הדור האחרון

הרב יהודה אשלג, בעל הסולם, היה מגדולי הפילוסופים האנושיים-יהודיים בזמנו. בקשת האמת לשמה הייתה שליחות-חייו, מטרתה ודרך הגשמתה, לאורה של תורה שזו דרכה. נראה כי משום כך היה ידוע למעטים בלבד. לא הקושי להבין את עומק רעיונותיו ולא כבדות הביטוי גרמו לכך. להפך – הרב אשלג ניחן בסגולה נדירה של מפענח סודות ומנהיר-עמוקות. דבריו צלולים וברורים, עד שכל קורא משיג בעזרתם את האמת שהוא מראה מתוך שהוא תופס את הלימתה לניסיון חייו.

כפילוסוף חדור תודעת שליחות התאמץ הרב אשלג להיות ידוע לרבים כדי להביא גאולה לעולם, אולם הוא דיבר כאיש יחיד, אדם יהודי היושב בתוך עמו הנדכא והנרדף, סובל, מתייסר עמו ומייחל אתו לגאולתו. הוא פנה היישר אל כל בני עמו כיחידים באשר היו, מעבר למפלגותיהם ובלי תיווך של מפלגה, של תנועה או של אסכולה מסוימת. שייכותו לקהילה יהודית מסוימת לא עשתה אותו למייצג האינטרסים של שום ממסד, ועל כן שום ממסד לא עמד מאחוריו. זה היה אפוא המחיר ששילם הרב אשלג בגין יושרו, פתיחותו, חירות מחשבתו ועוז רוחו.

אך בזכות כל אלה דבריו לא השתעבדו לקוצר הראות של אידאולוגיות ממסדיות בנות זמנן, והם נראים שייכים ומשכנעים כפי שהיו בזמנם, ואולי עוד יותר, כי הרבה ממה שצפה מראש מתקיים בזמננו והסבריו עדיין עומדים בתוקפם ככלי נאות להתמודדות עם אתגרי העתיד של האנושות, של העם היהודי ושל מדינת ישראל.

פרופ' אליעזר שביד, האונ' העברית, ירושלים

החיבורים הרואים כאן אור לראשונה כוללים ביקורת חברתית ופוליטית מעמיקה, פרי עטו של מקובל שהיה בקי בהתרחשויות המדיניות המרכזיות במחצית הראשונה של המאה העשרים.

הרב יהודה אשלג היה קשוב גם לתהליכים שהתרחשו בישראל וניסה לפתח דיאלוג עם מנהיגיה.

פרופ' משה אידל, האונ' העברית, ירושלים

הרב יהודה אשלג, בעל הסולם, הוא בלי ספק המקובל החשוב ביותר שפעל במאה העשרים. בכתביו הרבים הציג הרב אשלג שיטה קבלית מורכבת וחדשנית הזוכה בשנים האחרונות לעניין הולך וגובר בחוגים שונים בארץ ובעולם.

לצד בקיאותו בספרי היסוד של הקבלה, ספר הזוהר וכתבי האר"י, גילה הרב אשלג עניין רב בפילוסופיה מערבית ונסה ליישב בין עקרונות קבליים לעקרונות מודרניים.

היכרותו של הרב אשלג עם ההגות המערבית המודרנית, כמו גם העניין שלו בשאלות חברתיות, לאומיות ופוליטיות, באים לידי ביטוי במאמרים שונים שהרב אשלג פרסם בימי חייו, שיועדו לקהל הרחב, כמו גם ברשימות שונות שחלקן נתפרסמו לאחר מותו וחלקן נשארו גנוזות עד לאחרונה.

הספר שלפנינו מכיל אוסף מאמרים ורשימות של הרב אשלג, שחלקם נחשפים כאן לראשונה. רשימות אלו, שמרביתן מבוססות על כתבי יד מעיזבונו של הרב אשלג, הוכנו לדפוס במאמץ רב ובקפידה רבה על ידי המכון למחקר ע"ש הרב אשלג.

אנשי המכון למחקר השכילו לפענח את התעודות, שחלקן קשותביותר לקריאה, להבהיר את סדר הרשימות ואת דרך כתיבתן ולעמוד על המקורות השונים שהרב אשלג השתמש בהם. בזכות עבודה קפדנית ומסורה זו נחשפות בפני ציבור הקוראים תעודות רבות-עניין, שמרביתן נכתבו בשנות חייו האחרונות של הרב אשלג, החושפות היבטים חדשים ולא ידועים בהגותו של בעל הסולם.

התעודות מלמדות על עומק היכרותו של הרב אשלג את ההגות המערבית המודרנית, על מעורבותו בסוגיות חברתיות ולאומיות, ועל
תכניותיו המעשיות להקמת חברה שיתופית המבוססת על עקרונותיו הקבליים.

ד"ר בועז הוס, אונ' בן-גוריון בנגב

הרב יהודה אשלג היה מגדולי המקובלים בדורות האחרונים. עתה מתפרסמים לראשונה כתבי יד המכילים ניתוח מעמיק ומרתק של האפשרויות הפוליטיות-חברתיות השונות שעמדו בפני בני דורו של הרב אשלג. ביקורתו על התהליכים התרבותיים והחברתיים הנלווים לניצחון הקפיטליזם – שאותו חזה הרב אשלג זמן רב לפני השלמתו – הם בעלי משמעות רבה גם בעבור דורנו אנו.

המכון למחקר ע"ש הרב אשלג השקיע מאמץ רב בפענוח כתבי היד ובהבאתם לדפוס, ובזכות מפעל זה זכינו לאחד הטקסטים החשובים בקבלת המאה העשרים.

ד"ר יהונתן גארב, האונ' העברית, ירושלים

חכמת הקבלה רואה את הטבע כיחידה אחת, כוללת ושלמה. לדברי המקובלים, הדרך שבה תופס האדם את העולם בחמשת חושיו מחלקת את חוק הטבע לחלק גלוי ולחלק נסתר. החלק הגלוי מכונה "העולם שלנו", "העולם הזה" או "העולם החומרי".

מאחר שהאדם אינו תופס את העולם כיחידה שלמה, הוא חוקר אותו מנקודות מבט שונות וכתוצאה מכך נוצרו מדעים שונים המנותקים זה מזה. אך היות שהעולם שלם ומלא, במהלך התפתחותם של המדעים השונים נחשף כישלונם בהשגת תמונה שלמה של העולם. וכך אנו מוצאים את עצמנו בעיצומו של משבר בכל תחומי המדע.

חכמת הקבלה עוסקת בחקר חלקו הנסתר של הטבע, בחקר הכוחות הקיימים מעבר לחומר, כדי להשיג תמונה כוללת של העולם. המקובלים אומרים כי מדובר בחוק אחד בסיסי המופיע בצורות שונות, שתכונתו אחת: נתינה. את החוק הזה הם מכנים גם בשם "הכוח האחד" או "הכוח העליון".

בהתאם לתכונת הנתינה שלו, הכוח העליון בורא את חומר הבריאה כ"רצון לקבל". רצון זה מותאם במדויק לתענוג שברצון הכוח העליון לתת. אם כן, כל חומר הבריאה הוא הרצון לקבל הנאה ותענוג, או
בקצרה – הרצון ליהנות. מילוי הרצון ליהנות מורגש כסיפוק, והיעדר המילוי מורגש כסבל. החוק האחד שולט במציאות ומוביל את הבריאה לעבר המצב השלם שבו מצוי הוא עצמו – אל תכונת הנתינה.

תכנית הבריאה כוללת את בריאת היקום והאדם ואת התפתחות האנושות. מכל דרגות הבריאה – הדומם, הצומח, החי והמדבֵּר – רק האדם הוא אגואיסט, ומכאן שרק הוא נדרש לתיקון. בריאת האדם כיצור אגואיסט נועדה לאפשר לו להבין בעצמו כי תכונתו הבסיסית, האגואיזם, היא רעה משום שהיא הפוכה מתכונת הטבע עצמו. כך יוכל האדם לבחור בטבע הנתינה כנעלה יותר מטבעו שלו ולרצות לתקן את האגואיזם שבו.

המאמץ להגיע לתיקון האגו יביא אותנו להבנת מחשבת הבריאה ותכניתה. הבנה זו תעלה את האנושות אל מעבר לדרגת ה"נברא", אל דרגת ה"בורא". בכך ישיג המין האנושי את תכונת הטבע עצמו – נתינה מוחלטת. זוהי הסיבה הראשונית שלשמה נברא העולם. מצב היקום כולו תלוי ביכולת האדם לרכוש את תכונת הנתינה ולהשתוות לחוק האחד הממלא את המציאות.

התפתחות הרצון ליהנות שבאנושות, היינו האגו, נפרשת על פני ההיסטוריה כולה. בשלב הראשון מתפתח הרצון ליהנות ממילויים גופניים-קיומיים כמו מזון, מין ומשפחה. לאחר מכן מתפתחים הרצון לעושר, הרצון לכבוד ושליטה, ולבסוף – הרצון לידע ומושכלות. מימוש כל הרצונות הללו אינו מספק את האדם ולכן מתעורר בו רצון חדש: רצון ליהנות מדבר-מה גבוה מכל הסובב אותו, ממקור בלתי ידוע.

כיוון שאין אנו יודעים מהו מקור התענוג הזה, התעוררות הדחף אליו יוצרת בנו תחושת ריקנות, דיכאון וייאוש. כדי להיפטר מתחושות אלה יש המשתמשים באלכוהול ובסמים, ובאחרים מתפתחת התנהגות קיצונית אלימה, והיא מובילה בין היתר למעשי טרור. תחושות אלה אינן פוסחות אף על התא המשפחתי ועל מערכות החינוך והתרבות.

בימינו מתחילה האנושות להכיר בהדרגה בכך שהטבע האגואיסטי של האדם הוא הרע היחיד עלי אדמות, המקור לכל סבל. סוציולוגים, פסיכולוגים וחוקרים אחרים מדחיקים את המשבר הכלל-עולמי משום חוסר יכולתם לתקן את הגורם למצב הנוכחי – התגברות האגואיזם. אך התעלמות מן המשבר רק תביא להחרפתו ולהעצמתו לממדי ענק בכל
תחומי הקיום. מעיד על כך האיום הגובר של הכחדה כללית של האנושות על ידי אסונות אקולוגיים או מלחמה גרעינית. הקבלה מסבירה, כי השורש לאיום זה הוא חוסר איזון הולך וגובר בין האדם לבין כוח הטבע.

בימינו, משהבשיל הצורך בשיטה לתיקון האגו שבאדם, אנו עדים לפריחתה של חכמת הקבלה. האנושות כבר זקוקה לחכמת הקבלה ולכן היא מתגלה. כיום, לאחר אלפי שנים שבהן הסתירו המקובלים אתהחכמה מן ההמון, הם מפיצים אותה ברבים. המודעות הגוברת למדע עתיק-יומין זה והמחקר בו יביאו לידי שינוי בהתפתחות המשבר. האנושות תעבור מן הנתיב השלילי, שבו היא פוסעת עתה, אל נתיב חיובי ומועיל. שינוי זה יתבצע באמצעות שינוי טבעו האגואיסטי של האדם, ובסופו של התהליך יוּחַל השינוי על האנושות כולה.

האמצעי להתגבר על המשבר המחריף הוא פרסום הידע הקבלי על אודות טבע העולם, שלמותו, תכניתו ומטרתו. חכמת הקבלה מסבירה כי המשבר אינו מקרי; הוא יוסיף להחמיר עד שתכיר האנושות בצורך לשנות את טבעה האגואיסטי. משבר זה מתוכנן מראש על ידי חוק הטבע. מטרתו היא להביא תיקון למין האדם ולהעלותו לדרגת הכוח השולט בטבע – דרגה של שלמות ונצחיות.

על ידי חקר החלק הנסתר של חוק הטבע תביא הקבלה את האנושות לרמות חסרות תקדים של מודעות, תעניק לה יכולת לשלוט בגורלה ותצייד את האדם באמצעים לקבוע בעצמו את מצבו. לחכמת הקבלה מסר נצחי ואוניברסלי לאנושות. הפצת הידע האותנטי של הקבלה במונחים מודרניים הופך אותו לנגיש, לרלוונטי ולמסביר פנים מכפי שהיה אי-פעם.

יישום המסר של חכמת הקבלה יביא לידי בניית תרבות חדשה, ובזכותו אנשים יתייחסו לאנושות כאל גוף אחד שבו פועלים כל תא וכל איבר לטובת הגוף כולו. בהמשך תיווסד קהילה בין-לאומית שתתבסס על חוקים אלטרואיסטיים. העיקרון האלטרואיסטי יקיף בסופו של דבר את העולם כולו ויַקנה לכל בני האדם רמת חיים שווה.

כטבע כולו, החברה האלטרואיסטית העתידית תתקיים ותפעל כאורגניזם שלם הבנוי מתכונת הנתינה המוחלטת. לאחר שישתנה טבע האדם, הוא יימצא באיזון עם חוק הטבע הכללי ויחוש את המציאות
השלמה ולא רק את אותו חלק קטן ומעוות הנתפס באמצעות האגואיזם. כך נחווה כולנו קיום שלם ונצחי ונממש את מטרת הבריאה.

לשמחתנו, אנו עדים היום לעניין גובר והולך בחכמת הקבלה. חינוך המכוון לשינוי פנימי לשם השגת איזון עם הכוח השולט בטבע יאפשר לנו להאיץ את תקופת המעבר ולגלות את תמונת המציאות השלמה. גילוי זה יביא שלום בעולם, נצחיות וסיפוק בלתי מוגבל לכל בני המין האנושי.

ספר זה מבוסס על שיחותיו של המחבר כפי שרשמו ועיבדו תלמידיו.

אנו חיים במציאות אחת: נצחית, שלמה ומלאת תענוגים. מציאות זו קבועה וכל חלקיה מצויים במקומות קבועים, אך היא נסתרת מעינינו. אין אנו רואים אותה כפי שהיא באמת, ובמקומה אנו מרגישים את העולם הזה. ההבדל בין תחושת המציאות האמיתית לבין תחושת העולם הזה נובע מקלקול הטבוע בחמשת החושים שלנו, העובדים עתה כדי לגרום סיפוק והנאה לאדם עצמו.

אם נחליט להשתמש בכל חושינו, בכל ליבנו ובכל מוחנו כדי לגרום הנאה לזולת, נרגיש את אותה מציאות האמיתית והשלמה ונחיה בה. העיוורון והחושך ייעלמו, יתפוגג הערפול האופף את חושינו, ואנו נחוש כיצד נגוז העולם הזה ובמקומו נימָצא ב"עולם העליון", ב"גן עדן". הדבר דומה למתרחש בסיפורי האגדות, כאשר תמונת העולם הרעה והמאיימת משתנה לפתע מן הקצה אל הקצה והופכת לטובה ומאירה.

המקובלים כבר עברו את ההתחלפות הזו והם מספרים לנו עליה. הם מצביעים על הדבר המדויק שעלינו לשנות כדי להפוך את תמונת המציאות שאנו נמצאים בה לתמונת המציאות האמיתית והשלמה. לדבריהם, האגו של האדם רוצה למשוך הכול לעצמו, והוא המכווץ את תמונת המציאות סביב האדם. האגו אינו מאפשר למציאות האמיתית שהאדם נמצא בה להתפשט החוצה, וכאילו מושך אותה פנימה לתוך עצמו. אילו הפך האדם את טבעו מאגואיזם לאהבה כלפי הכול, ליציאה מעצמו – הייתה המציאות מתרחבת ממנו והלאה לכל הממדים והייתה מתמלאת באור ובשלמות.

את המעבר הזה מחויבת האנושות לעבור בזמננו, ולכן מתחוללים כיום שני תהליכים מקבילים. בתהליך האחד האנושות מתחילה להכיר
בחומרת מצבה ובנחיצות לשנות את העולם שלנו. עוד ועוד אנשים מרגישים כי עלינו לומר למצבנו האנוש "די!". התהליך השני הוא התגלות חכמת הקבלה המסבירה לאנושות כיצד לבצע את המעבר הזה. שני התהליכים הללו, הכרת הרע שבעולמנו וההזדמנות שמציעה לנו חכמת הקבלה, נפגשים ועומדים לפנינו כהזדמנות להתפתחות.

הספר שלפניך עוסק במשנתו ובכתביו של הרב יהודה אשלג (1884–1954), הידוע בכינויו "בעל הסולם" על שום פירוש "הסולם" שכתב לספר הזוהר.

במאמר "השלום בעולם", שבו עוסק חלקו הראשון של הספר, מסביר בעל הסולם כמה מן הטעויות הנפוצות שנעשו במהלך ההיסטוריה במקומות שונים בעולם. האנושות ניסתה ליצור בעצמה מודלים של חיים טובים, אך התעלמה מכך שחוקי הטבע מקדמים את בני האדם דווקא אל תחושת אותו מצב נצחי שכבר קיים. איננו צריכים ליצור בעצמנו מצב טוב השונה מהמצב שכבר מוכן בעבורנו, דהיינו לבנות על פי שכלנו מציאות מלאכותית כלשהי ומערכות יחסים שיסודן בהמצאותיהם של בני אדם. כל שעלינו לעשות הוא לתקן את תפיסת המציאות שלנו, במקום שבו אנו נמצאים.

בהמשך הספר נדון ב"חברה העתידית" המכונה גם חברת "הדור האחרון". החברה העתידית היא אותה חברה אנושית המשתדלת להגיע בהדרכת המקובלים אל הרגשת המציאות האמיתית. על ידי שינוי היחס לזולת ובהשפעת הכוח העליון המתקן יסירו בני האדם את הערפול הרובץ על חושיהם. ואז, כמו באותן אגדות, יחלוף העיוורון והם יביטו סביב בעיניים גדולות ופקוחות ויראו עולם מושלם, נצחי, אין-סופי ומלא אור.

הנספחים לספר

כאמור, הספר עוסק במשנתו של בעל הסולם. משום כך, בחרנו לשלב בנספחים לספר פרסום ראשון של "כתבי הדור האחרון" שנכתבו בשנותיו האחרונות של בעל הסולם וכן את עיתון "האֻמה", שהוצא לאור על ידיו ב-1940. בנוסף, מובאות אמירות נבחרות על אודות בעל הסולם בנספח "בעל הסולם בעיני הדור".

"כתבי הדור האחרון" מכילים מאמרים ורשימות דברים, אשר רובם ככולם טרם ראו אור. הכתבים דנים בעניינים חברתיים ומנתחים את המשטרים שחוותה האנושות ואת אלה שבפניהם היא עומדת, תוך מתן דגש לתפקיד האומה הישראלית ולאופייה. זמן כתיבתם ותוכנם של הכתבים מורים כי ניתן לראות בהם את סיכומה המעשי של משנתו המרתקת ורחבת-ההיקף של בעל הסולם.

"כתבי הדור האחרון" סוקרים את התפתחותה הדיאלקטית של האנושות מהיבטים רבים. לכל אורכם של הכתבים עוסק בעל הסולם בהרחבה בתופעת הנאציזם ומנתח מזווית ייחודית ומהפכנית את הגורמים להתהוותה. בעל הסולם מתריע כי חוק ההתפתחות הטבעי עומד להביאנו אל מצב שבו יקומו ברחבי העולם משטרים נאציים ופשיסטיים, ויביאו לידי הכחדת רוב המין האנושי במלחמות עולם נוספות. הוא מזהיר כי התופעה החריגה ויוצאת הדופן בעיני רבים עלולה להתפתח עוד ועוד.

בעל הסולם מציע לאנושות מוצא ודרך מילוט, ומציג בפרטי פרטים את המבנה החברתי היחיד שיוכל לדעתו להביא לכל איש ואיש – ולאנושות כולה כאחד – חיים מלאי סיפוק, ביטחון, שלווה, שלום ואושר.

"משל לחברה רעבים וצמאים התועים במדבר, והנה אחד מהם מצא מקום ישוב בכל טוב, התחיל נזכר באחיו האומללים, אמנם כבר נעתק מהם הרבה עד שלא ידע מקום המצאם. מה עשה, התחיל לצעוק בקול גדול ולתקוע בשופר, אולי ישמעו חביריו הרעבים והאומללים את קולו ויתקרבו אליו ויבואו גם כן לישוב ההוא המלא מכל טוב.

כן הדבר שלפנינו, הנה תעינו במדבר הנורא יחד עם כל האנושות ועתה מצאנו אוצר גדול המלא מכל טוב דהיינו הספרי קבלה שבאוצר, שמשביעים נפשינו השוקקות וממלא אותנו דשן ונחת ושבענו והותרנו, אלא זכרון החבירים שלנו שנשארו במדבר הנורא אובדי עצות, אמנם המרחק רב בינינו ואין הדברים נשמעים בינותינו, ולפיכך ערכנו את השופר הזה לתקוע בקולות אולי ישמעו אחינו ויתקרבו אלינו ויהיו מאושרים כמותינו".

במשך אלפי שנים טועה האנושות בחיפושיה אחר משמעות קיומה. מהי סיבת הקיום? מהו התהליך שהאנושות עוברת ומה יהיו תוצאותיו? במהלך הדרך פותחו שיטות, דתות ואמונות רבות ושונות כדי להשיב על השאלה בדבר מטרת הקיום.

שאלת הקיום נובעת מצורך טבעי הטמון באדם. מוזר למדי שאנו מסוגלים להתמודד בדרך זו או אחרת עם העניינים האחרים בחיים, אך
דווקא על השאלה העיקרית – לשם מה אני קיים – אין ביכולתו של האדם להשיב תשובה ברורה. דבר זה נסתר, והאנושות עוברת מדור לדור בלא למצוא פתרון. מכאן נובע, כי בדרך טבעית לא ניתן להגיע לפתרון.

לו הייתה בידי האנושות תשובה מסוימת, אפילו כוזבת, היא הייתה יכולה להחשיב אותה כנכונה. אך עינינו הרואות: הפתרונות רבים ותשובה אַין. ריבוי הדעות, הדתות, האמונות והפילוסופיות אינו מקהה את חודה של שאלת הקיום. מדור לדור גובר הצורך של האדם לגלות את מהות החיים, וחוסר התשובה הופך את שאלת הקיום בקרבו לזועמת יותר ויותר.

המקובלים מציגים בפני האנושות שיטה יוצאת דופן לפענוח חידת הקיום. אין הם "יודעים" את התשובה בדומה לפילוסופים, ואין הם "מאמינים" בה כאנשי הדת. המקובלים הם שהשיגו את מטרת הבריאה, נמצאים בה, חיים אותה, וביכולתם להסביר לאנושות כולה מהי אותה מטרה וכיצד ניתן להגיע אליה.

לדבריהם, מטרת הבריאה היא להביא את האדם למצב שבו ירגיש את עצמו חי חיים נצחיים, שלווים ושלמים, ללא כל הגבלה וללא עצב. הם מסוגלים להסביר לנו איך להגיע למצב זה ואף להוליכנו אליו. המקובלים נמצאים במצב ההתפתחות הסופי שאליו צריכים להגיע הכול, בעודם נמצאים בעולם הזה. עליהם להוביל את האנושות למצב שבו נמצאים הם, לחיים תכליתיים בממד אחר. בזכותם, האנושות יודעת דבר-מה על העתיד הצפוי לה.

בכוונה תחילה הציב הטבע את האדם במצב ההפוך ממצבו הסופי. חייבת להתגלות בו השתוקקות למצב הסופי והוטלה עליו המשימה לגלות את האמצעים שבעזרתם ניתן להגיע למצב זה. אלמלא חשפו המקובלים את העתיד המתוקן בפני האנושות, לא היה האדם יודע מהי מטרת קיומו. המקובלים מגלים לאדם את מטרת הקיום, את האמצעים להשגתה ולמימושה, ואת העובדה שהמימוש תלוי רק באדם. מאותו רגע שבו האדם מקבל את הידיעה הזאת, עליו לממשה בעצמו.

"דעו אחינו בשרינו, כי חכמת הקבלה כל עקרה הוא הידיעות איך נשתלשל העולם ממרום גבהה השמימי עד ביאתה
לשפלותינו. והמציאות הזה היה מוכרח משום ש'סוף מעשה במחשבה תחילה' ומחשבתו ית' פועלת תיכף כי אינו צריך לכלי מעשה כמותינו, ולפיכך יצאנו מתחילה באין-סוף ברוך-הוא עם כל השלמות ומשם עד לעולם הזה – ולפיכך קל מאד למצוא כל התיקונים העתידים לבא מתוך העולמות השלמים שקדמו לנו".

המקובלים השיגו את המציאות השלמה מקצה לקצה. הם מתארים את הכוח העליון, יוצר האדם, כטוב ומיטיב. לדבריהם, מושג הזמן אינו קיים לגבי הבורא: אין בו שינוי ואין הוא נתון בתהליך. כאשר החליט הבורא על מצב מסוים של המציאות ושל הנבראים, התממשה מחשבתו מיד. לא היה צורך באמצעים או בתהליך של התפתחות הבריאה בדרך של סיבה ומסובב.

לאמיתו של דבר, כולנו שרויים במצב שהבורא רוצה בו: אנו מלאים כל טוב. מצב זה נקרא "אין-סוף". אך מצבנו משול לחולה חסר הכרה, שאינו מרגיש את המצב שבו הוא נמצא. כדי שיוכל האדם להרגיש את מצבו האמיתי עליו להשתוקק אליו בעצמו. לשם כך הבורא מרחיק את האדם מן המצב המושלם עד למצב הגרוע ביותר. מצב זה הפכי למצב המושלם, והוא נקרא "העולם הזה". מתוך מצב זה על האדם להתחיל לגלות אט אט השתוקקות אל המצב המושלם ובמידה זו ירגיש תענוג מן המילוי המצוי בו. תהליך זה נמשך עד שהאדם חוזר לאותו מצב מקורי מתוך השתוקקות עצמית אליו, ומרגיש את התענוג כולו במלוא עוצמתו.

הבורא ברא את הבריאה בצורה מיוחדת – אף שמלכתחילה היא הפוכה מן הבורא ביכולתה להידמות אליו. מטרת קיומם של בני האדם היא לגלות את שלמות כוונת הבורא כלפיהם, שלמותה של מחשבת הבריאה. כאשר יגלו זאת, יבינו בני האדם כי הבורא אוהב אותם ולכן תתעורר גם בהם אהבה אליו.

"ומתוך זה אנו יודעים האיך לתקן דרכינו מכאן ולהבא כמו מעלת האדם על הבהמה, ש'רוח הבהמה יורד למטה', כלומר שאינו רואית אלא ממנה והלאה ואין לה שכל ובינה לראות מהעבר עליו כדי לתקן העתיד, נוסף עליה האדם ש'רוח האדם עולה למעלה', כלומר להַעבר, ומסתכל בהעבר כמו אדם המסתכל במראה ורואה לתקן את פגמיו, כן השכל רואה בהעבר עליו ומתקן את דרכיו על מכאן ולהבא".

חכמת הקבלה מתארת את כל סדרת המצבים העוברים עלינו עוד לפני שאנו נמצאים בהרגשת המציאות הנוכחית. הבורא יצר את הנברא במצב שבו רצה לראותו. כדי לתת לנברא אפשרות לבחור באותו מצב שבחר הבורא, הוא "קלקל" את ההרגשה שבנברא. כתוצאה מ"הקלקול" הנברא נמצא בהרגשה הפוכה מהמצב שבו ברא אותו הבורא, דהיינו בהרגשת "העולם הזה".

ניתן להבין את הדבר בעזרת דוגמה מוכרת מחיינו. כאשר אנו מביטים באדם שיש לו הכול, בדרך כלל אנו מקנאים בו ונדמה לנו כי הוא המאושר בעולם. אך ייתכן מאוד שהוא נמצא בהרגשה הפוכה לחלוטין ואינו מוצא טעם בכל אשר ברשותו. כל שנדרש לשינוי מצבו הוא תיקון ההרגשה, וכך הוא ייהנה מן המצב שבו הוא נמצא.

המציאות שבה נמצא האדם היא סכום כל ההרגשות העוברות דרכו. בדומה לחולה מחוסר ההכרה שהזכרנו, "המצב" שבו אנו נמצאים ו"ההרגשה" שלנו אותו לאו דווקא שווים זה לזה. הבורא פונה אל האדם מרחוק וכביכול אומר לו, "פקח את עיניך וראה, אתה נמצא במצב הטוב ביותר". על האדם לתקן את כלי ההרגשה שלו, את יחסו לחיים, לפרש נכון את המתרחש. בעקבות שינוי יחסו של האדם להנהגת הבורא, משתנה תמונת העולם מן הקצה אל הקצה.

כאשר המצב המושלם מקרין אל המצב הנוכחי הוא גורם לאדם להתעלות מעל מרוצת החיים, ולהתחיל לשאול על הסיבה למצבו. או אז הוא נקרא "אדם" מלשון "אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן" (ישעיהו יד, יד), ועליו נאמר כי "רוח האדם עולה למעלה", אל עבר מטרת הבריאה. אולם לפני שהבורא מעורר בו שאלה על מהות החיים, האדם מתקיים בדרגת ה"בהמה", דהיינו נמצא בתוך החיים עצמם בלא לשאול על המטרה שמעבר להם. אם כן, "בהמה" ו"אדם" אלה הן שתי דרגות התפתחות פנימיות עוקבות של יצור אנושי.

"ולפיכך אין התפתחות למין הבהמה ועדיין עומדים על אותו המקום שנבראו, משום שאין להם המראה להבין מתוכה איך לתקן הדרכים ולהתפתח לאט לאט כמו האדם. והאדם הולך
ומתפתח יום יום עד שמעלתו מובטחת ומורגשת שעוד על הפלנטות העליונים ירכב".

כל הפעולות שאדם מבצע במשך חייו, בין שהן פעולות בתוך עצמו ובין שהן פעולות עם החברה והעולם החיצון, נקבעות מראש על ידי "רשִימוֹת". הרשימות הן הכנות פנימיות הקיימות באדם והמנתבות את מהלך חייו. לאדם לא נותר אלא לממשן ותו לא. מימוש הרשימות מתבצע בהתאם לסדר הופעתן, ובהתאם לכיוונם ולהתעוררותם של התנאים הפנימיים והחיצוניים, הנקבעים על ידי תכנית ההתפתחות הכללית של הבריאה.

אדם הפועל בלא לקשור את עצמו למטרת הבריאה נמצא בדרגת התפתחות הנקראת "בהמה" – ללא בחירה חופשית וללא יגיעה מיוזמתו. הרצונות המתעוררים בו אינם רצונותיו, והוא אנוס לממשם. רק מאמצי האדם להשיג את מטרת הבריאה נחשבים ליגיעה שמעל אותה בהמה. התהליך העומד בפני מי שבחר לממש את מטרת הבריאה הוא תהליך על-טבעי, דהיינו תהליך המנוגד לטבעו. ברוחניות אנו מכנים כל מצב על שם מטרתו, ומשום כך גם המצויים עדיין בדרגת בהמה אך משתוקקים להיות אדם, ייקראו כבר עתה בשם "אדם".

אם כן, אנו יכולים להימצא באחד משני מצבים בלבד: תחת שליטת טבענו המקורי האגואיסטי (דרגת "בהמה"), או בשליטת טבע הבורא האלטרואיסטי (דרגת "אדם"). בידי האדם נתונה הבחירה החופשית להידמות לבורא.

כדי לאפשר לאדם להתרומם, נמצא בתוכו ניצוץ מהבורא הנקרא "הנקודה שבלב". כשנקודה זו מתחילה להאיר בתוך האדם, הוא מרגיש זאת כהשתוקקות להגיע אל מה שנמצא מעל החיים. נקודת הבחירה משולה למראָה, כיוון שמתוכה האדם יכול להביט על עצמו מהצד במבט אובייקטיבי, ולקבוע כי טבעו האגואיסטי הוא רע ביחס לטבע הבורא, טבע ההשפעה.*לבהמה, לעומת זאת, אין יכולת לראות את מצבה מנקודת מבט חיצונית.

"וכל זה אמור בדרכי הטבעים שמחוץ ממנו דהיינו הטבע שבהמציאות שבסביבתינו, דהיינו מזונותינו ועיניני החיצונים, שעל זה מועיל בהסתפקות גמור השכל הטבעי.

מה שאם כן בפנימיותינו ועצמינו, הגם שאנו מתפתחים למקצת אבל אנו מתפתחים ומשתבחים מחמת דחיפות מאחורינו (ויז-א-טערגא) ע"י יסורין ושפיכות דמים. והוא מטעם שאין לנו שום תחבולה להשיג מראה לראות בפנימיות האדםשהיו בהדורות שעברו, ואין צורך לומר בפנימיות הנפשות והעולמות איך שנשתלשלו ובאו לחורבן נורא כהיום שלא יהיו לנו בטוחות בחיינו, ונהיה מוכנים ועומדים לטבח ומיתות משונות בשנים הקרובות, עד שהכל מודים שאין להם שום עצה למנוע זה".

האדם קורץ מחומר הנקרא רצון ליהנות או רצון לקבל הנאה ותענוג. הואיל והבורא הוא שורש האדם והוא מצוי במנוחה מוחלטת וללא כל שינוי, גם הרצון ליהנות שואף להימצא במנוחה מוחלטת, והוא מפיק מכך תענוג. אנו יוצאים ממצב המנוחה רק מתוך חיסרון – מתוך תחושה שחסר לנו דבר-מה, וברצוננו להשיגו.

התפתחותה של האנושות מושתתת על מילוי הרצון לקבל שהולך ומתעצם. אמנם הרדיפה אחר עושר, כבוד, שליטה, ידע ומושכלות מניעה את גלגלי ההיסטוריה, אולם סקירת מצב האנושות מראה כי היא הולכת לקראת מצבים גרועים יותר ויותר. בימינו, דווקא בזכות התפתחות הטכנולוגיה והמדעים, אנו מתחילים להכיר כי זוהי התפתחות חסרת תכלית, שכן אין היא הופכת אותנו למאושרים יותר כלל וכלל. לאמיתו של דבר, האנושות הולכת ומתקרבת לעבר מצבים קטסטרופליים. הכול הוכן בעבור האדם כדי שיגיע להחלטה שעליו לעזוב את ההתפתחות במישור העולם האגואיסטי שלנו ולהתחיל להתעלות אל עבר טבע הבורא, טבע ההשפעה.

"ותדמו לעצמכם למשל, אם היום תמצאו איזה ספר הסטורי שהיה מצייר לכם את הדורות האחרונים שיהיה אחר עשרת אלפים שנה, כי כמו שאנו ואתם מרגישים בטח יספיק הלקח של היסורים והשחיטות שיחזיר אותם למוטב בסדרים טובים.

ואנשים אלו, הרי לפניהם סדרים טובים המשמשים להם להספיק הבטחה והשאננות לכל הפחות להבטיח את חייהם היומיומית בהשקט ושלוה.

ובלי ספק, אם היה איזה חכם שהמציא לנו את הספר הזה מחכמת המדינות ומדרכי היחיד, אז היו המנהיגים שלנו ימצאו כל התרופה איך לסדר את החיים כמותם ו'אין יוצאת ואין צוחה ברחובותינו', ומתבטלים היו השחיטות והיסורין הנוראים והכל על מקומו יבוא בשלום.

עתה רבותי, הרי לפניכם ערוך ומוטל בארון זה הספר שבו כתוב ומפורש כל חכמת המדינות וכל סדרי היחיד והצבור אשר יהיו בסוף הימים דהיינו הספרי קבלה, שבו מסודרים העולמות המתוקנים שיצאו עם השלימות, כנ"ל שמה' ית' יוצא השלימות בראשונה אח"כ אנו מתקנים אותם ובאים לשלימות המונח וקיים בעולם העליון היוצא מאין-סוף ברוך-הוא בדרך 'סוף מעשה – במחשבה תחילה'. ומטעם שמהשלם לא נמשך תיכף בלתי שלם אלא בדרך הדרגה ואין העדר ברוחני, ועל כן נשארים כולם קיימים ומצויירים בכל דמויים וצלמם בכללות ופרטות בחכמת הקבלה.

פתחו הספרים הללו ותמצאו כל סדרים הטובים שיתגלו באחרית הימים, ומתוכם תקבלו הלקח הטוב איך לסדר הדברים גם היום כדרכיכם בעיניני העולם הזה, שאפשר ללמוד את הסטוריה העוברת וממנה אנו מתקנים את הסטוריה הבאה.

[...] וכל זה שמתי אל לבי עד שאינני יכול להתאפק עוד, והוסכם אצלי לגלות מההסתכלותי וממה שמצאתי כתוב בספרים ההם כדי דרכי התיקון העתיד המוחלט לנו, ואצא ואקרא לבני העולם בשופר הזה אשר לפי דעתי והערכתי יספיק לקבץ את כל בני סגולה שיתחילו ללמוד ולהגות בהספרים, ויכריעו את עצמם ואת כל העולם כולם לכף זכות".

אילו ידענו בפני אילו מצבים נוראים אנו עומדים – השמדה המונית, מגיפות, מכות אקולוגיות ואסונות טבע – בוודאי היינו חושבים כיצד לציית לעצות המקובלים, המתריעים עליהם מבעוד מועד. בסיכומו של דבר, לאדם חסרה יכולת ראייה ולכן אין הוא יודע בפני מה הוא עומד.

"כל דבר מוערך לא לפי שהוא נראה ברגע מסויים – אלא במדת התפתחותו:

כל דבר שישנו במציאות, הן טוב והן רע, ואפילו היותר רע ומזיק שבעולם – יש לו זכות קיום, ואסור להשחיתו ולבערו כליל מן העולם – אלא שמוטל עלינו רק לתקנו, ולהביאו למוטב".

האדם אינו יכול להעריך כראוי את המציאות או לשפוט בצדק את התופעות, את הכוחות ואת המקרים המתרחשים בה, שכן עיניו פגומות. הרצון לקבל הנאה ותענוג הוא השולט באדם, וביחס אליו בוחן האדם את המציאות כולה. הוא מעריך את האירועים רק דרך הרצון לקבל האגואיסטי שלו, ואין באפשרותו לקלוט את המתרחש ולשפוט אותו בלא לשקול את תועלתו האישית.

לפיכך אל לאדם לקבוע שאין לו צורך בדבר-מה או שדבר-מה אחר עלול להזיק לו. עליו לקבל את ההנחה שהכול נברא לטובתו, במטרה להביאו למצבו המתוקן. כל אחד מבני האדם מונחה באופן אישי על ידי הבורא, וכך מובלת האנושות כולה יחד אל מטרתה המשותפת – הידמות לבורא, דהיינו היפוך האגואיזם לאלטרואיזם. על האדם לבחון כל תופעה המתרחשת בעולם לאור הנחה זו.

מן התפיסה, שעל פיה הכול נברא לטובת האדם במטרה להביאו למצבו המתוקן, נגזרת שיטה רחבה ושלמה שעיקרה ייחוד המציאות לבורא. לפי שיטה זו, על האדם להגיע לכך שיראה בכל דבר את הכוח האחד, היחיד והמיוחד. לשם כך עליו לנסות להתחבר לכוח זה בכל מצב.

"כי התבוננות כלשהי במלאכת הבריאה, דיה, להשכילנו על גודל שלימות פועלה ויוצרה. ולכן, עלינו להבין להזהר מלהטיל דופי בשום פרט מהבריאה, ולומר שהוא מיותר, ואין בו צורך. שבזה יש חס ושלום משום הוצאת שם רע על פועלה".

פעמים רבות נדמה לאדם שהבריאה גדושה באירועים קשים ומיותרים והוא היה שמח אלמלא התחוללו. אמנם אין קל יותר מלהרוס, להרוג, להשמיד או למחוק, אך נדרש מן האדם יחס הפוך. עליו להבין שלכל האירועים יש מטרה. אין ביכולתו לשים קץ במישרין למצבים השליליים, ועליו לתקן את השורש שממנו הם צומחים.

מהות התיקון היא אחת – לשייך כל תופעה, בתוך האדם או מחוץ לו, לבורא. רק כך יחדלו להתקיים כל התכונות, הכוחות והמעשים השליליים. לכל המקרים הקורים במציאות – הן אלה המתרחשים בחיי היום-יום,הן אלה הקשורים לתהליכים הכלל-עולמיים – על האדם להתייחס כאל פנייה אישית של הבורא אליו ואל האנושות כולה. האנושות נתונה להשגחת הבורא, ואם ברצונה להגיב נכון וביעילות על כל המתרחש במציאות, עליה לנהוג בהתאם לכך.

"אמנם, דבר זה ידוע לכל, שהבורא ית' לא השלים את הבריאה, בעת שבראה, וכן אנו רואים בכל פינה במציאות שלפנינו, הן בכלל, והן בפרט – היא נתונה תחת חוקים של התפתחות הדרגתית, החל משלב ההעדר, עד גמר גידולו. ומסיבה זו, כאשר אנו טועמים טעם מר בפרי בתחילת גידולו, אין הדבר נידון אצלנו כמציאת מום ודופי בפרי. משום שכולנו יודעים את הסיבה, והיא, שהפרי עדיין לא גמר תהליך ההתפתחות בשלמותו".

אין בעולם דבר המצביע על תכלית מהותו בטרם הגיע לסוף התפתחותו. במהלך שלבי הגדילה מקבל מושא ההתפתחות צורות השונות לחלוטין מצורתו הסופית הטובה. ככל שתהליך ההתפתחות ארוך ואינטנסיבי יותר, וככל ששינויי המצבים קיצוניים יותר – כך שלבי ההתפתחות מטעים יותר את האדם ונראים כמנוגדים לשלב הסופי הטוב.

ניתן לראות דוגמה לכך בהשוואת התפתחותו של ולד השור לזו של צאצא האדם. כתוב "שור בן יומו קרוי שור" (בבא קמא סה ע"ב). כלומר, עגל בן יומו נקרא מיד "שור" מאחר שבתהליך התפתחותו כמעט אין נוספות לו תכונות מהותיות. ידיעותיו של העגל והאינסטינקטים שלו – די בהם כדי שיוכל לחיות היטב, והוא רק בן יומו. האדם, בניגוד לכל הברואים האחרים, זקוק לתקופת התפתחות ארוכת-שנים, בטרם יוכל להתמודד עם הטבע ועם סביבתו באופן עצמאי.

האדם אינו יכול לחוות דעה על מקרה המתרחש במציאות ולקבוע אם הוא מועיל או מזיק. לאמיתו של דבר, השימוש במונחים כמו "מועיל" ו"מזיק" הוא חסר ערך, שכן הכול נועד להביא ליתר התפתחות. עלינו לבקר את המתרחש מתוך הבנה שתכליתה האחת של המציאות היא לקדם אותנו אל מצבנו הטוב.

"וכן ביתר הפרטים של המציאות: כאשר איזה פרט נראה לנו רע ומזיק, הנה אין זה אלא עדות עצמית של אותו הפרט, שהוא עדיין שרוי בשלב מעבר, בתהליך ההתפתחות שלו. לכן אין לנו להחליט כי רע הוא, ואין להטיל בו דופי, כי לא מחכמה היא".

מתוך מצבו הלא-מתוקן רואה האדם תופעה לא מתוקנת ומחווה דעה כלפיה. זוהי הסיבה לתחושת הבלבול שהוא חש: הרי אין ביכולתו לשפוט תופעה מסוימת אם היא עדיין בצורתה הזמנית, באחד משלבי הביניים.

על האדם להבין, שכל המקרים קורים רק כדי שיגיב עליהם נכון. על האדם לחבר יחדיו את עצמו, את המעשה – דהיינו את אשר קורה עכשיו – ואת הבורא. בכך הוא משלים את חיבור כל חלקי המציאות. בתחילה הם נראים לו שונים, זרים ורחוקים זה מזה, אך בפעולה זו, המכונה "פעולת הייחוד", הוא מייחד אותם. למעשה, זוהי כל עבודת האדם. באמצעות יחס כזה כל מקרה שעובר על האדם מקרב אותו למטרת הבריאה – חיבור אל הבורא.

"חולשתם של מתקני עולם

ומכאן המפתח להבנת החולשה של מתקני עולם שקמו בדורותיהם – כי הם ראו את האדם בדמות מכונה שאינה פועלת כראוי, וצריכה תיקון. דהיינו, להסיר ממנה את החלקים המקולקלים, ולהחליפם באחרים מתוקנים.

כי כן כל מגמתם של מתקני עולם הללו לבער כל רע וכל מזיק שבמין האדם – ואמת היא, שלולא הבורא ית' עמד לנגדם, ודאי שהיו כבר מספיקים מזמן לנפות את האדם כבכברה, ולהותיר בו רק טוב ומועיל בלבד".

במישור הגשמי, דהיינו במסגרת הטבע, האדם מחויב לתקן את אשר נראה לו מקולקל. עליו לטפל בגופו בעזרת הרפואה, לפתח את המחקר הרפואי, ולא לשבת בחיבוק ידיים ו"לסמוך על הבורא". היחס הנכון במישור הגשמי הוא "שניתנה רשות לרופא לרפאות" (ברכות ס ע"א). ה"חלקים המקולקלים" אינם איברי הגוף הביולוגי, וודאי שגם בהם ניתן להחליף את המקולקל בתקין.

אך בכל הנוגע למישור הרוחני, על האדם לתקן את יחסו למציאות. היחס הנכון לטבע, לחברה, ולכל תופעה באשר היא צריך להיות כאל ענפים של שורש אחד. אל לאדם לחשוב שבטבע, בחברה או בתוכו עצמו פועלים כוחות שונים בעלי מטרות שונות. מהות התיקון היא שהאדם יגיע להרגשה שבכל האירועים שבמציאות פועלת מחשבה אחת בלבד. מקור הרגשת האדם כי בעולם פועלים כוחות, סיבות ומטרות רבים הוא בבורא. מתוך כל הקושיות והבלבולים, על האדם להצביע על הבורא כעל הסיבה היחידה לכל מקרי העולם.

"אלא, מתוך שהבורא ית' שומר על כל הפרטים שבבריאה שלו בהקפדה יתרה, ואינו מרשה למישהו להשחית שום דבר שברשותו – אלא רק להחזירו ולהפכו למוטב בלבד, כדברינו לעיל, – לפיכך: כל המתקנים מהמין האמור – יתמו מהארץ, והמדות הרעות שבעולם – לא יתמו מהארץ. והם מתקיימים ומונים את מספר המדרגות של התפתחות המחויבים עוד לעבור עליהם – עד שיבואו לגמר בישולם.

אשר אז, אותם המדות הרעות בעצמן מתהפכות, ונעשות למדות טובות ומועילות, כמו שחשב עליהם הבורא ית', מראש. בדומה לפרי היושב על ענפי העץ, ומחכה ומונה את הימים והחדשים המחויבים עוד לעבור עליו, עד שיגמר בישולו, שאז יתגלה טעמו ומתיקותו לכל אדם".

אין אפשרות לטעום טעם טוב בבריאה אלא בהגעה אל מצבה הסופי. ההצלחה בכך תלויה בדבר אחד בלבד: בכל פעולה ופעולה שהאדם מבצע בעולם עליו להציב לנגד עיניו את המטרה הסופית. כאמור, מטרת הבריאה היא להביא את האדם לגובה הבורא, דהיינו לרכישת תכונת ההשפעה על פני הרצון לקבל. משום כך כל המצבים והפעולות הנדרשים להשגת המטרה יורגשו ברצון לקבל האגואיסטי כבלתי נעימים.

רק אם יעריך האדם את חשיבות המטרה, הוא ירכוש כוחות להתקדם בתהליך התיקון וירגיש בו סיפוק. ככל שהאדם יעריך יותר את הדבקות בבורא שבמצב הסופי, כך יהיו כל שלבי הביניים מתוקים בעיניו כמצב הסופי עצמו. ביכולתו של האדם לצפות ולטעום מראש את טעמו המתוק של הפרי הבשל גם במהלך שלבי ההתפתחות.

הדרך היחידה להעריך את חשיבות המטרה היא שימוש בחכמת הקבלה, ובכדי לסייע לאנושות להתפתח מתגלה הקבלה בימינו. שימוש נכון בחכמת הקבלה כאמצעי לתיקון האגואיזם מאפשר לאדם להזמין על עצמו את פעולת "האור המקיף".

האור המקיף הוא כוח משיכה אל תכונת ההשפעה, תכונת הבורא. הוא מקרב את האדם למצבו המתוקן, דהיינו לתכונת ההשפעה. בתוך האדם מצויים כל מצביו העתידיים, אלא שאין הוא מרגיש בהם. הקרנת מצבו האלטרואיסטי המתוקן אל מצבו האגואיסטי הנוכחי מעוררת בו את תכונת ההשפעה. מצבו המתוקן של האדם מכונה "גמר התיקון". בגמר התיקון מלאה נשמת האדם באור הכולל תענוגים בלתי מוגבלים ובהידמות מלאה לבורא. על פי מידת השתוקקות האדם לרכוש את תכונת ההשפעה, הוא גורם לאור הממלא אותו במצבו המתוקן להאיר אל מצבו הנוכחי כ"אור מקיף".

רק האור המקיף יכול לתקן את הרצון לקבל כך שירגיש כמילוי את חשיבות המטרה – רכישת תכונת הבורא, ולא את התענוג האגואיסטי הטבעי. האור המקיף מכונה גם "אור התיקון" או "האור המחזיר למוטב". כאשר האור המקיף פועל על האדם, הוא מתחיל להרגיש את הבורא-הנותן כגדול ושולט בכל המציאות, והוא מעוניין להידמות לו.

האור הוא למעשה כוח ההשפעה. אם האדם משתוקק להגיע לתכונת ההשפעה, הוא גורם לכך שכוח ההשפעה הממלא אותו במצבו המתוקן מקרין למצבו הנוכחי, והדבר נקרא שהאור המקיף "מחזיר את האדם למוטב", "מתקן אותו" או מביאו לתכונת ההשפעה.

אולם אור התיקון פועל על האדם אך ורק על פי דרישת האדם לתיקון. האדם יכול להגיע לדרישה של אור התיקון מהבורא רק בעזרת תמיכה מסביבה המעוניינת בהתפתחות רוחנית. על סביבה זו לספק לאדם הרגשה שהדבר היחיד שבאמת חסר לו בחייו הוא הכרת חשיבות הבורא וגדלותו. מתוך כך האדם יכול להגיע לתביעה מן הבורא שיתקן אותו וייתן לו את הרגשת גדלותו, כדי שיהיה באפשרותו להשפיע.

"זכו – אחישנה, לא זכו – בעיתה

אמנם יש לדעת, שחוק ההתפתחות האמור, השפוך על כל המציאות, המבטיח להחזיר כל רע – לטוב ומועיל, הנה הוא פועל את כל פעולותיו בכח ממשלת השמים ממעל, כלומר, מבלי שאלת פיהם של בני האדם יושבי הארץ. לעומת זה, שכל וממשלה נתן ה' ית' באדם, והרשהו לקבל את חוק ההתפתחות האמור, תחת רשותו וממשלתו עצמו, ובידו למהר ולזרז את תהליך ההתפתחות לפי חפצו, באופן חפשי, ובלתי תלוי לגמרי בכבלי הזמן".

המציאות כוללת שני מרכיבים בלבד: רצון הבורא – להיטיב לנבראיו, ורצון הנברא – הרצון לקבל. הרצון לקבל מחויב לעבור במהלך התפתחותו את כל השלבים הנקובים מראש במחשבת הבריאה, כפי שנאמר
"סוף מעשה במחשבה תחילה".

הנברא אינו משתתף בקביעת מצביו השונים: לא ההתחלתי, לא הסופי וגם לא אחד ממצבי הביניים. כל מצבי התפתחותו נקובים מראש וכלולים במחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו. אך במחשבת הבריאה נכלל גם תנאי נוסף: על הנברא לעבור כל אחד ממצבי התפתחותו בהכרה מלאה של עצמו ושל המצב שבו הוא נמצא. עליו לדעת מי מוביל אותו, להכיר במצב הבא המחויב להופיע ולהבין לשם מה הוא מוכרח לעבור ממצב למצב. מידת התפתחות הרצון לקבל קובעת את הרמה שבה יוכל הנברא להכיר בהשתתפותו בתהליך.

תחילה הוא דומה לעוּבר בבטן אימו – אמנם הוא משתתף בתהליך, אך אין הוא מכיר בהשתתפותו. לאחר מכן, הוא מרגיש כי בכל מצב שעובר עליו הוא משתתף ואפילו מוביל את התהליך. במצבי ההתפתחות המתקדמים עוד יותר, האדם מרגיש שהוא הקובע את כל שלבי התפתחותו ומגיע למצב המתוקן בכוחות עצמו, אך עם זאת הוא משיג ומבין שמקור ההתפתחות הוא בבורא.

הימצאות הקטן בשליטת הגדולים ממנו נקבעה מראש בתהליך ההתפתחות עצמו. הקטן חסר עצמאות, ולא נדרשת ממנו השתתפות. בכל שלבי גדילתו האחריות מוטלת על הוריו: החל מהיותו עוּבר, ובמשך התפתחותו לכדי "אדם קטן" המבין את עצמו ואת הסביבה והמסוגל להשתתף במציאות בתבונה. ההתפתחות הרוחנית היא השורש להתפתחות הגשמית, ולכן היא מעתיקה את עצמה אל החומר של העולם הזה. כתוצאה מכך יש התאמה בין שני התהליכים. בדומה לגשמיות כך גם ברוחניות, אין מאפשרים לרצונות להתפתח בטרם יהיו בהם נתונים ומרכיבים המאפשרים עצמאות. רצון לקבל הראוי לעצמאות הוא רצון שכבר מכיר את עצמו, את עברו, את מקורו ואת מהותו.

חוק השתוות הצורה

יחס הבורא לנבראים נקרא השפעה, ומהותה להיטיב לנבראים. יחס זה נקרא "מחשבת הבריאה", מפני שהוא פועל בנבראים כדי להביאם למצב שיוכלו ליהנות מיחס הבורא אליהם. הנבראים יוכלו ליהנות מיחסו של הבורא אליהם רק אם יגיעו להשתוות הצורה עימו, כלומר אם יתייחסו לבורא כפי שהוא מתייחס אליהם.

במידת השתוות הצורה, דהיינו במידת ההשפעה ההדדית, ירגיש הנברא את עצמו כבורא. חוק השתוות הצורה הוא החוק הכולל, הסובב והמקיף את המציאות כולה. כל החוקים, הפעולות והמעשים שבכל העולמות ובכל הנבראים אינם אלא ביטויים חלקיים של החוק הזה.

חוק השתוות הצורה גורם לכך שגם הטבע שבעולם הזה – הדומם, הצומח החי והמְדַבֵּר שבו – יימשך לאיזון, להומיאוסטזיס. ממנו נובעים כל חוקי ההשוואה למיניהם – השוואת הכוחות, הלחצים, התנאים והמחשבות. חוק זה דוחף לכך שכל חלקי הטבע יתחברו בסופו של דבר במעין מישור המשווה ביניהם.

כל השכלת האדם את הטבע היא לימוד אופני חוק השתוות הצורה. רמות הביטוי השונות של החוק מעניקות להשכלות שלנו את הכינויים "מדעי הטבע" או "מדעי הרוח" וכדומה, על פי סוגיהם. חכמת הקבלה מבארת את החוק הזה בצורתו המופשטת מן החומר של העולם הזה, כך שניתן להשתמש בו בכל רמות המציאות, הרוחנית והגשמית כאחת.

כאמור, כל חומר הבריאה הוא הרצון לקבל, והוא מכונה בקבלה גם בשם "כלי". רצון לקבל המסוגל לקבל כדי לגרום בכך תענוג לבורא נקרא "כלי מתוקן". התענוג הממלא את הכלי המתוקן נקרא "אור". האור ממלא את הכלי לפי מידת השתוות תכונות ההשפעה שבשניהם.

המציאות כולה נעה אל עבר השתוות צורה עם הכוח העליון. כדי שיוכל להכיר את דרגת ההתפתחות הבאה ולהבין אל מה עליו להשתוות, על האדם להרגיש את השלב המתקדם יותר של התפתחותו. קביעת היחס בין מצבו הנוכחי של האדם ובין מצבו העתידי, הנקרא "העליון", עומדת ביסודה של כל פעולה רוחנית. האדם מודד את חוסר השתוות הצורה שלו כלפי העליון ומבקש להידמות לו. כתוצאה מכך הוא מקבל מהעליון כוח השפעה, והוא המאפשר לו לעשות זאת.

שלבי ההתפתחות הרוחנית

בכל שלב משלבי התפתחותו של הנברא, העליון חושף בפניו את ציפיותיו על פי דרגת התפתחותו. כשם שבעולמנו האדם לומד ומתפתח רק על פי דוגמאות של גדולים ממנו, כך גם ברוחניות. האדם זקוק לדוגמאות של פעולות רוחניות כדי שיוכל להידמות אליהן. לשם כך, הדרגה העליונה, המכונה גם ברוחניות "אבא ואימא", מספקת לו דוגמאות של השפעה. העליון יורד לדרגת התחתון, כלומר נותן לתחתון דוגמה כיצד להתעלות דרגה אחת מעל עצמו.

ילד אינו מסוגל לתפוס מהי המשמעות האמיתית של להיות רופא, ולכן אנו מסבירים לו בהתאם ליכולת התפיסה שלו. כדי להבין באמת מה פירוש הדבר להיות רופא, על הילד להתפתח במשך כמה שנים נוספות. כמו בעולמנו כך גם ברוחניות: העליון "מלביש" את המדרגה העליונה בלבוש מיוחד ומוריד אותה כלפי התחתון, כלומר הוא חושף בפניו את תוכנה בצורה המתאימה ליכולת הקליטה שלו.

בעולמנו התהליך מתרחש בצורה טבעית, הואיל וכל הדרגות, עליונות או תחתונות, נמצאות במסגרת הרצון לקבל – דהיינו ברצון הטבעי שנברא – ולכן ביכולתו של האדם לקלוט לפי הבנתו מה המשמעות של "להיות גדול". לעומת זאת, ברוחניות האדם אינו יכול לתפוס משהו מעבר למידת תיקונו של הרצון לקבל. אין ביכולתו לתאר לעצמו מצב גדול יותר. אין הוא יכול להכיר משהו מעבר לדרגה שהעליון פותח בפניו.

בכל פעם שהעליון חושף בפניו דרגה עליונה במקצת ממצבו, על התחתון לתור אחר נכונות וכוחות להידמות אליה. עלינו להבין כי מה שהעליון מראה לתחתון הוא מידת השפעה מתקדמת יותר מזו שיש בתחתון כעת, ומשום כך התמונה מורגשת בתחתון בצורה בלתי נעימה, כמנוגדת לטבעו. אך עם זאת, על התחתון לסגל לעצמו הכרה בחשיבותה של המדרגה העליונה.

הרגשת החשיבות תשמש לו כ"חומר דלק" וככוח התנגדות לטבעו הנוכחי, ותאפשר לו לעלות לדרגה עליונה יותר, ליתר נתינה. כאשר האדם מגיע להחלטה שהדבר היחיד החסר לו הוא השגת הדרגה העליונה, הוא מקבל כוחות לרכוש אותה.

במהלך ההתפתחות הרוחנית האדם עובר שלוש דרגות, המקבילות לשלושת השלבים שבחיי האנוש בעולמנו: עוּבר, קטן וגדול. במציאות הגשמית העוּבר אינו מבין דבר, הילד מבין במקצת את המציאות, והאדם הבוגר מבין אותה היטב. יש לזכור, כי במשך כל שלבי התפתחותו הגשמית האדם אינו קיים כלל מבחינה רוחנית.

הקיום הרוחני, דהיינו הקשר עם הבורא, מתחיל ב"עיבור הרוחני". בניגוד לעיבור הגשמי, תהליך העיבור הרוחני מחייב הכרה עצמית של האדם. עליו לרכוש את כוחות ההשפעה ולתקן את טבעו האגואיסטי. עליו להכיר את החומר שממנו הוא בנוי, להכיר את טבעו ההפוך של הבורא ולסגל לעצמו רצון להידמות לו. על האדם לקבל כוחות מהבורא ולממש את כל תהליך ההתפתחות בעצמו.

כשם שאוסף כל איברי הגוף הגשמי מכונים "הגוף הגשמי", כך מכונה אוסף רצונות האדם בשם "הגוף הרוחני". רצונות האדם, הנמצא בדרגת "עיבור", "קטנות" או "גדלות", הם תמיד אותם רצונות. ההבדל בין הדרגות הרוחניות הוא בעוצמה שבה האדם משתמש ברצונות אלה כדי להשפיע לבורא. בהתאם למידת היכרותו את מכלול רצונותיו, האדם מחויב להגיע להשתוות הצורה עם הבורא.

בדרגת העיבור האדם עדיין אינו מסוגל להבדיל בין מרכיבי גופו הרוחני, וכולם מורגשים לו כרצון כללי אחד. ככל שרצונותיו הולכים ומתבהרים לו, הוא משתמש בהם ליתר השפעה, ובזה גודל גופו הרוחני. אם כן, גם בדרגה הרוחנית הקטנה ביותר – העיבור – האדם נמצא בהכרה ומודע למציאותו ביחס לבורא.

ממשלת השמים וממשלת הארץ

"המתבאר, שיש כאן ב' ממשלות הפועלות בדרכי ההתפתחות האמורה: אחת היא: 'ממשלת השמים', המבטיחה לעצמה להחזיר כל רע ומזיק – לטוב ומועיל. אלא שבא בעתו. כדרכו בכבדות ובאריכת הזמן. ויש – ממשלת הארץ.

וכאשר 'הדבר המתפתח' הוא בעל חי ומרגיש, נמצא שסובל כאבים ויסורים נוראים, בזמן שנמצא תחת מכבש ההתפתחות, מכבש, הכובש דרכו באכזריות רבה.

ולעומת זה, 'ממשלת הארץ', שהם בני אדם שלקחו את חוקי ההתפתחות האמורה תחת ממשלתם עצמם, שכחם יפה להשתחרר לגמרי מכבלי הזמן, ונמצאים ממהרים מאד את הקץ, כלומר, את גמר בישולו ותיקונו של הדבר, שהוא קץ ההתפתחות שלו".

האדם נמצא בשליטת הרצון לקבל. הוא מרגיש את העולם כרַע, כיוון שהעולם אינו מספק לו מילוי-תענוג. בהמשך תהליך התפתחותו יגלה האדם כי הריקנות, הסבל וחוסר המילוי נובעים מטבעו האגואיסטי, מן הרצון לקבל. הוא יבין שאופן המילוי היחיד הקיים הוא להיות כבורא, כרצון להשפיע, כלומר להגיע למצב שבו ההשפעה תהיה המילוי שלו.

התהליך הקודם להכרה בחשיבות ובגדלות תכונת ההשפעה מתרחש כולו בכפייה. מטרת הבריאה נקובה מראש והנבראים אינם נשאלים אם רוצים הם בתיקון אם לאו. משום כך, כל עוד האדם אינו יכול להגדיר נכונה את הסיבה לצרותיו – הניתוק מן הבורא – מכבש ההתפתחות פועל עליו להביאו להכרה זו.

אם האדם כבר מבין את המקור לצרותיו, ניתנת לו האפשרות לשלוט בחוק ההתפתחות, ולהפסיק לסבול. האדם יכול לבנות לעצמו סביבה המתאימה להתקדמות הרוחנית על פי עצות המקובלים ולהתקדם בצורה מועילה ומהירה. בדרך זו עולה חשיבות ההשפעה מעל לחשיבותו הטבעית של האגואיזם בעיני האדם, עד שנוצר בו רצון ודחף לעבור מהטבע הגשמי לטבע הרוחני, מקבלה להשפעה. אם כן, שתי ברירות עומדות בפני האדם – להתחיל בתהליך תיקון האגואיזם או להמשיך לסבול.

כל מצבי ההתפתחות הם מצבים שהרצון לקבל אינו חפץ בהם. חקירת הבריאה ותהליך התפתחותה מלמדת שכל מצבי הגדילה מחויבים מצד הכוח העליון. בבריאה עצמה אין רצון להתפתח, ושאיפתו הטבעית של האדם היא להימצא במנוחה מוחלטת. רק אם יתאר האדם את מצבו העתידי כנעלה יותר, הוא ימצא כוחות להתקדמות.

מנקודת מבטו של ילד, השנים שבהן אימו מכריחה אותו ללמוד הן שנות סבל. הוא רוצה לשחק עם חבריו ולא לשקוד על לימודיו. אילו היה יכול לשקול את הדברים לפי המילוי העתידי ולא לפי ההשקעה הנדרשת ממנו עתה – דהיינו לפי הידע וההכרה שהלימודים יַקנו לו בעתיד ולא לפי הסבל המורגש עתה ברצון לקבל שלו – היה הילד רוצה בהתפתחות.

דוגמה זו מזכירה במידת-מה את התהליך הרוחני, שבו מחויב האדם להעמיד בכל רגע לנגד עיניו את חשיבות הבורא ולשער בעיני רוחו למי הוא משתווה. בהתאם לחשיבות הבורא שתהיה לו, ימצא האדם כוחות לעבור את מצבי ההתפתחות המנוגדים לטבעו האגואיסטי. מצבי התפתחות רוחנית נכונה הם מצבים בלתי נוחים לרצון לקבל, והאדם מטבעו לא היה מעוניין לעבור אותם. ולכן, על המעוניין לפסוע בדרך הרוחנית לחפש לעצמו תמיכה חיצונית.

הסביבה כאמצעי להתפתחות רוחנית

כדי להתקדם לקראת הבורא, על האדם למצוא סביבה הנמשכת להשפעה ולהתעלות רוחנית. על הסביבה לספק לאדם את חשיבות הבורא, את הכדאיות לעבור מן הטבע האגואיסטי להשפעה. אם יוכל האדם לבטל את עצמו כלפי סביבה כזו, יספוג את ערכיה והתרשמותו מחשיבות הרוחניות תתחזק. כתוצאה מכך ייוולד בו רצון לפנות לבורא ולקבל ממנו כוח לשנות את עצמו ממקבל למשפיע. בכך יממש האדם את מטרת הבריאה ויזכה לשלמות ולנצחיות שבמעמד הבורא.

כל המדרגות הרוחניות הם שלבים בהשגת חשיבות הרוחניות, חשיבות הבורא. זה הנתון היחיד שהאדם זקוק לו כדי לעבור ממדרגה למדרגה. הבורא עצמו נסתר, אך תמורתו יש לאדם סביבה, היכולה לספק לו את חשיבות הבורא. אילו היה הבורא מגולה, היה האדם נמשך אליו מטעמים אגואיסטיים – כקטן הרוצה לדבוק בגדול, או כאיש הנמשך לכוח ולממשל המספקים מילוי לרצון לקבל. ואילו מטרת הבורא אינה לספק מילויים לאגו של האדם, אלא לאפשר לו להכיר את חשיבותה של תכונת ההשפעה.

בדרך כלל אדם הנמצא בחיפוש הרוחני עובר דרך מקרים שונים, ובסופם הוא נקלע אל חברה קטנה (סביבה, קבוצה) העוסקת בהתקדמות בדרך המתאימה לו. הוא נכלל בחברה זו ומתפתח בתוכה על ידי מאמציו. בכך הסתיימה בעבורו תקופת ההסתרה הכוללת שבה שרויה האנושות כולה, והתחילה תקופת ההתקדמות האישית לקראת הגילוי.

האדם חייב להתבטל בפני חברה זו ולוותר על ה"אני" שלו. פעולה שכזו כלפי החברה מאפשרת לאדם לספוג מאנשי החברה את חשיבות הבורא שיש בהם. דרך עבודה נכונה בחברה רוכש האדם רצון להשפיע, ובאמצעותו הוא משיג את הבורא ואת חשיבותו. שלמות הבורא מורגשת באדם וממלאת אותו בתחושה של חיים נצחיים ושלמים. בכך הוא מממש את מחשבת הבורא להיטיב לנבראיו.

אם אין האדם מקדים לרכוש רצון להשפיע, רצון לאלטרואיזם אמיתי, הבורא נחשב בעיניו כמקור של עוצמה, שליטה וידע. מטבעו האדם מכבד את התכונות הללו, ההפוכות מן ההשפעה. בהתפתחות דרך החברה ובהתאם לתיקונו, הוא מתחיל לפענח את הבורא בדרך נכונה ולייחס לו תכונות נכונות. האדם מתרחק מתמונת הרצון לקבל, שבה הבורא נתפס כגדול וכשולט. הוא לומד את המשמעות האמיתית וההפוכה של המושג "בורא", ומבין שלהידמות לבורא משמעו לתת לכולם ולמלא את רצונותיו של הזולת.

אמנם חשיבות הבורא נסתרת, אך חשיבות הסביבה מגולה לאדם. לפי מידת השקעתו בסביבה הרוחנית, האדם מקבל הבנה מהי התכונה הרוחנית. אין דרך אחרת לבנות הבנה שכזו באדם האגואיסט. אילו התגלה הבורא, לעולם לא היה האדם יכול להיות חופשי ממנו. משום כך הבורא יצר לעצמו תחליף, מעין "מקום עבודה", שבו יכול האדם לתרגל את עבודתו הרוחנית.

מלכתחילה ברא הבורא את הרצון לקבל בדרגה רוחנית, כלומר הרצון לקבל קיבל את התענוגים רק מפני שהוא גרם בכך הנאה לבורא, ומבחינה זו הוא היה דומה לבורא-הנותן. אך בדרגה זו נמצא הנברא בשליטה מוחלטת של הבורא; אין הוא עצמאי ולכן אינו יכול להיקרא עדיין "נברא העומד ברשות עצמו".

כדי לתת לנברא הרגשה עצמית, חופש בחירה ויכולת להגיע להיות כבורא בעצמו, על הבורא להרחיק את הנברא לקצה השני, דהיינו לקלקל את הטבע שלו ולעשותו הפוך מן הבורא. מתוך המצב הנגדי יוכל הנברא למדוד את ההבדל בין נבזות הרצון ליהנות לעצמו לבין מעלת הרצון להַנות לזולתו; לרצות להיות משפיע כמו הבורא, ואף להגיע לכך.

בכך בונה הנברא את עצמו כבורא ורוכש בעצמו רוחניות, נצחיות ושלמות. השגת מעמד זה היא היא מימוש מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו, והיא הנקובה מלכתחילה כ"סוף מעשה במחשבה תחילה". מצב סופי זה מחייב את כל חלקי המציאות לבצע את מחשבת הבריאה במידה היעילה ביותר, וממנו נגזרות גם כל הפעולות העוברות עליהם.

הדרך שבה יכול הרצון לקבל לבצע פעולת השפעה איננה במעשה אלא בכוונה. דומה הדבר לילד המבין עד כמה אימו אוהבת אותו, והיא חפצה שיאכל את אשר הכינה בעבורו. ביכולתו לקבל ממנה – דהיינו לאכול את אשר הכינה – כדי לגרום לה נחת. אך באופן טבעי התחתון אינו מתחשב בעליון. הכוונה להשפיע לעליון מנוגדת לטבע הנברא, והיא נקראת "מסך" או "מסך ואור חוזר".

כאמור, מתחילה היה הרצון לקבל בעל "מסך", בעל כוונה להשפיע. הפעולה שבה מביא הבורא את הנברא למצב ההפוך מן השלמות נקראת פעולת ה"שבירה". בפעולה זו נשבר המסך שהיה על הרצון לקבל. על ידי השבירה מגלה הנברא בתוכו כוונה ליהנות מקבלה לעצמו, במקום כוונה להַנות לעליון. לפני שנשברה הכוונה להַנות לעליון היא גרמה לכך שכל רצונות הנברא פעלו יחד בכיוון אחד והתחברו כלפי העליון. אך כאשר הכוונה להשפיע אל העליון היחיד הוחלפה בכוונה ליהנות בעצמו, התחיל כל רצון ורצון לדאוג לעצמו בלא להתחשב ברצונות האחרים.

שליטה מדומה

כוח ההשפעה הוא האור, והוא ברא את האדם כרצון לקבל ההפוך ממנו. מכיוון שהאור ברא אותו, הוא שולט באדם. אם האדם רוצה לשלוט במתרחש בחייו, עליו לרכוש את תכונות האור. הרצון ליהנות, לבלוע, לקנות – לעולם אינו שולט. לו נגלתה לעינינו התמונה האמיתית, היינו רואים כמה אומללות ודלות יש בשימוש באגואיזם.

כל הפעולות במסגרת הרצון לקבל אינן משפיעות כלל על הטבע האמיתי, על הבריאה. כל עוד האדם אינו רוכש מסך, אין הוא נחשב לבעל פעולה. כל הפעילות המונעת על ידי שליטה וגאווה מוגבלת לרמת הקיום המדומה הנקראת "העולם שלנו". עולמנו דומה בכך לחדר משחקים של ילדים, שבו יכולים בני האדם להשתעשע בצעצועי שררה וגאווה. אך בעולם שמחוץ לחדר המשחקים הזה, פעילות זו היא חסרת תוחלת. אם מתעורר באדם רצון לצאת מחדר המשחקים לעולם הגדול, עליו להצטייד בכוחות שיאפשרו לו לפעול שם. אלה הם כוחות ההשפעה.

למראית עין עולמנו מתקיים לפי "כוח המקבל" – האגו שולט, והדורש הוא המרוויח. אך האמת היא שלא כך הוא. בתוך עטיפה שקרית זו פועל אותו "כוח המשפיע" של הבורא. הוא מביא את האדם להכרת הרע, השקר והנזק שברצון לקבל, כדי שירצה את המילוי הפנימי האמיתי של ההשפעה במקום העטיפה החיצונית השקרית.

רוכשי תכונת ההשפעה מגלים תמונת עולם שונה, ובה כל בני האדם עוסקים רק בנתינהזה לזה. אלא שהאנשים עצמם אינם מודעים לכך. נדמה להם כי הם רצים אחר מילויים אגואיסטיים. מורי, הרב ברוך שלום אשלג (הרב"ש), נהג להדגים זאת בעזרת דוגמה על בעל מסעדה.

בעל המסעדה משכים קום ויוצא לשוק לקנות מצרכים. הוא עמל מבוקר עד ערב, מכין מטעמים ומגיש אותם לאנשים. נדמה לו כי הוא רוצה להתעשר וכי מכאן נובעת המוטיבציה שלו לשפר את מסעדתו. אך אם נביט בכך מזווית אחרת, נראה כי בכך הוא גורם הנאה לאחרים.

כל הסבל המורגש בעולם נובע מן הפער בין מעשיהם האמיתיים של הבריות לבין מה שנדמה להם. ברגע שבו ישתוו מעשי האדם וכוונותיו, הוא ירגיש שלמות ונצחיות. בעל הסולם מתאר זאת בעזרת משל על אודות סוס ורוכבו, במאמרו "אחור וקדם צרתני":

"'אחור וקדם צרתני', פירושו בגילוי והסתר פנים של ה' ית', כי באמת 'מלכותו בכל משלה' והכל ישוב לשורשו, כי 'לית אתר פנוי מיניה' [אין מקום פנוי ממנו], אלא ההבדל הוא, ב'הוה' ו'יהיה'. כי הזוכה לחבר ב' העולמות, הוא מגלה ב'הוה' מלבושו ברוך הוא, שכל הנעשה הוא לבוש לגילוי שכינה. וזה בחינת 'הוה', דהיינו, גם עתה יוצא בלבוש מלכות ומראה בעליל לעין כל, ש'אין הרוכב טפל לסוס' חס ושלום, אלא אף שלמראית עין נראה שהסוס מוביל את רכבו, אבל האמת היא, שאין הסוס מתעורר כלל בשום תנועה, זולת להרגש מתג ורסן של רוכבו. זה נקרא בנין קומת השכינה, וכו'. וזה נקרא בחינת 'פנים בפנים'.

אבל האדם שלא זכה עדיין להקדיש כל תנועותיו בלתי לה' לבדו, ואין הסוס משתוה בתנועותיו למתג ורסן של רוכבו, אלא בהיפך כביכול ... ומשליט השפחה על גבירתה וכו', זה נקרא בחינת 'אחור'. פירוש, שאל תדמה בדעתך שאתה מתרחק מהקדושה חלילה וחס, כי 'העולה על רוחכם היו לא תהיה', כה אמר ה': 'אם לא ביד חזקה' וכו'. כי לא ידח ממנו נדח, וכל הגלגל מתגלגל לבא אל הקדושה לשורשו. ואם כן אף על פי שנראה שהסוס מוביל את הרוכב כחפצו הנבזה כביכול, אבל האמת אינו כן, אלא הרוכב מוביל את הסוס לחפצו. אך אינו מתגלה עתה ב'הוה', זולת ב'יהיה' והבן. נמצא, כי בבחינה זו הוא גם כן חיבור, אלא 'אחור באחור', זאת אומרת שלא ברצון הלובש ושלא ברצון המלביש והבן.

והעושים רצונו, דהיינו, המגלים בעצמם לבושי מלכות ב'הוה', מחוברים בבחינת 'פנים בפנים', ברצון טוב של הלובש וברצון טוב של המלביש והבן, כי דוקא בחינה זו היא רצונו".

גילוי תכונות שליליות

"כדברים האלה אמרו חכמינו ז"ל: (סנהדרין צח:) על גמר גאולתם וגמר תיקונם של ישראל. וכך ביארו הכתוב: 'אני ה'
בעתה אחישנה. זכו – אחישנה, לא זכו – בעתה'. רצונם לומר, שאם יזכו ישראל, ויקחו את חוק ההתפתחות הצריך לעבור על מדותיהם הרעות עד שיתהפכו לטובות – יביאו אותו תחת ממשלת עצמם. דהיינו, שישימו לבם ודעתם לתקן בעצמם את כל המדות הרעות שבהם, ולהפוך אותם למדות טובות, אז: 'אחישנה', כלומר, שנמצאים משוחררים לגמרי מכבלי הזמן, והקץ הזה תלוי מעתה בחפצם עצמם, דהיינו, רק לפי רוב המעשה ותשומת הלב. ונמצאים 'מחישים' את הקץ".

עיקר ההבדל בין התקדמות טבעית לבין התקדמות המבוססת על מאמצי האדם טמון בנכונות האדם לגלות את תכונותיו השליליות. בדרך הטבע איש אינו מעוניין להישיר מבט אל תכונותיו הרעות. אנו נוטים להתעלם ואף להגן על עצמנו כאשר מתגלה בנו ולו גם שמץ מהשלילי. אם האדם מרומם את חשיבותה של מטרת הבריאה, הוא מקצר את הזמן הדרוש לגילוי השלילה שבאגואיזם ולתיקונו.

למעשה, האדם פועל במסגרת המערכת הטבעית שלו, ואין הוא יכול לצאת אל מחוץ לה. הוא נמצא בשליטת הרצון לקבל, המציית לחוק אחד בלבד: "מקסימום הנאה במינימום יגיעה", והוא מוכן להתייגע למען מטרה אחת בלבד – ליהנות. כיצד יוכל האדם לנהל את התהליכים הפנימיים בתוך הרצון לקבל כל עוד הוא נמצא תחת שליטתו?

באמצעות הסביבה יוכל האדם לשנות את סולם הערכים של הרצון לקבל ולהגדיר מחדש מה חשוב לו יותר ומה פחות. אם יתכנת האדם את הרצון לקבל כך שדבקות בבורא והתקדמות הרוחנית יהיו בראש סולם ערכיו, הוא יוכל לסבול את גילוי השלילי שבו. אף שמטרת הבריאה מנוגדת לרצון לקבל, וחרף היגיעה הרבה הנדרשת מהאדם כדי לגלות את כל השלילי שבו ולתקנו, הרי אם תעמוד חשיבותו של התיקון מעל לכל רצונותיו האחרים של האדם, יתמוך הרצון לקבל בתהליך התיקון.

סביבה התומכת בכך מאפשרת לאדם לגלות את תכונותיו השליליות ולתקנן. הסביבה מסוגלת לשנות את תפקודו הטבעי של הרצון לקבל, כך שהוא יסייע לתקן את התכונות השליליות במקום להסתירן מן האדם. אם הסביבה מעריכה את התיקון כמטרה נעלה, יחפש הרצון לקבל עצמו אחר תכונות שליליות, המונעות את השגתה. הדרך היחידה לשנות את סולם הערכים של הרצון לקבל היא בעזרת הסביבה.

עיצוב הרצון על ידי שינוי סולם הערכים הוא תופעה נפוצה בחברה האנושית. אנשים מוכנים לסכן את נפשם אם הסביבה מוקירה את פעולתם או את מטרתם. בתנאים שכאלה, המערכת הטבעית חדלה מלשמור על עצמה ומתירה לאדם לסכן את חייו למען רעיון מופשט שהסביבה מחשיבה. ה"השגה" הרוחנית תלויה בשינויים ברצון. במקום למלא את עצמו בתענוג גשמי, האדם משתוקק למדרגה הבאה, והוא רוצה למלא את עצמו בהשגה רוחנית, בהשפעה. הכול תלוי בשינוי הערכים.

נשאלת השאלה, מה ההבדל בין דחף פנימי המתעורר באדם לבין שינוי חיצוני של סולם הערכים על ידי החברה, שהרי בשני המקרים מממש האדם את רצונותיו ללא שליטה? ובכן, לאדם ניתנה היכולת לשלוט בבחירת הסביבה. כך, בעקיפין, הוא יכול לשלוט על עצמו. האדם נברא כיצור חברתי. דעת הסביבה משפיעה עליו. משום כך, הוא מקבל את ערכי החברה באופן אוטומטי במקום ערכיו שלו. אם כן, בחירתו היחידה של האדם טמונה במציאת חברה המעלה את חשיבותה של מדרגת ההתפתחות הבאה.

אם האדם בוחר בסביבה המעריכה את הרוחניות, חברה שמטרותיה הן להשפיע, לצאת מהאהבה העצמית, להרגיש את הבורא ולהיות מעל החומר; אם האדם בוחר בחברה המעמידה את חשיבות תכונת ההשפעה מעל תכונת הקבלה, הרי ערכיה של החברה פועלים עליו. החברה משנה את דעתו ומתכנתת אותו בדרך אחרת לגמרי. ככל שהאדם ימהר ויחליף את הסביבה הנוכחית בסביבה שתשנה את ערכיו, עם כל שינוי בסולם הערכים יתעורר בו דחף למהר ולהשיג את הערכים החדשים, והוא ישלים את תיקונו במהירות הולכת וגוברת.

אם האדם כבר נמצא בחברה כזאת, עליו לבקש ממנה להמשיך ולהעלות את חשיבות הרוחניות בעיניו. כל עוד תהיה הרוחניות חשובה לאדם, הוא יעבוד ללא כל קושי כדי להשיג אותה. הוא יתמלא כוחות ומרץ להשגת המטרה. בבניית חברה נכונה שולט האדם בחוק ההתפתחות ואין הוא נדרש לחוות את הסבל ואת אריכות הזמן המלווים את ההתפתחות
הטבעית. האדם אינו נדרש לשנות את החברה עצמה אלא את ערכיה. על החברה לספק לאדם ללא הרף ערכים רוחניים גבוהים יותר. בשינוי ערכי החברה טמונה כל ההצלחה בהתקדמות רוחנית, ולכן על האדם לבנות סביבה שתתכנת אותו כראוי.

התעוררות הרצון הפנימי

התפתחות הרצון לקבל אל דרגתו האחרונה, הרצון לרוחניות, מעמידהאת האדם במצב מיוחד במינו. בכל גלגוליו הקודמים ובכל שעבר בחייו אלה עד כה, פיתח האדם את הרצון הגשמי שלו: החל מרצונות גופניים קיומיים (למזון, למין ולמשפחה), דרך רצון לעושר, לכבוד ושליטה ועד לרצון לידע ומושכלות. אך כשמתעורר הרצון הפנימי שבליבו, מתחיל האדם להשתוקק אל דבר-מה בלתי ידוע שאינו נמצא בסביבתו. הדבר מביא אותו לידי בלבול ודיכאון בשל חוסר ההבנה וחוסר השליטה שהוא חש, ואין הוא יודע כיצד להיחלץ ממצב זה. עד כה היה ביכולתו להבין את כל אשר עבר ולשלוט בו, אך עתה הוא נתון לשליטת כוח בלתי ידוע.

כל רצונותיו של האדם נקראים בשפת הקבלה "לב" האדם, ואילו הרצון הפנימי שבהם נקרא "הנקודה שבלב". הרצון הפנימי בא מהבורא, וכשהוא מתעורר באדם הוא יוצר בו הרגשת חיסרון למשהו שלמעלה מתענוגי העולם הזה. כתוצאה מכך, נמשך האדם להתפתחות רוחנית, ולפי משיכה זו הוא מוצא את הסביבה הנכונה. כעת, ניתנת לו האפשרות להפעיל את הבחירה החופשית, להתקדמות אישית לקראת הבורא.

נהוג לחשוב שההולכים בדרך הרוחנית נדרשים לדכא את כל הרצונות שבגופם, אך זוהי טעות נפוצה. האדם אינו צריך לעבוד נגד רצונותיו אלא לרכוש כוונה להשפיע על ידיהם תענוג לבורא. לא ניתן לעבוד נגד הרצון, כי אם להשיג כוונת השפעה. כוונה זו משנה את מהות הקבלה, מקבלה להשפעה, כדוגמת הילד הגורם תענוג לאימו בקבלו את האוכל שהכינה בעבורו.

דרך הייסורים

"אבל אם לא זכו לקבל התפתחות מדותיהם הרעות תחת ממשלת עצמם, אלא יעזבוהו תחת ממשלת השמים – הנה גם אז מובטחים הם בגמר גאולתם, ובגמר תיקונם, כי יש בטחון מלא בממשלת השמים, הפועלת על פי חוק ההתפתחות ההדרגתית מדרגה אחר מדרגה, עד שמהפכת כל רע ומזיק לטוב ולמועיל, כמו הפרי על העץ, והקץ בטוח לגמרי, אלא בעתה, כלומר, שהדבר כבר תלוי ומקושר לגמרי במדת הזמן.

כי על פי חוק ההתפתחות ההדרגתית הנ"ל, עד ביאתו לקץ מוכרח לעבור עליו מדרגות שונות ומרובות, שדרכם לבא בכבדות, באיטיות גדולה וארוכה ביותר, הנמשכת זמן רבמאד. ומתוך שבנידון שלפנינו 'דבר המתפתח' הם בעלי חיים ומרגישים על כן גם עליהם לקבל במצבי ההתפתחות הללו יסורים גדולים ונוראים ביותר, כי כל הכח הדוחף הנמצא במדרגות הללו כדי להעלות את האדם ממדרגה נמוכה למדרגה עליונה ממנה, אינו אלא כח דחיפה של יסורים ומכאובים, שהתקבצו במדרגה הנמוכה – ושאי אפשר לסובלם, ועקב זה מוכרחים לעזוב את המדרגה ולעלות למדרגה עליונה ממנה, – על דרך שאמרו חז"ל: 'אלא הקב"ה מעמיד להן מלך שגזירותיו קשות כהמן, וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב'".

הרוחניות יכולה להיות מורגשת רק באותו רצון לקבל שהתגלה, התפתח, הכיר את הרע שבו ונִתְקַן לטוב, להשפעה. זוהי הסיבה לריבוי המצבים המתרחשים ברצון לקבל של האדם בתהליך התיקון. הברירה עומדת בפני האדם: לעבור את הדרך בייסורים או לעבור אותה במהירות בעזרת סביבה חיצונית המעניקה לו ערכים נכונים.

למעשה, דרך הייסורים איננה דרך כלל. אדם המצוי בדרך הייסורים עומד על מקומו ומחכה, בעוד הייסורים מצטברים. הסבל הולך ומתווסף עד לרמה שבה מתגלים ייסורים בכל חלקי הרצון לקבל בדרגתו הנוכחית. האדם מרגיש אז שאין באפשרותו להשתמש כלל ברצון לקבל. ברגע שבו מתעורר ולו גם שבריר קטנטן מהרצון לקבל, מיד מורגשים ייסורים. במצב כזה, לאדם אין עוד שימוש ברצון לקבל שלו והוא "ממית" אותו. הוא מבין כי
"טוב מותי מחיי" (יונה ד, ח), כלומר טוב יהיה אם לא ירצה דבר.

קשה מאוד להעריך את הרצון להשפיע מתוך שלילת הרצון לקבל. בכל ההיסטוריה של המין האנושי לא היה מי שהשיג זאת בדרך הטבע. טובי המוחות של המין האנושי אמנם הגיעו לפסגות בחקירתם את הטבע ואת האדם, אך הם השיגו זאת ברצון הגשמי שהיה בהם. אין זו השגה של הטבע הרוחני. לא עלה בידם למצוא שיטה להתפתחות רוחנית ואף לא לפתחה.

אין בכוחו ובשכלו של אדם הנמצא בתוך הטבע האחד – שכל מעשיו ומחשבותיו בתוך הטבע הגשמי – לדמיין, להמציא או לפתח את אשר לא נמצא בו. לא הייתה בידיהם של אותם חוקרים שיטה להתקדמות מתוך ייסורים, ובוודאי לא שיטה להתקדמות שלא מתוך הייסורים. ללא סביבה מתאימה הגורמת לפעולת ה"אור המחזיר למוטב" על האדם, לא ניתן להבין את הרצון לרוחניות ולממשו.

"הנה הקץ המובטח לבא לישראל על פי חוק ההתפתחות ההדרגתית הנזכר, מכונה 'בְּעִתָּהּ', כלומר, הקשור בעבותות הזמן. והקץ הבטוח לישראל, על ידי שיקחו את התפתחות מדותיהם תחת ממשלת ידיהם. מכונה 'אחישנה', כלומר בלתי תלוי לגמרי בזמן".

אלפי שנים האנושות מתפתחת בהתאם לזמן, "בְּעִתָּהּ", אך זוהי התקדמות במישור הגשמי-אנושי בלבד. אם קָצה נפשה של האנושות בהתפתחות במישור וברצונה לעלות מהעולם הזה דרך סולם המדרגות הרוחני עד ל"עולם האין-סוף", עליה לאמץ גישה שונה לגמרי להתפתחות. עליה לעבור מהתקדמות של דרך "בעתה" להתקדמות של דרך "אחישנה":זוהי התפתחות מעל הזמן, מעל המקום, באופנים ובכוחות רוחניים. זוהי התפתחות על ידי שימוש באור המחזיר למוטב. התפתחות מעל הזמן תיתכן רק על ידי השתתפות הכרתית של האדם. האמצעי היחיד הנמצא ברשות האדם לשינוי מהלך חייו הוא שינוי סולם הערכים של הרצון לקבל באמצעות הסביבה. חכמת הקבלה מלמדת אותנו כיצד לעשות זאת.

עיבור ויניקה

ידוע שבכל השגה רוחנית הכרחי להקדים פנייה לבורא בבקשה לתיקון. אם כך, היכן מקומה של בקשה זו בעבודה עם החברה? הרי אם האדם פונה לחברה, משנה אותה, והחברה משנה את ערכיו בהתאם לכך, הרי האדם השלים את עבודתו וכבר הוא פועל לפי ערכים חדשים. אם כאלה הם פני הדברים, היכן מקומו של הבורא בתהליך?

תחילה נגדיר את מהותה של הבקשה לתיקון מהבורא. הנטייה הפנימית של האדם לבורא – בבקשתו, בתקוותו, בציפייתו לקבל כוח, להבין ולבצע השפעה לבורא – נקראת "תפילה". האדם פונה לבורא כדי לקבל כוח ושכל להיות "המשפיע": להבין מהי השפעה ולהיות מסוגל לבצע אותה. זוהי פנייה מן הקטן אל הגדול, בבקשה שיעזור לו להידמות לו, שיעזור לו לגדול.

כל מדרגה רוחנית שהאדם משיג היא מידה של דבקות בבורא. במדרגה הרוחנית הקטנה ביותר הנקראת "עיבור", האדם מוסר את עצמו לבורא. הוא נדבק אליו ללא שום רצון או דרישה ומבטל את עצמו לגמרי.

בדומה לעוּבר בבטן אימו, גם העוּבר הרוחני מסור כולו ל"אימו", כחלק בלתי נפרד ממנה. בגלל ביטול העוּבר כלפיה מסוגלת האם לטפל בו בעזרת מערכותיה שלה לקליטת מזון והוצאת פסולת. ידוע כי גוף האדם אינו יכול לסבול נוכחות של עצם זר בתוכו, אך כיוון ש"העצם הזר" שבתוך רחם האם מבטל את עצמו כלפיה, גופה מסכים לנוכחותו ואף מטפל בו ועובד בעבורו. כזאת היא הדרגה הראשונה ברוחניות.

כדי להיכנס לעולם הרוחני על האדם להגיע למצב שבו הוא מבטל את עצמו עד כדי כך שהוא לכאורה אינו נמצא, אינו קיים. עליו לעשות זאת בכל הרצון האגואיסטי והאכזרי שלו, זה שמגולה בהווה וזה שיתגלה בו עד הַגיעו לדרגת העוּבר. במצב העיבור האדם רוצה כל כך למסור את עצמו לשליטת הכוח העליון, עד כי הוא מוכן לכל פעולה מצידו.

את חשיבות הערכים של דרגת העיבור האדם מקבל מן החברה, אך את הכוח ליישם אותם על עצמו חייב הוא לקבל מן הדרגה העליונה עצמה. העובדה כי הביצוע נעשה בשיתוף עם הדרגה העליונה מאפשר לתחתון להתבטל כלפיה.

כאשר הסביבה משנה את סולם הערכים של האדם, הוא אמנם רוצה לבצע את הפעולה, אך אין לו כוחות. אילו היה המצב הבא ריבוי נכסים, תהילה וכדומה, היו ברצון לקבל של האדם כוחות להשיג זאת. במקרה זה, לא היה לאדם צורך בבורא. אך אם הערכים החדשים הם עזיבת הרצון לקבל ואגירת כוחות לביטולו, לא יימצאו באדם כוחות והכנות לכך, אף אם הוא מעריך מצב זה כגבוה יותר ממצבו הנוכחי.

על האדם לפנות אל המדרגה העליונה יותר, ולומר "רוצה אני", כמו שכתוב "כופין אותו, עד שיאמר רוצה אני" (ראש השנה ו ע"א). כשאין ספק ברצונו של האדם, נותן לו העליון כוחות, ומבצע עליו את הפעולה. העוּבר איננו יכול לעשות דבר בכוחות עצמו, מלבד "להתפלל". האדם אינו מבקש כוח כדי לעלות ולבצע דבר-מה בעצמו, אלא דורש כוחות להכשיר את עצמו להיות "כלי"", להיות עוּבר, ובכך לאפשר לעליון לפעול עליו. כאשר מצטברים כל הנתונים הללו באדם והוא מוכן, העליון פועל עליו ומפתח אותו.

לאחר שהאדם נכנס למציאות הרוחנית ומתקיים בה בשליטתו המלאה של העליון, קיימת מצידו אפשרות להתפתחות נוספת, מעיבור ליניקה. בשלב ה"יניקה", התחתון מבקש עזרה מהעליון. הוא פורס בפניו את מוכנותו לעלות אליו ואת רצונו במזון הרוחני. כתוצאה מכך העליון מעלה את התחתון ל"חזה" שלו, ומֵזִין אותו. ה"וולד", התינוק הרוחני, אינו בוחר בעצמו את האוכל, אלא מסכים לכל דבר שנותן לו העליון. זהו ביטול גדול עוד יותר מלהיות עוּבר. למוכנות זאת דרושים כוחות, ואותם מקבלים באמצעות ה"תפילה".

כל השגת מדרגה רוחנית מתחילה בבקשה מצד התחתון לכוח הדבקות. במצב העוּבר זוהי בקשה לכוח המאפשר לנטרל את הרצון לקבל כאילו לא היה קיים, ולדבוק בעליון ללא כל הבנה. במצב היניקה זוהי בקשה לכוח המאפשר להתבטל כלפי העליון על אף התענוג מן המזון המגיע ממנו. התחתון מבקש כוחות לקבל את המזון, בכוונה לגרום תענוג לעליון.

מוכנות התחתון לדבקות מכשירה אותו לקבל את המדרגה העליונה. בין רמת הקיום הנקראת "העולם הזה" ועד לרמת הקיום השלמה והנצחית הנקראת "עולם האין-סוף", מצויות 125 מדרגות הסולם הרוחני. כל אחת מהן היא מדרגה של דבקות הנברא בבורא. בכל פעם הבורא נראה לאדם כעליון יותר והאדם מוותר על חלק מעצמו כדי לדבוק בו. בהשגת האין-סוף נשלמת הדבקות, והרצון לקבל מתבטל לגמרי.

התפילה כוללת מרכיבים רבים והיא מושתתת על הרגשת הפערים שבין התחתון לבין העליון. התחתון מגלה כי חסרים לו רצון, הבנה, כוח ויכולת ביצוע. עליו להתייאש מכוחותיו שלו, להעריך את הדרגה העליונה ולהבין שהיא מסוגלת לעזור לו.

אף שהתפילה נבנית על הרגשת פערים, יסודה בביטחון של התחתון באהבתו של העליון אליו. ללא הביטחון הזה לא היה התחתון מסוגל לפנות לעליון, כיוון שהפנייה היא למימוש אהבת העליון דרך עצמו. הוא רוצה לאהוב את העליון כפי שזה מגלה אהבה אליו. הדבר מובן היטב בדוגמת הילד ואימו בעולמנו. אלמלא היה הילד בטוח באהבתה ובמסירותה של אימו אליו, לא היה ביכולתו לדרוש ממנה את כל אשר הוא חושב שמגיע לו.

"עוּבר בבטן אימו" נמצא ברצון הרוחני המינימלי. הוא מפעיל את כל רצונותיו בהתאם לכוונתו להשפיע לבורא. אם יפעיל את רצונותיו ביתר עוצמה, הם לא יהיו מאוזנים עם כוונת ההשפעה והוא יתחיל ליהנות בדרך אגואיסטית מהקשר שלו לעליון. העוּבר מרגיש את כל אשר יש בעליון; כליו ושכלו גדולים מאוד, אלא שהוא מפעיל אותם כלפי העליון בעוצמה מינימלית בלבד. משום כך הוא יכול להימצא בתוך העליון וליהנות מכל אשר נמצא בו.

למעשה, יש כאן דבר והיפוכו. בשלב העיבור מרגיש האדם את העליון במלואו: הוא מרגיש את כל המציאות הנמצאת כביכול מחוץ לו, בהתאם למידה שבה הוא מבטל את רצונו האגואיסטי. בשלב היניקה גודל העוּבר ויוצא מרשות העליון. הוא אינו משיג עוד את האורות הגדולים של מדרגת העיבור. בשלב היניקה התחתון רואה ומרגיש רק מעט, כיוון שהעליון הוציא אותו מתוכו החוצה.

אם כן, מי משיג מדרגה רוחנית גבוהה יותר – העוּבר או הוולד? היות שאמת המידה לגובה ההשגה היא שיעור הדבקות – מידת הקשר ומימוש ההידמות לאלוקות – ודאי שהוולד הוא בעל השגה גדולה יותר מהעוּבר. הוולד מוכן לפעול במידה מסוימת כמו הבורא, אך העוּבר אינו מבצע דבר ודווקא משום כך הוא נמצא כביכול בתוך הבורא. לעוּבר יש הכול אך בצורה פסיבית. אמנם הוא מאבד את מדרגתו עם לידתו, אולם המטרה היא לגדול ולהיות בעל הפעולה. בן המלך היוצא מהארמון לעבוד כאחד האדם ולהתפרנס בהתאם ליכולתו, מוצא את אושרו בעצמאותו בהתקיימו מעמל כפיו.

שתי מדרגות רוחניות עוקבות יסתרו זו את זו תמיד, כיוון שהמדרגה הרוחנית הבאה מוערכת ביחס למדרגה הקודמת כיתר סבל. על מעבר הרצון לקבל ממדרגה למדרגה נאמר "יוסיף דעת יוסיף מכאוב" (קהלת א, יח). בסופו של דבר הכול תלוי בהערכת חשיבות ההתפתחות. בעוד שבעולמנו האגואיסטי הערכה להתפתחות היא אוטומטית, הרי ברוחניות הדברים מתנהלים אחרת. על האדם להתאמץ כדי לרכוש את חשיבות ההתפתחות הרוחנית.

נדמה את הדברים לאם ושני בניה הבאים לביקור אצל רופא. הגדול שבהם אוטיסט, אופיו נוח והוא צמוד לרגליה של אימו, ואילו הקטן זריז, ערני ופיקח: הוא מתרוצץ בחדר ללא הרף ומחפש דרכים להתחכם לאימו ולאחיו הגדול. האֵם באה להתלונן על הפיגור בהתפתחות של בנה הגדול; היא רוצה שיהיה כמו הצעיר ותשמח לוותר על אופיו הנוח. ניתן ללמוד רבות מהדמיון בין ההתפתחות בעולמנו לבין ההתפתחות בעולם הרוחני. חשיבות ההתפתחות עולה על הסבל הכרוך בכך, ולכן אנו מוכנים לשלם את המחיר הדרוש כדי להתפתח.

"טוב ורע נערכים ביחס שבפעולת הפרט כלפי החברה

בטרם שאנו נכנסים להתבונן בענין תיקון הרע שבמין האנושי – צריכים לקבוע קודם את ערכם של אותם השמות המופשטים: טוב ורע. כלומר, בהגדירנו מעשה או מדה, בתואר טוב או רע, יש להבהיר, כלפי מי אותה מדה או מעשה הוא טוב או רע.

ולהבין את זה, צריכים לידע היטב את הערך היחסי שבין הפרט והכלל, דהיינו, בין היחיד אל הציבור שלו, שהיחיד חי מתוכו, וניזון מתוכו, הן בחומר, והן ברוח.

המציאות מורה לנו, שאין כלל זכות קיום ליחיד, אילו היה מבודד לעצמו, בלי ציבור בהיקף מספיק, שישרתוהו, ויעזרוהו בסיפוק צרכיו. ומכאן, שהאדם נברא מלכתחילה לחיות חיי חברה, וכל יחיד ויחיד שבחברה, הוא כמו גלגל אחד, המלוכד בגלגלים מספר, המותנים במכונה אחת, – שהגלגל היחידאין לו חרות של תנועה בערך יחידתו לפי עצמו, אלא נמשך עם תנועת כלל הגלגלים, בכוון ידוע, להכשיר את המכונה לתפקידה הכללי.

ואם יארע איזה קלקול בגלגל – אין הקלקול נערך ונבחן כלפי יחידותו של הגלגל עצמו, אלא שנערך לפי תפקידו ושירותו כלפי כללות המכונה".

המערכת של הכלי הכללי שנברא, המכונה "הנשמה הכללית" או "אדם הראשון", מאופיינת במבנה קשיח. במערכת זו קיים שילוב בין תכונות הבורא ובין תכונות הנברא. תכונות הנברא האמיתיות הן תכונות קבלה, ותכונות הבורא האמיתיות הן תכונות השפעה. אם כן, הנברא בנוי מן השילוב הנכון בין תכונות הבורא ובין תכונות הנברא, ואין הוא יכול להשתנות לאחר שנולד. שינויים ייתכנו רק ביחסו לעצמו, לאופן שבו בנויה המערכת, למי שמפעיל אותה ולדרך שבה הוא יכול להשפיע עליה, אך המערכת עצמה אינה משתנה כלל.

במערכת זו היו כל הנשמות קשורות זו לזו, כאיברים של גוף אחד. לאחר נפילת הנשמה הכללית מדרגתה הרוחנית לדרגת העולם הזה, איבדו האיברים הפרטיים של אותה מערכת, דהיינו "הנשמות הפרטיות", את הקשר ביניהן ואת הקשר שלהן לבורא, והתלבשו בגופים של בני אדם שבעולם הזה. לכן בני האדם מרגישים שהם נפרדים זה מזה ומוכנים לנצל איש את רעהו במקום לגרום טובה זה לזה. אילו היטיבו זה לזה, היה בידם להידמות לבורא ולזכות בחיים רוחניים, נצחיים ושלמים, כפי שהרגישו לפני הנפילה לעולם הזה.

מחוסר ברירה ומתוך הכרת הרע שבמצבה, מגלה האנושות לאחרונה כי ייתכן שכל בני העולם קשורים זה לזה ומשפיעים איש על זולתו. הניסיון המר מביא אותנו לידי ההכרה, שמאורע שלילי כלשהו המתרחש במקום מסוים נותן את אותותיו בכולנו בסופו של דבר.

גילויים אלה נכונים, אך אין בהם די. אם בני האדם ישתמשו נכון בחכמת הקבלה, היא תסייע להם לגלות עד כמה קשורות וכלולות כל הנשמות יחד במערכת "אדם הראשון", כחלקי מנגנון אחד שלם. חכמת הקבלה היא שיטה לגילוי הקשר האמיתי בין בני האדם. מידת גילוי הקשר ביניהם משנה את יחסם של בני האדם זה לזה עד שהוא נעשה דומה ליחס הנוהג בין בני משפחה, ואף למעלה מכך. גילוי המערכת האמיתית שבה נמצאת האנושות הוא תנאי הכרחי להפעלה נכונה של האדם במערכת החברתית הכללית.

"וכמו כן בענינינו, מדת טובו של כל יחיד ויחיד בתוך הציבור שלו, נערכת לא לפי טובת עצמו, אלא לפי מדת שירותו את הציבור בכללו. וכן להיפך, אין אנו מעריכים את מדת הרע של כל יחיד ויחיד – אלא לפי מדת הנזק שמזיק את הציבור בכלל, ולא לפי ערכו עצמו הפרטי".

נהוג לשפוט את האדם לפי אופיו ותכונותיו, אך בחברה שבחרה בדרך התיקון זוהי אמת מידה שגויה. בחברה כזו יש לשפוט כל אחד מן החברים לפי מידת התועלת או הנזק שהוא מביא לחברה, כשם שנהוג להעריך את תפקודו של ראש הממשלה על פי מידת התועלת או הנזק שהוא מסב למדינה כולה. כל אדם שהגיע לחברה העוסקת בתיקון עצמה ובתיקון העולם הובל אליה על ידי הכוח העליון. על החברה להעריך את גדולתו או את התרשלותו של כל אחד מחבריה ביחס לתוספת הטוב או הרע שהוא יכול להביא לעולם.

במאמרי הרב"ש נכתב רבות על הצורך להחשיב כל חבר וחבר כגדול הדור אם הוא פועל ומשפיע ככזה, וכן על ההכרח לדרוש ממנו השתתפות בתיקון החברה והעולם. לאמיתו של דבר, גם הבורא מתייחס כך אל בני האדם. הוא מוביל את האדם לתפקיד המיועד לו ומתייחס אליו בהתאם לתפקודו.

"הדברים הללו ברורים כשמש בצהרים. הן מצד האמת שבהם, והן מצד הטוב שבהם, כי אין בכלל אלא מה שבפרט, וטובת הכלל היא טובת כל יחיד ויחיד. המזיק לכלל נוטל חלקובנזק. והמטיב לכלל נוטל חלקו בהטבה. כי היחידים הם חלק מהכלל. ואין לכלל ערך כלשהו והוספה כלשהי יותר מסכום היחידים שבו".

המערכת הכללית פועלת בצורה הדדית, כל אחד כלפי הזולת. את אשר לא הוסיף האחד לא יוכל האחר להוסיף, דהיינו כולם תלויים בכולם.

"המתבאר שהציבור והיחיד היינו הך, ואין כל ריעותא ליחיד מחמת שעבודו אל הציבור, כי גם חירות הציבור וחירות היחיד, דבר אחד הוא. וכמו שמחלקים ביניהם את הטוב, כן מחלקים ביניהם את החירות.

הרי שמדות טובות ומדות רעות, מעשים טובים ומעשים רעים, נערכים רק כלפי טובת הציבור.

כמובן שהדברים אמורים אם כל היחידים ממלאים את תפקידם לציבור בשלימות. ומקבלים לא יותר מהמגיע להם, ולא לוקחים מחלק חברם. אבל אם חלק מהציבור אינם מתנהגים כאמור,
הרי הפועל יוצא מזה, שלא זו בלבד שמזיקים לציבור אלא שגם ניזוקים.

אין להאריך יותר בדבר שידוע ומפורסם, והאמור עד כה אינו אלא להראות את נקודת התורפה, כלומר, המקום התובע את תיקונו. והוא שכל יחיד יבין שטובתו וטובת הציבור אחד הוא ובזה יבוא העולם על תיקונו המלא".

חברה המעוניינת בתיקון צריכה להורות לאדם מה תפקידו, מה עליו לעשות וממה עליו להימנע, וכן עליה להודיעו מהן התוצאות הצפויות ממעשיו. אם האדם יודע ורואה את כל היוצרות, את הסיבות והתוצאות של מעשיו, ניתן לדרוש ממנו לפעול נכון ולהענישו אם לא ינהג כך.

אין הכוונה לעונש במובן הנהוג, עונש החסר קשר לפעולה עצמה, אלא לעונש המשמש כתיקון. על החברה לתקן את האדם כך שלהבא יבצע את אותה פעולה בדרך הנכונה. במקום שבו הייתה חסרה לאדם תשומת לב, במקום שבו לא הרגיש בחשיבות הפעולה הנכונה, מגיע העונש כתיקון. באמצעותו ניתן להפעיל באדם כוחות שיעוררו בו תשומת לב למעשיו ויסייעו לו לפעול נכון בהמשך.

לא העונש הוא העיקר אלא מידת הרגישות שהתווספה במקום שבו הייתה חסרה. חברה ההולכת בדרך התיקון רשאית ללחוץ על חבריה, לעורר אותם או להענישם – רק בהתאם למידת הרגישות החסרה להם, כדי לאפשר להם לפעול נכון יותר כלפי החברה והעולם. על החברה לעורר באדם את הפעולות הנכונות, שהרי אילו ידע כמה הוא יכול להוסיף לחברה ולעולם על ידי מעשיו הנכונים, ודאי שהיה מוסיף.

ארבע המידות

"ארבע המדות: חסד, אמת, צדק ושלום בנושאי הפרט והחברה

לאחר שאנו יודעים היטב את מדת הטוב המקווה כצלמו ודמותו, עלינו להתבונן בדברים והאמצעים העומדים לרשותנו כדי להחיש את הטוב והאושר.

ארבע מדות נמצאים למטרה זו והן: חסד, אמת, צדקושלום. במדות אלו השתמשו כל מתקני העולם עד כה.נכון יותר, שבארבע מדות אלו עשתה עד כה ההתפתחות האנושית – ממשלת השמים, את דרכה ההדרגתית עד שהביאה את האנושות אל המצב העכשווי".

ארבע מידות נמצאות באדם: חסד, אמת, צדק ושלום. כולן מצויות בפנימיותו ושולטות ברצון לקבל הכללי שלו. הבורא שולט באדם על ידי שימוש יחסי בכל אחת מהמידות ובארבעתן יחד. אם האדם חפץ לשלוט בחייו ולנהל את עצמו במטרה להגיע להשתוות הצורה לבורא, עליו להשתמש בארבע המידות הללו. אלה הן המושכות שבעזרתן יוכל האדם להוביל את תהליך הידמותו לבורא.

"כבר נכתב לעיל כי מוטב שנקח את חוק ההתפתחות תחת ידינו וממשלתנו, כי אז נפטור עצמינו מכל חומר היסורים שההיסטוריה ההתפתחותית רושמת בעדינו מכאן ולהבא. לפיכך נעיין ונדון בארבע מדות אלו. כדי לדעת היטב מה שנתנו לנו עד כה ומתוכם נדע מה שיש לנו לקוות לסיוע מהם להבא".

האנושות מתקדמת תדיר לעבר מטרת הבריאה – השתוות הצורה לבורא. ביכולתה לבחור להתפתח בדרך טובה או להתפתח בדרך רעה, ב"דרך תורה" או ב"דרך ייסורים". התפתחות בדרך תורה מתרחשת כאשר האדם מגלה שמחשבת הבריאה קובעת כי עליו להגיע להשוואת צורה לבורא. הוא משתמש בחכמת הקבלה כבאמצעי להזמין את פעולת "האור המחזיר למוטב" – כוח המגיע משורש נשמתו ומתקן אותו כך שישתווה לבורא.

אדם שאינו נוהג כן מתפתח אף הוא, אלא שלא מדעתו ובעל כורחו. כוח ההתפתחות הטבעי לוחץ עליו ומקדם אותו לעבר מטרת הבריאה. זוהי התפתחות הכרוכה בסבל ולכן היא מכונה דרך ייסורים. הייסורים מצטברים ובעטיים מגלה האדם כי הכרחי ואף כדאי לעבור להתפתחות בדרך תורה. בין כך ובין כך, האדם נמצא מתפתח, אם מדעתו – בדרך תורה, אם שלא מדעתו – בדרך ייסורים.

הקשיים המעשיים בקביעת האמת

"הקשיים המעשיים בקביעת 'האמת'

כאשר אנו דנים במדות טובות, 'להלכה' ודאי שאין לנו מדה יותר טובה ממדת 'האמת'. שהרי כל הטוב שגדרנו לעיל, בזיקה שבין היחיד והציבור הוא, כאשר הפרט נותן, וממלא בשלמות תפקידיו כלפי הכלל – וגם נוטל חלקו מהכלל בצדק וביושר - - - כל זה אינו אלא דבר 'אמת' אלא החסרון הוא, כי 'למעשה' אין מדה זו מתקבלת כלל על הציבור. והנה הקושי למעשה שישנו באמת האמור מוכח מתוכו, שיש כאן איזה פגם וגורם, שלא יתקבל על הציבור. וצריכים להתבונן: מהו אותו הפגם".

האור העליון "טוב ומיטיב לרעים ולטובים" וכל כולו בהשפעה מרבית. זה טבעו של החוק הכללי המקיף את המציאות כולה. על האנושות להשוות בהדרגה את צורתה לצורתו של חוק זה.

האדם מתקיים בגוף גשמי ולא רק בנשמה, ולכן כל אשר יקבל כדי למלא את צרכיו ההכרחיים לא יוציא אותו מגדר ההשפעה, אך זאת בתנאי שאת כל היתר ישפיע לזולת. מבחינת הרצון לקבל של האדם, אין הבדל בין נתינה לזולת לבין נתינה לבורא, מפני שחוץ מהרצון האגואיסטי הפרטי שלו הוא אינו מסוגל להרגיש דבר.

החוק הכללי מכונה גם "חוק האמת" או "מידת האמת", ומהותו קבלה מינימלית ונתינה מקסימלית. הוא לוחץ על האדם, שולט בו ומקדם אותו תדיר ובהדרגה להשתווֹת עימו, גם בלא לשאול לרצונו. הרצון לקבל שבאדם מתפתח ללא הרף, ולפי מידת התפתחותו מורגשת באדם הפכיות גדולה יותר מחוק האמת. האדם הולך ומתרחק מחוק האמת, אך הייסורים יחייבו אותו להשוות צורה עימו.

יתר הבריות, מדרגות דומם, צומח וחי, אינן מרגישות את הסבל שמרגיש האדם. בדרגות ההתפתחות שלהן אין בחירה חופשית. הרצון לקבל האגואיסטי קיים רק באדם, ומשום כך הוא הברייה היחידה המרגישה את לחצו של החוק. אנו נוהגים לומר כי הבורא מתייחס לאדם על פי מידת התפתחותו, אך אין הכוונה לכך שיחסו של הבורא לאדם והשפעתו עליו משתנה, אלא שכך מרגיש האדם עצמו. כיוון שהרצון לקבל של האדם גדֵל, הוא מרגיש לחץ גדול יותר מן הבורא, אך מצידו של הבורא אין כאן כל שינוי.

"וכשתפשפש היטב בהאמת האמור, בכשרונו המעשי, תמצאהו בהכרח שהוא מעורפל ומסובך מאד, ואי אפשר כלל לעין האנושית לעמוד עליו.

שהרי האמת מחייבת אותנו להשוות כל היחידים שבציבור, שיקבלו חלקם לפי מדת יגיעתם, לא פחות ולא יותר, וזהו הבסיס היחידי, האמיתי, שאין להרהר אחריו, שהרי ודאי הוא, שכל הרוצה להנות מיגיעתו של חברו, מעשיו הם כנגד הדעת והאמת הברור האמור.

אבל כיצד יצוייר לנו, שנוכל לברר את האמת הזו, שאופן שתתקבל על לב הציבור. למשל, אם נדון בדבר לפי העבודה הגלויה, כלומר, לפי מספר השעות, ונחייב את כל אחד ואחד לעבוד מספר שעות שווה – עדיין לא תתגלה לנו כלל מדת האמת".

החוק ברור: על כל אדם לתת כל שביכולתו, ולקבל רק את ההכרחי לקיומו הפרטי ולקיום משפחתו. אך כיצד נוכל ליישם חוק זה?

"ואדרבה – יש כאן שקר גלוי, משום ב' דברים: הא' הוא משום הצד הפיזי, והב', משום הצד הנפשי של העובד.

כי מצד הטבע, אין הכח לעבודה שוה אצל כל אחד ואחד, – ויש לך אחד מהחברה שהוא מתיגע בעבודתו, מפני חולשתו, בשעה עבודה אחת – הרבה יותר מחברו העובד שתי שעות,או יותר.

וכן יש לפנינו ענין פסיכולוגי. כי העצל מאד מטבעו, מתיגע ג"כ בשעה אחת – יותר מחברו בשתי שעות או יותר. ולפי השקפת מדת האמת, הברור, אין לנו לחייב חלק אחד מהחברה, להתיגע, יותר מהחלק האחר, לספוק צרכי חייהם.

ולמעשה, נמצאים הגבורים והזריזים הטבעיים שבחברה, נהנים מיגיעתם של אחרים, ומנצלים אותם בזדון לבם, בנגוד למדת האמת, כי הם מתייגעים מעט מאד, לעומת החלשים והעצלים שבחברה".

בני האדם נבראו בלא יכולת לשלוט בתכונותיהם המולדות, וכל אדם שונה מחברו. אחד חזק, האחר חלש; אחד חכם, האחר טיפש – ובהתאם לכך הם מצליחים יותר או פחות. חוסר מזל עשוי לגרום גם לכישלונם של החכמים והזריזים. לכל אדם יש נתונים מוכנים מראש המכתיבים את חייו ולא ניתן לשנותם, כפי שנאמר ש"אין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהן דומים זה לזה" (ברכות נח ע"א); איש איש ותכונותיו.

בלתי אפשרי לצייר תמונה מדויקת של פנימיות האדם. תכונות האדם, ההכנות הפנימיות שבו, מצב רוחו ונתונים נוספים מרכיבים תמונה מורכבת וקשה להבנה. צורתה המעורפלת של פנימיות האדם אינה מאפשרת להעריך חיצונית אם שני אנשים משקיעים בעבודתם את אותה מידת יגיעה. הזריז יבצע עבודה מסוימת מהר יותר מהרגיל ואילו העצלן יתעכב. החברה האנושית אינה משלימה עם השוני הטבעי בין בני אדם. היא שופטת את הכול לפי קנה מידה שקרי ומטעה, לפי אותה מידה, אך למעשה לא ניתן לבדוק את היגיעה או את המאמץ הפנימי של האדם.

"ואם נקח עוד בחשבון את החוק הטבעי של 'אחרי רבים להטות', הרי, מין אמת כזו, שתקבל כבסיס את מספר שעות העבודה הגלויה, – אינה בת קיימא כלל, כי החלשים והעצלים, המה תמיד הרוב הניכר בתוך החברה, והמה לא יאפשרו למיעוט הזריזים והגבורים לנצל את כחם ויגיעתם.

הרי לך, שהבסיס האמור, שהוא יגיעה של הפרט, בתנאי של האמת הברורה, ולצידו הרוב שבחברה, – אינו מעשי כלל, כי אינו ניתן לבדיקה ולהערכה כל עיקר. נמצא שמדת האמת, אין לה שום כשרון למעשה, לסדר על פיו דרכי היחיד, ודרכי הציבור, באופן מוחלט, כלומר, שיניח את הדעת, בהחלט, ואין בה כלל אותה הספקה הגמורה המתאימה לסדרי החיים שבגמר התיקון של העולם".

רוסיה כדוגמה

"מידת האמת" פירושה קבלה מינימלית ונתינה מקסימלית. ההיסטוריה מספקת דוגמאות המלמדות על חוסר יכולתם של בני האדם להנהיג את מידת האמת בחברה שבה הם חיים, והדוגמה המעניינת ביותר התרחשה ברוסיה. בראשיתה של המהפכה הקומוניסטית היה שיעורה של המשכורת ששולמה לכל הפועלים שווה. בחלוף הזמן נוכחו השלטונות לדעת, שאחידות המשכורות אמנם אינה פוגעת בתפוקתם של הפועלים החלשים, אולם היא פוגעת בתפוקתם של הפועלים הזריזים יותר, שכן ניטל מהם המניע לעבודה מאומצת.

כתוצאה מכך הגיעה הנהגת המהפכה למסקנה שמדיניות של תשלום משכורות באותו שיעור מונעת שגשוג כלכלי. משום כך הוחלט לעבור לתשלום משכורות לפי תפוקה. דפוסי עבודתם של הפועלים השתנו מיד: הפועלים היעילים התעשרו והתחזקו, ואילו הפועלים הכושלים נותרו מאחור. בתקופת הפרסטרויקה, בשנות התשעים של המאה העשרים, עשקו בעלי העוצמה את הונה של המדינה. הם גנבו מהמדינה ומאזרחיה, והחלשים הגיעו לידי רעב. העיקרון הסוציאליסטי, הקובע כי על כל אדם לתת לפי יכולתו ולקבל לפי צרכיו, הוא עיקרון נכון. אולם ניסיונם של המהפכנים לדמות את חוקי המדינה ל"מידת האמת", דהיינו לדרוש מהפועלים מאמץ על פי היכולת האישית ולהעניק להם שכר שווה, נידון לכישלון. הרצון לקבל לעולם לא יאפשר לאדם לעבוד ללא תמורה.

לשם המחשה נתאר מצב שבו שכרו של עובד הוא מאה שקלים ליום עבודה. פועל זריז וחרוץ היה עשוי להשתכר אלף שקלים ליום עבודה אילו תוגמל על פי יכולתו. לפועל כזה לא תהיה מוטיבציה להתאמץ, שהרי בכל מקרה יקבל שכר של מאה שקלים. הרצון לקבל ימנע ממנו להשקיע מאמץ נוסף. אם ממילא מובטח לכל הפועלים שכר שווה, הם לא יתאמצו להגביר את תפוקתם.

לו ניתן היה ליישם את מידת האמת במציאות, היינו מגיעים לידי צורת קיום של "גמר התיקון". מצב שבו כל אחד נותן כפי יכולתו ומקבלשכר השווה לשכרם של האחרים הוא לכאורה מצב מתוקן מבחינה חיצונית, אף כי חסרה בו הכוונה הפנימית לדבוק בבורא באמצעות מעשים אלה.

אולם מידת האמת איננה יכולה להתקיים בעולמנו במצבו הנוכחי. אם הציבור בכללותו איננו מעריך את העיקרון של עבודה מקסימלית ותמורה מינימלית, דבר לא יועיל. כדי להשליט עיקרון זה, יש להפוך את עקרונות הסוציאליזם לערך עליון, אך לא ניתן לעשות זאת. הרצון לקבל הגשמי אינו מאפשר את הדבר. אדם הנוהג לפי מידת האמת, סופו שהחברה תזלזל בו. זוהי הדרך הטבעית שבה יגיב הרצון לקבל שבכל אחד מבני האדם כלפי התנהגות שכזו.

השלטון הקומוניסטי רתם לעניין את הקולנוע, את הספרות ואת התרבות הרוסית כולה. בתאוריה היה הכול מושלם ויפה, אך הקומוניזם נאבק ברצון לקבל, ומאבק כזה דינו להיכשל. המאמץ הקומוניסטי להשריש את ערך האמת בחברה היה מלאכותי וחסר תועלת. ראשי המהפכה הגו תכנית כוללת לחלוקת משאבים שווה בכל מקום – במדינה כולה ובכל פלגי החברה והתעשייה, אך לא היה לכך כל ערך כיוון שהרצון לקבל לא היה מוכן לכך.

השכר: גילוי הבורא

אין לאנושות ברירה אלא להגיע למידת האמת. עליה למצוא "חומר דלק" לרצון לקבל, כך שהאדם ירצה לנהוג על פי העיקרון הסוציאליסטי. לשם כך, מן ההכרח הוא לפצות את האדם על המאמץ הפנימי הנסתר מן העין. יש למצוא דרך שתבטיח לאדם שככל שיתאמץ יותר כך יגדל שכרו, אף על פי שעין זרה לא תבחין בכך. אם כן, כיצד ניתן לספק את הרצון לקבל ולהגיע לכך שהאדם יקבל שכר בהתאם ליגיעתו הפנימית?

על יגיעה פנימית רק הבורא יכול לתת שכר. כל שחסר לאדם הוא קשר עם הבורא. כאשר האדם יודע שהוא קשור עם הבורא, ומבין שככל שיתאמץ יותר בפנימיותו לתת לחברה הוא יקבל שכר מן הבורא – שהוא היחיד היודע בדיוק את מידת מאמציו – הרי אין לו עניין בכך שאחרים יכירו ביגיעתו. הבורא משלם את שכרו, וכך הוא יכול לעבוד במלוא כוחו.

דווקא את העיקרון הזה זנחה התנועה הסוציאליסטית. היא התנגדה לקשר של האדם עם הבורא ומשום כך נכשלה. השיטה הקומוניסטית הייתה מעוותת, ויידרש זמן רב עד שתשוב האומה הרוסית לקיום "נורמלי מקולקל", כיתר האנושות.

אם כן, הפתרון פשוט: על האדם למצוא קשר ברור עם הבורא, עם נותן השכר. על האדם להיות מחובר למקור, לכבדו ולהעריכו כ"מילוי" הנכון. עליו ליצור זיקה בין הקשר שלו עם הבורא וה"מילוי" שהוא מקבל ממנו לבין יכולתו לוותר, לתת ולהשפיע. כדי לאפשר את קיומו של תהליך זה, יצר הבורא משולש: הבורא, האדם והחברה.

החוק הכללי של המציאות

מידת האמת היא החוק הכללי של המציאות. זהו האור שיצא מהבורא, הכוח הפועל. האור בורא את המציאות כולה ושולט בכל הרצונות בהתאם לתבניתו שלו, הבנויה על העיקרון של "מינימום קבלה ומקסימום נתינה"".

ככל שהרצון מנוגד לאור, כך הוא מרגיש ייסורים רבים יותר. ייסורים אלה יחייבו אותו לקבל בסופו של דבר את צורת האור. הדבר ייעשה גם בניגוד לרצון האדם. ולכן אף אם הדבר נדמה בעיניו כבלתי אפשרי, עליו לחפש אמצעים שיסייעו בידו להגיע לקיום חוק השתוות הצורה.

הדבר דומה לאופן שבו פועל עלינו כוח המשיכה. איננו יכולים לשנות בו דבר או להימלט משליטתו, ולכן אנו מתחשבים בו. כוח המשיכה קבוע והוא פועל על כולם באותו אופן. אדם שהוסיף למשקלו חש כבדות-יתר, אך אין הוא מייחס תחושה זו לכך שכוח המשיכה שינה את יחסו כלפיו. הוא מבין כי השינוי חל בו עצמו. גם החוק הכללי של המציאות פועל על האדם בדרך זו.

אמנם החוק עצמו משפיע בדרך קבועה, אך הרצון לקבל גדֵל באדם בכל רגע נתון. כתוצאה מכך מתרבות הצרות, הכבדות מצטברת, והפתרון חייב להימצא.

אפשרות יישום מידת האמת

במקביל לקצם של ימי הביניים ולהופעתו של האר"י, עלה הרצון לקבל של עם ישראל ושל כלל האנושות למדרגה גבוהה יותר. כתוצאה מכך מאסו בני האדם ביחס הקודם להבנת האלוקות והחלו לחפש צורות אחרות של קשר אל הבורא. הם תרו אחר מערכות אחרות, שכלתניות, במקום האמונה התמימה הטבעית. באותה תקופה הואצה התפתחותו של המדע והחלו להישמע תאוריות פילוסופיות חדשות.

כמו הדת, גם המדע הוא חיפוש אחר האלוקים. בבסיסו מונח הרצון לגלות את החוק הכללי של המציאות. המדע והדת מתקדמים במקביל. למעשה, אלה הן שתי יצירות מלאכותיות של האדם, המבקשות לתת תשובה על יחסו של האלוקים – או של הטבע – לאדם. לעניין זה נעיר כי המקובלים אומרים ש"הטבע" ו"אל-הים" הם היינו הך, והגימטרייה שלהם שווה – פ"ו (86). הדבר בא להצביע על כך שהכוח העליון פועל על הנבראים דרך הטבע.

ככל שהחברה האנושית מתקדמת, גדל בה הרצון לקבל והאפשרות לממש את מידת האמת הולכת ופוחתת. העיקרון של "לתת הכול ולקבל לפי הצורך" הופך מציאותי פחות ופחות מדור לדור. אף אם נניח שהאנושות הייתה רוצה להנהיג בעולם את "מידת האמת", נמצא שאין בידיה כלים לעשות זאת. שהרי גם אילו הסכימה לכך האנושות כולה, אין באפשרותה לבדוק אם כל אחד נותן לפי יכולתו, ובוודאי אינה יכולה לבחון את פנימיות האדם.

לאמיתו של דבר, אף אם יכולנו לבחון את פנימיות האדם, לא הייתה לנו רשות להתערב בה. תיקון צריך לבוא בצורה עצמאית-הכרתית, מתוך רצונו של האדם, ורק בהתאם להרגשתו שהדבר הכרחי. תיקון הוא פועל יוצא מהבנת האדם כי על העולם להתקיים רק על פי מידת האמת.

לא לשווא אמר הרמב"ם כי יש להמתין "עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה מגלים להם רז זה מעט מעט" (יד החזקה, הלכות תשובה, י, ה). חוק האמת נחשף בפני האדם בהדרגה, לפי מידת מוכנותו. השלטון הקומוניסטי רצה לעשות זאת בכוח, באונס, ובימינו נשמעים קולות התומכים בניסיון נוסף לעשות כך. מעשיהם של מנהיגי הקומוניסטים היו אונס רוחני, ומשום כך הם נענשו בחומרה.

העובדה שאיננו יכולים להכיר את פנימיות הזולת כמו גם את הפנימיות שלנו אינה מקרית. המערכת הפנימית שייכת לבורא והוא היחיד השולט בה. על האדם להתייחס למנגנונו הפנימי כאילו היה שייך לבורא, ויחסו של האדם למנגנון זה הוא יחסו לבורא.

על האדם לקוות שהבורא יהפוך את מנגנונו הפנימי מאגואיזם לאלטרואיזם. עליו להשתוקק לתיקון פנימיותו, לכך שחומר דלק אחר ישמש לו כתמריץ. התיקון דורש הכנה מצד האדם – עליו להחשיב את
השכר הרוחני כבעל ערך רב מזה של כל המילויים הגשמיים. זוהי הדרך היחידה להנהיג את מידת האמת.

הכנסת הכוח העליון למערכת היחסים האנושית היא התנאי הבלעדי לקיום חברה תקינה, המיוסדת על "ואהבת לרעך כמוך". האדם אינו יכול לשנות את עצמו. אין לו שליטה על מהותו ומנגנון השינוי נסתר ממנו. אדם הנוהג לפי הכלל של "ואהבת לרעך כמוך", אין לו "מילוי" אחר מלבד הבורא, המהווה הן חומר דלק והן מטרה.

גילוי הבורא, ההתקרבות אליו, ייחודיותו וחשיבותו – על כל אלה להיחשב בעיני האדם כנעלים מכל מטרותיו. אם האנושות מעוניינת להנהיג את הרצון לקבל, אזי חומר הדלק, הפיצוי והמטרה חייבים לנבוע רק מהכוח העליון עצמו.

במצב שבו החברה רואה בגילוי הכוח העליון את התקווה להינצל מייסורים ואת הדרך להגיע לשלמות, הבורא אינו עוד מושג מופשט. במצב כזה החברה כולה מקבלת בהדרגה השראה מלמעלה. תכונות ההשפעה שייכות לבורא, ולכן יחלו בני האדם לכבד אותן. לאמיתו של דבר, לא ניתן להסביר לאדם תהליכים אלה, הקשורים לכוח העליון ולנתינה, בטרם יעבור מהפך זה בעצמו. אין מדובר בשלטון הדת אלא בשלטון חוק האמת. הטבע יחייב את האדם לקבל את מרותו של חוק האמת, בין שירצה בכך ובין שלא.

אדם שאינו רוצה להכיר בחוקי העולם משלם על כך בסבל. אלמלא התחשבנו בחוקי המשיכה, החשמל, המכניקה ודומיהם, היו חיינו מלאי צער. למשל, אדם שיצעד צעד אחד מיותר בהתעלם מכוח המשיכה ייפול מיד. אך החוק הכללי של האמת נסתר מהאדם, ולכן אין הוא מסוגל לשקול נכונה אף לא אחת מתנועותיו.

האדם אינו מבין את משמעותו של הכלל "לעבוד לפי היכולת ולקבל לפי הצורך". הדרך היחידה להכיר את "מידת האמת" בכל מצב ומצב היא ליטול דוגמה מן העליון. האור המחזיר למוטב מאיר לאדם את דוגמת העליון. באור זה מכיר האדם ברע שבו, דהיינו מבין עד כמה אין הוא מקיים עתה את הכלל האמור, ויכול לדעת כמה עליו לקבל וכמה לתת.

אם האדם עוסק בהשפעה, אין לראות כקבלה את כל אשר הוא צורך בעבור ההשפעה. "לקבל מינימום" הוא מושג זר לעולם הרוחני, והוא שאוב מהמציאות הגשמית. בעולם הגשמי שלנו אדם נזקק לכמות מסוימת של מזון ביום כדי להתקיים, אך אין לראות בכך משום "צריכה". ב"כתבי הדור האחרון" מבאר בעל הסולם את היחס והחשבון שעל החברה לעשות בכל הקשור לצרכים של כל אחד מחבריה. לאמיתו של דבר, מהותם של חישובים אלה היא השפעה, ולא קבלה.

המשחק

כאמור, פנימיות האדם נסתרת. אם כן, מהו קנה מידה שעל פיו תוכל חברה השואפת לרוחניות לדרוש מחבריה השתתפות?

ובכן, נדרש מהאדם להשתתף מבחינה חיצונית. עליו "לשחק" בצורה חיצונית כלפי יתר החברים כאילו היה מונהג במידת האמת בפנימיותו. עקרון "המשחק" הוא התחייבות הדדית של כל אחד מן החברים כלפי החברה כולה. כשהאדם רואה שסביבתו מתנהגת לפי מידת האמת, צורת ההתנהגות החיצונית של הסביבה מוקרנת עליו. האדם מתחיל להתנהג כמוה בחיצוניותו, מתוך אינסטינקט טבעי.

כתוצאה מהמשחק הוא מתחיל להבין כי מידת האמת כדאית, ומתגלה בו רצון לממש אותה בפנימיותו. עוצמתו של תהליך זה גוברת עשרת מונים כאשר מדובר באדם הלומד את החוק הכללי של המציאות ושואף לממשו. המשחק מעורר באדם בהדרגה את הכרת חשיבות הבורא ואת הרצון להכיר את הבורא כמשפיע, כבעל השליטה במידת האמת. כך נוצרת באדם צעקה אמיתית אל הבורא, שייצור בפנימיותו את מידת האמת שבה משחקים עתה בחיצוניות הוא וחבריו.

הודות למשחק בחברה מתעוררת באדם הכרת הרע, והוא מרגיש את ריחוקו ממידת האמת. מצד שני, מתהווה בו הכרת הטוב שבמידת האמת. כל הנתונים הדרושים כדי לכבד את תכונת ההשפעה ולהכיר בחסרונה מתקיימים בו. הרגשת ההבדל בין טבע הבורא לבין טבע הנברא מאפשרת לאדם צעקה, ובעקבותיה הוא מקבל מן הבורא תיקון.

כל חבר בחברה ההולכת בדרך התיקון חייב לדרוש מחבריו לשחק כאילו היו בגמר התיקון. ההתחייבות ההדדית לקיים דבר שטרם התקבל על ליבו של האדם נקראת "משחק". בעל הסולם כותב על כך ב"כתבי הדור האחרון":

"כל הנכנס, יחיד או צבור, למסגרת הקומוניזם האלטרואיסטי מחויב להשבע שבועת אמונים, שיקיים כל זה מטעם שה' צווה כן. או על כל פנים יתחייב למסור לבניו, שה' צווה כן. ומי שאומר שמספיק לו האידיאה, יש לקבלו ולנסותו, אם אמת הוא. ואם הוא אמת, אפשר לקבלו. ועל כל פנים יבטיח שלא ימסור לבניו מדרך הכפירה שלו, אלא ימסור אותם לחנוך המדינה. ואם אינו רוצה לא זה ולא זה, אין לקבלו כלל. כי יקלקל את חבריו ויצא שכרו בהפסדו" (חלק א, תוספות, קטע יא).

אין בכך שקר וגם לא מלאכותיות, כפי שניסו הקומוניסטים לעשות ברוסיה לאחר המהפכה. אנשי החברה המאמצת את דרכו של בעל הסולם מקבלים עליהם את המשחק מתוך הסכמה, בלא לחץ, אונס או כפייה. הם מבינים כי החוק הכללי קיים ופועל, והם חפצים להתאים את עצמם אליו.

עוצמת הרצון

האנושות נמצאת בתוך ספֵירה גדולה הנקראת "עולם אין-סוף", שבה פועל החוק הכללי – חוק האמת, חוק ההשפעה, אך אין היא מרגישה זאת. אנו חשים רק ספֵירה קטנה מאוד מן המציאות האמיתית הנקראת "העולם שלנו". ברמת הקיום הנקראת "העולם שלנו" מתקיים חומר בצורה המנוגדת לחוק האמת: החומר הוא רצון האדם, ובעולם שלנו הוא רצון אגואיסטי.

זו רמת קיום מיוחדת שבה יכול החומר להתקיים בניגוד לחוק הכללי של המציאות. עם זאת, קיום שכזה מוגבל למסגרת העולם שלנו, ותו לא. לא ניתן לעלות אל מעבר לרמת העולם שלנו בלא התאמה לחוק האמת. זוהי הדרך שבה יצר הבורא את האפשרות לאדם להעפיל בכוחות עצמו למדרגת הבורא.

כל עוד הרצון לקבל שבאדם מצוי בדרגת העולם שלנו – החל מרצונות גופניים-קיומיים, דרך רצונות לעושר, לכבוד ושליטה ועד לרצון לידע ומושכלות – הוא יכול להתקיים בניגוד לחוק האמת. אמנם הדבר כרוך בחוסר מתמיד, אך ההכרה בכך נסתרת מעינינו.

באמצעות המידות חסד, צדק ושלום, מתגברת החברה האנושית על חוסר יכולתה לקיים את חוק האמת. למעשה, הן מאפשרות לה להתקיים באופן זמני עד שיתעורר בה הצורך בתיקון. הפכיות גמורה לחוק האמת –חוק ההשפעה – הייתה מביאה מלכתחילה להרס עצמי של האנושות כולה.

כאשר הרצון לקבל מתפתח למידה התואמת את הדרגה הרוחנית הראשונה, מתעוררת באדם הרגשה עד כמה הוא מנוגד לחוק האמת. במצב כזה אין לאדם ברירה – עליו להתחיל לקיים את החוק, והוא נמשך לחכמת הקבלה.

ברצון לקבל שהתפתח והגיע להרגשת חוסר ברירה עולות וצצות שאלות קיומיות, והוא מחפש שיטה לפתרון מצבו. למעשה, שאלות אלה נובעות מחוסר איזון עם חוק האמת, החוק הכללי של המציאות. באופן בלתי מודע, אליו מבקש האדם להשתוות.

שינוי ערכים

מאמץ לממש במסגרת החברה את החוק "לתת לפי היכולת ולקבל לפי הצורך" לא יעורר באדם בקשה לבורא. כדי שתתעורר באדם בקשה כזו, עליו להציב את הבורא כמטרה. על האדם לשאול את עצמו בכל עת מהי המטרה העומדת מאחורי מאמציו במסגרת בחברה – שיפור רמת החיים של החברה, או מעבר מקבלה להשפעה.

הדחף הראשוני של האדם ללימוד קבלה הוא הרצון להימלט מייסורים ומחיי צער. תוך כדי תהליך הלימוד משתנים בהדרגה ערכיו של האדם. הוא מתחיל להשתוקק אל האמת רק משום שהיא אמת – משום שהיא שייכת לבורא, לעליון. אם הבורא הוא המטרה, האדם פונה לחברה בצורה אחרת. הוא מחפש בחברה ובעצמו אמצעים אחרים ואופנים נוספים שיאפשרו לו להגיע לבורא. הסיבות מתהפכות, והמטרות משתנות. איש מלומדי הקבלה לא הגיע ללימוד מתוך צורך לקשר עם הבורא, כי אם רק מהנחיצות למצוא תשובה לשאלה "מה הטעם בחיינו", שהתעוררה בו בכל מרירותה.

כמו לומדי הקבלה, כך גם האומה הרוסית. מטרת המהפכה הקומוניסטית הייתה שיפור רמת החיים. אילו רק הבינו מנהיגי הקומוניסטים את הצורך בבורא, הם היו מצליחים. אלמלא התנתקו מלכתחילה מן הכוח העליון, היו עוברים תהליך מקביל לזה שעובר לומד הקבלה: חיפוש שיטה לחיים טובים, גילוי שהדבר תלוי בבורא, התקשרות לבורא כדי להיטיב לעצמם, בניית מערכת חברתית, שימוש נכון בכתבי הקבלה המתאימים – ומתוך כך הכרה הדרגתית בחשיבות הבורא-המשפיע. כשחשיבות הבורא עולה על חשיבות החיים הטובים הגשמיים בעולם הזה, הופכת השגת הבורא לערך העליון.

הקומוניסטים רצו לממש את "ואהבת לרעך כמוך", אך התנתקו בכל דרך אפשרית מהשגת הבורא ולא נשאר בידם קצה של חוט להצלה. הם ניתקו את הבורא מן העיקרון המשולש "בורא, אדם, חברה". חברה המנסה לממש את הכלל של "ואהבת לרעך כמוך" מתוך התעלמות מוחלטת מהבורא משולה לאדם העומד על שפת התהום ומתעלם מקיומו של כוח המשיכה.

היכולת להביע את חכמת הקבלה בשפה ברורה תלויה ברמת ההתפתחות של הדור. לפני שהרצון לקבל באנושות גדל למידה המספקת, כל הידע נשאר כמוס בתוך ההֶרְגֵש הפנימי של המקובל המשיג, בלא יכולת להסבירו לציבור. רק גדילת הרצון לקבל מאפשרת להטביע על החומר שלו את אותו חוק שהאר"י, לדוגמה, יָדע ביסודו. במאמרו "תורת הקבלה ומהותה" מעיד בעל הסולם: "כל זכייתי בדרך גילוי החכמה הוא מסיבת הדור שלי". בדורנו התפתח הרצון לקבל למידה שבה ניתן להעתיק את חוק ההשפעה אל הרצון לקבל ולבחון מהו. ביכולתנו להציג את חוק ההשפעה בפני הציבור ולדון עליו.

"ולא עוד, אלא שיש קשיים גדולים יותר מהאמור. כי אין לך אמת ברורה יותר, מדרך הטבע עצמו. והנה טבעי הוא, שכל אדם ואדם מרגיש את עצמו בעולמו של הקב"ה כמו שליט יחיד, אשר כל זולתו לא נברא, אלא להקל ולשפר את חייו, עד מבלי להרגיש חובה כלשהי, לתת מצידו איזו תמורה".

ככל שאדם הולך ומתפתח כן הוא מרגיש את עצמו שייך לסביבה פחות ופחות. הוא מרגיש כי הוא לבד, בודד, יחיד, מיוחד, מעל כולם. אדם שמתעורר בו הרצון לרוחניות הוא כה מנותק מן הסביבה עד כי אין הוא מבין כלל מה היא דורשת ממנו. אין הוא מרגיש בקיומם של יתר הבריות ואינו חש כי הוא חייב להם דבר-מה. הרצון לקבל האגואיסטי גדל בו כל כך, והרגשת הזולת ניטלה ממנו.

היחס לסביבה של אדם הנמצא ברצון כזה שונה מיחסם לסביבה של מי שמצויים בשלבי התפתחות מוקדמים יותר של הרצון – ברדיפה אחר תאוות, עושר, כבוד, שליטה או מושכלות. אנשים אלה אינם נטולים הרגשת הזולת, אלא להפך: הם מרגישים את הזולת היטב ומצליחים לנצלו לשם מילוי שאיפותיהם. לדוגמה, ידועה לכול יכולתם של הפוליטיקאים להרגיש את הסביבה ולתמרן אותה.

אדם שדרגת התפתחותו קרובה יותר לרוחניות מאבד את הרגשת הזולת, ובניגוד לנוהג בדרגות התפתחות קודמות אין הוא יכול לעבוד עם האחרים. יחסו לזולת ולמצוי מחוץ לו הוא כאל משהו שאינו נמצא כלל. אין הוא יכול להתחשב בסביבה מכיוון שאין הוא מרגיש אותה.

טרם שהאדם מגיע אל השלב האחרון של התפתחות הרצון לקבל, אל הרצון הגדול והאכזרי ביותר, הוא מרגיש את הסביבה. הוא מתחבק עם האחרים, חי איתם, דואג לזולת, להוט לעזור בבתי חולים, נותן צדקה; "יש לו לב". הוא רואה את הזולת, מרגיש אותו ומבין את תלותו בו. מי שטרם הגיעו לדרגת ההתפתחות האחרונה של האגו נראים לבביים יותר ממי שהגיעו לדרגת ההתפתחות האחרונה וכבר מוכנים לחכמת הקבלה. אם כן, במעבר אל שלב ההתפתחות האחרון יש דבר והיפוכו.

לחכמת הקבלה מגיעים האכזריים ביותר. נכון יותר להגדירם כחסרי הֶרְגֵש הזולת. לומדי הקבלה אינם דואגים לאקולוגיה. אילו הייתה האקולוגיה בראש מעייניהם, הם היו חוברים בוודאי לאקולוגים. גם לחולים ולנזקקים אין הם דואגים, אלמלא כן היו נחפזים אל בתי החולים. האגו המפותח מאוד של אדם המגיע ללימוד הקבלה מביא את חוסר רגישותו כלפי הזולת לדרגות כה גבוהות, עד כי אין הוא מרגיש את הזולת ואינו יודע כיצד לנצלו. המוכשרים ללימוד החכמה עוזבים לכאורה את העולם הזה ומרגישים את עצמם בלא קשר עימו. אין הם יכולים להתחבר עם יתר החֲבָרוֹת של בני האדם, והם מרגישים את עצמם בודדים במלוא מובן המילה.

*

האגו גדֵל בהדרגה לאורכו של כל תהליך ההתפתחות. במצבו הקטן ביותר דומה הוא לתינוק שאינו מרגיש את הזולת כלל. הוא רוצה רק את מה שקרוב אליו ואינו מתחשב בכל היתר. תושבי כפרים נידחים הם דוגמה בולטת לכך: הרצון לקבל שלהם קטן והם מסתפקים בקיים. אין הם מרגישים את הזולת, והדבר מתבטא במספר מועט של מקרי רצח ושוד במקומות שכאלה.

כאשר הרצון לקבל גדֵל הוא דורש מהאדם מילויים נוספים. כתוצאה מכך האדם מתחיל להרגיש יותר את הזולת, את החברה ואת הסביבה, כדי לנצלם להנאתו. הוא מרוויח כסף במקח וממכר עם אנשים אחרים, על חשבונם. כאשר הוא ממיר את המילוי מעושר למילוי חדש בדמות כבוד ושליטה, גם אותו הוא רוכש על ידי ניצול הזולת. הוא מקבל מהחברה הערכה ומפתח רגישות גבוהה יותר אליה. רדיפתם של פוליטיקאים אחרי סקרי דעת קהל מיטיבה להמחיש את הצורך של המשתוקקים לשליטה וכבוד בידיעת הזולת ובהרגשתו.

שלב ההתפתחות הבא הוא רצון למושכלות. בשלב זה האדם כבר אינו רוצה להרגיש את החברה, אלא את הסיבות להיותה כמות שהיא. הוא חפץ לדעת את הסיבות החיצוניות הגורמות לחברה להתנהג ולהתנהל כך. בשלב המושכלות רוצה האדם להשיג את הטבע. תהיה זו טעות להתייחס לשלב זה כאל שלב פְּחוּת-דרגה, שבו האדם מתעניין בחקירת הטבע ומתרחק מבני האדם. בחקירת הטבע מבקש האדם לגלות את הכוחות ואת החוקים המנהלים את החברה ואת הסביבה. זהו רצון לקבל גדול יותר: שלב התפתחותי שבו האדם מתרחק כביכול מהחברה ומשתוקק אל סיבותיה.

אחרי ההשתוקקות להבנת החוקים, הכוחות והסיבות חלה התפתחות נוספת. בשלב זה מתעוררת באדם הרגשה של ריקנות. הוא מאבד לחלוטין כל רגש לסביבה ואינו מרגיש בקיומה. הוא איבד את הרגישות לסביבה והוא מתקשה להסתדר בה. כתוצאה מכך הוא מגיע אל חכמת הקבלה.

חוק היחידיות

"ובמלות פשוטות נאמר, שטבע כל אדם ואדם, לנצל חיי כל הבריות שבעולם לטובת עצמו – וכל שנותן לזולתו – אינו נותן אלא מחמת הכרח, וגם אז יש בזה משום ניצול זולתו, אלא שהדבר נעשה בערמה רבה באופן, שחברו לא ירגיש בזה, ויוותר לו מדעתו.

טעם הדבר הוא, מצד שכל ענף, טבעו קרוב לשרשו. ומתוך שנפשו של האדם נמשך מהשי"ת, שהוא אחד ויחיד, והכל שלו – הנה כמו כן האדם הנמשך ממנו, מרגיש, שכל בריות העולם צריכים להמצא תחת ממשלתו, ולשם תועלתו הפרטית. וזהו חוק ולא יעבור.

וכל ההבדל הוא רק בדרך בחירתם של האנשים. שהאחד בחר לנצל את הבריות על ידי השגת תאוות נמוכות, והשני על ידי השגת ממשלה, והשלישי על ידי השגת כבוד. ולא עוד, אלא שאילו עלה הדבר בלי טורח מרובה, היה מסכים לנצל את העולם בכל אלו יחד: גם בעושר וגם בממשלה, וגם בכבוד - - - אלא שנאלץ לבחור לפי אפשרותו ויכלתו.

וחוק הזה אפשר לכנותו 'חוק היחידיות' שבלב האדם. ואין כל אדם נמלט ממנו, (אלא שכל אחד נוטל חלקו בחוק זה), הגדול לפי גדלו, והקטן לפי קטנו".

בכל אדם נמצאת הרגשת היחידיות, וכל אחד רוצה לנצל את הבריאה להנאתו. ההבדל בין האנשים בא לידי ביטוי במידה שבה הם חשים בכך ובעוצמה שבה פועל בהם חוק היחידיות.

"והנה, חוק היחידיות האמור, שבטבע כל אדם, לא יגונה ולא ישובח. כי הוא מציאות טבעית, ויש לו זכות קיום, כמו כל פרטי המציאות, ואין שום תקוה לבערו מן העולם, או אפילו לטשטש צורתו במקצת, כמו שאין תקוה לבער את כל מין האדם מהארץ. ולפיכך לא נשקר כלל, אם נאמר על החוק הזה, שהוא: 'האמת המוחלט'".

אי אפשר לבטל את הרצון לקבל עצמו ואת התכונות המולדות. אין צורך לעבוד נגדן או להתחשב בהן. האופן שבו האדם משתמש בהן – בכוונה ליהנות לעצמו או בכוונה להַנות לזולת – הוא הקובע אם יהיה זה שימוש מקולקל או מתוקן. כן הוא גם לגבי חוק היחידיות. תכונה זו מושרשת בנו וגורמת לכל אחד מאיתנו להרגיש את עצמו כיחיד. ככל התכונות האחרות, גם את הרגשת היחידיות אין האדם יכול ואף אינו צריך לשנות, אלא עליו להשתמש בה בדרך הנכונה. שימוש נכון בתכונת היחידיות יכול להביא את האנושות לפסגת התפתחותה.

"ומאחר שכן הוא בלי ספק, איך נוכל כלל לנסות אפילו להניח הדעת של היחיד, בזה שנבטיח לו להשוותו, במדה השווה יחד עם כל בני הציבור – שאין לך דבר רחוק מהטבע האנושי יותר מזה. בשעה שכל מגמת היחיד הוא להגביה למעלה, מעל כל בני הציבור כולו.

והנה בארנו היטב, שאין מציאות כלל להביא סדרים מאושרים וטובים לחיי היחיד ולחיי הציבור, על פי מדת האמת, באופן, שיניחו את הדעת של כל יחיד ויחיד, שיתן עליהן את הסכמתו המוחלטת, כמו שצריך להיות בגמר התיקון".

אין דבר מנוגד יותר ליחידיות האדם מחוק "אהבת הזולת", אך האדם מחויב להשיג אותו דווקא. החוק הכללי הפועל במציאות הוא חוק אהבת הזולת; זוהי צורת יחסו של הבורא אל המציאות כולה. על האדם להגיע להשתוות הצורה לבורא בין שירצה בכך ובין שלא. לשם כך ברא הבורא מסביב לאדם את החברה האנושית על שלל תכונותיה הטובות והרעות, ושתל באדם את מגוון תכונותיו, ובהן הרגשת היחידיות.

מימוש תהליך התיקון והשגת מטרת הבריאה מתבצעים אך ורק דרך החברה הקטנה שהאדם בוחר לעצמו. האדם מתקדם יחד איתה ומממש את כל הצפוּן בעבורו. אך כיצד נוכל לסובב את הרגשת היחידיות לכיוון ההפוך? מטבעה היא גורמת לנו לרצות לנצל את כל העולם להנאת עצמנו. האם יש דרך שבה יוכל האדם להרגיש כי הוא יחיד ומיוחד בכך שינצל את כל העולם ואת עצמו לטובת אהבת הזולת ולמען השתוות הצורה ודבקות בבורא? לאמיתו של דבר, תכונת היחידיות תתקיים לנצח. על האדם לאתר את הדרך שבה יוכל להפנותה לכיוון הנכון.

מימוש התיקון

לאדם אין תבנית למַמֵּש את התיקון הרוחני על עצמו אלא בפעולה חברתית של התייחסות לזולת לשם התקרבות לבורא. לא ניתן להסביר את הדרך למימוש חכמת הקבלה בלא הסבר על עבודת האדם עם סביבה המתאימה לזה – "קבוצת חברים". החוק הכללי של המציאות הוא "ואהבת לרעך כמוך", דהיינו לצאת מגבולות ה"עצמי" ולהגיע להשפעה, לכוח הרוחני. את זאת ניתן לממש אך ורק בקבוצת חברים.

אף שהעבודה בחברה אינה מקובלת במדעים אחרים, ואף שהיא הופכת את העיסוק בחכמת הקבלה לשונֶה מעיסוק בחכמות האחרות, על הלומד המתחיל להבין כי יישום תיקון האדם יכול להתרחש רק בסביבה מתאימה. אדם החבר בקבוצת חברים, המורכבת מאנשים המממשים את מחשבת הבריאה, פועל כבתוך מעבדה. יחדיו הם מרימים את עצמם ואת החברה בכללותה אל הרמה הרוחנית. קבוצה שכזו מהווה מעין מודל להתעלות העתידית של האנושות כולה, כאשר תגיע זו אל הרצון לרוחניות.

לאחר הצטרפותו לקבוצת חברים, בשלב שבו האדם מכין את עצמו לכניסה לעולם הרוחני, יחידיותו באה לידי ביטוי ברצון להגיע להשפעה לזולת. בהיפוך גמור מן הרצון לנצל את כל הבריאה להנאתו, האדם רוצה עתה לנצל אותה כדי להגיע להשפעה. הוא מוסר את עצמו בנתינתו לחברה, וכך חוק היחידיות שבו פועל לכיוון אחר – כולולטובת הזולת.

גם היחסים עם הסביבה במסגרת קבוצת החברים הם ניצול. האדם דורש מאנשי החברה לפרסם בעבורו את גדלות הבורא ואת חשיבות הרוחניות, לחשוף בפניו את אפסיות האגואיזם ואת העובדה שחיים אגואיסטיים שווים כקליפת השום. הוא מאלץ אותם "לשטוף" את מוחו בידיעה כי החברה היא האמצעי היחידי להגיע לרוחניות.

השלב שקודם להשגת הרוחניות נקרא "זמן ההכנה". בזמן ההכנה לכניסה לרוחניות האדם מבין כי רק החברה יכולה להכניס בו מחשבות הזרות לו. הוא מנצל את החברה ומתייחס אליה בדרשנות עוד יותר מכפי שהתייחס לסביבתו בשלבי ההתפתחות הקודמים. רק בשלב זה מבין האדם באמת כמה גדולה תלותו של הפרט בסביבה שבה הוא נמצא.

"בהעדר יכולת להנהיג מדת האמת ניסו להשתית את המדות התרומיות:

ועתה – לענין ג' המדות הנשארות, שהן: חסד, צדק, ושלום. שלכאורה, לא נבראו מתחילתם, אלא לקחת מהם סימוכין, להסמיך בהם את האמת החלש מאד בעולמנו, ומכאן התחילה ההיסטוריה ההתפתחותית לטפס על דרגותיה האיטיות והנחשלות ביותר בהתקדמותה לסידור חיי הציבור".

החוק הפועל במציאות הוא חוק האמת, דהיינו חוק ההשפעה הטהורה, ואין חוק אחר מלבדו. בני האדם נמצאים תחת השפעתו ובהתאם אליו מרגישים את קיומם וחייהם.

המצב ההפכי ביותר לחוק ההשפעה הוא הימצאותנו בעולם שלנו, ברצונות אגואיסטיים בלבד. לאמיתו של דבר, החומר אינו מסוגל להתקיים מול האור, מול כוח ההשפעה, ולכן חייבת להיבנות מערכת "העולמות העליונים". במערכת זו מתמעט האור בהדרגה כדי שיוכל להגיע במנתו המזערית אל עולמנו ולקיים את חיותינו הגשמית.

השפעת האור עלינו תגדל בהתאם למידה שבה נצליח לתקן את עצמנו ולרכוש את תכונת ההשפעה. תהליך זה נקרא "עלייה במדרגות העולמות לקראת האור". כאשר נתקן את עצמנו לחלוטין ונגיע להשוואה מלאה אל האור, נגיע אל עולם האין-סוף.

רצון האדם גודל ממצב של נקודה מינימלית ועד למידת אין-סוף. בכל דרגה חדשה של הרצון לקבל נדרש האדם לקיים את חוק האמת ביתר הקפדה. מאחר שהאנושות אינה מקיימת את החוק הזה, היא מרגישה במהלך התפתחותה אי נוחות וסבל הולכים וגוברים.

אין-ספור המסגרות החברתיות השגויות שהוציאה האנושות מקרבה וההתפתחות האנושית האגואיסטית על כל אופניה יהיו בעוכריה של האנושות. אמנם הקשר הסיבתי בין אי ציות לחוק האמת לבין הסבל עדיין לא נגלה לעין, אך אלה הם פני הדברים.

כל השפע שניסינו לינוק מאוצרות הטבע שלא על ידי תיקון עצמנו אלא בעזרת התחכמויות, טכנולוגיות ושיטות שונות, לא יביא אותנו לידי סיפוק. בסופו של דבר נגלה שפסענו בדרך ללא מוצא במשך אלפי שנות התפתחות, בלא לתקן את הרצון האגואיסטי שלנו. ודאי הוא כי היינו חייבים לעבור את השלב הזה. היה עלינו להשקיע מאמצים רבים כדי שבסופם נוכל להבין כי האגואיזם הוא רע. כיום עומדת האנושות בפני חשבון נפש שבו תשקול את כל הדרכים שבהן פסעה עד כה.

רק לפי מידת התיקון הפנימי שלנו נוכל לקבל יותר מאור החיים. לאחר שנכיר בכך ונבין את הנוסחה הנכונה לשימוש בחוק ההשפעה, נתחיל לפסוע במדרגות התיקון שמעולמנו ועד עולם האין-סוף. בהיותנו ברמת העולם שלנו אנו מקבלים ניצוץ קטן בלבד מאור החיים האין-סופי. ניצוץ זה, המכונה בקבלה "נר דקיק", מחייה אותנו ומורגש בנו כקיום הפיזי שלנו. לעומת זאת, כאשר נעפיל במדרגות התיקון נוכל לקבל את אור האין-סוף, והוא ייצור בנו תחושת שלמות ונצחיות ללא ליקויים וחסרונות כלשהם.

ניצול החברה

"כי להלכה, הסכימו כל בני החברה, וקבלו עליהם בכל תוקף, לבלתי נטות מהאמת אף משהו – אבל למעשה נהגו הם עצמם בהיפך גמור מהאמת, כמוסכם. ומאז, נפל גורלו של האמת להיות בחלקם של השקרנים ביותר, ואינו מצוי לעולם אצל החלשים והצדיקים, שיוכלו אפילו להסתייע במדת האמת, לא מיניה ולא מקצתיה".

איש אינו מוכשר להתנהג לפי מידת האמת. רק בעלי ההשגה היוצאים מהעולם הזה לעולם הרוחני רוכשים את מידת האמת. הם עושים זאת בהדרגה עד השיגם את מידת האמת המלאה בגמר התיקון. אותם אנשים
המכריזים בחוצות על דאגתם לחברה, ובעלי השררה המודיעים ברוב עם שהם "באמת" רוצים להיטיב עם הכלל, מנצלים על פי רוב את החברה יותר מכולם. הפוליטיקאי המוצלח ביותר הוא זה שהשיג לעצמו את מרב הלבושים על האגו, והציבור השתכנע שכדאי לבחור בו. כך, בסופו של דבר, השקרן המוצלח ביותר נבחר לנשיאות.

אין בעולם מקום שבו משתמשים כראוי במידת האמת. להפך – אנו משתמשים בה כדי לנצל את החברה ואת חייו הפרטיים של כל אחד מחבריה. מי שמעוותים את חוק ההשפעה השלמה כדי להוכיח לציבור שהם מקיימים אותו בצורה המוצלחת ביותר מובילים את החברה לאבדון בקצב מהיר הרבה יותר מן הבלתי מוצלחים. כדאי היה לחברה לבחור לנשיאות דווקא את מי שלא זכו במקומות הראשונים במרוץ, שכן ה"אנטי-אמת" פחות בוערת בקרבם. ביחס למידת האמת, הם היו מכשילים את החברה פחות מן המנצחים.

בעל הסולם אומר "כי להלכה, הסכימו כל בני החברה, וקבלו עליהם בכל תוקף, לבלתי נטות מהאמת אף משהו". באופן תאורטי הכול חושבים שהאמת טובה. איש אינו אומר כי אם נאהב איש את רעהו יֵרַע לנו, אלא להפך. בשכלנו הבריא אנו מבינים כי האמת היא התנאי לקיום שלום בעולם ולחיים טובים לכולנו. בזכותה נוכל להיות בטוחים בחיינו גם אם נחלה או נזדקן, ואף להקנות תחושה של ביטחון לילדינו הקטנים. מבט בשלבים השונים של קיומנו בעולם מוכיח בנקל שרק דאגה הדדית בין בני האדם יכולה להקנות להם חיים של בטחה.

אך רבים בחברה מגלים עניין תמידי במלחמות ובמאבקים. אלה הם העשירים הרוצים לנצל את כל האחרים, הגיבורים הרוצים לשלוט, אנשי הצבא המעוניינים בקידום, וכן הפוליטיקאים המעוניינים לשים קץ למשטר הנוכחי ולתפוס את השלטון בעצמם. בעבור החלק החזק והאכזרי בחברה, מלחמה היא אפשרות להתעשר ולשפר את מעמדו.

אילו הבטנו בחיינו מן הצד, היינו מבינים כי דאגה הדדית היא התנאי היחיד לשלום ושלווה. מהו הדבר העיקרי שמאחל אב לילדיו? הוא אינו מבקש לראותם מצליחנים גדולים או ראשי ממשלה. הוא מקווה שיהיו בריאים, שיתפרנסו בכבוד ושתהיה להם קורת גג, שיחיו חיים טובים ושקטים, בלא מחסור. אהבה הדדית בין כל באי עולם היא הביטחון היחיד למימוש משאלות אלה.

דאגה לנחשלים

"כאשר לא יכלו להנהיג את מדת האמת בחיי הציבור, נתרבו הנחשלים והנעשקים בתוך החברה - - - ומכאן יצאו וצמחו מדות'החסד והצדק', לפעול פעולתם בסדרי החברה, כי כללות קיום החברה היה מחייב את המוצלחים שבהם, לתמוך בנחשלים. וזאת כדי לא להזיק לחברה בכללותה, לפיכך היו נוהגים עמם לפנים משורת הדין, דהיינו, בחסד ובצדקה".

עלינו להבחין בין שני דברים שונים לחלוטין אשר נושאים את שם התואר "אמת". האחד הוא החוק הכללי של המציאות והשני הוא העיקרון האנושי "שלי – שלי, שלך – שלך".

החוק הכללי של המציאות, המכונה גם חוק ההשפעה או חוק האמת, קובע כי אופן הקיום הנכון הוא השפעה מלאה בלא כל חשבון עצמי, בדומה לתפקוד התאים בגוף החי. כל תא דואג לקיומו של הגוף כולו ומקבל ממנו רק את הנחוץ לו כדי להמשיך לתפקד בהשפעה מלאה לכללות הגוף.

העיקרון "שלי – שלי, שלך – שלך" נוהג בחברה האנושית ומכונה בפי בני האדם בשם "מידת האמת". למעשה, כך רואים את האמת המצויים בטבע האגואיסטי. מידת האמת האנושית קובעת כי כל אחד מקבל את הראוי לו. אם אינך ראוי לדבר, לא תקבל מאומה ותגווע ברעב. עלינו לבדוק את קיומנו נוכח שני אלה.

החברה האנושית אינה מתנהגת לפי חוק ההשפעה אלא לפי האגואיזם. משום כך חלק מהחברה מוצלחים וחלקה נחשלים. החברה יכולה לעשות בנחשלים ככל העולה על רוחה – הם עצלנים או טיפשים מטבעם, ואינם יכולים להצליח. לכאורה, המוצלחים יכולים לרמוס אותם אילו רק רצו בכך, אך אם לא ידאגו לחלק התחתון שבחברה לא יהיה להם ממי "לשאוב" את שגשוגם, ולכן המוצלחים מקיימים את הנחשלים. כיצד נעשה הדבר? תהא הדרך אשר תהא, לא יהיה זה על פי המידה הנכונה.

מצד אחד איננו מקיימים את העיקרון של "ואהבת לרעך כמוך", ומצד שני אפילו את העיקרון של "שלי – שלי, שלך – שלך" אנו מפרים. לו רק יכולנו להבחין כי אנו מצויים בצורה ההפוכה מן הכלל של "ואהבת לרעך כמוך", ניחא. אך בנסותנו לתקן במשהו את המעוות ולתמוך בחברה כדי שלא תיחרב, אנו יוצרים חברה מקולקלת עוד יותר.

בלית ברירה אנו משתמשים בתכונות החסד, הצדק והשלום. אמנם החזק יכול לדכא את הנחשלים, אך הוא מגלה שמבחינתו כדאי יותר להעניק להם חינוך ולהחדיר בהם קצת חיות וכוח.

נמחיש את הדבר: נניח כי אדם בן עשרים וחמש עמד בסדרת מבחנים מפרכת, ובסופה הוא מתקבל לעבודה באחת מחברות ההיי-טק. אומר לו המראיין: "אנו שמחים לבשר לך שהתקבלת לעבודה. כיום אתה בן עשרים וחמש, תעבוד אצלנו עד גיל שישים וחמש, ובמשך כל חייך החברה תדאג לכל מחסורך. תקבל מכונית יפה, נבנה לך בית ונעשה בעבורך ביטוח. תצא לחופשות בבית ההבראה של החברה, ילדיך ילמדו בגן הילדים שהקמנו וגם לאשתך נדאג. בקיצור, אתה מסודר. כל שנותר לך לעשות הוא להשקיע בעבודה". וכך מוסר האדם את עצמו לעבדות.

כדאי לחזקים לדאוג לחלשים כדי להפיק מהם תועלת, ותנאי התעסוקה בארגונים המודרניים מוכיחים זאת. למעשה, כל בני האדם עבדים ואבודים. הם כה אבודים, עד כי הם משבחים את תנאי "השעבוד המודרני" ומאחלים לכול תנאים דומים.

"אמנם, מטבע הדברים, בתנאים שכאלה מתרבים הנחשלים והנעשקים, עד שמספיקים למחות במוצלחים, ולעשות מריבות וקטטות - - - ומכאן יצאה ונתגלתה מדת 'השלום' בעולם".

בתקופת העבדות היה האדון שומר על בריאותו של עבדו מתוך דאגה לרכושו כשם שדאג לבהמותיו. כאז כן עתה: דאגת החברה המודרנית לרווחת העובדים מביאה לידי ביטוי את המידות צדק וחסד. אולם אם הדאגה להם אינה מספקת הנחלשים מתמרמרים, ואז מתהפכים פני הדברים והם מאיימים על המוצלחים. כאן מתעורר הצורך במידת השלום.

בתקופות שבהן לא היה מפותח הרצון לקבל, ניתן היה לארגן את החברה בצורת פירמידה. בראש הפירמידה עמד השליט, מתחתיו עמד צבאו, וכל היתר היו עבדיו. בעקבות גדילתו של הרצון לקבל בכל אדם ואדם, התעוררה הרגשה של חוסר שביעות רצון בתחתית הפירמידה. המון העם התחיל לחולל מהפכות והתגלה בו רצון לעלות לדרגה גבוהה יותר. העבדים סברו כי הם יכולים להיות אדונים לעצמם. הנה כי כן, ההיסטוריה מספקת עדות נאמנה כי לא ניתן לעשות דבר כנגד גדילתו של הרצון לקבל.

האדם יסכים להניח את ניהול חייו בידי אחרים אם ירגיש כי הדבר לטובתו. בימינו, כתוצאה מגדילת הרצון לקבל, כל אדם מרגיש שהוא יודע מהי הדרך הטובה ביותר לנהל את המציאות לטובתו. מעטים האנשים שימסרו את ניהול חייהם בידי אחרים. אלה אנשים חלשים, בעלי רצון לקבל קטן, המאפשר להם להתבונן מהצד על מי שמנהל את חייהם. ההתפתחות הטבעית הביאה את האנושות למצב שבו כל אחד מנהל את חייו.

"הרי, שכל אלו המדות: חסד, צדקה ושלום, יצאו ונולדו מחולשת האמת.

והיא שגרמה להתפלגות החברה לכתות כתות, מהם תפסו את מדת החסד והצדקה, דהיינו, לוותר מרכושם לאחרים. – ומהם שתפסו את מדת האמת, דהיינו, שלי שלי, ושלך שלך.

ובדברים יותר פשוטים, אפשר לחלק את שתי הכתות לבעלי 'בנין' ולבעלי 'חורבן', בעלי בנין הם אותם החפצים בבנין, ובטובת כלל הציבור. ולענין זה הם מוכנים לוותר פעמים תכופות מרכושם לאחרים".

גם "בעלי הבניין" עושים זאת מתוך האגו, מתוך רצון ליהנות, לקבל ולהרוויח. אלא שרצונם בא לידי ביטוי בדאגה לכלל הציבור.

"אבל אלו שהיו נוטים מטבעם לחורבן ולהפקרות, היה נוח להם להאחז במדת האמת, דהיינו, 'שלי שלי ושלך שלך'. לתועלתם הפרטית, ולא היו רוצים לעולם לוותר אף במשהו מחלקם לאחרים, וזאת, מבלי להתחשב בסכון קיום הציבור, להיותם מטבעם בעלי חורבן".

אמנם העיקרון "שלי – שלי, שלך – שלך" הוא מידת האמת, אך הוא מביא את האנושות לחורבן. אם מידה זו תונהג בעולם, לא ייוותר דבר לנחשלים.החברה האנושית לא תוכל להתקיים אם תשמיד את הנחשלים
שבה. אנו נוטים לחשוב כי המציאות תסתדר על פי החוקים שננהיג בחברה, אך האדם אינו יכול לפעול כאוות נפשו.

במרחב שבו אנו נמצאים פועל ללא הרף החוק הכללי, חוק ההשפעה. הקשרים בין האדם לחברה מתקיימים בתוך השדה של חוק זה. כל שינוי, ולו גם הקטן ביותר, ברצון או בכוונה של בני האדם זה כלפי זה, מזמין תגובה שלילית או חיובית מחוק ההשפעה. לא ניתן לחסל את כל הנחשלים כיוון שחוק ההשפעה יגיב על כך מיד ובחומרה רבה.

גם המדע מתחיל להסכים כיום עם קיומו של חוק ההשפעה והאהבה, והוא מבין בהדרגה שזה החוק הכללי הפועל על המציאות כולה. חקירות הטבע מראות כי כל חלקי המציאות מחוברים יחדיו בהרמוניה; כל אחד מהם עוזר לזולתו וכל אחד מהם חשוב לתפקוד המערכת הכללית.

חוק ההשפעה ממלא את העולם בשדה הכוח שלו ובני האדם אנוסים להימצא בו. כשם שהאדם נתון בשדה של כוח המשיכה, של קרני אור או של קרני רנטגן, כך הוא שרוי בשדה החוק הכללי של המציאות, חוק ההשפעה. אמנם החוק פועל על האדם בכל כוחו, אך כיוון שלפי תכונותיו מרגיש האדם רק את העולם שלנו – הטווח המזערי מן המציאות השלמה – הוא חש את פעולתו עליו במידה קטנה בלבד. אולם ככל שהאדם גדל יותר כך הוא מחויב לשמור יותר ויותר על חוק ההשפעה.

אם כן, החברה האנושית אינה מתנהגת על פי מידת האמת האנושית "שלי – שלי, שלך – שלך", וודאי שאינה מתקיימת על פי חוק ההשפעה השלמה. למעשה, הדרך שבה אנו מתקיימים נועדה לשמור את העולם מפני חורבן, אך היא מטשטשת את ההכרה במצבנו העגום.

"תקוות השלום

ואחר, שהתנאים האלו הביאו את החברה לקטטות גדולות, שסכנו את כללות החברה – צמחו ונתגלו עושי השלום, בחברה, שנטלו את עוצם התקיפות והכח שבידיהם, וחדשו את חיי החברה על פי תנאים חדשים, אמיתיים לפי דעתם, שיספקו את קיום החברה בשלום.

אמנם, עושי השלום האלו, הצומחים ובאים אחרי כל מחלוקת, הנה מצד טבע הדברים, באים ברובם רק מבעלי החורבן, דהיינו, ממבקשי האמת, מבחינת 'שלי שלי ושלך שלך'. והוא, לטעם היותם בעלי הכח והאומץ שבחברה, המכונים גבורים, אמיצי הלב, כי המה מוכנים תמיד להפקיר את חיי עצמם ואת חיי כללות הציבור כולו, אם לא יסכים הצבור לדעתם".

אילו היה האדם יכול לבחור את תכונותיו, היה נכון העיקרון "שלי – שלי, שלך – שלך". אך אם האדם אינו בוחר בתכונותיו, הרי גם אם ישקיע מאמץ כמו חברו, לא ישיגו שניהם תוצאה שווה. משום כך מידה זו אינה מקובלת על הנחשלים. המוצלחים טוענים, שכל עוד התנאים זהים, ובכל זאת הצליח האחד והאחר נכשל, כל אחד ראוי למה שהרוויח. לשיטתם, אותן אפשרויות פתוחות לפני כולם: אותם בתי ספר ואותן אוניברסיטאות. אם האחד הצליח והשני לא, המוצלח ראוי לרווח.

אך אין זה נכון. המוצלח מן השניים הרוויח מתוך הצטיינות שלא באה לו בזכות עצמו. הישגיו נובעים מתוך תכונותיו הטבעיות ששתל בו הבורא, ולכן העיקרון "שלי – שלי, שלך – שלך" נקרא "מידת סדום". לכאורהזהו צדק, אך אין כאן התחשבות בכך שאין אדם השווה לרעהו ובכך שמקור השוני בין האנשים הוא בבורא.

מחמת ההתקוטטות בין המוכשרים לבין הנחשלים, מגיעים אנשי השלום. בדרך כלל באים אנשים אלה מקרב הדוגלים בעיקרון "שלי – שלי, שלך – שלך", דהיינו מן העשירים, הזריזים והחכמים. מתוך פחד להפסיד את רווחיהם הם מוכנים לתקן את המצב ולתת לנחשלים. הם מציעים להם תמיכה בדמות שכר מינימום, ביטוח לאומי וחוק בריאות ממלכתי. חפצם להציל את רכושם מכיליון גורם לזה שהם מוכנים להפריש חלק מרווחיהם לנחשלים. בכך העשירים מכפרים לכאורה על חוסר ההתאמה הטבעית בין בני האדם, אך ודאי שאין זה תיקון. מוכיחה זאת העובדה כי חלקים נכבדים מן הציבור בישראל יושבים בביתם, מתפרנסים מקצבאות הביטוח הלאומי ומסתפקים בכך.

בנושא שבו אנו דנים יש שלושה מרכיבים:

·הנתונים הטבעיים של האדם – חכמתו, זריזותו וכדומה;

·מידת היגיעה שהשקיע;

·כמות התוצרת שקיבל.

אילו יכולנו להכניס את שלושת המרכיבים הללו לנוסחה שתשווה ביניהם, היה עולה בידינו ליצור שוויון. אך הדבר נבצר מאיתנו: המרכיב הראשון, תכונותיו הטבעיות של האדם, אינו ידוע לנו; את המרכיב השני, יגיעתו, איננו יכולים למדוד; רק המרכיב השלישי, התוצרת, גלוי לעינינו במידה מסוימת.

מדוע הדברים נסתרים מאיתנו ומפני מה איננו מסוגלים להגיע לשוויון ולחיים טובים? דומה כי הבורא מכשיל אותנו בכוונה ואינו רוצה שנתקיים בצורה נכונה. מדוע אין הוא מניח לנו לגלות את הנתונים הללו כך שנוכל לחיות בשלווה איש עם רעהו?

הבורא אינו מרשה לבני האדם להצליח לקיים את עיקרון השלום בעולם משום שאילו הצליחו בני האדם לממשו, היה זה שלום בחברה פרימיטיבית כדוגמת החברות שהיו בתחילת ההתפתחות האנושית, ללא שום צורך בהתעלות רוחנית. החיסרון להתפתחות בכיוון חדש היה נעלם וכל אחד היה מסתפק בקיום גופני רגוע.

אילו הגיעה האנושות לשלום בינה לבין עצמה, היא לא הייתה משתוקקת לשלום עם הבורא. זו הסיבה לכך שהבורא אינו מתיר שלום בין בני האדם. לא יהיה ניתן ליישם בחברה את ארבע המידות – צדק, חסד, שלום ואמת – שלא למען דבקות בבורא, דהיינו למען רכישת תכונת ההשפעה, כיוון שרק בכך תגיע האנושות למצב "הטוב המוחלט".

אם כן, כל מאמציהם של אנשי השלום נידונים לכישלון. למרות השתדלותם ליצור חברה טובה יותר, וחרף מאמציהם להשקיט את הנזקקים, הם מעלים שוב ושוב חרס בידם, כיוון שמטרתם מנוגדת למטרת הבריאה. כל עוד לא יבינו בני האדם את הקשר בין רַווחת האדם לבין שלום עם הכוח העליון, דהיינו מימוש מטרת הבריאה, לא יעלה בידם לבנות חברה טובה ומאושרת.

המקור לשוני שבין האנשים

התהוות הכוונה האגואיסטית בתהליך הבריאה מכונה "חטא אדם הראשון" או ה"שבירה". כתוצאה מה"חטא" התחלקה נשמת אדם הראשון לנשמות בני אדם. נשמות אלה יורדות מהדרגה הרוחנית לדרגת העולם הזה ומתלבשות בגופינו דור אחר דור, במשך גלגולים רבים. כאשר היו הנשמות הפרטיות מחוברות במערכת האחת המכונה "אדם הראשון", הן תפקדו בה כשוות לכל דבר. השלמות הכללית שבנשמת אדם הראשון העניקה לכל נשמה פרטית את השלמות של "החלק הנחוץ לשלמות הכללית".

כל חלק בגוף השלם, ואפילו הקטן ביותר, נחוץ לשלמות הגוף כמו החלק הגדול ביותר, מפני שהוא חלק מגוף שלם. יתר על כן, יש ערך הפוך בין הנשמות הגדולות בעלות התפקיד הגדול לבין הנשמות הקטנות בעלות התפקיד הקטן. הדבר דומה למשפחה: הילדים מהווים את לב המשפחה אף שהם קטנים וחסרי כוח ביחס להוריהם הגדולים והחזקים. כאשר המשפחה מתפקדת כמערכת אחת, כל חלק בה, ממקומו ומתפקידו, משלים את כל היתר. אך אם מתחולל משבר במשפחה, מתגלים פערים וחוסר שלמות בין החלקים, וכל חלק מוערך על פי כוחו שלו בלבד.

אם כן, העובדה כי בעולמנו יש אנשים חזקים ואנשים חלשים נובעת מן ה"שבירה". לפני השבירה היו כל חלקי הכלי מחוברים במערכת אחת; הם דאגו זה לזה ונתמכו זה על ידי זה. השבירה גרמה לכך שבני האדם מצויים בתכונות שונות ואינם משלימים זה את זה. בני אדם ימשיכו להתקיים במצבם הנוכחי ולא יוכלו להשלים את עצמם כל עוד לא יתחברו בחזרה אל הנשמות האחרות. מצבנו הנוכחי משול לאיבר הנפרד מן הגוף; איבר זה חסר את אשר היה הגוף אמור לספק לו, ולגוף חסר תפקודו של האיבר.

השבירה היא בקשר שבין החלקים. לפני השבירה היו כל הנשמות הפרטיות מחוברות "כאיש אחד בלב אחד", על פי העיקרון "ואהבת לרעך כמוך" וקיום מידת האמת. מהות השבירה היא היפוך ביחס לזולת –מאהבת הזולת לשנאת הזולת, ועל כך נאמר כי סיבת ה"חורבן" הייתה שנאת חינם.

טיפשות, חולשה יְתֵרָה, עצלות או חולי – כל אלה הם תוצאות של השבירה. מצב זה יימשך עד ל"גמר התיקון". הבורא אינו מאפשר לבני האדם לתקן את הקלקולים הללו בצורה חיצונית, מלאכותית. האנשים הרוצים בתיקון מלאכותי, שמטרתם לעשות צדק בחברה, להבריא את החולים ולהיטיב עם האנושות – לא יצליחו לעולם במשימתם. רק כאשר יתחברו כל הנשמות, ישלימו זו את זו לגוף אחד ויחזרו למערכת הנשמה הכללית, ירווח לאנושות.

האדם משתוקק לחיים שלווים. בעזרת המידות חסד, צדק ושלום הוא מפתח את החברה, את המדע ואת הטכנולוגיה, במטרה לתקן את הפגמים שבו ובחברתו. אולם כל תחבולותיו מניבות תוצאות הפוכות. אנו מנסים לעשות שלום, אך אנשים הורגים זה את זה. השימוש בסמים ובעיות הדיכאון גוברים בקצב מסחרר. ככל שהרפואה מתקדמת, בני האדם נעשים חולים יותר.

כל הצרות נובעות מרצון טוב לתקן את המקולקל, כיוון שהתיקון שאנו מציעים הוא תיקון חיצוני ולכן מעוות. ההשתדלות להגיע לתיקון בעזרת פעולות חיצוניות של שלום, חסד וצדק, תביא אותנו לבסוף להכרה בחוסר יכולתנו לתקן דבר כלשהו בעזרתן.

בעל הסולם קובע כי הסיבה לכישלונם של הקומוניסטים בבניית חברה יפה וטובה היא התעלמותם מן הכוח העליון. אמנם היחס המתוקן הוא "כאיש אחד בלב אחד" ו"ואהבת לרעך כמוך", אבל ייעודו ליצור כלי שבו ישכון אור הבורא. אם אין הבורא מוצב כמטרה, לא יוכל לעזור שום תיקון אנושי.

בראשיתה של כל פעולה מוכרחה לעמוד מטרת הבריאה – השתוות האדם לבורא. לא ניתן להתחבר בכלי אחד של "ואהבת לרעך כמוך" בלא לתארו ככלי המתמלא באור הבורא. אמנם כל המאמצים והציפיות שהושקעו במהפכות במהלך ההיסטוריה הוקדשו לבניית חברה טובה וליצירת כלי אחד, אך מטרתן הסתכמה בהבאה לקיום שלם ומאושר לאותו כלי האחד ותו לא. רוב המהפכנים תמכו בעיקרון של "ואהבת לרעך כמוך", אך מימושו לא צלח משום שמציאות מושלמת ושמחה אינה יכולה להתקיים ללא מילוי. ללא מילוי אור הבורא אין חומר דלק, אין מי שתומך, אין מי שמתקן ואין מי שממלא. אותם מהפכנים לא הביאו זאת בחשבון.

שני עקרונות התיקון

בסופו של דבר תזנח האנושות את כל ניסיונותיה לתקן את החברה בכוחות עצמה. החרטה על ניסיונות ה"תיקון" הללו נקראת "הכרת הרע". הכרת הרע היא פועל יוצא ממיצוי כל הניסיונות. אך יש דרך אחרת לעורר את הכרת הרע. בעזרת חכמת הקבלה תוכל האנושות להבין מראש כי אין לה כל אפשרות להצליח. אם תלך האנושות בדרך הקבלה, היא תוכל לחסוך מעצמה שנים ארוכות של סבל.

עינינו הרואות כי על אף כל מאמצי האדם במהלך ההיסטוריה, נותרה האנושות בת-זמננו ללא תשובות. טובי המוחות נאלמים דום ואינם מסוגלים להמליץ בפני האנושות כיצד לכלכל את דרכיה בתבונה מכאן ואילך. אין איש יודע מה אמורה להיות צורתה של החברה העתידית ומה כדאי לנו לשנות. האנושות בדקה את כל האפשרויות ונוכחה לדעת, שאין צורה שהוכיחה את עצמה לאורך זמן, וכי כל הצורות החברתיות לא הובילו לפריצת דרך חיובית.

משום כך חכמת הקבלה יכולה להתגלות בימינו ולהכריז כי בידה הפתרון לכינון חברה נכונה, לאושר חברתי ופרטי. הקבלה מתנה את הפתרון בציות לתכנית הפנימית של הבריאה.

תכנית התיקון של חכמת הקבלה מחייבת את האנושות לנקוט שני עקרונות:

א.סידור החברה לפי הכלל "ואהבת לרעך כמוך".

ניתן לומר, כי על כך שוררת מעין הסכמה כללית. הכול מדברים על היופי שבאהבה הדדית, על הביטחון שהיא מביאה לכל אחד ואחד,
ומבינים שבלעדיה לא יוכל להתקיים דבר. יש הבנה שהכרח להביא את האדם לאהבת הזולת.

ב.קיום "ואהבת לרעך כמוך" כאמצעי בלבד להשגת "ואהבת את ה' אלוקיך"".

השימוש הנדוש וחסר ההבנה בביטוי "ואהבת את ה' אלוקיך" מחייב אותנו לעמוד היטב על תוכנו. תכונת הבורא היא השפעה טהורה ללא שום כוונת רווח עצמי, והיא מנוגדת לתכונת האדם – לקבל לעצמו כל מה שטוב בעיניו בלא להתחשב באחרים. מלכתחילה מצוי האדם בטבע ההפוך מטבע הבורא. טבעו של האדם לאהוב את הדומה לו ולשנוא את התכונות ההפוכות לו. לפיכך, אילו היה הבורא מגולה לו, היה האדם מרגיש שנאה מוחלטת אליו, ולכן הבורא נסתר ממנו. הבורא מתחיל להתגלות לאדם רק במידה שהאדם מכיר בטבע האגואיסטי שלו כרע, מוכן לתקנו, מצמצם אותו ומתחיל בתיקונו. התגלות הבורא לאדם היא עליית האדם למדרגות אהבה לבורא, בהתאם להשתוות בין טבע האדם לטבע הבורא. אם כן, הביטוי "ואהבת את ה' אלוקיך" מצביע על מצבו הסופי, המתוקן והנעלה של האדם.

שתי דרכים עומדות בפנינו להביא את העיקרון של "ואהבת את ה' אלוקיך" לידי בירור: דרך ייסורים ודרך תורה. ב"כתבי הדור האחרון" מתאר בעל הסולם את דרך הייסורים כדרך הכרוכה בסבל רב ובייסורים בגיהינום. לדבריו, אנו עלולים להיקלע למלחמות עולם שלישית ורביעית, ובהן תקטן אוכלוסיית העולם לכדי קומץ אנשים.

מעטים אלה יגיעו להכרת הרע האמיתית. כשיחוו ייסורים איומים, יבינו אותם מְתֵי מעט את הנחיצות בקיום העיקרון השני בנוסף לראשון. הם יתפסו כי עליהם להגיע דרך "ואהבת לרעך כמוך" אל "ואהבת את ה' אלוקיך", וכי העיקרון השני תומך בראשון. רק "ואהבת את ה' אלוקיך" יכול לקיים את "ואהבת לרעך כמוך" ולהיות ערב לקיום האהבה האנושית. כאשר משתוקקים לבורא ומפעילים לשם כך את אהבת הזולת, אהבת הזולת מתקיימת מכוח המטרה להתחבר לבורא, ואם לא כן – לא יהיה לאהבת הזולת מאין לשאוב כוח, שהרי הכוח-האור מגיע מן הבורא.

לעומת דרך הייסורים, מתבססת דרך התורה על ההכרה בנחיצות לקבל את מחשבת הבריאה – להגיע לאהבת ה'. הדרך היחידה שבה יוכל הדבר להיות למטרה לכל אדם ואדם היא בהתגלות חכמת הקבלה אליו. מקובלי כל הדורות כתבו על כך. עלינו ליידע את כל בני האדם כי רק העיקרוןשל "ואהבת את ה' אלוקיך" יאפשר את קיום העיקרון של שלום החברה, "ואהבת לרעך כמוך", וכי הוא קודם לו. מכאן מובן מדוע עתידם הטוב של עם ישראל ושל האנושות כולה תלוי אך ורק בהצלחת ההתפשטות המהירה של חכמת הקבלה ברחבי העולם.

*

עתה ניתן להבין את נטייתם של הסוציאליסטים ושל הקומוניסטים לאתאיזם. הם טועים לחשוב כי העיקרון של "ואהבת את ה' אלוקיך" מיועד להחליף את "ואהבת לרעך כמוך", וכי הוא מנוגד לתפיסתם.

העיקרון של "קבל לפי צורכך ותן לפי יכולתך" הוא נוסחת הגוף הבריא, הגשמי והרוחני כאחד. זוהי הנוסחה שעל פיה מתקיימת מערכת שלמה. אולם השגת התיקון של "ואהבת לרעך כמוך" המאפשר קיום נוסחה זו מצריכה את כוח הבורא, את האור העליון. לא ניתן להגיע לתיקון האדם כך שיהיה כולו ב"ואהבת לרעך כמוך" אם כוונת התיקון אינה "ואהבת את ה' אלוקיך". רק האור העליון יכול לתקן את טבע האדם, כך שייחלץ מהרצון האגואיסטי שלו ויתקיים מעליו בהשפעה לאחרים, בהשפעה לגוף הכללי.

היעדר הקשר בין שני העקרונות במשנה הסוציאליסטית הוא הסיבה לכישלונה. דווקא הסוציאליסטים ואנשי התנועה הקיבוצית התנגדו בתוקף לאידאה של שליטת הכוח העליון. כל עוד לא תגיע האנושות לשילוב של "ואהבת לרעך כמוך" עם "ואהבת את ה' אלוקיך", לא תוכל להיתקן.

הלב מבין

המודעות לשילוב נכון בין "ואהבת לרעך" לבין "ואהבת את ה' אלוקיך" תלויה בהתעוררות הלב. יש שני מצבי הבנה, הבנה בשכל והבנה בלב, אך הבנת הלב עמוקה יותר. אדם מעשן, לדוגמה, יכול להבין בשכלו את הסכנות הכרוכות בעישון, אבל אין הוא מצליח להתגבר על הרצון שבליבו לעשות זאת.

כשהלב מבין, נוצר חיבור בין ה"לב", הרצון, לבין ה"מבין", הבִּינָה. צירוף של רצון והבנה מביא את האדם לבצע בהכרה מלאה את הבנתו. אך הבנת הלב איננה מיידית. היא נבנית רק לאחר ניסיונות מרים רבים. אם נמתין עד שיחכים העולם ויוכל להבין את הדברים, עלול הסבל להימשך אלפי שנים. על פי ציווי המקובלים עלינו לצאת לעולם ולהסביר את הנוסחה הכללית, ולהבהיר לכול את ההשלכות החמורות של אי-הציות לנוסחה זו. כדי לסבר את אוזני ההמון, יש להתאמץ ולהסביר את הדברים בדרך פשוטה ככל האפשר.

דומה הדבר לאב המזהיר את ילדו שלא לקפוץ בצורה מסוכנת. הוא מסביר לו שאם יקפוץ ממקום בגובה מסוים ייפצע, ואם יקפוץ ממקוםגבוה יותר יהיה פצעו חמור וכואב יותר. האב מציג בפניו נוסחה המחשבת את הדברים, ולמעשה מזהירה אותו מלקפוץ. כאשר הילד קופץ ונחבל, המכה מזכירה לו את הנוסחה. אך המכה קטנה, ואין הוא רוצה להסכים עם אביו ועם נוסחתו. לאחר שהוא קופץ בשנית ממקום גבוה יותר ונחבל באופן חמור יותר, חולפת בראשו מחשבה כי ייתכן שאביו צודק. אמנם הוא שונא אותו בגין הנוסחה המרה שהציג בפניו, שהרי הוא רוצה לממש את רצונו לקפוץ, אך בכל זאת ייתכן שהוא צודק. למרות ניסיונו המר, מחליט הילד לקפוץ פעם נוספת ממקום גבוה אף יותר, והמכה כואבת יותר. כעת מתחילה להתעורר בו הבנה אמיתית כי יש צדק בדברי אביו.

בטרם יקפוץ האדם, עלינו לספר לו על הרע המתקרב ובא. יש להוביל את האנושות להבנה ברורה של הנוסחה הכללית של המציאות – השילוב הנכון בין "ואהבת לרעך כמוך" לבין "ואהבת את ה' אלוקיך". הסכמת האנושות לקיומה של הנוסחה או דחייתה אינה חשובה. כשהסבל מצטבר נזכר האדם בנוסחה ומתחיל להבין כי מדובר בחוק הטבע ושאין ביכולתו לשלוט עליו.

המטרה בהפצת חכמת הקבלה היא לגלות בפני האנושות את הנוסחה הכללית ולהוכיח את פעולתה. פירושו של "גילוי" הוא מציאת קשר בין סיבה למסובב. המציאות כוללת פרטים רבים וכל העניין מתמצה בגילוי הקשרים שביניהם.

גילוי הנוסחאות והקשר בין הפרטים בעולם ובטבע על ידי המדעים השונים מוביל את האדם בהדרגה להבנה, שכל חלקי המציאות דרים בכפיפה אחת ופועלים על פי נוסחה אחת כללית. זוהי הנוסחה האחת
שביקש איינשטיין לגלות, הנוסחה שכה חסרה לאנושות. נוסחה זו תתגלה עתה ותצביע על הקשר בין ייסורי האדם לבין חוסר תפקודו כחלק בריא במערכת שלמה, התורם את כל-כולו למען הכלל.

אל לנו להשלות את עצמנו כי די בגילוי חכמת הקבלה לגרום לכך שנתקן מיד את טבענו ולעולם לא נשוב להשתמש באגואיזם. אלא שבין שתי הדרכים, דרך התורה ודרך הייסורים, יש דרך ממוצעת. בדרך זו מכות קטנות מביאות את האדם להכיר ברע שלו, וכך האדם נמנע מלהפעיל את האגו שלו ביתר שאת וחוסך מעצמו את המכות הגדולות. האדם לומד מן המכות הקטנות להתנזר מן השימוש באגו לטובת עצמו, וכך הוא מגיע לדרך התורה, דהיינו לקיום בהשוואה לבורא, וזוכה למילוי ולכל טוב הן מהסביבה והן מהכוח העליון.

הפירמידה

"מה שאין כן בעלי הבנין שבחברה, שהם אנשי החסד והצדקה, שיקר להם חיי עצמם, וגם יקר להם חיי הציבור – הם אינם מוכנים להפקיר את עצמם, ולא את הציבור, להעמידם בסכנה, כדי לכפות על הציבור להסכים לדעתם. ומכיון שכן, המה תמיד הצד החלש שבחברה, המכונים מוגי הלב והפחדנים.

ומובן מאליו, שתמיד ידי המופקרים אמיצי הלב על העליונה, על כן טבעי הוא, הדבר, שכל עושי השלום – מ'בעלי החורבן' באים, ולא 'מבעלי הבנין'.

ומהאמור אנו רואים, איך שתקוות השלום, שכל בני דורנו מיחלים אליו, בכליון עיניים, הוא מחוסר ערך הן מצד 'הנושא' והן מצד 'הנשוא'.

כי הנושאים, שהם עושי השלום שבדורנו, ובכל דור ודור, כלומר, אותם שהכח בידיהם לעשות שלום בעולם – הרי המה לעולם קרוצים מאותו החומר האנושי שאנו מכנים אותם: 'בעלי החורבן', להיותם מבקשי האמת, דהיינו, להשתית העולם על מדת 'שלי שלי ושלך שלך'".

מעניין לראות כי המוצלחים, שמפאת יתרונם הטבעי על האחרים מעוניינים מלכתחילה בקיום העיקרון "שלי – שלי, שלך – שלך", דווקא הם רוצים אחר כך בשלום. הם מוכנים להתחלק בהונם ולתקן את אי-הצדק הנובע מהשוני בתכונות המולדות, וזאת מתוך דאגה לקיום רווחיהם. אך הדבר לא יעלה בידם – בלתי אפשרי לתקן את ההבדלים בין בני האדם באופן מלאכותי ולהעבירם מן העולם. בכוונה תחילה סידר הבורא את המציאות באופן שאין אדם השווה לרעהו.

אין זה מקרי כי במבנה הפירמידה האנושית נועדו מקומות רבים לנחשלים ומקומות מעטים למצליחים. הכוונה בחוסר השוויון היא להשוות את משקלם של שני הצדדים, דהיינו שוויון של מכפלת הכוח הסגולי שבכל מדרגה במספר האנשים בכל מדרגה. בשליש התחתון של הפירמידה קיים כוח סגולי קטן מאוד – שכל, כוח וזריזות מעטים, אך מספר האנשים בו גדול מאוד. בפסגת הפירמידה המצב הפוך – מספר האנשים קטן מאוד, אך כל אחד מהם בעל עוצמה, זריזות, כוח ורצון, ומידת הצטיינותו גדולה.

בלא להפחית מערכו של העם הסיני, הרי שההבדלים בינו לבין עם ישראל הם דוגמה טובה לכך. תרומת העם הסיני היא בכמות, ואילו תרומת עם ישראל היא באיכות. במאמר מוסגר נציין, כי העם הסיני הוא העם העתיק ביותר בארגונו המדיני, הכלכלי והחברתי, שכמעט לא השתנה במשך אלפי שנים. מחקרים על אודות הפילוסופיה והתרבות של אומה עתיקה זו מראים כי תכונתה המאפיינת היא שמירה על צביונה. לאורך ההיסטוריה היו הסינים מסוגרים בתוך עצמם ונרתעו מפני קשרים עם עמים אחרים. כיום אנו עדים לפריצה בהתפתחות האומה הסינית בכל המישורים, והדבר מעיד שהפירמידה האנושית, מראשה ועד סופה, הגיעה לשלבי ההתפתחות האחרונים.

הבורא הוא שיסד מלכתחילה את מבנה הפירמידה, והדרך לקיום קשרים נכונים בתוכה היא דרכו בלבד. תיקון חוסר השוויון וחיבור החלקים השונים יתרחשו רק כאשר גילוי הבורא יהווה שכר לכל אדם ואדם. חיבור בין אנשים יוכל להצליח רק אם מטרתו להביא לגילוי הבורא.

עשיר, המוקף מיליוני נזקקים, מפחד מפניהם. אמנם הוא הרוויח את הונו ביושר, ולפי השכל הישר אין כל סיבה שיחלוק אותו עם העניים, אך חייו חסרי שקט ושלווה ועתידו נתון בסכנה. המוצלחים מוכרחים לממן את בריאות הנחשלים ואת חינוך ילדיהם ולספק להם ביטחון כלכלי ומדיני, וָלא – לא יהיו להם מקורות שמהם יוכלו לגייס כוח עבודה.

עד לאחרונה התנהלו הדברים ברוסיה בדרך אחרת. אוצר עצום התחלק בין כמה מאות עשירים, והם לא נתנו לאחרים דבר. כל אחד מהם החזיק צבא קטן משלו ששמר עליו והשתדל להפוך את האחרים לעניים עוד יותר, וכך לחזק את מעמדו. אך גם שם החלו לגלות כי לא ניתן להתקיים כך, והדברים החלו להשתנות. הם הבינו כי עליהם לדאוג לשירותים שונים, למפעלים ולבתי חולים. אם לא יהיה סביבך עם תרבותי, לא יעמוד לרשותך מקור שממנו תוכל לשאוב כוחות שיהפכו את חייך שלך למאושרים יותר.

מבט על ההיסטוריה האמריקנית מלמד על התפתחות דומה. לפניתקופת שלטון החוק חיו האמריקנים על פי העיקרון "שלי – שלי" ואפילו "שלך – שלי". שלטון החוק הביא לידי מצב של "שלי – שלי, שלך – שלך". לאחר מכן התברר שאם יש לאדם הרבה יותר משיש לאחרים, כדאי לולתת להם מעט משלו. אמנם אין הם זכאים לכך, אך משתלם להרגיעאותם ולהמשיך להתקיים בבטחה.

"טבעי הדבר, שאותם האנשים עומדים על דעתם בתוקף, עד כדי להעמיד בסכנה את חייהם, וחיי הציבור כולו. והיא הנותנת להם תמיד את הכח להתגבר על אותו החומר האנושי, שהם בעלי הבנין, מבקשי החסד והצדקה, המוכנים לוותר משלהם, לטובת האחרים, כדי להציל את בנין העולם, כי המה הפחדנים, מוגי הלב.

המתבאר: שביקוש האמת וחורבן העולם – היינו הך, וביקוש החסד ובנין העולם – היינו הך. ולכן אין לקוות כלל מבעלי החורבן, שיבנה השלום על ידם.

וכן מחוסרת ערך תקוות השלום מצד הנשוא, כלומר, מצד התנאים של השלום עצמו. כי עדיין לא נבראו אותם התנאים המאושרים לחיי היחיד ולחיי הציבור, על פי אמת המידה של האמת, שעושי השלום הללו חפצים בה. והכרח הוא שנמצאים וימצאו תמיד מיעוט חשוב בחברה, בלתי מרוצים מהתנאים המוצעים להם, כמו שהוכחנו לעיל את חולשת האמת. והמה יהיו תמיד חומר מוכן לבעלי הקטטה החדשים, ולעושי השלום החדשים שיתגלגלו כן לאין קץ".

אין לנו ברירה אלא למצוא את הנוסחה הנכונה לקיום חברה מאושרת, ובכך מסתכמת כל הבעיה האנושית. במקביל להתפתחותנו הולך העולם ומצטייר ככפר קטן, ומתעוררת ההבנה שכולנו קשורים זה לזה. מקורם של הטרור, הסמים, הדיכאון וכל יתר הבעיות המאפיינות בימינו את כדור הארץ, הוא החיפוש אחר הנוסחה הנכונה לחברה מאושרת, והיעדר התשובה.

הייאוש האופייני לזמננו עדיין אינו מקרב את האנושות לחכמת הקבלה, מכיוון שהאנושות אינה מרגישה את הקשר בין השניים. רבים סבורים כי הקבלה עוסקת באיזוטריקה ובמיסטיקה: מים קדושים, חוטים אדומים, קמעות, רפואות, מזלות, שמות וכיוצא בהם. יש החושבים כי הקבלה היא אמצעי לסובב את החיים לטובתם. איש אינו מעלה על דעתו כי חכמת הקבלה עוסקת בדרך לתיקון האדם והחברה, ולכן עדיין אין אנו מחפשים בה את התרופה למחלות החברה האנושית. מחובתנו לחשוף את האמת הזאת בפני האנושות.

"שלום ציבור מסויים, ושלום העולם כולו

ואל תתמה, מה שאני מערבב יחד את שלומו של ציבור אחד, עם שלום העולם כולו, כי באמת כבר באנו לידי מדרגה כזו, שכל העולם נחשבים רק לציבור אחד, ולחברה אחת, כלומר, שכל יחיד בעולם, מתוך שיונק לשד חייו והספקתו מכל בני העולם כולו – נעשה בזה משועבד, לשרת ולדאוג לטובת העולם כולו".

יכולתו של כל אדם באשר הוא להשפיע על העולם כולו הולכת ונחשפת לעיני האנושות. אמנם הפוטנציאל הטוב הגלום בתלות אדם-עולם עדיין נסתר מעיני האנושות, אך הרע שבתלות זו גלוי לכול בימינו. מבחנה המכילה נגיפים קטלניים ושיגור פצצה גרעינית בלחיצת כפתור הן כמה מן האפשרויות הגלויות לעין, אשר בהן יכול הפרט להשפיע לרעה על הכלל.

לאמיתו של דבר, הדברים חמורים הרבה יותר. המערכת הסגורה שבה מתקיים האדם מגדירה יחס ברור בין האדם לבין הסביבה: ככל שהאדם מתרשל בתרומתו לחברה כך הוא מזיק לה. האנושות היא מערכת שלמה וסגורה, ולכן אם אחד מדרי העולם אינו מתפקד כראוי, דהיינו אינו מצוי בנתינה מלאה, ודאי שהעולם כולו יסבול בסופו של דבר. דומה הדבר לתא סרטני בגוף. משמעות הדברים היא כי כל עוד אין האדם מתקן את טבעו האגואיסטי, הוא משפיע לרעה על המערכת השלמה.

סכום כל ההשפעות השליליות של בני האדם בתוך המערכת השלמה מצטבר ויוצר את תמונת העולם הסובל הנראית לעינינו. האנושות מנסה להתמודד עם הבעיות הנקרות בדרכה, ומחפשת דרכים לשגשוג, לבריאות לשלום, לביטחון ולהבטחת עתידו של הדור הבא. כוחות ומשאבים אדירים מושקעים בחיפוש אחר תחבולות ופתרונות להתמודד עם הקשיים הגוברים, אך כל המאמצים לא יוכלו להניב תוצאה טובה. הכול נובע מתפקוד שגוי של הפרט בתוך המערכת השלמה.

למעשה, תמונת העולם כיום עדיין אינה התמונה השלילית המלאה, כלומר חלק מן השלילי שגרמנו בעבר ואשר עדיין אנו מוסיפים לגרום אינו גלוי לעינינו. טבעה של תופעה רוחנית הוא להתגלות בצורה מלאה, ולכן השלילה מצטברת ועלולה להתפרץ בעתיד במלוא עוצמתה. יש לציין כי העקרונות שמציג כאן בעל הסולם נכתבו כבר לפני אלפי שנים בכתבי הקודש, אך רק במאה האחרונה מתגלה לעין כול כי העולם הוא מערכת אחת סגורה ושלמה.

עוינות בין העמים

העוינות בין העמים דומה לשנאה בין בני האדם. כל עם מהווה אוסף של רצונות, תכונות וכיוון המיוחדים לו. השורש לבידול בין העמים נמצא במערכת הרוחנית העליונה המפקחת על העולם הזה. במערכת רוחנית זו ניתן להבחין בשבעים אופנים בסיסיים להפעלת המציאות שלנו. כל אחד מהם מהווה שורש לאומה מסוימת מתוך "שבעים אומות העולם".

שבעים אופנים בסיסיים אלה נחלקים עוד ועוד ובאים לידי ביטוי בעולמנו הגשמי במנטליות השונה של כל אומה, בהלך המחשבה, בתפיסת המציאות וביחס אליה, וכן בדרכים שונות של קליטת מידע וסינונו. מבנהו הפנימי של האדם היחיד דומה לעולם קטן. אף הוא מחולק לשבעים תכונות, ונמצא ביחס ישר לעולם כולו.

איחוד של אנשים רבים בעלי מנטליות, אופי, סגנון מחשבה וכוונות דומים, יוצר את מושג האומה. מובן מאליו כי גוש כזה, שפרטיו קשורים על ידי השתוות הצורה, מהווה התנגדות ומשדר ריחוק לעמים אחרים. השוני בין העמים הוא הזורע שנאה ביניהם: אנו אוהבים את הדומה לנו ושונאים את השונה. אולם אין זו הבעיה היחידה.

ככל שאנו מתפתחים אנו נוטים לחשוב כי נוכל להיטיב להכיר ולהבין זה את זה, אך הדברים מתנהלים אחרת. כאשר שני פרטים צוברים מידע והתרשמויות מהעולם, כל אחד מהם ישמור אותם באופן ייחודי לו ובשונה מהאחר. ככל שהולכת וגוברת צבירת המידע, גדל הפער בתפיסת המציאות. מצד אחד מתגלה תלות הדדית בין בני האדם, ומצד שני גובר חוסר היכולת להבין איש את רעהו. כתוצאה מכך, בעיית קיום האנושות הולכת ומחמירה.

הרצון לקבל שבאדם הולך וגדל מדרגת דומם לדרגות צומח, חי ומדבר, ומעורר בו את כל סוגי הרצונות. כתוצאה מכך, ככל שהאנושות הולכת ומתפתחת מרגיש האדם את עצמו ייחודי יותר ויותר. כאשר מידת היחידיות שבכל אדם מצטברת, והיא מתחברת באומה למושג מיוחד, הרצון לקבל דוחק בכל אחת מן האומות ומציב אותה בניגוד לאומות האחרות. העם ההודי, הסיני, הפקיסטני או האפגאני מהווים דוגמה לכך. עד לאחרונה חיו עמים אלה בלא להתבלט, אך כיום כל אחד מהם החל להפגין את ייחודו.

סביר להניח כי בעתיד יחולק העולם לאלפי מדינות. מצד אחד כל אומה תהא שונה מהותית מהאחרת, ומצד שני ירגיש כל פרט ופרט את שייכותו למערכת השלמה של האנושות. כל אדם יחוש כי הוא תלוי במערכת הכללית וכי האחרים תלויים בו. הניגוד בין הרגשת הייחוד לבין התלות ההדדית יתגלה ביתר חריפות.

התכללות

כל אדם חייב להגיע ל"ואהבת לרעך כמוך", ומתוך זה ל"ואהבת אתה' אלוקיך", לדבקות. איש אינו יכול לתקן את אשר צריך חברו לתקן. אמנם מי שכבר תיקן את עצמו מאפשר לאחרים להגיע מהר יותר לנקודת ההתעוררות משום שהוא נכלל בהם, אך רק כאשר האדם מתעורר להתפתחות רוחנית בעצמו הוא מתחיל בתהליך של בחירה חופשית.

כתוב "ובחרת בחיים – אני מורה לכם שתבחרו בחלק החיים, כאדם האומר לבנו בחר לך חלק יפה בנחלתי, ומעמידו על חלק היפה ואומר לו, את זה בְּרוֹר לך" (רש"י לדברים ל, יט). בהקדמה ל"תלמוד עשר הספירות" מסביר בעל הסולם כי כל עוד לא הניח הבורא את ידו של אדם על הגורל הטוב, אין לאדם בחירה כלל.

אנשים המקדישים את חייהם לתיקון חייבים להחיש את התהליך ביתר האנושות. עליהם לגרום לכך שהשאלה "מה הטעם בחיי" תתעורר באדם מהר יותר. אך מכאן ואילך נמצא האדם בבחירה חופשית. הואיל ובני האדם נכללים באותה מערכת, תיקון של פרט אחד יגרום להתעוררות הנקודה הפרטית המתוקנת שלו, הכלולה בכל אחד מבני האנוש. כתוצאה מהתכללותו של החלק המתוקן בהם יתעוררו יתר האנשים.

מטרתה של הפצת הקבלה היא להסביר לאדם שכדאי לו לעסוק בחכמה זו, אף אם ליבו אינו נמשך אליה. אם יעשה כן, יקצר את תהליך התפתחותו. בסוף ההקדמה ל"תלמוד עשר הספירות" אומר בעל הסולם, כי בעֹסקו בחכמת הקבלה מעורר האדם על עצמו את ה"אור המקיף". זהו כוח רוחני המקרב את האדם להרגשת התעוררות לקשר עם הבורא, וזה נקרא שהבורא שם את ידו של האדם על הגורל הטוב ואומר לו "את זה בְּרוֹר לך".

יש לקוות כי חכמת הקבלה תמצא את מקומה במערכת החינוך הכלל-עולמית. לא רחוק היום שבו יידרשו המקובלים להופיע בפני האנושות ולהסביר את שיטת ההתפתחות. הם יתוו תמונה אמיתית של התפתחות האנושות, יתארו במדויק את מבנה המציאות ויענו בפומבי על שאלות הקיום המטרידות את בני האדם. הם יפתחו בפני האנושות צוהר להבנת מיקומו ותפקידו של האדם בתמונת המציאות הרחבה והאמיתית.

אופני גילוי המחלה

"כי הוכחנו לעיל את השיעבוד המוחלט של היחיד, להציבור שלו, כדוגמת גלגל קטן במכונה. כי הוא נוטל כל חייו ואשרו מאותו הציבור, ועל כן טובת הציבור, וטובתו הפרטית – היינו הך. וכן להיפך. ולפיכך, באותו השיעור שהאדם משועבד לעצמו – הנה בהכרח שנעשה משועבד לציבור, כמו שהארכנו בדברים לעיל".

בעל הסולם מתאר את הדרך שבה מתפקדת המערכת, בין שאנו מרגישים בכן ובין שלאו. אך גילוי הרע לעיני בני האדם הוא תנאי מוקדם לתיקון. השאלה היא באיזו צורה יתגלה הרע, כלומר על ידי מה.

אם יתגלה הרע מתוך הרצון לקבל עצמו, יהיה הגילוי דרך ייסורים נוראים. אולם אם יתגלה הרע כתוצאה מכך שהאור מאיר ומגלה את הרע שברצון לקבל – יגבר קצב הגילוי והוא יורגש כמוביל למטרת הבריאה. במקרה כזה תגיע הכרת הרע יחד עם הפתרון לתיקון הרע. הרגשת המטרה והשיטה להשיגה מפיגה את צערו של האדם ממצבו הנוכחי. יתר על כן, הוא שמח ברע שהתגלה, כיוון שהוא מבין כמה ירוויח כאשר יתקן אותו ויגיע אל המטרה.

נדגים את הדבר. אדם שאינו חש בטוב הבא להתייעצות עם הרופא עומד בפני כמה אפשרויות: (א) הרופא אינו מגלה כל מחלה, אך האדם ממשיך להרגיש ברע; (ב) הרופא מגלה מחלה, אולם אין לה תרופה;(ג) הרופא מגלה מחלה והתרופה כבר מוכנה בידו. ודאי שהאפשרות המשמחת ביותר היא זו האחרונה.

במקרה שלנו המחלה חייבת להתגלות. אם האדם מצטייד מבעוד מועד בתרופה המתאימה הוא יוכל להשתמש בה תיכף עם גילוי המחלה. בדרך זו מרגיש האדם את סימני המחלה בלבד וזוכה מיד לעבור אל המצב הטוב הנובע מריפויה, כלומר הוא מדלג מסימני המחלה ישירות אל המצב המתוקן, והצורך בהרגשת המחלה כולה נחסך ממנו.

נניח כי אדם סובל מבחילות. אם לא יבדוק את הסיבה לבחילות ויטפל בהן, הוא עלול להיגרר אל תוך מסכת ייסורים: הרעלת מזון, הקאות, שטיפת קיבה, עירויים, וייתכן אף שיזדקק להחייאה או לניתוחים אם ניזוקה קיבתו עקב ההזנחה. אילו זיהה את המחלה עצמה כבר לאחר הבחילה הראשונה וקיבל תרופה נגד המחלה עצמה במקום משככי בחילות, היה מחלים מהר וקם ממיטתו בריא משהיה קודם לכן.

דומה הדבר למחלות ילדות המיועדות לפתח בגוף כוח הגנתי, האמור לשמור על בריאות האדם במהלך חייו. כך גם פועלים החיסונים השונים: אנו מחדירים אל הגוף מעט מן המחלה, ובכך מפתחים הגנה מפניה. אם האדם משתמש באור כבאמצעי לגילוי הרע כדי לתקנו ולהגיע למטרה, יש בידיו הכנה לתיקון. מצבו משול לחולה המחכה לגילוי מחלתו והתרופה בידו.

אדם המשתמש באור כבאמצעי לגילוי הרע מעוניין בגילויו. הרע הופך להיות האמצעי להשגת המטרה. אדם שכזה שמח בגילוי הרע, מטפל בו ומתקדם הלאה בעזרתו. בעל הסולם כותב על כך באיגרת לתלמידיו: "אני שש ושמח באותם הקלקולים הגלוים, ומתגלים". אם כן, כל ההבדל נעוץ באופן גילוי הרע.

התרחבות המעגל החברתי

"ומהו היקפו של אותו ציבור. – דבר זה נבחן לפי מרחק יניקת היחיד מהם, כי למשל בתקופות ההיסטוריה הקדומות, היה המרחק הזה משוער רק בהיקף של משפחה אחת. כלומר, שהיחיד לא נצרך לסיוע כלשהו רק מבני משפחתו. אשר אז, ודאי לא היה מוכרח להשתעבד רק לבני המשפחה שלו.

ובתקופות מאוחרות יותר, נצטרפו המשפחות לעיירות ולגלילות, ונעשה היחיד משועבד לעירו. – ואחר כך כשנצטרפו העיירות והגלילות למדינות – היה היחיד מסתייע באושר חייו מכל בני המדינה, הנה נעשה עם זה משועבד לכל בני המדינה".

בימי קדם היו לאדם כמה כבשות ומהן הוא הפיק צמר, וכן פיסת אדמה שממנה הוציא את לחמו. הוא לא נזקק ליותר מכך. עם גדילת הרצון לקבל מתרבות דרישותיו של האדם והן מחייבות יתר התמקצעות, כי האדם כבר אינו יכול לבצע בעצמו את כל הפעולות הדרושות לסיפוק צרכיו. כל אדם נדרש להתמחות בתחום מסוים, ובהתאם לכך בוחר במקצוע שונה. בני האדם מרפים את אחיזתם באדמה ומעדיפים מקצועות מופשטים. הם מתמחים בתחומים שאינם שייכים ישירות לקיומו הבסיסי של האדם, כי אם לסיפוק הצרכים שמעבר לכך.

ככל שהרצון לקבל גדל, האדם משקיע יותר כדי למלאו. התשלום בעבור המילוי נעשה יקר יותר ויותר, וטבעו של המילוי הולך ומתרחק מצרכיו הקיומיים של האדם למשפחה, למזון ולקורת גג. לפתע מתעוררים באדם רצונות לדברים שההנאה מהם מופשטת כמו יהלומים, בולים וכיוצא בהם. הוא מאבד את החשיבות שייחס למשפחה או לצבירת הון, ומוכן לשלם ככל שיידרש בעבור דברים שאין בהם דבר מלבד החשיבות שהחברה מקנה להם.

הסבר מדעי של הקבלה

"ועל כן בדורינו זה, כשכל יחיד מסתייע באושר החיים שלו, מכל מדינות העולם, הנה הכרח הוא, שהיחיד נעשה בשיעור הזה משועבד לכל העולם כולו, כמו הגלגל בתוך המכונה.

ולפיכך אין להעלות על הדעת את האפשרות לעשות סדרים טובים ומאושרים בדרכי שלום במדינה אחת, כאשר לא יהיה כן בכל מדינות העולם, וכן להיפך. כי בתקופתנו אנו, כבר מקושרות המדינות בהספקת משאלות החיים, כמו היחידים במשפחתם בתקופות הקדמוניות, ולפיכך אין לדבר ולעסוק עוד, מסדרים צודקים המבטיחים שלום מדינה או אומה אחת. אלא רק משלום העולם כולו. כי טובתו ורעתו של כל יחיד ויחיד בעולם תלוי ומדוד במדת טובת היחידים שבכל העולם כולו.

ואע"פ שדבר זה למעשה ידוע ומורגש למדי, עם כל זה בני העולם עדיין לא תפסו את זאת להלכה כראוי. ומדוע – כיכן מהלכי ההתפתחות בטבע, אשר המעשה מקדימה את הבנת הענינים. ורק המעשים יוכיחו וידחפו את האנושות קדימה".

בספר "קול התור" נכתב בשם הגאון מווילנא שהפצת חכמת הקבלהבקרב אומות העולם צריכה להיעשות דרך חכמות העולם, כפי שנאמר "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים" (דברים ד, ו). אנו רואים כי בעל הסולם טרח בכל כוחו להסביר את חכמת הקבלה באופן מדעי. במאמר זה ובאחרים הוא מבאר את עיקרי החכמה צעד אחר צעד. את מאמר "השלום" הוא מגדיר כ"מחקר מדעי על בסיס ניסיוני". "ספר האילן" מכיל את השרטוטים הנדרשים ללימוד מבנה העולמות העליונים. וכך הוא כותב בהקדמה ליצירת המופת שלו, "תלמוד עשר הספירות":

"חילקתי הספר לששה-עשר חלקים, שכל חלק יהיה שיעור אחד על ענין מיוחד שבעשר הספירות, אשר ה'אור פנימי'מבאר בעיקר את דברי האר"י ז"ל המובאים באותו השיעור, ו'הסתכלות פנימית' מבארת בעיקר הענין בהקף הכללי. ועליהם סדרתי לוח השאלות ולוח התשובות על כל המלות ועל כל הענינים, המובאים באותו החלק, ואחר שיגמור המעיין אותו החלק, ינסה בעצמו אם יוכל להשיב כהלכה על כל שאלה המובאת בלוח השאלות, ואחר שהשיב, יסתכל בלוח התשובות, בתשובה המיוחסת לאות ההיא של השאלה, לראות אם השיב כהלכה".

בעל הסולם כיוון את "תלמוד עשר הספירות" למי שעדיין לא זכו לגילוי הממד הרוחני, ומכאן המלצתו ללימוד השכלתני. לאחר שהאדם זוכה לגילוי, הופך הספר להיות בעבורו כמדריך לנמצא בעולם הרוחני.

עלינו להציג בפני האנושות הסבר מדעי על מבנה העולם והאנושות ועל התהליך שעליה לעבור. הסבר ריאלי, המסתמך על עובדות, המבוסס על ניסיון העבר והנתמך בראייה ברורה לטווח רחוק של כל שלבי התהליך, יוכל לקדם את האנושות להבנת המערכת הכללית של הבריאה. מכאן כבר קרובה הדרך לתפיסת הקשר שבין כל חלקי האנושות.

פיתוח הראייה השכלית יאפשר לנו להקדים תרופה למכה. זוהי ראייה דרך ה"מוחא", השכל, ולא מתוך ה"ליבא", הרצון לקבל. כשם שתצלום רנטגן חושף את המחלה מבעוד מועד ומאפשר לטפל בה, כך הסבר מדעי ברור על מערכת הבריאה יאפשר לאבחן את המחלה בוודאות. בעזרתו נוכל להכיר בתלות ההדדית בין בני האדם ובעובדה ששלום העולםתלוי בכל אחד מהציבור, עוד לפני שיתגלה בעולם במלוא עוצמתו השלילית.

הקבלה אינה פונה אל הרגש ואף לא אל האמונה במובנה העממי. "חכמת הקבלה" משתמשת בחכמה דווקא ומסבירה לאדם שאין לו ברירה. זכורני כי לפני שנים רבות אירעה תקלה בצוללת אמריקנית. בשעה ששקעה הצוללת במצולות ואנשי הצוות בתוכה, הוזמן מדען לאחד מאולפני החדשות להסביר את הדברים לאומה. המדען תיאר בקור רוח בעיה בתרכובת המתכות שממנה עשוי גוף הצוללת, והבהיר שאין כל סיבה לחכות לבשורות טובות. האומה כולה ישבה מול המרקע, מזועזעת מהטרגדיה האנושית, וביכתה את אנשי הצוות ואת הגאווה הלאומית שצללו יחדיו במצולות, וזה דיבר בצורה עניינית על בעיה בתרכובת המתכות.

לו רק ניתן היה להציג בפני העולם באחת מישיבות האו"ם "תצלום רנטגן" של האנושות, היינו יכולים לגלות את המחלה בטרם תתפרץ ותכריע אותנו. אין הדבר שונה מהתראתם של אקולוגים על פגיעה בשכבת האוזון. גילוי הרע בדרך זו היה מאפשר לנו לחוש אותו בהווה. ודאי שגם רגש מעורב כאן, שכן החשש מפני עתיד קודר מעורר באדם רגשות עזים, אך רגש זה מתעורר בעקבות הוכחה שכלתנית ומדעית.

ניתן לדמות זאת לאדם מעשן: אמנם כרגע הוא בריא, אך דרך השכל אנו מעוניינים לעורר בו רגשות כאילו היה כבר בעיצומה של מחלת ריאות קשה. הדרך היחידה לעשות זאת היא בעזרת השכל, כפי שנאמר: "החכם עיניו בראשו" (קהלת ב, יד). מתוך השכל על האדם להגיע להתפעלות רגשית ולחוש בנזקי האגואיזם, כאילו היה עתה בעיצומה של המכה הקשה ביותר.

המכה חייבת להיות מורגשת; אם לא כן, לא יבין האדם כי עליו לתקן את האגו. אך ניתן להרגיש את המכה באמצעות תיאור המצב בלבד, בלי להימצא בו בפועל, כאמור. בדרך זו זוכה האדם לדלג ממצב בריא אחד למשנהו, בלא להיות חולה.

דוגמה נוספת תסייע להבהיר את הדברים: אדם עמל כל חייו, חסך פרוטה לפרוטה, עד שזכה לאושר ולמעמד בחברה, אך לפתע איבד ביום אחד את כל נכסיו ועימם גם את מעמדו החברתי. המחצית השנייה של חייו עברה עליו כמסכן המקבץ נדבות והמושפל על ידי הסביבה, עד שנפטר מרוב צער ובחוסר כול. לימוד שכלתני של חכמת הקבלה יכול לסייע לאדם לעבור את כל מאורעות חייו של אדם זה מבחינה רגשית, במשך ימים ספורים.

הקבלה מאפשרת לאדם לעבור בזמן קצר מאוד את כל מצבי ההתפתחות והגילוי הנמשכים על פני חיים שלמים. אם האדם עובר אותם בכוח, אין הוא נזקק עוד לעבור אותם בפועל. מעבר של מצבים בכוח מכונה בקבלה "הכרת הרע", ועל כך נאמר "איזהו חכם הרואה את הנולד" (תמיד לב ע"א). מתוך ה"כוח" מכיר החכם את ה"פועל": אין הוא נזקק לחוות את המצב ב"פועל", משום שדי לו בהכרה בו ב"כוח". הכרה זו משמשת אותו כאילו התרחש המצב בפועל, במציאות.

הקבלה נקראת "חכמה" משום שהיא מקנה לאדם יכולת זו. "הנולד" נמצא בדרגה הבאה, הרוחנית. ה"אור המקיף" מספק לעוסק בקבלה את הרגשת ההבדל בין הטבע הרוחני לבין הטבע הגשמי. ללא עיסוק בחכמת הקבלה לעולם לא יוכל האדם לראות את "הנולד", דהיינו להכיר את הרע בכוח ולא בפועל.

היכולת לעבור במהירות ממדרגה למדרגה, להחכים מראיית מצבי ההתפתחות מראש, במקום לשהות בהם במשך שנים ובגלגולים רבים מכונה בפי המקובלים "ישראל מקדשין את הזמנים". "ישראל" הוא כינוי לכל אדם בעל רצון לחיבור עם הבורא מלשון "יָשָׁר-אל", ו"מקדשין את הזמנים" פירושו מקצרים את זמן ההתפתחות.

הכול נמשכים אחר אמצעים שונים להקלת מצוקת החיים: חוטים אדומים, קמעות, ברכות ושאר דברים הנראים כקדושים. כל דבר שאולי יעזור לחיי האדם מתקבל בברכה. משום כך יש הנוטים לחשוב שגם בקבלה ניתן למצוא דברים דומים. אך למעשה הקבלה אינה מסייעת ואינה מקדמת את האדם במישור העולם הזה.

הקבלה מרוממת את האדם למעלה ממישור העולם הזה בכך שהיא חושפת בפניו את המדרגה הבאה הרוחנית לעומת מדרגתו הנוכחית. בזכות הקבלה מרגיש האדם את תכונותיו הנוכחיות כרעות. הוא חש שעליו לרפאן ומשתמש מיד בחכמת הקבלה כבכוח המתקן. אם כן, האור המגיע אל האדם על ידי לימוד הקבלה מתגלה פעם כ"אור המברר את הכלים" ופעם כ"אור המתקן את הכלים". שמו הכולל הוא "אור התורה", דהיינו "האור המחזיר למוטב", הכוח המעלה את האדם למצב "הטוב המוחלט".

*

המקובלים העניקו לנו הסבר נצחי, מוחץ ומשכנע, ואין שכל שיוכל לעמוד כנגדו. אך בני האדם עדיין טומנים את ראשם בחול וחושבים שהרע יסתדר מאליו. אין הם נותנים את דעתם על המחר ומסתפקים בהרגשה טובה בהווה. הדבר נובע מכך, שתהליך ההתפתחות כרוך בעבודה נגד הרצון לקבל, דהיינו נגד התענוגים הגשמיים המאירים לאגואיזם מן העתיד. הדבר הקל ביותר הוא לעצום את העיניים ולהמשיך לעסוק בפעילויות העולם הזה, כדוגמת מין, אוכל ומנוחה, המעניקים סיפוק זמני.

רק כאשר האדם מתחיל להרגיש כאבים וייסורים במצבו, כאשר הוא מגלה כי מכל תענוגי העולם הזה אין הוא מתמלא בסיפוק – הוא בשל לעסוק בחכמת הקבלה. התפשטות חכמת הקבלה תאפשר לאדם להבין מבעוד מועד את התהליך הצפוי ולהתחבר להתפתחות על ידי הקבלה, וכל זאת לפני שיחוש ריקנות מתענוגי העולם הזה.

הפצת הקבלה מלווה קשיים ומורכבויות רבים. האנושות בנויה כפירמידה: בראשה בעלי הרצון לקבל המפותח השואפים לכבוד, לשליטה ולמושכלות, ובבסיסה מצויים בעלי רצון לקבל קטן יותר. על העוסקים בקבלה לפתח יכולת להסביר לפלגיה השונים של האוכלוסייה את מהות חכמת הקבלה ומה ניתן להשיג באמצעותה. עלינו לתור אחר אוזן קשבת בקהל העשויה לסייע לנו בפתרון הבעיה הכללית – שהרי כל חפצם של המקובלים הוא לחסוך סבל מבני המין האנושי.

"בחיי המעשה סותרות ארבעת המדות זו לזו

והמעט לנו את הקשיים המעשיים האמורים, המפריעים על דרכנו, חדלי האונים, הנה נוספה לנו עוד ערבוביא ומלחמה גדולה מבחינת הנטיות הפסיכולוגיות. כלומר, המדות עצמם השוררים בכל אחד מאתנו, באופן מיוחד ובסתירה מאיש לרעהו, להיות כי ארבע המדות הנזכרים, חסד ואמת, צדק ושלום, שנתחלקו בטבע בני האדם אם מתוך התפתחות, ואם מתוך החינוך – המה עצמם סותרים זה לזה.

כי כשנקח למשל את מדת החסד, בצורה מופשטת, אנו מוצאים את כח ממשלתה, שסותרת את כל המדות האחרות, – כלומר, שעל פי חוקי ממשלת החסד אין שום מקום להופעת יתר המדות בעולמנו".

מידת החסד היא נתינה מוחלטת והיא מאפילה על כל המידות האחרות. מידת החסד משתקת את כל התכונות האחרות ואין היא מניחה להן להראות את פעולתן. היא אינה מתחשבת במעשי האדם, באופני התנהגותו ובשינויים שהוא עובר. מידת החסד מוחקת את יגיעתו של האדם, מתעלמת מן המאמצים שהשקיע בתחום זה או אחר, ומשווה את כל מעשיו לקו אחד כאילו לא היה ביניהם כל הבדל.

מידת החסד עשויה להיחשב כטובה במקרים מסוימים, אך היא מנוגדת להתפתחות משום שהיא עומדת בסתירה לשינוי ומקבעת את האדם. אמנם היא נתפסת כלבבית, אך היא עלולה להיות הרסנית למדי, כגון אם המתייחסת לבנה בן העשרים כאל תינוק.

השורש לדבר טמון ביחסי הבורא והנברא. כאשר מתגלה מידת החסד של הבורא, כל פעולה עצמאית היכולה לבוא מן האדם משותקת: היא מביאה את האדם לידי מנוחה ולחוסר אפשרות לפעול בעצמו. האדם מגלה כי אהבתו האין-סופית של הבורא שולטת בו ואין היא מניחה לו להשתתף כהוא זה במה שקורה לו. אהבת הבורא מכסה על כל פשעי האדם, כפי שנאמר "על כל פשעים תכסה אהבה" (משלי י, יב). משום כך גילוי תכונת החסד בלבד אינו מאפשר לאדם להתפתח.

תהליך ההתפתחות כולל שימוש בכל ארבע המידות – חסד, אמת, צדק ושלום – בדרך מגוונת ומאוזנת. כל תהליך של גדילה והתפתחות מבוסס על הרגשת חיסרון, אך מחיסרון לבדו לא ניתן לגדול, שכן הוא מביא לידי ייאוש ומיתה. לאחר שהאדם מגלה את החיסרון שבו ואת חוסר יכולתו להתמודד עם הרע המתגלה בו, ניתנת לו אפשרות להיתלות בעליון.

הפער בינו לבין העליון הנגלה לאדם מכיל לא רק את גילוי החיסרון שבו עצמו, אלא גם את גילוי גדלות העליון. על האדם להתעלם מחסרונו הוא, להיאחז בעליון ולרצות שהעליון יהיה קשור אליו. לאחר מכן עליו לבקש מן העליון שיתייחס אליו במידת החסד, אף שהוא מצוי בחיסרון וחרף תכונותיו הלא-טובות ביחס לתכונות העליון. הגם שאינו ראוי לכך, התחתון מבקש מהעליון שיעזור לו. כתוצאה מכך, העליון מתחיל לעזור לו ומשתמש במגוון של מידות לשם כך.

התפתחות הנברא עד לדרגת הבורא אינה יכולה להיעשות על ידיכוח אחד בלבד, כיוון שהבורא והנברא נמצאים בתכונות מנוגדות. בנברא עצמו יש שני כוחות לפחות: כוח אחד הוא הכרת עצמו, מציאותו ותכונתו, והכוח השני הוא תכונת הבורא שבנברא. אם לא כן, לא היה יכול הנברא לדעת אל מי עליו להשתוות ולמי יוכל לפנות בבקשה לעזרה. כדי שיוכל לתקן את התחתון חייב גם הבורא להכיל את חלקי הנברא.

וכך מתוארים הדברים בשפת הקבלה:
העליון בנוי מ"עשר ספירות" משלו, והתחתון בנוי מעשר ספירות משלו. עשר הספירות מתחלקות לשני חלקים: (א) גלגלתא ועיניים (ג"ע); (ב) אוזן, חוטם, פה (אח"פ). בין האח"פ של העליון לבין הג"ע של התחתון חייב להתקיים קשר, משני הכיוונים. הדדיות זו מאפשרת את תיקונו של התחתון ואת העלאתו לדרגת העליון.

כל התפתחות מחייבת קשר בין ניגודים: כוח אחד דוחה וכוח אחר מקרב. דוגמאות רבות לכך מצויות בתחומי הטכניקה, המכניקה והתנועה. רק כאשר האדם מגדיר את המצב שבו הוא נמצא כרע, ואת המצב הבא שלו כטוב, מתעורר בו רצון להתפתח אל המצב הבא. הוא נמשך אליו עד שהוא משיג אותו. לאחר מכן יתגלה גם השלב הזה כרע, והמצב המתקדם יותר הוא שייחשב לטוב, וכן הלאה. ללא חיבור בין שני כוחות מנוגדים אין התפתחות. החיים והמוות, כוח המשיכה וכוח הדחייה, חייבים לפעול יחדיו בהתפתחותו של כל אובייקט – מתנועתו הפשוטה של הדומם ועד לשינויים בכוונות האדם.

ככל שהאדם מפותח יותר מתגלות בו סתירות רבות יותר, מחשבותיו אינן מניחות לו ועולמו סוער. הוא מכיל ניגודים רבים ושרוי בחוסר מנוחה. ללא המתח הפנימי הזה לא היה האדם יכול להתפתח. מצב הדומם, מצב המוות, הפוך לגמרי ממצב של חיים והתפתחות – הכול נרגע והניגודים נעלמים. "חי" הוא מי שמורכב ממידות מנוגדות. אין סתירה גדולה יותר מהסתירה בין אור וכלי, בין תכונות הבורא ותכונות הנברא, הנפגשות בתוך האדם. על אף הניגוד בין המידות השונות, עליהן להימצא בכלנברא ועליו לשלבן זו בזו. החיבור ביניהן נעשה מתוך הכרת האדם, שכל אחת מהן נחוצה לעלייתו לדרגה הרוחנית הבאה.

הפתרון טמון בשמירת הקצוות המנוגדים ולא במחיקתם. יש למצוא את נקודת החיבור ביניהם, אשר ממנה נולדת המדרגה הבאה. ככל שהאדם גדל ברוחניות, מורכבותו והקיצוניות שבו בולטות ומורגשות יותר ויותר.

מדידת יגיעת האדם

"מדת החסד מהי – חז"ל גדרו לנו (אבות ה'): 'שלי שלך ושלך שלך, חסיד'. ואם היו בני העולם כולו מתנהגים במדה זו, הרי בטלה והלכה לה כל התפארת והיקר שבמדת 'האמת והדין'. כי אילו כל אחד היה מוכן מטבעו לתת כל אשר לו לזולתו, ולא לקחת כלום משל זולתו – כבר בטל והלך לו כל ענין וגורם לשקר בעמיתו.

וגם אין מקום אז לדבר ממדת האמת כל עיקר, כי האמת והשקר הם יחסיים זה לזה. כי אם לא היה 'שקר' בעולם – לא
היה קיים מושג של 'אמת', ואין צריך לומר שגם שאר המדות שבאו רק לחזק האמת מסיבת חולשתו, היו מתבטלות.

והאמת, המוגדר באמירה: 'שלי שלי ושלך שלך', סותר את מדת החסד, ואינו סובל אותו לגמרי, כי אין זה הגון כלל מבחינת האמת לעמול ולהתיגע בשביל זולתו, כי מלבד שמכשיל את חברו, ומרגילו לנצל את זולתו – הנה האמת נותן, שכל אדם חייב לאצור רכושו לשעת הדחק, שלא יצטרך ליפול למעמסה על יגיעת זולתו.

ומלבד כל אלה, אין לך אדם שאין לו קרובים ויורשי רכושו, שעל פי האמת המה מוקדמים מאחרים, כי כן הטבע מחייב, שהנותן רכושו לאחרים נמצא משקר בקרוביו ויורשיו, בזה שאינו משאיר להם כלום".

האור העליון מתפשט מהבורא ומוליד את הרצון לקבל. בתחילה אין הרצון לקבל מרגיש את עצמו. רק לאחר שירגיש את עצמו ואת המאציל שלו ויכיר בהפכיות שביניהם, ייחשב הרצון לקבל לנברא. לשם כך חייב הרצון לקבל להתכלל מתכונות הבורא, מתכונות האור המוליד אותו. האור ממשיך לפתח את הרצון לקבל בתהליך בן ארבעה שלבים, המכונים ארבע אותיות הוי"ה, או שם ה'.

בתהליך זה מטביע הבורא בנברא את תכונותיו. בסופו של התהליך נכלל הנברא מטבעו שלו ומטבע הבורא. הוא מרגיש את עצמו בין שני סוגי הטבע הללו, ומתוך כך הוא מוכן לפעול. ארבעת השלבים הם השורשים לארבע המידות העתידות להתפתח מהם. מן השלב הרביעי תתפתח מידת האמת, ומשלושת השלבים שקדמו לו תתפתחנה המידות חסד, צדק ושלום.

אילו ראה האדם לתוך החומר, כיצד פועל כוח ההתפתחות על התכונות הטבעיות של כל נברא, לא היה לו כל קושי להנהיג את מידת האמת בעולם. ניתן היה לשקול כל אדם לפי צורתו האמיתית המוחלטת. הייתה מתאפשרת השוואה ביחס להשקעה, השוואה במקום שבו פועלת הבחירה החופשית של האדם; לא בתכונותיו המולדות או בחינוך שהקנתה לו החברה, כי אם בבחירתו החופשית שאינה תלויה באלה.

היכולת למדוד את יגיעתו האמיתית של האדם נקראת "מידת האמת", אך למודד חסרים נתונים אין-ספור. הוא רואה יצור, תוצר של בית חרושת, הבנוי ממערכות ומפריטים שונים. אין זה האדם עצמו, אישיותו, אלא תוצר שאינו תלוי בו עצמו כלל. כדי למדוד את יגיעת האדם יש לאתר את הגרעין הקטן שבאדם שבאמת תלוי בו עצמו. כל עוד איננו מסוגלים לכך, אין האנושות יכולה להנהיג יחס לזולת על פי מידת האמת. משום כך אנו משתמשים בתכונות האחרות.

עלינו להבין כי האדם ניצב בפני בעיה: האמת נסתרת ממנו ואין הוא מסוגל להעריך נכונה את הזולת, את האנושות, את הבריאה ואת עצמו. עליו לבנות תחליף שיעזור לו להתייחס נכון למציאות, לזולת וליגיעתו. אמנם התכונות האחרות – חסד, צדק ושלום – אינן אמיתיות, אך שילוב נכון בינן יוצר מעין מנגנון, המציג בפני האדם תמונה הקרובה לתמונה הנסתרת – תמונת האמת הפנימית החבויה בתוך הטבע, שאיננו מסוגלים להבחין בה.

ב"הקדמה לפנים מאירות ומסבירות" דן בעל הסולם בארבע המידות הללו. חוסר היכולת להעריך את הזולת על פי מידת האמת גורם לכך שהאמת נזנחת הצידה, כפי שנאמר "ותשלך אמת ארצה" (דניאל ח, יב). אך בסופו של דבר עתידה האמת להתגלות מתוך הרצון המתוקן, כפי שנאמר "אמת מארץ תצמח" (תהלים פה, יב).

שוויון מלאכותי

"וכן השלום סותר לצדק. כי כדי לעשות שלום בציבור, מוכרחים להיות התנאים כמות שהם קיימים, המבטיחים לפי תוכנם לזריזים ולפיקחים, המשקיעים ממרצם ומשכלם – להתעשר, ואילו המתרשלים והתמימים – להיות עניים.

כך, שבעל המרץ נוטל חלקו, וחלק חברו המתרשל, ונהנה מחיים טובים ביותר, עד שלא נשאר עוד למתרשלים ולתמימים אפילו כדי חיותם ההכרחית, ונשארים על כן בעירום ובחוסר כל, ובנושאים מרובים".

לבני האדם אגו מפותח, ואם מתגלה למי מהם אפשרות לנצל את זולתו, הוא יעשה זאת בלא התחשבות. מכיוון שהבורא הוא שיצר את ההבדלים בין בני האדם, הרי הוא האחראי לחוסר השוויון. אמנם יש הסבורים כי ההצלחה היא תוצאה של ההשקעה, וכי כל מי שישקיע – ירוויח, אך למעשה ההצלחה תלויה בהצטיינות טבעית מולדת ובמערכות ההשגחה הפועלות סביב האדם.

המוצלחים מנצלים את הנחשלים במידה הולכת וגוברת, והחברה האנושית אינה מצליחה לתקן את שורש העיוות, שכן זהו מעשה הבורא. גם אם ניצור לכל הילדים מסגרות חינוך שתנאיהן זהים, לא נוכל לכפר על חוסר השוויון ולתקן במידת-מה את המקולקל. כל מערכות השוויון המלאכותיות שהטמענו בחברה כדי ליצור צדק אינן אלא זריית חול בעיני עצמנו. "מערכות התיקון" אינן מתקנות דבר ואף מגבירות את ההרס בחברה. אין הן מאפשרות לזריזים ולמצליחים להתפתח והן אף פוגעות ביכולתם לסייע לנחשלים. הנה כי כן, בסופו של דבר הכול מפסידים.

חינוך רוחני הוא הדרך היחידה להביא את החברה לשוויון ולאפשר לכל אדם להתפתח. חינוך זה מאפשר לכל אחד לראות את חלקו במערכת העליונה אשר בה הכול שווים; כל חלק וחלק חשוב לתפקוד המערכת הכללית. לאחר שישיגו בני האדם את ההתחברות הנכונה כחלקי מערכת שלמה, הם יוכלו לנהל חלוקה צודקת גם במישור הגשמי. רק אז יוכל להתקיים חוק החיות של המערכת המושלמת: "מכל אחד כפי יכולתו, ולכל אחד לפי צרכיו".

יש להגיע להתפתחות רוחנית, להכיר מתוכה את הנחיצות בשוויון, ורק לאחר מכן להביאו למישור הגשמי. לא ייתכן תיקון כלשהו בעולמנו שלא בדרך זו. במאמר "מהותה של חכמת הקבלה" כותב בעל הסולם כי לא ניתן להשיג את העולם הזה לפני השגת הכוחות והפעולות שבעולם העליון. רק לאחר הכרת השורשים הרוחניים העליונים ניתן להבין את ענפיהם הגשמיים שבעולמנו, ולא להפך.

יגיעה סגולית

הערכת אדם על פי מידת האמת מתבטאת בהתייחסות רק אל החלק שבאדם שבו תלויה הבחירה החופשית ואל היגיעה שהשקיע מבחירתו. כל הנתונים האחרים כאילו אינם קיימים במציאות. דוגמה לכך ניתן לראות בדרך שבה מתייחס האדם לחלקי גופו. גוף האדם מורכב ממגוון של איברים. יש איברים חשובים מאוד, כמו המוח, הלב והכבד. אחרים, כדוגמת הידיים או הרגליים, אינם הכרחיים להמשך קיומו של הגוף כולו וניתן לקטוע אותם במקרה הצורך. למרות זאת, האדם אינו מתייחס לאיבר אחד כאל חשוב ולאחר כאל חסר חשיבות. כזאת היא הגישה למציאות לפי מידת האמת.

לא ייתכן כי יחס האדם לזולת יושפע מן הנתונים שטבע בו הבורא. ניתן לשפוט את האדם רק לפי תרומתו החופשית, ומתוך הכרת החשיבות של הימצאותו בחברה. אם תובא בחשבון רק היגיעה הסגולית, ניתן יהיה לקבוע ללא כל קושי מי אדם טוב יותר ומי פחות. באותו אופן ממש שוקל הבורא את האדם ומאפשר לו לעלות בסולם המדרגות של העולמות הרוחניים. במסגרת העולם שלנו האדם אינו מסוגל להנהיג יחס דומה. רק לאחר שנשיג את העולם הרוחני ונשנה את עולמנו בהתאם אליו, יבוא הכול על מקומו בשלום.

"וזה ודאי בלתי צודק, להעניש את המתרשלים והתמימים במדה מרובה כל כך, אשר על לא חמס בכפיהם. ומה חטאם ומה פשעם של האומללים הללו, אם ההשגחה לא העניקה להם את הזריזות והפיקחות, להענש ביסורים הקשים ממות. הרי שאין צדק כלל בתנאים של השלום, והשלום סותר לצדק.

וכן הצדק סותר לשלום, כי אם נסדר את חלוקת הרכוש על פי הצדק, דהיינו, לתת למתרשלים ולתמימים חלק חשוב בערכו, עם הזריזים ובעלי המרץ – כי אז בעלי הכח והיזמה הללו, ודאי לא ינוחו ולא ישקוטו, עד שיפילו את ההנהגה הזו, המשעבדת את הגדולים, בעלי המרץ, ומנצלים אותם לטובת החלשים הללו. ואין על כן שום תקוה לשלום הציבור – הרי שהצדק סותר לשלום".

מידת החסד היא נתינה מוחלטת, והרֶשַע כנגדה הוא קבלה מוחלטת. אמת היא חלוקה על פי התוצאות, אך יש להתחשב גם בתנאים ההתחלתיים. בניגוד למידת האמת, החברה האנושית מתייחסת לכל בני האדם כאילו היו שווים. היא טועה לחשוב שהשוואת תנאי החינוך וכיוצא בהם מאפשרת לשקול את התנהגות האנשים בדרך זהה, והיא אף מכנה זאת צדק. מובן שיחס כזה אינו צדק כיוון שהוא מתעלם מן הנתונים שאינם תלויים באדם.

על כל הבעיות שנוצרו במהלך השימוש במידות האחרות מנסה החברה לפצות בדרך של שלום, ובסיכומו של דבר אנו חסרי אונים. מלבד האמת, כל המידות שקריות; משום כך לא ישקוט העולם עד שיבוא אל גמר התיקון. כל עוד אנו שרויים בקבלה עצמית, לא נוכל להגיע לאיזון אופטימלי שיאפשר למידת האמת, המידה האידאלית, להתקיים.

רק כאשר יתקן כל אחד מבני האדם את עצמו להשפעה מוחלטת לבורא, בדומה להשפעת הבורא אלינו, יהיו הכול שווים. שוויון זה יהיה אמיתי משום שלא יושפע מן התנאים ההתחלתיים ומתוצאותיהם. כל אחד ישפיע את המקסימום מחלקו היחסי. הרצון השלם להשפיע לבורא הוא לבדו ישווה בין איש לרעהו, ובדרך זו יגיעו הנבראים ליישום מידת האמת.

מידת האמת לא תוכל לעולם להתקיים בקבלה עצמית כי אם בהשפעה בלבד. בהשפעה כל אחד תורם ככל יכולתו על פי תנאיו הטבעיים, ומשום כך אין צורך למדוד כמה הוא תורם. הכול משתווים בכך שהם משפיעים במידה המרבית ומתחברים לנשמה הכללית כחלקי מערכת אחת שלמה: "כאיש אחד בלב אחד"".

"מדת היחידיות בתוך האיגואיזם פעולתה הרס וחורבן

והנך רואה, איך המדות שבנו מנגחות ונלחמות זו בזו, ולא רק בין כתות לכתות, אלא בכל אדם יחיד, נמצאות ד' המדות שולטות בו בבת אחת, או בזה אחר זה, ונלחמות בקרבו, עד שאין מקום לשכל הישר לסדר אותם, ולהביאם לידי הסכמה מוחלטת אחת.

והאמת היא, ששורש כל הערבוביא הרבה השוררת בנו, אינו יותר ממדת 'היחידיות' הנזכר לעיל, המצויה בכל אחד ואחד מאתנו, אם פחות ואם יותר.

והגם שבארנו בה טעם יפה וגבוה, מאד נעלה, אשר מדה זאת נמשכת לנו ישר מהבורא ית', יחידו של עולם, שהוא שורש כל הבריות, עם כל זה מתוך שהרגשת היחידיות התישבה בתוך האיגואיזם הצר שלנו, נעשתה פעולתה הרס וחורבן, עד שהיתה למקור לכל החורבנות שהיו ויהיו בעולם".

מידת היחידיות יוצרת בכל אדם הרגשה כי הוא מיוחד במינו. כאשר אדם מצוי בתוך האגואיזם הצר שלו ורואה רק את טובתו האישית, הדבר מתבטא בצורה שלילית. לעומת זאת, אם האדם מצוי בהשפעה, תכונת היחידיות באה לידי ביטוי לטובת העולם.

תכונת היחידיות מקורה בבורא, שהוא אחד ויחיד. הרגשת היחידיות קיימת בכל אדם, וככל שהאדם מתפתח הוא נעשה אינדיבידואליסט יותר ויותר. הוא מרגיש את עצמו מיוחד ונבדל מן האחרים בחברה. הדבר בולט בקרב העם היהודי, שהוא בעל האגו המפותח ביותר: לכל איש דעה משלו בכל דבר ועניין.

בשלב הראשון של ההתפתחות על פי שיטת הקבלה, הרצון לקבל מנוטרל. לאחר מכן הוא מתגלה רק במידה שבה האדם מסוגל לתקן אותו, דהיינו להשתמש בו כבאמצעי להשגת הבורא. ככל שהאדם ישקיע יותר בהתפתחותו הרוחנית ויהיה מוכן להתקדמות, יתגלה בו הרצון לקבל ביתר תדירות וביתר עוז כדי לאפשר לאדם להתקדם אל עבר "גמר התיקון".

ללא ספק, מוטב שבאנשים שאינם נמצאים בדרך התיקון יהיה רצון לקבל קטן, כמאמר הכתוב "שינה לרשעים – הנאה להן והנאה לעולם" (סנהדרין עא ע"ב). אך הרצון לקבל מוכרח לדחוף את האדם לעבר התיקון. אםאין האדם מקדים את לימוד הקבלה, יתפתח בו הרצון לקבל באופןשיגרום לו ייסורים, והם יובילו אותו לשאלה על מהות החיים – וממנה אל הקבלה.

כל אדם מרגיש מיוחד

"וכאמור, אין לך אף אדם אחד בעולם שיהיה בן חורין ממנה וכל החילוקים המה רק באופני ההשתמשות עמה, אם לתאות לב, אם לממשלה, אם לכבוד, שבהם נבדלים הבריות זה מזה. אבל הצד השוה שבכל בריות העולם הוא, שכל אחד מאתנו עומד לנצל לכל הבריות לתועלתו הפרטית, בכל האמצעים שברשותו, ומבלי לקחת בחשבון כלל שהולך להבנות על חורבנו של חברו.

ולא חשוב כאן כלום הוראת ההיתר שכל אחד ממציא לעצמו, על פי כוון המתאים לו, כי 'הרצון הוא שורש השכל' ואין 'השכל שורש הרצון'. והאמת ניתנת להאמר, שככל שהאדם גדול יותר, ומצויין ביותר – באותו השיעור ממש מדת היחידיות שבו, גדול ומצויין ביותר".

כל אדם הוא בעל נשמה נבדלת משל עצמו ובכל אדם נמצא חלק שמקורו בבורא. אופני השימוש במידת היחידיות משתנים מאדם לאדם. האחד רוצה להיות רופא דגול, האחר – עבריין מתוחכם, שלישי ספורטאי בעל הישגים – כל אדם צריך דבר-מה שיוכל להתגאות בו. הסיבה למידת היחידיות היא השורש השונה שבנשמת אדם הראשון המצוי בכל אחד מאיתנו.

אמחיש את הדבר בעזרת סיפור ששמעתי ממורי, הרב"ש. בזמנו, כאשר התגורר הרב"ש בגבעת שאול בירושלים, נסתם צינור הביוב. השרברב שהוזמן בא מלווה בשוליה מתלמד. פשט השרברב את בגדיו, נכנס לתוך בור הביוב, ובמהלך עבודתו צעק לעבר המתלמד שיוריד לו כלי עבודה שונים. כשיצא מבור הביוב, מלוכלך מכף רגל ועד ראש, פנה השרברב לשולייתו בפני כולם ואמר לו בגאווה, כי אם ילמד לעשות את העבודה כהלכה, יוכל להיות מומחה כמוהו ולפתור בעיות ביוב שאיש לא מסוגל לפותרן. אם כן, אנו רואים שאף על פי שהתעסק בפעולה דוחה למדי, הרגיש השרברב את עצמו מיוחד. אכן, כל אדם רוצה שיהיה לו דבר-מה שרק הוא מיוחד בו ושואף להרגיש את ייחודיותו, דהיינו שאין איש כמותו בעולם כולו.

כאמור לעיל, האנושות מסודרת במבנה של פירמידה. אמנם ככל שהמדרגה נמוכה יותר מספר האנשים בה גדול יותר, אך אין בכך כדי לבטל את הרגשת היחידיות של כל אחד מהם, שכן האדם אינו מרגיש את אשר מחוץ לו, אלא את עצמו בלבד.

עלינו להבין כי הרצון לקבל שבכל אחד מאיתנו שונה מזה של חברו. משום כך אין איש היכול להבין את זולתו, לדמות את שמחתו או את צערו, את הטעמים שהוא חש ואת כל המתרחש בתוכו. רק כאשר האדם יוצא מחוץ לגופו, דהיינו מצמצם את האגו שלו ומקבל במקומו את רצון הזולת, הוא יכול להבין את האחר. באהבתו לזולת האדם קונה את החיסרוןשל הזולת. רק אז הוא מסוגל להרגיש את אשר מרגיש האחר ולמלא את רצונו.

נשאלת השאלה, האם מבנה הפירמידה יישאר גם בגמר התיקון. ובכן, בכל הקשור לרצונות עצמם, הרי שכל אחד נשאר בתכונות המקוריות שלו; אך באשר לתיקון, כל מי שתיקן את עצמו הופך להיות חשוב ככל האחרים. הכול שונים זה מזה בתנאיהם ההתחלתיים, אולם כשמדובר בתוצאה הסופית המתוקנת, אין גדול ואין קטן – כל המתקן את עצמו בשלמות משתווה לאחרים שעשו זאת. צורתה הסופית של המציאות הוא עיגול אין-סוף שבמרכזו הנברא – הרצון לקבל המתוקן. העיגול הוא צורה שכל נקודה בה נמצאת במרחק שווה מהמרכז ולכן הוא מסמל את השוויון.

צורת השימוש בטבע היחידיות

"צורת השימוש בטבע היחידיות כנושא התפתחות בפרט ובכלל

עתה נחדור להבין התנאים הישרים, שיתקבלו סוף סוף על האנושות, לעת הופעת הזמן של שלום העולם; ולדעת במה כחם של התנאים הללו יפה, להביא את חיי האושר ליחיד ולציבור, וכן את הנכונות שישנה באנושות, לרצות להעמיס על עצמם לבסוף תנאים מיוחדים אלו.

נחזור לדבר היחידיות שבלב כל אדם, העומדת לבלוע להנאתה את כל העולם ומלואו. ושרשה, שהוא נמשך ישר מיחידו של עולם, לבני האדם שהם ענפו כנ"ל.

כאן עומדת השאלה ותובעת לעצמה תשובה, איך יצוייר שתתגלה בתוכנו בצורה מקולקלת כזו, שתעשה לאבי אבות כל מזיקי ומחריבי עולם, ואיך מהמקור של כל בנין, יתמשך ויצא המקור של כל חורבן – ואי אפשר להניח לשאלה כזאת בלי פתרון".

בעל הסולם אומר כי בני האדם הם ענפיו של "יחידו של עולם", דהיינו של הבורא, וכוונתו לחלק האלוקי ממעל הנמצא באדם. חלק זה דווקא גורם לאדם להתנהג כאילו היה הרשע הגדול בתבל. לולא הרגשת היחידיות היה האדם מתנהג כחיה הטורפת כדי אוכלה ולא יותר מכך.

מידת היחידיות מחייבת את האדם לדכא את הזולת ואונסת אותו להרגיש את עצמו כגדול מכולם. בגללה האדם מפיק הנאה מדיכוי האחר ומהשפלתו. אין הוא נהנה מן המצוי ברשותו אלא מכך שאין זאת לאחרים. תופעות כאלה אינן מצויות בדומם, בצומח או בחי אלא באדם בלבד, וכולן נובעות ממידת היחידיות. השאלה היא, מדוע מידת הבורא המצויה באדם פועלת בדרך כה גרועה?

"אמנם יש שני צדדים במטבע היחידיות האמורה, כי אם נסתכל בה מצדה הא' העליון, דהיינו, מצד השתוותה עם יחידו של עולם, הרי היא פועלת רק בצורה של 'השפעה לזולתו', שהרי הבורא ית' כולו משפיע, ואין בו מצורת הקבלה ולא כלום, כי לא חסר לו מאומה, ואינו צריך לקבל דבר מבריותיו שברא, לכן, גם היחידיות שנמשך אצלנו ממנו ית', מחויבת שתפעל גם כן רק בצורות של 'השפעה לזולתו' ולא כלום 'לקבל לעצמו'.

מצדה הב' של אותה המטבע, דהיינו, מבחינת צורת פעולתה המעשית שפועלת בנו, – נמצא שפועלת בכוון הפוך לגמרי, כי פועלת רק בצורות של 'קבלה לעצמו', כגון הרצון להיות העשיר הגדול היחיד בכל העולם וכדומה, באופן, שב' הצדדים האמורים הן ב' קצוות רחוקים זה מזה בתכלית המרחק, כרחוק מזרח ממערב.

בזה מצאנו הפתרון למה ששאלנו, איך אפשר שאותה היחידיות הנובעת ומגיעה אלינו מיחידו של עולם, שהוא המקור לכל בנין – תהיה משמשת בנו למקור כל חורבן. –והוא, כי זה הגיע לנו מתוך שאנו משמשים בכלי היקר הזה בכוון ההפוך, שהוא קבלה עצמית.

ואיני אומר שהיחידיות שבנו לא יארע לה לעולם שתפעל בנו בצורת השפעה לזולתו. כי אי אפשר להכחיש שנמצא בתוכנו אנשים, שהיחידיות פועלת בהם גם בהשפעה לזולת, כמו המפזרים רכושם לטובת הכלל, וכן המפזרים כל יגיעתם לטובת הכלל, וכדומה.

אלא אותם ב' הצדדים שבמטבע שתיארתי, מדברים רק מב' הנקודות שבהתפתחות הבריאה, המביאה כל דבר לשלמותו. החל מהעדר, ומטפסת ועולה במדרגות ההתפתחות לאט לאט, ממדרגה למדרגה גבוהה ממנה, ומשם ליותר גבוה, עד הגיעה לתכלית גבוהה, שהיא מדת השלמות הקצובה לה מראש, ושמה תשאר קיימת כן לנצח.

כי סדר ההתפתחות של ב' הנקודות היא: א' נקודת ההתחלה שהיא הדרגה התחתונה, הקרובה להעדר הגמור, והיא המתוארת בצד הב' שבמטבע. ב' נקודת תכלית הגובה ששמה תנוח ותשאר קיימת לנצחיות. והיא המתוארת בצד הא' שבמטבע.

אמנם תקופה זו שאנחנו נמצאים בה, כבר התפתחה במדה מרובה, ועלתה כבר מדרגות רבות, והתרוממה למעלה משלבה התחתון שהוא צד הב' הנזכר, והתקרבה במדה נכרת אל צד הא', ועל כן כבר נמצאים בנו אנשים המשמשים עם היחידיות שלהם בצורות של 'השפעה לזולתו', אלא שעדיין מועטים המה, להיותנו נמצאים עוד באמצע הדרך של ההתפתחות.

וכשנגיע לנקודת הגובה העליון של המדרגות, נשמש כולנו ביחידיות שלנו רק בצורה של 'השפעה לזולתו', ולא יארע אף פעם לשום אדם שישמש עמה בצורות של 'קבלה לעצמו'".

האדם כלול משתי נקודות קוטביות שעליהן להגיע לעוצמתן המרבית. הנקודה הגבוהה היא יחידיות הבורא, והנמוכה היא טבעו האגואיסטי של הנברא. התעצמות שתי הנקודות האלה נעשית על ידי טיפוס האדם בסולם המדרגות "מתתא לעילא", כלומר מלמטה למעלה, מן העולם הזה ועד לעולם האין-סוף. במהלך הדרך מפעיל האדם רצון לקבל גדול יותר ויותר, תוך כדי שימוש נכון במידת היחידיות שבו.

מימוש יחידיות האדם בא לידי ביטוי ברכישת רצון לקבל מרבי הפועל ב"על מנת להשפיע" לבורא. רכישת כוונת ההשפעה על פני הרצון לקבל הופכת את האדם לעצמאי. כשם שהבורא מיוחד בהשפעה, כך נעשהגם האדם מיוחד בהשפעה. כוונת ההשפעה היא היא דמות האדם שבאדם ובה הוא עצמאי לחלוטין משליטת הבורא, שווה לו, דומה לו ושותף לו.

תנאי החיים של הדור האחרון

"ועל פי הדברים הללו, מצאנו הזדמנות, להסתכל בתנאי החיים של דור האחרון, הזמן של שלום העולם, בזמן שהאנושות כולה תגיע לנקודת הגובה של צד הא', ויהיו משמשים עם היחידיות שלהם רק בצורה של 'השפעה לזולתו' ולא כלל בצורה של 'קבלה לעצמו'.

וכדאי להעתיק כאן את צורות החיים האמורה, במדה שתשמש לנו לקח ומופת, ולהתיישב בדעתנו תחת שטף גלי החיים שלנו,
אולי כדאי ואפשר גם בדורנו לעשות נסיון, להדמות לצורת החיים האמורה".

האנושות טרם הגיעה לתנאי החיים של הדור האחרון, וודאי שאינה נמצאת בהשפעה לזולת. למרות זאת ממליץ בעל הסולם לחברה המעוניינת בהתפתחות רוחנית, להעתיק משהו מצורת החיים של הדור האחרון.

אילו ניתן היה להבין במידת-מה מהו הדור האחרון, מה טיבם של האדם ושל החברה הנמצאים בדבקות עם הבורא, באהבת הזולת ללא שום פנייה עצמית, היה אפשר להעתיק ולחקות צורה זאת. אך גם זה נבצר מהאדם. כל המאמצים לא יוכלו להביא לצורה שתידמה לצורה השלמה, שהרי אין בפני האדם דוגמה לכך. אף על פי כן מדגיש בעל הסולם: "כדאי להעתיק כאן את צורות החיים האמורה, במדה שתשמש לנו לקח ומופת, ולהתיישב בדעתנו תחת שטף גלי החיים שלנו, אולי כדאי ואפשר גם בדורנו לעשות נסיון, להדמות לצורת החיים האמורה".

עלינו לנהוג כילד המחקה את הגדולים ממנו: אין הוא מבין את מעשיהם, אך הוא מעתיק אותם כפי יכולתו. כתוצאה מפעולות בלתי מבוקרות אלה הנעשות בבלי דעת, הילד מתפתח בהדרגה. כך גם אנו –עלינו להעתיק את עצות המקובלים ולבצען כאותו ילד, בדומה לחיקויו של קוף או לפעולתה של מכונת העתקה. אין לנו לערב בזאת את שכלנו או לדרוש הרגשה ומילוי. נתעלם מכך שאנו מבולבלים, קטנים וחסרי הבנה בכל ה"משחק" הזה. אף שאנו עשויים להרגיש כי בחיקוי כזה אנו משקרים לעצמנו ולסביבתנו, נתעלם מכך משום זהו התנאי לגדילה.

אם נממש את עצות המקובלים כפי שהן נוכל לגדול. בדומה לילדים המידמים להוריהם, כך נוכל גם אנו להידמות לגדולים, המקובלים, ששימשו לנו כדוגמה ומהם לקחנו עצה. המאמץ הוא העיקר, כיוון שהוא מעורר את "האור המקיף", הגורם היחיד להתפתחות.

"תנאי החיים של הדור האחרון

... ראשית צריך כל אחד להבין היטב, ולהסביר לסביבה שלו, אשר שלום החברה, שהיא שלום המדינה ושלום העולם – תלויים זה בזה לגמרי, כי כל עוד שחוקי החברה אינם משביעים רצון לכל יחיד ויחיד שבמדינה, ומשאירים מיעוט בלתי מרוצה,
מהנהגת המדינה, הרי המיעוט הזה חותר תחת הנהגת המדינה ומבקש להפילה".

כל עוד האנושות אינה נמצאת בשלב ההתפתחות האחרון, שבו הן החברה והן הפרטים שבה מתוקנים, תמשיך לרחף מעל ראשה סכנה מתמדת. רבים מרגישים תסכול מהמצב הנוכחי ומעוניינים בשינוי. הם אינם בוחלים בשום אמצעי להשגת מטרותיהם ולכן שרויה האנושות כולה בסכנת השמדה ממשית. יש לשים לב כי התקופה שבה כתב בעל הסולם את הדברים שונה מאוד מימינו אלה; כיום השפעתו של אירוע המתרחש במקום כלשהו על האנושות כולה מובהקת מתמיד. לפיכך עלינו להבין כי אין לנו ברירה אלא להתקדם לקראת הצורה המתוקנת. מודעות הציבור והפרט לסכנת החיים שבה הם נתונים תלך ותגבר, וכך תיווצר אוזן קשבת לחכמת הקבלה.

ילדים יודעים בבירור שאם ירפו את אחיזתם מחפץ שהם אוחזים, למשל צלחת, היא תיפול ותישבר והם יבואו על עונשם. אין הם יודעים מה הסיבה לנפילת הצלחת, אך כשהם גדלים ולומדים על חוק המשיכה, הם מבינים כי מדובר בחוק פיזיקלי. בדומה, יש להסביר לאנושות כי אנו חיים בתוך מערכת בלתי משתנה, ולא ניתן להימלט ממנה או להיחלץ מתוכה. מעשה שגוי של יחיד משפיע על הכול, וגדילת הרצון לקבל רק מהדקת עוד ועוד את הקשר בין האנשים.

נפילתה של בורסה, סופת הוריקן, פיגוע טרור או שינוי פוליטי במקום מסוים משפיעים מיד על העולם כולו. לא רחוק היום שבו ירגיש כל אדם את העולם כמערכת שחלקיה קשורים זה לזה. הוועדות והגופים הבין-לאומיים המוקמים לעתים תכופות מעידים על כך. יוזמות אלה הן תולדה של ההבנה כי העולם הפך למקום קטן, והאנושות כולה נמצאת באותה סירה.

לאמיתו של דבר, הדברים חמורים אף הרבה יותר מהנראה לעינינו: הרצונות והמחשבות של בני האדם משפיעים זה על זה. האגו הבוער הורס כל דבר. כולם רוצים להשמיד את כולם, וגם אם אינם רוצים בכך, כבר אין הם מסוגלים לנהוג אחרת. גם החזקות והגדולות שבמדינות תבל מעוניינות לחיות בשלום, שכן חוסר התועלת בכיבוש גלוי לעין-כול והכובש הוא המנוצח, ובכל זאת האגו דוחף את האנושות להמשיך
ולשגות שוב ושוב. מי שמרגיש את האגו הבוער שלו יודע עד כמה הוא בלתי ניתן לשליטה.

אילו היה אפשר להפחית במקצת את עוצמת האגו: לחזור למידה פחותה של קלקול אגואיסטי ולערכים שהיא הכתיבה לפני חמישים שנה, לסובב לאחור את כפתור הוויסות הדמיוני ולהירגע מעט – היה העולם כולו מביע לכך הסכמה גורפת. בזמננו כבר מובן שהאגואיזם הוא המקור לכל הצרות והייסורים.

אמנם האנושות סבלה מאז ומעולם וההיסטוריה האנושית רצופה מלחמות, אך כיום המצב אחר לחלוטין. בתחילתה של המאה העשרים ואחת אין לאן לברוח, והמצב מחמיר מרגע לרגע. אם תסרב האנושות להבין את חומרת מצבה מבעוד מועד, תטפח המציאות על פניה ו"מה שלא יעשה השכל יעשה הזמן". הרצון לקבל יגדל ועימו יתגברו גם הצרות. חכמת הקבלה היא הדרך היחידה שבאמצעותה יוכל האדם לשלוט על האגו ההרסני.

"ואם אין כחו מספיק להלחם עם הנהגת המדינה פנים בפנים – הריהו צודה להפילה בדרך עקיפין, כגון לשסות המדינות זו בזו, להביאם לידי מלחמה, כי טבעי הדבר שבעת מלחמה יתוספו עליהם הרבה בלתי מרוצים, אשר אתם יש להם תקוה להשיג רוב מכריע להפיל הנהגת המדינה. ולהקים הנהגה חדשה נוחה להם, הרי ששלום הפרט הוא גורם ישיר לשלום המדינה".

מחרחרי ריב יש בשפע. למשל, בכנסת ישראל יושבים גם אנשים המעוניינים במלחמות לרווחתם האישית. בקרב אנשי התעשייה והכלכלה ניתן למצוא גם כן מחרחרי מלחמה. בדרכו להשגת מטרותיו האגואיסטיות אין האדם בוחל באמצעים. כל עוד לא יתוקן הרצון לקבל יימשכו המאבקים ותגבר הרגשת חוסר הביטחון. אמצעי הלחימה נעשים הרסניים יותר, וחלקם נסחרים בשוק החופשי במחיר השווה לכל נפש.

המטרה העומדת מאחורי כל זאת היא לחייב את האדם לחשוב על הסיבה למתרחש. עליו להבין כי האגו שלו חייב תיקון. כל הניסיונות – הפרטיים, הלאומיים או הבין-לאומיים – להקמת מערכות ריסון לרצון לקבל האגואיסטי, הפרטי והכללי, הבוער והמאיים להשמיד את האנושות, יעלו בתוהו. האגואיזם שבמין האנושי הוא יסודה וסיבתה של ההתפתחות. התפתחות זו מיועדת להביא את האדם להכרה בכך, ולחיפוש אחר מכשיר לתיקון האגו. בנסיבות אלה תתגלה חכמת הקבלה.

"ולא עוד אלא אם ניקח בחשבון את אותו החלק הנמצאים תמיד במדינה אשר המלחמה היא אומנותם, וכל תקוות הצלחתם, כמו מלומדי המלחמה, והעוסקים בהספקת צרכי החימוש – שמבחינת האיכות החברתית הם מיעוט חשוב מאד, ואם עוד נצרף עליהם את המיעוט שאינם מרוצים, מהחוקים הקיימים הרי לפניך בכל שעה רוב בנין גדול המשתוקקים למלחמות ולשפיכות דמים".

אי-שביעות הרצון גורמת לחוסר יציבות בעולם כולו ולא ניתן לתכנן ולו גם צעד אחד קדימה. בעבר נהוג היה לתכנן תכניות לטווח של עשרות שנים ומהן לגזור תכניות פעולה לפרקי זמן קצרים יותר, אך בימינו אסטרטגיה כזאת בלתי אפשרית בעליל. חוסר היציבות ואי-הוודאות גוברים בקצב מסחרר, המדע שרוי במבוכה ואינו מסוגל לספק תשובות, והאנושות מוצאת את עצמה חסרת אונים.

"הרי ששלום העולם ושלום המדינה תלויים זה בזה. ואם כן נמצא בהכרח, שאפילו אותו החלק שבמדינה אשר מרוצה כעת מהחיים הקיימים שהם הזריזים והפקחים – עדיין לפניהם דאגה רבה לבטחון חייהם מחמת המתיחות מאותם החותרים תחתיהם.

ואם היו מבינים את ערך השלום האמור, היו שמחים לקבל בהחלט סדרי החיים של דור האחרון כי כל אשר לו יתן בעד נפשו".

בעל הסולם כותב שיש לפנות תחילה אל החוששים מפני אובדן המצב הקיים. ריבוי הנכסים גורם כמובן לריבוי דאגה. כדאי להסביר לבעלי הממון כי יש דרך להימנע ממהפכות, ממלחמות, מהשמדה ומאובדן כללי, ולבחור בשינוי הדרגתי לעבר עתיד בטוח ושלום כולל.

חיי האדם לא יהיו מתוקנים ושלווים בטרם יממש את צורת החיים של הדור האחרון. בני האדם חיים על פני כדור הארץ הקטן, והכוחות הפועלים סביבם יביאו אותם ליישם את מטרת הבריאה הנקובה מראש. כלומר, הטבע יחייב את האנושות להיתקן.

האגו יתרצה ויסכים לנתינה רק אם יסופקו לו הסברה, הרגשה והבנה, שהוא ראוי לפיצוי גבוה, נצחי ושלם מהכוח העליון. הויתור הנדרש מן האדם בביטול האגו הוא כה גדול, ולמעשה זהו ויתור על כל העולם הזה, על כל חיי האדם. בעולם הזה לא יכולה להימצא תמורה לוויתור שכזה, כיוון שזהו ויתור על העולם עצמו. מכאן, כי הפיצוי לכך יכול להיות רק במה שנמצא מעל העולם הזה – בבורא. במילים אחרות, השגת תכונת ההשפעה היא התשלום עצמו.

הכרת האדם בייחודיות תכונת ההשפעה, בגובהה ובעליונותה, נוטעת בו בהדרגה את ההבנה שהשכר בעבור ביטול הרצון לקבל וקניית הרצון להשפיע הוא הרצון להשפיע בעצמו, כפי שנאמר "שכר מצווה – מצווה" (אבות ד, ב). בסופו של דבר מגיע האדם להתאמה לבורא, מבין אותו ומשיגו, כפי שאמר הרב"ש בשם בעל הסולם: "שכר מצווה – מצַוֵוה, היינו שזוכים לשמוע את המצַוֵוה של המצוות".

פקיחת עיניים

"היסורים לעומת התענוג בקבלה עצמית

והנה, כאשר נסתכל ונתפוס בשכלנו היטב את תכנית הנזכרת – נראה שכל נקודת הקושי הוא בשינוי טבענו, מן הרצון לקבל לעצמו, עד לרצון להשפיע לזולתו. כי המה ב' דברים המכחישים זה את זה.

אמנם בהשקפה ראשונה נראית התכנית דמיונית, כדבר שלמעלה מהטבע האנושי. אבל כאשר נעמיק בדבר נמצא, שכל הסתירה – מקבלה לעצמו להשפעה לזולתו – אינה אלא פסיכולוגית בלבד, כי למעשה בפועל אנו משפיעים לזולתנו בלי טובות הנאה לעצמנו.

כי הקבלה העצמית, אף על פי שמתוארת אצלנו בצורות שונות, כגון רכוש, קנינים מחמדי הלב, העין, והחיך וכדומה, הרי כל אלה מוגדרים רק בשם אחד: 'תענוג', באופן שכל עיקר הקבלה לעצמו שאדם מתאוה, אין זה אלא שרוצה להתענג.

ועתה, צא ודמה לך אם נקבץ את כל שיעורי התענוג שמשיג האדם במשך שבעים שנותיו לצד אחד, ונקבץ את כל הצער והיסורים שסובל, לצד השני, עד כדי שאילו היה החשבון לנגד עיניו – היה מעדיף שלא להוולד.

ואם כן הוא הדבר, איזו קבלה לעצמו משיג האדם בעולמנו, אם נניח שמשיג עשרים אחוז של תענוג בחייו, לעומת שמונים אחוז יסורים, הרי, כשנעמיד זה מול זה, ישארו שישים אחוז יסורים ללא שום תמורה.

אמנם, כל האמור הוא חשבון פרטי, כשאדם עובד לשם עצמו, כי בחשבון כלל עולמי, הפרט מייצר יותר ממה שמקבל לקיומו ולהנאתו. אם כן ישתנה הכיוון, מקבלה עצמית להשפעה – או אז יהנה הפרט מכל התפוקה שמייצר, בלי יסורים מרובים".

כל אחד מבני האדם משרת את העולם כולו בלא שיישָאֵל לרצונו. ערכה של התוצרת מיגיעת האדם גדול לאין ערוך מן הגמול שהוא מקבל בעבורה. ניקח לדוגמה, פועל פשוט המשתכר מאתיים שקלים ליום עבודה ואשר ערכה של תוצרתו הוא כאלפיים שקלים. אילו קיבל אותו פועל תענוג מהשפעה, יכול היה ליהנות פי עשרה. המפעל היה ממשיך להרוויח והפועל היה מפיק תוצרת רבה יותר, כי היה נהנה במידה שבה הוא מייצר ולא במידה שהוא משתכר. העבודה לא הייתה נעשית בכפייה, והיגיעה והתענוג היו הולכים יד ביד ולא לשני כיוונים נפרדים, כמו במציאות הנוכחית.

במצב הנוכחי העובד בטוח במשכורתו ודאגתו היחידה היא מתי יסתיים יום העבודה ויוכל ללכת לביתו, אך במצב המתוקן תימשך הנאתו על פני כל שעות העבודה. בעל הסולם מגדיר את הבעיה כפסיכולוגית בלבד, וכוונתו לכך שהבעיה היא ביחסו הפנימי של האדם לדבר. ודאי אין הוא מתכוון לכך שהפסיכולוגיה, שאינה אלא אוסף של מקרי התנהגות אנושיים, תוכל לסייע בפתרון הבעיה.

למעשה, הרצון לקבל אינו יכול לשמש ככלי לקבלת תענוג, מפני שתענוג הממלא את הרצון לקבל – מבטל אותו. הנאה מורגשת ברצון אגואיסטי רק בפגישה בין הרצון לבין המילוי. כאשר המילוי נכנס לתוך הרצון, הוא מבטל את הרצון אליו וכך מתבטלת הרגשת התענוג. לדוגמה, כשאנו מתחילים לאכול, תאבוננו פוחת מיד ועימו גם התענוג מהאוכל. קבלת האוכל מבטלת בהכרח את האפשרות ליהנות ממנו. וכך הוא בכל דבר ודבר בעולמנו.

לעתים אנו רוצים לרכוש דבר-מה, עובדים ומתאמצים בעבורו במשך חודשים ואף במשך שנים, וכאשר השגנו אותו ואנו עומדים ליהנות ממנו, אנו מגלים מיד כי התענוג איננו אותו תענוג שלו קיווינו. בתוך ימיםאו שבועות אחדים הוא נעלם, משום שהמילוי והרצון למילוי הפוכיםזה מזה.

לא זו בלבד שקבלת המילוי מכבה את התענוג ממנו, היא אף מכפילה את הרצון למילוי חדש. על זה נאמר "יש לו מנה רוצה מאתיים" (קהלת רבה, פרשה א, לב). לעולם אין האדם נהנה בקבלת התענוג אלא רק מכפיל את החיסרון אליו, ולכן נמצא נזקק יותר. משום כך, למרות העושר והאפשרויות הרבות ליהנות, מרגישה האנושות שמדור לדור היא נעשית ריקנית יותר ויותר.

למעשה, חיינו הם אוסף של ריצות אחר מילויים שונים בתקווה שנצליח למלא את עצמנו, נרגיש טוב ונישאר מלאים ושבעים. מכיוון שעיקרון זה עומד ביסודם של חיינו, כדאי לתת את דעתנו אליו.

פתרון אפשרי נמצא לנגד עינינו בדוגמה של יחסי אם ובנה: האםנהנית כאשר בנה נהנה ממה שהיא מעניקה לו. ככל שהוא נהנה יותר גוברת הנאתה, וזאת מתוך אהבתה אליו. כל התענוג שלה תלוי בתענוג שמקבל בנה.

מטבע בריאתנו נוצרנו כתאים בגוף אחד, דהיינו כנשמות פרטיות בנשמה הכללית הנקראת "נשמת אדם הראשון". אנו קשורים זה לזה ופועלים יחד במערכת אחידה זו, אף שאיננו חשים זאת. העובדה כי חושינו מעורפלים ואיננו מרגישים בכך אינה משפיעה על המערכת עצמה. כל פרט במערכת פועל לטובת האחרים בלבד, במסירות נפש מלאה. חוק הקיום של מערכת הבנויה כגוף אחד קובע, כי כל איבר תלוי לחלוטין בתפקודם של האיברים האחרים.

אילו רק נפקחו עינינו לראות שאנו תלויים זה בזה, היינו מרגישים מיד את עצמנו יחד. במקרה כזה חרדה ואהבה לאחרים היו פורצות בכל נשמה פרטית בטבעיות. במצב זה היה כל אחד נהנה מתרומתו ומדאגתו למצבם הטוב של האחרים כאם המעניקה לבנה חיות ותענוג.

אם כן, כל שחסר במצבנו הוא לראות את המצב האמיתי שבו אנו קשורים בנשמת אדם הראשון, וכל היתר יתקיים בדרך טבעית. די בראייה כזו כדי שכל אחד מאיתנו יחוש רצון להיתקן ולהפוך למשפיע המוסר את עצמו לאחרים. ייחודיותה של חכמת הקבלה הוא בכך שהיא פוקחת את עינינו לראיית התמונה האמיתית הנסתרת – התכללות הנשמות הפרטיות בנשמה הכללית, "כאיש אחד בלב אחד". לכן חכמת הקבלה היא האמצעי להשגת מטרת הבריאה.

סיכום מאמר השלום בעולם

במאמר זה מציע בעל הסולם פתרון לשלום העולם. פתרון זה יאפשרלכל אחד מבאי עולם ולאנושות כולה להגיע לשלווה, לשלמות, לנצחיות, לרוויה ולשמחה.

הקושי בדרך להשגת שלום העולם טמון בטבעו של האדם, שהרי טבע האדם מיוסד על רצון לקבל אגואיסטי. הוא מרגיש את עצמו בלבד ואינו מסוגל להתחשב באחר. כל כולו עומד על המשמר לנצל כל זולת לטובת עצמו בלא להתחשב בו כלל. הטבע האגואיסטי נוצר בנו על ידי הבורא. משום כך איננו מסוגלים לתקנו בכוחות עצמנו, אלא רק בעזרת אותו כוח שיצר אותו.

אם הכוח הזה ישפיע עלינו, אז "נהפוך הוא" – נהפוך את הרצון לקבל לרצון להשפיע. נחדל לדאוג לעצמנו ונתחיל להרגיש את הזולת ולדאוג לו. כל אחד ואחד ידאג לעולם כולו ללא הרף כשם שעתה הוא דואג לעצמו. כאשר יממשו הנבראים תנאי זה, הם יתחברו יחד ויזכו למילוי האור העליון ולכל טוב.

אל לאנושות לצפות כי אי פעם תימצא דרך אחרת לתיקון האגו. מטרתם היחידה של כל הייסורים המתגלים בעולם היא לעוררנו להזדרז ולהזמין את הכוח העליון שברא אותנו לתקן את טבענו האגואיסטי. הדרך היחידה לבצע זאת היא על ידי לימוד חכמת קבלה. משום כך, להפצת חכמת הקבלה אנו זקוקים ובה אנו תלויים: בהצלחת התפשטותה ברחבי העולם תלויים כל עתידנו הטוב ושלום העולם כולו.

"מוטב לנו לבוא לעמק השוה ולקבל את דברי המקובלים, אשר טבע עולה בחשבון אל-הים, דהיינו, במספר פ"ו, ואז אוכל לקרות את חוקי אלקים בשם מצות הטבע, או להיפך. כי היינו הך, ולא נאריך במלות על לא דבר.

ומעתה חשוב לנו מאד להסתכל במצות הטבע לידע מה הוא דורשת מאתנו פן תענישנו בלי חמלה כנודע, והנה אמרנו אשר הטבע מחייב למין האדם לחיות חיי חברה, וזהו פשוט, אולם יש לנו להסתכל בהמצות אשר הטבע מחייב אותנו לעשות מתוך הבחינה ההוא, דהיינו, מבחינת חיי החברה, וכשנסתכל בדרך כללית, יש לנו לעסוק בתוך החברה רק בשני מצות, שאפשר להגדיר אותם בשם 'קבלה' ו'השפעה', דהיינו, שכל חבר מחוייב מצד הטבע לקבל צרכיו מהחברה, וכן מחוייב להשפיע על ידי עבודתו לטובת החברה ואם יעבור על אחת מב' המצות הללו, יענש לבלי רחמים כאמור".

על הנברא לעבור סדרה של פעולות במהלך התפתחותו, ובסופה יגיע למצבו הנקוב מראש במחשבת הבריאה – "להיטיב לנבראיו". עליו להשיג את מדרגת הכוח העליון שברא אותו, דהיינו להגיע לתכונת ההשפעה השלמה.

הדרך היחידה לממש מטרה זו היא ניתוק הנברא מן הכוח העליון המנהיג אותו והשולט בו. אם הכוח העליון נסתר, יכול הנברא להכיר את עצמו, להשיג את שיעור הפכיות האגו שלו מהכוח העליון-המשפיע, לבדוק אם חלה התקדמות בהשתוותו לצורת ההשפעה, ולדעתבאיזו מידה הוא מתקרב למטרת הבריאה. כדי ליצור תנאי הסתרה, יש להקיף את הנברא בתנאים פנימיים וחיצוניים, ושמם הכולל הוא "העולם הזה".

ב"שבירה" נחלק הנברא לחלקים רבים והם מנותקים מהכוח העליון. כאשר הרצון לקבל האגואיסטי מתגלה בכל חלק מן החלקים הללו, הם יכולים להתחיל לשפר ולתקן את היחס ביניהם, ולהביא את הרצון לקבל לדרגת הבורא.

סקירה היסטורית

להלן נסקור כיצד מתגשמת לעינינו תכנית הבריאה על פני כדור הארץ. כדי לתקן את הרצון לקבל, על הבורא לחבר את הרצון להשפיע אל הרצון לקבל. שני הרצונות, הרצון לקבל והרצון להשפיע, מתפתחים בתוך האדם מדור לדור, עד שהרצון להשפיע מתחיל להראות את פעולותיו. גילוי של רצון להשפיע באדם מתבטא בשימוש ברצון לקבל בכוונה להשפיע לבורא. ההשפעה גדלה ככל שגדלה עוצמתו של הרצון לקבל, הפועל בכיוון ההשפעה.

שמו של בן האנוש הראשון שהרגיש את הרצון להשפיע היה "אדם". בדורות שקדמו ל"אדם" לא הרגיש איש רצון להשפיע, רצון לרוחניות. ממנו ואילך אנו מתחילים בספירת לוח השנים העברי. סך כל השנים המוקצבות לתקופת התיקון הוא ששת אלפים שנה – מגילוי הרצון להשפיע בפעם הראשונה בבן אנוש כלשהו ועד לביאתם של כל בני האדם לידי הרגשת הרצון להשפיע.

לאחר ש"אדם" הרגיש רצון להשפיע, רצון לגילוי השורש העליון – הבורא, הוא גילה את העולם העליון ותיאר את השגותיו בספרו "רזיאל המלאך". אולם זו הייתה רק תחילתו של גילוי הרצון להשפיע, ולכן לא היה "אדם" יכול לייסד את שיטת התיקון.

אברהם הוא שייסד את שיטת התיקון המובילה לדבקות בבורא. משום כך בנה אברהם סביבו חברת תלמידים, והם התקדמו יחד בגילוי העולם העליון. כשהגיע הרצון לקבל המתוקן בכוונה להשפיע למידה השלמה המזערית הנקראת "שבעים נפש", קיבלה קבוצתו של אברהם תוספת של רצון לקבל. תוספת זו הביאה את חברי הקבוצה למצב הנקרא "ירידה למצרים".

הכינוי "שבעים נפש" שנוקטת לשון התורה (שמות א, ה) מרמז על דרגת ה"נפש", הדרגה הקטנה ביותר בהשגה הרוחנית. האורות הממלאים את הכלים הרוחניים נקראים נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה: אור הנפש הוא האור הקטן ביותר ואור היחידה הוא הגדול ביותר.

אם כן, התווספות הרצון לקבל הדורש תיקון ליעקב ובניו נקראת "ירידה למצרים". המשך גדילתו של הרצון לקבל מתוארת בהתרבותם של "שבעים הנפש" שירדו למצרים לכדי אומה שלמה. בזמן גלות מצרים כמעט לא נותר קשר בין בני ישראל לכוח העליון, לתכונת ההשפעה. במהלך הגלות גדל הרצון לקבל והתפתח לדרגה הבאה, ותיקונו התאפשר רק עם "קבלת התורה".

לא ניתן היה לתקן את הרצון לקבל בעוצמתו החדשה באמצעות הכרת הכוח העליון בלבד, כבתקופתו של אברהם. לבני ישראל נדרשה הוראה שתבהיר להם כיצד להנהיג את עצמם ולהגיע להשפעה בדרגתו החדשה של הרצון לקבל. נדרש מהם לנהוג "כאיש אחד בלב אחד", לקיים את הכלל "ואהבת לרעך כמוך" ולהיות "ערבים זה לזה". רק כשהתמלאו כל אלה הגיעו בני ישראל לדבקות בכוח העליון ותכונת ההשפעה שרתה ביניהם.

לאחר שקיבלו שיטת תיקון עדכנית המתאימה לרצון לקבל שהתווסף במצרים, החלו בני ישראל ליישם אותה והגיעו לדרגה הרוחנית הנקראת "בית המקדש הראשון". בתקופת בית המקדש הראשון שב הרצון לקבל ועלה בדרגה, הבית "נחרב" ועם ישראל יצא לגלות נוספת, גלות בבל.

כאמור, בתקופת יעקב ובניו הייתה עוצמתו של הרצון לקבל מזערית, ומשום כך כונתה תוספת הרצון לקבל בשם "ירידה למצרים". לעומת זאת, בתקופת בית המקדש הראשון הייתה עוצמתו של הרצון לקבל גדולה הרבה יותר, ומשום כך נקראה תוספת הרצון לקבל בשם "חורבן".

בזמן גלות בבל התווסף לישראל רצון לקבל הנקרא "המן", כמתואר במגילת אסתר. שיבת ישראל מגלות בבל והקמת בית המקדש השני מסמלת את תיקון הרצון לקבל החדש. אך הפעם נחלקה האומה לשניים: היו שהצליחו לתקן את הרצון לקבל שלהם, והיו אחרים שעוצמתהרצון לקבל שלהם הייתה גדולה יותר והם לא הצליחו לתקנו. דווקא האגואיסטים הם שהנהיגו את האומה להתפתחות גשמית. הם הצליחו במעשיהם בשל גדילתו של הרצון לקבל בקרב העם, ואף צירפו אליהם חלקים נוספים מהעם.

בהדרגה איבדו עוד ועוד חלקים מהעם את ההכרה הרוחנית, את תכונת ההשפעה. כך נכנס העם למצב של הסתרה רוחנית שבה נמצאו האומות האחרות, ובית המקדש השני חרב. אם כן, עם חורבן הבית השני איבד עם ישראל כולו את דרגתו הרוחנית ונשלט על ידי האגואיזם.

ניתן לומר שבמשך כל התקופות, מימי אברהם ועד חורבנו של בית המקדש השני, לא ניתק הקשר של עם ישראל עם הבורא. אך מאז נותרו רק מקובלים יחידי סגולה שהחזיקו בקשר עם הבורא במהלך הדורות.

בימינו, עם ישראל ואומות העולם מגיעים בהדרגה להכרה שהרצון לקבל הוא הסיבה לייסורים, והפתרון למצבנו העגום יכול לבוא רק על ידי תיקונו של הרצון לקבל. כל עוד לא יכירו בכך, לא יוכלו בני האדם לדרוש מן הבורא תיקון ומטרת הבריאה לא תתממש. בתקופתנו מתגלה האגו במלוא עוצמתו, ומשום כך תיקונו בכוונה להשפיע יביא אותנו להשגת האור הגדול ביותר, "אור היחידה". תיקון זה ייקרא בשם "בית המקדש השלישי".

בכל פעם ששהה עם ישראל בגלות, הביא הדבר להתפתחותן של האומות שבקרבן חי. כך היה במצרים, בבבל ובכל מקום אחר. בני ישראל לימדו את אומות העולם כיצד להשתמש ברצון לקבל בדרך המועילה ביותר. מטרת התהליך הייתה זירוז ההתפתחות.

בזכות האגו המפותח שלהם עמדו היהודים בראש כל התפתחות באשר היא: הן במדעים השונים, הן בתחום התרבות והן בתחום החברה. תפקידו של עם ישראל להוביל את ההתפתחות עד למצב של "הכרת הרע". התוצאה הטובה היחידה של ההתפתחות היא ההכרה בטבע האגואיסטי כרע.

הכרת הרע קשורה בתחום החברתי. האגו שלנו מביא אותנו לשנאת הזולת ולחוסר התחשבות הדדית. מצד אחד, אין האדם יכול לשרוד ללא חברה. מצד שני, שנאת הזולת מגיעה לשיאים חדשים, ואיש אינו מסוגל לשאת את האחר. האדם בן-זמננו אף מתקשה לשאת את עצמו. וכך, משני הצדדים הללו, האדם שרוי בתחושה של אין מוצא – החברה חיונית בעבורו, אך אין הוא מסוגל לחיות בה.

מתוך הקונפליקט הזה עלינו להגיע להבנה שהפתרון היחיד הוא שינוי הטבע האנושי. אם לא יתוקן טבע האדם, תשמיד האנושות את עצמה. רק נוכח איום שכזה יהיה האדם מסוגל להגיע להחלטה הנכונה.

משך הגלות

סיבת ה"גלות" וה"חורבן" היא התפרצות של רצון לקבל אגואיסטי באדם, ותהליך זה מחויב המציאות. לאחר ה"חורבן" שולט באדם הרצון לקבל. על האדם להכיר בכך שהרצון לקבל הוא רע, משום שהוא מונע ממנו להגיע למחשבת הבריאה – "הטוב המוחלט".

שהותם של בני ישראל במצרים לא הביאה לידי הכרת הרע במידה מספקת, ולכן נאמר כי סיומה של גלות מצרים קודם זמנה הביא ליתר הגלויות. מהות הגלות היא בהכרת הרע; על האדם להכיר בכך שהוא נמצא בגלות, בניתוק מההשפעה. אדם אינו נמצא בגלות אם אינו מרגיש בגלות.

כאמור, בתקופת ירידתם של בני יעקב למצרים ואף בזמן חורבן בית המקדש הראשון עדיין נשאר העם בהכרה רוחנית מסוימת. רק חורבן הבית השני הביא את עם ישראל לידי ניתוק מוחלט מההכרה הרוחנית ולכניסה הדרגתית אל תוך הרצון האגואיסטי הגדול ביותר. במקביל להתפתחותו של עם ישראל חלה גם התכללות בין ישראל לבין אומות העולם, ובזכותה החלו אומות העולם להתקדם ולהתפתח.

אורכה של גלות נקבע על פי הרגשתם של בני האדם שהם מצויים בגלות. הגלות האחרונה היא כה ארוכה משום שבמהלכה צריך להתפתח הרצון לקבל האגואיסטי עד לדרגתו הסופית. כל עוד הרצונות לתאוות גופניות, לעושר, לכבוד, לשליטה ולמושכלות אינם מתגלים במלוא עוצמתם, לא ניתן להכיר ברצון לקבל כרַע באופן סופי.

רק במאה העשרים התחילה האנושות להכיר בתוצאות ההרסניות של פועלה. האנושות מתחילה לחשוש מתוצאות מעשי העבר, מן העונש המתקרב. בדומה לילד הפוחד מהוריו, האנושות מחפשת מקום להסתתר בו והעתיד אינו בטוח עוד.

אילו היה ניתן לאסוף אנשים מפורסמים בעלי השפעה, המוכנים לנטוש את השקפת עולמם הצרה ולהבין כי האנושות עומדת על סף תהום, היה אפשר להביא את האנושות לכדי מעשה. אילו יכולנו לצאת בהצהרה כלל-עולמית, כגון "כדור הארץ עומד להתפוצץ בעוד חודש ימים", היו הכול זונחים את עסקיהם האגואיסטיים וחושבים על דרך להינצל. עולה מכאן שהדבר החסר לנו הוא ראיית מצבנו הנוכחי האנוש.

פעולת האור על הכלי

ההתפתחות מתרחשת בהתאם לחוקיות, על ידי אורות הפועלים ללא הרף על הרצון לקבל. לא תיתכן התפתחות בדרך אחרת, כיוון שהרצון לקבל עצמו הוא דומם, וכל פעולתו היא תגובה לפעולת האור עליו. פעולת האור על הכלי דומה ללישת עיסה ללא הפסק. תגובת הרצון לקבל אל האור היא מה שאנו מרגישים כ"חיים שלנו".

במהלך התפתחותו נתון הרצון לקבל באשליה של שליטה והבנה, כאילו אין דבר מלבדו. כך מתארת זאת שפת המקרא: "ויאמר פרעה: מי ה' אשר אשמע בקולו?" (שמות ה, ב). האדם שומע רק בקול עצמו; הוא בטוח כי הוא מתפתח משום שהוא מגיע להישגים וכי הוא שולט במצבו.

כאשר האדם מתוודע לכישלונותיו המרובים בכל התחומים – בכלכלה, בתרבות ובחינוך – ומכיר ברעתו של הרצון לקבל ותולדותיו, הוא מתחיל לגלות כי עומד מולו כוח עליון. כל עוד אין האדם מתוודע לכישלונותיו, אין הוא מסוגל להרים את מבטו מתוך הרצון לקבל. כולנו מקווים שניהנה מן השימוש ברצון לקבל; רק לאחר שנבין כי השימוש בו הוא לרעתנו, נהיה מוכנים לעבור אל הצד השני, להתעלות מעל הרצון לקבל ולהפסיק להתרכז רק בו. מתוך כך נתחיל להכיר את האור.

האם היה יכול להיות אחרת?

רבים שואלים האם יכלה האנושות להתפתח אחרת מכפי שהתפתחה; האם יכולנו להתפתח "בטוב", דהיינו לעבור מדרגה לדרגה במהירות וללא סבל. שאלה זו היא מסוגה של השאלה "האם יכול הבורא לברוא אבן שאינו מסוגל להרימה" ודומותיה. תפיסתנו מוגבלת. אנו חיים בממדים של זמן, של מקום ושל תנועה, ולכן איננו יכולים להבין את עומקה של השאלה, כמו גם את התשובה לה.

מצד אחד ניתן לומר, כי אלמלא נפל עם ישראל מגובהו הרוחני לא היו ניחתות עליו ועל העולם כולו צרות רבות כל כך. עם ישראל היה מתקדם ברוחניות ומפיץ את ידיעתו לכל העולם. כך הייתה האנושות מתקדמת ומתרוממת לרוחניות, על פני הרצון לקבל שהיה גדל בהדרגה עד לרמה המרבית הדרושה. אם כן, הבעיה טמונה בעם ישראל: נפילתו מדרגתו הרוחנית מנעה ממנו ומן העולם כולו את היכולת להיתקן בדרך טובה והורידה חשכה על העולם. האנושות החמיצה את ההזדמנות להכיר את הכוח העליון ולדבוק בו, ונקלעה לריבוי דתות ואמונות.

עם זאת, אפשר להציג את הדברים בדרך אחרת. ההתפתחות לא הייתה יכולה להתממש אלמלא חוו עם ישראל והאנושות כולה את הרע שבכל מדרגה ומדרגה של הרצון לקבל ואלמלא עיכלו אותו עד לדרגתו הסופית. התגלותו של הרע חייבת להיות מורגשת בחומר, דהיינו ברצון לקבל. לא הייתה כל אפשרות להגיש לאומות העולם את הקבלה כשיטת התיקון כל עוד הן נמצאו בדרגת התפתחות אפסית, ברצון לקבל קטן. האנושות לא הייתה מבינה במה מדובר כיוון שלא היה מורגש בה הרע. היא חסרה את ההבחנות הדרושות לכך.

דרך התפתחותם של ישראל שונה מאוד מזו של האומות האחרות. התפתחותו של עם ישראל מתרחשת "ממעלה למטה", כלומר מלכתחילה היה הרצון לקבל שלהם רוחני; אחר כך הוא ירד לגשמי והשתעבד לרצון לקבל של אומות העולם; ומשם עליו לפרוץ שוב לרוחניות. לעומת זאת, התפתחותן של אומות העולם שונה לחלוטין – זוהי התפתחות ברצון לקבל גשמי בלבד, מהרצון לקבל הקלוש ביותר ועד לרצון לקבל הגדול ביותר. כשיגיעו לכך האומות, הן יפרצו מעל רמת העולם הזה וישתוו לרצון לקבל של עם ישראל.

אברהם הוא המקור של שיטת התיקון הנלמדת היום, והוא קיבל אותה כמתנה מלמעלה. השיטה ידועה לחכמי ישראל זה אלפי שנים ועברה מדור לדור. היהודי שחי לפני שלושת אלפים שנה היה חכם עשרת מונים מהיהודי של ימינו; היה ניתן ללמוד ממנו את אותה חכמת הקבלה הנלמדת היום. לעומתו, האדם בן אומות העולם לא ידע דבר.

אלמלא התפתחות האגואיזם לא היה צורך בשיטת התיקון, שכן לאהיה מה לתקן – האנושות לא הייתה מבינה מהו הדבר הדורש תיקון. התפתחות זו מביאה את האנושות להכרה בהכרח בתיקון האגו ולכך שתהיה מוכנה לאמץ את חכמת הקבלה כשיטת התיקון. רק בתנאים כאלה ניתן להציג את השיטה. הפצת הקבלה בימינו מיועדת להביא את האנושות להכרה זו, בטרם תתחיל להשתמש ברצון לקבל ב
אכזריות נוראה ותשמיד את עצמה.

תפקודו של עם ישראל

ב"מאמר לסיום הזוהר", ב"הקדמה לספר הזוהר" ובמקומות נוספים רבים אומר בעל הסולם כי למעשה עם ישראל לא חזר לארץ ישראל בעצמו, אלא הוחזר אליה על ידי התכנית הכללית של הבריאה. תהליך הכרת הרע שהחל במאה העשרים יואץ במאה הנוכחית, ומשום כך הכרחי שעם ישראל יחזור לארץ ישראל. עליו להתחיל במימוש חכמת הקבלה: לתקן את עצמו ולהביא לתיקון העולם כולו. עם ישראל מפגר בביצוע תפקידו הרוחני. בסוף ההקדמה לספר הזוהר כותב בעל הסולם שהשואה היא עדות לכך.

עם ישראל שרוי כיום במאבק הישרדות. בעבר, גרמניה לבדה – המדינה המפותחת ביותר בשעתה – היא שקמה נגד ישראל, ואילו היום העולם כולו מתפתח ומתנגד לישראל. מדינות צפון-אירופה, לדוגמה, אהדו מאוד את ישראל בשנים עברו אך היום יחסן שונה. מדינות קטנות ושוליות במפת העולם יוצאות בהצהרות פומביות נגד ישראל.

השנאה המִתלבּה כלפי ישראל היא תוצאה של התפתחות הרצון לקבל. הרצון לקבל אינו מרגיש סיפוק. הוא מתחיל לזהות בתת-הכרתו שמקור צרותיו הוא חוסר התיקון ואף להבחין במי תלוי התיקון. אמנם מתוך הרצון לקבל יוכל להתגלות הרע שבו, אך החומר בעצמו (הרצון לקבל) אינו מסוגל להבין מהי מהות התיקון.

יש להסביר לעולם באמצעות חכמת הקבלה כי הסיבה לתחושות אלה נגד ישראל נובעת מסדר התיקון המוגדר בתכנית הבריאה. עלינו להיתקן בעצמנו ולהעניק לאנושות כולה את שיטת התיקון.

אופני מדידת הרע

האגו הולך ומתגלה בנו בהדרגה. עד להתפתחות דרגתו האחרונה אנו גדלים בדרך טבעית בדומה לדומם, לצומח ולחי. בדרגה האחרונה של התפתחות האגו אנו מתחילים לגלות בו גם את שורשו: מתברר לנו שהוא תוצאה מן הכוח העליון שברא אותו כך, כדי שדרכו נוכל להכיר את העומד נגדו – הכוח הטוב, הכוח המשפיע.

בכל הדרגות הקודמות לוותה ההתפתחות במכות ובייסורים. בשלב זה נפתחת בפני האדם אפשרות להתפתח על ידי ה"אור המחזיר למוטב" המצוי בחכמת הקבלה. בדרך הקבלה ההתפתחות נעשית על ידי השוואת הרצון לקבל אל מול האור העליון. השוואה זו מגלה את הנבזיות שברצון לקבל.

כנגד האור, אין האדם יכול שלא להכיר את הרע שברצון לקבל. כל בדיקה אחרת תהיה משולה לקריאתו של גנב הנמלט ממקום פשעו וזועק "תפסו את הגנב!". אדם הרוצה להכיר את הרע מתוך הרצון לקבל דומה למי שמכה את ידו שלו לאחר שנתפס בגניבה ומצר על כך שאינה יודעת לגנוב כהלכה. אם יכיר האדם את הרע רק מתוך האגו שלו, הוא יתרעם על כך שהאגו אינו ערמומי דיו. הוא לא ירגיש סבל מכך שהאגו הפוך מתכונת ההשפעה, הפוך מן הבורא.

התפתחות טבעית ללא שימוש בחכמת הקבלה לא תוביל להכרת הרע שבאגו. תפקידה של ההתפתחות בדרך הטבע הוא אחד: לעורר באנושות צורך בחכמת הקבלה. רק לאחר שהאדם מתחיל להשתמש בחכמת הקבלה, מתגלה בהדרגה הרע שבאגו. זוהי דרך מדידה שונה לגמרי של הרע, מדידה מתוך רצון לראות את הרע מתהפך לטוב. הכרת הרע באמצעות האור אינה נעשית מתוך רצון ליתר ערמומיות, מתוך רצון להרוויח יותר. אם כן, יש הבדל עקרוני בין אופני הכרת הרע.

כדי לעזור לעצמו להכיר את הרע שבאגואיזם על האדם להצטרף לחברה מתאימה, שתספק לו דוגמה ואמת מידה להערכת תכונת ההשפעה. רק אז יוכל האדם להצביע על הרצון האגואיסטי ולקבוע שהוא רע. אם לא כן, ימשיך האדם להגדיר את הרע כשימוש שאינו מוצלח דיו ברצון לקבל שלו, ויָתוּר אחר דרכים נוספות לשיפורו.

ההכנה ללידה הרוחנית

השאלה "מה הטעם בחיי" דוחפת את האדם ללימוד חכמת הקבלה. החכמה כאילו קוראת לו מרחוק וכך או אחרת הוא מוצא את דרכו אליה. הבורא "מניח את ידו על גורל הטוב" ואומר: "את זה קח לך". מכאן ואילך יכול האדם להתחיל בתהליך התיקון.

בתקופה הראשונה של לימוד הקבלה עובר האדם תהליך של הכרת הרע. הדרך עד למעבר ה"מחסום" המפריד בין הגשמיות והרוחניות כוללת שני שלבים: "הסתר כפול" ו"הסתר יחיד". בסופם של שלבים אלה מגיע האדם להחלטה שעליו להיפטר מן הרע שבו, ויהי מה.

אין חשיבות בעיניו לשאלה מה תהיינה ההשלכות של הדבר. כל שחשוב לו הוא – לא להחזיק ברע, לא לחיות בתוכו, לא להישאר בתוך הטבע האגואיסטי. הרצון לקבל מגלה לאדם את הרע שבו בדרך כה אכזרית, עד כי האדם מוכן להיפטר ממנו בכל מחיר. רק בנסיבות כאלה מוכן האדם להיוולד אל הרוחניות והוא עובר את ה"מחסום". היציאה מחוץ לרצון לקבל מכונה בשם "הלידה הרוחנית".

מן האמור עולה כי
תכנית תיקון הבריאה המקורית מתממשת בלא לשאול את פיו של האדם. האדם יכול לזרז אותה ותו לא. אם יעשה כן, ירגיש תענוג במקום ייסורים כיוון שישתתף בתהליך באופן עצמאי. בהשפעתו על התקדמות התהליך האדם בונה את עצמו עד שהוא מידמה לבורא במלוא קומתו.

"והנה במצות הקבלה, אין אנו צריכים להסתכלות מרובה, משום שהעונש נגבה תיכף על יד, ומשום זה לא יארע לנו שום הזנחה. אולם, במצוה השניה, שהוא 'השפעה לחברה' אשר העונש לא יגיענו תיכף, ולא עוד אלא שגם העונש מגיע אלינו ביחס בלתי ישר, לפיכך אין המצוה הזאת משומרת כהלכתה, ולפיכך מטוגנת האנושיות על האש במרחשת איומה, והחרב והרעב ותולדותיהם לא פסקו ממנו עד הנה. והפֶּלא שבדבר, אשר הטבע כמו שופט בעל מקצוע מענישנו על פי התחשבות עם התפתחותינו, כי עינינו הרואות, שבאותו שיעור שהאנושיות הולכת ומתפתחת כן יתרבו עלינו העינויים והמכאובים בהשגת כלכלתינו וקיומנו".

האדם נמצא תחת השגחתו הקבועה של הבורא והיא מובילה אותו לסוף התפתחותו הגשמית. במצב זה הוא מרגיש כי כל מילויי העולם הזה לא יוכלו למלא את הרגשת הריקנות שבו. מלבד זאת, הוא מרגיש איום על המשך קיומו בעולם מצד הטבע ומצד החברה האנושית. המשבר הכללי מוכיח כי האנושות נכשלה בכל מעשיה. יתר על כן, מכיוון שבני האדם אינם מבינים כיצד להמשיך את דרכם וכיצד לשרוד מול האיומים הגוברים מצד הטבע ומצד החברה האנושית, הם מעדיפים שלא לעסוק בעתיד. הדבר נובע מהיעדר כלים ואמצעים להגן על עצמם, או ליתר דיוק, לתקן את עצמם. משום כך הבעיה מחמירה.

לאחר שהאנושות תגלה כי כל הרע שבטבע הוא האגו שבאדם, וכי הוא הסיבה ליחסו הרע של הטבע אלינו, למשבר ולסכנה שבחברה האנושית, היא תתחיל להסכים כי טבע האדם דורש תיקון. לא נגיע לחיים טובים, בטוחים ושלווים אלא אם כן נתקן את הרע שבנו. זהו התיקון שדורש הכוח העליון, כוח ההשפעה, מאיתנו.

תיקונו של האדם נמדד ביחס לסביבה. המידה שבה אדם מתקן את יחסיו עם הסביבה משקפת את יחסיו עם כוח ההשפעה. הסביבה משולה למראה הממחישה לאדם את מצבו האמיתי ואינה מאפשרת לשגות בדמיונות.

אולם גם במסגרת יחסי האדם והסביבה המצב אינו ברור די צורכו – האדם אינו יודע כמה עליו לתת לחברה וכמה לקבל ממנה. למשל, החברה קובעת לעצמה חוקים המגדירים מהי גניבה. למעשה, חוקים אלה מגדירים את הגבול התחתון, שמעליו תיחשב פעולה כלשהי של אדם לגניבה. אם הגניבה פחותת-ערך אין הדבר נחשב לגניבה. גם כאשר מבוצעת גניבה באמצעות פעולות שהשתרשו באותה חברה אין הדבר נחשב לגניבה. בתי המשפט אינם מענישים אדם על גניבה; הם שופטים אותו על פי ההגדרה האנושית מהי גניבה.

אם החברה מקלה ראש בדינו של גנב, ודאי וודאי שתקל בדינו של מי שאינו תורם לחברה. אדם שאינו תורם לחברה זוכה להצדקה מלאה למעשיו. איננו מייחסים חשיבות לתרומה לחברה ואיננו דורשים זאת מן האדם. אי-נתינה אינה נחשבת כגניבה וכנזק. יחסה של החברה האנושית אינו נקבע לפי דין אמת, ולכן כל אדם בחברה – והחברה כולה – אינם מתקדמים לעבר המצב המתוקן. אך טעות זו אינה פוטרת את האנושות מעונש. בני האדם נמצאים תחת השפעת כוחות ממצבם המתוקן וכוחות אלה מושכים אותם לתכלית. ככל שמצבו הנוכחי הפוך מן התכלית, מרגיש האדם את השפעת הכוחות הללו כלחץ שלילי בחייו. מטרת הלחץ הזה היא לחייב את האדם לזנוח את מצבו הנוכחי ולהתקדם למצב מתוקן יותר.

הסביבה מגדירה את עתיד האדם

במאמר "החרות" מונה בעל הסולם ארבעה גורמים המגדירים את התפתחות האדם: מצע, דרכי התפתחות המצע, סביבה, ודרכי התפתחות הסביבה. האדם אינו יכול לשנות את טבעם של הגורמים האלה. ביכולתו לשנות אך ורק את מידת ההשפעה של הסביבה הנכונה על התפתחותו.

צורתה העכשווית של הסביבה היא צורתו העתידית של האדם, ולכן אם אין האדם מרוצה מסביבתו ואינו מעוניין להידמות לה, עליו למצוא סביבה חלופית המתאימה לרצונותיו. למשל, אם הוא רוצה להיות פרופסור עליו לבחור בסביבה של פרופסורים, ואם ברצונו להיות מוזיקאי, יבחר בסביבה של מוזיקאים. בכך הסתיימה בחירתו, והיתר נעשה מאליו. אם אין סביבה המתאימה לרצונותיו, על האדם לבנות לעצמו סביבה שכזו.

לשם בניית סביבה המתאימה להתקדמות רוחנית על האדם לדעת את חוקי החברה המתוקנת ולהסדיר את השפעת הסביבה עליו על פיהם.
מחובתו של האדם לדרוש מהחברה את קיום החוקים האלה. חוקי ההתנהגות שהחברה תקבע לעצמה עתה יכתיבו את צורתה בעתיד.

על החברה לתת את דעתה על העשירון התחתון ולא על העשירון העליון בה שכן בסופו של דבר תקבל החברה את צורתו של הגרוע בחבריה. בחברה מתפתחת ימשוך הרצון לקבל תמיד את האדם כלפי מטה. אם יאתר האדם מקום בחברה שבו יוכל הרצון לקבל שלו לחוש נוח יותר מכפי שהוא חש במצבו הנוכחי, הוא ישקע למקום זה. משום כך על האדם לגלות דאגה מתמדת לחלקים החלשים בחברה, שכן צורתם הנוכחית היא צורתו העתידית. מכאן ברור, כי אדם שאינו תורם לחברה – גונב ממנה. הוא גונב את התקדמותה של החברה וגניבתו ממיטה ייסורים על החברה כולה.

שינוי הרצון

משמעו של הכלל "אין כפייה ברוחניות" היא, שאי אפשר – ולכן אסור – להשפיע ישירות על רצון האדם. החברה אינה יכולה להכריח את האדם לשנות את רצונו מפני שהדבר מנוגד לטבעו, אך ביכולתה להעניק לו אפשרות לדרוש מעצמו, באמצעות החברה, את הצורה העתידית שבה הוא חפץ.

אם לחצה של החברה יחייב את האדם להתנהג לפי חוקיה, לא תהיה זאת בחירה חופשית מצדו. אמנם הוא יוכל לקיים חיצונית את דרישות החברה מחמת הכפייה, אך הדבר לא יביא אותו לבקשה פנימית מן הכוח העליון לשנות את רצונו מקבלה להשפעה. על זה אמרו המקובלים: "אין כפייה ברוחניות". לא ניתן לחייב את האדם על ידי לחץ חיצוני כלשהו לרצות לתקן את טבעו. רק לפי הכרת הרע וההשתוקקות לטוב, דהיינו להיות המשפיע, האדם מזמין את פעולת "האור המחזיר למוטב" המתקן לטוב כל רצון שבו האדם מרגיש רע.

רצון לתיקון האגואיזם אפשר לרכוש מהסביבה. לאחר שהאדם מקבל מהסביבה דוגמאות נכונות של רצונות ההשפעה וחפץ בהם, הוא פונה אל הכוח העליון וזוכה לתשובה, דהיינו לתיקון הרצון לקבל. לאמיתו של דבר, רק לבקשה אחת המגיעה מן האדם מערכת ההשגחה העליונה מגיבה ונענית – הבקשה לתקן את רצונו מ"לקבל" ל"להשפיע". כל שאלה, בקשה או תפילה אחרת של האדם אינן זוכות לתגובה.

עתה נפרט את שלבי התהליך של שינוי הרצון. בשלב הראשון האדם מבין בשכלו כי עליו לעלות בדרגת התפתחותו, דהיינו בדרגת ההשפעה שלו. הבנה זו שכלית-חיצונית ולא רצון הפנימי של הלב. אף שעדיין אין ליבו רוצה בכך, ביכולתו לגרום להתעצמות הרגשות ההשפעה והאהבה המצויות בסביבתו בעזרת פעולות חיצוניות. כתוצאה מפעולות אלה תקרין החברה לאדם דוגמת השפעה, וממנה הוא יתפעל לא רק בחיצוניות, כלומר בפעולה בלבד – אלא גם בפנימיות, דהיינו בהרגשת הלב. כעת האדם כבר רוצה שדוגמת ההשפעה שמציגה בפניו החברה תהפוך לטבעית בעבורו. רצון האדם להיות משפיע יותר נקרא "תפילה" או מַ"ן. זוהי הבקשה היחידה לדבר אמת, ורק לה הבורא נענה.

הקשר בין ייסורים להתפתחות

"הרי לעיניך בסיס מדעי נסיוני, שנצטוינו מצד השגחתו יתברך לקיים בכל מאודנו את המצוה של 'השפעה לזולתו' בתכלית הדיוק. באופן, ששום חבר מאיתנו לא ימעיט מלעבוד בכל השיעור המובטח להצלחת החברה ולאושרם".

לאחר היוולדה נחלקה הנשמה הכללית לנשמות פרטיות רבות, ועלינו לחברן בחזרה למערכת הנשמה האחת. התחלקות זו נועדה לאפשר לכל נשמה ונשמה להרגיש עד כמה חסר לה החיבור עם הנשמות האחרות, ולרצות לאהוב אותן עד כדי התחברות לנשמה אחת. בכך רוכשת לעצמה כל נשמה פרטית את המילויים המצויים בכל יתר הנשמות ומרגישה את עצמה כנשמה הכללית, כלומר כל אדם מרגיש את עצמו כנברא היחיד מול הבורא. תנאי החברות של כל אחד מאנשי החברה המעוניינת בהתקדמות רוחנית הוא מחויבות מרבית לחשיבה על הצלחת החברה ועל אושרה.

"וכל עוד שאנו מתעצלים לקיים את זה בכל השיעור לא תפסוק הטבע מלהענישנו וליטול נקמתה ממנו, וכפי המכות שאנו מוכים בזמננו זה גם לקחת בחשבון את החרב השלופה לעינינו על להבא, יש להסיק מהם מסקנא נכונה, אשר סוף סוף תנצחינו הטבע, וכלנו יחד נהיה מוכרחים לעשות יד אחת לקיים מצותיה בכל השיעור הנדרש מאתנו".

לחצם של הכוחות המחייבים את האנושות לצאת מן המצב הלא-מתוקן ולהגיע למצב מתוקן יותר מכונה הרגשת העונש. בעל הסולם כותב "טבע" בכוונה תחילה, להדגיש כי הבורא פועל דרך כל הסיבות והמקורות האפשריים: בכל מקום ובכל מצב, בכל אשר יפנה, מרגיש האדם חוסר הצלחה, ייסורים וסבל.

מאחר שהמכות הניחתות עליו הפכו לחלק משגרת חייו, התרגל האדם לסבול. אילו הכיר את דרך פעולתה של המציאות כלפיו, היה מבין שכל מכה מיועדת לכוונו לעבר מטרת הבריאה. הוא היה יודע כיצד להגיב אליה נכון ולהשתמש בה כבמנוף להתקדמות. אולם לעת עתה הדבר נסתר ממנו והוא מתקדם על ידי ייסורים. ככל שיגבר הרצון לקבל, כך תגדל תחושת הסבל. בעל הסולם מזהיר מפני חרב הייסורים השלופה המוכנה להעניש את האנושות.

העבודה בחברה

תכונותיו וכוחותיו של האדם חבויים בתוכו, ולכן לא ניתן לשפוט נכונה את המצבים שבהם הוא נמצא. חוסר היכולת להבחין בפנימיות האדם מגביל את האפשרות למדוד את תרומתו לסביבה. למשל, אדם שקט ומופנם יכול לפעול בכל כוחו כלפי החברה, ולעומתו האחר המוחצן באופיו ירעיש עולמות, אך בפנימיות לא יתרום דבר. הכוח הסגולי שבנשמתו של כל אחד נסתר מאיתנו. מאחר שבני האדם נמצאים בהסתרה, אין מקום למדידת האמת במצבם הנוכחי. רק הכניסה למרחב הרוחני מאפשרת מדידה אמיתית.

חברה המעוניינת בהתפתחות רוחנית תסתפק לעת עתה בבחינה חיצונית של השתתפות האדם, כלומר עליה לבדוק כמה מועיל האדם בהתאם ליכולתו. מצטרפים חדשים לחברה ירגישו האם הם פועלים נכון והאם תרומתם לחברה משביעת רצון על פי מצב הרוח הכללי בחברה.

חברה כזו צריכה לתור בכל עת אחר דרכים לרומם את עצמה. אם אדם נמצא בחברה כלשהי פרק זמן משמעותי ולא התפתח, תהיה זו טיפשות מצידו להפנות אצבע מאשימה כלפי עצמו או כלפי הבורא, שהרי ההתקדמות תלויה בחברה. אם החברה אינה משתנה ואינה משתפרת בכל יום, אין לאדם אפשרות להתקדם. על האדם להרגיש את התלות בחברה עד לשד עצמותיו. אם מחשבותיה ודאגותיה של החברה והמטרה שאליה היא נמשכת אינן ממלאות את ראשו וליבו בכל יום יותר משמילאוהו ביום הקודם, ביתר דיוק וביתר עוז, אין לאדם סיכוי להתקדם.

*

הבורא ברא את הנשמה הכללית האחת ככלולה מנשמות פרטיות רבות. לפני היפרדותן התקיימו הנשמות הפרטיות כחלקים אינטגרליים של גוף אחד, והיו מלאות בהרגשת נוכחות הבורא ובדבקות אליו. לאחר היפרדות הנשמות מרגישה כל אחת מהן חיסרון במילוי הבורא, שהוא למעשה חיסרון בהתחברותן לנשמה אחת. משום כך המפתח למילוי הנשמה נמצא בחסרונות של הנשמות האחרות. כל עוד לא תרצה כל נשמה פרטית להתחבר לכל הנשמות האחרות כדי לשרתן ולהשפיע להן, היא לא תוכל לרכוש חיסרון אמיתי למילוי הבורא שהיה בה בעבר.

החוקים הכלליים להתקדמות נכונה של החברה הם: "ואהבת לרעך כמוך", ו"מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". הפרטים הכלולים בכך נלמדים במאמרים שהשאירו לנו מקובלים מהדורות הקודמים. לאחר שאדם התרשם מהרעיון הכללי, הוא חופשי לבנות בעצמו את עולמו. הנפילה לדרגה התחתונה ביותר במציאות, דרגת "העולם שלנו", נעשתה לטובת האדם. במצב כזה הוא מנותק לחלוטין מהבורא, כילד
הנשאר בבית ללא השגחת הוריו והבית כולו עומד לרשותו. ניתנת לאדם האפשרות ליצור הכול במו ידיו.

הכוח העליון מוביל את האדם לסביבה, לספרים ולכל הדרוש לו להתקדמות הרוחנית. אין אדם בעולם המשתוקק למטרת הבריאה ואינו מקבל תמיכה. באמצעות תכנית טלוויזיה, אינטרנט, ספר או מישהו שפגש, ניתנת לאדם הזדמנות, והוא מוצא את עצמו מול חכמת הקבלה. מנקודה זו ואילך על האדם לפעול בעצמו. כל הפרטים האחרים בחייו קבועים מראש ואינם בני-שינוי כלל.

האדם נדרש לצעוד צעד אחד קדימה מהנקודה שבה הוא נמצא. צעד קדימה פירושו לבנות לעצמו סביבה, שאת הערכים שיַקנה לה היה רוצה לרכוש בעצמו. ביחסו לחברה האדם קובע כי הוא רוצה להיות כמוה. בתהליך זה האדם בורא את עצמו. כל התהליכים – השתלשלות העולמות, שבירת הנשמה וירידתה לעולם הזה – התרחשו רק כדי ליצור לאדם את התנאים המסוימים שבהם הוא מצוי עתה, ולאפשר לו לבחור.

קניית הערכים מהחברה

אם אדם מעוניין להשתפר באמצעות החברה, עליו לספק את צרכיה בכל כוחו. מצבה של החברה מרומם יותר מזה של האדם: הרוח בחברה חזקה יותר מרוחו, הרצון להרגשת חשיבות הבורא בוער בה יותר משהוא בוער בו. החברה נמשכת למטרה כל העת ובעוצמה, וביכולתה להחזיק את האדם ולספק לו ביטחון בדרך. בכל פעולה למען החברה רוכש האדם את כל ההתרשמויות שבה. למעשה, האדם מקבל את ערכי החברה בתמורה ליגיעתו ולתרומתו לה.

אך אם לא יתרום האדם לחברה, הוא לא יוכל לקבל ממנה את ערכיה הפנימיים. השקעת האדם בחברה היא ביטוי של רצונו לקבל מהחברה הערכה לתכונת ההשפעה. אין כל חשיבות לאופייה של תרומת האדם לחברה, כי הוא תלוי בתכונות המולדות הטבעיות של האדם. האחד זריז יותר וחברו חכם יותר, אך לא על פי תכונותיהם נמדדת תרומתם. רצון האדם לתרום הוא הקובע ולא מידת תועלתו לחברה. אם כן, השפעת האדם לסביבה מבטאת את גודל רצונו להתרשם מערכיה הפנימיים.

גדלות החברה

גדלות החברים והחברה, המצטיירת בליבו של האדם, תופסת מקום חשוב בתהליך ההתפתחות הרוחנית. המונח "גדלות" מצביע על הרגשת החשיבות שבדבר. החברה מהווה לאדם מודל להידמות אליו; הוא משתוקק לגדלות הבורא ולגדלות המטרה שבה. אם האדם מתייחס לחברה כאל גדולה, הוא מוצא כוחות להשקיע בה. הקטן רוצה לתת לגדול; הוא מקבל תענוג מהנתינה. יש בו דחף לתרום לחברה ואין הוא צריך לחייב את עצמו לעשות זאת.

ברגעים של התרוממות רוח ובעירה פנימית כל אחד מאיתנו מתמלא כוחות ומרץ, הקשיים נעלמים וכל משימה נראית אפשרית. לעומת זאת, בחברה המתקדמת לרוחניות קיים קושי מיוחד. על כל אחד מן החברים לשאול שוב ושוב לשם מה נעשית כל פעולה. לעתים, מתוך פנימיות האדם עולה שאלה בדבר מטרת הפעולה ולעתים היא נשאלת מבחוץ. כך או אחרת, על האדם להשיב לעצמו לשם מה הוא פועל בחברה. שוב ושוב עליו להיזכר בבורא ובמטרה. העבודה בחברה, שמטרתה תיקון, אינה פשוטה.

הקושי בעבודה בחברה הוא למעשה עזרה מהבורא. בכך מחייב הבורא את האדם להכניס חשבון נכון בכל פעולה, כדי שתצמח ממנה תועלת. הקושיות וההכבדות המתעוררות בכל רגע מסייעות לאדם שלא לשקוע בשגרה של פעולות סתמיות, כי אם לכוון את עצמו לדרישת השינוי של תכונותיו הפנימיות.

*

הבורא הסתיר מהאדם את מידת האמת. תפקידו של האדם לחפש אותה ולהתקדם לעברה מתוך בחירתו החופשית. כוונת ההסתרה היא לגרום לאדם לחפש את הבורא. מהות העבודה בחברה היא חיפוש אחר צורת ההשפעה של הבורא ואחר צורת היחסים המאפיינים אותו. החברה היא המקום שבו נבנית דמותו של הבורא, ביחסים שבין החברים ובהשפעה ההדדית. הדרך שבה הם מתארים לעצמם מהו הבורא מגדירה את התנאים ואת התכונות שירצו לקיים בסביבתם.

"
אולם המבקר את דברי, יש לו עדיין פתחון פה לשאול כי עדיין לא הוכחתי רק שצריך לעבוד לבני אדם, אולם מאין ההוכחה המעשיית שצריך לעבוד במצוה זו לשם ה' יתברך?"

השאלה שמציב בעל הסולם בדבר מטרת העבודה בחברה – תועלת הבריות או חיבור עם הבורא – באה לידי ביטוי בקומוניזם בברית המועצות ובשיתופיות בקיבוצים בישראל. בעל הסולם אינו בוחר לתרץ את הקושיה "מלמעלה", דהיינו באמצעות מטרת הבריאה. אין הוא אומר כי תכלית הנברא היא השוואת הצורה לבורא וכי הבורא מחייב את הנברא להתחשב בתכונותיו ולהגיע לקומתו, ולא לעסוק בבניית "חברה יפה". בעל הסולם בוחר להוכיח את הדברים "מלמטה" – מן ההיסטוריה האנושית.

"על זה אמנם הטריחה בעדינו ההסטוריא בעצמה, והכינה לנו עובדה מליאה לעינינו, שדיה ומספקת לנו להערכה שלימה ולמסקנות בלתי מפוקפקות, כי הכל רואים איך חברה גדולה כמדינת רוסיא בת מאות מליונים, שלרשותה עומד ומשמש שטח אדמה העולה על מדת אירופה כולה, עם רכוש של חמרים גלמיים שכמעט אין דוגמתו בעולם כולו, אשר המה כבר הסכימו לחיות חיי חברה שתפנית ובטלו למעשה כל קנין פרטי וכל אחד אין לו דאגה אחרת זולת טובת החברה, שלכאורה כבר רכשו להם כל המדה טובה של 'השפעה לזולתו' במשמעותה המלאה, ככל מה שיעלה השכל האנושי.

ועם כל זה, צא ולמד מה עלתה להם? ובמקום שהיה להם להתרומם ולהתקדם על המדינות הבורגניות, ירדו מטה מטה הולך ורדת, עד שלא לבד שאינם מוכשרים להטיב את חיי העובדים, ביותר מעט מן פועלי הארצות הבורגניות, הנה אין לאל ידם אפילו להבטיח להם את לחם חוקם ולכסות את מערומיהם. ובאמת עובדא זו מפליאנו בהרבה. כי לפי עשרה של המדינה הזאת ומרבית החברים לא היתה צריכה לכאורה על פי שכל אנושי להגיע לידי כך, אולם חטא אחד חטאה האומה הזאת וה' יתברך לא יסלח להם. והוא כי כל העבודה הזאת היקרה והנשאה, שהיא 'ההשפעה לזולתו' שהחלו לעבוד בה, צריכה שתהיה לשם ה' יתברך ולא לשם האנושות. ומתוך שעושים עבודתם שלא לשמו יתברך, לפיכך אין להם זכות קיום מצד הטבע עצמה".

חשיבה רציונלית אינה מסוגלת להשלים עם העובדה, שחברה שבה היחס בין חבריה מיוסד על חוקים נכונים, חברה שמטרתה להיטיב לחבריה, קורסת. אולם המציאות מלמדת כי כאלה הם פני הדברים. ברמת העולם הזה לא ניתן להבין את הסיבות לכך, אולם למקובלים הנמצאים בהשגת העולם הרוחני החוקים ברורים לחלוטין.

עבודת כוח ההשפעה לטובת כוח הקבלה מתוארת בשפת הקבלה כ"קליפה", ועבודת כוח הקבלה לטובת כוח ההשפעה נקראת "קדושה". הקומוניסטים לקחו את רעיון ההשפעה, "ואהבת לרעך כמוך", והשתמשו בו לטובת הקבלה, ובכך גזרו הרס על עצמם. כל הכוחות העליונים מנוגדים לשימוש כוח ההשפעה לטובת כוח הקבלה, ולכן הם לא יניחו לרעיון כזה להתפתח. במקום שגשוג המיטה האומה הרוסית על עצמה חורבן. ככול שניסתה להוסיף ולממש את הרעיון כך גבר חורבנה.

אלמלא הסתכמה מטרתם באושרה של החברה וביצירת חיים חומריים טובים בעולמנו, כי אם בחיבור עם הכוח העליון, היו הקומוניסטים מצליחים בכול. נפילתה של החברה הרוסית וחורבנה, נפילה שלא הייתה כדוגמתה בחברה האנושית, מעידה על חומרת טעותם. עדיין אין זה ברור כיצד תוכל האומה הרוסית להיחלץ ממצבה האנוש.

כוחות הטבע אינם פועלים כדי לקיים את החברה על פני האדמה כחברה טובה, יפה ורגועה. כוחות הטבע פועלים כדי לרומם את האדם עד גובה האלוקים. דאגה לשגשוג החברה ללא קשר למטרת הבריאה
לא תוכל להניב תוצאות טובות. כל תנועה שחרטה על דגלה את רווחת החברה, בלא לקשור אותה למטרת הבריאה, גזרה על עצמה חורבן גדול מזה של קודמתה.

תגמול לפעולת הנתינה

"כי נסה נא ודמה בדעתך, אם כל אחד מהחברה הזאת היה חרד לקיים מצות ה' יתברך בשיעור הכתוב ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, ובשיעור הזה, היה עומד ודואג למלאות צרכי חבירו ומשאלותיו בכל השיעור המוטבע באדם למלאות משאלותיו עצמו, ככתוב ואהבת לרעך כמוך, והיה ה' יתברך בעצמו עומד בהמטרה לכל עובד, בעת עבודתו לאושר החברה, דהיינו שהעובד היה מצפה, אשר על ידי עבודתו זו להחברה יזכה להדבק בו יתברך, אל המקור של כל האמת והטוב וכל נועם ורוך, הנה לא יסופק כלל, אשר במשך שנים מועטות היו עולים בעשרם על כל ארצות התבל יחד, כי אז היו לאל ידיהם לנצל את אוצרות חמרים הגלמיים אשר באדמתם העשירה, והיו באמת למופת לכל הארצות, וברוכי ה' יקראו".

עבודת הקומוניסטים נבדלת מן העבודה האמיתית רק במטרה: בניית חיים מאושרים בעולם הזה לעומת השתוות לכוח העליון. אילו הלכו הקומוניסטים לעבר המטרה הנכונה, היה הדבר מתבטא מיד גם באופן השימוש באוצרות הטבע שניתנו להם. הם היו חולקים את עושרם הטבעי עם בני העולם כולו, ובכך גורמים לזה שהכוח העליון היה מביא לפריחה גם במישור הגשמי. חוק ההשפעה קובע כי כדור הארץ כולו שייך לכל יושביו, וכי עליהם לחלוק בכל אוצרות הטבע בצורה שווה. השימוש האגואיסטי שעושות הארצות העשירות באוצרות הטבע שבידיהן עתיד להנחית עליהן מכה גדולה מאוד שתתבטא בהרס חברתי.

*

מכשלה אחת מונעת את קיום חוק ההשפעה השלמה, "ואהבת לרעך כמוך", והיא חוסר תגמול. מבחינתו של האדם אין זה חשוב אם הוא נותן או מקבל, אלא אם הוא יוצא נשכר. אין חשיבות מבחינתו למי הוא נותן או ממי הוא מקבל, מהבורא או מהנבראים, כל עוד יפיק מכך תועלת. אם כך, נשאלת השאלה: כיצד נוכל להתקרב לקיום חוק ההשפעה הכללי?

הנשמה מורכבת מתרי"ג רצונות אגואיסטיים מטבעם, ואותם מחויב האדם להביא לשימוש אלטרואיסטי. תיקון הרצונות נקרא "עשיית מצוות" והוא מתבצע על ידי שימוש ב"אור המחזיר למוטב". הכוח המתקן את כל רצונות האדם נקרא בשם כולל "תורה", ועליה נאמר: "המאור שבה מחזירו למוטב". כתוצאה מתיקון רצונותיו מגיע האדם למעמד של "ואהבת אתה' אלוקיך". זוהי השתוות הצורה בין הנברא לבין הבורא, בין הרצון לקבל לבין החוק הכללי של המציאות, חוק ההשפעה.

האדם נתקל בבעיה בבואו לקיים את חוק ההשפעה: רצונותיו דורשים פיצוי. האדם זקוק ל"חומר דלק" שיאפשר לו לתת. בדרך הטבע, כאשר אדם נותן דבר-מה לזולתו, כוונתו "להשפיע על מנת לקבל", כלומר הוא עושה זאת בתקווה לרווח עצמי. אנו מרבים לפעול למען הזולת על מנת לקבל רווח עצמי, ויש השואבים מכך הנאה רבה. נתינה מסוג זה אפשרית הואיל והאדם רואה תוצאה ורווח בפעולתו. למעשה, זוהי קבלה סמויה, כלומר ניצול הזולת להנאה עצמית. אין זה אלא חליפין, שכן לאדם ברור מהו הרווח שיקבל עקב הוויתור לזולת.

מכיוון שחומר האדם הוא הרצון ליהנות, נתינה ללא פיצוי בלתי אפשרית. החומר שממנו בנוי טבע האדם אינו מאפשר לו לבצע פעולה כזאת. האדם יוכל להגיע לקיום החוק הכללי הנקרא בורא, אלוקים או חוק ההשפעה, רק אם יקבל שכר מהבורא על פעולת ההשפעה. תמורה שכזאת תעניק לאדם כוח לקיום חוק ההשפעה.

הקומוניסטים ברוסיה והחברה הקיבוצית בישראל רצו לייסד חברות העוסקות בהשפעה, אך השאירו את העובדים ללא פיצוי, כלומר ללא חומר דלק. אם האדם אינו מקבל שכר תמורת עבודתו, יש לשכור מפקחים שיפקחו עליו, יכריחו אותו לעבוד או יענישו אותו כדי ש"ישפיע". בלא חומר דלק, הרצון אינו יכול לתפקד.

חומר דלק עשוי להתקבל מאובדן, דהיינו מפחד מפני ייסורים, או משכר עתידי. ברוסיה נעשה שימוש בעיקר בפחד מפני ייסורים ובעונשים קשים. לעומת זאת, בקיבוצים השתמשו בשכר החברתי. הם רוממו את אידאל ה"השפעה ללא תמורה" כך שהאדם הרגיש גאווה מעצם ההשתייכות לחברה כזאת. דומה הדבר לחיילים בפלוגה, המוכנים לסכן את חייהם בעבור המטרה של קבוצתם. גדילת הרצון לקבל גרמה לכך שהרעיון הקיבוצי לא הצליח לספק פיצוי הולם לאגו המתפתח של האדם, והחברה הקיבוצית הידרדרה לכדי חברה בורגנית.

במהלך ההיסטוריה האנושית הארוכה נעשו ניסיונות רבים לייסד חברות אלטרואיסטיות, אך כולן לא צלחו. זאת מכיוון שכל חומר העולם הזה הוא אגואיסטי ומחכה למילוי האור העליון. מילוי זה יכול להתפשט בתוך הרצון רק לפי מידת ההשתוות בין הרצון לאור העליון, דהיינו במידה שבה הרצון יהפוך למשפיע.

השפעה יכולה להתקיים רק אם היא מקושרת למקור הכוחות, לבורא. אם האדם מחקה את פעולות הבורא כלפיו מתוך כוונה לקבל ממנו חומר דלק, הוא יקבל שכר – יכולת או הזדמנות לבצע פעולת השפעה. כלומר, האדם יוכל להשפיע במידה בלתי מוגבלת רק אם יהיה מחובר למקור כוחות בלתי מוגבל.

אמנם המציאות היום-יומית בעולם הזה מוכיחה את חוסר התועלת שבקבלה העצמית, אך עדיין המעבר מקבלה להשפעה במטרה לקבל שכר מהבורא מציב בפני האדם בעיה פסיכולוגית. אם כן, טעותן של החברות שהעלו על נס את ההשפעה לזולת היא אי-התחשבותן בהכרח בחומר דלק.

איזון עם הכוח העליון

כוח ההשפעה הוא הכוח האחד הפועל בעולם וממנו בלבד ניזונה הבריאה כולה. כוח זה מביא לרצון לקבל האגואיסטי רק ניצוץ קטן של אנרגיה ולמשך זמן קצר מאוד – החיים בעולם הזה. הוא עושה זאת כדי לאפשר לאדם לעבור לרצון להשפיע, להתחבר לכוח ההשפעה ולהתקיים לנצח ממקור הכוחות.

כדי לייסד חברה בריאה יש להקדים ולהעלות את חשיבות האיזון עם הכוח העליון כמטרה. כל החוקים שמקיים האדם בעולמנו פועלים גם הם לפי עקרון האיזון. אם האדם רוצה להרגיש טוב, עליו להיות באיזון עם הסובב אותו. המצב הטוב ביותר הוא מצב המנוחה – מטען בשדה החשמלי, ברזל בשדה מגנטי, גוף האדם – כולם שואפים למצב המנוחה.
מנוחה מושגת ביחס לאיזון הכוחות, על פי מידת התאמתו של החלק הפנימי לכוח החיצון הסובב אותו. לפי אותו עיקרון בדיוק נדרש האדם להשוות את צורתו לצורת הבורא.

בדומה למדענים המסבירים לאדם את חוקי העולם הזה, המקובלים מסבירים חוקים נוספים הקיימים במציאות. יש חוקים שהאדם יכול לגלות גם לפני שיוכל לקיימם, ויש המורגשים רק לאחר שהאדם רוכש יכולת לקיימם. זה ההבדל בין חוקים גשמיים לבין חוקים רוחניים.

גם חוקי העולם הזה הם ביסודם חוקי השפעה, אך מפני שאיננו מתקיימים בתכונת ההשפעה עלינו לשלם ביגיעה, באנרגיה, במאמץ ובכוח כדי לבצע פעולה כלשהי בעולמנו. הסיבה לכך היא שכל פעולותינו יוצאות נגד הטבע האמיתי של המציאות המצוי בתוך הטבע האגואיסטי הנראה לעינינו. לאמיתו של דבר, אנו מצויים בטבע האלטרואיסטי, אלא שמשום שרצונותינו אגואיסטיים אנו חשים את חוקי המציאות כאגואיסטיים.

במידה שאדם מתקן את רצונותיו להשפעה, הוא מתחיל להרגיש שהמציאות כולה היא כוח המשפיע בלבד. אין הוא זקוק אז לכוח, לאנרגיה או ליגיעה כדי לזרום במציאות הרוחנית – במציאות ההשפעה. פעולת ההשפעה אינה דורשת אנרגיה או מאמץ משום שהאדם נמצא בתוך שדה כוח ההשפעה, ויש לו מקור כוחות אין-סופי – הבורא, ודי בו לכל הפעולות שירצה. לכן הרגשת החיות שלו בלתי מוגבלת, שלמה ונצחית.

החברה הדתית

ההבדל בין חברה הרוצה בהשפעה ושכרה הוא קשר וחיבור עם הבורא, לבין כל חברה דתית הוא במודעות לשינוי עצמי. חברה המחפשת קשר עם הבורא יודעת כי הבורא אינו משתנה. ברור לה שהיא הצריכה להשתנות ולעבור מקבלה להשפעה. עליה מוטלת העבודה להשוות את צורתה לבורא, ורק כך תוכל להיכנס למצב קיום מתוקן המכונה "הדור האחרון".

המעשים הטובים של אנשי החברה הדתית נעשים לשם קבלת שכר ויחס טוב מן הבורא ולא לשם תיקון טבע האדם מאגואיזם לאלטרואיזם. שום חברה, מלבד חברה העוסקת בשיטת הקבלה בדרך הנכונה, אינה
עוברת תהליך של "הכרת הרע". אנשי החברות הדתיות השונות אינם מכירים בעצמם כרעים וגרועים או כשקועים ברצון לקבל אגואיסטי. אין הם מגיעים להכרה שמלבד הרצון לקבל אין להם דבר ושאין גרוע ממצבם – המצב המרוחק ביותר מהבורא.

בחברות דתיות התחושה הכללית היא של שגרה המתנהלת כתקנה. חסרה בהן הרגשת אי-השתוות הצורה בין האדם לבין הכוח העליון, ולכן האדם אינו יכול לפתח צורך לתקן את עצמו בחברות כאלה.

תמיכה מהבורא

החברה היא מערכת של נשמות. ככל שחבריה יתייחסו זה לזה על פי חוק ההשפעה, תימצא החברה בהשתוות הצורה עם האור העליון והוא ימלא את נשמות חבריה. האדם יכול לקבל תמיכה מן הבורא רק במידת נכונותו לעסוק בהשפעה לזולת, על מנת להתחבר לכוח העליון. הנשמות מצויות בשדה הכוח העליון, ובמידה שבה הן מתייחסות זו לזו לפי חוק ההשפעה, הן משתוות לשדה זה ונכללות בו.

העולם מלא סבל וייסורים. האדם משקיע זמן ומרץ בחיפוש פתרונות לבעיות הצצות כל העת מתוך מחשבה כי הדבר יעלה בידו. על האדם לראות בכל הבעיות האלה "עזר כנגדו": כולן נשלחות אליו מהבורא כדי שיוכל להתעלות על פניהן ברצונו להתחבר עם הבורא. אמנם מבחינה גשמית עליו לטפל בהן כאחד האדם, אך מבחינה פנימית אל לו לשקוע בהרגשה בלתי נעימה, בהבלי העולם ובתמונות הסובבות אותו. עליו להבין שמטרתן לאפשר לו להותיר את שכלו, את דאגותיו ואת ההפרעות בדרגה הגשמית, ולהתעלות מעליהן עם רצונו לדבוק בבורא. רק על ידי כוח החברה המתקדמת לרוחניות, ומתוכה דווקא, יוכל האדם לבצע זאת.

שליחי הבורא

"אולם בעת, אשר כל שיעור העבודה ב"השפעת זולתו" מתבסס על שם החברה לבד, הרי זה יסוד רעוע, כי מי ומה יחייבאת היחיד להרבות תנועותיו להתייגע לשם החברה? כי מן פרינציפ יבש בלי חיות, אי אפשר לקוות הימנו לעולם שימציא (מוטיב פאואר)*לכח התנועה אפילו לאנשים המפותחים ואין צריך לומר לאנשים בלתי מפותחים".

הסיסמה "השפעה לחברה היא חיינו" אינה בת-קיום. גם האנשים המפותחים ביותר, המבינים שהאגו הוא הכוח ההרסני היחיד בעולם, אינם מסוגלים להתמודד איתו. בתוך המציאות האגואיסטית עצמה אין יכולת לפתור את הבעיה ולהגיע לתכונת ההשפעה, והשאלה היא היכן יימצא הפתרון.

התשובה פשוטה – עלינו לציית לעצת המקובלים. עד כהשמעה האנושות על פתרונות סוציאליסטיים, קומוניסטיים, אוטופיים, אידאליסטיים ועוד, אשר סיפקו "מצילי האנושות" השונים. לאמיתו של דבר, הפתרון נמצא בידי המקובלים זה אלפי שנים. אסור היה להם לגלותו לאנושות כל עוד לא נחרטה בה ההבנה כי ההתפתחות האגואיסטית הביאה לכדי משבר כולל. רק מתוך הבנה כזו ייהפך אותו אגו כמלאך המוות לעצמו. עלינו להכיר בחברה האנושית כמערכת אחידה שכל פרט בה הוא רק חלק מהכלל, וביחסו הנכון לאחרים הוא קובע את עתידו הטוב.

"ואם כן הועמדה השאלה, מאין יקח הפועל או האיכר מוטיב פאואר המספיק להניעהו אל העבודה? כי שיעור לחם חוקו לא ימעיט ולא ירבה בסבות פזור כחותיו ושום מטרה וגמול אינה עומדת לפניו: ונודע זה לחכמי הטבע, אשר אפילו תנועה הקטנה ביותר לא יניע האדם בלי מוטיב פאואר, כלומר, מבלי להטיב מה את עצמו, למשל, כשאדם מטלטל את ידו מהכסא אל השלחן הוא משום שנדמה לו שבהניח ידו על השולחן יהנה ביותר, ואם לא היה נדמה לו כזה היה עוזב את ידו על הכסא בכל שבעים שנותיו מבלי להניעה ממקומה, ואין צריך לומר לטרחא גדולה.

ואם תאמר שיש עצה על זה להעמיד משגיחים עליהם, באופן, שכל המתעצל בעבודתו יענש ויטלו ממנו את לחם חוקו, אכן אשאל, אמור לי, מאין יקחו המשגיחים בעצמם את המוטיב פאואר לעבודתם כי העמידה במקום המיוחד והשגחה על אנשים להניע ולייגע אותם הוא גם כן טרחא גדולה אולי עוד יותר מהעבודה עצמו. ועל כן נדמה הדבר כמו הרוצה להניע מכונה בלי תת לה חמרי דלק".

ברוסיה הקומוניסטית נעשה ניסיון "להניע מכונה בלי תת לה חומרי דלק". באזורים נרחבים של אוקראינה יצר השלטון רעב מלאכותי ועשרות מיליוני אנשים גוועו. האוחזים בהגה השלטון חשבו שבאמצעות הרעב יצליחו לנתק את האנשים מן החומר והרכוש כך שיעבדו בעבור הלחם בלבד, וכל מרצם יופנה להשפעה לחברה. המהפכנים הקומוניסטים הוסיפו לנסות והציבו שומרים על הפועלים כדי להרתיעם מלעשות פעולה כלשהי להנאתם, ובכך לתקן את טבעם האגואיסטי. במקום לספק חומר דלק לפועל שעבד מתוך פחד, נדרש עתה לספק חומר דלק לשומר.

כך או אחרת, לעובד בהשפעה אין חומר דלק. חוק שימור האנרגיה פועל גם בתחום המחשבות, הכוונות והרצונות, ולא ניתן לחמוק משליטתו. האדם אינו יכול להפעיל שום רצון ללא סיפוק או מילוי. עליו לקבל חומר דלק ממקור כלשהו כדי שיוכל להניע את עצמו לפעולה. כדי שהנברא יוכל לבצע תנועה אלטרואיסטית חייב להיות קשר בינו לבין הבורא. יש לעורר בחברה מודעות לחשיבות ולגדלות הבורא כדי שייווצר קשר כזה, וכך חומר הדלק להשפעה של אנשי החברה יגיע מן המקור האמיתי. בדומה לאוכלי המָן במדבר, יקבל כל אחד את הפיצוי המתאים לשורש נשמתו.

הקומוניסטים סברו כי אם יספקו לאדם רק את הנחוץ לקיומו, הוא יוכל לקבל חומר דלק להשפעה מן החברה עצמה, ובכך הייתה טעותם. החברה והאידאלים שלה אינם יכולים לספק לאדם חומר דלק להשפעה. הרצון לקבל נברא על ידי האור העליון ורק נוכחות האור העליון בתוכו תוכל לשמש לו כחומר דלק.

האור העליון יכול להופיע בתוך הרצון רק לפי מידת השתוות הצורה של הרצון אליו. לכן, כל עוד האדם אינו מתקן את רצונו מקבלה להשפעה, האור אינו יכול להופיע בתוך הרצון. מצד אחד הרצון לקבל אינו יכול להשתנות ללא נוכחות האור, ומצד שני האור אינו יכול להופיע ברצון לקבל כל עוד לא יתוקן.

כדי לחלץ את בני האדם ממצב זה שתל הבורא בעולמנו את שליחיו המקובלים. אמנם מטרת הבריאה היא להשפיע לבורא, אך הבורא נסתר ולכן אין לבני האדם חומר דלק שיאפשר להם להשפיע לו. אם תעריך האנושות את המקובל העומד בראשה כגדול מאוד, היא תוכל למלא אחר הוראותיו כיצד להגיע להשפעה לבורא. גדלות המנהיג תספק לאנושות חומר דלק ליישום העצות שייתן לה. מימוש עצות המקובל המצוי בטבע ההשפעה יאפשר לאור המקיף להופיע על האנושות ולתקן את רצונותיה. בתוך הרצונות המתוקנים האלה כבר יוכל להופיע האור העליון, ולספק לאדם חומר דלק להשפעה.

הסתר כתנאי לעצמאות

"ולפיכך, משפטם חרוץ להאבד מצד הטבע, כי חוקי הטבע יענישו אותם, משום שאינם מסגלים את עצמם לקיים פקודותיה, דהיינו, שיעשו אלו המעשים של השפעה לזולתו מבחינת העבודה לה' יתברך, כדי לקיים ולבא מתוכה לתכלית מטרת הבריאה, שהוא הדביקות בו יתברך, על דרך שנתבאר (במאמר מתן תורה בקונטרס א' אות ו'), שדביקות הזה מגיע להעובד במדת שפעו הנעים רבת העונג ההולך ומתרבה אליו עד שיעור רצוי להתרומם בהכרת אמתיותו יתברך הלוך ומתפתח עד שזוכה להפלגה הגדולה, שעליה רמזו בסוד הכתוב עין לא ראתה אלקים זולתיך".

על כל אדם להגיע למצב שבו ירגיש שאם אינו מקיים את חוק ההשפעה, הוא סובל וחסר כל תקווה. התלות בקיומו של חוק ההשפעה היא תנאי הכרחי להמשך ההתפתחות. ניתן להגיע בשתי דרכים אל ההכרה בחובה לקיים את חוק ההשפעה: על ידי ייסורים וחיים קשים ממוות ברצון ליהנות האגואיסטי, או על ידי השוואה בין המצב הנוכחי לבין המצב השלם והטוב.

בדרך השנייה ניתן להרגיש בהפסד שבאגואיזם עוד לפני שמתדרדרים לייסורים. הרגשת ההפסד מעוררת את האדם להשתפר וכך הוא חוסך מעצמו הידרדרות למצבים נוראים. ההחלטה להשתפר יכולה להתקבל רק בזכות הכרת הפער הקיצוני שבין מצבו האלטרואיסטי של הבורא לבין מצבם האגואיסטי של הנבראים.

פעמים רבות עולה השאלה, מדוע הבורא מייסר כל כך את בני האדם. במה הם אשמים? אילו הורה היה מתנהג כך עם ילדיו, היה הדבר מעורר תמיהה. כיצד ייתכן ש"הטוב והמיטיב" מתייחס כך לנבראיו? אילו הבין האדם מדוע ניחתה עליו מכה, ניחא; אך גם זה אינו מובן לו. מהו הצורך בכך שהאדם יבין שאינו מבין את הקורה לו? איננו מסוגלים גם להבין כיצד ייתכן שהאכזריים והערמומיים ביותר מצליחים יותר מכולם. הקשר בין מעשי האדם לבין הצלחותיו או ייסוריו נסתר מן העין. אילו הבין האדם את הסיבה למַכָּה, היה יכול מיד לקשור עצמו עם המַכָּה, עם המַכֶּה ועם המוּכֶּה.

מטרת הייסורים הניחתים על האדם ללא קשר למעשיו היא לנתקו מן הרצון לקבל. בעל הסולם אומר כי "אם היתה לפנינו השגחה גלויה, היו כל באי העולם צדיקים גמורים" (הקדמה ל"תלמוד עשר הספירות", אות מג). הרצון לקבל לא יאפשר לאדם לבצע פעולה שתוצאתה הישירה היא מכה.

לו הייתה השגחת הבורא גלויה, היה האדם שומע באופן טבעי לעצת הרצון לקבל ורוצה להיות בשלום עם הבורא. אך בדרך זו הוא לעולם לא היה יכול להתנתק מן הרצון לקבל. כדי שיוכל האדם להיות חופשי מן הרצון לקבל, לא להיות תלוי במה שקיבל או לא קיבל, להתעלות מעל טבעו האגואיסטי המקורי ולרכוש את טבע הבורא – יש להסתיר ממנו את השגחת הבורא.

הבורא יצר את האדם, וכדי שיוכל האדם להיות עצמאי ולהידמות לבורא מתוך נקודת הבחירה החופשית, עליו להתנתק מן הבורא. רק בתוך ההסתר יכול האדם לבנות מערכת יחסים של שני שותפים בינו לבין הבורא. מערכת יחסים כזו לא תהיה מושפעת מן הקשר בורא-נברא. ההסתר כולל שתי רמות:

·הסתר הטוב, דהיינו הרגשת סבל.

·הסתר המקור להרגשה זו, דהיינו הסתר הבורא כמחולל הסבל.

בגלל ההסתר האדם סובל, אינו יודע מהו המקור לסבל, במה הוא תלוי וכיצד ניתן להפסיקו. מתוך ההסתר על האדם להתעלות מעל הרגשת הטוב והרע ולהשתוקק להידמות לבורא. זו הדרך היחידה לפתור את בעיית העצמאות. רק אז יתחיל האדם לראות כי כל המצבים והייסורים הנוראים שעבר בכל גלגוליו הופכים למעין כלי קבלה גדול, אשר מעליו יכולה להיבנות מערכת יחסים נכונה בינו לבין הבורא.

אמנם הבורא נסתר, אך הוא בנה לאדם את החברה. החברה אמורה לשמש לאדם כמעבדה לביצוע ניסיונות בבניית קשר ויחס נכון לתכונת ההשפעה. על האדם להתייחס לחברה כפי שהיה רוצה להתייחס אל הבורא הנסתר ממנו.

כאמור, אילו היה הבורא מגולה, לעולם לא היה האדם מסוגל לצאת מתוך הרצון לקבל. מערכת היחסים עם החברה מאפשרת את היציאה מגבולות הרצון לקבל משום שהחברה אינה מסוגלת למלא את הרצון לקבל של האדם. אם כן, האדם מבצע עבודה כלפי החברה ומקבל שכר מן הבורא. מכיוון שהתשלום מגיע ממקור אחר, יכול האדם להגיע בהדרגה להשפעה כלפי החברה.

"וצייר לעצמך, אם האכר והפועל היו מרגישים לעיניהם מטרה הזאת, בעת עמלם לאושרם של החברה, בטח, שלא היו צריכים אפילו למשגיחים עומדים עליהם, כי כבר היה מצוי להם מוטיב פאואר בסיפוק גמור ליגיעה גדולה, עד להרים את החברה למרומי האושר, ואמת הדבר אשר הבנת הדבר באופי כזה צריכה לטיפול רב, ובסדרים נאמנים, אולם הכל רואים שאין להם זכות קיום זולתו מצד הטבע העקשנית שלא תדע פשרות. וזהו שרציתי להוכיח במקום זה".

כל תא ומחשבה, כל כוונה ורצון, כל גוף – כל נברא בכל הדרגות דומם, צומח, חי ומדבֵּר – דורש אנרגיה לקיומו. כל אובייקט במציאות הוא רצון ולכן עליו להחזיק את עצמו. הרצון לקבל נברא כ"יש מאין" על ידי האור. כדי להתקיים כ"יש", הרצון לקבל זקוק לאנרגיה. כל תנועה של רצון מנוגדת לטבע, שהרי הרצון רוצה להישאר תמיד במנוחה מוחלטת. כל תנועה – פיזית, מכנית, מחשבתית או רצונית – דורשת אנרגיה.

כדי שפעולה כלשהי תתבצע עליה להביא לתוצאה שתשפר את המצב הנוכחי. המצב הבא חייב לגרום יתר סיפוק כדי שיהיה כדאי להתייגע בעבורו. אם מתעלמים מן החוק הזה ודורשים מהאדם פעולה, הוא לא יוכל לבצעה מתוך רצון. לכן חייבים לנקוט תחבולות נוספות, כמו פחד, כפייה ודיקטטורה. אך כאשר הייסורים מצטברים, הפחד והכפייה מאבדים את יעילותם, כפי שקרה ברוסיה.

בחברה המעוניינת בהתקדמות רוחנית יש להקדיש תשומת לב רבה לעניין השכר. על אנשי החברה להחשיב את גדלות הבורא כמקור האנרגיה. רק אם יהיה הקשר עם הבורא כה רצוי, כך שכל יגיעה לקראת השגתו לא תיראה קשה, יהיה ניתן לפעול ולהתקדם לקראת מטרת הבריאה. המטרה הרוחנית והיגיעה בכיוון הנכון דורשות כוחות, והכוח המניע צריך להיות אך ורק גדלות הבורא. אם לא כן, תשתנה מיד המטרה באופן תת-הכרתי. האדם יבחר במטרה אחרת, כדאית, שבעבורה יספק לו האגו כוחות להתייגע.

גדלות הבורא

גדלות הבורא היא האמצעי שבעזרתו תוכל החברה להעריך את המדרגה הבאה כגבוהה יותר מזו הנוכחית. למעשה, אין מושג מוחלט הנקרא "בורא". משמעות הביטוי "בורא" היא מדרגה גבוהה יותר ביחס למצבה הנוכחי של החברה. בקשר שבין כל שתי מדרגות סמוכות מכונה המדרגה העליונה "בורא" ביחס לתחתונה המכונה "נברא". יש לזכור כי כל ההגדרות שנותנים המקובלים נובעות אך ורק ממה שהם מגלים, ומשום כך גם משמעות הביטוי "בורא" גלומה במילה עצמה – "בוא וראה". לאחר שהאדם מתקן את עצמו ב"בוא", הוא מגיע לגילוי הבורא שנקרא "ראה".

אף אם תגדיל החברה את חשיבות המדרגה הבאה בעיניה ככל יכולתה, לעולם לא תוכל לשער את מידת גדלותה האמיתית. אולם עצם הגדרת המדרגה הבאה כגבוהה עוזרת לחברה להשתוקק אליה. גדלות הבורא משמשת כחומר דלק לעלות ממדרגה למדרגה ומכאן נגזרת חשיבותה הרבה.

הגדלת חשיבות המדרגה הבאה מזמינה ממנה "אור מקיף" ביחס למדרגה הנוכחית. כוח זה מושך את האדם קדימה. כאשר האדם מסמן לעצמו מטרה, אין דעתו נתונה לאוכל, לשינה, למנוחה או לבילוי. חשיבות המטרה הנכספת משמשת לו כחומר דלק ומאפשרת לו להתייגע בעבורה. המטרה מאירה לו מרחוק והוא מרגיש שבקרוב ישיג את היקר לו. בנסיבות כאלה אין האדם זקוק לתגמול מיידי והוא מוכן לעבוד שנים רבות,אפילו כל החיים ויותר מכך, כדי לממש את רצונו. הכול תלוי בחשיבות המטרה ולכן רק לכך צריכה להיות נתונה דאגת החברה המעוניינת ברוחניות.

חוק האהבה

"והנה הוכחתי בעליל לעיניך מצד התבונה הניסיונית – מתוך הסטוריא המעשיות המתרקמת לעינינו, אשר אין תרופה לאנושיות בשום פנים שבעולם זולת אם יקבלו על עצמיהם מצות ההשגחה, שהוא 'השפעה לזולתו' כדי לעשות נחת רוח לה' יתברך, בשיעור ב' הכתובים: האחד הוא 'ואהבת לרעך כמוך', שהוא תכונת העבודה גופה, דהיינו ששיעור היגיעה, להשפעת זולתו לאשרם של החברה, צריכה להיות, לא פחות מזה השיעור המוטבע באדם לדאוג לצרכי עצמו, ולא עוד אלא שצריכים להקדים צרכי זולתו על צרכי עצמו, כמבואר בקנטרס א' [מאמר מתן תורה] אות ג'. וכתוב השני, הוא 'ואהבת אתה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך' שזהו המטרה המחויבת להמצא לעיני כל בשעת היגיעה לצרכי חבירו, שהוראתו, שעושה ומתייגע רק כדי למצוא חן בעיני הבורא יתברך שאמר ועושים רצונו ית'".

המקובלים מגלים את המציאות העליונה אשר ממנה יורדים כל הכוחות לעולמנו. כוחות אלה יורדים לעולם, מתגשמים בו ומפעילים אותו לפרטי-פרטיו, עד כי לא קיים בעולמנו דבר אשר לו תנועה חופשית. הכוחות היורדים מלמעלה כחוק מוחלט מחייבים את העולם הזה לנוע מאהבה עצמית, דרך "ואהבת לרעך כמוך" אל "ואהבת את ה' אלקיך". זהו חוק הטבע.

אמנם בקרב בני האדם אין זה מקובל לחשוב שהחוק הוא אהבה, דהיינו שכוח החוק מחייב לאהוב, אך זוהי בהחלט צורתו. חוק האהבה פועל, ואם אין מקיימים אותו מקבלים ממנו תגובה הפוכה. ייסורי האדם, חיי הצער וכל הצרות המתרגשות על האנושות במשך אלפי שנים מקורם בחוק האהבה.

חוק אחד מסדר את התמונה הנגלית לעיני האדם במטרה להובילו מאהבה עצמית לאהבת הבורא. חוק אחד מגדיר את האדם – את מחשבותיו, את הרגשותיו, את רצונותיו ואת כל יתר הפעולות שבו ומסביבו. ענייני בריאות, משפחה, עתיד העולם, אקולוגיה, פוליטיקה וכל יתר פרטי המציאות – כולם קשורים לחוק היחיד של המציאות. אין כל פרט ברצון או במחשבה, בפעולה או במעשה, מסביב לאדם ובתוכו, שאינו קשור לחוק זה.

החוק מתגלה בהתאם להתפתחות האדם ולוחץ עליו מבפנים ומבחוץ. הוא פותח בתוך האדם שכבה נוספת של רצון לקבל ומוסיף לחץ חיצוני. כלומר, מבפנים מרגיש האדם את האגו שלו, ומבחוץ את השפעת האור המקיף המביא בפניו התרשמות ממידת ההשפעה. הלחץ הזה מחייב את האדם לנוע לעבר מטרת הבריאה.

משמעות הביטוי
"למצוא חן בעיני הבורא" היא, שדאגתו של האדם תהיה נתונה לעבודה עם רצון הבורא, הרצון להשפיע, ולא עם רצונו שלו, הרצון לקבל. חוק האהבה מחייב את האדם לאהוב את הזולת, דהיינו למלא את רצונות הזולת. כל אהבה אחרת היא אהבה עצמית, דהיינו מילוי של הרצון הפרטי.

עבדות

"ואם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו, כי יחדל אביון וכל מעונה ומנוצל מן הארץ, ואושרו של כל אחד יעלה מעלה מעלה מכל ערך ושיעור. אולם כל עוד שתמאנו, ולא תרצו לבא בברית עבדות ה' יתברך בכל השיעור המבואר, אז הטבע וחוקיה עומדים הכן לנקום את נקמתה ממנו, ולא תרפה אותנו, כמו שהוכחנו בעליל, עד שתנצחה אותנו ונקבל את מרותה לכל אשר תצוה אותנו, כמבואר.

והנה נתתי לך מחקר מדעי מעשי על פי בקורת התבונה הנסיונית, בדבר חיוב המחלט לכל הבריות לקבל עליהם עבדות ה' יתברך בכל לבבם ונפשם ומאודם".

עבדות ה' פירושה שעל האדם לצאת מרצונו, להיכנס תחת רצון הבורא ולקיימו ברצון, בהסכמה ומתוך אהבה. עבדות ה' מחויבת, וביכולתו של האדם לבחור את הדרך שבה יממש אותה – בדרך ייסורים או בדרך של השתתפות עצמית.

לאמיתו של דבר, האדם אוהב להיות עבד. גם במצבו הנוכחי הלא-מתוקן נהנה האדם מהיותו עבד של הרצון לקבל שלו. הרצון לקבל הוא אדון השולט באדם וכל ניסיון להיחלץ ממנו רק יבהיר את עוצמת שליטתו.
מרותו של הרצון לקבל אינה מורגשת באדם, הואיל ועדיין אין הוא רוצה להיפטר ממנו. האדם אוהב את הרצון לקבל שלו עד כדי כך שאינו מרגיש הבדל בין הרצון לקבל לבינו.

אך למעשה הרצון לקבל הוא כוח זר. הבורא החדיר אותו באדם, ולכן כל העת נמצא האדם תחת השפעה זרה, תחת שליטת הרצון לקבל. הזדהותו של האדם עם הרצון לקבל היא כה עמוקה, עד כי אין הוא מרגיש את עצמו ואת הרצון לקבל כשני עצמים שונים.

האדם מתייחס אל הרצון לקבל כאל "שלו", משום שהרצון לקבל שולט בו מרגע היוולדו. רק בהארת האור המקיף יגלה האדם כי השונא שלו הוא השולט בו עתה. ההבחנה בין ה"אני" לבין הרצון לקבל השולט באדםהיא העבודה הראשונה שעל האדם לעשות. כתוצאה מהשגת ההבדלבין השניים עוזב האדם את שליטת הרצון לקבל שלו ועובר לשליטה אחרת.

שתי אפשרויות בלבד עומדות בפני האדם: להיות תחת שליטת הרצון לקבל או תחת שליטת הרצון להשפיע. כפי שהאדם אוהב באופן טבעי את הרצון לקבל שלו ונהנה ממילואו, הוא יאהב את הטבע השני. לאחר מכן יגלה האדם שלא היו אלה שני כוחות, כי אם כוח אחד הנראה בשני אופנים: באופן ישר – כבורא, ובאופן הפוך – כ"קליפה", כרצון לקבל.

השלב הראשון בהתפתחות הרוחנית מכונה "הכרת הרע" מפני שבמהלכו מכיר האדם בשליטה הנוכחית כרעה לו. הכרת הרע היא ההכרה במידת האהבה לרצון לקבל. במאמרו "ויבן ערי מסכנות" (ספר "שָׁמַעתי", מאמר פו) מתאר בעל הסולם כמה גדולה השקיעה ב"עבדות מצרים" וכמה קשה להשתחרר ממנה. האדם אוהב את העבדות לרצון לקבל משום שהיא משרה עליו ביטחון.

כל פרידה היא קשה, בין שזו פרידה ממקום עבודה, מחבר וכיוצא באלה. פרידה מעוררת באדם חוסר ביטחון, חוסר יציבות וחוסר מילוי, ולכן לעולם איננה מעשה פשוט. הפרידה מן הרצון לקבל היא כביכול פרידה ממקור הכול.

למעשה, בעיני האדם אין חשיבות למקור שממנו יספוג רצונות ובלבד שהתענוג העתידי הצפוי מהם יאיר לו. החברה האנושית מספקת לכל אחד מחבריה מבחר תענוגים עתידיים כדי לעורר בו רצון ולחייב
אותו בתנועה להשגת המילוי. אף שמערכת הפרסום מחייבת את האדם ביגיעה רבה, הוא מקבל את "עצותיה" בשמחה מפני שהן מבטיחות לו מילויים.

במסגרת הרצון לקבל ניתן להרגיש סיפוק חולף ותו לא. אם האדם יחליף אותו ברצון הבורא ויעבוד כדי למלא אותו, הוא ירגיש בתוכו חיות בלתי מוגבלת, שלמות ונצחיות. ברצונו האגואיסטי הנוכחי חש האדם רק את החלק הקטן והעכור ביותר במציאות – "העולם הזה". ברצון הבורא, הרצון להשפיע, הוא יוכל להרגיש את "עולם האין-סוף".

החלפת הרצון האמורה בקבלה אינה דומה להחלפת רצון המתרחשת בנו כתוצאה מן הפרסום הסובב אותנו. מסעות הפרסום התוקפניים גורמים לנו לוותר על רצוננו הבסיסי הקבוע למנוחה ומעוררים בנו רצון לרכישת דברים חדשים. מסע פרסום מוצלח משכנע אותנו שכדאי לנו להשקיע מאמץ וכסף במוצר מסוים. זוהי החלפה של רצון אגואיסטי אחד, הרצון למנוחה, ברצון אגואיסטי אחר, הרצון ליהנות מן המוצר החדש. לעומת זאת, הקבלה מדברת על החלפת טיב הרצון: מרצון לקבל לרצון להשפיע. במקרה כזה, האדם מחליף את הרצון שלו ברצון הבורא, מעתיק את רצונות הבורא על עצמו ומבצע אותם. בכך הופך האדם דומה לבורא.

רצון הבורא ניתן למימוש כלפי הנבראים האחרים. כפי שהבורא, ברצונו להיטיב, מתייחס לכל הנבראים באהבה, כך הנברא מביע את התאמתו לבורא ברצונו לאהבת הזולת. מכאן שהחברה האנושית היא השטח שבו נפגשים הבורא והנברא, כתוצאה מכך ששניהם מתייחסים אליה באותו האופן. אם האדם מוכן למלא את רצונות החברה, בתוכם מתגלה לו הבורא.

שליטת האור

החלפת הרצון לקבל ברצון להשפיע לא תיתכן אלא אם כן יקשור האדם את עצמו לבורא. רק האור שברא את רצון האדם יוכל גם לשנותו. שפת המקרא (שמות ז, כו) מתארת זאת בדברי הבורא למשה, "בוא אל פרעה". הוא מזמין אותו ללכת ל"פרעה" יחד איתו, שכן משה אינו מסוגל לעשות זאת לבדו. "פרעה" הוא כינויו של כל הרצון לקבל הלא-מתוקן שבאדם. האדם אינו מסוגל לעשות בעצמו דבר כלשהו כנגד הרצון, שהרי הרצון קודם לאדם, ולכן גדלות הבורא היא התנאי לתיקון הרצון מקבלה להשפעה.

יחסו של האדם למציאות שגוי והוא סבור שנדרשת ממנו פעולה. לאמיתו של דבר, עליו לעורר את הכוח העליון לפעול עליו ובכך מתמצה תפקידו. שגיאה זו מטעה את האדם לחשוב שהעבודה הרוחנית קשה מאוד, בשעה שהמקובלים אומרים את ההפך הגמור. האדם מנסה לתקן את טבעו בעצמו במקום להזמין את "אור התיקון" שישנה אותו. בכך הוא מבזבז לריק כוחות רבים וזמן ממושך, נכשל, מתייאש וחדל לנסות. מצליח רק מי שהולך בעצת המקובלים ומתרכז בפנייה לבורא בבקשה שיבנה בו רצון להשפעה.

כדי שיוכל האדם לעשות זאת, הבורא מקרבו אל חברה המעוניינת ברוחניות. אם החברה משפיעה לו מידה מסוימת של חשיבות המדרגה העליונה, אין הוא זקוק ליותר. אם תתרחש באדם ההתהפכות הפנימית והמדרגה הבאה תהיה חשובה יותר, הסתיימה עבודתו. מהמדרגה העליונה יבוא "אור התיקון" וישנה אותו. כאשר האדם פועל למען שליטת האור עליו, מיד נכנס הרצון לקבל שלו לתהליך התיקון. הכול תלוי בקביעת האדם "מי חשוב יותר" – הרצון לקבל, דהיינו האדם, או הרצון להשפיע, דהיינו הבורא.

קבוצת מייסדי הדור האחרון

מן הכתבים המעטים שהשאירו לנו המקובלים בנושא הדור המתוקן ניתן להבין שהמעבר ממצבנו האגואיסטי למצב האלטרואיסטי יכול להתרחש בשתי דרכים: על ידי ייסורים או על ידי התקרבותנו אל תכונת ההשפעה. בין כך ובין כך, נגיע למצב זה על פי התכלית הנקובה מראש.

עוד ניתן להבין מדבריהם, שבתחילה תתפתח מקרב החברה האנושית קבוצה אחת, והיא אשר תקיים את התנאים ההכרחיים הדרושים לתיקון הטבע:

·ציות להוראות של מדריך מקובל, המורה כיצד להגיע למטרת הבריאה.

·הקמת קבוצה שמטרתה להגיע להשתוות הצורה לבורא, שהיחסים בין חבריה יתנהלו על פי חוקי ההשפעה.

·לימוד ממקורות הקבלה האמיתיים על מנת לקבל כוח תיקון.

·עיסוק בהשפעת חכמת הקבלה לאנושות כולה, מתוך הזדהות עם מטרת הבריאה.

ואל תתמה על זה שקומץ קטן של אנשים יחל במהפכה הרוחנית של המציאות כולה. עינינו הרואות שכל השינויים הגדולים שהתרחשו במהלך ההיסטוריה – והרנסנס הוא הבולט שבהם – ראשיתם בקבוצות קטנות אשר סידרו את הכוחות הדרושים ליצירת השינוי בחברה כולה. יש להבין כי קבוצה מעין זו קמה כאשר האנושות כולה כבר שרויה בייאוש ומרגישה צורך עז בשינוי, אלא שאין היא יודעת את הדרך. האנושות מכירה בכך שהיא סובלת, אך אינה יכולה להבין את סיבת הסבל.

כאשר תימצא האנושות כולה על לשון המאזניים, תוכל הקבוצה הקטנה להטות את הכף. המספר הקטן של חברי הקבוצה דווקא יתרום להגדלת איכותה של הקבוצה, וכוחה הסגולי יהיה גדול מזה של האנושות כולה. קבוצה זו תתווה כיוון לחברה הגדולה, ומכיוון שזו תימצא בייאוש ובחוסר אונים, היא תימשך אחריה אפילו בבלי דעת. וכך, בדומה לכל השינויים החברתיים שהתרחשו במהלך ההיסטוריה, יתחולל השינוי בחברה הגדולה.

האנושות בנויה כפירמידה שבראשה מתי מעט – פחות מאחוז אחד מכלל האוכלוסייה – קובעים מה יהא על האנושות כולה. כך הוא בכל המישורים, וגם ברוחניות. גם כוחות הטבע מתנהלים כך, והראיה היא שככל שהכוח חזק יותר כך הוא נעלם יותר. מיליוני טונות של פחם וק"ג אחד של חומר גרעיני יספקו אנרגיה בעוצמה דומה. ודאי שלא ניתן למדוד את העוצמה הפנימית הקיימת בחלקים או בקבוצות שונות בחברה על פי מספר המשתתפים.

*

לאחר מעבר ה"מחסום" המפריד בין הגשמיות לרוחניות יוכלו חברי קבוצה זו להקים מודל קטן של חברת הדור האחרון. על מייסדי הדור האחרון להיות בהכרת האלוקות, כך שקיום חוקי הדור האחרון יהיה בעבורם מעשה טבעי. חברי הקבוצה יוכלו לצרף לשורותיהם גם אנשים שעדיין אינם נמצאים ברוחניות, אך מוכנים להשקיע כוחות בעבור השגתה. זאת בתנאי שרמתם של חברי הקבוצה תהא גבוהה דייה להבחין
באנשים הראויים להצטרף אליהם ולהובילם נכונה אל התיקון הרוחני. כך ייווצר כוח של ערבות הדדית וביטחון שיחפה על הקלקולים המצויים במצטרפים חדשים.

אם תהיה רמתה של הקבוצה גבוהה עוד יותר, ייתכן שהיא תצרף לשורותיה גם אנשים ללא רצון לרוחניות, שכן האדם אינו אשם בכך שאין לו רצון: הוא מחוּסָר רצון משום שעדיין לא התפתח בגלגוליו הקודמים. שהותם של אנשים כאלה בחברת אנשים בעלי כוח רוחני חזק תביא לידי כך שהחברה תשפיע עליהם, התפתחותם תזורז, ובתוך זמן קצר הם יתחילו בתהליך של הכרת הרע שבאגואיזם.

בצרפה אליה אנשים שאינם מתוקנים תהפוך הקבוצה הקטנה לחברת הדור האחרון. כפי שבחברה העולמית יש מקום לאנשים מכל הסוגים, כך גם בחברת הדור האחרון יהיה מקום למצויים ברמות תיקון שונות, ובלבד שיסכימו למטרתה.

האנושות היא גוף אחד וכולה מתקדמת יחד. אם יש בחברה מקובלים במידה מספקת והיא מסוגלת להיכנס למצב הדור האחרון, האנשים שעדיין אינם מרגישים את האלוקות אך רוצים בכך יידרשו למאמץ קטן כדי להיתקן ולהשתוות לרמתה הרוחנית של החברה. בני האדם הם חלקים של מערכת אחת הכוללת את כל הנשמות, ולכן כאשר חלקם מתקדמים עליהם לדאוג לכל האחרים ולעזור להם ככל יכולתם.

"הקומוניזם הוא אידיאה, כלומר מוסרי. על זה מעיד הסוף 'לעבוד כפי היכולת ולקבל כפי הצורך'".

באומרו "קומוניזם" מתכוון כאן בעל הסולם לחברה האלטרואיסטית שהקימו מקובלים שתיקנו את עצמם בהתאמה לבורא על ידי האור העליון. החברים בחברה כזו מקיימים את התנאי החיצוני של "לעבוד כפי היכולת ולקבל לפי הצורך" מתוך רצון והכרה, ולא מתוך חיוב ופקודה.

"לכל מוסר צריך בסיס המחייבו. והחינוך ודעת הצבור, הוא בסיס חלש מאד, וההוכחה מהיטלר".

התנאי ליסודה של חברה נכונה הוא "לעבוד כפי היכולת ולקבל לפי הצורך". נשאלת השאלה, כיצד יהיה ניתן להביא לידי כך, שמוסר זה יתקיים מכוחו הפנימי של כל אחד ואחד ולא בלחץ של כפייה חיצונית.

" כיון שכל נצחון בדעה, מובטח להרוב צבור, ואין צורך לומר ההוצאה לפועל של הקומוניזם המתוקן הוא ע"י רוב הצבור. אם כן מחויבים להעמיד רמה המוסרית של רוב הצבור על בסיס שיחייב ויבטיח את הקומוניזם המתוקן שלא יתקלקל לעולם. ואינה מספיקה האידיאה המוקלטת באדם מלידה, להיותם מיעוט קטן ונטול ערך ברוב הצבור".

בעל הסולם מכנה את דרך התיקון בשם "קומוניזם" מכיוון שזוהי הגדרתה של נתינה לפי היכולת וקבלה לפי הצורך. המונח "קומוניזם" מתאר יחס בין בני אדם המתנהל לפי העיקרון "שלי – שלך, שלך – שלך" ולא לפי עקרון "הצדק הטבעי", "שלי – שלי, שלך – שלך". בשל מאורעות העבר ברוסיה ובמקומות נוספים, דבק במושג קומוניזם שם רע.
אף על פי כן, החינוך במסגרת החברה העתידית חייב להביא את האנשים להכרה, שאין דרך אחרת מלבדו.

בעל הסולם שולל את האפשרות לכפות בכוח את רעיון הקומוניזם על החברה, שכן "אין כפייה ברוחניות". הכפייה האפשרית היחידה היא כפיית האדם על עצמו לכפוף את קומתו כלפי החברה כדי לקבל ממנה את ערכיה. ערכים אלה יעוררו את פעולת הכוח היחיד המסוגל לשנות את רצון האדם – "האור המקיף". ברצון החדש שלו יוכל האדם לקלוט שהתנאי היחיד לקיום בחברה הוא "לעבוד לפי היכולת ולקבל לפי הצורך". אם כן, החלפת הרצון היא היסוד לכול. עתה יסביר בעל הסולם את הדרך לבצע זאת.

"הדת, הוא בסיס היחיד, שיהיה גורם בטוח להעלות רמה המוסרית של הצבור, להגיע להכלל 'לעבוד לפי היכולת ולקבל לפי הצורך'".

כנהוג בכתבי הקבלה, המונח "דת" מתאר את שיטת התיקון המביאה את האדם לדבקות בבורא. כלומר, המונח "דת" בשימושם של המקובלים מתאר את שיטת הקבלה עצמה, להבדיל מן השימוש במונח זה לשם תיאור הדתות השונות שבעולמנו. בהקשר זה נציין כי המונח "תורה" משמש בפי המקובלים לתיאור "המאור שבה המחזירו למוטב", דהיינו האור המקיף המגיע על פי בקשת האדם לתיקון רצונותיו האגואיסטיים בהתאמה לתכונות הבורא.

המילה "דת" רומזת על דבר-מה המצוי מעֵבֶר לחיי העולם הזה. משמעות הדת היא חינוך האדם לכך שדבקות בבורא היא המצב העליון ביותר שיכול להיות לנשמה – כלומר לא רק לגוף ולא רק בחיים האלה, אלא לנשמה. כאשר הדבר חודר למודעות האדם, ודאי שיהיה מוכן לקבל רק על פי צרכיו ולתת ככל יכולתו, שהרי כך יגיע לשכר העליון ביותר, השכר הנצחי והשלם שהנשמה יכולה להשיג – דבקות בבורא.

רעיון ההשפעה

"יש לקחת הקומוניזם מן הפסים של 'שלי שלי ושלך שלך', שהוא מדת סדום, ולהעבירו אל הפסים של 'שלי שלך ושלך שלך' דהיינו לאלטרואיזם אבסולוטי. וכשרוב הצבור יקבל תורה זו בפועל, אז הזמן להגיע לכלל, 'לעבוד לפי היכולת ולקבל לפי הצורך'. וסימנה הוא, אם כל אחד ואחד יעבוד כפועל בקבלנות".

הכול נמדד לפי הרצון, דהיינו לפי מידת התיקון בחברה. קומוניזם אינו יכול להתקיים בחברה אלא אם כן רוב חבריה מסוגלים לקיימו. בדבריו של בעל הסולם, "וכשרוב הצבור יקבל תורה זו בפועל", כוונתו למוכנות הנובעת ממידת התיקון של אנשי החברה.

עלינו להבין מדוע אומר בעל הסולם "רוב הציבור". בכל חברה אנושית ניתן למצוא עשירון "אלטרואיסטי". עשירון זה אינו נולד מתוקן, אך הנטייה לאלטרואיזם טבועה בו מטבעו; למעשה זהו "אלטרואיזם אגואיסטי". האנשים הנמנים עם עשירון זה מקבלים תענוג מכך שהם משפיעים, ותענוג זה מחייב אותם להשפיע. בדרך כלל הם מתנדבים בבתי חולים, במוסדות טיפוליים ובארגוני סעד. תמיכה בנזקקים היא דרכם הטבעית של ה"אלטרואיסטים" לקבלת תענוג.

כנגדם, קיים גם עשירון הפוך, שאינו מסוגל לתפוס מהי נתינה. טבעם של אנשים הנמנים עם עשירון זה אינו מאפשר להם לקלוט את רעיון ההשפעה. כשם שהאלטרואיסטים האגואיסטיים אינם מסוגלים להבין כיצד יכול אדם לחיות בעבור עצמו בלבד, שהרי נתינה לאחרים היא תענוג בעבורם, כך בני העשירון האחר אינם מסוגלים להבין מהי נתינה לזולת. משום כך אומר בעל הסולם "רוב הציבור".

אנשים שמטבעם אינם מסוגלים לקלוט את רעיון ההשפעה, אך מביעים רצון להיכנע בפני החברה ולהצטרף לשורותיה, יתקבלו גם כן לחברת הדור האחרון. כלומר, אל חברה זו יוכל להצטרף כל אדם שיסכים להיכנע בפני רעיון ההשפעה. אמנם לאנשי העשירון ה"אלטרואיסטי" יהיה קל יותר להצטרף לפעולות התיקון משום שהם מבינים את התועלת העצמית שבנתינה, אך לאחר מכן יהא עליהם להיתקן בעזרת האור המקיף ולהפוך לאלטרואיסטים אמיתיים.

יש לזכור כי בתנאי הקיום של הדור האחרון תוביל הכרת הרע את רוב בני האדם בכיוון הנכון. רובם יבינו שכל צורת קיום אחרת תוביל את האנושות לחיים מלאי ייסורים ולהשמדה עצמית.

"מטרם שהציבור יגיע לרמה מוסרית הזו, אסור להלאים הרכוש. כי כל עוד שאיננו קיים גורם מוסרי בטוח ברוב הצבור, לא יהיה להם חֹמר דלק לעבודה".

"אין כפייה ברוחניות" ולכן אין לבצע כל פעולת דיכוי נגד הרצון לקבל. ראשית יש לדאוג לתיקון, ורק לאחריו יש לבצע שינויים בחברה. רק בהתאם למידת התיקון יהיה ניתן לשנות את דפוס המחשבה של מערכות החברה מ"שלי – שלי, שלך – שלך" ל"שלי – שלך, שלך – שלך". אין צורך לבצע שינויים מלאכותיים בחברה, שכן האנשים המתוקנים ישנו אותה בהדרגה בהתאם לתיקונם וללא כל לחץ חיצון. יש לפעול לתיקון פנימי בלבד: לגרום לכך ש"האור המחזיר למוטב" ישפיע עוד ועוד על החברה ויתקן אותה מהר יותר.

כל העולם משפחה אחת

"הקומוניזם, אם היא צודקת כלפי כל אומה, היא צודקת כלפי כל האומות, כי איזה זכות ובעלות יש על חמר גלם של הארץ לאומה יחידה, יותר מלשאר. מי חקק חוק החזקה ומכל שכן שקנוהו בחרבות וכידונים. וכן למה תנצל אומה אחת את חברתה, אם דבר זה אינו צודק לכל יחיד. במלה אחת, כמו שצודק ביטול רכוש ליחיד, כן הוא צודק כלפי כל אומה. ורק אז יהיה שלום בארץ. ותמה על עצמך, אם החזקה וחוק הירושה אינה מקנה זכות קנין ליחיד, למה יהיה מקנה לאומה שלמה, וכמו שחלוקה צודקת נוהגת ביחידי האומה, כן צריכה להיות חלוקה צודקת בין לאומי: בין החמר גלם, ובין אמצעי היצור ובין רכוש המצטבר לכל האומות בשוה בלי הפרש בין לבן לשחור, בין צביליזרטי *לפרימיטיבי. ממש כנוהג בין יחידים של אומה אחת.

ובשום אופן אין לחלק בין יחידים, אומה אחת, או בין כל אומות העולם, וכל עוד שיהיה איזה הפרש, לא יפסקו המלחמות".

יחסו של הכוח העליון אל בני האדם אינו משתנה והוא משפיע לכולם במידה שווה. יצירת חברה אנושית שאינה הומוגנית גורמת לעיוות ולחוסר התאמה בין מבנה החברה לבין הכוח האחד. מכיוון שאנו מתראים בפניו כגוש בלתי אחיד, הכוח העליון מעורר מתחים וסתירות בין החלקים השונים בחברה – קבוצות, פלגים, עמים או מדינות. השנאה הגוברת מביאה לידי מלחמות ולרצון להשמיד זה את זה.

מכאן מובן כי האנושות תוכל לזכות לשלום, לביטחון ולשלווה רק אם תתלכד לחברה אחת ללא כל הבדל בין העמים. ההתלכדות תביא אותה לידי השתוות הצורה עם הכוח העליון, והוא ימלא את כולם במידה שווה, בלא ליצור מתחים וסתירות.

למצב זו נוכל להגיע באחת משתי דרכים: על ידי הכרת הרע שבטבענו בדרך ארוכה ומלאת ייסורים, או על ידי הכרת הטוב שבטבע ההשפעה באמצעות חכמת הקבלה. לימוד הקבלה מסביר לאדם מהו טבע הכוח העליון, ומתוך זה מבין האדם את הצורך בהשתוות אליו. הבנה זו חוסכת ממנו את הצרות, את המלחמות ואת הייסורים הבאים באריכות הזמן וגורמת לו להשתדל להגיע מיד להשתוות הצורה עם הבורא ולהזמין את האור המקיף המביא לכך.

"כל העולם משפחה אחת היא, ומסגרת הקומוניזם צריך לבסוף להקיף כל העולם ברמת חיים שוה לכולם. אמנם תהליך המעשי הוא לאט לאט, דהיינו כל אומה שרוב צבור שבה תקבל עליהם הבסיסים באֹפן מעשי, ויהיה להם גורם בטוח לחמר דלק, יכנסו תיכף במסגרת הקומוניזם".

הפרטים והאומות שיבינו מהי הדרך לחיים נכונים יסכימו מחוסר ברירה לחלוקה צודקת. הם יעשו זאת בכפייה עצמית, ומתוך כך יגיעו להכרה שחוק זה נעלה מכל חשבונות הקבלה העצמית. מי שחולקים עם האחרים את הממון, את היכולות ואת חומרי הגלם, ישיגו בתמורה דבקות בבורא. כך הם יגלו כי עודפי המשאבים שנמצאו בידיהם ניתנו להם בכוונה תחילה על ידי הבורא, כדי לאפשר להם להעניק לחלק הנזקק שבאנושות.

הוא הדין לגבי האדם היחיד. מי שניחן בחכמה או בכוח יותר מן האחרים, חייב להבין כי הבורא שתל בו את הנתונים הטבעיים הללו, רק כדי שיוכל להשתוות לבורא באמצעות יחס לאחרים כאל גופו שלו.

במאמרו "מתן תורה" מסביר בעל הסולם את משמעות הדרישה מהאדם להתייחס לאחרים כאל גופו, על פי הכלל של "ואהבת לרעך כמוך". על האדם להשאיר לעצמו רק את הנחוץ לו, ואת כל היתר עליו למסור לאחרים. אם בידו כרית אחת, עליו למסור אותה לאחר; אל לו לחלקה לשני חצאים או להשליכה כדי שלא תהיה לאיש מהם. זאת משום שלפי טבע בריאתו האגואיסטי היה האדם לוקח הכול לעצמו.

אותו חוק נוהג לגבי יחידים, לגבי עמים ולגבי מדינות. האנושות חייבת להגיע אל המדרגה הרצויה, שבה כל אומה תצרוך רק את הנחוץ לקיומה ואת כל היתר תמסור לכלל האנושות. המונח "קומוניזם בין-לאומי" מגדיר את המצב שבו מתייחסות האומות זו לזו על פי החוק העליון של "ואהבת לרעך כמוך". כל בני האנוש מתאחדים "כאיש אחד בלב אחד": כנברא אחד כלפי הבורא האחד. זוהי צורתה המתוקנת של האנושות ואליה יביא אותנו הכוח העליון – בטוב, או חס ושלום ברע.

"הצורה הדתית של כל האומות צריכה לחייב בראשונה את חבריה את ההשפעה לזולתו בצורה (שחיי חברו קודמיםלחייו), של "ואהבת לרעך כמוך", שלא יהנה מהחברה יותר מחבר הנחשל. וזהו דת כולל לכל האומות, שיבואו במסגרת הקומוניזם. אבל חוץ מזה יכולה כל אומה ללכת בדתה היא ובמסורת שלה, ואין לאחת להתערב בחברתה".

עקרונות החברה העתידית הנגזרים מן הכלל "ואהבת לרעך כמוך" מכונים "דת". כדי להבין מונח זה כראוי ולבל נשגה בפירושו, נזכיר כמה מכינוייו האחרים המופיעים ב"כתבי הדור האחרון" (המובאים במלואם בנספח): "דת כולל לכל האומות", "הדת השוה לכל העולם", "הדת של ואהבת לרעך", "דת של אלטרואיזם", "דת האהבה". אם כן, באומרו "דת" כוונת בעל הסולם לשיטת תיקון טבע האדם מאגואיזם לאלטרואיזם, כפי שניתן לראות גם במאמרו "מהות הדת ומטרתה".

כל המסורות והדתות במובנן המקובל אינן אלא מנהגים. חברת הדור האחרון תתייחס אליהן כאל מנהגים הרווחים באומה מסוימת והמלווים את חייו של החפץ בהם.

השפעה לבורא ויכולת האדם לשנות את גורלו ואת גורל האנושות ייתכנו רק על ידי השוואת הצורה לכוח העליון באמצעות יישום הכלל "ואהבת לרעך כמוך". כל הפעולות שאינן כלולות בזה הן פעולות גשמיות השייכות לרמת העולם הזה. במהלך ההיסטוריה קבעה האנושות לעצמה מנהגים שונים, ומי שדבק בהם יהיה חופשי להמשיך לקיימם גם בדור האחרון. למנהגים אלה אין כל השפעה על המציאות והם דרכי ביטוי חיצוני לאופייה המיוחד של אומה ותו לא.

לאורכה של ההיסטוריה כולה נתפסו הדתות כמקשרות בין האדם והאומה לבין הכוח העליון. הן שימשו כפיצוי פסיכולוגי להרגשת חוסר הביטחון או כחיזוק לאומה. חברי הדור האחרון לא יזדקקו לדת במובנה ובשימושיה הנוכחיים. הדתות והמסורות השונות לא תהיינה קשורות כלל לרוחניותו של האדם או לנחמה פסיכולוגית כלשהי.

היווצרות הדתות

לפני חורבן בית המקדש היו כל בני עם ישראל מחוברים אל הכוח העליון והרגישו כיצד הוא נוכח בכל המציאות, הרוחנית והגשמית כאחת. האדם הצליח אז לראות מבעד לחייו הגשמיים כיצד הכוח העליון מפעיל את המציאות הגשמית. עם ישראל איבד יכולת זו עם התחזקות האגו, משום שהיא גרמה לכך ששנאת חינם תפסה את מקומה של אהבת הזולת. אף על פי כן המשיך העם לבצע את אותן פעולות גשמיות, שקודם לכן היו מחוברות לבורא דרך העולם הרוחני, ואף הוסיף לכנותן "דת ישראל".

מאז נותרו לעם ישראל מצוות חיצוניות, פעולות גשמיות ריקות מתוכן רוחני. פעולות אלה אינן מביאות את האדם להכרת הרע, דהיינו להרגשה כי חסר בהן דבר-מה, אלא להפך: הן מספקות לאדם גאווה ונותנות לו הכשר לראות את עצמו כצדיק, ואת עמו כמרומם מכל יתר האנושות. וכך, במקום שעם ישראל יביא לתיקון העולם ויהיה "אור לגויים", הוא שוגה בפירוש המושג "העם הנבחר" ותובע מכל העמים שיכירו בייחודו. כל אלה הם תוצאות החורבן ואיבוד הקשר עם הכוח העליון ועם חכמת הקבלה. בעל הסולם מכנה את התהליך הזה: "קלקלו בפירוש התורה והמצות" ("כתבי הדור האחרון", חלק ד, קטע ג, "אמונה בהמון").

במילים אחרות, לאחר איבוד הקשר בין עם ישראל לבין הכוח העליון, אותן פעולות חיצוניות, שהיו "מלובשות" בהשפעה לכוח העליון, "התלבשו" ברצון אגואיסטי וכונו בשם "דת ישראל". החיבור אל האגואיזם שהביא ליצירת דת זו הביא גם לידי התחזקות אומות העולם וליצירת הדתות האחרות: הנצרות והאסלאם. כיוון שבדת ישראל החיצונית קיים קשר בין השורש הרוחני לבין הענף הגשמי, הדתות האחרות נחשבות כ"חיצוניות" כלפיה.

אין זה המקום להרחיב בנידון, אך נציין כי השורשים הרוחניים של דתות אלה הן ה"קליפות" שעל "ג' הקווים": כנגד קו הימין, "אברהם", יצאה קליפת ישמעאל, האסלאם; כנגד קו השמאל, "יצחק", יצאה קליפת עשָׂו, הנצרות. דת ישראל הנוכחית ה"מלובשת" ברצון האגואיסטי היא כקליפה כנגד הקו האמצעי, "יעקב".

אמונות המזרח והפילוסופיה

אומות העולם לא יכלו להתפתח בכוחות עצמן אל מעבר לאמונה טבעית בעץ ובאבן, וכל רעיון אנושי מופשט יותר מקורו בקבלה. אמונות המזרח נוצרו כקליפה להשגת אברהם, כפי שנאמר "ולבני הפילגשים [...] נתן אברהם מתנות [...] וישלחם אל ארץ קדם" (בראשית כה, ו). אין הן מוגדרות כדתות, אלא כאמונות שכל אחת מהן מורכבת מאמונות רבות. גם הפילוסופיה מקורה בקבלה; חכמי האומות שאבו שברירי רעיונות מן הקבלה ומהם פיתחו לעצמם סברות שונות. במאמר "חכמת הקבלה והפילוסופיה" מסביר בעל הסולם, כי מקורה של הפילוסופיה במגעים בין תלמידי הנביאים לבין ראשוני הפילוסופים.

בעניין זה נזכיר כאן אמירה מעניינת של יוהנס רויכלין (1455–1522), הומניסט ובלשן גרמני, אשר שימש כיועצו האישי של קיסר גרמניהוהיה מקורב לראשי האקדמיה האפלטונית. בספרו "על האמנות הקבלית" אמר רויכלין: "מורי, פיתגורס, אבי הפילוסופיה, כנראה קיבל את תורתו מהיהודים ולא מהיוונים, והוא הראשון שתרגם את המילה 'קבלה', שלא הייתה ידועה לבני ימיו, למילה היוונית 'פילוסופיה'"

(Johannes Reuchlin, De arte cabbalistica).

כל מי ששאב ידע מן הקבלה פיתח אותו באמצעות רעיונותיו שלו, וכך הפכה החכמה האלוקית, אשר נתגלתה למקובלים מתוך "השגה רוחנית", יסוד לדעות ולאמונות אנושיות שונות ומשונות.

העולם הבא

כך הגדיר בעל הסולם את המונח "העולם הבא" באחת מהאיגרות שכתב לתלמידיו: "אגדור לך היטב פירוש המילות האלו: עולם הזה ועולם הבא בדברי חז"ל: והוא כמו שמובא בזוהר בשם ספר הבהיר, דשאלו לר' רחימאי, מאי עולם הבא, ומאי לעתיד לבוא? והשיב להם: 'בעלמא דאתי ובא'. כלומר, שהשפע עומד לבוא לפנינו. ע"ש. והנך רואה היטב ההפרש והגדר, בין עולם הזה לעולם הבא. אשר ענין הזה, הוא המושג לנו 'בהוה', או שכבר השגנו 'בהיה'. מה שאין כן ענין עולם הבא, שאותה עדיין לא השגנו כאן עכשיו 'בהוה', אלא שראוי לבוא לנו 'ביהיה'. דהיינו, לאחר זמן. אבל שניהם מדברים במה שאדם משיג ומקבל בעולם הזה" (בעל הסולם, איגרת מר"ח כסלו, תרצ"ב).

כל הדתות מבטיחות לאדם כי יקבל שכר בעולם הבא בתמורה למעשיו בעולם הזה. הקבלה מסבירה כי העולם הבא, כפי שמפרשות אותו הדתות, אינו קיים כלל. המונח "עולם" מתאר מצב מסוים של האדם. לאחר שהאדם משיג את המצב הבא של השתוות הצורה עם הבורא, נעשה "העולם הבא" ל"עולם הזה" בעבורו, והמצב הבא שטרם הושג נקרא "העולם הבא". רצף המצבים הללו מהווה את סולם המדרגות, ובכל פעם האדם עובר בהם ממצבו הנוכחי למצבו העתידי, מהעולם הזה אל העולם הבא, עד הגיעו למצב הסופי הנקרא "עולם אין-סוף".

אם לא יצר האדם קשר עם הבורא במשך חייו בעולמנו, הוא חוזר לשורש נשמתו כ"נקודה שורשית" בלבד. אין הוא חש בקיומו עד שהוא שב ו"מתלבש" בגוף גשמי וחש את מצב החיוּת הגשמית. במשך חייו בעולמנו מקבל האדם הזדמנות לפתח את הנקודה השורשית ולהגדילה, עד אשר ירגיש בה את חלק הבורא הנצחי הנמצא בו. ואז, כאשר גופו הגשמי מת, הוא נותר עם הרגשת החיים הרוחניים שרכש במהלך חייו הגשמיים.

מחלוקות בין הדתות

אם כן, הדת האמיתית אחת היא – ההשפעה. פעולה ההשפעה מעמידה את האדם בגובה הבורא. הידרדרות עם ישראל מן הדת האמיתית, דת ההשפעה, אל האגואיזם היא הסיבה להתפתחות הפעולות הדתיות שאינן קשורות להשפעה.

מתוך הקיום האגואיסטי בנו לעצמם בני האדם דתות, המבוססות על תפיסות שגויות של היחס בין האדם לבין הכוח העליון, על פי הכלל "כל הפוסל [...] במומו פוסל" (קדושין ע ע"א). כל דת קבעה לעצמה את כלליה ומנהגיה לפי הבנתה. מכאן ברורה גם הסיבה למחלוקות בין הדתות: הבורא הוא אחד, וכל דת חושבת שהאמת בידה. אילו היו כמה "בוראים" לא היו מחלוקות, שכן לכל דת היה "בורא" משלה.

אם כן, התיקון הנדרש הוא לגלות שוב את העולם הרוחני העומד מאחורי העולם הגשמי, כך שלא יהיה הבדל בין העולמות והכול "יתלבש" זה בזה.

*

האמת שמאחורי הדתות עתידה להתגלות. גדילת הרצון לקבל מעצימה את דרישת האדם להבנת משמעות חייו ולהבנה כי העיסוק בחיצוניות במקום בתיקון הרצון הפנימי הוא פרי המצאת האדם. בעל הסולם אומר שבחברת הדור האחרון ישמשו מנהגי הדתות המסורתיות כסממני תרבות ותו לא בעבור מי שירצו להחזיק בהם. כל אחד יוכל להחזיק בתרבותשל עמו.

חברי הדור האחרון לא יראו בדתות המסורתיות כלי ליצירת קשר עם הכוח העליון או מקור לפיצוי פסיכולוגי למצוקות החיים. כל אשר ציפה האדם לרכוש בעזרת הדת – קשר עם הכוח העליון והשפעה על הגורל – יושג רק בעבודת המימוש של "ואהבת לרעך כמוך" בחברה מתוך מטרה להשתוות לכוח העליון. ככל שהאדם יעצב את החברה בהתאמה לכוח העליון, כן יהווה הכוח העליון מקור של שפע ושגשוג לכל אחד מחבריה. כל אחד מחברי הדור האחרון יבין מעל לכל ספק, שהשפע המתגלה בתוך הכלי הכללי שייך לכולם. או אז ייעלמו המחלוקות שבין בני הדתות השונות.

היחס לזולת ולעצמו

"חוקי הדת השוה לכל העולם הם:

א. שיעבוד בשביל טובת בני האדם כפי יכלתו ויותר מיכלתו אם יהיה צורך, עד שלא יהיה רעב וצמא בכל העולם".

על האדם להתייחס לחברו כאל גופו עצמו, כשם שאם מתייחסת לבנה: היא מוכנה לעבוד ולמסור את חייה בעבור שלומו ואושרו. חוק האהבה הוא שמחייב את פעולתה והוא יחייב את האדם להתייחס כך לזולת ולאנושות כולה.

"ב. אע"פ שהוא עובד חרוץ, לא יהנה מהחברה יותר ממי שהוא נחשל, באֹפן שתהיה רמת חיים שוה לכל נפש".

כפי שמסביר בעל הסולם במאמר "השלום בעולם", כל אדם נולד עם תכונות טבעיות שונות וסופג חינוך שונה מהוריו ומסביבתו. כל אלה הם תנאים שבהם הציב אותו הכוח העליון. דבר מכל אלה אינו מושג הודות למאמציו של האדם. משום כך, אם אחד מוצלח יותר מן האחרים, החוק העליון מחייבו להחזיר את "מתנת האלוקים" שקיבל, על ידי השפעה לאחרים בכל האפשרויות שניתנו לו. לכן כל אדם רשאי לקבל לעצמו רק את הדרוש לקיומו. כל היתר אינו מיועד לו אלא למערכת הנשמות והגופים של הנבראים האחרים.

אותות כבוד וענישה

"ג. עם כל זה, אף על פי שיש דת, יש להוסיף אותות כבוד על-פי דת. שכל המהנה להחברה יותר יקבל אות כבוד חשוב יותר".

העיקרון הכללי והבסיסי, המוסכם על כל אנשי החברה העתידית, הוא ההשפעה לזולת. ההזדמנות להשפיע למישהו היא השכר הגבוה ביותר, שהרי בהשפעה לזולת האדם משתווה לבורא. אם כל הזדמנות להשפיע לחברה היא הזדמנות להתקרב לבורא, אין שכר ראוי ממנה.

למרות זאת, הואיל ואנשי החברה נמצאים במצבים שונים, חלקם מתחילים וחלקם ותיקים, ובהם גם ילדים הזקוקים לחינוך, יש לעורר בחברה את כבודה של ההשפעה. יש להעלות על נס את ערך ההשפעה לזולת ולתמוך ככל האפשר בהבנת חשיבותה והערכתה. אמנם יחס של כבוד לתכונת ההשפעה לא יספק לאדם שכר פנימי עליון ולא יביא אותו לקשר עם הבורא, אולם אם החברה תכבד את פעולת ההשפעה, יקל לאדם להוסיף בהשפעה ולהתקדם בדרכו לדבקות יתר בבורא.

אם כן, על החברה לרחוש כבוד למצטיינים בהשפעתם לחברה. המצטיין עצמו אינו זקוק בוודאי לאותות כבוד, שכן את שכרו הוא מקבל מהבורא. אולם למען חינוך החברה כדאי שהאחרים יראו אותו כמצטיין וירצו ללכת בעקבותיו. השפעה אמיתית נעשית בצִנעה, ומבחינת טובתו האישית עדיף שהמשפיע יימנע מפומביות, אך טובת החברה מחייבת לרומם אותו כדוגמה לאחרים ועליו להסכים לזה. גם בכך תתבטא תרומת ההשפעה שלו לחברה – הוא מוכן להיות ידוע ומכובד בעל כורחו, לא להנאתו הוא אלא כדוגמה לאחרים.

"ד. כל המעכב מלגלות מדת חריצותו לטובת החברה יענש לפי חוקי החברה".

כל הנמנע מנתינה מרבית לחברה ייענש. על הענישה להיראות בבירור הן לעיני האדם והן לעיני החברה, למען תיקונו ולמען תיקונה. אין להתחשב בדבר מלבד השגת מטרת החברה – השפעה מרבית לזולת.

רמתו הרוחנית של האדם אינה העיקר אלא מגמתו: מתחיל, המשתוקק כלפי מעלה, זוכה לעידוד ולכבוד; הגדול ממנו המידרדר מטה זוכה לתוכחה. דעת החברה המבזה את התנהגותו של המתרשל היא היא העונש. החברה תענישו בכאב, כהורה כלפי בנו המתרשל, ובתקווה שבכך תעזור לו להתקדם ממצבו הקשה ולזכות לשכר האמיתי – השגת תכונת ההשפעה.

בחברה הנמצאת בדרגת הדור האחרון השקעת האדם בולטת וברורה. אוהבי הזולת נעשים רגישים במידה יוצאת דופן לאחר. מידת השתוות הצורה בין איש לחברו מתגלה מיד, ובקלות רבה ניתן גם לזהות אם סטה החבר מן הכיוון הנכון. בין חברי הדור האחרון יהיה חיבור ברמה גבוהה מאוד, הנחוצה להרגשת חסרונות הזולת ולמילוים. מתוך השגתם הרוחנית יוכלו אנשים אלה להבחין בין המצבים השונים שבהם נמצאים אנשי החברה.

חסרונות הזולת מורגשים במקום שבו כולם מחוברים יחד, מעֵבֶר לגשמיות. בני האדם מחוברים ברשת אחת ללא כל הבדל בין איש לרעהו. מעל לרמת הקיום הנקראת "העולם הזה" מחוברים הכול בשלמות. ברגע שבו מתרומם האדם במחשבותיו מעל ה"מחסום", הוא נמצא בחיבור עם כל האחרים. בתנאים אלה אין קושי לראות את מידת השתתפותו של הזולת ואת חריצותו.

כאמור, אותות כבוד יחולקו לשם מתן דוגמה לאנשי החברה ולא למען המצטיינים עצמם, אך הענישה צריכה להיות מכוונת כלפי האדם עצמו, שהרי מטרתה לתקן. אפילו כיום אנו מענישים את האדם כדי לנטוע בו הרגשה שתגן עליו מפני ביצוע חוזר של טעותו. בחברה העתידית מעשה שאינו טוב הוא מעשה "על מנת לקבל". האדם גרם נזק לעצמו ולחברה ולא הרגיש בכך, ולכן הרגשת הנזק היא היא העונש.

נשאלת השאלה, האם רשאית החברה להתערב בענייניו הרוחניים של האדם ולהענישו? ובכן, בהענישו את בנו מתכוון האב לטובת הבן: הוא רוצה לחדד בו את הרגשת הטעות, לסמן בעבורו את השגיאה ולקצר את תהליך הלימוד. אם לא ייענש הילד עתה, תכה בו המציאות במשך כל חייו עד שירכוש חכמה ויבין את חוסר הכדאיות שבמעשיו השגויים.

את הגושפנקה לענישה בדור האחרון מעניקה החברה. נציג החברה, הבטוח כי יעשה את הדבר מתוך אהבה וצער על חברו, יפנה אל המתרשל ויוכיח אותו. על החברה להחדיר במתרשלים את ההרגשה, כי תגובתה נובעת מהחיבור בין אנשי החברה. אם חברה יודעת להעניש בדרך הנכונה, היא מרפאה את עצמה במהירות.

כשם שהגוף הביולוגי מתעורר כלפי תא חולה או מזיק ופועל להבריאו, או לחלופין לסלקו מן הגוף, כך תגיב מיד חברת הדור האחרון על כל פעולה שלילית של מי מחבריה. זו דרך התנהלות אידאלית של חברה המושתתת על החוק הרוחני. בפעולה שלילית מזיק האדם לחברה כולה, בין שרצה בכך ובין שלאו. אם אין האדם רואה את הנזק שבפעולתו, על החברה לסייע לו לראותו, וכך הוא יזדרז לתקן את עצמו, שהרי בפעולתו הרעה הזיק לחברה ובעקיפין גם לעצמו.

אותות הכבוד, העונשים, חינוך הדור הצעיר וכל יתר מערכות החברה העתידית מעידים כי רק מקובלים יכולים לייסד חברה שכזו. חברת הדור האחרון תוכל להיות מיוסדת רק על אלה החיים על פי חוקי העולם העליון ושואפים לקדם את האנושות כולה יחד איתם אל דבקות יתר בתכונת ההשפעה.

זה המקום להדגיש כי לא יהיה כל צורך בפעולות מלאכותיות להקמת החברה, כיוון שהתהליך כולו מנוהל על ידי הבורא. בני האדם אינם נדרשים להחליט החלטות כלשהן כי אם לזרז את תהליך ההתפתחות. המערכת כולה נעה לעבר גמר התיקון ובהדרגה מגלה את עצמה כלפי מרכיביה. כך מקבלים בני האדם מחשבות, ואפשרויות חדשות נפתחות בפניהם.

קידום החברה

"ה. כל אחד ואחד מחויב להתאמץ על פי הדת להרים רמת החיים של העולם יותר ויותר, באֹפן שכל באי העולם יהנו מחייהם ויהיה להם חדות החיים יותר ויותר".

נשאלת השאלה: מה הצורך בהעלאת רמת החיים? האם לא יוכלו בני האדם להסתפק בקיים? ובכן, התשובה לכך שלילית. על האנושות להגיע למצב שבו תתגלה ההשפעה בצורת שפע השופע בעולם כולו.

"ו. וכמו כן ברוחניות, אלא ברוחניות לא כל אחד מחויב לעסוק בזה אלא אנשים מיוחדים לפי הצורך".

החברה העתידית תמנה אנשים מיוחדים והם יקבעו את האידאולוגיה שלה. ההתפתחות הכללית של הציבור, ובייחוד זו של המפותחים שבקרבו, תקבע את הצורך בכך. חברי הדור האחרון יצטרכו לתת את דעתם על ענייני חינוך לערכי החברה החדשה: כיצד לקדם כל אחד מחבריה ואת כולם יחד באהבת הזולת עד לגמר התיקון.

"ז. יהיה כמו בית דין עליון, וכל מי שירצה לתת חלק כושר עבודתו על חיים רוחניים, מחויב לקבל רשות מבית דין הזה".

על פי החלטה מיוחדת יוכלו אנשים נבחרים להקדיש את זמנם לפיתוח מערכות, שיאפשרו לחברה לשגשג מבחינה רוחנית בקצב מהיר יותר. זו משמעות דברי בעל הסולם, "לתת את חלק כושר עבודתו לחיים רוחניים". ודאי שאין פירוש הדבר כי החברים האחרים אינם עוסקים ברוחניות, שכן העיסוק הפנימי האישי של כל אחד מאנשי החברה ברוחניות הוא הוא העיקר.

זה המקום להסביר כי השפע או המחסור המתגלה בעולם החומר אינו פועל יוצא של מאמציו הגשמיים של האדם. השפע מגיע אך ורק כתוצאה מהשתוות הצורה לרוחניות. מכאן מובן כי לא העבודה המשותפת והמאומצת במשך רוב שעות היממה תגרום לשפע, אלא מאמציו הפנימיים-רוחניים של האדם. כאשר בני האדם לא יהוו עוד חיץ של ברזל בדרכו של האור העליון, הוא יוכל להשפיע ביתר עוז על החומר. החומר עצמו יעלה בדרגה ויתקיים בצורה אחרת ובכל רמות הקיום שבטבע יורגש שינוי לטובה: בדומם, בצומח, בחי, בבריאוּת וביחסים שבין בני האדם.

"אין לתקן העולם בעניני הדת מטרם שמבטיחים להעולם תיקון הכלכלי".

תיקון העולם באמצעות ענייני הדת משמעותו שליטת הרעיון של השפעה לזולת בעולם כולו. מימוש הרעיון יתאפשר רק אם יסופקו לכל אדם צרכיו ההכרחיים לקיומו ולא ייוותר ולו גם נזקק אחד בעולם. מימוש החוק הכללי של המציאות "ואהבת לרעך כמוך" חייב להתקיים בפועל, ולכן יש להקדים ולוודא שיש אפשרות לממשו מבחינה כלכלית. אם אין אפשרות לקיים את החוק, אין טעם במילים ריקות.

בעל הסולם מדגיש את הקשר בין חוקים רוחניים לבין חוקים גשמיים. נהוג לחשוב כי הרוחניות אינה זקוקה לגשמיות, אך לאמיתו של דבר ההפך הוא הנכון: החוק הרוחני נקרא "רוחני" לפי ערכו, אך מימושו צריך לחדור לעולם החומר לכל עומקו.

למעשה, גם כיום יש ביכולתה של האנושות לחלק לכל באי עולם את הנחוץ לקיומם, וכל שנדרש הוא אימוץ הכלל של "ואהבת לרעך כמוך". לו ניצבה האנושות בפני איום קיומי כלל-עולמי, והדרך היחידה למניעת הכחדתה הייתה בעזרת מימוש "ואהבת לרעך כמוך", או אז היה מחולק כל השפע בין כולם.

סוגי החברים

"כל הנכנס, יחיד או צבור, למסגרת הקומוניזם האלטרואיסטי מחויב לשבע שבועת אמונים שיקיים כל זה, מטעם שה' צוה כן.

או על כל פנים יתחייב למסור לבניו שה' צווה כן. ומי שאומר שמספיק לו האידיאה, יש לקבלו ולנסותו אם אמת הוא. ואם הוא אמת, אפשר לקבלו. ועל כל פנים יבטיח שלא ימסור לבניו מדרך הכפירה שלו, אלא ימסור אותם לחינוך המדינה.

ואם אינו רוצה לא זה ולא זה, אין לקבלו כלל. כי יקלקל את חביריו ויצא שכרו בהפסדו".

יישום החוק של "ואהבת לרעך כמוך" בחברה העתידית עשוי לבוא לידי מימוש בכמה דרכים אפשריות. האפשרות הראשונה היא מתוך השגה רוחנית: האדם מגלה את החוק הכללי של המציאות ופועל על פיו. האפשרות השנייה היא מתוך אמונה: האדם מבטל את דעתו בפני הגדולים ממנו, מניח כי זוהי האמת ומיישם את החוק. מעלתו של אדם זה אינה פחותה מזו של הראשון.

אפשרות אחרת היא שאדם יבקש להצטרף לחברה העתידית, באומרו כי הוא מחשיב את חוק ההשפעה כאידאה. במקרה כזה ניתן לקבלו לחברה לתקופת ניסיון. אם ישתמש בבחירתו החופשית ויתבטל בפני החברה, הרי שדעת החברה תשלוט עליו ותעזור לו להיתקן. אך אם לא יצליח המצטרף החדש להתבטל בפני החברה, הוא לא ישתנה. זוהי נקודת הבדיקה שעליה מדבר בעל הסולם. בדיקת האדם חשובה מאוד משום שאם בתוך החברה יש חלק מקולקל, החברה כולה מפסידה מכך.

חינוך דור ההמשך חשוב ביותר לעיצוב פני החברה. משום כך יהא על המבקשים להצטרף לחברה העתידית להתחייב טרם קבלתם כי ימסרו את חינוך בניהם בידי החברה, וכי יציגו בפניהם התנהגות כשל אנשי החברה המתוקנים. יש ביכולתו של אדם בוגר להציג בפני הילד מצב שונה מן המצב שבו הוא מצוי, ולגרום לכך שהילד יתייחס לזה ברצינות.

כאמור, האנושות מסודרת כפירמידה שבה רבדים שונים. בפסגת הפירמידה נמצאים אלה המכירים ברעיון, דואגים לקיומו ומבצעים אותו. אחרים אינם נמצאים בהשגה אך מבינים את הרעיון ותומכים בו. וישגם מי שאינם מבינים את הרעיון אך תומכים בו מפני שזוהי דעת הרובאו מכיוון שהחיים מוכיחים כי הדבר כדאי, דהיינו מחמת חשבונות גשמיים.

משום כך אין צורך לחכות להסכמת האנושות כולה כדי להתחיל בבניית הדור האחרון. תמיד יימצאו אנשים שלא יבינו את המתרחש וילכו אחרי הגדולים כעדר. אין צורך ביותר מזה. חלקה הגדול של אוכלוסיית העולם נמצא בבסיסה של הפירמידה ולא נדרש ממנו להגיע להבנה ולביטול עצמי מיוחדים. אין לאנשים אלה היכולת הנדרשת לכך ולכן די בהסכמה בעלמא. משום כך אומר בעל הסולם שחלק מהאנשים יקיימו את החוק מתוך ידיעה, חלק מתוך אמונה וחלק בגלל השפעת הסביבה.

עזיבת החברה

"החופש של הפרט צריך להיות נשמר כל זמן שאינו מזיק להחברה.

חוץ ממי שרוצה לעזוב את החברה וללכת לאחרת אין לעכבו בשום פנים שבעולם, אפילו שזה מזיק להחברה. וגם זה באֹפן שלא תֵּהָרֵס כל החברה".

"כתבי הדור האחרון" אינם מתארים את "גמר התיקון" אלא את האופן שבו תצטרף האנושות לחברה המתוקנת ותתחיל להיתקן. קומץ קטן של אנשים יבינו את הדרך, יקימו את חברת הדור האחרון ויזמינו את כל המעוניין לבוא ולהצטרף לפי הכללים הרוחניים של החברה. אם יתחרטו המצטרפים החדשים, הם לא יוחזקו במסגרת החברה, תהא הסיבה לחרטה אשר תהא.

החוק הרוחני אוסר להחזיק בחברה אדם כלשהו בכוח. מבחינה רוחנית רצונו של האדם הוא הקובע היכן הוא נמצא ולא מקומו הפיזי. משוםכך, ברגע שבו מעוניין האדם לעזוב את החברה, כבר אין הוא מצוי בשורותיה.

ייתכן שיש מי שמעלה בדעתו, שמכיוון שמדובר בחברת הדור האחרון יוכל האדם לעוזבה גם בלא להסדיר את ענייניו הגשמיים. לכן טורח בעל הסולם להדגיש: "גם זה באופן שלא
תֵּהָרֵס כל החברה". עליו להמתין עד שתציב החברה מחליף זמני בתפקידו הגשמי ולהסדיר את כל חובותיו כלפיה.

הצטרפות העמים

"תחילה יש לעשות מוסד קטן שרוב צבורו יהיו אלטרואיסטים בשיעור הנ"ל דהיינו שיעבדו בחריצות כמו בקבלנות, גם מעשרה עד י"ב שעות ביום ויותר, וכל אחד ואחד יעבוד לפי כחו ויקבל לפי צרכיו. ויהיה בו כל הצורות של הנהגת מדינה, עד שאפילו אם מסגרת המוסד הזה תכיל בקרבה את כל העולם כולו, אשר אז יתבטל כליל משטר האגרוף, לא יהיה צורך לשנות דבר בין בעבודה ובין בהנהגה. והמוסד הזה יהיה כעין נקודה מרכזית עולמית שעליה ילכו ויקיפו עמים ומדינות עד סוף העולם. וכל הנכנס במסגרת הקומוניזם יהיו להם תכנית אחת והנהגה אחת עם המרכז, ויהיו כמו עם אחד ממש לרוחים ולהפסדים ולתוצאות".

ברית-המועצות שאפה לספח אליה מדינות נוספות כדי להוכיח את הצלחת רעיון הקומוניזם. ודאי וודאי כי אין מדובר כאן בשאיפה דומה, אלא בתיאור סדר ההתפתחות האנושית. התפתחות הרצון לקבל תביא להצטרפותם ההדרגתית של אנשים נוספים למסגרת הדור האחרון, והם יחפצו לקיים את חוק הטבע הכללי שממנו לא ניתן להימלט. החוק לא ירפה מאחיזתו. עוד ועוד אנשים יתחילו להתעניין בו, והם יבינו כי חוק ההשפעה הוא החוק הנצחי והכולל ביותר.

חוק ההשפעה הוא החוק שעל פיו מתקיימות כל הנשמות בנשמת אדם הראשון. כאשר הרצון לקבל שבנשמות גדל, הפער שבין יחסן של הנשמות זו לזו לבין תכונת הבורא נעשה בולט יותר. פער זה מתבטא בתוספתסבל והוא שמכריח את בני אדם להתקרב למטרת הבריאה. מחוסר ברירה יצטרפו בהדרגה כל בני האדם לחברת הדור האחרון עד שיתבטל המשטר הכוחני.

התסריט, הנראה דמיוני לכאורה, שעל פיו אנשים ומדינות יבחרו להיכנס למסגרת "ואהבת לרעך כמוך", יתממש. הכול תלוי במידת הייסורים שהאגו מייסר את האדם ובמידת גילויו של הפתרון. אלה הם שני התנאים היחידים להתממשות. תכונתו של הרצון לקבל היא להכריח את עצמו לקבל כל צורה שהיא, ובלבד שיתמלא. בסופו של דבר כל אדם, מדינה ועם ייכנעו לחוק ההשפעה.

קבוצת מקובלים קטנה שתוכל לבצע במסגרתה את חוק ההשפעה תהיה מרכז ודוגמה, ותשמש כממשל חדש המנהיג את הכול לעבר "ואהבת לרעך כמוך". היא לא תזדקק לכוח האגרוף כדי להסביר לעולם כולו את החוק שהאנושות נתונה לשליטתו. בפעולות הסברה מגוונות יהיה עליה להביא את האנושות כולה להבנה כי אנו מצויים בתוך ספֵירה המתנהלת לפי חוק "ואהבת לרעך כמוך", וכי בהתאם למידת השתוות הצורה בינינו לבין החוק השולט בה ייטב לנו או ירע לנו.

חינוך על ידי דוגמה

מימוש החוק האלטרואיסטי לפי רמת התיקון שבחברה הוא היסוד לחקיקת כל החוקים האחרים. החוקים הפרטיים הנוגעים לעניינים שונים, כגון חינוך הילדים או טיפול במשפחה ובקשישים, ייגזרו מחוק ההשפעה "ואהבת לרעך כמוך". הנהגת הדור האחרון תכלול אנשים המצויים בהשגת העולם העליון והמבינים כיצד מתקיים חוק ההשפעה בכל הדרגות ובכל האופנים.

אילו נמצא האדם בהשגת המציאות העליונה, הוא לא היה זקוק לחינוך או למשטר. אילו היה חוק ההשפעה מגולה לעינינו, היינו נותנים איש לחברו ללא שום קושי, כשם שאנו נמנעים מלהכניס את ידנו ללהבה מתוך הבנה כי הדבר מנוגד לחוק הטבע. אך כדי שלא נהיה כרובוטים ונוכל לפעול על פי בחירה חופשית, התמונה נסתרת. כדי שהאדם יוכל לבחור להחליף את טבעו, צריכה לעמוד לנגד עיניו דוגמה של הטבע העליון. הנהגת הדור האחרון תספק לאדם דוגמה של חלק המציאות שעדיין נסתר ממנו.

יהיה מי שיגדיר יחס שכזה כשליטה, אך זו שליטה על ידי דוגמה. אל חברת הדור האחרון יצטרפו אנשים שירצו להתחבר למקובלים ולקבל מהם דוגמה. בעזרת דוגמה זו יוכלו המצטרפים לקיים את חוק ההשפעה ולדבוק בבורא. אם כן, תפקידה של הנהגת הדור האחרון הוא להוות דוגמה להשפעה בעבור החברה כולה.

*

בניית חברת הדור האחרון היא תיקון נשמת "אדם הראשון" השבורה. הדבר דומה לחיבור חלקים של משחק הרכבה. הבורא רוצה כי האנושות תחפש בעצמה אחר צורתה הנכונה ותדרוש ממנו כוחות להקמתה. לכן צירופו של אדם חדש לחברה העתידית אינו עניין של מה בכך. האדם עצמו אינו יכול לקבוע מה יהיו שלבי הצטרפותו והנהגת החברה היא שתקבע זאת. מחובתה ליצור התאמה אישית לכל אדם ואדם, על פי שורשו בנשמת "אדם הראשון".

משפט האהבה

"אסור באיסור חמור לבני המוסד, שישתמש באיזה מוסד משפטי וכדומה, מכל צורות הנמצאות במשטר הכח. אלא כל הסתירות יכריעו בינם לבין עצמם, כלומר בין הצדדים הנוגעים בדבר. ודעת הצבור המגנה את האגואיזם יגנה את הבעל דבר שינצל צדקת חבירו לתועלתו".

בתנאי הדור האחרון הופך החוק הרוחני להיות חוק הקיום הפנימי של האדם. אנשי החברה ירצו לקיים את חייהם הגשמיים בהתאם להשגתם הרוחנית ויקבעו חוקים לכך. משום כך הם מנועים מלהשתמש בחוקים הזרים לחוקי חברת הדור האחרון, כלומר חוקי משפט, חינוך וכיוצא בהם, שנקבעו בחברה העולמית החיצונית שאינה מתנהלת על פי אהבת הזולת.

בני האדם חוקקו את חוקי החברה החיצונית כדי להסתדר זה עם זה מתוך מגבלות האגו. הם עשו זאת כדי להשליט סדר כלשהו במציאות של העולם שלנו, מציאות שבה אדם לאדם זאב. לעומת זאת, בחברת הדור האחרון החוקים הם תולדה של אהבת הזולת ומשום כך אין לערב בין השניים.

כל חבר שואף להגיע לאהבת הזולת. לכן בחברה זו אין דרישה למשפט צדק, אף אם יהא זה צדק ממדרגה עליונה, כי אם לתיקון הטבע עד כדי אהבה אמיתית בין איש לרעהו. היחסים בין החברים דומים ליחסים של בני משפחה זה לזה: אמנם הם מכירים היטב איש את חסרונותיו של זולתו, אך העיקרון המכתיב את אופי יחסיהם הוא "על כל פשעים תכסה אהבה" (משלי י, יב).

אם יתעורר באחד מהחברים רצון להשתמש בחוקים זרים, על החברה לתקנו. אם לא כן, אין לאותו חבר מקום בתוכה, שכן רצון להשתמש בחוקים זרים מעיד על איבוד המדרגה הרוחנית. על החברה לתמוך בחבר זה כדי שיחזור לרמה הרוחנית. וכך, במקום לתבוע את הזולת במשפט החוק והכוח, יוכל הוא לדרוש שהיחסים בינו לבין זולתו יתקיימו על פי משפט האהבה.

ודאי שאם הוזמן אחד מאנשי חברת הדור האחרון לדין ודברים עם רשויות חיצוניות, עליו להתנהג כאזרח מן השורה על פי חוקי החברה הכללית.

אין כפייה ברוחניות

"הקומוניזם האלטרואיסטי סופו לבטל לגמרי ממשלת הכח, אלא 'איש כל הישר בעיניו' יעשה. ואין לתמוה ולפקפק על זה, כי כן לא האמינו שאפשר לחנך ילדים בהסברה אלא במקל חובלים עד שכהיום רוב העולם קבלו זה למעט ממשלת הכח על ילדים. וזה אמור בילדים שאין להם כח הסבלנות ואין להם דעת, ומכל שכן בקיבוץ אנשים בעלי דעת וסבלנות ומחונכים באלטרואיזם, ולא יהיה צורך להם משטר של כח".

חברת הדור האחרון מגדירה את קיומה לפי חוקים רוחניים וחבריה מבינים שכל המציאות מופעלת על ידי רצון. כל פעולה הנעשית שלא מתוך רצונו הפנימי של האדם היא פעולה כפייתית, ולכן נאמר: "אין כפייה ברוחניות". ברוחניות, פעולה ללא רצון היא פעולה שלילית; אין לה ערך חיובי כלשהו.

התנהגות חיצונית יפה הנובעת מחינוך אינה קשורה במאומה לתיקון פנימי, לתיקון הרצון. אדם שאוּלַף להתנהג כיאות וזוכה להערכת הסביבה על התנהגותו, מעריך את עצמו כבעל מידות טובות. הדבר מונע ממנואת האפשרות להגיע להכרה בחובת האיזון בין רצונו הפנימי האגואיסטי לבין התנהגותו החיצונית, דהיינו להכרת הרע המושרש בטבעו האגואיסטי.

עניין הכפייה אינו קשור להתנהגות מנומסת בלבד אלא לכל מקום שבו הלב אינו מסכים לפעולה. במהלך התפתחותו הרוחנית מגלה האדם עד כמה איננו מסוגל לעשות טוב. הוא מודע לכך שמעשיו רעים ושונא את עצמו בשל כך, אך אין הוא מסוגל לנהוג אחרת. כתוצאה מכך הוא מתחיל להבין שהבורא הוא המסובב את כל אשר קורה לו ושליבו נמצא בידי הבורא. על האדם להכיר את כל הרע שבו ולהבין כי תיקונו תלוי בכוח העליון. רק לאחר מכן הוא יכול לפנות אליו בבקשה לתיקון.

*

עקב הצורך לחנך את האנושות לעבור את שלבי הכרת הרע, אומר בעל הסולם שביטול המשטר הכוחני חייב להתבצע בהדרגה. המעבר לחברה אלטרואיסטית צריך להיעשות בהתאם למידה שבה בני החברה האגואיסטית – משמע העולם כולו – מבינים את עובדת הימצאותם תחת שליטת האגואיזם, תחת שליטת הרע שבהם. בהתאם לרצונם לתיקון הרע יצטרפו עוד ועוד אנשים לחברת המקובלים.

על החינוך להתמקד בהסברה בלבד ומטרתו לכוון את האדם ליתר רגישות להכרת הרע. מהות התיקון היא היציאה מהטבע האגואיסטי לטבע ההשפעה. החינוך צריך לכוון את האדם לשימוש נכון בחברה, ושימוש זה יעורר בו יתר תשומת לב אל הרע שבו. לא ניתן לדרוש מהאדם התנהגות יפה אלא הכרה בהתנהגותו, דהיינו תשומת לב ויתר רגישות.

בחברה הנמצאת בתהליכי התיקון יש להתייחס בסבלנות למצביו של כל אחד מהחברים, משום שהמעבר מאגואיזם להשפעה כרוך במצבים שאינם קלים, מצבים קיצוניים ובלתי נעימים. יש לזכור כי "ככל שהפרי יותר מתוק בסופו, הוא נמצא יותר מר ויותר מגונה במצבים הקודמים של סדר התפתחותו" (בעל הסולם, מאמר "מהות הדת ומטרתה"). כזה הוא טבע ההתפתחות ועלינו לקבלו בהבנה. הדרך הנכונה להתייחס לאדם היא על פי רצונו להיתקן. אם הוא מעוניין בתיקון, על החברה לראות את מצבי הביניים הרעים שיתגלו בו כהכרחיים.

"ובאמת אין דבר משפיל ומבזה את האדם יותר מהיותו כפוף לממשלת הכח הערטלאי.

ואפילו לבתי משפט לא יהיו צריכים, אלא אם יארע איזה מקרה יוצא מהכלל שהשכנים לא יפעלו על אדם יוצא דופן, אז יזדקקו לו מחנכים מומחים להטותו בויכוחים ובהסברת טובתם של החברה עד שיחזירו אותו אל השורה.

ואם יארע איזה אדם עקשן שכל זה לא יועיל לו אז יפרשו ממנו הצבור כמו מן מנודה עד שיהיה מוכרח להתחבר לחוקי החברה.

היוצא מזה שאחר שתוסד קיבוץ אחד מקומוניזם אלטרואיסטי, וימצא בו רוב שקבלו עליהם אותם החוקים בפועל תיכף יקבלו עליהם שלא להביא איש את חבירו לשום בית המשפט או לסוכני הממשלה, או לכח איזה שהוא אלא הכל בהסברהרכה כנ"ל.

ומחמת זה אין מקבלים איש לחברה מטרם יבדק אם אינו איש גס ביותר, ואינו מסוגל לחינוך האלטרואיזם".

לחברת הדור האחרון יתקבלו רק מי שיהיו מעוניינים להיתקן, ולכן יש לבדוק את רמת נכונותם ומוכנותם לכך לפני קבלתם לחברה. כאשר המצטרף החדש עובד על תיקונו, על החברה לסייע לו ולגלות סבלנות כלפי המצבים שיעברו עליו, שכן דרכי ההתפתחות איטיות.

חינוך הדור הצעיר יתבסס אף הוא על עקרונות דומים. אמנם מייסדי החברה יהיו מקובלים בעלי השגה, אך בניהם לא ייוולדו מתוקנים, שכן "יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית ח, כא). החינוך לא ייעשה בכפייה אלא יהיה זה חינוך להשתתפות נכונה בחברה, חינוך שיגביר את רגישות הדור הצעיר להכרת הרע שבאגואיזם.

העיקרון שעל פיו מתבצע כל תהליך של גדילה, הן בגשמיות והן ברוחניות, הוא עקרון המשחק. במשחקיו מתמודד הילד עם רמה חדשה של קושי בכל פעם. התמודדות זו מפתחת אותו ודוחפת אותו למדרגת ההתפתחות הבאה. תפקידם של המחנכים לספק לבני הדור הצעיר דוגמה למדרגה הבאה שאליה עליהם לשאוף, צעד אחר צעד. בתהליך ההתפתחות הרוחנית מקבל האדם על עצמו בחיצוניות את חוקי המדרגה הבאה ומשתדל לבצעם. אמנם זהו ביצוע חיצוני בלבד ולכן הוא נחשב ל"משחק", אך המאמצים להידמות למדרגה הבאה ורצונו להימצא בה בפועל גורמים לכך שהאור העליון מבצע בו שינוי פנימי ומעלה אותו אליה.

עקרון המשחק פועל גם בצומח ובחי, ולא רק במין המדבֵּר. הרצון לעבור אל הדרגה הבאה נובע מחוסר היכולת להוסיף ולהימצא במצב הנוכחי. התפתחות לפי הכרת הרע נעשית על פי חוק הדיאלקטיקה – כל
פרט מתקיים במשך זמן מסוים במצב כלשהו עד שהוא שונא את מצבו זה. שנאה פירושה פירוד והיא מביאה להיפרדות מן המצב הנוכחי ומעבר למצב הבא.

העמדת המדרגה הבאה כדי שתשמש כדוגמה בפני האדם אינה מהווה כפייה. אילו היה האדם מצוי בכל העת באיזון עם סביבתו, לא הייתה לו כל אפשרות להתפתח. הרצון להתפתחות וגדילה מצוי בילדים באופן טבעי, ואילו באדם המצטרף לחברת הדור האחרון הוא נובע מתוך הכרת הרע במצבו הנוכחי. הוא מעוניין שהחברה תספק לו דוגמה למצב מפותח ונעלה יותר, ועליה להקרין לו את יופיו של המצב העליון ואת מעלותיו.

אם כן, יש להקפיד על שני עקרונות בכל התייחסות לאדם הנמצא בתהליך התפתחות, בין שהוא מצטרף חדש ובין שהוא בן הדור הצעיר: "אין כפייה ברוחניות" ואהבת הזולת.

קליטת גוף זר

חברת הדור האחרון אינה נמדדת על פי יכולתה לקיים את חוקי ההשפעה בין קומץ אנשים מתוקנים, אלא על פי כוחה להוות מכשיר לתיקון המצטרפים החדשים ובני הדור הצעיר. אין מדובר על קבוצת בעלי השגה המייסדים לעצמם חברה. החידוש שבחברה זו יבוא לידי ביטוי ביכולתם של חבריה להחליט את מי לצרף אליהם ואת מי לדחות. הם יהיו מסוגלים להבחין מי כבר מוכן להצטרף ומי עלול להחליש את החברה.

מטבעו, גוף בריא דוחה ניסיון להחדרת גוף זר לתוכו. כשמתעורר צורך להשתיל עצמים זרים בגוף האדם, נדרשת הרפואה המודרנית לעמעם את כוחו ההגנתי של הגוף. כך גם בחברה: תהליך הקליטה בה הוא תהליך מורכב, והחברה העתידית תידרש למאמץ ניכר כדי לצרף זר לשורותיה. יהיה עליה להתמודד עימו ו"לעכל" אותו. כל מצטרף חדש שאינו מתוקן דומה לגוף זר בתוך גוף האדם כיוון שהוא מחדיר את ה"רעל" שלו לחברה: שהרי גם אם ירצה מאוד להיתקן, הוא עדיין אגואיסט.

מכיוון שהמצטרף מעוניין להידמות לגדולים ממנו, עליו להתבטל כלפי החברה כתינוק. אם אחד מהמצטרפים החדשים לא יהיה מסוגל לקבל את המסגרת כדוגמה, לכפוף את קומתו כלפיה ולקבל ממנה כוחות והשראה, יש להרחיקו. אם לא כן, הוא יקלקל את החברה. אדם מקולקל "מרעיל" את החברה גם אם החברה חזקה ממנו, ואנשי החברה יספגו ממנו התרשמות שלילית בעל כורחם. במאמר "החרות" מדגים בעל הסולם את עוצמת השפעתה של הסביבה על האדם בסיפורו של המקובל הגדול ר' יוסי בן קסמא, שסירב לעבור להתגורר בעיר שאין בה "בני תורה" מחשש שהדבר יפגע בו.

ביטול מול בחירה

בהקשר זה עולה השאלה, האם אין בהתבטלות הנדרשת מן המצטרף לחברה משום שלילת הבחירה החופשית של האדם. ובכן, על פי חכמת הקבלה מימוש הבחירה החופשית אינו פעולה "חופשית" כלל וכלל, אלא עבודה קשה ומאומצת נגד הרצון הטבעי.

אנו רגילים לראות את עצמנו כבעלי יכולת בחירה, והסברה כי ביכולתו של האדם לבחור את עתידו נעשתה אופנתית בימינו. הקבלה מסבירה כי כל עוד נמצא האדם תחת שליטת האגואיזם, פעולותיו אינן חופשיות. התפתחותנו מוכתבת על פי הטבע: אנו בורחים מרע ורצים לטוב, בלא יכולת לשלוט במה שמוגדר כלפינו כרע או כטוב. "החלטות" אלה אינן בחירה חופשית אלא בחירה טבעית. למעשה, אין זו בחירה כלל, אלא פעולה אוטומטית הנכפית עלינו על ידי טבענו האגואיסטי.

בחירה פירושה להעדיף את הלא-טבעי. האדם יכול להשתחרר מעבדות האגואיזם רק אם יקבע את ערכי ההשפעה כחשובים, אף שטבעו אינו רוצה בהם. בחירה בהתפתחות כזו תיקרא בחירה חופשית כיוון שהיא חופשית מטבע האדם, חופשית מן האגואיזם. לשם כך על האדם לבחור בחברה רוחנית שתשמש לו כדוגמה וכמכשיר לבניית מצבו הבא. השפעת החברה – ולא טבעו האגואיסטי – היא שתחייב אותו לקבל את המצב הבא. ההחלטה לצאת משליטת הטבע האגואיסטי לשליטת החברה האלטרואיסטית היא היא הבחירה החופשית.

משמעותה של הבחירה החופשית היא היכולת להתקדם מן המצב הנוכחי אל המצב הבא, באמצעות החברה ולא בדרך טבעית. ודאי כי עבודה זו נעשית בכפייה קפדנית של הרצון לקבל, במלחמה פנימית ובהפעלת לחץ עליו. הבחירה מתבטאת בבחירת המצב הבא לפי השכל ולא לפי הרצון. וכך מממש האדם בדרך נכונה את הקריאה הפנימית שבו, את התעוררות "הנקודה שבלב".

לאמיתו של דבר, כל עוד האדם נמצא בשליטת הטבע שלו, אין הוא מסוגל להבחין מהי הנקודה החופשית. הימצאות תחת שליטת הטבע האגואיסטי, הנקרא "אדם בליעל", או תחת שליטת הטבע האלטרואיסטי כ"מלאך" אינה חופש. החופש הניתן לאדם הוא האפשרות להימצא בין שני סוגי הטבע ולקבוע בעצמו מה עדיף בעיניו. בין "שני הקווים" הללו על האדם לבנות את הקו שלו – הקו האמצעי. בעשותו כן הוא קם כאדם.

"עובדא היא שיהודים שנואים על רוב האומות. והם הולכים וממעטים אותם הן הכנסיה שלהם והן החילוניות שלהם והן הקומוניזם שלהם. ואין עצה להלחם כנגד זה אלא להביא מוסר אמיתי אלטרואיזמי בלב האומות עד לקוסמופיטליזם".

שנאת היהודים נובעת ממטרת הקיום של האומה הישראלית. תכלית ישראל היא למסור לעולם את חכמת הקבלה כאמצעי להשגת דבקות בבורא. מכיוון שכל אחד מבאי עולם חייב להשיג את מטרת הבריאה – דבקות בבורא, גורלה של האומה הישראלית תלוי באופן שבו היא מממשת את משימתה. בסוף ה"הקדמה לספר הזוהר" מסביר בעל הסולם שהסיבה לאנטישמיות וליחס הכללי והפרטי של אומות העולם לישראל נובעת מכך שישראל אינם מממשים את משימתם. אמנם הדבר אינו נראה לעין ואינו מובן בבירור לא לישראל ולא לאומות העולם, אך אף על פי כן זוהי הסיבה לשנאת ישראל.

כאשר תקבל האומה הישראלית על עצמה את המטרה להביא לעולם את ידיעתה של מטרת הבריאה ואת השיטה להשגתה, ישתנה מיד יחסן של אומות העולם כלפיה. כיום מורגש יחס אנטישמי גם מצד עמים שאין לישראל כל קשר ישיר איתם, כיוון שמקור היחס הזה הוא בכוח העליון. כוח זה מקיף את המציאות כולה ומשפיע על כל פרטיה, ובכללם על האומות השונות שבה.

אומות העולם אינן יכולות לתקן את עצמן ולהגיע בכוחות עצמן אל הטוב והעונג שבתכלית הבריאה. רק לאחר שעם ישראל יממש את תפקידו ויביא לעולם את אור התיקון, ישתנה טבעם של בני כל העמים והם יגיעו לשלמות ולנצחיות. אם כן, האנטישמיות אינה תלויה באומות העולם אלא אך ורק בתפקודו של עם ישראל. תגובתן של אומות העולם ליחסו של עם ישראל לתיקון היא תגובה טבעית. מאחר שהאפשרות לשינוי התהליך נתונה בידו, חש עם ישראל בלחצו של הכוח הדוחף למימוש מטרת הבריאה. דרך אומות העולם מכריח הכוח העליון את עם ישראל להזדרז ולהתחיל לפעול.

ראשי המהפכה

"אם היית באי פראים שלא תוכל לסדרם בדרך החוק כי אם בדרך דת, ההיית מפקפק בזה ועוזב אותם שישמידו זה את זה? כן מבחינת אלטרואיזם כולם פראים, ואין שום תחבולה שיקובל עליהם אם לא בדרך דת. מי יהסס לעזבם לנפשם עד שישמידו זה את זה בפצצות מיימן".

מצבו של העולם אנוש. האפשרות שקומץ אנשים יצליח לחולל מהפכה רוחנית ולהנחיל לעולם גישה חדשה נראית בלתי מציאותית. אף על פי כן, כך יבוצע הדבר. אין צורך שיחולו שינויים מפליגים בהמון הדומם כדי שהתהליך יתחיל, שכן רועה הצאן הוא שיהיה בעל הכוח הרוחני והוא שיקבע את כיוון התהליך ואת קצבו בעבור כולם.

כאמור, תקופת הרנסנס מיטיבה להדגים כיצד עשוי המיעוט האיכותי להניע את הרוב הדומם. כל המהפכות, כל התנועות העממיות, כל הזעזועים הגדולים שהתרחשו במהלך ההיסטוריה נוהלו על ידי אדם אחד או על ידי קבוצת אנשים קטנה. אין זה פלא שהיה בכוחם להשפיע על קבוצות גדולות של בני אדם, שכן הכוח הרוחני הוא שפועל בעולם ומניע את בני האדם לכיוון הרצוי לו.

בעל הסולם אומר, כי "מבחינת אלטרואיזם כולם פראים, ואין שום תחבולה שיקובל עליהם אם לא בדרך דת". התפתחות האנושות הנובעת מגדילת הרצון לקבל מביאה לשתי תופעות הכרוכות זו בזו: האחת היא גדילת האגו המתבטאת בחוסר מוכנות לשמוע על אודות נתינה, והשנייה היא הכרת הרע שבאגואיזם ובסכנות הטמונות בחובו. כפי שהוסבר בהרחבה לעיל, "בדרך דת" פירושו בדרך התיקון, בדרך שיטת הקבלה.
הדת היחידה היא "ואהבת לרעך כמוך", דת ההשפעה. על חברתהדור האחרון תהיה מוטלת המשימה להסביר לעולם את החובה להגיע להשפעה ולדבקות בכוח העליון.

כתוצאה מגדילת האגו, השאלה "מה הטעם בחיי" הולכת ומטרידה את האדם יותר ויותר. אין הוא יכול להסתפק עוד בפתרונות פסיכולוגיים אשר סייעו לו עד כה להיטיב את חייו במידת-מה. הדתות שהמציאה האנושות לעצמה כדי להירגע משאלת הקיום אינן מספקות לאדם תשובה הנובעת מתוך השגה ברורה של מהות החיים, ואין בהן אלא תחבולות פסיכולוגיות להסוואת השאלה הקיומית. יסודן בחוסר הבנה מוחלט מהי משמעות החיים, סיבתם ותכליתם.

לא יעלה על הדעת כי האדם לא יוכל לגלות בעצמו את מקור חייו, את סיבת מציאותו בעולם, את התהליך שהוא עובר ואת המטרה שאליה עליו להגיע. הייתכן כי האדם אינו מסוגל לגלות בעצמו תשובה על השאלות הטבעיות ביותר, כגון "מה קורה איתי? לאן אני הולך?" ודומותיהן. מדוע עליו להאמין לשיטות פסיכולוגיות שונות המנסות להרגיע אותו בלא לאפשר לו להשיג תשובה ברורה על השאלה הבוערת בו "לשם מה אני חי?"

בניגוד לכל הדתות, חכמת הקבלה מאפשרת לאדם לפתוח ולגלות את תמונת חייו השלמה, ולראותה באופן ריאלי וברור. אין הוא צריך להאמין לדבריו של איש, משום שהוא מבין ומשיג בעצמו את מקורו ואת תכליתו, בדומה לאופן שבו הוא חש עתה את העולם שלנו.

כאמור, השאלה על מהות החיים, המכוונת את האדם לעבר חיבור עם הכוח העליון, מעניקה לו את השם "ישר-אל". מטרתו של הכינוי להצביע על רצון המכוון ישירות אל השורש, אל הבורא. כינוי זה אינו מותנה בהשתייכותו של האדם לעם כזה או אחר. על פי ההגדרה הרוחנית, "ישראל" הוא אדם שאינו מסתפק בפחות מהשגת קשר ממשי עם הבורא. צירופן של אומות העולם לחברת הדור האחרון יהיה על בסיס הבנה זו.

היסודות להתפשטות שיטת הקבלה

"ג' יסודות הן להתפשטות הדת: א. סיפוק תשוקות. ב. הוכחות. ג. תעמולה".

אלה הם היסודות להתפשטות שיטת התיקון – שיטת הקבלה בקרב עם ישראל ובכלל האנושות.

"א. סיפוק תשוקות: הוא כי בכל אדם אפילו בחפשי יש ניצוץבלתי נודע, התובע התייחדות עם אלקים. וכשהוא מתעורר לפרקים מעורר בו תשוקה לדעת את האלקים או לכפור באלקים והיינו הך. ואם ימצא מי שיעורר בו סיפוק תשוקה זו, יסכים להכל.

יש להוסיף על זה ענין השארת הנפש ושכר לעולם הבא. וכן כבוד הפרט וכבוד האומה".

בכל אדם קיימת נקודה, המרגישה את עצמה כתלויה בהשגת השורש שלה. שאלות הקיום של האדם הנוגעות למקורו, למהותו ולתכליתו אינן נעלמות במהלך התפתחותו במישורים השונים. דווקא לאחר שהגיע האדם לשיאי ההתקדמות בכל מישור אפשרי, הוא נוכח לדעת כי הדבר לא סייע לו במאומה לפתרון שאלת הקיום.

הייאוש הגובר מיכולתם של הדתות, של המדעים ושל כל השיטות האחרות להביא לפתרון שאלת הקיום ייצור בקרב האדם תביעה אמיתית לפתרון ויגרום לו להכיר בשיטת הקבלה כדרך לפתרונה. הקבלה תורה לו כי נוסף להבנת משמעות הקיום ניתנת בידו גם האפשרות לממשה בפועל. מתוך השאלה בדבר משמעות הקיום תיפתח בפניו אפשרות להשיג קשר אל הנצחיות.

כאשר מתחיל האדם להכיר ביכולתו לממש את מטרת קיומו, הוא מבין חד-משמעית כי שיטת הקבלה היא אמצעי למימוש פוטנציאל אדיר הנמצא בתוכו, וכי הפתרון לשאלת הקיום יכול להתרחש רק בהשגת השורש – בגילוי הבורא כמילוי וכתשובה עליה.

*

בימינו מתחיל העולם להכיר במצבו הקשה, וחיפוש הרוחניות עולה בהתמדה. אך העולם עמוס לעייפה בסברות שונות ומשונות על רוחניות ונצחיות. תופעות נפשיות ופסיכוסומטיות, מצבי רוח, דמיונות ותעתועי דמיון מוגדרים כרוחניות. אנשים נוטים לחשוב כי ניתן להגיע לרוחניות על ידי פעולות מסוימות בעולמנו – מדיטציות, צומות וסיגופים, ריקודים מסביב לפסל או מדורה ועוד כהנה וכהנה.

משום כך תתמקד חברת הדור האחרון בעיקר בהצגת ההגדרה הנכונה "מהי רוחניות" בפני העולם. עליה לעמוד בכל תוקף על ההגדרה האמיתית ולספק לאנושות דוגמה וקנה מידה שלעומתם יוכלו בני האדם למדוד את מצבם הרוחני. לאמיתו של דבר, אם במהלך חייו בעולם לא התרומם האדם מן המישור האגואיסטי אל עבר תכונת ההשפעה, לא ייוותר דבר מחייו הגשמיים. במאמרו "לאיזה דרגה האדם צריך להגיע" כותב הרב"ש, כי לפני שמשיג האדם את שורש נשמתו ונכלל בו, הוא ממשיך להתגלגל לעולמנו שוב ושוב. כל צעד של האדם לעבר השגת שורשו חייב להיעשות בעודו נמצא בגוף גשמי בעולם הזה דווקא.

מגלגול לגלגול מצטברות רק אותן הפעולות, שבאמצעותן מתרומם האדם מרמת העולם הזה אל עבר שורש נשמתו. הדרך היחידה לבצע פעולות כאלה היא בעזרת חכמת הקבלה. מהותה של פעולה רוחנית היא תיקון תרי"ג הרצונות שמהם בנויה הנשמה, בכוונה "על מנת להשפיע". פעולות אלה מצטברות בתוך הנשמה ואינן אובדות. אם לא השלים האדם את תיקונו באותו גלגול, ימשיך מאותה נקודה בגלגולו הבא עד להגיעו אל גמר התיקון. מכאן שכל עוד לא התחיל האדם בהתפתחות רוחנית על ידי הקבלה, לא תוכל להיוותר מחייו עלי אדמות כל תוצאה נצחית.

"ב. הוכחות. שאין קיום לעולם זולתו, ומכל שכן בימי האטום ופצצת המיימן".

האנושות תגיע אל הקבלה לא רק מתוך השאלה הקיומית, אלא גם מתוך צורך בסיסי לביטחון ולקיום. במציאות שבה צופה האדם בהידרדרות העולם ואינו רואה עתיד לחייו או סיבה לחיות, לא תיוותר לאנושות ברירה אלא להטות אוזן למסר של חכמת הקבלה. ייתכן כי אנשי מדע ופילוסופיה בכירים יכירו בחכמת הקבלה כבאפשרות האחרונה שטרם נוסתה להצלת האנושות, ויתאמצו לשכנע את הממשלות להקים מערכות חינוך והסברה.

"ג. תעמולה. לשכור אנשים להפיץ הדברים הנ"ל בין הצבור".

בעל הסולם מתאר שלושה יסודות להתפשטות הדת, דהיינו שלושה עקרונות להפצת שיטת הקבלה: (א) סיפוק תשוקות, הקשור למצבים שבהם התשוקה קיימת; (ב) הוכחות, הקשורות לפחד מאיום של השמדה;
(ג) תעמולה. השימוש בתעמולה נועד לעורר באדם תשוקה או פחד כאשר אין הם קיימים בו.

מטרת התעמולה היא להעמיד בפני האדם את השאלה מה יש לו בחייו. היא דוחקת בו לעצור ולהתבונן, ולהיווכח כי גם אם אינו מודה בכך, צורת קיומו נבזית, מפוחדת וחסרת ביטחון או הבנה. תעמולה היא טיפול מונע. היא מכוונת את האדם מלכתחילה להתפתח בדרך נכונה ולחסוך את הסבל הכרוך בהתפתחות טבעית. התעמולה מעוררת באדם רצונות "רדומים" ומספקת לו נתונים המעודדים אותו להתפתח. פרסום מוצלח מצריך עזרה מאנשי מקצוע, ולפיכך החברה העתידית תשכור את שירותיהם של מומחים כדי שיסייעו לה לעורר באנושות תחושות אלה.

השימוש במומחים עשוי לעורר פליאה, אך למעשה תעמולה היא עניין פסיכולוגי אנושי. אף שאנשי המקצוע הללו לא יהיו מקובלים, הבנתם באופיים הגשמי של בני האדם תסייע למשוך את הציבור לדרך התיקון. אם כן, המקובל הוא הלקוח – ומשרד הפרסום יבצע את דרישתו בשמחה. ייתכן שהפנייה לקהל שטרם התעוררה בו התשוקה לרוחניות נראית ממבט ראשון ככפייה או כחוסר נקיוּת, אך אין הדבר כך. בכל רגע נתון מושפע האדם מסביבה מסוימת, השוטפת את מוחו ברעיונות שונים ומשונים. משום כך אין כל סיבה למקובלים לעמוד מנגד בחיבוק ידיים ולמנוע מן האנושות את הידע האמיתי.

הדבר דומה ליחסם של הורים לילדיהם. מדרך הטבע כל הורה מעוניין שבניו יהיו מוצלחים יותר ממנו. כדי למנוע מילדיהם להתפתח בדרך שגויה, הוריהם מעוררים בהם מראש הן חסרונות והן פתרונות. בכך נבנית בילדים מראש הבנה מהי התפתחות רצויה ומהי התפתחות שאינה רצויה, והם נשמרים מלהיכשל. משימתם של המקובלים היא להביא את האנושות לשלמות ולנצחיות. מוטלת עליהם החובה להציג בפני האנושות מבעוד מועד את האפשרויות השליליות והאומללות שמהן כדאי להימנע. בכך הם יגנו עליה מפני טעויות ויחסכו ממנה זמן וייסורים רבים.

איש אינו מעלה בדעתו להשליך את ילדיו למציאות האכזרית ולהניח להם להסתדר בכוחות עצמם. מיד עם לידתו זוכה התינוק ליהנות מן ההישגים של אלפי שנות התפתחות. משאבים רבים מושקעים בפיתוח משחקים חינוכיים לילדים שמטרתם לסייע להם להתפתח בצורה הטובה ביותר. הסביבה האנושית מתפתחת ומשתנה ללא הרף ובכל גלגול
מצטרפים בני הדור הצעיר לחברה מפותחת יותר. אין כל סיבה שהסביבה של המאה העשרים ואחת לא תהיה סביבה של לומדי הקבלה.

אל למקובלים להתייחס לעולם בדרך שונה מכפי שמתייחס הורה לילדיו. כשם שהורה אינו תולה את לימודי בנו הפעוט בבית הספרברצונו של הילד, כך גם אין המקובלים נדרשים להמתין להתעוררותה של האנושות אל הקבלה.

מחובתם של לומדי הקבלה להביא את המסר לידיעתו של כל אדם בעולם. איש לא יינזק משמיעת הסבר על סיבת קיומו ותכליתו. האופן שבו יקלוט האדם את המסר של הקבלה תלוי ברמת מוכנותו הפנימית, ולכן תגובת האדם אינה צריכה להוות שיקול בעניין. גם הורה מנסה להעניק לבנו כל טוב לפי ראות עיניו, בלא לדעת מראש מה תהיה תגובתו.

בימים עברו לא היה אפשר להפיץ את הקבלה מכיוון שהנשמות עדיין לא היו בשלות לכך, אך בדורנו המצב שונה לחלוטין. כבר לפני כשבעים שנה החל בעל הסולם בתהליך הפצת הקבלה בניסיון למנוע את השואה ואת מלחמת העולם השנייה. אין כל ספק כי בימינו העולם זקוק לקבלה ומשום כך החכמה מתגלה.

"מחמת תאות הרכוש, נמצא אשר הקומוניזם האלטרואיסטיאי אפשר שיבנה זולת בהקדמת הקומוניזם האגואיסטי. כמו שהוכיחו כל החברות שרצו ליסד קומוניזם אלטרואיסטי מטרם המארקסיזם. אלא עתה אחר ששליש העולם כבר הניחו יסודותיהם על משטר קומוניזם אגואיסטי, אפשר להתחיל ליסד קומוניזם אלטרואיסטי בר קיימא על בסיס דתי".

בעל הסולם מרבה להביע את דעתו על משטר האגרוף, הקומוניזם האגואיסטי, כפי שניסו ליישמו ברוסיה ובמדינות נוספות. ראשי המהפכה ברוסיה חשבו שבעזרת כוח ההרגל יצליחו להקנות לאדם טבע שני. מהפכה זו לא הייתה שיגיון של אדם אחד, אלא התבססה על מגוון רחב של תאוריות. המהפכנים השקיעו מחשבה רבה בהצלחת המהפכה וניסו כל מסגרת אפשרית כדי להוכיח את הנחות היסוד שלהם. לצורך העניין נבנו מערכות הסברה מתוחכמות מאוד, וילדים אף הוצאו מרשות הוריהם כדי להתחנך מחדש, אלא שסוגיה אחת לא הובאה בחשבון.

המהפכה הקומוניסטית לא ייחסה חשיבות לכך שהיא מנוגדת לרצון הבורא. אין עיוות גדול יותר ביחס לטבע ולבורא מן הקומוניזם האגואיסטי והוא שגזר על רוסיה נזק וייסורים שאין דוגמתם. אך כידוע אי אפשר להגיע למצבים מתוקנים בטרם עוברים את מצבי הקלקול.

בימינו מתחיל העולם להכיר במצבו האנוש: איננו יכולים להגיע לביטחון ולשלום ואף לא לעצור את התפשטות הטרור העולמי, לבלום את השימוש בסמים ואת הרס התא המשפחתי. מושגי התרבות והחינוך הפכו ריקים מתוכן, המדע נקלע למשבר, ובכל התחומים ניכרת קריסה.
תכליתו של המשבר הכללי להביאנו למסקנה שהדרך היחידה שבה תוכל האנושות להינצל מהשמדה עצמית היא תיקון טבע האדם מאגואיזם לאלטרואיזם.

אך אי אפשר לשנות את טבע האדם במשטר ובכפייה. תיקון הרצון לקבל יתאפשר רק אם לכל אורך התהליך יהיה לאדם "חומר דלק" לבצעו, ובסופו יזכה לשכר – דבקות בבורא.

אל לנו לתאר את הבורא כדמות המחייבת את האדם בעבודה בעבורה או בדבקות אליה. הבורא אינו כופה את האדם לבצע דבר-מה. הבורא אינו אלא תכונת ההשפעה בלבד – כך הוא מתגלה כלפי הנברא. תיקון יחס האדם לחברה ב"ואהבת לרעך כמוך" כאמצעי להגיע ל"ואהבת את ה' אלוקיך" פירושו להגיע לאהבה אלטרואיסטית, ולכך שהשכר יהיה ההשפעה עצמה. האדם מבקש יכולת להשפיע למען אידאל ההשפעה, אשר הוא מהות הבורא.

דעת העולם

באומרנו כי האנושות כבר מודעת כיום למצבה האנוש, אין הכוונה לכל בני האדם כי אם למעטים המפותחים שבהם. על פי מבנה הפירמידה, מרבית אוכלוסיית העולם אינה ערה להתרחשויות סביבה, וטרודה מבוקר ועד ליל בביצוע פעולות אוטומטיות על פי שטיפת המוח של החברה.

מיליארדי אנשים מכונים "בני אדם" על פי דמותם ולא על פי מהותם. בדומה למין החי, אין הם יודעים לשם מה הם חיים, אין להם דעה עצמאית ואף לא רצון להיות בעלי דעה שכזו. נהפוך הוא: רוב בני האדם משיגים תחושת ביטחון דווקא מתוך קיום פעולות, מנהגים ומטרות כלל-חברתיים. מטבעה, ההתחברות יחד מקנה ביטחון לכל פרט ב"להקה".

עין רוחנית המביטה באנושות מבחינה שאין בה אלא דמות של אדם אחד אב-טיפוסי. רק יחידים מאוכלוסיית העולם, המצויים בעיקר במדינות המפותחות, מודעים לתהליך האנושי. הם כבר מבינים כי האנושותמצויה בדרך לאבדון, וכי המוצא היחיד ממנו הוא קיום על בסיס אהבת הזולת.

האליטה החושבת

האגואיזם הבוער מלבה את השנאה בקרב בני האדם ואת הרצון להשמיד זה את זה. אף שהמעבר מאגואיזם לאלטרואיזם נראה כצעד הכרחי, אין האנושות עוסקת בחיפוש דרכים לקניית טבע אלטרואיסטי, מפני שהדבר בלתי מציאותי בעיניה. אמנם יש בעולם הוגים הסבורים כי חובה עלינו לעבור משנאת הזולת לאהבת הזולת, אך אין הם יודעים כיצד לבצע את המעבר. יתר האנושות אינה מייחסת כלל חשיבות לדבר מאחר שאין בנמצא אמצעים לשינוי טבע האדם. משום כך מטשטשת האנושות בעיני עצמה את חומרת מצבה המר ומעדיפה להתעלם ממנו, בדומה לחולה אנוש שהיעדר התרופה למחלתו גורם לו להתעלם ממנה.

הצורך הברור בשיטה לשינוי טבעו של האדם מאפשר לחכמת הקבלה להתגלות. לאחר שהאדם הגיע להבנה "מה" עליו לעשות אבל אין הוא יודע "איך", לאחר כישלונו של הקומוניזם ברוסיה לכפות פתרון כוחני, בשלים התנאים לגילויה של שיטת הקבלה. הזמן נדחס והעולם משתנה בקצב מסחרר. תהליכים שנמשכו בעבר מאות שנים מסתיימים בזמננו בתוך שנים ספורות. רק מתחילה מגמה מסוימת, מיד מופיעה אחרת תחתיה. האנושות אינה מבינה לאן מועדות פניה ואין בידיה תאוריה או תשובה בדבר הצעד הבא.

האליטה החושבת המובילה את העולם – אנשי תרבות, חינוך, מדע, פילוסופיה וממשל – מתחילה להכיר בחומרת המצב: כל בני האדם ישובים בסירה אחת המתקדמת אל עבר מפל, בלא יכולת להיחלץ ממנה. המשבר הכללי מאפשר לחכמת הקבלה להוכיח את טיעוניה בפניהם.

העיתוי

כל תהליך גשמי נובע משורשו הרוחני, וכדי להבין מדוע בימינו דווקא מתרחשים הדברים, יש לעמוד על שורשם.

ישראל יצאו לגלות, דהיינו איבדו את תכונת ההשפעה האלטרואיסטית ונפלו לתכונת ההשפעה האגואיסטית, כדי להתחבר לדרגה האגואיסטית שבה מצויות אומות העולם. במהלך הגלות עוברת תכונת ההשפעה האגואיסטית מישראל לאומות העולם, וישראל נכללים מן האגואיזם של אומות העולם ומוסיפים להידרדר. הגלות מסתיימת כאשר התכללות זו מגיעה לסופה.

לאחר הגלות מתבררות מקרב אומות העולם הנשמות שנכללו במיוחד מתכונת ההשפעה האגואיסטית של ישראל. אנשים אלה חשים בנחיצות לתקן את תכונת ההשפעה המקולקלת המצויה בהם. נשמותיהם מכונות "נשמות הגרים" והן משתוקקות לתיקון ולהתעלות רוחנית. הצורך בקיומו של עם ישראל, בנפילתו הרוחנית ובגלותו אל בין האומות הוא רק בעבור תיקון נשמות אלה. מקרב אומות העולם ייוותרו נשמות שלא היו מסוגלות להתכלל מתכונת ישראל המקולקלת, והן יתוקנו בעתיד.

יש להבין כי הרצון לקבל שנברא מכונה "אומות העולם", וכלפיו מכוונת מחשבת הבריאה להביאו לתיקון ולדבקות בבורא. "ישראל" הוא אמצעי בלבד, תכונה נבחרת, המסוגלת לתקן את הרצון לקבל, את האגואיזם, שבנשמות של אומות העולם.

היוצא מכאן, כי משך הגלות לא נקבע על פי נפילת ישראל לדרגות אגואיסטיות יותר ויותר, אלא על פי מידת התכללות אומות העולם בתכונת ישראל המקולקלת. דרך תכונה זו יוכלו האומות להרגיש צורך בתיקון ובהתעלות, או לפחות להרגיש בחומרת מצבם. בתום הגלות נדרש עם ישראל להתחיל לעסוק בגילוי חכמת הקבלה, הן לעצמו והן לאומות העולם, על מנת להראות לתכונת ההשפעה המקולקלת שבישראל ובאומות העולם, דרך ואמצעי לתיקון.

המקובלים צפו מראש את אורכו של התהליך, על פי טבען של תכונות ההשפעה והקבלה, ישראל ואומות העולם. הם הצביעו על סוף המאה העשרים כעל נקודת הזמן שבה תגיע ההתכללות שבין התכונות למידה המספקת להתחלת תהליך התיקון על ידי "האור המחזיר למוטב". רק לשם כך הוחזר עם ישראל לארץ ישראל.

הספקת צורכי האדם

"טוב לתקן, שלא יהיה שום אדם תובע צרכיו מהחברה, אלא יהיו נבחרים לכך, שיחקרו מחסור כל אחד ויחלקו אותןלכל אחד ואחד. ודעת הצבור יוקיע את התובע לעצמו איזה צורך לאיש גס ומנוול כמו גנב וגזלן של היום. ולפיכך תהיינה מחשבותיו של כל אחד ואחד נתונות אך להשפיע לזולתו. כטבע כל חינוך המחשב את זה, מטרם ירגיש חסרונות לעצמו.

אם רוצים לקפוץ על שלחן צריכים להכין עצמם לקפוץ הרבה למעלה מן השלחן ואז סופו לקפוץ על השלחן. אבל אם ירצה לקפוץ רק על רמת השלחן אז יפול למטה".

כל אדם שונה מחברו בתכונותיו המולדות ובצרכיו המיוחדים הנובעים ממבנהו הפנימי. אדם רגיל אינו מסוגל למדוד את הדברים הללו כלפי עצמו או כלפי הזולת. משום כך יהיה צורך למנות בעלי השגה מיוחדים המסוגלים להבחין בכך ולבצע חלוקה צודקת לפי נפש כל חי. בחברת הדור האחרון תגדיר החברה לאדם את המינימום הנחוץ לקיומו, וכיוון שהאדם יהיה מתוקן הוא יסכים לקביעתה של החברה.

בחברה זו המינימום הוא למעשה גם המקסימום. האדם המתוקן אינו זקוק ליותר ממילוי צרכיו ההכרחיים, כיוון שאת הסיפוק שלו הוא שואב מעצם היותו נכלל בחברה נעלה שכזו. לאמיתו של דבר, לא קבלת דבר כזה או אחר גורמת לנו סיפוק, אלא מידת החשיבות שאנו מייחסים לגורם שאליו אנו קשורים. הראיה היא שקבלת חפץ פעוט מאדם רם-מעלה ממלאת את האדם סיפוק גדול הרבה יותר מקבלת מתנה יקרת-ערך מאדם פשוט. עלינו להבין כי בחברת הדור האחרון הקשר לבורא נחשב לגדול מכול, והוא הממלא את נשמת המשיג אותו בשמחה.

השגה רוחנית

עתה נסביר כיצד יכול בעל הסולם לתאר לפרטי פרטים את מצב הדור האחרון.
כאשר מקובל מטפס במדרגות ההשגה הרוחנית, הוא עובר בכל שרשרת המצבים המצויה עד לגמר התיקון. בהגיעו למדרגת הדור האחרון הוא מתאר את כל המצוי בה. אין מדובר בחיזוי העתיד, אלא בתיאור המצב שבו הוא נמצא בעת כתיבת הדברים.

במאמרו "מהותה של חכמת הקבלה" מדגיש בעל הסולם: "וזה כלל ברזל אצל כל חכמי הקבלה, 'כל מה שלא נשיג לא נגדרהו בשם ומלה'. וכאן צריך שתדע שמלת השגה, פירושה המדרגה הסופית שבהבנה, והוא נלקח מלשון כי 'תשיג' ידך, דהיינו טרם שהדבר מתבהר לעינים בהחלט הגמור כמו שהיה תפוס בידים, אין המקובלים מכנים אותובשם השגה".

פעמים רבות מופיעות בדברי חז"ל אמירות כגון "כך היה אומר אברהם ליצחק" וכדומה. בעל הסולם מעלה שאלה: מאין להם? הוא מסביר כי "משום שאותם, שבאו להמדרגה, ששם היה עומד אברהם, או מי שהוא, אז הם רואים ויודעים, כמו שאברהם ידע וראה. לכן הם יודעים, מה שאברהם היה אומר. וכמו כן בכל הדרשות חז"ל, מה שהיו מפרשים את הפסוקים של התורה, את כל זה היה משום, שגם הם השיגו את המדרגה. וכל מדרגה ברוחניות הוא מציאות, שכולם רואים המציאות. כמו שכולם שבאים לעיר לונדון באנגליה, כולם רואים מה שיש בעיר, ומה שמדברים בעיר" (ספר "שָׁמַעתי", מאמר "רוחניות נקרא מה שלא יתבטל לעולם").

שלבי התיקון

"יש להודות שקומוניזם אגואיסטי הוא שלב לצדק על דרך 'משלא לִשְׁמָהּ באים לִשְׁמָהּ'. אלא אני אומר, שכבר הגיע עת לשלב הב' שהוא קומוניזם אלטרואיסטי, אכן צריכים להנהיגו בארץ אחת לדוגמא, כי אז וודאי יקבלוהו בעלי שלב הא'.

והחפזון חשוב מאד, כי החסרונות והשמוש בכח שבקומוניזם האגואיסטי מרחיקים רוב העולם בעלי התרבות משיטה זו בכללה. ולפיכך צריכים להראות לעולם את הקומוניזם המושלמת, שאז בלי ספק יקבלוהו רוב בעלי התרבות שבעולם.

ויש לחשוש מאד שלא יקדימו האימפריאליסטים לבטל את הקומוניזם מן העולם. אכן אם תתפרסם שיטתנו המושלמת בפועל, בוודאי ישארו האימפריאליסטים כמלך בלי חיל".

הבורא ברא את הרצון לקבל ושילב אותו עם תכונתו שלו, הרצון להשפיע. בעזרת השילוב הזה יוכל הרצון לקבל להיתקן, כך שכל מעשי הקבלה שלו יהיו ב"על מנת להשפיע". תהליך תיקון הרצון מורכב משני שלבים: תחילה הוא מוכן להשפיע על מנת לקבל, ולאחר מכן הוא מוכן לקבל על מנת להשפיע. בהתפתחותו של האדם מכונה השלב הראשון "לא לִשְׁמָהּ" והשלב השני "לִשְׁמָהּ".

כל התהליכים המתחוללים באדם באים לידי ביטוי גם בחברה האנושית בכללה, בדרך "כלל ופרט שווים". משום כך גם בהתפתחות החברה יש שני שלבים המתקיימים בזה אחר זה: קומוניזם אגואיסטי וקומוניזם אלטרואיסטי. הקומוניזם האגואיסטי לובש צורות שונות, החל מן הצורה המקולקלת ביותר כפי שהייתה ברוסיה ועד לצורות מתוקנות יותר. בסופו של דבר, תעבור החברה ממצב ה"לא לשמה" שלה, מקומוניזם אגואיסטי – למצב ה"לשמה", לקומוניזם אלטרואיסטי.

"ברור שלא יתכן חיי חברה תקינה ויציבה זולת שהסתירות שבבני החברה תהיינה נכרעות ע"י הרוב, וזה מברר לנו שאי אפשר שיהיה משטר טוב בחברה זולת אם הרוב הוא טוב. באֹפן שחברה טובה פירושה שיש בה רוב שהם טובים, וחברה רעה פירושה שהרוב שבה הם רעים. וזה שאמרתי לעיל, שאין לייסד קומוניזם, מטרם שרוב אנשי החברה הם ברצון להשפיע".

יש להבין לאשורו את המונח "רוב החברה". ייתכן שיש בחברה אנשים מעטים בעלי כוח, רצון או יכולת ביצוע מרשימה, אל מול המון פסיבי, חלש ובלתי מפותח. יש להעמיד את הכמות והאיכות של הכוח הטוב אל מול הכמות והאיכות של הכוח הרע. אפשר כי קבוצת אנשים קטנה או אפילו כמה אחדים, חכמים ופעילים, יוכלו להשפיע על התפתחות החברה לכיוון הטוב, וכל הקהל יצעד אחריהם.

כאמור, מקובלים הם שייסדו את חברת הדור האחרון. על פי שיקול דעתם, בהדרגה יצורפו לחברה אנשים שאינם בעלי השגה, המעוניינים להיות חברים בה. בחברה זו לא יהיה מקום לאדם שאינו מסכים להיכנע בפני החברה ולקבל את עקרונותיה. השפעת החברה על האדם תעזור לו להיתקן והחברה תלך ותגדל.

דור ההמשך

"אין שום תעמולה יכולה להבטיח משטר בכח על הדורות העתידים. ולא יועיל כאן חינוך ולא דעת הצבור, שמטבעם ללכת ולהתחלש, חוץ מדת שמטבעו ללכת ולהתחזק, ואנו רואים בנסיון, שאותם העמים שקבלו תחילה הדת ע"י אונס וכפיה, ובדורות אחריהם מקיימים אותם מתוך בחירה ורצון. ולא עוד אלא שמוסרים נפשם עליו.

ויש להבין, שאע"פ שהאבות קבלו עליהם הקומוניזם האלטרואיסטי מחמת שהם אידאליסטים אין עוד שום בטחון שבניהם אחריהם ימשיכו במשטר הזה. ואין צורך לומר אם גם האבות קבלוה בכפיה ואונס כנהוג בקומוניזם אגואיסטי, שלא יתקיים זה לדורות אלא סוף סוף יתגברו עליו ויבטלוהו.

ואין לכפות משטר של כפיה לדורות, כי אם בדרך מצוות הדת".

אם לא יצליחו האבות האידאליסטים להעביר לדור הבא אחריהם את אידאל הקומוניזם האלטרואיסטי, הוא יחדל מלהתקיים. העובדה שהאב אידאליסט אין פירושה בהכרח כי גם ילדיו ישתוקקו להתפתחות רוחנית. על האבות לראות את הדור הבא לאו דווקא בצאצאיהם שלהם, אלא בחברה האנושית כולה. עליהם לאתר את הבשלים לקליטת הרעיון האלטרואיסטי ולחנכם שימשיכו בדרך זו. עולה מכאן שאל לה לחברה הקטנה להיות חברה סגורה.

זו הייתה אחת הטעויות של הקיבוצים בישראל. בני הדור הצעיר היו "אגואיסטים רגילים", בשונה מדור האבות האידאליסטים. האבות לא טרחו לאתר דור המשך מחוץ לגבולות החברה הקטנה, ומשום כך הלך הרעיון והתנוון, והקיבוץ האידאליסטי הפך לחברה אגואיסטית יותר מן החברה הכללית. השימוש האגואיסטי באידאלים של אבותיהם הוא שהפך את בני הדור הצעיר לדוגמה לפריחת האגו.

לו התעלו אבותיהם מעל הנטייה הטבעית למסור את האידאלים ואת הרכוש לבניהם דווקא, והיו מוכנים למוסרו לאידאליסטים כמותם, הייתה החברה האידאליסטית ממשיכה להתפתח. בדרך זו היא הייתה משמשת כדוגמה יפה בעבור החברה החיצונית הכללית, שבאותה עת שקעה ואיבדה לחלוטין את האידאלים שלה.

*

ההבדל בין הקיבוצים בישראל לבין המשטר הסובייטי שלאחר המהפכה ניכר בשליטה ובכפייה. מייסדי הקיבוצים קיבלו עליהם מלכתחילה את האידאל הקומוניסטי ואת היחס של "ואהבת לרעך כמוך". לעומת זאת, במשטר הסובייטי היה רק קומץ קטן של אנשים בעלי אידאל קומוניסטי, והם ניסו לכפות את דעתם על כל העם.

העם הרוסי לא היה מפותח וחסרה לו הכנה פנימית לקליטת הרעיון האלטרואיסטי. הכפייה ברוסיה עמדה בניגוד גמור לכלל "אין כפייה ברוחניות", האומר כי לא ניתן לאנוס אדם להיות אלטרואיסט. במקום להתייחס לבני עמם באהבה, האידאליסטים הסובייטים התאכזרו אליהם.

יש להניח כי אילו תרו הקיבוצים בארץ אחר ממשיכי דרך אידאליסטים כמותם בתוך הקיבוץ ומחוץ לו ובונים מהם את הדור הבא, הם היו מגיעים להבנה כי לצורך תיקון מושלם וכולל הם זקוקים לעזרת הכוח העליון. לא בכדי טרח בעל הסולם לדון בנושא כה רבות, נפגש עם מנהיגי הדור ובהם דוד בן-גוריון, ונסע לארצות הסוציאליסטיות דאז. הוא ניסה בכל כוחו לקרב חברות סוציאליסטיות לקומוניזם אלטרואיסטי ואל ההבנה כי הכוח לשינוי טבע האדם צריך לבוא מהבורא.

*

בעל הסולם עומד על ההבדל התהומי בין הנחלת אידאל אלטרואיסטי לבין הנחלת אידאל אגואיסטי. במהלך ההיסטוריה היינו עדים לכפיית דתות ותרבויות על עמים נכבשים. הכובשים החדירו דת, חינוך, מוסר ומנהגים משלהם לבני העם הנכבש, ילדים ומבוגרים כאחד. כל עוד הדת החדשה מחזקת את ביטחון ההמון ומספקת לו פיצוי פסיכולוגי, הוא מקבל אותה ואף הופך אדוק יותר מדור לדור. האגואיזם הטבעי תומך בכך. דוגמה בולטת לדבר היא החדרת הדת הקתולית באכזריות רבה לפולין. כעבור זמן מסוים של קיום באונס ובכפייה נעשה העם הפולני לעם הקתולי האדוק ביותר בעולם ואימץ בחום את הרגלי הדת הקתולית.

לעומת זאת, חינוך אלטרואיסטי אינו מיועד לאדם שאינו בשל לכך. ניתן למסור את שיטת התיקון רק למי שמוכנים אליה מתוך התפתחות נשמתם. גם אז, יש ללמדה ברכות, ללא שמץ של אונס, תוך הקפדה על כך שכל הרוצה לעזוב את המסגרת האלטרואיסטית, יוכל לעשות כן בכל רגע.

מכיוון שהרוחניות אינה עוברת בירושה, הן היום והן בתקופה שעד גמר התיקון, יהיה על המקובלים להפיץ את חכמת הקבלה ולמשוך לחברתם את מי שיראו בה מילוי לנפשם. המצטרפים החדשים הם שיביאו לגידולה של החברה המתוקנת. מלבד זאת יהיה עליהם לאפשר לאחרים להכיר "מרחוק" את מטרת הבריאה ואת שיטת התיקון. בכך ההבדל בין דת ההשפעה והאהבה לבין הדתות שפיתחו בני האדם לעצמם לאחר נפילת עם ישראל מדרגתו הרוחנית. למרבה הצער, גם כיום ניתן להבחין בכוחניות, בניסיונות הקהל ומוביליו לכפות את שמירת הדת ומנהגיה על בני העם כולו, מעשה המלבה את השנאה בין חלקי העם השונים.

*

גמר התיקון הוא גמר תיקון הרצון מאגואיזם לאלטרואיזם. מכאן שהתקדמות לעברו יכולה להיעשות רק מתוך רצונו של האדם. האם שימוש בכוח חיצון יוכל לשנות את רצון האדם?

ובכן, כאשר מדובר במעבר ממילוי אגואיסטי אחד למילוי אגואיסטי אחר, הדבר אפשרי. יש דרכים רבות לבצע זאת – החל מכפייה, אונס ודיכוי, דרך שכנוע עצמי והרגל, ועד למסעות פרסום מעוררי חשק. אך בכל הנוגע לשינוי טבע האדם, נדרשת הכנה פנימית לכך. אם התעוררה באדם השאלה "מה הטעם בחיי" והוא מבין כי במישור העולם שלנו לא ימצא תשובה, יוכלו המקובלים לסייע לו. יהיה עליהם ללמדו כי בעזרת שינוי הרצון מאגואיסטי לאלטרואיסטי יוכל למצוא את התשובה.

בתחילה יחפוץ בכך האדם בצורה אגואיסטית, דהיינו כדי להגיע אל המילוי הנצחי, וזהו שלב ה"לא לשמה". לאחר שהוא מתעמק ברעיון ומזמין על עצמו את האור המחזיר למוטב, הוא מתחיל אט אט להבין שהרעיון האלטרואיסטי עצמו נעלה לאין-ערוך מכל חשבון אגואיסטי פרטי, והוא רוצה לדבוק בו. זהו שלב ה"לשמה".

אור ולא כוח האגרוף

"מה שאני אומר שאין להנהיג משטר קומוניסטי מטרם שיהיה רוב אלטרואיסטי, אין הפירוש שיהיו כן מבחינת אידיאה בחפץ לב, אלא הפירוש הוא שיקיימו זה מחמת הדת בצירוף דעת הצבור וכפיה זו סופה להתקיים לדורות מחמת שהדת הוא הכופה העיקרי".

תחילת הדרך היא ההכרה בטבע האדם האגואיסטי כהרסני. זוהי נקודת החלטה גמורה ובה מבין האדם שאם לא יתקן את טבעו, הוא נידון לחיים גרועים ממוות. כתוצאה ממנה יסכים האדם לאכוף על עצמו ועל בניו את המעבר מאגואיזם לאלטרואיזם. בנוסף, הרווחים הצפויים מן התיקון מושכים את ליבו של האדם – חיים טובים והשגת נצחיות ושלמות. וכך, מחוסר ברירה, הוא מתחיל ביישום החוק של "ואהבת לרעך כמוך".

תהליך התיקון בראשיתו נעשה בחוסר רצון, ובמהלכו מגיע כוח עליון המתקן את רצון האדם. יש לשים לב כי הכפייה שעליה מדבר בעל הסולם איננה כפיית האחר – איש את זולתו, דור אחד את משנהו או חלק האומה האחד את חלקה האחר – אלא כפיית האדם את עצמו. שלבי התיקון מובאים בדברי חז"ל בתיאור "קבלת התורה", תחילה בכפייה ולאחרמכן ברצון:

"ויתיצבו בתחתית ההר [...] מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם [...] אף על פי כן הֲדוּר [חזרו וְ] קבלוה בימי אחשורוש, דכתיב קיימו וקבלו היהודים, קיימו מה שקיבלו כבר" (שבת פח ע"א).

לאחר שהאדם מודע לחובת התיקון, הוא מחייב את עצמו לקיים בכוח את עצות המקובלים השייכות לדרגה הבאה, הדרגה האלטרואיסטית. זוהי הדרך היחידה שבה ניתן לעורר את האור המחזיר למוטב, המתקן את הרצון הפנימי.

"שקר אומרים אלו, שהאידיאליזם טבע הוא באדם, או תולדה מחינוך, אלא שהוא תולדה ישרה מהדת, שכל הזמן שהדת לא נתפשט בעולם, בשיעור גדול, היה כל העולם ברברים בלי שמץ מוסר כליות. אלא אחר שנתפשטו עובדי אלקים, נעשו זרעם הכופרים אנשים אידיאליסטים. באופן שהאידיאליסט הוא רק מקיים מצות אבותיו אלא מצוה יתומה, דהיינו בלי מצַוֵוה.

ומה יהיה אם הדת יתבטל לגמרי מן העולם? אז יתהפכו כל הממשלות להיטלירים ששום דבר לא יעכב על דרכם, מלהוסיף טובת עמם בלי שיעור.

כי גם היום בממשלות אין יודעים סנטימנטים, עם כל זה יש למעשיהם גבול בין הדומם ובין האידיאליסטים שבמדינה. וכשיתבטל הדת, לא קשה יהי' להמושלים לעקור את האידיאליסטים הנשארים, כמו שלא היה קשה להיטלר ולסטלין.

וההפרש בין דתיים לאידיאליסטים, כי האידיאליסט אין בסיס למעשיו, כי לא יוכל לשכנע למי למה הוא מבכר הצדק ומי מחייב כך. אולי אינו אלא חולשת לב, כדבר ניטשה. אין לו שום מלה של טעם בפיו. ולפיכך הגבירו עליהם סטלין והיטלר.

אבל הדתי יענה בעזות, כי מצות אלקים הוא, וימסור נפשו".

בבסיסם של כל החוקים שקובעת לעצמה החברה האנושית נמצא עקרון דיכוי האגו והגבלתו, במטרה לצמצם את כוחו ההרסני. זוהי אותה צורה של טרור ודיכוי שהנהיגו משטרי סטלין והיטלר, אלא שעוצמתה פחותה. גם הקומוניסטים וגם הנאצים חשבו להגיע לחיים טובים ושלווים על ידי החדרה של סדר לחברה בדרכים אלימות.

בני האדם ימשיכו להמציא שיטות חדשות לתיקון טבע האדם ושיטות כוחניות יוסיפו להופיע, אם לא יקשיבו בני האדם להסבר שחיים שלווים על פני כדור הארץ ייתכנו רק בעזרת האור המחזיר למוטב. ההבדל בין הגישות השונות של האנושות ובין הגישה של חכמת הקבלה הוא באמצעי לתיקון: אור, ולא כוח האגרוף.

"ישראל מוכשר להראות דוגמה לכל העמים: הקומוניזם האלטרואיסטי הוא דבר נדיר לרוח האדם, ולפיכך העם היותר אציל צריך לקבל על עצמו להראות דוגמה לכל העולם.

למה אנו העם הנבחר לזה: עלינו מוטל להיות דוגמה טובה לעולם, משום שאנו מוכשרים יותר מכל האומות, ולא משום שאנו אידיאליסטים יותר מהם, אלא משום שאנו סבלנו מן העריצות יותר מכל האומות. ועל כן אנו מוכנים יותר מהם לבקש תחבולה שתכלה העריצות מן הארץ".

עם ישראל נבחר להביא את התיקון לעולם, ומשום כך הוא העם האגואיסט והמפותח ביותר. מאחר שהוא ניחן בתכונות אלה הוא סובל יותר מכל העמים, וסבלו גובר משום שהוא מאחר בביצוע תפקידו. הסבל הופך אותו להיות העם המוכשר ביותר לדרוש את התיקון. כדי להבין את מערכת היחסים בינו לבין העמים האחרים עלינו להתוודע אל שורשם הרוחני.

*

הנברא הוא הרצון לקבל וכינויו "מַלְכוּת". תכונת הבורא היא השפעה וכינויה "בִּינָה". שורש מוצאו של עם ישראל הוא מ"בינה" ולכן אין הוא נמנה עם אומות העולם ששורשן הוא ה"מלכות". הבינה נשברת כדי שתוכל לרדת ולתקן את המלכות. לאחר השבירה תוכל תכונת הבינה ה"מקולקלת" להתחבר אל המלכות האגואיסטית, והתהליך נקרא "היציאה לגלות".

החיבור בין השתיים גורם לכך שתכונת הבינה המקולקלת נכנסת אל תוך הרצון לקבל תענוג של המלכות, והן עובדות יחד לשם השגת תענוג לעצמן. הניסיונות החוזרים ונשנים למלא את הרצון לקבל מוכיחים כי כניסת מילוי אל תוך הרצון מבטלת את הרצון ועימו גם את תחושת ההנאה, והיא אף מכפילה את עוצמת הרצון לקבל הנאה ותענוג. ההכרה כי שיטת קבלת המילוי אינה נכונה מעוררת באדם תהיות על אודות תכלית היגיעה ומשמעות החיים.

לדברי המקובלים, הפתרון היחיד לבעיית חוסר היכולת למלא את הרצון לקבל הוא החלפת שיטת המילוי. על כך נאמר: "טעמו וראו כי טוב ה'" (תהלים לד, ט), כלומר השגת מילוי תיתכן רק בחזרה אל תכונת הבינה המתוקנת, אל תכונת ההשפעה. רק כך יוכל האדם להיחלץ מחוסר האונים ומן הריקנות התמידית, להתעלות מעל הרצון למלא את עצמו ולקבל תענוג ממילוי הזולת.

אם בתהליך קבלת התענוג של האדם ישתתף גורם נוסף, תחולק יחידת ההרגשה לשניים: מקבל התענוג יהיה הזולת ומרגיש התענוג יהיה האדם עצמו. בדרך זו תוכל הרגשת התענוג להיות נצחית ולספק למרגיש התענוג הרגשה של חיים נצחיים. בשל חלוקה זו אין המילוי מבטל את הרצון אליו, וההנאה בלתי מוגבלת ונצחית.

על פי מתכונת זו יתקנו כל אומות העולם את הרצון לקבל שבהן בעזרת ישראל. כשתעלה האנושות כולה אל דרגת ההשפעה, יבוא העולם לתיקונו הנרצה.

*

ההבדל בין סוג האגו של ישראל לבין זה של אומות העולם הוא העושה את ישראל לעם האגואיסטי והגרוע מכולם. מקור האגואיזם של ישראל הוא בנפילתם מרוחניות לגשמיות. הפער בין מצבם לפני הנפילה לבין מצבם לאחריה יוצר בהם אגו "אנטי רוחני" – רצון ליהנות מהשפעה. לעומת זאת, האגו המתגלה אט אט באומות העולם הוא אגואיזם טבעי המתפתח בבני המין האנושי בסדר המדרגה: מדומם לצומח, לחי ולמדבר.

שני הסוגים נבדלים זה מזה במידה רבה. התחברותם במהלך הגלות מאפשרת להביא את האגו המשותף, של אומות העולם ובתוכם ישראל, לידי תיקון, כלומר להשפעה. לכן ממשיך בעל הסולם ואומר:

"היהדות צריכה לתת דבר חדש לגויים, ולזה המה מחכים משיבת ישראל לארץ, ואין זה בחכמות אחרות, כי בהם לא חידשנו מעולם ובהן אנו תמיד תלמידיהם. אלא המדובר הוא בחכמת הדת ובצדק ובשלום. שבזה רוב הגויים תלמידנו הם. וחכמה זו מיוחסת רק לנו".

למרות האשליה שעם ישראל מוביל את העולם בתחומים רבים, ההפך הוא הנכון. ישראל סופגים מאומות העולם שאלות ובעיות, כיוונים ורעיונות להתפתחות, ומיטיבים לשכלל אותם בזכות תכונת הבינה השבורה שבקרבם. במקום ללכת בדרך התיקון שבה האגו של האומות יציית לבינה, התכונה הרוחנית של ישראל משרתת את האגו של האומות, ובכך ישראל מגבירים את הקלקול. רק אם ילך עם ישראל בדרך התיקון, הוא יהפוך למוביל אמיתי ויביא לתיקונן של כל האומות, בהתאם למטרת הבריאה.

בעניין סדר תיקון העולם אומר בעל הסולם: "מקודם יתוקן פנימיות העולמות ואחר כך חיצוניות העולמות. אבל צריכים לדעת, שחיצוניות העולמות, שיתקנו, זהו מדרגה יותר גדולה מתיקון הפנימיות. וישראל, שורשן מפנימיות העולמות, שזה סוד 'כי אתם המעטים מכל העמים'. אלא שעל ידי זה שמתקנים את הפנימיות, אז יתוקן גם החיצוניות [...] כשיתקנו הפרטים בדרך כלל ישראל, ממילא יתוקנו כללות העולם. נמצא, בשיעור שאנו מתקנים את עצמנו, בשיעור הזה יתוקן אומות העולם. וזה סוד מה שאמרו חז"ל: 'זכה, מכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות'. ולא אמרו: 'מכריע את כלל ישראל', אלא כי 'ואת העולם כולו לכף זכות'. היינו כנ"ל, שהפנימיות יתקן את החיצוניות" (ספר "שָׁמַעתי", מאמר "מקודם יהיה תיקון העולם").

האומה בסכנה

"
כל מציאותנו במדינת ישראל היא בסכנה. משום שלפי סדר הכלכלה הנוהגת, עוד יעבור זמן מרובה מאוד מטרם שכלכלתנו תהיה יציבה. ומועטים מאד שיוכלו לעמוד בנסיון להתענות בארצינו בשעה שיש להם עצה להגר לארצות אחרות העשירות. ולאט לאט יברחו מהסבל עד שלא ישאר מספר הראוי להקרא בשם מדינה, ויבלעו חס ושלום בין הערבים.

ואם יקבלו המשטר הקומוניזם האלטרואיסטי הבין לאומי, מלבד שיתן להם סיפוק להיות אבנגארד לגאולת העולם, שידעו שכדאי לסבול משום זה. אלא גם יוכלו לשלוט בנפשם להוריד רמת חייהם בעתו, ולעבוד הרבה, בשיעור שיבטיח כלכלה יציבה להמדינה.

ואין צריך לומר הקיבוצים, שכל מציאותם שמה בנויה על אידיאלים, שמטבעו ללכת ולהתמעט בדורות יבואו, כי אידיאל אינו ניתן בירושה, ובלי ספק שהם יחרבו תחילה קודם לכל".

כאשר כתב בעל הסולם את "כתבי הדור האחרון" החלו לקום עוד ועוד קיבוצים, אך הוא טען כי דווקא הם יהיו הראשונים להתנוון. הוא לא צפה שהמדינה תזרים לקיבוצים כספים כה רבים ותאריך את קיומם בצורה מלאכותית. ואכן, מסוף שנות החמישים ואילך התחילו להתגלות בקיבוצים סימנים ראשונים לחוסר יכולתם להמשיך בקיום האידאל הקיבוצי.

למרות ההשקעה בקליטת עלייה וחרף הענקת תנאים מועדפים לעולים, רבים רבים בורחים מישראל. לא ניתן לחיות בארץ ללא האידאל הרוחני: הכוחות הרוחניים אינם מאפשרים לאדם להתקיים בה במנוחה, בלא לברר לעצמו לשם מה הוא חי. משום כך אומר בעל הסולם, כי סופם של כל יתר האידאלים הוא אבדון – בקיבוצים בפרט ובמדינה בכלל. אם לא יבוצע שינוי, ייוותר כאן מיעוט קטן של אנשים, וגם הוא יאבד את זיקתו לעם ולמדינה עד שייטמע בתוך הרוב הערבי.

הן בעבר והן עתה, גישתן של ממשלות ישראל השונות, מהימין ומהשמאל, גורסת כי יש להידמות לעמים האחרים. הדבר מנוגד לחלוטין לייעודנו ולתפקידנו בקרב האנושות. בצורתה הנוכחית מדינת ישראל קרובה להיעלם מן המפה. עלינו להבין כי העמים האחרים חיים בעולם השייך להם, אך הימצאותו של עם ישראל בעולם מלאכותית, דהיינו לא לפי שורשו הרוחני. לעולם לא יוכל עם ישראל למצוא מנוחה בהשגת מטרות העולם הזה, כיוון שהמילוי האמיתי שלו הוא רק בתיקון הטבע ובחזרה לדרגת הבינה. זו הסיבה לתחושה כי ישראל זר בין העמים, שונה מכולם, ושאין לו מקום בעולמנו.

לעניין זה נעיר, כי למעשה נפילת הבינה אל תוך המלכות, דהיינו יציאת ישראל אל בין האומות, היא שגרמה להתגברות הרצון לקבל שלהן.
אמנם המלכות בפני עצמה היא הרצון לקבל, אך נפילת הבינה לתוכה מוסיפה לרצון לקבל את הכוונה "על מנת לקבל". לולא נפלה הבינה אל תוך המלכות, לא היו נבנות המערכות הרוחניות – "הקליפות" ו"עולמות הטומאה".

במילים אחרות, נוכחות ישראל בעולמנו מגדילה את האגואיזם ולכן ישראל הוא שורש כל רע. משום כך האומות רואות בישראל עם המביא נזק לכולם. יחסן של האומות זו לזו שונה לחלוטין מיחסן לישראל. אף אם שתי אומות שונאות זו את זו, הרי בשעת סכנה המאיימת על שתיהן הן יסכימו להתאחד כדי להינצל, בדומה לחיות הנמלטות בצוותא ממקום הסכנה. כל אומות העולם שייכות לאותו מין, אך היחס כלפי ישראל הוא אחר. אפילו בשעת סכנה כללית יפנו האומות אצבע מאשימה כלפיו ויראו בו את הסיבה לסכנת קיומן.

בתוך נשמותיהן של האומות מושרשת ההבנה כי ישראל אינו ממינן, וכי הוא שהביא לעולמנו את כוח ההשגחה המחייב התפתחות – כוח הלוחץ על האנושות כולה ומכאיב לה. היחס לישראל ילך ויחמיר כל עוד לא יחל עם ישראל במימוש משימתו הנצחית וישמש כ"אור לגויים". רק אז יבינו אומות העולם את ייחודיותו של העם הנבחר.

בית המקדש

"אם יקבלו הדת אז יתכן לבנות בית המקדש ולהחזיר כל הפאר העתיק, שזה ודאי היה מוכיח צדקת ישראל לכל הגוים על חזרתם לאדמתם. ואפילו על הערבים. מה שאין כן שיבה חילונית כיום, אינו עושה שום רושם על הגוים, ויש לחוש אם לא ימכרו עצמאות ישראל בשביל צרכיהם. ואין צריך לומר על החזרת ירושלים".

המציאות בימינו מוכיחה את צדקת דבריו של בעל הסולם, ואכן דיבורים על החזרת ירושלים הפכו לעניין שבשגרה. במשך שנים רבות נכלל ישראל מתרבותם של שכניו והתקרב אליהם, עד כי האידאלים שלהם ושל אומות העולם האחרות תפסו את מקומו של האידאל הישראלי. החינוך והתרבות כיום מעידים על כך בבירור. אנשים שבנו את המדינה במו ידיהם ונלחמו בעבורה, מסכימים היום להחזיר אותה. אם אדם או עָם מאמץ לעצמו פנימיות שאינה שלו, הוא מידרדר למצבים כאלה בלא יכולת לשלוטבכך. בלית ברירה יסכימו אזרחי ישראל לחיות תחת שלטון ערבי, ובלבד שיחיו.

באומרו "אם יקבלו הדת", כוונת בעל הסולם לחוק ההשפעה, כאמור. "ואהבת לרעך כמוך" היא מהות הדת האמיתית, הדת שיש להקדים ולקבל בטרם ניגשים לבניית בית המקדש.

נעמוד עתה על משמעותו הפנימית של המונח "בית המקדש". "בית" הוא אחד משמותיה של המלכות. "מקדש", מלשון "קודש", מרמז על הבינה. מלכות המתקנת את עצמה בתכונות הבינה נקראת "בית המקדש". תהליך התיקון מתחיל בעלייה לדרגת הבינה, דהיינו בקבלת דת ההשפעה, ורק לאחר מכן ניתן לתקן את המלכות בעזרת הבינה, בפעולה הנקראת "בניית בית המקדש". עולה מכאן כי בנייה גשמית ללא השגת תיקון הבינה, תכונת ההשפעה, תסתכם בבניין מפואר ותו לא.

בניית בית המקדש השלישי היא התיקון הסופי של האגואיזם הגדול והאמיתי, האגואיזם של אומות העולם ושל ישראל שהתערבו זה בזה בתהליך הגלות הארוכה. זהו התיקון השלם ולכן הוא מביא עימו את האור הגדול ביותר – "אור היחידה". בתי המקדש הקודמים סימלו את תיקון האגו של ישראל בלבד, ואילו בית המקדש השלישי יכלול גם את זה של אומות העולם. משום כך הוא יהווה בית אמיתי לכל העמים, כפי שנאמר "כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים" (ישעיה נו, ז). כל אומות העולם שואפות בתת-הכרתן למצב זה, ומשום שהוא תלוי בישראל הן חשות כי עם ישראל אשם במצבן הרע.

ברחבי העולם ובישראל עצמה יש גופים, יהודים ושאינם יהודים, הקוראים להקמת בית המקדש. אין הם מבינים כי הכול תלוי בתיקון הפנימי ולא במעשה החיצוני.

ב"מאמר לסיום הזוהר" כותב בעל הסולם כי ארץ ישראל ניתנה לנו על ידי הכוח העליון, אך אנו טרם קיבלנו אותה לידינו. "לקבל אותה" משמע להתחיל בתהליך התיקון הרוחני ולהגיע לדרגה הרוחנית הנקראת "ארץ ישראל". רק לאחר השגת ארץ ישראל הרוחנית יוביל אותנו הבורא לבניית בית המקדש השלישי ואף להשגת מדרגה רוחנית זו. כאשר יחל עם ישראל בביצוע תפקידו, הוא יזכה לסיוע ולתמיכה מכל אומות העולם, כדברי הנביא: "ולקחום עמים והביאום אל מקומם, והתנחלום בית ישראל על אדמת ה'" (ישעיה יד, ב), וכן "והביאו בניך בחוצן ובנותיך על כתף תנשאנה" (שם מט, כב).

הנהגת הדור האחרון

"כל שיטה מעשית צריכה גם מזון אידיאלי המתחדש, שאפשר להגות בו, כלומר פילוסופיה. ולגבי דידן יש כבר פילוסופיא שלמה מוכנה, אלא שמיועדת רק למנהיגים. דהיינו קבלה".

תאוריות ופילוסופיות רבות שפותחו בעולמנו שימשו בסיס לתכניות כושלות. אולם בכל הנוגע להתפתחות הרוחנית אין צורך להמציא דבר, שכן היא עוברת בדיוק באותם הקווים שבהם השתלשל האור העליון "ממעלה למטה" בבריאת המציאות. המקובלים העומדים בראש חברת הדור האחרון יעסקו במחקר ויובילו את החברה אל אותן מדרגות הנקובות מראש בתכנית הבריאה.

לימוד הקבלה הוא מחקר הכוח העליון. לימוד בכוונה נכונה גורם למשיכת כוח התיקון – האור המקיף. על פי מבנה הפירמידה, רק קומץ קטן של נשמות חש צורך בלימוד בפועל, וכך יהיה גם בדור האחרון. תיקון הכלל אינו בלימוד אלא בקיום עצות המקובלים העוסקים בחקר המציאות. תמיכת הכלל במקובלים העומדים בפסגת החברה תתבטא בהסכמה עימם ובשירות מטרות החברה, ובכך תושלם מערכת שלמה הפועלת בהשפעה על פי תנאי הדור האחרון.

גם החברה האנושית האגואיסטית בנויה כיום כך: מתי מעט עוסקים במחקר, והיתר מסתפקים בשימוש בפירותיו. הדבר דומה לגוף האדם, שבו ערך המוח רב מערכן של הגפיים הגדולות ממנו. כמות החומר בכל אחת מן הדרגות השונות ביקום – מדבר, חי, צומח ודומם – מצביעה גם כן על יחס דומה: ככל שהמין גבוה יותר, קטן מספרם של הנכללים בו. יחס זה נשמר הן ברמת הכלל והן ברמת הפרט.

הן בימינו והן בדור האחרון המטרה של הפצת הקבלה אינה להביאאת האנושות כולה אל הלימוד עצמו, אלא להכרת החוק הכללי של המציאות. כתוצאה מכך, יהיו מעטים שהשתוקקותם הפנימית תביא אותם
אל הלימוד ויהיו אחרים שיתכללו בחברה בדרכים אחרות, על פי טבע נשמתם.

*

כאמור, רק חלק קטן מחברי הדור האחרון יורשו להקדיש את זמנם לפיתוח השיטה הרוחנית, ומי שירצה להצטרף אליהם יזדקק לאישור מיוחד. הנהגה רוחנית אינה דורשת מספר גדול של אנשים כי אם איכות. יתר על כן, הצטרפותם של חברים נוספים אל חברת הדור האחרון לא תביא לגידול במספר האנשים העומדים בראש החברה, ההוגים השרויים במחקר ופיתוח השיטה; להפך – ייתכן שהדבר אף יביא לידי הקטנת מספרם.

יש להבין כי כאשר מספר אנשי החברה קטן, הם חשים חוסר ביטחון וזקוקים לטיפול רב מצד העומדים בראשם, אך ככל שהקהל גדל נוצרת בו צורת מבנה הנוסכת בו זרימה וביטחון משל עצמו. משום כך ייתכן שדי במנהיג אחד להובלת קהל גדול.

עיקרון זה מוסבר בחכמת הקבלה כ"ערך הפוך בין אורות לכלים", המורה כי הכוח האיכותי יוצא ביחס הפוך לכוח הכמותי. לכן אל לנו לחשוב כי היחס בין גודל הקהל לבין מספר העומדים בראש הפירמידה צריך להישמר.

*

קבוצת המקובלים המייסדת היא שתקבע את חוקי ההתנהגות בדור האחרון. כל החברים האחרים יהיו מודעים לכך שהם נתונים תחת שליטת הרצון לקבל. הם יבינו כי אין ביכולתם לקבוע כראוי מסגרת, גבולות ותנאים, הן לטוב והן לרע. אנשים שאינם מתוקנים עלולים לקבוע מסגרת נוקשה מכדי להחזיק מעמד, או להציב לעצמם תנאים שיאפשרו לרצון לקבל לחמוק מן התיקון. כך או כך, יצא שכרם בהפסדם. משום כך אומר בעל הסולם שלא ניתן לייסד את הדור האחרון ללא קומץ מסוים של בעלי השגה.

משמעות המונח "מייסדי החברה" אינה מכוונת להקמתה של החברה בלבד, אלא להספקה שוטפת של חיוּת, של כוח ושל קיום לחברה. ללא הכְוונָה קפדנית מצד בעלי ההשגה לא תבין החברה לאן עליה לפסוע. לא ייתכן כי אדם שאינו נמצא במצב "נשמת אדם תלמדנו", דהיינו בהשגה רוחנית, ידע לעשות ולו גם צעד אחד נכון, שהרי כל מהותו היא קיום על פי הרצון לקבל שלו.

התפתחות רוחנית מבוססת על שילוב נכון בין כוחות מנוגדים, שמאל וימין; שמאל הוא האגו וימין הוא תכונת ההשפעה. בכל מדרגה חדשה מקבל האדם תוספת אגו, ועליו לתקנה על ידי תכונת ההשפעה. על החברה לספק לו ידע, כוח ותמיכה כדי שיוכל להתפתח בשילוב הנכון ביניהם. לשם כך יקימו המקובלים, העומדים בראש החברה והמבינים את הדברים מתוך השגתם הרוחנית, מנגנונים לתמיכה באדם בזמן חולשתו. כך הם ייצרו סביבה המזרזת את תהליך התיקון של כל אחד מחבריה.

מקובלים בעלי השגה יימצאו בראש כל הוועדות ובכל ערוצי הכוח בחברה, והם יקבעו מיהם ממשיכי הדרך. לא תהיה אפשרות לערער על החלטותיהם או להחליפם. המושג "דעת הרוב" לא יהיה רלוונטי בחברה זו במובנו הפשוט. אדם המבין את חשיבות ההכנעה כלפי הנהגת המקובלים והמוכן להיכנע לה כמו אל הכוח העליון, הוא הראוי להתקבל לחברת הדור האחרון. המצטרפים לחברה זו ירצו שהמקובלים ינהיגו אותם בדומה לעם השולח את משה לדבר עם ה' בעבורו.

עיניים זרות יראו את חברת הדור האחרון כמשטר נוקשה וכדיקטטורה, אולם עלינו לזכור כי חברי הדור האחרון ירצו שהחברה תהווה מעין מכבש המביא לתיקון מהיר ויעיל יותר של האגואיזם שלהם. חברה זו תהיה מעין יחידה מובחרת שבה מופעל לחץ על האגואיזם. אנשיה יבינו כי החוק הכללי של הטבע הוא השפעה החלטית, וכי מדובר בחוק ברזל שאינו משתנה, כפי שנאמר "חוק נתן ולא יעבור" (תהלים קמח, ו). מדרגת האדם נמדדת על פי יכולתו לקיים את חוק ההשפעה. זהו הקריטריון היחיד שעל פיו ימדדו ויעריכו אנשי החברה זה את זה ואת החברה בכללה.

אם כן, כל ייחודה ותועלתה של חברת הדור האחרון יהיה בכך, שקבוצת מנהיגים מקובלים תראה לכל האחרים כיצד לפסוע בדרך התיקון. החברה תנוהל בדומה למבנה הנשמה הכללית – נשמת אדם הראשון, המורכבת מחלק עליון הבודק ומחליט, ומחלקים המבצעים את הוראותיו. תפקידם של האחרים הוא לשמור בקפדנות ככל שניתן על הכללים שיגדירו בעלי ההשגה. בכך הם יהיו כעפר לרגלי הצדיקים וידבקו בהם. בעשותו כן יחזור כל אדם לשורש נשמתו, והאנושות כולה – כגוף אחד שבין חלקיו אין הפרש כלשהו – תתחבר אל הבורא.

מגמתנו

"עיתון זה 'האֻמה' הוא יצור חדש ברחוב היהודי, עיתון שמסגרתו הוא 'בין מפלגתי'. ואם תשאלו, מה הפירוש של עיתון 'בין מפלגתי'? איך יתואר עיתון, שיוכל לשמש כל המפלגות ביחד על אף כל הניגודים והסתירות שביניהם?"

עיתונים וכותבים רבים מנסים להתהדר בכינויים שונים: בין-מפלגתי, בלתי-תלותי, ניטרלי – אולם אלה כינויים חסרי תוכן. כל חיבור שנכתב נובע מתוך האגו של האדם, הנגוע תמיד בחישובים אישיים, בשל החינוך שקיבל או בגלל הסביבה שבה צמח. לכן רק מחבר המשתוקק לחבר את כולם לשורש הרוחני האחד, לנשמה האחת הכוללת את כל הנשמות הפרטיות בתוכה, הוא שיכול לייחס לעצמו את הכינוי "בין-מפלגתי".

"אכן הוא מין בריאה, שנולדה בין המצרים בחבלי לידה קשים ואיומים, מתוך רעל השנאה שתקף לאומות העולם להשמידנו מעל פני האדמה, כליון האיום של מיליונים מאחינו, ועוד ידם נטויה.

יצר הסדיסטי שבהם לא ידע שבעה. ועוד האסון כפול, כי לא נוכל להשלות עצמנו, אשר כל זה הוא רק תופעה זמנית חולפת.
כמו שמנוסים אנו ביותר בהיסטוריה, שאם איזה אומה התפרצה עלינו, מצאנו לה תחליף באומה אחרת.

אבל עתה המצב משונה הוא לגמרי. כי מלבד שהקיפו אותנו בבת אחת מכל קצווי ארץ, הרי גם האומות הנעלות ביותר, נעלו בעדינו את הדלתות, בלי רגש כל שהוא של חמלה ורחמים. ובאופן אכזרי כזה, שאין לו תקדים בכל התהליך של ההיסטוריה האנושית, אפילו בימים הברבריים ביותר".

לאחר שהרע העומד "להשמיד להרוג ולאבד" את היהודים התגלה בכל עוצמתו, ולאחר שהתברר כי העולם אינו עושה דבר כשהגרמנים טובחים בנו לעיני כול, ראויה השעה לנסות לחבר יחדיו את כל פלגי האומה. בעל הסולם רצה להראות כי הכול תלוי ביהודים דווקא, ולכן גם היחלצותם מן הצרה תלויה בהם בלבד. אל להם להסתמך על אומה מסוימת או על האנושות כולה, מפני שהחלק היחיד הפעיל במציאות, הן לטוב והן לרע, הוא עם ישראל.

האנטישמיות מתגלה בעולם בהתאם להתפתחות נשמת אומות העולם. בתת-הכרתה מרגישה נשמתן של אומות העולם כי היא תלויה בנשמת ישראל, המעבירה לה חיות רוחנית. לכן דווקא באומות המפותחות התפתח יחס שלילי כלפי היהודים וכלפי עם ישראל כולו. אין זה פלא שגרמניה, המדינה המפותחת ביותר בתחילת המאה העשרים, היא המדינה שבה התחוללה התפרצות אנטישמית כה גדולה. ככל שהאומות מתפתחות כך מתעוררת בהן שנאה אלינו – אלה בחרב ואלה בשקט, אלה בהסכמה ואלה בתמיכה.

שונה היה המצב בימי קדם, שבהם היינו אומה רגילה בין העמים, ורק במקרים יוצאי דופן כוון המבט אלינו. דוגמה לכך ניתן לראות בקללת בלעם. לאורכה של ההיסטוריה אירעו מצבים נוספים ובהם הגיעו האומות המפותחות במיוחד למצב מסוים בהתפתחותן, אשר אפשר להן לראות את הייחודיות של עם ישראל. כתוצאה מכך, הם קמו עלינו וביקשו למחוק את הייחודיות שלנו. אך אין הדבר דומה למתרחש בימינו.

"והדבר ברור, אם לא לסמוך על נסים, שקיומנו, אם בתור יחיד אם בתור אומה, נמצא על כפות המאזנים של חיים ומות. וההצלה היא, אם נמצא את התחבולה הדרושה, דהיינו אותה תחבולה הכבירה, שאין דרכה להימצא זולת בקרבת הסכנה, שתהיה בכוחה להכריע את הכף לטובתנו, – לתת לנו כאן מקלט בטוח לכל פזורי אחינו, שלדברי הכול, הוא מקום ההצלה היחידה כעת. ואז דרך החיים תהיה פתוחה לנו, איך שהוא, להמשיך קיומנו על אף כל המעוקשים. ואם נחמיץ את השעה, ולא נקום כולנו כאיש אחד, במאמצים כבירים, הדרושים בעת סכנה, להבטיח לנו שארית בארץ, הרי העובדות שלפנינו מאיימות עלינו מאד, מאחר שהעניינים מתפתחים כרצון אויבנו, האומרים להשמידנו מעל פני האדמה.

גם זה ברור, שלמאמץ הכביר הדרוש לנו בדרך החתחתים שלעומתנו, צריכים אחדות איתנה ומוצקת כפלדה, מכל אברי האומה, בלי שום יוצא מהכלל. ואם לא נצא בשורות מלוכדות לקראת הכוחות האיתנים, העומדים לשטן על דרכינו זה, נמצא תקוותינו נידונה כאבודה למפרע".

בעל הסולם אינו מתכוון כאן בוודאי לאחדות טבעית השורה בין לוחמים בצבא טרם יציאה לקרב, או לזו הנוצרת בכל אומה בעת סכנה גשמית או לאומית, כאשר הכול מתאחדים אל מול האויב המשותף. כוונתו לקרוא לעם ישראל לראות בסכנת ההשמדה את יד ה' המכוונת, את רצון הבורא לקרב את עמו לתיקון הרוחני ולהיותם כאור לגויים. אף שאין הם מודעים לכך, קימתם הזועמת של הגויים על ישראל היא למעשה דרישה לאור הגאולה.

"ואחר כל אלה, כל אחד וכל מפלגה מאתנו, רובץ ומשמר על רכושו המפלגתי בקפדנות יתירה בלי ויתור כל שהוא, ובשום פנים לא יוכלו, או יותר נכון, לא ירצו לבוא לידי איחוד לאומי, כפי שדורש עת הסכנה שלכולנו. וכה אנו שוקעים באדישות, כאלו לא קרה מאומה.

ונסו נא להדמות בעצמכם, בשעה שאיזה אומה מראה לנו את הדלת, כרגיל בימינו אלה, הנה אז בודאי, שאף אחד ממנו לא יעלה על לבו את השייכות המפלגתיות שלו, כי הצרה הייתה לשה את כולנו לעיסה אחת, אם להתגונן או ליטול חבילותינו על שכמינו ולברוח אי-שם ביבשה או בימים. ולולי הרגשנו הסכנה כמו מציאות, הרי אז גם אנו כמוהם, בלי שום ספק, היינו כבר מאוחדים כראוי בלי כל קושי".

עם ישראל מכונה "עם קשה עורף" מכמה סיבות: הסיבה האחת היא, שככל שעם מפותח יותר, כן הוא עומד על דעתו ביתר עוז ומתקשה להיכנע בפני דעה אחרת. הסיבה השנייה היא, שככל שעם מפותח יותר, כך יימצאו בו פלגים רבים יותר העומדים זה כנגד זה. מכיוון שכל פלג רואה את ייחודיותו ואת ההבדל שבינו לבין האחרים, מתקשים הזרמים השונים להגיע למכנה משותף.

הסיבה השלישית והעיקרית היא – שורש הפילוג בעם ישראל נובע מן הרוחניות שבו. בחלוקת העם לפלגים ולמפלגות רבות יש שורש רוחני הנובע משבירת הנשמה. היסוד הרוחני העומד בבסיס הפילוג שבעם ישראל הוא שיוצר פילוג גדול הרבה יותר מזה שבקרב בני האומות האחרות, פילוג המבוטא בכינוי "קשה עורף".

היסוד הרוחני גורם להבדל נוסף בין גורל ישראל לבין גורלם של העמים האחרים. לאורך ההיסטוריה מתקוטטים העמים זה עם זה על אוצרות הטבע ועל שטחי אדמה, בוזזים זה את זה ומנסים לשלוט עם על משנהו. התנגשויות אלה נסבות על עושר, כבוד ושליטה. לא היה בהיסטוריהולו גם מקרה אחד שבו התנפל עם ישראל על אומה אחרת בעבור רווח גשמי.

"במסיבות אלו נפגשו כאן, קבוצה קטנה מכל הזרמים, אנשים שמרגישים השוט הנורא על גביהם, כאלו היה כבר למציאות. וקבלו עליהם להוציא העיתון הזה. שלדעתם תהיה זה צינור נאמן, להעביר בו הרגשיהם אל העם כולו, על כל מפלגיו וזרמיו בלי יוצא מהכלל. ועל ידי כן יתבטלו הניגודים והמפלגתיות צרות האופק. או יותר נכון, שישתתקו ויפנו מקום למוקדם אליהם, – וכולנו נוכל להתאחד לגוף מוצק אחד, המוכשר להתגונן על עצמו בשעה המכריעה הזו".

ביטול הפילוג שבין היהודים יביא לידי התחברותם לנשמה אחת וליצירת כוח האיחוד הרוחני. אין כוח בעולם שיוכל לעמוד כנגד כוח האיחוד הרוחני ולהזיק לו, מפני שמקורו בבורא – בכוח העליון.

"והגם שסכנה זו ידוע לכל כמונו, אולם ידיעה זו, כפי הנראה, עוד לא נתפתחה בכל הצבור, בכל צרכה כמות שהיא. כי לולי הרגישו בה, היו צריכים מזמן להתנער מאבק המפלגתיות, באותו השיעור שמפריעה לליכוד שורותנו. ואם אינו כן, אין זה אלא משום שהרגשה זו עוד איננה לנחלת רבים. – ולכן קבלנו עלינו את הוצאות העיתון הזה, כדי לעמוד על המשמר, ולהתריע על הצרה, ולהבינה לצבור, – עד שישתתקו כל הגורמים מביאי הפירוד, ונוכל לקבל פני אויבנו בשורות מלוכדות, ליתן לו תגובה המתאימה בעוד מועד.

ועוד: אנו מובטחים, שעוד לא אלמן ישראל, ויש עוד בינינו חקרי לב, המוכשרים להמציא לנו איזו תכנית מוצלחת, שתאחה כל הקרעים שבאומה. ומפי הניסיון למדנו, שדווקא אנשים האלו יושבים להם בקרן זוויות ושומעים אין להם. – לזאת מוכנים אנו ליתן מקום בעיתון הזה לכל אחד, שנושא בחובו איזה פתרון בטוח לאיחוד האומה, לפרסם אותה ולהשמיעה ברבים".

בעל הסולם רצה לכנס בעיתון זה את כל הדעות והכוחות שבעם ישראל הפועלים למען האיחוד והמבינים שהצלת האומה תבוא אך ורק מאיחודה. אף שידע כי רק תיקון האגו של האדם על ידי התחברות לכוח העליון יכול להביא לאיחוד אמיתי של האומה, היה בעל הסולם מוכן לקבל את כל הדעות ולהסכים להשתתפות כל אדם שיתמוך ויתרום במידה כלשהי להתקדמות.

עוד מובן כי באותו זמן פרח הסוציאליזם האנטי דתי, ולא היה אפשר לפנות אל האומה במסרים הקשורים לתורה או לקבלה ולקרוא לה להתאחד תחת שם בורא העולם. אמנם בעל הסולם מסביר במאמר "השלום" שלא ייתכן איחוד אומה אלא אם כן הוא מכוון בסופו לאיחוד עם הבורא, אך עתה הוא מתאפק מלגלות את הנוסחה השלמה להצלה ופונה אל האומה במסרים שתוכל לקלוט.

"ונוסף על כל הנזכר, כוונתנו בהוצאת עיתון הזה, להגן על תרבות העתיקה שלנו, בת התפתחות של המשך אלפים שנה, שמלפני חורבן ארצנו. ולגלותה ולנקותה מתחת הערמות, שנצטברו עליה בהמשך שנות גלותנו בין האומות, – כדי שיוכר בהם אופים היהודי הטהור, כמו שהיו באותו הזמן. ומזה יצמח לנו תועלת הכי חשובה. כי נוכל למצוא דרך, איך לקשר את ההווי הגלותי שלנו עם התקופה המזהירה ההיא, – ונפטור מלרעות עצמנו בכרמים זרים".

אם ברצוננו להיות "עם חופשי בארצנו", עלינו להגיע לאותה נוסחה שעל פיה התקיימנו לפני החורבן והיציאה לגלות. במקום שנאת החינם השורה בינינו עלינו לחזור אל המצב של "ואהבת לרעך כמוך", שבו נמצאנו באיחוד בינינו ובחיבור עם הבורא. כוונתו של בעל הסולם היא למחוק את הכבדת אלפיים שנות הגלות ששרתה עלינו.

היחיד והאומה

"האדם יצור חברתי. הוא אינו יכול למלא את צרכי חייו, כי אם בעזרה מזולתו. ולכן שיתוף רבים – הוא תנאי הכרחי לקיומו. ואין כאן המקום לחקירת התהוות האומות, ודי לנו ללמוד את המציאות כפי שהיא לעינינו. עובדה היא, שהפרט הוא חסר אונים למלא את צרכיו בעצמו. והוא זקוק לחיי חברה, – הוכרחו היחידים להתאגד באיגוד אחד, הנקרא בשם 'אומה' או 'מדינה'. שבה עוסק כל אחד במקצועו: מי בחקלאות, ומי במלאכת יד, וכדומה. והם מתקשרים באמצעית חליפין של תוצרות כפיהם. מכאן נתהוו האומות, שכל אחת נושאת אופי מיוחד, הן בחיים החומריים, והן בחיים התרבותיים.

מתוך השתקפות החיים אנו רואים, שהתהליך של אומה דומה לגמרי לתהליך של אדם יחיד, ותפקיד כל יחיד באומה שווה לתפקידם של האברים בגוף היחיד. וכמו שגוף כל אדם יחיד, מחויב שימצא בתוכו הרמוניה מליאה בין אבריו: העיניים רואות, והמוח נעזר על ידיהן לחשוב ולייעץ, אשר אז הידיים עובדות או לוחמות, והרגלים הולכות, וכדומה, שכל אחד על משמרתו עומד ומחכה לתפקידו – כן האברים המהווים את גוף האומה: היועצים, המעבידים, העובדים, המובילים וכדומה, צריכים לפעול ביניהם מתוך הרמוניה מליאה. וזה הכרחי לחיים הנורמאליים של האומה ולקיום בטוח.

וכמו שהמיתה הטבעית של היחיד היא תוצאה של חסרון הרמוניה מבין אבריו, כן האומה, השקיעה הטבעית שלה היא תוצאה מאיזה הפרעה שנתהווה בין האברים שלה, כמו שהעידו קדמונינו, 'לא חרבה ירושלים, אלא מפני שנאת חנם, שהייתה באותה הדור', כי אז נגועה האומה ומתה, ואבריה נתפזרו לכל רוח".

איחוד האומה מושג רק על ידי אהבה והכרת הצורך של חבריה זה בזה. פירוד האומה מתגלה מיד עם התגלות השנאה זה לזה. במילים אחרות, פירוד האומה או איחודה, מיתתה או פריחתה, תלויים בטיב היחס הפנימי שבין חבריה – שנאה או אהבה.

"לכן, תנאי מחויב לכל אומה, שתהיה מלוכדת יפה מפנימיותה, שכל היחידים שבה יהיו מהודקים זה בזה מתוך אהבה אינסטינקטיבית. ולא לבד, שכל יחיד ירגיש את אושרו באושר האומה והתנוונותו בהתנוונות האומה, אלא שיהיה גם מוכן למסור כל ישותו לטובת האומה בעת הצורך. ולולא כן, הזכות קיום שלהם, בתור אומה בעולם, אבודה היא למפרע.

ואין זה אומר, שכל יחידי האומה בלי יוצא מהכלל מוכרחים להיות כן, אלא הכוונה היא, שאותה בני האומה, הנמצאים בהרגשה ההרמונית האמורה, הם העושים את האומה, ועל פי איכותם נמדד מדת האושר של האומה וכל זכות קיום שלה".

השתייכותם החיצונית של מיליונים לעם מסוים אינה הופכת אותם ל"אומה". הכוח הפנימי המייחד אנשים סביב אידאל אחד הוא המגדיר אומה, ורק הם נכללים במושג האומה. כדי להיות חבר האומה על האדם להשתייך בנפשו לאידאל של האומה שלו. המשתייכים לאומה בחיצוניותם בלבד אינם נקראים "חברי האומה".

"ואחר שכבר נמצא סכום של פרטים המספיקים לקיומה של האומה, כבר יוכל להימצא בה גם שיעור מסוים של אברים מדולדלים, שאינם מחוברים בגוף האומה בכל השיעור האמור.
והבסיס כבר בטוח ומשומר בלעדם. לפיכך, אין אנו מוצאים בזמנים הקדמונים איגודים וחברות, שלא תמצא בהם קרבה משפחתית בין יחידיה, – כי אותה האהבה הפרימיטיבית, שהיא הכרחית לקיום החברה, אינה נמצאת זולת במשפחות, שהם בנים לאב אחד".

עוצמת האיחוד בין חברי האומה צריכה להידמות לעוצמתה של אהבה טבעית השורה בין בני אותה משפחה. אהבה שכזו מורגשת כטבעית ואינה דורשת הסבר הגיוני, ביסוס או תמיכה.

"אולם בהתפתחות הדורות, כבר נמצאים חברות המקושרות יחד תחת מושג של 'מדינה'. רצוני לומר, בלי שום יחס משפחתי גזעי, שקשר היחיד למדינה כבר אינו קשר טבעי פרימיטיבי, אלא הוא נוגע מתוך צורך הדדי, אשר כל יחיד מתאחד עם הכלל לגוף אחד, שהיא המדינה. והמדינה מגנת, בכל מדת הכוח של גוף מדיני, על גופו ורכושו של כל יחיד ויחיד.

אכן המעבר הזה, – שעברו הדורות מן האומה הטבעית אל המדינה המלאכותית, דהיינו מן הקשר הבא מתוך אהבה הפרימיטיבית אל הקשר של אהבה הבא מתוך צורך הדדי, – אינו גורע כלום מכל אותם התנאים המחויבים באומה הטבעית הגזעית. וזה הכלל, כשם שכל אדם בריא מחונן בשלטון מוחלט על אבריו, המבוסס רק על רחשי אהבה. כי האברים נשמעיםלו בהנאה רבה בלי שום יראה מעונשים. – כן המדינה,מבחינה צרכיה הכללים, צריכה לשלוט על כל היחידים שבה בשלטון מוחלט, המבוסס על אהבה והתמסרות אינסטינקטיבית מהפרטים אל הכלל. הוא הכוח הנוח ביותר, המספיק להניע את הפרטים לצרכי הכלל.

אבל שליטה המבוססת על כפיה ועונשין, – הוא כוח חלש מִידַי, להניע לכל פרט באופן מספיק לשמירת צרכי הכלל. וגם הכלל יתחלש ולא יוכל לקיים התחייבותו, לשמור ולהגן על גופו ורכושו של כל יחיד ויחיד שבו. ואין לנו עסק כאן עם צורת המשטר של המדינה. כי בין שהיא אוטוקרטי, או דמוקרטי, או שיתופי, – אין הם משנים כלום את עיקר ביסוסה של כוח האיגוד החברתי, – לא תוכלה להתיסד ומכל שכן להמשיך את קיומה, אם לא על ידי קשר אהבה החברתית".

אהבה היא הדרך היחידה ליצור הרמוניה בין האדם לבין החברה. בדרך האהבה לא ירגיש האדם כי החברה מחייבת אותו על ידי לחץ, איום או משטר לממש את חובתו כלפיה ולתרום לה. כוח האהבה יעניק לו מוטיבציה לדאוג לחברה ולהשפיע לה כמו לקרוביו שלו. הוא ירגיש חום, ביטחון וסיפוק נפשי, והם יאפשרו לו להמשיך ולתרום ללא גבול. על עתידה של חברה אשר בין חבריה שורה אהבה הדדית אין מרחף איום – לא איום פנימי בדמות מלחמת אחים ולא איום חיצוני משכניה. האהבה הפנימית שבין חבריה מספקת לכל אומה ואומה שמירה רוחנית של מערכת ההשגחה העליונה.

"ובושה להודות, שאחת הסגולות היקרות שאבדנו במשך גלותנו, והחשובה מכל – היא אבדת הכרת הלאומיות. היינו הרגש הטבעי ההוא, המקשר ומקיים כל אומה ואומה. כי חוטי אהבה, המקשרים את האומה, שהם כל כך טבעי ופרימיטיבי בכל האומות, יתנוונו וניתקו מלבותינו, חלפו עברו ואינם.

והגרוע מכל, כי גם המעט שנשאר בנו מאהבה הלאומית, אינה טבועה בנו מבחינה חיובית, כרגיל בכל האומות, אלא שנתקיים בתוכנו מבחינה שלילית: הוא הסבל המשותף, שכל אחד ממנו סובל בתור בן האומה, שזה הטביע בנו הכרה וקרבה לאומית מבחינת קרבת – אחים לצרה. והוא גורם מן החוץ. ובעוד שהגורם החיצוני הזה נתחבר ונתמזג עם הכרה הלאומית הטבעית שבנו, יצא ונצנצה מהתערובת הזו, מין אהבה לאומית בתופעה מוזרה, בלתי טבעית ובלתי מובנת.

והעיקר הוא, שאינה מוכשרת כלל לתפקידה: מדת החימום שבה מספיקה רק להתלהבות לשעתה, אבל בלי כוח ועצמה, שנוכל לחזור ולהבנות על ידה בתור אומה הנושאת את עצמה. כי איגוד, המתקיים מתוך גורם חיצוני, אינו איגוד לאומי כל עיקר.

ואנו דומים בזה לגל של אגוזים, המאוחדים לגוף אחד מבחוץ, על ידי שק העוטף ומאגד אותם. שמדת האיחוד ההוא אינה עושה אותם לגוף מלוכד. וכל תנודה קלה הנעשה על השק, מוליד בהם התרוצצות ופירודים זה מזה. ובאים על ידה בכל פעם לאיחודים ולצירופים חלקיים מחדש. וכל החיסרון הוא, מה שחסר להם הליכוד הטבעי מבפנים. וכל כוח איגוד הוא מתוך מקרה חיצוני. בענייננו אנו – דבר זה מכאיב מאד את הלב".

עם ישראל התאחד מבחינה חיצונית בארץ ישראל, בשל ההכרח. כוחות חיצוניים הכריחו את היהודים לברוח מארצות הגולה ולמצוא מקלט בארץ ישראל. על פי רוב הגיעו לכאן האנשים בעל כורחם, מתוך רצון להציל את חייהם הגשמיים, ולא מתוך דחף פנימי להתחבר באהבה וליצור אומה מאוחדת, כלומר ללא מטרה רוחנית.

חיבור ממין זה אינו מאפשר ליושבים בישראל להתמודד לאורך זמן עם העמים האחרים הקמים עליהם. הקשר הפנימי בקרב עמים אלה מוצק הרבה יותר. הכוח הרוחני המחבר ביניהם חזק יותר מן הכוח המחזיק את היהודים בארץ ישראל. הכינוי "עם ישראל" אינו הולם את היושבים בארץ ישראל משום שאין להם תרבות וחינוך משותפים.

האידאה הרוחנית בלבד היא שתוכל לגרום לבני העם היהודי להתחבר. החיבור יוכל להתממש רק בין אלה המרגישים צורך להשתייך ל"עם ישראל" ולא באלה השקועים בתרבויות משלהם ומרגישים שנפשם שייכת לעמים אחרים.

ב"מאמר לסיום הזוהר" אומר בעל הסולם כי כל מי שנמשך לרוחניות מרגיש משיכה לארץ ישראל; הוא מרגיש כי זה מקומו ונמשך לכאן. לא האיום החיצון, "שק האגוזים", מחזיק אותו יחד עם האחרים בארץ ישראל, אלא פנימיותו שלו. החזרתנו ארצה תחת האיום החיצון הייתה מכוונת בוודאי על ידי הכוח העליון, וכך ניתנה לנו ההזדמנות לגלות בעצמנו את הצורך הפנימי לכך ולהיבנות כעם.

"ובאמת גחלת הלאומיות עוד שמורה בנו בכל שיעורה, אלא שנתעממה ואינה פעילה בתוכנו. גם ניזוקה במידה מרובה מתוך התערובת שקבלה מהחוץ, כאמור. אולם זה עוד אין מעשיר אותנו כלל. והמציאות מרה מאד.

והתקווה היחידה היא – לסדר לעצמנו חנוך לאומי באופן יסודי מחדש, לגלות ולהלהיב שוב את אהבה הלאומית הטבעית העמומה בנו, לחזור ולהחיות אותם השרירים הלאומיים, שאינם פעילים בנו זה אלפים שנה, בכל מיני אמצעים המתאימים לדבר. אז נדע שיש לנו יסוד טבעי, בטוח להבנות מחדש ולהמשיך קיומינו בתור אומה, מוכשרת לשאת את עצמה ככל אומות העולם".

נפילת עם ישראל מן הגובה הרוחני של "ואהבת לרעך כמוך" לשנאת חינם בין האחים הפכה אותו לעם אגואיסטי כיתר העמים וגרמה לשליטתם בו. בסוף ה"הקדמה לספר הזוהר" אומר בעל הסולם כי בכל דבר יש פנימיות וחיצוניות: הפנימיות מכונה "ישראל" והחיצוניות מכונה "אומות העולם". נפילתו הרוחנית של עם ישראל הביאה לכך שהחיצוניות שבקרבו גברה על פנימיותו, דהיינו אומות העולם שבו גברו עלישראל שבו. ייחודו הרוחני של העם דוכא על ידי החיצוניות עד כדי כך, שהשורש הרוחני שעל פיו נקראנו בעבר "עם ישראל" כאילו אינו נמצא בנו כלל.

אולם בעזרת חינוך נכון, דהיינו על ידי לימוד שיטת הקבלה, נוכל לעורר על עצמנו את האור המחזיר למוטב. האור יעורר את הפנימיות שבנו לשלוט על החיצוניות שבנו, שאותה ספגנו מאומות העולם. במידה שבה יתחולל תהליך זה בקרב עם ישראל, כך תשלוט דעת ישראל בעולם ונוכל למלא את ייעודנו לשמש כאור לגויים.

"וזה תנאי מוקדם לכל עבודה ומעשה. כי מתחילה בונים את היסוד באופן בריא ומספיק למשא, שרוצים להעמיס עליו. ואחר זה מתחילים לבנות הבניין. אבל חבל על מי שבונה בנין בלי יסוד מוצק כראוי. כי מלבד שאינו בונה כלום, הוא גם מסכן עצמו ואת אחרים הסמוכים אליו, כי לכל תנודה קלה ייפול הבניין ואבניו יתפזרו לכל רוח".

אם נבנה את מדינת ישראל בארץ ישראל בלא להקפיד להיות בכך לעם ישראל – דהיינו בלא ללבן את השורש הרוחני שלנו ולפתחו כך שינהיג את כל מעשינו – לא נצליח להיבנות לא כעם ולא כמדינה ונעורר שנאה ואיום מצד אומות העולם כלפינו. מכיוון שעם ישראל הוא החלק הפנימי כלפי המדינה וכלפי העולם, עלינו להתחיל ממנו דווקא. יש לדאוג לבנייתו של עם ישראל, ומשום כך חינוך העם הוא אשר צריך לעמוד בראש מעיינינו.

"וצריך אני להדגיש מיד בדבר החינוך הלאומי האמור. כי הגם שכונתי להשריש אהבה יתירה בין יחידי האומה מזה לזה בפרט, ולכללות האומה בכלל, בכל מדת הגדלות האפשרית, – עם כל זה, אין זאת מזדהה כלום עם שוביניזם או פשיזם, השנוא כל כך עלינו. ושמצפוני נקי מזה לגמרי. כי הגם שלפי צלצול החיצוני של המלות, נדמה שהם קרובים זו לזו, שהרי שוביניזם אינם אלא אהבה לאומית מפרזת, ברם ביסודם רחוקים זה מזה, כרחוק צבע השחור מהלבן".

מטרת השוביניזם, הפשיזם והנאציזם להיטיב לקבוצה מסוימת בעולם על פני הקבוצות האחרות, ובמקרה הצורך אף על חשבונן. הם מתגאים דווקא בהשגת יתר עושר, כוח ושליטה, ועל פיהם הם מודדים את מהותם. החינוך הלאומי לאידאל של עם ישראל רחוק מכך כרחוק מזרח ממערב. עם ישראל אינו צריך לראות את עצמו כעם נעלה מכולם, אלא להפך. "העם הנבחר" פירושו שהעם הזה בא לשרת את האומות כולן. תפקידו לעזור להן להגיע לדבקות בבורא, למדרגת הפריחה הרוחנית הגדולה ביותר. עליו לראות את עצמו כאמצעי לכך, ותו לא.

"ובכדי לתפוס ההבדל שביניהם בנקל, יש לדמות זה למדת האגואיזם והאלטרואיזם שביחיד. כי כאמור, התהליך של האומה דומה לגמרי לתהליך של האדם היחיד בכל פרטיו האינדיבידואלים. וזה מפתח כללי להבין בו כל החוקים הלאומים מבלי ניטות בהם ימין ושמאל כחוט השערה.

וברור, שמדת האגואיזם, הטבוע בכל ברייה, הוא תנאי מחויב בעצם קיומו של הברייה, שבלעדיו לא הייתה כלל עצם נבדל וקיים לפי עצמה. ועם זה, אין זאת צריך לסתור כלום למדת האלטרואיזם שבאדם. רק הצורך הוא להציב גבולות חזקים ביניהם: חוק האגואיזם מחויב להישמר בכל תוקף רק בשיעור זה שנוגע לקיום המינימאלי, וכל העודף על שיעור ההוא, הרשות נתונה לוותר עליו לטובת זולתו".

במקרה כזה, גם אותו שיעור מינימלי שמקבל האדם בעל כורחו – שהרי כך הוא נברא ולכן חייב להתקיים – אינו נחשב לקבלה.

"וכמובן, שכל הנוהג כן, יש לחשבו לאלטרואיסטי יוצא מהכלל. אכן מי שמוותר גם מחלקו המינימאלי לטובת זולתו, ומסכן בזה את קיומו עצמו – כבר זה בלתי טבעי לגמרי, שאי אפשר לקיים זה, אלא פעם אחת בחיים".

ולכן על פי הקבלה הדבר אסור. כל אדם מחויב לדאוג לקיום עצמו, כדי שיוכל לתת את כל מה שמעבר לקיום לטובת העם והמדינה.

"אמנם מאוס לנו מאד האגואיסט המופרז, שאינו דואג כלל לטובת זולתו, שמחומר הזה באים החמסנים, הרוצחים וכל בעלי תרבות רעה למיניהם. כן הדבר באגואיזם ואלטרואיזם לאומי, אשר גם אהבה הלאומית מחויבת להיות טבועה בכל יחידי האומה לא פחות מאהבה האגואיסטית האינדיבידואלית שביחיד לצרכיו עצמו. דהיינו, גם כן בשיעור המספיק לשמירת קיומה של האומה בתור אומה, שתוכל לשאת את עצמה. והעודף על שיעור הזה המינימאלי, אפשר להקדיש לטובת ההומניות, לכלל האנושיות בלי הבדל לאום או גזע".

על פי העיקרון המורה כי "כלל ופרט שווים", הרי כשם שעל כל פרט לדאוג לקיום עצמו ואת הנותר להקדיש לעמו, כך כל עם ועם צריך לדאוג לקיומו ואת הנותר להקדיש לאנושות. רק כך ניתן להגיע לשפע, לביטחון ולשגשוג.

כיום אנו חיים בעולם אגואיסטי, במדינות אגואיסטיות ובין אנשים אגואיסטים. וכך, אם אדם רוצה לקיים את החוק האלטרואיסטי – חוק החיים הרוחניים, מיד קמים כנגדו האגואיסטים שבארצו, וטוענים שהוא דואג לאנושות במקום לדאוג לעמו שלו.

"ולעומת זה, שנוא לנו בתכלית, האגואיזם הלאומי המופרז, החל מהאומות שאינם דואגים כלום לטובת זולתם, עד החומסים ורוצחים אומות אחרות להנאת עצמם, שזההנקרא בשם 'שוביניזם'. ומכאן שאותם, אשר מטעמים הומאניים אלטרואיסטיים, פורשים מלאומיות לגמרי ונעשים לקוסמופוליטים, הם בטעות יסודם, כי הלאומיות והומניות אינם כלום תרתי דסתרי.

מכאן יוצא באופן ברור, שאהבה הלאומית היא היסוד שלכל אומה, כמו שהאגואיזם הוא יסוד כל ברייה הקיימת לפי עצמה, שבלעדיה לא הייתה יכולה להתקיים בעולם, כן אהבה הלאומית שביחידי האומה, היא היסוד לעצמיותה של כל אומה, – שאינה מתקיימת ואינה מתבטלת זולת בסבתה. ולכן היא צריכה להיות הדאגה הראשונה בדרך תחיית האומה".

התנהגותו של עם ישראל בעניין זה שונה לחלוטין. הוא טורח לקבל על עצמו את הערכים של אומות העולם ומשתדל להבליט את נכונותו לקבל כל תרבות זרה כדי להידמות לכולם. דווקא התנהגות זו מעוררת חשד, דחייה ושנאה כלפי ישראל מצידן של האומות האחרות. שהרי גם לפי היגיון אגואיסטי בריא אין זה מובן מדוע אומה בעלת שורשים כה עתיקים מעוניינת להחליף את נשמת האומה ומוכנה להתכופף בפני כל תרבות ואופנה חולפת.

"כי אהבה זו אינה מצויה כעת בקרבנו, כי אבדנו אותה בדרך נדדנו בין אומות העולם זה אלפים שנה. ורק יחידים, נתקבצו כאן, שאין בין אחד לחברו שום קשר של אהבה לאומית טהורה. אלא אחד מקושר בשפה המשותפת, והשני במולדת משותפת, והשלישי בדת המשותפת, והרביעי בהיסטוריה משותפת – ורוצים לחיות כאן על פי אמת המידה. שכל אחד היה חי באומה שממנה בא, ואינו לוקח כלל בחשבון, ששמה הרי הייתה האומה כבר מבוססת על בניה עצמה עוד מטרם שהוא בא ונצטרף אליה, ולא לקח שם חלק פעיל בהתיסדות האומה.

מה שאין כן בבואו לארץ, שאין כאן שום סדרים מוכנים המספיקים לתפקיד קיום אומה ברשות עצמה, ואין לנו כאן חומר לאומי אחר, שנוכל לסמוך על מבנהו, וגם אין אנו רוצים בזה. אלא אנו מחויבים כאן לסמוך לגמרי על המבנה שלנו עצמנו. ואיך יצויר זה בשעה, שאין עוד שום קשר לאומי טבעי שיאגד אותנו לתפקיד הזה?

ואלו הקשרים המרופפים: מהשפה והדת וההיסטוריה, הגם שהם ערכים חשובים, שאיש לא יכחיש בחשיבותם הלאומית, עם כל זה אינם מספיקים כלל להישען עליהם, כעל יסוד לקיום אומה ברשות עצמה. כי סוף סוף רק קיבוץ של אנשים זרים יש כאן, בני תרבות של שבעים אומות, שכל אחד בונה במה לעצמו לרוחו ולטעמו. ולא יש שום דבר טבעי יסודי, שיאגד כולנו מבפנים לגוש אחד.

יודע אני, שיש דבר אחד משותף לכולנו – הוא הבריחה מהגלות המר. אכן זה רק איגוד חיצוני, בדומה לשק המאגד קופה של אגוזים, כמובא למעלה. לכן אמרתי, שצריכים לסדר לעצמנו חינוך מיוחד, בדרך תעמולה רחבה, להכניס בכל אחד מאתנו רגשי אהבה לאומית, הן בנוגע מפרט לפרט, והן מהפרטים אל הכלל, ולחזור ולגלות את האהבה הלאומית, שהייתה נטועה בקרבנו מאז היותנו על אדמתנו בתור אומה בין האומות.

ועבודה זו קודמת לכל אחרת, כי מלבד שהיא היסוד, – היא נותנת גם את שיעור הקומה והצלחה לכל מיני פעולות, שאנו רוצים לעשות בשדה זו".

אין לנו ברירה אלא לחזור ולברר מהו השורש שלנו: מאין באנו, כיצד נעשינו לעם ישראל ומהם העקרונות שעל פיהם יוסדה האומה בעבר. הדרך היחידה להתאחד כיום היא על בסיס אותם יסודות. על כל אחד מאיתנו מוטלת משימה: להשליך מאחורי גבו את התרבויות הזרות ואת נימוסי העמים שהביא לכאן ולהפוך את היסוד המשותף שלנו לאבן פינה. מכיוון שמדובר ביסוד רוחני הטמון בעמקי נשמותינו, אנו נדרשים לכוח רוחני, לאור העליון, שיחלצו מן המסתור.

לאחר שנייסד את האומה שלנו על בסיס נכון, נוכל לכלול בתוכנו את כל התרבויות האחרות בצורה הנכונה: הפנימיות שבנו תתוקן כ"ישראל", והחיצוניות שבנו תהיה כלולה מכל "אומות העולם". כך יתפשט השפע
העליון דרכנו אל האנושות כולה, דרך הפנימיות אל החיצוניות. רק לשם כך יצאנו לגלות ובכך נצדיק את כל התהליך שעברנו.

*

לאחר שיצאה לאור מהדורתו הראשונה נסגר עיתון "האֻמה". כוחות הפירוד הרגישו כי הדבר מסכן את המשך שליטתם על קהלים מסוימים שבציבור, ולכן הם קמו והסיתו את השלטון הבריטי לסגור את כתב העת. טענתם הייתה כי מדובר בעיתון קומוניסטי הקרוב בדעותיו לדעות הרווחות ברוסיה הסובייטית.

"נשאלת השאלה, למה לא היה נגלה ספר הזוהר לדורות הראשונים, שבלי ספק היו חשובים במעלה יותר מדורות האחרונים והיו ראויים לו יותר, ויחד עם זה יש לשאול למה לא נגלה ביאור ספר הזוהר עד האר"י ז"ל, ולא למקובלים שקדמו לו. והתמיה העולה על כולנה, למה לא נגלו ביאור דברי האר"י, ודברי הזוהר מימי האר"י עד דורנו זו ונשאלת השאלה, הכי אכשר דרי [האם מוכשר הדור]".

הקדמה לספר הזוהר, אות סא

ייעודם היחיד של כתבי הקבלה הוא לסייע לאדם להיתקן ולהגיע אל מטרת הבריאה. לפיכך מעלה בעל הסולם את השאלה: מהי החוקיות שבהתגלות כתבים אלה בעולם? האם הדורות הקודמים לכתיבת הזוהר, לאר"י או לבעל הסולם, דהיינו לדורנו, לא היו ראויים לתיקון? הרי מכל האמור על אודותיהם ניתן להבין כי מצבם הרוחני היה גבוה במידה רבה משלנו: הם היו זכים יותר והיו מוכנים להשקיע כוחות רבים מכפי שאנו מוכנים להשקיע בעבור התפתחות רוחנית. לו התגלו כתבי הקבלה הללו בדורם, סביר להניח כי היה ביכולתם להביא לתיקון העולם בנקל, בלא שעם ישראל והעולם כולו יאלצו לעבור אלפי שנות התפתחות מלאות סבל וייסורים.

"והתשובה היא, כי העולם, במשך זמן קיומו של שתא אלפי שני, הוא כמו פרצוף אחד, שיש לו ג' שלישים ראש תוך וסוף, דהיינו חב"ד [חכמה בינה דעת], חג"ת [חסד גבורה תפארת],
נה"י [נצח הוד יסוד]. וזה שאמרו ז"ל ב' אלפים תהו, ב' אלפים תורה, וב' אלפים ימות המשיח (סנהדרין צז ע"א) כי בב' אלפים הראשונים שהם בחינת ראש וחב"ד, היו האורות מועטים מאד, והיו נחשבים לבחינת ראש בלי גוף, שאין בו אלא אורות דנפש. כי יש ערך הפוך בין כלים לאורות, כי בכלים, הכלל הוא, שהכלים הראשונים נגדלים בכל פרצוף מתחילה, ובאורות הוא להיפך, שאורות התחתונים מתלבשים בפרצוף מתחילה.

ונמצא כל עוד שאין בכלים רק העליונים לבד, דהיינו כלים דחב"ד, יורדים שם להתלבש רק אורות דנפש, שהם האורות התחתונים ביותר. וזה שאמרו על ב' אלפים ראשונים שהם בבחינת תהו.

ובב' אלפים השניים של העולם, שהם בחינת חג"ת דכלים, ירד ונתלבש אור הרוח בעולם, שהוא סוד תורה. ועל כן אמרו על ב' אלפים האמצעים שהם תורה.

וב' אלפים האחרונים הם נהי"מ דכלים ועל כן מתלבש בעולם בזמן ההוא אור דנשמה, שהוא האור היותר גדול, ועל כן הם ימות המשיח".

הקדמה לספר הזוהר, אות סא

בעל הסולם מדבר על הכלים הפנימיים שעליהם "מתלבש" העולם הזה. כלים אלה מאירים לעולם הזה ומובילים אותו לתיקון, וכל זאת בתהליך היסטורי הנמשך על פני ששת אלפים שנה. ראשיתו של התהליך בהתגלות הראשונה של הכוח העליון לבן-אנוש ששמו היה "אדם". ממנו ואילך מתחילה ספירת השנים העברית. סופו של התהליך בביאתם של כל בני האדם לתיקון.

ששת אלפי השנים מתחלקות לשלושה שלישים בני אלפיים שנה. האורות המתגלים בכל אחד מן השלישים הללו מגדירים את סוג הנשמות הבאות לעולם באותה תקופה. במהלך ששת אלפי השנים האורות מתגלים בהדרגה, מהאור הקטן ביותר ועד לאור הגדול ביותר, והתגלותם ההדרגתית מביאה לידי גילוי נשמות אגואיסטיות יותר ויותר בעולמנו לאורכו של התהליך. כל עוד לא יתגלו בעולמנו כל הנשמות בדרגה הגרועה ביותר, וכל עוד לא תגיע האנושות להכרת הרע שבהתפתחותה הטבעית, אין צורך שתתגלה בעולם שיטת התיקון.

"גם הדרך הוא בכל פרצוף פרטי, שבכלים דחב"ד חג"ת עד החזה שלו, האורות מכוסים, ואינם מתחילים להאיר חסדים המגולים, שפירושו, התגלות הארת חכמה עליונה, אלא מחזה ולמטה, דהיינו בנהי"מ שלו. והוא הסבה, שמטרם התחילו להתגלות הכלים דנהי"מ בפרצוף העולם, שהם ב' אלפים האחרונים, היתה חכמת הזוהר בכלל וחכמת הקבלה בפרט, מכוסה מן העולם, אלא בזמן האר"י שכבר נתקרב זמן השלמת הכלים שמחזה ולמטה, נתגלתה אז הארת חכמה העליונה בהעלם, ע"י נשמת האלקי ר' יצחק לוריא ז"ל, שהיה מוכן לקבל האור הגדול הזה, ועל כן גילה העיקרים שבספר הזוהר, וגם חכמת הקבלה, עד שהעמיד בצד, כל הראשונים שקדמוהו".

הקדמה לספר הזוהר, אות סא

הסדר שבו יוצאות הנשמות ומתלבשות בגופים שבעולמנו, הן נשמות המקובלים והן הנשמות הרגילות, תלוי בהתפתחותו הכללית של העולם. גם תפקיד הנשמות היורדות לעולם הזה נקבע על פי דרישת הזמן.

"ועם כל זה כיון שהכלים האלו עוד לא נשלמו לגמרי (שהוא נפטר בזמן ה' אלפים של"ב כנודע) על כן לא היה העולם עוד ראוי שיתגלו דבריו. ולא היו דבריו הקדושים, אלא קנין ליחידי סגולה מועטים. שלא ניתנה להם הרשות לגלותם בעולם".

הקדמה לספר הזוהר, אות סא

האר"י נפטר מפני שהעולם עדיין לא היה מוכן לקבל את שיטת התיקון. ב"מאמר לסיום הזוהר" מסביר בעל הסולם כי בכל דבר יש "זמן נתינה" ו"זמן קבלה", והם נפרדים זה מזה. אמנם האר"י הביא את שיטת התיקון לעולמנו, אך שנים רבות יחלפו עד שימומש התיקון. במהלך שנים אלה יתרחשו שני תהליכים מקבילים:

·השיטה עצמה תעובד על ידי כמה נשמות מקובלים עד שתהיה מוכנה להגשה לקהל.

·האנושות תתפתח בהכרת הרע שבאגואיזם עד הגיעה לדור המוכרח להתחיל בתיקון הנשמות.

"וכעת בדורנו זה, אחר שכבר קרובים אנו, לגמר ב' אלפים האחרונים, לפיכך ניתנה עתה הרשות לגלות דבריו ז"ל, ודברי הזוהר בעולם, בשיעור חשוב מאד. באופן שמדורנו זה ואילך יתחילו להתגלות דברי הזוהר בכל פעם יותר ויותר, עד שיתגלה כל השיעור השלם שבחפץ ה' ית'".

הקדמה לספר הזוהר, אות סא

יש לשים לב לכך שבעל הסולם אומר שאמנם הוא כבר כתב פירוש לדברי הזוהר והאר"י, אך עדיין צריכים פירושיו להתגלות "עד שיתגלה כל השיעור השלם שבחפץ ה'".

"ולפי זה תבין שבאמת אין קץ לשעור מעלתם של דורות הראשונים על האחרונים, כי זה הכלל בכל הפרצופין של העולמות ושל הנשמות, אשר כל הזך נברר תחילה אל הפרצוף ולפיכך נבררו תחילה הכלים דחב"ד מהעולם וכן מהנשמות, ולפיכך היו הנשמות שבב' אלפים הראשונים גבוהות לאיןקץ. ועם כל זה לא יכלו לקבל קומת אור שלם, מפאת החסרון של החלקים הנמוכים מהעולם ומהן עצמן, שהם חג"תנהי"מ כנ"ל.

וכן אח"כ בב' אלפים האמצעים, שנתבררו הכלים דחג"ת אל העולם וכן מן הנשמות, היו הנשמות באמת מבחינת עצמן עוד זכות עד מאוד כי כלים דחג"ת מעלתם קרובה לחב"ד, ועם כל זה עוד היו האורות מכוסים בעולם, מטעם חסרון הכלים, שמחזה ולמטה מהעולם, וכן מן הנשמות. ולפיכך בדורנו זה, שהגם שמהות הנשמות הללו היא הגרועה שבמציאות, כי על כן לא יכלו להתברר לקדושה עד היום, עם כל זה המה המשלימים את פרצוף העולם ופרצוף כללות הנשמות, מבחינת הכלים, ואין המלאכה נשלמת אלא על ידיהם, כי עתה בשכבר נשלמים הכלים דנה"י, ויש עתה כל הכלים ראש תוך וסוף בפרצוף, נמשכים עתה קומות שלימות של האורות, בראש תוך וסוף, לכל הכדאיםלהם, דהיינו נר"ן שלמים, כנ"ל. ולפיכך רק עם השתלמותן של הנשמות הנמוכות הללו, יכולים האורות העליונים להתגלות ולא מקודם לכן".

הקדמה לספר הזוהר, אות סג

דברי הזוהר והאר"י לא התגלו כל עוד לא ירדו לעולמנו הנשמות הגרועות אשר תיקונן מצריך אורות גדולים. עלינו להבין כי במהלך אלפי השנים הללו עד לדורנו זה התפתח העולם "בעל כורחו" והוא לא היה מיועד להתחיל בתיקון. משום כך, עד כה לא היו יכולים להתגלות הצורך בתיקון והאמצעי לתיקון.

פנימיות וחיצוניות

אומר בעל הסולם: "ודע, שבכל דבר יש פנימיות וחיצוניות, ובכללות העולם נחשבים ישראל, זרע אברהם יצחק ויעקב, לפנימיות העולם, וע' אומות, נחשבים לחיצוניות העולם. וכן בישראל עצמם יש פנימיות, שהם עובדי ה' ית' השלמים, וכן יש חיצוניות, שאינם מתמסרים לעבודת ה' ית'. וכן באומות העולם עצמם, יש פנימיות, שהם חסידי אומות העולם, ויש חיצוניות שהם הגסים והמזיקים שבהם וכדומה.

וכן בעובדי ה' ית' שבבני ישראל, יש פנימיות, שהם הזוכים להבין נשמת פנימיות התורה וסודותיה, וחיצוניות שהם אותם שאינם עוסקים אלא בחלק המעשה שבתורה. וכן בכל אדם מישראל, יש בו פנימיות, שהיא בחינת ישראל שבו, שהוא סוד הנקודה שבלב. וחיצוניות, שהיא בחינת אומות העולם שבו, שהוא הגוף עצמו. אלא שאפילו בחינת אומות העולם שבו נחשבים בו כמו גרים. כי להיותם דבוקים על הפנימיות, הם דומים לגרי צדק מאומות העולם, שבאו והתדבקו בכלל ישראל.

ובהיות האדם מישראל [השייך לאומה הישראלית],*מגביר ומכבד את בחינת פנימיותו, שהיא בחינת ישראל שבו [הרצון להתקרב לבורא כשמו ישר-אל], על חיצוניותו, שהיא בחינת אומות העולם שבו [הרצונות האגואיסטיים לכל מה שנמצא בעולם הזה]. דהיינו שנותן רוב טרחתו ויגיעתו להגדיל ולהעלות בחינת פנימיות שבו לתועלת נפשו [לתיקון הנשמה], וטרחה מועטת בשיעור המוכרח [במידת הנחוץ בלבד] הוא נותן לקיום בחינת אומות העולם שבו, דהיינו לצרכי הגוף [לכל מה ששייך לחיים הגשמיים]. דהיינו כמו שכתוב (אבות פ"א) עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי.

הנה אז גורם במעשיו [הן במעשים והן במחשבות], גם בפנימיות וחיצוניות דכללות העולם [מתוך זה שמחובר עם כל הנשמות, של בני ישראל ושל אומות העולם, לנשמה אחת – גורם לתיקון חלקו הנמצא בהן, ובכך מביא לזה], שבני ישראל עולים בשלמותם מעלה מעלה, ואומות העולם, שהם החיצוניות שבכללות, יכירו ויחשיבו את ערך בני ישראל [כלומר, שבני ישראל יתחילו בעליה רוחנית ואומות העולם ירצו לתמוך בהם ולהתקרב אליהם].

ואם חס ושלום להיפך שהאדם הפרטי מישראל, מגביר ומחשיב את בחינת חיצוניותו, שהיא בחינת אומות העולם שבו [מתעניין ומכבד את כל קנייני העולם הזה], על בחינת ישראל שבו [שהיא המשיכה לרוחניות], וכמו שכתוב (דברים כ"ח) הגר אשר בקרבך, דהיינו החיצוניות שבו, יעלה עליך מעלה מעלה, ואתה, בעצמך, דהיינו הפנימיות, שהיא בחינת ישראל שבך, תרד מטה מטה. אז גורם במעשיו [ברצונו], שגם החיצוניות שבכללות העולם, שהם אומות העולם [פושעי העולם, האנטישמים], עולים מעלה מעלה, ומתגברים על ישראל ומשפילים אותם עד לעפר, ובני ישראל, שהם הפנימיות שבעולם ירדו מטה מטה חס ושלום [בהתאם למה שאיש ישראל גרם להם].

ואל תתמה על זה, שאדם פרטי יגרום במעשיו מעלה או ירידה לכל העולם. כי זהו חוק ולא יעבור, אשר הכלל והפרט שוים כב' טפות מים, וכל שנוהג בכלל כולו נוהג גם בפרט, ואדרבה, הפרטים עושים כל מה שבכלל כולו. כי לא יתגלה הכלל אלא לאחר גילוי הפרטים שבו, ולפי מדתם ואיכותם של הפרטים. וודאי שמעשה הפרט לפי ערכו, מוריד או מעלה את הכלל כולו".

הקדמה לספר הזוהר, אותיות סו-סח

כאשר פרט מסוים מפותח יותר מן הכלל, השפעתו על הכלל גדולה הרבה יותר מהשפעתו של הכלל הלא-מפותח עליו. ולכן, אף שבני ישראל מעטים, יש בהם כוח ועוצמה במידה המספקת לביצוע התיקון הנדרש בעולם כולו.

התעוררות האומות האחרות, השתתפותן בתיקון העולם ותמיכתן בו הן פסיביות בלבד. הן תלויות לחלוטין במידה שבה יעורר ויעדיף איש ישראל את פנימיותו על פני חיצוניותו; את "ישראל" שבו על פני "אומות
העולם" שבו; את ההשתוקקות לרוחניות על פני ההשתוקקות לקנייני העולם הזה. בפעולה זו הוא גורם ישירות לכך שהעולם כולו יקבל צורה דומה, וכן להפך: כאשר ישראל מגבירים את "אומות העולם" שבתוכם על פני "ישראל" שבתוכם, הם קובעים שאומות העולם יגברו על ישראל בעולמנו.

שום אומה מאומות העולם אינה יכולה לגרום, בין במעשה ובין במחשבה, לשינוי כלשהו במאזן הכוחות שבין ישראל לבין אומות העולם. הרצון והיכולת שמקבלות האומות לדכא את ישראל הם תוצאה ישירה מכך שישראל מעלים את בחינת אומות העולם שבתוכם על פני בחינת ישראל שבתוכם. הכול תלוי בישראל; אם יתחילו לכבד את ערכי"ישראל" על פני הערכים, השיטות והמטרות של "אומות העולם", יתהפכו היוצרות – אומות העולם יכבדו אף הן את ערכי ישראל. אין כל אמצעי אחר שיוכל לשנות את יחסן של אומות העולם לישראל.

חלוקת האנושות לשבעים אומות נעשית על פי קרבתן או ריחוקן היחסי מבחינת "ישראל", דהיינו על פי זַכּוּת האומה או על פי גסותה. כיוון שכל אומה מן השבעים מוגדרת כלפי ישראל, הרי שהיחס שקובע ישראל בתוכו עצמו בין פנימיות וחיצוניות מגדיר גם את מצבה של כל אומה ואת מערכות היחסים שבין האומות לבין עצמן.

לאחר שישראל קבע בפנימיותו מהי דרגתה של אומה מסוימת ביחס לאחרות, מיד קמה אומה זו כלפי האחרות באופי ובעוצמה שמצבו הפנימי של ישראל מחייב אותה. כלומר, כל הצרות והבעיות המתגלות ברחבי העולם נובעות אף הן מהעדפת החיצוניות על הפנימיות של ישראל. יוצא מכל האמור, כי אין באפשרותן של אומות העולם לקבוע דבר כיוון שכל פעולותיהן הן תוצאה בלבד מהעדפתו של ישראל.

"ובזה יתבאר לך מה שאיתא בזוהר, שמתוך העסק בספר הזוהר ובחכמת האמת, יזכו לצאת מתוך הגלות לגאולה שלימה (תיקונים סוף תק' ו'). שלכאורה, מה ענין לימוד הזוהר לגאולתם של ישראל מבין האומות".

הקדמה לספר הזוהר, אות סח

אם יעלה עם ישראל את פנימיותו על פני חיצוניותו ויתחיל בתיקון הרוחני, הוא ירכוש כוח רוחני. הכוח הרוחני הוא אלטרואיסטי מטבעו.
לפיכך לא יתבטא הדבר בשליטה של ישראל על יתר האומות ובדיכוין, כי אם במשיכתן להשתתפות בתהליך התיקון הרוחני שיבצע ישראל.

"ובהמבואר מובן היטב, כי גם התורה יש בה פנימיות וחיצוניות כמו כללות העולם כולו, ולפיכך גם העוסק בתורה, יש לו אלו ב' המדרגות".

הקדמה לספר הזוהר, אות סט

באומרו "פנימיות וחיצוניות התורה", אין כוונתו של בעל הסולם לכך שיש חס ושלום תורה פנימית ותורה חיצונית. אור הבורא המתקן את הנשמות והממלא אותן נקרא "תורה". המונחים פנימיות וחיצוניות התורה מכוונים אל "לבושי התורה", כלומר האור המצוי בתוך הלבושים הוא אור מופשט, אלא שהאדם יכול להשיגו בלבוש פנימי יותר או חיצוני יותר.

הלבושים החיצוניים מחלישים את עוצמת האור. בלבושו הפנימי יותר מצוי האור בעוצמתו הטבעית, אך לבוש חיצוני מפחית את עוצמת האור הבא לשימוש האדם. האור אינו יכול להגיע אל האדם ללא לבוש, כיוון שללא לבוש זהו אור מופשט. על האדם לבחור את הלבוש שבו הוא רוצה שהאור יופיע לפניו.

הלבוש הפנימי הוא חכמת הקבלה והלבוש החיצון הוא כל האופנים האחרים של הגשת התורה. מכיוון שהאור המגיע בלבוש חכמת הקבלה הוא החזק ביותר, חכמת הקבלה היא האמצעי בעל העוצמה המרבית לתיקון האדם. כאמור, בסוף ששת אלפי השנים, דהיינו בימינו, הנשמות הגרועות ביותר מתעוררות לתיקון. תיקונן לא יוכל להתבצע ללא שימוש באמצעי החזק יותר.

ולכן, כשם שעל עם ישראל להעדיף פנימיות על פני חיצוניות, דהיינו להשתוקק לתיקון נשמתו על פני קנייני העולם הזה, כך הוא גם בנוגע לבחירה באמצעי לתיקון. על עם ישראל להעדיף את האמצעי הפנימי, חכמת הקבלה, על פני האמצעים האחרים, כגון לימוד המשנה, הגמרא, החסידות וכיוצא בהן. וכך, הכוונה הפנימית למטרה הפנימית בעזרת האמצעי הפנימי בוודאי שיעשו שינוי בעולם כולו בדרך מהירה ונעימה, מבפנים כלפי חוץ.

אם חס ושלום יקרה ההפך והחיצוניות תועדף על הפנימיות, הרי שלפי מידת ההפכיות מהפנימיות שתהיה בכל אחת מהרמות: בעם, במטרת החיים ובאמצעי להשגתה, יסבול עם ישראל ויסבלו אומות העולם. הייסורים המצטברים, הן של עם ישראל והן של אומות העולם שיקומו עליו, יכריחו בסופו של דבר את ישראל להבין את חובתם בעולם הזה.

בעל הסולם מתאר זאת כך: "ובהיותו מגביר טרחתו בפנימיות התורה וסודותיה, נמצא גורם בשיעור הזה שמעלת פנימיות העולם, שהם ישראל, תעלה מעלה מעלה על חיצוניות העולם, שהם אומות העולם, וכל האומות יודו ויכירו בשבחם של ישראל עליהם, עד שיקוים הכתוב (ישעיה י"ד) ולקחום עמים והביאום אל מקומם, והתנחלום בית ישראל על אדמת ה' וגו'. וכמו כן הכתוב (ישעיה מ"ט) כה אמר ה' אלקים, הנה אשא אל גויים ידי, ואל עמים ארים נסי והביאו בניך בחוצן, ובנותיך על כתף תנשאנה.

אבל אם חס ושלום להיפך, שהאדם מישראל, משפיל מעלת פנימיות התורה וסודותיה, הדנה בדרכי נשמותינו ומדרגותיהן, וכן בחלק השכל וטעמי מצוה, כלפי מעלת חיצוניות התורה הדנה בחלק המעשה בלבד. ואפילו אם עוסק פעם בפנימיות התורה, הריהו מקציב לה שעה מועטת מזמנו, בשעה שלא יום ולא לילה, כמו שהיתה חס ושלום, דבר שאין צורך בו, הוא נמצא גורם בזה, להשפיל ולהוריד מטה מטה את פנימיות העולם, שהם בני ישראל, ולהגביר את חיצוניות העולם עליהם, שהם אומות העולם, וישפילו ויבזו את בני ישראל, ויחשיבו את ישראל כמו שהיו דבר מיותר בעולם. ואין לעולם חפץ בהם חס ושלום.

ולא עוד, אלא גורמים בזה, שאפילו החיצוניות שבאומות העולם מתגברת על פנימיות שלהן עצמן, כי הגרועים שבאומות העולם, שהם המזיקים ומחריבי העולם, מתגברים ועולים מעלה על הפנימיות שלהם, שהם חסידי אומות העולם, ואז הם עושים כל החורבנות והשחיטות האיומים, שבני דורנו היו עדי ראיה להם, השם ישמרנו מכאן ואילך.

הרי לעיניך, שגאולת ישראל וכל מעלת ישראל, תלוי בלימוד הזוהר ובפנימיות התורה, ולהיפך, כל החורבנות וכל ירידתם של בני ישראל, הם מחמת שעזבו את פנימיות התורה, והשפילו מעלתה מטה מטה, ועשו אותה כמו שהיתה חס ושלום דבר שאין צורך בו כלל.

וזה שאמרו בתיקונים (תיקון ל' נתיב תנינא) וזה לשונו: [...] קומו והתעוררו בשביל השכינה הקדושה, שהרי יש לכן לב ריקן בלי בינה לדעת ולהשיג אותה, אף על פי שהיא בתוככם.

[...] וסוד הדבר, כמו שכתוב (ישעיה מ') 'קול אומר קרא', שקול דופק בלבו של כל אחד ואחד מישראל לקרות ולהתפלל להרמת השכינה הקדושה, שהיא כללות נשמות של כל ישראל (ומביא ראיה מהכתוב קרא נא היש עונך, שקריאה פירושו תפילה). אבל השכינה אומרת 'מה אקרא', כלומר אין בי כח להרים את עצמי מעפר, בשביל 'שכל בשר חציר', כולם המה כבהמות אוכלי עשב וחציר, כלומר שעושים המצות בלי דעת כמו בהמות.

'וכל חסדו כציץ השדה', כל החסדים שעושים, לעצמם הם עושים, כלומר שאין כונתם במצות שעושים, שתהיינה בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרם אלא רק לתועלת עצמם הם עושים המצות. [...] ואפילו הטובים שבהם, שמסרו זמנם על עסק התורה, לא עשו זה, אלא לתועלת גופם עצמם. בלי כונה הרצויה, בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרם.

[...] בעת ההיא, נאמר על הדור, רוח הולך ולא ישוב, להעולם, דהיינו רוח המשיח, הצריך לגאול את ישראל מכל צרותיהם עד לגאולה השלמה לקיים הכתוב, ומלאה הארץ דעה את ה' וגו', הרוח הזה נסתלק לו והלך, ואינו מאיר בעולם.

[...] אוי להם לאותם אנשים הגורמים, שרוחו של משיח יסתלק וילך לו מהעולם, ולא יוכל לשוב לעולם, שהמה, הם העושים את התורה ליבשה, כלומר, בלי משהו לחלוחית של שכל ודעת, כי מצטמצמים רק בחלק המעשי של התורה. ואינם רוצים להשתדל ולהבין בחכמת הקבלה, לידע ולהשכיל בסודות התורה וטעמי מצוה. [...] אוי להם, שהם גורמים במעשיהם הללו, שיהיו עניות וחרב וחמס וביזה והריגות והשמדות בעולם. עד כאן לשונו.

וטעם דבריהם הוא, כמו שבארנו, שבהיות כל עוסקי התורה, מזלזלים בפנימיות שלהם, ובפנימיות התורה, ומניחים אותה, כמו דבר שאין צורך בו בעולם, ויעסקו בה רק בשעה שלא יום ולא לילה, והמה בה, כעורים מגששים קיר. שבזה, המה מגבירים את חיצוניותם עצמם, דהיינו תועלת גופם, וכן חיצוניות התורה, המה מחשיבים על פנימיות
התורה, ואז המה גורמים במעשיהם הללו, שכל בחינות החיצוניות שישנן בעולם מגבירות את עצמן על כל חלקי הפנימיות שבעולם, כל אחת לפי מהותה.

כי החיצוניות שבכלל ישראל, דהיינו עמי הארצות שבהם, מתגברת ומבטלת את הפנימיות שבכלל ישראל שהם גדולי התורה. וכן החיצוניות שבאומות העולם, שהם בעלי החורבן שבהם, מתגברת ומבטלת את הפנימיות שבהם, שהם חסידי אומות העולם. וכן חיצוניות כל העולם, שהם אומות העולם, מתגברת ומבטלת את בני ישראל, שהם פנימיות העולם.

ובדור כזה, כל בעלי החורבן שבאומות העולם, מרימים ראש, ורוצים בעיקר להשמיד ולהרג את בני ישראל, דהיינו כמו שאמרו ז"ל (יבמות ס"ג) אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל. דהיינו כמו שכתוב בתיקונים הנ"ל שהם גורמים עניות וחרב ושוד והריגות והשמדות בעולם כולו.

ואחר שבעונותנו הרבים נעשינו עדי ראיה לכל האמור בתיקונים הנ"ל. ולא עוד אלא שמדת הדין פגעה דוקא בהטובים שבנו. כמו שאמרו ז"ל (ב"ק ס') ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחילה. ומכל הפאר שהיה לכלל ישראל בארצות פולין וליטא, וכו', לא נשאר לנו אלא השרידים שבארצנו הקדושה. הנה מעתה מוטל רק עלינו שארית הפליטה, לתקן את המעוות החמור הזה, וכל אחד ואחד מאתנו שרידי הפליטה, יקבל על עצמו בכל נפשו ומאודו, להגביר מכאן ואילך את פנימיות התורה וליתן לה את מקומה הראוי, כחשיבותה על מעלת חיצוניות התורה.

ואז יזכה כל אחד ואחד מאתנו להגביר מעלת פנימיותו עצמו, דהיינו בחינת ישראל שבו, שהיא צרכי הנפש על בחינת חיצוניותו עצמו, שהיא בחינת אומות העולם שבו, שהיא צרכי הגוף. ויגיע כח הזה גם על כלל ישראל כולו עד שעמי הארצות שבנו, יכירו וידעו את השבח והמעלה של גדולי ישראל עליהם, וישמעו להם ויצייתו להם.

וכן פנימיות אומות העולם, שהם חסידי אומות העולם, יתגברו ויכניעו את החיצוניות שלהם, שהם בעלי החורבן. וכן פנימיות העולם, שהם ישראל יתגברו בכל שבחם ומעלתם על חיצוניות העולם, שהם האומות. ואז כל אומות העולם יכירו ויודו במעלת ישראל עליהם.

ויקיימו הכתוב (ישעיה י"ד) ולקחום עמים והביאום אל מקומם, והתנחלום בית ישראל על אדמת ה' וגו'. וכן (ישעיה מ"ט) והביאו בניך בחוצן ובנותיך על כתף תנשאנה. וזה שנאמר בזוהר נשא דף קכד ע"ב וזה לשונו: בהאי חיבורא דילך דאיהו ספר הזוהר וכו' יפקון ביה מן גלותא ברחמי [בחיבור הזה שלך שהוא ספר הזוהר וכו' יצאו בו מן הגלות ברחמים], דהיינו כמבואר. אכי"ר".

הקדמה לספר הזוהר, אותיות סט-עא

מילון מונחים

בכל המציאות אין דבר מלבד "בורא ונברא", "אור וכלי". המציאות כוללת אפוא שני מרכיבים בלבד – עליון ותחתון. כתבי הקבלה כוללים שמות וכינויים רבים, המיועדים להדגיש צדדים שונים ביחסים שביניהם. להלן העיקריים שבהם:

·כוח העליון, אור העליון, עליון, אור, בורא, אלוקים, אלוקות, ה', הקב"ה, תכונת ההשפעה, כוח ההשפעה, רצון להשפיע, רצון להַנות, רצון לתת, טבע העליון, טבע האלטרואיזם, טבע הרוחני, תכונת הבינה, הנותן, המשגיח, המנהיג, המאציל.

·כלי, נברא, תחתון, נשמה, תכונת הקבלה, רצון לקבל, רצון ליהנות, טבע התחתון, טבע האגואיזם, טבע הגשמי, תכונת המלכות, המקבל.

המקובלים מבדילים בין אופנים, מקרים ופעולות שונים, הן מצד העליון והן מצד התחתון, ומגדירים כל אחד מהם בשם משלו. הם עושים זאת כדי לסייע למגלי העולם העליון להתמצא בו. ספר זה נכתב בעבור קוראים שעדיין אינם מצויים בהשגת העולם העליון, ומשום כך לא הושם דגש על הבחנות אלה והכינויים המובאים בו מקבילים על פי רוב זה לזה.

לכל מונח קבלי יש פירושים רבים הנקבעים לפי מקום פעולתו ולפי קשריו עם כל מרכיבי המציאות האחרים. לפיכך, ההגדרות המובאות במילון המונחים שלפניכם מיועדות לצורך הבנת הנושא שבספר זה בלבד.

"כתבי הדור האחרון" מכילים מאמרים ורשימות של בעל הסולם (1884–1954) אשר רובם ככולם טרם ראו אור. הכתבים דנים בעניינים חברתיים ומנתחים את המשטרים שחוותה האנושות ואת אלה שבפניהם היא עומדת, תוך מתן דגש לתפקיד האומה הישראלית ולאופייה. לכל אורכם של הכתבים עוסק בעל הסולם בהרחבה בתופעת הנאציזם ומנתח מזווית ייחודית ומהפכנית את הגורמים להתהוותה.

"כתבי הדור האחרון" סוקרים את התפתחותה הדיאלקטית של האנושות מהיבטים רבים. בעל הסולם מתריע כי חוק ההתפתחות הטבעי עומד להביאנו אל מצב שבו יקומו ברחבי העולם משטרים נאציים ופשיסטיים, ויביאו לידי הכחדת רוב המין האנושי במלחמות עולם נוספות. הוא מזהיר כי התופעה החריגה ויוצאת הדופן בעיני רבים עלולה להתפתח עוד ועוד:

"העולם בטעות החושבים את הנאציזם לתולדת גרמניא בלבד [...] כל האומות שוים בזה ואין תקוה כלל שהנאצים יגוועו עם הנצחון של בעלי הברית, כי מחר יקבלו האנגלאזאקסין [האנגלו-סקסים] את הנאציזם".

"הפאשיזם מתרבה וגדול יום יום, מלפנים איטליא ועתה גרמניא ולמחר פולניא וכן אמריקא עומדת על הסף וכו' וכו'".

בעל הסולם מציע לאנושות מוצא ודרך מילוט, ומציג בפרטי פרטים את המבנה החברתי היחיד שיוכל לדעתו להביא לכל איש ואיש – ולאנושות כולה כאחד – חיים מלאי סיפוק, ביטחון, שלווה, שלום ואושר.

על פי האמור בכתבים נראה כי נכתבו בשנותיו האחרונות של בעל הסולם, והם מהווים המשך ישיר לקונטרס "השלום" שפורסם ב-1933 ולמאמרים שפורסמו ב-1940 בעיתון "האֻמה" – ובייחוד לעיקרי שבהם, "בקורת למרקסיזם לאור מציאות החדשה ופתרון לשאלת איחוד האומה על זרמיה". זמן כתיבתם, שעליו נעמוד בהמשך, ותוכנם של הכתבים מורים כי ניתן לראות בהם את סיכומה המעשי של משנתו המרתקת ורחבת-ההיקף של בעל הסולם.

תוכן הכתבים

"כתבי הדור האחרון" מחולקים לחמישה חלקים. להלן נתאר בקצרה במה עוסק כל אחד מהם.

חלק א הוא החלק המרכזי בכתבים ותופס כמחצית מהם. בין הנושאים שבהם הוא עוסק: אגואיזם ואלטרואיזם, מעמד החרוצים ומעמד הנחשלים, משטר רכושני מול משטר שיתופי, מקומוניזם אגואיסטי לנאציזם, החברה השיתופית הבין-לאומית, השימוש בשיטת הקבלה כבמכשיר ליצירת החברה העתידית האלטרואיסטית.

חלק ב – הכותרות המצויות בחלק זה יתארו נאמנה את תוכנו: מעשים קודמים לשכל, אמת ושקר, דעת היחיד ודעת הצבור, הניגוד שנעשה בין הדמוקרטיה והסוציאליזם, בנין עולם מחדש, נאציזם אינה תולדת גרמניה, ניהיליזם, מהות הקלקולים ותיקונם הוא בדעת הצבור, רוב מנין ורוב בנין, רוב מנין הוא פרימיטיבי כאדם הקדמוני, סיבתיות ובחירה, התכלית מהחיים.

חלק ג מחולק לשני קטעים. קטע א' דן בצורת המשטר השיתופי הפרגמטי ובמעלותיו. קטע ב' עוסק בנושאים שונים. בין הכותרות המובאות בו: נאציזם הוא פרי הסוציאליזם, פרגמטיזם, מגמת החיים, אמת ושקר, הצורך, מהו צורך נפשי, האגואיזם הטבעי, השארת הנפש.

חלק ד מחולק לשלושה קטעים. קטע א' עוסק בעקרון ההשפעה לזולת. קטע ב' מתאר את עקרונות החברה הבנויה על פי חוקי ההשפעה. קטע ג' מתאר את האופן שבו תתפשט "דת האלטרואיזם" בעולם כולו, ובו אומר בעל הסולם: "לחתור תחת הנאציזם, אי אפשר, כי אם בדת של אלטרואיזם".

חלק ה – בין הכותרות המצויות בחלק זה: הנתקיימה נבואת מרקס? למה הושלכו לימין? המדיניות המשובשת, מעמדות מחדש – זריז ועצל, מילה אחרונה של מדיניות, אמת מוחלט.

העיקרון המרכזי ב"כתבי הדור האחרון" אומר כי הדרך היחידה להביא את כל בני האנוש אל צורת הקיום ההכרחית והמושלמת היא על ידי "דת ההשפעה" – שיטת הקבלה. כדי להבין מונח זה כראוי ולבל נשגה בפירושו, נזכיר כמה מכינוייו האחרים המופיעים בכתבים אלה: "דת כולל לכל האומות", "הדת השוה לכל העולם", "הדת של ואהבת לרעך", "דת של אלטרואיזם", "דת האהבה".

בעל הסולם דן בהרחבה בכדאיות "דת ההשפעה" לכל בני האנוש באשר הם ובדרכי התפשטותה בעולם. נביא שתיים מאמירותיו הרבות בעניין:

"דת ההשפעה מביאה תועלת הן לגוף והן לרוח".

"והכין ההשגחה הנהגת הבריות בדרך אגאיסטי שבהכרח תביאה לחורבן העולם אם לא יקבלו הדת להשפיע".

חשוב להבחין כי השימוש במונח "דת" בכתבי בעל הסולם הוא ייחודי ושונה מן השימוש הרגיל, כפי שניתן לראות גם במאמר "מהות הדת ומטרתה" שהתפרסם ב-1933 בקונטרס "הערבות". באומרו "דת" כוונת בעל הסולם לשיטת תיקון טבע האדם מאגואיזם לאלטרואיזם.

מקור השם: הדור האחרון

השם שבחרנו לכתבים אלו, "כתבי הדור האחרון", בא להצביע על תוכנם והוא שאול מדברי בעל הסולם במאמר "השלום בעולם" ובעיתון "האֻמה":

"מצאנו הזדמנות, להסתכל בתנאי החיים של דור האחרון, הזמן של שלום העולם, בזמן שהאנושות כולה תגיע לנקודת הגובה של צד הא', ויהיו משמשים עם היחידיות שלהם רק בצורה של 'השפעה לזולתו' ולא כלל בצורה של 'קבלה לעצמו'. וכדאי להעתיק כאן את צורות החיים האמורה, במדה שתשמש לנו לקח ומופת, ולהתיישב בדעתנו תחת שטף גלי החיים שלנו, אולי כדאי ואפשר גם בדורנו לעשות נסיון,
להדמות לצורת החיים האמורה. [...] ואם היו מבינים את ערך השלום האמור, היו שמחים לקבל בהחלט סדרי החיים של דור האחרון כי כל אשר לו יתן בעד נפשו".

בעל הסולם, מאמר "השלום בעולם"

"כחות השלילים הללו המתגלים בהמצבים הם סבות התקדמות שבהאנושיות: שעל ידיהם היא מטפסת ועולה כעל שלבות הסולם: והמה הבטוחים לתפקידם, להביא האנושיות עד לשלב האחרון של התפתחות הוא אותו המצב המקווה, הנקי מכל שמץ וכל דופי. [...] כח השולל המתגלה בכל מצב מדיני בסופו, הוא המגביה אותו להמצב שהוא יותר טוב ממנו, וכן הולכים המצבים בזה אחר זה, עד שהוא מגיע על שלימותו הסופי".

בעל הסולם, עיתון "האֻמה"

זמן כתיבה

כאמור, נראה כי כתבים אלה נכתבו בשנותיו האחרונות של בעל הסולם (הוא נפטר ביום הכיפורים תשט"ו, 7.10.1954). ניתן למצוא בכתבים אמירות רבות המצביעות על זמן כתיבתם, ונציין כאן את העיקריות והמובהקות שבהן. המועדים מורים כמובן רק על המועד שממנו ואילך עשויים היו הדברים להיאמר.

א."אחרי 25 שנים של נסיון באנו במבוכה בדבר האושר המוחלט המובטח לנו ממשטר הק' [הקומוניזם], כי השונאיו אומרים שהוא בכל רע, והאוהבים אומרים שהוא ג"ע [גן עדן] עלי אדמות. [...] מה גדלה שמחתנו אז, כשהק' בא לידי נסיון מעשי באומה כ"כ גדולה כרוסיא, כי היה ברור לנו שאחר איזה שנים מועטות יגלה משטר הצדק והאושר לעיני כל העולם, שמתוך כך, יעלם משטר הרכושני כהרף עין מן העולם. אכן לא כך היה, ולהיפך, כל האומות בעלי הציביליזאצית מדברים על משטר הק' הסאווייעטי [הסובייטי] כל מום רע, עד שלא לבד שלא נתבטל המשטר הרכושני, אלא שנתחזק כפלי כפלים יותר מטרם הנסיון הסוביעטי".

המהפכה ברוסיה התרחשה ב-1917, והשנה שבאה 25 שנה לאחר מכן היא שנת 1942. ייתכן כי בעל הסולם מתכוון לנקודת זמן מאוחרת יותר בתהליך השתנות המבנה החברתי ברוסיה.

ב."גם היום ראינו שיש כח עולמי שנתגבר וכבש כל הארצות הק' ועושה בהם כבתוך שלו. דהיינו ממש כדרך ההסטוריא באומות קדמונים, כּיָוון ורומי וכו'. ובלי ספק שכח הזה יתפצל לחלקים, בבאים. וכבר אנו מוצאים את טיטו. וכשיתפצלו ודאי ילחמו זב"ז. כי במה מושל רוס' [רוסיה] על טשוכ' [צ'כוסלובקיה] אם לא בכח החרב והחנית. או על אחרות".

בשנת 1945 נבחר טיטו לנשיא הרפובליקה הפדרטיבית של יוגוסלביה. בשנת 1948 ניסה סטלין, מנהיג ברית המועצות, להפוך את יוגוסלביה לבעלת אופי רוסי יותר, אך טיטו לא הרשה זאת והתנגד לו.

בשנת 1948 עלתה לשלטון בצ'כוסלובקיה המפלגה הקומוניסטית. בסוף שנות הארבעים הצליחה ברית המועצות לכפות את השתלטות הקומוניסטים ולהפוך את צ'כוסלובקיה לגרורתה.

ג."וכיוצא בזה אמר אבניאל בכנסת (חירות, יום...) שבישראל ההפרש בין פקיד הקטן לגדול ביותר כמו מ-1 עד 1.7, ובאנגליא מ-1 עד 10, וכן בשאר המדינות פחות מעט או יתר מעט, אבל ברוסיא מ-1 עד 50. הרי שבמדינה של הפרולטריון יבזבזו הפקידים והמנהלים את יגיעתם, הרבה יותר מבמדינות הקאפיטליסטין. וזה גרם משום שהיא ממשלה אוליגרכית ולא דמואקראטית, או בלשון פשוט מפני שהק' שולטים על אנטי קאמ'. מוכרח להיות אוליגרכיא. וזה לא ישתנה לעולם כי ק' פירושו אידיאליסט, שזה אינו נחלת הרוב".

ד"ר בנימין אבניאל כיהן כחבר כנסת החל מן הכנסת השנייה ואילך. כנסת זו כיהנה מיולי 1951 ועד יולי 1955.

ד."כיון שהבעלות והשליטה אינם זהות. למשל על חברת מסילת הברזל שהבעלות היא של בעלי מניות, והשליטה למנהלים, אעפ"י שאין להם אלא מניה אחת או לא כלום. וכן
לחברת אניות, שאין לבעלי המניות שום זכות לשלוט או ליעץ בהם. ולמשל אניות מלחמה, שהבעלות היא של המדינה, ועם כל זה אין לשום אזרח דריסת רגל עליה. כמו כן אם תהיה המדינה ביד הפרולטריון בבחינות בעלות סוף סוף ההנהלה תהיה כאותם המנהלים של עתה או הדומים להם במזגם ולא יהיה לפרוליטריון שום דריסת רגל וטובת הנאה יותר מהיום, אלא אם כן השליטים יהיו אידיאליסטים דואגים לטובת כל פרט באשר הוא פרט. במלה אחת, שמבחינת השליטה אין שום נ"מ [נפקא מינה] אם הבעלות בידי קאפיטליסטים או בידי המדינה, כי סוף סוף ינהגו בהם המנהלים ולא הבעלים, ולפיכך עיקר תיקון החברה צריך להיות במנהלים. 'אילוף השלטון', 214".

דברים אלה מבוססים על דברי ראסל, הפילוסוף הבריטי, בספרו "שלטון", פרק "אילוף השלטון". בעל הסולם מפנה לעמוד 214 של המהדורה העברית שיצאה בשנת תשי"ג (1953).

ה."הקומוניזם הביקרתי לא סירב מעולם ואינו מסרב גם עתה להפרות את מחשבתו בשפע הרעיונות האידיאולוגיים, המוסריים, הפסיכולוגיים והחינוכיים שאפשר להגיע אליהם מתוך לימוד כל צורות הקומוניזם" (מבואות א' לבריולה למאני' הק', 117). "אלו אמרנו לחשוב היום כמרקס ואנגלס בשעה שאם הם עצמם היו היום היו חושבים אחרת" (מבואות פלעכאנאוו למאני' ק', 128) "אלו שמרנו על אות המתה של תורתם".

אלו הן מובאות מתוך הספר "המניפסט הקומוניסטי" עם מבואות והערות, עמ' 117 ו 128, בהוצאת הקיבוץ המאוחד, תשי"ב (1952).

ו."מצב הקבע המוסרי אינו נובע מן הדת, כי אם מן המדע". "אמפיריו קריטיציזם", 324.

זוהי מובאה מספרו של לנין, "מטריאליזם ואמפיריו-קריטיציזם", עמ' 324, הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, מרחביה, 1950.

מן האמור עולה כי הדברים נכתבו בין השנים 1942–1954.

האישים המוזכרים בכתבים

כתבי הדור האחרון שונים באופיים מכל כתביו האחרים של בעל הסולם, ומלמדת על כך רשימת האישים המוזכרים והמצוטטים בהם.

בעל הסולם מזכיר פילוסופים והוגי דעות כגון גיאורג וילהלם פרידריך הגל (1770–1831), ברוך שפינוזה (1632–1677), ארתור שופנהאואר (1788–1860), עמנואל קנט (1724–1804), פרידריך וילהלם ניטשה (1844–1900), ג'ון לוֹק (1632–1704), קרל מרקס (1818–1883), פרידריך אנגלס (1820–1895), רמב"ם (1138–1204), ברטרנד ראסל (1872–1970), אנטוניו לאבריולה (1843–1904) וויליאם ג'יימס (1842–1910).

בעל הסולם מזכיר גם את החוקר צ'ארלס דרווין (1809–1882) וכן מדינאים שונים: לאון (לב) דוידוביץ' טרוצקי (1879–1940), ולדימיר איליץ' לנין (1870–1924), יוסף ויסריונוביץ' סטלין (1878–1953), גיאורגי פלכאנוב (1856–1918) וחיים ויצמן (1874–1952).

פעילותו של בעל הסולם לקידום רעיון האלטרואיזם

בעל הסולם לא הסתפק בהעלאת רעיונותיו על הכתב אלא פעל רבות לקידומם, ואף נפגש לשם כך עם ראשי היישוב, עם מנהיגי תנועות הפועלים ועם אישי ציבור, ובהם דוד בן-גוריון, זלמן שזר, משה שרת, חיים ארלוזורוב, משה ארם, מאיר יערי, יעקב חזן, דב סדן וחיים נחמן ביאליק.

לכאורה מפתיע לראות כי בעל הסולם חפץ להתקרב אל תנועת הפועלים העברית ואל ראשיה, שהרי בינם לבינו היה הבדל חיצוני ומנטלי גדול. אולם עיון מעמיק בכתביו חושף דמות מורכבת ומרתקת של איש משכיל ורחב-אופקים הבקי בחכמות רבות, המעורה היטב במתרחש בארץ ובעולם ובעל דעות מהפכניות ומרחיקות-לכת בתעוזתן.

על התרשמותו הרבה של דוד בן-גוריון ממפגשיו עם בעל הסולם ומפועלו, ניתן ללמוד מן הדברים הבאים:

"לרב ברוך שלום אשלג – שלום וברכה.

רבי היקר [...] זוכרני בענין רב על הפגישות והשיחות שהיו לנו לפני שנים אחדות בתל-אביב עם אביך בעל הסולם שליט"א, ואני מצטער על כך שנפסקו. כמה מהדברים ששמעתי מפיו עוררו בי ענין רב, ואילו יכולתי להיפנות הייתי שמח לשמוע שוב דברי תורה וחכמה מפיו".

ארכיון בן-גוריון, תכתובות, 11.4.1951

"אחריו בא אצלי בנו של אשלג [...] סיפרתי לו על פגישותי עם אביו בת"א לפני כמה שנים, כשאני רציתי לדבר אתו על קבלה, והוא אתי – על סוציאליזם...".

ארכיון בן-גוריון, יומנים, 11.8.1958

"אני רואה חשיבות רבה בהשלמה של מפעלי הרב אשלג ז"ל. כל הזמן הצטערתי שאין תרגום עברי לזוהר, מוסד ביאליק אמנם פרסם תרגום חלקי – אבל ראוי הוא ספר זה שימצא כולו בידי הקורא העברי, שאינו מסוגל להבין את הארמית [...] של ספר גדול זה, התופס מקום כל כך חשוב בחיים הרוחניים של עמנו".

ארכיון בן-גוריון, תכתובות, 6.1.1960

וכך מספר הסופר פרופ' דב סדן, לימים ח"כ בסיעת המערך, על מפגשיהם (בנספח שלהלן, "בעל הסולם בעיני הדור", מובאים הדברים במלואם):

"[...] הרב ר' יהודה לייב אשלג, מגדולי המקובלים שבדור, שאמר לעשות את יסודות הקבלה מנוע היסטורי בדורנו, ומתוך תפיסתו הסוציאליסטית הבנויה על כך, ביקש מגע עם התנועה הקיבוצית".

דב סדן, "שלושה ביקורים ומה שביניהם",
אמות, שבט תשכ"ג [1963], עמ' 49

"לקח אחרון של ר' יהודה לייב אשלג, היה בחינת תורה שבעל-פה – בימים, שאמר, לשום תכליתו, לעמוד על טיבה של תנועת הפועלים העברית, ביקש לקיים ואף קיים שיחות עם כמה מראשיה (ד. בן-גוריון, זלמן שזר, מאיר יערי, משה ארם ואחרים) ולשם אוריינטציה קיים שיחה עמי".

דב סדן, אורחות ושבילים, כרך העניינים,
הוצאת עם-עובד, ת"א 1978, עמ' 125

ב"כתבי הדור האחרון" מעיד בעל הסולם על מאמציו אלה לקידום הרעיון בקרב מנהיגי הדור:

"כבר מסרתי עקרי דעותי בתרצ"ג [1933]. גם דברתי עם מנהיגי הדור, ודברי לא נתקבלו אז אע"פ שצווחתי ככרוכיה והזהרתי אז על חורבן העולם, לא עשה זה רושם. אבל עתה אחר הפצצה האטומית והמימנית אני חושב שהעולם יאמינו לי שקץ העולם מתקרב ובא בצעדים נמהרים וישראל יהיו נכוים תחילה לשאר האומות כמו שהיה במלחמה הקודמת, ע"כ היום טוב לעורר את העולם שיקבלו תרופתו היחידה ויחיו ויתקיימו".

הוצאת הכתבים לאור

כתבים אלה הרואים עתה אור מצויים בכתבי יד שבארכיון המכון למחקר ע"ש הרב אשלג –
ARI Ashlag Research Institute.

תהליך ההוצאה לאור*היה מורכב למדי עקב מצבם של כתבי היד ומשום שהדברים נכתבו בצפיפות גדולה מאוד. תחילה אותרו כל החומרים השייכים ל"כתבי הדור האחרון" על פי תוכנם. לאחר מכן נעשתה העתקה מדוקדקת וקפדנית של כתבי היד, ללא עריכה וללא תיקוני לשון כלשהם. במקומות שבהם לא ניתן היה לראות מילה מסוימת או חלק ממילה סומן הדבר בשלוש נקודות.

לעתים נוקט בעל הסולם במילים בסגנון אידישאי. כדי להקל על המעיין מצורף "לוח עִברוּת" בסיסי המכיל את המילים העיקריות שבהן משתמש המחבר, בהטיות שונות. סביר להניח כי לאחר קריאה של כמה דקות לא תזדקקו לו עוד. בנוסף מצורף לוח ראשי תיבות. מלבד זאת, במקומות המעטים שבהם מובא ביטוי לועזי שאינו שכיח או ראשי תיבות מורכבים, מובא פירושם בהערת שוליים.

הכתבים מחולקים לחמישה חלקים ולהקדמה, על פי הופעתם בכתבי היד. יש לציין כי סידור החלקים בזה אחר זה נעשה על ידינו. כל הכותרות המצויות בכתבים ניתנו על ידי בעל הסולם, ובמקום שהיה צורך להוסיף כותרת מזהה לקטע מסוים, נעשה שימוש באותיות א-ב בלבד.

תשומת לב יתרה עלינו לתת לחלק הארי ב"כתבי הדור האחרון", חלק א. העבודה על חלק זה הייתה המורכבת ביותר. על פי כתב היד, החומר מחולק למעשה לשניים: (א) מאמר; (ב) תוספות-טיוטות למאמר.

חלק התוספות-טיוטות של כתב היד שזור בחלקו בסימוני מספרים המהווים מעין "מצביעים", והם מצויים גם בקטעים מסוימים של המאמר עצמו. לעתים נרשמו מספרים אלה בצד הפִּסקה ולעתים מעליה. כדי לשמור על מקוריותו של כתב היד ובד בבד לא לסרבל את הקריאה, הובאו המספרים הללו בסוגריים עגולים ובגופן קטן. במקרים שבהם נמצאו המספרים בכתב היד מעל שורת הטקסט, שילבנו אותם בין שתי המילים שמעליהן היו במקור, כדי שלא לבלבל בינם לבין מספרי הערות השוליים. נדגיש כי אין כל צורך להתייחס לסימונים אלה כדי לקרוא את הדברים.

חלק מן המובא בתוספות-טיוטות מופיע במאמר גופו וחלק אינו מופיע בו. יתר על כן, גם הרעיונות שכבר מופיעים במאמר מנוסחים על פי רוב בתוספות-טיוטות בדרך אחרת, תוך הדגשות שונות. משום כך נודעת חשיבות מרובה לעיון בתוספות-טיוטות.

העורך

לוח "עִברוּת"

לוח ראשי תיבות וקיצורים

משל לחברה רעבים וצמאים התועים במדבר, והנה אחד מהם מצא מקום ישוב בכל טוב, התחיל נזכר באחיו האומללים, אמנם כבר נעתק מהם הרבה עד שלא ידע מקום המצאם. מה עשה התחיל לצעוק בקול גדול ולתקוע בשופר, אולי ישמעו חביריו הרעבים והאומללים את קולו ויתקרבו אליו ויבואו ג"כ לישוב ההוא המלא מכל טוב.

כן הדבר שלפנינו, הנה תעינו במדבר הנורא יחד עם כל האנושות ועתה מצאנו אוצר גדול המלא מכל טוב דהיינו הספרי קבלה שבאוצר, שמשביעים נפשינו השוקקות וממלא אותנו דשן ונחת ושבענו והותרנו, אלא זכרון החבירים שלנו שנשארו במדבר הנורא אובדי עצות, אמנם המרחק רב בינינו ואין הדברים נשמעים בינותינו, ולפיכך ערכנו את השופר הזה לתקוע בקולות אולי ישמעו אחינו ויתקרבו אלינו ויהיו מאושרים כמותינו.

דעו אחינו בשרינו, כי חכמת הקבלה כל עקרה הוא הידיעות איך נשתלשל העולם ממרום גבהה השמימי עד ביאתה לשפלותינו. והמציאות הזה היה מוכרח משום ש"סוף מעשה במחשבה תחילה" ומחשבתו ית' פועלת תיכף כי אינו צריך לכלי מעשה כמותינו, ולפיכך יצאנו מתחילה בא"ס ב"ה[1] עם כל השלמות ומשם עד לעולם הזה – ולפיכך קל מאד למצוא כל התיקונים העתידים לבא מתוך העולמות השלמים שקדמו לנו.

ומתוך זה אנו יודעים האיך לתקן דרכינו מכאן ולהבא כמו מעלת האדם על הבהמה, ש"רוח הבהמה יורד למטה", כלומר שאינו רואית אלא ממנה והלאה ואין לה שכל ובינה לראות מהעבר עליו כדי לתקן העתיד, נוסף עליה האדם ש"רוח האדם עולה למעלה", כלומר להעבר, ומסתכל בהעבר כמו אדם המסתכל במראה ורואה לתקן את פגמיו, כן השכל רואה בהעבר עליו ומתקן את דרכיו על מכאן ולהבא.

ולפיכך אין התפתחות למין הבהמה ועדיין עומדים על אותו המקום שנבראו, משום שאין להם המראה להבין מתוכה איך לתקן הדרכים ולהתפתח לאט לאט כמו האדם. והאדם הולך ומתפתח יום יום עד שמעלתו מובטחת ומורגשת שעוד על הפלאנעטען[2] העליונים ירכב.

וכל זה אמור בדרכי הטבעים שמחוץ ממנו דהיינו הטבע שבהמציאות שבסביבתינו, דהיינו מזונותינו ועיניני החיצונים, שעל זה מועיל בהסתפקות גמור השכל הטבעי.

משא"כ בפנימיותינו ועצמינו, הגם שאנו מתפתחים למקצת אבל אנו מתפתחים ומשתבחים מחמת דחיפות מאחורינו (ויז-א-טערגא) ע"י יסורין ושפיכות דמים. והוא מטעם שאין לנו שום תחבולה להשיג מראה לראות בפנימיות האדם שהיו בהדורות שעברו, ואצ"ל בפנימיות הנפשות והעולמות איך שנשתלשלו ובאו לחורבן נורא כהיום שלא יהיו לנו בטוחות בחיינו, ונהיה מוכנים ועומדים לטבח ומיתות משונות בשנים הקרובות, עד שהכל מודים שאין להם שום עצה למנוע זה.

ותדמו לעצמכם למשל, אם היו'[3] תמצאו איזה ספר הסטורי שהיה מצייר לכם את הדורות האחרונים שיהיה אחר עשרת אלפים שנה, כי כמו שאנו ואתם מרגישים בטח יספיק הלקח של היסורים והשחיטות שיחזיר אותם למוטב בסדרים טובים.

ואנשים אלו, הרי לפניהם סדרים טובים המשמשים להם להספיק הבטחה והשאננות לכל הפחות להבטיח את חייהם היומיומית בהשקט ושלוה.

ובלי ספק, אם היה איזה חכם שהמציא לנו את הספר הזה מחכמת המדינות ומדרכי היחיד, אז היו המנהיגים שלנו ימצאו כל התרופה איך לסדר את החיים כמותם ו"אין יוצאת ואין צוחה ברחובותינו",[4] ומתבטלים היו השחיטות והיסורין הנוראים והכל על מקומו יבוא בשלום.

עתה רבותי, הרי לפניכם ערוך ומוטל בארון זה הספר שבו כתוב ומפורש כל חכמת המדינות וכל סדרי היחיד והצבור אשר יהיו בסוף הימים דהיינו הספרי קבלה,[5] שבו מסודרים העולמות המתוקנים שיצאו עם השלימות, כנ"ל שמהשי"ת יוצא השלימות בראשונה אח"כ אנו מתקנים אותם ובאים לשלימות המונח וקיים בעולם העליון היוצא מא"ס ב"ה בדרך "סוף מעשה – במחשבה תחילה". ומטעם שמהשלם לא נמשך תיכף בלתי שלם אלא בדרך הדרגה ואין העדר ברוחני, וע"כ נשארים כולם קיימים ומצויירים בכל דמויים וצלמם בכללות ופרטות בחכמת הקבלה.

פתחו הספרים הללו ותמצאו כל סדרים הטובים שיתגלו באחרית הימים, ומתוכם תקבלו הלקח הטוב איך לסדר הדברים גם היום כדרכיכם בעיניני העוה"ז, שאפשר ללמוד את הסטוריה העוברת וממנה אנו מתקנים את הסטוריה הבאה.

קריאה לבני סגולה ללמוד קבלה

ואנכי הכותב מכיר מעט את עצמי ומקומי שאינני מהמצויינים ביותר שבמין האדם, ואם אדם כמוני היום יגע ומצא כל זה בהספרים הגנוזים בארונות שלנו הרי ק"ו [6] בן בנו של ק"ו שאם יחידי סגולה שבדור יתגיעו בהספרים האלה, כמה מהאושר והטוב מוכן להם ולכל העולם כולו.

קולי שבשופר למה בא?

וכל זה שמתי אל לבי עד שאינני יכול להתאפק עוד, והוסכם אצלי לגלות מההסתכלותי וממה שמצאתי כתוב בספרים ההם כדי דרכי התיקון העתיד המוחלט לנו, ואצא ואקרא לבני העולם בשופר הזה אשר לפי דעתי והערכתי יספיק לקבץ את כל בני סגולה שיתחילו ללמוד ולהגות בהספרים, ויכריעו את עצמם ואת כל העולם כולם לכף זכות.

חלק א

הבסיס לכל ביאורי, הוא הרצון לקבל המוטבע בכל נברא, והוא שינוי צורה מהבורא, וע"כ נפרדה ממנו הנשמה כאבר הנפרד מגוף, כי שינוי צורה ברוחנית הוא כמו גרזן מפריד בגשמיות.

ומכאן ברור מה ה' רוצה מאתנו, הוא השואת הצורה, שאז אנו חוזרים ונדבקים בו כמטרם שנברא.

וז"ש "הדבק במדותיו, מה הוא רחום" וכו', דהיינו שנשנה המדות שלנו שהוא הרצון לקבל, ולקחת המדות של הבורא שהוא רק להשפיע. באֹפן שכל מעשנו יהיה רק להשפיע לזולתנו ולהועיל להם בכל יכולתנו, ובזה אנחנו באים להמטרה להדבק בו שהוא השואת הצורה.

ומה שאדם עושה לצרכי עצמו בהכרח, דהיינו בשיעור מינימום המוכרח לקיומו ולקיום משפחתו, זה אינו נחשב לשינוי צורה, כי ההכרח לא יגונה ולא ישובח.

וזהו הגילוי הגדול שלא יתגלה בכל שלמותו אלא בימות המשיח, וכאשר יקבלו הלמוד הזה אז נזכה לגאולה השלמה.

וכבר דברתי מזה, שיש ב' דרכים לגילוי השלמות, או דרך תורה או דרך יסורין, ולפיכך סיבב הקב"ה ונתן את הטעכניקא לבני אדם עד שמצאו הפצצה של אטם ושל מימון,[1] שאם עוד לא ברור לעולם החורבן הכללי שהם עתידים להביא לעולם, יחכו עד למלחמות עולם שלישית או רביעית ח"ו, ואז יעשו הפצצות את שלהם, והשארית שישארו אחר החורבן, לא יהיה להם עצה אחרת אלא לקחת על עצמם עבודה הזו – שהן יחיד והן אומה לא יעבודו בשביל עצמם יותר ממה שצריכים לקיומם ההכרחי ושאר כל מעשיהם יהיו לטובת זולתם. ואם כל אומות העולם
יסכימו לזה, אז יתבטלו המלחמות מן העולם, שהרי כל איש לא ידאג כלל לטובת עצמם אלא לטובת זולתם, ואין מקום לזולתם.

ותורה זו של השואת הצורה היא תורתו של משיח. ועל זה נאמר: [2] "והיה באחרית הימים וגו' והלכו גוים רבים ואמרו לכו ונעלה וגו' כי מציון תצא תורה וגו' ושפט בין עמים רבים", דהיינו שהמשיח ילמד אותם עבודת ה' בהשואת הצורה, שהוא תורה ומשפט של המשיח "והוכחה לגוים עצומים", דהיינו שיוכיח להם שאם לא יקבלו עליהם עבודת ה', יישמדו כל הגוים ע"י המלחמות ואם יקבלו תורתו, נאמר אז "וכתתו חרבותיהם לאתים" וגו'.

ואם תלכו בדרך תורה ותקבלו התבלין מוטב, ואם לאו תלכו בדרך יסורים, דהיינו שיתגלו המלחמות של פצצות אטום ומימן בעולם ואז יחפשו כל אומות העולם עצה איך להמלט ממלחמות, ויבואו אל המשיח לירושלים והוא ילמד אותם את התורה הזאת.

*

טרם נגעי בענין אקדים הקדמה קצרה במדות בני אדם. ואומר כי בני האדם מתחלקים על ב' סוגים: אגאיסטים ואלטרואיסטים. אגאיסטים פירושו, שכל מה שהם עושים הוא לתועלת עצמם. ואם עושים פעם לתועלת זולתם הם צריכים שיגיע להם תמורה משתלמת יפה על עבודתם, אם כסף או כבוד וכדומה. אלטרואיסטים פירושו, שמקריבים כל ימיהם לתועלת זולתם בלי שום תמורה, אלא שמזניחים תמיד צרכיהם עצמם כדי לעזור לזולתם. ולא עוד, אלא שיש מהם, שמוסרים נפשם ומאודם לתועלת זולתם, כמו שמצינו במתנדבים לצאת למלחמה לתועלת בני אומתם. וגם מצינו אלטרואיסטים יותר כוללים, דהיינו המוסרים נפשם ומאודם כדי לעזור לנחשלים של כל אומות העולם, כמו הקאמוניסטים, הלוחמים לתועלת מדוכאי כל אומות העולם, ומוכנים לשלם בעד זה בחייהם ובמאודם.

והנה האגאיזם מונח בטבע כל אדם, כמו בכל בעלי חיים. אבל האלטרואיזם הוא כנגד הטבע של בני אדם. ועם כל זה מחוננים יחידי סגולה בטבע הזה, שאני מכנה אותם אידיאליסטים. אבל כל מדינה או חברה היא רובה ככולה מבני בשר ודם פשוטים, דהיינו אגאיסטים.
ומועטים הם יוצאים מן הכלל להיות אלטרואיסטים, לכל היותר, יהיו עשרה אחוזים מן החברה.

ועתה אדבר לענין. כי מטעם האמור, שהאלטרואיסטים מועטים הם בכל חברה, לפיכך הקאמוניסטים הראשונים שהיו לפני זמנו של קארל מרקס, לא הצליחו במעשיהם, שתתפשט הקאמוניזם בעולם, כפתגם העולם, שצפור אחת לא עושה קיץ. ולא עוד אלא שהיו מהם שייסדו אפילו מושבים שיתופיים, על דרך הקיבוצים שבארצנו, ולא הצליחו בהם, כי לא יכלו להתקיים ולהחזיק מעמד. והיה זה, מטעם, כי גם בני החברה השיתופית צריכים כולם להיות אידיאליסטים אלטרואיסטים, כמו המיסדים עצמם. וכיון שתשעים אחוזים מכל חברה, אפילו מחברה המפותחת ביותר, הם אגאיסטים, על כן לא יכלו לעמוד בסדרי החברה השיתופית, שהיא בטבעה רק אלטרואיסטית.

ונמשך זה עד זמן קרל מרקס, שהמציאו תכנית מוצלחת מאד להתפשטות הקאמוניזם, דהיינו לשתוף המדוכאים עצמם במלחמת הקומוניזם, שילחמו עמהם ביחד עם משטר הקאפעטעליסטי הבורגני, ומתוך שהמדוכאים מעונינים במלחמה זו רק לטובת עצמם, דהיינו רק מטעמים אגאיסטיים, קבלו מיד את התכנית מהם, והקאמוניזם נתפשט משום זה בכל שכבות הנחשלים והמדוכאים. ומתוך שהנחשלים הם רוב החברה אין פלא שהקאמוניזם הצליח כהיום להקיף שליש העולם.

אבל זווג זה של הק' האלטרואיסטים עם הפרולטריון [3] האגאיסטים אע"פ שהיה מוצלח מאד להפיל משטר הרכושני השנוא על שניהם, עם כל זה, אין הזווג עולה יפה כלל לקיים משטר שתופי עם חלוקה צודקת, והוא מטעם פשוט מאד, כי אין אדם עושה איזה תנועה, אלא אם כן, שיש לו איזה מטרה שהיא, המחייבתו לעשות תנועה ההיא, אשר אותה המטרה משמשת לו לכח דוחף לעשיית התנועה, כמו דלק המשמש כח דוחף למכונה.

למשל, אין אדם מניע ידו ממקום למקום אלא מטעם שחושב שבמקום השני יהיה יותר נוח לו להניח שם את ידו, והמטרה הזאת, שמבקש מקום נוח יותר בשביל ידו, היא החמר דלק, הדוחף את ידו ממקום זה למקום ההוא. ואין צריך לומר הפועל העובד כל היום, שהוא מחויב לחמר דלק לתנועותיו הקשות שהוא עושה והיא התמורה שמקבל בעד עבודתו,
שהתמורה שמקבל, הוא החמר דלק הדוחף אותו לעבודתו הקשה. באֹפן שאם לא יתנו לו תמורה בעד עבודתו, או שאין לו צורך לאותו התמורה, לא יוכל לעבוד, כי יהיה כמו מכונה שלא נתנו בה חמר דלק, שאין פתי בעולם, שיחשוב שהמכונה תזוז ממקומה.

לפיכך במשטר קומוניסטי מובהק, שהפועל יודע שלא יוסיפו לו אם יעבוד יותר, ולא יגרעו ממנו אם יעבד פחות, ומכל שכן לפי הסיסמא המושלמת, "שכל אחד יעבוד כפי כחו ויקבל כפי צרכיו", נמצא שאין לו לפועל שום תמורה בעד חריצותו היתרה ואין לו פחד כלל מפני התרשלות שלו, אז אין לו חמר דלק שידחוף אותו לעבודה, ואז ירד פריון עבודתם של הפועלים עד לאפס, ועד שיחריבו את המשטר כולו. ושום חינוך שבעולם לא יועיל להפוך טבע האדם, שיוכל לעבוד בלי חמר דלק, דהיינו בלי תמורה. היוצא מכלל הזה הוא האידיאליסט האלטרואיסט מלידה, שבשבילו התמורה היותר יפה היא, טובת זולתו, שחמר דלק האלטרואיסטי הזה מספיק לו לגמרי לכח עבודה, כמו התמורה האגאיסטית לכל בני האדם. אכן אידיאליסטים הם מועטים, ומספרם אינו מספיק שהחברה תתבסס עליהם. והנך רואה שקומוניזם ואלטרואיזם היינו הך.

ויודע אנכי, שיש עצות להכריח את העובדים שישלימו חלק עבודתם, שיטילו עליהם המפקחים. דהיינו ע"י אותם המנהגים הנוהגים במשטר הרכושני, שכל אחד יקבל שכרו לפי פריון עבודתו. ועוד נוסף על זה, להטיל עונשים קשים ומרים על המתרשלים, כנוהג בארצות הסוביעטים. אמנם אין זה קומוניזם כלל, ואין צריך לומר, שאין זה הגן עדן המקוה ממשטר הקומוניסטי, שיהיה כדאי למסור את הנפש בשבילו. ואדרבא שמשטר כזה, הוא גרוע לאין ערך יותר ויותר ממשטר הרכושני, מטעמים מובהקים כמו שאראה להלן.

ואם על כל פנים היה משטר הכפיה הזה בבחינת שלב אל ק' המושלמת, עוד היה אפשר לקבלו ולסבול אותו, אבל אינו כן, כי שום חינוך שבעולם לא תהפוך את טבע האדם מן אגאיזם לאלטרואיזם, ולפיכך משטר הכפיה הנוהג בסוביעטים הוא משטר נצחי שאין לשנותו לעולם. ומתי שירצו לשנותו למשטר שיתופי אמיתי, יאזל החמר דלק מן העובדים, ולא יכלו לעבוד, ויחריבו את המשטר. הרי שאגאיסטים ואנטי קומוניסטים היינו הך. והם זהות.

ולא עוד, אלא שמשטר קומוניסטי בדרך כפיה, אינו בן קיימא לגמרי, כי אין זכות קיום למשטר הנסמך על כדונים בלבד, וסוף סוף יקומו הרוב צבור עליו ויבטלוהו. ולא לעולם יכלו עשרה האחוזים האידיאליסטים, לשלוט על תשעים האחוזים האגאיסטים ואנטי קומוניסטים, על דרך שאנו מוצאים בסוביעטים ומדינות המזרח.

ועוד יותר מזה, שאפילו אותו הקומץ האידיאליסטים הקומוניסטים העומדים היום במדינות האלו בראש ההנהלה, אינם מובטחים שישארו כן לדורות, כי אידיאלים אינם מורישים לבניהם, ואע"פ שהאבות הם אידיאליסטים אין שום בטחון שהבנים ימשיכו אחריהם. וא"כ מאין לנו הבטחון, שהנהלות של דור השני או השלישי תהיינה ביד קומוניסטים אידיאליסטים כמו היום. ואולי תאמר שרוב הצבור יבחר אותם תמיד מבין הצבור, זה טעות גדול, כי אין רוב הצבור האגאיסטי בוחר אלא את הקרובים לרוחם ולא את המתנגדים אליהם. והכל יודעים שגם הנהלות של היום, אינם נבחרי הצבור כלל. וא"כ מי ישמור, שנבחרי הצבור יהיו תמיד האידיאליסטים שבצבור? ובשעה שהאגאיסטים יגיעו לשלטון, בלי ספק שיבטלו תיכף המשטר הזה, או על כל פנים יהפכוהו למין נציאנאל קומוניסטים, והערען פעלקער. [4]

והנה כל זה שאמרתי הוא לפי השקפתי עצמי, דהיינו כמו שהוכחתי שקומוניזם ואלטרואיזם היינו הך וכן אגאיזם ואנטי קאמוניזם היינו הך. אבל אם תשאל לקאמוניסטים עצמם, יכחישו לך זאת בכל תוקף, כי יאמרו, להיפך "אנו רחוקים מכל מוסר הבורגני, ואין לנו כל סענטימנטאליות אלא רק הצדק אנו מבקשים, שלא ינצלו איש את רעהו". דהיינו על דרך המדה "שלי שלי ושלך שלך". שהוא באמת מדת האגאיסטים. ולפיכך יש לי להסתכל על פני הדברים לפי תפישתם הם, ונבקר את הצדק הזה שהמה מבקשים, ומוסרים נפשם עליו.

ראשית, לפי התפתחות המשטרים הקומוניסטים, אני מוצא, שאותם הגדרים "בורגנים" ו"פרוליטריון", כבר אינם מספיקים לבאר ההסטוריא הכלכלית ואנו צריכים לגדרים יותר כוללים. ויותר נכון לחלק את החברה למעמד של חרוצים ולמעמד של נחשלים, אשר במשטרי הבורגנים: ה"חרוצים" הם הקאפעטעליסטים והבינונים, וה"נחשלים" הם העובדים העמלים בשבילם. ובמשטרי הקומוניסטים: ה"חרוצים" הם המנהלים והמפקחים, והאינטליגענציא, וה"נחשלים" הם העובדים
העמלים בשבילם. ורוב כל חברה תמיד הם הנחשלים, והחרוצים לא יגיעו לשלשים אחוזים מהחברה. וחוק טבעי הוא, שמעמד החרוצים ינצלו בכל מדת יכלתם את מעמד הנחשלים, כמו דגים שבים, שהחזק בולע את החלש.

ואין הפרש בזה אם החרוצים הם הקאפעטעליסטים והסוחרים, כמו במשטר הבורגני, או אם החרוצים הם המנהלים והמפקחים והאינטליגענציא והמחלקים, כמו במשטר הקומוניסטי. כי סוף סוף החרוצים ינצלו את הנחשלים העמלים, כפי מדת יכולתם, ולא יחוסו עליהם כלל, החרוצים ישאבו תמיד את השמנת וחמאה, ומי החלב הכחושים ישאירו להעובדים העמלים. רק השאלה היא, מה נשאר להעמלים אחר הניצול האכזרי שהחרוצים מנצלים אותם, וכמה שיעור השעבוד שהחרוצים מטילים עליהם. וכמה חופש וחירות אנושי החרוצים מרשים להם. ורק לפי שיעור השירים הללו שהחרוצים מניחים להנחשלים, יש לנו לבאר כל משטר, ולהבדיל בין משטר למשטר, ולבחור איזה משטר עדיף.

ונזכיר שוב מה שאמרנו שהאדם אינו יכול לעבוד בלי איזה תמורה, שהוא אליו כמו חמר דלק למכונה. ובמשטר קאמוניסטי בלתי אלטרואיסטי, מוכרחים לתת לפועלים שכר בעד עבודתם ועונשים חמורים בעד התרשלותם. אמנם צריכים למפקחים מרובים שישמרו עליהם, כי באין השגחה כראוי לא יספיקו, כמובן, השכר והעונשים כלום, אבל, לעמוד על אנשים וליסרם וליגעם, אין לך עבודה קשה כזאת, כי אין שום אדם רוצה להיות תליין. ולפיכך אפילו אם מעמידים מפקחים, וממונים על המפקחים, ועוד ממונים גבוהים שומרים עליהם, כולם יחד יזניחו את השגחתם, ולא ייסרו ולא יעבידו את הפועלים כראוי לפי הצורך.

ואין עצה לזה אלא להרבות החמר דלק אל הפקידים בשיעור כזה שיספיק בעד עבודה קשה כזה, דהיינו עבודת תליין. כלומר, לתת להם שכר פי כמה על פועל הפשוט. ולפיכך אל תתמה אם משלמים ברוסיא לפקידים מפי עשרה עד פי חמשים יותר משכר פועל פשוט. כי יגיעתם גדולה יותר מפועל הפשוט מפי עשרה עד פי חמשים, ואם לא יתנו להם תמורה מספקת הם מוכרחים להזניח השגחתם, והמדינה תחרב.

ועתה צא ותחשוב במטבע של ארצנו. ונאמר למשל, ששכר פועל פשוט הוא מאה ל"י לחודש. נמצא שהפקידים הנמוכים ביותר יקבלו אלף ל"י לחדש דהיינו פי עשרה, ונמצא שבמשך שנה יצבור י"ב אלף ל"י ובמשך עשרה שנים מאה ועשרים אלף ל"י. ואם נגרע עשרה אחוזים מזה לכלכלתו, ישאר לו מאה ושמונה אלף ל"י. וכנראה שיש לחשבו לקאפעטעליסט מכובד. ומכל שכן הפקידים הגבוהים. באֹפן שבאיזה עשרות שנים יתהפכו הפקידים להיות למיליונערים, בלי שום סיכון, אלא ישר מניצול העמלים. וזהו שאמרתי, שלפי הנסיון של היום, אין לחלק החברה עוד לבורגנים ולפרולטריון, אלא לחרוצים ונחשלים.

ואולי תאמר שכל זה הוא רק שלב אל הקומוניזם המובהק, דהיינו שע"י חינוך ודעת הצבור יחנכו את ההמונים עד ש "כל איש יעבוד לפי כחו ויקבל לפי צרכיו" ולא יהיו צריכים מפקחים ומשגיחים. זה הוא טעות גדול. כי הסיסמא הזאת שכל אחד יעבוד לפי כחו ויקבל לפי צרכיו, הוא סיסמא אלטרואיסטית מובהקת. ובכל הדברים, שכל אחד יוכל לעבוד לטובת החברה בלי חמר דלק, אינה דרך טבעית כלל, אלא אם כן האלטרואיזם תהיה הסבה והחמר דלק לעבודתו, כמו שהוכחתי.

ולפי"ז אין לקוות לשום שינוי לטובה, אלא אדרבה, שיש לחשוש שאותו קומץ הקאמוניסטים האידיאליסטים העומדים היום בראש ההנהגה, לא יורישו הנהלתם לאידיאליסטים אחרים, כי לאט לאט יתגבר כח העם האגאיסטי, ויבחרו הנהלה עליונה לפי רוחם האגאיסטי. ואז יחזירו שיטת הקאפעטליזם. ולכל הפחות, יהפכו הקומוניזם למין נאציונאל קומוניזם, והערען פאלק, [5] כמו שעשה היטלר ימ"ש. כי לא תהיה להם סיבה שתמנע אותם מלנצל עמים אחרים להנאתם, אם יהיה להם כח.

ואולי תאמר שע"י חינוך ודעת הצבור אפשר להפך טבע ההמון ולעשותם אלטרואיסטים. זה גם טעות גדול, כי החינוך אינו מסוגל לעשות יותר מדעת הצבור, דהיינו שדעת הצבור תכבד את האלטרואיסטים ותבזה את האגאיסטים, וכל זמן שדעת הצבור תעמוד ותשמור על האלטרואיזם באמצעי הכבוד והבזיון, יועיל החינוך. אבל אם יבא זמן, ואיזה נואם מנוסה ומוצלח ינאום יום יום להיפך מדעת הצבור, בלי ספק שיוכל לשנות דעת הצבור כפי רצונו.

וכבר יש לנו נסיון מר כזה בהיסטוריא, איך אותו רשע ימ"ש, הפך עם מחונך היטב כמו הגרמנים, ועשה אותם לחיות טרף, ע"י דרשותיו יום יום. אשר אז פקע ונעלם כמו שלפוחית בורית, כל חינוכם מכמה מאות שנים. והיה זה, מפני שנשתנה דעת הצבור, ואין עוד לחינוך על מה לסמוך. כי אין החינוך יכול להתקיים בלי תמיכה של דעת הצבור.

הרי לעיניך בעליל שאין שום סיכוי לשנות משטר הכפיה הזה, ואין שום תקווה שההמון יגיע פעם, לקומוניזם האמיתי לפי הסיסמא, כל אחד יעבוד לפי כחו ויקבל לפי צרכיו, אלא העמלים מוכרחים להשאר לנצח תחת שבט הנורא של המנהלים והמפקחים, והמנהלים והמפקחים ימוצצו תמיד את דם העמלים על דרך הקאפיטליסטים הבורגנים אם לא גרוע הרבה יותר מהם. שהרי במשטר הכפיה של הקומוניסטים, אין להם לעמלים אפילו זכות שביתה, והחרב והרעב תלויים על ראשם תמיד כנודע מן הנסיון הסוביעטי. ואם יבטלו פעם משטר הכפיה אין ספק שתיכף תהרס החברה, כי אז יאזל חמר הדלק מן העובדים.

והנה ... אומרים, שבמשטר קאמוניסטי, כדאי לפרולטריון לסבול, מפני שסובלים בשביל עצמם, כי הם הבעלים של כל העודפים והרכוש ואמצעי היצור, ושום איש לא ינצל אותם. משא"כ במשטר בורגני, אין להם אלא לחם חוקם לבד וכל העודפים יקבלו להם הקאפעטאליסטים. ומה נאות מלות הללו לפי שטחיותם. אכן, אם יש בדברים אלו קורטוב של אמת, יהיו הדברים אמורים כלפי החרוצים, שהם הפקידים והמנהלים, שבלאו הכי כל הנאה שבמשטר הכפיה, שלהם הוא, אבל הם מלות נבובות לגמרי כלפי הפרולטריון, כלומר כלפי הנחשלים העמלים.

נקח למשל המסלות ברזל שלנו, שהוא רכוש המדינה, דהיינו שהבעלות על מסלת הברזל הוא של כל אזרחי המדינה. אני שואל, האם מרגיש איזה אזרח מאתנו את זכות הבעלות שלו על מסלת הברזל? ואם יש לו משהו טובת הנאה יותר כשנוסע במסלת ברזל מולאמת, מלנסוע על מסלת הברזל קאפעטאליסטי פרטי. או נקח למשל בעלות פרוליטריון טהור, כמו ה"סולל בונה" וכו' שהוא תחת בעלות של הפועלים בלבד. האם יש לפועלים העובדים ברכוש שלהם טובת הנאה יתרה מכשהם עובדים ברכוש קפיטליסטי זר. ואני חושש שהעובד אצל קבלן זר, הרבה יותר מרגיש עצמו כבבית, ממי שעובד בסולל בונה, אע"פ שיש לו כביכול בעלות עליה.

ורק לקומץ המנהלים, להם כל הבעלות, והם עושים עם רכוש הלאומי הזה כטוב בעיניהם, ואין רשות אפילו לשום אזרח פרטי לשאול אותם "מה תעשו ומה תפעלו", כך אין הפרוליטאריון מרגישים שום הנאה כל שהוא מכל רכוש המדינה ואמצעי היצור שהוא תחת ידי המנהלים והפקידים הנוגשים אותם תמיד, ומשפילים אותם כעפר הארץ. וא"כ מהו העודף שיש להם במשטר הכפיה הקומוניסטי, יותר מלחם חוקם?

איני מקנא כלל את הפרוליטאריון הנמצאים ושימצאו במשטר הכפיה הקאמוניסטי תחת עולם הקשה של הפקידים והמפקחים, כי יוכלו לענותם בסבליהם בכל מיני אכזריות בלי שום בושה מדעת הצבור והעולם, שהרי כל אמצעי הפרסום הוא בידיהם של הפקידים. ולא יהיה שום אפשרות למי, שיגלה מעשיהם הרעים ברבים. ונוסף על זה, כל אחד ואחד יהיה כבול תחת ידיהם, שלא יוכל לצאת ממדינה למדינה ולא יוכל להמלט מהם, ממש על דרך שהיו אבותינו כלואים במצרים, ששום עבד לא היה יכול לצאת משם לחירות, משום שכל פועל מניח את כל עודפי היצור שלו בשביל המדינה, ואיך יתנו אותו לצאת למקום אחר, בעת שהמדינה תפסיד את העודפים שלו.

במלה אחת, במשטר קומוניסטי בלתי אלטרואיסטי מוכרח להיות תמיד ב' מעמדות, מעמד החרוצים, שהם המנהלים והפקידים והאינטליגנציא, ומעמד הנחשלים, שהם העמלים היוצרים, שהם רובה של החברה. ומעמד החרוצים מוכרחים, אם מדעתם ואם בעל כרחם, דהיינו מפני תקון המדינה, להעביד ולייסר ולהשפיל את מעמד העמלים בלי רחם ובלי בושה. וינצלו אותם שבעתים משמנצלים אותם הבורגנים, מפני שיהיו מחוסרי מגן לגמרי, כי לא יהיה להם זכות שביתה. ולא יהיה להם אפשרות לגלות מעשיהם הרעים של המעבידים ברבים. ולגמרי לא ישמחו בבעלות של אמצעי היצור שרכשו להם הפקידים.

ב: עוד דבר, והוא העיקר. כי על הקאמוניזם מוטל לא לבד לתקן את העולם בסדר הכלכלי אלא גם לשמור על קיום חיי בני העולם המינימאלים, דהיינו למנוע המלחמות שלא תחריב אומה את רעותה.

וכבר צווחתי ככרוכיא על זה עוד בשנת תרצ"ג[6] בספרי "קונטרס השלום", והזהרתי שהמלחמות קבלו ממדים בימינו המסכנים חיי העולם כולו. ואין עצה למנוע זה, כי אלא ע"י שיקבלו כל האומות את משטר הקאמוניסטי המושלם דהיינו האלטרואיסטי. ואין צריך לומר כהיום,
אחר הגילוי והשימוש בפצצות האטומיות וגילוי פצצות המימניות, כנראה, שאין הדבר מוטל עוד בספק שאחרי מלחמה אחת או שתים ושלש תחרב כל הציביליזאציא והאנושיות, בלי להשאיר שריד.

והקומוניזם המודרני האגאיסטי אין בכחו להבטיח שלום בעולם. כי אפילו אם יקבלו כל אומות העולם את המשטר הקומוניסטי הזה, עוד לא תהיה שום סבה מחייבת, שהאומות העשירות באמצעי יצור ובחמר גלם ובציביליזאציא יתחלקו עם אומות העניות בחמר גלם ובאמצעי יצור, שוה בשוה, ולמשל עמי אמריקה לא ירצו להשוות רמת החיים שלהם לעמי אזיא ואפריקא, או אפילו לעמי אירופא.

ואם באומה אחת, יש כח להשוות רמת החיים של עשירים ובינונים בעלי אמצעי היצור, בשוה עם הפרולטאריון, דהיינו ע"י הסתת ההמונים העניים, שהם רוב החברה, שישמידו העשירים והבינונים ויקחו להם את רכושם, הנה עצה זו לא תועיל כלל, להכריח אומה העשירה שתחלק את הרכוש ואמצעי היצור שלה עם אומה העניה, כי אומה העשירה כבר הכינה לה כלי זין ופצצות לשמור את עצמה מפני שכנותיה העניות.

ואם כן מה הועילו חכמים בתקנת משטר הקומונזים בעולם, מאחר שתשאיר מצב הקנאה בין האומות, ממש כמו שהוא במשטר הרכושני, בלי הקלה כל שהוא. כי חלוקה הצודקת שבכל אומה פרטית בפני עצמה, לא תסייע אף משהו לחלוקה צודקת בין אומה לאומה. לפיכך, בעת שהחיים המינימאלים נמצאים בסכנה קרובה כל כך, חבל על הזמן של אותם העוסקים להשביח את משטר הכלכלי, ומוטב להם שיטכסו איזה עצה ותחבולה, באותו הזמן, איך להציל את חיי האנושיות המינימאלי.

והנה הראית לדעת, שכל הצרה במשטרי הק' של היום, הוא מפני חסרון התמורה המותאמת, שהוא החמר דלק לכח פריון העבודה של העובדים. ומשום כך אי אפשר להעבידם בהצלחה, אלא בחמר דלק של שכר ועונש, אשר משום זה צריכים אמנם למפקחים ומשגיחים ומנהלים, שיקבלו על עצמם עבודה קשה הזה, לעמוד על הפועלים, ולמצוץ באכזריות הדם והיזע של הפועלים, ולמרר להם חייהם תמיד בקושי השעבוד. אשר בשכר העבודה הקשה הזו, מוכרחים לתת גם להם תמורה משתלמת, שהוא לא פחות, מלעשות אותם למיליונערים, כי לא ירצו להיות תליינים של בני אדם מרצונם החפשי בפחות מזה, כמו שאנו רואים בארץ הסוביעטים.

וגם אין לקוות שמשטר האימים הזה ישתנה פעם, כמו שהאופטימיסטים מבטיחים, כי לא כידונים, ולא חינוך ודעת הציבור, יוכלו לשנות את טבע האדם, שיעבוד מרצונו החפשי בלי חמר דלק מתאים. ולפיכך הוא קללה לדורות, כי מתי שיעבירו ויבטלו משטר הכפיה, יחדלו העובדים לתת פריון עבודתם, שיספיק לקיום המדינה. ואין עצה לזה אלא להביא בלב העובד אמונת שכר ועונש רוחני מן השמים היודע תעלומות, אשר ע"י חינוך ותעמולה מותאמת, אותו שכר ועונש הרוחני יהיה חמר דלק מספיק לפריון עבודתם. ולא יצטרכו עוד למנהלים ומשגיחים שיעמדו עליהם. אלא כל אחד ואחד יעבוד בשביל החברה בנפש חפצה יותר ויותר, כדי לזכות בשכרו מן השמים. [7]

חיוב

א.(/1) הק' הוא אידיאה, כלומר מוסרי. (14/1) ע"ז מעיד הסוף "לעבוד כפי היכולת ולקבל כפי הצורך".

ב.לכל מוסר צריך (1/2) בסיס המחייבו (14/2). והחינוך ודעת הצבור, הוא בסיס חלש מאד, וההוכחה מהיטלר.

ג.כיון שכל נצחון (1/3) בדעה, מובטח (14/3) להרוב צבור, ואצ"ל ההוצאה לפועל של הק' המתוקן הוא ע"י רוב הצבור. א"כ מחויבים להעמיד רמה המוסרית של רוב הצבור על בסיס שיחייב ויבטיח את הק' המתוקן שלא יתקלקל לעולם. ואינה מספיקה האידיאה המוקלטת באדם מלידה, להיותם מיעוט קטן ונטול ערך ברוב הצבור.

ד.הדת, הוא בסיס (4/1) היחיד, שיהיה גורם בטוח להעלות רמה המוסרית של הצבור, להגיע להכלל "לעבוד לפי היכולת ולקבל לפי הצורך".

ה.יש לקחת הק' מן (4/4) הפסים של "שלי (14/4) שלי ושלך שלך", שהוא מדת סדום, ולהעבירו אל הפסים של "שלי שלך ושלך שלך", דהיינו לאלטרואיזם אבסולוטי. וכשרוב הצבור יקבל תורה זו בפועל, אז הזמן להגיע לכלל לל"ה ולל"צ.[8] וסימנה הוא, אם כאו"א יעבוד כפועל בקבלנות.

ו.מטרם שהצבור יגיע לרמה (2/10) מוסרית הזו, (14/5) אסור להלאים הרכוש. כי כל עוד שאיננו קיים גורם מוסרי בטוח ברוב הצבור, לא יהיה להם חמר דלק לעבודה.

ז.כל העולם משפחה אחת (3/1) היא, (2/1) ומסגרת הק' צריך לבסוף להקיף כל העולם ברמת חיים שוה לכולם. אמנם תהליך המעשי הוא לאט לאט, דהיינו כל אומה שרוב צבור שבה תקבל עליהם הבסיסים באֹפן מעשי, ויהיה להם גורם בטוח לחמר דלק, יכנסו תיכף במסגרת הק'.

ח.הצורה הכלכלית, והדתית (2/2) במדה שמבטחת הק', היא אחת לכל האומות.[9] חוץ מצורות הדתית שאינן נוגעות לכלכלה, ושאר מנהגים, יהיה לכל אחד צורה בפ"ע, שאין לשנותה בדיוק.

ט.אין לתקן העולם בעניני הדת (4/2) מטרם שמבטיחים להעולם תיקון הכלכלי.

י.לעשות תכנית מפורט מכל החוקים (2/3) הנ"ל ושאר חוקים הנחוצים לענין זה, וכל הנכנס למסגרת הק' צריך להשבע אמונים.

יא.תחילה יש לעשות מוסד קטן שרוב צבורו (2/4) יהיו אלטרואיסטים בשיעור הנ"ל דהיינו שיעבדו בחריצות כמו בקבלנות, גם מעשרה עד י"ב שעות ביום ויותר, וכא"א יל"כ ויל"צ.[10] ויהיה בו כל הצורות של הנהגת מדינה, עד שאפילו אם מסגרת המוסד הזה תכיל בקרבה כל העולם כולו, אשר אז יתבטל כליל משטר האגרוף, לא יהיה צורך לשנות דבר בין בעבודה ובין בהנהגה. והמוסד הזה יהיה כעין נקודה מרכזית עולמית שעליה ילכו ויקיפו עמים ומדינות עד סוף העולם. וכל הנכנס במסגרת הק' יהיו להם תכנית אחת והנהגה אחת עם המרכז, ויהיו כמו עם אחד ממש לרוחים ולהפסדים ולתוצאות.

יב.אסור באיסור חמור (2/5) לבני המוסד, שישתמש באיזה מוסד משפטי וכדומה, מכל צורות הנמצאות במשטר הכח. אלא כל הסתירות יכריעו בינם לבין עצמם, כלומר בין הצדדים הנוגעים בדבר. ודעת הצבור המגנה את האגאיזם יגנה את הבעל דבר שינצל צדקת חבירו לתועלתו.

יג.עובדא היא שיהודים שנואים על רוב (7/1) האומות. והם הולכים וממעטים אותם הן הכנסיה שלהם והן החילוניות שלהם והן הק' שלהם
ואין עצה להלחם כנגד זה אלא להביא מוסר אמיתי אלטרואיזמי בלב האומות עד לקוסמופיטליזם.

יד.אם יחיד אסור לנצל חבריו, למה אומה (3/2) מותרת לה לנצל חברותיה. ואיזה חזקה נותן צדקה לאומה שתהנה מהארץ יותר מחברותיה. ולפי"ז יש ליסד ק' בין לאומי.

כי כמו שיש יחידים שזכו אם (3/3) בחריצות אם במקרה, אם בירושה מאבותיו לחלק יתר על חשבון המרושלים כן ממש באומות, וא"כ למה תגדל המלחמה על היחידים יותר מעל האומות.

טו.אם היית באי פראים שלא תוכל (4/3) לסדרם בדרך החוק כי אם בדרך דת, ההיית מפקפק בזה ועוזב אותם שישמידו זה את זה? כן מבחינת אלטרואיזם כולם פראים, ואין שום תחבולה שיקובל עליהם אם לא בדרך דת. מי יהסס לעזבם לנפשם עד שישמידו זא"ז בפצצות מיימן.

טז.ג' יסודות הם להתפשטות (5/1) האמונה – סיפוק תשוקות, הוכחות, ותעמולה:[11]

תשוקות, הן כמו השארת הנפש, שכר. וכן שכר לאומי שיהיה תפארת האומה.

הוכחות, הן שאין קיום לעולם זולתו, מכ"ש בימי האטום ה...

תעמולה, יכולה לשמש במקום הוכחה ג"כ אם היא בחריצות.

יז.מחמת תאות הרכוש, נמצא אשר הק' האלטרואיסטי אי אפשר שיבנה (4/4) זולת בהקדמת (4) הק' האגאיסטי. כמו שהוכיחו כל החברות שרצו ליסד קא' אלטרואיסטי מטרם המארקסיזם. אלא עתה אחר ששליש העולם כבר הניחו יסודותיהם על משטר ק' אגאיסטי, אפשר להתחיל ליסד ק' אלטרואיסטי בר קיימא על בסיס דתי.

יח.הק' האלט' סופו לבטל לגמרי (2/6) ממשלת הכח, אלא "איש כל הישר בעיניו יעשה". ואין לתמוה ולפקפק על זה, כי כן לא האמינו שאפשר לחנך ילדים בהסברה אלא במקל חובלים עד שכהיום רוב העולם קבלו זה למעט ממשלת הכח על ילדים. וזה אמור בילדים שאין להם כח הסבלנות ואין להם דעת ומכ"ש בקיבוץ אנשים בעלי דעת וסבלנות ומחונכים באולטרואיזם, ולא יהיה צורך להם משטר של כח.

ובאמת אין דבר משפיל ומבזה את האדם יותר מהיותו כפוף לממשלת הכח הערטלאי.

ואפילו לבתי משפט לא יהיו צריכים, אלא אם יארע איזה מקרה יוצא מהכלל שהשכנים לא יפעלו על אדם יוצא דופן, אז יזדקקו לו מחנכים מומחים להטותו בויכוחים ובהסברת טובתם של החברה עד שיחזירו אותו אל השורה.

ואם יארע איזה אדם עקשן שכל זה לא יועיל לו אז יפרשו ממנו הצבור כמו מן מנודה עד שיהיה מוכרח להתחבר לחוקי החברה.

היוצא מזה שאחר שתוסד קיבוץ אחד מק' אלט', וימצא בו רוב שקבלו עליהם אותם החוקים בפועל תיכף יקבלו עליהם שלא להביא איש את חבירו לשום בית המשפט או לסוכני הממשלה, או לכח איזה שהוא אלא הכל בהסברה רכה כנ"ל.

ומחמת זה אין מקבלים איש לחברה מטרם יבדק אם אינו איש גס ביותר, ואינו מסוגל לחינוך האולטרואיזם.

יט. טוב לתקן, שלא יהיה שום אדם (2/7) תובע צרכיו מהחברה, אלא יהיו נבחרים לכך, שיחקרו מחסור כל אחד ויחלקו אותן לכל אחד ואחד. ודעת הצבור יוקיע את התובע לעצמו איזה צורך לאיש גס ומנוול כמו גנב וגזלן של היום. ולפיכך תהיינה מחשבותיו של כאו"א נתונות אך להשפיע לזולתו. כטבע כל חינוך המחשב את זה, מטרם ירגיש חסרונות לעצמו.

אם רוצים לקפוץ על (1/5) שלחן צריכים להכין עצמם לקפוץ הרבה למעלה מן השלחן ואז סופו לקפוץ על השלחן. אבל אם ירצה לקפוץ רק על רמת השלחן אז יפול למטה.

כ. יש להודות שק' אגא' הוא שלב לצדק, על דרך "משלא לשמה באים לשמה". אלא אני (5/2) אומר, שכבר הגיע עת לשלב הב' שהוא ק' אולטרואיסטי, אכן צריכים להנהיגו בארץ אחת לדוגמא, כי אז ודאי יקבלוהו בעלי שלב הא'.

והחפזון חשוב מאד, כי החסרונות והשמוש בכח שבק' האגא' מרחיקים רוב העולם בעלי התרבות משיטה זו בכללה. ולפיכך צריכים להראות לעולם את הק' המושלמת, שאז בלי ספק יקבלוהו רוב בעלי התרבות שבעולם.

ויש לחשוש מאד שלא יקדימו האימפר' לבטל את הק' מן העולם. אכן אם תתפרסם שיטתנו המושלמת בפועל, בוודאי ישארו האימפר' כמלך בלי חיל.

כא.ברור שלא יתכן חיי חברה תקינה (4/6) ויציבה זולת שהסתירות שבבני החברה תהיינה נכרעות ע"י הרוב, וזה מברר לנו שאי אפשר שיהיה משטר טוב בחברה זולת אם הרוב הוא טוב. באֹפן שחברה טובה פירושה שיש בה רוב שהם טובים, וחברה רעה פירושה שהרוב שבה הם רעים. וזה שאמרתי לעיל אות ג', שאין לייסד ק', מטרם שרוב אנשי החברה הם ברצון להשפיע.

כב.אין שום תעמולה יכולה (10/5) להבטיח משטר בכח על דורות העתידים. ולא יועיל כאן חינוך ולא דעת הצבור, שמטבעם ללכת ולהתחלש, חוץ מדת שמטבעו ללכת ולהתחזק, ואנו רואים בנסיון, שאותם העמים שקבלו תחילה הדת, ע"י אונס וכפיה, ובדורות אחריהם מקיימים אותם מתוך בחירה ורצון. ולא עוד אלא שמוסרים נפשם עליו.

ויש להבין, שאע"פ שהאבות (10/6) קבלו עליהם (4/7) הק' האלטרואיסטי מחמת שהם אידאליסטים אין עוד שום בטחון שבניהם אחריהם ימשיכו במשטר הזה. ואין צורך לומר אם גם האבות קבלוה בכפיה ואונס כנהוג בק' אגאיסטי, שלא יתקיים זה לדורות אלא סוף סוף יתגברו עליו ויבטלוהו.

ואין לכפות משטר של כפיה לדורות, כי אם בדרך מצוות הדת.

כג.מה שאני אומר שאין להנהיג (4/8) משטר ק' מטרם שיהיה רוב אולטרואיסטי, אין הפירוש שיהיו כן מבחינת אידיאה בחפץ לב, אלא הפירוש הוא שיקיימו זה מחמת הדת בצירוף דעת הצבור וכפיה זו סופה להתקיים לדורות מחמת שהדת הוא הכופה העיקרי.

כד.יש לזכור (5/2) כל היסורים וחבלי העוני והשחיטות והמלחמות והאלמנות והיתומים השוררים בעולם ומבקשים גאולה מק' האולטרואיסטי, ואז לא יקשה לאדם לתת ולמסור כל חייו כדי להציל אותם מכליון והכאבים הנוראים. ומכ"ש אדם צעיר שעוד לא טמטם לבו מחסרונותיו עצמו, ודאי שיעזור לזה בכל נפשו ומאודו.

שלילה

א.אם עושים הלאמה (8/1) מטרם (1) שהצבור מוכן לכך, דהיינו מטרם שיהיה לכל אחד בסיס בטוח וגורם בטוח לחמר דלק לעבודה, דומה לסותר ביתו הקטן מטרם שיש לו האמצעים לבנות בית אחר.

ב.השואת הצבור: אין (8/2) הפירוש, להשוות המוכשרים והמוצלחים לרמת המרושלים והנדכאים כי זהו חורבן הצבור ממש. אלא הפירוש הוא לתת לכל א' מהצבור רמת החיים של הבינונים. שגם המרושלים, יקבלו חדות החיים כמו הבינונים.

ג.החופש של הפרט צריך להיות (2/8) נשמר, אם אינו מזיק לרוב הצבור. ועל המזיקים אין לרחם כלל. ולעשותו בלתי מזיק.

ד.הק' העכשוי מתקיים בזכות האידיאליסטים (8/3) שבראשה, שהיו אידיאליסטים מטרם שנעשו ק', אבל דור השני שיבחרו מנהיגים ע"פ דעות רוב צבור, ילך הלוך ומתבטל, ויקבל צורת נציזים, או שיחזור לרכושנות, כי לא יהיה להם גורם, שימנע אותם מלנצל אומות אחרות המרושלות.

ה.הק' הא' אין בו שום גורם (9/1) למנוע מלחמות, כי בסיס כל המלחמות הוא שטח המחיה שכל אחת רוצית להבנות על חורבן חברתה, אם בצדק ואם בקנאה על מה שהאחרת יש לו יותר. והק' המבוסס על "שלי שלי" במסגרת חלוקה שוה, אינו מסיר כלל קנאת האומות זו בזו, ומכ"ש המחסור של האומה בשטח מחיה. גם אין תקוה שאומות העשירות יתנו מחלקן להשתוות עם העניות. כי "שלי שלי ושלך שלך" אינו מחייב את זה, וכל זה לא יפתור רק הק' של "שלי שלך ושלך שלך".

ו.גם היום ראינו שיש כח עולמי (9/2) שנתגבר וכבש כל הארצות הק' ועושה בהם כבתוך שלו. דהיינו ממש כדרך ההסטוריא באומות קדמונים, כּיָוון ורומי וכו'. ובלי ספק שכח הזה יתפצל לחלקים, בבאים. וכבר אנו מוצאים את טיטו. וכשיתפצלו ודאי ילחמו זב"ז. כי במה מושל רוס' על טשוכ'[12] אם לא בכח החרב והחנית. או על אחרות.

ז.בק' המעבידים רוצים למעט (8/4) הצריכה של העובד ולהגדיל פריון עבודתו. ובאמ' המעבידים רוצים ופועלים להרבות הצריכה של הפועל, ופריון עבודתו להשוות לצריכה.

ח.המעמד השליטים והמפקחים (13/1) סופם ליצור כמין גלות מצרים על מעמד העובדים, משום שכל עובד מניח העודפים שלו ליד מעמד השליטים, והם הלוקחים ממנו חלק בראש. ע"כ לא יתנו לשום עובד להמלט מתחת ידיהם למדינה אחרת, ויהיו העובדים כלואים ונשמרים כמו ישראל אצל פרעה במצרים.

ט.המעמד השליטים, סופם להמית (13/2) כל הנכים והזקנים ממעמד העובדים, בטענה שאוכלים יותר ממה שמייצרים, והם פארזיטים על המדינה. ושום אדם לא ימות מיתת עצמו.

י.ואם הקומוניזם יתפשט בעולם כולו, ימיתו כל אומה שאוכלת יותר מכפי שהיא מיצרת.

יא.אם הספסרים והסוחרים יתהפכו למחלקים, יתהפכו הקונים למקבלי חסד וצדקה מן המחלקים, והמחלקים יתנהגו עמהם לפי צדקתם, או בשיעור היראה מפני המפקחים.

- משטר אינו מתקיים לנצח על רמחים -

יב.אין ק' מתקיים (10/1) על חברה אנטי ק', משום שאין זכות קיום למשטר הנסמך על כדונים ורמחים, כי סוף סוף תתגבר רוב החברה ותפיל המשטר ההוא.

לפיכך צריכים מקודם ליצור רוב ק' אלטרואיסטים. והמשטר יסתמך על הרצון.

- ההרגל של גלי שנאה וקנאה יתהפך אחר כך על הנחשלים -

יג.הק' הנבנה על גלי השנאה (10/2) והקנאה לא יצליח יותר מלהפיל הבורג' אבל לא להיטיב עם הנחשלים ולהיפך, כי אותם שהורגלו לקנא ולשנוא הנה בזמן שלא יהי' להם בורגנים יהפכו חיצי השנאה על הנחשלים.

- הק' האג' מובטח למלחמה נצחית עם הצבור -

יד.המשטר הק' מטבעו (10/3) יוצרך כל ימיו להלחם עם אנטי ק'. כי כל אדם מטבעו נוטה אחר רכוש. ונוטה לקבל השמנת ולהניח לחבירו הסערווידקע.[13] ואין הטבע משתנה מחמת החינוך או דעת הצבור. ולא יצוייר לעולם שאדם יסכים מרצונו לחלוקה צודקת. וכידוני הצבא אינם מסוגלים להפך הטבע ומכ"ש החינוך ודעת הצבור. ואידיאליסטים מלידה מועטים הם.

ואם תאמר הרי גניבה וגזילה במשטר הרכושני נשמרים היטב. אומר לך שהוא מטעם שהחוק מניח להאדם מקום להתחרות בדרך המותר.

ואפשר לדמות זה למי שמקבץ חברה שרובם רוצחים ושודדים ורוצה למלוך עליהם ולכופם שישמרו חוק, וכלפי ביטול רכוש כל אחד שודד וחמסן.

- ישראל מוכשר להראות דוגמה לכל העמים -

טו.הק' האולט' הוא (12/1) דבר נדיר לרוח האדם, ולפיכך העם היותר אציל צריך לקבל על עצמו להראות דוגמא לכל העולם.

- המדינה היא בסכנה. ק' אולט' יסייע לקיבוץ גלויות -

טז.האומה היא (11/1) בסכנה, כי מטרם שתתייצב הכלכלה יפרחו כל אחד למקום אחר. כי לא כל אדם יוכל לעמוד בנסיון לסבול בעת שיש לו עצה לחיות בהרחבה.

ובדרך הק' האולטרואיסטי, יאיר האידיאל לכל אחד ויתן לו סיפוק שירצה בשביל זה לסבול. ולא עוד, אלא ימשיך קיבוץ גלויות מכל המדינות, כי הדאגה ומלחמות הקיום שיש לכל אחד בארצות חוץ יתן להם דחיפה לשוב לארצם ולחיות במנוחה, ובצדק.

- פילוסופיה כבר מוכנת, דהיינו קבלה המיוסדת על הדת -

יז.כל שיטה מעשית צריכה גם (4/5) מזון אידיאלי המתחדש, שאפשר להגות בו, כלומר פילוסופיה. ולגבי דידן יש כבר פילוסופיא שלמה מוכנת, אלא שמיועדת רק למנהיגים. דהיינו קבלה.

- למה אנו עם הנבחר לזה -

יח.עלינו מוטל להיות דוגמא (12/2) טובה לעולם, משום שאנו מוכשרים יותר מכל האומות, ולא משום שאנו אידיאליסטים יותר מהם, אלא משום שאנו סבלנו מן העריצות יותר מכל האומות. וע"כ אנו מוכנים יותר מהם לבקש תחבולה שתכלה העריצות מן הארץ.[14]

יט.כיון שהבעלות והשליטה (13/4) אינם זהות. למשל על חברת מסילת הברזל שהבעלות היא של בעלי מניות, והשליטה למנהלים, אעפ"י שאין להם אלא מניה אחת או לא כלום. וכן לחברת אניות, שאין לבעלי המניות שום זכות לשלוט או ליעץ בהם. ולמשל אניות מלחמה, שהבעלות היא של המדינה, ועם כל זה אין לשום אזרח דריסת רגל עליה. כמו כן אם תהיה המדינה ביד הפרולטריון בבחינות בעלות סוף סוף ההנהלה תהיה כאותם המנהלים של עתה או הדומים להם במזגם ולא יהיה לפרוליטריון שום דריסת רגל וטובת הנאה יותר מהיום, אלא אם כן השליטים יהיו אידיאליסטים דואגים לטובת כל פרט באשר הוא פרט.

במלה אחת, שמבחינת השליטה אין שום נ"מ[15] אם הבעלות בידי קאפיטליסטים או בידי המדינה, כי סוף סוף ינהגו בהם המנהלים ולא הבעלים, ולפיכך עיקר תיקון החברה צריך להיות במנהלים. "אילוף השלטון"", 214.[16]

וכיוצא בזה אמר אבניאל בכנסת (חירות, יום ...)[17] שבישראל ההפרש בין פקיד הקטן לגדול ביותר כמו מ-1 עד 1.7, ובאנגליא מ-1 עד 10, וכן בשאר המדינות פחות מעט או יתר מעט, אבל ברוסיא מ-1 עד 50. הרי שבמדינה של הפרולטריון יבזבזו הפקידים והמנהלים את יגיעתם, הרבה יותר מבמדינות הקאפיטליסטין. וזה גרם משום שהיא ממשלה אוליגרכית ולא דמואקראטית, או בלשון פשוט מפני שהק' שולטים על אנטי קאמ'. מוכרח להיות אוליגרכיא.[18] וזה לא ישתנה לעולם כי ק' פירושו אידיאליסט, שזה אינו נחלת הרוב.

כ.מדינה כזו, שק' שולטים (13/5) על אנטי ק', מוכרחת להיות בידי קבוצה של מנהלים אטוקרטים, בדיקטאטורא מוחלטת וכל אנשי המדינה יהיו בידיהם כמו אפס, ומחוייבים להחזיק תמיד בידיהם להט החרב למיתות ולמאסרים ולעונשים גלוים ונסתרים ולכריתת מזון וכל מיני עונשים כשרירות לבם של כל מנהל ומנהל, כדי להחזיק את אנטי ק' במורא ובפחד גדול שיעבדו בשביל המדינה. ולא יהרסוה בשגגה או בזדון.

כא.במדינה כזו צריכים (13/6) ומוכרחים המנהלים לדאוג שלא תהיה אפשרות לבני המדינה לבחור הנהלה דמוקראטית. מטעם שרוב המדינה הם אנטי קאמוניסטים.

כב.במדינה כזו, שהק' ישלטו על (8/8) אנטי ק', מוכרחים המנהלים לראות שלא תהיה לבני המדינה שום אפשרות של תעמולה, או לגלות העול הנורא הנעשה לבני המדינה, או לבני המיעוטים שבמדינה. דהיינו שהמדפיסים לא ידפיסו ומנהלי בתי העם ישגיחו על הנואמים שלא יגלו שום בקורת על מעשיהם. ולהעניש קשה כל מי שחושב או עלה על דעתו לבקר מעשיהם. באופן שהממשלה תהיה כל יכולת לנהוג כשרירות לבם, ולא יהיה מי שיעכב בידיהם. ("שלטון"", ...21).[19]

כג.המוסר (14/7) אינו יכול להסתמך על החינוך ועל דעת הצבור בלבד, משום שדעת הצבור אינו מחייב רק מה שהוא לתועלת הצבור, לפיכך אם יבא מי ויוכיח שהמוסר מזיק להצבור והוולגארי מועיל יותר תיכף ימאסו במוסר ויבחרו בוולגאריות והיטלר יוכיח.

כד.הק' האגאיסטי המיוסד (7/3) על גלי קנאה שנאה, לא יפטרו מהם לעולם, אלא בשעה שלא יהי' להם בורגנים יפילו שנאתם על ישראל. ואין לטעות כלל אשר הק' האגאיסטי ירפא שנאת ישראל מן האומות. ורק הק' האולטרואיסטי אפשר לצפות ממנו רפואה זו.

ויכוח

א.זה ברור שהסיסמא כאיל"צ וילפ"כ,[20] היא (1/6) אולטרואיזם מוחלט. וכשיקוים זה אז בהכרח כבר יהיו רוב צבור או כולו משוריין במדת "שלי שלך", א"כ יאמרו נא איזה הם הגורמים יביאו את הצבור לרצון הזה. כי הגורמים של היום, דהיינו שנאת הרכושנים וכל מיני שנאות אל הנמשכות מזה, לא יביאו להאדם רק אל ההיפך, דהיינו שינטעו באדם מדת "שלי שלי ושלך שלך". שהוא מדת סדום ההפוך לאהבת זולתו.

ב.אין לי מה לדבר עם הנמשך אחר הזרם, אלא רק עם מי שיש לו דעה משלו וכח בקורת.

ג.נודע רעיון היסוד של אנגלס (8/5) בשם מרקס "שאין המעמד המנוצל והמדוכא יכול להשתחרר מן המעמד המנצלו ומדכאו, בלי שישחרר בה בשעה את החברה כולה אחת ולתמיד, מניצול, דיכוי, ומלחמות מעמדות" [21]. זה סתירה לנוהג הק' המאדרניים, לשחוט ולנוון את כל חלקי החברה הבורגנים, ששנאה עזה זו לא ימחה מבניהם לעולם. וכן הוא בסתירה למה שמקימים מעמד רבוני ושליט ומפקח על מעמד הפועלים, שאין לך מלחמות מעמדות כואב ומיצר יותר מהם, והם שואבים את השומן מלשד הפועלים ומניחים להם השירים מלווה בפחד מות תמידי או פחד שלא ישלחו אותם לסיביר. ואיזה גאולה כאן, כי החליפו מעמד הבורגני שבכלל אינו כל כך נורא, ולאמיתו של דבר סר צילם מעליהם, כי יש בידי הפועלים כח שביתה עליהם, החליפוהו במעמד רבוני, שליט
ומפקח, במעמד עבדים מנוצלים ע"י שפחד עונשים מוטל עליהם תמיד לאין ערך יותר ממה שהיה להם במלחמה עם הבורגנים.

ד.המדינה נחלקת לב' מעמדות: החרוצים, והנחשלים. החרוצים, הם המעבידים והמנהיגים. והנחשלים, הם העובדים והמונהגים. וזהו חוק טבעי, שהחרוצים ינצלו את הנחשלים, אלא השאלה היא כמה חירות ושויון ורמת החיים הם מניחים לנחשלים. וכן כמות העבודה שהחרוצים ידרשו מהם. הנחשלים הם תמיד הרוב רובו של החברה, והחרוצים רק עשרה אחוזים מהחברה, שהיא שיעור מדויק לפי הצורך להפעלת החברה. ואם יתרבה או יתמעט משיעור האחוזים הנצרכים נעשה משבר, ואלו הם המשברים שבחברה הב', וכן יהיו המשברים בחברה הק' אם בצורה אחרת, אמנם באותה מדת היסורין. השם "חרוצים", כולל ג"כ את יורשיהם ואת בעלי הפרוטקציה אל החרוצים. ובשם "נחשלים" נכללים ג"כ אותם החרוצים הנפלטים משום איזה סבה למעמד הנחשלים.

ה.בענין הדת. – "מצב הקבע המוסרי אינו נובע מן הדת, כי אם מן המדע".[22] "אמפיריו קריטיציזם", 324.

ו.מוסר המבוסס על תועלת החברה מצאנו (14/6) גם בחיות החברתיות אמנם אין זה מספיק, מאחר שמשתנה לוולגריות במקום שמזיק להחברה, כגון הרוצח הגדול הפטריוט, הנישא על כפות הלאומיים.

ומכאן שרק מוסר המיוסד על בסיס הדת הוא שריר וקיים ואין לו תחליף.

וכן אנו מוצאים אצל עמים הפראים שמדת המוסר שלהם עולה עד אין קץ על העמים התרבותיים.

ז.אי אפשר שתהיה חברה טובה אא"כ הרוב (8/3) שבה הוא טוב. אמנם יש מדהימים או מפתים את הרוב הרע בכל מיני תחבולות עד שמוכרח לבחור בהנהגה טובה. וזה מנהג כל הדמאוקראטיות, אבל סוף סוף יתחכמו בני הרוב, או שאחרים יחכימו אותם, ויבחרו הנהגה רעה ממש כרצונם הרע.

ח.יש להבין למה זה החליטו מרקס ואנגלס (10/4) ששלמות הק' הוא "לעבוד לפי כחו ולקבל לפי צרכיו". מי הכריחם לזה, ולמה לא מספיק אם מקבל כפי פריון עבודתו ולא להשוותו עם רשלן או מחוסר בנים. והענין הוא, כי הקומוניזם לא יתקיים בדרך אגאיזם אלא בדרך אלטרואיזם, מטעמים הנ"ל.

חדשות

(15/1) ממש באותה הדרך שהשמידו את הקאפיטאליסטים, הוכרחו להשמיד את האכרים, ובמובן חדוות החיים, יהיו מוכרחים להשמיד לעולם את הפרולטארין.

(15/2) מרקס ואנגלס, אע"פ שהיו הראשונים לשים תקון העולם על הפרולטאריון, עכ"ז לא עלה על דעתם לעשות זה בדרך כפיה אלא בדרך דעמאקראטי. וע"כ היה צריך שהפועלים יהיו רוב, ואז יעשו משטר פועלי, אשר בעלי המשטר יתתקנו לאט לאט עד יבואו לאולטרואיזם המופשט איש לפי מעשיו ואיש לפי צרכו.

הוסיף עליו לֵענִין, [23] להנהיג המשטר הקומוניסטי בדרך הכפיה של דעת מיעוט על רבים בתקוה שלאחר זה ינהיג ביניהם גם האולטרואיזם, ובזה לא היה צריך אלא למחנה מזויינת של פועלים, שבהיות בעלי הרכוש מפוזרים יוכלו לקחת הממשלה בחזקה, ואח"כ יבואו ויכניעו את כל בעלי הרכוש החלשים מחוסר ארגון. ולזה חלק על מארקס ואמר להפך, שבמדינות הנחשלות, אפשר ביתר קלות להכניעם, כי לא היה צריך אלא להפוך החיילים לקומוניסטים ולמשמידים את בעלי הרכוש, ולקחת רכושם, שלדבר זה, בארץ נחשלת קל יותר להסית החיילים שישמידו ויחמסו ויהרגו את בעלי הרכוש. וע"כ הבין שאי אפשר להמצא המון
יותר גס מבארץ, וע"כ אמר שארצו תהיה המתחלת. ועכ"ז כיוון שראה למעשה שלא די להשמיד עשרה האחוזים הרכושנים אלא שצריך להשמיד גם המיליאנים האכרים, אז נתעייף, כי אי אפשר להשמיד חצי אומה.

נוסיף עליו סטאלין שאמר שהמטרה מקדשת האמצעים וקבל על עצמו גם מלאכה הזו להשמיד את האכרים. והצליח בזה.

אמנם כולם לא הביאו בחשבון, כי סוף סוף גם צריכים לטובת לבם של הפרוליטאריון שיעבדו. ולהנהיג בהם מדת אולטרואיזם שיביאו אותם לסיסמא זו. וזה אי אפשר כלל שאין לשנות הטבע, שלא לבד שיעבוד לפי צרכיו אלא עוד לצורך חבירו שזה אי אפשר כלל אלא בדרך אונס וכפיה, שסוף יקומו הרוב ויבטלו את המשטר.

(/15) שקר אומרים אלו, שהאידיאליזם טבע הוא באדם, או תולדה מחינוך, אלא שהוא תולדה ישרה מהדת, שכל הזמן שהדת לא נתפשט בעולם, בשיעור גדול, היה כל העולם ברברים בלי שמץ מוסר כליות. אלא אחר שנתפשטו עובדי אלקים, נעשו זרעם הכופרים אנשים אידיאליסטים. באופן שהאידיאליסט הוא רק מקיים מצות אבותיו אלא מצוה יתומה, דהיינו בלי מצַוֵוה.

ומה יהיה אם הדת יתבטל לגמרי מן העולם? אז יתהפכו כל הממשלות להיטלירים ששום דבר לא יעכב על דרכם, מלהוסיף טובת עמם בלי שיעור.

כי גם היום בממשלות אין יודעים סענטימענטים, עכ"ז יש למעשיהם גבול בין הדומם ובין האידיאליסטים שבמדינה. וכשיתבטל הדת, לא קשה יהי' להמושלים לעקור את האידיאליסטים הנשארים, כמו שלא היה קשה להיטלר ולסטלין.

וההפרש בין דתיים לאידיאליסטים, כי האידיאליסט אין בסיס למעשיו, כי לא יוכל לשכנע למי למה הוא מבכר הצדק ומי מחייב כך. אולי אינו אלא חולשת לב, כדבר ניטשה. אין לו שום מלה של טעם בפיו. ולפיכך הגבירו עליהם סטלין והיטלר.

אבל הדתי יענה בעזות, כי מצות אלקים הוא, וימסור נפשו ...

(/15) אם דברי יביא תועלת, טוב, ואם לאו ידעו דורות אחרונים למה נתבטל הק', שאין זה מטעם שאי אפשר לקיימה בין החיים, כדבר הרכושנים, אלא
מטעם שהמנהיגים לא הבינו כיצד לקבוע את המשטר, והקימו משטר של אגאיזם במקום שהיו צריכים להקים משטר של אלטרואיזם.

ואם יחלוק מי עלי שיאמר שהחינוך בלבד יספיק על זה, אני מרשה אותו לייסד לו חברה על חינוך בלבד. אבל אני לא אוכל להשתתף בזה מחמת שאני יודע ברור שזה דברים בטלים. וע"כ ירשה ויסייע לי להקים חברה המיוסדת על דת.

תוספות וטיוטות[24]

קטע א[25]

"הקומוניזם הביקרתי לא סירב מעולם ואינו מסרב גם עתה להפרות את מחשבתו בשפע הרעיונות האידיאולוגיים, המוסריים, הפסיכולוגיים והחינוכיים שאפשר להגיע אליהם מתוך לימוד כל צורות הקומוניזם" (מבואות א' לבריולה למאני' הק', 117). [26]

ב."אלו אמרנו לחשוב היום כמרקס ואנגלס בשעה שאם הם עצמם היו היום היו חושבים אחרת" (מבואות פלעכאנאוו למאני' ק', 128) [27] "אלו שמרנו על אות המתה של תורתם" וכו' (שם).

מוסר חיוב

1.ראיות לק' האולטרו'.

2.לחוקי החברה הק' האלטרואיסטית.

3.לק' בין לאומי.

4.לדת תועלתי.

5.סדר תעמולה להתפשטות הדת.

6.הק' האגואיסטי הוא מוקדם לק' אלטרואיסטי.

7.לקיום היהדות.

שלילה

1.חולשת קוי המשטר של הק' האג' (8).

2.לא יבטלו המלחמות (9).

3.הוכחות שהק' האג' אי אפשר שיתקיים (10).

4.מאטיווים מציונות (11).

5.שישראל צריכים צריכים להיות מופת לגויים (12).

6.מעניני משטר האג' (13).

7.מוסר (14).

14/4 14/8 10/2 שהק' הוא אגואיסטי בדרך, אע"פ שסופו אלטרואיסטי.

3/3 8/1 ויש לחלק העולם לב' סוגים אגואיסטים ואלטרואיסטים 0/0.

10/6 10/2 10/1 10/3 רוב צבור הוא תמיד אנטי ק'.

8/2 וע"כ משטר הק' מחויב להסמך על כדונים.

13/7 החסרונות בהנהלה הק' האגואיסטית.

מן 8/9 עד 9/1 הק' לא יצילנו ממלחמות.

הק' צריך שיהיה בין לאומי מ3/2 עד 12/1/2.

11/1 חיזוק הציונות – ומכ"ש הקבוצים שהם בסכנה של ביטולם.

משטר ק' על אנטי ק' לא יתקיים על כדונים, אותם האידיאליסטים שהם מנהלים היום, בדור השני העם לא יבחר בהם אלא במנהלים אגוא' כמוהם, ויתהפכו לנציזם.

אני מדבר רק לפרוליטריון, כלומר לנחשלים, וכן לאותם האידיאליסטים המוסרים נפשם לטובתם, אבל לחרוצים סתם איני מדבר, כי באמת לא יחסר להם בכל המשטרים, ואפילו במשטר הגרוע ביותר לא יקופחו. ולא יקפידו אם יקראו להם תעשינים וסוחרים, או יקראו להם מנהלים ומפקחים או מחלקים.

ועכ"ז אע"פ שזווג האלטרואיסטים עם האגואיסטים הצליח כל כך להפיל את המשטר הבורגני, אינו מוכשר כלל להעמיד חברה שתופיות מאושרות כחפץ המייסדים. ולא עוד אלא להיפך כי זווג הזה של הק' האידיאליסטים עם המדוכאים האגואיסטים, סופו להפרד מן הקצה אל הקצה ויוליד תוהו ובוהו בחברה.

1כמה משאירים

2כמה שיעור השעבוד

3כמה שיעור החירות

אין תקון לנחשלים אא"כ הם יבחרו הועד

3החרוצים לא יניחו לצאת ממדינתם

3בסופם ימיתו הזקנים והחולים

1כשהסוחרים יעשו למחלקים יהיו הקונים למקבלי חסד

2הבעלות והשליטה אינם זהות

3במשטר הכפיה לא יהיה בחירות דמוקרטיות

2במשטר כזה בני המדינה כאפס בעיני הממשלה

2במשטר כזה המנהלים ישעבדו יותר

2במש' כזה יוכלו המעבידים להעלִם אכזריותם

ביאור להטליריזם

1הדת הוא הבסיס הבטוח היחיד לתקונים

1הדת הבסיס היחיד להעלות הרמה המוסרית

1ואפילו תחילתו באונס, סופו ברצון

2אין ליסד ק' מטרם שהאלט' מקיף רוב צבור

1הדת והאידיאה משלימים זא"ז: זה למיעוט וזה לרוב

3מחמת תאות האדם לעבוד פחות ולקבל יותר לא היה אפשר שיקבלו דת ק' מטרם שדת אגואיסטי הקיף שליש העולם

4אם באת באי פראים המשמידים זא"ז היית מהסס להציע להם איזה דת להציל חייהם וקיומם

5האדם לא יוכל להסתפק במצוות יבישות וצריך לאיזה פילוסופיא לבאר לו מעשיו הטובים וזהו שכבר הכינו

קטע ב

להקדמה

א.(9/3) כבר מסרתי עקרי דעותי בתרצ"ג.[28] גם דברתי עם מנהיגי הדור, ודברי לא נתקבלו אז אע"פ שצווחתי ככרוכיה והזהרתי אז על חורבן העולם, לא עשה זה רושם. אבל עתה אחר הפצצה האטומית והמימנית אני חושב שהעולם יאמינו לי שקץ העולם מתקרב ובא בצעדים נמהרים וישראל יהיו נכוים תחילה לשאר האומות כמו שהיה במלחמה הקודמת, ע"כ היום טוב לעורר את העולם שיקבלו תרופתו היחידה ויחיו ויתקיימו.

ב.(14/8) ויש להבין למה חייבו מרקס ואנגלס את הק' הסופי שכל איש יעבוד לפי כחו ויקבל לפי צרכיו. למה אנו צריכים לתנאי החמור הזה. שזו היא מדת "שלי שלך ושלך שלך". אלטרואיזם מוחלט.

וע"ז באתי במאמר הזה להוכיח, שאין שום תקווה לקאמוניזם להתקיים אם לא יביאו אותו על סופו זה, שהוא אלטרואיזם גמור ועד כאן אינו אלא שלבים שלבים בקאמוניזם.

(10/7) (14/9) אחר שהוכחתי צדקת הסיסמא "איש לפי כחו ואיש לפי צרכיו" צריכים לראות אם השלבים הללו מוכשרים להביא התוצאה הזו.

(8/9) הגדרים בורגני ופרוליטריון, כבר אינם מספיקים בימינו לבאר על ידיהם את ההסטוריא הכלכלית, אלא צריכים לשמות יותר כוללים, והיינו מעמד החרוצים ומעמד הנחשלים (לעיל בויכוח אות ד[29]).

אחרי 25 שנים של נסיון באנו במבוכה בדבר האושר המוחלט המובטח לנו ממשטר הק', כי השונאיו אומרים שהוא בכל רע, והאוהבים
אומרים שהוא ג"ע עלי אדמות. אכן אין לדחות דברי השונאים במחי יד, כי כשהאדם רוצה להכיר מדותיו של חבירו הוא מחויב לשאול אוהביו ושונאיו גם שניהם, כי כלל בידינו שהאוהבים ידעו רק מעלותיו בלבד ולא שום חסרון, כי "על כל פשעים תכסה האהבה", [30] והשונאים הם להפך, שלא ידעו רק חסרונות בלבד כי על כל המעלות תכסה השנאה, ונמצא כששומע דברי שניהם אז ידע האמת.
ורצוני לבקר כאן את הקומוניזם משורשו, ולתת הסבר על מעלותיו ומגרעותיו והעיקר הוא שרצוני לבאר את התקונים איך אפשר לתקן את כל מגרעותיו, באופן שהכל יודו ויראו שמשטר הזה הוא באמת משטר הצדק והאושר גם יחד.

מה גדלה שמחתנו אז, כשהק' בא לידי נסיון מעשי באומה כ"כ גדולה כרוסיא, כי היה ברור לנו שאחר איזה שנים מועטות יגלה משטר הצדק והאושר לעיני כל העולם, שמתוך כך, יעלם משטר הרכושני כהרף עין מן העולם. אכן לא כך היה, ולהיפך, כל האומות בעלי הציביליזאצית מדברים על משטר הק' הסאווייעטי כל מום רע, עד שלא לבד שלא נתבטל המשטר הרכושני, אלא שנתחזק כפלי כפלים יותר מטרם הנסיון הסוביעטי.

קטע ג

(14/8) למה חייבו ... צורת הק' להיות איש לפי כחו ואיש לפי מעשיו.

(10/1) אין משטר ק' מתקיים על חברה אנטי ק', משום שאין זכות קיום למשטר הנסמך על כידונים.

(10/2) הק' הנבנה על גלי קנאה מוכשר רק להפיל ולהחריב הבורגנים אבל לא להטיב עם הפרול' הנחשלים, ולהיפך שבשעה שיכלו הבורגנים יפול חיצי השנאה על הנחשלים.

(10/5) אין דבר שיכול להבטיח משטר בכח על דורות הבאים חוץ מהדת.

(10/6) אע"פ שהאבות שהם אידיאליסטים קבלו עליהם הק' אין בטחון שבניהם ימשיכו בו.

(/4) ואין צריך לומר אם גם האבות קבלו הק' בכפיה ואונס כנהוג בק' אגאיסטי, שסוף סוף יקומו ויחריבוהו.

(10/3) (10/1) אין משטר ק' מתקיים על חברה אנטי ק', כי יתחייב להלחם כל ימיו עם האנטי ק'. כי כל אדם מטבעו נוטה לרכוש.

ואינו יכול לעבוד בלי מאטיוו פאוור [31]

וכידוני הצבא לא יהפכו טבע האדם

ואידיאליסטים מועטים המה.

כי כמה אלפים שנה של עונשים רובצים על הגנבים והגזלנים והרמאים ועכ"ז לא שינו את טבעם אע"פ שיש להם דרכים להשיג הכל בדרך המותר. והדבר דומה כלפי דידן, למי שמוצא חברה שכולם גנבים ורוצחים ושודדים ורוצה להנהיגם ולהגבילם בדרך החוק ע"י כח: שמוכרח להתפוצץ.

(10/4) כפול. (14/1) כפול. (14/2) כפול.

(14/3) כיון שנצחון בדעה מובטח להרוב, ומכ"ש ההוצאה לפועל של הק' לא יתקיים אלא ע"י רוב צבור. אנו מחויבים להנציח רמה המוסרית של רוב צבור באֹפן שלא יקולקל לעולם.

(4/1) (ואולי גם 4/2) והדת הוא בסיס הבטוח היחיד שלא יתבטל לדורות.

(14/4) צריכים להעביר הק' על הפסים של "שלי שלך ושלך שלך", דהיינו אולטרואיזם אבסולוטי. ואחר שרוב הצבור יגיע לזה, יתקיים "כל איש יעבוד לפי כחו ויקבל לפי צרכיו".

(14/5) מטרם שרוב צבור הגיע לרמת המוסר כזה, אסור להלאים הרכוש. מטעמים הנ"ל.

קטע ד

(8/1) אם עושים הלאמה, מטרם שרוב צבור מוכן לכך דומה לסותר ביתו הרעוע מטרם שיש לו האמצעים לבנות בית חזק.

(8/2) חלוקה צודקת, אין הפירוש להשוות החרוצים אל הנחשלים כי זהו חורבן הצבור. אלא להשוות הנחשלים אל המוכשרים.

(8/3) הק' האג' מתקיים עתה בזכות קבוצת אידיאליסטים שבראשה. אבל בדורות הבאים, אין הצבור בוחר באידיאליסטים אלא במוכשרים ביותר, שהאידיאה אינה מגבילתם, ואז יקבל הק' צורה של נציזם.

(8/4) בק' האגא' רוצים המעבידים למעט הצריכה של העובד, ולהרבות פריון עבודתו, שיהיה תמיד בספק אם יספיק. ומשובח ממנו האימפריאליסטים, שהמעבידים רוצים להרבות הצריכה של הפועל, ולהשוות פריון עבודתו לצריכה.

קטע ה

(8/9) הגדרים בורגני ופרוליטאריון כבר אין מספיקים לבאר ההיסטוריא, אלא: למעמד חרוצים ולמעמד נחשלים.

(8/6) חוק טבעי הוא שמעמד החרוצים ינצלו את מעמד הנחשלים, כמו דגים שבים שהחזק בולע את החלש. ואין הפרש אם החרוצים הם בורגנים או פקידי הממשלת הק', אלא השאלה היא כמה חירות וחדוות החיים הם משאירים להנחשלים.

מעמד החרוצים הם 10 אחוזים, ומעמד הנחשלים המונהגים מהם, הם תשעים אחוזים מהחברה.

(0/0) אין תקון לנחשלים, אלא אם כן הם יבחרו בעצמם (/8) את אותם החרוצים שימשלו עליהם. ואם אין בידיהם כח הזה, אז סופם להיות מנוצלים לבלי גבול ע"י החרוצים.

קטע ו

(13/1) מעמד החרוצים, דהיינו השליטים והמפקחים, סופם ליצור גלות מצרים על מעמד הנחשלים שהם העובדים, משום שהשליטים מקבצים לידם כל העודפים של העובדים, והם הלוקחים מהם חלק בראש, וכן מטעם טובת הצבור, לא יניחו לשום עובד להמלט מתחת ידיהם למדינה אחרת וישמרו עליהם כמו ישראל במצרים, שאין עבד יוצא מהם לחירות.

(13/2) מעמד החרוצים, בסופם, ימיתו כל הנכים והזקנים, שאוכלים ואינם עושים, או אפילו אם אוכלים יותר ממה שיוכלו לעבוד. כיון שהוא לרעת החברה: וסענטימענטים אין להם, כנודע.

(13/3) בשעה שהסוחרים והספסרים יתהפכו למחלקים יתהפכו הקונים למקבלי לצדקה מידיהם, וגורלם יחתך לפי חסדי המחלקים, או בשיעור היראה מפני המפקחים, אם יהיה להם ענין בזה.

(13/4) כיון שהבעלות והשליטה אינם זהות, למשל אניה השייך להמדינה, שכל אזרח יש לו בעלות עליה, עם כל זה אין לו דריסת הרגל שמה, אלא לפי רצונם של המנהלים השולטים עליה כמו כן אפילו אם תהיה ממשלת פרוליטאריון, לא תהיה להם שום עדיפות יותר בנכסי הממשלה ממה שיש להם עתה בנכסי הבורגנים. כי כל השליטה שבהם רק למנהלים, שהם הבורגנים של עתה, או הדומים להם.

(13/5) מדינה כזו, שק' שולטים על אנטי ק', מוכרח להמצא בידי אוליגרכיא בדיקטאטורא מוחלטת אשר כל אנשי המדינה יחשיבו כמו אפס, ויהיו נתונים בידיהם לעונשים אכזריים, כפי שרירת לבו של כל מנהל ומנהל. כי באֹפן אחר לא יבטיחו קיום צרכיהם של המדינה.

(13/6) במשטר כזה צריכה הממשלה לדאוג שלא תהיה בחירה דמואקראטית, מחמת שרוב צבור הם אנטי ק'.

(8/5) הק' האגא' אינו משחרר כלום את הפרוליט' ואדרבא במקום מעבידים בורגנים שהולכים בנוח עם העובדים יעמידו מעמד מנהלים ומפקחים שישעבד את הפרוליט' בכפיה בעונשים קשים ומרים והניצול והדיכוי יוכפלו עליהם, ולא יקל להם כלום מה שהניצול הוא לטובת המדינה, כי סוף סוף השמנת יקבלו המעבידים והמדכאים, ולעמלים יתנו הסערוויטקע. [32] ותחת זה נמצאים בפחד מוות תמידי או עונשים הגרועים ממות.

(8/8) במדינה כזו, שהק' ישלטו על אנטי ק', מוכרחים המנהלים לראות, שלא תהי' אפשרות לבני המדינה לגלות העול והדיכוי שלהם, כי אחר שכל העבודות תהיינה ברשותם, אז יגזרו על המדפיסים שלא ידפסו, ועל הנואמים שלא ידברו ולא יגלו שום ביקורת על מעשיהם, אלא שיהיו מחויבים לשקר ולחפות עליהם ולצייר גן עדן עלי אדמות. ולא תיוודע צרתם לעולם. ומכ"ש המיעוטים שלא ימצאו חן בעיני המנהלים משום איזה טעם שהוא יוכלו להעבירם מעולם בלי בושה ובלי יראה שיודע לחוץ. ומה יהיה עם יהודים שרוב בני העולם שונאים אותם?

(8/7) אמנם אמת גמור הוא שאי אפשר שתהיה חברה טובה ומושלמת אא"כ הרוב שבה הוא טוב כי ההנהלה מציירת טיב החברה, וההנהלה נבחרת מרוב צבור, ואם רובם רע, בהכרח גם ההנהלה היא רעה. כי רעים לא ישימו עליהם מושלים שיהיו למורת רוחם.

ואין להקשות מן הדעמוקראטיות המאדערניות כי המה בתחבולות שונות מרמים את צבור הבוחרים. וכשיתחכמו ויבינו העורמות שלהם, אז בטח יבחרו הרוב הנהלה כפי רוחם. ועיקר הערמה עומדת להם במה שמקדשים מתחילה אנשים בשם טוב, ומפרסמים אותם אם בחכמה אם בצדקות, ואז ההמונים מאמינים ובוחרים אותם. אבל שקר אינו מתקיים לעולם.

(0/0) ובזה נמצא הסבר להיטלעריזם. כי א' מפלאי הטבע הוא, מה קרה לגרמנים, שנחשבו מעמים בעלי ציביליאזאציה היותר נעלים, ופתאום ביום אחד נהפכו ונעשו עם פראי אדם, הגרוע ביותר מין עמים הפרימיטיבים, שכבר היו מעולם. ולא עוד; שהיטלר נבחר על פי רוב ובהאמור הוא פשוט מאד. כי באמת אין שום דעה לרוב הצבור, שסורן רע, אפילו בעמים הציבוליזירטע [33] ביותר. אלא שמרמים את רוב הצבור כנ"ל. ולפיכך אפילו שרוב הצבור הוא רע יכול להיות הנהגה טובה.

אבל אם בא אדם רע המוכשר לגלות את הרמאות שעושים המנהלים עם אנשים המפורסמים שהם יוצרים, ומראה אותם אנשים הראוים לבחירה לפי רוחם ורצונם, כמו שעשה היטלער (וכן לֵענִין וטראצקע [34]), אין שום פלא שמשליכים כל הרמאים ובוחרים במנהיגים רשעים לפי רוחם.

ולפיכך היה היטלער באמת נבחר דעמאקרטי שנתיחד בו רוב הצבור. ואח"ז הכניע וביער כל האנשים בעלי אידיאה ועשה בעמים כרצונו וכרצון העם.

וזהו כל החידוש כי מימות עולם עוד לא קרה שרוב הצבור ישלטו באיזו מדינה, אלא או האוטוקראטים, [35] שסוף סוף יש בהם איזה שיעור של מוסר. או אוליגרכיא, או דעמקרטים הרמאים כנ"ל. אבל רוב הצבור הפשוט לא שלטו אלא בימי היטלער ימ"ש.

ונוסף על זה הרים הרשעות כלפי עמים זרים. והרים טובת הכלל עד למסירת נפש. כי הבין נפש הסאדיסטים שאם נותנים להם מקום לפרוק את הסאדיזם, ישלמו בעד זה גם בנפשם.

קטע ז

(9/1) הק' האג' אין בכחו למנוע מלחמות. כי האומות החרוצים או בעלי חומר הגלם לא ירצו להשתוות ולהתחלק עם אומות העניות והנחשלות. וע"כ שוב אין לקוות על השלום אלא בכח השמירה מפני המלחמות דהיינו בהכנות כלי זיין, להשמר מפני הקנאה והשנאה של האומות העניות והנחשלות, ממש כמו היום.

(9/2) ולא עוד, אלא גם יתווספו מלחמות מחמת שינוי אידיאות למשל, טיטואיזם, ציוניזם.

(9/3) כבר דברתי וכתבתי מזה בתרצ"ג [36] וצווחתי ככרוכיא והזהרתי כי המלחמות של היום יחריבו העולם. ולא האמינו. אבל עתה אחר הפצצות האטומית והמימית אני חושב שהכל יאמינו לי אם לא נינצל ממלחמות יהי' קץ העולם.

קטע ח

(3/2) הק', אם היא צודקת כלפי כל אומה, היא צודקת כלפי כל האומות, כי איזה זכות ובעלות יש על חמר גלם של הארץ לאומה יחידה, יותר מלשאר. מי חקק חוק החזקה ומכ"ש שקנוהו בחרבות וכידונים. וכן למה תנצל אומה אחת את חברתה, אם דבר זה אינו צודק לכל יחיד. במלה אחת, כמו שצודק ביטול רכוש ליחיד, כן הוא צודק כלפי כל אומה. ורק אז יהיה שלום בארץ. ותמה על עצמך, אם החזקה וחוק הירושה (3/3) אינה מקנה זכות קנין ליחיד, למה יהיה מקנה לאומה שלמה, וכמו שחלוקה צודקת נוהגת ביחידי האומה, כן צריכה להיות חלוקה צודקת בין לאומי: בין החמר גלם, ובין אמצעי היצור ובין רכוש המצטבר לכל האומות בשוה בלי הפרש בין לבן לשחור, בין צביליזרטי [37] לפרימיטיבי. ממש כנוהג בין יחידים של אומה אחת.

(9/4) ובשום אופן אין לחלק בין יחידים, אומה אחת, או בין כל אומות העולם, וכל עוד שיהיה איזה (0/0) הפרש, לא יפסקו המלחמות.

(0/0) מק' אגאיסטי אין שום תקוה לק' בין לאומי. ואפילו אמעריקא תקבל משטר ק', וגם הודו וסין יקבלו (9/6) משטר ק'. אין עוד שום גורם שיכריח בני אמריקא להשוות רמות החיים שלהם עם בני אפריקא והודו הפראים והפרימיטיבים. וכאן לא יועילו כל התרופות של מרקס ולֵענִין, דהיינו לשסה את מעמד העני, שיגזלו את מעמד העשיר, כי מעמד העשיר כבר הכינו להם כלים לשמירה.

ואם לא יועיל, הרי כל הק' האג' לשוא ולריק, כי לא ימנעו מלחמות כל עיקר.

קטע ט

(7/1) עובדא היא שישראל שנואים מכל האומות אם מטעם דת אם מטעם גזע אם מטעם קאפעט' אם מטעם ק' אם מטעם קאסמאפאליטים וכו'.
(7/3) כי השנאה קודמת לכל הטעמים, אלא שכל אחד פותר שנאתו לפי הפסיכולוגיע שלו. ולא יועיל שום עצה לזה אלא להביא ק' אלטרואיסטי בין לאומי המוסרי בין כל הגויים. (7/2 כפול)

(12/1 ו 12/2) על ישראל מוטל לקבל הק' האלט' הבין לאומי תחילה לכל האומות ולהיות סמל להראות הטוב והיופי שבמשטר הזה. כי משום שהם סובלים ויסבלו מהעריצות שבמשטרים יותר מכל האומות. והם כמו הלב הניכוה תחילה לאברים. לפיכך מוכשרים יותר מכולם לקבל המשטר התקין תחילה.

(11/1) כל מציאותנו במדינת ישראל היא בסכנה. משום שלפי סדר הכלכלה הנוהגת, עוד יעבור זמן מרובה מאוד מטרם שכלכלתנו תהיה יציבה. ומועטים מאד שיוכלו לעמוד בנסיון להתענות בארצינו בשעה שיש להם עצה להגר לארצות אחרות העשירות. ולאט לאט יברחו מהסבל עד שלא ישאר מספר הראוי להקרא בשם מדינה, ויבלעו ח"ו בין הערבים.

ואם יקבלו המשטר הק' האל' הבין לאומי, מלבד שיתן להם סיפוק להיות אבנגארד [38] לגאולת העולם, שידעו שכדאי לסבול משום זה. אלא גם יוכלו לשלוט בנפשם להוריד רמת חייהם בעתו, ולעבוד הרבה, בשיעור שיבטיח כלכלה יציבה להמדינה.

(0/0) ואין צריך לומר הקיבוצים, שכל מציאותם שמה בנויה על אידיאלים, שמטבעו ללכת ולהתמעט בדורות יבואו, כי אידיאל אינו ניתן בירושה, ובלי ספק שהם יחרבו תחילה קודם לכל.

קטע י

(4/1) הדת הוא בסיס היחיד הבטוח להעלות הרמה המוסרית של החבר עד שכל אחד יעבוד לפי כחו ויקבל לפי צרכיו.

(4/2) בלתי מובן ...

(4/3) אם היית באי של פראים, אשר לא תוכל להציל חייהם, שלא ישמידו את עצמם באכזריות נוראה, זולת על ידי הדת, ההיית מפקפק בזה לסדר להם דת המספיק להציל מציאות האומה הזו שלא תשמד מן העולם.

ולגבי ק' אלטרואיסטי הכל פראים, ואין שום תחבולה להטיל משטר כזה על העולם זולת בדרך הדת, כי כפיה דתית נעשית רצון בבנים (4/7)
כמו שראינו בנסיון באומות שקבלו דת מחמת כפיה ואונס. מה שאין כן בכפיה ע"י חינוך ודעת הצבור שאינה ירושה לבנים, אלא הולכת ומתמעט. וא"כ תאמר מוטב שכל העולם ישמידו זה את זה ואל תטיל עליה גורם בטוח להובילם אל החיים ואל האושר. קשה להאמין שאיזה בר דעת יהסס בזה.

(4/6) כיון שאי אפשר חברה דעמאקרטית יציבה זולתי ע"י חברה שרובה טובה וישרה. מחמת שהנהגת החברה היא ע"י הרוב, אם טוב ואם רע, לפיכך אין לייסד משטר ק' אלטרואיסטי אא"כ רוב צבור מוכן לזה לדורות, ואין להבטיח זה כי אם ע"י דת (4/8). כי מטבע הדת הוא, שאע"פ שמתחילתו הוא באונס סופו הוא ברצון.

(0/0) הדת והאידיאה משלימים זה את זה, כי כמו שהאידיאה לא תוכלה להיות נחלת הרוב, כן האמונה שולטת ביותר על הרוב הפרימיטיבי שאינו מסוגל לאידיאה.

(4/4) מחמת תאוות הרכוש, וכן לעבוד פחות מחבירו ולקבל יותר מחבירו, אי אפשר לבנות ק' אלט' מטרם שמתפשט הק' האגאיסטי, אלא עתה, אחר שכבר שליש העולם קיבל את הק' האגא', אפשר בצירוף כח הדת לייסד ק' אלטרואיסטי.

(4/5) האדם לא יוכל להסתפק בצווים יבשים בלי שילוה אותם טעמים הגיוניים ההולכים ומחזקים המנהגים ההם. כלומר, שיטה פילוסופית. ולגבי דידן כבר מוכנת פילוסופיא שלמה על הרצון להשפיע, שהוא ק' אלטרואיסטי המספיק לאדם להגות בו כל ימיו ולהתחזק על ידו במעשי ההשפעה.

קטע יא

(3/4) הק' האג' סופו לקחת צורת נציזם לגמרי, אלא בתמונת נציונאל-קאמאניזם, שאין חילוף שם הזה מפריע אף לאחת מכל מעשים השטנים של היטלר. באֹפן שהרוסים יהיו ההערין פאלק [39] וכל העולם עבדים נרצעים להם בנוסח היטלר. (עי' 8/3) [40]

במשטר הבורגני, עיקר חמר הדלק להצלחה היא ההתחרות החופשי, שבעלי התעשיה והסוחרים ישחקו בה, ולזוכים נעים מאד ולבלתי זוכים גורלם מר מאד.

וביניהם הוא מעמד הפרולטריון, שאינו מקבל חלק במשחק הזה, אלא הוא כמו נייטראלי ביניהם, ואינו עולה ואינו יורד, אבל רמת חייו בטוחה, מחמת כח השביתה שיש בידיו.

(13/7) סוף סוף הן במשטר ק' והן במשטר בורגני הנחשלים אינם ראויים להנהגה, אע"פ שהם הרוב צבור, אלא שמוכרחים לבחור מנהיגים מן החרוצים, עכ"ז כיון שהם נבחרים על ידיהם יש להם תקווה שלא ינצלו אותם כל כך.

מה שאין במשטר הק' האג' שאין המנהלים נבחרים מפי רוב צבור, להיותם אנטי ק'. וכמו ברוסיא ושאר שאין לוח נבחרים אלא מק' בלבד, לפיכך גורלם מרה מאד כי אין לפרוליטריון שום נציג בהנהגה.

וכל האמור הוא לפי הכלל, שהפרולטריון הם אנטי קאמוניסטים מטבעם. כי הפרולטאריון אינם אידיאליסטן, והם רוב החברה הנחשלים, אשר לפי דעתם חלוקה "צודקת" פירושו שיתחלקו שוה בשוה עם החרוצים, אשר החרוצים לעולם לא ירצו בזה.

(0/0) דברי הם רק לפרוליטריון, דהיינו אל הנחשלים (14/1) שהם רוב החברה, כי לחרוצים והאינטליגענצ' הם ישאבו תמיד את השמנת הן במשטר ק' והן במשטר בורגני. ועל פי הסברא ייטב להם יותר, לחלק גדול מהם, במשטר ק', מפני שלא ייראו מפני בקורת. כנ"ל אות ...

רק לכם הפרולטאריון הנחשלים לכם יהיה גרוע בתכלית במשטר הק', כנ"ל.

אבל מעמד החרוצים יקבלו שם אחר, דהיינו מנהלים ומפקחים, ואז יהיה להם יותר טוב, כי יתפטרו מההתחרות המפיל חללים בבורגנים, ויקבלו שלהם בקביעות ובהרווחה.

ואין שום עצה ותחבולה אל הנחשלים שיצאו מפחד המלחמות והאבטלה והשפלות, אלא הק' האולטרואיסטי. לפיכך אין דברי מופנים לחרוצים והאינטליגענציע, כי בטח לא יקבלו דברי, אלא רק הפרוליטאריון והנחשלים הם יוכלו להבין אותי ואליהם אני מדבר. וגם לאותם החסים על הנחשלים ומשתתפים בצערם.

(14/2) (0/0) אחד מחירויות האדם הוא שלא יהיה קשור למקום אחד כמו הצומח שאינו רשאי לעזוב מקום יניקתו. לפיכך כל מדינה מחויבת להבטיח שלא תעכב על האזרחים לבא למדינה אחרת. ועם זה צריכים להבטיח, שכל מדינה לא תסגור שעריה מפני גרים ומהגרים. ועי' 13/1 [41]

(2/10) מטרם שרוב צבור מוכן להשפיע לזולתו אין לקבוע משטר ק' אולטרואיסטי.

(2/1) סוף הק' האלט' הוא להקיף את כל העולם ולכל העולם תהיה רמת חיים שוה. אמנם תהליך המעשי הוא לאט לאט, שכל אומה שרוב צבור שלה כבר נתחנך להשפעה לזולתו יכנסו בראש למסגרת הק' הבין לאומי.

וכל האומות, שכבר נכנסו במסגרת ק' בין לאומי יהיו להם רמות חיים שוים, באֹפן שהעודפים של אומה העשירה או החרוצה ישבחו רמת החיים של אומה הנחשלה או העניה בחמר גלם ובאמצעי יצור.

(2/2) הצורה הדתית של כל האומות צריכה לחייב בראשונה את חבריה את ההשפעה לזולתו בצורה (שחיי חברו קודמים לחייו) של "ואהבת לרעך כמוך" שלא יהנה מהחברה יותר מחבר הנחשל. וזהו דת כולל לכל האומות שיבואו במסגרת הק'. אבל חוץ מזה יכולה כל האומה ללכת בדתה היא ובמסורת שלה, ואין לאחת להתערב בחברתה.

(2/11) חוקי הדת השוה לכל העולם הם:

א.שיעבוד בשביל טובת בני האדם כפי יכלתו ויותר מיכלתו אם יהיה צורך עד שלא יהיה רעב וצמא בכל העולם.

ב.אע"פ שהוא עובד חרוץ לא יהנה מהחברה יותר ממי שהוא נחשל, באֹפן שיהיה רמת חיים שוה לכל נפש.

ג.עכ"ז אע"פ שיש דת יש להוסיף אותות כבוד ע"פ דת. שכל המהנה להחברה יותר יקבל אות כבוד חשוב ביותר.

ד.כל המעכב מלגלות מדת חריצותו לטובת החברה יענש לפי חוקי החברה.

ה.כל אחד ואחד מחויב להתאמץ על פי הדת להרים רמת חיים של העולם יותר ויותר באֹפן שכל באי עולם יהנו מחייהם ויהי' להם חדות החיים יותר ויותר.

ו.וכמו כן ברוחניות אלא ברוחניות לא כל אחד מחויב לעסוק בזה אלא אנשים מיוחדים לפי הצורך.

ז.יהיה כמו ב"ד עליון, וכל מי שירצה לתת חלק כושר עבודתו על חיים רוחניים מחויב לקבל רשות מב"ד הזה.

וכן לפרט יתר חוקים הנחוצים.

(2/3) כל הנכנס, יחיד או צבור, למסגרת הק' האלט' מחויב לשבע שבועת אמונים שיקיים כל זה, מטעם שה' צוה כן.

או עכ"פ יתחייב למסור לבניו שה' צווה כן. ומי שאומר שמספיק לו האידיאה, יש לקבלו ולנסותו אם אמת הוא. ואם הוא אמת, אפשר לקבלו. ועכ"פ יבטיח שלא ימסור לבניו מדרך הכפירה שלו, אלא ימסור אותם לחינוך המדינה.

ואם אינו רוצה לא זה ולא זה, אין לקבלו כלל. כי יקלקל את חביריו ויצא שכרו בהפסדו.

(2/4) תחילה יש לעשות מוסד קטן, שרוב צבור שבו יהיו מוכנים לעבוד כפי יכלתם ולקבל כפי צרכם מטעם דת. ויעבדו בחריצות כמו עובד בקבלנות. וכן יותר ממדת העבודה של 8 שעות. וכן יהיה בו כל הצורות של הנהגת מדינה שלמה. במלה אחת שכל הסדר של החברה הקטנה ההיא יהיה מספיק למסגרת בשביל כל אומות העולם כולם, בלי לגרוע ובלי להוסיף.

והמוסד הזה יהיה כעין נקודה מרכזית ההולכת ומתרחבת על עמים ומדינות עד סוף העולם. וכל הנכנס למסגרת ההיא יקבל עליו אותה הנהגה ואותה התכנית של המוסד באופן שכל העולם יהיה עם אחד לריוח והפסד ולתוצאות.

(2/5) המשפט הנסמך על הכח יבטל לגמרי מהמוסד הזה, אלא שכל הסתירות שתהיינה בין בני החברה תהיינה נפתרות בין הנוגעים בדבר בעצמו. וכל מי שינצל צדקת חבירו או חולשתו לטובת עצמו יגונה מדעת הצבור הכללי.

עכ"ז, יהיה ב"ד קבוע וישמש רק לברר את הספיקות שיבואו בין אדם לחבירו. אבל לא יהיה נסמך על שום כח. והמסרב לדעת ב"ד יגונה מדעת הצבור, ותו לא.

(2/6) ואין לפקפק אם זה מספיק, כי כן לא האמינו שאפשר לחנך ילדים בהסברה גרידא, אלא רק במקל חובלים. עד שהיום רוב הציביליזאציע קבלו על עצמם שלא להכות ילדים, והחינוך הזה מצליח יותר מבשיטה הקודמת.

כן אם ימצא איזה יוצא דופן בהחברה, אין להביאו לפני משפט הנסמך על כח. אלא ע"י הסברים וויכוחים ודעת הצבור, עד שיחזירו אותו למוטב.

ואם כל התחבולות לא יועילו לו אז יפרשו ממנו בני החברה כמו ממנודה, ואז לא יוכל לקלקל אחרים מהחברה.

(2/7) טוב לתקן ששום אדם לא יתבע צרכיו מהחברה, אלא שיהיו ממונים שיחזרו על הפתחים לחקור צרכי כל אחד והם ימציאו לו מעצמם.

באֹפן, שיהיה מחשבות כל אחד רק להשפיע לזולתו ולא יהיה נזקק לעולם לחשוב לצרכו עצמו.

(0/0) הבסיס על זה: כיון שאנו רואים שבמדת הצריכה אנו שוים לכל החי, וכן כל המעשים הבזוים שבעולם באים מן הצריכה. ולהיפך אנו רואים שכל המעשים המאושרים שבעולם באים ממדת ההשפעה לזולתו.

לפיכך יש לנו לקמץ ולדחות המחשבות של צריכה לעצמו ולמלאות מחשבתינו רק במחשבות של השפעה לזולתו. שזה יתכן באֹפן הנ"ל.

החופש של הפרט צריך להיות נשמר כל זמן שאינו מזיק להחברה

חוץ ממי שרוצה לעזוב את החברה וללכת לאחרת אין לעכבו בשום פנים שבעולם, אפילו שזה מזיק להחברה. וגם זה באֹפן שלא תהרס כל החברה.

קטע יב

תעמולה

(5/1) ג' יסודות הן להתפשטות הדת: א. סיפוק תשוקות. ב. הוכחות. ג. תעמולה.

א.סיפוק תשוקות: הוא כי בכל אדם אפילו בחפשי יש ניצוץ בלתי נודע, התובע התייחדות עם אלקים. וכשהוא מתעורר לפרקים מעורר בו תשוקה לדעת את האלקים או לכפור באלקים והיינו הך. ואם ימצא מי שיעורר בו סיפוק תשוקה זו, יסכים להכל.

יש להוסיף על זה ענין השארת הנפש ושכר לעולם הבא. וכן כבוד הפרט וכבוד האומה.

ב.הוכחות. שאין קיום לעולם זולתו, ומכ"ש בימי האטום ופצצת המיימן.

ג.תעמולה. לשכור אנשים להפיץ הדברים הנ"ל בין הצבור.

(6/1) הק' האג' הוא מוקדם לק' האלטרואיסטי, כי מאחר שיש לו שליטה בחיים לבטול הרכוש. אפשר לחנך שהביטול רכוש יהיה מחמת אהבת זולתו.

(5/2) יש למהר לשלב השני של הק', שהוא ק' אלטרואיסטי, מטעם כי החסרונות והשמוש בכח של הק' האג' מרחיקים את העולם מכל השיטה. ולפיכך הגיע הזמן להראות השלב הסופי של הק' האלטרואיסטי, שיש בה מכל הנועם ואין בו שום דופי. גם יש לחשוש מאד שלא יתעוררו מקודם המלחמה השלישית, כי פן יבולע כל הק' מן העולם.

במלה אחת אין מהלומה יותר קשה למשטר הרכושני, כמו צורת ק' מושלמת על דרך הנ"ל.

(0/0) כבר אנו עדי ראיה שמשטר הרכושני חזק הוא וגם הפרליטריון של המדינות הרכושניות ממאסים במשטר הק'. וכל זה מפני הכפיה והכח המחויבת בה, מטעם שליטת קבוץ של ק' על חברה אנטי ק'. לפיכך אין לצפות כלל שהמשטר מתבטל מאליו. ואדרבה להיפך הזמן פועל לטובתם, כי כל עוד משטר הק' יקיף העולם יתגלו הכפיה והשעבוד שבו שכל אדם בינוני ממאס בהם בתכלית.

כי כל אשר לאדם יתן בעד חרותו.

ועוד דבר. כיון שהק' אינו מתפשט בארצות הציביליזאציע אלא בארצות הפרימיטיביות יהיה נמצא בסופו של דבר חברת מדינות עשירות עם רמת חיים גבוה במשטר הרכושני, וחברות מדינות עניות עם רמת חיים נמוכה במשטר הק'.

ואז יחתך הדין על הק' ששום אדם בן חורין לא ירצה לשמוע ממנו וימאס אותו כמו שממאסים היום במשטר של עבדים מכורים לכל חייהם.

(5/2) להתפשטות ותעמולה

יש לזכור שכל היסורים וחבלי עוני והשחיטות וכו' אין להם תקון אלא בק' אלטרואיסטי, ואז לא יקשה לאדם לתת ולמסור נפשו עליו.

(7/1) היהדות צריכה לתת דבר חדש לגויים, ולזה המה מחכים משיבת ישראל לארץ, ואין זה בחכמות אחרות, כי בהם לא חידשנו מעולם ובהן אנו תמיד תלמידיהם. אלא המדובר הוא בחכמת הדת ובצדק ובשלום. שבזה רוב הגויים תלמידנו הם. וחכמה זו מיוחסת רק לנו.

(7, 11/1) כל הציונות סופו להתבטל, אם חלילה יתבטל שיבה זו. ומדינה זו עניה מאד, ותושביה עתידים לסבול הרבה שבלי ספק לאט לאט המה או בניהם עתידים לעקור מן הארץ ולא ישאר רק מספר מבוטל, שסופו להיטמע בין הערבים.

והעצה לזה רק הק' האלט' שמלבד מה שמאחד כל האומות להיות אחד שיסייעו זה לזה, הנה גם נותנת כח הסבלנות לכל אחד ואחד, והעיקר שהק' נותנת כח מרובה לעבודה באֹפן שפריון העבודה ישלים חסרון העניות.

(/4) אם יקבלו הדת אז יתכן לבנות ביהמ"ק[42] ולהחזיר כל הפאר העתיק, שזה ודאי היה מוכיח צדקת ישראל לכל הגוים על חזרתם לאדמתם. ואפילו על הערבים. משא"כ שיבה חילונית כיום, אינו עושה שום רושם על הגוים, ויש לחוש אם לא ימכרו עצמאות ישראל בשביל צרכיהם.

ואצ"ל על החזרת ירושלים.

ואפילו על הקאטאליקים[43] היה מטיל פחד.

קטע יג

ועד כאן בארתי שק' ואלט' היינו הך וכן אג' ואנטי ק' היינו הך. אמנם כל זה הוא שיטתי עצמי. אבל אם תשאל לראשי הק' עצמם, יכחישו זאת בפה מלא. ולהיפך, כי יאמרו שהם רחוקים מכל סנטימנטליות וממוסר הבורגני, אלא המה מבקשי הצדק בלבד, על דרך "שלי שלי ושלך שלך".

(וכל זה עלתה להם מפני החיבור שנתחברו עם הפרוליטאריון)

ולפיכך נסתכל על פני הדברים לפי תפישתם הם. ונבקר את הצדק הזה שהם מבקשים.

לפי התפתחות המשטרים של היום אותם הגדרים בורגני ופרוליטריון כבר אינם מספיקים לבאר ההיסטוריא. כי צריכים לגדרים יותר כוללים, וראוי לגדור אותם תחת השמות חרוצים (שבמשטר הב' הם הקאפיט', ובמשטר הק' וכו') ונחשלים.

כי כל חברה נחלקת על חרוצים ונחשלים, דהיינו כ-20 אחוזים יהיו חרוצים ו-80 אחוזים נחשלים. וחוק טבעי הוא שמעמד החרוצים ינצלו את מעמד הנחשלים, כמו דגים שבים שהחזק בולע את החלש. ואין הפרש בזה אם החרוצים הם בורגנים קאפיטאליסטים או שהם מנהלים ומפקחים ואינטליגנציע, סוף סוף אותם העשרים אחוזים החרוצים ישאבו תמיד השמנת, וישאירו להעמלים את מי החלב הכחושים. אלא השאלה היא, כמה הם מנצלים את הנחשלים. ואיזה מין חרוצים מנצלים יותר את הנחשלים אם מין הבורגנים, או מין המנהלים והמפקחים.

קטע יד

הבסיס של כל הביאור, הוא גילוי חומר הבריאה הרוחנית והגשמית שאינה אלא רצון לקבל, שהוא יש מאין. אבל מה שהחומר זה מקבל נמשך יש מיש.

ומכאן ידוע בבירור מה טוב ומה ה' דורש מאתנו, אינו אלא השואת הצורה. כי הגוף שלנו מטבע בריאתו אין לו אלא רצון לקבל, ולא להשפיע כלל. שהוא ההיפך מהבורא ית' שכולו להשפיע ולא לקבל כלל, כי ממי יקבל? ובשינוי צורה זו נפרדה הבריאה מן הבורא ית' ועל כן נצטוינו לעשות מעשים לעשות נ"ר ליוצרו בתורה ומצות וכן להשפיע לחברו, כדי לקבל צורת ההשפעה ונחזור ונתדבק בבורא ית' כמוקדם הבריאה.

ההבדלים ביני לשופנהואר:[44]

א.הוא תופס אותו לעצם כשהוא לעצמו, ואני תופס אותו לצורה ולנשוא. אמנם המהות הוא בלתי נודע, אבל יהיה מה שיהיה, הוא נמשך יש מיש.

ב.הוא תופס עצם הרצון, לשאיפה, ששום מטרה לא תוכל לשים לה קץ, אלא העפלה תמידית ודחיפה בלתי פוסקת. ואצלי הוא מוגבל לקבל דברים מסוימים ויש לו שביעה, דהיינו מגמה. אלא השגת המטרה מגדלת הרצון לקבל. ע"ד "יש לו מנה רוצה מאתים". [45] אבל מקודם לכן היה הרצון לקבל מוגבל בהשגת מנה בלבד, ולא רצה מאתים. באֹפן שהשאיפה התמידית הוא מקרה התרחבות שברצון, ואינו עצם הרצון לקבל.

ג.הוא אינו מחלק בין רצון להשפיע ובין רצון לקבל, ואצלי רק הרצון לקבל הוא עצם הבריה, משא"כ הרצון להשפיע שבו הוא אור אלקי, והוא בחינת בורא ולא נברא.

ד.הוא תופס הרצון עצמו לעצם, ומה שרוצה הוא מחשיב כמו צורה ומקרה בעצם. ואצלי הדגש הוא דוקא על הצורה של הרצון, דהיינו הרצון לקבל, אבל הנושא של צורת הרצון לקבל הוא מהות בלתי נודע.

א. [46]כיון שרואה ברצון את הנושא, הוא מוכרח להגדיר איזה רצון כולל בלי צורה, וע"כ בוחר את השאיפה הבלתי נפסקת לחומר, ומה שרוצה הוא הצורה.

אבל באמת אין כאן שאיפה בלתי פוסקת, אלא רצון המתגדל ומתגדל אחר המגמה, והוא צורה ומקרה ברצון.

א.לדידיה עצם, ולדידי צורה. [47]

ב.לדידיה שאיפה בלתי פוסקת, ולדידי מוגדל במגמה.

ג.לדידיה אין חילוק בין להשפיע ובין לקבל, ולדידי הרצון להשפיע היא ניצוץ בורא.

ד.לדידיה השאיפה היא חומר, ואיכות הקבלה היא צורה, ולדידי איכות הקבלה היא חומר הבריאה, והנושא לאיכות הוא בלתי מודע, ואיך שהוא, הוא יש מיש.

מנהיגים של הדור

ההמונים מטבעם להאמין למנהיג שאין לו שום מחשבות ואינטרעסים של עצמו אלא שהקדיש והפקיר כל פרטיותו בשביל תועלת הצבור, כי באמת כן צריך להיות. ואם המנהיג עושה רעה לאחד מהצבור מתוך אנטרעס פרטי הרי זה בוגד ושקרן וברגע שידעו זאת הצבור ירמסנו עד עפר.

אמנם יש לאדם ב' מיני אנטרעסים פרטים: הא' הוא אנטרעסים חומריים. הב' אנטרעסים נפשיים. ומאלו אנטרעסים הנפשיים אין לך מנהיג בעולם שלא יכשיל בשבילם את הצבור. למשל שהוא רחמן, ובשביל זה לא יבער את עושי הרע ולא יתריע עליהם. הרי שבשביל אנטרעס פרטי מחריב הצבור. או שמפחד מפני נקמות ואפי' נקמות הבורא ובשביל זה יסתייג עצמו ולא יעשה תיקונים הנצרכים.

באופן אם יבטל אנטרעסים חומרים עוד לא ירצה לבטל האנטרעסים האידאלים או הדתיים לתועלת הצבור אע"פ שהם רק הרגשים שלו הפרטיים, והצבור כולו אין להם עסק עמהם כי המה אינם מבחינים רק במלה ה"תועלת" לבד, כי אין להם דבר לו אידיאלי ביותר שיעמוד בפני התועלת.

מעשים קודמים לשכל

כמו ברצון ואהבה היגיעה אחר החפץ מוליד יקר ואהבה להחפץ, כן המעשים טובים מולידים אהבה לה' והאהבה מולידה דבקות והדבקות מוליד שכל ודעת.

ג' פוסטמאטים[1]

כאלו בן חורין, כאלו בן אלמות, כאלו אשעין. [2] והם רעגבליאטיבי לתכונה מעשיית (מוסר) לטוב הנעלה ביותר.

אמת ושקר

נודע שהמחשבה והחומר והרצון הם ב' מאדיפיקאיציעס [3] של ענין אחד: ונמצא שהעתקה הפסיכולוגיא מן הויה והעדר הפיזי הוא אמת ושקר, באופן שהאמת כמו הויה הוא תעזיס. והשקר כמו ההעדר הוא אנתיתעזיס ומבין שניהם נולד הסינתעזיס הנרצה.

[מעבר לעמוד חדש][4]

דעת היחיד דעת הצבור

כמו דעת יחיד הוא כמין מראה שבו מקובלים כל התמונות של המעשים התועלתיים עם המזיקים שהאדם מסתכל באותם הנסיונות ומברר לו הטובים התועלתיים ודוחה את המעשים שהזיקו לו (המכונה מוח הזכרון), כלמשל הסוחר מתחקה במוח הזכרון כל מיני סחורות שהפסיד בהם והסבות ועד"ז כל מיני הסחורות והסבות שהביאו רוחים והם מסתדרים במוחו כמין מראה של הנסיונות, שלאח"ז הולך ומברר את המועילים ודוחה המזיקים עד שנעשה סוחר טוב ומוצלח. ועד"ז כל אדם בנסיונות החיים שלו.

עד"ז יש להצבור מוח משותף ומוח הזכרון והמדמה משותף, ששם נחקקים כל המעשים שנעשו ביחס להצבור ולהכלל מכל אדם התועלתיים והמזיקים, וגם המה בוחרים את המעשים והעושים התועלתיים ומשתוקקים שיתמידו בהם כל העושים אותם, וכן נחקקים במוח ה"זכרון" והמדמה שלהם כל העושים והמעשים הרעים המזיקים להכלל, והם ממאסים אותם ומשתוקקים לתחבולות להפטר מהם.

לפיכך מהללים ומשבחים להעושים והמעשים התועלתיים כדי להניעם במעשים אלו יותר ויותר שמכאן נולדו ויצאו האידיאלים והאידילאסטיין וכל מדות טובות וחכמת המוסר.

ולהיפך יגנו מאד את העושים והמעשים המזיקים כדי למנוע ולהפטר מהם ומכאן נולדו כל מיני מדות רעות והחטאים ושפלות מין האדם.

באופן שהתפעלות דעת יחיד דומה לגמרי להתפעלות דעת הצבור. וזה וזה נערך רק בתועלת והזק בלבד.

הקלקול שבדעת הצבור

הקלקול שבדעת הצבור הוא כי הצבור אינו נערך לפי רוב מנין שבו אלא רק לפי רוב בנין, דהיינו רק התקיפים שבהם, ע"ד שאומרים שעשרים אנשים תופסים ההגה בכל מדינת פראנציא. [5] וע"פ רוב הם העשירים שבהם שהם רק עשרה אחוזים מהצבור. והם תמיד ההדיוטים שבעם (שזה ג"כ לפי דעת הצבור הנ"ל) כי הם המזיקים להציבור והם המנצלים אותם. וע"כ אין דעת הצבור שולט כלל בהעולם. אלא דעת מזיקים שולטים בהצבור באופן שאפילו האידיאלים שנתקדשו בעולם אינם אלא שדים ומלאכי חבלה ביחס רוב מנין של הצבור. ולא לבד הדת אלא גם משפט השלום הוא לטובת העשירים בלבד. ומכ"ש תורת המוסר והאידיאלים.

מקור הדעמאקראטיע והסאציאליזים

מכאן נולד רעיון הדעמאקראטיע שיחזיקו רוב מנין של הצבור את משפט השלום והמדיניות בידיהם הם. וכן הסאציאליזם שהפראלאטאראט יקח את גורלם בידיהם הם. שבקיצור הוא, שרוב מנין יעשו את דעת הצבור להבחין מה תועלת להם ומה הזק להם, ועפ"ז יהי' כל החוקים והאידיאלים.

הניגוד שנעשה בין הדעמאקרטיע והסאציליזם

הניגוד שנעשה בין הדעמאקרטיע והסאציליזם כפי הנראה ברוסיא, כי עשרה אחוזים שולטים שם בכל הצבור ובדיקטאטורע שלמה. הטעם פשוט. כי חלוקה צודקת צריכה לאידיאליסטען שזה לא נמצא ברוב מנינו של הצבור. וע"כ סופו ליפול: ואין תקנה לזה רק בדרך דת מלמעלה שיעשה כל הצבור לאידאליסטן.

[מעבר לעמוד חדש]

קאנטאקט עמו ית'

ההמונים מדמים לעצמם שמי שיש לו קאנטאקט [6] עמו ית' הוא אדם ... הטבע ושיש לפחוד לדבר עמו ומכ"ש להמצא בד' אמות שלו. כי כן טבע האדם שמפחד מכל דבר שמחוץ לטבע הבריאה והוא מפחד גם מדבר בלתי שכיח כמו רעם וחזיז קולות.

אמנם למעשה אינו כן, כי אדרבא כי אין דבר יותר טבעי מלהשיג מגע עם בוראו, כי הוא בעל הטבע, ובאמת יש לכל נברא מגע עם בוראו, כמ"ש "מלא כל הארץ כבודו", [7] אלא שאינו יודע ומרגיש זאת. והעובדו הזוכה לקאנטאקט עמו אינו ניתוסף לו רק הידיעה לבד, כמו האדם שיש לו אוצר בכיסו ואינו יודע ובא אחד והודיע לו מה שיש לו בכיסו אשר באמת עתה נתעשר. ועכ"ז אין כאן שום חדש לו ואין ממה להתרגש כי במציאות הממשי לא נתחדש דבר.

כן הזוכה לחביבות יתירה לדעת שהוא בן למקום אין לו שום שינוי משהו בהמציאות הממשי, אלא ידיעה מה שלא ידע מקודם לכן.

ולפיכך אדרבה גם האדם הזוכה נעשה מתוך כך טבעי ביותר. ופשטן ביותר ועני ביותר, עד שאפשר לומר שמטרם הזכיה היה אותו האדם וכן כל ההמון מחוץ להטבע הפשוטה. כי עתה הוא שוה ופשטן ומבין את כל האנשים ומעורב עמהם מאד ואין קרוב וטבעי לההמון ממנו, ויש רק לאהוב אותו לבד כי אין להם אח קרוב כמוהו.

[מעבר לעמוד חדש]

בנין עולם מחדש

עי' "דעת יחיד דעת ציבור" ו"הניגוד שבין סאציליזם אל דעמאקראטיע", עש"ה.

נתבאר שם, שעד עתה היה דעת הצבור נבנה ומתפתח לפי רוב בנינו של הצבור דהיינו התקיפין. וזה מקרוב שנתפתחו ההמונים ע"י דת, וע"י הסקולען, [8] וע"י רעבולוציעניען, וחפשו שיטת הדעמאקטראטיע והסאציליזם.

אכן לפי החוק הטבעי "עייר פרא אדם יוָלד",[9] והאדם הוא נצר מחיה רעה וקוף כשיטת דרוין או כחז"ל, שלאחר החטא ירד מין האדם לקופין כי "כולם בפני חוה כקוף בפני האדם", [10] אמנם לפי מעלת האדם המורכב מהכנה שכלית הלך ונתפתח ע"י המעשים והיסורין, וקבל דת ומדיניות ומשפט השלום עד שנסתדר להיות אדם מן הישוב. וכל התפתחות הזאת היה מונח כך על רוב בנינו של הישוב וההמונים מונהגים אחריהם כ"עולם גולם".

וכשהמונים פקחו עיניהם ליטול הגורל לידיהם עצמם, אשר בשביל זה היו מחויבים לבטל את כל התקונים והחוקים של התקיפין שהם הדת ומשפט השלום והמדיניות, אשר כל אלו היו רק לפי רוחם של התקיפים ולפי התפתחותם לטובתם עצמם.

נמצא שהם צריכים לבנות עולם מחדש, כלומר שהם דומים כמו אדם הקדמון הקוף הדארביני, כי לא עליהם עברו הנסיונות הללו שהביאו להם שיעור התפתחות הנוהג כהיום. שרשרת התפתחות על שכמוֹת התקיפים פעל בלבד ולא על ההמונים שהיו עד עתה קרקע בתולה.

ולפיכך נמצא העולם עתה במצב של חורבן גמור פרימיטיבי מאד במובן מדיני כבזמן אדם המערה ... עוד לא עברו עליהם אותם הנסיונות והמעשים שהביאו להתקיפין לקבל עליהם הדת והנימוס והמשפט השלום. באופן שאם נניח את העולם להתפתח לפי סדירו הטבעי, הרי העולם של היום מוכרח לתהליך כל היסורין והחורבנות שעברו על האדם הפרימיטיבי, עד שיכריחו אותם לקבל משפט מדיני קבוע ותועלתי.

והפרי הראשונה של החורבן בא עלינו בדמות הנאצים שסוף סוף הם רק תולדה ישרה מהדעמאקראטיע והסאציליזם, כלומר מהנהגה של רוב מנין אחר פריקת עול של הדת ונימוס ומשפט השלום.

נאציזם אינה תולדת גרמניא

ונתבאר שהעולם בטעות החושבים את הנאציזם לתולדת גרמניא בלבד, כי הוא תולדתה של הדעמאקרטיע והסאצליזם, שנשארו בלי דת ונימוס ומשפט השלום. וא"כ כל האומות שוים בזה ואין תקוה כלל שהנאצים יגוועו עם הנצחון של בעלי הברית, כי מחר יקבלו האנגלאזאקסין את הנאציזם, שהרי גם הם נמצאים בעולמם של דעמוקרטען ונאציסטען.

וזכור שגם הדעמאקראטען מוכרחים לכפור בדת ונימוס ומשפט השלום כמו המארקסיסטען, מפני שכל אלו המה משמשים נאמנים רק להתקיפין שבצבור ומניחים מכשולים תמיד להדעמאקראטען. או לרוב בנין[11] של הצבור.

אמת הוא שהוגי דעות בין הדעמוקראטען משגיחים בשבע עינים שלא יחריבו את הדת והנימוסים בפעם אחת כי יודעים הם שהעולם יחרב. אמנם בשיעור זה המה מפריעים גם ממשלת הרוב ואחר שהרוב יחכימו להבין אותם בודאי יבחרו במנהיגים אחרים בדומה להיטלר. כי הוא ממש בא כח מובהק מבטא את רוב מנינו של כל צבור, יהי' גרמני או אנגלו זאקסי או פולני.

העצה האחת

לא כהדעמאקראטיע האומרים לבטל את הדת והנימוס לאט לאט ולהתאים מדיניות חדשות באופן שלא יחריב העולם, כי ההמונים לא יחכו על ידם כנ"ל. אלא כמאמרם ז"ל, [12] אין סותרין ביהכנ"ס [13] מטרם שאפשר לבנות בהכנ"ס חדשה במקומה.

דהיינו שאסור לנו להניח את הרוב בנין[14] ליטול לידיהם את ההנהגה מטרם שנבנה דת ונימוס ומדיניות המתאים בשבילם, כי בינתים יחרוב העולם ולא יהי' עם מי לדבר.

[מעבר לעמוד חדש]

ניהיליזם

לא ניהיליזם [15] מוחלט אלא ניהיליזם הערכים (ע"ד ניטשע [16] לערכי נצרות) היינו לכל הערכים בסדרי הדת והמוסר וסדרי המדיניות המקובלים עד הנה בתפיסת האנושיות.

כי כל אלו הם פשרות בשיעורי האגאיזם היחיד או המדינה או העובד לה'.

ואני אומר שכל שיעור באגאיזם פסול ומזיק ואין סדר אחר אלא אלטראיסטי הן ביחיד, והן בצבור, והן בה'.

מאניזם מאטרעליסטי[17]

שהחומר הוא אבי הכל והמחשבה הוא פִּרְיָם של המעשים והתחושות וכמין מראה. ואין חירות רצון רק חירות מעשים. אכן לא ע"י עצמו כי מעשה רעה גוררת מעשה רעה, ודבר חירות המעשה מובנת ע"י שיסתכל (במראה המעשים הנק') בשכל של אחר ואז יש לו חרות לציית לו.

ולא יוכל לבחור מתוך (מראה שלו) שכלו עצמו, כי כל איש דרכו ישר בעיניו. ויש לו תמיד הסכמת שכלו.

מחוץ לעוה"ז

מחוץ לעוה"ז יש להבין ולחקור רק בדרך סוביקטיבי ופראגמעטי (מעשי) ובדרך הזה הרי זה מחקר של עוה"ז אע"פ שהוא מחוץ לו. כי הוא הוגה לפי שיעור המלובש בטבע עוה"ז, גם לפי שיעור התועלתי השמושי (פראגמעטי).

מהו מחוץ לעוה"ז?

רק השי"ת הוא מחויב המציאות שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו. ואותו לבדו אנו מבינים שהוא גם מחוץ לעוה"ז לא שום משהו אחר. בניגוד לפנתאיזים.

ועוה"ז הוא מונח אוביעקטיבי הניתן להבינו גם בבחינה אוביעקטיבית שעיקריהם הראשונים הם חלל וזמן.

ומחוץ לעוה"ז שהם א"ק ואבי"ע [18] ניתן להבין רק בדרך סוביעקטיבי מבלי לנגוע בהאביעקט אף משהו מהמשהו.

ומהות האביעקטין שאנו מגדירים בשמות באבי"ע הם לפי ההנחה כיון שהכל תופסים כן בלי יוצא מהכלל. (כלומר יחידי סגולה שבכל דור שהמה בכלל רבבות ומילוינען שהיו והעתידין לבא) א"כ יש לנו שם השגה אביעקטיבית. אע"פ שאינינו נוגעים באוביקטין כלום.

ומכאן יצאו לנו הד' עולמות שלמעלה מעוה"ז אע"פ שע"פ טבעם הם רק סוביעקטיביים ומתלבשים בטבעי העוה"ז בב' הדרכים: התפשטות ומחשבה, דהיינו פאראלעליזם פסיכוו-פיזי: כי כל עצם מוכר לנו ע"י ב' סדרים: תחילה פיזי, אח"כ פסיכי, והולכים תמיד יחד בארח פאראלעלי. [19]

ונודע שגם בעוה"ז יש רבים התופסים שיטת "אכספרס יוניזם" דהיינו רק לפי תפיסה סוביעקטיבית בלבד. אמנם אני מחזיק גם בשיטת "אימפרס יוניזם" לבאר מושגי עוה"ז בדרך אוביעקטיבי כמה שאפשר ללא תערובת מרובה של חזוק סוביעקטיבי.

[מעבר לעמוד חדש]

מהות הדת

מהות הדת מובנת רק בדרך פראגמעטי כמ"ש זיעמס: [20] מקורה של אמונה בצורך והאמת בה עד כמה שהיא מספקת צורך זה.

ויש אמנם ב' מיני צורכים: הא' צורך נפשי, שמאוס לו החיים עד להקאה, זולתה. הב' צורך פיזי, וצורך זה מתגלה בעיקר בסדרי חיי החברה, כמו בתורת המוסר והמדיניות. כמ"ש קנט, [21] האמונה בסיס לתורת המוסר ושומרת אותה.

ומובן מאליו שחכמי הדת לא יבואו רק מאותם שיש להם צורך נפשי כי הוא צריך לה גם מבחינה סוביעקטיבי, משא"כ לחלק הב' יגיע להם הסיפוק דהיינו האמת גם מבחי' סוביעקטיבי. ועכ"ז "מתוך שלא לשמה הוא בא לשמה". [22]

הצורך הוא קודם לסבה המחייבת לאמונה.

מנהיגי הציבור

אם לפ"ע יש ודאי לכל אחד טעם ורשות לבחור אם באקספריוניזם או באמפרסיוניזים. אמנם מחזיקי הרסן, אין להם רשות להנהיג הצבור זולת בדרך פאזיטיבי ופראגמעטי, דהיינו לפי שיטת האקספריוניזם. כי לא יוכל להזיק לצבור בשביל אינטרעס פרטי שלו, למשל לא יוכל להורות אמונה לצבור בשביל הבנת האימפרעסיוניזם של עצמו ובשביל זה יפסיד הנימוס והמוסר מהצבור. ואם אינו שולט על עצמו מוטב לו להתפטר. ולא להזיק לצבור עם האידאלים שלו.

תפיסת העולם

העולם נברא ע"י התפתחות בסבתיות ע"ד המאטריליזם ההסתורי [23] וע"פ הדיאלקטיקא [24] של הגל [25]. תעזיס ואנטיטעזיס וסינתעזיס.

אכן הוא תכליתית להרגש עם השי"ת מדצח"ם [26] עד לנבואה או לדעת ה'.

התענוג הוא הטעזיס, והיסורין הוא האנטיטעזיס והרגש מחוץ להעור הוא הסינטעזיס.

מהות הקלקולים ותיקונם הוא בדעת הצבור

כמו דעת היחיד הוא הבורר לו בין ההפסדים והרוחים ומעמידו על עסק המוצלח ביותר: כן דעת הצבור מברר בסדרי המדיניות ומעמידם על המוצלח ביותר, אכן יש רוב מנין ורוב בנין.

רוב מנין ורוב בנין

ועד עתה היו דעת רוב בנין (שהם התקיפין) עושים ומבררים את דעת הצבור כולו וע"כ כל המוסר והמשפט.

והדת שמשו להזיק לרוב המנין שהם 80% מהחברה.

הרוב מנין הוא פרימיטיוי כאדם הקדמוני

הרוב מנין הוא פרימיטיוי כאדם הקדמוני כי לא ניסה לו לשמש עם הסדרי משפט ודת ומוסר ששמשו עד הנה לא לו. אמנם ודאי שכל אלו לא הגיעו למצב ההוי זולת ע"י יסורין רבים בדרך הסבתיות ודיאלעקטי. אשר הרוב מנין לא שם לבו אליו כלל וממילא לא יוכל לתופשם.

הפעולה היותר מהירה הוא הדת

ובכדי להפעיל דעת הצבור מחדש בהרוב מנין באופן המועיל אין עצה מהירה זולת ע"י הדת. וע"י המיאוס של כל רצון לקבל במשהו וע"י הנעלה והיופי של הרצון להשפיע במדה מרובה.

וכל זה ע"י מעשים דוקא כי הגם שהפסיכופיזי המה פארלעלים עכ"ז הפיזי הוא קודם לפסיכי.

[מעבר לעמוד חדש]

הגעניאז

הגעניאז [27] הוא פרי הדור, שיש לו נטיה רבה להשפיע ואינו צריך לעצמו כלום. ובזה יש לו השואת הצורה עם השם ומתדבק בו מאליו, וממשיך ממנו חכמה ותענוג, ומשפיע להאנושיות.

והם מוחלקים לב' סוגים: או עובדים מדעתם, שפירושו להשפיע נ"ר ליוצרם ומשום מגמה זו משפיעים לאנושיות. או עובדים שלא מדעתם: דהיינו שאינם מרגישים ויודעים שדבקים בהשם, ודבקים בו שלא מדעת, והם משפיעים רק להאנושיות.

וע"פ יסוד הזה, אין קידמה לאנושיות רק להטביעם הרצון להשפיע, ויתרבה הגאונים בעולם.

טעלעאולוגיע[28]

טעלעאולוגיע מחויבת היא בקבלה, ע"פ שיטת אנטרופוצענטריות שהעולמות נבראו בשביל ישראל והם התכלית וכן שהשי"ת נמלך בנשמותיהם של צדיקים.

וכן מובא התכלית בהנבואה ו"מלאה הארץ דעה את השם" [29] ואין לך תכלית יותר מובהק.

הרמב"ם נוטה אחר שיטת דיסטעלעאולוגיע, ואומר שיש לו להשי"ת בהבריאה גם תכליתים אחרים זולת מין האדם, כי קשה לו להבין שהשי"ת ברא בריאה כ"כ גדולה עם מערכת הכוכבים שהפלאנעט שלנו בטל במציאותו כמו גרגיר חרדל, ויהי' כל זה רק לתכלית שלמות האדם?

התכלית מחויב לכל בר שכל והפועל בלי תכלית הוא חסר דעה, ולפי מעשיו הכרנוהו שברא העולם בדצח"ם, שהמדבר הוא בחיר היצירה להיותו מרגיש זולתו ומשפיעהו, ונוסף עליהם הנביא שמרגיש להשי"ת ומכירהו, שזה מובן לתענוג לו ית' ותכליתו בכל הבריאה הגדולה.

והקושי' של הגל, הרי יש בהכרח בריות בלי תכלית בהטבע כמו ריבויים שבפלנט שלנו וריבוי פלנטים לאין קץ אשר האדם אינו משמש עמהם כלל? התשובה היא, לפי החוק "שהבלתי מודע לא יסתיר את המודע" ו"אין לו לדיין רק מה שעיניו רואות". [30] ואולי יש דצח"ם בכל הפלאנעטען, ובכל פלאנעט: תכליתו המדבר. וכדומה מן הבלתי מודע. ואיך יסתור זה את המודע ומוכר בדרך הנבואה.

וזהו פשוט שתענוג להבורא לברוא אביעקט שיוכשר למשא ומתן עמו ולהחלפת הדעות וכדומה. וכן יש תענוג ממין בשאינו מינו ואנו סומכין לגמרי על הנבואה.

סיבתיות ובחירה

סיבתיות ובחירה הם "דרך יסורין, שנפרעין שלא מדעת", [31] ע"י החוקים הדיאלעקטיים. שכל הויה יש בתוכה גנוז ההעדר וקיום ההויה כל עוד שלא נגלה ההעדר שבה, וכשיתגלה ויתפתח האנטיתעזיס הוא מחריב את התעזיס, ומביא במקומה הויה היותר מושלמת מהראשונה, להיותה כוללת התיקון של האנטיתעזיס הקודמה. (כי כל העדר הוא קודם להויה) וע"כ מכונה הויה השניה בשם "סינתזיס", כלומר שהיא כוללת ונולדת משניהם, שהם הויה והעדרה שקודמו אל הויה זו החדשה. ועד"ז הולכת האמיתיות ומושלמת תמיד ע"י ה"דרך יסורין" שהם הויה והעדר, טעזיס ואנטיתעזיס, ומולידים תמיד סינתעזיס יותר אמיתיים עד שמגלה הסינתזה השלמה. אבל מהו השלמות?

ובמאטרעליזם הסתורית מתבאר הדרך יסורין הנ"ל רק על חפץ הכלכלי, שכל תעזיס פירושו משטר צודק לשעתו וכל אנתיתעזיס פי' חלוקה בלתי צודקת בהכלכלה, וכל סינתעזיס הוא משטר המיישב את האנתיזה שנתגלה ולא יותר, וע"כ גם בה גנוז ההעדר, וכשמתפתח ההעדר מחריב את הסינתזה ההיא ג"כ וחוזר חלילה, עד שיתגלה החלוקה הצודקת.

"והדרך תורה"

"והדרך תורה" [32] היא נתינת הגורל ליד הנדכאים שזהו ממהר את הקץ במדה שהנדכאים ישגיחו על הדבר. וזהו נק' "בחירה" כי מעתה הבחירה הוא בידי הנוגעים בדבר.

הרי ש"דרך יסורין" פעולה אוביעקטיבית, ו"דרך תורה" היא פעולה סוביעקטיבית והגורל בידי הנוגעים בדבר.

[מעבר לעמוד חדש]

העקרון: השפעה לזולתו, ההנהגה: משטר חובה:
למינימום חיים ומעשי מצוות לרמת חיים להחברה. התכלית והמטרה: דבקותו ית'. זהו לדעתי הסינתעזיס האחרון שאין ההעדר גנוז בתוכו עוד.

מעשים טובים ומצות

לוֹק [33] אמר אין דבר בהשכל שלא יהי' מקודם בהחושים. וכן שפינ' [34] אמר, שאינו רוצה הדבר בשביל שהוא טוב אלא שהוא טוב בשביל שאני רוצה הדבר. ויש להוסיף ע"ז שאין דבר בהחושים שלא יהי' קודם בהמעשים, באופן שהמעשים מולידים חושים וחושים מולידים ההבנה.

למשל שאי אפשר לחוש שיתענגו על ריבוי ההשפעה מטרם שישפיעו בפועל וכן אי אפשר להבין ולהשכיל חשיבותו הגדולה של ההשפעה מטרם שטועמים אותו בהחושים.

ועד"ז אי אפשר לטעום תענוג מדבקות מטרם שירבה מעשים טובים המסוגלים לזה דהיינו בשמירה גמורה של התנאי לעשות נ"ר לו, דהיינו להתענג על הנחת שגרם אליו ית' בעשית המצוה. ואחר הרגש התענוג הטוב במעשים אפשר להבין אותו בשיעור התענוג הזה. ואם ... לתענוג נצחי ותמידי מגרימת נ"ר אליו אז יזכה לדעת ...

ועי' לעיל שיש ב' מגמות בדת א' "שלא לשמה" שהוא תועלתיות לבד, דהיינו בכדי לבסס היטב המוסר לתועלת עצמו ונמצא בהשיגו מגמה זו כבר יש לו הסיפוק.

ויש מגמה ב' בהדת שהוא צורך נפשי להדבק בו. וזהו נק' "לשמה", והוא יכול ע"י מעשים לזכות להנ"ל. ו"מתוך שלא לשמה בא לשמה".

מגמת החיים

יש ג' דעות בספרים ובמחקר, או אידיאמניות, לזכות לדבקותו ית', או בכדי לזכות לקדמה ולפראגרעס, הנק' יוטיליטיליטיזם "תועלתיות"". או תענוג בשרי וחושני הנק' היידאניזם [35] או קיראניזם.

והנה שיטת היידינזם ולואי היתה אמת אבל הצרה הוא שהמכאובים מרובים על מעט תענוג החושים שאפשר להאדם להתענג בהם. ומלבד הפגם של יום המיתה.

ושיטת היוטיליטי להביא פרוגרעס וקדמה בעולם, יש כאן שאלה גדולה מי יזכה להפרעגרעס השלם ... אשר אני משלם תמורה מרובה כ"כ במכאובים ויסורין.

לפיכך נראה רק האיידאמאניות שהמגמה הוא לאשרו של האדם שע"י שכלול כל הכחות שבנפש זוכה לכבוד בחייו ולשם טוב לאחר מותו.

וקאנט לגלג על שיטה זו לבסס תורת המוסר על מגמה אגאיסטית והורה לעשות ע"מ שלק"פ. [36]

המדע המאדערני בחר לו יותר את היוטיליזם הנ"ל אלא רק לצורך הכלל. דהיינו להשפיע. וגם זה דומה לע"מ שלק"פ ומי ירצה זה? גם שאלה הנ"ל מה יביא כל הקידמה והפראעגרעס להדורות שבשביל זה
אעבוד בכ"כ יסורין כדי להשפיע זאת. עכ"פ יש לי הצדק לידע מהו הנרצה מהקידמה ומי יהנה מאותה הקידמה?

ומי פתי ישלם תמורה גדולה כ"כ ולא ידע מה ישפיע?

כל הצרה היא שהתענוג קצר ימים והיסורין באריכת ימים.

התכלית מהחיים

מכל האמור תמצא שמגמת החיים הוא לזכות לדבקותו מטעם תועלת השי"ת לבדו בקפדנות. או לזכות את הרבים שיגיעו לדביקותו ית'.

ב' שעבודים בעולם[37]

ב' שעבודים בעולם, או שעבוד הבורא או שעבוד לבריותיו ואחת מהם מוכרח, כי אפילו מלך ונשיא עובד הבריות בהכרח. ואין אמנם טעם בן חורין גמור אלא המשועבד להבורא לבדו ולא לשום בריה בעולם.

השעבוד מוכרח: כי המקבל מגונה ובהמיות היא. ולהשפיע – יש שאלה למי?

קטע א

קומוניזם פראגמעטי

קבלת הדת של "ואהבת לרעך". פשוטו כמשמעו.

חלוקה צודקת של הרוחים שכל אחד יעבוד כפי כשרונותיו – ויקבל כפי צרכו.

הרכוש מקוים, רק הבעלים אסור לו לקבל מרוחים יותר מכפי צרכיו.

סוג א' של הרכושנים יהי' עם פקוח צבור, סוג ב' בנאמנות עצמו או ע"י פנקסים.

המובטלים יקבלו צרכיהם בשוה עם העסוקים.

החיים בדרך קאמוניע יקבלו אותם הסכומים כהעובדים הבעלי בתים, ואת הריוח שירויחו ע"י חיי השותפות יעשו מהם רכוש צבורי בשייכות פרטי לאותו הקיבוץ.

השתדלות לבנות חיי קאמוניע גם לפועלים בעיירות.

המעלות

העובדים ומכ"ש המפחדים מפני ביטול עבודה ודאי יקבלו עליהם הדת – שישיגו בטחון בחייהם.

סוג רכושנים אידיאליים יקבלו ג"כ הדת.

ע"י הטפה על בסיס דתי יש לבסס דעת הצבור אשר המקבל יתר מצרכיו הוא דומה להורגי נפשות, באשר בשבילו יוכרח העולם להמשך ברציחות ובנימוסי היטלער ובמלחמות נוראות, ועי"ז יעשו נפשות רבות לקומיוניזם.

ע"י דוחק של חוזים ושביתות אפשר למרר חייהם של הרכושנים שיקבלו עליהם את הדת, מתוך שאינו נוגעים ברכושם רק ברוחים.

מתוך שהדת יהי' בין לאומי אפשר לקנות ע"י כסף וע"י השפעה דתית את לב השע'כין הערבים, שיקבלו הדת בשותפות עמנו לאגודה אחת ויעשו נפשות בין העובדים והרכושנים הערבים.

מזה יצמח טובה לציונות, כי מאחר שיקבלו הדת שמחייב: אהבה והשפעה לכל האנושיות יחד במדה אחת א"כ לא ייצרו עינם על גזל הארץ, כי יבינו שהארץ לה' הוא.

רמת החיים של הערבים, יהי' שוה עם רמת החיים של היהודים, וזה יהיה בקשיש גדול לעשיית נפשות ביניהם.

קטע ב

דעת יחיד ודעת הצבור

כמו שיש דעת היחיד שהוא כח השיפוט שלו ששם נעתקים כל המעשים המועילים והמזיקים וכמו שמסתכל במראה הולך ובוחר המועילים ודוחה המזיקים. כן יש שכל משותף לכל הצבור ששמה נעתקים המועילים להחברה עם המזיקים, ודעת הצבור מברר להמועילים להם ומהללים לעושיהם, ולהיפך הם מגנים לעושיהם שמכאן נולדים אידיאליסטען ומנהיגים וחוקים וגעשמאקען [2] וכו'.

הקלקול שבדעת הצבור: רוב בנין

עד היום היה כח ההנהגה וכח השיפוט רק להתקיפין שהם רוב בנין, כמ"ש שכ' אנשים מנהיגים לכל פראנקרייך [3] והם העושים דעת הצבור. והמשפט והמוסר והדת סדרו להם לתועלתם. ולפי שהם המנצלים לרוב מנין של הצבור נמצאים כל אלו הדת והמשפט והמוסר רק מזיקים להצבור. כלומר לרוב מנין.

ויש לזכור שהמשטר הנוכחי של רוב בנין היה מספיק לגמרי עד היום. מפני שלהמונים לא הי' כח השיפוט כלל, וכל החורבנות שקדמו להסדר המדיני של היום הי' רק בין התקיפין לבד.

אמנם לא בדור אחד השיגו הסדר של היום אלא על חורבנות נוראים, עד שהשכילו את הדת והמוסר והמשפט שהביא סדר לעולם.

בנין החדש

ובדורות אחרונים ע"י הצוואנג שמללע [4] וע"י הדעמאקטראטיע והסאציליזם התחילו ההמונים לפקוח עיניהם ולקבל הנהלת חברה לידי עצמם לרוב מנין. וכיון שכן מצאו הדת והנימוס והמשטר והמשפט שלום שכל זה הוא לרעתם כי כן הוא האמת כנ"ל כי הם משמשין לרוב בנין לעשרה פ"ס [5] של הצבור ולכולם מזיקים.

וע"כ נולדו לנו ב' תמונות במשטר ההמונים.

·או כנאציסטען שפרקו עול מהדת והנימוס ומשפט ועושים כמעשה אדם הפרימיטיבי שקדמו לסדרי החיים של רוב בנין.

·או כהסאוויעטין שעשרה אחוזים מהצבור שולטים בדיקטאטורע על כל הצבור. וזה אי אפשר להמשך זמן רב. לפי הדיאלעקטיזם ההיסטורי.

"ואם יתבטל הנימוס ח"ו ימחו אויבי ישראל [6] כולם" בקיצור אנו חוזרים בהכרח ובהחלט אל אדם היער. עד שגם (ההמונים) הרוב מנין ילמדו הדיאלעקטיקא על בשרם ועצמותיהם הם (כמלפנים הרוב בנין) ואז יסכימו על סדר.

ומכאן שהנאציזם אינו פאטענט גרמני

אם נזכור שההמונים אינם אידיאליסטען – אין עצה רק הדת שממנה נאצל כטבעי, הנימוס והצדק. אבל עתה ישמשו הרוב מנין. והכיצד? אין זה אלא הדת של השפעה.

העקרון השפעה לזולתו, ההנהגה: חובה למינימום, ומצוה לרמת חיים.

המטרה: דבקות ה'.

נאציזם הוא פרי הסאציליזם

כי אידיאליזסטען מועטים הם והנושאים האמיתים הפועלים ואכרים הם אגאיזטען. ובכל אומה אם יעמוד איזה דרשן כהיטלער שסאצליזם לאומי יותר נוח ומועיל להם מאינטערנאציעלי למה לא ישמעו לו?

א.אם הי' הנאציזם וחורבנם מושכל באיזה שנים מקודם והיו איזה חכמים מטכסים עצה להצילם ע"י דת אדוק שיספיק להגנה. האם הי' אסור מטעם שקר?

ב.אם לאחר המלחמה יבואו האומות לכלל הבנה שמוכרחין לפזר דוקא לישראל לד' רוחות ולגרשינו מארצינו ובא אחד והטביע הדת מחדש (כדי לעמוד במס"נ) [7] בינינו ובין האומות ועי"ז יסכימו להיפך שגם בני חו"ל יבואו להארץ. האם הי' זה איסור?

ג.אם יתגברו ח"ו הנאצים וימשלו על העולם וירצו לאבד שארית יעקב, אם מותר להטביע הדת בכל האומות כדי להציל האומה?

פרגמאטיזם

מקורה של האמונה בצורך, והאמת בה עד כמה שמספקת להצורך הזה (זיעמס). [8] הרי שהצורך הוא סיבת האמונה והספקת הצורך היא אמיתיותה.

ב' צורכים:

הא' – צורך חומרי, שהוא לביסוס חיי החברה. והיא אמיתיותה.

הב' – צורך נפשי שמאוס לו החיים זולתה. וזהו לשמה.

וכמובן שחכמי הדת באים מצורך נפשי. אבל "משלש"מ [9] בא לשמה".

עי' ב- אמת פראגמטי. [10]

מגמת החיים

א.להביא פרוגרעס ואושר להחברה והוא מהמדע המאדרני.

ב.שע"י שכלול כל הכחות שבנפש יזכה לכבוד בחייו ושם טוב לאחר מותו, וע"ז מלגלג קאנט שהיא אגואיזם. והורה רק שללק"פ. [11]

ויש להבין אם לא כדאי לחיות בשביל עצמי תאמר שכדאי לחיות בשביל אלף כמוני או מיליארד:

ומכאן שהמגמה היא לתועלת הבורא. או לפרטיותו עצמו או לכל העולם שיזכו לדבקותו ית'.

אמת ושקר

אמת ושקר הוא העתקה פסיכיס מן הויה והעדר שהם תעזיס ואנטיטעזיס, שמתוכם נצמח "אמת לשעתו" שהוא סינתעזיס. וזהו אמת פראגמטי ונמשך זה עד שיתגלה "אמת מוחלט", שאין במצפוניו שקר.

משל ד' (עי' לעיל) [12] אם הי' בזמן האדם הקדמוני הפרימיטיב שהיו גוזלים ורוצחים איש לחבירו כחית היער אם הי' מתיר להנהיג ביניהם משטר דתי?

משל ה' (עי' לעיל)
בקטנותי לא רציתי לקרות ראמאנים בכדי לא לעסוק בשקרים, ולא קריתי רק הסטאריע.[13] וכשגדלתי והבנתי התועלת שבהם שהם מפתחים הדמיון אז נעשו לי לאמת.

הצורך

מבחי' לשמה הוא צורך נפשי. ויש להודות כי מועטים הם (ע"ד שאמרו "ראה צדיקים וכו' ושתלן בכל דור") [14] שיהי' להם תביעה מלידה. אמנם ישנם כזה שמואסים בחיי חומר ואם לא ישיגו מטרת הדביקות הי' מאבדין עצמם.

העקרון הדתי, מתוך שלל"ש בא לשמה

והכין ההשגחה הנהגת הבריות בדרך אגאיסטי שבהכרח תביאה לחורבן העולם אם לא יקבלו הדת להשפיע. וע"כ יש בה צורך פראגמעטי. ומתוכה בא לשמה.

מהו צורך נפשי

כמו שלעור לא יושג צבעים ולסריס אהבת המין כן החסר הצורך נפשי א"א לצייר לו הצורך הזה. אמנם צורך מחויב הוא.

מעשה מצות

מעשה מצות מסוגלים לעשות לו צורך נפשי.

מוסריות נימוס

מוסריות נימוס פירושה, מדות טובות שלעמל"פ, [15] וללא הכרח חיצוני, רק שמבוסס על אולטרואיסם והרגש אחריות כלפי החברה האנושיות. מושג ע"י חינוך.

אמנם החינוך צריך לדעת הצבור שיפרנס ויקיים ויעמידו אחר יציאתו מרשות החינוך.

ודעת הצבור אינו נמשך מחינוך אלא רק מתועלת הצבור.

ותועלת הצבור נערך רק בפי המדינה הפרטית של אותו הצבור שבהכרח הוא בסתירה לעמים ומדינות אחרות – ואיך יועיל ע"ז חינוך. והראיה כי עוד לא נברא הנימוס ואפי' הדת שיספיק "לבין לאומיות" כי הרציחה והגזילה וכו' שולט בכל חמתם. בלי שום נימוס כל שהוא ואדרבה הרוצח הגדול פטריאט ומנומס יחשב וכהיום לנימוס בין לאומי צריכים.

לאגאיזם צבורי אין תקנה רק דת

לאגאיזם צבורי אין תקנה רק דת כי החינוך שאינו מבוסס על כלום בנקל יוכל איזה רשע ערום להחריבו, והראיה, גרמניא. ואילו קרה היטלר לגרמניא דתית לא הי' עושה כלום.

האגאיזם הטבעי

האגאיזם הטבעי לא תשבור בדברים מלאכותיים כגון חינוך ודעת הצבור. ואין תקנה לזה רק דת שהוא טבעי.

תועלתיות כפול

דת ההשפעה מביאה תועלת הן לגוף והן לרוח וע"כ מוכרח ומוסכם מכל השיטות שבעולם, עי' להלן באורך.

מאטיוו פאוור[16]

ב' בחי' בו: או כח המושך וויז-א-פראנטא, או כח הכפיה וויז-א-טרגא. [17]

ואיך יועיל החינוך בעת שיוצא בן חורין לעצמו, ואין לו שום מאטיוו פאוור על החובות שנתחנך שהרי אין בהם כח מושך ונעדר גם מכח הכפיה.

השארת הנפש

הוא מובן מאליו בהיותה חלק אלקי ממעל. אמנם אינה באה בחכמת הקבלה, כי שום עצם אינו בא בהשגה. אכן הנפש מתגלית להאדם הנושא אותה רק ע"י פעולות, ופעולותיה הוא רק השגותיו ית' בלבד.

ומכאן מובן שהפתגם "דע את עצמך ותכיר כל" הוא מ... פילוסופי כי בקבלה צריכין לומר להיפך, "דע הכל ו... תשיג את עצמך". שאין עצם נפש מושג כלל רק פעולות בלבד שהם השגות שמותיו ית'. דהיינו רק סוביעקטיבי.

ה' חושים

סגולת מעשי המצות הוא כמו בגשמיות שהמעשים מגירים החושים, וכשנשאר ... החושים במח הזכרון נעשים שם לדימוים של מועיל ומזיק ורכוש, וכשהשכל או הרצון או שומר הג... מסתכל בהמראה של הזכרון, הולך ומברר את הדימוים ומקרב האמיתיות דהיינו המועיל או הרכוש ודוחה הכזבים שהם המזיקים. ולפי בהירות הבירור יגדל השכלת האדם. ואם במאתימאטיקע ירגיל לה דימוים מועילים בבהירות ואמיתיות. וגם בחסכון זמן כי אלה יועילו לו בבחי' רכוש קיים. וכן בניגון או ברפואה ותכונה.

ועד"ז סגולת מעשים רוחניים ש... המצוות שהם מגירים החושים האדם הרוחניים. וכאן יש ב' מיני חושים או רשר"ד [18] רג... וכן חג"ת נ"ה [19] גופנים: כי התמדת המעשים טובים מ... בהעובד רוח "אהבה", ובהצטברה לשיעור חשוב מ... בו חוש ה"יראה" שלא לחטא ולאבד האהבה, וכשבט... בעצמו שיש לו חוש אהבה ויראה נולד בו חוש התפא... על חבריו שלא זכו לזה (וזהו רכוש). ואחר ג' חושים ה... נולד בו ה"נצח" כגבור מושל ברוחו, ולפי כל הרגשי ד' החושים אלו נולד לו "הוד" שמודה במציאות השי"ת.

ובכל מצוה שמוסיף מתרבה בו ה' חושים תתאין הנ"ל וטעמי מצות. וכשמתקבצים לשיעור הנרצה נולדים בו ה' חושים עליונים רשר"ד לראות כבודו ממש ולשמוע קול ה' ולהריח ביראתו ולדבר
לפני' ית'.

וכשזוכה יותר נשאר בזכרונו דימוים מהתפעלות ה' חושים תתאין וה' חושים עלאין, שכמו במראה השכל מסתכל בהתפעלויות אלו ומברר המועילים והר... ודוחה המזיקים, ולפי בהירות הבירורים יגדל דעת ה'.

לוקסוס, ורכוש מצטבר

כמו בגשמיות כן במושכלות ... בחכמות חיצוניות יהי' חכמת הכלכלה ... ורפואה בחי' בירורים של המועילים לרמת החיים לש... ללוקסוס, שהוא דרגה א' של רכוש. ודרגה ב' הוא רכוש מצטבר שאינו עומד לשימוש כמו העשירות: והוא חכמת המאטע... ותכונה וניגון.

ועד"ז ברוחניות הבירורים העומדים לשימוש ... הם לרמת חיים רוחניים ורכוש בלתי מצטבר.

ויש בירורים גבוהים שאינם משמשים לרמת חיים, רק לבח' רכוש מצטבר ולבחי' קנין חשוב כמו העשירות והתכונה והפילוסופיע.

אבל אלו ואלו באים מדימוים רוחנים שקבל פעם בהחושים. שברירת המועיל או לו או לאחרים נק' דעת ה'. ודע שבחכמת הקבלה יש ג"כ ב' מיני רכוש הנ"ל.

פאראלעטיזם פסיחוופיזי

שתי דרכי הופעה של מהות אחת. כמו הרעם והברק. וזה סוד "מע"ט [20] ותורה". אמנם האדם מרגיש תחילה את ההסבר הפסיכי ואח"כ הפיזי. כמו באהבה שהמקבל מתנה מרגיש תחילה בשכלו שהנותן אוהב אותו ואח"כ נזרמים ומתפשטים בו ניצוצי אהבה ... ראש מגלה הוא פסיכי ובתוך הוא התלבש...

מקור כל הטעותים שבעולם

מקור כל הטעותים שבעולם: אידיאה: פירושה שלוקחים איזה מושג או דימוי שהיה פעם מלובש בגוף ומציגים אותו כאוביעקט מופשט כמו שלא הי' פעם בגוף, כלומר שמשבחין אותה או מגנים לה לפי הערכה המופשטת הזאת.

והצרה הוא, כי המושג אחר שנתפשט מהגוף כבר נאבד לו בדרכו חלקים חשובים ממשמעותו הראשונה שבעת התלבשותו הגוף. והדנים אותו לפי המשמעות הנשאר בו מחויבים לטעות בהכרח.

למשל. האמת והשקר בעת שפעלו בגוף אנחנו משבחים האמת לפי רוב תועלתו להיחיד או לה...

ואנחנו מגנים השקר לפי רוב הזיקו להכלל ופרט. אמנם אחר שנתפשטו האמת ושקר מהגופין ונעשו מושגים מופשטים כבר נאבד מהם עיקר משמעו... וקנו קדושה או טומאה בצורתם המופשטת, ולפי... אפשר להמעריך לשבח את האמת גם בעת שהוא מזיק גדול להכלל או פרט, וכן לגנות ... את השקר גם בעת שמביא תועלת היותר גדול להפרט או להצבור. וזהו טעות מר המזיק לב... ואין אדם חפשי לשאול לעצמו מי קדש האמת הזה? או ... טימא ואוסר השקר הזה?

תועלתיות, למעשה הכל מודים בה

כי החולקים הוא ... שיש להם תועלת נפ... ונימוסי מוסרי שלפעמים בסתירה לתועלתיות גופנית. אמנם ביסוד הרי המוסר והדת ג"כ תועלת ... הכל אלא אושר רוחני ומהו הנ"מ. [21]

ואין שוטה שיעמול עצמו בלי תועלת לא לגוף ולא לרוח.

תועלתיות הכפול

ולפי"ז מוכרח תורת ההשפעה לזולתו מכל דרי עוה"ז יח... שהרי בה תועלתיות גופני וגם נפשי לפי חכמת הקבלה.

תסביך מעורפל שיש לפתרו אחת לאחת בזה אחר זה

עיקר הקושי, הוא שיש כאן סב... מסובך של כמה ספיקות המשתלבים זו בזו:

הא' – אפי' שלא לקחת בחשבון את האמיתיות יש שאלה אם הוא תועלתי בהחלט?

הב' – אפי' אם הוא תועלתי אם אפשר לקיימו בפועל?

הג' – מי המה האנשים שיוכשרו לאימון הדור בדבר גבוה כזאת?

הד' – אולי יביא הפעולה הזו בזיון וצחוק מהצבור?

ידיעה

ידיעה היא בא' מג' דרכים; או מבחי' אמפירי שהוא מתוך הסתכלות חושנית (מנסיונות ממש); או "הסתורית", שמתוך תעודות ומסמכים; או מתימטית שמתוך צירופי מספר גודל ותבנית. (ע"י ידיעה) – ...

וחכמת הקבלה מאושרת מכל הג' דרכים הנ"ל.

וכן יש דרך ד' לידיעה שהוא מתוך הקשים פילוסיפיים או בדרך דעדוקטיבי או אינדעקטובי, שפירושו מהכלל אל פרטיו או מהפרט על הכלל. וזהו איסור חמור בחכמת הקבלה. כי כל מה שלא נשיג לא נדע... [22]

קטע א[1]

הביאור שגם עתה אנו משפיעים ולא ומקבלים הן ממה שאין נוטלים את העודף שאנו מייצרים אלי קבר.

2ומטעם שאם היגיעה של יום מקבל תענוג של חצי יום נק' זה השפעה. ומתוך שכללות התענוג ממועט מאד מהיגיעה שאדם מתייגעים נמצאים כולנו רק משפיעים ולא מקבלים – וזה חשבון מטאמתי.

3הביאור שאנו מתייגעים היום מחמת שעבוד החברה לכה"פ 14 שעות ביום עם צער ומכאובים – שהרי כל מנהגינו באים מהשעבוד לצבור.

...הביאור שאם נשתמש ב"ממשלת הארץ" אפשר להחיש ה"דור האחרון" גם בדורינו זה.

4דבר זה של ההתחרות מתוך היחידיות בהשפעה לזולתו איננה פענטאזיע מופשטת, שהרי משתמשים בה בהחיים המעשיים כגון המפזרים כל רכושם או רובם לצרכי רבים, או חברי המפלגות האידיאליסטים ביותר שמפקירים ומאבדים את חייהם לטובת הכלל וכדומה.

[מעבר לעמוד חדש]

משל למה"ד, [2] לעשיר שהיה לו אב זקן ולא הי' רוצה לפרנסו. הביאוהו להבהמ"ש ויצא הפס"ד שיפרנסו על שלחנו בכבוד לא פחות משהו ממה שמאכיל את ב"ב, ואם לאו יענש בעונש חמור.

וכמובן שלקחו לביתו והוכרח לפרנס אותו בכל טוב אלא לבו היה מלא צער. טען אליו הזקן, בין כך ובין כך אתה נותן לי כל מעדני עולם שעל שלחניך ומה איכפת לך ומה תוכל להפסיד אם תהיה לך גם הכונה הטובה המקובל על דעת כל אדם הגון, לשמוח על אשר יש לך הזדמנות לכבד את אביך אשר פזר עליך כל כחו ועשאך לאיש עם מעמד מכובד בין הבריות, ולמה תתעקש בפנימיות לבך עד להצטער. האם תוכל לפטור את עצמך משהו מחמת זה.

כן הדבר ההוא.
כי סוף סוף אנו משפיעים להחברה ורק החברה מרוַחת מחיינו כי כל איש כקטן כגדול מוסיף אצור ומעשיר את קופת החברה.

והאדם עצמו כשישקול את הצער והתענוג שמקבל יהוה דיעפיציט [3] גדול, וא"כ אתה משפיע לזולתך אלא שהוא בכאב לב וביסורין גדולים ומרים, ומה איכפת לך הכונה הטובה.

קטע ב[4]

·כל אדם מהם ממלא את תפקידו בשרות הצבור באופן המצויין ביותר ואע"פ שאין רואה אותו, כי דעת הקהל לוחץ על כל אדם אפי' בסתר עד שמרגיש המשהו אונאה שהוא מאנה את החברה לשגגתו כמו הורג נפש בשגגה.

·כל מדינה נחלקת לחברות אשר מספר מסוים של אנשים עם אמצעים המוכשרים לספק לעצמם את הספקתם בכל צרכם מתחברים לחברה אחת.

·כל חברה יש לה תקציב שעות עבודה בהתאם לפי תנאי המקום שנמצאים בה, אשר תקציב הזה מתמלא מחציתו משעות חובה דהיינו שכל חבר מתחייב לעבוד מספר שעות לפי כחו ומחציתו השני משעות נדבה.

·אדם שנכשל באיזה עובדה לתועלתו הפרטית, הרי כל עמידתו החברתית מתנדפת והלכה לה באויר החיים של החברה כעננים על פני רוח, מחמת האנטיפיא העמוקה שמקבל מכל שדרות העם אליו.

*

כי אז כל יחיד

א.כל יחיד עומד מדעתו החפשי לרשות הצבור בכל עת ובכל זמן שיצטרכו לו

ב.ההתחרות חפשי לכל יחיד אלא הוא על שדה של השפעה לזולתו

ג.גילוי רצון של קבלה לעצמו בכל צורה שהוא היא פחיתות ופגם גדול מאד עד שהוא עומד בין השפלים והירודים שבחברה

ד.כל אדם בינוני

*

א.יש להם הרבה ספרי חכמה שיטתיים וספרי מוסר המוכיחים את התפארת והרוממות של ההצטיינות בהשפעה לזולתו, אשר כל העם מקטנו ועד גדלו עסוקים בהם ראשם ורובם.

ב.כל מקבל משרה חשובה גבוה מחויב לגמור מקודם קורס מסוים בחכמה האמורה.

ג.הבתי משפט שלהם עסוקים בעיקר בנתינת תוארי כבוד המציינים מדת הצטיינות כל איש בהשפעה לזולתו. ואין אדם שלא יהיה מזויין בתואר כבוד על שרוולו, ועבירה גדולה היא לקרוא שם אדם בלי התואר כבוד שלו. גם עבירה גדולה יחשב לאיש המוחל על כבודו הראוי לו לפי תואר הכבוד.

ד.התחרות גדולה נמצאת להם בהשדה פעולה של השפעה לזולתו עד שמרביתם מביאים את עצמם בסכנות נפשיות, כי דעת הקהל מחשיב
ומכבד מאד בהתפעלות יצאה מהכלל את התוארי כבוד ממדרגות הגבוהים בהשפעה לזולתו.

ה.אם מכירים באיזה אדם, שעשה לצרכיו איזה עבודה כדי להטיב מעט לעצמו ביותר ממה שנקבע לו מסדרי החברה, נעשה בזה ביזוי גדול בעיני החברה עד שבושים לדבר עמו, וגם פוגם כבוד כל המשפחה שלו במדה מרובה מאד. ואין תרופה למכתו זולת לבקש עזרת בית המשפט שיש להם אופנים מסוימים איך לעזור לאומללים כאלו שאבדו עמדתם בהחברה, אשר עפ"ר משנים לו את מקומו, כי דעה קדומה, כי אין לשנות דעת הקהל.

ו.אין מלת עונש מצויה כלל בחוקי בית המשפט כי לפי החוקים שלהם נמצא תמיד שהנאשמים ביותר הם מרויחים ביותר. למשל אם הנאשם עבר שאינו ממלא את שעות העבודה אז או שמפחיתין לו את הזמן עבודה או שמקילין לו או שמשביחים את אורח הספקתו, ולעתים מקציבים לו זמן טיפול בבית החינוך ללמדו מעלתה הרבה של "השפעה לזולתו". הכל לפי ראות עיני השופטים.

*

א.המדינה מחולקת לחברות. מספר אנשים המוכשרים לספק לעצמם הספקתם בכל צרכם יכולים להבדל לעצמם לפי רצונם בחברה מיוחדת.

ב.החברה הזאת יש לה תקציב של שעות עבודה במספר מסויים בהתאם עם התנאים שנמצאים בהם דהיינו לפי תנאי המקום ולפי טעם החברים שבה.

ותקציב הזה מתמלא משעות חובה ומשעות מתנדבים ועפ"ר עולים שעות המתנדבים כמחציתם של שעות חובה.

השעות עבודה באים מד' סוגים המתחלקים לפי הכח לעבודה: סוג א' החלשים, סוג ב' הבינונים, סוג ג' האמיצים, סוג ד' הזריזים.

אשר של העבודה של שעה אחת מסוג א' נותן סוג ב' שתי שעות, וסוג ג' ד' שעות, וסוג ד' ו' שעות.

וכל אדם נאמן להתאים לו הסוג וכל אדם נאמן להעריך לעצמו את הסוג המותאם לכחו כעבודה.

קטע ג

1.הקדמה האנושיות תולדה ישרה מהדת.

2.ותהליך הדת בעגולים באה שבנקודת השפלה בא חורבן האנושיות בשיעור חורבן הדתיות, וע"כ בע"כ [5] מקבלים הדתיות ותנועת העליה מתחלת מחדש ונעשה עיגול חדש.

3.מדת גדלו של העיגול לפי אמיתיות הדת שנחשב "לבסיס" בעת העליה.

תכנית א'

כמו שדרישתנו מהמשחקים בתיאטרון שיעשו כל מה שבכחם עד שיפתו את יד הדמיון שלנו לחשוב את הצגותיהם למציאות ממש,

כן חפצינו ממבארי הדת שיוכלו לדבר על לִבֵּנו כל כך עד שאמונת הדת יתפוש בלבותינו כח של מציאות ממשי.

כבלי הדת לא יִכבַּד כלל על האינם מאמינים, כי דרישת המצות "שבין אדם לחבירו" מקובל בלאו הכי ו"מבין אדם למקום" די רק באיזה מצות בפרסיא כגון שמת"י.

תכנית ב'

"טבע בגי' אלקים".[6] וא"כ כל מה שמחייבת הטבע ... דבר ה'. אשר התועלת החברה הוא שכר והזק החברה הוא העונש.

לפי"ז אין שום טעם להפך אלקים לטבע ...ומר[7] בורא עור שלא יראה ולא יבין למעשי ידיו, ומוטב לנו ומסתבר בדעה כל איש בריא כי יראה ויודע הכל שהרי הוא מעניש ומשכיר כמבואר. כי הכל רואים שהטבע הוא מעניש ומשכיר. והיטלר יוכיח.

תוכנית ג'

כל השכר המקוה מהשי"ת וכן מטרת כל הבריאה הוא דבקות השי"ת בסוד "מגדל מלא מכל טוב ואין לו אורחין",[8] והוא מקובל לדבקים בו ית' באהבה.

וזה ברור שתחילה יוצאים מבית אסורים שהוא יציאה מעור גופו ע"י השפעה לזולתו, ואח"כ באים להיכל המלך שהוא הדבקות בו ע"י הכונה להשפיע נ"ר ליוצרו.

ולפיכך עיקר המצוות הם בין אדם לחבירו. והמעדיף מקודם את המצוות שבין אדם למקום דומה לעולה על מדרגה ב' מטרם שעלה על מדרגה הא', כי ברור שישבר את רגליו.

אמונה בהמון

כמ"ש
"קול המון כקול שדי". אכן אין זאת אומרת, אלא, שלפי המציאות בחרו את הרע במיעוטו ובשיעור הזה הולכים בדרך הטוב תמיד, אמנם ודאי שצריכים לשנות את המציאות באופן שיוכלו לקבל דרך השלם לגמרי. והבן. והן אמת שכח השמירה שבההמון בכללם בוחר להם דרך לפי המצב. וע"כ מאחר שקלקלו בפירוש התורה והמצות לכן פרקו עול. אמנם חוב קדוש הוא למצוא פירוש בחברה לאמתו, ואז אדרבה יהי' כח השמירה שבהמון כח מחייב לשמירת התורה והמצות.

*

... צבורי ממדרגה ראשונה.

להכין דרך ניסה (טעמא)

א.הנאציזם: אגאיזם; והאינטרנ': אלטרואיזם.

ב.לחתור תחת הנאציזם. אי אפשר, כי אם בדת של אלטרואיזם.

ג.רק הפועלים מוכנים לנושא הדת הזה, בהיותו מהפיכה בתפיסא הדתית.

ד.לתפיסא דתית זו יש ג' תפקידים:

הא' – לחתור תחת הנאציזם.

הב' – להכשיר להמון לקבל על ידיהם המשטר השתופי, שלא יכשלו כהרוסים. (וזה לפי המונח: שקדמה האנושיות רק בדת באה) כי כל כמה שהעובד צריך תמורה בעד עבודתו, אין המשטר מתקיים כדברי מארקס.

הג' – לגזול את הדת מידי הרכושנים ולהפכו למכשיר בידי העובדים.

ה.תחילה יתקבל ע"י העובדים ועל ידיהם לכל ישראל. ועד"ז לאינטערנאצ' של כל האומות ועל ידיהם לכל המעמדות שבין האומות.

ו.המהפיכה בתפיסא דתית פירושה, כי תחת שהנזירים עד עתה היו מבלי עולם וכשיקבלו ענין האלטרואיזם יהיו הנזירים בוני עולם, כי מדת החרדות ישוער במדת העזרה להחברה: כדי להשפיע נ"ר ליוצרו.

ז.תפיסא זו מתבארת בקרוב לב' אלפים דפין[9] המבאר כל רזין דאוריתא שעין אנוש לא ישורנם והיא תכריח לכל אדם להאמין באמיתיותה, כי יראו שדברי ה' הם, כי גנזי חכמה מפוארה המיוחסת לנבואה מעידה על אמיתיותם.

ח.המפיץ של הדת: צריך להיות מסוגל לתכנית הא' שיביא אמונה כמה שאפשר בהעם.

ומלבד זה צריך שיביא הספקה גמורה לדצח"ם, שלולא זה אין לו להדת זכות קיום כמאמר הרמב"ם, שדומה לשורה של עורים שרואה אחד עומד בראש השורה. דהיינו שבחי' המדבר צריך לעמוד בכל מקום ובכל דור בראש השורה, וא"כ כל דת שאינו מבטיח להוציא אדם אחד מאלף להיות למדבר אין הדת ההוא בר קיום.

ט.הפצת הדת האהבה הוא ע"י תורה ותפילה המתאימה להגביר בהאדם מדת השפעה לזולתו. ואז נמצא התורה ותפילה כמו המחדד את סכינו שיכול לחתוך ולכלות עבודתו במהרה, לאפוקי[10] מהעובד בסכין מטומטם שנדמה לו שטוב יותר לבלי לבלות זמן על חידוד הסכין, והוא מוטעה כי עבודתו מתארכת ביותר.

(גם זה מובן על המונח שאין קידמה לאנושיות זולת בדת).

י.(שייך לסעיף ט') תפקיד ד' הוא לטובת הציונות, כי בעת שביתת הנשק כשיחתכו גורלות מדינות לא יהי' לנו אותם השונאים מהשמרנים החושבים אותנו למחוסרי דת כנודע מדברי ווייצמאן,[11] והמתווכים בטח יהיו מהשמרנים הללו.

בל תשחית

כבר אחזו להם קלי הדעת אשר אי אפשר לבנות זולת על מקום חורבתו של חבירו, ושיטה זו היא המטגנת את בני העולם על האש עד היום הזה. כי בטרם שאדם מוצא מקום חלש ברשות חביריו אין לו אפי' העלאת על הדעת לבנות מה, אלא באותו רגע שמוצא דבר חלש בשיטת חבירו אז ינעוץ שם צפרניו וארסו עד שמחריבו עד היסוד ושם בונה היכל חכמתו.

באופן שכל היכלות המדע נבנים במקום חורבן וע"כ כל חוקר אין לו ענין אלא להחריב וכל המחריב יותר הוא מפורסם ומשובח ביותר – והאמת שהוא מדרכי התפתחות החכמה א"א להכחיש, אמנם למה זה דומה כמו ההתאבקות שהיה שולט בחורבנותיו האיומים כמה מליוני שנים [1] בטרם שנוצר היבשה עלי הים, כי גם זה היה מעין התפתחות בלי ספק. אמנם עכ"ז אין לקנאות אותם הבריות שהיו עדי ראיה לאותם המהפכות, ויותר יש לקנאות לאותם הבריות אשר כבר באו לעולם אחר העשית שלום אחר שהחומרים המתאבקים עשו שלום ביניהם, וכל אחד מצא את מקום מנוחתו עלי אדמות כהיום הזה.

והגם שחוק התאבקות אינו נפסק גם היום, אמנם הוא עכ"פ התאבקות מקצתו ולא מהפכות שכל אחד החריב חבירו שנחלש עד תומו אלא כבר הבינו זה שאסור להשחית, כי "על דאטפת אטפוך וסוף מטייפיך יטופון". [2] אלא דבר ההתאבקות הוא בבחי' החלשה וצמצום ויחד עם זה שומר חיי החלש שלא להחריבו, כי יודע שבנפשו הוא שאח"כ יתהפך הגלגל "ומטייפיך יטופון", כדמיון החוקים שבמלחמה שהלוחמים שומרים עליהם בזמן מלחמתם שהוא ג"כ מאותו הטעם.

עתה אם באמת אנו לומדים מהסטאריע [3] המעשית אל לנו לדלג על עקרון האמור, ויש לנו להתחשב עם המציאות ע"ד סטאטוס קווא ולענוש על רוצח דעה כמו על רוצח נפש. עכ"פ כי נפש בלא דעה אינו בסוג של הרגש רחמנות כי רבים המה על כל האשפתות והאגמים ובכל האויר, שמשום זה מסורים להשגחה ואין לנו עצות לסייעם.

ע"כ יש לנו להניח חוק אשר הארץ שלפנינו רחבת ידים הוא ויש מקום לכל הדעות לנוח בהם כטובים כרעים. כי באמת ההורג ומחריב דעה רעה הוא כמו מחריב דעה מתוקנת משום שאין כלל דעה רעה בעולם אלא דעה בלתי מבושלת הוא רעה. וע"כ יש לנו לדון אותה כמו ההורג נפש רעה אשר "קול דמי זרעו וזרע זרעו" אנו נפרעים מהמזיק, כן דעה הרעה הוא גרעון שעדיין אינו ראויה לאכילה אמנם סופה לצמוח ולהתפתח.

והיכל החכמה שאנו רוצים לבנות נחפש לנו מקום חדש כלומר מקום ריק מבנינים של אחרים, כלומר מבלי לפגוע ברעה לשום שיטה שישנה במציאות. כי השכל עמוק ורחב ידים הוא ודברי חכמים בנחת ישמעו – ושיטת המנצלים והמנוצלים הוא מוסכם לרעה לדברי הכל כמבואר, ע"כ אותה לבד יש לבער משום שנושנת ומאוסה הוא לדברי הכל.

אמנם יחד ע"ז יש לנו לשמור על כל דרכי החיים ע"פ סטאטוס קווא וע"פ חופשתו של הפרט, כי אותם אינם נחוצים לבנינינו החדש כי סוף סוף אינו רק בנין כלכלי. והרי זה דומה לסוחר שרוצה לפתוח חנות מכולת וירא מפני קאנקארענצע[4] ע"כ שורף את כל חנותים שבעיר, על הזהב ומרגליות ותכשיטים והבגדים, שהוא טפש יותר מדאי. כי לא יעשיר כלום משריפת חנותי תכשיטים אך חנותי מכולת לבד היה די' לחורבנו – והנח להם להמשמרים על משמרתם והחפשנים על חופשתם, ולכל היותר יש לחוקק חוק אשר כל משמר צריך להוסיף עבודה שיספיק בשביל בעלי הבחינה.

[מעבר לעמוד חדש]

יודע אני מ"ש מארק, אשר אחר אחר שיתחבש הגוף מפגעיו ומטרדותיו אז נתחיל ויהי' לנו מקום נאמן לחקור על אידיאלין. הנה מלבד שיש לנו לטעון על עיקר יסודו שאינו אמיתי, משום שע"פ הנסיון נודע בעליל שגוף מוטרד ומעונה מוצא דעת ואמת יותר מגוף השבע ואינו יודע מחסור.

אכן זולת זה אפי' נניח כדבריו, עדיין יש לנו לומר "בל תשחית" עכ"פ הרי זה דומה לאדם הקוצץ עצי פרי משום שרוצה לעיין בהם שיצמחו ביותר עוז הרי זה פתי, כי אם יקצוץ אותם ימותו ולא יהי' מי ש"יטעון פיירי". [5]

כן בהדעות אשר באו לנו בירושה מאבותינו ממאות דורות של התפתחות הוא הולך ומקצץ אותם ומייבשן ומחריבן, ומבטיח לנו שאח"כ כשיהי' במנוחה ישים עינו עליהם וישבחם אם אפשר הרי זה פתי גמור.

הניח שדתיות מזיק לקאמונע (ומאין בטוח בהנחה זו, סוף כל סוף הוא דעה מגולגלת בין האנשים של קיום ושלילה ורבים המה המצדדים). הוא רק יכול לערער על צורת ההבנה אשר המנצלים מנצלים לטובתם, וע"כ צריך ללחום על הבנה שלא יזיק, אבל לשפוט אותה משפט מות אמנם כל התיאריע [6] שלו אינה אלא בנין על שנאה דתית לבד כמו בנינים של חכמי זמנו על שנאת הדת, בלי שום מאטיוו של הזק כלכלי. וע"כ יש לנו רשות לתבוע מהחכמים האמיתיים שכל מגמתם רק צד הכלכלי, אשר ימחו את סעיף הזה מספריהם ורק אז יהי' להם תקוה של נצחון נצחי בלתי מתגלגל על קיהו [7] ולא זולת.

במלה אחת, אין ששון בלי אסון, אין טוב בלי רע, וגם החכם היותר גדול אינו ניצול מערבוביא של שגאות, וזהו צד החלש שבו שמניח מקום להבאים להתגדר שמה ולהחריבו עד תומו – והוא הצד החלש שבמרקסיזם, שמשום זה קשה להם הכיבוש ועוד פי מאה הזכות קיום.

ולפיכך אם בנים נאמנים אתם לשיטתכם ורוצים בקיומו, מהרו נא למחוק את סעיף האמֻר מתוך החוקים שלכם ואז תדעו לבטח דרככם.

הנתקימה נבואת מרקס?

הנה מצד אחד אפשר לראות נבואתו כאלו נתקימה בכל הנרצה. כי בעלי הכח יושבים זה כמה על הפחד מחורבן הבטוח על הנשקי פלאים שנצטברו ואין להם שום קו או ניצוץ של תקוה להפטר או לבא לעמק השוה. וכן בעלי הכלכלה רואים את חורבנם בעיניהם ונכבו בהמציאות כל זיק של הצלה, המחנות רעבים הולכים ומצטברים בהמון איום יום יום, הפראלאטריאט של המעמד הבינוני כמעט שנגמר ונתבשל כל צרכו וכו' וכו'.

למה הושלכו להימין?

אמנם מצד השני אנו מוצאים את ההיפך. כי אדרבא הפאשיזם מתרבה וגדול יום יום, מלפנים איטליא ועתה גרמניא ולמחר פולניא וכן אמריקא עומדת על הסף וכו' וכו' – וא"כ ודאי נתעלם איזה דבר מאֹתו הנביא שעל פיה נמשך שגיאתו הקיצֹני.

אמנם הכלב קבור בתורתו עצמו

אמנם הכלב קבור בתורתו עצמו, כי הוסיף מותרות בתורת השתתפות והן המה הגרעינים הקשים שההסתוריא אינו יכול לעכלם בשום אופן (הדתיוות והלאומיות) ונדחו לימין.

[מעבר לעמוד חדש]

המדיניות המשובשת

אין השומר צריך להיות יושב ומשמר על העודפות שאינם נוגעים לשמרנות שלו, ואין החפשן צריך לתבוע חופש למותרות הגוף, ואין המשתף צריך להחריב את הדעות שאינם בניגוד להשתפנות שלו.

כל ג' השטות הללו המה אמתייים ומכובדים על נושאיהם שוה בשוה עכ"פ. ואם הכחות יעדיפו לכתה אחת להחריב את חברתה לשעתו הרי גלגול הוא זה, וסוף סוף צריכים לחוקי הגבלה על מיני הנשק שלא יחריב אחת לחברתה במדה יותר גדולה, משום שגלגל הוא בעולם ואין אדם יודע יום המחרת שלו. וע"כ בטרם יבוא ההתאבקות יש זמן לשכל להגן על חורבן שלם של איזה צד שהוא, ואל לבטוח על כח העכשוי אלא להתחשב עם העתיד המובטח.
וענין האמת שבין השטות אני מגדיר את מלה זו ע"פ חוק העבולוציע,[8] כי כל דעה וכל שיטה היא מכינה ומפנה דרך לשיטה יותר טובה. וכל זמן שלא עשאה זה, דין שמירה וקיום לה, כי בהחריבה תחריב את הדעה והשיטה שעל תפקידה להביאה לבישולה.

והנה ע"ז כבר עמד מרקס בעצמו עי' ... כי אומר שמבטן הבורגנות הגדולה יוצאים ונולדים הפועלים הפרולטריט. וא"כ תראה בטח אם הי' עומד איזה מציל להפראליטריט בשעתו להחריב את הבורגנות הגדולה ודאי היה מוחק את יסודות הקאמונע מעקרה – הרי אומר לך חוק חזק הזה של "בל תשחית" עד שיבא עת מאליה. וע"ז אני חולק עליו כי אומר שיש למהר את הקץ בכל מחירים, ואני מגיה, חוץ מחורבן דעות שאינם צריכים כלל להקץ הזה.

אין לך דבר שאין לו שעה ולשיטה השתפנות הגיע שעתה בזה"ז, [9] ואוי להם לכסילים שמחמיצים את השעה והניחו לעצמם מכשולים וגדרים שאינם נחוצים כלל ואדרבה כעשן לעיניהם. וע"כ בטרם שיתהפכו אנה ואנה כבר נתהפך העולם וימצאו "רֶוַח והצלה ממקום אחר", [10] והמה ושיטתם יאבדו לזמן ארוך.

המלחמה על הגדר של לאומיות הוא לגמרי מיותרה ואין בזה שום דמיון לקנין הפרטי, כי קנין הפרטי אינו נוהג ברוחני רק בקנינים גשמיים. ומי אינו רוצה בהתפתחות החכמה ומי אינו יודע שקנאת סופרים תרבה חכמה, וע"כ אין חולק עליה אפי' בהמרקסיסטים השמאלים הקיצונים.
אלא כלל המלחמה נסבה רק על קנינים הגשמים אשר קנאתם אינם מביאתם אלא בהלה ויסורים לבטלה, וא"כ למה לכם להלחם בקנינים רוחניים ולאומיות.

נניח שבדבר הכלכלה כל האמות באו לעמק השוה ולבטל את כל הקנין הפרטי באופן שלא יצוייר בכלל ענין של מנצלים, אלא במקום שכל אומה ואומה התחרו זה עם זה לנכסים גשמיים יהי' מעתה התחרות בנכסים רוחנים. והתחרות הזה ודאי שיצוייר בפרטים כמו בכללים. הנה ע"ז ודאי שאין כאן פוצה פה אפי' בין היותר קיצונים ומי יתן והי'.

וא"כ כל הויכוח שלנו סובב רק על נכסים הרוחניים מהעבר. כי תאמרו אנחנו מתירים לקנות נכסים כאלו בהעתיד בכל חופש הראוי והנרצה רק את העבר תבערו מין בתיכם, האין זה חולי רע וליקוי מוחין, כי מה שמותר בהעתיד למה נחריב את המוכן בשיעור ענקי כזה מן העבר. הרי זה כמו אותו מלך מצרי הידוע, אשר הי' לו ירושה ביבליוטעק [11] של שלשה חוצות עם ספרים יקרים, ופקד עליהם לשורפם ונשרפו משום שאינם צריכים לקיומה של הדת או חשש הזק.

ומלבד ששום אומה לא יציית לפקודתכם לחרוב את כל נכסי העבר שלה וילחמו בגללה במסירות נפש (הרי זה דבר מותר לכם לגמרי כי אותה אינכם צריכים כלל), אלא אפי' אם רוח עִוְעִים ושגעון יבוא על הארץ לציית להם כזאת, הרי עליהם לחוס על בנין ענקי כזה של כמה דורות שילך לאיבוד "על לא חמס בכפיה" [12] ולא כלום.

ע"כ יש לכם להניח את ה"אתה בחרתנו" של כל אומה ואומה על מכונה בכל השיעור שרוצים, רק בסיס הגשמי של כל אומה אותה לבדה יש למחוק. כי הבסיס הזה הגיע על שעתה ויושב על המשבר מאליו וע"כ היא עלולה לקבל תיקון מכל יד הפשוטה אליה. אמנם יחד עם זה ליתן בטחון מלא ונאמן לכל אומה ואומה לשמור על נכסים הרוחניים על כל מלואם וטהרתם.

ואין לטעון על המשפטים העומדים בניגוד על השתפנות כמו על הדת, כי הן המחוקקים העיונים והן בעלי הדת מודים אשר "הפקר ב"ד הפקר ודינא דמלכותא דינא". וא"כ ישארו כל החוקים האלה המתנגדים לעצם השתפנות כמו הסתוריא שעבר שעתה, אשר גם עתה יש כבר רוב גדול בגניזה בלי שימוש.

יש לפנינו במציאות שלשה כחות הלוחמים זה עם זה, והגם שהוא בניגוד לדעת המארקסיסטים שמחשבים רק שני כחות מנצלים ומנוצלים, אמנם זה הוא תיאוריה מופשטת ואין לה זכות יותר מכל התיאריות המוקדעמים. אמנם לפי הבאסיס של המארקסי' בעצמו יש לנו להתחשב רק עם מעשיות ולא על תיאריות שאין להם קץ, וע"כ בחרתי לשפוט ג' כחות כמו שערוכים לעינינו בהמציאות.

מעמדות מחדש: זריז ועצל

נניח שאומה אחת עצלה ואומה אחת ע"פ טבעה היא יותר זריזה, ומה שאחת תעשה בשעתים יעשה השניה בשעה אחת. ומובן מאליו שיתחילו טענות. האחת יאמרו לכל האומות זמן עבודה שוה, והשנית תאמרה העיקר הוא הייצור שנותנים. וכדרך המתוכחים כל אחת תעמוד בשלה – ומהו היסוד שעליה ימנו הב"ד. אם ע"פ היסוד "כל אחד נותן כמה שיוכל וניזון כמה שצריך" הרי עדיין אין זה מחייב זמן שוה. ואם באמת נשפוט כן בין האומות ע"פ משקל וכמות עבודה, א"כ גם ליחידי יש טענה כזו והגבור יעבוד למחצה מהחלש. וא"כ כבר הכנת בעצמך מעמד חדש מעמד של זריזים ומעמד של עצלים.

אלא תאמר יש כח בהרוב העצלים לכפות את המיעוט הזריזים שבאומתו אבל אין כח מאומה על אומה וזה בלי ספק, א"כ תעשה מעמדות בין האומות ומנצלים ומנוצלים בין היחידים.

ביאת הגואל

והנה אין זה חידוש כי גם המיסדים עצמם ידעו זאת כמו שאומר ... שמתחלה יראו בפשרות כיצד שאפשר, ולבסוף יבוא לאידאלים אמתיים למדרגה הגבוה של השתפנות. שכל אחד יתן כמה שיכול, ואח"כ לא יקח אלא כמה שצריך כלומר בשוה עם העצלים. אין זה אלא בעזרת ביאת הגואל צדק ש"ימלא הארץ דעה", [13] ואז המשפיע יבין שעומל לאלקיו ועושה נחת רוח ליוצרו.

[מעבר לעמוד חדש]

הנה איסטינקטין האידיאליים כבר הכתה שורשין לאין קץ במין האנושי, גם באו ונושנו והתאזרחו במקום בטוח שאין שום יד בן אדם יכול להגיע שמה הוא הסובקאנישיעס [14] שבמוח המָאֳרך, המניע את עצבי האדם מאליו בלי דעת הבעל הבית. וע"כ באו בנסיון ברוסיא כנודע שלא פעלו כלום בכל מלחמותיהם. וידעו נא הלוחמים האלה כי הכל יתן להם הלב האנושי זולת אם יניחו לו את האידאות שבאו לו במורשה מדורי דורות בסובקאנישיעס שלו, ואם יתעקשו להשחית גם המורשה הזאת אז סוף כל סוף דמם בראשם עצמו. כי החום והגפרית הולך ומצטבר יד על יד עד שיתמלא על גדותיו ויתחיל ההתפוצצות.

ומלבד כל אלה הולך וגדול דור חדש "אשר לא ידע את יוסף", [15] אשר אינם מבינים כלל את הצורך והנחיצות לבטל את קנין הפרטי מתוך בשרם ודמם אלא רק ע"פ תיאוריא יבישה. וע"כ תאות קנין הפרטי הקבור היטב בהסובקאנשיעס שלהם מדורי דורות, אשר אחר כל הלימודים בבוקר אחד לא עבות יקומו מחנות צעירים מכל הצדדים, והמה בעצמם ימיתו את הזקנים עם כל משקם וחכמתם. כי ענין האידיאה אינה באה לאדם מתוך השכל, רק מתוך הניסיון של החיים מתוך הריחום והרכב של טו"ר [16] כשיטת האוטומאטען, והשכל אין לו שום שליטה על הגוף כי זר לגמרי הוא אצלנו. וע"כ אותם הצעירים השתפנים שרכשו להם הידיעות מתוך שכלם, אין בהם אימון של כלום וכמו בועה של בורית יפרחו להם.

מילה אחרונה של מדיניות

אז ישבו להם ג' כחות – ימין, אמצע, שמאל – על דוכנם בהמועצות, יתוכחו ויתנגחו זה עם זה. הימין כנגד החפשיות שבשמאל, והשמאל כנגד הריאקציָע שבימין, והחפשנים יתנו מקום לשניהם והרוב יפתור ויכריע.

אכן באחת כבר באו לידי פתרון והוא השתפנות בכל הצרכים ההכרחים והחיובים של החיים, דהיינו חלוקי שוה בכל צרכי הכלכלה. ארץ אחת לכל החיים עליה וחלוקה אחת בתענוגיה הגופניים. וכל המשפטים והויכוח יעמיסו על סבל הנשואים הרוחניים, ויחד עם זה ג' המדרגות, קנאה וכבוד ותאוה, יתהפכו ויצטמצו [17] רק בגבולים הרוחנים בלבד.

ונוסח זה אמנם יהי' מלה אחרונה של מדיניות, משום שכן ישאר לנצח "חוק ולא יעבור". כי כפי התפתחות מין האדם כן יתפרדו ויתחזקו הדעות, וכל אחד יעמוד על דעתו הרבה יותר מעל ממונו של עתה, ולצאת ממצר הזה אין תקוה זולת אם האדם יתחיל ליסוג אחור עד שיקבל צורת פתי, כלומר שיתרוקן מכל דעתו.

וע"כ יתרבו המפלגות כמעט לפי היחידים, ואין פותר אותו זולת חוק הקבוע "אחרי רבים להטות". ואז יעשו היחידים בינו לבינם מיני פשרות וביצועים עד שיתקבצו לחבורות. ובהחבורות יהיו התחרות עם אפאזיציעס [18] עד שהאפאזיציע תצא לעצמה לפירוד בפ"ע. וכה יתפלגו החבורות הגדולות לקטנות, והקטנות לקטני קטנות, וגם יסחרו ביניהם חבורה עם חבורה כרגיל בזה"ז. אמנם המו"מ הזה מוכרח לילֵיך ולקבל בכל פעם צורה יותר חריפה, ממש כפי שיעור התפתחות הדעות בלי פשרה לנצח שכן צריך להיות לנצחיות.

[מעבר לעמוד חדש]

אמנם באחת: בקנין הפרטי כבר באו לידי פתרון מוסכם, אשר כל אחד יתן כמה שמוצלח ליתן ויקבל כמו בלתי מוצלח בלי תוספות כחוט השערה. וזמן העבודה יהיו שוה לכל בחיוב מוחלט. ומלבד החיוב יושגו תוספות זמן של הותיקים אשר יתנו לעומת החלשים לפטור אותם לגמרי ולא לענותם, והיה זה דוגמת הצדקה הרגילה עכשיו. ובכל עיר וקהלה יתחלקו אותם החלשים במספר שוה לה, ואם ימצאו בהקהלה הרבה מנדבים אז יפטרו כל חלושי כח, ואם מעטים יהיו אז יפטרו רק מקצתם והיותר חלושים וכדומה.

העובר על חוקים הללו יענש או במתן חוקו או בדרך פלילי.

פרצוף פנים של אידאה

אמיתיות ברוח העונג של המביעו ניכרת. נעשיתי ק' ... הגם ש...[19] הרבה שנים מקודם זה, אמנם לא הסיבותי תשומת לבי עד שראיתיהם מדברים ומתוכחים אז הכרתי האמת בפרצופו. כי חוק הוא שאיש בלתי מוטרד בשום אופן לא יהי' לו סיפוק בקניני גשמיים גם בשעה שאדם
עוסק באידאיה מוכרח להרגיש רוח תענוג בשעת העסק, ושיעור הרוח והעונג שהוא מרגיש תלוי באמתיות האידיאה שהוא עוסק. ומתוך כך מצאנו להאמת פרצוף פנים להכירו, דהיינו רק בהסתכלות לאדם המביע אותו אם ענוג הוא. וכמות העונג הוא כמות האמת – וזהו שהביאני להאמין באידעה זאת, כי לא ראיתי עד אז מי שיביע איזה אידיעה בקורת רוח ועונג כמותם.

אמת מוחלט

אם לא יש אמיתיות מוחלטות אלא בעלי זמן, א"כ אומר אני שכל אמת לפ"ע בשעתו הוא אמת מוחלט, כמו שאי אפשר ל' [20] על איזה מציאות שעומד למות אשר כמת דמי [21] משום שבזמן שחי הריהו מציאות מוחלט בשעתו.

[מעבר לעמוד חדש]

אין שום דבר נפעל או בדרך הרצון או בדרך הכפיה והשכל אינו מכריח כנודע. וא"כ יש לנו שאלה מי ינועע את השתפן בעת פעולתו, ממקור מי יתלקח לו הרצון להתנועע, או מכח מי יבוא אליו הכפיה.

כי אז יהפך התנועה למין קנין פרטי. וכל אדם מקפיד על האנרגיע שלו שלא תתפזר בלתי תועלת עוד יותר מעל ממונו. ואם השתפנות אינו מחסר לו מחמת כינוס האענרגיע ודאי לא יפזר הענערגיע בכדי, והצדק או החמלה מאין יבואו?

למהר זמן בישולה: בדתיות

רעיון השתפני צריכה בישול וביכור במוחו האדם לא פחות מג' דורות שלימים ושל שלוה והסכמה כללית, ולפיכך עוד הרבה גלגולים ונסיונות יעברו בעולם בטרם תבואה על קצה – ואין דרך יותר נקל לבשל הרעיונות רק בדרך הדתיות.

מ ג מ ת נ ו

עיתון זה "האמה" הוא יצור חדש ברחוב היהודי, עיתון שמסגרתו הוא "בין מפלגתי". ואם תשאלו,מה הפירוש של עיתון "בין מפלגתי"? איך יתואר עיתון, שיוכל לשמש כל המפלגות ביחד על אף כל הניגודים והסתירות שביניהם?

אכן הוא מין בריאה, שנולדה בין המצרים בחבלי לידה קשים ואיומים, מתוך רעל השנאה שתקף לאומות העולם להשמידנו מעל פני האדמה, כליון האיום של מיליונים מאחינו, ועוד ידם נטויה. יצר הסדיסטי שבהם לא ידע שבעה. ועוד האסון כפול, כי לא נוכל להשלות עצמנו, אשר כל זה הוא רק תופעה זמנית חולפת. כמו שמנוסים אנו ביותר בהיסטוריה, שאם איזה אומה התפרצה עלינו, מצאנו לה תחליף באומה אחרת.

אבל עתה המצב משונה הוא לגמרי. כי מלבד שהקיפו אותנו בבת אחת מכל קצווי ארץ, הרי גם האומות הנעלות ביותר, נעלו בעדינו את הדלתות, בלי רגש כל שהוא של חמלה ורחמים. ובאופן אכזרי כזה, שאין לו תקדים בכל התהליך של ההיסטוריה האנושית, אפילו בימים הברבריים ביותר.

והדבר ברור, אם לא לסמוך על נסים, שקיומנו, אם בתור יחיד אם בתור אומה, נמצא על כפות המאזנים של חיים ומות. וההצלה היא, אם נמצא את התחבולה הדרושה, דהיינו אותה תחבולה הכבירה, שאין דרכה להימצא זולת בקרבת הסכנה, שתהיה בכוחה להכריע את הכף לטובתנו, - לתת לנו כאן מקלט בטוח לכל פזורי אחינו, שלדברי הכול, הוא מקום ההצלה היחידה כעת. ואז דרך החיים תהיה פתוחה לנו, איך שהוא, להמשיך קיומנו על אף כל המעוקשים. ואם נחמיץ את השעה, ולא נקום כולנו כאיש אחד, במאמצים כבירים, הדרושים בעת סכנה, להבטיח לנו שארית בארץ, הרי העובדות שלפנינו מאיימות עלינו מאד, מאחר שהעניינים מתפתחים כרצון אויבנו, האומרים להשמידנו מעל פני האדמה.

גם זה ברור, שלמאמץ הכביר הדרוש לנו בדרך התחתים
[B1]שלעומתנו, צריכים אחדות איתנה ומוצקת כפלדה, מכל אברי האומה, בלי שום יוצא מהכלל. ואם לא נצא בשורות מלוכדות לקראת הכוחות האיתנים, העומדים לשטן על דרכינו זה, נמצא תקוותינו נידונה כאבודה למפרע.

ואחר כל אלה, כל אחד וכל מפלגה מאתנו, רובץ ומשמר על רכושו המפלגתי בקפדנות יתירה בלי ויתור כל שהוא, ובשום פנים לא יוכלו, או יותר נכון, לא ירצו לבוא לידי איחוד לאומי, כפי שדורש עת הסכנה שלכולנו. וכה אנו שוקעים באדישות, כאלו לא קרה מאומה.

ונסו נא להדמות בעצמכם, בשעה שאיזה אומה מראה לנו את הדלת, כרגיל בימינו אלה, הנה אז בודאי, שאף אחד ממנו לא יעלה על לבו את השייכות המפלגתיות שלו, כי הצרה הייתה לשה את כולנו לעיסה אחת, אם להתגונן או ליטול חבילותינו על שכמינו ולברוח אי-שם ביבשה או בימים. ולולי הרגשנו הסכנה כמו מציאות, הרי אז גם אנו כמוהם, בלי שום ספק, היינו כבר מאוחדים כראוי בלי כל קושי.

במסיבות אלו נפגשו כאן, קבוצה קטנה מכל הזרמים, אנשים שמרגישים השוט הנורא על גביהם, כאלו היה כבר למציאות. וקבלו עליהם להוציא העיתון הזה. שלדעתם תהיה זה צינור נאמן, להעביר בו הרגשיהם אל העם כולו, על כלמפלגיו וזרמיו בלי יוצא מהכלל. ועל ידי כן יתבטלו הניגודים והמפלגתיות צרות האופק. או יותר נכון, שישתתקו ויפנו מקום למוקדם אליהם, - וכולנו נוכל להתאחד לגוף מוצק אחד, המוכשר להתגונן על עצמו בשעה המכריעה הזו.

והגם שסכנה זו ידוע לכל כמונו, אולם ידיעה זו, כפי הנראה, עוד לא נתפתחה בכל הצבור, בכל צרכה כמות שהיא. כי לולי הרגישו בה, היו צריכים מזמן להתנער מאבק המפלגתיות, באותו השיעור שמפריעה לליכוד שורותנו. ואם אינו כן, אין זה אלא משום שהרגשה זו עוד איננה לנחלת רבים. – ולכן קבלנו עלינו את הוצאות העיתון הזה, כדי לעמוד על המשמר, ולהתריע על הצרה, ולהבינה לצבור, - עד שישתתקו כל הגורמים מביאי הפירוד, ונוכל לקבל פני אויבנו בשורות מלוכדות, ליתן לו תגובה המתאימה בעוד מועד.

ועוד: אנו מובטחים, שעוד לא אלמן ישראל, ויש עוד בינינו חקרי לב, המוכשרים להמציא לנו איזו תכנית מוצלחת, שתאחה כל הקרעים שבאומה. ומפי הניסיון למדנו, שדווקא אנשים האלו יושבים להם בקרן זוויות ושומעים אין להם. – לזאת מוכנים אנו ליתן מקום בעיתון הזה לכל אחד, שנושא בחובו איזה פתרון בטוח לאיחוד האומה, לפרסם אותה ולהשמיעה ברבים.

ונוסף על כל הנזכר, כוונתנו בהוצאת עיתון הזה, להגן על תרבות העתיקה שלנו, בת התפתחות של המשך אלפים שנה, שמלפני חורבן ארצנו. ולגלותה ולנקותה מתחת הערמות, שנצטברו עליה בהמשך שנות גלותנו בין האומות, - כדי שיוכר בהם אופים היהודי הטהור, כמו שהיו באותו הזמן. ומזה יצמח לנו תועלת הכי חשובה. כי נוכל למצוא דרך, איך לקשר את ההווי הגלותי שלנו עם התקופה המזהירה ההיא, - ונפטור מלרעות עצמנו בכרמים זרים.

היחיד והאומה

האדם יצור חברתי. הוא אינו יכול למלא את צרכי חייו, כי אם בעזרה מזולתו. ולכן שיתוף רבים - הוא תנאי הכרחי לקיומו. ואין כאן המקום לחקירת התהוות האומות, ודי לנו ללמוד את המציאות כפי שהיא לעינינו. עובדה היא, שהפרט הוא חסר אונים למלא את צרכיו בעצמו. והוא זקוק לחיי חברה, - הוכרחו היחידים להתאגד באיגוד אחד, הנקרא בשם "אומה" או "מדינה". שבה עוסק כל אחד במקצועו: מי בחקלאות, ומי במלאכת יד, וכדומה. והם מתקשרים באמצעית חליפין של תוצרות כפיהם. מכאן נתהוו האומות, שכל אחת נושאת אופי מיוחד, הן בחיים החומריים, והן בחיים התרבותיים.

מתוך השתקפות החיים אנו רואים, שהתהליך של אומה דומה לגמרי לתהליך של אדם יחיד, ותפקיד כל יחיד באומה שווה לתפקידם של האברים בגוף היחיד. וכמו שגוף כל אדם יחיד, מחויב שימצא בתוכו הרמוניה מליאה בין אבריו: העיניים רואות, והמוח נעזר על ידיהן לחשוב ולייעץ, אשר אז הידיים עובדות או לוחמות, והרגלים הולכות, וכדומה, שכל אחד על משמרתו עומד ומחכה לתפקידו - כן האברים המהווים את גוף האומה: היועצים, המעבידים, העובדים, המובילים וכדומה, צריכים לפעול ביניהם מתוך הרמוניה מליאה. וזה הכרחי לחיים הנורמאליים של האומה ולקיום בטוח.

וכמו שהמיתה הטבעית של היחיד היא תוצאה של חסרון הרמוניה מבין אבריו, כן האומה, השקיעה הטבעית שלה היא תוצאה מאיזה הפרעה שנתהווה בין האברים שלה, כמו שהעידו קדמונינו, "לא חרבה ירושלים, אלא מפני שנאת חנם, שהייתה באותה הדור", כי אז נגועה האומה ומתה, ואבריה נתפזרו לכל רוח.

לכן, תנאי מחויב לכל אומה, שתהיה מלוכדת יפה מפנימיותה, שכל היחידים שבה יהיו מהודקים זה בזה מתוך אהבה אינסטינקטיבית. ולא לבד, שכל יחיד ירגיש את אושרו באושר האומה והתנוונותו בהתנוונות האומה, אלא שיהיה גם מוכן למסור כל ישותו לטובת האומה בעת הצורך. ולולא כן, הזכות קיום שלהם, בתור אומה בעולם, אבודה היא למפרע.

ואין זה אומר, שכל יחידי האומה בלי יוצא מהכלל מוכרחים להיות כן, אלא הכוונה היא, שאותה בני האומה, הנמצאים בהרגשה ההרמונית האמורה, הם העושים את האומה, ועל פי איכותם נמדד מדת האושר של האומה וכל זכות קיום שלה. ואחר שכבר נמצא סכום של פרטים המספיקים לקיומה של האומה, כבר יוכל להימצא בה גם שיעור מסוים של אברים מדולדלים, שאינם מחוברים בגוף האומה בכל השיעור האמור. והבסיס כבר בטוח ומשומר בלעדם. לפיכך, אין אנו מוצאים בזמנים הקדמונים איגודים וחברות, שלא תמצא בהם קרבה משפחתית בין יחידיה, - כי אותה האהבה הפרימיטיבית, שהיא הכרחית לקיום החברה, אינה נמצאת זולת במשפחות, שהם בנים לאב אחד.

אולם בהתפתחות הדורות, כבר נמצאים חברות המקושרות יחד תחת מושג של "מדינה". רצוני לומר, בלי שום יחס משפחתי גזעי, שקשר היחיד למדינה כבר אינו קשר טבעי פרימיטיבי, אלא הוא נוגע מתוך צורך הדדי, אשר כל יחיד מתאחד עם הכלל לגוף אחד, שהיא המדינה. והמדינה מגנת, בכל מדת הכוח של גוף מדיני, על גופו ורכושו של כל יחיד ויחיד.

אכן המעבר הזה, - שעברו הדורות מן האומה הטבעית אל המדינה המלאכותית, דהיינו מן הקשר הבא מתוך אהבה הפרימיטיבית אל הקשר של אהבה הבא מתוך צורך הדדי, - אינו גורע כלום מכל אותם התנאים המחויבים באומה הטבעית הגזעית. וזה הכלל, כשם שכל אדם בריא מחונן בשלטון מוחלט על אבריו, המבוסס רק על רחשי אהבה. כי האברים נשמעים לו בהנאה רבה בלי שום יראה מעונשים. - כן המדינה, מבחינה צרכיה הכללים, צריכה לשלוט על כל היחידים שבה בשלטון מוחלט, המבוסס על אהבה והתמסרות אינסטינקטיבית מהפרטים אל הכלל. הוא הכוח הנוח ביותר, המספיק להניע את הפרטים לצרכי הכלל.

אבל שליטה המבוססת על כפיה ועונשין, - הוא כוח חלש מידי, להניע לכל פרט באופן מספיק לשמירת צרכי הכלל. וגם הכלל יתחלש ולא יוכל לקיים התחייבותו, לשמור ולהגן על גופו ורכושו של כל יחיד ויחיד שבו. ואין לנו עסק כאן עם צורת המשטר של המדינה. כי בין שהיא אוטוקרטי, או דמוקרטי, או שיתופי, - אין הם משנים כלום את עיקר ביסוסה של כוח האיגוד החברתי, – לא תוכלה להתיסד ומכל שכן להמשיך את קיומה, אם לא על ידי קשר אהבה החברתית.

ובושה להודות, שאחת הסגולות היקרות שאבדנו במשך גלותנו, והחשובה מכל - היא אבדת הכרת הלאומיות. היינו הרגש הטבעי ההוא, המקשר ומקיים כל אומה ואומה. כי חוטי אהבה, המקשרים את האומה, שהם כל כך טבעי ופרימיטיבי בכל האומות, יתנוונו וניתקו מלבותינו, חלפו עברו ואינם.

והגרוע מכל, כי גם המעט שנשאר בנו מאהבה הלאומית, אינה טבועה בנו מבחינה חיובית, כרגיל בכל האומות, אלא שנתקיים בתוכנו מבחינה שלילית: הוא הסבל המשותף, שכל אחד ממנו סובל בתור בן האומה, שזה הטביע בנו הכרה וקרבה לאומית מבחינת קרבת – אחים לצרה. והוא גורם מן החוץ. ובעוד שהגורם החיצוני הזה נתחבר ונתמזג עם הכרה הלאומית הטבעית שבנו, יצא ונצנצה מהתערובת הזו, מין אהבה לאומית בתופעה מוזרה, בלתי טבעית ובלתי מובנת.

והעיקר הוא, שאינה מוכשרת כלל לתפקידה: מדת החימום שבה מספיקה רק להתלהבות לשעתה, אבל בלי כוח ועצמה, שנוכל לחזור ולהבנות על ידה בתור אומה הנושאת את עצמה. כי איגוד, המתקיים מתוך גורם חיצוני, אינו איגוד לאומי כל עיקר.

ואנו דומים בזה לגל של אגוזים, המאוחדים לגוף אחד מבחוץ, על ידי שק העוטף ומאגד אותם. שמדת האיחוד ההוא אינה עושה אותם לגוף מלוכד. וכל תנודה קלה הנעשה על השק, מוליד בהם התרוצצות ופירודים זה מזה.ובאים על ידה בכל פעם לאיחודים ולצירופים חלקיים מחדש. וכל החיסרון הוא, מה שחסר להם הליכוד הטבעי מבפנים. וכל כוח איגוד הוא מתוך מקרה חיצוני. בענייננו אנו – דבר זה מכאיב מאד את הלב.

ובאמת גחלת הלאומיות עוד שמורה בנו בכל שיעורה, אלא שנתעממה ואינה פעילה בתוכנו. גם ניזוקה במידה מרובה מתוך התערובת שקבלה מהחוץ, כאמור. אולם זה עוד אין מעשיר אותנו כלל. והמציאות מרה מאד.

והתקווה היחידה היא - לסדר לעצמנו חנוך לאומי באופן יסודי מחדש, לגלות ולהלהיב שוב את אהבה הלאומית הטבעית העמומה בנו, לחזור ולהחיות אותם השרירים הלאומיים, שאינם פעילים בנו זה אלפים שנה, בכל מיני אמצעים המתאימים לדבר. אז נדע שיש לנו יסוד טבעי, בטוח להבנות מחדש ולהמשיך קיומינו בתור אומה, מוכשרת לשאת את עצמה ככל אומות העולם.

וזה תנאי מוקדםלכל עבודה ומעשה. כי מתחילה בונים את היסוד באופן בריא ומספיק למשא, שרוצים להעמיס עליו. ואחר זה מתחילים לבנות הבניין. אבל חבל על מי שבונה בנין בלי יסוד מוצק כראוי. כי מלבד שאינו בונה כלום, הוא גם מסכן עצמו ואת אחרים הסמוכים אליו, כי לכל תנודה קלה ייפול הבניין ואבניו יתפזרו לכל רוח.

וצריך אני להדגיש מיד בדבר החינוך הלאומי האמור. כי הגם שכונתי להשריש אהבה יתירה בין יחידי האומה מזה לזה בפרט, ולכללות האומה בכלל, בכל מדת הגדלות האפשרית, - עם כל זה, אין זאת מזדהה כלום עם שוביניזם או פשיזם, השנוא כל כך עלינו. ושמצפוני נקי מזה לגמרי. כי הגם שלפי צלצול החיצוני של המלות, נדמה שהם קרובים זו לזו, שהרי שוביניזם אינם אלא אהבה לאומית מפרזת, ברם ביסודם רחוקים זה מזה, כרחוק צבע השחור מהלבן.

ובכדי לתפוס ההבדל שביניהם בנקל, יש לדמות זה למדת האגואיזם והאלטרואיזם שביחיד. כי כאמור, התהליך של האומה דומה לגמרי לתהליך של האדם היחיד בכל פרטיו האינדיבידואלים. וזה מפתח כללי להבין בו כל החוקים הלאומים מבלי ניטות בהם ימין ושמאל כחוט השערה.

וברור, שמדת האגואיזם, הטבוע בכל ברייה, הוא תנאי מחויב בעצם קיומו של הברייה, שבלעדיו לא הייתה כלל עצם נבדל וקיים לפי עצמה. ועם זה, אין זאת צריך לסתור כלום למדת האלטרואיזם שבאדם. רק הצורך הוא להציב גבולות חזקים ביניהם: חוק האגואיזם מחויב להישמר בכל תוקף רק בשיעור זה שנוגע לקיום המינימאלי, וכל העודף על שיעור ההוא, הרשות נתונה לוותר עליו לטובת זולתו.

וכמובן, שכל הנוהג כן, יש לחשבו לאלטרואיסטי יוצא מהכלל. אכן מי שמוותר גם מחלקו המינימאלי לטובת זולתו, ומסכן בזה את קיומו עצמו – כבר זה בלתי טבעי לגמרי, שאי אפשר לקיים זה, אלא פעם אחת בחיים.

אמנם מאוס לנו מאד האגואיסט המופרז, שאינו דואג כלל לטובת זולתו, שמחומר הזה באים החמסנים, הרוצחים וכל בעלי תרבות רעה למיניהם. כן הדבר באגואיזם ואלטרואיזם לאומי, אשר גם אהבה הלאומית מחויבת להיות טבועה בכל יחידי האומה לא פחות מאהבה האגואיסטית האינדיבידואלית שביחיד לצרכיו עצמו. דהיינו, גם כן בשיעור המספיק לשמירת קיומה של האומה בתור אומה, שתוכל לשאת את עצמה. והעודף על שיעור הזה המינימאלי, אפשר להקדיש לטובת ההומניות, לכלל האנושיות בלי הבדל לאום או גזע.

ולעומת זה, שנוא לנו בתכלית, האגואיזם הלאומי המופרז, החל מהאומות שאינם דואגים כלום לטובת זולתם, עד החומסים ורוצחים אומות אחרות להנאת עצמם, שזה הנקרא בשם "שוביניזם". ומכאן שאותם, אשר מטעמים הומאניים אלטרואיסטיים, פורשים מלאומיות לגמרי ונעשים לקוסמופוליטים, הם בטעות יסודם, כי הלאומיות והומניות אינם כלום "תרתי דסתרי" (סותרים זה את זה).

מכאן יוצא באופןברור, שאהבה הלאומית היא היסוד של כל אומה, כמו שהאגואיזם הוא יסוד כל ברייה הקיימת לפי עצמה, שבלעדיה לא הייתה יכולה להתקיים בעולם, כן אהבה הלאומית שביחידי האומה, היא היסוד לעצמיותה של כל אומה, - שאינה מתקיימת ואינה מתבטלת זולת בסבתה.

ולכן היא צריכה להיות הדאגההראשונה בדרך תחיית האומה. כי אהבה זו אינה מצויה כעת בקרבנו, כי אבדנו אותה בדרך נדדנו בין אומות העולם זה אלפים שנה. ורק יחידים, נתקבצו כאן, שאין בין אחד לחברו שום קשר של אהבה לאומית טהורה. אלא אחד מקושר בשפה המשותפת, והשני במולדת משותפת, והשלישי בדת המשותפת, והרביעי בהיסטוריה משותפת - ורוצים לחיות כאן על פי אמת המידה. שכל אחד היה חי באומה שממנה בא, ואינו לוקח כלל בחשבון, ששמה הרי הייתה האומה כבר מבוססת על בניה עצמה עוד מטרם שהוא בא ונצטרף אליה, ולא לקח שם חלק פעיל בהתיסדות האומה.

מה שאין כן בבואו לארץ, שאין כאן שום סדרים מוכנים המספיקים לתפקיד קיום אומה ברשות עצמה, ואין לנו כאן חומר לאומי אחר, שנוכל לסמוך על מבנהו, וגם אין אנו רוצים בזה. אלא אנו מחויבים כאן לסמוך לגמרי על המבנה שלנו עצמנו. ואיך יצויר זה בשעה, שאין עוד שום קשר לאומי טבעי שיאגד אותנו לתפקיד הזה?

ואלו הקשרים המרופפים: מהשפה והדת וההיסטוריה, הגם שהם ערכים חשובים, שאיש לא יכחיש בחשיבותם הלאומית, עם כל זה אינם מספיקים כלל להישען עליהם, כעל יסוד לקיום אומה ברשות עצמה. כי סוף סוף רק קיבוץ של אנשים זרים יש כאן, בני תרבות של שבעים אומות, שכל אחד בונה במה לעצמו לרוחו ולטעמו. ולא יש שום דבר טבעי יסודי, שיאגד כולנו מבפנים לגוש אחד.

יודע אני, שיש דבר אחד משותף לכולנו – הוא הבריחה מהגלות המר. אכן זה רק איגוד חיצוני, בדומה לשק המאגד קופה של אגוזים, כמובא למעלה. לכן אמרתי, שצריכים לסדר לעצמנו חינוך מיוחד, בדרך תעמולה רחבה, להכניס בכל אחד מאתנו רגשי אהבה לאומית, הן בנוגע מפרט לפרט, והן מהפרטים אל הכלל, ולחזור ולגלות את האהבה הלאומית, שהייתה נטועה בקרבנו מאז היותנו על אדמתנו בתור אומה בין האומות.

ועבודה זו קודמת לכל אחרת, כי מלבד שהיא היסוד, - היא נותנת גם את שיעור הקומה והצלחה לכל מיני פעולות, שאנו רוצים לעשות בשדה זו.

שם האומה, השפה והארץ

יש לבקר את שם האומה שלנו. כי התרגלנו לקרוא את עצמנו בשם "עברי" והשם הרגיל שלנו "יהודי" או "ישראל" יצא כמעט מהשימוש, עד שבכדי להבדיל בין השפה הז'רגונים לשפת האומה, קוראים לשפת האומה – " עברית" ולז'רגונים "יהודית".

בתנ"ך מוצאים את השם עברי רק בפי אומות העולם, ובייחוד בפי המצרים. כמו: "ראו הביא לנו איש עברי לצחק בנו" (בראשית ל"ט י"ד), "ושם אתנו נער עברי..." (בראשית מ"א י"ג), "מילדי העברים זה..." (שמות ב' ו'). וכן מצאנו השם הזה בפי הפלשתים: "פן יעשו העברים חרב..." (שמואל י"ג י"ט). וכן אנו פוגשים אותו ביחס שבינינו לבין האומות, כמו במלחמת שאול עם הפלשתים, שהכריז "ישמעו העברים", וכן "והעברים עברו את הירדן..." (שמואל א' י"ג ז'). ומלבד זה אנו פוגשים בקביעות את השם "עברי" בסמכות אל עבדים, כמו "עבד עברי", "אמה העברייה" וכדומה. אולם בינינו לבין עצמנו, אף פעם לא נפגוש בתנ"ך את השם "עברי", רק אחד מב' השמות "ישראל" או "יהודי".

ומקורו של השם "עברי", כנראה, שהייתה אומה עתיקה מפורסמת בשם הזה. כי הכתוב (בראשית י' כ"א) מוצא להציג לפנינו את שם בן נח, כאב אל האומה הזאת: "ולשם יולד גם הוא אבי כל בני עבר". ואברהם אבינו היה מצאצאי האומה הזאת. ועל כן היה מכונה בפי העמים בשם "אברהם העברי", כמו "ויגד לאברם העברי" (בראשית י"ד י"ג).

ולכן בטרם שנעשו ישראל לאומה בין האומות, היו נקראים בשם "עבריים", על שם עמו של אברהם אבינו העברי. והגם שבני ישראל היו מצוינים בארץ מצרים בתור עם נבדל לעצמו, כמו: "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו, הבה נתחכמה לו פן ירבה" (שמות א' י'). אכן השם הזה היה כמו שם של שבט, ולא של אומה. כי לא נעשו לאומה אלא אחר ביאתם לארץ ישראל. ומכאן יש להסיק, כי על כן לא רצו האומות לקרוא אותנו בשם "אומה ישראלית" גם אחר ביאתנו לארץ, כדי שלא להודות במציאות שלנו בתור "אומה".והדגישו זאת בקריאתם אותנו "עברים", כמו שקראו לנו מטרם שבאנו לארץ.

ואין זה מקרה מה שלא נמצא השם "עברים" בתנ"ך והספרות שלאחריה, זולת ביחסים של עבדים ושפחות, שהשם "עברי" נטפל להם בקביעות: "עבד עברי", "אמה עבריה. ואף פעם לא נפגוש "עבד ישראלי" או "עבד יהודי". וכנראה שסמיכות הזה מקורו הוא, כעין זכר לעבדות במצרים, שאנו מצווים בה, במצווה: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים" (דברים ה' ט"ו).

גם כיום מכנים אותנו ברוב לשונות העמים בשם "יהודים" או "ישראלים". רק האומה הרוסית עודנה מכנה אותנו בשם "עברים". ויש להניח, ששונאי ישראל שבתוכם הרגילו בהם את הכינוי הזה, בכוונת זדון של ביטול לאומיות ממנו, דוגמת העמים הקדמונים. כאמור למעלה. וכנראה שהם התעמקו במובן של שם הזה הרבה יותר ממנו, שלקחנו אותו מהמוכן מתוך הרגל בשפה הרוסית בלי התעמקות יתירה. מכל האמור יוצא אפוא, שאם אנו רוצים לכבד עצמנו, יש לנו להפסיק מלהשתמש עם השם "עברי" ביחס כל בן חורין שבתוכנו.

אכן בנוגע לשם השפה, אם היה לנו מקור היסטורי, שהאומה העתיקה העברית הייתה מדברת בשפה זו, אז היה אולי לכנותה בשם "עברית". אולם כשאני לעצמי עוד לא מצאתי שום מקור בהיסטוריה, שהאומה הקדמונית הזו דברה בשפה זאת. ולכן יש לנו להתחשב עם הספרות התלמודית, הקרובים אל המקור יותר ממנו בחמש עשרה מאות שנה. וביניהם היה מקובל בלי שום פקפוק, שהעברים הקדמונים לא השתמשו כלל בשפה. כי אמרו: "בתחילה ניתנה תורה לישראל בכתב עברי ולשון הקודש, חזרה וניתן להם בימי עזרה בכתב אשורית ולשון ארמי. ביררו להן לישראל כתב אשורית ולשון הקודש, והניחו להדיוטות כתב עברי ולשון ארמי". (סנהדרין כ"א ע"ב). הרי מפורש מדבריהם, שרק הכתב לבד בא לנו מהעברים, ולא הלשון, כי אומרים: "כתב עברי ולשון הקודש", ולא: "כתב ולשון עברי".

כן מצאנו (מגילה דף ח'): "ורמינהו, מקרא שכתבו תרגום, ותרגום שכתבו מקרא, וכתב עברי אינו מטמא את הידים". הרי איך שהדגישו: "תרגום, שכתבו מקרא וכתב עברי", ואינם אומרים: "תרגום, שכתבו עברית וכתב עברי", כלשון המשנה. (ידים ד' ה'). אשר הרמינהו הזה מובא משם, אלא ללמדנו, שרק הכתב מיוחס לעברים ולא השפה. ומלשון המשנה אין ראיה, כי כנראה, שהשפעה רומית הייתה במקום זה על הכתב. אבל כשלמדו המשנה בעל פה, היו מדייקים כראוי. ולעומת זה מצאנו כמה פעמים, שהתנאים היו מכנים את השפה בשם "לשון הקודש". האחד (ספרי ברכה, י"ג): "כל הדר בארץ ישראל, וקורא ק"ש שחרית וערבית, ומדבר בלשון הקודש, הרי הוא בן עולם הבא". וכן (שקלים, סוף פרק ג'): "תני משום רבי מאיר, כל מי שקבוע בארץ ישראל ומדבר בלשון הקודש..." ועוד.

ואפילו אם נניח, שיש למצוא איזה מוצא היסטורי, שהעברים העתיקים דברו בשפה זו, עוד אין זה מחייב אותנו לכנות את השפה על שמם, אחר שאין עוד זכר לאומה זאת בין החיים. כי כאמור, אין השם הזה מוסיף לנו כבוד במושג הלאומי, ורק שונאינו הרכיבו אותו עלינו, בכוונה של ביטול ומיעוט הדמות לנכסי האומה. ומכאן, שאין לנו לעקוב גם לשפה האנגלית, המכונית לאומה בשם "יהודים", ולשפה בשם "עברית".

גם צריכים להכריע, איזה שם מתאים בשבילנו ביותר: אם "יהודים" או "ישראלים". השם ישראל, מקורו הוא באבינו יעקב, שכפי הכתוב, הוא נקרא כן על ביטוי של שררה וכבוד: "לא יעקב יאמר עוד שמיך, כי אם ישראל, כי שרית עם אלקים ואנשים ותוכל" (בראשית ל"ב כ"ט). ועל שמו אנו נקראים "ישראל".

אכן אחר שלמה המלך, שנחלקה האומה לשתים: לעשרת השבטים, שהמליכו עליהם את ירבעם בן נבט,ולב' שבטים יהודה ובנימין, שנשארו תחת מלוכת רחבעם בן שלמה, אז נשאר השם "ישראל" על עשרת השבטים. וב' השבטים, יהודה ובנימין, קבעו לעצמם השם "יהודים". כי גם בני בנימין קראו להם "יהודים", כמו שמצאנו במגילת אסתר: "איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני". הרי שגם שבט בנימין קראו לעצמם בכלל בשם "יהודים".

ועשרת השבטים נגלו מהארץ זמן רב קודם לגלות יהודה. ומאז לא נמצאו עקבתם. וגלות יהודה, שנגלה לבבל, חזרו לארץ אחר שבעים שנות גלותם, ובנו הארץ מחדש. משום כך בכל ימי בית שני נזכר בעיקר השם "יהודים", והשם "ישראל" נזכר רק לעתים רחוקים, באיזה מובן יוצא מהכלל. ואנחנו, בני הגלות של בית שני, נקראים ג"כ בעיקר רק בהשם "יהודים", כי אנו מגלות בית שני, שהם צאצאים לב' השבטים יהודה ובנימין, שקבעו לעצמם את השם "יהודים". ולפי זה יש להכריע את שם האומה שלנו "יהודים", ולא "אומה הישראלית" או "ישראל", שהוא השם של עשרת השבטים.

ובדבר השפה, יש להכריע בודאי בשם "שפה היהודית" ולא בשם "שפה ישראלית". והוא מטעם, כי לא מצאנו בתנ"ך את הסמיכות הזה "שפה ישראלית". ובניגוד לזה נזכר "יהודית": "ואינם מכירים לדבר יהודית" (נחמיה י"ג כ"ד). וכן: "ויאמר אלקים... דבר נא אל עבדיך ארמית, כי שומעים אנחנו, ואל תדבר עמנו יהודית באזני העם, אשר על החומה". (מלכים ב' י"ח).

אלא שיש לצדד, כי על כן קראו השפה שלהם בשם "יהודית", משום שהעם של יחזקיהו המלך נקראו "יהודים". וכן הבאים מגלות בבל. אבל העשרת השבטים, שנקראו "ישראלים", קראו גם את שפתם בשם "שפה הישראלית". אולם, גם אם נניח כן, אין עוד טעם בעדינו, צאצאי יהודה ובנימין, לקרוא לשפתנו בשם "ישראלית".

הסיכום מכל האמור: כי הן לאומה והן לשפה יש לקבוע רק את השם יהודה: לאומה בשם "יהודים", ולשפה בשם "יהודית". ואת השפה הז'רגונים יש לקראה "אידיש". ורק לארץ אפשר לקראה בשם "ארץ ישראל", להיותה נחלת כל השבטים.

בקורת למרקסיזם לאור מציאות החדשה ופתרון לשאלת איחוד האומה על זרמיה

נדרשתי ליתן פתרון, לפי השקפתי, על הבעיה הכאובה, בדבר איחוד כל המפלגות והזרמים על רקע אחד. והנני להודות מיד, שלשאלה הזו באותו הדרך שנשאלה, אין לי פתרון. גם לא יהיה לה פתרון לעולם. כי על מדוכה זו כבר ישבו חכמי אומות העולם בכל הדורות והזמנים, ועוד לא מצאו פתרון טבעי, שיהיה מקובל על כל הזרמים שבתוכם. והרבה סבלו ועוד עתידים לסבול, מטרם שימצאו את שביל הזהב, שלא יהיה בסתירה לזרמים שבתוכם.

והקושי שבדבר הוא, שאין האידיאות שבאדם מסוגלים כלל לוותר במשהו על המגמה שלהם. כי מדת הויתור אפשרי באדם מבחינות החומריות שלו, עד כמה שזהו הכרחי לקיום גופו. לא כן באידיאליות, כי מטבע של בעל האידיאה, שכל אשר לאדם ייתן בעד ניצחון האידיאה שלו. ואם הוא מוכרח לוותר במשהו על האידיאל שלו, אין זה אצלו ויתור גמור, אלא עומד על המשמר ומצפה על שעת הכושר, שיוכל לחזור ולגבות את שלו. לכן אין בטחון בפשרות מעין אלו.

מכל שכן באומה עתיקה, בעלת ציביליזציה של אלפי שנים, אשר האידיאליות כברנתפתחה בה במידה נעלה ביותר על אותן האומות, שזה מקרוב באו לידי התפתחות – אין שום תקווה כלל ועיקר, שיבואו בשדה זו לידי פשרה, לא מיניה ולא מקצתה. ולא מחכמה הוא לחשוב, שסוף סוף האידיאה הצודקת ביותר תנצח לשאר האידיאות, כי בהתחשב עם צורתם הזמנית נמצאים כולם צודקות: "כי אין לך אדם שאין לו מקום, ואין לך דבר שאין לו שעה", כפי הביטוי של קדמונינו.

ובשביל כך נמצאים האידיאות בבחינת גלגל החוזר בעולם, שהאידיאות שנפסלו בימי קדם, קמו לתחייה בימי הביניים. ואחר שנפסלו בימי הביניים, קמו לתחייה בדורנו זה. זה מראה לנו, שכולם צודקות, ואף אחת מהם אין לה זכות קיום לנצח.

והנה אומות העולם, הגם שהתרוצצות הזו עושה שמות נוראות גם בהם, עם זה גב חזק יש להם, המאפשר להם לסבול המשא האיומה הזו. ואיך שהוא אין זה מאיים על קיומם ברגע זו. אבל מה יעשה האומה האומללה, שכל קיומה תלוי על פתיתים ושיורי מאכל, שהאומות זורקים להם בחסדם, בעת שכבר שבעו דים. הרי גבם חלש מדי, שיוכלו לשאת עליו את סבל של התרוצצות הזו. ומכל שכן בשעה הרת-הסכנה הזאת, שאנו נמצאים על פי תהום ממש, - אין השעה כשרה לדברי הכול, לנגיחות ולמלחמת אחים מבפנים.

ולפי חומר השעה, יש עמי להציע פתרון אמיתי, הראוי לדעתי להתקבל ולאחד כל הזרמים שבתוכנו לחטיבה אחת. אולם, מטרם אתחיל בהצעתי, הייתי רוצה להניח מקודם את דעת הקוראים, שבלי ספק ירצו לדעת את הדעה קדומה שלי בשטח המפלגתי.

והנני להודות, שהאידיאה הסוציאליסטית, שהיא הרעיון של חלוקה שווה וצודקת, אני רואה אותה לאמיתיות ביותר. כי כדור ארצנו די עשירה לפרנס לכולנו. ולמה לנו מלחמת החיים הטרגית המועכרת חיינו מדורי דורות? הבה נחלק בין עצמנו את העבודה ואת פריה במידה שווה, - והקץ לכל הצרות! שהרי אפילו המיליונרים שבקרבנו, מה הנאה להם מכל רכושם, אם לא הביטחון החזק בכלכלתם, להם ולזרעם לכמה דורות?! אשר גם במשטר של חלוקה צודקת יהיה להם אותו בטחון החזק.ועוד במידה יותר גדולה. ושמא תאמרו שיחסרו מכבודם הקדום, שהיה להם בתור בעלי רכוש? גם זה לא כלום, כי אלו האיתנים שהספיקו כוח לנחול כבוד בתור בעלי רכוש, בלי ספק, ימצאו כבוד באותו המידה בשדה אחרת, כי שערי ההתחרות והכבוד לא ינעלו לעולם.

אכן, עם כל האמת שבאידיאה זו, אינני מבטיח למקבלים אותה עתה, אף קורטוב של גן עדן. ולהיפך, גיהינום גדול של צרות מובטח להם, כי העובדה החיה שבארץ רוסיה, כבר החכימה אותנו למדי. אמנם זה אינו סותר עוד את אמיתיותה של אידיאה הזאת. כי כל החיסרון שבה, הוא מפני שהיא בשבילנו עדיין פגה. כלומר, אין בני דורנו בשלים עוד מבחינה מוסרית, שיהיו יכולים לעכל במעיהם את המשטר הזה של חלוקה שווה וצודקת. כי מחוסרי זמן אנו, שעדיין לא הגענו לידי התפתחות המותאמת לקבל את הסיסמא "מכל אחד לפי כישרונו, לכל אחד כפי צרכיו".

וזה דומה לחטאו של אדם הראשון, שלפי תיאור קדמוננו, החטא היה מפני "שאכל הפרי בהיותה פגה", מטרם שנתבשלה כל צרכה. ועל עון פעוט הזה נתקבצו כל העולם למיתה, ללמדינו, שזה אבי אבות כל הנזקים שבעולם. כי בני אדם אינם מבינים להיזהר ולהסתכל בכל דבר, אם הוא מבושל כל צרכו. והגם שהדבר מועיל והוא אמיתי לפי תוכנו, יש עוד להתעמק בדבר, אם הוא מבושל כל צרכו, אם כבר נתבגרו המקבלים במדה מספקת, שיוכלו לעכל אותו במעיהם; ובעוד שהם מחוסרי זמן התפתחות, הרי האמת והמועיל מתהפך במעיהם ונעשו לשקר ולמזיק, - לכן נחרץ משפטם למיתה, שכל אוכל הבוסר ימות בחטאו. לאור הדברים האלו עוד לא הוכיחה לנו התסבוכת הרוסי, שהאידיאה הסוציאליסטית היא בלתי צודקת ממהותה עצמה. כי כאמור, עדיין הם מחוסרי זמן לקבל האמת והצדק הזה. ועוד אינם מוכשרים להתנהג על ידה, ואינם ניזוקים אלא מתוך מיעוט התפתחותם הם, ואי הכשרתם בהתאם לאידיאה הזאת.

וכדאי להטות אזן לדברי החבר מ. בוטקובסקי (בדבר 4507) הוא שואל: "מדוע לא יעשה איש הפוליטיקה, חבר התנועה הסוציאליסטית, כאותו פיסיקאי, שאחר שהניסיון גילה ליקוים באינטרפרטציה, שהיה רגיל לה בחוקי הברזל של תורתו, לא נרתע מלנער את חצנו ממנה. תחילה ניסה לתקן אותה בזהירות, ובאחרונה הוא מוכן לפוסלה, כשאין היא מסוגלת לעמוד בפני המציאות". והוא מסביר: "בשעת חורבן של תנועת הפועלים הבינלאומית, חובה להיטהר מדעות קדומות, כשהעובדות מדברות בשפת התבוסה, יש לשבת מחדש על ספסל הלימודים, ולהתחיל במרץ ובהכרת האחריות העמוסה על שכם הממשיכים, לחקור את הדרך ועיקרותיה, כך דרכה של המחשבה המדעית, כשהיא נתקעת לקרן זוויות של סתירות בין המציאות החדשה לבין התיאוריה שהסבירה את המציאות הישנה. רק פריצת גדר רעיונית מאפשרת מדע חדש וחיים חדשים". והוא מסיק: "אם לא נתכחש למצפוננו, נכריז, כי באה שעת ויכוח יסודי מחדש, באה תקופה של חבלי לידה, עתה ישבו טובי התנועה על הדוכן ויענו על השאלה: מה מובנו של הסוציאליזם בימנו? מה הדרך שיש להוליך בו את המחנה?"

מסופקני, אם ימצא איש מהתנועה שיענה על דבריו. או אולי, שיהיה מוכן לתפוס את דבריו כמו שהם. כי לא קל הדבר לזקן בן מאה שנה, אשר הצליח כל כך עד הנה בלימודיו, לקום בפעם אחת ולהעביר קו-מחק על כל תורתו העברה, ולחזור להתחיל לשבת על ספסל הלימודים מחדש, בדומה לאותו פיסיקאי, כמו שהחבר בוטקובסקי דורש מטובי התנועה הסוציאליסטית. אכן איך עוברים על דבריו לסדר היום?

ואם אפשר עוד לשבת בחיבוק ידיים, בנוגע לחורבן תנועת הפועלים הבין לאומית? כי איך שהוא, עוד אינם עומדים על סף החורבן ממש. ועל כל פנים עוד בטוח להם מדת חיים של עבדים ושפחות נרצעים, - אין הדבר כן בנוגע אל הסכנה העומדת לפני התנועה של הפועלים העברים, העומדים על סף הכליה ממש, תחת הסיסמא של האויבים "להשמיד ולהרג ולאבד טף ונשים", כבזמנה של אסתר המלכה.

ואין להשוות מצב חורבן שלנו עם חורבן התנועה שבעמי העולם, כי אלו רק לעבדים ולשפחות נמכרנו – החרשנו גם אנו כמוהם. אבל גם הביטחון של חיי עבדים ושפחות נקפח ממנו. ולכן אסור לנו להחמיץ את השעה: יש לנו לשבת מחדש על ספסל הלימודים, לחקור מחדש את רעיון הסוציאליסטי לאור העובדות והסתירות שהופיעו בימינו, ובלי לחוש כלל לפריצת גדר רעיונית. כי אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש.

לשם כך, נסקור בקצרה את התפתחות הסוציאליזם משלביה הראשונים. בדרך כלל, מצאנו לה שלשה תקופות:

הראשונה: הייתה סוציאליזם הומאניות, שהייתה מבוססת על פתוח המוסריות, והייתה מופנית רק אל המנצלים.

השנייה: הייתה מבוססת על הכרת הצדק והרשע, והייתה מופנית בעיקר אל המנוצלים: להביאם לידי הכרה, שהעובדים הם הבעלים האמתיים על כל פרי העבודה, ולהם שייך כל התוצרת החברתי. ולפי שהעובדים הם הרבים בחברה, היה לדעתם הדבר בטוח, שבעת שהם יכירו את צדקתם, יקומו כאיש אחד ויוטלו את שלהם, ויסדרו משטר של חלוקה שווה וצודקת בחברה.

השלישית: היא המרקסיזם, שהצליחה יותר מכולם. היא מיוסדת על מטריאליזם היסטורית. הסתירה הגדולה הנמצאת בין כוחות היצירה, שהם העובדים, לבין המנצלים אותם, שהם המעבידים. הכרח הוא, שתביאה בסופה את החברה לסכנה ואבדן. ואז תבוא המהפכה במשטר הייצור והחלוקה. ומשטר הרכושני יוכרח להיחרב לטובת משטר הפרולטריון. ולשיטתו תבוא זה מאליו בדרך סבה ומסובב. אלא בכדי לקרב את הקץ, יש תמיד לחפש תחבולות, ולהשים מכשולים למשטר הרכושני, כדי לקרב את המהפכה בזמן קצר.

ומטרם אבוא לבקר את שיטתו זו, יש להודות, ששיטתו היא הצודקת ביותר מכל קודמיו. שהרי עדים חיים אנו להצלחתה הגדולה בכמות ואיכות, שהייתה לה בעולם, מטרם שבאה בניסיון עובדתי במיליונים המרובים שבארץ רוסיה. שעד אז היו נמשכים אחריה כמעט כל טובי האנושיות.

וזהו תעודה נאמנה על צדקת שיטתו. ומלבד זה, גם מבחינה תיאורטית דבריו מקוימים למדי, ואף אחד לא הצליח לסתור את השקפתו ההיסטורית, אשר האנושיות מתקדמת לאט לאט באופן דרגתי. והיא מטפסת ועולה כמו על שלבים של סולם. כל שלב שבה אינו אלא שלילת השלב שקדמה לה.

כן כל תנועה וכל מצב, שקבלה האנושיות בהנהגת המדיניות, אינו אלא שלילת המצב שמקודם לה. וזמן קיומו של כל מצב מדיני הוא, עד שיתגלה מתוכו החסרונות והרשע שבו. ותוך כדי גילוי לליקוים שבו, נמצא מפנה מקומו למצב חדש, המשוחרר מליקוים אלו. ונמצא, שאלו הליקויים, המתגלים במצב ומחריבים אותו, הוא כל כוח הפיתוח של האנושיות. שהרי הם מעלים את האנושיות על מצב המתוקן יותר ממנו.

וכן גילוי הליקויים שבמצב השני, מביאים האנושיות על מצב שלישי, הטוב ממנו. וכן תמיד בזה אחר זה. הרי שכוחות השליליים הללו, המתגלים במצבים, הם סבות התקדמות שבאנושיות, שעל ידיהם היא מטפסת ועולה כעל שלבות הסולם. והמה בטוחים לתפקידם, להביא האנושיות עד לשלב האחרון של התפתחות - הוא אותו המצב המקווה, הנקי מכל שמץ וכל דופי.

ובתהליך הזה של ההיסטוריה הוא מראה לנו, איך משטר הפיאודלי, הראה את ליקויו ונחרב, ופינה מקום למשטר הבורגני.ועתה הגיע תורו של המשטר הבורגני, להראות ליקויו, ולהחריב, ולפנות מקום למשטר היותר טוב ממנו, שלפי דבריו הוא משטר הפרולטריון.

אכן בנקודה זו האחרונה, שהוא מבטיח לנו, שאחר חורבן המשטר הבורגני העכשווי, יקום תיכף משטר הפרולטריון – כאן נקודת התורפה שבשיטתו. כי מציאות החדשה שלעינינו מכחישה אותו. כי חשב את משטר הפרולטריון לשלב הסמוך למשטר הבורגני. ועל כן החליט, שבשלילת המשטר הבורגני יקום תיכף על מקומו משטר הפרולטריון. אולם המציאות הראה לנו, שהשלב הסמוך אחר חורבן המשטר של היום, הוא משטר של נאצים או של פשיסטים. הרי שאנו עומדים עוד בשלבים האמצעים של התפתחות האנושיות, ועוד לא הגיע האנושיות על שלבו העליון של סולם ההתפתחות. ומי יודע לשער, כמה נחלי דם יישפך בעולם, עד שנגיע אל השלב המקווה.

ובכדי למצוא איזה מוצא מהסבך הזה, יש לתפוס היטב את חוק התפתחות הדרגתי האמור, שעליו ביסס כל שיטתו. ויש לדעת, שהחוק הזה הוא חוק מקיף לכל הבריאה כולה. ועליו נבנו כל מערכות הטבע כולה, הן הבלתי אורגנים, והן האורגנים, עד למין האנושי בכל תכונותיו האידיאליים כמו החומריים - בכל אלה אין לך דבר שלא יעבור תחת חוק הברזל של התפתחות הדרגתי, המסובב ובא מכוח התרוצצות של שני כוחות זה בזה:

כוח פוזיטיבי, דהיינו כוח בונה,

וכוח נגטיבי, דהיינו כוח שולל ומהרס.

ועל ידי מלחמתם הקשה והתמידי זה בזה, נמצאים יוצרים ומשלימים את כלל המציאות בכללו, וכל פרט של המציאות בפרטיותו. וכאמור למעלה, שכוח השולל, המתגלה בכל מצב מדיני בסופו, הוא המגביה אותו למצב, שהוא יותר טוב ממנו. וכן הולכים המצבים בזה אחר זה, עד שהוא מגיע על שלמותו הסופי.

וניקח לדוגמא את כדור הארץ, אשר תחילה היה רק כדור גזי דוגמת ערפל. ועל ידי כוח המושך שבתוכו, ריכז במשך תקופה מסוימת את האטמים שבו לתוך חוג יותר צר, שבתוצאה מזה נתהפך כדור הגזי לכדור אש נוזלי. ובהמשך תקופות של מלחמות נוראות של שני הכוחות שבכדור הארץ, הפוזיטיבי עם הנגטיבי, גבר כוח קרירות שבו על כוח האש נוזלי, וקירר איזה קליפה דקה מסביב הכדור ונתקשה שם.

אכן עוד לא שקט הכדור ממלחמות הכוחות, ובהמשך איזה תקופה גבר שוב כוח האש הנוזלי, והתפרץ ברעש גדול מתוך בטן הכדור, ועלה ושיבר את הקליפה הקרה והקשה לרסיסים. וחזר הכדור לאש נוזלי. ושוב התחיל תקופה של מלחמות חדשות, עד שבסוף התקופה גבר שוב כוח הקרירות על כוח האש, וקירר שנית קליפה קרה וקשה מסביב הכדור.

והפעם הייתה הקליפה יותר עבה ויותר מסוגלת להחזיק מעמד נגד ההתפרצויות של הנוזלים מתוך בטן הכדור. והייתה כוחה יפה לתקופה יותר ארוכה. אמנם בסופה שוב התגברו הנוזלים, והתפרצו מתוך בטן הכדור, ושברו את הקליפה לרסיסים. ושוב נחרב הכול, ונעשה לכדור נוזלי.

וכן נתחלפו התקופות בזו אחר זו; ובכל פעם שגברה כוח הקרירות, נעשה הקליפה שכבש לו עבה ביותר. עד שבסוף התגברו כוחות הפוזיטיבים על הנגטיבים, ובאו לידי הרמוניה מוחלטת: והנוזלים לקחו מקומם במעמקי האדמה, והקליפה הקרה נתעבה כל צרכה מסביב להם, ונתהווה אפשריות ליצירת חיים אורגנים עליה כיום הזה.

ממש על אותו הסדר מתפתחים גם כל גופים האורגנים. כי מעת זריעתם עד גמר בישולם, עוברים עליהם כמה מאות תקופות של מצבים, מפאת שני הכוחות הפוזיטיבי עם הנגטיבי, הנלחמים זה בזה, כמתואר בכדור הארץ. ומלחמות האלו הם המביאים את גמר בישולו של הפרי.

וכן כל חי מתחיל בטיפת נוזלים קטנה. ועל ידי התפתחות דרגתי בכמה מאות שלבים, מכוח מלחמות הכוחות האמורים, היא מגיעה בסופה "שור גדול ראוי לכל עבודה", או "אדם גדול ראוי לכל תפקידיו". אלא שיש עוד לחלק בין שור לאדם: כי השור כבר הגיע על שלבו הסופי בתקופותינו היום. אבל האדם, שכח החומרי שבו אינו עוד מספיק להביאו על שלמותו, מפאת כוח המחשבי שבו, העולה במידת העזר שבו אלפי פעמים על כוח החומרי שבו, נמצא לו משום זה סדר חדש של התפתחות דרגתי, שאינו נוהג בשום בעל חי, - הוא התפתחות דרגתי של המחשבה שלו.

ובהיותו גם יצור חברתי, הרי עוד מעט לו התפתחותו האינדיבידואלי. אלא שלמותו הסופי תלוי גם בהתפתחות של כל פרטי החברה שלו. ומבחינת התפתחות כוח המחשבי של האדם, שידע להעריך היטב את המועיל ואת המזיק בשבילו, הגם שאין לחשוב, שעודו עומד בשלב של אדם פרימיטיבי, בכל זאת ברור אפוא שעוד אינו נמצא בשלב של השלמה, אלא שהוא עומד באמצע התפתחותו, ועדיין הוא מסור למלחמות הכוחות הפוזיטיבים עם הנגטיבים, כאמור לעיל בכדור הארץ, שהם השליחים הנאמנים לתפקידם, להביא גם את האנושיות על שלמותה הסופי.

הוא שאמרתי, שהאידיאה הסוציאליסטית בהיותה האידיאה היותר צודקת מכל השיטות, לכן היא צריכה לדור מפותח ביותר, שיהיו ראויים לעכל אותה, שיוכלו להתנהג על ידה. ובהיות האנושיות של היום עומדת בשלבים האמצעים בסולם של התפתחות, ועומדת במערכות התנגחות הכוחות הפוזיטיבים עם הנגטיבים, - אינה ראויה כל עיקר לאידיאה הנעלה הזו, כי היא אצלה בבחינת בוסר ופגה, כפרי בלתי מבושל, שלא לבד שאינה מתוקה לחיך, אלא עוד כוח הנגטיבי שבה הוא ארס מזיק ולפעמים גם ממית. והוא הצרה של האומה ההיא, הסובלת כל כך בעדה, כי הם מחוסרי זמן וחסרים להם אותם המידות התרומיות, המתאימות לקבלת המשטר הצודק הזה.

ואל יחשוד אותי הקורא, שיש לי בזה איזה קונצפציה ספיריטואלית, כי גם מקרס עצמו אומר אותם הדברים: הוא מודה, אשר "בסטדיה הראשונה של החברה אין להימלט מחסרונות". אלא שמבטיח: "בסטדיה הגבוהה של החברה השיתופית, אחר שתעלם ההררכיא הגסה שלהאנשים בחלוקת העבודה, ואתה יחד הניגוד שבין עבודה גופנית ועבודה רוחנית, כשהעבודה עצמה תיהפך לצורך חיוני ולא לאמצעי פרנסה, בשעה שיחד עם התפתחותה הכול-צדדית של האישיות יצמחו כוחות ייצור, וכל מעייניי אושר החברה יפכו בשפע רב, אז יעזוב לגמרי המבט הבורגני הצר, והחברה תכתוב על דגלה: "מכל אחד לפי כישרונו – לכל אחד לפי צרכיו". (מפאת חשיבות הדברים לענייננו, העתקתי הקטע שלו במילואו).

הרי, שגם הוא מודה, שאין לקוות על משטר צודק לגמרי מטרם שהאנושיות תשיגה את
[B2] הסטדיה הגבוהה, מטרם שהעבודה עצמה תיהפך לצורך חיוני, כלומר, לפרינציפ של החיים, ולא לצורך פרנסה. אלא שהוא מחליט, שעוד בעת שהחברה היא בסטדיה הנמוכה, ראויה גם כן להתנהג על ידי משטר השיתופי עם כל החסרונות שבה.

אבל כאמור לעיל, בנקודה זו כרוך הרפיון שבשיטתו. וכבר הוכיחה לנו רוסיה הסובייטית, אשר לחברה בלתי מפותחת כל צרכה, תתהפך אצלה המשטר השיתופי להיות משטר היותר גרוע בעולם. ועוד יותר מזה שגם, במה שהעריך, שהשלב הסמוך אחר החורבן המשטר של היום, הוא השלב של משטר הפרולטריון. והמציאות מראה לנו, אשר השלב שיבוא אחר המשטר שלהיום, הוא המשטר הנצי או הפשיסטי. וזהו שגיאה מרה מאד. והגרוע ביותר, שתשלומיו בחלקו היותר גדול מאיים על האומה היהודית דווקא, ובלי הבדל מעמדי.

אכן כדאי להסתכל ביותר בהיסטוריה ולקבל לקח הימנו, ראשית כל מתעוררת השאלה: פקח כזה שהרעיש כל העולם בשיטתו, איך הגיע לשגיאה גדולה כזו? ומהו המכשול, שנכשל בו? אכן זה מחייב אותנו לדון בדבריו בכובד ראש ובאופן יותר מדויק. וכאמור למעלה הוא ביסס את שיטתו על מטריאליזם היסטורית, אשר החברה מתפתחת על ידי הכוחות המתנגחים בחברה, בדרך סבה ומסובב, ממצב למצב, שבהתגברות כוח הנגטיבי שבמצב הוא מהרס המצב, ובמקומו נבנה מצב יותר טוב על ידי כוח פוזיטיבי, - וכן הולכות ונלחמות, עד שבסופו מתגלה כוח הפוזיטיבי על כל שלמותו.

אולם לפי זה הרי השלמות של החברה מובטחת מאליה. שהרי כוח הנגטיבי לא יעזבנה טרם שיביאה על סופה. ואם כן, אפשר לישב בחיבוק ידיים ולחכות על התפתחות העצמית המקווה. ולמה לנו כל טרחה הזאת של התכסיס שלו שהטיל עלינו?

אמנם שאלה טיפשית היא, שהרי בזה כל ההפרש בין האדם לבעלי חי: כל בעלי חיים נסמכים על הטבע לגמרי, ואינם מסוגלים לקדם במשהו את הטבע, ולעזור לעצמם בלעדיה. לא כן האדם, המחונן בכוח מחשבי, שבסגולת הכוח הזה הוא הולך ומשתחרר מחבלי הטבע ומקדם אותו. דרכו להתחקות אחר מלאכת הטבע, ולעשות את מלאכתו כמותה. הוא אינו מחכה לקבל אפרוחים מידי הטבע, עד שתבוא התרנגולת ותחמם הביצים, - הוא עושה לו מכונה, המחממת הביצים ומולידה לו אפרוחים, כמו התרנגולת הטבעית.

ואם הוא עושה זה בדברים פרטים, כל שכן שיעשה זה בדבר התפתחות כלל האנושיות. ולא יסמוך עצמו על הכוחות המתרוצצים זה עם זה, ולהיעשות בעצמו אובייקט בהתנגחותם. אלא שיקדם את הטבע, ויתחקה היטב על מלאכתו בהתפתחות הזה. ויסדר לו תכסיס נוח וטוב, שיביאהקץ המאושר בפחות זמן ובפחות ייסורים.

וזהו שרצה מרקס בתכסיסו: הארגון, מלחמות המעמדות והנחת מכשולים תחת משטר הקפיטליסטי, שתכסיסו זה מקל הייסורים מעל האובייקטים הנושאים, את ההתרוצצות על גבם, וממריץ אותם, להיות להם סובייקטים לעצמם. ולמהר הקץ של המשטר הנחשל, כדי לפנות מקום למשטר הפרולטריון המאושר. במלה אחת: התכסיס המרקסיסטי מהפך את האובייקטים להיות סובייקטים, לסדר להם ההתפתחות כחפצם הם.

נסכם: הבסיס, הוא טבע התפתחות האנושיות על ידי קשר סבתי, שאנו רואים אותה כמו מכונה טבעית להתפתחות.

התכסיס: היא מין מכונה מלאכותית להתפתחות האנושיות, בדומה למכונה הטבעית.

הריווח מהתכסיס: חיסכון זמן ומיעוט ייסורים.

עתה נפתח הדרך לבקר שיטתו באופן פשוט. ברור, שבעת שאנו רוצים לעשות איזה מכונה, שתהיה תחליף למלאכת הטבע, הרי אנו צריכים מתחילה להתחקות היטב במנגנון של הטבע, אשר אז יכולים לסדר בדומה לה מנגנון מלאכותי, כמו המכונה הטבעית.

למשל, כשאנו רוצים לעשות מכונה, שתהיה תחליף לבטן תרנגולת המחממת ביצים ומולידה אפרוחים, הרי אנו מחויבים להבין היטב מתחילה את דרכי הייצור והתפתחות הכוחות של הטבע,הפועלים תוך בטן התרנגולת. ואנו מתחקים אחריהם ועושים מכונה, בדומה לבטן התרנגולת, המוכשרת ליצור אפרוחים כמותה.

וכמו כן בנידון שלנו, שאנו רוצים לעשות מכונה, שתהיה תחליף למכונת התפתחות האנושיות של הטבע, הרי גם כאן אנו צריכים להסתכל מתחילה באותם ב' הכוחות: הפוזיטיבי והנגטיבי, הפועלים בטבע, שהיא המכונה, שעל ידיהם עושה הטבע את הפרוצדורה הזו של התפתחות. אשר אז נדע גם אנו, איך לסדר לנו תכסיס, בדומה למנגנון של מכונת התפתחות הטבעית, שיהיה מוצלח לפיתוח האנושיות כמותה. ובלי ספק, אם תהיה לנו איזה טעות בהבנת המנגנון של מכונה הטבעית, אז התחליף שלנו לא יוצלח לכלום. כי כל החכמה היא כאן, רק בהתחקות דרכי היצירה הטבעיים, ולהתאים דרכים מלאכותיים במקומם.

ואם לדבר בדרך מקורית, גם להגדיר הדברים במושגים, שאינם עלולים להביא לידי טעות בשום צד, יש להגדיר את שני הכוחות: הפוזיטיבי והנגטיבי, הפועלים במכונת התפתחות האנושיות תחת שני השמות: אגואיזם ואלטרואיזם. ואין כוונתי למושג המוסרי שבהם, כרגיל בשפת השימוש. אלא רק לבחינה המטריאלית שבהם, כלומר, רק בזה השיעור, שהם משתרשים בגוף האדם, עד שאינו יכול עוד להשתחרר עצמו מהם. רצוני לומר, מבחינת מה שהם כוחות אקטיביים באדם:

שהכוח האגואיסטי משמש בו כמו קרני סנטרופיטלים, שמושך אותם מחוצה לו. והם מתרכזים בתוך גופו עצמו,

וכוח האלטרואיסטי משמש בו כמו קרני סנטרופוגלים, הזורמים מפנימיות גופו למחוץ לו.

כוחות אלו נמצאים בכל חלקי המציאות, בכל אחד לפי מהותו, וכן נמצאים באדם לפי מהותו. והם הגורמים הראשיים לכל פעולותיו. כי יש עובדות, שהגורם שלהם הוא כוח משמש לעצם קיומו האינדיבידואלי. והוא כמו כוח שואף כל דבר מועיל לו, מן המציאות שמחוץ לו אל מרכז גופו עצמו. שלולא כוח הזה, המשמש אותו, לא היה לו מציאות של עצם עומד בפני עצמו. והוא נקרא "אגואיזם".

ולעומת זה יש עובדות, שהגורם שלהם הוא כוח זורם להועיל לגופים שמחוץ לו. ונמצא כוח הזה משמש לטובת זולתו. ואפשר לכנותו בשם "אלטרואיזם".

ומבחינות אלו אני מגדיר בשמות הללו את ב' הכוחות, הנלחמים זה עם זה בדרך התפתחות האנושיות, אשר לכוח הפוזיטיבי אכנה בשם כוח אלטרואיסטי, ולכוח הנגטיבי אכנה בשם כוח אגואיסטי.

אכן, בהמונח אגאיזם איני מתכוון לאגואיזם מקורי, אלא אני מתכוון בעיקר לאגואיזם הצר. כלומר, כי האגואיזם המקורי אינו אלא אהבה עצמית, שהוא כל כוח קיומו החיובי האינדיבידואלי. ומבחינה זו אינו מתנגד גמור לכוח האלטרואיסטי, אע"פ שאינו משמשו. אמנם מטבע האגואיזם, שבדרך שמושו נעשה צר ביותר. כי הוא מחויב פחות או יותר לקבל אופי של שנאה וניצול של הזולת, כדי להקל על קיומו עצמו. ואין המדובר משנאה מופשטת, אלא מהמתגלה במעשים של ניצול לחברו לטובת עצמו, ההולך ונעכר לפי דרגותיו, כגון: הערמה, גניבה, גזילה ורציחה. וזהו מכונה אגואיזם צר; ומבחינה זו הוא מתנגד והפכי גמור לאהבת זולתו – והוא כוח הנגטיבי, מהרס לחברה.

והיפוכו הוא הכוח האלטרואיסטי. הוא כוח בונה של החברה, שהרי כל מה שהאדם עושה לזולתו אינו אלא בכוח אלטרואיסטי, כאמור למעלה. והוא מתעלה והולך בדרגותיו:

העובדות הראשונות של כוח הבונה הזה, הם הולדת בנים וחיי משפחה,

והשניות הם לטובת הקרובים,

והשלישיות הם לטובת המדינה,

והרביעיות לטובת העולם כולו.

כל הגורם של בנין החברתי הוא רק כוח האלטרואיסטי. וכאמור, אלו הם הגורמים הפועלים במכונה הטבעית של התפתחות האנושיות – כוח האגואיסטי הנגטיבי לחברה וכוח האלטרואיסטי הפוזיטיבי לחברה.

והנה מרקס, בהתחקותו אחר המכונה הטבעית של התפתחות, לא התחשב אלא רק עם התוצאות של הכוחות הפוזיטיבי והנגטיבי אלו, שהם הבניין והרס, הנעשים בחברה. ועל פיהם התאים את התכנית של תכסיסו. ולא שם לבו אל הגורמים של אותם התוצאות.

וזה דומה לרופא, שאינו משים לב לשורש הגורם של המחלה, אלא שמרפא את החולה לפי תכונתה החיצונית של המחלה בלבד. אשר שיטה כזו היא תמיד קרובה להיזק יותר מהתועלת. כי צריכים לקחת בחשבון את שניהם: הן הגורם של המחלה, והן המחלה עצמה. ואז אפשר להתאים רפואה בטוחה. ואותו החיסרון יש גם בשיטת התכסיס המרקסיסטי: שלא לקח כלל בחשבון את כוחות הסובייקטים שבחברה, אלא רק הבניין וליקוים בלבד.

ומכאן יצא לו, אשר כיון תכסיסו הוא הפוך מהכוון המטרתי: כי בו בעת שהכיוון המטרתי הוא כיוון אלטרואיסטי, נמצא הכוון התכסיס בכיוון הפוך – שהרי זה ברור, שהמשטר השיתופי מחויב להיות בכוון אלטרואיסטי. כי עצם המלה "חלוקה צודקת" יש בה תפיסה אלטרואיסטית טהורה, ומתערטלת לגמרי ממסגרת האגואיזם. כי האגואיסט שואף לנצל כל הזולת לטובת עצמו, וכלפי דידיה אין צדק במציאות כלל, כל כמה שאינו משמש לטובתו עצמו. ועצם המלה "צדק" פירושה "יחס הדדי הגון", שהוא מושג לזכות זולתו. ובאותו השיעור שהיא מודה בזכות הזולת, מפסיד בהכרח מזכותו עצמו האגואיסטי.

יוצא, שעצם המושג "חלוקה צודקת" היא מושג אלטרואיסטי. ובמובן עובדתי, הרי אי אפשר כלל לאחא הקרעים שבחברה הבאים עם חלוקה השוה, רק בדרך אלטרואיזם מופרז למדי. כי שכר עבודה רוחנית משתלמת יותר מעבודה גופנית. ועבודת הזריזים משתלמת יותר מעבודת המפגרים. והרוק צריך לקבל פחות מהמטופל במשפחה. וזמן העבודה צריך להיות שווה לכולם. וגם חלוקת פרי העבודה צריך להיות שווה לכולם. ואיך נגשר את הקרעים הללו?

ואלו הם קרעים ראשים. ומהם יתפצלו קרעי קרעים לרבבות, כמו שתביים לעינינו בהצגה הסובייטית. והאפשרות האחת לאחא אותם, הוא רק ברצון טוב אלטרואיסטי, אשר העובדים הרוחניים יוותרו מחלקם לטובת העובדים הגופנים והריקים לטובת מטופלי משפחה... או כפי הביטוי שלמרקס עצמו: "העבודה עצמה תהפוך לצורך חיוני ולא רק לאמצעי פרנסה" -אין זה אלא כיון אלטרואיסטי גמור. וכיון שהמשטר המטרתי מחויב להימצא בטבע האלטרואיסטי, הרי בהכרח שהתכסיס המכוון להביא להמטרה, צריכה גם כן לצעוד באותו הכיווןשל המטרה, שהיא כיוון אלטרואיסטי.

אבל בתכסיס המרקסיסטי מוצאים כיוון אגואיסטי הצר ביותר, שהוא כיוון ההפוך להמטרה:כי הטיפוח של שנאת המעמד הנגדי, הנחת מכשולים והריסות למשטר הישן. טיפוח הרגש בלב הפרולטריון, שכל העולם נהנים ומתענגים על חשבון העמל שלהם - כל אלו מגדילים והולכים במידה יותר מדי את כוח האגואיסטי הצר שבפרולטריון, ומוריקים אותם לגמרי מכוח האלטרואיסטי הטבוע בהם מלידה. ואם התכסיס הוא בכיוון הפוך לכיוון המטרתי – איך אפשר שיגיע פעם למטרתו?!

ומכאן נולד הסתירה בין התיאוריה שלו למציאות החדשה. כי הוא חשב את השלב הסמוך לשלב המשטר הבורגני, שהוא משטר הפרולטריון השיתופי. ולבסוף אנו עדים חיים, שאם ייהרס עתה המשטר הבורגני הדמוקרטי, יקום תיכף על מקומו משטר הנצי והפשיסטי. ולאו דווקא על ידי מלחמה זו של היום, אלא מתי שייהרס משטר הדמוקרטי, יירש אותו משטר הפשיסטי והנאצי.

ובלי ספק, אם יארע כזה, אז תיהדף הפרולטריון לאלף שנים אחורנית, ויהיו צריכים לחכות לכמה משטרים, שיבואו בדרך סבה ומסובב עד שיחזור העולם למשטר הבורגני הדמוקרטי, באופי של היום. וכל זה נצנץ ויצא מתוך התכסיס האגואיסטי, שנתן לאותם הסובייקטים, הצריכים להוות משטר הפרולטריון – והוליך התנועה בכיוון הפוך מהמטרה.

ואם ניקח בחשבון, שכל אלו ההורסים את התהליך הטבעי של משטר הצודק, באו בעצם מחומר הפרולטריון, ומבטנם יצאו. ולאו דווקא הסובייטים, אלא גם רוב הנצים היו מקודם לכן סוציאליסטים טהורים, וכן רוב הפשיסטים, ואפילו מוסוליני עצמו היה מקודם מנהיג סוציאליסט נלהב - הנה התמונה שלמה, איך תכסיס המרקסיסטי הוביל את הפרולטריון בכיוון הפוך ממש מן המטרה.

אכן, עוד קשה לקבוע בהחלט, שדבר פשוט כזה יתעלם מיוצר השיטה המרקסיסטית, ובייחוד, אחר שקובע בעצמו, "שאין תקנה לחברה השיתופית מטרם שתעלם היררכיה הגסה בחלוקת העבודה והניגודים, שבין עבודה גופנית לעבודה רוחנית". הרי הדבר ברור, שידע מסוד הזה, שאין זכות קיום לחברה שתופית בלי ויתור המוחלט של החברים על חלקם לטובת זולתם.

וכיוון שידע מאותו הגורם האלטרואיסטי המחויב לחברה, אני אומר, שהוא לא נתכוון כל עיקר להציע לנו פרוצדורה תכליתית עם תכסיסו זה, אלא שהתכוון בעיקר למהר על ידי תכסיסו, מצד אחד - את הקץ של המשטר ההווי הבלתי צודק, ומצד השני - לארגן את הפרולטריון האינטרנציונאלי, ולהכינם להיות כוח חזק מכריע בעת שייהרס המשטר הבורגני – הם שני יסודות הכרחיות המחויבים להיות בשלבים המביאים את המשטר של החברה השיתופית.

ומבחינה זו, הרי תכסיסו המצאה גאונית, שלא מצאנו דוגמתו בהיסטוריה. ובדבר העיצוב עצמו של החברה המאושרת סמך על ההיסטוריה עצמה, שתגמור את הדבר. כי היה ברור לו, שבעת המצרים, כלומר, בעת שהמשטר הבורגני יתחיל גסיסתו, וארגון הפרולטרי ימצא אז בעצמו, שאינו מוכן עוד לקבל את המשטר לידיו, הרי אז יהיה לפרולטריון אחת משתי ברירות:

·או לאבד עצמם לדעת, ולהניח בעלי חורבן האמתיים, הנאצים והפשיסטים, להחזיק במשטר החברה,

·או למצוא תכסיס מוצלח להכשיר את הפרולטריון, שיהיו מוכשרים לקבל המשטר לידיהם.

ולפי דעתו, היה בטוח בנו, שבעת שנגיע אל המצב הזה, בעת שהפרולטריון האינטרנציונאלי יהיה כבר מאוגד לכוח מכריע בעולם, נודה לו בעד אמיתיות שיטתו, שהביאנו עד כאן ונבקש בעצמנו הדרך להמשיך את התנועה הלאה אל המטרה, כי עדיין לא נברא איזה ממציא בעולם, שלא יניח את גמר השכלול לבאים אחריו.

ואם נעמיק יותר בשיטתו, נראה כי בכלל לא היה יכול להמציא לנו התכסיס לגמר הכשרת הפרולטריון, להיותם שתי פרוצדורות, הסותרות זו את זו. כי כדי ליצור את התנועה באופן המהיר ביותר, ולחסל את משטר המנצלים, היה מחויב לפרוצדורה בכיוון אגואיזם הצר ביותר. דהיינו, לטיפוח של שנאה עמוקה למעמד המנצלים, בכדי להגביר כוח הנגטיבי, המוכשר להרס המשטר הישן בזמן מהיר ביותר, ובכדי לארגן את הפרולטריון בקשרים האמיצים ביותר.

ומשום כך היה מחויב לעקר את כוח האלטרואיסטי שבפרולטריון, שמטבעו לסבול ולוותר על מנצליו. ובכדי להכשיר את הפועלים ב"סוציאליזם מעשית", שיוכלו לקבל לידיהם את המשטר למעשה, היה מחויב לפרוצדורה בכיוון האלטרואיסטי, הסותר ל"פרוצדורה הארגונית". ובהכרח הניח מדעתו את העבודה הזאת לנו עצמנו.

גם לא היה מסופק בהבנתנו או ביכולתנו, מאחר שהדבר פשוט כל כך, שלא יצויר משטר שיתופי, אלא על בסיס אלטרואיסטי. ועל כרכינו נהיה מחויבים לקבל תכסיס חדש בכיוון האלטרואיסטי, ולהכשיר את פרולטריון,
[B3]לקחת המשטר לידיהם, באופן מעשי ובן קיום. אלא כדי להעיר על זאת, מצא עצמו לנחוץ, לצייר לנו צורת המשטר הצודק של הפרולטריון במלות הקצרות "והחברה תכתוב על דגלה, מכל אחד לפי כישרונו, לכל אחד לפי מעשיו", בכדישגם סומא בשתי עיניו ימצא בדברים אלו, שלא יצויר כלל משטר צודק, זולת בחברה אלטרואיסטית במלוא המובן של המלה.

מנקודת ראות זו לא סבל המרקסיזם קונפרונטציה כל שהוא מן הניסיון הבלתי מוצלח הרוסי. ואם המרקסיזם באה לידי נקודה קפואה, אין זה אלא משום, שכבר גמרה תפקידה במערכה הראשונה שלה, שהוא ארגון הפרולטריון הבין לאומי מבחינת "כוח". ועתה אנו צריכים להמציא תכסיס מעשי להכשיר התנועה לקבלת המשטר בידיה בפועל.

וכאמור, שהפרוצדורה של עתה מחויב להיות בכיוון הפוך מקצה אל הקצה, לתכסיס הקדום: כי במקום שטיפחנו אגואיזם מופרז, שהיה מוצלח מאוד למערכתנו הראשונה, צריכים אנו עתה לטפח אלטרואיזם מופרז בחבר הפרולטריון, שזה מחויב בהחלט לטבע החברתי של המשטר השיתופי, – ונוליך את התנועה בצעדים בטוחים לתפקידה המעשי, לקבל המשטר לידיה בצורתה המאושרת הסופית.

יודע אני, שאין זה מעבודות הקלות, להפוך כיון התנועה מקצה אל הקצה, שכל שומע אותה יכבה ממנה כברותחין. עם זה, אין השד נורא כל כך כמו שמציירים אותו. כי אפשר להביא את התנועה לידי הכרה על ידי תעמולה מותאמת, שבדבר זה תלוי האינטרס המעמדי "אם לחדל ואם להתקיים", אם להמשיך את התנועה המרקסיסטית או ליתן מוסרות המשטר לנצים ופשיסטים.

כנ"ל כוחות המעצר המסוכנים ביותר של משטר הפרולטריון, המאיים על דחיפה של אלף שנים אחורנית. בעת שההמונים יבינו זאת, בטח יקבלו בלי כל קושי את התכסיס החדש המעשי, המוביל אותם לידי קבלת המשטר לידיהם בפועל. ומי אינו זוכר, איך כל העולם חיכו בכיליון עיניים על סופו המוצלח של המשטר הסובייטי. ולולי הצליחו, כבר היה העולם כולו, בלי ספק, מרוסן תחת משטר השיתופי. אכן לא היה להם להרוסים שום תקווה להצליח, כי הכוון הארגוני, שההמונים היו רגילים בו, שהוא הכוון האגואיסטי, המחויב במערכה הראשונה, - הוא מטבעו כוח מהרס למשטר השיתופי.

אמנם מטרם שהשיטה מתקבלת, עוד מוקדם לדבר בפרטות מתכנית המעשי של כיון הזה. ובייחוד אחר שכבר נתארך המאמר יותר מדי. ובדרך השקפה כוללת אפשר לסכם בקצרה, שצריכים לארגן תעמולה כזו, בדרך מדעי ובדרך מעשי, שתהיה בטוחה להשריש מין דעת הצבור, שכל חבר שאינו מצטיין במידת אלטרואיזם, הוא כמו חיה טורפת, שאינו ראוי לבא בחבר האנושיות, עד שירגיש עצמו תוך החברה כמו רוצח וגזלן.

ואם נעסוק בדבר בתעמולה מתאימה באופן שיטתי, לא יהיה צורך לתהליך ממושך כל כך. והיטלריזם יוכיח, שבמשך זמן קצר, נהפכה מדינה שלמה על ידי תעמולה וקלטה את רעיונוהמוזר.

אחר שנתבהר באופן ברור, מפי היסטוריה העובדתית, הדרך הנכון, שיש להוליך בו מעתה את התנועה. הרי אני פונה באופן תכוף אל הפרולטריון שלנו. וכאמור למעלה, שעמי העולם יכולים עוד לחכות. ומכל שכן עתה, בעת האנדרלמוסיה העולמית, שצריכים מקודם להפטר מהסכנה היטלריזם. אבל לנו אין זמן לחכות. ומבקש אני שתשימו לב תיכף ומיד לשיטתי זו החדשה שהצעתי, שאני מכנה אותה בשם "סוציאליזם מעשי". כי עד עתה לא היה תפקיד הסוציאליזם, לדעתי, אלא "סוציאליזם ארגוני" בלבד, כאמור למעלה.

ואם שיטתי תתקבל, יש לשנות גם התכסיס כלפי חוץ, שבמקום נשק הישן של שנאת המעמדות ושנאת הדת, יקבלו לידיהם נשק חדיש של שנאת האגואיזם המופרז שברכושנים, המוצלח לתפקידו מכל הצדדים. כי מלבד שהמעמד הנגדי לא יוכל עוד להתגונן עם השריונות העבות של תורות מוסריות ודתיות, עוד יועיל לעקור, בדרך אגב, כל מיני צמחים הפראיים של נאציזם ופשיזם, שנקלטו במידה רבה תוך גוף הפרולטריון עצמו, המסכנים לקיומו, כאמור למעלה.

ועוד נוסף על אלה, יש לקחת בחשבון, את יופיו של נשק הזה, שהוא מושך את הלב ביותר, והוא מוצלח ללכד את כל הנוער שלנו בסביבתו. ולאמתו של דבר, אין שינוי כל כך בתכסיס, אלא רק בתוצאה בלבד. כי עד עתה, שהיו לוחמים בעד גזלת המעמד, נמצא תמיד הלוחם בעצמו במבט האגואיסטי הרכושני הצר, להיותו מגן על רכושו הוא. וכתוצאה מזה, מתגבר בו, יחד עם מלחמתו זו, כוח האגואיסטי המופרז. והלוחמים עצמם נתפסים באותו מבט הצר הבורגני.

ועוד באופן מוזר ביותר לתפיסה הרכושנית, שלדעתם יש להם זכות מלאה מכל הצדדים, מצד החוק, הדת והמוסר להגן על עצמם בכל האמצעים. אמנם כשלוחמים נגד האגואיזם של הרכושנים, מתוך מבט רחב של תפיסה אלטרואיסטית, התוצאה היא, שכוח האלטרואיזם מתגדל והולך בהם יחד עם מדת מלחמתם. וגם זכותם של הרכושנים נפגם ביותר, שלא יוכלו להגן על עצמם כל כך, שצורת מלחמה זו נתמכת בהרבה מתפיסה המוסרית והדתית שברכושנים עצמם.

והנה בשיטתי זו מונח הפתרון של אחוד לאומי, שאנו צמאים בעת הזו כל כך. כי יש להניח, שההיסטוריה עצמה כבר הרסה הרבה מהמחיצות המפלגתיות שבתוכנו. כי עתה אין עוד כדי להבדיל בין בלתי ציונים, ציונים רוחניים, ציונים מדיניים, טריטוריאליסטים וכדומה. שהרי כעת, אחר שנתבדו כל התקוות לנשום אויר חפשי מחוץ לארצנו, הרי אפילו הבלתי ציונים,המושבעים, ואפילו הקיצונים ביותר, כבר נעשו, מתוך הכרח, ציונים מעשיים גמורים. הרי שמבחינה עקרונית, כבר נתרפאו רוב הבקיעות שבנו.

אמנם עדיין אנו סובלים משתי מחיצות איומות:

ממחיצה המעמדית וממחיצה הדתית, שאין לזלזל בהם כל עיקר. וגם אין לנו שום תקווה להפטר מהם פעם. אכן אם שיטתי זו החדשה של "סוציאליזם מעשי", שהצעתי, תתקבל על התנועה, הינו נפטרים בפעם אחת ולתמיד גם מן הטריז המעמדי, שנתקע תוך הגב של האומה. כי כאמור למעלה, תכסיס החדש מסתייע בהרבה מהדת, והוא אינו מכוון כלפי החוטאים המנצלים, אלא כלפי החטאים שלהם בלבד, –רק כלפי האגואיזם המגונה שבהם, שבעצם הרי אותה מלחמה תתנהג בחלקה גם כלפי פנים התנועה עצמה. ומתוך כך תתבטל בהכרח שנאת המעמדות והדת לגמרי. ונשיג היכולת להבין איש לרעהו, ולבא לידי איחוד גמור של האומה על כל זרמיה ומפלגותיה, כפי שדורש מאתנו שעת הסכנה שעל כולנו, - בזה מונח העירבון לניצחון בטוח על כל החזיתות.

לשאלת היום

כבר נלאינו מנשוא כל אלו הידיעות, הסותרות בנוגע ליצירת איטליה למלחמה, שאנו מקבלים יום יום: פעם מבטיחים שמוסוליני לא ירהיב לצאת למלחמה נגד בנות הברית, ופעם שהוא יוצא למלחמה תיכף. כה חוזרים תמורות יום יום בלי הרף, והעצבים עלולים להתפקע. כל הסמנים מראים, שכל הידיעות הללו, הם מטעמים ערוכים, המושטים לנו מבית חרושת היטלר-מוסוליני, שכל מטרתם הוא רק להחליש את עצבינו בלבד. וכיצד שהוא, אנו מוכרחים לבקש מנוס ומפלט להפטר מהם.

יש להסתלק כרגע מכל אלו הידיעות המוזרות, ולהתחיל לנסות בעצמנו לעקוב אחר הגורמים הראשיים, לכל אלו הרפתקאות - אולי נבין מהם כל אלו התהלוכות המתמיהות של היטלר-מוסוליני. ובעיקר יש להתעכב על חוזי ההסכם שלהם. וכידוע יש ביניהם שני חוזים:

הראשון, לא היה רק הסכם פוליטי לבד, שקראו אותו "ציר רומא ברלין", שכל תוכנו הוא עזרה הדדית פוליטית, והתחלקות אזורי השפעה מסוימים ביניהם. על פיו נתן היטלר עזרה פוליטית למוסוליני במלחמתו בחבש, וכן מוסוליני להיטלר, בכל הרפתקאותיו שמלפני המלחמה, וממשיך בה עד היום. קרוב לפריצת המלחמה עשו ביניהם, כידוע, חוזה שני צבאי, שתוכנו בפרט לא נודע לנו. אלא בדרך כלל נודע, שהתחייבו בו, בעזרה צבאית הדדית בפועל ממש.

יש די הוכחות לשער, שלא התחייבו באותו ההסכם הצבאי לצאת מיד ביחד למלחמה, כדרך ההסכם של אנגליה-צרפת. הסכם הזה היה בנוי כולו רק על האיניציאטיבה של היטלר, שרצה בו רק להבטיח את עצמו על כל צרה שלא תבא: אולי יגיע לידי משבר מלחמתי ויהיה זקוק לעזרתה של איטליה, אז ההסכם מחייב את איטליה, שתבוא לעזרתו, על פי הזמנתו של היטלר. וכמובן, על פי תנאים מסוימים בחלוקת השלל.

כי ביסודו של דבר, לא חשב היטלר, שיהיה זקוק לעזרתה הצבאית של איטליה, והיה זה משני טעמים:

האחד, שהוא בטוח ברוב כוחותיו עצמו ואינו מאמין כל כך בכישרון הצבאי של איטליה,

השני, כי גם ההסכם הפוליטי הקדום, הנקרא "ציר רומא-ברלין" כבר מבטיח לו תמיכה מלחמתית במידה הגונה למדי. כי על ידי תמרונים פוליטיים בלבד אטליה יכולה להעסיק כוחות מרובות של אויביו על גבולי איטליה, שאינם נופלים בהרבה מהיותו לוקח חלק פעיל במלחמה. משום כך לא רצה כלל לשתף את מוסוליני במלחמתו בפועל ממש. והסכם הצבאי שעשה עמו, לא היה אלא רק על שעת משבר מלחמתי, המחייב למוסוליני שיבוא לעזרתו על פי הזמנתו של היטלר ביחוד, ואין האיניציטיבה כלל בידי מוסוליני.

וכנגד זה, מוסוליני עצמו, קיווה להגשים, בהרת מלחמה זו, כל תכניותיו הפשיסטיות: לחזורולחדש את קיסריות רומה העתיקה כל כנה.שהרי אין לו לקוות על הזדמנות יותר טובה מללחום את מלחמתו עם היטלר ביחד. ובלי ספק, שהוא יושב ומקווה על הרגע שהיטלר יזמין אותו להשתתף עמו במלחמה. וכנראה, שהיטלר עוד לא אבד הביטחון בכוחותיו עצמו, ועוד אין לו שום רצון לשתף אותו במלחמה, או יותר נכון לשתפו בשלל המלחמה.

על פי הקו הזה, יוצא אפוא, שכל עוד שאין אנו מרגישים שעת משבר אמיתי בצבאותיו של היטלר, אין לנו לפחד כלל מכל אלו האיומים של מוסוליני בהכנותיו למלחמה. ואין אלו רק תמרונים פוליטיים בלבד בערמה, כדי לעצור את כוחות בנות הברית על גבולותיו, ולהחליש כמה שאפשר את כוחות בנות הברית בחזית המלחמה, כפי התנאים של החוזה "ציר רומה-ברלין" (באמצע הכתיבה הושג ידיעה על יציאת איטליה למלחמה. והמאמר נפסק באמצע, ונסיים המאמר כפי המציאות ההווי)

עתה, שיציאת איטליה למלחמה נעשה לעובדה, נתחוור הרבה, אם נדון על פי הקו שהתווינו. שהרי, עתה נודע לנו בעליל, כי היטלר הגיע בקרב האחרון לידי משבר אמיתי, ובא שם לידי אפיסת הכוחות. כי זולת זה, בלי שום ספק, לא היה משתף את איטליה במלחמה. ומשום כך עניין יציאת איטליה למלחמה, הוא כעין בשורה טובה במפלתה של גרמניה. וכפי שאנו מקוים, גם עזרת איטליה לא תציל אותה. וניצחון בנות הברית בטוח עתה הרבה יותר מתמיד.

במה ציבורית

הננו להקצות מקום בעיתוננו בשביל "במה ציבורית" בעד כל הנוגע לשאלות לאומיות, ובייחוד בדבר איחוד האומה. וכל מי שיש לו איזה נושא חשוב לאומי, או איזה תכנית לאיחוד האומה, וכמו כן דברי ויכוח ללבן דברים בנוגע לנושאים הללו – הננו מוכנים לקבלם ולפרסמם בעיתוננו.

המערכת

בדומה למקובלים אחרים, גם חייו של בעל הסולם היו מלאי קשיים והתנגדויות. בהיותו בוורשה ייחס בעל הסולם חשיבות גדולה לעלייה לארץ ישראל ולהתיישבות בה. הוא פנה אל רבנים שונים בקריאה כי הגיע הזמן לעלות ארצה, אולם הם שללו זאת על הסף מחשש מן החילוניות. ב-1919 התאמץ בעל הסולם לארגן קבוצה בת מאות משפחות במטרה לעלות יחד לארץ ולהקים בה יישוב משותף. הדבר כמעט עלה בידו, אך משנודע העניין לרבנים האחרים, הם התנגדו לכך בכל תוקף. בעל הסולם נודה וספג מהם קיתונות של בוז. קבוצת העולים שבדרך פוזרה על ידיהם בכוח, הרעיון סוכל, ובעל הסולם ומשפחתו עלו ארצה לבדם ב-1921.

על פרשייה כאובה זו ניתן ללמוד ממאמרו של אהרון סורסקי, שפורסם ב-1986:

"בתר"פ [1919], כשנה לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, עומדות היו רגליו בשעריך ירושלים. מהרי"ל אשלג המצטנע, שייף ועייל, שייף ונפיק, יצא מגדרו וניסה לארגן קבוצה גדולה בת 300 משפחות שתעלינה להתנחל בארץ חמדה. הרעיון שלו התחיל לקרום עור וגידים. איתרו שטחים, כבר הזמינו צריפים משבדיה, הכל היה מוכן לעליה, אך מעשה-שטן הצליח לסכל את התכנית באיבה. לא כאן המקום לגולל פרשיה כאובה זו, אשר מזמן שקעה בתהום הנשיה, אבל לעינינו די אם נציין שמכל 300 המשפחות עולה מהרי"ל אשלג ובני ביתו בגפם" (אהרון סורסקי, "האדמו"ר רבי יהודה לייב אשלג זצוק"ל – בעל הסולם: שלושים שנה להסתלקותו", "המודיע", ט' בתשרי תשמ"ו).

מקור נוסף שבו מוזכרת הפרשייה הוא ספרו של הרב יוסף ברמסון, "ימות עולם: הקץ הדוחק". מסופר בו כי בעל הסולם ארגן בחשאי קבוצה בת מאות אנשים, חקר את ענפי הפרנסה האפשריים בארץ ישראל, והתנה שכל אחד ילמד מקצוע לפני עלייתו ארצה. תוכניתו הייתה להקים יישוב ולהתגורר בצריפים שהוזמנו משטוקהולם. אולם הסוד התגלה, והאדמו"רים החלו לרדוף את חברי הקבוצה, הכו אותם ולחצו עליהם באמצעי טרור, עד שב-1919 פוזרה הקבוצה. בעל הסולם המשיך בשלו, מכר את דירתו ואת ספריו והתכונן לעלות ארצה, אך אז החלו פרעות והשלטונות הפסיקו את העלייה. בינתיים הופסקה העסקתו כרב והוא נותר מחוסר בית ופרנסה. לאחר כמה חודשים חודשה העלייה, ובחג הסוכות של שנת 1921 הגיעו בעל הסולם ומשפחתו ארצה, לנמל יפו (יוסף ברמסון, ימות עולם: הקץ הדוחק, הגות ומעש לאור חזונם של גדולי ישראל בדורות האחרונים, ירושלים תש"ם, עמ' 99).

*

בהיותו בארץ הקדיש בעל הסולם את חייו לביאור חכמת הקבלה ולהפצתה לקהל הרחב. בשנת 1933 החל להוציא לאור סדרת קונטרסים שהוקדשו ל"הפצת ידיעות מקוריות של נשמת היהדות, הדת וחכמת הקבלה בין שדרות העם". הקונטרס הראשון היה "מתן תורה" ובראשו צוין כי "יופיע בחמישים חלקים". שמו של המאמר הראשון המובא בו מעיד חד-משמעית על כוונת המחבר: "עת לעשות". כעבור שבועיים יצא הקונטרס השני בסדרה "הערבות", ולאחריו השלישי והאחרון, קונטרס "השלום".

מגמתו של בעל הסולם להפיץ את חכמת הקבלה ברבים לא נשאה חן בעיני מתנגדיו, והם הביאו לידי הפסקת פרסומם של המאמרים. בחלוף השנים סיפר על כך ב' לנדוי באחד העיתונים דאז:

"שלשת הגליונות שיצאו לאור עולם עוררו הדים מרובים אף בחוגים חפשיים ומתוך חששות וכו' חדל להדפיסם, ודי למבין" (ב' לנדוי, "מהרי"ל אשלג זצ"ל: ליום השנה להסתלקותו", ארכיון המכון למחקר ע"ש הרב אשלג).

בשנת 1940, שבע שנים לאחר שנפסקה הוצאת הקונטרסים, פרסם בעל הסולם את עיתון "האֻמה", הקורא לאיחוד האומה הישראלית המתהווה (העיתון מובא במלואו בנספח). רצונו היה לייסד עיתון דו-שבועי, אך שוב סיכלו מתנגדיו את הדבר. הם טענו בפני השלטון הבריטי כי מדובר בעיתון המפיץ את ערכי הקומוניזם, והעיתון נסגר מיד לאחר צאת המהדורה הראשונה.

הפרופסור אליעזר שביד, חתן פרס ישראל למחשבת ישראל לשנת תשנ"ד, מייחד לשיטת בעל הסולם מאמר בספרו "בין חורבן לישועה" (תל-אביב תשנ"ד, עמ' 193–215). לדבריו, "המאמרים האלה [שפורסמו ב-1933] נועדו להסביר את החלטתו להפיץ בעם דווקא אז (בשנה בה עלו הנאצים לשלטון בגרמניה!) את בשורתו-תביעתו".

שביד מציין עוד כי בעל הסולם "לא הסתפק בכך שנתגלו לו סודות 'עץ חיים' וה'זוהר' בבית אולפנה שלו, אלא טרח לחבר את פירושיו, לפרסמם, ואף לשדל את כל מי שיכול היה להגיע אליו שילמד בהם". לדבריו, מדובר במקובל "שחרג ביודעין ובכוונת מכוון מדרכם של המקובלים לפניו להסתיר ולהצפין את דבריהם. לא חלילה מפני שמרד בהם. אדרבא. מפני שרצה להמשיך את דרכם. סוף-סוף הגיעה, לדעתו, השעה לגלות את הצפונות ואפילו לפרסם אותן ברבים". הוא מוסיף: "הן בפירושיו והן בחיבוריו העצמאיים חרג הרב יהודה הלוי אשלג במידה ניכרת מן הרגיל והמקובל בכתיבתם של תלמידי חכמים בני חוגו החרדי-חסידי. אחד מסימני ההיכר המובהקים של חריגתו היא היזקקותו לטיעון מדעי ולמיומנות פרשנית מדעית" (שם).

שביד מנתח את שיטת בעל הסולם ועומד על ייחודיותה:

"הרב אשלג האמין בכל לבו – על כך העיד בהשתדלותו ללמד את האמת לכל מי שנתעורר להכרתה, ובהפצרתו הבלתי-נלאית באלה שעדיין לא התעוררו – שהכול יכירו וידעו שחובתם הקדושה היא ללמוד את תורת הרזים של 'הזוהר'. גם אם אינם תלמידי חכמים. גם אם לא התעמקו בגמרא. לשם כך טרח בעבורם: תירגם את הארמית לעברית מודרנית, שבר את מנעולי החדרים הנסתרים ופרץ בהם חלונות מגיהי אור על הגנזים החשוכים. כל-כך על שום מה? על שום שגילוי סודות 'הזוהר', שעתה הנה הגיעה שעתם להתגלות – הוא מעשה המכוון לגאולה השלמה. לא. הוא תהליך הגאולה השלמה בעצמו" (שם).

על הזיקה הרעיונית שבין בעל הסולם לבין קנט, הגל ומרקס אומר שביד:

"הנה איפוא התשתית הקבלית שעליה יכול היה הרב אשלג לחזור ולסגל את רעיון היסוד של ההיסטוריוסופיה הדיאלקטית: הרעיון של 'עורמת ההיסטוריה', שהופיע גם באידיאליזם הקאנטיאני וההגלייגי וגם במטריאליזם המרקסיסטי. [...] בלי דחיפות ואילוצים מצד ה'מרירויות' של מלחמת הקיום במישור הגופני, לא היו העמים זזים מבקשת האושר הגופני הארצי ופונים למחקר המדעי, המעלה אותם בדיעבד, דרגה אחר דרגה, למישור ההשגה של האמת הרוחנית והמוסרית. מתוך שלא לשמה הם מגיעים לאט לאט לרמה שבה יוכלו לדבוק באמת לשמה ולחיות בדרגתה" (שם).

שביד מדגיש כי בעל הסולם אינו אומר שהסיבה לגילוי חכמת הקבלה על ידיו היא ייחודו אלא רמתו של הדור:

"הרב יהודה הלוי אשלג לא ייחס את ההישג המופלא, בעל המשמעות המשיחית הישירה, לעצמו כיחיד. לא. הוא האמין שהדבר שנתגלה באמצעותו הוא מעלה שאליה הגיע הדור כולו. רק משום כך יש לה משמעות משיחית: בזמן חיבור ה'זוהר', כמו גם בזמן חיבור ספר 'עץ חיים', לא הייתה מעלת ההשגה העיונית והמדעית של בני הדור מסוגלת להבנת האמת שנתגלמה בהם. משום כך מוכרחה הייתה להינתן על-ידי יחידים נעלים, שזכו לחסד של התגלות עליונה כתורת רזים. עתה, טוען הרב המפרש, יכול כל אדם בינוני להבין מה שפעם הבינו יחידי סגולה בלבד. זוהי המעלה המדעית-עיונית של הדור, בזכות כל מה שנחקר ונתברר במדע. בזכות ההישגים המתגלים ברמה התרבותית-המדעית של הדור הזה יכול היה אדם כמוהו להתעלות ולכתוב פירוש המפשט את כל הסתומות ומגלה את האמת הצלולה שנגנזה בסמלים מוזרים, באופן שכל אדם בינוני יוכל להשיג על בוריים" (שם).

*

בעל הסולם נתקל בקשיים כספיים רבים בהדפסת ספריו. ניתן לעמוד על החשיבות שייחס להדפסת ספרי הקבלה ועל מאמציו להפצת החכמה מתיאורו של פרופסור שלמה גיורא שוהם, חתן פרס ישראל בקרימינולוגיה לשנת תשס"ג. על פגישתם בתחילת שנות החמישים אמר שוהם:

"בכל פעם שהצליח לגייס מעט כסף, מתרומות קטנות, היה מדפיס חלקים מן ה'סולם' שלו. מצאתי אותו עומד בבניין רעוע, חורבה כמעט, ליד מכבש דפוס ישן. הוא לא היה מסוגל להרשות לעצמו לשלם לסדר, ולכן סידר את אותיות הדפוס בעצמו, כשהוא עומד מעל המכונה במשך שעות בכל פעם, אף שהיה בסוף שנות השישים לחייו. הוא היה ללא ספק צדיק – איש צנוע, עם מאור פנים. מאוחר יותר שמעתי שהוא בילה כל כך הרבה שעות בסידור הדפוס, עד שהעופרת פגעה בבריאותו" (מיכה אודנהיימר, "דרך הקבלה אל הקומוניזם", עיתון "הארץ", 17 בדצמבר 2004).

כאמור, בעל הסולם לא הסתפק בהעלאת רעיונותיו על הכתב אלא פעל רבות לקידומם, ואף נפגש לשם כך עם ראשי היישוב, עם מנהיגי תנועות הפועלים ועם אישי ציבור, ובהם דוד בן-גוריון, זלמן שזר, משה שרת, חיים ארלוזורוב, משה ארם, מאיר יערי, יעקב חזן, דב סדן וחיים נחמן ביאליק.

הסופר פרופ' דב סדן, לימים ח"כ בסיעת המערך, שסייע לבעל הסולם להיפגש עם מנהיגי הדור, השתאה מנחישותו להתקשר לתנועות הפועלים, וציין זאת בשניים ממאמריו:

"לקח אחרון של ר' יהודה לייב אשלג, היה בחינת תורה שבעל-פה – בימים, שאמר, לשום תכליתו, לעמוד על טיבה של תנועת הפועלים העברית, ביקש לקיים ואף קיים שיחות עם כמה מראשיה (ד. בן-גוריון, זלמן שזר, מאיר יערי, משה ארם ואחרים) ולשם אוריינטציה קיים שיחה עמי, שראוי היה להביאה כולה ברבים, ואם ירצה השם אביאנה ולואי ויעשו כן שאר אישי השיחה, ועתה לא אזכיר אלא את תשובתו לשאלתי מה ראה, בימי המהפכה הרוסית הראשונה לצרף עצמו ברחובה של וארשה להפגנה שנישא לפניה הדגל האדום, תשובתו היתה ברוח עיקר תפיסתו של מקובל והיא תשובה לשאלה, על מה ראה כביכול, שהוא השלימות, לברוא את העולם, לאמור – מעיקרה של השלימות שלא תסבול חסרון, וכביכול לפני הבריאה היה בו חיסרון, שלפי שיש לו הכל אין לו צורך לקבל, והוא חסרונו, וכדי לתקנו, צימצם את עצמו וברא את העולם שיש לו צורך לקבל, ונמצא אף כביכול מקבל, כגון שהוא מקבל תפילה, מקבל שבים וכדומה. אבל החצייה הזאת בין בורא ונברא תיקון היא צריכה, ואמנם הרבה ניסויי תיקון נעשו בידי נזר הנבראים, האדם, ולא עלו בידו.

ועל שום מה לא עלו בידו? על שום שהאדם ביקש לתקן לא בבחינת יסוד הנברא שבו, אלא בבחינת יסוד הבורא שבו. בחינת בורא כיצד, ברוחניות, כגון שאני יודע הלכה או כלל בחשבון ואני מלמדך, אתה נשכר ואני איני חסר; בחינת נברא כיצד, בחומריות, כגון שאני יש לי כיכר לחם או לוג חלב ונותן לך מחציתם, אתה נשכר ואני חסר. ולאחר דבריו אלה בדק את הכלל של מתקני החברה בימינו: לכל אחד לפי יכולתו וכל אחד לפי צרכו, לאמור: כי כל אחד ירצה לקבל כצרכו – קל להניח, שכן מידת הצדקה חובה, כי כל אחד ירצה ליתן כיכלתו – לא כל-כך קל להניח, שכן מידת הצדקה רשות, אלא אמור: כל מה שמידת הצדק וחובתו יהיו חלוטים יותר, כך מידת הצדקה ורשותה יהיו כוללים יותר" (דב סדן, ארחות ושבילים, כרך העניינים, הוצאת עם-עובד, ת"א 1978, עמ' 125–126).

"הרב ר' יהודה לייב אשלג, מגדולי המקובלים שבדור, שאמר לעשות את יסודות הקבלה מנוע היסטורי בדורנו, ומתוך תפיסתו הסוציאליסטית הבנויה על כך, ביקש מגע עם התנועה הקיבוצית, וכששאלתיו על שום מה יפנה לכתובת הרחוקה ממנו ואינו פונה אל הכתובת הקרובה אליו – הישיבה, שנהג בה, היתה קבועה במאה שערים – הסבירני דעתו על השכל, שהוא תולדה של מעשים, שמתוכה נראה לו עילוי-שכלם של אנשי הקיבוצים תולדה של עילוי מעשיהם" (דב סדן, "שלושה ביקורים ומה שביניהם", אמות, ת"א, שבט תשכ"ג [1963], עמ' 49).

על התרשמותו הרבה של דוד בן-גוריון ממפגשיו עם בעל הסולם ומפועלו, ניתן ללמוד ממכתביו המצורפים להלן.

*

בארכיון המכון למחקר ע"ש הרב אשלג מצויה פיסת עיתון ישנה שכותרתה: "שורות לזכרו". זהותו של כותב הדברים אינה ברורה די צורכה, אך לא נוכל למצוא מילים טובות משלו לחתימת פרק זה:

"עוד יבוא דור ואיש אל רעהו יתמהו, על אותו דור שבו התהלך קדוש אלקי זה, ולא הכירוהו, ולא רצו לקראתו לקבל תורה מפיו".

העורך

הרב יהודה ליב הלוי אשלג (1884–1954) מכונה "בעל הסולם" על שם "הסולם", הפירוש שכתב לספר הזוהר. כל ימיו עסק בעל הסולם בפירוש חוכמת הקבלה, בחידושה ובהפצתה בשדרות העם. הוא פיתח שיטה ייחודית ללימוד הקבלה, המאפשרת לכל אדם באשר הוא לחקור את המציאות שבה אנו חיים ולהתוודע אל שורשיה ואל מטרתה.

בעל הסולם נולד בפולין בה' בתשרי תרמ"ה (1884). בגיל 19 הוסמך כרב על ידי גדולי הרבנים, ושימש במשך 16 שנה כדיין וכמורה בוורשה. מורו היה ר' יהושע מפורסוב. ב-1921 עלה בעל הסולם ארצה והתיישב בעיר העתיקה בירושלים. שמעו עבר מפה לאוזן על ידי יהודים שעלו מפולין, ועד מהרה הלך שמו לפניו כבעל ידע רב בחוכמת הקבלה. אט-אט התקבצה סביבו קבוצת תלמידים, והם החלו לבוא לביתו בשעות הקטנות של הלילה כדי ללמוד קבלה. מהעיר העתיקה עבר בעל הסולם להתגורר בשכונת "גבעת שאול", ואף כיהן במשך שנים אחדות כרב השכונה.

בשנים 1926–1928 שהה בעל הסולם בלונדון. בהיותו שם כתב את הפירוש "פנים מאירות" ו"פנים מסבירות" לספר "עץ חיים" של האר"י הקדוש שהודפס בתרפ"ז (1927), ואף ניהל חליפת מכתבים עם תלמידיו. במהלך שנת 1933 פרסם את הקונטרסים "מתן תורה", "הערבות" ו"השלום".

שתי יצירותיו העיקריות, פרי עמל של שנים ארוכות, הן "תלמוד עשר הספירות" המיוסד על כתבי האר"י ופירוש "הסולם" לספר הזוהר. הוצאתם לאור של 16 חלקיו של "תלמוד עשר הספירות" החלה בשנת תרצ"ז (1937). בשנת ת"ש (1940) יצא לאור ספרו "בית שער הכוונות", הכולל את הפירוש "אור פשוט" ללקט קטעים נבחרים מכתבי האר"י. פירוש "הסולם" לספר הזוהר נדפס ב-18 כרכים בין השנים תש"ה–תשי"ג (1945–1953). לאחר מכן כתב בעל הסולם שלושה כרכים נוספים ובהם פירוש על "זוהר חדש". הוצאתם לאור הסתיימה בשנת תשט"ו (1955), לאחר פטירתו.

וכך כתב בעל הסולם בהקדמה לספר הזוהר:

"וקראתי הביאור בשם 'הסולם' להורות, שתפקיד ביאורי הוא בתפקיד כל סולם, שאם יש לך עליה מלאה כל טוב, אינך חסר אלא 'סולם' לעלות בו, ואז כל טוב העולם בידיך" ( אות נח).

בעל הסולם חיבר סדרת הקדמות המכינות את התלמיד ללימוד נכון של כתבי הקבלה והמבארות את דרך הלימוד, ובהן "מבוא לספר הזוהר", "הקדמה לספר הזוהר", "פתיחה לחוכמת הקבלה", "פתיחה לפירוש הסולם", "פתיחה כוללת לעץ חיים" ו"הקדמה לתלמוד עשר הספירות". בשנת 1940 הוציא בעל הסולם לאור את עיתון "האֻמָּה" המובא בנספח. בשנותיו האחרונות כתב בעל הסולם את "כתבי הדור האחרון", ובהם ניתח משטרים חברתיים שונים ואף התווה תכנית מפורטת לבניין החברה העתידית המתוקנת.

בעל הסולם לא הסתפק בהעלאת רעיונותיו על הכתב אלא פעל רבות לקידומם, ואף נפגש לשם כך עם ראשי היישוב, עם מנהיגי תנועות הפועלים ועם אישי ציבור, ובהם דוד בן-גוריון, זלמן שזר, משה שרת, חיים ארלוזורוב, משה ארם, מאיר יערי, יעקב חזן, דב סדן וחיים נחמן ביאליק.

דוד בן-גוריון, שעל פי הנאמר באחד ממכתביו נפגש עם אשלג "הרבה פעמים", הופתע בפגישותיהם: "אני רציתי לדבר איתו על קבלה, והוא איתי על סוציאליזם" (ארכיון בן-גוריון, יומנים, 11 באוגוסט 1958).

במאמרו "שלושה ביקורים ומה שביניהם" (אמות, תל-אביב תשכ"ג, עמ' 49) סיפר דב סדן: "הרב ר' יהודה לייב אשלג, מגדולי המקובלים שבדור, שאמר לעשות את יסודות הקבלה מנוע היסטורי בדורנו, ומתוך תפיסתו הסוציאליסטית הבנויה על כך, ביקש מגע עם התנועה הקיבוצית".

לכאורה מפתיע לראות כי בעל הסולם חפץ להתקרב אל תנועת הפועלים העברית ואל ראשיה, שהרי בינם לבינו היה הבדל חיצוני ומנטלי גדול. אולם עיון מעמיק בכתביו חושף דמות מורכבת ומרתקת של איש משכיל ורחב-אופקים הבקי בחוכמות רבות, המעורה היטב במתרחש בארץ ובעולם ובעל דעות מהפכניות ומרחיקות-לכת בתעוזתן.

בז' בשבט תרס"ז נולד הרב ברוך שלום אשלג (1907–1991), הרב"ש. עיקר פועלו היה בהמשכת דרכו של אביו, "בעל הסולם": פירוש חכמת הקבלה, חידושה והפצתה. על אף בקיאותו בתורה, מעולם לא שימש הרב"ש כרב, אלא נשאר סמוך לאביו ולמד ממנו את חוכמת הקבלה. במשך מרבית חייו עסק בעבודות פשוטות, כגון בנייה ופקידות.

לאחר פטירתו של אביו מילא הרב"ש את מקומו והמשיך את עבודתו בהפצת חוכמת הקבלה. הוא הוציא לאור את יצירותיו של אביו, ואף כתב מאמרים רבים המסייעים לפוסע בדרך הרוחנית.

המסר החשוב ביותר שניסה הרב"ש להעביר לתלמידיו היה ההכרח בלימוד ובעבודה קבוצתית מתוך מטרה משותפת. במהלך השנים ניסה הרב"ש להקים קבוצת לימוד שתתרום להתפתחות הרוחנית של חבריה ולהפצת הקבלה בעולם. זמן רב הייתה הקבוצה מוגבלת בגודלה והיא כללה בעיקר את תלמידי אביו ובני משפחותיהם. הרב"ש היה מוכן ללמד את כל מי שרצה להצטרף לדרך העבודה הפנימית, אולם במשך תקופה ארוכה הצטרפו אליו רק מעטים.

בשנת 1983 הצטרפו לקבוצת הלימוד כארבעים תלמידים חדשים. הדבר שימח מאוד את הרב"ש, וכדי לזרז את השתלבותם של התלמידים החדשים הוא החל לכתוב מאמרים, המתארים את דרך ההתפתחות הרוחנית ואת יסודות העבודה בקבוצת מקובלים. כתביו מתארים בפשטות ובפירוט את המדרגות השונות שבהן נתקל האדם בדרכו: החל משאלת הקיום "מה הטעם בחיי" ועד לגילוי המציאות הרוחנית, השלמה והנצחית. שום מקובל לפניו לא כתב ביאור כה ברור ומעשי של כל התהליך הפנימי שעובר האדם בדרכו למטרת חייו. בכך הקל הרב"ש את הבנת כתבי אביו וכתבי המקובלים הקודמים.

אלה הם כתביו העיקריים: "שמעתי" – מאמרים שרשם הרב"ש מפי בעל הסולם מיד לאחר אמירתם; "שלבי הסולם" – סדרת ספרים המאגדת את כל מאמרי הרב"ש אשר נכתבו בשנים 1984–1991; "דרגות הסולם" – רשימות ומאמרים שכתב הרב"ש לעצמו במהלך חייו; "אגרות רב"ש" – מכתבים ששלח הרב"ש לתלמידיו.

מכון המחקר ע"ש הרב אשלג הוא ארגון חינוכי-מחקרי ללא כוונת רווח מיסודה של תנועת "בְּנֵי ברוך". הארגון הוקם במטרה לטפח, להפיץ וליישם את חוכמת הקבלה ואת מורשת הרב המקובל יהודה אשלג, בעל הסולם. המכון למחקר פועל כמרכז לשיח ציבורי בתחומי הקבלה, ומטרותיו מעוגנות במחויבות רוחנית להעלות את משנתו של הרב אשלג לדיון ציבורי.

עוצמתו הרוחנית של המכון למחקר מתבססת על יכולתו לאחֵד אנשים מכל גוני הקשת האידאולוגית והתרבותית ומכל תחומי היצירה, הפועלים יחדיו מתוך תחושה עמוקה של מכנה משותף רוחני. נשיא המכון למחקר הוא הרב ד"ר מיכאל לייטמן. כיום ממשיך המכון למחקר במימוש החזון שהציב לעצמו הרב אשלג: הפצה ויישום של חוכמת הקבלה לכל שכבות החברה.

מטרות

• פיתוח ויישום חוכמת הקבלה על פי משנתו של הרב אשלג.

• הקמת מערכות לימוד, הדרכה ומחקר המבוססות על מורשתו של הרב אשלג.

• עידוד וטיפוח המחקר האקדמי במשנתו של הרב אשלג.

להשגת מטרותיו מפתח המכון למחקר ומפעיל מגוון של תוכניות לימוד, ולצידן קשת רחבה של כנסים, ימי עיון וסמינרים מדעיים. המכון למחקר פועל בשיתוף פעולה הדוק עם מוסדות מחקר, ישראליים ובין-לאומיים, ועם חוקרים-אורחים מרחבי העולם. כמו כן מפרסם המכון למחקר ספרים וחוברות עבודה, פרי עבודתו המחקרית. לפעולות המסגרת שותפים חוקרים מתחום האקדמיה, הוגים, מחנכים ומקובלים, בעלי אורח חיים והשקפות עולם שונות, נשים וגברים כאחד. בהם חילוניים, מסורתיים ודתיים. בתוך זמן קצר זכתה המסגרת להשפעה ניכרת על תהליכים רוחניים, תרבותיים וחינוכיים.

www.ashlag.info

"בני ברוך" היא קבוצת מקובלים הלומדת ומיישמת בפועל את דרכם של בעל הסולםושל בנו הרב ברוך אשלג. בני ברוך הוקמה בשנת 1991 על ידי הרב לייטמן לאחר פטירתמורו הרב ברוך אשלג. במהלך השנים הפכה "בני ברוך" לתנועה בין-לאומית ענפה, הכוללת אלפי תלמידים ברחבי העולם. חברי התנועה עוסקים במחקר, בלימוד ובהפצת חוכמת הקבלה. "בני ברוך" מפעילה אתרי אינטרנט לקהל הרחב ב-22 שפות, ובהם ארכיון מדיה מקיף. אלה הם מאגרי המידע הגדולים ברשת לכתבי קבלה, לספרים, למאמרים, לסרטי לימוד, לשיעורים ולהרצאות. כל החומר מוגש לקהל הרחב דרך האינטרנט וניתן להורדה בלא תשלום. בשנים האחרונות הקימה "בני ברוך" את חברת הסרטים ,ARI Films המפיקה סרטים תיעודיים וחינוכיים, וכן תכניות לימודיות המשודרות בערוצי הכבלים והטלוויזיה בישראל ובעולם.

מזכירות בני ברוך:

רח' הנבטים 12 פתח תקווה, טל': 03-9226723, פקס: 03-9226741. www.kabbalah.info