קבלה מדע ומשמעות החיים

מהותו של טבע האדם הוא הרצון ליהנות, המתפתח על ציר הזמן בהדרגה וללא הרף. כדי לממשו חש האדם נחיצות תמידית לפתח את הקיים, לגלות ולהמציא דברים חדשים. גדילתו של הרצון ליהנות היא המחוללת את התפתחות האנושות במשך כל שנות קיומה.

הרצון ליהנות מתפתח בכמה שלבים מרכזיים. בשלב הראשון הוא מתבטא ברצונות גופניים-קיומיים, כגון רצון למזון, למין ולמשפחה. רצונות בסיסיים אלה התפתחו בראשית ימיה של האנושות, והם משותפים לכל היצורים החיים. בשלב השני מתפתח הרצון ליהנות מעושר. בשלב השלישי מתפתח הרצון ליהנות מכבוד, שליטה ופרסום, ובעקבותיו מתפתחים באנושות מעמדות ומערכות היררכיות למיניהן. בשלב הרביעי מופיע הרצון ליהנות מיֶדַע ומושכלות. הרצון לידע בא לידי ביטוי בהתפתחות המדע, מערכות ההשכלה, החינוך והתרבות, ורישומו העיקרי ניכר החל מתקופת הרנסנס והמהפכה המדעית ועד לימינו אלה. הרצון לידע ומושכלות דורש מן האדם להכיר את המציאות הסובבת אותו.

כדי להבין את מצבה הנוכחי של האנושות ואת הצפוי לה, עלינו לבנות גשר היסטורי בין כמה אבני דרך בהתפתחות המדע שהשפיעו על גישת האדם לחיים. המהפכה המדעית שהתרחשה במהלך המאה ה-16 הייתה כרוכה גם בשינוי מהפכני בדרך המחשבה. החוקרים גרסו כי יש לבחון תאוריות אל מול ניסויים ותצפיות ולהתרחק מהסברים דתיים ומיתולוגיים. הפענוח ומציאת פתרונות מדעיים לשאלות וקושיות ישנות, אשר עד אז יוחסו לכוח אלוקי, עמדו במרכז המחשבה המדעית.

ב-1687 פרסם אייזיק ניוטון (1727-1642) בספרו "עקרונות מתמטיים של הפילוסופיה של הטבע", תאוריה מכנית שלפיה אפשר לחשב את השינוי במצב תנועתו של כל גוף כאשר פועל עליו כוח נתון. הצלחת התאוריה הזו פרסה בפני ממשיכיו של ניוטון תמונת עולם חדשה. גישה דטרמיניסטית זו אומרת למעשה, כי בכל אירוע, ויהא טיבו אשר יהא, בא לידי ביטוי חוק מסוים של הטבע. נוכחותו של האל אינה בעלת חשיבות רבה, משום שמסלולן של כל התנועות קבוע, בלא התערבותו. היטיב להמחיש זאת האסטרונום פייר סימון לפלאס (1827-1749), כאשר הסביר לנפולאון על היווצרות מערכת השמש. כששאל אותו נפולאון מה מקומו של האל בתהליך זה, השיב לפלאס: "אין גורם כזה במשוואותינו".

המדע לא הותיר אפוא מקום כלשהו לקיומם של ממדים נוספים הנמצאים מעבר לגבולותיו והנסתרים מהשגתנו, והכול סברו כי רוח האדם צעדה את הצעד הדרוש לקראת הכרת העולם כהווייתו. בשלהי המאה ה-19 נראה היה ש"הפיזיקה הקלאסית" העמידה לרשות החוקרים מכלול חוקים לכל תופעות הטבע. רבים מן החוקרים סברו שחוקים אלה יסייעו בידם להסביר בנקל גם את התופעות החריגות המעטות שטרם הוסברו. נזכיר כי מאז ומעולם נחשבה הפיזיקה ל"אם כל המדעים": היא שהובילה את הטכנולוגיה והניסוי, וגילוייה היו הבסיס למחקרים במדעים האחרים.

עידן הפיזיקה המודרנית החל בראשית המאה ה-20, עם המהפכה המדעית-פילוסופית של אלברט איינשטיין (1955-1879). תורת היחסות של איינשטיין חוללה שינוי יסודי בכל אשר היה ידוע עד אז על טיבם של הזמן, המרחב, המאסה, התנועה וכוח הכבידה. תורת היחסות של איינשטיין איחדה את הזמן והמרחב לישות אחת, זמן-מרחב, תוך ביטול הנחת היסוד, שלפיה המרחב והזמן הם מושגים מוחלטים.

בשנות השלושים של המאה ה-20 נוסחה הפיזיקה הקוונטית, והיא חוללה את המהפכה המתמשכת החשובה ביותר בפיזיקה של אותה מאה. בפיזיקה הקוונטית, תוצאות של מדידות פיזיקליות הן הסתברותיות לחלוטין, והתורה הקוונטית מסבירה את חישוב ההסתברויות האלה. הפיזיקה הקוונטית סיפקה תיאור כמותי של כמה תופעות שאינן ניתנות להסבר במסגרות שקדמו לה. המפורסמת שבהן היא דואליות גל-חלקיק, המראה כי בתנאים מסוימים עצמים מיקרוסקופיים כמו אלקטרונים מתנהגים כגל. לעומת זאת, בתנאים אחרים אותם עצמים מתנהגים כחלקיק.

אחד מיסודותיה של תורת הקוונטים הוא עקרון אי-הוודאות, הגורס כי לאדם יש השפעה על האירוע שבו הוא צופה. השאלה המרכזית במחקר היא אפוא מה מראים מכשירי המדידה, ואין טעם לשאול מהו התהליך האובייקטיבי שאירע. מעבר לתוצאות הנמדדות אין שום מציאות אובייקטיבית. הפרשנות הנוגעת לפיזיקת הקוונטים עדיין שנויה במחלוקת, ואף שפירושו ההסתברותי של נילס בוהר (1962-1885) הוא המקובל והפופולרי מכולם, אין הוא חף מבעיות. במהלך השנים הציעו פיזיקאים פירושים נוספים, ובהם פירוש העולמות המרובים.

כתוצאה מגילויים אלה של פיזיקת הקוונטים השתנה היחס לעולם: המחשבה הדטרמיניסטית הקודמת, שגרסה כי הפיזיקה מגלה את עובדות הטבע האובייקטיביות ומתארת בצורה מוחלטת את קיומן בטבע, פינתה את מקומה להבנה שהפיזיקה אינה יודעת את פשרו האמיתי של הטבע. כל שביכולתה הוא לסייע בבניית מודלים, תבניות ונוסחאות, שיאפשרו לחשב בגבול הסתברותי מסוים את תוצאותיו של הניסוי שנערוך.

המדע המודרני מבחין בין "המציאות האמיתית" הקיימת כשלעצמה, בלא תלות בצופה המתבונן בה, לבין המציאות המתגלה לצופה והניתנת לתיאור על ידיו. החוקרים המודרניים כבר מבינים שמה שהוגדר בעבר באופן מוחלט כ"עובדות" עתיד לפנות את מקומו לתוצאות ולניסויים חדשים; אלה שוב יפנו את מקומם לנוסחאות זמניות ולניסויים חדשים, וכן הלאה. כיום ברור שהמדע אינו מציג בפנינו אמת מוחלטת אלא את תמונת העולם המצטיירת כתוצאה מניסויים ומתפיסות נוכחיים. ככל שיש בידינו ידע רב יותר על העולם, אי-הוודאות והסתירות בתוך הידע אינן מתמעטות, אלא מתעצמות וגדלות.

הבנה זו צמצמה במידה רבה את האלמותיות של הפיזיקה בפרט ושל מדעי הטבע בכלל, ומיצבה את המדע ככלי המגלה חלק יחסי ומוגבל של המציאות ולא אמת מוחלטת. מנגד ניצבת המציאות האמיתית; היא נסתרת מאיתנו, ואין לנו כל אפשרות לגלותה באמצעות המחקר המדעי. בשנים האחרונות החלו מדענים רבים לגלות עניין בדתות שונות, בתאוריות מעולם "העידן החדש" ואף במיסטיקה, בניסיון לאתר כלים ואמצעים נוספים להבנת חלקי המציאות הנעלמת שאינה מושגת בכלי החקירה הרגילים. מתחילת המאה ה-21 הולך ומתעצם המשבר במדע. הוא תוקף את יכולתו של האדם לגלות את התמונה השלמה של העולם שבו הוא נמצא ולהבין את החוקים המניעים את הטבע ואת האנושות.

לאחר שהאדם מימש את הרצון לידע ומושכלות וחקר את המציאות הגלויה לעיניו, נולד בו רצון חדש: רצון להכיר את המושכל העליון, את החלק הנסתר שבמציאות. בשלב זה של התפתחות הרצון מצויה האנושות בימינו.

על רקע זה מתגלה חכמת הקבלה ומציעה לאנושות תמונת עולם חדשה, תמונת עולם מדעית שגילו המקובלים כבר לפני אלפי שנים בחקירתם את המציאות. התעוררות הרצון להכיר את המציאות השלמה בקרב האנושות בימינו מעידה כי היא בשלה להיחשף אל הקבלה, ולכן היא מתגלה. תפיסת העולם של הקבלה כוללת הן את ההנחות שאימצו לעצמן הדתות השונות כאמונות חסרות ביסוס והן את דרך החקירה המדעית. היא מפתחת באדם את הכלים שיאפשרו לו גישה למציאות השלמה ויכולת לחקור אותה.

בספר שלפניכם מובאים עקרונות ראשוניים של המדע החוקר את חלק המציאות הנסתר מן המדענים. בגלותו חלק זה משלים האדם את ידיעתו על עולמנו. כאשר הוא מחבר את שני חלקי המציאות, הנסתר והגלוי, הוא מוצא את עצמו מוכן למחקר מדעי מדויק, לגילוי הנוסחאות האמיתיות. תמונת העולם שלו נשלמת, הוא משתחרר ממוגבלות התפיסה היחסית, ומגלה את קיומם האמיתי של כל חלקי המציאות מעבר לזמן, לתנועה ולמקום. את כל אלה מקנה לאדם השיטה המוחלטת - חכמת הקבלה.

הספר מבוסס על שיחותיו של המחבר שעיבדו תלמידיו כהבנתם.

בוועידה השתתפו ד"ר פרד אלן וולף, פרופ' ויליאם טילר, ד"ר ג'פרי סטינובר והרב ד"ר מיכאל לייטמן.

ד"ר פרד אלן וולף

ד"ר פרד אלן וולף, תושב קליפורניה, סיים את הדוקטורט בפיזיקה תאורטית בשנת 1963. עבודתו בתחום הפיזיקה הקוונטית ידועה מאוד ברחבי העולם בזכות ספריו הפופולריים. הוא שימש כמרצה במוסדות אקדמיים רבים, ובהם אוניברסיטת סן-דייגו, שם כיהן כפרופסור במשך 12 שנה, אוניברסיטת פריז, האוניברסיטה העברית בירושלים ואוניברסיטת לונדון.

ד"ר וולף זכה לעמוד בקשר עם הפיזיקאי הידוע דייוויד בוהם (1992-1917) ולמד אצל ריצ'רד פיינמן (1988-1918), מחשובי הפיזיקאים של המאה ה-20. הוא חיבר 11 ספרים והם תורגמו לשפות רבות.

בין ספריו The New Physics for Nonscientists :Taking the Quantum Leap (קפיצת הזמן הקוונטית: הפיזיקה החדשה לאנשים שאינם מדענים); How the Mind Can Defeat Time :avelThe Yoga of Time Tr (היוגה של המסע בזמן: כיצד יכול המוח להביס את הזמן); A New Alchemy of Science and Spirit :Matter into Feeling (מחומר לרגש: אלכימיה חדשה של רוח ומדע); Mind into Matter (מרוח לחומר).

כשנשאל ד"ר וולף מהו ספרו המועדף בעיניו, השיב:

אינני יכול לבחור בספר אחד מספריי, אך אספר על הספרים שבאמצעותם התפרסמתי. הספר הראשון שכתבתי היה ספר מצויר על מיסטיקה ופיזיקה, ושמו Time and Beyond ,Space (חלל, זמן ומה שמעבר). בזמנו הוא היה "להיט ענק". הייתי עדיין צעיר וחסר ניסיון, ובאותה תקופה התגוררתי בפריז ולמדתי קבלה יחד עם חברים. התחום ריגש אותנו והיה מרתק להדהים. לראשונה ראינו קשר בין פיזיקת הקוונטים לבין הקבלה. אותי התחום ריגש מאוד כיוון שזה היה החלק החסר בהשכלתי.

הכרתי את פיזיקת הקוונטים בצורה טובה למדי; אני עדיין אוהב את תחום המחקר הזה והוא נמצא במוקד ההתעניינות שלי, אולם הקבלה הביאה לליבי היבט של "הכול". היא העניקה לי סוג שונה של מחקר ושל הסקת מסקנות, ואף דרך אחרת של חשיבה. תחת השפעתם של כל אלה כתבתי את ספרי הראשון שהזכרתי. מאות אלפי העותקים שנמכרו הפכו אותי למפורסם בטרם הייתי מפורסם. מכיוון שעדיין הייתי פרופסור באוניברסיטת סן-דייגו, הדבר לא עניין אותי כל כך באותה תקופה.

לאחר מכן עזבתי את האוניברסיטה וכתבתי את ספרי The New Physics for :Taking the Quantum Leap Nonscientists (קפיצת הזמן הקוונטית: הפיזיקה החדשה לאנשים שאינם מדענים). הספר זכה בפרס היוקרתי של התחרות הארצית לספרות ומדע. בעבורי זה היה טירוף מוחלט משום שאיני סופר טוב כל כך, ובכל זאת הוא נחשב לספר טוב. הוא הפך לפופולרי מאוד והזניק את הקריירה שלי, ומאז התחלתי לכתוב ספרים. בהמשך הפכתי למרצה, וכיום אני מרצה מבוקש. אני עדיין כותב, מעלה רעיונות חדשים ומחשבות חדשות, ועד היום אני דבק בדרכי.

פרופ' ויליאם טילר

פרופ' ויליאם טילר, תושב אריזונה, הוציא לאור מעל 250 פרסומים מדעיים וכתב כמה ספרים. ספריו העיקריים הם Some Science Adventures with Real Magic (הרפתקאות מדע עם קסם אמיתי); The :Conscious Acts of Creation Physics Emergence of a New (פעולות מודעות של בריאה: עלייתה של הפיזיקה החדשה); Science and Human Intentionality and Consciousness ,Subtle Energies:Transformation (מדע ושינוי אנושי: אנרגיות עדינות, כוונה ומודעות).

לשאלה כיצד הגיע מתחום המדע לחקר המודעות העליונה, השיב פרופ' טילר:

סיימתי את לימודיי לתואר ראשון בפיזיקה באוניברסיטת טורונטו, ולאחר מכן השתתפתי בביצוע ניסיונות שונים בחקר המוח. לאחר מכן השלמתי גם את התואר השני ואת הדוקטורט בפיזיקה באוניברסיטת טורונטו. התחלתי לעבוד במחקר במעבדה של חברת וסטינגהאוז, ולאחר תשע שנים הוזמנתי לכהן כפרופסור באוניברסיטת סטנפורד, במחלקה לחומרים, הנדסה ומדע. כל זה היה בשנות השישים. בתקופה זו עודדה אותי אשתי להתרכז בחלק הרוחני של חיינו, ואכן הקמנו בביתנו קבוצות דיון בנושאים שונים הקשורים לחיפוש הרוחני. ספרו של אדגר קייסי, "חיפוש אחר האל" שנכתב בשנות השלושים, השפיע עלינו רבות.

במקביל הייתי פעיל מאוד מבחינה אקדמית ופרסמתי מאמרים רבים, שימשתי כעורכם של כמה ירחונים אקדמיים, פיתחתי כמה פטנטים וכתבתי ספרים טכניים רבים השונים מאוד מהספרים שהוזכרו לפני כן. אולם כבר בהיותי ראש מחלקה באוניברסיטת סטנפורד חיפשתי דרך לשלב בין שני התחומים.

כששהיתי באוקספורד התכוונתי לכתוב ספר על מדע היווצרות הגבישים, ותחת זאת פתחתי במחקר סביב השאלה כיצד בנוי היקום וכיצד מתקיימות תופעות חריגות בצורה טבעית במקביל למדע הקונבנציונלי. בתום שישה חודשים של מחקר מעמיק חשבתי שיש לנגד עיניי תמונה מסוימת על הדרך שבה ניתן לחבר בין מבנה היקום והשאלות שהעליתי לבין המדע הקונבנציונלי.

המודל שפיתחתי היה רב-ממדי. סברתי שהתפיסה הראשונה שצריכה להתבטל היא השקפתנו הפשוטה על מושגי הזמן והמרחב. חשבתי שהנושא חשוב מאוד, וש"מישהו צריך לעבוד על זה", דהיינו שמדען רציני צריך לשבת ולחקור את הנושא. במהרה הבנתי שה"מישהו" הזה צריך להיות אני, וכדי לפנות זמן לכך החלטתי לוותר על תפקיד יושב ראש המחלקה שבו החזקתי, על ניהול של ועדה ממשלתית חשובה ועל השתתפות בוועדות מקצועיות נוספות. הקדשתי את זמני לניסיונות נוספים לבנות תאוריות המסבירות כיצד בנוי היקום. כל זה היה ב-1970. מאז, במהלך 35 השנים האחרונות, אני עוסק במחקר הזה.

ד"ר ג'פרי סטינובר

ד"ר ג'פרי סטינובר, איש מסצ'וסטס, שימש כפסיכיאטר במשך 30 שנה. הוא סיים לימודי תואר שני בפיזיקה ושימש כמרצה בתחום פיזיקת הקוונטים באוניברסיטת ייל במחלקה לפיזיקה תאורטית ובמרכז המידע החדש בה. כמו כן שימש ד"ר סטינובר תקופה ארוכה כנשיא "קרן יונג" בניו יורק וכמרצה לפסיכולוגיה ודת באוניברסיטת הרוורד.

כיום מסיים ד"ר סטינובר את לימודי הדוקטורט בפיזיקה קוונטית באוניברסיטת ניס שבצרפת והוא מלמד חוק ומשפט באוניברסיטת פרינסטון. ד"ר סטינובר כתב עד כה חמישה ספרים מצליחים. ספריו תורגמו לתשע שפות ונמכרו בעשרות אלפי עותקים. המפורסם שבהם הוא The Quantum Brain (המוח הקוונטי). הספר הציב סטנדרטים חדשים בתחום המדע הפופולרי וזכה לתשבחות רבות. הוא עוסק בכמה תחומים: מתמטיקה, מדע, מחשבים, פיזיקה קוונטית, בינה מלאכותית ועוד.

ספרים נוספים שכתב ד"ר סטינובר הפכו לרבי-מכר: Cracking the Bible Code (לפצח את הקוד התנ"כי); Homosexuality and the Politics of Truth (הומוסקסואליות ופוליטיקת האמת). ד"ר סטינובר שימש גם כיועץ לקונגרס ולממשל וכיהן בוועדות ציבוריות בנושאים שונים. לשאלה כיצד הגיע לעיסוק בתחום הפיזיקה הקוונטית, השיב:

כבר בילדותי גיליתי עניין בנושא זה. רציתי מאוד להיות פיזיקאי, אך בסופו של דבר התגלגלתי אל לימודי הפסיכיאטריה. בסיום הלימודים פתחתי מרפאה פסיכיאטרית והתעניינתי בתחומים רבים נוספים.

במלאת לי 50, בעיצומו של "חשבון נפש" מעמיק, החלטתי שהגיע הזמן לשוב ולעורר את חלום הילדות שלי - להיות פיזיקאי. וכך מצאתי את עצמי בחזרה על ספסל הלימודים. למזלי, מצבי אִפשר לי זאת. כיום אני משלים את הדוקטורט באוניברסיטת ניס בפיזיקה תאורטית ובפיזיקה של מערכות מורכבות.

הרב ד"ר מיכאל לייטמן

הרב מיכאל לייטמן מישראל, דוקטור לפילוסופיה ובעל תואר שני בביו-קיברנטיקה, היה תלמידו של המקובל הרב ברוך אשלג (1991-1907) ושימש כעוזרו האישי במשך 12 שנה. באותן שנים רכש מפי רבו את תורת "הסולם" של אביו, הרב יהודה אשלג, "בעל הסולם" (1954-1884). הרב לייטמן חיבר עד כה 30 ספרי קבלה והם תורגמו לשפות שונות. שיעוריו מועברים מדי יום בשידור חי ברשתות הטלוויזיה, הכבלים והאינטרנט לאלפי תלמידיו בישראל וברחבי העולם. בשנים האחרונות הרב לייטמן מרצה דרך קבע בפני קהילות מדעיות באירופה ובארצות הברית על הזיקה שבין הקבלה למדע. סיפר הרב לייטמן:

בסיימי את בית הספר התיכון חיפשתי מקצוע שיאפשר לי לחקור את משמעות החיים. בחרתי בביו-קיברנטיקה משום שמקצוע זה חוקר את מערכות החיים ואת הסדר המכתיב את קיומן. קיוויתי שבעזרת הלימוד אבין כיצד מתפתח הדומם לצומח וממנו לחי. עם זאת, השאלה שהטרידה אותי יותר מכול הייתה לשם מה אנו חיים - שאלה המתעוררת בגיל צעיר בכל אחד מאיתנו, אך נעלמת במהלך המרוץ השגרתי של חיינו.

סיימתי את לימודי באוניברסיטה בתחום הקיברנטיקה והתמחיתי בביו-קיברנטיקה. לאחר מכן עבדתי במכון למחקר המטולוגיה בלנינגרד. כבר במהלך סדרת המחקרים שהתחלתי בהיותי סטודנט התפעלתי מהאופן הנפלא שבו בנוי תא אורגני המקיים חיים. נפעמתי מהצורה שבה נכלל התא בצורה מושלמת והרמונית בכל הגוף. נהוג לחקור את מבנה התא עצמו, את תפקודיו השונים ולשאול לשם מה הוא קיים, דהיינו מהן פעולותיו השונות כלפי כל הגוף, אולם לשאלה לשם מה קיים הגוף כולו לא מצאתי שם תשובה.

הנחתי שבדומה לתא בגוף, כך גם הגוף מהווה חלק ממערכת גדולה יותר, שכלפיה הוא מתפקד כחלק מן השלם, אך ניסיונותיי לחקור את הדבר במסגרת המדעית נתקלו בדחיות חוזרות ונשנות. נאמר לי כי המדע אינו עוסק בשאלות אלה. כל זה היה בשנות השבעים ברוסיה. מאוכזב, החלטתי לברוח מרוסיה מהר ככל שיכולתי. בליבי קיננה התקווה, שבישראל אוכל להמשיך באותו מחקר ששבה כל כך את ליבי. בשנת 1974, לאחר ארבע שנים שבהן הייתי "מסורב עלייה", הגעתי לישראל, אולם גם כאן הוצע לי לבצע מחקרים ועבודות ברמה הפרטית והמוגבלת, ברמת התא הקטן בלבד.

הבנתי שעליי לחפש היכן אוכל ללמוד על המערכות הכלליות של המציאות. פניתי לתחום הפילוסופיה, אך מיד הבחנתי שגם שם לא אמצא תשובה. לאחר מכן ניסיתי למצוא מענה בתחום הדת, אך לא מצאתי שם דבר מלבד קיום טכני של פעולות בלא כל הבנה. לאחר שנים ארוכות של חיפושים מצאתי את המורה שלי - הרב ברוך אשלג. שהיתי במחיצתו החל משנת 1979 ועד לפטירתו בשנת 1991. בעיניי הוא היה "המוהיקני האחרון", המקובל האחרון בשלשלת המקובלים הגדולה שנמשכה דורות. הייתי עוזרו, מזכירו ותלמידו, ולא משתי ממנו במשך כל אותה עת. את שלושת ספריי הראשונים כתבתי ופרסמתי ב-1983, בעידודו.

לאחר הסתלקותו של מורי התחלתי לפתח את הידע שקיבלתי ממנו ולפרסם אותו. ראיתי בכך המשך ישיר לדרכו. בשנת 1991 הקמתי את "בְּנֵי ברוך", קבוצת מקובלים הלומדת ומיישמת בפועל את דרכם של הרב יהודה אשלג ושל בנו הרב ברוך אשלג. "בְּנֵי ברוך" הפכה לתנועה בין-לאומית ענפה, הכוללת אלפי תלמידים ברחבי העולם. חברי התנועה עוסקים במחקר, בלימוד ובהפצת חכמת הקבלה.

אנו מפעילים אתרי אינטרנט לקהל הרחב ב-22 שפות, ובהם ארכיון מדיה מקיף. אלה הם מאגרי המידע הגדולים ברשת לכתבי קבלה, לספרים, למאמרים, לסרטי לימוד, לשיעורים ולהרצאות. כל החומר המצוי בידינו מוגש לקהל הרחב דרך האינטרנט (info.kabbalah.www) וניתן להורדה בלא תשלום. בשנים האחרונות הקמנו את חברת הסרטים ARI Films המפיקה סרטים תיעודיים וחינוכיים, וכן תכניות לימודיות המשודרות בערוצי הכבלים והטלוויזיה בישראל ובעולם.

בנוסף, הקמנו מכון מחקר בשם Ashlag Research Institute :ARI ע"ש הרב אשלג, הפועל כמרכז לשיח ציבורי בתחומי הקבלה (info.ashlag.www). מטרותיו החינוכיות והמחקריות של המכון למחקר מעוגנות במחויבות רוחנית להעלות את משנתו של הרב אשלג לדיון ציבורי. המכון למחקר מפתח ומפעיל מגוון של תכניות לימוד כמו גם כנסים, ימי עיון וסמינרים מדעיים. מלבד זאת, פועל המכון למחקר בשיתוף פעולה הדוק עם מוסדות מחקר בין-לאומיים, ועם חוקרים-אורחים מרחבי העולם.

כדי ליצור קשר עם חוקרים ועם מדענים החלטתי להרחיב את השכלתי האקדמית והשלמתי דוקטורט בפילוסופיה. מאז אני מחפש קשר עם חוקרים, עם הוגים ועם אנשי מדע, בתקווה שדרכם אוכל לפרסם את הידע הצרוף הקיים בחכמת הקבלה ולהביאה לידיעת האנושות כולה. בעת שצפיתי בסרט "בליפּ" (?Do We Know What the Bleep) התמלא ליבי שמחה. הרגשתי שהמדענים המופיעים בו שואלים את אותן השאלות ששאלתי אני, וחשבתי שייתכן שיגלו עניין בידע של חכמת הקבלה.

הרב לייטמן: חכמת הקבלה התפתחה במהלך אלפי שנים ועברה בין מקובלי כל הדורות. נסקור כאן בקצרה רק את הנקודות המרכזיות בתהליך:

· המקובל הראשון היה אברהם, ולו מיוחס ספר היצירה (כ-1800 שנה לפנה"ס).

· כ-500 שנה לאחר מכן כתב משה את ספר התורה (כ-1350 שנה לפנה"ס).

· במאה השנייה לספירה חיבר ר' שמעון בר-יוחאי את ספר הזוהר.

· במאה ה-16 פרחה הקבלה בצפת, בהנהגת האר"י (המקובל ר' יצחק לוריא אשכנזי, 1572-1534). שיטתו מובאת בכתביו. חכמת הקבלה של היום מושתתת על הקבלה של האר"י, המתייחסת אל הקבלה כאל מדע. בשיטת הלימוד שפיתח האר"י אין שימוש במדיטציות, בקמעות, בציורי אותיות ובטכניקות המזכירות שיטות מזרחיות.

· במאה ה-20 פעל הרב יהודה אשלג. הוא זכה לכינוי "בעל הסולם" על שום פירוש "הסולם" שחיבר לספר הזוהר. בעל הסולם סלל את הדרך בעבור בני דורנו, ועתה הם יכולים להתחבר למקורות האותנטיים שהותירו אחריהם המקובלים הקודמים.

כיום אנו לומדים אפוא את אותו ידע שעבר מאברהם, דרך מקובלי כל הדורות ועד לימינו אלה. זכיתי ללוות במשך 12 שנה את בנו הבכור של בעל הסולם, הרב המקובל ברוך אשלג, וממנו קיבלתי את הידע שעבר דרך כל השרשרת הזו.

חכמת הקבלה היא שיטה לגילוי המציאות הנסתרת מאיתנו, אותו טווח מציאות שאינו נתפס על ידי חמשת החושים שלנו. כלומר, הקבלה מפתחת בתוכנו חוש נוסף, הקולט את המציאות הנמצאת מחוץ להשגתנו כרגע.

חכמת הקבלה אומרת שכל המציאות מורכבת מחומר הנקרא "רצון לקבל" - רצון להתמלא בהנאה ובתענוג. בדרך כלל אנו מכנים את הרצון הזה "אגואיזם". הדבר נכון לגבי כל הרמות המוכרות לנו: דומם, צומח, חי ומדבר.

הרב לייטמן וד"ר וולף דנים בהתפתחות החומר

ד"ר וולף: רצון לְמָה? רצון לבורא? היכן מופיע הרצון הזה ביקום שלנו? האם זה רצון בסיסי כמו חומר?

הרב לייטמן: הרצון הזה הוא החומר של כל המציאות.

ד"ר וולף: אם כך, חומר הוא רצון?

הרב לייטמן: לא. אין מדובר באטומים. האטומים נוצרו לאחר מכן. כל אשר נברא, כל מה שקיים כיסוד של המציאות הוא הרצון ליהנות, הרצון לתענוג. בכל דרגה של המציאות הרצון הזה מקבל צורות אחרות.

ד"ר וולף: האם כל המקובלים מסכימים לכך שחומר הבריאה הוא הרצון לקבל?

הרב לייטמן: כל המקובלים, ללא יוצא מן הכלל, החל מאברהם ועד המקובל הגדול האחרון הרב יהודה אשלג, סוברים שכל חומר הבריאה הוא רצון לקבל. מקובל הוא אדם המשיג את העולם העליון והוא מדבר מתוך השגתו ולא בצורה תאורטית. "השגה" פירושה המדרגה הסופית שבהבנה. בכל כתבי הקבלה מדובר על אותו דבר והמקובלים תמימי דעים בנושא זה. בהמשך אסתייע בתרשימים כדי להקל את הדברים ולפשטם.

הרצון ליהנות הזה הוא יסוד הבריאה. הרצון ליהנות נברא על ידי התפשטות האור העליון. המונח "אור" מציין בקבלה נתינה, השפעה, [1] אהבה, והוא מכונה בשם "בורא". אם כן, האור ברא רצון ליהנות שרוצה להתמלא במה שיש באור. הרצון ליהנות נקרא גם "כלי" (תרשים 1).

תרשים 1

ד"ר וולף: האם הרצון בורא את הכול?

הרב לייטמן: הרצון לתת בורא את הרצון לקבל, כלומר האור רוצה שהכלי יקבל ממנו את מה שהוא רוצה לתת לו.

ד"ר וולף: האם הכלי הוא כבר החומר?

הרב לייטמן: הרצון ליהנות הוא תחילת החומר. הוא נקרא בקבלה "החומר ההיולי", דהיינו החומר ההתחלתי. עדיין אין הוא החומר הסופי, משום שהוא כולו תוצאה מפעולת האור.

פרופ' טילר: האם התהליך הזה קיים כבר ברמה הקוונטית? האם מדובר על שלב המתרחש לפני מה שמכונה בפיזיקה "הזמן החללי"? אצלנו במכניקת הקוונטים הכול כבר נמצא תחת מגבלות חלל וזמן.

הרב לייטמן: תהליך זה קיים לפני כל התהוות של חומר שאנו מכירים, הרבה לפני התהוות היקום שלנו בצורתו החומרית.

כיוון שהרצון הזה לקבל נובע מתוך פעולת האור, הוא מרגיש את האור, דהיינו את התענוג, במידה מזערית בלבד. אין לו רצון עצמאי אל האור. כדי לפתח את הרצון לקבל הזה שיהיה עצמאי, יש להוסיף לו עוד נתון. לכן הבורא נותן לרצון לקבל את ההרגשה שהוא קיים, את ההרגשה כי יש "נותן" המעניק לו את התענוג שהוא מרגיש. במילים אחרות, לאחר שהרצון לקבל מקבל את התענוג, הוא מתחיל להרגיש בתוך התענוג את "נותן התענוג".

למה הדבר דומה? לאחר שאנו מקבלים מתנה ממישהו, אנו מתחילים להרגיש את יחסו של נותן המתנה כלפינו מעבר למתנה עצמה. יש להבין כי בהזכירנו את המושג "בורא" כוונתנו למושג הנותן. הנברא מתחיל עתה להרגיש במעין פער או התנגשות המצויים בין התענוג לבין הרגשת נותן התענוג (תרשים 2). התנגשות זו יוצרת בו תגובה; הוא רוצה להיות כמו הבורא. תגובה זו נולדת בו משום שהבורא גבוה יותר מהתענוג עצמו. וכאן כבר מתפתח הרצון לקבל לדרגה הבאה.

תרשים 2

הרצון לקבל בוחר בעצמו להיות כמו הנותן, וגם לתת. זוהי התגובה הראשונה של הנברא, אולם עדיין אין זו תגובה מתוך עצמו ממש. זוהי תגובת הנברא הנובעת כתוצאה מהרגשתו את הנותן, ולכן זוהי תגובה מחויבת. כולה תוצאה מהופעת הנותן לפניו, ועדיין אין כאן בחירה.

הנברא מתחיל לחשוב: מה אני יכול לתת לבורא? הבורא נותן משום שהוא מקור התענוג, אבל כאשר הנברא רוצה לתת, אין לו מה לתת לבורא. וכך, מתוך הצורך שלו לתת, הנברא מגלה את אופיו של הבורא. הוא מגלה שהבורא אוהב אותו. אם הבורא אוהב אותו ורוצה לתת לו תענוג, מכאן שלבורא יש רצון. לבורא יש "חיסרון". הנברא מבין כי החיסרון של הבורא הוא רצונו של הבורא לתת לנברא תענוג. בעת שהנברא מקבל תענוג, הבורא נהנה. בעת שהנברא אינו מקבל תענוג, הבורא מצטער.

וכך, כדי לממש את רצונו לתת לבורא כפי שהוא נותן לו, הנברא מחליט לקבל ממנו את התענוג. הדבר דומה במידה מסוימת לילד טוב שאוכל כדי להסב הנאה לאימו. היוצא מתוך דברינו, שאפילו בעת שהוא מקבל ממנה הכול, פעולתו נחשבת כהשפעה לאימו. עתה ניתן לומר כי הנברא דומה לבורא. הוא מקבל את כל מה שהבורא רוצה לתת לו, רק כדי לתת לבורא. הוא נותן בדיוק כפי שעושה הבורא בעצמו, אך התהליך אינו מסתיים בזה.

לאחר שהנברא עושה פעולה דומה לבורא, הוא מרגיש בתענוג נוסף - תענוג ממעמד הנותן. התענוג הזה יוצר בו רצון נוסף, רצון ליהנות ממעמד הנותן. וכך נולד בו רצון חדש, המהווה תוספת לרצון שנברא בו מלכתחילה על ידי האור. הרצון הזה הוא רצון חדש ואין הוא בא "מלמעלה", ומשום כך הוא שראוי להיקרא בשם "נברא".

שורש המילה "נברא" נובע מהמונח "בָּר", המתאר הוצאת משהו החוצה, משהו הנמצא מחוץ לרצון הבורא. תהליך ההתפתחות הזה כולל אפוא חמישה שלבים, כפי שמראה תרשים 3.

תרשים 3

לאחר שנתהווה הנברא, הוא עובר שרשרת של מצבים הקשורים זה בזה כסיבה ותוצאה. מצבים אלה מכונים בשם "העולמות העליונים". האור העליון והרצון לקבל משתלשלים דרך כל העולמות העליונים עד לדרגה המכונה "העולם שלנו". בדרגת העולם שלנו אנו נמצאים תחת שליטת הרצון לקבל, ומנותקים לחלוטין מהרגשת האור העליון, מהבורא. לאחר שהרצון לקבל משתלשל לעולם שלנו הוא נעשה עצמאי משליטת הבורא. רק ממצב הניתוק הזה תוכל להתממש מטרת הבריאה - להביא את הרצון לקבל לכך שידמה לבורא בצורה מלאה. הידמות זו מכונה בקבלה "השתוות הצורה" בין הנברא לבורא.

חכמת הקבלה מתארת את כל שלבי התפתחות הרצון לקבל, החל מן השלב הראשון בבריאה ועד לעולם שלנו. מן השלבים המתוארים בה ניתן להבין כיצד התהווה עולם החומר בעל ממדי הזמן, התנועה והמקום, ומהי הדרך שבה יתפתח הרצון לקבל בעולם. כל ההיסטוריה שלנו נקבעת על פי התפתחות הרצון לקבל. מכאן נוכל להבין את הדרך שבה מתפתחים האדם והאנושות כולה. כל התהליכים המתרחשים במציאות, בלא יוצא מן הכלל, הם תולדה של התפתחות הרצון לקבל הגדֵל בנו תדיר.

לאחר שהמבנה הרוחני שהכרנו עתה "יורד" ומתגשם, נוצר החומר שממנו בנוי העולם שלנו. עד ימינו אלה עבר העולם כמה תקופות התפתחות, ובשלב שבו אנו מצויים כיום מבשילה ההבנה כי חייבת להתחיל התפתחות רוחנית.

בימינו נקלעה האנושות לשורה של משברים בכל החזיתות, הן בתחומים חברתיים שונים והן בתחום המדע. האנושות שרויה בעיצומו של משבר כולל, מצבה ירוד ורבים הסימנים המעידים על כך: השימוש בסמים הולך וגובר והוא מתחיל בגילאים צעירים יותר; הדיכאון הולך ומתפשט כמחלה ממארת; הטרור הגלובלי הופך להיות בלתי נשלט ומכה בנו ללא רחם.

כל אלה מטרתם להביא את האנושות לידי הבנה ששורש כל הצרות הוא התעצמות הרצון לקבל האגואיסטי שבאדם, ושעלינו לתקנו. דברים אלה כתבו המקובלים כבר לפני אלפי שנים. הם הסבירו שכאשר תגיע האנושות למצב שכזה, תהיה העת מתאימה להתגלוּת חכמת הקבלה כמכשיר לתיקון האגו.

ד"ר וולף: הצגת את הנושא בצורה מרתקת ומובנת. רצוני לראות אם הבנתי את דבריך כראוי: (א) יש בורא שרוצה לתת; (ב) כדי לתת, הוא חייב לתת למָשהו. אם כך, נוצר כאן כלי לקבל את "המתנה". הבורא נותן לכלי.

הרב לייטמן: אכן. אלא שכדי שיתקיימו הדברים, רצון המקבל צריך להיות קודם לקבלת התענוג. אם אני בונה בך רצון, ואני נותן לך - אינך נהנה, משום שהרצון אינו שלך. עליך להרגיש שאתה "רוצה" לפני שנוכל לכנות זאת בשם הנאה.

ד"ר וולף: מה קורה בין מצב 2 לבין מצב 3? (ראה תרשים 4).

הרב לייטמן: בסופו של מצב 2 הנברא מתחיל להרגיש את הנותן בעצמו, את אופיו.

ד"ר וולף: הגולם "מתעורר לחיים", הלא כן?

הרב לייטמן: עדיין לא. הרצון לקבל מתפתח על ידי כך שהוא מרגיש את הנותן, וכתוצאה מכך רוצה להיות כמו הנותן. כדאי לו להיות כמו הנותן. זהו שלב בהתהוותו של הרצון לקבל.

ד"ר וולף: אינני מבין. אם מדובר ב"דבר מת", הרי שאין הוא מודע באמת לכך שהוא מקבל משהו.

הרב לייטמן: נכון. לאמיתו של דבר, כל ההבחנות האלה עדיין אינן מצויות בהכרת הנברא או בידיעתו. אלה עדיין שלבים בהתפתחות הרצון הגולמי. על הרצון הגולמי הזה להשתלשל, להתהוות ולהתרחק מהבורא עד שיפסיק להרגיש אותו. עליו לרדת עד לרמת העולם שלנו, ורק אז הוא ירגיש את הרצון שבו כרצון עצמאי שלו. כך הוא יסבור שהוא חופשי ואינו מונהג על ידי הבורא.

מתוך מצב שכזה, כאשר ירצה אדם בעולם שלנו לגלות את הבורא, רצונו יהיה קודם. הוא יוכל לתת לבורא מתוך רצונו העצמאי, וזו תהיה צורת הנתינה העצמאית שלו. ואף אם תאמר כי מבחינת הבורא זהו רק משחק כלפי הנברא, וכי הבורא בכל זאת מנהל אותו - אין זה גורע מכך שכלפי הנברא עצמו, היותו של הבורא נסתר מאפשרת לו להרגיש שהוא עצמאי.

בסוף מצב 3 הנברא מחליט שהוא יקבל מהבורא כדי להידמות לו. במצב 2 לנברא אמנם יש רצון, אלא שהרצון הזה עדיין אינו רצון משלו. אין זה רצון "כמו של הבורא" כפי שיש במצב 3, אלא רצון הבא ישירות מהבורא. נסביר את הדבר בעזרת דוגמה פשוטה. נניח שאני מגיש לך פרוסת עוגה ומציע לך להתכבד. אתה עשוי להשיב לי, שאינך יודע מהי העוגה הזאת. אין לך רצון קודם לעוגה כזו. אולם אני משכנע אותך שכדאי לך לטעום ממנה, שכן זוהי עוגה נפלאה. בתהליך זה נתתי לך הן את הרצון והן את המילוי לרצון.

ד"ר וולף: ברצוני להבין כיצד נעשה המעבר בין מצב 2 למצב 3. נראה כי קיימת התפתחות בין השלבים. בשעה ש"הדבר הזה" מתעורר לפתע ונעשה מודע לעצמו, דומה כי הוא מתחיל דיאלוג עם הבורא.

הרב לייטמן: התפתחות זו היא תוצאה מההתנגשות הקיימת בתוכו בין שני הגורמים השונים, מהמפגש בין שני הקטבים המנוגדים: בין התענוג לבין נותן התענוג. במציאות דבר אינו קיים מלבד שני הגורמים האלה. במצב 3 מתעורר בנברא רצון חדש: קנאה כלפי הבורא.

תרשים 4

ד"ר סטינובר: אכן, כשדיברת חשבתי שקנאה הוא המונח הפסיכולוגי הנכון לתאר את המתרחש. אולם קנאה נתפסת כמושג שלילי, ומעניין לראות שהיא קיימת כאן בשלב הזה.

הרב לייטמן: קנאה היא גורם חיובי ומועיל, משום שהיא דוחפת אותנו ליתר התפתחות.

ד"ר סטינובר: כפסיכיאטר הייתי אומר זאת בעצמי, אולם אין זו הדרך הרגילה להסתכל על המושג קנאה.

הרב לייטמן: ובכן, בסוף מצב 4 הנברא מרגיש שהוא גורם תענוג לבורא. כתוצאה מכך הוא מרגיש את עצמו במעמד הבורא. הוא מרגיש את התענוג שיש במעמד הבורא, את התענוג מנתינה, את התענוג מלהיות בורא. מתפתח בו רצון ליהנות מהמעמד הזה, ליהנות מהתענוג הזה. הרצון הזה אינו רצון הבא לנברא ישירות מהבורא, אלא רצון שהתהווה בו כתוצאה מפעולתו שלו. לכן הרצון הזה הוא רצון חדש שאותו אנו מייחסים לנברא, והוא נקרא "הרצון ליהנות".

במצב 5 הנברא מקבל את התענוג מלהיות במעמד הבורא ונהנה ממנו. כך נהנה הנברא משניים - הן מהתענוג הבא מהבורא והן מהתענוג של להיות במעמד הבורא. מצב זה מכונה בשם "אין-סוף". המונח אין-סוף מתאר מצב שבו אין הגבלה על הרצון; אין הכוונה למרחק, לזמן או למקום בלתי מוגבלים, כי אם הבחנה הנעשית כלפי אופי הרצון - הרצון הוא בלתי מוגבל.

בקבלו את התענוגים האלה שוב מגלה הנברא כי יש מקור לתענוג. הוא מגלה ש"הנותן" הוא מקור התענוג, ומרגיש את עצמו כמקבל. הרגשה זו שהוא המקבל היא הרגשה אמיתית, מפני שהרצון לקבל שבמצב זה היה רצון שלו ולא רצון שהגיע אליו מלמעלה, מהבורא. כתוצאה מהרגשה זו הנברא מרגיש שהוא רוצה לברוח מן הרצון שלו. הוא מסתייג ממנו, ואין הוא רוצה להיות שייך עוד אל הרצון שלו. הדחייה שהוא חש כלפי הרצון מביאה אותו "לצמצם" אותו, דהיינו להסתלק מן השימוש בו. אמנם הרצון נשאר, אולם הנברא מפסיק להשתמש בו. כתוצאה מכך מסתלקת הרגשת המילוי - התענוג.

לאחר שהוא נותר עם רצון ריק, מחליט הנברא שעליו להגיע ברצונו החדש למעמד הבורא. זהו המצב היחיד שבו הוא מסכים להיות - מעמד הנותן. הוא מרגיש שהוא חייב לתת לבורא, בלא קבלת שכר או גמול כלשהו לעצמו. מעתה ואילך יהיו כל פעולותיו מכוונות להשגת מטרה זו בלבד.

כדי להגיע למצב המיוחל מבצע הנברא פעולות רבות. הוא בונה שרשרת של העלמות על האור העליון, והן מכונות בשם "עולמות". בסופה של שרשרת העולמות נוצר העולם הזה. למעשה, את כל הפעולות הללו מבצע הנברא כדי לחזור למצב 4 שבו היה שווה לבורא. על פי התהליך בן חמשת השלבים שבסופו נוצר הנברא (ראה תרשים 4), כך גם התמעטות האור העליון מתבצעת בחמש דרגות של העלמה - חמישה עולמות: עולם אדם קדמון, עולם אצילות, עולם בריאה, עולם יצירה ועולם עשיה.

בתהליך הזה, "הרצון לקבל" בונה לעצמו סביבה. בעולם האצילות הרצון מתחלק לשני חלקים: חלק פנימי, "נשמה", וחלק חיצון, "סביבה", שבה פועלת הנשמה. בשלב זה עדיין אין מדובר על העולם שלנו. לאחר מכן הנשמה והסביבה שבה היא פועלת עוברות תהליך המכונה "שבירה", ולאחריו הן "יורדות" כמה דרגות נוספות עד לדרגת "העולם הזה". רק עתה מתחילה התהוות החומר שממנו נבנה העולם שלנו.

משלב זה ואילך, מתוך הרצון לקבל השבור, מתחילה ההתפתחות ההיסטורית המוכרת לנו של עולם החומר. לאחר היווצרות היקום נוצרות הדרגות דומם, צומח וחי, ולאחריהן מתהווה דרגת האדם (תרשים 5).

תרשים 5

בשלב ההתפתחות הראשון שלה יש לאנושות רצונות גופניים-קיומיים למזון, למין ולמשפחה. הגוף זקוק תמיד לדברים בסיסיים אלה כדי להתקיים. אילו חי האדם ביער מבודד, גם אז הוא היה זקוק להם.

בשלב ההתפתחות השני אנו משתוקקים לעושר, ומכאן גם הביטוי "כוח הכסף". ניתן להבחין בכך בסוגי המשטרים החברתיים השונים שעברה האנושות לאורך ההיסטוריה. לאחר העושר אנו מתחילים לרצות שליטה וכבוד. רצונות לעושר, לשליטה ולכבוד נקראים "רצונות חברתיים". טיבו של השם נעוץ בשתי סיבות: (א) את הרצונות הללו האדם סופג מן החברה. אילו חי לבדו, לא היה האדם רוצה בדברים האלה; (ב) רצונות אלה יכולים להתממש אך ורק במסגרת החברה.

שלב ההתפתחות האחרון הוא הרצון למושכלות וידע. אנו רוצים עוד ועוד מידע, לדעת הכול, לחקור הכול - ומכאן נבעה התפתחות המדע. כיום, לקראת סיומה של התפתחות זו בת אלפי השנים, אנו מתחילים להרגיש שהיא לא הניבה דבר. האדם מוצא את עצמו במצב מיוחד: הוא רוצה למלא את עצמו, אלא שכל הדברים המצויים סביבו אינם נראים לו כמקור לתענוג. בנוסף, אין הוא אינו מסוגל להגדיר במדויק מה הוא רוצה. הוא נותר נבוך כילד קטן העומד ובוכה לאחר שאיבד את דרכו ואין לו למי לפנות. הוא רוצה דבר-מה, אך אין הוא יודע מה; ואין הוא יודע לאן עליו לפנות כדי לקבלו.

את מכלול הרצונות שהתפתחו באדם במשך גלגולי חייו - רצונות גופניים, רצונות חברתיים ואת הרצון למושכלות - אנו מכנים בשם "הלב" של האדם. לעומת זאת, נקודת הרצון החדש המתעורר מעל כל הרצונות האחרים מכונה "הנקודה שבלב". הנקודה שבלב היא למעשה התעוררות להכיר את הכוח העליון. התעוררות הרצון הזה מקרבת את האדם לחכמת הקבלה, כאמצעי למימוש הרצון.

מקור תחושות הבלבול הנובעות מהתעוררות הנקודה שבלב נעוץ בעובדה כי זוהי נקודה מן העולם העליון. חוקי העולם העליון הם חוקי מציאות שבה מושגי הזמן, התנועה והמקום אינם קיימים. מטבעו, המוח שלנו מסודר כך שאנו חושבים תמיד במונחי זמן, תנועה ומקום, ואילו כאן האדם מתחיל לגלות כי הצורה שבה הוא מרגיש את המציאות היא שקובעת הכול, וכי המציאות עצמה אינה משתנה. הכול מצוי במצב סטטי, והזמן והמקום אינם קיימים כלל. האדם מתחיל להבין כי כל שעבר עד כה התרחש בתוך הרגשתו בלבד, ושהכול תלוי במידה שבה הוא מפתח את כלי ההרגשה שלו.

דרוש לנו זמן להתרגל לעובדה שדבר אינו משתנה, מלבד המידה שבה כלי ההרגשה שלנו נפתח. לאחר השלב הזה אנו מתחילים להרגיש את העולם שבו אנו חיים בצורה פשוטה, טבעית, ללא שום הגבלות, סטיגמות, חוקים, דיכוי, כפייה או לחצים חיצוניים.

הנקודה שבלב היא תחילתו של הרצון לרוחניות. אנשים המצויים בדרגה זו של ההתפתחות אינם רבים, אולם משנה לשנה הולך מספרם וגדל. בסופו של דבר, על האנושות כולה להגיע להתפתחות נקודת ההשתוקקות לבורא. מקור הנקודה הזאת הוא באותה הרגשת הקנאה שהוזכרה לעיל, דהיינו בצורך של הנברא להגיע למעמד שבו נמצא הבורא.

יש להבין כי באומרנו שהבורא הוא טוב, כוונתנו לכך שהבורא ברא את הנברא מתוך כוונה להביאו למצב הטוב. המצב שבו מצוי הבורא עצמו הוא המצב השלם, ולמצב זה יש להביא את הנברא. כל מצב הפחות מכך לא ייחשב ל"טוב". מטרת הבריאה אפוא היא לאפשר לנברא להגיע למצב הבורא (ראה תרשים 5).

ד"ר וולף: אם אלה הם פני הדברים, מדוע כל אשר קיים בעולמנו הן בעיות רבות מספור? כתוצאה מרצוננו להידמות לבורא אנו הורגים איש את רעהו; מתוך רצוננו "לעשות טוב" יצרנו את היטלר ודומים לו. הכול בא מאהבה, אין כאן רוע. היטלר לא היה רע, הוא פשוט אהב את "האלו-הים שלו", לא כן? איזה אל הוא זה? חסר רגשות לחלוטין! מדוע עליי לאהוב אל כה אכזרי? מדוע קיימים השנאה, הכעס והפחדים? אני מניח שאתה מבין לאן אני חותר: אולי הבורא אינו טוב כל כך? כל אשר הצגת עד כה הוא גאוני: יצירת הנברא, מבנה העולמות והמערכת כולה, אולם בכך תשובות על שאלות אלה שאני שואל.

הרב לייטמן: אתה שואל בדיוק את אותן השאלות שמעלה גם בעל הסולם בראשה של ההקדמה שכתב לספר הזוהר. הוא דן בהרחבה בשאלות אלה ומשיב עליהן, אך כעת אשתדל להשיב בקצרה.

כדי להגיע לדרגת הבורא, על הנברא להרגיש שכל רצונו הפוך לחלוטין מרצון הבורא: הרצון לקבל מול הרצון לתת, הכלי הריקני והחשוך מול האור. הכרה בהפכיות הזו היא הבונה את הנברא עצמו. כדי שנוכל להכיר את הבורא עלינו להכיר את המצב ההפוך ממנו, את "האנטי-בורא". זה מצב של הרגשת ייסורים קשים וחוויות איומות. השאלה היא כיצד נוכל לעמוד במצבים איומים כאלה.

ניתן לומר שעדיין לא התחלנו ממש את התהליך הזה. כדי להגיע להרגשת מלוא ההפכיות שבינינו לבין הבורא, יהיה עלינו "לרדת" בהרגשתנו למדרגות נמוכות הרבה יותר. חכמת הקבלה מתגלה משום שלא ניתן לחוות את המצבים הנוראים הללו באופן פיזי. היא מתגלה כדי לאפשר לנו לעבור את המצבים ההפוכים מהבורא, מתוך הכרה ומתוך מודעות שכלית ותבונתית, ולא בהרגשתנו הפיזית.

הדבר דומה לאדם הסובל מכאבים. באפשרותו להזניח את הכאבים עד שהסבל יגבר לממדים בלתי נסבלים, ואז לפנות לרופא. אך ביכולתו לפנות לרופא מיד עם התגלות הסממנים הראשונים לבעיה. במקרה כזה, גילוי מוקדם של המחלה יחסוך ממנו את הסבל הכרוך בהתפתחותה בפועל. סימני המחלה מספיקים לאדם הנבון להקדים תרופה למכה.

בהקדימו תרופה למכה, האדם מתפתח בצורה הכרתית ומתוך הבנה שכלית. בדרך זו לומד ה"כלי" להכיר את הפכיותו מה"אור" בצורה מודעת. חכמת הקבלה היא השיטה להתפתחות בדרך של ידיעה במקום בדרך של ייסורים. היא מתגלה כיום כדי לאפשר לאנושות להכיר ברע שבאגואיזם בטרם יתפרץ במלוא תוקפו וימיט חורבן איום.

ד"ר וולף: איפה משתלבים היהודים בתהליך הזה?

הרב לייטמן: תפקידם של היהודים בעניין זה מכריע. עלינו הוטלה המשימה לקדם את האנושות כולה אל עבר מצבה הטוב. עלינו להשתמש בחכמת הקבלה כאמצעי להשגת מטרת הבריאה, ולמסור אותה לכל בני האנוש האחרים. מכיוון שאנו מאחרים ומעכבים את בני העולם כולו, אנו סובלים יותר מן האחרים. תפקידנו להפיץ את הידע הזה לכול. אנו אשמים באנטישמיות משום שאיננו עושים את הדרוש כדי להיחשף לשיטת התיקון וההתקרבות לבורא ומשום שאיננו מגלים אותה לעולם.

תפקידנו להביא אור לכל העמים, וזוהי משמעות הביטויים "עם סגולה" ו"אור לגויים". משום כך כל העמים שונאים אותנו. בתת-הכרתם הם מרגישים שיש בידנו דבר נסתר ואין אנו מגלים אותו לאחרים. מאותה סיבה מקננת תחושת אשמה סמויה בליבו של כל יהודי. הסיבה לכל זאת אחת היא - שיטת הקבלה נמצאת ברשות העם היהודי, והוא אינו עוסק בה ואינו מפיץ אותה לשאר העמים. מקובלים רבים התריעו על כך, ובעל הסולם מציין זאת בצורה נחרצת בהקדמתו לספר הזוהר. אם כך, ככל שנרבה לעסוק בעצמנו באמצעי הזה ולהפיץ אותו לעולם כולו, כך נקדם את העולם לגורל טוב יותר. ההזדמנות הזאת נמצאת עתה בהישג ידנו.

עלינו להבין כי התפתחותו של העם היהודי שונה מהתפתחותם של העמים האחרים. למעשה, אין מדובר כלל בעם אלא בקבוצת מקובלים. אסביר את דבריי: המדען הראשון שהחל לשאול שאלות, לחקור את היקום ואת הכוחות הפועלים במציאות היה אברהם. הוא היה אחד מני רבים שחיו בעת ההיא במסופוטמיה. באותה תקופה עדיין לא הייתה חלוקה לעמים. השיטה להכיר את המציאות שמעבר לתפיסתנו התגלתה לו, והוא תיאר ב"ספר היצירה" את הניסיון שצבר בחקירותיו.

אברהם החל לקבץ סביבו תלמידים וללמדם את חכמת הקבלה. במהלך הזמן הייתה קבוצת המקובלים הזו לעם. רק לאחר שנים רבות, לאחר חורבן בית המקדש הראשון ולאחריו חורבן בית המקדש השני, איבדה אותה קבוצת מקובלים את הרגשת המציאות העליונה. היא נפלה מדרגת ההכרה הרוחנית להרגשת המציאות הגשמית בלבד. בקרב העם הזה נותרו מקובלים יחידים שהעבירו את החכמה מדור לדור. כיום מוטל על בני העם הזה להיזכר במדע העתיק שלהם. עליהם לחדש את העיסוק בקבלה, לגלות על ידיה את המציאות העליונה, ולמסור את השיטה לכל העמים.

היהודים אינם עם. בדיקה ביולוגית תגלה שהד-נ-א של העם היהודי זהה לזה של העם הפרסי העתיק שאליו השתייך אברהם. חכמת הקבלה היא הדבר היחיד שהבחין את היהודים מהעמים האחרים וייחד אותם. משום כך אנו מחויבים למסור את הידיעה הזו הלאה לכל האנושות. חשוב להבין, שהקבלה אינה שייכת לדתות. היא קודמת להן. אין היא מחייבת את האדם לבצע פעולות חיצוניות כלשהן. כאמור, הנושא שעליו היא מדברת הוא רצון וכוונה כלפי הבורא.

ד"ר סטינובר: מתי אבדה לתלמידי אברהם ההשגה הרוחנית: בחורבן בית המקדש הראשון או השני?

הרב לייטמן: התהליך היה הדרגתי. בחורבן בית ראשון חלק מהעם איבד אותה, ובחורבן בית שני איבדו אותה כל האחרים. ר' עקיבא היה המקובל האחרון הגדול שלימד את החוק הרוחני "ואהבת לרעך כמוך". אך התגברות האגואיזם הביאה ל"שנאת חינם", ומה שנותר לעם הזה במקום חכמת הקבלה הוא הדת. מאז עברה החכמה בין מקובלים יחידים מדור לדור עד לזמן שבו תזדקק לה האנושות כולה.

ד"ר וולף: ברצוני לדבר על תחושותיי האישיות, כיהודי. איני אומר שאדם שאינו יהודי אינו יכול להרגיש כך, אולם רגש האשמה שאתה מדבר עליו מובן מאוד ואני מרגיש אותו בחוזקה. אינני בטוח שההרגשה הזאת מפעמת רק בקרב היהודים. זו הרגשה פנימית: קיים משהו שאתה יודע ואינך נותן אותו, אינך מעביר אותו הלאה; אינך נותן את האור הזה שקיים בתוכך. במידה מסוימת כל בני האדם הם כאלה.

כפי שאמרת, ייתכן שזה ייחודי לנו, היהודים, משום שאברהם היה ראשון המקובלים שהביא את חכמת הקבלה לעולם. כך או כך, אני מרגיש זאת בבירור. איני מתבייש בזה. לכן אני בוכה יחד איתך בשומעי את דבריך. אני מרגיש את הכאב הזה, כאילו אנחנו גרמנו לעולמנו להיראות כך.

הרב לייטמן: כתוב בזוהר ובכתבי הקבלה האחרים שכל המאורעות בעולם מתרחשים רק בגלל בני ישראל. הדבר אינו קשור לדתות או לגזענות; הוא נובע מתוך מבנה העולם. עלינו להביט בדברים ולהכירם כפי שהם בנויים, ולהתייחס אליהם בצורה ריאלית. ייתכן שלעיתים מתגלות עובדות שאינן נעימות לנו, אך האמת אינה דבר נעים בהכרח.

ד"ר וולף: לצערנו, העולם מתקדם למצב ביש והמצב הכללי מדאיג מאוד. הדבר צריך להטריד כל אדם שפוי. אינני מוטרד ממצב היהדות, הנצרות או האסלאם, אלא מהדברים שעליהם אנו מדברים. איננו יכולים להפוך את כל בני האדם למקובלים, הלא כן?

הרב לייטמן: אין צורך בכך. האנושות בנויה כפירמידה. כפי שנוהג בכל התחומים אחרים שבהם עוסקת האנושות, 99 אחוזים מאוכלוסיית העולם אינם פעילים. אין הם עוסקים במחקר או בפיתוח. די להם בשימוש בפירות המדע ובגילוייו. עלינו לפנות אל הקומץ הקטן המוטרד מגורלו של העולם, מעתידה של האנושות ומהצפוי ליקום כולו. איננו מצפים שבעתיד ילמדו קבלה מיליארדי אנשים. אולם אם נוכל להראות לאנושות את תמונת המציאות האמיתית בעזרת המדע, יחייב הדבר את הכול להשתנות, שכן כולנו חלקים ממבנה אחד.

כאמור, בעולם האצילות נעשה הכלי שברא הבורא ל"נשמה". זוהי הנשמה הכללית והיא מכונה בשם "אדם הראשון". מתחילה היו חלקיה קשורים זה לזה בהרמוניה נפלאה והיא הייתה מלאה באור העליון. במצב זה סכום כל המרכיבים יוצר שלמות. לאחר מכן עברה הנשמה תהליך של "שבירה" ונפלה לדרגה המכונה "מתחת למחסום". ב"מחסום" מסתיימת ההרגשה הרוחנית. מתחת למחסום מתקיימים אותם החלקים של הנשמה האחת, אך הם מרגישים שהם מנותקים זה מזה (תרשים 6).

תרשים 6

כדי להבין זאת טוב יותר ניתן לומר שהם מצויים ב"אותו המקום" שבו היו קודם, אלא שכעת נוספה להם הרגשה שכל אחד מהם חי בתוך עצמו - שהרי מבחינה רוחנית אין מקומות והשינויים הם איכותיים בלבד. וכך כל חלק מן החלקים שחי עתה בתוך עצמו מרגיש את עצמו בלבד. מצב שכזה מכונה "העולם הזה", וזהו המצב שבו אנו מצויים. הכוח העליון פועל עלינו, על החלקים המנותקים זה מזה, כדי להשיב אותנו למצבנו המתוקן. זה יהיה מימוש מטרת הבריאה.

הכוח העליון הוא ש"זרק" אותנו לעולם הזה כדי שנכיר בהבדל שבינינו לבינו. עלינו לרצות לעלות בחזרה מהנקודה הנמוכה ביותר אל מצב הקיום הנכון, המצב שבו כולנו מחוברים זה לזה. ההבדל והפער שבין טבע האדם לבין טבע הבורא מתגלה דרך אלפי שנות ייסורים וסבל. תהליך הירידה והעלייה חזרה נועד לאפשר לנו לגלות עד כמה אנו שונאים זה את זה. כוח השבירה, דהיינו האגואיזם של כל אחד ואחד, חייב להתגלות. רק לאחר שיתגלה נוכל להבין מדוע עלינו לשוב ולהתחבר זה לזה מרצוננו.

עלינו להבין כי רצון הרוצה להתמלא נתקל בבעיה. נדגים זאת בעזרת אדם רעב, הממתין לסעודה. כשהסעודה מוגשת, ככל שהאדם אוכל יותר הרצון שלו הולך ופוחת, ועימו גם ההנאה. ייתכן שנותרו על השולחן מאכלים רבים טובים, אולם לאדם כבר אין רצון אליהם, כלומר התענוג שהוא חש נפסק. הוא אינו נצחי.

תופעה זו מתרחשת בעת מילויו של כל רצון ורצון. מתעורר בנו רצון למילוי מסוים ורצון זה מניע אותנו להשיג את המילוי. אנו משקיעים מאמצים רבים ברדיפה אחר המילוי, אך בהגיענו אליו הוא נעלם. הדבר עשוי להימשך כמה דקות, כמה שעות, ימים או שבועות - אך המילוי נעלם. מכאן שהתענוג הממלא את הרצון גם מבטל אותו.

יתר על כן, כניסת התענוג לתוך הרצון בונה באדם רצון חדש בעוצמה כפולה. המקובלים אמרו על כך שמי שיש לו מנה רוצה מאתיים, מי שיש לו מאתיים רוצה ארבע מאות, וכן הלאה. וכך נותר האדם ריקני כפליים מכפי שהיה. אם נוכל לאתר דרך שבה נתמלא בתענוג אחר תענוג בלא הרף, תהיה זו הרגשת החיים הנצחיים.

הדרך לעשות זאת היא אחת - עלינו לחלק את "יחידת ההרגשה" לשני חלקים; בחלק אחד יתקבל התענוג ובחלק השני יורגש התענוג. כלומר, אילו היה מישהו שהתענוג היה עובר אליו דרכי, לא היה התענוג דועך בי. אם בתהליך קבלת התענוג שלי יהיה קיים מישהו נוסף, יחידת ההרגשה תתחלק לשניים. במקרה כזה אוכל להבדיל בין מקבל התענוג ובין מרגיש התענוג. מקבל התענוג יהיה הוא, הזולת, ומרגיש התענוג יהיה אני. כך תוכל הרגשת התענוג להיות נצחית ולספק למרגיש התענוג הרגשה של חיים נצחיים.

דומה הדבר לאם ותינוק. היא נהנית מזה שהוא נהנה, ולכן היא מסוגלת לתת לו בלא הגבלה וליהנות מכך. לו יכולתי לאהוב כך מישהו, באופן שנתינת התענוג לו הייתה מורגשת בי כתענוג שלי - הרגשת התענוג שלי הייתה בלתי מוגבלת. כדי לאפשר לנו להכיר בעיקרון הזה היה צורך בשבירה ובירידה לעולם הזה.

כאשר מתעוררת באנשים הנקודה שבלב - רצון אמיתי לחזור לתחושת העולם הרוחני - הם מגיעים אל חכמת הקבלה. לימוד חכמת הקבלה הוא לימוד המצב האמיתי שלנו, המצב בטרם השבירה. זה המצב היחיד הקיים וגם עתה אנו נמצאים בו, אלא שמצבנו הנוכחי הוא חסר הכרה. אם ברצוננו לצאת מתוך המצב האטום שלנו, להתעורר ולהרגיש את המצב האמיתי, אנו מזמינים את האור המצוי בו לפעול עלינו.

המאמץ שלנו לפתוח את כלי ההרגשה שלנו בשילוב עם התיאור של המצב האמיתי שלנו פותחים בנו כלים נוספים, וכך אנו מתחילים להרגיש את הרוחניות. אנו מתחילים להרגיש כיצד אנו קשורים זה לזה כחלקים של מערכת אחת. דרך כל חלק מחלקי המערכת זורמים אור ומילוי אין-סופי, בלא כל הגבלה ובלא הרף. מטרת כל הצרות והסבל המורגש בעולם כיום היא רק לחייב את האנושות להתחיל בחזרתה אל מצבה המושלם והאמיתי הנקרא "גמר התיקון".

פרופ' טילר: נדמה לי שהמצב הזה הוא תהליך טבעי: נראה שאנו יכולים רק להאיץ או להאט את סדר הפעולות מתוך בחירה חופשית, כי התהליך הזה מוכתב על ידי הבורא ומחויב על ידיו. האם זה כך?

הרב לייטמן: כל התהליך חתום מתחילתו ועד סופו. כל שלביו מוכתבים מהשלב הראשון ועד לאחרון. השלבים כבר קיימים, ובכל אחד מאיתנו קיים גֵן רוחני שבו מוטבעים מלכתחילה כל מצביו העתידיים. הנשמה חייבת לעלות חזרה בדיוק באותה דרך ובאותם שלבים שבהם היא השתלשלה מלמעלה למטה, מהמקום הגבוה למקום הנמוך. אלא שהדרך חזרה תלויה בהכרתו של הנברא שמצבו האגואיסטי הוא רע, ובקביעת המצב הקרוב יותר לבורא כמצב הטוב יותר.

אם כן, המצבים הנקובים מראש והטמונים בגֵן הרוחני מתפתחים על ידי האור, דהיינו על ידי הכוח העליון. בסך הכול אנו עוברים ממצב למצב. אם נבין שכדאי לנו להתעלות ונזמין את "האור המקיף" לפעול עלינו, נקצר את זמן ההתפתחות ונרגיש את הרוחניות. "האור המקיף" הוא כוח משיכה אל תכונת ההשפעה. הוא מקרב את האדם למצבו המתוקן, דהיינו לתכונת ההשפעה - תכונת הבורא.

בתוך האדם מצויים כל מצביו העתידיים, אך אין הם מצויים בהרגשתו. הקרנת מצבו האלטרואיסטי המתוקן אל מצבו האגואיסטי הנוכחי מעוררת בו את תכונת ההשפעה. מצבו המתוקן של האדם מכונה "גמר התיקון". בגמר התיקון מלאה נשמת האדם באור הכולל תענוגים בלתי מוגבלים והשוואת צורה מלאה לבורא. לפי מידת השתוקקות האדם לרכוש את תכונת ההשפעה, מאיר האור הממלא את נשמתו בגמר התיקון למצבו הנוכחי, כ"אור מקיף" למצבו הנוכחי.

האור הוא כוח ההשפעה. אם האדם משתוקק להגיע לתכונת ההשפעה, הוא גורם לכך שכוח ההשפעה הממלא אותו במצבו המתוקן מקרין למצבו הנוכחי. האור המקיף "מחזיר את האדם למוטב", כלומר "מתקן אותו", מביא אותו לתכונת ההשפעה. דומה הדבר לאדם שהיה בעבר אדם טוב אך סרח, ועתה הוא מתעורר לחזור למצב שבו היה קודם.

פרופ' טילר: אני מסכים לחלוטין עם תמונת הזרימה הכללית. נובע מכך שבתהליך זה אין אנו מודעים במידה מספקת ואיננו מבינים מדוע הבורא בעצמו רוצה בתהליך כזה. בהסברך הזכרת "רצון", ואמרת שהוא היבט של אהבה. נראה שאהבה היא באמת המקור של כל הבריאה.

הרב לייטמן: כדי לעבור את המחסום המפריד בין העולם הגשמי לבין העולם הרוחני יש להפוך את הכוונה מיחס של שנאה לזולת ליחס של אהבה לזולת.

פרופ' טילר: אני מבין ומסכים. האהבה היא הדוחפת את המודעות. אף על פי שפרטיהם שונים, ניתן לומר כי המודלים מתחת למחסום ומעל למחסום דומים מאוד.

הרב לייטמן: נכון יותר לומר שאותם חוקים קיימים בכל חלקי הבריאה, מהחלק הנמוך ועד לחלק הגבוה ביותר שבמציאות כולה. הכול תלוי בהתבוננותו של מי שמגלה את החוקים.

פרופ' טילר: הסברת את הדברים בצורה מאלפת, אלא שכל עוד מדע אינו מכומת באופן מתמטי הוא נחשב לבלתי מסַפֵּק. לדוגמה, הפיזיקה הקוונטית מתייחסת למציאות התחומה על ידי חלל, מרחב וזמן. כל הדברים שהסברת הם מעבר למרחב ולזמן. היוצא מכך, שכל עוד לא הרחיבו את הפיזיקה הקוונטית לכדי הכללת הממדים שמעבר לחלל ולזמן, לא נוכל להתקדם למחקר או להתייחסות משותפת לדבריך.

הרב לייטמן: נכון מאוד. משום כך חשוב לדון במפגש ובהתחברות בין הפיזיקה הקוונטית לבין הקבלה. הקבלה ממשיכה את חקירת המציאות למקום שהפיזיקה אינה מסוגלת להגיע אליו.

פרופ' טילר: כדי להתקדם לרמה שאתה שואף אליה - ונראה כי הכול רוצים בכך - עלינו להרחיב את המדע הנוכחי כדי שיכלול מודעות. זה צעד גדול.

הרב לייטמן: אכן כן. אני רואה שאין צורך להאריך בדברים - אתם קושרים את הקשרים בין המדע לבין הקבלה טוב ממני. אדגיש רק שהחכמה עצמה אמפירית מאוד.

פרופ' טילר: אני סבור כי הקבלה והפיזיקה יכולות לצעוד יחד. ברצוני להבין איך הקבלה מתייחסת לתפיסת המציאות בהתחשב בכך שאנו מתקדמים לקראת מצב שבו נהיה עולם אחד ולא חבורה של עמים, כלומר האנושות מתקרבת למצב שבו תוכל להשיג מציאות חדשה. האם בתפיסת המציאות המורחבת שהקבלה מאפשרת לאדם הוא מתחיל להרגיש במציאות חדשה ועל ידי כך המציאות שלו משתנה?

הרב לייטמן: אנו תופסים את המציאות דרך חמשת החושים שלנו - ראייה, שמיעה, ריח, טעם ומישוש. אולם כל שאנו מרגישים הוא רק תגובותינו הפנימיות למה שקיים מחוץ לנו. איננו תופסים את המציאות האמיתית שמחוץ לנו.

לדוגמה, גל מסוים מגיע לאוזן ונתפס אצלי כקול. אני יכול לדעת זאת לפי תגובת הממברנה שבאוזן שלי לגל הלוחץ עליה. אני מודד את תגובותיי בלבד, אך את הגל עצמו איני מרגיש. אני קולט את טווח הצלילים על פי השינויים ביכולת השמיעה שלי ובתקינות מנגנון השמיעה. למעשה, איני יודע כלל מה מתרחש מחוץ לי. כל כלי הקליטה שלנו עובדים בדרך דומה.

ניתן לומר כי אנו סגורים בתוך "קופסה" בלא כל אפשרות לצאת ממנה. אנו מודדים רק את ההתפעלות הפנימית שלנו ולא יותר, והיא מציירת בנו את התחושה שהמציאות שמחוץ לנו משתנה. האדם אינו יכול לדעת אם משהו משתנה, ואף אין הוא יודע אם משהו קיים מחוץ לו. אין ברשותו חוש שיוכל להוציא מעצמו החוצה ולבדוק זאת.

פרופ' טילר: חוקר דני פרסם לאחרונה עבודת מחקר מעניינת, ושמה "האשליה של המשתמש". הוא מבחין בנקודה מעניינת מאוד לגבי תפקוד התת-מודע ותכולתו. מסתבר שזרמי המידע הנקלטים דרך חמשת החושים מכילים כ-50 מיליון בִּיטים בשנייה, הנאספים כזרמים שונים של מידע לתוך מודעות האדם. התת-מודע מעבד את המידע בדרך מתמטית ועורך אותו. אלא שהוא מעבד חלקיק קטנטן מתוך מה שנקלט, כ-50 בִּיטים בשנייה בלבד.

יש אפוא פער עצום בין המידע הנקלט לבין המידע המעובד: 50 מיליון לעומת 50. הנתון החשוב הוא, שהתת-מודע שולח למוח המודע רק את חלקיקי המידע שהמוח החליט מראש שהם משמעותיים בעבורו. את כל שאר המידע משליך התת-מודע החוצה. נראה שהנתונים האלה מחזקים את נקודת המבט שהצגת.

ד"ר וולף: מאחר שכל אחד מאיתנו משתייך לתחום ידע אחר ורגיל לדרכים שונות של חשיבה, האם נוכל לשלב או לנסות לאחד את מה שאנו מבינים מהקבלה עם תחומי הידע שלנו?

הרב לייטמן: בעת שצפיתי בסרט הבנתי שכולכם מוטרדים ומודאגים ממצב העולם, יהיה מקצועו של כל אחד מכם אשר יהיה. אני מצטרף אליכם. אם יש ביכולתנו לשלב כוחות ולעשות למען שיפור המצב, אשמח מאוד. במהלך שלושים השנים האחרונות הקדשתי את כל חיי למטרה הזאת, ובכוונתי להמשיך בכך. עם זאת, איני יודע כיצד לעשות זאת. אני מעביר לכם את ידיעותיי בחכמת הקבלה, ועלינו לבחון יחד את האפשרויות להתפתח הלאה.

השאלה היא, האם המדע המתקדם והחוקרים המובילים כבר הגיעו להבנה שהתפתחות המחקר תלויה בשינוי פנימיות האדם, דהיינו בשינוי פנימיותו של החוקר. האדם חוקר בסופו של דבר את עצמו, ויכולתו להתקדם במחקר תלויה בשינוי הפנימי שלו.

בסרט שלכם, "בליפּ" (?Do We Know What the Bleep), ובפרסומים דומים של מדע פופולרי, ניתן לשמוע התבטאויות הגורסות שסביבנו קיימות אין-סוף אפשרויות. חכמת הקבלה מסבירה שסביבנו קיים רק האור העליון הנמצא "במנוחה מוחלטת", וכל השינויים ואין-סוף האפשרויות קיימים רק בתוכנו. אנו רואים את עצמנו על רקע האור הקבוע והבלתי משתנה.

אני רואה זאת כתפיסה הבאה שהעולם מגיע אליה: התהליך החל בניוטון, המשיך באיינשטיין והגיע לפיזיקת הקוונטים. עתה מתקרב השלב הבא. החוקרים המודרניים עתידים לגלות שדבר אינו משתנה מלבד הכלים הפנימיים שלנו, ואת זאת כבר גילו המקובלים לפני אלפי שנים. בימינו יש עוד ועוד חוקרים והוגים המצפים שהמדע יתקדם לעבר השקפה שכזו.

[1]הערת העורך: המקובלים משתמשים במונח "השפעה" או "רצון להשפיע" במשמעות של נתינה או של רצון לתת. כלומר, הרצון להשפיע שיוזכר בהמשך הספר הוא רצון להשפיע למישהו, ולא על מישהו.

ההרצאות נישאו בפני ציבור של מרצים וסטודנטים מאוניברסיטאות ברקלי, סטנפורד ודרום-קליפורניה

ד"ר סטינובר

הסרט "בליפּ" ((?Do We Know What the Bleep) היה ניסיון מעניין בעבורי. ידעתי מראש שהשקפתו הכללית תהיה מרחיקת-לכת ומעבר לדעותיי. ידעתי גם שהסרט יצא ב"הצהרות גדולות", בעיקר בעניין התקדמות יכולתו של המדע להוכיח נקודת מבט רוחנית. אני נוטה להחשיב את עצמי כאדם המחפש משמעות במידה רבה, ולכן שמחתי להשתתף בסרט כי הוא הציג מגוון רב מאוד של נקודות מבט מעניינות.

במשך חיי שיניתי את דעתי לגבי דברים רבים כל כך, עד שהבנתי שרוב שנותיי חלפו בהנחות שווא. העובדה שאנו כאן היום מלמדת שאנו חיים בתקופה של רעב עצום לרוחניות מוצקה, רבת-משמעות ובעלת תוכן ממשי. מצד אחד נוטים בני האדם לרדוף אחר תעתועי דמיון ואחר אשליות, אולם בה בעת מרגישים הם חוסר סיפוק מדרך חייהם. הרגשה זו היא תוצאה של חיים בתקופה חומרנית ומדעית.

נשתמש בחדר הזה כבדוגמה לדברים: רוב המרכיבים החומריים בו - בגדינו, התאורה, מיזוג האוויר, מערכת ההגברה וכיוצא באלה הם כולם תוצאה של ההנחה, כי העולם מכני וקבוע מראש לחלוטין; עולם חסר חיים. כמעט כל הרפואה המודרנית מבוססת על הנחה זו. ללא ספק יש בקהל אנשים שחייהם ניצלו הודות להנחה חסרת-חיוּת זו של אחרים, שבני אנוש הם אוסף של מולקולות המגיבות זו לזו אך ורק על פי חוקים מכניים קבועים מראש. למעשה, נקודת המבט המכנית שולטת שליטה מוחלטת בחיינו.

המחשבה, שבעולם המכני אין מקום לכוח עליון, למשמעות, לרוח או לרצון חופשי, דוחפת אותנו מצד אחד לרעב עצום לרוחניות בעלת תוכן, ומצד שני היא גורמת לנו לרדוף אחר תעתועי שווא. ניתן לטעון שהמדע הוא שחינך אותנו להיות כה ספקנים כלפי שקרים למיניהם. יש לקוות שהרוחניות שניגע בה תהיה אמיתית.

ראוי להקדים ולהסביר מעט על הפיזיקה המכנית. המאבק בינה לבין פיזיקת הקוונטים ידוע, אך כדאי להכיר את הסיפור האמיתי מאחורי הדברים. האבות המייסדים של הפיזיקה הקוונטית היו צעירים למדי בעת שגילו אותה במאה הקודמת. מעטים מהם, כמו שרדינגר, פאולי ואחרים, למעשה היו משוכנעים שיש בתאוריה הקוונטית יסוד בעל השלכות עמוקות לגבי טבע המוח, המודעות, רוחו של האדם ועוד, אולם הם דיברו על כך בזהירות רבה.

ארווין שרדינגר (1961-1887) היה פיזיקאי אוסטרי. תרומתו העיקרית לפיזיקה היא כתיבת משוואת גלים העומדת ביסודן של תורת הקוונטים ושל מכניקת הגלים. על מחקרים אלה ואחרים זכה בפרס נובל בפיזיקה ב-1933. שרדינגר אמנם לא הזכיר זאת בכתביו המדעיים, אולם הוא נכח בסדרת ועידות בהשתתפות קרל יונג בשנות השלושים של המאה ה-20, ובהן דיבר על הקשר בין תפיסות רוחניות שונות לבין תאוריית הקוונטים. יונג, פסיכואנליטיקאי שוויצרי ( 1875– 1961), הסיק בתחומו הוא כי בחקר מבוכי נפש האדם לא תצלח המתודה של המדע הקלאסי.

וולפגנג פאולי (1958-1900) היה פיזיקאי אוסטרי, מחשובי הפיזיקאים של המאה ה-20. בגיל 24 פרסם את "עקרון האיסור של פאולי". על תרומתו הבסיסית להבנת המכניקה הקוונטית זכה פאולי בפרס נובל בפיזיקה ב-1945. פאולי היה זהיר הרבה יותר מחבריו. הוא הבין שכל מערכת יחסים פוטנציאלית בין התאוריות השונות לבין תאוריית הקוונטים שבה עסק היא בעלת השלכות מרחיקות לכת. הוא הבין שהיקום, על כל חלקיו, מורכב בחכמה, והיה משוכנע שיש לכך השלכות רוחניות עמוקות.

עם זאת ידע פאולי שתפיסה זו עשויה לצאת מכלל פרופורציה על ידי אנשים שאינם פיזיקאים. פאולי הבין כי הוא מסתכן בכך שהם יפתחו תפיסה שגויה לגבי הנושא, וכך השקפות שהן בגדר השערות בלבד יהפכו לתאוריות פיזיקליות מוגדרות. היה לו ברור שאם ידבר על כך בפומבי, תיהרס הקריירה שלו כפיזיקאי מן המעלה הראשונה. משום כך הוא המעיט לעסוק בנושא זה, מה גם שעמיתיו למקצוע הזהירוהו שלא לעסוק בכך יתר על המידה. במקביל הוא מאס בניסיונותיהם של רבים מחברי התנועות הרוחניות השונות לעוות את רעיונותיו ובניסיונותיהם לאמץ מעין תפיסה פיזית "רכה" ותאולוגית.

ארתור אדינגטון, מדען ופילוסוף אנגלי (1944-1882), אמר פעם, כי בכל הקשור למכניקה הקוונטית יש להציב שלט האומר "עבודה בפיתוח - פילוסופים משחרים לטרף, שִׁמרו מרחק!". מובן שאמירתו זו איחרה את המועד, משום שהתחום מרתק במידה רבה.

ניתן לראות אפוא כי במשך 80 השנים האחרונות הייתה תמיד אסכולה של מדענים, פעמים טובים יותר ופעמים טובים פחות, שחשו שקיים משהו עמוק ובעל השלכות רוחניות עמוקות בבסיס המסתורין של התאוריה הקוונטית. איינשטיין חש בכך והדבר לא מצא חן בעיניו. זה המקור לאמירתו המצוטטת תכופות, "האל אינו משחק בקובייה עם היקום". משמעות אמירה זו היא, שהתאוריה הקוונטית רומזת כי האל אכן משחק. נראה כי איינשטיין טעה; הכול אינו נחמד כל כך ואינו קבוע מראש, ובמידה מסוימת האל משחק בקוביות עם היקום. נראה שיש יסוד של מסתורין מנקודת המבט של הפיזיקאי, וודאי שלא ניתן לקבוע שהכול מכני, אלא להפך.

הבדלי השקפות אלה הולידו מחלוקת מאתגרת ורבת משמעות, ועם זאת מלהיבה מאוד, בעולם הפיזיקה. אמנם יש פיזיקאים שאינם רוצים כל קשר למחלוקות מעין אלה; הם מעלים שאלות שניתן לחוקרן בעולם הפיזי בלבד ומתעלמים מהאחרות. אולם רבים מן הפיזיקאים המעולים משתתפים באופן פעיל בדיון הנסב על השאלה "מה המשמעות של כל זה?".

בעיקרו של דבר, זהו דיון מרתק שכבר נמשך כ-80 שנה ועדיין לא הוסקה בו ולו גם מסקנה אחת. גם החכמים בבני האנוש אינם יודעים על כך דבר וחצי דבר: האם הכול בנוי על מודעוּת; האם אנו חיים בעולם של אין-ספור אפשרויות; מהי השפעת החוקר על מושא המחקר וכן הלאה. לשאלות אלה ולאחרות נוספות אין למדע תשובה ברורה.

מתוך ההיבט המרתק הזה של התאוריה הקוונטית נולד תחום רחב של טכנולוגיות מדהימות. כל המעוניין להיכנס כיום למחקר בפיזיקה מודרנית ומוכן לקבל על עצמו משמעת של לימוד מתמטיקה בדרך נאותה ולא רק לשער השערות, צפוי לקבל מתנה נפלאה. לדעתי, אנו על סף מציאת שימוש לתוצאות המכניקה הקוונטית, שיסייע בהבנה כיצד פועלים המוח ומערכת העצבים.

אני מתעתד לנסות לחדור אל תוך העולם המדהים הזה בדרך קפדנית ונחרצת ולא בצעדים פזיזים. עד היום לא הצלחתי להתקדם במחקרי מעבר להתבוננות הפשוטה. אני מנסה לפרוש את אשר אני רואה בפרטי הפרטים שלכאורה רקומים לתוך היריעה הרחבה של היקום הפיזי. מבחינה מעשית, לאחר שלושים שנה כפסיכיאטר, שיניתי את הכיוון וחזרתי לאהבת נעוריי, הפיזיקה, מקום שבו אין הערכה מספקת לתפקידו של בן האנוש, ומושגים כמו "כוונה" ו"רצון" אינם זוכים לכבוד רב.

איני מוכן לקבל את ההשקפה הגורסת שאדם יכול לעצור קטר הדוהר לעברו באמצעות רצונו או באמצעות כוח המחשבה. ניתן לשער שיש לאדם יכולת לרדת מהמסילה ולזוז מדרכו של הקטר, ואת זה אני מתכוון לעשות כהקדמה לבחינת ההשערה שביכולתי לעצור את הקטר. אולם ההבנה שאין אנו מכונות ושכל אדם ניחן ביכולת מדהימה של חופש מרתקת אותי מאוד. כשאדם תופס זאת, ואין חשיבות לדרך שבה הוא זוכה להבנה המופלאה הזאת, בין באמצעות המדע ובין בלעדיו, הוא עשוי לחוות שינוי משמעותי ועמוק בחייו.

בשנותיי הארוכות של געגועים ושל חיפוש אחר חיים רוחניים עמוקים ומלאי משמעות, נוכחתי לדעת שהמרכיב החשוב בהתפתחות הרוחנית הוא השינוי הפרטי שעל האדם לעבור. שינוי התכונה האנושית ושינוי טבע האדם הם היסודות האמיתיים המקדמים אותו, ובלתם כל הניסיונות המיסטיים, ההבחנות וההארות הם חסרי משמעות.

אשר לקבלה, אציין פן נוסף שלה, מוכר פחות. כבר במהלך ימי הביניים שרר עניין רב בקבלה מחוץ לקהילה היהודית, בעיקר באירופה, שם עסקה בתחום זה קבוצה גדולה של מדענים ופילוסופים נוצרים. באחד מספריי ציינתי שכל המדע העוסק בקידוד והצפנה )קריפטולוגיה( התפתח בעקבות גלגלי קידוד ייחודיים, שהיו בשימוש המקובלים הקדמונים. גלגלים אלה אומצו על ידי הנוצרים הללו, והם החלו להשתמש בהם רק כשיטת הסתר לקידוד ולפענוח ולא למטרה רוחנית. רבים מהם היו מאבות האלכימיה האירופית.

מי שמכיר את האלכימיה של יונג מבין שהרעיון המרכזי של האלכימיה היה, שהשינויים המסתוריים בחומר שעליו עבד האלכימאי היו שינויים שהתחוללו בתכונותיו ובפנימיותו של האלכימאי עצמו. בסופו של דבר, שינויו הפנימי של האלכימאי היה חשוב יותר משינוי החומר. יונג יצר מזה תאוריה פסיכולוגית טהורה.

אחת ממטרות הדיון כאן היא לבחון את האפשרות של קיום היגיון אובייקטיבי סביב השאלה האם שני דברים יכולים להיות נכונים בו-זמנית; האם החוקר ומושא המחקר זרים זה לזה ופועלים בנפרד זה מזה. שם המפגש שלנו, "הפיזיקה הקוונטית פוגשת את הקבלה", אולי מנסה לרמוז שפיזיקה קוונטית שואלת את השאלה הזאת ומובילה למסקנה הזו.

הייתי אומר שבנקודת ההבנה הנוכחית שבה נמצאת הפיזיקה הקוונטית היא רומזת משהו לאנשים ולפיזיקאים הפתוחים לדעה מעין זו, אולם חשוב בהחלט לציין שהפיזיקה הקוונטית אינה מאשרת הנחה שכזו. ייתכן שיידרשו מאות שנים של עבודה מדעית בטרם תוכח הנחה זו, אם אכן היא נכונה. עם זאת, גם טרם שהוּכחה, יש בה אמת במידה רבה.

אני סבור שטובי המדענים מבינים, גם אם אין הדבר נאמר במסגרת של תאוריה רוחנית, כי להיות מדען אמיתי פירושו להיות בעל יכולת לשנות את תכונותיך כחוקר. הרי בסופו של דבר בחיפוש אחר האמת קיים חלקיק ויסוד של קדושה; כל בן אנוש, וכל מה שהוא עושה, הוא חיפוש, ערגה והשתוקקות אחר אותו ניצוץ אלו-הי משמים.

ד"ר וולף

בשנת 1972 הזדמן לי לבקר באוניברסיטת פריז. כששהיתי שם נתקלתי בספר על קבלה. לא שמעתי קודם לכן על נקודת מבט זו והיא סקרנה אותי מאוד. כפיזיקאי ממוצע נטיתי להסתכל על דברים במבט צר מאוד, בגישה המושתתת בעיקר על התפיסה "אל תפריע לי עם דבר מלבד דרכי הצרה".

אחד הדברים שמשכו אותי לחכמת הקבלה הוא היסוד המדעי הקיים בה, וכן סקרנו אותי השיטה והטכנולוגיה שמעולם לא שמעתי עליהן לפני כן. למדתי פיזיקה, אולם מעולם לא חשבתי על קבלה כעל מדע. לפתע היא החלה להיראות הגיונית בעיניי. לאחר שורה מעניינת של צירופי מקרים, התאספנו חבורה של אנשים בדירתי בפריז ובמשך שבועיים עסקנו בלימוד קבלה.

אני מתקשה לתאר באוזניכם כיצד נעשינו להוטים לנושא. פשוטו כמשמעו, הדבר "תופס" אותך; אנשים הלומדים קבלה נתפסים לעניין משום שאמיתות מסוימות על המתרחש סביבם מתחילות להתבהר. לפתע אנו מבינים, שמה שאנו עוסקים בו, כל שנראה בעינינו כדבר החשוב ביותר בעולם, הוא חלק קטן מתמונה גדולה הרבה יותר. כך אנו מפתחים יחס חדש לדברים, ראייה חדשה על המציאות, מעין תפיסה של תמונה רחבה יותר על המתרחש. או אז מגלה האדם שהוא חי בתוך מסתורין ענק, יפה להפליא.

ההיגיון שבמסתורין הזה מילא את ליבי וריגש אותי יותר מכל ריגוש שניתן להעלות בדמיון. לא רק הקבלה העסיקה אותי, אלא גם מה שגיליתי כתוצאה מכך שלמדתי לחשוב בדרך אחרת. יש משהו בתחום הקבלה, בצורת החשיבה המיוחדת הזאת, שיכול לשנות את הראייה של האדם ואת תפיסת החיים. ניתן לראות זאת בכל תחום - קבלה ופיזיקת הקוונטים, קבלה ורפואה וכיוצא באלה, ואין חשיבות לשאלה במה אתם עוסקים, מי אתם - יהודים, מוסלמים או נוצרים - ומהו הלאום שלכם. התחום הזה יעורר בכם דבר פנימי עמוק.

חשובה היא הדרך שבה מלמדים את הקבלה, אבל חשובה לא פחות היא הדרך שבה מקבלים אותה, משום שהאדם הוא תוצאה של הדרך שבה הוא מקבל את הדברים. הדבר התבהר לי כשחשבתי על הקשר בין הקבלה לבין פיזיקת הקוונטים, משום שהתעניינתי בתחום הזה בעבר. פיתחתי נקודת מבט חדשה על דברים מסוימים שאפשרה לי לחשוב על האדם בצורה אלכימית חדשה, בדרך חדשה ומתוך הכרה ותפיסה אחרות.

התחלתי לראות את החיים כמשחק ולהבין את הקשרים בין הגורמים השונים שבמשחק הזה. הבנתי שההכרה אינה רק ה"אני": אין זו רק הכרת השכל הגופני שלך או האגו הפרוידיאני שלך, אלא דבר גדול יותר. אני מכנה אותו "הפיל הרוחני שנמצא בתוך החדר שלך", שנדמה לך שאינך יכול לראותו, אך הוא שם, והוא גדול מכל דבר אחר. הקבלה מעירה את "הפיל" הזה.

אני מבקש לשתף אתכם מעט בחוויות שחוויתי כתוצאה מלימוד דרך החשיבה החדשה הזאת. בעיקר חוויתי התעוררות רוחנית אדירה ושחרור. הקבלה תוכל לשחרר את המוח שלכם מ"אזיקים של מחשבות" המשאירות אתכם בתוך הגדֵרות של הבָּטוח או מקבעות אתכם בקו מחשבה מסוים. מדובר בכל מחשבה שהיא, למשל אני אבא, אני אימא, אני פרופסור לפיזיקה, אני פסיכולוג, אני רק בחור רגיל. היא יכולה להיות, למשל, איני שווה דבר, או אני נפלא, איום וכן הלאה.

כל דרכי החשיבה המצומצמות האלה מגדירות את האדם. הן מגדירות את יחסיו עם בן או בת זוגו, עם הממונה עליו, עם העובד הכפוף לו וכדומה. הקבלה יכולה לעזור לכם להשתחרר מהאזיקים האלה שמשאירים אתכם צמודים לנקודת מבט אחת בלבד על עצמכם.

ברגע שתתחילו להביט בעצמכם מזווית ראייה אחרת ותשתחררו מהאזיקים האלה שאומרים "אני צועד רק בדרך הזאת, אל תציק לי, איני יכול להשתנות", תוכלו לראות שהשינוי הוא חלק טבעי מאוד מעצמכם, וכי הוא פותח את הדלת להתקדמות נפלאה. הדבר הזה יאפשר לכם להאיץ את התפתחותכם הרוחנית, מה גם שעכשיו הוא הזמן שבו על כולנו להאיץ את התפתחותנו הרוחנית. בין שאתה אתאיסט מוחלט ובין שהינך אדם מאמין, עדיין יש בך היכולת להאיץ את ההתפתחות הרוחנית שלך. עדיין יש בתוכך משהו שיכול להתעורר.

הרב לייטמן

"חכמת הקבלה" כשמה כן היא - מדע המלמד אותנו "איך לקבל". היא מסבירה את הדרך שבה אנו קולטים את המציאות שסביבנו. כדי להבין מי אנחנו, עלינו להכיר תחילה את הדרך שבה אנו מרגישים את המציאות הסובבת אותנו, ועלינו ללמוד כיצד להתמודד עם הקורה אותנו. חכמת הקבלה מנחילה לנו את כל התובנות האלה.

חכמת הקבלה אינה מתגלה לאדם בדרך טבעית. היא מתגלה בעת שהאדם מגיע לדרגת התפתחות מסוימת, לרמת מוכנות ובשלות מתאימה. משום כך חכמת הקבלה מתגלה לקהלים רחבים בזמננו, ומאותה סיבה היא הוסתרה מהאדם במשך אלפי השנים הקודמות.

במהלך הדורות הקודמים רווחה ההבנה שהעולם קיים בפני עצמו. בין שהאדם תופס אותו ובין שלאו, בין שהוא נמצא בעולם ובין שאינו נמצא - צורתו של העולם היא כפי שהאדם מרגיש. לאחר מכן התפתחה האנושות והאדם החל להבין שאנו קולטים את תמונת העולם על פי מי שאנחנו, כלומר תמונת העולם היא דבר המשותף לתכונותינו ולתכונות החיצוניות לנו. האדם קולט חלק מסך הדברים הקיימים מחוץ לו.

לדוגמה, גם עתה קיימים גלי רדיו רבים מחוץ לנו, אך אנו יכולים לקלוט רק גל אחד מהם - הגל שאליו מכוון המקלט שלנו. האדם יכול לתפוס תכונות חיצוניות ואת מה שנמצא מחוץ לו על פי תכונותיו הפנימיות. אם אין לו תכונה משותפת עם הנמצא מחוץ לו, אין הוא מרגיש ואין הוא תופס זאת כלל.

הקבלה מסבירה בהרחבה את תפיסת הזמן, את תפיסת התנועה ואת תפיסת המקום שלנו. מדוע נראה לנו שהמציאות מתרחבת ונמצאת במרחק מסוים? מה מקור ההרגשה המתמדת הקיימת בנו של תנועה ושינויים? האם הרגשה זו היא תוצאה של תהליכים פנימיים שאנו חווים, או שמא היא קיימת בפני עצמה? ככל שאנו מתקדמים בחקירתנו הפנימית אנו מגלים שתפיסת המציאות תלויה באדם עצמו. כאשר מגיע האדם לשלב של התפתחות מדעית, טכנולוגית ותבונתית-פנימית, הוא מבשיל לתפוס את מה שמציעה לו חכמת הקבלה והיא מתגלה. אנסה לפשט את הדברים ככל האפשר, אף שייתכן שהדבר יגרע מעמקות ההסבר ומדיוקו.

חכמת הקבלה אומרת שקיים סביבנו אור עליון - כוח אחד, הנמצא במצב קבוע ואינו משתנה כלל. מלבד האור העליון לא קיים דבר. במקרה זה, "קיים" או "לא קיים" הם בעלי משמעות זהה, משום שפעולת המדידה שלנו מודדת תמיד רק את השינוי. בעת שאין שינוי אין אפשרות למדידה. בתוכנו יש גֵן מסוים - חלק אינפורמטיבי, המעורר בנו בכל רגע ורגע תכונות והרגשות חדשות. האדם מצייר לעצמו את תמונת העולם מתוך ההרגשה הזאת וממנה נובעת תחושת הקיום שלו. כל הדברים האלה מתרחשים בתוך האדם ומעצבים את הרגשת העולם החיצון שלו.

למעשה, מחוץ לאדם לא קיים דבר, אולם תמונת המציאות מצטיירת לו כאילו היא מחוץ לו. התאוריה הזו שאני מציג הושגה ונכתבה על ידי המקובלים הגדולים עוד לפני אלפי שנים. היא מרתקת ומפליאה בעושרה החווייתי. בספר הזוהר נאמר שרק אם יבין האדם את התפיסה הזו, ירגיש אותה וישלוט בה, הוא יוכל להבין את הכתוב בספרי הקבלה השונים ובספר הזוהר עצמו.

לאחר שהאדם עומד על מוגבלות התפיסה הפנימית הזו, יכולה הקבלה ללמד אותו את הדרך לצאת מתוך עצמו ולגלות את הקיים מחוץ לו. המשמעות היא שהאדם מתעלה מעל תכונותיו הטבעיות, בונה כלי חישה חדשים, ובאמצעותם הוא יוכל להרגיש את המציאות שמחוץ לו.

בעת שהאדם משתחרר ממוגבלות התפיסה שלו מתגלה לו מרחב חדש לחלוטין. הוא מתחיל להרגיש את זרימת החיים כנצחית, שלמה וכחסרת גבולות. הוא חש את הכוחות הפועלים על המציאות שלנו ככוח אחד. אירועים שנראו בעיניו כמקריים, כבלתי צפויים או כבלתי מובנים, הופכים לנהירים בעבורו.

הוא מרגיש את העולם הרוחני כמערכת כוחות הנמצאת מאחורי תמונת המציאות המצטיירת לעינינו, כוחות המפעילים ומניעים את המציאות שלנו. הדבר דומה לדרך התבוננותנו בתמונה רקומה. מצידה הקדמי היא נראית כתמונה לכל דבר, ואילו מצידה האחורי ניתן להבחין בחוטים המרכיבים אותה ובקשרים שביניהם. גילוי זה מקנה לאדם ידיעה על עצמו ועל העולם הסובב אותו. משום כך נקראת החכמה הזאת "חכמת הקבלה" - החכמה איך לקבל את כל המציאות השלמה בצורה נכונה.

חכמת הקבלה מתגלה בזמננו משום שאנו חיים בתקופה מיוחדת, שבה עומדות לפנינו אפשרויות רבות להצלחה מצד אחד, אך מצד שני איננו מסוגלים להצליח. חכמת הקבלה אינה מבטלת חכמות ומדעים אחרים או את התקדמות האנושות והתפתחותה לאורך הדורות, והיא מכבדת את הישגי האדם במשך אלפי שנות התפתחותו. אולם דווקא על פני המדעים וההישגים הללו, מרגישה האנושות כיום רצון וצורך עז לחוש את המציאות השלמה שבה היא חיה. זהו מקור ההתעניינות בחכמת הקבלה, ומשום כך אנו עדים כיום לפריחתה.

אני מקווה מאוד שרבים ימצאו את נתיב הגילוי של העולם האמיתי שבו הם חיים באמצעות חכמת הקבלה. ההרגשה של האדם שנפתח בפניו העולם העליון - התחושה הנובעת מגילוי התמונה הנכונה - היא תחושה נפלאה, ומקנה לאדם את הרגשת החיים הנצחיים. הוא זוכה לזרימה נצחית ובלתי מוגבלת של תענוג, ולכך מובילים ודוחפים אותנו חיינו.

שאלות הקהל

ד"ר סטינובר, הרב לייטמן וד"ר וולף

ד"ר וולף, כיצד אתה רואה את היחס בין המדע לבין לימוד רוחניות בעוד 20 שנה?

ד"ר וולף: לפני 20 שנה בקירוב כתבתי ספר שנקרא Time and Beyond ,Space (חלל, זמן ומה שמעבר). בזמנו חזינו דברים שנחשבו רחוקים מאוד. כולם חשבו שאנו משוגעים, אולם אנו דיברנו על מסע בזמן, על חורים שחורים ועל דברים שנחשבו כעומדים בקצה הגבול של ה"פיזיקה הכשרה".

במהלך 25 השנים האחרונות הפכו הדברים הללו ל"פיזיקה כשרה". אנשים כותבים כיום על יקומים מקבילים. ב-1985, בעת שכתבתי על יקומים מקבילים, נחשב הנושא לחריג מאוד. הפיזיקאים אמרו: "הבחור הזה אינו מדען, אל תאמינו לו, אין דבר כזה". ב-1984 לא האמינו למעלה מ-85 אחוזים מהמדענים ביקומים מקבילים. כיום זו אחת התפיסות הרווחות במכניקת הקוונטים. אמנם יש החולקים על כך, אך שלא כמו בעבר, היום מתייחסים לזה ברצינות לפחות.

אני מעריך כי ב-20 השנים הבאות הדברים שאנו אומרים עכשיו יהפכו לתפיסה המקובלת. אני מלא תקווה ויש לי חזון. אני מאמין מניסיוני שמשהו טוב יקרה למדע, שנמצא את הדרך לשלב בין רוחניות לבין מדע, ושכתוצאה מכך יתגלו דברים חדשים. אני חושב שכל המשמעות של "להיות בן-אדם" תשתנה במהלך 20 השנים הקרובות. מודעות ורוחניות יהיו חלק בלתי נפרד ממה שאנו עושים. אני מקווה שזה יהפוך על פיה את תפיסתנו לגבי פוליטיקה, מדע ודת, ואת המשמעות של "להיות בן-אדם".

ד"ר סטינובר, כיצד נבחרת אפשרות אחת מן האפשרויות המרובות?

ד"ר סטינובר: זוהי אחת השאלות המרכזיות כיום בתאוריה של הפיזיקה והיא מצויה בלב המכניקה הקוונטית, שזה בעצם היינו הך, מה שהופך את הנושא למעניין כל כך.

התאוריה הקוונטית גורסת - וניסויים שונים אישרו זאת שוב ושוב - שהתרחשות אירועים בעולם הפיזי היא בצורה של מערך סדור. תארו לכם מערך אפשרויות, ושכל מערך אפשרויות הוא בעצמו מערך שלם, הנקבע מראש באופן מכני. למרות זאת, אם נחתוך את המערך לרגעים נפרדים במקום להביט בו כעל תהליך מתמשך, הרי שבכל רגע בנסיבות חומריות מסוימות נבחר רק מערך אפשרויות אחד.

אפשר לדבר על מספר אין-סופי של אפשרויות, ובנסיבות חומריות אחרות מספר האפשרויות מתמעט. ייתכן שיהיו רק שתי אפשרויות או שמונה אפשרויות או אף מאות אפשרויות, אך רק אחת מהן הופכת להיות "מה שמתרחש", ולכן היא שיוצרת את מה שאנו חווים ובונה את הניסיון שלנו. השאלה היא מה קובע את האירוע הספציפי מתוך אותו מערך אירועים המתגלה. התגלות מערך האירועים נקבעת באופן מכני, אך מה קובע את בחירת האירוע היחיד? אין על כך שום תשובה, וזהו חלק מהמסתורין המביך והמבלבל של מכניקת הקוונטים.

במאה ה-18 חי בפדובה מקובל חשוב מאוד בעל תובנות עמוקות, הרמח"ל (ר' משה חיים לוצאטו, 1747-1707). בהקדמה לאחד מספריו הוא כותב שהעולם הפיזי מורכב מחלקיקים המצויים בקביעות מכנית קבועה מראש. בדברו על המושג "קביעות מכנית", הוא מכוון את דבריו באופן ייחודי כלפי הפילוסופיה הנאורה, כדוגמת השקפתו של רנה דקארט (1650-1596) שהחלה לפרוח בזמנו. הרמח"ל ציין שהפילוסופיה המודרנית התפתחה סביב ההנחה, שכל מה שקורה בעולם הפיזי נקבע על פי מה שקרה לפני כן. הנחה זו אינה מותירה מקום לבחירה חופשית או למודעות רבת-משמעות.

לעומת השיטה המכנית, הדגיש רמח"ל ופיתח את הצורה העמוקה ביותר של ההבנה הקבלית על טבע העולם הפיזי ומטרתו. לדבריו, בעולם הפיזי יש מרכיב קבוע מראש ומרכיב שאינו קבוע מראש. ניתן לומר, שבמידה מסוימת מגיעה התאוריה הקוונטית המודרנית למחשבות דומות כיום, 200 או 300 שנה אחריו. ההשוואה בוודאי מפתה. מכל מקום, ידוע שהתפתחות של מערך האפשרויות קבועה מראש לחלוטין, וידוע שהבחירה אינה קבועה מראש. לסיכום אנסח זאת כך: אין דבר בעולם הפיזי הבוחר איזו תוצאה תתרחש בעתיד. מעבר להכרזה זו למדע אין מה לומר.

הרב לייטמן, מה צריך אדם לעשות כדי לחוות רוחניות?

הרב לייטמן: כדי להגיע להרגשת העולם הרוחני עלינו לפתח בתוכנו תכונות הזהות לתכונות הקיימות בו. כל דבר שאנו תופסים במציאות שלנו, אנו משיגים על פי השוואת התכונות. האדם רואה ומגלה דברים חדשים בעולם לפי התכונות שיש בתוכו. את התכונות האלה הוא רוכש מהוריו ומסביבתו במהלך התבגרותו. לאחר שהוא סופג אותן בתוכו הוא יכול להכיר באמצעותן את המציאות שסביבו. התכונות שאנו רוכשים הן מסוגים שונים. יש תכונות המתעוררות בנו באופן טבעי במהלך הזמן, ויש תכונות שאנו מקבלים כתוצאה מהשפעת הסביבה עלינו. עם זאת, יש תכונות שלא ניתן לרכוש בצורה טבעית. את התכונות האלה עלינו לבנות בתוכנו בשיטה מיוחדת.

חכמת הקבלה בונה באדם תכונות כאלה. לימוד מטקסטים מקוריים שכתבו המקובלים משפיע על האדם בדרך ייחודית ומעורר בו הבחנות עדינות. אין בעולמנו כתבים או שיטות כלשהם שיוכלו לעורר באדם הבחנות דומות. לימוד הקבלה בונה באדם תפיסה מיוחדת. הוא מתחיל לראות את המציאות הנראית לנו כיום כמציאות רגילה, ב"חתך" אחר לחלוטין.

הדבר דומה לצפייה בתמונות תלת-ממדיות. כשאדם מביט במישרין בתמונה כזו היא נראית כבליל של סימנים בלתי ברורים. אך אם יפזר המתבונן את ריכוז מבטו, יוכל "לחדור" לתוכה ולגלות תמונה תלת-ממדית עשירה. פעולה דומה עושה בנו חכמת הקבלה. היא עוזרת לנו לתפוס את התמונה הזאת. למעשה, היא אינה עושה דבר חדש. היא רק מכוונת את מבטו של האדם כך שיתחיל לראות.

ד"ר וולף: אנשים רוצים לדעת "איך הבורא עושה את זה". מצד אחד, הם אינם מעוניינים עוד במושג של "האל הקדוש" היכול למחוץ אותנו בכל רגע כאילו היינו חרקים. מצד שני, הם מאסו בגישה המדעית היבשה הגורסת שהבורא אינו קיים ואומרת: "שִכחו אותו! המדע הכל-יכול יסביר לכם את המציאות כולה!". הם מעוניינים לדעת איך הבורא עושה את הקסם הזה שאנו מכנים "חיים", ואין הם מסתפקים עוד בידע הקודם.

התשובות שהדתות המסורתיות מנסות לתת אינן משביעות רצון ואינן מספקות. הדתות מתאימות רק לבעלי התפקידים בממסד הדתי או למעורבים בפוליטיקה הפנימית שלהן. כל תובנה - ועד עתה במסורת המערבית שלנו הקבלה היא המקור היחיד שממנו מגיעות התובנות האלה - וכל ידע שיכול לספק תשובות בעניין זה, נחוצים לנו מאוד בימים אלה.

הרב לייטמן: הידע הקבלי המצוי ברשותנו הוא תוצאה של מחקרם של המקובלים. המקובלים הם אנשים שבערה בהם שאלת משמעות הקיום, ועל ידי שיטה מיוחדת החלו הם להרגיש את המציאות השלמה. את הכניסה להרגשת המציאות השלמה אנו נוהגים לכנות בשם "פקיחת עיניים". את אשר התגלה להם במהלך חקירותיהם רשמו המקובלים וסיכמו בכתבי הקבלה. התהליך הזה הוא טיפוס בכל אותן המדרגות שהשתלשלו ממצב "אין-סוף" שעליו דיברנו קודם לכן. אם כן, חכמת הקבלה כוללת שני סדרים מקבילים:

· "ממעלה למטה" - ירידת "הרצון לקבל" מהאין-סוף דרך כל העולמות העליונים עד העולם הזה.

· "ממטה למעלה" - עליית החוקר מתוך העולם הזה דרך המחסום אל העולמות העליונים עד לאין-סוף.

הנושא שבו עוסקת הקבלה הוא הרצון לקבל, דהיינו הרצון ליהנות. כאמור, תהליך יצירת הרצון כולל חמישה שלבים. אנו מסמלים את השלבים הללו באמצעות אותיות הוי"ה: "קוצו של יוד י-ה-ו-ה", ובאמצעות הכינויים "כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין ומַלְכוּת".

"קוצו של יוד" הוא נקודת ה"כתר" (ראה תרשים 7). היא מסמלת את תחילת היווצרות הרצון מהאור, כנקודה שחורה בתוך האור העליון. מנקודה זו מתפתחת האות י' המסמלת את הרצון ההיולי - הרצון הראשוני. צורת האות י' כנקודה שקוץ בראשה וזנב היוצא ממנה, מסמלת את היווצרות החומר החדש שלא היה קיים עד כה במציאות, הרצון לקבל. שלב זה מכונה בשם "חכמה". לאחר היווצרות האות י' מתפתח הרצון באמצעות ספיגת תכונת ההשפעה מהבורא. השילוב בין תכונת ההשפעה לתכונת הקבלה מוליד תכונה משותפת חדשה הנקראת "בינה", והיא מסומלת באות ה'.

בבינה נמצא החומר הראשון הרוצה להידמות לאור שהוליד אותו. צורת האות ה' מתארת את אופן התכללות תכונות הקבלה וההשפעה, המוליד את צורת ההשפעה שעל פני הרצון ההיולי. אחר כך רוצה הרצון להשפיע לבצע פעולת השפעה כמו שעשה הבורא, ולכן מנסה לדמות את עצמו לאות י'. אולם מכיוון שזוהי פעולה שמבצע הרצון עצמו, היא נראית בצורת האות ו'.

האות ו' מסמלת את השתדלות הנברא להיות כמו הבורא-המשפיע. אך פעולת האות ו' אינה נחשבת לפעולה שלמה וסופית, מפני שההחלטה עליה כבר נתקבלה קודם לכן. זוהי תוצאה של רצונה של האות ה' להשפיע. הרצון המסומל באות ו' אינו מרגיש את עצמו שלם, והדבר נרמז בשמו, "זעיר אנפין" - פרצוף קטן. חסרה לו ההחלטה העצמית, חסר לו "ראש". במהלך הפעולה שמבצע זעיר אנפין הוא מגלה את המשמעות של להיות המשפיע. כתוצאה מכך מתגלה בו רצון למעמד המשפיע. רצון זה מכונה "מלכות". רצון המלכות מכוּון כולו לקבלת ההשפעה, ולכן, בדומה לבינה, האות המסמלת אותו היא האות ה'.

אולם יש הבדל גדול בין ה"ה' הראשונה" של הבינה לבין ה"ה' האחרונה" של המלכות. בבינה השילוב בין הקבלה לבין ההשפעה מגיע מן הבורא, "מלמעלה", ואילו במלכות השילוב בא "מלמטה". מלמטה פירושו מתוך השתוקקות הנברא להיות במעמד הנותן, השתוקקות הנובעת מהרצון לקבל שלו עצמו. עתה נוכל גם להבין מדוע האותיות "י-ה-ו-ה" מסמלות את שמו של הבורא. זוהי התבנית שעל פיה יצר הבורא את הרצון לקבל, ובתוכה מרגיש הרצון לקבל את הבורא כאור הממלא אותו.

תרשים 7

ד"ר וולף: האם תוכל לעמוד על ההבדל שבין חכמה ומלכות? הרי בשני המצבים ממלא האור את הרצון.

הרב לייטמן: לאחר שמילא האור את הרצון לקבל שבחכמה והשרה בו את הרגשת הנותן, הרגיש הרצון את עצמו כמקבל וחפץ הוא להידמות לנותן. הרצון יכול לשנות את טבעו בקלות מפני שהרצון לקבל בשלב הזה אינו רצון עצמאי אלא רצון שנוצר על ידי הבורא. לעומת זאת, הרצון לקבל שבמלכות הוא כבר רצון עצמאי של הנברא.

כאשר הרצון לקבל שבמלכות רוצה לקבל הכול מהבורא, הן את האור שבא ממנו והן את ההנאה שבמעמד הנותן, הוא מתחיל להבין עד כמה תכונותיו הפוכות מתכונות האור. הוא מרגיש את הפער שבינו לבין האור. הרגשת הפער הנורא הזה מביאה אותו לבצע את "הצמצום" - הוא מסלק את כל המילויים המצויים בתוכו. זוהי תגובת הנברא המגלה עד כמה תכונותיו הפוכות מתכונות הבורא.

משלב זה ואילך הופך הצמצום להיות החוק הקובע את כל פעולות הנברא. האור לא ייכנס עוד לתוך רצון אגואיסטי, משום שכך החליט הנברא, וכך נעשה הצמצום לחוק מחייב בבריאה. משמעות הדבר היא, שכל עוד יהיה הנברא אגואיסט, הוא לא יוכל להרגיש את הבורא ואת התענוג המגיע ממנו. רק באזור קטן מאוד במציאות הנקרא "העולם הזה" יהיה אפשר לקבל וליהנות ברצון האגואיסטי, למרות חוק הצמצום. זאת כדי לאפשר לנבראים שבעולם הזה אפשרות להתקיים ברמה הגופנית בטרם יתחילו להיתקן ולהידמות לבורא.

עלינו להבין כי קיום אגואיסטי כשלנו אינו מתקיים בשום מצב אחר במציאות. העלייה מהעולם הזה היא התעלות רצון האדם אל עבר תכונת ההשפעה. בעולם הזה פועל הרצון לקבל כלפי פנים, ובעולם הרוחני פועל הוא כלפי חוץ בדומה לבורא, בהשפעה. כלומר, בעולם הרוחני שומר הרצון על חוק הצמצום. אם כן, משמעות המונח "רוחניות" היא מצבים שבהם הנברא דומה לבורא. במצבנו הנוכחי אנו הפוכים מן הבורא; אנו אגואיסטים.

נשוב לתהליך הבריאה. המונח "עולם" מתאר מצב מסוים של הנברא, של הרצון לקבל. אם כן, מצב הנברא לפני הצמצום נקרא "עולם אין-סוף", ומצבו לאחר הצמצום הוא "עולם הצמצום". לאחר הצמצום נותר הכלי ריק, ועליו להחליט מה יעשה עתה. הוא מרגיש כי אין תכלית בהישארו ריק, לא בעבורו ולא בעבור הבורא. אמנם על ידי פעולת הצמצום הפך הוא לעצמאי משליטת האור, אולם בכך לא השיג דבר.

אז הוא מבין כי ביכולתו לעשות פעולה דומה לזו שהתרחשה קודם לכן, בעת המעבר מחכמה לבינה, אלא שהפעם יעשה זאת מתוך רצונו העצמאי. הוא מבין כי ביכולתו להחזיר לבורא תענוג אם יקבל ממנו את האור בכוונה להשפיע לו, שהרי זהו רצונו של הבורא - לגרום לנברא תענוג. וכך, בעת שהאור-התענוג מגיע אליו יחד עם ההרגשה כי הוא בא מן הבורא, הוא דוחה אותם בתחילה. אין הוא רוצה להרגיש אותם בצורה ישירה, משום שאינו רוצה להיות הפוך מן הבורא ולהתבייש. בדרך זו הוא שומר על חוק הצמצום - לא לקבל לעצמו.

לאחר מכן הוא מודד את סך כל ההנאה העומדת לפניו, הנובעת מכמות התענוגים ומגדלות הבורא בעיניו. את התוצאה שוקל הוא ברצון ליהנות שלו. ורק אז, לאחר שהוא יודע בדיוק כמה מהתענוגים הללו הוא מסוגל לקבל כדי לגרום הנאה לבורא ולא כדי ליהנות בעצמו, הוא מקבל את כמות האור המסוימת הזו לתוכו. את יתר האור הוא ממשיך לדחות ואין הוא מכניסו לתוכו.

המקובלים נוהגים להדגים זאת בעזרת משל האורח ובעל הבית. בעל הבית מגיש לשולחן מיני מטעמים ומזמין את האורח להתכבד. האורח מתבייש ומסרב בנימוס. למעשה, הוא מפחד להרגיש את עצמו כמקבל, וכך הוא שומר על האגו שלו מפני פגיעה. עתה בעל הבית מתחיל להפציר בו: "הכנתי הכול בעבורך. אני אוהב אותך ורוצה שתתכבד ממעשה ידיי, אנא עשה זאת בעבורי". בכך מראה בעל הבית לאורח שיש לו "חיסרון", שחסר לו שהאורח יקבל ממנו. עתה מרגיש האורח כי אם יתכבד, הוא ימלא את חסרונו של בעל הבית וייטיב לו.

כך משתנה "מאזן הכוחות" - אם האורח מקבל כדי להיטיב לבעל הבית, הוא אינו מקבל עוד כי אם נותן. האורח משתמש באהבת בעל הבית אליו כדי להחזיר לבעל הבית תענוג. דוגמה נוספת ליחסי מקבל-נותן היא היחסים במשפחה. לאמיתו של דבר, ראש המשפחה הוא הילד הקטן. הוא לומד כיצד לפעול על הוריו כדי להשתמש בהם לצרכיו. גם הוא עושה שימוש באהבתם אליו.

ודאי כי האנשים בדוגמאות אלה הם אגואיסטים ובעולם הרוחני הדברים נעשים אחרת, אולם ניתן להיעזר בהם להבנת העיקרון עצמו. התהליך המתרחש בעולמות העליונים בנוי לפי חוקיות דומה. אם האדם מקבל תענוג כדי לגרום הנאה לבורא, אין פירושו שהוא מקבל, אלא נותן. על ידי הפעולה הזו משתווה האדם לבורא וקונה את מחשבותיו.

ד"ר וולף: נניח שאני מבקר בבית אמי. היא מציעה לי לסעוד על שולחנה, ואני אסרב להצעתה בטענה שאני שבע.

הרב לייטמן: מצב זה שונה. האור ברא אותנו מלכתחילה עם רצון אדיר ושלם אליו. גם עתה הרצון נמצא בנו, אלא שהוא רדום ולכן אין אנו מרגישים את אור הבורא. עליו להתעורר ולהיפתח. חשוב להבין שאנו עוסקים במחקר על מושג ה"בורא" בצורה מדעית בלבד, כלומר האדם שמרגיש אותו יכול למדוד את הרגשתו בכלים מדויקים. הוא יכול לכַמֵּת כל הרגשה ולבטא אותה במספרים ובציונים. הכלי שבו מודד האדם את הרגשת הבורא נקרא "חכמת הקבלה". ביכולתו של האדם להגדיר בדיוק אילו אורות נכנסים לכל אחד מחלקיו השונים של הכלי, באיזו עוצמה ובאילו תנאים.

ד"ר סטינובר: איני מחשיב את עצמי כמומחה גדול לקבלה, אולם קראתי לא מעט טקסטים קבליים במהלך השנים. אני חושב שמצד אחד השימוש המילולי במונח "מדע" כפי שהרב לייטמן משתמש בו לא היה מתקבל באכסדרה מדעית גרידא, משום שהוא מונח בעל משמעות מוגדרת ומדויקת מאוד. עם זאת, במהלך השנים גיליתי שלמקובלים הגדולים יש נקודת מבט מעוררת השתאות בדיוקה. לפיכך מנקודת מבט התרשמותית יצרו הם בצורה מיוחדת ומרתקת מעין מפה וטכניקה מדויקת לשנות את טבע האדם, ואת זאת התחיל הרב לייטמן להציג כאן.

הקושי הוא, שכדי לרכוש הבנה והערכה עד כמה הדברים האלה חדים ומדויקים בהבחנתם, על האדם לשבת, ללמוד ולהקשיב במשך זמן רב בטרם יהיה מסוגל להתחיל לתפוס עד כמה מרשימה החכמה הזו. הדברים שהציג הרב לייטמן במהלך הוועידה היו מדהימים בהבחנותיהם הבהירות, ולכן לדעתי עלינו לשבת ולהרהר בהם ולנסות להבינם בטרם נגיב להם.

יהיה זה קל מאוד, ועם זאת חסר ערך, לקפוץ ולדרוש הוכחות והסברים לכל נקודה, משום שהמערכת עצמה מורכבת כל כך ויש ללמוד ולהכירה. ביכולתי לספר מניסיוני האישי, שבמהלך השנים, בניסיונותיי לקרוא ספרים וטקסטים קבליים, למדתי והבנתי דברים נפלאים על חכמת הקבלה. גיליתי עד כמה היא מאלפת ואיזה אוקיינוס עצום של ידע והבחנות קיימים בה.

אם ילמד האדם את חכמה הקבלה, הוא יגלה מפה מושלמת של הנשמה האנושית. לכן אני מוכן לנסוע מצד אחד של היבשת לצידה השני רק כדי לשבת ולהקשיב. אני יודע שהתרשים הפשוט הזה וההסברים שקיבלתי ביומיים האחרונים משקפים ספרים רבים שניסיתי לקרוא ולהבין במשך שנים ארוכות. אני מכיר שיטות רוחניות אחרות, אולם בספרות הקבלית ניתן למצוא את ההסבר המדויק והמפורט ביותר, הסבר מדהים ביופיו, לכל אחד משלבי התפתחות האדם ו"איך זה באמת קורה".

פרופ' טילר: אין לי ספק כי מדובר בתהליך מדויק ונכון, אולם גם בתרבות הוודות ההודית ובתרבויות האסייניות מתוארים תהליכים ונתיבים מפורטים. שאלתי היא האם המקובלים טוענים כי הדברים הללו קיימים רק בקבלה והם מיוחדים לה בלבד, או שמא ניתן להגדיר גם את יתר החכמות האחרות כ"קבלה"? אם כאלה הם פני הדברים, תנוח דעתי. אולם אם לאו, ובכל הדרכים האחרות אין תשובה, הרי זה נשמע כדוֹגמה דתית.

הרב לייטמן: אנו מדברים על הרצון לקבל שנברא על ידי הכוח העליון. מדובר ביסודות גבוהים הרבה יותר וקודמים לכל מה שמדובר עליו בכל הדתות והאמונות. אלה שני כוחות הפועלים בבריאה, האחד נותן - ונקרא "בורא", והאחר מקבל - ונקרא "נברא". אין בזה כל קשר לדת או לאמונה כלשהי. איני מעוניין להשוות זאת לחכמות אחרות, וודאי שאיני מעוניין לדבר על הדתות השונות, לא על ההינדואיזם וגם לא על היהדות, על הנצרות או על האסלאם. לשם מה לנו לעסוק בדתות בזמן שאנו דנים בפיזיקה של העולם העליון?

הקושי המרכזי בהסברת החומר הוא, שאיננו מסוגלים להשוות רגשות בינינו. אין ביכולתנו לומר כי המושג "הכוח העליון" שמרגיש האחד זהה למושג "הכוח העליון" שאליו מתכוון האחר. משום כך מיותר לנסות ולהשוות בין תורה זו או אחרת לבין הקבלה. הקבלה היא טכניקה שמקנה כלים מדויקים ומתמטיים שניתן למודדם. בצייני את הנתונים של מצב מסוים, יכול מקובל אחר לבצע בכליו את אותה פעולה ולהרגיש את התחושה שאליה התכוונתי. חכמת הקבלה מודדת את רגשות האדם במדויק.

ספרי הקבלה מתארים את התפעלויות המקובלים מהכוח העליון. הם מתארים בעבורנו את רגשותיהם ומותירים לנו נוסחאות. נוסחאות אלה מסבירות לנו אילו פעולות פנימיות עלינו לבצע על הרצון לקבל שלנו. האדם לומד כיצד לבצע פעולות קבלה והשפעה של האור שהבורא רוצה לתת לו. הוא מבצע חישובים מדויקים על מידת התענוג שביכולתו לקבל או לדחות. האדם מקבל הנחיות מדויקות איזו עבודה פנימית עליו לבצע, דהיינו כיצד עליו לעבוד עם הרצון שלו אל מול האור.

ד"ר סטינובר

אין בחכמת הקבלה דבר הנשמע בלתי ברור, מיסטי או בלתי טבעי, והדיונים הקודמים הבהירו זאת מעל לכל ספק. מאחר שלימוד הקבלה מיועד מלכתחילה לכל אדם המתעניין בו, הסבריה אינם נשמעים דתיים ואף לא יהודיים במיוחד. אין פלא אפוא שהפילוסופים הנאו-אפלטוניים בתקופת הרנסנס לא התקשו לייסד את האסכולה הקבלית. תהליך רכישת ההבנה הקבלית אינו צר אופקים כלל וכלל, אף שבמקורה נולדה השיטה וטופחה בתוך היהדות, ולכן גם בוטאה במקור במונחים עבריים וארמיים.

"קבלה" היא מילה טעונה וכך הייתה במשך אלפי שנים, ולפתע היא הפכה למילה פופולרית מאוד, באופן מוזר למדי. לאנשים ספקנים נאורים, בעלי נטייה רציונלית, מרמזת הקבלה על חקר הנסתר, על מעשי קסמים מעורפלים ומטופשים בשירות העצמי ועל צורה מושחתת של היהדות. אנשים רבים מתייחסים לקבלה כאל אופן ביטוי של רוחניות "העידן החדש" או של תרבות "העידן החדש", לאור הפופולריות של "מרכזי הקבלה" אשר קמו לאחרונה.

בעיני המבינים והמתעניינים, מאמינים ושאינם מאמינים, ואשר מתייחסים אליה ברצינות, נחשבת הקבלה בעיקר לחוט השני החשוב, המשכנע והיציב למדי, אשר השפיע בצורה סמויה על התרבות ועל הפילוסופיה המערביות במשך אלפיים השנים האחרונות.

כך או כך, כאז כן עתה, לאורכה של ההיסטוריה כולה, מילאה הקבלה המקורית תפקיד יוצא דופן בעיצוב פני ההיסטוריה. סביר להניח כי היא עתידה לעשות זאת שוב. הקבלה נלמדה בקפידה על ידי כמה מהפילוסופים החשובים ביותר בתקופת הרנסנס. חלקם למדו אותה בחשאי וחלקם בגלוי. חלקם אף שילמו בחייהם על מאמציהם אלה. רבים שינו את אופן הדרכתה, מי במידה רבה ומי פחות, אך הקבלה הותירה חותם מסוים בעיקר על המדע. היא הניעה את המחשבה האנושית הרחק מדעות קדומות אל כיוון הרציונליות - עובדה מפתיעה למדי לאור הנטייה לקשור בין הקבלה לבין "כישוף" או עם "מיסטיקה" ו"דת" לפחות, קשרים אשר כולם שגויים מיסודם.

יש שניסו לפשר בין הקבלה לבין תפיסת העולם השלטת באותה התקופה, כמו ג'ובני פיקו דלה מירנדולה (1494-1463). מאמרו המקורי והמפואר, "נאום על כבוד האדם" (Oration on the Dignity of Man) הנחשב כהכרזה של הרנסנס נתמך בידיעות ששאב הוא מן הקבלה. פיקו דלה מירנדולה למד שנים ארוכות את ספר הקבלה המפורסם, "ספר הבהיר". רק לאחרונה התגלה לנו כי הוא החזיק ברשותו את אחת הספריות הגדולות ביותר באירופה של כתבי קבלה בעברית, כ-3,600 דפים. מאוחר יותר בחייו הוא המשיך בחקר הקבלה בשיתוף פעולה עם המקובל יוחנן אלמאנו (1435–1504), וביסס את דעתו בדבר מועד סוף העולם באופן בלעדי על מקורות קבליים.

עמיתו של פיקו דלה מירנדולה, ליאון באטיסטה אלברטי (1472-1404), אשר ייסד יחד עימו, עם מרסלו פיצ'ינו (1499-1433) ועם ליאונרדו דה וינצ'י (1452-1519) את האקדמיה האפלטונית בפירנצה, נחשב לאב-טיפוס של "איש הרנסנס" בזכות הטווח העצום של הישגיו. אלברטי ידוע ביותר בתחום המדעי כמייסד מדע ההצפנה, לאחר שייצר בן-רגע, בפרץ של השראה - כך לפחות מספר הסיפור - מעגלי הצפנה המהווים מאז את הבסיס בעבור כל מכשירי ההצפנה בכללותם. מעגלים אלה היו גם הבסיס בעבור "אניגמה", מכונת הפענוח וההצפנה המפורסמת של מלחמת העולם השנייה.

מעגלי ההצפנה של אלברטי מכילים אלף-בית אחד החרוט לאורך השפה של דיסק שטוח המונח בתוך דיסק אחר, אשר גם עליו חרוט אותו אלף-בית, אך בכיוון ההפוך. מדען הצפנה אחר, יוהנס טריטמיוס (1516-1462), אימץ את אותה שיטה. שניהם התבססו על נקודת המבט הקבלית על הנבואה.

לאחר מכן כתב הפילוסוף ההומניסט הדגול ג'ורדנו ברונו (1600-1548) יצירה שלמה המבוססת על הסיפור המפורסם על בלעם וחמורו, בהשפעת הקבלה. לבסוף הוחרם ברונו ככופר והועלה על המוקד. כיום הוא נחשב בעיני רבים כאחד המבשרים הגדולים של הפילוסופיה המודרנית הרציונלית - ובעיקר של ברוך שפינוזה (1677-1632) - ושל רוח החקירה המדעית.

הקבלה השפיעה לא רק על ההוגים שהובילו את הרנסנס, אלא גם על הוגים מתקופות מאוחרות יותר. היו שהתייחסו אליה כאל שיטה מתמטית המהווה את הבסיס לתאוריה אנציקלופדית של הידע והזיכרון. תפיסה זו של הקבלה באה לידי ביטוי בהגדרה הפילוסופית של הידע והביאה לארגון אנציקלופדי ומסייע לזיכרון של הידע ושל המדעים.

המונח קבלה בפירושו זה רווח בספרות האנציקלופדית, מברונו ועד גוטפריד וילהלם לייבניץ (1716-1646). לייבניץ הבדיל אף הוא בין "קבלה המונית וגסה" לבין "קבלה אמיתית", וקבע כי אין אחר מלבד הקבלה. הוא סבר כי ניתן לבסס את דגם השפה המתמטי שלו על הקבלה, ולכן דרש לעקור את התאולוגיה מן הקבלה. מאוחר יותר הציג לייבניץ את תפיסתו את הקבלה לאתנזיוס קירכר (1680-1602) ולחוקרים נוספים.

אין כל ספק, כי הקבלה נמצאת מאחורי הקלעים ובצורה סמויה ביסודם של כל מדע, כל תרבות וכל עיסוק של האדם עלי אדמות. הקבלה טבעה את צורת ההתפתחות ואת הגישה להתפתחות גם בתרבויות הרחוקות מן התרבות המערבית. על האנושות לגלות כיצד הותירה הקבלה את חותמה וכיצד הביאה להיווסדן ולפיתוחן של התרבויות השונות. יש להניח, כי התגלות חכמת הקבלה לאנושות כולה בעידן המודרני שבפתחו אנו עומדים תוכיח זאת.

ד"ר וולף

כל שנאמר עד כה מביא אותי למסקנה, שיש צורך גדול בכך שהמטרייה הרוחנית של החכמה הגדולה הזו תתחיל להקיף את העולם. חכמת הקבלה צריכה להילמד בכל השפות הקיימות, ובכל מקום בעולם ניתן להפיק ממנה תועלת. העולם זקוק להתעוררות מחודשת של הרוחניות שבו, ובחכמת הקבלה אינך חייב להציב במרכז את הכוח העליון במובנו הדתי. משום כך היא מתאימה גם לאתאיסטים וגם לבני כל הדתות והלאומים. היא נתפסת כנטולת הגדרות וכפי שהיא באמת: מדע רוחני.

אחד הדברים שהצלחתי לעשות כתוצאה מלמודי הקבלה הוא לראות באור שונה את הפיזיקה הקוונטית. למדתי על הבריאה והתרגשתי משום שחשתי אותה כדבר מוחשי. מורי לקבלה לא הכיר כלל את הפיזיקה הקוונטית, אולם נפעמתי מההקבלות שבין שני המדעים. פיזיקה קוונטית היא מדע חומרי. אל תטעו בדבריי שאני סובר כי מדובר בשיטה רוחנית, אך היא המדע הקרוב ביותר לרוחניות, משום שהיא מנסה לגעת בנושאים שהקבלה מלמדת.

אני מנסה לכתוב על כך בספריי אף אם איני מכנה זאת בשם "קבלה". בשניים מהם אמרתי זאת בבירור: אני עוסק ביקום הרוחני, במודל הנשמה וה"אני", ובקשר ביניהם. בעבורי זו שאלה של הבנה וייתכן שמדובר בהבנה מדעית. נראה שעליי לפתוח עוד את ליבי כדי לרכוש הבנה טובה יותר על כך.

ד"ר וולף והרב לייטמן - רגעים אחרונים בועידה

זכינו להוראה נפלאה של הרב לייטמן בדיונים שקיימנו. ככל שאנו מזדהים איתו ומבינים מיהו, המסר שלו מתחזק. בשמענו את דבריו אנו מזדהים עימם משום שהאנושות כולה סובלת. כאשר הוא משתף אותנו בצערו על מצב האנושות, אנו חשים ברגשותיו והופכים לאחָיו לצער. הדרך שבה הוסברו הדברים הייתה מאלפת ומבריקה.

פרופ' טילר

בתחילת עבודתי התמקדתי בגבולות המדע הקונבנציונלי - מדע ממסדי, צפוי, מתוקצב היטב ומוערך בכל העולם. אולם כבר בעת ההיא ניסיתי לשלב חקירה פנימית בחקירותיי המדעיות, גם בהיותי מדען מוביל באוניברסיטת סטנפורד. עשיתי זאת באופן בלתי רשמי, שכן דברים אלה היו אסורים במסגרת עבודתי המדעית הרגילה.

כניסתי לתחום חדש של מחקר בענף המדע, המדע הפסיכו-אנרגטי, גרמה ל"רעידת אדמה" בקהילה המדעית בסטנפורד ובקהילה המדעית בארצות-הברית. רבים חשו שאני בוגד במדע בעוסקי בתחום הזה, ושהמחשבה המדעית המקובלת היא היא הדבר האמיתי. אולם אני סברתי שמחשבה זו היא רק דרך מעבר למדע חדש, מדע העתיד.

המשכתי בחקירות פנימיות אלה כעיסוק צדדי משום שלא הורשיתי לעסוק בהן בסטנפורד. בעבורי זאת הייתה הגשמה של המלאכה שהיה עליי לבצע. חשתי שכל החקירות שקדמו לכך היוו תרגול והכנה לעיסוק במדע גבוה יותר - מדע שבו בני האדם והתודעה האנושית כלולים גם הם בניסוי, ונלקחים בחשבון כאחד המשתנים במחקר מבחינה איכותית.

תחילה חשבתי שאם אעסוק בהצלחה במדע הרגיל ואשביע את רצונם של הממונים עליי, יאפשרו לי להתעמק בחקירות שעניינו אותי באמת. היה זה תמים למדי מצידי להאמין בכך. הם העדיפו "לטאטא את הדברים אל מתחת לשטיח". כיום אני מנסה לפענח את הניסויים האלה בדרך מכובדת במעבדה קטנה שהקמתי ובכך לקדם את הבנתי במדע הפסיכו-אנרגטי. תחום זה דורש מסגרת התבוננות באספקט הכולל של הטבע, הרבה מעבר למסגרת התייחסות מצומצמת של חלל וזמן, ולדעתי זה אחד המקומות שאנו נפגשים עם הקבלה.

אני סבור כי המדע החדש יכול לסייע לקבלה בתיאור תמונה חלופית. התחום הרגשי וההיבט המבני של התחום הרגשי הם נושאים שכמעט אין עליהם ידע. ספריו של הרב לייטמן בוודאי יסייעו לי להרחיב את הידע הדרוש לי לפרספקטיבה זו, משום שכרגע תחום מחקר זה חסום בעבורי.

מודל החופש בעולם הפיזיקה הקוונטית

הרב לייטמן: מהי נקודת המבט העכשווית של המדע בנושא חופש הבחירה?

ד"ר סטינובר: המדע המודרני בכללותו - ואני משתמש בביטוי "בכללותו" משום שמיד אציג תיקון חשוב לכך - תופס את מכלול המציאות כמציאות חומרית בלבד. הוא רואה את המציאות החומרית כשלמה, בדומה למכונה מורכבת. נדגים את הדבר בעזרת דגם של מסילת ברזל שעליה מסתובבת רכבת. אם נדליק את הכפתור המפעיל את הדגם, הרכבת תסתובב, עשן לבן ייפלט מארובת הקטר, אנשים קטנים ינועו וכן הלאה. כל הדגם הזה הוא רק מכונה.

ודאי תאמר שבדגם של מסילת ברזל אין חופש בחירה לכל אחד מהמרכיבים המכניים הקטנים. בדומה לכך יאמרו רוב נציגי המדע המודרני, שכל היקום הפיזיקלי הוא בדיוק כמו דגם המסילה, וכי כל פעולה של כל חלק ביקום נקבעת בשלמות על ידי אירועים קודמים ביקום הזה. הם אף יעמדו על כך שאין שום דבר אחר. המציאות מורכבת במלואה מ"יקום רכבת הצעצוע". אין מהנדס או איש הבונה את רכבת הצעצוע.

לצד השקפה זו יש ענף של המדע המודרני הנקרא מכניקת הקוונטים. ענף זה הגיע להכרה שהתאוריה הזאת אינה נכונה, ולמעשה יש ביקום הפיזיקלי אלמנט של חופש מוחלט, שבו חלקיקי אטומים פרטיים אינם מתנהגים בדרך מכנית אלא בוחרים כיצד להתנהג. אני משתמש במילה "בחירה" במירכאות משום ששפתנו מוגבלת ואינה מסבירה זאת היטב. הבעיה האמיתית היא, שהמדע אינו יכול לומר דבר על הטבע של "מי עושה את הבחירות האלה", ולכן הן מופיעות לפנינו כאילו היו אקראיות לחלוטין.

אם האדם מבין כראוי את תאוריית הקוונטים, המדע המודרני המתקדם ביותר מאפשר לו להבין שקיימת אפשרות לרצון חופשי אמיתי בבני אנוש. אולם המדע המודרני אינו יכול להסביר בבירור כיצד והיכן הרצון החופשי מתגשם.

הרב לייטמן: על פי דבריך, מחוץ לטבע הרגיל והנגיש שלנו נראה שלחלקיקים יש אפשרות כלשהי להיות במעין "בחירה חופשית", אולם אין זה נוגע לאדם, הלא כן? אין מדובר על כך שלאדם הרגיל יש בחירה חופשית בחיי היום-יום שלו. ייתכן שאי שם, בעמקי החומר, יש כוחות נוספים או הסתברויות, הנמצאים תחת חוקיות שאיננו יכולים לקלוט על פי הדטרמיניזם הרגיל.

ד"ר סטינובר: נכון. אלה הבחנות עדינות ומסובכות מאוד. מיטב המוחות המדעיים התווכחו עליהן במהלך 80 השנה האחרונות. נראה כי אלקטרונים פרטיים, על אף מגבלותיהם, מסוגלים לבחור בחופשיות בין נתיבים מספר. אלקטרונים אינם יכולים לעשות הרבה, הם אינם יכולים לכתוב ספרים נהדרים, להתחתן או לצאת למלחמות, אך במגבלות יכולותיהם נראה שהם חופשיים במידה מסוימת.

באומרי "האלקטרון בוחר", אני מתנסח בצורה ספרותית. האמת היא שאיננו יודעים באמת מי ומה עושה את הבחירה, אך אנו יודעים שהתנהגותו של כל חלקיק קטן של חומר ביקום מתחלקת לשניים: בחלקו הוא מתנהג בהתאם לחוק קבוע, ובחלקו הוא מתנהג בדרך בלתי קבועה ומושפע ממשהו שאינו חלק מן היקום שאנו מכירים.

מכאן יוכל אי מי לומר, לדוגמה, כי גם היווצרות היקום שלנו מתחלקת לשניים: בחלקה היא תוצאה של תהליכים פיזיקליים קודמים, ובחלקה היא נעשתה על ידי כוח עליון. המדע אינו יכול להוכיח את זה. כל שהמדע יכול לומר הוא שאנו מבינים שהפעולות הפיזיקליות של החומר אינן נקבעות במלואן רק על ידי הפעולות הפיזיקליות הקודמות של החומר.

יש "משהו אחר" המשפיע על החומר, אולם המדע אינו יודע מהו "המשהו הזה", וודאי שאינו יכול לחקור אותו או להוכיחו. יכול מישהו לומר, כי לאלקטרונים אולי יש מעין מוחות קטנים משלהם המחליטים על כך, אולם אני אישית איני סבור כך. בנקודה זאת האדם חופשי להאמין במה שהוא חפץ.

כאשר עצם קוונטי מתקשר עם עצם קוונטי אחר הוא מפעיל את התהליך. ההתקשרות ביניהם היא הגורמת להפעלת התהליך. ההתקשרות יכולה להיות עם צופה המגלה את החלקיק, אולם אין הוא חייב להיות צופה. הוא יכול להיות עצם אנונימי אחר שביכולתו לעבוד היטב באותה מידה. המסתורין האמיתי אינו נמצא בשאלת הצופה החיצוני, אלא בכך שכנראה יש חופש פעולה מסוים הנמסך בתוך החומר. החופש הזה מצביע על "משהו" מעבר ליקום החומרי, בלא להגיד לנו דבר על מהות "הדבר הזה".

הרב לייטמן: איני מבין כיצד לא נתקלנו במסתורין הזה קודם לכן. כשחקרנו את האדם עצמו, את גופו, את הפסיכולוגיה שלו לא גילינו שיש כוח נעלם הנכנס לתמונה, וגורם לזה שאיננו יודעים בדיוק כיצד האדם מתנהג ומופעל. מוזר שהיה עלינו להגיע עד לחלקיקים היבשים הללו שאין בהם דבר מלבד פיסת אנרגיה זעירה, ושם אנו מגלים פתאום שאיננו יודעים כיצד הם יזוזו בעוד רגע, והאם לפנינו גל או חלקיק וכן הלאה. היה הגיוני יותר שנגלה את הכוחות הנעלמים הללו בדרגה גבוהה הרבה יותר השייכת למודעות האדם. דווקא הפיזיקאים החוקרים את האטומים חסרי החיים מגלים לפתע שיש חיים נסתרים בתוכם.

ד"ר סטינובר: אני חושב שזו אחת האירוניות הגדולות של המאה ה-20. הפיזיקה בנוסחתה הניוטונית גילתה את היקום חסר החיים. ההסתכלות על החומר כחומר מת ותפיסתו כמכונה בלבד התפתחו כתוצאה ממחקר הפיזיקה, הכימיה והביולוגיה, ובסופו של דבר הן הביאו לידי ראייתנו את האדם כמכונה פשוטה. אתה צודק לחלוטין בדבריך - ברמה היום-יומית, מבחינה אינטואיטיבית ורגשית, כולנו חווים את עצמנו כיצורים חופשיים ובעלי בחירה. הפסיכולוגים מתבססים על ההנחה שהמטופלים שלהם יכולים לבחור בחופשיות.

אילו חשבתי על המטופלים שלי כעל מכונות, הייתי מוותר על עבודתי כפסיכולוג. עם זאת, הנחת היסוד ההגיונית והמחמירה של המדע החל משנת 1600 ועד המאה ה-20 - הנחה שעליה נבנו כל המדעים - היא שהכול הוא מכונה. נכון שרוב האנשים אינם חיים תחת ההרגשה הזאת, ולכן יש חוסר עקביות בין השקפת העולם שהמדע מתבסס עליה לבין הדרך שבה אנשים חיים את חייהם. הרפואה המודרנית, הפסיכיאטריה המודרנית וכל אותן תאוריות על דרך פעולת המוח והשכל אינן מאפשרות להנחה שבני האדם הם בעלי רצון חופשי להתקיים.

הרב לייטמן: מדבריך עולה שלמעשה גם בפיזיקה לא רצינו להיפגש במערכת שאינה מכנית, אולם הגילויים שצפו מתוך הניסויים אילצו אותנו להכיר בעובדה שיש כוח נוסף המפר את התוצאות הדטרמיניסטיות שלהן ציפינו, הלא כן?

ד"ר סטינובר: כך בדיוק קרה. ניתן היה להבחין בכך רק כאשר נעשו ניסויים קפדניים במכניקת הקוונטים ברמת החלקיקים הקטנים ביותר. התוצאות הראשונות הדהימו את המדענים. איינשטיין, לדוגמה, החזיק בתפיסה שהעולם הוא מכונה קרה, וסבר כי הדבר לא ייתכן ואף הגדיר אותו כמטורף.

האפשרות שבתוך החומר יהיה חופש כלשהו גרמה לו לצאת בהצהרתו הידועה: "האל איננו משחק בקוביות עם היקום". איינשטיין השתמש במילה "האל", אולם הוא לא התכוון לדבר על "האל". הוא השתמש במילה זו באירוניה גמורה. כוונתו הייתה שלא ייתכן חופש ברמה כזו בתוך החומר כפי שהראו הניסויים. הוא הכיר בכך שאם חופש ברמה כזו נמצא בחומר, זהו סופו של המדע. לכן הוא אמר שאין מדע היכול להיבנות על הנחות כאלה.

הרב לייטמן: אך מדוע זה צריך להיות סופו של המדע? הרי דרך החקירה המדעית חייבה אותנו תמיד להתקדם ולהחליף גישות. מדוע נשמעים כיום קולות רבים של מדענים הטוענים כי המדע הגיע לסופו?

ד"ר סטינובר: ראשית, איינשטיין טעה בחושבו שיהיה זה "סוף המדע". הוא טעה גם בחושבו שמכניקת הקוונטים שגויה. מכניקת הקוונטים הדגישה בחקירותיה את העובדה שקיים גבול לידע של המדע. המדענים שהתמחו בתאוריית הקוונטים הגיעו לגבול החקירה ואז זנחו אותה, וחלקם ניצלו את הידע שלהם ליצירת טכנולוגיות בעלות כוח בלתי יאומן בעולם החומרי. אולם זה נושא לשיחה אחרת.

אני סבור כי העובדה החשובה יותר לגבי תחום המומחיות שלך היא, שתאוריית הקוונטים מבהירה שיש גבול ליכולת המדע לדעת, ובו בזמן היא מצביעה על כך שיש "משהו אחר" מעברו השני של הגבול. הבחנתי בכך שרבים מחמיצים את הנקודה הזו כאשר הם מנסים לערבב בין התאוריה הקוונטית ובין הקבלה. מכניקת הקוונטים מבהירה חד-משמעית שהמדע יכול להגיע עד הגבול הזה ולהוכיח שהוא קיים, אך אין הוא יכול לומר דבר על הנמצא מעבר לגבול הזה. אין זה בתחום שליטת המדע, ובנקודה זו המדע מכיר במגבלותיו ומודה באזלת ידו.

הרב לייטמן: תפיסתנו את המציאות נובעת מזה שאנו חוקרים את המציאות. כך היא נראית לנו - בחושים שלנו, בתפיסה שלנו - כפי שאנחנו בנויים עתה. ייתכן שאילו היינו בנויים בטכנולוגיה מוחית ונפשית אחרת שהייתה גורמת לניתוח שונה של כל המתגלה לנו, היינו יכולים לחדור פנימה. כלומר, ייתכן שכלפי תכונותינו הנוכחיות זהו באמת הגבול, שאחריו נמצא הבלתי הידוע. עם זאת, המוגבלות הזו קיימת כלפינו בלבד. הייתכן כי יש אפשרות לשנות בדרך כלשהי את תכונותינו ו"להיכנס פנימה"?

אשאל את השאלה מזווית אחרת. הייתכן שכל הבלתי ידוע בתנועות החלקיקים הקוונטיים נובע מזה שאנו כלואים במסגרת של זמן, של תנועה ושל מקום? האם היינו יכולים לראות אחרת את כל התהליך אילו השתחררנו מן המוגבלות הזו בדרך כלשהי? האם ה"בלתי ידוע" היה מתגלה לנו אילו שיפרנו את תכונותינו?

ד"ר סטינובר: בשיחה זו בחרתי בכוונה תחילה להניח לדעותיי הפרטיות ולמחשבותיי על העולם, על רוחניות או על הקבלה. איני מומחה בכל אלה. אני משתדל לדבר כשגריר של עולם המדע, ולהיות צנוע בהעלאת טענות על "מה המדע יכול או אינו יכול לעשות". ייתכן שבני האדם נאצלו כיצורים בעלי פוטנציאל רוחני המאפשר להם לחצות את הגבול הזה. כבן אדם אני שואף לעשות זאת מתוך כמיהה רגשית חזקה, ואני חושב שכל בני האדם ישאפו לכך. ייתכן שהקבלה היא שיטה מדעית המאפשרת לעשות זאת.

עם זאת, מדעי הטבע המוכרים לנו חייבים לנקוט צניעות ולהכיר במגבלותיהם. המדע יכול להוביל את האדם עד לנקודת הגבול, אך לא להעבירו אל מעבר לה. כלומר, מדען מתחום תאוריית הקוונטים אינו יכול להשתמש בה כבשיטה לחציית הגבול שהוא מגלה בעזרתה.

הרב לייטמן: אשר לטענה כי מחוץ לנו יש אין-סוף אפשרויות, האם לא המדען-הצופה הוא הבוחר מביניהן?

ד"ר סטינובר: איננו יודעים. כאשר תאוריית הקוונטים מגלה שחלקיקים בוחרים בנתיב מסוים, איננו יודעים מהיכן באה הבחירה הזו. על פי נקודת ההשקפה של המדע, לא ניתן לטעון דבר על כך. זהו מסתורין מוחלט. החכמה היא להכיר במסתוריות הזאת ולא להעמיד פנים שיש לנו תשובה. הכרה כזו יכולה לדחוף את האדם החושב להבין שיש במציאות "משהו מעבר". ההבנה אינה אומרת לו מהו הדבר, אבל היא עשויה לקדם אותו להתחיל לתהות בעניין.

התא המשפחתי

ד"ר סטינובר: מה הגישה הקבלית כלפי מערכות היחסים בין גברים לבין נשים במאה ה-20 ובתחילת המאה ה-21, ומהי ההשקפה הקבלית על הצפוי לנו במישור זה?

הרב לייטמן: מנקודת מבטה של הקבלה, דווקא במאה ה-21 על גבר ואישה להיות יחד. עליהם לצעוד בצוותא בדרך התיקון העצמי ולהגיע להתאמה אל הכוח העליון. בעשותם זאת, הם ישלימו זה את זה הן ברמה החומרית והן ברמה הרוחנית. לכל אחד מהם יש תיקון מסוים. התיקון האישי של כל אחד מהם והתיקון ההדדי של שניהם יחד יביאו אותם לחיבור נכון ביניהם, כך שמערכת היחסים ביניהם תידמה אל הכוח העליון.

השוני בין המתרחש במאה ה-21 לבין שהתרחש במשך אלפי השנים הקודמות הוא, שכיום אנו מצויים בעיצומו של משבר כולל. המשבר ניכר בכל התחומים שבהם עוסק האדם, ובהם גם המישור האישי והמשפחתי. סיבת המשבר היא גדילת האגואיזם - הרצון ליהנות. האגו של האדם מגיע בימינו למלוא עוצמתו ואיננו יכולים לשלוט בו. כתוצאה מכך מאבד האדם את היכולת שהייתה לו בעבר להתמודד עם עצמו ועם העולם הסובב אותו.

איננו רוצים להיות שייכים זה לזה או למשפחה. האגו גדל פרא, ואיש אינו מסוגל לסבול אדם אחר לצידו. היחסים במשפחה בכלל ובין גברים ונשים בפרט הם הראשונים להיפגע מגדילת האגו, משום שהם הקרובים ביותר לאדם. מודל המשפחה היה בעבר מוגן מזעזועים והיווה מעין אי של יציבות. אם היו בעיות בעולם - יצאנו להלחם, אם היו בעיות עם השכנים - יכולנו לשנות את מקום המגורים, אולם היחידה המשפחתית היוותה תמיד מעין קן בטוח. אף כשהאדם לא רצה כל כך במשפחה הוא המשיך לשמור על התא המשפחתי בגלל הילדים או בגלל ההורים המבוגרים שדרשו טיפול.

אולם כיום האגו גדל לממדים כה עצומים עד שהאדם אינו מתחשב בדבר. האדם מנסה להתמודד עם האגו וכושל שוב ושוב. אמנם במקומות מסוימים בעולם המצב עדיין לא הגיע לכדי כך, אך פני הדברים ישתנו בתקופה הקרובה. גם בסין כבר ניתן לראות את התעוררות האגו.

הפתרון לבעיה הזו היא להתחיל לעסוק בתיקון הטבע שלנו – בתיקון האגו. אנו מחויבים לעשות זאת. אם לא נפעל לתיקון האגו נתדרדר כולנו לשימוש בסמים, להתאבדויות או נשמיד את עצמנו על ידי הטרור הגלובלי. ודאי שלא נרצה ילדים או משפחה, ולזאת אנו עדים כבר היום. גם ללא אסונות אקולוגיים נתדרדר עד לכאוס ועד להכחדה עצמית. מצבנו היום מחייב את האדם לשאול את עצמו לשם מה הוא חי, והאם יש מוצא מן הסבך הזה, ומכאן הוא מגיע אל חכמת הקבלה. המקובלים כתבו שבתקופה שכזו תתגלה הקבלה כאמצעי לתיקון טבע האדם. בעזרתה נזכה להתעלות לממד חדש של קיום שלם ונצחי.

גורל פרטי מול גורל כללי

ד"ר סטינובר: מה הוא ההסבר הקבלי לגורל פרטי אל מול גורל כללי? אני מבין את החשיבות של האחדות בין בני האדם, אך האם לקבלה עמדה כלפי כל אדם כפרט ייחודי, בנפרד מגורלם של אחרים?

הרב לייטמן: דווקא חכמת הקבלה היא שמאפשרת לאדם התפתחות אישית. ניתן לראות זאת בגישתה לחינוך, למשל. הקבלה סוברת שהחינוך הנכון מושג באמצעות דוגמה בלבד. אין טעם להכתיב לאדם מה לעשות או לחייב אותו בדבר-מה. חינוך נכון מושתת על בניית סביבה נכונה ומועילה ומתן דוגמה אישית. האדם ישתמש בדוגמה שיקבל ויפעל בהתאם, לפי דרגת התפתחותו. אנו מחויבים להתייחס לכל אחד ואחד לפי הכוח האישי שבו. כל אדם מיוחד ושונה מבני העולם האחרים.

בני האדם הם חלקים מנשמה אחת כללית ובכל אחד נמצא חלק ייחודי ממנה. אם יחסר ולו גם חלק אחד בנשמה הכללית, הרי שהמבנה לא יהיה שלם ולא נוכל להגיע למטרת הבריאה. לכן עלינו לשמור על החלק האישי של כל אדם ואדם ולא להרוס אותו. עלינו לאפשר לכל אדם להתפתח בצורה המתאימה לו כך שיוכל לפרוח במלוא הדרו.

הקבלה מבחינה בין חיי חברה תקינים לבין ההתפתחות האישית הפנימית. בכל הנוגע לקיומה של החברה, ודאי שעל היחיד לציית לחוקים שקבעה החברה, אך בעניין ההתפתחות האישית יש לשמור על ייחודו של האדם. הקבלה מסבירה בפרוטרוט כיצד יש לשלב בין השניים ומפרטת את הדרך לבניית חברה נכונה שתאפשר את התפתחותם הייחודית של הפרטים שבה.

הקבלה שוללת מכול וכול את הכפייה התרבותית והחינוכית מצד מדינות המערב כלפי מדינות העולם השלישי. הדבר מזיק לשני הצדדים. הכפייה הזו הורסת את ייחודם של עמים אלה משום שאין היא מניחה להם להתפתח בקצב המתאים להם ועל פי חוקיהם ותרבותם. הדבר גורם לעיוות של ממש באנושות כולה ומביא לתוצאות גרועות ביותר.

הצדיק

ד"ר סטינובר: ומה בעניין ה"צדיק"? מה טבעו ומה תפקידו בדורו?

הרב לייטמן: המונח "צדיק" מצביע על אדם הנמצא בדרגה של הצדקת פעולות הכוח העליון. הוא מצדיק את כל הנעשה בבריאה, מתוך זה שהוא הגיע למצב שבו הוא מרגיש את הבריאה כולה ולא רק את חלקה הקטן הנראה לחמשת חושינו. הוא רואה את החוקיות המצויה בספֵירה חיצונית שמעבר לגבולות חמשת החושים. הוא רואה את החוקיות הפועלת על העולם שלנו, יוצרת את כל המתרחש בו ומובילה אותו אל המטרה ואל התוצאה הרצויות.

מתוך כך הוא מצדיק את הנעשה בבריאה, ולכן הוא נקרא "צדיק". מכאן מובן, כי צדיק הוא מקובל. צדיק הוא מי שמגלה את העולם העליון, עולם הכוחות - את הרמה שבה נולדות התוכניות כלפי העולם שלנו וממנה הן יורדות ומפעילות אותו.

טבעו של הצדיק הוא בהתאם למדרגה שאליה הוא מגיע. הקבלה מסבירה כי כל שאנו מרגישים במציאות אנו מרגישים על פי עקרון "השתוות הצורה" - עקרון ההתאמה. יש לנו חמשה חושים ובכל אחד מהם אנו תופסים טווח מסוים של המציאות. לדוגמה, חוש השמיעה מאפשר לנו לשמוע טווח מסוים של תדרים, וחוש הראייה - לראות טווח מוגדר של צבעים.

לו היו לנו חושים רחבים יותר היינו תופסים מציאות רחבה יותר. אילו היו לנו חושים נוספים היינו תופסים את המציאות בצורה אחרת, ואולי בממדים שונים. לאמיתו של דבר, איננו מסוגלים עתה אף לדמיין כיצד היינו תופסים את המציאות אילו היו לנו חושים אחרים. אם כן, חמשת החושים שלנו והטווח של כל אחד מהם יוצרים גבולות מסוימים שבתוכם מצטיירת לנו תמונת המציאות. איננו מסוגלים לצאת מתוך המוגבלות הזו.

קיימת שיטה המאפשרת להתחיל לראות מבעד לתמונת המציאות הזו את התמונה החיצונית יותר, כלומר את תמונת הכוחות הפועלים על המציאות שלנו. כוחות אלה מכונים בשם "העולם העליון". הדרך להתחיל להרגיש אותם מושתתת על אותו העיקרון הפועל בתפיסת המציאות שלנו - השתוות הצורה, כלומר עלינו ליצור התאמה בינינו לבין הכוחות הללו.

על האדם לפתח בתוכו את אותן תכונות הקיימות בספֵירה העליונה המנהלת את העולם שלנו, אולם האדם עצמו אינו יכול לדעת מראש מהן התכונות הללו. לעזרתו באים האנשים שכבר נמצאים בזה, המקובלים, ומייעצים לו כיצד להגיע לכך. הם מסבירים כיצד בעזרת פעולות מיוחדות יכול האדם לפתח אט אט בתוכו חוש נוסף - "נשמה". בחוש הנוסף הזה הוא ירגיש מציאות נוספת שהייתה עד עתה נסתרת ממנו. לכן נקראת חכמת הקבלה "חכמת הנסתר".

כאשר האדם מרגיש את המציאות הנסתרת, הוא מבין את הנוסחאות שעל פיהן היא מפעילה אותנו, את המטרה שאליה היא רוצה להביא אותנו ואת הדרך שבה היא עושה זאת. הוא מתחיל לראות את החוקיות הפועלת בבריאה. הוא נמצא בתוך המציאות הזו, נכלל עימה יחד ומצדיק אותה, ואז הוא נקרא "צדיק". זהו טבעו של הצדיק.

בתהליך הזה של הצדקת פעולות הבורא יש 125 מדרגות, ובסופן האדם מגיע לידי הצדקה מוחלטת של פעולות הבורא. כל אדם חייב להגיע אל המדרגה העליונה. כל התהליך שבו אנו מגיעים לעולם הזה שוב ושוב בגלגולים רבים נועד רק כדי לאפשר לנו להתרומם אל מדרגת "צדיק גמור", הצדיק הגדול ביותר.

הסבל האנושי

ד"ר סטינובר: אני חושב שהנושא שבני האדם מתקשים להשלים עימו יותר מכול הוא הסבל האישי. מצד אחד הסבל מניע הרבה אנשים לחפש רוחניות, אך מצד שני קשה מאוד להשלים עימו. כיצד מתייחסת הקבלה לנושא הסבל?

הרב לייטמן: שאלה זו אכן מציקה מאוד לכול. מצד אחד אנו מדברים על "כוח עליון טוב ומיטיב", ואם הוא עליון משמע שהוא טוב מאיתנו, ומצד שני העולם שלנו מלא צרות וייסורים. האם הם באים ממנו? ואם אין הם באים ממנו, ממי הם באים? האם יש כמה כוחות? אם כן, האם הם מתקוטטים ביניהם? מכאן נגזרות שאלות רבות.

ד"ר סטינובר: אינני מתכוון רק לשאלה הפילוסופית על טבעו של הסבל, אלא למישור המעשי.

הרב לייטמן: המציאות כוללת את הרצון שלנו ליהנות ואת התענוג המפעיל את הרצון הזה. בכל רמות המציאות יש שני המרכיבים הללו בלבד: התענוג והרצון, האור והכלי. חוסר בתענוג יוצר הרגשה של רצון ליהנות, אך לעיתים החוסר בתענוג הוא כה גדול ובלתי נסבל עד שהוא מעורר הרגשת סבל. ודאי שהכוח העליון יוצר את כל המצבים הללו. הכול סובלים - הדומם, הצומח, החי וגם המדבר.

למעשה, סבל הוא ההרגשה החייבת להימצא בנברא כדי שיעזוב את מצבו הנוכחי ויעבור למצב הבא. ללא סבל אין תנועה. משמעותה של תנועה היא שרע לי במצבי הנוכחי, ונראה לי שמצב אחר יהיה טוב לי יותר. הוא נראה לי מתקדם יותר ולכן אני רוצה אותו ונע לעברו. הסבל מאפשר לאדם להשקיע את המאמץ הנדרש לביצוע התנועה אל עבר המצב שנראה טוב יותר, ולכן בלי להרגיש סבל לא ניתן להתקדם.

לכוח העליון אין שום אפשרות אחרת לקדם אותנו אלא באמצעות הסבל. אם הוא ברא אותנו באגואיזם, ברצון ליהנות, הרי שהדרך היחידה העומדת בפניו להזיז אותנו ממצב למצב היא רק באמצעות הרגשת הסבל. נשאלת השאלה מדוע בימינו הסבל שלנו הוא כה גדול.

מטרת הבריאה היא שהאדם יגיע אל הדרגה הגבוהה ביותר במציאות. הדרך היחידה להתקרב אליה היא רק מתוך לחץ עצום להשיג אותה, או במילים אחרות - מתוך הסבל הגדול ביותר. אין מדובר בסבל גשמי דווקא. לכאורה, יש לנו הכול ובכל זאת משהו חסר. זוהי הדרגה הכואבת ביותר של הסבל.

כדי להתקדם, כדי לצאת ממסגרת העולם הזה ולהתחיל לחפש משהו מעליו, אנו חייבים לסבול. עלינו להרגיש את הסבל לעומקו, כך שמתוכו נוכל לדרוש את המצב הטוב שכנגדו. המצב הטוב העומד כנגד העולם הזה הוא העולם הרוחני, ולכן גם הסבל חייב להיות "סבל רוחני" ולא גשמי. במצב הזה האדם אינו סובל מחוסר במילויים גשמיים - הם ברשותו - אך חסרה לו הרגשת החיים, הרגשת החיוּת. אם צערו של האדם יהיה דווקא על כך, יהיו לו הכוחות לדרוש משהו הנמצא מעבר לחיים האלה.

משום כך איננו עומדים לראות את האנושות שמחה בקרוב; להפך, הסבל יתגבר ויקבל צורה מיוחדת, רוחנית יותר. הרגשת הסיפוק הנפשי תחסר על פני כל השפע הגשמי שיהיה בעולם. דבר לא ימלא את האדם ודבר לא יגרום לו שמחה. האדם לא יוכל להרגיש שטוב לו. הדיכאון יתפשט בעולם והרגשת הצער לא תניח לנו לחיות. כתוצאה מכך יתחוללו בעולם מאבקים, טרור, התפרצויות ובעיות פסיכולוגיות ופסיכיאטריות שונות. כל אלה יתרחשו דווקא על פני השפע החומרי כדי שנוכל לגלות כי הרגשת כוח החיים היא שחסרה בעולם שלנו. כך מסבירה הקבלה את התהליך שבפניו אנו עומדים.

אם נלך לקראת התהליך הזה ובעזרת הקבלה נעזור לעולם להבין מהו מקור הסבל, תהיה זו המתקת הסבל. כאשר יבין האדם שלסבל יש מטרה, הוא יוכל להתחיל לעסוק בתיקון עצמו בטרם יצלול אל תוך עמקות הסבל. לכן אנו מנסים בכל כוחנו להקדים תרופה למכה - לגלות לאנושות את חכמת הקבלה בטרם תשקע בדיכאון עמוק.

מיתת הגוף

ד"ר סטינובר: מה קורה עם הנשמה לאחר פטירת הגוף?

הרב לייטמן: למעשה כולנו חלקי כלי רוחני אחד הנקרא "אדם הראשון". מ"אדם הראשון" נעשית התחלקות למיליארדי נשמות, והן יורדות עד לעולם הזה. בעולם הזה יש גופים רבים, ובכל אחד מהם נשמה משלו. המטרה היא שכל אדם יחזור בדיוק לאותו שורש ב"אדם הראשון" שממנו הוא ירד.

בתחילת קיומנו בעולם הזה הנשמה שלנו היא נקודה בלבד. אם במהלך קיומנו בעולם הזה לא בנינו מהנקודה הזו כלי רוחני, חוזרת נשמתנו אל השורש ב"אדם הראשון" כטיפת זרע שלא התפתחה, כנקודה חסרת הכרה, חיוּת וחיים. כלומר, איננו מרגישים בקיומנו עד להתלבשות נשמתנו בגוף חדש בעולם הזה.

לעומת זאת, אם על ידי הכוונה האלטרואיסטית גידלנו את הנקודה הזו עד להיותה כלי רוחני, ייוותר הכלי הזה גם לאחר מיתת הגוף שלנו - שהרי כבר בחיינו בעולם הזה התחלנו להרגיש את הכוח העליון ולהתקשר עימו. דבר זה אינו נעלם, היות שאין הוא שייך לגופנו הביולוגי.

מדובר בפיתוח של כלי חדש התופס את מה שמחוץ לנו. אין הוא קשור לקליטה הרגילה שלנו דרך חמשת החושים. לאחר שיצאנו מחוץ לעצמנו, החיים והמוות של הגוף הביולוגי אינם משפיעים על קליטת הנשמה. במקרה כזה איננו חשים כל כך את החיים ואת המוות, כיוון שההרגשה הרוחנית נותרה בעינה. לאמיתו של דבר, עלינו לעלות מעל ההתחלפות הביולוגית הזו, באופן כזה שלא נושפע ממנה כלל.

אעסוק בנושא המכונה "מדע מתקדם", אולם בהשוואה לחכמת הקבלה הוא פרימיטיבי למדי. דומה הדבר לאדם שאינו יודע כיצד נראה אגוז, והנה הוא מוצא קליפת אגוז. הוא מבזבז זמן רב בחקירתה, ומניח במשך שנים רבות כי זהו עצם מת חסר חיים לחלוטין. לבסוף, לאחר שנות מחקר ארוכות ומייגעות, ולאחר בדיקת הסימנים הסבוכים בחלקה הפנימי של הקליפה, הוא מסיק כי זו חייבת להיות קליפה של אובייקט חי, ושקרוב לודאי הכילה בתוכה גורם חי ומתפתח שאינו הקליפה עצמה.

האנלוגיה שאני מתאר כאן היא, שהמדע המודרני חקר את העולם הפיזיקלי בלבד במשך מאות שנים בהצלחה מרובה, והניח שזוהי כל המציאות. הנחת הבסיס הייתה שהעולם הפיזיקלי הוא ישות מתה וחסרת חיים, ומלבדה אין דבר. לאחרונה הגיע המדע למסקנה, שאם נבחן בדקדקנות את העולם הפיזיקלי הטהור נוכל למצוא בתוכו רמזים עדינים, ראיות לכך שזוהי הקליפה בלבד, ושקיימת ישות חיונית חיה שהקליפה מכסה אותה.

אנסה להסביר לכם מדוע תורת הקוונטים המודרנית דווקא היא מעין מדע גבולי. סביב תאוריית הקוונטים ניטש ויכוח רחב, ולפיכך אציג רק את אשר נכון לדעתי. בין כך ובין כך אני ממליץ בפניכם ללמוד את הנושא כדי שתוכלו להכיר דעות של חוקרים נוספים ולהגיע למסקנות בעצמכם. רצוני להדגיש, שמכניקת הקוונטים והמדע המודרני אינם אומרים דבר על קבלה ועל רוחניות, אך הם אומרים שהעולם הפיזיקלי אינו ה"סוף". הם מוכיחים כי קיים "משהו נוסף", אולם אין ביכולתם לומר דבר על טבעו. אני רואה חשיבות רבה להגדיר נקודה זו במדויק.

כל הידוע לנו וכל כוחה העצום של תורת הקוונטים ומסקנותיה על אודות העולם הפיזיקלי מובילים אותנו לשניים:

· חייב להיות משהו מעבר לעולם הפיזיקלי.

· איננו יודעים דבר על ה"משהו" הזה ואין ביכולתנו לחקור אותו בעזרת המדע.

תכופות אנו רוצים שהמדע ישמש כלי לחקר הרוחניות, אולם המדענים והפיזיקאים הטובים ביותר הבינו שאין זה אפשרי. המדע יכול לשמש ככלי אינטלקטואלי כדי להוביל אותנו להבנה שקיים משהו נוסף. במונחי הקבלה, הוא יכול להיות כלי המוביל אותנו להכרת ה"נקודה שבלב". המתמטיקה הסתומה ביותר במכניקת הקוונטים יכולה להיות כלי המאפשר לאדם להכיר בקיומה של "הנקודה שבלב". אולם אל מעבר לכך אין המדע יכול להגיע.

*

אנסה לתת הקדמה קצרה וקלה לתאוריית הקוונטים. אל חשש, לא אשתמש במתמטיקה מתוחכמת ואציג מחדש שפה שוודאי שמעתם. אם בעבר לא נשמעה לכם שפה זו הגיונית, אני מברך אתכם, כיוון שאין היא אמורה להישמע לכם ככזו.

מקובלים קדמונים אמרו שלא ניתן לדמיין את טבעה האמיתי של המציאות. דבר דומה הבינה גם מכניקת הקוונטים המודרנית. לא ניתן להשתמש בשפה או בדימויים כדי להבין כיאות את טבע המציאות הפיזיקלית. לדוגמה, רבים מכם שמעו את ההצהרה המפורסמת האומרת כי כשמבינים את החומר כיאות נוכחים לדעת כי הוא גל וחלקיק בו-זמנית. אמירה זו אופנתית למדי והיא מתגלגלת על הלשון בקלות. ייתכן שאתם מדמיינים משהו כזה במוחכם ומציבים משוואה קטנה לנגד עיניכם, אך אין היא אלא שורת סמלים חסרת משמעות לחלוטין. אין דרך לגרום לכך שהדבר יישמע הגיוני במבט ישיר.

כשמבינים את משמעותם האמיתית של הדברים ניתן להבין גם את דבריי הקודמים: תאוריית הקוונטים מאפשרת לנו להבין את גבולות המדע המודרני וקובעת שיש "משהו" מעבר לעולם הפיזיקלי עצמו. כדי להסביר זאת אזכיר בהמשך דבריי תופעה מדהימה המתפתחת בתחום המחקר, והיא "מחשוב קוונטי". בחזיתו של תחום זה בעולם ניצבים מדענים ישראלים מצוינים.

בנוסף, אציג בפניכם ניסוי שנון, שתואר תחילה בדרך מחשבתית בלבד עוד בשנות השישים על ידי ריצ'רד פיינמן (1988-1918), אחד הפיזיקאים הגדולים של המאה ה-20 וחתן פרס נובל בפיזיקה. תיאור זה נותר עד היום כתיאור התמציתי ביותר של המסתורין הסובב את מכניקת הקוונטים. בשנים מאוחרות יותר בוצע ניסוי זה פיזית בעזרת חלקיקים מסוגים שונים. אנסה להסביר מדוע ניסוי זה ממחיש את גבולות המדע, ומדוע הוא מצביע ישירות על קיומו של "משהו" מעבר לעולם החומרי הפשוט.

במשך דורות הייתה נקודת המבט היסודית של המדע זהה להשקפתו של איינשטיין, וזוהי גם התפיסה הרווחת כיום בקרב מדענים רבים בעולם. תפיסה זו גורסת שאין דבר מחוץ לעולם הפיזיקלי. מכיוון שמוחנו בנוי מחלקיקים פיזיקליים בלבד, הרי שכל התרחשות בודדת, דהיינו כל אינטראקציה של חלקיק אחד עם חלקיק אחר מוגדרת במלואה על ידי מיקומי החלקיקים ותנועותיהם ברגע קודם בזמן. כך גם כל התרחשות בעולם הפיזיקלי, לרבות ההתרחשויות בגופנו, במוחנו, במחשבתנו ובקשרי הגומלין שלנו זה עם זה.

במילים אחרות, כל היקום הפיזיקלי, לרבות כולנו, הוא מנגנון מכני חסר חיים הנפרש באופן מחויב ובלתי נמנע. כל תפיסה שאנו חושבים שיש לנו, כל ההרגשה שאנו בני אנוש, שיש לנו מודעות, רגשות או כוונות - כלומר כל שאנו עושים פה כרגע וכל שאר חיינו האנושיים - הם פשוט אשליה. אין אהבה, אין שנאה, אין תשוקה ואף אין סיפוק. אנחנו חלקיקים מתים בתרכובות מסובכות הנפרשות לאורך הזמן.

כל התקדמות הרפואה המודרנית נבנתה על נקודת מבט זו והצליחה בזכותה בלבד, כך שרבים מאיתנו חבים לה את חייהם. לנקודת מבט זו כוח רב ולא ניתן לפטור אותה כלאחר יד. אמנם עיקרון זה תוקף בברוטליות לא רק את תפיסתנו את עצמנו, אלא גם את הצורך שלנו לתת משמעות ומטרה לחיים, אולם חלק עצום מהעולם מתפקד על פי עיקרון זה, דוחה ככל שיהיה.

פילוסופים מודרניים רבים הכירו בעובדה כי בד בבד עם התועלת הרבה שהביאה השקפה זו, היא גרמה לפצע נורא עקב ההשלכה הנובעת ממנה שהחיים חסרי משמעות בסופו של דבר. הנאצים, לדוגמה, אימצו לחיקם בלב שלם את נקודת המבט הזו בתחומים רבים ונעשו יעילים מאוד לא רק כרוצחים אלא גם כמדענים. לעיתים קרובות גישתה של הרפואה המודרנית כלפי בני האנוש היא קרת רוח ואכזרית, בעיקר משום יעילותה של נקודת מבט זו.

מדעי המחשב הם מעין זיקוק קיצוני של נקודת המבט המכנית עד למתמטיקה וללוגיקה של אינטראקציות מכניות. הבסיס למדעי המחשב המודרניים הוא הרעיון שישות פיזית יכולה להימצא בכמה מצבים אפשריים. המחשב בנוי מרכיבים המבוססים על "בִּיטִים" (סיביות) והוא מכיל כמות עצומה שלהם. בִּיט הוא ישות פיזיקלית היכולה להימצא באחד משני מצבים.

מכניקת הקוונטים המודרנית מאפשרת תופעה שהשלכותיה מרחיקות לכת. היא טוענת שייתכנו ישויות פיזיות המצויות בשני מצבים בו-זמנית. האמינו לי לרגע שדבר כזה קיים.

פירוש הדבר הוא, שבמחשב סטנדרטי יש N מצבים, ולעומתו במחשב קוונטי יש למעשה n2 מצבים. במעבדה של אוניברסיטת ייל בנינו רכיב בעל 400 ישויות כאלה.

כאמור, במחשב רגיל הישויות הן בִּיטִים ומספרן עצום ו-400 ישויות נראה יחסית כמספר זעום, אך מתקן כזה יוכל להפיק זיכרון של 2400 ביטים –מספר כה עצום עד שבלתי ניתן לתפוס אותו. מדובר אפוא על יצירת מחשבים בעלי יכולות כה עצומות שיוכלו לחולל קסמים, וקשה לנו אף לתאר עוצמה מעין זו.

כיצד נוצרה ההשערה כי שני מצבים שונים יכולים להתקיים בו-זמנית? כאן ראוי להזכיר את הניסוי שערך פיינמן לפני כ-50 שנה. אם יש במיכל מים מתקן הנע מעלה ומטה ויוצר גלים משני מקורות שונים, הגלים יצטלבו. בסופו של דבר תתקבל מהצטלבות הגלים הללו תבנית המכונה "תבנית הפרעה" (ראה תרשים 8). תבנית זו היא אוסף של נקודות ההצטלבות של הגלים. זוהי תופעה ידועה מאוד וניתן לחשב בקלות היכן יהיו נקודות ההצטלבות הללו.

תרשים 8

נתאר ניסוי דומה, אלא שבמקום גלים נשתמש עתה בחלקיקים. נתאר לעצמנו רובה היורה לעבר מסך חלקיקים בדידים דמויי כדורים. בין הרובה לבין המסך נשים מחיצה ובה חריץ קטן בלבד. כאשר נירה חלקיקים לעבר המסך, תעבור דרך החריץ רק קרן דקה של חלקיקים, ולכן תמיד יופיעו החלקיקים בנקודה מסוימת וידועה מראש על המסך (תרשים 9).

תרשים 9

עתה נשנה מעט את הניסוי ונעמיד מחיצה ובה שני חריצים. התוצאה שהיינו מצפים לקבל היא חלקיקים המגיעים אל שתי נקודות שונות וברורות על גבי המסך, כפי שקיבלנו בניסוי הקודם שבו היה חריץ אחד, אך למעשה אם נארגן היטב את הניסוי וניצור יחס מסוים בין גודל החלקיקים לבין גודל החריצים במחיצה, תהיה התוצאה שונה מהמצופה. נגלה כי החלקיקים מופיעים לכל אורכו של המסך ולא רק בשתי הנקודות שבהן ציפינו למצוא אותם.

חלקיקים יופיעו בנקודות במרווחים שווים על גבי המסך, בשני הכיוונים מעלה ומטה, עד אין-סוף. כמות החלקיקים בכל נקודה תהיה שונה. במרכז המסך תופיע הכמות הגדולה של החלקיקים, וככל שנתרחק מנקודת המרכז תקטן בהדרגה כמות החלקיקים. הפרופורציה בין כמויות החלקיקים המופיעים בכל נקודה על גבי המסך היא בתבנית של גל (תרשים 10). זהו מקור האמירה שחלקיקים קוונטיים הם גלים וחלקיקים בו-זמנית.

תרשים 10

אם כן, מהו גל? כדי להקל את ההבנה אשיב על כך תחילה בלא לדייק ולאחר מכן אתקן את אי הדיוק. גל הוא חלוקת ההסתברויות למציאת חלקיק בנקודה מסוימת לאורך המסך. מה שמשודר מרובה החלקיקים ועד למסך הוא למעשה גל נודד של הסתברויות, כלומר משודרת ההסתברות למציאת חלקיק במיקום מסוים.

עתה אתקן את דבריי. כאשר מודדים את הגבהים המתארים את כמות החלקיקים המופיעים בכל נקודה על המסך, מקבלים תוצאה מתמטית שאינה תואמת בדיוק לגל נע של הסתברות אלא לגל נע של השורש הריבועי של ההסתברות. למעשה, חלק מהשורשים הריבועיים הם שליליים. ההסתברות שמשהו יקרה בעולם הממשי יכולה לנוע בין אחד לאפס בלבד, אך אין היא יכולה להיות מספר שלילי, כלומר "הדבר הזה" המתפשט בחלל אינו קיים בעולם הפיזי, אך הוא יוצר בו תוצאות.

נצעד קדימה צעד נוסף. ניתן לארגן את הניסוי כך שנהיה בטוחים שרק חלקיק אחד ייָרה מן הרובה. כיצד נעשה זאת? נוכל למדוד את מהירות תנועתו של החלקיק בדרכו מהרובה למסך ואת המרחקים שעבר, ולהוריד את תדירות הירי כך שנהיה בטוחים שרק חלקיק אחד יצא מן הרובה. למעשה, ייתכן אף שחלקיק יצא מן הרובה אחת לשבוע בלבד.

גם במקרה זה נקבל את אותה התפלגות ההסתברות בדיוק הנראית דומה לתבנית ההפרעה של שני גלים מתנגשים שהזכרנו לעיל. אף שמדובר ביציאה של חלקיק אחד בשבוע, אנו מקבלים גלים של השורש הריבועי של ההסתברות המתנגשים זה בזה. לאמיתו של דבר העניין חמור הרבה יותר. גם אם נירה חלקיק אחד, נפרק לחלוטין את הניסוי, נרכיב אותו מחדש לאחר שנה ונירה שוב חלקיק שני - נקבל אותה תופעה בדיוק (תרשים 11).

תרשים 11

תבנית ההסתברויות הזו נבנית בדייקנות מכנית ומוחלטת, בצורה מדהימה הנראית כנמצאת מעבר לזמן ולמקום. הדברים מוגדרים מראש בצורה מכנית מושלמת, המתמטיקה שלהם ידועה בדיוק מוחלט ואנו נעזרים בתופעה זו כיום כדי לבנות מתקני חישוב מדהימים. אם נירה חלקיק אחד, נוכל לומר בדיוק מתמטי מוחלט מה ההסתברות לפגיעת החלקיק במקום מסוים על גבי המסך. אך מכניקת הקוונטים טוענת - וזהו המוקד של דבריי - שאין דבר ביקום הפיזי המגדיר להיכן יגיע החלקיק בדיוק. כלומר, כאשר אתה מביט במיליוני חלקיקים, הדברים מוגדרים באופן מתמטי מוחלט אך המיקום הפרטי שבו יפגע החלקיק היחיד אינו מוגדר על ידי משהו הנמצא ביקום הפיזי.

כמה מגדולי הפיזיקאים הסיקו מכאן שביקום הפיזי קיים רכיב דטרמיניסטי הפועל בדיוק כפי שחשבנו, אך קיים גם "משהו" אחר בלתי ידוע הפועל בו. ה"משהו" הזה שזור אל תוך מארג היקום בצורה עדינה מאוד, ואינו מפריע להתרחשות המכנית. משום כך הכול נראה מכני בעיניו של מי שאינו מביט בחדות מספקת.

אך אם נתבונן בזהירות מספקת, ניווכח לדעת כי כל התרחשות פרטית ביקום מושפעת על ידי משהו שאינו חלק מהיקום. יתר על כן, מכיוון שהתאוריה עצמה דורשת שמשהו זה אינו חלק מהיקום, הרי שנותרנו עם גבול. לכן אמרו כמה פיזיקאים כי מכניקת הקוונטים היא מדע גבולי, דהיינו מדע המצביע על הגבול שאליו יכולים בני האנוש להגיע בחקירתם את היקום הפיזי עצמו, וכי יש משהו מעבר לכך שאותו לא יוכל המדע לגלות לנו לעולם.

מהימנותה של התאוריה הקוונטית

כל תאוריה עשויה להתברר כמוטעית. גם מכניקת הקוונטים היא תאוריה בלבד והיא עשויה להתברר כטעות. יתר על כן, גם בימינו מדענים רבים מחשיבים אותה ככזו ותרים אחר חלופות לה. בעולם המדע אפשר בהחלט שתאוריה אחת תיפול ואחרת תקום תחתיה, אך יש להבחין כאן הבחנה עדינה.

לשם הסבר איעזר בהשוואה בין התאוריה הניוטונית לבין תאוריית היחסות של איינשטיין. נניח שלפנינו מקל הנע בחלל. מה יקרה אם נגרום לו לנוע במהירות גדולה מאוד? על פי איינשטיין יתחיל המקל להתכווץ. לעומת זאת, על פי ניוטון תהא המהירות שתאיץ אותו אשר תהא, המקל ייוותר כמות שהוא. אלה הן אפוא שתי תאוריות מתחרות. יש שיאמרו כי התאוריה של ניוטון מוטעית לחלוטין וכי התאוריה של איינשטיין נכונה. אמנם במובנם הפשוט של הדברים תהיה זו אמירה נכונה, אך למעשה אין היא מדויקת.

הדרך המדויקת להבחין בין שתי התאוריות היא לומר שהתאוריה של ניוטון היא מקרה גבולי של התאוריה של איינשטיין. פירוש הדבר הוא שברוב הנסיבות המוכרות לנו לא יוכלו מקלות לנוע במהירות שאף תתקרב למהירות שתאפשר לנו לראותם מתכווצים. לכן ברוב המקרים ההסבר של ניוטון נכון, אולם התפיסה של איינשטיין נכונה באופן כללי. לא זו בלבד שהיא נכונה לגבי המהירות המוכרת לנו, היא אף תהיה נכונה גם במקרים שבהם נאיץ את המקלות במהירות כה גבוהה, שתאפשר לנו לראותם מתכווצים.

אם יגלה המדע תאוריה חדשה שתאמר כי תיאור המציאות של מכניקת הקוונטים המוכרת לנו כיום הוא מקרה גבולי, אזי כל שאמרנו עד כה לגבי תאוריית הקוונטים יישאר נכון. אם תאמר שאין היא נכונה, עליך להראות שהתאוריה שגויה לחלוטין מבחינה מהותית. אמנם אפשרות זו קיימת תמיד מבחינה תאורטית, אך מכניקת הקוונטים הוכיחה את עצמה עד כה כתאוריה המדעית המצליחה ביותר בהיסטוריה של המדע. היא הייתה נתונה לבחינות מחמירות ויוצאות דופן בקפדנותם יותר מכל תאוריה אחרת. לכן אין זה סביר כלל וכלל להניח שהיא תופרך מבחינה מהותית.

*

במקורו התבסס המדע על השקפה דתית וראה את העולם כישות חיה שבה פועלים כוחות "רוחניים" שונים, רוחות, שדים ועוד כהנה וכהנה. אחר כך בא המדע המכני המודרני וקבע כי זוהי טעות גמורה. העולם ניתן להבנה אמיתית על פי עקרונות מכניים של פיזיקה וכימיה; הכול מכני ואין כוחות חיים כלשהם, אין רוחות ושדים השוכנים בחומר ומפעילים אותו. עצמים אינם זזים עקב היותם מופעלים על ידי רוחות, כי אם נעים בגלל פעולה ותגובה. תגובות כימיות אינן מתרחשות בהתאם לרוחות האלכימיה, אלא בהתאם לתגובות כימיות הניתנות לכימות והנשלטות מכנית על ידי המתמטיקה.

הגישה המכנית הזו אפשרה התקדמות עצומה ביכולתנו להבין את דרך פעולתו של החומר. הדבר הוביל לחידושים טכנולוגיים רבים ואנו נהנים מפירותיהם זה שנים ארוכות. כאמור, הרפואה המודרנית מושתתת ביסודה על ראייה מכנית זו.

עד שנות השלושים של המאה ה-20 שלטה בתחום הביולוגיה ההשקפה שהביולוגיה שונה מכל המדעים האחרים. הסברה הייתה כי חומר חי אמנם מורכב מכימיקלים, אך הם מופעלים על ידי ישות חיה, על ידי משהו שאינו חומר בלבד. עם זאת, ההתפתחות המודרנית של הביולוגיה לא יכלה להתרחש אלא לאחר שהוחלט להיפטר מרעיון הישות החיה. כל הפרופסורים שהתעקשו להחזיק בו נזרקו מן האוניברסיטאות. כך, באמצעות הגישה המכנית המתה, הגורסת כי מערכות ביולוגיות חיות הם בסך הכול מכונות מורכבות קצת יותר, התפתחו ההנדסה הגנטית המודרנית, הביולוגיה המולקולרית והרוקחות.

יש נקודה מעניינת מאוד בקשרים שבין הפיזיקה לבין המדעים האחרים. כל המדעים, ובכללם הכימיה, הביולוגיה, הזואולוגיה, האנתרופולוגיה והסוציולוגיה, מקטון עד גדול, עיצבו את המודלים שלהם בהתאם לתפיסה המכנית של מלכת המדעים - הפיזיקה. למעשה, תהליך זה נמשך עד ימינו אלה. באוניברסיטאות ברחבי העולם עדיין לא סיימו המדעים השונים להשלים את ההתאמה למודלים של הפיזיקה מהמאה ה-19, אך בינתיים הפיזיקה עצמה זנחה את המודלים הללו. אפילו בתחום הביולוגיה המולקולורית העוסקת בעצמים קטנים ביותר טרם פנו לתלם שהתוותה המהפכה הקוונטית.

לפני כשנה לימדתי במחלקה לביוכימיה באוניברסיטת טולוז שבצרפת (הביוכימיה עוסקת במולקולות הגדולות במקצת מאלה שבכימיה האורגנית). ראש המחלקה לא היה ער לכך, שהבנת תהליך התפתחותו של חלבון מחייבת התחשבות באפקטים קוונטיים, ושלכן לא ניתן להבין אותו במונחיה של המכניקה הקלאסית. זוהי דוגמה לכך שגם מדע בסיסי יחסית כמו ביוכימיה טרם הפנים את השלכותיה של המכניקה הקוונטית.

גם בתחום הפיזיקה עצמו, כאמור, טרם התמודדו רוב הפיזיקאים עם משמעות התגלית שאירועים מתרחשים ביקום הפיזי בלא שיהיו מוגדרים לחלוטין על ידי אירועים פיזיים קודמים. דבר זה עדיין מזעזע לחלוטין את ההשקפה המדעית בעולם.

אנו שרויים במהלכה של מהפכה תפיסתית המתרחשת באיטיות. עוד ועוד פיזיקאים, ביו-פיזיקאים ומדענים ביו-מולקולריים מתחילים להבין את ההשפעה של מכניקת הקוונטים. למשל, יש המכירים כיום בעובדה שהאבולוציה כללה אפקטים קוונטיים בתהליך העיצוב של אורגניזמים, אבל הם עדיין מעטים מאוד. כאשר החלו הם להתמודד עם זאת, הבינו חלקם שיש לכך השלכה מרחיקת לכת - נקודת הראות המכנית העולמית מתה ויש משהו אחר. אני סבור כי אנשים כאלה יוכלו למצוא עניין במה שנמצא מעבר לעולם הפיזי.

אסיים בנימה אישית. עוד בצעירותי קיננה בי תחושה, כי מסתרי העולם הפיזי טומנים בחובם מסתורין עמוקים יותר. עוד בטרם הבנתי במה עוסקת הפיזיקה הקוונטית בדיוק, הנחתי כי חייבת להיות דרך נאותה ומעמיקה לחדור אל נבכיה, דרך שתצביע לכיוונו של העולם הרוחני. בנוסף, תמיד נמשכתי אינטואיטיבית גם ללימוד הקבלה. כל אימת שנתקלתי בה במתכונתה האמיתית הרגשתי בתוכי, בדרך הטבעית והפשוטה ביותר, שהיא נכונה.

בילדותנו סברנו כי העולם מלא כוחות שונים, כדוגמת הרוחות שבסיפורי האגדות. במהלך התבגרותנו נעלמה לה בהדרגה סברה זו, אם כי גם היום נדמה לנו לעיתים כי הכוחות הללו קיימים. למען האמת, אנו מחפשים אחריהם בכל רגע ורגע. אנו מבקשים לדעת את העולם שבו אנו חיים, מכיוון שאם לא כן אי אפשר להיפטר מתחושת חוסר הוודאות ולהתקיים בבטחה. מתוך סקרנות ורצון להבין טוב יותר את העולם ומתוך שאיפה לשפר את מצבנו, מתעוררות בנו שאלות שונות: מי אני? איפה אני? מה צופן לי המחר? שאלות אלה דוחפות אותנו להכיר את המציאות שבה אנו חיים.

המציאות כולה נחלקת לשני חלקים: האדם, ומה שמחוץ לו. יש הגורסים כי מוטב לאדם לחקור את עצמו ולשנות את עצמו. בדרך זו יוכל הוא להירגע, ולראות את העולם כטוב יותר. מנגד, יש הסוברים כי עדיף לאדם להישאר כפי שהוא, למצות עד תום את אשר מזמן לו העולם ולהתאים אותו אליו. אך בין כך ובין כך, אין לומר שאנו מסתדרים עם החיים.

המצב הטוב ביותר שבו האדם אכן מסתדר עם העולם הוא מצב האיזון. אילו היו הכול מבינים אותי ורוצים בדיוק במה שאני רוצה, הרי שהיה זה מצב האיזון. אין מצב מושלם יותר מתחושה של איזון עם העולם, והיא דומה לתחושת העובר ברחם אמו: הכול קיים רק כדי לטפל בו. אין צורך בהתנגדות כלשהי או בבנייה של חומות הגנה למיניהן. במדע קרוי המצב הזה "הומאוסטאזיס": "הומו" פירושו דומה ו"סטאזיס" פירושו מצב. למצב זה נמשכים כל הגופים הקיימים במציאות.

חוקי הפיזיקה, הכימיה והביולוגיה מסבירים כי הסיבה היחידה לתנועה של כל חומר - דומם, צומח, חי או מדבר - היא הימשכותו לאיזון עם סביבתו. כדי להגיע לאיזון עם העולם הסובב על האדם לדעת מי הוא, מה טיבו של העולם הסובב וכיצד ניתן להגיע להשתוות הצורה עימו. אז גם יֵדע האדם כיצד להגיע למצב שבו הכול ידעו וירצו את אשר רוצה הוא, שהכול יחשבו כמוהו ושלאיש לא יהיה דבר נגדו. הכול יתנהל באהבה ובשלווה. למעשה, לשם כך מיועדת חכמת הקבלה. היא מלמדת את האדם כיצד להגיע לשלווה, למצב שבו יתקיימו בשלום הוא והעולם הסובב אותו.

כל חקירתנו את העולם ואת מה שבתוכנו נעשית על ידי המדע. למרבה הצער התפתחות המדע והטכנולוגיה אינה הופכת אותנו מאושרים יותר. אמנם כולנו רוצים באמת להגיע למצב של שלמות, של שלווה, למצב שבו יהיה לנו טוב, אך המציאות הופכת להיות קשה ומאיימת יותר מיום ליום.

אם כולנו אכן שואפים לטוב, מניין נובעת הבעיה? הבעיה היא שאיננו מכירים את המציאות הכללית: מהי, כיצד היא מתנהגת, איך היא בנויה וכיצד היא פועלת עלינו. איננו יודעים מהו הדבר שאליו עלינו להשתוות. נראה כי אף שאנו חודרים לעומקו של החומר ומנסים להבין את טבענו ואת טבעו של העולם החיצון, איננו מצליחים לגלות מה רוצה מאיתנו הטבע, לשם מה הוא קיים ומה תכליתו של כל פרט שבו.

יש החוקרים את צורתו החיצונית של החומר. אחרים מעמיקים במבנה החומר, עד לרמת המולקולות והיחסים ביניהן, לרמת האטומים ולתוך-תוכם. החוקרים המתקדמים טוענים כי בדרגת עומק מסוימת החומר כאילו חומק ונעלם, ומשם והלאה אין הם מבינים מה קורה. סיבת הדבר אינה חוסר בכלי מחקר משוכללים יותר, אלא מבנה האדם ויכולת התפיסה שלו את המציאות.

בדרגות קיום בסיסיות האדם חש כי הוא יכול לעשות במציאות ככל העולה על רוחו. בדרגות הפנימיות יותר הוא מרגיש שהמציאות עושה בו כרצונה. בדרגות פנימיות עוד יותר הוא מתחיל להבין כי הוא בעצמו בונה את המציאות, כלומר המציאות היא כהעתקה ממנו. על כך מדברים החוקרים המודרניים. הם טוענים כי יש גבול כלשהו שלאחריו תפיסתנו כבר אינה משגת, וכאן למעשה נקודת המפגש בין המדע לבין חכמת הקבלה.

הקבלה מסבירה כי יש דרך חקירה המאפשרת לחדור אל תוך "רמת הסיבות". באמצעותה, ניתן להבין בוודאות מדוע קיים העולם, מה הוא רוצה מאיתנו, וכיצד נוכל להתקיים באיזון עימו, אותו איזון נכסף שיורגש בנו כשלום ושלווה. מי שכבר חקרו זאת נקראים "מקובלים", ובכתביהם הם מספרים על תוצאות מחקרם.

לדבריהם, מאחורי החומר הנראה לעינינו עומדים הרצון והמחשבה של הטבע, הסובבים את המציאות כולה. הרצון והמחשבה האלה מקיפים את המציאות, משגיחים עליה ומפעילים אותה במטרה להיטיב לה, והם הם החוק הכללי של המציאות. כלומר, החוק הכללי של המציאות הוא "השפעה שלמה". על החומר המצוי בתוך המציאות להתאזן עימו.

חכמת הקבלה עוזרת לנו לקבל את יחסה האמיתי של המציאות אלינו ולהרגיש אותו, כך שנוכל להקרין לה בחזרה את אותו יחס ולהגיע לאיזון עימה. מכאן שמה - "חכמת הקבלה". בגילוי המציאות האמיתית יש דרגות הנקראות "עולמות". כשם שהמדענים מתעמקים במבנה החומר בעזרת מיקרוסקופ או צופים למרחקים מבעד לטלסקופ, כך חודרים המקובלים לתוך המחשבה המקיפה את המציאות על ידי חכמת הקבלה.

התקדמות זו בחקר המציאות היא הרפתקה של ממש. האדם מתחיל להרגיש את עתידו ואת עברו. הוא מגלה שלמעשה אין זמן, ושהכול כבר קיים. באפשרותו לנוע בציר הזמן, כפי שאנו תופסים אותו עתה, לחזור אחורה או להתקדם אפילו אל מעבר למצבו הנוכחי. האנשים היכולים לבצע קפיצות בזמן נקראים "נביאים". אין הם רואים בדמיונם את העתיד ואין הם חוזים אותו; הם התקדמו כמה דרגות, וכעת הם נמצאים באותה מציאות שאליה תגיע בעתיד האנושות כולה. משם הם מספרים לנו על תחושתם ב"הווה שלהם". למעשה, ביכולתם להיות גם "היסטוריונים" טובים - לחזור לאחור למצבים שבהם הייתה האנושות, לחוות אותם ולספר לנו על אודותיהם.

פעמים רבות ניתן למצוא בכתבי המקובלים תיאורים של מאורעות שהיו קודם זמנם, לדוגמה כיצד הלך אברהם ממקום למקום, פגש דמויות שונות, כיצד התבטא וכיצד פעל. כיצד ניתן לדעת כל זאת? אותו מקובל-חוקר פנה לאחור בציר הזמן, הגיע למצב שהיה בו אברהם, דהיינו לאותה דרגה, וסיפר לנו על המציאות הזו מתוך נוכחותו המלאה בה. ביכולתו לקחת את כל התרשמויותיו משם ולהעבירן לנו. כך מתאר זאת בעל הסולם:

משום שאותם, שבאו להמדרגה, ששם היה עומד אברהם, או מי שהוא, אז הם רואים ויודעים, כמו שאברהם ידע וראה. לכן הם יודעים, מה שאברהם היה אומר. וכמו כן בכל הדרשות חז"ל, מה שהיו מפרשים את הפסוקים של התורה, את כל זה היה משום, שגם הם השיגו את המדרגה. וכל מדרגה ברוחניות הוא מציאות, שכולם רואים המציאות. כמו שכולם שבאים לעיר לונדון באנגליה, כולם רואים מה שיש בעיר, ומה שמדברים בעיר.

בעל הסולם, ספר "שָׁמַעתי", מאמר "רוחניות נקרא מה שלא יתבטל לעולם"

חוץ מן היכולת לנוע על פני ציר הזמן, מגלים המקובלים כוחות נוספים הקיימים במציאות. לא במקרה מסופר באגדות על רוחות, על שדים ועל מלאכים למיניהם. אף שמדובר בדברים אחרים לחלוטין מאלה שהאדם מסוגל עתה לשער, כדאי לציין כי הכוחות הללו אכן קיימים. המקובל החוקר את הטבע לעומקו מתחיל להבין מהם הכוחות הפועלים בטבע. הוא מתקשר אליהם ומשתמש בהם לטובת התפתחותו שלו ולטובת התפתחותה של האנושות כולה.

אף שהכניסה לחקר המציאות דורשת מאמץ מסוים, יש להבין כי היא תופסת את כל פנימיוּת האדם וממלאת אותו. האדם החוקר את המציאות מגלה מהי תכלית הקיום ולאן עלינו להגיע. הוא מבין מה הסיבה לבעיות השונות שאנו נתקלים בהן. אם כן, הקבלה אינה רק בגדר מחקר תאורטי-מדעי טהור; זוהי שיטה יישומית המיועדת לעזור לאדם בקיומו בכל רגע נתון. באמצעותה מגלה האדם את העתיד ואת העבר.

הקבלה מאפשרת לאדם לדעת מה היו תכונותיו ברדתו לראשונה לעולם הזה לפני מספר מסוים של גלגולים, ומהי הדרך שעליו לעבור. מתוך ראייתו את שני הקצוות הללו הוא מבין כיצד לעשות זאת על הצד הטוב ביותר. ביכולתו לראות מהם הכוחות הפועלים עליו בכל נקודה נתונה על פני ציר הזמן, למשל מדוע עליו להתחתן עם אישה מסוימת דווקא ומדוע ילדיו הם כאלה וכיוצא בכך. כל הפרטים הללו חתומים מראש, וגם המדע יודע היום כי הכול נובע מן הגֵנים המוטבעים באדם.

סיפור ידוע מגולל את קורותיהם של תאומים יתומים שהופרדו בגיל צעיר מאוד והקשר ביניהם ניתק. כעבור שלושים שנה נמצא כי כל אחד מהם חי במדינה אחרת. מתברר כי השניים רכשו אותו מקצוע, התחתנו עם נשים ששמן זהה, העניקו לילדיהם אותם שמות ואף הבתים שבהם התגוררו היו בעלי אותו מספר. הדברים מתרחשים כך כיוון שהנתונים הפנימיים של האדם הם שמגדירים את אשר יקרה לו בכל אחד מן המצבים שיעבור בחייו. בפסיכולוגיה הדבר ידוע; למשל, יש אנשים שכל הזמן מרמים אותם ויש המרמים את האחרים בכל עת.

הקבלה מכנה את ההכנות הפנימיות הקיימות באדם והמנתבות את מהלך חייו בשם "רְשִׁימוֹת". כל מצב העובר על האדם במהלך חייו נועד ללמדו משהו שיקדם אותו לעבר השגת המטרה הסופית. אם יגלה האדם את הכוחות הפועלים עליו ואת המבנה הפנימי שלו עצמו, יוכל להתכונן מראש לכל המצבים שיבואו. אם יֵדע האדם כיצד להימצא באיזון עם החוק הכללי של המציאות, תיראה לו המציאות הפוכה לחלוטין מכפי שהיא נראית לו עתה.

חכמת הקבלה אינה מיועדת לידיעת המציאות באופן מדעי סתמי כדי שהאדם יוכל להתפלפל על המצוי בעולמות העליונים, אלא מלמדת את האדם לשלוט בגורלו בכל רגע ורגע. כל המאורעות והכוחות הלוחצים על האדם מיועדים להביאו למצב שבו ינהיג את המציאות. "להנהיג" משמע להיות באיזון עם המציאות בכל רגע ורגע של קיומו בה. אם כן, משימת האדם היא לגלות מהו "המצב המאוזן".

שליטה בחומר

מתוך חקירת המציאות מגלים המקובלים כי המציאות מורכבת מן העולם שלנו ומן העולמות העליונים. העולם התחתון מכולם הוא עולמנו החומרי, וכל האחרים הם עולמות רוחניים. בעולמות הרוחניים לא קיים חומר חומרי, כחומר המצוי בעולם שלנו. חומר העולמות הרוחניים כולל רצונות, כוחות ומחשבות בלבד.

נדמה לנו כי ביכולתנו לשלוט בחומר בעולם שלנו, אך כשמתעלים לדרגה שמעל עולמנו מבינים מיד כי החומר הוא תוצאה בלבד. החומר מופעל ולכן בעולמנו איננו מסוגלים לשלוט עליו. אם ברצוננו לשנות דבר-מה, עלינו לעלות לדרגה שמעלינו, אל המקום שבו נוצרו הכנות אלה בעבורנו בטרם נשתלו בתוכנו. רק כשנימצא בדרגה זו, נקבל הבנה ויכולת לשנות דבר-מה. החיים מוכיחים לנו חזור והוכח כי איננו שולטים בדבר. רק לעת זקנה מגלה האדם כי החיים פשוט חלפו להם.

למרות כל הקִדמה והטכנולוגיה, שרויה האנושות בחוסר הבנה מוחלט כיצד להתקדם הלאה. מצבנו נורא כי אנו מרוחקים במידה המרבית מן האיזון. בטרם נרכוש ידע וכוח לשנות דבר-מה בדרגה העליונה מן החומר, לא נזכה לרגע אחד של מנוחה. רק כאשר נעלה אל דרגת הכוחות המפעילים את העולם נוכל להגיע לאיזון הנכסף.

פקיחת עיניים

המציאות כולה היא מחשבה אחת בלתי משתנה, מחשבה של השפעה ונתינה. המקובלים מכנים את המחשבה הזו בשם "מחשבת הבריאה" ואומרים כי מהותה היא רצון הבורא "להיטיב לנבראיו". אם האדם אינו מתייחס בצורה דומה אל אותה מחשבה המקיפה את כל המציאות, הוא מצוי בחוסר איזון עימה. חוסר איזון זה מורגש לו כסבל. באופן טבעי בוודאי איננו חשים בכך, ואף לאחר שאנו שומעים על כך אנו מתקשים להבין זאת. אולם אילו נוכחנו לדעת שכך פועלת המציאות, היינו משנים את דרכינו.

בעייתנו העיקרית היא אפוא לפקוח עיניים ולראות שכך הוא. חכמת הקבלה עוזרת לאדם לראות, וכשרואים - ודאי שמשתנים. אם יראה אדם כי בדרך מסוימת יוכל להיטיב את מצבו, הוא יעשה זאת ואין זה משנה כיצד. אם צריך לתת הוא ייתן, ובלבד שיהיה לו טוב. עיקר הקושי אפוא הוא לפקוח עיניים ולראות את הנסתר מעינינו עתה. כל מצבי ההתפתחות של האדם נקובים מראש במחשבת הבריאה, אך קצב ההתפתחות והדרך שבה יעבור אותה תלויה בו עצמו. באפשרותו לסיים את כל הדרך הזו עכשיו ולהגיע לאיזון עם מחשבת הבריאה.

במשך כל שנות קיומו על פני האדמה חקר האדם את העולם ואת המציאות שבה הוא חי באמצעות חמשת חושיו וקיבץ את ממצאיו לכדי מדע. תכלית המדע והחכמה האנושית שנצברו היא לסייע לאדם לחיות טוב יותר, להשתמש במציאות שבתוכה הוא מתקיים בדרך המועילה ביותר לחייו.

חכמת הקבלה אינה מדע ככל המדעים. היא חוקרת את המרחב שאדם רגיל אינו מרגיש בקיומו. כדי שאדם יוכל לחקור מרחב זה עליו להצטייד תחילה בחוש מיוחד נוסף, שבו מורגש "העולם העליון". לאחר שאדם מרגיש את העולם העליון יש ביכולתו לאסוף ידיעות עליו ולערוך בו ניסיונות. ככל מדען בעולם הזה, הוא יכול לרשום את התגובות לפעולותיו. מקובלים הם חוקרי העולם העליון, והם העלו על הכתב את הממצאים שגילו במהלך אלפי שנות חקירה. אוסף כתבים אלו מהווה את חכמת הקבלה.

חכמת הקבלה מתארת את כל הפעולות היוצאות מהבורא ומשתלשלות דרך כל העולמות העליונים עד לעולם שלנו. כן היא מתארת את האופן שבו הן מתפשטות במציאות הגשמית המורגשת לכל אחד מאיתנו בחמשת החושים הרגילים. העולם שלנו הוא תולדה מן העולמות העליונים. אם כן, חכמת הקבלה אוצרת בתוכה ידע על כל העולמות, הן העליונים והן העולם שלנו. העולם העליון הוא רמת קיום גבוהה מהעולם שלנו, ומושגי הזמן, התנועה והמקום אינם קיימים בו. בעולם העליון מצויים כוחות מופשטים בלבד, ומכאן שהקבלה כוללת את מציאות כל הזמנים כפי שהיא מתבטאת בעולמנו.

באמצעות חכמת הקבלה ניתן לחקור את כללוּת המציאות, כלומר את כל מצבי הקיום. סדרת המצבים האלה כוללת את מצבנו בטרם התלבשות נשמה בגוף שבעולם הזה, את כל מצבי קיומנו בעולם הזה ואת מצבנו לאחר שהנשמה נפרדת מן הגוף וחוזרת לשורשה שבעולם העליון. הקבלה עוסקת בכל אשר מתפשט מהבורא כלפי המציאות שברא ושאותה הוא מנהיג למטרה הרצויה לו. בבורא עצמו אין היא עוסקת כלל.

על רקע המשבר הכללי שהאנושות נקלעה אליו, ובשל תחושת הריקנות וחוסר האונים הגוברת, בשלה העת להופעתה של חכמת הקבלה. הקבלה מסבירה כי מטרת המציאות היא להעלות את האדם לרמה שבה ישתווה אל הבורא. תכלית ירידתו של האדם לעולם הזה היא לאפשר את עלייתו העצמאית לדרגה הגבוהה ביותר במציאות - דרגת הבורא. בעודו נמצא בעולם הזה. בעלייתו לדרגת הבורא, אוחז האדם בשני הקצוות של המציאות - בגופו הוא מצוי בעולם שלנו, ובנשמתו הוא בגובה הבורא. זוהי מטרת הקיום. הבורא קבע אותה מראש ואליה הוא מוביל אותנו.

בסוף כל הגלגולים, בעודנו נמצאים בגופנו בעולם הזה, תשיג נשמתנו את מדרגת הבורא. בדומה לכל תהליך אחר במציאות המתברר בהדרגה, כך גם תהליך זה. מצד הבורא תחילת התהליך וסופו מצויים בנקודה אחת, כדרך "סוף מעשה במחשבה תחילה". אך בעוד שאצל הבורא מושג הזמן אינו קיים, כלפינו נמתח התהליך על פני זמן רב כדי לאפשר לנו להתפתח. על האדם לרכוש בכוחות עצמו תכונות והבחנות חדשות. בעזרתן יוכל להידמות בהדרגה לבורא ולהימצא בסופו של התהליך כשותף שווה לבורא.

כל תהליך מטבעו הוא התפתחות הדרגתית. בדומה לשלבים בהבשלתו של פרי, כך גם תהליך התפתחות האדם. בזמן היותו בוסר, התפוח חמוץ ויבש, אך בזמן בשלותו הוא מתוק ועסיסי. אלמלא הכרנו את תהליך גדילת הפרי, היינו טועים לחשוב כי הפרי החמוץ והיבש יגדל להיות חמוץ יותר ויבש יותר. אך הואיל וסופו הטוב של התהליך ידוע לנו, ביכולתנו להצדיק את התהליך כולו. בעניין זה אמרו המקובלים "איזהו חכם - הרואה את הנולד" (תמיד לב ע"א). רק מי שמכיר את כל התהליך ואת סופו יכול להצדיקו. לו יכולנו לראות את מצבנו העתידי, היינו מבינים את פעולת הבורא ומצדיקים אותה.

עלייה במדרגות

ההבחנות החדשות שהאדם אוסף בדרכו, השיפור הפנימי התדיר והתכונות החדשות שהוא מקבל על עצמו בכל רגע, נקראים כולם יחד בשם "עלייה במדרגות העולמות העליונים". כאמור, האדם בנוי מרצון ליהנות המכונה "רצון לקבל".

הרצון לקבל מתחלק לחמישה חלקים בסיסיים. במונחים קבליים נהוג לומר כי הרצון לקבל מתחלק לחמש דרגות של "עביות", וכך הן נמדדות: עביות שורש, עביות א', עביות ב', עביות ג' ועביות ד'. המונח "עביות" משמש אפוא למדידת גודל הרצון.

כל אחת מחמש דרגות העביות הבסיסיות מתחלקת לחמש דרגות פרטיות, וכל אחת מהן מתחלקת גם היא לחמש דרגות פרטי-פרטיות. וכך מחולק הרצון לקבל שבאדם ל- 125 דרגות. על האדם לתקן את כל הדרגות הללו.

מהות התיקון היא להשתמש ברצון ליהנות כאמצעי לגרום הנאה לזולת. שימוש זה נקרא "נתינה" או "השפעה". תכונת הבורא היא השפעה, והשפע המתפשט ממנו כלפי הנברא הוא ביטוי לרצונו להשפיע לנברא.

אם כן, תיקון האגו של האדם מרצון ליהנות לעצמו אל רצון להשפיע נקרא "עליית מדרגה". בכל מדרגה רוכש האדם יתר רצון להשפיע, ובהתאם למידת תיקונו הפנימי הוא מרגיש את הבורא. בכל עליית מדרגה מתקרב האדם עוד ועוד לתכונות הבורא ואל תכלית חייו. התהליך נמשך עד שהאדם רוכש את כל תכונות הבורא, ומידַמה לו בשלמות.

כדי לאפשר לאדם להיתקן, ברא הבורא את העולמות ואת מדרגותיהם קודם שברא את האדם. לאחר מכן נברא האדם והורד לעולם הזה, וממנו עליו לטפס בחזרה אל שורשו. אם כן, אנו מבחינים בין שני סדרים שבהם עוסקת חכמת הקבלה:

· "ממעלה למטה" - השתלשלות העולמות ומדרגותיהם;

· "ממטה למעלה" - עליית האדם באותן מדרגות.

מהבורא יוצאים העולמות אין-סוף, אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, והעולם האחרון - העולם שלנו (תרשים 12). כאמור, הקבלה מתארת את כל אופני בריאת העולמות ואת הדרך שבה יורדת הנשמה מהבורא, דרך כל העולמות עד לעולם שלנו. בין העולמות העליונים ובין העולם שלנו נמצא ה"מחסום" המפריד בין העולם הרוחני ובין עולם החומר.

תרשים 12

מתחת למחסום מצויים הגוף והנשמה בדרגת העולם הזה. האדם מתחיל את תהליך תיקונו הפנימי מדרגת העולם הזה. ממנה עולה האדם בנשמתו, דהיינו בהכרת המציאות הרוחנית, דרך העולמות עשיה, יצירה, בריאה, אצילות, ואדם קדמון עד לעולם אין-סוף. במצב הנקרא "גמר התיקון" הוא מתאחד עם הבורא בשלמות. חכמת הקבלה מכילה את כל המציאות שלמטה מהבורא: את כל העולמות, את כל מי שנמצא בהם, את תהליך ירידת נשמת האדם עד העולם הזה ואת עלייתה חזרה. כלומר, חכמת הקבלה כוללת את כל מצבי האדם.

העולמות הרוחניים והעולם שלנו נמצאים זה תחת זה. הם מקבילים זה לזה, ולכן כל העולמות כלולים מאותם הפרטים. האור יוצא מהבורא ועובר דרך כל העולמות עד לעולם הזה, ומשום כך כל פרט המצוי באין-סוף נמצא גם בכל העולמות האחרים. המקובלים מגדירים יחס זה כשורש וענף:

אין לך פרט של מציאות או של מקרי המציאות המצוי בעולם התחתון שלא תמצא דוגמתו בעולם עליון הימנו, בצורה שוה כמו ב' טיפות של מים. ונקראים "שורש וענף". כלומר, שאותו הפרט, הנמצא בעולם התחתון, נבחן לבחינה של ענף בערך הדוגמא שלו, המצוי ועומד בעולם העליון, שהוא שורשו של הפרט התחתון, מפני שמשם נחתם ונתהוה הפרט ההוא בעולם התחתון.

בעל הסולם, מאמר "מהות חכמת הקבלה"

פירוש הדברים הוא, שבכל העולמות העליונים עד עולם אין-סוף נמצא את כל פרטי המציאות שבעולם הזה על כל קשריהם. היקום, הפלנטות, כדור הארץ, דומם, צומח, חי ומדבר נמצאים גם בעולמות שמעל לעולם הזה, בעולמות עשיה, יצירה, בריאה, אצילות, אדם קדמון ואין-סוף. אין פרט טבעי בעולם הזה שאינו נמשך מאין-סוף עד לעולם הזה דרך כל העולמות. ההבדל בין פרטי המציאות שבעולם הזה לבין פרטי המציאות שבעולמות העליונים הוא אחד - בעולמות העליונים הפרטים הללו נמצאים בצורת כוחות, ובעולם הזה הם נמצאים בצורת חומר.

השגת העולמות העליונים מאפשרת לאדם לראות את הכוחות הפועלים על כל הפרטים בעולם הזה. בהשגתו את העולם העליון מתוודע האדם לאופני ההתנהגות של פרטי המציאות שבעולם הזה, לסיבה להתנהגותם ולתכונותיהם. חכמת הקבלה מסייעת בידי האדם לעלות אל העולם העליון, ובעזרתה ניתן לצפות מלמעלה על דרך התנהגותו של כל המצוי בעולם הזה.

תהליך מעבר המחסום הוא תהליך הדרגתי. לימוד הקבלה במטרה להתקרב אל תכונת הבורא, תכונת ההשפעה, מחדד באדם את דקוּת ההבחנה. מתעוררות בו הבחנות עדינות יותר ומדויקות יותר על המציאות שבה הוא חי. האדם מתחיל להרגיש את הפעולות מאחורי החומר - את הכוחות הפועלים על החומר הנמצא לפניו. בחמשת חושיו הרגילים הוא מרגיש את אותה מציאות כמקודם. בחוש הנוסף המתפתח בו הוא חש את הכוחות הנמצאים מעבר לגבולות התפיסה של חמשת החושים. המציאות הנסתרת מתבררת לו יותר ויותר, והוא מרגיש בקיומה של מציאות נוספת מעבר לתמונת העולם הזה.

גילוי המציאות הרוחנית מתחלק לשלושה שלבים, וכך הם נקראים: "עיבור" "קטנוּת" ו"גדלוּת". בשלב העיבור האדם רואה אך אינו מבין. בשלב הקטנות הוא מבין משהו מהמתרחש, אך עדיין אינו מסוגל להשתתף בכוחות עצמו בפעולות הרוחניות. בשלב השלישי, בדרגת הגדלות, מקבל האדם כוחות ושכל להצטרף לפעולה הרוחנית ולהשפיע על המציאות הרוחנית. בדרגה זו מתחיל האדם לקבוע את זרימת הכוחות מהעולם העליון לעולם שלנו ובחזרה. הוא נעשה לחלק פעיל, שדרכו עובר כל השפע ממטה למעלה וממעלה למטה. בדרגת הגדלות מממש האדם את תפקידו ומקשר בין כל העולמות. מצב זה הוא מצבו המתוקן של האדם, וכל אחד מהנבראים חייב להגיע אליו.

ביכולתו של האדם להרגיש בכל פרט מפרטי המציאות שבכל העולמות. כל שחסר לאדם הוא חוש, עדינות, יכולת להבדיל ולהרגיש. גם במסגרת חיינו בעולם הזה ניכר הבדל בין הרגשותיו של ילד לבין הרגשותיו של נער בוגר, או של מדען. לימוד הקבלה בונה באדם כל העת כלים והבחנות, ומביא אותו לכדי הרגשת העולם העליון.

מכאן מובן מדוע חכמת הקבלה כוללת בתוכה את כל החכמות והמדעים של העולם הזה, הנכללים בה כשבע החכמות החיצוניות. ללא הסבר נכון, האדם טועה ומחשיב את הקבלה לתורה מיסטית שעניינה מעשי קוסמוּת וניסים. אחרים משייכים אותה לדת היהודית. לאמיתו של דבר, אין לחכמת הקבלה כל קשר למיסטיקה, לדת או לכל המצאה אחרת פרי דמיונם של בני האדם. מטרתה של חכמת הקבלה אחת היא - להביא את האדם לידי התאמה לבורא דרך תיקון הדרגתי.

הקבלה היא השיטה היחידה לתיקון האגואיזם שבאדם, כיוון שכתבי הקבלה נכתבו מתוך הכרת העולם העליון. רצון האדם להתקרב אל עבר המצבים המתוארים בכתבי הקבלה, מצביו העתידיים והמתוקנים, גורם לכך שהם מקרינים למצבו הנוכחי כוח תיקון. כוח זה נקרא "אור מקיף", והוא משנה את תכונות האדם. הוא מקדם אותו אל הרגשת מצבו המתוקן, על ידי כך שהוא יוצר בו בהדרגה תכונות אלטרואיסטיות.

עיקר לימוד הקבלה מתמקד בעולם האצילות. עולם האצילות נמצא מעל ל"פרסא" והוא מכונה "עולם התיקון". מערכת זו מיועדת להביא לידי תיקון האדם כאשר ירצה בכך. האור הממלא את נשמת האדם המתוקנת בעולם האצילות מאיר למצבו הנוכחי של האדם כ"אור מקיף", ככוח המתקן את טבעו מאגואיזם לאלטרואיזם. האור מעלה את נשמת האדם דרך כל העולמות עד לחזרתה אל שורשה. אם כן, עולם אין-סוף הוא המטרה, והעולם שלנו הוא נקודת ההתחלה. שיפור תכונות האדם נקרא בשם "עלייה במדרגות העולמות".

הקבלה מיועדת לאנשים השואלים מהי תכלית חייהם, לאנשים שהרצון שלהם אינו מסתפק בתענוגי העולם הזה כגון מין, עושר, כבוד או מושכלות. חכמת הקבלה מיועדת למי שרוצים להשיג דבר-מה מעל לרצונות הארציים. כאשר האנושות כולה מתעוררת לשאול על תכלית חייה, מתגלה חכמת הקבלה. המקובלים הצביעו על שנת 1995 כעל תחילתה של התקופה. מכאן נובע החיוב בהפצת חכמת הקבלה.

ארבע שפות בחכמת האמת

כאמור, המקובלים הם חוקרי העולם העליון המצוי מחוץ לטווח קליטתו של האדם הרגיל. תיאורי השגתם מתייחסים אל העולם העליון, אך כיוון שאיננו מודעים לכך שמלבד העולם שלנו קיים גם עולם רוחני עליון, אנו משייכים את דבריהם לעולם שלנו. תופעה זו נקראת "הגשמת הדברים".

בעבר היה עם ישראל בהשגת העולם הרוחני. אלפיים שנות הניתוק מהרגשת העולם הרוחני מכונות בשם "גלות". הן הביאו אותנו לחשוב, כי התורה עוסקת בסיפורים היסטוריים או בקודי התנהגות בין אדם לחברו בעולמנו. אך לא כך הוא. בין הפרטים שבכל עולם ועולם קיים יחס של שורש וענף. על בסיס עיקרון זה פיתחו המקובלים שפה המיוסדת על ההקבלה שבין העולם העליון לבין העולם שלנו. הם מתארים תהליכים המתרחשים בעולם הרוחני על ידי שימוש בשמות הענפים הלקוחים מעולמנו.

המקובלים משתמשים בארבע שפות שונות כדי להסביר לנו כיצד יוכל האדם להגיע למדרגת הבורא, ואת האופן שבו יוכל לקרב אליו את כוח התיקון שיתקן את טבעו מאגואיזם לאלטרואיזם. אלה הן שפת התנ"ך, שפת ההלכה, שפת האגדה ושפת הקבלה. במאמרו "תורת הקבלה ומהותה" אומר בעל הסולם כי הגם שארבע שפות משמשות בחכמת האמת, ו"פנימיות חכמת הקבלה, אינה אחרת, מפנימיות התנ"ך, התלמוד, וההגדה", הרי שפת הקבלה גופה היא הנוחה והמתאימה ביותר לשימוש זה.

ההבדל בין השפות ניכר ברמת הדיוק שלהן. שפת הקבלה מדייקת יותר מן השפות האחרות בתיאור הקשר בין השורש בעולם העליון לבין הענף בעולם התחתון. ככל שהאדם קושר את עצמו בצורה מדויקת יותר לשורשו העליון, כך גדול יותר הכוח המתקן שהוא משיג. שפת הקבלה משתמשת במונחים שאינם קיימים בעולם שלנו, כגון "עולמות" ו"ספירות", ומסתייעת בתרשימים ובנוסחאות. היא מקלה על הלומד לבל יתבלבל, מסייעת לו שלא לגַשֵּׁם את הדברים ומאפשרת לגשת ללימוד בצורה ברורה ומסודרת. השוני המרכזי בין שפת הקבלה לבין השפות האחרות בא לידי ביטוי באופן הברור והחד-משמעי שבו מתוארת מטרת הבריאה - הידמות הנברא לבורא; היפוך האגואיזם לאלטרואיזם.

ספר הלימוד המרכזי בקבלה בדורנו הוא "תלמוד עשר הספירות" של בעל הסולם, ספר בן שישה כרכים המיוסד על כתבי האר"י. הוא פורס על פני אלפיים דפים את מבנה העולמות העליונים, והדברים מלווים בתרשימים, במילון מושגים ובלוח שאלות ותשובות לשם חזרה על החומר. בהקדמה לספר מפרט בעל הסולם בהרחבה את הסיבות לעדיפותה של שפת הקבלה על פני השפות האחרות, בייחוד בדורנו זה.

בימינו מצויה האנושות בסוף השלב האחרון בהתפתחות הרצון לקבל. לפיכך הופיע בעל הסולם והתאים את שיטת האר"י למבנה הנשמות בדורנו, כך שתהיה זמינה בעבור כל אדם ואדם.

שינוי עצמי

רבים טועים לשייך את חכמת הקבלה לדת, אך הקבלה והדת שונות בתכלית זו מזו. מטרת הדתות היא להרגיע את האדם והן מפתחות בו תקווה כי בזכות תפילתו ישתנה יחס הבורא אליו. גישתה של הקבלה שונה לחלוטין. תפילה, מהשורש פל"ל, פירושה שהאדם דן את עצמו. הוא בודק את ההבדל האיכותי בינו לבין הבורא ומבקש ממנו כוח לתיקון תכונותיו.

חכמת הקבלה מסבירה כי הבורא אינו בר-שינוי. יחסו של הכוח העליון לנבראים הוא מוחלט: טוב ומיטיב לרעים ולטובים. לחצו הקבוע של הכוח העליון מורגש לכל אחד מבני האדם בהתאם לרמה שבה הוא נמצא ביחס אליו. כאשר האדם מרוחק מן הכוח העליון הוא מרגיש לחץ גדול, כאשר הוא מתקרב אליו הלחץ פוחת. הכוח העליון דוחק באדם להתקרב אליו באמצעים שונים, אך מטרתו אחת: לקדם את האדם אל השלמות. אם האדם רוצה בשינוי לטובה עליו להשתנות, דהיינו לעלות לדרגה עליונה יותר. בכל עלייה כזו מרגיש האדם את עצמו קרוב יותר לבורא, נשמתו מתמלאת בהתאם לרצונה וכך הוא מגיע לידי סיפוק נפשי. אין כל דרך אחרת לגרום לשינוי בחיינו.

לכל אורך ההיסטוריה האדם זועק ומתפלל לשינוי מצד הכוח העליון, אך השינוי אינו בא. הכוח העליון מחכה לשינוי מצד האדם. כל עוד האדם אינו מתפתח בעזרת חכמת הקבלה, דרכו היא דרך רצופת ייסורים. המכות דוחפות אותו מאחור, והוא, מחוסר ברירה בורח מהרע אל מקום אחר, לכאורה טוב יותר. כעבור זמן מתברר לאדם כי גם המקום החדש אינו טוב כפי שנראה בתחילה, וכך הלאה.

אם האדם מתפתח בעזרת חכמת הקבלה, מצבו המתוקן מקרין אל מצבו הנוכחי ומאיר לו. בעזרתו יודע האדם כיצד עליו להתקדם. בהכירו מראש את המטרה הטובה, הוא נמשך אליה בשמחה. כזה הוא ההבדל בין ההתפתחות האנושית לבין ההתפתחות לפי חכמת הקבלה. העולם מתפתח ללא הכרה, בלי להבין את הסיבות לקיומו. האנושות אינה יודעת להיכן האדם מובל ומהי מטרת לידתו, חייו ומיתתו. חכמת הקבלה פותחת בפני האדם את כל האופקים, ומנחה את דרכו לשלמות ולנצחיות שבדרגת הבורא.

כאשר האדם מתחיל לחקור את מצבו במציאות בעזרת חכמת הקבלה, הוא מגלה את יחס הבורא אליו כמטרתי. הוא מבין כי אין כל תועלת בפנייה אל הבורא בבקשה לשינוי היחס. אם האדם יימשך קדימה בעזרת האור, יקדימו צעדיו את הייסורים והתקדמותו תלך ותואץ. זוהי למעשה כל התועלת מלימוד חכמת הקבלה - להאיץ את ההתפתחות הרוחנית כך שתקדים את הייסורים. בתחילתה של המאה ה- 21 עומדת האנושות על סף תהום. צריכת הסמים ההולכת וגוברת, הייאוש הכללי וסכנת ההשמדה לא יותירו בידי האדם ברירה. הוא יהיה חייב להימלט מן הייסורים הדוחקים בו מאחור.

מכאן מובן הערך הרב שבגילוי יחס הבורא לאדם כמטרתי. יחס שכזה מאפשר לאדם לפנות אל הבורא כאל שותף לאותו מסלול ולבקש ממנו עזרה, שכל וכוחות כדי להתקדם לעברו. לבקשה המופנית בצורה כזאת הבורא נענה מיד; הוא פותח בפני האדם את העולמות העליונים ומסביר לו כיצד להתקדם. בדומה לדרך שבה אנו מחנכים את ילדינו לחיות ולהשתמש בתבונה במציאות שמסביבם, כך מחנך הבורא את האדם. העולמות נפתחים בפניו והאדם נכנס לתוכם. הוא מרגיש את הכוחות הפועלים במציאות ומתחיל להשתתף בצורה עצמאית בתהליך, מתוך הבנה והשגה.

חכמת הקבלה מעבירה את האדם מהתקדמות על ידי הכוח השלילי הדוחף מאחור, להתקדמות קלה ומהירה על ידי הכוח החיובי המושך קדימה. עיקר ייחודה של דרך הקבלה הוא בפיתוח יכולתו של האדם להכיר ברע. היא מפתחת באדם הבחנה עדינה, חדה ומדויקת מהו טוב ומהו רע. הקושי נעוץ בזה ש"הדבר הרע" נראה לנו באופן טבעי כטוב דווקא - האגו שלנו. אנו רגילים להתייחס אל האגו כאל מה שמסייע לנו להתפתח עוד ועוד. כל החיוּת והתענוג שאנו חשים מורגשים בתוך האגו. באגו אנו מרגישים את עצמיותנו ואת אישיותנו.

הקבלה מסייעת לאדם להבחין בכל מצב במהלך ההתפתחות מה גורם לו רע וכיצד ניתן לתקנו ולהתקדם הלאה. ההבדל בין אדם מפותח יותר לבין אדם מפותח פחות הוא בחדות היכולת להבחין ברע. הדבר דומה למכשיר מדידה: ככל שיחידת המידה שלו קטנה כך גדול יותר דיוקו. לימוד הקבלה הופך את האדם רגיש יותר ויותר להבחנה בהבדל בין רוחניות לבין גשמיות, בין השפעה לבין קבלה עצמית.

אם אדם בן דורנו קיבל הזדמנות לשמוע על חכמת הקבלה ועל האפשרות שהיא מציעה לו, ביכולתו להגיע בגלגול הזה למימוש מטרת הבריאה - לעלות דרך כל העולמות עד לאין-סוף.

יחס נכון למציאות

שמה של חכמת הקבלה מעיד על מטרתה - חכמה המורה איך לקבל. בעזרת יחס נכון אל המציאות ניתן ליהנות ללא הגבלה. אין מדובר בהנאות כגון הנאה ממין, מאוכל טוב, מבית או מרכב חדש המתפוגגות כלא היו. ביכולתנו להגיע לידי אושר ולהתמלא בתענוג כה גדול, עד שנתרומם אל מעבר לתחושת הזמן.

את הזמן אנו חשים רק על פי התנודות בין טוב לרע, במעברים בין תחושת מילוי וחוסר מילוי. אולם אם אדם שרוי בהתפעלות ובהתרוממות רוח, אין הוא מרגיש את הזמן. חכמת הקבלה אומרת כי ביכולתנו להגיע לידי כך שהזמן יעלם; תיעלם הרגשת המרחק ועימה כל ההגבלות האחרות, ואנו נימצא בעולם בלתי מוגבל, עולם אין-סוף.

חיינו יכללו תמיד את שני המרכיבים המנוגדים זה לזה - התענוג והרצון, הפלוס והמינוס. התענוג שייכנס אל הרצון ימלא אותו וינטרל אותו. אנו נתקלים בזה בכל תחומי החיים, ממדעי החברה ועד מדעי הטבע: הפלוס מנטרל את המינוס, ולבסוף איננו מרגישים דבר. כל עוד נחבר אותם ישירות זה לזה, נקבל תוצאה שוות-ערך לאפס; אולם אם נבנה ביניהם התנגדות, הם יפעלו בדרך הנכונה. כך נוכל ליהנות ולהרגיש את התענוג ללא הפסק.

המקובלים אומרים כי מקור התענוג המגיע אלינו הוא הכוח העליון. כוח זה שולח אלינו תענוג מפני שהוא אוהב אותנו. כאשר מנסים לקבל את התענוג בצורה טבעית וישירה, התענוג מנטרל את הרצון ליהנות ממנו וההנאה נפסקת. אך ישנה דרך נוספת להתייחס לתענוג. אם נוכל לגלות את אהבת הכוח העליון אלינו, להתייחס לאהבתו ולהחזיר לו אהבה - נגיע להשתווּת עימו. כל צד מן הצדדים ירצה לגרום נחת רוח למשנהו ובזה תהיה הנאתו. במקרה כזה התענוג אינו בא מבחוץ אלא מתעורר בתוכו של כל צד כתוצאה מאהבתו לשני, ולכן אין הוא מכבה את הרצון. הרגשת תענוג בלתי פוסקת מורגשת לנברא כחיים נצחיים.

נמחיש את הדבר בעזרת דוגמה. כאשר אם נותנת לבנה סוכרייה טעימה, באופן טבעי יכול הילד לאכול אותה ולהתייחס לתענוג עצמו שבאכילת הסוכרייה. ברגע שהוא יסיים לאכול אותה, יתפוגג התענוג. לעומת זאת, באפשרותו לנהוג אחרת. הוא יכול להתייחס אל היחס של אימו אליו ולא אל התענוג עצמו. אימו אוהבת אותו, ומשום כך היא נתנה לו את הסוכרייה. ביכולתו לקבוע שאין הוא מקבל את הסוכרייה בגלל התענוג שבה, אלא מכיוון שהוא רוצה להחזיר אהבה לאימו. הדרך לבטא את האהבה לאימו היא בקבלת הסוכרייה שהיא חפצה להעניק לו. כאשר יקבל הילד את הסוכרייה, הוא לא יתייחס לסוכרייה עצמה אלא לכך שאימו נהנית מכך שהוא נהנה מן הסוכרייה.

למעשה, נוצר כאן יחס חדש לחלוטין בין המקבל לבין הנותן. שניהם הפכו שווים זה לזה. כך נפתרת הבעיה של הפלוס והמינוס המנטרלים זה את זה, שכן המקבל - המינוס - הפך לנותן בעצמו. אם הכלי מקבל את האור רק כדי להחזיר אהבה לעליון ממנו, הוא משתווה לחלוטין אל העליון-הנותן. במקרה זה אין התענוג מנטרל את הרצון ולכן התענוג אינו נפסק.

אין כל חשיבות מי הנותן ומי המקבל; ה"כוונה" היא החשובה. כוונה היא הדרך שבה אנו מתייחסים לקבלה ולנתינה. באמצעות היחס לכוח העליון אנו יכולים להגיע למצב שנקבל ממנו, אולם קבלה זו לא תהווה קבלה כלפיו אלא נתינה לו. נוכל לקבל ממנו לא משום שאנו רוצים לקבל תענוג, אלא משום שאנו רוצים לתת לו תענוג, לגרום לו הנאה. מאחר שאנו פועלים כמוהו אנו רוכשים אט אט את שכלו, את מעמדו ואת דרגתו.

כאשר נדע כיצד ניתן לבצע את התהליך הזה בתוכנו, נתחיל להרגיש בהדרגה קשר עם הכוח העליון. אנו נחוש כיצד אנו רוכשים את ה"ראש" שלו, כיצד אנו מקבלים ממנו וגורמים לו הנאה. באמצעות פעולה פשוטה שכזו אנו נעשים דומים יותר ויותר אל הכוח העליון הנצחי, האין-סופי והבלתי מוגבל.

כדי שנוכל לבצע פעולה כזו אנו זקוקים להתגלות הכוח העליון. חסרה לנו ההרגשה שיש כוח עליון שאוהב אותנו ורוצה למלא אותנו כל טוב. אם נחוש זאת, נתחיל להרגיש במערכת יחסים כזו בינינו לבינו. הקושי היחיד העומד בפנינו הוא לאתר דרך שבה נוכל לגלות את הכוח העליון, להרגיש אותו ולהימצא עימו בקשר.

לימוד הקבלה מביא את האדם להתפתחות כזו. מערכת היחסים הזו בין האדם לבין הכוח העליון מתחילה לאחר שהאדם מתחיל להרגיש כי קיים מעין שדה המחזיק את המציאות כולה: החל מגושים דוממים כמו כדור הארץ והיקום שלנו ועד אנו עצמנו. זה הכוח העליון, ואנו מצויים בתוכו. אם רק נתחיל להרגיש שהכוח הזה קיים, שהוא מתייחס אלינו באהבה, שהוא רוצה שנכיר אותו ונתקרב אליו, אזי נתחיל להיות עימו ביחסים כאלה באופן טבעי.

אנשים שחוו מוות קליני מספרים כי הרגישו בקיומו של מעין אור עליון המחכה לנו. גם מדענים מתחילים לשער קיומם של דברים דומים. אולם אין צורך לעבור מצבים קיצוניים כאלה כדי לחוש זאת. לימוד הקבלה מכניס את האדם בהדרגה להרגשת הכוח העליון. האדם מתחיל לחקור את המציאות, ורק בהתאם למה שהוא מרגיש ומגלה בה - הוא פועל.

כאשר האדם מרגיש את הכוח הנמצא מחוץ לו, הוא מגלה שהכוח העליון אוהב אותו. האדם מתחיל להרגיש שהכוח העליון קיים לטובתו, וכי הוא רוצה שהאדם ייהנה. בהתאם לכך האדם בונה את יחסו אליו. בכל האמור כאן אין מדובר על משהו מופשט הכרוך בדמיון או במדיטציה; הדברים ריאליים לחלוטין, והמקובלים מודדים אותם: את הצורה שבה הכוח הזה מגיע, מה עוצמת הלחץ שלו עליי, מהי עוצמת ההתנגדות שבה אני צריך לפעול כנגדו, כיצד אנו יכולים להתקשר זה לזה, איך אני יכול להידמות לו, באילו רצונות שלי אני יכול להידמות לו ובאילו עדיין לא. באותה מידה שהכוח העליון מתראה אל האדם כאוהב אותו, כרוצה בטובתו, האדם מתפעל ומשיב לו אהבה.

למעשה, אנו "כּלֵי הרגשה". ולכן הכול מתחיל מהרגשת הכוח העליון. כולנו מרגישים שאנו רוצים משהו. אילו הרגשנו, יחד עם הרגשת הרצון לדבר-מה, שהדבר הזה בא ממישהו, היה משתנה כליל יחסנו למציאות. היה לנו אל מי להתייחס. לימוד הקבלה יכול להביא אותנו אל הרגשת הכוח העליון - הרגשת הנותן.

מציאות החוץ

ברגע שאנו מתחילים להרגיש את הכוח העליון ולהיות ביחסים כאלה עימו, אנו מתחילים להרגיש את המציאות שלו, את מציאות החוץ. המקובלים אומרים כי מלבד הכוח העליון לא קיים דבר סביבנו. אנחנו נמצאים במעין שדה הממלא את כל המציאות. חוץ מן השדה הזה ומאיתנו לא קיים דבר. כאשר אנו מתחילים להרגיש אותו, הגוף שלנו הופך להיות חסר משמעות. אנו מתחילים להרגיש היכן אנו נמצאים בצורה כללית ונצחית - הן עם גופנו הן בלעדיו. איננו תלויים עוד בהרגשת חמשת החושים.

נוסף להרגשת המציאות דרך חמשת החושים אנו מתחילים להרגיש את מציאות החוץ הנמצאת מחוץ להם. כשהדבר קורה, קיומו או מותו של גופנו הפיזי על חמשת חושיו אינו משנה דבר משום שכבר התעלינו מעל תחושת החיים המצויה בתוך ה"קופסה שלנו", אל הזרימה האין-סופית המצויה מחוץ לנו. האדם ממשיך להתקיים עם גופו בחיי העולם הזה, אך בה בעת הוא חי בכל העולמות כולם עד לעולם אין-סוף, והמקום שבו הוא נמצא אינו מפריע לו.

האדם מרגיש את שתי צורות המציאות: את המציאות המורגשת בתוכו דרך חמשת חושיו, ואת מציאות החוץ. לאמיתו של דבר, מציאות החוץ המורגשת לאדם מאפילה על תחושת המציאות המורגשת בחמשת חושיו, מכיוון שהיא אינטנסיבית, גדולה ובלתי מוגבלת לאין שיעור.

מעבר המחסום

כאשר הכוח העליון מופיע מול האדם כאוהב ומעורר את הופעת צורת ההשפעה בתוכו, האדם עובר את ה"מחסום" ונכנס ל"עולם הרוחני". הדבר מזכיר מאוד פיתוח תמונות. בילדותי נהגנו לצלם תמונות, וכדי לפתחן טבלנו את הנייר בתוך כימיקלים. כשהנייר הושרה בכימיקלים היינו מביטים כיצד התמונה מתבררת בהדרגה.

אנו רגילים להתייחס לעולם כאל מציאות שבה אנשים, ארגונים ומוסדות ציבור משפיעים על מהלך חיינו: השכן, הממונה עלינו בעבודה, שלטונות המדינה, או פיגועי טרור איומים. אט אט, על ידי פעולות המכוונות לגילוי הכוח העליון, יתחיל האדם להרגיש כי מאחורי כל אירועי העולם עומד כוח. הוא יתחיל לראות כיצד הכוח הזה מפעיל את האנשים כבובות על חוט ויבין מה רוצה ממנו הכוח. דרך האנשים, דרך כל העולם הזה, דרך כל מה שיש לנו בחיים, דרך כל שעברנו בעבר ומה שאנו עוברים בהווה, נתחיל לגלות שמדובר באותו יחס אחד ממישהו אחד - מהכוח העליון הזה שפועל עלינו. מנקודה זו ואילך מתחילה באמת חכמת הקבלה.

כל אשר מתרחש לפני כן מכונה "זמן ההכנה" למעבר המחסום. מן הרגע שבו האדם מתחיל להרגיש את הכוח העליון ולהיכנס למגע מסוים עימו, הוא מתחיל לעיין בספרי המקובלים ולהבחין בהוראות הכתובות בתוכם בעבורו. הם מורים לו למה לשים לב, אילו פעולות לנקוט ולאילו תגובות לצפות.

הדבר דומה למדי לדרך שבה הגדולים מלמדים את הקטנים כיצד לנהוג בעולם שלנו. הקטנים אינם יודעים את חוקי העולם ולכן אנו מזהירים אותם לבל ייפלו, ומציעים להם כיצד לנהוג. בדיוק באותו אופן כתבו המקובלים הוראות בעבורנו. ספרי המקובלים הם למעשה הוראות בעבור האדם, המנחות אותו כיצד ללמוד מהר יותר, להשתפר ולהתקדם ביחסיו עם הכוח העליון. את היחסים האלה אנו נוהגים לכנות בשם "העולם הרוחני".

השתוות הצורה

עד כה דיברנו על כך שטבע האור וטבע הכלי הפוכים, נותן ומקבל. כאשר אור ממלא את הכלי הוא מבטל אותו, כלומר כאשר תענוג ממלא את הרצון ליהנות הוא מנטרל אותו. כתוצאה מכך, בני האדם עסוקים ברדיפה מתמדת אחר תענוג חדש, אך לעולם אינם מצליחים להחזיק בהנאה המתפוגגת. לא ייתכן תענוג אמיתי כל עוד הקשר בין האור לבין האדם יהיה מבוסס על היות האדם מקבל.

כדי לקבל תענוג אמיתי על האדם לקבל בכוונה לגרום הנאה לכוח העליון. אם יקפיד על כך, הוא יתמלא וייתן ללא הפסק. הרווח מקבלה שכזו כפול: האדם מתמלא הן בתענוג עצמו והן בהכרת הנותן. אם האדם מקבל כדי להחזיר תענוג לכוח העליון, הוא מתחיל להכיר את הכוח העליון ומתרקמת בו הרגשה של המציאות שמחוץ לו.

כאשר אדם מקבל לפי חשבון אגואיסטי טבעי, הוא מרגיש את עצמו בלבד. קבלה במטרה להשפיע לכוח העליון בחזרה מאפשרת לאדם להכיר את הכוח העליון. בקבלה כזו האדם יוצא מחוץ ל"קופסה" שלו, לחזות במציאות שמסביב לו. בהרגשת המציאות שמחוץ לו עולה האדם מעל לרמת הקיום של חיים ומוות בעולם הזה. הוא פוסל לשימוש את הקבלה לפי החשבון האגואיסטי הנקראת "קבלה גופנית", ועובר לקבלה בנשמה, "קבלה על מנת להשפיע" לכוח העליון.

כדי שהאדם יוכל להתחיל לקבל על ידי הנשמה, עליו להרגיש את הכוח העליון. הרגשת הכוח העליון כנותן תעורר באדם בושה, ובעקבותיה הוא יחליט לקבל רק בתנאי שיחזיר הנאה לנותן. אך בעולמנו הכוח העליון אינו מגולה. אילו היה מגולה, היה האדם נהנה הנאה אגואיסטית כפולה, הן מן התענוג והן מן הקשר אל העליון-הגדול. במקרה כזה היה האדם "ננעל" על הכוח העליון בצורה אגואיסטית על מנת לסחוט ממנו תענוג, ולעולם לא היה יכול לעבור למצב של החזרת תענוג לו.

התנאי הראשוני להרגשת הכוח העליון אפוא הוא להיפטר מהאגואיזם. הרגשת מציאותו אינה יכולה להיקלט באגו של האדם. אם היה האדם תופס את הכוח העליון ברצון האגואיסטי שלו, היה נעשה ל"קליפה". קליפה היא רצון אגואיסטי כה גדול שהאדם לא היה יכול להיחלץ ממנו לעולם. הדרך היחידה להיפטר מן האגו היא בכך שהאדם ישווה את צורתו לצורת הנשמה הכללית.

הנשמה הכללית

כולנו נבראנו ככלי אחד הנקרא "אדם הראשון". בכלי זה נמצאים כולנו יחד, קשורים זה לזה כחלקי מערכת אחת. כדי לאפשר לבני האדם להיתקן, התרחשה "שבירת הכלים", ובה נשבר המבנה הרוחני של אדם הראשון לחלקיקים רבים. חלקיקים אלה הם "נשמות פרטיות" המתלבשות בגופים שבעולם הזה. כתוצאה מהשבירה כל אחד מבני האדם נתון בידי הרצון האגואיסטי שלו, אטום לזולת ומרגיש רק את עצמו.

לאחר התפתחות ארוכה מאוד מתחילים בני האדם להרגיש את הנקודה שבליבם, והיא מעוררת בהם דחף לחיבור עם הכוח העליון, לחיפוש אחר הרוחניות. כעת על האדם לקנות כוח התגברות שיאפשר לו להתרומם מעל האגואיזם. רק במידת השתוות האדם אל הכוח העליון יוכל האדם להתקשר אליו, להרגיש אותו ולהתקרב לעברו.

הדבר ניתן לביצוע באמצעות התחברות בין אנשים בעלי מטרה רוחנית משותפת. אמנם כל אחד מהם נתון בשליטת הרצון לקבל שלו, אך הם מעוניינים להתעלות מעליו. סביבה כזו מוגדרת כסביבה רוחנית, ובעזרתה האדם יכול לשבור את המחיצה שבינו לבין הזולת. אף שהם נמצאים בתוך האגואיזם, הם מנסים בכל כוחם ליצור מבנה בעל צורה מקבילה לצורת המבנה האמיתי והמתוקן - נשמת אדם הראשון. אלא שאין הם יכולים להצליח בכך בעצמם, שכן משימה שכזאת מנוגדת לטבע האנושי. כל שביכולתו של האדם לעשות הוא לסגל לעצמו רצון גדול להתחבר אל האחרים.

כאן מקומה של חכמת הקבלה. בכתבי הקבלה מתואר מצבם האמיתי והמתוקן של בני האדם. ההבדל בין המצב המתוקן והלא-מתוקן הוא בכך, שהאדם מחליף את כוונת השימוש בטבע שלו - משימוש לתועלת עצמו לשימוש לתועלת הזולת. על ידי לימוד נכון של כתבי הקבלה האמיתיים האדם מתאר לעצמו את מצבו המתוקן. הוא מעורר את האור, הממלא אותו במצבו המתוקן, לתקן אותו. לאחר שהאור הזה יתקן אותו, הוא גם ימלא אותו ואז ירגיש האדם את העולם הרוחני.

*

בעולם הרוחני אין זמן, אין מקום ואין תנועה. העולמות העליונים אינם נמצאים מעלינו במובן הפיזי של הדברים. עלייה פירושה חזרה להכרה. לימוד הקבלה מחייב אותנו להשיל את הלבוש הגשמי של ההרגשה ושל התפיסה המוכרות לנו היום, ולחדור דרך החומר לכוחות העומדים מאחוריו. האדם עובר מצפייה בתמונת המציאות אל היכרות עם הכוחות המייצרים את התמונה. הוא מתחיל להבין את הדרך שבה מתהווה המציאות ורוכש יכולת להתחבר עם הכוחות המייצרים את התמונה ולשלוט בהם. זוהי כניסה לחדר הפיקוד והבקרה של המציאות.

יצירת הכלי

כל עבודת האדם היא ליצור כלי. אם נדע לבנות את כלי התפיסה שלנו בצורה הנכונה, נוכל לחוש היכן אנו נמצאים באמת. החומר שלנו הוא הרצון לקבל הנאה ותענוג. אם נצליח ליצור בחומר הזה רגישויות והבחנות על אודות קבלה והשפעה, נוכל לתפוס בעזרתו את העולם הרוחני. דומה הדבר לאופן שבו מתיכים בתנור חתיכת ברזל גולמית, יוצרים ממנה חלקים שונים, מחברים אותם בדרך הנכונה - ומקבלים מנוע.

דבר דומה עלינו לעשות עם עצמנו כדי שנוכל לחוש את הרוחניות. במהלך בניית הכלי הרוחני האדם עובד כמו פַּסָּל. הוא חותך את חומר הגלם ומשייף אותו עד שהחומר מקבל את הצורה הרצויה. חומר הגלם הוא רצונות האדם, מחשבותיו וכוונותיו.

הבורא ברא את הבריאה במטרה להיטיב לנבראים. כדי לממש את מטרתו ברא הבורא כלי שיקבל את הטבתו - הרצון לקבל. בתחילה הרצון חסר "צורה" כלשהי. בתהליך התיקון מקנה לו האדם צורה, כך שבסופו "לובש" הרצון לקבל את צורת הבורא - צורת ההשפעה. החומר עצמו נותר כפי שהיה, רצון לקבל הנאה, אלא שהכוונה "על מנת להשפיע" מדמה את התנהגותו להתנהגות הבורא-המשפיע. הכוונה אפוא היא הצורה.

כתבי הקבלה מתארים את הצורות שהאדם צריך ליצור ברצון לקבל, מדרגה אחר מדרגה, כך שיוכל לחוש את הטבת הבורא. הרצון לקבל הכללי שבאדם מורכב מתרי"ג רצונות. הצורות השונות של "על מנת לקבל" או "על מנת להשפיע" הרוכבות על רצונות אלה מגדירות את אופי המדרגה שבה נמצא האדם. "מדרגה" היא עוצמה מסוימת של צורת ההשפעה המאפשרת את הופעת ההטבה של הבורא בתוך הרצון לקבל. המילויים השונים המתקבלים ברצון לקבל הם המקור לריבוי "שמותיו" של הבורא, המתגלים במדרגות התפיסה השונות. האדם הוא הנותן שם לבורא, בהתאם לטעם שהוא מרגיש בהשפעת הבורא אליו.

*

לאחר שהשיגו המקובלים את הטבע וחקרו אותו, הם חילקו את אופני הכרת המציאות לארבע רמות: חומר, צורה שבחומר, צורה מופשטת ומהות. הקבלה היא שיטת לימוד מעשית המובילה את האדם ביסודיות ובשיטתיות לאורכה של דרך ההתפתחות. בדומה לכל שיטה מדעית אחרת, הקבלה מורה לחוקר מה עליו לבצע, אילו תוצאות עליו לקבל ואף מסבירה לו את הסיבות לכך. אין היא עוסקת כלל בתיאורי מצבים תאורטיים, מצבים שלא יוכל האדם לבצע בעצמו בפועל ובהכרה מלאה.

הקבלה מגדירה את הגבולות שביניהם ניתן לתפוס את המציאות בצורה נכונה - התפיסה בחומר ובצורה מלובשת בחומר. יש הבחנות נוספות הנקראות צורה מופשטת ומהות, אך אותן קולטים המקובלים בצורה שאינה ברורה ומבוקרת ולכן הקבלה אינה עוסקת בהן כלל. הגבלות אלה קיימות הן במחקר העולם הגשמי והן במחקר העולם הרוחני, כי האופן שהנשמה תופסת את העולם הרוחני זהה לאופן שהאדם תופס את העולם הגשמי הסובב אותו. גם בעולמנו כל חוקר וכל מדען אחראי אינו עוסק בחקר צורה מופשטת או מהות, כי אם בחומר ובצורה מלובשת בחומר בלבד. כך מדגים בעל הסולם את ארבע הרמות הללו:

למשל כשאתה אומר, איש גבור או איש אמיתי או שקרן, וכדומה. הרי לפניך: א) החומר שלו, דהיינו גופו. ב) צורה מלובשת בחומר שלו, דהיינו גבור או אמיתי או שקרן. ג) צורה מופשטת, כלומר, כי תוכל להפשיט הצורה של גבור ואמיתי ושקרן, מעל חומר האיש, ולהשכיל ג' צורות הללו כשהן לעצמן בלתי מלובשות בשום חומר וגוף, דהיינו להשכיל המדות של גבורה ואמת ושקר, ולהבחין בהן מעלה או גנות, בשעה שהן מופשטות מכל חומר. ד) מהותו של האיש.

בעל הסולם, מבוא לספר הזהר, סעיף יא

תגובת החושים

אנו קיימים בעולם בלא לדעת מה נמצא מחוץ לנו. איננו יודעים למשל מה נמצא מחוץ לאוזן שלנו, מהו אותו "משהו" הלוחץ על עור התוף שלנו. אנו מרגישים בסך הכול את התגובה שלנו על אותו "משהו". את התופעה שמחוץ לנו אנו מכנים בשם מסוים על שמה של תגובתנו הפנימית. ייתכן שמחוץ לנו יש תדרים או תופעות, השונים מאלה המיוצרים בתוך אוזננו, אך כיוון שהאוזן מגיבה בצורה המיוחדת הזו על ה"משהו" הבלתי ידוע הזה, התופעה מוגדרת כך בעבורנו. אין לנו כל אפשרות לדעת מהי המהות או הצורה המופשטת הנמצאת מחוץ לנו. ביכולתנו רק ללמוד את התגובות הפנימיות עליה, דהיינו את המתרחש בתוכנו בלבד.

מכאן יוצא כי האופן שאנו תופסים את העולם שלנו מוגבל. אם האדם מתחיל להבין כי מה שהוא רואה אינו קורה מחוץ לו, ביכולתו לגשת לחקור את האופן שהוא תופס את המציאות בדרך חדשה לחלוטין. למעשה, יש מהות מסוימת הפועלת עלינו, ולעולם לא נוכל להרגיש אותה בצורתה האמיתית. כל שאנו מרגישים הוא התגובות הפנימיות שלנו אליה. מסך כל התגובות הפנימיות שלנו אנו אמנם מציירים לעצמנו תמונה, אך אין לנו כל אפשרות לדעת מה נמצא מחוץ לנו.

כך מתאר זאת בעל הסולם:

חוש הראיה, מציע לנו רק צללים מן המהות הנראית, בערך התרשמותם מול האור. וחוש השמיעה, הוא רק כח הכאה של איזה מהות באויר. ואויר הנדחה מכחו, מכה על התוף שבאזנינו. ואנו שומעים שיש איזה מהות בקרבתנו. וחוש הריח, הוא רק אויר יוצא מהמהות ומכה על עצבי הריח שלנו, ואנו מריחים. וכן הטעם, הוא רק תולדה מנגיעת איזה מהות בעצבי הטעם שלנו.

הרי שכל ד' החושים האלו אינם מציעים לנו רק גילוים של הפעולות המסובבות מאיזו מהות, ולא כלום מן מהות עצמה ואפילו חוש המישוש, שהוא החזק מהחושים, המבדיל בין חם לקר ובין מוצק לרך, הרי כל אלו אינם, אלא גילוי פעולות שבתוך המהות, והמה רק מקרים של המהות, כי החם אפשר לקררו, והקר אפשר לחממו, והמוצק אפשר להפך במלאכת החמיא לנוזלים, והנוזלים לאוירים, דהיינו רק גאזים, שכבר פקע לגמרי ממנו כל הבחן מה' החושים, ועם כל זה עוד המהות קיימת בו, שהרי אתה יכול שוב להפך את האוירים לנוזלים והנוזלים למוצק. הרי בעליל לעיניך, שה' החושים לא יגלו לנו שום מהות, אלא רק מקרים וגילוי פעולות מן המהות.

בעל הסולם, מבוא לספר הזהר, סעיף יב

אם ברצוננו להתחיל להתייחס נכון אל המציאות, עלינו להכיר במוגבלות התפיסה שלנו. איננו יכולים להשלות את עצמנו ולחשוב שאנו תופסים את התמונה האמיתית, שכן איננו מסוגלים כלל לתפוס את המהות או את הצורה המופשטת, אלא את הצורה המלובשת בחומר שלנו בלבד. העובדה שעלינו להגביל כל כך את עצמנו נשמעת מצערת בתחילה, אך זוהי האמת.

איננו מסוגלים לתפוס את התמונה המלאה אלא רק את התגובה הפנימית שלנו. איננו יכולים לדעת עד כמה קשורה הצורה המורגשת בחומר שלנו עם הצורה המופשטת הנמצאת מחוץ לחומר שלנו והפועלת עליו.

הכלי הרוחני מרגיש את האור באותו אופן בדיוק. הוא יכול לחוש רק את תגובתו על האור הנמצא בתוכו. אין כל אפשרות לומר מהו האור שמחוץ לכלי המרגיש אותו. מתוך התגובה הפנימית שלו הכלי מבין ומפענח לעצמו: מהו אור, מי אני, מה הוא רוצה ממני ומה אני רוצה ממנו. בתיאורים אלה אין כל קשר או יחס לתופעה עצמה כפי שהיא נמצאת מחוץ לכלי.

בעל הסולם עומד על הדברים האלה מכיוון שכל עיסוקה של הקבלה הוא בבניית כלי לתפיסת המציאות. הבנה נכונה של אופן תפיסת המציאות שלנו חשובה ביותר. אין איש רוצה להמעיט את ידיעותינו או למנוע מאיתנו מלהיכנס אל דברים כלשהם. נהפוך הוא - כאשר האדם "חותך מעצמו את השוליים" שבהם אינו שולט, הוא חוסך מעצמו בלבול.

אם יצמצם את שדה הראייה שלו אל הטווח שבו הוא יכול לשלוט בלבד, הוא יתפוס את התמונה האמיתית. הקפדה על התנאים הללו תאפשר לו להתקדם הלאה בצורה נכונה.

במצבנו הנוכחי אין לנו שום תפיסה באור העליון בשל הניגודיות בין הכלים האגואיסטיים שלנו לבין האור-המשפיע. אם "יתלבשו" הכלים שלנו על האור, נוכל לתפוס אותו בהם. מכיוון שהחומר שלנו הוא רצון, הרי שהמונח "התלבשות" מתאר התאמה בין הרצון לבין האור. התאמה זו היא רכישת הכוונה "על מנת להשפיע" על הרצון. את הכוונה הזו יכול האדם לקבל מאותו אור.

"הנקודה שבלב" היא נקודה מאותו אור. הנקודה הזו מצויה בתוך הרצון לקבל, ועל ידיה יכול האדם להתחיל לפתח התאמה בין הכלי שלו לבין האור. הנקודה שבלב היא "נקודת בינה", דהיינו נקודת כוונה "על מנת להשפיע". בעזרתה ניתן להתחיל להשתמש בכל שאר "הלב", דהיינו הרצון לקבל, בהתאם לאור המשפיע. אם האדם מגיע למצב שהוא מסוגל להשתמש ברצון שלו עם כוונה על מנת להשפיע, נקרא הדבר שהוא "מתלבש" על האור.

נשוב לתיאור האופן שבו עובד חוש השמיעה שלנו. מנגנון השמיעה בנוי מעור התוף ומפטישון. אנו חייבים לשמור תמיד על איזון לחצים בינינו לבין הסובב אותנו. מחוץ לנו קיים לחץ כלשהו, וכדי לשמור על איזון הלחצים יוצר הפטישון מבפנים את אותו לחץ על עור התוף. כך אנו מודדים לכאורה את הנמצא מחוץ לנו, אך למעשה אנו מודדים את הלחץ שנוצר בתוכנו, כתגובה על הלחץ החיצוני.

כל מכשירי המדידה וההרגשה שלנו מושתתים על עיקרון זה. נדגים זאת בעזרת אופן הפעולה של מכשיר מכני למדידת משקל. בפעולת המדידה משתתפים כמה עצמים: קפיץ, מחוג מדידה ועצם נשקל. הנחת העצם הנשקל על המכשיר יוצרת לחץ כלפי מטה. כדי לאזן את הלחץ הזה נמתח כלפי מעלה הקפיץ הנמצא בתוך המשקל. מחוג המדידה מודד למעשה את תגובת הקפיץ הנמצא בתוך המכשיר ומציג אותה כמשקלו של העצם הנשקל (תרשים 13).

תרשים 13

לסיכום, בתוך האוזן שלנו נוצר לחץ על עור התוף הזהה ללחץ הפועל עליו מבחוץ. אלמלא כן היה עור התוף נקרע. הלחץ המיוצר בתוך האוזן מועבר למוח, והמוח מתרגם את הלחץ לתחושה שמשהו קורה. לעולם איננו יודעים מהו הלחץ מבחוץ כיוון שאנו "סגורים בתוך הקופסה שלנו". כל מדידותינו מתבצעות מתוך עור התוף ופנימה. אם כן, מדידה מסוג זה היא מדידת "צורה מלובשת בחומר" ו"חומר".

נעבור כעת אל הכלי הרוחני. ברוחניות, צורה מלובשת בחומר היא תגובת הכלי של האדם אל הנמצא מחוץ לו וכינויה "כוונה". הכוונה הרוכבת על החומר מאזנת את ההשפעה הבאה מלמעלה, דהיינו מהבורא. האיזון הזה מאפשר לאדם למדוד עד כמה דומה הכוונה שלו לכוונת הבורא כלפיו. החומר כולו, דהיינו הרצון לקבל הנאה ותענוג, נמצא לפניו. אם הוא מסוגל להשתמש בחלק מסוים ממנו בכוונה על מנת להשפיע, הרי שביצע פעולה רוחנית - הוא איזן את לחצו של הבורא עליו. פעולה כזו מכונה בשם בניית "פרצוף" רוחני. המונח "פרצוף" מצביע על השתוות מסוימת בין הנברא לבורא, בין הכלי לאור.

ב"פרצוף" בודק האדם כמה רוצה הבורא לתת לו וכמה יש ביכולתו שלו להחזיר הנאה לבורא. לדוגמה, אם עוצמת הכוונה "על מנת להשפיע" שמסוגל האדם לבצע מאפשרת לו לקבל רק 20 אחוזים מן האור הנמצא מולו, הרי שאת 80 האחוזים הנותרים מן האור לא יקבל הוא לתוכו. כלומר, הוא יכול להימצא עם האור באיזון רק ב-20 אחוזים מן החומר שלו - הרצון לקבל, ולכן הוא לא יפעיל את 80 האחוזים הנותרים של הרצון לקבל; הוא "יצמצם" אותם.

האדם מרגיש מיהו הבורא לפי עוצמת הכוונה שהרכיב על החומר שלו. בדומה לדוגמת המשקל והקפיץ, אין לאדם אפשרות למדוד דבר מלבד את הכוונה שלו. כוונות ההשפעה הן הצורות השונות שהאדם מודד. משום כך מכנים המקובלים את אופן ההשכלה של האדם "השכלה צורתית". אנו נוהגים לכנות את כוונת ההשפעה בשם "חוש שישי" או "חוש נוסף". מטרת הכינוי הזה להדגיש כי כוונת ההשפעה מאפשרת לאדם לחוש את המצוי מעבר לחמשת חושיו הטבעיים.

האופן שבו פועלים חמשת חושינו זהה לאופן שבו פועל החוש השישי. ההבדל היחיד ביניהם הוא בהימצאותם ברשותנו: חמשת החושים (ראייה, שמיעה, ריח, טעם ומישוש) הם טבעיים, ולעומת זאת עלינו לבנות בכוחות עצמנו את החוש השישי. אמנם רגישות החושים הטבעיים יכולה להשתנות מעט, שכן הזדקנות גורמת לנו לשמוע פחות, ובמצב של שכרות האדם מרגיש פחות, אך בכללות ניתן לומר כי הימצאותם של חמשת החושים ברשותנו באופן תקין היא טבעית.

את החוש השישי על האדם לבנות בעצמו, משום שלמעשה אין מדובר בחוש נוסף, אלא בכוונה. על האדם להשכיל את צורות ההשפעה של הבורא. כאשר האדם עושה זאת באופן עצמאי, הוא בונה את עצמו כ"נברא" הקיים בזכות עצמו. זה ההבדל בין האדם לבין חלקי הבריאה האחרים.

בניית צורות נכונות

העולם הרוחני נסתר מן האדם, ומשום כך אין האדם יכול להבין בעצמו כיצד לכייל את כלי הקליטה שלו. האדם אינו יודע כלל מה עליו לתפוס. לכן המקובלים באים לעזרתנו ומייעצים לנו כיצד לייצב את כלי הקליטה שלנו, כך שנוכל לקלוט את האור העליון. לדבריהם, האור העליון מופשט, אך אין פירוש הדבר כי כל צורה שייצור האדם בכלי שלו תאפשר לו לקלוט משהו מן האור העליון. קליטת האור אפשרית רק כאשר האדם מתאים את הכלי שלו לאחת מ-125 הצורות המיועדות לכך.

אם כן, הסולם הרוחני בנוי מ-125 מדרגות, ובהן יוצר האדם בכלי שלו צורות מתקדמות יותר ויותר לקליטת האור. המקובלים מייעצים לנו כיצד לאתר את הצורות הללו, כיצד להשכיל ולקבל אותן על החומר שלנו. הם מורים לנו כיצד לעצב את הרצון לקבל שלנו כך שנוכל להופיע בפני האור העליון המופשט בצורות "המתאימות" לו.

תופעה דומה מתגלה בימינו גם במישור הגשמי. חוקרים רבים טוענים, כי האדם אינו יכול לקלוט תופעה כלשהי הנמצאת מחוץ לו כל עוד לא נמצאת בתוך מוחו צורה דומה. עיקרון זה מומחש בסרט "בליפּ" (What the Bleep Do We Know?) בעזרת אגדה המתארת את הגעת ספינותיו של קולומבוס לחופי אמריקה.

האגדה מספרת כי האינדיאנים בכפר על החוף לא יכלו להבחין בספינות העומדות במים במרחק לא רב מהם. רופא האליל של השבט, שהיה בעל דמיון מפותח, הוטרד מכך שהמים זזים ללא סיבה הנראית לעין. הוא התבונן ארוכות במים בנסותו להבין מה גורם לתזוזתם. מתוך מאמציו הצליח בסופו של דבר לתאר לעצמו את צורת הגוף הגורם לתופעה כזו במים ולראות את הספינות. לאחר מכן הוא החל לתאר באוזני בני השבט את אשר הוא רואה. עקב האמון שרחשו לו, הצליחו גם הם ליצור אט אט במוחם את צורת הספינות, עד שכולם ראו את ספינותיו של קולומבוס.

מנקודת מבטה של הקבלה, דבר לא קיים מחוץ למוחו של האדם. יצירת מודל הספינה בתוך ראשו של רופא האליל היא הבונה בעבורו את תמונת הספינה, הקיימת כביכול מחוץ לו. למעשה, הספינה אינה קיימת כלל בחוץ. אנו רגילים להתייחס למציאות כאל עולם הקיים מחוץ לנו, ובו אנו מגלים דברים חדשים מדי יום ביומו. לדברי המקובלים, ה"דבר החדש" אינו אלא מודל חדש, הנבנה בתוך מוחו של האדם.

בביטוי "היינו כחולמים" מבקשים המקובלים לתאר את תחושת "העולם המדומה" שבו קיימים כולנו עד לעלייתנו לעולם העליון - העולם האמיתי. איננו יכולים לחוש בכך כעת, אך לאחר שהאדם רוכש ראייה אמיתית של המציאות הוא מרגיש כי ראייתו הקודמת הייתה מדומה לחלוטין, בבחינת חלום ותו לא. אם ברצוננו להגיע לתפיסה אמיתית של המציאות, עלינו להכין את עצמנו לבניית מודלים אמיתיים בתוכנו. זוהי משמעותה של "העלייה" מהעולם המדומה אל העולם האמיתי. לצורך כך ניתנה לאדם חכמת הקבלה; היא המעוררת את המודלים הללו בתוכו.

אופני ההשכלה

כלי התפיסה של האדם לעולם אינם יכולים לתפוס "מהות", ואין זה משנה באיזו מדרגת תפיסה הוא נמצא. אמנם הדבר שאנו תופסים הוא מהות, אך אנו יכולים לתפוס אותה רק דרך החומר. איננו יכולים אפילו לדמיין מהי המהות עצמה. יתרה מזאת, לא ייתכן שיהיה בנו אפילו רצון לתפיסת מהות. וכך אומר בעל הסולם:

אופן הא' שהוא החומר, דהיינו אלו הגילוים של פעולות המתגלות מכל מהות. יש לנו בו תפיסא שלמה כי הם, מסבירים לנו בהספקה גמורה את המהות השוכנת בחומר, באופן שאין אנו סובלים כלום מחוסר השגה בהמהות כשהיא לעצמה, והיא לא חסרה לנו, כמו שלא תחסר לנו אצבע ששית לידנו.

בעל הסולם, מבוא לספר הזהר, סעיף יג

איש מאיתנו אינו מרגיש כי חסרה לו אצבע שישית. לו יצויר כי בעבר הייתה לאדם אצבע שישית שאפשרה לו לתפוס משהו שכעת אינו יכול לתפוס, ניתן היה לומר שהוא מרגיש חוסר באצבע שישית. לעומת זאת, אם מעולם לא הייתה לו אצבע נוספת, אין לו כל אפשרות לדמיין מה תיתן לו אצבע נוספת, או במילים אחרות, מה יוכל להרוויח בעזרתה. משום כך לעולם לא ישתוקק האדם לאצבע שישית.

בדומה לכך, כיוון שמעולם לא חשנו במהות, לא יכול להיות בנו אפילו רצון לתפיסת המהות. השגת החומר, דהיינו השגת גילוי פעולות המהות הנמצאת בתוך החומר, מספקת אותנו לחלוטין. איננו נמשכים אל מעבר לכך. דברינו אלה מעלים מיד שאלה: אם כך, כיצד תפסו המקובלים שיש מהות? באילו כלים הם חשו שהמהות הזו נמצאת? לעת עתה נותיר שאלה זו בלא מענה, ונשוב אליה לאחר מכן.

*

אופן הב' שהיא צורה המלובשת בחומר, היא גם כן השגה מבוררת ומספיקה לגמרי. כי אנו משכילים אותה מתוך נסיונות ממשים מעשיים, שאנו מוצאים אותם בהתנהגות כל חומר. ומבחינה זו באה לנו כל השכלתנו הגבוהה שאפשר לסמוך עליה לודאות.

בעל הסולם, מבוא לספר הזהר, סעיף יד

החומר בעצמו הוא הרצון לקבל, והוא מחולק לחמש דרגות. כאשר הרצון לקבל נכלל עם הכוונה "על מנת להשפיע", הוא מקבל צורות שונות - החל מצורה ההפוכה לחלוטין מן הבורא - המכונה על כן בשם "סִטרא אחרא" (הצד האחר) - ועד לצורת הבורא ממש. בהתפתחותו הרוחנית משכיל האדם בהדרגה את כל האופנים והתכונות העשויים להימצא על גבי החומר, צורה אחר צורה. השכלה זו נקראת "השכלה צורתית".

רצון האדם להשכלת צורות ההשפעה המלובשות בחומר הוא רצון אמיתי, כלומר רצון הנובע מכך שהדבר היה וכעת הוא איננו. מלכתחילה נברא החומר שלנו שהוא הרצון לקבל בצורה מתוקנת, דהיינו בצורת ההשפעה, אולם בפעולה מיוחדת התהפכה צורה זו לצורת הקבלה. מהות התיקון שעלינו לבצע הוא לרכוש שוב את צורת ההשפעה הקודמת בכוחותינו וברצוננו. רכישת צורת ההשפעה כעת מתבצעת על פי אותה תבנית שנותרה מאז. השכלה זו היא נבנית על ניסיון מעשי, ומשום כך ניתן לסמוך עליה בוודאות.

*

אופן הג' שהוא צורה מופשטת [...] כמו המעלות והמדות הטובות הבאות בספרי המוסר, שאנו מדברים ממדות אמת ושקר וכעס וגבורה וכדומה, כשהן מופשטות מכל חומר. ואנו מיחסים להן מעלות או גנות, אפילו בשעה שהן מופשטות. ותדע שאופן הג' הזה אינו מקובל על דעת המשכילים הזהירים. משום שאי אפשר לסמוך עליו במאה אחוזים.

בעל הסולם, מבוא לספר הזהר, סעיף טו

שיטת המוסר העוסקת באידאלים מופשטים מחומר הפוכה לחלוטין משיטת הקבלה, כיוון שהיא מבוססת על חקר צורות מופשטות. ספרי המוסר דנים במידות כגון אמת, שקר, כעס וגבורה כשהן מופשטות מכל חומר. הם מעניקים למידות המופשטות ציונים בנוסח "האמת טובה והשקר רע". יש בכך חשש שהקהל יתייחס לקביעות אלה כאל אידאלים וידבק בהן בקנאות.

בעל הסולם מדגים את הדבר במשל: אדם שהרבה לעסוק בחשיבות מידת האמת המופשטת נתקל במקרה שבו יש לו אפשרות להציל אחרים ממיתה, אך הדבר כרוך באמירת דבר שקר באוזניהם. האם יציל אותם או לא? מה חשוב יותר - האמת או חיי אדם? ערכה של האמת המופשטת כה גדול בעיניו, עד ש"אפילו כל העולם ילך לאבדון הוא לא יפליט דבר שקר בכונה מפיו" (בעל הסולם, מבוא לספר הזהר, סעיף טו).

משל זה ממחיש היטב את גודל השגיאה שבעיסוק בצורות מופשטות. אין לנו כל אפשרות לשקול מידה מסוימת כרעה או כטובה בהיותה מופשטת מן החומר. רק כאשר מתלבשת הצורה בחומר ניתן לשפוט אם היא מועילה להתפתחותו של החומר או אם היא מזיקה לו. אַמַּת המידה היחידה היא התפתחותו של החומר עצמו בכיוון מימוש מטרת הבריאה.

*

למעשה, צורה מופשטת אינה קיימת כלל. אם נאמר כי בידי האדם יש חומר - עץ, למשל, וכי יש צורה - שולחן, הוא יכול לדמיין כי יש מושג מופשט של "שולחן", אך אין השולחן קיים אלא בדמיונו בלבד. משום כך צורה זו מכונה "מופשטת", להדגיש שהיא מופשטת מן החומר. אילו כבר הייתה הצורה מלובשת בחומר לעיניו, עדיין יכול האדם להפשיטה מן החומר בעיני רוחו. ויש אופן נוסף שבו האדם מדמיין צורות מופשטות - אלה הן צורות שמעולם לא התלבשו בעבורו בחומר, כדוגמת שדים, מלאכים או רוחות. בין כך ובין כך, דוחה הקבלה את העיסוק בצורה מופשטת מכול וכול.

אמנם אנו יכולים לשגות ולדמיין צורה מופשטת, אך את ה"מהות" לא נוכל כלל לדמיין אף אם נרצה. אנו מניחים באופן לוגי כי אחר הצורה המלובשת בחומר והצורה המופשטת יש מעין בסיס המחזיק את כל יתר הצורות, ואותו אנו מכנים "מהות".

נוכחנו לדעת אפוא כי השגת האדם מוגבלת: ביכולתו להשיג רק את החומר ואת הצורה המלובשת בו. לא נוכל לפטור את עצמנו מדיון בשאלה, מדוע לא אפשר הבורא לאדם להשיג גם צורה מופשטת ואפילו מהות?

התשובה על כך פשוטה למדי. לו יכול היה האדם להשיג צורה מופשטת ומהות, היה רואה את המהות המלובשת בכול והמבצעת הכול, מן המצב ההתחלתי ועד המצב הסופי. ראיית תמונה ברורה שכזו לא הייתה מאפשרת לאדם לחוש את עצמו כבעל בחירה חופשית. היא הייתה מונעת ממנו להשכיל את דמות הבורא ולבנותה בתוכו.

כאמור, מחוץ לכלי של האדם לא קיים דבר. בהתאם לכך נגדיר עתה את המושגים "העולם הזה" ו"העולם העליון", המתארים את שני אופני קליטת המציאות שבהם יכול האדם להימצא:

· העולם הזה - קליטת המציאות בתוך הכלי ב"על מנת לקבל", דהיינו בכוונה אגואיסטית.

· העולם העליון - קליטת המציאות בתוך הכלי ב"על מנת להשפיע", דהיינו בכוונה אלטרואיסטית.

תמונה מלאה

מקובלים מתארים רק את אשר הם משיגים בוודאות בתוך הכלים שלהם, דהיינו את הצורה המלובשת בחומר ואת החומר בלבד. החומר הוא הרצון לקבל והצורה המלובשת בחומר היא צורת ההשפעה, המלובשת ברצון לקבל. אין הם כותבים על מה שהם משיגים באופן בלתי ודאי. לאמיתו של דבר, הנברא משיג תמיד תמונה מלאה, אך השאלה היא באיזו מידת ודאות וביטחון הוא יכול להתייחס לאשר מתגלה לו.

אדם תופס תמונה כלשהי. מהי התמונה הזו? מהו החלק הבטוח מתוכה ומהו החלק שאינו בטוח? כליו מוגבלים ואין באפשרותו לדעת. ייתכן שהוא חובש משקפיים מיוחדים המראים לו את התמונה כולה כחלקה וישרה, אך ברגע שיצעד קדימה ייפול לתהום שבה לא הבחין כלל. גילוי קרינה הוא דוגמה בולטת לכך בעולם שלנו. אילולא נעזרנו במכשירים מיוחדים לגילוי קרינה, היינו עלולים להיכנס אל מקומות רוויי קרינה מסוכנת בלא לדעת זאת כלל.

ברוחניות אין האדם יכול לבנות מכשירים שיסייעו בעדו. החלוקה בין מה שניתן לסמוך עליו ובין מה שלא ניתן לסמוך עליו נעוצה בהבדל בין הכלים השונים המצויים בידי האדם. השגת צורה מופשטת ומהות אינה נקראת השגה ודאית, כיוון שהיא מורגשת ב"כלים חיצוניים" ולא ב"כלים פנימיים". כלים חיצוניים הם כלים שעדיין לא תוקנו באופן מלא ולכן האור אינו יכול להתלבש בהם כ"אור פנימי", אך מורגשת בהם "הארה מרחוק". הארה זו גורמת לתחושה כי הדבר קיים, אך אין הוא נתפס בחושים בצורה ודאית. זוהי אפוא התשובה לשאלה מניין יודעים המקובלים על קיומן של הצורה המופשטת ושל המהות.

*

זה המקום להדגיש כי איתור היציאה מהעולם הזה אל העולם הרוחני אינו מתבצע ישירות. הדבר משול לחיפוש פתח היציאה מתוך מעגל סגור. הפתח נמצא במקום מסוים, אך ניתן להבחין בו רק לאחר שמחפשים אותו בכל 360 המעלות שבהן אין הוא נמצא.

כדי לבנות את צורת הבורא בתוכו על האדם להכיר תחילה את כל הצורות ההפוכות לה. לו הייתה לבורא דמות הקיימת מחוץ לאדם, היה האדם יכול לאמץ אותה מיד ולסיים את התהליך, אלא שדמות כזו אינה קיימת מחוץ לו. על האדם לבנות את דמות הבורא מתוך הדמויות העוברות בתוך החומר שלו. בשלב הראשון משכיל האדם את הצורות המנוגדות לבורא, ורק לאחר מכן את הצורות הדומות לו. סך כל הדמויות הללו בונות בעבורו את דמותו של הבורא. המקובלים מכנים תהליך זה "יתרון האור מן החושך" (קהלת ב, יג).

יצירת מודלים

נחזור עתה לאגדה על ספינותיו של קולומבוס. רופא האליל האינדיאני אינו יכול להבחין בספינות מכיוון שמודל של מעין "בית גדול השט על פני המים" אינו קיים בראשו. במונחים קבליים נאמר כי אין לו כלי היכול לגלות את הצורה הזו. כדי שיוכל האדם להבחין בדבר-מה, צריכה להיות בתוך הכלי שלו צורה פנימית שתאפשר לו לגלות את הצורה החיצונית על ידי השתוות הצורה.

החוקרים שהביאו את האגדה הזו להמחשת דבריהם אמנם לא ציינו זאת, אך עלינו להניח שכדי להתחיל לראות את הספינות על רופא האליל לשמוע ממישהו על קיומן. אנשי קולומבוס בוודאי ירדו מן הספינה אל החוף בסירות קטנות שאותן יכול רופא האליל לראות, וכשפגשו בו הם תיארו בפניו את צורת הספינות המצויות במרחק לא רב מן החוף. בד בבד עם תיאוריהם התאמץ רופא האליל לדמיין את הצורה שעליה הוא שומע, עד שלבסוף הצליח לראותה. לאחר מכן הלך לבני שבטו וסיפר להם כי במים יש גוף שהוא רואה והם אינם רואים. קרוב לוודאי שביקש מהם לדמיין בית גדול בן קומות אחדות השט על פני המים. וכך, אט אט, הצליחו גם הם לראות את הספינות.

כאמור, העולם הזה כולו מדומה. משום כך גם הספינה קיימת רק בדמיונו של המדמיין אותה. אף על פי כן, נוכל להיעזר באגדה זו לשם הסבר דברי המקובלים המובאים כאן: אם אין בתוכך כלים מתאימים, לא תוכל לזהות שום דבר שמחוץ לך. לכן מקפידים המקובלים על חקירת החומר והצורה המלובשת בחומר בלבד, ואינם עוסקים כלל בצורה המופשטת.

כדי שיוכל האדם לחוש את המציאות הרוחנית, עליו לפגוש במישהו שיספר לו עליה. לשם כך כותבים המקובלים את ספריהם. על פי הספרים האלה האדם מתחיל לדמיין מה נמצא מחוץ לו. מדמיונות אלה הוא בונה אט אט בתוכו מעין צורות או תבניות. ודאי שאין הן נכונות, אך השתוקקות האדם ומאמציו גורמים לפעולת "האור המחזיר למוטב" עליו. האור בונה באדם צורות הקרובות יותר ויותר לצורת האור עצמו, עד שהאדם מתחיל לראות. אין כל דרך אחרת, שכן רק האור יכול לבנות כלים בתוך האדם.

אינך יכול לתאר לעצמך מה קורה מסביבך אפילו כעת. אתה מוקף עולמות וכוחות שאינך יכול לחוש בהם מפני שאינך מצוי בהשתוות הצורה עימם.

איש המערות בעולם המודרני

נמשיך ונפתח קמעה את האגדה על האינדיאני. אילו הגיע אלינו היום "איש המערות", הרי שלא היה יכול להבחין ברבים מן הדברים הקיימים סביבנו. האם הוא היה נתקל בקיר הבניין שאינו רואה? בטרם נענה על שאלה זו עלינו להבין, כי אנו תופסים מן העולם הזה רק את אותן הצורות שהחושים שלנו בנויים לגלות.

לדוגמה, ייתכן כי מרחב הנראה לנו כאוורירי וריק הוא למעשה מוצק הרבה יותר מכל מה שנראה לנו ברגע זה כמוצק. אנו רגילים לראות את העולם הזה כמרחב שבו אנו נעים בחופשיות, אך אם נבנה כלי תפיסה מתאימים נוכל לחוש כי לאמיתו של דבר העולם מלא כוחות אדירים של הבורא, ואין הם מאפשרים לנו לזוז כלל. במקרה כזה נרגיש שאנו נתונים תחת שליטת הבורא, כשְׁתוּלים בתוך בטון יצוק, בלא יכולת לבצע אף לא תנועה חופשית אחת.

איש המערות הנקלע לעולמנו יוכל לעבור דרך הקיר מכיוון שאין לו חוש המרגיש את הקיר כחומר או כצורה מלובשת בחומר. המקובלים רוצים לכוון את המבט שלנו, כך שנוכל לראות את העולם בצורה נכונה. אם נתרחק מעט מההסתכלות השגרתית שלנו על העולם, אל נקודת המבט האמיתית שעליה מספרים לנו המקובלים, ייתכן שהעולם ייראה מוזר בעינינו.

גם חוקרי הפיזיקה הקוונטית מגלים עולם בעל חוקיות "מוזרה" של זמן, של תנועה ושל מקום, כגון דבר אחד הנמצא לטענתם בשני מקומות בו-זמנית. חוקיות זו דוחפת גם אותם לחשוב כי הכול נמדד כלפי המקבל בלבד. אם כך, קיום הקיר או היעדרו, כמו גם היכולת לעבור דרכו - הכול נמדד לפי התפתחות הכלים של המרגיש ותו לא.

אנו נולדים בעולם הזה עם חמישה כלי הרגשה, חמשת החושים הטבעיים, ומתפתחים עם האנושות מדור לדור. הסביבה והאווירה הכללית עוטפת מיד כל ילד שנולד ומתפתח, ולכן עם גדילתו הוא תופס את כל הנמצא בעולם הזה מסביבו כעובדה, כלומר כצורות מלובשות בחומר המתקבלות בחמשת חושיו. אך גם תפיסה זו בחמשת חושינו היא למעשה תפיסה של מה שמייצרים החושים שלנו עצמם. אני הוא המייצר את הקירות והבניינים, את כדור הארץ, את הגלקסיות ואת המציאות כולה. אני מייצר אותם בכלים שלי, בתחושות שלי בלבד, שכן מחוץ לי אין להם שום צורה.

קשה לנו מאוד להתנזר מן ההסתכלות הטבעית שבה אנו מצויים בעל כורחנו. דומה כי ראייה שונה של המציאות אפשרית רק עם מעבר ה"מחסום", שלאחריו מבין האדם שלא יכול להיות אחרת.

למשל, איננו יכולים לעבור דרך קירות, משום שאנו נמצאים תחת שליטת חוקים שאנו עצמנו יוצרים. האור העליון נמצא בצורה מופשטת, ואת ההגבלות עליו יוצר האדם. במציאות קיים רק חוק אחד בלבד - "השתוות הצורה". ככל שהאדם משתווה בצורתו לצורת האור, הוא משתחרר מכל ההגבלות.

הרצון לקבל הכללי של האדם מחולק לתרי"ג רצונות פרטיים. בהתאם לחוסר השתוות הצורה בינו לבין האור, יוצר האדם למעשה הגבלה על כל רצון ורצון. מסך כל ההגבלות האלה נוצרת צורת כלי הקליטה הפנימי שלו, והוא מספק לו את תמונת המציאות. יקל עלינו להבין את חוק השתוות הצורה אם נתבונן באופן פעולתו של מקלט רדיו. המקלט יכול לתפוס גלים מחוץ לו רק כאשר הוא מייצר גל זהה בתוכו. אנו תופסים דבר הקיים כביכול מחוץ לנו רק על פי מה שאנו מייצרים בתוכנו.

חוק השתוות הצורה הוא חוק קבוע המקיף את המציאות כולה, ותקף בעבור כלי הרגשה אגואיסטיים ואלטרואיסטיים כאחד. כלומר אופן תפיסת המציאות הגשמית והמציאות הרוחנית הוא זהה - תפיסה מתוך השתוות צורה. ההבדל היחיד בין שני סוגי הכלים הללו הוא בכיוונם: לכיוון עצמי או לכיוון הבורא, אלא שקיום בכלים אגואיסטיים מאפשר לאדם להרגיש צורות במספר מוגבל. סכום כל הצורות הללו מכונה בקבלה "נר דקיק", כדי להדגיש את המוגבלות שבתפיסה האגואיסטית ואת האפסיות שבה.

חוקרי הפיזיקה הקוונטית מתחילים לגלות כי מעבר לגבול מסוים של החקירה העולם והאדם כאילו "נעלמים". על תגליות מרעישות כאלה כבר כתבו המקובלים לפני אלפי שנים. המקובלים מסבירים כי מעבר לגבול הזה נעלמים החומר החומרי וצורתו, ונותרים רק כוחות וצורות המצויים מעל החומר. המשך החקירה מגבול זה ואילך יתאפשר רק לאחר רכישת כלים חדשים, אלטרואיסטיים.

המקובלים מתארים את כללי היסוד של היחס הנכון למציאות בעמקות גדולה הרבה יותר מכפי שיצליחו המדענים לגלות אי פעם. רק לאחר יישום הכללים הללו יהיה אפשר לצעוד קדימה במחקר, בגילוי ובקליטה של המציאות. הקבלה הוסתרה עד היום מן האנושות מכיוון שהאנושות עדיין לא הייתה מוכנה לעכל אותה. הישגי המדע המודרני מהווים מעין הכנה המאפשרת לאנושות להבין על מה מדברים המקובלים, ולכן הקבלה נחשפת.

נשוב לרגע אל אותו איש מערות שהיה נקלע אל המציאות בת זמננו. אנו נוטים לחשוב כי הכלים שלנו עשירים משלו, שכן אנו יכולים לראות צורות שבעבורו אין הן קיימות כלל. אך טעות בידינו: אמנם במהלך התפתחותנו התרשמנו מצורות רבות ובנינו בתוכנו עוד ועוד כלים, אך באופן מסוים בכך גם הגבלנו את עצמנו יותר ויותר.

צורות המלובשות בחומר הנתפסות על ידינו חוזרות להיות כצורות מופשטות בעבור איש המערות. כאמור, אין הן קיימות כלל בעבורו, ומשום כך הוא אינו מוגבל על ידיהן. האדם עתיד לגלות כי ככל שהוא "רוכש" יותר, למעשה הוא מגביל את עצמו יותר. אנו מתקדמים בהשגה צורתית ובונים עוד ועוד דברים חדשים, ובסופו של דבר הם מגבילים אותנו בכל רמות המציאות וגורמים לנו להבחין כי איננו חופשיים כלל.

במהלך התפתחותו סופג האדם התרשמויות רבות מן הסביבה שלו - מהוריו, ממחנכיו ומן המקרים שבהם התנסה. התרשמויות אלה מאפשרות לו לראות את המציאות באופן שבו הוא "מתכנת" את עצמו בלבד. המציאות הנראית לעינינו אינה אלא העתקה מן התכנות הפנימי שלנו ותו לא. אין היא קיימת מחוץ לכלים הפנימיים של האדם. הכול קיים בדמיוננו בלבד, אלא שהמחשבה שלנו מציירת את תמונת המציאות כקיימת מחוץ לנו.

כמו המציאות הגשמית, גם המציאות הרוחנית אינה קיימת מחוץ לנו. מדובר באור המתלבש בכלי. מחוץ לכלי יש רק אור מופשט וחסר צורה כלשהי. העולה מדברינו הוא, שהכול מסתכם בקניית צורות אל תוך הרצון לקבל. המקובלים אומרים שבמציאות הרוחנית יכול הרצון לקבל צורות בדידות שמספרן מוגבל. מצירוף כל הצורות הללו יחדיו ניתן לתפוס מהי צורת ההשפעה הרציפה של האור, והיא היא הנקראת "דמות הבורא".

הגשמיות היא העתקה של הרוחניות כענף משורש, ולכן תהליך דומה מתרחש גם בגשמיות. הרצון לקבל האגואיסטי יכול לקבל צורות במספר מוגבל, ולאחר קבלתן מתרחש דבר דומה לזה שמגלים חוקרי פיזיקה קוונטית כיום, אך מתקדם יותר - החומר נעלם. לאחר שהאדם בנה צורות כה רבות הן מצטרפות לכדי תמונה אחת מופשטת של השפעה "אחת" או קבלה "אחת". זוהי העתקה של המצב הרוחני המכונה "גמר התיקון". גמר התיקון הוא מצב המתרחש ברוחניות לאחר שהכלי העתיק על עצמו את כל צורות ההשפעה מן האור. במצב זה הכלי והאור משתווים לחלוטין.

האופן היחיד שבו יכול האדם לזרז את תהליך בניית הצורות שאין בו הוא על ידי בחירה בסביבה המתאימה להתקדמות רוחנית. סביבה כזו תגרום לאדם לדַמות בעיני רוחו את הצורות המתוארות בכתבי המקובלים. כתוצאה מכך הוא יגרום לפעולת האור כלפיו, והאור יבנה בתוכו "חיישנים" לצורות ההשפעה. סביבה המזרזת את התפתחות האדם היא אפוא סביבה המעבירה לאדם את הצורות החדשות.

האור הזה הוא למעשה אותה צורה מופשטת שלתוכה "נעלם" הכול, כפי שמגלה הפיזיקה הקוונטית. צורה מופשטת זו מקרינה אל הרצון לקבל את צורת ההשפעה. כתוצאה מכך מתחילים להיבנות בתוך האדם "חיישנים" לקליטתה. המקובלים מכנים זאת - "האור המחזיר למוטב" - מכיוון שהאור יוצר באדם את צורת ההשפעה ובכך מקרב אותו למצבו הטוב והשלם.

חוקרים רבים טוענים היום כי בסופו של דבר כולנו אחד, ושהקשר הנכון בינינו צריך להיות קשר של אהבה, אך הם לא יוכלו לגלות דרך למימוש האידאל הזה. רק על ידי לימוד הקבלה יוכל האדם למשוך את הכוח מן "הצד השני" שיתקן אותו. החוקרים האלה עתידים לגלות כי החומר נעלם כליל, והדבר היחיד הקיים הוא מחשבה ותו לא. אך להתקדם מכאן הלאה הם לא יצליחו; הם יחושו כי מעבר לקיום שלנו יש קיום אחר, שבו מצויים כולנו בחומר הפוך מן החומר הנוכחי שלנו, מחוברים באחדות גמורה. אך כיצד להתחיל להתקרב אל הקיום הזה, אל המרחב הנמצא מן "העבר השני" של החוקים הקוונטים, יוכלו ללמד את האנושות רק אלה המצויים בו - המקובלים.

האדם לא יוכל לקפוץ דרך המחסום הפוטנציאלי הזה בלא למשוך על עצמו את האור המצוי בכתבי הקבלה, שכן אלה הכתבים היחידים שנכתבו מן "העבר השני", למעננו. רצון האדם "לעבור לשם" בשילוב עם לימוד כתבי המקובלים מזמין את פעולת האור על האדם, ובונה בו צורות שבהן יוכל להרגיש את המרחב הרוחני. בדומה לרופא האליל האינדיאני שהוצרך לבנות בתוכו צורות מתאימות כדי לראות את הספינה, כך צריך האדם לבנות בתוכו צורות של השפעה כדי להימצא במרחב הרוחני.

אדם - עולם

מעת לידתו מצויים באדם כלים המוכנים לקליטת המציאות הגשמית. בתוך הכלים האלה קיימים תאי מידע על המצבים ועל הצורות שהאדם עתיד לממש; אלה הם ה"רשימוֹת". כתוצאה מהשפעת החינוך והסביבה מתפתחים כליו של האדם עד כדי כך שהוא תופס את המציאות הגשמית "כמו כולם", אך לא כך הוא בכל הנוגע לקליטת המציאות הרוחנית. אין בידי האדם תֶּקֶן אשר לעומתו יוכל לכוון את עצמו בבניית הכלים הפנימיים לגילוי תכונת ההשפעה, לגילוי המציאות הרוחנית.

איננו יודעים מה לעשות ברצונות שבנו, לאיזו צורה ולאילו כוונות עלינו להכין אותם. כדי לסייע לנו בכך מעניקים לנו המקובלים את ההגדרות הדרושות. הם מורים לנו כיצד לכייל את כלי הקליטה שלנו כך שיקלטו את המציאות הרוחנית.

למעשה, אנו מצויים בכל עת מול אור האין-סוף. האופן שבו אנו קולטים את המציאות הגשמית חתום מראש. נולדנו והתחנכנו באופן מסוים בלא ששאלו את פינו. תבנית הקליטה הגשמית שנוצרה בנו כתוצאה מכך גורמת לזה שנחוש את אור האין-סוף כמציאות הגשמית המסוימת הזו, שבה קיימים אנחנו והעולם הסובב אותנו. אך בנוגע להשגת המציאות הרוחנית דבר אינו חתום. על האדם למצוא בעצמו את אופני קליטת המציאות הרוחנית. רק הכלים שיבנה יספקו לו הבנות על הכוח העליון הבונה, הבורא, המשפיע והשולט בכול.

עלינו לזכור כי המציאות נבנית מתוכנו. התכונות הפנימיות שלנו מקרינות מעין "צל" על האור המופשט, ובכך יוצרות בעבורנו את תמונת העולם הגשמי כמו גם הרוחני. אם כן, האופן שבו נראה את הבורא תלוי בתכונותינו בלבד.

*

לעומת גישתה בת אלפי השנים של חכמת הקבלה בסוגיית תפיסת המציאות, התפתחה גישת המדע לנושא זה בכמה שלבים מרכזיים.

התפיסה הקלאסית שמייצג ניוטון גרסה כי העולם קיים בפני עצמו, ואין זה משנה כלל אם האדם תופס אותו אם לא, אם הוא נמצא בעולם אם לא - לעולם יש אותה צורה כפי שמרגיש האדם. בהמשך אפשרה התפתחות הביולוגיה לראות את העולם מעיניהם של יצורים אחרים מלבד האדם. התברר כי יצורים שונים תופסים את העולם בצורה שונה; למשל, דבורה תופסת עשרות אלפי תמונות, והן יוצרות יחדיו את תמונת העולם שלה. כלב תופס את העולם בעיקר ככתמי ריח. בנוסף, איינשטיין גילה כי שינוי במהירות של הצופה מביא לראייה שונה לחלוטין של המציאות בצירי המרחק והזמן.

כתוצאה משני הגילויים האלה התפתחה הגישה השנייה, שטענה כי תמונת העולם תלויה ב"מקבל התמונה". מקבלים בעלי תכונות וחושים שונים תופסים עולם שונה. מקבלים בעלי מהירויות שונות תופסים תמונה שונה. אם כן, בדומה לגישה הראשונה העולם קיים בפני עצמו. ההבדל בין הגישות הוא, שהעולם נראה אחרת בעיני מקבלים שונים.

לפי הגישה השלישית, האדם משפיע על העולם וכתוצאה מזה הוא משפיע על התמונה שהוא תופס. תמונת המציאות היא מעין ממוצע בין תכונות הצופה לבין תכונות העצם שבו הוא מביט. במילים אחרות, הצופה רואה את הדבר בצורה מסוימת מפני שכך הוא בנוי לעומת תכונות העולם. גישה זו גורסת כי קיים שיתוף בין האדם ובין העולם בכך שהאדם משפיע על העולם ועל התמונה שהוא תופס.

ההבדל בין הגישה השנייה לבין הגישה השלישית הוא, שהשנייה אומרת כי איננו משפיעים על העולם, וכי תמונת העולם משתנה כלפינו מפני שאנו משתנים. לעומת זאת, הגישה השלישית אומרת כי אנו משפיעים על העולם, ותפיסת העולם היא תוצאה משיתוף התכונות שלי ושל העולם. לאחרונה נשמעים קולות הטוענים, כי לעולם יש אין-סוף צורות אפשריות, וכי הצופה, לפי תכונתו, בוחר אחת מהצורות ואותה הוא קולט.

גישה זו קרובה אמנם לגישה הקבלית, אך ההבדל ביניהן הוא בהגדרת מציאות העולם. הקביעה כי לעולם יש אין-סוף צורות אפשרויות נשענת על ההנחה, כי אם אפעל באופן מסוים העולם "יגיב" בצורה מסוימת, ואם אפעל אחרת העולם יגיב אחרת. משמעות הדברים היא כי יש צורות הנמצאות מחוץ לאדם. על פי הגישה הקבלית העולם מופשט לחלוטין ואין הוא מקבל צורה כלשהי. מחוץ לאדם יש רק אור מופשט שאינו משתנה לעולם. גם כאשר האדם משתנה כלפי האור ותופס משהו ממנו, אין הוא גורם בכך לשינוי באור. כל שהאדם תופס הוא מידת ההתאמה הפנימית החלקית שלו אל האור ותו לא.

מכל האמור עד כה עולה, כי למעשה חיינו האמיתיים שונים לגמרי מן האופן שבו אנו חשים אותם. תמונת המציאות תלויה לחלוטין בתכונות הפנימיות של האדם. היא נבנית כתוצאה מהעתקת תכונות האדם על גבי האור העליון המופשט. לעובדה שחיינו הם תוצאה של הנעשה בתוכנו פנימה נודעת משמעות גדולה מאוד. כל התהליכים שאנו חווים, ובהם חיים ומוות, הם תוצאה ישירה מן הכלים שלנו, ובידינו לשנותם. שינוי הכלים יאפשר לנו לעבור מעולם לעולם, ממציאות למציאות, עד לרמות הקיום הגבוהות ביותר שבהן נכלל האדם באור המופשט.

החזרה להכרה

ההבדל היחיד בין כלים לתפיסת המציאות הגשמית לבין כלים לתפיסת המציאות הרוחנית הוא בכוונה. בכלים גשמיים הכוונה אגואיסטית ובכלים רוחניים היא אלטרואיסטית. כוונה זו היא היחס של האדם לשימוש ברצונותיו.

לאמיתו של דבר, המצב היחיד הקיים הוא מצב ה"אין-סוף". במצב זה מצוי האור בתוך הכלי. על מצב זה קיימת הסתרה המכונה "צמצום". ההסתרה אינה מאפשרת לנו לחוש את מצב האין-סוף. עוצמת הכוונה האלטרואיסטית מסירה בהדרגה את ההסתרה וחושפת את האור הממלא את הכלי בקביעות. מטרתו של ציור זה היא להדגיש כי לעולם איננו מגלים אורות מחוץ לכלים. כאשר מקובלים אומרים כי אורות נכנסים לכלים או יוצאים מהם, הם רוצים להדגיש את האופן שבו האדם מתקרב אל השגת המצב הקבוע.

מצב האין-סוף קיים בקביעות, או במילותיהם של המקובלים, "במנוחה מוחלטת", דהיינו ללא שינוי. על האדם להכין את כלי התפיסה שלו אט אט לקליטת מצב זה. אם כן, השינוי היחיד המתרחש הוא ביכולת הקליטה.

כשאור בא ו"מתלבש" באדם והלה מרגיש כיצד הוא נכנס בהדרגה, הרי זו הדרך שבה מתברר בו המצב הקבוע, מתוך התעוררות האדם להרגיש אותו, אך למעשה האור איננו נכנס כלל ואינו יוצא. הוא רק מתברר בתוך האדם, דהיינו מתגלה מההסתר. מתגלה לאדם שהוא נמצא בעולם אין-סוף במצב הקבוע ושעליו רק לגלות את מצבו זה היחיד. מכאן שצורה מופשטת אינה קיימת כלל. האור שברא את הכלי מילא אותו מיד, כך שלא היה הבדל בין בריאת הכלי לבין מילוי האור שבו. באומרם כי אור יוצא מהבורא מתכוונים המקובלים לכך שכבר יש כלי המתמלא בו.

עלינו להבין כי רוחניות היא למעלה מהזמן. השפה שלנו קשורה לזמן, ולכן אנו אומרים כי "קודם" נעשה כלי "ולאחר מכן" הוא התמלא באור. אך ברוחניות דברים אלה מצויים יחד; תחילה וסוף מצויים בנקודה אחת, בלתי נבדלים בזמן. משום כך צורה מופשטת אינה קיימת לעולם; הצורה, דהיינו האור, מלובשת מיד בכלי. בדמיוננו אנו מבדילים אותם זה מזה ומניחים כי אור הנמצא בתוך הכלי מצוי כנראה גם מחוץ לכלי, אך "מחוץ לכלי" משמעותו מחוץ לתפיסה שלנו.

ניתן להמחיש את הדברים כך: יש כלי שבו אני תופס את המציאות כולה; בכלי אחר אני תופס מעט מן המציאות, ויש כלי נוסף ובו איני יכול לתפוס מאומה. תיקון הכלים משמעותו הרחבת הכלי שלי, מכלי קטן לכלי גדול יותר ויותר. אם אומר כי האור בא וממלא את הכלי שלי, אין הכוונה לכך שקודם לכן הוא לא היה ממלאו אלא שכך מתגלה כעת המציאות כלפיי.

הדבר משול לחולה חסר הכרה המתעורר אט אט. כולם עומדים סביבו, מביטים בו ומחכים שיתעורר. הוא פותח את עיניו באיטיות ומתחיל להכיר היכן הוא נמצא. מבחינתו, המציאות "באה אליו" וממלאת את כלי ההרגשה שלו, שכן הכול נמדד כלפי המקבל בלבד.

המושג "אין-סוף" אינו מתאר משהו הנמצא מחוץ לנבראים. הוא מתייחס למחשבת הבריאה. צורתם הסופית של הנבראים כבר מצויה במחשבת הבריאה בבחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה". כל הנבראים, בלא כל הבדל, מצויים במצב זה, על כל הכלים והמילויים שלהם. מצבנו הנוכחי מכונה "המצב המדומה", מכיוון שאנו משולים לאותו חולה חסר הכרה. נדמה לנו שאנו קיימים בצורה כזו או אחרת. אנו מתעוררים בהדרגה להכרת המציאות, ובסוף התהליך יגיעו כל הנבראים להכרה שלמה של מצבם האמיתי. בהקדמתו לספר הזהר מתאר בעל הסולם את שלושת המצבים העוברים על הנשמות בתהליך הזה:

מצב הא' הוא מציאותן באינסוף ברוך הוא במחשבת הבריאה, שכבר יש להן שם צורה העתידה של גמר התיקון. מצב ב', הוא מציאותן בבחינת שתא אלפי שני [...] כדי להפך את הרצון לקבל שבהן ולהביאו לבחינת רצון להשפיע נחת רוח ליוצרם, ולא לעצמם כלל. [...] מצב הג' הוא גמר התיקון של הנשמות [...] נעשים ראויים לקבל לעצמם כל הטוב והעונג והנועם שבמחשבת הבריאה.

בעל הסולם, הקדמה לספר הזהר, סעיף יד

מצב א' הוא תחילת הבריאה ובו כלול כל אשר יתפתח. לידת הנשמות ותיקונן במצב ב' מביא לכך שבמצב ג' הנשמות משיגות את אשר כבר היה במצב א', אך שלא בהשגתן. כלומר במצב א' היו הנשמות בכוח, במצב ב' הן נמצאות בלא הכרה, וכשנשלם התיקון במצב ג' עולות הנשמות להכרת המצב האמיתי שבו היו מצויות מלכתחילה.

אנו רגילים למודל שבו ראשית יש החלטה לבצע דבר-מה, אחריה באה פעולה, ובסופה של הפעולה נשלם המעשה והדבר מתקיים. לא כך הוא אצל הבורא. הבורא שלם, ושלמות פירושה שאין הפרש בין הרצוי למצוי; ההחלטה, הפעולה והצורה הסופית קשורות יחדיו ואין הבדל ביניהן. מושג הזמן אינו קיים אצל הבורא. לכן אנו אומרים שבמחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו כלולים ההתחלה, האמצע והסוף, בלא הבדל, אלא שכלפינו מתחלקת מחשבה זו לכמה שכבות.

מושג הזמן קיים כלפי הנבראים מפאת חוסר התיקון שלהם. אלה המצבים הקיימים בכלים שאינם מתוקנים:

· חוסר תיקון;

· הכנה לתיקון ותיקון;

· מילוי ודבקות.

סדר הפעולות הללו הוא שיוצר לנו את תחושת הזמן. "רשימות" עולות ומתבררות באדם, וכתוצאה מכך האדם רוצה דבר-מה או חושב על משהו. ברגע הבא עולה בו רשימו שונה, והוא רוצה או חושב על משהו אחר. ההבדל בין מה שרצה וחשב במצב הקודם לבין מה שהוא רוצה וחושב במצב הנוכחי יוצר לו את מושג הזמן. כאשר השוני בין הרצונות לבין המחשבות אינו גדול, אנו חשים כי "הזמן זוחל". לעומת זאת, כאשר מתרוצצים ועולים בנו דברים חדשים, אנו מרגישים כי "הזמן רץ".

כאשר אדם מגיע לדרגה הראשונה ברוחניות, הוא מרגיש שהוא נמצא בתהליך הרוחני, היינו בזמן הרוחני, והזמן הגשמי מפסיק להיות מורגש. האדם מזדהה עם התהליך הרוחני שבו נמדד הזמן על פי מספר השינויים והפעולות שבקשר בינו לבין הבורא. תדירות שליחת ה"אותות" מהאדם אל הבורא ומהבורא אל האדם היא שיוצרת לאדם את תחושת הזמן, ולא משך קיומו בעולם הגשמי. לאחר שהתגלו כל הרשימות, תוקנו ומולאו בכל האורות, חדלים שינויי המצבים. כתוצאה מכך שנעלמה הרגשת החיסרון מצוי האדם בשלמות, ובה נעלמים הזמן, המקום והתנועה.

משל בניית הבית

ואמשול לך משל מהויות עולם הזה למשל אדם הרוצה לבנות בית נאה, הנה במחשבה ראשונה הוא רואה לפניו בית מהודר בכל חדריו ופרטיו וכו' כמו שיהיה בגמר בנינו, ואחר זה הוא מחשב תכנית ההוצאה לפועל לכל פרטיה, שהוא יפרט אותם אל הפועלים כל פרט בעתו וזמנו, מעצים ואבנים וברזל וכדומה. ואחר זה הוא מתחיל בנין הבית בפועל עד הגמרו, כמו שהיה מסודר לפניו במחשבה ראשונה.

בעל הסולם, מבוא לספר הזהר, סעיף כד

בעל הסולם נעזר במשל על בניית בית כדי להמחיש את הדברים. אדם הרוצה לבנות בית חושב תחילה על התמונה הסופית. לאחר מכן הוא מתכנן בפירוט את סדר שלבי העבודה, ולבסוף הוא מתחיל לבצע את תוכניתו. לא כך הוא אצל הבורא. ברגע שחשב הבורא לברוא את הנבראים, נגמר הדבר מיד, והם נמצאו בצורתם המתוקנת. כלפי הבורא אנו קיימים בצורתנו המתוקנת. אין זה משנה כלל שכלפינו מתברר המצב הזה בהדרגה.

לכן, כשאנו רוצים לקבל כוחות אנו פונים אל מצב ה"אין-סוף", ואותו אנו מכנים "בורא". כדי לקבל כוחות והבחנות אנו פונים אל אותה מציאות מתוקנת שבתוכה אנו מצויים. אליה עלינו לשאוף. הואיל ומצב זה כבר מוגדר וקיים, אין לנו לפנות אל המהות הנמצאת מעבר לאין-סוף. אין-סוף הוא המחשבה ועולם האצילות הוא התוכנית המפורטת. שני השלבים האלה קודמים לשלב ההוצאה לפועל. הדבר דומה לכך, שבזמן שאדם חושב על בניית בית ואף מעלה את התוכנית על הכתב, עדיין אין ברשותו חומרי בנייה.

מתחת לעולם האצילות נמצאת ה"פַּרְסָא". הפרסא היא ההפרדה שבין עולם האצילות לבין העולמות שתחתיו, וממנה ומטה מתחילים להתקיים הנבראים. אך הבורא אינו נצרך לחכות לפעולות הנבראים. לגביו המחשבה והתוכנית הם המציאות כולה. מתחת לפרסא מצויים עולמות בריאה, יצירה ועשיה, ואחריהם העולם הזה (תרשים 14).

תרשים 14

על פי מידת השתוקקות האדם "לבניית הבית" מגיעה הארה מעולם האצילות כלפי מטה. השתוקקות זו שהאדם מעלה כלפי האור העליון היא הכוונה שלו לגרום לבורא הנאה ולהידמות לו. זוהי הכוונה "על מנת להשפיע" לבורא.

בתהליך בניית הבית יש התחלה ויש סוף המעשה. לא זו בלבד שההתחלה והסוף קיימים, אלא שכל אחד ממצבי הביניים מוגדר אף הוא. האדם יודע מראש מהם השלבים המדויקים שעליו לבצע על פי תוכנית הבנייה. הגדרתם של כל המצבים מראש נובעת מכך שהכלי חייב לעבור תיקון בהדרגה.

בכלי מצויים רצונות שונים, הקשורים ביניהם כאיברים בגוף אחד. על כל אחד מהם יש לבנות כוונה "על מנת להשפיע". תיקונו של רצון מסוים משפיע על כל הרצונות האחרים, ומכאן שעליו להתבצע במקומו המדויק בסדר התיקון. לא תוכל למצוא ולו גם פרט קטן בחיי האדם שאינו נקבע מראש מתוקף המבנה של הרצון לקבל, שכן דרך התיקונים מוגדרת ומחולקת לסדרים המוחלטים מראש.

אנו מצויים תמיד במצב המוחלט. רשימו עולה בנו ומכניס אותנו למצב מסוים, וכל שאנו עושים אינו אלא מימוש. אין בידינו לבחור את המצבים שבהם נהיה. אנו יכולים רק להיעזר בסביבה שלנו לשם מימוש יעיל יותר של המצב, וכך אנו עוברים ממצב למצב. אפילו אופן מימוש המצב שאליו הוכנסנו ומידתו מוגדרים מראש; כלפי הבורא לא יהיה בכך כל חידוש, אלא שכלפינו הדבר נסתר, כדי לאפשר לנו לבחור בעצמנו להתאמץ בעבור ההתפתחות הרוחנית. מאוחר יותר, כאשר הדבר אינו משפיע על מאמצי האדם, מתגלה לו שגם הצלחותיו וכישלונותיו במימוש המצבים היו מוחלטים מראש. האדם נכלל אז בבורא ובהשגחתו המוחלטת והשלמה.

אם האדם מתעלה בתיקונו כך שהוא נמצא מחוץ להתעניינות עצמית במתרחש בכליו ובתוצאה שתהיה בהם, אין הוא מושפע יותר ממה שיקרה בהתחלה, באמצע או בסוף. בדומה לבורא, גם אצלו משתווים עתה ההתחלה, האמצע והסוף והופכים לאחד. משום כך המתקנים את עצמם מתעלים מעל המצבים והזמנים. מהותו של התיקון שעלינו לעבור הוא ניתוק מן האינטרס העצמי. כך אנו מבטלים את מושגי הזמן, התנועה והמקום.

ניתן להגדיר את הנברא כ"משהו" המרגיש את עצמו מנותק מהבורא; הנמצא ברשות עצמו, כביכול. כלפיו "הבית" עדיין אינו גמור. הוא מרגיש שביכולתו להוסיף דבר-מה לבנייתו. אם ברצונו לגלות את תוכנית הבנייה לצורך השלמת בניית הבית, נקרא הדבר שהוא מחזיר את עצמו לאין-סוף. מאמצי האדם לטכס עצות וכוחות כדי להבין את תוכנית הבורא ולממשה מביאים אותו לידי היכרות גדולה יותר ויותר עם התוכנית ולידי כך שהוא נכלל באותו הבית המוכן. ברם התהליך הזה מתבצע דווקא על ידי כך שהאדם כביכול מוסיף כל בורג, כל אבן וכל קורת עץ לבניין הבית.

הוספה זו מצד האדם היא ברצונו להיכלל בבית ולא בבנייה ממשית, שכן חומרי הבניין כולם - הברזלים, העצים והאבנים - הם רצונותיו של האדם. על האדם רק לרצות להעמיד כל רצון ורצון שלו במקום המיועד לו בתוכנית הבורא. בבנותו את אותו "בית" מן הרצונות שלו הוא משיג את מחשבתו של הבורא, וזה הרווח שלו.

ניתן להגיע לכך אך ורק מתוך העולם הזה. האדם נמצא בעולם הזה ובהדרגה הוא מתחיל ללמוד מהבורא את אשר עשה. הוא רוצה לעשות בעצמו אותם דברים. המקובלים מכנים תהליך זה "ממעשיך הכרנוך". כתוצאה מהתהליך הזה משיג האדם את ה"ראש", דהיינו את המחשבה של הבורא. מחשבת הבורא נמצאת קודם לבריאת הנברא. בהשיגו אותה, לא זו בלבד שהנברא מעלה את עצמו "בחזרה" אל המקום שממנו נולד, הוא אף מתעלה בכך מעל מקום לידתו, ומתרומם מעל דרגת הנברא אל דרגת הבורא עצמו. כעת ניתן לומר כי הם נמצאים ב"אותו ראש", דהיינו בדבקות.

למעשה, תוכנית הבניין כולה מתגלה כבר במגע הראשון של האדם עם הרוחניות, שכן כל מדרגה היא מבנה שלם, מבנה בן "עשר ספירות". חומר הבניין, מבנהו, סדריו ואף הבונה אותו מתגלים כבר בתמונה הראשונה. לאחר מכן מתחיל האדם להכיר יותר ויותר כי הבניין נעשה רק בזכות הסכמתו לכל הבנייה הזו. ההסכמה היא הכוונה "על מנת להשפיע", כוונתו האלטרואיסטית. מקום היגיעה של האדם הוא בהסכמה הזו, והיא מהווה תוספת של דבר חדש לחלוטין, שהבורא לא עשה מעולם.

עולם האין-סוף הוא הבית שנותן הבורא באהבתו לנברא. על האדם להחזיר לבורא יחס דומה, ובעשותו כן הוא בונה כביכול את אותו בית כלפי הבורא. כך חוזר הנברא על פעולת הבורא כלפיו ומשתווה אליו, ואז עולה הוא להשגת מחשבת הבורא.

עולמות - בתוך האדם

העולמות העליונים ומדרגותיהם קיימים כלפי האדם בלבד ואין הם נמצאים מחוץ לו. העולמות נמצאים בכוח בלבד והם "ממתינים" לאדם: אם יהיה האדם מתוקן לגלות את הצורה הרוחנית, יתייצבו לפניו מיד מדרגות העולמות שבינו ובין האין-סוף, והמדרגה העליונה הסמוכה אליו תתגלה לו. הדבר דומה למטען הנמצא בתוך שדה מגנטי. המטען מרגיש את השפעותיו של השדה עליו ולכן הוא "יודע" שיש שדה. אך אלמלא היה המטען בתוך השדה ולא היה "חש" בהשפעת המגנט עליו, הוא לא היה יודע כלל כי השדה קיים.

כאשר יוצאים מהאטמוספירה לחלל החיצון מגלים כי הוא חשוך. הדבר נשמע מוזר במקצת בהתחשב בעובדה כי קרני השמש מתפזרות בחלל. עלינו להבין שאם אין דבר-מה העומד בדרכן של קרני האור ותופס אותן, אזי לא ניתן לומר כי יש אור. דוגמה נוספת היא חדירת קרני השמש מבעד לחלון. אנו יכולים להבחין בהם רק בזכות האבק שבאוויר. משמע מכאן שאם אין נברא המקבל ומרגיש, לא ניתן לומר שמשהו קיים סביבו. במקרה כזה אנו אומרים שקיימת רק מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו, הנקראת אין-סוף.

הנברא הנמצא באור האין-סוף מגלה אותו בהתאם לקלקול או לתיקון היחסי שלו. עוצמת הרגשת האור, המצוי בכל אחת ממדרגות הסולם שמהאין-סוף ועד הנברא, תלויה בנברא עצמו. לכן אנו אומרים כי כל העולמות מצויים בתוך הנברא. רק לאחר שאנו תופסים חלקים מסוימים ממחשבת הבריאה בהתאם ליכולתנו, אנו נעשים מודעים לקיומה. קודם לכן הדבר בלתי ניתן להבחנה. אין כל אפשרות לדבר על הבורא, על השגה או על מילוי שלא מתוך האדם המשיג זאת, דהיינו אם אין כלי אין אור; אין בורא ללא נברא.

זירוז ההתפתחות

אור האין-סוף ממלא את כל המציאות, דהיינו את כל הרצון לקבל שברא, והוא פועל בתוכו כדי להביא אותו להשתוות צורה עימו. הלחץ של האור על הרצון לקבל הוא קבוע; אין הוא משתנה כלל בכמותו או באיכותו. כתוצאה ממנו חלים תדיר שינויים ברצון לקבל, ואנו מכנים אותם בשם השגחה כללית "מלמעלה", דהיינו מהבורא כלפי הנברא. היחס הזה קבוע, ולכן הוא נקרא אין-סוף הנמצא במנוחה מוחלטת.

אמנם הנברא משתנה ללא הרף כתוצאה מן המנוחה המוחלטת של האין-סוף, אך מטרתו של ביטוי זה להדגיש שמצידו של הבורא אין כל שינוי. הוא נשאר כל הזמן בשלו: להביא את הנברא לגמר התיקון. ההתקדמות בדרך הזו אל עבר גמר התיקון מבוססת על לחץ האור על הכלי. בסופו של דבר יביא הלחץ הזה את הכלי להרגשה שהוא נמצא במצבים המנוגדים לאור. לכן כלפי האדם מכונה הדרך הזו גם בשם "דרך ייסורים". בדרך זו יקרה כל דבר בזמן המיועד לו. הלחץ הקבוע של האור על הכלי יגרום להיווצרותן של צורות שונות בכלי עד הפרט האחרון שלהן. מתוכן יגיע הכלי אל גמר התיקון.

בסוף התפתחותו הטבעית של הרצון לקבל שבאדם במשך גלגולים רבים, מתחיל האדם לחוש כי קיים משהו מעליו - "המשפיע". בשלב זה מתחילות להתעורר באדם הבחנות שאינן שייכות לרצון לקבל בלבד, כי אם לרצון להשפיע שחדר לתוך הרצון לקבל ב"שבירת הכלים".

כעת יש בידי האדם האפשרות להימצא בין שני הכוחות: כוח הרצון להשפיע וכוח הרצון לקבל, המוטבע בו מטבע בריאתו. ביכולתו להשקיע מאמץ ולזרז את התפתחותו בקצב מהיר יותר מזה הנובע מלחצו הקבוע של האור על הכלי, אולם זירוז ההתפתחות אל עבר צורת ההשפעה אינו יכול להתבצע מתוך האגו של האדם. את תכונת ההשפעה ניתן לרכוש רק מהבורא. עבודת האדם היא לאתר את הדרך שבה ניתן לקבל "מלמעלה" את צורת ההשפעה, וזאת בלא שהאדם ייאלץ להכיר את הרע שבכלי הקבלה עד תומם, היכרות שתכריח אותו לצאת מהם אל ההשפעה.

בחירת הנברא בדרך זו מכונה התפתחות "ממטה למעלה". הוא צועד לקראת אותו אור הלוחץ תדיר על הכלי ומביא אליו בשיטתיות את כל מצביו בזה אחר זה. הוא רוצה ללכת ממטה למעלה, דהיינו לקראת קניית צורת ההשפעה, ובעשותו כן הוא מדלג מעל הזמנים והמצבים. אין הוא רוצה לעבור את המצבים הטבעיים המיועדים לו אלא לקפוץ מעליהם.

אך כיצד ייתכן לקפוץ מעליהם? הרי אם לא ירגיש האדם בכל רצון ורצון את חומרת הפכיותו מן האור, יחסרו לו כלים, יחסר לו החושך אשר לעומתו בלבד ניתן לגלות את האור. אך לא כאלה הם פני הדברים. ניתן לראות את החושך גם כתוצאה מן ההשתוקקות אל האור. בדרך זו ניתן לעבור את כל ההבחנות הדרושות בצורה מהירה ומבוקרת יותר. הדבר משול לגילויה של מחלה מבעוד מועד ולהצטיידות בתרופה המתאימה עוד קודם להתפרצותה, משמע השתוקקותו העצמית של האדם יכולה לחסוך לו צרות ומכאובים רבים.

אם יימשך האדם בעצמו אל האור העליון, קרי אל צורות ההשפעה שלמעלה מן הרצון לקבל, הוא יפסח על ייסורים נוראים. לשם כך ניתנה לאנושות שיטת הקבלה. בלעדיה הייתה האנושות מתקדמת באופן דיאלקטי טבעי, שלב אחר שלב. בדרך זו כל מצב נמשך עד שמתגלה השלילה שבו. כאשר המצב הופך לבלתי נסבל ולא ניתן להימצא בו עוד, נדחף האדם אל המצב הבא מחוסר ברירה. חינוך נכון, שבו תוסבר חכמת הקבלה ואופן משיכת האור העליון, יוכל להעביר אותנו להתפתחות בדרך שונה לחלוטין - התפתחות לקראת האור.

האדם בונה את הבורא

אף על פי שכל אלו השינוים נעשים בפנימיות הנשמות המקבלות מכל מקום הן רואות את הכל במשפיע עצמו, כי רק בדרך הזה הן זוכות לקבל כל המושכלות וכל הנועם שבמחשבת הבריאה.

בעל הסולם, מבוא לספר הזהר, סעיף לד

כאמור, כל השינויים מתרחשים בתוך האדם בלבד, אך לעיניו של האדם נראה שהשינויים מתרחשים מחוץ לו. עלינו להבין כי אלמלא היה המטפס בסולם הרוחני מצוי בתחושה מדומה שהשינויים מתרחשים מחוץ לו, לא היה יכול ליצור קשר עם הבורא או לחשוב כי הבורא נמצא וכי הוא משפיע. דווקא ה"דימוי" הזה הוא המאפשר לאדם לתפוס את האור הפשוט הנמצא כביכול מחוץ לו.

כאשר האדם מייחס את המתחולל בו לבורא הנמצא מחוץ לו, ביכולתו לבנות יחס אליו; הוא מבין מה הוא הבורא ועד כמה הבורא רוצה להשפיע לו. אם לא כן, לא הייתה לו כלל אפשרות לתפוס משהו ממנו. אמנם דימוי זה שקרי, שכן השינויים הם בתוך האדם בלבד, אך ייחוס השינויים שבאדם לבורא מאפשר לאדם לבנות את הכוונה "על מנת להשפיע לבורא". בהדרגה הוא בונה בתוכו דמות נכונה יותר של הבורא. בסופו של תהליך הבנייה מגיע האדם אל האור הפשוט, המשפיע, ה"טוב ומיטיב לרעים ולטובים", המצוי באהבה נצחית ללא שינוי כלשהו.

תחושתו המדומה של האדם כי יש קשר בין הבורא לבינו וכי הבורא משתנה בהתאם לשינויים שלו, מאפשרת לאדם לתאר לעצמו את צורת הבורא לפי תכונותיו שלו עצמו. למעשה, כך האדם בונה את הבורא בתוכו. אין כלל כל דרך אחרת שבה ניתן להרגיש בבורא.

כתוצאה מהקרנת תכונות האדם על האור המופשט מאירה לו המדרגה העליונה ממנו, שאותה הוא מתאר לעצמו כבורא. המדרגה המצויה מעט מעל האדם, אותה מדרגה שהוא עומד להשיג, נקראת הבורא שלו. אמנם היא גדולה ממנו רק במקצת, אך עתה היא היא "הבורא" בעבורו. לאחר שהאדם משתווה לתכונות ההשפעה של המדרגה הזו הוא למעשה תופס את מקום הבורא. הוא עצמו נמצא כעת במקום שבו היה בעיניו הבורא.

כך מתאר האדם לעצמו בכל פעם את צידה האחורי של המדרגה הבאה דווקא מתוך תכונותיו המקולקלות. לעומתן הוא בונה את דמות הבורא, דהיינו את הדמות המתוקנת שאליה הוא שואף להגיע. אין כל אפשרות אחרת לתפוס צורה כלשהי של הבורא כיוון שאין לאדם גישה כלשהי אל האור העליון המופשט.

התחושה המדומה הזו עוזרת לאדם לבנות את המדרגה הנוכחית ואת המדרגה הבאה, ומאפשרת לו להבין לאן עליו לפנות לקבלת כוחות. אמנם הכול מתרחש בתוך האדם, אך הדימוי הזה הוא שבונה את הפער בינו ובין מצבו הבא, דהיינו בינו ובין הבורא. רק כך יכול האדם ללמוד על העליון ממנו, שכן לבורא עצמו אין כל צורה שניתן לראות או להרגיש. כלומר, האדם בונה את הבורא בתוכו.

למשל חוש הראיה שלנו, שאנו רואים לפנינו עולם גדול ענקי, וכל מלואו הנהדר. הרי באמת אין אנו רואים כל זה אלא רק בפנימיותנו עצמה, כלומר, במוח האחורי שלנו, יש שמה כעין מכונה פאטאגרפית המציירת לנו שמה כל הנראה לנו, ולא כלום מחוץ לנו.

בעל הסולם, מבוא לספר הזהר, סעיף לד

ניתן לדמות את האדם לקופסה סגורה ובה חמישה פתחים: עיניים, אוזניים, אף, פה וידיים. איברים אלה מייצגים בכללות את חמשת החושים: ראייה, שמיעה, ריח, טעם ומישוש. כאמור, העיקרון העומד בבסיס תפיסת המציאות נקרא "השתוות הצורה".

השתוות הצורה משמעותה איזון לחצים. מחוץ לקופסה שורר לחץ המעורר בחושים הללו תגובה המיועדת לאזן את הלחץ. החושים מתפקדים כחיישנים, ובכל אחד מהם מעורר הלחץ תגובה שונה בהתאם למבנה החוש. בכלי הראייה מתעוררות תגובות של אור, של חושך ושל צבעים שונים, בכלי השמיעה - צלילים, בכלי הריח - ריחות, בכלי הטעם - טעמים, ובכלי המישוש - תחושות שונות כגון קשה, רך וכיוצא באלה.

סיכום תגובות החושים עובר אל מרכז הבקרה שבמוח, ובו מושווה המידע הזה עם המידע המצוי בזיכרון, שבתוכו נאגרים הרגלים והתרשמויות קודמות. בדרך זו האדם מפענח את אשר נכנס אליו עתה ומחליט מהי התגובה הכדאית. כך נוצרת באדם הבנה היכן הוא נמצא ומה עליו לעשות. בשלב הבא המידע מוקרן אל מעין "מסך קולנוע" המצוי בירכתי המוח, ובו מוצגת לאדם תמונת העולם שכביכול נמצא לפניו (תרשים 15).

בתהליך זה הופך ה"לא ידוע" הסובב את האדם למשהו "ידוע" כביכול, ובתוך האדם נוצרת תמונה של ה"מציאות שמחוץ לו". אין זו תמונת המציאות החיצונית, אלא תמונה פנימית בלבד. התמונה היא פועל יוצא מהמבנה של חושי האדם ומן המידע הקודם שהיה במוחו. אילו היו לאדם חושים אחרים, הייתה נוצרת בו תמונה שונה לחלוטין. ייתכן שמה שנראה עתה כאור היה נראה לו כחושך או כדבר שונה לחלוטין שאינו מסוגל אף לדמיין עתה.

תרשים 15

דברים אלה ידועים זה כבר במדע. ביכולתנו להחליף כיום את פעולת החושים באמצעים מלאכותיים, כגון מכשירים אלקטרוניים או אחרים. אמנם המדע עדיין אינו שולט בטכניקה הזו במלואה, אך בחלוף הזמן יוכל הוא להרחיב את טווח החושים שלנו וליצור איברים מלאכותיים, ואפילו גוף שלם. עם זאת, גם אז תישאר תמונה זו כתמונה פנימית בלבד. לפני שנים רבות גילה המדע כי ניתן ליצור במוחו של האדם גירויים חשמליים. בשילוב עם המידע המצוי בזיכרון יגרמו לו שינויים אלה לתחושה כי הוא נמצא במקום ובסיטואציה מסוימים.

מכל האמור עולה כי כל שהאדם מרגיש, הוא מרגיש בתוכו בלבד ואין לכך קשר עם המציאות הסובבת אותו. הוא אפילו אינו יכול לומר אם קיימת מציאות מחוץ לו, אם לאו. תמונת העולם ה"חיצון" מצויה בתוכו פנימה, ולכן המקובלים מכנים את העולם הנראה עתה לעיני האדם בשם "העולם המדומה".

האדם בנוי מרצון ליהנות. הרצון ליהנות הכללי מעורר בו בכל רגע רצון ליהנות ממשהו מסוים, ובשילוב עם המידע המצוי בזיכרון הוא מפעיל את חושיו לכיוון זה. כך האדם מבקש ליהנות ממשהו מוגדר בעל צבע, צורה, טעם או ריח מסוימים. התפתחות הרצון ליהנות שבאדם לאורך הדורות מביאה אותו בסופו של דבר אל רצון חדש, רצון למשהו בלתי נודע, והוא מכונה בשם "הנקודה שבלב". רצון זה מתעורר בימינו בקרב רבים.

הבעיה היא, שאין בזיכרונו של האדם מידע כנגד הרצון הזה. גם החושים אינם מסוגלים לאתר בעבורו מקור מילוי. כשהרצון הזה מתעורר בו, האדם חסר אונים מכיוון שאין הוא מגלה בעולם הסובב מנין יוכל למלא את הרצון החדש. לכן הוא מרגיש את עצמו ריקני ואבוד. העולם אינו מסוגל למלא את רצונו החדש, ולכן הוא מואס בכל חייו הקודמים.

הנקודה שבלב היא תחילתה של מערכת הרגשה נוספת, שאינה קשורה למערכת הטבעית הנוכחית. כאשר יפתח אותה האדם היא תיקרא "נשמה". הנשמה תכלול חושים, מוח, זיכרון ו"מסך קולנוע" חדשים. על ידי הנשמה יראה האדם תמונת עולם חדשה - תמונת העולם הרוחני. יש אפוא שתי מערכות הרגשה נפרדות העובדות באופן דומה: מערכת טבעית-גשמית ומערכת רוחנית.

במערכת הטבעית מתגלה התמונה באדם מרגע לידתו, בלא שיהא עליו לטרוח לעשות דבר-מה, ובכך היא נבדלת מן המערכת הרוחנית. במהלך חייו חווה האדם אירועים שונים המעשירים את זיכרונו ומפתחים את יכולת מוחו לעבד דברים עדינים יותר, לקשור בין דברים שונים וכדומה. כתוצאה מכך תמונת העולם הנוצרת בתוך המערכת הטבעית נעשית ברורה יותר ויותר, וכאן נעוץ ההבדל בין האופן שבו תינוק תופס את העולם לבין אופן תפיסת האדם הבוגר.

כדי שמהנקודה שבלב תתפתח באדם מערכת ההרגשה הרוחנית, עליו לסגל לעצמו רצון גדול לכך. מכיוון שהעולם הרוחני נסתר מן האדם, הדרך היחידה להגדיל את הרצון אליו היא על ידי שימוש בסביבה המתאימה לכך. האדם מובל לסביבה המתאימה להתקדמות רוחנית בהתאם לעוצמת הרצון שבנקודה שבלב המתעוררת בו. סביבה זו כוללת שלושה מרכיבים: מדריך מקובל, כתבי קבלה ואנשים נוספים בעלי רצון דומה. מנקודה זו ואילך התפתחות האדם תלויה במידה שבה יוכל להשתמש בצורה נכונה בסביבה זו להגדלת רצונו לרוחניות. רק כאשר תגדל עוצמת הרצון לרוחניות למידה הנדרשת להיווצרות מערכת הרגשה נוספת, תיווצר באדם תמונת העולם הרוחני.

המקובלים כתבו את כתבי הקבלה אך ורק למטרה זו. לימוד נכון בכתבים אלה מביא לבניית ה"נשמה". בהקדמה לתלמוד עשר הספירות אומר על כך בעל הסולם:

יש לשאול, אם כן, למה זה חייבו המקובלים לכל איש ללמוד חכמת הקבלה, אמנם יש בזה דבר גדול, וראוי לפרסמו, כי יש סגולה נפלאה לאין ערוך, לעוסקים בחכמת הקבלה, ואף על פי שאינם מבינים מה שלומדים, אלא מתוך החשק והרצון החזק, להבין מה שלומדים, מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם [...] בשעה שהאדם עוסק בחכמה הזאת, ומזכיר את השמות של האורות והכלים, שיש להם מבחינת נשמתו שייכות אליו, הנה הם תיכף מאירים עליו, בשיעור מסויים, אלא שהם מאירים לו בלי התלבשות בפנימיות נשמתו, מטעם שחסרים הכלים המוכשרים לקבלתם, כאמור. אמנם ההארה שמקבל פעם אחר פעם, בעת העסק, מושכים עליו חן ממרומים, ומשפיעים בו שפע של קדושה וטהרה, שהמה מקרבים את האדם מאד, שיגיע לשלימותו.

בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, סעיף קנה

לאחר גילוי התמונה הראשונה של המציאות החדשה, נעשה המשך ההתפתחות בתהליך שהמקובלים מכנים "נשמת האדם תלמדנו". בדומה לאופן שבו תמונת העולם הגשמי מתבהרת ומתחדדת ככל שהאדם מתבגר וצובר התרשמויות נוספות, כך גם כאן: האדם מרגיש את העולם הרוחני וצובר התרשמויות המעשירות את הזיכרון החדש ואת יכולת הניתוח של המוח החדש. כתוצאה מכך, תמונת העולם המיוצרת בתוך מערכת ההרגשה החדשה נעשית ברורה יותר ויותר.

משמעות מיתתו של הגוף הביולוגי היא הפסקת תפקודה של המערכת הטבעית. החושים מפסיקים להעביר מידע למוח והמוח מפסיק להקרין את תמונת העולם הגשמי על "מסך הקולנוע" שבתוכו. מכיוון שהנקודה שבלב שממנה התפתחה המערכת הרוחנית אינה שייכת לעולם הזה, הן ברצון והן במילוי שבה, היא מוסיפה להתקיים גם במיתת הגוף. אם האדם הרגיש את מציאותו במערכת הרוחנית והזדהה איתה לפני מיתת גופו, הוא נותר בהרגשת המציאות הרוחנית גם לאחר מיתת הגוף, והדבר נקרא שהוא מתקיים בנשמתו.

*

לדברי המקובלים, מחוץ לאדם קיים רק האור העליון הממלא את כל המציאות והמצוי במנוחה מוחלטת. האדם נמצא בתוך האור הזה, אך הוא מרגיש את עצמו כקיים בגוף וכמצוי בתוך היקום הסובב אותו. כאמור, דרך חמשת החושים נכנסות לתוך האדם התרשמויות. אם מחוץ לאדם קיים רק האור העליון הבלתי משתנה, מהו הגורם לכך שהאדם מרגיש שינויים בכל רגע?

בתוך הרצון לקבל של האדם יש שרשרת של רשימות. בכל רגע מתעורר רשימו חדש בתוך האדם. תמונת העולם הפנימית שהאדם מרגיש היא למעשה ההפרש והניגוד בין הרשימו הפעיל בתוכו ברגע נתון לבין האור העליון. הרשימות שבתוך האדם הן המשתנות ולא האור שמחוץ לו. תחושת האדם את עצמו ואת המציאות הסובבת אותו היא תוצאה מהקרנת השינויים המתרחשים בתוך הרצון שלו על פני האור העליון הקבוע. התחדשות הרשימות והאופן שבו האדם מממש אותן מייצרות לו תמונות עולם משתנות.

כל מה שלא נשיג לא נגדרהו בשם ומילה.

בעל הסולם, מאמר "מהות חכמת הקבלה"

האופן שאנו תופסים את עצמנו ואת המציאות קובע כיצד אנו מרגישים את עצמנו ואת המציאות. זה היסוד שממנו נגזרות כל יתר חקירותינו. חסרה לנו ההבנה מהו האדם ואיננו יודעים אם יש לו קיום בפני עצמו. ייתכן שיש צדק בטענתם של חוקרי הפיזיקה הקוונטית, כי האדם, כמו החומר כולו, אינו אלא "חבילת גלים". אפשר שהמציאות האמיתית שונה לחלוטין מן הנראה לעינינו עתה. אם נצליח לקבוע עקרון יסוד בלתי תלוי בהרגשתנו, שיגדיר "מי אנחנו ומי המציאות", יהיה בידינו מעין תֶּקֶן שלפיו נוכל להעריך את תפיסתנו הנוכחית.

חוקרים רבים טוענים כי ככל שאנו מתקדמים בחקירותינו אנו מגלים כי הכול הופך מעורפל יותר ויותר, וכי אנו מגששים באפלה. חוסר ההבנה שלנו את עצמנו ואת העולם הוא העומד בבסיס המשבר הכללי שנקלענו אליו. אין כל ספק, כי טובה ונכונה הגישה המדעית, שעל ידיה חודר האדם כביכול אל נבכי המציאות פנימה. עם זאת, יש גבול שלאחריו לא יוכל האדם לחדור.

טבע האדם, תפיסתו וכל עקרונות המדע שגילה, לא יאפשרו לו ללכת הלאה. הוא ירגיש כי מגבול מסוים הכול "מתאדה", כפי שמתחילה לגלות הפיזיקה הקוונטית. החומר נעלם לפתע והחוקר נותר במעין חלל ריק. תחושה זו נובעת מכך שהאדם מאבד את רגשותיו במציאות הנוכחית, אך אין הוא יכול לתפוס את המציאות העליונה "הבאה לקראתו". אין בידיו השיטה הנדרשת כדי לעבור לתפיסת המציאות "ההיא". במאמרו "מהות חכמת הקבלה" מדגיש בעל הסולם, כי הדרך היחידה להשגת שיטה זו היא ללמוד אותה ממקובל המחזיק בה.

ערפול חושים

אנו מצויים בעולם הזה בהרחקה ממצבנו האמיתי. מצב אמיתי זה הוא התֶּקֶן שהזכרנו לעיל, והוא מכונה "אין-סוף". במצב זה מחוברים כולנו כרצון אחד המלא באור העליון. פעולת ההרחקה נעשתה כדי לתת לנו אפשרות להתעלות מן הדרגה של רצון מלא בתענוג אל דרגת המחשבה שמעל הרצון הזה. פעולה זו מאפשרת לנו בחירה חופשית וכן רכישת הבחנות וגילויים, ובעזרתם נוכל להתעלות מדרגת הנברא-המקבל אל דרגת הבורא-המשפיע.

הירידה ממצב האין-סוף עד העולם הזה נעשית על ידי חלוקת הכלי האחד לחלקים רבים. משמעותה של הרחקה ברוחניות היא שינוי מהותי בתכונות. על ידי התקרבות עצמאית אל המצב האמיתי אנו מתחילים להבין את מחשבת הבריאה המצויה מעל מצב האין-סוף. השיטה אפוא מלמדת אותנו כיצד לחזור בכוחות עצמנו אל מצב האין-סוף. לשם כך עלינו לדעת את מהות המצב שאליו עלינו לחזור.

כולנו מצויים במצב האין-סוף, כ"איש אחד בלב אחד", באהבה ובערבות הדדית, ומהווים כלי לאור העליון. כדי לחזור בכוחות עצמנו מהעולם הזה לאין-סוף, עלינו לנסות לבנות מצב דומה של יחסים בינינו. מצב האין-סוף הוא המצב האמיתי הקיים, אולם עתה אנו שרויים במצב המדומה כלפי חושינו המעורפלים. במילים אחרות, גם כעת אנו מצויים באותו מצב האין-סוף, אלא שעל חושינו פרוש מעין אבק. הוא מערפל את תפיסתם ועלינו לנקותם. אם כן, מצב האין-סוף הוא התֶּקֶן שכלפיו אנו פועלים.

*

לעולם לא ניתן להבין מצב מסוים כאשר עדיין נמצאים בתוכו. המצב הנוכחי מתברר רק בעלייה למצב עליון יותר. על ידי שיטת הקבלה מגלה האדם תמונה חדשה והסתכלות חדשה המאפשרות לו להבין את המציאות שבה היה קודם לכן. מעניין שאיננו נתקלים בקשיים רבים בטיפול בדרגות הדומם, הצומח והחי, אך בטיפול בדרגה שלנו דווקא, דרגת המדַבֵּר, אנו כושלים בכל ניסיונותינו. אזלת ידנו בבואנו לפתור את הבעיות החברתיות והמשפחתיות בימינו היא אחת ההוכחות לכך.

שיטת הקבלה מעלה את האדם למצב גבוה יותר ממצבו הנוכחי, וממנו הוא יוכל לראות את מצבו הקודם ולהבינו. זה ההבדל המהותי בין דרך החקירה הקבלית לבין דרך החקירה המדעית הרגילה. בחקירה המדעית החוקר מנסה לחדור אל תוך המציאות שבה הוא נמצא, אך בחקירה הקבלית הוא עולה מעליה. הדבר דומה לילד, המנסה לחקור "מה זה להיות ילד".

מקובלים אינם עוסקים בחקירת המציאות בסגנון המדעי הרגיל, כלומר אין הם משקיעים מאמץ בניסיון לעבור מתפיסה צרה לתפיסה רחבה יותר. הם אינם חושבים כי הדבר אפשרי. רק חקירה נכונה של המציאות תאפשר לאדם להתקדם אל המצבים הבאים ולחוות אותם בעצמו. אם לא כן, הוא יישאר בחקירות בחומר ותו לא. חקירה נכונה מעלה את האדם לדרגת אותו "החומר הנעלם", דהיינו לדרגת הכוחות הפועלים אחרי החומר. כשהאדם חש את הכוחות האלה הוא מבין מה קורה בחומר. הכוחות הללו הופכים שלו. הם מצויים בידו והוא חש אותם כאת החיים שלו. הוא איננו תופס אותם בצורה שכלתנית, אלא חש אותם בחושיו.

בתפיסה שכלית בלבד לא יוכל האדם לחקור את המציאות בדרגה הגבוהה מזו המתגלה לחוקרי הטבע. כדי לעבור למציאות עליונה יותר יהיה האדם מוכרח להיכנס לתוכה על ידי שינוי חושיו. כלי מחקר משוכללים יותר לא יסייעו כאן. מתוך חקירת הטבע נוכל לדמיין מציאות עליונה יותר ולהניח שהיא הפוכה: הכול בה עובד ב"לתת" במקום ב"למשוך". נוכל לשער, כי מעל הטבע האגואיסטי שלנו הכול פועל בחיבור ובאהבה, וכי הכול הוא מחשבה אחת.

אנו רואים כי כל חלקי המציאות מחוברים יחדיו בהרמוניה; כל אחד מהם עוזר לזולתו, כל חלק חשוב למערכת הכללית, ושוררת התחשבות בין כל החלקים כמו בין תאים בגוף אחד. מכאן באים החוקרים להשערה כי בין כל חלקי המציאות מתקיים חוק האהבה, אך אין הם מסוגלים לעלות בעצמם לרמה זו ולחיות את הטבע הזה.

אילו היה ביכולתם לשנות את טבעם בהתאם למה שהם סוברים שנמצא מעבר, הם היו מגלים שאחרי "החומר הנעלם" קיימת מציאות מוצקה וממשית לא פחות מזו המוכרת להם כעת. הם היו יכולים לתפוס את הכוחות, את הקשרים שביניהם ואת מערכותיהם. כדי שיוכל החוקר לגלות את כל זאת, חייבת להיות התאמה בינו ובין רמת הכוחות הללו.

דומה הדבר לאדם הנכנס לחדר חשוך. תחילה אין הוא מבחין כלל בחפצים הנמצאים בו, אך אם ידליק אור יוכל לראותם. החפצים היו שם גם קודם לכן, אך יכולת הקליטה שלו לא אפשרה לו לקלוט אותם. אם כן, על האדם לבצע התאמה בינו לבין הכוחות הנמצאים במציאות. הדרך לביצוע התאמה זו היא היא שיטת הקבלה.

המציאות המדומה

אנו עדים לתאוריות שונות הטוענות כי יש אין-סוף מציאויות הקיימות בו-זמנית. הקבלה אומרת כי יש מציאות אחת בלבד הנקראת "מַלְכוּת דאין-סוף", כלומר מלכות של עולם האין-סוף. מלבדה דבר אינו קיים. המונח "מלכות דאין-סוף" מציין את הנברא במצבו השלם והנצחי. כל דבר פרט למלכות דאין-סוף מכונה בשם "המציאות המדומה".

המציאות המדומה כוללת תמונות שונות המתראות כלפי אותה מלכות דאין-סוף כאשר היא נכנסת לדרגות שונות של ערפול חושים, כאילו "מאבדת הכרה". כתוצאה מכך היא מרגישה פחות ופחות את עצמה ואת המילוי שלה. תהליך איבוד ההכרה מתגבר עד בואה של מלכות דאין-סוף למצב הנמוך, העכור והמנותק ביותר, הנקרא "העולם הזה". במצב זה מצויה מלכות דאין-סוף בצורת נשמות בני אדם, המרגישים עצמם מנותקים זה מזה. מתוך תמונת המציאות הזו על בני האדם להשתוקק לחזור למציאות האין-סוף.

באומרנו כי המציאות שלנו מדומה, כוונתנו להבחנה שעושה אדם המגלה שכאלה הם פני הדברים. ההשגה כי המציאות הזו מדומה אינה מונעת בעדו לעבוד איתה. הוא מבין כי זה אחד השלבים שעליו לעבור. דומה הדבר לתפיסת העולם של ילד המדמה לעצמו דברים רבים. איננו מבטלים את עולמו של הילד מכיוון שאנו יודעים כי הדבר מתאים למידת התפתחותו. כשנכנס האדם להרגשת מציאות עליונה יותר, הוא מתייחס אל המציאות הקודמת שחש כאל מציאות מדומה, אך כלפי המצויים עדיין באותה דרגה זוהי המציאות הממשית.

בין המציאות הרוחנית ובין המציאות הגשמית קיים מעין חיץ, המכונה "מחסום". אדם שלא עבר את המחסום, אינו רואה את הכוחות המצויים אחרי העולם הזה. כוחות אלה מציירים בנו את תמונת העולם, בדומה לאופן שבו מציירים כוחות ווקטורים חשמליים תמונה על מסך הטלוויזיה או המחשב. כשאנו מביטים במסך אנו רואים תמונה צבעונית בעלת כמה ממדים, אך אין זה אלא צירוף של כוחות חשמליים שונים שניתן לעבדם, להעבירם ולאחסנם. למעשה, גם אנו מצויים בתוך תמונה דומה, אלא שהמסך נמצא בתוכנו.

מי שעולה לרמת הכוחות רואה עד כמה אמיתיים הכוחות הללו, בעוד שהתמונה שהם מציירים היא המדומה. בכל פעם מציירים כוחות אלה ציור אחר, אך הכוחות עצמם הם אותם כוחות. יש 125 דרגות השגה, וככל שהאדם עולה בהן הוא משיג באופן נכון ואמיתי יותר את הצורה שבה מתחברים כוחות אלה. בסופו של סולם המדרגות הזה הוא משיג את התחברות הכוחות הללו הנקראת אין-סוף.

העיקרון העולה מכאן הוא, כי רק לאחר שאדם משיג דבר-מה ביכולתו להגדיר אותו. משום כך החזיקו כל חכמי הקבלה בכלל ברזל האומר: "כל מה שלא נשיג לא נגדרהו בשם ומילה" (בעל הסולם, מאמר "מהות חכמת הקבלה").

מדיטציות המוניות

רבים נוטים לחשוב כי בכוחה של האנושות לשפר את מצבה אם רק תרצה בכך. אחת הדוגמאות לכך הן מדיטציות המוניות הנערכות לעיתים ברחבי העולם במטרה לשפר את איכות חיינו. אין כל ספק, כי התחברותם של אנשים במחשבה אחת משפיעה על המציאות. כוח המחשבה הוא עצום, אך עלינו להבין כי בדרך זו לא נוכל להשפיע לטובה על המציאות גם אם נרצה בכך בכל מאודנו.

מכיוון שהטבע שלנו הוא האגואיזם, הרי שגם מחשבותינו הטובות ביותר יהיו מחשבות "על מנת לקבל" תוצאה טובה יותר לעצמנו. מצבנו יתחיל להשתפר באמת רק לאחר שנכיר בכך שהטבע המקורי האגואיסטי שלנו הוא רע. אם נגיע להבנה, כי רק ברכישת טבע חדש, אלטרואיסטי, יהיה לנו טוב - רק אז נתקרב לשגשוג ולפריחה. הכרה זו תיצור בנו נחיצות להחלפת הטבע שלנו.

פעולות כאלה אינן מקרבות את האנושות לבורא, אל טבע האלטרואיזם. הן מבוססות על ניצול מרבי של הכוחות האגואיסטיים שבנו, ולכן לא יועילו כל תוכניותיה של האנושות לשיפור העולם. בסופו של דבר יביאו פעולות אלה להתגלות מהירה יותר של הרע שבאגואיזם. לעניין זה נציין כי התחברות מספר רב של משתתפים לפעולה משותפת, חיובית או שלילית כאחת, מזרזת את ההכרה באגואיזם כרע. אך אין זו הדרך הרצויה להתקדמות.

התפתחות אופטימלית באה רק כאשר האדם מזמין "אור מלמעלה". הכוח הרוחני הזה מראה לו את הפגמים שבו ואף מתקן אותם. כדי לבצע פעולה זאת זקוק האדם לשיטת התיקון. אם לא תימצא בידיה השיטה הזו, תתפתח האנושות בעל כורחה על ידי צרות וייסורים. לבסוף יביא אותה הסבל המצטבר להכרה, שאין היא מסוגלת לעשות דבר בכוחות עצמה.

"משיכת האור מלמעלה" היא תוצאה של מאמץ להידמות למצב האין-סוף. זהו המצב האמיתי היחיד הקיים ובו כולנו מחוברים יחד כלפי הבורא. איננו נדרשים לשגות בדמיונות לצורך המאמץ להידמות למצב הזה, משום שכבר עתה אנו מצויים בו. עלינו לרצות לקבל מן המצב הזה כוח תיקון, והוא יביא אותנו להימצא בו בפועל.

כתבי הקבלה מתארים את המצב המתוקן. אם אדם קורא על המצב הזה ורוצה להימצא בו, הוא "מושך את האור". בדומה לעירוי הניתן לחסר הכרה, כך פועל האור על האדם ומעורר אותו עד שהוא מתחיל להתרומם. אם כן, משמעותם של המושגים "אור" ו"מלמעלה" היא זו: "אור" הוא הכוח העליון המתקן וממלא את הנברא; "מלמעלה" פירושו ממצב מתוקן יותר, כלומר ממצב של השפעה גדולה יותר לבורא.

מהו הבורא

הבורא הוא מה שמגלה האדם כמדרגה העליונה ממנו. הביטוי "בורא" מרמז על מעין הזמנה - "בוא וראה". אדם המשיג את המדרגה העליונה נמצא בדבקות עם הבורא. כל עוד מדרגה זו איננה המדרגה הסופית, יתגלה מאוחר יותר "פגם" בדבקות זו. למעשה, אין זה פגם כלל ועיקר, כי אם תוספת רצונות לא מתוקנים של האדם עצמו. הם מתגלים בו כעת כדי שיתקנם, ובעזרתם יעצים את דבקותו בבורא. כנגד כל רצון חדש המתגלה נעשה הבורא גבוה יותר ויותר. האדם מגלה עד כמה הפוכה המדרגה העליונה, עד כמה היא אלטרואיסטית. עליו לעורר כוחות שירימו אותו אליה.

אם כן, עד למצב האין-סוף שבו מתחברים יחדיו כל הקצוות אין "בורא מוחלט". ההגדרה היחידה שניתן לתת עד אז למושג הבורא היא "העליון ממני". המדרגה העליונה היא הבונה, בוראת, מולידה, מתקנת וממלאת את המדרגה התחתונה.

האדם מגלה את הבורא כאוסף של תכונות עליונות יותר מתכונותיו הנוכחיות. ה"רשימו" המתעורר באדם גורם לו לתאר לעצמו בכל שלב מדרגה עליונה יותר ויותר. מתוך הקרנת תכונותיו על האור העליון המופשט הוא מצייר לעצמו את הבורא. לחצו של האור המופשט הוא קבוע, והשינויים והתנועות הם פנימיים בלבד. אמנם הרשימות מתחלפות בתוכו, אך לאדם נראה כי הבורא הוא המשתנה כלפיו.

מימוש הרשימות

אדם שאינו מקובל מממש את הרשימות המתעוררות בו בכל עת, באופן המכונה "בְּעַל כורחו". הוא מגיב עליהן בהתאם לתנאים שזומנו לו: חינוך, סביבה, כוחות פנימיים, מצב בריאות וכיוצא באלה. האדם מועבר דרך רגשות והתפעלויות שונות עד הגיעו להשתוקקות לרוחניות. במהלך הדרך הזו צובר האדם התרשמויות מן החיים, מרגעי צער ושמחה. הוא אוסף הבחנות ועושה בהן שימוש בהמשך דרכו. זה שלב ההכנה שבו נדרש האדם לצבור התרשמויות רבות על פני הרצון לקבל שלו ולהרגיש את מימוש הרשימות בתוכו.

אף שאיננו מודעים להן, כל ההתרשמויות הללו נשארות במוחנו. כאשר מתעורר רשימו מסוים, נשלפות ממוחנו ההתרשמויות הנחוצות כדי להביא למימושו. הדבר אינו בשליטתנו כלל. מאורעות שחווינו לפני שנים רבות מגיחים לפתע לנגד עינינו בלא שנבין מדוע.

יתר על כן, מכיוון שהנשמות קשורות זו בזו במערכת אחת, כל התרשמות "פרטית" של אדם או של קבוצת אנשים משפיעה על כלל הנשמות. תהליכים המתרחשים במקום מסוים על פני כדור הארץ משפיעים על כל תושביו גם אם הדבר נסתר מעיניהם. עתה איננו מסוגלים להבין כיצד עובר המידע הזה, אך הדבר מתבהר בהשגת מצב האין-סוף. אנו מזרזים את יציאת הרשימות זה לזה מכיוון שאנו כחלקים של מערכת אחת.

כולנו יחד קיימים כנברא אחד כלפי האור העליון, וכל אחד מאיתנו כלול מכולם. כל אחד מאיתנו הוא מעין כלי יחיד שברא הבורא בדומה לתמונת הולוגרמה, וכל אדם מורכב מה"אני" שלו ומהתכללותו בכל הנשמות האחרות. התכללות האדם בכל הנשמות האחרות היא דו-כיוונית, ממנו אליהן ומהן אליו. לכן יכול האדם "למשוך" לעצמו את תכונות הנשמות האחרות, דהיינו להתכלל מהן. משום כך הרצון לקבל שבנו כולל הבחנות ושינויים רבים.

מגע בין האור העליון ובין האדם מתקיים תמיד, אלא שהתקשרותו של האדם למגע זה היא שמשתנה. האור העליון מאיר על הרצונות שבאדם ומעורר בו הרגשה הנקראת תמונת העולם שלו; יהיה זה העולם הזה או העולם הרוחני. הרגשה זו משתנה ללא הרף בהשפעת הרשימו הפרטי של האדם עצמו וכן מהתכללותו מן הרשימות המצויות בנשמות האחרות. סך כל השינויים הללו יוצרים לאדם תמונת חיים דינמית.

בחירת העתיד

האדם שמח להאמין כי ביכולתו לבחור את עתידו מתוך ריבוי עתידים אפשריים. זה המקום לשאול, על סמך מה תבוצע בחירה זו; כיצד יֵדע האדם מה יהיה טוב יותר בעבורו? לבחור פירושו לראות את העתיד. אילו היה האדם יכול לראות מה תהיה התוצאה מבחירתו בחלופה א' ומה תהיה התוצאה מבחירתו בחלופה ב', הרי הוא היה יודע מי מהן עדיפה, אך למעשה אין לו כל אפשרות בחירה.

רשימו מסוים מתעורר בתוך הרצון לקבל המסוים, קרי באדם מסוים, המצוי בסביבה מסוימת. כל שהאדם מבצע הוא מימוש רשימות המביא לצבירת התרשמויות מאירועי חייו. אם האדם מגיע להבנה כי אינו אלא בובה על חוט, וכי יש באפשרותו להפסיק לסבול ולהתחיל לשנות את גורלו, הרי הוא מצוי בנקודת הבחירה. בידיו לבחור סביבה שתשפיע עליו לטובה ותסייע לו להתפתח רוחנית. למעשה, סביבה שכזו תסייע לו לממש את אותו רשימו, לאותו כיוון, ובאותו סולם המדרגות הקבוע מראש, אך כל זאת ברצונו ולא מתוך התנגדות לו.

בכל מצב נתון, הן הרשימו, הן הרצון לקבל שבו הוא מתעורר והן הסביבה הם נתונים קבועים. גם אם יתעורר עתה האדם לממש את הרשימו, ההתעוררות תבוא מתוכו עצמו. גם אם ישתמש בסביבה לזירוז התפתחות הרשימו - עדיין לא יהיה בכך שום חידוש, אלא קיצור הזמן בלבד. אולם מאמצי האדם להיכלל בסביבה המעוניינת בהתפתחות רוחנית ולקבל ממנה דחיפה להתפתחות זו מקנים לאדם שכל חדש - "השכל הכולל". השכל הכולל הוא כוונת הבורא כלפי הנבראים, וגילויו מעלה את האדם לדרגת הבורא. זה הרווח הגדול שיש בדבר.

עלינו להבין כי האדם כשלעצמו יוכל לרצות הכול מלבד להתקדם בצורה הנכונה לכיוון הנכון. האדם לבדו משול לעיוור אשר לעולם לא יוכל לראות את הדרך להתקדמות נכונה. הוא לא יוכל לראות את היציאה מן העולם הזה אל העולם העליון מתוך ה"רצון לקבל" שלו, שכן היציאה היא ה"רצון להשפיע". אין הוא מסוגל לראות כי דבר שכזה קיים וכי בכך טמונה ההצלה בעבורו.

משמע כי נקודת הבחירה של האדם היא עדינה ביותר. ביכולתו לבחור בסביבה שתדחף אותו להגיע אל מצב שבו האור העליון ישנה את תכונתו. כתוצאה מפעולת האור עליו תיפקחנה עיניו והוא יוכל לראות. בכוחות עצמו בלבד, ללא סביבה וללא שיטה, לא יוכל האדם לפרוץ לממד הרוחני. למעשה, גם בחירה זו מושרשת ברשימו, אך לפני מצב האין-סוף שבו מתבררים הדברים, ניתנת לאדם התחושה כי העניין נתון בידיו.

*

המונחים עולמות מקבילים ויקומים מקבילים הופכים אופנתיים יותר ויותר. האפשרות לבחור את העתיד מהלכת קסם על רבים, וביטוי לכך כבר ניכר בעולם הפרסום. מדיטציות שונות מציעות לאדם יכולת לבחור בבוקר את אשר יארע לו במהלך היום. מבחינה פסיכולוגית יש בכך ממש, מכיוון שלמעשה כך מתכנת האדם את עצמו. הוא קובע מראש את הסגנון המסוים שבו כדאי לו לקבל את הרשימות השונות שיצוצו במהלך היום. אך מתבקשת השאלה, האם בבחירתו זו הוא יוצר מציאות פנימית אחרת?

לא נוכל לומר כי אדם שכזה הוא יוצא דופן. לכל אחד מאיתנו, בין שנרצה בכך ובין שלאו, יש "יחס מוקדם" לחיים. לכולנו הרגלים שונים שעימם אנו מתחילים את היום: תהיה זו פעילות גופנית, או לחלופין ביקור אצל הפסיכולוג ועוד.

בין שהאדם מנסה לתכנת את יומו במודע ובין שלאו, אין הדבר משנה את העובדה שהוא מצוי בתוך תמונת מציאות הנקבעת על ידי הרשימו שבו. הרשימו הוא המכניס את האדם לתמונה זו ובורא בו את כל ההחלטות. וכך גם המאמצים היזומים להגיע לידי ההחלטה "לבחור" את אשר יארע לו היום היא פועל יוצא של מימוש הרשימו ותו לא.

הזיכרון

כל התמונות המרכיבות את חיי האדם קשורות זו לזו. משום כך עלייתו של רשימו מסוים מעוררת לעיתים את האדם להיזכר במצבים קודמים שחווה. האדם אינו יכול לנהל בעצמו את זיכרונו, ואין הוא יכול לשלוף ממנו דבר-מה או לשכוח דבר אחר. הרשימו הוא שקובע את הכול בצורה מוחלטת. האדם עצמו נע על פני הדברים המתעוררים והפועלים בו ותו לא. אם מימוש הרשימו הנוכחי דורש זאת, לפתע יצוצו מאליהם זיכרונות מן העבר.

כל מצב שהאדם חווה נותר קיים בו. דבר אינו נעלם. רשימו מתעורר בתוך הרצון, מתממש לעומת האור ויוצר באדם הבחנה מה קורה לו כעת. לאחר מכן מתעורר הרשימו הבא. מכיוון שקיים קשר בין הרשימות, הרשימו החדש משתמש ברשימו שקדם לו במידת הצורך. לאחר התחלפות כמה רשימות נוספות דועך הרשימו הראשון, והתמונות שיצר נעלמות מתחושת האדם. מאוחר יותר הן עשויות להתעורר שוב על פי הצורך, לשם מימוש רשימו חדש. אנו מבחינים בשרשרת של מצבים שבהם הרשימות נכנסות ויוצאות לפעולה. כתוצאה מכך מצטברות באדם התפעלויות שיצרו רשימות אלה בעת התממשותן.

התהליך האמור נמצא "מעלינו", ומשום כך איננו יכולים לגשת אל הזיכרון שלנו ולשלוף ממנו תמונה מסוימת. למשל, בעוברנו ברחוב אנו עשויים להיתקל בריח המזכיר לנו למשך שניות ספורות תמונה מסוימת מן הילדות. כשם שהתמונה צפה היא אף מתפוגגת, אך איננו מסוגלים להבין מה היה הצורך בכך. עם זאת, ודאי שאין דבר מיותר בעולם. כל הזיכרונות צפים לתחושת האדם רק לפי נחיצותם למימוש הרשימו הנוכחי.

כל הנשמות קשורות למערכת אחת כללית, ומשום כך ניתן לומר כי גם הזיכרון משותף לכולן. הדבר מתברר לאדם על פי מידת הקשר שלו לשאר הנשמות: ככל שיעבוד באופן הכרתי כלפי המערכת הזו כן יתעוררו בו זיכרונות, יכולות והשגות קולקטיביות. אם יתעלה האדם לדרגה שבה יוכל להתחבר עם האחרים ולעבוד עם הכלים שלהם כאילו היו כליו שלו, ודאי שישתמש בכל המצוי בהם.

כוח המחשבה

כוח המחשבה הוא כוח רב עוצמה. אחד המשתתפים בסרט "בליפּ" (What the Bleep Do We Know?) סיפר על ניסוי שנערך בעניין מדיטציות המוניות בארצות-הברית. לדבריו, התברר כי מדיטציה המונית להורדת רמת הפשע במקום מסוים הניבה תוצאות מרשימות, וממדי הפשיעה אכן קטנו. ודאי כי אין במעשה זה משום בחירה חופשית, שכן הרשימו הוא המחולל את הכול - את ההחלטה לקיים מדיטציה שכזו, כמו גם את ירידת הפשיעה שנבעה ממנה. אך איננו רוצים לעסוק עתה בדרגה הנמצאת למעלה מן האדם וה"מנהלת" אותו, כי אם באופן שבו פועל רצון האדם.

התחברותם של אנשים למטרה אחת יוצרת כוח גדול, מכיוון שבאופן בלתי מודע הם משתמשים במערכת הקיימת שבה הם קשורים יחד. גם אם יתחברו אנשים מתוך המחשבה הגרועה ביותר, הם יעוררו כוחות עצומים. המחשבה משנה את המציאות כיוון שהמחשבה היא ביטוי הרצון; אם האדם רוצה שהמציאות תהיה כזו או אחרת, הוא כביכול מנתב את עתידו להיות כזה.

אם רמת הפשע אמורה לעלות, ואלפי אנשים יתחברו במדיטציה כדי להורידה, היא תרד. המשתתפים הכניסו את הרצון שלהם לתוך הרשימו הזה. הרשימו הוא נתון גולמי פוטנציאלי בלבד. יחסו של האדם אל הרשימו יכול להשפיע על הצורה שיקבל הרשימו.

חיבור בין אנשים במחשבה משותפת יוצר התאמה אל מצב האין-סוף אשר בו מחוברות כל הנשמות. יש להדגיש כי התאמה זו קיימת גם כאשר אין החיבור נעשה לצורך התקרבות לבורא. ההתאמה למערכת עצמה - גם ללא התאמה לקשר שבינה לבין הבורא - פועלת. היא מושכת כוח מלמעלה והוא משנה את האופן שבו היה נראה כי הרשימו עומד להתממש. כאמור, גם יחסו של האדם לרשימו מושרש מלכתחילה בתוך הרשימו עצמו, אך הדבר מוסתר ממנו.

בדוגמה זו, המשמשת לנו לחידוד עניין הבחירה החופשית, נדגיש שתי נקודות:

· לאחר שהתעורר באדם רצון להשתמש בכוח הקולקטיבי הוא הפעיל את הכוח הזה והגיע לתוצאה מרשימה.

· הפעלת הרצון הניבה תוצאה מכיוון שהאדם השתמש ברשימו, במערכת ובאור.

למעשה, אין כאן ולו גם פעולה קטנה מצידו של האדם עצמו, שכן הרשימו עורר אותו לפעולה. ככל מכונה אחרת, הוא ביצע את הפעולה וקיבל תוצאה. כל מעורבות האדם בתהליך הייתה רישום הסיבות והתוצאות. לאמיתו של דבר, בטרם כניסתנו לקיום עצמאי, לקיום ברוחניות, כל השכלתנו היא לא יותר מאשר רישום סיבות ותוצאות.

שרשרת הרשימות

תפיסת המציאות של האדם היא הרגשתו את האור העליון. מידות הרגשת האור מכונות בשם "העולם הזה" או "העולם הרוחני". העולם הזה משמעו הרגשת האור העליון בכוונה אגואיסטית, בעוד שהרגשתו בכוונה אלטרואיסטית מכונה העולם הרוחני. כינויים אלה מבטאים אפוא שתי צורות התייחסות אפשריות של האדם לאור העליון.

יחסו של האדם אל האור העליון מגדיר את מצבו, דהיינו קובע באיזה עולם או באיזו מדרגה הוא נמצא. יחס זה נקבע על ידי הרשימות המתפתחות ממצב האפסי והלאה. הרשימות מתפתחות בסדר מסוים, החל מדומם, צומח, חי ועד למדַבֵּר הגשמי. לאחר מכן מתפתחת דרגת המדבר עצמה בדרגות פנימיות של דומם, צומח, חי ומדבר הרוחני. שרשרת הרשימות לבדה היא הקובעת הכול, ופרט לה לא קיים דבר.

הרשימות שבאדם מעוררות בו רצונות הולכים וגוברים: החל מרצונות גופניים-קיומיים (למין, למזון ולמשפחה), דרך רצון לעושר, רצון לכבוד ולשליטה ועד לרצון למושכלות. המדען עובד עם הרשימות הגבוהות ביותר המצויות במין האנושי - רשימות למושכלות ולידע. לאחר שהוא ממצה את כל הרשימות שהיו ברצון לקבל האגואיסטי שלו, הוא נדרש להתחיל בתיקון עצמו כדי להתקדם הלאה. במקום שבו הוא נעצר בלא יכולת להתקדם הלאה בחקירתו את המציאות מתחילה הקבלה.

חכמת הקבלה מאפשרת לחוקר לשנות את כיוון מימוש הרשימו מאגואיסטי לאלטרואיסטי. מימוש אלטרואיסטי יאפשר לחוקר לעלות אל מעבר לרמת מימוש הרשימות המתעוררות בו - אל רמת הכוחות המתזמנים את יציאת הרשימות בתוכו אל העולם הרוחני. בעולם הרוחני חוקר האדם את הכוחות המהווים שורשים למציאות המדומה שלו. אלה הם הכוחות שמחפשים המדענים ואינם מצליחים למצוא.

המדענים מצויים בדרגת התפתחות הרצון הגבוהה ביותר בעולם הזה. משום כך דווקא הם נקלעים לבעיה: אין הם יכולים לגלות היכן הוא השורש לכול ומה קורה מעבר לחומר. אמנם הם מצליחים לשער כי אחרי החומר עומדת מחשבה, ושקרוב לוודאי זוהי מחשבה של אהבה ונתינה; הם עתידים אף לטעון בריש גלי כי חייבת להיות שיטה שונה לחקירת המציאות, אך הם לא יוכלו לאתר אותה. בלעדי חכמת הקבלה בלתי אפשרי לשנות את הגישה הפנימית הטבעית למימוש הרשימות.

אין צל של ספק כי האנושות נאלצה לממש את כל הרשימות עד למצבה הנוכחי בלא ששאלו כלל את פיה. אך כיום מתגלה בקרבה רצון להכרת הסיבה למצבה האנוש. הצעקה הפנימית העולה מתוך ליבה של האנושות מזמינה את גילויה של חכמת הקבלה. הקבלה תעזור לאנושות להתחיל לממש את הרשימות הרוחניות שאליהן היא עוברת כעת. רשימות אלה הן העומדות בבסיס החיפוש הרוחני הגובר.

אם תמתין האנושות עד שיגיעו גדולי חוקריה לכך בכוחות עצמם, דהיינו ללא חכמת הקבלה, היא עלולה למצוא את עצמה מתגלגלת אל תוך שורת של בעיות, כישלונות, משברים ואסונות שלא ידעה מעולם. משום כך מתגלה כעת חכמת הקבלה, כדי לאפשר לבצע את המעבר הזה בדרך קלה יותר. את כל זאת חפצים המקובלים להסביר לאנושות בטרם תיכנס למצבים אלה.

השמות הללו: נגלה, נסתר, אינם שמות קבועים, החלים על סוגים של ידיעות מסויימות, כפי שההמון חושב, אלא הם חלים רק על התודעה של האדם, כלומר, כל הידיעות שכבר הספיק לגלותם ולהכירם, מתוך התנסות ממשית, מכונים אצל האדם בשם "נגלה". וכל הידיעות שעדיין לא הגיע לבחינת הכרה כזו, מכונים אצלו בשם "נסתר".

בעל הסולם, מאמר "גוף ונפש"

אין כל הבדל בין המושגים "נסתר" ו"נגלה" בעולם הזה או בעולם הרוחני אלא רק כלפי האדם. כל שהאדם עדיין אינו יודע, גם בעולם הזה, נקרא "נסתר". אם יתבאר לו הדבר, לאחר זמן הוא יהפוך ל"נגלה", ואם לא - הוא יישאר נסתר בעבורו. כלומר בכל רגע מצוי האדם בשניים: בחלק הנסתר ממנו ובחלק הנגלה לו. ההבדל בין העולם הזה לבין העולם הרוחני הוא בדרך שבה רוכש האדם תבניות וצורות המתאימות לקליטת המציאות.

העולם הרוחני הוא מציאות שהתבניות לקליטתה אינן מגיעות אל האדם בצורה טבעית, דהיינו מתוכו או מתוך סביבתו. דרוש לכך דבר-מה נוסף. נדרש היפוך בגישה, משום שהמציאות הרוחנית מתקיימת בחוקיות הפוכה מן החוקיות הטבעית, שבה מתקיים האדם עתה. אך מנין יוכל האדם לקבל את ה"כוח ההפוך" הזה לבניית "צורות הפוכות"? אם מטבעו אמור האדם לבנות צורות אגואיסטיות בלבד, כיצד יוכל לבנות בתוכו צורות אלטרואיסטיות ולתפוס את המציאות האלטרואיסטית?

הדבר ייתכן בתהליך מיוחד שנקרא "סגולה". סגולה משמעותה תהליך שאינו עובד ישירות, אלא עובר דרך המערכת העליונה וחוזר ממנה לאדם. על ידי לימוד הקבלה האדם מזמין על עצמו את פעולת המחשבה העליונה שהיא אלטרואיסטית. בפעולתה עליו היא אינה פועלת על הרצון לקבל שלו, דהיינו על האגו, כי אם על הנקודה האלטרואיסטית המצויה בו - הנקודה שבלב. בין הנקודה הזו שבאדם ובין המחשבה העליונה נוצר קשר, כיוון שהן מצויות באותו טבע. המחשבה העליונה פועלת על הנקודה שבלב ומתחילה לבנות ממנה תבניות שונות. תבניות אלה הן צורות שהאדם מרגיש אותן כקיימות כביכול מחוץ לו, בממד הרוחני.

צורות אלה אינן קיימות מחוץ לאדם אלא בתוכו בלבד. בדומה לאשליה שאנו רואים משהו מחוץ לנו בעולם הזה, כך הדבר גם ברוחניות. עם זאת, ברוכשו עוד ועוד צורות רוחניות, מבין האדם את המחשבה המפתחת והבונה בו צורות אלה והוא מתחיל להכיר אותה. בתהליך זה בונה האדם בתוכו צורות הדומות יותר ויותר למחשבה העליונה. כך הוא משווה את עצמו אל המחשבה העליונה והיא הופכת להיות ה"אני" של האדם. לאחר מכן באה עלייה אל הממד שבו נוצרה מחשבה זו.

עולם הפוך

הכוח העליון מייצר באדם את תמונת המציאות על שלל מרכיביה. טבעו של האדם, אופיו, מצב בריאותו, רצונותיו, מחשבותיו, כמו גם חבריו, מדינתו והעולם שבו הוא קיים - את הכול הכין לו הכוח העליון. כל המתרחש בתוך האדם ומסביבו נועד לאפשר לו להגיע להחלטה כי ברצונו להתחבר אל הכוח הזה. אם אלה הם פני הדברים, מיד נשאלת השאלה כיצד ייתכן שהכוח העליון, "הטוב והמיטיב", מסוגל לייצר מציאות כה מרה וקשה הנראית לעינינו?

על כך אמרו המקובלים "כל הפוסל [...] במומו פוסל" (קדושין ע ע"א). תמונת העולם היא אישית לחלוטין ומושפעת ממידת תיקון תכונות האדם. במאמרו "הסתר וגילוי פנים" מבאר בעל הסולם את המשמעות של החלפת המבט, דהיינו החלפת כלי הקליטה. הוא טוען כי תפיסת התופעות מצד התיקון הפוכה לחלוטין.

אם בכלים אגואיסטיים נראה לאדם כי האנשים האגואיסטיים עושים חיל, הרי שבכלים אלטרואיסטיים הוא רואה אותם כסובלים. האם הם עצמם השתנו? האם הם עצמם הפכו מעשירים למסכנים, מאנשים שמחים לסובלים? זאת ועוד: הייתכן כי תיקונו של האדם משנה את מצבם של האנשים שבהם הוא מביט?

ובכן, כאשר אדם המצוי בהרגשת המציאות הרוחנית מתבונן במציאות הגשמית, הוא תופס את המתרחש בה בצורה שונה מאיתנו. הוא רואה עד כמה מנוגדות לאמת הפעולות האגואיסטיות שמבצעים האנשים בעולמנו, ועד כמה הן מזיקות להם ומרחיקות אותם מן הכוח העליון. ככל שתופעה מורגשת כמהנה וכממלאת יותר בכלים האגואיסטיים של בני האדם, באותה מידה היא תיראה לו כרחוקה יותר מטבע הכוח העליון. לכן הוא יפענח אותה כיתר סבל, כיוון שבעבורו הגדרת הסבל היא הריחוק מן הכוח העליון, מתכונת ההשפעה.

תופעות מנוגדות

האדם קובע את תמונת העולם הנראית לעיניו. נראה כי החוקרים יתקשו להסכים לכך, כיוון שמשמעות הדברים היא שלכאורה לא נותר דבר שניתן לחקור. נהוג לראות את החוקר כמי ששואף לשנות את העולם, אך בדרך החקירה הרגילה לא ניתן לעשות זאת. בנקודה זו הקבלה מעניקה לחוקר כלים שיאפשרו לו לחקור את עצמו, וכך הוא יוכל לשנות את העולם.

כלומר, הקבלה תסייע לחוקר האמיתי לעשות את אשר הוא שאף מלכתחילה - שינוי העולם, אלא שהשינוי יבוצע דרך שינוי פנימי ולא חיצוני. חכמת הקבלה תאפשר למדע ולתפיסה האנושית להתפתח אל השלב הבא - מעל הזמן, התנועה והמקום. אז יתחברו יחדיו כל התופעות הנראות לחוקרי הטבע עתה כמנוגדות וכסותרות זו את זו.

מכאן גם מובנת התפתחות הרצונות ההדרגתית. לאחר שהרצון ליהנות שבאדם התפתח בהדרגה, מעושר אל כבוד ושליטה ועד לרצון למושכלות, הגיעה העת של הרצון לרוחניות. הרצון לרוחניות מביא לחשיפתה של חכמת הקבלה.

מדען שילמד את חכמת הקבלה יתוודע אל יסודות הבריאה ויופתע לגלות עד כמה הדברים מתקשרים אל כל החוקים שגילה בעולם החומר. ההתאמה בין החוקים הרוחניים ובין החוקים הגשמיים תסייע לו למצוא דרך לפתרון הבעיות שנקלענו אליהן בכל תחומי החיים: החל מאקולוגיה, דרך פסיכולוגיה ומדעי החברה וכלה במדעים האחרים. כיום אנו מגלים כי בכל התחומים חסרות לנו ה"נוסחאות הנכונות", בעוד שבעבר היו הדברים פשוטים יותר. בזמנו של ניוטון, לדוגמה, היה די בגילוין של כמה נוסחאות כדי להסביר את הכול. לעומת זאת, כעת עלינו אל דרגה חדשה בחקירת החומר, ובה אנו מגלים שחסרות לנו נוסחאות להבנת ההתנהלות הכללית.

נהוג לומר כי המדע עוסק בחקירת האדם ועולמו. הקבלה אומרת, כי בכל אופני העיסוק והחקירה שלנו אנו למעשה עוסקים בעצמנו ולא בעולם. בפיזיקה, בכימיה, בפסיכולוגיה, בפיזיולוגיה, באקולוגיה או בכל מדע אחר, אין האדם עוסק אלא בעולמו הפנימי, דהיינו בכליו הפנימיים. כיום האדם מגלה כי חקירה באופן שכזה הגיעה אל קיצה. כל שנותר לו עתה להבין הוא כי העולם נמצא בתוכו.

מדע חדש

כל החוקיות הנעלמת מעיני האדם כיום, אי-ההבנה כיצד משפיעות המחשבות, חוסר יכולתו להסתדר בסביבה ובחברה - כל אלה הם פועל יוצא מן ההנחה השגויה, כי העולם מצוי מחוץ לאדם. משום כך האדם מגלה כיום כי אין ביכולתו לגבש חוקים ברורים ויציבים שיאפשרו לו להתקיים בבטחה. על האדם להבין כי את הכול הוא שופט מתוכו, ואם יסכימו לכך החוקרים תהיה זו תחילתו של המדע החדש.

בעזרת מדע זה נוכל להבין בבירור מהו העולם שבו אנו נמצאים ולהתקשר בצורה נכונה אל המציאות. כדי להביא אל האנושות את שיטת התיקון, עלינו לאמץ את ההשקפה כי האדם נמצא בתוך עצמו. אמנם שינוי הגישה לתפיסת המציאות אינו דבר של מה בכך וגם בעבר בכל עת שהגיחה שיטה חדשה היה קשה לקבלה, אולם הפעם השינוי הוא מהותי.

המעבר לתפיסה הבאה הוא הקשה מכול, מכיוון שעל פיה אין כלום מחוץ לאדם. כל התפיסות הקודמות גרסו כי מחוץ לאדם נמצא משהו וכי האדם מצוי בהתקשרות עימו, אם בפעולות ואם במחשבות. אך הטענה כי האדם הוא הבריאה היחידה ושמלבדו קיים האור העליון בלבד אינה פשוטה כלל.

ההבנה כי האדם מרגיש אך ורק את התופעות הפנימיות שבו אינה שינוי פסיכולוגי. זהו שינוי מהותי המחייב את האדם להיכנס אל תוך עצמו. אין הוא יכול להסתפק בהסכמה בעלמא עם התפיסה החדשה; עליו לדאוג לשיפור תכונותיו הפנימיות, כך שישווה את צורתו לאור העליון הנמצא מחוץ לו. כאשר תכונות האדם משתנות ואינן הפוכות עוד מתכונות הבורא, האדם מתחיל לגלות את הבורא. האדם נעשה "שקוף" כלפי האור העליון. החומר של האדם, הרצון לקבל, כבר אינו מהווה מחיצה בדרכו של האור.

*

הקבלה מסבירה כי כלי הקליטה של האדם מורכב מחמישה חלקים; שלושה מהם מכונים "כלים פנימיים" ושני האחרים "כלים חיצוניים". בשלושת הכלים הפנימיים האדם חש את עצמו ובשני החיצוניים הוא חש את העולם הסובב שמחוץ לו. הכלים החיצוניים יוצרים לאדם את הרגשת המציאות החיצונית משום שאין הם כלים גמורים ואין הם מפותחים כל צורכם.

כאשר יתקן האדם את עצמו וכליו החיצוניים יתפתחו לכדי מידה שלמה, יתחיל גם העולם החיצון להצטייר ולהיות מורגש בו כעולמו הפנימי. העולם החיצון ייעלם ויהפוך להיות לאור הפשוט הממלא את כל המציאות. מכיוון שהאדם השתווה לאור העליון בכל תכונותיו וכל הפערים ביניהם התבטלו, הוא מצוי עם האור העליון בהרגשה משותפת. זהו מצב ה"דבקות" שבו נכלל האדם באור העליון.

*

ההבדל שמגלה הפיזיקה הקוונטית בין התנהגות החומר כחלקיק לבין התנהגותו כגל מקבילה לפער שבין החומר, הרצון לקבל, לבין האור. בעזרת הקבלה תכיר האנושות את התכלית שאליה נדרש החומר להגיע - השתוות הצורה בינו ובין האור. באותה עת לא ייוותר מבחינתנו הבדל בין גל לחלקיק, בין אור לחומר. האדם אינו מסוגל כעת להשוות בשכלו שני דברים מנוגדים ולהשכינם בכפיפה אחת. רק כאשר יקבע האדם כי המציאות נמצאת בתוכו בלבד ושדבר אינו נמצא מחוץ לו; רק אם יעזוב את התפיסה של "אני" ו"מחוץ לי", יוכלו ההפכים להיות כאחד.

חשוב לנו מאד להסתכל במצות הטבע לידע מה היא דורשת מאתנו.

בעל הסולם, מאמר "השלום"

אנו קיימים בעולם שאנו מכירים באופן חלקי בלבד. בעולם זה יש חוקי טבע רבים, ואת חלקם אנו מגלים בקלות מכיוון שהם מתבררים לנו מתוך קיומנו. אחת הדוגמאות לכך היא חוק המשיכה: כל אימת שננסה להתרומם לאוויר נשוב וניפול אל הקרקע.

יש חוקים הקיימים על פני כדור הארץ בלבד, ויש המתקיימים גם בחלל. חלק מן החוקים אנו מרגישים בחושינו ובגופנו, ויש חוקים שאיננו יכולים לחוש אותם אלא רק את התופעות שהם גורמים. דוגמה לכך הם חוקי קרינת הגלים; אין אנו יכולים לתפוס אותם, לשמוע, להרגיש או לראות אותם, אך אנו מכירים בתוצאות פעולתם. יש חוקים שאף את תוצאות פעולתם איננו מכירים; לעיתים אנו חשים בתוצאות מסוימות, אך איננו יכולים להצביע בבירור על הגורם להם. כך או כך, ניסיון חיינו מוכיח כי אילו הכרנו את כל החוקים הפועלים בעולם, ייתכן שהיינו יכולים להגיע לאושר ולהצלחה.

יש חוקים שהאדם לומד על גופו. יש חוקי התנהגות שבני הדור החדש לומדים מן ההורים, בגן הילדים, בבית הספר, מן הסביבה ומהחברה האנושית. החוקים שהאדם מקבל על ידי החינוך הם חוקים שאין הוא מכיר בצורה טבעית. אין זה ברור לו שכך הם באמת מתקיימים בעולם, אך מחנכיו משכנעים אותו בדרכים שונות כי זוהי הדרך שכדאי לו לנהוג; אילו היה הילד רואה בעצמו שדבר-מה אינו כשורה, לא היה עושה אותו.

אם אין האדם מבין בעצמו כי לא טוב להיות רע ואכזרי כלפי אחרים, אם אינו מבין כי גניבה היא תופעה שלילית, הרי החברה מגלה לו את הדבר על ידי הצבת עונשים כנגד פעולות מעין אלה. אילו היה האדם מודע לכך כי יש חוק מציאות הקובע שאם יגנוב - יקבל את גמולו בדמות תגובה שלילית מן הטבע, הוא לא היה נוהג כך מלכתחילה. אילו נכח לדעת כי לאחר הגניבה הוא עתיד ליפול למשכב או שיאונה לו או לאהוביו דבר-מה רע, היה נמנע מלעשות זאת. אם כן, במקום שבו האדם אינו רואה בעצמו את החוקיות ואת תוצאות מעשיו, באה החברה לעזרתו וקובעת כללים שעליו לציית להם, המלווים במערכת של שכר ועונש.

לאמיתו של דבר, האדם מעוניין לדעת כיצד פועלים כל חוקי הטבע ולהתנהג בהתאם לכך, אך דומה כי נסתרים הם החוקים הנוגעים ליחסים שבין האדם לחברה ובין האדם לכוח העליון. הקבלה אומרת כי חוקים אלה ניתנים לקיום רק לאחר שמשיגים אותם. כאשר יגלה האדם את המערכת כולה ויבין את הקשרים שבינו לבין האנושות והכוח העליון, ודאי שיוכל לקיים את החוק הכללי של המציאות - חוק ההשפעה. עד אז לא ניתן לחייב את האדם בדבר שכזה.

יש אפוא חוקי טבע משני סוגים: חוקים שניתן להכירם גם בלא שנשתנה בפנימיותינו וחוקים הדורשים מן האדם להשתנות בפנימיותו כדי להכירם. הראשונים מכונים "חוקי העולם הזה" והשניים מכונים "חוקי העולם העליון".

*

מוטב לנו לבוא לעמק השווה ולקבל את דברי המקובלים, אשר "הטבע" עולה בחשבון "אלה-ים", דהיינו, במספר פ"ו, ואז אוכל לקרות את חוקי אלקים בשם מצות הטבע.

בעל הסולם, מאמר "השלום"

המקובלים אומרים כי הגימטרייה של "הטבע" זהה לזו של "אלה-ים", פ"ו (86). בכך הם רוצים להדגיש כי כל הטבע שסביבנו, העולם הזה כמו גם העולמות העליונים הרוחניים, הכול הוא האלוקים. מערכת הכוחות הללו היא הופעת הבורא כלפינו.

אנו מכירים את החוקים במישור הפיזי, וייתכן שבעוד כמה מאות שנים נכיר חוקים נוספים, אך לא כאן מקור הבעיה שלנו. בהתאם להתפתחותנו, עלינו להתוודע עתה אל החוקים הרוחניים, דהיינו לאלה השייכים לדרגת האדם שבנו. לא זו בלבד שאיננו מכירים אותם, אף איננו מתקרבים לכך. משום כך, דור אחר דור, אנו נכנסים אל מצב מסובך, גרוע ומיואש יותר ויותר. כל החוקים הגשמיים שנצליח לגלות בפיזיקה, בכימיה, בביולוגיה וכיוצא בהן, לא יוכלו לסייע בעדנו. שימוש בגילויי המדע לטובת האדם לא יהפוך את חיינו לטובים, בטוחים ושלמים יותר, מכיוון שאיננו מקיימים את החוקים הרוחניים.

מה הרווחנו מכך שגילינו כיצד לגדל תבואה טובה יותר? הרי האגו שבאדם אינו מאפשר לו לחלק אותה לרווחת כולם ומחייבו להילחם ללא הרף בסובבים אותו. האדם משתמש לרעת עצמו בכל התועלות שהוא מפיק מהחוקים שגילה, כיוון שאינו מתקן את עצמו כאדם. האדם סובל מכיוון שאינו יודע כיצד להנהיג את "דרגת המדבר" שבו. הוא אינו מתנהג נכון ומכאן נובעות כל בעיות האנושות.

אנו רוצים להרוג זה את זה, וחווים תסכולים, פחד וייאוש. כל אלה הם מחלותיה של דרגת המדבר שבנו ולא של הדומם, של הצומח או של החי. כלפי דרגות הדומם, הצומח והחי שבתוכנו איננו מרגישים רע; יש לנו מזון למאכל ומקום מגורים. בעבר היו תנאי המחיה גרועים הרבה יותר, אך האנשים היו שמחים. אנחנו איננו שמחים. הכול נובע מכך שדרגת המדבר שבאדם אינה נמצאת באיזון עם כוחות הטבע והם פועלים עליה לרעה. הדבר לא ישתנה אלא אם כן נשתנה אנחנו ונוכל להכיר את הכוחות הללו ולהימצא בהתאמה אליהם.

מצבנו דומה לבורג במכונה הפועלת ללא הרף. אם איננו מצויים במקומנו המדויק, או שאיננו בהתאמה לפעולת המכונה - ודאי שנרגיש שלא בנוח. העובדה כי בימינו איננו נחפזים להכיר את החוקים הללו, עלולה להיות בעוכרנו. לפני כאלף או אלפיים שנה לא היה האדם כה מנוגד לחוקים הללו, אך עתה אנו מפותחים יותר, אגואיסטים יותר, אכזריים יותר, ומשום כך אנו מצויים ביתר ניגודיות לחוקים הללו. בעל הסולם אומר, כי זוהי הסיבה לכך שמדור לדור אנו סובלים יותר ויותר.

הטבע כמו שופט בעל מקצוע מענישנו על פי ההתחשבות עם התפתחותינו, כי עינינו הרואות, שבאותו שיעור שהאנושות הולכת ומתפתחת כן יתרבו עלינו העינוים והמכאובים [...] וכפי המכות שאנו מוכים בזמננו זה עלינו גם לקחת בחשבון את החרב השלופה לעינינו להבא, ויש להסיק מהם מסקנה נכונה, אשר סוף סוף תנצחנו הטבע וכלנו יחד נהיה מוכרחים לעשות יד אחת לקיים מצוותיה בכל השיעור הנדרש מאתנו.

בעל הסולם, מאמר "השלום"

מערכת החוקים הזו פועלת עלינו בכל עת, אם נרצה בכך אם לא. אם נכיר אותה, נוכל להסתדר איתה ולחיות היטב. אם לא נכיר אותה, ככל שנתפתח יותר נימצא בפיגור ובאי-איזון הולך וגובר איתה ולכן נרגיש ייסורים נוספים. על האדם להתחיל להשתנות בעצמו כדי שיוכל לגלות את החוקים הרוחניים ולפעול בהתאמה אליהם. לשם כך ניתנה לו חכמת הקבלה. היוצא מכאן, כי כל המדעים שאנו מכירים ומפתחים הם כנגד טבע הדומם, הצומח והחי, בעוד שחכמת הקבלה היא כנגד טבע המדַבֵּר.

בשונה מיתר המדעים, חכמת הקבלה חושפת בפני האדם את העולם העליון. משום כך נהוג לכנותה חכמה ולא מדע. הגישה המחקרית של חכמת הקבלה מבוססת על אותם עקרונות מחקר הנהוגים בתחומי מחקר אחרים. גם היא מציבה את האדם במשבצת החוקר וחוקרת את המציאות כפי שהיא מורגשת באדם, מתוך נקודת מבט סובייקטיבית. ייחודה של חכמת הקבלה ביחס לכל ידע אנושי אחר הוא בכך שמושא חקירתה הוא החלק העליון של המציאות.

חכמת הקבלה מאפשרת לאדם להשיג את שורשי המציאות; לא עוד פלח נוסף מסך כל חלקיה, אלא את המציאות כפי שהיא בדרגותיה העליונות, טרם הגעתה אלינו. השגת שורשי המציאות מקנה לאדם שליטה במקרי המציאות מטרם התלבשותם בעולם שלנו, יכולת לשנותם, להתערב בהם ולהנהיג אותם באמצעות היחס שלו.

אם האדם קובע את רצונו כך שכל המציאות תתגלה לו בכיוון של השפעה לבורא, אם רצונו לחיות במציאות בחמשת חושיו מוקדש כולו בכוונה אחת, להַנות לבורא - הרי בכך הוא קובע את יחסו למציאות במרחב וברמה של "החוש השישי". קביעת היחס למציאות בחוש השישי, דהיינו קביעת יחס אלטרואיסטי למציאות, מקנה צביון שונה לחלוטין למציאות המורגשת בחמשת החושים. האדם אינו משיג עוד פיסה מהמציאות אלא את שורשה. הוא עולה אל חדר הבקרה והפיקוח של המציאות.

האדם עולה מעל לדרגתו, מדרגת הנברא לדרגת הבורא, אל המקור שממנו יוצאים הכוחות העליונים בדרכם להתלבש בחומר העולם הזה. אם האדם משנה את יחסו אל הכוחות בעודם נמצאים בשורשם, התלבשותם בעולמנו מורגשת בו באופן שונה לחלוטין. הרגשת הריקנות מפנה את מקומה להרגשת האור העליון.

המציאות מתקדמת ללא הפסק לקראת גילוי הבורא לנבראים, והכול תלוי בדרך שבה האדם מתייחס אל המציאות. אם הנברא מתקדם לעבר מטרה זו מרצונו, על ידי הידמותו לבורא, גילוי הבורא מורגש בו כהתקרבות וכביאת שפע הולך וגובר. אך אם גילוי הבורא במציאות מתרחש שלא ברצון הנברא, כלומר כאשר הנברא אינו מתאמץ בעצמו להידמות לבורא, הוא מורגש כהתפתחות רעה ומאיימת. חוסר השתוות הצורה בין האדם האגואיסט ובין השפע העליון שטבעו השפעה הוא שגורם לתחושות אלה.

גילוי הבורא בעולם שלא מתוך השתוות הצורה אליו מביא חושך על חיי האדם, בחמשת חושיו. החושך הזה הוא "צידו האחורי" של האור העליון. האור העליון ממלא את האדם, אלא שהאדם עדיין אינו יכול לגלותו. הופעת החושך הזה היא כמין כרוז, המזמין את האדם לשנות את גישתו למציאות ולגלות את האור העליון.

החוש השישי אינו מתווסף לחמשת החושים, אלא עומד מעליהם ונבדל מהם. בדומה לרצון לקבל שלנו התופס את המציאות הגשמית בחמשת אופני התפיסה שהם חמשת חושינו, כך גם החוש השישי כולל בתוכו חמישה אופני תפיסה של המציאות העליונה. באמצעות החוש השישי תורגש מציאות אחרת בחמשת החושים. זהו מעבר מחושך לאור: מריקנות, פחד, סבל וייסורים, אל שפע, ביטחון, שלווה, נצחיות ושלמות.

רכישת החוש השישי מרחיבה את ידיעות האדם מתוך התפעלות חיובית מן השפע. כפועל יוצא מרכישת חוש זה יתגלה האור העליון כשפע הממלא את הכלים ולא כחושך, ותוצאות חקירות הטבע ישתנו. פיזיקאים, כימאים וביולוגיים יגלו תוצאות חדשות במחקריהם, כצידה השני של אותה מטבע. האדם יחדל לחקור את הכלים הריקניים מאור ואת ייסוריהם. הטבע לא יוסיף להתקיים מתוך חוסר ומתוך ניסיונות הישרדות נואשים, אלא יעלה ויפרח לקראת אור הבורא ברצונו האמיתי והחופשי.

מדע חדש יחליף את חקירת "האותיות השחורות על הרקע הלבן" בחקירת אופני התלבשות האור בכלי ומילויו. חלף השגת השחור על גבי הלבן כריקנות, ישיג האדם את הלבן לעומת השחור כשלמות ונצחיות. יהיה זה קיום מצד האור, מנקודת הראות של כלי מתוקן. שכן, באמצעות הכוונה האלטרואיסטית הכלי הופך לאור, דהיינו מקבל את צורת האור ואת תכונותיו. האנושות תפתח את המדעים מתוך פעולת החוש השישי, מתוך הכוונה האלטרואיסטית. משיכת האור מתוך השתוות אליו תחשוף בפני האדם קיום אחר של הטבע, קיום מתוך חיוב ולא מתוך שלילה.

כל דרגות הקיום נכללות באדם והן עולות ויורדות יחד עימו. אם האדם נעשה ל"אדם" של ממש - מלשון "אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן" (ישעיהו יד, יד) - גם הדומם, הצומח והחי מקבלים הזנה ומילוי אחר. כאשר ידמה האדם לבורא יתכלל העולם הזה בעולמות בריאה, יצירה ועשיה, ויעלה עימם לאין-סוף. כל הטבע על דרגותיו הנמוכות ביותר יעלה ויבוא לחיבור עם הבורא.

במצבו האגואיסטי והמקולקל אין האדם מבחין שתמונת המציאות ריקנית וחסרה את הבורא, אף שהיא כזו. עם רכישת החוש השישי מתגלה הבורא לאדם כנותן המציאות, כמי שנמצא בתוכה ובתוך כל אחד מפרטיה. כתוצאה מכך נעשית הרגשת האדם בחמשת חושיו לאות בעבורו, כעין מתנה מהבורא. העולם מתראה לאדם כמידת הקשר שלו עם הבורא, כמידת ההתחברות בינו לבין הבורא.

ככל שגדלה הרגשת האדם את הבורא כמלובש במציאות, ככל שהאדם מגלה שהבורא נמצא בו ומכוון את כל חושיו להרגשה זו, הוא מאבד את ה"אני" שלו. נשארת לו נקודה אחת בלבד - נקודה שבה הוא כצופה מתבונן בהתגלות הבורא בתוכו ומחוץ לו. מכאן אמרו המקובלים כי הבורא הוא שברא את הכלי, והוא הממלא אותו בתמונת העולם.

דווקא מתוך הרגשת ה"אין אני" נפתחת בפני האדם האפשרות לקבוע את ה"אני" שלו. בדיוק בנקודה זו נפתח לו פתח לקבוע את יחסו העצמאי למציאות. דווקא מתוך הבחנתו שהכלי אינו שלו ושהמילוי אינו על חשבונו - לא חמשת החושים ולא תמונת המציאות כולה - מתחיל האדם להבחין ביכולתו לקבוע את יחסו למציאות. בנקודה זו האדם מתחיל בפיתוח החוש השישי מעל לחמשת חושיו ובו הוא קובע את ה"אני" שלו. האדם מחליט, מצד הכלי, איך ה"אני" רוצה להרגיש את המילוי שבכלי. האדם קובע מי הוא ביחס למילוי. כך גדל "אדם" שההתפתחות השופעת בו נקראת "חכמת הקבלה".

מכאן עולה כי המדע שהאנושות מפתחת באמצעות חמשת החושים אינו אלא חלק קטן מתמונת המציאות הכללית. שינויים רבים עתידים לחול במדע וגבולות מחקריו יתרחבו הרבה מעבר לידיעות ולגילויים הנוכחיים. אותה פיסה קטנה מהמציאות שהאנושות גילתה עד כה התגלתה מתוך החוסר שבכלים ריקניים ולא מתוך השפע המתגלה בכלים מתוקנים. הכרת החוקרים במבוי הסתום שאליו נקלע המדע היא לאמיתו של דבר קביעת הכלים הריקניים. האנושות מימשה את כל שהיה אפשר לגלות בכלים הללו מנקודת המבט של היעדר האור בכלי.

המדע האנושי על כל ענפיו הוא פיתוח של ידע מתוך חוסר השפע. גם הוא, בדומה ליתר עיסוקי האדם, חושף את השלילי ואת חוסר היכולת להתפתח. היעדר השפע בכלים מביא בימינו לייאוש הולך וגובר. האדם נוכח כי כל התענוגים שמציע לו העולם הזה - ממין, מזון ומשפחה, דרך עושר, כבוד ושליטה ועד למושכלות, אינם מסוגלים למלא אותו והוא נותר ריקני. הריקנות הזו היא הדוחפת אותו לגילוי המדע העליון - חכמת הקבלה.

מדענים ופילוסופים ידועי שם מודים בשיחות שניהלנו כי יחסם אל העולם הוא כאל איום של ממש. לשיטתם, האנושות איבדה את השליטה ואת היכולת להבין לאן מועדות פניה. שנים ספורות נותרו לאנושות להמשיך ולהתפתח בטרם תעמוד על סף של תהום עמוקה, שתחצה כל תחום בחיי האדם: אקולוגיה, חברה, כלכלה תרבות, חינוך ומחקר. הם כבר מבינים כי בלעדי גילוי המחשבה והמהות המחוללים את החומר אין למדע אפשרות להתקדם, ואת המשך ההתפתחות הנוכחית הם קוצבים בשנים מעטות. לדבריהם, האנושות נמצאת לפני משבר שלא היה כדוגמתו.

אמנם גם בעבר ידעה האנושות משברים, אך בניגוד למשבר הכולל כיום, משברי העבר התגלו רק בתחום מסוים: בדת, בתרבות, בתעשייה או במדע. כאשר קרס תחום אחד, פרח תחתיו תחום אחר. אידאולוגיה אחת תפסה את מקום רעותה והעולם נכנס לעידן חדש. אך בימינו כל תחומי העיסוק של האדם בעולם הזה הגיעו לידי מיצוי שלילי מוחלט.

למראית עין, האנושות חוזרת כיום אל הדתות כפי שעסקה בהן בעבר, לפני שהמדע, התעשייה והתרבות תפסו את מקומן. אולם מדובר בתהליך אחר לחלוטין מכפי שהיה אז. המשיכה העולמית אל הדתות ואל התורות המיסטיות למיניהן אינה נובעת אלא מחוסר ברירה. האנושות מאבדת את התקווה שהמדע והטכנולוגיה ייטיבו את מצבה וימתיקו את מרירות חייה. תכלית המשיכה המחודשת אל הדתות היא לבחון אותן בשנית, ולהיווכח שוב, אך הפעם באופן מוחלט וסופי, שלא ניתן למצוא בהן תועלת ותרופה למצבנו.

לאמיתו של דבר, הדתות גוססות. מתוך חוסר האונים מתפתחות תאוריות ופילוסופיות הסוברות כי ניתן לשלב בין המדע והדת ובכך לשפר את חיינו. גם סברה זו תתגלה כשגויה. ההתעניינות המחודשת בדתות היא גם ההתעניינות האחרונה. בעטייה תתברר ריקנותה של הדת וחוסר יכולתה לספק תשובה אמיתית לכלים הריקניים שיתגלו.

אם כן, כל התהליכים המתרחשים בזמננו מהווים סיכום סופי של ההתפתחות האנושית במשך אלפי שנים, התפתחות בכלים אגואיסטיים. מכאן ואילך עלינו להתחיל בפיתוח כלים חדשים, כלים אלטרואיסטיים. בכלים אלה תתגלה בפנינו מציאות אחרת לחלוטין: מציאות מלאת שפע, שלמות, נצחיות ואור. גילוי המציאות הזו על ידי כל בני האנוש היא היא מטרת הבריאה.

בכל המציאות אין דבר מלבד "בורא ונברא", "אור וכלי". המציאות כוללת אפוא שני מרכיבים בלבד - עליון ותחתון. כתבי הקבלה כוללים שמות וכינויים רבים, המיועדים להדגיש צדדים שונים ביחסים שביניהם. להלן העיקריים שבהם:

·      כוח העליון, אור העליון, עליון, אור, בורא, אלוקים, אלוקות, ה', הקב"ה, תכונת ההשפעה, כוח ההשפעה, רצון להשפיע, רצון להַנות, רצון לתת, טבע העליון, טבע האלטרואיזם, טבע הרוחני, תכונת הבינה, הנותן, המשגיח, המנהיג, המאציל.

·      כלי, נברא, תחתון, נשמה, תכונת הקבלה, רצון לקבל, רצון ליהנות, טבע התחתון, טבע האגואיזם, טבע הגשמי, תכונת המלכות, המקבל.

המקובלים מבדילים בין אופנים, מקרים ופעולות שונים, הן מצד העליון והן מצד התחתון, ומגדירים כל אחד מהם בשם משלו. הם עושים זאת כדי לסייע למגלי העולם העליון להתמצא בו. ספר זה נכתב בעבור קוראים שעדיין אינם מצויים בהשגת העולם העליון, ומשום כך לא הושם דגש על הבחנות אלה והכינויים המובאים בו מקבילים על פי רוב זה לזה.

לכל מונח קבלי יש פירושים רבים הנקבעים לפי מקום פעולתו ולפי קשריו עם כל מרכיבי המציאות האחרים. לפיכך, ההגדרות המובאות במילון המונחים שלפניכם מיועדות לצורך הבנת הנושא שבספר זה בלבד.

ר' משה בן מימון
רמב"ם (1138-1204)

האדם כשידע עצמו ולא יטעה בו ויבין כל נמצא כפי מה שהוא - ינוח ולא יתבלבלו מחשבותיו לבקש תכלית למה שאין לו התכלית ההוא או לבקש תכלית למה שאין לו תכלית אלא מציאותו הנתלה ברצון האלוקי - ואם תרצה, אמור, בחכמה האלוקית.

רמב"ם, מורה נבוכים, חלק ג, פרק יג

ר' שמעון בר צמח דוראן
רשב"ץ (1361-1444)

כי החכמה הפנימית, אשר אין בה תרמית, ומעלתה על שאר החכמות גדולה, היא חכמת האמת חכמת הקבלה.

רשב"ץ, ספר תשב"ץ, חלק ב' סימן נב

ר' צבי הירש אייכנשטיין מזידיטשוב
(1763-1831)

אין חכמה בעולם כחכמת עמקי סתרי טעמי תורה, וכל החכמות מבלעדה לאפס ותוהו נחשבו.

ר' צבי הירש אייכנשטיין, סור מרע ועשה טוב, דף יח

ר' משה חיים לוצאטו
רמח"ל (1707-1747)

כל עניני הבריות מתנהגים על פי הנהגה אחת פנימית. והפנימיות מתלבשת בכל הבריות. והוא מה שאמרו: "הטבע" כמנין "אלה-ים". וזה הוא האמת שהסתיר הקב"ה מן הפילוסופים. וידיעה זאת לא ניתנה, אלא לחכמי ישראל.

רמח"ל, כללי ספר מלחמות משה, כלל טו

הגאון ר' אליהו מוילנא
הגר"א (1720-1797)

רבנו [הגאון מוילנא] עסק הרבה גם בחקירת סגולות הטבע מחקרי ארץ לשם השגת חכמת התורה, ולשם קידוש ה' בעיני העמים, ולשם קירוב הגאולה. עוד מצעירותו הראה נפלאות בכל שבע החכמות. והרבה לבקש גם ציווה לתלמידיו ללמוד כמה שאפשר בשבע החכמות של מחקרי ארץ, גם בכדי להרים את חכמת ישראל עפ"י חכמת התורה בעיני העמים עפ"י הכתוב: "כי היא חכמתם ובינתם לעיני העמים".

בשם הגר"א, ר' הלל משקלוב, "קול התור", עמ' 115

בקשר ללימוד שבע החכמות אמר לנו רבנו: "ההתגלות המשיחית באה בד בבד עם התגלות חכמת התורה ומתגלית על ידי גלוי רזי התורה ופתיחת שבע החכמות [...] וזאת כוונת הזהר (וירא, קי"ז), שבשנת ת"ד לאלף הששי [1840] יתפתחון תרעי דחכמתא לעילא ומבועי דחכמתא לתתא, עם התחלת התגלות משיחית קימעא קימעא [יפתחו שערי חכמה עם תחילת התגלות המשיח]".

בשם הגר"א, ר' הלל משקלוב, "קול התור", עמ' 117

פעמים רבות היה אומר מתוך אנחות כבדות, למה יאמרו בגוים איה חכמתן של ישראל. ומפה לאוזן אמר לנו הרבה פעמים, מה עושים תופשי התורה שלנו בעד קידוש ה', כמו שעשו הקדמונים מגדולי ישראל, שרבים מהם קידשו שם שמים ע"י ידיעתם המרובה בחקירת מצפוני הטבע מנפלאות הבורא, אשר גם רבים מחסידי האומות העלו על נס את חכמת ישראל חכמי התורה, אנשי הסנהדרין, תנאים ואמוראים וכו'. ובדורות המאוחרים רבנו הרמב"ם ובעל התוספות יום טוב ועוד, אשר הרבו לקדש שם שמים בעיני הגוים על ידי חכמתם במחקרי ארץ.

בשם הגר"א, ר' הלל משקלוב, "קול התור", עמ' 118

לימוד שבע החכמות מסייע להשגת חכמת התורה ברזיה ומעלה את חכמת ישראל וקידוש ה' בעיני הגוים וקירוב הגאולה.

בשם הגר"א, ר' הלל משקלוב, "קול התור", עמ' 118

כדי להבין ולהשיג את חכמת התורה הכלולה באור החכמה העליון, נחוץ ללמד גם את שבע החכמות הצפונות בעולם התחתון, עולם הטבע.

בשם הגר"א, ר' הלל משקלוב, "קול התור", עמ' 119

אלה הם שבע החכמות: א) חכמת החשבון התכונה והמדידה. ב) חכמת היצירה וההרכבה. ג) חכמת הרפואה והצמיחה. ד) חכמת ההגיון הדקדוק והמשפט. ה) חכמת הנגינה והקדושה. ו) חכמת התיקון והשילוב. ז) חכמת הביגו"ר (בין גשם ורוח) וכחות הנפש. רבנו ידע את כל החכמות האלה על בוריין.

בשם הגר"א, ר' הלל משקלוב, "קול התור", עמ' 120

הרב אברהם יצחק הכהן קוק
הראי"ה (1865-1935)

הרציונליות מתפתחת רק מפני שמעבר לסף-ההכרה שלה, עושה הנסתר את פעולתו המדעית והמוסרית. מזוייפת היא ההנחה ההמונית, שהנסתר מעכר את המדע הבהיר ואת הבקורת המדויקת. דוקא על ידי הנסתר, ובעזוז שירתו ועומק הגיונו, יוסד על יסוד איתן המעמד של המדע, ההולך ומתחדש והבקורת המדויקה המנתחת וחודרת. מצרופם של שני אלה השפעים בעשרם הגדול, הנסתר והבקורת, יבנה יסוד האיתן, אשר לאור האלקי העליון, העומד למעלה מכל הגה והכרה.

הראי"ה קוק, אורות, עמ' צב

כל מה שרזי תורה הפנימיים, בין מצד המדע, בין מצד הרגש, בין מצד הדמיון, יותר יתגלו ויתפשטו, יותר יוכשרו להיות העסק בהם קבוע ורגיל - כן תתעלה הנשמה בכלל ונשמת העולם.

הראי"ה קוק, אורות, עמ' צ

נסיונות הזמנים, התגדלות היחס החברותי, והתרחבות המדעים, זיקקה הרבה את רוח האדם.

הראי"ה קוק, אורות האמונה, עמ' סז

העתיד של האדם בא יבא, שיתפתח למעמד רוחני איתן כזה, שלא די שכל מקצֹע לא יסתיר את חברו, אלא שמכל מדע ומכל רגש יהיה נשקף כל הים המדעי, וכל התהום ההרגשי. כמו שהענין הזה הוא במציאות האמתית.

הראי"ה קוק, אורות הקדש א, עמ' כב

ישנה מעלה עליונה כזאת, שכל מה שיגדל כוח ההשכלה הנגלית, יגדל כוח הידיעה הנסתרת.

הראי"ה קוק, אורות הקדש א, עמ' סה

ולעולם צריך אדם למלא את המידה השכלית של השכל הטבעי בכל תכונותיו, כדי שיתקיים במידתו הרוחנית גם כן התוכן של נפש בריאה בגוף בריא.

הראי"ה קוק, אורות הקדש א עמ' סו

כשם שהאדם צריך להתרגל אל הטבע החומרי וכוחותיו, ילמד את דרכיו ומעשיו ע"פ אותם החוקים השולטים בעולם, שהוא בעצמו גם כן חלק מהם, והם שולטים בתוכו כמו שהם שולטים מחוץ לו - ככה יותר מזה צריך ומוכרח הוא להסתגל לחוקי הטבע הרוחני, שהם יותר שולטים במציאות כולה, שהוא חלק ממנה.

הראי"ה קוק, מהפנקסים שבכתבי היד, אוצרות הראי"ה, תשמ"ח, ד, עמ' כג

עוד יתגלה בעולם גודל ערך הכח של רצון האדם, ומדרגתו במציאות כמה היא מכרעת, על ידי רזי תורה. וגילוי זה יהיה הכתר של כל המדע כולו.

הראי"ה קוק, אורות הקדש ג, עמ' פ

יתעסקו המדעים איך להוציא מן הכח אל הפועל את כל הפרטים, שהרצונות הטובים והישרים השולטים בעולם שואפים אליהם, והם הם כל צרכי החיים ההגונים החמריים והרוחנים.

הראי"ה קוק, אורות התשובה, עמ' נ

בשנת תרפ"ג בערך בקר הפרופסור איינשטיין, בארץ ישראל. וסודרה פגישה בינו ובין רבנו הגרא"י קוק. [...] נגע מרן בכללות הקפת שיטתו של הפרופסור, והעיד אותו שזהו חזון נפרץ כמה פעמים באוצרות היהודים העתיקים שאיזה התגלות מפליאה את האנושות כולה, מוצאים אותה באיזה פנה נסתרת של ספרותנו הקדומה ובעיקר המסתורית, המרקיעה במעוף ברקיה ברום העולם המחשבתי, ומתנשאת למעלה מכל דרגא של התפתחות היסתורית בעולם המחשבה. ושכן אירע גם כן לההתגלות הנפלאה המרעישה את הלבבות של כל הוגה דעות בכל העולם כולו מתוך שיטתו היחסית החדשה, שגם מקורה כבר נמצא בספרי המסתורין והקבלה והמפרשים שנתחברו עליהם.

[...] ושהפרופסור איינשטיין בגבורת שכלו הכביר בקע את הים הגדול הזה, ומצא בו שביל למהלך הרעיונות והדיעות אשר ממנו מתפלגים נתיבים לכל המדעים כולם. מובן שהפרופסור קבל הדברים בתשומת לב ובהתעניינות והעיר על הצד הפלוסופי של הערת הרב בנוגע להבנת שיטתו, שסוף כל סוף בעיקרה היא עומדת בהתפיסה הטכנית של בניין העולם כולו.

תיאור הרב שמואל שולמן לפגישת הראי"ה קוק ואיינשטיין,
מתוך אוצרות הראי"ה, תשס"ב, א, עמ' 87

הרב יהודה לייב הלוי אשלג
בעל הסולם (1884-1954)

אין כל פתרון מדעי, איך אפשר לעצם רוחני, שיהיה לו איזה מגע כל שהוא עם אטומים הגשמיים בגוף, שיוכל לגרום לו איזה תנועה. [...] וכדי להוסיף כאן איזה פסיעה קדימה בדרך מדעית רק לחכמת הקבלה אנו צריכים. כי כל החכמות שבעולם כלולות בחכמת הקבלה.

בעל הסולם, מאמר "החרות"

סוד הגלגול נוהג גם כן בכל פרטי המציאות המוחשיים, אשר כל דבר לפי דרכו חי חיים נצחיים. ואף על פי שאנו רואים בחוש שכל דבר הוה ונפסד, אין זה רק למראה עינינו, ובאמת רק בחינת גלגולים יש כאן, אשר כל פרט ופרט אינו נח ואינו שקט אף רגע, אלא הולך ומתגלגל על גלגל שינוי הצורה ואינו מאבד אף משהו ממהותו בכל דרך הילוכו, כמו שהאריכו בזה בעלי הפיזיקה.

בעל הסולם, מאמר "השלום"

חכמת האמת, אשר כל החכמות החיצוניות כלולים בתוכה, שהמה שבע נערותיה הקטנות.

בעל הסולם, הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות, אות ד'

כמו שלא יוכל לקיים גופו בעולם מבלי שיהיו בידו ידיעות בשיעור מסויים מסדרי הטבע הגשמיים [...] כמו כן ממש נשמתו של אדם אין לה זכות קיום בעולם הבא, זולת בהרכש לה שיעור ידיעות מסדרי טבע מערכות עולמות הרוחניים. [...] האדם מתגלגל עד שזוכה להשיג חכמת האמת על בוריה.

בעל הסולם, מאמר "מבשרי אחזה אלוקי"

המדע בכללו מתחלק לשני חלקים: האחד נקרא השכלה חומרית, והשני השכלה צורתית.

[...] חלק המדע הנושא ונותן בטיב החומרים של המציאות הן בחומרים בלבד בלי צורתם והן בחומרים וצורתם ביחד, נבחן בשם "השכלה חומרית", והשכלה זו מיוסדת על בסיס נסיוני, דהיינו על ראיות והקשים הלקוחים מפי הנסיון השמושי, שהניסיונות המעשיים הללו לקוחים אליה לבסיס בטוח אל מסקנות אמתיות.

וחלקו השני של המדע הנושא ונותן רק בצורות מופשטות מן החומרים בלי שום מגע עם החומרים גופם. [...] ולפיכך, כל השכלה מדעית ממין זה מיוסדת בהכרח רק על בסיס עיוני בלבד, דהיינו שאינו לקוח מפי הנסיון השמושי, אלא רק מתוך המחקר של משא ומתן עיוני בלבד. וכל הפילוסופיה הגבוהה שייכת למין זה. ולפיכך חלק גדול מהמשכילים המודרניים שמטו ידיהם הימנה, מפני שאינם מרוצים מכל משא ומתן הנבנה על בסיס עיוני, שלדעתם הוא בסיס בלתי בטוח, כי רק את הבסיס הנסיוני מחשיבים לבטוח כנודע.

והנה גם חכמת הקבלה מתחלקת תחת ב' החלקים הנ"ל, שהם: השכלה חומרית, והשכלה צורתית. אולם יש כאן הפלאה יתירה על המדע החילוני, כי כאן אפילו החלק של ההשכלה הצורתית נבנה כולו על בקורת התבונה המעשית, דהיינו על בסיס נסיוני שמושי.

בעל הסולם, מאמר "החומר והצורה בחכמת הקבלה"

חכמת האמת, כלומר, חכמת התגלות האלקיית, בדרכיו אל הנבראים, בדומה לחכמות החיצוניות, צריכה להמסר דור דור, וכל דור מוסיף איזה חוליא על קודמיו, ובזה הולכת החכמה ומתפתחת. ויחד עם זה נעשית מוכשרת להתפשטות רחבה יותר בין ההמון.

בעל הסולם, מאמר "תורת הקבלה ומהותה"

כמו שהתגלות מין החי בעולם הזה וסדרי קיומו, היא חכמה נפלאה, כן התגלות השפע האלקי בעולם, הן מציאות המדרגות והן דרכי פעולותיה, עושים ביחד חכמה נפלאה, הפלא ופלא הרבה יותר לאין ערוך על חכמת הפיזיקה. משום שחכמת הפיזיקה, היא רק ידיעה מהסדרים שבמין פרטי, המצוי בעולם פרטי, והיא מיוחדת רק לאותו הנושא שלה בלבד, ואין שום חכמה אחרת נכללת בה.

מה שאין כן בחכמת האמת, עקב היותה ידיעה כללית מכללות הדצח"ם [דומם, צומח, חי, מדבר], הנמצאים בכל העולמות, ובכל מקריהם וסדריהם, כאשר נכללו במחשבת הבורא, דהיינו בנושאים התכליתיים, אשר משום זה, כל החכמות שבעולם מקטנם עד גדלם נכללים בה, באופן הפלא ופלא, על היותה משוה כל מיני החכמות, השונות זו מזו ורחוקות זו מזו, כרחוק מזרח ממערב, משוה אותם בסדר השוה לכל. כלומר, עד שסדרי כל חכמה מחוייבים לבוא בדרכים שלה.

למשל, חכמת הפיזיקה מסודרת ממש על פי סדר העולמות והספירות. וכן חכמת האסטרונומיה מסודרת על פי אותו הסדר. וכן חכמת המוזיקה וכו'. באופן, שבה אנו מוצאים אשר כל החכמות מסתדרות ובאות על פי קשר אחד ויחס אחד, וכולן דומות אליה כיחס הבן אל מולידו, אשר משום זה מותנים זה מזה. כלומר, שחכמת האמת מותנה מכל החכמות, וכן כל החכמות מותנים ממנה. ומשום זה אין אנו מוצאים מקובל אמתי, שלא יהיה לו ידיעה מקפת בכל חכמות העולם, כידוע, עקב היותם רוכשים אותם, מתוך חכמת האמת גופה, משום שהמה כלולים בה.

 בעל הסולם, מאמר "תורת הקבלה ומהותה"

יוהנס רויכלין
(1455-1522)

הומניסט ופילולוג (בלשן) גרמני. שימש כיועצו האישי של קיסר גרמניה והיה מקורב לראשי האקדמיה האפלטונית (ג'ובני פיקו דלה מירנדולה ואחרים). רויכלין היה מגדולי המומחים לשפות עתיקות (לטינית, עברית ויוונית) וחקר את תרבותן. בספרו "על האמנות הקבלית" אמר:

מורי, פיתגורס, אבי הפילוסופיה, כנראה קיבל את תורתו מהיהודים ולא מהיוונים, והוא הראשון שתירגם את המילה "קבלה", שלא הייתה ידועה לבני ימיו, למילה היוונית "פילוסופיה".

הפילוסופיה של פיתגורס נבעה מן הים האין-סופי של הקבלה.

קבלה אינה משאירה אותנו להעביר את חיינו בעפר, אלא מעלה את שכלנו לפסגת הידיעה.

Reuchlin, De arte cabbalistica

ג'ובני פיקו דלה מירנדולה
(1463-1494)

מדען איטלקי מפורסם בתקופת הרנסנס. דעותיו הפילוסופיות משלבות נאו-אפלטוניזם ותורת הקבלה. פיקו דלה מירנדולה למד באוניברסיטאות של בולוניה, של פררה ושל פדובה ושלט בעברית ובערבית. בין השאר חקר את כתבי הקבלה, התנ"ך והקוראן, לאחר שלמד אותם בשפות המקוריות שבהן נכתבו. בספרו "מסקנות" אמר:

אותו פירוש אמיתי של החוק אשר נגלה למשה בהתגלות האלוקית, מכונה בשם "קבלה" (ladicta est Caba), משמע אצל היהודים "לקבל" (receptio).

בעצם קיימים שני מדעים: [...] האחד נקרא קומבינטוריקה (combinandi ars), והוא הנו שיעור ההתקדמות במדעים [...] השני מדבר על הכוחות של הדברים העליונים [...] ושניהם נקראים אצל היהודים בשם "קבלה".

Pico dela Mirandola, Conclusiones

פאולו ריציוס
(~1470-1541)

דוקטור לרפואה ופרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת פביה. שימש כרופאו ויועצו האישי של הקיסר מקסימיליאן הראשון וכן כמחנכו האישי של יורש העצר, פרדיננד הראשון. בספר "הקדמה לתאוריית הקבלה" אמר ריציוס:

הדרך להשגת של כל הסודות האלוקיים והאנושיים מתורת משה מכונה בשם "קבלה".

הפירוש המילולי, הפשטות של התנ"ך, שייך לתנאי הזמן והמקום. המשמעות האלגורית והקבלית שייכות לנצחיות, מעל לתנאי הזמן והמקום.

Ricius, Introductoria theoremata cabalae

תאופרסטוס פרצלסוס
(1493-1541)

רופא וחוקר טבע שוויצרי. פרצלסוס היה מיוזמי השימוש בתרופות כימיות בתחום הרפואה ונחשב לאחד ממייסדי המדע המודרני. וכך אמר ב"ספר פאראגרנום":

למד קבלה (artem cabbalisticam)! היא תפתח בעבורך הכול!

Paracelsus, Das Buch Paragranum

קורט שפרנגל
(1766-1833)

רופא ובוטניקאי גרמני. הקדיש זמן רב למחקר ההיסטוריה הרפואית והבוטניקה, והתפרסם בייחוד בזכות תרומתו למדע המודרני בעירור ועידוד המחקר המיקרוסקופי של רקמות הצמחים המפותחים. ואלה דבריו ב"מאמר על ההיסטוריה הפרגמטית של הרפואה":

אדם הראשון הכיר היטב את הקבלה. הוא ידע את חותמם של כל הדברים ולכן נתן לבעלי החיים את שמותיהם המתאימים, המורים מעצמם על טבעם האמיתי.

Kurt Sprengel, Versuch einer pragmatischen

Geschichte der Arzneikunde

לולוס ריימונדוס
(1235-1315)

פילוסוף וסופר. נחשב לחוקר המוביל בתחום הקבלה והאסלאם בתקופתו. פסל את שיטת האלכימיה ועסק בניתוח של תורת הלוגיקה ובפיתוחה. מחקר זה הוביל אותו להמצאת המכונה הלוגית הראשונה. אלה דבריו בספר "יצירותיו של לולוס ריימונדוס":

ההוויה או השפה, שתיהן בעלות אותו משקל בחכמת הקבלה. מאחר שההוויה או השפה הן שורש הרגולציה של הכול, ברור כי חכמתה שולטת בכל יתר המדעים במידה מיוחדת ומכוונת אותם.

מדעים כמו תאולוגיה, פילוסופיה ומתמטיקה מקבלים את עקרונותיהם ואת שורשיהם ממנה. לכן מדעים (scientiae) אלה נחותים לעומת חכמה (sapientia) זו, ולכן עקרונותיהם וחוקיהם [של המדעים] נחותים מעקרונותיה ומחוקיה [של הקבלה]. ומשום זאת דרכי הטיעון שלהם חסרים הם בלעדיה.

Raymundi Lullii Opera

ג'ורדנו ברונו
(1548-1600)

מדען, פילוסוף, פייטן ואסטרונום איטלקי. נאלץ לברוח מאיטליה לצרפת כיוון שנרדף על ידי הכנסייה הקתולית בשל דעותיו. עם חזרתו לאיטליה הואשם בכפירה והועלה על המוקד בשנת 1600.

ברונו הציע שורה של תאוריות בתחום הקוסמולוגיה (תורת מבנה היקום) אשר הקדימו את זמנן: תאוריה בדבר קיומם של כוכבי לכת שאותם לא הכירו אסטרונומים אחרים בזמנו, תאוריה בדבר תנועתה הסיבובית של השמש ותאוריה בדבר קיומם של אין-ספור גופים ביקום הדומים לשמש שלנו. כמו כן הפריך ברונו את התאוריה השגויה של ימי הביניים בדבר הסתירה שבין כדור הארץ לשמים. וכך אמר בספרו "היצירה האיטלקית":

הקבלה מפרשת את העיקרון העליון כשם המפורש, וממנו היא מאצילה, בשלב השני, ארבעה עקרונות, וכל אחד מהם בתורו נחלק לשנים-עשר וכל אחד מהם נחלק לשבעים ושניים וכן הלאה, עד אין-סוף ענפים. כפי שקיימים בעולמנו אין-סוף מינים ותתי-מינים, כך ניתן לכל עצם שמו המיוחד: לאלוקות, למלאכים, לשכל הנעלם ולהשגחה השולטת בכל מין.

יוצא מכאן כי ניתן לייחד את המערכת האלוקית כולה למקור אחד ויחיד, כדוגמת האור הפשוט המאיר באופן אחיד לכלל המראות. אלה מפצלות אותו לשלל הצורות, ומתוך צורות אלה ניתן לשחזר את העיקרון האחד הבסיסי.

Giordano Bruno, Le opere italiane

גוטפריד וילהלם פון לייבניץ
(1646-1716)

פילוסוף, מדען, מתמטיקאי, אנציקלופדיסט, דיפלומט ועורך-דין גרמני מפורסם. לייבניץ המציא את המושג "פונקציה", פיתח את החשבון האינפיניטיסימלי, ובייחוד את מושג האינטגרל. הוא המציא את שיטת הספירה הבינארית (אפס ואחד) אשר עליה מתבסס כל תחום האלקטרוניקה והמחשבים בימינו. בין השאר אמר בספרו "כתבים בסיסיים על יסודות הפילוסופיה":

כיוון שנעדר מהאנושות המפתח הנכון אל הסוד, התשוקה לידע הנעלם התבזבזה לשטויות ולאמונות טפלות. כך התהוותה סוג של קבלה עממית הרחוקה ביותר מהקבלה האמיתית. ותחת שם שקר - מאגיה נוצרו דמיונות שונים הממלאים ספרים רבים.

Leibnitz, Hauptschriften zur Grundlegung der Philosophie

פרידריך שלגל
(1772-1829)

סופר גרמני, מבקר תרבות, פילוסוף והוגה דעות. ממייסדי מדע הסנסקריטולוגיה (חקר הסנסקריט העתיקה) והבלשנות ההשוואתית. אמירתו משנת 1802 משקפת את דעתו על הקבלה: "היופי האמיתי הוא רק הקבלה".

יוהן וולפגנג גתה
(1749-1832)

ממייצגי התרבות הגדולים של ההיסטוריה העולמית, סופר, משורר, מחזאי, הוגה דעות, הומניסט, מדינאי ומדען. גתה נחשב לאחד הסופרים הדומיננטיים בספרות הגרמנית בין המאות ה-18 וה-19. הוא תרם תגליות רבות לתחומי הביולוגיה, האופטיקה, האקוסטיקה, הגאולוגיה, המטאורולוגיה, תורת הצבעים, הפסיכולוגיה והפיזיולוגיה של הראייה. בספרו "חומרים על ההיסטוריה של לימוד הצבעים" אמר גתה:

הגישה הקבלית לתנ"ך היא הפירוש היחיד הנמצא בהתאמה מלאה לעושר האין-סופי המצוי בספר. הן במקוריות, בעצמאות ובעושר הטוטאלי שלו.

Goethe, Materialien zur Geschichte der Farbenlehre