ראיון עם העתיד

הרב ד"ר מיכאל לייטמן

מבוא

ספר זה מבוסס על ראיונות ומאמרים של הרב מיכאל לייטמן שהתפרסמו בתקשורת הישראלית והבינלאומית.

מי מאתנו לא שאל את עצמו, ולו פעם בחייו, על משמעות החיים, ועל סיבת היסורים העוברים עלינו? לשם מה קיים הטבע? מה תכלית התפתחותנו? בכל תא בגופנו אנחנו רואים חוכמה והיגיון, פעולות מכוונות ותכליתיות, אבל בקיומו של הגוף כישות שלמה, איננו מצליחים לראות שום היגיון ותכלית.

מתוך כל היצורים הידועים לנו, האדם הוא היצור השלם ביותר בטבע. אבל דווקא הוא זה ששואל את עצמו את השאלה הנצחית העולה וניצבת מולו שוב ושוב, בכל דור ודור: מהי תכלית קיומה של המציאות?

בכל המאות, ניסו מדענים וגדולי המוחות לגלות לשם מה האדם חי, אבל לא מצאו את התשובה. שאלה זו הולכת ומחריפה מדור לדור, כי היסורים לא מתמעטים ומאבק ההישרדות לא נפסק. אם כך, ייתכן שהתשובה איננה בתחום ההשגה שלנו, ופיענוח השאלה אולי איננו בתחום יכולתו של המדע.

אבל לא מדובר רק בשאלה, לשם מה קיימים הבריאה, היצורים החיים ובני האדם, אלא גם בשאלה, בשביל מה אני חי? תהליכי ההתפתחות שבטבע והתהליך בגופי החי שלי, מפליאים אותנו ב"סתירות" הלא מובנות שבהם. למשל, גור נעשה בוגר בכמה שבועות או חודשים, בעוד שתינוק האדם זקוק למהלך התפתחות ממושך ביותר כדי להתבגר. רק בסוף תהליך ההתפתחות שלו רואים שדווקא הוא "נזר הבריאה", אבל לאורך כל שלבי המעבר, האדם חלש הרבה יותר מכל חי אחר.

מדהים מאוד הניגוד בין תהליך ההתבגרות של החי האחר לדרגת האדם, עד כדי כך שאם לא היינו מכירים את התוצאה הסופית של התפתחותם, היינו מגיעים למסקנה הפוכה, שגור יגדל וייעשה ל"נזר הבריאה" וילוד אדם יחיה חיים מרים ואף ימות. מכאן, שאנחנו איננו מבינים לא את משמעות הקיום ולא את ההיגיון שבתהליך התפתחות.

אנחנו קולטים את העולם באמצעות חמשת החושים שלנו. מה שנתפס באמצעות ראיה, שמיעה, טעם, ריח ומישוש, מתלכד בתוכנו, ומעניק לנו את תמונת העולם הסובב. לכן, אילוּ היו לנו חושים אחרים, היה העולם הסובב אותנו מורגש בנו אחרת. ידוע שכלבים "רואים" את העולם באמצעות חוש הריח, ולדבורים הוא נראה כמחולק למיליארדי תאים.

מכאן, שמכל מה שקיים סביבנו, אנחנו קולטים באמצעות החושים שלנו, רק חלק קטן, ובטווח מוגבל מאד. האם זה אפשרי שנרגיש את כל מה שמסביבנו? האם ייתכן ששם נחבא סוד הקיום שלנו, מטרתו וגורלו?

אם השערתנו נכונה, הרי שחסר לנו חוש נוסף, המיועד לְמה שאינו מורגש בחמשת חושינו. איך אפשר לרכוש את חוש ההרגשה הזה? מדוע הטבע לא ברא בנו את החוש הזה? מדוע לא קיבלנו אותו מרגע לידתנו?

מסקנה פשוטה: האדם חייב לפתח אותו בתוכו ובכוחות עצמו. האדם שונה בצורת התפתחותו מכל יצור אחר. הוא רוכש או מפתח כל דבר בעצמו, ולכן גם את החוש הנוסף הזה, צריך האדם לפתח בכוחות עצמו, במאמץ אנושי, מוסרי.

דווקא החוש הנוסף הזה הוא שמבדיל בין האדם לחיה, שנבראה גם היא עם חמישה חושים. מתוך כל החי, האדם הוא היחידי שנברא עם יכולת התפתחות, ומסוגל לגלות בתוכו את החוש הנסתר הזה וגם לפתחו.

מדור לדור מתפתח האדם בהדרגה. הוא מתפתח טכנולוגית, מדעית, תרבותית, אך לא מוסרית. בשלב מסויים של ההתפתחות, חייבת האנושות להרגיש צורך להתפתח רוחנית, מכיוון שאחרת לא תשרוד, ולהרגיש אחרי כן, צורך פנימי לגלות את החוש הנסתר הנוסף. והשיטה שנמסרה לאנושות לגילוי החוש הזה נקראת "קבלה".

ההתפתחות של כל האנושות דומה להתפתחותו של היחיד, שעובר את שלבי הילדות, הנערות וגם הבגרות תוך שימוש בכל היכולת שלו. ואז, כאשר האדם מגלה בתוכו את החוש הנוסף הזה, הוא מתחיל להרגיש סביבו עולם רחב יותר, רואה את משמעות החיים, את הסיבה ליסורים, את מטרת הקיום, ויותר מזה-הרגשות אלו נותנות לו אפשרות לשלוט בעולם, לעקור את מקור היסורים וללכת לקראת המטרה-להשיג אותה ולהגיע למשמעות החיים.

"מהאטום ועד האדם, ממדינה בודדת ועד האנושות כולה, ממולקולה אחת ועד ליקום כולו, כל פרט בעולמנו מקורו על פי הקבלה בעולם עליון יותר, בעולם הרוחני......".

חלק 1 מדע להבנת המציאות

עולם נסתר

כדי לחקור את עצמה ואת העולם הסובב אותה, פיתחה האנושות, במהלך הדורות, מדעים שונים כמו פיסיקה, כימיה וביולוגיה. הללו נקראים מדעי הטבע, ופותחו על בסיס חמשת החושים של האדם. וכדי לעזור לעצמו לחקור את הטבע, בנה האדם מכשירים שמגדילים את טווח החושים שלו. כך בהדרגה מדור לדור צובר האדם ניסיון ומגיע להבנה טובה יותר של השאלה איך להתקיים בעולם הזה. אבל בין כל המדעים ישנו מדע אחר שמפתח אותנו באופן שונה לגמרי והוא נקרא "מדע הקבלה".

מעבר לעולם הגשמי שאותו אנו חוקרים, קיים עולם נוסף שנסתר מאתנו. למרות שאין אנו רואים אותו, בכל זאת אנחנו חשים שהוא קיים. מדוע אנו משערים שהוא קיים אם איננו מרגישים אותו? הואיל ואנו מגלים חוקים פרטיים, שהם חלקים ממציאות רחבה יותר, ואנו מבינים שחייבים להיות חוקים כלליים יותר והגיוניים יותר המתארים את חיינו וקיומנו בצורה מקיפה יותר התואמת יותר את המציאות. כלומר, יש משהו שאינו נקלט על ידינו, שמתחמק מיכולת ההרגשה שלנו.

ישנן תופעות במציאות שאיננו קולטים אותן או יודעים עליהן. אנחנו חיים וקיימים בעולם שבו הכל קורה בצורה מקרית, שאינה ניתנת לחיזוי. אנחנו לא יודעים מה יהיה מחר, מה היה אתנו לפני שנולדנו, מה יהיה אתנו לאחר מותנו, ואנחנו לא מסוגלים לתאר לעצמנו את תוצאות מעשינו-איך אנחנו משפיעים על העולם הסובב אותנו.

קיים איפוא משהו מסביבנו שהוא בלתי נתפס ובלתי מורגש. אבל באיזו דרך אפשר להרגיש אותו אם אין לנו חושים מתאימים? האם אפשר ליצור אותם, או לרכוש אותם, ובדרך זו להתחיל להרגיש בריאה יותר אמיתית, יותר שלמה?

ייתכן, שהבריאה הזאת קיימת סביבנו בשלימותה ובכל רבדיה, אלא אנחנו לעצמנו, מחלקים אותה לרובד מורגש הנקרא "העולם שלנו" או "העולם הזה", ולרובד לא מורגש, שכביכול לא מורגש עדיין על ידינו. ואילו היו לנו חושים אחרים, אף על פי שאיננו יכולים עדיין לתאר אותם לעצמנו, בוודאי היינו מרגישים את העולם בצורה אחרת-רחבה ועמוקה יותר. אבל חושים כאלה אין לנו ולכן אנחנו סובלים יסורים, כי אנחנו לא יודעים איך להתנהג זה עם זה ועם הטבע שסביבנו. אנחנו לא רואים את הגלגולים שלנו-את החיים אחרי המוות ולפני הלידה.

כאשר עוסקים בחקירה מדעית של העולם, מגיעים לשלב שבו נקטעות כל הידיעות שלנו ואנחנו נותרים חסרי אונים. אמנם קיימות שיטות רבות שמפתחות במקצת את היכולת שלנו לחזות ולשער, לצאת מעבר לגבולות החושים

הרגילים, אבל הן בעצם מוסיפות מעט מאד. כלומר אנחנו מסוגלים להגיע רק לתחזית מעורפלת, ולא לידיעה ברורה והשגה מלאה; אלה יושגו רק מתוך שיתוף פעולה מלא עם העולם שמסביבנו.

האדם הוא יצור מפותח מאוד. אבל ככל שהוא מתפתח, כן הוא מרגיש את עצמו חסר אונים, אבוד. מסתבר שמפיתוח המדע וחקירת העולם סביבנו, לא השגנו את התוצאה הרצויה, ואז אנו נאלצים להכיר בעובדה שפיתרון הבעיה נמצא דווקא בחושי ההרגשה שלנו.

קיימת שיטה מדוייקת שמפתחת לנו חוש נוסף שנקרא החוש השישי-"מסך" או "אור חוזר"-שנותן לנו יכולת לראות ולהרגיש את כל אותו חלק מציאות, שלא נקלט על ידי חמשת החושים הרגילים שלנו. את חמשת החושים אנחנו מקבלים מלידה אבל את החוש השישי אנחנו צריכים בהדרגה לפתח בעצמנו.

אדם מקבל לפתע "כרוז" מלמעלה-הוא נדחף להרגיש מציאות מקיפה יותר וכך נולד בו הצורך לפתח את החוש השישי. זה קורה בו בהדרגה. האנושות מתפתחת כל הזמן, הרצונות שלה משתנים, ורצונותיו של היחיד משתנים גם הם בהתאמה: תחילה הם מכוונים לתענוגים גופניים, "בהמיים"-לאוכל, למשפחה, למין. אחר כך לתענוגים אנושיים-לעושר, לשליטה, לכבוד, לדעת. אחרי כל הרצונות האלה מופיעים באדם רצונות להשגת המציאות העליונה-למהות שנמצאת מעבר לחושים שלו.

הצורך הראשוני להרגיש את מה שנמצא מחוצה לנו, נקרא ה"עובּר" של החוש השישי. מהשלב הזה והלאה יהיו הדברים תלויים באדם עצמו, איך יפתח את החוש השישי. את החוש הזה לא ניתן לפתח לבד אלא רק באמצעות שיטה מיוחדת שהונחלה לאנושות הנקראת "חוכמת הקבלה".

בכל דור ישנם אנשים שמקבלים מלמעלה את הצורך לפתח את החוש השישי. ואז, בדרך כלשהי, הם מגיעים למורים ולספרים, שעוזרים להם לפתח אותו בתוכם. מורים אלה נקראים "מקובלים", מלשון "קבלה", משום שהם מקבלים את הידע העליון שנמצא מחוצה לנו. בספריהם, מתארים המקובלים את הידע הזה ומספרים לנו על הרגשות שלהם. הם מוסרים לנו את התרשמותם, את הניסיון שלהם, את השיטה איך להיכנס לתהליך של בניית החוש השישי, כדי שגם אנחנו נוכל להגיע לדרגה הרוחנית שלהם. הם מדברים על האופן שבו אדם, שכבר מימש את כל הרצונות לתענוגים גשמיים של עושר, שליטה, כבוד והשכלה, מגיע אל הרצון להשיג את המציאות היותר אמיתית.

בסופו של דבר כל אחד צריך להגיע למצב זה, אם לא בגלגול הזה, אז בגלגול הבא, או זה שאחריו. האדם חייב, כתוצאה מגלגולי החיים שהוא עובר, להשיג את המצב שבו הוא חי בו-זמנית בכל הדרגות של המציאות, ולהרגיש אותה לא רק דרך חמשת חושיו, כפי שכולנו מרגישים אותה, אלא גם דרך החוש החדש שלו, שיאפשר לו חיים, ויציאה למצב של שלווה מלאה.

התפתחותו של אותו "כלי" פנימי שנקרא החוש השישי, נעשית באנושות לפי סדר של "קודם ונמשך", או לפי עקרון הפירמידה, שבהתאם לו בנויה כל האנושות. בהתאם לכך, החוש הזה מתעורר קודם רק אצל סוג מסויים של אנשים שנמצאים בראש הפירמידה.

האנשים שאצלם החוש הזה התפתח בראשונה נקראים "עבריים", מהמילה "עבר", "לעבור" את המחסום, את המעגל החיצוני ביותר בעולמנו. אברהם אבינו עבר ראשון מההרגשה המוגבלת של העולם הזה להרגשת העולם העליון. צאצאי אברהם הם הראשונים בפירמידה שבתוכם יתפתח החוש השישי.

אבל זו רק תחילתה של ההתפתחות, ועל ההמשך נאמר הן בנביאים והן בכל ספרי המקובלים, שבעתיד לבוא, כל האנושות תהיה חייבת להגיע לרמת ההתפתחות הזאת, כלומר להרגשה של כל המציאות, להתחברות עם הכוחות העליונים, להבנה מלאה של גלגולי החיים, לקיום מעבֵר למושגי הזמן החיים והמוות, לקיום בכל הרבדים של המציאות.

כל המקובלים הצביעו על התקופה שלנו כעל נקודת המפנה, שבה המוני בני אדם מתחילים לסגל לעצמם את המרחב הרוחני, ולעסוק בפיתוח החוש השישי. כל הדורות הקודמים היו בבחינת הכנה להגיע לנקודת המפנה-הם היו נתונים בתהליך שנקרא "ירידת הנשמות".

בתהליך הזה, הנשמה יורדת ממצבה העליון ביותר, מעולם אין-סוף, ועוברת דרך עולמות רבים עד לעולם שלנו. אחר כך, בעולם שלנו, היא ממשיכה לרדת לאורך הדורות, דרך חורבן בית ראשון, חורבן בית שני ודרך ארבע הגלויות שעברנו. בדורנו הסתיימה הגלות האחרונה, וממנה והלאה, ישנה רק עלייה של נשמות.

כל המקובלים עד זמננו היו אנשים, שהכינו עבורנו את שיטת העלייה. ואנחנו זו קבוצת נשמות, שחובתה לעלות ראשונה בסדר הנשמות הכללי, מבין כל אלה שירדו לעולם הזה באמת לעלות, ולהרגיש את העולם הרוחני.

אם תעיינו בכתבי האר"י ובספרי בעל הסולם, תראו ששם כתוב הכל בצורה ברורה ופשוטה. זו הסיבה שבזמן שלנו, הקבלה מתחילה להיות יותר גלויה ומפורסמת, למרות שעדיין רק מעטים מבינים מה יש בה, מדוע היא נקראת מדע, מדוע היא נסתרת, מדוע היא מגיעה אל האנשים בדרכה המיוחדת. אבל המשיכה כבר קיימת ומורגשת בין כולם, שכן המקובלים דיברו עליה עוד בדורות הקודמים.

אדם שמתעורר בו צורך ברור להבין את המציאות העליונה, צריך להתחיל לפתח את ה"נקודה שבלב" שלו ולבנות ממנה את החוש השישי על ידי שיטת ה"קבלה", שהיא השיטה שפיתחו לנו המקובלים. התקופה הזאת נמשכת כמה שנים (3 עד 5 שנים). החוש גדל ומתפתח לאט לאט, והאדם מתחיל לחוש את העולם החיצון לו, את עולם הסיבות. נוספת לו אז ראיה מדוייקת של כל הסיבות למתרחש בעולם שלנו, מפני שהוא כבר רואה את תמונת הסיבות: לאן הולכים כל המעשים, כל הכוחות, כל הרצונות וכל המחשבות שלנו.

את כל זה רואים רק בחוש השישי, לא בחמשת החושים. ה"אני" של האדם, מה ששייך למהות האדם, מורגש רק בחוש השישי. ומרגע שחוש זה התפתח באדם, הוא מתחיל להרגיש את מה שנקרא "נשמה".

ואז אדם נשכר בשני דברים: דבר ראשון-הוא מתחיל לראות את המחשבות, את הרצונות; באיזו צורה הם עוברים ממנו לאחרים, באיזה אופן הוא מקבל מאחרים או מושפע מהם, איך זה פועל בכל המציאות, באיזו צורה זה מתקשר עם הטבע שמסביבו ומגיע אליו בחזרה. נעלם אצלו לגמרי מושג הזמן במובן של העולם שלנו, לכן הוא רואה את הכל בגלוי; בבת אחת הוא יכול לראות את העבר, ההווה והעתיד במובן האמיתי של ה"זמן".

ודבר שני שבו נשכר האדם: מעבר לזה שהוא רואה את הכל, הוא מתחיל לרכוש הערכה נכונה למה שקורה, וחשוב יותר מכל, הוא רוכש את היכולת להשפיע על ההנהגה העליונה, ובזה הוא משפיע על כולם מבחוץ. כלומר, הוא יכול לתת לא רק תחזיות, אלא לשנות ממש את המחר שלו, לעשות את העתיד. הכוחות האלה מופיעים באדם באותה מידה שהוא יוצא מהטבע שלו, ומתחיל לחשוב במושגים של העולם העליון.

כל הדברים האלה הם ממשיים, וכולנו בלי יוצא מן הכלל, יכולים להשיג אותם. מכל מקום, החוק הכללי של ההנהגה, של כל הבריאה, של כל הטבע, נבנה באופן, שהוא מחייב אותנו תמיד להתקדם למצב זה. אמנם כל האנושות מתקדמת אליו, אבל בלי להיות מודעת לכך. בניגוד לכלל האנושות, אותו אדם שמתחיל להתקדם למטרה מרצונו, כדי להשיג את המציאות האמיתית הכללית והחיים הרוחניים, חדל להרגיש את לחץ הטבע עליו, את היסורים. ומיד הוא רואה שכל היקום מלא בטוב-במקום ברע.

כוח המשיכה

המציאות מורכבת משני יסודות: בורא ונברא. היא מורגשת בחושינו בכל מיני צורות אך כשלעצמה אינה משתנה.

הנברא הוא אשר מרגיש את הבורא והרגשת הבורא שלו מכונה "עולם", "בריאה". הנברא יכול לחוש שהבורא מתגלה אליו-באורח מלא, חלקי, כנסתר ממנו-או לא להרגיש את הבורא כלל וכלל. שיעור הרגשת הבורא תלוי רק בנברא עצמו, כי הבורא, כמו השמש, מאיר לו תמיד.

לבורא תכונה אחת ויחידה: להשפיע, לתת. כאשר הנברא רוכש תכונות הדומות לתכונות הבורא, ונעשית בו כלפיו "השתוות הצורה", הוא מרגיש את הבורא מתגלה במלואו. באותה מידה שבה תכונות הנברא דומות לתכונות הבורא, באותה מידה בדיוק, הנברא מרגיש את הבורא. במצב שבו תכונות הנברא לא תואמות את תכונות הבורא לחלוטין, הנברא מרגיש את הבורא כנסתר ממנו. וכשתכונות הנברא הפוכות מתכונות הבורא, הנברא לא מרגיש שהבורא קיים בכלל.

הבורא מורגש על ידי הנברא כתענוג, כידע, כשלווה וכשלימות. לכן עוצמת ההרגשות האלה תלויה בעוצמת הרגשת הבורא. הואיל והבורא ברא נברא שירצה להרגיש אותו, או במילים אחרות-אור הבורא ברא "כלי", "רצון לקבל", אגואיזם, הואיל וכך, הבורא מורגש בנברא כתענוג, על כל צורותיו האפשריות. תענוג משמעו הרגשת הבורא, או האור של הבורא, שהם היינו הך.

"נברא" זהו הרצון ליהנות מהבורא; ככל שאדם מרגיש את הבורא קרוב יותר, כך האדם נהנה; ככל שהבורא יותר רחוק מהאדם, כך פוחת התענוג, עד שהופך יסורים. האדם הוא זה הקובע באיזו מידה הוא מרגיש את הבורא. זאת הוא עושה בעזרת שינוי התכונות שלו.

ככל שאדם משתווה לבורא, לתכונת הבורא להשפיע, כך האדם נעשה יותר קרוב לבורא, ואז הוא מרגיש את עצמו במיטבו. כך בעצם האדם משנה את גורלו, ונעשה שותף בהנהגת העולם. ה"עולם" הוא כל התנאים שמגדירים את מידת ההשתוות של האדם עם הבורא, מידת הדבקות בבורא. ואותם האדם קובע בעצמו באמצעות הרצון שלו, בכוח הכוונה שלו, בכוח התפילה שנובע מהרצון, הנקרא "העלאת מ"ן". זהו הגורם היחיד, שבעזרתו יכול הנברא להשפיע על יחסיו עם הבורא, כלומר, להשפיע על מה שיקבל מלמעלה, מהבורא.

כשנולד אדם בעולם הזה, החוש המיועד שלו להרגשת הבורא, מכוסה ב"מסך" שמסתיר את הבורא בשלימותו. מפני כך האדם לא מרגיש את הבורא, את הימצאותו. מה שנכנס להרגשת האדם נקרא "עולם", ומה שלא מורגש על ידי אדם, בעצם לא קיים. הבורא לא מוסתר ממני, אלא אני בחושי לא מרגיש אותו, ואף מסתיר אותו; כי מה שאני מרגיש זה לא הוא, אלא המסכים שמסתירים אותו. עם זאת, דרך המסכים האלה, אני יכול להשפיע על היחסים שלנו.

כשהתחילו ליישב את הנגב שאלו את בעל הסולם-הרב יהודה אשלג (1954-1885) מחבר פירוש "הסולם" לספר הזוהר-מהיכן יהיו שם מים הדרושים לחיים. הוא ענה, שהמים יופיעו על ידי תפילת המתיישבים. שאלו אותו, איך יתפללו האנשים האלה, בהיותם כולם חילונים ואפילו שוללי הדת? ענה בעל הסולם, שהעניין הזה בכלל לא חשוב, כי כל רצון של אדם לבקש חיים, מורגש על ידי הבורא-מקור החיים של האדם-ולכן, הבורא נענה לבקשה, גם כשהאדם לא מודע אליה או לא מרגיש אותה בעצמו. פירוש הדבר, כי בכל מקרה, הרצון של האדם עולה ומגיע לבורא ופועל תמיד-גם אם האדם לא יודע על קיומו של הבורא; גם אם לא מרגיש אותו; גם אם שולל אותו ולא מבין את מעשיו, וגם אם מצדיק אותו בשלימותו.

כוחו של רצון מכוון

ה"רצון" נברא על ידי הבורא ולפיכך הוא קבוע. הוא עולה מלמטה, מתוך הפנימיוּת, ומתגלה באדם בעוצמות משתנות. הכוונה, לעומת זאת, עוברת שינוי מהאופי הטבעי שלה, הלא מתוקן, הנקרא "למען עצמי", לכוונה מתוקנת הנקראת "למען הבורא". אלא שגם אדם פשוט-שהוא לא מקובל-באמצעות כוונתו, מחשבתו ורצונו, מעלה "מ"ן" (תפילה לבורא), כי תמיד יש לו רצון למשהו, לקבל מהבורא, אפילו שלא מכיר בקיומו. אם הרצון חשוב וגורלי בחייו, הוא יפעל, גם אם רצונו הוא לרעת מישהו אחר, מה שמכונה "עין הרע".

האדם לא חופשי לבחור למי יוולד ומה תהיה אישיותו. אם נולד יהודי, הרי שבהתאם למלה "יהודי", הוא מחוייב להשיג את ה"יחוד", הדבקות עם הבורא; אין לו בחירה אחרת; הוא חייב לבצע את משימתו-ואין לו לאן לנוס מהתחייבות זו-כמו יונה הנביא, שרצה לברוח משליחות הבורא. כל אחד בעם ישראל חייב לבצע את המשימה הזו שהוטלה עליו.

את המשימה ניתן להשיג באמצעות המחשבה, הכוונה והרצון. כל אחד מאיתנו מחוייב לכך, מהאדם הפשוט ביותר ועד המדען הגדול ביותר, הכל צריכים לדעת שאת הגורל אפשר לשנות רק באמצעות פעולות פנימיות, כלומר על ידי הרצונות.

עלינו לפנות לכוח העליון ולבקש להתקרב אליו, ודי לנו בעצם הקירבה. תחילה הבורא דורש את זה מעם ישראל ואחר כך מכל האנושות. אנחנו אשמים בכך שכל האנושות לא מתחברת לבורא, ואפילו אשמים כפליים: אנו עצמנו, לא עושים דבר, ובגללנו כל האנושות לא מתקדמת.

כוח המשיכה של הבורא, המושך את כולנו אליו, מהווה, כלפי הנבראים, כוח-חוק אחד ויחיד בכל הבריאה. המשיכה הזאת משפיעה קודם כל עלינו ואחר כך על יתר אומות העולם. היא מעוררת, וגורמת כל מיני יסורים, כדי למשוך אותנו להתקרב אליו. כאשר האדם לא משתוקק בעצמו אל הבורא, הוא נדחף אליו בכוח יסורים.

רק אם נקדים ונעקוף את פעולת הכוח הזה, בכך שנימשך לבורא בעצמנו, רק אז נוכל להרגיש נוח. זוהי התקדמות ב"דרך תורה" ולא ב"דרך יסורים": במקום הסבל והיסורים, נהנים מתענוג.

כאשר אנחנו עושים את המוטל עלינו, כל העולם נמשך אחרינו ותומך בנו. הכל רואים את התועלת שאנחנו מביאים לכל האנושות, ומוכנים לעזור לנו בכל דבר, כי המטרה שלנו והפעולות שלנו קובעים את התקדמות האנושות אל הבורא. ואז נעלמים גם האויבים.

בימינו ישנן קבוצות באומות העולם, שחושבות ומאמינות, שדווקא אנחנו חייבים לחיות על האדמה הזאת, ולבנות את בית-המקדש השלישי. כך גם אמרו הנביאים כי העמים בעצמם יעזרו לנו לבנות אותו.

כל מצבנו תלוי אך ורק ביחס שאנחנו מגלים לכוח העליון, זה שמושך אותנו אליו. מצבנו איננו תוצאה של מפלגות ופוליטיקה, וגם הניסיון להשביע את רצון אויבינו לא יועיל לנו. מצבנו גם לא תלוי בנכונותנו לקיים כנהוג את המצוות. הבורא דורש את ה"לב" ולא ביצוע מיכני של מעשים. אנחנו חייבים להשיג את הדרגה הרוחנית שבמצוות, כלומר לקיים את חוק הבריאה באופן רוחני. אי אפשר לקיים חוק רוחני כאילו היה חוק מיכני, כי קיום של חוק רוחני פירושו להשתוות אליו, להיות בתוך תוכך כמוהו.

אם השאיפה שלך לבורא חזקה יותר מהכוח, שבו הוא מושך אותך אליו, הרי שאתה נמצא ברוחניות, ויש לך כוונה רוחנית משלך ("מסך"), כוח רוחני. כלומר, על האגואיזם שלך מונח ה"מסך", ומשיכתך לבורא היא באמצעות הרצון שלך לתת לו, שהוא חזק מהאגואיזם שלך, שהודף אותך אחורנית.

כדי להישאר ברוחניות, האדם חייב כל רגע ורגע להתאמץ לפעול נגד הטבע שלו. אין ברוחניות מושג כזה: לעצור ולא לעשות מאומה. האדם צריך תמיד להשתדל להוסיף מאמצים ולהגביר אותם, צורך הנובע מהרצון שלו להשפיע, לתת.

אבל אם הרצון שלו לא מתגבר, הרי האדם נופל ל"סיטרא אָחרא", מערכת כוחות החושך, הטומאה. כאן ורק כאן יש לאדם מקום לבחירה, וזה ניתן לו מלמעלה. וברגע שהאדם לא יכול להשקיע יותר מאמץ, בו ברגע, חופש הבחירה נעלם ממנו-והיחס אליו מלמעלה נעשה מייד אכזרי יותר. הבורא הופך נסתר ממנו. האדם מתחיל להרגיש עד כמה סביבתו-הטבע, החברה ואויביו מערימים עליו קשיים. אבל הטבע, החברה ואויביו כולם הם לבושי הבורא. ככל שהאדם סוטה משאיפתו למרכז וסטייתו גדלה, כך פועל עליו החוק ביתר שאת; החוק מחזיר את כל הבריאה למרכז, שמכונה "בורא".

האנושות הולכת ומתפתחת, ולכן אותו חוק כללי שבטבע, השואף להביא את הכל למרכז, דורש מהמפותח יותר: יתר מאמץ, ויתר מודעות. ואם לא התאמץ בלי דיחוי-לאחר רגע הוא ישלם על זה ביתר מאמץ, וביסורים גדולים יותר, וכעבור רגע, עוד מאמץ ועוד יסורים, וכן הלאה.

בתחילת המאה ה-20, חשבה האנושות שהגיעו לה זמנים טובים, והאדם יוכל ליהנות מפירות גילוייו. אך בסופה של המאה הזו, אנחנו רואים כמה יסורים עברה בה האנושות. ובמאה הנוכחית, המאה ה-21, לא יימצא אדם שיוכל להגיד שהוא מאושר במשהו. למרות הכול, אנשים ימשיכו בחייהם. היסורים יהיו כל כך חזקים שאי אפשר יהיה לברוח מהם, ולוּ על ידי תענוג אחר. האדם יתקיים בעל כורחו, עד כדי כך שירצה למות ממש, אבל מחייו לא יוכל להיפרד.

האמריקנים כתבו על הדולר שלהם: IN GOD WE TRUST. הערבים כתבו על החרב שלהם: "אללה הוא אכּבּר"; אמריקה מתפללת כי בעזרת ה' יהיו לה דולרים; הערבים מתפללים כי בעזרת ה' תהיה להם שליטה בכל העולם. כולם מנצלים את הבורא לטובת עצמם, אבל אנחנו- המשימה שלנו היא להציב דוגמה הפוכה: לשנות את כיוון הרצון, את "הכוונה", מ"למען עצמי" אל "למען הבורא".

העם צריך להבין כי בכוח הרצון שלו, המכוון לכוח העליון, הוא יכול לשנות את גורלו. למשל, כשנופלת קטיושה, יש להבין שזה הבורא, המעורר אליו את תשומת לבנו. וזאת, בעצם, העבודה שלנו נגד הפחד הקיומי-בהמי שמתעורר בנו; ממש ברגע, שבו נמצאים תחת השפעת היסורים או אפילו התענוגים, באותו רגע מוכרחים להחזיק במחשבה שזה בא מהבורא.

המתיישבים בנגב ביקשו גשם וקיבלו אותו, אף על פי שלא צעקו לבורא. אילו היו פונים אליו במודע, בהכרה, מבחירה, היו מקבלים נהר שלם באמצע המדבר. אלא שהחסדים הטובים כבר אינם, אנחנו גדלנו, והחוק "המחזיר למטרה" דורש מאתנו לפנות לבורא במודע ובאופן מטרתי.

וכאן מתחיל תהליך ה"לא לשמה"-ה"למען עצמי". האדם מתחיל במצב בו הוא אומר לעצמו: "אני רוצה לחיות, לפיכך עלי לפנות לכוח העליון". אחר כך, אותו החוק "המחזיר למטרה" כבר דורש מהאדם לדעת למי הוא מפנה את בקשתו: "אני רוצה לחיות, לפיכך אני חייב לפנות לכוח עליון, אבל אני צריך לדעת איך לפנות אליו." כך מתעוררת בו הנחיצות של הקַבלה, והאור שבה מחזיר אותו ל"מוטב", למקור שלו, ונותן לו רצון ל"לשמה", הרצון לתת לבורא.

אנשים לא יצטרכו לשנות דבר בחייהם: הבורא רוצה קשר עם נבראיו, טוב יותר במעט מהקשר שהיה לו עם המתיישבים בנגב. הקשר צריך להיות במודע ולהיות מכוון רק אליו.

השלב הבא הוא השגת קשר הדדי: "אני לא רק מצפה ממך למשהו, אלא אני מחפש אותך ורוצה בכל דבר שקורה לי לראות אותך טוב יותר. אני יודע שאתה הוא זה שמתחבא בתמונת העולם שנמצאת לפני. אני לא מסתיר ממך, אני רוצה להיות טוב אליך כדי שאתה תהיה טוב אלי". ואם העם ירצה להיות בקשר כזה עם הבורא, אז לא צריך יותר דבר, כי כוונותיו של העם "למען הבורא" יחברו אליהן את מי שנמצא בראש הפירמידה, המקובלים. הידיעה על העבודה הזו חייבת להיות נחלת הכל. בימינו אי אפשר בלעדי זה. כבר הגענו להתפתחות כזו, שכל אחד ואחד מוכרח לגלות בעצמו איך הבורא מתלבש בו.

התפתחות נכונה

התפתחות האנושות על יסוד אגואיסטי "רק לעצמי" גרמה להתהוותו של פער עמוק בין רמתה המוסרית של האנושות לבין הרמה הטכנולוגית שהשיגה. מזה בדיוק חששו בשעתם אריסטו ואפלטון, כאשר אסרו ללמד מדעים את מי שלא היתה לו רמה מוסרית ראויה. (עיין ב"הקדמה לפנים מאירות ומסבירות" של הרב יהודה אשלג).

האם ישנו קשר בין רמתו המוסרית של האדם, כלומר כוונותיו, לבין היכולת המדעית שלו? ודאי. ללא כוונה "למען התגלות הבורא", "למען השגת מטרת הבריאה", לא משיגים בחקירות מדעיות את חוקי הטבע ואת חוקי החברה בצורה האמיתית שלהם, אלא מגלים רק נקודת מבט מסוימת של חוקי המציאות, את פעולתם במרחב הצר של עולמנו. שהרי אנחנו חוקרים את חוקי המציאות בכלים אגואיסטיים של "לקבל למען עצמי", לכן אנחנו קולטים מתוכו רק קשרים מסויימים מתוך כל הפרטים של המציאות שסובבת אותנו.

כל חוק פועל בכל מרחב הבריאה, הן בעולם הזה והן בעולם הרוחני, אבל נוכל לראותו בשלמותו, את כל טווח פעולתו, רק בתנאי שנימצא גם אנחנו, בתוך הרגשתנו, במרחב שכולל את כל הבריאה. לצורך זה עלינו להיות בעלי תכונות התואמות את תכונותיו של כל המרחב הזה, שהן תכונות אלטרואיסטיות של נתינה, תכונות המדרגות של העולמות הרוחניים.

האדם בתכונותיו אינו משנה את חוקי הטבע ולא את תכונות הטבע; הקשרים שבין כוחות הטבע אינם משתנים. אלא שבהתאם לתכונות החוקר, הטבע מגלה היבט אחר, ולא חוק אחר. כך הדבר פועל בעולם שלנו. אנחנו מבינים רק מה שאנחנו קולטים ומרגישים דרך חמשת החושים שלנו. כלומר, ההרגשה שלנו היא תמיד אישית ופרטית. אבל מאחר שלכל בני האדם טבע אחד, לכן אנחנו קולטים את חוקי הטבע בצורה זהה.

להשתנוֹת, זו הפעולה היחידה שבידינו לעשות. הטבע נשאר כמות שהוא; אלא שכתוצאה מכך שהאדם עצמו משתנה, הוא מרגיש אחרת את אופן פעולתם עליו של חוקי הטבע הקבועים. האדם משנה את האופן שבו הוא נחשף לחוקי הטבע. לכן נאמר: "אני הוי"ה לא שיניתי".

ובאמת מפליא, שביכולתו של האדם לשנות את הדברים סביבו, כאשר בפועל שום דבר לא משתנה מלבדו הוא; בשל השינוי שחל בו, הוא מרגיש כאילו הטבע משתנה.

הטבע הוא חוק המשיכה, חוקי הכימיה, חוקי הפיסיקה ועוד. חוקים אלה אינם משתנים בהתאם לתכונותיו של האדם. מה שמשתנה הוא, לא פעולתם של החוקים האלה, אלא האופן שבו האדם תופס אותם. האדם מרגיש שינוי בתחושות שבאות אליו, לכן הוא חושב שהשינוי חל מחוצה לו; שהרי כך הוא בנוי,הוא מחשיב את עצמו למרכז הבריאה שלא משתנה.

קיים מצב אחד בלבד שהוא שלימות נצחית, והאדם בשנותו את תכונותיו, הולך ומתקרב למצב זה וחש אותו יותר ויותר בבהירות. כלומר, התהליכים היחידים שמתרחשים במערכת הבריאה הם תהליכים של שינוי פנימי בתכונותיו של האדם, ובתוך השינוי הזה האדם מרגיש כאילו ההנהגה העליונה משתנה כלפיו.

לכן, עלינו לדעת לשנות את התכונות הפנימיות שלנו, כדי שנוכל לשנות את חוקי הטבע לטובתנו. כאשר נדע לעשות זאת, נהיה בטוחים בתוצאה, במחר שלנו. אלא שחוכמת הקבלה אומרת לנו, שהשינוי הזה תלוי בסירובנו להשתמש באגואיזם שלנו.

עם התפתחות המדע, מתחילים גם מדענים לגלות שהאדם מסוגל להשפיע על תופעות הטבע. מדברים על כך, שתוצאותיו של ניסוי מדעי תלויות בתכונותיו האישיות של החוקר. טוענים כי תוצאות של ניסויים "עדינים" במיוחד, מושפעות מתכונותיו של המדען שעורך את הניסוי. כמובן, ישנם גם ניסויים ברובד "גס" יותר, שם אין חשיבות לחוקר עצמו; כלומר, אם הוא "צדיק" או "רשע", התוצאה תהיה זהה. אבל בטבע ישנו רובד עדין יותר, הרובד שמעל החומר, שבו התוצאה מושפעת מתכונותיו האישיות של האדם.

בקרוב נגלה, שלא מספיק לצייד מדענים במכשירים, ואפילו המשוכללים ביותר, אלא יהיה צורך באנשי מדע ש"חונכו" להשפיע נכון על הטבע, משום שאנחנו משפיעים על הטבע בעצם קיומנו בו, והשאלה היא רק מהי ההשפעה הנכונה שעלינו להפעיל עליו. לכן, ייתכן שבשלב ההתפתחות הבא, המדע לא יצטרך יותר מכשירים מיכניים, אלקטרוניים, אופטיים, או התקנים מגדילים או מקטינים, אלא המכשיר יהיה האדם עצמו, שיחקור את העולם ויידע להשפיע על העולם בצורה נכונה, כדי שהשפעתו תניב את התוצאה הרצויה לו. כיצד נדע איך ומה להשפיע? מהו המדע שעוסק בקשר בין ההשפעה שלנו על הטבע לבין מה שהטבע מניב עבורנו?

זהו בעצם מדע הקבלה. הוא מלמד את האדם באיזה אופן הפעולות שלו במציאות שבה הוא מתקיים, ההשפעות שלו עליה, גורמות לתגובות אלו או אחרות. כמו כל מדע, גם מדע הקבלה משתמש במונחים מדוייקים וגם לשונו היא מדעית לגמרי.

במחקר מדעי, רצוננו לקבל מהטבע שסביבנו את הידע החיוני לקיומנו ואת הדברים הנחוצים לנו. בעתיד הלא רחוק, כדי להשיג את כל זה, יהיה די בהפעלת תכונותיו של האדם עצמו, ולא בכל מכשירי העזר והמנגנונים שהמצאנו, שהם רק "בדמותנו".

הקבלה מסבירה לאדם מה התכונות שעליו לרכוש כדי לחקור את המציאות בצורה הנכונה, ועוזרת לו לרכוש את התכונות המיוחדות והחיוניות האלו, שנקראות "תכונות רוחניות", ושבאמצעותן הוא מסוגל להשפיע על העולם. הקבלה חושפת לפני האדם את כל המציאות ומסבירה לו את חוקיה; היא מלמדת אותו איך ניתן להפעיל השפעה חיובית על מערכת הבריאה ולקבל את התוצאה הטובה ביותר. שיטת ההשפעה של האדם על הסביבה נקראת "כוונה".

קבלה היא מדע שעוסק בהנהגת המציאות, כלומר, בשאלה איך אפשר "לסובב" את העולם לכיוון הטוב. ככל שהאנושות מתפתחת בלי להשתלב בהנהגת המציאות, העולם הולך ושוקע במצב של סבל ואי ודאות. ולכן, במצבנו הנוכחי, הקבלה נעשית כל כך נחוצה ומעשית.

איש לא עסק בצורה מדעית באפשרות לשלוט בגורל, חוץ ממקובלים; הסיבה לכך היא שלצורך השפעה על מערכת ההנהגה של המציאות, נחוץ לדעת את מדע הקבלה, שעוסק במטרת הבריאה ובשיטת ההתקדמות אליה-נושאים שהם מהותה של חוכמת הקבלה. המעשים שבהם האדם משפיע על מערכת ההנהגה, נקראים "כוונות", ואותן האדם רוכש אך ורק באמצעות שיטת הקבלה.

חוכמת הקבלה היא גילוי החוקים והמנגנון הכללי של כל המציאות לאדם שחי בעולם שלנו-דבר הנקרא "גילוי הבורא לנבראיו". הגילוי הזה מקנה לנו את היכולת להתקרב למה שמועיל ולהתרחק ממה שמזיק, לדעת את הסיבה לטוב ולרע.

מטרת לימוד מדע הקבלה והשימוש בו, היא להשיג את התוצאה הטובה ביותר לאדם. המטרה ברורה ופשוטה: להגיע לחיי אושר ושלווה הן עם הגוף והן בלעדיו; להגיע לחיים נצחיים ושלמים. והרי זאת כל אחד מחפש.

חוכמת הקבלה מלמדת אותנו לנהל את המנגנון הכללי של הבריאה שבו היקום שלנו הוא רק פרט קטן. כשם שמדענים חוקרים את התופעות והחוקים של העולם הזה, שנתפסים על ידינו וגלויים לכל, כך מדענים-מקובלים משתדלים לחקור את המציאות שאינה נתפסת בחמשת החושים שלנו, ואת חוקיה.

המחקר הזה נחוץ מאוד לכולנו, כי אנחנו החלק הפעיל היחיד בכל הבריאה. באמצעים הרגילים שברשותנו, אנחנו יכולים לחשוף רק חלק זעיר מהמציאות שמקיפה אותנו. ואילו מדע הקבלה נותן לנו אפשרות ללמוד את כל המציאות, את כל מערכת הבריאה, ולהפעיל אותה.

הקבלה מגלה לאדם את כל הבריאה שמקיפה אותו, את מחשבת הבריאה הכללית, ואת יחסי הגומלין בין חלקי הבריאה השונים; היא מלמדת על התפתחותו של האדם בתוך העולם הזה ומעניקה לו את האפשרות להכיר את כל העולם ואת ההנהגה העליונה שלו. היא מגלה לאדם מהי צורתנו מחוץ לגוף, לאחר מותנו, וכיצד חוזרים לגוף חדש, ומה נמצא מחוץ לחיים שלנו בגלגוליו השונים.

כתוצאה מלימוד הקבלה אדם מכיר את דרך פעולתו של מנגנון הנהגת הבריאה. מכך הוא יודע איך לפעול נכון, איך לבחור במעשה הנכון בכל מצב בחייו, ומסוגל להשפיע על המנגנון שקובע את גורלו.

עצם זה שאנחנו חושבים ומחפשים את הדרכים לדחוף את כל העולם לטוב,בזה אנחנו עושים כבר עכשיו תיקונים גדולים. בעל הסולם אמר פעם על אותם מתיישבים בנגב, שגם אם אינם מאמינים שישנו בורא, ההשתוקקות שלהם לגשם, מביאה להם גשם, משום שכל רצון של האדם הוא תפילה לבורא-גם אם האדם לא מוכן להכיר בבורא.

מאז ומתמיד רוצה האנושות לדעת מה צופן לה העתיד, אבל איש לא מצא שיטה מדוייקת לגלות זאת. ומה האדם מחפש? הוא מחפש סגולות כדי שיהיה לו טוב. הוא מחפש אותם אצל כל מיני "מכשפים", "קוסמים" ו"מקובלים" למיניהם. ולמרות זאת, בכל תולדותיה מלאות הסבל, האנושות עדיין לא מצאה את המרפא לכל צרותיה.

אולם בידי האדם לעזור לעצמו. עליו רק ללמוד לשלוט על חייו. ולצורך זה, עליו תחילה ללמוד ולרכוש את הידע ואת היכולת להשפיע על הטבע. האדם לא סתם נבנה כך, שבמשך עשרים עד שלושים שנותיו הראשונות הוא זוכה לחסדי הטבע והחברה, ורק לאחר התבגרותו, הטבע מתחיל להתייחס אליו במלוא חומרת הדין (עיין במאמר "מהות הדת ומטרתה" של בעל הסולם, בספר "קבלה למתחיל").

למעשה, כדי שאדם יגיע לשליטה על חייו ויטול לידיו את הנהגת העולם במקום הבורא, עליו לרכוש "מסך" רוחני. ולפי מידת הכוח של ה"מסך", הבורא מוסר לידי האדם את הנהגת הבריאה ואת ההנהגה על עצמו. אדם בעל "מסך" גורלו בידו. אדם כזה רוכש כוח שהוא מעל לחייו, מעל לעצמו, והוא מסוגל לעשות בעצמו את כל מה שדורשת ממנו מדרגה עליונה-המדרגה שנמצאת מעליו. היכולת לנהוג לא לפי השכל של עצמו, אלא לקבל הוראות ולפעול לפי מדרגה גבוהה יותר, זוהי האפשרות היחידה של האדם להשיג חירות אמיתית, שליטה בחייו וחופש בחירה. האדם רוכש יכולת לקבל כוחות ממדרגה עליונה וכך עולה בעצמו לדרגה יותר גבוהה.

להצדיק ולהבין את הטוב שיש בחוק הטבע הזה, כלומר, בבורא, ניתן רק בסוף הדרך ולא כאשר נמצאים בתוך מצבי ביניים. במצבים אלה אין לנו שום אפשרות להצדיק עונש כזה כמו מוות וגלגול חדש לתוך גוף חדש. רק מתוך מדרגה יותר גבוהה מזו שנמצאים בה, כלומר, רק מהמדרגה שמנהלת אותנו, אפשר להצדיק את הפעולות שהטבע פועל עלינו.

בכל פעם שאדם נמצא בדרגה כלשהי של הסולם המוביל מהעולם שלנו למטרת הבריאה, שהיא לעולם אין-סוף, הוא נחשף לשליטתה של דרגה גבוהה יותר, וכדי להצדיק אותה הוא צריך לקבל את השכל שלה ואת הדעת שלה. היכולת הזאת לפעול נגד השכל שלי ולקבל שכל עליון נקראת "אמונה למעלה מהדעת".

בכדי להצדיק את הדברים שקורים לנו, עלינו להביט בכל פעם על עצמנו ממדרגה גבוהה מזו שנמצאים בה. רק אז מצליחים לראות שתהליך "קבלת ההחלטות" אינו מתחשב בגוף שלנו, אלא פועל רק למען התעלות הנשמה, והחישוב נעשה מתוך בחירה במסלול הקצר ביותר אל המטרה.

כל מה שתלוי בנו הוא איך לקבל ולממש את ההחלטה הזאת. לפי היחס שלנו להתפתחות, אם הוא "בתוך הדעת" או "למעלה מהדעת", אנחנו בוחרים את הדרך, בין דרך יסורים ובין דרך תורה-דרך הקבלה.

רק מקובלים מסוגלים להתערב באופן פעיל בהנהגה העליונה, ובכל זאת כל אדם שמחשבותיו מכוונות לעשות טוב ולתת מחוץ לעצמו, גם הוא גורם לתגובה חיובית בעולם העליון. לכן אם כל העם ישאף לקיום החוק הכללי של הבריאה, ימצא את החוק זה בנוסחה הנקראת "ואהבת לרעך כמוך", ויגלה שהחוק הזה אינו אלא "חוק האהבה". אלא שהדבר הזה יקרה רק אם האדם יפרוץ מחוץ להרגשותיו ולמחשבותיו שכולן מבוססות על החושים הטבעיים-הגשמיים שלו.

חטא הבריאה והתיקון

מערכת הבריאה בנויה בצורה פשוטה הרבה יותר ממה שאנו מתארים לעצמנו: הכל מתרחש בנשמה אחת שחשה בתוכה את הבורא, את "האני" שלה ואת הקשר ביניהם. הנשמה זו הבריאה היחידה שנבראה, וחוץ מהבורא רק היא קיימת. הנשמה הזאת לא מרגישה מה שמחוצה לה אלא את פנימיותה, את מה שנמצא בה. היא נקראת "אדם" או "אדם הראשון", ומתחלקת לחלקים; כל חלק הוא אבר מה"אדם הראשון", מגופו. הנשמה היא בעצם אותו "רצון לקבל" הנאה ותענוג; חלקיה הם רצונות פרטיים של קבלת הנאה ותענוג ונקראים "נשמות".

בכל נשמה פרטית נמצאים 613 הרצונות של הנשמה הכללית לפני ש"חטאה" (נהנתה מהאור להנאתה בלבד) ומכך נשברה ונתחלקה. היא התחלקה ל-600,000 חלקים נפרדים, נשמות פרטיות, ובכל אחת מהן 613 חלקים-רצונות; אלה נפלו 125 מדרגות למטה ממצבם המקורי שנקרא "שורש הנשמה". הדרגה האחרונה שאליה נפלו נקראת "העולם הזה" והיא הדרגה הרוחנית הנמוכה ביותר של הנשמה. ומהמצב הנמוך הזה האדם חייב לתקן בעצמו את הנשמה שלו עד למצב הגבוה ביותר, עד לשורש נשמתו, להתעלות 125 מדרגות על ידי תיקון הדרגתי של 613 רצונותיו.

החטא

ה"חטא" מובן אצלנו לא נכון, כמו כל יתר המושגים שמקבלים משמעות גשמית בעולם שלנו. אמנם כתוב שהתורה דיברה בלשון בני אדם, אבל בפועל היא מספרת על עניין אחר, לא על מה שיש בין בני אדם. לכן יש לנו הבחנות מוטעות לגמרי על מושג ה"חטא".

"חטא האדם הראשון" מציין נפילה רוחנית מגובה רוחני עד לדרגה הנמוכה ביותר, כדי שיוכל אדם להתחיל, בצורה שכלית, מודעת, באופן עצמאי, מתוך בחירה חופשית בדרך של התעלות רוחנית-לעלות אל הבורא.

אם היה אדם נשאר במצב של הרגשת הבורא בעולם העליון, שבו הוא נברא, לא היתה לו אפשרות לפעול בצורה עצמאית, והוא היה נמצא בשליטת האור של הבורא כמו "גולם", כמו אדם קטן שנמצא בצלו של אדם גדול ממנו, שאין לו אז שום חופש בחירה, אלא כולו נתון להשפעתו של הגדול. לכן רק כאשר הבורא מתנתק לגמרי מהאדם, נעלם אחרי הכיסוי האחרון, אחרי ההסתרה האחרונה, המבדילה את העולם שלנו מהעולם הרוחני, רק אז יש לאדם חופש בחירה.

הנפילה הזאת מהעולם הרוחני נקראת "חטא האדם", אף על פי שרואים כאן עד כמה החטא מתרחש בעל כורחו-ממעל.

חוקי התיקון

למערכת הבריאה 613 (תרי"ג) חוקים. כל חוק הוא שיטת התיקון של כל אחד מתוך 613 הרצונות של הנשמה. חלק מהחוקים שייכים להנהגת הבריאה בכללותה וחלקם שייכים למערכת ההנהגה הפרטית של כל נברא ונברא, אבל כולם בלי יוצא מן הכלל פועלים בתוך הנשמה, שהרי זולת הבורא, הנשמה היא כל מערכת הבריאה והמציאות.

ככל שאדם לומד את החוקים האלה ומתחיל להגשים אותם רוחנית, בצורה מתוקנת, כך הוא מתקרב לדרגת הבורא. כלומר, מהמצב שלנו עד לדרגת הבורא ניצב סולם שבו 613 מדרגות. לעלות למדרגה הבאה, הרי זה "לרכוש מסך" ולתקן עוד רצון מ-613 הרצונות של הנשמה.

לאחר החטא, הרצון של האדם הראשון, הכלי, המשיך להישבר יותר ויותר לעומק, כדי להשתחרר מה"מסך", אפילו ברצונות מִשניים, שקשה להפריד משהו בתוכם. לכן מסופר בתורה על חטאו של קין שרצח את הבל וזה בעצם החטא הבא, השבירה הבאה של כלי "אדם הראשון". לצורך תיקון מושלם של הבריאה הכרחי להוריד את הנשמות יותר ויותר עמוק עד לדרגת העולם שלנו.

כדי שהבריאה הזאת תתחיל, מרצונה ובאורח עצמאי, להתעלות לדרגת הבורא, היא חייבת להתנתק ממנו לגמרי. כדי להתנתק היא מוכרחה לרדת מדרגת "אדם" אל למטה מדרגת "קין והבל", למטה מ"דור המבול", מדור "מגדל בבל", מדור "סדום"-עד לדרגת העולם הגשמי שלנו.

אנחנו נמצאים בתחתית כל המדרגות וכל הדרגות. כאשר הנשמה יורדת לדרגת העולם שלנו ומתלבשת בגוף היא נמצאת בניתוק גמור מהבורא, כלומר היא לא מרגישה אותו כלל, ואז נדמה לה שהיא חופשיה לחלוטין. אם ממצב זה נתחיל לעלות רוחנית, נתחיל באמת לתקן את הכל. זו הסיבה שהיה צורך בשבירת הנשמה האחידה הכללית "אדם הראשון", כדי להוריד את הנשמות עד לדרגת העולם הזה.

באחרית הימים

הקבלה מסבירה לנו שבאחרית הימים יתגלה אור הבורא לא לעם אחד, אלא לכל האנושות. ואז כל בני האדם יראו ויעריכו את התכונות שלהם בקנה מידה אמיתי, וזה מה שיגדיר את המצב שראוי להיות בו כאן בחיים על פני כדור-הארץ ושם ברוחניות. כולם יתנהגו אז נכון: ישתחררו מהדאגה רק לטובת עצמם ויתאחדו בכוונה אחת משותפת להיות שווים לבורא. התנאי ההכרחי להגיע למצב זה הוא שלכל אדם לא יהיה שום רצון אחר חוץ מרצון אחד, שהבורא יתגלה אליו, ורק אז הבורא מתגלה. אפשר להגיע לכך רק בתנאי שהאדם בכוחותיו מגלה לעצמו את הבורא.

התגלות כללית של הבורא תתרחש באחרית הימים לכל האנושות, ואנו לא רחוקים ממנה. אבל יש גם התגלות פרטית של הבורא: כאשר אדם בכוחות עצמו, על ידי יגיעה מאומצת ובלתי נלאית באמצעות השיטה המיוחדת של חוכמת הקבלה, מגלה לעצמו את הבורא. ואז, עד להתגלות הכללית של הבורא, הוא מתעלה רוחנית לבדו וחי במצב שאליו תגיע כל האנושות בעתיד.

אבל גם בזמן שהוא מתעלה לדרגה של הרגשת הבורא, הוא עוזר לאחרים להשיג בעצמם מהר יותר את הרגשת הבורא. מכאן נובעת החשיבות להפיץ את חוכמת הקבלה לכולם, כדי שאנשים ידעו שקיים דבר כזה, ילמדו את שיטת הקבלה ויגלו לעצמם את הבורא. בכך שיחיו בשני העולמות, יצאו לדרגה של שלימות ונצחיות-לתענוג אינסופי.

כדי להשיג מצב זה לא צריכים להמתין לאחרית הימים; "אחרית הימים" במובן הטוב שעליו מסופר בכל כתבי הקבלה, ולא במובן השלילי שהוגה השכל האנושי. שהרי מצבנו הנוכחי נמצא בשפל הרוחני הנמוך ביותר.

בידינו לזרז ולקרב אלינו את הזמנים הטובים. לא על ידי טעויות איומות ויסורים מרים, אלא על ידי קבלת כוח, כוח עליון רוחני באמצעות חוכמת הקבלה. יש לפעול כך שכל האנושות תתעורר מהר יותר ותבין איך באמת ניתן לחיות טוב. התגלות אור הבורא היא הכוח שמסוגל לתקן את העולם כולו.

חוכמת הקבלה לא שייכת לדת, היא מעל לדת, היא נוצרה למען כל האנושות. משום כך כדאי להביא להתפשטות חוכמת הקבלה בקרב כל האנושות ולמענה, עד לידי מה שנכתב, "כולם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם", ואפשרי להגיע לזה רק דרך חוכמת הקבלה.

"הגֵן הרוחני" והרשימות

באדם מוטבעת תוכנית של כל שלבי התפתחותו. היא המנוע שדוחף אותו קדימה ומכריח אותו להתפתח. בחיינו כבר הבנו והצלחנו לעכל את העובדה, שאת כל המידע על הגוף הביולוגי ניתן למצוא בגֵנים של האדם. אבל גם התוכנית להתפתחותו הרוחנית של האדם, טמונה בגֵנים מיוחדים, עמוקים הרבה יותר, שהם ה"גֵנים" הרוחניים שלנו.

מרגע שאדם נולד, תוכנית זו מתחילה לפעול עליו ולשלוט בחייו. היא מכתיבה את תכונותיו, את אופיו, את גורלו ואת מעשיו, אבל גם מאפשרת לו חופש בחירה ברבים מהמצבים. כל הנתונים של אישיות האדם מוגדרים על ידי אותה תוכנית להתפתחותו.

התוכנית נמצאת לא רק באדם אלא בתוך כל דבר שקיים ביקום, והיא מכתיבה תהליך שנקרא ה"חיים" שלו. להבדיל מחלקי הטבע השונים, התוכנית הזאת באדם אינה קבועה, אלא מתפתחת ומשתנה במשך חייו.

התוכנית היא שרשרת של פקודות מידע העוקבות זו אחר זו. כל פקודה נקראת "רשימוֹ", מלשון "רושם". בכל אחד מאתנו קיימת שרשרת הרשימות הזו מלידתו ועד פטירתו, אבל היא מכילה לא רק תקופת חיים אחת אלא את כל גלגולי נשמתו-את כל תקופות החיים שלה במהלך התפתחותה.

אם נקרא את המידע השמור בשרשרת הרשימות הזאת, נוכל, כמו בסרט, לעבור את כל שלבי התפתחותו של היקום, מהמצבים הקדומים ביותר של היווצרות היקום, השמש והכוכבים, דרך תקופת הדינוזאורים, ועד למצבים העתידיים הרחוקים ביותר. לפי החוק הכללי של היקום, שום דבר לא נעלם, אלא רק משתנה ממצב למצב.

אם שרשרת הרשימות הזאת, היא כל תוכנית הפעולות שלנו, מתחילת חיינו ועד סופם, ואם אין ביכולתנו לשנות בה דבר, אלא רק למלא אחר ההוראות הכתובות ב"רשימות", יהיה מעניין לדעת מה הוכן שם לכולנו ולכל אחד בנפרד. ויהיה נכון יותר לחקור את הרשימות באופן הבא: לברר מהי המטרה שהטבע שם לעצמו, מהו חוק הבריאה הכללי שאליו הרשימות אמורות להביא אותנו. ומכך תתעורר השאלה: האם מתוך לימוד הרשימות וידיעתן אפשר יהיה לשנות משהו, לבנות מחדש ו"לשפר" כל דבר לטעמנו?

את התשובה לשאלה זו אפשר לקבל רק אם נחדור לתוך תוכנית הרשימות עצמה. כשהאדם לומד קבלה הוא לומד על התוכנית הזאת ועל הרשימות האלה. אבל האדם המודרני צריך לעשות מאמצים מסויימים כדי לדעת ולהכיר את תוכנית חייו-ללמוד את מערכת ההנהגה של כל היקום, כדי שיוכל להשתמש בה נכון ובצורה הטובה ביותר.

התוכנית נמצאת ב"עולם האצילות", לוח הבקרה ומקור האור של העולם שלנו, הקובע את השתלשלות האור המביא לנו בעולמנו חיים, שפע, בטחון, בריאות, ושלווה. בעולם האצילות הנשמה נמצאת במצב המושלם ביותר, כלומר, מלאה באור נצחי ובשלווה-שווה לבורא ומלאה בו. מהמצב הזה היא "נזרקת" למקום הנמוך ביותר, הנקרא "העולם הזה". בדרכה מעולם האצילות לעולם שלנו, הנשמה מתרוקנת בהדרגה מהאור, ובכניסתה לעולמנו היא מאבדת את כל האור, ונשארת רק עם הרשימות מכל המצבים שעברה. מצבי ההשתלשלות האלה נרשמים ברשימות, שלאחר מכן מהוות את מדרגות העלייה בחזרה מהעולם שלנו לעולם האצילות.

הרשימות מורכבות משני עניינים עיקריים:

א. זיכרון מההנאה שהיתה לנשמה מאור הבורא, שמילא אותה לפני ירידתה לעולם שלנו.

ב. כוחה של הכוונה "למען הבורא" (הרצון לתת) שהחזיק את הנשמה בדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר.

שני המרכיבים האלה עוזרים לנו לבנות בתוכנו את החוש הרוחני, שבעזרתו אפשר להתגבר על המחיצה שמפרידה בין העולם שלנו הגשמי, לעולם הרוחני, היינו לעולמות העליונים. החוש הזה, שהמקובלים יוצרים בתוכם, נקרא "מסך". רכישת "מסך" מאפשרת לאדם לשלוט בגורלו ולשפר את סביבתו.

בירידתה של הנשמה מהעולם העליון, שבו היא מלאה באור, לעולם הזה, שאין בו אור, היא כמו כדור שמתגלגל במדרון מדורג ופוגע בדרכו בכל מדרגה. ה"פגיעה" הזאת היא ה"רשימו", שכל אדם הלומד קבלה, לומד לממש אותו בצורה נכונה, החל מהרשימו הקטן ביותר שנוצר מהמדרגה הרוחנית האחרונה, הנמוכה ביותר, ועד למדרגה הסופית, הגבוהה ביותר. עוד במדרגה הראשונה שהאדם משיג, הוא עולה ממצב של חוסר מודעות והכרת הסביבה, למצב של מודעות גבוהה יותר, שמעוררת בו רצון למשהו עליון הנמצא מחוץ לעולם שלו.

מהן יכולות- העל הרוחניות שיש ליהודים בנוגע להנהגת העולם?

היהודים ינהיגו את העולם על ידי עלייתם לעולם העליון דווקא במימושו של הרשימו שנשאר מהמדרגות הרוחניות העליונות ביותר.

כל מה שנותר מהנשמה לאחר שהאור הסתלק ממנה, זו שרשרת הרשימות. כל הרשימות סגורות ו"מקופלות" בתוכה כמו נקודה. הנקודה הזאת נמצאת בתוך כל אחד מאתנו והיא נקראת ה"נקודה שבלב", או "עיבור הנשמה העתידית".

הרשימות הן אלה שמגדירות את הנשמה העתידית של האדם, את צורתה, את תכונותיה, ואת המקום שאליו היא צריכה לחזור בעולם האצילות. כל אדם שמממש בצורה עקבית את כל הרשימות שלו, עולה לאותו מקום בעולם האצילות שהיתה בו נשמתו, לפני שהשתלשלה לעולם שלנו.

בחוכמת הקבלה, עולם האצילות נקרא "ארץ ישראל", והאדם שעולה אליו נקרא "עברי"-זה אשר עבר מהעולם הגשמי לעולם הרוחני. הוא נעשה חלק מעולם האצילות שהוא "לוח הבקרה" של העולם שלנו, הנכלל במנגנון ההנהגה, ובכך הוא מקבל יכולת שליטה על העולם ומסוגל להבין ולהגדיר את כל מה שמתרחש בעולמנו.

ההבדל בין המצב של הנשמה בעולם האצילות, טרם השתלשלותה לעולם שלנו, לבין מצבה לאחר שעלתה מהעולם שלנו לעולם האצילות, הוא בזה שעליית הנשמה היא תוצאה מרצונו וממאמציו של האדם. הנשמה עולה במדרגות של העולמות מתוך בחירה חופשית, ובזה היא רוכשת מחדש את כל הקומה הרוחנית (הגובה הרוחני) של עולם האצילות. בו בזמן, הגוף של האדם ממשיך להתקיים בעולם הזה, וכך האדם חי בו-זמנית בשני העולמות.

חוכמת הקבלה, לפי הגדרתה, היא השיטה שמגלה לאדם את כל היקום, את כל המציאות, בזמן שהוא חי בגוף הגשמי. תוך כדי הגילוי הזה האדם רוכש בהדרגה את תכונות הבורא-את יכולת ההשפעה, הנתינה. ככל שהאדם רוכש את התכונות האלו, נשמתו נעשית יותר דומה לבורא, עד שנעשית כמוהו, שאז האדם עולה לדרגת הבורא, נעשה שווה לבורא. לכן, כדי להנהיג את גורלך ואת כל העולם, הכרחי להיות "יהודי", "עברי", כלומר, לעבור "לצד ההוא" של המחסום.

"יהודים" הם לא עם, אלא קבוצה של אותם אנשים שרכשו את השיטה שמלמדת איך להפוך ליהודים-עברים, איך לעבור את המחסום בין העולם הזה לעולם העליון-הרוחני. לפני שאברהם אבינו קיבל את שיטת הקבלה, את התורה, היתה הקבוצה הזאת משפחה גדולה ורגילה כמו שאר המשפחות שישבו במסופוטמיה. הגֵנים שלנו, לרבות אלה של היהודים האשכנזים, דומים לאלו של תושבי מסופוטמיה המקוריים (לא לערבים שמאוחר יותר כבשו את כל השטח מפקיסטן ועד מרוקו, והתיישבו בו).

ההבדל בינינו לבין האחרים הוא רק בקבלת המשימה, שאותה הגדירה כמטרה ברורה ומעשית משפחתו של אברהם אבינו, שהפכה לנבחריו של הבורא: והמשימה היא ללמוד בעצמנו, וללמד את כל האנושות, את הנהגת העולם והקשר עם הבורא. כל מי שמקבל על עצמו את המשימה הזאת, נקרא "יהודי". אבל מושג של "לאום יהודי" לא קיים, מפני שמלכתחילה לא קיים עם כזה במציאות.

האם היו תקופות בהן השיגו היהודים רמה רוחנית גבוהה, ושלטו רוחנית על העולם באופן מעשי, או שמדובר רק על העתיד?

כמות משמעותית של יהודים היתה ברמה רוחנית גבוהה, לאחר יציאת מצרים, בעת כיבוש ארץ ישראל, ובמשך כל תקופת בית-המקדש הראשון והשני. המקובלים של אותם הזמנים שמרו את העולם העתיק במצב טוב בהרבה ממה שהיה יכול להיות ללא התערבותם. אבל באותה תקופה, האנושות עוד לא היתה צריכה "לעלות" כולה לדרגת הבורא, ועדיין לא הוטלה על היהודים החובה לממש את היעוד ההיסטורי שלהם כלפי עמים אחרים.

לאחר חורבן בית שני, היתה משימתם של היהודים לצאת לגלות, להתערבב בעמים אחרים, ולעבור במשך ההיסטוריה התפתחות הדרגתית מרשימות של הדרגה הבהמית-הרצון הבלעדי בתענוגות העולם הזה-אל רשימות של דרגת "אדם"-הכרה ביעודו של האדם, בחיים הרוחניים ובהנהגת המציאות.

ולכן, דווקא על תקופתנו נאמר: "והייתם לי סגולה מכל העמים"; "לאור גוים נתתיך". עתה עלינו ללמוד בעצמנו, וללמד את כל העמים, את שיטת הקבלה: איך לממש בצורה עקבית את הרשימות שבנו, לפתח את החוש הרוחני ולעבור לעולם העליון-להגיע לקשר עם הבורא וליטול לידינו את הנהגת העולם.

חלק 2 הדרך למימוש הבחירה

מציאות קבלית

הכוח שטמון בספרי הקבלה

ספרי קבלה הם לא כמו ספרים אחרים, לא כאלה שקונים בכל מקום, לא כאלה שלומדים בהם מדעים באוניברסיטה, ואפילו לא כאלה שלומדים בהם בישיבות. המיוחד בספרי קבלה אמיתיים הוא שהקריאה בהם משפרת את האדם, גורמת לו להרגיש משהו חדש, אחר, מפתחת בו חוש נוסף, החוש השישי. בחוש הזה האדם מתחיל להרגיש את הרוחניות, להרגיש את מה שמתרחש מעבר לעולם שלנו, מה שמעבר לתמונת העולם הזה, את הכוחות שנמצאים אחרי כל החפצים וכל הדברים בעולמנו.

ברגע שנהיה מסוגלים לחדור קליפה חיצונית זו שממולנו, נתחיל להרגיש את הכוחות הסובבים את המציאות ופועלים עליה. אז נוכל להיות בקשר עם הכוחות האלה, להשפיע עליהם, לראות מה בדיוק אנחנו עושים נכון ומה לא נכון, איך אנחנו צריכים להתנהג כדי להתאים את עצמנו לכוח עליון גדול וכללי, שמסובב את כל המציאות, וכך נוכל לחיות בצורה הכרתית בעולם טוב יותר לכולנו.

בדברים אלה אין כוונתי לומר, שהקבלה מלמדת איך להסתדר טוב יותר בחיים שלנו על חשבון מישהו אחר. ההיפך הוא הנכון: ע"י הקשר עם העולמות העליונים, אתה לומד איך לא לפגוע באחר, אתה משיג את הרצון האמיתי לתת לזולת. חוקי העולמות העליונים הם החוקים היחידים שקיימים במציאות, הם מרימים את האנושות לדרגת אדם. כרגע אין לנו קשר אתם, ובאי ידיעתנו את החוקים אנו עוברים עליהם וגורמים נזק כבד לעצמנו ולאחרים.

האם בכך שנתחיל ללמוד קבלה, מיד תשתנה המציאות בישראל, ולימוד בספרי הקבלה יביא להפסקת הירי, להפסקת הפיגועים, ואפילו ישנה את רצון אויבינו להשמיד אותנו?

אני עוסק במדע הזה זה מעל 20 שנה. בשביל להתייחס ברצינות למה שמראים לנו, ובשביל להבין בדיוק מה הרצון שדוחף אותנו מלמעלה, לא צריך רק לשבת וללמוד. לא כל העם צריך לפתוח ספרים, ולהתחיל ללמוד במסגרת מחייבת כלשהי. אנחנו צריכים להמשיך לעבוד, לנהל חיי משפחה, ללמוד, ואנחנו צריכים להמשיך לשמור על עצמנו, אנחנו חייבים בשירות צבאי.

לפי שעה ובתור התחלה, נתחיל לתפוס כי הבנתה של מטרת החיים, של מטרת המציאות, המטרה של כל הבריאה, זה יותר חשוב מהמטרות החומריות של החיים, מהמטרות שאנחנו רצים אחריהן בעולם שלנו-כך נלך בכיוון נכון יותר, וזו כבר תהיה התקדמות. באופן זה נתחיל, בצורה פעילה, להידבק לכוח העליון, נתחיל להיות יותר ערים לזה שהכל באמת בא מלמעלה. הכוונה איננה

למה שהכרנו עד היום: לחשוב בצורה פסיבית שהכל בא מלמעלה, שהכל יסתדר. אלא שהיום אנחנו צריכים בעצמנו להשתתף בזה, ולהתחיל לנסות להבין דבר, ובכך שנבקש לקחת חלק פעיל בשינוי, מיד נשנה את המציאות.

אם נתפתח ונבין טוב יותר את תפקידנו, וניטול לידנו את ההנהגה של ההשגחה העליונה, לפי מה שרוצים מאתנו מלמעלה, נוכל באמת לראות עד כמה נהיה סביבנו עולם יותר טוב, עולם יותר רגוע ושקט. זהו שינוי שחייב להיות מיידי, ברוחניות אין זמן ואין השהייה. אבל כל עוד איננו שולטים בכוחות העליונים, חובתנו להגן על עצמנו בצורה הרגילה של העולם שלנו, כפי שנהוג בו.

כלומר על כל אחד בלי יוצא מן הכלל להתגייס לצבא?

אדם חייב ללכת לעבוד, חייב ללמוד, חייב לשרת בצבא, לשרת את המדינה שלו ואת העם שלו. אנחנו חייבים להשתמש בכל מה שיש בעולם שלנו, ומה שעלינו ללמוד הוא מהו השימוש הנכון. הבעיה היא שבמידה שאנחנו לא יכולים ולא יודעים איך להנהיג את העולם שלנו ואת חיינו דרך הכוח מלמעלה, דרך העולם העליון, כך אנחנו מרגישים את החיים בעולם שלנו כחיים של טורח, כחיים של צער וכאב, חיים של הכרחיות, עם סבל, עם יסורים, עם צבא, עם עבודה קשה, עם צרות. ורק עד כמה שנוכל לתקן את כל המציאות, נוכל להיפטר מהדברים האלו.

אז יש רצון עליון, ואנחנו האנשים הקטנים צריכים לעשותו; מהו רצון זה?

הרצון העליון, שנקרא בורא, מבקש מאתנו שנהיה שותפים עמו, ורואה בנו בנים שלו, ככתוב בכל הספרים. מה שנקרא "גמר התיקון" ו"ביאת המשיח", זה התרוממות האדם עד לדרגה של הבורא, שבו הוא נעשה דבוק. האדם נעשה דבוק בבורא, לפי ההכרה, לפי הכוחות שהאדם מבקש מלמעלה, ומקבל ורוכש, ואז מתחיל הוא להיות חלק מהרוחניות העולמית. רק בצורה כזאת אדם יכול להימנע מצרות בחיים, כי כל הצרות לא באו אלא לחייב אותנו לחפש את הסיבה להן, ואז אדם מגלה שהסיבה להן היא ההתרחקות מהעולמות העליונים, מרוחניות.

מה אתה מציע לעשות מיד?

אני מציע להתחיל לקרוא ספרים, לשמוע קלטות, להיכנס לאתר האינטרנט שעוסק בנושא זה, להתחיל להכיר מה חובתנו כלפי הכוח העליון, והעיקר להתחיל לחשוב ולתאר לעצמך בכל צורה אפשרית, שאחרי כל המקרים וכל מה שמתרחש, עומד כוח אחד עליון, שבדרך לא נעימה, שנעשית מאוד מאוד קשה, רוצה לעורר אותנו דווקא לדרך טובה, ומפנה אותנו למציאות הנכונה, האמיתית.

חוכמת הקבלה לא סתם נקראת חוכמה, חוכמת אמת; זה ממש מדע, דרך להכיר את העולם העליון, ולהשתמש בו בצורה מדעית כמו בכל מדע. חוכמת

הקבלה מעניקה לנו שיטה מעשית כיצד נוכל ליהנות מהעולם העליון, וזוהי השיטה המעשית ביותר ללמוד את האופן שבו נוכל ליהנות מכל המציאות בדרך נכונה.

מה אני יכול לעשות עכשיו, כדי שלא יהיה לי רע, כדי שאני לא אסבול, כדי שנצא מהצרות?

לצערי אתה לא מבין שמדובר על הכוח של כולנו יחד, על כוח הרצון ועל כוח המחשבה של כל האומה. שאם כולנו נתייחס אחרת לכוח שבא מלמעלה, זאת ההשפעה הכי גדולה שנוכל להשיג על כל המציאות, ובכך נגרום לשינוי המציאות, גם זו שכרגע מאיימת עלינו במיוחד. זה לא יהיה משנה אם זה איום בטנקים, או מטוסים, או טילים, או ים של ערבים: זה יהיה שינוי בכל המציאות שלנו; אלו יהיו חיים אחרים לגמרי.

אנו נבחרים, בכך שבנשמתנו ישנם כוחות מחשבה ורצון שאם נשתמש בהם נכון, נוכל לשנות את כל המציאות בצורה מעשית ומיידית. הכוח הכללי של המחשבה שלנו, שישתנה ויחשיב רוחניות במקום גשמיות, הוא שישנה את כל המציאות מלמעלה לטובתנו, להיפך ממה שעומד מולנו היום. וכל השינוי הזה תלוי רק באופן שבו נתייחס למשימה שמוטלת עלינו, כנגד מה שהציבו לפנינו מלמעלה.

כרגע אנחנו לא מכירים את כוח המחשבה וכוח הרצון שטמון בנו, אף כי יש בנו כוח מחשבה וכוח רצון שהם הגדולים ביותר בעולם, ובזה אנחנו עם מובחר. אלא שאם נשנה את היחס שלנו לרוחניות, לעולמות העליונים, למה שנקרא הנהגת הבורא, נוכל לראות שהוא, ורק הוא, מפקח על כל מה שקורה לנו. נתחיל להתייחס לזה בצורה אחרת, נתחיל ללמוד איך אנחנו יכולים לשנות את כל הדברים האלה, ליטול לידינו את ההנהגה על עצמנו.

אין צורך לדעת ללא דיחוי איך לשנות את המצב בפועל, אלא עצם השאיפה והחתירה להבין מה קורה לנו, עצם ההתעניינות, מי מפעיל את המציאות שלנו ומדוע, עצם התחושות שמנהיגים אותנו מלמעלה לקראת מטרה כלשהי, שההנהגה הזאת רצופה ותמידית, עצם היחס הזה, והמחשבה ושינוי הערכים לגבי היחס לכוח העליון, הרוחני, לעומת הכוחות הגשמיים שלנו, בכך בלבד אנו משנים מיד את מצבנו בצורה חדה.

הקבלה כמציאות יום יומית

מה לעשות כדי לחולל שינוי גדול ומשמעותי בציבור?

כיום יש כבר דחיפוּת לכך שהידע הזה יגיע לכולם, לכל אחד בצורה פרטית ולכולם בצורה ממלכתית. משרדי הממשלה צריכים להשתתף בזה: אולי משרד החינוך, משרד ההסברה, משרד הדתות, אותם משרדים ממשלתיים האחראים על כך ויכולים לקבוע משהו, כדי להוליך אותנו באומץ לשינוי ההכרחי והחשוב הזה.

כבר יש קבוצות קטנות שפועלות בכל העולם, ועוסקות בלימוד ובהסברה בכל ערוץ אפשרי, באינטרנט, ברדיו, בטלויזיה, בעיתונות; אך נדרש שינוי ממשי בחינוך הישראלים והעם היהודי כולו, שינוי שאותו צריכה להנהיג ממשלת ישראל ומשרדיה.

חייבים לשים את הדגש על המשימה שלנו כעם נבחר, על מה שאנו חייבים לעשות כדי לקדם את עצמנו ואת העולם. זה כתוב ברור ומדוייק בכל ספרי הקבלה, וכיום החומר מוגש בצורה קלה ומובנת לכולם. חשוב לעורר בציבור את הרצון להבין בזה, לדעת את חוקי העולם העליון, כדי שנלמד איך לפנות לעולם הזה בצורה נכונה, לקבוע את העתיד שלנו בעצמנו, ולהשיג בשבילנו עתיד טוב יותר.

אם זו המטרה הכי חשובה, איך ניתן לגשר על המחלוקות, על היריבויות, על ניגודי ההשקפות, שקיימים אצלנו, ולהצליח להתאחד למענה?

המסר הזה הוא לכל העם, ואף לכל העולם. כאן לא משנה השקפת העולם, אלא מדובר על ההצלה שלנו. המקובל הגדול והמיוחד של דורנו, רבי יהודה אשלג, שכתב לדור שלנו את הפירוש המלא ל"ספר הזוהר", פירוש "הסולם", הוא שפיתח למען דורנו את שיטת הקבלה, שיטת ההתקרבות לרוחניות.

אמנם נכתב על זה גם ב"ספר הזוהר" וגם בכתבי האר"י הקדוש מצפת, אבל יהודה אשלג, בעל הסולם, כתב על זה בספרים קלים לקריאה, כמו למשל ספר "מתן תורה". לפני השואה הוא פרסם בירושלים כתב עת שעוסק בקבלה, בכוונה להקל על בני הזמן ולתקן מה שניתן; לצערנו הוא לא הצליח, וכיום אנחנו שוב מנסים ומקווים שנצליח לגרום שינוי לטובה.

וכבר יש בידינו חומר רב, קל ומובן לכולם, שמסביר הכל בפשטות. אני חושב שמתוך זה יכול כל אחד לבחור מה שמתאים לו ולהבין מה כתוב, בלי קשר לאיזה חלק בעם הקורא שייך, לאיזו קבוצה, או לאיזו מפלגה. דברים אלה שייכים לכל העם ולכל העולם, הם עוגן ההצלה שלנו, הם קרש הקפיצה שלנו כדי לדעת איך פועלים העולמות הרוחניים.

כיום אין אדם שלא שואל על הטעם שבחייו, שלא מרגיש יסורים על זה שאין לו תשובה. לכן אין אדם שלא יעניין אותו מה שכתוב בספרים האלה, שמלמדים איך להגיע לחיים של שלווה ובטחון, שמראים לו שיש דרך להשיג את זה.

אתה מדבר כל הזמן על שינוי בחשיבה, על שינוי בהרגשה, על שינוי כללי של המציאות, מהו השינוי הזה?

זה שינוי בחשיבה של האדם, בערכים שלו בתחום החיים. בסוף ההקדמה שלו ל"ספר הזוהר", כותב בעל הסולם, שאילו היינו מעדיפים רוחניות על פני גשמיות, חוקים רוחניים על פני חוקים גשמיים, הנהגה רוחנית על פני הנהגה גשמית, היינו מסדרים את כל העולם שלנו לפי היחס הנכון, בדיוק לפי הסדר של העולם הרוחני, ואז לא היתה התנגשות בין הערכים הפנימיים שלנו, לבין הערכים שנמצאים בכוחות עליונים שיורדים אלינו, ואז היינו מרגישים במקום יסורים, רק טוב ורק שלווה.

אתה יכול לתת לי דוגמה מעשית, נאמר אני נוסע בכביש ופתאום יורים עלי, איך אני צריך להתייחס למצב הזה?

ברגע שזה קורה אתה כבר לא יכול לעשות כלום, זו תוצאה בלתי נמנעת, כבר אי אפשר לפעול רוחנית נגד הפעולה שכבר יורדת עליך מלמעלה. היא יורדת כעת כתוצאה ממחשבות קודמות שלך, שהיו לא נכונות, כך שאין מה לעשות נגד הירי בעצמו. יש לעשות רק מה שבעולם שלנו חייבים לעשות במצבים כאלה, לצמצם כמה שאפשר את הפגיעה הגופנית, ולשמור על החיים.

הירי הוא רק תוצאה והעולם שלנו זה עולם של תוצאות. אם אתה באמת רוצה להשפיע על יריות, ועל ידוי אבנים, ועל יחס האויבים אליך, אתה צריך לעלות למעלה, אל המקור שלך, השורש שלך, ואל מקום הימצאו של השורש של אויביך, ושם לסדר את היחסים. אז הכל ישתנה מיד, כי דבר בעולם שלנו לא קורה, אלא רק לפי פקודות מלמעלה.

כדי לסדר את החיים שלי לא מספיק לקנות את "ספר הזוהר" ולשים אותו בסלון?

נכון שכמעט בכל בית ישנם "ספר הזוהר", מזוזות וקמעות. אנשים חושבים שיש בזה סגולה. אבל עובדה, כיום זה לא עוזר לנו. הגענו כבר לזמן שבו אנו חייבים להתרומם מעל הדברים האלה; אנחנו צריכים היום להמשיך מעבר לזה, צריכים להכיר את הכוח בעצמו, את פעולותיו עלינו, ולא לחשוב שאם התקנתי מזוזה, הרי שהכוח שם, והכל בסדר. עלינו להתחיל לפעול בצורה מטרתית, מעשית, על הכוח העליון.

פתחתי את "ספר הזוהר" ובקושי הצלחתי להבין דבר מהכתוב שם; איך אפשר ללמוד מתוך ספרים כאלה?

לפני שקוראים ב"ספר הזוהר" צריך לקרוא וללמוד כמה ספרי הקדמה. שהרי יש חומר רב לקרוא וללמוד כהכנה, כמפתח, כדי לדעת איך לפתוח את הספר, מה לראות בו.

"ספר הזוהר" כתוב לאנשים שכבר הם יודעי דבר ונמצאים בעולמות הרוחניים, העליונים. ואז למי שכבר נמצא בהכרה רוחנית, הספר הזה, כמו כל ספרי הקודש, הוא מורה דרך שמראה לאדם מה בדיוק הוא צריך לשנות בעולם העליון, בכוח הרוחני, כדי לגרום שינוי ותיקון של מצבו בעולם הזה.

בספר מופיעים שמות לא מוכרים, כמו "עולם אדם קדמון", "עולם הניקודים". האם הם קשורים לחיים שלי כאן?

זה קשור מאוד לחיים שלך, אף כי עכשיו אין לך קשר עם זה, כי אתה עדיין לא מרגיש שאתה נמצא בתוך העולמות האלה. אם תתחיל להתעסק בלימוד הזה,

תתחיל לראותם ולהרגישם. היום כולם בלי יוצא מן הכלל יכולים וראויים לראות ולהרגיש, דרך העולם הזה, את העולמות היותר גבוהים, היותר עליונים, העולמות הרוחניים. בלמידתם אתה נקשר אליהם, ומתחיל לחיות את כל המציאות בצורה שאתה רואה גם איך אנחנו חיים בלי גוף ורק עם הנשמה שלנו, איך הנשמות יורדות לעולם הזה בגופים, איך נקבע העתיד שלנו, מה היה העבר, מה הסיבה לכל דבר ודבר, וכך תוכל להכיר את כל הסיבות וכל התוצאות, ותדע איך להתייחס ואיך לתקן את העתיד שלך.

בלי להכיר את העולם העליון אי אפשר להגיע לכך. הבורא רוצה שנחיה בכל העולמות, וכבר עתה מחייב אותנו בצורה לא כל כך נעימה, להתחיל ללמוד מה קורה בעולמות האלה; ואנחנו חייבים להביא בחשבון, שהמצב לא יהיה יותר קל, אלא יותר ויותר קשה.

קיבלנו את הארץ, קיבלנו את הדרך איך להשיג את העולמות האלה, ועכשיו הגיע הזמן ויש להתחיל ללמוד איך לחיות על האדמה המיוחדת הזאת, במטרה להשיג את הכוח הרוחני הטמון בה. ואז, אומרים לנו, נוכל לבנות את בית-המקדש הפנימי בלב של כל אחד, ואת בית-המקדש של כולנו.

חזרה בתשובה

העיסוק בקבלה מחייב אותי לחזור בתשובה?

לא. "חזרה בתשובה" משמעותה עלייה מהדרגה הרגילה שלנו לדרגה הרוחנית "אדם". לא שבצורה חיצונית אתה מחליף לבוש ונוטל עליך לשמור כמה חוקים חיצוניים. אלא חזרה בתשובה היא שינוי בתוך האדם, החזרה שלך לכוח העליון, לבורא, התייחדותך עמו, והימצאותך יחד עמו, בשיתוף פעולה בהנהגת העולם.

אני יכול להישאר חילוני ובכל זאת לעסוק בקבלה?

חשוב יותר שתתחיל לקרוא בספרי קבלה, ותתחיל לחשוב ולהבין במה תלוי העתיד שלך, מאשר שתתלבש או תתנהג בצורה מסויימת.

לא יעזור לנו היום, אמנם אני עצמי איש דתי, אם כולנו רק נשמור את המצוות בחיצוניותן; השינוי שנדרש היום הוא יותר פנימי. נדרשת מאיתנו עבודה יותר פנימית, והרבה יותר גדולה. אם לא נתעסק בקשר הפנימי בינינו לבין העולם העליון, נמצא את עצמנו במצבים קשים מאד. אנחנו חייבים לעבוד ולהשיג מציאות אחרת, ולא המציאות שהיתה לנו עד היום.

הקבלה מדברת רק על העבודה הפנימית שבאדם, ואני ממליץ לכל אחד ואחד לא לחשוב על שום דבר חיצוני, רק ליצור בתוכו דרישה לשינוי פנימי. אין דבר יותר חשוב מהמחשבות של האדם, מהרצונות של האדם, ורק לדבר הזה שבאדם הקבלה פונה, ורק את זה מבקשים ממך, שתבדוק בעצמך ותראה שבכך אתה יכול לשנות את המציאות, ולא יותר מזה.

משימה רוחנית

האם כל אחד מאתנו יכול לשנות את המציאות?

זה תלוי אם הוא חושב על הבורא או לא. אם נשמתו הבשילה במשך כל הגלגולים הקודמים והגיע זמנה להכיר רוחניות, לא יעזור לו דבר, והוא חייב להיכנס לתיקון ולשימוש בכוח הרוחני, ואין זה משנה איפה הוא נמצא בעולם, בכל מקום מזומנים לו יסורים וקטסטרופות, כל עוד לא יכיר את זה. בסופו של דבר אנחנו נמצאים במרכז העולם, ואין מנוס מכך. אפילו אדם שיברח לאוסטרליה, הבורא ישיג אותו גם שם.

אם לא נתעורר עכשיו מה מצפה לנו?

אני צופה שהצרות יתגברו, וככל שנזניח את העניין הזה, נצטרך להתאזר בכוח חזק יותר שיחזיר אותנו לכיוון הנכון. זה כמו בפיסיקה, כל דבר שאתה זורק, ויש לו סטייה מהדרך הנכונה, כל כמה שהוא ממשיך בדרכו הלא נכונה, סטייתו יותר גדולה, ואז צריכים כוח חזק יותר כדי להחזיר אותו למסלולו. כך יהיה איתנו, ולנו אין ברירה, אלא להתחיל לשמוע מה קורה לנו.

ומהו הדבר הדחוף ביותר?

הדבר הדחוף ביותר הוא להתחיל להכיר בכך ששום דבר לא קורה סתם, ושההתנהגות שלנו כאן משפיעה על מה שיורד אלינו מהעולמות העליונים. אין להתנהג כמו ילדים קטנים, שמקבלים מכות, בוכים, ומחפשים להימלט מהן, עד לפעם הבאה. ממנו נדרש להיות אנושות בוגרת ואחראית, שיודעת את מעשיה ואחראית לתוצאותיהם. מעצם זה שנכיר ששום דבר לא קורה סתם, שיש סיבה למצבנו; בכך יתחיל להיות שינוי בחיים שלנו, ואז גם נתחיל לחפש את הסיבה לכל מקרה שקורה איתנו בעולם הזה.

האם אפשר לברוח מזה?

כבר אמרתי שאיש לא יכול לברוח מזה, אלא מי שהנשמה שלו עדיין לא בשלה, שהרי הוא יכול לחיות כאן או במקום אחר ובכלל לא להרגיש מה שקורה. אבל אלה שחייבים כבר להתחיל להשתמש בכוח העליון, וליישם את מה שמוטל עליהם, להם יהיו בכל מקום צרות ויסורים, אשר לא יעזבו אותם, עד שיתחילו ללכת בדרך הנכונה. הכל בא מהכוח העליון, שפועל ודוחף את הנשמות לפי קצב התפתחותן, ומי ששעתו הגיעה להכיר מהו העולם העליון, שום בריחה לא תעזור לו.

בכל זאת יש כאלה שיכולים לישון בשקט ולא לדאוג מפני מה שמצפה לנו?

העולם בנוי כמו פירמידה. הנשמות מתפתחות לאט לאט, מבשילות, מתבגרות, חלקן נכנסות לזה עכשיו, וחלקן עומדות בתור. אני פונה בעיקר לאלה שחייבים כבר עכשיו להתחיל לשנות את המציאות, ויכולים להתחיל לעשות זאת. אני לא מצפה שכולם ירוצו לחפש ולהשיג מה ש"הזוהר" מסביר, אבל אלה שיש בהם הרגשה שזה שייך להם, שעליהם מוטלת המשימה הזאת, אנשים שבתוכם מתרוצצת השאלה מה הטעם בחיי, הם- הם שהגיעה שעתם להכיר את העולם הרוחני. זו שאלה שבאה מלמעלה, ויש לה רק תשובה אחת: להכיר את הכוח העליון שעורר בי את השאלה הזאת, כלומר, להתקשר אליו, להתקרב אליו, לחיות ולפעול יחד איתו.

אם כל העם היהודי יעלה לארץ ישראל זה יעשה את השינוי הרצוי?

לא. אנשים יעלו לארץ, והארץ הזאת תקבל חשיבות בעולם, רק אם נאמר לעצמנו ולכל העולם, שהארץ הזאת חשובה לכולם, ואנחנו נוטלים עלינו את תפקידנו כעם הנבחר, ומתחילים לבנות כאן מרכז רוחני של כל העולם, את בית-המקדש השלישי. מעכשיו נעשה את המוטל עלינו, כדי למשוך את האור העליון לכל העולם. זה, גם מה שהגויים מחכים ומצפים שנעשה.

למה חשוב כל כך שנעסוק בהשגת העולמות הרוחניים דווקא על אדמת ארץ ישראל?

לכל מקום בעולם יש כוח אחר שפועל עליו. אם אדם זז ממקום למקום, זה בגלל כוחות שפועלים עליו, ואפילו הוא זז ממקום שהיה בו לפני רגע. אנחנו לא תופסים עד כמה אנחנו מופעלים כמו בובות, ואין לנו משלנו כלום; חוץ מהמחשבה על הכוח העליון, הרצון לקשר איתו, שאר הדברים בנו הם פעולות מלמעלה. לכל ארץ, על פני כדור-הארץ, כוח משלה. לארץ ישראל כוח מיוחד, כך שאם אנחנו חיים כאן, אנחנו חייבים להיות באיזון מיוחד עם הכוח העליון. אחרת נהיה חייבים להיזרק מכאן, כפי שהוגלינו בעבר. אלא שעברנו כבר ארבע גלויות ושוב לא תהיה גלות, כי זה נגזר מן המבנה הפנימי של הנשמה. במקום זה יהיו כאן רק יסורים, שילכו ויגדלו, עד שנכיר בכך שאנחנו חייבים להתעלות רוחנית, ולהשיג גם את מה שנקרא ארץ ישראל הרוחנית.

אני "אדם" רק באותו חלק שחושב על הבורא, על הכוח העליון, ומה היתר?

היתר איננו שלנו, זהו החלק שאין בו שום בחירה חופשית, שכולו מופעל מלמעלה, החלק הבהמי שבנו. אם באמת נתחיל להתקשר לכוח העליון, ונרצה להיות דבוקים בכוח הזה, שפועל, שקובע, שמחליט, שמשגיח, אז אותו חלק בנו, שידבק בכוח העליון, הוא אדם, וכל היתר בנו הוא רק תוצאה ממה שיורד מלמעלה.

כיצד ללמוד נכון

מה קורה לאדם שפתח ספר קבלה?

אדם רגיל שיפתח ספר קבלה בצורה הנכונה, כלומר אחרי שלמד את ההקדמות, ועבר הכנה, אחרי שמסרו לו "מפתח" מסויים יראה איך להתקשר לכוחות שפועלים עליו ועל כל העולם שלנו, וידע מה לעשות איתם.

בסידור קבלי כתוב: לקחת אור מפרצוף לאה, להעביר אותו דרך פרצוף זעיר אנפין, אל ג' ספירות נה"י שלו, אח"כ לרדת לרחל, אח"כ לזווג זה עם זה. זה מה שנקרא "סידור המקובלים", כלומר, ספר הדרכה, שנותן הוראות הפעלה מדוייקות, איך לשנות משהו בחדר הפיקוח של המציאות; מה צריך לעשות למעלה, כדי שיקרה מה שרוצים למטה.

בכל דור העלה הבורא כמה נשמות שיעסקו בעבודה זו למען הכלל. אבל בדור שלנו הכל חייבים לעשות את העבודה, לא יחד, כי יש יותר מתקדמים, ויש פחות מתקדמים, אבל כולם חייבים כבר עכשיו לפתוח ספרי קבלה, ולהתחיל ללמוד את הוראות ההפעלה, כדי לדעת לשנות את המציאות. עלינו להגיע בתוך עצמנו, לאותה איכות ורמת ביצוע, כפי שמתואר בספרים, כדי שנצליח לשנות מה שצריך בעולמות העליונים. בסופו של דבר כל האנושות תהיה חייבת להיכנס לחדר הפיקוח הזה, וכל אחד יגיע למקום ששמור רק לו.

מהן "כוונות" בקבלה?

כל הכתוב בסידור, והאופן בו נכתב, נקראים תפילה וכוונה. תפילה וכוונה מתארים את אופן העבודה, ואת אופן השימוש ברצונות ובמחשבות על המציאות. אין כוח אחר שיכול להשפיע על המציאות חוץ מכוח המחשבה וכוח הרצון של האדם. מקובלים הכינו לנו ספרי הוראות, המנחים איך לעבוד עם הרצון שלנו, ועלינו רק לדעת איך לקרוא אותם ומה לבצע. זהו בעצם מה שמחייבים אותנו עכשיו להכיר ולהתחיל לעשות.

מה נותן לי לימוד בספר שכתבו מקובלים, חוץ מהוראות הפעלה טכניות?

הבורא רוצה שנגיע להנהיג את המציאות בעצמנו, כאילו בלעדיו. אנו לומדים בספרים, ונעשים מסוגלים לבצע את הדברים שכתובים בהם, בכך אנחנו מגיעים לדרגה שלו, נעשים שותפים שלו בכל. בזה אנחנו זוכים בדברים שקשה לנו לתאר אותם לעצמנו: שלימות, רוחניות, תענוגים, שלווה, הרגשת אין-סוף, נצחיות, מעל חיים ומוות. אין מילים לתאר את כל ההרגשות האלה. רק מי שמגיע לכך רואה את ההבדל בין המציאות הזאת לבין העולם שלנו.

אבל אני מדבר רק על מה שאנחנו חייבים לעשות. אני לא מדבר עכשיו מתוך הדברים שמצפים לנו שם, מה שאנו עתידים להשיג מכך, על הדברים שמעל לעולם הזה, תענוגים שלא חלמנו עליהם, השגות נפלאות, שנותנות לך את כל מה שתרצה. אלא אני מדבר אל האדם מתוך מה שיש לו בעולם שלנו, מתוך היסורים. אני מנסה להסביר לו שהוא חייב עתה להיכנס ללימוד, בגלל היסורים והסבל שיהיו צפויים לו, אם לא יתחיל לבצע את המשימה שלו.

יש שתי דרכים ללמד אדם שכדאי לו לעשות את עבודתו: אחת קצרה ומהירה ללא סבל, שנקראת "דרך הקבלה", והשניה ארוכה וכואבת, דרך של סבל מתמשך, שנקראת "דרך היסורים". כרגע אני מדבר על הדרך שמתקדמים בה מתוך יסורים, מפני שהחיים שלנו עכשיו במציאות הישראלית נמצאים על הדרך הזאת, וכרגע עלינו לעשות שינוי גדול ומהיר, כדי שלא יבוא אסון גדול שיגרום לכולנו יסורים מרים.

האם זה לא מוגזם לחשוב שאנשים יעמדו בתור כדי ללמוד קבלה? לרובם זה נראה מאוד לא מציאותי להגיע לחיים טובים רק מתוך לימוד כזה או אחר.

אני לא חושב כך. הכוח העליון פועל עלינו בצורה איטית, הדרגתית, במשך שנים, אבל מידי פעם, כשהזמן עבר ולא התקדמנו מספיק, הכוח הזה מתגבר, והוא מתחיל לנוע לא בצורה ישרה, אלא בצורת עקומה חדה. אפשר לראות את זה ברור לפי העבר שלנו: כמה האנושות עברה באלפיים שנה, לעומת כמה שהיא עברה במאה השנים האחרונות. ואי אפשר להשוות: עכשיו הקצב יהיה הרבה יותר מהיר, ובשנה אחת נעבור מה שהיינו עוברים בעבר בכמה שנים, ומשנה לשנה יתקצר הזמן יותר ויותר, והקצב ייעשה יותר ויותר נמרץ.

איננו תופסים שלמעלה מכינים בשבילנו כוחות תיקון כאלה, כדי להחזיר אותנו לכיוון הנכון, למסלול הנכון. אני יכול לראות את זה בברור, ואולי בגלל זה נדמה כי אני צועק יותר מכולם, וכי לי הדבר יותר חשוב מכולם; אלא שאני רואה את הדברים שיכולים לקרות, אם לא נלך בכיוון הנכון, ומתוך זה באה צעקה, שצריך להזדרז, ולעשות את המשימה שלנו בלי לחכות למכות איומות, שבסופו של דבר ידחפו אותנו לעשות אותה.

מקובל יכול לראות את הדברים האלה מראש?

ודאי, כל המציאות כבר קיימת, וזה רק תלוי בנו באיזה צורה תרד אלינו, בצורה חיובית או בצורה שלילית.

האם מקובל הנמצא בדרגה גבוהה יכול לשנות את המציאות של היום?

מקובל בעצמו לא מסוגל לשנות את המצב והוא זקוק לקבוצה שלומדת איתו ומנסה לשנות דברים יחד עמו. אבל היום גם זה לא מספיק; היום כבר צריך שכל העם, או לפחות רובו, יבין את תפקידו ויתחיל לעסוק בהתקדמות רוחנית, ללמוד את מבנה העולמות העליונים.

מהו הדבר החשוב ביותר מלבד לימוד?

שאדם יבין את החשיבות בעיסוק הקבלה, שיבין במה תלויים חייו, במה תלוי אושרו, במה תלוי גורל המדינה שלנו, במה תלוי בטחונו האישי. היום כל אחד יכול לבחור לו את הדרך שמתאימה לו להתקשרות עם המדע הזה, והאמצעים נעשים יותר ויותר זמינים וקלים להבנה: ספרים, אתר אינטרנט פעיל מאוד ועדכני, שיעורים שבועיים בכל הארץ, והרצאות בכל מקום.

האם לימוד קבלה לנשים הוא כמו הלימוד לגברים?

האר"י קבע שמתקופתו (המאה ה-16) והלאה מותר הלימוד לנשים, לקטנים ולעבדים. כלומר, לכל חלקי האוכלוסיה ולכל חלקי הרצון. נשים, גם ילדים, גם גויים; בכל האנושות כולה, חייבים להכיר את הכוח העליון. אבל מאחר שבכל המציאות, גם בעולם שלנו וגם בעולם העליון, אנחנו מחולקים לשני חלקים,

לחלק גברי ולחלק נשי, גם בלימוד הקבלה יש שיטות לימוד שונות לגברים ולנשים, כל אחד משני הקהלים לפי החיים שלו, לפי התיקון שלו, לפי האופן שהוא בנוי והאופן שבו הוא פועל.

העניין פשוט: כל המציאות מלמעלה עד למטה, דרך כל העולמות העליונים ועד העולם הזה, מחולקת לחלק גברי ולחלק נשי, חלוקה שקיימת בתוך הנשמה. החלוקה הזאת שמתחילה בעולמות הרוחניים, קובעת שגם בעולם שלנו יהיו שני מינים, ולכן יש הפרדה ברורה בין נשים לגברים, הן בגישה ללימוד, הן בתיקון שצריך לעשות, הן בכניסה לעולמות עליונים, הן בהכרה בהם, והן בשימוש בהם.

מלבד הרצאות כלליות והרצאות הכנה הנלמדים בקהל אחר ומשותף, הרי את כל הלימוד הרציני של הקבלה, צריכים ללמוד גברים לחוד ונשים לחוד. נשים וגברים מבינים את הקבלה בצורה שונה, ויצטרכו להשתמש בה בצורה שונה, כפי שבעולמנו תפקיד שונה הוא להיות גבר או להיות אשה, והוא נקבע לפי שורש נשמה. אין לנו שום אפשרות לבקר את זה, זה לא דבר שניתן לשינוי, הוא לא בידינו, והוא בנוי רק לטובתנו. לכן לא צריך להרגיש שמפסידים משהו, כי כל מי שבאמת רוצה להתקדם בלימוד הקבלה, יש לו היום כל האמצעים להשיג את זה ואין זה משנה אם זה גבר או אשה.

לכן ישנן קבוצות בארץ ובעולם שבני שני המינים לומדים יחד, אבל זה רק בשלב הבסיסי, עדר שאדם מכיר בחשיבותו ובנחיצותו של הלימוד הזה. אבל אם ירצה להתחיל ללמוד את מדע הקבלה בצורה יותר מעשית, יותר פנימית, יעבור לקבוצה שלנו, שבה חלוקה ברורה בין גברים לנשים, וגברים לומדים שיטה שונה משיטת הלימוד לנשים. כל אדם מגיע למה שהוא צריך להגיע, ולא מתערבב מין בשאינו מינו. התקדמות של אדם בלימוד הקבלה תלויה אך ורק ברצון שלו ליצור קשר עם העולם העליון, ולא בגילו, במינו, או בארץ מוצאו.

"אדם בעל "מסך" גורלו בידו! אדם כזה רוכש כוח שהוא מעל לחייו, מעל לעצמו. זו היא למעשה ,האפשרות היחידה של האדם להשיג חירות אמיתית ושליטה בחייו....."

כוח המחשבה

הכל התחיל מהאמונה בכוחות העל-טבעי. אנשים מאמינים כי ישנם בני אדם בעלי כוחות על טבעיים, המסוגלים להשפיע על בני אדם ועל ציבורים שלמים, לחזות את העתיד שלהם ואף לשלוט בו. אנשים מוכנים לשלם הון עתק עבור ריפוי, הגנה מ"עין הרע" וגילוי עתידות.

הם מאמינים שבמחשבות רעות אפשר להזיק לאחר, שהנזק יכול להיות גדול עד כדי כך, שאי אפשר להיפטר ממנו, והוא עלול לרדוף אדם כל חייו, ולגרום לתוצאות שליליות בכל דבר ועניין: בעסקים, בעבודה, במשפחה, באהבה ועוד.

כאשר מישהו פונה אלי ואומר: "אני סובל מעין הרע", הוא מנסה לומר, שמישהו השפיע עליו בצורה רעה. כלומר מישהו, באמצעות כוח המחשבה שלו, פעל עליו בצורה מסויימת, וגרם לו רע-והאדם מאמין כי בידי ישנו הכוח לנטרל את המחשבה הרעה הזאת, באמצעות כוח המחשבה שלי. אם אדם זה מבקש לנטרל מחשבותיו של אחר-הרי שהאנשים מאמינים בכוח המחשבה ומאמינים שהמחשבות בעולמנו פועלות ומתגשמות.

כוח המחשבה הוא הכוח החזק ביותר במציאות. ישנם אפילו מדענים שמכירים בכך. בכלל, לפי מה שאנחנו רואים במציאות, ככל שהכוח נעלם יותר ועדין יותר, כך הוא בעל השפעה חזקה יותר, ומוגבל הרבה פחות בפעולתו. כל אותם כוחות רדיו, כוחות מגנטיים, כוחות חשמליים, כוחות רדיו אקטיביים, כוחות משיכה, וכל הכוחות האחרים ביקום מוכרים לנו רק לפי הפעולות והתופעות שהם גורמים בעולמנו.

אבל ישנם גם כוחות, למשל כוח המחשבה, שאנחנו לא רואים את פעולותיהם, ולא מכירים את התופעות הנובעות מהם; אם כי תופעות כמו "עין רע" או "מזל" הן תופעות שאנו כבר מכירים. דווקא אותם כוחות שאנחנו לא רואים את פעולותיהם, הם הכוחות הגדולים ביותר. והיום, כבר לא מספיק להאמין בקיומם, אלא אנחנו חייבים לדעת בעצמנו איך להפעיל אותם, ולקבוע באמצעותם את העתיד שלנו.

איך הקבלה יכולה לשנות את העתיד?

בשביל להבין את הקשר הזה, צריך "לשנות את הראש", ולהבין שקבלה אינה עיסוק במיסטיקה עתיקה, אלא היא המדע החדשני ביותר והקרוב ביותר לאדם, מדע של המאה ה-21, שחוקר את הכוחות שאותם איננו רואים, כוחות שמפעילים את עולמנו ומשפיעים על כל רגע ורגע בחיים שלנו. זהו המדע שישנה את עתידו של כל אחד ואחד, ושל האנושות כולה. המיוחד במדע זה הוא שהלימוד הוא עצם הקשר עם הכוחות האלה. על ידי העיסוק בו, אדם משנה את חייו. הוא מגלה את הקשר שלו עם הכוח העליון, מי שהביא אותו לעולם שלנו, וסובב את כל מציאות חייו. לכוח הזה יש רק משימה אחת, להביא את האנושות בדרך הקצרה והמהירה ביותר לשיא שלה, שהוא הכרת כל חוקי העולם העליון לרבות הפעלתם. שהרי כל אדם מיועד עוד בחייו אלה לחיות בשני העולמות יחד: בעולם הפיסי שמוכר לנו, ובעולם הרוחני, הקובע את כל מה שקורה לנו כאן. באמצעות לימודו של מדע הקבלה, האדם נעשה דומה לכוח זה: הוא קובע ומנהיג את חייו-את ההווה ואת העתיד שלו.

מכאן שכל מה שקורה לנו יום ויום ושעה שעה, קשור לקבלה?

נכון. הקבלה היא מדע מעשי, מעודכן ועונה על כל מה שאדם מחפש בחייו. הגיע הזמן בו מותר לגלות את תורת הסוד לכולם, הקבלה הופכת למדע שימושי שכל אחד יוכל ללמוד אותו ולהשתמש בו לצרכיו. כך כתבו מקובלים במשך כל הדורות וכך נכתב גם ב"ספר הזוהר". היום אנחנו מחוייבים כבר להכיר את חוכמת הקבלה וללמוד אותה, כדי להנהיג בעצמנו את כל המציאות, לפי הוראתה. הקבלה היא חוכמה להנהגת כל המציאות, אשר יועדה לכל אדם.

"עם נבחר"

האם "לכל אדם" מתייחס לכל האנושות ולא רק ליהודים?

כן, אבל יש סדר התפתחות, שאנחנו היהודים, "העם הנבחר", חייבים ראשונים ללמוד להכיר את הכוחות שבאים מהעולם העליון ולהשתמש בהם בצורה נכונה, כדי להעביר את הידע הזה לכל העולם, ולהנהיג את כל המציאות. בזה המובחרוּת של העם שלנו. מוטל עלינו להתחיל בלימוד הזה ולהעביר את הידע לכל האנושות. ההתקדמות של היהודים מכתיבה את התקדמותם של כל האחרים, והיום אנחנו עומדים באיחור גדול, מה שמעכב גם את הגויים.

את הדברים האלה לא אני המצאתי, אלא הם כתובים בכל ספרי הקבלה. לפי התוכנית של העולם העליון, כל הנבראים ללא יוצא מן הכלל חייבים להתעלות מהמצב שבו הם נמצאים, לדרגה גבוהה הרבה יותר, וזה רק באמצעות ההיכרות עם הכוח העליון וההתחברות אליו. האדם יכול עוד בעולם הזה, לשנות את חייו, להימנע מכאב וסבל מיותרים, לזכות באושר ושלימות, ולהגיע לנצחיות, שאז אין הבדל בין חיים למוות פיסי, שהאדם חי בשני העולמות בו בזמן.

איך ייתכן שהיהודים הם "עם נבחר" ואנחנו אפילו לא מבינים למה וגם לא מתנהגים בצורה שמצדיקה את המוניטין הזה?

לנו היהודים תפקיד מיוחד; אנחנו חייבים להשיג בשביל כולם את הדרך להתעלות מן החיים הגשמיים, הבהמיים, למדרגה יותר עליונה, לחיים רוחניים, וחייבים להראות לכולם איך לעשות את זה; רק בכך אנו "עם נבחר". בינתיים אנחנו לא עושים את עבודתנו, ולכן אנחנו נראים כל כך רע, ולא ראויים למוניטין הזה.

רק בכך שיש לנו תפקיד מיוחד, והנשמות שלנו מיוחדות, אנו חייבים ראשונים לעבוד על השגת הידע הזה ולבצע לפיו את מה שמוטל עלינו. אין לנו שום יתרון על אחרים אלא רק בזה, שאנחנו חייבים להתחיל ללמוד על העולמות העליונים, על הכוח שבא מהעולם העליון, ולהיכנס לעבודה הזאת ראשונים, ואח"כ להעביר את מה שלמדנו לכל יתר העמים. כך כתוב בכל ספרי הנביאים ובספרי הקבלה.

אלה הם דברים הידועים לכל העולם אך רק לא לנו עצמנו. בנסיעותי הרבות, בעיקר לצפון אמריקה, בהרצאותי באוניברסיטאות, בסיורים במקומות השונים, בראיונות ברדיו ובטלוויזיה, שואלים אותי גויים בצורה ביקורתית: מדוע אתם לא עושים את מה שאתם צריכים לעשות? יש להם מין הבנה, או לפחות הרגשה ברורה, שעלינו היהודים מוטל לעשות משהו שישפר גם את חייהם, ואילו אנחנו לא רוצים להבין את תפקידנו, ובזה עוצרים את ההתפתחות של כל האנושות.

האם התפקיד הזה נושא רק אופי רוחני?

לא הייתי קורא לזה רק "רוחני", כי זהו תפקיד מאוד מעשי שאנחנו חייבים לבצע אותו יום יום.

האם הוא מצריך גם בחירה של הנהגה מדינית?

אין לכך כל שייכות לפוליטיקה ולא למדיניות. הייתי אומר למנהיגי המדינה שצפויים לנו עוד דברים הרבה פחות נעימים ממה שידענו, והאפשרות להיחלץ מזה היא רק באמצעות חינוך של כל העם, ופירסום המשימה שלנו כעם הנבחר-במה בדיוק אנחנו נבחרים, במה בדיוק אנחנו צריכים לעסוק חוץ מהחובות היומיומיות, שאותם אסור לנו כמובן לעזוב בינתיים; עד שנכיר את הכוחות העליונים, ונהיה חזקים וחכמים לשלוט בהם, עד כדי כך, שכל העולם ימשך אחרינו, וכל הגויים יבואו ויעזרו לנו; כמו שנכתב בספר ישעיהו: "והביאו בניך בחוצן ובנותיך על כתף תנשאנה".

ומה לגבי חובתנו בשמירת חוקי היהדות, האם היא איננה חלק מהתפקיד?

מה שאנחנו מכירים כחוקי היהדות, אלה חוקים שקבעו המקובלים הגדולים ביותר בכל דור ודור. הם קבעו אותם לפי הצרכים שהיו באותם זמנים, ולפי המטרה שניצבה אז מולם. המטרה היתה לשמור על העם ועל המסורת היהודית, כדי להצליח לעבור את כל הגלויות, עד שנצא מהגלות האחרונה ונחזור לארץ ישראל. המטרה היחידה שלהם היתה שלא נשכח את יהדותנו ושלא נתבולל בין העמים; לכן הם קבעו לנו חוקים ומנהגים ששמרו על מה שיש, זו דרגה שנקראת "דומם דקדושה".

ובאמת, רק הודות לקיום החוקים האלה, הצלחנו להחזיק מעמד משך הגלות הארוכה ולהגיע כיהודים בחזרה לארץ ישראל. אבל מאז שחזרנו לארץ ישראל, תפקידנו כיהודים השתנה. עכשיו המטרה היא אחרת, פעילה יותר. כותב בעל הסולם (רבי יהודה אשלג), בסוף ה"הקדמה לספר הזוהר": אם בדור שלנו היהודים לא יוסיפו לקיום המעשי של תורה ומצוות גם את הקיום הרוחני שלהם-הכרת החוקים של העולם העליון, ושימוש בהם לטובת התפתחות האדם והתקרבות לבורא-אז לא נוכל להתקיים יותר.

קיום מעשי של חוקי היהדות, שהיה חשוב משך אלפיים שנות גלות, היה אז הקיום הנכון, אבל עכשיו, כשהחזירו אותנו לארץ ישראל, משהתחלנו להתיישב בה, נכנסנו לעידן חדש, שבו אנחנו חייבים להיות שווים בחיים הגשמיים שלנו בדיוק לחוקי ארץ ישראל הרוחניים. מה שנקרא ארץ ישראל הגשמית, זה בעצם ערך רוחני, ערך עליון, עם כוח רוחני מיוחד, שרק כאן נוכל להשיג אותו.

אם נמשיך להתנהג היום כמו שנהגנו בגלות, לא נוכל להמשיך לחיות כאן. כבר נגמרו הגלויות ואנחנו חייבים לממש את מה שמוטל עלינו. לא יזרקו אותנו מכאן, אבל יכפו עלינו לקבל את התפקיד של העם הנבחר, בצורות קשות ואכזריות ביותר. כפי שנאמר, הכוח העליון מכוון אותנו להגיע למטרתו האחת בדרך הקצרה והמהירה ביותר.

"הזוהר" מבטיח שאנחנו כבר נמצאים בשלב האחרון ואחריו יסתדר הכל; אלא שלפנינו תקופה קשה שנקראת "ביאת המשיח", ובזמן הזה עלינו לגלות את החוקים העליונים כדי ללמוד להשתמש בהם, וזאת נוכל לעשות רק כיהודים על אדמת ארץ ישראל הגשמית.

ההיתר לעסוק בקבלה

אומרים שהעיסוק בקבלה אינו מותר לכל אחד, אלא רק לגברים נשואים, מעל גיל 40; מדוע אתה אומר שלימוד הקבלה מיועד לכל?

גם את התנאים ללימוד הקבלה קבעו מקובלים גדולים. במשך אלפיים שנות גלות העיסוק בקבלה היה אסור, והיתה לזה סיבה. למעשה כל ספרי הקבלה ובכללם ספרי התורה, נכתבו רק בשביל הזמן הזה, שבו הכל יצטרכו לעסוק במדע הקבלה. מה שאנחנו כולנו צריכים לעשות עכשיו זה לפתוח את ספרי הקבלה ולהתחיל ללמוד בהם איך להשיג את העולם העליון.

את זה כתבו כל המקובלים בכל הדורות, מר' שמעון בר יוחאי, מחברו של "ספר הזוהר", ועד רבי יהודה אשלג (בעל הסולם), שפירש את "הזוהר" בשביל הדור שלנו. כל מקובל בכתביו מתרעם וזועם על כך שאיננו עוסקים עדיין בלימוד הזה ולא משתמשים במדע הקבלה כמנוף להשגת העולמות העליונים, כי זה המפתח היחיד לפתיחת השער לרוחניות, להכרתו ולהבנתו של הידע על העולמות העליונים, שפירושו חיים נצחיים, מאושרים, שלמים, מלאי כל טוב, לכל אדם.

האם כולנו נתחיל לעסוק בקבלה, נחלק קמעות וברכות?

קבלה זה מדע שיש לו חוקים ברורים ומדוייקים, שיש ללמוד אותם. אין לקבלה שום קשר לשימוש בקמעות וברכות ושימושים אחרים שנעשו בשמה, שמקורם

בתקופה שהקבלה היתה נסתרת ויחסו לה מעשי ניסים ונפלאות. ספרי קבלה מסבירים בצורה מדוייקת מהם הצעדים שאנחנו צריכים לעשות כדי לרכוש לעצמנו את המדע הזה.

המיוחד בספרי קבלה אמיתיים, שהם מותאמים לכל אחד ובתוכם טמון הקשר בין האדם שלומד, הנשמה שבו, לבין העולמות העליונים, המקום שממנו באה הנשמה שלו. הספרים מכוונים אותו להתפתח בדרך שמתאימה רק לו, לפי המבנה הפנימי שלו, לפי שורש נשמתו. זה דומה לעולם שלנו, שכל אחד בוחר מקצוע ודרך חיים, לפי האופי שלו ונטיות לבו.

קצב ההתקדמות של האדם תלוי ברצון שלו, ובמידה שבה הוא משתוקק לדעת מה כתוב בספרים, במידה שבה הוא רוצה להכיר את העולם העליון. באמצעות הלימוד הזה האדם מתחיל להעדיף התקרבות לעולם העליון וחיים לפי חוקים רוחניים, על פני חיים לפי חוקים גשמיים של העולם שלנו. הוא בהכרח נקשר לכוחות טובים, חיוביים.

אנחנו תמיד נאמין, ותולים בזה תקוות רבות, שמלמעלה ישתנה הכל, ישתנה לנו המזל, יהיה לנו טוב יותר. נכון שמה שקורה לנו בעולם שלנו, הוא תוצאה ישירה ממה שיורד אלינו מהעולם העליון, מהעולם הרוחני. לנו יכולה להיות שליטה על כך שיירדו אלינו רק כוחות טובים, וישפיעו לנו כל טוב, אבל זה יקרה רק אם נדע איך לפעול בעולמות הרוחניים.

על ידי לימוד שיטתי ומעשי של מבנה העולמות העליונים, נדע איך לפעול נכון, איך לא לקבל תגובה שלילית על המעשים שלנו, איך לעשות רק מעשים שיביאו לשינוי חיובי בחיינו. אם הקשר שלנו עם העולמות האלה יהיה מסודר, יהיה הדבר לטובת כולנו, לטובת עמנו, לטובת יתר העמים, לטובת העולם כולו.

חוק השוואת התכונות

בקבלה אנחנו לא מגלים שום דבר חדש שעומד בסתירה להיגיון האנושי. כל החוקים במדעי הטבע מדברים בצורה זו או אחרת על כך שכל חלק בבריאה (אטום, מולקולה, עצם דומם, איבר חי) חוזר למרכזו, למצבו הפיסי-ביולוגי המאוזן. זהו העיקרון של כל חוקי הטבע-וגם של הקבלה, אלא שהקבלה משליכה את חוקי היקום הכלליים האלה על בני האדם.

עצם היותנו חלק מהטבע, מחייב אותנו לשמור את חוקיו ולהיות כפופים לו. זה לא תלוי ברצון שלנו, והימצאותנו בעולם הזה לא נעשתה מתוך בחירה. לפיכך אם האדם מקבל על עצמו את חוקי הטבע ומקיים אותם, יהיה לו טוב, ואם לא, יהיה לו רע.

החוק הכללי של הטבע מחזיר אותך למצב איזון מסויים הנקרא מרכז הבריאה. אם אתה רוצה לחזור למרכז הזה, כפי שעושה ה"חוק המחזיר למרכז", מאותו רגע תרגיש שהדרך שלך נוחה וטובה, מפני שאתה מסכים עם הכוח הזה ומקיים את חוקיו. אם אינך מכיר את החוק הזה, ומתנהג לפי הבנתך בלבד, אתה נענש. כי כך נוהג הטבע-כל העובר על חוקיו, מקבל את עונשו, כולל האדם, שהוא חלק בלתי נפרד ממערכת הטבע.

דרך אגב, מלבד האדם, אף יצור לא מפר את חוקי הטבע, כי כל יתר הנבראים פועלים לפי דחפים טבעיים. הדחפים האלה נמצאים גם באדם, אך אינם מספיקים לו כדי לדעת איך להתנהג עם הטבע, ואם הוא לא ירכוש את הידע הדרוש לו-הוא פשוט יכחד. לכן כדאי שנבין, שמוטב לנו להסכים וללכת עם מטרת הטבע, שהיא (לפי הגדרתה) להחזיר לשלמותן את כל דרגות המציאות: דומם, צומח, חי, מְדבר, ובתוך דרגת המְדבר, במיוחד את דרגת ישראל.

על כל אחד, להשתדל כל רגע להחזיק את עצמו אחוז במחשבה, שכל מה שהוא מרגיש בא אליו במטרה מסויימת מהכוח העליון, כלומר מחוק הטבע הכללי. החוק הזה גורם לתנועה ולאיזון, ברמה הפיסית והביולוגית-וגם ברמה הרוחנית.

ניתן לפרש שהאיזון הזה הוא חזרה למרכז שממנו הוא בא, ולכן התנאי הראשון לקיום חוק האיזון הזה הוא להחזיק את עצמי במחשבה, שכל מה שמורגש בי,יוצא ממקום אחד, ממרכז אחד, כדי למשוך אותי אליו. החוק הזה נקרא "חוק השוואת התכונות" או "חוק השתוות הצורה", והוא גורם לנברא (האדם) להשוות את תכונותיו לתכונותיו של ה"מרכז", הבורא.

רצון הבורא הוא להביא אותנו לשלמות. גם אני מבקש להגיע לשלמות, אבל לשם כך אני צריך ללמוד את התוכנה שבאמצעותה הבורא מקדם אותי. אם ארצה להכיר את הבורא, תתגלה לפני המערכת, זו הפועלת לטובת האדם. בעל הסולם כותב שבהתחלה על האדם להבין שהוא תלוי רק בבורא, ושאם לא יצור קשר עם הבורא האדם עלול להיכחד.

כל מחשבה על כך שהוא רוצה להתקדם למרכז, למטרה, לכוח העליון, יעילה הרבה יותר מאשר כל תפילה רגילה או איזשהו רצון "חזק" אחר של מישהו. בהמשך הדרך, אם ירצה האדם להגביר את המחשבות שלו, הוא יהיה חייב להקדיש את זמנו לעיקרון הנקרא "אין עוד מלבדו", וללמוד את מערכת העולמות. כך יביא לכניסת האור העליון לתוכו. לפיכך, הכרח שלאדם יהיה קשר מינימלי עם עיקרון הבריאה, עם הבורא, עם מערכת הבקרה של העולמות.

מי שכבר נמצא בתוך תורת הקבלה לא חשוב לו באיזו שפה, באילו מילים או צלילים, יגדירו את הדרגה הרוחנית או את המצב הרוחני-בשפת התנ"ך, בשפת הקבלה, או בשפת ההלכה-שפת המצוות. אבל למי שמתחיל ללמוד, השפה חשובה מאד, והיא יכולה לבלבל ולגרום להגשמה לא רצויה של הכתוב, לדמיין דמויות או עצמים גשמיים. לפיכך כל שפת הקבלה היא שפה טכנית הקרובה לאדם המודרני: ספירות, מערכות של עולמות, פרצופים, בחינות, שרטוטים. וכך על האדם לדעת כי קיימת מערכת ובה תתי-מערכות למיניהן, שפועלת עלינו, על הגוף והנשמה שלנו, על כל היקום שלנו.

כאשר האדם שואף לקשר תמידי עם הכוח העליון, מתפתח בו איבר חדש של הרגשה, ודרכו, לאט לאט, הוא מתחיל להרגיש את הקשר שלו אתו. הכוח העליון מגלה לאדם כיצד בנויה מערכת הקשר ביניהם, כיצד היא פועלת סביב האדם בכל המציאות, כיצד היא שואפת להחזיר את האדם אל מרכזה, עוברת דרך כל העולם ודרך האדם עצמו.

המערכת הזו היא שמניעה האדם ואת העולם שסביבו. אפשר לקרוא לכוח זה "כוח עליון", "בורא", ואין זה משנה. אם תרגיש את הכוח הכללי של העולם, תוכל להבין איך להתנהג נכון, והדבר נקרא "נשמת אדם תלמדנו", "האור המחזיר למוטב". הנשמה היא כמו תוכנת מחשב. לפני שהיא מלובשת בחומר, היא רק מחשבה, רעיון, מכלול של קשרים מסויימים בין אירועים מסויימים, בכל מיני מצבים.

לפי השוואה זו, אפשר להסביר מהו כוח עליון: בורא הוא רצון, ה"רצון ליהנות לנבראיו". הוא בנה מערכת הדומה לתוכנת מחשב. אם האדם ילמד את התוכנה הזאת, הוא יוכל לארגן את כל מה שעומד בפניו בצורה הטובה ביותר למענו ולמען סביבתו.

התוכנה הזאת אינה מנותקת מהתחושות של האדם, היא בתוכו. אבל כשלעצמה היא דבר דומם, כך שאם האדם מבקש לשנותה-נניח שהוא רוצה לבקש משהו-למי יפנה? ואם הוא מבקש לשנות אותה, האם הבורא הוא שישנה אותה? לא, התוכנה לא משתנה. אבל מחשבה ותפילה, זאת אומרת רצונות האדם, הם שמשנים אותו-והאדם משתנה. כתוצאה מיסורים שעבר, האדם נעשה מותאם יותר לתוכנה והוא מרגיש אותה כמתאימה לו, הוא חש שכביכול היא מתייחסת אליו ביתר חסד.

הקבלה מסבירה שהכוח העליון, כלומר תוכנית הבורא, נמצאים בשלמות, ורק הכלים הם שמשתנים. הכל תלוי בשינויים שבכלים ולא באור, שאינו משתנה.

האור פועל בנוקשות, ללא רחמים, באכזריות. המתכונת הזו לא ניתנת לשינוי, כי האור יוצא ופועל על כל הבריאה מהמקור שלו, מנקודת "גמר התיקון", הנקודה שבה הנברא שווה לבורא. אם כן התנאי הזה, ופעולת האור עלינו, מכריחים אותנו להגיע לאותו מצב. ברור מאליו שאם אנחנו לא שואפים לאותו הדבר, אנחנו מוצאים את עצמנו נתונים לכוח אכזרי הלוחץ אותנו אל המרכז.

"השתוות הצורה" מהווה את הסכמתך עם התוכנית. הבאתי את ההשוואה בין תוכנית הבורא לבין תוכנת מחשב, מפני ששתיהן אינן ניתנות לשינוי. אתה יכול לצעוק על המחשב שלך, אבל הוא לא יענה לך, עד שלא תמצא את התקלה. כך לגבי האדם והבורא-עד שהאדם לא מתקן את עצמו, אין לו מה לצפות ליחס של "טוב ומטיב" כלפיו מצד הנהגת הבריאה.

אנחנו נוהגים לפנות רק למי שיכול להשתנות, ורק כשיש תקווה שהוא ישתנה. אלא שלגבי הבורא רווחת טעות גדולה. כתוב בצורה ברורה: "אני הוויה לא שיניתי", ובאמת אתה הוא זה שמשתנה, אף על פי שהבורא גורם לך להבין שהוא זה שהשתנה ולא אתה.

אנחנו לא מודעים עד כמה מערכת ההרגשות שלנו, שהיא כל העולם, תלויה ברגשות עצמם, ב"כלים" שלנו. ואם הם משתנים אפילו במידה קטנה, מיד כל העולם נראה לנו אחרת. אבל עד שהאדם לא עובר את ה"מחסום", ולא מרגיש את העולם העליון, את הבורא, הוא מרגיש שהבורא הוא זה שמשתנה.

רצוני ללמד אותך כיצד באמצעות תוכנה מיוחדת תוכל לעשות ב"מחשב" שלך את כל מה שרק תרצה. כל המערכת בתוך המחשב הזה היא הטבע, אבל האדם הוא החלק היחידי במערכת הזאת שפועל במעשה. לכן, כל הטבע כאילו כלוא בארגז, במחשב, ורק האדם בחוץ. הוא היחיד שיכול לעבוד עם התוכנה הזאת: לקבל נתונים, להשפיע עליהם, ולקבל תגובה לפעולות שלו "על גבי המסך". רצוני ללמד אותך כיצד להשתמש בתוכנה הזאת, כי גם אני למדתי אותה מהמורה שלי והשתכנעתי עד כמה זה מועיל.

המקובלים, הם היחידים ששולטים ומשתמשים בתוכנה זו, ומעבירים מדור לדור את הידע על ההתייחסות הנכונה לטבע שלנו ואיך לשלוט בו. בספריהם תיארו איך אפשר לשלוט בעולם הזה. הידע הזה נקרא "חוכמת הנסתר", כי ללמוד אותו יכול רק מי שראוי לכך, ולגבי שאר האנשים זהו ידע סודי, שהרי אם אדם לא מתקן את תכונותיו לפי דרישת חוק הטבע, הוא לא מסוגל להבין וללמוד את הידע הזה.

גם במצבנו הנוכחי אפשר להתחיל ללמוד את התוכנה זאת. וגם אם עדיין נשתמש בה למטרה אגואיסטית, לטובת עצמנו, נשפר את מצבנו ונרגיש טוב יותר.

כדי ליצור קשר עם הבורא, קשר שהיה קיים בין הבורא לנשמה עוד לפני ירידתה לעולם הגשמי, לפני שהתלבשה בגוף, נוצרה מערכת שתכליתה להביא אותנו לאט לאט מהנקודה הרחוקה ביותר מהבורא, לנקודה הקרובה ביותר אליו, עד להשתוות הצורה השלמה איתו.

במערכת שנוצרה מתוכנתת מטרה, והמערכת מובילה את כל הבריאה למטרה הסופית הזאת. התוכנה היא החוק הכללי שתפקידו להביא את הכל לשלימות-קודם כל את עם ישראל, אחריו את כל יתר העמים ואחריהם את עולם החי, הצומח, וכל העולם הגשמי.

החוק הזה פועל כמו שבעולמנו פועל חוק המשיכה-המקור שנקרא "שלימות" מושך אליו את כל המציאות, את כל הנבראים. אבל אנחנו, היהודים, שנמצאים ממש מולו, אנחנו הראשונים שנמשכים אליו, לכן אנחנו מרגישים עוצמתו הגדולה של הכוח הזה, כסבל.

אם לא נשאף למרכז הזה יותר ממה שהוא מושך אותנו, נרגיש יסורים, בהתאם לפער בין הרצון שלנו להתקרב לבין עוצמת הכוח המושך. אם הרצון להתקדם יתגבר על הכוח המושך, נרגיש שלימות ושביעות רצון.

אם מתייחסים למציאות בדרך הנכונה, מתחילים להבין שכל מה שמורגש בי ניתן לי על ידי הבורא, כדי ליצור אתי קשר, ולהכריח אותי להתקשר אליו. ואז האדם מתייחס לסיבה שגורמת לו לפנות לבורא כמו לתוצאה, מתייחס לרצונות שלו כפעולות של הבורא, מרגיש שכל מה שיש בו בא מהבורא, חוץ מההחלטה לפנות לבורא. פנייתו לבורא-הקשר עם הבורא, הופכים להיות מטרה ולא אמצעי להשיג משהו. והמטרה היא אפוא בבורא ולא באדם.

זה אומר שאני חייב לחזור למקום שהייתי בו לפני שהנשמה שלי ירדה לעולם הזה-שאני חייב, עוד בזמן שהנשמה בגוף הגשמי, להתחבר לבורא. אם אני מבקש גשם או כסף, זה נקרא "לא לשמה", דרגת הדומם. אם אני מבקש מהבורא להרשות לי להתקרב אליו, להשיג אותו, אז המטרה שלי היא לא בתוכי, אלא בו, בבורא, כפי שכתוב: "ובו (בבורא) ישמח לבנו". זו מטרת הבריאה האמיתית.

גם כשהאדם מבקש את ירידת הגשם, מאחורי בקשתו עומד הכוח העליון,לכן בקשתו, למרות שאינה מכוונת אל המטרה האמיתית היא תפילה לבורא. שהרי בלית ברירה האדם קשור לבורא כמו עובר הקשור לאמו בחבל הטבור.

אלא אדם שמתפלל ללא מודעות, הוא לא מונע בזה את היסורים העתידים לבוא. שהרי הטעם שהבורא שולח לנו יסורים, הוא כדי שנבין שישנה סיבה ליסורים ואותה אין לבטל, כי בלעדיה האדם לעולם לא יתעורר להשיג את מטרת הבריאה. לכן ההבנה הזאת שהיסורים הם מטרתיים, שהם באים במטרה המסויימת, ממקור מסויים, מהבורא, היא גורלית.

ההתקדמות לבורא מתחילה מהרגע שהאדם מעדיף את הקשר עם הבורא ואין זה משנה מה הוא מרגיש לגבי כל דבר, אם רע או טוב. הוא כביכול מנטרל את הרצון שלו ליהנות מתענוגי העולם הזה, פעולה הנקראת בקבלה "צמצום". לאחר שהאדם משיג אפשרות מעין זו לשלוט בעצמו, הוא אפילו רוכש את היכולת ליהנות למען הבורא ולא לעצמו, המנוגדת לטבע שלו.

אדם שרוצה להתקרב לבורא, אינו רואה בו רק מקור של תענוגים להנאה עצמית, והוא מקבל באהבה את כל מה שקורה לו. אפילו תחושת הרע שהוא מרגיש, מסמנת לו מיד שהכלי שלו לא מתוקן; הרי זו הסיבה לכך שכל מה שיוצא מהבורא מורגש באדם כרע. תחושת הרע והיסורים נעלמת-בהתחלה אדם מרגיש את היסורים כרע, אבל בהמשך הם מתקבלים כנחוצים ביותר להתקדמותו הרוחנית.

החופש לבחור

במשך כל הדורות חיפשו פילוסופים ללא ליאות את התשובה לשאלה: האם קיים חופש בחירה? הם ניסו להגדיר את מושג הבחירה, והגיעו למסקנה שקיים רק חופש בחירה מצומצם בחברה, לאלה שהם בעלי אישיות מפותחת. אבל בינם לבין עצמם הבינו שלעולם לא יוכלו להשתחרר מהעדר השליטה בעתידם, שהרי מחר הם עלולים להידרס בדרך, לחלות במחלה חשוכת מרפא ואף להפוך לצמח.

ודאי שניתן להתעלם מדוגמה כל כך משפילה של חופש בחירה, אבל בכך החיים לא נעשים קלים יותר. גם ההתפתחות בתחום מדע הגנטיקה לא שיפרה את מצבנו, אלא חיזקה את ההרגשה שאנחנו נמצאים ב"תא סגור" מוקף בשלשלאות הגֵנים מהם לא ניתן לצאת לעולם. ואז באה חוכמת הקבלה, שלדעת המקובלים נחשבת לשלב האחרון בהתפתחות המדע, ומתברר שלא די לנו בגֵנים הביולוגיים אלא אנו "מתוכנתים", ולא רק לגלגול אחד, בשרשרת רשימות עקבית שנקבעה במוח, בדם ובנשמה, אשר קובעת את חיינו.

האם עלינו להתעלם מהשאלה על חופש הבחירה, ולבחור בחיים רק את האפשרות הנוחה ביותר מבין המצבים "חסרי הבחירה" שיש לנו?

האנושות לא יכולה להתעלם יותר מהשאלה הזאת, מכיוון שהיא מהשאלות המהותיות והחשובות בחיינו. דווקא עכשיו, עלינו להרחיב את השאלה הזו ולחקור אותה מכל צדדיה, אחרת לא יהיה בנו מניע לשנות משהו בחיינו, או להשתנות בעצמנו. עלינו להבין בצורה ברורה במה יש לנו חופש בחירה ומה מוכתב מלמעלה. אלא שברמת התפתחותנו הנוכחית, אנחנו עוד לא מסוגלים לראות את ההגבלות האלו הרובצות עלינו מלמעלה. אבל אם במעשינו ובהחלטותינו ישנו נתון אחד או שניים שבהם אנו חופשיים, עלינו לדעת ולהבין דווקא אותם, כי רק בהם אנו יכולים לבטא את החופש שלנו ולשנות משהו בגורלנו; ובשאר נישאר כפופים לחוקי הטבע, הגלויים והנסתרים.

במה על פי הקבלה האדם חופשי בעולם הזה? היכן הוא יכול לשנות משהו, והיכן לא כדאי לו אפילו לנסות?

ראשית, במסגרת העולם שלנו, אנחנו תלויים כמעט לחלוטין בטבע, בהנהגה העליונה. אנחנו נולדים בעל כורחנו, לא בחרנו בכשרונות שאיתם נולדנו ולא עם מי עלינו להיפגש בחיים האלו. לא בחרנו מתי להיוולד, באיזו משפחה, ולמעשה נכנסנו לסביבה שלא אנחנו בחרנו בה.

כל מאפייני האישיות שלנו מוגדרים מראש: הרגשות, השאיפות והאופי. כפי שנהוג לומר, כל אחד נולד עם "המזל שלו" ויתרה מזאת "אין לך עשב מלמטה" (בעולם שלנו), "שאין עליו מלאך מלמעלה"-כוח מהעולם עליון "שמכה אותו ואומר לו גְדל!"-מלאך שגורם לו לזוז להתפתח ולגדול. אם כך, האם החופש בכלל קיים? הטבע וגם החברה מתפתחים לפי חוקים משלהם, וכך גם כל השינויים הגלקסיים ביקום וכל אסונות הטבע הגדולים, שקורים מעצמם; מכאן, שבנו לא תלוי דבר.

אם כל מה שיש באדם מוכתב מלמעלה: התכונות, האופי, התורשה-ולא רק זה, אלא גם מה שמחוצה לו, הכוחות שאמורים להוביל אותו ל"גמר תיקון", למצב המוגדר לו מראש-על איזה חופש אפשר לדבר, לכתוב או לחשוב? מאידך, אם אנחנו פשוט רק מצייתים לפקודות הטבע, לא ברור בשביל מה נבראנו, אנחנו וכל הסובב אותנו. אם הכל מוכתב ואין חופש בחירה, אין טעם לכאורה בכל הבריאה. הטעם בכל הבריאה הוא, לאו דווקא שהכל ימשיך להתקיים כפי שהוא, ללא כל סיבה, אלא במטרה להשיג שלימות, דווקא באמצעות הבחירה החופשית. לכן עלינו למצוא היכן ובמה קיים חופש הבחירה.

כל החי, הצומח והאדם, לא מסוגלים לעמוד בכך שנשלל מהם החופש. למרות המודעות למסגרות הנוקשות בעולמנו, השאיפה לעצמאות היא זו שמכתיבה את כל חיי האדם. אפילו בעלי חיים שמאבדים את החופש שלהם-אם אינם מתים, הם מאבדים את חיותם ונחלשים, בגלל תנאי השבי. זהו סימן נכון לכך שהטבע לא משלים עם שום סוג של עבדות, וכל החי שואף לחופש. ולכן אין זה מקרה שבמאות האחרונות נשפך דם רב של בני אדם כדי לזכות במידה של חופש.

אם כך, מאיפה יש בנו שאיפה למשהו שאנחנו לא יכולים להשיג אותו, משהו שבעצם לא קיים בעולם שלנו?

האדם נברא בצלמו ובדמותו של הבורא, ולכן, במודע או שלא במודע, הוא שואף לכל התכונות שמאפיינות את הבורא. למשל, הבורא נמצא במנוחה מוחלטת, ועקב כך גם אנחנו שואפים למנוחה, וכל התנועות שלנו הן רק אמצעי כדי להשיג אותה. הבורא הוא "אחד יחיד ומיוחד", ולכן כל אחד מצהיר עד כמה הוא, כלומר ה"אני" שלו, גם הוא מיוחד, שונה מכולם, ובלתי חוזר, בין אם הוא מפותח או לא.

השאיפה שלנו למה שלדבריך לא ניתן להשיג נובעת מהנשמה שלנו, שהיא חלק מהבורא. בעצם אנחנו שואפים למצב הבורא, שהוא בעל החופש, וזוהי מטרת הקיום שלנו. ואם זה לא היה אפשרי, מושג החופש לא היה קיים כלל.

רצונך לומר, שהשאיפה שלנו לחופש, מעידה שביכולתנו להשיג אותו, אף כי עדיין לא הצלחנו בזה? אם כן, כיצד ניתן להשיג את החופש הזה?

החופש של האדם, העצמאות שלו, אפשריים רק במידה שהוא משתחרר מהטבע שלו, כאשר הוא מתעלה עליו. כי הטבע שלנו נתון וקבוע מראש. כדי להשיג את החופש האמיתי והמוחלט, צריכים להפעיל מנגנון מיוחד, שיפתח את דלת "הכלוב" של העולם הגשמי שלנו, למרחב רוחני חופשי ואינסופי של היקום כולו.

אנחנו מבינים שעבור החופש שלנו אנחנו צריכים להילחם. כל החיים שלנו הם מאבקים על נתחי חופש קטנים ומדומים כאלה שהסביבה כופה עלינו. אנחנו מנסים להיות כפי שהיתה רוצה שנהיה, ומוכנים למלא את החיים שלנו במעשים ריקים מתוכן, רק כדי לזכות בשבח ובכבוד.

תחילה אנו נלחמים על שחרור מעול המשפחה ומשליטת ההורים, מהנסיבות שנכפו עלינו ומהחובות המקשים על חיינו. אנחנו משקיעים מאמצים רבים כדי לזכות בחופש מזוייף. אלא שכדי להשיג חופש אמיתי, חופש מהטבע שלנו, שבו הכל נתון וקבוע מראש, אנחנו חייבים להשקיע מאמץ.

את החופש הזה ניתן להשיג-לא בעולם שלאחר המוות, כהבטחתן לנו של כל הדתות האחרות, אלא כאן בעולם הגשמי שלנו, בחיים האלה. אבל לכך נחוץ להתאמץ, להשקיע-לעלות מעל הטבע שלנו, מעל העולם שלנו.

כעת אתה מרחיק לספֵרות עליונות ואומר "מעל העולם שלנו", אבל מה קורה בעולם הזה?

הכוונה ב"מעל העולם שלנו" היא שאדם רוכש תכונות רוחניות שנמצאות "מעל העולם שלנו". בתכונות שלנו עכשיו, שמוכתבות מלמעלה, לא יכול להיות חופש בחירה. הכל מוכתב, פרט לדבר אחד.

הורים משנים מקום מגורים או מחליפים כתובת בתעודת הזהות כדי לבחור בעצמם את המקום שבו ילמדו ילדיהם ואת סוג החינוך שבו רצו לילדיהם. הם מנסים ליצור לילדים שלהם סביבה כזו שלדעתם תבטיח את התפתחותם והתקדמותם הרצויה והם לגמרי צודקים. בצורה טבעית, מובן להם שכאשר נמצאים תחת השפעתה של סביבה מסויימת, אין חופש בחירה, ולכן ינסו לפעול באותו מרחב יחידי שבו יש לאדם חופש אמיתי, הבחירה תחת איזו השפעה של סביבה הוא רוצה להיות.

פילוסופים רבים ניסו לנתח ולמדוד את ההשפעה של הסביבה על אישיותו של האדם. על בסיס מחקרים וניסויים שעשו, וגם בצורה אינטואיטיבית, הם ראו עד כמה חזקה השפעה זאת.

הקבלה מקנה לנו ניתוח מלא של השפעת הסביבה על האדם. ומסקנותיה חד-משמעיות: קיימת תלות מוחלטת של האדם בסביבה-מרצונו או שלא מרצונו. גם כשהוא מתנגד לה, כל חייו מבוזבזים בהתנגדות ובנסיונות לצאת ממנה, אף כי ייכנע וישוב להיות בתוכה.

בכל זאת רבים חולמים ורק מעטים מצליחים לצאת מהשפעת הסביבה?

נכון, ולמרות זאת אנחנו מנסים שוב ושוב, כי זה הדבר היחיד שיש לנו-החופש לבחור בסביבה מתאימה לנו ולילדינו, והוא הקובע כמעט הכל בחיינו בעולם הזה. חשוב להבין כיצד בונים סביבה כזאת לעצמנו, ולאיזו מטרה אנחנו צריכים אותה.

הקבלה פותחת לפנינו תמונה מלאה ונאמנה של ההנהגה העליונה, שהיתה עד היום סגורה בפנינו, ולפיה ניתן לראות, כי כל אחד מאיתנו, והאנושות כולה, יצטרך לקבל את מטרת הבריאה כמטרת חייו, אם בדרך של התנסויות ויסורים בחיים אלה או בחיים הבאים, ואם מרצון חופשי.

שליטה בגורל

האם הגלגולים הקודמים מכתיבים את החיים שלנו היום?

ישנם גם חיים עתידיים ולא רק חיים קודמים. לאדם ניתנה אפשרות היום, בחייו אלה, בגלגול הזה-להשפיע על גלגוליו הבאים. כל אחד מאיתנו צריך לדעת איך להשפיע על חייו בצורה נכונה, ללמוד את החוקים שלפיהם ההשפעה הזאת מתפשטת ועוברת מגלגול לגלגול.

האדם מסוגל להעביר מגלגול לגלגול הרבה מידע חיוני שיסייע לו, ובכך להכין לעצמו חיים טובים יותר בגלגול הבא. האדם יכול להתקדם למטרת הבריאה במשך תקופות חיים אחדות, ולצבור את השגותיו. הוא היצור היחיד בכל הבריאה שניתנה לו אפשרות כזאת.

האדם יכול להנהיג את הגורל שלו, לקבוע את העתיד שלו, להשפיע באופן מודע על הסביבה שבה הוא חי. כל העולם שלנו מתקיים על חשבון האור העליון שיורד אלינו, ומתלבש בכל מה שסובב אותנו. האור הבלתי נראה הזה מחייה ומזין את כל המציאות.

האדם יכול לשלוט בירידת אור החיים הזה לעולם שלנו. על ידי לימוד חוכמת הקבלה האדם רוכש "מסך", האפשרות לשלוט בירידת האור הזה. הוא יכול לפתוח סידור קבלי (ראה להלן איור 1, עמ' 41), ולפעול לפי הפקודות שמופיעות שם, במקום לחכות לרחמי שמים.

באיור 1 מופיע דף הוראות מסידור קבלי ובו כתוב: "להמשיך שליש אמצעי של פרצוף אבא לספירות כתר, חוכמה, בינה, דעת דפרצוף ז"א, ולדחות לספירות חסד גבורה תפארת". אחרי כן מוסבר איך לבצע הוראה זו בצורה מפורטת לאורך כל העמוד; ובסוף כתוב: "לבנות כוונה על דחיית אור קטן, לשני שלישים תחתונים של ספירת תפארת דפרצוף ז"א."

אדם שעדיין לא התעלה לרוחניות אינו מבין את המשמעות של הפקודות האלו, לא ברור לו איך לבצע אותן, לכדי מה לבצע אותן, או על מה לבצע אותן ומה חייב לקרות כתוצאה מהביצוע הזה. לכן חוכמת הקבלה היא חוכמת "הנסתר"-אבל נסתר רק מאותו אדם שעדיין לא השיג את הרגשת הכוחות העליונים.

אדם שמקיים את הפקודות האלה, מעביר דרכו את האור העליון, ולפיכך חש את עצמו בשלימות ההשגה והביטחון, והוא יודע מה עומד לקרות ואיך לשלוט בזה. וזהו חופש בחירה אמיתי. בדרגת ההשפעה הזאת, האדם, בשתי ידיו, אוחז את מלוא השליטה בחייו, בעתיד שלו, ובכל הטבע. באמצעות האור העליון הוא מביא לעולם שלנו את כל הטוב-ואותו טוב חוזר אליו במנה כפולה.

האם כדי להשפיע על עתידו האדם צריך ללמוד את גלגוליו הקודמים?

התפתחות הדורות בעולם אינה אלא הופעה והיעלמות של גופים פיסיים. ואילו הנשמות, שהן המילוי של הגוף הפיסי, ה"אני" העיקרי של האדם, לא נעלמות, אלא רק מחליפות את הגוף שנושא אותן. לכן, כל הדורות, מהדור הראשון ועד לדור האחרון, נחשבים לגבי הנשמות לדור אחד שקיים אלפי שנים, מהולדתה של האנושות ועד לתיקונה, עד להשגת השלימות הגמורה והמנוחה המוחלטת. לפיכך לא חשוב כמה "התלבשויות" בגוף עוברת הנשמה; מותו של הגוף לא משפיע עליה, כי החומר שלה הוא מרובד עליון; הוא איננו משפיע כשם שגזירת שערות או צפורניים לא משפיעה על הגוף הפיסי, כי הן בדרגת ה"צומח" שבאדם, ואילו הגוף הפיסי שייך לדרגה גבוהה יותר, לדרגת ה"חי" שבאדם. על ידי לימוד מנגנון ההתלבשות של הנשמה בגוף, משתחרר אדם משליטת המוות בחייו.

אולי נשוב רגע לעולם הזה, לגלגול שלנו. האם בכל זאת ניתן למצוא בו דרגות מועטות כלשהן של חופש, שבהן אנחנו יכולים לפעול באופן חופשי ולהשפיע?

ישנו היבט בבריאה, בעולם שלנו, בנו, דווקא בחיים האלה, שיש לנו יכולת להשפיע עליו, והיבט זה בשל עצמו משפיע על כל יתר המציאות. וזה בתנאי שאנחנו נדע להנהיג אותו, נדע איך בדיוק לשנותו לטובה, ואז נימנע מלהיות תלויים בטבע.

ארבעת הגורמים מהם מורכב האדם

במה בדיוק הכוח העליון משאיר לנו אפשרות לבחור?

כדי לענות על השאלה הזאת אנחנו חייבים לברר מהי המהות שלנו, ה"אני" שלנו, מאיזה גורמים מורכב האדם.

האדם מורכב מארבעה גורמים. הגורם הראשון נקרא "מצע", יסוד. זהו החומר היסודי, הבסיסי, הראשוני, שממנו נוצרנו, שקבלנו מהבורא. זה מה שמגדיר את כל המהות שלנו, זה מה שהבורא ברא "יש מאַיִן". כלומר, מלכתחילה נטבע בכל אחד מאיתנו חומר ראשוני זה. לכן אמרתי, שאין לנו מה לדאוג לגבי הנתונים הבסיסיים של הנשמה-כי הם מוכתבים לנו מראש.

באיזה צורה אנחנו יכולים לחקור תופעה כלשהי של הטבע?

רק כשנתעלה מהטבע, בשכל ובהרגשה, רק אז נוכל להתבונן על הטבע ממדרגה יותר עליונה. למשל, אנחנו יכולים לחקור בפרטי פרטים את תהליך התפתחותו של זרע הדגן, להשפיע על חייו, על מספר גלגוליו, בכך שאנחנו טומנים אותו בקרקע ובזה גורמים לאובדנו, אך גם לתחייתו ממצבו הקודם לחיים חדשים.

תהליכים כאלה אפשר לבצע רק עם טבע הצומח, כי בטבע הדומם אין גלגולים של חיים ומוות, ואילו מעל טבע החי-הבהמי עדיין איננו מסוגלים להתרומם-הלא אנחנו בעצמנו נמצאים בו, ולא מסוגלים באמצעות החושים הרגילים שלנו להתבונן בו מחוצה לו-מלמעלה. וגם המכשירים המשוכללים ביותר לא מועילים, כי גם הם ניבנו כולם ברובד הבהמי שלנו.

רק אם נצא מרובד החי-הבהמי, שהוא הגבוה ביותר בעולם שלנו, אל רובד יותר גבוה ממנו, אל העולם הרוחני, רק אז נוכל לראות מה קורה איתנו, לחקור את עצמנו, ולהשפיע על כל החיים שלנו, בדומה לדרך החקירה וההשפעה שלנו על חיי הזרע של הדגן. את זה בדיוק מאפשרת לנו חוכמת הקבלה.

אם נדמה את חיינו למחזור חייו של זרע הדגן, נגלה את מנגנון ההתפתחות של עצמנו. זרע שנטמן בקרקע, נרקב בה ומתפרק לגמרי עד שלא נותר ממנו שום דבר גשמי, הוא נהיה לעפר, לדומם.

מהמצב הזה מתחילה להופיע ממנו הצורה החדשה, חיים חדשים: הצורה הקודמת נעלמה לחלוטין ולא נותר ממנה אלא הרוח, הכוח, ה"רשימו", המידע, שגורם להתממשותם של החיים החדשים.

אילו היינו נמצאים במדרגת הצומח, במדרגת זרע הדגן, לא היינו מסוגלים לבחון את החיים האלה ואת השתנותם, לא היינו מסוגלים לראות איך הזרע מאבד את חיותו, מתפרק, מאבד את חייו הקודמים, וממצב זה שוב מתחיל לצמוח, וכל תכונותיו מחייו הקודמים עוברות לחייו החדשים. אמנם שום דבר גשמי לא נשאר ממנו, כי הכל נרקב, אך מהכוח הנותר, מהמצב הקודם, מהרוח, נוצר העובר, מתפתח גלגול חדש של חיים, מהות חדשה שלא "זוכרת" דבר מהעבר.

אם הכל מתפרק ונעלם, מה יישאר בגלגול העתידי מהגלגול הנוכחי? מה יישאר מהרגשות, מהמחשבות, מהאישיות היחודית שלי?

מה שמתרחש אצלנו, בגופנו, דומה למה שקורה לזרע הדגן. הגוף הפיסי מתפרק, ואנחנו מקבלים גוף חדש. אבל הנשמה, הפוטנציאל הרוחני הקודם, נשארת בצורה של גֵן, ככוח מידע, שעובר ממצב אחד, מהגוף הפיסי הישן, למצב אחר, לגוף החדש, דרך התנתקות חומרית, שנקראת "מוות".

כל עוד החומר הקודם של הגוף לא מתפרק, לא מופיע הגלגול הבא. רק בהתפרקו, ה"רשימות" הקודמות מתחילות את מעגל ההתפתחות החדש שלהן. לכן נהוג ביהדות לקבור את גוף הנפטר ללא דיחוי. וישנם אפילו מנהגים, המאפשרים לחיים חדשים כביכול להופיע מהר יותר: למשל, יש הנוהגים להוסיף לקבר מלט כדי שהגוף יירקב מהר יותר-כאילו ביקשנו לזרז את הופעתו של שלב התיקון החדש.

המעבר מחיים לחיים מתקיים דרך ריקבון מוחלט, כמו זה של זרע הדגן, עד שנשארת רק המהות, כוח טהור המופשט מכל לבוש חיצוני. זהו ה"רשימו". ובין המדרגות, בין תקופת חיים אחת לאחרת, יש ניתוק, תהום. מהסיבה הזאת האדם לא רואה את המעברים בין גלגול לגלגול. לעומתו, עובר מקובל במשך חייו הגשמיים, אלפי פעמים מחיים לחיים. הוא שולט במעברים ביניהם, ובכל פעם הוא משאיר "רשימו". כדי להתחיל חיים חדשים אין הוא צריך להיפטר מהגוף הגשמי שלו, מאחר שהוא מזדהה עם הנשמה ולא עם הגוף.

האם אפשר לעבור מהחיים האלה לחיים חדשים בלי למות?

כדי שה"פריצה" הזאת תצא לפועל, כדי שהנשמה תעבור את החתך הגשמי הזה, לצורך מדרגת התפתחות חדשה, שבה גוף חדש יישא אותה-חייב האדם למות פיסית, או להתנתק מהגוף בצורה אחרת, נפשית-פנימית, כפי שעושה מקובל. כך הוא עובר גלגולים רבים במשך חייו הגשמיים; בתקופת חיים אחת הוא מסוגל לעבור את כל הדרך שלו מתחילתה ועד למטרת הבריאה, עד לנקודת המוצא המקורית של הנשמה.

רק אם נצא מדרגת העולם שלנו אל הדרגה היותר גבוהה, אל העולם הרוחני, רק משם נהיה מסוגלים להתבונן במו עינינו בתמורות שחלות בנו. כמו אדם שנמצא במצב של מוות קליני וצופה מהצד ברופאים שנלחמים על חייו, על חיי גופו הפיסי. מהרובד העליון ניתן לראות מה קורה לנו, לחקור ולהנהיג את החיים שלנו, ולשלוט על איכותם. ולזה מסוגלת דווקא חוכמת הקבלה.

הכוחות האלה שעוברים מחיינו הקודמים, מהגוף הקודם או מהזרע הקודם, אל החיים הבאים, נקראים "מצע", שזה הכוח הנושא מידע רוחני, עצמוּת. אם היה הזרע זרע חיטה, הוא ממשיך להיות זרע חיטה. נשמה מסויימת, תישאר אותה נשמה, ורק תתלבש בגוף פיסי אחר.

במה תלויה בחירת הגוף שבו מתלבשת הנשמה? האם אנחנו יכולים להשפיע עליה?

הנשמה מתלבשת בגוף המותאם לה לצורך מימוש התוכנית שטמונה בה. תכונות הנשמה, התיקונים שהיא מוכרחה לעבור, מגדירים את תכונות הגוף הבהמי שהיא יוצרת סביבה, שבו היא מתלבשת.

באמצעות ההשגות הרוחניות שלנו בגלגול הזה, אנחנו קובעים את מצבנו העתידי: באיזה גוף ובאילו תנאים יהיה לנו קיום בחיים הבאים. זה תלוי ב"רשימו", היוצר סביבו גוף חדש אחרי מותו של הגוף הנוכחי. כל המידע על התיקונים שהנשמה עדיין לא עברה וחייבת לעבור נמצא ב"רשימו".

אדם שסיים את המשימה הגשמית שלו, האם הוא מופיע שוב בעולם הזה?

כן, הוא מופיע. ומה שטוב ביותר: הוא מופיע כאשר הוא כבר תיקן את עצמו לגמרי, ונשמתו יורדת לעולם הזה רק כדי לעזור לאחרים. מאותו הרשימו שיוצר את גוף האדם, נמשכים כל ההבדלים בין בני האדם-בתכונות, באופי, בכשרונות, בנטיות שבהם אדם נולד. כל אלה נקבעים על ידי התכונות הפנימיות של הנשמה, על ידי הצורך שלה לממש את מה שהיא צריכה לעשות בעולם הזה. אגב, בגלל זה אסורה כל כפיה בתהליך החינוך.

את הגורם הראשון, ה"מצע", היסוד, המהות, העצם הרוחני, הגֵן הרוחני שלנו, אנחנו מקבלים ישירות מהבורא; לכן ברור שאי אפשר להשפיע עליו בשום צורה ואופן. הגורם הזה כולל בתוכו את מוצא האדם, את רמת החשיבה שלו, את הלך המחשבה של אבותיו וגם את הידיעות שרכשו, המתגלות בדורות הבאים כנטיות וכתכונות גשמיות ונפשיות של האישיות, שאיננו מודעים להם. באדם הן יכולות להיות מוטבעות כנטיות לאמונה, לחשיבה ביקורתית, לקניינים גשמיים או לרוחניות, לקמצנות או לביישנות ועוד. התכונות האלה דומות לזרע הדגן שאיבד את צורתו הגשמית בקרקע. הן נמסרות לנו ללא גוף-נושא גשמי, בתורשה טבעית, ובגלל זה חלק מהן מתגלות בנו בצורה הפוכה, מנוגדת לתכונת האב.

הגורם השני הוא חוקים שעל פיהם המהות שלנו מתפתחת. חוקים אלה לא משתנים והם נתונים מראש על ידי הבורא-כי הם נמשכים מטבע המהות ומצורתה הקבועה מראש, שאליה שואפת המהות להגיע כאל מטרת הבריאה. כל זרע, צמח, כל בהמה, כל אדם, מכילים בתוכם, בפנימיותם, את התוכנית, את החוקים של התפתחותם. זהו הגורם השני, ואיננו יכולים להשפיע עליו.

ועוד שני הגורמים אחרונים, השלישי והרביעי, השייכים להתפתחות שלנו, אך "חיצוניים" לנשמה עצמה: אלה התנאים החיצוניים, שעושים בי שינויים מרצוני, מתוך בחירה, או מפעילים עלי לחץ שאינו תלוי בי, לעיתים גם נגד רצוני. כלומר הגורם השלישי בהתפתחותנו, אלה התנאים החיצוניים, שיכולים לשנות חלקית את דרך התפתחותנו, למסלול "הדרך הטובה" או למסלול "הדרך הרעה".

נשוב לזרע הדגן, מפני שתהליך ההתפתחות שלו נוח לצפיה, והוא יעזור לנו להבין את העיקרון שאנו דנים בו. למשל, אם בשני חלקי השדה נזרע את אותו סוג של דגן, ועל כל חלק נשפיע בצורה שונה-למשל את האחד נסתיר מאור השמש, לא ניתן לו כמות מים מספקת, לא נגזום את העשבים השוטים, ולשני נדאג לתנאי הגידול הטובים ביותר-יתברר לנו עד כמה הגורמים החיצוניים משפיעים על תהליך ההתפתחות. אמנם בסופו של התהליך יצמח אותו דגן אבל השאלה היא מאילו קשיי צמיחה הוא סבל, ובאיזו איכות יהיה.

הגורם הרביעי הוא השינוי בתנאים החיצוניים. להשפיע על עצמנו ישירות איננו מסוגלים, אך אם נחולל שינוי בתנאים החיצוניים סביבנו, נוכל לקבוע את עתידנו, את המחשבות העתידיות, הרצונות, השאיפות ובמלה אחת, את האיכות.

הגורם הראשון, ה"מצע", והשני, החוקים שעל פיהם מתפתחת מהותנו, יכולים להתבטא בצורה שלילית במסגרת מה שאנו מכנים התורשה: חולשה פיסית, חולשה שכלית, פסיכולוגית, או רוחנית. לכן אם האדם, כמו זרע הדגן, מוצא לעצמו מרחב מתאים להתפתחות, על ידי זה שנכנס להשפעה חיובית של סביבה, הוא מסוגל להשיג תוצאות נפלאות.

סביבה מתאימה

חוכמת הקבלה מלמדת שאם אני נמצא בהשפעה חיובית של סביבה, אני מסגל לעצמי רצון לרוחניות, להשיג את מטרת הבריאה. בצורה רגילה וטבעית רצון כזה יכול להתגלות בי כתוצאה מיסורים שאני צובר משך מאות שנים, ואילו על ידי השפעה חיובית של סביבה אני יכול להאיץ את ההתפתחות שלי בצורה משמעותית. וזה חופש הבחירה היחיד שהשאיר לי הבורא, לבחור לעצמי חברה מתאימה.

היום יותר מאי פעם נחוץ לנו לבנות סביבה כזאת שמסוגלת למשוך אותנו אל השלימות, אל מטרת הבריאה, אל השגת העולמות העליונים, כי רק בעזרת השגה כזאת, נתחיל להנהיג את הגורל שלנו ונינצל מכל היסורים.

איפה אפשר למצוא סביבה כזו? איפה על פני כדור-הארץ, ולא במרחב של העולמות העליונים, קיימת סביבה עם תנאים המתאימים להתפתחות הזאת?

הדבר המומלץ ביותר הוא, שהאדם ימצא קבוצה שמכוונת את השאיפות שלה אל מטרת הבריאה, ושתהיה מסוגלת להשפיע גם עליו-שיעדיף התפתחות רוחנית על פני שאר הדברים.

בהקדמה ל"תלמוד עשר הספירות", הספר העיקרי ללימוד חוכמת הקבלה של הרב יהודה אשלג, כותב הרב, באות קנ"ה של ההקדמה, למה באמת המקובלים מחייבים כל אחד ללמוד את חוכמת הקבלה, בלי קשר לגיל, למין ולמוצא. כי יש בלימוד חוכמת הקבלה כוח גדול שכדאי לכולם לדעת עליו, שמי שלומד את חוכמת הקבלה, ואפילו שלא מבין מה שלומד, אלא רק על ידי הרצון שלו להבין, הוא מעורר על עצמו השפעה של האור העליון:

"למה זה חייבו המקובלים לכל איש ללמוד חוכמת הקבלה, אמנם יש בזה דבר גדול, וראוי לפרסמו, כי יש סגולה נפלאה לאין ערוך, לעוסקים בחוכמת הקבלה, ואע"פ שאינם מבינים מה שלומדים, אלא מתוך החשק והרצון החזק, להבין מה שלומדים, מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם. פירוש, כי כל אדם מישראל, מובטח בסופו, שישיג כל ההשגות הנפלאות, אשר חשב השי"ת במחשבת הבריאה ליהנות לכל נברא." (רבי יהודה אשלג, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות קנ"ה).

התופעה הזו מבוססת על העובדה, שנשמת האדם לפני ירידתה לעולם שלנו, היתה מלאה באור העליון, אבל משירדה לעולם שלנו, והתלבשה בגוף, האור שהיה ממלא אותה נשאר בעולם העליון. וזהו אותו אור שעכשיו מאיר לה מלמעלה ורוצה לחזור אליה למלא אותה.

אלא שהאור הזה מאיר לנשמה רק לפי מידת התעסקותו של האדם בלימוד חוכמת הקבלה, כי היא השיטה להתמלאות הנשמה באור. האדם חייב באחד מגלגוליו להשיג את מילוי נשמתו. השתוקקות של הנשמה להתמלא באורה הקודם מורגשת באדם בכל מיני צורות של יסורים. וככל שעובר הזמן, והאדם

לא ממלא את הנשמה שלו באור, כך היסורים מתגברים. לבסוף, היסורים יביאו אותו להכיר בסיבתם, בצורך למלא את הנשמה שוב באור; ויובילו אותו לרצון לרכוש שיטה להתמלא באור-על ידי הקבלה.

כאשר האדם פונה למקורות קבלה אמיתיים, מתחיל להתפשט עליו מלמעלה אור רוחני. כאשר הוא לא עוסק בלימוד הקבלה לבדו, אלא בקבוצה, עם מורה שהוא מקובל, אז על כולם משפיע כוח רוחני כללי, שעוצמתו גדולה פי כמה מעוצמת האור שמאירה לאדם אחד. בצורה כזאת הקבוצה בונה מסביבה "שדה", מרחב רוחני יחודי, והיא בעצמה, באמצעות האור הזה, תהפוך לאותה הסביבה שתגדל את האדם לכיוון מטרת הבריאה ותשמור אותו מכל רע.

ואין צורך להזכיר גורמים אחרים. אין מה להצטער על חוסר כשרונות, על לידה במדינה לא רצויה, או על משפחה לא מתאימה-לכל אחד נבראו התנאים הטובים והשלמים ביותר להתפתחותו הרוחנית. בעולם הבא אף אחד לא יוכל להתלונן שלא ניתנה לו האפשרות להשיג שלימות! ישנו רק גורם אחד שבו אני נמצא במצב של חופש בחירה, חירות, ושם אני חייב לפעול-אני בעצמי חייב ליצור לעצמי סביבה מתאימה.

לכן נפתחים היום בכל מקום קורסים חינם למתחילים, כדי לבנות קבוצות שעוסקות בקבלה. כל המקובלים בכל הדורות פעלו בדרך זו. כל אחת מהקבוצות הקטנות האלה, כחברה קטנה, תשפיע על מי שנמצא בה. בעתיד, הקבוצות האלו תתרחבנה ותתחברנה יחד לחברות יותר גדולות, שכולן תעסוקנה בקבלה. וכבר יותר ויותר אנשים מבינים, שאין דרך אחרת להינצל מהצרות אלא בלימוד שיטת הקבלה. הקבוצות האלה הן שיגבשו בהדרגה את הרקע הרוחני החדש של החברה שלנו בישראל, ואחר כך בעולם כולו.

חלק 3 מעשה בריאת הרשימות

האצת הרשימות

האדם נברא כך, שתמיד ובכל מקום הוא מחפש תענוג, ומנצל כל הזדמנות טובה לספק את רצונו. מהיכן באים אותם רצונות שהוא משתוקק למלא? איך הוא יודע לפי איזו שיטה למלא אותם?

בכל רגע ורגע מתעוררים באדם רצונות חדשים בכל הרמות של קיומו-ברמה ה"בהמית" (גופנית), ברמה האנושית וברמה הרוחנית. הרצונות הגופניים כוללים גם רצונות שלא מורגשים בנו, כמו רצונות של תאי הגוף להתפתח, הרצון של הגוף להתקיים והרצונות של אברי הגוף לפעול. כלומר, ישנם רצונות שאנחנו מודעים להם ורצונות שאיננו מודעים להם. בין הרצונות המודעים, יש שמתמלאים באופן טבעי, ויש שמימושם תלוי בנו.

באופן כללי ניתן לחלק את כל הרצונות לשלושה סוגים:

א. רצונות "בהמיים" (של הגוף), שקיימים גם בבעלי חיים.

ב. רצונות אנושיים, שקיימים בחברה אנושית ולא בבעלי חיים: רצונות לעושר, כבוד והשכלה. ישנם גם רצונות אנושיים-רוחניים, רצונות למשהו עליון שברור שהוא לא נמצא בתוך עולמנו; רצונות אלה עשויים להתבטא בחיפוש אחר תופעות על-טבעיות, בטקסים דתיים ובטכניקות של המזרח הרחוק לשיפור הגוף והנפש.

ג. רצונות רוחניים, שמכוונים רק לאחד והיחיד בכל הבריאה, הבורא.

הקבלה מבדילה את הרצון לבורא משאר הרצונות. כל הרצונות של האדם לתענוגי העולם הזה נקראים "לב האדם" והרצון לבורא נקרא "הנקודה שבלב". הרצונות נולדים בנו כתוצאה מהתגלות ה"רשימות" (בלשון יחיד "רשימוֹ"). ה"רשימות" הן נשאי המידע הפנימי שבנו. הרשימות הן כמו ה"גֵנים רוחניים" של האדם. הן מתעוררות בו ומכריחות אותו לבצע את מה שהן דורשות. באדם הוטבעה מראש שרשרת של רשימות, ככל שהרשימות מתגלות בו, כך הוא מרגיש את הרצון שלו, שאותו הן עוררו.

אין לאדם ברירה, הוא מוכרח לציית לרשימות שלו. אבל הוא לא מרגיש שיש משהו שצריך לציית לו, אלא הוא פשוט-רוצה. כלומר הרשימות מופיעות יש מאין, כאילו משום מקום, בתת-המודע, עוד לפני שנרגיש ונבחין בהן; וכשהן באות להכרתנו הן מורגשות כרצונות שלנו. ואנו רוצים רק דבר אחד-תענוג.

התענוג שהבורא רוצה לתת לנברא מתאפיין רק בתכונה אחת והיא שלימות. הבורא רוצה לתת לנבראיו מתוך שלימותו, והוא היחיד והשלם, ואין יותר שלם ממנו. לכן מטרת הנברא היא להשיג את שלימות הבורא.

היות ומטרת הנברא היא לפתח את ה"נקודה שבלב" עד לדרגת הבורא, כל הרצונות של האדם חייבים לעבור תהליך של התפתחות, הן בגודל והן באיכות.

כך הרצונות של העולם הזה שנקראים "לב", וכך הרצונות לעליון שנקראים ה"נקודה שבלב".

הבורא ברא דבר אחד ויחיד-רצון. הרצון הזה נקרא "נשמה" או "אדם". כדי שהרצון הזה יחשיב את מצב הבורא כשלם וירגיש בו תענוג אינסופי, הוא צריך להיות במצב הפוך. לכן הנשמה הכללית נשברה ל-600,000 חלקים שנפלו מהדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר ל"נקודה שבלב"-הרצון אל הבורא, שנקרא "נקודה" ונמצא בתוך הרצונות לתענוגי העולם הזה הנקראים "לב".

בכל נקודה שבלב קיימת שרשרת רשימות, נתונים של מידע, אותם מצבים רוחניים עוקבים שהנשמה צריכה לעבור, כדי שממצבה השפל ביותר היא תוכל להשיג את מצבה הגבוה ביותר-דרגת הבורא. רק לאחר שאדם משיג את הבורא מהמצב ההפוך, הנמוך ביותר, נוצר רצון (כלי) אמיתי להרגשת השלווה, השלימות, היחידות, הנצחיות.

הנקודה שבלב מתפתחת בהשפעת האור העליון. היא בעצמה ירדה מלמעלה, מהבורא, שהרי היא הדבר היחיד שיש באדם מלמעלה שמרגיש את הבורא, לעומת כל שאר הדברים שבו, שהם מחומר של העולם הזה.

כמו שצמחים צומחים תחת השפעת אור השמש, כך תחת השפעתו הנסתרת של האור העליון על הנקודה שבלב, מתגלה רשימו חדש. כלומר האדם מתחיל להרגיש רצון רוחני חדש, שמעורר בו דרישה למלא אותו ולממש אותו. כלומר, כל החיים שלנו בעולם הזה הם מימוש של הרשימות.

הנשמה יורדת מהבורא, מהמדרגה העליונה ביותר, עד לעולם שלנו, למדרגה הנמוכה ביותר, דרך 6,000 המדרגות של העולמות. כל מדרגה משאירה בנשמה רשימו. באופן זה נוצרת שרשרת של רשימות, שכולה אצורה בנקודה שבלב.

בתחילת הדרך מתפתחים באדם רק רצונות הלב, רצונות לתענוגי העולם הזה: לאוכל, למשפחה, למין, לעושר, לשליטה, להשכלה ועוד. ואז קורה מה שמתרחש עכשיו אצלנו; מתחילה להתפתח הנקודה שבלב, מתעורר רצון למשהו עליון,לא מוגדר. האדם מתחיל לחפש מילוי לרצון הזה ולא מוצא אותו בכל סביבתו.

לאט לאט מבין האדם, שאת הלב שלו, את רצונותיו הגשמיים, הוא ממלא דרך חמשת החושים הטבעיים. הוא מתמלא דרכם, כמו דרך חמישה צינורות, בכל מיני תענוגים. אבל הרשימו החדש, הרשימו הרוחני, לא יכול להתמלא דרך החושים האלה, כי הוא לא מתמלא מתענוגי העולם הזה אלא מהאור. לכן הרשימו דוחף את האדם להשיג את האור העליון, את הבורא.

הטבע של האור הוא להשפיע, לתת. אם הרצון של הנקודה שבלב יהיה גם להשפיע ולתת, אז לפי גודל הרצון הזה, יוכל האור למלא אותה. זהו תנאי הכרחי. הרצון חייב להיות דומה לאור. כלומר, רצון מתמלא בתענוג רק אם הוא מתכוון לתת ולא לקבל. במילים אחרות, אפשר להרגיש תענוג רק אם הוא בא מנתינה, מהשפעה. השתוות התכונות בין הרצון והאור מביאה אותם להתקרבות השלימה ביותר-לדבקות. כי מרחק בין רצונות נמדד לפי מידת ההשתוות ביניהם.

עד עכשיו דובר על התפתחות טבעית של הרשימות בתוך האדם. אך את התפתחות הרשימות, את קצב יציאתן ומימושן ניתן להאיץ על ידי שיטת הקבלה: לימוד מספרים נכונים, בהנהגתו של מורה אמיתי ובקבוצת אנשים שרוצה להשיג את מטרת הבריאה. מכאן אנו רואים, שאין לנו בכלל חופש בחירה ברשימות, ברצונות, בכוחות ובשכל. הבחירה היא רק בדבר אחד: לזרז את ההתפתחות על ידי השפעה חיצונית נכונה. הבורא משפיע על האדם מבפנים על ידי האופי, התכונות הטבעיות והרשימות; ומבחוץ, על ידי משפחה וחברה. אבל הוא משאיר לאדם חופש בנתון אחד-בבחירת הסביבה, שבאמצעותה יכול הוא לזרז את התפתחותו ואת השגת המטרה.

בכל מקרה האדם יתפתח וישיג את המטרה. אלא שהוא יכול לזרז את ההתפתחות שלו אם ימצא לו שותפים, יבנה קבוצה וסביבה. לכן, אלה שרוצים להתקדם צריכים לשאוף להתלכד בקבוצות, ולהיות יחד כקבוצה אחת שבעתיד תהיה כגודל כל האנושות.

אי אפשר לפסוח על אף מדרגה מ-6,000 המדרגות של ההתקדמות מלמטה למעלה, שבהן ירדה הנשמה מלמעלה למטה; אי אפשר לדלג על אף הרגשה ולא להרגיש אותה. חייבים לעבור את כל המצבים האלה, לחוש כל אחד מהם. אבל חברה שמכוונת למטרה רוחנית נכונה, מאפשרת לאדם להגיע מהר יותר להרגשה ש"הרצון לקבל" שלו הוא רע ונחוץ להיפטר ממנו. בזה האדם נעשה מודע להרגשות שלו מהר יותר. וזו הבחירה שלו. ההשתוקקות ללכת קדימה במהירות יותר גדולה מאשר התעוררות טבעית של הרשימות, מביאה את האדם מדרך יסורים לדרך תורה.

בכך שהאדם משתמש בחופש הבחירה שלו, הוא מגלה שזירוז עצמאי של התקדמותו מביא אותו לתוצאה מופלאה: אם הוא רוצה לממש בעצמו את הרצונות שלו להשיג את הבורא, ומקדים את היסורים, את הקצב הטבעי של יציאת הרשימות, הרי הוא באופן עצמאי, חופשי מהרשימות, כאילו שבורח מיסורים. ולא סתם הוא מקדים את התעוררות הרשימות, ומקדים יסורים, כמו סוס שדוהר מהר יותר מתוך הצלפות הרוכב. לא שהוא מעורר את הרשימות לפני שהן יתעוררו בו בצורה טבעית. אלא הוא מתחיל להיות חופשי מכל השפעה, מכל לחץ, או הוראה מבחוץ.

ואז הוא פועל מרצונו ולא תחת השפעת הרשימות. לכן אומרים, שישראל למעלה מכוכבים ומזלות. כי אדם שמתקדם בצורה עצמאית ישר לבורא, אדם שנקרא ישראל-"ישָׁר אֵל"-לא משפיעה עליו ההנהגה מלמעלה, באשר הוא מנהיג את העולם בעצמו בהקדימו את הוראות הבורא.

מכאן שאדם, בהקדימו את הרשימות, הוא לא סתם מזרז את תהליך ההתקדמות שלו, אלא מקבל על עצמו את כל ההנהגה. כאשר האדם מקדים את ההנהגה העליונה, עוד לפני שהוא יודע מהי, ולפני יציאת הרשימות, הוא יוצר את ההתקדמות בעצמו, כלומר, נהיה חופשי ועצמאי לגמרי. הוא מרגיש את עצמו מעל כל היקום-שווה לבורא.

חזרה לשורש

הנשמה צריכה לעבור בגוף תהליך מסויים של התפתחות, ואת ההתפתחות הזאת היא עוברת לא בתקופת חיים אחת, אלא במשך תקופות חיים רבות, תוך התלבשות בגופים שונים ועל פני גלגולים רבים. זהו תהליך ברור שעל האדם לעבור בחייו, ועם זאת יכול הוא לעבור את כל חייו גם בלי להרגיש שיש לו נשמה, בלי להרגיש את החלק הרוחני שבו-ובכך לא להגשים את מטרת החיים בעולם זה.

הנשמה היא רק "רצון ליהנות", "רצון לקבל". היא מגדירה את תכונותיו ואת צרכיו של הגוף, בעוד שהגוף בעצמו הוא דבר מת. התפתחות הנשמה יוצרת באדם צרכים שונים: לפי מידת התפתחותה משתנה בה הרצון, מרצון לתענוגי הגוף, לאוכל, לשינה, לזיווג, כמו אצל בעלי חיים, אל רצון לכסף, לשליטה, לכבוד, לידע, ועד לרצון לחזור למצב הרוחני שלה, המצב ההתחלתי שממנו השתלשלה לעולם הזה.

הרצונות האלה לא מתפתחים אחד אחד, אלא בערבוביה. לכן האדם יכול להרגיש שיש בו נטיה לידע, ועם זה רצון לכסף, לכבוד, למין. כך זה קורה אצל כל אדם, כי כל הרצונות שבאדם נמצאים בו בתרכובת מסוימת, שמאפיינת רק אותו.

זה נכון גם לגבי הרצון לרוחניות. הרצון הזה יכול להתגלות עם רצונות נמוכים ממנו, אבל מה שמייחד אותו הוא שהאדם לא מסוגל למלא אותו בדברים שנמצאים בעולם שלנו, כי המקור למילוי הרצון הזה נמצא מחוץ לעולמנו. התגלות רצון כזה מעידה על מידת התפתחותה של הנשמה.

הנשמות שבות ויורדות לגופים של העולם הזה ועוברות התפתחות במשך תקופות חיים רבות, עד לרגע שהאדם מתחיל להרגיש משיכה למשהו שהוא מחוץ לעולם הזה. האנושות עוברת משך קיומה שלבי התפתחות שונים, ובזמננו מתגלים בנשמות דווקא רצונות לרוחניות. קודם התעוררו רצונות כאלה רק ביחידים, והיום הם מתעוררים במיליוני אנשים.

הנשמות עוברות תהליך התפתחות של רצון. הדבר מתרחש דווקא בנשמות שמלובשות בגוף, כלומר בנשמות שנמצאות בעולם הזה. הסיבה לכך היא שהנשמה הקדומה שנקראת "אדם הראשון", אף כי היתה במצב המושלם והנצחי, לא היתה מסוגלת להחשיב ולהעריך אותו ולקבל ממנו תענוג, כי לא שאפה למצב זה מתוך חיסרון אישי.

כדי לתת לנשמה תענוג אינסופי, שלימות, דעת ונצחיות, צריך לעורר בה רצון משלה לתענוג הזה ואת תחושת חסרונו. זו הסיבה לכך שהנשמה הקדומה, אף כי נבראה מושלמת, לא הרגישה את שלימותה והיתה חייבת לרדת עד לרמה הנמוכה ביותר, לעולם שלנו, כדי שמנקודת שפל זו תעלה חזרה ואז תעריך את מצב השלימות.

ומאחר שאנחנו חלקים מאותה נשמה, כל אדם בעולם חייב בגלגול הזה של נשמתו, או באחד מגלגוליו הבאים, להתפתח עד כדי כך שיתחיל להרגיש רצון לקשר עם העליון, רצון לחזור למצב ההתחלתי ממנו יצאה הנשמה שלו, ושאליו היא חייבת לחזור.

אלא האדם חייב להשיג את המצב ההתחלתי הזה בהיותו בעולם הזה, כשנשמתו מלובשת בגוף. בהתחלה הנשמה היתה במקומה, מחוברת לשורש שלה, אבל לא מלובשת בגוף. ההבדל בין המצב הזה למצב שהנשמה מלובשת בגוף הוא שבתוך הגוף, הנשמה משיגה אור עליון, תענוג, הרבה יותר מכפי שהיה לה במצב ההתחלתי ממנו היא באה.

גם אם האדם מתחיל להרגיש רצון לחזור לשורש הרוחני, הוא מרגיש את זה באופן לא מודע. לכן הוא צריך לעבור עוד תהליכים לפני שהרצון הראשוני שלו יהפוך להשתוקקות אמיתית שתהיה מסוגלת באמת לקבל ולהעריך את התענוג העליון, את המצב המושלם.

הנשמות לא נמצאות רק בבני אדם אלא בכל הנבראים, גם בדומם, בצומח ובחי. לא סתם אומרים שהאדם נברא אחרון, זאת אומרת, האחרון במדרגות ההשתלשלות מלמעלה, הגרוע ביותר, עם הרצון ליהנות הגדול ביותר. לפי המקור שלו, האדם הוא הנברא המרוחק ביותר מרוחניות. אבל דווקא משום שיש לאדם רצונות גדולים, הוא מסוגל להפוך אותם ולהתעלות, להגיע להשגה רוחנית.

אלא שהרצון שמתעורר בנו לרוחניות אינו גדול. לכן עלינו להגדיל אותו עד לאותה מידה שבה נוכל לקבל ולהתמלא בכל האור העליון, בתענוג העליון. כל העבודה שלנו היא איפוא על הרצון שלנו, כך שהרצון לרוחניות יהיה גדול יותר מכל שאר הרצונות. כדי לעזור לאדם לפתח רצון להרגיש את התענוג המושלם והנצחי, יורד אל הנשמה, מהשורש שלה, אור עליון בלתי נראה ובלתי מורגש, והוא זה שמעורר בנו רצונות חדשים שאינם מובנים לנו.

הוא גם זה שיוצר לנו סביבה מסוימת, תנאים חיצוניים ופנימיים, סביבנו ובתוכנו, שמעוררים את הצורך לפתח בנו את הרצונות האלה; כמו למשל, סביבה חיצונית עוינת או תחושה של פחד מאויב פנימי שנמצא בתוכנו. אם התחושות האלה באות לאדם סתם כך, הוא מפחד. אבל לאדם נשלחת הבנה ישירה, או דרך שליחים, שהתנאים החיצוניים והפנימיים האלה נבראו כך במכוון, כדי לעורר אותו לקשר עם העליון, ולא כדי שיפחד מאויבים מדומים, שהם "בובות".

כך נשלחים תמיד לאדם כל מיני מצבים לא נעימים, כדי שבסופו של דבר יבין, שלא צריך לפחד מהדברים החיצוניים, אלא מכך שאין לו קשר עם העליון, מכך שחסרה לנו רוחניות. רצון שלם לרוחניות נבנה בנו בהדרגה, על ידי ירידות ועליות שבאות לסירוגין, ירידות לרצונות של העולם הזה, ועליות בחזרה לרצונות של העליון.

העולם שמקיף אותנו נוצר על ידי האור העליון. זהו ההבדל בין הדרגה הנוכחית שלנו לבין הדרגה הרוחנית שאותה עלינו להשיג כדי לחיות לפי הנשמה ולא לפי הגוף. אם האדם לא מרגיש את העולם העליון, הוא רואה את עצמו ואת העולם סביבו כאילו הם קיימים בפני עצמם, ואינו רואה עד כמה העולם הזה והוא עצמו נשלטים מלמעלה. מכאן נובעת ההרגשה שהסביבה עוינת לו; ולא שהיא ניתנה לו מלמעלה כדי לזרז אותו לחזור אל השורש.

לפני שהנשמה יורדת לגוף, היא נמצאת בשורש שלה בצורת נקודה קטנה.משם יורדת הנשמה לעולם שלנו ומתלבשת בגוף ובזה היא מאבדת את הקשר עם השורש שלה. היא תוכל לחזור לשורש שלה רק אם תבטל את הרצונות של הגוף, שהם רצונות לתענוגים של העולם הזה. בגוף ישנם 620 רצונות, שעל ידי התיקון שלהם חוזרת הנשמה לשורש שלה, ושם היא מקבלת פי 620 יותר תענוגים מכפי שהיה לה לפני ירידתה לגוף.

מי שעברו את הדרך הזאת הם מקובלים. הם חיים בעולם שלנו ויחד עם זה נמצאים כבר בשורש הרוחני שלהם. הם מספרים לנו איך לעלות במדרגות ההתעלות מהעולם הזה ועד לשורש הרוחני שלנו. כאשר אנחנו קוראים את התיאורים שלהם, אנחנו מושכים אלינו את הארת האור העליון שמושך אותנו קדימה. בכל הדורות ועד ימינו, עזרו המקובלים לכל האנושות להתקדם למטרה שלה, מטרת הבריאה. עזרה זאת אמנם האיצה את התפתחותה של האנושות, אבל זו היתה בעיקר עזרה נסתרת-"מאחורי הקלעים". ואילו עכשיו, משום שהרצון לרוחניות התפתח כבר אצל מיליוני אנשים, לאחר כל הגלגולים שעברו, אומרים המקובלים בגלוי, שהיום חיונית עזרתו של כל הציבור כדי למשוך את האור הרוחני על ידי לימוד חוכמת הקבלה.

הראשונים שדיברו על זה היו בעל הסולם והרב קוק, שהזהירו במפורש, שאם כולם לא יתחילו ללמוד קבלה, כל העולם יהיה נתון בסכנת הכחדה, והיהודים יהיו הראשונים בתור.

אישיות שהשיגה קשר עם הבורא, מסוגלת לחולל בעולם תיקונים הרבה יותר גדולים ממה שמחולל הציבור הרחב. כאשר היא עושה תיקונים היא עושה אותם באמצעות הציבור ולכן חייבת האנושות לשמור על אישיות כזאת. ברוחניות, עבודת הפרט חשובה מעבודת הכלל. אי אפשר להשוות ביניהן כי עבודה אישית היא ב"קו" ועבודה של כלל הציבור היא ב"עיגולים". אלה הם שני סוגים שונים של עבודה רוחנית, ושניהם חשובים.

המקובלים צריכים היום את תמיכתו של הציבור, אחרת לא יוכלו לתקן את העולם. התמיכה חייבת לבוא, אפילו באופן חלקי מתוך התעניינות בקבלה והקשבה לשיחות והרצאות על קבלה. זה מספיק למקובל כדי להעלות את הציבור.

מקובלים נמצאים בקשר ישיר עם רוחניות, אך הם נעזרים בעבודתם גם באנשים: הם מעלים את רצונות בני האדם לעולם הרוחני. הדברים נעשים כך: מקובל צובר בתוכו את הסבל של כל הציבור, סבל שהוא לגביו חיסרון, ואחר כך הוא מעלה אותו לעולם העליון. משם המקובל מקבל שפע, אור עליון, שיורד אל כל האנשים כאור שמאיר להם בחייהם בעולם הזה. כלל האנשים אמנם מרגישים סבל, אבל הם לא יודעים שלכל היסורים האלה יש מטרה. אילו ראה האדם מה יוצרת בו הרגשת הסבל, כפי שרואה זאת מקובל, הוא לא היה רוצה להיפטר ממנו, אלא רק לתקן אותו.

מקובל מרגיש באמת את הסבל של כולם, אבל הוא מוסיף לזה את המטרה של כל היסורים אלה, ובדרך זאת מתקן אותם בשורשם. סבל הוא חיסרון למשהו רוחני, שהוא הסיבה לכל המחלות ולכל היסורים. הציבור מרגיש את הסבל בצורה של יסורים בעולם שלנו: מחלות, עוני, אובדן; ואילו המקובל מתרגם את הסבל הזה לסבל שנובע מחוסר שלימות רוחנית.

איננו מכירים את מערכת הבריאה, ולכן משתמשים בה בצורה לא נכונה. זה כמו אדם שצריך לשלוט על מכונה מסובכת, שמכילה הרבה מערכות, אלקטרוניות, מיכניות, הורמונליות, עצביות, ורבות אחרות שלא ידועות לו, תת-הכרתיות, לא מורגשות, בלתי נראות; ועוד לפני שהוא לומד איך לעבוד עם המכונה הזאת, בלי להבין מה הוא עושה, הוא לוחץ על הכפתורים.

המקובלים קוראים לנו ללמוד, כדי לדעת איך לשלוט במכונה זו. לפי מחשבת הבורא אנחנו חייבים להנהיג מכונה זו. וזאת המטרה היחידה שלשמה נברא האדם. דווקא בשביל זה הוא נברא עם חופש בחירה, שלא כשאר הבריות, כדי שבעצמו יחקור את הנהגת הבורא ויצדיק אותה, ובעצמו יחליף את הבורא בהנהגת הבריאה.

זו הסיבה, שמן ההתחלה ברא הבורא את האדם אגואיסט בעל "יצר רע"-בשונה מהמלאכים, מהדומם, הצומח, והחי שבטבע. "מלאכים" הם כוחות בלי חופש בחירה, כמו החיות בעולמנו. ולהנהיג את הבריאה אפשר רק על ידי חופש בחירה. אם האדם לא משתתף בהנהגה זו, ולא מממש את האפשרות להשתמש בחופש הבחירה שלו ורוצה לחיות כמו בעלי החיים, אז הטבע, הבריאה,ממשיכים להתנהל לפי אותו חוק, שמוביל באופן עצמאי את כל האנושות ואת כל היקום למטרה.

בחוק הזה, שמביא את כל החי למטרת הבריאה, למצב הטוב והנוח ביותר, פועלים שני כוחות, הדין והרחמים, כמו שנאמר: "מתחילה ברא הקב"ה את העולם במידת הדין, ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מידת הרחמים ושיתפה למידת הדין ". זוהי הבחירה שלנו-להתקדם למטרת הבריאה באופן עצמאי, תחת הכוח הרך של "הרחמים", או להשאיר את הדברים לכוח-רצון הטבע, הכוח הנוקשה של "הדין". בסופו של דבר, התוצאה היא שעלינו לבחור אם ללמוד קבלה, להתקדם למטרה במודע, בקלות, או לא ללמוד ו"איכשהו" להתקדם, בלי רצון לדעת מה עומד לפנינו. רק בכך נמצא החופש שלנו.

כיוון שכל החברה בנויה כפירמידה, הבחירה הזאת קשורה לכולם, לכל האומה, וכולם משלימים את כולם במאמץ להבין את ההנהגה. אלה שנמצאים בתחתית הפירמידה משלימים את אלה שנמצאים בצמרת. אף כי התיקון מתחיל מהצמרת, ההכנה אליו מתחילה מהתחתית, ואם לא תהיה נכונות לתיקון מלמטה, למעלה אי אפשר יהיה לעשות דבר.

הנהגת העולם בצורה מודעת מיועדת רק ליחידים. אבל גם הציבור הרחב, עם כל המשקל שלו, יכול, על ידי התעניינות בקבלה, להשפיע-אמנם בצורה שונה.מיד בשאלה הראשונה שלו על העולם שנברא ועל מטרת בריאתו, הוא מתחיל להשפיע לכיוון טוב יותר על הנהגת העולם.

אין צורך שכל הציבור ישיג ברמה האישית את הידע כיצד כל פרט ופרט בעולם פועל ומשפיע, אלא עליו לגלות יחס נכון להנהגת הבריאה ולמטרת הבריאה, כי בכך הוא תורם את חלקו למאמציהם של המקובלים ומשלים אותם. די אם נשמע, נקרא ונדבר על כך שיש כוח עליון-שהוא מנהיג, שאנחנו תלויים בו, שיש לנו משימה מיוחדת, והיא לקבל את הנהגת העולם על עצמנו, ולהכתיב בעצמנו את העתיד שלנו, לכל אחד בנפרד ולכולם ביחד. זוהי חובתו של כלל הציבור: לרומם את הידע על הכוח העליון, להגביה אותו מעל פני הקרקע.

כל התורה שלנו היא הוראה, שנמסרה לנו מרבי עקיבא, אודות תיקון העולם. הוא אמר שכל התורה היא כלל אחד: "ואהבת לרעך כמוך". עשרים וארבעה אלף תלמידיו, שהתחנכו לפי כלל זה, השיגו שנאת חינם איש לרעהו. עקב הקלקול הזה שהיה בתוכם, מתו כולם חוץ מחמישה. נראה כי אלה שנשארו בחיים הם אלה שלא נגררו לשנאת חינם. בתוכם היה גם ר' שמעון בר יוחאי.

כשכל התלמידים האלה חיו ביחד באהבה, נקרא הדבר "בית-המקדש". וכשהתקלקלו עד לשנאת חינם, עד לרצון לקבל רק לעצמם, נקרא הדבר "חורבן הבית": חורבן הבית הרוחני וכתוצאה ממנו חורבן הבית הגשמי. כל מה שקורה ביקום מקורו בעולם העליון ומשם הוא משתלשל ובא לעולם שלנו.

המקובלים חזו מראש את חורבן בית-המקדש. וכך גם היום, המקובלים משכנעים את העם לבחור בחיים, כי ברוחניות הם רואים שמתקרב אסון. אבל העם למטה לא מקשיב להם.

אנשים מאמינים שעל ידי מחשבה רעה אפשר להרוג. וגם המדע מכיר היום בכך שאם אדם שיש לו כוונות רעות מתקרב לאיזשהו צמח, למרות שהוא משקה את הצמח הזה, כלומר פעולתו כלפיו חיובית, אך הוא שונא אותו, הרי הצמח מגיב לזה. את היחס הזה אפשר למדוד, ולראות עד כמה תגובת הצמח היתה שלילית, עד כמה הוא מפחד ולא רוצה את האדם הזה.

בכל התופעות של המדע והטכניקה מגלים, שככל שהכוחות והאנרגיות יותר חזקים, הם יותר נסתרים. כלומר, המדע מתחיל להבין, שדווקא למחשבות של האדם-ולא לפעולותיו-נודעת ההשפעה החזקה ביותר על העולם. אנחנו כבר שומעים הכרזות של מדענים, שבניסוים הכי עדינים חשובה זהות החוקר, כי תגובת החומר, התוצאה של הניסוי, תלויה ברמה המוסרית של המדען החוקר.

היום אנחנו מאמינים ב"עין טובה" וב"עין רעה". כל הכוחות שנקראים "על-טבעי" נמצאים סביב האדם, והוא יכול להשתמש בהם לטובת כולם. הקבלה מלמדת את האדם איך להנהיג את העולם על ידי מחשבותיו.

הנקודה שבלב

כל מי שמשתוקק להשיג את תכונות הבורא, להתאחד אתו נקרא "יהודי", מלשון "יחודי", על שם פעולת היחוד. הכל תלוי רק ברצון של האדם, ואת הרצון הבורא נותן מלמעלה. אם לאדם יש רצון, הקבלה עוסקת במימוש שלו, אם אין רצון, אדם לא יגיע כלל לקבלה. לכן אין כפיה ברוחניות, ואיש איננו מחויב לעסוק בקבלה, אלא רק מי שיש לו רצון, דבר שמעיד על כך שהגיע זמנו להתקרב לבורא.

כל הנשמות הן חלק מנשמה כללית אחת, אבל כל אחת מהן מתפתחת בהדרגה לפי הקצב שלה, לכן יש נשמות שדורשות כבר עכשיו התפתחות רוחנית, יציאה אל העולם העליון, ויש כאלו שאינן דורשות זאת. רוב הנשמות עדיין מתפתחות רק במסגרת העולם שלנו.

אדם לא יכול לכפות על עצמו את השאיפה לרוחניות. בחייו הנוכחיים הוא שואף למטרות שונות, וברגע מסויים, באופן בלתי צפוי, מתעורר בו רצון לרוחניות, הנקרא "נקודה שבלב-"זרע, עובַּר של נשמה. אז הוא מתחיל לחפש, עד שמוצא את חוכמת הקבלה.

אם אדם עדיין לא הגיע להכרה לאן ללכת ולמה צריך ללכת, אלא הוא מרגיש רק רצון מעורפל לרוחניות, יכולות לעבור שנים רבות ואפילו גלגולי חיים, עד שלבסוף יגיע לקבלה, ורק אליה. וכך יקרה לכל האנושות, כפי שאומר הנביא: "וידעו אותי כולם מקטנם ועד גדולם". לכן אי אפשר לכפות על איש את חוכמת הקבלה.

לפיכך, הבעל-שם-טוב יסד את תנועת החסידות, כדי למצוא מבין כולם את היחידים שמתאימים ושרוצים בהתעלות רוחנית. על זה נאמר: "אלף נכנסים לחדר-אחד יוצא להוראה"-יוצא לגילוי האור-לבורא.

תנועת החסידות לא תפסה את מקומה של חוכמת הקבלה. במקביל לתנועת החסידות הופיעה תנועת "המתנגדים" ששללה את החסידות, אבל שתיהן תנועות דתיות. אלא שהקבלה היא לא תנועה או זרם דתי, אלא מדע, חוכמה שמעל הדת, ולכן היא נקראת "חוכמת הקבלה".

הקבלה היא מדע שחוקר את מערכת הבריאה, את האופן שבו היא נוצרה, את שורש המהות שלה ואת המבנה שלה; באיזה אופן המערכת הזו מונהגת על ידי הבורא; באיזה דרך הבריאה צריכה לתקן את עצמה כדי לעלות עד לדרגת הבורא, שזו מטרת הבריאה. קבלה היא מדע העוסק בהתקרבות אל הבורא. ואילו הדת מורה לכלל מה צריך לבצע מעשית, כאן במסגרת העולם שלנו.

לחוכמת הקבלה אין שום קשר לתנועה דתית עממית. החסידות נועדה לעזור לאדם דתי לשלב מידה מסוימת של כוונה רוחנית בקיום המצווה. אבל מייסד החסידות, הבעל-שם-טוב, היה בראש ובראשונה מקובל גדול, לכן הוא יסד את החסידות כתנועה המונית, במטרה למצוא ולבחור מכל העם את אלה שיש להם יכולת ורצון להיות מקובלים.

בדרך זו הגיעו אליו תלמידים מוצלחים והם נהיו לאדמו"רים ראשונים שיסדו זרמים שונים בחסידות. תפקיד התנועה היה לבחור מכלל הציבור את אלה שמשתוקקים להשיג את הבורא וליתר הציבור לתת תמיכה מסויימת בחיים.

מקובל הוא אדם שלומד על כל מערכת הבריאה באמצעות מאמץ פנימי שלו הנקרא "עבודה". הוא עושה בירורים עמוקים ופעולות שנקראות "תיקונים", ובדרך הזאת הוא מעלה את עצמו בסולם העולמות הרוחניים עד לגמר התיקון, עד להשתוות הצורה השלימה והמלאה עם הבורא; עד לדבקות מוחלטת בו.

אפשר להגיע לכך רק בלימוד חוכמת הקבלה, ויכול להגיע רק אדם שהתעורר בו כבר רצון לרוחניות. הבעל-שם-טוב הניח שאם יקנה לציבור ידע בסיסי בחוכמת הקבלה באמצעות תנועת החסידות, בהדרגה יגיעו אליו אותם יחידים שבאמת רוצים להשיג את הבורא. כל בני האדם יגיעו בסופו של דבר להרגשה שנחוצה להם התעלות רוחנית, אלא שזה תהליך הדרגתי.

כל המחלות והיסורים, שישנם בעולם הזה, נובעים משימוש לא נכון שהאדם עושה ברצונו לקבל; לכן הוא לא צריך אלא את הידיעה כיצד להשתמש בעצמו, ברצונות שלו, בשאיפות הרוחניות והגשמיות, בתשוקות ובתאוות שלו.

חוכמת הקבלה מסבירה לאדם איך להשתמש בתכונות שלו בצורה היעילה ביותר, כדי שיהיה טוב לו, למשפחתו, לילדיו ולכל האנושות, מעתה ולנצח.

"כאשר האדם שואף לקשר תמידי עם הכוח העליון, מתפתח בו איבר חדש של הרגשה, ודרכו, לאט לאט ,הוא מתחיל להרגיש את הקשר שלו איתו......."

חלק 4 המגע עם העליון

יעד רוחני

מדרגות הרצון

משימתו של האדם היא להשיג את המדרגה העליונה ביותר בהתקדמותו אל הבורא. זוהי מטרת הבריאה. בסולם המדרגות שקיים בינינו לבין הבורא נבנו 125 מדרגות שנקראות גם רצונות. כל רצון מהווה מדרגה שלימה נפרדת והוא שונה בכל מדרגה ומדרגה.

אבל העולם שלנו אינו מהווה מדרגת רצון רוחני לכן אינו נכלל ב-125 המדרגות הרוחניות. רק מעל העולם שלנו, החל מהמדרגה הראשונה של העולם הרוחני, מתחילות 125 מדרגות עד לפסגת הסולם, וכל מדרגה גבוהה יותר מתאפיינת ברצון של נתינה ואלטרואיזם גדול יותר.

הטווח הזה של מדרגות רוחניות מתחלק גם לחמישה עולמות: עולם אדם קדמון, עולם אצילות, עולם הבריאה, עולם היצירה, עולם העשיה. כל אחד מהם מורכב מחמישה פרצופים, וכל פרצוף מתחלק לחמש ספירות. באופן כזה כל המערכת כוללת 125 מדרגות (5x5x5). העולמות, הפרצופים והספירות מגדירים רצון, את עוצמתו, ואת הדרגה הרוחנית שלו, בסדר עולה.

בעולם שלנו, לכל אחד בנפרד ולכולנו ביחד, קורים מאורעות שהמטרה היחידה שלהם היא להניע אותנו בהתפתחות שלנו להתקרב למחסום-לעבור אותו, ולהתחיל להתקדם רוחנית.

כל מדרגה רוחנית מגדירה את כל המחשבות ואת כל הרצונות של האדם, את כל הפנימיות הרוחנית שלו. במעבר ממדרגה למדרגה הכל משתנה באדם. כל מדרגה חדשה שולטת על האדם, והוא נמצא תחת השפעתה המוחלטת. אי אפשר לעבור למדרגה חדשה בלי שהמדרגה הקודמת הושגה בשלימותה.

ראוי לברר את התכלית שלשמה פועל האור על האדם: חוץ מהרצון עצמו קיים רק בורא, אור. האור הוא הרגשת הבורא, הרגשת החיים, הן בעולם שלנו והן בעולם הרוחני. לאור יש גם כוח, שמסוגל להעלות את האדם למדרגה חדשה. לפיכך נקבעו פעולות מסויימות שהאדם חייב לבצע, שבאמצעותן הוא מושך אליו את האור, שמעלה אותו ממדרגה למדרגה.

מר ומתוק, אמת ושקר

האם אנחנו מסוגלים להתגבר על הרצון שלנו? כאשר אנחנו נמצאים באיזושהי דרגת התפתחות רוחנית, דרגה זו קובעת את מה שבתוכנו, ומה אנחנו מסוגלים לעשות.

אדם צריך להילחם ברצונו, אף כי אינו יודע מה מתוכנן בשבילו במדרגה שבה הוא נמצא. המטרה היא שיווכח שהוא לא מסוגל לעשות שום דבר בעצמו, וכך גם ילמד על עצמו; בשביל זה נתנו לו חוץ מן הרצון את השכל.

בעולם הרוחני יש קיום לצמדים בלבד: תענוג או העדר תענוג, מתוק ואמת, מר ושקר. האמת תמיד מתוקה, והשקר תמיד מר. ותמיד הם באים בהתאמה, אבל ההתאמה הזו אינה קיימת בעולם שלנו: דבר השקר אינו מר, ודבר אמת אינו מתוק. לפיכך בעולם שלנו אנחנו תמיד עומדים לפני בחירה קשה: לבחור במתוק החיצוני והשקרי, או ללכת בדרך מרה, אבל האמיתית.

איננו יכולים להתנגד לרצונות שמופיעים בנו. הגוף מבחין רק בין המר למתוק, והשכל מבחין בין האמת לשקר. אבל אפשר בכל מיני דרכים עקיפות לנסות להגיע להכרה שמה שמתוק בעולם שלנו הוא רע; ואז במתוק הזה נוכל להרגיש את המר. בכך מסייעת הבחירה השכלית שמסוגלת לשנות את בחירת הגוף.

למשל, פלוני מעשן מגיל צעיר, וזה גורם לו תענוג. כאשר יוכל להשתכנע בנזק שזה מביא לו, יפסיק לעשן, והעישון יהפוך בשבילו מר. התסבוכת הזאת נולדה בנו עם חטאו של אדם הראשון.

בעולם האצילות התקיים קשר ישיר בין מר ומתוק, בין שקר ואמת, בהתאמה. באותו עולם, הטעם המתוק הצביע על אמת, על בחינת ההשפעה, על אלטרואיזם, על קירבה גדולה יותר לבורא. אבל אחרי חטאו של אדם הראשון ושבירת נשמתו, ירדו ניצוצות מהשבירה למטה מעולם האצילות, ונוצרה תסבוכת בין כל הבחינות, עד כדי כך שהמתוק הפך לשקר והמר הפך לאמת.

האדם מתעלה לרוחניות דרך שלושה קוים שנקראים "ג' קווים": "קו ימין", "קו שמאל" ו"קו אמצעי". מ"קו ימין" הוא מקבל אור, מ"קו שמאל" הוא מקבל רצון, ב"קו אמצעי" הוא בונה "מסך", שמתקן את הרצון. כך כל הזמן האדם חייב לנוע ביו הקווים עד לעולם האצילות, שבו הכל מתחבר יחד: הרוחני המתוק, "למען הבורא", מתמזג עם "למען עצמי" המר.

עצמאות

כל מה שנברא מלמעלה, כל העולמות, הפרצופים, הספירות, האדם, את כולם ברא הבורא, אבל הם לא נקראים בריאה. כי המושג "בריאה" מתייחס רק למה שמתחיל לבטא רצון עצמאי.

כל האנשים שחיים בעולם שלנו, המבצעים כל מיני פעולות, פועלים כך משום שהבורא תיכנת אותם כך ולכן הם עוד לא נחשבים לנבראים במובן השלם; אלא ה"נברא" הוא מה שמופיע בו רצון עצמאי לבורא.

למשל, מי שהגיע ללמוד קבלה, כיוונו אותו לכך מלמעלה. אחרי כן, כאשר יופיע בו הרצון הראשון העצמאי לרוחניות, הוא ייקרא "נברא". רצון זה מתעורר כאשר אדם עובר את המחסום, ועומד על הנקודה התחתונה ביותר בעולם

הרוחני. המצב הזה נקרא "עיבור נשמה" או "עובר" בגוף של פרצוף רוחני שנקרא "אמא". לכן רק המקובלים נחשבים לנבראים, כל אחד לפי דרגתו, כי הם היחידים שיש להם רצון עצמאי.

וכל היתר הם 'רובוטים', שליחים של הבורא. לגביהם לא קיימים לא שכר ולא עונש, אין להם שום בחירה, והם מונהגים לגמרי על ידי הבורא מ"כף רגל ועד ראש". הבורא דוחף אותם בהדרגה לצבור יסורים שבאים מרצונם ליהנות רק את עצמם, מתוך האגואיזם שאתו הם נבראו. ואז, כל הניסיון שהצטבר מהיסורים, יכריח אותם להבין שהאגואיזם רע, ויזרז אותם לבחור ברוחניות, בעזרת הבורא.

אופי האדם לא שייך לאותו "אגואיזם רוחני", שעליו חלים תיקונים רוחניים. כל מעשה אדם יכול להיות עם מילוי רוחני או אגואיסטי לחלוטין, הכל תלוי לאן הוא מכוון את רצונותיו. מה שחשוב הוא לא המעשה עצמו אלא הכוונה בזמן הפעולה.

נשמות בדרך יסורים

האדם נברא עם גוף גשמי מסובך מאוד, והמעשים שלו בעולם הזה משפיעים עליו. לכן חשוב במה האדם הזה עוסק, מה הוא עושה בעולם שלנו. אם היתה לך אפשרות לעשות מעשה עם כוונה, לקבל את התענוג הגדול בעולם, עם הכוונה "למען הבורא", זה היה נחשב למעשה רוחני, אף כי טבע הפעולה עצמה היה נשאר "בהמי" לחלוטין.

כל מה שהאדם עושה מקדם אותו למטרת הבריאה. אפילו היסורים שעובר האדם אינם פוקדים אותו לשווא אלא מצטברים, ובבוא הזמן נחשבים לו. זוהי התקדמות איטית שהאדם אינו חלק פעיל בה במודעותו, וכדי לזרז אותה ולקצר את דרך היסורים הארוכה הזו, הבורא נתן לנו את ה"תורה", שמכוונת אותנו למטרה בדרך נכונה ופחות כואבת.

רק בעשורים האחרונים, אחרי שהנשמות כבר צברו את כל מצבי היסורים,החלו לרדת לעולם שלנו נשמות מיוחדות במספר גדול שמביעות השתוקקות לחוכמת הקבלה. כלומר, דבר לא קורה לריק, אלא הכל, בהדרגה, מוצא את ביטויו. הנשמות האלה הלכו בדרך יסורים, צברו חיסרון-שהפך לרצון להתעסק בחוכמת הקבלה. בגלגולים הבאים, הנשמות הללו יתעסקו בחוכמת הקבלה ביתר שאת, ובתוך חודש חודשיים ישיגו תוצאות אדירות, שלא השיגו במשך שנים בגלגולים הקודמים שלהן. שהרי בחיים הקודמים הן צברו רצון מספיק גדול לכך. אם לאדם יש רצון גדול להתעסק רק בחוכמת הקבלה ולמען מטרה יחידה, 5-3 שנים יספיקו בהחלט כדי לצאת לעולם הרוחני.

האדם מתפלל בצורה עצמאית על מה שמצטבר לו בלב. פעם אף לא היו תפילות ציבור מאורגנות. תפקיד התפילה הוא להכין את לב האדם להשתוקקות והרגשת הבורא. הרצון שבלב האדם הוא התפילה שלו. לכן תפילה אמיתית נקראת ה"עבודה שבלב", והרצון הוא תוצאה של עבודת הלב-או הכנת הלב שנעשית

באדם. בעניין הרצון אי אפשר לעשות דבר, אבל בעבודה מיוחדת, על ידי לימוד, בירור, האדם יכול להכין את עצמו, בשביל שיתעורר בו הרצון הנכון.

האדם לא צריך להימנע מתענוג; בין אם ירצה לקבל אותו או לא, הלב רוצה-ואי אפשר לכפות עליו דבר אחר. רק בעבודה נמרצת על עצמך, ובכל מיני אמצעי עזר, תוכל לשנות את רצונות הלב לכיוון רוחני. גם במצבנו, אנחנו חייבים להגיד שאנחנו "רוצים להרגיש את הבורא" גם אם זה רק לתענוג אישי. הרצון הזה חייב להיות שלם; רק אז הוא מניב את התוצאה המבוקשת.

הבורא שולח לנו יסורים נפשיים וגופניים. נשאלת אפוא השאלה מדוע נוצרה האפשרות להקל עליהם, למשל על ידי פסיכולוגים, רופאים ושירותי סעד? האפשרות להקל על היסורים לא נוצרה אלא כדי שבין האנשים יהיו שיתוף פעולה ועזרה הדדית, איש יעזור לרעהו, וזה יביא להתכללות הנשמות לנשמה אחת.

בשום פנים ואופן אין לפרש את היסורים כעונש על העבר, אלא כהשפעה מוגדרת, קשוחה שמגיעה אליך מהבורא, כדי לתת לך את הכיוון הנחוץ להשגת מחשבת הבריאה. אם האדם מבין את היסורים, הוא יכול לעבור אותם בעצמו, במחשבה, בשאיפות שלו, ולא לחכות עד שהם ידחפו אותו מלמעלה.

כאשר אינך מרגיש יסורים, זה לא אומר שאתה נמצא בדרך נכונה, אלא זהו פשוט שלב בו הבורא לא דורש ממך משהו מסויים ולא ממריץ אותך לכיוון כלשהו-זמנך טרם הגיע.

האדם בא לשיעורי קבלה משום שמאורעות חייו הניעו אותו לכך השלב הראשון-להישאר בשיעורים ולהמשיך ללמוד-גם הוא אינו תלוי באדם, שהוא עדיין בהשפעת אותה דחיפה שנתנה לו מלמעלה. אבל ההמשך תלוי ביגיעתו של האדם עצמו, בהיותו מודע ומבין לשם מה הביאו אותו לכאן, ומשקיע בכך יגיעה בלתי פוסקת.

לכל נשמה בעולם הזה יש משימה. יש נשמות שיורדות למטרה מסויימת אשר בסיומה הן פורשות מוקדם מן העולם הזה. לדוגמא, האר"י הקדוש, שנפטר בגיל 38, והותיר אחריו כמות עצומה של כתבי יד.

לימודי קבלה למי שאינו מקובל

הרב יהודה אשלג כותב על כך ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" באות קנ"ה:

"ולפי זה יש לשאול: אם כן למה זה חייבו המקובלים לכל איש ללמוד חוכמת הקבלה? אמנם יש בזה דבר גדול וראוי לפרסמו: כי יש סגולה נפלאה לאין ערוך לעוסקים בחוכמת הקבלה: ואע"פ שאינם מבינים מה שלומדים, אלא מתוך החשק והרצון החזק להבין מה שלומדים, מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם."

כל אדם שמשתוקק ישר אל הבורא, "ישָׁר אֵל", מובטח שישיג את כל מה שהבורא חשב למענו ולמען כל הבריאה, עוד במחשבת הבריאה. ומי שלא השיג

את הדברים האלה משך חייו הנוכחיים, ישיג אותם בחייו הבאים. אדם שלא הגיע עדיין אל השלמות, לא השיג עדיין את האור, שבבוא הזמן צריך למלאו, האור הזה מאיר לו, בינתיים, מבחוץ, בהמתנה לאותו רגע שבו יטהר את רצונותיו מהאגואיזם, ויאפשר לאור להיכנס בהם, כדי להרגיש את הבורא.

כשאדם עוסק בחוכמת הקבלה ומבטא את השמות של האורות והכוונות המיוחסים לנשמתו, מיד מתחיל להאיר לו מבחוץ "אור מקיף" שמטהר את רצונותיו, גם אם הוא לא מודע לזה, על ידי זה שנותן לו רצון יותר ויותר חזק להתעלות, ומשפיע על האדם את הקדושה והטהרה שלו, ובאופן כזה הוא מקרב אותו לרוחניות. כך כותב הרב יהודה אשלג, בעל הסולם, על חשיבות לימוד חוכמת הקבלה.

לחוכמת הקבלה שני חלקים: "סתרי תורה" ו"טעמי תורה". כל פרצוף או מדרגה כוללים עשרה חלקים, עשר ספירות: כתר, חוכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. החלוקה הזאת לעשר ספירות קיימת בכל פרצוף שבכל עולם. הספירות כתר, חוכמה, בינה, שייכות לסודות הקבלה, ל"סתרי התורה"; אף בהיותן במדרגה הכי תחתונה של העולם הרוחני, יש איסור לחקור אותן, לגלות אותן ולהשיגן.

טעות גדולה היא לחשוב כי אסור ללמוד את חוכמת הקבלה, מפני שטעות זו מקורה בחוסר ידיעה של מי שמתאר לעצמו שחוכמת הקבלה כולה מורכבת מ"סתרי תורה". אך מי יכול לומר את האמת אם לא המקובלים עצמם, שהשיגו בתוכם ובעצמם את העולמות הרוחניים על ידי לימוד הקבלה.

הספירות כתר, חוכמה, בינה, הן סודות התורה, מחשבות הבורא, ורק הבורא יכול לגלותן, כמתנה למובחרים, שהגיעו למדרגה גבוהה ונעלה. הספירות חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות, ששייכות ל"טעמי תורה", הלימוד בהן והגילוי וההשגה שלהן הכרחיים, ובמידת הגילוי שלהם תלוי המצב הכללי של האנושות ומידת התקרבותה לרוחניות.

בתהליך שבו הנשמה עולה בסולם המדרגות מלמטה למעלה, החל ב"טעמי תורה", כלומר מהמלכות, יסוד, הוד, נצח, תפארת, גבורה, חסד, עד בואה לדרגת "סתרי תורה", כלומר בינה, חוכמה, כתר-בתהליך זה היא פשוט מדלגת ומתקדמת הלאה.

היא משיגה את שבע הספירות התחתונות, שנקראות "ז' תחתונות"; שלוש הספירות האחרונות שעליהן היא מדלגת נקראות "ג' ראשונות", והן כוחות הבורא שעוזרים לה להשיג את ה-"ז' תחתונות".

דרגת ההשגה תלויה לא בכמות השיעורים שאדם לומד, אלא באיכות היגיעה שהוא משקיע בהם; הוא לא מצפה מלימוד הקבלה לכל מיני רווחים, אלא למידת התיקון שהלימוד הזה יתן לו, כדי לצאת לעולם הרוחני. אפשר ללמוד גם כשעה ביום, אבל רק אם השעה הזו "בוערת" בך גם במשך היום, אם הכל מכוון למטרה יחידה, רק אז תהיה תוצאה. וגם אם האדם לא יצא לעולם הרוחני, מה

שיָגע בו בעולם הזה לא ייעלם, אלא בגלגול הבא נשמתו תתחיל מאותה מדרגה שבה נעצרה בעולם שלנו.

שפת הקבלה

לתורה ארבע שפות: שפת התנ"ך; שפת ההלכה והתלמוד, הדומה לשפה משפטית; שפת האגדה, שכתובה כמו אגדות ומשלים; ושפת הקבלה. כל השפות עוסקות באותם תהליכים רוחניים, ובעצם בדבר אחד-איך להתקרב לבורא ולהשיג את מטרת הבריאה.

כשאדם מתחיל ללמוד, נדמה לו שהוא מבין רק את שפת התנ"ך ואת שפת התלמוד. שפת האגדה יותר קשה לו להבנה, כי היא מבוססת על משלים, ובוודאי שאת שפת הקבלה הוא כלל לא מבין.

חשוב לזכור שמאחורי כל שפה ושפה נמצאת פעולה רוחנית. אם קוראים את התיאור על חיי משפחתו של אברהם אבינו, ומתייחסים לדברים כפשוטם, כדאי להניח לכל התיאורים האלה, עד שנלמד את שפת הקבלה. ואז בעזרתה, אפשר יהיה לראות שמאחורי כל תיאור ותיאור שנמצא בתורה, טמונות פעולות רוחניות, פעולות שעליהן למעשה מדברת התורה.

וכך, בעת שנקרא בתורה לא נוריד אותה לדרגת העולם שלנו, אלא נעלה אותה-כי הבנו שהיא מדברת רק על רוחניות. רבי יוסף קארו, מחבר ה"שולחן ערוך" ותלמידו של האר"י הקדוש, רצה להקל על לימוד המצוות,כדי שהמקובלים יקדישו את זמנם יותר לעבודה רוחנית. לשם כך הוא קיבץ אותן לספר אחד, וקרא לו "שולחן ערוך".

השלכותיה החברתיות של הקבלה

מבוגרים שמתחילים ללמוד את חוכמת הקבלה, ומשפחתם חילונית, אינם צריכים לחשוש או להיות נבוכים מלימוד הקבלה, ואף לא משפחתם, כי אין הם עוסקים אלא בלימוד על מבנה העולם, על מערכת הבריאה. בינתיים זה לימוד תיאורטי, אבל בבוא הזמן הם יוכלו, בפועל, לשנות את העולם לטובה בשביל עצמם.

בעניין זה לא יכולים להיות חילוקי דעות בינם לבין הקרובים שלהם. על הקרובים לא נכפה דבר, ולא מכריחים אותם לקיים מסורת זו או אחרת. העיסוק של הלומדים בחוכמת הקבלה יתן להם הבנה יותר עמוקה של מה שקורה סביבם, ויאפשר להם לבחור את שיטת ההתנהגות הנכונה, את החינוך הנכון, ולדעת לפסוע בתוך החיים.

לימוד קבלה לא דן בקיום מעשי שגרתי של פעולות כלשהן, ואין זו מטרתו למשוך את האדם ואת האנשים סביבו, בעל כורחם, לחיים דתיים. אלא זו הבנה עמוקה יותר של טבע הבריאה, של משמעות החיים. אין להפעיל לחץ על הסביבה הקרובה, אלא צריך לבחור בשביל הזהב בין ההתנהגות שלך לבין

זו של המשפחה. דרך זו צריכה להיות מבוססת על ויתורים הדדיים, כדי שהמשפחה תתחיל לכבד את מה שאתה עוסק בו עכשיו.

קבלה וחינוך

המקובלים מתנגדים בכל תוקף לכל השיטות הכופות דפוסי חשיבה או עקרונות מוסר כלשהם על האדם ובמיוחד על הילד. הסיבה לכך היא שלפי הקבלה, ההתפתחות מוגדרת כהתפתחות אישית, פנימית על ידי האדם עצמו. כתוצאה מכך האדם משתנה גם מבחוץ ומשפיע בצורה כזאת גם על העולם החיצון.

הסביבה הנכונה לילדינו היא זו שתעניק להם אווירה להתפתחות פנימית רוחנית, ולכן אין זה נכון להותיר את ילדינו ללא השגחה בסביבה החברתית הכללית של ימינו.

הרב ברוך שלום אשלג כתב, שעל האדם להתרחק מכל חברה קיצונית, אחרת יספוג מהם את יחסם הקיצוני לחיים, את השקפת העולם שלהם ואת דעותיהם.

כיוון שאי אפשר להימלט מהשפעה זו או אחרת, עלינו להתחיל לחנך את הילדים כבר מהגיל הרך; מסגרת חינוך זו:

א. תגונן על הילד מהשפעתן של השקפת עולם קיצונית דתית או השקפה חילונית גמורה.

ב. תעניק לילד את השקפת עולמה של הקבלה, את יחסה לחיים, למעשי האדם בחיי היום יום, ואת הכרת הטעם בחיינו.

הורים רבים פונים בבקשות עזרה. הם אינם יודעים מה לעשות בילדיהם. הבעיה הקשה ביותר היא סמים. היא מצויה בבתי ספר תיכוניים-אצל ילדים בגילאי 14 ו-15 ומעלה, והיא הולכת ומחמירה. אחוזים גבוהים מתלמידי בתי הספר משתמשים כיום בסמים.

מנקודת השקפת עולמה של הקבלה מומלץ:

א. לשלוח את הילדים לבתי ספר שבהם לומדים לתעודת בגרות ברמה טובה.

ב. להרחיקם מהשפעה גרועה של סביבה חברתית, כמו זו הנגועה בסמים ובסטיות חמורות.

ג. הילד צריך להרגיש מבפנים חופש בחירה, אבל מבחוץ הוא צריך להרגיש את הגבלותיה של דעת הקהל ואת כוחם של הוריו.

דבקות בבורא

כשאנחנו נמשכים או מתאווים לאיזה דבר, מיד אנחנו מתמלאים בהנאה, גם בלי מעשה של יחוד וזיווג. כך באהבה גשמית וכך באהבה לבורא. אבל הבורא, כדי שהאדם לא יבוא על סיפוקו מתענוג של השתוקקות, גורם לו להרגיש שמצבו שפל, שחסר לו יחוד. בזה הבורא מציל את האדם, אחרת היה זה מסוגל ליהנות רק מהשתוקקות. ואילו הרגשת השפלות, הנוספת להשתוקקות לבורא, מחייבת אותו לעלות לזיווג הרוחני וליהנות מהיחוד עם הבורא.

האם האדם מסוגל לעלות לזיווג רוחני בכוחות עצמו?

על זה אמרו "מה שלא עושה השכל יעשה הזמן". לפי הגדרתו של בעל הסולם:

"זמן הוא סכום מסוים של בחינות המשתלשלות זו מזו ומסובכות זו בזו בסדר סיבה ומסובב, כגון ימים, חדשים ושנים".

("תלמוד עשר הספירות",חלק א' דף ל"א,תשובות לפירוש המלות, תשובה ט"ז)

הבורא מסכם ומקבץ יחד את כל המצבים שהוא מביא לאדם. הוא מנער את האדם על ידי מקרים ומצבים לא נעימים, עד שמצטברת סאה מלאה של יסורים, וכך מושגת ההשתוקקות אל הנאהב, והמתיחות הדרושה לזיווג הרוחני.

לשם כך יורדת הנשמה "מלמעלה למטה", מהעולם העליון לעולם הזה, מתלבשת בגוף ומתגלגלת בעולם הזה-רק כדי לחזור לשורשה שממנו ירדה, ולהידבק בו בחזרה. אך לא בפעם אחת באה הנשמה לדבקות הנצחית, אלא היא עושה זאת בשלבים.

לפני שהנשמה התלבשה בגוף, היא היתה דבוקה בבורא. בעולם הזה, בהיות הנשמה בגוף, הדבקות בבורא צריכה להתקיים, למרות הפרעות הגוף. הכוונה להפרעות גשמיות וגם רוחניות. האדם צריך לתקן את הגוף, כלומר, לא להרגיש את ה"הפרעות" כהפרעות אלא כעזרה הנחוצה לקשר עם הבורא.

דווקא כתוצאה מזה שהוא מרגיש את ההפרעות, וכתוצאה מזה שהוא מנסה להתגבר עליהן במאבק איתן, הוא מגדיל בתוכו את ההשתוקקות שלו לבורא-כדי שיוכל להתייחד אתו באותה עוצמה, באותה תכיפות ובאותו הכוח, כפי שהדבר היה טרם התלבשות הנשמה בגוף. דווקא מספרם של מצבי החיבור והפירוד בין האדם לבורא-כשהאדם, ביגע וביזע, משתוקק לקשר עם הבורא-גורם לעמקות הדבקות ביניהם ולעוצמתה.

החיבור בין הבורא לאדם קיים תמיד. אבל כדי לתת לאדם אפשרות לגלות את אהבתו, הבורא מכניס ביניהם הפרעה שנקראת "גוף"-הרצון לכל תענוג אפשרי,

חוץ מהבורא. האדם צריך לעקור בהדרגה את ההפרעה הזאת, מחשבה אחרי מחשבה, כלומר להכיר בכך, שכל הנאה שמסיחה את דעתו מההשתוקקות אל הבורא, היא דבר רע. כתוצאה מהמאבק שלו בהפרעות, כל הפרעה מולידה הרגשה נוספת וחדשה כלפי הנאהב.

הבורא מסכם את כל ההשפעות שלו על האדם לשיעור אחד כללי, וכשהאדם מגיע לשיעור הנכון של סאה מלאה, אחרי שהשתוקק בהתמדה, בכל כוחותיו, ללא הפסק, רק לדבקות בבורא, רק אז מגיע הרגע הזה של הדבקות.

רק אז האדם מצדיק את כל מה ששולח לו הבורא, מהמצבים הנמוכים ביותר שלו ועד לפעולות הרוחניות הגבוהות ביותר. רק אז הוא מרגיש, שכל מה שקרה לו, היה רק מאהבת הבורא אליו ומרצונו להתייחד אתו. וכתוצאה מזה אהבת האדם לבורא נעשית בלתי מוגבלת.

אלא שכל עוד הנשמה של האדם לא התמלאה באור, לאורך תקופת ההתקרבות שלו, תחושת העצב מתגברת בו, כיוון שההשתוקקות עדיין לא נשלמה, ולכן הוא מרגיש יסורים ועינויים מרים בשיעור תשוקתו.

בתחילתו של כל מצב, חייב האדם לכוון את עצמו נכון מול כל מה שעובר עליו. קודם כל עליו להשיג את ההרגשה כי ישנו ה"אני", ויש כל מה שסובב אותו. אחר כך לבוא לכלל הבנה, שהלחץ שמופעל עליו מהסביבה יש לו מטרה מיוחדת; ואז להחליט, שהסביבה היא כוח עליון הפועל מתוך רצון, רגש וכוונה, במטרה ובתוכנית שנקבעו מראש. הבורא יודע לשם מה הוא עושה את זה ואילו אתה לא יודע, עליך רק מוטל להכיר בעובדה שהכל נעשה לטובתך.

הבורא והנברא מתאמצים יחד כדי לחדש את החיבור ביניהם. האדם מצדו מתאמץ תמיד-לראות שכל מצב ומצב הוא מהבורא. לפיכך הבורא תמיד שולח לו מחשבות חדשות, בדרך כלל בצורה של מכשולים. ועל כל מחשבה ומחשבה שבאה אליו, על האדם להסיק, שקיבל אותה מהבורא, כדי להשיג את המטרה: הדבקות בבורא.

האדם צריך לחפש את כל הטוב, הנצחיות, השלמות- בדבקות עם הבורא.עליו לחפש זאת דווקא בבורא, כי הנשמה של האדם היא משם, מהבורא, הרי רק בהיותה שם-אצל הבורא, היא מתמלאת.

בכל מה שקורה צריך להבחין כי יש "אני" ויש "הוא", ויש ה"מקרה"-המצב שבינינו. הבורא יוצר מצבים שמטרתם להביא אותי להתקשרות אתו. בהתחלה אלו רק מחשבות, ואחר כך, ממחשבות זה עובר להרגשות ולחושים. לבסוף יתגלה שכל ה"גוף", כלומר, כל הרצונות, המחשבות, כל המערכת הרוחנית והגשמית, כל העולמות, כבר לא יהיו נסתרים, כמכשולים ומסָכים שבין האדם לבורא. אלא אתה תרגיש, שה"הפרעות", ה"הסתרות", כל המערכת הנקראת "גוף", תהפוך למערכת פנימית שלך, ותחזק את הקשר בינך לבין הבורא, שהרי זו מטרתה-לחיבור ולא לפירוד ביניכם. ודע כי כל העולמות נמצאים בתוך האדם, הגם שעכשיו, לפי ההרגשה שלך, הם נמצאים כביכול לא בך, אבל זו רק צורה של הכלים הלא מתוקנים.

אנחנו לומדים שהחלק הפנימי ביותר של ה"פרצוף" (נשמה) הוא השורש שלו המכונה "שורש נשמה". אחריו באים, מהפנים אל החוץ, "נשמה", "גוף", "לבוש", "היכל"; ובמלים אחרות, "אדם", "לבוש", "בית", "חצר", "מדבר". מכאן רואים שההשגה באה תמיד בהדרגה. תמונת המציאות שנראית לנו היום, היא תוצאה מ"צמצום ב'", שבו חלק מהכלים, מרצונות הנשמה, יצאו מכלל שימוש-מ"כלים פנימיים" הם הפכו להיות ל"כלים חיצוניים", שהשימוש בהם אסור.

הכלים החיצוניים האלה-"בית", "חצר", "מדבר"-יוצרים בנו את התחושה של "עולם חיצון", כל מה שנתפס או מורגש על ידינו כקיים מחוצה לנו. בגמר התיקון, כשהאדם מתקן את הרצונות האלה, כל "הדרגות החיצוניות", כל הרצונות, נכנסים פנימה. העולם, בצורתו המוכרת לנו, נעלם.

בעל הסולם כותב ב"פתיחה לחוכמת הקבלה", שכל העולמות נמצאים בתוך האדם. בגמר התיקון, כל העולם החיצון "נכנס" לתוך האדם-חומר העולם הופך להיות לחומר פנימי, שעליו האדם מרגיש את נוכחות הבורא. הדבר החשוב ביותר לאדם הוא לשמור על הקשר עם הבורא בכל מקום ובכל זמן, אפילו בדרגה הנמוכה ביותר. בעל הסולם כותב במכתב (דף ע' בספר "פרי חכם-אגרות"), שהעונש הגדול ביותר לאדם הוא ניתוק המחשבה על הבורא אפילו לרגע אחד, כי בכך ניתק האדם ממקור החיים.

מדוע רק על ידי הפרעות אפשר לחזק את הקשר עם הבורא?

האפשרות לחזק את הקשר עם הבורא, רק באמצעות הפרעות, נובעת מכך שבזמן שאדם מרגיש טוב הוא נעשה מכור להרגשה הטובה הזאת, ולא חושב על מקורה של ההרגשה, אבל כשהוא מרגיש רע, מיד הוא מחפש את מקור הרע, כדי לבטל אותו. הבורא שולח במכוון הרגשות של פחד, חיסרון, גרעון וחוסר ביטחון-אבל רק בהתחלה. זהו רק הקטע הראשון בתוך התהליך, בו ההתקרבות היא מתוך כפיה; האדם מתקרב רק כדי להתגבר על ההרגשות השליליות האלה. אחר כך האדם מתחיל בעצמו להשתוקק לבורא, עד שהוא מגיע למצב שנקרא "עד שלא מניח לי לישון", "חולת אהבה אני", מצב של אהבה גשמית-אגואיסטית, כלומר, בשביל עצמו, (עיין בספר "פרי חכם-מאמרים", דף ע'). לזה אנחנו צריכים להגיע. והמצב הזה נקרא "שלא לשמה".

הדרך שאנחנו הולכים בה, כל ה"שלא" הזה, שנקרא "זמן הכנה", עד המחסום לרוחניות, חיונית כדי לגדל כלים, רצונות, של תאווה אגואיסטית לבורא. רק אחר כך באה פעולה הפוכה, מַעֲבר מ"לא לשמה" ל"לשמה", מאגואיזם לאלטרואיזם, מ"הרצון לקבל" ל"רצון להשפיע" (לתת).

ואם עדיין אין הרגשה ברורה של הבורא?

ואם עדיין אין הרגשה של הבורא, בכל זאת יש מחשבה עליו! אם אין מחשבה עליו, האדם לא אחראי על מה שקורה, כלומר, הוא עדיין לא נמצא במדרגת ההכנה בה הבורא כבר מעורר אותו לקשר אתו. אבל אם יש מחשבה, זו כבר תחילת הדרך שלך לעבוד עם המחשבה הזאת. המכשול העיקרי הוא ללמוד לא לאבד את קצה החבל. זאת עבודה גדולה, זו היגיעה הפנימית שאנחנו צריכים להשקיע, ויש לדאוג רק לזה.

אחר כך מתחיל להתבהר לאדם, שבאמת חוץ מהמחשבה על הבורא אין שום דבר. כמו שאומר בעל הסולם, שכל המקרים, כל מה שמתרחש סביבך, אתך ולא אתך, כל מה שקורה בפנימיות שלך, בתכונות שלך ובמחשבות שלך; כל מה שאתה מרגיש במוח ובלב כלפי עצמך וכלפי הסביבה, מהפרטים הקטנים ביותר ועד לדברים הכוללים הגדולים ביותר, מגֵן ואטום ועד הגלאקסיות וכל היקום, הכל קורה רק כדי לחזק את הקשר שלך עם הבורא.

אלה שמחפשים קשר גלוי עם "הנותן"-הבורא, מתקדמים למטרה, וצריכים להבין שהם מקדמים ביגיעתם, היינו בעבודתם הפנימית, לא רק את עצמם אלא גם את כל הבריאה. בעל הסולם מסביר את זה ב"הקדמה לספר הזוהר" (עיין בנספח ב' "מן המקורות", במאמר "פנימיות וחיצוניות" עמוד 203).

איך ייתכן שהמציאות משתנה עקב העבודה הפנימית הזאת?

המציאות משתנה, משום שאם האדם עצמו מחזק את הקשר עם הבורא, אין צורך ביסורים, אותן צרות שבאות "יזומות" מלמעלה. הנסיבות החיצוניות ישתנו לטובה. הצרות מכוונות להכריח את האדם לחזק את הקשר עם הבורא, אבל בדרך כלל האנשים חושבים לחולל שינוי במציאות שלהם על ידי קמעות או "ברכות".

הפרט-היחיד "נסחט" על ידי יסורים, שהם סיוע וקריאה מהבורא כדי להשיג קשר עמו, אך לרבים הבורא מתייחס אחרת והוא מסתפק בהתכוונות אגואיסטית איטית שלהם כלפיו. אפשר לתאר את זה בצורה הבאה: היחיד נמצא בראש הפירמידה והרבים בתחתיתה, לכן היחס אליהם כה שונה. כמו כן, היחיד מפתח את הכוונה, והרבים מתחברים אליה עם הרצון הכללי; לכן עבודתם כל כך שונה, אבל שניהם כלולים באותה מחשבת הבריאה.

אנשים לא מבינים איך נעשים שינויים בעולם, אבל מתוך היסורים הגדולים האלה, בתת-המודע שלהם, הם מחפשים קשר עם כוח עליון, ומתפללים אליו, כי אי אפשר לסמוך אלא עליו. התפילה הזאת-המגושמת, הדוממת-פועלת. גם את ארץ ישראל קיבלנו כי חיפשנו והתפללנו, אך הכל התרחש בתת-המודע שלנו. כך זה קורה גם היום-הבורא, בעזרת היסורים, מכניס אותנו למצב ללא מוצא, ודוחק אותנו לפינה, עד כדי שנחפש מקום חליפי השקול לכדור-הארץ, אבל הוא לא יימצא... אלא אצל הבורא.

מדוע הבורא קרב את עמו לגשמיות ולא לרוחניות, לארץ ישראל הגשמית ולא הרוחנית?

השיבה לארץ ישראל התרחשה כתוצאה מתפילה שהיתה בתת-המודע שלנו, ונבעה מהרגשת יסורים-התפללנו עבור מקום לעצמנו. ואם נוסיף היום לתפילה שלנו, אפילו מעט הבנה שהכל קורה למען מטרה מסוימת, הרי התפילה שלנו, של הציבור הבלתי מסופק, תהיה מכוונת נכון, ויבוא פיתרון אחר, ברמת אחרת, רוחנית. ומשום שהרוחניות היא הסיבה לגשמיות, משם ירדו הנסיבות אשר ישנו את העולם שלנו ואת כל התהליכים המתרחשים בו.

אבל למה חיי האדם כוללים הרג, מוות ממחלות, מעינויים?

על פי הקבלה הכל קורה לפי החוק האומר שכל דבר צריך לחזור לשורשו. ישנו חוק יחיד שנקרא "חוק השתוות הצורה", שפועל להתחברות מלאה. במצב ההתחברות הזה נכללים כל המצבים שישנם מתחילת הבריאה ועד לסוף הבריאה. מצב ההתחברות המלאה מוגדר כסופי ושולט בכל המצבים הפרטיים האחרים. לכן ניתן לומר, שבעצם רק המצב הסופי הזה קיים. כל שאר המצבים פחותים מהמצב זה, וקיימים רק בהרגשתנו החולפת, ושיעורם הוא לפי מידת התיקון שבנו.

"הבורא" הוא חוק כולל; הוא פועל עלינו בהתאם למצב שבו אנחנו נמצאים; זהו יחס גמור העומד מעל כל הרגשות והיחסים האחרים שאנחנו מרגישים.

הרמה הגבוהה ביותר היא המקום בו הנשמה דבוקה בבורא. אם האדם נמצא במדרגה הנמוכה מהרמה הזאת, בין בעולם הרוחני ובין בעולם הזה, הרי חוק היחוד הזה, החוק של השתוות התכונות, מושך אותו לחזור לשורש שלו, על ידי שימוש בכוח הכפיה, בעוצמה יחסית למרחק האדם ממטרת הבריאה.

הדבר דומה למתכת בשדה מגנטי, או למטען חשמלי בשדה חשמלי, או לגוף שנמצא בשדה כוח משיכה: אם אין שיוויון כוחות בין השדה לגוף, החוק הזה מחזיר אותו או פועל להחזיר אותו בכוח למצב של איזון, למצב של השוואה עם השדה, למקור השדה.

כשהנשמה מתנתקת מהקשר שלה עם הבורא, מהשורש, ויורדת לגוף, לרצונות אגואיסטיים, לעולם שלנו, היא מרגישה את הניתוק הזה כהפרעה, כלבוש הנקרא "גוף". זה לא הגוף הפיסי-ביולוגי, אלא זה סכום של רצונות, הרצונות הפנימיים שלנו, ודווקא הם מפרידים אותנו מן השורש.

ההפרעות האלו נוצרו עם התרחקות הנשמה מהשורש. אלו מדרגות בהן היא ירדה ונעשתה "עבה" (אגואיסטית) יותר. לכן ניטרול ההפרעות האלו, התכונות האלו, הוא על ידי החזרת הנשמה לשורשה. וניטרול האגואיזם ייתכן רק בדרך אחת-אם נרגיש כי הוא הוא ההפרעה שלנו.

איך אפשר להרגיש זאת?

להרגיש זאת ניתן דווקא באמצעות מחלות, השמדה, פחד ממיתה שאין עמה רחמים ומשוא פנים. זהו החוק היחיד. אם אינשטיין רצה להגיע לנוסחה, שתקשר את היקום כולו ואת כל העולמות, אז דווקא החוק הזה, דווקא הנוסחה הזו של המשיכה למרכז על פי השתוות התכונות, היא הנוסחה הרצויה.

לא שאנחנו צריכים לשאוף רק לביצוע החוק הזה של השתוות התכונות, שהרי בעצמנו אין אנו מסוגלים לשנות בתוכנו את התכונות שלנו, אלא עלינו להשתוקק לשנות בתוכנו הכל בהתאם לחוק זה. כלומר, עלינו לרצות שהחוק הזה יתקיים אפילו היה בידינו לבטל אותו, עד כדי כך שאילו לא היה קיים היינו עושים את הכל כדי שיהיה כמו שהוא-וזה נקרא "להסכים עם החוק".

הדרך למעלה היא תמיד לפי העיקרון של "למעלה מהדעת", כלומר למעלה מהשכל. רק באופן כזה אנחנו יכולים לסגל לעצמנו תכונות יותר עליונות, כאלו שעוד לא נמצאות בנו. בתהליכים כאלה אין אנו נתקלים בשום מקום בעולם שלנו, כי באמצעות השכל שלנו, איננו יכולים להשיג את "שכל הבורא", "השכל העליון", אלא רק לפתח את זה שברשותנו.

בעולם הרוחני נעשה חילוף: שכלו של האדם מוחלף ב"שכל הבורא". זהו תהליך שמתרחש לאט לאט, שלב שלב. בכל דרגה האדם מקבל מנה נוספת של "שכל הבורא" במקום השכל הנוכחי שלו. ולכן בכל מדרגה צריך האדם להיפטר מהשכל של עצמו, ולקבל במקומו את "שכל הבורא". כדי לעזור לאדם, שולח לו הבורא תמונת עולם שאיננו מסוגל להבינה בשכלו, איננו מסוגל לקבל אותה ולהצדיק אותה-כתמונה שבאה לטובתו מהבורא. הבורא שולח לאדם תמונת עולם שנבראה על פי שכל המדרגה הבאה שלו, אליה הוא צריך לעלות.

במלים אחרות, חוסר ההתאמה בין תמונת העולם לבין זו המצויירת לאדם-בשכל העכשווי שלו-נותן לו אפשרות להבין, שמה שמתרחש הוא בהתאם לבורא ולא בהתאם אליו. מזה מתברר לאדם שאין לו ברירה, אלא להחליף את השכל שלו, כך שיוכל להסכים עם תמונת העולם המונחת לפניו.

מי שמתקדם בצורה כזאת נקרא "צדיק", כיוון שאמצעי ההתקדמות שלו הוא לתקן את עצמו כך, שיוכל להצדיק את הבורא בכל מצב ומצב. "צדיק" הוא מי שמצדיק.

אם האדם מודע לכך כי כאשר הוא מרגיש חוסר סיפוק כלשהו מהחיים, ולמעשה הוא מקלל בלבו את הבורא, הרי חוסר הסיפוק מהחיים כמוהו כחוסר הסיפוק ממקור החיים עצמו; כואב לו על כך שהוא מקלל את הבורא, ואז הוא מבקש כוחות-ואינו שואף לדבר מלבד היכולת להצדיק את הבורא בכל.

לתקן את עצמי ולתקן את העולם

יכולות התחושה שלנו גסות מאוד. אנחנו לא מרגישים אפילו מה שקורה בתוך הגוף שלנו, את ההתנגשויות בין המולקולות, את לידתם של תאים חדשים. לכן,כדי שנתחיל להרגיש משהו, צריכים להתרחש בנו הרבה שינויים.

כעבור זמן, מתחילים להרגיש תופעה חדשה כלשהי. אבל לפני שנולדת בך הרגשה חדשה, צריכים להסתובב בתוכך מיליוני גלגלים, מערכות, צריכים להתרחש תיקונים שונים, עד שהשינויים האלה יגיעו למידת רגש כזו שתוכל להרגיש אותם.

לימוד הקבלה פועל בנו בדרגות שונות של הנשמה שלנו, בתכונות ה"רצון לקבל", שאנחנו עוד לא מרגישים אותן. וכך זה מתרחש: אדם קורא ולא מבין כלום ולא מרגיש טעם בלימוד, מפני שזה פועל דווקא על התכונות שנמצאות מתחת לסף ההרגשות שלו. זה דומה למי שממלא כוס וחושב: "למה למלא את החלק התחתון של הכוס, הרי די אם אמלא את החלק העליון ואשתה, שהלא אני שותה רק מהחלק העליון של הכוס, ולמה לי לדאוג ליתר החלקים?"

ה"רצון לקבל" של האדם עובר תיקון באמצעות לימוד הקבלה; לימוד הקבלה עוסק ברמות של הנשמה, הכלי והרצון, שנמצאים ב"תחתית הכוס" שלו; הוא לא נוגע בהם, לא "שותה" אותם-לא חש את טעמם האמיתי, כל זמן שהם לא מגיעים עד למעלה, לאותו חלק שמשם הוא מתחיל להרגיש.

לאט לאט הוא מתחיל להרגיש; לאט, כי ה"רצון לקבל", האגואיזם שלו, עמוק מאוד ומסובך. הוא מותאם לאור-מספר התכונות שיש ב"רצון לקבל", באגואיזם, הוא כמספר התכונות של האור. לכן אפילו לא מבינים מה שלומדים, חייבים להמשיך וללמוד, בכוונה להשיג את תכונות האור, ולא סתם לשם הבנה.

בלי הכוונה הזאת, בלי ההשתוקקות להשיג את האור, לא יושג דבר, כי הכוח של הלימוד, של האור, פועל עלינו רק לפי כוח הכוונה של האדם, הרצון שלו.אלא שההתגלות היא איטית והדרגתית ואם כל מה שהאדם מרגיש, הוא קושר לשאלה העיקרית "מה הטעם בחיי?", הרי כל יתר השאלות, שנמצאות תחת השאלה הזאת, מתבררות מאליהן.

כשאדם מתקן את הרצון שלו, את הכוונה שלו, כל חלקי הבריאה שנמצאים תחתיו, החי, הצומח, הדומם, גם הם משתתפים בהתעלות הזאת, אף כי אינם מודעים לכך. הם אינם מסוגלים להרגיש בזה, כי רק בדרגת "אדם" אפשר להרגיש בשינויים רוחניים. אלא שההשפעה הכללית של האור מורגשת בכל מדרגות הבריאה.

שאר חלקי הבריאה לא מרגישים בתוכם את השאלה "מה הטעם בחיי?", אבל בכך שאדם שואל את השאלה הזאת ולומד בספר "תלמוד עשר הספירות", בכוונה לקשור את עצמו ל"עליון", לאור, בכך גם שאר חלקי הבריאה מצטרפים אליו לשאלתו, נכללים בו, ועוברים את התיקון בתוכו. ואגב, זו הסיבה שהאדם יכול להרגיש בתוכו את הטבע. למשל, כשטסים מעל ההרים, מורגשת במיוחד הדממה האימתנית שלהם והציפיה העצומה שלהם להתגלות הבורא.

האדם מעלה את כל חלקי הטבע: את הדומם, הצומח והחי. כל הצורות שבו,כל המינים והסוגים שבו עולים עם האדם, ללא פעולה כלשהי מצידם. ה"פעולה" היא עבודה עם "מסך"-תיקון עם הכוונה "למען הבורא", לתת. זאת המטרה של האדם, והאחרים לעומת זאת-אין להם מטרה, כי רק ה"אדם" מתקן, רק הוא שואל לשם מה הוא חי.

העולם משתנה בהתאם לאדם: אם האדם משתנה מעט לטובה, העולם משתנה מעט לטובה. אלא שהשינויים האלה הם כה קטנים, שאנחנו לא מסוגלים להבחין בהם, ובכל זאת הם קורים בהכרח ומיד, הן לטובה והן לרעה. הבריאה עוברת התפתחות הדרגתית (אבולוציה) מסוימת, שתלויה בשינוים שעובר האדם. לכל דבר בטבע יש רצון משלו לשמירה עצמית, לחיים. כך גם לאטום או לכל חלקיק אחר יש צורך לשמור על עצמו, על המבנה שלו, וזה "האגואיזם" שלו.

"כוח" הוא הגילוי החיצוני של הרצון. כלומר, כשאני רוצה משהו-אני עומד על זה, אני מושך, דוחף, עושה משהווזה נקרא "רצון". כשמדברים על כוחות הטבע, כמו כוח המשיכה, כוח חשמלי, כוח כימי, הרי בסופו של דבר כולם הם רק שניים: הכוח שמושך-לקבל, והכוח שדוחף-לתת. בטבע קיימים שניהם בלבד, וכל היתר הם רק תרכובת שלהם.

בעולם הרוחני ישנם רק האדם והבורא; האדם הוא הרצון לתת לבורא, והבורא הוא הרצון לתת לאדם. כל יתר הבריות, כלומר הרצונות, לבד מהרצון שנקרא "אדם", אין להם חופש בחירה, ולכן הם נקראים "מלאכים". רצון לקבל שאין לו בחירה, ולא הגיע לאפשרות לברר ולטהר את עצמו, חייבים לצרף אותו למי שיש לו חופש בחירה כדי לטהר ולתקן אותו, וזוהי העבודה המוטלת על האדם.

באופן כללי אנחנו מדברים על שני סוגי מלאכים: "יצר טוב" ו"יצר רע".בנשמת "אדם הראשון", הנשמה הכללית, הנשמה שנמצאת בעולם אצילות, נמצאות כל הבריות בצורה המתוקנת שלהן. אילו נשמת "אדם הראשון" לא היתה נשברת, היה האדם מתוך הכוונה "על מנת להשפיע" (לתת) מצרף לעצמו גם את "עץ הדעת", ומשיג מיד את גמר התיקון; ואז כל יתר המדרגות של הבריאה, גם הן היו מקבלות יחד איתו את גמר התיקון.

כל יתר המדרגות שאינן "אדם" הן בחינות הרצון: בחינת שורש, א', ב' וג'. ורק בחינה ד' נקראת "אדם" או דרגת "מדבר". המדרגות הקודמות לה, דומם, צומח, חי, הן רק מדרגות ביניים בהתפתחות הבריאה, ואין להן שום אפשרות לתנועה עצמאית, פנימית או רוחנית, משלהן.

בחינה ד' היא הרצון שמחליט בעצמו מה לקבל ואיך לקבל. לעומת זאת, במדרגות אחרות אין הרגשה זו ואפשרות לתנועה פנימית עצמאית איננה, ולכן תושבי אותן מדרגות נקראים "מלאכים". בחינה ד' נולדה מהן ונבראה אחרונה, כפי שכתוב בתורה, שהאדם נברא אחרון, ביום השישי.

ניהול הטבע

מקובל הוא אדם שתיקן את הטבע שלו והשיג את המדרגות העליונות של הבריאה. הוא רואה כיצד העולם מתנהל ולפי אילו חוקים. מאחר שתיקן את עצמו, הוא מסכים עם החוקים האלה, הופך את החוקים האלה לקיימים בכוח הרצון שלו, ובכך הוא מקבל אישור לנהל את הטבע.

באחרונה, גם החל המדע לגלות כי ביכולתו של האדם להשפיע על כל חלקי הטבע, על הדומם, הצומח והחי, באמצעות מחשבותיו בלבד.

כל חלקי הבריאה, וגם אנחנו, מתקיימים ומונהגים על ידי כוח שנקרא "טבע", או "בורא", שתכונתו "להשפיע" (מלשון "שפע"). כשמקובל משיג מדרגת תיקון מסויימת, משרכש מידה כלשהי של "רצון להשפיע", לתת, באותה מידה הוא יכול להצטרף להנהגת הטבע. בהתאם לכך נכלל המקובל, דרגת ה"מדבר", בדרגות הדומם, הצומח והחי שבטבע, ומוסיף לכל דרגות הטבע שפע רב, משנה את חוקיו, ומשפר אותו - בעזרתו הטבע נעשה רחום יותר.

כתוצאה מהתכללות נשמתו בנשמות אחרות ומהתכללות כל יתר הנשמות בתוכו, מעלה המקובל, לפי מידת התיקון שלו כלפיהן, גם את כל הנשמות האחרות, כלפי מעלה. מידת השפעתו על האחרות תלויה בגודל הנשמה שלו וביחודיותה, כלומר, מאיזה חלק של נשמת "אדם הראשון" היא יצאה: מן הראש, מן הגוף, מן הרגלים, או ממקום אחר.

דבר זה אינו תלוי באדם, אך מידת התיקון שלו בהחלט משפיעה על התעלות הנשמות ונכונותן לתיקון. כך (ולא רק בכך!) עוזרים המקובלים לעולם.

אדם מסוגל להבדיל בין טוב לרע רק בשיעור שמאיר לו האור. כשם שהוא מסתכל לאורו של הפנס ורואה רק עד קצה קרן האור, רק עד המקום שאליו היא מגיעה, כך אצלנו, האדם יכול להבדיל טוב מרע עד לאותו עומק, עד למקום בתוך האגואיזם שלו שאליו מגיע האור. לפיכך רק לפי מידת ההתגלות של הבורא אליו, יכול האדם לראות את הטבע האמיתי שלו, עד כמה הוא גרוע-ולהשתוקק לתקן אותו. לכן, אם אנחנו מבקשים מהבורא להתגלות אלינו כדי שנוכל לראות את עצמנו ולהיתקן, ולא בשביל הנאה עצמית, לתפילה הזאת הוא עונה.

אז מדוע אנו זקוקים לחוכמת הקבלה? ניקח סידור או תהילים, נלך לכותל ונצעק מהבוקר עד הערב: "הצילו!". אבל למי נצעק שם? למי שעשה לנו את הרע הזה? למי שמכה אותנו בכוונה? ואם נצעק אליו, האם הוא יפסיק להכות אותנו?

הבורא לא שומע את זעקתנו מאחר שליסורים האלה יש סיבה! הבורא רוצה שהתוצאה מהמכות האלה תהיה תיקון. ואנחנו צריכים להבין את זה ולענות לו:

"בכך שאתה מכה אותי אתה פועל נכון, הודות למכות שלך אני מבין שאני רע. אבל תן לי אפשרות לראות במה אני רע, ולתקן את זה." בדיוק לתפילה הזאת הוא מצפה, וזה בדיוק מה שעל כולנו לבקש. את זה עלינו ללמד את האנשים: שהפניה שלנו אליו צריכה להיות מכוונת לתיקון.

למה אני סובל?

קיים רק רצון אחד: "ליהנות לנבראיו". קיימת רק מטרה אחת, להביא את כל הנבראים להרגיש כל הזמן תענוג. קיים רק כוח אחד, הכוח שמוביל את כל הבריאה למצב שבו תוכל לקבל את התענוג. הכל בעולם הוא המחשבה היחידה של הבורא, הכל רק היא ורק למענה. לפיכך הכל נוהג רק לפי חוק אחד ויחיד, להחזיר את כל הבריאה לתענוג, לבורא, לאור.

אתה מבקש תענוגים לעצמך, אבל הם יכולים לבוא רק על ידי תיקון. לכן במקום לבקש ממנו טובות אנחנו צריכים לבקש ממנו תיקון, דרכו יבוא התענוג. מי שמבין, שהמכות באות אליו כדי שהוא יתקן את עצמו, הוא כבר החל להתקן. בהדרגה מגיעה חוכמה, ואז אנחנו משנים את עצמנו, זאת אומרת מקיימים את מה שרוצה מאיתנו שולח המכות. אין עלי להתייחס למכות עצמן, אלא להסתכל על מי שנותן לי את המכות האלה, אני מרגיש את היסורים כאמצעי שבלעדיו אני לא אגיב; בלעדי היסורים לא אפנה אליו.

אדם חייב להתעלות מעל ההרגשה הרעה שלו ולהתחיל לעבוד עם השכל,עליו לבדוק מדוע רע לו ומדוע מכים אותו, שהרי בלי כל ספק ישנו מישהו ששולח לו את המכות האלה, והאדם אינו חש את מטרתן ומתחיל לכעוס על הבורא: "האם זה נקרא רצון לענג את נבראיו? הרי לא קיים דבר נורא יותר ממה שאתה נותן לנו!" כאשר אדם מתחיל לשאול, זה נקרא שכבר איננו מתייחס רק למכות עצמן, אלא כבר יש בו את השכל להתבונן ולראות שקיימת סיבה למכות. הוא מתחיל לתקן את עצמו ובכך משפר את מצבו.

את זה אנחנו רוצים להסביר לכל האנשים: "חבר'ה, יש פה מטרה. יש תכלית.לא הערבים ולא הגויים אשמים במה שקורה לנו, אלא אנחנו בעצמנו. אנחנו סופגים את המכות מלמעלה, כי עוד לא התחלנו לתקן את עצמנו, אז בואו נתחיל לשפר את עצמנו וכל המכות ייעלמו."

בציבור חייבת להתפתח הכרה חדשה שנמצאת מעל לרגש. חוץ מרגשות חייב להיות גם שכל. השכל נחוץ לנו כדי שנוכל להתייחס לרע ולטוב בצורה מבוקרת.אם רע לי, כנראה שזה עבור משהו ויש לזה מטרה. חייבים להסביר את זה לכולם, הציבור שקוע בתוך הרגשה של "רע לי"-"טוב לי", ועד שהאנשים יתחילו לשאול: "למה זה קורה לי?" יעברו עוד מאות שנים של התפתחות.

המטרה שלנו היא להסביר למה מוביל מצבנו העכשווי. כמו שבעל הסולם כותב במאמר שלו הנקרא "מהות הדת ומטרתה": "הדת איננה לתועלת הבריות אלא לתועלת העובד", כלומר הדת, קרי חוכמת הקבלה, קיימת לא לטובת הבריות ולא לטובת הבורא, אלא לטובת מי שעובד כדי להיתקן. כל הבריאה נבראה בשביל המטרה הסופית. אבל אם אתה מתייחס למה שקורה איתך רק לפי "טוב לי" או "רע לי", אתה נמצא רק במדרגות דומם, צומח או חי, ולא במדרגת "מדבר", מדרגה החסרה בכולנו.

השאלה "מה הטעם בחיי?" מתעוררת באדם כל פעם מחדש הודות ליסורים. הבורא לא שוכח אותנו, ויום יום מוסיף לנו יסורים. הבעיה שלנו היא: כמה נצטרך לסבול עד שנקלוט את העיקרון, שהיסורים באים רק כדי לעורר בנו משהו שנמצא מעל הרגשת היסורים. ועד אז אנחנו משלימים עם מציאות בה יום יום נהרגים עוד ועוד חיילים ואזרחים בפיגועים או בתאונות דרכים. ולאנשים נדמה שאין כבר מה לעשות, וזהו כנראה התשלום תמורת קיומנו.

זוהי בריחה של ממש מלהכיר את הסיבה ליסורים. במקום לשאול מדוע זה קורה לנו, אולי יש בזה איזה מטרה, אנחנו מרגיעים את עצמנו ומשלימים עם זה. אפילו כשאנחנו מקבלים יותר מכות, אנחנו משתדלים להרגיש אותן ככואבות פחות. גם אם יתחילו להרוג עשרות אנשים ביום, נרגיש את זה כאילו הורגים רק אחד בחודש. זה מה שקורה בחברה שלנו כבר היום. בהיותנו "גיבורים" וכביכול לא מרגישים יסורים, ולא את המכות, אנחנו מביאים עלינו עוד מכות, ואף גדולות יותר, כדי שבכל זאת נרגיש את הרגשת הכאב והיסורים עד למידה כזאת שנגיד לעצמנו: "מספיק, יש לזה סיבה, בואו נמצא אותה, הסיבה הזאת נמצאת בנו".

את ה"גבורה" הזאת, כדי לא להרגיש יסורים, את העיוורון הזה, הייתי מכנה "אגואיזם טיפש". זה כמו ציפור שמפחדת ממשהו ומחביאה את ראשה בתוך הכנף כדי לא לראות. במדינה שלנו פעולות כאלה הפכו לאסטרטגיה שלימה, אשר באפסיותה ובצרות האופק שלה מתפארים הפוליטיקאים, ובכל פעם מתחרים ביניהם בחוסר הבנתם מה עומד מולם.

מי שכבר עוסק בבירור הסיבה לסבל, שונה מאחרים בזה שיש לו נשמה מפותחת יותר, ולכן חובה עליו להסביר לכולם שקיימת סיבה לכל היסורים, שהיסורים הם דבר המכוון לדרוש מאיתנו איחוד עם "הכוח העליון". די בזה שכל העם, במקום לחשוב על המכות עצמן או על מצבו, יחשוב על מי ששולח לו את המכות, שזה הבורא מקרב אותנו לטוב. אם נשנה את המחשבה שלנו כך שבמקום לחשוב על המכות ועל האגואיזם שלנו, נתחיל לחשוב על המטרה, נפתור בזה את כל הבעיות.

אדם כדרגה רוחנית

ברגע שמופיע באדם ניצוץ של רוחניות, דחף כלשהו שעדיין נסתר ממנו, הוא חדל למצוא סיפוק בחייו-ומתחיל לחפש משהו שמעבר לכסף, לכבוד, למין, לאוכל, לשליטה ולידע, ואינו יודע היכן נמצא הדבר שהוא משתוקק אליו באמת. זו הפעם הראשונה שהוא מרגיש שישנו דבר שלא נמצא בסביבה שלו בעולם הזה. זהו הניצוץ שמתפתח מאוחר יותר לרצון ברור בקשר עם הבורא, לדבקות בו.

בכל הדרך הזאת, האדם נקרא "אדם" בהתאם לדחף שלו להיות דבוק בבורא, שלפיו נמדדת קומת ה"אדם" שבו. דומם, צומח, חי ומדבר הם רצונות שנמצאים בנו, אבל דרגת "אדם" נמדדת לפי שיעור השתוקקותו לבורא. בהקדמה לספר "פנים מאירות ומסבירות" כותב בעל הסולם, שכל הרצונות חוץ מהרצון הנקרא "אדם", נמדדים לפי הדבר שהרצונות משתוקקים אליו:

בדרגת "דומם" הרצונות מופנים לאוכל, למין ולמשפחה, כלומר לתענוגים גופניים-בהמיים;

בדרגת "צומח" הרצונות מופנים לכסף ולביטחון;

בדרגת "חי" הרצונות מופנים לשליטה ולכבוד;

בדרגת "מְדבר" הרצונות מופנים לידע והשכלה;

בדרגת "אדם" משתוקקים לרוחניות, כלומר הרצונות של האדם התפתחו עד כדי כך שהוא נמשך למשהו שמחוץ לעולמו.

בכל אדם ישנן תכונות שהוא שואף לשמר אותן כמות שהן ותכונות שהוא רוצה לשנות למען רוחניות. באותה מידה שאני מוכן לשנות כמה מהתכונות הפנימיות שלי, לטובת השגות רוחניות, באותה מידה אני נקרא "אדם". ואילו באותה המידה שאני לא מסוגל לוותר על תכונות מסויימות שלי, אני נקרא "בהמה". מדרגת "בהמה" ומטה-זהו מצב שבו האדם אינו רוצה להשתנות, כלומר מסרב לשנות את התכונות שבתוכו.

כך למשל, הוא חושב שלפי שעה איננו מסוגל להיפטר מכל מה שבתוכו,אפילו למען המטרה. במקום שאינו מסוגל לוותר על משהו, הריהו עדיין בדרגת "בהמה". זוהי בעצם הניגודיות שישנה בין כלל הציבור לבין אדם יחיד.

אין ניגודיות גדולה יותר, אין שונות גדולה יותר בכל הבריאה כמו זו בין הבורא לנברא, שמתבטאת בעולם שלנו בניגודיות שבין הרבים ליחידה-מקובל. כלל הציבור מתקדם בהתאם לטבע שלו, ואילו יחיד בעל האישיות, המשתוקק להגיע לבורא, מתקדם בהתאם לתכונות הבורא שבו.

השוני העיקרי הוא בחינוך. לקהילה עדיף להיות שמרנית, בדרגת דומם, בלתי משתנה. כל מה שנלמד בה צריך להישמר ולהתקיים ללא שינויים, אין לזוז ימינה או שמאלה; ובדרך הזאת העם נשמר ולא מתבולל. לעומת זאת, אצל היחיד, עד כמה שאישיותו שונה מכולם ולא צייתנית, ומונהגת רק על ידי תחושות הלב,כך היא אצילה יותר. לכן אין לבלבל בין המצבים והדרך של יחיד בעל אישיות ושל "אחד מן הציבור".

אבל מי שחש השתוקקות לבורא, שיש לו ניצוץ בלב, בשבילו קיימת תורה אחרת, כפי שנאמר בתורה: "דעת התורה הפוכה מדעת בעלי-בתים". אדם כזה חייב לפתח בתוכו את היחודיות שלו בעזרת לימוד בספרי הקבלה.

הלימוד בספרי הקבלה נאסר בעבר על הציבור הרחב. המקובלים היו אלה שקבעו את האיסור הזה על נשים, ילדים וגברים מתחת לגיל 40 (בקבלה, גיל 40 הוא גיל "בינה"-כשהאדם כבר מבין שחייו הם למען נתינה, מה שכלל הציבור אינו מסוגל להבין, כי עודנו בדרגה בהמית). כלומר, אלה שעדיין לא התפתחו מספיק, שאינם יכולים ללמוד קבלה.

הרב שלי, הרב ברוך אשלג, אמר, שכל ספרי היהדות שנכתבו לפני בעל הסולם (שחי בין השנים 1954-1885), נכתבו על ידי מקובלים מתוך השגה רוחנית. לאורך כל ההיסטוריה, המקובלים קבעו את החינוך של הכלל ושל לומדי הקבלה.

מתחילים מבקשים לדעת אם הקבלה מנוגדת לדת. ובכן, הקבלה הפוכה מכל דת, כי הקבלה היא מדע-ודת היא ההיפך ממדע. עם זאת הקבלה לא שוללת את הדת.

ברגע שיש ניצוץ, הרגשה של הופעת נשמה-חייבים ללמוד קבלה. כשנשאל הרב קוק: "מי יכול ללמוד קבלה?" הוא ענה בפשטות: "כל מי שרוצה!" כי הרצון הוא המדד היחידי להתפתחות הנשמה.

בעל הסולם כותב שאם אדם ראוי ללמוד קבלה ואינו עושה זאת-הוא הסיבה לכל האסונות, כי לא הכניס את החלק שלו, את עצמו, להנהגת הבריאה. החוק הכללי של כל המציאות בנוי כך שאם אדם חייב להשתלב באופן פעיל בהנהגת המציאות ואינו משתלב, בא הכוח הנוקשה של הטבע וממלא את מקומו. ההחלפה הזאת בין כוח הטבע לכוח האדם, מורגשת בעולם שלנו כאסונות וכיסורים. ברגע שאדם מתחיל לחוש השתוקקות לבורא, עליו ללמוד איך לתקן את עצמו ובכך לשנות את כל המציאות. אם הוא לא עושה זאת, הוא הופך להיות מקור לכל האסונות בעולם.

בתקופת המנדט הבריטי רצה בעל הסולם לפרסם עיתון קבלי. הוא ראה שכבר הגיעו הזמנים שבהם כלל הציבור התקרב לדרגה הרוחנית, שקודם הגיעו אליה רק יחידים. לכן רצוי להסביר לעם מהי קבלה. אלא שיש עדיין ללמד אותה בצורה פשוטה וקלה: לספר מה קבלה יכולה לתת לאדם, מהי מטרתה, ואז לתת לכל אחד לבחור את בחירתו ומי שבאמת נמשך לעליון, יבוא. אם לא ניתן לנשמות הזדמנות לבחור, כלומר להתפתח בצורה חופשית, נביא לעולם הזה צרות רבות.

החינוך הזה נדרש דווקא עכשיו ויותר מאשר לפני 100 או 200 שנה. הסיבה לכך היא שאף על פי שהחינוך תמיד תפס את המקום החשוב ביותר אצל יהודים, ובני שלוש שנים התחילו ללמוד תורה, הרי רק אחרי הגירוש האחרון שהתרחש במאה שעברה, עם החזרה לארץ ישראל, החלה תקופה חדשה בהתפתחות הנשמות. בכך שהבורא החזיר אותנו לארץ ישראל, הוא החזיר אותנו ל"קרקע רוחנית". כלומר, הוא נתן לנו אפשרות לפעולות רוחניות ולהשגות עליונות. התהליך הזה מתחיל רק עכשיו, לכן קודם לא היה צורך להסביר את הקבלה לדור שלם.

בעבר לא היה צורך בלימוד הקבלה. בעל הסולם כותב שהיו רבים שהגיעו לדרגות רוחניות גבוהות דרך תורת הנגלה. אבל בספרי תורת הנסתר יש הארה גדולה יותר של האור העליון, שיכולה לעזור לאדם לעבור תיקון. כל ספר קדוש כתוב מהדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר, מדרגת "גמר התיקון", אבל בספרי הקבלה שנכתבו לדור שלנו, ישנה הארה מיוחדת ולא הארה כללית, משום שהם נכתבו במיוחד כדי לעזור למי שמשתוקק להתעלות רוחנית בזמננו זה.

פעם, לאחר שהרב שלי שוחח עם איש אחד, שאלתי אותו אם אותו איש מקובל. הוא ענה: "אני חושב שחלקית כן." שאלתי בהפתעה מה זאת אומרת "חלקית", ענה לי הרב: "הוא לא רוצה להיות נגלה ולכן לא ניתן לראותו."

קיימות דרגות הבנה גבוהות שאם אדם נמצא בהן הוא לא יכול לטעות, אבל בתחילת הדרך ובאמצע הדרך ישנן דרכים שונות, בהתאם לשורש הנשמה. לכן המקובלים לא תמיד גלויים זה לזה, ולפעמים דואגים להיות נסתרים איש מפני רעהו.

הוא המשיך והסביר לי: "הוא צריך לגלות לך את ה 'מסך' שלו. אם מקובל לא רוצה להתגלות, הוא יכול לבוא אליך כשיכור או כאדם חסר ערך. אבל אם הוא רוצה בכך, הוא מגלה את ה 'מסך' שלו ושניכם מתחילים לעבוד יחד בכלי משותף, ואז הכל שונה. זה כמו שני מומחים שעושים אותו דבר ושקועים בתוכו. הם מבינים איש את רעהו. הם אפילו לא זקוקים למילים. הם נכנסים לגילוי משותף."

כל תהליך העבודה הרוחנית נובע מפרצוף רוחני, שנקרא "זעיר-אנפין ונוקבא" (זו"ן), שבעולם האצילות. קיימים הבדלים ודרכים שונות בעלייה רוחנית, ואת זה ניתן לראות בחלוקה של עם ישראל לשנים-עשר שבטים, שהנישואין ביניהם היו אסורים. מצד אחד, אהבת ישראל, עם אחד. ומצד אחר, איסור לחיות יחד, להינשא זה לזה, להתחבר ולתקן זה את זה, אלא כל אחד מתקן את חלקו בנפרד, שכן יש דרכים רבות לתיקון, ואין זו נוגדת את זו. דבר שנראה לנו עכשיו מוזר ומשונה.

הנשמות יכולות שלא להתאחד, משום שהאיחוד ביניהן מתרחש רק בדרגת "גמר התיקון". ההבדל הגדול ביותר מתברר ואז עובר תיקון, לפני האיחוד האחרון והגדול עם האור העליון. הבירורים הגדולים ביותר עודם לפנינו. יש להבין שזהו תהליך טבעי שעוברת כל האנושות, הנשמה הכללית. העם צריך להישאר כפי שהוא, אבל אלה הראויים ויש רבים כאלה, אסור למנוע מהם את לימודי הקבלה. על כך מתריעים גדולי המקובלים.

מקובלים אינם אומרים שצריך ללמד את כולם. אבל בדרגה שלנו צריך להיות מובן כי קבלה היא שיטת התפתחות שמחייבת כל אחד. אנשים באים, שומעים, הולכים, ובדרך הזאת מכינים את עצמם לשלב הבא בתיקון. קריאה בספרי קבלה היא תיקון, וכל השאר תלוי בבורא.

מה שנלמד איננו נעלם. אם בא ועזב, בעוד 200 או 300 שנה יחזור. כל אדם בנוי בצורה אחרת. אין כאן שום פסול, אלא סדר מסויים. המקובלים צריכים לארגן את העבודה שלהם עם כל האוכלוסיות השונות שבציבור, לפי הסדר שנקבע למעלה. אין להתנגד למה שיורד מלמעלה. יש לעשות כמו שבעל הסולם אמר, לפזר את ספריו שלו שנכתבו במיוחד לדורנו, לפזר את הידע, ומי שיתפוס אותו, סימן שהחומר נחוץ לו.

לדוגמה, סידור התפילה (ראה איור 1, עמ' 41). זהו סדר התיקונים שהאדם צריך לעבור; סדר עבודת האדם. התפילה היא העבודה שבלב. ואנו נדרשים להגיע למצב שהתפילה תהיה בלב, שהעבודה הזאת תשפר את התכונות הפנימיות שלנו, את הרצונות שלנו.

יש לנו טבע שנקרא "יצר הרע" ונמצא בנו ניצוץ אלוקי מלמעלה שאי אפשר לכבות אותו. שני אלה מנוגדים זה לזה ויוצרים בתוכנו לחץ פנימי מתמיד. בזמן ששולט בנו היצר הרע לא מרגישים לחץ, אבל אם מפתחים את הניצוץ האלוקי מתחולל ביניהם מאבק, שבסופו נכנע היצר הרע ואנחנו נעשים "אדם".

מכאן שטוב להיות באחד משני הקצוות, "בטבע בהמי" חסר דאגות, או בקשר מתמיד עם הבורא כ"אדם". רע להיות באמצע בין שני הקצוות. והיום אנחנו באמצע ולכן חסרה לנו שמחת חיים.

פעם היה מספיק לנו לצפות במשחק כדורגל, לפצח גרעינים מול הטלוויזיה, לטייל, לבלות בפאב. והיום "כל המוסיף גורע-"רע לנו בתקופת המעבר מדרגת "בהמה" לדרגת "אדם". זו תקופה לא נעימה שיכולה להימשך שנים רבות. אין לאן לברוח. כמו שאומר דוד המלך בתהילים: "אם אסק שמים שם אתה, ואציעה שאול הנך".

אדם שמודד את עצמו ביחס לבורא מרגיש את עצמו מקולקל, וטעון תיקון. השלמות מתגלה לו רק לאחר שהוא מגלה את הרע שבו. מי שקיבל שיטה רוחנית אחרת וחונך לשלמות, לא מרגיש שחסר לו משהו- אבל יום אחד גם הוא יתחיל להרגיש את הנקודה שבלב, ובתוכה את הבורא- ואז הוא ירגיש את ההבדל ויגיע להכרת הרע.

את הקבלה אסור להפיץ בצורה תוקפנית, בכפיה, כדי לא להפריע להתפתחותו של האדם. האדם בעצמו צריך לשאול את עצמו בשביל מה נולד, בשביל מה הוא חי. יש רק להביא אותו לשאלה זאת.

עבודה למען הבורא היא העבודה שאדם עושה כדי להשוות את תכונותיו עם תכונות הבורא. זהו המאמץ היחידי, שאדם עושה כנגד רצונו הוא. כל שאר המאמצים שלו הם רק כדי לספק את הרצון שלו.

האדם שוקל: "אני מקבל כך וכך מכות לעומת כך וכך הנאות. מה כדאי לי יותר, להידחף קדימה על ידי המכות או להימשך קדימה על ידי הנאות?" הכל נעשה לפי חישוב שמאפיין גם בעלי חיים. ידועה שיטת האילוף של החיות בקרקס-המקל ואחר כך הגזר. הדוב שבקרקס מתחנן לקבל קוביית סוכר כי מצא שכדאי לשעשע קהל ובתמורה לקבל את התענוג.

"אדם" הוא מי שיכול להינתק מהשכר. זה לא אומר שהוא לא מקבל שכר; הוא עובר לשיטת תשלום אחרת. קודם הוא מבצע צמצום (הנקרא "צמצום א'") כדי לא לקבל לעצמו כלום, ופירוש הדבר לעבור את ה"מחסום"; ואז מתחיל חישוב אחר-חשבון למען הבורא. לתת לבורא-זאת המטרה; זו תכלית החישוב. כל החישובים מכוונים כדי לאבחן את המטרה בדיוק רב ככל האפשר: מהי המטרה, מה הכוונה, מה האדם רוצה להשיג מכל המאמצים שלו. ואז הוא מגיע לתוצאה והיא, שהוא מעוניין לתת לבורא תענוג רב ככל האפשר.

יש בורא ויש נברא. הנברא עובר כל מיני שלבים, מראשית ההיסטוריה האנושית ועד היום וכך הלאה עד גמר התיקון. אנחנו חיים בעולם הזה וחוזרים ושבים אליו פעמים רבות. מגלגול לגלגול אנחנו מתפתחים ולכל זה יש מטרה. החל בדרגה מסוימת של התפתחות האדם הוא נעשה פעיל בהתפתחותו הוא. בשלב זה הוא מרגיש קריאה מלמעלה בתוך הלב שלו, כאילו משהו מושך אותו, דוחף אותו, לקראת משהו.

אם האדם ידע שהדברים האלה קיימים, הוא יזרז את התפתחותו הוא. שהרי ברגע שזה בא לידיעתו, והוא קורא על זה ורוכש ידע, זה מעורר עליו הארה של "אור מקיף" והתפתחותו מואצת. לכן ראוי והכרחי ללמוד את עקרונות הקבלה (למשל מתוך ספר "מתן תורה" של בעל הסולם) גם בבתי הספר כדי לזרז את התפתחותם של הילדים. הילד לא יצטרך להתגלגל עשר או חמש-עשרה פעמים אלא אותו תהליך הוא יעבור תוך גלגול או שניים, ויחסוך לעצמו יסורים מיותרים.

יחס בוגר ליסורים

כאשר אני קורא עיתונים ושומע רדיו, אני רואה שאומות העולם מתייחסות אלי בצורה שונה, כי אני שייך לעם היהודי. היחס שלהן טעון רגשות אנטישמיים, שגרמו לי לחוש עויינות כלפי ופחד, בכל מקום שהייתי בו בחוץ לארץ. יתרה מכך, גם בארץ יושבים סביבי וסביב לעם שלי עמים שרצונם להשמיד אותנו, או לפחות להכניע אותנו.

אני חייב להתייחס לתופעה הזאת כאל פעולה של הבורא, לראות בו את מי שגורם לעויינות ולשנאה הזאת בקרבם-ודווקא לטובתי, כדי לגרום לי לשנות את צורת המחשבה שלי ואת צורת הפעולה שלי; כדי שאתעלה מעל התגובה הרגשית האנושית הרגילה-מתגובה אינסטינקטיבית כלפי מה שרואות עיני, לחקירת הסיבות למה שבאמת קורה סביבי.

אם לא אתייחס לתופעת האנטישמיות כפי שהיא, אלא לסיבה שלה, אפעל בדרגה רוחנית שנקראת "אדם". רק בשיטה הזאת אפתח יכולת של הבנת מהות ההתרחשויות בִמקום בריחה ממכות (כמו חיה שנמלטת מטורף). רק בדרך הזאת אני יכול באמת לשנות את הגורמים החיצוניים.

הסיבה לכל היסורים היא אחת, לגרום לנו לתהות על משמעותם, להעלות את האדם מרמה של סובל ללא תכלית, לרמה שבה הוא חושב ומנתח מהי הסיבה ליסורים ומה תכליתם. כל אחד יכול לפרש את הסיבה והתכלית של היסורים, לפי מוצאו ונטיות לבו, אבל כולם מסכימים שהיסורים גורמים לנו לחשוב על הסיבה והתכלית, שבעיני הקבלה הם אחד.

הפצתה של חוכמת הקבלה מביאה למודעות הציבור את הסיבה ליסורים ואת תכליתם. בכך מקצרים לכל אחד את הזמן שנדרש ממנו כדי להבין את הסיבה ואת המטרה של הסבל, להכיר בכך שאין סבל בלי סיבה ותכלית, אלא שיש לו מקור-הבורא; הוא זה ששולח את היסורים לכל אחד, ויש לו מטרה ברורה לכך שמשך אלפי שנים הוא מקיף אותנו ביסורים, בלי להשאיר לנו סיכוי להינצל.

מטרת הפעולות שהבורא מפעיל עלינו, היא לפתח בנו, מתוך סידרה של מצבים שליליים, יחס בוגר ליסורים. לכן לא צריך לברוח מהם, אלא לנצל אותם, לראות אותם כמתנה מהבורא!

אם נשתמש בהם נכון, נוכל להפוך אותם לכלי שיתמלא בלי הגבלה בתענוג ובידע אינסופיים. אם נתעלה מההרגשה הרגילה של הסבל וננסה להבין את סיבת הסבל הרי שבמקום להרגיש את המקל, נרגיש את הבורא, את נותן היסורים, מי שמכה בנו במקל. לכך הבורא מצפה מאתנו!

והיסורים ייפסקו אז. באמצעות הרצון האגואיסטי שנמצא בנו "ליהנות רק את עצמי", הבורא מוביל אותנו למטרתו כמו שמושכים ילד קטן לעשות דבר-מה באמצעות תענוג. אלא בהדרגה, על ידי עליות (קבלת תענוגים) וירידות (הרגשות רעות והעדר תענוג), הוא מוביל אותנו לרצות להיות אתו בקשר קבוע, למצב שבו נהיה זקוקים לו.

בתחילה הקשר הזה בין האדם לבורא מבוסס על תועלתו של האדם-הכדאיות שבדבר. אחר כך, מתוך צורך תועלתי לשרוד ולהתקיים, האדם מפתח את הקשר הזה, ומתחיל שלב אחר לגמרי בהתפתחותו, תהליך של יחס אחר לתענוג-לשכר. מרצון לקבל תענוג רק דרך הגוף, הוא עובר לרצון לקבל תענוג מעל הגוף, לקבל שכר שלא תלוי בהרגשה של הגוף, בפחדים או בתענוגים של הגוף.

במילים אחרות, האדם מתחיל להבין שהשכר יכול להיות גבוה יותר מדרגת הגוף. השכר שהאדם מצפה לו לא נובע מהפחד שחייב אותו קודם לכן להיות בקשר עם הבורא. הוא מרגיש כאילו כל הפחדים של הגוף לאט לאט מסתלקים ממנו, כמו לבוש ארוך הנשמט מהכתפיים, כמו נשל מנחש. שוב אין הוא פועל מן השיקול שיהיה לו טוב או רע.

החיים האלה שוב אינם מהווים עבורו קשר עם בורא, אלא נוצר בו צורך אחר, צורך להיות במגע קבוע ופנימי יותר עם הבורא, מגע שאינו תלוי בגוף הגשמי ובהרגשתו. הצורך הזה יוצר באדם רצון להרגיש את הבורא בקביעות, עד כדי כך שאם הגוף מתחיל להפריע לו, כלומר להסיח את דעתו מהקשר עם הבורא, מתוך זה שמרגיש בתענוגים הגשמיים שמסביבו, ההרגשה הזאת גורמת לו סבל.

אם האדם עובר את כל שרשרת התחושות וההבחנות האלו, הוא מתחיל להודות לבורא ולאהוב אותו על זה ששלח לו את כל התחושות השליליות האלה, באשר הן הביאו אותו לקשר עם הבורא.

לכן העיקר הוא, להתחזק בהרגשה הזאת עד כדי כך ששום הפרעה גשמית לא תנתק את האדם מהבורא. ששום פחד, או תענוג, לא יפסיקו את הקשר הפנימי עם הבורא, אלא יחזקו אותו.

הקושי בעניין הזה מתבהר אם נתאר לעצמנו את ההרגשה של היהודים בזמן שהשתוללה אש האינקוויזיציה. איזה פחד וסלידה עוררו הגלימות השחורות, העינויים באש, והרציחות האכזריות. איך אפשר היה, מבעד לכל הגהנום הזה והפחד, להבחין בנקודת המגע עם הבורא, לראות שעל ידי זה הבורא מושך אותנו אליו, ורוצה שנעלה עד לדרגה שנרגיש אותו?

אבל אם האדם לא מתחבר עם הבורא, הוא נופל לדרגת הגוף-לדרגה הבהמית שלו. אז הוא נידון לגורל של סבל, השפלה ומוות. רק העלייה לדרגת הבורא, לרמה של הקשר עם הבורא, היא זו שפותחת לפני האדם את כל תמונת המציאות האמיתית משך מאות שנים: חורבן בתי המקדש, רדיפות, אינקוויזיציה, סכנת ההשמדה בידי אויבינו.

אף מדינה לא תסכים להעניק לנו מקלט. היום, כמו מאז ומתמיד, אנחנו מוקפים אויבים. אומות העולם, אמריקה, רוסיה, אנגליה, צרפת, גרמניה, מפעילות את השפעתן על הערבים ועלינו. הן מחזיקות אותנו במצור, חשופים ללא הרף לסכנת ההשמדה. אין שום דבר חדש ביחס הזה כלפינו מצד כל העמים, אלא שהיום המצב שונה בזה, שניתן לנו יותר כוח, ניתן לנו יותר חופש בחירה, פנימי וחיצוני, גשמי ורוחני.

אבל החופש הזה (מדינה, שלטון, עצמאות וכוח משלנו) הוא רק אשליה. הוא ניתן לנו דווקא כדי שנגיע להבנה עמוקה וברורה יותר שכל זה ממילא לא יעזור לנו, ואפילו יהיה לנו את כל מה שיש לשאר העמים, בכל זאת נשאר תלויים באופן ישיר בבורא שברא את המציאות הזאת, וזו הסיבה שלא נוכל להיות כמו שאר העמים, כי הבורא לא יאפשר לנו את זה. לכן אנחנו נמצאים היום באותו מצב שבו היו יהודי ספרד, כאשר מכל עבר רדפו אותם האינקוויזיציה ושנאת העם. אז לא היה להם שום מקלט.

גם כיום אין לנו לאן לברוח, ושום מדינה לא רוצה בקיומה של מדינת ישראל. אנחנו יודעים את זה וחשים את "תסמונת מצדה" הנצחית שלנו. ההרגשה הזאת לא תניח לנו עד שנגלה שהבורא-הוא זה שמקיף אותנו: בארץ ישראל הקיף אותנו ברומאים, בגלות, ושוב בגלות, ובארצות הגולה הקיף אותנו באינקוויזיציה, בהמון זועם, באנטישמיות ובגירוש.

וכך גם היום. אף על פי שיצאנו מהגלות, עדיין נותרה בנו "מצדה"-אנחנו מרגישים את עצמנו בתוכה ואותה בתוכנו. איננו מסוגלים להימלט מזה, אף על פי שמלמעלה כבר ניתנה לנו הארץ והמדינה הזאת, ולכאורה העולם מכיר בקיומנו.

הגיעה השעה להבין את הסיבה ל"תסמונת מצדה". במאות הקודמות הצטברו בנו יסורים באותה מידה שנחוצה לנו לשוב אל הבורא. הם עברו עלינו בצורה נוראה כל כך, אך אי אפשר היה אחרת-וכך צריכים להתייחס לעבר. אבל כיום המצב התהפך, ועלינו לקחת את העתיד שלנו בידינו!

מהגלות האחרונה יצאנו לאחר שכבר צברנו לעצמנו את כל שיעור הסבל הנחוץ כדי לנתח את הסיבות לגלות. הסיבה לגלות היתה להביא למודעות שלנו את הניתוק מהבורא, להבין שגורשנו מהעולם הרוחני, ומה שחסר לנו, באמת, היא הרגשת הבורא, ולא שלווה ורווחה בעולם הזה.

גדול המקובלים של הדור האחרון, הרב יהודה אשלג, כותב שכל הגלויות נועדו דווקא בשביל להבין את הסיבות להן. היום אנחנו מסוגלים להבין אותן, לכן יצאנו מהגלות האחרונה וזכינו להתגלותו של "ספר הזוהר".

באמצעות תחושות הפחד והסכנות הבלתי פוסקות, העם שלנו מתכונן להבין בהדרגה שדווקא במצבים אלה מתעורר ומתגבש הקשר עם הבורא; שכל הסכנות האלה תלויות ועומדות מעל ראשו של האדם במטרה אחת בלבד, כדי לאלץ אותו לחפש קשר עם הבורא.

כאשר דרך כל הסכנות והיסורים האלה הבורא מורגש, לובש הקשר איתו צורה של עולמות: עולם העשיה, עולם היצירה, עולם הבריאה, עולם האצילות ועולם אין-סוף. כאשר הקשר הזה הולך ומתעצם הוא נקרא "עלייה בעולמות רוחניים", ולבסוף נוצר קשר הדוק כל כך שהאדם דבוק כולו בבורא ומתאחד עימו.

לפיכך מקובלים, הנמצאים בקשר עם הבורא, בו בזמן שהם בגוף גשמי, הרי בנוסף להרגשת הבורא הם מרגישים את משימתם, לעזור לכל אלה שנמצאים בגוף הגשמי להשיג, ולו רק חלק קטן, מהקשר עם הבורא.

חלק 5 גלות רוחנית

הכוחות הנסתרים של האדמה

מהאטום ועד האדם, ממדינה בודדת ועד האנושות כולה, ממולקולה אחת ועד ליקום כולו-כל פרט בעולמנו, התכונות שלו, תוכנית הקיום שלו, מנגנון השליטה עליו, כל אלה מקורם, על פי הקבלה, בעולם עליון יותר, בעולם רוחני. הכל מתחיל משם, ורק אחר כך משתלשל ויורד לעולם הזה, ומתממש בפעולות של הגופים בעולמנו.

יש בינינו הרואים בעיניהם את הקשר הברור בין העולם שלנו לשורשיו העליונים, ומסוגלים לראות את הסיבות ואת המקור לכל מה שמתרחש בחיינו. אבל למעשה, כל אדם יכול להגיע למצב שבו יראה באופן ברור מה ומדוע כל דבר קורה לו, ומה עומד לקרות לו בעתיד. קוראים לכך "השגה רוחנית". זו מאפשרת לאדם לבחור נכון את דרכו בחיים ולהבין איך עליו לפעול בכל צעד וצעד. הכוח העליון רוצה שהאדם יהפוך בצורה מודעת לכוח הפעיל בבריאה. אבל לצורך זה, הוא חייב קודם כל להרגיש את העולם העליון, להכיר את כל המבנה שלו, ואז יוכל לקבל לידיו את מושכות השליטה מהבורא. רק אז הוא ישיג באמת את מה שכבר נדמה לו שהשיג: את האפשרות לשלוט בעולמו.

אלה שמשיגים את העולם העליון, מקבלים ידע וכוחות רוחניים-עליונים ולכן גם נקראים "מקובלים", מהמילה "לקבל".

העולם שלנו בנוי בהתאמה מלאה לעולם העליון. בעולם העליון, הרוחני, קיימות נשמה כללית ישראלית הנקראת "עם ישראל", וגם נשמה כללית לא-ישראלית, שנקראת "אומות העולם". לעם ישראל מוקצה בעולם הרוחני מקום שנקרא "ארץ ישראל". ולאומות העולם מוקצה מקום שנקרא "חוץ-לארץ".

נשמת "עם ישראל" יכולה להתקיים בעולם העליון רק במקום שנקרא "ארץ ישראל". וברגע שהיא יוצאת ממנו, מייד היא נופלת בידי הכוחות הרעים-כוחות הטומאה (קליפות). מצב זה נקרא "גלות מארץ ישראל".

ההבדל בין "ארץ ישראל" הרוחנית לבין "חוץ לארץ" הרוחני, הוא שאת הכוח העליון ואת התענוג המושלם, הנצחי, הרוחני, ניתן להרגיש רק במקום הרוחני שנקרא "ארץ ישראל". לכן כל הנשמות שואפות בצורה טבעית אל המצב הרוחני הזה. כי ההימצאות בו מבטיחה אל-מוות, נצחיות ושלימות בידע ובכוחות. הרגשה של השתוות עם הבורא בדרגת "ארץ ישראל", נקראת "גן-עדן". מכאן ניתן להבין את השאיפה ההיסטורית הקיימת בתת-המודע של כל האנושות להגיע למקום מסויים על פני כדור-הארץ שנקרא "ארץ ישראל".

כל הנשמות שנמצאות בעולם העליון-יהודים וגויים כאחד-שואפות ל"ארץ ישראל", משום שרק במצב זה הן מגיעות למצבן הסופי, השלם והגמור, שנקרא "גמר תיקון". אבל את המצב הזה הנשמות לא יכולות להשיג, אלא כאשר ישיגו אותו בני האדם בעולם הזה, בעזרת הכוח העליון. הכוח העליון הזה נקרא "משיח", מפני שתפקידו "למשוך" את האדם מהעולם הזה. בעזרתו האדם יכול להתעלות מעל כל הבריאה, ולהשיג נצחיות ושלימות שנקראים "גן-עדן". עם ישראל הוא הראשון שצריך "להיכנס לגן-עדן", עליו להשיג את המצב הזה כאן בעולם שלנו. ורק אחריו יוכלו לעשות זאת כל העמים.

אלא שאת העם שלנו, שעבר יסורים כה רבים ועדיין לא הגיע לבחירה בדרך הזאת, הבורא מאלץ לקבל את "דרך ישראל", "דרך הקבלה", על ידי יסורים. הוא שלח לנו את השואה, והחזיר אותנו לארץ הזאת, כמקדמה. אלא שאנחנו עדיין "לא פרענו" אותה, עדיין לא גדלנו להבין מה היא בעצם "ארץ ישראל". ויותר מזה, הרוב שנמצא כאן לא מפסיק לשקול לחזור ולחיות בארץ אחרת. אנחנו לא אוהבים לא את מה שיש לנו, ולא את מה שבתוכנו.

הדבר החשוב ביותר, שאינו נסלח, הוא העובדה שאנחנו מזלזלים במתנה שהעניק לנו הבורא, באדמת ארץ ישראל, בכך שאנחנו לא רוצים לקבל אותה. אי קבלתה, או מסירתה לאחרים, של אדמת ארץ ישראל תגרום לנו יסורים נוראים, משום שנצא אז מהשגחתו של השורש העליון אשר ממנו יורדת ההגנה עלינו.

אנחנו לא מבינים, שכל הנצחונות שלנו הם רק הודות לקיום שלנו כאן, רק משום שאנחנו נמצאים על אדמתנו. עוצמה צבאית אינה ערובה לקיומנו, קל לראות איך מבנים, ציים וצבאות נהרסים בקלות. עם ישראל יכול להתקיים רק בארץ ישראל, משום שזהו השורש הרוחני שלו. לכן חובתנו להבין, שאין זה עניין שהוא שייך לפוליטיקה. אלא כך בנוי העולם, כך בנויים העולמות הרוחניים.

אנחנו נמצאים על אדמה זו בשל משימתנו הרוחנית וחובתנו לכלל העולם. שאר העמים מחכים היום בתת-המודע שלהם להצהרה זו. לכן ברגע שנצהיר אותה במלוא הרצינות והנכונות, הם יקבלו אותה מייד, אבל רק אם ההצהרה תבוא מהכוח הפנימי שלנו.

כך ניצחנו בעבר. ידענו שאין דרך אחרת, שזו זכותנו. אבל ברגע שוויתרנו על זכותנו, הדבר הביא ומביא אבדות בנפש ויסורים קשים יותר. לא נוכל להינצל על ידי כל ההבטחות שמבטיחים לנו וכל החשבונות הגשמיים, אלא רק על ידי אמונה בהנהגת הכוח העליון, הנקראת "אמונה למעלה מהדעת". רק אם נקבל בלב שלם את העובדה שארץ ישראל שייכת לנו, באמצעי הזה בלבד נוכל לסלק את כל האויבים שלנו.

ויותר מזה, ברגע שנגיע להחלטה הזאת, כולם כאחד יעזבו את ארץ ישראל. אנחנו חייבים להבין, כי לא הערבים הם שדוחפים אותנו, אלא הבורא, הכוח הטוב, הכוח העליון בעצמו דוחף אותנו למבוי סתום, כדי שנבין שרק פנייה אליו תציל אותנו מהכל, ותאפשר לנו להגיע לתכלית קיומנו.

כל עוד לא נקבל את מתן הבורא ונתייחס אליה כאל דבר חסר ערך, לא נרים את דגל שליחותנו הרוחנית, ולא נקבל על עצמנו את מה שהוטל עלינו מלמעלה-היסורים שלנו לא ייפסקו. לא נימלט מהם, ולא נוכל להיגאל מהם-לא נוכל לרַצות את האויבים שלנו בשום דרך, כי כולם בידי הבורא, וכל מעשיהם מכוונים רק כדי לדחוף אותנו למטרת הבריאה.

בעולם הרוחני קיים חוק "השוואת הצורה", האומר שניתן לרכוש מדרגה רוחנית רק אם משיגים תחילה את תכונותיה. למשל, אם אדם, שחי בעולמנו ככל אדם אחר, רוכש את תכונות "עולם הבריאה", מייד הוא הופך לתושב עולם הבריאה: הוא מרגיש שהוא נמצא בתוכו. בגופו הבהמי הוא נמצא בעולם שלנו ובו בזמן הוא נמצא בקשר עם כל הנשמות שנמצאות בעולם הבריאה.

כפועל יוצא מחוק זה, מקומו של כל אובייקט, ברוחניות וגם בגשמיות, נקבע לפי המקום שעל שמו הוא קרוי. למשל, "עם ישראל" הרוחני צריך להימצא ב"ארץ ישראל" הרוחנית, עם ישראל הגשמי צריך להתיישב בארץ ישראל הגשמית. וכך, על ידי זה שנתאים את עצמנו לארץ ישראל הגשמית, וגם ל"ארץ ישראל" הרוחנית, נגיע לגאולה הרוחנית השלימה. ברגע שנעשה את התיקון הזה, ונשתווה בתכונות שלנו לדרגת "ארץ ישראל" הרוחנית, מייד תבוא הישועה הכללית מכוחות הרע. לזה כל האנושות מחכה בתת-המודע שלה, ולכך היא דוחפת אותנו, משום שאנחנו הראשונים בתהליך התיקון, הראשונים שחייבים להתאים את עצמנו לשורשים הרוחניים שלנו.

גם כל שאר העמים יבואו בהכרח למצב המושלם הזה. כי הוא תוכנן על ידי הבורא, וכולנו, אם נרצה או לא, מתקדמים בכל רגע למצב הזה-למטרת הבריאה. אלא שלאדם, להבדיל מכל שאר הברואים, נתן הבורא אפשרות להאיץ את הדרך הזו, ולהפוך אותה מדרך מלאה יסורים, לדרך של שמחה ותענוג כבר עכשיו-על ידי שיטת הקבלה.

יציאת מצרים - מגשמיות לרוחניות

האנשים בעולם הזה כולם אנשים רגילים. אבל לתושב ארם נהריים ושמו "אברם" התגלה הבורא, וההתגלות הזאת עשתה אותו אדם מיוחד. הוא נעשה "יהודי", מלשון יחוד, לאמור יחוד עם בורא. "אברהם" הוא אדם שקיבל באמצע חייו ניצוץ רוחני ובו הרגיש את הבורא; פרט לזה לא היה בו דבר מיוחד. בכל השאר הוא היה איש רגיל כמו כל אדם אחר.

בבני האדם, לא הידיים, לא הרגליים, שום איבר שלהם, אין בו משהו עליון. לכן באדם חולה לב, אין בעיה להשתיל לב של אדם או של חזיר. כל האיברים שלנו הם לא יותר מגוף גשמי, כמו של כל בעלי החיים, ואין בהם שום דבר קדוש-או עליון, דבר מה שקשור עם הבורא.

ניצוץ הבורא, הוא זה אשר הופך אדם מ"גוי" ל"יהודי", ואם הניצוץ הזה נעלם, ה"יהודי" חוזר להיות "גוי". אלא שמצב כזה לא יכול לקרות כי "מעלין בקודש ולא מורידין". זהו חוק רוחני שלפיו הכל מתקדם לגמר תיקונו, יותר ויותר קרוב לבורא.

יציאת האדם מהעולם הגשמי לעולם הרוחני היא תהליך איטי. מלכתחילה כל אדם שבוי ברצונות של העולם הזה. אחר כך הוא מגיע בהדרגה להכרה שאין לו תכלית בקיום הפיסי-בהמי שלו. וכל עוד אין באדם ניצוץ הבורא, אין הוא יותר מאשר אחד מיני רבים שמתקיימים במציאות האנושית.

נאמר בהגדה: "מתחילה היו אבותינו עובדי עבודה זרה". "עבודה זרה" היא מצב שמתרחש רק אחרי שהאדם כבר הרגיש את הבורא, ונעשה מודע לכך שתכונותיו הפוכות מתכונות הבורא והוא פועל בניגוד לרצון הבורא. כלומר "עבודה זרה" היא מידה מסוימת של מודעות עצמית. והדברים שונים מאשר במצב שבו האדם פועל רק מתוך שליטת הרצונות הטבעיים שלו כתוצאה מה"רשימות" שהוטבעו בו עם בריאתו, הנקראות "טבע".

אמנם גם אבותינו היו עובדי עבודה זרה, אבל אז התגלה להם הבורא,האור העליון שבא מלמעלה, והתקבל כהוראה לעבור ממסופוטמיה לארץ ישראל. אנו רואים, שגם בעולם הזה האדם עובר ממקום למקום לפי הרצון הפנימי שלו; הוא חייב למצוא את מקומו על פני כדור-הארץ בהתאם למה שלבו חפץ.

לפי מה שנכתב בספרי הקבלה, אנחנו יכולים לחיות על אדמת ארץ ישראל רק בתנאי שנשתווה לדרגה הרוחנית שלה, אחרת ניזרק מכאן בדיוק כמו שקרה לפני אלפיים שנה. בתום הגלות, הבורא השיב אותנו פיסית לכאן, אבל עכשיו חובתנו לשוב בעצמנו, בפנימיותנו, לדרגה הרוחנית שנקראת "ארץ ישראל"; כלומר, להיות ראויים רוחנית לאדמת ארץ ישראל. זה הדבר היחיד שחסר לנו!

עדות לזה רואים במה שקרה לאברהם אבינו. ברגע שאברהם הפך יהודי, הבורא אמר לו: "לך- לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל-הארץ אשר אראך". ואברהם עבר ל"ארץ ישראל" במובן הרוחני וחי בה: הוא התחיל לגדל בתוכו כלים רוחניים שנקראים "גלגלתא ועיניים", כלים להשפעה, לנתינה. אחר כך הופיע יצחק, ואחריו יעקב ה"קטן"-מצב רוחני שנקרא "קטנוּת" שמשמעו בניית כלים רוחנים חדשים של נתינה, שנקראים חג"ת (חסד- גבורה-תפארת).

אבל כדי להתקדם לדבקות עם הבורא, דרושה לאדם לא רק יכולת של נתינה ("להשפיע כדי להשפיע"), אלא גם יכולת לקבל ("לקבל כדי להשפיע"), באמצעות כלי קבלה הנקראים אח"פ (אוזן- חוטם- פה), שמתוקנים על ידי הכוונה לתת לבורא. אבל בינתיים אין הכלים הללו ברשות האדם, אפילו בצורה הלא מתוקנת שלהם. אם כן, מאין יקח את הכלים, הרצונות האלה?-ממצרָים. במילים אחרות, כאשר נמצאים ב"ארץ ישראל", ב"קטנות", ורוצים לתת לבורא-אין באמצעות מה לתת לו. ואז, מתוך הכרח יורדים למצרים לרכוש כלים חדשים, יכולת "להשפיע", לתת לבורא.

לרכוש את הכוונה "להשפיע", הכוונה לתת לבורא, דבר זה מנוגד לחלוטין לטבע האדם, שהוא רק לקבל, לכן אין איש בעולם שיכול להבין את זה. חוץ מחוכמת הקבלה אין שיטה שמשתמשת בזה, משום שהפעולה הזאת, הנתינה לבורא, מנוגדת לטבע האנושי. כל השיטות צומחות מתוך טבע האדם לעשות את החיים נוחים יותר- חוץ משיטת הקבלה, שבאמצעותה זכה אברהם להתגלות עליונה.

בכל מקרה האדם אינו יכול בכוחות עצמו "לרדת למצרים"-לרצונות הגרועים ביותר, ההפוכים מהבורא. מלמעלה מבלבלים את האדם, מכניסים בו רעב רוחני עם רעב גשמי; מרוממים בעיניו מטרות אחרות, גשמיות, כדי שהוא יבין בצורה חדה וברורה יותר עד כמה רוחניות עדיפה על גשמיות; נותנים לו תענוגים רוחניים בהנאות גשמיות.

על זה נאמר, שלאחר חורבן בית-המקדש, נותר טעם ביאה רק לעובדי ה'. טעם אמיתי של תענוג גשמי נשאר רק לאלה שהם חכמים-"חכם" הוא מי שמשתוקק לקבל חוכמה, דעת, מי שעולה לרוחניות כדי לברר רצונות אמיתיים, שכן דווקא הוא צריך להתמודד עם התענוגים הגדולים ביותר.מדוע לאחר החורבן? משום שאז הרצונות נמצאים בשליטת כוחות "הסיטרָא אָחרא" (כוחות הטומאה).

כאשר האדם מתקדם בלימוד, הוא מתחיל לראות את עצמו כיותר רע, יותר גרוע, כי מתעוררים בו הרצונות הגרועים ביותר. זאת למעשה ה"ירידה למצרים"-האדם שמשתוקק לעלות רוחנית יורד, תחת שליטת הרצון לקבל. בהתחלה הוא מרגיש תועלת בזה שהוא שקוע בהרגשה גשמית ומסוגל עדיין לחיות ב"מצרים" וליהנות מה"מצרי"-מהרצון לקבל שלו.

לכן כתוב בתורה שאחיו של יוסף-שנים-עשר שבטי ישראל-ירדו אליו למצרים, כביכול בהסתר, בהיעלם. הירידה למצרים היא כאשר האדם מאבד את כלי ההשפעה שלו, את ה"גלגלתא ועיניים" שלו, שהם החלק הרוחני שלו,שכביכול נעלם תחת שליטת האח"פ שלו, תחת שליטת הרצון לקבל. המצב הזה נמשך תקופה די ארוכה בהתקדמותו של האדם לרוחניות.

בתחילת הלימוד האדם נמצא בהרגשה של התרוממות, שלווה וחוסר דאגה, והוא 'מרחף יחד עם המלאכים'. אבל כעבור כמה חודשים הוא מתחיל להרגיש אחרת; הרוחניות כבר לא מאירה כמו בעבר, שוב מופיעות הפרעות בגשמיות, ולא נראה לו שאי פעם ייפתחו לפניו שערי שמים והוא יוכל להיכנס לעולם העליון.

מדוע זה קורה?

משום שצריך לגדל את האח"פ-לרכוש "מסך" על הרצונות של "מצרים".אמנם יש לו גם כלים של השפעה ("גלגלתא ועיניים"), אבל הם נסתרים. כשמתחילה "העבודה במצרים", האדם משתוקק לרוחניות, אבל ככל שהוא משתוקק אליה יותר, מתברר לו יותר ויותר כי אי אפשר להשיג אותה.

תקופת "עבדות מצרים" נמשכת כל עוד האדם מרגיש שהוא באמת בעבדות; עד ש-"ויקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף". האדם מרגיש שה"פרעה" שבתוכו שולט בו ומנהיג אותו נגד הבורא.

אם הרצון לקבל נותן לי אפשרות ליהנות, מה רע בו? במה שליטתו מזיקה לי?

כאשר אני רוצה עוד משהו מלבד סיפוק הרצון שלי לקבל, רוצה למשל גם בקשר עם הבורא, ורואה שהתענוגים הגשמיים מרחיקים אותי ממנו, הרי אני מתחיל לראות ברצון שלי ליהנות גורם שמפריע לי, שמרע לי.

מצב זה נקרא "ויקם מלך חדש", שלא הכיר ב"בני ישראל", הם הרצונות לבורא ("ישָׁר אֵל") ששלטו אז במצרים. כלומר, אני מתחיל להרגיש שחוץ מהבורא גם האגו שלי שולט עלי, ומתחילה בתוכי מלחמה: האם "אני" הוא זה שרוצה להידבק בבורא או "אני" הוא זה שרוצה ליהנות מתענוגים גשמיים-אז מי הוא ה"אני" שלי?

שני הרצונות שבאדם נאבקים זה בזה: מצד אחד "משה ואהרון" ומצד אחר "פרעה". אי אפשר לברר מי חזק יותר, כי "חרטומי פרעה" עושים אותם ניסים כמו הבורא. לכן לצאת משליטת הטבע ולהידבק בבורא אפשר רק אחרי שהבורא שולח את "עשר המכות".

כדי שה"אני" הנייטרלי שלי, יבין מאיפה בא האור, הוא צריך להרגיש את "עשר המכות"-עד כמה ה"פרעה" שבי הפוך מהבורא-רק כדי להצליח להינתק מן ה"פרעה", להגיע למצב שפרעה בעצמו יאמר לאדם: "לך! מספיק התייסרתי בגללך!"

"עשר המכות" מראות לאדם ששלטונו של פרעה, שליטת האגו על האדם, זהו דבר בלתי נסבל, ואז האדם בעצמו רוצה לברוח ממנו. רוצה-ולא יכול! כדי שתצליח הבריחה מ"פרעה" היא צריכה להתרחש בתנאים חיצוניים מסויימים: בפתאומיות, בחיפזון, בלילה, בהיחבא מפרעה וממני עצמי.

רק אז האדם יכול לאסוף את כל הרצונות שלו לתת, להפריד אותם מהרצון שלו לקבל ולהסתתר מ"פרעה". הבריחה מתבצעת בחשכה, בזמן שאור רוחני אינו מאיר. אחרת האדם יברח לצורך תענוג, לטובת ה"רצון לקבל" שלו. הבריחה מהטבע שלו מתרחשת ב"אמונה למעלה מהדעת", נגד השכל שלו.

על זה נאמר: "יגעת ומצאת, תאמין". כלומר האדם התייגע במידה הדרושה כדי לקבל את התגלות הבורא, אך אינו יודע מראש שהיגיעות שלו כבר הצטברו לכמות מספקת כדי לצאת מהעולם הזה ולהיכנס לעולם העליון. היציאה מהטבע מתרחשת באדם באופן פתאומי.

לאדם אין שליטה על התהליך הזה, הוא פשוט בורח! הוא עובר ביבשה בין "חומות ים סוּף" הים האחרון, המחסום, ונכנס למִדבר. מה הרוויח בזה? האדם נכנס למצרים עם ניצוץ הבורא, עם השתוקקות לרוחניות, ויוצא ממנה עם כלי קבלה ריקים-הרגשת ה"מִדבר".

נאמר "ויצאו ברכוש גדול". זאת אומרת, שעכשיו יש לאדם רצונות לקבל לא מתוקנים, והוא חייב להתחיל לעבוד איתם ולתקן אותם. כל עוד הכלים האלה שייכים למצרים הוא ירגיש בהם חושך, מדבר, אבל כאשר הוא יתקן אותם וישתמש בהם בצורה נכונה, הוא יקבל בהם את כל האור העליון. אלה כלים גדולים מאוד, כלים של גמר תיקון. בני ישראל לקחו מפרעה את הכל, כך שלמצרים לא נשאר כלום.

וכך האדם נכנס למִדבר. עדיין הוא לא בארץ ישראל. אלא עכשיו דרוש לו אור בשביל ההבחנה עד כמה כל תכונה שבו מתאימה וראויה לשמש אותו בהתקדמותו בעולם הרוחני. קבלת האור הזה נקראת "קבלת התורה".

אדם שיוצא מהעולם שלנו לעולם הרוחני, מתחיל לעבוד ב"ג' קווים": ב"קו שמאל", ב"קו ימין" וב"קו אמצעי". יש להבין, שלא עלינו לעשות את העבודה, וכל היגיעה שלנו היא לגלות שאת הכל עושה הבורא-זוהי עבודת הבורא! אנחנו צריכים להכיר את פעולותיו עלינו! הבורא ברא את כל הבריאה בדרגה המושלמת ביותר, אבל הנברא יכול להעריך את מצב השלמות רק מתוך מצב הפוך-מחוסר שלימות. לכן אדם חייב לעבור את כל המצבים הבלתי שלמים. כל העבודה שלו היא תהליך של מודעות עצמית-להרגיש מה הבורא עושה עליו בכל פעולה.

קיים עולם, ובתוכו קיימת נשמה. המגע עם הבורא בנוי משלושה מרכיבים שנקראים: "עולם", "שנה", "נפש". "שנה" היא מידת הקשר בין העולם לנשמה. ה"עולם" הוא הקשר בין הבורא לנברא. המילה "עולם" באה מהמילה "העלם", הסתרה. זאת אומרת, העולם הוא מידת ההסתרה של הבורא מהנברא, או עד כמה האדם נמצא בהסתרה מהבורא.

האם אפשר על ידי פעולות פיסיות להשיג תוצאות רוחניות?

כל מה שהאדם עושה הוא עושה מתוך הרצון שלו. וגם האבן, שאין בה שום תנועה, יש בה רצון לשמור על הצורה הקבועה שלה, ולכן היא נקראת "דומם"-דממה, מנוחה. הצמח, יש לו רצון לצמוח. הוא משתוקק לאור וצומח פיסית כלפי האור, כלומר קיימת תנועה, שנגרמת על ידי הרצון.

הרצון של האדם מתבטא תמיד בפעולה מסויימת. גם אם האדם לא תמיד מודע לכל הפעולות שלו, בכל זאת הגוף שלו, הרצון שלו, דורש תמיד מילוי ברור, מסויים, וזו הסיבה שכל פעולה שבהמה עושה היא בדיוק הפעולה שהיא צריכה לעשות.

לכן אם אדם רוצה משהו, הוא עושה את הפעולות המתאימות כדי להשיג אותו. הוא פועל בצורה לא מודעת-מניע ומפעיל את הרצון הטבעי שמוטבע בו, כמו כל יצור אחר בטבע. אבל באדם שמתגלה בו רצון לבורא, אף על פי שהוא נמצא ברצונות של העולם שלנו כמו כל בהמה, כפי שנאמר: "כבהמות נדמו", למרות זאת, בתוכו נמצא גם רצון אחר שנקרא "אדם"-רצון שמשתוקק לבורא.

כל רצון פנימי מתבטא דרך מעשה חיצוני כלשהו, ולמרות זאת האדם לא תמיד מודע לכל הרצונות שלו. ומי שמחוץ לאדם, אף על פי שהוא רואה את המעשה הגלוי של האדם, הוא לא מבין את הכוונות של מעשיו. המדע שחוקר את הכוונה נקרא "תורת הנסתר"-כי איש אינו יודע מה אתה מרגיש בתוך לבך, ולעיתים קרובות גם לא אתה עצמך. אבל כמו תמיד, הצורה החיצונית משקפת את הרצון הפנימי.

כל עוד איננו נמצאים בעולמות רוחניים, ולא יכולים לצרף ל"מסך" שלנו נשמות אחרות, כלומר, להעלות את האח"פ לגלגלתא ועיניים, אז בינתיים העבודה העיקרית שלנו היא במישור של העולם שלנו, בהפצת חוכמת הקבלה. הפעולה הזאת היא פעולה רוחנית לגמרי. בזה, אתה עוזר לאנשים אחרים להצטרף לדרך הזאת; באמצעות פעולות פיסיות אתה עוזר להתפשטותה של הרוחניות.

שני חלקי הנשמה - ישראל ואומות העולם

המושגים "יהודי" ו"גוי" אינם מתייחסים לבן עם כזה או אחר אלא מביעים שני מצבים רוחניים באדם אחד: "יהודי", מלשון "יחוד", קשר עם הבורא, המהות הפנימית שבנשמת האדם, ו"גוי", המהות החיצונית שבה. חופש הבחירה שלנו הוא להעדיף ולפתח את החלק הפנימי שנקרא "יהודי" ולהתגבר על החלק החיצוני שנקרא "גוי". מצבה של ישראל תלוי במישרין ביחס בין שני החלקים האלה שבנשמת כל אחד מאיתנו.

הקבלה מסבירה שהבורא בחר ביהודים להיות הראשונים שילמדו את החוקים הכלליים של כל היקום, ואחר כך יעבירו את הידע הזה לשאר אומות העולם. כדי לבצע את המשימה הזאת, חייב העם שלנו להשיג את הדרגה הרוחנית שנקראת "יהודי".

כל נשמה עוברת תהליך התפתחות של ארבע דרגות: דומם, צומח, חי, מְדבר. דרגת התפתחותה של הנשמה היהודית משך כל שנות הגלות, נקראת "דומם". בתקופת זו קבעו המקובלים, שמספיק לקיים מצוות ולשמור על מנהגים כדי למלא את הנשמות שבדרגת ה"דומם"-במטרה לשמר את דרגת היהודי בין הגויים.

אולם מרגע שהתרחש מעבר מדרגת "דומם" לדרגת "צומח", המילוי הזה כבר לא מספיק לנשמה: חוץ מאמונה פשוטה היא צריכה מילוי אחר-להבין את הטעם בחיים, את משמעותה של המסורת היהודית ואת השורשים הרוחניים שלה. לכן נשמה של יהודי דתי רגיל שחי באותה תקופה, לא קיבלה מילוי מתאים (משום שחוכמת הקבלה לא היתה נפוצה באותם ימים), התחילה לחפש תחליף במסגרות אחרות ומצאה אותו במה שנקרא "ידע", "השכלה".

התפתחות רוחנית מלווה בהופעת רצון לקבל אגואיסטי גדול יותר, והיא שגרמה למעבר לדרגת ה"צומח", לדרגה שבה הגבלות, חובות וחוקי חברה חמורים שהיו נהוגים בדרגת ה"דומם", כמו "צריך... צריך... צריך..." או "אסור... אסור... אסור..." כבר לא מועילים, כי בדרגת ה"צומח" המושג "צריך" כבר לא קיים אלא יש רק "רוצה".

האדם רוצה להבין ולהשיג בעצמו-ולא רק ידע! ואז אם הנשמה לא מקבלת את מה שדרוש לה כדי להתפתח לדרגה הבאה שלה, דרגת ה"יהודי", היא יורדת לדרגת "גוי", שבה יש לה אפשרויות בלתי מוגבלות להתמלא. וזה מה שקרה בתקופת ההשכלה.

למעשה, היה ראוי שאותם יהודים, היו מקבלים את הידע של הקבלה עוד לפני 200 שנה; ידע המסביר את מטרת הבריאה, את משמעות היסורים שעבר העם היהודי ואת תכלית היהודים כעם סגולה.

הנשמה שעוברת מדרגת "דומם" לדרגת "צומח", חייבת להתפתח בדרך שמלמדת הקבלה. אחרת היא מתרחקת מדרגת "יהודי", כי בדרגת "צומח" יש התחלקות של הנשמה לשני החלקים הנקראים "גוי" ו"יהודי". להשיג את הדרגה הרוחנית הנקראת "יהודי", זו מטרת קיומו של כל אדם בעולם הזה. בכל נשמה קיים ניצוץ רוחני הנקרא "יהודי", ניצוץ אור שנמצא בתוך הרצון הגשמי לקבל. הניצוץ הזה קיים בכל אחד ואחד, אלא שקודם הוא מתגלה ביהודים ורק אחר כך בשאר האומות. לכן ככל שעם ישראל יתקן את עצמו מהר יותר, הוא יעזור לעמים האחרים להגיע לתיקון מוקדם יותר.

הניצוץ הזה משתוקק לשוב לשורש שלו, לעלות בדיוק לאותו מקום, לאותה דרגה שהיה בה קודם ירידתו והתלבשותו בגוף. אם לאדם לא ניתנת אפשרות לטפח את הניצוץ הזה על ידי חוכמת הקבלה, אז מדרגת "דומם דקדושה" הוא יוצא לחילוניות, וה"גוי" שבתוכו נעשה פעיל בצורה מוגברת, וממלא בו את החסר.

ה"גוי" שבתוכנו ומסביבנו מרגיש נפלא. הוא משתוקק לתפוס את מקומו של ה"יהודי", לדחוק את ה"יהודי" החוצה. כל יהודי מעדיף לפתח את חלק ה"גוי" שבו. ההתפרצות הזאת של ה"גוי" שבנו, היא זו שהביאה לאירועים החמורים שמתרחשים יום יום מול עינינו.

משפחות שאיבדו את יקיריהם נפגשו עם מנהיגות ערבית והביעו את הבנתם למעשי האיבה-ואישרו כי מדובר על מאבק על חופש. באחד הישובים בדרום הארץ הציעו חברי הישוב לעזוב את אדמתם כדי לתת אותה לערבים, בטענה שהיהודים הם בעלי ניסיון ובעלי השכלה ויסתדרו בקלות בכל מקום.

באמצעי התקשורת, דווח על ספר לימוד חדש בהיסטוריה, שבו מודפסות מפות שמסבירות לאן גורשו הערבים וכיצד. היסטוריה ישראלית מנקודת מבט של אויביה של ישראל; שעליה יגדל דור העתיד שלנו.

מדוע זה קורה?

המוצא ממצב זה הוא בכך שנפתח את החלק ה"יהודי" של הנשמה; אחרת, אפשר יהיה לשכנע אותנו בכל, אפילו שנעזוב כולנו את הארץ. כי חוץ מהחלק ה"יהודי" שבנו, נמצאים בתוך כל אחד מאיתנו כל ה"גויים", כולל ה"ערבי". הנשמה שלנו בנויה כך במיוחד, כדי להביא אותנו בסופו של דבר לאהבה ושיתוף עם כל שאר הבריות. אבל זה שייך למה שיקרה בעתיד. ובינתיים אנחנו מתישים את ה"יהודי", ומטפחים דווקא את ה"ערבי" שבנו. וכך ה"ערבי" שנמצא בתוכנו, כותב ספרי לימוד מהסוג הנזכר, בעצמו מאשר אותם, ומכריח את ילדינו ללמוד מהם.

לפיכך הכל תלוי בחינוך. אנו צריכים לדאוג לחינוך נכון. להסביר לעצמנו ולילדינו את תכלית הבריאה; וכן במה מתבטא התפקיד שלנו ומדוע אנחנו נבחריו של הבורא.

את החינוך לקבלה חייבים להתחיל מהגיל הרך. כולנו מחויבים להפיץ אותה. בזה אנחנו נותנים אפשרות לכל העם להנהיג את גורלו, להשפיע על ההשגחה העליונה, ולא להיות תלוי במנהיגות זו או אחרת של המדינה.

אם נסכים לחינוך שמציעים היום, הרי בסופו של דבר, ילדינו לא ידעו את ההיסטוריה של עם ישראל. מלחמות השחרור יחשבו כמלחמות כיבוש וכל מה שנוגע למורשת יהיה בעיניהם בזוי. ילדינו בעצמם יטפחו כאן מדינה ערבית.

הערבים כבר לא יצטרכו אינתיפאדה. הם יבינו שבכוח הם לא ישיגו שום דבר, הם יבינו שכדי להשמיד אותנו צריך לפעול בצורה אחרת: להפגין מאמצים לקראת שלום, אהבה, להציג משחק יפה, חיבוק הדדי. מדינה אחידה, שבה אין תעודות זהות המראות מיהו מי.

אי השגת ההשגחה העליונה תביא לשואה הבאה, ואנחנו-ורק אנחנו-חייבים למנוע אותה ומיד! הדוגמאות שהבאנו כאן מראות עד כמה הכרחי ועד כמה דחוף להביא לידיעת כל אחד ואחד מהי תכליתה של ההשגחה העליונה, מהי מטרת חייו והסיבות לצרות שלו, כדי שיבחר בעצמו בדרך הנכונה.

חזרה לארץ ישראל הרוחנית

כל המקובלים וכן "ספר הזוהר", ניבאו שהחל בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, לאחר אלפיים שנות גלות, יתחיל עם ישראל לשוב לארץ ישראל, ומסוף המאה ה-20 העיסוק בקבלה יהיה נחלת הכלל, כדי שבמהרה רוב העם יתעלה עד לדרגה הנקראת "ארץ ישראל" הרוחנית.

הדורות שחיו בארץ ישראל לפני חורבן בית שני, היו בדרגת ארץ ישראל הרוחנית, ולכן היו ראויים לחיות בה. אחר כך היתה ירידה רוחנית חדה,מדרגת "ארץ ישראל" לדרגת "חוץ-לארץ"; בכך הם הפסיקו להרגיש את העולם העליון, ולכן הוגלו מארץ ישראל הגשמית.

משך הגלות חושב במדוייק ב"ספר הזוהר", גם זמן היציאה ממנה, וזמן ביאת המשיח. המקובלים, מתוך השגתם הרוחנית, כלומר, מתוך שראו את אופן פעולתה של מערכת ההנהגה שבעולם העליון, ידעו כי החל מהמאה ה-20 והלאה תסתיים הגלות, ועם ישראל ישוב בכוח לאדמת ארץ ישראל, אבל חזרה פיסית של גופים לא תספיק, אלא תידרש חזרה של הנשמות.

אנשים יהיו חייבים להשיג את הדרגה רוחנית של ארץ ישראל, היינו להתאים את עצמם לכוח העליון הפועל על האדמה הזאת. לשם כך הם ייעזרו בכוח הקבלה, ובכוח ספריה.

לאורך כל ההיסטוריה של הקבלה, רק יחידים בכל דור שאפו לעסוק בקבלה, רק אותם יחידים שרצו להגיע לקיום בשני העולמות. אבל מדור לדור התפתחו הנשמות, בתהליך שבו נשמות מהדורות הקודמים חוזרות לעולם שלנו ברמה גבוהה יותר- והאנשים נעשו מוכשרים יותר להשגה רוחנית. היום הם נמשכים יותר לרוחניות, הם אגואיסטים יותר, ורוצים לרכוש יותר ידע והשגה. לכן מדור לדור, הקבלה נעשית ליותר ויותר קרובה לאנשים.

מהו הקשר בין ארץ ישראל הרוחנית לבין ארץ ישראל הגשמית?

ישנם שני עולמות המקבילים זה לזה, העולם העליון והעולם שלנו. כל מה שקורה בעולם העליון יורד לעולם שלנו, ושניהם בנויים בהתאמה מלאה.כשם שעולמנו מתחלק לדומם, צומח, חי ומדבר, כך גם העולם הרוחני אשר מתחלק לאותן ארבע הדרגות. כשם שהעולם שלנו מורכב מיקום אחד כללי, בתוכו מערכות כוכבים רבות, כמו מערכת השמש, ובתוכם עוד כוכבים בודדים, כן גם הכוחות בעולם הרוחני קשורים ומתחלקים בצורה דומה.

כל המבנים וכל הקשרים בין העצמים השונים בעולמנו, בנויים דווקא כך, משום שהעולם הרוחני בנוי בצורה זו, והם נבנים בהתאמה אליו. מהעולם העליון יורדת נשמה ובעולם שלנו נולד גוף, והנשמה מתלבשת בגוף.

מהעולם העליון יורד כוח מסויים שפועל על הגוף, והגוף (האדם) מתחיל לזוז. בעולם הזה אי אפשר לעשות שום פעולה אם הכוח העליון מלמעלה לא יתן את הידע כיצד לעשות אותה, ולא יספק את האנרגיה הנחוצה לביצוע הפעולה הזאת.

כלומר, כל מה שיש בעולם שלנו, מתנועת האטומים ועד תנועת המחשבה, הוא לא יותר מתוצאה של (הוראות) הכוחות עליונים. על כל חלק ביקום שלנו, על כל חלק בכדור-הארץ, פועל כוח רוחני מסויים. לכן אנשים שחיים במקום מסויים הם בעלי אופי מסויים, צורת פנים מסויימת, ונבדלים מאלה החיים במקום אחר. ואם הם משנים מקום, משתנה גם צורתם החיצונית ואופיים, משום שאז הם מושפעים מפעולתם של כוחות עליונים אחרים. כך זה התרחש לפני אלפים שנה כאשר עם ישראל ירד מרמתו הרוחנית, הוא מיד הוגלה מהאדמה שישב עליה, מאדמת ארץ ישראל.

אם אנחנו לא מתוקנים, לא מותאמים לאותו כוח עליון ששולט על אדמת ארץ ישראל, אנחנו חשים חוסר נוחות, חוסר נחת על האדמה הזאת, ומרגישים שבכל מקום אחר בעולם טוב יותר מאשר כאן. אלא שהגלות האחרונה הסתיימה ולכן, בכל מקרה, יכריחו אותנו, את כולנו, לחזור לחיות כאן.

אבל איך אפשר להכריח את אלה שכבר חזרו לאדמת ארץ ישראל,להשיג את הדרגה הנחוצה כדי להיות מותאמים לכוח העליון הנקרא "ארץ ישראל"?

כאן מתגלה ההשפעה הנוקשה של הכוח העליון שיוצרת סביבנו חיים חסרי ביטחון, מלאי פחד ויסורים. המטרה של ההנהגה העליונה היא להכריח אותנו בדרך זו לחשוב על מה שקורה לנו, כדי שנרצה לרכוש את העולם העליון.

זאת אומרת, כל הלחצים שמפעילים עלינו הערבים, וגם מה שמתרחש בתוכנו, במשפחות שלנו, בתוך העם שלנו, ובישראל בכלל, קורה כדי שנתחיל לרכוש את העולם העליון-להיות מותאמים לארץ הזו, לרמה המוסרית והרוחנית שלה.

כל העמים ידחפו אותנו לרמה הזאת שנקראת "ארץ ישראל" הרוחנית, מפני שאנחנו הראשונים שצריכים להשיג את העולם הרוחני, ודרכנו כל שאר העמים. לכן השלמות שלהם תלויה בנו, ואנחנו מעכבים אותם. ודווקא הלא-יהודים שחיים ברחבי העולם מרגישים בתת-הכרתם את התלות שלהם בנו.

באופן זה כל הטבע מביא אותנו לשלמות, ודוחף אותנו לשינויים על ידי השפעות חיצוניות בלתי רצויות לנו, שכן אחרת אי אפשר לעורר בנו רצון להשתנות, להשיג את הרמה הרוחנית הנקראת "ארץ ישראל".

באיזה דרך אפשר להשיג את "ארץ ישראל הרוחנית"?

כדי להשיג את "ארץ ישראל הרוחנית" יש לפתוח ספר קבלה! בזמן שהאדם קורא בספר שכתב מקובל, הוא למעשה מחבר את עצמו עם ההנהגה העליונה. שהרי המחבר שכתב את הספר נוכח בעת כתיבת הספר הן בעולם שלנו והן בעולם העליון; בהשגה שלו הוא נמצא בעולם העליון, אבל כתב במילים של העולם שלנו, בעט ונייר. באופן זה הוא למעשה חיבר בין שני העולמות, וקשר אותם זה בזה.

לכן כאשר קוראים מה שכתב מקובל, מתחברים דרכו עם אותה דרגה רוחנית בה נכח בעת הכתיבה. בדרך זו אדם מעורר על עצמו הארה של אנרגיה עליונה-אור עליון. האור הזה, כשהוא יורד על האדם הוא יוצר סביבו "קונכיה" רוחנית, מין "קליפה" שמגנה עליו.

התפתחות רוחנית יוצרת סביב האדם סביבה חיובית שמגנה עליו. אם לומדים בקבוצה, כל היגיעות של כולם מתחברות יחד. מסיבה זו נהגו מקובלים בכל הדורות ללמוד בקבוצות, לפיכך גם תלמידי, לומדים בקבוצה ויוצרים קבוצות תלמידים חדשות.

חוץ מהשתייכות לקבוצה, חשוב גם מאיזה כתבים לומדים ואיך מתכוונים נכון לקבל את הכוחות הרוחניים העליונים. מטרת הלימוד היא לא רק ללמד את מבנה העולם העליון, אלא מה שחשוב הוא להביא את האדם להשיג בעצמו את העולם העליון, להביא אותו להרגיש את ההנהגה העליונה, ללמד אותו איך להיכנס לתוכה ולהתחיל לפעול בה. בזמן האחרון יש ניסיון להעביר את הלימוד הזה לקהל הרחב וליצור קבוצות בכל מקום שניתן, וכבר רואים שינוי חיובי.

ובמה שנוגע לעתיד ישראל, ניתן להגיד רק דבר אחד-עתידנו מובטח! ישראל תהיה גדולה וחזקה הרבה יותר מאשר היום. כיצד יתרחש התהליך הזה? באיזה אופן נשיג את המצב הזה? האם בדרך הקבלה, האור, או בדרך יסורים וחושך? זה כבר תלוי בנו.

זה תלוי ברצון מודע שלנו להתחבר להנהגה, ואם נעדיף להתעקש ולא ליצור איתה קשר, נמשיך לספוג מכות, עד שנבין שצריך להפסיק להתעקש ונחשוב האם אפשר לשנות משהו. ושוב נגיע לאותה נקודת מוצא שחייבים להתחבר להנהגת חיינו, ולכן מה הטעם לחכות, לחכות למכות?

ועל העניין החשוב הזה רוצים המקובלים לספר לכל האנשים

"אנו נבחרים בכך שבנשמתנו יש כוחות מחשבה ורצון שאם נשתמש בהם נכון, נוכל לשנות את כל המציאות בצורה מעשית ומיידית. הכוח הכללי של המחשבה שלנו, הוא שישנה את כל המציאות..."

חלק 6 פני העתיד

דרך תיקונים

בשנת 1995, החל תהליך שבו כל נשמה ונשמה, כלומר כל אדם ואדם, חייב להתחיל לעסוק לא רק בחיי העולם שלו, בשאיפה לכבוד, לכסף, למין ולהשכלה, אלא ברוחניותו, ב"שורש הנשמה" שלו.

על פי הקבלה החל התהליך עוד לפני כמה עשרות שנים, אלא שמשנת 1995 החלו מאורעות המציאות לוחצים אותנו, את היהודים, ביתר חריפות, כדי להוביל את השינוי הזה, ולהיכנס לתהליך של התפתחות רוחנית.

לא נוכל להימלט מהתפקיד הזה, מהגורל. על כל אדם ללמוד ולדעת איך פועל העולם, איך פועלת הנהגת העולם, הכוח הכללי של הטבע, ואיפה אנחנו כבני אדם ממש-שלא כמו שאר היצורים החיים על פני האדמה-צריכים להשתלב ולפעול במערכת המנהגת את היקום. אם לא ניקח לידנו את "חוק ההתפתחות", החוק על פיו מונהג העולם, או אז הטבע ילחץ עלינו מידי יום ביתר נוקשות, וללא התחשבות.

בסופו של דבר נצטרך לתת לעצמנו תשובה לשאלה, מדוע זה קורה: כל מיני צרות חיצוניות ופנימיות, אסונות, מגפות, מלחמות, רציחות. והשאלה הזאת, מדוע זה קורה, תביא אותנו בעצם לידיעת חוק ההתפתחות, וכך נגרום לשינוי העתיד שלנו, התלוי רק בנו.

האם הגיע הזמן של האנושות לגאולה כוללת?

כן, העם היהודי צריך להתחיל בזה קודם, הגויים ימשכו אחריו, ובסופו של דבר כולם כאחד יגיעו לגמר התיקון ולדרגה אחרת של הקיום.

תוך כמה זמן יכול להתרחש דבר כזה?

הכל תלוי בנו. יכולות לבוא לנו עשרות שנים של סבל, ויכולות לבוא רק כמה שנים של לימוד והכרה של חוקי טבע, שהם יותר כוללים מאלה שאנחנו רואים ומכירים היום, ואז אנחנו פשוט נתחיל להיות מה שנקרא בני אדם.זאת אומרת כשנתכנן את המחר שלנו נדע מה אנחנו עושים, איזה תגובות יהיו מחוקי הטבע ומה נקבל בחזרה על מעשינו. אז נדע את החוקיות שישנה בטבע, ונעשה רק מה שלטובתנו.

יש סיבה לכך שזה קורה דווקא עכשיו?

כן, לפי התפתחות הנשמות הגיע הזמן. האר"י מצפת כתב על זה כבר באלף שש מאות; היתה זו נשמה שהגיעה להכנת שיטת לימוד פתוחה ומובנת לכל אחד. היום התפתחות הנשמות מגיעה לכך, אמנם לא לכולם בבת אחת, יש כאלה שכבר עכשיו, יש כאלה שיקח להם עוד זמן, אבל היום על פני כדור-הארץ כבר ישנם מיליונים שנמצאים בהתפתחות הזאת.

מהם תיקונים

אדם יכול להשלים את התיקון שלו ע"י הקבלה?

ודאי. בן אדם יכול להשלים את התהליך תוך כמה שנים, ולא צריך להתגלגל עוד פעם לעולם הזה ולעבור שוב סבל.

מהי השלמת התיקון לפי הקבלה?

אם עד עכשיו הנשמות שלנו התפתחו רק בהתגלגלן מגלגול לגלגול, כלומר, מדור לדור, מחיים לחיים, מסבל לסבל, עכשיו, כשאנחנו מתחילים ללמוד את החוקיות הרוחנית, הרי שעוד בזמן הלימוד, ואפילו בזמן ישום התחלתי של החוקים האלה, אנחנו מזרזים ומאיצים את ההתפתחות שלנו עד כדי כך, שהגלגולים שהיינו עתידים לעבור, ושלמענם היינו צריכים למות ושוב להיוולד, עכשיו אנחנו עוברים אותם תוך תקופת חיים אחת, ואז אדם יכול לעבור עשרות ומאות גלגולים ולהגיע לגמר התיקון עוד בחיים האלה.

מהו גמר התיקון?

אדם מגיע למצב, שבצורה הפנימית שלו, הוא מתחיל כביכול לחיות במימד שונה מאנשים רגילים. הוא מתחיל לראות את החיים שלו, לא כעניין של חיים ומוות, אלא מתייחס לחיים הביולוגיים שלו כמו לדבר שולי, וחי את העולם הפנימי שלו. במצב זה כל היקום, וכל העולם של הנשמות הופכים להיות הסביבה הטבעית שלו, וחיים ומוות ביולוגיים משפיעים עליו כמו שמשפיעה עלינו גזיזת שיער. זוהי רמה אחרת של קיום וחיים.

ה"אני" כחלק מהמציאות

האם מדובר על אדם שאין לו כבר תחושת "אני" שהוא עצמו כבר לא העיקר?

אדם מתחיל לתפוס מהי הנשמה שלו, ודרכה הוא מתחיל להשיג שהיא חלק מעוד נשמות, וכל הנשמות כלולות בנשמה אחת שנקראת "אדם". עקב כך הוא מתחיל להתייחס אחרת לחברה ולאנושות כולה, הן ליהודים והן לגויים. הוא מתחיל לראות את עצמו כחלק בלתי נפרד מכולם, מרגיש את עצמו אחראי על כולם, וכולם הם כאחד לידו. כאן לא נדרש לו יותר חינוך ומוסר, הואיל ולמד את הדרך והוא מכיר את החוקיות האמיתית של הטבע, שהיא לבדה תורה לו כיצד להבחין בטוב וברע.

האם כל הצעדים שלו הם מתוך הרגשה שהוא כולל וכלול בתוך משהו גדול?

צריכה להיות הכרה מתוך האדם כך שהוא יראה את עצמו, את כל היקום ואת כל המציאות, ורק מתוך זה הוא ילמד. זה הדבר הטבעי והטוב ביותר. ואז כל אדם לומד לפי שורש הנשמה שלו, איך הוא צריך להיכלל בכל המציאות, ואיך הוא צריך להשלים אותה. וכל שיטות המוסר למיניהן פסולות בעיני הקבלה.

האם זה באמת אפשרי?

הדברים האלה טבעיים ופשוטים מאד; הם גם הכי קרובים לנו, לא רק לתינוקות שלומדים הכל מהתחלה, אלא לכל אחד מאתנו. חסרה לנו רק הרגשת המציאות הכוללת כדי לראות ולדעת את זה. זהו ההבדל בין קבלה לבין שאר הדתות והחוכמות.

מדוע אנשים שמחפשים בשיטות אחרות לא מגיעים לגמר תיקון?

כל שיטה אחרת מבוססת על הרס של טבע האדם, המעטת הרצון לקבל, המעטת האגואיזם: להקטין אותו, לא לפתח אותו, להרגיש פחות, לנשום פחות, לאכול פחות, לזוז פחות, לחשוב על משהו צר אחד.

הדברים האלה לא פועלים לפתח את האדם, אלא לעשות ממנו צמח ופחות מכך. כאן לא מדובר על התפתחות והתגלות של הטבע החיצון, אלא להיפך, ההולכים בשיטות אלו מרגישים תופעות מסויימות רק משום שהם ממיתים את עצמם, ואז הם מרגישים את עצמם חופשיים יותר.

חוכמת הקבלה אומרת שאתה צריך לפתח את האגו שלך וכל התחושות שלך, הן הטובות והן הרעות, ואפילו לקנות חוש נוסף, חוש שישי, שנקרא אצלנו "מסך" ו"אור חוזר", ובאמצעותו אתה יכול להרגיש חוקים שהם יותר חיצוניים מהעולם הזה, ממה שנתפס בחושים שלנו. החוקים האלה הם אמיתיים,הם החוקים שמפעילים את כל המציאות, ובהם יש נתון אחד מבין כל הנתונים שישנם שם, שאותו רק אדם יכול לשנות, ואתה חייב להגיע לרמה כזאת שבה אתה משנה את הנתון הזה, ואז אתה הופך להיות כמנהיג של כל המציאות הזאת.

להביא את האדם בהתפתחותו לדרגה של מנהיג המציאות, זו כל המטרה של המציאות, של החוק הכללי שנקרא בורא; ואנו נכנסים עכשיו לתקופה כזאת, שאם נרצה או לא, הטבע ידחוף אותנו לזה, עד שנכיר בנחיצות לדעת את החוקים האלו.

אלא שבתקופת הביניים, בין המקום שבו אנו נמצאים עכשיו, ועד למקום שבו נכיר בנחיצות, תהיה תקופה קשה מאד; תקופה שבה יוגברו היסורים כדי לאלץ את האדם להכיר בכך שהוא חייב לדעת למה הוא סובל, ולמה הטבע לא טוב אליו.

זו הדחיפה מאחור?

במקום דחיפה מאחור באמצעות היסורים, אנחנו רוצים לתת לאדם משיכה מלפנים באמצעות הפצתה של הקבלה כך שתמשוך את כולם להכיר ולדעת את החוקים האלה, שהאדם ידע שעל ידי כך הוא באמת בורח מכל הצרות שלו, מבעיותיו האישיות, מבעיות בריאות, בעיות משפחה וילדים, מכל מה שמתחיל להתרופף ולהיעלם לו בחייו; שיידע שדרך הקבלה הוא נכנס באמת לשלווה ולשלמות.

מה אדם צריך לעבור כדי להגיע לרוחניות

מה צריך לעשות אדם שמחפש כיוון?

בהתחלה רק ללמוד.

האם ניתן לתאר את הדרך מראשיתה ועד גמר התיקון?

לא מדובר על מצב דומה להווה, שבו אנחנו באים אל האדם ורוצים לזרז את ההתפתחות שלו לכיוון נכון, בגלל התפתחות כללית שעלולה להיות לא טובה; אלא מדובר על אדם שמגיע לדרך זו בצורה טבעית. משום שרע לו, והוא גמר לחפש את כל התענוגים בעולם הזה ומתחיל לחפש מעבר לזה. פתאום הנשמה שלו דורשת יותר מ"לב של אדם", שזה כל הרצון לתענוגים של העולם הזה; זה השלב שבו הנקודה שבתוך הלב, הגֵן הרוחני, מתחילה לדרוש את שלה, וכבר התפתחה עד למצב שהאדם מתחיל להרגיש אותה לעומת כל יתר הרצונות שלו. בשלב הזה הוא מתחיל להרגיש שיש לו משיכה למשהו שכביכול לא נמצא בעולם הזה, שיש משהו מעבר לכסף, כבוד, שליטה והשכלה, אבל הוא לא מוצא, ואז הוא מתחיל לחפש.

כך הוא מגיע לקבלה, או לשיטות וחוגים אחרים, לפי נוחיותו. בקבלה אף פעם לא מפעילים לחץ וגם לא פועלים נגד כל השיטות האחרות, כי האדם חייב בעצמו למצוא את הדרך, אסור ואי אפשר לכפות אותה עליו; אין כפיה ברוחניות. אדם יכול לבוא ללמוד שבוע שבועיים, שנה שנתיים, וללכת; אי אפשר לחייב אותו, הוא מרגיש לפי הנשמה שלו, כתוצאה של גלים שמגיעים אליו מהנשמה שלו. בינתיים הוא מילא את עצמו, ועכשיו הוא מתגעגע שוב לכדורגל או לדברים אחרים; אדרבא: אצלנו אין שום לחץ וכפיה, ואם אדם בא אלינו, בדרך כלל מצרפים אותו, הוא בא, מתיישב ומתחיל ללמוד.

תוכנית הלימוד פשוטה, והיא כוללת שני חלקים: חלק אחד רגשי יותר, שכולל מאמרים ומכתבים שמדברים על הדרך של ההתפתחות עצמה, כמו שיחות נפש שמדברים בהן על האופן שבו האדם מרגיש אם אכן נכנס לדרך ואיך הוא מתפתח בה. החלק השני של הלימוד הוא לימוד החוכמה עצמה, שבו לומדים ממש איך בנויה כל המציאות, עולמות, ספירות, נשמות, איך מתנהלים הדברים בתוכם, לפי איזה חוקים הם פועלים, איך אדם יכול להיכנס לתוכם ומה יש לשנות.

בלימוד עצמו הדברים מוגדרים מאד. ההגדרות מדוייקות, יש בהן מתימטיקה, טבלאות, שרטוטים, גימטריות, וכל מיני דברים כפי שישנם גם בכל מדע רגיל; כן ניתן ללמוד מהם איך להביע את כל הדברים, באיזו נוסחה להביע את יחסי הכוחות והקשר בין העולמות, כך שזה לא יהיה סתם מילולי, אלא מדוייק מאוד, ולא סתם מדוייק, אלא מדוייק לכל נשמה ונשמה, וכיצד יפעל בהשפעה ישירה עליה.

לצורך לימוד הדברים האלה, רצוי לסדר סביבה לאדם, כך שתשפיע עליו להתפתח יותר מהר. טבע הסביבה צריך להיות כך שאדם לא ירגיש בקושי מיוחד בכך שהוא נכנס למסלול חיים אחר, ומצד שני, שזה יפעל כמין מנגנון תאוצה. את זה נותנת לו הקבוצה.

לקבוצה חוקים משלה. החברות בקבוצה מחייבת השתתפות בעניינים שונים כמו להעביר הרצאות בקבלה לאחרים. בזמן הלימוד, באופן מיוחד,יש כוונות למשוך כוחות מיוחדים מלמעלה. לומדים בקבוצה כתבים שכתבו מקובלים כמו ר' שמעון בר יוחאי והאר"י, שבזמן הכתיבה הם היו בדרגה מסויימת של הכרת המציאות והנהגת המציאות. ובזמן שקוראים ולומדים את הטקסטים האלה, ניתן להגיע לרמה של מחבר הספר. לא אומרים זאת למתחיל, אבל למעשה גם הוא מסוגל, ובמיוחד בהיותו בקבוצה, והיא כבר מלומדת בזה, להתקשר לאותו כוח, לאותה רמה שבה היה מחבר הספר,ואז נשפע אליו כוח מלמעלה, אור, שמתחיל עוד יותר לזרז את ההתפתחות של הגֵן הרוחני שלו, שנקרא שורש נשמה, הנקודה שבלב. ההתפתחות נמשכת עד שהאור הזה פועל כך, שמהנקודה הזאת הוא מפתח עד עשר ספירות, והנקודה כביכול מתנפחת, ואם במקום הנקודה יש לו עשר ספירות, נקרא הדבר מבנה שלם, גוף של נשמה, כלי. ואז, בתוך הכלי הזה, הוא מרגיש את כל המציאות.

המציאות כוללת סך הכל עשר ספירות, והכלי הקטן הזה שלו גם הוא כולל עשר ספירות, ולכן באופן יחסי, הוא מרגיש כל מה שקורה בכל המציאות. המשך הדרך הוא פתיחה נוספת של הנשמה, והתנפחות עשר הספירות האלו לגודל של כל המציאות. כלומר, כל אחד ואחד חייב להגיע להיות גדול כבורא.

ואחרי שהאדם השיג עשר ספירות שלימות בדרגה הקטנה ביותר, ועבר מחסום, אז הוא עולה בעולמות.

כל עוד אין לאדם עשר ספירות ראשונות, עדיין אין זה בבחינת מדרגות, כי אם חיים כמו שאנחנו חיים, זו עדיין התפתחות לא הכרתית, שאיננה נחשבת למדרגות. אדם עולה במדרגות, בעולמות, לאחר שהוא מגדיל את הכלי הזה. מתוך עשר הספירות הראשונות, שהן הגרעין, מתחילים לגדול כמו עובר ברחם אימו, בכך שמוסיפים לכלי הזה רצונות מתוקנים. הוספת כל רצון מתוקן לכלי הזה נקראת עשיית מצווה.

הגדלת הכלי מהדרגה הרוחנית הראשונה שלו, שנקראת "מחסום", ועד לדרגה הסופית שלו, שנקראת "גמר תיקון", מתחלקת ל-125 מדרגות: 5 עולמות, שבכל עולם יש 5 פרצופים, ובכל פרצוף יש 5 ספירות. 125 מדרגות זה מה שנשמה צריכה לעבור. אותה דרך אפשר לחלק גם ל-620 מדרגות, שכל אחת מהן נקראת "מצווה".

בתחילתה של השגת מדרגה חדשה מתווסף בכל פעם אגואיזם חדש ("קו שמאל"), שאין מגבילים אותו, וכנגדו (מ"קו ימין") מקבלים כוח רוחני לתקן את האגואיזם הזה בצורה אלטרואיסטית (ב"קו אמצעי"). הדבר מביא ליתר התפתחות, וכל עשיה כזאת שמפתחת את האדם מדרגה ועוד מדרגה, נקראת "תיקון בג' קווים".

כל המצוות המעשיות בעולם שלנו הן כביכול העתקה גשמית של מה שאדם צריך לעשות ברוחניות, אבל בעולם הזה אין להעתקה תוצאות, והיא רק סימנים.

מרגע שאדם פותח ספר, הוא מתחיל לשנות את הנהגת המציאות כלפיו בצורה מדהימה, וכבר הוא נכנס ליחס אחר לגמרי כלפי הכוחות הרוחניים, וזה מה שהמקובלים רוצים שיקרה היום לכולם.

הכרת הרע

האם ככל שאדם מתפתח הוא מוצא יותר רע?

כן, את הרע הזה ברא בכוונה הבורא, הכוח העליון. ישנם כוחות הנקראים גם מלאכים שמכניסים אותם לאדם ככוחות רעים. הם מופיעים באדם בצורה שלילית כדי שהאדם ביגיעתו יעשה בהם שימוש חיובי. מזה בדיוק לומד האדם את חוקי המציאות, לומד להנהיג אותה ומשתתף בהנהגתה בפועל.

איך האדם רואה את הרע שבו?

באמצעות "מסך" ו"אור חוזר" מתברך האדם בחוש נוסף. כל עוד לא הגיע לכך אין הוא רואה עצמו כרע.

זה הכרה שכלית של הרע?

כלל וכלל לא. לא מדובר על דברים שאנחנו מכנים אותם רעים בעולם שלנו,כמו גזלנות, קמצנות, חשדנות- הם לא נחשבים לרע, היינו לאגואיזם,לרצון לקבל.

הרצון לקבל האמיתי מתחיל רק ממחסום והלאה, שם הוא נולד באדם כ"קו שמאל", ככוח שרוצה לפעול נגד החוקים הרוחניים.

הרצון הזה לקבל דוחף כל הזמן את האדם להפר חוק רוחני כלשהו, שהוא חוק בהנהגת המציאות. בשלב הזה על אדם לברר ולהבין מה עלולות להיות התוצאות אם יפר את החוק או להיפך יעשה בו שימוש בצורה החיובית.

ואז כשהוא רואה ומבין את הכל, הוא מחליט "לא!", הוא בוחר את הדרך לקיים את החוק הזה בצורה חיובית. אם אכן כך יעשה, הרי בכך הוא מתקן את הנשמה שלו, ומצרף את הכוח שתיקן להנהגה הכללית של המציאות.

כל הדברים שישנם במה שנקרא הטבע הבהמי שלנו, לפני שעוברים מחסום ונכנסים לרוחניות, לא נחשבים, והם נמצאים למטה מהקו הזה; וכל חיינו בעולם הזה, אינם כוללים מבחינת הרוחניות, לא מצוות, לא עבירות, ולמעשה לא נחשבים. זאת אומרת, עד שלא נעבור מחסום, כאילו איננו קיימים מבחינת הרוחניות, ואפשר לראות את זה בכל השרטוטים והטבלאות שישנם בקבלה. כל העולמות הרוחניים מסתיימים במחסום, בקו שנקרא "נקודה דעולם הזה", ולמטה מהנקודה הזאת, שם נמצא העולם שלנו, שכן עליו הקבלה לא מדברת; אין בעולמנו שום אחיזה רוחנית; אנחנו למטה מהקו הרוחני.

אדם רואה את הרצון שלו בתוך עצמו או בדברים שמסביבו?

כל התהליכים קורים בתוך האדם. גם עכשיו, בעולם שלנו, אנחנו תופסים רק את העולם שבתוכנו. אף כי נראה לנו שאנחנו תופסים מה שמחוצה לנו, אנחנו בעצם תופסים רק מה שקורה לנו בפנים.

האם בגמר תיקון, יש לאדם תחושה שהוא נפרד מהעולם?

העבודה שלו איננה כלפי העולם שלנו-לא כלפי אנשים אחרים, ולא כלפי אשה וילדים-כל אלה רק מלווים, בלבוש חיצוני. מצבים רוחניים הם פנימיים לגמרי, ואף אחד מסביבתו של האדם שנמצא בתיקונים רוחניים, לא מרגיש שהאדם הזה פועל ברמה רוחנית; כל התרחשות היא אך ורק פנימית, אבל תוצאותיה יפות לכולנו.

איך קורה שאדם רואה משהו שלא ראה קודם?

הוא רוכש לכך "מסך".

כיצד מתרחש התהליך הזה?

מגיע אליו אור, שנתקע ב"מסך", ולפי הגודל של ה"מסך" ושל האור החוזר, האדם מתחיל לראות יותר ויותר חלקים מן המציאות. כך פועלים גם כל החושים שלנו בעולם הזה. אם חסר לי באוזן תוף, אני לא מרגיש רעשים מסביבי; אני יכול להרגיש אותם רק אם יש לי תוף, ולפי מידת עדינותו.

העדינות ב"מסך" תלויה מצד אחד בעוביו, ומצד אחר, ברגישות. הרגישות שלו היא מידת הזיכוך הרוחני. לכן צריך לבנות "מסך" עבה ככל הניתן,כלומר רצון גדול ככל האפשר ויותר אגואיסטי, ובו בעת שיהיה מזוכך, מתוקן ככל שרק ניתן. זו בעצם המטרה. ובהתאם לכך האדם תופס יותר ויותר מן המציאות, עד שכולל בתוכו את כולה.

כיצד הוא בונה את ה"מסך" שלו?

מן השמאל הוא מקבל את העובי של ה"מסך" (רצון גדול ואגואיסטי) ומהימין מקבל כוחות לזיכוכו, ואז כתוצאה משני הדברים האלה הוא בונה את ה"מסך" הפרטי שלו-"הקו האמצעי". "הקו האמצעי" שבך הוא מה שבנית מהשלילי ומהחיובי גם יחד-והוא נקרא ה"אדם" שבך.

כיצד האדם מחליט מה לעשות; מהו הדבר שמביא אותו להכרעה?

אם כוח אחד הוא בעל עוצמה רבה יותר מהכוח האחר, אין זה משנה אם הוא כוח חיובי או שלילי, שהרי אין מה להכריעה-הכרעה כבר נעשתה.בכך מאבד האדם את הבחירה. ואם שני הכוחות שווים? או אז נשארת לו הבחירה להכריע.

לצערנו, העולם שלנו מתפתח באמצעות הכוח השלילי: מצרות בורחים קדימה, נדחפים מאחור, ואילו באמצעות הכוח החיובי לא נמשכים קדימה. לכן החיים שלנו רצופי סבל.

ההכרעה היא בעצם בכך שאדם נמצא במבוכה, ואינו יודע להיכן להכריע, לקו זה או לקו זה, ואז הוא צריך להידבק לעליון, למצוא בתוכו, מה שנקרא, "נה"י דעליון". תמיד יש בנו חלק מהעליון, כי מלכתחילה נמצאת בנו מדרגה יותר עליונה. כל המדרגות בנויות כמו קונוסים שמתלבשים זה בתוך זה.

בכל מדרגה שהיא, מצוי בחלק העליון שלה חלק תחתון של המדרגה שמעליה, והיא עצמה נמצאת בחלקה התחתון במדרגה תחתונה יותר. באופן זה קשורות כל המדרגות. כך אתה יכול תמיד להרגיש את מה שמעליך. ודרך העליון שלך, אתה כביכול נוגע גם במה שמעליו.

אחרי שאדם מגיע להכרעה, אחרי שבדק ראה ומדד כל מה שיש לו, עליו לעשות רק דבר אחד. לעזוב את כל המדרגה שלו ולקבל מדרגה יותר עליונה, האם זוהי בסך הכל הפעלת הרצון הרגיל שלי?

לא, אתה לוקח את הרצון של העליון, אבל רק אחרי שעשית את כל המדרגה שלך.

אם אדם מתייחס לכך במושגים שיש לו היום, הוא איננו מבין את התהליך?

בשכלך אתה אף פעם לא תוכל להבין את התהליך. זה הפלא. כאשר אתה נמצא בדרגה רוחנית מסויימת לא תוכל, בשכלך, להבין דרגה יותר עליונה ממך. אם יש לך שכל רק עד כאן, עד המדרגה הזאת, כיצד תוכל לבחור? לכן מלכתחילה השאלה איך לבחור איננה שאלה רציונלית.

ובכן אחרי שבדקת, כל מה שיש בך, בשכל, במודעות, כל השלילה והחיוב,כל התופעות, התוצאות, התכונות, אתה תופס שאתה רואה ומכיר את הדרגה שלך, אבל מה אתה עושה בזה הלאה? שהרי אתה לא יודע איך לבחור,זה מעליך.

רק אחרי כן מתחיל להתגלות העליון שנמצא בך, ואז אתה תופס אותו ברצון שלך, ואז אתה מוכן לעזוב את הכל, ממש כמו לקפוץ מצוק, ובלבד שתוכל לקבל את דעת העליון. אתה נדבק אליו, כמו זרע ברחם, שמבטל את הכל כדי להיות דבוק ברחם, ושם אתה מתחיל לגדול, ואז חוזר תהליך של התפתחות פנימית: תשעה ירחי לידה, שנתיים יניקה, י"ג שנים של קַטנוּת, ואח"כ גדלות של הנשמה. בך לא תלוי כלום, חוץ מתאוצה. בזמננו זה יכול לקרות תוך כמה חודשים, שבועות, או ימים.

כל פעם שאדם מגיע לנקודה שהוא חייב להבין את המדרגה שנמצא בה, הוא חייב להתייאש ממנה לגמרי?

התייאשת מהמדרגה שלך, כל רצונך לעזוב אותה למדרגה יותר עליונה. שוב אינך מסוגל לחיות במדרגה שלך, אתה מרגיש שאתה הולך למות, מרצונך, ואז אתה זוכה בחיים חדשים, זה הגלגול. שוב ושוב אתה פועל רק מתוך זה.

אני דווקא מכיר מצב אחר.

אתה משקר לעצמך. האדם כולו רק רצון לקבל. גם כאשר הרצון לקבל מטרתו להשפיע, גם אז אתה רק במידה מסויימת נמצא בדרגה זאת, ולא יותר מזה. בדרגה זאת אתה כבר רואה, שמימשת את עצמך עד קצה היכולת, ואתה דווקא רוצה יותר: לחיות מעל המצב המתוקן הזה, ואז המצב המתוקן במדרגות הרוחניות יותר מחייב אותך לגדול.

הרצון לקבל ברוחניות

האם הרצון לקבל הופך לרצון לקבל לא לעצמי?

כן, החוצה.

זה ההבדל בין העולם הזה לעולם שמעל המחסום, שם אני מקבל רק כדי להשפיע?

שם אפילו לא מובן איך אפשר לקבל לעצמך.

מעל המחסום, אין לאדם רצון לקבל על מנת לקבל?

חוץ מאשר באופן ביולוגי, למען הקיום הפיסי של הגוף, ומשום כך אתה מקיים אותו רק בצורה הכרחית. חוץ מזה אין פשוט צורך או דרישה פנימית לכך. אדם אוכל, שותה, ישן, ורק מתוך הכרח עושה את כל הדברים בעולם הזה.

אין לו רצון לקבל כבוד?

הדרגה הרוחנית היא שמכתיבה לו את כל הרצונות ואת כל הנטיות. אם אתה נמצא בקשר עם המאציל, עם המציאות העליונה - אין כאן מקום לכבוד. זה כמו שאתה נכנס לגן ילדים וכולם צועקים "אבא" או צועקים "איזה איש גדול". זה לא אותו מקור של תענוגים. לאדם שנמצא מעל המחסום, העולם הזה הופך להיות למדומה, והאדם לא יכול לקבל ממנו כלום. זה כמו שאדם נקלע לגן ילדים; אמנם הוא יכול למצוא יופי במשחקים שם, אבל זה לא בשבילו; כך העולם הזה כלפי מי שעובר מחסום: העולם שלנו נמוך אלף דרגות ממדרגתו והוא אפילו לא יכול לסבול אותו. שהרי אדם תמיד חושב, שופט, רק מתוך נקודת המבט שלו.

ביחס למה הוא יכול לשפוט, ביחס לעולם חיצוני?

מתוך עצמו הוא מרגיש את העולם, לכן העולם החיצוני בשבילו הוא כל הזמן משהו אחר, כל הזמן משתנה.

המחסום הרוחני

כיצד מתנהג אדם אחרי המחסום?

ההתנהגות שלו, אי אפשר שתהיה לרעת מישהו, ולא לשם רווח לעצמו, אלא היא חייבת להיות, במגמה של צמצום, שבה הוא לא עושה כלום, כי הוא לא מסוגל לפעול פעולת השפעה, או שהוא עושה פעולת השפעה כלפי העולם, כלפי החיצוניות, כלפי יתר הנשמות.

הוא לא מתייחס אליך ואלי ולעוד כל מיני אנשים, אלא לנשמות. הוא רואה את הדברים בדרגה אחרת, כל מעשיו השפעה, והיחס שלו הוא רק בהשפעה. לכן, פעמים רבות, למי שלא נמצא בדרגה זו, נראה מוזר מה שאדם כזה חושב ועושה. וראיתי את זה לא פעם גם אצל הרב שלי, והסיבה היא שכך נראית כלפי חוץ התנהגות של אדם יותר רוחני.

מחסום הוא לפיכך מדרגה גבוהה מאד.

כן. מדרגת המחסום היא יציאה מהאגו, דבר שנקרא יציאת מצרים, והוא מעבר קשה מאד, ואפילו טרגי; זו נקודת הכרעה. אחרי המחסום הכל ברור, ובידך כלי קטן שבו אתה מבין מהי רוחניות, והיכן אתה נמצא. יש לך קשר כלשהו עם הבורא, חוט קטן, הכרה, יצאת לאויר העולם. אתה עדיין לא מדען, ועדיין לא מסובב דבר, אבל אתה כבר כאן.

הדבר הקשה ביותר הוא להגיע לכלל מעבר של מחסום, אבל אחרי זה, ההליכה הרבה יותר קלה, נוחה, ויפה; אתה נמצא בהתפעלות, וזהו דבר שונה לגמרי. אבל עד שמגיעים למחסום; יש משברים רבים ויש עיכובים, אנשים נוטשים, וחברים נכנסים ליאוש, והדרך הזאת היא דרך קשה מאד, ודורשת התמדה ונכונות לסבול.

אתה רואה לפניך מאה איש. כל אחד מהם, רוצה להגיע למחסום, ולהמשיך הלאה. הקבוצה הזו תתפתח רוחנית ותהיה בגודל של אומה. כל האומה הישראלית תתרומם לגובה רוחני, ואחריה יתרוממו כל יתר האומות. לכך שואפים מקובלים בכל הזמנים; אין כאן סודות, זה כתוב בספרים.אך לא רק בגלל הספרים אלא היום אנחנו רואים שזו המטרה, התכלית והסיבה לקיומנו.

בין גבר לאשה

הרצון לקבל גדל כל הזמן, בכל מקום, ובכל האנושות, ולכן אנו רואים היום איך נעלמות כל מיני מסגרות, עמים, מדינות, וגם התא המשפחתי נהרס, ורק באמצעות הקבלה תחזור המשפחה להתקיים.

זה קורה משום שהאגואיזם של כל אחד כה גדול, עד שאדם לא יכול לחיות עם מישהו אחר וכל אחד חי בתוך עצמו. רק באמצעות הקבלה ניתן להביא לתיקון המצב הזה.

אין דבר בעולם הזה שיכול לחבר גבר ואשה יחד חוץ מרוחניות. והיום, זוגות רבים מחליטים להינשא כיוון שרואים בקבלה בסיס לחיים משותפים. יתרה מכך, ילדיהם של הורים לומדי קבלה מעדיפים להינשא עם לומדי קבלה, עם מי שהוא בעל שאיפה רוחנית. זהו בהחלט הישג חשוב.

בנוסף לגברים, נשים גם הן לומדות ומשתתפות בפעילויות רבות כמו תרגומי ספרים, הכנה לדפוס, ואף הילדים נוטלים חלק בפעילויות המכוונות להתפתחות רוחנית. הדברים האלה שעושים ביחד, מחזקים את המשפחה, הן רוחנית והן גשמית.

עם זאת ברוחניות אין כפיה. זהו כלל מַפתח. אדם צריך לבחור מתוך עצמו. לא במקרה רבים מילדיהם של מקובלי העבר הגדולים-לא נגעו בתחום הקבלה. כי הרי הרצון להתפתחות רוחנית אינו עובר בתורשה.

בעולמנו כבר לא מבדילים בין גבר לאשה בתחומים רבים; מה לגבי לימודי הקבלה?

בעולם שלנו אין לנו קשר עם הנשמה. לכן בכל עניין אין כמעט הפרדה בין גבר לאשה, וכל דבר שגבר עושה גם אשה כביכול יכולה לעשות, ולהיפך.

אלא שכאשר מדובר בהתפתחות הנשמה, יש הבדל בין נשמה זכרית לנשמה נקבית; אלה שני עולמות. וגם בעולם שלנו אפשר לראות עד כמה גבר ואשה הם שני עולמות, בפסיכולוגיה שלהם, בפיסיולוגיה, ובהבדלים המנטליים שביניהם. ומי שרוצה לטשטש את הגבול ביניהם, פשוט הורס את הטבע, ומחולל תוצאות גרועות. אסור ללכת נגד הטבע. תחילה נלמד את חוקי הטבע ונראה עד כמה שזה לא בנוי לפי השכל שלנו. כך צריכה להיות הגישה.

מתחילים לגלות בנשמות סוג זכר וסוג נקבה, ומכך באה לעולם שלנו ההפרדה בין זכר לנקבה גם בדומם בצומח ובחי. באבנים אנחנו אפילו לא יודעים מי זכר ומי נקבה, בצמחים אנחנו יכולים להבדיל במקצת, ובחיות, תלוי באיזה חיות, מתחילה לפי התפתחותן יותר הפרדה, כי הזיווגים אינם בגוף אחד אלא צריכים לזה שניים, ואילו בנשמות אלה שני עולמות נפרדים זה מזה, בצורה קוטבית. ברוחניות זהו עניין עצום ועקרוני מאוד. רק בעולם שלנו ישנן תופעות כמו קשר חד-מיני או החלפת מין, ואין זה מקרי שהן מתגברות דווקא בימינו.

לפני גמר התיקון אי אפשר להשתמש באותה שיטת התפתחות לדברים אשר כה מנוגדים זה לזה. אמנם בגמר התיקון הם יהיו יחד, בלב אחד, ויתייחדו בזיווג אחד, ככתוב "אשתו של אדם כגופו". אך מקודם לכן, לפני שהגיעו לגמר התיקון, גבר ואשה בעולם שלנו, נשמות זכריות ונקביות בתחילת התפתחותן, לכל אחד שיטת התפתחות שונה לגמרי. ואם אתה מבלבל ביניהם, אתה הורס, אתה לא עושה טוב לאף אחד מהם, ולעולם לא תזכה לתוצאה טובה.

מקובלים שנמצאים בגמר התיקון, יודעים ואומרים לנו איך מלכתחילה לנהוג בכל אחד. אין לנו מושג עד כמה אשה היא החלק הרוחני שבאדם, עד כמה הנישואים חשובים לרוחניותו של האדם, בניגוד למה שאנחנו לעיתים חושבים.

שיטות ההתפתחות של הגבר ושל האשה שונות לגמרי, כשם שהנשמות הן שונות. לכן גם שיטות הלימוד הן שונות; צריך ללמד כל אחד מה שמתאים לו, מה שהוא חייב לקבל. משום כך הגברים אינם לומדים שיטות שאשה צריכה להתפתח בהן. אי אפשר ללמד גברים בשיטה של נשים ולהיפך. כאשר מבחינים כיצד הכל בנוי, רואים את סוג ההתקדמות ואת השיטות הנחוצות.

בכל החברות באנושות, אשה תמיד היתה מנותקת מגבר כי זה קורה בצורה טבעית, ולא משום שגברים שלטו, או משום שנשים שלטו, אלא זה עניין של הבדל שורשי שיש בנו, בתפיסה, בכל, ואם מבלבלים את החוקים הללו יוצרים בעיות. אף כי ההפרדה הזו נראית כאילו לא לפי הנורמות שבחברה המודרנית.

חילונים ודתיים

הקבלה רואה את החילוניות כדבר מיוחד שנעשה מלמעלה לפני כמאתיים שנה, בתקופת ההשכלה, כדי שתהיה לאדם בחירה באיזו דרך ללכת, ועכשיו, כעבור מאתיים ומשהו שנים, רבים חוזרים ובוחרים, להמשיך להיות בדת, או להמשיך להיות חילוניים, או להיכנס לקבלה.

כמעט בלתי אפשרי להיכנס מהדת לקבלה, כי דת בנויה בצורה, שהיא מספקת את האדם, בתוך מה שהוא נמצא, והיא מכתיבה לו חינוך כך שירגיש עצמו שלם במה שהוא עושה. היא לא מביאה לו הכרת הרע, אלא להיפך, כל הזמן היא נותנת לו הבנה שטוב לו, שהוא מושלם, שרק ינהג לפי החינוך שקיבל לכל החיים, ולא יצטרך יותר כלום. אמנם היום גם החברה הדתית נמצאת במשבר, אבל לא ניתן להשוות זאת למידה שבה החברה החילונית נמצאת במשבר וחיפושי דרך, ומתוך זה יכולה לבוא לקבלה, ובכך היא תימצא במצב הרצוי.

אם חילונים יחזרו היום לקבלה, אז אולי כבר בתחילת המאה הזאת, גם דתיים יתחילו לחזור לקבלה. כשם שדיברנו על זמן התפתחותו של הגֵן הרוחני עד 1995, ניתן לומר כי עד המאה ה-20 היתה ההתפתחות באמצעות הדת חיובית, וכעת האדם יוצא מעבר לכך: הוא צריך להתפתח בעולמות רוחניים, והדת לא מאפשרת לו לעשות את זה, ועל זה כותבים וזועקים מקובלים.

רק דתיים אוסרים לפעמים על לימוד הקבלה, לא כך חילונים. ליקוטים מכתבי מקובלים, שמדברים על האיסור הזה ומתנגדים אליו, נאספו לספר "לראות טוב" שעומד לראות אור בקרוב (עיין גם בנספח א', "מקובלים על קבלה-הכלי להצלת האנושות", עמ' 191).

אז מי להיום לומד קבלה?

בעיקר חילונים.

ודתי?

מי שקיבל חינוך שאי אפשר להחדיר אליו קבלה לא יוכל ללמוד. ואם ילמד קבלה, ישתנה ויחדל להיות מי שהוא חונך להיות בנעוריו. יחד עם זאת רבים מחפשים, אלה שחשים במשבר בחינוך.

לעת עתה החינוך הזה מתקיים, ובינתיים שומר על הצביון שלנו כאומה יהודית, כעם ישראל. אחרת, היכן היינו היום לאחר אלפיים שנות גלות? אנשי הכנסת הגדולה, הסנהדרין, מקובלים גדולים בזכות עצמם, הם שקבעו את

צורת החיים הזו. אבל שוב, אין צורת החיים הזו מתאימה להיום כדי לחפש ולצאת לרוחניות.

אז הגאולה תבוא קודם כל מהחילוניים?

הם הראשונים. אבל אי אפשר גם בלי הרובד הדתי בעם, ולפנינו עוד מהפכות.

קבלה לעומת דרכים אחרות

מדוע לקבלה יש הסתכלות צרה?

זו לא הסתכלות צרה, אלא הסתכלות שנולדה לאחר הרבה חיפושים ובדיקות, ומתוך היכרות של כל המציאות הכוללת, היכרות שהתמקדה בנתיב מאוד ברור, מטרתי ויסודי. לכן, מי שבא ללמוד קבלה רואה שאין מלבדה עוד.

מדוע רק דרך אחת?

אין טעם ללכת בדרך אחרת אם במקום כל הדרכים יש דרך אחת שהיא פיתרון כולל. המקובל איננו מוגבל, והוא מוכן ומזומן לקלוט עוד כל מיני דברים; אלא שהקבלה היא מדע שפותח לך את כל המציאות, ומסביר לך את כל הקיום, מגרגר של חול, דרך האטום, ועד כל המציאות כולה, במרחקים, ובזמנים.

מתוך חוכמת הקבלה אתה יכול ללמוד ביולוגיה, כימיה, פיסיקה, מה שתרצה. ממנה אתה יכול להכיר את הפסיכיאטריה. ממנה אתה יכול להכיר למה היקום בנוי כך, מדוע יש שמש, ירח, מדוע הכל מסתובב בצורה כזאת.אני לא יכול להגיד לך הכל עכשיו, אבל אתה יכול לשאול אותי על כל דבר בעולם שלנו, ואני יכול להסביר לך אותו, כי בסופו של דבר כל מדע אחר הוא חלק מהקבלה.

כל אחד חושב שהדרך שלו היא האחת והיחידה.

הראיה הצרה הזאת כביכול, באה דווקא עקב נסיונות שאדם עובר. הוא מממש את השיטה הזאת, ורואה שכל צעד שהוא עושה, שהמקובלים כותבים עליו נושא פרי. הוא רואה איך שהוא מתפתח, איך כל האנושות וכל המציאות בכללה פועלת, מתרחשת. אין ראייה צרה, אלא להיפך, זה המבט הרחב ביותר האפשרי.

ומישהו אחר אינו יכול להגיע לתוצאה אחרת?

אם לפי התוצאות שלו, הוא מגיע בצורה הכרתית, למטרה, שבה הוא נמצא למעלה מן הזמן, ממרחק, מתנועה וממקום, ויוצא מגדר החיים האלה לחיים נצחיים; אם יש לו הוכחות לכך, כלפי עצמו - זה מה שחשוב בעיקר.

בוודאי התשובה שלו תהיה כן

זו היא שאלה פשוטה, שגם אני שאלתי כשהגעתי לרב שלי, הרב ברוך אשלג; הייתי כבר קצת 'מבושל' בתוך כל הדברים האלה, כבר פגשתי הרבה חכמים, הייתי במקומות רבים, ואפילו חזרתי בתשובה עם דמויות ידועות שהפכו לימים לרבנים ידועים.

הייתי אז רק בן 34 ואמרתי לרב שלי: "אין לי זמן ואני שבע מכל הדברים, אז בוא ותוכיח לי שכאן זה אמת". והרב שלי אמר, תעשה מה שהנשמה אומרת לך לעשות. במקום שבו תמצא את עצמך, זה המקום שלך; "אין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ".

מי היה המורה שלך?

הרב ברוך אשלג, המורה שלי, היה האחרון מכל שרשרת המקובלים הגדולים מאברהם אבינו, ודומה שאחריו כבר לא יהיו מקובלים כדוגמתו-נשמות שמתגלות ממעל, שהבורא מצווה להן שירדו לעולם הזה לבצע תיקונים בשביל כולם. הוא עצמו אמר זאת, וגם אביו בעל הסולם כתב, שאחריו מתחיל תהליך הפוך: משנת 1995 מתחיל תהליך הפוך של צמיחה רוחנית של נשמות מלמטה למעלה, ונראה שאנחנו שייכים לתהליך הזה.

אם כן, אדם יכול לעשות כל מה שירצה ובסופו של דבר הוא יגיע לאותה תוצאה של גמר תיקון?

לא. אדם שעדיין נמצא בחיפושים, יעדיף לעשות כל מה שהוא רואה שמסוגל למלא את הנשמה שלו. אם הנשמה שלו עסוקה עכשיו בלבוש חיצוני של כסף, כבוד, או שליטה, הוא יפנה רק לזה, ולא ירצה לשמוע דבר אחר. אם זה כבוד, הוא יעדיף להיות איש חשוב ולא דבר אחר. או שיהיה מדען, לא יאכל ולא ישתה, כי לחייו לא יהיה שום ערך בלי זה. גם כאן אותו דבר: אם כבר הגיע, בהתבשלות הנשמה, לכך שרק זה חסר לו, ולא טבעונות, ולא יוגה, ולא מנטרות הרי שכבר נעשה בשל לכך. אם הוא לא נעשה בשל לכך, שיסע בינתיים להודו.

יש משהו ביהדות שמעורר רתיעה אצל אנשים.

לא בהכרח. הגויים למשל אינם מתקשים לקבל את זה. רבים מהם, בעיקר הרוחניים שבהם, מכירים בכך שעם ישראל חייב למלא תפקיד מיוחד ומכריע באמת. התפקיד שלנו לבנות את בית-המקדש השלישי, והם מצפים לכך מאיתנו. ובאמת זו חובתנו, ומשום שאנו מתעכבים, יש להם טענות אלינו.

אדם עומד מול השאלות הגדולות בחייו, הוא לא יודע באיזו דרך לבחור, הוא פוחד שיטעה, האם הדת מעניקה לו דרך בטוחה?

הדת חוסמת לו את הפחד. הקבלה מפתחת אותו - "קו שמאל" מפחיד את האדם כל הזמן, והוא מתפתח בו בלי הרף.

האם "קו שמאל" הוא פחד מבוקר?

לא, הוא לא מבוקר, כי הוא ממלא אותך, בדרגה זו, לגמרי. אין אדם יודע עד כמה הוא נתון בחלל, ממש בחלל.

רצוי שישליך את כל הדעות והידיעות הקדומות שלו, כל החסמים שבראשו, בכל עניין, ושיבדוק רק את נקודת הלב הפנימית ביותר; לא זו מהילדות, זו שינק עם חלב האם, עם גישה וחינוך של ההורים, אלא מתוך הנשמה, שישתדל לבדוק מה לדעתו טוב לו.

גם אם בחירתך היא טעות?

זו לעולם לא תהיה טעות, ואפילו לא יהיה אדם בקבלה, הוא עצמו יידע היכן הוא צריך להיות. אנשים יושבים לפני ואומרים לי, "אני אבדוק". ולאט לאט הם בודקים את עצמם, אחד חוזר להיות שחקן תיאטרון, שני חוזר להיות פועל, שלישי חוזר למשפחה, ורביעי חוזר לאשתו הקודמת. הם ממשיכים לחיות את החיים הרגילים, הם מתחילים להבין שזו הצורה שלהם באמת, וכל היתר זה בלבול שגרם להם העולם החיצון וזה לא הם עצמם. אלה לא הגיעו לקבלה, ואין לי שום טענות אליהם. ובאמת זה הדבר הכי טוב שאדם צריך לעשות, לפעול כל הזמן רק מתוך עצמו.

לפי מה שאתה אומר אדם זה לא ישלים את התיקון.

הוא יגיע לתיקון בצורה טבעית. גם באומרי כי אראה לו מהי קבלה, אני פונה למי שיש לו כבר שאלה בתוכו, ולא למי שאין לו שום שאלה. אני עצמי חיפשתי ארבע חמש שנים, היכן למצוא תשובה. ועכשיו בעיתונים, בקלטות, בטלוויזיה, אני מראה לו שכאן נמצאת התשובה. לי עצמי היה הדבר חוסך ארבע שנות חיפוש, ואילו לו זה יחסוך משהו, וזה מה שאני רוצה, לזרז את ההתפתחות. רבים מאלה שבאים אלינו אח"כ עוזבים, נמצאים באיזשהו קשר, באים לפעמים, אבל לא נשארים, ככתוב "אלף נכנסים לחדר אחד יוצא להוראה", ואין תשובה אחרת.

בלבם של אלה שבאים ועוזבים יש פחד וספיקות ומלחמה פנימית, ולא ברור להם אם דרכם נכונה. זה קורה לאורך כל הדרך, ובלי זה האדם לא מתקדם. כל ההתקדמות של האדם, בכך שהוא מוצא לעצמו הצדקה להתקדם עוד איזה צעד, למרות הויכוחים הפנימיים.

יש שלב שהספיקות והשאלות נגמרים?

רק בגמר התיקון; עד אז הם גדולים מאד. ואם תיקח את ספר הזוהר תראה שכל מה, שמדברים עד גמר התיקון, על המלחמות הפנימיות שבתוך האדם, מבטא את המלחמות הקשות ביותר.

הדרך הרוחנית מוצגת בתורה בצורה של סיפור. וראה אילו דברים עבר עם ישראל: קיבלו תורה בהר סיני, הלכו במדבר, מיד חטאו את חטא העגל, ואחר כך עוד מיני חטאים; והתחילו להילחם בעמים אחרים. והרי עמים הם גם הרצונות האגואיסטים שלנו; שלחו מרגלים, המרגלים לא פעלו נכון; אדם רוצה להיכנס, ואינו רוצה להיכנס; תהליך זה נמשך עד שבונים את בית-המקדש הראשון, עד שבונים את בית-המקדש השני, עד שנופלים ויוצאים לגלות, ועד שאחרי הגלות האחרונה-שזה מצבנו היום-מתחילים באמת לעלות למעלה.

פירוש הדבר כי זו דרך שאין בה מנוחה עד גמר התיקון. יש "קו שמאל", יש "קו ימין", זה כנגד זה בראם הבורא, לא יכול להיות האחד בלי השני. אלטרואיזם נבנה על פני האגואיזם, שניהם חייבים להיות במידה שווה. ואתה מפתח את האגואיזם שלך בדיוק כמו את האלטרואיזם. בהיכנסך לקבלה, מתחילים הספיקות, ובגללם הדרך לא קלה.

האם לאורך כל הדרך מפחדים מהעתיד?

אדם תמיד מתחיל בפחד, כי זה דוחף אותו, בדרגה שבה הוא נמצא כעת, אבל הוא קונה גישה אחרת לחיים, הוא קונה כלים של נתינה והשפעה, ואז אין לו בכלל פחד, הוא מנתק את עצמו מכל הדברים האלה, הוא חי מחוץ לעצמו.

כאשר מתחילים לעסוק בקבלה נכנסים למצב של עולם שכולו טוב, לעולם של השפעה.

צריך לכך בשלות רבה מאוד.

הבשלות באה עם הניסיון. כל פעם שהאדם נמצא בשני קווים, אז כל פעם יש בו ספיקות ופחד, וכשמתקן אותו, יוצא לדרגה עליונה יותר, רוכב כביכול על שני כוחות. אגב גם בשיטות אחרות קיימים שני כוחות אך בקבלה לא מנסים לדכא אותם אלא מממשים אותם.

המדע של היום

איך מסבירים קבלה לאדם מודרני?

מלכתחילה לא קיים כלום, ואז, כוח כללי של הטבע מתחיל להתפתח, מתחיל לברוא עולמות, גושים, יקום,דומם, צומח, וחי. בדומה לכך, גם המדע מדבר על אבולוציה. הקבלה, בשונה מהדת, מדברת על כדור-הארץ שהתפתח משך מליוני שנים, ולא על עולם שקיים חמשת אלפים שנה.

במדע הרגיל חסר דבר אחד וזה התכלית.

התכלית היא למעלה. אנשי המדע מנותקים מזה, כי חסר להם החוש השישי כדי לתפוס מה שיש למעלה, והקבלה דווקא מטפלת במה שלמעלה.

אולי הקבלה היא יותר מסודרת, יותר יפה, ויותר ממוקדת משיטות אחרות?

כאיש מדע, אני אומר לך, שלא חסר במדע הקבלה שום חלק לעומת מדע אחר. בין תלמידי אקדמאים ממכון וייצמן, מהטכניון, אנשי מחשבים, וגם מאנשי החוג לקבלה באוניברסיטת תל אביב.

נראה לי שהקבלה עוד תקבל צורה חיצונית מודרנית ונוחה. בהשוואה למה שאנו מלמדים כיום, לא ניתן לתאר באיזו צורה למדתי עם הרב שלי, ובאיזה צורה למדו מקובלים בתקופות קודמות, עד כמה זאת היתה צורה שאדם מודרני לא היה יכול לסבול אותה. כשאני למדתי לא הבנתי דבר, וגם לא הסבירו לי כלום. סביב הלימוד היבש, לא היו אז מאמרים שמסבירים בבירור את הדרך של האדם. הכל היה בצורה מפוזרת. כיום יש ספרים, ישנם שרטוטים, זה ממש פיתוח עצום.

מדוע ישנן שיטות יפות רבות ורק מעט אנשים שמתנהגים יפה?

קודם כל, "מתנהגים יפה"-הכל בעין הרואה: האם אתה יכול לשפוט בקריטריונים שלך מה באמת נכון ומה לא נכון? וחוץ מזה, לפי מה אתה שופט, לפי ספר חוקים שכתבת לעצמך? מניין אתה יודע ממה נובעת התנהגות של פלוני? יכול להיות שהוא אגואיסט קטן, שמתנהג כמו ילד קטן, חביב, לא מזיק, לא רוצה דבר מאיש. ויכול להיות שהוא בעצם אדם גדול מאד, שבפנים הוא אכזר ושודד ורוצח ומה לא, אבל הוא כבר הגיע להתפתחות כזאת ולזיכוך פנימי כזה שהוא מתנהג בצורת השפעה, באלטרואיזם; זאת אף אחד לא יכול לדעת ולכן אנחנו אף פעם לא יכולים לשפוט.

אנחנו חוזרים לאותה נקודה. אתה לא יכול לשפוט אף שיטה, בפרט אם אתה נמצא באמצע הדרך. רק תנקה את עצמך מכל הסטיגמות שיש לך, ותבחר מה שאתה רוצה, מה שאתה מרגיש שאתה רוצה, זאת הבחירה הנכונה ביותר. משום כך אין כפיה ברוחניות; זה חוק שדווקא הקבלה דבקה בו בחוזקה. זה תופס גם בחינוך ילדים. אין לחץ, אין כלום, ואם אינך רוצה אל תעשה. אתה עצמך יכול רק לתת דוגמא, שממנה ילמדו ילדיך, אבל אם אתה מחנך נכון, אסור לך להגיד להם לא.

תפקידו של מקובל בזמננו

איך הגעת לקבלה?

המקצוע שלי הוא קיברנטיקה רפואית, עבדתי בחקר האדם, בחקירת יכולתו של האדם. המקצוע שלי, זה כביכול, לבנות חלקים מלאכותיים של מוח האדם, או של התנהגות האדם, ומתוך זה הגעתי ליותר. בתחילה היה בי דחף לגלות בשביל מה אני חי, והדחף הזה גבר מתוך עיסוקי במקצוע. אותם ימים חשבתי שהמדע יוכל לתת לי תשובות, עד שגיליתי שגם המדע מוגבל מאוד ואיננו מסוגל לזה. כשעליתי לארץ, פניתי לכל מיני מקומות, שגם לא יכלו לענות לי, וגם לדתיים פניתי, ואף אחד מהם לא רצה להגיד לי, עד שהבנתי שיש דבר כזה-קבלה.

איך אתה מבין את התפקיד שלך?

כמו בתפקיד של מקובל מודרני, תפקידי הוא להגיש את הקבלה בצורה המתאימה ביותר לכל החפץ בהתפתחות רוחנית, כך שזה יהיה עניין מעשי, שכולם יוכלו להבין את חשיבותה, שהיא טעם חיינו, ושהיא כל הגורל שלנו וכל העתיד וכל הנצחיות; הכל תלוי עד כמה נלמד לפקח על החיים שלנו, והשיטה היא זו שמלמדת אותנו את זה. מי לא ירצה לבנות את העתיד שלו בצורה מדעית מבוקרת ובטוחה?

על "הזוהר" ו"הסולם"

מדוע לומדים את "פירוש "הסולם" ל"ספר הזוהר" ולא את "הזוהר"?

את "ספר הזוהר" עצמו אי אפשר ללמוד. בעל הסולם כתב את פירוש "הסולם" במיוחד כדי שנוכל גם בדור שלנו ללמוד ב"ספר הזוהר".

יש גישות אחרות להבנת "הזוהר"?

כן.

מדוע?

לא מבינים את שיטת בעל הסולם; מתוך חוסר השגה רוחנית תופסים אותה כשיטה יבשה, סכמאטית מדי, לא רגשית, ולא מביאה לאדם התרגשות פנימית. והכל נובע מחוסר הבנה.

העניין הוא, שללמוד קבלה זה להשיג את מה שמדובר בספרים, ולא סתם לדעת מה כתוב שם מילולית, כמו שלומדים פיסיקה למשל. כאן אתה צריך ללמוד, ולהפוך תוך כדי לימוד להיות הנושא לפעולות אלו, כך שהפעולות האלו יעברו עליך.

יש אומרים, שלקרוא זה נקרא ללמוד, וזה מה שצריכים לעשות ולא יותר, ואז משהו קורה למעלה, אבל אנחנו לא יודעים מה בדיוק. אך זה עומד לחלוטין בניגוד לתוצאה הרצויה מהלימוד, למטרה שלשמה אנחנו לומדים, למה שהאדם צריך לעשות.

אדם צריך לעלות לעולם הרוחני בזמן שהוא נמצא בעולם הזה, בחיים הגשמיים האלה, זו בעצם המטרה של שיטת הקבלה, והוא יכול לעשות זאת רק באמצעות לימוד נכון בספרים אמיתיים שאותם כתבו רשב"י, האר"י ובעל הסולם.

ר' שמעון בר יוחאי, האר"י מצפת, ובעל הסולם הם גלגולים של אותה נשמה. בעל הסולם עצמו כותב את זה. ובאמת כשמסתכלים בכתבי האר"י וכתבי בעל הסולם, רואים עד כמה הדברים זהים, אבל היום לא ניתן להבין את "ספר הזוהר" בלי פירוש "הסולם".

אי אפשר להבין את חלקי "הזוהר" שהם חלקים של קבלה כמו "ספרא דצניעותא", או "אדיר במרום" של הרמח"ל בלא ללמוד את הספר "תלמוד עשר הספירות" של בעל הסולם.

חלק 7 מלחמה מתמדת

מלחמה מתמדת למעלה ולמטה

לאחר אסון הדולפינריום, יוני 2001.

על האספלט ליד נרות נשמה ישבה ילדה ומררה בבכי. היא בכתה ללא הרף והחולצה שלה היתה ספוגת דמעות. למראשותיה היו מונחים ורדים אדומים על כתמים שחורים. "שלשום היה כאן ילד" אמרה חברה שלה והתחילה לבכות. היא מלמלה משהו: "עכשיו זה לא הזמן לכתבות בעיתון-יותר מדי דם...". זה היה ה-3 ביוני, ואיש בעולם לא היה יכול לנחם את הילדה שישבה ליד נרות נשמה, ובכתה על התקוות שנפרדה מהן כאן ב-1 ביוני, במקום שספוג בדם אהוביה. באחד העיתונים נתקלתי בדו-שיח על השואה. מישהו שאל: "היכן היה הבורא שלכם, כששלחו את היהודים לתאי הגזים?" והתשובה הייתה: "עמד בפתח הדלת, ובכה." חזרתי על דברים אלה באוזני הרב מיכאל לייטמן. "אלו מילים יפות, אך כדי להכיר את מעשי הבורא, כדי לדעת 'היכן הוא היה', עלינו להבין את מהות הבריאה" ענה הרב.

דמם של נערים ונערות דורש אם לא נחמה, אז לפחות הסבר מדוע זה קרה, איזושהי הצדקה.

חוכמת הקבלה מסבירה מדוע בישראל קורים היום דברים מהסוג הזה, ומעניקה פיתרון איך אנחנו צריכים להתייחס לזה, ומה אנחנו צריכים לעשות.

אנחנו והעולם שלנו נמצאים בתחתית הבריאה. הבורא הוריד אותנו לכאן, לפי מחשבתו, כדי שנגיע בעצמנו לפסגה, לשיא הבריאה, למקומו. אנחנו צריכים להשתוות אתו בשלימותו, בנצחיותו, בידיעה ובשלווה. לשם כך אנחנו צריכים לעבור 125 מדרגות רוחניות, העולות מהעולם הזה ועד הבורא. הסולם הזה בנוי מ-5 עולמות, שבכל אחד מהם ישנם 5 פרצופים (מִבנים רוחניים) וכל אחד מהם מורכב מ-5 ספירות, שהם בסך הכל 125 ספירות, תכונות או מדרגות.

זהו תיאור מדעי ויבש. מה הקשר בין התיאור הזה לאסונות שקורים לנו? מדוע אנחנו צריכים לשלם על כך שהציבו אותנו בתחתית הבריאה?

טענותיך מובנות. ברגע שתלמד ותבין את חוקי הבריאה, ברגע שתדע לראות מעבר לעולם החומרי שלך, תקבל תשובה על שאלותיך, וטענותיך ייעלמו. מדוע אדם שקופץ מקומה שביעית נהרג במקום, או מדוע אדם שלא יודע לשחות טובע בים? זה נראה לך ברור, כי אתה מכיר כמה חוקי פיסיקה שגורמים לזה, אתה שלם אתם, ולכן אין לך טענות על כך.

אבל לפי מהלכי הבריאה, החל מסוף המאה ה-20 אנחנו חייבים כולנו ללמוד גם את חוקי הבריאה של העולם הרוחני, שאותם לא ניתן לבטל כמו את החוקים הפיסיים של הטבע בעולם שלנו. ואם היינו מסגלים אותם לעצמנו, כשם שאנחנו מסגלים את חוקי המשיכה, לא היו לנו טענות כלפיהם. אלא שאנחנו, כלומר היהודים, מאחרים מאוד בידיעת החוקים האלה, וכתוצאה מכך מפרים אותם. ואז אנו מתרגזים שאנחנו נכשלים, ואף נהרגים.

אם נתבונן בתרשים תיקון הבריאה (איור 2, עמ' 161) נראה שכל התהליכים וכל התאריכים הקשורים בתיקון ובגאולה מחושבים וקבועים מראש. בעבר היה הידע הזה מוסתר מהציבור ורק יחידים שלטו בו. היום כל הידע הזה פתוח. הוא חיוני מאוד לכל האנושות, אף יותר מחוקי המשיכה. בידע הזה תלוי לא רק הקיום שלנו בעולם הזה, אלא גם המשך הדרך של כל האנושות, ובראש ובראשונה קיומם של היהודים.

כל הנשמות שלנו הן חלקים מנשמה אחת שנקראת "אדם". נשמה זאת היא היצירה היחידה, הדבר היחידי שברא הבורא. כוונת הבורא, מחשבת הבריאה, היא שהנשמה הזאת תתרחק ממנו עד כדי כך שתתחיל להרגיש את כל המרירות, ההשפלה, האפסיות, אי השלמות, אי היציבות במצב הזה שמנוגד למצב הבורא, ועל ידי זה היא תרצה להידמות לבורא, לחזור ולעלות אליו בכל כוחה.

הטעם לירידת הנשמה מהבורא עד לעולם שלנו, ומהעולם שלנו בחזרה לדרגת הבורא, הוא שבדרך החוזרת לבורא מתעורר בנשמה רצון להידמות אליו. על ידי ההשתוקקות להידבק בבורא, משיגה הנשמה תענוג, שלווה, ידע עליון, שלימות, נצחיות, הרבה יותר ממה שהיה לה במצבה ההתחלתי.

עליית הנשמה מהעולם שלנו עד לבורא היא דרך 125 מדרגות, לפי מספר תכונות הבורא שהנשמה רוכשת. חזרתה של הנשמה למקור שלה, צריכה להתרחש בזמן שהאדם חי בעולם הזה, ולא אחרי מותו, כפי שמתואר בשירי משוררים. בסולם המדרגות הזה, המדרגה הנמוכה ביותר זהו הרוע המוחלט והמדרגה הגבוהה ביותר זהו הטוב המוחלט. כל המדרגות באמצע הן ניצחון יחסי של הטוב על הרע. לכן כל הדרך הזאת למעלה, היא מאבק תמידי בין האדם לרע שבו, לטבע האגואיסטי שלו.

אם יבין האדם את התמונה הכללית של הבריאה, יווכח שכל החיים הם מאבק בלתי פוסק ברוע הפנימי שלו, מאבק שמגמתו לדחוק אותו ולהחליף אותו בתכונות הבורא, בטוב. ועד שכל התכונות האגואיסטיות של האדם לא יתחלפו בתכונות ההשפעה של הבורא, המאבק הוא בלתי נמנע.

יתר על כן, ככל שהטוב פעיל יותר ומנצח את הרע, כך הרע מתגלה יותר, ונעשה יותר אכזרי. הסיבה היא, שככל שהנשמה עולה גבוה יותר בסולם המדרגות, כוחות הטוב והרע נעשים קיצוניים יותר ונאבקים יותר זה בזה.

"מלחמת הטוב ברע" זה לא מונח ספרותי. שהרי בין שני הכוחות של הטוב והרע, בתוך המאבק המתמיד ביניהם, נמצאת הנשמה בדרכה אל מטרת הבריאה.

זה "מאבק מתמיד"?

כן, בוודאי. אי ההבנה כי מדובר בהתנגדות תמידית בין טוב ורע ובמלחמה קבועה ביניהם והעדר הרצון לראות את זה, מובילים את האדם לתקווה שאפשר, בכל רגע, כאן על אדמה זו, להשיג שלום, וצריך רק לרצות לנהל משא ומתן.

מעולם לא היה מצב בתולדות האנושות ללא מלחמות, ללא הכנות למלחמות וללא ריפוי הפצעים אחריהן. זוהי עובדה. כמו העובדה, שאם באיזשהו מקום יש מלחמה, שם יש יהודים, בצורה מוסווית או גלויה. הם סמויים, כי משדה הראיה שלנו נעלמו עשרת השבטים. ואם נברר את הסיבות למלחמה ומי השתתף בה, נגלה את אותם השבטים הגלויים, שישבו אתנו בעבר באותה מולדת. כך זה יהיה עד "גמר התיקון", התיקון המלא של הרע והחלפתו בטוב.

אתה מתאר מצב מייאש מאד.

דווקא התהליך הזה יוביל אותנו לשלמות, לנצחיות, לשלווה, כלומר למטרת הבריאה.

אבל אנחנו לא נראה את סוף התהליך.

ראוי שנתבונן שוב בתרשים "תיקון הבריאה". במשך אלפי שנים, האנושות התקדמה למטרת הבריאה בצורה בלתי מודעת. מהעשור האחרון במאה ה-20 התחילה עלייה מכוונת של נשמות, כמו שחזו כל המקובלים הגדולים בספר הזוהר, בספרי האר"י, אצל הגאון מווילנה ובספרי בעל הסולם.

אנחנו הדור הראשון שכבר צריך להתחיל את תהליך התיקון באופן מודע, ואפילו לא טרחנו לקרוא על זה, או לפחות לנסות להבין במה מדובר. לכן מתים נערים ונערות, לכן יש כתמי דם על אספלט, וים של דמעות.

איך נוכל במודע לקחת חלק בתהליך הזה, אם הכל מתוכנן מראש?

השיטה היחידה להשתתף בתהליך הזה היא ללמוד את תוכנית התיקון, להיכנס במודע לתהליך הזה ולהבין שאי אפשר לשנות את חוקי העולם.אדם צריך להבין שמהירות התיקון ומידת התיקון תלויות רק בו ושדווקא בזה יש לו בחירה חופשית: שלכל תיקון מוקצב זמן מסויים, ואם הוא מאחר, אז הטבע מאיץ בו על ידי אירועים טרגיים, מציג לו בזה מצב לא מתוקן,כדי שהוא יהיה חייב להתחיל לתקן אותו. כלומר, היסורים, האסונות ופגעי הטבע שעברנו הם תוצאה של תכונות לא מתוקנות-שלא תוקנו בזמן ביגיעתו של כל אחד מאיתנו.

אירועי טרור ומלחמות, פיגועים ואסונות ימשיכו להתרחש כל עוד לא נתחיל במלחמה פנימית נגד הרע בעולם הרוחני; ובכך נהיה מוכנים באופן מלא גם במלחמה החיצונית בעולם הזה. זוהי עבודה פנימית של תיקון הטבע שלנו, תיקון האגו, הריסת הרע בתוכנו והתגברות עליו.

לא הפסיכולוגיה ולא הפסיכיאטריה אינן מכירות את שיטת העבודה הזאת. וכשם שכל החוקים העיקריים של עולמנו התגלו דווקא ליהודים, מתוקף תפקידנו הרוחני, כך גם השיטה הזאת של התפתחות הנשמה ותיקון הנשמה נכתבה על ידי יהודים גאוני קבלה, וזה מכבר היינו צריכים להתחיל לסגל אותה לעצמנו.

בשנות השלושים, לפני שפרצה מלחמת העולם השניה, בעל הסולם, המקובל הדגול של המאה ה-20 קרא את היהודים לממש את יעודם, והם לא שמעו. אנחנו חייבים להתחיל לשלוט בתיקון, לשלוט בבריאה. כי אין מקום אפילו לחלום על סיום המלחמות בעולם.

מדוע אתה גוזל מאתנו את התקווה האחרונה לשלום, הרי דתות מטיפות לזה?

אני שואף להציג תמונה שתשקף באופן אמיתי את מערכת היחסים בין כוחות הטוב והרע. אני מנסה להסביר מדוע קורות תופעות כמו פיגועים ומדוע מתחילות מלחמות. אני לא כותב במטרה לנחם, אלא כדי להקנות את הידע שבאמצעותו אפשר להילחם נגד הרע.

אם נתחיל לתקן את עצמנו בהתאם לתוכנית הבריאה, לא נחוש בצורה כל כך חזקה את הניגודים העזים בין טוב ורע, ניגודים שמתבטאים בעולם שלנו באסונות ופיגועים. כלומר, הכל תלוי בכך שנשתתף בתיקון, ועד כמה נהיה פעילים בו.

אם נעבור תיקון ונתקדם הלאה, להבנת העולמות הבאים, בקצב שאנחנו יכולים להתקדם, בהתאם לכשרונות הפנימיים שלנו, ובהתאם לתנאים החיצוניים שיווצרו על ידי הכוח העליון במיוחד לתיקון שלנו, נחוש עם הזמן נוח יותר, יתר שלווה ואושר.

כל הדתות מדברות על הסבל שבעולם הזה ועל השכר שיהיה בעולם הבא. הקבלה לא מדברת בשום אופן על כך שהאסונות הם תשלום כלשהו עבור הכניסה לגן-עדן.

האסונות שאנחנו עוברים אינם תשלום, אלא תוצאות מתכונות רוחניות שלא תוקנו בזמן. והיסורים יימשכו כל עוד לא נתקן את התכונות האלה. במכונית לא תקינה, כל עוד שלא מתקנים את מה שמקולקל, ממשיכים לסבול ממחדלים קבועים. אם אני מאחר לתקן, ההזנחה גדלה ומובילה לתאונות ואסונות. לכן אני נמנע מלצייר תמונות ורודות של העתיד. אנחנו במצב של מלחמה מתמדת עם הרע, ורק התיקון שלו בתוכנו יכול למנוע מאתנו תאונות ואסונות.

נכנסנו לשלב בו התיקון שאנחנו עוברים הוא בידיעתנו. בשלב הזה הטבע דוחף אותנו לעשות מעשים מתוך מודעות לדרך, ללמוד את השיטה לתיקון הנשמות. ואם נאחר, הדחיפה תהיה חזקה ותוקפנית יותר, כי המלחמה בין הקדוּשה לבין כוחות הרע נמשכת עד גמר תיקון.

איך ייתכן שהבורא מציב מטרה שגורמת סבל לברואיו? איך אפשר להצדיק דרך כזו ומטרה כזו?

אפשר להצדיקה רק אם נראה את המטרה כדבר שלם. וכל זמן שלא רואים, ודאי שלא יכולים להצדיק ולא יכולים לשנות דבר. לכן אנחנו כביכול מוצאים את עצמנו כל פעם ניצבים מול ילדה בוכה.

אפשר לשנות משהו רק אם נלמד את דרכי הפעולה של הבורא; רק אז נצדיק את הבורא ואת המטרה שלו; לפני זה, למרות כל המילים היפות, רק "נקלל" אותו.

כל אדם בר-דעת, אחרי שנודע לו, שהיום עומדת לפניו האפשרות להבין,לא רק את פעולתם של הפלנטות, האטומים והגֵנים האנושיים, אלא גם את החוקים ואת הדרכים של הבורא ומטרתו, אדם זה חייב לגלות לפחות איזשהו עניין בתחום החשוב ביותר הזה.

את העובדה שבני אדם עצלנים ולא מתעניינים בדבר אני מבין, אבל בגלל העצלות הזאת קורים היום הרבה אסונות. כל עוד לא השגנו את המטרה, אנחנו, הנמצאים בעולם הזה, חייבים להילחם ברמה הרוחנית וברמה הגשמית כאחד. ואין סתירה בין זה לזה.

אנו לומדים מדעים פחות חשובים, שבהם לא תלויים לא החיים ולא המוות שלנו, וגם לא מצבנו הנצחי לאחר המוות. אם כן, מדוע אנחנו מעדיפים ללמוד מדעים אחרים ומוותרים על מדע כה חשוב שעוסק בקיום הנצחי שלנו?

מלכתחילה מערכת היקום מורכבת משני כוחות מנוגדים, טוב ורע. לפיכך המלחמה, כיבוש הרע על ידי הטוב, היא הכרחית, הן המלחמה הפנימית-רוחנית והן הגשמית. כך היו חייו של דוד המלך, שהיה מאבות המלכות והמדיניות שלנו. ארבעים שנה נלחם וארבעים שנה כתב תהילים.

דוד המלך הוא מופת להתנהגותו של אדם בעולם הזה, במלחמה מתמדת עם אויבים חיצוניים ואויבים פנימיים. הוא הראה לנו בבירור, שעלייה רוחנית היא מלחמה רוחנית, ומלחמה בעולם שלנו היא השתקפות בחומר של המלחמה הרוחנית.

כיום עלינו להכיר בכך שאין תועלת לחכות לשלום; הוא לא יבוא, אלא להיפך, תהיה התפרצות של סכסוכים ועימותים בכל מקום. אבל בידינו היכולת להעביר את המלחמה הזאת מהרמה של העולם הזה לרמה הרוחנית, לנצח שם, ואז לראות את השלום בא לעולם שלנו.

מכל מקום, בשום אופן אין לשכוח שמלחמה ברמה הרוחנית והגשמית היא בלתי נמנעת, והיא תהיה מלחמה מתמדת עד שנגיע לתיקון הסופי הכללי. אסור לנו להשלות את עצמנו, שאת המלחמה בעולם שלנו אפשר לבטל על ידי משא ומתן וויתורים, תחינות וריצוי או על ידי כל מיני פעולות גשמיות אחרות, כי רק העבודה על תיקון הנשמה תציל אותנו.

אי אפשר לבטל את המלחמה הגשמית למטה על פני האדמה, גם לא על ידי ניצחונות מוחצים, כאלה שהיו לנו במהלך התקופה הקצרה של חמישים שנות קיומה של המדינה. תיקונים-הריסת הרע וצירוף הטוב והידבקות בבורא-מתבצעים בעולם העליון. וסוף המלחמות בעולם שלנו הוא תוצאה של התחברות עם הבורא, שניתן להשיג אותה רק באמצעות לימוד הקבלה.

מהם גבולותיה הטבעיים של ארץ ישראל?

הגבולות הטבעיים של ארץ ישראל בעולם שלנו, הם הגבולות שעליהם פועל אותו כוח רוחני, שיורד מ"ארץ ישראל" הרוחנית שבעולם העליון. אלא שלכל חלק על פני כדור-הארץ מותאם כוח בעולם העליון, שיורד ומשפיע עליו לכן כשמשנים מקום, משנים מזל.

אנשים שחיים באותו מקום דומים זה לזה במבנה הגוף, בצורת הפנים, באופי, וכשהם עוברים למקום אחר למשך שנים ארוכות, משתנים סימני ההיכר שלהם, הפנימיים והחיצוניים...

בעולם הרוחני קיימים 70 כוחות שיורדים לכדור-הארץ ויוצרים 70 עמים,כל אחד בשטח שלו. אמנם היום בעולם שלנו הכל התערבב, אבל בעולם העליון לא השתנה דבר. כל אחד מאותם 70 כוחות ממשיך לפעול על אותו שטח בדיוק לפני שכל הערבוב הזה התרחש. לכן, כאשר מביטים מהעולם העליון על הכוחות שיורדים למטה, אפשר לציין בדיוק את גבולותיה של ארץ ישראל.

אבל זה לא העיקר. העיקר הוא תיקון הבריאה. כל עוד לא נתקן אותה, לא ייפסקו המלחמות, לא הרוחניות ולא הגשמיות. לכן חובתנו לשמר את כוחו של הצבא ולהגיב בעוצמה הראויה נגד כל ניסיון לפגוע בנו.

כאשר תופסים שלמלחמה יש רק אופן אחד, מלחמה עד הניצחון המוחלט, ושעם הרע אין הסכמים (לפי מחשבת הבריאה), מבינים שנחוץ לתקוף את הרע, רוחנית, ולהקדים אותו מבחוץ ומבפנים.

עלינו לתקן את הרע הפנימי, בכך שנכבוש אותו, נהרוס אותו ונבנה עליו את הבניין של הטוב; אותו דבר צריך לעשות גם בעולם החיצוני.

טעות לחשוב שהסכמים וויתורים ימנעו מלחמה ופיגועים רבים בארץ ובעולם-שהרי זה עומד בניגוד מוחלט לתוכנית הבריאה. זה רק מסבך את הבעיה, מפני שזה גורם להתחזקותו של הרע.

עלינו לראות כדוגמא את דוד המלך, ללחום כמוהו נגד הרע, הן בעולם הזה והן בעולם הרוחני, לנהל מלחמה הן בתוך עצמנו והן מחוצה לנו. אנחנו נמצאים בתנאים הרבה יותר טובים מאשר דוד המלך כי הזמן שלנו הוא כבר האות לגמר התיקון. לכן, כפי שנכתב ב"ספר הזוהר" עצמו, רק אם נִלמד אותו, נוכל לשלוט בכוחות העליונים, לנצח את הרע ולהציל את עצמנו ואת כל העולם מהאסונות הבאים.

רבים למדו ולומדים קבלה ואת "ספר הזוהר", ולמרות זאת, לא רואים תוצאות בשטח.

תוצאה היא פועל יוצא של גמר התיקון. אי אפשר להשיג אותה על ידי מאמץ של יחידים. היזכר בנביאים, בפניותיהם לעם ישראל. כולנו צריכים להתחיל ללמוד קבלה, כמו שהולכים ללמוד בבית-הספר. זה לא אומר שכל אחד מאיתנו חייב להפוך להיות מקובל, וחייב ללמוד ולהבין את חוקי היסוד של מדע הקבלה. אלא צריך שכולנו נהיה שותפים בהבנה בסיסית של חוקי ההתפתחות של הבריאה ושל תיקון הנשמות, שנכתבו בספרי הקבלה. זוהי הדרישה של זמננו.

נוסף ללימוד, עלינו, לשנות לגמרי את יחסינו למלחמה ולראות במלחמות שלנו את התיקון. אל לנו לנסות לברוח ממנה, אלא יש להתייחס אליה בצורה בוגרת, מאחר שהיא נועדה לצורך תיקון הנשמות. עלינו להבין שבעולם הזה שום דבר לא יכול להיות מנוגד לעולם הרוחני, ושבעולם הרוחני מתנהלת מלחמה בלתי פוסקת, שרק אם נסיים אותה, נסיים גם את המלחמה בעולם שלנו.

לא מכבר הסתיימה גלות אחת, שבנו לארץ, והנה עכשיו שוב ישנה ירידה מהארץ, התחלה של גלות חדשה מחשש מלחמה מתמדת בארצנו.

נכון, רבים רוצים לרדת מהארץ. רבים יורדים. אלא שבכך הם רק צוברים רע נוסף בחשבון הרוחני שלהם. אולי היום לא יהיו להם פיגועים ליד הבית, אבל בעוד עשר שנים הם ייקלעו לאסונות גדולים יותר.

הכל מתוכנן מראש ואיש אינו יכול לברוח מהגורל שלו ומהמשימה שלו, כשם שיונה הנביא לא הצליח לברוח. החלטות לגבי כל נשמה התקבלו בעולם העליון בהתאם לגלגולים שלה, הדרך שלה והמצב הסופי שנקבע לה מראש. אם לא נלמד את הדרכים האלה, המילים שלי יהיו לדברי מוסר ריקים.

הידע בקבלה מאפשר לאדם לא לברוח מהמלחמה בעולם הזה, אלא לשלוט בה בצורה רוחנית, במודעות מלאה ובביטחון מלא שננצח בה.

אור רוחני לא יורד עלינו בבת אחת, אלא בהדרגה, תוך מאבק מודע וקשה מצידנו-ותוך אכזבות ונפילות. מה שקורה במלחמות פרטיות של כל אחד מאתנו, קורה גם במלחמה כללית.

באמצעות לימוד הקבלה נשיג שליטה על מהלך האירועים. רצוי לא לטפח תקוות מיותרות שהשלום כבר בדרך. הניגוד בין הכוחות הוא הכרחי, ודווקא אנחנו היהודים קובעים את התהליך הזה ואת המאורעות שיורדים עלינו.

מאז קום המדינה היו מלחמות רבות בארץ הזאת. אבל ישנן מלחמות שאנחנו לא מרגישים אותן. אם נדע מראש שיש נחיצות במלחמה, נבין את המטרה העליונה שלה, את הבסיס המוסרי שלה; אז ננצח את האויב בצורה יעילה, והמלחמה תעבור עלינו כמעט בלי שנשים לב אליה.

בורא אומר לנו: "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון". הרי זוהי מלחמתו של הבורא! כאשר האדם יראה איך היא מתרחשת בעולם העליון ומשיגה את התכלית הנצחית שלה, זה יאפשר לו לא להרגיש אותה בכלל בעולם הזה.

אבל אנו, בעולם הזה, מרגישים את הכאב הנורא של המלחמות. אם לדבריך אפשר להעתיק את המלחמות ברע רק למישור רוחני, לחסוך בסבל, מדוע זה לא קורה, אלא מתרחש בנסתר מאיתנו?

ההסתר והחושך שאנחנו חיים בו, אי הידיעה של העתיד ואי היכולת אף לדעת אותו, הם תוצאה מהמצב הרוחני שלנו. אפשר לשנות את המצב הזה רק אם נלמד קבלה-את "ספר הזוהר". אם לא נזדרז בעצמנו ליצור קשר עם הבורא, ולצאת לעולם הרוחני, אירועים שונים ידחפו אותנו לפנות אליו, כדי לבנות אתו את הקשר.

כל מה שקיים בבריאה מאורגן באופן שנוכל, עם הבורא, לצאת למלחמה נגד "פרעה", נגד הרע. המלחמה הפנימית צריכה להתנהל בהרגשה, שלא אנחנו מנהלים אותה, אלא הבורא. להגיע להרגשה כזאת אפשר רק על ידי שיטת הקבלה.

אמרת שאין כפיה ברוחניות ואי אפשר להכריח את האדם להתעניין בלימוד הקבלה, במבנה העולמות הרוחניים ובהנהגה עליונה?

נכון, אי אפשר להכריח ללמוד קבלה. אדם מגיע ללימוד הזה רק אם הוא מרגיש שרע לו. רק הצורך, הוא שמחייב את האדם להתפתח. אני מניח שעוד שנה שנתיים, אנשים ירגישו באיזה כיוון הם צריכים להתקדם. בכל מקרה, הזמן פועל לטובתנו, לטובת לימוד הקבלה.

אם עד 10% מהציבור ירגיש צורך ללמוד ולהפיץ את הקבלה כמה שעות בשבוע, ועוד 70%-50% יבינו את חשיבות העבודה הזאת, וכמה חשוב לרכוש את השיטה להשפעה על ה"ניהול העליון"-דבר זה ישנה את המבנה של הכוחות הרוחניים ויביא לנו את כוח ה"משיח".

מדור לדור, כלומר מגלגול לגלגול, חוזרת הנשמה לעולם הזה ומתלבשת בגוף, ומנהלת נגדו מלחמה. אנחנו לא מודעים למלחמה הזאת, היא מתנהלת בנו ללא ידיעתנו. רק נדמה לנו שאנו שרויים במאמץ קיומי, בבריחה מיסורים ובמרדף אחרי תענוגים.

אלא שזו המלחמה הפנימית שלנו. המלחמות החיצוניות נולדות מהטבע האנושי, מרצונו לשלוט באחרים, וזה מה שגורם למאבקים בין אנשים, בין מפלגות, לכל מיני תחרויות עד למלחמות בין העמים.

אחרי שהנשמה עוברת מספר מוגדר של גלגולים, במאבק שהוא לא מודע, בתהליך שבו האדם לא תופס לא את הסיבה ולא את המטרה לניסיונותיו, כי תהליך הגלגולים מוסתר ממנו-אחרי אלה, הנשמה עולה למדרגה הבאה של התיקון, להתפתחות מודעת. כדי שנעבור תיקון במודע בדרך מהירה ולא כואבת, פיתחו המקובלים שיטה מיוחדת שנקראת "קבלה", שהיא ה"מתמטיקה" של נפש האדם. יש ללמוד אותה רק בשלב האחרון של התפתחות הנשמה, רק בשלב המודע.

המקובלים של המאות הקודמות כתבו שהתקופה הזאת צריכה להתחיל עם החזרה מהגלות הרביעית, מהגלות האחרונה. וליתר דיוק, הגאון מווילנה שחי במאה ה-16 קבע את שנת 1990 כראשיתה של התקופה הזאת. הרב יהודה אשלג, בעל הסולם, שחי בתחילת המאה הזאת, הצביע על שנת 1995 כשנת השינוי.

מכל מקום, התהליך הזה כבר התחיל, ואנחנו רואים איך חוכמת הנסתר היהודית המלמדת על התיקון האישי של הנשמה, שהיתה נעולה בפנינו, הופכת להיות חיונית לאנשים רבים, דווקא בדור שלנו.

בעל הסולם כותב שלימוד קבלה משנה את איזון הכוחות בעולם הרוחני, וכתוצאה מזה מתרחשים שינויים גם בעולם הזה. היחס הזה בין הכוחות אינו מביא להפסקת המלחמה, כי המלחמה היא בלתי נמנעת ונמשכת עד גמר התיקון, אבל היא לא חייבת להיות מלחמה שיש בה מיליוני הרוגים. מלחמה זה התנגשות בין כוחות, שלא תיפסק עד גמר התיקון, ואנחנו כבר נמצאים בשלבה האחרון.

אם מלחמה היא מצב קבוע ובלתי נמנע, הן בעולם הרוחני והן בעולם שלנו, במה אנחנו יכולים להשפיע על שינוי המצב?

אם נלמד קבלה, נוכל להשפיע בצורה יעילה על האיזון שבין כוחות הטוב והרע, לגרום לשינויים במערכת הניהול של העולמות כך שלא נרגיש מלחמה, התנגדות הרע.

את ההתנגשות בין ערבים ליהודים מסבירה הקבלה על ידי ניתוח מבנה הנשמה הכללית בבריאה: החלק החיצוני של הנשמה הכללית נקרא "גוי" ונמצא בהתאמה לגויים, והחלק הפנימי שלה נקרא "יהודי" הנמצא בהתאמה ליהודים, לעברים, מלשון "עבר", אלה שעברו את הגבול של העולם הזה ונכנסו לעולם הרוחני, או ישראל שזה "ישָׁר אֵל", ישר לבורא.

בנשמת האדם מתקיימים תמיד מאבקים בין החלק חיצוני, הגשמי, האגואיסטי שנקרא "גוי", לבין החלק הפנימי שנקרא "יהודי". הערבים-שנלחמים נגד היהודים-זה אני עצמי, התכונות שלי, הטבע שלי, שאותו אני צריך לנצח בתוכי-ובאותו זמן עלי לנצח גם את אויבי בגשמיות. נהפוך להיות יהודים במובן המלא של המילה רק כשננצח את הגויים בתוכנו, זאת אומרת, כשנהיה מתוקנים.

אלא שלא זה מצבנו הנוכחי-זהו המצב העתידי שלנו. אילו היינו מתוקנים היום, לא היינו צריכים להילחם בפלשתינאים. "שלום" בא מהמילה שלימות-ניתן להשיג שלום, הבנה, רק אם הטוב שולט באופן מוחלט ברע, והרע משרת את הטוב.

במצב הלא מתוקן שלנו, אנחנו לא מסוגלים לתאר לעצמנו שניתן להשתמש בכוחות הרע כך שישרתו את הטוב, במטרה להתקרב לבורא, לתכונותיו. לשם כך צריכים לשנות רק את אופן השימוש, הנקרא כוונה.

למרבה הפלא, גם מי שעבר אסונות אישיים, לא רוצה לשמוע על הכוחות העליונים, על הבורא. אף על פי שדווקא משם יורד הסבל שלו. והאמת היא, שדווקא צרות וסבל הם שמכוונים את האדם לרוחניות; ומהניגוד המוזר הזה אי אפשר לברוח.

כאשר אדם מבוגר, מפותח, רוצה להסיק מסקנה כלשהי, הוא משתמש בניסיון של הדורות הקודמים. ואילו האדם הפשוט "עוצם" את עיניו, מרגיש רק את הכאב האישי-הרגעי שלו, ולא רוצה לדעת על שום טרגדיות אחרות. לכן לא כמות הסבל קובעת את תוצאות ההבחנה, אלא ההתבגרות הפנימית-הרוחנית.

אדם כזה יכול להתחיל לעסוק בשאלה על מהות החיים, על סיבת הסבל, בכל גיל. יכול להיות שבגיל 10 הוא יחוש בתוכו את השאלות האלו, הגם שלא עבר בחייו הקצרים שום סבל וגדל במשפחה רגילה. דבר זה הוא תוצאה מגלגולים קודמים של נשמתו בעולם הזה.

אנחנו כמעט שאיננו מתקדמים לגמר התיקון, כי אנחנו לא מתחשבים במכות שנוחתות עלינו: עומדים וצוברים מכות. כל עוד אין הרמה שלהן עוברת איזשהו סף, אנחנו ממשיכים לקבל מכות נוספות. וכאשר טעם המכות הנוראיות יהיה מר במידה מספקת, הוא יגרום לאדם צורך להיפטר מהן,ורק אז האגו יפעיל את שכלו, והוא ייעשה חכם יותר. קיימת אשליה שדרך היסורים היא הדרך לעולם הרוחני. אבל לא זו הדרך. דרוש זמן, כך שהסבל יצטבר עד סף מסויים, ואז מופיע הצורך להבין את הסיבה לסבל; המלחמה היא בלתי נמנעת, והיא תימשך עד סוף גמר התיקון. אם נלמד קבלה, נחליש את עוצמתה ונקטין את מידת הסבל ממנה, או שאפילו נעביר אותה לצורה הרוחנית שלה.

לפי שעה, רוב העם שלנו לא תופס שחוץ ממלחמה חיצונית יש גם מלחמה פנימית, ולכן הסבל רק יגבר. התהליך הזה נמשך כבר אלפי שנים, מפני שתפיסת הסיבה והמטרה לסבל, צריכה להיות לעומקו של כל הטבע האגואיסטי שלנו. בינתיים אנחנו מסתכלים בעיקר על הגוף שלנו כנכס עיקרי שלנו, הן בסבלו והן בהנאתו, כי אנחנו לא חשים בנשמה. אנחנו חושבים שאנחנו זה הגוף, כלומר השכל שלנו, ורק אתו אנחנו מזדהים.

והרי אנחנו הגוף והשכל. הרי כל השאר נסתר מאיתנו. איך אנחנו יכולים לפעול אחרת?

היום זה כבר אפשרי. יש לנו בסיס רחב מספיק, כדי להבין שהגוף שלנו והחיים שלו הם רגע קצרצר, ביחס למשהו עליון ונצחי. אבל אנחנו כל כך קשורים לגוף שלנו, שאנחנו לא יכולים לחשוב על הנשמה, אלא רק על הגוף.

שיטת הקבלה ניתנה לנו כדי להעלות את האדם מעל העולם הגשמי, כדי לעזור לו בתיקון שלו, במילוי הנשמה שלו וביצירת הקשר עם הבורא. לפי תוכנית הבורא, נסיבות שונות יביאו אותנו לכלל צורך להבין, שיש בנו משהו חוץ מהגוף: זוהי הנשמה, והיא העיקר.

יש בכל אחד מאיתנו משהו שהוא עוד לא מכיר, שהוא עוד לא חש. זה משהו ענקי ונצחי, אבל ריק. את הריקנות והנצחיות הזאת, האדם צריך לגלות כעת, ולמלאותן בעזרתה של הקבלה. גילוי הנשמה נמשך אלפי שנים, והיום נכנסנו לפרק האחרון של הגילוי הזה.

"כשאדם פונה למקורות קבלה אמיתיים, מתחיל להתפשט עליו מלמעלה אור רוחני. כאשר הוא בקבוצה ,עם המורה שהוא מקובל, אז על כולם משפיע כוח רוחני כללי שעוצמתו גדולה פי כמה..."

נספח א': מן המקורות

ההיסטוריה של הקבלה

ההיסטוריה של הקבלה מקבילה להיסטוריה האנושית. שורשיה באותה עת שבה הופיע האדם על פני האדמה, שעל פי המסורת היה אדם הראשון. המקובלים מגלים בו עניין מפני שבו התחילה ההיסטוריה של הקבלה, ולא רק זו של האנושות. הוא היה גם מחברו של ספר הקבלה הראשון שנקרא "רזיאל המלאך".

האדם שחי בעולם הזה מרגיש את טבע העולם שמסביבו, וגם את טבע העולם העליון, בתנאי שהוא מסוגל לכך. ואכן ישנם אנשים שמרגישים את שני העולמות גם יחד, שנקראים מקובלים.

אדם הראשון הרגיש את שני העולמות האלה ותיאר זאת בספרו. את הספר הזה אפשר להשיג היום בחנויות, הוא כולל ציורים מעניינים, עם הסברים וסכמות שהאדם הראשון כתב בעצמו.

כאשר פותחים את הספר רואים שלא מדובר באדם חסר תרבות, או חסר השכלה, שעסק בציד של ממותות. אלא באדם שהיה מקובל בדרגה גבוהה מאוד, שגילה לנו את סודותיה הבסיסיים של הבריאה. הוא חקר את העולם העליון, את כל מה שלמעלה מהעולם שלנו, היכן שמסיירת הנשמה שלנו לפני רדתה לעולם הזה, לפני לידתנו. זהו גם המקום אשר לשם הן חוזרות לאחר שהאדם מסיים את חייו, את דרכו על פני האדמה.

אדם הראשון, הנשמה הראשונה שירדה לעולמנו, מספר לנו על כל התפתחותן וירידתן של שאר הנשמות. הוא לא מספר על הגופים שיוולדו בעולמנו, אלא על אותן נשמות הנולדות מנשמתו, נשמותיהם של ילדיו, נכדיו, ילדי נכדיו, וכל האנושות שתצא ממנו; כיצד יצטרכו הנשמות לחיות את חייהן בגופים גשמיים של העולם הזה, מה יקרה להן, ומתי יעלו שוב אל השורש ממנו הן באו.

הוא מספר איך כל הנשמות האלה תתקבצנה יחד לנשמה אחת, במדרגה אחרת, הרבה יותר גבוהה, שם הן יבנו את מה שאנחנו קוראים "אדם", שאנחנו רק חלקים קטנים ממנו. על כך הוא מספר לנו בספר הקבלה הראשון שלו "רזיאל המלאך". המילה "רזיאל" באה מהמילה "רז"-מלאך הנסתרות, המגלה את נסתרות הבריאה.

כתיבתו של ספר קבלה

האדם חי בעולמו וקולט ממנו כל מיני תמונות ורשמים, וכך כל אחד מאתנו יכול לתאר את מה שהוא מרגיש. אבל ספרי הקבלה מתארים את מה שמרגיש אותו אדם שחש את העולם הזה ובו בזמן גם את העולם העליון-הרוחני, העולם שאחרים לא מרגישים.

בכך יחודיותם של ספרי הקבלה. הם מתארים דברים שאדם רגיל לא מרגיש אותם, אך ניתנים להשגה על ידו. מקובל הוא לא רק אדם המרגיש את העולם העליון, אלא הוא מי שיכול לתאר את הרגשותיו, בשפה ובצורה שגם אנחנו נוכל להבין אותם. וזאת כדי שעל ידי הלימוד בספרים האלה, נוכל לטפח בתוכנו את חושי ההרגשה החסרים לנו; חושים שבעזרתם נוכל להרגיש את העולם העליון, עד כדי כך שנראה את המצבים הקודמים והעתידיים שלנו, שהרי "אין זמן ברוחניות". באופן כזה נוכל להיכנס להרגשת העולם העליון הנצחי, ונחיה מרצון בשני העלמות גם יחד.

בספרי קבלה ישנו כוח מיוחד-כך שמי שלומד מהספרים האלה ונעזר בהדרכה נכונה, מסוגל להשיג את דרגתו הרוחנית של המחבר. לכן חיוני לדעת מאילו ספרים ללמוד. קיימים ספרי קבלה לרוב הכתובים בצורות ובסגנונות שונים, שחיברום מקובלים שהיו בדרגות השגה שונות. היום אנחנו יודעים מהם אותם ספרים שעוזרים להיכנס לעולם הרוחני; אלו ספרים שמכוונים את האדם, כמו מדריך נסיעות, שמיועד לאדם שנקלע למדינה זרה.

קיימות דרכים מספר לתיאור עולמות רוחניים. העולם הרוחני והעולם שלנו מקבילים זה לזה; כל מה שיש בעולם העליון, יורד ובא לעולם שלנו. כל המאורעות מקורם בעולם העליון. הם יורדים ממנו לעולם שלנו, ומתלבשים בצורה מדוייקת באובייקטים התואמים להם בעולם הזה.

בעולם שלנו אין אובייקט, כוח, או תופעה, שאינם באים כתוצאה מהעולם העליון. לפיכך המקובלים משתמשים בשמות הלקוחים מהעולם שלנו כדי לתאר אובייקטים מעולמות עליונים, שכן כולם הם שורשים של העולם שלנו.

אדם רגיל שלא זכה עדיין ל"מסך רוחני", רואה בספר קבלה מעין סיפור המתרחש בעולם שלנו. אבל אדם שהוא כבר מקובל, המילים האלה לא יבלבלו אותו, משום שהוא יודע בדיוק איזה "ענף", אותה תוצאה בעולם שלנו, תואם את ה"שורש" שלו בעולם העליון. בצורה זו נכתבה התורה. לעומת זאת ספרי הנביאים נכתבו בידי המקובלים בשפה אחרת, "שפת האגדה". ואילו התלמוד מתאר את חוקי העולם הרוחני כמעשים, חוקים ומצוות הקיימים בעולם שלנו. כלומר גם מאחורי המילים של התלמוד, צריך לראות אובייקטים ופעולות בעולם העליון.

מאז אדם הראשון עברו שנים רבות. את הארץ מילאו צאצאיו, כל הדורות שבאו אחריו. ביניהם היו גם מקובלים, אבל ספריהם לא הגיעו לידנו. נמצאו אמנם מגילות, אבל אי אפשר היה למצוא בהן איזושהי שיטה מסודרת.

אברהם אבינו (1812-1637 לפנה"ס)

הספר העיקרי הבא שהגיע אלינו, לאחר ספרו של האדם הראשון, היה ספרו של אברהם אבינו, "ספר היצירה". זהו ספר מיוחד במינו וקשה להבנה, משום שהוא נכתב בקיצור ומחזיק רק כמה עשרות דפים. על קיומו ידוע מזה אלפי שנים והוא מצוי גם היום בכל חנות. אלא שאי אפשר ללמוד ממנו קבלה, משום שאברהם אבינו לא התכוון לכתוב ספר לימוד לנמצאים בעולם שלנו, ולהסביר בו איך לפתח את הרגשת העליון, הרגשת העולם הרוחני. מטרתו לא היתה ללמד את השגת העולם העליון, אלא הוא רק מנה כמה חוקים עיקריים שגילה על העולם החיצון לנו.

עם זאת, השתמש אברהם אבינו בתרשימים, הסברים וטבלאות כדי לתאר את כל הקשרים בין העולם שלנו לעולם הרוחני, כדי להראות לנו את אופן פעולתו של העולם הרוחני: מהיכן יורדים הכוחות הרוחניים, איך הם מתלבשים בגופים של העולם הזה. הוא מסביר שם כיצד כל אחד מהגופים מקבל כוח מסויים מלמעלה, הקובע מה יקרה לו בעולם שלנו ומה יקרה לו בסוף הדרך, כלומר, לאן האנושות תגיע בהשפעת הכוחות העליונים.

"ספר היצירה" נכתב בצורה שונה מ"רזיאל המלאך". הוא מורכב מפרקים הנקראים משניות, והשפה שלו מסודרת יותר. אברהם אבינו כותב בספר על מבנה העולם הרוחני: על עשר ספירות, על פרצופים, על מערכות ההנהגה; כיצד משתלשל הכוח העליון, האור, איך מאזנים ואוספים אותו, איך הנשמה הכללית מתחלקת לנשמות פרטיות ומהו סדר השתלשלותן של הנשמות.

הוא מספר על היחסים בין הגופים בעולם הזה הנמצאים תחת השפעת הנשמות שהתלבשו בהם. הספר מעניין אבל רחוק מאיתנו מאד. לנשמות של היום, הספר יכול לשמש רק כעזר בלימוד, כי יש בו כוח חזק מאוד, הייתי אומר-חום.

התכונה שמאפיינת את אברהם אבינו נקראת "חסד". אברהם היה מוכר כמי שמכניס לאוהלו את העוברים ושבים. הספר שלו נותן לאנושות את כוח ה"חסד" שלו, המאפשר לדורות הבאים אחריו להתפתח ולשאוף להשגה רוחנית. אבל הדורות הבאים, הנשמות החדשות שבאו אחרי אברהם, דרשו גילוי חדש, ואז באו מקובלים חדשים.

הספר העיקרי הבא, דוגמת "רזיאל המלאך" ו"ספר היצירה", הוא "ספר הזוהר". בין אברהם אבינו לבין "ספר הזוהר" היו מקובלים רבים, והגדול שבהם היה משה רבנו.

משה רבנו נודע בכך שהיה שונה משאר המקובלים, בכך שעם ההתגלות שזכה בה, קיבל הוראה לגלות אותה לכל האנושות, לכתוב אודותיה, להקים מרכזי לימוד, דבר שלא היה קיים לפני כן אצל שום מקובל. מאז ועד היום כל המקובלים אוספים סביבם קבוצות תלמידים.

למשה רבנו היו 70 תלמידים ויהושע בן-נון היה התלמיד שהמשיך את דרכו. משה רבנו לא עסק רק בחקירת העולם העליון, אלא גם במימוש מעשי של השגתו הרוחנית בעולם שלנו, כמו היציאה ממצרים. הודות לחוכמה שהשיג, ולכוחות העליונים שקיבל מלמעלה, הוא היה מסוגל להוציא את עם ישראל מהגלות.

הוא הביא את עמו לגבול ארץ ישראל וירדן, ומשם לא היה יכול להמשיך ללכת אתם, משום שהנשמה שלו לא היתה צריכה לכבוש את ארץ ישראל במעשה. המשימה שלו היתה להוציא את עם ישראל ממצרים, ולכתוב ספר אשר בעזרתו כל אדם וכל האנושות יוכלו "לכבוש" את העולם העליון, לצאת רוחנית מ"מצרים"; מהשתחוות בעולם הזה לפסלים, גופות, שמש ואלוהים שקריים, להגיע למצב של כניסה רוחנית לארץ ישראל הנקראת "עולם האצילות", עולם של נצחיות ושלימות-מצב שהוא משיג בתוכו, בפנימיותו מחוץ לגדרי זמן ומקום.

השיטה שאותה מביא משה בספרו נקראת "תורה" מלשון "אור", "הוראה"; הוראה איך לצאת לעולם הרוחני בעזרת האור. איך לחיות למען מטרה נצחית, ולא למען החיים החולפים שאנחנו חיים בעולם הזה. בעזרת הספר יכול אדם לחשוף את כל תמונת הבריאה, הגם שהוא עובר עכשיו רק קטע קטן ממנה; הוא יכול לעשות חשבון נכון ולהגיע לתוצאות הרצויות; לבנות את חייו לקראת המטרה הסופית, זו שמשה רצה להשיג, ולזה מגיע בהדרגה כל מי שלומד לפי שיטת משה רבנו.

שיטתו של משה היוצאת מהתורה, מאפשרת לכל אדם שחי על פני האדמה להשיג את דרגת "משה", כלומר לצאת בהרגשותיו מהעולם הזה אל העולם העליון, אל כל הבריאה. מקור השם "משה" מהמילה "למשות"-הכוח שמושה ומוציא את האדם מהעולם הזה.

משה רבנו, ספר התורה ו"שפת הענפים"

ספר התורה הוא סיפור היסטורי על יציאתו של עם ישראל ממצרים, אך לאמיתו של דבר הוא מתאר את יציאת האדם ממצב השפלות הגשמי שלו שנקרא "מצרים", ואת התעלותו למצב הנעלה הנקרא "ארץ ישראל".

משה, מחבר התורה, השתמש בשפה הנקראת "שפת הענפים", בשמות של עצמים, הרגשות ופעולות מהעולם שלנו, אבל התכוון בהם לאובייקטים של העולם העליון: לכוחות עליונים, לכוחות נסתרים סודיים, לכניסות ויציאות של כוחות, של מידע, ולהשפעות, גם הרסניות.

כל זה ערוך כסיפור היסטורי על ההתפתחות האנושית. ובאמת התפתחות האנושות היתה לפי התורה; בתורה מתוארת תקופה מסוימת בהתפתחות האנושות, אבל הכוונה לשורשים רוחניים עליונים. אם נראה את מה שכתוב לא כסיפור היסטורי, נבחין בכוחות הרוחניים ובכל מה שמשתלשל מהעולם העליון אל העולם שלנו: במקום דמויות גשמיות-בהמיות של אנשים כמו משה ופרעה, או חיות או עמים שונים, נראה כוחות רוחניים.

אם נסתכל על התורה לא דרך העטיפה החיצונית, נראה תמונה אחרת לגמרי, מנותקת מן המציאות של העולם הזה; זו תהיה תמונה בדרגה רוחנית, שנראה בה את הנשמות, ואז בהדרגה, נוכל להגיע למגע עם הכוחות האלה, ולהשתמש בהם להתעלות רוחנית אישית.

בעזרת שבעים תלמידיו, חיבר משה מדריך-הוראה להתעלות רוחנית. הוא התקין ממנו עותקים נוספים, ולימד אותו בקבוצות אנשים שנקראו "עם". ליהודים אין לאום, כי "יהודי" זו הגדרה של נשמה-אדם שמטרת חייו להגיע לרוחניות, לקשר הדדי עם העולם העליון.

"יהודים" זו אותה קבוצת אנשים, שעוד בזמן אברהם אבינו, קיבלה על עצמה את רעיון המונותאיזם, האמונה באל אחד. לאחר מותו של אברהם אבינו, קמה קבוצת ממשיכים שהאמינה בכוח הנהגה יחיד: כוח שניתן לפנות אליו, שיכול וגם חייב לעזור לאדם, כי הוא ברא את האדם, ומחכה שהאדם יבקש ממנו עזרה.

ממשיכי הדרך של אברהם קראו לעצמם "יהודים", כי היו יחודיים, במובן שרצו ב"יחוד", בקשר עם הבורא, להידבק בו; או שנקראו "עברים" מהמילה "עבר", על שם מי שעובר מהעולם הזה לעולם הרוחני.

בספר התורה מפתח משה רבנו מדע על השגת העולם העליון. אך אם נתחיל לקרוא בתורה, יהיה לנו קשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי לראות משהו שהוא עמוק יותר מאשר "סיפורי משפחה" והיסטוריה. גם לא נרגיש את מה שנסתר בה, כדברי המקובלים.

בני אדם מחפשים בתורה כל מיני צפנים, ומוצאים את כל הקשרים האפשריים בין חלקיה. אכן, חלקי התורה קשורים זה לזה באין ספור צורות אפשריות, מפני שכל חלק קשור לכל שאר החלקים. מספר האותיות, המילים, הפסוקים והפסקאות מחושב; ובאחרונה נעשתה עבודת מחשב יוצאת מן הכלל, החוקרת את המבנה הפנימי של כל סוגי האותיות, וכן את חלקי האותיות השונים. אבל זה לא נותן לאדם דבר, כי מכך הוא לא יידע מה עומד מאחורי כל סמל, נקודה, צורת הקווים באותיות, או מאחורי צירופי מילים שמצא.

התורה נכתבה כמלה אחת ללא רווחים. רק אחר כך חילקו את המלה הזאת למלים, ואת המלים לאותיות, ואת האותיות לחלקי אותיות, ובסוף הגיעו למרכיבי האות ל-"נקודה" ו"קו" שיוצא ממנה. "נקודה שחורה" על רקע לבן מסמלת את מקור האור, כלומר האור שיוצא מהנקודה. אם הוא יורד מלמעלה למטה, מהכוח העליון, מהבורא אל הנברא, זהו קו אנכי; אם הכוח מיוחס לכל הבריאה, זהו קו מאוזן.

ככלל, זהו כל המידע שיורד אלינו מהבורא. כל הצירופים האפשריים בין נקודות וקווים, תלויים בשני הסימנים הנשלחים אלינו מן הבורא:

א. הקו האנכי- סימן אישי הנשלח מהבורא לאדם.

ב. הקו המאוזן- סימן כללי הנשלח מהבורא לאנושות.

ג. כל המצבים שביניהם.

כולם יחד יוצרים את צופן היחסים בין הבורא לאנושות- ובכל רגע הכל יכול להיראות אחרת כי בכל רגע לכל נשמה יש מצב אחר.

אדם שמסתכל באותיות התורה, אם למד לקרוא אותה נכון, יכול לראות דרך הצירופים (המצבים) השונים של הקווים והנקודות הללו את עברו, את ההווה שלו ואת עתידו. אבל כדי לראות דברים אלה דרוש מפתח, בעזרתו ניתן לקרוא את התורה כמו מדריך לעולם הרוחני, ולא כמו סיפור היסטורי. מפתח זה נמצא ב"ספר הזוהר". ספר זה מפרש את החומש ומסביר לנו למה בדיוק משה רבנו התכוון בתורה.

כאשר האדם לומד את חמשת חומשי התורה דרך עיניו של "ספר הזוהר", הוא רואה דבר שונה לגמרי מהעולם שלנו, הוא רואה את העולם העליון, את ההנהגה הרוחנית של העולם שלנו ושל כל הבריאה כולה. לכן המקובלים קוראים את שני הספרים יחד.

עד שנכתב "ספר הזוהר", תלמידיו וממשיכיו של משה רבנו כתבו, במשך מאות שנים, פירושים בסיסיים למקרים מסויימים בתורה, כדי שנבין מה בעצם נתן לנו משה רבנו. הפירוש הראשון הוא ה"משנה" (מהמילה "שני"; "שנה", דבר החוזר על עצמו). המשנה מתארת את כל החוקים הרוחניים כחוקים של העולם הזה. היא מסבירה לאדם מה עליו לעשות ומה לא, ודברים אלה ידועים לכולם כ"מצוות", מצוות "עשה" ו"לא תעשה".

את המעשים האלה יכולה להסביר רק הקבלה. היא מסבירה שהדבר החשוב ביותר הוא לא המעשה שבעולם הזה, אלא הכוונה שלו בעולם הרוחני; כי מה שחשוב הוא מה עושה האדם בכוונות הפנימיות שלו. על זה בדיוק מספרים לנו החכמים ותלמידי משה רבנו.

הדור שאחריהם הוא דור התלמוד. חכמי התלמוד הסבירו איך צריך לקיים נכון את המצוות בכל מקרה ומקרה. אבל הם הבינו כי מדובר לא בקיום מצוות מיכני הנהוג בעולם שלנו, אלא בכך שבאמצעות המצוות האלה, במשמעותן הרוחנית הנכונה, האדם היה חוקר את הטבע של העולם שלנו ושל העולם הרוחני בצורה הנכונה לטובתו.

המשנה והתלמוד אמנם מסבירים בפרטי פרטים את כל אחד מהחוקים הרוחניים, אבל הם כתובים בשפת יום יום שלנו, ולכן מי שאין בידו המפתח לקריאה נכונה-המפתח ל"ספר הזוהר"-רואה במשנה ובתלמוד המלצות לקיום נכון של אורח חיים דתי.

שהרי כל המקובלים הגדולים האלה, כלומר אותם חכמים של המשנה (התנאים) והתלמוד (האמוראים), הסבירו לנו בכתביהם את מערכת הבריאה: כיצד אנחנו יכולים להשתמש בחוקיה בצורה הטובה ביותר; מהי הסיבה שהכוחות האלה יורדים אלינו מלמעלה, ואיך אנחנו יכולים להשתמש בהם,כך שתמיד נקבל מהם תגובה חיובית; ובסיכומו של דבר, איך נהפוך להיות לחלק החשוב והפעיל בכל הבריאה.

כשבאים אלינו כוחות מלמעלה, ואנחנו מגיבים עליהם בצורה נכונה, התגובות שלנו עולות בחזרה, ויורדות לעולם שלנו תוצאות שהן טובות לכולם. זוהי משימתה של הקבלה, הנקראת "חוכמת הקבלה". המילה "קבלה" באה מהמילה "לקבל", לדעת איך לקבל נכון את כל השפע היורד עלינו מהכוחות העליונים.

כל מי שמתחיל ללמוד קבלה, רואה בבירור, שהסיבה לכל היסורים והאסונות שכל אחד מאתנו וכל האנושות כולה עוברים בעולם שלנו, היא כי אין אנו מפרשים נכון את מה שקורה סביבנו, ולכן גם לא מגיבים כנדרש; ומצבנו מחמיר עוד יותר מאותן התוצאות החוזרות אלינו שוב, מההתנהגות הלא מושכלת שלנו.

קבלה היא המדע המעשי ביותר, שמעניק לאדם את המפתח להנהגת העולם. אבל כדי שיוכל להנהיג אותו, צריכים קודם כל ללמוד אותו. לשם כך חייבים לדעת את מבנה היקום הכללי, ואת מערכת ההנהגה שלו, כדי שהאדם ידע איך ליטול בה חלק פעיל.

ר' שמעון בר יוחאי (אמצע המאה ה-2 לספירה)

ר' שמעון בר יוחאי (רשב"י), היה מחברו של "ספר הזוהר" במאה ה-2.זהו הספר החשוב ביותר בקבלה ונחשב לספר היסוד העיקרי. ר' שמעון בר יוחאי חי בתקופה שבין התלמוד ו"הזוהר", ונחשב לחוקר גדול של הטבע שלנו ושל העולם העליון. הוא גם נמנה עם החשובים שבחכמי התלמוד,והוא מוזכר בתלמוד כ-4000 פעמים. הוא שלט הן בשפת התלמוד והן בשפת הקבלה, בעזרתן הוא תיאר את מערכת ההנהגה העליונה, הנסתרת מאיתנו: אילו עולמות רוחניים ואילו כוחות כלולים במערכת הזאת, איך נולדים בה כל מאורעות ההווה והעתיד, כל החידושים וההתהפכויות, איך הם יורדים משם לעולם שלנו, ובאיזה אופן הם מתגלים בו, בהתלבשותם בחומר של העולם הזה.

ב"ספר הזוהר" מוסבר מהם המעשים שלנו, אשר בעזרתם אנחנו, מלמטה, משפיעים על כלל העולם. ר' שמעון בר יוחאי היה המקובל הראשון שתיאר איך המחשבות שלנו, התגובות שלנו על מה שיורד אלינו מלמעלה, עולות בחזרה לעולם העליון, פועלות בו, וכך משפיעות על התפתחות המאורעות העתידים לרדת אלינו. "ספר הזוהר" הוא דבר כה יקר לנו, כי הוא מקיף את כל ההתפתחויות האפשריות לאורך כל היסטוריה האנושית.

לפני שרשב"י החל בכתיבת הספר, הוא הקים סביבו קבוצת תלמידים, כך שכל נשמה של כל תלמיד ותלמיד היתה תואמת למדרגה רוחנית מסויימת בעולם העליון. בסך הכל הם היו תשעה והוא עצמו העשירי. התחברותם לנשמה אחת, היתה בהתאמה מלאה למבנה שלם הקיים בעולם הרוחני, הנקרא "עשר ספירות".

לכן, אף על פי שר' שמעון הוא מחברו של הספר, מסופר שם על כל אחד מהתלמידים, משום שכל אחד מהם מייצג אחת מהתכונות של העולם הרוחני. הוא בנה, כביכול, מנסרה (פריזמה), שהאור הפשוט-העליון, היורד לעולם שלנו, עובר דרכה ונחלק לעשרה חלקים, וכל חלק של האור גם הוא מתגלה לנו בעשר ספירות.

כלומר, סיפורם הוא למעשה תיאור האופן שבו התכונות הרוחניות האלה יורדות לעולם שלנו, כיצד מנהיגים עשרת הכוחות האלה את העולם הזה, וכיצד יכול כל אדם לנצל את הכוחות האלה לטובתו ולמען אחרים.

אלא שלא תוכל להשתמש בהם לתועלתך, אם בכך אתה גורם נזק לאחרים. ולהיפך, לא תוכל להשתמש בהם לטובת אחרים אם אתה מזיק בכך לעצמך. בטבע הכל בנוי על פי עיקרון של הדדיות (הרמוניה) מוחלטת, ואם נדמה לנו שאפשר לעשות צעדים אגואיסטיים, זה רק משום שאיננו רואים בשלמותה את כל התמונה היורדת אלינו מלמעלה.

הכוחות שפועלים לטובת הכלל ולטובת כל פרט, קשורים ביניהם ויורדים ממקור אחד; לכן אף פעם לא יכול להיות מצב בו יהיה טוב לזה על חשבון זה. כיצד להשתמש נכון בכוחות רוחניים-את זה מלמד אותנו "ספר הזוהר".

ר' שמעון בר יוחאי סיפר, שלא היה יכול לכתוב את הספר בעצמו. את הספר היה אמור לכתוב עבור הדורות האחרונים, ולהעביר אותו דרך כל דורות הביניים, כדי שזה יתגלה רק במאה ה-16. לפיכך, כדי לכתוב את הספר הזה בנסתרות, כך שדורות הביניים יעבירו אותו הלאה, הוא השתמש בתלמידו רבי אבא. תוך כדי שהוא שומע-לומד את "ספר הזוהר" ממורו, החל רבי אבא בכתיבת הספר, אבל כתב אותו כך שבזמן שהאדם יקרא בו, הוא יקלוט רק את הרובד החיצוני של הספר.

ככל שהאדם עובד על עצמו יותר, כך הוא מזכך את עצמו ומתעלה רוחנית. באותה מידה שהתעלה, הוא נעשה מוכשר יותר להתעמק ב"ספר הזוהר" ולהרגיש מה כתוב בו. בהתאם לכך הוא מקבל כוחות רוחניים ויכול לקחת חלק פעיל בהתפתחות הכלל.

רבי אבא לא כתב את הספר בעברית, כמו שעשו אברהם אבינו ומשה רבנו, אלא בארמית, שפה שהשתמשו בה באזור פרס (עיראק של היום). הספר מכיל מילים גם ביוונית וגם בלטינית, מילים שהשתמשו בהן בשפת יום יום של אותה תקופה. אבל זה לא המעיט את ערך הספר במאומה. בצורה זו ביקש המחבר להסתיר את החלק הפנימי שבספר, בהקנותו לו עטיפה לא מושכת.

כדי לכתוב את "ספר הזוהר", ר' שמעון בר יוחאי הסתתר במערה בצפון הארץ (ב"אדרא רבא") עם בנו רבי אליעזר. הם ישבו במערה 13 שנה. הם ניזונו, כמו שמספר המדרש, מעץ חרוב, ושתו מים ממעיין סמוך. בגדיהם נקרעו וכדי להישאר מכוסים בזמן הלימוד, הם טמנו את עצמם בחול.בשעות היום כשנמצאו בתוך החול, למדו וביררו את כל מה שנכתב אחרי כן ב"ספר הזוהר".

משחלפו 13 שנה, יצא ר' שמעון בר יוחאי מהמערה עם בנו וקיבץ סביבו עשרה תלמידים. הוא העלה אותם רוחנית, כל אחד לפי נשמתו, וכך בנה כלי רוחני משותף, שבתוכו הרגישו את מבנה העולם העליון, השורש הגבוה ביותר של קיומנו.

הספר נכתב, ועם סיום כתיבתו, הלך ר' שמעון לעולמו, ונטמן במירון, באזור בו כתב את הספר עצמו. לידו קבור גם בנו, ולא רחוק משם קבורים יתר תלמידיו.

עוד בחייו של ר' שמעון בר יוחאי, הספר נגנז מיד לאחר שהסתיימה כתיבתו. הסיבה לכך היא כי האנושות ככלל והעם היהודי בפרט, עדיין לא היו באותה דרגת התפתחות, שתאפשר להשתמש בספר הזוהר בצורה נכונה, למען מטרה רוחנית, לטובת האדם והעולם כולו.

ספר התורה, ספרו של משה רבנו, גם הוא מספר רק על עולמות רוחניים. דווקא משום שהיה כתוב כך שכל העם יוכל לקרוא בו, וכל אחד היה יכול להבין אותו בדרגה הגשמית שלו, ולקיים את כל מה שכתוב בו-דווקא משום כך נפוץ הספר בכל העולם.

אלא שמשה רבנו התכוון לקיומם של חוקים רוחניים, וזאת כדי שאדם המקיים חוקים רוחניים, יוכל לכוון כלפיו את כל מקורות האור של היקום כולו בצורה הטובה ביותר.

בגלל הצורה המוצפנת "הפשוטה" בה נכתבה התורה ("פשוט", מפני שאדם שקורא בה, נדמה לו כי זה פשוט ומובן), התורה לא היתה צריכה להיגנז כמו "ספר הזוהר", אלא יכולה היתה להתגלות ולהיחשף, בלי שהיה צורך להעביר אותה בסתר ממקובל למקובל.

ר' שמעון בר יוחאי הורה לגנוז את "ספר הזוהר" עוד בחייו. למעשה, הוא זה שחיבר אותו והסתיר אותו כאחד. אך רבים מחלקיו נעלמו. כעבור 600-500 שנה נמצא הספר במקרה: חכם אחד בקש מתלמידו שיביא לו מזון מהשוק. וזה הביא לו משהו עטוף בנייר. החכם פתח את החבילה ונדהם לראות שהעטיפה היא כתב-יד עתיק.

החכם החל ללמוד את כתב היד וראה שהוא מכיל את סודות הבריאה. מיד שלח את תלמידיו חזרה אל השוק. הם התחילו לנבור בתוך כל ערמות האשפה ולהוציא משם את כל שאר הדפים, שנצברו בכמות גדולה מאוד.

כך הם אספו יותר מ-2700 פיסות נייר שהביאן לשם סוחר ערבי. הסוחר הערבי, שהגיע קודם לכן לארץ ישראל אחרי מסע גמלים באזור נהרות הפרת והחידקל, מצא את הקרעים האלה, וחשב להשתמש בהם כדי לארוז בהם את תבליניו. כך למעשה התחברו להם קטעים של ספר עתיק, ספר הזוהר.

המקובל משה דה- ליאון היה הראשון שהוציא לאור את "ספר הזוהר" במאה ה-13 בספרד. אך רבים טועים וחושבים שהוא מחברו של "ספר הזוהר". "ספר הזוהר" כלל בתוכו ספרים רבים. הוא הכיל בתוכו לא רק פירושים ומפתחות לתורה, אלא גם פירושים לספרים אחרים כמו ספרי הנביאים והסברים קבליים למשנה ולתלמוד. לכן מה שקרוי היום "ספר הזוהר", הוא רק חלקים ממנו. כיום זהו ספר לא גדול, שיש בו בערך 300 עמודים של טקסט, שקטן פי 20 מגודלו המקורי. כלומר, חסרה לנו כמות עצומה של מידע. אין זה כה חמור, כי מאז ועד היום, מתגלים מקובלים חדשים ומספרים לנו על מה שמתרחש בשני העולמות, ובאיזו צורה העולם העליון משפיע על העולם שלנו ובונה את ההווה ואת המחר שלנו.

חוץ מהפירוש לחמשת חומשי התורה של משה רבנו, לא נשמר כמעט דבר מהפירושים האלה. ב"ספר הזוהר" שהגיע לידינו, נשארו רק מעטים מן הפירושים לספרים האחרים. אבל זה לא מוריד מערכו של "ספר הזוהר",כי גם בצורתו הנוכחית הוא נשאר המפתח, שבעזרתו נוכל לפתוח את השער אל העולם הרוחני.

אחרי רבי משה דה-ליאון, שוב נגנז "ספר הזוהר" למשך מאות שנים, עד תקופת ימי הביניים המאוחרים, זמן האר"י הקדוש. באותה תקופה היו עוד ספרי קבלה חוץ מ"ספר הזוהר", ספרים שנכתבו במהלך אותן מאות.

האר"י (1572-1534)

האר"י קיבל את "ספר הזוהר" במאה ה-16. הוא היה מקובל גדול, ולימד מכל המקורות הקבליים שהיו קיימים לפניו. מאוחר יותר, כל המקורות האלה יצאו כספר קבלה אחד שנקרא "עץ חיים". זהו ספר לימוד על הדרך לעולם הרוחני, ובו הוא מסביר לנו איך אפשר להתעלות, ולהשיג נצחיות ושלימות.

בכל דור יורדות לעולם שלנו אותן נשמות שהיו גם בדורות הקודמים, אך בכל דור ודור, הנשמות האלה מתלבשות בגופים חדשים, הן מתפתחות, ונעשות רגישות יותר לקבל ידע רוחני גבוה ומורכב. מכאן שלאנשים שחיו לפני אלפי שנים, היו אותן נשמות כמו שלנו, אבל היום הן מפותחות יותר, ומביאות לעולמנו התקדמות טכנולוגית ורוחנית.

כל התפתחות הקיימת באנושות באה כתוצאה מעליית נשמות למדרגה גבוהה יותר, אחרי שהן התעשרו בניסיון החיים (הגלגול) הקודם שלהן. כל נשמה היורדת לעולם שלנו, מתחילה את חייה עם הניסיון שצברה מחייה הקודמים. הנשמה עוברת תהליך בו היא צוברת ידע, השגות רוחני-ותוכן הרגשות מהעולם הזה, שמותירים בה מעין זכרונות, הנקראים "רשימות". כך הניסיון הזה נאגר ומצטבר בזכרונה.

מתוך כל הנשמות שירדו לעולמנו בדורות הקודמים, רק נשמות בודדות רצו להגיע להשגת העולמות הרוחניים. לעומת זה בדורנו, רבות מהן רוצות בכך. בימינו, ילד בן חמש, הוא הרבה יותר חכם מכפי שאנו היינו בדור הקודם. קל לו הרבה יותר לקלוט מידע חדש, ולחיות בו, כי הוא נולד עם ההכנה הדרושה לקליטת המידע הזה, לכן כל ידע חדש הוא טבעי לגמרי בשבילו.

ספרי הקבלה נוהגים להתגלות ולהיגנז שוב ושוב. הם יכולים להיגנז לכמה דורות, ואז לחזור ולהופיע שוב, ואחר כך שוב להיגנז. וזאת רק מפני שבכך האנושות עוברת תיקון מסויים. ובכלל, הספרים האלה קיימים לאורך כל ההיסטוריה האנושית במטרה לתקן את האנושות ולהבטיח את התפתחותה.

בעתיד כל הספרים יתגלו לכל איש ואיש. ב"ספר הזוהר" ובספרי הנביאים נכתב שבאחרית הימים האנושות כולה תיקח את הספרים האלה, תשתמש בהם כהוראה להשגת העולמות העליונים, ותשיג בעזרתם חיים שמחים, נצחיים ושלמים.

נשמות של מקובלים גדולים עוברות גלגולים מיוחדים. הן אינן מופיעות בעולם שלנו בכל דור ודור, אלא כמו הספרים, רק בדורות מיוחדים. נשמתו של האדם הראשון התגלגלה אחר כך באברהם אבינו, אחר כך במשה רבנו,בר' שמעון בר יוחאי, בהאר"י, ובימינו ברב יהודה אשלג. נשמה כזאת יורדת אך ורק בזמנים מיוחדים, שבהם היא אמורה לתקן ולהשפיע על התפתחות תקינה של כל האנושות.

השלב הראשון של התפתחות הנשמות הסתיים בתקופת האר"י. זה היה שלב של התפתחות לא מודעת, על ידי קיום בהמי פשוט. יבשת אירופה נמצאה אז בימי הביניים, תקופה של ברבריות ופראות.

הופעתו של האר"י הביאה עמה תקופה חדשה של התפתחות אנושית. לעולמנו החלו לרדת נשמות אשר מעוררות בגופים שהתלבשו בהם שאיפה לרוחניות, רצון לידע רוחני ולהשגת העליון. זאת הסיבה לכך שתקופת ימי הביניים תמה, והתחילה תקופת הרנסנס, תקופת התפתחות, שהביאה למהפכה הטכנולוגית והתעשייתית.

לאר"י ניתנה רשות מלמעלה לחדש את השיטה, שהיתה קיימת עוד מימי האדם הראשון; כך שתהפוך להיות, משיטה של יחידים, בעלי נשמות מיוחדות, לשיטה המתאימה להמונים, למספר רב של נשמות שהתפתחו קודם בעולם הזה וכעת מוכנות לעלייה רוחנית.

בנוסף ל"עץ החיים", להאר"י עוד כ-20 ספרים. הם קשים מאוד להבנה, אבל כיום הם הספרים העיקריים והיסודיים שעל פיהם בנויה כל שיטת הקבלה, משום שבספרים אלה פרס את כל חוקי הבריאה כשיטה מדעית ברורה. בכך הספרים שלו נבדלים מ"ספר הזוהר", ויכולים לשמש כספרי לימוד. החלק העיקרי של ספריו מתחלק לשמונה חלקים שנקראים "שמונה שערים". בכל אחד מהם הוא מסביר בצורה מדעית טהורה נושא מסויים בקבלה: את חוקי העולם העליון, את השפעתו של האדם על החוקים האלה, את גלגולי הנשמות.

כל ספרי האר"י כתובים בגישה חדשה וברמה שונה לגמרי. מה שהנחה אותו היה התפתחות הנשמות שהיו בתקופתו. ואז הופיעו מקובלים רבים שנשענו על עבודתו, מאות מקובלים בכל קצוות תבל, ובמיוחד באירופה המזרחית: רוסיה, אוקראינה, רוסיה הלבנה ופולין.

רבים- רבים נמשכו לקבלה, ועל זה קמה לה תנועה עממית של רבים,שאינה קבלית, שנקראה "חסידות". אלה הם אנשים הנמשכים למגע עם הרוחני, עם העולם העליון. הם מתחילים לראות שעוד בחייהם, בעולם הזה, קיימת מטרה נעלה.

הלימוד בספרי האר"י מעלה את האדם מעל לדרגת העולם שלנו. בהקדמות לספריו, אמר האר"י שכל אחד שמרגיש רצון לעולם העליון, יכול ללמוד אותם. לפני האר"י, היכולת ללמוד בספרי הקבלה היתה אחרת מזו שאחריו. לפני שהופיע, היתה יורדת מלמעלה נשמה מיוחדת של מקובל, ואז, כביכול בעת רצון, היה מתגלה איתה גם הספר לאותו הדור. אבל החל מתקופתו של האר"י, מי שיש לו איזושהי משיכה או שאיפה לרוחניות, כבר יכול ללמוד בספרי הקבלה שלו. ודי לנו ללמוד מספרי האר"י, כדי לצאת לעולמות רוחניים.

ובכן, במאה ה-16 בתקופה של ימי הביניים והברברים, נולד בירושלים ילד, שקיבל אחר כך את השם "האר"י הקדוש". הוא ספג לתוכו את כל הידע הקבלי מתקופתו של אדם הראשון. הוא עיבד אותו וניסח אותו, כך שכל הדורות שאחריו יהיו ניזונים רוחנית מהספרים שלו.

האר"י נולד בירושלים, אחר כך עבר עם אמו למצרים. בגיל מוקדם, הוא איבד את אביו וגדל אצל דודו. בן 35 הגיע לצפת, ובמשך שנה וחצי ולא יותר לימד בישיבה שארגן לתלמידיו. תלמידו הראשון חיים ויטאל, שהיה אז בן 28, רשם את כל מה ששמע במשך אותה שנה וחצי. וממה שרשם באותם 18 חודשים, יצאו לאור 20 כרכים של כתבי האר"י. האר"י הלך לעולמו בהיותו בן 38, ורק לחיים ויטאל הוא הוריש את עבודתו. חיים ויטאל היה היחיד שהורשה לעסוק בקבלה לאחר הסתלקותו של האר"י, והוא שהוסמך להוציא לאור את כתבי מורו.

מה שמיוחד אצל האר"י הוא לא רק, שנשמתו הייתה תוצאה (גלגול) של נשמות של מקובלי ענק, אלא שירדה בדיוק בעת שבה רמת ההתפתחות הכללית של הנשמות, היתה כזו, שכל האנושות דרשה התפתחות רוחנית.כבר אמרנו שמדור לדור חוזרות אותן הנשמות, מתלבשות בגופים חדשים,וכי הן שומרות על ניסיון החיים הקודם שלהן, ולפיכך כל דור חכם מקודמו, ושואף למשהו עליון יותר. בתקופת האר"י, ההתפתחות הכללית של הנשמות, הגיעה לשלב בו לנשמות יש רצון בהתעלות רוחנית ולא רק בחיים רגילים בדרגה של העולם הזה. זאת היתה הסיבה לתחילת תקופת הרנסנס והמהפכה התעשייתית.

התהליך הזה שמתרחש ברוחניות, מתבטא בהופעת הרצון למצוא את מקור החיים, בחיפוש תשובה לשאלה "מה הטעם בחיי?". מהאר"י והלאה השאלה הזאת אצל הנשמות היורדות, מתחילה להבשיל, להפריע לקיום, ומאלצת את האדם לעסוק בחקר מקור החיים. המחקר הזה מסתכם בחקירת העולם העליון, שממנו אנחנו באים, אף כי בפועל אין העולם העליון מורגש אצלנו ומובן לנו. האר"י לקח את כל חוכמת הקבלה, שהיתה קיימת מתקופתו של אדם הראשון, ויצר שיטה חדשה לחלוטין, בשביל נשמות שרוצות לעלות בעצמן.

לפני תקופתו של האר"י התחלקו הנשמות שירדו לעולם הזה לשני סוגים: הראשון, נשמות מסוג בהמי, שהיו נותנות לאדם את הרצונות לחיות, להתרבות, ולשמור על המין האנושי במסגרת העולם הזה. הסוג השני, נשמות בודדות של מקובלים, אלה שעסקו באופן עצמאי בחקר העולם הרוחני.

מתקופתו של האר"י והלאה, יורדות לעולמנו נשמות שכבר אינן מסוגלות להסתפק בקיום בהמי בעולם הזה, כי הן הגיעו לשלב כזה של התפתחות, שהן רוצות בהמוניהן לעלות לקראת הרוחני.

עד האר"י, לא היה מעולם מצב בו נשמה שנמצאת בתוך רצונות בהמיים, מתחילה לרצות לפתע להתפתח מבחינה רוחנית. שכן בזמנים ההם רק בודדים בעלי נשמות מיוחדות התפתחו להיות מקובלים. החל מהאר"י והלאה, התפתחות הנשמות של בני אדם החלה.

אלו מתחילות לקבל רצונות להתעלות רוחנית עצמאית, ולכן הן זקוקות לשיטה שבה יוכלו לצאת לרוחניות. האר"י היה הראשון שיסד את השיטה שבה כל אדם יכול לצאת לעולם רוחני, לכן הוא המקובל החשוב ביותר לנו.

בהקדמה לספרו הוא כותב כי מאז שנוסדה השיטה, כל מי שרוצה יכול ללמוד קבלה, כי הרצון בעצמו הוא המבחן היחיד לכרטיס הכניסה לעולם הרוחני. וכך, בעזרת המדע הזה, יכול כל בעל רצון להשיג את מטרת בריאתו, ללא הבדלי גיל, מין ולאום. ובאמת, אחרי האר"י החלו רבים להיפתח לקבלה. מאות אנשים-נשמות התחילו בכוחות עצמם לעלות, רוחנית, כדי לחדור לעולם הרוחני-העליון.

מהאר"י מתחיל השלב האחרון בהתפתחות האנושות. החל מהמאה ה-16, במהלך המאות הבאות, מתחילות הנשמות להיוולד רוחנית מחדש, ולהשיג יציאה שלמה לעולם הרוחני עוד בהיותן בגוף הגשמי. תקופת הפריחה של הקבלה נמשכה עד 1920 לערך. ללא שיטת האר"י, העולם הרוחני לא היה נגיש למספר כה רב של נשמות. הפריחה בלטה במזרח אירופה שם הופיעו מקובלים, אדמו"רים, רבים שלעתיד יצאו מהם זרמים רבים ביהדות. כן היו קבוצות קבליות וגם אחרות לרוב.

גם להאר"י היתה קבוצה של תלמידים, אבל לפני מותו, הוא התיר את הלימוד רק לתלמיד אחד, חיים ויטאל. את לימודיו אצל האר"י התחיל חיים ויטאל בגיל צעיר מאוד, ולמד אצל האר"י רק שנה וחצי-עד מותו. אלא שדברי האר"י שרשם מפיו חיים ויטאל, היו רבים מאוד עד שמילאו ארונות שלמים. חלק מהכתבים נקברו עם האר"י, חלק הוסתר בארגז אצל קרובי משפחה של האר"י, ועל חלק מהם התחיל חיים ויטאל לעבוד. וכך בהדרגה התחילו הספרים לצאת לאור.

שמואל ויטאל, בנו של חיים ויטאל, המשיך את עבודת אביו. אחריו המשיך אותו בנו, נכדו של חיים ויטאל. כולם הוציאו לאור את כתבי האר"י. כשלושה דורות לאחר מותו של האר"י, נפתח קברו והוצאו משם יתר כתביו, אשר מהם חוברו ה"שמונה שערים", כתבי האר"י העיקריים.

אנו רואים, שבידי אף אחד מממשיכי דרכו של האר"י בדורות הבאים, לא היו כל החיבורים שלו. אפילו לחיים ויטאל לא היה כל הידע הנחוץ להרכיב שיטה מדוייקת וכוללת, המתאימה לכל נשמה שיורדת לעולם הזה, חרף כל המאמצים שעשה לשמור על הכתבים האלה עבורנו.

הרב יהודה אשלג, בעל הסולם (1954-1885)

בסופו של דבר, הן "ספר הזוהר" והן ספרי האר"י לא היו מיועדים ללימוד שיטתי של הקבלה, ואף כי הקבלה היא מדע, לא היה ספר לימוד אמיתי עד למאה שלנו. כדי למלא את החסר בספרות הקבלה, המקובל הגדול הרב יהודה אשלג, שחי בירושלים החל משנת 1922, עד מותו ב-1954 כתב פירוש ל"ספר הזוהר" ולכל ספרי האר"י. הוא פיתח את שיטת לימוד הקבלה עם הכתיבה, והוציא את ספרו העיקרי הנקרא "תלמוד עשר הספירות" שנחשב לספר לימוד הקבלה העיקרי של זמננו.

רק בימינו יצר המקובל הגדול, הרב יהודה אשלג את השיטה הכוללת והמדוייקת המתאימה לכל נשמה שיורדת לעולם הזה. רבי יהודה אשלג נולד בוארשה בסוף המאה ה-19. בשנת 1922 הגיע לירושלים ונעשה רב של אחת השכונות. בשנת 1933 הוא התחיל לכתוב את ספרו "תלמוד עשר הספירות".

התלמוד הזה בנוי מששה כרכים ומכיל יותר מאלפיים עמודים. הוא כולל את כל מה שכתבו כל המקובלים במשך כל הדורות: את מה שכתבו אדם הראשון, אברהם אבינו, משה רבנו, ר' שמעון בר יוחאי והאר"י הקדוש. בספר זה מוצגת כל הקבלה בצורה מדוייקת בשיטה לימודית. כך שהיום, נמצא ברשותנו כל מה שנחוץ כדי ללמוד איך נוצרה הבריאה, איך היא יורדת אלינו מלמעלה למטה, ובאיזו צורה אנחנו יכולים מלמטה להשפיע למעלה, על העולם העליון, כדי שיהיה לנו העתיד הרצוי לנו. לכן המקובלים של היום עזבו את שאר הספרים ולומדים רק לפי כתביו של הרב יהודה אשלג.

כאשר לומדים את הספר "תלמוד עשר הספירות" בתנאים מיוחדים, כלומר בצורה נכונה ובהדרכה נכונה, העולם העליון נפתח לאדם (קיימת גישה מיוחדת לחומר שבספר הזה, וקיים גם מפתח מיוחד איך לקרוא בו, הפותח את החומר בצורה נכונה). האדם מתחיל להרגיש את היקום (כל היקום, העולם הרוחני והעולם הזה, וכל הנשמות שנמצאות בעולמות העליונים-כולם מורכבים מ-10 ספירות); הוא מתחיל לראות ולהרגיש בכל חושיו את מה שבאמת נמצא מחוץ לטווח החושים שלו, כי החושים שלו מגושמים ומוגבלים, ולא מסוגלים לקלוט דבר מחוץ לטווח שלהם.

הרב יהודה אשלג שנקרא בעל הסולם, כותב בהקדמה לספר "תלמוד עשר הספירות", שהודות לרשות שקיבל מלמעלה לכתוב את הספר, יכול כל אחד בעולמנו להשיג את הנקודה הנעלה ביותר של התפתחות נשמתו; כל אחד מסוגל להגיע להשוואת הצורה עם הכוח העליון, עם הבורא, ויכול להשיג את המצבים הרוחניים הגבוהים ביותר דווקא בזמן שנמצא בגוף הזה, כי הגוף לא מהווה יותר מחיצה בינו לבין נשמתו. אין זה משנה אם הוא חי בגוף או בלא גוף: הוא עובר בחופשיות מעולם לעולם, הוא קיים בכל העולמות בו-זמנית, הוא יוצא למצב של נצחיות ושלימות, מצב שהוא ללא זמן,תנועה ומקום.

בעל הסולם כותב, כי בעזרת השיטה שלו אפשר להגיע לכל המצבים האלה, ושהשיטה שלו מתאימה לכולם בלי יוצא מן הכלל. חוץ מ"תלמוד עשר הספירות" חיבר פירוש ל"ספר הזוהר" ולכתבי האר"י. בעל הסולם כותב על עצמו שהוא גלגול של נשמה, שנמשכת מהאדם הראשון דרך אברהם אבינו, משה רבנו, ר' שמעון בר יוחאי, האר"י ועד אליו עצמו. לכן יכול היה לקחת את כל החיבורים של המקובלים האלה, לעבד אותם, ולהגיש לנו אותם בצורה שמתאימה לדור שלנו.

אף כי בעל הסולם חי בזמננו, אירע לכתביו מה שאירע ל"ספר הזוהר" ולכתבי האר"י: חלק מכתביו הוחבאו במרתפים, חלק נאסף וחלק נשרף, ועכשיו כולם יוצאים ומתגלים. גם לי ישנם כתבי-יד רבים של בעל הסולם, שאני ותלמידי מכינים אותם להוצאה לאור. מדובר על כתבי יד שקיבלתי כירושה רוחנית מרבי, הרב ברוך אשלג.

הרב ברוך אשלג, הרב"ש (1991-1907)

הרב ברוך אשלג, הוא השלב הבא בהתפתחות הקבלה, אחרי אביו הרב יהודה אשלג. ברוך אשלג היה בנו הבכור של יהודה אשלג. הוא נולד בשנת 1907 בפולין, ובגיל ההתבגרות עלה לארץ עם אביו. תמיד עבד בעבודות פשוטות: הוא היה בנאי, סולל כבישים, סנדלר, ואף פעם לא התבייש בשום עבודה, שכן הוא הבין מן ההתחלה, שהעבודה נחוצה רק כדי להתקיים בעולם הזה, ולא רצה שום תפקיד בכיר, אף כי הוצעו לו תפקידים לא מעטים.

היה לו ידע עצום בתורה ובתלמוד, אך הוא מעולם לא שימש בתפקיד רב. כל חייו הלך אחרי אביו, והתקדם בלימוד הקבלה. כאשר נפטר אביו, המקובל הגדול הרב יהודה אשלג, ברוך אשלג ירש את מקומו ואת תלמידיו, וגם המשיך את עבודתו. הוא הוציא לאור את "ספר הזוהר" עם הפירוש של אביו פירוש "הסולם", וספרים נוספים.

הגעתי לרב ברוך אשלג בשנת 1979. עד אז חיפשתי מורה במשך ארבע שנים ארוכות. למדתי בעצמי, ואצל כל מיני "מקובלים" אחרים. עברתי דרך ארוכה: ידעתי שאני צריך ללמוד קבלה, אבל לא ידעתי מי יכול ללמד אותי. מהשיעור הראשון אצל הרב ברוך ידעתי, שזה המקום שחיפשתי, וכך נשארתי לידו 12 שנה, עד ליום פטירתו. במותו, הייתי סמוך למיטתו.

הרב ברוך אשלג המשיך את דרכו של אביו. הוא כתב חמישה ספרי מאמרים הנקראים "שלבי הסולם", בהם הצליח לבטא את כל המצבים הפנימיים של אדם שהולך בדרך להשגת העולם העליון. הוא חקר את כל המצבים האפשריים, כל צעד וכל מעשה שעושה אדם בדרך, ובהתאם לכך הסביר איך לצאת לעולם רוחני, איך להתחיל להרגיש אותו ואיך להתקיים בו.

הוא בנה שיטה אישית להשגת העולם העליון, דבר שהמקובלים לפניו לא עשו. יחודיותם של המאמרים שלו חשובה דווקא למי שרוצים להשיג את העולם הרוחני. בלי המאמרים האלה אי אפשר אפילו לדמיין את היציאה לעולם הרוחני.

כן השאיר לנו בכתב ידו דרשות ששמע מאביו, אשר קרא להן "שמעתי". בעזרתם של המאמרים האלה, יכול האדם להגדיר את מצבו, לדעת את המאפיינים שלו, ואיך להמשיך ממצב זה לעלות רוחנית. הספר הוא יסוד לכל המצבים של העולמות הרוחניים בצירופיהם הרבים המשפיעים על נשמת האדם השואף להשיגם.

עבודותיו של הרב ברוך אשלג חיוניות ביותר לנו, לכל מי שרוצה לפתוח לעצמו את העולם הרוחני. אחרי מותו של הרב ברוך, נוסדה על שמו קבוצת "בני ברוך" הממשיכה ללמוד על פי דרכו.

מקובלים על קבלה - הכלי להצלת האנושות

ובהמבואר מובן היטב, כי גם התורה יש בה פנימיות וחיצוניות, כמו כללות העולם כולו. ולפיכך גם העוסק בתורה, יש לו אלו שתי המדרגות. ובהיותו מגביר טרחתו בפנימיות התורה וסודותיה, נמצא גורם בשיעור הזה שמעלת פנימיות העולם, שהם ישראל, תעלה מעלה מעלה על חיצוניות העולם, שהם אומות העולם, וכל האומות יודו ויכירו בשבחם של ישראל עליהם.

הרב יהודה אשלג (בעל הסולם),

קבלה למתחיל, הקדמה לספר הזוהר, אות ס"ט, עמוד 61

והספיקות הללו יתעלמו מן האופק ותביט אל מקומם ואינם. והיינו השאלה הזעומה הנשאלת מכל בני ירד, שהיא: מהו הטעם בחיינו. כלומר, מספר שנות חיינו הללו, העולים לנו ביוקר כל כך, דהיינו מרבית היסורים והמכאובים שאנו סובלים בעדם, בכדי להשלימם על אחריתם, הנה מי אכן, אם נשים לבנו להשיב רק על שאלה אחת מפורסמת מאוד, בטוח אנכי שכל השאלות הוא הנהנה מהם. או ביתר דיוק, למי אני מהנה. והן אמת שכבר נלאו חוקרי הדורות להרהר בזה, ואין צריך לומר בדורנו זה, שלא ירצה מי שהוא אפילו להעלותה על הדעת. עם כל זה עצם השאלה בעינה עומדת בכל תוקפה ומרירותה, שהרי לעתים היא פוגשת אותנו בלתי קרוא, ומנקרת את מוחנו, ומשפילתנו עד עפר, בטרם שנצליח למצוא התחבולה הידועה, דהיינו, להיסחף בלי דעת בזרמי החיים, כדאתמול.

הרב יהודה אשלג (בעל הסולם),

קבלה למתחיל, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות" אות ב', עמו 159

וכל זמן שהאורתודוקסיה אומרת בעקשנות דווקא, לא, רק גמרא ופוסקים לבדם, לא אגדה ולא מוסר, לא קבלה ולא מחקר הרי מדלדלת את עצמה וכל האמצעים שהיא לוקחת בידה, להגן על עצמה, מבלי לקחת את סם-החיים האמיתי, אור התורה בפנימיותה, הם לה לא לעזר ולא להועיל והיא מתמלאה ע"ז בקצף חוץ מהדבר הגלוי ומוחש, הנגלה שבתורה ומצוות לבד, שאינו יכול בשום אופן לבוא ולהביא למטרתו, בכל הדורות וביותר בדורנו, כי אם ביחד עם התרחבותם של שורשיו המרובים הרוחניים.

הרב ראי"ה קוק, אגרות ב', רל"ב-רל"ג

המלות לבד בקריאה... למה זה דומה לחולה ששותה משקה רפואה שהוא מועילו בסגולתו אף כי לא ידע חוכמת הרפואה.

רמ"ז ח"ג קמח, ע"ב

לימוד תיקוני הזהר הקדוש... מטהר הגוף והנשמה וסגולתו לקרב הגאולה במהרה בימינו.

ר' אפרים ארדיט, מטה אפרים, קצה המטה, סעיף קטן כ"ג

הנה, בשעה שהאדם עוסק בחוכמה הזאת, ומזכיר את השמות של האורות והכלים, שיש להם מבחינת נשמתו שייכות אליו, הנה הם תכף מאירים עליו, בשיעור מסויים, אלא שהם מאירים לו בלי התלבשות בפנימיות נשמתו, מטעם שחסרים הכלים המוכשרים לקבלתם, כאמור. אמנם ההארה שמקבל פעם אחר פעם, בעת העסק, מושכים עליו חן ממרומים, ומשפיעים בו שפע של קדושה וטהרה, שהמה מקרבים את האדם מאד, שיגיע לשלימותו.

הרב יהודה אשלג (בעל הסולם),

קבלה למתחיל, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות" אות קנ"ה, עמוד 198

כשעוסק בחיבור זה מעוררים כוח הנשמות וכוח הצדיקים ההם עם כוח משה רבנו ע"ה... כי בהיותם מתעסקים בו הם מחדשים האור המחודש שנתחדש בעת חיבורו, ומזהירה השכינה ומאירה מאותו האור כתחילת חידושה אז, וכל העוסקים בה חוזרים ומעוררים אותו התועלת ואותו האור הקודם שגלה רשב"י וחבריו בשעת חיבורו.

אור יקר, שער א' סימן ה'

אם זכה ילמוד זהר באשמורת כי בזכותו יצאו ישראל מהגלות שדומה ללילה.

אור צדיקים ודרך סעודה, סימן א' סעיף ט"ו

ילמוד בספר קבלה ואף אם אינו מבין בהם יאמר דברי הזהר ותיקונים כי הם מסוגלים לטהר הנשמה.

ר' יעקב קאפיל ממזריטש, סידור ר' יעקב קאפיל בסדר כוונת הלימוד

אמת שמקובל בידינו, שגם מי שלא ידע כלום אף על פי כן לשון הזהר מסוגל לזכך הנפש.

ר' צבי אלימלך שפירא מדינוב, מהרצ"א, הוספות מהרצ"א אות ט'

כל אות ואות של ספר הזהר וכתבי מר"ן של הרח"ו... הם תיקונים גדולים לנשמה לתקן כל הגלגולים.

ר' יצחק איזיק יחיאל ספרין מקומרנה, נוצר חסד, פרק ד' משנה כ'

אמר, קודם ביאת המשיח תתגבר מינות ואפיקורסות רחמנא ליצלן בעולם. העצה לזה ליזהר בשלושה דברים הללו, האחד לאמור בכל יום זהר אף על פי שאינו מבין מה שאומר כי אמירת זוהר מסוגלת לטוהרת הלב.

אור ישרים מירא דכיא

והנך רואה חיוב המוחלט, המוטל על כל ישראל, יהיה מי שיהיה, לעסוק בפנימיות התורה ובסודותיה, שלא תושלם באדם כוונת הבריאה זולתה. ולסבה זו אנו מתגלגלים, דור יוצא ודור בא, עד דורנו זה שהוא השארית של הנשמות, שעדיין לא נשלמה עליהן כוונת הבריאה, מפני שלא זכו להשיג בדורות שעברו עליהן את סודות התורה.

הרב יהודה אשלג (בעל הסולם),

קבלה למתחיל, הקדמה לספר "פי חכם", עמוד 266

הרי לעיניך, שבענינים רוחניים, מתהפך זכות הרבים - לחובתם. ויוצא החוק: אחרי היחיד להטות. כלומר היחיד המפותח. כי דבר גלוי הוא לכל אדם, אשר המפותחים והמשכילים, הם תמיד מיעוט קטן מאוד בתוך כל החברה. ונמצא כל הצלחת החברה ואושרה הרוחני-צרורה וחתומה בידי המיעוט. והבן זה היטב. ומתוך זה, מתחייבים הרבים בזהירות יתרה, לשמור בעיניים פקוחות על כל הדעות של היחידים, שלא יתבטלו מהעולם, כי עליהם לדעת בבטחה, בוודאות מוחלטת, אשר הדעות היותר מפותחות והיותר אמיתיות-אינם נמצאים לעולם ברשות הרבים השולטים-אלא דווקא ברשות החלשים ביותר, דהיינו, דווקא במיעוט שאינו ניכר לעיניים. כי כל חוכמה וכל יקר-דרכה לבוא לעולם בכמות מועטה. לפיכך נעשינו מוזהרים לשמור על הדעות של כל היחידים, משום חולשת היכולת של הרוב השולט, לברר ביניהם.

הרב יהודה אשלג (בעל הסולם),

"פרי חכם-מאמרים-"מאמר החרות, עמוד לז

הנה נודע מפי סופרים ופי ספרים, אשר לימוד חוכמת הקבלה הוא מחויב בהחלט לכל אדם מישראל, ולו למד אדם כל התורה כולה, ובקי בש"ס ופוסקים בע"פ, גם ממולא במידות ובמעשים טובים, יותר מכל בני דורו ולא למד חוכמת הקבלה, הוא מחויב להתגלגל ולבא עוד פעם בעוה"ז, כדי ללמוד רזי תורה וחוכמת האמת, שזהו מובא בכמה מקומות במדרשי חז"ל.

הרב יהודה אשלג (בעל הסולם),

קבלה למתחיל, הקדמה לספר "פי חכם", עמוד 266

וכיון שכן הרי אנו מחויבים לקבוע מדרשות ולחבר ספרים, כדי למהר תפוצת החוכמה במרחבי האומה, ולא היה כן בזמן הקודם מפני היראה מתערובת תלמידים שאינם מהוגנים, כמו שהארכנו לעיל, וממילא היה זה לעיקר הסיבה של אריכות הגלות בעונותינו הרבים עד היום הזה, והיינו שאמרו חז"ל אין משיח בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי, היינו שכולם יהיו פרושים מרדיפה אחר התאווה והכבוד, שאז יהיה אפשר לקבוע מדרשות ברבים, להכינם לביאת משיח בן דוד כנ"ל: או בדור שכולו חייב דהיינו בדור כזה, שפני הדור הוא כפני הכלב, ויראי חטא ימאסו, וחוכמת סופרים תסרח בהם וכו', אשר אז לאידך גיסא, יהיה אפשר להסיר השמירה היתירה, וכל הנשאר בבית יעקב ולבו דופק להשגת החוכמה והתכלית, קדוש יאמר לו ויבוא וילמוד כי אין עוד חשד ופחד, פן ואולי לא ישאר עומד על מידותיו ויצא ויסחור אותה בשוק, כי כבר אפס קונה מההמון כולו, וכבר החוכמה מאוסה בעיניהם באופן שאין להשיג תמורתה, לא תאווה ולא כבוד, ולפיכך כל הרוצה לכנוס יבוא ויכנוס. וישוטטו רבים ויתרבה הדעת בכל אותם הכדאים לה, ובזה נזכה בקרוב לביאת משיח צדקינו ופדות נפשינו בב"א.

הרב יהודה אשלג (בעל הסולם),

קבלה למתחיל, הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות, אות ה', עמוד 240

לרגלי המניעה הכללית של הלמוד הרוחני בעניינים האלוקיים, הולך מושג האלוקות ונחשך, מאין עבודה שכלית והרגשית מטוהרה. עם זה, הפחד החיצוני והאמונה הטבעית והשעבוד של ההכנעה נשארים בלבבות רבים בתור השפעת ירושה מאותן התקופות, שהדעה וההרגשה האלוקית היתה מאירה בהן בעזה, עד שהיתה ראויה מצד גדלה לשעבד אליה את כל הנפשות. וכיון שנקודת התוך של ההכרה האלוקית עמומה היא, הרי המהות האלוקית כלולה בהמון, וגם ביחידים שהם ראויים להיות למאירי דרך להם, רק בתור כוח תקיף שאין להמלט ממנו והכרח הוא להשתעבד אליו. כשבאים להשתעבד לעבודת אלוקים ע"פ המצב הריקן הזה, של הציור האפל המלא תהו-ובהו שמתהווה ברעיון כשחושבים על דבר אלוקים בלא השכלה ובלא תורה, יראה תתאה הנתוקה ממקורה, שהיא יראה עילאה, האדם הולך ומאבד את זהר עולמו ע"י מה שהוא מקשר את עצמו לקטנות-המוחין. אין גאות אלוקים מתגלה אז בתוך הנפש, כי אם שפלות דמיונות פרועים, המציירים תכונה של איזו מציאות בדויה מטושטשת, מדולדלת וקצופה, שמבהלת את כל מאמין בה ומדכאת את רוחו, מטמטמת את הלב ומונעת את עדינות-הנפש של האדם מלהתגבר, ועוקרת את הזיו האלוקי שבנשמתו. ואף אם יאמר כל היום כולו שאמונה זו היא בה' אחד, היא מילה ריקה שאין הנשמה יודעת ממנה כלום, וכל עדין-רוח מוכרח הוא להסיח דעתו ממנה, וזאת היא הכפירה שבעיקבא דמשיחא כשאזלו מים מני ים הדעת האלוקית בכנסת ישראלובעולם כולו.

הרב ראי"ה קוק, אורות, קכ"ו

שכל גדולי הקבלה פה אחד צועקים, ככרוכיה, שכל זמן שמסלקים מאורייתא את רזיה ואינם עוסקים בסודותיה, מחריבים את העולם...

הרב ראי"ה קוק, אגרות ב', רל"א

יתחזק נא ידי"נ להאיר את אור חוכמת הנסתר בעולם. עתה קרבו הימים, שהכל יכירו וידעו שישועת ישראל וישועת העולם כולו תלויה רק בהופעת חוכמת אור הגנוז של פנימיות רזי תורה בשפה ברורה. הנסתר יעמיד על רגליו גם את הנגלה.

הרב ראי"ה קוק, אגרות א', צ"ב

וכבר דיברתי כמה פעמים, שדווקא זה הדור הנראה כ"כ ריק ופורק עול, הוא היותר מוכשר לאור תשובת אמת.

הרב ראי"ה קוק, אגרות ב', ל"ד

כאשר ימעט ההשכלה מבני ישראל בהמשך הגלות, וההקדמות האלוקיות יתעלמו וישתכחו מהם יפלו הרבה במהמורות הגשמות, והעשותם אלוה בעל מקרים ותוארים, וזה מפני שסתרי תורה יתעלמו מהם ולא רבים יחוכמו ולא ידעו הסוד אלא א' מעיר, ונמצאו רבים בשוחת הטעות, לזה בטלו כוחו והתפללו עליו כדי להחליש רשתו.

הרב משה חיים בן קורדובירו, הרמ"ק, דע את אלקי אביך, קלט-קמ

לימוד הזוהר הקדוש בזמן הזה נצרך לנו מאוד להגן ולהציל אותנו נגד כל רע, כי גילוי החוכמה זאת עתה בדורות גרועות הוא. כדי שיהיה לנו מגן עתה לאחוז בלבב שלם לאבינו שבשמים. כי אותן דורות קודמים היו אנשי מעשה וחסידים והמעשים טובים היו מצילין אותן מפני המקטרגים. עתה רחוקים אנו משרש העליון כמו השמרים בתוך החביות. מי יגן עלינו אם לא קריאותנו בחוכמה הזאת.

החכם מוהר"ר יעקב צמח בהקדמתו לע"ח

וידע סתרי תורה וטעמי המצות... כי הנפש מתחזקת בהם ומתבודדת עם קונה... ומלבד הטוב הגנוז העולם הבא למשתדל ומתחכם בה גם בעולם הזה טועם טעם עולם הבא... ובזכות העוסקים יבא משיח כי אז תמלא הארץ דעה בסבתו אשר זה תהיה סבה קרובה לביאתו.

ר' ישעיה בן אברהם הלוי הורוביץ, השל"ה הקדוש,

מאמר ראשון דף ל:

ומצאתי כתוב כי מה שנגזר למעלה שלא יתעסקו בחוכמת האמת בגלוי היה לזמן קצוב עד תשלים שנת הר"ן, ומשם ואילך... והותרה הגזירה והרשות נתונה להתעסק בספר הזוהר. ומשנת ה"ש ליצירה מצווה מן המובחר שיתעסקו ברבים גדולים וקטנים... ואחר שבזכות זה עתיד לבא מלך המשיח ולא בזכות אחר אין ראוי להתרשל.

אברהם בן מרדכי אזולאי, אור החמה בהקדמה

על ידי עסק ישראל בסודות התורה יבא משיח צדקנו במהרה בימינו אמן.

קהלות יעקב ערך סוד

הגאולה לא תהיה רק על ידי לימוד התורה ועיקר הגאולה בלימוד הקבלה.

הגאון ר' אליהו מווילנה, אבן שלמה, פרק י"א אות ג'

מי יתן והיה שיתחילו ללמוד עם הצאן קדשים כשהם עדיין בקטנותם בר ט' וי' שנים ספר הזוה"ק כמו שכתב הגה"ק המקובל האלק'... והיו בודאי הגאולה בקרוב בלי שום חבלי של משיח. וכבר כתב הרב רבי שם טוב בספר האמונות כי רק על פי חוכמת הקבלה תושע יהודה וישראל תשועות עולמים כי רק הוא חוכמה אלוקית המסורה לחכמי ישראל מימי קדם ושנים קדמוניות ועל ידה יגלה כבוד אלוקים וכבוד תורתו הקדושה.

ר' שבתי בן יעקב יצחק ליפשיץ, סגולות ישראל, מערכת ז' אות ה'

ולמה שלח ה' לנו להתגלות בדורנו מה שלא גילה זולת בדורו של רבי עקיבא ור' שמעון בן יוחאי וחביריו... כי הוא יסודי התורה ועקרי האמונה ועליה תסובב צירי דלתות התורה והעבודה ומבלעדה לא תדע מה הוא תורה לשמה כי לא תדע שורש ציורי שמותיו ברוך הוא וברוך שמו... שאין אתה פטור מפנימיות התורה כי מבלעדה האדם כבהמה שור אוכל עשב.

ר' צבי הירש אייכנשטיין מזידיטשוב, סור מרע כ"ט

ואומר אני הלוואי שלא היו מקילין גדולי הדור בלימוד החוכמה הקדושה והלוואי היו מלמדין דרך לתלמידיהם לעסוק בחוכמה הלזו אזי בודאי לא היה שום הרמת ראש לחכמת החיצוניות והיו כל החוכמות נדחים מפניה כמו שנדחה החושך מפני האור אך שעונותיו גרמו שגם כמה וכמה מצדיקי הדור סגרו את דלתי החוכמה בפני פרחי הכהונה ואמרו שלא ילמדו עד שיהיו בעלי מדריגה ורוח הקודש והנה עבור זה נשארנו ערומים מן החוכמה הקדושה ונתגבר בעונותינו הרבים חשיכות החוכמות החיצוניות. הכסיל בחושך הולך ובמהרה בימינו ויאמר אלוקים יהי אור ויאר לנו.

ר' צבי אלימלך שפירא מדינוב, מהרצ"א, מעיין גנים פרק א' אות ה'

ההשגחה-כבר אמרנו שהיא מה שבין הבורא לברואיו, והרי מקומה הוא העיון באלוקותו נעשה היקש עתה: הקב"ה מצווה אותנו שנדע השגחתו, והרי אנו רוצים ללמוד מה שיודיענו השגחה זאת. ומה שיודיענו השגחה זאת אינו אלא חוכמת האמת, שהיא העיון באלוקותו יתברך שמו. אם כן הרי אנו רואים בלא ספק חובה ללמוד חוכמת האמת.

ר' משה חיים לוצאטו, רמח"ל, שערי רמח"ל, מאמר הויכוח, עמוד פ'

ובגלל שעתידים ישראל לטעום מאילן החיים שהוא ספר הזהר הקדוש, יצאו על ידו מן הגלות.

ר' שמעון בר יוחאי, הזוהר, נשא אות צ'

וכאשר נשוב בתשובה לעסוק מאהבה בחוכמה הזאת יגאלו ישראל, במהרה בימינו אמן.

הרב חיים ויטאל, מבוא לשער ההקדמות.

הגאולה הזאת לא תהיה רק על ידי לימוד התורה. ועיקר הגאולה תליא בלימוד הקבלה.

הגאון ר' אליהו מווילנה, הגר"א, אבן שלמה פרק י"א אות ג'

חידוש לי על העיר פראג שהיא מקום לומדים, ותורה בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא (תרגום: ותורה מגינה ומצילה בין בזמן שהאדם עוסק בה ובין בזמן שהאדם אינו עוסק בה), ואיך יורדת שם היהדות מיום ליום אחורנית ר"לץ. אכן העניין הוא דמקודם היה די בתורה הנגלית, אבל עתה בעקבתא דמשיחא, צריך להיות גם תורת הנסתר, כמו שאנו רואים נר דולק, וקודם שכבה הוא מתחזק ביותר ושלהבתו עולה יותר, כמו כן מקודם לא היה היצר הרע מתגבר כל כך, והיה די בתורה בנגלה לתבלין לנגדו, אבל עתה קודם הגאולה היצר הרע מתגבר יותר וצריכים להתחזק גם בנסתר.

הרה"ק רבי שמחה בונים מפשיסחא, תורת שמחה עמ' נ"ז

אך ורק בהתפשטות חוכמת הקבלה ברוב עם, נזכה לגאולה השלמה... דהן היחיד והן האומה, לא ישלימו הכוונה, שעליה נבראו, זולת בהשגת פנימיות התורה וסודותיה... ועל כן להתפשטות גדול של חוכמת האמת בקרב העם אנו צריכין מקודם, באופן שנהיה ראויים לקבל התועלת ממשיח צדקינו, ולפיכך תלויים המה התפשטות החוכמה וביאת משיח צדקנו זה בזה... וכיון שכן הרי אנו מחויבים לקבוע מדרשות ולחבר ספרים, כדי למהר תפוצת החוכמה במרחבי האומה.

הרב יהודה אשלג (בעל הסולם), קבלה למתחיל,

הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות, אות ה' עמוד 240

משים כעת הזמן המחייב להרבות קניין בתורה הפנימית. ספר הזוהר הפורץ נתיבות חדשות, במדבר דרך מסילה בערבה, הוא וכל תבואתו מוכן הוא לפתוח פתחי גאולה.

הרב ראי"ה קוק, אורות, נ"ז

אוי להם לאותם אנשים הגורמים, שרוחו של משיח יסתלק וילך לו מן העולם, ולא יוכל לשוב לעולם, שהמה, הם העושים את התורה ליבשה, כלומר, בלי משהו לחלוחית של שכל ודעת, כי מצטמצמים רק בחלק המעשי של התורה, ואינם רוצים להשתדל להבין בחוכמת הקבלה, לידע ולהשכיל בסודות התורה וטעמי מצווה. אוי להם, שהם גורמים במעשיהם הללו, שיהיו עניות וחרב וחמס וביזה והריגות והשמדות בעולם.

הרב יהודה אשלג (בעל הסולם), קבלה למתחיל,

הקדמה לספר הזהר, אות ע', עמוד 62

וכן יש הרבה שוטים שבורחים מללמוד רזין של מר"ן האר"י וספר הזוהר אשר הם חיינו ולו עמי שומע לי בעקבות משיחא אשר הרע והמינות גובר היו שוקדין כל ימיהם ללמוד ספר הזוהר והתקונים כתבי מרן והיו מבטלין כל גזירות רעות והיו ממשיכים שפע ואור... חיות אדם הישראלי תלוי בספר הזוהר ובכתבי מרן ללמוד בקדושה ובשמחה ובנועם וביראה ואהבה כל אחד לפי השגתו וקדושתו וכל ישראל קדושים.

ר' יצחק איזיק יחיאל ספרין מקומרנה, נוצר חסד, פרק ד' משנה כ'

היא התרופה הכוללת את הכל, ושעזיבתה היא שגרמה את נפילתנו והיא הדבר אשר אני בעוניי ובמר נפשי רגיל לשנות לשלש מאות ואלפים פעמים. עזבנו את פנימיות התורה... באים אנשים קטנים ומצומצמים ומרפאים אותנו ברפואות קרות מכל המינים ואת סם החיים העיקרי מניחים בקרן זווית.

הרב ראי"ה קוקאג"ר תפ"ג

אבל יש חשך אחד שמחשיך עיני בני אדם, לשקע אותם בדברי הטבע. ואז אינם מכירים עוד שהקב"ה הוא המנהיג העליון, המסבב את הכל, אלא הכל נותנים למזל. וסוד זה )ישעיה סה, יא( העורכים לגד שלחן. עם כל זה בונים כל מחשבותיהם וכל משפטיהם, הכל על פי הטבע. וגם כמה חכמות חיצוניות נמצאו, כלם בסוד הטבע הזה, וכולם משקעים בני העולם בסברות אלה. ובזה נתרחקו מידיעת ההנהגה הפנימית. ולזה הגיעו הדברים בדורות האחרונים, שנשתכחה התורה מישראל, ואין מבין עוד ההנהגה על יושרה, אלא הולכים הכל אחר הבצע. ור"ל אפילו שלא יחטאו חטאים ממש, אך עניינם כבהמות בשדה הנושאים משאם. וכלל כל זה הוא החשך שאינו מניח לראות שרש ההנהגה היכן הוא.

ר' משה חיים לוצאטו, רמח"לאדיר במרום, עמוד תנט'

"בספרי הקבלה שנכתבו לדור שלנו, ישנה הארה מיוחדת ולא הארה כללית, משום שהם נכתבו במיוחד כדי לעזור למי שמשתוקק להתעלות רוחנית בזמננו זה...".

נספח ב' : מאת בעל סולם

פנימיות וחיצוניות

מתוך "ההקדמה לספר הזוהר" (בעל הסולם, ס"ו-ע"א)

סו) "ודע, שבכל דבר יש פנימיות וחיצוניות, ובכללות העולם נחשבים ישראל, זרע אברהם יצחק ויעקב, לפנימיות העולם, וע' אומות, נחשבים לחיצוניות העולם. וכן בישראל עצמם יש פנימיות, שהם עובדי השם יתברך השלמים, וכן יש חיצוניות, שאינם מתמסרים לעבודת השם יתברך. וכן באומות העולם עצמם יש פנימיות, שהם חסידי אומות העולם, ויש חיצוניות שהם הגסים והמזיקים שבהם וכדומה. וכן בעובדי השם יתברך שבבני ישראל, יש פנימיות, שהם הזוכים להבין נשמת פנימיות התורה וסודותיה, וחיצוניות שהם אותם שאינם עוסקים אלא בחלק המעשה שבתורה. וכן בכל אדם מישראל, יש בו פנימיות, שהיא בחינת ישראל שבו, שהוא סוד הנקודה שבלב. וחיצוניות, שהיא בחינת אומות העולם שבו, שהוא הגוף עצמו. אלא שאפילו בחינת אומות העולם שבו נחשבים בו כמו גרים. כי להיותם דבוקים על הפנימיות, הם דומים לגרי צדק מאומות העולם, שבאו והתדבקו בכלל ישראל."

סז) "ובהיות האדם מישראל, מגביר ומכבד את בחינת פנימיותו, שהיא בחינת ישראל שבו, על חיצוניותו, שהיא בחינת אומות העולם שבו דהיינו שנותן רוב טרחתו ויגיעתו להגדיל ולהעלות בחינת פנימיות שבו לתועלת נפשו, וטרחה מועטת בשיעור המוכרח הוא נותן לקיום בחינת אומות העולם שבו, דהיינו לצרכי הגוף. דהיינו כמו שנאמר (אבות פ"א) עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי. הנה אז גורם במעשיו, גם בפנימיות וחיצוניות דכללות העולם, שבני ישראל עולים בשלימותם מעלה מעלה, ואומות העולם, שהם החיצוניות שבכללות, יכירו ויחשיבו את ערך בני ישראל. ואם חס ושלום להיפך, שהאדם הפרטי מישראל מגביר ומחשיב את בחינת חיצוניותו, שהיא בחינת אומות העולם שבו, על בחינת ישראל שבו, וכמו שכתוב (דברים כ"ח) הגר אשר בקרבך, דהיינו החיצוניות שבו, יעלה עליך מעלה מעלה, ואתה, בעצמך, דהיינו הפנימיות, שהיא בחינת ישראל שבך, תרד מטה מטה. אז גורם במעשיו, שגם החיצוניות שבכללות העולם, שהם אומות העולם, עולים מעלה מעלה, ומתגברים על ישראל ומשפילים אותם עד לעפר, ובני ישראל, שהם הפנימיות שבעולם ירדו מטה מטה חס ושלום."

סח) "ואל תתמה על זה, שאדם פרטי יגרום במעשיו מעלה או ירידה לכל העולם. כי זהו חוק ולא יעבור, אשר הכלל והפרט שוים כב' טפות מים, וכל שנוהג בכלל כולו נוהג גם בפרט, ואדרבה, הפרטים עושים כל מה שבכלל כולו. כי לא יתגלה הכלל אלא לאחר גילוי הפרטים שבו, ולפי מדתם ואיכותם של הפרטים. וודאי שמעשה הפרט לפי ערכו, מוריד או מעלה את הכלל כולו. ובזה יתבאר לך מה שאיתא בזוהר, שמתוך העסק בספר הזוהר ובחכמת האמת, יזכו לצאת מתוך הגלות לגאולה שלימה. (תיקונים סוף תק' ו') שלכאורה, מה ענין לימוד הזוהר לגאולתם של ישראל מבין האומות."

סט) "ובהמבואר מובן היטב, כי גם התורה יש בה פנימיות וחיצוניות כמו כללות העולם כולו, ולפיכך גם העוסק בתורה, יש לו אלו ב' המדרגות. ובהיותו מגביר טרחתו בפנימיות התורה וסודותיה, נמצא גורם בשיעור הזה שמעלת פנימיות העולם, שהם ישראל, תעלה מעלה מעלה על חיצוניות העולם, שהם אומות העולם, וכל האומות יודו ויכירו בשבחם של ישראל עליהם, עד שיקוים הכתוב (ישעיה י"ד) ולקחום עמים והביאום אל מקומם, והתנחלום בית ישראל על אדמת ה' וגו'. וכמו כן הכתוב (ישעיה מ"ט) כה אמר ה' אלקים, הנה אשא אל גויים ידי, ואל עמים ארים נסי והביאו בניך בחוצן, ובנותיך על כתף תנשאנה. אבל אם חס ושלום להיפך, שהאדם מישראל, משפיל מעלת פנימיות התורה וסודותיה, הדנה בדרכי נשמותינו ומדרגותיהן, וכן בחלק השכל וטעמי מצוה, כלפי מעלת חיצוניות התורה הדנה בחלק המעשה בלבד. ואפילו אם עוסק פעם בפנימיות התורה, הריהו מקציב לה שעה מועטת מזמנו, בשעה שלא יום ולא לילה, כמו שהיתה חס ושלום, דבר שאין צורך בו, הוא נמצא גורם בזה, להשפיל ולהוריד מטה מטה את פנימיות העולם, שהם בני ישראל, ולהגביר את חיצוניות העולם עליהם, שהם אומות העולם, וישפילו ויבזו את בני ישראל, ויחשיבו את ישראל כמו שהיו דבר מיותר בעולם. ואין לעולם חפץ בהם חס ושלום. ולא עוד, אלא גורמים בזה, שאפילו החיצוניות שבאומות העולם מתגברת על פנימיות שלהן עצמן, כי הגרועים שבאומות העולם, שהם המזיקים ומחריבי העולם, מתגברים ועולים מעלה מעלה על הפנימיות שלהם, שהם חסידי אומות העולם, ואז הם עושים כל החורבנות והשחיטות האיומים, שבני דורנו היו עדי ראיה להם, השם ישמרנו מכאן ואילך. הרי לעיניך, שגאולת ישראל וכל מעלת ישראל, תלוי בלימוד הזוהר ובפנימיות התורה, ולהיפך, כל החורבנות וכל ירידתם של בני ישראל, הם מחמת שעזבו את פנימיות התורה, והשפילו מעלתה מטה מטה, ועשו אותה כמו שהיתה חס ושלום דבר שאין צורך בו כלל."

ע) "וזה שאמרו בתיקונים (תיקון ל' נתיב תנינא) וזה לשונו קומו ואעתרו לגבי שכינתא דאית לכון לבא בלא סוכלתנו למנדע בה, ואיהי בינייכו. קומו והתעוררו בשביל השכינה הקדושה, שהרי יש לכן לב ריקן בלי בינה לדעת ולהשיג אותה. אף על פי שהיא בתוככם. ורזא דמלה קול אומר קרא, כגון קרא נא היש עונך, ואל מי מקדושים תפנה. והיא אומרת, מה אקרא, כל הבשר חציר, כלא אינון כבעירן דאכלין חציר, וכל חסדו כציץ השדה, כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין, וסוד הדבר, כמו שכתוב (ישעיה מ') קול אומר קרא, שקול דופק בלבו של כל אחד ואחד מישראל לקרות ולהתפלל להרמת השכינה הקדושה, שהיא כללות נשמות של כל ישראל (ומביא ראיה מהכתוב קרא נא היש עונך, שקריאה פירושו תפילה) אבל השכינה אומרת מה אקרא, כלומר אין בי כח להרים את עצמי מעפר, בשביל שכל בשר חציר, כולם המה כבהמות אוכלי עשב וחציר,

כלומר שעושים המצות בלי דעת כמו בהמות, וכל חסדו כציץ השדה, כל החסדים שעושים, לעצמם הם עושים, כלומר שאין כונתם במצות שעושים, שתהיינה בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרם אלא רק לתועלת עצמם הם עושים המצות. ואפילו כל אינון דמשתדלי באורייתא, כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין ואפילו הטובים שבהם, שמסרו זמנם על עסק התורה, לא עשו זה, אלא לתועלת גופם עצמם. בלי כונה הרצויה, בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרם. בההוא זמנא, וכו' רוח הולך ולא ישוב, לעלמא, ודא איהו רוחא דמשיח. בעת ההיא, נאמר על הדור, רוח הולך ולא ישוב, להעולם, דהיינו רוח המשיח. הצריך לגאול את ישראל מכל צרותיהם עד לגאולה השלמה לקיים הכתוב, ומלאה הארץ דעה את השם וגו' הרוח הזה נסתלק לו והלך, ואינו מאיר בעולם. וי לון מאן דגרמין דיזיל ליה מאן דגרמין דיזיל ליה מן עלמא, ולא יתוב לעלמא, דאילין אינון דעבדי לאורייתא יבשה, ולא בעאן לאשתדלא בחוכמה דקבלה. אוי להם לאותם אנשים הגורמים, שרוחו של משיח יסתלק וילך לו מהעולם, ולא יוכל לשוב לעולם, שהמה, הם העושים את התורה ליבשה, כלומר, בלי משהו לחלוחית של שכל ודעת, כי מצטמצמים רק בחלק המעשי של התורה. ואינם רוצים להשתדל ולהבין בחוכמת הקבלה, לידע ולהשכיל בסודות התורה וטעמי מצוה. ווי לון דגרמין עניותא וחרבא וביזה והרג ואבדן בעלמא. אוי להם, שהם גורמים במעשיהם הללו, שיהיו עניות וחרב וחמס וביזה והריגות והשמדות בעולם. עד כאן לשונו.

עא) וטעם דבריהם הוא, כמו שבארנו, שבהיות כל עוסקי התורה, מזלזלים בפנימיות שלהם ובפנימיות התורה, ומניחים אותה, כמו דבר שאין צורך בו בעולם, ויעסקו בה רק בשעה שלא יום ולא לילה, והמה בה, כעורים מגששים קיר. שבזה, המה מגבירים את חיצוניותם עצמם, דהיינו תועלת גופם, וכן חיצוניות התורה, המה מחשיבים על פנימיות התורה, ואז המה גורמים במעשיהם הללו, שכל בחינות החיצוניות שישנן בעולם מגבירות את עצמן על כל חלקי הפנימיות שבעולם, כל אחת לפי מהותה, כי החיצוניות שבכלל ישראל, דהיינו עמי הארצות שבהם, מתגברת ומבטלת את הפנימיות שבכלל ישראל שהם גדולי התורה. וכן החיצוניות שבאומות העולם, שהם בעלי החורבן שבהם, מתגברת ומבטלת את הפנימיות שבהם, שהם חסידי אומות העולם. וכן חיצוניות כל העולם, שהם אומות העולם, מתגברת ומבטלת את בני ישראל, שהם פנימיות העולם. ובדור כזה, כל בעלי החורבן שבאומות העולם מרימים ראש, ורוצים בעיקר להשמיד ולהרג את בני ישראל, דהיינו כמו שאומר זה לשונו (יבמות ס"ג) אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל. דהיינו כמו שכתוב בתיקונים הנ"ל שהם גורמים עניות וחרב ושוד והריגות והשמדות בעולם כולו.

ואחר שבעונותנו הרבים נעשינו עדי ראיה לכל האמור בתיקונים הנ"ל. ולא עוד אלא שמידת הדין פגעה דוקא בהטובים שבנו. כמו שנאמר זה לשונו (ב"ק ס') ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחילה. ומכל הפאר שהיה לכלל ישראל בארצות פולין וליטא, וכו', לא נשאר לנו אלא השרידים שבארצנו הקדושה. הנה מעתה מוטל רק עלינו שארית הפליטה, לתקן את המעוות החמור הזה, וכל אחד ואחד מאתנו שרידי הפליטה, יקבל על עצמו בכל נפשו ומאודו, להגביר מכאן ואילך את פנימיות התורה וליתן לה את מקומה הראוי, כחשיבותה על מעלת חיצוניות התורה, ואז יזכה כל אחד ואחד מאתנו להגביר מעלת פנימיותו עצמו, דהיינו בחינת ישראל שבו, שהיא צרכי הנפש על בחינת חיצוניותו עצמו, שהיא בחינת אומות העולם שבו, שהיא צרכי הגוף. ויגיע כח הזה גם על כלל ישראל כולו עד שעמי הארצות שבנו, יכירו וידעו את השבח והמעלה של גדולי ישראל עליהם, וישמעו להם ויצייתו להם. וכן פנימיות אומות העולם, שהם חסידי אומות העולם יתגברו ויכניעו את החיצוניות שלהם. שהם בעלי החורבן. וכן פנימיות העולם, שהם ישראל יתגברו בכל שבחם ומעלתם על חיצוניות העולם, שהם האומות. ואז כל אומות העולם יכירו ויודו במעלת ישראל עליהם. ויקיימו הכתוב (ישעיה י"ד) ולקחום עמים והביאום אל מקומם, והתנחלום בית ישראל על אדמת ה' וגו'. וכן (ישעיה מ"ט) והביאו בניך בחוצן ובנותיך על כתף תנשאנה. וזה שכתוב בזוהר נשא דף קכ"ד ע"ב וזה לשונו בהאי חיבורא דילך דאיהו ספר הזוהר וכו' יפקון ביה מן גלותא ברחמי דהיינו כמבואר. אמן כן יהי רצון."

כיצד האדם יכול לזהות בתוכו, או בתוך עמו או בעולם שסביבו, אילו חלקים פנימיים ואילו חיצוניים?

אומות העולם שבאדם הן תכונות, הרצונות ("כלים"), שאסור להשתמש בהם עד גמר התיקון. אך מותר לעבוד עם רצונות הנקראים "ישראל". "ישראל" הם כלים או תכונות, המתאפיינים ברצון שלהם לתת, להשפיע. ה"גויים" הם הכלים בעלי התכונות האגואיסטיות השואפים רק לקבל. לאחר תיקון כל התכונות שבאדם, כל הכלים שבו, הן "ישראל" והן ה"גויים", יתחברו יחד, והאדם ירגיש את הבורא בשלימות. אבל עד להשגת המצב הזה, התיקון מוטל על עם ישראל, הנציג של "ישראל" בעולם הזה, הצריך לתקן את עצמו ראשון לפני כולם. מכאן, שבאותו שיעור שנתקן את עצמנו, באותו שיעור נקרב גם את אומות העולם לתיקון שלהם.

מה נקרא "פנימי" ומה נקרא "חיצוני"?

זה תלוי במה האדם עוסק ומה הוא לומד. אם הוא עסוק בשיפור הרצונות שלו במטרה למלא אותם בכל מיני תענוגים, אז הוא נקרא "גוי". אם האדם רוצה לשפר את תכונותיו, כדי להיות דומה לבורא, אז הוא נקרא "יהודי" או "ישראל", מלשון ישר-אל, כלומר ישר לבורא.

האדם נולד עם רצון למלא רק את עצמו. אבל הוא צריך להשיג את ההיפך, את הרצון להיות דומה בתכונותיו לבורא. את הרצון הזה, שהוא לגמרי הפוך מהרצון הטבעי, איננו בונים מאפס, אלא בונים אותו מרצון שהוא היפוכו. והוא דווקא צומח על אותו רצון אגואיסטי התחלתי, שאתו נולדנו.

החיסרון הטבעי שקיים באדם, הרצון למלא את עצמו, הוא יסוד הכרחי, וכנראה המועיל ביותר כדי להגיע למטרה-ודווקא להגיע אליה בכוחות עצמך: בעצמך לרצות אותה, להיות בה שותף פעיל, להמשיך להיות המקבל, אבל במובן אחר-רק אם בכך אתה מהנה את הנותן. בסוף תהליך ההשתוות, הנקרא "גמר התיקון", הכלי-הנשמה, ה"מלכות דאין-סוף", רוצה רק להידבק בבורא, ובכך להשתוות לכוחו של הבורא להשפיע.

לכן האדם, צריך לעבור את המצבים האלה, שמולידים רצון להשפיע, שמולידים את הכלי האמיתי לאור העליון, את הצורך להידמות לתכונות הבורא. זהו החוק הכללי שאמור להביא את כל הנבראים למצב מתוקן, להידמות לבורא. החוק הזה שולט על כולם, ברמות של דומם, צומח, חי, ומדבר-דרגת האדם.

ככל שהנברא מפותח יותר, כך הוא מרגיש יותר את הכוח שכופה עליו להידמות לבורא. לכן מבין הנבראים סובל יותר האדם. ובין דרגות האדם השונות, סובל יותר עם ישראל, ובתוך "ישראל"-מי שנמצא בדרגה הפנימית ביותר. כי האור, "כוח החיים", המושך אותנו אליו, מתחיל את התפשטותו מהנקודה הפנימית ביותר בבריאה, מאותם רצונות שהם הקרובים ביותר למהותו של החוק-התכונות לתת, להשפיע. ואחר כך, עם התרחקותו מהמרכז, הנקרא "גמר התיקון", פוחתת השפעתו עד לשכבות החיצוניות.

ממרכז הבריאה מאיר "אור התיקון". תגובת הכלי אליו תלויה במצב הכלי. אם התיקונים נעשים מרצון, זה סימן שהאדם הולך ב"דרך תורה". אם התיקונים נעשים בכפייה, שלא מרצון הבורא ולא מרצון הנברא, היסורים אינם מתמעטים אלא מתגברים ומצטברים, כדי להכריח את האדם לשנוא את מקור היסורים, את היצר הרע שבתוכו.

כיוון שהאדם הוא רק ה"רצון ליהנות", הדרך היחידה להשפיע עליו היא לגרום לו להרגשת חיסרון, הרגשת העדר "הרצוי" בתוך האגואיזם, המכונה על ידינו "יסורים".

מדוע הכלי הפנימי יותר, שהוא מתוקן יותר, מרגיש יסורים גדולים יותר, שהלא הוא פחות אגואיסטי מהכלי החיצוני?

הסיבה לכך היא שהכלי הפנימי נמצא קרוב יותר לתיקון, והכלי החיצוני נמצא רחוק יותר מתיקון. בכל מקרה, הן הכלי הפנימי והן הכלי החיצוני עדיין אינם מתוקנים. אבל הכלי הפנימי יותר, "ישראל", הרצון שלו בעל אגואיזם קטן יותר, לכן ישראל הוא עם קטן.

הכלים של הגויים גדולים הרבה יותר מהכלים של ישראל. למרות זאת, שאר העמים, מרגישים פחות רצון מישראל, כי הכלי שלהם עדיין לא התגלה בהם במלואו. הכלי מתגלה רק במידה שאפשר לתקן אותו. אבל כשמתעורר בהם הרצון, מיד הם הופכים לשונאי ישראל, עד כדי כך שאפילו עמים שבכלל לא היו במגע עם ישראל, מתחילים לשנוא את ישראל הגם כי אינם מכירים אותו.

וזאת כיוון שהגויים חייבים להכריח את ישראל לעסוק בתיקונם. ורק אחרי תיקון דרגת "ישראל" בעולם, אפשר יהיה לצרף לתיקון גם את "אומות העולם", ובצורה כזו להביא לתיקון הכללי בשלימותו.

זהו הקשר המיוחד בין ישראל ואומות העולם. ישראל צריך להיזהר מאומות העולם, משום שכאשר הוא לא מבצע את התיקונים הנחוצים, אומות העולם צמאות להשמיד אותו. שהרי אין צורך בכלים כמו ישראל אם אינם מסוגלים למלא את הכלים של אומות העולם; ולמלא כלים אלה, זהו בעצם תפקיד ישראל.

לכן, הרב יהודה אשלג, בעל הסולם, מזהיר שעלינו, עם ישראל, למהר ולהתחיל לקיים את מה שהוטל עלינו. ואת זה ניתן לקיים רק על ידי לימוד חוכמת הקבלה. כי קבלה זו השיטה להביא את הכל לתיקון-ואין שיטה אחרת, ומשיטה זו אי אפשר להימנע.

התיקון מתחיל מהנשמות הזכות יותר, הפחות אגואיסטיות, אלו שאפשר לתקן מהר יותר, שהן ישראל. התיקון שייך רק לאדם, לנשמה הפרטית שלו, ואין כאן שום חשבון עם אחר. האדם יורד לעולם הזה רק למטרה הזאת-לתקן את נשמתו. רק בזה עליו להתעסק, רק בשביל זה הוא נולד, נברא, וכל העיסוקים האחרים שלו, טפלים.

אם עם ישראל יעסוק בתיקונים, האם תגדל או תפחת שנאת אומות העולם כלפיו?

אם כל אחד מעם ישראל יתמודד עם האויבים הפנימיים שלו, בתוך תוכו, ייעלמו גם האויבים החיצוניים שלנו, כי הפנימיות מולידה וקובעת את החיצוניות.

החיצוניות תלויה כולה בפנימיות, כמו ש"התחתון" (מדרגה תחתונה) תלוי ב"עליון" שלו (מדרגה עליונה). המדרגה התחתונה נולדת ומתקיימת מהמדרגה העליונה. כך גם ההתנהגות של אומות העולם היא תוצאה מההתנהגות שלנו.

שנה את הרוח שבתוכך, ובאותה מידה תראה איך החיצוניות מתחילה להשתנות; כך אתה קובע את האירועים העתידיים. והיכולת הזאת-האם אין היא מחייבת אותנו?!

איזה כוח השפעה צריכים להפעיל המקובלים כדי להביא את העולם לדרך התיקון הטובה, או לפחות לגרום לשינוי ביחס של עם ישראל למשימתו?

לגבי דרגת הדומם צריך ללכת אחרי הכלל, כלומר, להתחשב במה שכלל הציבור יכול להתמודד; לפי זה יש לקבוע את רמת הדרישות ממנו, ואת הגבולות של ההשפעה האפשרית עליו. לכלל יש גבולות טבעיים משלו, שכן בעצמו הוא שומר על מצוות ומנהגים.

אבל ברוחניות צריך ללכת אחרי הפרט. בהתפתחות רוחנית, הפרט הוא שמחליט, באמצעות הנשמה שלו, מה ואיך לעשות. הוא קובע את הקשר בינו לבין הבורא, ואת היחס שלו ליתר החיים. אנחנו חייבים לעורר את עצמנו,לא רק כדי לשנות קצת את מצב העולם, שיהיה יותר גשם, יותר שלום, יותר אושר, אלא עלינו לפעול לכיוון המטרה-הרוחנית-כדי להביא את הכל לגמר התיקון.

האם על כל אחד להתקדם לגמר התיקון לבדו, לפי שורש נשמתו, או שיש לעניין בכך את כל העם?

לפי מה שאנחנו לומדים בכתבי בעל הסולם, צריכים להשתתף בזה המוני בני אדם. הוא מדבר על תהליך תיקון המוני, על נשמות רבות שאמורות להשתתף בתיקון הזה. זה לא מקרה שעוד לפני כמאתיים שנה חילק הבורא את עם ישראל לדתיים וחילוניים; לחלק שממשיך לקיים תורה ומצוות מתוך חינוך, ולחלק שנעשה משוחרר מזה. לפני כל אחד מהם עומדת משימה משלו, שכן הכל יורד מלמעלה, מההנהגה העליונה. שני החלקים האלה צריכים להתקיים ביחד. מהחלק החילוני לא היה נשאר כלום אם לא היה קיים לידו החלק הדתי השומר על המסורת.

האם ככל שישראל יתקדם יותר בתיקון יתגברו ה"הפרעות", שכן אלו אינן הפרעות אלא עזרה שבאה בצורת הפרעות?

העליות והירידות מתרחשות רק אצל יחידים, רק בתוך אותן נשמות העוברות תהליך תיקון פרטי משלהן. הקשר עם הבורא הוא פרטי, הגם כי חופש הבחירה של האדם (ראה "מאמר החירות" בספר "קבלה למתחיל") הוא רק בבחירת הקבוצה, החברה, ממנה הוא מקבל את הדרך שלו בחיים. אבל לכל אחד בחירה משלו.

בדרך כלל, נשמות שהן כבר מתוקנות (בתיקון פרטי), נוהגות לצרף לעצמן נשמות אחרות-רצונות שעדיין לא תוקנו; אך רק באותה מידה היכולה להביא לתיקון כללי. זה נקרא "אור לגויים". ישראל מצרפים את "הגויים" ועולים יחד אתם על ידי התחברות הנקראת "התכללות".

בכל מקרה, התקדמותו הרוחנית של הפרט שונה מהתקדמותו של הכלל. אצל היחיד, התיקון נעשה על ידי עליות וירידות אישיות, ואילו אצל הכלל, התיקון נעשה על ידי ההתחברות ליחיד. עמי העולם מרגישים בחיסרון ההתקדמות שלהם, וחשים תלות בישראל-אבל רק התיקונים הראשונים שלהם תלויים בישראל, שכן התיקונים שיבואו אחרי כן, תלויים בהם עצמם.

החשוב ביותר בלימוד: בשביל מה לומדים. אפשר ללמוד קבלה בשביל מזל, כדי להרגיע את עצמך, כדי לרכוש ביטחון ושלווה, ואפשר ללמוד כי אדם מרגיש שהוא חייב לתקן את ה"כלים", לתקן את המצב. זהו הבדל עצום בגישה. וכאן אי אפשר ללכת לבד, אלא דרושה הדרכה רוחנית.

בספר "פרי חכם-אגרות קודש" בעמוד ס"ג כתוב, כי כל אחד חייב להשיג את דרגת "משה רבנו", כל אחד חייב לחזור לשורש נשמתו. זו הדרישה מכולם. היום אנחנו נמצאים במצב, שאנחנו מוכרחים לבצע בחברה שלנו תיקון בפועל. לפני הדור שלנו היו זוכות לתיקון רק נשמות מיוחדות, מקובלים נסתרים; התיקון לא היה הכרחי לכלל האנשים, לכלל האומות ולכל העולם.

בעל הסולם כותב שכל זמן שעם ישראל לא חזר לארץ ישראל, לא היתה לו שום מחוייבות להתאים את עצמו לאדמה הזאת. עם ישראל הוחזר לאדמת ארץ ישראל דווקא כדי שיתקן את עצמו, עד שישיג את הדרגה הרוחנית הנקראת "ארץ ישראל"("ארץ" מהמילה רצון, רצון "ישראל", רצון "ישָׁר" ל"אֵל").

לאחר שהבורא החזיר אותנו לארץ הזאת-אם מרצון ואם בכפיה-אנחנו,כל העם, חייבים להתאים את עצמנו לתכונות הרוחניות של האדמה הזאת. בזמן שאנחנו נמצאים על אדמת ארץ ישראל, בדרגה חיצונית, אנחנו חייבים להשיג גם את הדרגה הפנימית, את "ארץ ישראל" הרוחנית. אחרת אין לנו זכות לחיות בארץ ישראל, כי הדרגה הפנימית והדרגה החיצונית שלנו אינן נמצאות באיזון.

במצב הזה כבר היינו ולא פעם אחת. בכל פעם שעם ישראל הפסיק להיות מותאם ל"עם ישראל" הרוחני, כלומר, לעם שחי ומתקיים מ"ארץ ישראל", כלומר מרצון ישר לבורא, גורשנו מאדמתנו. עכשיו חזרנו לכאן, ארץ ישראל ניתנה לנו מלמעלה, אבל אנחנו עדיין לא קיבלנו אותה, עדיין איננו ראויים לה.

אם לא נקבל את הארץ מרצון, כמו שאומר בעל הסולם בספר "מתן תורה", כלומר, לא נהיה דומים לה בדרגה הפנימית-רוחנית שלנו, האדמה הזאת אמנם לא "תקיא" אותנו כמו בעבר, אנחנו לא נגורש מכאן, אך בכל זאת, על ידי יסורים נוראים, היא תאלץ אותנו להיתקן ולהיות מתאימים לה רוחנית.

משימתם של המקובלים היום היא לנסות להפיץ את נחיצות התיקון לכל עם ישראל, בכל הדרכים האפשריות, ליצור שיטה מתאימה לכולם, להוציא ספרי עזר, לפרסם, להכשיר מורים. ישנה עבודה רבה. אבל גם מחשבה אחת על תיקון, אפילו קצה שלה, יוצרת שינויים חיוביים עצומים בארץ, ומונעת יסורים קשים.

ישראל- ישָר-אֵל

פירוש "הסולם" ל"ספר הזוהר"

(פרשת "לך לך", עמ' ס"ח, קפ"ג-קפ"ה)

קפג) בוא וראה, בשעה שישראל שרוים בארץ הקדושה הכל היה מתוקן כראוי, והכסא שהוא הנוקבא היה שלם עליהם, כלומר, שהיתה כסא שלם לישראל העליון ועבדו עבודת השם, דהיינו שהעלו מ"ן, ובקעו אוירים של העולם, והעבודה עלתה למעלה למקומה לזו"ן, וגרמו להם זווג. כי הארץ אינה מתוקנת לעבודה רק לישראל בלבדם. ועל כן שאר האומות היו מתרחקים מהארץ, שלא היו שולטים בה כמו עתה, כי לא היו נזונים אלא מתמצית, כלומר השפע שהמשיכו ישראל ע"י עבודתם, השלים גם את אומות העולם, אבל עיקר השפע הגיע לישראל, והאומות קבלו רק תמצית מהשפע, לפיכך היתה הממשלה לישראל.

קפד) ואם תאמר הרי אנו רואים כמה מלכי האומות היו שולטים גם בזמן שהיה בית-המקדש קים בעולם. בא וראה, בבית ראשון, טרם שטמאו ישראל את הארץ, לא היו שולטים שאר האומות כל כך, אלא שניזונו מתמצית, ומתמצית הזה היתה שליטתם אז, וע"כ לא היתה שליטתם חזקה כל כך, כיון שחטאו ישראל וטימאו את הארץ, אז, כביכול, דחו את השכינה ממקומה, ונתקרבת למקום אחר, ואז שלטו שאר האומות, כי ניתן להם רשות לשלוט.

קפה) בוא וראה ארץ ישראל, ממונה אחר אינו שולט עליה חוץ מהקב"ה בלבדו. ובשעה שחטאו ישראל, והיו מקטרים בתוך הארץ לאלהים אחרים, נדחה כביכול השכינה ממקומה, כי היו מושכים ומקטרים לאלהים אחרים שיתקשרו בהשכינה, ואז ניתן להם השליטה. הקטרת עושה קשר להתקשר וע"כ ינקו מהשכינה וקבלו ממנה השליטה, ואז שלטו שאר האומות, ונתבטלו הנביאים. וכל אלו מדרגות העליונות לא שלטו בהארץ.

אות קפ"ג

כאשר אדם משתוקק לבורא הוא נקרא "ישראל", מלשון "ישָׁר אֵל". בו בזמן תכונותיו ורצונותיו שרויים ב"ארץ הקדושה". "ארץ" מהמילה רצון ו"קדוש" מהמילה "מוקדש", דהיינו מיוחד, כלומר "ארץ קדושה" היא רצון המוקדש רק לבורא.

ומהי "ארץ ישראל"? כאשר האדם משתוקק לקשר עם הבורא, ולזה בלבד, הוא נמצא בהרגשות שלו ב"ארץ ישראל", ואז הכול מתוקן ונמצא במקומו. מלמעלה נמשך אור, שפע שלא מוגבל בשום דבר, ואור זה ממלא כל רצון, כל

נשמה וכל נברא. כל הבריאה נמצאת אז במצב השלימות ובמנוחה מוחלטת, כי כל ישראל העלו את רצונותיהם לבורא, את רצונם לעבוד למענו, והבורא החזיר להם במילוי כל רצונותיהם.

ארץ ישראל יכולה להיות מתוקנת ומסוגלת להניב פירות רק כאשר יושב בה עם ישראל ולא עם אחר. במצב זה כל שאר העמים מתרחקים מארץ ישראל, מתרחקים מהרצון ומהאפשרות לשלוט בה. הסיבה לכך היא ששאר העמים לא מסוגלים להתפרנס מפירותיה, מהשפע הנמשך מלמעלה כתוצאה מעבודת ישראל למען הבורא. האור, השפע, נמשך גם על אומות העולם, אבל בעיקר על עם ישראל, ומכך עם ישראל שולט בארץ ישראל.

אות קפ"ד

ואילו שלט בארץ ישראל כוח אחר, כוח של אומות העולם, השליטה היתה חלקית בלבד, ואותו כוח היה מקבל רק את התמצית מהשפע הרוחני שנמשך ממעל. הוא היה שולט רק במידת האור שקיבל. מסיבה זו לא היתה לאומות העולם שליטה חזקה בארץ ישראל. אבל אחר כך, משעה שישראל חטאו וטימאו את "ארץ ישראל", את הרצון ישר לבורא, מאותה שעה הם סלקו את "השכינה", את נוכחות הבורא, וכתוצאה מכך באו עמים אחרים, אשר הסתלקות האור, כלומר הסתלקות השראת הבורא מארץ ישראל, אפשרה להם לשלוט בארץ ישראל.

אות קפ"ה

בארץ ישראל, בתוך הרצון לבורא, יכול לשלוט רק הבורא בעצמו. אבל בשעה שעם ישראל חוטאים ומקטירים קטורת לאלים אחרים, כלומר, מרוממים רצונות אחרים מעל הרצון לבורא, אינם מאמינים ביחידות הבורא וחושבים שיש כוחות אחרים ששולטים על העולם, או אז מתרחקת מהם הרגשת הבורא, "השכינה", ובמקומה מתחילים לשלוט כוחות אחרים, שאת כוחם קיבלו מהבורא.

שופרו של משיח

מאת בעל הסולם

ותדע שזה סוד שאין בני ישראל נגאלים אלא אחר שיתגלה חוכמת הנסתר בשיעור גדול, כמו שכתוב ב"זוהר" בהאי חיבורא נפקין בני ישראל מגלותא. כי היה בזמן הלז תקוה לגאולה, שכתיבת הזוהר שהתחילה בימי רבי שמעון בר יוחאי היתה בזמן גילוי בר כוכבא, שרבי עקיבא רבו של רבי שמעון בא יוחאי אמר עליו דרך כוכב מיעקב, וכן אחר חורבן ביתר היה התקוה גדולה. ומשום זה הרשה רבי שמעון בר יוחאי את עצמו וגילה את חוכמת הנסתר, דהיינו בספריו "זוהר" ו"תיקונים", אכן בשמירה גדולה כי לא הרשה לכתוב דבריו אלא לר' אבא שיכול לגלות ברזא, שחכמי בני ישראל לבד יבינו הדברים וחכמי האומות לא יבינו, מפחד שמא ידעו חייביא למפלח למאריהן.

ומשום זה תיכף שראו שעדיין הזמן מוקדם לגאולת ישראל אז הצניעו אותו שהיה בזמן רבנן סבוראי, כי אנו מוצאים הרבה מרבנן סבוראי שכתבו ענינים בתוך הזוהר כנודע. והיה אמנם רצון השם שיתגלה, על כן נתגלגל הדבר עד אלמנת ר' משה די ליאון שירשה הכתב יד מבעלה, וכנראה שלא גילה לה כלום מאיסור ההתגלות, ועל פי מקרה נתנה אותו למכירה כנודע, אכן עד היום הזה גרם הדבר חורבנות מרובים בכרם בית ישראל מטעמים הנ"ל.

אכן אין לך רעה בלי טובה, ועל כן השליטה הזאת שהאומות השיגו על ידי גניבת סודות התורה גרמה ג"כ דחיפה גדולה להתפתחות הקדושה, אשר לפי השערתי הננו בדור עומדים ממש על סף הגאולה, אם אך נדע איך להתפשט חוכמת הנסתר בהמון, כי מלבד טעם הפשוט של חיל בלע ויקיאנו, כי בזה יתגלה לעין כל מה בין בני לבין חמי, וההבדל בין עיקר הגרעין ובין הקליפה העליונה שקלפו ממנה כל חכמי האומות שבעולם, כי בטח ישובו כל מחנות ישראל שכפרו בהתורה ישובו להשי"ת ולעבודתו, הנה יש בזה עוד טעם, כי קבלה בידינו שיש חיוב מוקדם להגאולה אשר כל אומות העולם יודו לתורת ישראל בסוד הכתוב "ומלאה הארץ דעה", דוגמת יציאת מצרים שהיה חיוב מוקדם שגם פרעה יודה לאלקים אמת ולמצותיו וירשה להם לצאת, ועל כן כתוב שכל אחד מהאומות יחזיק באיש יהודי ויוליכהו לארץ הקדושה, ואינו מספיק מה שיוכלו לצאת מעצמם, ותבין אמנם מהיכן יבא לאומות העולם דעת ורצון כזאת, תדע שהוא על ידי הפצת החוכמה האמיתית שיראו בעליל אלקים אמת ותורת אמת.

והפצת החוכמה בהמון מכונה שופר, דוגמת השופר שקולו הולך עד למרחק המרובה, כן יתפשט הד החוכמה בכל העולם, שאפילו האומות ישמעו ויודו כי יש חוכמת אלקים בקרב ישראל. ותפקיד הזה אמרו על אליהו הנביא, כי גילוי רזין דאורייתא מכונה תמיד בשם גילוי אליהו: ועל דרך שאמרו ז"ל יהא מונח עד שיבא אליהו, וכן תשבי יתרץ קושיות ואבעיות.

ולפיכך אמרו שג' ימים (שהוא רמז ידוע) קודם ביאת המשיח, ילך אליהו על ראשי ההרם ויתקע בשופר גדול וכו', ותבין רמזים האלו שאין ענין השופר הזה רק גילוי חוכמת הנסתר בהמון גדול, שהוא תנאי מוקדם ומחוייב לבא בטרם הגאולה השלמה.

ולזאת יעידו הספרים שכבר נגלו על ידי בחוכמה הזאת, שדברים העומדים ברומו של עולם נפרשו לעיני כל כמו שִׂמלה, שזהו עדות נאמנה שאנו מצויים כבר על סף הגאולה, וכבר נשמע קול השופר הגדול אם לא במרחקים כי עדיין קול דממה דקה ישמע, אכן התחלת כל גדלות הוא מוכרח לקטנות מתחילה, ואין קול גדול אם לא תקדים אותו דממה דקה, כי כן דרך שופר שקולו הולך וגדול. ומי עוד כמוני עצמי יודע שאיני ראוי כלל אפילו להיות רק שליח וסופר לגילוי סודות כאלו, ואין צריך לומר להבינם על שורשם, ולמה עשה ה' לי ככה, אין זה אלא מפני שהדור ראוי לכך שהוא הדור האחרון העומד על סף הגאולה השלימה, ולפיכך הוא כדאי להתחלה של שמיעת קול שופרו של משיח, שהוא סוד גילוי נסתרות כמבואר.

חזרה לראש הדף
Site location tree