווים."

בעל הסולם: "דוד הנכבד, צריך להכניס רק תיקון אחד לקיבוצים – את הכוח העליון... אז הכול יצלח."

בן גוריון: "אחרי המלחמה הזאת, לא תוכל להכריח אותם לערוך תיקון כזה. הם ישלחו אותך ואת הכוח העליון שלך לעזאזל. הם איבדו קרובים, ילדים, הורים... על מה אתה מדבר?! על איזה כוח עליון אתה מדבר?!"

בעל הסולם: "אני זוכר אותם. אני מוכן להסביר, לפרסם... ללמד את חכמת הקבלה. כולם יבינו."

בן גוריון: "אתה תמים."

בעל הסולם: "לא אני הוא התמים. לא..."

בן גוריון: "ובכל זאת, נבנה כאן מדינה ליהודים."

בעל הסולם: "לעולם"

בן גוריון: "ליהודים, שנרדפים על ידי העולם."

בעל הסולם: "ליהודים שיביאו לעולם את הידיעה אודות חוק האהבה העליון."

בן גוריון: "כך אתה מכנה את אלוהים?"

בעל הסולם: "זהו אלוקים."

בן גוריון ( פאוזה, מביט ברב): "אמור להגיע אלי אדם אחד, חבר ותיק מאוד שלי. הוא חווה את כל הגיהינום הזה... אתה לא מדמיין לעצמך מה הם עשו לו. הוא היה מלא מרץ, החיים בערו בקרבו, אבל לא עוד... הרב אשלג, יקירי, אל תעמיס עליו את חוק האהבה שלך... אנשים שחוו את הזוועות לא יסבלו את זה... הם לא יבינו... ויקרעו אותך לגזרים."

בעל הסולם: "בעוד שלוש שנים, כשתהיה ראש מועצת העם ולאחר מכן ראש הממשלה, כל האחריות תיפול על כתפיך."

בן גוריון: "או, אתה אפילו יודע מתי תוקם המדינה?"

בעל הסולם: "הקשב לדברי – המדינה הזאת תוכל להתקיים רק על פי חוקים רוחניים. ורק על פיהם!"

נשמעת דפיקה חזקה בדלת.

בן גוריון: "זה הוא. כמו תמיד, בזמן. ( לרב) הזהרתי אותך... ( בקול רם לעבר הדלת) כן, היכנס."

הדלת נפתחת ולחדר נכנס אדם רזה מאוד.

הוא שקט מאוד, כפוף, עיניו עייפות וחיוכו מעונה.

הוא ניגש לבן גוריון, הם מתחבקים...

בן גוריון עוזר לו לשבת.

הוא מסובב את ראשו באיטיות לעבר בעל הסולם.

בן גוריון: "תכיר, זהו הרב אשלג, אידיאליסט גדול."

הוא מביט בריכוז ברב אשלג ופתאום הוא מנסה לקום.

רגליו החלשות מסרבות לתמוך בו, ראשו רועד, והוא ממלמל:

- "יוווודה..."

בעל הסולם: "יענק'לה!"

יענק'לה: "יודל'ה..."

בעל הסולם צועד לעברו,

ויאן נופל לידיו.

הוא נתלה עליו, ואינו מסוגל לעצור את הדמעות.

הוא גם לא מתבייש בהן.

יענק'לה ( ממרר בבכי): "יודל'ה, אהובי, לו היית יודע כמה פעמים נזכרתי בך שם, כמה פעמים התחננתי בפניך לבוא אלי, להסביר לי את חיי... לו רק היית יודע, אחי האהוב!"

בן גוריון מביט מופתע בסצנה הזאת.

בן גוריון: "מסתבר... שאתם מכירים זה את זה..."

בעל הסולם: "אנחנו מכירים שנים רבות."

משרדו של בן גוריון.

בחלוף שעה.

יענק'לה יושב ומחזיק בידיו את ידו של בעל הסולם.

לידם יושב בן גוריון.

יענק'לה: "נו... ואחרי זה הגיע הגטו וכל האימה הזאת מסביב... לאחר מכן אושוויץ הארור, שבו העמסתי גופות של אחי ואחיותי אל תוך תנורים, ולאחר מכן הגיע מותי..."

בן גוריון: "אבל הרי לא מַתָּ."

יענק'לה: "אני מַתִּי."

בן גוריון: "אתה אומר את זה בהשאלה..."

יענק'לה: "אתה מדבר עכשיו עם גוויה."

בן גוריון: "נו, אנחנו נחזיר אותך לחיים ( טופח על כתפו של יענק'לה). יש עוד כל כך הרבה דברים לפנינו, חבר!"

יענק'לה לא מתייחס.

הוא מביט ברב אשלג.

יענק'לה: "אומר לך מתי הבנתי שאני כבר מת מזמן... זה היה לאחר ניסיון הבריחה השני שלי. הכו אותי וזרקו אותי ערום לתוך בית המעצר. הרצפה שם היתה מבטון, ואפשר היה רק לעמוד. עמדתי בקושי. ביקשתי למות. אבל המוות לא הגיע. איבדתי את הכרתי מספר פעמים... חזרתי לאותו הסיוט, ושוב ביקשתי את מותי. לא זוכר כמה זמן חלף, אבל לאחר שחזרתי להכרה פעם נוספת... בכלא המתים הנורא והקר הזה... פתאום הרגשתי חום... הרגשתי חום. כאילו כיסו אותי בשמיכה חמה. לעולם לא אשכח את התחושה הזאת... חשבתי שאני מאבד את שפיותי. תמיד ניחנתי ביכולת לחשוב בבהירות – איש של היגיון. נו, אתה הרי זוכר אותי... מעולם לא האמנתי בדבר שלא יכולתי למשש... ואילו כאן... עמדתי, הסתכלתי סביב, וחיפשתי אחר הסיבה למצב הזה."

בעל סולם מביט בו ברוגע.

יענק'לה לוחץ בחוזקה את ידו.

יענק'לה: "ומצאתי אותה. הרגשתי איך קרן אור קטנה חודרת אלי דרך חלון קטן בחדר המעצר."

בן גוריון: "אבל אמרת שזה קרה בלילה..."

יענק'לה: "זה היה לילה. אבל קרן האור האירה אלי ממרחק."

בן גוריון: "יענק'לה..."

יענק'לה: ( מרים את ידו. עוצר את בן גוריון ופונה לרב אשלג): "אבל לא זה העיקר. העיקר הוא שהרגשתי. הרגשתי... הרגשתי אהבה... ( מהנהן בראשו) כן, כן... התחושה הזאת מילאה אותי בגלים. איך אפשר להסביר את זה? איך אפשר להסביר את תחושת האהבה האינסופית הזאת? את הביטחון המוחלט... את האושר העילאי... מה שהרגשתי בתא אז... זה היה אמיתי. אני זוכר בבירור כל רגע. הבנתי רק שזה נבע מאותה קרן אור דקיקה שחדרה לחלוני. מעולם! מעולם לא חוויתי דבר כזה ( מחפש מילים), תחושה כזאת... הרגשתי שאני חי! ו... חשבתי... חשבתי שהיה שווה... היה שווה לסבול כל כך, כדי להרגיש פעם תחושה כזאת..."

שקט משתרר בחדר.

שקט שאיש אינו רצה לקטוע.

בן גוריון: "ומה קרה אחרי זה?"

יענק'לה: "לאחר מכן הכול נעלם."

בן גוריון: "ושוב מצאת את עצמך בתא המעצר, באותם החיים..."

יענק'לה( פונה לרב אשלג): "מיד נזכרתי בך. תמיד נזכרתי בך, אבל הפעם פשוט התחלתי לדבר איתך, כאילו הייתי כאן, ליד, ממש עכשיו..."

בעל הסולם: "מה שהרגשת הוא דבר נדיר מאוד... אבל הוא קורה. התחושה הזו ניתנת לאדם לאחר שהוא סובל ייסורים עצומים ולא אנושיים... בעבור הייסורים הללו הבורא מאפשר לו להרגיש טעימה קטנה מהדרגה הנמוכה ביותר, הדרגה הקטנה ביותר בעולם הרוחני."

בן גוריון: "ולשם כך צריך לעבור את כל הגיהנום הזה?"

בעל הסולם: "לא. לא צריך. לא צריך! צריך לבחור בדרך האור, ולא בדרך הייסורים. וזה בדיוק מה שאני מציע עכשיו... ואתה לא מקשיב לי. אפשר להגיע לאותו המצב, בקביעות, ולא לרגע. אפשר להגיע לתחושה מתמדת של אושר בלי לחוות עינויים. זה יכול לקרות עכשיו, בחיים האלה!"

בן גוריון: "אני לא מקשיב לך?"

בעל הסולם: "אתה – ראש ממשלת ישראל העתידית. האמן לי, שאם תבחר עכשיו באור, הכול ייראה אחרת."

בן גוריון: "אבל זה כל כך דמיוני."

בעל הסולם: "זה החוק היחיד שעליך לקבל עכשיו. עליך להתעלות מעל כל ההיגיון הזה, שהביא את העולם למה שהביא. להתעלות מעל כל החשבונות שהיו לכל העולם לפני המלחמה. והיכן כל החשבונות הללו כעת? עליך להתעלות מעל כל מה שנראה לך לא מציאותי היום... להתעלות ולומר: אבנה מדינה על פי חוקים רוחניים. ישראל לא יכולה להיות כמו שאר העולם. אי אפשר פשוט לחיות כאן, ללא מטרה, כפי שחיים בכל העולם. ישראל – היא ארצו של הבורא."

בן גוריון: "ומה עומד מאחורי המילים הללו?"

הרב אשלג: "רק דבר אחד – חיים על פי חוק 'ואהבת לרעך כמוך'. ולא סתם כדי לאהוב... אלא כדי לגלות את הבורא... לשם כך!"

בן גוריון: "ואתה יודע איך לחיות על פי החוק הזה?"

בעל הסולם: "אני יודע."

בן גוריון משתתק לרגע.

לאחר מכן הוא קם ומושיט את ידו לרב אשלג.

בן גוריון: "תודה לך, הרב אשלג. יש לי עוד הרבה מאוד דברים לעשות היום. ( ליענק'לה) הישאר. הייתי רוצה שתיקח על עצמך את כל העבודה עם הקיבוצים."

בעל הסולם קם והולך לעבר הדלת.

יענק'לה ( לבן גוריון): "אחזור מיד."

יענק'לה יוצא בעקבות בעל הסולם.

מסדרון צר.

יענק'לה עומד מול בעל הסולם.

יענק'לה: "התחושה הזאת לא תחזור יותר?"

בעל הסולם: "לא. תחושה מסוג זה ניתנת לאדם רק פעם אחת. לאחר מכן עליו להחליט להשיג אותה בעצמו."

יענק'לה: "אתה רוצה שאלך איתך?"

בעל הסולם: "במקרים כאלה לא שואלים שאלות – או שהולכים או שנשארים."

יענק'לה: "אני חושב שאוכל לעזור לך... אם אעסוק בקיבוצים. אני צריך להתחזק מעט... לאחר מכן אגיע."

בעל הסולם: "בסדר"

יענק'לה: "אתה מאוכזב ממני?"

בעל הסולם: "אין כפייה ברוחניות, יענק'לה. אדם הולך בעקבות ליבו. ליבך נמצא עדיין בעולם הזה. למרות הכול. ואינך יכול להתעלם מכך. אבל יש בך כבר ניצן רוחני. הוא קיים. אתה תגיע."

יענק'לה: "אני אגיע."

בעל הסולם מחבק אותו, מסתובב והולך במסדרון לעבר היציאה.

יענק'לה מביט לעברו ארוכות.

[.1.] אדם בשחור – רצונות אגואיסטיים ענקיים שמתגלים רגע לפני שהאדם משיג דרגות רוחניות עליונות. המלחמה איתם היא המבחן האחרון לקראת הכניסה לעיר הלבנה.

[.2.] חג פורים מסמל את תחושת הניתוק המוחלט מהאגו – גמר התיקון הפנימי של האדם.

[.3.] בעל הסולם הוא כינויו של הרב אשלג, על שום פירוש "הסולם" שחיבר לספר הזוהר. סולם של השגה רוחנית שעומד כעת למרגלותיו של כל אדם.

[.4.] צללים שונים אלה הרצונות האגואיסטיים האחרונים של האדם. הם עושים מאמץ אחרון להניא אותו מלהשיג את הרוחניות, מתוך מטרה לגרום לו לרצות עוד יותר בגילוי הזה. אלה פעולות של הבורא עצמו, שדוחה אך גם מושך אותו אליו בו-זמנית.

חלק יט'

תמונות דוקומנטריות. ישיבת האו"ם.

הדיון על הקמת מדינת ישראל.

הציפייה להחלטת האו"ם בישראל.

האו"ם. ספירת הקולות.

ישראל. אנשים צמודים למקלטי הרדיו.

הולכי הרגל עוצרים ליד תחנות עם מקלטי רדיו.

שקט של ציפייה.

האו"ם.

מתקבלת ההחלטה על הקמת מדינת ישראל.

צהלות של שמחה ברחובות.

דמעות של שמחה על פני האנשים.

שמחה וחג גדולים בישראל.

בעל הסולם מחזיק בידו מסמר חד.

בעזרת חוד המסמר הוא חורט על ידית סכין הקידוש שלו את הכיתוב: "מדינת ישראל".

בעל הסולם מתיישר.

הוא מרים את הסכין לפניו, ומראה אותו לתלמידיו ולילדיו שיושבים סביב השולחן.

שעה מאוחר יותר הוא יחתוך באותו סכין את חלת השבת.

בן גוריון פוסע במסדרון כשהוא מוקף בחברים ובשומרים.

בעל הסולם הולך לקראתו.

בן גוריון פורס את זרועותיו לצדדים.

בן גוריון: "איני יכול, איני יכול להיפגש איתך היום, כבוד הרב אשלג."

בעל הסולם מנסה להתקרב אליו,

אבל שני מאבטחים צעירים מזיזים אותו הצידה.

פתאום, בשקט וברוגע מופתי, בעל הסולם מזיז אותם הצידה וצועד לעבר בן גוריון.

המאבטחים עומדים צמוד לקיר, בלי יכולת לזוז ממקומם.

קולו של בן גוריון: "זו אוטופיה, אתה מבין את זה או לא?!"

בעל הסולם: "אוטופיה זה להקים את מדינת ישראל, ללא יסודות רוחניים."

בן גוריון: "נכניס את חובת לימוד התורה לבתי הספר, נעשה את יום השבת ליום מנוחה..."

בעל הסולם: "איני מדבר על כך. אני מדבר על מטרת הקמת המדינה."

בן גוריון: "המטרה – בית ליהודים."

בעל הסולם: "המטרה – בית לבורא."

בן גוריון: "אין לי זמן להתווכח איתך."

בעל הסולם: "שוב יישפך דם רב."

בן גוריון: "הרב אשלג, ב-14 במאי נכריז על הקמת מדינה יהודית. נקודה."

בן גוריון ממשיך הלאה.

המאבטחים הצעירים ההמומים מתנתקים מהקיר.

הם מביטים לאחור על בעל הסולם.

הוא נותר לבדו במסדרון.

לילה. שיעור.

הוא יושב בקרב תלמידיו.

בעל הסולם: "ב-ה' באייר תוקם מדינת ישראל הריבונית."

תמונות דוקומנטריות. ה' באייר 1948.

בן גוריון עומד על הבמה באולם גדוש אנשים.

הוא מרים את הפטיש, עוצר לרגע ומכה בו על השולחן.

בן גוריון: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל!"

דמעות על פני האנשים.

הרחובות מלאים דגלים. ריקודים. מוזיקה. צחוק...

המדינה חוגגת את הולדתה.

הערב מחליף את היום. והלילה את הערב...

כיתה.

בעל הסולם: "אבל מיד תפרוץ מלחמה."

פתאום קוטעים את השמחה קולות יריות כלי הנשק.

הפצצות. פאניקה.

תחילת מלחמת העצמאות.

כיתה.

בעל הסולם: "הזוהר כותב: 'ובני ישמעאל בזמן ההוא יעוררו את עמי העולם לבוא על ירושלים... וכל העמים ומלכיהם יתייעצו יחד עליהם, ומעוררים כמה גזֵרות רעות, וכולם בעצה אחת באים עליהם... ותהא עת צרה ליעקב...'"

בעל הסולם משתתק.

זמייה: "זה הכול? לא נכתב שם יותר?"

בעל הסולם: "אומנם לא יבואו לשבר אלא ממנה יוושע."

זמייה: "אז זה אומר שהם לא יצליחו?"

בעל הסולם: "לא במלחמה הזאת..."

רצף תמונות דוקומנטריות של המלחמה.

ספינות עמוסות נשק מתקרבות לחופי ישראל.

הן מורידות משא אל תוך סירות...

חיילים כבר רצים עם הנשק שתלוי עליהם באלכסון.

הם קופצים לתוך בורות...

חלקם נופלים על הקרקע.

ביתו של הרב אשלג.

כיתה.

תלמידיו מקיפים אותו, כמו מאבטחים אותו.

הם מקשיבים לדבריו.

הרב אשלג: "המפנה יתרחש אחרי עשרים ואחד יום, בזמן קרבות שיארכו עשרה ימים ברציפות. אנחנו נכבוש את רמאללה ולוד ונתחבר לירושלים..."

זמייה: "ממש בקרוב תסיים את ספר האור, והוא יביא גאולה לעולם..."

בעל הסולם: "קודם כול יבוא החושך. כך זה צריך להיות. ככל שיש יותר אור, כך רואים יותר את הלכלוך. אנשים יגלו את פרעה. הם יגלו אותו בתוכם. אך השאלה היא האם הם ירצו לברוח משליטתו..."

תמונות דוקומנטריות של סיום המלחמה.

רכבים משוריינים חודרים לירושלים,

בסיני נפרצים הביצורים המצריים...

דגל ישראל מונף על התורן, נחתם הסכם...

קולו של בעל הסולם: "אם לא תשמעו בקולי עכשיו, כעבור חמישים שנה נקבל מדינה עייפה ממלחמות, המורכבת מאנשים שאיבדו את כל האידיאלים שעליהם חונכנו. אנשים שיחלמו על דבר אחד בלבד – על הדרך המהירה לברוח מכאן..."

אולם מלא עד אפס מקום.

על הבמה עומד הרב אשלג.

קול מהאולם: "איזו שטות! מי הזמין אותו לכאן?!"

קול: "אנחנו חוגגים ניצחון, לא תבוסה!"

בעל הסולם: "מטרת הקמת המדינה אינה הקמת מדינה ליהודים."

שריקות בקהל.

בעל הסולם ( מתגבר על השריקות בקולו): "המטרה! לבנות מדינה... שתחיה על פי חוקים רוחניים עליונים..."

קול מהקהל: "איפה היו החוקים העליונים שלך כששרפו אותנו באושוויץ?!"

הר של קולות. שריקות...

בעל הסולם ( מתעלם מהקריאות): "היהודים חייבים להגיע לכך ראשונים. תחילה אלה שחיים כאן, על פני האדמה הזאת. ולאחר מכן להביא לכך את כל העולם."

שוב שריקות וצעקות.

- "תורידו אותו מהבמה!"

- "כל העולם לא קיים! קיימת רק מדינת ישראל הריבונית!"

- "אנחנו נבנה כאן חברה של שווים, גן עדן ליהודים, לבדנו, בלי כוחות עליונים למיניהם!"

האולם מריע.

בעל הסולם מחכה שמחיאות הכפיים יירגעו.

הקהל נרגע.

הוא סוקר את האולם במבטו.

קולו של בעל הסולם: "לא תבנו כאן גן עדן! איש אינו זקוק למדינה כזאת, לא אתם, ולא העולם. הבורא לא שורה בה."

שריקות וצעקות.

פתאום בעל הסולם שותק. וכולם משתתקים.

הוא מביט הרחק מעל ראשיהם.

כמה אנשים בשורות הראשונות מסתובבים לאחור, מנסים להבין לאן הוא מביט.

קול מופתע: "נו, למה אתה שותק?"

הבזק. בעל הסולם יוצא מהנקיק אל האור...

אחריו מופעים ברוך וחיים.

בעל הסולם ( לוחש): "ירושלים"

פניהם של ברוך וחיים קורנות מאושר.

מחשכת הנקיק מופיעים שמעון וזמייה.

הם פוגעים בפתאומיות בקיר בלתי נראה.

זמייה צועק, מכה בקיר. דם מטפטף מידיו.

שמעון מחבק אותו.

הם מביטים בשקט בחבריהם שמתרחקים...

קולו של שמעון: "לכו! אנחנו נחשוב עליכם! רק הגיעו...!"

זמייה בוכה חרישית ונצמד לשמעון.

קולו של שמעון: "כל המחשבות עליהם! על אחיך הגדולים!"

בעל הסולם צועד בראש לעבר השער הפתוח של העיר הלבנה.

קול: "היי!"

הצעקה מחזירה את בעל הסולם לאולם.

בתוך האולם.

בעל הסולם ( עומד מול הקהל ומדבר בשקט רב): "הבינו... הקשיבו לי... רק תרצו... פשוט תרצו... להתחבר עמו... עם החוק הזה... עם מקור החיים! הציבו לעצמכם את זה כמטרה... ותראו... אתם תראו... איך כל העולם ירצה בפריחתנו, משום שנתחיל להעביר את האור לכאן, לעולם השפל מבין כל העולמות. האור ייכנס לממלכת החושך והאגו הזאת, וישנה את הכול, ואת כולם, בן רגע. כולם יראו באורו, שהעולם מאוחד, שכל העולם הוא משפחה אחת, שכולנו קשורים בקשר נעלה של..."

דממה. כולם מביטים בבעל הסולם.

הוא עומד כשכולו מכוון קדימה.

- "...אהבה."

הבזק.

בעל הסולם, ברוך וחיים מתקרבים לשערי העיר הלבנה שפתוחים לרווחה.

שמעון וזמייה עומדים מול הקיר הבלתי נראה ומביטים בהם.

הם לא מסוגלים להתקדם יותר.

בעל הסולם נכנס פנימה...

התלמידים נכנסים אחריו בהיסוס.

- "הם נכנסו," נשמע מאחור קולו הנפעם של שמעון.

הם הולכים בעיר.

אנשים יפים מחייכים לעברם. אנשים מכל הגזעים, מכל העמים.

ברוך: "זה לא חלום!"

קולו של בעל הסולם: "זו ירושלים שבלב..."

חיים: "אלוקי, כמה גדול אתה! אלוקי, כמה אהבה יש בך!"

לפתע שמעון לא מרגיש עוד במחיצה שלפניו.

הוא מפחד להאמין בכך.

הוא מושיט את ידו קדימה בעדינות.

היד "נכנסת" פנימה.

- "נצעד יחד, זמייה," אומר שמעון ומשתדל לשמור על קור רוח. "הדבר החשוב ביותר הוא – אף לא מחשבה אחת על עצמך... נו!"

הם צועדים קדימה ועוברים את המחיצה יחד.
הם פוסעים לעבר שערי העיר.

מחזיקים את עצמם, כדי לא לרוץ.

הם לא מביטים לאחור; מסתכלים קדימה בלבד.

ופתאום אל תוך האידיליה הזאת פורצות צעקות ושריקות.

אולם מלא אנשים.

בעל הסולם עומד מול קהל גועש ועצבני.

צעקות: "רד מהבמה!!!"

עגבניה מושלכת לעברו.

בעל הסולם אינו מנסה להתחמק.

היא חולפת במרחק סנטימטר מראשו, ונמרחת על הקיר.

האולם שואג בקול.

ונעלם.

הבזק. הם הולכים בעיר הלבנה, מחייכים ושמחים.

בעל הסולם מוביל את תלמידיו.

ברוך לוחש: "אלוקי, כמה אהבה!"

זמייה לוחש: "אלוקי, כמה אהבה!"

פתאום צלליות שחורות חולפות על פניהם... ונעלמות.

קולו של בעל הסולם: "החזיקו חזק!"

שוב חולפת צללית.

כפיל של זמייה מתקרב לעברו במהירות.

קולו של בעל הסולם: "אף לא מחשבה אחת על עצמך!"

והכפיל מתפרק באוויר.

בעל הסולם: "וכאשר ייפתחו עיני האנשים והם יבינו ש'היו כחולמים'. והם ירצו לחיות על פי חוקי האהבה."

אנו מגלים שהוא אומר את הדברים הללו בפני האולם הגדוש.

בתגובה הוא שומע את שאגות ההמון.

בעל הסולם מרים את ידו.

כולם משתתקים.

בעל הסולם: "אני אדבר, ואתם תקשיבו."

האולם משתתק מיד.

כולם מביטים בבעל הסולם.

מישהו מנסה לצעוק, אבל הדבר לא עולה בידו. עיוות פוקד את לסתו.

מישהו אחר פותח וסוגר את פיו מבלי להוציא הגה.

בעל הסולם: "חוק המדינה יהיה – אהבת הזולת. משום שזהו התנאי... לגילוי הבורא."

תמונות של האנשים קפואים על מקומם.

מקשיבים בשקט לדברי הרב אשלג.

בעל הסולם: "מדינת ישראל תקבל על עצמה את החוק הזה. [1] ותהפוך לנקודה המרכזית בעולם."

תמונות... בן גוריון מקשיב, תומך את ראשו בידיו.

בעל הסולם מתחיל ללכת על הבמה. הקהל עוקב אחריו כמהופנט.

בעל הסולם: "אלה עקרונות החברה העתידית ( עוצר). כל העולם – משפחה אחת. כל העולם הוא עם אחד, שחי על פי חוקי הבורא. אין לבנים ושחורים, מתורבתים ולא מתורבתים."

דיוקנים של האנשים שבוהים ברב אשלג.

קולו של בעל הסולם: "העולם לא יוכל להתקיים אחרת בתקופת פצצת האטום. הבורא נתן לאנשים את הטכנולוגיה, והם יצרו את פצצות האטום והמימן. אם לא תקשיבו לי עכשיו, יגיעו מלחמות עולם שלישית ורביעית, והפצצות יעשו את שלהן. ולשארית שתישאר אחרי החורבן, לא תהיה עצה אחרת אלא לקבל על עצמם את חוק האחדות."

בעל הסולם נעמד במרכז הבמה ואומר בצורה ברורה מאוד:

- "הן יחיד והן אומה לא יעבדובשביל עצמם יותר ממה שצריכים לקיומם ההכרחי, וכל שאר מעשיהם יהיו לטובתזולתם." ( פאוזה) "ואם כל אומות העולםיסכימו לכך, יתבטלו המלחמות היות שלא תהיה כל סיבה להן. יימנע המשבר הגדול שעומד בפתח, וגם הטבע לא ינקום בנו את נקמתו באמצעות שטפונות ואסונות. ישררו השלווה והאיזון – רק משום שכל אחד יאהב את זולתו. זה הכול. הכול פשוט כל כך. חשבו על זה. הזמן קצר."

בעל הסולם יורד מהבמה ויוצא מן האולם.

כולם מלווים אותו במבטם...

כשהוא יוצא מהבניין, החלונות נפתחים לרווחה ועשרות ראשים יוצאים מהם, מביטים עליו מתרחק.

כשהוא מתרחק מהבניין מתחילות להישמע צעקות...

הוא הולך ברחוב.

אנחנו שומעים מספר אנשים רצים אחריו.

הוא לא מסתובב לאחור.

זהו בן גוריון ושני מאבטחיו הצעירים.

בן גוריון: "הרב אשלג!"

בעל הסולם עוצר.

בן גוריון: "אתה מאמין במה שאמרת?"

בעל הסולם: "אני רואה את זה."

בן גוריון: "כפי שכותב ישעיהו: 'וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ, ועגל וכפיר ומריא יחדיו ונער קטןנוהג בם.'"

בעל הסולם: "לא נמרים, ולא אריות ולא גדיים... והנער הקטן אינו נער אלא הרצון שלך, דוד. הרצון לחיות על פי חוקי הצדק. שכל העולם יהפוך ללב אחד. זו המשמעות של המשפט שציטטת."

בן גוריון: "אני לא מצליח לדמיין לעצמי איך אתה חי. איש אינו מקבל אותך, אתה מצטייר בעיני כולם כמשוגע..."

בעל הסולם: "אני חי אותו. החיים שלי פשוטים יותר מחייכם."

בן גוריון שותק.

הוא מנסה למצוא את המילים הנכונות.

בן גוריון: "אתה יודע, לא רציתי להגיד לך את זה לפני שנשאת את דבריך, אבל יענק'לה נהרג. בקרב הראשון. אמרו לי שהוא פשוט קם והלך תחת אש... להתראות הרב אשלג. תודה לך על היותך כל כך... מלא אור."

בן גוריון מסתובב והולך. מאבטחיו הולכים אחריו.

בעל הסולם עומד בדממה במרכז הרחוב.

חלק כ'

לילה. בעל הסולם כותב.

הוא מכוסה בשמיכת צמר.

אבל ידו רועדת ועיניו נעצמות מרוב עייפות...

בעל הסולם: "ברוך?"

מתוך פינת החדר החשוך מופיע ברוך.

ברוך: "אני כאן, אבא."

בעל הסולם: "נותרו לי שמונה שורות. הוא לא נותן לי לסיים אותן."

ברוך: "אבא, אשכיב אותך לישון."

בעל הסולם: "לא. אם אשכב, ייתכן שלא אקום."

ברוך: "אם כך, תכתיב לי אותן."

ברוך לוקח את העט ומביט באביו.

בעל הסולם סוגר את עיניו.

בעל הסולם: "אצא אל האנשים, אתקע בשופר הזה... ואומר להם... ( נושם בכבדות) אהובי... ( נושם בקושי)... הנה הוא הספר הגדול הזה... ( מצבו מידרדר)... קיבלתי כוח... לגלות אותו... מדוע... אינכם שומעים..."

בעל הסולם משתתק.

ברוך: "אבא!"

בעל הסולם סוגר את עיניו... וצונח מהכיסא לרצפה.

ברוך רוכן מעליו...

בעל הסולם לא מסוגל לזוז. גופו משותק.

- "אבא! אבא!" צועק ברוך. "אימא!"

בעל הסולם שוכב במיטה.

הרופא, רבקה וברוך עומדים לידו.

הרופא: "לא אסתיר זאת ממך, הרב אשלג. ואני אומר זאת בכוונה תחילה, כדי שתבין את חומרת מצבך – חווית שני התקפי לב בזה אחר זה. ליבו של אדם רגיל אינו מסוגל לעמוד בכך... שום עבודה! אתה שומע אותי?! שום מאמץ, שום התרגשויות ( מסתובב לרבקה וברוך). הוא צריך לשכב כך ולא לחשוב על דבר."

רבקה: "זה בלתי אפשרי."

הרופא: "אז הוא ימות."

ברוך: "הוא עוד לא סיים את הפירוש לספר הזוהר."

הרופא: "נו, ומה זה אומר?"

ברוך: "הוא לא יכול למות."

הרופא ( בכעס): "זכרו את דברי!"

הרופא מקפל את מכשיריו בכעס ויוצא מן החדר.

ירושלים.

בית דפוס ישן.

ברוך אוסף את האותיות.

בעל הסולם יושב ליד בנו, מכוסה בשמיכה חמה.

הוא מדבר בעיניים עצומות.

בעל הסולם: "בזוהר נכתב שאדם שמשיג את חוק האהבה, לא ירא לא מהעליונים ולא מהתחתונים. לא ממחלות ולא מנזקים, משום שהוא קשור לבורא ולומד ממנו בכל יום... לומד את האהבה הגדולה."

חג פורים. בעל הסולם יושב ליד שולחן חג.

בבית משפחת אשלג מתקיימת חגיגה שלא התקיימה בו זה זמן רב.

כנר מנגן מנגינה "קופצנית".

תלמידים רוקדים ועל פניהם מסכות מצחיקות.

ילדים מחופשים. נכדים צועקים מרוב שמחה.

ברוך רוקד לפני אביו, ועל ראשו כרכים של הזוהר.

הספרים עוברים מיד ליד.

פניה המודאגות של רבקה נראות לרגע.

היא רואה את בעלה קם מכיסאו ועושה כמה תנועות של ריקוד חסידי...

ומיד הכנר מפסיק לנגן.

כולם מביטים בו בהתפעלות ובחרדה.

מבטו של בעל הסולם פוגש במבטה של רבקה.

הוא מחייך אליה.

כולם מקדמים אותו בברכה ובקריאות התפעלות.

שוב פורצת המוזיקה.

בעל הסולם מקיף את הסלון באיטיות...

תלמידיו מסתובבים סביבו. נראים פניהם של ברוך ורבקה.

פתאום נכנס לחדר יהודי חרדי מתנשף כולו.

הוא רואה את בעל הסולם וניגש אליו במהירות.

היהודי: "הרב אשלג, הרגע קיבלתי מברק מרוסיה. איני לומד קבלה, והרב שלי מתנגד לך בכל תוקף... אבל איני יודע מה לעשות... כל הקרובים שלי שם, הילדים שלי שם..."

מוסקבה. מעון הקיץ של סטלין מחוץ לעיר.

סטלין פוסע לקראתנו בשקט לאורך מסדרון ארוך.

קולו של היהודי: "סטלין נתן פקודה סודית – לשלוח את כל היהודים למחנות השמדה שכבר נבנו בסיביר... ולאחר מכן להוציא את הבולטים שבהם להורג בכיכר האדומה..."

סטלין נעצר.

ומביט היישר למצלמה.

הוא מרטיב את אצבעו ברוק ומנגב את עדשת המצלמה.

זו מצלמת אבטחה.

הוא מנופף באצבעו לאות איום, ונועל את הדלתות במנעולים.

הוא מסתובב, מביט סביבו כדי לוודא שאיש לא חדר למעונו, ונכנס לחדרו.

רגלו דורכת על שטיח בצבע דם.

ירושלים. בית משפחת אשלג. פורים.

בעל הסולם ( ליהודי): "ואתה רוצה ש..."

היהודי: "שתעצור אותו... אמרו לי שאם יש על פני האדמה אדם שמסוגל לעשות זאת – זה רק אתה."

בעל הסולם: "אתה מקווה לנס?"

היהודי: "אין לי עוד למה לקוות... אני סומך עליך..."

בעל הסולם ( דממה): "אין נסים בעולם הזה."

יהודי: "ולא ניתן לעשות דבר?"

בעל הסולם: "זה נגע בך כעת, ולכן אתה נזעק!"

יהודי: "והרי אלה ילדי!"

בעל הסולם: "מיליוני אנשים נהרגו שם. ושתקת."

היהודי: "הגעתי אליך עם הצרה שלי! ואתה..."

בעל הסולם: "אין עוד מלבדו. צריך לפנות אליו. ( מביט בכולם) יש לנו חג כעת, חברים! חשבו על העולם, ולא על העולם הקטן שלכם! זהו חגו של העולם, שמשתחרר מהאגואיזם! נשמח! זה חג הניצחון על הרוע! ( ליהודי) הצטרף אלינו."

ושוב נשמעת המוזיקה...

ושוב כולם מתחילים לרקוד.

רק היהודי עומד במרכז החדר ולא זז ממקומו.

הוא בוכה.

לאחר מכן הוא מסתובב ויוצא בטריקת דלת...

מוסקבה. מעון הקיץ של סטלין.

סטלין זוחל על שטיח החדר. הוא מתאמץ בכל כוחו. כמעט שנחנק.

ידו מנסה להגיע לידית הדלת... אבל מחליקה ממנה.

ירושלים. בעל הסולם יושב בראש השולחן.

המוזיקה משתתקת.

כולם מסתובבים אליו.

רבקה מביטה בפניו.

ברוך מרכין את ראשו ויושב לצידו.

כל התלמידים ניגשים אליו.

הם מתיישבים לרגליו.

בעל הסולם מחייך אליהם...

הבזק. בעל הסולם יושב ליד שערי העיר הלבנה.

בעל הסולם: "איך סידרת את הכול בצורה כל כך מושלמת... ( לוקח נשימה עמוקה) ואיזה אושר זה... להרגיש אותך... להיות לצידך... איזה אושר..."

השערים פתוחים לרווחה.

מנגינה עדינה נשמעת מתוך העיר.

היא מתחברת עם צחוק מאושר.

בעל הסולם מחייך.

בעל הסולם: "אתה רואה, הכול קורה כפי שרצית. הגיעו אנשים. הם יחד. הם שמחים ומאושרים. טוב להם איתך."

הסרט מסתיים. המסך משחיר... ופתאום הוא עולה שוב.

לפנינו קטעים דוקומנטריים של ראיונות אמיתיים מהיום.

מוסקבה. פארק. על ספסל יושב אדם עם תספורת קצרה – אולג דמידוב.

"ישבתי כבר תשע שנים במחנות בסיביר. הייתי אדם מוערך בעולם הפשע. הייתי בטוח שאלה הם חיי, וזהו גורלי, ואפילו נרגעתי. אמרתי לעצמי – אין חוק אחר, אדם לאדם זאב... והנה פעם אחת, בחורף, קיבלתי מכות כאלה, שלא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הוודקה לא עזרה. השיגו לי סמים, אבל זה היה חסר טעם... בלילה הביאו למחנה "צעירים" חדשים. דיברתי עם אחד מהם ליד הבקתה. 'שמעת על בעל הסולם?' הוא שאל אותי. 'לא,' עניתי לו, 'לא שמעתי דבר.' והוא השיב, 'אז תמצא ספר שלו, תנסה, אולי זה יעזור לך... יש תרגום טוב לרוסית של מיכאל לייטמן, תמצא אותו...' פקדתי על החבר'ה שלי, והם מצאו עבורי את הספר הזה בנובוסיבירסק. זה היה ספר קטן כזה, לבן, מרופט, בכריכה רכה... נו, נשכבתי במיטה והתחלתי לקרוא אותו... ונעלמתי... כך פגשתי לראשונה בשמו של האדם היקר ביותר בחיי – בעל הסולם, הרב יהודה אשלג... הוא גילה לי את האור. הוא הציל אותי. הוא הגיע לעולם כדי לעזור לכולנו, וכל רגע בחיי אני מודה לו על כך..."

ניו יורק. מנהטן. ברודווי.

סת' בוגנר יושב במרכז רחוב הומה אדם.

"אני מיליונר. מעולם לא היו לי בעיות כלכליות. אבל היו לי בעיות אחרות, שאלות שלא נתנו לי מנוח. וכביכול היה לי הכול. אבל התחושה היתה שאין כלום. כך היה עד שגיליתי את האדם הגדול הזה. כשאני אומר את שמו עכשיו, אני מרגיש איך ליבי מתכווץ. הוא יותר מאב עבורי. הוא הדבר הכי קרוב אלי. טוב לב. אהבה. ביטחון – הכול. הוא מורה גדול. שמו הוא בעל הסולם. אתה יכול לבטוח בו במאה אחוז, והוא יביא אותך לאושר. אותך. אותנו. את כל העולם. לאושר. בעל הסולם. אני יכול לדבר עליו בלי סוף."

אנקרה. רחוב. אנשים הולכים סביב.

בחור צעיר עם זקנקן קטן עומד ליד מסגד. מוטלו שמו.

"אני מוסלמי. כל משפחתי מוסלמית אדוקה. עד גיל 22 חייתי בתורכיה. לאחר מכן גרתי שנתיים באנגליה, לאחר מכן באוסטרליה. אני זוכר איך בכיתי כשקראתי את ספריו של בעל הסולם. זה מה שחיפשתי כל החיים! גיליתי עולם גדול, נאור, ולכל זה אחראי אדם אחד – בעל הסולם. הוא האדם הכי קרוב אלי על פני האדמה."

בולגריה. סופיה. כנסייה ריקה. איקונין מואר.

הכומר איוואן מילונוב מדבר אלינו.

"סיימתי את לימודי באקדמיה הרוחנית של סופיה. הפכתי לכומר, ידעתי הכול על הנצרות, ובנוסף קראתי אלפי ספרים על כל הדתות, האמונות והזרמים הרוחניים השונים... עד שנתקלתי בספר אחד קטן... זה היה ספרו של בעל הסולם. היה בו הכול. כל מה שחיפשתי. היה בו כל כך הרבה אור, שאני... אני זוכר את זה כמו היום... נחנקתי מרוב אושר... מיד התחלתי לתרגם את הספר לבולגרית, כדי למסור את השמחה הזאת לכל העם שלי... כדי להגיד להם, 'תראו איזה אוצר מצאתי... אנחנו יכולים לבנות חיים מאושרים!' בעל הסולם, השם הגדול, הקדוש ביותר... הוא הסביר איך נוכל לחיות בשלום, כולנו – כל הדתות וכל העמים... ולנו נותר כל כך מעט, נותר לנו רק להקשיב לו!"

בריסל. בית קפה. שולחנות בחוץ. ליד אחד השולחנות יושב אדם בגיל העמידה. פניו עדינות מאוד. טרסי שמו.

"אני מפיק קולנוע. אני בלגי, ואין לי שום קשר ליהדות. באחד הלילות שוטטתי באינטרנט ונתקלתי בשם הזה – בעל הסולם. התחלתי לקרוא. גיליתי שהלילה חלף והגיע הבוקר, ושוב הערב ירד... ואני... אני המשכתי לקרוא... קראתי את כל המידע באנגלית. לאחר מכן התחלתי לשמוע שיעורים של ממשיך דרכו – הרב לייטמן. הוא דבק בכתבי בעל הסולם. השיטה העיקרית שלו היתה שכולם יכולים ללמוד, ורק על סמך כתבי המקור! אלו הם מקורות החיים – לזה הגעתי. ספר הזוהר עם הפירוש של בעל הסולם – זה האור שירד לעולם שלנו. האחרון, 'כתבי הדור האחרון' – הם המדריך לקבלת האור הזה. מה עוד אנחנו צריכים? מה עוד צריך כל העולם המטורף שלנו? רק לקחת את זה. וזהו. נו, ואני יודע מה אני הייתי רוצה לעשות – סרט גדול על בעל הסולם. הייתי רוצה שכולם ישמעו עליו. כל בני האדם על פני האדמה!"

ירושלים. אדם עומד מול בית דו קומתי קטן – הרב ד"ר מיכאל לייטמן.

"אני תלמידו של בנו הבכור של בעל הסולם – הרב ברוך אשלג. הוא לא דיבר על אביו כפי שאנחנו בדרך כלל מדברים על הורים – בכבוד, באהבה, נזכרים בהם כל הזמן. לא. הוא דיבר על אביו כעל נס, שהתגלה בעולם. שבעת פלאי העולם הם כלום בהשוואה לנס הזה. חי בינינו אדם שדיבר עם הבורא בדיוק כשם שאני מדבר אתכם כעת. הוא חי בעולם העתיד ותיאר לנו אותו. עולם של אור, של אהבה מוחלטת, עולם של אושר, שמחכה לנו. לכולנו. תפתחו את הספרים שלו, אפילו מתוך סקרנות, ותרגישו בבירור שיש בהם... אור. אור שיזכך אתכם. אור, שיעצור את כל צרות העולם ויוציא אותו לדרך חדשה של שלמות ואהבה."

מבעל הסולם ועד ימינו

את פועלו של בעל הסולם המשיך תלמידו המסור ובנו הבכור, הרב ברוך שלום אשלג (הרב"ש), שהגיע לדבקות רוחנית עם מורו והפך למקובל הגדול בימינו. הוא הצליח להעביר במאמריו את הדבר הנסתר ביותר – את כל הנוגע לכוונת האדם ולעבודתו הרוחנית. איש מעולם לא הצליח לתאר זאת לפניו.

בשנת 1991 התחיל תלמידו, הרב מיכאל לייטמן, לבנות את קבוצת המקובלים "בני ברוך" מתוך מטרה אחת בלבד – לממש את כל מה שמוריו הגדולים ייחלו לו.

הקבוצה התחילה מעשרה חברים, והיום היא נקראת "קבלה לעם" ומונה מיליוני תלמידים מרחבי העולם. היא פתוחה לכולם, לכל אדם שנשמתו התעוררה והחלה לשאוף לשלמות, לאחדות ולאהבה.

הרב מיכאל לייטמן הפך את החכמה הגדולה של איחוד העולם לנגישה לכולם, ומשום כך נעשה למורה החשוב של הדור.

היום אני רואה איך חלומם של בעל הסולם והרב"ש קורם עור וגידים, וזה מפיח בי תקווה שהעולם ישמע את קריאתם.

פייגא אשלג – אלמנתו ותלמידתו של הרב ברוך שלום אשלג. ד"ר ברפואה ופסיכולוגית

אלמנתו ותלמידתו של הרב ברוך שלום אשלג. ד"ר ברפואה ופסיכולוגית

רשימת מקורות

כתבי בעל הסולם:

הקדמה לספר הזוהר

מבוא לספר הזוהר

מאמר לסיום הזוהר

ספר הזוהר עם פירוש הסולם

מאמר השלום

מאמר השלום בעולם

מאמר הערבות

מאמר החרות

עיתון "האומה"

אגרות בעל הסולם

שמעתי (נכתב על ידי הרב"ש מפי בעל הסולם)

 

מקורות נוספים:

תנ"ך

קהלת

תהילים

על המחבר

סמיון וינוקור – תסריטאי, במאי וסופר. כתב תסריטים לאחד עשר סרטים עלילתיים, ושימש כבמאי ותסריטאי של למעלה משבעים סרטים דוקומנטריים.

חתן פרס האוסקר הישראלי לתסריט הטוב ביותר לסרט עלילתי. כמו כן, זכה בשנים עשר פרסים בינלאומיים עבור הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר.

וינוקור הוא מרצה במכללת "קבלה לעם" ותלמידו של הרב ד"ר מיכאל לייטמן. הוא לומד קבלה משנת 1996.

בדרכו המיוחדת הוא מצליח להעביר לקהל הרחב את אשר היה נחלת מעטים בעבר.

חזרה לראש הדף
Site location tree