הספר הפתוח

הרב ד"ר מיכאל לייטמן

מבוא

העולם שבו אנחנו חיים פועל על פי חוקים. חלק מן החוקים, אלה הפועלים על הדומם, הצומח והחי, נחקרו על ידי המדענים והתגלו לעינינו. אולם דווקא החוקים הפועלים על האדם, והמביאים אותנו אל תכלית חיינו, עדיין נסתרים מאתנו. אי ידיעתם של החוקים הללו היא שגורמת סבל ויסורים, ואילו גילויָם מביא להשגתם של הכוח והתבונה המעניקים כל טוב לאדם.

המין האנושי מתפתח כך שבקרוב לא יחסר לנו מאומה. הוא נהנה משפע של מזון ותענוגים גשמיים, אולם זה לא יפטור אותנו מן הסבל, כל עוד יהיו החוקים הפועלים על מין האדם נסתרים מעינינו.

החוק המיוחד הפועל על מין האדם מקדם אותנו לתכלית כלשהי. המקובלים אומרים שתכלית זו היא טובת האדם, ושאם נגלה את החוק הזה, תיפתח לפנינו מציאות חדשה, עולם חדש. לא מציאות הדומה לעולם הגשמי שבו אנחנו חיים, אלא קשר עמוק והדדי עם הטבע שבו אנו חיים. אם נבין איך מתייחס אלינו הטבע יתפתח בתוכנו יחס מיוחד כלפיו, יחס של אהבה ושלמות, של הרגשת נצחיות, הנובעת ישירות מהבנתן של הסיבות לכל מה שמתרחש בחיינו. האפשרות להכיר את החוק הזה ולפרוץ את מחסום הבורות מוכנה ומזומנה בימינו לכל אדם בעולם, במידה שווה.

מזה אלפי שנים מנסים עשרות רבות של מקובלים להסביר לנו, כל אחד בשפה המתאימה לבני דורו, את אותה אמת. הם מלמדים אותנו שיש תכלית לקיומו של האדם, ושאנחנו מחויבים להיות שותפים פעילים במימושה. הם רואים אותה תכלית בבירור ויודעים בדיוק לאן מוביל אותנו מהלך חיינו. המציאות שבה אנו חיים, היקום שלנו, האדם עלי אדמות, ועם ישראל בתוך העמים, נועדו רק כדי להביא את האדם, כל אדם, להתפתחות, שתגרום לו להיות אדון לחייו. לא מדובר כאן בהתפתחות טכנולוגית, תרבותית, או שכלית, אף כי גם אלו נכללות בתהליך גדילתנו, אלא בכך שהאדם ישלוט בגורלו ובגורל העולם בו הוא חי. לפי שעה נתון האדם לשליטת הטבע, ולכן נשללת ממנו עדיין ידיעת הרגע הבא, ידיעת המחר. הוא לא יודע ולא מרגיש למה גורמים פעולותיו ומעשיו, ואיך משפיעה מחשבתו על העולם.

האדם עדיין איננו מכיר את החלק השכלי והאינפורמטיבי השייך למדרגה שאליה הוא אמור להגיע: למדרגת האדם. יש לו רק מעט מאוד שכל ורגש השייכים לדרגת אנוש, כיוון שהוא כמעט ולא התרומם מעל לדרגת החי.

אלא שהחוק הכללי של המציאות, מחשבת הבריאה, בנוי מלכתחילה כך שהוא חייב להביא את האדם למצב ההתפתחותי הגבוה ביותר. הוא מוביל את האדם למצב שבו יהיו בידיו הכוח וההבנה להכיל את כל המציאות, בשכל וברגש, ולהיות בעל הבית של העולם הרוחני העליון, ושל העולם הגשמי התחתון. לכן אם לא יציית האדם לחוק העליון שפועל עליו להביאו למצב נצחי ומושלם, הוא יחוש לחצים מאותו כוח כללי, הקרוי מחשבת הבריאה, לחצים שמטרתם להכריחו להתקדם בכל זאת למטרה הנקובה מראש, ואפילו ביסורים. היסורים הללו גדלים ומתעצמים כמידת הפיגור של האדם מול מהלך החוק הכללי.

השיטה לשימוש בכוחות המציאות הפנימיים והחיצוניים כדי להגיע לחיי נצח שלמים נקראת שיטת הקבלה. שיטה זו התגלתה לאדם ושמו אברהם שתיאר אותה בספרו, ספר היצירה. על פי הכרתו את הכוח העליון, אברהם אירגן קבוצת תלמידים שהפעילו על עצמם את השיטה. הוא היה מחויב, מצד הכוח העליון שהחדיר בו את הגילוי הזה, להביא את תלמידיו ואת תלמידי תלמידיו להתפתחות הרוחנית הרצויה, שתחשוף ותגלה גם להם את אותו כוח עליון.

גילוי הכוח העליון במהלך התפתחות הדורות נעשה יותר ויותר הכרחי ונחוץ ככל שגדל האגו האנושי. אברהם, שידע זאת, פיתח שיטה שתאפשר את הכרתה של תכלית הבריאה גם דורות רבים אחריו. במשך הדורות הללו התפתח האגו של בני האדם למצב שבו הם מרגישים צורך חיוני וקיומי בשיטה מיוחדת זו, וחשים אי יכולת להתקיים בלי להכיר את מחשבת הבריאה. אברהם ידע שכאשר יתגברו היסורים עד כדי כך שהאדם יכיר שטבעו רע לו, אז יגלו תלמידי תלמידיו את השיטה הזו לעיני כל העולם.

תלמידי אברהם הבינו שצריכים לנצור את המסר ולהעביר אותו מדור לדור. הם ידעו גם שהאגו שבאדם מתפתח בהדרגה מדור לדור, כך ששיטתם צריכה לשרוד ולספק מענה לדרישות המשתנות לאורך הזמן. לכן הקימו סביב החברה שלהם עם, את עם ישראל. עם ישראל משמש מסגרת לשמירה על המסר שלהם. כך קיים עם ישראל ללא ידיעה שיש לו משימה מיוחדת שהוא חייב לבצע. רק המקובלים שבדור נצרו את השיטה, והעבירו אותה מפה לאוזן לתלמידיהם הנבחרים ואלה העבירו את השיטה מדור לדור.

בכל הארצות והזמנים שבהם פעלו המקובלים, ראה והבין כל אחד מהם מה צריך להתגלות בדורו, אלא שכולם כתבו ותיארו את הדור שבו, באין עוד ברירה, תתגלה החוכמה לכל האנושות.

בדורנו זה, לאחר גלויות ותלאות נוראות שעבר העם, הגענו למצב שבו התפתח האגו לדרגה מקסימלית שכמעט מסכנת את המין האנושי. לפי ציווי המקובלים בני כל הדורות, מחויבים בני דורנו לגלות את השיטה ברבים. הפצת חוכמת הקבלה היא לא רק זכות, אלא חובה של עם ישראל לעצמו ולכל המין האנושי. דברי המקובלים אינם מותירים ספק בדבר ההכרחיות שבגילוי האלוקות לעולם כולו, באמצעות חוכמת הקבלה. מסירת השיטה לכל מי שמעונין להשתמש בה, כפי שכותבים הנביאים, תביא לעולם את השלום המיוחל, ורק בדרך זו יגיע המין האנושי לתכליתו.

הקבלה, האדם והעולם

א. לפני עליה חדשה

בתחילת המאה ה- 20, בישיבה מיוחדת של האקדמיה המלכותית למדעים באנגליה, שדנה בהתקדמות המדע במאה ה - 19, הודיע נשיא האקדמיה, בביטחון, שהפיסיקה בנתה באופן מעשי תמונה מושלמת של העולם. רק שני "עננים" קטנים מעיבים על שמי המדע הבהירים: חוסר התלות של מהירות האור במקורו ובעיות זמניות במציאת ה"ריק", התווך בו מתפשט האור.

היום אנחנו יודעים היטב מהו גורלם של אותם "עננים": אחד מהם נעשה תורת היחסות, והשני נעשה תיאוריית הקוואנטים, ואלו הפכו על פניהם את כל הידע והמושגים שהיו ידועים על בניית העולם.

בתחילת המאה ה-21, האם אנחנו יכולים לומר שכבר קיבלנו מהמדענים תשובות לשאלות העיקריות של חיינו? ודאי שלא. השאלות התרחבו אפילו ביחס לעולם הגשמי שלנו, גם אם לא נדבר על כל מה שנמצא מעבר לגבולותיו.

בסוף שנות ה-60 ישבתי במעבדה וניסיתי להגיע להבנת "סוד החיים", לשלוף את האמת ממקום מחבואה. אי- הצלחתי גרמה לי סבל רב. באותו זמן חסר לי הידע היכן לחפש אמת זו. ההנחה שלי היתה שהמוח האנושי הוא המפתח לסוד הקיום שלנו. רדפתי אחרי האמת אך היא חמקה ממני. הבנתי שאני יכול להקדיש את חיי לחקירת חלק קטן של המוח האנושי, ולהפוך לפרופסור מפורסם, אך חיי יעברו בלי שאספיק להגיע לאמת. ואז הגעתי למסקנה שחייבת להיות דרך אחרת.

אנשים ספרו לי, שלאחר המוות, בחיים נצחיים אחרים, אוכל להגיע לאמת, אבל אני דרשתי להגיע אליה עוד בחיים האלה, האמנתי שהאפשרות הזו קיימת, ולא טעיתי. ואמנם בעזרת הקבלה גיליתי שקיים כוח אחר, לא המוח, אלא הנשמה, שחייבת להתפתח ולהשיג אמת זו.

עברו הזמנים שרק בגיל מבוגר יכול האדם להרשות לעצמו לחשוב על הנשמה. בכל גיל אנו חייבים לחשוב עליה, החל בילדותנו. ידיעתנו כיום מספיקה להבין, שבמציאות שלנו קיימים גורמים שאינם נתפסים בחמשת החושים שלנו ואף מיכשור מדעי אין בו כדי להסבירם.

העולם נברא באופן שהאדם ישלוט בו וינהיג אותו. על ידי המחשבות שלו יכול האדם להשפיע בצורה נכונה על מה שמתרחש בעולם, אבל צריך ללמוד איך עושים זאת. אם לא נלמד זאת, ישתלטו עלינו הכוחות ההרסניים ביותר. וכיום אין איש רשאי להצטדק ולומר שהידע הזה בלתי נגיש.

אני עצמי למדתי אצל המקובל הרב ברוך אשלג (1991-1907), שממנו ספגתי הרבה ידע וגם כוח לעכל ידע זה, עד שלא ניתן כמעט להעריך את העזרה הזו. אבל לפני שהתמזל מזלי, הרביתי לחפש בעצמי והשקעתי בחיפוש מאמצים רבים. אני דרשתי לקבל את הידע הזה: דירשו גם אתם!

"בית מדרש" הוא מקום שבו לומדים לדרוש את גילוי הכוח העליון ואת חוקי היקום. דרישה זו חייבים לדרוש רבים. חלפו הזמנים שבהם מקובלים היו יושבים בפינה ולומדים עם יחידי סגולה כמו בתקופת החסידות. אלו היו נשמות מיוחדות, שעשו תיקונים מיוחדים בעולם. בזמנו של הבעל שם טוב (במאה ה-18) הצליחו רבים להרגיש רוחניות בעולם, וכך באופן זמני נעשה יותר קל להשיג את העולמות העליונים למי ששאף לכך. זה היה תיקון גדול בעולם.

כדי לבחור תלמידים מתאימים לקבוצה שלו, הקים הבעל שם טוב את האדמו"רות: הקהילה היהודית התחלקה אז לקבוצות, ובראש כל קבוצה או בראש הקהילה עמד מקובל שהיה המנהיג הרוחני שלה. כולם היו אז בעלי השגה רוחנית והגיעו לידיעת המבנה והחוקים של העולמות העליונים, ורק בשל כך זכו להיות מנהיגים רוחניים אמיתיים של הקהילות היהודיות.

אותם אדמו"רים מקובלים בחרו לעצמם רק את אלה שהתאימו ללמוד קבלה ולימדו את הנבחרים בבתי מדרש מיוחדים, "חיידרים", ובהם גידלו דורות של מקובלים. אך מאז הסתלקותו של הבעל שם טוב ושל גדולי האדמו"רים שהלכו בעקבותיו, העולם שלנו שרוי בנפילה רוחנית. אלא שכל ירידה היא שלב מקדים לעליה חדשה... ולפני עליה חדשה אנו אכן עומדים.

ב. האבולוציה האנושית

בכל הדורות חיפשו בני אדם תשובות לשאלות המהותיות של החיים: מי אני? מהי מטרת הקיום שלי? מדוע נוצר העולם? האם יש חיים אחרי המוות?

כל אחד מאתנו משתדל לחפש תשובות לשאלות אלה, דרך מקורות המידע הזמינים לו; ובהתאם למה שמוצא, ואם הוא מרוצה ממה שמצא, הוא יוצר את השקפת העולם שלו.

השאלה על מהות, ומשמעות החיים שלנו מוסיפה מימד גלובאלי לחיים ולסבל היומי שלנו; מדוע בכלל נועדנו לסבול כך? שאלה זו מטרידה אותנו כל הזמן, ולא מניחה לנו לחוש סיפוק גם כאשר אנחנו מצליחים לספק אחד מהרצונות השגרתיים שלנו.

כשאדם משיג מטרה כלשהי ששאף אליה, הוא חוזר מהר מאוד לחוש שוב ריקנות ואי סיפוק. במבט לאחור, הוא רואה כמה מאמצים השקיע בהשגת המטרה, כמה סבל עבר בדרך, ושוב אינו חש הנאה מההישג.

כיוון שעד היום לא מצאו תשובות לשאלות האלה, בני אדם ממשיכים לחפש בכיוונים שונים ומשונים, כולל אצל דתות ואמונות מיושנות, דתות המזרח הרחוק וכדומה.

תרגילי מדיטציה וכן התפתחות פיסית ואינטלקטואלית מעניקים לנו תחושה של נוחות, אבל כל זה הוא רק סיפוק רגעי, כיוון שאת התשובה האמיתית לא הצלחנו למצוא ואת משמעות החיים לא גילינו. השיטות שנותנות סיפוק זמני אינן מאפשרות לנו לפענח את מהות החיים ומהות הסבל האנושי, ולהבין מה המטרה שלנו בעולם.

האנושות תרה כל הזמן אחר הצדקה לוגית לקיומנו, והאדם מנסה לחקור ולפרש את חוקי הטבע במשך אלפי שנים. במוקדם או במאוחר יגלה כל אדם שהוא לא יכול עוד להתכחש למציאות.

ככל שמדענים מודרניים מתקדמים יותר במחקריהם בתחומים השונים, כך תמונת העולם שהם מקבלים נעשית מורכבת, מסובכת וקשה להבנה. ספרי המדע האחרונים דומים יותר לספרים מיסטיים, למדע בדיוני, ולמרות זאת הם לא מספקים לנו תשובה ברורה לשאלות על מהות ומשמעות החיים.

חוכמת הקבלה מציעה שיטה מדעית ברורה ובדוקה להבנת משמעות החיים שלנו ומטרתנו ביקום. שיטה זו מתמקדת בפיתוח היכולת של האדם לחוש את החלק הנסתר של המציאות. המלה "קבלה", מלשון לקבל, מבטאת את שאיפת האדם לקבל ידע עליון, לחוש ולראות את התמונה הרחבה והאמיתית של היקום.

המקובלים מציגים בכתביהם את השיטות לחקר המציאות של העולם הזה, ולהשגת התשובה על שאלת מהות החיים. אלו הן שיטות מעשיות שמבוססות על הניסיון האישי שלהם.

מקובלים שהגיעו לדרגה רוחנית של גילוי והשגה מוחלטים, מספרים שבמציאות שלנו לא קיים דבר מלבד הרצון ליהנות. הרצון הזה נקרא "נברא". הנברא נוצר על ידי הבורא, אור הבורא, ולכן הוא חש את האור כתענוג, כיוון שהוא עצמו נברא על ידי האור הזה. ולעומת זאת תחושה של מחסור באור הבורא או של העדרו באה לידי ביטוי בבריאה כסבל ויסורים בכל מיני אופנים: כאב פיסי, מחלות, רעב, מוות.

אנחנו מורכבים, איפוא, רק מתחושות חיוביות ושליליות. המוח שלנו נוצר ונועד אך ורק כדי לעזור לנו לספק את הצרכים שלנו, לגלות, להבין ולהבדיל בין כל התחושות החיוביות והשליליות שלנו, לגלות את מקורן ולממש את היכולת להשיג הנאה ונוחוּת.

ככל שאדם שואף ליותר, כך הוא סובל יותר וחש אי נוחות בתחומי חייו השונים. בניסיון להתגבר על תחושה זו האדם מתפתח בעל כורחו, הופך חכם יותר, וממציא דברים חדשים.

אדם שמצמצם את הרצונות שלו מרגיש יותר טוב, הוא סובל פחות. אבל האנושות לא עומדת במקומה, אלא מתפתחת כל הזמן. בכל דור שחולף, נשמות דור העבר יורדות אל העולם הזה, אבל עם שאיפה חזקה יותר לתענוג, לאור, לבורא. תהליך זה אינו קיים בשאר הבריאה.

האנושות מתקדמת רק בכיוון של הגברת האגואיזם, של הרצון ליהנות; זהוי מהות הטבע והאבולוציה שלנו. הדבר בא לידי ביטוי גם בכל הרמות האחרות של הבריאה, כיוון שההתפתחות תלויה בדרגה שנקראת "אדם" ומוגדרת על ידה, ולכן חלים שינויים אבולוציוניים גם בדומם, בצומח ובחי.

אלא שרק באדם הרצונות מתגברים מדור לדור, כיוון שהאדם, לפי מחשבת הבריאה, הוא שצריך להשיג רצון, ליהנות מהבורא עצמו, ליהנות מאור הבורא שיצר אותו. לכן כל השיטות והדתות האחרות עתידות להיעלם מהעולם, וכבר אנחנו עדים לתהליך זה. השיטות והדתות האחרות אינן מסוגלות לספק את כל הצרכים והרצונות של האדם, או לתת פיתרון בעזרת דיכוי הרצונות, ולא מאפשרות להגיע לשלווה ורוגע אמיתיים ולשלמות.

הקבלה, חוכמת חיים עתיקה, המתבססת לא על דיכוי הרצונות אלא על שימוש נכון בהם, היא האמצעי היחיד להשגת רוגע ולהשכנת שלום ואושר אמיתי בעולם שלנו, וגם בהבנה היום יומית שלנו. בסופו של דבר הסבל והיסורים ימלאו את חיי האדם ויכריחו אותו לחפש גאולה. לכן נאמר שדווקא בדורות האחרונים חוכמת הקבלה תהפוך למדע העיקרי, שהרי מה מחפש האדם, מה דוחף אותו לפתח את המדעים, את האומנויות ושאר התחומים, אם לא הצורך להגשים את עצמו, לספק את הרצון שלו ליהנות?

מאחר שבדורנו הרצון לתענוג התגבר מדרגת ("חי" התפתח הרצון ועלה לדרגת "מדבר"), השתנו המסגרות החברתיות של האדם, וכן כל קשריו עם הזולת; וזאת לפי הנאמר בספר הזוהר כי החל מדורנו, הכל, ולא רק יחידי סגולה, יהיו מסוגלים להתחיל בלימוד חוקי העולם הרוחני. לכן האדם לא יוכל עוד לחזור אל "הזמנים הישנים הטובים". אם הוא שואף לטוב, הוא ישיג אותו רק על ידי תיקונו של האגואיזם ההולך וגדל; וזה אפשרי רק בעזרתה של שיטת הקבלה. הקטנת הרצונות אינה דרך יעילה, כיוון שחוק ההתפתחות העליון לא יאפשר לאדם לקטול את עצמו, את הרצונות שלו, אלא יכריח אותו דווקא לסבול, ולחפש את הדרך כיצד להתמלא באור הבורא.

על תהליכי האבולוציה בטבע העולם שלנו אפשר ללמוד מספריהם של מדענים, פיסיקאים, זואולוגים ואחרים. אבל חשוב באמת ללמוד כיצד מתבצע תהליך האבולוציה של הנשמות שלנו.

הנשמות יורדות אל הגופים בהתאם לסדר מסוים שנקבע. הן חוזרות אל העולם הזה, כל פעם בתוך גוף חדש. במאפיינים הפיסיים שלו, כל דור דומה לדור שקדם לו, הגוף כמעט ולא משתנה, אבל בכל דור הנשמות מגיעות אל העולם עם ניסיון שנצבר מהקיום הקודם שלהן בעולם הזה. יש להן כוחות חדשים שנצברו במהלך השהייה "למעלה".

בכל דור קיים מצבור של רצונות ומטרות חיים שמאפיינים אותו דור. בכל דור יורדות אל העולם שלנו נשמות עם רצונות פוטנציאליים חדשים. הרצונות האלה קובעים באיזה אופן יתפתחו בדור הנוכחי המדע, התרבות, האמנות, היחסים החברתיים וכו'.

הכל מוגדר מלמעלה, עוד לפני שהנשמות ירדו אל העולם הזה וקבעו את כיוון ההתפתחות של הדור. אם נתבונן בתכונותיהן של הנשמות שיורדות אל העולם, נוכל לנבא את כל מה שיקרה לדור הנתון, לפרטי פרטים, כיוון שהמידע הרוחני שנמצא בנשמות כולל הכל.

גם אם דור מסוים לא מתפתח עד לרצון לגלות את המציאות האמיתית, את הבורא, בכל זאת הוא פועל במגמה זו, בכך שחווה יסורים וסבל. הסבל שלו נובע מאופן השימוש שלו באגו. אבל עדיין מדובר בסבל ללא מודעות. שכן עדיין הסיבה האמיתית לסבל אינה מובנת, היא טמונה בטבע האגואיזם שלנו.

בסופו של דבר, הצטברות כל הסבל בכל הדורות תביא להבנה, שמלמעלה אנחנו מקבלים רק טוב. אלא שאנחנו חשים את הטוב הזה דרך הכלים האגואיסטיים שלנו, ולכן הוא נראה לנו כרע מוחלט. אך התפתחות הדורות תביא אותנו להשגת המציאות כפי שהיא באמת.

בכל תקופה יורדות אל העולם שלנו נשמות מסוג שונה כיוון שהן זקוקות להשגחה שונה. הן זקוקות להשגחה שתתאים לסוג הנשמות שנמצאות באותו דור בעולם הזה.

לכן בכל דור ישנם אנשים שמובילים אותנו בדרך של התקדמות רוחנית. הם כותבים ספרים, ויוצרים קבוצות לימוד כדי להעביר את השיטה לגילוי ולהשגה של המציאות האמיתית, באופן המתאים ביותר לסוג הנשמות של הדור הנוכחי.

ב"הקדמה לספר הזוהר" כותב בעל הסולם (רבי יהודה אשלג,1954-1889) שבמשך ששת אלפים שנה הנשמות יורדות אל העולם הזה, ובכל דור הן יותר אגואיסטיות ומאופיינות בתכונות "גסות" יותר, ובשל כך זקוקות לתיקון גדול יותר.

בכל דור נדרש לנשמות תיקון אחר. באלפיים השנים הראשונות, ירדו לעולמנו רק נשמות זכות מאוד, שכדי למלא את תפקידן לא היו זקוקות לחוכמת הקבלה כלל. הן התפתחו בעולם הזה, ללא צורך באמצעים מיוחדים לגילוי הרוחניות והשגתה. זו היתה תקופה של צבירת ניסיון וסבל בעולמנו. הקיום בעולם כשלעצמו היה בו די להתקדם רוחנית אל עבר התיקון. הסבל המצטבר דחף את הנשמות לצאת ממצב היסורים הזה. הרצון להשתחרר מהסבל הוא הכוח המניע את ההתפתחות האנושית.

באלפיים השנים שלאחר מכן, היו הנשמות זקוקות לצורך התפתחותן הרוחנית רק ל"תורת הנגלה" ולשמירת המצוות. הן התייחסו אל המצוות כאל פעולות שקשורות לעולם הזה הגשמי ושמירת מצוות בצורה מכנית פשוטה הספיקה להן כדי לזכך את עצמן בהתקדמותן לקראת גמר התיקון.

אבל הפעולות האלו אינן מספיקות כדי להשלים את המשימה שמוטלת על הנשמות. מספר הנשמות מוגבל: יש 600,000 נשמות, ובכל פעם אותן נשמות יורדות אל העולם הזה כדי לבצע התקדמות רוחנית נוספת לעבר התיקון.

התקופה השניה של ירידת הנשמות נמשכה עד המאה ה-16 והסתיימה בתקופת האר"י, שכתב כי מזמנו ואילך, לימודי חוכמת הקבלה לא רק רצויים אלא הכרחיים לכולם: לגברים, לנשים, לילדים, למבוגרים, וגם לעמים אחרים.

אחרי האר"י, הגיעו הנשמות לדרגה התפתחות כזו שכל נשמה בהשתמשה בשיטה היחודית שפיתח האר''י, תגיע לגמר תיקונה, לראיית התמונה השלמה של המציאות ולהשגת מקור האור. בתוך כך, כל נשמה תשיג את המטרה שלשמה ירדה אל העולם הזה ותממש את יעודה כאן.

הצורך של הנשמה בתיקון תלוי בצורך שלה בגילוי שלם של המציאות האמיתית, דבר שאותו מאפשרת חוכמת הקבלה. הגילוי הזה יתרחש רק כאשר החוקיות והמבנה של העולמות העליונים יתגלו לכל האנושות, ואז גם יבוא הקץ לכל הסבל והיסורים בעולם הזה.

כאשר נבין איך המציאות משפיעה עלינו, ואיך אנחנו מגיבים עליה, נפסיק לקלקל את מה שאסור לנו לקלקל, לא נחמיץ הזדמנויות לעשות מה שצריך לעשות, וכל הפעולות שלנו יהיו מודעות ונכונות-בהתאם לחוקי היקום. אז נחיה במצב של הרמוניה מלאה עם העולם האמיתי שנגלה.

אבל בינתיים, אנחנו מסוגלים רק לקלקל, ורק בדיעבד אנחנו מסוגלים לגלות שהרסנו במקום לבנות. כיום אין לנו שום אפשרות להימנע מטעויות. האנושות נמצאת בדרך ללא מוצא, וממשיכה לדהור בדרך זו, שגורמת יותר בעיות ויותר סבל.

הסבל שלנו ימשך ויגדיר לגבור עד שבסופו של דבר כל האנושות תיווכח לדעת שיש רק דרך אחת דרך של התפתחות רוחנית. עלינו להבין שאין לנו אפשרות אלא להתחיל ללמוד את חוקי העולם העליון, לנסות להבין אותם, כי אנחנו חלק בלתי נפרד מעולם זה.

ההבנה הזו תשנה באופן מהותי את מצבנו. נתחיל אז לפעול באופן מודע, נראה את התמונה הכוללת את המטרה הסופית שלנו, ונתחיל לפעול בצורה מלוכדת כאנושות ולא כבודדים.

ג. 1995- שנת המפנה

ספר הזוהר הוא מורכב ועמוק מאוד ומכיל את כל חוכמת הקבלה. הוא מספר לנו על כל הדרך שעל האדם לעבור מרגע שבו הנשמה שלו מתלבשת בגוף הגשמי, על התקופה שבה הוא חי יחד איתה בעולם הגשמי, על הדרך שבה שהוא מסיים את חייו וממשיך להתקיים כנשמה בלי גוף, ועל הדרך שבה היא שוב יורדת לעולם הזה וחוזר חלילה. כך עוברים להם מחזורי חיים רבים שנקראים "גלגולי" הנשמה.

ספר הזוהר מסביר שמטרת כל הגלגולים האלה, וכל החזרות הסדרתיות האלה לעולם הזה, היא להביא את האדם למצב בו ירגיש את כל העולמות בשלמותם, ולא רק את העולם שהוא מרגיש עכשיו. מסופר בספר, שחוץ מהעולם שלנו קיים עולם נוסף רחב יותר, שאותו מרגישים רק המקובלים או הנשמות שמתקיימות מחוץ לגוף הגשמי.

האדם חייב להשיג מצב בו הוא חי בה בעת בשני עולמות. זה מקנה לו את היכולת לשלוט בגורלו, לתכנן את עתידו מראש, לא להיות מושפע מהחיים והמוות של הגוף הביולוגי שלו, אלא להיות קשור ישירות עם נשמתו.

ספר הזוהר מספר על הדרך שעוברת כל נשמה בנפרד ועל הדרך שעוברות כל הנשמות יחד כאנושות אחת, החל בירידתה של הנשמה לגוף בפעם הראשונה ועל כל גלגולי החיים שהיא עוברת, עד שהיא מגיעה- יחד עם גוף -למצב בו האדם מרגיש את עצמו קיים בכל מערכת הבריאה. החיים והמוות כבר אינם קיימים עבורו, והוא מהווה חלק פעיל מנצחיות שלמה. למצב זה חייב כל אחד מאיתנו להגיע.

חוכמת הקבלה מלמדת שירידת הנשמות לגופנו נמשכת 6000 שנה. זאת אומרת, שהיות והיא התחילה בערך לפני 5760 שנה, היא תימשך עוד 240 שנה. מכאן, שבשנים שנותרו, הנשמות מוכרחות להשיג את כל מערכת הבריאה הכללית, צורת הקיום הנעלה הזו, שבה האדם יזדהה עם נשמתו ולא עם גופו.

כל המקובלים כתבו בספריהם על ייחודיותו של הזמן בו אנו נמצאים כעת. הם דיברו על כך שבאופן הדרגתי, במשך אלפי שנים, יורדות נשמות ומתלבשות בגופים שבעולמנו, צוברות כאן ניסיון מסוים ועולות אל העולם העליון. לאחר מכן הן יורדות שוב לעולם הזה לצורך התלבשות בגופים חדשים וחוזר חלילה.

כך, לאט לאט, מצטבר בנשמות ניסיון, שגורם להן לחפש את הדרך, שבאמצעותה ישיגו את העולם העליון. לפי המקובלים, זה יקרה כאשר תסתיים הגלות האחרונה. לא רק זאת, אלא ששנת תשנ"ה, 1995, צוינה על ידי המקובלים כשנה מאוד מיוחדת, שנה שהיא אבן פינה היסטורית אשר ממנה יתחולל שינוי איכותי ביחס של האדם לעולם, ביחס שלו לחוכמת הקבלה וביחס שלו לגורלו.

השינוי הזה באדם הוא תוצאה של תהליך ההתפתחות שהוא עובר, שמחייב אותו להתחבר להנהגת הבריאה, לקחת בה חלק פעיל, להתעלות עד לאותה דרגה שבה הוא בעצמו ישגיח על כל העולם. אם הוא לא ישאף לזה, החוק הכללי של מערכת הבריאה יכריח אותו לעשות זאת, על ידי יסורים שיחייבו אותו להרהר בשאלות הקיום ולברר את מטרת חייו.

כך, כל אחד יתחיל להרגיש את שאלת הקיום. היא תתחיל להציק לו במיוחד כדי לחייב אותו להשקיע מחשבה כיצד לשלוט בגורלו. אנשים בדורנו מתחילים לפי התפתחות הנשמה שלהם, להגיע לאט לאט למצב שבו הם מרגישים צורך גדול מאוד לדעת מהי מטרת חייהם. היסורים, חוסר הידיעה מה יילד יום, מכריחים את האדם לחשוב על משמעות חייו. היסורים לוחצים עליו כדי שיתחיל ללמוד על ההשגחה העליונה, במטרה שיהפוך להיות לחלק הפעיל ביותר בה.

כל המאורעות שמתרחשים בעולם שלנו נולדים בדרגה עליונה יותר, בעולם העליון, ומשם הם נמשכים ובאים לעולם שלנו. אנחנו רק עדים לתמונה הנפרשת בפנינו על פי התוכנית של העולם העליון.

אם האדם מרגיש את העולם העליון, הוא רואה ויודע מראש מה עומד לקרות, והחשוב הוא שבידו גם הכוח להשפיע על מה שירד אליו מלמעלה. האדם, על ידי לימוד הקבלה, רוכש את הידע כיצד עליו להשפיע על המאורעות שקורים לו.

לדוגמה, נניח כי התרחש דבר כלשהו, והוא עומד לנגד עיני האדם. איך האדם צריך להגיב עליו, איך עליו להבין את מה שקורה, כדי שיגיב על כך נכון, כדי שהתגובה שלו תעלה למעלה ותגרום לכך שהמאורעות הבאים שיבואו, יהיו נעימים וטובים יותר מאלה שקדמו להם. מכאן רואים, שהקבלה מלמדת אותנו לא רק להיות עדים למה שעומד לקרות, אלא גם להגיב נכונה כדי לגרום לתוצאות טובות בעתיד. כך פועלת מערכת ההנהגה. כלומר, האדם חש את מה שמתרחש איתו ורואה כיצד עליו לפעול כדי לקבוע את מצבו העתידי.

אפשר להגיע ליכולת הזאת רק באמצעות הלימוד בכתבי המקובלים. אלה הם בני אדם אשר חשים ונמצאים בעולמות העליונים בזמן שהם כותבים את ספריהם. כתוצאה מכך, המילים שכותב מקובל בזמן שהוא נמצא בעולמות עליונים, מותאמות לפעולות רוחניות עליונות מסוימות. לכן מי שקורא ומבטא אותן, אפילו שאינו מבין את פשר המילים כי אינו נמצא בעולם העליון, בכל זאת, אף לא במודע, הוא מעורר על עצמו את האור העליון, הכוח העליון- וההארה העליונה היא אשר בהדרגה מטהרת ומכינה אותו למצב בו הוא מתחיל לראות ולהרגיש את מה שכתוב בספר. קריאה ולימוד בספרי קבלה מיוחדים מביאים את האדם בהדרגה להרגשת העולם העליון. על כך מבוסס כל הלימוד, וזו הסיבה שמקובלים כותבים ספרים, כדי שבעזרתם נוכל להתקדם.

הלימוד בספרי המקובלים נעשה בקבוצה משום שרצונו של אדם יחיד להשגת העולם העליון הוא קטן מאוד, אך כאשר מתקבצים היחידים ללמוד יחד כקבוצה, הם מצרפים יחד את כל הרצונות, מגבירים את השפעת האור העליון, את ההארה מלמעלה, ועל ידי זה הם מתקדמים מהר יותר למצב שבו מרגישים את העולם העליון, מצב שבו אפשר לשלוט בגורל. גם רבי שמעון בר יוחאי, מחבר ספר הזוהר, וגם האר"י הקדוש מצפת נהגו ללמד קבלה בקבוצות.

ד. הקבלה כמדע

מערכת הבריאה נחקרת על ידי הקבלה כאובייקט אחד, שכרגע אנחנו קולטים ממנו רק חלק קטן ופרטי, שנקרא "העולם שלנו". הקבלה חוקרת לא רק את תופעות החומר אלא גם את תופעות הרוח שבחומר. בתוך הלימוד הזה רואים איך הכוחות העליונים הרוחניים נמשכים מלמעלה, מגיעים עד העולם שלנו, ומתפצלים בו לתופעות שונות שנקראות תופעות פיסיות, כימיות, ביולוגיות, מנטליות וכיוב'.

למעשה, במציאות קיים רק חוק כללי אחד שאותו כולם חוקרים, והוא מתבטא בצורות שונות: במכניקה, בביולוגיה, באסטרונומיה, במוסיקה, ובשאר תחומי המחקר והיצירה. החלוקה למדעים היא סמלית וחיצונית בלבד. היא קיימת כי אנחנו נוצרנו כך שאין אנו מסוגלים לחקור את התופעות האלו יחד, ובחקירת כל אחת מהן בנפרד יצרנו מדעים שונים. אבל לאמיתו של דבר הכל מחובר יחד, כי האובייקט שנחקר הוא משותף, רק אנחנו מחלקים אותו כדי להקל על חקירתו.

בניגוד למדעים השונים, חוכמת הקבלה אינה עוסקת בחקירה של העולם הזה אלא בלימוד החוק הכללי של המציאות כולה. כל המדעים האחרים הם רק פרטים שמרכיבים אותה. הם נחשבים לעומתה לתופעות חיצוניות שנובעות מאותו חוק כללי יחיד של המציאות.

הנשמה קולטת רגשות בלבד. בעולם שלנו אין אנו מסוגלים לתאר בצורה מדויקת, הנדסית, את הרגשות שלנו. צלילים, טעמים, פחדים, תענוגים, אינם ניתנים לרישום מדויק.

הקבלה מאפשרת לנו להסביר בדייקנות מתמטית את השגת העולם הרוחני: את הרגשות, את החושים ואת החוויות של כל אחד מאיתנו, לפי מצבו, ובהתאמה לכל הגורמים שמשפיעים עליו. המצבים הפנימיים האלה של האדם נקראים "מצבי הנשמה" שלו.

הקבלה מאפשרת לאדם בעל השגה רוחנית לנוע בין מצבי נשמתו. הוא רוכש אפשרות לשלוט באופן מדויק ומדעי, בעזרת נוסחאות מסוימות, במצביו האישיים: לעבור מהמצב הנוכחי למצב אחר. זה קורה בזמן שקוראים בספרי קבלה; אם האדם שקורא בספר הוא בעל חוש שישי-כוונה רוחנית שנקראת "מסך", הוא מסוגל בצורה מודעת לטייל בעולמות רוחניים, לפי מה שכתב מחבר הספר.

אין שום סתירה בין המדעים המוכרים לנו לבין חוכמת הקבלה. להיפך, רבים מלומדיה הם בעלי תארים אקדמיים בתחום המדעים המדויקים והטכנולוגיים. בקבלה יש כל המאפיינים של מדע: ניסוי, בדיקה, רישום מידע, חזרה על ניסויים ושחזור תופעות. ולכן היא נקראת "חוכמת הקבלה", או "מדע הקבלה". היא כוללת בעצם את כל מה שיש בכל מדע אחר, אבל בצורה רחבה יותר, גם מכיוון שהיא כוללת בתוכה את כל המדעים.

חוכמת הקבלה מאפשרת לקבל (להרגיש) תוצאות, רק תוך כדי השגת מדרגה רוחנית מסוימת. היא נקראת "תורת הנסתר" משום שאת כל התוצאות מקבל (מרגיש) החוקר עצמו בלבד, באמצעות ה"מסך" (כוח הכוונה) שלו. את תוצאות הניסוי שערך אין הוא מסוגל למסור לאדם אחר שאין לו מסך ששווה בדיוק בערכו למסך שלו.

לבצע ניסוי בחוכמת הקבלה משמעותו להשתנות בעצמך, להרגיש את תוצאות הניסוי על עצמך, בגופך, ברצון שלך. פיסיקאי יכול לבצע את הניסויים שלו בלי שום קשר לתכונות ולרגשות שלו, אין הם שייכים כלל לניסוי שהוא עורך, ואין הם משתנים במהלכו. לעומת זה אצל מקובל, אם הוא רוצה לבצע ניסוי ברמה מסוימת, הוא חייב קודם כל לעלות בעצמו לדרגה הרוחנית הזאת, לפעול עם התכונות הרוחניות שלו, ובכך הוא בעצמו משפיע על התוצאות ורושם אותן על עצמו.

לרשותו של המדען הרגיל עומדים כלים חיצוניים בלבד שמרחיבים את יכולת הקליטה של החושים שלו. אבל למקובל ישנו כלי אחד, פנימי, והוא ה"מסך" שעומד לרשותו כחוש נוסף, חוש שישי, שמספיק לו כדי לפעול על כל מערכת הבריאה ולתקן אותה, והוא אינו זקוק לשום דבר אחר.

חוקי העולמות הרוחניים אינם שונים מחוקים אחרים. הם תואמים את חוקי הטבע שידועים לנו. אלא שהקבלה מגלה לנו אותם לעומקם. היא עוסקת כביכול באותם חוקי המדע, אבל מנקודת המבט של הנשמה. כלומר, כל המדע הרגיל הוא חלק ממנה, כי הקבלה היא מדע שחוקר את החוק הכללי של המציאות ואת התוצאות שלו בעולם שלנו.

כיוון שהקבלה עוסקת בכל מערכת הבריאה, בכל העולמות, לרבות העולם הקטן שלנו, באופן טבעי היא כוללת את כל המדעים האחרים, כולל רפואה, כלומר, את כל הידע על פעולת הגוף הביולוגי שלנו. כשמגיעים להשגה רוחנית ומכירים היטב את העולם העליון, יודעים באיזה אופן הכוחות הרוחניים יורדים לעולמנו ומחזיקים את הגוף: למה מתרחש בגוף דבר זה או אחר, מה הסיבה של כל מחלה ומקרה רפואי וכיוב'. כדי לדעת את זה לא די להכיר את החוקים כפשוטם. כדי לדעת מהם השורשים לכל תופעה בעולמנו צריך להיות בעל השגה רוחנית ממשית.

ה. ארבע דרגות הרצון

מבוסס על "הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות" מאת בעל הסולם

מלבד רצון ליהנות לא נברא דבר. רצון זה מכונה בקבלה "הרצון לקבל" והכוונה היא, לקבל תענוג, להרגיש את ה"אור". הרצון הזה נחלק לארבעה חלקים שהם ארבע דרגות: דומם, צומח, חי, מדבר. בכל דרגה הרצון לקבל שונה בכוחו ובעוצמתו.

הרצון לקבל הקטן ביותר קיים בדרגת ה דומם, הוא כה קטן עד שאינו מאפשר לנמצאים בדרגה זו שום תנועה. הנברא בדרגה זו גם הוא מרגיש משהו, (כי הרי כל שנברא זה רק רצון; הרצון ליהנות) אבל הדבר אינו מתבטא בשום דרך. כלומר, הרצון שלו לקבל הוא קטן ביותר.

הדומם אינו יכול להזיק לאף אחד או להביא לו תועלת, כיוון שהתולדה החיובית והשלילית של הרצון ליהנות האגואיזם, היא פרופורציונאלית לגודל הרצון. כלומר כיוון שהוא נמצא בחוסר תנועה הוא אינו מועיל ואינו מזיק.

אצל ה צומח הרצון לקבל גדול יותר, יש בו השתוקקות גדולה יותר מאשר לדומם, לכן הוא מפתח בעצמו את האפשרות לצמוח ובגלל זה הוא נקרא "צומח". ההבדל בין הצומח לדרגת הדומם הוא שהצומח יכול לספוג את המועיל ולהפריש את המזיק, וכתוצאה מכך-לצמוח.

לצומח יש מחזור חיים משלו. הצמח חי ומת, הוא תלוי בסביבתו הרבה יותר מהדומם, הוא חש בשינויי יום ולילה. זו צורת חיים שונה לחלוטין מהדומם, וכל השינויים וההבדלים בין שתי הצורות קיימים רק הודות לכך, שהרצון לקבל הנאה בדרגת הצומח גדול בהרבה מהרצון לקבל שבדומם.

רצון לקבל גדול עוד יותר קיים בדרגת ה חי. מה אפשר לראות אצל בעל החיים, שאינו בצומח? ובכן, כל בעל חיים מרגיש את הסביבה באופן אינדיבידואלי, מתקרב אל המועיל ומתרחק מהמזיק. בעולם הצומח, הכוח הכללי שקיים-להרגיש את המועיל ולהתרחק מהמזיק וכן היכולת להועיל ולהזיק-כוח זה שקול לרצון של גוף אחד בלבד ממדרגת החי.

בעל החיים נע ממקום למקום. יש לו תחושות ורגשות אישיים, יש לו אופי ואישיות משלו, והיות ובדרגת החי, הרצון לקבל גדול יותר מבצומח, קיימים בחי מאפיינים משלו: מחזור החיים שלו אינדיבידואלי, כל אחד נולד ומת במועדו, בשונה מהצמחים שמתנהגים בהתאם לעונה. בעל החיים חי חיים עצמאיים, אם כי סוגים מסוימים של בעל החיים חיים בעדר או בלהקה. אצל בעל החיים קיימת הפרדה ברורה בין הזנים השונים, וקשר עם בני מינו הוא דבר הכרחי עבורו. עם זאת, אצל בעלי החיים קיימת מיגבלה: בעל החיים מרגיש רק את עצמו ואינו יכול להרגיש אחרים, אין לו תחושה של עבר, ואין לו שום עניין בעתיד.

המדרגה הבאה, מדבֵּר, כלומר האדם, מורכב מכוח השכל ומכוח הרגש. כוחו של האדם אינו מוגבל בזמן ומקום כי מה שלא ניתן לתפיסה באמצעות המרכיב האחד, ניתן להשלים באמצעות המרכיב השני. לדוגמה: אדם אינו מסוגל להרגיש מאורעות שקרו לפני אלף שנים, אך הוא יכול להשלים את הפער דרך הגורם האחר (השכל): השכל עוזר לרגש-האדם יכול להבין את מאורעות העבר בכוח השכל ולהשלים זאת ממש עד לרמת ההרגשה.

אפשרי גם מצב הפוך: אני מרגיש משהו, וכדי לבדוק איך זה יכול להשפיע עלי, לחיוב או לשלילה, אני מצרף להרגשה שלי את השכל ומנתח את המצב. השכל והרגש יחד מרחיבים את ההבנה שלי לגבי זמן ומקום. אני כבר לא מוגבל, אני יכול להרגיש, דרך מישהו אחר, את מה שלא חוויתי באופן מעשי. הודות לכך האדם מתעלה מעל למרחב ולזמן. אדם אחד הוא שווה-ערך לכל הרמות שמתחתיו: עולמות הדומם, הצומח והחי גם יחד.

אבל מי שהתעוררה בו "הנקודה שבלב" (רצון לרוחניות) והוא מפתח אותה עד לעשר ספירות, עד למצב בו היא נעשית לכלי של הנשמה, לכלי שבו מתגלה האלוקות, אדם כזה הוא "מקובל", מלשון מקבל, והוא כולל בתוכו את כל "המדברים", את כל אלה שנמצאים בדרגת "מדבר", מכל הזמנים ומכל העמים, למן הדור הראשון ועד האחרון.

פירמידת המדרגות הזאת משקפת את היחס שבין חמשת סוגי הנבראים שקיימים בבריאה: הדומם, הצומח, החי והמדבר, כשכל נציג יחיד ממדרגה עליונה, גדול יותר מכל הנבראים שבמדרגה שמתחתיו. וזה מתבטא בחמשת סוגי הרצון שבבריאה:

א) התועלת והנזק שרצון אחד בדרגת הצומח יכול להביא, שווה לתועלת ולנזק של כל הרצונות מדרגת הדומם שבכל הבריאה.

ב) התועלת והנזק שרצון אחד בדרגת החי יכול להביא, שווה לתועלת ולנזק של כל הרצונות מדרגת הצומח שבכל הבריאה.

ג) התועלת והנזק שרצון אחד בדרגת מדבר יכול להביא, שווה לתועלת ולנזק של כל הרצונות מדרגת החי שבכל הבריאה.

ד) התועלת והנזק שרצון אחד בדרגה רוחנית יכול להביא, שווי ערך לתועלת ולנזק של כל הרצונות מדרגת מדבר שבכל הבריאה. זאת, כיוון שאם באחד ה"מדברים" מתעוררת "הנקודה שבלב", שורש הנשמה, והוא מפתח אותה למידה של כלי רוחני, פירוש הדבר הוא כי הכוח שלו שווה לכוחם של כל האנשים בכל הזמנים ובכל הדורות. כזו היא הפירמידה. אך ככל שהאובייקט ממוקם גבוה יותר בפירמידה, כך הוא יותר מיוחד, וכך גם פוחת מספרו במציאות-בבריאה.

שמו של הבורא

קוצו של יוד-י-ה-ו-ה

זהו סימון לרצון שנברא על ידי הבורא, והוא מכונה "נברא". הרצון הזה מורכב מחמישה חלקים, המסומנים על ידי חמישה סימנים, אותיות. האותיות האלו, מסמלות לא את שמו של הנברא אלא את שמו של הבורא, כיוון שאת הרצונות האלה ממלא האור-הרגשת הבורא. שמות הבורא, ולא שום דבר אחר, הם מה שמרגיש הנברא.

לכן, מצבי הנברא קרויים בשמות הבורא, כלומר העולם שמרגיש הנברא, תחושתו העצמית של הנברא, סך כל הרגשותיו, הם למעשה התגלות הבורא אליו, בתוכו. לכן הכלי נקרא שם הבורא, ומבטאים בו רק ארבע אותיות (את קוצו של יוד אין מבטאים) הנקראות: הוי"ה.

וכך הוי"ה הוא מבנה הרצון:

"קוצו של יוד" זה רצון שקודם להרגשה הראשונה של הנברא.

"י" מסמלת את דרגת "דומם"

"ה" ראשונה מסמלת את דרגת "צומח"

"ו" מסמלת את דרגת "חי"

"ה" אחרונה מסמלת את דרגת "מדבר"

כל אחד מהרצונות (דומם, צומח, חי, מדבר) נחלק בתוכו לאותן תת-רמות. כלומר אפילו בדרגת "דומם" קיימת הפרדה לחלקים: דומם, צומח, חי ומדבר.

דרגת האדם

עלינו להבין, מהו בעצם "אדם". כאמור, צמח אחד שווה ערך לכל הדומם שבבריאה. בעל חיים יחיד הוא עליון לכל עולם הצומח, ואדם אחד הוא עליון לכל החי שבכל הבריאה . מה פירוש עליון? המשמעות היא, שאם הוא מתקן את עצמו אז התיקון שלו מכסה על כל הבריאה שמתחתיו, כלומר מושך אותה אתו.

האדם כולל בתוכו את הכל. אם האדם עושה תיקונים, פירוש הדבר הוא שבהתאם לזה כל הבריאה מתקרבת לבורא. לכן רק האדם צריך לתקן את עצמו. אדם שעולה, מעלה אתו את כל העולמות, ולכן נאמר שכל העולמות נוצרו בשביל האדם.

העולמות הרוחניים הם:

דרגת דומם שנקראת "היכלות".

דרגת צומח שנקראת "לבושים".

דרגת החי שנקראת "מלאכים".

דרגת המדבר שנקראת "נשמות".

ה"תיקון" הוא תיקון היחס שלנו כלפי הבורא, ו"אדם" נקרא מי שהבורא נתן לו רצון לכך. תחת דרגת "אדם" נמצאות דרגות המדבר, החי, הצומח והדומם של הרצון שקיימות באדם בעולם שלנו.

המחוייבות לתקן את כל הבריאה מוטלת על האדם, מכיוון שלאדם יש "נשמה"-הרצון הגדול והמפותח ביותר שקיים. לכן אדם בעולם שלנו שמקבל את "הנקודה שבלב" (שהיא בעצם העובּר של הנשמה שלו) ומתחיל לפתח אותה, נעשה לחשוב ביותר בעולם הגשמי וכך גם בעולמות הרוחניים. אדם זה מצרף לתוכו כוחות, שנותנים לו את האפשרות להתחבר לבורא ולהשתוות אליו, כלומר להפוך להיות דומה לו.

ארבע דרגות בדרגת המדבר

באדם עצמו קיימות כל ארבע הדרגות של הבריאה, הנקראות:

"המון עם"

"עשירים" (בעלי הרצון לעושר)

"גיבורים" (בעלי הרצון לשלוט)

"חכמים"

כל הדרגות האלו נובעות מתוך הדרגה הראשונה, "המון עם", שהרי הכל נובע מדרגת "הדומם", מהעפר, ככתוב: "הכל מן העפר" (קהלת). בעפר נמצאות שלוש סגולות מופלאות: הצמחים, בעלי החיים והאנשים מתחילים ממנו. העפר עצמו אינו יוצר דבר, אבל בלעדיו לא תיתכן שום צורת חיים.

לכן גם כאן, ב"המון העם" שמייצגים את דרגת הדומם, טמונה האפשרות להתפתח לשלוש הדרגות הבאות: לעשירים, לגיבורים ולחכמים, בהתאם לרצונות לכסף, לשליטה ולידע-שמתפתחים מתוך דרגת הדומם. אם במקביל לרצונות האלה מקבל האדם מהבורא נשמה, "חלק אלוק' ממעל", השתוקקות רוחנית, הריהו משתוקק להתאחד עם הבורא.

ההמון מתפתח מדרגה לדרגה בעזרת שלוש נטיות שבו: תאווה, כבוד וקנאה. בעזרת שלוש הנטיות האלו הרצון שבאדם גדל והופך לבשל יותר. הודות לנטיות אלו, האדם מתפתח. הוא עולה מדרגה לדרגה, עד להשגת הדרגה האחרונה, דרגת השלמות.

הודות ל"תאווה", מתפתחים מתוך המון העם "עשירים" (בעלי הרצון לעושר) שהם הדרגה הראשונה להתפתחות ההמון. המדרגה הזאת נבדלת מההמון בכך שיש בה רצון גדול בהרבה. המדרגה הזאת נמצאת בהתאמה לדרגת "צומח" שבבריאה.

על ידי "כבוד" נפרדים מתוך ההמון ה"גיבורים" (בעלי הרצון לשלוט), זוהי המדרגה השנייה להתפתחות ההמון, והיא נמצאת בהתאמה לדרגת "החי" שבבריאה.

בעלי הרצון לעושר צמאים רק לכסף, הם משתוקקים לחומר דומם. אפילו לא יישארו אנשים בעולם, הרצון הזה ימשיך להתקיים, העיקר שיהיה לו כל מה שהוא רוצה.

אך מי שיש בו רצון לכבוד, הרצון שלו מפותח עד כדי כך, שאין די לו בשליטה בדבר דומם. זוהי כבר צורה אחרת של קיום. יש לו צורך לשלוט גם בבני אדם אחרים, והוא זקוק לזולת שיעניק לו את הכבוד הזה. כדי שהזולת ימלא את תאוותו, הוא שואף להיות בלב של הזולת.

באמצעות "קנאה" מופרדים מתוך המון העם "החכמים". כפי שנאמר: "קנאת סופרים תרבה חוכמה". אנשים עם רצונות גדולים יותר נוטים לקנאה, והם אלה שרוכשים חוכמה וידע. הדרגה הזו נמצאת בהתאמה לדרגת "מדבר" שבבריאה.

פעולות החכמים אינן מוגבלות בזמן או במרחב. האדם מקנא לפעמים במישהו שחי מזמן ומת, מקנא כאילו אותו אדם עודנו בחיים. לזמן אין השפעה על התחושה הזו. אדם מקנא באחר לא רק מפני שלאחר יש ולו עצמו אין, אלא הוא מקנא בו גם אם לשניהם יש אותו דבר. כלומר, אדם רוצה לא רק לקבל את כל מה שיש לאחר (לקבל את הרצון והמילוי של האחר), אלא גם להרוס את רצונו של האחר, כך שלא יהיה לו דבר.

אם אני, לדוגמה, נמצא בדרגת "מדבר" שבאדם, הרי שהרצון שלי כה חזק, עד שאני רוצה לקבל את כל מה שיש לאחרים, ולא רק זה, אלא שלאחרים לא יישאר דבר. כך אני יכול להגדיל את הרצון שלי עד אין סוף, כלומר אני לבדי יכול להשתוות לכל האנושות. תכונת הקנאה שמאפשרת להגדיל את הרצון קיימת רק בבני אדם. אנשים שאינם נמצאים בדרגת "מדבר", אינם יכולים להגדיל את הרצון שלהם. הם רק רודפים אחר כבוד, או תאוות בצע-כלומר ביטחון בסיפוק הצרכים שלהם, ושלהם בלבד. בכוח הקנאה, האדם בדרגת מדבר מגדיל באופן בלתי מוגבל את הרצון שלו לקבל. הקנאה היא אחד האמצעים היעילים ביותר להתקדמות. העיקר, הוא לעשות בה שימוש נכון: לא לרצות שגם לאחר לא יהיה, אלא לרצות שלי יהיה לא פחות מלאחר.

אנשים שאינם בדרגת מדבר, נשארים ללא סגולה, ללא מרפא, מפני שאין להם רצון חזק. כל שלוש הנטיות פועלות בהם בערבוביה, ומכיוון שהרצון שלהם משתוקק פעם לכיוון אחד ופעם לאחר, הוא נשבר לרסיסים. כדי להשיג משהו, הרצון זורק את עצמו בכל פעם לכיוון אחר. כלומר אין השתוקקות אחידה בכיוון אחד כדי להשיג דבר כלשהו במלואו. האדם משנה כיוון כל הזמן, מחפש בכל פעם משהו אחר ומפזר את האנרגיה שלו.

הדבר דומה לילדים קטנים שחושקים בכל דבר שהם רואים. גם אם יש לאדם רצון חזק, ההשתוקקות שלו כל הזמן משתנה: לעושר, לכבוד, לשליטה, לידע, לכן בסופו של דבר הוא לא ישיג דבר.

כאשר עולה באדם השתוקקות לעושר, הוא מוכן לעבוד יומם וליל, ולרצות רק כסף, ועוד כסף ואינו מתעניין יותר בשום דבר אחר. אותו דבר קורה כשאנו מדברים על השתוקקות האדם לקבל כבוד; הוא רוצה להיבחר לכנסת, להיות ראש ממשלה, כל השאר לא נחשב: לא המנוחה, לא תענוגים, לא משפחה, כל ההשתוקקות שלו היא לשליטה.

הבעיה של כל אלה שמשיגים את מדרגת "קנאת סופרים תרבה חוכמה" היא, שהם מסתכלים על האחרים, על מה שיש להם בכל המובנים, והם רוצים להשיג את כל הדברים בבת אחת. לכן, הם אינם יכולים להשיג דבר. עם זאת, הם סופגים לתוכם את הרצון של האחרים, עד כדי כך, שיכולים להכיל בתוכם רצונות כמו של כל העולם כולו יחדיו. ואף כי הרצון הזה אינו מכוון, הוא עצום בגודלו.

הסתרת החוכמה

כוחות חיוביים ושליליים קיימים במידה שווה, כפי שנאמר: "כגודל הכוח המועיל גודל הכוח המזיק". לכן, מכיוון שכוחו של אדם גדול מכוחם של כל היצורים החיים, בכל הדורות ובכל הזמנים, כך גם הנזק שהוא עלול לגרום גדול מזה שיכולים לגרום כל היצורים החיים יחדיו, וכך גם התועלת.

לכן, כל עוד אדם זה איננו מוכן לעליה רוחנית, כל עוד הוא אינו מסוגל לעשות שימוש לטובה בלבד בכוחותיו העצומים, הוא זקוק למגבלה רוחנית.

כלומר, כל עוד שהוא אינו מקנא בדרגת "אדם" (שמאופיינת ע"י חוכמה וידע) אסור להעניק לו ידע שבאמצעותו יוכל להרוס אדם אחר ולקחת את כל מה שיש לו, כלומר, אסור להעניק לו כוחות ואפשרויות מעבר לאלו שהוא מוכשר להשתמש בהם, מכיוון שרצונותיו אינם מאוזנים על ידי שכל ורמה מוסרית.

לכן, מלומדי העבר (אנשי המדע והפילוסופיה) הסתירו את הידע שלהם מההמון-מתוך פחד שתלמידים שאינם ראויים ישתמשו בכוח החוכמה כדי להרע ולהזיק, כדי לספק את התשוקות הגשמיות שלהם, וכך יחריבו את כל העולם.

אדם שמקבל כוחות שאינם תואמים את ההתפתחות המוסרית שלו, משתמש בכוחות אלה כמו בכל כוח אחר שנמצא בשליטתו, בהתאם לנטיות שלו, והוא נושא סכנה לאחרים. ניקח לדוגמה מה שקורה בכמה ארצות: ניתנו להם ידע ונשק ומייד החלו להשמיד זה את זה.

החוכמה צריכה להינתן לאדם ככוח, רק בהתאם לרמת ההתפתחות המוסרית שלו, אחרת היא מביאה נזק. חכמי העבר קבעו לעצמם ולתלמידים שלהם כללי חיים מאוד נוקשים. למרות היכולות הבלתי מוגבלות שלהם, הם חיו בצניעות, בעוני, תוך סירוב לקבל תענוג גשמי כלשהו, רק כדי להשיג את החוכמה עצמה.

אבל במהלך הדורות, החכמים החלו לרצות כסף וכבוד, ולכן הפכו, מוסרית, שווי-ערך להמון. החומה שהגנה על החוכמה קרסה, והם החלו להשתמש בחוכמה למילוי כל הצרכים הפיסיים של האדם, וכך הדבר עד עצם היום הזה.

התפתחות טכנולוגית מול התפתחות רוחנית

לאורך כל הדורות העדיפה האנושות את ההתפתחות המדעית והטכנולוגית על פני התפתחות רוחנית-מוסרית. אילו היינו מתאימים היום את הרמה הטכנולוגית שבה אנו מצויים לרמה המוסרית שלנו, כך שתהיינה שוות זו לזו, היינו נראים כמו האנשים שחיו לפני אלפיים שנה. כי במשך אלפיים השנים האחרונות לא חלה שום תמורה ברמה

המוסרית-רוחנית של האדם. מכאן, שכל התפתחות שלנו מכל סוג שהוא, שאיננה במישור הרוחני, תתברר לבסוף כקלקול שאותו יהיה צורך לתקן.

אין אנו אמורים היום להתנתק מהכל ולהתחיל לחיות כפי שחיו אבות אבותינו לפני אלפיים שנה. אבל עלינו להבין שכל תהליך ההתפתחות שלנו אינו מאוזן. הכוח המועיל והכוח המזיק שבתוך האדם וגם בתוך החברה אינם מאוזנים. עלינו להבין כי נוכל לשפר את החיים שלנו, להפוך אותם לקלים ונעימים יותר, רק בעזרת רוחניות.

לכן, אדם ששואף להתקדמות רוחנית, מבין, בסופו של דבר, שהוא רוצה לחיות חיים פשוטים וצנועים, הוא אינו מצפה יותר לשום דבר מהעולם החומרי, ומסתכל על כל מה שמסביבו כמיותר.

ההתפתחות המדעית-טכנולוגית של האנושות היא התפתחות בדרך של יסורים. האנושות תמשיך להתפתח עד מצב שבו תגלה כי הדרך הזו היא ללא מוצא. עלינו להיפרד מאלפיים שנות הקידמה הללו ולהתחיל לחפש דרך אחרת. מסתבר שאחרי אלפיים שנה האנושות מגלה שבמשך כל השנים האלו בעצם לא התפתחנו, אלא צעדנו בכיוון הפוך. אילו היינו משקיעים את כל המאמצים שלנו במישור הרוחני, היינו מגיעים היום לתוצאות חיוביות בהרבה.

כל הבריאה נבראה למטרה אחת בלבד-כדי שהאדם ישיג את תיקונו בעזרת חוכמת הקבלה. עד לדורנו, החוכמה היתה נסתרת מפני ההמון. אך בדור האחרון חוכמת הקבלה צריכה להתגלות לכולם, אפילו לצעירים ביותר. כפי שכתוב בזוהר: "דבעקבתא דמשיחא עתידא חכמתא דא להתגלות, אפילו לצעירי ימים" (שבעקבי משיח, עתידה החוכמה הזו להתגלות, אפילו לצעירי ימים).

מכאן שאם הקבלה צריכה להתגלות בפני כל העם, זה אומר שהוא מפותח רוחנית דיו, כלומר, אין חשש שיעשה בחוכמה שימוש לרעה. אבל במסכת "סוטה" כתוב: "דבעקבתא דמשיחא חוצפה יסגה, חוכמת הסופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו". כלומר שבדור שלנו האנשים יהיו גסים מאוד וחצופים. איך זה ייתכן?למה מותר כעת לפתוח את חוכמת הקבלה בפני כולם?

כתוב ש"פני הדור כפני הכלב". הוא לא יתעניין בחוכמת הקבלה, אלא בהנאות עצמיות בלבד. לכן אין חשש שיהיו תלמידים ש"אינם ראויים", כיוון שאף אחד לא ירצה לרכוש את הידע הזה. הרי הקבלה מדברת על רוחניות; וכדי לרכוש רוחניות צריך לשנות את הטבע שלנו, מהכוונה "לקבל" לכוונה "להשפיע" (לתת), ורק אחר כך, אפשר להשיג את החוכמה הזאת. לכן אין חשש מ"תלמידים שאינם ראויים" ולא צריך שום בדיקות התאמה. כולם רשאים כיום ללמוד את חוכמת הקבלה, אפילו ילדים.

כיום הרצונות התעצמו עד כדי כך, ששום דבר אינו מעניין אותנו יותר. רק אלה שמשתוקקים להשגה פנימית (לגילוי הרוחניות) ירצו להשיג את הקבלה, והאחרים רק יחוגו סביבה, בניסיון למכור אותה כמה שיותר ביוקר.

האפשרות ללמוד קבלה תינתן לכולם. אולם להיכנס אל תוך החוכמה עצמה ניתן יהיה רק בהתאם למידת המוכנות הרוחנית של האדם. כלומר למי שהבין שהחוכמה לא תביא לו שום רווח חומרי, אלא רק את האפשרות להשפיע לבורא-להסב לו נחת רוח.

אם מְפָעם באדם רק רצון אחד זה (גם שאר הרצונות ממשיכים להתקיים באותו אדם, אבל בפרופורציה שונה לחלוטין), אזי ילמד את חוכמת הקבלה. האחרים לא ירגישו צורך בה. כמו שנאמר: "אלף נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה"; מכך ניתן לראות עד כמה הכל תלוי ברצון של האדם-מהו הדבר שאליו הוא באמת משתוקק.

פותחים בפני האדם את הספר, הוא מתחיל ללמוד ואחרי זמן מה הוא מגלה אם זה בשבילו או לא. רצון האדם הוא שקובע היכן יהיה ומה יעשה. כלומר, האדם מבין בהדרגה שחוץ מהאיחוד עם הבורא הוא לא יקבל שום דבר, אף לא תענוג אחד מן העולם הזה: לא עושר, לא כבוד, לא שליטה, לא הצלחה בעבודה ולא זכיה בלוטו. לכן, מגיעים ללימוד רק אלה שמשתוקקים לפנימיות של הדברים. וככל שמתקדמים בלימוד, ככל שמתקרבים למטרת הבריאה, כך הבירור גדול יותר.

ו. החירות כמטרת חיים

מבוסס על מאמר "החירות" מאת בעל הסולם.

החירות היא יכולת שניחן בה האדם אשר מבדילה אותו מהותית משאר היקום. זהו מצב רוחני שאותו יכול להשיג האדם אם יצליח להשתחרר מהאגו שלו. לשם כך ניתנו "עשרת הדברות", עשרה חוקים רוחניים, וניתנה "התורה", האור שמשחרר את האדם משליטת האגו. על כך נאמר: "חרות על הלוחות-אל תקרא חרות אלא חירות" (שמות רבא), כלומר כל המטרה של עשרת הדברות היא שהאדם יחפש דרך להשיג חופש ועצמאות באמצעות האור הטמון בכתבי המקובלים: "שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" (מסכת אבות).

בעל הסולם כותב שההנחיה הזו "אל תקרא חָרות אלא חֵירות"-דורשת ביאור הרבה יותר עמוק: מה המשמעות של החופש שאנחנו משיגים כאשר אנחנו מקיימים את עשרת הדברות: האם זה שחרור מהאגו? האם זה אותו חופש שאנו חולמים עליו?

בעל הסולם מביא את תשובת המדרש: "אל תקרי חרות אלא חירות מלמד שנעשו חירות ממלאך המוות", לאמור שחופש האדם מסתכם בעיקר בחופש מפני המוות. אילו האדם היה בן אלמוות, זה היה משנה באופן מהותי את היחס שלו כלפי עצמו, כלפי העולם, כלפי החיים. או אז כלל לא היינו מכנים את הקיום שלנו בתואר "חיים"... אבל אם נשאל אנשים, מהי בעצם חירות, או ננסה לרגע לחשוב על כך בעצמנו, לא נוכל להגדיר את המושג הזה באופן ברור; האם חירות היא החופש לעבוד, לנוח, ללדת ילדים? מה המשמעות של חירות, במה היא מסתכמת?

חירות מוחלטת-משמעה היעדר מוחלט של מגבלות כלשהן, כלומר היעדר המוות, היעדר כלשהו של סוף או גבול, משמעה ידיעה מוחלטת והנאה נצחית.

אם נאסוף את כל ההגדרות האלה, ונאחד אותן נוכל כנראה לקבל מצב שניתן לקרוא לו חירות, כלומר מצב שאינו מוגבל במאום. אנחנו צריכים קודם כל להבין מהי "חירות", מהו המצב הזה, ורק לאחר מכן להחליט האם הוא הכרחי עבורנו, כמה כוחות כדאי להשקיע עבורו, ומה כדאי להקריב למען השגתו.

כדי להבין שהחירות מסתכמת בחירות מהמוות, אנחנו חייבים להבין את מהות מושג היסוד שנקרא "חירות". החופש, העצמאות או החירות, קיימים כצורך אנושי בסיסי. אם כן מן הראוי הוא שנברר האם בכלל יש בפעולות שלנו איזושהי בחירה חופשית. שהרי אנחנו לא יודעים מה יקרה לנו בעוד רגע, אין לנו מושג מה עוד עלול להתרחש ומתי.

הכל נעשה מתוך הכרח

אם נסתכל על האדם, נראה שהוא מבצע את כל הפעולות שלו מתוך הכרח, ושאין לו בהן שום בחירה, מכיוון שהטבע הפנימי והסביבה החיצונית שלנו משפיעים עלינו בעזרת שני כוחות: התענוג או המכאוב. כתוצאה מכך, כל מי שחש את ההשפעה הזו, צמחים, בעלי חיים, בני אדם, אין לו חופש הבחירה, כיוון שבשום מקרה אינו מסוגל לבחור בסבל או לדחות את התענוג, שהרי כל המהות שלנו היא הרצון ליהנות. לכן כשאנחנו עושים בחירה כלשהי, היא תמיד מכוונת להשגת תענוג מקסימלי במינימום מאמץ.

לדוגמה, בבוקר אינני רוצה ללכת לעבודה, ובערב אני חוזר ממנה עייף, אבל אני יודע לפחות שבזה אני מפרנס את משפחתי. אני עושה חישוב פשוט, שכדי להתפרנס אני צריך לסבול כל היום ובסיכומו של דבר מחליף את הסבל, את היגיעה שלי, במה שנחוץ לי על מנת להתקיים.

בעל הסולם אומר שכל ההבדל בין האדם לבין בעל חיים הוא בכך שהאדם עושה שיקול יותר מעמיק; הוא לוקח בחשבון את "העתיד" ולכן הוא מוכן ללכת לקראת יסורים רבים, אם הוא רואה את הרווח שהוא עתיד לקבל.

בקרב בעלי חיים, ילדים קטנים ואנשים לא די מפותחים, השיקול לא נבנה בשילוב עם תחושת העתיד, שכן חסרה אצלם הרגשת העתיד הקרוב והרחוק ולכן הם פועלים רק לפי השיקול של הרגע הנתון.

מכל מקום, כל בעל חיים עושה את השיקול (סבל מול תענוג), כיוון שחש את חייו כקבלה של תענוג או כבריחה מסבל. רק לפי השיקול הזה של תענוג וסבל הוא חי, ואין לו שום שיטה אחרת לפיה ינהג.

כלומר, לכל אחד מאיתנו יש אופי משלו, תכונות מולדות, הבנות שרכש, חינוך שקיבל, חושים, הרגשה של לחץ חברתי וכו'. כל זה יוצר בתוכנו מנגנון שלפיו אנחנו פועלים ועושים את כל השיקולים.

לכן, אם טמונות באדם כל התכונות, ומבחוץ נתונות כל הנסיבות, מובן שאין לו שום חופש בחירה, כך שאינו מסוגל לבחור באופן חופשי, אלא רק תחת השפעת נתונים פנימיים או חיצוניים שהוגדרו מראש.

בעל הסולם אומר, שאיננו מבין מדוע האנושות אינה עוסקת בבעיה זו. כנראה, מפני שהאנושות אינה מסוגלת לפתור אותה.

אפשר אמנם להבין את ציבור המאמינים אשר יש להם הצדקה לקיום מסוג זה, כי קיים בורא שיצר את הכל וכולנו נמצאים תחת שליטתו, שהכל קורה מרצונו, ולכן לא חשוב אם הם מקיימים את הכל בעל כורחם או מרצונם החופשי.

ומה לגבי ציבור הלא מאמינים? עניין מסובך. הרי כאשר יהיו מודעים לכך שכל מעשיהם מוכתבים מראש, הן על ידי הטבע הפנימי והן על ידי הטבע החיצון, איזו הצדקה תהיה להם לדרכם, שכן אז תיעלם כל משמעות הקיום עבורם.

הרצון ליהנות

כל הטבע שלנו אינו אלא הרצון ליהנות. הרצון הזה נוצר על ידי הבורא "יש מאין". הוא נוצר כיוון שבבורא יש רצון ליהנות לנבראיו. הואיל וטבע הבורא הוא שלמות מוחלטת, הטבע הזה מאלץ אותו לתת. לשם כך הכרחי ליצור את מי שירצה לקבל ממנו את הדבר שרוצה לתת-את התענוג.

הבורא הוא שלם ויחיד. התענוג שהוא רוצה לתת לנבראים מאופיין על ידי תכונה אחת, שלמות. כלומר, מה שהוא רוצה לתת לנו הוא מצבו של הבורא. מלבד מצבו, לא קיים דבר שלם, ולכן, מכוח השלמות שלו הוא רוצה להעניק גם לנבראים. מטרת חיינו היא להשיג את שלמות הבורא.

כדי שהנברא יוכל להשיג את מצב הבורא, הבורא יצר את הנברא כך שיגיב למצבו, למצב השלמות. התגובה הזו נקראת "הרצון ליהנות". הטבע שלנו מסתכם ביכולת לחוש, פחות או יותר, את מצב השלמות. השלמות המוחלטת מתקבלת כהרגשת הבורא, והעדר הרגשת הבורא הוא חוסר השלמות המוחלטת.

בין אם נרצה בכך או לא, אנחנו משתוקקים לדבר אחד בלבד והוא להרגיש את הבורא, או כפי שהדבר נקרא בשפת הקבלה, להרגיש את "האור". מובן שהמטרה שלנו מסתכמת בהשוואת צורה מוחלטת עם הבורא, שבה המצב שלי ושלו שווים לחלוטין; לא רק דומה אלא שווה. לא ייתכן שיהיו שני מצבי שלמות דומים, או זהים, כי השלמות, לפי הגדרתה, כוללת הכל, ולכן אין שום דבר שידמה לה.

לפיכך, אנחנו מסוגלים רק להגיב לתענוג או להיעדר התענוג, שהוא הסבל. עם הרגשת השלמות, הרגשת ההנאה או הסבל, מופיע כלי נוסף והוא המוח. כלי זה משמש אותנו כדי שנוכל, בצורה יותר נכונה, מהירה ויעילה, להגיע למצבים טובים יותר-אל התענוג (מידה של שלמות שאותה אנחנו חשים כתענוג).

המוח הוא תוצר של התפתחות הרצון שלנו ליהנות. הרצון הוא שיוצר אותו כמערכת עזר לחיפוש דרכים להשגת תענוג. אנחנו רואים זאת בטבע שסביבנו: אם בצורת חיים כלשהי הרצון לקבל תענוג הוא קטן, בהתאם לכך גם המוח באותה צורת-חיים יהיה מפותח רק במידה מועטת. ככל שהרצון ליהנות חזק יותר, כך המוח גדול יותר.

לפיכך, האנושות מתפתחת, לא מפני שהיא רוצה להיות חכמה יותר, אלא מכיוון שהיא רוצה להשיג תענוגים גדולים יותר. החיפוש אחר הנאה דוחף את האנושות להתפתחותם של המוח, ההיגיון, המדע וכל השאר. כמו שאומרים: "האהבה והרעב שולטים בעולם". כלומר, ההשתוקקות שלנו לתענוג וההשתוקקות להימנע מסבל שולטים בעולם ובנו. ככל שאנחנו מרגישים צורך בתענוג, כך המוח שלנו מתפתח.

ההתפתחות שלנו תלויה באופן ישיר בתחושת הסבל. ככל שהאדם עובר יותר יסורים, ככל שהוא רוצה להשיג יותר, כך מתגלה בו צורך גדול יותר ביכולת שכלית, צורך לפתח את השכל. ולהיפך, יכול להיות שבאדם קיים מלכתחילה גרעין מאוד מפותח, אבל אם הוא מקבל הכל בחייו ללא מאמץ וסבל, המוח שלו אינו מתפתח אלא נסוג. לכן, לא כדאי לקנא בחברות השלוות: החברות האלו נמצאות בדרך לירידה בטיב ובאיכות, בתהליך של שקיעה. ההיסטוריה של עמנו מוכיחה את היעילות שיש בחיפוש המתמיד אחר האפשרות להתקיים.

החשיבה מתפתחת כהליך עזר להשגת תענוג. הטבע שלנו כולו חיפוש אחר תענוג, שבאופן בלתי מודע, מוגדר בתוכנו כהרגשת שלמות הבורא.

ארבעת הגורמים

כדי להבין בדיוק איך מתפתח בנו הרצון הזה להשגת מצב השלמות עצמו, בעל הסולם מחלק את כל התופעות בעולם שלנו, החומרי והרוחני, לארבעה גורמים, שבהשפעתם אנו מתפתחים. הגורם הראשון הוא "המצע"-הבסיס, הגנום.

הגורם השני הוא החוקים שלפיהם מתפתח "המצע", המהות שלנו. במהות שלנו, ביסודות שהוגדרו מראש, קיימים חוקי התפתחות שאינם ניתנים לשינוי. לדוגמה, כאשר זורעים זרע, אנחנו יודעים בוודאות לפי אילו חוקים הוא יתפתח. כלומר, המהות וחוקי ההתפתחות שלה קובעים מה תהיה התוצאה בסוף תהליך ההתפתחות.

אבל מלבד זאת, קיימים עוד שני גורמי התפתחות חיצוניים. ישנן עוד נסיבות חיצוניות שמשפיעות עלי, ומכתיבות לי, באיזו דרך אני צריך לשנות את עצמי. כלומר, מלבד עצמי (המצע-הגורם הראשון) ומלבד התוכנית הפנימית שלי (הגורם השני) ישנו גם גורם שלישי, גורם חיצוני שמשפיע על התוכנית הפנימית שלי. הגורם החיצוני הזה שמשפיע על תוכנית ההתפתחות הפנימית שלי, מתנהל לפי חוקי התפתחות משלו-חוקי ההתפתחות של החברה, הטבע, היקום.

כלומר ישנם שני גורמים פנימיים שלא משתנים וקבועים בי מראש, וישנו גורם שלישי, בתוכי, שמשתנה תחת השפעת הסביבה החיצונית, וגם הסביבה החיצונית משתנה לפי כללי התפתחות משלה ובכך משפיעה עלי.

את הנתונים הפנימיים והחיצוניים שלי, שנקבעו מראש, עם חוקי ההתפתחות שלהם-אין באפשרותי לשנות. אינני מסוגל להשפיע על הנסיבות החיצוניות, שגם הן משתנות לפי חוקי התפתחות משלהן, ואינני יכול להבינן. אני יכול לשנות רק את אותו כוח חיצוני שמשפיע על החלק הפנימי שלי, את הגורם השלישי שנקרא "סביבה". הקבלה אומרת שבדרך זו אני יכול לשנות את עצמי, לשלוט בעצמי, לשלוט בדרך שבה אני חש את העולם הזה, באינטראקציה שלי אתו, בדרך בה אני מחפש בו את המצב הטוב ביותר עבורי.

כלומר ישנו איזשהו מהלך, שבעזרתו אני יכול לשנות משהו. זה אומר שאינני רובוט שפועל לפי משתנים שהוגדרו מראש, אלא יש לי חופש בחירה. בכך שאני משנה את הגורם הזה אני, בעיקרון, יכול לשנות בעצמי את הכל, חוץ מהפרמטרים של הנשמה, הנתונים של המצע. מה נשאר איפוא? נשארת הדרך שלי, כל מה שצריך לקרות לי במהלך חיי.

סוד הגלגול

הגורם הראשון, שמגדיר את מצבו של האדם, "המצע", "החומר ההיולי", הוא החומר הבסיסי שלנו, שקיבלנו אותו מהבורא. הבורא ברא אותו "יש מאין". החומר הראשון הזה שקיים בתוכנו נתון ומוגדר מראש.

בדרגתנו, אין אנו במצב שמאפשר לנו לעקוב אחר מחזור החיים שלנו, על בסיס התכונות הרגילות שלנו. רק אם נצליח לצאת מדרגת העולם שלנו אל דרגה גבוהה יותר, אל העולם הרוחני, נוכל לראות מה יקרה אתנו בגלגולי החיים הבאים, שנסתרים מאתנו היום.

המהות שלנו דומה לזרע חיטה. אילו היינו נמצאים בדרגת הזרע הזה, לא היינו יכולים לעקוב אחר מחזור החיים שלו, אך מאחר שאנו בדרגה עליונה יותר מדרגת הצומח, אנחנו יכולים לעקוב אחר מחזור החיים של הזרע ולשלוט בו: אנחנו זורעים את הזרע, הוא נובט לקראת חיים חדשים או שהוא נרקב ומת.

כאשר הזרע נרקב לחלוטין, ולמעשה לא נשאר ממנו שום דבר חומרי, כאשר הוא הופך לעפר, לחומר לא חי, רק אז מתחילה להתפתח ממנו צורת חיים חדשה. הצורה הקודמת נעלמת לחלוטין, ונשארת רק הרוח-הכוח שמוציא לפועל חיים חדשים.

הזרע מת, נרקב, וביחס לחייו הקודמים, נעלם לחלוטין ואז הוא מתחיל לצמוח מן ההתחלה. כאשר צומח הזרע החדש, כל התכונות הבסיסיות של חייו הקודמים עוברים לחיים החדשים. אמנם דבר חומרי לא נשאר, והכל נרקב, אבל מהכוח הרוחני שנשאר, "מהנשמה", מתפתח נבט חדש ומתחיל מחזור חיים חדש.

מה נשאר מהמצב הקודם ועובר אל המצב הבא? כל מה שקורה עם הזרע דומה למה שקורה לנו בגופנו: הגוף נרקב, אנחנו מקבלים גוף חדש, והנשמה, הפוטנציאל הרוחני הקודם שלנו, נשאר בזרע כמו גֵן. כוח המידע עובר ממצב אחד, מן הגוף הישן, למצב הבא, אל הגוף החדש, באמצעות קרע גשמי: הזרע הישן מת ונרקב, וממנו, מהעבר, מתפתח זרע חדש. מדוע בזרע אנחנו רואים את המעבר מהחיים הישנים לחיים החדשים, ובתוך עצמנו אין אנו מזהים אותו תהליך? מכיוון שאנחנו צופים במחזור החיים מתוך אותו עולם. אנחנו רואים איך מחומר אחד נוצר החומר הבא. ולפני שהישן נרקב, החדש לא יוכל להתחיל להתפתח.

הנשמות שלנו עוברות תהליך קצת שונה. הנשמה שלנו אינה חלק מהגוף ואינה מלווה את חיי הגוף, אלא מהווה "חלק אלוק' ממעל". נשמה אינה תוצר של העולם הזה ואילו "הנשמה" שבתוך הזרע, היא כוח אינפורמטיבי מסוים בלבד, שורה של נתונים גנטיים מוגדרים.

נשמה אלוקית היא "מסך", "אור חוזר", חלק מהבורא, ויש לה תכונות רוחניות, שאין להן שורשים או הקבלות בעולם שלנו, כיוון שהן אלטרואיסטיות לחלוטין. ולמרות שאין אנו חשים בתוכנו את התכונות האלו, הן בלבד, במאור החלש שלהן, מחיות אותנו.

לכן ברגע שהנשמה נפרדת מן הגוף, היא יכולה לעבור מיד לגוף אחר. אין צורך לחכות להיעלמות הגוף הגשמי שלנו כדי שהנשמה תוכל להתגלגל בגוף אחר. גוף שמשתחרר מהנשמה, לא קשור אליה בשום דרך. ולמרות שכל הדתות והאמונות נוהגות להקנות לגוף הפיסי אי אלו תכונות עליונות, רבי יהודה אשלג אמר בפשטות: "כלל לא חשוב בעיני היכן יקברו את השק עם עצמותיי".

אני זוכר כאשר שאלו את רבי, הרב ברוך אשלג, היכן יהיה מקום קבורתו, ענה בפשטות: "מה זה משנה, בבית הקברות הקרוב!". גם הוא, כמו אביו הדגול, לא דאג כלל לעצמו למקום קבורה "מכובד".

הכוחות הרוחניים שעוברים מהחלק הקודם לחלק הבא נקראים "מצע", בסיס של מידע רוחני, המהות. אילו היה זה זרע של חיטה, הוא יישאר זרע של חיטה. אילו היתה זו נשמה מסוימת, היא תישאר אותה נשמה, אך בגוף אחר.

באיזה גוף היא תתגלגל? בגוף המתאים ביותר לצורך מימוש התוכנית הנתונה באותה נשמה. התכונות הפנימיות של הנשמה, המבנה שלה, והדרך שלה אל התיקון, הם שקובעים את התכונות של הגוף הגשמי שבו היא תתגלגל.

מכאן נובעים ההבדלים בתכונות האופי, בכשרונות ובנטיות, שאתם נולד האדם. כל אלה נקבעו על ידי התכונות הפנימיות של הנשמה, מתוך הצורך שלה לממש את התוכנית שלה בעולם הזה.

זאת הסיבה לכך שנולדים בעולם נכים, חולי נפש, ואנשים עם בעיות תורשתיות. הכל נקבע בהתאם לתכונות הנשמה, בהתאם לפרמטרים ההתחלתיים שלה. ואנחנו, שאיננו תופסים את התמונה הכוללת של גלגול הנשמות, איננו מצליחים להבין וכמובן איננו יכולים להצדיק את המקרים האלה של ההשגחה העליונה.

כדי להצדיק את פעולות הבורא, האדם חייב להבין את כל תמונת הבריאה. אחרת, בעל כורחו הוא ימצא פגמים בהשגחת הבורא, במידה זו או אחרת. לכן, רק מקובל שמתגלה בפניו כל הבריאה, יכול להיקרא "צדיק", בהיותו מצדיק את פעולות הבורא.

כדי שהאדם יוכל לעשות שימוש נכון בפרמטרים ההתחלתיים שלו, "המצע", הוא חייב להבין לפחות אותו תחום רוחני שבו הוא אמור לפעול. לכן, רק במידת ההתקדמות הרוחנית, מידת כניסתו לעולם העליון, ניתנת לאדם היכולת לבצע פעולות רוחניות: רק במידת קבלת ה"מסך", קבלת תכונות הבורא, האדם מתחיל "להחליף" את הבורא בהנהגת הבריאה. בכך מסתכמת מטרת הלימוד של חוכמת הקבלה.

לסיכום, הגורם הראשון בהתפתחות שלנו הוא ה"מצע", המהות שלנו. הגורם השני זו ההתפתחות הפונקציונלית של "המצע". הזרע שלנו חייב להתפתח בצורה מסוימת, ולעבור שלבי התפתחות. כל זרע, כל עצם שמתפתח, עובר שלבי התפתחות ייחודיים לו.

אם יהיה זה זרע, לא של חיטה אלא של תירס, הוא יתפתח לפי חוקים אחרים, בפרקי זמן שונים, בכמויות ובאיכויות אחרות. זה אומר, שמלבד המצע של הזרע שנרקב, גם חוקי ההתפתחות שלו, נשארים ומועברים הלאה.

כלומר, הגורם השני קובע באיזו דרך צריך להופיע הזרע החדש; האם יהיה זה גבעול בודד או גבעולים רבים שהם מאותו מין ובעלי אותה צורה, לפי חוקי התפתחות המהות שמוגדרים וקבועים מראש-הגורם הראשון. כמו המצע, כך גם חוקי ההתפתחות שלו נתונים מראש, ועוברים יחד עם המצע מצורתו הקודמת אל הצורה הבאה.

בעל הסולם אומר שישנם חוקים נוספים, שמשפיעים על התפתחותו ועל צורתו הסופית של המצע. אחד המאפיינים הייחודיים של ההשפעה על התפתחות המצע הוא בכך שבמעבר מחיים לחיים ישנו ניתוק, הגוף הפיסי נעלם. עקב כך מתאפשרים שינויים חדים בתכונות הצורה החדשה, החיים החדשים. הם מתאפשרים מכיוון שיש קרע בתוך המעטפת החומרית החיצונה (שהיא הלבוש על המצע) במעבר מהחיים הקודמים לחיים הנוכחיים.

בעל הסולם אומר שקיימים ארבעה גורמים בלבד שמגדירים באופן מוחלט את מצב הנברא בכל שלבי התפתחותו ואת המעברים שלו מחיים לחיים אחרים, וכו'. בכל דרגות הטבע, הן בעולם הרוחני והן בעולם שלנו, הגורמים האלה מאפיינים את הבריאה, והבריאה כוללת גם אותנו. אנחנו ההתהוות, התוצר של השפעת ארבעת הגורמים האלה.

אנחנו לומדים את כל זה כדי להבין, אם אנחנו יכולים להשפיע בצורה כלשהי, לפחות על אחד מגורמי ההשפעה האלה, ואם כן, באיזו מידה, ואיך ניתן לעשות זאת בצורה היעילה ביותר.

כאמור, הגורם השלישי משתנה בהשפעת התנאים החיצוניים. כלומר, אפשר שיהיו תנאים חיצוניים כאלה שישנו את כיוון ההתפתחות לטוב או לרע. ההתפתחות תימשך, כי היא בלתי נמנעת. אבל אופן ההתפתחות יכול להיות שונה מאוד בגלל השפעת התנאים החיצוניים, שהם הגורם השלישי.

לדוגמה-ניטע סוג אחד של חיטה בחלקות אדמה שונות, ונשפיע על כל אחת אחרת: חלקה אחת נכסה מקרני השמש, את החיטה בחלקה השנייה נותיר בלי מים, בשלישית יגדלו עשבי בר וכו'. ואז נראה, עד כמה הגורמים החיצוניים-שמש, מים, קור, עשבי בר-משפיעים על ההתפתחות.

תוכנית ההתפתחות הפנימית נתונה מראש, אבל תלויה גם בגורמים חיצוניים. מכאן, כפי שנראה בהמשך, אנו מגיעים למסקנה, שאם האדם מוצא לו סביבה חיצונית אופטימלית-חברה נכונה-הוא יוכל באופן היעיל ביותר לממש את התכונות המולדות שלו, המצע וחוקי ההתפתחות שלו, כלומר את הגורמים הראשון והשני.

באדם ייתכנו תכונות מאוד לא "נוחות"-מה שאנחנו מכנים בעיות תורשתיות, חולשה פיסית, מנטלית, פסיכולוגית, רוחנית. אך תכונות אלו נחוצות כדי שיתפתח באופן חיובי. אם ימצא, בדומה לזרע הדגן, חלקה נכונה להתפתחותו, יהיה נתון להשפעת גורמים חיצוניים חיוביים שיוכלו לשנות באופן מהותי את מצבו ולהביאו לתוצאות יוצאות דופן, בלי שום קשר לנתונים ההתחלתיים שלו. לפי נתונים אלה, אולי לא היתה לאותו אדם שום תקווה להתפתחות ראויה. אבל בהשפעת הסביבה, הוא מגיע להתפתחות חיובית להפליא. והכל בזכות זה שנמצא בזמן הנכון בסביבה הנכונה.

אפשר לראות זאת בבירור בדוגמה של החיטה. עלינו לשאול, מהי התוצאה הסופית שאותה אנו רוצים להשיג, ולנהוג מתוך ידיעתנו את חוקי התפתחות הזרע. יסדנו מדע שלם שעוסק בחקירת המינים המובחרים בצומח ובחי, כיוון שאנו רואים את הנחיצות שבדבר ומתארים לעצמנו בברור את התוצאה הרצויה, שאליה אנחנו שואפים. אנו בונים את כל שרשרת ההתפתחות של הזרע, מתכננים תהליך התפתחות קצר ואינטנסיבי שיספק לכל זרע כמות מסוימת של פחמימות, חלבונים, שומנים, שיקבעו את גודלו.

דווקא משום שאנחנו יודעים איך הזרע מתפתח בתנאים כאלה או אחרים, אנחנו מסוגלים ליצור את התנאים החיצוניים הידידותיים ביותר עבורו. אם נגביר את החום-הזרע יישרף, אם נשקה אותו יותר מדי-הזרע ירקב. כלומר, עלינו לדעת במדויק את כל הפרמטרים הדרושים לגידול כל סוג של דגן. ואז, אם נדע מה אנו מנסים להשיג , אכן נצליח להגיע למצב הנדרש.

מכאן, שאין די בכך שנבין את התכונות המולדות שלנו. אמנם אנחנו יכולים להשפיע על התכונות שלנו על ידי יצירת תנאים חיצוניים שונים, העניין הוא שלצורך כך עלינו לדעת את חוקי ההתפתחות של הטבע הפנימי שלנו. וכמו במקרה של הזרע, עלינו לדעת גם מהו יעודו הסופי של האדם-התוצאה שאליה רוצים להגיע.

השגת השלמות

פתרון הבעיה הזאת בצורה היעילה ביותר, משמעו השגת השלמות. מלכתחילה, אנחנו הננו הרצון לקבל תענוג. התענוג עבורנו הוא הרגשת האור-תחושת הבורא, כלומר השגת השלם. הרגשת הבורא, מתקבלת אצלנו כהרגשת התענוג. כדי להרגיש את הבורא עלינו להיות עמו בדבקות שלמה. או אז נחווה באופן מוחלט את מצב השלמות שבו נמצא הבורא.

הקבלה מסבירה לנו, שברוחניות, "להתקרב" למשהו, משמעו להשתוות אליו בתכונות. אדם אינו יכול להתקרב לבורא על ידי סגירת מרחקים פיסיים בעולם שלנו. על האדם להתגבר על ריחוק רוחני. הבורא אינו נסתר. אלא שלפי מידת שוני הצורה בינינו, לפי מידת ההבדל בין תכונותינו לתכונותיו, אנו מרוחקים ממנו ולכן לא מרגישים אותו.

הקבלה מסבירה שלאדם יש תכונות הפוכות לחלוטין מתכונות הבורא, ומשום כך הוא לא מרגיש אותו. להתחיל להרגיש אותו, משמעו להיכנס אל העולם הרוחני, העולם העליון. לאחר מכן , נוכל בהדרגה, תוך שינויים רוחניים, להגיע למצב בו אנו משתווים עמו לחלוטין, נמצאים אתו באותו מקום. לצורך כך, עלינו לאמץ את כל תכונותיו במלואן. או אז נשיג ידיעה נצחית, תענוג.

כדי להביא את עצמנו בצורה מודעת למצב הזה, נראה שעלינו ליצור סביבנו חברה מסוימת שתשפיע עלינו באופן שנוכל לקבל את תכונות הבורא. וכך נתחיל בהדרגה להתקרב אליו. היכן נמצא חברה כזו? אם נתחיל לחפש עלי אדמות, האם נמצא מקום כזה? בכל העולם אנשים מחפשים זאת כבר אלפי שנים... ועד כה לא מצאו דבר. הם כתבו ספרים רבים, הגו פילוסופיות רבות, אבל עדיין אין כמעט בני אדם מאושרים בעולמנו. נראה שחברה כזו כלל לא קיימת. ובכן מה לעשות כדי שנוכל להשפיע על עצמנו, ושההשפעה הזאת תקדם אותנו כל הזמן אל עבר השלמות?

האור המקיף

הבורא לא ברא מדינה או אי, שאליו יוכל להגיע כל מי שרוצה להשיג שלמות ולהתחבר לקבוצה שכל הזמן תראה לו, מהן תכונות הבורא ומה עליו להיות, ובאופן כזה תעזור לו להשתנות.

הבורא לא יצר את הגורם שישפיע על הטבע הפנימי של האדם באופן גלוי. במקום זה, הבורא יצר משהו אחר-הוא העניק לנו את הקבלה.

אם אדם רוצה להתחיל לשנות את הגורם השלישי שלו בהשפעת הגורם החיצוני, הוא יכול לעשות זאת. יש לו ספר. אם ילמד בו תוך כוונה שהספר יתקן אותו, הספר הזה אכן יתחיל לתקן אותו.

הספר יתקן את האדם בכך ש"אור מקיף" יתחיל להאיר עליו מבחוץ. האור המקיף הזה, הוא אותה סביבה חיצונית שהאדם יוצר סביבו באופן עצמאי, כדי שתשפיע על הגורם השלישי שלו ובסופו של דבר על התפתחותו, כדי שהזרע לא ירקב, אלא יתפתח באופן המופלא ביותר ויגיע לבשלות, למצב השלם והטוב ביותר.

הקבלה אומרת שקיימים ספרים רבים שבעזרתם ניתן ליצור סביבה כזאת, כלומר למשוך אלינו אור מקיף, שמתקן, ומפתח את האדם בצורה נכונה. לשם כך יש צורך להגדיל את עוצמת האור המקיף.

את האור המקיף אפשר למשוך רק בעזרת לימוד בספרי הקבלה המקוריים (אלה שכתובים בשפת הקבלה), כיוון שבהם טמון האור החזק ביותר (יותר מבשאר ספרי הקודש). הדבר החשוב אינו בלימוד הטקסטים עצמם, אלא בכוונה; בכך שהאדם רוצה לעבור תיקון. העיקר הוא בדרישה הפנימית מהטקסט "לקבל כוח" ובזה יוצר האדם לעצמו את הסביבה הטובה ביותר, "האור המקיף".

האור המקיף מאיר לאדם במידה שבה הוא משתוקק אליו. ואם אינו משתוקק אליו, כלומר אין בו הרצון לתקן עצמו, לרכוש תכונות רוחניות, האור אינו מאיר לו, גם אם יקרא את כל ספרי הקבלה או את כל ספרי הקודש (ספרים שכתבו מקובלים במצב של הרגשת העולם העליון) שמעוררים את האור המקיף על האדם. לכל אדם מזומנת מנת האור האישית שלו, שאותה הוא צריך לקבל אל תוך נשמתו-רצונו. אך בינתיים האור הזה מקיף את הנשמה ומחכה. לכן הוא נקרא האור המקיף.

אפשר לעורר את האור המקיף הזה, את הסביבה הזאת, ולהימצא בחברה הזו, אבל רק אם האדם דורש זאת. לשם כך האדם צריך יתר רצון לרוחניות. תוספת כזו של רצון אפשר לקבל מהקבוצה מהחברה שבה האדם לומד. אם אדם לומד בקבוצה, ומתחיל להרגיש את השפעת האחרים עליו, והוא עצמו מתחיל להשפיע על האחרים, הם מקנים לו תחושה של חשיבות המטרה, וכתוצאה מכך הוא מקבל רצון חזק יותר כלפי הרוחניות.

אם הרצון של האדם לרוחניות אינו חזק, אך עקבי, הקבוצה מאפשרת לו שלא להתרחק מהרצון הזה, אלא תמיד להיות בו ואף לחזקו, כלומר לדרוש מהבורא כל הזמן יותר עזרה.

בדרך זו, ובעזרת הכְוונה נכונה ממקובל, שנותן לאדם רצון נכון, הוא מתחיל למשוך על עצמו את האור המקיף ובזה מקיף את עצמו בסביבה חיצונית שיכולה לעזור לו להתפתח בצורה היעילה ביותר, כזרע בשדה שנהנה מתנאי הגידול הטובים ביותר.

זה כאילו שהאדם עוקר את עצמו מאדמה שאינה פוריה ושותל את עצמו בחלקת אדמה טובה יותר-היכן שיש שמש, מים, אוויר, ואין עשבי בר. אם האדם עושה את המעבר הזה, הוא יכול להגיע למטרה תוך שלוש עד חמש שנים. הוא יתחיל לחוש את הבורא, יקבל את תכונותיו, יעבור את המחסום ויעלה אל דרגת הדביקות הראשונה עם הבורא.

ואז יעלה לדרגה הבאה וכן הלאה: שש מאות עשרים דרגות כאלו בסך הכל. בעלייתו בדרגות האלו האדם מתקן בעצמו את שש מאות עשרים הרצונות שלו, בכל דרגה-רצון מסוים. מסתבר לנו איפוא שניתן לתקן את הרצונות שלנו רק תחת השפעה חיצונית. לכן כל עבודתנו היא בבחירת סביבה נכונה.

התלמוד מביא לנו דוגמה: בעיירה קטנה חי איש חכם, בין חכמים רבים. הנוכחות שלהם בעיר יצרה סביבה יחודית. מעיירה סמוכה הגיע איש עשיר, בא אל החכם העני ואמר: "אני אבנה לך ישיבה בעירי שלי, יהיו לך תלמידים רבים, אשלם את כל ההוצאות, אתה תהפוך למורה דגול, וכל מי שיחפוץ יוכל לבוא אליך ללמוד, וגם אני אתחיל ללמוד אצלך". אבל החכם סירב להצעה באמרו "אם אעקור למקום חדש, אצא מהשפעת הסביבה שלי, שבה התפתחתי והודות לה נעשיתי חכם, ואהיה נתון להשפעת החברה בעיר שלכם. אתה הנך דוגמה בולטת לחברה שלכם. לכן, חרף היותי חכם, שלמעשה אינו צריך ללמוד עוד מאיש, כי כבר הגעתי לחכמה, חרף זאת, החברה משפיעה על האדם ומתוך כך שאשהה בסביבה שלך, אאבד את הדרגה שלי, את התכונות וההשתוקקות שלי, ואעשה דומה לחברה שלכם."

למעשה, כך זה במציאות: האדם, שלא במודע, עלול להידרדר במהירות, בהשפעתה של חברה, ולאורך כל הדרך יצדיק את עצמו ואת החברה. כך הדבר בסביבה החומרית. ובסביבה הרוחנית, תחת השפעת הספרים והקבוצה, כל המצבים האלה משפיעים על האדם בעוצמות גדולות בהרבה, והאדם משתנה במהירות.

ישנו גם הגורם הרביעי. אלו הם התנאים החיצוניים של הגורם השלישי שמשפיע עלינו. גם תנאים אלה עשויים להשתנות, ובקיצוניות: עלולה להיות בצורת, או עלולים לרדת גשמים חזקים מדי, וכל הזרעים ימותו. כיום, בתקופת ההכנה, אין אנו יכולים לשלוט בגורם הזה ולכוון אותו, כיוון שמדובר כאן במצבים שנמצאים בינתיים מחוץ לתחום ההבנה וההשפעה שלנו. אבל לפחות אנחנו מחויבים להביא דוגמה לנסיבות האלו, כיוון שגם לגורם הרביעי משקל טבעי ואובייקטיבי בהתפתחות הרוחנית שלנו.

לסיכום, אדם רציני חייב לחשוב ולהיות מודע לגורמים משפיעים על התפתחותו בכל רגע נתון.

התקדמות מעשית

בעמוד ס"ג בספר "פרי חכם-אגרות" בעל הסולם מזהיר, במכתב, כי הדרך אל היכל הבורא, אל מטרת הבריאה, עוברת בשביל צר מאוד. האדם חייב כל הזמן לבחון את עצמו ואת מעשיו, לבדוק אם כל המחשבות שלו הן בכיוון הנכון, עליו לתקן אותן בכל צעד ושעל, כלומר עם כל מחשבה חדשה. אבל אדם שנתון להשפעת חברה לא נכונה, מובן שגם תיקונן לא יהיה נכון.

הפרעות שונות והשפעות שליליות של אחרים בולמות את ההתקדמות, מעכבות, עוצרות, מסיטות, מטעות ומשנות את כיוון ההתפתחות הרוחנית של האדם. אם אדם שלומד קבלה, עוסק במקביל גם בשיטות "התפתחות" אחרות, הוא מאבד לחלוטין כל כיוון, לא רק משום שנמצא תחת השפעותיה של איזו שיטה מיסטית, אלא שהשילוב הבלתי צפוי של חוכמת הקבלה ומיסטיקה, מביא את האדם למשהו לגמרי בלתי רצוי.

בחירת הסביבה קובעת ומשפיעה על עתיד האדם, בלי שום קשר לרמה הרוחנית שלו. החכם הגדול ביותר, גם זה שיודע איך להיזהר מהשפעות זרות-לא יסכים בשום אופן להיכנס להשפעתה של חברה זרה, מאחר שאינו יודע כיצד תשפיע עליו.

לשם יצירתה של סביבה חדשה בעולם, שתשפיע ברעיונות הרוחניים שלה, הוקם אתר אינטרנט מלא ומקיף ללימוד חוכמת הקבלה, ובו מידע על הוצאות ספרים לימודים ומאמרים בעיתונות.

כל מה שאנחנו עושים, נעשָה באופן שימושי כדי שנוכל להקים מקבוצות חיצוניות קטנות ומבודדים חברה ענקית, שתוכל בהדרגה לשנות את הפן הרוחני של העולם.

כל מי שרוצה להתקדם ברצינות צריך לדאוג לקבוצה שלו, כיוון שרק דרכה הוא יכול להשפיע על עצמו ועל ההתקדמות שלו. כשם שהאדם נותן לקבוצה-כך הוא יכול לקבל ממנה בחזרה, ובמידה זו היא יכולה להשפיע עליו. ואין הדבר תלוי בגודל הקבוצה או באיכות שלה. גודל ואיכות הקבוצה הם מושגים אובייקטיביים, ואילו כל מה שכל אחד מסוגל להפיק מהקבוצה-תלוי ביחסו הסובייקטיבי כלפיה.

כך גם במצבי הירידות הרוחניות: השפעת החברה, הקבוצה, על כל אחד מחבריה נועדה בדיוק למטרה זו. אם האדם נופל, עליה להרים אותו, ושוב להרים כשהוא שוב ייפול וכן הלאה, ועל ידי כך, לקצר את זמן הספיגה של כל מצב רוחני, במיוחד בתקופות השליליות.

החברה עוזרת לאדם להתגבר מהר מאוד על מצבים שונים, כיוון שהאינטנסיביות שלה ועוצמת ההשפעה שלה על מצבו של האדם, גדולות מאוד. דומה הדבר להימצאות בסביבת גידול אופטימלית, כאשר מקבלים הכל בכמויות נכונות-שמש, מים, דשן-והכל מתחיל לגדול הרבה יותר מהר.

מתוך ארבעת הגורמים שמשפיעים על האדם, רבי יהודה אשלג מורה שהסביבה שבה בחר להימצא בה היא הגורם היחיד שעליו האדם מסוגל להשפיע לצורך שינוי עצמו, כדי להגיע למטרת הבריאה.

אל לנו אפילו לחשוב על הגורמים האחרים: אין לחשוב שלפי הנתונים ההתחלתיים אין אנו מתאימים להשגת מטרת הבריאה, או כי אנו נמצאים בתנאים לא מתאימים, או שמשפיעות עלינו נסיבות חיצוניות שאין אנו מסוגלים לשלוט בהן. ישנו דבר אחד בלבד שבו יש לנו חופש בחירה, ורק בכיוון הזה עלינו לפעול-ליצור לעצמנו סביבה מתאימה.

יש סבורים, שקיימות דרכים רבות אל הבורא, והן כנראה לא צריכות להפריע זו לזו, האמנם? אכן, נאמר "הרבה דרכים למקום", אבל הפירוש הוא, שלכל נשמה יש מצבים אינדיבידואליים משלה. לכל נשמה השביל שלה אל הבורא. אבל השפעת החברה היא הגורם החשוב ביותר בהתקרבות אל הבורא.

ז. שפה-קשר רוחני.

בעולמנו, אין אנו מסוגלים למדוד בצורה מדויקת את הדברים שקשורים להרגשות הפנימיות שלנו. נסו, למשל, לתת ציון מיוחד למצב הרוח שלכם, השוו אותו גראפית עם מצב רוחו של מישהו אחר, בטאו את כל הגוונים של ההרגשות שלכם במספרים: את התלות שבין חוסר ביטחון לבין עייפות, את מצב הרוח בזמן הרגשת רעב, את עוצמת הפחדים בשעות היום...

אין אנו מסוגלים לתאר במדויק את הרגשתנו. למשל, היחס בין נגיעה בגוף חם לבין תגובת המוח על כך, תלוי בין השאר בתכונות אישיות כמו מצב רוח, מצב בריאותי, כושר גופני וכו'. כן אין אנו מסוגלים להשוות באחוזים, או בכמות ואיכות, את התענוג ממוזיקה או ממאכל מיוחד.

את העולם שלנו אנו מרגישים רק בזמן, בתנועה ובמקום וכל המושגים שלנו נובעים מחמשת החושים: כך נוצר וקיים אוצר המילים שלנו, וכך גם הרגשותינו שהן אישיות-פרטיות לחלוטין. אין ביכולתנו לדעת אם ההרגשות שלנו טובות או רעות. אין אנו יכולים למדוד אם הן רבות או מעטות, משום שאת כל אלו אנחנו מודדים כלפי עצמנו, כלפי הרצונות הפרטיים שלנו ברגע המדידה וללא שום ערך מוחלט.

לכל אחד העולם שלו, ואין אנו מסוגלים להשוות עד כמה ההרגשות שלנו ושל זולתנו זהות. כל הנבראים-דומם, צומח או חי-חשים את העולם כל אחד בדרך אחרת. לפי מחקרים של מדענים, לכל סוג של בעלי-חיים יש מבנה חושים משלו. למשל, כל סוג רואה בחוש הראיה תמונת עולם שונה לגמרי.

כל ההידברות בעולמנו נבנית על הרגשתנו, שכוללת בתוכה, באופן תת-הכרתית, את הערך "טוב ורע" של כל דבר. כפי שאנחנו מרגישים את עצמנו כך אנחנו מביעים את זה כ"טוב" או "רע". במסגרת שלנו זה מספיק, אנו מבינים זה את זה.

אנו בוחרים את המילים לפי התחושות שלנו, מוסרים אותם לאחרים, ואלה מתרגמים אותם כל אחד לפי הבנתו . איך נוכל איפוא להשוות את ההרגשות שאנחנו יוצקים באותה מלה, מהו הבסיס המשותף להשוואת המלה-ההרגשה בינינו? אנו יכולים להידבר בינינו רק אם אנחנו מרגישים שההבדלים בצורות החשיבה, בתרבות, בצורת החיים, אינם יוצאים מגבולות של מוסכמה כללית המבוססת על חושים משותפים.

חוץ מהעובדה שהמושגים שאנו משתמשים בהם-מוגבלים כשלעצמם, הם נובעים מתוך התרשמות אישית-פרטית, ולפיכך מה שאנו מרגישים הוא רק פרי דמיוננו, ואין אנו יודעים עד כמה המושגים המשותפים עשויים לבטא הפכים מוחלטים.

למשל, מערכת הראיה מצלמת השפעה כלשהי על העיניים, אחר כך ההתפעלות המוגבלת והאישית הזאת מתהפכת בראש, ומה שמוחזר ממוחנו מורגש כדבר שקיים מחוץ לנו. בצורה כזאת אנחנו מקבלים את הנראה לנו.

גם את כל שאר ההתרשמויות החיצוניות אנו מקבלים יחסית לחושים שלנו ובמסגרת מגבלותיהם. אין אנו יודעים מה באמת קיים מחוצה לנו. מה שאנחנו מרגישים אינו משהו חיצוני שמשפיע על החושים שלנו, אלא אנחנו מרגישים את תגובת החושים שלנו בלבד על חלק מהגורמים החיצוניים שמהם הם מתרשמים. כך מתברר לנו שאנחנו קופסה סגורה שמגיבה על חלק מהחיצוניות בלבד , והיא מרגישה רק את התגובות שלה עצמה על גורמים חיצוניים.

משום שאין אנו יכולים להשוות את הרגשות שלנו בדייקנות (ומי יודע אם הפסיכולגיה והפסיכיאטריה יגיעו אי פעם להבנה זו), אנו מוכרחים להשתמש במושגים בלי להשוות את ההרגשות שאנחנו יוצקים בהן. אין זה הכרחי שהרגשות של האחד יהיו זהים לאלה של זולתו, אלא שמה שמתעורר בשניהם יהיה מוסכם עליהם כדומה.

שפת הענפים

כל שפה, גם העשירה והיצירתית, מתארת רק חלק מזערי מן המציאות. מושגים רוחניים אינם תלויים בזמן, בתנועה ובמקום. לכן אי-אפשר לתאר אותם במונחים שלנו, כי כל מה שאנחנו מרגישים, מתקיים בזמן נתון, בתנועה כלשהי ובמקום מסוים.

למשל, היקום שלנו קיים במרחב מסוים; אם נוציא בדמיוננו כל מה שיש ביקום מהמקום שבו הוא נמצא, מה יישאר באותו מקום? ברוחניות אין גופים, אין זמן, אין תנועה ואין מרחב. לכן לרוחניות אין דבר משותף עם המבנה של הטבע או עם הרגשות שלנו.

איך נוכל להבין מה כתוב בספרי הקבלה אם לא נוכל לתאר לעצמנו מהי רוחניות ואיך בכל זאת מסבירים אותה המקובלים, במילים שלנו, בשפתנו? המקובלים אומרים, שהרגשות הרוחניים הם מדויקים ולכן דרושה שפה שלמה ומדויקת כדי לתאר אותם. תיאור העולם הרוחני הוא תיאור של נשמת האדם, תיאור של השלבים בהתקרבות הנשמה לבורא, והעוצמה המתגברת של הרגשתו. הקבלה מחלקת את הנשמה הכללית לחלקים, נותנת לכל חלק שם לפי תכונותיו, ומתארת את היחסים ביניהם לבין העולם החיצון.

זו עוצמתה של שפת הקבלה. היא מתארת רגשות, בשפה מדויקת המאפשרת להשתמש אף בגרפים, בשרטוטים ובנוסחאות. בהקבלה לעולם שלנו-חוכמת הקבלה היא הנדסת הנפש. אבל איך נוכל להתגבר על אי הדיוקים של השפה שלנו כדי להשתמש בה בחקירות כל כך מדויקות? אם שפתנו כה דלה, אישית ולא מדויקת, איך השתמשו בה מקובלים כדי לתאר את הרוחניות?

מקובלים הם אנשים שקיבלו אפשרות להרגיש עולם אחר. רק אלה שרואים אותו, מרגישים ומבינים אותו, נקראים "מקובלים", מפני שהם מקבלים מידע ותחושות של העולם "ההוא".

אבל אנו, מפני שאין אנו מסוגלים להרגיש דברים שהם מחוץ לזמן, לתנועה ולמקום, אין אנו מרגישים את העולם הרוחני הקיים, ולכן אנחנו חיים כעיוורים. העולם הרוחני כאילו חולף לידינו ללא מגע עם הרגשות שלנו.

במדע המדויק והרגיל, שימוש לא נכון במושג כלשהו מביא לאי הבנות. מומחה שמכיר את שפת המדע הזה לא יבין מהיכן נלקחו התוצאות ויקבל את המסקנה כלא נכונה; ואדם שאינו מכיר את שפת החוכמה הזאת יקבל את המסקנה כאמת ויטעה. כך גם בחוכמת הקבלה, כאשר אדם רגיל מתחיל לתאר בעזרת מילים של העולם שלנו דברים שכאילו מתרחשים בעולמות הרוחניים, או ממציא מושגים משלו, אי-אפשר לייחס לכך דרגת אמינות כלשהי.

לכן, בחרו המקובלים ב"שפת הענפים", השפה המיוחדת של הקבלה. השפה הזאת מבוססת על כך שכל הבריאה: דומם, צומח, חי, מדבר, כל הקורות אותם בעבר, בהווה ובעתיד וכל הנבראים כיחידים ואופני הנהגתם, משתלשלים מהבורא ויורדים דרך כל העולמות הרוחניים עד שהם מופיעים בעולם שלנו. ההנהגה של כל הדברים האלה מתחדשת בהתמדה מלמעלה למטה עד שהיא מגיעה לעולם שלנו.

כל מה שנמצא בעולם שלנו מתחיל בהכרח בעולם העליון, ואחר כך יורד ממדרגה למדרגה עד לעולם שלנו. מפני שהכול בעולם שלנו הוא תולדה של העולם העליון, ישנו קשר מוגדר בין הסיבה, השורש בעולם העליון, למסוּבב, לתוצאה (היחיד מ"הדומם" ועד "המדבר") בעולם שלנו. המקובלים הם שמוצאים את הקשר בין השורש בעולם העליון לבין ה"ענף" בעולם הזה. הם יכולים לומר במדויק מה קשור במה, מפני שהם רואים את השורש העליון, שממנו יורד הקשר הזה, וגם את התולדה של השורש העליון-הענף התחתון, שמקבל מהעליון, ללא הרגשה והכרה, ומונהג על ידו. לכן, מקובלים יכולים להגדיר את השורשים העליונים לפי התוצאות הגשמיות שלהם (הענפים) בעולם שלנו.

מכאן קיבלה השפה את השם "שפת הענפים". היא נקראת כך ולא "שפת השורשים" משום שהשורש העליון נקרא על שם הענף התחתון, ולא להיפך. בדרך זו, המקובלים ממציאים את השפה שמתארת את העולם הרוחני באופן מדויק. זאת השפה היחידה האפשרית לחיבור בין העולם הרוחני לעולם שלנו במילים מובנות.

מכאן נובע כלל גדול ועיקרי בהתייחסות לספרי קבלה ולכל ספרי הקודש (התנ"ך, המשנה, התלמוד ועוד): על האדם לזכור שכל המילים שבספרים אלה לקוחות אמנם מהעולם שלנו אך פירושן אינו הפירוש הרגיל שלהן בשפתנו. מאחורי מילים אלו עומדים דברים רוחניים-שורשים, תחושות רוחניות שבשום אופן אינם שייכים לעולם שלנו. אנו חייבים לזכור זאת תמיד אחרת נדביק פירושים גשמיים למהויות רוחניות.

על זה נאמר: "כל התורה כולה היא שמותיו של הקדוש ברוך הוא", כלומר: השגות הבורא. כי נתינת שם לדבר מה מעידה על השגתנו אותו, כמו בעולם שלנו שבו אנו מכנים בשם פעולה, הרגשה, או "גילוי", על פי מידת עומק החוויה שהתגלתה בחושינו.

האותיות והמילים הן צופן המצביע על גוף רוחני ועל מצבו המיוחד. כאשר מקובל אחד קורא מה שכתב מקובל אחר, הוא יכול לשחזר את הכתוב ולהרגיש בדיוק למה התכוון חברו-כשם שמוסיקאי משחזר צלילים של מלחין מלפני 500 שנה (על ידי תווים), או כשם שאנו מבטאים את שפת החשבון הרגיל בספרוֹת.

נניח שנפגשנו עם יצור מהחלל החיצון והוא מדבר בשפה שלנו, זאת אומרת, במילים שלנו, אבל התוכן שהוא מכניס בהן אחר לגמרי. האם אפשר לקרוא לזה "שפה שלנו"? כדי ללמוד אותה נצטרך לראות למה הוא מתכוון במילים המוכרות לנו. כך גם המקובלים יכולים למסור זה לזה את הידע בשפתנו אך בתוך המילים שוכן תוכן אחר המצביע על הרגשה, פעולה או השגת התוצאה ה"נכונה". זאת, כי יש להם רגשות משותפים, בסיס משותף להכרות אלו, והשפה שלהם בעולמנו היא שפת הענפים, שבה כל שם מצביע על גוף רוחני שאותו הוא מסמל.

נשתדל להבין כיצד נבנית "שפת הענפים" מתוך ניסוי מדעי אופייני שנערך בבני אדם. לאדם חוברו מכשירי מדידה שונים לאיברי החישה ול"לב" שלו, שהוא כלי הקיבול של כל התגובות. כל אחד מהמכשירים מודד תגובה אחרת של האדם לעולם החיצון. הנתונים שניצפו במכשירי המדידה נרשמו, והוכנו טבלאות וגרפים שמבטאים את התלות בין התגובות הפנימיות של האדם לבין הההשפעות עליו מבחוץ.

בחלק השני של הניסוי חובר למוחו מקור של אותות אלקטרוניים שחוללו אותם אותות חשמליים שיצר המוח בחלק הראשון כתגובה לגירויים מבחוץ. כעת המוח שידר אותם האותות ששידר בחלק הראשון אך המקור לכך הוא מלאכותי. האדם עצמו לא הרגיש שום הבדל, הוא קיבל אותו אות שהיה מקבל מהמקור האמיתי והגיב באותה צורה בדיוק. התוצאות שהתקבלו בחלק השני היו שוות לניסוי בחלק הראשון. לכל גירוי שנשלח ותגובה שהתקבלה ניתנו שמות בהתאמה, וכך נולד מילון, שפה.

בדרך זו פועלים גם "מדענים-מקובלים", הם מודדים על עצמם את התרשמותם מאורות (שורשים) שמצויים בעולמות הרוחניים, המהווים מקור יחיד של כל ההרגשות שלנו; אחר כך הם מתארים את התגובות (הענפים) שלהם. המקובל הוא הן החוקר והן האובייקט הנחקר בו זמנית, לכן הוא יכול לתאר את הרגשות שלו בצורה של מידע מדויק, ולא רק באמצעות הבעה רגשית כמו שירה או מוזיקה. לכן נקראת הקבלה "חוכמת אמת" או "תורת אמת".

גם לאדם מהעולם שלנו, שעדיין לא השיג את העולם הרוחני, יש בלבו כלי רוחני שנקרא "נקודה שחורה". זו נקודה רוחנית שלא נמצאת בלב בצורה פיסית, אלא רק מורגשת דרכו. אם האדם לומד קבלה עם מדריך מקובל ובקבוצה, הריהו מפתח לאט לאט את הנקודה הזאת לכלי שלם; כביכול מרחיב את הנקודה הזאת, מנפח אותה, ויוצר בתוכה חלל, שאחר כך יוכל לקבל לתוכו את האור הרוחני-להרגיש את הבורא; והתוצאה תיקרא "פרצוף רוחני". הרגשת הבורא נקראת "אור" והפרצוף הרוחני הוא ה"כלי" שמסוגל לקבל אותו. גודל הפרצוף קובע את המדרגה הרוחנית של המקובל. לכן, שם בקבלה, כמו למשל "משה", מורה על המדרגה שהגיע אליה המקובל משה, וכל מי שיגיע למדרגה הזאת ייקרא גם הוא בשם זה.

כינויים זרים לרוח האנושי

כאשר מקובלים משתמשים בשם כלשהו מהעולם שלנו, הם רואים בבירור את השורש מהעולם העליון שעומד מאחוריו. כל ההבדל בינינו לבין המקובלים הוא בזה, שכאשר אנחנו קוראים ספרי קבלה, אנו מציירים לעצמנו תמונות מהעולם שלנו שלחלוטין אינן זהות למה שהתכוון המקובל שחיבר את הספר. ואילו מקובל שיקרא את הספר, יראה באותן מילים את שורשיהן שבעולם העליון. לכן, אפשר לפגוש בספרי קבלה מילים שנראות בלתי הולמות למושגים רוחניים, כמו: נשיקה, זיווג, חיבוק, נרתיק, רחם. איך ייתכן שאנו מוצאים בספרים ביטויים כאלה "גסים", שאפילו בחיים הרגילים כמעט ולא משתמשים בהם?

העניין הוא שאחרי שהמקובלים בחרו לעצמם את המילים ב"שפת הענפים" לתיאור אובייקטים רוחניים, אסור להם להחליף מלה באחרת, לפי רצונם. אלא הם חייבים להשתמש במילים המצביעות בדיוק לאותם שורשים עליונים, ואין הם יכולים לוותר על שם כלשהו רק מפני שהוא נראה לא יפה או גס. כשם שאי-אפשר ששתי שערות יצמחו מנקב אחד, כך לא יכולים שני ענפים לצאת משורש רוחני אחד. לכל בריה ובריה יש שורש עליון משלה ואי-אפשר להמיר שם באחר.

לכל אובייקט בעולם שלנו יש שורש עליון משלו הנושא אותו שם. ולא יכולים להיות שני שורשים שונים עם אותם השמות, כפי שלא יכולות בריות שונות בעולמנו להיקרא בשמות זהים, כי הרי הן שונות במשהו ואלמלא כך הן היו לאחת. לכן, לכל אובייקט, או תופעת טבע, חייב להיות שם מוגדר ואחרי שהגדרנו אותם כך, אי-אפשר לקרוא לשורשים העליונים שלהם בשמות אחרים.

אילו היינו מחליפים את המילים ה"גסות" באחרות, היינו מפירים את הקשר ההדוק שבין ענף לשורשו העליון. לא היינו יודעים לאיזה אובייקט רוחני לייחס את המלה הכתובה, מפני שאין עוד מדע בעולם עם יחס כה מותאם בין השורש לבין הענף שלו. המקובלים, שהשיגו את השורשים, רואים בבירור את "החוטים" האלה, הבלתי נראים לנו, שמקשרים את השורש עם הענף התחתון.

מראשית בריאת העולם שלנו ועד סופו מתבצע תהליך של תיקון והתעלות לפי תוכנית שיורדת מהעולם העליון ומכתיבה לנו הכל. כל בריה ובריה עוברת, בתהליך הכללי הזה, את הדרך הפרטית שלה-וה"אני" אינו נעלם בתהליך הזה. הוא יכול לקבל צורות אחרות, אבל שומר תמיד על הישות שלו.

ברור שבמערכת מורכבת שכזו אסור להמיר שם אחד באחר. כדי לבחור "שפת צופן" מדויקת חייבים להשתמש בה בכל תנאי ותמיד בדיוק במלה המצביעה על השורש העליון שלה, כפי שמצוין בספרי קבלה אמיתיים. מי שכתבו את הספרים האלה והשיגו את השורשים, נמצאו בדרגות רוחניות כאלה שיכלו לתת הגדרות מדויקות ולתאר את העולמות הרוחניים בדיוק מוחלט. מכך מובן, שלספרים שנכתבים על ידי לא-מקובלים אין שום ערך רוחני, והם עלולים להטעות את הקורא מלהבין דבר ולהתקדם בדרך הנכונה בהשגת מטרת הבריאה.

כל המושגים שאנחנו פוגשים בספרי הקבלה, כמו: נשיקה, זיווג, התלבשות, התפשטות, בשר, מלה וכו', מתייחסים לשורשים עליונים בלבד ובשום פנים ואופן לא לתהליכים שמתרחשים בעולם שלנו. הם נקראים כך משום שאי-אפשר למצוא בשפתנו שם אחר שיצביע על השורש העליון הזה, ולא משום שבשורשים עליונים מתבצעים תהליכים דומים לענפים בעולם התחתון. אסור לנו לתאר בדמיוננו כאילו גופים עליונים מזדווגים או מתנשקים.

בגלל זה קשה מאוד לאדם שאינו יודע איך לתרגם את המילים לשפה הרוחנית, לקרוא בספרי הקבלה, באגדות, בתורה ובכל שאר ספרי הקודש, לא כל שכן ב"שיר השירים" המדבר כאילו על האהבה המובנת לנו. קורא רגיל המעיין בתנ"ך, בגמרא או בספרי אגדה, אינו מסוגל להשתחרר ממשמעותן הרגילה של מילים מוכרות. למעשה, מבינים אותן נכון יחידים בלבד. בכל אלה קשה מאוד להפריד בין משמעות המילים הרגילה בעינינו לבין משמעותן הרוחנית, מפני שבפנים כבר נוצר קשר יציב בין המילים להרגשות שלנו. הקשר הרגיל הזה מתנתק בתלמיד עם הזמן. ואחר כך, לאט לאט, לפי עבודתו והשתדלותו להרגיש את המושגים הרוחניים שעומדים אחרי שפת הענפים, נוצר בו קשר חדש.

השמות הקדושים

אנחנו נותנים לאובייקט שם לפי תכונותיו, אחרי שהשגנו אותן ואנחנו יודעים בדיוק את מהותו. כאשר מקובל עולה בהרגשתו אל העולם הרוחני, הוא מתחיל להרגיש את התגלות הבורא, את מעשיו, את תכונותיו, את הבורא בעצמו, ונותן שמות למה שמורגש בו. רק מי שמרגיש את הבורא יכול לקרוא לו בשם. השם אינו תוצאה של קריאה בספר, אלא המקובל נותן שם לבורא כאשר הוא מרגיש אותו כפי שאנו מרגישים משהו בעולמנו.

לכן הביטוי: "כל התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה" פירושו שגילוי האור הוא רק למי שעולה בהרגשתו הרוחנית ומרגיש את הבורא.

אור שהמקובל מקבל נקרא "תורה", כמו שנאמר "תורה-אור" (משלי). רק לאנשים שהשיגו את השורשים, כלומר למקובלים, אין קושי לראות את המסתתר מאחורי המילים של התורה-וכך כתובים גם כל יתר ספרי הקודש שלנו. הם קדושים, כי מסופר בהם על האלוקות-על עולמו של הבורא. מקובל נקרא על שם הדרגה העליונה שמשיג-התגלות הבורא הגדולה ביותר שקיבל, מגדירה את שמו. "פרצוף" (עצם) רוחני נקרא על שם סוג האור שנמצא בראשו. אם הוא "אור חוכמה" זה פרצוף "חוכמה", אם הוא אור חסדים זה פרצוף "בינה"; גם בעולמנו אנו מכנים אדם לפי ההישג הגדול שלו, למשל: מנהל (מנכ"ל), פרופסור.

על האדם הראשון שנברא על ידי הבורא נאמר "אדם הראשון מין היה", על אשתו של משה"אישה כושית". אנחנו פשוט לא מבינים את המשמעות הרוחנית האמיתית שמסתתרת מאחורי המילים המוכרות לנו.

שפות זרות

כמו לכל דבר בעולמנו, לכל שפה יש שורש רוחני משלה. אבל ודאי שישנו הבדל בין שורש רוחני אחד למשנהו. ב"גמר התיקון" ייעלמו ההבדלים הרוחניים האלה, אבל עד אז, קיימים שורשים עליונים וקיימים שורשים תחתונים, חשובים יותר וחשובי פחות.

העולם בנוי לפי פירמידה רוחנית, ועד ל"גמר התיקון" לא כולם יהיו שווים ביחס לעולם הרוחני. יש הבדל בין הענפים בעולם שלנו לפי שורשם הרוחני. אם כך , האם אפשר לבחור כל שפה כשפת הענפים? למעשה, לכל שפה ישנו שורש עליון משלה. אבל השפה העברית היא השפה היחידה, שאנחנו יודעים במדויק את הצופן הרוחני שלה. העולם נברא באותיות שלה, וכל מלה ומלה מבטאת מהותו של אובייקט.

לכן, התורה "ניתנה" בשפה העברית. בעולם העליון אין אותיות, אבל התכונות הרוחניות תוארו לנו בצורה של אותיות עבריות. מלבד זאת, ישנן כמה שפות שמתארות את העולם הרוחני: שפת הקבלה, שפת הספירות, שפת הגימטריות.

ניתן ללמוד קבלה בכל שפה שקיימת בעולם. היהודים הם הקבוצה שצריכה להוביל את האנושות לרוחניות, והם צאצאיו של אברהם אבינו, שהיה היהודי הראשון, ש"עבר" ונכנס ל"ארץ ישראל" הרוחנית, לכן הוא נקרא "עברי" ושפתו נקראת "עברית". המקובלים ברובם כתבו עברית כי הם יורשיו של אברהם, כלומר, בניו, ילדיו. אבל בעיקרון, קבלה היא לימוד על בריאת העולם שניתן לבטא אותו בכל שפה.

ספר הזוהר נכתב בארמית. ארמית היתה השפה המדוברת בתקופת פרס העתיקה, וספר הזוהר נכתב בשפה שהיתה בשימוש בזמן כתיבתו. באותה תקופה ארץ ישראל היתה תחת כיבוש יווני, לכן יש בספר הזוהר לא מעט מילים יווניות, שנשארו בקבלה כמונחים כמו מילים איטלקיות במוזיקה.

לפיכך אין זה משנה באיזו שפה לומדים את חוכמת הקבלה, משום שכאשר האדם מגיע להשגות על היקום הכולל, הוא משיג את הצורה הרגשית, ומגלה שלא קיימים שָם לא מילים, לא אותיות, לא צלילים. גם כשמרגישים משהו בעולמנו לא מרגישים מילים ואפילו אי-אפשר למצוא מילים לתיאור הרגשות.

מילים הן לבוש חיצוני לגמרי לצורך מסירת מידע. אפשר למסור מידע בכל מיני אופנים ולכן לשפה עצמה אין שום משמעות. אפשר למסור ידע באנגלית, ברוסית, ובכל שפה אחרת. מחברי חוכמת הקבלה מסרו זאת בארמית, בעברית ומעט ביוונית; ישנם ספרי קבלה גם בערבית (הרמב"ם), ואילו המקובלים של ימי הביניים כתבו בצרפתית העתיקה.

הפשטת השפה על ידי האר"י ובעל הסולם

האר"י, המקובל הגדול מצפת, תיאר את העולם הרוחני דרך עשר ספירות. הוא מסר את הסיבות למתרחש בעולם הרוחני, בשפה של "מסך" ו"אור חוזר", מה שמאפשר לכל תלמיד מתחיל ללמוד ספרי קבלה. לפני האר"י, כל ספרי הקבלה נכתבו בשפת האגדה או המדרש, בדומה לספר הזוהר. עד אז כתבו המקובלים את הספרים שלהם כתיאור של מה שראו בעולם הרוחני ולא כתיאור מדעי של מה שמתרחש שם-בדרך התפשטות האור מלמעלה למטה, ולא על ה' בחינות שבכלי ועל המסך המורכב עליו.

ניתן לומר בוודאות שהיו מקובלים שהגיעו למדרגה גבוהה מהאר"י, אבל הוא היה הראשון שקיבל רשות למסור לנו את כל חוכמת הקבלה. "בעל הסולם", הרב יהודה אשלג, פירש את כל המקומות בספרי האר"י שהיו צריכים פירוש שיהיה מופשט ממושגים של זמן, תנועה ומקום.

בעל הסולם הסביר את עשר הספירות בלבד, ותו לא. תשע הספירות הראשונות הן יחס הבורא לנברא, והספירה האחרונה היא "מלכות"-הנברא בעצמו. וחוץ מהתכללויות הבורא עם הנברא אין בבריאה שום דבר אחר. בכך הוא זיכך את השפה מכל הגשמה של הרוחניות.

הקבלה כלל אינה עוסקת בתיאור הגוף הפיסי. רק מידת גילוי הבורא מודדת את המדרגה הרוחנית של המקובל. כאשר מקובל קורא בספר קבלה הוא יודע מה הוא צריך לבצע כדי להגיע להתעלות רוחנית.

לכן, את ספרי בעל הסולם אפשר ללמוד בלי שום חשש מהגשמה של המושגים הרוחניים, ובלי לתאר בדמיון אובייקטים גשמיים המשפיעים זה על זה. חומרת האיסור של "עבודה זרה" היא על הגשמה של הרוחניות ולא על ההשתחוות לפיסת עץ או אבן, בדברים כאלה הקבלה כלל לא דנה. "עבודה זרה" היא הגשמה של המושגים הרוחניים. אנו מתארים בדמיוננו כאילו כוחות רוחניים חודרים לגוף שלנו. בגלל סכנה זו נאסר על לימוד הקבלה. אבל בעל הסולם מסר את החוכמה, בספריו בצורה כזו שכל אחד יוכל לעיין בהם ללא הגשמה של המושגים הרוחניים. לפניו, עדיין לא היו מוכנים לקבל את זה, והקבלה עצמה היתה מוסתרת מההבנה הנכונה. למעשה, מטרת ההתפתחות של האנושות היא להביא לכלל הרגשה והסכמה שישנם דברים שאינם מורגשים אך קיימים, שאינם נראים אך הם גדולים ביותר, שקיום מחוץ לזמן ולמקום הוא אפשרי.

ח. על מבנה הבריאה

בעל הבית והאורח

מטבעו מוקיר האדם את תכונת הנתינה. ומצד שני, בזויה בעיניו מידת הקבלה. לכן, כאשר מציעים לאדם לאכול בבית לא שלו, גם כאשר הוא רעב מאוד, הוא יסרב לאכול כי הוא מתבייש לקבל מתנה. אבל אם בעל הבית מפציר באורח שיאכל, אם הוא מבקש עד שנעשה לאורח ברור שבאכילתו אצלו הוא עושה לבעל הבית טובה גדולה ומסב לו תענוג, רק אז האורח מתרצה ואוכל. כי אז הוא אינו מרגיש יותר שמקבל מתנה, אלא להיפך: בכך שהוא אוכל הוא מרגיש שהוא זה שנותן את המתנה.

אנחנו רואים שלמרות שהרעב והתאבון הם ה"כלי" המיועד לאוכל, מחמת הבושה אין האורח יכול לקבל בו דבר. אבל כשבעל הבית מפציר בו והאורח מסרב... ובעל הבית מפציר... והאורח בשלו, נוצר דבר חדש: ההפצרה וכוח הדחיה יוצרים "כלי" חדש לקבלת הסעודה; כלומר כמות מספקת של כוחות ההפצרה, אל מול כוח הדחיה, הופכים את מידת הקבלה למידה של נתינה!

הדבר היחיד שנברא הוא הרצון ליהנות משלמות. הבורא הוא שלם, וזו "הסעודה" שהוא רוצה להעניק לנברא. הרצון ליהנות מהשלמות והרצון ליהנות מהבורא-הם היינו הך.

הנברא אולי יכול ליהנות מהשלמות אבל לא להשיג אותה. שהרי השגה אמיתית, שלא כמו בעולם שלנו (באופן חיצוני, דרך ההיגיון), משמעה לשלוט ב"מושג", כלומר להיות קשור לחלוטין עם המושג. השגת שלמות משמעה להיות בתוכה-להיות השלמות בעצמה.

אם הנברא נהנה מהשלמות, אזי השלמות והנברא בהכרח אינם זהים. שלמות היא האור (תחושת הבורא כשלם) ממנו נהנה הנברא. ואילו הנברא עצמו הוא הרצון לשלמות, כלומר, היעדרה של השלמות עצמה.

אם הבורא הוא השלם, והוא רוצה לברוא איזה דבר, הבריאה הזאת צריכה להיות מחוץ לשלם. התכונה היחידה של הנברא הזה תהיה חוסר השלמות. כלומר, התכונה היחידה של הבריאה היא היעדר שלמות. אבל כאן מתעוררת שאלה אחרת: אם הבורא הוא שלם, כיצד הוא יכול ליצור דבר מה שאינו שלם?

מסתבר, כי היות והבורא הוא שלם, הוא אינו יכול לברוא דבר. מכיוון שכל דבר שיברא, יהיה בלתי שלם, ואם יברא הבורא דבר שאינו שלם-משמע שהוא עצמו אינו שלם, והרי לא ייתכן שמהשלם תצא פעולה בלתי שלמה.

כיצד איפוא ברא הבורא את הנברא? כיצד ניתן, מצד אחד, לברוא משהו מחוץ לשלם, ומאידך לברוא אותו כך שלא ייצא מגדר השלמות? בעיקרון, זה אומר לברוא דבר, ששולל את הקיום של עצמו. איך אפשר לעשות זאת? הדרך היחידה לכך היא ליצור נברא בלתי שלם, שירצה בעצמו להשיג את השלמות. באופן מלאכותי מתגלה לנברא שהוא אינו שלם, וזאת רק כדי שתתגלה השלמות המלאה והמוחלטת של הבורא. כך מתחיל הנברא לגלות את דרגת השלמות, ובהדרגה הוא משתווה לבורא בתכונותיו. הוא הופך את עצמו לבורא.

אילו היינו מדברים על הנברא כעל רצון פשוט לקבלת תענוג, מובן שהוא היה בלתי שלם. אז גם היתה מתעוררת השאלה על הבורא-איך ברא דבר בלתי שלם. אבל אם הרצון ליהנות נברא בכוונה כך, שמתוך עצמו, מתוך ההיפוך הגמור לבורא, יגלה וישיג מצב שלם ונצחי, הרי שהכל מובן.

כדי להגיע לדרגת הבורא באמצעות הרצון ליהנות (הכלי), צריך להשתמש ברצון ליהנות בדומה לאופן שבו הבורא משתמש בתכונות שלו. אבל הדבר בלתי אפשרי מכיוון שהרצון ליהנות והבורא (הרצון להשפיע) מנוגדים מיסודם: טבעו של הבורא הוא לתת, וטבע הנברא הוא אך לקבל.

כדי להגיע לתכלית הבריאה, לדרגת הבורא, להשתווּת עמו, על האדם לתקן את הטבע שלו, כלומר להשתמש בכלי הקבלה שלו כדי לתת ("להשפיע"). איך נעשה הדבר? כאשר הכלי מתמלא באור הבורא הוא מרגיש הנאה. ועם זה מתגלה בתוכו גם תכונת ההשפעה, מה שמבדיל בין האדם לבין שאר הבריאה-גם רוחנית וגם חומרית. בשאר הטבע-הדומם, הצומח, החי, וגם בבני האדם (לא בכולם כמובן)-קיים הרצון לקבל הנאה בלבד ושום דבר מלבדו. אם בני האדם מקבלים את מה שהם רוצים, זה נקרא הנאה, אם מקבלים פחות ממה שרוצים-זה נקרא סבל.

אלא שיש בני אדם שעם תחושת ההנאה, מתחילים לחוש גם תכונות לא מובנות, חיצוניות כביכול; מתחילים להרגיש שקיים איזשהו טבע לא מובן, מחוצה לנו. תחילה הם אפילו לא מבינים מהו הדבר שאליו הם נמשכים, ומה מניע אותם. כלומר, זה טבע אחר לחלוטין: לא "לקבל", אלא משהו אחר לגמרי. הדבר האחר הזה, בסופו של דבר, מתגלה כרצון "להשפיע".

עם האור שימלא את האדם, הבורא מעביר לו גם את הרצון להשפיע. התכונה הזו מתחילה לפעול בנו. כאשר היא מתחילה לפעול, האדם מאבד את שלוותו. נדמה שהוא יוצא מהעולם הזה ומרגיש צורך למצוא משהו אחר. הוא מתחיל לבקר את הטבע שלו, את עצמו, ולהעריך את כל מעשיו ומחשבותיו באמצעות הטבע השני הזה. הוא מגלה שאינו יכול לשנות את הטבע הבסיסי שלו, אבל יכול לנצל את הרצון לקבל הנאה לתכלית אחרת, כלומר, לרכוש באמצעות התכונות שלו טבע שני, את טבע הבורא. האור יוצר בתוך האדם מודעות לכך שקיימות שתי כוונות, למען עצמו ולמען הבורא, ושהאדם יכול לפעול בשתי הכוונות האלו.

האור נותן לאדם לא רק תחושה של הנאה, אלא גם את הרגשת "בעל הבית"-הרגשת הנותן. האדם מבין שחוץ מ"לקבל" ישנה צורת עבודה נוספת, וזו "השפעה". לכן הוא מתחיל להרגיש שעם הרצון שלו לקבל הוא יכול לפעול בשני כיוונים. הוא תפס שלקבל לעצמו, כפי שעשה קודם פירושו "לקבל על מנת לקבל" (לקבל למען עצמו).

בני האדם בעולם שלנו חיים, עובדים, סוחרים, אך למעשה לא נותנים דבר לאחר. אמנם הם חושבים שהם נותנים ומקבלים ומחליפים, ולאמיתו של דבר הם מקבלים בלבד. הם אינם תופסים זאת מכיוון שאינם רואים את הטבע השני שמנוגד להם ואת מהותו, שהיא לתת בלבד. האדם מתחיל להבין את הטבע האגואיסטי שלו רק כשהוא מתחיל להרגיש את טבעה של ההשפעה. לפני כן, הוא כלל לא נקרא אדם.

בעולם שלנו, אנו חיים על פי טבע אגואיסטי אך נמצאים במצב של חוסר הכרה לגביו. כך נוצרנו וכך אנחנו מתקיימים. אבל כאשר האדם יוצא מהעולם שלנו ומתחיל להרגיש את הבורא, הוא מתמלא באור הרוחני ומתחיל להבין את טבע הבורא; עד כמה הטבע הזה מנוגד לטבעו של האדם. כאן מתחילה הדילמה: אם להמשיך ולפעול כמו קודם, ולקבל הנאה (עכשיו, כשהוא כבר יודע שהוא מקבל הנאה, זה נקרא "לקבל על מנת לקבל", "לקבל למען עצמי". אך בעבר הוא פשוט "נהנה"), או אם לבחור באפשרות להשתמש ברצון שלו כך שיהיה דומה לבורא, שזו "השפעה לבורא" או "לקבל על מנת להשפיע", כלומר להשתמש ברצון הראשוני שלו ליהנות, אך בכיוון ההפוך. כך, האדם מממש לחלוטין את תכונת הבורא "לתת", באמצעות הפעלה של הרצון הטבעי שלו לקבל הנאה.

מכאן אנחנו רואים, שכדי להשתמש נכון ברצון הטבעי שלנו ליהנות, אנחנו חייבים תחילה לקבל את תכונת הבורא, ואז נוכל לבחור אם לתת או לקבל; כלומר אם להיות כוח טוב או כוח רע (כוח רע הוא האגואיזם, וברוחניות הוא נקרא "קליפה", כלומר נגד הבורא). אך עד שנקבל את תכונת הבורא, אנחנו עומדים אך ורק במסגרת האגואיזם שלנו, והדבר אפילו לא נחשב לאגואיזם, כיוון שלא קיימת כנגדו שום תכונה אחרת.

הרצון ליהנות אינו שלילי או חיובי. זה פשוט הטבע של העולם שלנו. העולם הזה דומה לבית ספר שמלמדים בו כיצד לכתוב: נותנים לאדם גיר ולוח, ועד שילמד לכתוב נכון, כלומר ילמד כיצד לפעול נכון, הוא נתון בתנאים מגבילים, שבהם אין הוא יכול לגרום שום נזק. אם האדם כותב בשגיאות-אפשר תמיד למחוק, והלוח שוב נקי. כך גם בעולם שלנו, אנחנו יכולים לעשות ככל העולה על רוחנו, ובהתייחס לעולם הרוחני אין זה נחשב לחטאים או לעשיית מצוות. לכל הפעולות שלנו בעולם הזה אין שום ערך רוחני. כולן נמצאות מתחת לעולם הרוחני. רק כאשר האדם מתחיל לקבל, עם הנאות העולם הזה, משהו נוסף, שונה מהטבע שלו, או מתחיל להבין שקיים משהו נוסף שמנוגד לטבע שלו, ורק אז אפשר להתחיל לדבר על יכולת הבחירה, על היכולת לפעול בטבע אחד כנגד טבע שני. עד אז, אין מה לבוא לאדם בדרישות, כי למעשה אין לו שום יכולת בחירה. חוטאים, צדיקים, חטאים ומצוות-כל אלה קיימים רק בעולם הרוחני. העולם שלנו הוא מקום הכנה בלבד, לכניסה אל העולם הרוחני.

הכניסה אל העולם הרוחני

אפשר להרגיש את הבורא בעודנו חיים בעולמנו הגשמי. את תכונותיו ניתן לרכוש בעזרת תיקון והכוונה של הרצונות הבסיסיים שלנו. זו הדרך אל העולם הרוחני. הכל פשוט מאוד, וכלל לא כפי שמצטייר בדימיון שלנו. העולם הרוחני, או העולם העליון, משמעו אך ורק קבלה של תכונות בהן ניתן להרגיש את הבורא. אם אדם מתחיל להרגיש את תכונות הבורא, הוא יוצא לעולם הרוחני. בתוך העולם הפיסי שלנו כלום אינו משתנה, הכל נשאר כפי שהיה. אבל בתוך האדם מופיעים תחושות, כוחות נוספים, מכיוון שקיבל טבע שני.

אם כך, איך ניתן בדרך המהירה ביותר לרכוש את הטבע השני הזה? איך ניתן ללמוד לכתוב בלי שגיאות ו"לעלות כיתה" אל העולם הרוחני? קודם כל צריך להבין, מה פירוש לכתוב בלי שגיאות. כעיקרון מתאימים לכך רק אנשים שהתעורר בהם הרצון הנכון, שכבר מוכנים להתחיל להרגיש את הבורא ומוכנים לקיים, במקביל לטבע שלהם, גם פעולות רוחניות. אנשים אלה מתחילים להרגיש שהם רוצים להכיר את הכוח העליון, לא כדי לעסוק בגילוי עתידות, או בקריאת העבר, בחייזרים מכוכבים אחרים או במזלות-לא בשום דבר שמתייחס לעולם או לגוף שלנו.

אם הם מקבלים דחיפה אל מעבר לכל הרצונות האלה, זה אומר בפירוש שהבורא קורא להם. הוא רוצה לתת לכל אחד מהם תחושה של התכונות שלו, כך שיוכלו להשתמש ברצונות שלהם בצורה נכונה, ולהגיע אחר כך למדרגה שתאפשר להם לצאת מהעולם שלנו, מתחושת הרצונות האגואיסטיים, אל הרגשת רצון הבורא, אל הרצון להשפיע. אפשר להגיע אל הרצונות והתכונות האלה בעזרת חוכמת הקבלה, דרך לימוד נכון, בקבוצה, עם מורה וספרים מתאימים.

איך זה נעשה? כאמור, אם האדם כבר מוכן וקיבל אל תוך הרצון שלו את אור הבורא, אז יחד עם האור הבורא מוסר לו את התכונה שלו. אבל מי שעדיין אינו מוכן, מקבל רק רוח חיים, שבתוכה אין דבר שדומה להשפעה.

נניח שלאדם יש כבר רצון התחלתי. איך ניתן לגרום לכך שהבורא יעביר את התכונה שלו אליו? איך לגרום לכך שיחד עם התענוגים האחרים, הבורא יעביר לו גם את התכונה שלו? לשם כך קיימים ספרים מיוחדים. כשהאדם קורא בספרים האלה הוא מושך "אור". בינתיים, האור הזה אינו מורגש, אבל הוא נותן לאדם ידע והבחנות (קצת חיוביות וקצת שליליות). הבורא מתחיל להעביר לאדם, בכמויות קטנות, תחושה של איכותו של הרצון להשפיע, הרצון היחיד של הבורא.

הבורא מעביר לנו את התכונות שלו בסתר, טמונות בתוך תענוגים. הדבר נעשה כך כדי שנרצה באמת לרכוש את התכונות האלו. אלא שיש בכך בעיה קטנה. להעביר לנו את התכונות-פירושו להתגלות בפנינו. אילו היה הבורא מתגלה לנו בבירור, היינו מקבלים תענוג עצום, מייד מתמכרים אליו ושום דבר אחר לא היה מעניין אותנו יותר. כדי שזה לא יקרה, ויישאר בידינו חופש הבחירה, הבורא מסתיר את עצמו, את תכונתו. אנחנו מרגישים את התוצאה בלבד.

בהדרגתיות, במשך חודשים של לימוד, אנחנו מתחילים לקבל השתוקקות והבנה גדלים והולכים, מוצאים שפה משותפת, הבנה נכונה. כל זה קורה באיטיות, מכיוון שהטבע שלנו מורכב מאין-ספור תת-מערכות, ועל כולן להגיע להתאמה לתכונות שאנחנו מקבלים ברמות התת-הכרתיות. אלו מערכות שלעולם לא נרגיש בהן, מערכות מן המעלה השנייה השלישית וכן הלאה, אשר גם הן צריכות להיכלל בעבודה עם התכונות האלו. לכן התהליך הזה נמשך זמן רב.

זמן התיקון תלוי ביגיעת האדם. מידת היגיעה שלו אינה תלויה בבורא. הבורא נותן לו רק את ההשתוקקות הראשונית, והשאר תלוי באדם, יותר נכון בחברה, בסביבה שהוא מוצא לעצמו כדי להתפתח בה בצורה נכונה.

הבחירה בדרך הנכונה

במאמר "החירות" כותב בעל הסולם שהאפשרות היחידה ליישם את חופש הבחירה שלנו היא בחיפוש החברה הנכונה שתעזור לאדם להגיע למטרת הבריאה. כלומר, הדבר היחידי בחיים שהאדם יכול לשנות בכוחות עצמו, ובכך להשפיע על ההתפתחות שלו ועל כל המציאות שלו, הוא הבחירה בחברה שתשפיע עליו. מלבד זה הכל בחיים מוכתב.

הדרך אל הבורא ומדרגות התיקון הרוחני שצריך לעבור, תלויות במבנה הפנימי של הנשמה, ונתונות מראש. אי-אפשר להשפיע, או לשנות דבר. אחרי כל צעד, ישנו הצעד הבא, ועוד אחד אחריו. הדבר היחיד שנתון לשליטת האדם הוא בחירה נכונה של חברה: האדם נמצא תחת השפעת החברה והחברה משנה אותו.

איך יכולה חברה לשנות את האדם, אם אי-אפשר לשנות דבר?אם לא ניתן לשנות את הגורמים ההתחלתיים והסופיים, ואם גם הדרך מוגדרת מראש, מה בכל זאת יכול להשתנות? בעל הסולם עונה שאפשר לשנות רק את קצב ההתקדמות. וזה מימד חשוב ורציני. נניח שאדם מתקדם ממדרגה רוחנית אחת לחברתה תוך מיליון שעות, או שזה נמשך שניה בלבד. הדבר דומה לתחושה של כאב שיניים במשך מיליון שעות או רק שניה בלבד. אנו לא יכולים לתפוס את משמעות ההבדל. כלומר, האדם יכול לשנות את הדרך, לצמצם משמעותית את כל המצבים הלא נעימים, מהם לא ניתן להימנע משום שגם הם מוגדרים וידועים מראש. האדם חייב לעבור דרך המצבים האלה אך ניתן לעשות זאת במהרה. בחירה חופשית של חברה משפיעה על טיב ההתקדמות הרוחנית של האדם.

כאן מתעוררת השאלה: איזו מין בחירה היא זו אם אנחנו צריכים לבחור בין דרך פחות נעימה לבין יותר נעימה, ובכלל, האם הבחירה שלנו מונחת במישור אגואיסטי? העניין הוא שהדרך הזו נבחרת לא מכיוון שטוב לנו; אם אנו בוחרים בדרך הזו מתוך הרצונות האגואיסטיים שלנו, אין זה אומר שאנו מתקדמים מהר. להתקדם מהר משמעו להתקדם בעזרת כוח הבורא-באמצעות השפעה. מהר-כי בכך אנו נעשים דומים לבורא.

לנברא יש רצון אחד בלבד והוא ליהנות. בהשפעת האור נוצרים באדם תשעה רצונות נוספים; הוא מתרשם מפעולות הבורא, וכך נוצרים בתוכו צירופים שונים של תכונות הבורא-בסך הכל עשרה רצונות. על האדם להשתמש בכל הרצונות, גם ברצונות הבורא שרכש וגם ברצון הראשוני שלו לקבל הנאה, כדי להידמות בעזרתם לבורא. כדי לעשות זאת הוא מדמה את הרצון הראשוני שלו ליהנות מעשר הספירות, שנקרא "מלכות", לתשע הספירות הראשונות-לתכונות הבורא.

הוא לוקח את ה"מלכות" ומנסה, מתוך כוונה נכונה, להשפיע לבורא. כלומר הוא לוקח את המלכות ומנסה לדמות אותה לספירת החוכמה. אחר כך הוא לוקח את המלכות ומנסה לדמות אותה לספירת הבינה, וכן הלאה.

תשע הספירות של הבורא, הן תשע וריאציות של תכונות ההשפעה. בעזרת כוונות שונות ורצונות שונים האדם מנסה בכל פעם להידמות לתכונה אחרת של הבורא ובכך נעשה דומה לתשע הספירות הראשונות (ט' ראשונות).

אבל ישנו חלק של מלכות שאינו מסוגל להידמות לאף אחת מתשע הספירות הראשונות, כלומר לקבל מתוך כוונה "לתת לבורא", להשפיע. החלק הזה נקרא "לב האבן" והאדם לא עובד עם החלק הזה. הוא מנתק את התכונות (הרצונות) האלה ואומר: "ברצונות האלה לא אשתמש!". לאחר שתיקן את כל תשעת הרצונות שבתוך המלכות ונעשה דומה בהם לבורא, נותר רק החלק העשירי, שאינו ניתן לתיקון ("לב האבן"). החלק הזה אינו יכול להבין, או להרגיש, את תכונות הבורא. הוא מרגיש את התענוג בלבד אך לא את מקורו, לא את נותן התענוג. הרצון הזה, שאינו ניתן לתיקון ושהוא האגואיסטי ביותר, הוא בעצם הרצון הטבעי והגדול ביותר.

כשהאדם מתקן את כל הרצונות שביכולתו לתקן, מגיע מלמעלה אור מיוחד שמתקן גם את "לב האבן", כך שגם ברצון הזה ניתן יהיה להשתוות לבורא. המצב הזה נקרא "גמר תיקון", כלומר, האדם תיקן באופן מלא את כל הרצונות שלו. קשה לתאר איך זה קורה. פשוט, מלמעלה נשלח אור, שגם הרצון הזה מקבל כוונה "לתת לבורא"-להשפיע. כך, כל תכונות האדם, כל האפשרויות שלו להידמות לבורא, מתממשות והוא נעשה שווה לבורא לחלוטין. ומה האדם מרוויח מזה?

תחילה, כאשר הבורא יצר אותו, הוא היה מלא אור, אבל לא היה מסוגל לחוש את תכונות הבורא. הוא היה נברא שקיבל הנאה ממה שהבורא רוצה לתת לו. האדם חוזר למצב זה בגמר התיקון. הוא מקבל מהבורא כל מה שהבורא רוצה להעניק לו. אך כעת זהו מצב שאותו מחולל האדם; כעת הוא עצמו מחליט לקבל כיוון שהבורא רוצה בכך ולא הוא עצמו.

אדם שרוכש את כל תכונות הבורא, נעשה דומה לו, כלומר הוא עולה מעל לדרגת הנברא, אותה דרגה התחלתית שבה נולד, ומגיע לדרגת הבורא. בכך הוא מגיע למעשה לנצחיות, לשלמות, לידיעה מוחלטת. אילו היה האדם נשאר בתוך הטבע שלו, לא היה יכול להשיג את כל הדברים הללו.

מתברר שכל התהליך הזה מוגדר מראש על ידי הבורא, ולכן לא ניתן לומר שהוא יצר דבר נחות ממנו, דבר שאינו שלם. כל הדרך שהאדם עובר, הכרחית כדי להגיע להרגשת השלמות, להרגשת מצבו של הבורא. ניתן להרגיש מצב זה בשלמותו רק מתוך הרגשת הניגוד המוחלט לו. כל הדרך הזו נחוצה, כדי שנוכל לעבור את כל הדרגות הרוחניות הקיימות, בכל המצבים שלהן, מתחילת הבריאה ועד סופה, ממצב של אי שלמות ועד למצב השלמות המוחלטת. כך, לכשנגיע לדרגת השלמות של הבורא, נוכל להרגיש אותו בכל רבדיו ודקויותיו, להעריך אותו ולהתענג.

העבודה הפנימית

איך שלא נסתכל על זה, הדרך שלנו עד גמר התיקון רצופה חוויות ותחושות שליליות. היכן איפוא ההבדל בין דרך הקבלה לדרך של יסורים? דרך הקבלה שונה מדרך היסורים לא רק בכמות וברמה של היסורים, או בתקופות הסבל שהאדם עובר. העניין הוא, שכאשר אדם הולך בדרך הקבלה, כלומר לומד וסופג לתוכו את חוכמת הקבלה ומושך על עצמו אור, הוא מקבל מראש את היסורים שלו, לא כסבל גופני, אלא כהיעדרה של היכולת להעניק לבורא. כלומר, כל הסבל מתורגם ומועבר מגשמיות, ממסגרת העולם שלנו, ליסורים רוחניים-יסורי האהבה לבורא. לכן, האדם אינו מחויב לעבור דרך אינסוף מצבים של יסורים גשמיים כדי שיגיע בסופו של דבר ליסורים הרוחנים. אלא בעזרת קריאה בספרים נכונים הוא מושך על עצמו אור ומתחיל לחוש מה חסר לו באמת. הוא מגיע מיד ליסורים נכונים-יסורים שנובעים מהיעדר הרוחניות. לכן, אין הוא צריך לעבור את כל התהליך הכואב הזה במשך תקופות חיים רבות.

אם מלכתחילה יש לו לאדם תכונת המלכות בלבד, הרצון לקבל הנאה, הרי שהאור משפיע עליו כך שהוא מתחיל לקבל תשע תכונות נוספות שכלל אינן קשורות למלכות. זו למעשה בעיה שהיא יותר פסיכולוגית, ואפשר לראות את זה בבירור בעולם שלנו: אם אדם נהנה מאדם אחר, או מתכונה מסוימת שבו, הוא מתחיל להשתוקק בהדרגה לאותה תכונה, הוא רוצה להידמות לאותו אדם. זה קורה מפני שהנאה מתכונה מסוימת וקבלת אותה התכונה-הן אותו דבר.

הבורא מגלה בפני האדם את תשע הספירות שלו ומראה לו כיצד הוא גורם לו הנאה. האדם מתחיל להרגיש לא רק את ההנאה עצמה, אלא גם את מקורה. הוא רואה את בעל הבית שמכין לו סעודה, וגורם לו תענוג. האדם גם נוכח לדעת מדוע המארח עושה זאת, והאדם מזהה את התכונות שלו. אדם מקבל, מלבד התכונה האחת שלו-המלכות, תשע תכונות נוספות.

כלומר, מעתה האדם שואף ליהנות בעזרת כל עשר התכונות שלו, לקבל וליהנות מהבורא גם מכתר, גם מחוכמה, גם מבינה. אם האדם שואף לקבל הנאה מכל התכונות האלה, משמע שכל תענוג שהוא מקבל, שונה. מכל תכונה האדם נהנה באופן אחריש הנאה מאוכל, מילד, מטיול, משינה, ועוד. כל אלה הם לבושים שונים, עטיפות שונות, של אותה הנאה. אלא שברוחניות, התענוג נתפס אחרת. אנו מתחילים להבין שאפשר לקבל הנאה בצורות שונות. כלומר, המלכות נחלקת לעשר ספירות נוספות וחשה כי לפניה עשר נוספות.

כיצד מלכות, בקבלתה תענוג מתשע הספירות הראשונות, מבקשת להידמות אליהן? נסביר זאת בדוגמה: אם אדם נמצא בקרבת אדם דגול, בין אם ירצה ובין אם לא ירצה, הוא יבקש להידמות אליו. זאת מכיוון שהוא גדול ממנו והאדם מתמוסס בו, תלוי בו, נהנה מקרבתו. הוא רוצה את מה שיש באדם הדגול, מבקש להיות כמוהו. וכך, באופן אוטומטי, הוא נעשה דומה לו. העניין הוא בכך שהתענוג הוא, בראש וראשונה, מעל הכלי שרוצה ליהנות ממנו. ולכן הכלי, בקבלו לתוכו צורה נעלה, נהנה ממנה והיא כמו נדבקת לתענוג, כביכול מתמוססת בתוכו. וכך, הכלי סופג את תכונותיה.

כל האמור מתאפשר רק בתשע הספירות הראשונות של המלכות, היכן שהיא מרגישה את תשע הספירות שלפניה. אולם בספירה העשירית, המלכות עצמה נשארת ללא שינוי. באותו חלק עשירי אין קיימת שום תחושה של הבורא, של הנותן, אלא רק תחושת הנאה פשוטה. לכן יש לנתק חלק זה ולשמור אותו-ואין עושים בו שימוש עד גמר התיקון.

החלק העשירי הזה הוא "לב האבן", מהות האדם. זו התכונה הטבעית של האדם, שהרי תכונתו היא לשאוף להנאה בלבד. כל החלקים האחרים, אינם כה אגואיסטיים. הם מושפעים מהבורא ונעשים דומים לתכונותיו. תכונת האדם לשאוף ליהנות-זו הספירה האחרונה. למעשה, האדם אינו מתקן את עצמו, את מהותו. הוא מתקן רק במקום בו הבורא נותן לו הזדמנות להדמות לו, ורק בתחום הזה אפשר לעשות משהו.

האדם אינו יכול לעשות דבר נגד הטבע שלו, שהבורא ברא "יש מאין", אבל אם הוא באמת רוצה, אפשר לראות זאת בדרך שהוא פועל בכל שאר הרצונות שנתן לו הבורא (כלומר, כל הרצונות שמחוץ לטבע האמיתי שלו). הוא מוכן לכל, לכן הבורא משנה את הטבע שלו. זה מין משחק: "אני אשנה אותך אם תוכיח לי שאתה באמת רוצה להשתנות". הבורא מעניק לאדם את טבען של תשע הספירות הראשונות, האדם מדמה עצמו אליהן, ואז הבורא נותן לו טבע חדש. זו הספירה העשירית.

כשמתחילים ללמוד קבלה, לומדים על היווצרות הקשר בין תשע התכונות הראשונות של הבורא לבין תכונת המלכות. הדבר קורה לפני צמצום א'. אחרי כן, כאשר אדם, בעולם שלנו, מתחיל לקבל את התכונות האלה, זו כבר תמונה אחרת, מכיוון שבאדם בעולם שלנו כבר קיים הכל. יש בתוכו אותו עולם אינסוף וכל הדרגות הרוחניות שצריך לעלות בהן כדי להגיע לשם. האדם כולל בתוכו את כל הזכרונות, הנקראים "רשימות", או "רשימו" (ביחיד), מכל המצבים הקודמים-מעולם האינסוף ועד העולם שלנו. כל זה נמצא בתוך כל אחד מאתנו בצורת גֵן, DNA.

כיצד נפרסת לפנינו הדרך קדימה? האור מאיר עלינו מלמעלה ומאיר את הרשימו של אותה דרגה רוחנית שנמצאת לפנינו, ואנו מתחילים לשאוף לעלות אליה. אחרי כן האור מאיר את הדרגה הבאה-ואנו מתחילים להשתוקק אליה. וכך, בהדרגה, הוא מעניק לנו את התכונות שלו מסביב, מבחוץ ומבפנים. כל המצבים העתידיים שלנו נמצאים בתוכנו כמו עוּבָּר, והמעבר ממצב אחד למשנהו נגרם על ידי האור שמאיר מלמעלה.

השאלה היא כיצד אדם שההנאות הגשמיות שלו שולטות בו, מתחיל פתאום להשתוקק לעולם העליון?

האור העליון מאיר לפתע אל תוך הרשימו שקשור ברשימו הרוחני הראשון. כל הרשימות שקדמו לרשימו הזה, היו קשורות לטבע הגשמי שלנו בלבד, וזה הרשימו הראשון שקשור במצב הרוחני שלו מהירידה מלמעלה למטה. לכן ,האור מעורר בנו משיכה למעלה. פתאום אנו מתחילים לרצות את העליון. במצב הבא שלנו, אנו מתחילים להבין את תכונות הבורא. וכך בכל פעם, כאשר אנו מתחילים להשתוקק לרוחניות, למצב ממנו נשאר בנו אותו רשימו, הרשימו הזה קיים בתוכנו ותחת השפעת האור המקיף הוא קם לתחייה.

את האור אנו מושכים על עצמנו אם אנו לומדים את חוכמת הקבלה לפי שיטה נכונה, בקבוצה נכונה, מתוך מקורות נכונים. כלומר, הכל כבר קיים בתוך כל אחד מאתנו. אין צורך להשיג דבר מבחוץ, מלבד האור. כל הרשימות האלה שנמצאות בתוכנו, כמו גנים, DNA, מגדירות את ההתפתחות שלנו. מתוך תהליך היצירה של הכלי אפשר לראות מפני מה הוא כל כך לא הומוגני. מהבורא יוצא אור, שיוצר רצון ליהנות. כשהרצון ליהנות מתמלא אור, הוא מתחיל להיות דומה לאור, מכיוון שהאור קודם לכלי. לכן האור משפיע על הרצון, הוא שולט בו, הוא ממוסס אותו בתוכו. אילו האדם היה משיג פתאום את מילוי כל רצונותיו, הוא היה "מאבד את הראש". אנחנו זקוקים לראש כדי להשיג דברים, ואם כבר השגנו הכל, לשם מה נחוץ הראש, שהרי כל מחשבה שלנו נועדה רק לספק איזשהו צורך, להשיג משהו.

הלב מבין

אנחנו מסוגלים להבין רק את מה שאנחנו יכולים להרגיש. אם מעולם לא חשנו שיש טבע אחר שיכול להחליף את הטבע שלנו, אין אנו יכולים לתאר לעצמנו איך זה אפשרי. לא מובן לנו איך כל מה שבתוכנו משתנה. אין אנו יכולים לתאר איך כל זה מתבצע, כיוון שהמוח שלנו הוא תוצר של העולם הזה.

אם ברצונות שלי לא חשתי מעודי אלא את הכוחות האגואיסטיים, הרי שהמוח שלי אינו מסוגל לפעול לפי שום תוכנית אחרת, אלא רק אגואיסטית; כי המוח אינו אלא מחשב, מכונה שתפקידה לממש אפשרויות להנאה. המוח אחראי לחיפוש היכן אפשר ליהנות, וכיצד לספק את הצרכים שלי. המוח אינו יכול להיות מעל לדרגת הרצון, אלא הוא נמצא בדיוק באותה דרגה שבה נמצא הרצון.

קשה לנו לתאר לעצמנו כיצד יכול לחול שינוי קיצוני, מרצון ליהנות לרצון לתת וליהנות. בינתיים צריך לקבל זאת כאקסיומה. במדע, אקסיומה נשארת אקסיומה עד שמגלים גורמים שסותרים אותה ואז בלית ברירה, משנים את כל המדע. בקבלה זה אינו כך, כאן זו אקסיומה עד לרגע שנוכל להרגיש את התוצאות על בשרנו. ברגע שנחוש זאת, לא נצטרך לשום הוכחות, כי הדבר יהיה ברור מאליו. לכן, הקבלה נקראת "תורת הנסתר". היא נסתרת למי שעדיין לא השיג את התחושות הללו ולמי שמרגיש-היא כבר גלויה.

ניתן להסביר את זה רק למי שכבר עבר את כל השינויים האלה, או למי שמוכן לחוות את המטמורפוזה הזאת. למי שעדיין עומד בתחילת הדרך, כל המילים האלו ריקות מתוכן.

מעבר לכך, אני מבטיח לכם, שכל עוד אינכם חשים את העולם הרוחני, כל מה שאתם מתארים לעצמכם על רוחניות כלל אינו דומה לחוויות שתעברו באמת. אפילו ברגע האחרון, לפני שתתחילו להרגיש את העולם הרוחני, תתארו אותו לעצמכם באופן שקרי לגמרי.

ט. בריאת העולם והתיקון

מושג הזמן, מה שאנחנו מכנים בשם "זמן", איננו אלא תחושה פנימית, פסיכולוגית, שלנו ואינו קיים במובן אובייקטיבי. זמן איננו ממשי, כי אם תחושה אישית-פנימית של רצף מאורעות הקשורים בקשר של סיבה ותוצאה. בעל הסולם כותב בספרו "תלמוד עשר הספירות", שזמן, תנועה ומקום הם מושגים שקיימים רק לגבינו:

"כל עיקר מושג הזמן אצלנו, אינו אלא הרגש של תנועות. כי מוח המדמה שבאדם, מצייר ומרקם מספר מסוים של תנועות, שהרגיש בהן בזו אחר זו, ומעתיקם בדמיון "זמן" מסוים".
תלמוד עשר הספירות חלק א', הסתכלות פנימית אות ל"ד

טען איינשטין וכך גם כתב הרמב"ם במאה ה-11-שכל היקום נמצא תחת מהירות האור, וכל הרוחני נמצא מעל למהירות האור. ברגע שמתחילים את העליה הרוחנית ועוברים את ה"מחסום" בין הסיבה לתוצאה, ההווה והעתיד מתמזגים כלפי האדם לאחד. אפילו בחוקי הפיסיקה כבר מתחילים לגלות שקיימים תהליכים שבהם הסוף קודם להתחלה. מכאן, שזמן הוא מושג פנימי פסיכולוגי שנמצא בתוכנו.

משך הזמן של "6,000 שנה" בלוח היהודי הנו משך הזמן של ירידת הנשמות ועלייתן. בתום 6,000 שנה כל הנשמות צריכות לעבור תיקון ולעלות לשורשן. מהי, למשל, שנת 5763 (תשס"ג) למניין 6,000 השנה בלוח היהודי? תשס"ג הנה השנה ה-5763 מאז שירדה הנשמה הראשונה לעולם הזה ונכנסה לתוך גוף. בטרם ירדה הנשמה הראשונה היו הגופים "בהמיים" לחלוטין, כי היתה בהם "נפש בהמית" בלבד המחייה את הגוף, כמו אצל בעלי החיים, ולא נשמה רוחנית עליונה.

אם כן, כל ציוני הזמן המוזכרים בתורה, בנביאים, בכתובים ובכתבי הקבלה, אינם בגדר ספירת הזמן כמו בלוח השנה שתלוי על הקיר, אלא ספירת מדרגות שמתארות את עליית הנשמה חזרה לשורשה, אל המקור שממנו יצאה, שנמשכת 6,000 שנה, שהן 6,000 מדרגות.

על היקום והתפתחותו

הקבלה מלמדת, כי העולם העליון הוא המקור לכל מה שמשתלשל אל העולם שלנו וכי הדרגה האחרונה של העולם העליון הולידה את החומר הקיים בעולמנו. כמו בעולם העליון, הבנוי לפי ארבע מדרגות של התפשטות האור, או בשפת הקבלה, "קוצו של יוד" (השורש, הבורא) וארבע אותיות שמו "ה-ו-י-ה", כך גם החומר בעולמנו נחלק לארבע דרגות: דומם, צומח, חי, ומדבר. חומר הדומם גם הוא נחלק לארבע דרגות: מוצק, נוזל, גז ופלסמה. וכך גם יתר הדרגות.

המקובל רבי יהודה אשלג, בעל הסולם, מסביר באופן מדויק, בקטע ממאמרו "הדור האחרון", את חוק ההתפתחות ההדרגתית הפועל על כלל הטבע ונכון לכל פרט שבו:

"ויש לדעת, שהחוק הזה הוא חוק מקיף לכל הבריאה כולה ועליו נבנו מערכות הטבע כולה: הן הבלתי אורגנים והן האורגנים עד למין האנושי בכל תכונותיו האידיאליים כמו החומרים. בכל אלה אין לך דבר שלא יעבור תחת חוק הברזל של התפתחות הדרגתי, המסובב ובא מכוח התרוצצות של שני כוחות זה בזה: כוח הפוזיטיבי, דהיינו כוח בונה, וכוח נגטיבי, דהיינו כוח שולל ומהרס-ועל ידי מלחמתם הקשה והתמידיית זה בזה נמצאים יוצרים ומשלימים את כלל המציאות בכללו וכל פרט של המציאות בפרטיותו, וכאמור למעלה, שכוח השולל המתגלה בכל מצב מדיני בסופו, הוא המגביה אותו להמצב שהוא יותר טוב ממנו, וכן הולכים המצבים בזה אחר זה, עד שהוא מגיע על שלמותו הסופי.

וניקח לדוגמה את כדור הארץ, אשר תחילה היה רק כדור גזי דוגמת ערפל ועל ידי כח המושך שבתוכו ריכז במשך תקופה מסוימת את האטומים שבו לתוך חוג יותר צר, שכתוצאה מזה, נתהפך הכדור הגזי לכדור אש נוזלי: ובהמשך תקופות של מלחמות נוראות של שני הכוחות שבכדור הארץ, הפאזיטיבי עם הנגטיבי-גבר כח קרירות שבו על כח האש נוזלי וקירר איזה קליפה דקה מסביב הכדור ונתקשה שם. אכן עוד לא שקט הכדור ממלחמות הכוחות: ובהמשך איזה תקופה גבר שוב כח האש הנוזלי והתפרץ ברעש גדול מתוך בטן הכדור ועלה ושיבר את הקליפה הקרה והקשה לרסיסים: וחזר הכדור לאש נוזלי. ושוב התחילה תקופה של מלחמות חדשות עד שבסוף התקופה, גבר שוב כח הקרירות על כח האש וקורר שנית קליפה קרה וקשה מסביב הכדור: והפעם היתה הקליפה יותר עבה ויותר מסוגלת להחזיק מעמד נגד ההתפרצות של הנוזלים מתוך בטן הכדור:

והיתה כחה יפה לתקופה יותר ארוכה: אמנם בסופה שוב נתגברו הנוזלים והתפרצו מתוך בטן הכדור ושברו את הקליפה לרסיסים: ושוב נחרב הכל ונעשה לכדור נוזלי. וכן נתחלפו התקופות בזו אחר זו: ובכל פעם שגבר כח הקרירות, נעשה הקליפה שכבש לו עבה ביותר עד שבסוף-נתגברו כחות הפזיטיבים על הנגטיבים ובאו לידי הרמוניא מוחלטת: והנוזלים לקחו מקומם בעמקי האדמה: והקליפה הקרה נתעבה כל צרכה שמסביב להם-ונתהוה אפשריות ליצירת חיים אורגנים עליה כיום הזה.

ממש על אותו הסדר מתפתחים גם כל גופים האורגנים: כי מעת זריעתם עד גמר בישולם עוברים עליהם כמה מאות תקופות של מצבים מפאת שני כוחות הפזיטיבי עם הנגטיבי הנלחמים זה בזה, כמתואר בכדור הארץו-המלחמות האלו הם המביאים את גמר בישולו של הפרי."

אם כן, בעל הסולם מסביר את התפתחותו ההדרגתית של היקום על כל פרטיה בתיאור שני כוחות עיקריים הפועלים בטבע והתנגשותם זה בזה: הכוח החיובי, הבונה, והכוח השלילי, ההורס.

בעל הסולם מתאר את היווצרותו ההדרגתית של כדור הארץ: בתחילה הופיע כדור גזים אשר בהשפעת כוח המשיכה נדחסו אטומיו עד להתלקחותם. ואז, על ידי פעולות של הכוח הבונה החיובי והכוח ההורס השלילי, ירד החום וגרם להיווצרות קרום דק וקשיח. ואילו התגברות הכוח ההורס הובילה להתלקחות מחודשת של הגז הנוזלי אשר פרץ החוצה תוך כדי פיצוץ הקרום. הכל חזר למצב ההתחלתי. אך המשך המאבק בין הכוחות הוביל פעם נוספת להתגברות הכוח הבונה וליצירת קרום קשה יותר שמסוגל לסבול לחץ גדול יותר מבפנים ולמשך תקופה ארוכה יותר, וחוזר חלילה, כאשר מאבקי הכוחות מובילים בהדרגה להתפתחות מבנים יציבים יותר ויותר. כך, בתהליך הדרגתי, שנמשך על פני מיליוני שנים, והמאופיין בהתחלפות תקופות, גבר בהדרגה הכוח הבונה על פני הכוח ההורס ויצר כדור בעל קרום עבה ויציב המלא, בליבתו, בנוזל ובעל תנאים אידיאליים להתהוות חיים אורגניים.

חוק ההתפתחות ההדרגתית בקבלה, שעל פיו התפתח כדור הארץ, הוא חוק שפועל על כלל הטבע ונכון לכל הפרטים שבו. הקבלה מסבירה, שכשם שפועל חוק ההתפתחות ההדרגתית על החומר, כך גם האנושות מתפתחת בהדרגה על ידי הכוח החיובי הבונה ועל ידי הכוח השלילי ההורס. כל שלב, או מדרגה, באים כתוצאה משלילה של המדרגה הקודמת. כל צורת משטר מתקיימת לאורך הזמן שבו חסרונותיה מתגלים, במידה המספקת כדי לשלול אותה. ככל שמכירים בשלילה של המצב הקיים, כך מתקרב המעבר למצב החדש, החופשי מחסרונותיו של המצב הקודם. החסרונות האלה שמתגלים בכל מדרגה וממיתים אותה, הם בעצם הסיבות להתפתחותה של האנושות.

תיקון האדם

כל הדברים שנבראו בעולמנו לא באופן מקרי נבראו כי אם למטרה מסוימת, וככלל מקריות איננה קיימת. העולם בו אנו חיים בנוי אמנם מחומר גשמי אולם זאת בהתאמה מדויקת לפרטים ולכוחות הרוחניים העליונים. כל פרט רוחני בנוי מכוחות, ולכל כוח רוחני יש בעולמנו פרט גשמי בהתאמה.

בהתאם לכך, כאשר האדם מתחיל לחקור את העולם הרוחני, הוא מתחיל להבין את סדר הפרטים בעולם הזה ואת המקור שלהם, שכן העולם הרוחני הוא סיבתו של העולם הזה, עולם שהוא תוצאתו. תוך כדי מחקר מגלה האדם את טיב הקשרים בין הכוחות הרוחניים לבין הפרטים בעולם הזה, כך, שבאמצעות עליה לעולם הרוחני ותיקון כוח מסוים ניתן להשפיע על התוצאה שנובעת ממנו כאן, בעולם הזה.

"אכזריות הטבע" אינה אלא תולדת החוק הפשוט של הבריאה. אנחנו כפופים לחוק בריאה משותף אחד, שמטרתו להביא את כלל האנושות אל הקיום הנעלה ביותר. לנקודה זו אפשר להגיע רק בדרך יסורים, מכיוון שזו הדרך שבה הטבע מניע את הכל, הן האהבה והן הרעב, כלומר היסורים, שולטים בעולם. אלא שאדם נבון, המשתמש בצורה נכונה במה שניתן לו, בוחר לעצמו דרך ללא יסורים, ובאופן כזה הוא מתקדם בנוחות לקראת קיומו הנעלה ביותר. ברגע שישתנה "הפוטנציאל הרוחני" הזה על ידי בני האדם, יתחילו הגירה ונדידת אוכלוסין בכל העולם. השינויים שיתחוללו מתנועת הכוחות הרוחניים, יהיו גדולים מאוד וכולנו צפויים לראות אותם במו עינינו.

שלוש הדרגות הראשונות של החומר-דומם, צומח וחי-מסיימות את ההתפתחות שלהן באופן אוטומטי, בשליטה של הכוחות הפנימיים והחומריים. בניגוד להן, האדם חייב לעבור התפתחות מחשבתית נוספת, בכל הקשור ביחסו לחברה ולטבע. כדי להיטיב את מצבו, כדי לכלכל את אוכלוסיית העולם שהולכת ומתרבה, חייב האדם להתפתח. עליו לפתח את המדע כדי לעשות שימוש מושכל במשאבי הטבע לתועלת האנושות. ללא המדע, לא היתה האנושות יכולה להתקיים והיתה נשארת עד היום ברמת התפתחות שאינה עולה על זו של עדר פרימיטיבי. במהלך חיי האנושות הופיעו ונעלמו תרבויות שונות בכל מיני מקומות על פני כדור הארץ בשל אי יכולתן לשרוד בטבע.

האדם חייב להתקדם להשגת עמדה בה הוא מנהיג את גורלו, והטבע לא יאפשר לו להישאר בדרגה "גשמית" כמו של בעלי החיים. הטבע יכריח אותו להשתתף, באופן פעיל, בהנהגת העולם. זה ההבדל המהותי בין דרגת "אדם" לבין דרגת ה"חי".

מדע הקבלה

חוכמת הקבלה מכילה יותר ידע ממה שמכיל כל המדע, זה שהתגלה עד כה וזה שיתגלה בעתיד. במשך כל ההיסטוריה האנושית חייבה ההשגחה העליונה את האדם לחקור את העולם המקיף אותו. שלא כמו בהמות הפטורות מחובת השגת העולם, האדם חייב לגלות בעצמו את העולמות המקיפים אותו ולו רק כדי להתקיים ברמה הפשוטה ביותר. האנושות נוצרה במטרה לגלות את מצבה הנעלה, את נקודת השיא. השגת המטרה תלויה בהכרת האדם את עצמו, עם מה הוא מזהה עצמו-עם הגוף או עם הנשמה, זה מה שקובע את יחסו אל החיים.

נשמת האדם יורדת מהעולם העליון ומתלבשת בגוף בעולם הזה למטרה מסוימת ולתפקיד מוגדר. במהלך החיים הגשמיים חייבת הנשמה המלובשת בגוף לעבור שלבים מסוימים של התפתחות. באמצעות לימוד החוקים הרוחניים, מתחיל האדם להבין את כל המציאות; לא רק את המתרחש על פני כדור הארץ, אלא את המציאות ביקום כולו. לימוד החוקים הרוחניים חושף בפני האדם את מערכת הקשרים שבין השורשים העליונים לבין העולם שלנו ואת דרך השתלשלותם.

הידע הרוחני נגלה בפני האדם במידה שבה הוא מתכוון לעשות בו שימוש לשם התעלות רוחנית ולא לשם סיפוק סקרנותו. בניגוד למדע הרגיל, במדע הקבלה ניתן להגיע אל כוחות רוחניים עליונים, או לראותם, רק לפי מידת התיקון הפנימי של האדם. לכן, אין שום סכנה שאדם יתחיל לעסוק בקבלה במצב שאינו ראוי לכך, כלומר, בכוונות "לא טובות". מסיבה זו אי-אפשר לנצל לרעה את הכוחות העליונים, או להזיק באמצעותם, דבר העומד בניגוד לחוק הטבע עצמו. לומד קבלה אינו יכול לגרום לכל רע, שכן ההתקדמות שלו בכושר להנהיג את הכוח העליון תלויה בהתקדמות שלו בתיקון כוונותיו לכוונות טובות. זו הסיבה שאין כל מניעה לעסוק בקבלה מכיוון שלעולם אי-אפשר להפעיל אותה כדי לגרום נזק; לראייה, בכל ההיסטוריה האנושית אין עדות למעשה כזה.

שלא כבשאר המדעים, במדע הקבלה אין שואלים את החפץ ללמוד אם הוא טוב או רע, אין עומדים על טיב המטרות שהוא רוצה להשיג מהלימוד, או כיצד בכוונתו להשתמש בידיעות שישיג. זאת, כיוון שאין כל צורך בכך. הגישה בלימוד קבלה היא לפתוח את הדלת בפני החפץ ללמוד, שיכנס ויגלה את הדברים בעצמו. האדם רוכש את יכולת ההתערבות בהשגחה העליונה לפי מידת התיקון שלו. רק תכונותיו המתוקנות הן המאפשרות לו להשתייך להשגחה הזאת ולהיות מעורב בכל פעולותיה.

גורלנו בידנו. החשיבה המקובלת כי העולם מונהג בידי מנהיגיו, נבחרי העם, וכי מנהיגים אלה הם אנשים חופשיים, איננה אלא אשליה. מנהיגי העולם אינם חופשיים כלל וכלל ואף אינם נבחרים על ידינו, אלא מוליכים דרכם את הכוחות העליונים. מסיבה זו אין טעם להאשים אותם על מה שקורה, שכן דרך פעולתם מוכתבת להם מלמעלה. האדם מקבל חופש בחירה רק כאשר הוא יוצא לרוחניות. לפני עליה זו אין הוא אלא כשאר בני האדם, כגוף המובל ללא ידיעתו.

אוכלוסיית העולם מונה שבעה מיליארד אנשים הנמצאים בדרגת "חי". ואילו בדרגת "אדם", כלומר בהשגה רוחנית אשר יכולה להשפיע על המציאות, נמצאים מעטים מאוד. אם בכל עיר בישראל תפעל קבוצה, או כמה קבוצות, שיעסקו בקבלה פעם או פעמיים בשבוע, יהיה בכך די להפוך את המציאות בה אנו חיים. ביכולתו של כוח רוחני זה להעלות את הרמה הרוחנית לדרגה כזו שתנטרל את כל הכוחות העוינים הסובבים אותנו. אין צורך באנשים רבים שילמדו, שכן עוצמת הכוח הרוחני איננה תלויה בכמות הגשמית של האנשים. אלא היא תלויה רק במידת הכוונה והרצון של הלומדים לעלות יחד כקבוצה ולהשפיע.

בהתאם לכך, די שבכל עיר בישראל ייבנה כוח רוחני קטן ובעל עוצמה, שיעסוק בלימוד שיטתי של חוכמת הקבלה. ביכולתו של כוח כזה לעורר הגנה רוחנית על ישראל ולהעלות את עמנו לרמה כזו שכל העמים מסביבנו ירצו להתקרב אלינו מתוך השתוקקותם לעליה רוחנית.

י. אור לגויים

בתקופת בית המקדש, כל אדם, מכל אומה שהיא, גם לא יהודי, יכול היה להתיצב בבית המקדש, להצטרף למקריבי הקורבנות ולהשתתף בעבודת בית המקדש. השתתפות הגויים היתה חלק הכרחי ובלתי נפרד מקיום מעמדו של בית המקדש, וזאת, בהתאם למצב "בית המקדש" שבעולם הרוחני.

מבנה היחסים בין ישראל לעמים

מטרת האור העליון היא למלא את ה"רצון לקבל", את כלי הקבלה, שנקראים "אח"פ" (אוזניים, חוטם, פה), "גויים", או "אומות העולם". "ישראל" (מלשון ישר-אל) נקראים "גלגלתא ועיניים"-שהם כלים שכוונתם לתת, תפקידם להעביר את האור לאומות העולם, לכן הם נקראים "אור לגויים".

התכונה הרוחנית של "ישראל", הכוונה "למען הבורא" ("לתת"), מתפשטת בכל העמים, בכל הרצונות "לקבל", ומזה הבריאה נעשית מתוקנת. התיקון הוא בכך שלכל רצון מרצונות העמים תהיה כוונה של "ישראל".

כך נוצרת בריאה חדשה מתוקנת: רצון של "גוי" עם כוונה של "ישראל". מכאן ש"ישראל" והגויים דווקא משלימים אלה את אלה וקיומם אינו אלה על חשבון אלה. מכאן גם, שעם ישראל לא יתבטל לעולם.

כך גם מסופר במקורות: בראשית פנה הבורא לכל אחת משבעים אומות העולם, שמייצגות את 70 הרצונות לקבל שבבריאה, ורצה לתת להן את ה"תורה" (האור). אך אף לא אחת מהן הסכימה לקבלה, ולכן הוא הציע את תורתו לעם ישראל.

את התורה אפשר לקבל רק ב"רצון לקבל" אשר חוברה לו הכוונה "למען הבורא". בסיכומו של דבר נקרא הרצון הזה "לקבל למען הבורא" ("לקבל בשביל לתת"). בכך הבורא חיבר, כביכול, את "ישראל" עם שאר האומות, עם כל ה"רצונות לקבל". שכן אף אחד משבעים "הרצונות לקבל", לא נברא עם היכולת "לקבל למען הבורא". לכן, רק בשיתוף הרצון שלהם "לקבל" עם הכוונה של ישראל "לתת", אפשר להשיג את היכולת הזו.

כדי לחבר ל"רצון לקבל" הכללי שברא הבורא, את הכוונה "לתת", כוונה שבעצם מנוגדת לאופי הרצון הזה מטבע בריאתו, צריך לאסוף יחדיו את כל שבעים "הרצונות לקבל", ולערב כל אחד מהם עם הכוונה "לתת". אך מאחר שאת הרצון לקבל אי אפשר להעלות לרמה של ה"רצון לתת", כי הוא נברא כ"רצון לקבל" בלבד, נחוץ להוריד את הכוונה "לתת", לרמה של הרצון לקבל, לפגום כביכול בכוונה "לתת", להפוך אותה ל"לתת למען עצמי" (לתת בשביל לקבל), ואז ישראל, אשר תכונתו נפגמת והופכת להיות אגואיסטית, מתערב עם כל שבעים הרצונות האגואיסטיים של אומות העולם.

הנפילה הזו ממדרגת "ישראל" למדרגת הרצון של שבעים אומות העולם נקראת "גלות ישראל", פיזורו של ישראל בין כל אומות העולם. בסך הכל אמורות היו להיות ארבע גלויות בגלל ארבע בחינות העביות (חוזק הרצון) שקיימות בכל כלי.

כשתכונת ישראל מתערבבת עם הרצונות האגואיסטיים של שבעים האומות, היא נעשית גרועה מכל אומות העולם. "ישראל" כבר משתמש ביודעין ברצונות של אומות העולם, כדי ליטול מכולן את המקסימום האפשרי. זאת, מתוך כוונתו הפגומה "למען עצמי" והתחברותו עם כל הגויים. לכן נאמר, שאם נופל ישראל, הוא נופל חזק יותר מכל יתר הגויים.

לישראל כלי קבלה גדולים מאשר לאומות העולם. ישראל יודעים לנצל את תכונתם "לתת" בצורה הפוכה-כדי לקבל, ולכן מצליחים להרוויח הרבה יותר מהגויים. מכאן אפשר להבין מדוע הגויים הם פחות אגואיסטים בהרבה, וטובים מהיהודים שהתערבבו ביניהם.

אם אדם פועל מתוך חישוב לקבל לעצמו בלבד, זו פעולה חד-כיוונית, חד-מימדית, וכזהו הרצון של אומות העולם. אבל ישראל, אחרי שנפל רוחנית לדרגת אומות העולם, יצא לגלות, ורכש מהן את כל הרצונות, מצרף להם את תכונתו המקורית "למען הבורא", "לתת", ובכך נעשה נותן למען רווח עצמי. היות ונהנה מנתינה לכל האומות, ולא רק מנתינה לעצמו, נעשה ישראל גרוע, אגואיסטי משאר האומות.

אלא שנפילת ישראל לתכונות הגויים לא היתה למטרת רווח עצמי שלו, ולפיכך נתן הבורא לישראל את תורת התיקון. רק אחרי שיתר הרצונות סירבו ולא רצו לקבל את "תורה" זו, הוא העניק אותה לישראל. כלומר, ישראל בעצמו אינו זקוק ל"תורה". תפקידו להשתמש בה כדי לתקן את שאר העמים, להיות להם ל"אור". לכן, עתידם ואושרם של יתר העמים תלויים בישראל בלבד.

מעורבותו והשפעתו של ישראל על העולם הן עצומות. דבר זה מובן מאליו לאור תפקידו. הוא חייב להעמיד את כל העולם מול הצורך ההכרחי בתיקון. לפיכך, האומה הישראלית דינמית יותר ופוריה יותר בכל התחומים בהם האנושות מתפתחת. אנחנו אמנם גאים בכך שאנו מעורבים בכל מקום, אבל מעורבות מסוג זה מייצגת דווקא את הצורה הפגומה של השפעתנו על העולם. אין אנו מבינים שהיא מבטאת את הקלקול שבנו. במקום למלא את יעודנו ולשלוט בעתידנו, בכך שנלמד את העמים לגלות את העולם העליון ולהשיג את הדבקות בבורא, עדיין אנחנו טובעים באותם רצונות שנכנסו בנו מהעמים האחרים, וממשיכים להיות קשובים להם.

עם תום הגלות, ישראל נוטש את יתר העמים, אך משאיר בתוכם את כוונותיו המקולקלות, שכן עכשיו הן מקולקלות גם בישראל עצמו. העמים לומדים מה"גלגלתא ועיניים" שקיבלו מישראל. "גלגלתא ועיניים", אותן הכוונות לתת, דבוקות עכשיו בשבעים "הרצונות לקבל" אף כי עכשיו צורתן פגומה.

אומות העולם תמיד לומדות מישראל. אין הן יכולות להתפתח בכוחות עצמן, וגם אין להן צורך בכך, כי כל התפתחות או לימוד אינם נובעים מכוח הרצונות האגואיסטיים "למען עצמי", כי אם מהרצונות לתת מעצמך החוצה.

אין בכך מטרה לרומם את ישראל מעל העמים האחרים, אלא להיפך, לציין שהוא נמוך יותר מהיתר. רק אם ישלים את תפקידו, ולא יהיה יותר במצב שבו הוא מגלה את חוכמתו במעשיו וברצונותיו המקולקלים, רק אז יהיה ראוי לשבח.

לשום אדם ולשום אומה אין סיבה להתגאות בתכונות שקיבלו מהבורא בעת בריאתם, כי הגאווה יכולה להיות רק על מה שפעלו ועשו בכוחות עצמם. בגמר התיקון, כל העמים, יחד עם ישראל, נמצאים בשווה בחיבור עם הבורא, בלי כל סימני היכר שמבדילים ביניהם. כל ההבדלים ביניהם שייכים רק לתקופת התיקון ומיוחסים לאחריות: יש מי שמוטלת עליו אחריות גדולה יותר לתיקון, ויש מי שאחריותו פחותה.

על "אדמת ארץ ישראל"

בני ישראל עזבו את הגולה וקיבלו את ארץ ישראל. הכלי הרוחני שלהם, שנקרא "גלגלתא ועיניים", נשאר אצל הלא-יהודים. זה החלק הרוחני שהעביר ישראל לגויים כשחי ביניהם. לפי זה, ניתן לראות איזו אומה בשלה יותר להבין את הרובד הרוחני ופתוחה יותר לרוחניות מבחינה נפשית; אלה הן אותן מדינות שהיו מאוכלסות ביהודים רבים, מדינות מזרח אירופה, למשל.

עם ישראל השאיר בהן חלק מכלי ההשפעה שלו, את ה"גלגלתא ועיניים" שלו, ולכן גם כשהוא נמצא על אדמתו עדיין הוא קשור עם גויים. לכן, העולם אף פעם אינו נשאר אדיש למה שקורה במדינת ישראל. ההתערבבות של ישראל בין לא-יהודים כבר מוצתה, ועכשיו מוטל על היהודים לתקן את עצמם, ורק על ידי כך יתוקן החלק הנותר שלהם בשאר האומות.

אם ישראל יתקן את עצמו, אז בחלק הישראלי הזה שנותר בשבעים אומות העולם, בחלק ה"גלגלתא ועיניים" שלו, יתחיל התיקון גם של חלק האח"פ (אוזן-חוטם-פה) שלו, תיקון כלי הקבלה האגואיסטיים. דווקא לצורך תיקון כלי האח"פ נשברה נשמת אדם הראשון, ונחלקה לשניים: לישראל ולכל היתר. זו בדיוק גם מטרת האנושות בגלגל ההתפתחות-תיקון כלי הקבלה שלה. התיקון הרוחני מתחיל כאשר עם ישראל כבר נמצא פיסית בארצו וזו כבר עובדה קיימת. אם ישראל מתקן את עצמו, על ידי זה מתוקנים גם הלא-יהודים.

הגויים מרגישים שהם תלויים בנו. התלות הזו היא הסיבה לשנאה כלפינו, למרות שהם עצמם אינם מודעים לתלות הזו. אין בכך הצדקה לשונאינו, אך יש כאן טענה כלפי אותם אלה מעם ישראל שמעכבים את התיקון שלנו ואת הגאולה שלנו.

לעם היהודי אין מקום בטוח על פני כדור הארץ יותר מאשר כאן, בארץ ישראל. עד כמה שזה נשמע פרדוקסאלי, בכל המקומות האחרים יהיה ליהודים רע יותר מאשר כאן-וזו רק שאלה של זמן.

בהתאם לחוק היקום הכללי יש לעם היהודי תפקיד מסוים-להעניק לאנושות את הידע על מבנה העולמות העליונים, על הבורא. בעולם שלנו הכל מורכב לפי עיקרון הפירמידה, והעם היהודי נמצא בפסגתה. והוא העם הנבחר שקיבל מהבורא ידע נסתר באמצעות חוכמת הקבלה, ובמשך אלפי שנים הוא שמר על הידע הזה בסתר.

לכדור הארץ יש תפקיד מוגדר. כולו מחולק לארצות, בהתאם לעמים שנמצאים בכל חלק שלו. יחסי הגומלין בין המדינות, בין חלקים שונים של כדור הארץ, מורכבים לפי אותו עיקרון של פירמידה השורר ביחסים בין העמים.

קיימת גיאוגרפיה קבלית שחוקרת באיזו צורה משפיעים כוחות רוחניים מסוימים, כמו "מלאכים", על כל חלק של כדור הארץ. מטבע הדברים, ארץ ישראל נמצאת בהשגחת כוח רוחני מיוחד. אם עם ישראל אינו תואם בתכונותיו הרוחניות את תכונות הכוח הזה, הוא מוגלה מן הארץ. אבל לאחר מכן, במידה שהנסיבות משתנות, אותו כוח מכריח את העם לחזור ארצה. כך בדיוק זה קרה במשך הגלות האחרונה.

הכל נמצא ביקום בהיררכיה ברורה ומוגדרת, מורכבת לפי מבנה וחוקים קבועים, והאדם חייב ללמוד אותם כדי שיהיה מסוגל להשפיע על המערכת הזו. הטבע יכריח אותנו להגיע לידע הזה. ברגע שנתחיל בעבודה הרוחנית שלנו, כל העולם יתחיל לעזור לנו. מכיוון שעליה רוחנית, גילוי והשגת הבורא, הם מה שמצפה מאתנו כלל האנושות, יש להתחיל לבנות את בית המקדש השלישי-במובן הרוחני-תחילה בתוכנו, ואחר כך במקומו הפיסי; כל זאת בהרגשה הלא-מוּדעת שאפשר לקבל את ההשגה הזו רק דרך העם היהודי, ומקורה יהיה באדמת ארץ ישראל.

דיאלוג עם הנצח

א. מהי רוחניות

לאנשים נדמה שהם יודעים מהי רוחניות, אף כי אין להם שום קשר עם העולם הרוחני ולא מושג כלשהו לגביו. נדמה להם שניתן להשיג את העולם הרוחני בעזרת מוזיקה, מדע, או בעזרת שיטות מיסטיות-פסיכולוגיות עממיות. את העולם הרוחני ניתן להשיג אך ורק בעזרת לימוד של חוכמת הקבלה כשיטה ברורה ומוגדרת.

אין זה אפשרי להיכנס אל העולם הרוחני בעזרת מוזיקה או חוויות פסיכולוגיות למיניהן. אנשים יכולים לכנות "רוחניות" את מה שמגלים בעזרת מדיטציה, מוזיקה מיוחדת, וכל מיני תרגילים. אבל הרוחניות שעליה אני מדבר ניתנת להשגה רק על ידי הקבלה.

לימוד של שיטת הקבלה מהווה מערכת מורכבת של עבודה עצמית של האדם, שכתוצאה ממנה הוא מושך עליו אור מיוחד.

האור הזה הוא כוח מיוחד שמעורר באדם את ההשתוקקות לרוחני, ההשתוקקות להינתק מההמון, מהעולם הזה. כלומר, להמשיך להימצא בעולם הזה רק מבחינה גופנית, בגוף החי-ולא יותר. כל מה שקשור לדעת שלנו ולרצונות שלנו, כל זה צריך לעבור לשדה פעולה אחר לחלוטין, כאילו לעבור מחסום בלתי נראה ולהיכנס אל תוך עולם אחר.

המקובל אינו יכול להראות את הרוחניות, או לבטא אותה. אי-אפשר להניח אותה על השולחן, כך שנרגיש או נראה אותה. זו הרוחניות שלו, והיא מושגת בעזרת הקבלה בלבד.

המקובל אמנם מבטא את תחושותיו במוזיקה, בכתיבה, ביצירת שיטות לימוד חדשות, אבל כל אלו יכולות לשמש רק כאמצעי עזר. ההשגה האמיתית של האדם מושגת בפועל רק בעזרת שיטת הקבלה.

כאשר האדם מגלה בעצמו את העולם הרוחני הזה, שעליו אני מדבר, גם אז הוא ממשיך להיכנס לתוכו, רק בעזרת חוכמת הקבלה. הקבלה היא שיטה להשגת העולם הרוחני ולהתקדמות בו, והיא משתרעת על פני מדרגות רבות, גלגולים ומצבים שונים.

תענוגים רוחניים

המקובלים אומרים, שכל ההנאות המוכרות לנו מהעולם שלנו, הן רק "נר דקיק", ניצוץ קטן שנפל אל העולם הזה; אפילו לא אור קטן, שלא לדבר על אור האינסוף. לשם השגת תענוג רוחני, יש להשתמש בעיקרון לפיו מתמלאים (נהנים) רק כדי להסב בכך נחת רוח לבורא. שימוש בעיקרון זה מאפשר לרצונות שלנו לא לדעוך.

לדוגמה, נתאר לעצמנו שאדם אוכל בסעודה אך בסופה הוא חש רצון להוסיף ולאכול פי שתיים יותר- ברוחניות, ככל שמקבלים יותר, כך גדל הרצון לקבל. זה מה שנותן העיקרון "להתמלא לא לעצמי, אלא בשביל הבורא".

רק כך הכלי נעשה בלתי מוגבל, ובהתקדמות הרוחנית האדם חש דברים שאין לתאר אותם בעזרת כלי ההרגשה המוגבלים שלנו.

כלומר, כאשר מתקדמים בהתפתחות הרוחנית, ההשתוקקות אינה אובדת (שום רצון אינו נעלם כשעולים אל האור), אלא להיפך, מופיעים באדם רצון חזק מאוד ואפשרות בלתי מוגבלת למילוי.לכן המילוי שלו גדל בהתמדה.

השגת התענוג היא לחוות על ידי גופנו את כל המציאות. גם היום, כל מה שמושג עובר דרכנו, אבל עדיין אין זה במלוא ההיקף. ישנו עולם עצום נוסף של אינפורמציה, של תחושות ושל אפשרויות התחברות בין האנשים, הטבע והכוח הכללי שנקרא הבורא.

לו היינו חשים כך כעת, פירוש הדבר היה שאנו נמצאים במצב של גמר התיקון. זה אומר שכל אחד הכין את עצמו, תיקן את עצמו למצב השלם, המצב שאותו הוא מתחיל להשיג. גמר התיקון פירושו שכל אחד תיקן את כלי העבודה שלו, שלכל הרצונות רכשנו "מסך" ועכשיו אנחנו מוכנים להתחיל את החיים, להתחיל בעבודה האמיתית.

נראה לנו שאחרי "גמר התיקון" לא יהיה עוד לאן לשאוף, לא יהיה בשביל מה לחיות . אבל האם למצב הנוכחי שלנו כיום ניתן לקרוא חיים? הרי אין אלה חיים במובן האמיתי של המלה, אלא רק תהליכי תיקון, הכנה לעבודה. רק אחר כך, אחרי התיקון המלא, נגלה מהם באמת החיים, רק אז נראה מה באמת מצפה לנו.

להשתחרר

יש אנשים שהגיעו לבית סוהר, מקבלים אוכל ושתיה והם מרוצים. הם אינם זקוקים לשום דבר אחר, ואפילו אינם רוצים להשתחרר. לעומתם, ישנם שמרגישים כלואים בחיי היום יום שלהם והם מוכנים לתת הכל כדי להשתחרר. הכל תלוי ברמת ההתפתחות הרוחנית של האדם, של הנשמה שלו. יש בני אדם, כפי שכותב בעל הסולם, שחושבים על עצמם בלבד, או על רווחת העיר שלהם, העם שלהם או על רווחת האנושות כולה בלבד. אך למעשה, במצבנו הנוכחי, הכל הוא כלוב אחד והמטרה העיקרית שלנו היא להפנים עובדה זו.

כאשר אנו מבינים שאנו כלואים בכלוב שמגביל את החופש שלנו, או אז אנו מנסים להשתחרר מתוכו. אנו מתארים לעצמנו שמחוץ לכלוב יש חיים אחרים, יפים יותר, לכן כל כך רע לנו בתוכו. אך כיצד נוכל לתאר לעצמנו שכל העולם שלנו חי בכלוב אחד גדול, שאנו יכולים לעשות כל מה שאנו רוצים ולא להרגיש שסביבנו סורגים של ברזל, שאנו כלואים?

צריך להתחיל קודם כל לחוש עד כמה הכל ריק מתוכן, עד כמה הנשמה כלואה בעולם הזה. עלינו לתאר לעצמנו את הכלוב הזה שבו האדם חי, כדי שנוכל להבין שהוא נחנק בו, ושהוא חייב לצאת ממנו. אם האדם מכוון את עצמו בצורה כזו, כלומר מנסה לחוש את החופש הרוחני, יהיה לו קל יותר לצאת מכל מצב...

חוכמת הקבלה איננה "אופיום להמונים", כיוון ש"אופיום" פירושו הטעיה. בכל העולם נאסר השימוש בסמים מכיוון שהם יוצרים אשליה של חופש, של השתחררות. לאדם הנמצא תחת השפעת סם נדמה שהוא נמצא באיזה מצב אחר. אך זו הטעיה מכוונת של החושים. בשיטת הקבלה הכל הפוך. השלב הראשון בלימוד נועד לפקוח לאדם את העיניים, לגלות לו היכן הוא נמצא באמת, אבל רק במידה שבה הוא יכול להתמודד עם מצבו האמיתי.

האדם נמצא תמיד במצב הטוב ביותר עבורו, אבל בפועל. הוא מרגיש את ההיפך הגמור, מאחר שהוא אינו מרגיש היכן הוא נמצא, אלא רק את התגובה שלו למצב, את הכלים הלא מתוקנים שלו. השיטה של חוכמת הקבלה היא התפתחות הדרגתית, גילוי הבורא בעזרת המסך. היא פותחת בפני האדם את חיי האמת.

ב. מיהו הבורא?

בחקירת החוק הכללי של הבריאה, משתמשים במילים כמו "אלוקים", "בורא", "מאציל", כשמות טכניים של כוחות, אורות או מדרגות. "מאציל" ו"בורא" הם מושגים בעלי הגדרה דומה; למשל, כל מדרגה עליונה, ביחס למדרגה התחתונה ממנה, נקראת "בורא" מפני שהעליונה יוצרת את התחתונה, שולטת בה, ומפתחת אותה. "בורא" זה הוא גם כל מה שקיים, חוץ מהנשמה הנקראת "נברא".

"בורא" הוא כוח כללי אחד ויחיד המשגיח על כל מערכת הבריאה. בקבלה קיים רק חוק עיקרי אחד: חוק הבורא-ליהנות את הנברא באופן מקסימלי. מהחוק הזה נובעים כל שאר החוקים, וכל מה שקורה במציאות הוא התממשותו. כל מה שמתרחש בכל רגע בבריאה, מטרתו הבלעדית היא להכריח את האדם לבוא לנקודה של התענוג הגדול ביותר-התמלאות באור הבורא.

פעולת הבורא דומה לפעולת חוק המשיכה. במרכז הבריאה נמצא הבורא. הנשמות הורחקו ממנו בטווח של חמישה עולמות: אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה, עשייה, עד לנקודה המרוחקת ביותר שנקראת "העולם שלנו". ומהנקודה הזאת הוא מושך אותנו אליו.

המשיכה הזאת מורגשת בנו כיסורים-ממחלות ועד למוות. אם אנחנו מתייגעים להתקרב לבורא בהיענות לכוח המחייב הזה, משמעו שאין אנו מרגישים את היסורים, והכוח הזה מורגש אצלנו כטוב. אבל אם אנחנו מסרבים ללכת עם הכוח המושך הזה, באותה מידה אנחנו מרגישים יסורים, מחלות וצרות אחרות.

האדם יכול לממש את עצמו כך, שתמיד, בכל תנאי ובכל מצב, יימצא בהסכמה עם כוח המשיכה הזה, ורק כך יגיע למרכז הבריאה. זו הסיבה שהקבלה היא המדע המעשי והתכליתי ביותר שמסביר לנו כיצד לחיות נכון.

להיות שווה לבורא, משמעו להיות שווים אליו בכל ההתגלויות שלו. ואין הכוונה לכוח העליון עצמו, אלא לאופן ההתבטאות שלו; איך הוא מתגלה כלפינו, ובנו, ככוח עליון, כעַצמוּת, באיזה אופן הוא רוצה שנרגיש אותו.

הבורא ברא אותנו ברצון שלו להשפיע, לתת. הוא ברא את הרצון שלנו לקבל, שהוא שווה בדיוק לרצון שלו לתת. לכן, אנחנו צריכים להשיג את כל מה שיש ברצונו לתת לנו-נצחיות, כוחות, שלמות, ונטילת תפקיד ההשגחה, כלומר לקבל על עצמנו את כל תפקידי הבורא.

החוק העיקרי של הבריאה הוא יחידוּת הבורא, היותו הכוח העליון והיחיד השולט בכל שאין עוד מלבדו. החוק השני של הבריאה הוא שהבורא טוב ומיטיב באופן מוחלט. אין אנו מסוגלים לקבל את הסתירה בין החוקים, על פי ההבנה שלנו את המציאות.

למקובלים זו אינה "אידיאה", אלא עובדה עניינית שהם מגלים בהרגשתם את הבורא. אנשים אחרים, מאחר שאינם מרגישים את הבורא, אינם יכולים להבין את החוקים האלו. לאנשים לא מובן כלל איך יכולים להתרחש אסונות טבע או אסונות אחרים תוך כדי נוכחות הבורא!

העניין הוא, שהטוב של הבורא, האור העליון שלו, מופיע רק ברצונות (ב"כלים") המתוקנים של האדם. אם מעשי האדם אינם מתוקנים, כי אז בשיעור חוסר התיקון שלהם לעומת האור, האדם מרגיש את ההיפך מטוב הבורא, הוא מרגיש סבל במקום אושר.

ג. שלמות

אנשים בעולם שלנו אינם מאושרים, אף על פי שכולם היו רוצים בכך. כדי להיות מאושר האדם צריך לדעת מה עליו לעשות כדי שיהיה לו טוב; הוא צריך לדעת איך להתנהג בעולם הזה, שהרי עצם קיומו משפיע על העולם בצורה זו או אחרת. לכן, עליו לרכוש את הידע כיצד משפיעים מעשיו בעולם.

הקבלה מלמדת אותו לכוון נכון את מחשבותיו ורצונותיו, לדעת מהו היחס הנכון שהוא צריך להפגין כלפי סביבתו. הקבלה מגלה לאדם עד כמה המחשבות שלו והיחס שלו למה שסובב אותו משפיעים למעשה יותר מאשר פעולותיו הפיסיות, אלא שככל שהאמצעים והכוחות חזקים יותר, הם פנימיים יותר, נסתרים יותר.

הטבע מרגיש את היחס שלנו כלפיו. למשל, צמח מרגיש אם אדם שנמצא לידו הוא טוב או רע. אם בעל-חיים רוצה לאכול את הצמח, הצמח אינו מגיב, ההתנהגות הזו מוטבעת בו מעצם בריאתו כי לשם כך יועד. אבל אם אדם חושב עליו בצורה שלילית, למרות שהוא מטפל בו ומשקה אותו, הצמח נובל.

האדם יכול להשפיע על העולם באמצעות ה"כוונה". אם ילמד לחשוב נכון, כלומר לחשוב בכוונה נכונה, הוא יוכל באמצעות המחשבות שלו להורות לטבע לבצע מעשים מועילים. אבל כדי לדעת איך אפשר להשפיע על כל העולם, על כל המציאות, צריך ללמוד הרבה מאוד, וכמו במדעים האחרים, לא כל אחד מוכן ללמוד כל-כך הרבה כדי להצליח בזה.

אבל אם אדם כבר התחיל בלימודי הקבלה, היחס של הטבע משתנה כלפיו לגמרי, כי הטבע מתייחס לאדם לפי הכוונות שלו ולא לפי מעשיו.

כיצד האור העליון מגיע לאדם

האור שמגיע אלינו הוא כה חלש, עד שאין אנו מסוגלים לקלוט אותו, אלא להימשך ללבושיו, לעצמים שונים שהוא מלובש בהם. בצורה הזאת אפשר לקבל את האור וליהנות ממנו לתועלתנו, אך רק בשיעור הזה ולא בעוצמת אור גדולה יותר. כדי להרגיש את האור לפחות כמו אלה שנמצאים, למשל, במצב של מוות קליני, אנו חייבים להתנתק מהרצון שלנו ליהנות. זה בדיוק מה שקורה להם, ובגלל זה הם מרגישים את האור העליון בצורה גלויה יותר.

אלא שגם אם יתנתק האדם לגמרי מהגוף שלו, ויעבור לצורה אחרת, הוא ירגיש את העליון, הנצחי, המושלם, פחות ממה שהוא יכול להרגיש אותו בהיותו בגוף הזה ובעולם הזה. דווקא מפני שהוא נמצא בעולם הזה בגופו, הוא יכול להתנתק ממנו ולעלות עם נשמתו עד רום המעלות.

קבלת האור העליון נעשית בשיטה מסוימת הנקראת "ג' קווים". "קו שמאל" הוא כל הרצונות של האדם ליהנות לעצמו. "קו ימין" הוא תכונות הבורא. ברור שהאדם אינו מתחיל להרגיש אותן מיד. כאשר האדם לומד בספרי קבלה הכתובים בשיטה מיוחדת, הוא מושך על עצמו "אור מקיף". את האור הזה הוא יוכל אחר-כך להרגיש בתוכו, לקבל אותו בצורת תענוג.

אלא שכל עוד האדם אינו מוכן, האור הזה נמצא מסביבו בצורה נסתרת ומחכה עד שיהיה מוכן לקבלו. מקובלים הם אנשים שמקבלים לתוכם את האור בצורתו הגלויה. כתיבת הספרים על ידם, הותירה בטקסט את הקשר עם האור שאותו הם הרגישו בזמן הכתיבה. לפיכך, אדם שלומד בספר של מקובל אמיתי ובשיטה נכונה, יכול למשוך על עצמו הארה יעילה יותר של אור מקיף המזכך אותו, ומכין אותו לקבל את האור בתוכו. או אז האדם יתמלא באור העליון וירגיש את עצמו מושלם ונצחי. התיקון תחת השפעת האור המקיף נעשה במנות, בצורה הדרגתית ולא בבת-אחת.

במידה שאדם סופג לתוכו את תכונות האור הבורא, האדם מתקן את עצמו, את ה"קו שמאל" שלו, ונעשה מסוגל לקבל אור. מנות התיקון האלה נקראות "מדרגות הסולם" הרוחני, שמעלות את האדם מהרגשת העולם שלנו, התחושה של עצמנו, עד להרגשת העולם הבא, הרגשת הבורא.

"הקו האמצעי" הוא השילוב הטוב ביותר בין הטבע המקבל של האדם לבין הכוחות שבאור העליון. הוא מתאם ביניהם כך, שהאדם יתקן את עצמו ויהיה דומה לאור במידה המירבית ביותר, ועם זה יישאר נברא עצמאי ופעיל.

הפניה אל הכוח העליון

המדע הגיע למסקנה שבבריאה פועל חוק כולל אחד, אשר חוכמת הקבלה מכנה אותו "בורא", "כוח עליון", או "אור עליון". אבל בניגוד למדען רגיל, המקובל מרגיש בחקירת כל המערכת של הבריאה, את החלק שאין אנו מרגישים, משום שפיתח חוש נוסף. לכן הוא מסוגל להרגיש, שהכוח המיוחד המנהיג את הכל הוא עשיר ברגשות-ולא כפי שנדמה לנו, שהטבע הוא נטול רגש.

לכוח הזה, שכולל גם רגשות, יש כוונה שאינה משתנה: להביא את כל המערכת של הבריאה לשלמות. כלומר, מבחינתו, כל מה שנמצא במציאות כבר קיים במצב השלמות העליונה ביותר.

כתוצאה מכך, על כל מי שאינו נמצא במצב השלמות הזה, הכוח העליון פועל בהתאמה, דוחף ומזרז אותו להגיע לשלמות. התהליך הזה פועל במידה שווה על כל חלקי הבריאה ופעולתו מורגשת בנו כיסורים.

הדבר דומה ללחץ שהורים מפעילים על ילדיהם מתוך רצון שיהיה להם טוב. אבל כל עוד הילד לא הגיע למה שהם רוצים, הוא מרגיש את הלחץ שלהם כיסורים. ברגע שהוא מגיע להיות מה שדורשים ממנו, מיד נעלם הלחץ-היסורים, והוא מרגיש רק את הטוב.

המצב ההתחלתי הלא מתוקן שלנו נברא מלמעלה על ידי הבורא בכוונה תחילה, כדי לתת לנו אפשרות לבחור בשלמות כדבר הרצוי לנו ולהשיג אותה בכוחות עצמנו. צורת ההתקדמות היחידה שקיימת היא פניה לעזרה אל הכוח העליון. מאחר שהטבע לא הטביע בנו את הכוח הזה, הרי כאשר אנו פונים לכוח העליון אין אנו מפרים את החוק שלו, אלא דווקא מבצעים את הפעולה הנכונה היחידה שניתן לבצע.

אלא שהקריאה לעזרה צריכה להיות מתוך מודעות: לצורך מה מבקשים עזרה? למען עצמנו, כדי למלא את הרצונות שלנו בעולם הזה, או כדי להתעלות רוחנית?. צריך לזכור למי אנו פונים, מי נתן לנו את היסורים האלה שגורמים לנו לצעוק. עלינו לזכור שהם ניתנו לנו כדי להגיע לצעקה הזאת, כדי שנפנה אליו מחוסר ברירה.

הבורא מרגיש מה נמצא בלבנו הרבה לפנינו. מכאן, שכל עוד אין אנו שלמים גם ההנהגה שלו מורגשת בנו כבלתי שלימה. לכן, צריך לבקש ממנו לא לשנות את הנהגתו אלא לשנות אותנו, כדי שנוכל להרגיש את הנהגתו השלימה.

אנחנו מתפללים אליו משום שרע לנו, כלומר מתוך מניע אגואיסטי-כדי שיהיה לנו טוב. אבל אם נבקש לשנות את עצמנו לא מפני שרע לנו, אלא משום שאנחנו מתייסרים מכך שבלבנו אנחנו מקללים את הבורא, זו כבר בקשה שאיננה לטובתנו אלא לטובתו. ולבקשה כזאת הבורא נענה מיד.

לשנות את היקום

הבורא התחיל את הבריאה בבריאת ה"רע", הקלקול-והאדם מסיים את הבריאה בתיקונה. בהתאם למידת יכולתו של האדם להנהיג את העולם, הבורא מעביר לו מידיו את הנהגת הבריאה. הבורא מגביר עליו את הלחץ כדי להכריח אותו לקחת לידיו את ההנהגה. מטעם זה העולם סביבנו כה רע-כדי שנתחיל לתקן אותו.

להנהיג פירושו להכיר את המערכת ולדעת להשפיע עליה באופן הרצוי. בתוך המערכת גורמים מין הפרעה, שנקראת אות, "סיגנל", וזה מחולל בה שינויים ותזוזות. כתוצאה מכך מפיקים מפעולת המערכת את התוצאה הרצויה. אין ספק כי האדם מניח שכך הוא פועל בכל פעולותיו תמיד, אבל השאלה היא עד כמה הוא מכיר את המערכת עליה הוא מנסה להשפיע. לעיתים קרובות האדם פועל בצורה מסוימת כי הוא רוצה להשיג תוצאה טובה בשבילו, אך בעצם הוא משיג תוצאה רעה, מכיוון שהוא מכיר רק חלק מהמערכת והתברר שהוא לא חישב נכון את התוצאה שצפויה ממעשיו. בעצם, האדם ניצב תמיד בפני מערכת היקום ועוסק רק בהשפעות עליה.

הקבלה מתבססת על ניסיון בלבד וכלל אינה מתבססת על השכל האנושי, גם לא על פילוסופיה או על שיקולים לוגיים. לדעתה, כל מה שנובע מן השכל ומן ההיגיון ולא מהניסיון, הוא חסר כל בסיס אמיתי, כי השכל שלנו הוא תוצאה מהרצון שלנו, מהטבע שלנו, ולכן אינו יכול לדון בשום עניין בצורה אובייקטיבית לא משוחדת.

אדם רגיל, שאיננו מקובל, אינו יכול לדון אף פעם בשום דבר בצורה עניינית אלא רק בצורה אישית, מתוך מה שהוא מכיר, כיוון שהוא אינו יכול לצאת מגבולות העולם שלנו לעולם רחב וכללי יותר.

מי שזוכה בזה נהיה מקובל, כלומר, הוא מקבל את הידיעה העליונה בדבר כל המציאות, רואה ומבין את החוקים הכלליים של הטבע, ולאן הטבע מוביל את היקום. ומי שלא נכנס למרחב הכללי של היקום, אינו מסוגל להבין על איזו מטרה בכלל מדובר והוא נולד, מוליד את הדומים לו ומת-חי ללא מודעוּת.

לכן, הקבלה כמדע מסרבת להסביר מהי מערכת היקום האמיתית ומהי המטרה שלנו על בסיס היכולת הנוכחית השקרית של האדם, אלא היא, מוציאה תחילה את האדם למרחב הרגשה אחר, לראייה של היקום כולו. ומי שהולך לפי דרכה רואה שהקבלה מכוונת למטרת הבריאה.

תפקידו של אדם יחיד דומה לתפקידו של כל היקום, כי בתוך כל אדם נמצאים כל מרכיבי היקום. בקבלה לומדים דבר זה בתחום של "שבירת הכלים", שהתרחשה לפני הבריאה שלנו. כתוצאה מהשבירה התערבבו כל החלקים של כל הנשמות, וכך בכל נשמה נמצאים חלקים של כל שאר הנשמות. מכאן נובעת האחריות ההדדית והקשר בין כל האנשים, שבהם כה מרבה הקבלה לעסוק.

אדם יחיד אינו מסוגל לצאת לעולם הרוחני. הדבר דומה לכך שיתחיל לפתח לבדו את מדע הפיסיקה או הכימיה ורק אז ישתמש בהם: או שיחיה כמו אדם קדמון ולא ישתמש בכל מה שהשיגה האנושות, עד שלא יקבל את הידע בעצמו.

שהרי תלמיד שמתחיל ללמוד, זקוק למורה שכבר נמצא בהרגשה, בהשגה של העולם העליון, ויכול ללמד אותו איך להשיג, בכל שלב בהתפתחותו, את העולם העליון. הקשר בין מורה לתלמיד הוא רוחני והתלמיד יבין את זה רק כאשר ישיג בעצמו את העולם העליון. אחדות עם המורה יכולה להיות אפילו בשלב התחלתי, כי הגופים שלהם נמצאים באותה רמה של העולם הזה. אבל אחדות עם הבורא אפשרית רק כאשר אדם יוצא לעולם העליון. קשר עם המורה מוביל איפוא לקשר עם הבורא. והמורה הוא המוביל.

השגת השלמות

הבחירה אינה בחירה של דרך, כי הדרך נקבעה כבר על ידי הבורא, ואל מטרת הבריאה מובילה דרך אחת בלבד, שהיא תיקון הרצון לקבל לרצון להשפיע, לתת, בעזרת ה"תורה", האור שבחוכמת הקבלה, כמו שנאמר: "בראתי יצר הרע-בראתי לו תורה תבלין".

אי-אפשר להבין תוצאה של תהליך, או להעריך אותו נכון, כאשר נמצאים בתחילתו, או במהלכו. רק לאחר שעוברים את כל הדרך, בסופו של התהליך, ניתן להתייחס בצורה נכונה לכל מה שהתרחש לאורך הדרך.

לא סתם כך קיימת האימרה: "לשוטה אין מראים חצי עבודה". רק מי שעובר את כל הדרך, ירכוש די שכל להעריך בצורה אמיתית את מה שמתרחש במציאות. ההליכה בדרך יוצרת באדם את ההרגשות ההכרחיות שמגמתה לקבל את התוצאה הסופית, את הרגשת הנצחיות והשלמות.

אם כך, מדוע הבורא לא ברא אותנו מלכתחילה שלמים ונצחיים? משום שבמקרה כזה לא היה ביכולתנו להרגיש את השלמות והנצחיות.

במהלך הדרך הזאת, עד שאנו מגיעים לבחירה חופשית בין המצב שלנו לבין המצב הרוחני, אנו לומדים בהדרגה להחשיב את הרוחניות באמת, ובוחרים בה. או אז, שלמות רוחנית ונצחיות הופכות בעינינו לדבר רצוי ואנחנו באמת מתענגים עליהן.

שלמות היא משהו שאינו ניתן להסבר, אבל אפשר להשיג אותו; אפשר לנסות להסביר מה מאפיין שלמות. שלמות יכולה להיות רק אחת, אי-אפשר שיהיו שתיים, כי אז או שאחת מהן אינה שלימה, או ששתיהן אינן שלמות. מאחר שהבורא הוא יחיד ועליון, השלמות היא מצב הבורא. איך להשיג את השלמות, כלומר איך להשיג את הבורא?- אלה תפקידו ומטרת חייו של כל אדם. השיטה להשגת השלמות נקראת קבלה. אם נתחיל ללמוד אותה צפויות לנו הרגשות נפלאות.

ד. למען הבורא או למען עצמי

אדם שבלבו אין נקודה שרוצה לקבל הנאה רוחנית, הנאה שלא ניתן לקבל בעולם הזה, מקבל הנאה דרך חמשת החושים שלו מתופעות שונות מסביבו. הוא ממלא את הכלי הגשמי שלו בעזרת חמשת החושים-ונהנה. אבל אם כבר ניתנה לאדם "הנקודה שבלב", ה"נבט" של הנשמה, הרצון להתמלא מאור הבורא, כי אז אפשר למלא אותה באור הזה בלבד. ניתן לקבל את האור רק מתוך הידמוּת לתכונות הבורא, המכונה בקבלה "השתוות הצורה".

הפעולה הראשונה להשגת השתוות הצורה, היא פעולת הצמצום. כשם שיש כרגע צמצום של האור העליון (אור הבורא), כך גם האדם צריך להעתיק את הצמצום הזה ולהכיל אותו. לאחר מכן יוכל לקבל את האור העליון.

הואיל והאור נסתר ממנו, עליו ליצור הסתרה בתוך עצמו. אז יתגלה האור. האור יתגלה כנותן, ובאותה המידה גם האדם צריך להפוך לנותן. אחרי כן, לפי חוק השתוות הצורה (השוואה עם תכונות הנותן) האור יכנס אל תוך נשמתו. העולמות נפתחים בפניו, במידה שהוא מצמצם את עצמו )משתווה עם תכונות הבורא(, כלומר אוסר על עצמו להשתמש ברצונות שלו עם הכוונה "רק לעצמו".

בהיותנו נתונים בתוך הכוונה האנוכית שלנו אין אנו יכולים עכשיו להבין שהמטרה האמיתית יכולה להיות הפוכה לכוונות שלנו. לכן, כאשר בא אלי מישהו ושואל: "למה בכלל ללמוד?", כאשר הוא עדיין אינו מבין ואינו מסוגל להפנים שכדאי לנסות, וללכת נגד הזרם של העולם הזה, אני ממליץ שימשיך לחיות כמו כולם. כיוון שעדיין לא התפתח בו הרצון למשהו גבוה מהעולם הזה.

מצבים כאלה יכולים להיות גם אצל אנשים שכבר נמצאים בדרך (בחיפוש הבורא); אבל הם מוכרחים להמשיך וללמוד בעקשנות, למרות כל המכשולים, כמו "שור לעול וחמור למשא". במצב זה תנצח העקשנות בלבד, ולא סוג הנשמה או היכולות השכליות.

הכלי שמרגיש דרך החוש השישי (שלא דרך חמשת החושים), לא שייך לעולם הזה, אלא לעולם הבא, העולם הרוחני. זה הכלי הרוחני, הנשמה, או הנקודה שבלב. אם נקודה הזו, הרצון לאור העליון, נמצאת בלב האדם, כי אז או שהוא מתכחש לכך ומנסה לשחות עם הזרם, לנהל שגרת חיים, או שהוא שובר את השגרה ומפתח את "הנקודה" הזו בעזרת הקבלה.

פיתוח הנקודה שבלב

עבודה זו מורכבת מכמה שלבים:

השלב הראשון, עבודה רק לעצמי ("שלא לשמה"),

השלב השני, עבודה למען הבורא ("לשמה"),

השלב הבא, עבודה "שלא על מנת לקבל פרס",

ומה לאחר מכן? לא ידוע לנו.

העבודה "שלא לשמה" גם היא מפתחת את הנקודה שבלב. זו התפתחות של הנקודה תחת השפעת לימוד הקבלה, השפעת הקבוצה, והשפעת הרב-מתחת למחסום. "שלא לשמה" זו התקדמות במודע לעבר מטרת הבריאה, עד כמה שהדבר יכול להיות במודע, במצב בו הבורא מוסתר מהאדם על ידי "הסתר כפול", או "הסתר רגיל".

בקבלה, אין מדובר כלל על המצב שקדם להופעת הנקודה שבלב. כאשר הנקודה שבלב איננה והאדם אינו מנסה לפתח אותה, כל מה שיעסוק בו יהיה לסיפוק בטחונו האישי, וכדי לקבל שכר, הן בעולם הזה והן בעולם הבא. אין זה נקרא "לשמה", או "שלא לשמה"-משום שאין לזה שם כלל.

"שלא לשמה" הוא מצב של אדם שכבר קיימת בו הנקודה שבלב, והוא מתחיל לפתח אותה. אדם שנמצא בתחילת דרכו הרוחנית, מפתח את הנקודה שבלב, אבל המחשבות שלו מפוזרות עדיין בין העבודה הרוחנית לבין שאר הרצונות הגשמיים. אדם זה עובד בכוונה לקבל שכר, אבל יחד עם זאת הוא מפתח את הנקודה שבלב. במידה שבה הוא קולט את תכונות הבורא, במידה זו הוא משיג את מדרגת ה"לשמה" (הכוונה "למען הבורא") החל באפס אחוזים ועד ההשגה המלאה. "אחוזים" אלה מהווים מדרגות בהתקדמות הרוחנית.

מעבר בין המצבים

מהות המושג "למען הבורא" נמצאת במילים עצמן: כל המאמצים של האדם, כל כוונותיו, הן לשם הבורא. הבורא הוא זה שמקבל את תוצאות מאמציו. ישנו מושג נוסף: "שלא על-מנת לקבל פרס". זו מדרגה רוחנית גבוהה יותר, כאשר אין לכאורה שום קשר בין האדם לבין השכר, וכאשר כל ההנאה אינה מגיעה אליו, אלא חוזרת אל הבורא.

אלא שב"לא לשמה", האדם נמצא מתחת המחסום, מתחת לכל מדרגה רוחנית. לכן, אינו מסוגל להבין מה זה אומר לעבוד למען מישהו אחר, ללא שום תמורה לעצמו. כי אין זה משנה מה הוא חושב על התמורה, הוא רוצה אותה תמיד לעצמו בלבד.

"שלא לשמה"-זה המצב לפני המחסום (לפני היציאה אל העולם הרוחני). "לשמה"-זה המצב הרוחני לאחר מעבר המחסום. בין שני המצבים האלה קיים ה"צמצום", מצב בו האדם מצמצם את כל הרצונות שבהם הוא משתוקק לבורא לתועלת עצמו, ואינו משתמש בהם כלל. המצב הזה דומה לזרע שממנו מתפתח מצב חדש, אבל רק לפי מידת ההתאמה אל האור, רק במידת השתוות תכונותיו לבורא. זה נקרא מעבר המחסום ותחילתה של העליה.

כדי לעשות את הצמצום צריך האדם להתחיל לשנוא את מצב "שלא לשמה". הוא צריך להגיע לרמה כה גבוהה של "שלא לשמה", עד שיהא לו ברור ש"שלא לשמה"-זה מצב שקרי, ושהוא סולד מהשקר הזה. האדם מתחיל באמת לשנוא את המצב הזה, מכיוון שהוא יודע את האמת ורואה את השקר בבירור.

אם במצב "שלא לשמה" האדם מתחיל להרגיש את האור של מדרגת "לשמה", הוא רואה עד כמה עמוק מצב "שלא לשמה", והוא מוכרח לברוח ממנו-מוכרח, אך אינו מסוגל! הוא רואה כבר את הרוע שבדבר, זו "הכרת הרע". הוא צועק, כי אינו מסוגל לצאת מהמצב הזה בכוחות עצמו. ואז מתרחשת "יציאת מצרים". ניתן לדמות את המעבר מ"שלא לשמה" ל"לשמה" לזרע שנרקב ומתוכו נוצר משהו חדש.

אין אנו יודעים באמת, מה פירושו "לתת לבורא". אבל המחשבה הזו מגיעה לאדם מעצמה, הודות למאמצים שהוא משקיע בדרכו אל המטרה. כעקרון, לפני שמקבלים את היכולת לתת, אין שום דרך לדעת מה הדבר.. גילוי והשגת העולם הרוחני מתרחשים לפי הכלל: "טעמו וראו כי טוב ה'". תחילה נרקמת באדם תמונה ואחר כך הוא מתחיל להשיג אותה.

קיימים "מתווכים"-פעולות שעוזרות להתקדם אל עבר הבורא, שעליהם מתלבשת הכוונה "לשמה", הכוונה "על מנת להשפיע". כל פעולה צריכה להיות מלווה בכוונה, שדרכה אדם רוצה להגיע לבורא, ליצור אתו קשר. זו המוטיבציה העיקרית שלו ביחס אל הקבוצה. הרצון לקשר עם הבורא מחייב אותו לבנות קבוצה, ליצור קשרים עם החברים בה. בכך הוא מנצל בצורה נכונה את היכולת שלו לפעול.

אם אין הוא מסוגל לפעול "כמו שצריך", יפעל ככתוב: "שב ואל תעשה, עדיף". אם אדם עובד לא כדי להגיע אל הבורא-לשם מה לעבוד? אם אדם פועל מלכתחילה ללא הכוונה להתקרב אל הבורא, הוא עושה רע. פעילות כזו היא מיסודה הרס. בעולם שלנו צריכות להתרחש רק פעולות שבעזרתן ניתן להתקדם, להתקרב אל הבורא.

רצון הבורא הוא להיטיב עם נבראיו. במידה בה הנברא נמצא בהשתוות הצורה אתו (הם מותאמים בתכונותיהם) יכול הבורא להיטיב לו. אם אדם יכול לעזור לנבראים להתקרב בתכונותיהם אל הבורא, הוא עושה את הפעולה הרוחנית הטובה ביותר בעיני הבורא. זה הדבר שגורם לו את ההנאה הגדולה ביותר. באלו אמצעים ניתן לקרב את הנבראים לבורא? בעזרת הפצתה של חוכמת הקבלה בקרב הציבור הרחב. האמצעי הזה הוא היעיל ביותר להשגת מטרה זו.

כל זה רק בתנאי שעושים זאת כדי להתקרב אל הבורא, כדי לגרום לו בכך נחת רוח-זה האמצעי היעיל ביותר שמקרב אותנו בתכונותינו לבורא.

אם האדם מחפש, הוא ימצא את הדרך בה יוכל לרתום את המאמצים שלו למען המטרה. הוא אינו צריך אפילו לחפש: המחשבה על הבורא ועל הקשר אתו מביאה את האדם בהדרגה אל האמצעים, הפנימיים והחיצוניים.

לפני הפעולה לא ניתנה לאדם המחשבה על הבורא, והדבר נעשה במכוון, כדי לתת לו את המחשבה הזו באמצע הפעולה או בסופה. הדבר נעשה להשגת מטרות רבות. בכל אופן, אם אין אנחנו הולכים בשיטתיות לפי הכלל "סוף מעשה במחשבה תחילה", כלומר אם אין אנחנו חושבים, שהודות לפעולה הזו הקשר שלנו עם הבורא יתחזק, ואין מנסים להתקרב אליו, הרי כל הדרך הזאת היא "דרך של יסורים".

פעולות שלא מתבססות על "סוף מעשה במחשבה תחילה" מכניסות את האדם לדרך ללא מוצא, משם הוא צריך לשוב בחזרה ולחפש דרך אחרת אל המטרה, ומובן שזה גורם להתארכות הדרך.

צריך כל הזמן לחשוב על הקשר עם הבורא, כי כל הבעיות שיש לנו בעולם נובעות מחוסר קשר אתו. לאן שתפנה: לתוכך, לקבוצה, לחברה ולכלל האנושות, תיווכוח שרק זו הבעיה.

ה. האיחוד הנכסף

מבוסס על "פרי חכם-אגרות, דף ע' " מאת בעל הסולם

נשמת האדם אינה מסוגלת להתקיים ללא ידיעת הבורא. כל עוד לא זכתה להשיג את האיחוד הנכסף עם בוראה היא סובלת, כפי שנאמר "נפש בלא דעת, לא טוב". המטרה היא להתאחד ולהתמזג עם הכוח העליון. נשמת האדם צריכה לחזור אל שורשה, לאחר שיצאה ממנו כמו ענף היוצא משורשו. וכעת באמצעות יגיעותיה היא משיגה פי תר"כ (260) יותר ממה שהיה לה בטרם התנתקה ממנו.

בכל אדם קיימת מוכנות פנימית לכך שאותה צבר בגילגולים הקודמים שלו. הרצון שלו מתפתח מהדומם לצומח, לחי, ולמדבר, כלומר מהנאה גופית אל הנאה אנושית: תאוות לכסף, לשליטה וכבוד, ולמושכלוֹת. כל אלה מקנים לאדם יכולת להתחיל ולהתקרב אל הבורא באופן עצמאי, אך עם זאת האדם אינו מסוגל להתעורר באופן עצמאי לפני שמקבל את התעוררות ממעל.

האם יקבל את ההתעוררות הזו מלמעלה או לא, ומתי יקבלה ובאילו נסיבות-כל זה אינו תלוי באדם אלא ברצון הבורא בלבד. אבל אם האדם כבר קיבל את ההתעוררות אל הבורא, הוא מחוייב להתרכז בה, להשקיע בה את מלוא תשומת הלב כדי להמשיך ולפתח אותה בעצמו. אפשר לומר, כי לאחר שהאדם קיבל את ההתעוררות מלמעלה, החובה לשאוף ולהשתוקק אל הבורא מוטלת עליו בלבד.

האדם מקבל התעוררות בכל רגע ובכל רגע קורא לו הבורא ומושך אותו אליו. אלא שחסר לאדם קשב כדי לשמוע קריאה זו המגיעה אליו מהבורא באופן תמידי. האדם פשוט אינו שם לב לקריאה המתמשכת מצד הבורא, שמגיעה אליו כל הזמן בצורות שונות. אילו היה מתבונן היטב, היה מבחין שהבורא מושך אותו אליו כל הזמן, אך הוא עצמו אינו שם לב לכך.

המקובל הגדול, הבעל שם טוב, מסביר זאת במשל: כשם שצל חוזר ועוקב אחר תנועות האדם, כך האדם הוא צל תנועותיו של הבורא. לכן, כאשר מתעוררת באדם אהבה לבורא, הוא צריך להבין שהבורא התעורר כלפיו בגעגועים עצומים. כתוצאה מכך התעורר כעת באדם רגש דומה, כמענה לבורא.

לפני שהאדם מקבל התעוררות מלמעלה, הוא נמצא במצב של "חוסר הכרה", כלומר אינו מרגיש את הרוחניות וההשתוקקות אליה. אבל ברגע שהוא חש רצון כלשהו כלפי הבורא, כלפי מטרת הבריאה, כלומר נולדה בו המחשבה על כך שקיים בורא וקיימת מטרה לבריאה, הוא חייב להסיק מכך שהבורא הוא שמעוניין בו ומושך אותו לעברו.

על יסוד מחשבה זו, לאחר שהבין מה קורה לו, האדם חייב לזהות בכך את קריאתו של הבורא ובעצמו לעשות מאמץ נפשי (צעד רוחני) לקראת הבורא. שאלמליא היה הבורא זקוק לו, הוא לא היה מעורר אותו, ואז האדם היה ממשיך בקיומו בעולם הזה ללא שום מושג על סיבת היוולדו, על משמעות הסבל שלו, או על מטרת חייו.

לכן, כל מחשבה של האדם על משהו שמצוי מחוץ לגבולות העולם הזה, כל שאיפה לדבר-מה נעלה יותר, שאינו סובב אותנו בעולם הזה, מתעוררות בו מכיוון שהבורא רוצה בו ומצפה לו.

כך צריך האדם להבין את ההתעוררות שלו לקשר עם הכוח העליון ואין זה משנה באיזו צורה היא מתבטאת בו. מה שחשוב הוא שכתוצאה מהיווצרות הרצון והמחשבה על הבורא, האדם מתחיל ליצור קשר עמו. האדם כאילו מחזיק בקצה של חוט, וקצהו השני נמצא בידי הבורא.

כל המסלול הזה, של התפתחות נשמת האדם דרך גלגולים רבים בעולם הזה בגופים שונים, קיים ומתפתח רק לקראת המצב בו האדם מקבל מלמעלה, מהבורא, את המחשבה על הבורא ואת ההשתוקקות אליו. החל ברגע זה דרכו של האדם אל הבורא נעשית מודעת. כל קשר שנוצר הופך הדדי, בדומה ליחסים בין אב אוהב לבנו.

קודם לאותו רגע הבורא פיתח את נשמת האדם והכין אותה להתקרבות רוחנית, בלי שהאדם היה מודע לכך, בדומה להתפתחות העובר ברחם אמו.

אפשר לומר שהקריאה מלמעלה אל האדם קיימת כל הזמן, והבורא מפתח כל הזמן את נשמת האדם, עד שהאדם מתחיל להבין זאת, כמו תינוק שגדל ומתחיל להבין שמשחקים אתו, שמפתחים אותו בכל המצבים שלו. כלומר, ישנה התפתחות רוחנית לא מודעת, וישנה התפתחות מודעת וזו חלה כאשר האדם מיוזמתו מתחיל להשתוקק אל הטוב, אל הבורא, אל אביו.

סטרא דאופנים

בתחילת התקרבות האדם לבורא נוצרים בו מצבים רוחניים משתנים המכונים "סטרא דאופנים". בדומה לגלגל שמסתובב, הוא מרגיש לחילופין מצבים של ירידה או עליה רוחנית, התעוררות אל הרוחני ואכזבה עמוקה, כאשר הבורא נגלה לעיתים לאדם "מצדו האחורי"-"אחורי הבורא" ( הסתר רגיל), או לחילופין, כאשר הבורא נסתר ממנו לחלוטין ( הסתר כפול). תרגילים כאלה הכרחיים כדי ליצור באדם את הרצון הדרוש, ולתת לו אפשרות לעשות צעד עצמאי כלפי הבורא מתוך מצב של הסתר גמור.

התרגילים האלה של הבורא עם האדם דומים ללימוד התינוק ללכת: מחזיקים את האדם בהרגשה מסוימת של גילוי הבורא, ב"הסתר רגיל", ולאחר מכן עוזבים אותו, ומתרחקים ממנו מעט. הבורא מסתיר את עצמו "הסתר כפול" כדי שהאדם יוכל בכוחות עצמו לעשות צעד אל עבר הבורא, בחושך, ללא התמיכה של הרגשת הבורא. אם הוא אינו מסוגל עדיין לעשות את הצעד הזה, אבל בכל זאת מנסה, אזי עוזרים לו, מאזנים אותו על ידי גילוי מחודש של הבורא (הסתר רגיל). לאחר מכן שוב עוזבים, ומשאירים אותו לבד בהסתר כפול.כדי שיתגבר על עצמו ויעשה את הצעד הבא.

הבורא מגלה את עצמו: "זה אני, ובצורה כזאת אתה יכול ליצור איתי קשר". האדם מקבל ביטחון, ואז, כאשר הבורא נעלם, האדם חש חוסר אונים, כפי שאמר דוד המלך: "הסתרת פניך הייתי נבהל" (תהילים). כל זאת כדי שהאדם יחפש אותו, שיתחיל להתקדם באופן עצמאי לקראת הבורא, שישתוקק אל אותה תמונה, אל אותו קשר, שהוצג בפניו עם גילויו של הבורא.

כתוצאה מחטא האדם הראשון הכלים שלו נשברו ונפלו לקליפות, כלומר, הכוונה שלו "לשמה" התחלפה בכוונה "שלא לשמה", כלומר הרצון איבד את המסך שלו. במקרה כזה רצונות האדם שנשברו מסתכמים בהנאות גופניות: עושר, ידע, כוח, כבוד.

הקנאה מכריחה את האדם להתפתח ברצונות שלו, מהנאה גופנית להנאות של עושר, כוח, ידע, השפעה, עד שהוא מתאכזב לחלוטין מהניסיון ליהנות מהתשוקות שלו ויותר מזה, הוא מגלה שכל התשוקות האלו גורמות לו סבל בלבד.

במצב זה האדם מוכן לתחילתה של ההתעלות הרוחנית שלו. עכשיו הוא כבר מסוגל לזהות ולהעריך הנאה מסוג אחר בניגוד לכל ההנאות והאכזבות הגשמיות: הנאה רוחנית שאין ניתן להגיע אליה דרך הרצונות הגשמיים. הנאה זו מורגשת לא בעזרת חמשת החושים, אלא בחוש השישי החדש, הנוסף, שמתחיל להתעורר בו ממה שמכונה "הנקודה שבלב", עוּבָּר הנשמה שלו.

תחילה, האדם אינו מרגיש את הרצון של נשמתו. הוא מנסה למלא את הריקנות, את תחושת הרעב המוזרה שמרגיש, בעזרת הנאות העולם הזה ומגלה שזה בלתי אפשרי. תחושת הרעב והריקנות נשארת ואף מתעצמת.

בהגיע ה"קריאה מלמעלה" מוטלת על האדם החובה להמשיך בעצמו את אותה התעוררות שקיבל ממעל. עד הרגע הזה כל הקשר ביניהם היה בידי הבורא, אך עכשיו האדם נמצא ב"הכרה" וחייב בעצמו להתקדם אל עבר הקריאה הזו, לחפש בעצמו את הקשר לבורא, ולאזור כוח ללכת לקראתו.

כיסופי הבורא

הבורא מתגלה לאדם בכל הזדמנות שהאדם משקיע מאמץ. בהיזכרו בבורא, האדם צריך להבין שזה הבורא שמתגעגע ומשתוקק להתאחד עם האדם, כפי שאמר דוד המלך: "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי". וזו האמת לגבי כל אחד ואחד, כיוון שדוד המלך, הוא כללות הנפש של כלל ישראל, כלומר שילוב של כל נשמות ישראל ולכן האופַן הרוחני הזה, "דוד המלך", תמיד משתוקק לאיחוד השלם עם הבורא.

דוד המלך, שמרגיש את הבורא באיחוד השלם אתו, כותב בספר תהילים על כל המצבים הרוחניים האפשריים של האדם, הנגלים והנסתרים, בדרכו להשגת הבורא. הוא דוגמה לכך איך האדם יוכל למצוא בעצמו כוחות להשתוקק לבורא, ללא תלות במצב שבו הוא נמצא.

אבל איך בדיוק הבורא מעניק לאדם הזדמנות להתעורר לקראתו? האדם, עם התחושה של מצבו, מקבל מידע נוסף. לפתע הוא מגלה ומבין שכל מה שהוא מרגיש, שכל מה שקורה לו, כל זה בא מהבורא. מכאן הוא מתחיל לחפש את נוכחות הבורא בכל תחושותיו, ואחר כך עובר לדרישה גלויה של התגלות הבורא כלפיו.

אבל האדם צריך להבין, ואסור לו בשום אופן לשכוח, שהבורא משתוקק לאדם בדיוק במידה בה האדם משתוקק אל הבורא. לכן, אם גובר באדם הגעגוע לקשר עם הבורא, הוא צריך מיד לדעת שבאותה מידה גם הבורא מתגעגע ומשתוקק להתאחד עמו. כאשר הוא מתעמק בתחושת ההשתוקקות ההדדית בינו לבין הבורא, הוא נכנס למסלול של התקדמות עקבית אל עבר הבורא, עם כמיהה, השתוקקות וגעגועים גוברים לאיחוד. הם שמביאים אותו לאיחוד מאהבה.

אם האדם עשה כל מאמץ שלא לאבד את הקשר עם הבורא, הוא מגלה שקריאת הבורא להתקרבות הולכת וגוברת כל הזמן. בנקודת הקשר הזו עם הבורא, הכל תלוי בריכוז ואסור לאבד את הנקודה. צריך להתאמץ ולנסות לגלות אותו, לא לתת לו לחמוק משדה הראייה, להרגיש אותו יותר ויותר, עד שהוא מתגלה במלוא הדרו. אין הוא מתגלה אלא במידה שבה מגלה אותו האדם.

אם בעת השתלשלות הבריאה מלמעלה-למטה האור בונה את הכלי, הרי שבמהלך עליית הנברא מלמטה למעלה, האור תלוי בכלי. הכלי קובע מהי מידת האור שתתקבל. כיום, אנחנו נמצאים במצב שבו הכלים כבר בנויים, אבל הם שבורים. הם מוכנים להתפתחות רוחנית, אך חסרות עדיין "רשימות" לקביעת דרך התיקון.

בעת העליה מלמטה למעלה מתרחשת בנו התעוררות הכלים. אדם שכל הזמן משתדל לחוש את הבורא, רואה שהבורא הוא למעשה זה שמעורר אותו ודוחף אותו לכך, וכך הוא משיג את האיחוד המלא עמו.

מתי מתבצע האיחוד? תחילה נראה לאדם כי כל מה שקורה, קורה ללא סיבה. בשלב הבא הוא מתחיל להרגיש את הבורא כסיבה למתרחש, עד לתחושה בה האדם והבורא נמצאים באותה הנקודה.

במידה בה האדם מדמה עצמו לתכונות הבורא, במידה בה תיקן את נשמתו, הרי שבחלק הזה המתוקן, שנקרא "תוך הפרצוף", הוא מקבל כדי לתת, ובו הוא דומה לחלוטין לבורא. בחלק הזה אין שום הבדל בין האדם לבורא, אפילו סיבה ותוצאה אינן קיימות, האדם מתאחד עם הבורא. הזמן נעלם.

יאוש ואכזבה

עד אשר האדם ראוי לחזור לבורא ולהידבק בו, נשמתו נמצאת במצב של "אי ידיעת הבורא". לא לשווא נאמר: "דע את ה' אלוקיך", כיוון שנשמה, שגדל בה הגעגוע לקשר עם הבורא, נמצאת בירידה גדולה מאוד בלא ידיעת הבורא.

למעשה, אין תהליך שבו האדם מקבל התעוררות מהבורא. הבורא לא נגלה לו לגמרי, אך האדם משתוקק אליו כל הזמן, ומגלה אותו יותר ויותר, מוסיף לחפשו ביתר שאת, וההתקדמות הזו רציפה.

ההתקדמות אפשרית רק בעליות וירידות לסירוגין. כדי לעלות למדרגה רוחנית גבוהה יותר צריך קודם כל ליפול לתוך הרצונות החדשים שעדיין לא תוקנו. לכן, העליה הרוחנית מתרחשת לא ברצף מלמטה עד למעלה, אלא בהדרגתיות, כפי מידת הנפילה כך מידת העליה הבאה לאחריה.

במצב של נפילה רוחנית האדם חש כאילו הבורא מזלזל בו.

הבורא מעורר באדם את הרצון לקשרעמו, וזה מתחיל לחפש את הבורא. בסופו של החיפוש הזה, שלאורכו מתגלה הבורא ונעלםלסירוגין, מתייאש האדם מהנסיונות שלו לחזק את הקשר עם הבורא. בהדרגה הוא חש עייפות, אין לו כוחות להמשיך בחיפושים, והבורא אינו מתגלה. מתעוררים בו יאוש ואכזבה, הואזונח את חיפוש הבורא, ונופל מהמדרגה הרוחנית של "חיפוש המטרה" אל שגרת העיסוקיםהרגילים שלו: בית, עבודה, לימודי חוכמת הקבלה.

הוא אינו מצליח להגביר את ההשתוקקות לבורא, ויותר מכך, נדמה לו שהוא בלבד משתוקק אל הבורא, והוא אינו מאמין לדברי החכמים שגם הבורא משתוקק ומתגעגע אליו בדיוק באותה מידה. הוא מאבד את הביטחון בכך שהכל בא מהבורא כדי לדחוף אותו קדימה, כדי להכריחו לעשות מאמץ עוד יותר גדול ולגלות את הבורא. "אמונת חכמים", זה הכוח המאפשר לאדם, במצב של אי ודאות, להשקיע מאמצים נוספים לגילוי הבורא.

תמורות במצבים הרוחניים ובתחושות אינן תלויות באדם, אלא נשלחות אליו מלמעלה. חרף תמורות אלו, האדם צריך לשמור על קשר עם הבורא, ולהצדיק את ההשגחה העליונה. הוא צריך לאהוב את הבורא, ששולח אליו את כל ההפרעות האלו במטרה אחת ויחידה-כדי שיוכל לחזק את הקשר שלו עמו. דבר אחד בלבד תלוי באדם-השקעת כל מאמץ כדי שההפרעות לא יסתירו את הבורא. סדר הגעתם של המצבים נקבע בידי הבורא.

האדם אינו יכול לדעת איזה מצב טוב יותר, מועיל יותר להתקדמותו הרוחנית. יתכן שירידות אל תוך המצבים הלא נעימים ביותר, דווקא הן הדבר הטוב ביותר להתקדמותו הרוחנית, למרות שהאדם מעצמו אף פעם לא היה בוחר בהן. מטבעו אין הוא יכול לבחור מרצונו החופשי בסבל ויסורים (כשאינו רואה שום תמורה להם).

מה צריך האדם לעשות אם חסרה לו אמונה בדברי חכמים-שהכל בא מהבורא והכל למען התפתחותו הרוחנית?- לפני שאדם רוכש אמונת חכמים הוא אינו מסוגל להתעלות על ההפרעות, כי עדיין לא עבר "תיקון בינה", "חפץ חסד"-תיקון שמאפשר לו לחשוב על הבורא בלבד. לכן הוא בהכרח ייתלש ויאבד קשר עם הבורא.

מאחר שהאדם אינו יכול לדעת איזה מצב יועיל יותר להתקדמותו הרוחנית, עליו ללמוד זאת בהתבסס על מצבים שמוכרים לו, כפי שנאמר "מבשרי (מרצונותי) אחזה אלוק'". עליו לשאול את עצמו מהם הדברים שהוא צריך לחבר יחדיו כדי להשיג איחוד עם הבורא.

אותיות

התחושות השונות של ההשגחה העליונה שחש האדם נקראות "אותיות". עלינו "להעתיק" את האותיות מהעולם הזה ולהעלותן לעולם העליון, כיוון שבו אין קיימות אותיות. במהלך שבירת הכלים נפלו כל ה"אותיות" של התחושות של הרוחניות אל העולם שלנו. האדם, במהלך תיקונו, כאשר הוא עולה אל השורש הרוחני שלו, מלקט את כל "האותיות", שהן התחושות שבעולם שלנו ומעלה אותן אל המקור.

האדם חייב לעבור את כל המצבים הרוחניים ומתוך כל אחד מהם להגיע לאיחוד עם הבורא. לכן, האדם חייב להתייחס אל כל מצב כהפרעה בקשר שלו עם הבורא, עליו למצוא את הבורא דרך ההפרעה ובכך להצדיק כל הפרעה שנשלחה ע"י הבורא כהזדמנות לקשר עמו.

הקשר שלנו עם הבורא, עד כמה שזה נשמע בוטה ושפל, דומה לזיווג גשמי בין שני אוהבים, דומה להשתוקקות "גופנית" של אדם לקרבה פיסית, דומה לגבר שחושק באישה. שלבי איחוד האדם עם הבורא דומים להתמלאות בכמיהה ובתשוקה של החושק באהבה הגשמית, כמו במהלך עיבור הגוף הגשמי, כאשר הגוף האנושי מלא בהתרגשות שמבטאת את מידת התשוקה והגעגוע.

כדי שיתגלה לאדם מצב "זיווג", ההתמזגות עם הבורא, דרושה לו מידת השתוקקות מלאה. אבל האדם נסוג לפני שהוא מגיע לשיא התשוקה הזו. אם כן איך אפשר שלא להגיע ליאוש, אלא להיפך, להמשיך במאמצים ולהגביר אותם עד שנמלא את הסאה?

האדם מוכן לעבוד, להקדיש לזה את מחשבותיו, את האנרגיה שלו, אבל למה רק בתשעים אחוז ולא במאה? בעצם, יותר נכון יהיה לבטא זאת לא באחוזים, אלא בעומק החיפוש: מה זה אומר להיות בזיווג? עם מי הוא משתוקק להתאחד? מהי מהות ההתייחדות? האם האדם באמת רוצה להתאחד עם הבורא, עם תכונת הנתינה, עם כוח שאינו רוצה לקבל כלום לעצמו? מיהי בדיוק "האישה" שאליה הוא משתוקק, באיזה "מקום" ובאיזה "זמן"?

האדם בתת-המודע שלו נדחה מהחיפוש. במדרגתו הנוכחית, חסרה לו הרגשת המדרגה הרוחנית הבאה (העליונה), כלומר הוא אינו מרגיש את הבורא. הבורא הוא תכונת הנתינה ("השפעה"). לזה האדם צריך להשתוקק, למקד את כל המאמצים שלו במטרה להיות דומה לתכונה הזו, ואז יתקיים הזיווג. החיפוש עצמו יתן לאדם רצון עז, וכאשר עוצמת התשוקה תגיע לנקודת השיא, יוכל להתאחד (להזדווג) עם "אותה אישה", באותו "מקום" ובאותו ה"זמן", כלומר יעלה למדרגה הרוחנית הבאה.

האדם רוצה לראות את הבורא כטוב, כמעניק לו חסד בלבד, וכעושה הכל למענו בלבד. אבל למעשה, כולנו רוצים מילוי והנאה בלבד, ואין זה כה מעניין אותנו להפוך דומים בתכונותינו להנאה עצמה. בעזרת כוח הבינה עלינו לגלות שאנו צריכים להידמות לבורא בתכונות הנתינה, כלומר להתחיל לברר שהזיווג עמו מתממש רק דרך "נפש", "שנה", "עולם" ולהגיע למצב בו אנו באמת ובכנות רוצים את זה, אחרת לא נוכל להתאחד עם הבורא.

בעזרת כוח הבינה האדם יכול לזהות את תכונות הבורא. זה מה שחסר לו, זה מה שמפריד בין המדרגה התחתונה לעליונה-"אמונת חכמים". "אמונת חכמים"-תיקון נוסף שנקרא "חפץ חסד" (שאינו רוצה דבר לעצמו).

כל המאמצים הרוחניים שאדם השקיע, חיפש, התאמץ והתייאש, עשה על חשבון האנרגיה של הבורא. הוא לא עשה דבר בכוחות עצמו כדי לעלות למדרגה הבאה. לזה לא ניתנו לו כוחות, ובדיוק את זה הוא חייב לגלות! קודם כל, בצורה שלילית: כשאין לו כוחות, ואחר כך דרך בחינה חיובית, כאשר הוא מקבל כוחות.

עולם-שנה-נפש

הסיבה לכך שהאדם אינו מצליח לגלות את הבורא בחיפושיו, היא בשל היעדרם של שלושה תנאים הנקראים: "נפש", "שנה", "עולם". ברגע שהאדם ממלא אחר שלושת התנאים האלה, הבורא מתגלה בפניו מיד.

" נפש"- היא מידת הכמיהה וההשתוקקות. זהו רצון רוחני שצריך להיות חזק מאוד. אבל לא מספיק שיהיה רצון בלבד, הוא צריך להיות מחובר עם המושג "שנה".

" שנה"-מסמלת את מספר ההתקרבויות (הרוחניות) והאכזבות שחווה האדם. כל פעם מקרבים את האדם ושוב דוחים אותו. הפגישות מלהיטות את התשוקה עד למידתה האמיתית, בה מתרחש לבסוף האיחוד עם הבורא באותו " מקום" שבו נמצאה בדביקות ל הנשמה לפני שירדה אל הגוף שבעולם שלנו.

מתוך כל הפעולות האלו נוצר רצון באמת אדיר, שמורכב מדחיות וממצבי יאוש רבים. אך מלבד הדחיות, יש גם קירוב-נגיעה באלוקות, שלאחריה שוב באה העלמה.

האדם אינו רוכש מיד את המוכנות לזיווג עם העליון אלא בהדרגה. האדם משתוקק לאיחוד, לתחילת הפעולה, אבל מגלה שהבורא כביכול אינו רוצה בכך. לכן אינו חש בכמיהה וביסורים שבנוכוחות האהבה, שנחוצה לשם פעולת האיחוד באותו " מקום" בו נעשה האיחוד. לכן האדם נמצא במצב של יסורים הנקרא "צדיק ורע לו".

כל מדרגה כוללת בתוכה עשר ספירות ואת כל שלושת הפרמטרים. לכן חייב האדם "לגעת" בכל אחד מהפרמטרים של המדרגה, לחוש אותם ולאחר מכן לעזוב... לא משום שהאדם בוחר לעזוב, אלא משום שאותן התכונות שהוא מגלה דוחות אותו ומאלצות אותו לעזוב.

האדם רוצה להתקרב אל הבורא. התגלות הבורא מושכת אותו, אך התנאי לגילוי הזה-כוונת הנתינה "על מנת להשפיע"-דוחה אותו. האם כל ההתעוררויות של האדם הם למטרת תענוג עצמי, או מתוך כוונת נתינה לבורא-מקור התענוג; את כל ההבנות האלה האדם חווה רגשית, ובהדרגה הן יוצרות בו את הרגשת היסורים שנקראת "נגע", מצוקה.

מצד אחד ישנה "נפש"-כלומר רצון עז, השתוקקות: מצד אחר ישנו "נגע"-רצון שטעמו מר. אם כן האם האדם באמת רוצה את כל זה? עד כמה עליו להתנתק מרצונותיו כדי להגיע לאיחוד עם המדרגה הרוחנית הבאה שלו?

כל המצבים הרוחניים האלה הם תוצאות של פעולות האדם שאי-אפשר להימנע מהן. האדם אינו יכול לבחור באיזו צורה יתגלו המצבים האלה כי הם פועל יוצא של המאמצים הרוחניים שלו.

הבורא צובר את כל תשוקות האדם עד למידה שתספיק לאיחוד. בשעה היעודה נשמעת "תקיעת השופר", המסמלת את פעולת הזיווג הרוחני. כלומר, כל המרה הזו הופכת, בסופה, לנקטר מתוק של אהבה, לפי האמרה "מה שלא יעשה השכל, יעשה הזמן".

בכל המצבים הרוחניים שקודמים לזיווג, נשמת האדם התלבשה בגלגולים של העולם הזה, כתקופה של הכנה לחזרה אל שורשה. מכיוון שרק בעזרת שינויים במצבים הרוחניים של האדם ("סטרא דאופנים") יוצר בו הבורא, בהדרגה, את ההשתוקקות הנכונה והשלמה לזיווג הרוחני, עד שהאדם מוצא את עצמו מרוכז, יום וליל, אך ורק במטרה אחת ויחידה זו.

אבל עד שהוא מגדל בתוכו את ההשתוקקות הנדרשת, כל עוד נשמתו מתפתחת על ידי עליות וירידות ונשלמת דרגת ה"נפש", הגעגועים של האדם גוברים, כי תשוקתו העזה אינה באה על סיפוקה וגורמת לו לסבל מר, לפימידת ההשתוקקות שלו.

המונח "שנה" נקרא "סטרא דאופנים". כל "כניסה" ו"יציאה" שהן תחילתו וסופו של איחוד, צריכות להביא אותנו לרמה מסוימת של מאמצים. האדם נמצא בגילויים ובהיעלמות לסירוגין עד שמשיג רצון שלם. זאת בתנאי שאינו מסתיר את המטרה האמיתית, אלא מתאמץ כל הזמן להבין אותה יותר ויותר.

בכל פעם מתגלים ב"אופנים" האלה תנאים חדשים לזיווג גדול יותר. כל עוד האדם מרגיש את ה"נגע", כל עוד הוא מרגיש כאב, הוא נמצא עדיין רחוק מהבורא, למרות הרצון הרוחני האדיר שלו.

אינני ממליץ להשוות את הדביקות לבורא עם פעולת הזיווג הפיסית, הגשמית. אין אנו יכולים עדיין להבין את הרוחני מתוך הגשמי. לא נוכל להבין את הבעיות הרוחניות, שאינן קיימות בעולם הגשמי, כי הדבר יבלבל אותנו היות שבעולם הרוחני, השלילי והחיובי מתגלים יחד.

למשל, אם התגלה בפני האדם הבורא בפעם הראשונה, עליו לעשות אלף בדיקות, שנקראות "התקרבות", להשיג "חיבוק". עם כל בדיקה הוא מתחיל להבין מה באמת נגלה בפניו, אילו תנאים יש לבורא, ומהן תכונותיו.

האדם יותר ויותר מתקרב אל מצב "הנגע"-השלילי. כל הזמן נפתחים בפניו, ביתר שאת, ההבדלים בינו לבין המדרגה הרוחנית העליונה, שנקראת הבורא. האדם אינו משפר את תכונותיו, אלא רוכש רצון חזק יותר שאינו מניח לו לברוח.

האדם נמצא במצב של חוסר אונים, ורק אחרי זה ה"נגע" (הסבל) הופך ל"עונג". עד הרגע האחרון שלפני הזיווג הוא נמצא עדיין במצב של יאוש וחוסר אונים בגלל שתי סיבות: הוא רוצה בכך בכל כוחותיו ומודע שאינו ראוי לכך ושנית, הוא אינו יכול לברוח ונשאר למרות שאין עבור מה. כאן מתחיל התיקון, כאשר האדם מכיר במצבו האמיתי. הודות להכרה זו בא רצון כה עז עד ש"אינו מניח לי לישון".

אך ל"יודע תעלומות", הבורא, ידוע שיעור ההשתוקקות שבלב האדם לקרבה עמו. ואם עדיין קיימת באדם היכולת למצוא מרגוע בהתייחדות עם הבורא, הבורא מרבה בהתחלות הזיווג. ואם האדם מקשיב לקול הבורא ועובד לפי העיקרון "ה' צלך", הוא אינו נופל רוחנית כתוצאה מהגברת הסבל הנובע מהתחלות הזיווג, כי הוא מבין שגם הבורא סובל, כפי שנאמר בשיר השירים: "אני לדודי ועלי תשוקתו".

על ידי התחלות זיווג מתמשכות מושג הרצון, שממנו מתאפשר הזיווג הרוחני האמיתי. האדם מגלה שכל התעוררות שקיבל במהלך הזמן היתה הכרחית לשם השגת הזיווג השלם, הנצחי, במקום בו היה גם לפני כן, בשורש שלו. הוא מגלה את העובדה שעכשיו הוא יכול, בהתאם למדרגה הרוחנית הזו, לתת לבורא ללא גבול. יש לו הכלי ויש לו היכולת להתאחד עם הבורא.

בתקופת ההכנה לזיווג, "האישה", כלומר החן והיופי, הורגשו כעיקריים בשלמות, נחשקים ומושכים, כי כך זה בתקופת "התיקון". אך כש"ימלא הארץ דעה את ה' ", היראה והתשוקה מורגשות כעיקריות, מה שנקרא "עולם הפוך ראיתי". האדם מבין שבתקופת ההכנה שיקר לעצמו.

ו. התמודדות עם "הפרעות"

חוכמת הקבלה דנה רק באדם שמתחילות להופיע בו רשימות של העולם הרוחני, באדם שכבר מתחיל להרגיש את הנקודה שבלב. אדם זה מתחיל להשתוקק למשהו בלתי מוגדר, למשהו לא מהעולם שלנו. הוא מתחיל להשתוקק אל מטרת הבריאה-אל גילוי הבורא, בעודו חי בעולם הזה.

האדם ששואף לרוחניות רוצה שיתגלו כל העולמות, כל מה שנסתר מעיניו. הוא רוצה לראות את המצב הנצחי שלו, ולדבוק בו כך שלא ירגיש הבדל בין חיים למוות ובין מצבי הטוב והרע. הכל יתאחד אז במצב של שלמות אינסופית. זו המטרה אליה צריכה להגיע כל האנושות, כפי שנאמר: "הוא ושמו אחד".

"הוא"-זה הבורא. "שמו"-הנברא: כיוון שהנברא מכנה את הבורא, מעניק לו שם, בהתאם לאופן שהוא מרגיש אותו.

כשהנברא מגיע לגמר התיקון (התיקון השלם) הוא מלא לחלוטין באור הבורא ומתמזג עמו. האיחוד הזה הוא המטרה, הוא המצב הסופי של היקום. נכון להיום, בידינו האפשרות להגיע למטרה הזו.

הפרעות

כל דבר שעומד בדרכו של האדם אל המטרה נקרא "הפרעה", "מכשול". המקובלים מספרים שמלבד הבורא אין שום כוח אחר בעולם. לכן, מטבע הדברים, גם להפרעות שנשלחות אל האדם "מלמעלה" צריך להתייחס כאל שליחי הבורא, שדוחפים אותו אל עבר מטרת הבריאה.

אדם צריך להבין שה"הפרעות", למעשה, אינן מהוות מכשול בדרכו אל המטרה. האדם מרגיש בהפרעות שמגיעות אליו מהבורא כיוון שהתכונות שלו אינן דומות עדיין לתכונות הבורא. כלומר, תחושת ההפרעה מלמעלה מורה על בעיות והפרעות פנימיות של האדם, על העדר תיקון.

הבורא מתייחס לכל הבריאה כטוב ומטיב. אך אם האדם אינו יכול להרגיש את השגחת הבורא ככזו, כלומר בצורתה האמיתית, אלא מרגיש התנגדות פנימית, הרי שקיימת בתוכו "הפרעה".

אין הפרעות נוספות מלבד לתכונות הלא מתוקנות של האדם. שום דבר אינו מפריע לו לחיות את חייו, היות ומחוצה לאדם קיים רק הבורא שמושך אותו אליו, אל המצב השלם ביותר. לכן, האדם צריך להתייחס לכל "הפרעה" שהוא מרגיש כאל סימן מלמעלה שמורה לו איזו תכונה עליו לתקן, ואם יתקן אותה, יצעד צעד נוסף לקראת המטרה.

החופש שלנו מתבטא בכך שאנחנו יכולים לראות במצב הזה את אפשרות הבחירה. אנחנו יכולים להתגבר על ההפרעה הזו וליחס אותה לבורא; ששלח לי אותה כעזר, להראות לי מה עלי לתקן וכיצד. אל ההפרעות האלה אני צריך להתייחס כבאות ממנו.

אך לאדם נדמה שכל ההפרעות האלו מגיעות מהסביבה שלו. התחושה הזו נקראת "הסתר הבורא". כאמור, האדם צריך ליחס את ההפרעות האלו לבורא. עליו להבין שהבורא הוא ששלח לו אותן, כדי לעזור לו לראות בדיוק מה עליו לעשות, במה למקד את מחשבותיו ולהבין, שהכל הוא מעשי הבורא.

דרך ההפרעה הבורא מראה לאדם איפה בדיוק צריך להתמקד הבירור כדי לגלות אותו, ועליו להבין שההפרעה אינה באמת הפרעה ומקורה בבורא. באופן טבעי, ברגע בו אנחנו מרגישים הפרעה, אין אנו יכולים לקשור אותה למטרה. אנחנו רואים את ההפרעה בלבד, ולא את המקור שלה. אין אנו מבינים שהדבר למעשה נועד לעזור לנו, כי רק מתוך בירור מאומץ של ההפרעה ניתן לגלות את הבורא.

התמודדות מוצלחת עם הפרעה (נמשיך לקרוא לה כך, למרות שכבר הסברנו שבעצם מדובר בעזרה) תלויה בהכנה המוקדמת של האדם לקראתה. אם האדם חושב, בעוד מועד, שכל ההפרעות שהוא מקבל נועדו לתקן את מצבו הרוחני, לקרב אותו צעד אחד נוסף אל הבורא, ושצריך להתייחס לכל ההפרעות האלה בחיוב, אז כאשר מגיעה אליו הפרעה כלשהי הוא מקבל אותה בצורה נכונה.

ניקח דוגמה מהחיים. נגיד, שנודע לאדם שמישהו אמר עליו משהו לא טוב. באופן טבעי, הוא נעשה מתוסכל, רוצה לנקום באותו אדם, פועל כנגדו, ובמקביל מצטדק, מגן על עצמו. במקום לקבל את ההפרעה הזו בצורה נכונה ולעבוד איתה, הוא רוצה להרוס אותה ויחד אתה גם את האדם שממנו היא באה.

אין זה משנה כלל, אם אמרו עליו משהו טוב או רע, אמת או שקר. עליו לברר, לא את המשמעות של הדברים, אלא את יחסו למקרה, כדבר שנשלח אליו על ידי הבורא בידי מישהו, כדי שאפשר יהיה לגלות אותו.

הבורא שולח לאדם את ההפרעות האלו כאמצעי להתקדמות. והדבר עלול לבוא בצורה מאוד לא נעימה, או להיפך, למשל באמצעות ידיעה טובה שמסחררת לו את הראש. בכל מקרה העניין אינו בהפרעה עצמה, אלא במקור שלה, במי ששלח אות, כלומר-בבורא.

אחר כך, לאחר שהאדם מכוון עצמו אל הבורא, הוא יכול להתחיל לברר, מדוע הוא שלח לו את ההפרעה דווקא בצורה הזו, בעטיפה הזו.

אם האדם היה מוכן מראש לקבל את כל מה שקורה לו, כמשהו שבא מהבורא, היה מקבל בהבנה ובאהבה כל ביקורת, כי היה יודע מאיזה מקור היא מגיעה, וכי כך הבורא מקרב אותו אליו.

אבל בכל פעם שהוא שומע בשורה לא טובה, הוא נמצא במאבק פנימי-האם מקור הבשורה הוא הבורא, או האדם בלבד שהביא לו אותה. בהדרגה הוא מכריח את עצמו להתייחס אל ההפרעה כך שתיווצר בו הרגשה חזקה יותר של התקרבות לבורא. כך, יוכל לעשות בה שימוש כדי להתקרב אל הבורא, לחוש אותו יותר.

אין תחושה טובה יותר מהתגברות על הפרעה, מהרגשה של הבנה הדדית, מתחושת השתוות עם הבורא. התגברות על הפרעה משמעה לקבל אותה, לאחר בירור, כבשורה הטובה והמועילה ביותר.

הדרך הנכונה והיחידה להתייחס להפרעה היא לקבל אותה כשליח ישיר של הבורא. זאת, ללא כל קשר לטיב הבשורה-נעימה יותר או נעימה פחות, נכונה בעיני האדם או שקרית. עליו לקבל את ההפרעה כהזמנה להתקרבות, כהצבעה של הבורא על אותה תכונה שמפריעה להם להתקרב.

האדם צריך לשמוח בהפרעות, כיוון שהן מעידות על תכונות שבו שאינן מתוקנות. הן נמצאות בתוך האגואיזם של האדם ומורות לו בדיוק מה עליו לתקן. הדבר דומה לקרן אור שמאירה על המקומות הלא מתוקנים בנשמתו של האדם. אם האדם מצליח לתקן את מקומם של הרצונות האלה-יוכל להתגלות בו הבורא.

אין עזרה טובה יותר לאדם מאשר ההפרעות שנשלחות אליו. זו העבודה המעשית. הרי כל עוד אנחנו נמצאים לפני הכניסה לעולם העליון, לפני תחושת הבורא, ההפרעות האלו הן מורה הדרך שלנו. כל עוד הבורא נסתר מאתנו, הוא מוביל אותנו,בעזרת ההפרעות, דרך החושך הרוחני שאנחנו נמצאים בו.

לכל אחד מאתנו ישנן הפרעות בחייו. אבל כל ההבדל הוא ביחס כלפיהן: האם משייכים אותן לבורא, או לסביבה, האם הן נועדו לנו כדי לקבל תמורה בעולם הזה או הבא (כמו המאמינים), או שהן באות במטרה להתקרב לבורא, ולהשתוות אתו בכוונות, כמו המקובלים.

עבודה למעלה מהדעת

אם האדם מקבל תענוג רוחני, התענוג ממלא אותו לחלוטין, והופך אותו לעבדו: הוא חדל להיות אדון לעצמו. במקרה כזה התכונות שלו אינן מתוקנות, כי הוא מוכן לעשות הכל כדי לקבל תענוג.

אם יש לאדם תחושות לא טובות מהעולם שסביבו, עליו להבין שהבורא נותן לו את התחושות האלו בכוונה, כדי שיפוצה על תחושת חוסר הסיפוק, מתוך רצונות אגואיסטיים. כדי שישתוקק אליו עליו להתייחס להפרעה הזו שפוגעת ברצון שלו לקבל, כאילו זו אינה הפרעה, אלא המצב הטוב ביותר עבורו ולהסכים אתו לחלוטין. ואז התחושה של חוסר סיפוק מתמלאת באמונה שהכל נשלח על ידי הבורא לטובה.

כאשר אדם נפגע מחבר לקבוצה, עליו לראות את המצב בעיניים של חבר זה, לעמוד במקומו. עליו להכניס בקרבו את המחשבה והרצון של החבר, ולהסכים אתו מתוך רצון להדמות לבורא ולו.

אין זה משנה במי מחברי הקבוצה מדובר ובאיזו מדרגה רוחנית הוא נמצא. מה שמשנה הוא שהאדם רוצה לצאת מתוך הרצונות שלו ולהרגיש את הרצון של זולתו, וזה אומר שהוא כבר מוכן לצאת מתוך הרצונות שלו ולהרגיש את הבורא.

אם מדובר במקרה בו האדם רואה שחברו צודק, אז אינו צריך להצדיק אותו, אלא לקבל את דעת חברו מעל דעתו שלו. בכך שהוא מסכים עם חברו, הוא רוכש ידע. הוא יכול גם לקבל את דעתו של חברו מעל דעתו ככורח האהבה, אבל בשני המקרים איננו עובר כל תיקון.

במקרים אחרים אין סיבה חיצונית (מנהל, סבל, אובדן, אהבה) שמכריחה את האדם לקבל את דעת חברו מעל לדעתו, והוא עושה זאת מפני ששניהם הולכים יחד אל אותה המטרה, ומפני שאחרת לא ישיגו את המטרה. למען החיבור עם חברו עושה האדם אלף בירורים-מי מהם צודק. אבל אחרי זה, אין זה משנה מה תהיה התוצאה, האדם מקבל את דעת חברו. ההחלטה הזו נקראת "למעלה מהדעת", כיוון שהאדם קיבל אותה בניגוד לדעתו.

מדוע הוא עושה זאת? כיוון שהמטרה מחייבת אותו לנהוג כך. אמנם העובדות תומכות בדעה שלו, אבל כנגד ההגיון ולמען המטרה, הוא מקבל את דעת הבורא כנגד דעתו.

אם אדם מרגיש כי משהו אינו לרוחו, בהתחלה הוא רותח מזעם, הוא רוצה לצעוק, "לשבור" את המצב. אבל אחר כך הוא נרגע ומתחיל להפנים שזה בעצם נשלח אליו מהבורא. אם האדם מכין את עצמו בעוד מועד לכך, שכל מה שקורה לו מגיע מהבורא לפי העיקרון של "אין עוד מלבדו", שהבורא הוא זה ששולח אליו את ההפרעה, יחד עם התחושה שהיא באה ממנו, המצב הזה נקרא "הסתר פנים".

מההפרעות האדם מתעורר. הוא אינו רואה בהן מכות סתם, אלא מאמין שעל ידי כך קיבל השגחה פרטית מלמעלה. בכך מתחילה העבודה הרוחנית שלו. מי שאינו מגיע להכרה שהמכה באה לו מהבורא, דומה לבעלי חיים. אם הוא מגיע להכרה שההפרעה נשלחה מהבורא כדי לעורר אותו, הוא מתייחס לנעשה מתוך הנקודה שבלב.

צריך כל הזמן להשתדל ולזכור שבעולם קיימים רק שניים: הוא ואני. גם אחרי שהאדם מפנים את העובדה שכל מה שקרה לו, הגיע מהבורא בכוונה תחילה, נותרה עדיין עבודה רוחנית רבה. דבר ראשון, אסור בתכלית האיסור להסתפק בהבנה שהבורא שלח לאדם את ההפרעה ואז להירגע, ולהמשיך את החיים כאילו לא קרה דבר. אם האדם עושה כך, הוא מוחק כביכול את המסר הזה, ומוותר על ההזדמנות להתקדם שהבורא נתן.

אמצעי לקשר עם הבורא

הרצון ליהנות, האגואיזם של האדם, עומד בינו לבין הבורא. זה לא "האני" שלו. עובדה היא, שגם אם יחליף את כל התכונות האגואיסטיות שלו באלטרואיזם, ה"אני" שלו לא ישתנה. לשם מה, אם כך, יצר הבורא אגואיזם?הוא היה יכול ליצור את "האני" של האדם כך שיהיה דומה לו, ללא הרצון ליהנות. אולם, באיזו דרך נוכל להתקשר אז?

אנחנו צריכים לראות ברצון שלנו ליהנות "עזר כנגדנו". הרצון הזה ליהנות איננו אני, אלא מלאך שנמצא בתוכי. כאשר האדם עובר את המחסום ויוצא אל העולם העליון, הוא מיד מגלה את העובדה הזו ומצמצם את הרצון ליהנות.

איך לעלות למדרגה רוחנית גבוהה יותר

איך לעלות ממדרגה רוחנית (X) למדרגה רוחנית (X+1)? בעולם שלנו האדם יכול להעלות רק את הגוף שלו. אך בעולם הרוחני, האדם מעלה ממדרגה למדרגה את הגוף הרוחני שלו-את הרצון. כדי לעלות חייב האדם לשנות את רצונותיו ואת תכונותיו בהתאם למדרגה הרוחנית החדשה.

בכל מדרגה רוחנית האדם נולד מחדש, כל עולמו הפנימי משתנה: לדוגמה, במדרגה רוחנית מסוימת הוא נקרא מיכאל, באחרת, גבריאל, במדרגה הבאה, רפאל.

האמצעי לעבור ממדרגה רוחנית אחת לחברתה הוא אמונה שלמעלה מהדעת. אמונה זו משמעה שבמדרגה הרוחנית בה האדם נמצא (מדרגה X), הוא פועל כנגד כל התובנות שלו, כנגד כל התכונות שיש לו במדרגה זו, ומקבל כאמת את כל התכונות של המדרגה הרוחנית הבאה (X+1). הוא מקבל את התובנות והתכונות של המדרגה הרוחנית הבאה למרות שהן מנוגדות לו לחלוטין, ולמרות שהן נראות לו בלתי מציאותיות וכולו התנגדות לכך.

במאמריו על החברה, כותב הרב ברוך אשלג שבקבוצה אנחנו מקבלים הזדמנות לתרגל את היחסים בינינו, להתחשבן זה עם זה, וללכת באמונה שלמעלה מהדעת, מכיוון שזה מעלה אותנו למדרגה הבאה. תכונותיה של מדרגה רוחנית גבוהה יותר, משמעותן יותר נתינה, והתרחקות גדולה יותר של אדם מעצמו. הוא עדיין אינו מסוגל לכך, זה נראה לו לא טבעי, ונדמה לו שרק משוגע מסוגל לזה. אבל עליו לקבל את התכונות האלה באמונה למעלה מהדעת, כתכונות שלו. ואם יצליח לעשות את זה, הבורא מעלה אותו למדרגה הרוחנית הבאה, קרוב אליו יותר והוא נכלל בו כ"עובּר".

להיות "עובּר" משמעו שהאדם מסכים בעיניים עצומות להיכלל בבורא כעובּר ברחם אמו. זה האמצעי היחיד שבעזרתו ניתן לעבור למדרגה רוחנית גבוהה יותר. עכשיו אפשר להבין שללא עזרה מלמעלה, הדבר בלתי ניתן למימוש. אבל האדם צריך לרצות ללכת באמונה למעלה מהדעת, במקום ללכת בתוך הדעת (השכל שלו), גם אם היתה לו אפשרות כזאת.

בתוך הקבוצה ישנה תמיד הזדמנות לקבל את דעתו של החבר. הקבוצה צריכה להיות המקום שבו "נתבשל" עד שנהיה מוכנים להתקדם בעזרת אמונה שלמעלה מהדעת. עלינו להתאמן כל הזמן זה על זה, כדי שנבין מהי אותה "אמונה שלמעלה מהדעת", שפירושה לקבל את דעת האחר, למרות שאין האדם מסכים אתו כלל.

על החבר בקבוצה לבחון את יחסו של חברו כלפיו. בכל מקרה הוא מתחיל את הניתוח בעזרת היכולת השכלית שלו, מתוך הרצון ליהנות. אסור להתעלם מהמצב, גם לא צריך למחול, אבל הכרחי להגיע למצב שבו למרות שהדעה של האדם מנוגדת לחלוטין לדעה של חברו, הוא מקבל את דעתו, מכיוון שהוא רוצה להגיע למטרה.

אין דרך ביניים. צריך להגיע לגילוי מלא של הרע (הכרת הרע). אם לא יבין אדם את הדעת שלו, מעל איזו דעת ילך? ואם לא יבין את דעתו של החבר, איך יוכל לקבלה? יש לנתח את הכל ולקבל את הדעה שלו, למרות שהאדם מתנגד לה, ולמרות שהיא גורמת לו סבל ועוינות.

נכון שחברו אגואיסט בדיוק כמותו, אולי אפילו יותר, אבל חשוב התרגול: לקבל את דעתו של החבר מעל לדעתו שלו. האדם מקבל את ההזדמנות לעשות משהו באמונה למעלה מהדעת. ואחרי שהוא מחליט לקבל את דעתו, הוא מסכים אתו בכל לבו. הדעת הזאת שבמדרגה החדשה הופכת להיות שלו.

ז. בקשת התיקון

כדי לזרז את תהליך התיקון ולהפוך להיות ראויים להתגלות הבורא, צריך שבקשתנו לגילוי הבורא תהיה לצורך תיקון הכלים.

בקבלה לומדים שהרצון לקבל הגדול ביותר, שנקרא "מלכות דאין סוף", מצמצם את עצמו, מעכב את עצמו מלקבל. הרגשת "הנותן" מעניקה לרצון לקבל כוחות התגברות חזקים.

מתוך גילוי הבורא מושגת הבנה ברורה, היכן נמצא הבורא, והיכן אנחנו נמצאים לעומתו. גילוי הבורא מעניק תחושה שאנחנו ניצבים מול "הנותן", וכתוצאה מכך אנחנו מיד מוכנים מיד לעשות צמצום ולעבור לכוונה "לשמה". זוהי משמעות האמרה: "המאור שבה מחזירו למוטב".

נאמר גם: "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין". כוח התורה-האור מתבטא בכך שאנחנו, במקביל לזה שמקבלים את האור, מתחילים לחוש את גדלותו של הבורא. אם נבקש מהבורא שיתגלה, לא מכיוון שאנחנו רוצים לקבל תענוג, אלא כדי שנוכל בעזרת ההתגלות הזו לתקן את הכלי שלנו, אז נהיה ראויים להתגלות הזו.

קיימים "אור תיקון הבריאה" ו"אור מטרת הבריאה", המילוי. אם אנחנו מקבלים את האור כדי שתהיה לנו האפשרות לתקן את עצמנו, האור יתגלה לפנינו לא בצורת התענוג העליון, אלא בצורת "הישות האדירה", כך שיתחשק לנו להעניק לבורא. הודות לכך, אנחנו מקבלים כלים של נתינה ("כלים דהשפעה"), וכוונה נכונה. כך אנחנו מקבלים את כל אותם דברים שדרושים לנו כדי להגיע להתגלות האלוקות בתוכנו.

בספר "שמעתי", במאמר ד' הרב''ש (הרב ברוך אשלג) שואל:

"מהו סיבת הכבידות, שהאדם מרגיש בבטול לה' בעבודה?" ומשיב: "... היא רק סיבה פשוטה והיא נקראת חסרון האמונה. זאת אומרת שהוא לא רואה אל מי הוא מתבטל, היינו שאינו מרגיש את מציאות ה', זה גורם לו הכבידות. מה שאם כן בזמן שהוא מתחיל להרגיש, את מציאות ה', תיכף נפשו כוסף להבטל ולהתחבר להשורש, ולהכלל בו, כנר בפני אבוקה, בלי שום דעת ושכל, אלא שזה בא לו מצד הטבע, כמו נר שהוא בטל בפני אבוקה. לפי זה יוצא, שעיקר עבודת האדם היא רק לבוא לידי הרגשת מציאות ה', היינו שירגיש את מציאות ה', ש'מלוא כל הארץ כבודו'. וזה יהיה כל עבודתו,

היינו שכל המרץ שהוא נותן בעבודה, היא בכדי להגיע לזה, ולא לשום דברים אחרים. ולא יתבלבל שהוא צריך להשיג משהו, אלא רק דבר אחד חסר לאדם, היינו בחינת אמונה בה', ולא לחשוב על שום דבר, כלומר, שכל השכר שהוא רוצה תמורת עבודתו, צריך שיהיהשיזכה לאמונת ה' ".

האדם רוצה לקבל מהבורא לא את התענוג, אלא את כוח התיקון בלבד. לאט לאט האדם מגיע להחלטה, שעל פני שגרת החיים שלו, ובמקום כל ההנאות והסבל היומיומיים שלו (ובכך הוא חדל לדאוג לעצמו ולתכנן את עתידו), הוא מעדיף ורוצה דבר אחד בלבד: שהבורא יתקן אותו. הוא רוצה להיות דומה לבורא, לפחות במשהו. הרצון הרוחני הזה מתחיל להתרקם בתוך האדם בהדרגתיות. גם כאן יש תענוג, אבל התענוג הזה הוא הנאה מהתיקון. אין אנו אמורים לסבול. מטרת הבריאה היא לגרום תענוג-"להיטיב לנבראיו". מדובר בתענוג שבא כתוצאה מהתקרבות לבורא, ומכיוון שהתענוג הזה הוא בלתי נגמר, הוא אינסופי.

הכלי (הרצון) של האדם מוגבל, כלומר, כאשר הוא מקבל תענוג, הוא מתחיל מיד לקטון. נניח שאדם אכל ועכשיו הוא שבע. בתחילת הסעודה היה רעב, אבל ברגע שהתחיל לאכול, תחושת הרעב החלה להיעלם, עד שלא נותר בו שום רצון לאכול. מדוע איננו רוצה יותר לאכול?- כיוון שאיננו נהנה יותר מהאכילה.

לכן, קיים פיתרון אחד ויחיד לקבלת תענוג אינסופי ובלתי מוגבל והוא "לקבל על מנת להשפיע", כלומר לקבל כדי לתת. שהרי כך מקבל האדם לא למען ההנאה העצמית שלו, אלא כדי להסב "נחת רוח" לבורא. אם האדם שואף לצורה כזו של תענוג, הוא בהחלט יכול לזכות בו.

כיצד להשיג תיקון?

יש לנו אמצעי יחיד לתיקון, הכוונה והתפילה לתיקון עצמי במהלך לימוד המקורות האמיתיים של חוכמת הקבלה. בעת הלימוד חייב האדם לזכור לשם מה הוא בעצם לומד ולבקש כל הזמן כוחות רוחניים כדי להתמודד עם הבעיה שלו, שעליה הוא צריך לחשוב. ודי בכך..

המקובלים העניקו לנו את הספרים שכתבו, בהימצאם במדרגה רוחנית גבוהה מהמדרגה שלנו, שם ניגלה להם האור העליון. כאשר אנו לומדים את חוכמת הקבלה לפי ספרים אלה, אנחנו מושכים את האור הזה עלינו, בתנאי שברצוננו להשתמש בו כדי לתקן את עצמנו.

במילים אחרות, אם במהלך הלימוד האדם חושב על הבעיה שלו, שממנה הוא מנסה להיפטר, הוא מניח אותה, כביכול, מתחת האור היורד ממעל, אור המתקן את הרצון, ומחזיר אותו אל הבורא.

בעת השיעור (קריאת "תלמוד עשר הספירות", "פתיחה לחוכמת הקבלה", או מאמרים שונים) או בזמן לימוד עצמי, צריך האדם כל הזמן לחשוב מה הוא רוצה לתקן בעצמו: לרבות ענייני בריאות או בעיות אחרות. אבל בראש ובראשונה-יש להתרכז בתפילה על התיקון רוחני, מכיוון שהיא מעניקה לאדם הרבה יותר מכל תפילה או בקשה אחרות.

אדם אינו יכול לבקש: "תקן את התכונה הזו והזו שלי". אבל הוא יכול לחשוב על זה במקביל ללימוד או להאזנה להקלטות של שיעורים. אין זה הכרחי להרגיש רע, שכן אם אדם לומד קבלה הוא כבר מרגיש טוב. מספיק פשוט להיזכר ולחשוב על הבעיה בזמן הלימוד.

לא חשוב עד כמה בדיוק האדם מבין את התוכן. די אם יאזין ועם זאת יחשוב על רצונו לתקן את התכונות שלו. אם הוא מאזין בחצי אוזן להקלטה של שיעור ובמקביל חושב על כך שהוא רוצה לתקן עצמו באמצעות האור, לחזור אל הבורא, הרי זה השימוש היעיל ביותר בחומרי הלימוד של הקבלה, זה הכוח היחיד שיכול לשנות את האדם.

אני ממליץ ללמוד יחד עם תפילה. בעוד האדם מאזין לשיעור, מצד אחד יחוש את החוכמה, את תחושת הבורא, את היחס שלו כלפיו. מצד שני ימשיך לחשוב על כך שהוא רוצה לעבור תיקון. ואז האור שיירד עליו במהלך הלימודים, יגיע גם אל הבעיה שאיתה הוא רוצה לעבור תיקון. דווקא במהלך הלימודים, ובמהלך עבודה בהפצת החוכמה, צריך להתפלל ולבקש תיקון. וזה תקף גם כאשר מתפללים למען מישהו אחר.

אדם שמקשיב לשיעור ומנסה לעכל את החומר, מושך את האור אבל אינו עושה בו שום שימוש. האור מגיע מלמעלה למטה, אך אינו יוצר מגע עם האגואיזם, הוא חודר דרכו ועוזב. האור צריך להגיע אל האגואיזם שהאדם מציב בדרכו, אחרת האדם אינו מתקן את התכונות שלו, אלא רק רוכש ידע. גם אם התפילה היא מלאכותית, האדם בכל זאת עובר תיקון. בכך הוא מזרז את תהליך הכרת הרע שבו ואת התיקון שבא אחריו.

הכרת הרע

הכרת הרע היא תחילתו של גילוי הטוב וזו הדרך היחידה לגילוי הבורא: דרך התכונות השליליות שלנו בלבד, דרך הרע. שכן גילוי הרע הוא תחילת גילוי הטוב, הצד ההפוך שלו. הבורא מגלה לאדם את התכונות השליליות שלו, כדי שמפנימיותו, מתוך האגואיזם שלו, ישאף אליו. צריך להשתדל להשתמש ברע לצורך יצירת קשר עם הבורא. מכאן, מעומק הכרת הרע שבו (ה"אחוריים" של הטוב), האדם נאחז בבורא ומכאן הוא מבקש ממנו לענות לו, ככתוב: "ממעמקים קראתיך".

התפילה היא בתוקף כאשר אדם מרגיש שהוא "עומד בפני המוות", והפיתרון נמצא בידי הבורא. הוא מבקש וצועק, כמי שתלוי מעל לתהום, בדומה ליציאת מצרים, לפני קריעת ים סוף.

אם האדם רואה בעצמו איזה חסרון, אבל עדיין אינו יכול להתחיל לשנוא את התכונה הזו, זה אומר שהוא עדיין אינו מרגיש לגמרי את הרע שבתוכו. לכן התחושה הזו עדיין אינה נקראת "הכרת הרע". אבל ישנה כבר התחלה: האדם מתמקד בהתגברות על החסרון הזה ורואה שהכוח העליון עוזר לו בכך.

לדוגמה, אם מראים לאדם מלמעלה שהוא מזלזל במישהו-בכך הכוח העליון רוצה ללמד אותו להכיר את הרע. במידה בה האדם מרגיש את הרע, באותה מידה הוא מתרחק מהרע, באופן אינסטינקטיבי. אם האדם משקיע מאמצים רוחניים, אם הוא בעצמו מפנה את תשומת ליבו להכרת הרע שבו, בכך הוא מקצר את זמן התיקון ומקטין את הסבל. אך אם הוא מתעקש, הוא סופג מכות חדשות, עד שיישבר ויצעק: "מספיק!".

כאשר גנב חושב כי נתפס בזמן גניבה, הוא מקלל את כל מהלך חייו, הוא מכיר את הרע שבו. אבל ברגע הבא הוא נרגע, כי רואה שזו היתה אזעקת שווא, כי רק נדמה היה לו שתפסו אותו. ברגע שהפחד חולף, הוא מוכן שוב להמשיך לגנוב.

איך אפשר, אם כך, להשתחרר מהתכונה השלילית הזו. הרי אם התענוג גדול מהסבל, האדם מוכן להשלים עם העובדה שהתענוג הזה אינו מלא לגמרי, אינו שלם ובלתי יאה. מה צריך האדם לעשות אם הוא רוצה להיפטר מהתכונה השלילית שלו, אבל אינו מוצא בעצמו די כוחות רוחניים לכך?

תפילה-בקשת התיקון-מתקבלת על ידי הבורא רק אם מקורה "מעומקא דלבא", מתוך הלב, כיוון שהוא עונה רק על בקשה כנה, שלמה ונצחית. הבורא נענה לבקשה לתקן את התכונות השליליות, כאשר האדם מודה שאינו מסוגל לעשות את זה בכוחות עצמו.

ח. הקבלה כפיתרון לסבל

כל תחושת סבל באדם, מקטנה ועד גדולה, היא תחושת היעדר של האור, תחושת היעדר הבורא בתוך הנקודה שבלב, בתוך הנשמה.

אדם אינו יכול לבקש קשר עם הבורא לפני שמרגיש את התלות שלו בו, את החשיבות של הקשר הזה עבורו. לצורך כך, הבורא שולח לו את היסורים.

תחושת ההיעדר של הבורא היא הסבל כשלעצמו, אף כי בזמן הרגשת היסורים האדם אינו מודע לכך. דבר אינו קיים מלבד האור והכלי-הרצון לאור. אם אדם פונה אליו ומבקש: "אל תעזוב אותי, היה קרוב אלי, היה בנשמה שלי", המילים הארציות הפשוטות ביותר עוזרות יותר מכל.

דברי אלה אמורים בתחילת הדרך. אחר כך מגיעים לדרגות "שלא לשמה", "לשמה"-למען עצמי, למענו. אבל הדרגות האלו כבר יבואו אחר כך. אין כוונת הקבלה שאנשים יתעוררו אך ורק תחת השפעת סבל נורא ואסונות. אלא שאנשים יתעוררו בעזרת הלימוד, מתוך קריאה בספרי הקבלה. אלא שהם לא יפתחו את הספר, לפני שיעוררו אותם.

אחרי שהאדם סובל, אפילו קצת, הוא כבר יכול להגדיל את הסבל בעיני עצמו, ועל ידי כך להימנע מיסורים גדולים יותר בעתיד. אחרי שהוא נקלע לצרה כלשהי, אפילו קטנה, הוא מיד יתחיל לשאול את עצמו : "מה הטעם בחיי? למה אני סובל? הרי שנולדתי להיות מאושר?". הקבלה עוזרת לאדם להתקדם מהשאלה הבסיסית הזו, על משמעות הסבל הפרטי שלו, לשאלה הכוללת על טעם החיים.השאלה הזו תכריח אותו לחפש את התשובה, כלומר למצוא את מקור הסבל-לגלות את הבורא.

הפיתרון בעליון

המשימה שלנו היא לזרז את הזמנים . כמה יסורים עוד יהיו? כמה הרג ואילו אסונות צריכים להתרחש לעם שלנו, ולכל אחד מאתנו, עד שנתחיל להבין, שמטרתם היא להכריח אותנו לחפש את הסיבה לכל זה, כדי שנשאל "למה זה קורה לנו?".

אם האדם היה יכול להביט בעין רוחנית, הוא היה רואה שבמקום בו מורגש סבל, בכוונות האלו, חסר הבורא, ולכן הוא מרגיש יסורים. אם ימלא את המקום הזה בנוכחות הבורא, הוא יתחיל להרגיש הנאה במקום

סבל. דווקא במצבים של סבל ויסורים, שמשפילים את האדם ומותירים אותו חסר אונים, דווקא בהם האדם יחוש את התענוגות הגדולים ביותר, לאחר שהבורא יתגלה.

בינתיים, המשימה שלנו מסתכמת בהכרח לראות כל מקרה שלילי קטן כאירוע גדול. עלינו להגדיל את המשמעות שלו בעינינו, וכאשר הוא יהפוך לגדול, נתחיל מיד לחפש את הסיבה לדבר. בעל כורחנו נתחיל לחפש את הסיבה.

היש מוצא לכל הבעיות שלנו? התשובה היא למשוך את האור ולהרגיש אותו, את הבורא: "טעמו וראו כי טוב ה' ". אין שום פיתרון אחר. הסבל עצמו אינו הבורא אלא היעדרו. ומהו תענוג? "טעמו וראו כי טוב ה' ". זה תענוג בלתי פוסק, זו נצחיות, זו שלמות.

אין זה משנה באיזו צורה הבורא שולח לנו תזכורת. העיקר שמכאן והלאה אנחנו יכולים להתקדם. או אז נראה שכולם סביבנו הם מלאכים, מתווכים של הבורא, שנועדו להזכיר לנו את קיומו.

כוחות עליונים דוחפים אותנו כל הזמן לכיוון הבורא. הבעיה היא שאנחנו מנסים למצוא פיתרון למצבים מורכבים בעזרת הכוחות והשכל הארציים שלנו. הדבר מביא אותנו לדרך של יסורים: אנחנו סופגים מכות, עד שנבין שבדרך זו אינו יכול להימצא פיתרון. זו דרך ארוכה. אי-אפשר לדעת כמה זמן תימשך. הדבר תלוי בנו, אנחנו נוכל להאיץ את הדרך רק הודות למאמץ שלנו במציאת הפיתרון בעליון.

מציאת הפיתרון בעליון משמעה, שעם כל הבעיות שיהיו, לא נאבד את הקשר עם הבורא. כתוב: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם-אל ימנע עצמו מן הרחמים" (ברכות י א').

הסבל של האדם יכול להיות עצום, אבל הוא יכול להרגיש במקומו הנאה ושלמות, אם למרות הסבל הזה, ידבק בבורא ויחזק אתו את הקשר.

למסתכל מן הצד יהיה נדמה שאדם חווה סבל נוראי, אבל הוא יכול למוסס אותו מתוך הקשר עם הבורא. הגוף יכול לסבול, אבל האדם לא יחוש זאת. הכל תלוי במידת הקשר בין האדם לבורא: ככל שהקשר חזק יותר, כך ההנאה גדלה, וככל שהקשר נחלש, ההנאה קטנה. הסבל ניתן לנו אך ורק כדי שנחזק את הקשר עם הבורא, עד למצב בו לא נרגיש יותר סבל אלא הנאה.

אם ההשתוקקות לבורא קיימת, פירוש הדבר שהבורא עצמו מזמין את האדם. אבל אם אין השתוקקות לקשר עם הבורא, האדם מחויב לחפש בעצמו את הקשר הזה. אם יש לו תחושה של הקשר, אם כבר יש בו השתוקקות לבורא, עליו לחפש השתוקקות נוספת כדי לדבוק בו.

כדי לא לאבד את הקשר עם הבורא-אדם יכול לדמיין שהקשר אבד ויש לחשוב כיצד לקשור ולחזק אותו. הוא ישקיע את כל המאמצים בשמירה על הקשר הזה. המאמצים הם שפונים אל שערי העולם העליון בבקשה לקשר מתמיד עם הבורא.

אבל אם אדם מחכה שההשתוקקות הזו תבוא מעצמה, הדבר לא יקרה והוא יקבל מלמעלה סבל ויסורים כדי שיתחיל לחפש בעצמו.

במציאות של האדם קיימים רק האני, הבורא והקשר ביניהם, ולא שום דבר אחר. דווקא בזמן היסורים, בזמן החיפוש אחר הקשר אתו, אנחנו מסוגלים להפוך את הסבל הזה (גם הפרטי האישי וגם הסבל של העם ושל העולם כולו) להנאה. שהרי הסבל ניתן לנו במטרה אחת ויחידה, כדי שנוכל דרכו ליצור קשר עם הבורא ובכך להפוך אותו להנאה.

האדם הוא "נגזרת" של הבורא

כאשר מתעוררת באדם מחשבה על הבורא, הוא צריך להבין מיד שהבורא חשב עליו ויצר בו את הרצון והמחשבה אליו. האדם הוא בסך הכל "נגזרת" של הבורא.

האדם חייב לפנות אל הבורא בדרישה שימשיך לחזק את הקשר אתו. אבל למעשה, האדם אינו מסוגל להתעורר ולהתחיל לחשוב עליו בכוחות עצמו. בכל רגע בו הוא חושב על הבורא, בעצם זה הבורא, שמחדש בו את הרצון להמשיך ולחשוב עליו.

אנחנו צריכים לדרוש מהבורא עזרה בחיזוק הקשר אתו. הוא מצפה לזה. אולי זה עדיין בלי הכוונה "לשמה" (למען הבורא), אלא למען עצמנו, אבל אין זה חשוב, אנחנו כבר תלויים בו.

האדם צריך להיות מודע לכך שהבורא גורם לו את כל היסורים, שכך הוא מושך אליו את תשומת לבו. מתנהלת כיום מלחמה בתוך המדינה. הפיגועים נמשכים, חפים מפשע נהרגים, העם סופג מכות כואבות, אנשים מתהלכים בלב כבד כל ימות השבוע, ביום, בלילה, כשקמים בבוקר, כשהולכים לישון. אנשים חשים דיכאון, הם במבוי סתום. כל אחד מרגיש כאב. וכל זה משפיע על האדם בכיוון אחד, הוא חושב כל הזמן איך להיפטר מהגורם לכל אלה.

אנשים אינם רואים עדיין שהסיבה האמיתית לכל האירועים האלה היא הבורא. הם גם אינם מבינים שרצון הבורא הוא למשוך את העם, בעזרת כל האירועים האלה, בחזרה אליו, להכריח אותנו בכוח להתקדם בכיוון הנכון, אל עבר המטרה.

כדי להיפטר מהסבל ומהיסורים, צריך לבקש מהבורא שיתן לנו מחשבות לא על הסבל, אלא על הסיבה לסבל-עליו. עלינו לבקשו שלא יותר לנו להתנתק לרגע מהמחשבה הזו. שכל העת, דרך המחשבה הזו, יהיה לנו קשר רציף עמו. זה הדבר החשוב ביותר ומלבד זה אין שום דבר אחר. כאן נמצאת תחילת הדרך של כל אחד מאתנו.

האדם סובל כל חייו. כך גם האנושות. דורות על גבי דורות חיו, מתו ולא הבינו כלל מהן הסיבות האמיתיות לסבלם. הסיבה היא שהסבל צריך להצטבר ולהגיע לרמה מסוימת, ורק אחר כך ניתן לגלות מהן סיבותיו וממה הוא נובע.

כיום, האנושות צברה מידה מסוימת של יסורים, וניתן כבר לגלות לאנשים את הסיבה לסבל שלהם. אבל למרות כל מאמצי המקובלים לגלות לבני האדם את הסיבה האמיתית לסבל, כדי שידעו כיצד להימנע ממנו, רק מעטים מוכנים להקשיב. זה אומר שעדיין לא נצבר בכל אחד מהם היקף היסורים הדרוש כדי שיתחילו להקשיב.

בעניין זה צריך דוד המלך לשמש לנו דוגמה. ארבעים שנה כתב את "תהילים", את תפילותיו לבורא, ובו זמנית לחם באויביו. הכיבושים שלו הם הנרחבים בכל ההיסטוריה של ארץ ישראל, הוא כבש רוחנית ופיסית את כל שטחה של ארץ ישראל.

הבורא רוצה להביא אותנו למצב הטוב ביותר עבורנו. זה המצב בו נהנה מהבורא במידה הרבה ביותר. זה יתאפשר רק כשנרגיש אליו השתוקקות ולכן הבורא מראה לנו עכשיו שאנחנו זקוקים לו. הוא מוריד אותנו למדרגה הנמוכה ביותר, המרוחקת ביותר ממנו, ובעזרת הסתר וגילוי של האור הוא מתחיל לבנות בנו רצון והשתוקקות אליו.

קבלה כדרך חיים

א. קשור או לא קשור לקבלה?

גילוי עתידות

כדי לנבא עתידות, הידע בקבלה אינו הכרחי. גם מי שאינם מקובלים יכולים לחזות את העתיד של העולם שלנו, כשם שיש חיות שמרגישות מתי עומדת להתרחש רעידת אדמה, או שבן-זוגן עומד למות בעוד יומיים.

לנבא עתידות פירושו להרגיש שכבה דקה יותר של מידע, שכבר ישנו בעולם שלנו, אך עדיין לא התממש די צרכו, כדי שכולם ירגישו ויראו אותו. לנבא עתידות בעולמנו פירושו להרגיש מצב שעדיין לא התבצע בעולם שלנו, ואין בכך שום נס או מעשה פלאים. התמונות של העתיד כבר קיימות, ומגיד העתידות פשוט רואה אותן קצת מוקדם מאחרים. בעתידות אין נס אמיתי ולכן המקובלים אינם עוסקים בזה אלא בהנהגת הבריאה כדי ליצור את המחר שלדעתם צריך להיות.

מקובלים כתבו בספר הזוהר, למשל, על התגברות האיסלם והשתלטותו. נכתב שם, שבאחרית הימים, כלומר לפני שהאנושות תגיע לגמר תיקונה, לפני עלייתה להתגלות רוחנית, יכבשו הערבים כמעט את כל העולם. אבל במידה שנתחיל לעלות רוחנית, ולהיגאל מהאויבים הפנימיים בתוכנו, מהרצונות האגואיסטיים שלנו, כך יתחילו להיעלם כל האויבים החיצוניים. כי לכל ההפרעות החיצוניות האלו אין שום תפקיד עצמאי, אלא הן עזרה, אמצעי, להגיע להכרה בשפלותנו ובנחיצות בתיקון. מכאן, שאנחנו עצמנו קובעים הן את הפוליטיקה והן את מה שמתרחש בעולם.

קמעות

מדביקים לקבלה כל מיני תוויות: אומרים שהיא עוסקת במיסטיקה, בקללות, בברכות, בקמעות. התוויות האלה דבקו בקבלה כיוון שהיה איסור לעסוק בה. אבל זו אינה המציאות כלל, ואפילו האר"י הקדוש מתייחס לזה וכותב שאסור לעשות קמעות, ברכות וסגולות, כי אין לזה שום קשר לעיסוק בקבלה. האר"י אסר את השימוש בקמעות, כי הן מטעות את העם, אף כי הן עוזרות לו מבחינה פסיכולוגית: כשהאדם מאמין בהן הוא משווה להן כוח עצום, וכתוצאה מכך גם השפעה. על אף זאת יש להבדיל בין השפעה שהיא פסיכולוגית בלבד לבין השפעה אמיתית על החיים. אין שום קשר בין חוכמת הקבלה למאגיה, לניחושים, ולכל מה שמקובל להאמין בו, כדי להעניק כביכול הגנה על הגורל ועל הקיום. חוכמת הקבלה היא מדע שמפתח באדם את היכולת להשגיח על גורלו, בלי להיות תלוי באיזשהו נייר או קסם.

לדוגמה, אם אדם מאמין שחפץ מסוים יציל אותו, כדאי לו להאמין בזה, כי מבחינתו יש בכך "כוח מאגי". למה?- כי הוא מתחיל להאמין, שאם ישא את החפץ הזה אתו, החפץ הזה יגן עליו. לכן, אם ההגנה הפסיכולוגית פועלת עליכם, השתמשו בה, אבל דעו לכם שהיא לא תתקן אתכם. זו הסיבה שהקמעות אסורים מ"דאורייתא", מהתורה. רופאים ופסיכולוגים משתמשים בכוחה של ההגנה הפסיכולוגית, אבל זה יהיה שקר לומר שהכוח הזה קשור במשהו עם כוחות עליונים רוחניים. לכן, הקבלה אינה משתמשת בשום כוחות "מאגיים" או פסיכולוגיים.

עבור קמע אדם משלם סכום כסף ומקבל מין סגולה, משהו שישמור עליו, שיעזור לו. ואילו באמצעות לימוד הקבלה, אדם לומד לעשות זאת בעצמו. הלימוד משפר את האדם לאט לאט, והוא לומד לפעול נכון עם המחשבות והרצונות שלו. על ידי השיפור הפנימי הזה, ובעזרת היחס המיוחד שמתפתח בו כלפי הבורא, כלפי המציאות וכלפי הסביבה, האדם משנה את החוקיות של הטבע בצורה נכונה. השיפור הפנימי, שבא עם לימוד הקבלה, משנה את כל המציאות של האדם. הוא מתחיל להבין את מעשיו ונעשה אחראי לתוצאותיהם. הוא מגיע לדרגת "אדם".

כיום, אין אנו יכולים עוד לקנות קמע, ולהאמין כי זה יעזור לנו. אנחנו נוכחים לדעת שזה אינו כך. אנחנו נמצאים בשלב שאנחנו יכולים ללמוד איך לעשות בעצמנו את השינוי הרצוי בחיים שלנו, איך לתקן את החיים שלנו, איך לחיות חיים טובים יותר. את זה ניתן לעשות בצורה מדעית, גלויה וביקורתית, על ידי לימוד חוכמת הקבלה.

עשה זאת בעצמך

אלפי שנים מחפשת האנושות את הדרך להשיג רוחניות. החיפושים האלה הביאו להופעת הפילוסופיה ולפיתוח שיטות שונות להתעלות ולהארה. אבל בסופו של דבר, האנושות לא מצאה דבר.

באמצעות שיטת הקבלה האדם מתחיל לראות בבירור באיזה עולם הוא חי ומה משפיע עליו. הוא מתחיל לקבל כוחות, שבעזרתם הוא יכול להשפיע באופן נכון על הטבע, הוא גם רואה את השפעתו וגם את תגובת הטבע עליה.

זו אינה תיאוריה בלבד. האדם רוכש ידיעות, אפשר להגיד אפילו שיש בזה הרבה מתמטיקה וחוקים יבשים. זה אינו שייך לפסיכולוגיה ולדמיונות, אלא להיפך. לא במקרה נקראת הקבלה "חוכמת הקבלה", שכן זו חוכמה שמלמדת את האדם איך לקבל.

רק הקבלה יכולה לתת לאדם את הידיעה מה יהיו הרצונות הבאים שלו, איך אפשר לממש אותם, ומהם הכוחות והידע הדרושים. כלומר, היא בלבד נותנת לאדם את כל מה שנחוץ לו כדי להתקיים בטוב ובביטחון.

שיטות המזרח

כשאדם הולך ורוכש את הידיעות על החוקיות של כל המציאות, הוא מתחיל להשתמש יותר באגו שלו, הוא מגדיל אותו. לא דומה הדבר להיכרותנו עם דתות אחרות ועיסוקים רוחניים אחרים. אדם אינו מבטל את האגו שלו, אינו מבטל את הרצונות שלו, אינו מפסיק לאכול ואינו מסגף את עצמו. הוא אינו בורח מחיי היומיום, ואינו מתרחק מחיי משפחה. הוא אינו מרחף באוויר ואינו עוסק בכל מיני תרגילי נשימה כדי להגיע לשלווה. להיפך, הוא מגדיל את האגו שלו והופך אותו לכלי להשגת המטרה העליונה.

כדי לעסוק בקבלה ולהגיע להכרת העולם העליון ולהפעלתו, אדם חייב להיות במרכז העולם הזה ולפעול מתוכו. הוא חייב למלא את כל החובות שלו, ללכת לצבא, ללמוד, לעבוד, להקים משפחה. השגת המציאות הרוחנית חייבת להיות דווקא באמצעות החושים המציאותיים של האדם, ללא שום ניתוק מהחיים הנורמלים שלו.

כל שאר השיטות מבוססות על הצבת גבולות. האדם מוריד את עצמו עד לדרגת צומח, ואפילו עד לדרגת דומם. כל השיטות האחרות מבוססות על דיכוי ה"רצון לקבל": לאכול פחות, ככל האפשר, לנשום פחות, לחשוב מחשבה אחת בלבד, להסתגר, להתבודד מכולם, להתגורר במקומות מבודדים. שיטות אלו מכוונות את האדם להגבלה בכל ולהסתפקות במועט ולכן אי-אפשר באמצעותן לצאת למציאות יותר מקיפה ולפעול בה באופן חופשי.

השיטות האחרות אינן מקנות את היכולת להנהיג, ולשלוט בעולם, מפני שכולן מבוססות על המעטת האגו, בעוד שכדי להנהיג הכרחי להגדיל אותו. ניתן להנהיג רק כשקיימים רצונות ענקיים, נכונים ומתוקנים, כי הרצונות שלנו הם הכוחות שבאמצעותם אנחנו משפיעים על המערכת הכללית של הבריאה.

אדם המתרגל שיטות אחרות כאילו חש במשהו רוחני, אבל בפועל מרגיש את היעלמות ה"אני" שלו ולא יותר. מובן שהוא חש טוב יותר, הוא מוחק את כל הרצונות שלו, את אלה שמגבילים אותו, הוא כביכול מתעלה עליהם ולכן הוא חש שלמות. אבל זה אינו נובע מהתעלות, אלא מתוך זה שהוא כביכול אינו נזקק לכלום. אולי זה נראה כ"יותר רוחני", אבל זו אינה התפתחות, אלא דווקא נסיגה, מפני שהדבר מנוגד לחלוטין לחוק העיקרי של הטבע, שהוא להתפתח, להתרחב ולהביא לתיקון את טבע האדם, תיקון שמביא לשלמות ולהתמלאות.

כל השיטות, חוץ מחוכמת הקבלה, כולל אמונות תפלות, דתות, כולן נמצאות במישור העולם שלנו, במסגרת גבולותיו, ואין זה שייך בשום אופן לרוחניות. מדובר בתהליכים פיסיולוגיים שקורים סביב גופנו.

כדי לצאת לעולם העליון, האדם מוכרח לרכוש "מסך", לעבור "מחסום", גדר מסוימת שניתן לעבור אותה רק על ידי לימוד הקבלה.

כל מה שאנשים חשים כ"קרמה", או כ"אאורה" וכיוב', הם תהליכים פיסיולוגיים לחלוטין, שמתרחשים סביב הגוף שלנו. לכן, אין בזה שום דבר יוצא דופן, או שהוא למעלה מטבע העולם שלנו. בעתיד, גם המדע שלנו ילמד לפעול בהם היטב.

הקבלה אינה קשורה לשום דת או אמונה אחרת. היא אינה עוסקת במדיטציות, בנבואות, היא אינה מתייחסת לשאלות דת, ואף לא למצבו הנפשי של האדם. חוכמת הקבלה היא מדע על מערכת הבריאה והנהגת הבריאה, ומלמדת את הדרך שבה כל אחד יכול להשיג התגלות של מערכת זו כולה. נאמר: "כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם" כלומר, כל הנשמות, כל האנשים, חייבים בסופו של דבר להשיג את ההרגשה המושלמת של כל הבריאה, ולא רק את החלק הקטן שאנחנו מרגישים על ידי חמשת החושים שלנו.

אין מדובר בחוויות מיסטיות אלא בחוקים שאדם כלול בהם ולומד להכיר אותם ולפעול לפיהם. החוקים האלה פועלים בטבע בכל הרמות, בדומם, בצומח, בחי ובמדבר.

גימטריה

הגימטריה היא שיטה לרישום מידע רוחני. כל מצב פנימי-רוחני של האדם נרשם כגימטריה. כאמור, הקבלה היא מדע שמשתמש בנתונים יבשים, נתונים של ממש, עם שרטוטים וטבלאות לרוב, כפי שלומדים על מכונה כלשהי בכל תחום מדעי טכנולוגי אחר.

אם תלכו למשל לפסיכולוג או לפסיכיאטר ותתלוננו על מצבכם; תתחילו לספר לו על עולמכם הפנימי: על פחדים, על דאגות, על תחושות של שמחה, על בעיות בשינה ועל מחשבות כאלו ואחרות, תיווכוחו לדעת, כי אין בידיהם כלים להשתמש במידע הזה בצורה חישובית מדויקת.

ואילו מקובל יכול לרשום בצורה מתמטית את המצבים הרוחניים-פנימיים שלו, לא את מצבי המעבר, אלא מצבים רוחניים כלליים ומקיפים. כלומר, הוא יכול לתת הערכה מתמטית מדויקת לכל מצב נפשי-רוחני. ההערכה הזאת תהיה אובייקטיבית, בלתי תלויה במצב העכשווי.

המקובל מאבחן את המצבים בצורה מדויקת, עדינה וטכנית לגמרי. אל המצבים שמקובל מתאר בספר, אם עושים כל מה שהוא כותב, אפשר להגיע ואחר כך לחזור אליהם שוב ושוב. בעולם שלנו, הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה כלל אינן מסוגלות לרשום את מצבו הפנימי של האדם. הקבלה עושה זאת. היא רושמת את הכל בצורה מוגדרת, טכנית, כך שמקובל יכול להעביר לאדם את כל ה"תיק" של מצבו.

המורה המקובל יכול לקחת את כל ה"תיק" הזה, לצלם אותו במדויק, לבטא אותו בצורה של נוסחה מתמטית מוגדרת, שזו הגימטריה ולהעבירו לתלמיד. התלמיד לוקח את הנוסחה הזאת, רואה אותה בתוכו ומגשים אותה בכוחותיו הרוחניים, וכך עובר אותו המצב שהמורה שלו עובר. כלומר, הגימטריה היא הנוסחה המתמטית של כל החוויות הרוחניות שלנו.

אסטרולוגיה

"אסטרולוגיה קבלית", "גיאוגרפיה קבלית" ו"רפואה קבלית" עוסקים בקשר שבין המערכות של היקום שלנו לבין המערכות ביקום הכללי, הרחב יותר, שכולל את העולם העליון.

אדם שמבקש לדעת מדוע העולם שלנו בנוי כפי שהוא בנוי: כדור הארץ, כוכבים, כוכבי לכת, ומהם הקשרים ביניהם, ראוי שיידע שבמציאות הכל בהתאמה לכוחות שבעולם העליון, כל הגופים והכוחות שבעולמנו אינם אלא תוצאה של התגשמות הכוחות העליונים האלה.

השתקפות העולם העליון בעולמנו מניבה את כל התחומים השונים שנקראים: אסטרונומיה, אסטרולוגיה, פסיכולוגיה, רפואה וכיוב'. זו הסיבה לכך, שכל המדע בעולם שלנו מהווה, במידה זו או אחרת, השתקפות של חוכמת הקבלה ביסוד החומרי הגשמי של עולמנו.

המקובל רבי נחמן מברסלב

רבי נחמן מברסלב היה מקובל מפורסם מהמאה ה-18. אך אי-אפשר להבין אותו נכון בלי לימוד בספריו של בעל הסולם. כשמתחילים ללמוד בספרי המקובלים הגדולים, האר"י, בעל הסולם והרב"ש, ואחרי זה פותחים ספרים של רבי נחמן, מבינים מה באמת הוא אומר.

הנשמות שיורדות למטה, לעולם שלנו, נמצאות בשלבי התפתחות שונים. יש נשמות שעדיין לא השיגו רצון אמיתי לרוחניות. גם אל הקבלה באים אנשים שאחר כך עוזבים אותה ועוברים למשל, לדת. לדעתי צריך לתת לאדם אפשרות לבחור בעצמו את דרכו.

כשהגעתי לרב שלי שאלתי אותו: "עברתי כבר אצל מקובלים רבים; איך אני יכול לדעת שזו התחנה הסופית שלי?" הוא ענה לי: "אין לי תשובה. אתה, אל תאמין לאף אחד. ואני ממליץ לרמה שאתה מרגיש בלב שלך, זה הנכון ביותר, זה יביא אותך לאן שצריך. רק אל תסכים מראש עם שום דבר ואל תבקר שום דבר. העיקר זה להשתחרר מדעות קדומות, מחינוך, מסטיגמות מקובלות אצל הכלל. השתחרר מהכל ונסה לקלוט מה שהטבע עצמו אומר לך, וזה יהיה הדבר האמיתי ביותר, כי כל חינוך, וכל דעה חיצונית, הם כפייה".

ב. כיצד לשפר את חיי?

אין האדם מסוגל כלל לראות בחושים של העולם הזה, את מה שטמון בו. הוא אינו יכול לראות מהיכן באות הצרות שלו. הדבר מתגלה לפניו רק כעובדת חיים, כמציאות שנולד לתוכה. כדי להצליח לראות את התמונה הזאת מצטיירת לפניו, בחושיו, הוא צריך ללמוד קבלה.

באמצעות חוכמה זו הוא לומד לדעת איך תמונת המציאות הזאת נבנית אצלו. אין בזה שום חוכמה מיוחדת שהוא צריך לרכוש בשכל שלו, מספיקה ההתעניינות בה. אבל כאן הבעיה שלנו, כי אין אנו מתעניינים בלימוד הזה.

ואם אין בנו די התעניינות ורצון להבין מה קורה לנו, בא הכוח הכללי של המציאות ופועל בנו כך שכדי לברוח מהיסורים, נהיה חייבים, בסופו של דבר, לפתוח את הספרים, או לפחות להתעניין קצת בשייכותנו למציאות כללית, שדרכה אנחנו צריכים להשפיע על העולם הזה.

אדם יכול לשפר את חייו מיד אם יתחיל להתעניין בחוכמת הקבלה, ירצה להיות שייך לה, ירצה לעזור לשפר את העולם. אחרי זה, אם הוא יגביר את לימודיו ויתקדם בהם, יתחיל לפעול על העולם הרוחני בצורה רצונית, הכרתית, כדי לבנות לו עתיד יותר טוב.

זאת אומרת, שהעיסוק בקבלה יכול להיות בכמה רמות, תלוי באדם עצמו. בדומה לכך שבעולם שלנו ישנם אנשים שחיים ופועלים בצורה פסיבית, פשוטה, עוסקים בדבר אחד קבוע כל החיים. לעומתם ישנם אנשים שחיים בצורה אקטיבית, יוזמים, עושים, משנים את חייהם, משפיעים על החברה, פועלים על כל העולם. אותו מבנה של פירמידה קיים גם בהשפעה שלנו על העולם הרוחני, על כל המציאות.

כבר ברור היום לנו ששום אמצעי שפיתחנו בגשמיות לא עזר לנו להיות בריאים, בטוחים ושלווים, כפי שהיינו מצפים להיות, לא עזרו מערכות הבריאות, לא מערכות החינוך, לא הצבא והמשטרה. האנושות אינה מפיקה תועלת לעצמה משום אמצעי שפיתחה, באף אחד מהם לא נמצא הפיתרון המושלם לצרותיה.

אנחנו צריכים להתחיל להכיר בכך, שישנם אמצעים אחרים, שעדיין לא למדנו אותם, כדי להגיע לחיים יותר טובים ושקטים.

האמצעים שעדיין לא הכרנו באים מהעולם העליון. מלמעלה מתפשט אור עליון, שמוכן למלא את כל הנשמות, ובכך להביא להן הרגשה של נצחיות, שלמות ושלווה. כל עוד אין אנו מפתחים כלים, חושים, לקלוט את האור הזה, אנחנו מרגישים בחיים צרות ויסורים, שהם בעצם רק הרגשה של חסרון האור בתוכנו. אם אין לנו קשר עם האור, הדבר מזמין רגשות שליליים, מחלות, סבל, יסורים, אפילו עד מוות, בכל הרמות, הן לפרט והן לכלל.

אנחנו מרגישים שטוב לנו, רק אם אנחנו חשים, בכל זאת, איזושהי הארה שבאה אלינו מלמעלה, בכל מיני לבושים; זה כל מה שעושה לנו טוב בעולם שלנו. אבל זו הארה קטנה ומוגבלת מאוד, שאין בה כדי לשפר את חיינו כפי שהיינו רוצים.

לא אומַר שמעכשיו נסמוך רק על לימוד בספרי הקבלה, נפרק את הצבא, נוותר על המשטרה ונפסיק ללכת לקופת חולים. כרגע אין אנו מסוגלים לטפל בבעיות שלנו רק באמצעים רוחניים. עדיין איננו מסוגלים ואיננו צריכים לוותר על כל האמצעים שפיתחנו בעולם הגשמי, אבל אנחנו כבר צריכים להתחיל לטפל בבעיות שלפנינו בצורה משולבת. בינתיים נטפל בהן באמצעים של העולם הזה, ולאט לאט נרכוש את היכולת, ונטפל בבעיות שלנו באמצעים רוחניים, דרך הכוחות העליונים.

בלימוד הקבלה יש שתי רמות: הרמה הראשונה, הפשוטה, שכולם מתחילים בה, היא שלב ללא הכרה. אדם מתעניין קצת, לומד קצת, ובאמת מאמין שבכך הוא מושך לעצמו אור עליון, מין סגולה, ואז חייו יהיו יותר טובים. בעל הסולם כותב על זה ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", באות קנ"ה, כי אלה שלומדים קצת, הגם שאינם מבינים מה הם לומדים, מתחילים "לשפוך" על עצמם אור עליון. האור הזה מתחיל לטהר אותם ולמלא אותם בכל טוב.

הרמה השניה, היא שלב שבו האדם נמצא בהכרה מלאה. אדם מגיע אליה רק כשנפתחים לו השמים, כשנפתחות לו העיניים. זה שלב שנותנים אותו מלמעלה. האדם מתחיל לראות מה יש מחוץ לעולם שלנו, הוא מתחיל לראות מציאות-על, מראים לו איך להכנס בה, איך לחיות בה, ואיך לשנות באמצעותה את מה שקורה בדרגה הנמוכה יותר, שנקראת העולם הזה.

האנשים ברובם משפיעים על העולם ברמה הראשונה, על ידי לימוד רגיל, ללא הכרה. ישנם אנשים שתפקידם להגיע מעבר לזה, למצב הכרתי וברור. הם משפיעים, בצורה מעשית, על כל העולם. תפקידו של עם ישראל הוא להיות בשתי הרמות. אם לא נעשה את זה עכשיו, הגויים יחייבו אותנו בכוח, כי לפי אותו כוח רוחני, לפי אותה מחשבה כללית, הם חייבים להיכנס אחרינו לכל המסגרת הזאת. אם אין אנו זזים, גם הם מתעכבים, ואז נתחיל להרגיש מצדם את הלחץ בצורה איומה. מיום ליום ומשנה לשנה נרגיש את זה בצורה יותר גרועה.

מאז חורבן בית המקדש השני ועד לדור שלנו רק יחידים העלו את השאלה "מה הטעם בחיי?", ורק הם זכו להגיע לתשובה. רוב העם היה בגלות חיצונית ופנימית ולא היתה בפיו שאלה כזאת. רק עכשיו, מאז תקופת ההשכלה ותחילת החזרה לארץ ישראל, אנחנו חייבים לחזור לעיסוק בקבלה, והשאלה מה טעם בחיים מתעוררת בקרב אנשים רבים.

המקובלים הם אלה שבעבר חסמו בפני כולם את חוכמת הקבלה, והיום הם אלה שפותחים אותה לכולם. אבל בכל הדורות הם צועקים, זועמים, מתריעים, מנסים שוב ושוב לעורר את העם, ואומרים לנו בכל הכתבים שלהם, שחייבים להתחיל בלימוד הזה.

בכתבי מקובלים ובדבריהם ישנה דאגה עמוקה, אפילו חרדה, שנאבד את חיינו על פני כדור הארץ, אם לא נמלא את תפקידנו ולא נלמד קבלה. עם ישראל אינו יכול להתחלף בתפקידו עם אחרים, עליו למלא את תפקיד העם הנבחר, עם סגולה, ואם לא נמלא את תפקידנו בעצמנו, יאלצו אותנו לעשות אותו.

ישנן שתי דרכים למלא את התפקיד שלנו. דרך התורה, שבה אנחנו הולכים בעצמנו, בהכרה שלנו, ללמוד בספרי מקובלים, כדי להבין את תפקידנו ולהתחיל למלא אותו. או אז האור העליון נכנס בכלים שהכנו מראש, ואין אנו מרגישים סבל ויסורים. ישנה דרך שניה, קשה וכואבת, שנקראת דרך יסורים, שבה, רק בהשפעת מכות מבחוץ מחייבים אותנו לפתוח ספרים כדי להבין את תפקידנו המיוחד, בדרך השניה אין לאור העליון כלים מוכנים כדי להכנס בהם וחסרון האור מורגש בתוכנו כיסורים.

עד לדור שלנו נכתבו ספרי הקבלה רק בשביל מקובלים שכבר נמצאים בהשגה רוחנית. אלה היו ספרים שאין אנו יכולים להשתמש בהם. אבל בדור שלנו, כתב בעל הסולם ספרים למתחילים, לאלה שרוצים להיכנס מהרגשת העולם הזה להרגשת העולם העליון, ולדעת מה לעשות, איך לעבור את המחסום בין העולם הזה לבין עולם הרוחני ולחיות בשני העולמות. בספרים האלה צריכים ללמוד בצורה אחרת לגמרי מאשר בספרים שמיועדים למקובלים עצמם.

אדם רוכש במשך הלימוד טכניקה, איך לגשת ללימוד, באיזו צורה להסתכל במה שכתוב, איך לחשוב, איך לשפר את עצמו, איך להגיע להכרה רוחנית. לאדם שמתחיל ללמוד כדאי לקרוא בספרים הקלים, כמו ספר מתן תורה וספר קבלה למתחילים; הללו כתובים בשפה שכל אחד יכול להבין. כיום נחוץ שהם יהיו גם בתוכנית הלימודים של משרד החינוך בבתי הספר.

בקרוב מאוד נגלה שאין לנו דרך להפסיק את הנסיונות לפגוע בנו ולסלק אותנו מהארץ, אלא על ידי לימוד הקבלה על ידי כל הציבור. אמנם בינתיים אין אנו מסוגלים, דרך רוחניות, להחזיק את הכל, לכן אנחנו מחוייבים לשמור על עצמנו באמצעים חומריים כמו צבא, משטרה וכיוב'. אבל כדי לפתור באמת את הבעיה, נצטרך לעקור אותה מהשורש, אשר מצוי דווקא בנו ולא בהם; שהלא. הם אינם אלא בובות, שהכוח העליון מסובב אותן כלפינו, והשנאה שלהן נועדה לחייב אותנו לעשות את מה שמוטל עלינו.

מקובל יכול לעזור לאדם בדרך אחת בלבד. אם האדם עוזר לו בזה שהוא רוצה להיות חלק מהעבודה שלו, הוא יכול לזרז את ההתקדמות של האדם בזמן הלימוד. לא בזה שהאדם קונה תמורת כסף תעודת יושר שפוטרת אותו מיסורים והוא יכול להמשיך בחיים הרגילים שלו בלי לתקן דבר.

אנחנו צריכים להבין שהפיתרון ליסורים שלנו הוא פשוט. ככל שאדם מתקדם יותר מהר לקראת האור העליון, ומפתח כלי לקליטת האור, עוד לפני שהאור לוחץ עליו לעשות את זה, הוא נפטר מהיסורים. אם הוא נשאר באותו מצב ואינו משפר את עצמו, שום תעודה, שום סגולה ושום דבר אחר, לא יעזרו לו.

מקובל יכול לעזור לאדם, רק אם זה יבוא ללמוד אצלו, ואז הוא יוכל להראות לו איך לשפר את עצמו ובכך לשפר את העולם. ספר קבלה אמיתי הוא אמצעי לעזור לאדם להתקדם לקראת האור העליון, להיות בקשר עם האור העליון. על ידי הספר אדם בונה כלי שאליו יכול להיכנס האור העליון. ככל שיותר אנשים ילמדו מהספרים, ישפרו את עצמם, ויהיו כלי לאור העליון, כך ייעלם האיום על חיינו.

בשלב ראשון, מומלץ לכל אדם, שיפתח ספר קבלה למתחילים, שבו יש כל מה שהוא צריך וחייב לדעת. הוא יבין ממה שכתוב שם, מה צריך לעשות כדי להבטיח עתיד טוב יותר למענו, למען עם ישראל ולמען כל האנושות.

כל אימת שהשאלה "מה הטעם בחיי?" מטרידה את האדם ואינה נותנת לו מנוח, כך הוא יפתח ספרים או יחפש מקובל שילמד אותו כיצד לשפר את חייו.

מי שלא יתרצה ולא יזוז ממקומו עכשיו, יצטרך לצערנו לקבל כמה יסורים נוספים, כדי שתגבר בו השאלה מה טעם בחייו ותחייב אותו, בסופו של דבר, לעשות משהו.

מקובלים נסתרים

בכל הדורות היו וישנם מקובלים נסתרים, שאיש איננו מכיר, שתפקידם לעשות תיקונים בעולם. זו עבודה שנותן להם הכוח העליון, הוא שולח אותם לכאן, ומקצה לכל אחד מהם משימה שעליו לבצע. תפקיד האנשים האלה הוא לשמור על איזון הכרחי כדי שהעם שלנו לא ייעלם, וכדי שכדור הארץ לא ייהרס מחמת פצצות גרעין, אסונות אקולוגיים, ואסונות טבע.

ההנהגה הכללית היא זו שבעצם שומרת על המסגרת שלנו כדי שלא תיהרס ותיעלם. כשהייתי במחיצתו של הרב שלי זכיתי להכיר כמה מאנשי ההנהגה שבאו לבקר אותו והוא נסע אליהם. גם כששמעתי מה דיברו, לא יכולתי להבין אותם, כי מקובלים יכולים לדבר ביניהם בשפה שאין אנחנו מבינים.

אלא שכבר הגיע הזמן, שכל אחד חייב להתחיל להימשך לרוחניות. לכן, בכל הדורות וגם היום, ישנם מקובלים שתפקידם ללמד את האנשים מה לעשות, ללמד את העם איך להינצל מהצרות, איך להתקדם נכון. להם יש תפקיד שונה משלנו, משימה אחרת של הכוח העליון. וישנם אנשים שלמדו מה לעשות ואינם מלמדים, אלא רק ממלאים משימות חשובות.

ישנם אמצעים רבים שפותחו כדי שהאדם יוכל, באמצעות כל החושים שלו, להרגיש קצת הרגשות רוחניות. אפשר להשיג ספרים, סרטי וידאו, שיעורים מוקלטים, מוזיקה קבלית, מהם יוכל האדם להתפעל ולהכיר את העולם הרוחני. למשל, אם אדם שומע מוזיקה של מקובל כמו בעל הסולם, שבה הוא מבטא התרגשות מרוחניות, די אם שיאזין לה, וכבר יש לו קשר כלשהו עם דרגות רוחניות. אין האדם צריך להבין שפה חדשה כלשהי, או לקרוא משהו, אלא פשוט להרגיש.

די אם יפתח אדם ספר ויתחיל להתעניין בכתוב בו. הוא אינו צריך, ואינו יכול, להכריח את עצמו כי אין כפייה ברוחניות, כל אחד לומד כמה שלבו חפץ, כמה שהוא משתוקק לפתור את הבעיות בחייו. אין לי מירשם לגבי מה שכל אחד צריך לעשות. רק להמליץ אני יכול על האמצעים שהזכרתי, כדי שאדם יבחר את המתאים לו וישתמש בהם, למשל מוזיקה, מאמרים, שיעורים מוקלטים ואתר האינטרנט.

באיזו צורה אדם יעשה בזה שימוש, כמה זמן ביום יעסוק בזה, איזו סביבה יבחר לעצמו כדי להתקרב ללימוד, האם ילמד לבדו או בקבוצה, כל זה תלוי באדם עצמו, בשורש הנשמה שלו, במבנה שלה. לנו אסור להתערב בזה ואסור לנו לקבוע דבר. אין אנו רוצים לחייב איש, אנו רק ממליצים לאנשים שהפיתרון נמצא כאן, וכדאי למצוא אותו יותר מהר ככל האפשר. בזה נחסוך לעצמנו צרות ויסורים רבים.

פתיחת הספר

בספרי קבלה אמיתיים כתוב בדיוק איך עובד המנגנון שפועל על המציאות. מתואר שם חדר הבקרה על כל המציאות, מלווה בשרטוטים ונוסחאות, שהם כמו הוראות הפעלה. אלה מלמדים אדם איך פועלים החוקים ברוחניות, ואיך אפשר לפעול עליהם באמצעות הרצון והמחשבה שלו ובכך להשפיע על התוצאה שיורדת אל האדם בחזרה.

ספר הזוהר כתוב בצורת סיפורים ואגדות. הוא נכתב כך בכוונה, וזה מוזכר בספר עצמו, שרק אנשים שחיים כבר במציאות הרוחנית יכולים לדעת מה כתוב, ולראות מה שמתואר בספר באמת. הללו רואים בעצמם את התמונות ומזהים את התמונה והסיפור כאחד. ואילו אנחנו איננו יכולים לעשות זאת, כי אין לנו עדיין ראייה רוחנית, לכן ספר הזוהר, שהוא ספר קבלה חשוב, נראה בעינינו כמו ספר סיפורים ואגדות. בגלל זה אין מתחילים כיום ללמוד קבלה מספר הזוהר. ישנם הקדמות וספרים של בעל הסולם שמלמדים אותנו איך להבין מה כתוב בספר הזוהר.

ספר הזוהר אינו ספר שאפשר באמצעותו להצליח להיכנס לרוחניות, אלא הוא מיועד לאנשים שכבר נמצאים ברוחניות. כדי להבין את ספר הזוהר צריכים ללמוד קודם כמה ספרים והקדמות כמו: פתיחה לחוכמת הקבלה, פתיחה לספר הזוהר, הקדמה לספר הזוהר, מבוא לספר הזוהר. בלי לרכוש מהם ידיעה ברורה ונכונה, ספר הזוהר נשאר בשבילנו סתום לחלוטין.

מאידך, כתבי האר"י מיועדים לנשמות מפותחות יותר, לגלגולים מאוחרים יותר, לכן הם נראים לנו שונים. המתאימים לנו ביותר הם כתבי בעל הסולם המיועדים לדור שלנו. לכן הם נראים לנו כספרי לימוד שיטתיים של כל מדע, ספרי לימוד באוניברסיטה. יש בהם שאלות ותשובות, פירוש למילים ופירוש לעניינים, ישנה חלוקה לסעיפים ברורים על מה מדובר ואיך לבצע. לספרים נלווים גם מאמרים מיוחדים איך אדם צריך להתייחס באופן אישי ללימוד הזה.

כך שבדור שלנו גם אדם חסר השכלה יוכל לגשת בלי עיכובים ללימוד חוכמת הקבלה. זו חוכמה שאינה דורשת לימוד קודם, בניגוד לכל החוכמות והמדעים האחרים. די לאדם להרגיש שהחיים שלו רוויי צרות, שאין לו מנוחת הנפש, שאין טעם לחייו, כדי להתחיל ללמוד בספרים ולהתקדם בהם.

בהקדמה ל"תלמוד עשר הספירות", שהוא הספר הקשה ביותר בלימוד הקבלה, שכתיבתו יבשה ועניינית, כותב בעל הסולם, בסעיף הראשון, למי הוא מיעד את הספר הזה. מי שבוערת בו השאלה מה טעם בחייו, הוא בלבד צריך ללמוד בספר הזה. בעל הסולם מוסיף בסעיף קנ"ה, מהאחרונים בהקדמה, כי על ידי זה שאדם לומד, למרות שאיננו יודע מה הוא לומד, אלא רק רוצה לדעת מה כתוב כדי לברוח מהיסורים שלו, כי אז נפתח לו מה שכתוב, והוא מתחיל לגלות איך להתנהג כדי שיהיו לו חיים טובים יותר.

בלימוד הקבלה לומד האדם, בעצם, על המבנה הפנימי שלו, איך בנויים הרגשות שלו, איך בנויה הנשמה שלו. בתוכו נמצא המפתח להבנת המדע הזה, ולימוד בספרי קבלה אמיתיים יספיק לו כדי לגלות את מה שכבר טמון בו.

גם אם אדם אינו מבין דבר במדע הזה, ברגע שהוא פותח ספר, מתחילים הלב והנשמה שלו להיפתח. הוא מקבל ידיעות על הרוחניות בצורה טבעית, כשם שאנחנו מרגישים במר ובמתוק, בחם ובקר. כדי להרגיש דברים כאלה אין צורך ללמוד בבית הספר או באוניברסיטה.

הלימוד עצמו נועד רק לעזור לנו לפתוח את הנשמה, לפתוח את החושים הרוחניים שלנו שעדיין סתומים. וכאשר הלב והנשמה נפתחים, אנחנו נכנסים להתפעלות, להתרגשות, להכרה טבעית לגמרי של המציאות שבה אנחנו נמצאים. דומה הדבר לאדם שנמצא בעולם שלנו, אין זה משנה אם הוא איכר או פרופסור, הוא מרגיש את המציאות שהוא חי בה.

מדובר בהשגה מוחשית ברורה, שאינה דורשת מאדם להיות חכם ומלומד, ואינה דורשת פלפולי שכל. זו שיטה שמפתחת את הרגשת הלב. זו שיטה לגילוי העולם הרוחני, להשגת התפעלות מהחוקים שבאמת קיימים בטבע, אלא שעכשיו אין אנו רואים ולא מרגישים אותם; אבל החוקים האלה פועלים עלינו כל הזמן גם ללא הכרתנו אותם.

בכך שאדם יושב, מדבר, חושב, מרגיש, הוא פועל על העולם סביבו. מהעולם העליון, הרוחני, כל הרצונות והמחשבות שלו עוברים דרך כל המציאות וחוזרים אליו. אבל מאחר שאין לו עדיין קשר אתם, הוא אינו יודע איך הם חוזרים אליו, אם גרם לעצמו טוב או רע. בלימוד הקבלה אדם לומד איך להשפיע בצורה נכונה על המציאות כדי שיהיה לו טוב, איך לקבל בחזרה משוב טוב מכל המציאות. זה המדע, והיום הוא יכול להתגלות לכל אחד.

אפשר להתחיל ללמד קבלה לילדים קטנים בבתי הספר, כי זה שייך גם להם. גם הם קיימים בשני העולמות וגם אצלם, כמו אצל המבוגרים, הדבר עדיין אינו בהרגשה שלהם ועדיין לא התגלה להם. גם מקובלים גדולים קיוו להגיע לכך שילמדו קבלה לגילאים צעירים מאוד. למשל, הגאון מוילנה אמר, שלו היה הדבר אפשרי היה מתחיל ללמד ילדים קבלה מגיל 6 או מגיל 9, כי לפי העולם הרוחני הם נחשבים גילאים מיוחדים.

המטרה של הלימוד הזה היא שנשפר את העולם בצורה מכוונת, גלויה וברורה, למען הכל. הידיעה הזאת, האמונה שלעם שלנו יש ייחוד מקננת בתת ההכרה של כל אומות העולם. והן גם דורשות מאתנו שנעסוק בזה. כשנכנסים לרוחניות רואים את החוקיות שפועלת שם, ומסתבר שכל הצרות שיש לנו, נובעות מסירובנו להתערב במקום שאנחנו חייבים להתערב.

הכוח העליון הכתיב מעמד מיוחד לעם שלנו, לא רק לנו אלא לכל בני האדם. בעל הסולם כותב בספר "מתן תורה", שעם ישראל ואחרי כן כל האנושות, חייבים להגיע למעמד שבו הם קובעים את החיים שלהם. אם אנחנו מסרבים ללכת בכיוון זה, אנחנו מייפים את כוחו של הטבע לקרב אותנו על ידי יסורים. בכך שאנחנו מזניחים את תפקידנו ומתעקשים לא למלא אותו אנחנו גורמים לגדילת היסורים שלנו, עד שלבסוף הם יחייבו אותנו לעשות, בכל זאת, את מה שמוטל עלינו.

מי שרואה איך פועלת החוקיות הרוחנית, נוכח לדעת ששנאת העם הערבי כלפינו ושנאת כל העולם, באות מרצון הכוח העליון, הבורא, לקרב אותנו לתפקידנו.אין אנו יכולים ולא יניחו לנו לברוח ממנו. עברנו כבר ארבע גלויות, ואין יותר גלויות, עכשיו אנחנו כאן ואין לנו ברירה אחרת, אלא להתחיל למלא את תפקידנו, לקחת בידינו את המושכות של הנהגת העולם והשגחתו, כדי לעזור לכל האנושות להגיע לזה בעקבותינו. או אז ייעלמו מיד כל הצרות שלנו, כי מלכתחילה הן באו עלינו כדי שנבצע את התפקיד שלנו.

ראוי לקרוא מה שכותב בעל הסולם בסוף ההקדמה לספר הזוהר, שמופיעה גם בפירוש הסולם לספר הזוהר. אנסה לתאר בכמה מילים מה הוא כותב שם:

הכל נחלק לפנימיות ולחיצוניות, הן העולם העליון והן העולם שלנו. בעולם העליון, העולם הרוחני, ישנו חלק פנימי שנקרא יהודים, מלשון איחוד עם הכוח העליון. ישנו חלק חיצוני שמחוץ לאיחוד הזה. לכן, גם בעולם שלנו, הגשמי, יש חלק פנימי של העולם, שנקרא יהודים; ובין אם אנחנו רוצים או לא, אנחנו תמיד במרכז ההתפתחות של כל העולם, בכל הזמנים ובכל הרמות. ויש חלק חיצוני של כל העולם, שנקרא אומות העולם.

הכוח הכללי של הטבע מסודר בצורה כזאת, שחייבת להיות השוואת צורה, השתוות, חייב להיות איזון בין הרמות של כל המציאות. הפנימיות חייבת להיות במקום שלה, ופירושו, השתוות בין החלק הפנימי שבעולם הרוחני לבין החלק הפנימי של העולם שלנו. החיצוניות חייבת גם היא להיות במקום שלה, שהוא השתוות בין החלק החיצוני של העולם הרוחני לבין החלק החיצוני של העולם שלנו.

אם אין השתוות, אין איזון, ובמקרה זה כוחות הטבע מחזירים את המערכת הזאת לאיזון בצורה אכזרית ביותר, ואז אנחנו מרגישים אסונות, צרות, סבל ויסורים, אפילו עד כדי איום של השמדה.

נכון שהמקובלים יכולים לעשות הכל במקומנו, אבל הם אינם עושים זאת, וזה אינו תפקידם. אדם מקבל כל מיני קשיים בחיים כמו מחסור, מחלה, אובדן, כדי שיתפתח ויבנה בתוכו קשר עם העולם הרוחני. אם מקובל מבטל את הקושי שניתן לפני אדם, הוא מקלקל את ההתפתחות שלו להכרת העולם העליון.

אין זה נכון להיטיב עם האדם לפני שהוא מבין מה טוב בשבילו, כשם שלא ניתן לילד קטן כל מה שהוא מבקש, בלי לחייב אותו בשום דבר, כי אז פשוט נהרוס אותו. כך הדבר גם אתנו, מה שנראה לנו עכשיו טוב אין זה טוב מוחלט, אלא אנחנו חושבים שזה טוב מאחר שאנחנו מוגבלים בראיה שלנו.

הטוב המוחלט

אדם רוצה שיהיה לו רק טוב, ואין זה משנה אם יגיע לזה באמצעות עבודה טובה יותר, מכונית חדשה יותר, אשה רכה יותר, ילדים מוצלחים יותר. מאחורי כל השינויים האלה עומדת הרדיפה אחר הרגשת הסיפוק.

אדם שמתחיל להרגיש רוחניות, סולם הערכים שלו משתנה. הוא מתחיל לגלות מה חשוב יותר ומה פחות חשוב. הוא מתחיל להעריך את החיים שלו, לא רק לפי מה שהוא רואה ומכיר בגלגול הזה, כלומר לא לפי כל מה שמתגלה כלפי הגוף הפיסי שלו עכשיו אלא הוא מתחיל להרגיש את הגלגולים הקודמים שלו, והוא מתחיל לראות את העתיד שלו, ולפי זה הוא מתחיל לגלות מה לטובתו ומה לא. ההערכה שלו כלפי הסביבה שלו משתנית באורח טבעי, ושוב אינו רוצה מה שרצה קודם, לא עבודה שונה, לא מכונית חדשה, לא אישה אחרת, אלא משהו אחר.

במידה שהאדם נכנס לעולם הרוחני, כך הוא משתנה, הוא מתחיל להבין מה לטובתו. כמו בעולם שלנו, ילד קטן רוצה מכונית צעצוע וכשהוא גדל הוא רוצה מכונית אמיתית. אדם שגדל ברוחניות, הרצונות שלו משתנים, הוא רוצה משהו אחר ממה שרצה כשהכיר את העולם הזה בלבד. ובחיפוש הזה הוא מגיע, בסופו של דבר, לטוב המוחלט.

אלא שאדם יכול לבקש רק מתוך מה שבאמת הוא רוצה. ילד רוצה צעצוע קטן ואבא מבטיח לו, שאם ילמד היטב יקנה לו זאת. הילד שוקד ולומד בתקווה לקבל צעצוע קטן, אבל כשסיים ללמוד הוא כבר רוצה אופניים. כלומר, בכל פעם שאדם משתנה, הוא גם משיג דברים לפי רצונו.

אבל כשאדם מתחיל ללמוד קבלה ומתחיל להתערב במציאות, הוא עושה זאת בכוח הרצונות הנוכחיים שלו. אדם אינו צריך דבר, חוץ מרצון פנימי, רצון בלב לשנות את המציאות, שמורגשת אצלו כרגע כבלתי נסבלת.

ג. דור הקבלה

בספר הזוהר נכתב כי כשנשוב מהגלות האחרונה, כלומר בדורנו אנו, נגיע למצב שנקרא "ימות המשיח". רק אז הקבלה תהיה נחוצה לכל אחד מאתנו ונתחיל להשתמש בה בפועל.

סיבת הגלות

יצאנו לגלות בין העמים, ועמים אחרים התיישבו כאן במקומנו, מפני שהדרגה הרוחנית שלנו לא תאמה למדרגה הרוחנית שנקראת "ארץ ישראל". כי אי-אפשר לחיות בארץ ישראל עם שאיפות זרות ששייכות לחוץ לארץ, שאיפות לגשמיות ולא לרוחניות.

על כל חלק בכדור הארץ פועל מלמעלה כוח רוחני מוגדר. הכוח הרוחני שפועל על ארץ ישראל מחייב את היהודים שנמצאים תחת השפעתו, להתאים את עצמם אליו מבחינה רוחנית ומוסרית, אחרת ייווצר חוסר התאמה בינו לבינם. חוסר ההתאמה יתבטא בהרגשת יסורים, מלחמות, שנאת האויבים, מחלות ודאגות. עד כדי כך, שאם אין אנו מתאימים לכוח הזה בצורה מושלמת, הוא יגרום לנו לנטוש את המקום שעליו הוא פועל, ויגרש אותנו מארץ ישראל.

לכן, בכל פעם שחלה ירידה בדרגה הרוחנית של עם ישראל, נחרב בית המקדש, הן הראשון והן השני, שעליו נאמר שחרב בגלל שנאת חינם. כלומר, ירידה רוחנית מביאה להידרדרות מוסרית וחברתית במציאות הגשמית.

אנחנו נמצאים בשלהי היציאה מהגלות הרביעית, האחרונה, וכמו בכל הגלויות והחזרות לארץ שהיו בעבר, גם עכשיו עלינו לשוב מהגלות ולהשיג את השיבה הרוחנית. כלומר, מהגלות הרוחנית עלינו לצאת לגאולה, לשוב אל העולם הרוחני, לעלות לרמה הרוחנית שבה נשתווה לדרגה הרוחנית של אדמת ארץ ישראל, כדי שהכלי הרוחני שלנו, התכונות הרוחניות שלנו, יתאימו לארץ ישראל הרוחנית. כל הקשיים והיסורים שלנו נועדו להכריח אותנו לתקן את עצמנו, ולהביא אותנו להתאמה עם הכוח הרוחני שמשפיע על האדמה הזאת.

כך מסביר לנו הזוהר, כך מספרים המקובלים ומצביעים על הדור שלנו כעל דור שבו הקבלה צריכה להתגלות, כי רק על ידי לימוד הקבלה ותיקון עצמי נוכל להתקיים בשלווה ובאושר. לכן, דווקא עכשיו הקבלה הופכת אופנתית ומושכת.

השאיפות גדלות

בדורות הראשונים היו לאנשים שאיפות פשוטות שעדיין לא התפתחו. הרצונות של האדם היו בעיקר רצונות גשמיים-גופניים. בדורות הקרובים יותר לתקופה שלנו הופיעו כבר שאיפות לעושר, לכבוד, לשליטה ולהשכלה.

שלבי ההתפתחות האלה מתרחשים בכל האנושות ולא רק בעם שלנו. הם קורים בכל העמים ובכל פרט. מימוש השאיפות האלה הביא להתקדמות הטכנולוגית. אולם בהדרגה, האנושות תתחיל להבין, שכל הניסיונות לממש את שאיפותיה לא יביאו לה סיפוק, לא אושר ולא תשובה על השאלה "מה הטעם בחיינו?". ההבנה הזאת תגיע רק בעתיד.

כאשר תצוץ בקרב אנושות השאלה על משמעות החיים, האנושות תתחיל לחפש ואז יגיע תורה של חוכמת הקבלה, החוכמה שלא נתנו לה להתגלות במשך אלפי שנים. היום, כפי שנכתב בספר הזוהר, מתגלה הקבלה, ודווקא באמצעותה, באמצעות הכוחות הרוחניים הטמונים בספר הזוהר, אפשר יהיה לצאת מהגלות הרוחנית.

על פי הזוהר, עוברת האנושות ארבעה שלבי התפתחות, שהם בהתאמה לארבע הגלויות שעם ישראל צריך היה לעבור. גילוי הקבלה יתרחש ביציאה מהגלות האחרונה, שהחלה בראשית המאה ה-20, כשהגיעו המתיישבים הראשונים לארץ ישראל. בזמננו, בסוף המאה ה-20 ובתחילת המאה ה-21, מסתיימת התיישבותנו בארץ ישראל, ובכך זו תהיה יציאתנו מהגלות הגשמית. או אז, לימוד הקבלה יהפוך להכרחי כדי שנצא גם מהגלות הרוחנית.

רק אנחנו נשנה את הגורל

רק בנו תלוי איך כל העולם יתייחס אלינו. אין לזה שום קשר לאופן בו נתייחס לשאר העמים, אלא לאופן בו נציב את עצמנו כלפי הכוחות הרוחניים.

אנחנו רואים בבירור, שכל הניסיונות שלנו להתקרב לעמים אחרים מזמינים כלפינו יחס של זלזול; כי בתת הכרתם הם מצפים מאיתנו למשהו אחר, ומבזים אותנו על הניסיונות שלנו להתקרב אליהם שלא על בסיס הקבלה.

כל האנשים, אפילו הגדולים, כולם מופעלים מלמעלה כמו בובות על חוט. הבורא הוא זה שמעורר את עמי העולם להתייחס אלינו דווקא בצורה הזאת. נאמר בתורה, ש"לב מלכים ושרים ביד ה' " (משלי כה). כלומר, אין שום כוח אחר שמנהיג את כולם, ואין לנו סיבה להאשים את האוייבים שלנו בשנאת חינם (אין זה אומר שאנחנו חייבים לאהוב אותם). אנחנו צריכים להבין שהסיבה להתנהגות שלהם נובעת מגורלם והסיבה ליחס שלהם אלינו נמצאת בתוכנו.

מלבד האדם עצמו אין אף אחד יכול לעזור לו. אין נסים בעולם. במשך אלפי שנות קיומה של האנושות, לא נמצאה לה שום תרופת פלא שיכולה לשנות את מצבנו.

סיבת היסורים היא שאנו חיים בעולם הזה כמו חתולים עיוורים. אין אנו מבינים מה עלינו לעשות, מה יהיה מחר, למה גורמים המעשים שלנו ומה העולם שמחוץ לנו רוצה מאתנו בלחציו עלינו.

רק אם נגביר את המעורבות שלנו בכל היקום, כלומר בעולם העליון, נלמד לשלוט בגורלנו. עלינו ללמוד לראות את העולם העליון שבו נמצאות הסיבות לעתיד קיומנו, דרך העולם שלנו. בכל דור אלו הן אותן הנשמות שחוזרות ומתלבשות בגופים בעולם הזה. בהדרגה, במשך אלפי שנים, הגיעו הנשמות האלו למצב, שקיומן מחייבן לגלות את העולם העליון. הקבלה היא ה"פטנט" שבידנו להשגת המטרה הזאת.

מהו ה"פטנט הקבלי"?

המקובלים כותבים את ספרי הקבלה בעולמנו ובאותו זמן הם חשים את העולמות הרוחניים. כאשר אנחנו קוראים את מה שהם כתבו, למרות שאין אנו מרגישים מה שהם הרגישו בזמן כתיבת הספרים, אנחנו מעוררים על עצמנו הארה מהמדרגה הרוחנית בה נוכח המקובל בזמן כתיבת הספר. זהו אור עליון שמטהר אותנו ועוזר לנו להרגיש כמו המקובל את העולם העליון.

התכונה המיוחדת הזו נקראת "סגולה" והיא מיוחסת ללימוד בספר הזוהר בפרט וללימוד בספרי הקבלה בכלל. בספרים האלה אין מוסתר דבר. הקריאה בכתבי המקובלים שנמצאים בדרגה רוחנית, מחברת את האדם עם העליון ומושכת אותו למעלה. מסיבה זאת אנחנו לומדים בספרים שמיועדים לאנשים כמונו, שעדיין אינם מרגישים דבר חוץ מהעולם שלנו, ורוצים בהדרגה להרגיש את כל המציאות, את כל הבריאה.

לא כל ספרי הקבלה שווים בהארה שלהם. הספרים העיקריים שנותנים את האור הגדול ביותר הם ספר הזוהר, כתבי האר"י וכתבי בעל הסולם.

שיטת ההוראה הזאת פותחה ונוסתה בהצלחה גם בילדים. באמצעות הסברים פשוטים עם דוגמאות, הילד מבין ומקבל. הוא קולט את ההסברים והדוגמאות בקלות ובפשטות. לשם כך הוקם גם אתר קבלה לילדים באינטרנט.

העתיד של כל אחד מאתנו תלוי בחלק הנגלה שבקבלה. את החלק הזה כולם יכולים ללמוד ללא שום חשש, כולל מתחילים.

דעה קדומה

למרות כל מה שנאמר, רבים חושבים, שהקבלה היא מין חוכמה נסתרת שאסור לגעת בה וללמוד אותה. הרב יהודה אשלג כותב ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שהקבלה מורכבת משני חלקים: החלק הראשון נקרא "טעמי תורה", כלומר המשמעות של התורה, החיים, הבריאה, והחלק השני נקרא "סודות התורה".

החלק "טעמי תורה" עוסק במבנה העולמות, במבנה הנשמה, בעליות של האדם לעולמות הרוחניים, בגילוי משמעות החיים לאדם, בגלגולים שלו בעבר ובעתיד; לשם מה הוא חי ולמה, מדוע הוא נולד למשפחה הזאת, עם האופי הזה; מה הוא צריך לעשות בחיים האלה, מה הוא צריך להגשים כדי שלא יצטרך לשוב ולהתגלגל מחדש לעולם הזה. כל זה שייך ל"טעמי תורה".

החלק של "סודות התורה" עוסק במה שהמקובלים משיגים על העולמות העליונים. אין מסופר על כך בשום מקום ובשום ספר, אלא רק בצורה מרומזת בכמה כתבי יד.

כל ספרי הקבלה עוסקים בטעמי תורה, לכן אפשר לרכוש את ספר ה"זוהר", ספר "עץ חיים" ואת כל הספרים האחרים של המקובלים, בכל מקום ובכל חנות ספרים.

כל מה שכתוב בספרי הקבלה אינו שייך לחלק הנסתר של הקבלה אלא לחלק הנגלה שכולם חייבים ללמוד, כיוון שהחלק הזה מאפשר לאדם לתקן את עצמו ולהשיג את העולם שמחוצה לו, שנקרא עליון. בעולם העליון נמצאות הסיבות לכל מה שקורה לנו עכשיו ויקרה בעתיד. הקבלה מלמדת את האדם כיצד לפעול כדי לקבוע את העתיד שלו בעצמו, לטובתו ולטובת העולם כולו.

החלק הנגלה של הקבלה ("טעמי תורה") קיים בדיוק כדי לפתוח את עיני האדם לעולם החיצון; כדי שכמו שאנו מרגישים את העולם שלנו, האדם ירגיש את העולם היותר חיצון ויתקשר אתו. כלומר, אדם מבין מהו המצב הזה שבו הוא נמצא, למה הוא נברא עם תכונות פנימיות כאלו ומה נדרש ממנו, כיצד עליו להגיב כדי להיטיב בצורה המירבית לעצמו ולזולת.

תוצאות מעשיו של האדם עולות לעולם העליון. במצבו הנוכחי האדם אינו רואה ואינו מרגיש למה גורמים המעשים שלו בעולם העליון, איך בדיוק העולם העליון מגיב על המעשים שלו, כתוצאה מהם, מה יורד אליו ואל כל העולם. האדם משפיע בצורה כלשהי על עצמו ועל כל העולם, אבל אינו מבין את כל המעגל הסגור של המידע הזה. הקבלה מעלה את האדם לרמה הזאת של מודעות עצמית.

לכן, הקבלה נקראת "חוכמת הקבלה", שכן היא מדע-ולא דת. היא מאפשרת לאדם לראות את צורתו האמיתית של העולם שהוא חי בו, כולל את כל הבריאה, כלומר את כל העולמות. או אז האדם מבין מה פועל עליו ובאיזה אופן האדם צריך לפעול.

לכן, חובה על כולם ללמוד ולהכיר את כל מה ששייך לחלק הנגלה של הקבלה.

התפשטות הקבלה

זה עשרים וחמש שנה אני עוסק בקבלה, ולנגד עיני מתרחשת מהפכה של ממש בהשקפת העולם של האנושות. אנשים מרגישים מהו הדבר החשוב ביותר בחיים, הם חשים שקיימים כוחות רוחניים המשפיעים עליהם, ושרק אם ניצור קשר עם הכוחות האלה, נוכל להציל את עצמנו.

הדבר נעשה יותר ברור ויותר קרוב לכל אחד מאתנו. לכן, אנחנו פותחים בכל מקום חוגים ללימוד הקבלה, ושמחים על כל מי שמגיע ללמוד. הרי האר"י, גדול המקובלים של המאה ה-16 וממייסדי הקבלה, אומר בהקדמה לספרו "עץ חיים", שעל ידי זה שכל אחד ילמד קבלה, האנושות תציל את עצמה מהרע שבה, ותשיג את גילוי הטוב והמיטיב, את מה שטמון בטבע, את מה שהתכונות השליליות שלנו מסתירות מעינינו, את הטוב, שאיננו יכולים לממש ולנצל.

ד. מהי אהבה?

אהבה היא תחושת איחוד מלאה, שמושגת על ידי השתוות התכונות. חוק השתוות התכונות הוא החוק היחיד שמניע את כל המציאות ומושך את כל הבריאה אל הבורא. מלכתחילה נמצאת הבריאה בעולם שלנו, במרחק הגדול ביותר מהבורא. בכל דור מימי אברהם ועד ימינו, הנשמות שיורדות מפתחות בהדרגה יותר ויותר אגואיזם, עד שכל אחד יתחיל לחוש את האגואיזם כרע.

בשנת 1995 התחיל תהליך תיקון האגואיזם שבו תכונות שלנו הופכות דומות לתכונות הבורא. כלומר, מתחילה התקרבות רוחנית אל הבורא. כאשר שני גופים רוחניים הופכים לזהים בתכונות שלהם, הם מתאחדים, וכל מה שקורה באחד מהם, מורגש בשני, והופך לתחושה משותפת.

אם ישנו קשר כזה בין בני אדם, הרי שהם נמצאים בקשר רוחני, מתאחדים בנשמות שלהם לנשמה אחת, שום דבר אינו מבדיל ביניהם. איחוד רוחני כזה, של תרומה משותפת, ותחושת איחוד מלאה, כל אלה נקראים "אהבה".

התרחקות בתכונות, במחשבות וברצונות הופכת אנשים למרוחקים זה מזה, עד לגילויים של שנאה הדדית. לעומת זאת, התקרבות הדדית בשאיפות, במחשבות, בתכונות הופכת בני אדם לקרובים, לאוהבים זה את זה. טועים אלה שחושבים כי בעלי תכונות מנוגדות מסוגלים להתקרב, להבין איש את רעהו, להשלים זה את זה ולהיות מאושרים. חוכמת הקבלה אומרת שההנאה הגדולה ביותר בעולם היא בתחושת הקשר הרוחני, באיחוד רוחני עם הבורא. האהבה שלנו בעולם הזה היא ביטוי חלש של אהבה רוחנית עליונה זו. אין אנו חשים עדיין את טעמה של תחושת איחוד רוחני עם הבורא. אבל האמינו לי, הדבר הוא מעל ומעבר כל תחושה אחרת.

אהבה אמיתית בלבד יכולה להיות נצחית! אבל אם האהבה היא בלתי מוגבלת, היא מעוררת זלזול בצד השני, עד כדי שנאה. הדבר בא לידי ביטוי ביחס של ילדים כלפי הורים מסורים מעבר למידה, וגם ביחסים רומנטיים בין גבר לאישה.

מערכת היחסים הזו לא נוצרה לשווא. מטרתה לתת לאדם הזדמנות להגיע ולהבין מהי אהבה אמיתית, וגם לשמור עליה, שלא תהפוך לזלזול או לשנאה. לשם כך הבורא יצר את מערכת יחסי הגומלין הזו. תחילה הבורא ואהבתו נסתרים מהאדם, ורק במידה שגדל פחד האדם לאבד את האהבה הזו, הם מתחילים להתגלות לו.

אין זה רק פחד אגואיסטי לאבד את האהבה, אלא החשש "האם עשיתי כל מה שביכולתי עבור האהוב...". רק במידה שאנו מגיעים להבנה הזו הבורא מתגלה בפנינו, ומגלה לנו את אהבתו עד לתיקון מלא של האגואיזם שלנו. כתוצאה מכך, אנחנו הופכים ראויים לאהבתו הנצחית, המלאה, הבלתי מוגבלת של הבורא. כלומר, אנחנו מגיעים לגילוי אהבת הבורא כאשר אנו מגלים אותה אהבה כלפיו.

ברור שבעולם שלנו, אדם שלא עבר תיקון, אינו מסוגל להגיע לתחושה רוחנית שכזו. לכן, אנחנו מוכרחים, ברמה הגשמית שלנו, לשאוף לתיקון; ובמידת התאמת התכונות שלנו לתכונות הבורא, נוכל לאהוב זה את זה כחלקים של משהו שלם, חלקים של נשמה אחת משותפת. נוכל לזהות את השותף לחיים האמיתים שלנו, הן מבחינה רוחנית והן מבחינה פיסית. נזהה שותף שיחד אתו נהיה מסוגלים באמת לחוש את האיחוד הרוחני המלא עם הבורא במהלך ההתפתחות הרוחנית.

שום דבר אינו מקרב גבר ואישה כמו לימוד ביחד של חוכמת הקבלה. לא לחינם נאמר שאיש ואישה-שכינה ביניהם. לימוד משותף של חוכמת הקבלה מביא לתחושת אהבה אמיתית בין בעל לאישה.

ה. עליית מדרגה

כשתתחילו להכשיר את עצמכם בשיטה של חוכמת הקבלה, תמצאו את עצמכם במצב שבו תוכלו להשפיע על ההשגחה העליונה. נתאר לרגע, שנכנסנו למעלית עשויה מזכוכית כדי לעלות מהאכסדרה לקומת הגג. אנחנו מסוגלים לעלות מקומה לקומה במעלית זו רק במידת ההתפתחות הרוחנית שלנו, כלומר, במידת תיקון התכונות האגואיסטיות שלנו והשתוותן לתכונות העולם העליון.

כל קומה שבה המעלית נעצרת נקראת "ספירה". קיימות שבע ספירות עיקריות וכל אחת מורכבת מעשר "תת ספירות", ובסך הכל שבעים קומות. בהתאם למספר הקומה שאליה הגיע האדם, ובהתאם לתדירות המאמץ שהוא משקיע בעליה הרוחנית שלו (שהרי המעלית איננה עולה באופן אוטומטי) בהתאם לכך הוא מסוגל להשפיע על היקום, על הגורל שלו ועל גורלם של אחרים. יכולת ההשפעה של האדם על היקום נובעת מכך שהעליה הרוחנית שלו מבטאת את דרגת התיקון שלו, את יחסו הבוגר והאחראי לגבי מה שעליו לעשות והדרך לעשות זאת.

זוהי מהות כל העבודה שלנו-לעלות לדרגות רוחניות גבוהות יותר כדי שנוכל, באופן מעשי ומוחשי ביותר, להשפיע על תהליכים גלובאליים בעולם שלנו ובחברה. המערכת הפועלת בשבעים הקומות היא מערכת לניהול העולם שלנו לרבות ניהול הגורלות של כל בני האדם. ההשגחה העליונה משפיעה על העולם שלנו באופן כזה שמכריחה כל אחד מאתנו, במוקדם או במאוחר, להיכנס אל תוך המעלית ולהתחיל לעלות כדי להשפיע על גורלו.

איך האדם מסוגל להשפיע על ההשגחה העליונה? אם הוא נמצא, לדוגמה, בקומה הארבעים, בדרגה ארבעים, זה אומר שהוא מסוגל להשתתף בכל מה שמשפיע עליו מתחת לדרגה הזו ולקבוע את גורלו. מדרגה ארבעים ומעלה-עדיין אינו מסוגל להשפיע, מכיוון שטרם הגיע לשם. באופן זה כל מה שמגיע אליו מלמעלה, גורם לו הרגשה שלילית. והטעם לכך הוא שלא יוכל להירגע וישאף לעלות הלאה, עד הדרגה הגבוהה ביותר. זה תהליך רוחני שכל אחד מאתנו יצטרך לעבור. בסופו של דבר כולנו נגיע לקומה העליונה, הקומה השבעים, שבה מרכז הפיקוד והשליטה. בינתיים אנחנו כולנו מתמהמהים באכסדרה, בקומת הכניסה.

לפי תוכנית הבורא, היהודים הם הראשונים שצריכים להתחיל לעלות, ולכן כל הסבל והניסויים האלה באים במטרה להכריח אותנו להתחיל לעלות. אבל אנחנו, ברוב טפשותנו, ממשיכים להיאחז בעמים האחרים, אלה אשר נמצאים אתנו בקומת האכסדרה. הם שונאים אותנו בגלל זה, הם רוצים לגרש אותנו, כאילו אומרים: "הלאה מכאן! התחילו לעלות ואנחנו נלך אחריכם. אתם מפריעים לכל השאר, עוצרים את כולנו, אתם הסיבה לכל הסבל בעולם." זו התמונה שאנחנו רואים כיום בעולם ועם כל יום שחולף היא מתבהרת עד כי רבים כבר מסוגלים לראות אותה. מטרת הבריאה היא להעלות את האנושות לקומה השבעים. כאשר האדם, כיצור העליון בכל היקום, יהיה כך באמת, הוא יהיה מסוגל להשפיע על היקום ולנהלו, באופן נכון ביותר, באופן שלם. בתוך הטבע קיים מנגנון האבולוציה שדוחף את כלל האנושות, עם אחרי עם (ואנו ראשונים בתור)להפוך ליצור העליון, ובמציאות שלנו, למלך הבריאה.

ו. הקבוצה

הבורא ברא נברא אחד ויחיד, "נשמת אדם הראשון". נשמה זאת נשברה לחלקים רבים מאוד, וכל חלק רכש תכונות שונות בהתאם לאותו מקום שבו נשבר באדם הראשון. כל נשמה קשורה לשורש שלה בנשמת אדם הראשון שממנו נעתקה.

בכל נשמה ישנן תכונות עיקריות שליטות, שהן התכונות האישיות שלה; וכן גם תכונות אחרות-משניות, שהן התכונות של שאר הנשמות. מאחר שכל נשמה כוללת גם תכונות של נשמות אחרות, התיקון שלה אינו בתיקון של עצמה, אלא בתיקון היחס שלה כלפי הנשמות האחרות. האדם אינו מתקן את הנשמה שלו בצורה ישירה. כלומר, התיקון שלו אינו תיקון של עצמו, אלא של הקשר שלו עם שאר הנשמות, עם חלקי הנשמה שלו שנמצאים בנשמות אחרות.

כל הנשמות שלנו קשורות יחד. כשהאדם מגלה את העולם העליון, הוא רואה כמה חזק הקשר בינו לבין יתר הנשמות. כרגע, אנחנו רואים את הגוף שלנו בלבד. לכן נראה לנו שאנחנו מחולקים לגופים רבים, אבל נשמה היא מבנה אחיד שקיים בכל אחד מאתנו.לכן, כאשר האדם מתחיל להזדהות עם הנשמה שלו, נעלם ההבדל בינו לבין האנשים האחרים, כי הוא רואה וחש שיש לו גוף רוחני משותף עם כל האנשים, כל העמים.

בסופו של דבר, כשהכל מתוקן, כולם קשורים לנשמה אחת משותפת, חשים את הקשר הזה וחיים אותו. אם רואים את המצב העתידי המתוקן, מגלים שאין שום הבדל בין האנשים. כשהעובדה הזאת מתגלה לאדם, היא מתחילה להכתיב לו כיצד להתייחס לעולם.

לכן, לא צריך לאלץ אנשים בכוח להיות "טובים" ומוסריים אלא לפקוח את עיניהם כדי שיראו איך העולם בנוי באמת. או אז, באופן טבעי, מתוך הרצון האגואיסטי שלהם, הם ירצו שיהיה להם טוב, ולכן לא יזיקו זה לזה. למצב הזה בדיוק צריכה האנושות להגיע.

לפני שהאדם משיג את הרגשת הבורא, הוא יכול להבין ולהרגיש את התכונות שלו עצמו ולנסות לתקן אותן רק בעזרת אנשים כמוהו. מתוך יחסיו עם האנשים שסביבו הוא בונה את יחסיו עם הבורא.

לכן, "ואהבת לרעך כמוך", הוא כלל גדול בקבלה. לא כדי שנגיע לקומוניזם, אלא כדי שנתעלה רוחנית, ועל ידי זה נגלה את הבורא. זה העיקרון שעל פיו נוצר התנאי שמאפשר לאור העליון למלא את הנשמה. בתנאי שכל אחד מקיים את העיקרון הזה.

כאשר אדם מרגיש את הצורך בגילוי העולמות הרוחניים והשגתם באופן עצמאי, ומתחיל ללמוד קבלה, יפגוש, בהכרח, אנשים דומים לו. כיוון שאי-אפשר להתקדם רוחנית באופן עצמאי, הרי זה טוב בשלבים הראשונים בלבד. כעבור זמן, ירגיש האדם ששוב אין בכך די. העבודה הרוחנית האמיתית, העיקרית והרצינית, מתבצעת בשלב מאוחר יותר בתוך הקבוצה, כיוון שקבוצת אנשים שחושבים על אותו דבר, מסוגלת לעזור לפרט להתקדם ולהתפתח רוחנית בקצב מהיר בהרבה.

יש חשיבות גדולה מאוד ללימוד בקבוצה, לא רק עם מורה. אדם שלומד ביחידות משתמש בכלי שלו בלבד כדי לקבל את האור, את הבורא, את הרוחניות, את המציאות עליונה. מי שלומדים בקבוצה, גם אם יתווכחו ביניהם לפעמים, יוצרים כלי רוחני משותף שמורכב מכל אחד מהמשתתפים, שממנו כל אחד מתחיל לקבל הארה מלמעלה. נניח, שישנם עשרה משתתפים; ההארה שמתקבלת אינה פי עשר ביחס ליחיד, אלא פי מיליונים. הסיבה לזה היא ההתכללות, כלומר, שנשמת כל אחד מהם מורכבת משש מאות ועשרים חלקים וכל חלק מתחבר לשאר החלקים שבכל אחד מהם, וההתחברות של כל החלקים יוצרת כלי אחד משותף. להיות בקבוצה משמעו לקיים קשר פנימי, להימצא באותן כוונות שבהן נמצאת הקבוצה, מכאן שאין מדובר בהכרח בנוכחות פיסית.

השפעת הקבוצה על האדם יעילה במידה בה הוא מודע לכך שהוא חייב לעבור תיקון ולכן הוא חייב לקבל את הקבוצה כגורם השפעה עליון. באותה מידה, יהיה האדם מסוגל לקבל מהקבוצה את רעיון העליה הרוחנית שלה ובאותה מידה הוא יהיה מסוגל לשאוף אל הבורא ויזרז את עלייתו הרוחנית מדרך ההמונים לדרך הנבחרים. אם לא יעשה כן, משמע שהוא נמצא,כביכול, מחוץ לקבוצה.אם האדם פורש מהקבוצה, הנקודה שבלבו עלולה לכבות ואין איש יודע מתי תידלק שוב.

המקובל ותלמידו

אם המקובל והתלמיד עובדים בשותפות מלאה, היחסים ביניהם יכולים להיות כשל מורה ותלמיד, או כשל שני חברים, או שהם יכולים להתחלף ביניהם בתפקידים.

לדוגמה: הרב שלי סיפר לי, שבפעם האחרונה שבעל הסולם בא להיפרד מרבו לפני עלותו לארץ (הרב שאצלו התחיל בעל הסולם ללמוד קבלה היה הרב מפורסוב, עיר קטנה ליד ורשה), הוא ראה בבירור שעלה על המורה שלו בהשגתו. הוא סיפר על כך לבנו הבכור, הרב שלי, שהיה אז בן 15.

באופן זה אין חשיבות לכך שאדם יהא מורה או תלמיד. כמו בבית הספר, המורה מדריך את התלמידים, הוא מראה להם איך להיכנס אל העולם הרוחני, ומעניק להם את המיומנות הנחוצה בעבודה הרוחנית. תלמיד מבריק יכול להיעשות גדול ממורהו, אך מורה נשאר תמיד מורה.

בין תלמיד למורה ישנו קשר רוחני באמצעות תכונות וכלים משותפים, שהרי ברוחניות שניים אינם נחשבים לשני גופים נפרדים, אלא לכלי אחד משותף. לכן, אם אני הקניתי משהו לתלמיד שלי והוא עצמו הגביה לעלות דרגות רבות מעלי, כי אז כל מה שנתתי לו נמצא אתו, ובו בזמן מהווה גם חלק משותף לשנינו. כלומר, מתבצעת עבודה משותפת, גם אם התלמיד שלי עושה אותה ולא אני, והמיוחד הוא, שבגמר התיקון הכל מתחבר.

קבוצת המקובלים

בעבר, ניסו המקובלים וקבוצות תלמידיהם, לייסד קומונות. העניין היה לא בקומונה עצמה, אלא בכורח להיכנס אל מסגרת חברתית מסוימת, מעין אגודה, שעצם ההימצאות בה תשפיע עליהם. זה היה יוצר לחץ שלא היו מסוגלים להתמודד אתו. היינו מתחילים לזעוק, לבקש עזרה מהבורא, שהקשיים לא ישברו אותם. ואז הבורא היה עוזר לנו להתמודד עם המצב.

אין זה מזוכיזם, כי אין כאן הנאה, אלא עבודה רוחנית הכרחית על האגואיזם שלנו. אחרת, אי-אפשר להתמודד אתו. אחרת, האדם לא יוכל להכריח את עצמו להיות "אדם" (מלשון אדמֶה לבורא), כי מטבעו אינו יכול לדאוג לאחרים, או אפילו להרהר בטובתם.

בזמן מלחמה, או כשמתאחדים להשגת מטרה עליונה, האדם מתחיל להרגיש קרבה לזולת, להרגיש שהוא תלוי בו. כאן מתחילים להישבר המחסומים האגואיסטיים בין האנשים. בזמנים קשים כולנו עם אחד.

לכן, לבורא אין ברירה: בהנהגתו, האנטישמיות בעולם והלחץ עלינו יגברו, הפיגועים יימשכו וכל זה משום שאנחנו עדיין איננו מוכנים להתחיל לחשוב על המטרה האמיתית-לחשוב זה על זה.

המקובלים ותלמידיהם משפיעים על כל העולם, אבל בראש ובראשונה על מצבו של העם היהודי, כיוון שהוא הראשון בין העמים שצריך לעבור את התיקון ואחריו ינהרו כל העמים האחרים. רק כך נוכל להשפיע על העולם. מלמעלה מגיעים לעולם שלנו אותות, הכל סובב סביבנו. לכן, או שנתחיל לנוע קדימה מרצוננו החופשי ואז כל העמים האחרים יפסיקו ללחוץ עלינו ויתחילו לתמוך בנו, או שאם לא נעמוד בקצב ההתקדמות הדרוש, הם יתחילו להאיץ בנו.אם אין אנו מתעשתים מיד ואין מנסים להבין מה בדיוק נדרש מאתנו, ההשגחה העליונה היא שתלמדנו על ידי לחץ נוקשה ביותר, עד כדי סכנת השמדה.

החברה וכלל האנושות מוכרחות לעבור את כל מדרגות התיקון, זו אחר זו, כיוון שמכל מדרגה יוצרת את מדרגת התיקון הבאה: זה קשר סיבתי בין מצבים עוקבים, שכל אדם עובר אותם במהלך התפתחותו.

בשלב זה, או שנשאף ביוזמתנו לצעוד קדימה להתפתחות הרוחנית, לתיקון, או שידחפו אותנו לכך על ידי יסורים, כצאן מובל לטבח.

התיקון ברמת העם הוא קודם כל איחוד. בית המקדש הראשון ובית המקדש השני חרבו בכל פעם כשהאיחוד בעם היהודי נסדק והיהודים נאלצו לצאת לגלות. בכל פעם, השיבה מן הגלות התרחשה בעקבות התלכדות העם, או תוך כדי חוויה של יסורים משותפים שאיחדו אותנו.

בתקופת הגלות, בכל מקום בעולם, ברגע שהקהילה היהודית התחילה לשגשג, מיד החלו רדיפות. מדוע? הרי היהודים עבדו היטב ותמיד גרמו לשגשוג המדינה. בכל זאת, מלכים ושליטים התעקשו לרדוף את היהודים, למרות שהיו מודעים היטב לתועלת שהם מביאים להם אישית ולמדינה כולה. לא נשלה את עצמנו, שהשליטים עשו זאת בהשפעת השנאה ההמונית של פשוטי העם. כי אם היהודים הביאו תועלת למלך, מי היה יכול להתנגד לו?

אנחנו רואים כאן חוק היסטורי ברור: ברגע שהיהודים עולים בכישוריהם על העמים שבתוכם הם חיים, ומתחילים להוביל אותם לכיוון של סיפוק האגואיזם, ולא לכיוון המטרה האמיתית-אל הבורא, הם הופכים מיד לנרדפים.

קשה להבין, מדוע אין עמי העולם רוצים להשלים אתנו. הרי אנחנו מביאים תועלת, קידמה... אבל לא לזה הם זקוקים מאתנו. הם זקוקים מאתנו אך ורק להדרכה הרוחנית.

אילו התחלנו להתקדם בכיוון הנכון, לא תוכלו לשער איך הכל היה משתנה! היינו מממשים את עצמנו ומצדיקים את עצם הקיום שלנו. אילו העם היהודי היה מסוגל היום להבין את סיבת היותו בארץ. אנחנו כאן כדי להיות ישר-אל, ולא הונג קונג נוספת.

עלינו לבנות כאן מדינה רוחנית ולא מדינת דת. אילו הקמנו עכשיו מדינה רוחנית, הכל מלמעלה היה משתנה, מיליארדי אנשים היו תומכים בנו. העיקרון הוא זה: עד שלא נתחיל להשתנות מבחינה רוחנית כאן, בארץ ישראל, נרגיש לחץ פה ובכל העולם.

לכן, התבודדות אינה המטרה שלנו כיום. זו היתה מטרת המקובלים בדורות הקודמים, הם עבדו על תיקון העולם בכוחות עצמם, או שעבדו עם קבוצת תלמידים מצומצמת. כיום, אנחנו חייבים להפיץ את חוכמת הקבלה, כך שכל אחד אולי יידע רק מעט אודותיה, אבל יידע על עצם קיומה. די לו לאדם שישמע על הקבלה, יקרא קצת, יפנה למקובל, יקשיב להקלטות של שיעורים. חשוב מאוד להפיץ את הקבלה היום בין אנשים רבים ככל האפשר.

הפרעות בקבוצת לומדי הקבלה

במקרים רבים, אלה שרוצים לעסוק בחוכמת הקבלה, בשיטה להשגת הבורא, מתארגנים כאמור בקבוצות. הם עושים זאת כדי להקל ולקצר, עד כמה שניתן, את הדרך אל העולם הרוחני.

אל כל מה שקורה בקבוצה מסוג זה, חייבים להתייחס כאל סימנים, כאל הוראות מהבורא. אין לחשוב שמה שקורה הוא אירועים שבשגרה, או בעיות של חיי היום יום. אין הקבוצה עושה חשבון האם כדאי יותר לעסוק במריבות קטנות, או להתקדם ביחד אל המטרה העליונה. אלא שאם הקבוצה קיימת לשם השגת הבורא, כי אז כל מה שאנשיה מקבלים היום, צריך להתקבל כאמצעים שהבורא שולח להם כדי שיוכלו להתקרב אליו.

מבחינה מעשית זה אומר, שאם יש לאדם חברים לדרך הרוחנית, ואם הם מתייחסים אליו בצורה לא טובה, אסור לו להתמקד בזה, אלא להתמקד בבנייה של מערכת היחסים ביניהם בצורה הטובה ביותר. הוא צריך לתקן את עצמו בהתאם להפרעות שמתגלות. באמצעות פעולה כזו הוא הולך בדרך של "אמונה למעלה מהדעת" ובכך משיג את המטרה.

בהתבסס על מטרת הקבוצה, כל ההפרעות שמתעוררות בתוכה למעשה אינן הפרעות, אלא הנן דחיפה, קריאה של הבורא להתקדמות רוחנית של הקבוצה לקראתו. הוא שולח לקבוצה סימנים במה היא צריכה למקד את המאמצים שלה.

זו הסיבה לכך שדווקא בתוך קבוצה כזאת ישנן הפרעות רבות, אבל הודות לתגובה נכונה של כל חברי הקבוצה, לעזרה ולהבנה הדדית, הקבוצה יכולה לגדול הרבה יותר מהר ובפחות יסורים בהרבה, מאשר הפרט לבדו. ככל שהקבוצה מתקדמת יותר, כך יגדלו האכזבות וירבו המריבות הפנימיות. על אלו צריך להתגבר, לא משום ש"המטרה היא מעל לכל", אלא מכיוון שהכל בא אלינו מהבורא. בכל פעם צריך להגביר יותר את המאמצים הרוחניים כדי לחזק את האמונה שהכל בא מבורא, ולהאמין שהוא שולח לנו את ההפרעות בדיוק במידה בה הקבוצה, וכל אחד בנפרד, יכולים להתמודד איתן בצורה הנכונה.

וכן להיפך. אין זה מומלץ לשמוח על העדר הפרעות. זה יכול להיות סימן לכך שהקבוצה אינה מתקדמת מבחינה רוחנית ולכן איננה יכולה להתמודד איתן. כלומר, צריך לשמוח או להתאכזב לא בגלל קיום או העדר של הפרעות, לא בגלל הרגשות הלב אלא מהתקדמות אל עבר המטרה.

ברגע של קבלת ההפרעה, אין החבר בקבוצה צריך מיד לוותר על דעתו ולקבל את דעת חברו. הוא מחוייב לבחון את המצב, לראות מה באמת קרה. יתכן והדבר מאוד לא נעים, אבל בירור הנסיבות הוא הכרחי. העיקר, להיות מודע כל הזמן לעבודה הרוחנית, ולא לרדת לרמה של התחשבנות עם החבר.

יש תמיד לזכור את הבורא על רקע תמונת העולם שלנו ולנסות לשמור אותו תמיד בתת-המודע. או אז כיוון המחשבה יהיה כזה: היות וזה חבר שלי, וגם הוא מחפש אחר אותה המטרה, כל מה שאני מקבל ממנו היום, זה ככל הנראה הפרעה שצריך להתגבר עליה באמונה למעלה מהדעת, כלומר לקבל את מה שהוא אומר לי ולהצדיק אותו. בכך שאני מצדיק אותו, אני עולה למדרגה הרוחנית הבאה.

הליכה באמונה למעלה מהדעת משמעה שהאדם מסכים בכל לב ונפש עם מה שקורה לו,מסכים לכך שמישהו מחברי הקבוצה מבקר אותו. עליו לקבל את כל זה כטוב וכאמת-באמונה למעלה מהדעת-כיוון שבכלים האגואיסטיים שלו, בדעת שלו, אינו יכול לראות את האמת.

אם בתרגילים לכאורה פשוטים האלה האדם מתקדם כמה צעדים, כלומר מנסה להצדיק את המתרחש, הוא מתחיל להרגיש את הקשר לבורא. אין זה עדיין גילוי הבורא, אבל זו התחלה של הבנת הקשר אתו. האדם מבין שהבורא נמצא בהסתרה, ושולח לו מסרים בעזרת הסובבים אותו. הוא מתחיל להרגיש בכל דבר את יד הבורא. זו תחושה אמיתית.

הקשר הרוחני הזה הופך לקבוע וממלא את חייו של האדם. הכניסה לעולם הרוחני היא מכאן. ביסוס הקשר הרוחני עם הבורא-זו עליה במדרגה הרוחנית.

ז. היחס לזולת

כולנו חלקים של נשמה כללית אחת הנקראת "אדם", או "אדם הראשון". המטרה של כל הטבע היא להביא את הנשמה הכללית הזאת למצב המושלם ביותר, הכולל את כל הנשמות. המטרה הזאת אינה יכולה להתממש אם כל נשמה פרטית לא תגיע לתיקון המביא אותה לשלמותה. לכל אדם לתקן את החלק הפרטי שלו שנמצא בשאר הנשמות. לכן, המצווה "ואהבת לרעך כמוך" היא הבסיס להתקדמות. אי-אפשר להשיג שום התעלות ללא התחברות עם הנשמות האחרות ותיקון משותף איתן.

יחס אנושי לזולת אינו אמיתי אם אינו נבנה על השגות רוחניות. אנחנו רואים איך בימינו מושג המשפחה הולך ונעלם, ובעוד חמש-שש שנים לא יתקיים כלל. במשפחות רבות באירופה, כל אחד מבני הזוג עובד בעיר אחרת, והם נפגשים רק בסופי שבוע.

ה"רצון לקבל" (האגואיזם) יגדל עד כדי כך שאפילו תא קטן כזה כמו משפחה לא יהיה מסוגל יותר להתקיים. ההתפוררות הזו תימשך עד שהאנושות תגיע להכרה ותבין, שהיא חייבת להתקיים ב"השוואת הצורה" למערכת העליונה. רק אז היא תהיה מאושרת, רק אז היא תבין ותוכל לפעול במשהו לטובת עצמה. ואז גם המשפחה תחזור להיות משפחה.

משפחה יכולה להתקיים בצורה נכונה רק בתנאי שהיא מתפקדת בדומה למבנה הרוחני הזה. אנשים ישקעו כה עמוק ביסורים שלהם, עד שיגיעו להחלטה לבנות את היחסים שלהם על יסודות רוחניים. השגה רוחנית כזאת תגלה לאדם את השלמות, כדי שיוכל לבצע מצב דומה בעולם שלנו. עד אז לא יהיה שום יחס אוהד בין בני האדם ובינם לבין עצמם.

נשאלת השאלה האם לא די בכך שנהיה טובים לזולת, שלא נקלל ושלא נגנוב?-בהחלט לא. לא זה מה שדורש מאתנו הבורא. התכונות הרוחניות שאנחנו חייבים להשיג שונות לחלוטין ממה שנחשב בחברה שלנו תכונות טובות.

בעולם שלנו בנינו הגדרות להתנהגות מקובלת: "איך לא להציק איש לרעהו". זה נקרא אצלנו חברה מתורבתת. האמת היא, שזה שימוש עדין יותר באגואיזם קבוצתי, אבל אלה אינן התכונות הרוחניות שעלינו להשיג.

אנחנו צריכים לפתח בתוכנו תכונות רוחניות בהשפעתו של האור העליון, שמאיר לנו ומשפיע עלינו דרך לימוד בספרי קבלה בלבד, כי מי שכתב אותם היה מצוי באותו זמן בדרגה רוחנית, ובקשר עם האור הזה.

אין אנו יכולים לתקן שום דבר בעולם שלנו בגישה ישירה אלא דרך העולם העליון בלבד. אם אנחנו מנסים לעשות משהו בצורה ישירה, מלמעלה משפיעים עלינו כך, שאנחנו מתחילים להרגיש יותר יסורים, חוסר תועלת ואומללות.

הסתירה היא בכך, שעד כמה שאנחנו מנסים לעשות את העולם שלנו טוב יותר, הוא הופך להיות רע יותר ומצמיח "היטלרים" חדשים. לכן, עלינו להפסיק לנסות לשפר את העולם שלנו בדרך הזאת, כי כל מה שאנו עושים הופך לרע!

אם אדם חולה, הוא מתייעץ ברופאים. לרופא ניתנה הרשות לרפא. זה חוק רוחני מוגדר. במסגרת העולם שלנו, אנחנו חייבים להקים מערכות סיעוד. אבל אין אלו מערכות לצורך תיקון העולם. שהרי תיקון העולם יכול להתבצע רק מלמעלה, רק מהמקום שממנו הוא נשלט.

"לשנות", או "להשתנות", משמעו להיות כמו האור העליון. לכן רק בעזרת האור העליון שמאיר לאדם מלמעלה ניתן לבצע את התיקון.

במידת ההיטהרות של האדם, כלומר במידת התיקון שלו, הוא מקבל זכות להשפיע על גורלו, אם הדבר לא יהיה תלוי במידת התיקון שלו, הוא עלול להזיק לעצמו ולאחרים.

כך גם הטבע אינו מעניק את כוחותיו לילד, מחשש שיזיק לעצמו.

בחוכמת הקבלה, אף פעם לא יתנו לאדם להיכנס לעולם הרוחני, לפעול בו, יותר ממידת תיקונו, אחרת יזיק לעצמו ולאחרים. לכן, הכוחות הרוחניים, שמתקנים את האדם, מעמידים אותו על מדרגה רוחנית מסוימת, שבמידה הזאת בלבד הוא נכלל בצורה טבעית במערכת ההנהגה. לכן אין מקום לחשש, כי האדם אינו מסוגל לעשות דבר מתוך בחירתו עצמו, אלא מתוך המדרגה שבה הוא נמצא.

התקדמות והתעלות למהות עליונה היא הדרגתית ונבנית מזה שבכל מדרגה האדם נופל, הופך ל"רשע"; רק אחרי זה מתקן את החטא שלו, ואז הופך ל"צדיק" וחוזר חלילה. כלומר, אי-אפשר להתקדם בלי לטעות. כל התקדמות כוללת בתוכה טעות (חטא), הכרת הרע, ותיקון, ואחר כך שוב חטא, הכרת הרע, ושוב תיקון. אחרת לא נצליח ללמוד, כי האדם לומד מתוך עצמו בלבד. האדם חייב להרגיש כל טעות, "ללעוס" אותה היטב, ולתקן אותה בכוחות עצמו. מרגע שיתחיל ללמוד קבלה, יהיה לו זמן לתקן. ואם ימשיך כך כל חייו, זה יחשב לו כמאות תקופות של חיים ומוות בעולמנו. בגלל זה נאמר "ישראל מקדשים את הזמנים", כלומר "ישראל" הוא מי שמשתוקק ישר אל, ומאיץ את זמן תיקונו.

ח. בית המקדש

"בית המקדש" הוא מושג רוחני טהור, שמהותו החיבור בין הנשמות על ידי מטרה אחת ויחידה, על ידי כוונה רוחנית אחת. כאשר התנאים האלה אינם מתקיימים, "פורצת" בין הנשמות שנאת חינם והמבנה הרוחני הזה נחרב, ונשבר לבסוף לחלקים. בהתאמה למצב הרוחני הזה, חרבו בעולם שלנו בית המקדש הראשון והשני, ויצאנו לגלות.

בית המקדש הראשון היה ברמה רוחנית גבוהה מאוד, שנקראת "מוֹחִין דְחַיָה", ובתקופתו היו מקובלים גדולים מאוד. בזמן בית המקדש השני, מספרם כבר פחת מאוד, בהתאם לתהליך של ירידת הנשמות.

המקובלים שפעלו קרוב לתקופת בית המקדש הראשון והשני, היו ברמה גבוהה בהרבה מאתנו. אבל עכשיו, כשיצאנו מהגלות האחרונה, ואנחנו מתחילים בדרך של עליה רוחנית "מלמטה למעלה", ולא "מלמעלה למטה" כפי שהיה עד היום, אנחנו חייבים לעלות לרמות גבוהות בהרבה מאלו שבהן היו אבותינו.

לאחר חורבן בית המקדש השני הכל נעלם, גם מושג הקבלה נעלם מהעם. מחורבן בית המקדש השני ועד ימינו היתה חוכמת הקבלה סגורה בפני כולם. רק עכשיו, עם החזרה לארץ ישראל, מתחילה הקבלה לקום לתחייה בקרב כל העם.

וכולנו הננו אותן נשמות שחיו בכל הדורות הקודמים ועברו את כל המצבים האלה. אלא שבדורות הקודמים עברנו את המצבים האלה בתהליך שנקרא "מלמעלה למטה", ועכשיו אנחנו מתחילים לעלות בעצמנו מלמטה.

אם כיום, נשחזר בינינו, בפנימיותנו, את הכלי המשותף שלנו, את בית המקדש הרוחני שבעולם העליון, נוכל לבנות גם את בית המקדש השלישי בעולם שלנו. אבל אם נבנה אותו ללא תיקון פנימי בתוכנו, הוא יהיה בנין יפה סתם שיבקרו בו תיירים. אז לשם מה לבנות אותו? קודם כל אנחנו חייבים לבנות אותו רוחנית, לבנות את החיבור בין הנשמות שלנו.

תלמידי רבי עקיבא היו בדרגה רוחנית גבוהה מאוד. אך לפני אלפיים שנה תלמידיו ירדו רוחנית, ובמקום אהבת הזולת החלה ביניהם "שנאת חינם", עד "חורבן בית המקדש". בזה הם הפסיקו להשתוות רוחנית עם הארץ הזאת ולכן הוגלו ממנה מיד. עכשיו, כשהגלות הזו הסתיימה, הוחזרנו לכאן בכוח, ועלינו להשיג את ההשתוות הרוחנית עם ארץ ישראל; להשיג את המדרגה שבה יהיה בינינו קשר משותף. אחרת, מצבנו יהיה גרוע כמו בעת חורבן בית המקדש, אבל לפי סדר הפוך. כלומר, לא ניזרק שוב לגלות, משום שכל ארבע הגלויות כבר הסתיימו, אלא לפי מידת אי-השתוות שלנו עם ארץ ישראל, נרגיש יסורים. מכאן שעלינו לגדול רוחנית. ואם לא נעשה זאת, היסורים הם שידחפו אותנו לכך.

כל זמן שלא נמלאה סאת היסורים, אין אנו מבינים למה ולאיזה צורך הם נועדו. אבל כאשר סאת היסורים תימלא, תתחדד בנו האבחנה, ואז נבין את משמעותם ואת הסיבה להם. אם נשכיל ללכת בנתיב של חוכמת הקבלה, יתברר לנו שהקבלה מגלה את הסיבות למתרחש, בלי צורך לעבור דרך של יסורים.

את בית המקדש השלישי יבנו אנשים שישיגו את הדרגה הרוחנית שנקראת "בית המקדש השלישי".

עכשיו, אחרי שהחזירו אותנו לארץ ישראל הגשמית, אנחנו חייבים להשיג את הדרגה הרוחנית שלה, את דרגת התיקון הרוחנית שאבדה לנו בעבר. כלומר, אנחנו צריכים קודם כל להשיג בינינו הבנה משותפת. אבל איך זה אפשרי, הרי אלו לכאורה מילים יפות בלבד. מילים שיותר מפעם ניסו ללמד אותנו בעזרתן אלו שלא האמינו בהן כלל. אלא שאם האדם מתחיל להרגיש את העולם העליון, הוא רואה מה מתרחש שם, ובאיזה אופן כל הנשמות קשורות זו לזו, ושבסופו של דבר הוא אינו מסוגל לעשות שום מעשה טוב לעצמו בלי שתצמח טובה לכך גם לכל האחרים. מתוך הראייה הזאת, האדם מתחיל להתייחס לאחרים בצורה שונה לגמרי. כלומר, ללא חוכמת הקבלה וללא התגלות העולם העליון, הדברים האלה אינם אפשריים.

קבלה איננה דת

הקבלה תהיה המדע העיקרי של המאה ה-21, וככל שהתהליך הזה יתקדם, כן יימנעו מאתנו יסורים רבים. עברו הזמנים של האמונה הבלתי מודעת באלוקים ועבודה פולחנית שלו. היום אנחנו חייבים לא להאמין בלבד, לקוות לרחמנותו בלבד, אלא לדעת ללמוד את חוקיו, כדי לשלוט ביקום בעצמנו, וכך גם במה שקורה לנו כאן ועכשיו.

בעל הסולם ראה סכנה בהמשך קיום מעשי של טקסים כשהוא בא על חשבון קיום רוחני חוקי של חוקי היקום. הוא ראה שהתהליך הזה מוביל את העם היהודי לחורבן. מתוך כך שלמד את החוקים העליונים של כלל המציאות, והשיג את השורשים הרוחניים של מה שקורה בעולמנו, ראה שהגיע הזמן לגלות ברבים את סודות הקבלה.

לימוד קבלה אינו מצריך לימוד במסגרת דתית כפי שחשבו עד היום. היום חייב להיות שינוי גדול בגישה למציאות, הן אצלנו בעם היהודי, והן בכל העולם. עכשיו הנשמות שלנו בשלות עד כדי כך שנוכל ליטול עלינו את הנהגת כל המציאות. מלמעלה כבר דורשים מאתנו, שנתחיל להשיג את כל הידע על דרך פעולתו של העולם העליון, ושנפעל יחד אתו. וכך נקבע את העתיד שלנו. אם לא נעשה את זה, אנחנו נכנסים לתוהו ובוהו ולצרות גדולות, ולא נדע איך להמשיך ולהתקיים בעולם הזה.

שינוי שיטת הלימוד בקבלה הוא בהתאם לשינוי הזמנים. עד לזמן שלנו היתה תקופה של התפתחות פנימית שלא הרגשנו בה ולא היינו מודעים לה. כל העמים סבלו מכל מיני צרות קשות, מגפות, רעב, מלחמות, אסונות, ואנחנו סבלנו בגלות. כל שהיינו צריכים לעשות הוא לשמור על עצמנו שנשאר יהודים, בצורה החיצונית שלנו. לכן, היה חשוב להתמיד בקיום תורה ומצוות בצורה מעשית, חיצונית, וזה הספיק כדי לשמור על העם, עד שיחזור לארץ ישראל. לכשיחזור ויתחיל בתפקיד העם הנבחר, נתחיל לעסוק בשינוי החוקים הרוחניים ובהתערבות בהשגחת העולם.

כעת נדרשת מאתנו פעולה אחרת, לכן גם קיבלנו שיטה אחרת ללימוד הקבלה. היום נדרשת מאתנו התפתחות פנימית מתוך מודעות, פעולה מתוך בחירה, ולא מתוך דחיפה מבחוץ על ידי סבל ויסורים, כדי להשיג את הידע על פעולת העולם העליון. היום נדרש מאתנו להכיר איך פועלת כל המציאות, כל ההשגחה וההנהגה של המציאות, ולהתערב בזה בצורה אקטיבית, לפעול בעצמנו כדי לבנות בכל רגע את הרגע הבא שלנו, דהיינו לבנות את עתידנו.

אם אנשים אינם פותחים ספר קבלה, או אם הם אינם מרגישים שחסר להם משהו, אי-אפשר לחייבם ללכת בדרך הקבלה. מי שאין לו רצון אינו צריך לפתוח ספר קבלה, רק מלמעלה נותנים לאדם הרגשה שחסר לו משהו ומחייבים אותו לחפש.

יש כיום צורך דחוף להתחיל בלימוד, לכן אני אומר איפה נמצא המפתח אבל גם זה אינו יכול לגרום לאדם, שאינו מרגיש שום דחף פנימי, לפתוח ספר קבלה. אם אדם מרגיש שחייו מלאים ושלמים; למה שילמד קבלה? מה חסר לו בחיים? ומבחינתו, הוא צודק.

החילונים הם אלה שתמיד מצויים בחסר, כיוון שאין להם חינוך לשלמוּת, אין להם חינוך לכך ש"הכל מלמעלה", והכל יכול להתקיים כמות שהוא. הם נמצאים כל הזמן בלחצים, מתחבטים בשאלות על החיים, על טעם החיים. אלא שהסיבה המיוחדת שבגללה יצאו מהדת, היא לאמיתו של דבר כדי לחזור ולרכוש את חוכמת הקבלה, ובאמצעותה לשפר את העולם.

מי שהשאלה "לשם מה אני חי?" בוערת בו, יפתח, בסופו של דבר, ספרי קבלה וימצא תשובה. היום יש גם אנשים דתיים שמשתוקקים לזה, שרוצים לדעת את האמת, שרוצים להגיע לפנימיות כדי להשיג רוחניות. אך אם אין לאדם צורך הזה, אין תועלת מניסיון לדחוף אותו לכך.

"מה הטעם בחיי?" היא שאלה קיומית ולא כולם מרגישים אותה עדיין. הנשמות נמשכות ללימוד הקבלה לפי התפתחות השאלה הזאת בתוכן, במבנה שדומה לפירמידה. השאלה בוערת וכואבת מאוד למספר קטן של אנשים ואלה מחפשים כל דרך להגיע לתשובה; הם הראשונים שהתחילו לעסוק בלימוד הזה. וישנם רבים שמוטרדים במידת מה מהשאלה, אך רוב הזמן מדחיקים אותה, והתעניינותם בקבלה מתעוררת בעיקר בזמנים קשים. וישנם כאלה שאינם חשים בקיומה של שאלה מעין זו ואינם ערים למצבם.

לפי מידת בשלות הנשמה, אדם מרגיש פחות צורך, או יותר צורך, לפתור את השאלה הקיומית שבתוכו. היום אנחנו רואים את זה בכל מקום. יש שמרגישים דחיפות לשנות ולשפר את חייהם, וישנם אנשים שאין להם כלל נחיצות כזו. אי אפשר לדרוש מאנשים שאין להם שום רצון לכך, לפתוח וללמוד מהספרים ואף אסור לדרוש זאת מהם, כי אין כפייה ברוחניות. לכן דברי מופנים לאותם אנשים שכבר רוצים לדעת מדוע הם חיים, מה קורה להם, מדוע זה קורה להם, איך הם יכולים להשפיע על המצב הקשה, איך הם יכולים לשמור על קיום העם וקיום המדינה. הקבלה מתאימה לנשמות שהתפתחו עד כדי כך שהן חשות את השאלות האלה.

ט. קבלה בעם

לפני 70 שנה הוציא בעל הסולם בירושלים עיתון קבלה, במחיר זול ושווה לכל נפש. הוא כתב שם על השיבה לארץ ישראל; על כך שעלינו לדאוג להתפתחות הפנימית-רוחנית שלנו בהתאם להתפתחות החיצונית, בהתאם לחזרה לארץ ישראל, כי אחרת נצא שוב לגלות, או נחווה יסורים קשים. הכוח העליון לא יאפשר לנו לחיות פה, אם כל מה שחשוב לנו הוא רק לחיות חיים נוחים יותר. הגענו לכך שעלינו לדעת מהו תפקידנו כאן וללמוד איך פועל הכוח הרוחני.

בעל הסולם

בעל הסולם עלה לארץ בשנת 1922. כבר אז ראה את העיקר ביציאה מהגלות וחזרה לארץ ישראל, כדי להזדרז למלא את התפקיד המיוחד של העם היהודי. מאז שעלה לארץ הקדיש את רוב זמנו לכתיבת ספרים ובנה שיטה פשוטה וברורה ללימוד הקבלה.

המורה שלי, ברוך אשלג, כותב על אביו, וכן בעל הסולם כותב על עצמו, שהוא הגלגול השלישי של נשמת רבי שמעון בר יוחאי. בפעם הראשונה התגלגלה נשמה זו כדי לגלות את "הזוהר", אבל מפני שאותו דור עדיין לא היה מוכן ללימוד הקבלה, נעלמו כתבי הזוהר, וגם אלה שנמצאו היו מובנים ליחידי סגולה בלבד. בפעם השניה התגלגלה הנשמה הזאת והיתה לאר"י מצפת, שבנה את כל התשתית לקבלה כפי שהיא היום. דורו של האר"י גם הוא לא היה בשל ללימוד, לכן כתבי האר"י הופיעו שלא לפי סדרם הנכון. בדור שלנו, שנחשב לדור הראוי והמוכן ללימוד קבלה, זכינו להתגלות הנשמה הזאת בפעם השלישית. ואכן, בעל הסולם כתב למען הדור שלנו פירוש פשוט ומלא לספר הזוהר. הוא סידר את כתבי האר"י בסדרם הנכון ובכך גילה לנו את השיטה הנכונה ללימוד הקבלה.

כן חיבר פירושים קלים והקדמות עם הסברים פשוטים, כדי שכל מי שירצה ללמוד קבלה, יוכל להתחיל בלימוד זה ללא כל חשש. אצל הרב שלי למדתי את כל מה שבכתבים הללו, והיום אני לומד אותם עם תלמידי; אני מעביר להם את הידע של בעל הסולם, שאותו קיבלתי מהרב שלי.

כל השיטות שקדמו לשיטה של בעל הסולם נועדו ליחידים, לאלה שמלמעלה "פתחו" להם מה שכתוב בספרים, והכניסו אותם לסודות הקבלה. מקובלים כאלה חיו בכל דור ודור ועשו תיקונים בעולם כדי לזרז את התפתחות אותו דור ואת התקדמותו לקראת השגת העולמות הרוחניים, שהיא המטרה היחידה של כל האנושות. המקובלים האלה כמעט שלא פרסמו את מה שהשיגו ואת מה שעשו. המטרה שלהם היתה אחת, להביא את האנושות מהר ככל שניתן, למצב בו אנחנו נמצאים היום בדורנו.

החידוש של בעל הסולם הוא שהתאים את לימוד הקבלה לדור שלנו, לנשמות שכבר בשלות ללמוד בעצמן את החוכמה הזאת. הוא הלביש את הלימוד הזה בלבוש פשוט יותר, ברור, קל להבנה, כדי שיהיה לנשמות שלנו נוח יותר וקל יותר לקלוט את חוכמת הקבלה. בספרים שלו הוא מקל עלינו למצוא את הקשר בין מה שכתוב בהם, לבין מה שקורה אתנו בעולם שלנו. הוא נותן לנו להבין ולהרגיש שזו בעצם שיטה לגילוי העולם שסביבנו, ושאפשר להשתמש בה בצורה מעשי, יומיומית.

עד לדור שלנו חוכמת הקבלה נועדה ליחידי סגולה בלבד, לאנשים שקיבלו אותה מלמעלה. לנשמות מעטות בלבד, בכל דור, נתנו מלמעלה רשות, כוח ויכולת, לעסוק בתיקונים מיוחדים בעולם, אותם תיקונים שדווקא האדם חייב לעשות. את זאת הם עשו בדור שלהם. אלא שמאז שובנו לארץ ישראל, כולנו יכולים לעסוק בזה, ומעכשיו לימוד הקבלה הוא למען הכל ולא רק עניין של יחידים.

בארץ המובטחת

ישנו קשר הדוק בין לימוד הקבלה לבין אדמת ארץ ישראל. במשך הגלות עם ישראל היה לא בגלות חיצונית בלבד, מחוץ לאדמת ארץ ישראל, אלא גם בגלות פנימית, מחוץ לרוחניות, בריחוק מהשגת העולמות הרוחניים. בדור שלנו, גרמו לנו צרות ויסורים בכל מיני מקומות בעולם, כדי לדחוף אותנו ולהחזיר אותנו בכוח לאדמת ארץ ישראל, כדי שנשב במקום שבו טמון הכוח הרוחני.

עכשיו, שוב עושים לנו צרות ויסורים, כדי לדחוף אותנו בכוח להשיג את הכוח הרוחני שטמון רק כאן, כדי שנשיג את מה שנקרא "ארץ ישראל הרוחנית". דוחפים אותנו כדי שנגיע גם בצורה פנימית למה שנקרא ארץ ישראל, זאת אומרת לעולם שנמצא מעבר לעולם שלנו, עולם שאפשר להכיר אותו רק כשנמצאים ברוחניות. כל זה כדי שנחיה באותו עולם כמו שאנחנו חיים בארץ ישראל הגשמית.

המטרה היא להגיע למצב של חיים בשני עולמות במקביל, בעולם שלנו ובעולם הרוחני; ועל ידי עבודה פנימית שלנו, המחשבות שלנו,

ההתעניינות שלנו בדרך בה פועל העולם העליון, והרצון שלנו להנהיג בעצמנו את כל המציאות-בעזרת כל אלה נכוון את כל מה שקורה לנו בשני העולמות גם יחד.

המקובל נמצא בו-זמנית בעולם שלנו ובעולם הרוחני. לכן הוא רואה את הדברים לפני שהם מתרחשים בעולם שלנו; הוא רואה את התלות ההדדית שקיימת בין המעשים שלנו לבין ההשפעה שלהם על העולמות הרוחניים. לכן, המקובלים מזהירים שהארץ הזו כבר ניתנה לנו מלמעלה, ואילו עכשיו עלינו לקבל אותה, כלומר להתאים את עצמנו אליה.

הארץ הזאת, כמו העולם כולו, קשורה לעולמות העליונים באין-ספור חוטים הנמתחים מעולמות אלה לעולם שלנו. אבל לארץ זו יש מעמד מיוחד המבדיל אותה מכל נקודה אחרת בעולם הגשמי שלנו. המחוייבות שלנו מורכבת מכמה גורמים: עלינו להבין וללמוד את המרכיבים המיוחדים של ארץ ישראל ולא להאמין בקדושתה בלבד, עלינו להשיג את דרגתה הפנימית והרוחנית; אחרת אין לנו זכות לחיות בארץ ישראל, מכיוון שאז נוצרים חוסר איזון וחוסר התאמה בין דרגתנו הפנימית לבין החיצונית.

ארץ אוכלת יושביה

הכוח העליון הוא שמגרש אותנו, אם אין אנו מתאימים לארץ הזאת. כך נאמר גם בתורה, שזו "ארץ אוכלת יושביה" ואם אנו מתאימים לה, זו "ארץ זבת חלב ודבש".

לכן, אם נתאים את עצמנו רוחנית לארץ הזאת, כל השונאים שלנו פשוט "ינשרו" ממנה, כי הם אינם מתאימים לה רוחנית. נוכחותם נחוצה עכשיו בארצנו רק כדי ללחוץ עלינו, להכריח אותנו להתאים את עצמנו לה. כלומר, הכול תלוי בזה שנעלה את הרמה הרוחנית שלנו, ולא בשום דבר אחר. או אז כל השונאים שלנו ייעלמו.

בזמן שלא היינו בארץ,איש לא התיישב בה, לבד מכמה כפרים קטנים של בדואים. מכל אלה שעברו כאן אף אחד לא הצליח להישאר, אף כי כולם התייחסו לארץ כאל ארץ קדושה, כולם נעלמו. מאז חזרתנו לארץ, פתאום כולם שואפים להיות כאן, והם יהיו כאן עד שנהפוך להיות ראויים לה, כלומר עד שנהיה שווים רוחנית לארץ הזאת.

אף אחד חוץ מאתנו אינו "מתאים" לאדמה הזאת ולכן גם אינו צריך להימצא כאן. על כל חלק בכדור הארץ משפיע מלמעלה כוח רוחני כלשהו. לכן, לכל חלק של כדור הארץ, מתאים עם אחר, שיש לו קווי אופי וצורה משלו, שמתאימים לאותו מקום.

החוקיות בטבע היא כזו, שהמקום שבו נמצא כל אדם בעולם הוא תוצאה של פעולת הכוח המיוחד של העולם העליון עליו. רק כוח חיצוני זה הוא שמניע את האדם ממקום למקום. הכוחות שבכל מקום בעולם שלנו, הם שמניעים את האדם לפי המצב הפנימי שלו. האדם, בכך שהוא עושה שינוי כלשהו בתוכו, קובע בכך באיזה מקום יהיה.

לדוגמה, ישראלי שירד מהארץ, לא עשה זאת משום שהזיזו אותו מכאן, אלא משום שהפנימיות שלו אינה משתווה עם החיים החיצוניים שלו על אדמת ארץ ישראל. הוא אינו יכול להיות בארץ ישראל החיצונית, משום שאיננו נמצא בארץ ישראל הפנימית. הדבר פועל כך לא רק כלפינו, אלא גם כלפי כל האנשים בעולם. לכן קיים שוני בין העמים. לא בגלל האדמה עצמה, אלא בגלל הכוח הרוחני שפועל על מי שנמצא עליה.

אם אדם עובר למקום אחר, אחרי כמה דורות צאצאיו מתחילים להיראות כמו האנשים שזה מקומם, לא בפנימיות שלהם בלבד, אלא גם בחיצוניות. הדבר ניכר ביהודים שחזרו לארץ מהגלויות. כל אחד חזר לארץ ישראל עם המראה החיצוני של המקום ממנו בא. גרמו לכך הכוחות העליונים שפועלים על כל מקום בעולם, ומשנים אותנו בהתאם למקום הימצאנו.

כל המקובלים, במשך אלפי שנים, (במאה האחרונה היו אלה הראי"ה קוק ובעל הסולם), דיברו על כך שבימינו, עם החזרה לאדמת ארץ ישראל, תסתיים הגלות האחרונה. כשם שחזרנו לארץ ישראל בגופנו, כך אנחנו מחוייבים לחזור אל ארץ ישראל הרוחנית בנשמתנו. זאת אומרת שעלינו לעלות לעולם הרוחני, לעלות נפשית-פנימית למודעות עליונה, להגיע להשגה. דבר זה דורש מאתנו נכונות להכיר את החוק הכללי של כל המציאות.

לפני אלפיים שנה, כשהפסקנו להיות מותאמים לרמה הרוחנית של הארץ הזאת, הוגלינו ממנה. כיום, מתרחש תהליך הפוך. הכריחו אותנו לחזור לכאן מהגלות, ועכשיו מכריחים אותנו לעלות לרמתה הרוחנית של ארץ ישראל. לשוא נתאמץ כי אין לנו מנוס מכך. אמנם לא תהיה יותר גלות, אבל יהיו אסונות גדולים במיוחד, שיכריחו אותנו להגיע למה שנדרש מאתנו.

הן העמים שסביבנו, והן האנטישמים בכל העולם, אינם אלא מנופי לחץ. עד שלא נתעלה לרמה הרוחנית, עד שלא נתחיל להנהיג את העולם, כל העולם ימשיך להיות נגדנו. אבל כשנתחיל להנהיג את העולם נמשוך אחרינו את שאר העמים, וגם הם ישתלבו במערכת ההנהגה הזאת. השנאה שלהם כלפינו נובעת אך ורק מזה שאין אנו רוצים להגיע לרמה הנדרשת מאתנו.

למעשה, צודקים שאר העמים בטענותיהם, כי האפשרות שלהם לעלות רוחנית ולשלוט בגורלם תלויה ביהודים. כל זה כתוב ב"הקדמה לספר הזוהר", שחיבר הרב יהודה אשלג, המקובל החשוב של דורנו. עתידה של מדינת ישראל מובטח, לא נלך מכאן לשום מקום ואף אחד לא יוכל לגרש אותנו. הבעיה היא באיזה אופן נשיג את העתיד הזה, בדרך טובה או בדרך רעה, דרך הקבלה או בדרך של יסורים.

עלינו לשפר את המצב הרוחני שלנו ואז כל העולם ינסה לעזור לנו, ירצה לשרת אותנו ויתמוך בנו. רק אנו נוכל לשנות את המצב הכללי של העולם. על זה כתוב בתלמוד: "אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל" (מסכת יבמות), כל היסורים וכל הצרות שישנן בעולם הם בגלל ישראל בלבד.

נספח

"האם ידעת ש...?"

משה רבנו-מדען מקובל או מנהיג

מימי אברהם ועד לכותב ספר הזוהר (רשב''י) היו מקובלים גדולים רבים. הגדול מכולם היה משה. שלא כמקובלים אחרים, זכה בעצמו לא רק לגילוי סוד הבריאה, אלא קיבל מהבורא הוראה להעביר את הידע הזה בצורה מסוימת לכלל האנושות, לתאר את הגילוי הזה, ולהקים קבוצה של תלמידים. שום מקובל לפניו לא הצליח לעשות זאת. ממשה ואילך כל המקובלים הגדולים הקימו קבוצות תלמידים. הוא עצמו קיבץ סביבו שבעים תלמידים, ואף היה לו יורש-יהושע בן נון. מלבד העובדה שעסק בחקר רוחני של העולם העליון, ידע משה גם ליישם את כל ההבנות הרוחניות שלו במציאות העולם שלנו. הידע הרוחני שלו בא לידי ביטוי בעת יציאת מצרים. נשען על ההבנות הרוחנית שלו, ובעזרת כוחות שקיבל מלמעלה, הצליח משה להוציא את עם ישראל מגלות מצרים. הוא הוביל את העם עד גבול הירדן: אך הוא לא היה רשאי להמשיך ולהוביל את העם הלאה, מכיוון שלנשמה שלו לא ניתן היה לכבוש באופן פיסי את כל ארץ ישראל.

יעוד נשמתו של משה היה להוציא את העם ממצרים וליצור ספר שידריך, בדורות הבאים, כל אדם בנפרד ואת כלל האנושות בדרך לגילוי העולם הרוחני והשגתו. הספר יסייע לעשות "יציאת מצרים רוחנית", כלומר יציאה מהעולם שלנו שהוא סוגד לאלילים, למומיות, לתמונות, לשמש, וכניסה לארץ ישראל הרוחנית. בשם זה נקרא עולם האצילות שבו האנושות נמצאת בהשגה הרוחנית, מחוץ לגבולות הזמן והמרחב, במצב של שלמות ונצחיות מוחלטות. השיטה שתיאר משה בספרו נקראת "תורה".

היֶה מנהיג

הבורא אינו רוצה שנסמוך עליו. הוא רוצה שנהיה במקומו, שנהיה כמוהו, שאנחנו נקבע במקומו את כל המציאות ונהיה בעצמנו המנהיגים את הכל. למטרה הזאת בלבד נתן לנו את כל הדברים שקרו לנו בהיסטוריה ושקורים לנו היום. עכשיו, כולם יהיו נגדנו והדבר יתפשט יותר ויחריף מאוד, כדי שבסופו של דבר נחוייב לעסוק בפנימיות, בגילוי העולם הרוחני.

שיר לשלום

השלום יצלח רק אם נבין, שאנחנו צריכים קודם כל לעשות שלום עם הכוח העליון, ואינני מתכוון בשום אופן לחזרה בתשובה. אנחנו צריכים להתחיל לגלות את החוקיות הזאת ולהשפיע עליה בצורה אקטיבית, ולא תעזור לנו שום שיטה אחרת. בכל דרך אחרת, לא רק העמים השכנים יקומו עלינו, אלא גם כל אומות העולם; כי בהתעקשנו שלא למלא את תפקידנו המיוחד, אנחנו עוצרים גם את ההתפתחות שלהם. על כך כותב בעל הסולם בסוף "ההקדמה לספר הזוהר".

אנחנו זקוקים להסכם שלום אחד ויחיד-עם הבורא, כפי שהוא כרת ברית אתנו לפני ארבעת אלפים שנה. היה לו אז שותף אחד, אברהם. כיום, כל עם ישראל חייב להפוך לשותפו בניהול היקום. ואם הוא חייב, הוא יהיה. השאלה היחידה היא איזה מחיר נשלם על כל העיכובים וחוסר הנכונות שלנו להתקדם.

עונשים

מושג של עונש אינו קיים כלל. זו המצאה אנושית כי הבורא אינו מעניש אף אחד. בקבלה לא קיים מושג של עונש, אלא "תיקון", שהוא דחיפה לכיוון הבחירה הנכונה והמעשה הנכון. העונש לא היה קיים בעבר וגם לא יהיה בעתיד. אין מצב שבו מישהו נענש על עבירות של מישהו אחר. החשבון נעשה עם כל נשמה בנפרד, בכל מצב, לפי דרגתה.

חיים נחמן ביאליק

כפי שאמר לי רבי, הרב ברוך אשלג, ביאליק התחיל ללמוד אצל בעל הסולם, אך נסע לחו"ל ומת אחרי כן. אלמלא נקטעו חייו באורח כה טרגי, ייתכן שהיינו קוראים לא רק את יצירותיו הספרותיות אלא גם יצירות קבליות.

להשתמש במלאכים

"מלאכים" הם כוחות הטבע. למשל, כוח הכבידה הוא מלאך, כוח השדה המגנטי גם הוא מלאך.

השימוש במלאכים לטובתנו מותנה בידיעת טבעם. הדבר נכון גם בעולם העליון. אין למלאכים שום בחירה חופשית, הם אינם עצמאיים. האדם הוא שיכול לשלוט בהם אם יכיר את טבעם. בעולם הרוחני שימוש בכוח כלשהו אפשרי רק אם הוא נעשה בכוונה "למען הבורא". רכישת

הכוונה הזו היא הגורם המאפשר שימוש במגוון רחב יותר של מלאכים למיניהם.

מחלות

מחלותיו של האדם, כמו כל שאר מקרי הסבל, הן אחת השיטות להראות לנו את האפסיות שלנו, וכך לדחוף אותנו אל השאלה למה אני חי, מדוע אני כה סובל ואיך אני יכול לשנות את זה. אור עליון שמתחיל לרדת אל האדם, מרפא אותו ממחלות, גם פיסית וגם רוחנית.

אינני יכול להגיד שמקובל יבריא יותר מאנשים אחרים. מקובל שעולה במדרגות רוחניות, מתחיל לכלול בתוכו נשמות של אנשים אחרים במטרה לתקן אותן, ובכך להעלות אותן ולהציל אותן. או אז הוא צובר, כביכול, את המחלות של כולם. אבל זה כבר עניין של מקובלים מיוחדים.

פגישה עם האור

מקובל, כלומר בעל דרגה רוחנית מסוימת, עוד בחייו כאן, נמצא במרחב אחר. הוא מבין עניין, תופס את המתרחש וכיצד הוא מתרחש ומקיים קשר עם כל דרגות הבריאה.

איזו מדרגה מרגיש אדם שלא הספיק ללמוד קבלה לפני מותו? מדרגה נמוכה ביותר; והוא מרגיש בערך מה שמרגישים אנשים שעברו מוות קליני ופגישה עם האור. זהו אפס-קצה של תחושת חירות מן הגוף הגשמי ולא יותר מכך. המקובלים מרגישים את החירות הזאת עוד בחיים האלה, בצורה ממשית, פי אלף ממה שמרגישים אנשים רגילים לאחר המוות.

מגן דוד

אין הסבר מדויק של הסמל הזה, אלא שבאופן כללי הוא מסמל את הכוחות של ג' הקווים שמשפיעים על נשמת האדם. על ידי רכישת הכוחות האלה האדם מתחיל להנהיג בעצמו את כוחות הטבע.

למעשה, זה סמל של איזון כוחות היסוד שנמצאים בפרצוף הרוחני שנקרא "זעיר אנפין", שהוא הפרצוף העיקרי שמנהל את לוח הבקרה של כל הטבע. חוכמת הקבלה מלמדת את האדם איך להשיג את התכונות של "מגן דוד", כדי שהאדם יאחז במגן של דוד.

המגן הזה נקרא על שם דוד המלך, מפני שכל הנשמות שמתעלות כדי לקבל מלמעלה אור עליון, נכנסות למדרגה רוחנית שנקראת "מלכות", או "דוד". לכן, דוד המלך היה מסוגל לכתוב מזמורי תהילים, שמתקבלים על ידי כל הנשמות כאילו נאמרו מפיהן.

מקובל בחו"ל

מקובל איננו יכול להיות בארץ אחרת, אלא אם הוא מוכרח, משום שכאן, הארץ עצמה וכל מה שעליה, נמצאים בקשר ישיר וחזק עם הכוחות הרוחניים. נדמה לו שהוא יוצא למדבר, לחלל, לרחובות בלי אוויר. בגלל זה, כל המקובלים שחיו במאות הקודמות השתוקקו לבוא לכאן. האר"י עבר ממצרים לארץ, כך גם רבי שמעון, בעל הסולם, וכל המקובלים חזרו לכאן מהגלות. שכן קשה מאוד לעבוד מחוץ לישראל. בישראל קשה מאוד לעבוד, אך מחוץ לישראל אי-אפשר כלל.

אליהו הנביא

"אליהו הנביא" הוא כוח רוחני עליון שמסייע לאדם להיוולד רוחנית. כשהאדם ניצב לפני מחסום המעבר לעולם הרוחני, מגיע הרגע שבא "אליהו הנביא" ועוזר לו לצאת ממצרים, לצאת מהעולם שלנו, לצאת מ"רצון לקבל".

תפילה היא הרצון שבלב

ניתן לפנות לבורא בתפילה ולשנות את העתיד. אבל תפילה איננה מה שכתוב בסידור או במקום אחר. תפילה היא הרצון שבלב האדם.

לעיתים קרובות קורה שהאדם בעצמו אינו יודע מהי תפילתו, מה הוא מרגיש באמת, מה הוא רוצה בלבו. אנחנו כלל איננו מרגישים את הלב שלנו, איננו מבינים אותו, ומה אנו רוצים בתוככינו-פנימה. הרצון הפנימי ביותר של הלב נקרא "תפילה". בצורה ישירה אין האדם יכול לשנות אותו וגם לא להשפיע עליו. אפילו יגביל את עצמו, בכל זאת איננו חדל לרצות. ניתן לשנות את הרצונות שבתוכנו על ידי השפעה חיצונית בלבד, השפעה עקיפה. צריך להיכנס לתוך חברה מסוימת כדי שתשפיע עלינו. באופן כזה הרצונות שלנו יתחלפו ברצונות של החברה שאליה נכנסנו. זאת אומרת, ההשפעה מבחוץ, ולא אנו עצמנו, היא שמשנה אותנו בהדרגה. לכן הכל תלוי במקום שהאדם בוחר להיות בוו ומה הוא בוחר ללמוד, למה להקשיב.

לפיכך הדבר החשוב ביותר הוא לקרוא ספרים נכונים ולמצוא חברה נכונה, כי בכך תלוי כל העתיד שלנו. הבחירה בחברה נכונה ובהשפעתה הנכונה עלינו היא היא הבחירה החופשית היחידה שיש לנו. למשל, עכשיו האדם נמצא במצב א' ורוצה להשיג מצב ב'. לצורך זה עליו לבחור בכוח שיוביל אותו ממצבו הנוכחי למצבו הבא. לשם כך עליו למצוא חברה שנמצאת כבר במצב ב'. או אז, אם הוא נכנס לתוכה, היא מושכת אותו עד מצב ב'. בעל הסולם מתאר זאת יפה במאמר "החירות". אדם יכול לבחור לעצמו רק את הסביבה שלו, כי בכל השאר הוא ממילא נמצא כולו בשליטת הכוחות העליונים. בזה הוא אינו שונה מכל בעל חיים. ה"אדם" שבנו הוא השם של אותו חלק שיכול לבצע בחירה חופשית נכונה של חברה.

חוכמת הקבלה כפתרון

תקציר הרצאתו של הרב ד"ר מיכאל לייטמן

בפני אנשי הסגל האקדמי באוניברסיטת בר-אילן, יוני 2004

לאן מובילה אותנו המציאות?

המציאות מובילה את האדם לגילוי שכל ההתפתחות שלו, שנמשכה אלפי שנים, בכלכלה, בתרבות, בבריאות, בטכנולוגיה ובחברה, נכשלה, ושכל היחס שלו לעולם, לחברה ולעצמו הוביל אותו למבוי סתום, בכל הערוצים.

בעבר פתר האדם את בעיותיו על ידי מלחמה או בהחלפת התפתחות טכנולוגית בהתפתחות תרבותית ובמיני חלופות אחרות שמצא לעצמו, אבל עכשיו הכול כבר הגיע למבוי סתום.

היום האדם מגלה באמצעות המדע שלמעשה אין לו עוד מה לחקור. אם התפישה שלנו את המציאות הסובבת אותנו היא העתק של התכונות שלנו, המציאות בעצם לא נמצאת מחוצה לנו, ופועל יוצא מכך הוא שעלינו לחקור את עצמנו, ובסופו של דבר-לפנות למקור, לסיבה של תמונת המציאות. כך נראה את ההתפתחות האמיתית שלנו ונבין היכן אנו קיימים.

כלומר, מובנה של השאלה היכן אנו קיימים לא יהיה עוד באיזה עולם אנחנו קיימים, אלא באילו תכונות, חושים, רגשות ורצונות אנחנו מצויים, שהרי הם הסיבה לאופן שבו אנו רואים את המציאות. כלומר באמצעות המדע האדם עובר עכשיו מתפישת עולם חיצונית לתפישת עולם פנימית. בעל הסולם כותב על כך ב"פתיחה לחוכמת הקבלה", שכל העולמות כלולים בתוך האדם.

לכן אנחנו זקוקים עכשיו, כך אומרים לנו המקובלים, להתפתחות של חוכמת הקבלה. החוכמה הזאת מסבירה לנו איך העולם מתפתח ובאיזו דרך עלינו להשתלב בו. שנרגיש את העולם האחר על ידי שיפור עצמנו, כי העולם שאותו אנו מרגישים הוא בסך הכול, כמו שנאמר, פועל יוצא מהתכונות שלנו. אין דבר בעולמנו שאינו העתק של מצבו הפנימי של האדם.

החוכמות והמדעים נקלעים למבוי סתום

כל החוכמות והמדעים שאנו מכירים היום, בלי כל קשר לחוכמת הקבלה, לא יכולים להתקדם ולהתפתח עוד, כי כולם מסבירים לנו שהעולם קיים כביכול מחוצה לנו, ואילו עכשיו אנחנו מגלים שהעולם שמחוצה לנו הוא בעצם העתק של תנאים פנימיים שבתוכנו.

לכן כל המדעים וכל החוכמות מרגישים שהם נקלעו למבוי סתום. אי אפשר עוד להתקדם בלימוד העולם על פי חיצוניותו, חייבים לעבור ללמוד אותו מתוך פנימיותו, מתוך תכונות האדם שהן הסיבות לתמונת העולם שלנו.

אם כן, חוכמת הקבלה תשמש אמצעי לגילוי בכל שטחי המדע: בפיזיקה, בכימיה, בביולוגיה, בכל מדעי הטבע, וכן בכל המדעים השייכים לפנימיות האדם, כמו פסיכולוגיה. כך תהיה חוכמת הקבלה עזר לכל החוכמות, לכל המדעים, ותתפתח עמם יחד. ואז כל האנושות תרגיש עד כמה נחוצים וחשובים לה הדברים הללו, ותכיר בנחיצותה ובחשיבותה הייחודית של חוכמת הקבלה, כי באמצעותה העולם מתקדם למצב הרצוי, לתיקון שלו, בדרך "התורה" (תורה-אור), זאת אומרת, הוא מתקן את עצמו על ידי האור העליון ולא על ידי הייסורים.

חוכמת הקבלה מסבירה לנו איך באמצעות שיפור התנאים החיצוניים והפנימיים שלנו, כלומר שיפור התנאים הפנימיים, אנו קובעים את צורתו החיצונית של העולם. ואז כביכול לא נצטרך עוד לחקור את העולם. אנחנו נקבע מתוכנו איך ייראה. וזה נקרא שעל האדם להגיע למצב שבו יהיה בדרגה דומה ושווה לבורא.

מתוך זה מתגלה לנו דווקא עכשיו הנחיצות במדע ובחוכמה הנקראים "חוכמת הקבלה". על כך כבר כתבו המקובלים ב"ספר הזוהר" ובהרבה מקומות אחרים.

למי מיועדת חוכמת הקבלה?

ב"הקדמה לתלמוד עשר ספירות", באות ב', מוסבר שאדם המגיע ללמוד את חוכמת הקבלה הוא מי שמרגיש בתוכו את "הנקודה שבלב" ואת השאלה "מה הטעם בחיי?" האדם הגיע לשאלה הזאת אחרי אלפי שנים של התפתחות, אחרי שעבר גלגולים רבים ואחרי שהשתוקק לתענוגים גופניים, לכסף, לכבוד, למושכלות. עכשיו הוא משתוקק לרוחניות.

איך יממש האדם את הרצון הזה? על כך כתוב ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" שכתב בעל הסולם (בעה"ס), באות קנ"ה, שמתוך זה שהאדם לומד ורוצה לדעת, להכיר, להתחבר למה שהוא לומד, הוא מעורר על עצמו אורות מקיפים.

יש לדעת איך לעורר את האורות המקיפים. אנשים רבים מתעסקים בקבלה ועדיין לא עולה בידם למשוך על עצמם את האורות הללו. כדי לעורר את האור המקיף צריכים להתקיים הרבה תנאים, והתנאי החשוב ביותר הוא לימוד בקבוצה עם אנשים אחרים, שגם הם משתוקקים לאותו המאור המחזיר למוטב.

אם נקיים את כל התנאים הללו, אז, כמו שמובטח לנו ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" (אותיות י"ח, י"ט), בתקופה של שלוש עד חמש שנים נוכל כבר להיכנס לשליטה על עצמנו, ומתוך כך, מתוך רצון עצמאי, יוכל כל אדם לשנות את העולם שלו, כלומר לשנות את עצמו, עד כדי כך שיראה את העולם שהוא נמצא בו כעולם הרוחני. לא קיימים מסביבנו עולמות רוחניים או עולמות גשמיים. רק מתוך שיפור של עצמנו, במעבר מרצון אגואיסטי, שבו אנחנו מכונסים, לרצון האלטרואיסטי שבנו, נרגיש את השינוי של מעבר מהעולם הזה לעולם הרוחני. כי שוב, העולם שאותו אנו מרגישים הוא העתק של התכונות שלנו. ועם שיפור התכונות שלנו נראה ונרגיש כביכול גם מחוצה לנו, כי כל גילוי, נדמה לנו שהוא מחוצה לנו. אבל האמת היא שמחוצה לנו לא קיים דבר, אלא האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת.

הכלי הרוחני

כלי רוחני מורכב מחמש בחינות. מה שמקובל בתוך הכלי נקרא העולם שלו, של הכלי. מחוץ לכלי לא רואים ולא מרגישים דבר, ורק מה שמורגש בפנים נקרא העולם שלו. חוץ מהעולם שלו, הוא מרגיש את האח"פ דעליון, שנקרא העולם העליון או "העולם הבא" שלו. ככל שיוכל הכלי הזה, יהיה מצב אשר יהיה, לשפר את עצמו, הוא יראה את עולמו באופן נעלה יותר, רחב יותר, גבוה יותר, נצחי ושלם.

אבל מה שהכלי רואה, הוא רואה בתוך עצמו, בתוך חמשת חלקיו, שנקראים כתר, חוכמה, בינה, זעיר אנפין ומלכות. ומה שהוא רואה, הוא רואה לפי המידה של השתוות תכונותיו עם תכונות האור העליון. האור העליון מתגלה אליו כנותן וכמשפיע גמור, ואז, ככל שהכלי יכול להיות בהשתוות הצורה )בהשתוות התכונות( לאור, כלומר להיות כמשפיע, לתקן את הפנימיות שלו בהתאם לאור, בהתאם לבורא, כך הוא רואה עצמו מחובר לבורא, חלק מהבורא. הוא רואה את המשותף ביניהם, וזה נקרא בשבילו העולם העליון.

ובכל רצון שהוא עדיין אינו יכול לגרום לו להיות בהתאמה לבורא, בדבקות עמו, הוא רואה עצמו כמי שאינו שייך עדיין לעולם העליון, והוא לא משתמש ברצון הזה.

אם כן, בחוכמת הקבלה אנחנו למדים על המבנה הפנימי של הכלי האחד, שנחלק לחמישה חלקים - וכיצד החלקים הללו, חמשת הרצונות הללו, יכולים להשתוות למשפיע, לאור, לבורא. באמצעות ההשתוות לבורא, לכוח המשפיע, רואים החלקים את העולם העליון. ובמידה שהרצונות אינם יכולים להשתוות לאור העליון, הם רואים ומרגישים עצמם מכונסים בתוך עצמם, וזה נקרא שהם נמצאים בעולם התחתון.

ומה רואה אותו הכלי שמשתפר? הוא מגלה, כפי שאנו מגלים, שאנו נמצאים בחמשת החושים העכשוויים שלנו, ראייה, שמיעה, ריח, טעם ומישוש, המקבילים לכתר, חוכמה, בינה, זעיר אנפין ומלכות. ואז הכלי מתעלה מעל החושים הללו, כלומר רוצה להשתמש בהם על מנת להשפיע, על מנת לתת, על מנת להיות דומה לעליון.

מאין יודע האדם מה זה עליון?

מתוך "הנקודה שבלב" שלו, שהיא מעין נציגות של הדרגה העליונה. כאשר הוא מתחיל לפתח אותה, מתחיל להשתוקק, הוא קונה על ידי אור מקיף "מסך", ומתחיל להתעלות מעל לכלי שלו. וכך הוא רוכש מסכים, כוח התנגדות לרצון לקבל שלו, ורוכש גם את ההידמות שלו למשפיע. אז הוא כבר רואה את התכונות שלו כתכונות המשפיע, ולא כתכונות המקבל. הוא מרגיש בתוכו דמות הדומה לבורא, שנקראת התגלות הבורא בתוך האדם-כי הבורא מתגלה בתוך הכלי-ולא מחוצה לו.

וכך הוא פוסע וכל הזמן מוסיף רצון לקבל מ"צד שמאל", ואת כוח התיקון מ"צד ימין", ובונה את עצמו כקו אמצע בהתאם לכוח העליון, למשפיע. המשפיע תמיד מתגלה לו כמדרגה עליונה יותר, הדוגמה שאליה על האדם לשאוף להידמות. הדרגות הללו נקראות ה"מדרגות" שהאדם פוסע בהן, והולך ועולה לקראת צורת המשפיע המלאה. כלומר, את כל הרצונות שיתגלו בו, בכל האופנים, את כולם הוא הופך למשפיעים. בכך הוא מגיע להשתוות הצורה, לדבקות, לשלמות עם הבורא, עם המשפיע האינסופי, שאין לו כל גבול.

וכל המצבים שלו בדרך למטרת הבריאה מורגשים בו כעולמות. מה פירוש עולמות? שבכל מצב ומצב יש לו שני חלקים, חלק שהוא כבר גלוי, שבו הוא נמצא בהשתוות הצורה עם הבורא, וחלק נסתר, מקום שבו הרצונות שלו לא יכולים עדיין להיות בהשתוות הצורה הבורא, ואז הוא מרגיש בהם את ההסתרה.

עלייה בעולמות

אדם העולה מלמטה למעלה מתחיל לגלות את העולמות, כפי שגילו אותם המקובלים. הוא מגלה את המבנה שלו, מתקן אותו, ובהתאם למידה שבה הוא מתקן אותו, כך הוא מרגיש עצמו קיים בעולמות. אם מתגלה בו רצון לקבל של "עביות דשורש", הוא מתקן אותו בדרגות שורש א', ב', ג', ד' שבשורש, ואז, במידה שהוא מתקן אותו, כך הוא מרגיש שהוא נמצא בעולם שאנחנו קוראים לו עולם העשייה. אם אחר כך מתגלה בו העביות הבאה, שנקראת עביות א', בדרגות שורש א', ב', ג', ד' שב-א', הוא פוסע בחמש הדרגות של עולם היצירה.

מה פירוש פוסע? הוא מגלה בתוכו תיקונים. אחר כך הוא עובר לרצונות גדולים יותר, מתקן אותם, ובתוך הרצונות המתוקנים מגלה את השתוות הצורה, את היחס עם הבורא, את הקשר עם הבורא, את הדמיון לבורא, וזה כבר נקרא אצלו עולם היצירה.

אם מתגלה אצלו אחר כך עביות דבחינה ב', והוא מתקן אותה בשורש א', ב', ג', ד' שב-ב', הוא פוסע במדרגות עולם הבריאה, אחר כך עובר לעולם האצילות, אחר כך לעולם אדם קדמון (א"ק) ואחר כך לעולם אינסוף. בסופו של דבר-חמש דרגות של רצונות.

הרצונות נמצאים בתוך האדם, והם נפתחים אט אט, בהתאם ליכולת האדם לתקן אותם. כך מרחיב האדם את הכלי שלו עוד ועוד, ואז, בתוך הכלי שלו, הוא מרגיש את העולם שהתגלה. אבל הכלי שלנו לא מיתקן בשלמותו, כי בכל מצב ומצב ישנו גם חלק שאי אפשר לתקן, והחלק הזה מורה לאדם כי ישנו משהו נוסף שלא התגלה עדיין. כך מחולק כל מצב לנגלה ולנסתר. ומתוך זה שהאדם למד איך לגלות את הכלים שלו, איך לתקנם, איך להרגיש בהם את ההתגלות הבורא, נולדה חוכמת הקבלה.

בעל הסולם מסביר את עליית הנשמה מלמטה למעלה, כלומר את ההתפתחות הפנימית של האדם, מחלק ח' של "תלמוד עשר הספירות", והלאה. עד חלק ח' הוא מסביר את הכיוון ההפוך, איך כל ההשתלשלות הזאת הכינה את עצמה, איך כל המציאות, הרצון לקבל שהבורא ברא, הכין את עצמו להגיע למצב כפי שהוא נמצא בעולמנו, שהוא המצב הנסתר ביותר, הגרוע ביותר, ואז ממנו אנו יכולים להתחיל להתפתח.

ההתפתחות בחזרה אל השורש מתחילה מהנקודה הנמוכה ביותר, דרך כל המדרגות. הנקודה היא ה"רגע" שבו האדם מתחיל להרגיש שהוא משתוקק לרוחניות, ומנקרת בו השאלה "מה הטעם בחיי?". בשאלה הזאת פותח בעל הסולם את "ההקדמה לתלמוד עשר הספירות". אם היא קיימת באדם, אחרי שהתפתח במשך עשרות גלגולים באופן לא מודע, כעת יוכל, באמצעות חוכמת הקבלה, להתפתח במודע ולהשתתף בתהליך בעצמו. היום אנחנו נמצאים בתקופה שבה על האדם להציב רגל על המדרגות הרוחניות, ולהתחיל לפסוע במאה עשרים וחמש המדרגות של העולמות הרוחניים, עד שיגיע לשורשן.

בין קבלה למדע

דברי פתיחה של ד"ר מיכאל לייטמן בכנס מדענים ופילוסופים

מאירופה ומישראל, שנערך בתל-אביב, אפריל 2004

זה תקופה ארוכה אנו מקיימים קשרים הדוקים ורציפים עם מדענים ממוסדות מחקר מובילים ברחבי העולם. הקשרים הטובים שנרקמו בינינו לבין מדענים וחוקרים מארצות הברית משמחים אותי וממלאים אותי סיפוק רב. במסגרת קשרים אלה התקיימה לפני כחודשיים סדרת הרצאות ברחבי ארצות הברית, בין היתר באוניברסיטאות ברקלי ואילינוי, בשיתוף הפרופסור דניאל מאט ובהשתתפות מדענים רבים.

אנו מטפחים קשרים הדוקים גם עם מדינות מזרח אירופה, במיוחד עם רוסיה, שם אנו מקיימים הרצאות בשיתוף עם עמיתינו מהאקדמיה למדעים במוסקבה.

בימים אלה אנו מתחילים לגבש שיח גם עם מדענים וחוקרים ממוסדות אקדמיים בישראל, במגמה לפתח מסלול לימודים אינטגרטיבי של קבלה ומדע. יש לקוות כי הדבר יסייע בידינו להראות שחוכמת הקבלה, למרות עיסוקה בחוכמה אלוקית, היא מדע לכל דבר ועניין, וכי מושג האלוקות שבה מוצא את ביטויו בהשגחה על מציאות חיינו ובהנהגתה. בד בבד נוכל להביא לידיעת הציבור את העובדה, שהקבלה אינה רק חלק מהיהדות ושאינה עוסקת במיסטיקה ובמשחקי גורל ומזלות למיניהם, המיוחסים לה כיום.

בעל הסולם השקיע זמן רב בניסיונות להסיר מהקבלה את צביונה הדתי, ולהעניק לה בסיס מדעי ומודרני, מאמץ הניכר בהגדרת מאמריו "מחקר מדעי על בסיס ניסיוני".

אין ספק שספרו "תלמוד עשר הספירות", הנחשב לגולת הכותרת של תרומתו לאנושות, עומד בכל אמות המידה של כתיבה מדעית, עובדה המציבה אותו כספר לימוד אקדמי לכל דבר. עם זאת, הודות לחלוקתו הפנימית של הספר, נדבך על גבי נדבך, וקביעת סדר לימוד שיטתי, בנקל הופך הספר ברור ונגיש גם לקורא המתחיל.

גם יתר ספרי הקבלה בנויים וערוכים מראש על פי דגם אקדמי, וזאת אף על פי שנכתבו על ידי מקובלים שלא למדו במוסדות להשכלה גבוהה ולא הכירו את שיטת ההוראה העכשווית, אלא נכתבו על ידם מתוך היכרותם הפנימית את טבע האדם. המקובלים ערכו והגישו לנו את החומר בצורה דייקנית ודיסקורסיבית, בדיוק כפי שהוא מוגש במחקרים מדעיים, עובדה המדגישה כי הקבלה היא מדע.

הקבלה עוסקת אך ורק בנתונים מדויקים, אשר אומתו בדרך של ניסוי. היא לא לוקחת בחשבון שום תיאוריות או השערות. כל מה שהיא מתבססת עליו ידוע מהשגה אישית של אותם בני אדם שהשיגו את המציאות העליונה באמצעות הנקודה שבלב-הנשמה. הם הבינו, מדדו ותיעדו את ההרגשות העליונות, והצירוף הכולל של מחקריהם נקרא "חוכמת הקבלה".

כמו לכל מדע, לקבלה יש מנגנון מחקר מדויק משלה: שיטות מתמטיות, פיסיקליות, גרפים, נוסחאות וטבלאות. העולם העליון, כלומר תחושותיו הרוחניות של אדם, מתואר בצורה טכנית. במקום רגשות וחוויות משתמשים המקובלים בווקטורים, בכוחות המשיכה של הרצונות, כוחות הדיכוי שלהם, והיחסים ביניהם נמדדים מדידה מספרית (דרגות עביות). כמו כן מוגדרים הרצונות ומילוייהם באמצעות מידות. וזאת בשונה מהקיים בעולם שלנו, שבו אין לנו אפשרות למדוד לא את המאמצים הפנימיים ולא את הרגשות הסובייקטיבים של האדם, ועל אחת כמה וכמה לא ניתן להשוות באופן מדויק בין תחושות, תפישות והתרשמויות של שני בני אדם שונים.

בהקשר זה אציין, שבעל הסולם גילה בקיאות רבה גם בפסיכולוגיה מטריאליסטית ובשיטות המגוונות שהיא מציעה לנו להכרת העולם המודרני. במאמרים רבים שלו מוזכרים שמות של פילוסופים כמו ניטשה, הגל, מארקס ואחרים. גישתו המעשית לעולם המודרני היא המנחה אותנו בכל פעילותנו בקרב חוגי מדע ברחבי העולם.

הקבלה-כתר החוכמות והמדעים

בהרצאה שהתקיימה לא מכבר בפורום של מדענים מהשורה הראשונה, ביניהם פיסיקאים מהפקולטה לפיסיקה של אוניברסיטת מוסקבה המוכרת כמכון הגבוה ביותר לפיסיקה, התרשמתי מהצורך העמוק של המדענים לספק לעצמם מענה לכל השאלות שמתעוררות בהם במהלך חיפושיהם. השאלות שנשאלתי שילבו בתוכן היבטים פילוסופיים ומדעיים כאחד. מבחינה זו אני בהחלט רואה את חוכמת הקבלה נמצאת בקשר אינטגרטיבי ומשלים עם כל יתר מדעי העולם.

מאז ניוטון, שסבר שהעולם קיים בפני עצמו ללא קשר להתערבות האדם, דרך איינשטיין שזווית ההסתכלות שלו על העולם כבר הייתה תלויה בתנאים היחסיים, צעד המדע כברת דרך ארוכה. לצדו צעדה הפילוסופיה, שראתה בעולם תמונה המורכבת מהאדם וממשהו הנמצא מחוצה לו. על פי החקירות המודרניות העכשוויות, אנו יודעים שבין אם האדם רוצה ובין אם הוא לא רוצה, הוא גורם משפיע על הניסיונות לחקור את הטבע, ובו תלויות התוצאות המתקבלות מן הניסוי. מכאן נגזרת המסקנה המתבקשת, שאיננו יכולים כלל לטעון שישנה בעולם תפישה אבסולוטית שאינה תלויה בתכונות הצופה.

חוכמת הקבלה מוליכה אותנו צעד נוסף קדימה. העולם, על פי הקבלה, אינו נמצא ואינו קיים, אלא יש אור עליון הממלא כל המציאות. ומה שנראה לנו כעולם הוא למעשה פרויקציה של האור על החושים שלנו, על התכונות שלנו. ומתוך כך, ככל שנדמה לאור, ככל שנהיה בהשוואת הצורה אליו, נרגיש את המציאות בדרך נכונה יותר ואמיתית. אני כה שמח להיווכח עד כמה קרובה זווית הראייה של אנשי המדע לנקודת המבט הזאת, ועד כמה היא מתקדמת לכיוונה.

עדיין זכורה לי תחושת האכזבה שליוותה אותי בתום לימודי האקדמיים. מקצוע הקיברנטיקה הרפואית שרכשתי לא הצליח לענות על שאלותיי לגבי סוד החיים, מטרתם, למה נועדו, מהו מקורם של החיים, מה מחזיק את החומר ומה מפעיל אותו... גם במהלך שנות עבודתי באקדמיה הרפואית בסנט פטרבורג, נשארו השאלות שהדהדו בראשי ללא מענה ונותרו פתוחות.

עם עלייתי ארצה, לפני כשלושים שנה, המשכתי בחקירותיי, ועד מהרה הגעתי לחוכמת הקבלה. בעזרתה זכיתי להבין את התשובות לשאלות המהותיות שעליהן המדע לא סיפק לי תשובה.

בהתחשב בעובדה שבימינו הזמן מתכווץ, ובכך הופך אפקטיבי ומועיל יותר, אנו סמוכים ובטוחים שבחודשים הקרובים, אולי בשנים הבאות, נגיע למצב שבו חוכמת הקבלה תתפוס חלק אינטגרלי בין יתר חוכמות העולם. למעשה, וכפי שכתב בעל הסולם, אני צופה מצב מרחיק לכת יותר, ובו חוכמת הקבלה תקבל את מקומה הראוי לה כ"כתר לכל החוכמות". כולם ידעו וכולם יראו שממנה נובעות כל חוכמות העולם, ושיתר החוכמות שהאנושות פיתחה הם מקרים פרטיים של חוכמה זו, ותו לא. הבנה שכזו תאפשר לנו להראות לכולם שהעולם הוא בסך הכול תוצאה של תכונות האדם. והעולם יכול להשתנות באמת רק באמצעות השינויים החלים בנו. האדם יביא לשינוי העולם באמצעות התיקון שיעשה על עצמו.

כולי תקווה שבאמצעות הקשר האמיץ שנוצר בין חוכמת הקבלה לבין המדע, נוכל להפיץ חוכמה זו בכל רחבי העולם כפתרון לכל בעיות האנושות, שרק מחריפות בזמן האחרון.

חזרה לראש הדף
Site location tree