מצוה לגלות זאת החכמה. הרב חיים ויטאל, כתבי האר"י, עץ חיים
מי שמרגיש בעצמו, אחרי כמה וכמה נסיונות, שנפשו בקרבו מתיישבת במנוחתה רק בעסק רזי תורה, ידע נאמנה כי לכך נוצר. ואל יבהלוהו כל מניעות שבעולם, גשמיות וגם רוחניות, מלהיות רץ אל מקור חייו ושלמותו האמיתית… וכשיזח מקורו וינוד לדלות את מימיו מבארות אחרות, שאינן שייכות לו בעצם, ינוד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ ומנוחה לא ימצא, כי כצפור נודדת מקנה כן איש נודד ממקומו. על כן תמיד יתאמץ לבו בה' וייחל לאל חייו, יוצר נשמתו בקרבו, ברוח מיוחד ונטיה קדושה מיוחדת, שדוקא על ידה ימצא את אשר יבקש. הרב ראי"ה קוק, אורות הקודש א', פח' – פט'
התורה ניתנה ללמוד וללמד בכדי שכולם יודעים מקטנים עד גדולים, דעת ה', וגם מצינו בהרבה ספרי מקובלים שמזהירים על לימוד חכמה זו שכל אדם חייב ללמוד אותה. ר' יצחק בן צבי אשכנזי, טהרת הקודש, קמז'
אפילו אם נמצא אנשים גדולים בתורה, ביראה ובחכמה, שאין הענינים של סתרי תורה נוגעים להם, מפני גדל מעלתם, מפני שיש בהם רכוש רב להעסיק בו את רוחניותם במכמני התורה והחכמה הגלויים, אל יפול בזה ליבו של אדם, שהוא מרגיש בקרבו חוש פנימי, ולחץ של עריגה נשמתית אל אורחות הרזים. כי אפילו אם נחליט שתשוקה זו באה לו מפני מיעוט כשרונו לענינים הגלויים, מה בכך, סוף סוף זאת היא מתת חבלו, וראוי לו לשמח בחלקו, כי קרוב ה' לכל קוראיו באמת ובתמים, ולא ניכר לפניו שוע מפני דל. הרב ראי"ה קוק, אורות התורה, פרק י', סעיף ד'
מי יתן והיה שיתחילו ללמוד עם הצאן קדושים כשהם עדיין בקטנותם בר ט' וי' שנים ספר הזוהר הקדוש... והיו בודאי הגאולה בקרוב בלי שום חבלי משיח. וכבר כתב הרב רבי שם טוב בספר האמונות כי רק על פי חכמת הקבלה תושע יהודה וישראל תשועות עולמים כי רק הוא חכמת אלקית המסורה לחכמי ישראל מימי קדם ושנים קדמוניות ועל ידה יגלה כבוד אלקים וכבוד תורתו הקדושה.רבי שבתי בן יעקב יצחק ליפשיץ, סגולת ישראל, מערכת ז' אות ה'
אי אפשר אלא בלימוד החכמה הנסתרה וההתמדה בכוונה הראויה במעשה המצווה והתורה והתפילה, ואז וודאי יתיחד קוב"ה ושכינתיה, וישלים עבודתו... ואם כן אין ראוי להתרשל שום אחד מישראל מהשגת מצווה זו על מתכונתה, כל אחד ואחד כפי כוחו, והנה תחילת הידיעה בכלל המציאיות האלה, ואחר כך כפי גודל הדעת והידיעה, כן יגדיל קיום מצווה זו.הרב משה קורדובירו, הרמ"ק, אור נערב
אשר על כן כל ישראל מחוייבים ללמוד בספר התורה הזה של רשב"י זיע"א, אחד גאון, אחד רב גדול, אחד חכם, אחד המון, אחד קטן שהגיע לחינוך, בעיתים מזומנים ומוכשרים אשר המה מסודרים דבר יום ביומו מראש חודש אלול עד מנחת יום הכיפורים נחתם עת עקידת יצחק לקרב הגאולה ויהיו ניצולים מכל פגעים רעים. רבי שמעון בר יוחאי, רשב"י, תיקוני הזוהר, הקדמת המחבר, כגן הירק
כי הקורא במשנה ובתלמוד נקרא עבד המשמש את רבו על מנת לקבל פרס מה שאין כן בחכמת האמת כי הוא מתקן כביכול ונותן כח למעלה למעלה וזהו נקרא עוסק בתורה לשמה בלי ספק ולא עוד אלא שלא נברא האדם אלא כדי ללמוד חכמת הקבלה. הרב חיים ויטאל, הקדמת מוהרח"ו זיע"א על שער ההקדמות דף ב'
בהאי כללה שלא יטייל בפרדס אלא מי שמלא כרסו בבשר ויין, יש לומר דהיינו במי שבא לעשות רק כפי חובת התורה מצד הדין. אבל מי שמרגיש בקרבו חשק ותשוקה ללמוד הדברים הפנימיים, ולהשכיל באמתתו ית', הרי הוא בכלל 'לעולם ילמד אדם תורה במקום שליבו חפץ', כיוון שמהסתם בודאי יש לו לזה כשרון מיוחד, ומזה עצמו מוכח שזהו רצונו של הקב"ה, שהוא יעסוק בידיעת שמו ית'… כל הענינים האלה הנוגעים לידיעת שמו ית'… הם קובעים בו את היראה ומבלעדם תחסר לו, אצלו ודאי הם עצמם הבשר והלחם המה... ע"כ מי שמרגיש שכלו ונטיתו באמת לדעת את ה', יהיה חזק מאד בדרכו וידע כי ישכיל ויצליח... ועיקר לימודו בעומק שמחת לב וקביעות יהיה במה שנפשו חושקת לדבקה בידיעת שמו ית', וידע שלו כך יאתה. ואם יראה שרוב הלומדים אין הנהגתם כך, ידע שבאמת להם ראוי שלא יהרסו אל הקודש עד שילכו כפי ההדרגה. ואין שייך בזה להתרוממות והתפארות, רק בחינות מחולקות באצילות הנפשית. הרב ראי"ה קוק, אורות התורה, פרק ט', יב'
במעמקי הנשמה האנושית קול ה' קורא בלא הרף. מהומת החיים יכולה רק להמם את הנפש, עד שלא תשמע ברוב עתות חייה את הקול הקורא הזה. אבל בשום אופן לא תוכל לעקור את היסוד, את השורש והעיקר של הקול הזה, שהוא באמת כל עצם החיים האנושיים… וגם באלה שהם מתאמצים לברוח מפניו ולהשתיק אותו, אין הבריחה וההשתקה הזאת, אלא מגלה ביותר את קישורה הפנימי של הנפש אל אותו הקול האדיר, שאינו פוסק מנהום גם בלבבם ומרצות גם בהם עצמם. אכן לשוא גם כל מאמצי הבריחה ממנו וכל התחבולות להשתקתו. הרב ראי"ה קוק, מאמרי הראי"ה, 113.
במתקרבים ראינו ג' כתות: מהם טועות, מהם חוטאות, מהם רצויות, והנה הכת הטועה, היא קצת מבני דורנו שאין להם מבוא לא במקרא ולא במשנה ולא בגמרא והם עוסקים בחכמה זו, ואין ספק שהם טועים טעות גמורה מכמה טעמים... צריך להיות להם מבוא בדינים, בהנהגה הישרה ובזה יזכו לבטח לדרכו. והנה החוטאת, היא אותם המתקרבים אל חכמה זו מפני שיראו בעיניהם חכמים גדולים, ואין להם חסרון אלא בחכמה הזו וכדי להיותם שלמים בכל, אחזו להם לעסוק מעט בחכמה הזו, וזה כדי שיזכו להיותם שלמים בכל חכמה... והכת הרצויה הם אותם האוחזים להם דרך הישר שיש להם חלק במקרא וחלק בגמרא והוראותיה שהם אצלינו כמשנה וחלק בחכמה זו ולומדים אותה לשמה ליכנס בסודותיה לדעת את קונם להשיג המעלה הנפלאת בהשגה האמיתית בידיעת התורה ולהתפלל לפני קונם ליחד במצותיו הקב"ה ושכינתיה והיא העבודה הרצויה לפני בורא כל. הרב משה קורדובירו, הרמ"ק, דע את אלקי אביך, קנו' - קנז'.
בהכנת עצמו להיות ראוי ליכנס אל ההיכל הזה הן אמת אין ראוי לכל הבא למלא את ידו ללבוש את בגדי השרד לשרת בקדש יבא וילבש ח"ו אלא ראוי ראשונה להפשיט מעליו קליפת הגאוה הגסה המונעת אותו מלהשיג האמת ויכוין לבו לשמים כדי שלא יכשל ולא ימנה חלקו מהכת החוטאת. הרב משה קורדובירו, הרמ"ק, דע את אלקי אביך, קנח'.
ללמוד קבלה ידעתי כי אתה בעצמך לא תרצה ללמוד, בלעדי איזה גדול ממך. ולא תמצא זה. רק תלמוד ספר הזוהר. אבל לפני כל לימוד תיישב את עצמך שלא יהיה מצות אנשים מלומדה, רק למען השי"ת. ולא כל העתים שוות: פעמים שתוכל ללמוד בחשק גדול למען השי"ת, אם תזכה להתפלל במחשבה זכה. ולפעמים במחשבה קטנה. אבל הכל במחשבה למען השי"ת. הרב משולם פייבוש, יושר דברי אמת, עמוד כה'
ההשגחה – כבר אמרנו שהיא מה שבין הבורא לברואיו, והרי מקומה הוא העיון באלוקותו נעשה היקש עתה: הקב"ה מצווה אותנו שנדע השגחתו, והרי אנו רוצים ללמוד מה שיודיענו השגחה זאת. ומה שיודיענו השגחה זאת אינו אלא חכמת האמת, שהיא העיון באלוקותו יתברך שמו. אם כן הרי אנו רואים בלא ספק חובה ללמוד חכמת האמת.
ר' משה חיים לוצאטו, הרמח"ל, שערי רמח"ל, מאמר הויכוח, עמוד פ'
אחי בשביל זה שאתה טרוד בעסקים הן בעושר והן בדלי דלות ח"ו לא תפטור מעסק חכמה זו ח"ו, כי על מה ולמה אתה חי, ולמה נתגלה לנו זאת, ולמה שלח ה' לנו להתגלות בדורינו מה שלא גילה זולת בדורו של רבי עקיבא ורבי שמעון בן יוחאי וחבריו, הוא עסק חכמת האריז"ל... אין אתה פטור מפנימיות התורה כי מבלעדה האדם כבהמה שור אוכל עשב כנ"ל בשם התיקונים מפסוק כל הבשר חציר. ר' צבי הירש אייכנשטיין מזידיטשוב, סור מרע כט'
בהגעת הזמן, אין ספק שאין ראוי לאדם ליכנס בחכמה זו אם לא נשא אשה ויטהר מחשבתו, ואל ישיבני מכמה שלמדו קודם לזמן זה כי לא כל הדעות שוות. הרב משה קורדובירו, הרמ"ק, דע את אלקי אביך, קס'
ואל יאמר הסריס הן אני עץ יבש ומי אנכי לגשת אל הקודש פנימה בספרי קבלה. כי כבר הסכימו כל הצדיקים כי זהו מעצת היצר ושקר בימינו ואף שאינו מבין הכל. מכל מקום לשון הזוהר הקדוש מסוגל לנשמה והוא דבר השוה לכל נפש ישראל. קטן וגדול שם הוא. כל אחד לפי הבנתו ושורש נשמתו. רבי צבי הירש בן יעקב הורוביץ, הנהגות ישרות, אות ה'
ואומר אני הלואי שלא היו מקילין גדולי הדור בלימוד החכמה הקדושה והלואי היו מלמדין דרך לתלמידיהם לעסוק בחכמה הלזו אזיבודאי לא היה שום הרמת ראש לחכמת החיצוניות והיו כל החכמות נדחים מפניה כמו שנדחה החושך מפני האור אך שעונותיו גרמו שגם כמה וכמה מצדיקי הדור סגרו את דלתי החכמה בפני פרחי הכהונה ואמרו שלא ילמדו עד שיהיו בעלי מדריגה ורוח הקודש והנה עבור זה נשארנו ערומים מן החכמה הקדושה ונתגבר בעונותינו הרבים חשיכות החכמות החיצוניות הכסיל בחושך הולך ובמהרה בימינו ויאמר אלקים יהי אור ויאר לנו. ר’ צבי אלימלך שפירא מדינוב, מהרצ"א, מעין גנים, פרק א' אות ה'
מי שלא למד התורה עפ"י סוד אעפ"י שהשלים עבודתו בתכלית השלמות, הוא רק בבחינת עבד, בבחינת כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם, שנשמתם מעולם הבריאה ששם הכסא והחיות ואופנים שהם נקראים עבד ואמה, אבל מי שלומד ועובד השי"ת בפנימיות החכמה בנסתרות התורה ועושה יחודים הוא בבחינת בן וכבן משמש לאביו ולאמו עבודה שלימה, כי נשמתו מעולם האצילות, ועליו נאמר הבו יקיר לי אפרים וגו'. הרב ניסן שידלוב, הקדמת מהרנ"ש לפרע"ש
הנה בלי ידיעת חכמת הקבלה הוא כבהמה, אחר שעושה המצוה בלי טעם רק מצות אנשים מלומדה, ודומה לבהמות האוכלות חציר, שאין בו טעם אכילת אדם. ואפילו הוא בעל עסקים גדול במשא ומתן וטרוד הרבה לא יפטור מעסק חכמה זאת. ר' צבי הירש אייכנשטיין מזידיטשוב, סור מרע ועשה טוב
ואתה שלמה בני דע את אלקי אביך ועבדהו בלב שלם.
אני ה' אלקיך מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך.
והיו עיניך רואות את מוריך.
אשרי אדם ששם עצמו כשור לעול וכחמור למשא וישב ויהגה בדברי תורה בכל יום תמיד מיד רוח הקודש שורה עליו.
ולפיכך מתחייב הלומד בטרם הלימוד להתחזק באמונת השי"ת ובהשגחתו בשכר ועונש, כמ"ש חז"ל "נאמן בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך". ויכוון את היגיעה שלו, שיהיה לשם מצות התורה. ובדרך הזה יזכה ליהנות מהמאור שבה, שגם אמונתו תתחזק ותתגדל בסגולת המאור הזה, כמ"ש "רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך"
ואז יהיה נכון לבו בטוח, כי מתוך שלא לשמה יבא לשמה. באופן, אפילו מי שיודע בעצמו, שעדיין לא זכה לאמונה, יש לו תקוה גם כן על ידי עסק התורה. כי אם ישים לבו ודעתו לזכות על ידה לאמונת השי"ת, כבר אין לך מצוה גדולה מזו, כמ"ש חז"ל "בא חבקוק והעמידן על אחת: צדיק באמונתו יחיה" (מכות כ"ד).
אמנם יש בזה דבר גדול, וראוי לפרסמו, כי יש סגולה נפלאה לאין ערוך, לעוסקים בחכמת הקבלה, שאף על פי שאינם מבינים מה שלומדים, אלא מתוך החשק והרצון החזק, להבין מה שלומדים, מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם. פירוש, כי כל אדם מישראל מובטח בסופו, שישיג כל ההשגות הנפלאות, אשר חשב השם יתברך במחשבת הבריאה להנות לכל נברא. אלא מי שלא זכה בגלגול זה, יזכה בגלגול ב' וכו' עד שיזכה להשלים מחשבת הבורא שחשב עליו.
כי חכמה זו היא לא פחות ולא יותר אלא סדר של שורשים המשתלשלים על דרך קודם ונמשך בחוקים קבועים ומוחלטים המתחברים וקולעים למטרה אחת מאד נעלה, הנקובה בשם "גילוי אלקותו יתברך לנבראיו בעולם הזה.
מי שלא למד חכמת הקבלה של סודות ורזין דאורייתא, לא זכה לפנימיות הקב"ה.
הא למדת שכל מי שאיננו לומד קבלה אינו בעל תורה שלים.
וכן השל"ה הקדוש אמר לבניו שכל מי שלא טעם חכמת הקבלה לא טעם טעם יראת חטא מימיו ואמר שגדול וחשוב היום שנתגלה בו קבלת רבינו האר"י זכרונו לברכה כיום שניתן תורת משה לישראל.
חכמת האמת מלמדת אותנו את האחדות העולמית, את הצד של השיווי שיש למצוא בהויה כולה עד למעלה למעלה, לדימוי הצורה ליוצרה, ואיך ללכת בדרך אורה זו בלי מכשול.
ואם אדם טורח לדעת בזה העולם למודים אף על פי שאין לו לב עתה יהיה לו לב בישיבה שברקיע.
כלל העולה שחייב אדם לידע שמו יתברך, ומי שלא ראה חכמה זו לא ראה אורות מימיו, והכסיל בחושך הולך. ומי שלא רוצה בחכמה הוא שתתגלה כחכמה זאת שבזכותה יבוא משיח צדקנו במהרה בימינו אמן.
עוד דע כי האדם מחוייב לעסוק בד' מדרגות פרד"ס והם פשט רמז דרוש וסוד, וצריך שיתגלגל עד שישלים אותם.
עיקר לימוד בפנימיות התורה יהיה שתשיג הארה וחיות אלוקית בנפשך בעת לימודך ובכל היום, ולא שתהיה מקובל או חוקר וכו'. ולפעמים האדם הוא בקטנות השכל, לא יפטור את עצמו מכלום כי זה מינות וכו' ואז עקימת שפתיו הוה מעשה ומכלא שכיב על אבנים ואותיות כמו שהן.
אם ילמוד באמת וביראת חטא, שילמוד יותר, יוכנע יותר, ויראה את עצמו רחוק מן האמת, ובודאי יבוא ליראת חטא. אבל כשילמוד כדי להיות למדן ומפולפל ובקי בדינים לדון ולהורות, כל מה שיוסיף דעת איזה פלפול וסברא, יוסיף מכאוב ויתגדל הלב יותר. ובאמת מחמת זה הכסיל בחושך הולך בכל מיני תאוות ושקרים, ויבלו שנותיו בחסר לב.
הדעות הבאות ע"י המחקרים החדשים, שהם ברובם סותרים את פשטי דברי תורה, דעתי בזה היא שכל מי שדעותיו ישרות, ראוי לו לדעת, שאף שאין כל אמת מוכרחת בכל אותן החדשות, מכל מקום אין אנחנו חייבים כלל להכחישן בברור ולעמוד נגדן, מפני שאין זה כלל עיקר של תורה לספר לנו עובדות פשוטות ומעשים שהיו. העיקר הוא התוך, ההסברה הפנימית שבהענינים.
אין ספק שמכל דרושי העולם אין חשוב מדרישת סתרי תורה מפני שהם נוגעים באלהות, כי מציאות כל מה שנתן תורה לישראל הכוונה לדעת האלוה ולעובדו, והנה מני העבודה תתחלק לשלשה חלקים, האחד העובד סתם שאינו נותן לב לדעת, אינו שומר כל מצות התורה ומצוה, ואינו יודע שום בחינה באלהות אלא מכיר שיש אלוה נתן תורה לישראל וצוה שיעבדוהו, ומכלל אלו כשרי עם העובדים לתומם, והשנית הם הפילוסופים שחשבו עמדו על עיקר האלהות והשיגוהו והגשימוהו וכיוצא, ואלו המחליפים הם קרובים לעבוד זולתו, אלא שלבם נכון לאמת ומעשיהם רצויים וכונתם בלתי רצויה, והשלישית הם אותם שעמדו על סוד ה' והעמיקו בדברי ר"ש וסתרי סודותיו, והכירו וידעו את אלהי אביהם בידיעה ולא החליפו לזולתו, ולא עבדו כאותם הסתומים עיני השכל, והנה אלו השלישים הם המובחרים עד שאלו הם שכוונו להצדיק מעשיהם על כוונת בריאתם שלא נברא אדם אלא לשני עניינים אלו, הא' לעבוד הב' להכיר, ואלו היודעים עמדו על שניהם עבדו והכירו, ועל שניהם אמר דוד המלך והזהיר דע את אלהי אביך ועבדהו, היודע עובד בשלימות והבלתי יודע עובד אבל לא בשלימות לכך הקדים ואמר דע.
החבור הזה לא יעדר ולא יעלם אלא יתחבר ויכתב ויסודר, כי אין חשש בכתיבתו משום דלא ימנע הבא לעסוק בו הוא צדיק או רשע, אם הוא צדיק אדרבה החבור הזה הוא כמו תיבת נח שאוסף ושואב אותו אליו בשער לה' שאוסף הצדיקים אל תוך ההיכל פנימה, וכך סגולת החבור הזה שמי שעוסק בחשקו אהבת ה' ישאבנו כשאיבת האבן השואבת את הברזל, ויכנס אליו להצלת נפשו ורוחו ונשמתו ותיקונו ואין ראוי למנוע טוב מבעליו, ואם יהיה רשע אין חשש אם יכנס מפני שאין כניסתו כניסה אלא יהיה לו אחת משלש, או יחזירנו בתשובה ויהיה צדיק ויכנס בו, או ידחנו דחיה גמורה ויפרוש עצמו, כל שכן כי רוב הפעמים לא יתקרב לו, כעין תיבת נח שהיה דוחה הרשעים ואותם שחטאו מן החיה ומן הבהמה, ואם יראה בעיני אדם שהם מתקרבים אליו ואין להם מעשים הגונים, הוא סותם עצמו בפניו ואין פותח לו שעריו והוא בעניינו מבחוץ ודאי.
והלומד בתורה לדעת כמי שלומד בס' הזכרונות זה ודאי לא יועיל בלימוד ולא יגיעהו ממנו תועלת והלואי שלא יפסיד, אבל כאשר יבא האדם ללמוד בתורה צריך שיהיה כוונתו שהוא לומד הענין ההוא במה שהם דברים אלהיים שנעלם ממנו עוצם פנימיותם ובדבר הזה ייטב הבל התורה היוצא מפיו לפני הקב"ה משור פר.
ואף אם יתעסק בפשוטי הדברים בחכמה הזאת, לא ישיג המדרגה הזאת, אלא כאשר יפלפל וייטיב עיונו, ואם לא ישיג בפעם אחת וב' חכה, כי בהתמדת העיון ישיג, אז נקרא מחכה וישיג המדרגה הזאת, שאז משתמש בחכמה ובינה, כי החכמה הם ראשי פרקים שנמסרו לנו ונמצאו בספרי הרשב"י ע"ה, ובינה הוא להבין דבר מתוך דבר ולהתפלפל ולדקדק הרבה בחכמה ואז יצא לו סוד, והרי הוא מחדש חידוש בתורה שמעלתו גדולה.
והארכתי בזה להוציא מלב הטועים האומרים שאין לפלפל בחכמה הזאת ולא לחדש בה דבר, ונתלו בזה שמצאו בזוהר פ' בראשית עונש המחדש בחכמה הזאת מה שלא קיבל.
וטעו בהבנת הדבר, דהיינו דווקא המחדש ח"ו הקדמה בעניינים הגדולים שלא קבל, אמנם לפלפל בראשי פרקים ולחדש מתוכם הקדמה מורכבת על ראשי פרקים הידועים, הן הן הדברים החשובים לפני הבורא. שאם לא תאמר כן, א"כ מה שכר העוסק בה או בשאר התורה ומה עניין אומרם אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש בה אם לא נתן רשות להתעסק אלא במה שלמד.
הלכה איהי קבלה. הטעם למה הקבלה נק' הלכה, על כי היא לבדה הולכת עם האדם לבית עולמו. וזה רמוז במה שכתוב: אל תקרא הליכות אלא הלכות, ולמה לא נכתב הלכות עולם לו, ללמדך דדוקא הקבלה הנקראת הלכות הם הולכים עם האדם לבית עולמו, ובכל מקום שהולך ביתו עמו לצוותא ולכבוד ולתפארת, כי המלאך הנברא מלימוד הקבלה לעולם אינו נפרד מהאדם נוסף על מתן שכרו, אבל לימוד הפשוט שכרו אתו ופעולתו לפניו.
אכן, אם נשים לבנו להשיב רק על שאלה אחת מפורסמת מאוד, בטוח אנכי שכל השאלות והספיקות הללו יתעלמו מן האופק ותביט אל מקומם ואינם. והיינו השאלה הזעומה הנשאלת מכל בני ירד, שהיא: מהו הטעם בחיינו. כלומר, מספר שנות חיינו הללו, העולים לנו ביוקר כל כך, דהיינו מרבית היסורים והמכאובים שאנו סובלים בעדם, בכדי להשלימם על אחריתם, הנה מי הוא הנהנה מהם. או ביתר דיוק, למי אני מהנה. והן אמת שכבר נלאו חוקרי הדורות להרהר בזה, ואין צריך לומר בדורנו זה, שלא ירצה מי שהוא אפילו להעלותה על הדעת. עם כל זה עצם השאלה בעינה עומדת בכל תוקפה ומרירותה, שהרי לעתים היא פוגשת אותנו בלתי קרוא, ומנקרת את מוחינו, ומשפילתנו עד עפר, בטרם שנצליח למצוא התחבולה הידועה, דהיינו, להסחף בלי דעת בזרמי החיים, כדאתמול. הרב יהודה אשלג, קבלה למתחיל, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות ב', עמ' 159
העוסקים רק בלבושי התורה הינם טועים בזה מאד, ה' ירחם עליהם ויסלח להם בגודל חסדו. וכאשר דרישת ה' נעזבת והמון חכמי התורה איננו יודע ברובו גם את צרכה, וחכמת התורה לתכליתה נחשבת אצלם רק הוספת איזה פלפולים בהוויות של הלכה, שהם אמנם קדושים ויקרים, אבל לא הם יאירו את נשמותינו. הרב ראי"ה קוק, אגרות ב', קנג'
וכאשר כל התכונה הזאת של דרישת ה' היא נעזבת לאין שיעור, והמון חכמי התורה איננו יודע ברובו גם את צרכה, וחכמת התורה לתכליתה נחשבת אצלם רק הוספת איזה פלפולים בהויות של הלכה, שהם אמנם קדושים ויקרים, אבל לא הם לבדם יאירו את נשמותינו. הרב ראי"ה קוק, אגרות ב', ח'
אמנם הצעירים לימים, או אשר ימצאו בעצמם כבדות ומיעוט חשק למאור הפנימי, עליהם החובה מוטלת לפחות, שלא לגרוע חוק, דבר יום ביומו, לשיעורים שעה ושתיים בכל יום לחכמת האמת ואז בהמשך הזמן תהיה דעתם מתרחבת, ושפע הצלחה יחול על הגיונם גם בגופי תורה, וכח פלפולם ישגא ויגדל ברעיון זך והרחבת הדעת. הרב ראי"ה קוק, אגרות א', פב'
אמנם אני רגיל תמיד להעיר את גדולי עמנו, שלא להסתפק רק במקצוע אחד, גם בחלק הרוחני שבתורה. הרב ראי"ה קוק, אגרות ד', סה'
וכל זמן שהאורתודוקסיה אומרת, בעקשנות דוקא, לא, רק גמרה ופוסקים לבדם, לא אגדה ולא מוסר, לא קבלה ולא מחקר… הרי מדלדלת את עצמה וכל האמצעים שהיא לוקחת בידה, להגן על עצמה, מבלי לקחת את סם-החיים האמיתי, אור התורה בפנימיותה, הם לה לא לעזר ולא להועיל והיא מתמלאה ע"ז בקצף…… חוץ מהדבר הגלוי ומוחש, הנגלה שבתורה ומצוות לבד, שאינו יכול בשום אופן לבוא ולהביא למטרתו, בכל הדורות וביותר בדורנו, כי אם ביחד עם התרחבותם של שורשיו המרובים הרוחניים. הרב ראי"ה קוק, אגרות ב', רלב' – רלג'
לא שמענו לקול נביאי האמת לקול מעולי חכמי דורות עולמים, לקול הצדיקים והחסידים, חכמי המוסר וחכמי העיון והרזים, שצוחו והכריזו בקולי קולות כי סוף הנהר של התלמוד המעשי לבדו להיות יבש וחרב, אם לא נמשוך לתוכו תמיד מים מני ים, מימא דחוכמתא וקבלה, מים דעת האלהים, מים טוהר האמונה הטהורה הנובעת מנשמתנו פנימה משרשה ממקור החיים. הרב ראי"ה קוק, אורות, ק"א
בדבריו על "הטרקלין הרוחני שבתורה" מתיחס הרב קוק אל "אותו החוג של המורגלים באמונה בתורה ומצוות, אלה, שמהם היו ראויים ונאים להיות כבני בית בטרקלין הזה, היודעים הם להינות ולהנות מזיו של הטרקלין? מביטים הם באימה יתרה - לא כבן פלטין היודע את ערכו, אלא כבן שומר החצר שנהנה מחיצוניותו של הטרקלין, ורעיון לא יעלה על לבבו, שלו נאה ויאה דוקא להכנס פנימה. הרב ראי"ה קוק, מאמרי הראי"ה, ע"מ 12
ריבוי הלימוד מקשר את הקדושה העליונה ברוחו של אדם. אע"פ שאינו יורד לעומקם של דברים ולפעמים פועל עליו לטובה עליונה, גם כשאינו יודע את הפשט במה שלמד, אבל הוא צמא לדבר ה' ללמוד הרבה, ומשביר את צמאונו בתלמוד מרובה, והנשמה מתעלה. ובלימוד רזי התורה, אע"פ שאינו מבין את הענינים לפרטיותם, ונדמה לו כאילו הוא עוסק בציורים שמענים את נפשו ואת חושו הרוחני, השוקק לדברים מובנים, מכל מקום אחר הלימוד, האורה מופיעה עליו הוא בכלל כל העוסק בתורה בלילה שהקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום, שנאמר יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי. הרב ראי"ה קוק, אורות התורה, פרק ו', טז'
ועוד אמרו חכמי האמת, שכל נפש צריכה לתיקונה לעסוק בפרד"ס כפי מה שהיא יכולה להשיג ולידע, וכל מי שיכול להשיג ולידע הרבה ונתעצל ולא השיג וידע אלא מעט צריך לבא בגלגול עד שישיג וידע כל מה שאפשר לנשמתו להשיג מידיעת התורה, הן בפשטי ההלכות הן ברמזים ודרשות וסודות, כי כל מה שנשמתו יכולה להשיג ולידע מידיעת התורה זהו תיקון שלימותה, ואי אפשר לה להתתקן ולהשתלם בצרור החיים את ה' במקורה אשר חוצבה משם בלתי ידיעה זו, ולכן אמרו חכמים אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו כדי שלא יצטרך לבא בגלגול לעולם הזה. רבי שניאור זלמן מלאדי, אדמו"ר הזקן, שו"ע הרב, הלכות ת"ת פרק א'
מי שמוכשר לעסוק בעיון חכמתא וקבלה… עיקר לימודו צריך שיהיה להכיר את קונו. הרב ראי"ה קוק, אגרות א', מא' - מב'
והענין כי מי שלא למד דרך הסוד כלל ויושלם בעבודה תכלית השלימות יזכה אל מדרגת עבד שלם ולעולם לא יוכל לזכות אל מדרגת בן, והטעם שהוא לומד על מנת לקבל פרס. הרב משה קורדובירו, הרמ"ק, דע את אלקי אביך, קמט'
בכח הלימוד הקדוש הזה נצא מן הגלות לא בזולת זה הלימוד... וגדול שכר לימוד הזה יותר משאר כל התורה וכל המצות... ואם עסק בחכמה זו לאחר יציאת נשמתו מגופו פוטרין אותו מכל דינים... והעוסק בחכמת הקבלה לדעת רזי התורה וטעמי המצות על פי סוד נקרא בן להקדוש ברוך הוא וקודשא בריך הוא מתפאר בו ברקיע. ר' פנחס אליהו בן מאיר, ספר הברית, חלק ב' מאמר יב' פרק ה'
החכמה האמיתית ח"ו שתוריש שום אמונה רעה או דעת נפסד, אבל בהפך שתנחיל האמת והצדק ותשריש אמונות ודעות אמתיות בלב לומדיה, ואף אם יקדימוה ללמוד התורה כי היא המוציאה לאור תעלומות התורה ועקריה ומחזקת ותומכת שרשיה. רבי שלמה בן אדרת, רשב"א, עבודת הקודש, חלק התכלית פרק יז'
ותאמין לי אחי מי שאינו לומד זאת החכמה הוא כמו הדר בחוץ לארץ ודומה כמי שאין לו אלוקי אחר שהתאוות גובר והיצר מסית ומביא ספק אמונה אבל המשים נפשו בכפו ועוסק בחכמת הקבלה לא ישאר לו שום ספק בדרכי ה' המפליא פלאות. ר' צבי הירש אייכנשטיין מזידיטשוב, סור מרע, סט'
כאל יהיה לכם ולא יעלה בלבבכם שום פחד ללמוד כי על ידי לימודם יתקדשו ויטהרו רמ"ח אברים ושס"ה גידים ותוכלולקדש ולטהר כל אבר ואבר להיות מרכבה לשכינה ולקרב קץ הגאולה. ר’ יצחק איזיק יהודה יחיאל ספרין מקומרנה, היכל הברכה, בראשית דף לב'
העוסק בחכמת האמת בשבועות רואה סימן יפה בלימודו. כן כתב בכף אחת סוף סי' כ"ב וכ"כ בספר אור הישר דף ע"ג אות כ"ט. ובודאי דלדור יתום כזה דאין אתנו יודע בסתרי תורה אהני לן לימוד האדרא רבה קדישא דקריאתה זוהי הללא הגם שהוא באין מבין. וכמו שכתב הגלגולים חלק ב'. כשלומד האדרא ילמוד בתחילה פתיחת אליהו. תיבה בתיבה בשפה ברורה ובנעימה. מועד לכל חי סימן ח' אות יב'
מי שהוא שלם גם בסתרי תורה נקרא משכיל. מי שיש בידיו מקרא מאות ה' אחרונה שבשם נשלח לו מלאך לשמרו, ואם יש בידו משנה ותלמוד עם המקרא נזקקין לו ב' אותיות אחרונות ו"ה משם הוי"ה לשלוח לו ב' מלאכים לשמרו, ואם יש בידו מקרא, משנה, תלמוד, אגדה, וסתרי תורה וספר יצירה, ואינו שלם בחכמת הקבלה, נקרא חכם ונבון, ואינו נקרא משכיל. וכל השם המיוחד רובו ככולו זקוק לשומרו, ומי שהוא שלם בכל הדברים הנזהרים, כל אותיות הוי"ה זוכים לשמרו לעולם. חסד לאברהם, עין הקורא נהר יג'
עיקר גדול להתגבר מאד בכח ללמוד דייקא בעת הזאת שאינו מרגיש בעצמו שום חשק ללמוד רק החומר מקררו בעצלות ובכבדות וכו', אפילו שמוחו ולבו אטומים ולא יכול לכוין כלל מה שלומד, אף על פי כן יתגבר בכח לומר אז בפיו את דברי הגמרא משניות מדרש וזוהר. מנחת ע'נ'י אות כה'
וזה שאמרו רז"ל באבות דרבי נתן (ס"פ כ"ט וכ"ה ג"כ) בברכות כל מי שיש בידו מדרש ואין בידו הלכות לא טעם טעם של חכמה, כל מי שיש בידו הלכות ואין בידו מדרש לא עם טעם של יראת חטא, פירוש שהלכות נק' טעם של חוכמה לפי שבהן ועל ידן מושג מהות חוכמתו ית' שנתלבשה בהלכה זו, משא"כ בלימוד הפנימיות הנק' מדרש אין מושג המהות ממש, ולכן נק' שלא טעם טעם של חכמה, פירוש המהות ממש. ועכ"ז מי שיש בידו הלכות ואין בידו מדרש לא טעם טעם של יראת חטא, כי אף שבלימוד המדרש אין מושג רק הארה, מכל מקום זו ההארה מביאה לידי יראת חטא. ועוד כי אף שזהו רק הארה, הנה היא הארה מבחינת הפנימיות, כי אורייתא סתים וגליא.רבי שניאור זלמן מלאדי, אדמו"ר הזקן, לקוטי תורה לבעל התניא טור ד'
מצידה יזכה העוסק בה לחיי העוה"ב אפילו שישגה בה, וראוי שלא יתרשל ממנה (אע"פ שיבואו עליו תוכחת מוסר כי מה תוחלתנו בעוה"ז אלא לקנות חיי העוה"ב). ותועלותיה ידועה, כי מלבד היות האדם מצידה יודע את קונו ויודע סתרי תורה וטעמי המצוות המתוקים מדבש ונופת צופים אשר מצידם היא משיבת נפש, כי הנפש מזדככת בהם ומתבודדת עם קונו, גם כן ימשך ממנה עשיית המצוות כתיקונן ובאהבה רבה, והיא המלהבת אותו לעשות בשלימות, ועל זה אמר החכם - מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה וכו'. ועוד יגיע ממנה תועלת נמרץ בעניין התפילה. רבי ישעיה בן אברהם הלוי הורוביץ, השל"ה הקדוש,מאמר ראשון
ועם הקדמה זו פירש רב אשכנזי כוונת הכתוב ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו, שמי שהוא שלם במקרא במשנה באגדה וסתרי תורה וספר יצירה בעומק נקרא משכיל, וכל אותיות השם המיוחד כביכול זקוקין לשמרו. הקדמות להחיד"א, מערכת ת' אות יד'
ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע...ובחרת בחיים.
אך ורק בהתפשטות חכמת הקבלה ברוב עם, נזכה לגאולה השלמה... דהן היחיד והן האומה, לא ישלימו הכונה, שעליה נבראו, זולת בהשגת פנימיות התורה וסודותיה... ועל כן להתפשטות גדול של חכמת האמת בקרב העם אנו צריכין מקודם, באופן שנהיה ראוים לקבל התועלת ממשיח צדקינו, ולפיכך תלוים המה התפשטות החכמה וביאת משיח צדקנו זה בזה... וכיון שכן הרי אנו מחויבים לקבוע מדרשות ולחבר ספרים, כדי למהר תפוצת החכמה במרחבי האומה.
הנה נודע מפי סופרים ופי ספרים אשר לימוד חכמת הקבלה הוא מחויב בהחלט לכל אדם מישראל, ולו למד אדם כל התורה כולה, ובקי בש"ס ופוסקים בע"פ, גם ממולא במידות ובמעשים טובים יותר מכל בני דורו ולא למד חכמת הקבלה, הוא מחויב להתגלגל ולבא עוד פעם בעוה"ז כדי ללמוד רזי תורה וחכמת האמת, שזהו מובא בכמה מקומות במדרשי חז"ל.
והוא חיוב גמור בהחלט על כל אדם מישראל, ללמוד ולהבין רזין דאורייתא וכל דרכי השפעותיו ית' לתחתונים, שהם עיקר חכמת האמת ושכר הנשמות לעתיד לבא.
אין חכמי הגויים, שכולם אינם יודעים ביצירה מה שיודע קטן שבישראל. ותועלת שאר החכמות להיות סולם לחכמת ידיעת הבורא.
על אחת כמה וכמה שיש לנו לרדוף בכל לב ובכל נפש ובכל מאד אחר חכמת האמונה, הוא חכמת דרך הקבלה, שהוא דרך האמת.
לרגלי המניעה הכללית של הלמוד הרוחני בענינים האלהיים, הולך מושג האלוהות ונחשך, מאין עבודה שכלית והרגשית מטוהרה. עם זה, הפחד החיצוני והאמונה הטבעית והשעבוד של ההכנעה נשארים בלבבות רבים בתור השפעת ירושה מאותן התקופות, שהדעה וההרגשה האלוהית היתה מאירה בהן בעזה, עד שהיתה ראויה מצד גדלה לשעבד אליה את כל הנפשות. וכיון שנקודת התוך של ההכרה האלהית עמומה היא, הרי המהות האלהית כלולה בהמון, וגם ביחידים שהם ראויים להיות למאירי דרך להם, רק בתור כח תקיף שאין להמלט ממנו והכרח הוא להשתעבד אליו. כשבאים להשתעבד לעבודת אלהים ע"פ המצב הריקן הזה, של הציור האפל המלא תהו-ובהו שמתהוה ברעיון כשחושבים על דבר אלהים בלא השכלה ובלא תורה, יראה תתאה הנתוקה ממקורה, שהיא יראה עילאה, האדם הולך ומאבד את זהר עולמו ע"י מה שהוא מקשר את עצמו לקטנות-המוחין. אין גאות אלהים מתגלה אז בתוך הנפש, כי אם שפלות דמיונות פרועים, המציירים תכונה של איזו מציאות בדויה מטושטשת, מדולדלת וקצופה, שמבהלת את כל מאמין בה ומדכאת את רוחו, מטמטמת את הלב ומונעת את עדינות-הנפש של האדם מלהתגבר, ועוקרת את הזיו האלהי שבנשמתו. ואף אם יאמר כל היום כולו שאמונה זו היא בד' אחד, היא מילה ריקה שאין הנשמה יודעת ממנה כלום, וכל עדין-רוח מוכרח הוא להסיח דעתו ממנה, וזאת היא הכפירה שבעיקבא דמשיחא כשאזלו מים מני ים הדעת האלהית בכנסת ישראל - ובעולם כולו.
לא תוכל לעד התורה להיות מצומצמת רק בחקר הלכה המעשית לבדו. החלק הרוחני שבתורה לכל רוחבו, עומקו והיקפו מוכרח גם הוא למצוא מקום בישיבה… צד חידוש זה הוא מוכרח בדורנו… הדורש רפואה רוחנית… דרכים חדשים הננו חייבים לסלול, שהם הינם באמת הדרכים היותר ישנים, שבהם הלכו רבותינו הראשונים… ונוכל להיות בטוחים שלהמסייע בזה יהיה מהקרואים הראשונים לקול העתיד לפוצץ בראשי ההרים: 'כל מי שיפעל עם אל יבוא ויטול שכרו' (ירושלמי שבת, פ"ו ה"ט).
וכל אותם הספרים הנפלאים מלאי הענין, שכל כך התעמקו בהם גדולי הדורות בחיבורם והפצתם, הם מונחים בקרן זוית, או נחשבים לספרי טיול, שמעיינים בהם בדרך ארעי ועיון כזה איננו מביא כלל את תועלת המבוקש הכללי להתכנסות המחשבות, לקשורן, התילדותן ובנינן… וכל זאת באתנו מפני היראה הנפרזה מכל עיון ומחשבה בחלקי התורה הנוגעים ללב המרגיש ולמח החושב, שצוו עליה גדולי הדורות, ביחוד המקובלים; היראה, שבאה היא עצמה ממיעוט הלימוד והידיעה באיכותה של מידת היראה בכלל, ובהתגדלה פרא בלב, היא מתהפכת לפלצות ובעתה הרחוקה ויראת רוממות הדר כבוד עליון, המתחלת מההכרה הברורה עד כמה הלימודים האלהיים פועלים לטובה על התרבות הכללית עדי עד, ועד כמה הם מביאים אורה של שלוה וצדק לעולם ממקור שם אלהי ישראל.
ואם בחכמות חיצוניות הקישיות מופתיות עיוניות שכליות טבעיות רפואיות הגיונות למודיות הן כל. ראתה עיני גרגיר או אשכול. פלג מלא או טפה. לאכול התוך ולזרוק הקליפה. להיות אמונתי באל ומצותיו מיופה. בנפת האמת מסובי השקר מנופה. ואם ידעתי באמת. ועל לבי זאת החותמת. כי החכמה הפנימית. אשר אין בה תרמית ומעלתה על שאר החכמות גדולה. היא חכמת האמת חכמת הקבלה. היא חכמת נביאינו. ובה מתנשאים נשיאינו. היא היא חכמת התורה אשר מכל סיג טהורה. בה יתקרבו לאל בני אדם. היא זיום היא הדרם היא הודם. היא תאיר במעשה בראשית נתיבה. היא תגלה חדרי מרכבם. תודיע סוד חשמל. וכל עיון בו בזולתה עמל. ובפירוש השמות. תגלה לנו תעלומות. ופליאות ובצירוף האותיות נוטריקונות וגמטריאות. אשר מי אשר אליה זכה. ולתת עליו
היום ברכה. ושאר החכמות אינם רק שיחות. ואליה המה פתיחות. ואם היא גברת המה שפחות. ודי להם בזה מעלה. ואחר אשר עד המופת אשר אי אפשר להכחישו מחקרה עלה. האמנם נהגנו בעצמנו בלמודם היתר. כדי להשיב את אפיקורוס עושה תורתינו פלסתר. כי התורה להודיענו תעלומות רמות בלי מופת תחיש. אך המופת לא תכחיש. והאמת הברור. כי העוזב דרכיה עונו צרור. ופני המתרפים במצותיה קבצו פארור. לא יועילו החכמות רק ללטוש המחשבה הם סבה. אך היא במצותיה היא המביאה לחיי העולם הבא. ובזה על כלן זולתה מדתה מרובה. כה דברי המתאבק בעפר רגלי המשכילים בחבה. מעתיר לאל עילום. יפרוש עליהם סוכת שלום. כמין בית מעובה.
אמנם לעולם לא נוכל להתעלם מהתרופה הכללית הכוללת את הכל ושעזיבתה היא שגרמה לנו את נפילתנו והוא הדבר, מה שאני בעוניי ובמר נפשי רגיל לקרוא,לשנות ולשלש מאות ואלפים פעמים, עזבנו את נשמת התורה וזאת היא הצעקה הגדולה, המקפת בעוזה דורות רבים, מימי הנביאים, הסופרים והחכמים, גדולי הדורות הראשונים והאחרונים. גדולי הכשרון שבנו פנו להם, בעיקר אל הצד המעשי שבתורה, וגם שם רק במקצועות מיוחדים, עבדוהו והרגילוהו בחינוך, והצד הרגשי, ויותר מזה הצד העיוני, ומה שלמעלה ממנו ובא אחריו ממילא, הקדשי ההופעי, שבו הגאולה והישועה גנוזה, אותו עזבו לגמרי ולגס רוח ומשוגע יחשב גם מי שבא ותובע את העלבון הגדול הזה, מרועי האומה. הקול הגדול של חוקרינו האלהיים, של חסידינו העליונים, של המקובלים הטהורים באי סוד ד', קדושי המבט ואדירי הרצון, חוכי ישועה וצופי גאולה, היה לקול קורא במדבר… דוקא בעת משבר גדול וסכנה עצומה, צריכים לקחת את המעולה שבתרופות… כל התורה, בפירושיה הרוחניים כולם, צריכה היא להתעלות אצלנו. כל מי שיש אומץ בלבבו, כח בעטו ורוח ד' בנשמתו, קרוא הוא לצאת אל המערכה ולצעוק הבו אור. מחזה אחר, לגמרי אחר, היינו רואים בדורנו, אלמלי נתנדבו חלק רשום מבעלי הכשרון, הממולאים בתורה ובשכל טוב, לעבוד את כרם ד' בתוכו פנימה, לעסוק בטהרתם של מושגי האמונה והעבודה, בבירורן של הדיעות בעניני האלהות...ואנחנו היינו מתחילים במלאכת שמים הגדולה של ביעור רוח הטומאה מן הארץ ושל התחלת הופעת תיקון עולם במלכות אל עולם. ועל זה אנו נתבעיםולזה נוצרנו. ובכל זמן שאנו נודדים, נשחטים ונטבחים, כצבאות וכאילים, על אשר אין אנו מכירים את תפקידנו, באים אנשים קטנים ומצומצמים ומרפאים אותנו ברפואות קרות מכל המינים, ואת סם החיים העיקרי, אותו, מניחים בקרן זוית. אלה מתוך טמטום הלב וקטנות אמונה, ואלה מתוך גאוה וחסרון ידיעה… ואקוה ששום אדם לא יחשדני במיעוט אהבה, חלילה, לתורה המעשית, להתמדת לימודה ולהרחבתה בפלפול וסברא, בחריפות ובקיאות. אבל בעת שהדבר בא עד לידי הפרת תורת אמת, תורה דלעילא, עד לכדי הדעכת נשמת הנשמה, עד כדי החלשת כח המחשבה, ועד כדי הבאת מעמד החיים הרוחניים שלנו ושל כל העולם כולו, התלוי בנו, למצב של פרפור ועילוף נורא... ואם יבוא אחד ויאמר, שישועתנו מונחת היא בנשמתה של תורה, בהגדלתה והאדרתה העליונה והאמיתית, יבואו כל הטוענים מעברים וימטירו עליך מבול של השגות: מה אתה חפץ בקבלה, במוסר, בחקירה, בפילוסופיה, בדרשנות, בספרות, בשירה? הלא כל אלה פשטו את הרגל ולא נתנו לנו את מה שהבטיחו בעת שהתחילה תסיסתם, וטענות כאלה מספיקות כבר להחניק את קול ה', הקורא בנו מקרב מעמקי נשמתנו וממלא העולמים כולם: 'דרשוני וחיו', - בעת כזאת אנו חייבים להפגין על הגדול שבחסרונות.
כאשר ימעט ההשכלה מבני ישראל בהמשך הגלות, וההקדמות האלהיות יתעלמו וישתכחו מהם יפלו הרבה במהמורות הגשמות, והעשותם אלוה בעל מקרים ותוארים, וזה מפני שסתרי תורה יתעלמו מהם ולא רבים יחכמו ולא ידעו הסוד אלא א' מעיר, ונמצאו רבים בשוחת הטעות, לזה בטלו כחו והתפללו עליו כדי להחליש רשתו.
וידע סתרי תורה וטעמי המצות... כי הנפש מתחזקת בהם ומתבודדת עם קונה... ומלבד הטוב הגנוז העולם הבא למשתדל ומתחכם בה גם בעולם הזה טועם טעם עולם הבא... ובזכות העוסקים יבא משיח כי אז תמלא הארץ דעה בסבתו אשר זה תהיה סבה קרובה לביאתו.
שמע בקולי איעצך ויהי אלקים עמך אל תמנע בשביל הפחד לכנוס בעסק החכמה כי מה נפש חיותך אשר אתה בעולם אם ח"ו אין בך חכמה ומדע אין חייך חיים והכתוב אומר ראה נתתי לפניך את החיים ובחרת בחיים והגע עצמך אם איש יעמיד עליך למונעך מחיים חס ושלום תעמוד עמו למלחמה... או תמשול בו או חס ושלום להיפך וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו ויקלו בעיניו כל הפעולות ואיצטדקאות שבעולם לעבור בים ולעלות לשמים עד שיכניע את העומד כנגדו ורוצה למנעו מן החיים וקל וחומר מה נאמר בחיים הנצחיים הנקראים חיים.
חידוש לי על העיר פראג שהיא מקום לומדים, ותורה בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא(תרגום: ותורה מגינה ומצילה בין בזמן שהאדם עוסק בה ובין בזמןשהאדם אינו עוסק בה), ואיך יורדת שם היהדות מיום ליום אחורנית ר"לץ. אכןהענין הוא דמקודם היה די בתורה הנגלית, אבל עתה בעקבתא דמשיחא, צריך להיות גם תורת הנסתר, כמו שאנו רואים נר דולק, וקודם שכבה הוא מתחזק ביותר ושלהבתו עולה יותר, כמו כןמקודםלא היה היצר הרע מתגבר כל כך, והיה די בתורה בנגלה לתבלין לנגדו, אבל עתה קודם הגאולה היצר הרע מתגבר יותר וצריכים להתחזק גם בנסתר.
חייבים לדעת אותה, כי מצווה היא עלינו: "וידעת היום והשבות אל לבבך, כי ה' הוא האלוקים". הרי שחייבים אנחנו לידע בידיעה ולא באמונה בלבד, אלא בדברים המתיישבים על הלב.
כל חכמת הקבלה היא רק לדעת הנהגתו של הרצון העליון, על מה ברא כל הבריות האלה? ומה הוא רוצה בהם? ומה יהיה סוף כל סיבובי העולם? ואיך מתפרשים כל הגלגולים האלה אשר לעולם, שהם כל כך זרים, כי כבר שיער הרצון העליון בעצמו סיבוב הנהגה זאת הגומרת בשלמות גמור. ואלה השיעורים הם מה שאנו מפרשים בסוד הספירות והעולמות.
ומצאתי כתוב, כי מה שנגזר למעלה שלא יתעסקו בחכמת האמת בגלוי, היה לזמן קצוב, עד תשלום שנת הר"ן, ומשם ואילך יקרא דרא בתראה והותרה הגזירה והרשות נתונה להתעסק בספר הזוהר.
ואחר שבזכות זה עתיד לבוא מלך המשיח ולא בזכות אחר אין ראוי להתרשל.
שתים רעות עשה עמי, אתי עזבו מקור מים חיים לחצב להם בארת נשברים אשר לא יכלו המים.
ראיתי עבדים על סוסים, ושרים הולכים כעבדים על הארץ. קהלת י' ז'
שכל גדולי הקבלה פה אחד צועקים, ככרוכיה, שכל זמן שמסלקים מאורייתא את רזיה ואינם עוסקים בסודותיה, מחריבים את העולם…
ראוי שנדע אם המכחיש ענין מציאות הספירות יקרא כופר אם לאו. ונאמר כי טעות האדם בענין זה יהיה בא' משני פנים, הפן הא' מי שלא ידע בהם כלל לא מצד שאם יתגלו לו תעלומות חכמה יכחישם חס ושלום אלא מצד שלא הורגל בהם ולא נתגלו לו שערי אורה, האיש הזה ודאי שלא יקרא כופר ולא מכחיש... אבל המכיר את בוראו שנגלו לו שערי ההקדמות בסילוק הגשמות ואינו מודה באמת ומעיז פניו ואומר שהאלוה הוא גשם, זה ודאי יקרא מין...הפן השני הם אותם אשר נגלו אליהם ענין הספירות ומציאותם, ויכחישום מפני רוע תכונתם כי הורגלו בחכמות חיצוניות ובילדי נכרים יספיקו, ואלו אם לא יקראו כופרים או מינים מפאת כי הם מאמינים בכל עניני האלהות, עכ"ז יקראו כופרים מפני שהם מכחישים פ' תורה שבע"פ...ועל זה הדרך יוכרח שהאומר שאין לו עסק בקבלה ואינו רוצה לכוין בתפילתו אלא לבעל האורות כאשר חשבו רבים ודאי שיקרא טועה.
ראינו המתרחקים מחכמה זו מתחלקים לשלושה חלקים, החלק הא' הם אותם שיתרחקו ממנה לאמרם כי אין הכרח להאמין בנעלם התורה לסבות רבות. אם לחשבם הדברים בפשוטן, ובנעלם אין להם חפץ כי מי יכריחם להאמין בעשר ספירות, ושאר חלקים אשר לחכמה זו, ואין רצונם להאמין אלא באחדות הנפלא, וכשאר יגיעם קצת מחכמה זו ומה גם בשמעם אין סוף וצורת התורה, יפערו פיהם לבלי חק לדופי המשכילים וכמעט יהיו בעיניהם ככופרים... ויש כת שנית, שיתרחקו מן החכמה הזאת וישתתפו להם טענות רבות, וכולם מסכימים בגודל מעלת החכמה, יש שאמר שהיא חכמה נשגבה, ואין הכל ראוים להכנס אליה עד שידמה בדעתו להעניש לנושאים ולנותנים בה, באמרו שהוא מקנא קנאת ה' צבאות, וקנאת תורתו, בראותו כי שלחו ידם במקום גבוה, לעסוק באלהות... ויש כת שלישית שיתרחקו מן החכמה הזאת לאמרם כי קרוב אדם לטעות בדברים אלה, ואפשר לבא לידי חטא וליפול באחד מן הטעויות הנוגעים במקום גבוה, והנה הכת הזאת כונתם רצויה ומעשיהם אינם רצויים... גם אם לא ימצא האדם מי שילמד לו כראוי, שלא מפני זה ימנע עצמו מעסק התורה, שסוף סוף שכר לימוד בידו, ובזה יזכה אל האמת.
רבים חשבו כי אין ראוי להחזיק בסוד יותר מדאי מפני שתשתכח תורת המעשה דהיינו האסור והמותר הפסול והכשר מישראל, וח"ו תורה זו מה תהא עליה אם היינו כולנו מייחדים בסודות התורה... אמנם המואסים בה אינם בכלל עבדי ה'.
"לא יחפץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו", שנמשך אחרי שכרון העולם השפל. וממעט בהשכלת התורה, מלהתעסק בסודותיה הנעלמים, מפני שצריך לזה "תבונה" להבין דבר מתוך דבר. והכסיל אינו חפץ לעמול בכדי להבין, אלא "בהתגלות לבו" כלומר: דברים הנגלים לעיני כל, שאינו צריך לעמול בכדי להשיגם. ולפי דעתו הקצרה חושב הוא כי הוא יבינם, ואף כי אליבא דאמת גם זה הוא לא משיג.
עיקר הגאולה הוא מרזי דאורייתא, כי או"ר גי' ר"ז, וזה נקרא כ"ן שגי' סו"ד מיסו"ד. וזה שכתוב במדרש, אני אמרתי יהי כן, והרשעים אומרים לא כן, שהם אומרים שאין בתורה אלא הפשט, על כ"ן לא קיימו. ועיקר היא חכמת התורה ורזיה שיתגלה לנו ב"ב וכו', ועל דור שלנו נאמר משוד עניים גופייהון עתה אקום, בזכות אמרות ה' המזוקקות שבעתיים, אך ה' ישמרנו מהרשעים אשר סביב יתהלכון ואינם רוצים ברזי ובסודות התורה, שהם כרום זלות, דברים העומדים ברומו של עולם והקב"ה ירומם.
ידוע ומפורסם הוא גודל החיוב המוטל על האדם ללמוד חכמת האמת שהיא חכמת הקבלה וסתרי התורה כמבואר בספרים קדמונים... ותמהתי על אנשי דורנו שהצנועים שבהם מושכין ידיהם מללמוד חכמת האמת.
ראיתי בספרי מקובלים רבים הרבה גודל העונש העצום והמר על מי שמנע את עצמו מללמוד חכמת הקבלה ועוצם השכר והעונג בעולם הבא למי שלומדה.
ואני תמהתי על בעלי הבתים הכשרים למה ישנו כל הלילה ויבלו ימיהם בהבל למה לא יעמדו באשמורת לומר תהילים וחצות כפי כחם ואחר כך ילכו להתפלל מלה במלה בכוונת הלב כל חד כפום שיעור דיליה ואם הוא בר הכי ללמוד על כל פנים משניות למה ימנע עצמו מזה ולומר איזה דפין מן הזוהר הקדוש כי כל דיבורים אלו הם קישוטי הנפש חיים לנפשו.
ומכאן תבין את היבשות והחשכות שמצאנו בדורנו זה, שלא נשמע כמוהן בכל הדורות שקדמו לנו, שהוא משום שאפילו עובדי ה' שמטו ידיהם מהעסק בסודות התורה.
אבל אם ח"ו להיפך, שהאדם מישראל, משפיל מעלת פנימיות התורה וסודותיה, הדנה בדרכי נשמותינו ומדרגותיהן, וכן בחלק השכל וטעמי מצוה, כלפי מעלת חיצוניות התורה הדנה בחלק המעשה בלבד. ואפילו אם עוסק פעם בפנימיות התורה, הרי הוא מקציב לה שעה מועטת מזמנו, בשעה שלא יום ולא לילה, כמו שהיתה ח"ו, דבר שאין צורך בו, הוא נמצא גורם בזה, להשפיל ולהוריד מטה מטה את פנימיות העולם, שהם בני ישראל, ולהגביר את חיצוניות העולם עליהם, שהם אומות העולם, וישפילו ויבזו את בני ישראל כמו שהיו דבר מיותר בעולם, ואין לעולם חפץ בהם ח"ו... ואז הם עושים כל החורבנות והשחיטות האיומים, שבני דורינו היו עדי ראיה להם, השם ישמרנו מכאן ואילך... וכל ירידתם של בני ישראל, הם מחמת שעזבו את פנימיות התורה, והשפילו מעלתה מטה מטה, ועשו אותה כמו היתה ח"ו דבר שאין צורך בו כלל.
אוי להם לאותם אנשים הגורמים, שרוחו של משיח יסתלק וילך לו מן העולם, ולא יוכל לשוב לעולם, שהמה, הם העושים את התורה ליבשה, כלומר, בלי משהו לחלוחית של שכל ודעת, כי מצטמצמים רק בחלק המעשי של התורה. ואינם רוצים להשתדל להבין בחכמת הקבלה, לידע ולהשכיל בסודות התורה וטעמי מצוה. אוי להם, שהם גורמים במעשיהם הללו, שיהיו עניות וחרב וחמס וביזה והריגות והשמדות בעולם.
וחז"ל אמרו, שהתורה הקדושה מקוננת לפני הקב"ה: "עשאוני בניך שיר בבתי משקאות". והמה אפילו דמות שיר אינם עושים מהתורה, רק דיבורים מבהילים לכל שומע וכדי בזיון וקצף. ועוד מבקשים שכר כפנחס באמרם, שבאמונה שלימה המה עושים. ועליהם הכתוב אומר: "יען נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק הימני" שזוהי סבת החורבן דבית ראשון. ועדיין השטן מרקד ביננו דוקא בעקבתא דמשיחא, שהוא זמן תכלה דרזין דאורייתא. וקנאת ה' צבאות באה כאש בעצמי לא תכבה. אשר מסבתה נתהותה בקרבי התעוררות לגלות את השמלה בשיעור כזה, אשר ידעו שיש חכמה בישראל.
הנה עם בני ישראל נחלקים לג' כתות: כת א' מהם, הם ע"ה המון העם. כת ב', הם הת"ח העוסקים בפשטי התורה. כת ג', והיא בעלי חכמת האמת. והנה כנגד כת א' אמר: כי אויל עמי, אותי לא ידעו. ירצה הם המון העם, הנקראים עם סתם. וכנגד כת הג', הם העוסקים ברזי התורה וסודותיה, הנקראים בנים... וכנגד כת חכמי הפשט, אותם אשר הם מואסים לעסוק בחכמת האמת.. ואומרים שאין בתורה אלא הפשט בלבד ח"ו... עליהם אמרו, חכמים המה להרע ולהיטיב לא ידעו... ותקלות רבות יוצאות מתחת ידיהם בעו"ה... וכנגד כת הא' אמר, ראיתי את הארץ והנה תהו... ומחזירים העולם לתהו ובהו, אשר לסיבה זו קראם למעלה אוילים, באומרו כי אויל עמי, כי אין לך איולת גדולה מזו לקיים את גופם ולהחריב את נשמתם... וכנגד כת הב' הם הת"ח, העוסקים בתורת ד'... אין להם אור בתורתם, כמ"ש למעלה בשם רז"ל, על הפסוק במחשכים הושיבני, זה תלמוד בבלי. וחכמת ס"ה היא המאירה אותם, ומבארת הדברים הנאמרים בתלמוד.
ובלי ספק כי העוסקים בתלמוד בבלי בלבד, מגששים כעורים קיר, בלבושי התורה, ואין להם עינים רואות ברזי התורה הנסתרים בו.
אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. כי בלי ספק בהיותם עוסקים בפשטיה ובסיפוריה לבדם, היא לובשת בגדי אלמנותה, ושק הושת כסותה, וכל האומות יאמרו לישראל, מה דודך מדוד, מה תורתכם מתורתינו, הלא גם תורתכם סיפורים בהבלי העולם, אין עלבון תורה גדול מזה. ולכן אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. ואינם עוסקים בחכמת הקבלה, שהיא נותנת כבוד לתורה, כי הם מאריכים הגלות, וכל הרעות המתרגשות לבא בעולם... ומה יעשו הפתאים היתושים אשר בזמנינו זה, בהיותם חכמים שמחים בחלקם וששים בעבודתם... ואינם יודעים כי מיראתם ליכנס בה הם נמנעים מלהתעסק בה כנזכר, וע"כ גבעות אלו נתקלקלו, וליבם שורש פורה ראש ולענה, ועלתה בהם חלודת טיט ורפש, לכפור בחכמת האמת, ואומרים שאין בתורה אלא פשטיה ולבושיה בלבד... ואין ספק כי לא יהיה להם חלק בעוה"ב... ועליהם נאמר, הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו.
וכן בהפך בהיותו עוסק בחכמת המשנה והתלמוד בבלי ולא יתן חלק גם אל סודות התורה וסתריה כי הרי זה דומה לגוף היושב בחושך בלתי נשמת אדם נר הוי"ה המאירה בתוכה באופן שהגוף יבש בלתי שואף ממקור חיים אשר זהו ענין אומרו במקום אחר ההוא הנזכר לעיל וזה לשונו דאלין אינון דעבדע לאורייתא יבשה ולא בעאן לאשתדלא בחכמת הקבלה וכו' באופן כי התלמידי חכמים העוסקים בתורה לשמה ולא לשמו לעשות לו שם צריך שיעסוק בתחילה בחכמת המקרא והמשנה והתלמוד כפי מה שיוכל שכלו לסבול ואחר כל יעסוק לדעת את קונו בחכמת האמת וכמו שצוה דוד המלך ע"ה את שלמה בנו דע את אלק"י אביך ועבדהו ואם האיש הזה יהיה כבד וקשה בענין העיון בתלמוד מוטב לו שיניח את ידו ממנו אחר שבחן מזלו בחכמה זאת ויעסוק בחכמת האמת וזהו שאמרו כל תלמיד חכם שאינו רואה סימן יפה בתלמוד בחמשת שנים שוב אינו רואה.
ואף גם זאת בדור הזה האחרון לא מאסנו ולא געלנו להפר בריתו אתנו ח"ו וכמו שאמרו בתקונים כנ"ל דבדרא בתראה בסוף יומיא יתפרנסון מהאי חבורא ובגיניה וקראתם דרור בארץ וגומר כנ"ל גם בספר הזוהר פרשת וירא (דף קיח) וזה לשונו וכד יהא קריב ליומי משיחא אפילו הני רביי דעלמא זמינין לאשכחא רזין טמירין דחכמתא וכו' הרי מבואר כי עד עתה היו דברי חכמת הזוהר נעלמת ובדרא בתראה תתגלה ותתפרסם חכמה הזאת ויבינו וישכילו ברזי התורה שלא השיגו הקודמים אלינו ובזה נסתלקה השגת הפתאים המקשים ואומרים איכשור דרי אם דורות שלפנינו לא הישיגוה איך נדענה אנחנו, ובזה יסכר פיהם.
הנה נתבאר כמה מעלות טובות לאדם השלם על כל הנמצאים כלם. ויתבאר מזה ההפך האחר, כי בהיות האדם חוטא, כבר החטיא הכוונה בבריאתו, ולא די שלא יקרא שלם, אבל הוא פחות מכל הנבראים, ואפילו מהבהמות והחיות הטורפות, וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל, כי כל מי שלא הגיע אל השלמת הצורה האנושית לא יקרא איש, אבל בהמה על צורת איש, כי יש לו יכולת על מיני ההיזק וחידוש הרעות, מה שאין לשאר בעלי חיים, כי השכל והמחשבה אשר היו מוכנים להשגת השלימות, ישתמש בהם לכל מיני התחבולות להוליד הנזקים, ואם כן איפוא הוא פחות מהבהמה.
ומכאן תשובה לסכלים המתחכמים, וחכמת מה להם, הפוערים פיהם נגד העוסקים בחכמת הקבלה, האומרים עליהם, כי קול דברים הם שומעים, ותמונה אינם רואים, אוי להם ולרוע מזלם על סכלותם והוללותם, כי לא ירויחו מזה, רק שהם מניאים את עם הוי' מעלות להר קודשו, שהרי גם מלאכי מעלה יגעים ואינם משיגים עצם הכבוד, ומרוב תשוקתם מתאמצים לעלות לפנים ממחיצתם, והנם שואגים על דרך אומרו, באהבתה תשגה תמיד ולא לשגגה יחשב להם. אף שוכני בתי חומר, אשר בעפר יסודם, לא יחשב להם תשוקתם לשגגה, רק לשבח וגדולה וכבוד, כי התועה בדרך, וכוונתו לבקש את בית המלך, והוא מחזר חלילה, לדעת איזה הדרך ישכון, לצדקה תחשב לו, ופרס מאת המלך יקבל על טרחו. וזהו האמת, ומה שאין בו ספק. והדוברים עתק על העוסקים בספרי הקבלה בגאוה ובוז, עתידין ליתן את הדין, כי תאלמנה שפתיהם בזה ובבא, כי יסכר פי דוברי שקר המתהללים באלילים מעשה ידי אדם, במופתים המורגשים, כפי הנגלה לסנוירי עיניהם, ואת פועל הוי' הרוחני לא יביטו, כי הוא נשמה למורגש, ודי להם סכלותם לעונש נפשם.
נזר התורה היא חכמת הקבלה אשר רוב העולם פורשים ממנה באמרם במה שהורשית התבונן ואין לך עסק בנסתרות אתה שלח נא ידך ואחוז בזה אם אתה מסוגל לתורה הזאת ומנה לא תזוע כי מי שלא טעם טעם חכמה זו לא ראה מאורות מימיו והולך בחושך ואוי להם לבריות מעלבונה של התורה הזאת... ולבאר גודל העון של אותן האנשים הגורמים מניעה לאותם הרוצים ללמוד חכמת הקבלה בסברות טענותיהן המזוייפים... והמכשלה הזאת איננה תחת יד ההמון בלבד אך יד הסגנים והחכמים מתחכמים בדעתם במרד ובמעל הזאת ולא זו בלבד שמואסים בידיעת האלהו"ת אלא אף זו התחילו לבזות ולגנות החכמה הזו בחושך ילכו ובחושך שמם יכוסה על שפערו פיהם ואמרו ידנו רמה בנגלה מה לנו לחכמה הזאת די לנו בפשוטי התורה.
ומי שלא עסק בחכמת האמת ולא רצה ללמוד אותה בשעה שנשמתו רוצה לעלות בגן עדן דוחין אותה משם בבזיון... ואל תפן לקחת ראיה מגדולי התורה בעלי הנגלות שלא רוצים לעסוק בחכמה זו כי דברי חכמינו זכרונם לברכה במדרש ובזוהר נאמנים יותר מגדולי הדור הזה.
כל המונע וחושך עצמו מלימוד הקבלה הוא נדחה ממחיצת צדיקים ומפסיד עולמו ואינו זוכה לראות באור פני מלך חיים יתברך.
היא התרופה הכוללת את הכל, ושעזיבתה היא שגרמה את נפילתנו והיא הדבר אשר אני בעוניי ובמר נפשי רגיל לשנות לשלש מאות ואלפים פעמים. עזבנו את פנימיות התורה...
באים אנשים קטנים ומצומצמים ומרפאים אותנו ברפואות קרות מכל המינים ואת סם החיים העיקרי מניחים בקרן זוית.
המה הם העושים התורה יבשה, שאינם חפצים להשתדל בחכמת הקבלה, אוי להםשגורמיםבזה עניות וחרב וביזה והרג ואובדן לעולם.
כל אחד מה שמלמדין אותו בבטן אמו כן יש יכולת בידו להשיג. ומי שהיה יכול להשיג סודות התורה והוא לא ישתדל להשיגן - נידון בדינין קשין ר"ל.
על אותם חסידים שיש בהם הרבה רעשנות אך לא עמקות ורגש, היה אומר שהם ארובות בלי בתים: מעלי עשן ללא אש.
באין מטרה לחיים – המוות מוכרח להיות.
השיקוע באפר החומריות רק מגדיל את המוות, מאחר שהאדם שקוע כולו בדברים שהמוות שולט בהם.
ואמנם בהשאר החכמה כך ערומה, דברים סתומים בלי הבנה, נולד מזה רעה אחרת - שחכמים גדולים עזבוה בקרן זווית, כי מטבע החכמים לבקש הבנה מיושבת, ולדעת הדברים בעמקם, ולא להתרצות במילין בעלמא. ובראותם שאין בדברים האלה מה שימלא תאוותם, אמרו למה נבלה זמננו במה שאי אפשר לנו להשיג. ואחרים הרעו יותר, כי לא די שמאסו בה, אלא שדברו עליה סרה, בחשוב אותה כפתיות שקבלו עליהם בני אדם להתקע בדברים גסים ובלתי מתקבלים. ועוד הגיעו לכפור בעיקריה, ולשלול היות הזהר הקדוש מחובר מהרשב"י זלה"ה וחבריו. וכל זה מהיות דברי החכמים זרים בעיניהם, עד שאין ראוי להם להתיחס אל איתנים מוסדי ארץ - התנאים זללה"ה.
זהו הטעם שרשב"י צווח כל כך על זה, וקורא לעוסקים בפשט התורה, שהם ישנים בתרדמה, כי אינם פוקחים עיניהם כלל לראות באהבה שהקב"ה אוהב אותם, כאילו הם ח"ו כפויי טובה אליו. ועוד, שאינם רואים ואינם יודעים דרך הקדושה כלל, ואת הדבקות בו יתברך.
והרי התורה מצוה ואומר "ובו תדבק" (דברים י, כ). ואף על פי שפירשו על המתדבק בתלמיד חכם, אבל סוף סוף אין מקרא יוצא מידי פשוטו. והאמת, שצריכים ישראל לידבק בו ממש בדביקות גמור, לדעת דרכיו המיוחדים על פי קדושתו, וללכת בהם. והנה על כן אמרו: "שיר השירים –קדש קדשים" (שה"ש רבה, סוף הפתיחה). כי הוא מיוסד ממש על זה העניין, ומפרש האהבה הזאת, וכל ההשתדלות שמשתדל הקב"ה להתדבק בקדושתו עם ישראל, שישראל צריכים להקביל כנגד זה תשוקה אליו יתברך, להתדבק דביקות ממש.
והנה זה פרי הגלות בעוונותינו הרבים, ששכחו ישראל את הדרך הזה, ונשארו ישנים, משוקעים בתרדמתם, ואין שמים לבב לזאת. אבל תורה חוגרת שק על צרתה. והנה אנחנו במחשכים כמתי עולם, כעורים ממש המגששים קיר. לישרים לא נאוה ללכת בדרך הזה, אלא אדרבא לפקוח עיניים עיוורות, ולראות אהבת ה', ולדעת הקדושה ודרכיה, להתקדש בה ממש.
אבל יש חשך אחד שמחשיך עיני בני אדם, לשקע אותם בדברי הטבע. ואז אינם מכירים עוד שהקב"ה הוא המנהיג העליון, המסבב את הכל, אלא הכל נותנים למזל. וסוד זה (ישעיה סה, יא) העורכים לגד שלחן. עם כל זה בונים כל מחשבותיהם וכל משפטיהם, הכל על פי הטבע. וגם כמה חכמות חיצוניות נמצאו, כלם בסוד הטבע הזה, וכולם משקעים בני העולם בסברות אלה. ובזה נתרחקו מידיעת ההנהגה הפנימית. ולזה הגיעו הדברים בדורות האחרונים, שנשתכחה התורה מישראל, ואין מבין עוד ההנהגה על יושרה, אלא הולכים הכל אחר הבצע. ור"ל אפילו שלא יחטאו חטאים ממש, אך עניינם כבהמות בשדה הנושאים משאם. וכלל כל זה הוא החשך שאינו מניח לראות שרש ההנהגה היכן הוא.
קבלנו מרבנו הגדול ז"ל [הגר"א], שחלילה לומר שהסוד האמיתי יסתור הדין המוסכם להלכה פסוקה, רק שהאחרונים לא ירדו לעומק החכמה הזאת.
וייצר ה' אלקים מן האדמה כל חית השדה וכל עוף השמים, ווי לעלמא דאינון אטימי לבא וסתימי דלא מסתכלין ברזי דאורייתא ולא ידעין דוודאי חית השדה ועוף השמים אינון עמי הארץ ואפילו באלין דאינון נפש חיה לא אשתכח עזר בהון לשכינתא בגלותא ולא למשה דאינו עמה. ע"כ לשון הזוהר אינן עמי הארץ בספר אור ישראל פי' דהכי קאמר ואין עליהם תרעומת שלא למדו הסוד. דאינון נפש חיה, הם התלמידי חכמים הלומדים הפשט ומניחים הסוד עליהם היא התרעומת לפי דלא אשתכח עזר בהון בגלותא לשכינתא לפי שעל ידי סודות התורה שקורא האדם עושה תיקון גדול לשכינתא בגלותא.
אשרינו מה טוב חלקינו שזכינו לאורו לילך ולהגות באמרי נועם מזיו זוהר עליון אור הקדוש, חכו ממתקים וכולו מחמדים, מים שאין להם סוף וקץ להבין ולהשכיל במעשה בראשית ובמעשה המרכבה, ואיך להיות מרכבה להתייחד ולהשיב נפש אל המקור מחצבה ושרשה. וזאת נחלט ונשרש בנפשי אשר מי שלא ראה אור ספר הזהר לא ראה אור מימיו.
בזכות לימוד הזוהר הקדוש יבוא הגואל.
גם דע כי יש נוהגים ללמוד זוהר הקדוש כולו בכל השנה שמחלקים הדפים כפי הימים של כל השנה ואשריהם ואשרי חלקם.
כבר ידוע לכבודם מעלת לימוד הזוהר הקדוש אשר הוא מבטל כל מיני פורעניות וגזירות קשות ורעות.
ובגלל שעתידים ישראל לטעום מאילן החיים שהוא ספר הזוהר הקדוש, יצאו על ידו מן הגלות.
כעת הזמן המחיב להרבות קנין בתורה הפנימית. ספר הזוהר הפורץ נתיבות חדשות, משים במדבר דרך מסילה בערבה, הוא וכל תבואתו מוכן הוא לפתוח פתחי גאולה.
הבעש"ט צוה לאנשיו שקודם כל תפלה ילמדו מאמרי זוהר.
יזהר ללמוד בכל לילה קודם השינה או באגדה או בזוהר הקדוש.
ולעולם אין כח בנו להפשיט התורה ממלבושיה אם לא הרשב"י ע"ה וחבריו בקצת מקומות.
ומי שלא זכה להבין הזוהר, אף על פי כןילמוד, כי הלשון של הזוהר מזכך הנשמה.
אמר מהר"מ מקאברין זצוקלה"ה: אמירת הזוהר הקדוש בכל יום אף כי לא ידע מה הוא אומר עכ"ז אמירת הזוהר הקדוש מזכך הנשמה.
לימוד התיקוני זוהר הקדוש... מטהר הגוף והנשמה וסגולתו לקרב הגאולה במהרה בימינו.
מכתב מורנו הבעש"ט להרב ר' דוד ממיקאלאיוב עצה שלא לירא בשינה ללמוד מאמר אחד מתיקוני זוהר קודם השינה.
לשון הזוהר הקודש הוא מסוגל לנשמה אף שאינו מבין כלל מה שאומר כמשל הנכנס לחנות של בושם אע"פ שלא לקח כלום מכל מקום ריח טוב קלט עמו.
לימוד הזוהר הוא שלימות גדול אל הנפש ואע"פ שאינו מבין. הלשון של הזוהר לבד מסוגל מאד.
התיבות והדיבור של זוהר הקדושעצמן מקשרין את האדם לאין סוף יתברך.
ידוע שלימוד הזוהר מסוגל מאד מאד ודע שע"י לימוד הזוהר נעשה חשק... והלשון הקדוש של הזוהר מעורר מאד לעבודת השם יתברך.
יעסוק בספר הזוהר אף על גב דלא ידע ולא מבין מאי קאמר, מכל מקום הלשון של הזוהר מסוגל לשכינתא ולנשמתא לקרוא בו יותר מכל עסק התורה.
אם זכה ילמוד זוהר באשמורת כי בזכותו יצאו ישראל מהגלות שדומה ללילה.
ילמוד בספר קבלה ואף אם אינו מבין בהם יאמר דברי הזוהר ותיקונים כי הם מסוגלים לטהר הנשמה.
ביום שבת קודש יהיה לכם שיעור קבוע ללמוד בזוהר הקדוש מסדר השבוע, וזה יהיה לכם חוק ולא יעבור.
וללמוד ספר הזוהר בחשק גדול.
מי שהוא בעל עסק גדול יהיה רוב לימודו בזהר אף שאינו מבין, כי מה איכפת ליה שאינו מבין אפילו הכי הוא סגולה.
ילמוד בכל יום זהר מעט ובשבת כל היום זהר.
מי שלא זכה להבין, אפילו הכי, יקרא הלשון מפני כי הלשון מסוגלת לזכך הנשמה ולהאירה בזוהר נפלא.
כשלומד זוהר יעיין בכל מלה ומלה. כי כל אות הוא חידוש בפני עצמו. ודברים הנראים כפשט אינם אלא סוד. כי הזוהר כולו אורה.
אמת שמקובל בידינו שגם מי שלא ידע כלום אף על פי כן לשון הזוהר מסוגל לזכך הנפש.
יתחדש לו בכל רגע אור חדש ממש עד שנעשה ממש בריה חדשה על ידי הזוהר ומר"ן האר"י.
כל אות ואות של ספר הזוהר וכתבי מר"ן של הרח"ו... הם תיקונים גדולים לנשמה לתקן כל הגלגולים.
עיין שם גודל החיוב לעסוק בספר הזהר ובתיקונים, והם נשמת התורה, ובזה יזכה בנשמתא לנשמתא דברים עתיקים וכו'.
יזהר לעסוק בתורה סמוך לשכיבה איזה שיעור גירסא במשניות או בספר זוהר הקדוש אשר קדושת התורה אשר למד בשכלו תנצור אותו.
ולזה הספר יקרא ספר הזוהר מפני השפעת האור ההוא מהזוהר העליון, ודרך אורו משפיעים בהשגחה אלהית כל המתעסקים בו, שהיה אור ושפע עליון מהדעת מושפע ברזי תורה דהיינו רזי וסתרי תורה וכו' כיון שנשפע משם אתקרי החיבור הזה ספר הזוהר, כלומר שנשפע מהזוהר ההוא.
ולו עמי שומע לי בדור הזה שהמינות גובר היו לומדין עם תינוק בן תשעה שנים ספר הזוהר והתיקונים להגות בהם והיה יראת חטאו קודמת לחכמתו ויתקיים.
מזמן אשר הציץ וזרח אור יקרות של שני מאורות הגדולים ספר התיקונים וספר הזוהר קיימו וקבלו היהודים קהל עדת ישראל להחזיק בלימוד הקדוש של התיקונים והזוהר יחיד ורבים מנער ועד זקן, והגם דאין לאל ידם להשיג ולהבין סוד אמרות טהורות שבספרים הקדושים האלה אף על פי כן שותים בצמא את דבריהם ומתלהבין בקריאתן מאד מאד.
ספר הזוהר בו דבוק נפשי עד אשר בשכבי ובקומי בו נקשרתי, לא נח ולא שקט לבי, כי באמת הספר הלזה ידוע ומפורסם סגולת עסקו בו, והוא מקור לכל ספרי יראים וממנו נובעים כל המוסרים ואהבת ה' התמימה וכו'.
כתוב בספר הקנה ושבתם וראיתם בין צדיק וגו' בין עובד אלקים לאשר לא עבדו, עובד אלקים היינו העוסק בתלמוד ובזהר, לא עבדו, העוסק בתלמוד לבד ואינו עוסק בזוהר.
קודם התפילה למעט בדיבור כל מה דאפשר, ולמוד איזה עניין בזוהר הקדוש או בתיקונים או בזוהר חדש.
למוד ספר הזוהר נשגב מאוד לטהר ולקדש הנפש ואפילו אי לא ידע מאי קאמר ושוגה בו שגיאות הרבה הוא חשוב לפני הקדוש ברוך הוא כדכתיב ודגלו עלי אהבה פירשו רבותינו ז"ל ודלוגו עלי אהבה הא למה הדבר דומה לתינוק קטן שאינו יודע דבר ומדבר חציין של תיבות בלעגי שפה ואביו ואמו יצחקו לו ישמחו לקולו כך יושב בשמים ישחק וישמח כשהאיש הישראלי יש לו חיבה בתורה ורוצה ללמוד אך אין דעתו משגת או אין לו מי שילמדנו ולומד כשיודע בודאי עושה נחת רוח ליוצרו ובא בשכרו הנה כי כן אין מקום פטור למי שאינו יודע ללמוד אין טענה זו פוטרתו ליום הדין כי יכול ללמוד כמו שיודע.
הרבה חסידים ואנשי מעשה מתחילים ללמוד סדר תיקוני זהר הקדוש מחמשת עשר באב עד יו"כ. כי מעלת אמירת תיקוני זהר בחודש אלול מבואר בהקדמת כסא מלך שמטהר הגוף והנשמה. וסגולתו לקרב קץ הגאולה ב"ב, וכן כתוב באור צדיקים סי' ל"ו ס' ב' אשרי מי שישלים ספר התיקונים בימים אלו ויקירי ירושלים מתחילים באמירת התיקונים מט"ו באב, וכן נהג כ"ק אדמו"ר מסקוורא זצ"ל.
ומי לנו גדול מהספר הקדוש הזה ספר הזוהר יפרש הדרכים יסקל המסלה יכניס אהבה ויראה בלו של אדם ילמדנו ידריכוני במעגלי צדק להביא אותנו אל המנוחה ואל הנחלה.
ומי יוכל שיח גודל קדושת ספר הזהר ותועלתו אשר דבריו צפונים ונסתרים כלפידים בוערים מאירים ומזהירים. פתח עינים מקור החיים. חיי הנפשות תוכו רצוף אהבה דבריו מלהיבים את הלבבות לאהבה וליראה את ה' הנכבד והנורא. ואף מי שאינו מבין תוכיות פנימיות דבריו כל חיך הטועמו ולומד לשונו דבריו המה מסוגלים לנשמה להאירה ולזככה כנודע.
עוד מצאתי מרגלית טובה והיא יקרת הערך ומועילה הרבה לתיקון עון שז"ל וראוי לכל מי שקרה לו ח"ו לומר אותה ויש בה כח לקבץ וללקט הניצוצות שנפלו בקליפה, כאשר העיד האור המופלא מרן האר"י ז"ל והרב ח"מי ובפרט למי שראה קרי באותו היום והוא שילמוד בכל יום אחר התפילה תיקון מ"ח מהתיקונים כי הוא מסוגל להוציא יקר מזולל ולתקן פגם הקרי ומה טוב ונעים אם ילמוד אותו בימי השובבים.
וירגיל ללמוד בקבלה שקריאת הקבלה היא תיקון לעון זה ולכן נקראו המקובלים מחצדי חלא על שם שכורתים כל הקליפות. ולימוד ספר הזוהר הוא בכלל תיקון זה. (יסוד יוסף) ובפרט לימוד תיקון מ"ח מהתיקונים שהוא טוב לאמרו ביום שראה קרי, הנהגות יושר של מהר"י סרוק ז"ל. ונ"ל שגם בימי השובבים טוב לקרותו מדי יום ביום חוק ולא יעבור.
הבה נקוה כי באופן כזה כל אחינו בית ישראל יקבעו לימוד בספר הזוהר הקדוש יחד עשיר ואביון קטון וגדול שם הוא. ומה טוב ומה נעים אם ישתדלו לקבוע חברות ללימוד הזהר ובפרט לעת כזאת אשר ניצוצי הגאולה החלו לפרוח עלינו להשתדל בלימוד הקדוש הזה המסוגל לביאת משיח צדקינו כאשר דבר בקדשו אליהו הנביא זכור לטוב לרעיא מהימנא דבהאי ספר הזוהר יתפרקון מן גלותא וביה יפקון מו גלותא. וה' יחיש גאולתינו בביאת משיח צדקנו בעגלה ובזמן קרב במהרה בימינו אמן.
וירבה בימים אלו [ימי אלול] בצדקה ובלימוד זהר ותיקונים משניות ותהילים.
ויזהר לקבוע למודו בלילה במשניות או בזהר, או שניהם כאחד טובים.
לימוד ספר הזוהר מרומם על כל לימוד, בשגם לא ידע מאי קאמר, ואף שיטעה בקריאתו. והוא תיקון גדול לנשמה, לפי שהגם דכל התורה שמותיו של הקב"ה, מכל מקום נתלבשה בכמה סיפורים, ואדם הקורא ומבין הסיפורים נותן דעתו על פשט הפשוט. אבל ספר הזוהר הן הסודות עצמן בגלוי, והקורא יודע שהם סודות וסתרי תורה, אלא שאינו מובן מקוצר המשיג ועומק המושג.
וכן אמר הגאון הצדיק רבי שלמה בלוך זצ"ל משם רבו החפץ חיים זצ"ל שעל לימוד ספר הזוהר אין שום הגבלה כי רובו מדרש והיה החפץ חיים מעורר לכולם שילמדו כל שבת את הזוהר של אותה פרשה ואפילו לבחורים.
כל ספר הזוהר מיוסד על מוסרים גדולים עד אין שיעור, ובפרט להיות מרכבה ליחוד קוב"ה ושכינתי', ומעיר עיני ישנים מתרדמתם, ומסיר לב האבן, אם אבן הוא נימוח, וגם הוא סגולה להינצל ממים הזידונים מים המרים המאררים חכמת החיצוניות, וכל הטועם ממנו יטעום בעצמו אשר אין חכמה בעולם כחכמת עמקו סתרי טעמי תורה, וכל החכמות מבלעדה לאפס ותוהו נחשבו.
הפליג מאוד כמה פעמים בשבח גדלות קדושת התיקוני זוהר. והיה רגיל לעסוק בו ביותר גם בכל השנה אפילו שלא בימי אלול. ואמר, שבספר התיקונים כלולים כל החכמות שבעולם וכו'.
בלימוד הזוהר היה בוכה הרבה עד שיזכה להבין.
פעם אמר כמתמיה, אצל העולם הכל שוין ספר הזוהר והתיקונים. והמובן מדבריו היה, שבאמת יש חילוק גדול ועצום בין ספר הזהר הקדוש ובין ספר התיקונים, אף על פי שספר הזוהר הוא קדוש ונורא מאוד, אין לו שום ערך נגד קדושת וסודות של ספר התיקונים.
ובעת עיקבא דמשיחא התגברות הרע והעזות והמדות רעות בהנהגות ראשי ערב רב נתגלה האור הגנוז מן השמים ספר הזוהר והתיקונים ואחריהם כתבי מר"ן האר"י ובזה הלימוד מבער הקוצים והרע שבנפשו ויזכה לדבק עצמו באור עליון ויזכה לכל מידות טובות שבעולם ולזה נתגלה האור הזה ועיקר למודך בפנימיות התורה יהיה שתשיג הארה וחיות אלוקי"ת בנפשך בעת למודך ובכל היום... אמר מר"ן האר"י שבזמן הזה נסתרות נעשו נגלות ושמחה לפני המקום ללמוד ברזי התורה ולגלות רזין לכל בר ישראל.
כי האמת הוא, שאין הזהר מדבר במקרים גשמיים כלל, אלא בעולמות עליונים, שאין שם סדר זמנים כמו בגשמיות, וזמנים הרוחניים מתבארים בשינוי צורות ומדרגות הם למעלה ממקום וזמן.
פעם אחת הזהיר לומר הרבה תהלים וללמוד זוהר הרבה.
הלומד הזוהר פניו מזהירים וזהו הטעם למה נקרא ספר הזהר וכו' ואדוני אבי זלה"ה בריש פרשת בראשית כתב: דקראו ספר הזהר רמז למלין עלאין כי תיבת זה"ר גימטריא האי"ן סו"ף ברוך הוא.
הלומד הזוהר שהיא חכמת הקבלה נעשה בן להקדוש ברוך הוא... אפילו שאינו מבין אפילו הכי נעשה בן להקדוש ברוך הוא והוא נכון שפירש.
הלומד הזוהר מקרב הגאולה וכך כתב הרב אמת ליעקב זלה"ה בהקדמת ספרו משם הזוהר והתיקונים והחריד הרבה הרב על מי שלומד תורה שבכתב ותורה שבעל פה עונשו גדול אם לא ילמוד בספר הזוהר וחוכמת הקבלה.
עוד אמר, שביקש מרבו שינצל מן הגיאות והפציר לו מאוד על זה,ואמר לו שילמוד זהר, ואמר לו אני לומד זהר, השיב לו רבו: שילמוד הרבה זהר.
עוד אמר לאדם אחד שיאמר זהר בכל יום ויום ויהיה לו פרנסה.
קודם התפלה יקבע עצמו ללמוד משניות גמרא זהר. ולא יתפלל עד שילמוד בזוהר הקדוש הן רב הן מעט.
ודע שכל ספר הזוהר וחיוב לימודו וכו', הכל מצוות עשה לדבקה בו ולידע שיש אלוקי מצוי בידיעה קדושה בפרט וביחודים ואהבה ויראה ואחדות.
סדר הלימוד ללמוד בכל יום גמרא ומשניות וזוהר להשביע נפשו בשבע שמחות את פניך.
אבל העיקר תדע אחי שעיקר לימוד זה שנתגלה בזמן הזה בכל כך בהירות ואור והתפשטות הוא מחמת שהרע גובר מאוד וכנסת ישראל נופלת ובלימוד זה נזדכך הנפש ובאמת בעת לימוד הסודות ובפרט ספר הזוהר והתיקונים מאיר הנפש וכו' ובפרט בעת לימוד ספר הזוהר שממש השכינה שורה עליך והקדוש ברוך הוא מאיר עליך אור וחיות ובלבד שתהיה לך הכנעה באמת ועוד שתזכה על ידי לימוד זה להיות עפר ואפר לסבול יסורים וחרופין ודרישות עקב שתהיה בעיניך כאסקופה התחתונה שהכל דשין עליך והשם יתברך יעזור לך בהרחבות המוחין של הקדושה ובנועם זיו השכינה שלא תרגיש מכל אלה שום הרגש כלל וכלל אלא הרחבות הדעת והמוחין משמחת נועם זיו אור שכינתו שישרה עליך.
אין שיעור וערך למעלת ההוגה בדברי אלקים חיים, בספר הזוהר וכל הנלוים אליו, ובדברי חכמי אמת וביותר בכתבי הארי ז"ל הברורים… כי ע"י העסק התמידי יגלו שערי אורה ופתחי חכמה לכל ההולך בתום בדרך ה', אשר חמדה נפשו לקרבה אל היכל מלך הכבוד חי העולמים ב"ה, ועל כן יהיו ברוכים כל המתנדבים לעסוק בכמה אפילו שעה או שתים ביום מדי יום ביומו… ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, ויחשב כאילו עומד הוא כל היום תמיד בחצרות ה' ומשכנותיו ברזין דאורייתא.
ידע כבודו, שכל עיקר כוונתי בחוברותי, ובכל מה שאני כותב, הוא רק לעורר לבב תלמידי חכמים, זקנים וצעירים, לעסוק בעיון בפנימיות התורה… וללמוד את כל הספרים עם דברי זוהר הקדוש וספרא דצניעותא, ספר הבהיר וספר יצירה, וכל מדרשי חז"ל, בעיון ובבקיאות, צריך על זה התמדה גדולה, ממש כהתמדת הש"ס ופוסקים.
אמנם לא הכל מוכנים לזה מטבע נפשם, על כן כל מי שאינו מסוגל ולבו לב חריף, ודאי שעליו להאריך בעומק פלפול גפ"ת ופוסקים, אבל מי שמוכשר לעסוק בעיון חכמתא וקבלה על כן הוא צריך לסדר לו סדרים קצרים… אבל עיקר לימודו צריך שיהיה להכיר את קונו.
הרב ראי"ה קוק, אגרות א', מא' – מב'
תקנות ראשונות לקבוע לימוד תמידי אשר לא יפסיק בבה"ת הקדוש הזה בספר הזהר הקדוש ותיקונים, ללמוד כל איש מהם חלקו זה אחר זה מאחר תפילת הבוקר ועד עת תפילת מנחה ערב כל הימים תמיד חוץ משבת ויו"ט וכו', ועוד הוסיפו בלימוד התמידי של הזהר הקדוש ללמוד כל היום כולו ועוד שש שעות בלילה חוץ מן הלילות ממוצאי יום כיפור וכו'.
ובשנת תצ"א היו גזירות נוראות וכו' לבער ספרי התלמוד של בני ישראל וכו', והגאון ר"י באסאן שאל לרבינו רמח"ל לבאר לו סוד הענין, ורבינו השיב לו בביאור סוד כל הענין, כי הוא ראה זאת מקודם והקדים רפואה למכה ותיקן בישיבה שלו שילמדו זהר ותיקונים וזהר חדש בלי הפסק מעלות השחר עד צאת הכוכבים וכו'.
כשעוסק בחיבור זה מעוררים כח הנשמות וכח הצדיקים ההם עם כח משה רבינו ע"ה... כי בהיותם מתעסקים בו הם מחדשים האור המחודש שנתחדש בעת חבורו, ומזהירה השכינה ומאירה מאותו האור כתחלת חדושה אז, וכל העוסקים בה חוזרים ומעוררים אותו התועלת ואותו האור הקודם שגלה רשב"י וחבריו בשעת חבורו.
ומורי זלה"ה היה אומר, מי שהוא חריף ובקי בעיון מאוד במהירות, טוב שיעיין שעה אחת או ב' בעיון ולא יותר וכו', אבל מי שאינו מהיר כ"כ והוא קשה העיון, יותר טוב לו שיעיין בפנימיות הדבר שהוא בפרי ממה שיעיין בקליפות, והוא שיעיין ויעסוק במדרשים ובפרט בזוהר ובספרי קבלה.
שיתחזק כל בר ישראל ללמוד בזוהר הקדוש אף שיעבור עליו כמה נסיונות להפריד אותו חלילה מללמוד בזוהר הקדוש וכן אם עבר עליו כמה נסיונות מבני אדם המגושמים בחומר שלהם שהם ליצני הדור רחמנא ליצלן והוא יושב ביניהם כשושנה בין החוחים... שיתחזק בעל נפש מישראל הרוצה לדבק בדביקות הבורא ברוך הוא... אף על פי שנראה לו במקצת איזה פעמים שהוא כשושנה בין החוחים אל ישגיח על זה חזק ונתחזק בכח האין סוף ברוך הוא וברוך שמו.
דף זהר הקדוש... והשמר פן ישיאך לבבך לחדול מזה.
ושבתם וראיתם בין צדיק וכו' בין עובד אלקים לאשר לא עבדו, עובד אלקים היינו העוסק בתלמוד ובזוהר. לא עבדו העוסק בתלמוד לבד ואינו עוסק בזוהר.
שמעוני אחיי ורעי החברים המשתוקקים ומבקשי אמת אמיתת עבודת הלב לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו נפשי תשתוחח ותדבק בספר הזוהר כאשר ידוע מפי קדמונינו סגולת עסק ספר הקדוש.
אמר קודם ביאת המשיח תתגבר מינות ואפיקורסות רחמנא ליצלן בעולם העצה לזה ליזהר בשלושה דברים הללו, האחד לאמר בכל יום זוהר אף על פי שאינו מבין מה שאומר כי אמירת זוהר מסוגלת לטהרת הלב.
לימוד הזוהר בגירסא בעלמא בונה עולמות וכל שכן אם יזכה ללמוד ולהבין פירוש מאמר יעשה בו תיקון למעלה בשעה אחת מה שלא יעשה בלימוד הפשט שנה תמימה.
וכבר ידוע מעלת לימוד ספר הזוהר כמ"ש האר"י ז"ל שלימוד יום אחד מספר הזוהר וסודות התורה הוא כנגד לימוד שנה תמימה מפשט. ובזכות זה הקב"ה יאריך ימיהם בטוב ושנותינם בנעימים העושר והכבוד יחדיו יהיו תמים בבנים ובני בנים ובתים מכל טוב מלאים בברכת ה' וברכת אליהו.
כי לא על חנם כפי רצונם פסקו טמא טהור אסור והיתר כשר ופסול אלא מתוך פנימיות התורה כנודע ליודעי חן.
הוא סוד לימוד חכמת הקבלה אשר מחכימת פתי ומי שלא ראה אור החכמה זו לא ראה מאורות מימיו כי אז יבין וישכיל סוד אחדותו ברוך הוא וסוד השגחתו... וכל הפורש ממנה פורש מהחיים הנצחיים הרוחניים.
כי חיבור זה שנקרא ספר הזוהר הוא כמו תיבת נח שבו היו מינים הרבה ולא היה קיום לאותן המינים והמשפחות כולם אלא על ידי כניסתם להתיבה כן הוא ממש... כן יכנסו הצדיקים אל סוד אור חיבור הזה להתקיים וכך סגולת החיבור שמיד שעוסק בחשקו אהבת ה' ישאבנו כשאיבת האבן השואבת את הברזל ויכנס אליו להצלת נפשו ורוחו ונשמתו ותיקונו, ואפילו אם יהיה רשע אין חשש אם יכנס.
לא ישיג אורחות חיים אלא על ידי לימוד הזוהר... ובדור הזה אי אפשר להמשיך שכינתא עליונה אלא על ידי הזוהר וכתבי מר"ו הרח"ו בלבד שנאמרו ברוח הקודש ובדור הזה מי האיש החפץ חיים אוהב ימים מבלי לבלות יום בלתי קדושה לראות טוב עולם הבא בעולם הזה ידבק נפשו בספר הזוהר ובכתבי מר"ן הרח"ו בלבד.
הנה ביום הזה אשר נכתב הספר הקדוש הזוהר שהוא מהארת האור כיטוב הגנוז... וזה מאיר לנו בגלות עד יתגלה בזכות זה משיח צדקנו יהי אור זה אורו של מלך המשיח.
ר’ צבי אלימלך שפירא מדינוב, מהרצ"א, בני יששכר, מאמרי חדש אייר מאמר ג' אות ד'
הרי לעיניך, שגאולת ישראל וכל מעלת ישראל תלוי בלימוד הזוהר ובפנימיות התורה.
שמעתי מאא"ז זללה"ה שספר הזוהר יש לו בכל יום פירוש אחר.
סגולה להנצל מגאוה, להרבות בלימוד הזוהר הקדוש, בדוק ומנוסה.
ספר הזוהר מלא מוסר, וכל אות שלו הם תיקונים גדולים לנשמה לתקן כל הגלגולים.
אחר התפילה בכל יום וכו' יאמר מאמר מהזוהר הקדוש או מתיקונים.
לימוד הזוהר הקדוש בזמן הזה נצרך לנו מאד להגן ולהציל אותנו נגד כל רע, כי גילוי החכמה זאת עתה בדורות גרועות הוא. כדי שיהיה לנו מגן עתה לאחוז בלבב שלם לאבינו שבשמים. כי אותן דורות קודמים היו אנשי מעשה וחסידים והמעשים טובים היו מצילין אותן מפני המקטרגים. עתה רחוקים אנו משרש העליון כמו השמרים בתוך החביות. מי יגן עלינו אם לא קריאותנו בחכמה הזאת.
ומצאתי כתוב כי מה שנגזר למעלה שלא יתעסקו בחכמת האמת בגלוי היה לזמן קצוב עד תשלים שנת הר"ן, ומשם ואילך... והותרה הגזירה והרשות נתונה להתעסק בספר הזוהר. ומשנת ה"ש ליצירה מצוה מן המובחר שיתעסקו ברבים גדולים וקטנים... ואחר שבזכות זה עתיד לבא מלך המשיח ולא בזכות אחר אין ראוי להתרשל.
מי יתן והיה שיתחילו ללמוד עם הצאן קדשים כשהם עדיין בקטנותם בר ט' וי' שנים ספר הזוהר הקדוש כמו שכתב הגה"ק המקובל האלק'... והיו בודאי הגאולה בקרוב בלי שום חבלי של משיח. וכבר כתב הרב רבי שם טוב בספר האמונות כי רק על פי חכמת הקבלה תושע יהודה וישראל תשועות עולמים כי רק הוא חכמה אלקית המסורה לחכמי ישראל מימי קדם ושנים קדמוניות ועל ידה יגלה כבוד אלקים וכבוד תורתו הקדושה.
וכן יש הרבה שוטים שבורחים מללמוד רזין של מר"ן האר"י וספר הזוהר אשר הם חיינו ולו עמי שומע לי בעקבות משיחא אשר הרע והמינות גובר היו שוקדין כל ימיהם ללמוד ספר הזוהר והתקונים כתבי מרן והיו מבטלין כל גזירות רעות והיו ממשיכים שפע ואור... חיות אדם הישראלי תלוי בספר הזוהר ובכתבי מרן ללמוד בקדושה ובשמחה ובנועם וביראה ואהבה כל אחד לפי השגתו וקדושתו וכל ישראל קדושים.
התורה היא אמצעי בלבד. והעסוק בה צריך להיות מתוך שאיפה ורצון עמוק לדביקות בה'. ושום כוונה אחרת אסורה בהיכל ה'. ברור, שאם לומדי התורה היו עוסקים בה מתוך אהבת ה' היוקדת בליבם, והרצון להידבק בו הוא זה שהיה ממלא את כל ישותם, לא היה נוצר שום ויכוח בקשר לפנימיות התורה, וכולם היו נוהרים להיכל המלך לעסוק בחכמת הקבלה והזוהר הקדוש בחלק נכבד ביותר בסדר יומם, ואף רוב שעות ימיהם.
פעם אחד שאלו להבעש"ט זללה"ה אחת מהדברים, ואזי פתח ספר הזוהר שהיה מונח על השולחן והסתכל בו ואמר להם כל המאורע, ואח"כ נמצא האמת אתו שכיוון בדבריו. ושאלו פיו הקדוש, וכי בשביל שפתח את ספר הזוהר והסתכלות מעט בזוהר יתכן לדעת ולראות מרחוק, ואז השיב, הלא מצינו אור שברא בו הקב"ה את עולמו הי' מאיר מראש העולם ועד סופו וגם האדם יכול לראות מראש העולם ועד סופו עם אור הבהיר ומאיר לארץ ולדרים עליה, וכיוון שראה הקב"ה שאין העולם כדאי להשתמש עם זה האור, גנזו לצדיקים, ואפוא המקום המכיל את האור והיכן גנזות גנז את האור בתורה, שתורה אוצרו הטוב של הקב"ה, וכשאדם לומד תורה לשמה מסתכל בה בעין שכלו, המאור הגנוז מאיר לו נתיב להשכיל ולראות מראש העולם, כאשר מאז קודם שנגנז האור.
וכתב הרב ז"ל, בחול אומרים הריעו לה' כל הארץ ר"ת הלכה ובשבת אומרים השתחוו לה' בהדרת קודש ר"ת קבלה, כי הקבלה תשתבח ביום שבת, כי קידוש היא בסוד אצילות דלית תמן קליפין כלל, ולימוד מאמרי הזהר וקריאתו זו היא הילולו אף כי גירסא בעלמא.
אינו דומה חיות ותענוג לימוד הנגלה כלימוד הזוהר והתיקונים. ואמר על עצמו שהוא אין לו חיות ותענוג אפילו בלימוד הגמרא כמו מן הזהר ותיקונים.
בעניין ללמוד קבלה וכתבי האר"י ז"ל, ידעתי כי אתה בעצמך לא תרצה למוד בלעדי איזהו גדול ממך ולא תמצא זה, רק תלמוד ספר שערי אורה וגינת אגוז [להר"י גיקטליא] והעיקר ספר הזהר והתיקונים.
ובכלל זה גם כן תזהרו בניי מאוד ללמוד, או על כל פנים לומר בכל יום בבוקר השכם אליבא ריקנא שיעור זוהר הקדוש, ודבר זה מועיל מאוד לטהרת הנפש וגורר תאות הלימוד כנזכר בספר עבוה"ק, אשריכם בניי היקרים אם תשמעו בקולי.
הנה מבואר, שכל העוסק בספר זה מקרב הגאולה ועושה נחת רוח גדול ליוצרו, כמ"ש כאילו פדאני אני ובן מן הגלות כו'. כי כך גזר הבורא שלא יתגלה ויהיה גנוז עד סוף יומיא דבגיניה יבוא דרור, כי סגולה זו בו ולא בזולתו.
ובאיזה דרך ישכון האור לבוא להשגה זאת, לזה תיקנו חז"ל שיקרא אדם קריאת שמע של שחרית וערבית שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד על כונה זו שימליך להקב"ה למעלה ומטה וד' רוחות העולם. וכשיאמר פסוק זה בבוקר בכונה זו ובהשתוקקות גדול עד כלות הנפש אליו וכו'. אך מי שעדיין לא תיקן המדות כראוי ולא שבר תאוות הגשמיות לא יכול לקרוא פסוק זה ולומר אחד על כוונה זו וכו', ועצה היעוצה לזה שיכול לומר אחד שלא יבלבל אותו המחשבות זרות, הוא שילמוד הרבה קודם התפילה משניות גמרא וזהר הקדוש על כוונה זו שעל ידי לימוד יכול לומר שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד כדת, ונכון.
מה שאנו רואים שיש בני אדם שאין דעתם נמשכת אחר ספרים קדושים ונוראים מאוד כגון ספרי הזוהר וספרי האריז"ל וכיוצא, אעפ"י שיש בהם חידושים נוראים מאוד מאוד המאירים עינים ומתוקים כדבש, והם נמשכים דייקא אח עניינים אחרים כגון חקירות, דע כי זהו מחמת מזגם, כי שאינם יכולים לסבול את הדבר הקדוש באמת, ובאמת בודאי יש לו בחירה ויש לו כח לשבר את מזגו הרע, אבל מאחר שנולד במזג רע כזה, הוא צריך לסבול מרירות גדול לשבר את מזגו וטבעו הרע.
פעם אחת שאל הרה"ק החוזה מלובלין זי"ע לתלמידו הרה"ק רבי מאיר מאפטא בעמח"ס אור לשמים זי"ע : האם אתה לומד בספר הקדוש מאור עינים, והשיב לו, אשר אינו לומד בו. אמר לו הרב הקדוש מלובלין: אני אומר לך, שלא מצאתי בשום ספר דברים נפלאים כמו שמצאתי בג' ספרים אלו, היינו ספר הזוהר, וספר אור החיים הקדוש, וספר מאור עינים.
ואם תאמר בדורות אלו שאנו עוסקים בזהר מאי איכא למימר, ויש להבין, שהוא רשב"י העיד בתיקונים שבספר עצמו יהיה נסתר עד דור האחרון דור המשיח, כי צורך גדול הוא עסק החכמה הזאת לייחד קוב"ה ושכינתיה לסמך אל זה בגלות, ולכן נתגלה הספר הזהר בדור הזה האחרון לראות אם יעסקו בו באמיתות לעשות סמך וסעד לשכינה.
ואני תמהתי על בעלי הבתים הכשרים למה ישנו כל הלילה ויבלו ימיהם בהבל, למה לא יעמדו באשמורת וכו', אם הוא בר הכי ללמוד על כל פנים משניות למה ימנע עצמו מזה ולומר איזה דפים מן הזוהר הקדוש, כי כל דיבורים אלו הם קשוטי הנפש חיים לנפשו.
ע"כ בני ואחיי תרגילו עצמכם ללמוד בדברי הזוהר והתיקונים בשקידה, ומי שלא ראה אור הזוהר מתוקים מדבש, לא ראה מאורות מימיו ולא טעם טעם התורה, ועוד שהוא מטהר הנפש ומזככה, אפילו אמירה בעלמא מן השפתיים סגולה ותיקון הנפש מאוד, ובפרט ספר התיקונים שהם תיקוני הנפש ממש מכל פגם וסיג וחולאת.
ותכלית הדברים, כשתדבק נפשך בספרי יראים, שתראה בכל עת חיובך לבורא כל עלמין, ובפרט בספר הזוהר עיקרא דכולא, והוא ילהב לבך בשלהובא דאשא, ספר הזוהר הוא המפתח והוא הסוגר.
יעסוק בספר התיקונים להרשב"י זלה"ה שהוא פינה להבין על ידו בספק הזוהר וספר הזוהר עצמו יעסוק בו מדי שבת בשבתו וחודש בחודשו והכל לפי מה שהיא אדם אלא שהצעתי הדברים לפניו והמשכיל יבין ויבחר.
אמר הבעש"ט ז"ל, בג' דברים הכלל היפך ממה שאמרו אחד המרבה ואחד כו' ובלבד שירבה, אמירת הזוהר מסוגל לנשמה, שקידת מקוואות מטהר הגוף, נתינת צדקה, אמרז"ל הנותן סלע לצדקה בשביל שיחיה בני הרי זה צדיק גמור, דעכ"פ מחיה את העני.
המקובלים כתבו, כי חמש דפין מזוהר הקדוש בכל יום הוא תועלת גדול ותיקון גדול לנפש להאירה ולזככה ולתקנה, והוא מרפא ותיקון לחטאים ולפשעים של הנפש.
ואנשי מעשה נהגו ללמוד או לומר בכל יום מאותן ארבעים יום שמראש חודש עד יום הכיפורים איזה דפין מספר הקדוש תקוני הזהר ומתכוונים לגמור כל הספר עד יום הכפורים ונרשם בהתקוני זוהר לכל יום ויום ועיין בסוף הקדמת ספר כסא מלך ועוד בספרים שהלהיבו מאוד על הלימוד בתיקוני זהר בארבעים יום אלו ואף מי שאינו מבין מכל מקום הלשון של הזוהר הקדוש והתיקונים מסוגל מאוד לנשמה כמבואר כל זה בספרים הקדושים באורך.
ולכן אחי טעמו וראו אור הגנוז ומתיקות שיש בזוהר הקדוש המאיר לנפש, עד שמרוב אור תקבל על עצמך כל הרעות והצרות והיסורין, ולא יתחלש דעתך ולא תיפול ממדרגתך, ותתעלה למעלה עד רום המעלות, חזק חזק חזק ואמץ, לא תירא ולא תפחד.
אם זכה לחכמת אמת מסוגלת ההצלחה בעתים הללו כי אז נאמר סוד ה' ליריאיו ואין האשה מגלה סתרה אלא לבעלה ובלילה ילמוד זוהר באשמורות כי בזכותו יצאו ישראל מהגלות והגלות נמשל ללילה ומי שלא זכה להבין בזוהר אף על פי כן יקרא כי הלשון מסוגל לזכך הנשמה ולהאירה זוהר נפלא ובספר התיקונים על היותר טוב וכשלומד זוהר יעיין לחכמת אמת בכל מלה ומלה כי כל אות חידוש בפני עצמו והדברים הנראים פשוטים אינם רק סוד.
אם זכה ילמוד בזוהר הקדוש באשמורות כי בזכותו יצאו ישראל מהגלות שדומה ללילה ואף שלא זכה להבינו אף על פי כן ילמוד הלשון כי הוא מזכך הנשמה והקב"ה ברוב רחמיו ימלא למשאלות לבו בפרט בזכות למוד לשון הזוהר כי הוא נייחא קמיה אף על פי שהוא מגמגם בלישניה ודאי מאן חשוב מאן ספון ומאן רקיע בזכות זה הקב"ה ימהר ויחיש וידלג ובא לציון גואל אכיה"ר.
תשובה השבתי למשכיל אחד ששאל על אשר כתבו גורי האר"י זכרונו לברכה, שלימוד הזוהר הוא תיקון גדול להאיר הנפש ולקדשה, והרב זכרונו לברכה נתן תיקון לבעל תשובה ללמוד חמשת דפים זהר בכל יום אף על גב דלא ידע מאי קאמר, דקריאתה זו היא להאיר הנפש ולתקנה, ונראה כי דווקא לימוד הזוהר יש בו סגולה זו יותר על לימוד משנה ותלמוד ומקרא, והוא פלא במה כוחו גדול מכל התורה אם למקרא ואם למשנה וכו', אלו דבריו.
ואני אמרתי לו, די כי אין ספק כי כל לימוד בתורה הקדושה נשא ורם הוא מרומם, ובפרט אם יהיה לשמה באמיתיות ודאי בונה בשמים מעליותיו ומתקן העולמות ומייחד הדודים, אמנם אשר גדול לימוד הזוהר, היינו שהמקרא ומשנה והתלמוד הם מלובשים מאוד ואינו ניכר בהם הסוד כלל, לא כן הזוהר שמדבר בסודי התורה בפירוש ואין פתי הקורא שלא יבין כי דבריו בעומקי רזי התורה. ולכן להיות סתרי תורה גלויים בלי לבוש הן מזהירי"ן ומאירי"ם הנפש.
ואף על גב דבצד מה דבריו סתומים וחתומים מאוד, דהיינו להבין סתר עליון בעצם ולידע תוכן הדברים על בוריין ועל מתכונתן דודאי צריכא רב, ולא יבינו הדברים כי אם מפי חכם גדול לאוזן מקבל, ברם הכללות ניכר היותן רזין עילאין והדברים עושים רושם בשורשיהם עליונים למעלה.
וראוי לקבוע עצמו ללמוד חמש דפין בזוהר בכל יום והוא תועלת גדול ותיקון גדול לנפש להאירה ולזככה ולתקנה ולכלות קוצים מדות רעות ותאוות רעות לזכות בנועם השם והוא מרפא ותיקון לחטאים ופשעים של הנפש וכן נתן מרן האר"י תיקון לבעל תשובה שיאמר חמשה דפין זוהר או תיקונים בכל יום וכן נהג מורי ורבי דודי הקדוש מוהר"ר צבי.
אמר מורי [האר"י] זכרונו לברכה להר"א הלוי עצה טובה לעניין השגה, שילמוד בזוהר דרך בקיאות בלבד בלי שיעמיק בעיון ארבעים או חמישים עלין בכל יום ושיקרא בספר הזוהר פעמים רבות.
ויתנהג בדרך זו שיראה לסיים זוהר ישן וזוהר חדש והתיקונים בכל שנה. אך אם ילמוד סדר הפרשיות של הזוה"ק על סדר השבועות, לאיספיק לפעמים שנים ושלשה שבועות בפרשה אחת, דהיינו בפ' גדולות. לכן ראוי שיקבע שיעור הלימוד מזוה"ק ותיקונים ג' דפין בכל יום, שיוכל להשלים כל הזוהר ישן וחדש ותיקונים בכל שנה, ואחר לימוד ג' דפין יקבע לימודו בשאר ספרי המקובלים, וילמוד ספרי המקובלים על סדר שיכול עד שיסיים כל ספרי המקובלים הנמצאים וכו', אך הזוהר הקדוש והתיקונים יזהר לסיימם בכל שנה כנ"ל, וכזה יתנהג כל ימי חייו.
א. כתבו המפרשים וז"ל: דהלומד בזוהר הקדוש מתקן עולמות העליונים, והלומד בתיקונים מבריח הקליפות ומתקן עולם העשייה. ומזה הטעם יסד הרשב"י הזוה"ק בחשבון גדול וספר התיקונים בחשבון קטן. וז"ש ויברא אלוקים את שני המאורות הגדולים, רמז לספר הזוהר הקדוש וספר התיקונים, טובים השנים וכו', אך החילוק בין זה לזה, זה בחשבון גדול וזה בחשבון קטן. לכן אמר המאור הגדול, הוא הזוה"ק, ולמשל היום וכו', ואת המאור הקטן, לממשלת הלילה, רמז לעולם העשייה. הרי שלימוד בהם הוא דבר גדול לתקן עולמות בשמים ובארץ.
ב. על כן ראוי ללמוד בזוהר הקדוש ובספר תיקונים, אשר הם מלאים זיו ומפיקים נוגה בסתרי תורה, גם דלא ידע מה קאמר. ועל ידי לימוד הנסתר בורא שמיים חדשים, ועל ידי לימוד הפשט בורא ארצות חדשות, כמו שנאמר כי כאשר השמים החדשים וכו'. ובזה רמזו רז"ל ושמים בזר"ת תכן, נוטריקון ז'והר ר'עיה מהימנא ת'יקונים.
וכמו ששמענו בפירוש מפי אדמו"ר הזקן בליאזני, שיש בחינת טמטום המוח וכו', ולזה מועיל קריאת דברי הזוהר הקדוש אף דלא ידע מאי קאמר.
והיה אומר מורי ז"ל שסגולה לימודי ה' בספר הזוהר תועלת עצום בשבת אף אם לא ידע שכלו לחדש בו דבר וכו' אבל ללומדים בסוד ה' בזוהר ובתקונים אשר מהולל תושבחות ממולח טהור קדש בסוד האצילות קריאתו זו היא הללו להקדיש ולהעריץ הנשמה הטהורה ולתת חיל ועוז בפמליא של מעלה מה שלא יעשה באלף אלפי דרושים ברבבות פשטים וכל שכן אם השג ישיג להשקיף ולחזות בנועם ה' במכתב הקדש האר"י זכרונו לברכה להשכיל בהם מאמרי הזוהר אשר אין לך מדה טובה הימנה.
והמשכילים יבינו אינון מארי קבלה דאתמר בהון והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע, אילין אינון דקא משתדלין בזהר דא דאתקרי ספר הזהר דאינו כתיבת נח דמתכנשין בה שנים מעיר ושבע ממלכותא דבהון יתקיים כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו ודא אורה דספרא דא.
ודבק נפשך תמיד לפי השגתך בספר הזוהר ובכתבי מרן האר"י ודבק נפשך מאוד ביראה ואהבה והכנעה שלא תהיה כוונתך חלילה להיות רב ורבי כי זהו עבודה זרה ממש וכו' ולכן אחיי ובניי נפשות יקרות גבוהים ורמים תדבקו נפשכם בספר הזוהר תקונים זוהר חדש וכו'.
ריבונו של עולם, בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך, איני זז מכאן עד שתרחם על בניך.
רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני.
שכינה מדברת מתוך גרונו.
רוממות א-ל בגרונם.
לפי שכלו יהלל איש.
שלוחו של אדם כמותו.
רק בימי רשב"י, אחרי י"ג שנה אשר היה במערה, נפתחו שערי החכמה עליו, להאיר לכל ישראל עד קץ הימים.
הנה רשב"י חיבר ספר הזהר, לפי ההארה אשר הגיע אליו בהתקנו במערה, וענינו חיבור על התורה מבאר סודות גדולים לפי סדרי התורה עצמה. ושאר הספרים אשר נעשו מן האחרים, כגון ספר יצירה ופרקי היכלות וכיוצא. וכל הספרים אשר לראשונים, כגון ספר רזיאל ספרא דחנוך וכיוצא, אינם על התורה ולפי סדרי תורה, אך זהו חיבור גדול ונורא המגלה עומק הסודות בבירור רב על התורה עצמה, וזהו נקרא גילוי התורה בפנימיותה, כמו שעתיד הקב"ה לגלות התורה עצמה ביתר פנימיות עמוקה גם כן לע"ל. והיה רשב"י מגלה סודות התורה, וחברים מקשיבים לקולו, ומתחברים עמו להיות בחיבור זה, כל אחד עונה חלקו. כמו שנעשית המשנה על ידי התנאים, ורבנו הקדוש חיבר סברת כולם ועשה מהם ספר המשנה. כך רצה רשב"י שיחובר ספר כלול ממאמרי כל בני ישיבתו, ויהיה הספר מחובר על התורה כנ"ל. כי החיבורים מדברים על עניינים פרטים, אך הזהר הנעשה על התורה זה נקרא הפתח הגדול של כללות התורה. והנה רשב"י צווה לר' אבא להיות כותב ומסדר את כל הדברים אשר ידברו החכמים בני הישיבה, בכל זמן וזמן ובכל מקום שהם, את הכל יסדר לפי סדר התורה.
צור העולמים, לא היה שם מכירו ולא יודעו אלא יחידים בעולם, כגון חנוך ומתושלח ונח ושם ועבר. ועל דרך זו היה העולם מתגלגל והולך עד שנולד עמודו של עולם, והוא אברהם אבינו עליו השלום. כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו, והוא קטן, לחשוב ביום ובלילה. והיה תמה: היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד, ולא יהיה לו מנהיג? ומי יסבב אותו? כי אפשר שיסבב את עצמו? ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר, אלא מושקע באור כשדים בין עובדי עבודה זרה הטפשים, ואביו ואמו וכל העם עובדי עבודה זרה, והוא היה עובד עמהם. ולבו משוטט ומבין, עד שהשיג דרך האמת, והבין קו הצדק מדעתו הנכונה, וידע שיש שם אלוה אחד, והוא מנהיג הגלגל, והוא ברא הכל, ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו.
והנה מחבר ספר היצירה, בראותו בדעתו השלמה, שהדרך המקובלת על פי האותיות היא הדרך המביאה לידי ההשגה השלמה, והעדות היא, שכל אדם לא יתכן שיתחכם במין חכמת ההשגה השכלית, אם לא ירבה בלימוד הספרים המורים ענינה. לפיכך הראה לנו ביאור הדרך המושכלת, איך נשיגנה בקרוב יותר משאר דרכים, והיגיד לנו שתחילת ההשגה היא הקבלה במסירת האותיות, עם השמות שלהם ועם המספרים.
ולפי ערך חכמת שלמה המלך ע"ה היה נצרך לג' אלפים משלים שיוריד עומק תעלומת חכמתו ברבוי הורדות זו אחר זו ממשל למשל, עד כי במשל ודוגמא האחרונה היה אפשר לבני אדם להשיגם במוחם ותבונתם.
הצדיקים הגדולים כוללים בנשמתם הכל: יש להם כל הטוב והרע של הכל, וסובלים ייסורים בעד הכל, ומקבלים עונג מהכל, בהופכם את הרע של הכל - לטוב.
כלל הדברים כי גם בפשטים לא נמצא ידינו ורגלינו בלתי סעד המקובלים, ואליהם נכרע אפים ויפתח לנו בכל אלה העיניים.
והרגיל בספר הזוהר והתיקונים וספרי המקובלים בעיניו יראה ולבבו יבין גודל מעלת חכמה זו וימסור נפשו עליה ולפום צערא אגרא אמנם אף מי שאין לו יד בחכמה זו לא ימנע משוט בספרי המקובלים המפרשים כונת התפילות וברכות ומצות כי אז בשעת מעשה יתלהב לבו בזיכרו כי הם דברים העומדים ברומו של עולם עמוק עמוק וגבוה מעל גבוע אשרי ילוד אשה הבונה בשמים עליותיו ולא יהא עובד בתפילתו לקבל פרס רק יכוין לתקן הדברים ששורשן לדעת קדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בם ולבו למו אב יצעק שמעשה ידינו יכונן עלינו.
רבינו בחיי תלמיד הרמב"ן כותב על אלו שלא זכו להיכנס אל חצר הקודש הפנימית, שלא הבינו פנימיותו של עניין, ולא לקחו מנהו רק נגלהו, וכתב שם על הרמב"ן, שהוא הורה לנו את הדרך אשר נעלה בה, ובדרך אמת הנחנו, הוא אשר הצדיקנו, וזיכנו ושהחיינו, מאשר לקחו אזני שמץ מנהו והציצו רעיוני, פעם אבאר פעם ארמוז ויצא כברק מלפני, כי ממחצב העליונה נחצב, לפני חשוכים בל יתייצב, לפני מלכים יתייצב, המה חכמי התורה אשר באו לפני ולפנים, רזי עליונים צפונם, והשיגו בחדרי הכתוב סודות נשגבים.
דע כי לכל דבר יש תכלית, ולתכלית יש עוד תכלית אחר, גבוה. למשל תכלית בנין הבית, כדי שיהא לאדם מקום לנוח. ותכלית המנוחה, כדי שיוכל בכח הזה לעבוד את ה'. ותכלית העבודה, וכו'. ותכלית של כל דבר הוא מחובר להמחשבה והשכל, יותר מהדבר שזה התכלית בא ממנו, וקרוב התכלית להמחשבה בקרוב יותר מהדבר. כי סוף מעשה במחשבה תחילה, נמצא שהסוף והתכלית הוא תחילה במחשבה וקרוב לה, ומהתכלית נשתלשל המעשה. למשל, כשעולה במחשבה לבנות בית, בוודאי הבית אינו נבנה בבת אחת, אלא צריך להכין עצים, ולסטט ולבנות כל עץ ועץ לפי צרכו, ואחר כך נבנה ונשלם הבית, שהיא תכלית הבנין, וסופו היה במחשבה תחילה. נמצא שהתכלית הוא קרוב למחשבה ביותר מהתחלת המעשה.
ודע שהתכלית של הבריאה הוא שעשוע עולם הבא. ואי אפשר לקרב זאת התכלית למחשבות בני האדם, כי זאת התכלית, עליו נאמר (ישעיהו סד') "עין לא ראתה". אבל הצדיקים באמת, הם יכולים לתפוס במחשבתם תכלית העולם הבא. וכל אחד ואחד מישראל לפי שורשו שיש לו בתוך נשמת הצדיק, כן מקבל ממנו גם כן זאת התכלית.
היה מתמיד בלימודו מאוד ש"ס ופוסקים ותנ"ך ועין יעקב וספרי הזהר ותיקונים וכו', וקצת היה בלי שיעור, ובפרט בספרי תנ"ך ועין יעקב וכל כתבי האר"י וספרי הזוהר ותיקונים.
ואשרי האדם שילמוד התיקונים באלו הימים כל תיקון שם אותו היום דבר יום ביומו ולא יעבור כי לכל דבר יש לו שורש וטעם וכוונה לכן טוב שלא יקדים ולא יאחר וכן היה מנהגו הטוב של עטרת ראשינו מורינו הרב המופלא חסין קדוש מר שארינו הפרד"ס זיע"א ואפילו בזמן שהיה לו עול הציבור היה פונה מכל הענינים ולימד חובת היום, גם טוב לבעל תשובה שילמוד חמשת דפים בכל יום מהזוהר הקדוש כמו שכתב בספר שם הגדולים חלק ב' מערכ' ב' אות ב'.
אדם שפגם ונפסק החבל שהוא קשור כמאמר יעקב חבל נחלתו, ולבו מטומטם ואינו יכול לדבר דיבורים זכים, אז צריך להתבונן מגדלות הבורא יתברך איך שממלא כל עלמין וסובב כל עלמין ולית אתר פנוי מיני'.
וזהו יראת ה' ראשית דעת, דעת היא לשון התבוננות ובינה ליבא, זהו חכמה בלב. ועיקר הוא ע"י התורה, כמו שכתוב בשם הבעש"ט שצווה לאנשיו שקודם כל תפלה ילמדו מאמר זהר ותיקונים וכו'.
מה שכתב שם בזהר (ח"ג דף רפ"א ע"א) תפילה למשה הרעיא מהימנא, שקם ואשתטח קמי קוב"ה ובכה ואמר יהא רעוא כו', וזה דרכו להתפלל על ישראל שיתרצו מעשים לייחד השכינה להקל גזירת הגלות הקשה והגזירות המתחדשות אז לישראל, וזה היה כוונת רשב"י ע"ה בחיבור זה צורך גבוה לבטל הדינין, וכול דור ודור שחכמה זו מתגדלת ונוספת בהם, זוכים לייחד שכינה ולבטל הדינים והגזירות, וזו הייתה תפילת משה רבינו ע"ה.
וזהו עצמו הייתה עיקר כוונת רשב"י בחיבור ספר הזהר, להיות השכינה בגלות באפס שפע באין תוך ואין עוזר, ורצה לייחדה עם הת"ת יחוד מועט ע"י חיבור זה במה שהיה הוא עם חבריו עוסקים בסוד, שזה גורם לייחד קוב"ה ושכינתיה ע"י הסוד שהוא ר"ז דהיינו או"ר, וגם ע"י חיבור זה הוא ביטול הקליפות מהגלות והשבתת קטרוגם שהם לוחמות בכל עת ובכל שעבה נגד ה' ונגד שכינתו ונגד בניה שהם ישראל הנתונים בגלות בין האומות הנקראות חיון, חיון בישין ודובין דאכלין ענא שהם ישראל, ועסק התורה נקרא הקלע והחרב והרומח, והם בחינת הסודות להצילם מרעתם בחיבור זה כו', והספר הזה עתיד להתפרסם בימי מלכא משיחא. והנה לאותם שיזכו אליו יזכו לגאולה בע"ה, ובה' בטחנו שנהיה בכלל הזוכים, אכיה"ר.
הקדמה השניה לספר אור החכמה
על ספר התיקונים לבד לא יספיקו אלפים ספרים לבאר עוצם ריבוי הסודות שיש שם, אשר לא יכילם הרעיון, כידוע לכל גדלות קדושת התיקונים הקדוש, אשר כל עורות אילי נביות לא יספיקולבאר סודותיו ורמיזותיו.
רבינו הקדוש מוהרצ"א מזידיטשוב זי"ע אפילו בעת שהיה חולה וצריך לרפואה גדולה תבר גזיזא דברדא וירד וטבל בנהר הקפוא תחת הקרח הנורא ולמד שם כל הלילה הזוהר הקדוש ותיקוני הזהר ותהילים בתוך המים הקפוא.
יעויין בסוף הקדמת בעל כסא מלך ועוד בכמה ספרים קדושים שהלהיבו מאד ללמוד התיקוני הזהר בארבעים יום שמראש חודש אלול עד יום הכפורים (ואולי יש להסמיך זה ממה שכתב בתיקון ו' ויפתח נח את חלון התיבה אשר עשא ודא יום הכפורים דתיבת נח היא אימא עילאה חלון דיליה היא עמודא דאמצעותא דביה אור יתירה אור וכתב בביאור הגר"א שביום הכפורים חלונות התיבה והוא תשובה אימא עילאה פתוחים וזהו שכתוב מקץ ארבעים יום שהם ארבעים יום הידועים מראש חודש אלול ור"מ איתא על התיקוני זהר דאיהי כגוונא דתיבת נח וכו' כידוע.
ורבי שמעון בר יוחאי ובנו שמחו לקראתכם בקרותכם זוהר על מערתם ובכפר הסמוך להם וכו' ובכן תדע כי הם שמחים מאד בקרותכם זוהר על מערתם או בכפר הסמוך להם ואם תתמידו לקרות כן יגלו לכם רזין עלאין וכלהו רמיזין בזוהר.
ל"ג לעומר בכל תפוצות ישראל עושים הלולא רבה על הקדוש התנא האלקי רבי שמעון בר יוחאי זיע"א והירא לנפשו יהיה במורא ויראה ופחד כל הלילה כדי שתהא זכות רשב"י וחבריו חופף עליו כל היום. וזכור לטוב להגביר מסגני לויה דעשה הקדש והתקין לדורות ללמוד הזוהר הקדוש שלם בביתו ביום הזה בכנופיא כל התלמידי חכמים שבעיר ה' עליהם יחיו אמן. אין ספק שקנה שם טוב קנה לעצמו קנה לו חיי העולם הבא. אשרי שיאחז בספר שבחי רשב"י או בספר הלולא רבה. להגות לילו ויומו וצדיק יבחן התלהבות גדול בנפשו בקריאתו. ומה טוב אם יוסיף לקרות במאמרים אשר אסף וקיבץ בספר קמח סולת כאשר יעוין שם.
שראיתי בספר כתיבת יד ישן דחכם אחד היה לו ספר הזוהר ומכרו. ובלילה היה מצערין אותו וקורין אותו בהמה וביום סיפר החלום ואמר לו תלמיד חכם אחד כי הוכיח אותו שמכר הזוהר וזהו בהמ"ה ראשי תיבות ב'ערת ה'קדש מ'ן ה'בית. וכשמעו הלך והחזיר הזוהר ע"כ כתוב בספר.
היחידים הענקים, אנשי הקודש, הולכים ומתמעטים, אך הכלל הולך ומתפתח.
העוסקים ברמז וסוד אין יצר הרע יכול להתגבר בהם.
פנימיות התורה הם חיים לפנימיות הגוף שהוא הנפש, והחיצוניות לחיצוניות הגוף, והעוסקים ברמז וסוד אין יצר הרע יכול להתגרות בהם.
אצלנו, היו נוהגים לומר בקוצק, המופתים מתגלגלים מתחת לשולחנות, ואין איש טורח להרימם.
סיפרו לר' מנדל על צדיק אחד בעל מופתים שגילה ברוח הקודש שלו היכן הסתירו גנבים עגל של אחד מחסידיו. נאנח ר' מנדל ואמר: אדם גדול כמוהו כה ישפיל עצמו.
הרי לעיניך, שבענינים רוחניים, מתהפך זכות הרבים - לחובתם. ויוצא החוק: אחרי היחיד להטות. כלומר היחיד המפותח. כי דבר גלוי הוא לכל אדם, אשר המפותחים והמשכילים, הם תמיד מיעוט קטן מאד בתוך כל החברה. ונמצא כל הצלחת החברה ואושרה הרוחני - צרורה וחתומה בידי המיעוט. והבן זה היטב.ומתוך זה, מתחייבים הרבים בזהירות יתרה, לשמור בעיניים פקוחות על כל הדעות של היחידים, שלא יתבטלו מהעולם, כי עליהם לדעת בבטחה, בוודאות מוחלטת, אשר הדעות היותר מפותחות והיותר אמיתיות - אינם נמצאים לעולם ברשות הרבים השולטים - אלא דווקא ברשות החלשים ביותר, דהיינו, דווקא במיעוט שאינו ניכר לעיניים. כי כל חכמה וכל יקר - דרכה לבוא לעולם בכמות מועטה. לפיכך נעשינו מוזהרים לשמור על הדעות של כל היחידים, משום חולשת היכולת של הרוב השולט, לברר ביניהם.
שבעת פטירתו נתן צוואה להרח"ו ז"ל, שלא ילמד את החכמה לאחרים, ולו התיר לעסוק בה בפני עצמו בלחישה. אמנם לשאר החברים אסור להתעסק בהם כלל, כי אמר, שלא הבינו החכמה כראוי. והיא הסיבה, אשר הרח"ו ז"ל לא סידר כלל את הכתבים, והניחם בלי סדרים, ומכ"ש שלא ביאר הקשרים מענין לענין, כדי שלא יהיה בזה כמו מלמד לאחרים. ולכן אנו מוצאים הימנו זהירות יתירה בזה כנודע להבקיאים בכתבי האר"י ז"ל.
וזכינו לרוח אפינו הבעש"ט ז"ל, אשר פרשת קדושתו ועוצם קדושתו, למעלה מכל הגה ומכל מלה, לא התבוננו ולא יתבוננו בו, זולת אותם הזכאים ששמשו לאורו, וגם הם לשיעורין... והן אמת, שאור תורתו וחכמתו הק', נבנים על אדני הקודש מהאר"י ז"ל ביחוד, אמנם אין ענינם דומה זה לזה כלל
והארכתי בזה להוציא מלב הטועים האומרים שאין לפלפל בחכמה הזאת ולא לחדש בה דבר, ונתלו בזה שמצאו בזוהר פרשת בראשית עונש המחדש בחכמה הזאת מה שלא קיבל. וטעו בהבנת הדבר, דהיינו דווקא המחדש ח"ו הקדמה בעניינים הגדולים שלא קבל, אמנם לפלפל בראשי פרקים ולחדש מתוכם הקדמה מורכבת על ראשי פרקים הידועים, הן הן הדברים החשובים לפני הבורא. שאם לא תאמר כן, א"כ מה שכר העוסק בה או בשאר התורה ומה עניין אומרם אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש בה אם לא נתן רשות להתעסק אלא במה שלמד.
בכל דור ודור מתרבה ומתגרה מחלוקת על הצדיקם, ועל פי רוב עיקר המחלוקת על אלו הצדיקים העוסקים לקרב נפשות הרחוקים ביותר להשי"ת, מחמת שמידת הדין מתגרה מאד בסולו הנפשית הנ"ל. על כן נכנס טינה בלב העולם ולפעמים נכנס גם בלב גדולי הצדיקים לחלוק על הצדיקים הנ"ל, המקרבים אותם, עד שמדמה להם שאינם מתנהגים כראוי. וזה נמשך ומשתלשל מבחינת המחלוקת שחלקו השבטים על יוסף הצדיק
א. משה רבנו כתב . . התורה כולה מפיו של הקב"ה . . הודיעו תחילה עניין בריאת השמים והארץ וכל צבאם . . וגם כן כל הנאמר בנבואה ממעשה מרכבה ומעשה בראשית . . והכל נכתב בתורה בפירוש או ברמז . . וכל הנמסר למשה רבנו בשערי הבינה, הכל נכתב בתורה בפירוש או ברמיזה בתיבות או בגימטריאות או בצורת האותיות . .או בקוצי האותיות ובכתריהן . . כי הרמזים האלו לא יתבוננו אלא מפה אל פה עד משה מסיני . . ומנין יבוא יחזקאל ויגלה להם סתרי המרכב . . כלומר שהכל נלמד מהתורה . . עוד יש בידינו קבלה של אמת, כל התורה שמותיו של הקב"ה (עיין זוהר ח"כ דף פ"ז ע"א) . . ומפני זה ספר תורה שטעה בו באות אחת במלא או בחסר פסול...
ב. ואני הנני מביא בברית נאמנת . . לכל המסתכל בספר הזה, לבל יסבור סברה ואל יחשוב מחשבות בדבר מכל הרמזים אשר אני כותב בסתרי התורה, כי אני מודיעו נאמנה, שלא יושגו דברי ולא יודעו כלל בשום שכל ובינה, זולתי מפי מקובל חכם, לאוזן מקבל מבין . . אל יהרסו אל ה' לראות, כי ה' אלקינו אש אוכלה הוא, אל קנאות, והוא יראה את רצוייו מתורתו נפלאות.
אין שום דבר מהצעות והמחשבות שלי שאין לו מקור בכתבי האר"י ז"ל.
הנני בזאת לגלות את דעתי העניה, על דבר השאלה אודות קדושת ספר הזוהר וספרי המקובלים, מבאריו ושות' מימיו, שכבר הלכה רווחת בישראל, מגאוני הדורות ראשונים כמלאכים וגדולי וקדושי האחרונים עד דור אחרון, שדברי הזוהר הקדוש הם קודש קודשים ומקורם מקור מים חיים, של רזי אמונת ישראל הקדושה והטהורה, אלא שעל פי רוב הדברים הם סתומים וחתומים, מפני שאי אפשר לדבר בדברים נשגבים כאלה, כי אם על פי משל וחידה, יבינו מהם הראויים לזה כל אחד ואחד לפי דרגיה. וגדולי המקובלים ז"ל ביארו כמה ענינים מרזי קודש הללו והסבירום קצת, וגם דבריהם וקדושיהם ברוח ד' אשר עליהם.
להיות ששני פעמים בשנה חוק ולא יעבור הולכים כל חכמי סגולה הבקיאים בחכמת האמת יותר מכל החכמים למירון וכו' ושם פורסים אוהל אחד מן קברו של רבי שמעון בר יוחאי עד קברו של רבי אלעזר ויושבים שם בין רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר עשרה ימים ועשרה לילות רצופים ועוסקים בספרי הזוהר וכו' וזה הסדר הם עושים עשרה ימים קודם שבועות ועשרה ימים קודם ראש השנה תמיד.
זה יותר ממאה שנה קיימת חבורה כזאת, מחכמי הספרדים בשם 'בית-אל', שנוהגין ללמוד חכמת הקבלה, ביחוד כתבי האר"י ז"ל בכינופיא ולהתפלל ע"פ סדרי-הכוונות, שסדר המקובל מוהרר"ש שרעבי ז"ל. גם כבר היה לעולמים שהתירו פרושים ללמוד חכמת הקבלה ברבים, והרמ"ע מפאנו ז"ל מעיד על עצמו בספריו, שלמד בישיבה את ספר 'הפרדס' להרמ"ק ז"ל לפני הפרק שהגיעו לידו כתבי האר"י ז"ל, ונראה שאחר כך קבע לימוד בהם.
אלו הסודות לא אתמסרו לכל בר נש אלא המשכילים חד בדרא או תרי בדרא, ובדור רבי שמעון לא נמצאו אלא שבעה החברים.
והנה אין בכל דור ודור, שלא נמצאו בו אנשים יחידי סגולה, ששרתה עליהם רוח הקודש, והיה אליהו הנביא ז"ל נגלה עליהם, ומלמד אותם סתרי התורה הזאת... וגם בדורינו זה, אלהי הראשונים והאחרונים לא השבית גואל מישראל, ויקנא לארצו, ויחמול על עמו, וישלח לנו עיר וקדיש מן שמייא נחית, הרב הגדול האלהי החסיד מורי ורבי כמהר"ר יצחק לוריא אשכנזי זלה"ה, מלא תורה כרימון... וכל זה השיג שלא על ידי שמוש קבלת מעשיות ח"ו, כי איסור גדול יש בשימושם... אליהו הנביא שהיה נגלה אליו תמיד, ומדבר עמו פה אל פה, ולמדו זאת החכמה.
הנה החכמה הזאת, היתה נגלית באתגלייא, עד פטירת הרשב"י ע"ה. ומאז ואילך נסתם חזון... וכל אחד מהחכמים היודעים החכמה הזאת, מאז ואילך, היו עוסקים בה בהסתר גדול ולא באתגלייא. ולא היה מגלה אותה, אלא לתלמידו היחיד בדורו. ואף זה בראשי פרקים, מפה אל פה, מגלה טפח ומכסה אלף טפחים. והיתה החכמה הזאת מתמוטטת ומתמעטת והולכת מדור לדור, עד הרמב"ן ז"ל, אחרון המקובלים האמיתיים...והנה כל ספרי המקובלים האחרונים, שהיו אחר הרמב"ן ז"ל, אל תקרב אליהם, כי מן הרמב"ן ואילך נסתרה דרך החכמה הזאת מעיני כל החכמים, ולא נשאר בהם כי אם קצת ענפי הקדמות, בלתי שרשיהם, ועליהם בנו המקובלים האחרונים ז"ל דבריהם בשכל אנושי ומעצמך תוכל לדעת לעמוד על המבחן... ואנשי לבב שמעו לי, אל יהרסו אל ה' לראות בספרי האחרונים, הבנוים על פי השכל האנושי, ושומע לי ישכון בטח ושאנן מפחד רעה. ולכן אני הכותב הצעיר חיים ויטאל, רציתי לזכות את הרבים בהעלם נמרץ, והמשכילים יבינו.
אמר לי רבינו האריז"ל, כי לסיבה שהייתי בגלגול אחד מן הקודמים בלתי מאמין בחכמת ספר הזוהר, שצריך עתה שאעסוק תמיד בכל יכולתי בחכמת ספר הזוהר, ושזה הוא העיקר הגדול שאני צריך לעשות עתה בגלגול זה. גם אמר לי, כי לסיבה הנז"ל צריך אני שלא אקשה קושיות רבות בזהר עד אשר אלמד עמו שמן ידוע אצלו, ואח"כ יהיה לי רשות להקשות ולשאול כל מה שאני רוצה לחקור ולידע בספרי הזוהר.
א. בדור הזה האחרון, מי שאינו עוסק בספר הזוהר ותיקונים וכתבי מרן האר"י שהם חיים ממש לנפש, בלולה במקרא ובמשנה ובתלמוד ופוסקים, ידע נאמנה שכל תורתו שעוסק הוא משפה ולחוץ, כדואג, ואין לו עסק בחיים והארה לנפש, והוא כולו טעות ורמאות, ואינו עוסק בתורה אלא להיות מאנשי שם, להיות רב וראש גדול הדור ולהשתרר על הבריות, ואין לו חיים ולא חלק בחיים...
ב. ובדור הזה האחרון אי אפשר להמשיך שכינתא עליונה אלא על ידי הזוהר וכתבי מרן הרח"ו בלבד שנאמרו ברוח הקודש, ובדור הזה מי האיש החפץ חיים אוהב ימים מבלי לבלות יום בלתי קדושה לראות טוב עוה"ב בעוה"ז ידבק בספר הזוהר ובכתבי מרן הרח"ו בלבד שנאמרו ברוח הקודש.
ונאמנה תדע אחי כי לא כדורות הקדמונים והימים הראשונים שהיו באלף החמישי דורות הללו והימים האלה כי באותן ימים היו שערי חכמה זו סגורים ומסוגרים לכן לא היו אז מקובלים אלא מעטים... לא כן באלף השישי הזה שנפתחו שערי אורה שערי רחמים כי הוא קרוב לעת קץ הימין ושמחה של מצוה ונחת רוח גדול כעת בעיני הוי"ה להתפרסם כבוד שם מלכותו לעולם ועד בפרט כעת שנדפסו כל כתבי כתבי הקודש להאר"י לוריא ז"ל אשר פתח לנו שערי אורה שהיו סתומים וחתימין באלף עזקין מימות עולם וכל דבריו דברי אלקים חיים על פי אליה הנביא זכור לטוב וברשותו גלה מה שגלה ואין לנו מכשול ולא שום סכנה כעת כמו בנגלות ממש.
שמעתי מפי הקדוש בעת שדיבר עמנו מגודל הענין של ספורי מעשיות מצדיקים... ואמר אז שהוא בעצמו ז"ל, עיקר התעוררותו לעבודת ה' יתברך באמת היה על ידי סיפורי מעשיות מצדיקים. וסיפר שבבית אביו ואמו הצדיקים זכרונם לברכה, היו שכיחים שם כל הצדיקים. כי כל הצדיקים היו מצויים בקהילת מעז'בוז' מחמת שהוא מקום הבעל שם טוב ז"ל. ורובם ככולם התאכסנו בבית אביו ז"ל, ושמע הרבה מעשיות מצדיקים ועל ידי זה היה עיקר התעוררותו להשם יתברך, עד שזכה למה שזכה.
לא רק בלימוד בנגלה שם רבינו עיונו אז בימים הללו, אלא גם בחכמת הנסתר העומדת ברומו של עולם. בימי לימודו בפרעשבורג בישיבת רבו הכתב סופר החלו איזה תלמידים לפרוץ גדר ועסקו בחשאי בחכמות חיצוניות. בהוודע הדבר לראשי הישיבה התחילו לחקור ולדרוש על זה ונציגים מיוחדים חזרו על האכסניות של הבחורים לראות ולהסתכל אם בתורת ה' תוחלתם או בילדי נכרים ישפיקו רבי יהודה גרינוואלד שהיה אז בחור צעיר לימים נמנה על בחירי התלמידים שהלכו לבקר באכסינאות של הבחורים כאשר הגיעו להאכסניא של רבינו לראות מה טיבו מצאו אותו יושב ומעיין בעיון גדול באיזה ספר עד שלא הרגיש כי באו אנשים לחדרו הם הלכו מאחוריו והנה ראו כן תמהו כי בידו ספר הזוהר והוא מעיין בו ופלגי מים יורדים מעינו, כאשר באו כן הלכו והוא לא ידע בבואם ובצאתם רבי יהודה גרינוואלד מתרגש מאוד מגודל יראתו וטהרתו שגם בספר כזה שם בו עיונו ופנה איפוא לרבו בבקשה שהוא רוצה ללמוד בצוותא עם רבינו לשאלת רבו מה זה ועל מה זה הנו משתוקק לכך סיפר את אשר עיניו ראו ולא זר רבו הסכים על ידו והוסיף לחבבו ביתר שאת על יראתו הקודמת לחכמתו.
ודוד המלך הקדוש צוה לבנו דע את אלקי אביך ועבדהו ועיקרי ידיעות אמיתיות יחוד הקדוש הוא על ידי החכמה הקדושה הלזו.
שמעוני אחיי וריעי החברים המשתוקקים ומבקשי אמת אמתת עבודת הלב לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו נפשי תשתוחח ותדבק בספר הזוהר כאשר ידוע ומפורסם מפי קדמונינו סגולת עסק ספר הקדוש עיין בפסק הגאון מוהר"י דלטאש והוא היה גאון מפורסם מובא כמה פעמים בתשובות הר"ן ובפרט בספר אור נערב ובשל"ה ובהקדמת מוהרח"ו וזה לשונו ובפרט כמה מאמרי זוהר מועתק בספרים דבחבורא דא יתפרנסין דרא בתראי וברעיא מהימנא פרשת נשא (דף קכד : ) במאמר המתחיל אישא איש כי תשטה אשתו כו' וזה לשונו והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע בהאי חיבורא דילך דאיהו ספר הזוהר מן זהרא דאימא עלאה תשובה באלין לא צריך ניסיון ובגין דעתידין ישראל למטעם מאילנא דחיי דאיהו ספר הזוהר יפקון ביה מן גלותא ברחמי ויתקיים בהון הוי"ה בדד ינחנו ואין עמו אל נכר עד כאן לשונו עיין שם כל המאמר אי לזאת באתי דרוש שלום חבריי אנשים כגילי להיות חרדים על דבר ה' לקבוע להם עתים לעיין בספר הזוהר לידע מקור האור מתוק הוא לעיניים.
אין עוד מלבדו.
אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים.
אני ראשון ואת אחרונים אני הוא.
את השמים ואת הארץ אני מלא.
בכל דרכיך דעהו.
ה' מלך לעולם ועד.
ונשגב ה' לבדו ביום ההוא.
כי מלאה הארץ דעה את ה'.
כי ממך הכל ומידך נתנו לך.
לעולם אל תיכנע לרגשות בדידות. בכל מקום בו אתה נמצא, אלוהים קרוב אליך.
זכור: תחושת הריחוק מאלוהים זוהי רק תחושתך האישית, אין זו מציאות.
כל מה שאדם מתגדל, מתגדל העולם כולו עמו. בדאגות החיים היום - יומיים, בנכלי הפוליטיקה, בחכמת החכמים ובשגעונות המשתגעים – בכל מופיעה ומושלת רוח ה'.
לא עזוב הוא הטבע במהלכו, לא אלמנה ההיסטוריה בהסתבכותה. בתוכה חי גואל חזק, אדון כל המעשים, צדיק בכל הדורות. המהלכים קבועים ומסודרים, והכל הולך ואור.
אין נקודה יתירה: הכל נצרך, והכל משמש לתפקידו.
מצווה תי"ח מצות יחוד השם להאמין ולידע שהשם יתברך הוא אדון הכל בורא כל אחד יחיד ומיוחד באות ו' של ואת הארץ מצות עשה להאמין ולידע בידיעה ודאית שהשם יתברך שהוא הפועל להמציאות מנאצל הראשון עד שילשול קטן שבים הוא אדון הכל בורא כל אחד יחיד ומיוחד בלי שום שיתוף חלילה וחלילה יחיד ומיוחד שנאמר שמע ישראל הוי"ה אלה"ינו הוי"ה אחד אחד מפשטי המצוה ושרשיה הכל אחד שצריך לידע שיש שם מצוי ראשון דלית אתר פנוי מניה והוא אחד יחיד ומיוחד לית מחשבה תפיסא ביה כלל ואים שם לא ציור ולא תמונה ולא גוף ולא שום תפיסה בגודל אורו וקודשתו וחכמתו ובינתו ודעתו ושכלו העמוקה עד אין סוף ואין לו שני לו חלילה אני ראשון ואחרון ומבלעדי אין אלק"ים לא קדמו ולא אחרו שום דבר שהוא ראשון והוא אחרון והוא נמצא תמיד היה הוה ויהיה משגיח על כל מעשה בני אדם ואלופו של עולם הוא בכל תנועה ותנועה וצריך לקבל על עצמו למסור נפשו על אמונה זאת אומנת אמת שהשם יתברך הוא אחד ברוך הוא וברוך שמו שורש מצוה זאת כל ספר הזוהר והתיקונים וספרי מרן וכל ספרי המקובלים נתיסדו על סוד מצווה זאת.
"ויטע אשל בבאר שבע ויקרא בשם הוי' אל עולם". אל תקרי "ויקרא" אלא "ויקריא". מלמד שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקדוש ברוך הוא בפה כל עובר ושב. כיצד? לאחר שאכלו ושתו, עמדו לברכו. אמר להם: וכי משלי אכלתם? משל אלהי עולם אכלתם. הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם.
אם כל בני האדם היו משיגים מושכלות שוות ונטיות שוות, בלי שום הבדל כלל וכלל, אז היו באמת כל הנפשות של בני העולם, לנפש אחת תחשב. וערכה היה, כמו אור השמש שמתלבש האור בכל בני העולם, ומכל מקום לא נבחין כלל שיש צורות נבדלות באור השמש, כמו כן היתה נפש משכלת אחת מתלבשת בהרבה גופים, כי המקומות אינם מבדילים כלל בכל דבר רוחני אם לא יש בתכונתם צורות נבדלות.
בבריאה אין שום כוח אחר חוץ מהבורא עצמו, שתהיה לו יכולת לפעול ולעשות משהו. לעיתים האדם רואה, שישנם דברים וכוחות בעולם, שמכחישים בעיניו את יחודיותו ושליטתו של הבורא. הסיבה לכך היא, שכך רוצה ועושה הבורא בעצמו, כדי לתקן את האדם.
למרות ההפרעות אדם חייב להשתדל להיות תמיד דבוק בבורא, שכל מחשבותיו תהיינה תלויות תמיד בבורא. ואף על פי שנמצא במצב הכי גרוע, בירידה הכי תלולה - גם אז שלא יצא מרשות הבורא, כלומר שלא יחשוב שישנה רשות אחרת חוץ מהבורא, או שישנו איזשהו כוח אחר, כוח טומאה, שלא נותן לו להכנס לרוחניות, היינו שאולי משהו אחר יכול להטיב לו או להרע לו.
כמו כן כשמרגיש שנמצא בעליה, היינו מרגיש טעם ברוחניות, תשוקה והתרוממות רוחנית - אל יאמר שעכשיו הוא מבין שכדאי לעזוב הכל למען להגיע לרוחניות. אלא צריך לדעת, שעכשיו הוא מצא חן בעיני הבורא, ולכן הבורא מקרבו, ולכן הוא מרגיש עכשיו טעם ברוחניות. ויזהר ששוב לא יחשוב שיש פועל בעולם חוץ מהבורא.
מטרת הבורא בבריאת אדם היא, להביא את האדם לשלמות וניצחיות, שבכך האדם ישתווה לבורא. וכדי להשיג שלמות זו, האדם צריך לשלול את האגואיזם שבו, כך, שישּׂמח אך ורק מזה שיש נחת רוח לבורא, בזה מטרתו בבריאה להטיב לנבראיו מתקיימת. ובכך מתחברים הבורא והאדם בשלמות לניצחיות.
דע כי כל התורה כולה היא כמו פירוש לשם ה' יתברך, וזה סוד "תורת ה'" בודאי... כל התורה כולה נאגרת על הכינויים, על השמות, והשמות הקדושים כולם תלויים על שם ה' וכולם מתאחדים בו. נמצאת כל התורה כולה נאגרת על שם ה'.
יודעים אנחנו, שהיצר הרע והיצר הטוב יצירה אחת היא מידי אל עולם… הכל חטיבה אחת היא והכל עולה במעלות הקודש ומשועבד לרצון גבוה, הכל הוא "אמרתי ונעשה רצוני".
ההויה, המעשה הבחירי של האדם ורצונו הקבוע, הנם שלשלת אחת גדולה, שמעולם אינם נתקים אחד מחברו. חפץ האדם קשור במעשיו. גם המעשים של העבר אינם נתקים ממהות החיים והחפץ במקורו, כיוון שאין דבר מתנתק לגמרי, יש ביד החפץ להטביע צביון מיוחד גם על המעשים שעברו. וזהו סוד התשובה, שברא אותה הקב"ה קודם שברא את העולם. כלומר: הרחיב את כח היצירה הנפשית הרוחנית ביחושה אל המעשים וההויה, עד שהתהיה תופסת ברשותה גם את העבר. הפעולה הרעה הולכת ומתגלגלת, מסבבת כעור ורע, הפסד וכליון, כל זמן שלא הטביע הרצון עליה צביון חדש. הטביע עליה הרצון צביון של טוב, מגלגלת היא עצמה טוב ונועם, חדות ה' ואורו.
עומד האדם ותוהה, איזה צורך יש בכל המון המעשים והברואים המשונים והרבים, ואיננו מבין איך הכל הוא חטיבה גדולה אחת... אין נקודה קטנה יתרה, הכל נצרך והכל משמש לתפקידו. אתה בכל מה שלמטה ממך, והנך קשור ועולה עם כל מה שנשגב ממך ועולה עליך.
גם כל השמות והכינויים, בין העבריים ובין הלועזיים, אינם נותנים כי אם ניצוץ קטן וכהה מאור הצפון, שהנשמה שוקקת לו ואומרת לו: "אלוהים". כל הגדרה באלוהות מביאה לידי כפירה, ההגדרה היא אליליות רוחנית. אפילו הגדרת השכל והרצון ואפילו האלוהות עצמה ושם אלהים הגדרה היא, ומבלעדי הידיעה העליונה, שכל אלה אינם כי אם הזרחות ניצוציות ממה שלמעלה מהגדרה, היו גם הם מביאים לידי כפירה.
שתי נטיות מתרוצצות הננו פוגשים בנפש האדם, לשתי מגמות מחולפות. נטיה למלא את כל שאיפת הרע, את כל התאוות היותר שפלות, בין מצד החומר בין מצד הרוח, שהן עוד מתרחבות ומסבכות בעוזן את האדם, כקנאה ושנאה וכיוצא בהן, - ולעומתה לא נוכל להתעלם מלראות את שאיפת הטוב, המתגלה לפעמים ברוחו של אדם שכל העולם כולו כדאי הוא לה, להשכילו ולהיטיבו, ולמלאות אותו חסד אהבה ואורה. אבל כל נטיה חפצה להתגדר בלבדה ולהיות היא השלטת בקרב הלב ומלאה את כל רוח ונפש. והניגוד הזה הוא מרעיש את הלב וממלא את החיים חלחלות, והאדם מתאמץ תמיד איך להשלים בקרבו השלמה פנימית ובלבד שיחדלו ממנו מצוקות נפשו.
והשלום מתוכנן ע"י כבישת אחד מן הצדדים בדרך כניעה לצד השני, או מה שהוא למעלה מזה, בדרך כריתות ברית והתאחדות גמורה, באופן שהצד המנגד מתהפך כולו, עם כל כוחותיו, להצד שכנגדו לחם…
… הוגלמה בישראל השאיפה אל השלום העליון, השלום האמיתי שהוא בטוח בנצחונו, אע"פ שדרכו רחוקה והיא עומדת בקשר מלחמה נגד השאיפה ההפוכה, אשר סופה ליפול ולהוכיח את אפסותה לעין כל ואז יהיה ה' אחד ושמו אחד.
הנפש, רוח האדם, בערך לגופו, שהם נושאים כל כך רחוקים זה מזה, אשר רק בפליאות עולם הם קשורים זה בזה, יסוד קשורם הוא לא מצד ערכם במהותם, כי הערך המבדיל בין רוח וחומר היה צריך להרחיקם ולפזרם זה מזה, אבל חבורם ואחודם בא מכח הפלא העליון, שהכל מאוחד באחדותו… ואין הבדל והפרש מצידו ולא ריחוק ערך בין רוח לחומר.
לכל ההבדלים האופיניים, כל המרחקים המבדילים, יש ערך ויחס רק כלפי היצורים וערכם, אבל כלפי יוצר כל – הכל באחד, הכל יוכל, וכללם יחד.
הבנה פשוטה וישרה שכל מה שאנו רואים, שומעים ומרגישים, מכל הענינים וקל וחומר מענינים המוסריים והשכליים, וביותר מענינים האלקיים, הכל המה בתור מלבושים, שמות, שתחתם נמצא תוך עצמי, ליותר קיים ויותר חי ואחדותי, שבזה הכל מתאחד.
כל ההשכלות שלנו הנן צדדים אחדים מהצורה הפנימית המתגלה ע"י הציורים הפנימיים בחלקים ידועים, כהתגלות חלק אחד מן הים לעומד בצידו, ודוקא ע"י חיבור אופקים רבים מתקרבת ההכרה לידי הכל, אע"פ שהם ודאי נראים כסותרים זה את זה.
הננו מתרוממים מאותה השפלות המחלקת בין הרוח ה "שמי" וה "ארי" . את כל האדם ברא ה' בצלמו. אמנם הענפים הולכים זה לימין וזה לשמאל, אבל הכל עולה למקום אחד.
הנה הוה ידוע לכל כי תכלית בריאת העולם הוא בשביל התגלות מלכותו יתברך, דאין מלך בלא עם. עם מלשון עוממות, שהם דברים נפרדים וזרים ורחוקים ממעלת המלך. כי אילו אפילו היו לו בנים רבים מאוד לא שייך שם מלוכה עליהם, וכן אפילו על שרים לבדם. רק ברוב עם דווקא הדרת מלך. ושם המורה על מדת מלכותו יתברך הוא שם אדנות, כי הוא אדון כל הארץ.
ענין השגחה פרטית הוא, דלא זו בלבד דכל פרטי תנועות הנבראים למיניהם הם בהשגחה פרטית, והיא היא חיות הנברא וקיומו, אלא עוד זאת דתנועה פרטית של נברא יש לה יחס כללי לכללות כוונת הבריאה. דבצירוף ואיחוד כל הפעולות הפרטיות נשלמה כוונה העליונה בסוד הבריאה כולה.
ויתבונן האדם: ומה אם תנועת עשב באה בהשגחה פרטית ונוגעת להשלמת כוונת הבריאה, מין המדבר בכלל וישראל עם קרובו בפרט על אחת כמה וכמה.
כי צריכים מאוד לשמור את הזכרון, שלא יפול לשכחה, בחינת מיתת הלב. ועיקר הזכרון הוא לזכור תמיד בעלמא דאתי (העולם הבא), שלא יהיה בדעתו, חס ושלום, שאין עולם אלא אחד. ועל ידי מה שמדבק מחשבתו בעלמא דאתי, על ידי זה נעשה יחוד ה' אלקי. ובחינה זו, לזכור תמיד בעולם הבא, דהיינו לאתדבקא מחשבתיה בעלמא דאתי, הוא בכלליות ופרטיות. בכלליות כך ראוי להיות מנהג יראי השם, תכף בבוקר בהקיצו, קודם שיתחיל שום דבר, יזכור מיד בעלמא דאתי.
והענין כי עיקר מחשבת העליון ראשונה הוא להיותו מטיב לזולת וימלוך עליהם, ויקבלו אותם הזולת הם כל הנמצאים מרום הכתר ועד בריאה קלה שבבריות שהם ביצי כינים מלכותו עליהם, ועיניהם אליו ישברון, ויכירו וידעו שהוא המטיב להם, וימליכוהו עליהם יקבלו טובו ושפעו.
מי שלא מקושר עם כלל ישראל, שולט אצלו השקר, היפוכו של הקשר.
אז תתענג על ה'.
כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון.
צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו שכינה.
וכל הצדיקים יושבים על כסאותן ואוכלין ושותין.
אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי.
אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו.
ועל כל פשעים תכסה אהבה.
כי ברוב הפעמים מבקשי ה' הנם מדושני עונג ומנוחה פנימית.
הנפש האוהבת היא לעולם יותר גדולה וארוכה מהנפש האהובה.
כשמסתכלים באמת בצד הטוב של כל אחד, מתאהב האדם על הבריות בחיבה פנימית, ואינו זקוק לשום אבק של חנופה.
כשמשתלהבת האהבה לאלוקים, אין להיבהל משום חשבון:
מצווה להתענג על ה' במלוא רוחב הלב, ולפצוח בשירי זמרה, לשאוב מים - חיים ממעייני הישועה.
ולפיזה יוצא, מי שהוא רואה, שאין לו שמחה, כמו שיש לאנשים אחרים, הסיבה לזה היא, שהוא עומד במדרגה יותר גבוה. לכן הוא צריך לדעת, שה' מסבב לו ההזדמנות, שיתחיל לעסוק בתורה ועבודה. וזה יביא לו השמחה אמיתית, שנקראת שמחה של מצווה.
תוכן החול אינו כי אם מסוה המסתיר, הפועל תעלומה על כל זהרי האורה של החיים הנחמדים והחביבים, שמנועם ה' המה מפכים והולכים במלוא עולמים, במלוא נשמות ובמלוא חיינו פנימה. הקודש בא במועדו, ומסיר את הצעיף, מגלה את פני הלוט, והאורה הקדושה בכל חמדותיה, הנה נראה, ומלבבת היא אותנו בנעימות שיחיה, מרוה אותנו נחת משוד תענוגיה, והננו מתענגים על ה' ועל טובו, ולבבנו מתמלא רום ועדן, בריווי תענוגים, אז תתענג על ה'.
ועל דרך התשוקה והשמחה והמניעה בהשגה באלהות, צריך להסביר כך: כל זמן שנדמה לנו שאנו עומדים במצב מהותי מיוחד, נפרד מהענין האלהי, אין האלהות מושגת לנו, ומתוך כך אנו משתוקקים להשגתה השלמה, המעוררת בנו תשוקה של דבקות פנימית, המתגלה בשכל, ברגש, ובמעשה, בדבור ובתנועה, ובדמיון. ומתוך התשוקה התמידית אנו מוסיפים תמיד הכנה לעליה העליונה, שהננו באמת חיים באלהים חיים וכל פרט של מחשבה, המברר לנו את מניעת ההשגה האלהית שבמצבנו, מוכיח לנו את העורון שלנו, והננו הולכים ומתפקחים והאור הולך ומתגלהזהו יסוד הפועל את השמחה.
האדם לא נברא אלא להתענג על ה' – תענוג זה … הוא התוכן הטהור שבאידיאליות היותר טהורה, שאי אפשר לבטאה בשום הגה אנושי. מורגשת היא הרגשה מועטת בשאיפת הלב הטהור בהתעלותו מעל כל המצרים המצמצמים אותו.
מה שאני מרגיש עונג ונחת בעסק הנסתרות האלוהיות בהרחבה וחופש, זאת היא עיקר מטרתי. כל התפקידים של יתר הכשרונות, המעשיים והשכליים, אינם כי אם טפלים למהותי.
מציאת שמחה אמיתית היא הקשה שבמשימות הרוחניות.אם הדרך היחידה לשמח את עצמך היא בעשיית מעשה שטותי שאינו פוגע בזולת, עשה זאת.
כמו שהאדם משגיח לפעמים בספר הזוהר ותיקונים ואז יש לו תענוג מאוד והתענוג של היחוד הנזכר לעיל הוא יותר רוחני במעלה.
כי העוסק בחכמה הזאת וממלא פיו שחוק בו ממלא לבו יראת שמים ויראת חטא ויוסיף אומץ בעבודה... יראה אל האדם שמחה בנפש ביראת ה' כאלו עוסק עם הצדיקים בגן עדן... כי אין ספק שזה עיקר עסק התורה בגן עדן בין הצדיקים.
צריך לעבוד את השם יתברך בשמחה ובדביקות בהרחבת הדעת, להשיג ממלכות עד חכמה, המחיה את כולם, להשיג מוחין קדושים וחדוותא דשמעתא, כל אחד לפי מעשיו טועם מאור התורה, כי כך דף גמרא ופרק משניות מחיה ממש הנפש, ובפרט ספר הזוהר על כולם, ולעשות המצוות בשמחה ומרוב כל, כי הם ממש חיינו וחיות נפשנו, חיות ותענוג ממשי, מרוב כל.
ההצלחה והאושר האמיתיים אשר הם פרי כל הבריאה וכל חפץ וכל ישע הם ידיעת הייחוד שכתבנו כי הוא הדעת את ה' וכל מה שיוסף המיחד ידיעה והשגה בייחוד הנה מוסיף דעת והתורה ומצוותיה סובבות על זה והם הדרך לידיעה זו שהוא הייחוד וזולתם אין שם ייחוד ולא דעת ה' ואי אפשר להשיג זה הדעת כי אם בעסק התורה ומצוותיה ומהם נשכיל אופן העשיה שהוא תקון הכבוד והוא הייחוד... ואי אפשר שיעלה ידיעת זה התקון ואופן עשייתו אם לא יהיה המתוקן ממולא בנשמת התורה היא חכמת הקבלה העוסקת בהישרת הדעת את ה' שהוא ייחודו כידוע.... כי מלבד היות העוסק בה ומשיגה יודע את השם ומשיג סתרי התורה וטעמי המצות המתוקים מדבש ונופת צופים אשר מצדם היא משיבת נפש וזה כי הנפש מתחזקת בהם ונדבקת עם קונה עוד ימשך ממנה עשיית המצות כתקונם באהבה רבה כי היא המלהבת את לב יודעיה לעשותם בשלמותם.
להלהיב לבבות ישראל לתורה ולעבודה בחכמה הפנימיות מתוקה מדבש ונופת צוף מאירות עינים ומשיבות נפש חמודה גנוזה מתוק האור לעינים וטוב לנפש לזככה ולהאירה במדות טובות ישרות לטעום טעם אור הגנוז עולם הבא בעולם הזה על ידי חכמת הזוהר... ועיקר התגלות החכמה הזאת בדורינו לא היה אלא להאיר עלהנפש לזככה בתשוקה ודביקות אהבה ויראה בקדושה טהרה וענוה... כי התגלות האור הצפון הזה בימינו היה להאיר עלינו ועל נפשינו להסיר מאתנו כל הזוהמת ותאות הרעות לטעום מאור עליון אור צח ממש טעם עולם הבא ולהסיר הקוצים מדות רעות וגאוה והשתררות על רעהו ויתר מידות רעות אשר הם לשיכים בעינינו קנאה ושנאה ואהבת רעות.
א. העיקר תדע אחי, שעיקר לימוד זה שנתגלה בזמן הזה בכל כך בהירות ואור והתפשטות הוא מחמת שהרע גובר מאוד וכנסת ישראל נופלת, ובלימוד זה נזדכך הנפש. ובאמת, בעת לימוד הסודות, ובפרט ספר הזוהר והתיקונים מאיר הנפש, וע"י לימוד וידיעת כוונת המצוות מעורר בשורשים עליונים...ויאירו למטה בעילוי רב אור גדול...
ב. ובעת שאתה עושה המצווה אתה מכוין בהכנעה ובאיה, לעורר למעלה המקיפין והמוחין, אע"פ שאין אתה יודע שום מהות, לא המקיפין והמוחין ולא בשום דבר...
אעפ"כ בידיעתך אתה מעורר את מציאותם, אך שאינך יודע מהותם נמשך אליך אור גדול ואתה עובד את ה' בשמחה ובטוב לבב ממש מרוב כל הגודל אור המאיר עליך.
ג. ובפרט בעת לימוד ספר הזוהר, שממש השכינה שורה עליך והקב"ה מאיר עליך אור וחיות, ובלבד שתהיה לך הכנעת אמת. ועוד שתזכה ע"י לימוד זה להיות עפר ואפר ולסבול ייסורים וחירופים ודישות עקב, שתהיה בעיניך כאסקופה התחתונה שהכל דשין עליך, והשם יתברך יעזור לך בהרחבת המוחין של הקדושה ובנועם זיו השכינה, שלא תרגיש מכל אלה שום הרגש כלל וכלל, אלא הרחבת הדעת והמוחין משמחת נועם זיו אור שכינתו שישרה עליך.
לכל זמן ועת לכל חפץ.
כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבר.
אכן תדע, שהתנועה הרוחנית איננה כתנועה המוחשית ממקום למקום, אלא הכונה היא על התחדשות הצורה, שכל חידוש צורה אנו מכנים בשם תנועה.
ודבר הזמן בהגדרתו הרוחני, תבין, כי כל עיקר מושג הזמן אצלנו, אינו אלא הרגש של תנועות. כי מוח המדמה שבאדם, מצייר ומרקם מספר מסויים של תנועות, שהרגיש בהן בזו אחר זו, ומעתיקם בדמיון "זמן" מסוים. באופן, שאם היה האדם עם סביבתו במצב של מנוחה מוחלטת, לא היה יודע אז ממושג הזמן ולא כלום.
וכל זה בכוחות וסגולות של התרועות, כי הכריתו כל מריע ולא ישוב לכסלו עוד. ואז זוכה להכרה השלמה, בזווגא דלא פסיק, בסוד "הדעת", ורואה שכל הקושי שהגיע אליו בריבוי הזמנים, אינו אלא "לדעת", והוא סוד "באותו הזמן", כלומר, "הידוע ליודע תעלומות", שהזמנים עשו בו הסגולה הנ"ל, שיעמוד בצדקתו לנצחיות.
כל תוכן של זמן, אפילו המושג של עבר ועתיד בכלל, הוא רק אחד מדרכי התבונה האנושית וכלפי גבוה אין כל זה שייך, על כן אין מציאות לשום דבר של כח, החסר פועל, מצד המציאות המוחלטת העליונה. שהרי כל מה שבכח יוצא הוא אל הפועל בהמשך הזמן. והמשך הזמן אין שיך כלפי מעלה. ממילא אנו יכולים לומר: מה שיהיה הוא כבר הוה. ומי שמקרב את חפצו ומעמקי חייו אל מרום הדבקות האלהית העליונה, העומדת ברום עולם למעלה מסדר זמנים. לפי אותה המידה של עילוייו נעשים ההבדלים שבין כח לפועל, וממילא בין עתיד להווה, קלושים עד שאינם חוצצים כלל.
אין עבר הווה ועתיד מחולקים באמיתת היש, מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה, ומה שנעשה מכבר ומה שיעשה לעתיד הולך הוא ונעשה בהווה, תמיד ותכוף.
הקודש חבוי הוא בכל זמן, אלא שהחול מסוה המסתיר אותו. במועד בא הקודש ומסיר את הצעיף, מגלה את פני הלוט, והאורה הקדושה מלבבת ומרווה - "אז תתענג על ה' "
קדושת השבת, מלבד קדושת עצמה, היא ממשיכה את כוחה גם לתוך ימי החול, שיתרוממו גם הם מפני זכרון השבת , ונמצא הלב נעוץ תמיד בקדושה.
למה תתאונן על מסכון ההתקדמות ועשיית פרי בתלמודך, לא כן בני, לא בדרך מורגש מתראה פרי עמלך. הנני מלומד מנסיון, כי פעמים רבות יעברו זמן-זמנים טובא ואין הלב מרגיש מה שפעל וכמה הוסיף לקח, כשם שאין הילד מרגיש שהוא הולך וגדל. אבל מפרק לפרק בא חזיון חדש, חדש לגמרי, הידיעות מתלקטות לאט לאט ומצטרפות לחשבון גדול, הלימודים הנרדמים מאוד חוזרים וניעורים וההבנה מתרחבת… זמר בכל יום ואחר כך סוף הכבוד לבוא… הוסף נא לעיין ג"כ לפרקים בספרים של גדולי האחרונים… הרבה גם גרגיר אחד ישר ונכון היוצא מן עט גאון… ובהמשך הזמן משתלבות הידיעות והברכה מתנערת.
דעות בני האדם בקדמות העולם או חידושו אצל כל מאמין כי יש אלוה נמצא – שלוש דעות. הדעת הראשון, והוא דעת כל מאמין בתורת משה הוא כי העולם בכללו, רצוני לומר: כל המציאות, מבלעדי האל יתברך, המציאהו הבורא אחרי אפיסה מוחלטת, וכי האל יתברך היה שם זולתו לא מלאך ולא גלגל ולא מה שיש בתוך הגלגל, אחר כן המציא כל אלה הנמצאים על מה שהם עליו, בחפצו וברצונו, ולא מדבר, וכי הזמן בעצמו הוא מכלל הנבראים, כי הזמן הוא דבק בתנועה, והתנועה היא מקרה במתנועע, וזה המתנועע בעצמו אשר הזמן דבק לתנועתו הוא מחודש ונברא והיה אחרי שלא היה – וזהו שיאמרו כי האל היה קודם בריאת העולם, כי מלת "היה" תורה על זמן, וכן כל מה שנמשך ברעיון מאיכות מציאותו קדם בריאת העולם – איכות שאין לו תכלית, והכל בשיעור זמן או ציור זמן – לא אמיתת זמן, כי הזמן הוא מקרה בלי ספק, והוא אצלנו מכלל המקרים הברואים, כמו השחר והלבן, ואם אינו ממין האיכות, אך על דרך כלל הוא מקרה דבק בתנועה.
אל תשת לבך באלה המקומות לדברי כל מדבר, כי כבר הודעתיך, כי עקר כל התורה – שהבורא המציא העולם לא מדבר ובלי התחלה זמנית – אלא הזמן נברא, כי הוא דבק עם תנועת הגלגל, והגלגל הוא נברא.
העולם חדש, כי הוא גוף, והגוף אינו נמלט מתנועה ומנוחה, ושניהם מקרים מתחדשים עליו, באים זה בעקב זה, והבא עליו חדש מבלי ספק בעבור בואו, והחולף חדש, כי אם היה קדמון לא היה נעדר, ושניהם חדשים, ומה שאיננו נמלט מן החידושים הוא חדש, כי לא קדם לחידושים, והחידושים חדשים, אם כן הוא חדש. האלקים קיים קדמון לא יחלוף, כי אם היה חדש היה צריך אל מחדש, וזה משתלשל אל מה שאין לו תכלית, ולא יובן, עד שיגיע אל מחדש קדמון, הוא הראשון והוא אשר אנחנו מבקשים. האלקים נצחי לא יחלוף, כי שהתקים לו הקדמות התרחק ממנו ההעדר.
ודאי כי בכל יום נקל אל האדם ללמוד אמנם הזמנים היותר מוכנים להשכיל בעומק הן בלילות ארוכות מחצות ואילך או ביומא דשבתא דיומא גרים וכן בע"ש מחצות ואילך ובימים טובים ומה גם בעצרת וזה ניסיתי פעמים רבות ומצאתי יום הצלחה דרך פלא וביומי סוכות בסכה כי שם יש הצלחה גדולה ושעות אלה הנזכרות הן מנוסות אצלי ודרך נסיון אני מדבר.
שקריאת הגבר דהיינו תרנגול מלאך גבריאל הוא בחצות, ואז זמן אזהרתם שיקומו להשתדל בסודות התורה שהוא זמן עסק התורה.
מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך.
כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה.
והכל לפי רוב המעשה.
הכסיל חבק את ידיו ואכל את בשרו.
וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו.
כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשתו.
עבודת ה' שיש בה צד אישי, דומה לעבודת אלילים. מה ההבדל אם עובד אדם לפסל או אם עובד הוא לעצמו?
אין עבירה מכבה מצוה ואין מצוה מכבה עבירה. הנה דרך העבודה הוא שצריכים ללכת בדרך הטוב, אבל הרע שבאדם אינו נותן לו ללכת בדרך הטוב, אבל צריכים לדעת שאין האדם צריך לעקור את הרע, כי דבר זה הוא בלתי אפשרי אלא שצריכים רק לשנוא הרע, כמו שכתוב אוהבי ה' שנאו רע. שרק השנאה צריכים, שמדרך השנאה שמפריד בין הדבוקים.
דרך האמת הוא קו דק מאד, שעליו פוסעים והולכים, עד שבאים להיכלא דמלכא. וכל מי שמתחיל ללכת בתחילת הקו צריך שמירה מעולה, שלא יטה לימין הקו או לשמאלו, אפילו כחוט השערה, כי אם בתחילה הנטיה היא כחוט השערה, אפילו אחר כך הולך ישר באמת, אבל כבר לא יבוא בשום אופן, להיכלא דמלכא, משום שאינו דורך על הקו האמיתי.
ובהיות האדם מישראל מגביר ומכבד את בחינת פנימיותו, שהיא בחינת ישראל שבו, על חיצוניותו, שהיא בחינת אומות העולם שבו, דהיינו שנותן רוב טרחתו ויגיעתו להגדיל ולהעלות בחינת פנימיות שבו לתועלת נפשו, וטרחה מועטת בשיעור המוכרח הוא נותן לקיום בחינת אומות העולם שבו, דהיינו לצרכי הגוף - הנה אז גורם במעשיו, גם בפנימיות וחיצוניות דכללות העולם, שבני ישראל עולים בשלמותם מעלה מעלה, ואומות העולם, שהם החיצוניות שבכללות, יכירו ויחשיבו את ערך בני ישראל.
ואל תתמה על זה, שאדם פרטי יגרום במעשיו מעלה או ירידה לכל העולם. כי זהו חוק ולא יעבור, אשר הכלל והפרט שוים כשתי טפות מים, וכל שנוהג בכלל כולו נוהג גם בפרט. ואדרבה, הפרטים עושים כל מה שבכלל כולו. כי לא יתגלה הכלל אלא לאחר גילוי הפרטים שבו, ולפי מדתם ואיכותם של הפרטים. וודאי שמעשה הפרט לפי ערכו מוריד או מעלה את הכלל כולו.
ובזה יתבאר הכתוב בזוהר, שמתוך העסק בספר הזוהר ובחכמת האמת יזכו לצאת מתוך הגלות לגאולה.
ובהמבואר מובן היטב, כי גם התורה יש בה פנימיות וחיצוניות, כמו כללות העולם כולו. ולפיכך גם העוסק בתורה, יש לו אלו שתי המדרגות. ובהיותו מגביר טרחתו בפנימיות התורה וסודותיה, נמצא גורם בשיעור הזה שמעלת פנימיות העולם, שהם ישראל, תעלה מעלה מעלה על חיצוניות העולם, שהם אומות העולם, וכל האומות יודו ויכירו בשבחם של ישראל עליהם.
צריך האדם שיכוון כל מעשיו כולם לידע את ה' ברוך הוא בלבד, ויהיה שבתו וקומו ודבורו, הכל לעומת הדבר... וכן כשיאכל וישתה ויבעול, לא ישים על ליבו לעשות דברים הללו כדי ליהנות בלבד, עד שנמצא שאינו אוכל ושותה אלא המתוק לחיך ויבעול כדי ליהנות, אלא ישים על ליבו כשיאכל וישתה, כדי להברות גופו ואיבריו בלבד. נמצא המהלך בדרך זו כל ימיו כולן, עובד את ה' תמיד, ואפילו בשעה שהוא ישן, אם ישן לדעת כדי שתנוח דעתו עליו, וינוח גופו כדי שלא יחלה, ולא יוכל לעבוד את ה' והוא חולה, נמצאת שינה שלו עבודה למקום ברוך הוא. ועל עניין זה צוו חכמים ואמרו: "כל מעשיך יהיו לשם שמים", והוא שאמר שלמה בחכמתו: "בכל דרכיך דעהו".
ראשיתה של התעוררות רוחנית היא בהשראה הבאה מהבורא. רק אז, שכבר עלית על הדרך, מתחילה העבודה האמיתית. התמד בדרכך, ואז תנבע ההשראה מפנימיותך.
בשלבים הראשונים של מסעך הרוחני, ידמה לך אולי, שהאל דוחה אותך ומואס במאמציך. התמד בדרכך, אל תתייאש. בבוא היום, תוסרנה כל המחיצות.
להבין למה ברא ה' יתברך זה שיפול צדיק ממדרגתו, הלא לכאורה הוא יותר טוב שיעמוד צדיק תמיד על עמדו לעבוד השי"ת בשכל גדול ולאהוב אותו אהבה שלימה. דבר זה אמר הבעש"ט ז"ל ומורי הצדיק דוב בער זצ"ל שמזה שנופל הצדיק ממדרגתו ומתחזק לחזור ולשוב לאיתנו, מזה נבראו נשמות. והוא כמו מי שרוצה להעלות את חבירו מטיט ורפש, שצריך גם הוא לירד סמוך להטיט ורפש להעלות אותו. כמו כן מזה נבראו נשמת גרים ממה שהצדיק נופל ממדרגתו ומתחזק את עצמו לעבוד השם יתברך ולחזור ולשוב אל מקומו. והוא נרמז גם כן בכתבי האר"י ז"ל.
מעיד אני עלי שמיים וארץ בין ישראל בין גוי, בין איש בין אישה, בין עבד בין שפחה, הכל לפי מעשה שעושה, כך רוח הקודש שורה עליו.
יש אשר יכשלו החיים במהלכם ולא יעצרו כח ללכת עם הציורים הרוחניים, וייעף אז הרוח השואף להגשימם במעשה. אז תולד מבוכה והדעות מתפלגות. אמיצי הרוח יאמרו: 'החיים הם עלולי מחלה, אבל גם עלולים לשוב אל הבריאות השלמה. וכל אשר יחובר אל החיים יש בטחון. האידיאלים היקרים, הגנוזים בחביוני המעשים, מחויבים הם לצאת את האור דוקא ע"י התגלמותם במעשים. הם צריכים להאיר את כל חשכת החיים, והחשך עדנה גדול הוא ורב מאד, לא נוכל לאמר עליהם שכבר גמרו את מלאכתם, נגמרו ובאו לתעודתם. לא נעזוב את הדגל, נשא ונסבל באהבה, נגלם בפועל במעשים את המחשבה הגדולה של הנשמה הישראלית… כשפוגמים את הרעיון, כשמתרחקים ע"י השקוע בקטנות החיים הרגילים, מרוממות המחשבות העליונות שהן מחוללות את המעשים הגדולים, ושהן גנוזות בתוכם בגניזה אלהית עצומה, ממילא הולכים המעשים ונפגמים…וכשהמעשים נפגמים, לעומת זה הולך הרעיון ומתרחק, עד שהוא נהפך למין מחשבה קלושה, המעוררת גם היא בוז מכל איש-מעשה מצד מרחקה מן החיים ומצד רפיון כחה לפעול עליהם.
כדי למצוא תרופה לעומת מצב איום זה, לעומת מחלה כזאת, האוכלת את שתי הקצוות אשר לחיים וממילא נחר תוכם, אנו צריכים להתאמץ בכל היכול בשמירת המעשים, לחבבם ולאמצם, אבל לא לעמוד על תחום זה בלבדו. מאומה לא נשא בעמלנו, אם לא נצרף אל רוממות המעשים את ההשבה אל תעופת הרעיון האצור וגנוז בהם. אם ישארו המעשים מצות אנשים מלומדה, לא לבד שלא יועילו אלא גם ישפילו עוד את הרעיון, וסוף שפלות הרעיון להגמר בבטול המעשים. אבל לא נבהל כלל מהמפחידים אותנו מתעופת המחשבה, האומרים שאנו מתאמרים לעלות מרומי שחקים באין סולם. לא כן, יש לנו סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה: המאור שבנשמתנו, בנשמת הכלל ובנשמת הפרט, אשר יתעורר יפה ע"י אור גנזי תורה.
המעשים מדברים הם בתוך הנשמה. כל פעולה, שהיא משתלשלת אחרי השתלשלויות רבות מהטוב מהקודש, כשם שהיא נובעת ממקור הקודש, שהמציאות של הקודש גרמה לה את הויתה, את התגלותה אל הפועל ואין קץ לסיבות אשר התגלגלו מרוב חביון עד אשר באה פעולה טובה זו אל הגלוי המעשי, ככה בהיותה כבר יוצאה אל הפועל היא משיבה את האור לשורשה, היא מכה את הגלים לאחור ומרחבת היא את פעולת הקודש ומגדלתה ממטה למעלה.
והוא הדין להפך, כל פעולה שמקורה משחת, כשם שהמקור הטמא הוא מחוללה, כך היא מגלה את חלאתה בתוכיות הרוח העושה אותה, עד אשר יעקרה ממקורה האיש השליט על מעשיו ועל רצונו בכח הגדול של תשובה, שאז בהתעלותה ביחוד למידת האהבה, תקבע את מדורה בעומק הטוב ותכה את הגלים ממטה למעלה, כהלכות הפעולות הטובות לטובה.
האדם שנשמתו מאירה בקרבו, מוכרח הוא להתבודד הרבה. החברה, התדירות של אנשים אחרים, המגושמים על פי רוב נגדו גם ברוחניותם, מעממת את אורה הבהיר של נשמתו העליונה. ומתוך כל פעולתו החשובה מתמעטת ובמקום ההטבה שהיה יכול להיטיב לחברה על ידי התבודדותו, והרחקתו ממנה ברוב הזמנים (שגם אז יש שהיחש הרוחני לא ייפסק ונגד פניו יהיה כל הדור כולו, להתפלל בעדם ולצייר את עילויים, את האוצר הטוב שבהם), יגרום לה נפילה על ידי נפילתו מפני האפילה, שהיא מאפילה את רוחניותו בקרבתם המטרדת. וצריך תלמיד חכם שיעשה את עצמו כענק זה לצואר, שנראה ואינו נראה. קשה מאד לסבול את החברה, את הפגישה של אנשים שרויים בכל מהותם בעולם אחר לגמרי, שהאישיות השקועה במהלכים רוחניים אציליים, בשאיפות מוסריות גבוהות, אין לה מגע שמה. ומכל מקום סבל זה דוקא הוא מצחצח את האדם ומעלהו. השפעתו הרוחנית של האדם הנעלה על הסביבה, שבאה דוקא עם הפגישה, התדירות מטהרת את הסביבה, מעלה חן של קודש על כל מי שבא במגעו.
א. להאמין שיש משגיח על העולם.
ב. לדעת שהאמונה הוא בחינת למטה בחשיבות, והוא בוחר ללכת בדרך זה.
ג. שהאמונה שלו יהיה בדרך השפעה, ולא בעל מנת לקבל.
ד. וכשמיחסים את העבודה לה', להאמין שה' מקבל את עבודתינו, ולא חשוב באיזה צורהנראה העבודה.
ה. באמונה למעלה מהדעת, יש להבחין ב' הבחנות: א) שהוא הולך למעלה מהדעת מטעם שאין לו ברירה. ב) הוא, אפילו יתנו לו דעת, וכבר אין הוא צריך להאמין וללכת למעלה מהדעת, מכל מקום הוא בוחר ללכת בדרך של למעלה מהדעת.
ו. שהאדם צריך לדעת, כשהעבודה שלו היא באהבה עצמית, אחרי כל ההצלחות שהאדם מצייר לעצמו שהוא יכול להשיג, יהיה בידו להטיב רק בחינת פרטיותו עצמו, משא"כ באהבת ה' הוא מטיב לכלל. יודע לשמור על העזרה שמקבל מלמעלה, שלא יאבד את זה.
ז. צריכים לתת שבח והודיה על העבר, כי בזה תלוי העתיד, כלומר, בשיעור שנותנים תודה, בשיעור זה האדם מחשיב כל מה שמקבל מלמעלה.
ח. עיקר העבודה הוא ללכת בקו ימין, היינו שלימות, כלומר, עד כמה שיש לו קצת אחיזה ברוחניות, הוא צריך להיות שמח, בזה שזכה שה' נתן לו מחשבה ורצון לעשות משהו ברוחניות.
ט. וגם ללכת בקו שמאל, וזה מספיק חצי שעה ביום, היינו שיעשה חשבון לעצמו, כמה הוא מעדיף אהבת ה' על אהבה עצמית, ובשיעור שיראה את החסרונות, יתן על זה תפילה שה' יקרב אותו באמת, שדוקא על ב' קוים האדם יכול להתקדם.
בסדר העבודה יש להבחין ג' בחינות:
א. להשתוקק להשלים נשמתו, להשיבה לשורשה, שזה נקרא בחינת ישראל.
ב. להבין דרכי השי"ת, ורזין דאורייתא, דמאן לע ידע ציוויא דמארי איך יעביד ליה, שזהו בחינת אורייתא.
ג. להשתוקק להשגת קוב"ה, כלומר, להדבק בו בהכרה שלימה, שזהו בחינת קוב"ה. ומוטב שישתוקק לבחינת ציוויא דמארי שזהו קו האמצעי.
אני רואה שעיקר מניעת ההצלחה בכל מה שעושים לחזק את היהדות ומעמדם של ישראל בכל, הוא מפני שנזנח האור האלקי, נזנח לגמרי מן הלב והמוח. הכל פונים עכשיו רק לתקן את ה'פראסטע פרומקייט' (החרדיות הפשוטה), כאילו יהיה אפשר להחיות את העולם בגוף בלא נשמה.
אמנם כונתינו אליו ולא למידותיו, ולזה צריך שיהיה קדימת אמונה בלב המשכיל כי כל מה שנייחד הספירות או נמשיך מהם אין בכלים ממשות פעולה אלא מכחו המתפשט אליהם מפני שהם כלים להתפשטות אורו, ואם ח"ו יעלה בדעת סילוק השגחתו ועצמותו המתפשט אליהם ישארו כלים שבורים גוף בלא נשמה, אמנם לחיותו אליהם לא יסתלק מהם כלל אלא מצד שהפעולות יתרחקו ממנו והספירות ימנעו אורו מן התחתונים, לא שהוא ימנע הטוב לעולם אלא מעשינו ומעללינו גרמו ימנע הטוב ממנו, וזה אנו קורים ומיחסים אותו בשם פגם.
מפני שזהו כונתו ית' (והיינו סוד), להיטיב ולגלות אלוהותו אל התחתונים ומי שמונע זה, הוא מהפך כוונתו ית' והיינו, סוד אומרו, ותפרעו כל עצתי', והיינו עסק התרה אלינו. ולזה כל המרבה להכין הספירות האלו ולכוננם ולתקנם, היא היא העבודה הרצויה, שיתקן הצינורות, שדרך בם יעבור טובו אלינו ולא ימנע אותו הטוב המושפע ממנו על זולתו שום סיבה מהסיבות המונעות הטוב ההוא.
ידוע כי מעלת הצדיק על הרשע אינה אלא בהכנעת הנפש הבהמית והתגברות הנפש השכלית, ועיקר התורה כלה ויסודה הוא, שישבר את תאותיו ויכניעם וישיבם עד דכא, עד שיביאם בשעבוד הנפש השכלית, והעושה זאת ומגביר שכלו על תאוותיו ומשבר ומכניע הנפש הבהמית שלו הוא נקרא צדיק.
כי בהכנת התחתונים ותשוקתם אל העליונים, ישפיעו עליהם העליונים טובה וברכה, כי התחתונים הם כסא אל שלמעלה מהם. ואם לא תמצא ההכנה למטה בתחתונים על מה ינוח השפע? על העצים או על האבנים. ויאמר כי מטעם זה צריך להכין למטה איזה דבר, על מה שיחול הברכה עליו.
ואל יאמר בליבו שהוא גדול מחבירו, שהוא עובד בדבקות יותר. שהוא, כשאר הנבראים שנבראו לצורך עבודתו יתברך, והשי"ת' לא נתן לחבירו שכל כמו שנתן לו שכל. ובמה הוא חשוב יותר מהתולעת – עובד לה' יתברך בכל שכלו וכוחו, והאדם גם כן רמה ותולעה, כמ"ש "ואנכי תולעת ולא איש", ואם לא נתן לו ה' יתברך שכל לא היה יכול לעבדו רק כמו התולעת. ואם כן, אפילו מתולעת אינו חשוב במעלה, כל שכן מבני אדם. ויחשוב שהוא תולעת ושאר בריות קטנות הם חשובים כמו חבירים בעולם – שכולם נבראים ואין להם יכולת רק מה שנתן להם הבורא יתברך, ודבר זה יהיה תמיד במחשבתו.
ואמרו חז"ל, איזהו חכם המכיר את מקומו, היינו מדרגתו, ורצונו לומר דמי שאינו חכם יוכל היצר לרמותו ולומר שהוא נכבד ומקיים את התורה, כפי שהעולם מחזיקים אותו ללמדן וירא שמים, שמקים את התורה במצוותיה, אבל אם הוא בעצמו אם איש נבון הוא, ימצא כמה מצוות שעובר עליהן בכל יום ואינו משים לב עליהן כלל לקיים, וכן בעניני הלאוין שעובר עליהן ואינו משים כלל לתקנם, והתועלת מזה גדול מאוד, שאם יכיר את עצמו הכרה אמיתית יסור הגאוה ממנו ויתרצה במה שנותן לו הקב"ה הן בהשפעה והן בעניני הכבוד, וכל עניניו יכיר שהקב"ה מתנהג עמו במידת החסד.
היודעים בסוד ה' קבלו על עצמם וכתבו (בפרי עץ חיים) מי שיטבול מעתה בלי כוונה הוא ככופר ח"ו, והוא כדי שידחקו עצמן תמיד לכוין בעת טבילה לעשות נחת רוח לפניו יתברך שמו, ומזה יקח ראיה מי בא בסוד ה' לכוון כדקא יאות, ואותן שלא באו בסוד ה' טבילת מטהרתן, ודי להם הכוונה לכבודו יתברך שמו לשם טהרה לעשות נחת רוח לפניו ית"ש, ועל דעת כוונת ר' שמעון בר יוחאי והאריז"ל.
מקודם צריך ללמוד הלכות ולקיים אותם שהם כלחם לבב אנוש יסעד, ואחר כך יעסוק בלימוד הסודות שנמשלו ליין ושמן.
אכן אתה א-ל מסתתר.
אמר לו עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה..., אמר לו בני, עולם ברור ראית.
אסתר מן התורה מנין. ואנכי הסתר אסתיר.
הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת.
על דרך הרמז יש לדעת ענין נגלה נקרא בחינת מעשה, ונסתר נקרא הכוונה. הכוונה שהיא הסיבה המחייבת אותו לעשות את המעשה, זה נסתר מאנשים, שאין אדם יודע מה שבליבו של חבירו. ואפילו אדם אצל עצמו גם כן יכול לרמאות את עצמו בענין כוונה, שהוא חושב שהסיבה המחייבת אותו לעשות את המעשה, היא בחינת לשם שמים. ויכול להיות שבאמת תועלת עצמו היא זאת שמחייבת אותו לעשות את המעשה. לכן נסתר מרמז על הכונה.
מה שכתוב שאינו רואה בזמן הזה מי שהוא מקובל, אתמהא, איך אפשר לישב בסביבה מוגבלת ולראות בכל העולם, ומכל שכן ראיה כזו מי שהוא בעל מקובל, והן אמת שגם אנכי לא ראיתי מקובל אמיתי בזמני זה, אבל אני מבין שלא אלמן ישראל ואיןלך דור שאין בו כאברהם יצחק ויעקב - ובכלל לא ראינו אינו ראיה.
הרציונליות מתפתחת, רק מפני שמעבר לסף-ההכרה שלה, עושה הנסתר את פעולתו המדעית והמוסרית. מזוייפת היא ההנחה ההמונית, שהנסתר מעכר את המדע הבהיר ואת הבקורת המדויקת. דוקא ע"י הנסתר, ובעזוז שירתו ועומק הגיונו, יוסד על יסוד איתן המעמד של המדע ההולך ומתחדש והבקורת המדויקה המנתחת וחודרת. מצרופם של שני אלה השפעים בעשרם הגדול, הנסתר והבקורת, יבנה יסוד האיתן אשר לאור האלהי העליון, העומד למעלה מכל הגה והכרה.
סודות התורה הם מתלבשים במשלים וחידות בתורה, מטעם התפשטות התורה וירידתם מרום המעלות עד העולם הגשמי הזה, והנה סוד התורה המתגלה הוא שהשכל דולה מים עמוקים מלמעלה למעלה, ופעמים יאמר המשכיל סוד, ויש לסודו נסתר, והוא אומר בלי היותו מעמיק בסודו, וזה מפני שהוא מפרש התורה בבחינת זעיר אנפין, ויש לו סתר באריך אנפין, ור' שמעון הוה דולה מעמקי המחשבה העליונה בכל סודו מפני שהיה שואב הסוד מהכתר.
רבי יהודה אומר: למה הזכיר הקדוש ברוך הוא בריאת שמים וארץ תחילה, והלא כסא הכבוד והמלאכים נבראו תחילה? אלא כדי שלא יהרהר אדם דברים הסתומים מהעין ואשר לא גלה בראש. רבי אומר: כדי להראות לאדם שאינו בעל חכמה ואינו ראוי לגלות לו סתרי תורה. דאמר ר' יצחק: אין מגלין סתרי תורה אלא לאדם חכם וקורא ושונה ותלמודו מתקיים בידו והוא ירא שמיים ובקי בכל דבר. ואדם שאינו בענין זה וישאל על הנסתרים והנעלמים שלמעלה, אמור לו: מה אתה שואל? שא עיניך וראה כי בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ ותדע לך שלא גילתה התורה יותר. ואם תאמר שאין סתרים בתורה, תדע לך כי על כל דבר ודבר יש תלי תלים של סודות והלכות ופירושים, שנאמר: "קצוותיו תלתלים" על כל קוץ וקוץ תלי תלים.
ר' לוי אמר: כתיב, "מה גדלו מעשיך ה' מאוד עמקו מחשבותיך". מה גדלו מעשיך ה', זה מעשה בראשית, שהם מעשיו של הקדוש ברוך הוא. מאוד עמקו מחשבותיך, אלו סתרי תורה.
בהבדל שבין רוחניות וגשמיות, צריך להעיר, שכל עיקר הבדל זה הוא רק בערך להשגתנו השכלית והחושית ובעצמיות – וקל וחומר ביחס להצעה העליונה – אין מקום לשום הבדל בזה. וכשאנו רוצים להסביר לנו את הענינים אנו אומרים, שברוחניות אנו מכירים חלק יותר גלוי של הופעה, ובגשמיות - חלק יותר סתור ומחובא. ובמקור האלהי הכל הוא במציאות מלא, מקטן ועד גדול, ומתגלה המציאות לפי הכנת המקבלים. אבל כל מה שמתגלה הוא יש ממש, אלא שמתגלה ניצוץ קטן מן הכל ועל כן אנו משיגים בו; התכונה החסרה, שאנו רגילים לבטאה בשם 'גשמיות' מה שאין זה לפי האמת.
הצדיק האמיתי, דעתו שפלה עליו לאין שעור, מפני שהוא מכיר את גודל הכיעור של הרע המובלע בו… ומכל מקום אינו מראה את שפלותו בגלוי. הרב ראי"ה קוק, אורות הקודש ג', רמט'
בהבדל שבין רוחניות וגשמיות צריך להעיר, שכל עיקר הבדל זה הוא רק בערך להשגתנו השכלית והחושית, ובעצמיות – וקל וחומר ביחס להדעה העליונה – אין מקום לשום הבדל בזה. וכשאנו רוצים להסביר לנו את הענינים אנו אומרים, שברוחניות אנו מכירים חלק יותר גלוי של הופעה, ובגשמיות חלק יותר סתור ומחובא. ובמקור האלהי הכל הוא במציאות מלא מקטן ועד גדול, ומתגלה המציאות לפי הכנת המקבלים.
אבל כל מה שמתגלה הוא יש ממש, אלא שמתגלה ניצוץ קטן מן הכל, ועל כן אנו משיגים בו התכונה החסרה, שאנו רגילים לבטאה בשם 'גשמיות', מה שאין זה לפי האמת.
והמשל בזה כאדם הלבוש לבוש על גופו, ואתה רוצה לעמוד על דמות גופו מתוך לבושו בבליטת זרועותיו ושוקיו, משם יכנס אל נסתרו, כך מתוך לבוש התורה אתה נכנס אל פנימיותו, ואין לך דבר בנגלה שבתורה שלא גרם הנסתר, והוא כחותם הנחתם בשעוה שאין תוספת ואין מגרעת בחותם שאין במחתים ולכן כשיתקשה לך שום ענין בנסתר החזר יד שכלך על פשוטו וראה דרשת רז"ל, והכנס מתוך פשוטו אל נסתרו בדמותו וצלמו אל סוד פנימיותו.
היינו מלת משכילים שיודעים לעמוד על סוד חכמה עליונה, לא מתוך בקיאות הדברים הנבראים שזה מעשה החצונים שבקשו לעמוד על תוכן העניינים הנפלאים מתוך הנגלים. ואין זה חלק ישראל אלא עומדים על הנגלה מתוך הנסתרים, ודורשים פסוקי התורה, ומשם הם יודעים סוד סתרי החכמה לא מהחקירה הטבעית.
כי בתורה יש נגלה ונסתר, הנסתר נקרא תורת הוי' והנגלה נקרא תורת האדם.
והנה הנסתר לאו כל אחד זוכה להשיג, אבל מכל מקום ראוי שיחשוק ויחפוץ להשיגה, וזה שאמר הכתוב, כי אם בתורת הוי' שהוא הנסתר חפצו, אף שאינו משיגה, מכל מקום חפצו בה, ובתורתו הוא הנגלה, שהוא תורת האדם, יהגה יומם ולילה.
והנה הנגלה נקרא כלי חמדה, מפני שהנסתר הוא גנוז וטמון בתוכו, והנסתר נקרא חמדה גנוזה. וענין הנסתר הוא בחינת אורות עליונים רוחניים, שבהם נברא העולם. וזה שאמרו חז"ל שעל ידי התורה נברא העולם, הכוונה על ידי פנימיות התורה, שהם הסודות והם הנקראים חמדה, כי ראוי לחמוד אותם. וזה שאמר התנא: חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה שבה נברא העולם ואינו קאי על הכלי, רק על החמדה הגנוזה בתוך הכלי שבו נברא העולם. ובאמת החמדה הנסתרת לא ניתן להם במתנה, כי אם הכלי של אותה החמדה שבה נברא העולם, ניתן להם במתנה. חיבה יתירה נודעת להם שנאמר כי לקח טוב, שהוא הנגלה, הלקח, הבית יד של הנסתר: נתתי לכם במתנה ותורתי הוא הנסתר, אף על פי שאינכם יכולים להשיגה, מכל מקום אל תעזובו, רק תמיד תחמדו אותה.
הטעם שכתבו ז"ל כי לימוד הזוהר הקדוש נורא ונשגב מאד... בכל התורה יש פרד"ס ובכל לימוד אינו ניכר הסוד כלל ואדרבה הקורא ושונה דעתו על הפשט לבד באין מבין אם יש סודבתורה כלל, מה שאין כן בספר הזוהר הקדוש דהסודות הם בגלוי והלומד יודע כי ידבר נפלאות ורזי תורה והוא לא ידע, ולזה מועיל מאד לתקן הנפש.
לא יהיה בך אל זר. האל לא יהיה בך, בתוכך, בבחינת זר.
על אנשי ננווה מספר הנביא, כי בשעת המשבר "ויקראו אל ה' בחוזקה". זוהי עבודתם של איכרים מגושמים. לה' לא קוראים בחוזקה אלא בחשאי, מתוך הלב ומפנימיותו. אין אדם בחוץ צריך לדעת מה קורא הלב פנימה.
לימוד לפי הפשט נקרא עבד, ולפי הסוד נקרא בן. שכאשר האדם אינו יודע ומכיר את קונו אלא לפי הפשט דרך כלל נקרא עבד, וכאשר הוא בן שיודע בסתרי תורה שהם באצילות כבן המחפש בגנזי אביו נקרא בן.
והנה מכל זה יובן בתוספת ביאור עניין ולא תשבית מלח כו', שלימוד הפנימיות נקרא בשם מלח, שהמלח ממתקת הבשר אף שאין בו טעם בעצמו כמו הבשר, וכך הנגלה שבתורה נמשל ללחם, כמ"ש [משלי ט, ה] לכו לחמו בלחמי, וגם לבשר, כמ"ש במ"א ע"פ זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, דקאי על תושבע"פ, וכן בגמרא ב"ב כ"ב אמרו אכלו בישרא שמינא בי רבא. והיינו כמו הלחם והבשר יש בהן טעם, וממש כך בלימוד הנגלה שבתורה יש בה השגת המהות ממש, משא"כ בלימוד הפנימיות שאין בזה רק ידיעת המציאות ולא השגת המהות, והמהות נסתר ונעלם ואינו מושג כלל להיות בחינת טעם ממש כמו הנגלה, עד לעתיד לבוא שיתגלה פנימיות התורה. ולכן נמשל למלח, לומר שעם היות שאין בו טעם, עם כל זה הוא דייקא הנותן טעם הבשר.
ואל תתנו דמי לו.
הנשמה מתפשטת בחלקי הגוף ונכללת בכלל אחד בלב בסוד ההבנה, שזהו "הלב מבין" (ברכות סא'). כי ההבנה של הלב היא ממש ראיה, כי כמו שהעיניים רואים, כך הוא הבנת הנשמה שהיא רק הסתכלות.
ואפילו מה שאינו יכול להבין על בוריו אף על פי כן הלימוד בעצמו היא תועלת שאחר פטירתו שיזדכך חומר אז יזכה להבין וכו' לכך ילמוד אדם אף על פי שאינו יודע.
על כל דבר שאינו מבין יתודה ויבכה מאוד ויתן דבר לצדקה ואז יאורו עיניו הארה נפלאה. מנהל הקדמונים היה כשהיו לומדים זוהר או קבלה לישב על גבי קרקע. להורות הכנעה לפניו יתברך.
לשון המקובלים: היא שפה ממש במלוא מובן המילה, דייקנית מאד, הן בעניין שורש וענף, והן בעניין קודם ונמשך, ולה המעלה המיוחדת, שאפשר לדבר בשפה זו בפרטים ופרטי פרטים, בלי הגבלה. גם אפשר על ידה לגשת ישר לעניין הפרט שרוצים, בלי הצורך לקשרה עם הקודם לה, המאוחר לה.
ראשית כל צריכים לדעת, שבמקום שיש לנו עסק עם ענינים רוחניים, המופשטים מזמן, מקום ותנועה, ואין צריך לומר עם אלוקות, הרי אין לנו את המלות להגות ולהתבטא על ידיהן, שהרי כל אוצר המלות שלנו הוא לקוח מהרגשי החושים המדומים, ואיך אפשר להסתייע בהם במקום שחוש ודמיון אינם שולטים שם, כי למשל, אפילו אם תקח את המלה היותר דקה כגון "אורות", הרי היא גם כן מדומה ומושאלת מן אור השמש או אור מורגש של נחת רוח וכדומה, אם כן איך יתכן להתבטא עמהן בענייני אלוקות, אשר ודאי לא יציעו למעיין שום דבר אמת.
לפיכך מצאו להם החכמים שפה מוכנה בלי טורח, שיוכלו למסור על ידיה איש לרעהו את השגתם, בעל פה ובכתב מדור לדור, כי לקחו להם את שמות הענפים שבעולם הזה, אשר כל שם מבאר את עצמו, כמורה באצבע על שרשו העליון, אשר במערכת העולמות העליונים.
וזהו שטרחתי בביאורי זה, להסביר את עשר הספירות, כפי שהורה לנו החכם האלוקי האר"י ז"ל, על פי טהרתן הרוחנית, המופשטות מכל מושגים מוחשיים, באופן, שיוכל כל מתחיל לגשת אל החכמה בלי להכשל בשום הגשמה וטעות, אשר עם הבנת עשר הספירות האלו, יפתח הפתח גם להסתכל ולדעת, איך להבין ביתר הענינים בחכמה הזאת.
ולטענת כת השלישי הגם שאין זו טענה בשביל שאינו מבין לכך לא יהא רוצה להבין הלא לא עליך לגמור כתיב והגית בו יומם ולילה ולא כתיב והבנת בו יומם ולילה אם תבין תבין ואם לאו שכר הלימוד בידך והא ראיה מספר הזוהר שאף על פי שאינו מבין הלשון מסוגל לנשמה.
מי שאוהב חכמת האמת ואינו מוצא מי שילמדהו יקרא בה מעצמו אף על פי שהוא שוגה בה כי מכל מלה ומלה נעשים אילנות גבוהים.
אור גדול ליהודים. וכלו מחמדים. מלא חסדים. תורתו של רבינו. מאור עינינו. על עמק שוה. בין יודע בין שאינו יודע. ומדברך נאוה. אמנם אע"פ שאינו מבין מה שקורא. מ"מ ההוא יקרא.
וכל מאן דאשתדל וכו', אפילו בקריאה לבד ובגמגום הרי הוא כהוגה ומפרש את השם שיש כוח בו לעשות נסים אפילו בלא ידיעה, וכמו שכתוב בגמרא שיש כוח בפסוקים להגן. וכל זה יהיה נשמר מכל רע מיצר הרע וממקרים רעים ובעולם הזה החומרים וגם בעולם הבא הרוחני כי גם שהוא לא ידע סוד הרוחניות הלא יתעורר להסך עליו.
וגם כי סתומים וחתומים הדברים, אל נא תמנע מקריאתם, כי ברית כרותה לשפתיים הנוטפות מר באימא ורעותא דלבא בהני כבשי דרחמנא שאינם חוזרות ריקם, מעורר את האהבה עד שתחפץ בלגלוג וגמגום, איש הוגה ושוגה באהבתה כו'.
עיקר גדול להתגבר מאד בכח ללמוד דייקא בעת הזאת שאינו מרגיש בעצמו שום חשק ללמוד רק החומר מקררו בעצלות ובכבדות וכו' אפילו שמוחו ולבו אטומים ולא יכול לכוון כלל מה שלומד אף על פי כן יתגבר בכח לומר אז בפיהו את דברי הגמרא משניות מדרש וזוהר.
המדע של זמנינו, כבר בא לידי התפתחות להבין הדבר הזה, על שיעורו האמיתי, והחליטו, שאין ודאי מוחלט במציאות.
אולם חכמינו ז"ל הבינו את הדבר, ובאו להכרה זו, בכמה אלפי שנה לפניהם. לפיכך בנוגע לעניינים הדתיים, הדריכו ואסרו עלינו, לא לבד שלא לקבוע איזה מסקנה על בסיס עיוני, אלא שאסרו עלינו גם להסתייע בעיונים כגון אלה, ואפילו בדרך של משא ומתן בלבד.
טעות גדולה היא לחשוב, שלשון הקבלה משמשת בשמות מופשטים, אלא אדרבה היא אינה נוגעת אלא רק בממשיות, אכן יש דברים בעולם שהם ממשיים, אף על פי שאין לנו תפיסה בהם, כגון: המגנט, החשמל ודומיהם, עם כל זה, מי פתי אשר יאמר שהשמות הללו המה שמות מופשטים? הרי אנו מכירים היטב את פעולותיהם, ומה איכפת לנו שלא ידוע לנו שם עצמותו, סוף סוף, אנו מכנים אותו, לבחינת נושא ודאי, אל הפעולות המתיחסות אליו, והוא שם ממשי. ואפילו תינוק המתחיל לדבר, יכול לכנותם בשם, אם רק הרגיש את מעשיהם באפס מה, וזה חוקינו, כל מה שלא נשיג לא נגדירהו בשם.
אין שום סתירה לשום דבר מן התורה מכל דעה מחקרית שבעולם כלל, אלא שאין אנו צריכים לקבל השערות לודאיות, אפילו יהיו מוסמכות הרבה, כי הן כציץ נובל, שעוד מעט יתפתחו יותר כלי-הדרישה, ותהיינה כל ההשערות החדשות ללעג ולקלס, וכל החכמות הנעלות שבימינו לקטנות המוח, ודבר אלוקינו יקום לעולם.
השכל הרציונלי שלנו אינו כי אם תלמיד קטן המסביר קצת את כל אור החיים שיש באוצר דמיוננו, העשיר והקדוש, החי בחיי מציאות עליונה, המכרעת את המציאות הריאלית, באיתניות עצמיות הויתה.
ואם לאותם שהם מדקדקים רק בפרטי-דברים, נעשים כמה דברים קשים, מוזרים וסותרים, מה לנו ולהם? וכי דבר גלוי ופשוט הוא מהלך הנבואה ורוח הקודש?וכי יודעים אנחנו את כל צפונותיהם, או אפילו איזה חלק מהם בברור הראוי לערך השגוב שלהם? או אם יכולים אנו להגביל את עמקי מטרותיהם? אנחנו עמלים לישב עד כמה ששכלנו מגיע, אבל מה שנשאר סתום בפנינו- היוכל מקום- מאפל זה, שיסודו בעינינו הכהות, להחשיך את אור השמש בגבורתה הכללית, שמכללותה דוקא אנחנו לוקחים חיים ועז?
האומץ הגופני והחמרי ובריאות הנפש הטבעית, שהוקטנה והוחלשה הרבה יותר מכל אצל תלמידי חכמים. וזה בא גם כן מסיבות של ציורים מוטעים בכל המרחב של הדעה הפנימית.
והחידושים היותר טובים באים כשאין מכוונים לחידוש ולפלפל, כי אם להאיר ולברר את הפשט והכללות.
יראה של שטות היא מה שמתייראים מהמשלים הגשמיים שברזי תורה
ההתפתחות של רוח האדם מכשרת את שכלו העצמי ואת חפצו הפנימי להיות שואף אל הטוב הגמור, שהוא הטוב האלוהי, שהוא היסוד של המגמה לכל התגלות אלהות, והשפעת התורה והנבואה בעולם. בימים הראשונים היה השכל הכללי של האנושיות פחות מפותח, וחפצו היה גם כן יותר ברברי. אז היה החזון האלהי כולו נועד לדחות את השכל הסורר, המשועבד רק להחפצים הבהמיים בכללות החברה האנושית, ולדחוק תמיד את החפץ הטבעי, שהיתה התעוררותו יותר מכוונת לקראת הכיעור והחטא. התבסמות העולם ע"י כל המשך הדורות, על ידי ביסום היותר עליון של גילויי השכינה בישראל, וע"י נסיונות הזמנים, התגדלות היחס החברותי, והתרחבות המדעים, זיקקה הרבה את רוח האדם, עד שאע"פ שלא נגמרה עדיין טהרתו, מכל מקום חלק גדול מהגיונותיו ושאיפת רצונו הטבעיהנם מכוונים מצד עצמם אל הטוב האלהי.
השאלות הרוחניות הגדולות שהיו נפתרות רק לגדולים ומצוינים, מחוייבות הן להיפתר עכשיו בהדרגות שונות לכלל העם; ולהוריד דברים נושאים ונשגבים ממרום עוזם עד עומק הדיוטא הרגילה ההמונית. צריך לזה עושר רוח גדול ואדיר ועסקנות קבועה ומורגלת, שרק אז תתרחב הדעה ותברר השפה, עד כדי להביע הדברים היותר עמוקים בסגנון קל ופופולרי, להשיב נפשות צמאות.
והנני לעורר את כ' ואת כל הצעירים החפצים להתעודד לחיים רוחניים, מכובדים ומתוקנים באמת בע"ה, על דרך ההסתגלות הספרותית. הננו חייבים לקנות לנו את הכשרון הספרותי, את הסגנון החי לכל צבעיו, את הפרוזי ואת המליצי. ואם יש בנו מי שמרגיש את רוחו בנטיה לשירה ופיוט, אל נא יעזוב כשרונו. יעשו מסות, בחינות, ללמד את בני יהודה קשת. סוף כל סוף אע"פ שאני מלמד לעצמי ולאחרים, שתהיה מדת השלוה והחסד גברת התכונות בנפשותינו ובסגנונינו, מ"מ חמושים אנו צריכים להיות למלחמת ה' בעמלק הפנימי והחיצוני, והננו חייבים להכין לנו את הנשק הזמני – העט. אנו צריכים לתרגם ע"פ הסגנון הזמני את כל האוצר הקדוש שלנו, אוצר הדעות והרגשות של כל התורה כולה כמעט, לקרבם לבני דורנו, דוגמתו של עזרא, שנשתנה הכתב על ידו, שאחד הטעמים הוא גם לקרב ע"י זה את דורו להבנת התורה ולימודה.
בערך אדם קדמון, נבהלתי לראות, איך ציירו צורה גשמית למושג א"ק של הקבלה, שהוא רק מושג מטפיזי ע"ד השכל האלהי, כפי מה שהוא מושג למחשבה הכללית. וחלילה להרשות לעצמנו להגשים מושגים קדושים כאלה, אפילו בדרך לימוד.
אחת מהנפלאות של תלמוד רזי התורה היא, שבזמן שאדם לומד את הענינים הנשאים הללו מתוך אהבה ורגש פנימי, אע"פ שאינו יכול לתפוש את הענינים בהבנה שכלית בהירה, מכל מקום הם מרוממים את כל מהותו, וא"כ מבהיקים הענינים עליו את אורם, עד שנחלי נהרי חכמה מתפשטים עליו, והוא מוסיף ע"י התעלומה הפנימית, הבלתי ברורה, שכל בהיר ומחשבה ברורה בדרך הופעה בחוג השכלתו.
ואם לפעמים יראה לו, שמידה המתעוררת ע"י הקריאה בספרים מעניני המוסר והיראה אינה לפי מידתו, יתבונן ויחקור על מידתו מה היא, ויתחזק ויתאמץ ביחוד במידתו העצמית; וגם מזה אל ינח ידו, ממה שמתעורר ע"י הספרים, ואע"פ שקטן מאד הוא צד התפיסה שלו בענינים שאינם כל כך שייכים לו, מכל מקום כל מדרגות הטוב והקודש צריכות להיות מקושרות זו עם זו, ויחד כולן יעשו חטיבה אחת להאיר עליו אור ה' ותורתו העליונה בנעם ה' וטובו.
המחשבה הקשורה בהציור האלוהי, היא המחשבה היותר מעודנה, יותר עזיזה, גבוהה וחסינה שבעולם. ואז תוקפה נותן הוא חוסן ועוז לכל המפעלים, התנועות, ההויות והחיים. כל הלימודים והחינוכים שבעולם אינם כי אם כלים מכשירים את הכח המחשבתי, שיהיה יוצא אל הפועל תדיר במעמדו היותר עליון, דהיינו הציור האלוהי.
כל סיבוכי הדעות שבבני אדם וכל הסתירות הפנימיות, שכל יחיד סובל בדעותיו, באים רק מפני הערפילים המצויים במחשבה על דבר המושג האלוהי.
וידעתי שיקשה על המעיין כי כל הדברים האלה אינם השגת מציאות הידיעה בעצמה, אבל הם השגת מציאות שיש ידיעה בעולם, והאמת שכך הוא, אבל נבחר בידיעה המועטת בדברים הנסתרים מהידיעה המרובה בדברים פשוטים.
ולכן סוס ורוכבו בים הנה כתיב כי תרכב על סוסיך מרכבותיך ישועה וביאור הדבר דהנה האותיות נקראים סוסים כמו שסוס בטל לגבי רוכבו והרוכב מנהיגו כך הנה אותיות דבורו הם בטלים לגבי השכל והשכל מנהיגו לכל אשר יחפוץ יטנו אך מכל מקום יש יתרון מעלה בסוס שיכול להוליך את הרוכב למקום שאין הרוכב יכול לילך שם וכך יש יתרון ומעלה באותיות הדבור שיכולים להגביה את השכל למדרגה מאוד נעלה מה שאין ביכולת השכל להשיג מצד עצם השכלתו כמו שנראה בחוש שעל ידי הדבור יתוסף השפעת שכל בשכלו וכך הוא הענין בנפש האדם המדברת התפלה הגם שהדבור הוא רק מלבושי הנפש ואין לו ערך כלל לגבי מהות הנפש עצמה שהארה ממנה בלבד היא מתפשטת להיות שכל ומדות כו' מכל מקום מבחינת הדבור נעשה אור מקיף להנשמה שמקיפה מראשה ועד רגליה להיות צרורה בצרור החיים את ה' ממש וכו' כמו שנתבאר ליקוטי אמרים מה שלא היה כח בנשמה מצד עצמה והנה כתיב לא בגבורת הסוס יחפץ ולא בשוקי האיש ירצה רוצה הוי"ה את יראיו כו' כך כל צירופי אותיות התורה יש בהם יתרון ומעלה זו שבדביקות נפש האדם בצירופי אותיות אף שאינו יודע ומבין הענין בעין השכל רק שהוגה ומדבר בהם (לאפוקי הרהור דלאו כדבור דמי) הרי הם מעלים את הנפש למקום שלא היתה הנפש מגעת שם מצד שרשה כי שרש אותיות התורה היא הגבה למעלה משרש הנפש דאבא יסד ברתא אלא שהאדם צריך להיות בחינת רוכב להאותיות
ועתה דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה, בכל דרכיך דעהו, ויתקיים בך מקרא שכתוב: אשגבהו כי ידע שמי. ויובן מאמר חז"ל (שוחר טוב צ"א): מפני מה ישראל מתפללין ואינם נענין, משום שאינן יודעים להתפלל בשם. וצריך להבין דבריהם העמוקים, מאבירי לב רחוקים. כי לכאורה יפלא הדבר מה ענין ידיעה זה ומה טיבה? הלא אפילו תינוקות שלנו יודעין להתפלל בשם, ואם להזכירו בכתבו? הלא דבר זה נאסר בגבולין, וההוגה אותו באותיותיו אין לו חלק לעולם הבא, אבל היא הידיעה ענין חבור וקשור, ויחוד שיהא השם שלם וכסא שלם, שהוא שלמות העולם.
אפילו בקריאה לבד וגמגום הרי הוא כהוגה ומפרש את השם שיש בכחו לעשות ניסים אפילו בלא ידיעה... וכן זה יהיה נשמר מכל רע מיצר הרע וממקרים רעים בעולם הזה העולם החומרי וגם בעולם הבא הרוחני כי גם שהוא לא ידע סוד הרוחניות הלא יתעורר להסך עליו.
וכבר אמרו דבי אליהו שאפילו קרא כל היום פסוק ואחות לוטן תמנע הוא בן עולם הבא. והטעם כי אותיות ותיבות ההם יעוררו רוחניותם וגם יהיה תועלת עצום בהרכבתם אכל פעם יוליד אור חדש לפי מצב העולמות וצירוף השם המיוחד אשר שולט ברגע ההוא באופן כי הקורא בתורה בכל מקום אף שלא יבין מכל מקום האותיות והתיבות עצמן הן הן המרכבה הרכבת צורות הקדושים ורוחניותם.
אפילו אינו מבין מכל מקום מייגע עצמו בתורה שחביב בעיניו להגות במאמרו יתברך אפילו שאינו זוכה להשיג הטעם כי התורה נעלמה מעיני כל חי והאדם צריך לעסוק בתורה אחר הידיעה שאי אפשר להשיג אחד מני אלף שבה ואז יש לו חלק בשורש התורה. לכן כתב המהר"ל שמברכין לעסוק בדברי תורה, הגם שאין יכול להשיג מכל מקום עוסק הוא בתורה.
ולדבקה בו.
ומבשרי אחזה אלו-ה.
גם החכם מחויב לקים הדבק במדותיו
רוחניות נקרא מה שלא יתבטל לעולם. לכן, הרצון לקבל בצורה שהוא נמצא, שהוא על מנת לקבל, נקרא גשמיות, משום שהוא יתבטל מצורה זו ויקבל צורה בעל מנת להשפיע.
ענין עבודה של להשפיע זהו כל העבודה שיש לנו לעשות, מסיבת שזהו נגד הטבע שנטבע בנו, הנקרא רצון לקבל. ואנחנו צריכים לעשות את ההיפך, שנחשוק רק להשפיע, ולא לקבל לעצמנו.
כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה, כי בכל העבירות יש סך הכל עבירה אחת, היינו תאוה. אבל אין בהן גאוה, כי אין אדם מתגאה בזה שלא יכול להתגבר על התאוה.
משאם כן כעס: מלבד זה שנהנה מהתאוה של כעס, הוא עוד מתגאה בזה שכועס, שהוא יודע שהצדק עמו, אחרת איך הוא יכול להתגאות. נמצא שיש כאן ב' עבירות: א. תאוה מזה שנהנה, וב' מזה שמתגאה. וכל המתגאה אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד, ונשמתו מסתלקת.
אבל צריך להכיר בנפשו, אשר השם יתברך, רודף אחריו, ממש באותו השיעור, שהוא רודף אחר השם יתברך. ואסור לו לשכוח חס ושלום את זה, גם בעת הגעגועים היותר גדולים, ובזכרו שהשם יתברך, מתגעגע ורודף להתדבק בו בשיעור עצום כמדת עצמו, נמצא תמיד הולך בכיסופים וגעגועים, מחיל אל חיל, בזווגא דלא פסיק, שהוא תכלית שלימות כח הנפש, עד שזוכה לתשובה מאהבה.
עוד הם מדברים ואני אשמע". כלומר, ששיעור השמיעה של הקב"ה, תלוי ממש בשיעור הגעגועים המתגלים בדיבורי התפילה, ובהרגיש האדם געגועים יתרים, ידע בשעת מעשה, שהשי"ת שומע אליו ביותר. ומובן מעצמו, שביודע את זה, נמצא מתחזק ביותר בשפיכת לבו, כי אין לך זכות גדולה מזו, אשר מלכו של עולם מטה אוזן קשבת אליו; ודומה בערך, למה שאמרו חז"ל: "הקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים". כי בתאותו של השי"ת להאדם שיתקרב אצלו, נתעורר כוח וגעגועים גדולים בהאדם לתאוב להשי"ת, כי "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם". ונמצא ממש שדיבורי התפילה ושמיעת התפילה, עולים ובאים בקנה אחד, עד שיתקבצו לשיעור השלם וקונה הכל וכו', וז"ע, "רוח אמשיך ואייתי רוח" וכו'. ושים לבך בדברים האלו שהם יסודות הראשונים בדרכי השי"ת.
יכולים אנו להמשיך נשמות גדולות בעולם, שיהיה להן רצון אדיר וכח גדול להביא גאולה לעולם, להסיר את כל האפלוליות שבחיים… והכל תלוי ברצון שלנו… בהתדמות לאלהים ע"י הליכה בדרכיו.
תוותר על כל תשוקות ומאווי החומר בעת מסעך הרוחני ותיקרא קיצוני.
אך, הדבקות באל אינה קיצונית. ההתמסרות למילוי וסיפוק התשוקות זוהי קיצוניות. אך אפילו מה שמכונה בפי הבריות קיצוניות, אין בו צורך. אפשר להתקרב לבורא אף מבלי לוותר על הכל.
מה הוא נקרא חנון, אף אתה היה חנון. מה הוא נקרא רחום, אף אתה היה רחום. מה הוא נקרא קדוש, אף אתה היה קדוש.
ועל דרך זו קראו הנביאים לאל בכל אותן הכנויין: ארך אפים ורב חסד, צדיק וישר, תמים, גיבור וחזק, וכיוצא בהן, להודיע שהן דרכים טובים וישרים, וחיב אדם להנהיג עצמו בהן ולהדמות אליו כפי כוחו.
כשם שהאדם צריך להתרגל אל הטבע החומרי וכוחותיו, ילמד את דרכיו ומעשיו ע"פ אותם החוקים השולטים בעולם, שהוא בעצמו גם כן חלק מהם. והם שולטים בתוכו כמו שהם שולטים מחוץ לו, ככה יותר מזה צריך ומוכרח הוא להסתגל לחוקי הטבע הרוחני, שהם יותר שולטים במציאות כולה, שהוא חלק ממנה.
וראשית ואחרית של סיגול זה היא הנקודה העליונה של הדבקות האלהית בכל דרכיו ובכל מעשיו, בכל רגשותיו ומחשבותיו. הסיגול אל המציאות הרוחנית, הכוללת כל, ממנה הוא נובע ואליה הוא שב.
בעצם ההויה של נפש האדם טבוע היסוד של ההכרח הנשמתי והאמונה באלוקים יוצר העולם ומשגיח על כל, יראת הרוממות והאהבה ושאיפת הדביקות האלוקית העליונה. ואמונה זאת היא תוכן החיים ופועלת על האדם בכל ימי חייו ובפעולותיו.
הדבקות בה' הוא התשוקה היותר טבעית לאדם.
התכונה הישראלית האמיתית… עצם החיים הישראליים, הם כלולים רק בנקודת אהבת השי"ת… זאת היא התכונה העיקרית שלנו… ואע"פ שלפעמים היא מתעלמת, היא עומדת דוקא בשביל זה לחזור ולהגלות בכח יותר גדול, כחוק כח כביר ואדיר שסבל זמן רב מכח עוצר ומונע, שכשמתגבר עליו הוא ברעם וכח אמיץ, בנפץ וזרם. זאת התכונה לא השתנתה ולא תשתנה. תהלוכות החיים וצורתם החיצונה הן מקבלות לפעמים איזה שינוי, אבל לא התוכן הפנימי… זאת היא התכונה שלנו הקבועה והקיימת…, וכל מה שאנו מרחיבים ומשכללים את הדעה וההכרה אינה כי אם כדי ליתן מקום ומרחב להתכונה האלהית העצמית הזאת, שתתפשט ותתגלה ביותר.
כשם שהאדם צריך להתרגל אל הטבע החומרי וכוחותיו, ילמד את דרכיו ומעשיו ע"פ אותם החוקים השולטים בעולם, שהוא בעצמו גם כן חלק מהם, והם שולטים בתוכו כמו שהם שולטים מחוץ לו, ככה יותר מזה צריך ומוכרח הוא להסתגל לחוקי הטבע הרוחני, שהם יותר שולטים במציאות כולה, שהוא חלק ממנה. וראשית ואחרית של סיגול זה היא הנקודה העליונה של הדבקות האלהית בכל דרכיו ובכל מעשיו, בכל רגשותיו ומחשבותיו, הסיגול אל המציאות הרוחנית הכוללת כל, ממנה הוא נובע ואליה הוא שב.
כל העבודה, כל התורה, כל החכמה, כל המוסר, כונניות העולם כולם, הינם הכנות להעלות את העולם כולו ואת האדם בכללו למעלת הדבקות האלוהית.
תביעה של שקר היא לבקש מהנשמה דבקות אלוקית אמיתית בלא שינוי של לימוד במעמקי רזי התורה.
החכמה שהאדם צריך לדעת אותה. אחת היא, לדעת ולהסתכל בסוד אדונו, ואחת היא, לדעת את עצמו, שידע מי הוא, ואיך נברא, ומאין הוא בא, ולאן הוא ילך, ותיקון הגוף איך מתתקן, ואיך הוא עתיד לבא בדין לפני מלך הכל.
ונודע שהכל תלוי באתערותא דלתתא, כשאנו מתעוררים לדבוק בבורא ית' מלמטה על ידי זה אנו מתעוררים, כביכול, תשוקה בבוראנו ית' להשפיע לנו כל טוב, ואנחנו עם הבורא ית' דבר אחד שלם, כשאנו דביקים בו ית'. וזה בלא זה כביכול, אין נקרא שלם כמאמר: אין השם שלם ואין הכסא שלם, שאנחנו נקראים כסא להבורא. רק כאשר אנחנו מתעוררים תחילה מין נוקבין, דהיינו תשוקתינו מלמטה לדבק בו ית', על ידי זה אנו מתעוררים תשוקתו ית' מלמעלה למטה, ואז כשהשני תשוקות באים כאחד, אז הוא דבר אחד שלם, וזהו שנאמר: תמים תהיה עם ה' אלקיך, רוצה לומר, אתה עם השם ית' נקרא דבר אחד שלם.
מי שיתעסק בזאת החכמה באמת אזי תתקשר נפשו להשם יתברך וכל עת מוסר נפשו בכח באמת להשם יתברך באהבה עזה עד שאינו צריך למסירות נפש בפועל.
הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים.
כל הבהירות באה מתוך אמונה.
למאמין האמיתי אמונה היא ראיה.
כל דבר יכול לשמש כאמצעי לעבודת הבורא. אך ככל שפוחתת האמונה, כך פונים האנשים לדרכים סבוכות וקשות יותר בכדי לעבדו.
התרחק מתחכום ומהתחכמויות, הם לא יעזרו לך להתקרב לאל. דרושים לך רק פשטות, יושר לב, ואמונה.
הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. אם תבקש דבר מה בענייני חומר וגשמיות של העולם הזה, ספק אם תיענה. אבל אם תבקש יראת שמים, מובטח לך כי תיענה.
בזמן שבא לאדם בחינת יראה הוא צריך לידע שאין עוד מלבדו, כתוב, ואפילו מעשי כשפים ואם הוא רואה שהיראה מתגבר עליו אזי הוא צריך לדעת שאין חס ושלום מקרה אלא נתן לו השם יתברך הזדמנות משמים והוא צריך לעיון ולמוד לאיזה מטרה שלחו לו את היראה הזו, מסתמא הוא בכדי שיוכל להתגבר ולומר אין עוד מלבדו, ואפילו אחרי כל אלה עדיין היראה והפחד לא הלך ממנו אזי הוא צריך לקבל מזה דוגמא ולומר, באותו שיעור היראה צריך להיות בעבדות השם יתברך היינו שהיראת שמים שהוא לזכות צריך להיות בזה האופן של יראה שיש לו עכשיו היינו שהגוף מתפעל מהיראה הזו החיצוניות כן ממש באותה הצורה של התפעלות הגוף צריך להיות יראת שמים.
שמיעה נקראת אמונה שצריכים להאמין מה שהוא שומע מה שאומרים לו שהוא אמת. ראיה נקראת ידיעה, שאינו צריך להאמין, אם הוא רואה בעצמו.
האמונה אינה לא שכל ולא רגש, אלא גילוי עצמי היותר יסודי של מהות הנשמה, שצריך להדריך אותה בתכונתה. וכשאין משחיתים את דרכה הטבעי לה, איננה צריכה לשום תוכן אחר לסעדה, אלא היא מוצאת בעצמה את הכל. בעת החלש, אורה אז בא השכל והרגש לפנות לפניה דרך. וגם אז היא צריכה לדעת את ערכה, שלא משרתיה – השכל והרגש – הם הנם עצמותה… צריך לדעת שאי אפשר לפנות אל השי"ת בשום שכל ובשום רגש, וקל וחומר בשום חוש, כי אם באמונה לבד, ותפילה היא אמונה, ויראה ואהבה הנם גם כן גילויים של האמונה.
בעצם ההויה של נפש האדם טבוע היסוד של ההכרח הנשמתי, והאמונה באלוקים יוצר העולם ומשגיח על כל, יראת הרוממות והאהבה ושאיפת הדבקות האלוקית העליונה. ואמונה זאת היא תוכן החיים, ופועלת על האדם בכל ימי חייו ובפעולותיו.
האדם הישר צריך להאמין בחייו, כלומר שיאמין בחיי עצמו והרגשותיו ההולכות בדרך ישירה מיסוד נפשו, שהם טובים וישרים ושהם מוליכים בדרך ישרה. התורה צריכה שתהיה נר לרגלו, שעל ידה יראה את המקום ששם הטעות עלולה, שלפעמים תתע הנפש בתהו לא דרך. אבל המעמד התמידי צריך להיות הבטחון הנפשי. האיש הישראלי מחוייב להאמין שנשמה אלהית שרויה בקרבו.
מה שהוא למעלה מן הדעת, אין "חופש דעות" נופל עליו.
והלא כל הפסימיות נובעת היא רק מזה התוכן היחידי של הספקנות שמא החיים החומריים הם כל היש, כל החיים. ועד כמה יוכל יסוד רעוע כזה, שאין לו כל סמיכה מדעית ברורה, כי אם אמונה עקשנית, לערער יסוד חיים מלאי דעת ואמונה עליונה.
ויש עוד שני מצות לרבינו יונה התלויות בכללות השם הקדוש מצות עשה להתבונן בגדלות השם יתברך שנאמר וידעת היום והשבות אל לבבך כי הוי"ה הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד ונאמר שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה דהיינו להתבונן בגדלות יוצר בראשית... ועיקר מצוה זו לחקור וללמוד בדברי מר"ן אלקי ובדברי הזוהר ויבין מעמד ומצב כל העולמות.
רצה הבורא לברוא עולם חסר כדי שבני האדם בעלי הבחירה יתקנו את החסרון הזה בעבודת הבורא שלהם "לתקן עולם במלכות שדי".
נמצא שהעולם נברא בשבילי, צריך אני לראות ולעיין בכל עת בתיקון העולם, ולמלאות חסרון העולם, ולהתפלל בעבורם.
הנה, בשעה שהאדם עוסק בחכמה הזאת, ומזכיר את השמות של האורות והכלים, שיש להם מבחינת נשמתו שייכות אליו, הנה הם תיכף מאירים עליו, בשיעור מסויים, אלא שהם מאירים לו בלי התלבשות בפנימיות נשמתו, מטעם שחסרים הכלים המוכשרים לקבלתם, כאמור. אמנם ההארה שמקבל פעם אחר פעם, בעת העסק,מושכים עליו חן ממרומים, ומשפיעים בו שפע של קדושה וטהרה, שהמה מקרבים את האדם מאד, שיגיע לשלימותו.
נמצא לפי זה, שכל הדחיות הקודמות שהיו לו - כולן היו מהבורא עצמו. וכולן היו כדי לדחוף אותו להתפתחות רוחנית, כדי שלא יסתפק במצבו. ולא שהדחיות האלה היו כעונש על מעשים לא טובים, שאותם עשה מפני שלא היה יכול להתגבר על ההפרעות.
אלא רק מי שהבורא רוצה לקרבו, הבורא בעצמו שולח לו עזרה מלמעלה על ידי דחיות אלה. ועזרה כזאת נשלחת אך ורק למי שיש לו רצון אמיתי להתעלות מהעולם הזה - אדם כזה מקבל עזרה מלמעלה, בזה שמראים לו תמיד, איך שהוא לא בסדר, שהוא לא מתקדם לרוחניות, ושולחים לו מחשבות ודיעות נגד יחודיות מעשּׂי הבורא.
האדם צריך לדעת, שאף פעם הוא לא יבוא לדעת את השיעור האמיתי של חשיבות הקשר בין אדם לבורא, כי אין ביד האדם להעריך את מידת ערכה האמיתי. אלא כפי שיעור שהאדם מעריך אותה, בשיעור זה הוא משיג את מעלתה וחשיבותה. ויש בזה סגולה, שעל ידי זה הוא יכול לזכות, שהארה זו תשאר אצלו בקביעות.
עניין היגיעות שהאדם מתייגע הוא רק הכנה לבוא למסירות נפש. לכן צריך האדם להתרגל למסירות נפש תמיד, מפני שלא יכול לבוא לשום מדרגה בלי מסירות נפש, שרק זה הכלי המכשיר לזכות לכל המדרגות.
ידוע שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, היינו שה' רוצה להשפיע לתחתונים כל טוב. וכל זה שהאדם עדיין לא קיבל את שלימות התענוגים ועדיין מרגיש איזה חיסרון, זהו סימן שעדיין לא הגיע לשלימות המטרה.
כלל ראשון, מה שנודע לנו מכוונת המאציל ב"ה בזה, הוא, כי ברצותו להיטיב רצה להמציא נמצאים שיקבלו את טובו. וכדי שיהיה הטוב שלם, צריך שיקבלוהו בזכות ולא בצדקה, שלא יהא הבושת פוגמו, כאוכל את שאינו שלו. וכדי שיוכלו לזכות, המציא מציאות אחד שיהיה אליהם להתקן, מה שאינו צריך הוא, ובתקנם אותו - יזכו. והוא מציאות הספירות, כי הם מציאות אחד כמו מחברת צינורות, שבעמדה על תיקונה כראוי, ממשיכים השפע מן המאציל אל המתקנה. וזהו זכותו – שהקים חפץ המאציל ב"ה, שחפץ שיקבלו נמצאיו את טובו.
כל צירופי אותיות התורה יש בהם יתרון ומעלה יתירה זו, שבדבקות נפש האדם בצירופי אותיות אף שאינו יודע ומבין העניין בעין השכל רק שהוגה ומדבר בהם (לאפוקי הרהור דלאו כדיבור דמי) הרי הם מעלים את הנפש למקום שלא הייתה הנפש מגעת שם מצד שרשה, כי שורש אותיות התורה היא הגבה למעלה משרש הנפש.רבי שניאור זלמן מלאדי,
יש שלשה דברים הם להסיר כל המונעים בתפלה וכו', והג' הוא עסק ולימוד דברי מוסר הנמצאים מלשון הארה שהאיר במקום החושך שהוא חכמת אמת.
וגם דע הלימוד הזוהר על כולה מועיל להשג כי דבריו הרמים לבד מאירים פני האדם ונותנים כח וחיל לנשמת האדם העוסק ובהיפוך חלילה הן מאן דמתפרש מיניה כאלו פורש מכולא כי כן דרשו עליו בימיו מאן דמתפרש מרבי שמעון כאלו מתפרש מכולא והשתא אף על פי שהוא אינו כאן כבודו יש כאן ודבריו הקדושים צריכים אנו ללמוד ועל ידם אולי יזכה להשיג דבר מה כי אם לא יועיל כולו יועיל מקצתו כי הקליפה אי אפשר להסיר בפעם אחת כי מעט מעט אגרשנו.
וזה עצה נפלאה בכל מיני צער ח"ו וירידה וקטנות המוחין וטמטום הלב למוד בדברים קלים כמו עין יעקב מדרש או לומר זהר ותקונים וגם ללמוד גמרא פשוט גם כי לא מובן אצלו כלום וזה עצה גדולה ונפלאה להתעלות מכל מיני ירידה וקטנות ולא כדעת השוטים שאומרים שאין ללמוד בשעה שלבו בל עמו וידוע כמה מעשיות מאנשים פשוטים שזכו על ידי זה לעניינים גבוהים.
ואם תאמר אם כן מה תועלת יש בתיקונים האלו. דע כי תועלת גדול יש. ראשונה, שכבר אינם נאבדים אלא שהם נשמרים לסוף הימים. שנית, כי בהיעשות כל הפעולות הגדולות האלה בפנים, אע"פ שאין הפעולות עצמן יוצאים לחוץ, אך סוף סוף הארה יוצא משם לעשות תיקונים גדולים בכללות הגאולה. אלא שלהוציא אותה הארה קטנה, צריכה כל הפעולות ההם הגדולות, מפני היותם סגורים לפנים.
והנה לרפאות חולאים הפנימים דהייני להעלות הנפש מבחינת הקטנות הוא להתעורר תמיד בשמחה ישמח ישראל בעושיו אבל לזה צריך גם כן סייעתא דשמיא והנה העצה היעוצה לזה להרבות באמירת תקוני זהר הקדוש ודייקא לומר תיקונים שעל זה נתייסד התיקונים לתקן בחינת מוחין דקטנות כמובא בספר כסא המלך בהקדמתו ולומר אמירה פשוטה בלי שום פירוש כלל בחיות אלקו"ת ובהתעוררות, ובאם תרגיל עצמך בזה תראה פלאות וכאן נתתי להחברים תקוני הנפש לגמור בכל חודש ספר התיקונים וקודם תגמור התיקונים בשלש פעמיים דהיינו לומר בפעם ראשון שליש תיקונים בפעם אחד וככה שני ושלישית ואחר כך תגמור בכל חודש בלי ישונה וזה יועיל לך יותר מכל למודי ספרי מוסר.
כל מצוות הכתובות בתורה או המקובלות שתקנו האבות, אף על פי שרובם הם במעשה או בפה, הכל הם לתקן הלב, כי כל לבבות דורש ה', וכל יצר מחשבות מבין.
מה שאין בידי האדם לתקן, אל יתעסק בו תדיר, ויקיים "דאגה בלב איש יסיחנה" – יסיחנה מדעתו.
המאמין בהשגחה פרטית יודע כי מה' מצעדי גבר כוננו, אשר נשמה זו צריכה לברר ולתקן איזה בירור ותיקון במקום פלוני. ומאות בשנים, או גם משעת בריאת העולם – הנה הדבר שצריך להתברר או להתתקן מחכה לאותה הנשמה שתבוא לבררו ולתקנו. וגם נשמה הלזו הנה מאז נאצלה ונבראה היא מחכה לזמן ירידתה לברר ולתקן את אשר הוטל עליה.
לקבל את שלימות הבריאה מוכרח להיות בחינת תיקון, שזה בחינת תיקון הבריאה, שזה מוטל על הנבראים לעשות, שזוהי בחינת אשר ברא אלוקים לעשות. ותיקון זה הוא בחינת הרצון להשפיע, כמבואר בספרי האאמו"ר ז"ל, שמטרם שהאדם תיקן את כוונתו, שכל מעשיו יהיו לשם שמים, אי אפשר לקבל התענוגים העליונים, שבחינה זו נקראת מקבל על מנת להשפיע.
אין צריך לסיגופים ואין צריך לתקן את החיצוניות. ולא תתקן כלל את החיצוניות שלך, אלא רק את הפנימיות שלך. כי רק הפנימיות שלך עומדת לקבל תיקון. ועיקר מה שהפנימיות מתקלקלת מחמת הישות והגאות. ואם אתה רוצה למרק החטאים ממך, יש לך לעסוק בביטול הישות במקום הסיגופים, שתרגיש בעצמך שאתה השפל והגרוע ביותר מכל באי העולם. אכן צריך להיזהר, שלא ישפיל עצמו אלא מאנשים כשרים, לפני החברה שלנו, ולא לפני זרים.
הנה עצתי זו, נקיה וקלה היא, ואפילו איש חלש יוכל לקיים אותה בכל תוקף. כי אינה מטשת כוחות הגוף, והיא הטהרה השלמה. והגם שלא דברתי עימך מזה, הוא, מפני שלא היית צריך לה כל כך. כי בהיותך דבוק עימי במקום אחד, לאט לאט היית מכיר ממילא בשיפלות שלך, בלי שום לימודים ומעשים, מה שאין כן עכשיו, שאינך עימי במקומי, אזי אתה מוכרח לעסוק בביטול הישות דרך הנזכר לעיל.
והעיקר להרבות בתפילה ולחזק הביטחון שיצליח השם יתברך אותך לזכות לתשובה שלמה. ולדעת איך להתדבק בו יתברך בקשר אחד לניצחיות. כי זהו העיקר, ובזה ניכר בין עובד ה' ללא עבדו. ו"אל דמי לך, ואל תתן דמי לו". עד שיסלח לכל חטאתיך ופשעך, ויקרבך אליו לעד לנצח נצחים.
תורת ההתפתחות, הולכת וכובשת את העולם כעת, היא מתאמת לרזי עולם של הקבלה, יותר מכל התורות הפילוסופיות האחרות. ההתפתחות ההולכת במסלול של התעלות, היא נותנת את היסוד האופטימי בעולם, כי איך אפשר להתיאש בשעה שרואים שהכל מתפתח ומתעלה… ההויה כולה מתפתחת ועולה, כשם שהדבר ניכר בחלקים ממנה ועליתה היא כללית כמו פרטית, עולה היא עד מרום הפיסגה של הטוב המוחלט… ועומדת ההויה לבוא לידי מידה זו, שכולה תספוג את כל הטוב של כולה בכל פרטיה, וזאת היא עלייתה הכללית, ששום פרט לא ישאר חוצה, שום ניצוץ לא יאבד מהאגודה, הכל מתוקן לסעודה. למטרה זו צריכים שכלול רוח לתשוקה האלהית העליונה, שנוצרה ע"י עבודה אמונות בה'.
המות הוא חזיון שוא, טומאתו היא שקרו, מה שבני אדם קוראים מות הרי הוא רק תגבורת החיים ןתעצומתם. ומתוך השקיעה התהומית בקטנות, אשר יצר לב האדם השקיע אותו בה, הרי הוא מצייר את תגבורת החיים הזאת בצורה מדאיבה וחשוכה, שהוא קוראה מות.
המות מום הוא ביצירה, ישראל נועד להעבירו.
הצער הפנימי על חסרון ההשלמה של הנשמה במעשים, בידיעות ובדעות, ביחוד בקנין התורה, הם הם יסורי הגיהנום המתגברים, שהם באים מהפיכת הפנים של הקב"ה מלהאיר על הנשמה בהופעה תדירית, לפי אותה המידה שהחסירה את קנינה הרוחני, שכל מקור החיים בו תלוי, הוא קנין התורה.
חוסר התורה הוא הגיהנום בעצמו. ושטף הרצון החיצוני, שנגד הרצון הפנימי, הוא מצרי גיהנום המתגברים לפי אותו הערך של מניעת אור התורה.
כל מה שהעולם מתבסס יותר ורוח האדם מתפתח בקרבו, מתעוררת יותר התביעה לחיות ע"פ הרוח הטבעי שבקרבו, בקול יותר חזק. תביעה זו יש בה הרבה מן האמת והצדק, ושלמי הדעת צריכים לזככה ולהעמידה על מכונה. האדם הולך ומוצא את אלהים בקרבו, בנטיותיו הנכונות.
ורבים מהדברים העיוניים אי אפשר להבין על בוריים, אם לא יהיה הרגש גם כן מוכשר כראוי, ועל כן נקראת התורה גם כן שירה, כמו שנקראת מצוה. על כן צריך להסתייע עם הכח המיוחד להרגיש דברי אלקים חיים, שאינם מתבררים כי אם ללב טהור.
סגולה יש לאוצרות כאלה, שבלא דעה גם כן הם שופכים על הנשמה איזו הפעלה… רגשי האמונה, שהינם הסימנים היותר מובהקים לנשמה בריאה, מתגברים, ונטיית אצילות מתחזקת, והבחילה בגסות החיים מתאדרת, גם ע"י סגולת הדלדול המבטאי של אוצרות חן הללו.
התורה, דוקא היא היא תבלין ליצה"ר. ולא שום השגה בעולם, ולא שום הרגשות עליונות, דוקא התורה. 'בראתי יצר רע, בראתי לו תורה תבלין'. אמנם התורה צריכה להתפשט בכל בחינותיה, ואז אורה מאיר בכל ההשגות ובחינות ומידות רוה"ק וגילויים וכיוצא בזה,וכשהם מאירים באור התורה, מתברכת היא התורה מאד, והיצר הרע בעצמו הולך ומתעלה, מתקדש ונהפך לטובה, וקטיגור עצמו נעשה סניגור, ובדבר שלוקין בו מתרפאין.
ע"י הרהורי תשובה, שומע האדם קול ה' הקורא אליו מתוך התורה, ומתוך כל רגשי הלב, מתוך העולם ומלואו וכל אשר בם, וחשק הטוב הולך ומתגבר בקרבו, והבשר בעצמו הגורם את החטא הולך ומתעדן, עד שאור התשובה חודר בו.
את הגוף אין אנחנו עוזבים… כי אם אנחנו מנצחים אותו.
עצת ה' העליונה היא לסור ממוקשי רע, ולהעלות את האדם ואת העולם ממעמקי הרע אל מרומי הטוב. ולזה נועד העולם והאדם, ולזה נועד גם הרע עצמו, שבתור מהות מצוי עצמי, בפנימיותו, יתעלה גם הוא ויתהפך לטוב, ע"י מה שיכיר את שאיפת הרע שבו מכוונת אל השכלול הכללי של הטוב.
לפעמים מתגלה הנפש בכל מערומי כיעורה לאדם, והוא מתבהל מהמראה. רק בזה מרגיע הוא את רוחו, כי לפי גודל הכח של צד הכיעור של הנפש וטומאתה, כה יגדל הצד היפה שבה וטהרתה, וכי את זה לעומת זה עושה האלהים.
ומחשבתן של ישראל… יודעת היא את הרע עד כדי שנאה עמוקה, המעמקת את אהבת הטוב.
המלחמה הקדושה הזאת איננה מלחמה מכוונת דוקא נגד אישים אחרים. גם - וביחוד - נגד עצמו נלחם האדם, נגד הרע שבו, נגד כיעורו… הכל עושה הוא בשביל נשמתו המכה גלים בקרבו ואומרת לו: גדל!
התשובה היא תמיד שרויה בלב, אפילו בעת החטא עצמו התשובה גנוזה היא בנשמה, והיא שולחת את קויה, שהם מתגלים אחר כך בעת שבא הנוחם הקורא לתשובה. בעומק ההויה של החיים המציאותיים מונחת התשובה, מפני שהיא קדמה לעולם, וטרם שבא החטא כבר מוכנת התשובה ממנו. על כן אין דבר בטוח בעולם כמו התשובה וסוף הכל לשוב לתיקון. וקל וחומר שישראל מובטחים ועומדים לעשות תשובה, להתקרב אל הרצון המקורי שלהם, להגשים בחיים את טבע נשמתם, למרות כל קירות הברזל העוצרים, החוצצים בעד התגלותו של טבע איתן זה.
ע"י הרהורי התשובה שומע האדם קול ה' הקורא אליו מתוך התורה ומתוך כל רגשי הלב, מתוך העולם ומלואו וכל אשר בם. וחשק הטוב הולך ומתגבר בקרבו והבשר בעצמו, הגורם את החטא הולך ומתעדן, עד שאור התשובה חודר בו.
כל פעולה שמקורה משחת, כשם שהמקור הטמא הוא מחוללה, כך היא מגלה את חלאתה בתוכיות הרוח העושה אותה, עד אשר יעקרה ממקורה האיש השליט על מעשיו ועל רצונו בכח הגדול של תשובה, שאז, בהתעלותה ביחוד למידת האהבה, תקבע את מדורה בעומק הטוב ותכה את הגלים ממטה למעלה, כהלכות הפעולות הטובות לטובה.
המכאוב שמרגישים ברעיון התשובה בראשית זריחתו, הוא בא מפני הניתוקים, שחלקי הנפש הרעים, שאין להם תקנה כל זמן שהם מחוברים בחטיבה אחת באורגניות הנפשית, מקלקלים את כל הנפש ופוגמים אותה, וע"י התשובה הם הולכים וניתקים ונעקרים מעצמיות הנפש היסודית בעקרה.
וכל ניתוק מביא כאב, ככאב של עקירת אברים המקולקלים וכריתתם מטעם הרפואה. ואלו הם היסורים היותר פנימיים, שעל ידם ובהם האדם יוצא לחרות מהעבדות החשוכה של חטאיו ונטיותיו השפלות ותוצאותיהם המרות.
המכאובים הגדולים התוקפים את הנפש ע"י רעיון התשובה, אע"פ שלפעמים נראים הם כאילו הם באים מצד יראת העונש, אין התוכן הפנימי שלהם כי אם יסורים עצמיים, שהנשמה נכוית בהם מפני שהחטא מכאיב אותה, שהוא נגד כל תנאי חייה ואלה היסורים בעצמם, הם ממרקים אותה.
והאדם המכיר בהכרה פנימית את האוצר הטוב המונח בתוכיותם של יסורים אלו, הוא מקבל אותם באהבה גמורה ודעתו מתישבת בהם, ובזה עולה הוא במעלות רבות, ותלמודו מתקיים בידו, ואפיו הפנימי משתלם, והרשמים שעשו עליו עוונותיו נמחקים, והם מתהפכים לסימנים טובים, שהוד נשמתי בולט מהם.
כשעולה על ליבו של אדם לשוב בתשובה שלמה, ולתקן את כל מעשיו ורגשותיו, אפילו במחשבה לבד, לא יפול ליבו בקרבו ממה שהוא נחרד מפני רוב העוונות, שנעשו אצלו יותר מורגשים. כי כך הוא טבע הדבר, שכל זמן שהאדם הוא נרדף מפני זעף הטבע הגס וחשכת המידות הרעות הסובבות אותו, איננו מרגיש כל כך בחטאיו, ולפעמים שאינו מרגיש כלום, והרי הוא צדיק בעיניו. אבל כיון שכוחו המוסרי מתעורר, מיד נגלה אור הנשמה. וע"י האור נבדקת היא נפשו כולו אצלו, ורואה הוא את כל כתמיה, ולבו דואג בקרבו בחרדה גדולה על מיעוט שלמותו ועומק נפילתו. אבל דוקא אז ישים אל ליבו, שראיה זו והדאגה הבאה עמה הנה הן הסימנים היותר טובים, המבשרים לו ישועת עולמים בתיקון הנפש ויתחזק מאד בזה בה' אלהיו.
המלות לבד בקריאה...למה זה דומה לחולה ששותה משקה רפואה שהוא מועילו בסגולתו אף כי לא ידע חכמת הרפואה.
העוסקים ברמז וסוד אין יצר הרע יכול להתגבר בהם.
פנימיות התורה הם חיים לפנימיות הגוף שהוא הנפש והחיצוניות לחיצוניות הגוף והעוסקים ברמז וסוד אין יצר הרע יכול להתגרות בהם.
שמעתי ממהר"ם הלוי יפה שאמר בשם אדמו"ר הזקן נבג"מ סגולה למחשבות זרות בעת התפילה הוא ג' דרכים וכו', וכן ספר הזוהר הלשון מסוגל לנשמה אעפ"י דלא ידע מאי קאמר, ולכן כיון שג' דברים אלו אינם צריכים כוונה, לכן מועילים לטהר המחשבה ממחשבות זרות.
כי אין לו להקב"ה קורת רוח בעולמו אלא כאשר עוסקים בחכמה זו,ולא עוד אלא שלא נברא האדם אלא כדי שילמוד חכמת הקבלה,אלא שצריך גוף נקי בתחילה ע"י המצוות המעשיות, שכל תכליתן לדבר זה.
עמקות בסוד מאפשר פקידת עקרות וריפוי חולים על ידי עיון בסודות התורה יכולים לפקוד עקרות ולרפאות חולאת חזק.
טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע.
מסתכל אני על נקודה קטנה הנקראת אהבת הזולת. ואני חושב עליה מה אני יכול לעשות בכדי להנות את הכלל. היות שאני מסתכל על הכלל כולו, אני רואה יסורי הפרט, מחלות ומכאובים, ויסורי הפרט מהכלל כולו, היינו מלחמות בין העמים. ומלבד תפילה אין מה לתת, וזה נקרא מצטער בצרת הכלל בינוני.
עניין אמונה נקרא למעלה מהדעת, היינו למעלה מהטבע, כי כל מה שהוא בתוך הדעת נקרא בתוך טבע והדעת. כי מה שהאדם מבין הוא יכול לעשות, אם אין לו מידת העצלות. מה שאין כן למעלה מהדעת, אין ביכולתו לעשות. לכן דבר שהוא למעלה מהטבע נקרא בחינת נס. וכל הניסים נקראים על שמו של הקב"ה, היינו שזהו נבחן לבחינת אתערותא דלעילא, ולא אתערותא דלתתא, כי התחתון אין ביכולתו לעשות דבר שהוא למעלה מהטבע, אבל בכדי שיעשו לו נס, האדם צריך להתפלל, שיעשו לו נס.
לכן העבודה מצד התחתון, היינו שיעשה בחירה, נאמר זה רק על בחינת תפילה. ואז הקב"ה הוא שומע תפילה. לכן נותנים לו משאלותיו. וזה כלל שתפילה שייך דווקא על מקום חיסרון. לכן האדם צריך לפעול בעצמו בחינת צורך וחיסרון על האמונה, כי רק בזמן שהאדם רואה ומרגיש, שחסר לו אמונה, ובשיעור שנחוץ לו את זה, כי רואה שהוא מצד עצמו אי אפשר לקבל את הנ"ל, אז הוא יכול לעשות תפילה אמיתית, שה' יעזור לו, אז הקב"ה עושה לו נס, ונותן לו את האור האמונה.
ואם הוא רוצה לדעת, והוא מבקש מה' להבין את הקשר, זה נקראתפילה. וזה דבר גדול וחשוב מאוד, היות שיש לו קשר עם ה', שרוצה ממנו משהו.
התפילה נקראת עבודה שבלב, כי הלב הוא מלכות, כי הלב המנהג כל האברים.
אבל התפילה היא יותר פרטית אל הלב. והיא מגעת אליו ראשונה להכינו להבין את האברים כראוי. וכל כוח התיקון הוא, שהלב בכל בחינותיו יהיה מתדבק בשם הוי"ה, דהיינו הז"א, ונכלל בו.
לעולם אל תתייאש מלזעוק, מלהתפלל ומלהתחנן אל האל. התמד בכך עד שתצליח, עד שתגיע לקרבת אלוהים – מושא כמיהתך.
ממש כמו שעץ קטן מדליק את הגדול,כך צעקה קטנה מביאה כבר לידי התעוררות.
כשמתפללים, מתפשט כח הרצון… במילוי הרצון: 'אל ה'!'… אז כל כוחות הנפש מתגדלים מעל כל גבול, והרצון הטוב והמעולה, בהתפשטותו ביותר, פועל הוא את טובו, והתפילה היא פעולה של ממש.
ולא יכנף עוד מוריך, והיו עיניך רואות את מוריך.
ולא ילמדו ... כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם.
וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד.
אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם.
אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך.
אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה.
וראיתם אתו וזכרתם.
אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות.
השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך.
משה ... זכה לתמונת ה' יביט.
והנה ה' נצב עליו.
בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים.
אוזן שמעה ותאשרני.
אדני אלקים נתן לי לשון למודים לדעת לעות את יעף דבר יעיר בבקר בבקר, יעיר לי אזן לשמע כלמודים.
והשמיעני את קולך.
וחך אכל יטעם.
כל אחד משיג השגה פרטית לפי מדרגתו ולפי הזמן.
האמת הוא, שמי שמגיע לידיעה אמיתית, יוכל לראות שלשה דברים: ההנהגה האמיתית הנעלמת, המראה החיצון של ההנהגה שאינו אמת, מהיכן יוצא המראה הזה, ואיך מתקשר עם ההנהגה האמיתית.
אני מלא אהבה לאלוקים: אני יודע שמה שאני מבקש, איננו נקרא בשום שם. איך ייקרא מה שהוא יותר מן הכל, יותר מן הטוב, יותר מן המהות? ואני אוהב ואני אומר, אני אוהב את האלוקים.
אנחנו, אין אנחנו מכירים את ה' מן העולם וע"י העולם, כי אם מתוך נפשנו פנימה, מתוך תכונתו האלוהית.
מכאן משמע, שעניין מציאת חן בעיני הבורא או להיפך, אינו תלוי באדם עצמו, אלא הכל תלוי בבורא. ומדוע דווקא אדם מסוים ודווקא עכשיו מצא חן בעיני הבורא, ולכן הבורא מקרבו ואחר כך עוזבו - זה אי אפשר להבין למי שעוד לא רכש שּׂכל רוחני, כי רק לאחר כניסתו לרוחניות, זוכה האדם להבין זאת.
מציאות מקום ברוחניות נקרא מקום המציאות מטעם, שכל מי שבא לשם, היינו למקום ההוא רואה אותה צורה כמו השני. מה שאם כן דבר דמיוני אינו נקרא מקום מציאותי, משום שהוא דמיוני, אז כל אחד מדמה לעצמו באופן אחר.
וקראתי הביאור בשם "הסולם", להורות שתפקיד ביאורי הוא בתפקיד כל סולם, שאם יש לך עליה מלאה כל טוב, אינך חסר אלא "סולם" לעלות בו. ואז כל טוב העולם בידיך. אמנם אין "הסולם" מטרה כלפי עצמו. כי אם תנוח במדרגות הסולם ולא תכנס אל העליה, אז לא תושלם כונתך.
כן הדבר בביאור שלי על הזוהר. כי לבאר דבריהם העמוקים מכל עמוק עד סופם, עוד לא נברא הביטוי לזה. אלא עשיתי על כל פנים בביאורי זה דרך ומבוא לכל בן אדם, שיוכל על ידו לעלות ולהעמיק ולהסתכל בספר הזוהר גופו, כי רק אז תושלם כונתי בביאורי זה.
בעל הסולם פעל שאדם פשוט שאם הולך בדרכו יכול לזכות לדבקות ה' כמו תלמיד חכם מובהק, משאם כן לפניו היו צריכים להיות תלמידי חכמים גדולים בכדי לזכות לדבקות ה'. ולפני הבעל שם טוב היו צריכים להיות גדולי עולם, אחרת לא היו יכולים לזכות להשגת אלוקות.
אם ימצא אחד בעיר ושנים ממשפחה הלומד סתרי תורה, האיש הזה הוא בעיקר בדעת השלם בלי חסרון.
מי שזיכהו ה' בחכמת האמת יודע מעלת פשטי התורה ושכל דברי הש"ס בנוי על סודות התורה, כידוע ליודעי חן.
ושמעתי סיפור מעשה באיש אחד שלא הבין פירוש הגמרא והיה דרכו לומר הגמרא בלא פירוש ועל ידי זה זכה למדריגת גילוי אליהו.
כי למדן משפה ולחוץ לא יטעום לעולם אור התורה ולא יתחדש לו שום אור וכל החידושין שסובר שמחדש בסברות זרות וכרסיות בהבל הבלים הם היפך הלכה אמיתית ולטהר את הטמא להכשיל בני ישראל לאכול שרץ עוף טמא ודברי מרן האר"י והזוהר שהם מאירות עיניים מתוקים לנפש ישראלי המשכלת שיתחדש לו בכל רגע אור חדש ממש עד שנעשה ממש עד שנעשה ממש בריה חדשה על ידי הזוהר ומרן האר"י.
והמלאכים אינם יודעים סודות התורה ואינם משיגים מבוראם כהשגת הנשמות שהם דורשים התורה ומשיגים מתוכה השגת הבורא גדולת היוצר ומתעלים, שכל התורה אינה אלא מגדת מציאות היוצר ומעלתו בספירותיו ופעולתו בהם, וכל המרבה לדרוש בסודותיה הרי זה משובח מפני שמגיד מעלתו ומפליא לעשות בספירות, ולזה לא נמסר ענין זה אלא לצדיקים והמלאכים שמחים לשמוע תורתם.
האדם הולך ומוצא את אלהים בקרבו, בנטיותיו הנכונות, ואפילו באותן הנראות בראש שהן משגות מן הדרך הטובה המוסכמת מצד ההשקפה הרגילה, יוכל הוא לעלות למידה עליונה כזאת עד שידע לכונן את הכל לתכנית העז והאושר.
האדם אפשר לו לבוא לידי מידה כזו, שיגלה בקרבו את המרכזיות של כל ההויה שבקרבו. ואז ירגיש ברוחו את כל המתרגש, כל העשוי… וכל המתנועע בכל מלוא היש לכל פרטי דרגותיו. כי לא יעשה ה' אלוקים דבר, כי אם גילה סודו אל עבדיו הנביאים. ההתגלות הפנימית הזאת של הריכוז שבנשמת האדם היא הוצאה מן הכח אל הפועל מה שגנוז בה באמת.
כמו שמעלת האדם שיש לו דעת, כך אלו הנשמות יש להם דעת גדול באלוהות. ופירוש דעת, אין רוצה לומר הידיעה לבד, אלא בחינת הרגשה ממש. כשההשכלה נקשרת ונקבעה בנפשו כאלו מרגיש, כי דעת מלשון
"והאדם ידע את חוה אשתו", לשון התקשרות והתחברות. ועל דרך זה נאמר "ומבשרי אחזה אלוה", אחזה ממש כאילו רואה.
פנימיות התורה הוא בחינת משקה המשכרת, כמו יין לאחר שנכנס במעיו יצא מהעלמו ומתגלה ואז משכר ומבלבל הדעת וההשגה מפני שהיה בו כוח שלמעלה מן השכל בהעלם ועתה יצא ונתגלה, כמו"כ ברזין דאורייתא שהוא מה שלא נתלבשה במצווה אלא הן סיפור גדולת אור אין סוף ב"ה למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית וכו' להשכיל ולהשיג סדר כל ההשתלשלות ולספר בשיעור קומת עצמות המאציל והנאצלים, כמו כל מאמרי האידרא רבא ואידרא זוטא שהוא בחינת אהבה רבה שלמעלה מן הדעת וכו' ורזין דאורייתא שלמעלה מן ההשגה בהעלם גדול, וכשטועמים ומשיגים יתבלל דעתו, כלומר שנולד לו מחמת ההתבוננות בהם אהבה נפלאה שלמעלה מן הדעת וההשגה.
כל זמן שנדמה לנו שאנו עומדים במצב מהותי מיוחד, נפרד מהענין האלהי, אין האלהות מושגת לנו, ומתוך כך אנו משתוקקים להשגתה השלמה, המעוררת בנו תשוקה של דבקות פנימית, המתגלה בשכל, ברגש, ובמעשה, בדיבור ובתנועה, ובדמיון. ומתוך התשוקה התמידית אנו מוסיפים תמיד הכנה לעליה העליונה, שהננו באמת חיים באלהים חיים, וכל פרט של מחשבה, המברר לנו את מניעת ההשגה האלהית שבמצבנו, מוכיח לנו את העוורון שלנו, והננו הולכים ומתפקחים.
עיקר התלות השגת התורה והאלהות שהוא עיקר האדם וקיום מצותיה שהוא עמוד העבודה לאל תלוי בהשגת החכמה הזאת כידוע.
מפתחות החכמה ומה גם חכמת הסוד אינה נמסרת ביד אדם אחד, שכל אחד ואחד יש לו חלק בתורה, ומה שפותח זה אינו פותח זה, שאי אפשר ליגע בחלק של חבירו... והטעם משום שאין הכוונה אלא לדעת את הבורא ואי אפשר שישיג אדם אחד את כל החכמה, ואם לא כל באי עולם, אמנם נודע בשערים בעלה בשיעורים כל אחד ואחד יש לו שיעור בתורה לדעת את קונו.
והנה יש מי שיסתכל בפשטי התורה ופשטי הענינים לבד, ואלו בבושת לעולם הבא מפני שאין שם עיקר פשוטי העניינים אלא סודותיהם... כדי שיוכל לשאת ולתת בין שאר הצדיקים דורשי סתרי תורה אשר שם, ואם לאו ידחה מהם לחוץ אל מקום בעלי הפשט, ואלו המעמיקים בסוד יש להם חלק בבינה, כדי שמשם יאירו ויזהירו מסוד פנימיות התורה ומדידת שיעור קומה, דהיינו כזוהר הרקיע... אין שכר כשכר לומדי תורה וידיעת סודותיה לכבוד בוראה.
בראש השנה שנת תק"ז עשיתי השבעת עליית הנשמה כידוע לך, וראיתי דברים נפלאים במראה, מה שלא ראיתי עד הנה מיום עמדי על דעתי ואשר ראיתי ולמדתי בעלותי לשם בלתי אפשרי לספר ולדבר אפילו פנים אל פנים. עד שנכנסתי להיכל משיח, ששם לומד משיח עם כל התנאים והצדיקים וגם עם שבעה רועים. ושם ראיתי שמחה גדולה עד מאוד, ואיני יודע לשמחה מה זו עושה, והייתי סובר שהשמחה הזו ח"ו על פטירתי מהעולם הזה, והודיעו לי אחר כך שאיני נפטר עדיין כי הנאה להם למעלה כשאני מייחד יחודים למטה על ידי תורתם הקדושה. אבל מהות השמחה איני יודע עד היום הזה. ושאלתי את פי משיח אימת אתי מר? והשיב, בזאת תדע בעת שיתפרסם למודך ויתגלה בעולם ויפוצו מעיינותיך חוצה מה שלמדתי אותך והשגת , ויכלו גם המה לעשות יחודים ועליות כמוך ואז יכלו כל הקליפות ויהיה עת רצון וישועה.
דע, כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים,
היה אור עליון פשוט ממלא את כל המציאות.
ולא היה שום מקום פנוי בבחינת אויר ריקני וחלל,
אלא הכל היה מלא אור האין סוף הפשוט ההוא.
ולא היה לו לא בחינת ראש ולא בחינת סוף,
אלא הכל היה אור אחד פשוט שווה בהשוואה אחת,
והוא הנקרא "אור אין סוף".
וכאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא את העולמות
ולהאציל את הנאצלים,
להוציא לאור שלימות פעולותיו, שמותיו וכינוייו,
שהיתה זאת סיבת בריאת העולמות.
הנה אז צמצם את עצמו אין סוף בנקודה האמצעית,
אשר בו באמצע ממש,
וצמצם את האור ההוא,
והתרחק אל סביבות צדדי הנקודה האמצעית.
ואז נשאר מקום פנוי, אויר וחלל ריקני
מהנקודה האמצעית ממש.
והנה הצמצום הזה היה בהשוואה אחת
בסביבות הנקודה האמצעית הריקנית ההיא.
באופן שמקום החלל ההוא
היה עגול מכל סביבותיו בהשוואה גמורה.
והנה אחר הצמצום,
אשר אז נשאר מקום החלל והאויר פנוי וריקני
באמצע אור האין סוף ממש,
הנה כבר היה מקום,
שיוכלו שם להיות הנאצלים,
והנבראים, והיצורים, והנעשים.
ואז המשיך מן אור אין סוף קו אחד שלו,
מלמעלה למטה,
המשתלשל ויורד תוך החלל ההוא.
ודרך הקו ההוא האציל, וברא, ויצר, ועשה
כל העולמות כולם.
קודם ארבעה העולמות הללו
היה אין סוף אחד ושמו אחד באחדות נפלא ונעלם,
שאין כוח אפילו במלאכים הקרובים אליו
ואין להם השגה באין סוף,
כי אין שום שּׂכל נברא שיוכל להשיגו,
היות כי אין לו מקום, ולא גבול, ולא שם.
ואחר שהנשמות הם מהאלוה חלק אלוה ממעל, ראוי בלי ספק שישיגו בחכמה עליונה השגת מה, והנה ההצעה הזאת מורכבת מג' דברים, הדבר הא' כי הדבקות סיבת ההשגה, ודבר זה ברור, כי הגשמיים הגופניים כבהמות ובני אדם המתנהגים כבהמה אחר המאכל והשינה והתשמיש לא ישיגוהו כלל, יש מהם שאפילו מציאותו, אלא אוכלים מהמזומן בלי להשכיל שיש סיבה עליהם... הדבר הב' הוא כי הנשמות חלק אלוה ממעל וענין זה מוסכם בין המקובלים... והם דבקות ממש בשורשם... אם כן ודאי ישיג ההשגה הראויה אליו בהדבקו מדרגה אחר מדרגה כפי כח ההשגה, וישיג ממנו לא עצמותו ומהותו, אמנם ישיג מהחכמה השגה כפי כחו להסתכל בהקדמות התורה שהיא חכמתו. הדבר הג' כי הנשמות הם בעצמותו בבחינה אחת והם חוץ ממנו בבחינה אחרת... וכמו שעצם האלוה ישיג עצמו, כן הנשמה חלק ממנה ישיגהו וחלק ממנה ישיג השגה המעוטה הנזכרת.
ואין חלק בתורה שיגרום ייחוד כל כך כסתרי תורה, ולכך היו הם כמעט בכל עסקם גורמין ייחוד, כפי בחינת עסק התורה ממש היה נעשה קישוט לשכינה, ושכינה על ראשם תמיד להתקדש במסתרי תורתם להתייחד למעלה.
אשריהם כל אלו העוסקים בתורה, לדעת חכמת אדונם והם יודעים ומסתכלים בסודות עליונים. כי כשהאדם יוצא מהעולם הזה והוא עשה תשובה, ולא נשארו לו אלא העבירות שרק המיתה מכפרת עליהן, על ידי זה, דהיינו המיתה, מסתלקים ממנו כל הדינים שבעולם ולא עוד אלא, שפותחים לו י"ג שערים מסודות האפרסמון הטהור, שחכמה עליונה תלויה בהם.
בוא וראה מה כתוב, אם לא תדעי לך היפה בנשים, הקב"ה משיב לנשמה, אם את באת, ולא הסתכלת בחכמה מטרם שבאת לכאן, ואינך יודעת את העולם העליון, צאי לך, אין את ראויה לכנוס לכאן בלי ידיעה, צאי לך בעקבי הצאן, היינו שתתגלגלי פעם שניה לעולם ותהיי יודעת בעקבי הצאן האלו, שהם בני אדם, שהאנשים דשים אותם בעקב, דהיינו שמחזיקים אותם לשפלים והם יודעים הסודות העליונים של אדונם, ובהם תדעי להסתכל ולדעת. כלומר, שמהם תלמדי.
פנימיות התורה הם חיים לפנימיות הגוף שהוא הנפש, והחיצוניות לחיצוניות הגוף, והעוסקים ברמז וסוד אין יצר הרע יכול להתגרות בהם.
והנך רואה חיוב המוחלט, המוטל על כל ישראל, יהיה מי שיהיה, לעסוק בפנימיות התורה ובסודותיה, שלא תושלם באדם כוונת הבריאה זולתה. ולסבה זו אנו מתגלגלים, דור יוצא ודור בא, עד דורינו זה שהוא השארית של הנשמות, שעדיין לא נשלמה עליהן כוונת הבריאה, מפני שלא זכו להשיג בדורות שעברו עליהן את סודות התורה.
ואיתא במדרשי חז"ל ובזוהר ותיקונים, אשר כל העולמות העליונים וכל הספירות הקדושות דה' עולמות א"ק ואבי"ע בכמותם ואיכותם, כל זה הוכן מכל מראש רק להשלמות בני ישראל. כי נשמת איש הישראלי היא חלק אלוקי ממעל.
אמנם כן כבר הורו לנו חז"ל בהרבה מקומות, שכל העולמות כולם לא נבראו אלא בשביל ישראל.
ישראל גדר לעולם.
ישראל הן סגולתו של הקב"ה, שנאמר להיות לו לעם סגולה.
ישראל מביאין אורה לעולם.
ישראל מאירים למי שמאיר לכל.
אומה נכנסת ואומה יוצאת , והארץ לעולם עומדת: אלו ישראל.
אומה שכל טובה שהיא באה לעולם אינה באה אלא בזכותה.
אומה ששלום העולמים דר בתוכה.
ישראל חוטאים ולוקין וחוזרין וחוטאים ולוקין.
מה הגפן הזה העלים שלה מכסין על האשכולות, כך הם ישראל, עמי הארץ שבהם, מכסין על תלמידי חכמים.
ישראל כשהיסורין באין עליהם, הן נכנעין ומתפללים, אבל אומות העולם מבעטין בהן ואינם מכירין שמו של הקב"ה.
כשישראל אוכלים ושותים הם עוסקים במקרא, במשנה, אבל אומות העולם כשהם אוכלים ושותים אין מתחילין אלא בדברי תיפלות.
ישראל לימות המשיח מכלין כל האומות.
מה יונה זו מכפרת על העולים, כך ישראל מכפרין על האומות.
ישראל נמשלו כצורים, ואומות העולם כחרס.
ישראל נרדפין מפני האומות, ובחר הקב"ה בישראל.
ישראל נתונין בדין באותה שעה, אם להינצל אם להיאבד עם מצרים.
ישראל עשויים דייש לכל באי עולם.
ישראל שבחוץ לארץ עובדים עבודת אלילים בטהרה.
ישראל שבמצרים הקדימו אמונה לשמיעה.
ישראל, לעתיד לבוא אין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהם.
כשם שאי אפשר לעולם בלי ארבע רוחות, כך אי אפשר לו לעולם בלא ישראל.
ראוי היה שהקדושה תהיה על כל האדם, שהרי קשר האדם עם ה' הוא למעלה מכל עם. אולם הקלקולים שבאדם השכיחו את הקדושה, ויצירה חדשה נעשתה בישראל, שדווקא ממקורה כל קודש יימשך.
בכל עם, הפנימיות של חיי הקבוצה היא בצור חיי הכלכלה והגשמיות. אולם ישראל, טבע נשמתם הוא הצימאון להרגיש בכל מרחבי החיים את האלוקים.
ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה, ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים יהיו מצויין כעפר, ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד, ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם, שנאמר "כי מלאה הארץ דעה את ה', כמים לים מכסים".
כל כך מחובר רוח ישראל ברוח אלוקים, עד שאפילו מי שאומר שאינו זקוק לאלוקים, כיוון שהוא חפץ ברוח ישראל, הרוח האלוקי שורה בו גם בעל כורחו.
כך פתח ר' תנחומא בר אבא: "גפן ממצרים תסיע, תגרש גוים ותטעה" למה נמשלו ישראל לגפן? אלא מה הגפן, כשבעליה מבקשים שתשביח, מה הם עושים? עוקרים אותה ממקומה, ושותלים אותה במקום אחר, והיא משבחת: כך, כיוון שביקש הקב"ה לפרסם לישראל בעולם, מה עשה? עקרם ממצרים והביאם למדבר, והתחילו מצליחים שם, ואומרים: "כל אשר דיבר ה', נעשה ונשמע" ויצא להם שם בעולם, שנאמר: "ויצא לך שם בגויים ביופייך".
ישראל – תמצית ההוויה כולה, אין לך תנועה בכל העמים כולם, שלא תמצא דוגמתה בישראל. אמונתו – היא המקור המשפיע את הטוב לאומנות כולן.
אדם מישראל שרוצה לזכות לאור חיים באמת, צריך הוא להסכים לשתול את עצמו בכנסת ישראל: לחשוב ישראליות להרגיש ישראליות לקנות את הידיעות המיוחדות לישראל ולראות בשמחת ישראל.
התחייה של האומה היא היסוד לבניין של התשובה הגדולה – תשובת ישראל ותשובת העולם, שתבוא אחריה.
ישראל – האומה שהאוניברסליות הגמורה טמונה בעומק נשמתה.
"אל גינת אגוז ירדתי וגו". למה נמשלו ישראל כאגוז? מה האגוז הזה משחק לתינוק ותענוג למלכים, כך ישראל, כשהם זוכים – "והיו מלכים אומנייך" וכשהם חוטאים – "הייתי שחוק לכל העמים".
ישראל בזמן שעושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון שולטת בהם, ובזמן שאין עושים רצונו של מקום, מוסרן ביד אומה שפלה.
מה ראה הקב"ה לדבר עם משה מתוך הסנה? אמר ר' מאיר: מה הסנה עושין אותו גדר לגינה, כך ישראל גדר לעולם.
"וירם קרן לעמו" ולמה נמשלו ישראל לקרן? מה הקרן בראש היא נתונה, כך הם ישראל ראש לכל האומות, שנאמר "ונתנך ה' לראש".
אמר רבי אלעזר בר אבינא: אין פורענות באה לעולם, אלא בשביל ישראל.
"ואבדיל אתכם מן העמים" אמר ר' לוי: כל מעשיהם של ישראל משונים מאומות העולם: בחרישתן, בזריעתן, בנטיעתן, בקצירתן, בעימורן, בדישן, בגורינהן, בגגותיהן, בבכורותיהן, בתגלחת, במניינן.
"בטנך ערמת חטים" ר' יוסי בן חנניה אומר: מה חיטה זו סופגת (תופחת), כך ישראל סופגין נכסיהם של אומות העולם. זהו שנאמר: "ואכלת את כל העמים".
צדקה עשה הקב"ה בישראל, שפיזרן לבין האומות.
בכל העולם ישנם חסידים, פילוסופים, אנשי קודש ואנשי אלוקים, אבל אין בעולם אומה שלמה, שעצמיותה היא האידאה האלוקית – כי אם עם ישראל.
אפילו האפיקורסות הישראלית מלאה אמונה, הרבה יותר מאמונות הגויים כולם.
המבדיל בין ישראל לעמים הוא אור החסד, העולם יודע רק את עצמו, את הנאתו הגסה, ואפילו ההנאות הרוחניות הן רק כמשרתות לו. ישראל מטבע נשמתו, חפץ בטוב האלוקי, להיות טוב – לכול.
נשמת ישראל היא נשמה יוצרת, נשמת כל העמים היא רק מציירת, מסדרת.
כל הגויים נתונים תחת משטר הטבע. כל שאיפתם היא למלא רצונן העיוור, שהוא חירות שטחית בתוך עומק של השתעבדות פנימית. אבל ישראל – יצא ממצרים.
יציאת ישראל ממצרים תישאר לעד האביב של כל העולם.
בטוח אני , שדווקא זה הדור הנראה כל כך ריק ופורק עול, דווקא הוא על פתחי תשובה עומד, הוא המוכשר ביותר לאור תשובת אמת.
מקובלים אנו שתהיה מרידה רוחנית בארץ. השלווה הגשמית שתבוא תקטין את הנשמה, ויבואו ימיםשתאמר אין לי חפץ בהם. השאיפה לאידיאלים תחדל. עד יבוא סער ומהפכה, וייראה בעליל כי חוסן ישראל הוא באור ה' לבדו.
בדורנו הננו נולדים מחדש כימי קדם. כל הרוחניות של העבר הולכת ונבלעת במקורה, אולם היא יוצאת בפנים רעננות, קטנות בכמות, אך עלולים לצמיחה גדולה.
משיח בן יוסף מגלה את חשיבות ישראל לבדם, אך תכלית ישראל היא לאחד את העולם כולו למשפחה אחת לקרוא בשם ה', על כן "עתיד משיח בן יוסף ליהרג" וימלוך משיח בן דוד.
המלחמות מעמיקות את הערך המיוחד של כל עם, עד שמתבלטת הצורה שלו, ויוצאת אל הפועל בצורה מגמרת.
ארץ שהיתה טובה וכל מלכי עולם נתאוו לה.
ארץ ישראל גבוהה מכל ארצות.
ארץ ישראל היא תבלו של עולם.
ארץ ישראל יושבת באמצעיתו של עולם, וירושלים – באמצעיתה של א"י.
ארץ ישראל מלאה דגן תירוש ויצהר, וכל הארצות באות למלאות אותה כסף וזהב.
ארץ ישראל משקה אותה הקב"ה בעצמו, וכל העולם כולו משקהו ע"י שליח.
ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות.
ארץ ישראל נבראת תחילה וכל העולם כולו נברא לבסוף.
ארץ ישראל שותה מי גשמים וכל העולם כולו מתמצית, ארץ ישראלשותה תחלה וכל העולם כולו לבסוף.
ארץ ישראל קלה מכל הארצות לבשל את פירותיה.
ארץ ישראל תהא מבורכת בפירות, וכל הארצות מתפרנסות הימנה וממשיכות לה כספם וזהבם.
אם יאמרו אומות העולם לישראל: אומה של שודדים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גויים, הם אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה: הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה לכם, וברצונו נטלה מכם ונתנה לנו.
עשרה חלקים של גבורה בעולם: תשעה ביהודה, ואחד בכל העולם.
עשרה קבין חכמה ירדו לעולם: תשעה נטלה א"י, ואחד כל העולם כולו.
עשרה חלקים של יופי בעולם: תשעה בירושלים, ואחד בכל העולם.
עשרה חלקים של חכמה בעולם: תשעה בארץ ישראל, ואחד בכל העולם.
עשרה חלקים של חכמה בעולם: תשעה בירושלים, ואחד בכל העולם.
עשרת חלקים של חנופה בעולם: תשעה בירושלים, ואחד בכל העולם. שנאמר: "כי מאת נביאי ירושלים יצאה חנופה לכל הארץ".
עשרה קבין יופי ירדו לעולם: תשעה נטלה ירושלים, ואחד כל העולם כולו.
עשרה חלקים של תורה בעולם: תשעה בירושלים, ואחד בכל העולם.
שנו רבותינו: לעולם ידור אדם בא"י, אפילו בעיר שרובה עכו"ם, ואל ידור בחוץ לארץ, ואפילו בעיר שרובה ישראל. שכל היוצא לחוצה לארץ, כאילו עובד עבודה זרה.
"וישבתם לבטח בארצכם" בארצכם אתם יושבים לבטח, ואי אתם יושבים לבטח חוצה לה.
כשם שהטבור הזה נתון באמצע האיש, כך א"י – טבורה של עולם, שנאמר: "יושב על טבור הארץ". א"י יושבת באמצעיתו של עולם וירושלים באמצע א"י, ובית המקדש באמצע ירושלים, וההיכל באמצע בית המקדש, והארון באמצע ההיכל, ואבן השתיה לפני ההיכל, שממנה הושתת העולם.
כתוב: "והיה מדי חודש בחודשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר וגו' ואיך אפשר שיבוא כל בשר לירושלים בכל שבת ובכל חודש? אמר רבי לוי: עתידה ירושלים להיות כא"י, וא"י ככל העולם כולו. ואיך באים בראש חודש ובשבת מסוף העולם? אלא העבים באים וטוענים אותם (כמו על מרבד של קסמים) ומביאים אותם לירושלים.
בחוץ לארץ מתגלה הערך של המעשה, בארץ ישראל – ערך הדיבור, ובבית המקדש – הערך של המחשבה.
נשמה כללית אינה שורה באיש פרטי, אלא בארץ ישראל. תכף שבא אדם לארץ, מתבטלת נשמתו הפרטית, מפני האור הגדול של נשמת ישראל הנכנסת בתוכו, ופועלת את פעולתה.
ארץ ישראל שותה מי גשמים, וכל העולם מתמצית (שותה מהשאריות).. א"י שותה תחילה, וכל העולם כולו בסוף.
עכו"ם יבושו וישראל ישמחו.
אוה"ע אומרים: אנו עיקר ובשבילנו נברא העולם, אמרו להם ישראל: המתינו עד שיגיע היום ואנו יודעים בשביל מי נברא.
והיה העולם אומרים לישראל: נלכה עמכם, שנאמר "אנה הלך דודך", וישראל אומרים לעובדי אלילים: אין לכם חלק בו, שנאמר: "אני לדודי ודודי לי".
אוה"ע אומרין לישראל הרי אלוהותנו אנו רואים אותם, אתם הוא אלוהיכם? והן משיבין: אלוהכם מעשה ידכם, אתם רואין אותםוהם אינם רואים אתכם, ואלוהינו בשמים, ואנחנו מעשה ידיו - הוא רואה ואינו נראה.
אוה"ע אומרין לישראל: עד מתי אתם מתים על אלוהיכם? – והוא גומל לכם רעות, שובו לכם אצלנו
אוה"ע אין להם טובה, אבל טובתן של ישראל טובה שלמה.
אוה"ע אין להם ישיבה.
אוה"ע אינן גולים, אעפ"י שגולים אין גלותם גלות – אבל ישראל שאין אוכלים מפתם ואין שותים מיינם, גלותם גלות.
אוה"ע – אעפ"י שחוטאין אין כלום, אבל ישראל חטאו ולקו.
אוה"ע לא היו ולא עתידין להיות – אבל ישראל היו וגם עתידין להיות.
אוה"ע לא מונין שבתא לימי החול, אבל ישראל מונין את השבת: חד בשבתא.
אוה"ע מונין לחמה וישראל ללבנה.
אוה"ע מתיראין לפני הקב"ה וקרובים לתשובה וישראל קשי עורף.
אוה"ע נבואתן סתומה, אבל ישראל נבואתן מפורשת.
אוה"ע נמשלו כקוצים
אוה"ע נמשלו לפרים ואילים ושעירים וישראל לבני יונה.
אוה"ע עשו מפתן אחד וישראל עשו כמה מפתנות.
אוה"ע שהן מהלכין באסקפטיות אין גלותם גלות, אבל ישראל שהן מהלכין יחפין, גלותם גלות.
אוה"ע שהם נותנין עיניהם בכיסם של ישראל ונוטלין כל אשר להם – וחושבין שכל מה שעושין להם מן היושר.
מה שנגזר למעלה שלא יתעסקו בחכמת האמת בגלוי היה לזמן קצוב, עד שתשלים שנת הר"ן. ומשם ואילך יקרא דור אחרון, והותרה הגזירה, והרשות נתונה להתעסק בספר הזוהר. ומשנת ה"ש ליצירה מצוה מן המובחר שיתעסקו ברבים, גדולים וקטנים, כמו שמובא ברעיא מהימנא. ואחר שבזכות זה עתיד לבוא מלך המשיח ולא בזכות אחר אין ראוי להתרשל. ומי שחננו הא"ל ויגע ומצא והשתדל וזכה להשיג חלק החכמה המושג בעולם הזה, זכה לטעום בעולם הזה קצת מתענוג העולם הבא, ועוד שעל ידי השגת זה החלק יתעוררו אליו הרבה ספיקות ושאלות שאי אפשר להשיגם אלא בעולם הנשמות. וכפי שיעור השאלות שמוליכה הנשמה מהעולם הזה לעולם הנשמות כן הוא שיעור השמחה שמשיג בעולם הנשמות, וכשיתורצו לו הספיקות שיהיו לו ועוד יתעוררו לו ספיקות אחרות הרבה מאוד שאי אפשר ליישבם אלא בהשגת הנשמות אחר התחיה.
תחילת שנת תכ"א- ממנה מתחילה התגלות משיחית בסוד חכמה עליונה ויחד איתה חכמה תחתיתהבאה באתערותא דלתתא יחד עם התפתחות חכמת המדע הבאה בדרך הטבע לפי המובא בזוהר הקדוש פרשת וירא( דף ק יז) ויבשות מאה שנין לשתיתאה יתפתחון תרעי דחכמתא דל עילא ומבועי דחכמתא לתתא וכו. ומשנה זו ואלך מתחיל קול התור באורו של רבנו הגר"א ההולך ואור עד נכון היום.
תפקיד המשיח הראשון, משיח בן יוסף, קיבוץ גלויות שיביא לקרוב הגאולה ע"י מעשי ישראל בעת ערותא דלתתא בדרך טבעית אשר מעוררת לעומתה הנהגה אלוקית ניסות נסתרת המסייעת להצלחת כל הפעולה אשר מגמתה החזרת השכינה לציון תקופה זו החלה בשנת ת"ק לאלף השישי.
אח"כ יבור "אור היום"- שהיא הגאולה ע"י משיח בו דוד.
דע כי גזרה חכמתו ית' שחיבור ספר הזוהר לא יתפרסם ולא יתגלה אלא בדורו של רשב"י ע"ה ועל ידו, ונגזרה גזירה בפמליא של מעלה שלאחר דורו של הרשב"י ור' אלעזר בנו לא יתעסקו בזאת החכמה בפרסום עד הדור האחרון דורו של משיח בן דוד. והכי איתא בתיקונין בהרבה מקומות, שאלו הסודות לא יתגלו עד דרא דייתי מלכא משיחא, ר"ל בדור האחרון בשביל המתעסקים בחיבור הזוהר יתגלי מלכא משיחא.
לא נתגלה הזוהר הקדוש לדורות הראשונים רק בדורות הגרועים מהם, עיי"ש [בספר ויקהל משה הנ"ל] בד"ק בארוכה, ומסיים שם שהוא בכדי להגן על הדורות האחרונים. וצריך לשמוע בקול ה', כי כן רצונו לטוב לנו להגן עלינו מצרינו ולהחיש גאולתנו שתהיה בב"א.
יש לחקור מדוע ס' הזהר הקדוש לא נתגלה בדורות הראשונים, ואיך נתגלה אחר כן בדורות הגרועים מהם וכו', אבל אחר שעבר אלף שנים מהחורבן שנשלמו שנת ד' אלפים תתכ"ח אז היה יכול לבוא, ובעונותינו הרבים אשתהי, וזה חטא נוסף לכלל ובפרט על כל חטאים וחילול שמו יתברך ותורתו ונתגבר היצה"ר מאוד יען כבר נתברר הרבה, ועתה הברירה ברגלים, וכמו שכתוב בעקבות משיחא חוצפה יסגא שהוא התאוה שמתגברת בראותה כי כלתה אליה רעה, וכמו שביאר באורך רבינו האר"י זצ"ל ומתגברת להחטיא, אבל כשל כוחה בעניין הרעות ותוקף הצרות כי כבר הוברר הרבה כאמור מפי כבוד האר"י זצ"ל, ולכן סמוך לדורות שאחר האלף שנה מהחורבן נתגלה אור הזהר להגן על הדורות ושאם נזכה לעסוק בסתרי תורה כדת מה לעשות, בזכות זה תפרש ישע ישועת ישראל.
מהרשב"י ואילך התחיל להתנוצץ שני אלפי ימות המשיח, ומהבעש"ט ואילך התחיל להתנוצץ התגלות המשיח.
וזהו דרש דרש משה, היינו כשיתגלה (כי בכל דור ודור יש בחי' משה, ואיתא דרשב"י היה בחינת משה), וידרוש מה שדרש כבר משה, היינו רשב"י, ספר הזוהר, אז והנה שורף, היינו שיתבטלו כל הקליפות וממילא יהי הגאולה שב"ב אנס"ו.
ע"י עסק ישראל בסודות התורה יבוא משיח צדקנו בב"א כמבואר בזוה"ק. וסימן לדבר סו"ד במילוי סמ"ך ו"ו דל"ת גי' משיח בן יוסף במכוון, שאף משיח בן יוסף יחיה ויתקיים ע"י זכות לימוד רזין דאורייתא.
א. ובני ישראל יוצאים ביד רמה, ותרגומו ובני ישראל נפקין בריש גלי, על דרך דאיתא בזוה"ק בספרא דא יפקון מן גלותא, ועיין שם שמבואר עוד יותר כשיתגלה הספר הזוהר בדא יפקון מן גלותא.
ב. וזהו שמרומז בפסוק ובני ישראל יוצאים, היינו מן הגלות, כנ"ל, ביד רמה, ותרגומו בריש גלי, ברי"ש ר"ת ר' ש'מעון ב'ן י'וחאי, גל"י, כשיתגלה ספרו הקדוש ספר הזוהר, אז בדא יפקון מן גלותא, והבן.
קומי אורי כי בא אורך, או"ר בגי' אי"ן סו"ף, אדו"ן עול"ם ובגי' ר"ז, שהוא סודות התורה אשר הוא או"ר לנו. וזהו קומי אור"י, שיתגלה כבוד מלכות אדו"ן עול"ם, כי בא אור"ך, כי כבר נתגלה להם חכמת סודות התורה שהוא ר"ז, אור התורה, ועי"ז תהיה גאולה להתגלות בסוד מלכותו כנודע.
בדורות הראשונים היו יכולין להשיג שלימות נפשם, להתלהב בזיכוך רב ובקדושה להמשיך על עצמם נועם זיו אור השכינה באור עליון וצח בדביקות ויראה ואהבה, והכל ע"י פשטות התורה, תורה שבעל פה נגלה, אבל בדור הזה עקבות דמשיחא, שהרע גובר ומתנשא וחוצפה יסגי..מי יגן עלינו מן הקליפות הרעות המחשיכים האור והשכל. ועל ידי נגלת התורה אי אפשר בדור כזה באין פנים להלהיב כל כך נפש המשכלת בדביקה וחשיקה, שהרע והמקטרגים הרוחניים מתגברין, ולא עוד אלא שהם מתלבשים בגשמיות בערב רב שהם הרבים, ומושל וגובר ואפיקורסות ומינות ושנאת חינם ולשון הרע, וכל מי שהוא חצוף ביותר גובר ביותר. ולולא מתיקות עריבות נועם זיון לשון הזוהר והתיקונים וכתבי מרן, המאירין לנפש המשכלת ומיישבין הדעת משמחת לב ומאירת עיניים, לא היה באפשרות להאיר מרוב הצרות וחלישות דעת מרשעים המינים ואפיקורסים.
ולכן אחי טעמו וראו אור הגנוז ומתיקות שיש בזוהר הקדוש המאיר לנפש, עד שמרוב אור תקבל על עצמך כל הרעות והצרות והיסורין, ולא יתחלש דעתך ולא תיפול ממדרגתך, ותתעלה למעלה עד רום המעלות, חזק חזק חזק ואמץ, לא תירא ולא תפחד.
להפנות את הלבבות ולהעסיק את המוחות במחשבות נאצלות, שמקורן ברזי תורה, נעשה בדור אחרון הכרח גמור לקים היהדות.
יתחזק נא ידיד נפש להאיר את אור חכמת הנסתר בעולם. עתה קרבו הימים, שהכל יכירו וידעו שישועת ישראל וישועת העולם כולו תלויה רק בהופעת חכמת אור הגנוז של פנימיות רזי תורה בשפה ברורה. הנסתר יעמיד על רגליו גם את הנגלה.
וכבר דיברתי כמה פעמים, שדוקא זה הדור הנראה כ"כ ריק ופורק עול, הוא היותר מוכשר לאור תשובת אמת.
וזהו בודאי סימן לגאולה שמתחיל להתנוצץ אור פני מלך חיים עולם התיקון עולם הפרצופין מה שהיה קודם בהסתר פנים שנאמר ואנכי הסתר אסתיר פני מהם אראה מה אחריתם ובעונותינו הרבים החטא היה גרם שלא זיכך ותיקן האר"י זכרונו לברכה את נשמותינו עד הקצה האחרון לגאול אותנו וחסדי הוי"ה כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו ואין לנו לא זכות אחר להשען ליתן לנו יד ושם להגן עלינו זולת התעסקות בחכמה הזאת הכורתת ומקצצת את מסך הענן מי הטמא מבדיל מעבור התפילה להראות פני מלך חיים להראויים אליו לקבל תורתינו ותפילותינו ולגלות עלינו אור שבעת הימים.
גילוי חכמה זאת עתה בדורות גרועות הוא כדי שיהיה לנו מגן עתה לאחוז בלבב שלם באבינו שבשמים, כי באותן הדורות הקודמים היו אנשי מעשה וחסידים, והמעשים טובים היו מצילין אותן מפי המקטריגים, עתה רחוקים אנו משרש העליון כמו השמרים בתוך החביות, מי יגן עלינו אם לא קריאתינו בחכמה הזאת הנפלאה והעמוקה. ובפרט על דרך שכתב הרב ז"ל שהנסתרות נעשו עתה כמו נגלות, כי בדור הזה מושל הזנות ומלשינות ולשון הרע ושנאה שבלב, ונתפשטו הקליפות באופן שמתבייש האדם לנהוג דברי חסידות, והשם יגן עלינו וימחול לעונינו, אכי"ר.
מחמת שהתגברות הקליפות והמינות והעזות וערב רב בדור הזה על כן ניתן רשות מן השמים לגלות אור החכמה הזאת לקשר נפשו בחיות אור אלקות לדבקה בו ממש... כי לא נתגלה חכמה זאת בדור הזה אלא לקדש ולטהר ולהסיר המדות הרעות.
וכאשר נשוב בתשובה לעסוק מאהבה בחכמה הזאת יגאלו ישראל, במהרה בימינו אמן.
הצרות עשו את דורנו קשה ועז, הוא לא יוכל להיות כפוף, לא ישא עול שלא ימצא בו אור חיים. גם אם ירצה לא יוכל לשוב מיראה, אלא מאהבה.
הגאולה הזאת לא תהיה רק על ידי לימוד התורה. ועיקר הגאולה תליא בלימוד הקבלה.
כל אותן שיזכו אליו יזכו לגאולה כי העבודה הזו המועטת בזמן הזה הוא חשוב יותר מכל אילי נביות שהיה בזמן שהיה בית המקדש קיים.
על ידי עסק ישראל בסודות התורה יבא משיח צדקנו במהרה בימינו אמן.