מבט לקבלה

הרב ד"ר מיכאל לייטמן

התעוררות רוחנית

איך אדם מגיע לאמת?

"השפע הרוחני" של העידן החדש מתבטא ביציאתם לאור של מאות ספרים, מאמרים, סדנאות וסרטים, הפורשים בפני האדם אינספור חוכמות. רובן ככולן מבטיחות את מציאת "גן העדן האבוד" – אושר, מימוש עצמי, בריאות, סיפוק והנאה. במה, אם בכלל, שונה חוכמת הקבלה מכל יתר החוכמות?

השאלה כאן היא, למעשה, איך אדם מגיע לאמת? אל האמת האדם לא מגיע בעצמו. נקודה.: כאשר משימת האדם היא רק להתחזק במה שנתן לו הבורא.

יש פה עניין של "מזל". מזל פירושו דבר שנמצא למעלה מדעת האדם, ומוביל אותו על ידי אמצעים שהאדם עצמו כלל לא מודע להם אל הדרך הנכונה, אל הספר הנכון והמורה הנכון, והכול לפי מידת בשלותו.

נשמת אדם הראשון, נשמה כללית גדולה שברא הבורא. ובכל אחד מאיתנו ישנן רשימות, גנים, שעל ידי התעוררותם לפי סדר של "קודם ונמשך", כלומר שרשרת שבה הן מתעוררות באדם, הוא נמשך "לפתע" לחזור למצב שבו היינו כולנו מחוברים כאחד בנשמה גבוהה זו, נשמת אדם הראשון. והתקיימנו אז בדרגה רוחנית עליונה, גבוהה מאוד.

מכאן נבין, שבכל אדם ואדם שחי בעולם הזה קיימת שרשרת פנימית של רשימות, "גֵן רוחני". גֵן רוחני זה מתפתח באדם ללא הרף, ומעורר בו עוד ועוד דחפים ורצונות, שלפיהם הוא נמשך ומגיע למקומות או לחברות בעולם הזה. כאשר החוק הכללי של תפקוד האדם הוא "חוק השתוות הצורה". זהו החוק היחיד הקיים בטבע, וכל יתר חוקי הפיזיקה, כימיה, חשמל וכולי הינם סך הכל צורות ביטוי פרטיות של חוק זה.

כאשר מתעורר באדם "רשימו" כלשהו, היינו, חלק מסוים מהגֵן הרוחני, רשימו זה הוא שדוחף אותו למקום שבו יימצא באיזון עם העולם הזה. לדוגמה: אם קר לי, אני מחפש לבוש חם, אם חם לי, אני מחפש מקום קריר להיות בו, וכדומה. האדם תמיד מבקש להיות באיזון עם הסביבה.

כך הדבר הוא גם לגבי רוחניות. אין לאדם מושג מהי רוחניות, אך לפתע הוא מתחיל לתור אחר סביבה נכונה. ובמידה שהרצון הרוחני שבו כבר מפותח, הוא יגיע לסביבה, קבוצה, חברה אמיתית ולספרים אמיתיים.

כך פועל התהליך מתוך המנגנון הפנימי של האדם, שמונהג לפי חוק השתוות הצורה באופן אוטומטי, ומכוון את האדם לדבר הנכון. זאת אומרת שידו תושט דווקא לספר הנכון ולא לספר אחר, כי הגֵן הפנימי שבו הוא הקובע את מעשיו. אדם מגיע תמיד למקום שאליו הוא חייב להגיע לפי מידת התפתחותו, וכך אט אט הוא מגיע לאמת.

אם טרם הגעת, זהו רק סימן לכך שטרם הגיע זמנך, ועליך עדיין להבשיל ב"אמונות טפלות". כלומר להשתמש בברכות וקמעות למיניהם או בשיטות
[O1]אחרות שיבזבזו כספך וכוחותיך, עד שתחכים והגֵן הרוחני שלך, ה"רשימו" בשפת הקבלה, ידחוף אותך למקום, לספר ולמורה אמיתיים.

מאותו הרגע והלאה קיימת בפניך הבחירה החופשית, הבחירה להתחזק בדרך שקיבלת דחף כלפיה, שכן לפני כן לא הייתה לך כל בחירה. וזה נקרא

האם אין לאדם בחירה חופשית אפילו בהליכה בדרך רוחנית אמיתית, לפני שיש לכך רצון מלמעלה?

אין כל בחירה חופשית עד שיש רצון ממעלה. בעל הסולם מסביר בתחילת ה"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" את כל דרכו של אדם, מתחילתה ועד סופה.

הוא כותב בפירוט: ד)"[...] על הכתוב 'ובחרת בחיים', היינו ישנה בחירה באדם, וממשיך, "אני מורה לכם שתבחרו בחלק החיים, כאדם האומר לבנו, בחר לך יפה בנחלתי. ומעמידו על החלק היפה, ואומר לו, את זה ברור לך. ועל זה נאמר, ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומך גורלי. הנחת ידי על הגורל הטוב, לומר, את זה קח לך.

שלכאורה הדברים תמוהים, כי הכתוב אומר 'ובחרת בחיים', שהמשמעות היא, שהאדם בוחר מעצמו. והם (חז"ל) אומרים, שמעמידו על החלק היפה. אם כן, כבר אין כאן בחירה?

ולא עוד, אלא שאומרים, אשר השי"ת מניח את ידו של אדם על גורל הטוב. וזה מפליא מאוד: אם כן, היכן היא הבחירה שבאדם?

ובמבואר תבין דברים כמשמעם. כי אמת הדבר ונכון מאוד, שהשי"ת בעצמו מניח ידו של אדם על גורל הטוב, דהיינו על ידי זה שנותן לו חיי נחת ועונג בתוך החיים הגשמיים המלאים ייסורים ומכאובים וריקניים מכול תוכן, שבהכרח נעתק האדם ובורח מהם.." ובוחר ספר כלשהו שעבורו הוא מקור שלווה, ובו מדובר על כך שיוכל להינצל מכל מיני דברים. "...בזמן שיראה לו אפילו כמציץ מן החרכים איזה מקום שלווה, להימלט שמה מהחיים האלו הקשים ממוות, שאין לך הנחת ידו של אדם מצדו ית' גדולה מזו."

בעצם, הבורא עצמו מכוון את האדם לדברים הטובים, על ידי כך שנותן לו ייסורים, מקרים בלתי נעימים, ומרמז לו ששם, במקום "אחר", אולי ישנה דרך מילוט מהם. כי כך מרגיש האדם, שהרי בהכרח יברח תמיד מהרע אל הטוב.

אז היכן היא הבחירה? אומר בעל הסולם: "ודבר הבחירה של אדם היא רק לעניין החיזוק, כי ודאי עבודה גדולה ויגיעה רבה יש כאן" לאדם. לאחר שהבורא מניח ידו של אדם על גורל הטוב, ייתן האדם את כל יגיעתו כדי להגיע באמת למטרת הבריאה, שלשמה ירד לכאן, לחיי העולם הזה. "שרק באופן כזה זוכה לחיי אושר ונועם [...]"

כלומר, הבחירה היא להתחזק, שפירושו להתקבל לקבוצה, ללמוד מפי מורה, להתעמק בספרים הנכונים, ולהיות שקוע כל כולו בתוך השיטה. על האדם להזמין את ההארה העליונה שתיתן לו כוחות, תפתח לו את החוש השישי, וכך יוכל לחוש "מציאות על" ולחיות בעולם העליון, במקביל לחייו בעולם הזה.

אז ייפתחו כל אופקיו של האדם, והוא יראה מהי מטרת החיים ומה תכליתם. לשם כך יש להשקיע יגיעה רבה, שהולכת וגוברת ככל שהאדם מתקדם בדרך הרוחנית. זהו מימוש הבחירה החופשית.

במאמר "בחירה חופשית" מצמצם בעל הסולם את כל העניין לקבוצה. הוא אומר שהאדם הוא יצור חברתי, הנמצא תמיד בתוך חברה ולא יכול לחיות בלעדיה, שכן אם יתנזר ממנה ויברח למקום שכוח אל, גורלו יהיה מוות או חיי צער. לכן ישנה חשיבות מרובה לסוג החברה שבה אדם מצוי, כי למעשה, כל מה שיש בתוכו יכול להתפתח לטוב או לרע, למועיל או מזיק, על ידי חברה, שכן החברה היא זו שתמיד מכתיבה את הכיוון.

לכן, לאחר שנתן הבורא לאדם את הכיוון מלמעלה והאדם מתחיל לחוש במה מדובר, היינו "מציץ מן החרכים", הוא כבר מסוגל להתחזק רק על ידי חברה. האדם חייב לבחור לעצמו חברה כזו, שתומכת בדרך הנכונה, עוזרת לו ומחזיקה אותו, ואז ורק אז הוא יגיע למטרה. אחרת האדם ימשיך להיות שבוי תחת כוחה הכללי של החברה,
[O2]שכולנו עדים לדברים שהיא מסוגלת לספק לאדם באמצעות העיתונות, הטלוויזיה וכולי.

כתוב: "מניח ידו של אדם על גורל הטוב", מי בכלל קבע שזהו הגורל הטוב?

האדם עצמו מגיע למצב שבו חייו מרים, ואינו רואה דבר באופק שיוכל להצילו. לפתע מתגלה לו שיטה שמסבירה לשם מה הוא חי, מדוע הוא מצוי בייסורים וכיצד יוכל לצאת מהם. שיטה שמסבירה את הסיבתיות לייסורים ואת מטרתם, שהיא לדחוף את האדם לגלות כיצד להגיע לטוב. כלומר הבורא שם אותו בתנאים, שמביאים לו הסבר מלא לגבי המתרחש בחייו.

מה קורה אם האדם לא נותן יגיעה לאחר שהתעוררה הנקודה שבלבו?

אם האדם אינו מתחזק, אלא מצטרף לחברה, ונעזר בספרים ובמורה שלא בדיוק תומכים בדרך שאליה הנחה אותו הבורא, כלומר עושה איזו פשרה, אז בהתאם לכך הוא מאריך את הזמן עד הגעתו לטוב, זאת אומרת, שוב מסתבך בסבכי החיים.

האם יש אפשרות לזרז את הגעת השלב הרוחני?

בתחילה אין לאדם רצון או בחירה, אלא הבורא מסדר את חייו כך שיהיו רעים, ולעומתם הוא מאיר לו מקום שבו ימצא שלווה. אז מוטל עליו להתחזק וללכת לקראת המקום הזה, כלומר לחפש ספרים שבהם עליו להיעזר, ולחפש תמיכה בתוך חברה נכונה.

ובאמת, הדבר היחיד שיש בכוחו של אדם לעשות הוא לזרז את התהליך, אך זה כבר תלוי רק בחיבור לחברה. חיבור שיכול להביא לכך שהאדם יעבור את כל הדרך מעתה ועד לגמר התיקון תוך שנים ספורות, וכבר מהרגע בו יתחיל לצעוד בדרך, מיד ישרה בטוב.

אין באפשרותי לפתוח כאן את התמונה כולה ולהראות כיצד הגנים של האדם מכוונים אותו בכל דרכיו בחיים. אך האדם לעולם אינו מצוי בבחירה חופשית. בחירת האדם היחידה היא להתחזק בדרך. לעומת זאת, מי שלא צועד בדרך רוחנית ואינו חש ייסורים או תשוקה להגיע למטרת הבריאה, הינו משולל בחירה חופשית באופן מוחלט.

הוא מונע ומופעל על ידי גנים פנימיים שדוחפים אותו לעבר כיוונים שונים, ומכורח הנסיבות מבצע את רשימותיו ממש כרובוט. מאדם כזה לא דורשים דבר, אין לו שכר או עונש, שכן הכול תלוי במידת בשלותה של הנשמה.

מה קורה אם אדם בגלגול מסוים מגלה עניין ברוחניות, אך לא מגיע לשלב המימוש?

אדם שלא הגיע למימוש הרשימו, מימוש הגֵן הרוחני, יתגלגל שוב, ואם הגיע למימוש הרשימו, אז לא יתגלגל עוד. ודאי שבכל גלגול חיים הוא מגיע מוכן יותר ויותר. זו גם הסיבה לכך שמדור לדור אנו עדים להתעוררות רוחנית גוברת, שכן כל דור הינו בעצם תוצאה מתקדמת של דורות קודמים, שנושא בתוכו את כל רשימותיהם וניסיונותיהם. לפיכך, כל דור הוא רגיש, מבין והחלטי יותר מהדור הקודם לו.

לפני מאות ואלפי שנים אנשים לא דרסו זה את זה כדי להתקדם, האם זה משום שהרצון שלהם לא היה כה מפותח?

נכון יהיה לומר, שכל דור הוא אגואיסט ואכזר יותר מהדור הקודם, משום שהוא בעל רצון רב יותר להגיע למטרה. אנשים לא היו כה אגואיסטים לפני כמה מאות או אלפי שנים, הם הסכימו להיות עבדים אפילו, ולאחר מכן איכרים, שהסתפקו ברמת חיים נמוכה ביותר, וכן הלאה.

ההתפתחות הטכנולוגית, הכלכלית והתרבותית נובעות רק מתוך התפתחותו של הגן הרוחני, שמביא את האדם בכל פעם מחדש לשאלות "מה הטעם בחיי" ו"מהי מטרת הבריאה". אך עד שאדם מגיע לכך, מטרת הבריאה מתלבשת ברצונות אחרים ודוחפת אותולמרדף אחר כסף, כבוד, שליטה, ידע והשכלה, עד שמגיע למידת התפתחות כזו שמתגלה בו משיכה לרוחניות.

האנושות כבר נמצאת בסוף דרכה. בסוף המאה העשרים, כפי שכתוב ב"זוהר", יגיע הדור להתפתחות שממנה והלאה יתעורר העולם להתפתחות רוחנית בלבד. העולם נואש מכלכלה או ממרוץ אחר כבוד והשכלה, וכבר רואה באופק שגם כל אלה לא ימלאו אותו. הוא מתחיל לחוש שמאחורי הדברים הללו עומד רצון ענק, חיסרון עצום ממדים, שיותיר את האנושות לאחר כל הישגיה, במצב נורא של חוסר התמצאות, חוסר דרך וחוסר מילוי טוטאלי.

אז ייעשה האדם רגיש אף לניצוץ הקטן שמציץ מן החרכים ומציע לו מקום שלווה,
[O3]וכן ייעשה רגיש לבורא שמניח ידו על הגורל הטוב ואומר לו: "קח!"

אם נתרגם זאת למעשים, האם היית ממליץ למי שקורא רומנים לעבור לקריאת ספרים אחרים?

לא. איני יכול להמליץ על דבר, כי על האדם לנהוג בדיוק לפי האופן שהגֵן הרוחני שלו דוחף אותו. אם הוא מצוי בדרגה שבה קריאת רומן עדיין מספקת לו את המילוי הרצוי, או שכסף וכבוד מספקים אותו, אין לחוכמת הקבלה מה לתת לו, ואיני יכול להמליץ או להגיש לו דבר. פשוט צריך להמתין עד שיתפתח.

על כן אנו פונים לאנשים שהגֵן הפנימי שלהם הגיע לדרישה לחיים רוחניים, הכרה רוחנית, פקיחת עיניים בעולם הרוחני, ולהם אנו מוכנים לתת את השיטה הזו, כדי שיכירו את העולם הרוחני ויחיו בשני העולמות יחד.

האם אפשר לחלק את הלקוחות בחנויות הספרים לאלה שלא יגיעו לאמת, אלה שיגיעו ויטעו, ולאלה שיגיעו וימצאו את האמת?

נכון. חלק אחד עדיין נמשך לספרים בנושאי פוליטיקה, רומנים וכדומה. חלק שני מחפש במדע בדיוני "אירועים" רוחניים או נמשך לרוחניות של העידן החדש, החל מטבעונות ועד לתורות המזרח. וחלק שלישי הם אלו שכבר יודעים שלא תצמח להם כל תועלת מכל האמור לעיל, ועל כן הם בטוחים שלהם דרושה רק חוכמת הקבלה. אלו אנשים שחשים לפי הגֵן הרוחני, שאין דבר שיעזור להם.

אך גם בתוך חוכמת הקבלה עצמה קיימים סוגי אנשים שונים: אלו שקוראים מספר "הזוהר", עושים "ייחודים" או שמאמינים בקמעות, בחוטים אדומים ובמים קדושים. ואלו שלומדים נטו, מבלי להקים לעצמם "תפאורות" למיניהן.

עד שאדם מגיע לאמת, חולף זמן רב וגלגולים רבים. הדרך היא קשה מאוד, ובאמת ישנו צורך מוחלט להישמע בעדינות לקול מהשמים, לא לנסות לחקות את חייו של איש, אלא לבחור את הדרך לבד. לבדוק להיכן אני נמשך, להיכן לבי נמשך ומה דורש ממני הדחף הפנימי.

אם אדם אינו בשל עדיין, הוא לא יגיע ללמוד את חוכמת הקבלה, אז למה לטרוח ולהפיץ את החוכמה?

מצד אחד, זה נכון, אך מאידך איננו רוצים שאנשים יסבלו לשווא, כלומר רצוי שאנשים שהינם בעלי גֵן רוחני בַשל ידעו היכן לפתח אותו. מטרת הפצת חוכמת הקבלה היא לחסוך להם זמן וסבל, ולכן הפצתו של הארגון שלנו אינה אגרסיבית, אלא פסיבית.

אנו מודיעים לעולם מהי חוכמת הקבלה האמיתית, לא סוחטים כסף מאיש ולא מאלצים אותו לדבר בניגוד לרצונו, אלא רק פותחים בפני האדם את האפשרות. אם הוא רוצה הוא מוזמן ללמוד, אם לא, הדלת פתוחה לעזוב, הכול נעשה ברוח חופשית ביותר.

ובאמת, רבים מגיעים אלינו, מנסים להישאר, אך כעבור פרק זמן עוזבים, כמו שכתוב: "אלף נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה", זאת אומרת לאור, לאורה. וזאת מפאת חוסר בשלותה של הנשמה.

משך שנות קיומה של תנועת "בני ברוך" עוברים דרכה אלפי משתתפים, ונותרים בה יחידים, אך אלה שנשארים הם אלה המגיעים למטרת הבריאה, ואלה שעוזבים, אולי יגיעו בגלגול הזה, ואם לא, אז בגלגול הבא.

[O1]מיותר.

[O2]מיותר.

[O3]זכר או נקבה.

"כפרי בלתי מבושל"

רבים טוענים שברצונם ללמוד קבלה, אך כרגע אינם יכולים. השאלה היא, מה מידת הנחיצות הנדרשת כדי ללמוד קבלה. האם הרצון צריך להיות מקביל לרצון לאכול ולשתות, ואם הוא פחות מכך, סימן שלא על האדם הזה להגיע לקבלה?

הבריאה כולה אינה יותר מרצון, "רצון ליהנות". הרגשת חוסר נקראת "שאלה". ושאלה לאו דווקא צריכה להיות אינטלקטואלית, שכלית, אלא כל חיסרון לדבר מה נקרא "שאלה". כאשר אדם נמצא בשאלה, בריקנות, הוא מחפש כיצד למלאה. הריקנות, הרצון, השאלה שנפתחת בו, היא שקובעת לאן יפנה.

ובעזרת ה"שכל" שהאדם מפתח לצד השאלה או החיסרון, הוא משיג מבוקשו. מכאן, שהשכל הוא בסך הכול עבד לרצון. אנו חשים יום יום, שברגע שבו אנו משתוקקים למשהו, השכל מיד מחפש דרכים שיובילו למילוי רצוננו. ואנו מוכנים גם לצאת ללמוד כיצד להגיע למושא תשוקתנו. כך בנוי האדם – שהעיקר הוא הרצון.

זו גם הסיבה שחוכמת הקבלה מתגלה רק בסוף הדורות, לאחר שהאדם כבר מימש את כל רצונותיו הקטנים בדרך, והגיע לרצון אמיתי, הרצון למהות החיים. וכבר אינו מחפש כיצד למלא את חייו כאן, בעולם הזה, ולסתום את עצמו. שכן אם האדם עוד מוכן
[O1]להשביע את עצמו במילויי העולם הזה דוגמת כסף, תאוות, כבוד, השכלה,
[O2]זה סימן לכך שרצונו אינו גדול דיו, וטרם הגיע להתפתחות מספקת בגודלו ובעומקו.

כאשר אדם מגיע למצב שבעולם הזה אין עוד מה שיכול לספקו, הוא מגיע לרצון אמיתי וסופי, לרצון של מה שמצוי מעל לעולם הזה. הוא מתחיל לשאול, לשם מה קיים כל העולם, אם איני מקבל ממנו שום מענה לקיומי? ואדם כזה כבר בשל להכיר את חוכמת הקבלה, שתעניק לו תשובה לשאלותיו ממדרגה אחרת, מאותו הממד שעליו הוא החל לשאול.

אך אם דרגת שאלתו של האדם היא ברמת חייו הגשמיים בלבד, כלומר כל עיסוקו הוא סביב השאלה כמה הרוויח או הפסיד בבורסה, האם זכה בפיס ומדוע "דפק" את מכוניתו. וכל שכן אלמלא קיבל "מכות" קטנות, לא היה שואל כלל, ולבטח לא שאלה בדרגתו של העולם העליון. לאדם כזה חוכמת הקבלה לא מתאימה.

לכן כשאנו, המקובלים, יוצאים להפיץ את חוכמת הקבלה, אנו עושים זאת באופן זהיר ביותר, איננו מוכרים אותה בכל קרן רחוב, אלא מטרתנו שכולם ידעו על קיומה, ולכשיתפתח באדם רצון אמיתי, הוא ידע היכן נמצאת התשובה ויוכל לפנות לכל אחד מאמצעי ההפצה שפיתחנו: ספרים, חוגים, לימוד, הרצאות ושיעורים באתר האינטרנט, ועכשיו גם בטלוויזיה.

ההפצה של חוכמת הקבלה לא תעורר את מי שמסוגל להסתפק במה שמציע לו העולם הזה, אדם שכמה אלפי שקלים בחודש, טיול לחו"ל, בירה וטלוויזיה עושים אותו מאושר ומספקים כל רצונותיו. לכן אם זה המצב, עליו להמשיך בדרכו, ואט אט לבוא לכלל ייאוש מכל המילויים שיקבל. כאשר ייווכח שמילוי אחר מילוי אינו יכול למלאו, אז הוא יבוא לתחושת מרירות ולפתיחה גדולה יותר של השאלה "מה הטעם בחיי?"

כיצד פועל התהליך של התעוררות הרצון ומציאת הפתרון הנכון?

אם לאדם יש רצון, הוא כבר יגיע למקום הנכון. ישנם אמצעים רבים, כפי שהזכרתי קודם, שבעזרתם ימצא את מבוקשו. אם הוא מגיע ל"מקובלים" למיניהם, שמוכרים לו שיחות נפש במקום קבלה ומסלפים את מהות הרוחניות, "מקובלים" שלא פותחים בפניו את העולם העליון ולא נותנים לו שיטה כיצד להגיע לחיים נצחיים ולגילוי האלוקות בעולם הזה, שזו תמצית חוכמת הקבלה. אז לאחר שיפגוש בשרלטנים אלו הוא יבין שזה לא הדבר הנכון, יעזוב אותם וימשיך לחפש הלאה.

זאת משום שבעולם שלנו פועל חוק כללי, שמקיף את המציאות כולה: "חוק השתוות הצורה". כאשר יש באדם שאלה, חיסרון, אף על פי שאינו יודע איך והיכן ימצא לה תשובה, הוא
[O3]מגשש אחר אותו חיסרון,
[O4]כדי למצוא את מבוקשו. ממש כפי שמטען בשדה חשמלי מגיע למקום האיזון שלו, או כתנועתה של חתיכת ברזל בשדה מגנטי, או מה שגורם לאנשים להימשך זה לזה או להידחות זה מפני זה, לפי השתוות או אי השתוות הצורה ביניהם.

זהו החוק הכללי, שפועל בכל רמות המציאות, בכל חוקי העולם. לפי חוק זה מתחברות ומתפרקות תרכובות כימיות, נמשכים או נדחים גושים בחלל. כאשר כל יתר החוקים שלנו אינם יותר מביטוי חיצוני, חומרי, של חוק השתוות הצורה.

לכן בהפצה אנו לא דואגים ספציפית לכל אחד ואחד, שיושב באלסקה, בלוס אנג'לס או באילת, שידע או לא ידע עלינו. אלא עלינו לפרסם את חוכמת הקבלה, להוציאה החוצה ברמה שמותאמת לעולם כולו. ואם יש לאדם רצון אמיתי, הוא כבר יגיע אלינו. אם יש לו רצון פחות מהדרוש, הוא יגיע לחוגים "כביכול קבליים", שקוראים ב"זוהר" ומדברים עליו, אך באופן שלא מביא את האדם לידי מעשה, היינו לגילוי האלוקות.

האם הרצון מתעתע באדם, שכן אדם אומר "אני רוצה ללמוד קבלה", אך ממשיך בחייו?

זהו רק סימן לכך שרצונו אינו רצון אמיתי, אלא מעין סקרנות של מי שטרם הבשיל, ועודו נמצא בדרך, וייתכן שמחר או מחרתיים כבר יגיע לידי רצון בשל דיו. מה שאם כן, הרצון של אדם יתפתח במהירות רבה מאוד אם ייכנס לקבוצה, ואחרת לא יוכל להגיע לאותה רמת התפתחות הרצון.

אמנם גם בתוך קבוצת מקובלים הוא יצטרך לעבור אותם השלבים של התפתחות הרצון, כי על הרצון להתפתח מאפס, מתחילת הבריאה, ממה שהחל לפני אלפי שנים, ועד לצורתו הבשלה הסופית. אך אפילו מי שמצטרף לחברת מקובלים עם רצון לא בשל, מכניס עצמו תחת מנגנון שמפתח אותו במהירות מרבית, ועובר בזריזות יתרה את שלבי התפתחותו, עד שמגיע לרצון חזק ולתשוקה עזה להידבק באלוקות, בכוח המציאות הכללי, להכירו ורק עמו להזדהות, ולהתחבר, עד שייכנס להרגשת הממד העליון, להרגשת הבורא. וזה נקרא שמתחיל ללמוד קבלה מעשית.

נוצרות כאן שתי בעיות. ראשית, אם אין לאדם מספיק רצון, מדוע שיגיע לחבורת מקובלים? שנית, האם ייתכן שאדם בעל רצון חלש ייכנס לתוך חבורת מקובלים ויפגום בכוח הקבוצה?

אם אדם בעל רצון קטן וחלש ייכנס לחבורת מקובלים, הוא לא יקלקל אותם, כי הם חזקים דיים להחזיק אותו, משום שהם מצויים ברמת התפתחות אחרת. בדומה לילד קטן שרוצה לעשות הרבה רעש ולהפריע לחבורת אנשים מבוגרים השקועים בשיחה רצינית. האם הוא יוכל להביאם לידי כך שירעישו כמותו וישחקו בצעצועיו? לא. הם ירגיעו אותו, כי הם מצויים ברמת התעניינות אחרת.

כאשר אדם מתערבב בחברה בדרגתו, אז באמת הרע שלו תמיד יגבר על הטוב שלהם, משום שכולם באותה רמת התפתחות, באותן השאלות, באותם תחומי עניין. אבל אם בא אדם מתוך גשמיות גרידא, מה יש ביכולתו להשפיע על קבוצת מקובלים? את האינטרסים האנושיים שלו, בזמן שהם עוסקים בדברים שמעל לעולם הזה? ודאי שלא יוכל לעשות דבר. הוא ייכנע. ואם יישאר כנוע, רצונו יתפתח עד לדרגת רצונם.

לגבי השאלה הנוספת, אדם לא יגיע עם רצון קטן לקבלה, הוא יבוא עם רצון גדול באופן יחסי. ובנוסף כתוב :"אלף נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה", שפירושו שרבים הם אלו שבאים, ומסתננים החוצה עקב זאת שרצונותיהם עדיין לא מיועדים לקבלה, ואז תדירות הלימוד שלהם נמוכה, פעם בשבוע, פעם בחודש, לפי רצונם. אלו אנשים שאם לא בגלגול הזה, בגלגול הבא יבואו וימשיכו הלאה בדרך, באותו תהליך בלתי פוסק.

הכול תלוי ברצון, ורצון אי אפשר לרכוש בשום מקום, אלא ניתן לקבלו רק אם נכנסים לסביבה טובה. לכן, כאשר חוקרים מהי בחירתו החופשית של אדם, על ידי מה יוכל להתפתח ולגרום לעצמו התקדמות מהירה יותר, מגלים שכל שביכולתו לעשות הוא לבחור בחברה גבוהה ומיוחדת יותר, חברת מקובלים.

כולנו אמורים להגיע בסופו של דבר לרצון גבוה, רק בזמנים שונים. אך האם מי שעולה על מסלול הקבלה, לא ייאלץ לעבור ייסורים רבים, שכן הקבלה תאיץ את תהליך התקדמותו ללא סבל?

כתוב כך: "הבורא שם ידו של האדם על גורל הטוב", כלומר מביא את האדם למקום שבו יוכל להתפתח מהר, "ואומר לו: 'קח לך'" את ההתפתחות הזו, כלומר עשה מאמץ על ידי החברה ותתפתח מהר ובלי בעיות וייסורים לקראת תכלית הבריאה, שאליה בכל מקרה יגיעו כולם. כי אני, הבורא, תכננתי את התהליך כולו, אני מלווה אותו, ורק מי שלא מתחזק לאחר שהראיתי לו על ידי מה עליו להתחזק, כלומר לא מתחזק על ידי הספרים, לא שם עצמו בקרבת מקובל ולא מחפש כיצד לגבש את רצונותיו לכיוון הנכון, ילך בדרך השנייה – דרך ייסורים.

כיצד יגיע אדם לנחיצות ללמוד את חוכמת הקבלה? על ידי זאת שיראה שהעולם מלא ייסורים ושאין ביכולתו למלא את רצונותיו בשום תענוג. אם אדם מרגיש שעדיין אין לו רצון לקבלה, זה סימן לכך שעוד יש לו תקווה קטנה שיוכל ליהנות מהעולם הזה. ואז הבורא יצטרך לתת לו עוד מנת ייסורים, כדי שיגיע לכלל החלטה שאין כל תקווה ליהנות בעולם הזה, וירוץ ללימודי חוכמת הקבלה בלב שלם.

זה נקרא: אדם הולך בדרך תורה, בדרך האור, התורה ("הוראה", שיטה להגיע לרוחניות), או שהולך בדרך ייסורים, שבה הבורא חייב להגדיל לו בכל פעם את מנת הייסורים, כדי לעורר בו דחייה מהעולם הזה, לקראת הרוחניות.

זאת משום שתכלית חיינו היא להידבק בבורא, ולקבל מעמד ודרגה כזו של הבורא – דרגת נצחיות, שלמות, אינסופיות, נטולת תחושת המוגבלות של דרגת ה"עולם הזה". לזה ורק לזה רוצה הבורא להביא את האדם. כלומר למה שנקרא חיים: "ואתם הדבוקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום".

[O1]למלא את.

[O2]רצונות גשמיים.

[O3]מונע על ידי.

[O4]כעל מחפש כל הון.

המטרה

חוכמת הקבלה היא אמצעי להשגת המטרה בה"א הידיעה – מטרת החיים. מרבית החוכמות מנסות להשיב לאדם לשאלה מהי מטרת החיים, אך רובן מספקות את האמצעי בלבד, כאשר מטרת חיי האדם נותרת לוטה בערפל.

מהי המטרה הנכספת שמשיג האדם על ידי לימוד חוכמת הקבלה? מה קורה לאחר שהיא מושגת? האם עלול אדם להתמכר ללימוד קבלה ולשכוח כליל מה הייתה מטרתו, כאדם מאוהב, המגלה שהתאהב ברעיון של "להיות מאוהב", אך לא מאוהב באישה עצמה?

חשיבותו של כל מדע נמדדת לפי מטרתו, כלומר לפי מה שביכולתו לתת לאדם. חוכמת הקבלה הינה מדע הפותח בפני האדם את השאלה "מהו הטעם בחיי?" בצורתה האמיתית, כלומר חושף בפניו את המציאות ומעמיד אותו במרכזה, הן מבחינה גשמית והן מבחינה רוחנית. מכאן, שחוכמת הקבלה מספקת לאדם את התשובה לשאלה, לשם מה קיימת המציאות.

אדם הלומד את החוק הכללי של המציאות, מגלה שהכול נועד להביאו למטרה אחת בלבד: גילוי כוח אחד, יחיד ומיוחד הקיים בבריאה, והפיכתו לדומה לכוח זה. מה פירוש "דומה"? כאשר האדם ירכוש את כל תכונות הכוח הזה ויִדָמה לו, הוא יגיע להיות כאותו הכוח הכללי, המיוחד, המושלם הכולל ומקיף את כל המציאות.

כלומר, כל חוקי העולם, המציאות וכל המקרים המתרחשים בחיינו מיועדים אך ורק להביא את האדם למצב זה. אם ירצה האדם להתקדם ואם לא, המציאות, החוק הכללי, יחייב אותו, באמצעות ייסורים או בעזרת מקרים שונים שיסובב לו, לעבור שינוי אחר שינוי עד שכל אדם, לפי תכונותיו, ידמה לכוח כללי זה. כך שכבר מלכתחילה אנו מחויבים להגיע לדבקות בכוח הכללי הקרוי "בורא" ולהתאמה אליו.

האם אדם שלומד קבלה עלול לשכוח לשם מה הוא לומד? ודאי שכן. אדם כלול מרצונות גופניים: אוכל, מין ומשפחה. רצונות אנושיים: כסף, כבוד והשכלה, ורצון נוסף, הרצון לרוחניות. הרצונות הללו משמשים את האדם בערבוביה, ובכל רגע ורגע בחייו הוא מקיים את אותו הרצון, שמורגש בו כגדול ביותר מכל יתר הרצונות המתעוררים בו, והוא שקובע את פעולת האדם באותה העת.

רק על ידי בחירת סביבה יכול האדם לנווט את עצמו למטרה כלשהי, שאותה הגדיר מראש, שכן הוא עצמו אינו מסוגל לגעת באופן ישיר ברצונותיו ולקבוע את סדר חשיבותם בו. ועל כותב בעל הסולם במאמר "בחירה חופשית", שישנם האדם ותכונותיו הפנימיות, וישנה הסביבה וערכיה. האדם נולד כשאינו קובע את תכונותיו ואף לא את אופן התפתחותן בו. כמו כן אינו יכול לקבוע כיצד יתפתח העולם סביבו, אך יש ביכולתו למצוא קבוצות שישפיעו עליו באופן סלקטיבי ומיוחד.

כאשר אדם שם עצמו תחת השפעת הסביבה המיוחדת שבחר, הוא נשטף במחשבות ובערכי אותה הסביבה, וקובע אילו מרצונותיו למין, למשפחה, לכסף, לכבוד, להשכלה או לרוחניות יהיו הגבוהים, הגדולים ביותר, ואילו הקטנים ביותר. כלומר אילו יהיו מרכזיים בו ואילו זניחים יותר.

מכאן יוצא, שכאשר אדם נכנס ללמוד קבלה משום שיש לו איזה דחף לזה, זה סימן לכך שמשמים כבר ניתן לו סולם ערכים פנימי, שבו הרצון לרוחניות גדל מכל יתר הרצונות, ולאחר מכן, במשך הלימוד, יהיה עליו לשמור כל הזמן שרצון זה יגדל על פני יתר רצונותיו, ושיהיהמבורר ככל שניתן, כלומר עליו לברר גם בתוך עצמו, מה פירוש רוחניות עבורו.

עליו לבדוק האם רוחניות היא "עשיית פסלים", כלומר פעולות גופניות למיניהן, לבוש מיוחד או קיום פולחנים. האם הרוחניות שלו מסתכמת בעריכת סעודות וטקסים, האם הוא קושר רוחניות עם פסיכולוגיה, מדיטציות או פעולות פסיכוסומאטיות, וכן הלאה.

רוחניות אמיתית צריכה להיות עבור האדם השגת הכוח הכללי המיוחד הנקרא "בורא", וכמו כן ביצוע פעולות על עצמו כדי להידמות לבורא. וכך עוד בחייו הגשמיים הוא מגיע להיות נצחי, שלם ונעלה מכל המציאות, שכן הלימוד עצמו כבר מכוון את האדם למצב שבו הוא תמיד מברר ובורר באופן נחרץ כיצד להגיע למטרת הלימוד. כך זה בלימוד הנכון.

אם יצאנו ממקום מסוים, וכל שהותנו בעולם הזה היא אמצעי להחזרתנו לאותו מקום, מדוע יצאנו משם בכלל?

שלא מרצוננו יצאנו מהמצב הטוב ביותר, שהוא המצב היחיד שבו אנו באמת קיימים. למעשה, יצאנו ממנו רק בהרגשתנו, ולכאורה אנו מצויים כעת במצב אחר, הפוך ממנו. ניתן לדמות זאת לאדם חי שלפתע התנתק מהרגשת החיים, ושוכב מחוסר הכרה.

הבורא ברא רק מצב אחד: מושלם, נצחי, ללא התחלה או סוף, ובמצב זה אנו מצויים. הבעיה היא, שאף על פי שאנו מצויים במצב זה, עלינו להגיע לידי כך שנרגיש את אותו המצב ביתר עמקות וביתר כוח, כלומר, ביתר בירור, ביתר טעמים ועונג.

בדומה למאכל טוב, שבכדי להכיר את כל טעמיו, יש להוסיף לו טעמים מנוגדים: פלפל, מלח, לימון וחומץ, שהם אינם מאכלים בפני עצמם, וטעמם כשלעצמו הוא נוראי, אבל כשהם משולבים עם המאכל הטוב, הם דווקא מעצימים ומשבחים את טעמו.

זו אמנם דוגמה פשוטה וגשמית, אבל במציאות, כאשר אדם יוצא מנקודת הפתיחה שהיא המצב הנמוך ביותר, וההפוך לחלוטין, כלומר דרגת העולם הזה. וממנה הוא מתחיל להשיג את המצב שבו הוא נמצא באמת, אז על ידי החזרה לשם צעד צעד בעצמו עד לרכישת כל הטעמים, כלומר השגת השלמות והנצחיות הקיימים במצבו הקבוע. והוא משיג לא רק טעמים, אלא גם את כל עמקות ההשגה.

בקבלה זה נקרא שבמקום "אור הנפש", כלומר אור קטן, נפישה, שפירושו שכל דבר שטעם ברוחניות, במצבו הנצחי, היה תפל לעומת טעמו, כאשר האדם שב לאותו מצב, לאחר שהיה במצב הנגדי לו. ואז מגיע לטעם הנקרא נרנח"י, שהוא שש-מאות ועשרים פעמים חזק יותר מאור הנפש שהיה לו בתחילה.

כך שהיציאה מהרגשת השלמות ונצחיות והחזרה לאותו המצב, דרך העולם שלנו, כלומר יציאה מאינסוף לעולם הזה, הנגדי, הנמוך והגרוע ביותר, וכל הדרך חזרה לאינסוף, מקנה לאדם טעמים ותענוגים אינסופיים בגודלם. לכן מצבזה נקרא "אינסוף".

כך שאת המצב הראשון באינסוף אנו מגדירים כנקודה, ואילו את המצב הסופי לאחר הירידה לעולם הזה והחזרה לאינסוף – אנו מגדירים כמצב אינסוף אמיתי. ההבדל בין ההרגשה של תחילת המסע לבין זו של סופו הוא עצום.

האם הבורא לא היה יכול לחשוב על פתרון יצירתי יותר, מאשר לגרור אותנו דרך כל הסבל וייסורי העולם הזה?

האדם לא יכול לשאול אם הבורא יכול לעשות זאת אחרת, מפני שהוא משיג את המציאות, כבר מתוך אותם הכלים שברא הבורא. האדם הוא בן הרגשה, והרצון לקבל הוא החומר שלו, על כן הוא מתפעל אך ורק ממה שהרצון לקבל שלו מרגיש. מכאן, ודאי שאין לו שום ברירה אלא להצטייד בכל סוגי ההרגשות, כדי שבסופו של דבר יהיה מסוגל להבחין בטעם הנצחי והמושלם.

האם הבורא יכול לברוא את העולם בצורה אחרת? אם יש שאלה כזו, כנראה שיש עליה תשובה, אבל את התשובה הזו אדם משיג רק לאחר שהגיע לסוף, נכלל באינסוף, טעם את כל הטעמים, ובכך סיים את כל מה שיכול היה להשיג באמצעות התאמת עצמו לבורא על ידי עבודתו.

המחשבה היא מעל כל המעשים, ודרכו של האדם עולה מלמטה למעלה. ועל כן רק לאחר שישיג את כל מעשיו ויִדָמה לו לפי מעשים ולפי תכונות, כלומר כשתכונותיו יהיו בדיוק כתכונות הבורא, המצב הבא – מעל האינסוף יהיה שיתחיל להשיג גם את שכלו. ואז יוכל להיכלל במחשבתו, מחשבת הבריאה, ולהשיג אותה, וידע מדוע הוא ברא את האדם כפי שברא, ולא בצורה אחרת. לפני כן איש לא יבין את התשובה, אבל עצם השאלה מרמזת על כך שנשיג אותה.

האם החיים האלו הם "סדנת שיפורים"?

אכן סדנת שיפורים, ותו לא. אנו נמצאים במצב ובמקום שנקרא "העולם הזה", על מנת לשפר את עצמנו, ולהגיע מתכונותינו לתכונות הבורא. אלו הן תכונות שלא היו לנו קודם לכן, לא שכחנו ולא איבדנו אותן. יש לאדם רק רצון לקבל, ועליו לרכוש על גבי הרצון לקבל את צורתו החיצונית הסופית, שהיא
[O1]כתכונת הבורא: רצון להשפיע.

האם העובדה שהאדם אינו מושלם מרמזת על כך שהבורא אינו מושלם?

לא. הבורא ברא את האדם כבר בצורתו הסופית, אבל משום שטרם השיג אותה, אז בתחילת הדרך או באמצעה הוא מרגיש את תכונותיו כהפוכות מתכונותיו האמיתיות. כך שלמעשה האדם מקולקל רק כלפי עצמו, ולא כלפי הבורא. הוא נטול שלמות ונצחיות רק למען ישיגן בעצמו, שכן בכך, ישתכלל וירכוש את היכולות לטעום שלמות ונצחיות. ואת זאת האדם לא יכול לקבל מהבורא באופן ישיר.

את היכולות לטעום מצב מושלם ונצחי, על האדם להשיג בכוחותיו, עליו להתייגע, להשתוקק אל הבורא ולהרגיש אותו. רק כך נוכל להשיג את כל עומקו של המצב האמיתי, שבו אנו כבר מצויים. כאמור, אנו דומים כעת לאדם המצוי בחוסר הכרה, ומוטל עליו לשוב להכרתו בכוחות עצמו.

מהי בעצם "הכרה"? הכרה היא כשאדם מבין ומשיג את החיים הללו, על כל האופנים והעומקים הקיימים בהם. ואם אינו עושה זאת בעצמו, כלומר אינו רוכש בכוחותיו את כל הטעמים שישנם בחיים האלו, הוא פשוט לא חש בהם.

הבורא רואה אותנו כסוף מעשה, ואילו אנו רואים את עצמנו בשלב התחלתי של המעשה. האם לכן אנו נראים לעצמנו כל כך פגומים?

כן. ובנוסף לכך הבורא גם מתייחס אל האדם מסוף המעשה, וזהו הקושי. הוא מתייחס אלינו כשלמים כאשר איננו שלמים, והפער בין יחסו אלינו כשלמים לבין מצבנו הלא שלם מורגש בנו כייסורים. במידה שבה אדם משלים את עצמו, כך הוא מרגיש טוב יותר.

ככל שהאדם דומה יותר לכוח העליון, כך הוא משיג ורואה אותו בצורה אמיתית יותר. כלומר מגלה את מה שבאמת מתרחש במציאות, ומעריך יותר ויותר כל תופעה בצורתה המתוקנת. לכן מובן, שבכל פעם ופעם נראה העולם עבור מי שמשיג רוחניות כעולם אחר, כפי שנאמר: "עולם הפוך ראיתי", שכן כך זה מצטייר אצלו.

במצב הנוכחי אנו שופטים אחד את השני רק על פי יכולתנו ליהנות זה מזה, להשיג דרכו את התענוגים שאנו זקוקים להם כדי להתמלא בכסף, בכבוד, בשליטה, בהשכלה וכולי. לעומת זאת, אדם שנכנס לרוחניות, מתחיל לשפוט כל תכונה ותופעה רק על פי אותם הערכים שהוא רוכש, כך שמובן, שגם יחסו לייסורים הוא שונה.

האם המחסום הראשון שתלמיד הקבלה מנפץ הוא ההבנה שאין דת, גזע, מין או לאום, אלא מאחורי כל אישיות מסתתר רק חלק של הבורא, שזקוק להגיע לשלמות?

נכון. אדם שמתחיל להשיג רוחניות, בתחילה מסתכל על כל הבריאה כעל חלקי הבורא, שעליהם להגיע להכרת השלמות והנצחיות, להתאמה לכוח העליון, ולקבל את צורתם הסופית בתוך הבורא. על כן אין פחיתות ערך לשום חלק של הבריאה, לא אחד ביחס לאחר ואפילו לא אחד ביחס לבורא, כי בצורתם הסופית כולם דומים לו, נכללים בו ודבוקים בו.

מובן, שכאשר אדם מרגיש ומשיג זאת בכליו, יחסו למציאות הינו יחס של שמירה ואהבה לבריות. הוא מכיר ומעריך את כל התופעות בעולם הזה כראויות ונחוצות להשגת התכלית, ואינו רואה שום תופעה כמיותרת, ושום תכונה בעולם או באדם שיש לעקור אותה. אלא מבין שאת הכול יש לתקן, ודווקא על פני התיקונים הללו להתעלות למצב הסופי והמושלם.

יוצא, שהאדם מתחיל מתיקון עצמו, עובר לתיקון הסביבה הקרובה אליו, ומסיים בתיקון עמו ובתיקון העולם כולו.

התיקון לעולם לא ממתבצע מבחוץ, אלא רק מתוך האדם ורק לפי רצונו, יכולתו ובחירתו החופשית, ללא שום לחץ חיצוני, כאמור, אדם יכול להשתנות רק על ידי בחירת חברה. לא ניתן לעשות תיקונים בתוך האדם על ידי חינוך לוחץ או הטפות מוסר, כל אלו מובילים לתוצאה הפוכה.

יש להביא את האדם להכרת המציאות בעזרת האור העליון, "אור השם". כלומר, השוואת מצב האדם והשוואת תכונותיו ותכונות סביבתו כלפי "אור השם", כלפי הבורא. ומתוך הכרת שני חלקי המציאות, בורא מול נברא, אינסוף, רוחניות, מול גשמיות, עובר האדם תהליך שנקרא "הכרת הרע". כלומר הכרת תכונותיו המגונות והמקולקלות, המנוגדות לתכלית.

ומפני שהוא רואה אותן כהפוכות ומכיר בנזק שהן גורמות, בעכירותן ובנבזותן, מצטייר בו רצון וכוח עז להיפטר מהן ולרכוש צורה רוחנית, צורה אמיתית, קבועה ונצחית. אז הוא קם ומחפש בכל פעם חברה נכונה יותר, מתאימה יותר לשיפור עצמו. הכוונה ב"חברה" היא רב, ספרים ולחברים.

כך שלמעשה, הכול מתחיל מהכרת הרע במצבו של האדם, כאשר השלב הבא מתבצע לאחר מכן על ידי הקמת סביבה נכונה להשגת השינוי בתוך עצמו. מה שנקרא "סור מרע ועשה טוב".

אם כך, שינוי קטן בתפיסה של כל אחד מאיתנו יכול לשנות את העולם בן רגע.

כל אדם שיבין שעליו להשתנות, ולאיזה כיוון, וירצה בזה – באופן טבעי ישתוקק לראות את עצמו ואת סביבתו אחרת, ואז העולם ישתנה. מה פירוש "העולם"? העולם שלנו כלול אך ורק מרצונותינו. כלומר מהאופן שבו אנו רואים אותו, מהדרך שבה אנו בונים אותו, ומהיחס זה כלפי זה ומהיחס הכללי שלנו למציאות.

האם הקבלה מסבירה מהן תכונות הבורא?

אחת מתכונות הבורא היא "להיטיב לנבראיו". כלומר, הבורא, חוק המציאות הכללי, מקיף את כל המציאות בכוח הטוב ביותר כלפיה וכלפי הנבראים. הנבראים נחלקים לארבע דרגות: דומם, צומח, חי, מדבר.

לפי מידת התפתחות הנברא ולפי מידת התאמת תכונותיו לחוק הכללי, כלומר בורא, "טוב ומיטיב", כך מרגיש הנברא טוב או רע בעולמו. כלומר אם הדומם, הצומח, החי או המדבר אינם מתאימים לכוח הרוחני, הם מרגישים, כל אחד לפי דרגתו, יותר או פחות ייסורים.

זאת אומרת שהכוח הכללי, "טוב ומיטיב", משפיע על כל הנבראים, ומלבד זאת שמשפיע להם טוב, הוא משפיע להם גם את תכונתו: "הטוב". לכן הנבראים מרגישים טוב או רע לפי מידת ההתאמה לכוח הזה.

הדבר דומה לאם טובה, שאוהבת את בנה בכל לבה, ומתייחסת אליו יפה וטוב לפי מידת היותו טוב ולפי מידת תגובתו אליה כ"טוב". ואילו לפי המידה שבה אינו דומה לה ואינו עומד בסטנדרטים שלה כ"טוב", כך הוא מרגיש ממנה את הרע. כשהרע הוא, למעשה, הלחץ שהיא מפעילה עליו כדי שישתנה ויגיע לטוב.

כבר בתחילת הדרך, אנו למדים, שהבורא ברא את הנברא על ידי האור שלו כ"רצון לקבל". לאחר מכן החל הנברא להרגיש את התענוג, כלומר את האור הממלא אותו, ובנוסף החל להרגיש גם את נותן התענוג. הרגשת נותן התענוג הביאה קלקול לתענוג עצמו. שאז לא רצה הנברא ליהנות מהתענוג, אלא החל לרצות להיות כנותן התענוג.

כלומר, מלבד זאת שהבורא נותן את התענוג, הוא מוסר לנברא גם את ההבחנה על אופיו, על טבעו, ובזאת הוא רוצה שהנברא ישתמש בתענוג כאמצעי להתפתחות עד שיהיה כבורא, כלומר ירכוש מהבורא את אופיו. מכאן, שמטרת חיינו היא להידמות לבורא, להיות כמו הבורא. ישנם אלפי פסוקי מקרא המדברים על כך: "שׁובה, ישׂראל, עד, ה’ אלקיך", "עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו", וכולי.

האם מכאן נולדו גם מצוות "עשה" ו"לא תעשה"?

לא. הנושא של מצוות הוא עולם בפני עצמו, אך בקצרה אומר, שמה שמוכר לנו כמצוות בגשמיות שונה לחלוטין מהכוונה שלשמה הן ניתנו לנו מלמעלה, מהעולם הרוחני. בגלות החליפה היהדות את כל הציוויים הללו, שמטרתם לתקן את האדם, שידמה לבורא בפנימיותו, בביצוע חיצוני בלבד.

האם האדם צריך לפרש את ה"טוב" כפי שהוא מבין?

לא. האדם לא יכול לפרש "טוב" כפי שנוח לו, כי מלכתחילה הוא נוצר בטבע הפוך מהבורא. ולכן פירושו תמיד יצא הפוך. על האדם ללמוד מהבורא מהו טוב היינו ללמוד את צורתו, ומתוך כך לראות את צורות הטוב של עצמו כרעות, כי כך הן באמת. והתהליך שבו האדם מבין שכל מה שחשב קודם לטוב הוא בעצם רע, נקרא "הכרת הרע".

אילו ידענו מהו "רע", לא הייתה לנו שום בעיה. הבעיה נובעת מכך, שברגע שאדם מתחיל להכיר באור הבורא את כל מה שהגדיר בתמימות כ"טוב", והיה משוכנע בכך על פי ערכי החברה והאנושות. ולזה הוא משווה את מה שמתגלה לו אל מול הבורא, ביחס אליו, אז הוא רואה שכל ההגדרות הקודמות של ה"טוב" הן ההיפך הגמור.

האם על כך נאמר "דע את אלוקי אביך ועבדהו"?

בדיוק. התהליך הזה מוביל את האדם ללכת לפי הכלל "דע את אלוקי אביך ועבדהו". בתחילה עליו לפתוח את הבורא, להכיר ולדעת אותו, ואז ל"עבדהו". כש"עבדהו" פירושו להתחיל לשנות את צורתו בהתאם לצורת הבורא.

כפי שהזכרנו קודם, אדם השואל "מה הטעם בחיי?" צריך לדעת את המציאות, להכיר אותה, ולאחר מכן, מתוך השגת השאלה "מה הטעם בחיי?", מתוך השגת השאלות "מי אני והיכן אני נמצא?", הוא מגיע לפתרונן הנכון.

[O1]מיותר.

להיות כבורא

חוכמת הקבלה פותחת בפני כל אדם את האפשרות להגיע לקשר בלתי אמצעי עם הבורא, על ידי השתוות לדרגתו הרוחנית. עד כמה מציאותי לומר זאת לאדם המודרני? והאם לא יומרני ביותר להאמין שהאדם מסוגל ואף צריך להגיע לדרגת הכוח שברא אותו?

הבורא ברא את האדם כרצון ליהנות בגודל כזה, שיוכל למלא את רצון האדם בכל מה שהתכוון לתת לו. אך לשם כך צריך הבורא שהאדם עצמו ירצה לקבל את ההטבה, ולא שהרצון ירד אל האדם ממעלה. שכן אז הרצון אינו רצון האדם, אלא רצון הבורא. אם לא ירגיש האדם שהרצון בא מתוך עצמו, גם את התענוג הוא לא יקבל כתענוג שלו.

מהו אותו התענוג שהתכוון הבורא להעניק לאדם? התענוג האמיתי הינו מעמד הבורא, ולא פחות. זאת משום שהבורא מצוי בשלמות ובנצחיות, ומעמד זה לבדו הוא הדבר השלם. אם רצון הבורא הוא ליהַנות לנברא, הוא יכול לעשות זאת רק על ידי שיעניק לו את אותו מעמד שלם ונצחי, היחידי שקיים. כלומר, כדי לגרום לנברא תענוג אמיתי שייחשב "נתינה" מצד הבורא, על הבורא להביא את הנברא לדרגתו שלו בכול. לאותה דרגת עוצמה, הבנה, הרגשה ומילוי.

הבורא עושה זאת באופן מיוחד ביותר, הוא עושה זאת כך שהנברא מצד עצמו ירצה להשיג את דרגת הבורא, ולא שההשגה תבוא מתוך חיוב של כוח הבורא. לשם כך על הנברא לעבור הבחנות רבות, בעודו מצוי בהסתרה מהבורא, ולרכוש רצון לרוחניות דווקא מתוך החשיכה שבה הוא שרוי. לאחר מכן עליו להשתוקק להידמות לבורא מתוך מצב מנוגד לו.

דרך זו היא הדרגתית, ונעשית במשך גלגולים רבים שעובר הנברא במשך חייו בעולם הזה. ההתקדמות מתרחשת רק בזמן שהאדם נמצא בחיי חיותו בעולם הזה, עד הגיעו לגמר התיקון, כלומר כשהוא מתקן את כל-כולו ונעשה דומה לבורא בכול.

או אז הוא מקבל את המילוי השלם, היינו את אותו מעמד שבו מצוי הבורא, וזה נקרא "גמר התיקון". מצב זה חייב להיות מושג, כאמור, בעת חייו של האדם בעולם הזה. ואז לא יהיה עליו להתגלגל שוב לעולם הזה, אלא הוא יוכל להיפרד מגופו ולא לשוב לכאן בגלגול גופני נוסף.

כיצד מוכיחים לאדם מן השורה, שמגלה עניין בקבלה, שזוהי האמת? האם יש מי ששב מהרוחניות ודיווח שהגיע למעמד הבורא?

את הדרך עושה האדם בחושך מוחלט. חושך פירושו, שאינו מרגיש מה הוא עושה, ולשם מה. הוא אינו מרגיש את תוצאות מעשיו, ואינו מרגיש שינויים במצבו, כלומר את הטיפוס במעלה המדרגות. זאת משום שאילו ראה האדם את כל האמור, זה כבר היה מספק אותו, ואז התקדמותו לא הייתה נחשבת התקדמות מצד עצמו, אלא בשל השכר שהוא מקבל מצד העליון.

לכן את כל הדרך יש לעבור בעבודה ללא שכר. על האדם להגיע מרצון לקבל לרצון להשפיע, לתת, שזו תכונת הבורא. והדרך נעשית בהסתרה, כמו שכתוב: "לצנועים חוכמה". לצנועים פירושו, למי שיכול להצניע עצמו, היינו להסתיר עצמו, כפי שנאמר: "בשכר, ויסתר משה פניו כי ירא מלהביט, זכה לתמונת ה' יביט". כלומר, יש כאן דבר והיפוכו, בזה שהאדם מסתיר עצמו מעבודה עם הרצון לקבל, הוא זוכה ברצון אחר, רצון לתת, וברצון לתת מתגלה מעמד הבורא. זהו גילוי הרוחניות.

האם גם תלמיד קבלה לא יכול לדעת מה המצב הרוחני שבו הוא נמצא?

הדרך הרוחנית נחלקת לארבעה חלקים: שתי הדרגות הראשונות הן דרגות ההסתרה – "הסתר כפול" ו"הסתר רגיל", שבהן רוכש האדם רצון עז לבורא, כמו שנאמר: "חולת אהבה אני". אותו רצון עז הוא שפותח בפני האדם את הכניסה לרוחניות. אז הוא מתחיל לראות ולהרגיש את הרוחניות בשתי הדרגות הבאות: דרגת "שכר ועונש" ודרגת "אהבה נצחית", שאלו הן כבר דרגות גילוי.

יוצא, שהאדם מתקדם בתחילה על ידי הרגשת הסתר, ולאחר מכן על ידי הרגשת גילוי. אך הרגשת הגילוי באה גם היא משום שהאדם לומד כיצד להסתיר את עצמו, כלומר להסתיר את הרצון לקבל שלו, ובמקומו רוצה לעבוד עם הרצון להשפיע.

האם עבודה רוחנית מתחילה בחוסר הכרה מוחלט, וההכרה מתפתחת עם הזמן?

בדיוק כך. העבודה הרוחנית מתחילה בחוסר הכרה מלא, כאשר האדם לא יודע מה הוא רוצה, היכן הוא נמצא, מדוע הוא חש ייאוש מכך שאינו מוצא את מקומו בעולם. ואז אט אט הוא מגיע לידי הבנה של מקור הבעיה, כלומר מגיע למקום שבו לומדים ומפתחים את הרצון בשיטה נכונה. אז הוא מתחיל בהתפתחות תחת השגחת המדריך הנכון.

כתוב "טעמו וראו כי טוב ה'". מה פירוש האמרה?

"טעמו וראו כי טוב ה'" פירושו, שהבורא מתגלה לכל אדם ואדם באופן אישי בלבד. הוא לעולם אינו מתגלה למי שלא מוכן לזה. כלומר תלמיד מתחיל בראשית דרכו אינו מסוגל לראות את הבורא, לגלות אותו או אפילו לנחש מיהו. זאת משום שאין לו כל התרשמויות.

תלמיד מתחיל חייב להתקדם דרך ארוכה בהסתרה, עד שמגיע לתיקון כליו, היינו הכלים מקבלים את ההסתר על עצמם. אז הופך הרצון לקבל לרצון לתת (בורא הוא רצון לתת), וכפי מידת הידמותו לבורא, כך האדם מתחיל להרגיש מה פירוש להיות כבורא.

טבע שני

חוכמת הקבלה עוסקת רבות בעניין הנוגע לעבודה הרוחנית. אדם מתחיל בעבודה רוחנית, ולהבדיל מעבודה גשמית, אינו רואה שכר שניתן למדוד לפי ערכים של העולם הזה. אז כיצד ניתן לדעת שהאדם אכן רואה שכר בעמלו הרוחני?

הקושי בתפיסת חוכמת הקבלה כשיטה להגיע אל הטוב, הינו קושי פסיכולוגי. האדם בנוי כך, שבתוך הרצון לקבל הוא לעולם לא יוכל ליהנות, שכן תענוג מנטרל את הרצון. אדם רעב רוצה לאכול, ומהרגע שבו הוא מתחיל לאכול, הולך הרצון שלו ונעלם בכל נגיסה, והוא מפסיק ליהנות, ועל כן מיד זקוק לתענוגים חדשים.

סיים לאכול? אולי יצפה בטלוויזיה, לאחר מכן ישכב לישון, וכן הלאה. האדם מצוי במרדף מתמיד אחר תענוגים, ואינו מתמלא מכך שהם נשארים בו, אלא בו ברגע שהוא מגיע אליהם, הוא משיג אותם והם נעלמים.

לכן יש להבין אחת ולתמיד, שהריצה אחר תענוגים מעניקה לאדם רק מעין הארה מלמעלה, מקדימה, מהתענוגים העתידיים, בעודו חש שמיד ייהנה מהם, אבל זוהי רק אשליה. זוהי פעולת הקליפה שעושה כך לאדם – מפתה אותו
[O1], אך לעולם לא נותנת לו תענוג אמיתי.

שכן כדי להגיע לתענוג אמיתי, יש לרכוש מילוי שלא נעלם, כלומר שאינו מנטרל את הרצון, אלא להיפך, עוזר לאדם להגדיל את רצונו עוד ועוד. כך שהוא עובר מרצון קטן ותענוג קטן לרצון גדול ותענוג גדול, שעוד מוסיף וגדל, מוסיף ושופע ללא הרף.

לזה אפשר להגיע רק בשיטה מנוגדת לחלוטין לשיטה הרגילה, הטבעית. שכן השיטה הטבעית שלנו היא בריחה מהייסורים, מהריקנות, מחוסר התענוג, לקראת התענוג המדומה. מדוע הוא נקרא "מדומה"? משום שהאדם לעולם לא "אוחז" בו ונהנה ממנו, שותה ממנו לרוויה.

אלא כדי להרגיש באמת תענוג, האדם חייב לרכוש יחס מיוחד. כך שקבלתהתענוג תהיה על מנת להשפיע למקור התענוג, כדוגמת אם שמעניקה לבנה, משום שהיא אוהבת אותו, ואז כל מה שהבן מקבל – עבורה הוא תענוג. והיא יכולה להעביר לבנה שפע ללא הפסק, וליהנות מכך שהיא מעבירה, כאשר לעצמה לא הייתה נהנית להעניק, שכן בה עצמה התענוג היה נגמר.

מכאן, תענוג יכול להיות מורגש רק במעבר דרך אדם אחד לאחר, אבל לאחֵר שהוא אוהב, כי אז אותו תענוג שהוא מעביר לזולת ושממנו הזולת נהנה, מהווה הנאה גם לו עצמו. אם שני אנשים אוהבים זה את זה, אז ככל שהם מעבירים תענוגים זה לזה, כך הם נהנים יותר.

נהנים, אין פירושו שהאחד נהנה מכך שהתענוג נמצא בו עצמו, אלא נהנה מכך שהתענוג נמצא אצל חברו, ובדרך כזו אפשר ליהנות באופן אינסופי. לא מדובר כאן בשני אגואיסטים שאוהבים זה את זה בעולם הזה, וברגע שסיימו ליהנות זה מזה, הם כבר לא צריכים זה את זה. אלא מדובר באהבה לאדם אחר כאהבת אֵם לבנה, שאוהבת את העובדה שבנה נהנה, ולא שהוא משמש אמצעי להנאתה.

יוצא שיש לאדם בעיה פסיכולוגית להבין, שהמילוי, התענוג, צריך להיות מבוסס על אהבה בלתי תלויה באוהב, כלומר שהאחד אוהב את האחר לא משום שגם האחר אוהב אותו ולא משום שטוב לו. בצורה כזו התענוג שעובר דרך האוהב לאהובו יהיה תענוג שמורגש באוהב בצורה נצחית. לבנות יחס כזה לזולת נקרא "ואהבת לרעך כמוך". אם נקיים כלל זה באמת, כפי שמצווה לנו התורה, נגיע לכל טוב, שכן זוהי מטרת התורה, מטרת נתינת התורה והמצוות, להגיע לכל טוב, כמו שנאמר: "טעמו וראו כי טוב השם".

לכן אדם שמתחיל ללמוד את חוכמת הקבלה, ועודו מצוי במערכת המילוי האגואיסטית, חושב: למדתי עמוד שלם, מדוע לא נעשָׂה לי טוב? למדתי שני עמודים, מדוע לא נעשה לי עוד יותר טוב? ביצעתי פעולה לפי חוכמת הקבלה, מדוע לא קיבלתי עליה שכר טוב? כך ודאי שלא יהיה טוב, אלא להיפך, ככל שאדם לומד יותר, הוא מתקדם, אבל לפי שיטהשל רכישת כלי אחר לחלוטין: להיות צינור להעברת התענוג ממנו לאחרים.

שכן שיטה זו, התורה, מביאה לאדם את "המאור המחזיר למוטב", המאור המתקן את האדם לאהבת הזולת. כפי שכתוב ב"מתן תורה", להיות "כאיש אחד בלב אחד" הוא התנאי לקבלת התורה. שכן מהי "תורה"? כל המילוי הטוב ביותר שבעולם, נקרא "תורה".

ואותו השפע יכול להישפך עלינו מלמעלה, רק בתנאי שנמצא ב"ואהבת לרעך כמוך","כאיש אחד בלב אחד", מקושרים בכוח הערבות זה לזה, כמו שנאמר: "כל ישראל ערבים זה לזה". כי בזה האדם ערב לכך, שהתענוג יעבור דרכו אל אחרים, ודרך האחרים אליו. בדרך כזו התענוג לעולם לא ייעלם, אלא יהיה מורגש באדם בצורה נצחית, שזוהי "קבלת התורה".

ובאמת, תלמידים מתחילים מעלים טענות כאלה, כי אינם מסוגלים לקבל את ההסבר, כלומר לא מסוגלים לקלוט אותו. משום שעדיין לא הגיעו לבשלות מספקת להבנת השיטה, וגם לא להרגשה מוחלטתעד כמה הם טועים בחיים, ועד כמה הם רודפים ללא הרף אחר תענוגים באותה השיטה, וחושבים שאולי ידלו איזו הנאה מזה או מזה. אני מבין את המרדף שלהם באין ברירה, שכן אדם חייב לחיות, חייב ליהנות, להכניס משהו לפיו.

אבל בין מרדף למרדף, נסה בכל זאת לחשוב על פי איזה עיקרון אתה עובד, שכן זהו "עיקרון של מתים", שלעולם לא מתמלאים. נסה להקדיש חלק מחייך לרכישת העיקרון הנכון, כי בסך הכל, התורה מסבירה לך את החוק שישנו בעולם, שהוא "חוק
נתן ולא יעבור". חוק הטבע, שלפיו תענוג יכול להיות בתוך הכלי, אך ורק בתנאי שלא יכבה את הכלי. פירוש הדבר, שהתענוג יהיה במקום אחד, והחיסרון יהיה בשני, ואז התענוג לא ימלא, ולא יכבה את החיסרון. מדוע הדוגמה של האם ובנה כה מתאימה? כי שניהם, למעשה, הם גוף אחד, אך משום שהוא נבדל ממנה, אהבתה אליו היא הדוגמה לכך שהיא נהנית מהמילוי שלו. אם אדם יכול להבדיל את החיסרון שלו מעצמו, כך שיהיה במישהו אחר, ולהעביר את התענוג לאותו אדם, אז הוא יתמלא אף יותר ממי שהוא ממלא.

כאמור, לקבל את העיקרון הזה, זו בעיה פסיכולוגית ותו לא. אך בעיה לא פשוטה, מאחר שנדרש לכך כוח מלמעלה הנקרא "המאור המחזיר למוטב". שכן גם לאחר הסבר הגיוני זה, עדיין בלתי אפשרי לעבור לשימוש בשיטה. האדם לא יכול פשוט לקום ולומר: "אני רואה שזה הגיוני, ומעתה והלאה אני מחליט לפעול כך". לא, הוא יכול לנסות לעשות זאת פעם אחר פעם, אך בסופו של דבר הוא רק יעורר את המאור מלמעלה, והוא זה שיחזירו למוטב.

רק אז, לאחר שהמאור יחזיר את האדם למוטב, תהיה לו היכולת לאהוב את הזולת, שכן יכולת זו ניתנת רק על ידי האור מלמעלה, ולא על ידי כך שהאדם יכריז: "מעתה והלאה אני אוהב את החבר". שכן האהבה צריכה להיות בלתי תלויה באוהב, כלומר ללא כל פנייה אליו בחזרה, שלא יהיה לו שום רווח מזה, כפי שהדבר מתבטא באם כלפי ילדהּ.

שאז, משום שהדבר מושרש בטבעה, היא מוכנה לתת לבנה הכול ואינה זקוקה לשום פיצוי, רק שיהיה לו טוב. ניתן להגיע לידי כך או על ידי אותו טבע שהשריש הבורא באם כלפי ילדהּ או על ידי טבע שני, כשבא המאור ומחזירו למוטב, כלומר נותן לאדם טבע הפוך, טבע רוחני. ואז האנושות כולה תוכל לעבוד על פי עיקרון נצחי זה.

מדוע הוא נצחי? משום שתחת עיקרון זה האדם נותר תמיד באותם תענוגים שהעביר לאחרים, והרגשה זו נקראת "הרגשת החיים הנצחיים". גופו הפיזי יכול למות, והדבר כלל לא משפיע עליו. בנוסף לזה, האדם מתחיל אז לראות את זרימת האהבה וזרימת האור שבעולם, מה שנקרא "פקיחת עיניים בתורה". ואת אותו כוח עליון, "כוח האהבה", שכן הבורא הוא "טוב ומיטיב", האדם מתחיל להרגיש מפני שהוא כמותו. הוא מבין אותו, ולפי זה מגלה אותו.

אבל אדם קצר רוח, שאין לו סבלנות ואינו חפץ לשמוע על שיטה זו, ואף אינו מבין שבכל מקרה עליו להתמודד עם הבעיות הנובעות מכך שעודו מצוי בתוך האגו, וכי נדרש ממנו ביצוע פעולות רבות מאוד כדי להזמין על עצמו את "המאור המחזיר למוטב". אדם שלא עושה זאת, ייאלץ לעזוב את לימוד הקבלה, לשוב לחייו, וכמו פרעה לספוג מכות רבות, שיקרבו אותו, בסופו של דבר, לתשובה.

האם האדם מסוגל לשנות את טבעו הבסיסי?

כן. אבל הוא לא יכול לשנות את הטבע בכוחות עצמו, אלא עליו
[O2]לרקום תחבולות כדי שיבוא מלמעלה כוח וישנה את טבעו, זה נקרא "המאור שבה מחזירו למוטב".

למעשה, על האדם להפוך בעצם מדמות חד-כיוונית, מקבלת, לדמות דו-כיוונית,
[O3]"שקופה" לאור העליון?

כן. ולפי עיקרון זה ניתן להבחין מי לומד תורה ועליו משפיע המאור שבתורה, ומחזירו למוטב, ומי נמצא עדיין תחת שליטת האגו שלו. היינו סוחט מאחרים, משקר להם ומנצל אותם לטובתו, אף על פי שהוא משקיע שעות לימוד רבות, ומקיים, כביכול, את כל דרישות התורה. שכן הוא משתמש בהן בחיצוניות בלבד, ולא בפנימיות.

זהו ההבדל המהותי בין לימוד תורה, שנקרא "חוכמה", לבין לימוד תורה שנקרא "קבלה", "חוכמת האלוקים". "תורה" פירושה "המאור שבה מחזירו למוטב", כפי שאומר הקדוש ברוך הוא: "הלוואי אותי עזבו ואת תורתי שַמַרו", כי המאור שבה מחזיר למוטב. ורק לשם תיקון זה ניתנה התורה, כמו שנאמר: "לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות". צירוף פירושו, לנקותם מהאגו.

[O1]בפיתוים

[O2]למצוא.

[O3]בהתאמה.

רצון טוב

בניגוד ליתר החוכמות, הקבלה לא מלמדת את האדם לצמצם את האגו שלו, כלומר את הרצון שלו, אלא
מלמדת אותו לתקן אותו בכל רמה שבה הוא נמצא. האם אפשר לומר שהקבלה לא מלמדת את האדם לא לרצות, אלא מלמדת כיצד להשתמש נכון ברצון?

האדם נולד עם כל רצונותיו הפנימיים כאשר הם מוכנים, ואין כל רצונות חדשים שיתעוררו בו במהלך חייו. בכל אדם מצויים כל הרצונות שבעולם, ובזה כולנו שווים. ההבדל בינינו מתבטא באותם רצונות בכל אחד ואחד שגדלים יותר מאשר אצל אחרים. בזה תלוי גם אופיו של אדם, גישתו לחיים, צורת הביטוי שלו, וכיצד יממש את עצמו. באיזה שטח, על ידי איזו שיטה, באילו אמצעים, למה ישאף להגיע ובעזרת אילו סוגי יחסים עם הסביבה, וכן הלאה.

הכול נקבע רק מתוך כך שכל אחד ואחד מאיתנו הינו תרכובת מיוחדת, הבנויה מאותן תכונות ורצונות שמצויים בכולם. הבחירה החופשית מתממשת בסופו של דבר על ידי החברה. שכן אדם בונה סביב עצמו השפעה חיצונית כלשהי על ידי מורה דרך, ספרים, חברים, שיוצרים עבורו כיוון התפתחות בלבד.

יוצא שהסביבה בוחרת מתוך סך כל הרצונות, התכונות והיכולות שבאדם את אותם דברים מסוימים שאותם היא מבליטה, מגדלת, מטפחת ומפתחת. ועם זה חי האדם וזה מה שקובע את כיוון התפתחותו לצד אחד או לצד אחר. הכול תלוי בהתכללות התכונות העיקריות, הטבעיות, שזהות אצל כולם, כלומר באיזו צורה וגובה תתפתח כל תכונה ותדבר באדם.

החברה הרגילה קובעת לאדם באילו רצונות ישתמש יותר ובאילו רצונות ישתמש פחות. אילו רצונות יעקור מעצמו, כביכול, כאילו אינם נמצאים, ואילו רצונות יגדיל וישתמש בהם לטובת החברה, לטובת האנושות, המשפחה וכן הלאה. ואם לא יעשה זאת, יקבל עונש מהחברה.

מקובלים אומרים שגישה זו שגויה, ואינה מאפשרת לאדם התפתחות נכונה. ובאמת, כולנו עדים לכך ששיטת החינוך ובתי הסוהר, אינן מועילות, אלא האדם עדיין הופך גרוע יותר מדור לדור ואף אומלל וסובל יותר מאשר בדור הקודם. והוא סובל, למעשה, רק בגלל עצמו, שכן הטבע לא פועל נגדו ואף היקום אינו נגדו, אלא רק האדם בונה את חייו כך שהוא מצער את עצמו ממש.

כאן באים מקובלים ואומרים, שאסור לאדם להתייחס לרצונותיו הטבעיים, העיקריים, כלל. לא משנה מה הם. לא עלינו לבחור אילו מהם טובים ואילו גרועים יותר. הכול לטובה. כתוב: "חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם", וכל מה שיש בי הוא כל טוב. אין שום תכונה, אף על פי שהיא נדמית רעה, ואפילו נטייה לגנוב, לרצוח או לאנוס, שאינה יכולה להתהפך לטובה. המטרה לשמה משתמש האדם בטבע שלו, היא הקובעת, ולא התכונות העיקריות.

הבורא לא ברא באדם דבר מיותר, אלא כך אנו חושבים, מתוך חוסר הבנתנו את מבנה הבריאה. לפיכך, על האדם לתקן רק את כיוון השימוש, את שיטת המיצוי בלבד, ואז ייווכח כל אחד ואחד שהוא ממש אשכול מלא כל טוב. כי אם אדם משתמש בכל תכונותיו שלא על מנת למשוך לעצמו את כל הטוב שבעולם, אלא להיפך, כדי לתת כל טוב לעולם, אז כל הדברים שבו הופכים להיות ממש לטובתו.

מדוע זה כך? משום שכאשר הכלי האגואיסטי מקבל לתוכו מילוי, בזה הוא הורס את עצמו. הוא ממלא את עצמו, וכתוצאה מכך נהרס בו הטעם, החשק, התענוג, משום שהמילוי שקיבל מוחק לו את החיסרון, ובלי חיסרון האדם לא מרגיש טעם בחייו.

לדוגמה, אנשים עשירים שברשותם כל טוב, יכולים לאבד את הרגשת הטעם לחיים. מחקרים רבים שנערכו בקרב אוכלוסיות שונות בעולם הוכיחו שהמסכנים הם דווקא העשירים ביותר, אף כי נראה להיפך. על פי מחקרים, רבים מזוכי הלוטו בעשור האחרון הסתבכו בבעיות משפחתיות, ובמקום לחיות חיים פשוטים וטובים יחסית, הם משכו על עצמם צרות גדולות יותר. איש מכל אלו שזכו לא נעשה מאושר יותר, אלא דווקא אומלל מכפי שהיה.

האגואיזם בנוי כך, שאם האדם משתמש בו באופן ישיר, כלומר רוצה לבלוע את כל מה שמחוצה לו להנאתו, דווקא בזה הוא מוחק את התענוג ולא מגיע לשום טוב. בנוסף, האדם מרגיש אז את המציאות רק באופן שבו היא נכנסת דרך חמשת החושים, דבר שיוצר מציאות מוגבלת ביותר, שנקראת "העולם הזה". במציאות זו האדם לעולם אינו יודע מה יקרה ברגע הבא, כיצד לפעול כך שיהיה טוב וכיצד להשפיע על הגורל הטוב. האדם לא מכיר את המקום שממנו בא, לא את המקום שאליו הוא הולך, ומה בכלל קורה מחוץ לחייו
[O1]אלו.

אך אדם שמתחיל לעבוד בבחינת ההשפעה, נתינה, מתחיל בד בבד להרגיש גם את המציאות שמחוצה לו, משום שהוא רוצה להיכנס לקשר עם מה שנמצא מחוץ לאגו שלו, כלומר להרגיש את העולם שמחוצה לו, שהוא העולם הרוחני. ואז כל תכונותיו כבר עובדות על השפעה והן לברכה עבורו. שכן בהן הוא רואה את המרווח, את הממד שלא ראה או הרגיש קודם לכן, משום שהיה
[O2]"חסום" בתוך עצמו.

אבל עתה, משנפתח כלפי היקום וכלפי הטבע, הוא מתחיל לראות מה שמחוצה לו – בורא, עולמות עליונים בתוך הבורא שממלא אותם. אדם כזה מתחיל להרגיש נצחיות ושלמות ולהזדהות עמן, הוא נכנס לחיי אושר אמיתיים. וזאת דווקא על ידי שימוש בכל תכונותיו ורצונותיו, רק בכיוון ההפוך, היינו בנתינה במקום בקבלה.

יוצא שלא צריך לתקן נקודתית אף תכונה או רצון. לא צריך להתייחס אליהם כלל. אלא על האדם לשנות רק את כוונתו מ"על מנת לקבל" ל"על מנת להשפיע", ותו לא. אדם עושה זאת על ידי הסביבה. כלומר ספרים, חברה ומורה דרך. כי זה מה שיכול להשפיע על האדם.

בדיוק כפי שבגן הילדים, בבית הספר או באוניברסיטה יש מורה, ישנם תלמידים נוספים שמחזיקים בחשיבות הכיוון שאליו מתפתח האדם ועוזרים לאחרים להחזיק בה, וישנם ספרים שמהם הם לומדים כיצד להוציא לפועל את ההתפתחות.

אי לכך, רק הבחירה החופשית בסביבה נכונה היא שמעניקה כיוון נכון להתפתחות האדם אל תכונתההשפעה, אל ההידמות לבורא. רק הסביבה המסוימת שבה בוחר האדם קובעת, למעשה, את כל כולו.

ניתן לומר שהסביבה של היום זה ה"אני" של מחר. זו הבחירה החופשית היחידה שיש לאדם, לכן אל לנו להרוס או לעצור שום נטייה שלנו. הכול עוד יהיה לטובה, והאדם יראה אז עד כמה הוא מממש את עצמו, את כל הרצונות שעולים מתוכו. ויחוש כיצד כל תכונותיו מתפתחות והוא נעשה ממש שופע, לפי המידה שבה הוא הולך בכיוון התפתחות רוחנית. לעומת ההתפתחות האגואיסטית, שבה האדם צריך להתכווץ ללא הרף, ולעולם אינו מתמלא.

למעשה יש כאן בעיה פסיכולוגית, משום שאדם תמיד מחפש תענוג, ולא משנה לו אם התענוג בא על ידי נתינה או על ידי קבלה. ישנן דוגמאות רבות בחיים לכך, שאדם נהנה מכך שנותן למישהו דבר מה, ובזה הוא מרגיש מאושר, גדול, עשיר ומלא.

לכן עלינו לשנות את החשיבה, ולעשות זאת באמצעות החברה. אם החברה תחליט שכדאי לשנות את כיוון ההתפתחות של הכלל מ– כלפי פנים, כלומר לעצמו, ל– כלפי חוץ, לאחרים. קל מאוד יהיה לכולם לעשות זאת, וכולם ינהלו אז אורח חיים שונה לחלוטין. לא מדובר על העולם הבא והשגתו, אלא על הרגשת המציאות בשלמות כבר עכשיו.

שכן כל הייסורים שהטבע
[O3]("אלוקים" בגימטרייה = "טבע") גורם לאדם, בזה שלוחץ עליו להכירו, מטרתם לחייבו לשנות את השימוש בכל אותן תכונות ורצונות שהוא ברא באדם, כך שאף לא אחת מהן תחסר.

מכאן, הקבלה ממליצה לאדם: אל תקטין או תהרוס את עצמך, אלא עשה שימוש נכון ברצונותיך?

בדיוק כך. אסור להרוס אף תכונה או רצון שלנו. מי שהורס אותן, מקטין את עצמו מדרגה אנושית, דרגת אדם לדרגת חי, צומח או אפילו דומם.
[O4]כך עושים הבודהיסטים בשיטתם, שאומרת: "נשום פחות, אכול פחות, חשוב פחות או חשוב על דבר אחד בלבד, ואז ייטב לך". זוהי בריחה מהמציאות, ונדמה ל
[O5]בודהיסט שנכנס לנירוונה, ומדמיין לעצמו דמיונות יפים שבזאת הוא נפטר מהצרות. אך זוהי בריחה מהשימוש ברצונות, וממימוש כל הדברים המצויים בהם.

אך גם זה יחלוף, משום שכיום גם
[O6]מאמיניהם של שיטות המזרח חווים התפתחות חזקה מאוד של האגו, הם עוברים התפתחות טכנולוגית וחברתית, ובקרוב כל שיטות הדיכוי לא יחזיקו אותם עוד. שכן הם יתחילו להשתנות, ולא יוכלו לעצור את האגו שלהם ולהמשיך כ"לא רוצים" ו"לא צריכים" דבר.

יש כאן פרדוקס, האגו רוצה לקבל הנאה ללא הרף, אך ככל שאנו מנסים למלאו, כך הוא נותר רעב יותר, ולמעשה לא בא לידי מימוש לעולם. כיצד פותרים זאת?

מצד אחד, אם משתמשים באגו באופן אגואיסטי, לא מממשים ולא ממלאים אותו, ומצד שני, גם לא מתקנים אותו בזה. כך שיוצא שהוא כלל אינו בשימוש, ואנו נעשים רעבים יותר ויותר ולעולם לא חשים שובע, אלא רק אוחזים בדמיון שקרי האומר שנגיע אי פעם להרגשת שובע. אך זה לא קורה.

יש כאן מעין מעבר שקשה לעשותו, כאדם שמעשן וחפץ להפסיק, שכן רק אם יפסיק יוכל להרגיש כמה טובים החיים ללא עישון. גם כאן זהו מעבר פסיכולוגי בעייתי, כיצד להשתמש באגו לא בצורה הרגילה, אלא בצורה הפוכה, ואז להגיע לחיים טובים יותר.

כיצד מצליחים לשכנע את האגו?

אין צורך לשכנע את האגו, אלא רק לעשות זאת על ידי חברה חיצונית. אם החברה החיצונית תיתן לאדם דוגמה, ותדרוש ממנו להכיר בגדלותו של אדם שמשפיע, כלומר לכבד אותו, ומנגד לבזות אדם שמשתמש באגו, זה הדבר שישנה את האדם. שכן הוא לא מסוגל לעמוד נגד החברה. האדם מקבל כל דבר שהחברה אומרת, אם ירצה בכך ואם לא. אם יש כלל גדול סביב האדם, ניתן לשנותו. אנו חיים לפי הערכת הכלל בלבד, ואדם מוכן למות ובלבד שיזכה בהערכת הכלל.

האם חוכמת הקבלה באה ואומרת לאדם: עליך ללמוד כיצד "לקבל" נכון?

נולדנו עם אינסוף רצונות, שלעולם לא נוכל למלאם באופן טבעי, כלומר על ידי משיכה פנימה, לכן
לקבל באמת פירושו לקבל ב"על מנת להשפיע". אם אדם מקבל כך, הוא מממש את כל רצונותיו כדי לשמש לאחרים, ובזה נהנה בצורה בלתי פוסקת,
[O7]חסרת גבולות.

זאת משום שהשפע שהוא מקבל הוא בכוונה ליהַנות בו לאחרים, ואז השפע עובר דרך האדם, שנעשה שקוף לו. כלומר היקום כולו, כל אור אינסוף, עובר דרכו, והוא מצוי בו כנותן, ונעשה נצחי, קיים לנצח.

אם האנושות תעבור את המחסום הפסיכולוגי, ובמקום לנסות להשיג תענוג מקבלה לעצמי, תרצה לקבל תענוג מנתינה, האם נחוש בנתינה תענוג גדול בהרבה מאשר בקבלה?

ודאי, תענוג גדול פי כמה. משום שבאופן כזה, הכלי שהאדם ממלא הוא כלי שנמצא מחוצה לו, וזהו כלי אינסופי שהוא רוכש לעצמו. האדם יוצא מהקונכייה שלו, מהכלי הקטן והמוגבל שלו, שבו הוא מרגיש את מעט החיות שבעולם הזה, ובמקום טיפת התענוג שיכולה להיות לו כאן, הוא מעלה את עצמו לדרגות גבוהות מאוד של השימוש ברצון שלו.

ודאי יבואו אנשים ויאמרו: אני נותן ונותן כל החיים, להורים, לילדים, למשפחה וכולי, היכן התענוג האינסופי?

אדם שנותן לקרוביו, בזה שנותן, הוא למעשה לוקח לעצמו. שכן הוא משתמש באגו שלו בצורה טבעית, וזו לחלוטין אינה נתינה. נתינה פירושה מה שאדם עושה נגד רצונו הטבעי. האם אם שמעניקהלבנה, נקראת משפיעה? ודאי שלא. היא פועלת מתוך אהבתה האגואיסטית.

כאשר אדם דואג לקרוביו, זה מתוך דאגה אנושית בלבד. על האדם לצאת מהאגו. לא חשוב אם ידאג לקרובים או לרחוקים ממנו, אלא שקרוב ורחוק יהיו כאחד. "ואהבת לרעך כמוך" זה הכלל של כל התיקון הזה. ופירושו, לפי התלמוד, שאם יש לך רק כרית אחת, עליך לתת אותה לחבר ולא להשאירה לעצמך.

האם מדובר כאן על כוונות בלבד או על מעשים בפועל?

מדובר בכוונה, שממנה האדם מגיע גם לידי מעשה, ותמורת המעשה הוא מקבל אור עליון כמילוי, שנותן לו הרגשת נצחיות ושלמות, ואז אינו מרגיש עוד כל קושי או חיסרון.

האם הרצון פועל באדם כאוטומט או שהאדם מפעיל את הרצון בכוחותיו?

אדם מפעיל את הרצון בצורה טבעית, וכאשר השימוש ברצון הוא להשפעה, זה לטובה, ואם השימוש הוא לעצמו, זה תמיד לרעת האדם. אלטרואיזם זה רצון על-טבעי, ולכן אם האדם מפעיל את הרצון כדי להשפיע לאחרים, זו כבר לא תהיה צורת שימוש טבעית, ובמידה שהוא מצליח להגיע לזה, הוא גם יתחיל להרוויח, ולהגיע לרוחניות. שכן רוחניות היא מה שמורגש בתוך הרצון להשפיע.

[O1]בעולם שלנו.

[O2]סגור.

[O3]אלהים=הטבע.=86

[O4]כך היא שיטת היוגה.

[O5]אדם.

[O6]בעלי השיטות המזרחיות.

[O7]ללא.

"יצר הרע" – נא להכיר

כתוב: "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין". איך ייתכן שהתורה משמשת תבלין ליצר הרע, שהרי תבלין נועד להעשיר ולהעצים טעם אחר? האם משמע שהתורה מעצימה את טעמו של היצר הרע? ובכלל, איך ייתכן שהתורה מתבלת את היצר הרע, דבר שמעמיד אותה בדרגה פחוּתה מהיצר? בנוסף, האם לפי הפסוק, עלולה התורה להחריף את מצבו של האדם?

באמת, כיצד ייתכן הדבר? שהרי אין זה לכבוד התורה. "בראתי יצר רע" הוא עיקר "האוכל", ואילו התורה היא בסך הכול תבלין, כך שמטרתה לגרום לכך שיהיה נוח, טוב וטעים יותר. ובנוגע להחרפת מצבו של היצר, אכן כתוב כי תורה יכולה להיות "סם החיים" או "סם המוות".

ניתן להסביר זאת על פי העיקרון הפשוט: הבריאה היחידה היא הרצון ליהנות, אך אם משתמשים ברצון ליהנות באופן ישיר, במטרה למלא אותו תענוג, לא ניתן לעשות זאת.

אדם יכול לרדוף אחר תענוגים שונים במשך אלפי שנים, ובכל פעם לחפש דבר חדש ליהנות ממנו, לחפש עוד טעם, עוד דרכים ופעולות למלא את עצמו, ולעולם לא יתמלא. אלא שלאדם יש רק רגע קט של עונג, כאשר הרצון שלו כביכול פוגש את התענוג, ורגע לאחר מכן הם כבר מנטרלים זה את זה.

זאת משום שהרצון והתענוג הם הופכיים זה לזה כפלוס ומינוס. אדם רוצה תענוג, וכאשר מגיע התענוג, הוא מיד מנטרל את הרצון, משום שנעשה "קצר", כפי שקורה בין שני חוטי חשמל של "פלוס ומינוס".

לכן כתוב "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו, כי מי שיש לו מנה רוצה מאתיים". מה פירוש? בכל פעם שבה רוצה אדם ליהנות, בא התענוג ורוצה להיכנס לתוכו כביכול, ומיד ברגע כניסתו נעלם התענוג ונעלם הרצון. כאמור, הם מנטרלים זה את זה, והאדם נשאר ריק ואינו יודע מה לעשות.

בנוסף, רצון האדם גדל בינתיים פי שניים, כי הייתה פגישה בין שני כוחות מנוגדים, וכתוצאה מכך, מלבד שנטרלו זה את זה בהרגשה, הם גם בנו כלי חדש, שהוא בדיוק כפול בגודלו מהכלי הקודם. מכך יוצא, שמי שהיה לו מאה, רוצה עכשיו מאתיים, ומי שהיה לו מאתיים, רוצה ארבע-מאות, וכן הלאה. הרצון תמיד כפול מכפי שהיה קודם לכן.

לכן הרצון לקבל, כלומר היצר רע, אינו מותאם לקבלת תענוגים, שכן לא נברא כך שיהיה ראוי לזה. ועל האדם לגלות זאת סוף סוף בעולמו ובחייו, משום שבמשך אלפי שנים עוסקת האנושות ברצונה למלא את הרצון לקבל, ואינה מצליחה בכך.

היא מחפשת עוד ועוד אמצעים, עוד סוגי תענוגים, כלים ופיתויים חדשים להשתוקק אליהם: אופנה, ספורט, משחקים, טיולים ומה לא, רק בשביל הסיכוי הקלוש למצוא אולי עוד תענוג קטן. אך בסופו של דבר, כולנו נותרים ריקים.

זוהי העת שבה נִגלַה הרצון לקבל במלואו, באופן כזה, שהאנושות כבר מתחילה להתייאש מהאפשרות למלאו אי פעם. כאשר תגיע לייאוש מוחלט, אז הרצון, האגו, לא ייקרא עוד סתם "רצון לקבל", אלא "יצר רע".

מדוע יצר רע? משום שהאדם מתחיל להרגיש שהוא גורם לו רע, שהוא מחייב אותו לרוץ, לרדוף אחר תענוגים ואחר הנאות החיים, אך לעולם לא נותן לו הזדמנות לעשות זאת באמת, להגיע לזה. לכן הוא נקרא "רע" עבורו, ומתוך כך מתחילים האדם והאנושות כולה לחשוב: כיצד ניתן להגיע למצב שבו באמת יהיה לנו טוב?

כאן בא הקדוש ברוך הוא ואומר: "בראתי יצר רע", זאת אומרת, ראשית עליכם להגיע להכרה בכך שהבריאה שלי היא בריאה רעה, בראתי אותה כרעה בכוונה תחילה, שתהיה לרעתכם ושתרגישו אותה כרעה. ואז מוסיף ואומר: "בראתי תורה תבלין", שפירושו, אם תגלו שהיצר, הרצון, הטבע שלכם הוא רע, אז ורק אז תגלו שיש דבר אחד שביכולתו לתקן את היצר ולעשותו ראוי לאכילה, ראוי להנאה, תבלין.

כלומר, בתוספת אותו תבלין, האוכל הזוועתי והתפל ביותר יהפוך טעים, אוכל שאדם יחוש בו תענוג, ולא כפי שכרגע, מותיר את האדם ריק ואינו יכול "לאכול" ממנו, למלא את עצמו, ואף אינו יודע כיצד יוכל אי פעם לעשות זאת.

כעת נשאלת השאלה, מה פירוש "תורה תבלין"? האם התורה תפֵלה לעומת הרצון לקבל, לעומת יצר רע? ודאי שכן. היא תפֵלה, שכן היצר רע הוא הבריאה כולה. היצר הרע הוא כל מה שברא הבורא. לכן חשיבותו של היצר הרע היא חשיבות עליונה, ורק מי שמגיע להכרת היצר כרע, נזקק ל"תורה תבלין".

במה עוזרת התורה לאדם? כיצד היא ממלאת את תפקידה כ"תבלין" בתוך היצר הרע? התורה מוסיפה ליצר הרע צורה חיצונית כזו, שמתאימה אותו לתענוג. כאמור, כאשר בא התענוג לרצון, משום שהם שני דברים מנוגדים, התענוג חיובי והרצון שלילי, הם מנטרלים זה את זה, ומבפנים לא מורגשת שום תוצאה.

אך כאשר בא תענוג חיובי, פלוס, ולא נתקל מיד ברצון, מינוס, שלילי, שמשתוקק אליו. אלא יש ביניהם "מסך" או "כוונה" כזו, שאני רוצה לקבל תענוג, לא על מנת למלא את רצוני, אלא כדי למלא את רצונו של הזולת. אז כבר אין התנגשות בין התענוג שבא לבין הרצון שלי, והם לא מנטרלים זה את זה.

לדוגמה, אדם שאוהב מישהו, כל הדברים שהוא מקבל הם לטובת מושא אהבתו, ואם האהוב נהנה, גם האוהב נהנה. וככל שהאהוב נהנה יותר, האוהב שמספק לו את התענוג נהנה עוד יותר. הבעיה של האדם, אם כן, היא רק כיצד לאהוב אנשים וליהנות מכך שהוא אוהב אותם ומעניק להם.

מכאן, שישנה אפשרות ליהנות באופן בלתי מוגבל אם יש לאדם קשר עם הבורא, והוא מקבל ממנו תענוגים אינסופיים בגודלם, והוא מעביר אותם דרך עצמו לכל יתר הנשמות. כאם המעבירה לבנה את כל הטוב שמגיע אליה ממקורות שונים, וככל שבנהּ נהנה יותר, כך גם היא נהנית יותר, מכל פרט שהיא נותנת לילדהּ. ומזה היא גם מקבלת חיות וחיים בלתי מוגבלים, שאינה רוצה להתנתק מהם לעד.

העניין הוא, שבאם יש אהבה טבעית כלפי הילד, ואילו אצל האדם אין אהבה טבעית כלפי יתר האנשים, אלא להיפך. מכאן, שלאדם לא חסר דבר מלבד לרכוש כלפי יתר האנושות – אהבה. במידה שבה ירכוש אליה אהבה, כך יתחיל להרגיש שהוא מקבל שפע מלמעלה, מהבורא, לפי יכולתו להעביר שפע זה לאחרים.

זה נקרא "ואהבת לרעך כמוך", האדם אוהב את האחרים "זה כלל גדול בתורה", וזה הופך להיות עבורו התנאי שלפיו הוא מקבל תורה, אור עליון, שמביא לו כל טוב. את אותו "כל טוב" שהוא מקבל מלמעלה, הוא מעביר לאחרים, לכל יתר הנשמות.

אז יש "סַפק" שהוא הבורא, ויש את האדם המקבל ממנו, על מנת למסור ליתר הנשמות. ומעגל זה עובד ללא הרף. מדוע? משום שהבורא מתגלה בתוך הנשמות הללו בשביל אותו אדם, שַׁם הוא מרגיש אותו.

יוצא, שאם אדם רוכש אהבה לאחרים, הוא נכנס לחיים טובים ממש. אז היצר לא מורגש בועוד כ"רע", אלא כיצר טוב. שעל ידו מקבל האדם תענוגים מלמעלה, ואותם הוא מעביר לאחרים, כאשר בדרך עוברים כל התענוגים הללו דרכו, והוא נהנה מכך שממלא את רצונותיהם, שבינתיים הפכו להיות רצונותיו שלו.

האדם אוהב את האנשים, לכן הם קרובים אליו כרצונותיו. בזה שהוא אוהב וממלא אותם, הוא נעשה דומה לבורא. ואז רוכש דבר מיוחד נוסף, האדם נעשה לא רק למקבל כל השפע שעובר דרכו אל כל יתר הנשמות, אלא גם נעשה דומה לבורא, נעשה כמותו.

כעת נבדוק מהו הרווח מהעניין: לו קיבל האדם לעצמו, היה ממלא את עצמו, וגם זאת רק במידה שהרצון לקבל שלו לא היה מנוטרל על ידי התענוג. אך בכך שהוא מעביר את השפע למיליארדי נשמות נוספות בעולם, הנאתו גדלה פי כל אותן מיליארדי נשמות. שכן הכול עובר דרך האדם והוא מחבר לעצמו את רצונותיהם, וממלא את רצונותיהם כרצונותיו שלו.

הדבר דומה לאם לעשרים ילדים, שמקבלת תענוג גדול פי עשרים מכך שהיא מאכילה את כל עשרים ילדיה. מכאן, שהרווח הוא שבמקום לא להיות מסוגל ליהנות ולהישאר בייאוש וריקנות, האדם ממלא את עצמו פי כמה מיליארדים מאשר לו מילא את עצמו בלבד. והוא גם רוכש את אותה הרגשה, את אותו מעמד שיש לבורא עקב יחסו לנשמות, הוא מגיע לדרגתו. ועל זה נאמר: "אורייתא, ישראל וקוב"ה, חד הוא", ישראל הוא האדם שמשפיע לכולם ונעשה דומה לבורא, ואז הכול נעשה כאחד.

נותרת שאלה אחת: כיצד אדם רוכש אהבה לזולת? לאם יש רגש אהבה טבעי כלפי ילדיה, אין לה קושי לתת להם ואין לה קושי ליהנות מכך שהיא מעניקה להם. אך כיצד ארכוש אני אהבה לזולת? בדיוק לשם כך נאמר "תורה תבלין".

הרצון האגואיסטי רוצה לאהוב את עצמו ולמלא את עצמו בלבד, ואינו מבין שאפשר אחרת, אלא רק כאשר הוא מגיע לידי ייאוש מוחלט מכך שאינו מסוגל ליהנות עוד מדבר.

על ידי המאור המחזיר למוטב, שבא מלימוד חוכמת הקבלה בלבד, ניתן להפוך את הרצון ליהנות ממילוי עצמו, לרצון ליהנות ממילוי האחרים. אז אדם משתמש ברצון שלו לא כיצר רע, כרצון רע, אלא כרצון טוב. המאור שמאיר מלמעלה בזמן לימוד חוכמת הקבלה מתקן את היצר הרע והופך אותו ליצר טוב. בזה אדם מסיים את תפקידו, ואין צורך ביותר מכך.

שכן ישנו הבורא, שממנו מגיע אור התורה "המחזיר למוטב", ולאחר שתיקן האדם את רצונו, והמאור החזירו למוטב, כלומר אל הטוב, אל אהבת הזולת. אז ורק אז הוא מקבל מהבורא לא את התורה, "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין", אלא את המילוי, שנקרא "השמות הקדושים", את התגלות הבורא, התענוגים האלוקיים. ובהם ממלא האדם את כל רצונותיהם של האחרים, שהם כבר רצונותיו שלו, שכן סיפח אותם אליו על ידי האהבה.

כאשר כל יתר האנשים, כל הנשמות, נעשים קרובים לאדם, פירוש הדבר שעבורו הם כנשמתו שלו. ומכאן יוצא שהאדם הגדיל את הכלי שלו פי מיליארדי פעמים, והוא יכול למלאו, ליהנות ממנו, ובאמצעותו להרגיש כבורא, כפי שהוא רוצה ליהָנות לכולם.

הבורא עצמו לא מסוגל להעניק את תענוגיו באופן ישיר, אלא זקוק לאדם. ולכן כאשר האדם מבצע את פקודתו, את משימתו, בזה נעשים הוא והבורא שותפים, חברים, שווים. על זה נאמר, שהקב"ה התחיל את הבריאה, וצדיקים גומרים את הבריאה.

יוצא שהאדם נעשה כמו הבורא בנצחיותו, בשלמותו ובמעמדו. וכל זאת משום שהשתמש נכון בתורה, על ידי לימודה הנכון הרגיש את רצונו כרע, תיקן אותו, ומילא אותו על ידי התורה.

לכן כתוב: "הלוואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו, כי המאור שבה, מחזירם למוטב", לא צריך להתייחס לבורא, לא להתפלל אליו ולא לזעוק אליו, לא צריך לעשות דבר, אלא לשמור את התורה.

מה פירוש? על האדם להשתדל לקבל ממנה כוח "המחזיר למוטב". מה הכוונה "המחזיר למוטב"? כוח העושה אותו דומה לבורא. הבורא הוא טוב ומיטיב, לכן על האדם להתייחס כך האדם אל העולם כולו, כטוב ומיטיב. זו הסיבה לכך שכתוב: "ודע, כי התורה לא ניתנה, אלא לאנשי לבב", כלומר התורה ניתנה לאנשים שרוצים לתקן את לבם, שכן התורה באמת מכוונת בדיוק כנגד לבו של האדם.

לכן התנאי שניתן בהר סיני לקבלתה, כלומר לקבלת המילוי, היה: "ואהבת לרעך כמוך". שפירושו: אם תתחייבו ותרצו להגיע לזה, לאחר שהגעתם לכלל הכרה בזמן גלות מצרים שאין ברירה אחרת, התאספו כולכם תחת ההר והבורא ייתן לכם את התורה, שתתקן ותמלא אתכם. או אז תתעלו מעל הר סיני עד לאותו מקום שבו נמצאים משה והבורא.

משחק הבורא

משחק הבורא

המקרא מדבר רבות על "ניסיונות" שהבורא מציב בפני האדם במשך כל חייו. מהי הגישה הקבלית לכך, ומהו בכלל הטעם בניסיונות האלו, אם התוצאה שלידיה יבוא האדם ממילא צפויה מראש?

ראשית יש להבין את המערכת שבה אנו מצויים. חיי האדם אינם יותר או פחות ממערכת יחסים בינו לבין הבורא, דרך תמונת העולם הזה המתראה לו כ"אני", משפחה, עם, עולם, טבע. כאשר, למעשה, עליו לראות בכל אלו אך עטיפה, שמאחוריה עומד כוח עליון אחד, יחיד ומיוחד, שמבצע את כל הפעולות על האדם כדי לקרבו למטרת הבריאה.

כיום תפיסה זו מוסכמת על כל מי שעוסק בחקר המציאות, והכול כבר מדברים בה, יהיואלה מדענים, פילוסופים או אנשי דת למיניהם. השאלה היא רק מה התוצאה של האמרה היפה הזו, שטוענת כי הבורא מנהיג את העולם ומנהל את כולנו.

עלינו לקבל מכך את תמונת המציאות הכללית השלמה, שבה כל פרט ופרט במציאות הינו חלק ממשי בפסיפס הזה, ואין דבר יוצא מן הכלל. לכן, אם אדם מקבל מכות כלשהן או חווה מחלות ואף מכות גורל קשות עד מוות, עליו לראות בהן כוחות הפועלים עליו, כדי להביאו למטרה מכוונת מראש.

לפיכך, אין בכוחות אלה שלילי או חיובי, אלא כולם פועלים בצורה החלטית, כפי שכתוב: "חוק נתן ולא יעבור", ו"אני הויה לא שיניתי". הויה נקראת "י.ה.ו.ה", כלומר, דרך ארבעת השלבים הללו (י.ה.ו.ה) מתייחס הבורא אל האדם, ושולח אליו את כוחותיו.

כאשר "אני הויה לא שיניתי" פירושו, "איני משנה את הנהגתי ואת השגחתי, שכן יש לי מטרה נקובה מראש להביא את כל המציאות, את כלל האנושות, להשוואת הצורה אליי, לדרגתי, שתשובו אליי. ואני אעשה זאת בטוב או ברע כלפיכם, כלומר בכל אופן שבו זה יתראה לכם".

הדבר דומה למערכת יחסים בין הורים לילדם.לילד רע נותנים מכות, ואילו ילד טוב מתקדם לבד. אך החוקים הם חוקים, וכולם פועלים כאחד. לכן, כאשר הורים לוחצים על הילד כדי להביאו לטוב, אם הילד מבין את לחצם ומסכים עמם עוד לפני שהם מפעילים עליו לחץ,הוא מרגיש טוב, מתקדם יפה ומכיר באהבתם כלפיו. ולהיפך, במידה שאינו מקבל ומבין את לחצם ואף אינו מסכים עמו, אלא משתדל לברוח ממנו כביכול, כך הם מרבים בלחצם, וחייו של הילד משופעים בצרות.

ובאמת ניתן לומר שההורים, מצדם, הן במקרים הטובים והן במקרים הרעים אינם משנים את דרכם. אלא הילד הוא שמרגיש את הכוח הפועל עליו או ככוח הרע, שאינו נותן לו לעשות ככל העולה על רצונו הנבזי, או ככוח הטוב של אבא ואימא, המקדמים אותו למטרה שהוא עצמו לא מסוגל לראותה מראש.

לכן, קודם כל על האדם להסכיםלקבל את המערכת הכללית, שבה הוא מרגיש לכוד במעין מערבולת כוחות, בין אם מדובר בלחצים שבאים לו מחוץ, מהסביבה, מהמשפחה, מהעבודה, או בלחצים פנימיים, העולים מתוך גופו ומחשבותיו. על האדם להכיר בכך, שכל זה בא מכוח מיוחד ויחיד שפועל במציאות, ונקרא "הבורא".

הבורא הוא כוח, והשדה שלו עובר דרך כל הגופים ומפעיל אותם, כפי שחשמל נכנס אל המערכת החשמלית ומפעיל אותה. ואם אין חשמל, המנגנון על כל מערכותיו ומעגליו החשמליים, שובק חיים.

את "כוח הבורא" ניתן לדמות לאותו חשמל שמפעיל את המנגנון הנקרא "נבראים". הבעיה היא רק, שהאדם לא רואה את הבריאה כמכלול אחד, ולכן, כאשר הוא מקבל מכה פה ותגובה שם, כאשר הוא פועל טוב או רע, אין ביכולתו לראות כיצד בדיוק הוא משפיעעל המערכת ומדוע זכה לתגובה זו או אחרת. שכן אינו תופס את היקפה של כלל המערכת, ולכן כל הזמן טועה.

אם כך, מהם ה"ניסיונות" שבהם הבורא מעמיד את האדם?

אין בעולם כוח טוב וכוח רע, ואין בעולם ניסיונות, אלא תמיד נותנים לאדם מלמעלה מצבים שונים. כפי שנותנים לילד משחק, ובמידה שהוא משחק נכון, הוא גדל ומתקדם. מדוע אנו דואגים שלילדינו יהיו משחקים מועילים ומחכימים? משום שבאמצעותם הילד גדל ומתבגר. הוא מחכים, ואז יכול להשיג מטרה חיובית.

משחק הוא דבר רציני, ולכן כתוב שהבריאה כולה היא משחקו של הבורא עם נבראיו. מה זה משחק? אין הכוונה לכך שהוא מזלזל, חלילה, כלומר מטעם גנאי. אלא שבאמצעות המשחק הוא מגדל את האדם. ולכן משחק מתקיים אפילו בדרגות הצומח והחי, שכן בכל דבר שבו רוצים לעלות למדרגה גבוהה יותר, מתרחשת העלייה באמצעות משחק.

כאשר על האדם לעלות לדרגה שאותה אינו יודע, מכיר או דומה לה, כלומר אינו בהשתוות אליה, אז הוא "משחק". בדומה לילד שחפץ להתבגר, אך אינו יודע למה עליו להשתוות, למה עליו להגיע, כיצד עליו להיראות כבוגר, אז הוא משחק כאילו הוא כבר בוגר. יוצא שרק אצל האדם משחק נחשב לדבר לא רציני, אך כאמור, זה דבר רציני ביותר. ובזה שאדם מפסיק לשחק כשהוא גדל, הוא למעשה גם חדל להתפתח.

כל החיים הינם תהליך התפתחות, והבורא משחק עם האדם כאן במעין משחק, וכך עליו להתייחס לזה. אם יראה האדם בכל מקרי חייו את המטרה, ויחבר בין "אני", "חיי" ו"בורא", בזה כבר ימתיק את מצבו, ויתקדם הלאה.

לכן אל לנו לראות את ה"ניסיונות" שבהם נתקל האדם שוב ושוב במהלך חייו כדבר לִקוּי, ולחשוב שזה לא בסדר ששוב ושוב אנו נתקלים בבעיה ובקושי. לחלוטין לא. אדם צריך לראות בכל אלה כרוזים, סמנים, שבאמצעותם הבורא מושך אותו לעבר המטרה הנכונה והטובה, ולעולם לא לפתח יחס שלילי למה שקורה בחייו.

שכן כל דבר הינו אמצעי להגיע לדרגה גבוהה יותר לקראת המטרה שלשמה נברא האדם. ואם לא יגיע אליה האדם בגלגול הזה, קרוב לוודאי שיגיע אליה בגלגול הבא. בכל מקרה, עליו להגיע למטרה, שפירושה נצחיות, שלמות, קרבה לכוח האלוקות, התעלות מעל הטבע ומעל לכל החסרונות שבעולם הזה.

ולזאת עליו להגיע על ידי לימוד ועל ידי התבגרות, שכן ב"ניסיונות" הללו אנו בעצם כילדים שפותרים בעיות ורוצים אתגרים חדשים ללא הרף, רוצים לעשות, ליצור משהו, ובלעדי האתגרים לא יכולים להתפתח.

לכן, אם ירצה או לא ירצה בכך האדם, הבורא מזמן לו בכל פעם מצבים או ניסיונות חדשים, וזה לא ייפסק עד שהוא יגיע למטרה. אם ברצונו להרגיש טוב בחיים, עליו להבין שכך היא ההתפתחות.

חוכמת הקבלה מיוחדת בכך, שהיא פותחת בפני האדם את המערכת הכללית, ואז האדם רואה את הבורא, שעומד מאחורי תמונת העולם הזה. הוא רואה את כל הכוחות הפועלים, יודע מדוע קורה לו מה שקורה ולאיזו מטרה מביאים אותו המקרים הללו. הוא למד כיצד עליו להגיב. מכאן, שכל מטרת המקרים שבחיינו היא לגלות את העומד מאחוריהם, את מערכת ההנהגה וההשגחה.גילויהנקרא "לשוב לבורא", להתקרב אליו, להבין אותו ולדבוק בו.

חוכמת הקבלה מסייעת לכך, בזה שאדם מקבל את חייו, ומשתוקק לגלות באמצעותה את סוד החיים. כלומר, הוא רוצה לגלות מה בסך הכל רוצה ממנו הבורא, מדוע הוא שולח לו את המקרים הללו, מדוע נולד בתכונותיו אלו, במשפחה זו, בזמן ובמקום זה, מדוע הוא נתקל בכל מיני מצבים ובכל מיני אנשים, מדוע זה מקצועו וזה אופיו, מדוע משפיעים עליו מבחוץ דווקא כך, ומה זה שבא לקראתו בכל רגע ורגע, ומעורר בו בכל פעם רצון חדש, מחשבה חדשה? האדם שמתחיל לראות את הדברים הללו, כלומר שפותח את תמונת העולם, נדהם לגלות עד כמה הכול מחובר זה לזה ממש ככוח אחד.

אם נקבל את חיינו כמשחק, נראה עד כמה הם טובים, עד כמה אין בהם דבר רע, והאדם לעולם לא ירגיש שיורד עליו כוח רע שמכאיב לו, שגורם לו מחלות, בעיות, פחדים, חוסר ביטחון או ייאוש. הכוחות הללו מגיעים מהבורא בצורה הטובה ביותר, ויחס האדם הוא שמשנה את קריאת התמונה מרעה לטובה. אך היא אינה באה מלמעלה כרעה, כי הבורא הוא טוב ומיטיב.

לכן חוכמת הקבלה פוקחת את עיני האדם ומביאה אותו לחיים טובים עכשיו, בעולם הזה. ולא בכך שהיא מוכרת לו אשליות ומבטיחה רווחים כספיים ובריאות נצחית, אלא בזה שהיא מגלה לו את ההנהגה וההשגחה. והאדם אז מגלה את העולם, מגלה את הרוחניות, ומגלה את העולם העליון.

מה הסיבה לכך שאדם מקבל מכה קשה או סובל ממחלה?

אם אדם כבר קיבל מכה, זה משום שמלכתחילה לא התייחס נכון למשחק הזה, ואז קיבל מכה. שכן, אם מלכתחילה היה מייצב את עצמו נכון כלפי מה שהוא רואה בעולם הזה, שהכול בא מהבורא, והיה רואה את היחס של הבורא ומרגיש אותו, ייתכן שלא היה זקוק למכה. שהרי מטרת הבורא, שנרצה לגלותו ושנגיע לגילוין ולפתיחתן של כל המערכות הרוחניות בפנינו.

מהו בדיוק ה"כוח" החדש שמקנה לימוד חוכמת הקבלה לאדם?

האדם מרגיש רק אחוז אחד עד שני אחוזים מכלל המציאות שבה הוא מצוי. לכן גם מוחומופעל רק בשני אחוזים מסך כל כוחו, מסך כל עוצמתו ויכולותיו. עליו לפתוח את כל תמונת המציאות כך שיראה את כל העולמות, ואת הכוח העליון שפועל מעליהם, כאשר האדם מצוי במרכז כל העולמות והכול פועל כלפיו.

אז, כאשר יראה הכול, יוכל גם להפעיל את כל המערכת בצורה הנכונה, כי ייווכח שהעולמות כולם, עליונים ותחתונים, נועדו בשבילו. כפי שילד הוא כל עולמה של אמו, ונבנות אינספור מערכות לשם גידולו, כך כל מה שברא הבורא, הוא ברא רק למען האדם. וכדי לנצל את כל מה שעשה בשבילו הבורא, הוא יפעיל עוד תשעים-ושמונה אחוזים משכלו, והחיים שירגיש אז יהיו חיים בהשתתפות מאת אחוזי רגש ושכל, חיים נצחיים.

האדם יראה את עצמו בלי גוף ועם גוף, במגוון מצבים נרחב, כאשר המצבים כולם טובים ללא שום פגם. משום שכל הפגמים נמשכים מהמיתה, כלומר האדם מרגיש בגופו הפיזי, שהוא נגמר, מתכלה. אלא שכך האדם יראה גם את נשמתו, את חייו הנצחיים. ומהו בסך הכל גוף זה? האדם מרגיש שהוא ממשיך. האדם חש זאת בביטחון מלא, בכל חושיו.

ולא כפי שאותם פנאטים מתאבדים חושבים שאחרי רציחותיהם ממתין להם גן עדן שוקק מיני תאוות וסיפוקן. שכן נדמה להם שבאמצעות המיתה יוכלו להגיע לשכר טוב. ודאי שאין זה כך. הם לוקחים את חייהם של עוד אנשים רבים, ובזה ודאי שהם גורמים לעצמם תיקונים מרים וקשים ביותר בעתיד.

אדם שגורם רע לאחר ולוקח חיים, לוקח מאדם אחר את היכולת לתקן את עצמו עכשיו, כאן ובגלגול הזה, וגורם לו צער עצום בזה שהוא קוטע את דרכו להתקרב לבורא. אדם כזה, ודאי שמביא על עצמו תיקונים נוראיים וקשים ביותר בעתיד.

האם אדם שהמציאות כולה נפתחת בפניו, חש כבר עכשיו את התענוג הנצחי?

מי שנפתחים לו השמים, ודאי שמרגיש בזה עכשיו, שכן הוא רואה זאת ממש כפי שאנו רואים את החיים הגשמיים הרגילים. זוהי בסך הכול הרגשת המציאות. לפיכך, אם נפתח בפני האדם העולם העליון, הוא מרגיש שהוא חי בו, ומגלה לפתע שחוויה זו אינה תלויה בגוף, ולכן אינו דואג לגוף, כלומר לאגו שלו.

לכן אם אדם רוצה להיות חופשי מהאגו ולו במקצת, הוא צריך רק את גילוי הרוחניות. שכן היא האמצעי היחיד שיכול לתקנו. כשיראה עד כמה הרוחניות גדולה ומיוחדת מהגשמיות, יעלה וייכלל בה, במקום במוגבלויות העולם הזה.

תחנת ביניים: העולם הזה

הנשמה רוצה לתת, הגוף רוצה לקבל, שני הפכים שהכניס הבורא ל"מכונה" אחת ושלח אותם לחיות יחד שבעים שנה, כדי לנסות להגיע לגמר תיקון. "גוף ונשמה", האם לא מדובר בחיבור שנועד מראש לכישלון? כיצד גוף פיזי, שהקבלה לא מייחסת לו חשיבות מרובה, מסייע להשגת מטרה רוחנית? מדוע לא ניתן להגיע לגמר תיקון ללא גוף?

ראשית, הבורא רוצה למלא את האדם בשפע, ושנית, הוא רוצה שהאדם יגיע למעמדו. זאת הסיבה לכך שהבורא ברא את "הרצון לקבל הנאה", כדי שרצון זה יתמלא בתענוג, וירגיש מה שמרגיש הבורא, ובנוסף שיהיה זה תענוג בגובהו של הבורא – נצחי ומושלם.

עיקר רצונו הוא שלא לברוא איזו "בובה" שמתמלאת בתענוג כלשהו, ואינה מבינה את שקורה לה. אלא שהאדם ירכוש בדיוק את מעמד הבורא בהבנתו, באינסופיותו, בנצחיותו, בשלמותו, בהרגשתתענוגות ללא הגבלה, ובהשגה רוחנית מחוסרת גבולות.

על מנת להביא את האדם למצב זה יש צורך במספר הכנות:

א. יש לתת לאדם לעשות דרך זו בעצמו, כדי שהוא עצמו ירצה להיות כבורא, מתוך כך שיראה שזה הדבר הטוב ביותר לעומת כל יתר האפשרויות.

ב.שיוכל להשיג את המעמד בעצמו, כדי שלא יחוש בושה, "לחם ביזיון".

ג. שהשגתו והבנתו במציאות כולה תהיה בעומקה ורוחבה כמו זו של הבורא. שהאדם יהיה כבורא שברא אותו לכל דבר, במילים אחרות, שיהיה לאדם מלשון "אֵדַמה" לבורא.

אז ישנה מטרה וישנם, כאמור, תנאים מספר על מנת להשיגה. עכשיו מוטל על האדם להתחיל מהנקודה המנוגדת ביותר למצב הסופי, המושלם והנצחי. עליו להרגיש את המציאות כהפוכה מהמטרה, וכך הוא בהחלט מתחיל. זה מצבנו בעולם הזה. אותו רצון לקבל שברא הבורא מקבל את צורתו הנמוכה והקטנה ביותר, שנקראת "האדם בעולם הזה", כאשר אט אט ובמשך גלגולים רבים הולך האדם וגדל.

מדוע עליו לחיות ולמות שוב ושוב? משום שעל ידי החיים הפיזיים הוא רוכש בכל פעם עוד ניסיון וייסורים ממצבו. וכאשר הוא מת, כל הסבל שצבר הופך לתכונות חדשות בתוכו, שאיתן הוא נולד בגלגול הבא כתכונותיו הטבעיות.

שוב הוא חי, מקבץ ידיעות מהעולם הזה, השכלה וייסורים, ושוב מת. כאשר את כל מה שצרך ואסף בעולם הזה מהמדע ומהתפעלויות והתרשמויות שונות בעולם הזה, הופך להתפעלות, הבנה והשכלה בתכונותיו החדשות. זוהי הסיבה שכל דור חדש הוא בעל תכונות מתקדמות יותר. אנו רואים עד כמה הילדים, למרות גילם הצעיר, מוכנים לעולם הזה, אף יותר מהמבוגרים.

משך גלגוליו מגיע האדם למצב בו הוא חושק גם בהתקדמות רוחנית אל מעבר לעולם הזה. הוא חש ברצון שמצוי בו, ושאותו אינו יכול לממש בתוך המסגרת הזו. רצון שדוחף אותו, כביכול, מעבר לעולם הזה, אל ממד גבוה יותר. מתוך רצון זה הוא יוצא לחפש מקום שבו יוכל להשיג כלים ואמצעים שיעזרו לו למלאו.

ייתכן שהאדם יגיע ללמוד אצל מקובל, וייתכן שיגיע למיני שיטות אחרות, אך במידה שהגיע למקובל והחל ללמוד קבלה, הוא ילמד כיצד לרכוש ידע ותענוגים מממד גבוה יותר מהעולם שלנו. אם במהלך אותו חיפוש אחר העולם הרוחני ייתם זמנו בעולם הזה והאדם ימות, אז כל ההשכלה וההתרשמויות שרכש יהפכו מקניינו לטבעו, לתכונותיו בגלגול הבא.

ואז שוב יתגלגל האדם וישוב לעולם הזה, אך כאשר הוא כבר מוכן יותר להתעלותו הרוחנית. כך מגלגול לגלגול, ובהחלט יש אפשרות שיהיה עליו לעבור גלגולים מספר עד שיגיע למצב שבו יזכה לעבור בגלגול אחד, מרגע היוולדו ועד למותו, את כל תיקון הנשמה, ולאחריו לא ייאלץ להתגלגל עוד.

מה פירוש יעבור את כל תיקון הנשמה? מי שמשיג בחייו את המציאות הרוחנית כולה, משיג את הבורא ונעשה גדול ושווה לו, וזוכה לנצחיות ושלמות בחיי חיותו בעולם הזה. אם האדם זכה לזה לפני מותו, לא יצטרך להתגלגל עוד. שכן אז הוא קושר את שתי נקודות המציאות הקוטביות ביותר: "העולם הזה" ופסגתו של "העולם הרוחני", בגובה שבו מצוי הבורא ממש. אדם מקצר את הפער בין שתי נקודות אלו בתוך עצמו, ומקבל גובה שקרוי "קומת האדם".

כל השגה של אדם בעולם הרוחני, כל ידיעה, מורגשת בתוכו כהרגשת העולם הרוחני, הרגשת הבורא, ונקראת אצלו בשם "נשמה". כלומר, נשמה כוללת בתוכה שני חלקים: כלי או חוש רוחני, שנקרא "כלי הנשמה", ומילויו, שהוא הרגשת הבורא שהשיג האדם.

המטרה היא שנגדיל את כלי הנשמה שלנו, את הרצון שלנו להרגיש ולהכיר את הבורא, עד כדי כך שהבורא, כל אור אינסוף, יתלבש בכלי זה ללא הגבלה. ואז ייקרא שהבורא התלבש בתוך האדם ושיש ביניהם חיבור, איכות, דביקות.

האם השלב הראשון בתהליך הוא שהסבל הופך לתכונות?

כל התרשמויות האדם מהעולם הזה הופכות בו לתכונות: סבל, תענוגים והכרת מציאות העולם הזה, כולל הסוגיות: "מה הטעם בחיי?", "האם הייתי בהעלמה לפני היוולדי? שכן לא הייתי ולאחר מכן נולדתי, ולאחר המוות לאן איעלם שוב?" כלומר, כל שאלות "מי ומה אני" הופכות בו לתכונות.

והרי המדע והרפואה שבכוחם להחליף את כל אברי הגוף מביאים את האדם לשאול היכן בעצם נמצא ה"אני", אם אפשר להתקיים ללא ידיים ורגליים או עם לב של מישהו אחר. שכן ה"אני" מצוי ודאי מחוץ לגוף, כלומר בנשמה. אז היכן היא שוכנת לפני לידת האדם ולאחר מותו?

היכן נמצאת הנשמה בין הגלגולים?

הנשמה היא ה"אני" של האדם, שלא נעלם ממנו בין הגלגולים. במות הגוף הפיזי, ה"אני" נשאר מחוץ לגוף עם הרגשה שהוא קיים במציאות אחרת, כפי שמתארים זאת אנשים שעוברים מוות קליני ושבים לחיים. מובן שה"אני" של האדם אינו קשור לגוף הפיזי, אך גם דרך הגוף הוא מרגיש את העולם הזה. אם ישתוקק האדם להרגיש דרך הגוף יותר מכפי שהוא חש עכשיו, לא יוכל.

אם האדם רוצה להרגיש את המציאות העליונה לא דרך הגוף, אלא ישירות מהנשמה, הוא יכול לעשות זאת, לחוש "עולם הרוחני" כבר בחייו. אך לשם כך עליו להיות מרוכז לא בגוף בלבד, אלא גם בנשמה. ולהרגיש את הממד הרוחני מתוכה ישירות, מבלי שהיא מלובשת בגוף.

מבנה האדם הוא פשוט: יש "אני" שזו הנשמה, המרגישה את המציאות לפי המקום שבו היא נמצאת. באמצעות חמשת החושים הגופניים היא מרגישה את מציאות "העולם הזה" או באופן ישיר, לא דרך לבושי הגוף, היא מרגישה את מציאות "העולם הרוחני".

הנשמה מסוגלת לחוש בשני הדברים, ההבדל היחיד הוא האם היא מרגישה דרך הגוף או לא. חוכמת הקבלה היא השיטה המלמדת כיצד ניתן לקבל את הרגשת העולם הרוחני ישירות לתוך הנשמה ולא דרך הגוף. ישירות, פירושו לחדור דרך הגוף לתוך הנשמה השוכנת בו, ולהרגיש רוחניותבצורה ישירה.

חוכמת הקבלה מאפשרת לנו להרגיש את המציאות כאילו האדם קיים כבר מחוץ לגוף. לא שעלינו להמית, חלילה, את הגוף או לדכא אותו. הגוף יחיה לצדך ואתה תחיה בו כרגיל עם המשפחה, הסביבה, הקרובים, המדינה וכולי, אך בד בבד תתחיל להרגיש את המציאות ישירות דרך הנשמה.

כך תחיה במציאות כפי שהיית בה גם לפני לידתך בגוף ולאחר מותך, לאחר פטרתך ממנו. ומשום שתהיה קשור לעולם הרוחני ישירות דרך הנשמה , מות הגוף ולידתו לא ישפיעו עליך. אתה תראה בהם רק דבר נוסף ואפילו משני.

על האדם להגיע למצב שבו הוא ירגיש שייך לרוחניות, לנצחיות, ואז התלבשויות או חוסר התלבשויות בגוף הינן דבר זניח. לזה מסוגל כל אדם להגיע בחייו.

האם יש לנו בחירה חופשית כנשמות? האם אנו מחליטים מתי להיכנס לגוף ומתי לצאת ממנו?

לא. ודאי שאיננו בעלי הבית לקבוע מתי למות ומתי לחיות.

האם אנו מסכימים עם התהליך או שהוא נכפה עלינו?

הנשמה מסכימה במידה שבה היא מבינה את התהליך הרוחני, ומבינה מדוע עליה להתלבש בגוף בחלק מסוים זה של התהליך. שכן מדובר בתהליך רוחני של הנשמה המשתכללת ללא הפסק בהרגשתה ובחיותה בחייה בעולם הרוחני. כאשר בפרקי זמן מסוימים בתהליך זה עליה להתלבש בגוף ולהיפטר ממנו, ושוב להתלבש בגוף ושוב להיפטר ממנו.

זה ממש כמו נסיעה ברכבת, כאשר על הנשמה מוטל לרדת לעיתים בתחנה כלשהי בעולם הזה, ולמשך שבעים שנה לחיות בו, ואז לשוב ולעלות בחזרה לרכבת. מכאן יוצא, שאדם שמרגיש את העולם הרוחני וחי בו, מרגיש את התוספת שנשמתו מקבלת עקבהחיים בגוף.

האם נכון הוא, שאדם שמת לא לוקח איתו אלא את מעשיו הטובים?

לא. אי אפשר לומר כך, שכן מכל הסבל ומכל הטוב שאדם רוכש עקב חיפושו אחר מענה על השאלה "מה הטעם בחיי?" דבר לא נעלם. בכל עיסוקיו של האדם בעולם הזה קיימת השאלה "בשביל מה אני חי?" ייתכן שהיא נסתרת לחלוטין מהאדם, אך היא ישנה, והייתי מוסיף ואומר שכל עיסוקנו בעולם הזה נובעים מתוכה.

אין ספק שכאשר אדם עוסק בדבר מה מתוך השאלה הזו, לא באופן ברור ומודע, ולא מתוך התקדמות רוחנית להשגת המטרה, אלא כמי שנבלע לתוך העולם הזה, ואינו מביט בו מנקודת הנצחיות שלו, מנשמתו, כהזדמנות להשתפר עוד ועוד. אלא כפי שהחיה מתקיימת בהרגשת העולם הזה בלבד, ודאי שאדם כזה מוסיף לרוחניותו, לנצחיותו, אך תוספת מועטה. וזו הסיבה לכך שאנו עוברים עשרות ואלפי גלגולים.

האם ישנם ממדי קיום נוספים מלבד הגוף?

אין אלו ממדי קיום נוספים. מלבד הגוף אנו מתקיימים כל הזמן בתור נשמה, ומטרתנו כעת שהגוף לא יסתיר מאיתנו את התהליך הרוחני הקבוע שלנו.

ישנו קו ישר, פסי רכבת שעליהם אדם נוסע כל הזמן, כביכול מנקודת ההתחלה שלו עד לנקודתו הסופית. כאשר מדי פעם בפעם הוא מצרף להימצאותו ברכבת מציאות נוספת, שנקראת "חייו בעולם הזה". אך בזמן שהאדם נמצא בחיים הללו, בעולם הזה, אסור לו שחייו יסתירו מפניו את התהליך הקבוע, הרוחני.

שיטת הקבלה מאפשרת לאדם לראות את התהליך הרוחני הקבוע שלו, ובמקביל לראות את התהליך שהוא עובר בעודו מצוי בגוף הפיזי. כתוצאה מכך, התהליך בגוף הפיזי הופך יעיל עבורו, והוא יודע כיצד להשתמש בו להאצת מהירותו בתהליך הרוחני.

אז אדם מבין שירד לעולם הזה וקיבל את המציאות הנוספת הזו, חמשת החושים וההרגשה הנוספת, כדי לזרז את התפתחותו הרוחנית. וממדגשמי זה הופך חשוב עבורו, הוא שמח שמצוי גם בו, ולא רק בו.

עלינו להגיע למצב שבו, הצפייה מתוך הנשמה על ההתפתחות הרוחנית והגשמית שלנו תהיה כזו, שהעיקרית מביניהן היא הרוחנית. כלומר האופן שבו האדם נוסע ברכבת הזו ללא הרף, כך שהתפתחות הגשמית מאפשרת לו להאיץ את מהירות הרכבת, כלומר כאשר הגשמיות היא מעין מנוע נוסף שהאדם מצרף לנסיעתו. שכן, רק אחת לכמה זמן ניתנת לאדם האפשרות הזו.

לכן מובן, שאם אדם מגיע לתחנה הסופית, אין צורך שיתגלגל יותר, שיקבל את תוספת הרגשת החיים של מציאות העולם הזה.

האם העובדה שבדורות הבאים ייוולדו אנשים עם מטען רוחני כבד בהרבה מזה של ימינו, מרמזת על כך שהם יגיעו בגיל צעיר יותר לקבלה?

כן, כפי שבדורות קודמים היו פחות מתעניינים ב"חכמת הקבלה" מאשר היום, ומשנת 1995 והלאה, כפי שאמר "בעל הסולם", קם הדור הראשון שהחל להתעניין בקבלה בצורה רצינית, כלומר מתוך שאלה אמיתית, ולא מתוך סקרנות סתמית.

לאנשים יש דחף להרגיש את הימצאותם בהתפתחות על המסלול הרוחני הזה, ולהרגיש את חייהם בעולם הזה כדבר נוסף חשוב ומועיל, אך משני ביחס להתפתחותם הרוחנית. אנו חשים מחודש לחודש ממש עד כמה הנהירה לעבר הקבלה בעולם כולו ובישראל שופעת והולכת.

על כן, מובן שבדורות הבאים יגיעו הצעירים לחוכמת הקבלה, והם גם יהיו אלה שישיגו את העולם הרוחני ויחיו בו במלוא חושם הרוחני, כלומר בנשמה. יהיה קל בהרבה להשיג רוחניות מכפי שזה היום עבורנו, מפני שהדורות הבאים, בשל הגלגולים שעברו, כבר יגיעו בהכנה קודמת. גם אנו, כשנתגלגל לעולם בפעם הבאה, במידה שלא נשיג את המטרה בגלגול זה, נגיע עם הכנה שונה לחלוטין, ובתוך זמן קצר נשיג את המטרה.

הנשמה היא נצחית, רק הגוף הוא זה שמתחלף, לכן ודאי שדבר מהנשמה לא נעלם, וכל מה שאדם משיג, נשאר בה. מכאן מובן שהחיים בעולם הזה מצטרפים לתהליך הנשמה. ובכל פעם שבה אדם חי ולאחר מכן מת, הכול מועבר לנשמתו ומשפר את תכונותיה, כך שאדם נולד פעם הבאה בתכונות רוחניות יותר ומשופרות יותר, כתוצאה מחייו בעולם הזה.

פרט לכך שהדור הבא יהיה "מוכשר" יותר מבחינה רוחנית לתפוס את הקבלה, האם גם הקבלה תהיה זמינה עבורו יותר מכפי שהייתה בדורות הקודמים?

הדור הבא, וכל דור ודור שיבוא אחריו, יהיה בשל יותר לתפוס את חוכמת הקבלה. שכן מצד אחד היא תהיה יותר קרובה אליו, יותר דרושה ומבוקשת מצדו, ומצד שני השיטה עצמה תהיה קלה ונגישה יותר לאדם, כדי לשרתו. בכל ספר מספריי אני מפתח שיטה חדשה לדור הצעיר, שבעזרתה הוא יגיע להשגת מטרת החיים.

אלפי שנים התגלגלו הנשמות בעולם, כאשר חוכמת הקבלה הייתה נסתרת. האם לא בוזבז זמן רב עד שחשפו אותה לציבור הרחב, בשנת 1995?

העניין אינו מתי חשפו את חוכמת הקבלה, משום שישנם תהליכים רבים בתוך הרצון לקבל, תהליכים שברא הבורא ואותם לא ניתן לעקוף. ממש כמו תהליך התפתחותו של עובר והפיכתו לאדם קטן, ואז לאדם גדול, ופרק הזמן הנוסף שעובר עד שהוא לומד, רוכש ניסיון והופך עצמאי. אלו דברים שאין באפשרותנו לעקוף. אנו חייבים להתגלגל, חייבים לצבור באופן עקבי ניסיון והתרשמות בעצמנו, החל מנקודת האפס ועד שאנו יכולים וראויים להתחיל להשתתף כעצמאים בהתפתחותנו.

הדבר דומה לילד שאביו, אמו והסביבה מטפחים אותו, לאחר מכן הוא הולך לגן הילדים, לבית הספר, לאוניברסיטה, לעבודה וכל אלו מלמדים אותו כיצד להיות עצמאי. כך גם הנשמה צריכה להתגלגל ולהתפתח, לעבור תהליך אחר תהליך עד שהיא נעשית עצמאית. תחילת עצמאות הנשמות היא כאשר הן מתחילות להגיע בגלגולים "ממשיים", כלומר כשהן עצמן מסוגלות לקחת את התפתחותן בידיים ולהוביל אותה.

האם הסבל שעברה האנושות במהלך כל השנים, גם הוא בלתי נמנע?

לא ניתן למנוע את הסבל, כי האדם מחויב לקבל אותו ולהתרשם ממנו, שכן סבל זה אינו נעלם. אף על פי שהאדם לא זוכר את גלגוליו הקודמים, הוא נשען עליהם וממשיך הלאה על פיהם, וכאשר יגיע למימוש כוחותיו הרוחניים באופן עצמאי, הוא ייקח מכל הדורות הקודמים את הסבל ויעלה אותו מעלה, כלפי המטרה, כלפי הבורא, ואז סבל זה יהפוך לתענוג.

האם הסבל הופך לתכונה?

לא, סבל לא הופך להיות תכונה. עבור אדם שמצוי ברוחניות סבל הוא הרגשת חוסר נוכחות הבורא. סבל הוא חוסר התאמה לבורא, שכן על האדם להיות כ"אדם", דומה לבורא. וההרגשה הבאה מתוך הגילוי שאיני דומה לו היא, למעשה, הסבל שלי.

מה ההבדל בין סבלו של מקובל לבין סבלו של אדם מן השורה?

כאשר אדם מן השורה סובל, הוא מתייסר בחושיו הפיזיים מכך שאין לו תענוג גשמי. גם תענוג גשמי זה הוא מעין תענוג של מילוי הבורא בתוך הנשמה, אך במידה מזערית. בנוסף, זהו סבל לא מטרתי, כלומר האדם לא מרגיש לשם מה עליו לסבול. המקובל, לעומת זאת, כאשר הוא חש שכליו ריקניים הוא אמנם סובל, אך גם רואה כנגד את המילוי העתידי המצפה לו, וכבר נהנה ממה שיקרה לו בעתיד.

ישנם שלבים בהתפתחות רוחנית שבהם האדם מתפתח ללא שליטתו, והתפתחות זו כרוכה בסבל. סבל זה אינו נובע מייסורי העולם הזה, אלא מכך שהמקובל מתחיל אט אט לחוש סבל רוחני, ולשאול את עצמו מדוע אינו מצוי בתהליך רוחני שלם ונצחי, אלא בהתפתחות, ומדוע לא כל כולו מסור לרוחניות.

כלומר זה סבל שהוא חש מתוך השתייכותו להתפתחות הנשמה ברכבת הנוסעת כל הזמן על "פסים קבועים". כך שלמעשה, הוא מתחיל להעביר את הסבל מהעולם הזה לפסים רוחניים. הוא רואה את עצמו ביחס למטרה, והשתוקקותו למטרה היא המייסרת אותו. זהו סבל מתוק, ולא מר כפי שמורגש במציאות העולם הזה.

מקובל שחש עצמו גם דרך הגוף בעולם הזה וגם דרך הנשמה בעולם הרוחני, מרגיש תענוג בכל מקרה, שכן הוא מצוי בהתפעלות רוחנית, וסבלו הוא כשל אדם שמשתוקק להיות עם מושא אהבתו ועומד לפוגש אותה בכל רגע.

אלו "ייסורי אהבה", ייסורים מתוקים, והאדם חש צער כשאין בחייו ייסורים כאלו, כי הם מעניקים את האופי והעושר הקיים בהרגשתנו, בהרגשת החיים והחיות. לכן, אף על פי שאנו יכולים לכנותם ייסורים, אלו ייסורים שכל אדם ישמח לחוש בהם, שכן בלעדיהם חיינו אפלים.

האם אדם שהחל ללמוד קבלה, יכול לצפות לקבל הגנה מבחינה פיזית? ואם הייתה צריכה לקרות לו מחלה או תאונה, חלילה, היא לא תקרה משום שהוא עוסק ברוח?

במידה ניכרת כן. אך מפני שהוא בכל זאת לא מצוי בגמר תיקון, והעולם כולו, היינו יתר הנשמות, לא מצויות בגמר תיקון, ומשום שהנשמות כולן קשורות זו בזו, אז גם אדם שהולך בדרך הרוחנית ופועל בתהליך שלו בצורה מועילה ומטרתית ביותר, אז גם הוא סובל כתוצאה מכך שהעולם כולו עדיין מצוי בייסורים. וסבלו הוא עבור כל אותן נשמות שעדיין לא מצויות במצב השלם, לכן כתוב "צדיק ורע לו".

בזה שרע לו ומתוך צערו על הנשמות האחרות, הוא מביא לתיקונן, ואז הן את תיקונן והן את הרגשת התענוג שבהן, הוא מקבל תחילה. כל מה שהן מקבלות עובר דרכו, והוא זוכהליהנות תחילה, כמו שכתוב: "כל המצטער עם הציבור זוכה ורואה בנחמת הציבור".

כרגע המטרה היא להגיע להשוואת הצורה עם הבורא. אדם שמגיע לגמר תיקון, עוזב את הגוף ולא חוזר אליו עוד. מה קורה הלאה?

אנו קיימים כל הזמן במציאות אחרת לגמרי, ולמציאות אחרת זו, שנקראת המציאות הרוחנית, פתאום נוספת גם הרגשת העולם הזה. הרגשת העולם הזה סותמת לנו את הרגשת המציאות הרוחנית, ועלינו להתאמץ כדי לראות רוחניות יחד עם הרגשת העולם, ולשוב להרגשה של המקום שבו אנו נמצאים באמת.

אם אנו חוזרים להרגשה זו, אנו חשים שני סוגי מציאויות: מציאות העולם הזה ומציאות העולם הרוחני. אם אדם משיג את כל מה שעליו להשיג בעולם הרוחני, על ידי הימצאותו בעולם הזה, ומממש את נוכחותו כאן, כלומר את הרגשתו הנוספת של העולם הזה לצורך התפתחותו הרוחנית, ומגיע למה שעליו להגיע, וממצה מהעולם הזה את כל מה שהוא צריך למען התפתחותו הרוחנית, אז אינו צריך להרגיש את המציאות הזו עוד.

אדם לא יורד או עולה מעולם לעולם, האדם מצוי כל הזמן במציאות רוחנית, ובנוסף הוא מקבל לפעמים תוספת שנקראת "העולם הזה". אדם לא יכול לעלות לפסגת המציאות הרוחנית אם לא מיצה את המציאות הנוספת הזו.

במילים אחרות, לאחר שהגעתי לגובהי המרבי במציאות הרוחנית, איני צריך לחוש את עצמי עוד בדרגת העולם הזה. שכן הגעתי למצב הטוב, המושלם, הנצחי, והלאה ממנו אני מתפתח מבלי לרדת להרגשת המציאות האומללה הזו. אז כבר יש התפתחות שאינה מתקיימת על ידי אותו אמצעי שהיה בעולם הזה, וללא עזרת העולם הזה.

צייר לעצמך קו כלשהו, כאשר עליך להגיע מנקודתו התחתונה ביותר לנקודתו העליונה ביותר. זה הקו הרוחני. כדי לעלות בכל פעם ממדרגה אחת אל המדרגה הבאה בקו זה של העולם הרוחני, עליך להרגיש מציאות נוספת. אם מימשת נכון את השימוש בה, אתה עולה למדרגה עליונה יותר. כדי להמשיך לעלות, עליך להרגיש שוב את מציאות העולם הזה, וכן הלאה.

תאר לעצמך כמה גלגולים עליך לעבור לשם כך. אך אדם שמגיע לשיטת הקבלה מסוגל בגלגול אחד לשאוב מכל הרגשת העולם הזה את כל שהוא זקוק לו כדי לעלות ישר לפסגה הסופית, ובה לזכות לתענוג אינסופי, הכרה אינסופית, בהידמות מוחלטת לבורא.

האם אנו חוזרים למתכונת הראשונה שהיינו בה או מגיעים למצב חדש?

אנו מגיעים למצב חדש, כי אף על פי שהשגנו את נקודת שורש נשמתנו, את המקום שממנו ירדנו, נקודת המוצא שלנו, אלא שהפעם הגענו לשם בעצמנו.

האם ייתכן שיש לנו שליחות נוספת שאיננו יודעים עליה?

ייתכן שישנה שליחות כזו. לאחר גמר התיקון מתחילים "סודות התורה", ועל כך לא נדבר. ראשית, משום שאיננו מסוגלים לתפוס זאת, ושנית, אפילו אם נתפוס משהו מכל זה, רק נתבלבל, שכן החוקים הפועלים שם לחלוטין אינם מותאמים אלינו ולמציאות העולם הזה. אלו חוקים שכלל אינם תלויים במעשי האדם, מפני שהוא כולו מתוקן, הוא לגמרי כבורא, ואינו בעל יכולת לעשות טוב או רע.

בין רוח לגשם

לפי דברי מקובלים, אין כל קשר בין העולם הגשמי לעולם הרוחני, אלא כל עולם עומד בפני עצמו. מנקודת מוצא כזו, כיצד ניתן לדבר על נשמות מלובשות בגופים?

כל חומר הבריאה הוא רצון ליהנות. מה שנקרא בקבלה "רצון לקבל". כך שישנו רצון לקבל וישנו מי שממלא אותו – הבורא, ומלבד שני אלו אין בבריאה דבר. רק "אור וכלי". מהיכן, אם כן, נובעת תמונת המציאות הגדולה והרחבה של הבריאה? מהיכן צצה תמונת העולמות, הנבראים, השדים, הרוחות והמלאכים שבעולמות עליונים? ומהיכן צצה תמונת העולם הזה – הדומם, הצומח, החי והמדבר, על אינספור פרטיהם? הכול הוא רצון לקבל, שבכל מיני גדליו יוצר את עושרה הרבגוני של הבריאה.

הבריאה כולה נחלקת לשני חלקים: הרצון לקבל, שעובד כדי למלא את עצמו תחת כוונתו ליהנות לעצמו, שאז הוא נקרא "גשמי" או "נמצא בעולם הזה", וישנו הרצון לקבל שממלא את עצמו במטרה ליהנות לבורא, לאור, לכוח העליון. וכוונתו למלא את עצמו נועדה לגרום תענוג לעליון, משום שהעליון נהנה מכך שהתחתון נהנה. רצון לקבל שפועל כך מצוי בעולם הרוחני, בעולם העליון.

מכאן, שההבדל בין העולם הגשמי לעולם הרוחני, כלומר בין העולם הזה לעולם העליון, הוא הכוונה שלפיה מממש את עצמו הרצון לקבל – או לטובת עצמו (שאז זו גשמיות) או לטובת הבורא (שזו רוחניות). הרצון לקבל עצמו נחלק גם הוא לשניים: לרצון חיצוני ולרצון פנימי. הרצון החיצוני נמוך יותר מהרצון הפנימי, הגבוה בכוונתו להידמות לבורא. הרצון הנמוך ביותר מכל הרצונות הקיימים הוא הדומם שבעולם הזה. רצון אחד מעליו הוא הצומח, לאחר מכן החי, ומעליהם המדבר. כלומר, רצון האדם נחלק לרצונות הנ"ל.

גופו הגשמי של האדם שייך לדרגת החי, ואין בו כל יתרון על גופם של בעלי-החיים. הוא מתפקד לפי אותם חוקי טבע ביולוגיים. מלבד זאת, יש באדם חלק פנימי יותר, השייך להתפתחות רגשית ושכלית, כך שבניגוד לחיה, שכמעט אינה מתפתחת, האדם נולד משולל כל האינסטינקטים העיקריים כדי לשרוד בחיים, ורוכש את כושר הישרדותו על ידי התפתחותו. כלומר, האדם בעולם הזה הוא בריאה מיוחדת, שמתפתחת בצורה הדרגתית ואטית, במשך שנים רבות, עד שהוא רוכש את כל הידיעות ואת היכולת והניסיון לנהוג כיצור בוגר בעולם הזה.

הרצון לקבל שבאדם מתפתח גם במשך גלגולי החיים. כלומר, אותו רצון לקבל שמייצב את אישיות האדם ופנימיותו, מתפתח בגלגול חיים אחד, ושב בגלגול הבא להתלבש בגוף ביולוגי ולהמשיך בהתפתחותו. לכן כל דור חדש הוא שונה, היינו מפותח וחכם יותר מקודמו.

הגופים הביולוגיים מתחלפים, ורצונו הפנימי של האדם מתפתח בכל פעם אל המדרגה הבאה. אף על פי שהאדם מתחיל מאפס, כתינוק, הוא מתפתח מתחילת חייו לדרגה גבוהה יותר. כלומר כבר בהיותו תינוק, יש בפנימיותו כל הניסיון והידע שרכש מגלגוליו הקודמים, רק בצורה גולמית, נסתרת.

ביטוי נפוץ לכך הוא, שהורים, לעומת ילדיהם, מתקשים לתפעל מוצרים טכנולוגיים חדשים כמו מחשבים מכשירי טלפון ניידים, שכן עבור ההורים הדבר אינו טבעי. ילדיהם תופסים זאת באופן טבעי ובקלות יתרה, משום שהם כבר החליפו את המדרגה הקודמת, ובאו עם ניסיונה למדרגה החדשה.

בכל פעם שבה אדם נפטר מהעולם ונולד מחדש, כל הניסיון ממדרגתו הקודמת נכנס בגלגול הבא לתוך תכונותיו הטבעיות. כתוצאה מהתפתחות הפנימית של הרצון באדם מדור לדור, מגיעה דרגת התפתחות כזו, שאדם מתחיל להשתוקק לדבר מה שמצוי מחוץ לעולם הזה.

ראשית, ישנו הרצון לתענוגים גופנים הכרחיים: אוכל, מין, משפחה, בית, לאחר מכן רצון לתענוגי כסף וכבוד, ולבסוף רצון למושכלות. לאחר שהאדם עבר בכל התהליך, הוא מגיע למצב שמתעורר בו מבפנים, מתוך כל הרצונות הללו, רצון חדש. שהמיוחד בו, שאינו יכול להתמלא במילויים שנמצאים לפני האדם בעולם הזה, אלא הוא מושך אותו למרחב כלשהו, לממד אחר. אז יוצא האדם לחפש, ואינו יודע מה לעשות באותו רצון, שכן הוא דוחף אותו לעבר הלא נודע.

כאשר האדם יוצא למימוש רצון זה בעל כורחו, הוא מגיע אט אט, למקום שבו לומדים קבלה. אז, על ידי לימוד מספרי קבלה אמיתיים ומקוריים, ותחת הדרכה נכונה הוא מזמין על עצמו אור משורש נשמתו בעולם הרוחני. בדיוק כפי שחיי העולם הזה מגדלים ומפתחים את רצון התינוק. כך אותו אור עליון שיורד אל האדם בעת הלימוד מפתח בו את הרצון להתחבר לשורש הנשמה, עד שהרצון נעשה גדול, ומקבל את מילוי האור העליון.

הרצון נקרא "כלי הנשמה", והאור שמורגש בתוכו נקרא "אור הנשמה", "הבורא" או "כוח עליון". יוצא, שמי שטרם הגיע לרצון לרוחניות, וטרם פיתח אותו על ידי שיטת הקבלה האמיתית – אין לו נשמה. שכן נשמה היא חלק אלוקי ממעל, כלומר שבא לאדם ממעלה.

האם אותה נשמה לא גדלה מרצונה, אלא ממתינה לרצון האדם?

הנשמה אינה גדלה מן הסתם, אלא על האדם להגיע אליה בהתפתחותו הפנימית. הנשמה מחכה לרצון האדם, לאותו רצון חדש שיתפתח עד שיביאו אליה כדי להתמזג איתה. כל התהליך לחלוטין לא משפיע על הגוף הביולוגי, שנותר כפי שהוא: חי או מת, חולה או בריא, ואף אינו נוגע לתכונותיו הגשמיות של האדם. אחד יכול להיות חכם גדול, בעל ידע רב בעולם הזה, פרופסור, ואילו השני יכול להיות אדם פשוט, סנדלר או חייט מחוסר השכלה.

האם כל חיי האדם הם אך ניסיון לחדש את הקשר עם הנשמה?

לא. ראשית, האדם מגדיל את רצונו האנושי על ידי התפתחות לתענוגים גופניים ולכסף, כבוד ומושכלות. רק לאחר מכן הוא מגיע לתחילת הרצון לרוחניות. אם הוא מפתח אותו נכונה, הוא מגיע לממד שבו הוא מתחיל להרגיש את האור העליון, את הבורא.

מכאן, האם כולנו מתהלכים בעולם הזה ללא נשמה, עד לרגע שבו מתפתח הרצון לרוחניות?

נכון, לכן כתוב: "כולם כבהמות נדמו".

האם תהליך זה מקנה לאדם גם יכולת לשלוט על הנעשה בעולם הזה, או שמקובל לא מתעניין בנעשה בגשמיות, אלא שקוע כל-כולו ברוחניות?

התהליך הרוחני אינו יוצר באדם כל שינויים בעולם הזה, פרט לשינוי גישתו לחיים. גופו לא משתנה וחייו בעולם הזה אף הם אינם משתנים. בניגוד למה שחושבים רבים, לא ניתן לרפא אנשים או לשנות את מציאות העולם הזה על ידי חוכמת הקבלה. על כך כתוב: "עולם כמנהגו נוהג".

למרות זאת, יש מי שמפתים אנשים תמימים להאמין שעל ידי חוכמת הקבלה אפשר להצליח בזיווג, בפרנסה, וכך מרוויחים על גבם כסף רב, תמורת עצות משוללות כל יסוד קבלי. חוכמת הקבלה היא שיטה שמעלה את אותו רצון קטן לרוחניות עד היותו רצון גדול בדרגה רוחנית, שבה יקבל מילוי.

הקבלה כלל אינה משפיעה על חיי העולם הזה. יש ביכולתה רק לרומם את אותו רצון מעלה. לכן גם מקובלים חולים לעיתים, וההיסטוריה רצופה במכות שעברו עליהם, כמו כן על חייהם הקשים לעיתים של נביאים, שופטים ומלכים מרבים לספר המקורות. מכאן, שמכירת הקבלה כאמצעי להטבת חיי העולם הזה היא שקר. אין זו מטרתה, אלא זהו ביזוי של חוכמה עתיקה ועמוקה זו.

שאלה של חיים ומוות

אם נעשו מאמצים כה רבים כדי שהנברא יגיע לעולם הזה, מדוע עלינו לעזוב אותו? לשם מה נחוץ המוות? האם אי אפשר לחיות בעולם הזה מבלי למות? כלומר ליצור מצב שבו אם אדם צריך לחיות מאה או אפילו שש-מאות שנה, אז שיחיה וימות כשהוא מסיים את כל שרשרת הגלגולים שלו במכה אחת. לשם מה להמיתו ולהחיותו מחדש בכל פעם?

מהיכן מגיע בכלל מקרה המוות? מקרה המוות בא כתוצאה משבירת "אדם הראשון". הבורא ברא נשמה, מערכת רצונות הכוללת "תרי"ג רצונות", "עשר ספירות", כשמטרתו היא שהנברא, שנקרא "רצון ליהנות", יגיע למצב נצחי, שלם ויהיה דומה לבורא. כלומר, ייכלל במצב שנקרא "טוב ומיטיב". על מנת להגיע למצב זה על הנברא להידָמות לבורא לחלוטין, כלומר להיות כבורא לכל דבר, שכן רק דרגת הבורא היא דרגה שלמה ונצחית.

כדי שהנברא יוכל להגיע לדרגה זו, עליו להכיר את כל השפלות שבמצבו, כאשר הוא הופכי לבורא, ולהשתוקק להגיע למצב של הידמות לבורא. לא ניתן להכיר הופכיות זו, לסבול ממנה ולרצות לתקנה, אלא רק על ידי נקיטת הרבה מאוד פעולות, בסדר ממושך של פעולה אחר פעולה, כשכל רצון בתרי"ג הרצונות נחלק לחלקים רבים.

תהליך התיקון של כל רצון ורצון והתכללות כל הרצונות אלו באלו, בכל נשמה ונשמה משש-מאות אלף הנשמות, שנחלקו גם הן לעוד ועוד מיליארדי נשמות, דורש טיפול אטי והדרגתי. שלבי הטיפול הם כך, שכאשר אדם מגיע לייאוש מסוים ממצבו או לתיקון מסוים שהוא כבר בהתאמה לבורא, הוא עובר שלב התפתחות פנימית בצורה איכותית בלבד, ולא כמותית. כלומר מתהפכות בו היוצרות, וכדי להפוך אותן לחלוטין, יש להתנתק מהמצב הקודם ולעלות למצב עליון יותר.

זאת ניתן להשיג רק על ידי כך, שאדם נפטר מהרגשת המציאות הקודמת, ונכנס שוב, מההתחלה, באטיות, יחד עם התפתחותו האישית, הגופנית והנפשית, לתוך מה שנקרה "לידה", והלאה. יוצא שחיינו, אף על פי שהם נראים כמבוזבזים, בהחלט מוכרחים להיראות כפי שהם. ומקובל שמשיג את המערכת כולה, רואה שבלתי אפשרי היה לעשות זאת אחרת, אך אדם שנמצא בדרגת העולם הזה בלבד, לא יכול להצדיק את הנעשה.

על כן אפילו האדם מסכים לכך שעליו לעבור סדרת תיקונים, ומסכים שהוא בנוי מחומר הפוך לבורא, ושעליו לתקן את עצמו ולהגיע לפסגה, שכן זהו למעשה המצב היחיד שיכול להתקיים במציאות. גם עליו לחיות חיים ארוכי טווח של אלפי שנים, כשכל פעם הוא עולה ומוסיף בתכונותיו, בהרגשותיו ובהשגותיו.

אם כך, מדוע החיים לא בנויים באופן שונה מחיינו הנוכחיים, שמתוכם אנו ישנים שבע עד שמונה שעות ביממה, מטפלים בעצמנו ובגופנו כמה שעות, ועוד שעות מספר מקדישים לטיפול בילדים, לטיפוח עסקינו וכולי. עד שאפילו אדם הרוצה להיות שקוע אך ורק בעבודתו הרוחנית, נותרות לו רק שעתיים-שלוש ביממה להקדיש לזה? מדוע רק עשירית ממשך היום יכול אדם להקדיש לצרכיו הרוחניים, כאשר זוהי בהחלט תמצית חשיבות החיים ומטרתם היחידה? מדוע חיינו מסודרים בדרך כל כך לא הגיונית?

ההסבר לכך פשוט. ישנן מערכות רבות במציאות, שמתקיימות, משתכללות ומתפתחות ללא ידיעת האדם וללא התערבותו בהן. כפי שאדם חי את חייו, ובתוכו מתקיימים תהליכים שונים, במערכות הבנויות בחוכמה עמוקה לאין שיעור. והוא לא מסוגל להרגיש, להבין או לחקור אותן, כל שכן לא להפעילן בעצמו או לשלוט בהן אפילו במעט שבמעט.

כמו הגוף החי, כך גם מערכות רבות צריכות להתקיים סביב האדם ובתוכו, מערכות אנושיות ורוחניות, שהאדם לא צריך להגיע אליהן או לנגוע בהן, כביכול. עליו לעבוד, להיות בעל משפחה ולטפל בכל הדברים, שגם באמצעותם הוא עובר תיקונים, אף כי אינו מודע לאופן שבו הם מתרחשים.

על האדם מוטל ללמוד באותן שעתיים פנויות שיש לו ביממה, מהי שיטת תיקונו האמיתית, שאותה הוא מסוגל ומחויב לבצע בעצמו. שיטת הקבלה מסבירה מה עלינו לעשות, ולאדם מספיקות שעתיים של לימוד ביום כדי להכניס את הרוח הזו לכל יתר שעות חייו.

כשהאדם מתקדם בעזרת הלימוד, הוא מתחיל לפתוח את המציאות כולה ולראותה כמערכת אחת קשורה ומורכבת, המביאה את דרגות הדומם, הצומח, החי והמדבר למטרת הבריאה. ואם הוא נוטש את כל העסקים שאינם קשורים בתהליך זה, ומעמיד את עצמו נכון בתוך התהליך, הוא מצליח בכל תחומי החיים ומגיע לפסגה.

בדרך ההתקרבות לעולם הנצחי והשלם, אנו הולכים תמיד מהבלתי שלם אל השלם, לכן בכל פעם מחדש איננו מסוגלים ליישר ולהעריך בצורה נכונה את המצב הבא שלנו. אנו לא יכולים להצדיק אותו, משום שהוא נראה לנו בלתי מושג ובלתי מובן. ובכל פעם עלינו להתקדם, מחוסר ברירה כביכול, ועל כן השאלות יישארו לנצח.

לפתור אותן אפשר רק כאשר האדם מגיע למקום גבוה יותר, מביט לאחור, ורואה מה באמת היה קודם לכן. אך כשיביט קדימה, יישאר שוב עם אותה שאלה, כשאין לו ברירה אחרת מלבד לעלות למדרגה עליונה יותר. זאת, כאמור, משום שהתהליך נע מהבלתי שלם אל השלם.

בנוסף, כאשר אדם נפטר מחייו הגופניים וממשיך להתקיים בין גלגול לגלגול בצורת "נפש" בלבד, אז יש לו אפשרות להתחבר עם נפשות אחרות של אנשים אחרים, וכך הוא מגיע להתכללות מיוחדת בגלגולו הבא, וממשיך את חייו בצורה אחרת, כשהוא מתקן את עצמו.

בחיים האלו אנו לא מסוגלים להתכלל נפשית זה עם זה, משום שקליפת הגוף הגשמי מבדילה בינינו ולא מאפשרת את ההתחברות הזו. אך כאשר נפטרים מהגוף, מהאגו שלנו, ומתקיימים כנפשות בלבד, אנו יכולים להתחבר בינינו ולהמשיך לתקן את עצמנו הלאה, כתוצאה מהחיבור שעברנו כשהיינו ללא גופים.

כלומר, כשמסתכלים נכון על התהליך של "חיים ומוות" בגלגולים רבים שהאנושות עוברת, רואים שבעולם הזה אדם עובר תיקון מסוים, ובעולם העליון הוא עובר תיקון אחר, ושוב בעולם הזה עובר תיקון מסוים ובעולם העליון עובר תיקון נוסף, כך שעליו להיות בתקופות מסוימות בגוף.

מכאן, שדרך קליפת הגוף, דרך האגו, האדם עושה את עבודתו לבד, מבלי להתייחס לאנשים אחרים, ובתקופות שבין חיים לחיים, הוא מצוי כנשמה, ומתייחס לאחרים מתוך שנמצא איתם בחיבור רוחני יותר. לכן מגלגול לגלגול עולה צורת ההתחברות, הן ברוחניות והן בגשמיות.

ובאמת, ניתן לראות כיצד הופך העולם לכפר קטן, ונוצרת התחברות בין העמים והדעות. שכן גם בעולם הרוחני נשמותינו נטולות הגופים מתקרבות זו לזו יותר ויותר. בסופו של דבר תגיע האנושות כולה למצב שבו תתחבר בגוף ונפש, "כאיש אחד בלב אחד", בחיבור עם הכוח העליון. מובן שישנם סיבות ותהליכים נוספים שלא ניתן להסבירם בפשטות.

מדוע כל אדם נולד עם תכונותיו המיוחדות? מדוע הוא קושר עצמו בזוגיות מסוימת? מדוע הוא נולד דווקא אצל הורים מסוימים ותחת נסיבות מסוימות? את הכול אנו יכולים לבדוק, למדוד, לקרוא ולהבין רק אם נראה את שרשרת התיקונים של כל הנשמות, ואת השתתפותה של כל נשמה עם היתר.

אז נגלה כיצד הדרך שבה עובר כל אחד את שרשרת גלגוליו היא הנכונה, האופטימאלית והמועילה ביותר. אותן שעתיים ביום שניתנו לאדם, כדי לרכוש את שיטת התיקון, מטרתן היא, שהוא יתייחס לתהליך שהוא עובר מתוך חוכמה, הבנה והשגה, בהשתתפות עצמית, עצמאית ברורה.

האם המוות הוא תהליך מודע? האם האדם מודע לכך שהוא מת או שזה תת הכרתי?

מדוע תת הכרתי? מוות מורגש אצל מקובל כחלק הכרחי מהמאורעות שעליו לעבור בתיקון שלו, מההתחלה ועד הגעתו למטרה הסופית. לכל אחד ואחד, אפילו למי שנתקל עכשיו לראשונה בקבלה, ישנה הזדמנות כבר בחיים אלו לסיים את כל התהליך ולא להתגלגל שוב.

אנו עוברים את הגלגולים הללו כדי להגיע בעקבותיהם למטרה, להשתוות הצורה עם הכוח העליון. ואם מקובלים מספרים לנו שזה אפשרי, וזה כל מה שעל האדם לעשות, אז אנו בהחלט מסוגלים לזה, ורצוי שכל אדם ישתדל לעשות כך, ואז לא ייאלץ להתגלגל עוד.

האם כנשמות, אנו מגיעים לעולם הזה מרצון ויוצאים ממנו מרצון, כלומר מתוך מטרה להגיע לגמר תיקון?

אם מדובר במקובל, אז ודאי שהוא קובע את כל התהליך שקורה לו, מסכים עמו וחי את חייו מעל מקרי החיים והמוות הגופניים. מקובל רואה את כל הקיום הגופני כצורת חיים בדרגה נמוכה יותר מרוחניות, ולכן הוא מזדהה עם חייו הרוחניים, ואילו חייו הגופנים כביכול אינם בעלי חשיבות גבוהה במיוחד.

זכור לי, שכשהתחלתי ללמוד אצל הרב ברוך אשלג, כעבור שבועות מספר שאלתי אותו מה היחס לחיים ומוות מנקודת מבטו של אדם הנמצא ברוחניות. הוא השיב: "אני מביט בך ורואה שהגעת לשיעור שלי בחולצה חדשה, לבנה ויפה. האם החלפת אותה לפני השיעור? החלפת. כפי שאתה יודע שעליך להחליף חולצה, כך אדם שמצוי בתוך הנשמה מסתכל על גופו הפיזי, ויודע שיבוא הזמן שבו יהיה עליו להחליף את הגוף, ולא יותר. הוא מתייחס לכך כפי שהתייחסת להחלפת החולצה שלך."

המקובל מזדהה עם כוח העליון, עם דרגה עליונה יותר, עד כדי כך שהוא מסתכל על דרגת הקיום הגופנית כדומם לעומת דרגתו.

רבים מניחים שלאחר המוות, יהיו מלאכים שידאגו להציב אותם בגן עדן וללמדם תורה, ואם יסרבו, יגיעו לגיהינום. מה הקבלה אומרת על כך?

השאלה היא בעצם: האם על ידי מעשים כלשהם כאן, יוכל אדם לגרום לעצמו מציאות טובה יותר בעולם העליוןלאחר המוות?

ישנן אמרות רבות על כך, שמעשיו הטובים של אדם יובילו אותו לגן עדן וכולי. אני הייתי אומר זאת אחרת, אין לאדם בעולם הרוחני יותר משהשיג בעולם הזה, מלבד תוספת רוחנית מזערית מכך שנפטר מצרותיו הגופניות. אבל אם האדם לחלוטין לא עוסק ברוחניות, מדוע שתהיה לו מדרגה שלא זכה לה ושאינו שייך אליה?

בעל הסולם, הרב יהודה אשלג, שכתב את פירוש הסולם על ספר "הזוהר" ועוד ספרי קבלה רבים, כותב שהאדם בעולם הזה לא מסוגל להתקיים ללא ידיעת הטבע של העולם הזה. ועליו לחקור את הטבע ולהכירו, אחרת לא יסתדר, לא ידע היכן למצוא מזון וכיצד לייצר ביגוד וכולי. כלומר הוא מוכרח לדעת את מה שקורה בעולם הזה וללמוד כיצד לשלוט בו, וכפי מידת שליטתו במציאות הגשמית, כך הוא מסוגל למלא עצמו בכל הנחוץ לו. כן הוא הדבר גם כלפי המציאות הרוחנית.

כפי שגופי אינו יכול להתקיים כאן בלי ידיעת העולם הזה, כך נשמתי לא תוכל להתקיים בעולם הרוחני ללא ידיעת העולם הרוחני. וידע זה יכולה לספק רק חוכמת הקבלה. לכן אם האדם רוצה לדאוג לא לתקופה זו בלבד הנקראת "חיים גופניים", אלא גם לתקופה הבאה אחריה שנקראת "חיים רוחניים", ושלאחריה שוב יגיעו חיים גופניים וחוזר חלילה, עליו לדאוג כל הזמן הן לזו והן לזו. לכן חיינו כלולים מגשם ורוח.

גם כשנהיה בעולם הבא, מחוץ לגוף, אדם שלא סיים את התיקון שלו, יהיה חייב לדאוג לנשמתו ולגופו העתידי, כששוב תקרב עת היוולדו בעולם הזה, ויהיה עליו להביא לעצמו, כביכול, את חייו העתידיים, כדי להמשיך את התהליך.

לא במקרה קיבלנו ידע על כך שקיימות רק נשמות מחוץ לגוף שלנו, קיבלנו זאת מאנשים שהשיגו את האלוקות ומספרים שלא נוכל להסתדר נכון בעולם הזה ולא בעולם הבא ללא ידיעת המציאותהרוחנית, כפי שאנו יודעים את הגשמית.

"הזוהר הקדוש" מסביר זאת בכל עמוד. ספרי קודש אלו ניתנו לנו רק לשם כך, והם הספרים השימושיים ביותר לאדם. כשם שאדם צריך בעולם הזה שיטה כיצד להסתדר, כיצד לבנות בתים או לספק לעצמו מזון (ולשם כך אינו זקוק לספרי קודש), כך זקוק האדם לספרי הקבלה כדי להשלים את שאינו יודע על העולם הרוחני.

אם אדם משלים את שני חלקי הקיום שלו, גם בגוף וגם בנשמה, שני החלקים שהשליםמזכים אותו בתכלית, הנקראת מחשבת הבריאה "להיטיב לנבראיו". אך ורק בדרגה גבוהה וסופית זו ניתן לומר שנכללנו ב"להיטיב לנבראיו". רק בה, שהיא דרגה שלמה ונצחית.

על כן המקובלים כולם פונים לכל אדם באשר הוא, ללא הבדל מין, לאום או גיל, ומסבירים לו בכל שפה ולשון שאין שום אפשרות לא להתגלגל שוב, ולהימנע מצרות, מכות וייסורים, אלא רק על ידי ידיעת העולם הרוחני.

יותר מכך, מקובלים אומרים שכל מקרי העולם הזה הינם תוצאה של העולם הרוחני, שממנו יורדים כל הכוחות וכל המקרים שמצטיירים לפנינו כאן בעולם הזה. לכן אם ברצונו של אדם לשנות אפילו את חייו הגופניים, עליו לעלות לדרגה רוחנית, ושם, בשורש, לעשות את השינוי, שממנו כבר ירדו אליו פקודות טובות יותר, וכך יגיע סוף סוף למצב טוב. ולהיפך, כל הייסורים שיורדים אל האדם, מטרתם לזרז אותו ללמוד את החוקים הרוחניים, את המציאות הרוחנית כקובעת ושולטת בכל הבריאה.

בעניין עצמאות הנשמה, האם הנשמה קובעת מה יהיה גלגולה הבא או שזה נקבע עבורה?

הנשמה היא היסוד, היא פנימיות האדם, "האני" שלו. והגופים שהנשמה מתלבשת בהם מתקיימים וחוזרים לעולם הזה בכל מיני מקרים רק בכדי לעזור לנשמה לעלות עוד ועוד ולהגיע למצבה האמיתי. הגוף זניח כלפי נשמה, עד כדי כך שניתן להחליף את חלקיו או לחיות עם חצי גוף, חלילה. הגוף קיים רק לצורך הנשמה. ולכן, ברגע שהאדם גומר את תיקון הנשמה, הוא נפטר לחלוטין מחובתו להגיע שוב לעולם הזה,מלובש בגוף.

התופעה הזו, שאדם קיים רק בנשמה ולא בגוף, היא תופעה ידועה באנושות. דתות ואמונות רבות מבינות זאת, אך שיטת הקבלה היא היחידה הנותנת לאדם אפשרות להשתמש בזה בצורה מועילה.

חוכמת הקבלה נותנת לאדם ידע, ושיטה כיצד לשנות את הגורל, כיצד להיטיב לנשמתו כך שלא יצטרך לרדת שוב לעולם הזה, לגוף הפיזי, ולעבור שוב שנות ייסורים. אלא היא מאפשרת לו להיות במצב אחר לגמרי, מצב מושלם, שלם ונצחי.

החירות לבחור

האם לאדם יש בכלל בחירה חופשית בחייו? אם כן, במה היא מתבטאת? היכן יש "רשות נתונה" אם "הכול כתוב מראש"?

נאמר שאפילו על לוחות הברית רשום: "אל תקרא 'חָרות' אלא 'חירות'". חירות פירושה, שהאדם מגיע לחירות, לחופש, על ידי כך שהוא מקבל את חוקי התורה ומקיים אותם.

אז מהו חופש? זאת איננו יודעים, משום שלא ידוע לנו מהי חירות ומה אינה חירות, והאם אנו באמת רוצים בה. מה שידוע לנו זה שגם תינוק, ברגע שהוא מוכנס לתוך מסגרת כלשהי, הוא מיד מתנגד, בוכה ומשתוקק לפרוץ החוצה משם. כך גם בעלי-חיים ואפילו צמחים מסרבים להיות תחת הגבלה, ומחפשים כל דרך אפשרית לצאת ממנה.

האנושות סבלה וספגה מכות רבות, מלחמות ניטשו כדי להגיע לחופש, לבחירה, לחירות העמים. עד היום מסר החירות הוא פופולארי ביותר. והחשובה לנו מכול היא זכות הפרט, זכויות האישה, הגבר והילדים במשפחה.

מאידך, מדינות שלחמו רבות כדי להיות חופשיות, כשקיבלו את מבוקשן – החופש הנכסף, וכשהניחו להן לחיות בשקט, דווקא אז הן נבלו ונפלו, ורמת החיים בהן הידרדרה ביחס לזו שהייתה לפני קבלת החופש, כאשר היו עדיין תחת שליטה, ואפילו שליטה זרה. רוסיה לדוגמה, אמנם חיה שנים תחת חוסר חופש מוחלט, הייתי עד לכך. אך יחד עם אותו חוסר חופש היה לפחות סדר, ללא זנות, גניבות, כלכלה בנפילה וכולי. כיום רוסיה הפכה למעין מערב פרוע, אך גרוע פי כמה מזה של אמריקה. האם זהו חופש? חוסר חופש יכול להוות הגבלה, אך הגבלה מועילה, שכן עוזרת לשים סדר בדברים. אם כך, האם אנו יודעים או לא יודעים מהו חופש? לדעתי אנחנו לא ממש יודעים.

כיצד נוכל לכנות את הנברא חופשי, והרי מלכתחילה הינו יצור המצוי תחת שליטת תכונותיו ודחפיו הטבעיים, ואינו מסוגל להיפטר מהם. אם תשאל אנשים בעלי ניסיון חיים, בסביבות גיל שישים, נאמר, רובם יאמרו שאין לאדם שום חופש. אנו חלשים מול הגוף והדחפים, מול האופי שלנו, ולא מסוגלים לשנות באמת דבר בעצמנו.

אכן, איזה חופש יכול להיות לאדם? האם הוא מסוגל לצאת מגופו ולהיות חופשי כמלאך? האם הוא מסוגל לנהל את עצמו? נולדנו עם תכונות מוגדרות מראש ומתוכן אנו פועלים. אז האם קיום והתנהגות לפי התכונות שעיצבו את האדם, ואפילו לא הוא שבחר בהן, יכולים להיקרא חופש?

כדי לדבר על חופש, על האדם לצאת מהגוף לחלוטין, וייתכן שאף מהיקום כולו, ולהביט מזווית ראייה בלתי תלויה לחלוטין בכל מה שקורה כאן, ואז לבחור באיזו צורה להתקיים ובאיזו צורה להתנהג.

כרגע כל אחד ואחד מאיתנו כבר כבול בתוך האגו שלו, בתוך תכונותיו, כחסר ישע הנתון תחת ההגבלות, הדעות הקדומות והחינוך שניתן לו, ומושפע מכל לחצי החברה והמדינה. במה, אם כן, חופשי האדם? האם באופן שבו הוא מנסה להתארגן כך שיחוש פחות לחץ? זה לא חופש. ניתן לכנות זאת "תיקון לחצים" פנימיים וחיצוניים, כלומר הפחתת לחץ פנימי של דחפים, ולחץ חיצוני של הסביבה.

זו הסיבה לכך שהקבלה אומרת, שאין כל חופש לאדם, "בעל כורחך אתה נולד, בעל כורחך אתה חי ובעל כורחך אתה מת". כלומר, אינך הקובע לגבי דבר בחייך, לגבי שום מחשבה, רצון או פעולה. הכול נכתב מלמעלה, ובעולם שלנו אין ולו מסגרת אחת חופשית.

ובאמת, נסה לתאר מהו חופשי, מה פירוש חופשי? לא תלוי בדבר? תלוי בכלום? מה פירוש כלום? האם מכלום אוכל לבנות משהו, ואם כן, אז מי אני, וכיצד אעשה זאת?

כלומר החופש בצורתו האידיאלית הוא, כביכול "אין". כאשר אין שום תנאים, שום הגבלות – אין. זוהי קטגוריה שאינה יכולה להתקיים בטבע, וכך סוברת התורה. אך עם זאת היא מוסיפה דבר מעניין: "הכול בידי שמים", כלומר למעלה מהאדם נקבע הכול, כל פעולותינו בחיים, כל המחשבות, הרצונות, כל מה שהיה, יהיה וקורה, את הכול קובע לנו גורל עליון, גורל שבא מכוח מיוחד וחכם, מהבורא. לא משנה אם נכנה זאת, "גורל עיוור", עדיין הכול מגיע מלמעלה, והמשך המשפט הוא: "הכול בידי שמים, חוץ מיראת שמים". ייתכן שאם נפרש נכון נקודה זאת, "יראת שמים", נוכל לגלות פתח כלשהו למה שאנו קוראים חופש, חירות.

כתוב: "אין לך עשב מלמטה שאין עליו מלאך מלמעלה, שמכה בו ואמר לו: גדל!" כל פעולה ופעולה בעולם הזה מגיעה על ידי הכוח המחייב מלמעלה, שעל ידי מכות מחייב את האדם לפעול כפי שצריך ומוחלט מלמעלה.

גם ביולוגים ומדענים טוענים שחיינו מוגדרים, וכאשר חוקרים את טבעו של כל תא ותא ביולוגי, מוצאים בו חוקים מוחלטים, שמבצעים את פעולותיהם מתוך הכרחיות שמצויה בתוך החומר, ולא נותר אף לא נתון אחד חופשי.

ובאמת, מה ההגדרה של "נתון חופשי"? האם זה משהו שיצוץ לפתע סתם כך, בצורה מקרית, ויבצע פעולה שאין לה סיבה קודמת בטבע? אנו יכולים לומר זאת רק במקרים שבהם איננו מבינים את כל החוקים בצורתם השלמה, ולכן נדמה לנו שזה מקרה. אך ככל שנצליח להעמיק לחקור בטבע, נגלה שלא כך הדבר, אלא הכול קורה באופן החלטי והגיוני, על דרך סיבה ומסובב.

הקבלה מסבירה שאנו, דרגת המדבר וכן הדומם, צומח, חי וכל מה שמצוי ביקום, בנוי מחומר אחד שנקרא "רצון לקבל", "רצון לקבל הנאה ותענוג", "רצון ליהנות" או "רצון לשמור על עצמו". בכל הרמות מתבטא רצון זה בתשוקתו לשמור על עצמו, לספוג לתוכו דברים טובים, ובמקביל להרחיק מעצמו דברים רעים ומזיקים.

בכל רמה של דומם, צומח, חי ומדבר פועל חוק זה בצורה שונה. ניקח לדוגמה את דרגת הדומם, שכוללת בתוכה עשרות-אלפי סוגים של חומרים. ההבדל ביניהם הוא גודל הרצון לקבל, גודל הרצון לשמור על עצמו. בזה מסתכם כל השוני בצורתם החיצונית ובתכונותיהם הפיזיות, כימיות וכן הלאה.

אותו דבר חל גם בצומח: ישנם אלפי זנים של צמחים, ההבדל היחיד ביניהם הוא הרצון לקבל, הרצון ליהנות שבצמח. ככל שהרצון ליהנות רב יותר, כך הצמח חי יותר, עסיסי וגדול יותר, וככל שהרצון לקבל פחוּת, כך גם הצמח פחוּת וצנוע, כביכול.

מובן שגודלו של הרצון לקבל יוצר גם את כל אופני ומיני בעלי-חיים, וכן יוצר במין המדבר את שונותם הרבה של בני-האדם זה מזה. בנוסף, במין המדבר סוגי הרצונות גם הם מגוונים: האחד רוצה ליהנות מכסף, שני מכבוד, שלישי מהשכלה, רביעי ממין, חמישי ממשפחה, וכולי. אמנם כולם נבדלים זה מזה, אך חוק הטבע הכללי שפועל ביקום כולו הוא אותו חוק, "חוק השמירה", כל מין באשר הוא דואג לשמור על עצמו במצבו הטוב ביותר.

וגם בזה אין לנו כל בחירה. אם אדם מעדיף צורת חיים אחת על אחרת, או פועל בדרך זו או אחרת, הכול מוכתב מתוך טבעו, שקובע שעליו לעשות כך וכך מכורח כוחו של אותו החוק: לבחור בקבלת תענוג מרבי, בהשקעת טרחה ויגיעה מועטת ביותר.

האדם נוצר כך מתוקף החומר שממנו נברא, אז האם הוא בעל בחירה? חוק זה מושרש בו, ובתוכו מתקיימים רק חשבונות על גבי חשבונות ברבדים כה עמוקים, שאינו יכול אפילו להיות מודע להם או לחוש בהם. האדם אינו מודע לאופן שבו גופו קובע ללא הפסק באיזו תנוחה ישב, כיצד יסובב את הראש, יזיז את היד או הרגל, כיצד יתנהג, למי יימשך וממי יתרחק מתוך אינסטינקט פנימי, וכולי. כלומר, כל בחירות האדם ללא יוצא מן הכלל מתקיימות תמיד תחת חוק זה, אם בתת הכרתו ואם בהכרתו.

גם אדם העומד בפני ניתוח או מה שכלול בו כאב, עושה את החשבון מתוך אותו חוק: "קבלת מקסימום תענוג במינימום יגיעה", ומסכים לזה שאין לו כל ברירה אלא לעבור את הניתוח.

הבריאה כולה נמשכת רק למילוי– חיוּת ותענוג, כך פועלים כל חלקי הבריאה, אם מדובר בדומם, אם בצומח, חי או מדבר. ההבדל היחיד הוא, שככל שהרצון לקבל גדול יותר בכל סוג בריאה, כך הכוחות, האמצעים והחשבונות בקיומו של החוק משובחים יותר.

חוק זה מושך את האדם, בסופו של דבר, למה שמצטייר בעיניו כדבר הטוב ביותר, וזורק, דוחף, מרחיק אותו מהדבר המזיק ביותר. לכן, לרצון האדם אין כל בחירה חופשית. האדם תמיד יבחר לפי חוק זה.

האם האדם תמיד יבחר בתענוג?

הבחירה היא תמיד בתענוג, והבריחה היא מן הייסורים. למעשה, אנו חיים בעולם כה מוגבל, תחת חוק אחד ויחיד שמסובב את היקום כולו, כאשר חוק זה מקבל ביטויים שונים בכל יתר החוקים: חוק המשיכה, חוק הספיגה, חוק ההתקרבות, חוק ההתרחקות, חוק הקשר בין גלים, בין צלילים, בין אדם לאדם. בקיצור, חוק הקשר בין כל דבר למשנהו ובכל הרמות הקיימות.

אם אנו מצויים תחת חוק זה, על איזה חוק אחר ניתן לדבר בכלל? הבחירה של האדם אינה בחירה. לו הכיר האדם את הטבע שלו לעומק, ואת חוקי היקום, היה מתגלה לו בצורה ברורה כיצד ומדוע הוא קיים.

אם ניקח לדוגמה מבוגר המשגיח על תינוק קטן, לרוב הוא יודע מראש כיצד ינהג הקטן, ולכן יצפה למה שיקרה איתו. עבור התינוק זה חופש, נדמה לו שהוא חופשי ופועל כרצונו. אך אין זה חופש, זו בסך הכול אי-ידיעה, והאדם שנמצא ברמה גבוהה מהתינוק, מבחין כי הוא אינו חופשי באמת.

לכן ככל שאדם לומד את עצמו יותר, כך הוא מכיר בזה שפעולותיו לא מתבצעות בחלל ריק כלשהו. ואילו כאשר נדמה לו שהוא פועל סתם כך, במקריות, זה למעשה חוסר ידיעה, שלרוב מביא לאסונות.

כיצד ייתכן שאין חופש? הלא האדם הוא המחליט כיצד ינהל את חייו.

פסיכולוגים, ביולוגים ורופאים מאשרים, שכל הדחפים של האדם, אם אלו דחפים מיניים, דחף להתקרב לאנשים מסוימים ולהתרחק מאחרים, בחירת המקצוע, בחירת מראה, בחירת מגורים, המיקום שבו יבחר לחיות וכולי, כולם דברים שמושרשים באופן מוחלט בתוך האדם.

אפשר לקחת כדוגמה זוג תאומים שהופרדו בלידתם. האחד חי וגדל באמריקה, והשני באוסטרליה. הם לא מכירים זה את זה. כאשר נודע להם לפתע שהם תאומים, המפגש ביניהם יגלה את הדמיון הרב בעיצוב התסרוקת שלהם, בלבוש של נשותיהם, דמיון בין ילדיהם, דמיון בצורת החיים, בתחביבים וכדומה. כיצד מסבירים זאת? כל אחד מהם בנפרד דימה לעצמו שהוא חופשי, אך המפגש חשף את העובדה שהטבע הפנימי שלהם נתן להם מבנה חיצוני זהה.

האם אנו דומים לאסירים המסתובבים בחצר הכלא וחושבים שהם חופשיים?

בדיוק כך. לאחר שנבין שאין חופש בעולמנו, אלא כולנו נמצאים בשליטת חוקי טבע מוחלטים, קבועים ומוכתבים מראש, שפועלים עלינו בצורה נוקשה ומדויקת. נוכל לשאול את השאלה, אם בעולם הזה אנו לחלוטין לא חופשיים ואין רצון, מחשבה או מעשה שנובעים מבחירה, אז כיצד ניתן לתאר מהי התנהגות של אדם חופשי?

כאן מגיע הפתרון, הרצון החופשי היחיד שיכול להיות לאדם הוא הרצון לצאת ממסגרת העולם הזה, מהחיים תחת החוק הכללי שמסובב את היקום כולו. וגם כאן יש צורך לפעול בדיוק מיוחד. הבורא נותן לאדם התעוררות להשיג את העולם העליון ולצאת מהעולם הזה, אבל על האדם מוטלת היגיעה, לבצע את הפעולה.

הדחף הראשון בא, כמובן, מלמעלה, כמו שכתוב: "הבורא שם ידו של אדם על גורל הטוב ואומר לו: 'קח לך'", ואז האדם מחויב לתת יגיעה רבה כדי לבצע את פקודת הבורא. היגיעה שהוא נותן היא יגיעה חופשית, כלומר האדם חופשי להסכים עם הבורא, ולצאת מהחיים תחת קיום חוק העולם הזה.

הבורא נותן לאדם את האפשרות לצאת מהשעבוד, מטבע העולם הזה, שבו האדם לחלוטין פועל כמכונה, כבובה המופעלת במאה אחוזים מלמעלה. ומעניק לו כיוון שדרכו יוכל לצאת, לברוח ולחמוק מידיו של חוק העולם הזה, החוק האגואיסטי – משיכה אחר תענוגות ובריחה מייסורים. מי שעושה זאת, יוצא מהאגו, מחיוב האגו.

הבורא אומר לאדם "קח לך", אם האדם לוקח, הוא יוצא מחיים תחת חוק זה לתוך מרווח חופשי. האדם יוצא אל מעבר ליקום שלנו, למקום שבו קיים הבורא, ואז מקבל על עצמו חוקים שמבטאים את טבע הבורא, הפוכים לחלוטין מהחוק האגואיסטי: מקסימום נתינה ללא כל קבלה, וללא שום חשבון לעצמו.

אפשר לשאול היכן החופש, שכן בסך הכול הוא יצא משליטת חוק אחד שנקרא "חוק הנברא", ועבר לשליטת חוק אחר שנקרא "חוק הבורא", וגם שם אינו חופשי, שכן נכנס מטבע אחד לטבע שני. ההבדל הוא, שהטבע השני מאפשר לאדם להיות בלתי תלוי בטבע הפנימי שלו, ולא לעשות שום חשבון עם עצמו, לכן הוא נקרא "חופשי".

אך אדם שנמצא תחת חוק ההשפעה, הרי יהיה מחויב להשפיע היכן שיראה שיש באפשרותו להשפיע, שכן זה הטבע שקיבל. ובזה שיהיה מחויב להשפיע, לתת, כפי שקודם היה מחויב לקבל, האם זה נקרא חופשי? כן. משום שבזה שהוא משפיע לאחרים, הוא כמו הבורא, וזה מקנה לו נצחיות ושלמות.

אז הוא "הנותן", הוא הופך להיות ספק הכוח, מקור לאור החיים של האינסוף, של כל הידע, ההכרה, ההשגחה וההשגה. בכך שהוא מתחיל לתת, כלומר רוכש את טבע הנתינה, ההשפעה, הוא הופך להיות כבורא, וזה נקרא חופשי לגמרי.

מובן שתכונת הנתינה מחייבת אותו, כביכול, אך היא גם מקנה לו חופש, שכן במידה שבה הוא רוכש אותה הוא גם נעשה עליון לה. כלומר לא מקבל את התכונה הזו כהכרחית, בשביל שיוכל לצאת מאגואיזם שלוחץ עליו לאלטרואיזם שילחץ עליו, אלא מקבל את התכונה הזו מרצונו החופשי.

כאשר אדם מגיע לכך, זה נקרא "תיקון חופש האדם", שבעקבותיו הוא זוכה למעמד הבורא. ואף על פי שדברים אלו עלולים להיראות לנו פילוסופיים ורחוקים מאיתנו מאוד, הם חייבים להתקיים. וזו הסיבה שחוק הטבע בעולם הזה לוחץ על האדם ומביא לו בעיות וייסורים, רק כדי לדחוף אותו לצורה סופית זו. האנושות טרם הבינה או הרגישה שכך הוא הדבר באמת, אך אט אט זה יתגלה לכולם.

כל אחד ואחד, כפי שאומרת הקבלה, יצטרך לעבור את כל הדרך הזו ולהגיע לצורתוהסופית, שבה יהיה חופשי, מעל לטבע העולם הזה. הוא יהיה בנתינה מוחלטת, וכתוצאה מכך יהיה למקור מלא וחופשי מכל היקום.

האם הרצון לקבל שהוטבע באדם הוא חלק מהסיוע לכך, שנגיע לרצון לקבל העליון ביותר?

דבר לא נברא ללא צורך. לרצון לקבל אנו זקוקים כדי לבנות מעליו את הבחירה החופשית שלנו, לבחור בחירות. כל הרצון לקבל שמוטבע באדם הוא כדי לתת לו נקודת התחלה, שממנה הוא יעדיף להיות חופשי מרצון לקבל זה. שיבין שחופש משמעו לצאת משליטת הרצון לקבל, להיות למעלה ממנו. שכן הרצון לקבל פשוט מחייב את האדם לחשוב כיצד יקבל, כיצד ימלא את עצמו ללא הרף.

לכן כתוב "למתים חופשי",כאשר מת הרצון לקבל, האדם מפסיק לחשוב על עצמו, אך אינו מסוגל לעשות זאת אם אינו יוצא מהעולם הזה ומקבל את טבע הבורא.

מחשבה חופשית

הפסוק "רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום" קובע, שלא חשוב מה יתכנן האדם, בסופו של דבר מה שהחליט הבורא, הוא שיהיה. כלומר זו תהיה המציאות שבה יחיה. החשש העולה מן הפסוק הוא שאדם עלול להפוך אדיש לחייו, במקום לקום ולעשות מעשה. אך הקבלה דורשת פעלתנות מרבית בנוגע לחיים, מדוע? מדוע לעודד את האדם לפעול, אם למעשה אינו קובע דבר?

"רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום" אין פירושו שחלקו הראשון מבטל את השני. אלא השאלה כאן היא עקרונית, האם אנו מריונטות המופעלות על פי דחפים פנימיים, על פי גנים? הרי גם המדע הגיע למסקנה שהכול תלוי בגנים, אפילו אלכוהוליזם, חיבה למשחקי קלפים, נטייה לגנוב או כישורים של מדען.

בנוסף ידוע, שאדם אינו קובע באיזו משפחה ייוולד, באיזה גן ילדים או בית ספר יתחנך, וכולי. כך שלמעשה, האדם מתוכנת מבפנים על ידי גנים ותכונות תורשתיות, ומבחוץ על ידי חברה, בית, סביבה, מערכת חינוך וכולי, ויוצא, שאינו קובע דבר בחייו. לכן כאשר הוא מגיע לגיל בגרות והופך עצמאי, כביכול, האם באמת נותר בו דבר עצמאי? שכן מבפנים ומבחוץ סידרו אותו כך שמתקבל ממנו תוצר מוגמר, ככיכר לחם שיוצאת מן התנור.

מה, אם כך, ניתן לדרוש מאדם שממשיך את חייו לפי אותם נתונים? על איזו בחירה אפשר לדבר בתוך מערכת חיים שזורמת ודוחפת אותו לקבלת החלטות, שגם הן מוכתבות לפי חינוכו הקודם? יוצא, שאדם הנתון בתוך זרמי החיים, אינו חופשי בדבר.

אנו יודעים שלעולם אין ביכולתנו לקבוע מה יקרה לנו, ואפילו נתכנן מהלכים רבים, לא נוכל להבטיח במאת האחוזים שכך אכן יקרה. ויתרה מזו, אם אדם מתכננן משהו, ייתכן שזה יקרה, אך הוא לעולם אינו יודע מה יקרה לו ברגע הבא, ביום הבא, בשבוע הבא, בחודש הבא, בשנה הבאה.

אם בעבר עוד יכולנו לצייר תמונת חיים עתידית מבחינה אישית, משפחתית או מדינית, לעשר שנים או לשלושים שנים קדימה, כיום פוליטיקאים, אנשי חברה ומדענים טוענים, שסטטיסטית אי אפשר לתכנן את החיים אפילו שנים מספר קדימה. שכן העולם הוא כה בלתי צפוי עד שאינו מותיר לנו כל אפשרות נכונה או לא נכונה לתכנן את העתיד. אדם הולך ללמוד מקצוע, אך תדירות חלופת המקצועות היא כה מהירה ומתחדשת, ועד שיסיים את לימודיו, כעבור שנתיים או שלוש, כבר יהיה עליו להתחיל ללמוד דבר אחר.

מכאן, שהאדם חייב להימצא במרוץ מתמיד עם זרימת החיים ואינו מספיק להשיגם, כאשר למעשה, הוא כבר אינו מתכנן דבר, אלא החיים מושכים ומובילים אותו. לאן? לאו דווקא למצבים טובים. לרוב אלו מצבים שלבטח לא היה מתכנן בעצמו להגיע אליהם.

האנושות נכנסת למצבים קשים מבחינה אקולוגית, סובלת מפירוק התא המשפחתי, מבעיית התמכרות לסמים וממחלת הדיכאון, שנמצאת כיום בראש כל מחלות האנושות. מה שקורה בעולם הוא בהחלט בעיה רצינית.

הסוגיה המתבקשת עלתה גם בדורות קודמים, האם יש בנו כוח, שכל ותבונה, לראות עצמנו כפועלים ומשפיעים על זרמי החיים, או שעלינו ללכת כעדר, ולהסיק שאם יש כוח עליון, אז כנראה יש לו תוכנית יפה עבורנו? ואז, כמו שאומרים, "ה' גדול", ואנו נרכין ראשנו ונגיע למצב שאותו תכנן הבורא עבורנו, כפי שמשיבים לעצמם אנשים "דתיים".

לעומת זאת, אנשים שאינם מאמינים, מצבם קשה עוד יותר, שכן הם רואים עד כמה האדם דחוק תמידית בין זרועות המלחציים של תענוג וייסורים, ונהדף בין זרמי החיים על פני כדור ארץ מזערי זה, בסופה של גלקסיה קטנה, בתוך יקום אינסופי, עד שהוא פשוט מתקיים ותו לא.

זו הסיבה לכך ששאלת הקיום אינה שאלה פילוסופית עוד, אלא הולכת והופכת משמעותית ביותר בזמן האחרון. גם פיזיקאים, ביולוגים וכימאים אומרים, שלמעשה חיינו משוכללים ומשובחים בהרבה ממה שנגלה לעינינו, ומסיקים שכנראה מאחורי כל זה עומד כוח מיוחד, כלומר מחשבה ותוכנית. כוח שטרם השגנו, אך חייבים אנו להשיגו, משום שהטבע כולו דוחף אותנו להכירו, כפי הנראה, וכן להכיר בבחירה החופשית ובמימוש עצמנו.

אף על פי שאנו הדרגה הרביעית, הגדולה ביותר בטבע שעל פני כדור הארץ, עדיין בכל שטחי העולם הזה עודנוּ כדרגות הדומם, צומח וחי, מחוסרי בחירה חופשית. זאת משום שאנו מצויים תחת שליטתו המוחלטת של האגו, שמוביל תמיד, בכל החלטותינו, למה שטוב עבורו.

ואפילו היינו צופים בו מבחוץ ורואים כמה הוא לא טוב, וכיצד הוא דוחף אותנו לתוך מלחמות ובעיות תמידיות של אדם מול אדם ושל עמים שלמים אלו מול אלו, עדיין לא היינו מסוגלים לעשות דבר נגדו. האנושות דומה לצאן העומד על פי תהום, ודור אחר דור אנו נופלים מהצוק לתוך אותה תהום, ולא יכולים לשנות זאת. מדור לדור נגלית הבעיה באופן חריף יותר.

מתוך הטבע, המדע, ומתוך מה שאנו עדים לו בחיינו, מתגלית חוסר בחירה חופשית, לכן נשאלת השאלה: האם קיימת בחירה חופשית כלשהי למין האנושי? שכן כאשר אני משוחח עם מדענים ופילוסופים גדולים שעובדים באו"ם כחוקרי בחירה חופשית בהתנהגות אדם, עמים ומדינות, הם תומכים בעניין וטוענים שלא נמצאת בשום מקום ובאף מערכת בתוך תהליך החיים בחירה חופשית ממשית לאדם.

אך אנו גם רואים שהטבע מנהל את עצמו בצורה מדהימה, חכמה, מקיפה וכוללת, קושר כל פרטיו זה עם זה ומצוי, על כל חלקיו, בתהליך שמוביל הכול. ובכל זאת, טרם נרגענו מהשאלה: האם יש או אין לאדם בחירה חופשית.

השאלה מטרידה גם מעבר לרמה הפילוסופית, שמשיבה שאם אין בחירה אז "נשתה ונאכל כי מחר נמות". אין ביכולתו של האדם להסכים לזה, שכן החיים מעמידים אותו תמיד מול שאלת הבחירה. כאן באים מקובלים ואומרים, בהחלט אין כל בחירה חופשית בדבר בכל החיים הזורמים על פני כדור הארץ.

שכן בחיים אלו האנושות כולה צועדת לעבר פיתוח הרצון האגואיסטי, הרצון ליהנות, החל מהרצונות הקטנים ביותר עד לרצונות הגדולים והגלובליים ביותר. לשם מה? כדי להגיע למצב שבו תהיה לנו בחירה חופשית. זו למעשה כל הנקודה. אם ישנה נקודת בחירה, אז ממנה והלאה אפשר לומר שזהו "אדם", ואם לא נמצאת נקודת בחירה חופשית, אנו בסך הכול חיה מתוחכמת, רובוט, מריונטה.

לדברי מקובלים ישנה בחירה חופשית, אך היא לא נמצאת במישור ההתפתחות על פני כדור הארץ, אלא במישור ההתפתחות לגובה. "לגובה" פירושו בהידמות לבורא. בזה שאדם מקבל על עצמו את תכונתו, תכונת ה"השפעה", האלטרואיזם, הנתינה.

אם נתחיל לקבל על עצמנו תכונה זו, נתרומם מעל פני השטח, כלומר מעל ההליכה במישור, ונצמח ל"גובה", בדומה לבורא, בהתאמה לבורא, בדבקות בו, בתכונה הרוחנית. ככל שנצמח ל"גובה" על פני כדור הארץ, על פני האגו שלנו (שכן "הארץ" בא מהמילה "רצון" אגואיסטי), כך נדמה יותר ויותר לבורא.

בגדילה זו נטפס במדרגות שנקראות "עולמות", וכמו טיל המשוגר מכדור הארץ, עובר דרך שכבות אטמוספרה שונות, כך נעבור אנו דרך שכבות הרצון לקבל, בתיקונו ל"על מנת להשפיע", עד למצב שבו נתקן את כל הטבע שלנו בהשוואת צורה לכוח העליון, לנתינה. מצב זה נקרא "גמר תיקון" או "עולם אינסוף".

גמר תיקון הוא המצב שבו אין באדם כל הגבלה, הוא חופשי לחלוטין ויכול לקבוע הכול, שכן הוא נעשה כבורא, ולכן הוא חופשי כבורא. המדרגות מקרקע "כדור הארץ" ועד ל"עולם אינסוף" הינן מדרגות שבהן האדם דומה לבורא חלקית, ובכל פעם, לפי מידת הידמותו אליו, כך הוא נעשה חופשי יותר.

לכן חשוב להבין מהי בחירה חופשית ומה זה בכלל להיות חופשי. חופשי פירושו לצאת מתוך הטבע האגואיסטי ולהידמות לטבע הבורא, האלטרואיסטי. לא מדובר כאן במילים יפות אלא במה שהמדענים המודרניים האחרונים של ימינו מגלים שהיא מגמת הטבע, שלוחץ את האדם על ידי כוח ומביא אותו בדרך ייסורים להכיר בזו המטרה.

יוצא, שישנם שני סוגי טבע, טבע אגואיסטי שמתבטא בדומם, צומח, חי ומדבר על פני הכדור הארץ, וטבע הבורא, האלטרואיסטי. הבחירה החופשית היא למה לשייך את עצמנו, לטבע הנוכחי או לטבע הבורא.

בחירה זו מתבצעת רק על ידי שינוי החברה שאדם מארגן סביבו. משום שאדם, כאמור, נולד עם נתונים מסוימים שאינם תלויים בו, "גנים" שמוטמעים בו, ולתוך סביבה ומערכות חינוך שגם אותן אין בידו לשנות. אך כאשר הוא גדל, נפתחת בפניו האפשרות לשנות את סביבתו, לסביבה שתשפיע לו הערכה לתכונות הבורא, ותעלה את קרנה וחשיבותה של הרוחניות בעיניו.

אדם שבוחר לו סביבה כזו על ידי שלושת האמצעים: חברים, ספרים ומדריך רוחני, יוצר לעצמו סביבה שתשפיע עליו, ובעזרתה יוכל לנוע מהקרקע כלפי מעלה. על פי חוכמת הקבלה ועל פי המחקרים החדשים שמביא המדע המודרני, רק בבחירת ההשפעה החיצונית, יש בכוחו של האדם לבחור ולשנות את חייו. זו הבחירה החופשית היחידה, והיא זו שכבר תקבע את עתידו. ככל שיתמיד בזה, כך יצליח.

תענוג

האם בסוף התהליך מקבל האדם תשובה על שאלת מהות הקיום, "למה אני קיים?" אותה שאלה שמביאה אותו ללימודי הקבלה? האם לאחר שמצא כי רצון הבורא הוא להעניק לאדם תענוג אינסופי בהתמזגות עמו, תגלית זאת היא התשובה המוחלטת לשאלתו? והאם כל הבריאה נוצרה על מנת לענג את הבריות, וזו אכן מהות הקיום האנושי?

אכן, התשובה הזאת נשמעת כשייכת לתחום הגופני, "קח, תהנה, סתום את עצמך". אבל העניין הוא, שכמו כל המונחים הרוחניים, לא ניתן להביעם אלא כפי שנהוג בעולם שלנו, במילים של העולם הזה.

כתוב "מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו". "להיטיב" פירושו להביא לנברא מילוי. מילוי לכלי הנברא נקרא "תענוג" בשם הכללי. מה פירוש "תענוג בשם הכללי"? בכתבי מקובליםכתוב כך, "אין שמחה כהתרת הספקות". מכאן אנו למדים, כי תענוג ושמחה מגיעים למי שעוסק במדע, במחקר ובחיפוש, כאשר בא לידי פתרון של ספק או בעיה כללית, שאינה קשורה לתענוג גשמי ואולי אף אינה קשורה לעולם הזה כלל. אדם כזה חש בתענוג הגדול ביותר.

כאמור, הבורא ברא את הנברא כרצון ליהנות. כל דבר שאדם מרגיש, חושב, עושה, מקבל, נותן, אוהב, שונא וכולי, הכול נקרא "תענוג" במלוא מובן המלה. כדי לא ליצור בלבול, אולי מוטב לומר מילוי, שכן רבים חושבים שתענוג הוא רק מצב שבו "נהנים מהחיים". מילוי הוא כשאדם מתמלא.

הבורא רוצה שהאדם יתמלא באופן נצחי ומושלם, וצורת מילוי זו יכולה להיות רק כפי שהיא קיימת בבורא עצמו, הנמצא בנצחיות ובשלמות. מכאן, שאדם חייב להגיע למצב שבו הוא מתמלא ממש כמו הבורא, כלומר מאותם הדברים שמהם מתמלא הבורא. ולפני כן ודאי שעליו גם לרצות באותם הדברים שהבורא רוצה בהם, היינו הדברים שנמצאים בבורא.

לכן על האדם להתרומם מצורתו הנוכחית בעולם הזה, מצורתו הנבזית והחייתית, ולהגיע לרצון כזה שיש בבורא, רצון "להיטיב לנבראיו". וכפי שהבורא נהנה מכך שהוא מיטיב לנבראיו, כך גם אדם שמקבל יותר רצון כלפי האחרים מתמלא גם הוא בתענוג כמו בבורא.

במילים אחרות, זה מתבטא במושג "ואהבת לרעך כמוך, כלל גדול בתורה", שכן מה פירוש "כלל גדול בתורה"? הרצון שהאדם רוכש ב"ואהבת לרעך כמוך", בזה שהוא רוצה לאהוב את האחרים, למלאם בכל טוב, זהו כלל גדול. כלומר זה נותן לו רצון כה כללי וגדול של "תורה", היינו של האור, האורה שבאה וממלאת אותו.

אדם כזה כבר אינו נהנה באופן חומרי, אלא רוצה לאהוב את האחרים, רוצה להשפיע להם, רוצה לתת להם כמו שנותן הבורא, ובזה כל התענוג שלו. על זה כתבו שסיבת הבריאה היא "להיטיב לנבראיו" מצד הבורא, ושעל האדם להגיע "להשתוות הצורה", היינו לאותה צורת התענוג והרצון הקיימת בבורא.

אז אדם רוכש נצחיות ושלמות. הוא נפטר מכל בעיותיו, ופוטר את כולם מכל הרע שרק יכול להיות, וכך מתעלה לחיי כל טוב, ללא שום חסרון. לכך עלינו להגיע כבר בזמננו. שכן התפתחות האדם הגיעה למצב שאם לא יחל לרכוש את אותו הרצון, כזה שישנו בבורא כלפי הזולת, ולא יתחיל לממשו, הוא ירד לייסורים גדולים ולמצב עולמי טראגי ביותר, שיתבטא בטרור ובמלחמות.

הטבע, כלומר מצבנו ההפוך מהבורא, יחייב אותנו לקבל את המשימה בעל כורחנו, ולדאוג לאחרים כמו שהבורא דואג, ולאהוב את הזולת כמו שאוהב הבורא, ולהתמלא אך ורק מתוך אהבה לזולת.

בעבר התקיים עם ישראל בעולם העליון וכעת עליו לשוב לשם, אך למרבה הצער, אין לו כל זיכרון או הכרה לגבי מהות הרוחניות. כיצד יעשה זאת?

זה לא חשוב, שכן כעת על כולנו לעבור דרך של התפתחות הכרתית. אלמלא היה על האדם לעלות באופן הכרתי, אז מצד הבורא לא הייתה כל בעיה, הוא היה מוביל אותו למצב הסופי מיד. הוא היה בונה רק את המצב הסופי, כלומר את עולם אינסוף, שכן הוא מצוי בו וגם אנו מצויים בו, אבל עלינו לגלותו בחושינו. עלינו לעבור סדרת השתכללויות, שיפורים ברצון ובמילויים שלנו, על מנת שנוכל להרגיש ולהעריך את המצב שבו אנו נמצאים מלכתחילה.

כיום האדם מעריך את העולם הנצחי, כלומר את המצב האינסופי שבו הוא נמצא כ"העולם הזה", משום שחושיו מתארים לו את האינסוף, את העולם הנצחי, בצורה הפוכה. ולכן הוא מרגיש אך ניצוץ קטן מאותו מצב נצחי ושלם, כלומר רק תמונה מזערית וחשוכה הנקראת "העולם הזה".

במידה שבה אדם משפר את תכונותיו, נפתחת בפניו התמונה והוא מרגיש שאכן הוא מצוי במצב שונה מזה המתואר בחושיו כעת, אלא במצב שמותאם לתיקון הכלים, תיקון חושיו. ולפי השתפרותו, נעשה לו טוב יותר ויותר.

נשמע שלאדם יש שליטה לכאורה על מה שקורה, אבל הרי נאמר "הכול כתוב", מהי האמת?

לאדם יש שליטה בדבר אחד בלבד, בזה שבעצמו ירצה לזרז את התפתחותו על ידי כך שיבנה סביבו סביבה שתוכל לסייע לו. סביבה שתדחוף אותו לזרז את התפתחותו ולהשתוקק לאהוב את הזולת יותר ויותר.

החברה, הסביבה, יכולה להשתיל או לעורר באדם רצונות לאהבת הזולת. החברה יכולה להעלות את חשיבות אהבת הזולת, חשיבות האלוקות, השגת האלוקות, יותר מכל יתר הדברים בעולם הזה. כלומר, בחירתו היחידה של אדם היא לבנות לעצמו סביבה, שכבר תשפיע עליו בחזרה כך שירצה להגיע למימוש מטרת הבריאה מהר יותר.

מכאן, שאדם לא בוחר את הדרך, לא את תחילתה ולא את סופה, ואף אינו בוחר את השלבים שבדרך, שכן כל השלבים הכרחיים. אדם בוחר אך ורק את הקצב. אבל בזה שהוא מתחיל להשתוקק בעצמו להגיע למצב המתוקן, מיד כשהוא מתחיל להשתוקק אליו, הוא מרגיש עצמו בטוב. ובזה האדם קובע גם את אופי ההתפתחות, כך שתבוא מתוך אהבה ולא מתוך מכות.

האם מציאות העולם הזה, שאותה אנו מרגישים כעת, לא תתקיים עוד כשנהיה במצב של עולם אינסוף?

לחלוטין לא. כדור הארץ וכל העולם שנראה עכשיו לעינינו, הכול מצטייר כך בתכונותינו. אם נשנה את תכונותינו, לא נרגיש אותו עוד.

האדם מצוי בעולם הזה רק כדי להגיע ממנו למצב המושלם. לעלות לעולם הרוחני אדם יכול רק על ידי יגיעתו, שעל ידה יעבור את כל שלבי ההתקדמות לתיקון. וכשמסיים את תפקידו ומגיע למצב המושלם מתוך העולם הזה, כבר אין שום מטרה או תכלית שיימצא פה עוד, ולכן אינו צריך להתגלגל הנה שוב ושוב.

האם יש אפשרות להימלט מהייסורים, מהכאב?

אדם יכול להימלט מהכאב ומהייסורים רק אם יתחיל להתקדם מהר יותר מאשר המכות המחייבות אותו מאחור.

כרגע מבנה האדם שונה לחלוטין מזה של הרוחניות, הוא מורכב מ"חומר" שאינו קיים ברוח, כיצד מסתדרים הדברים?

החומר הוא אותו חומר, רק הגישה המתאימה לא קיימת באדם, שכן כרגע הגישה היא הפונה כלפי פנים, היינו אל תוך הרצון, כדי שרצון זה יתמלא. והגישה צריכה לפנות כלפי חוץ, לטובת הזולת.

זאת אומרת שכל המציאות קיימת רק למראית העין שלנו?

למראית עין בלבד. המציאות כולה נמדדת רק לפי המקבלים. ברגע שה"מקבלים" משנים את תכונותיהם, הם מרגישים מציאות אחרת.

בעל הסולם כתב שהמציאות שאנו קולטים היא למעשה "הקרנה אחורית" של מה שמתרחש בתוכנו. כלומר שהעין היא מעין מצלמה, שמצלמת הפוך. היא לא מצלמת את המציאות, אלא את מה שקורה בתוכנו, רק שהאדם רואה זאת כחיצוניות. האם זו אמת?

זו האמת לאמיתה. דבר לא קורה מחוצה לנו. מחוצה לנו יש רק אור עליון הממלא כל המציאות, אור מופשט. האדם מרגיש בו מיני חפצים, שינויים, כוחות, פעולות, מפני שהם מתרחשים בתוכו. מה שאנו רואים כרגע זה "עולם הפוך". מה שאנו רואים מבפנים, בעצם רק נראה לנו כאילו נמצא בחוץ, ואותו עיקרון חל על כל חושינו.

כיצד זה משליך על כל הסובבים אותנו? האם גם הם נמצאים בתוכנו ובעצם "טבועים" בנו מראשית הבריאה?

גם הסובבים נראים לאדם כנמצאים מחוצה לו, אך באמת הם נמצאים בתפנים, בתוך אותה נשמה. אם אדם מתחיל לגלות את הרצון לקבל שלו, הוא רואה ששם נמצאת כל הבריאה וכל העולמות, וכל אלו הנמצאים בכל העולמות, הכול נמצא ברצון לקבל שלו.

אז בפועל האדם הוא מעין "יצור" סטאטי, שאינו זז לשום מקום, ובתוכו מוקרן סרט, ומשך כל חייו הוא יושב וצופה בסרט?

נכון מאוד. אבל מה כל כך נורא בזה? לאט לאט מגלה המדע כיצד זה קורה. המדע מגלה כיום שאין שום חופש לאדם.

הדבר דומה לגילויי החיידקים בזמנו, שעד לפני גילויים, איש ידע על קיומם?

כן. כיום מגלים שהאדם מתוכנן ומתוכנת בפנים, וכל הגילויים הללו צריכים לקרות באנושות, ואינם משפיעים על חייו של האדם. כלפי האדם מה שקורה הוא "החיים".

האם גם פעולות האדם הן אשליה?

הכול זה אשליה. על כן לאדם אין באמת שום פעולה שהוא חייב לעשות מלבד תיקון הרצון שלו, כלומר לרצות להתקדם ולהידמות לבורא.

מודעות האדם לתהליך מאפשרת לו לקחת חלק פעיל בו. להיות פעיל בתהליך, פירושו שהאדם נעשה שותף מתוך תשוקתו להתקדם, לפני שמגיעים אליו כוחות ההתקדמות. בזה הוא רץ, כביכול, לפני הבורא, עוקף אותו, כך שהוא ממציא את התפתחותו, והבורא מקיים.

האם ההכרה משנה את תסריט חייו של האדם או שהתסריט נותר קבוע?

הסרט עצמו, ודאי שמשתנה כלפי האדם, כי הוא משנה את הסרט.

אבל האם מה שצפוי לאדם יקרה לו בכל מקרה?

כן, אבל באופן אחר, משום שכעת הוא רוצה שזה יקרה מהר יותר, ושיקרה מרצונו. על כן, כשזה מתרחש, זה קורה בהרגשה אחרת. במקום הייסורים האדם מרגיש תענוגים, משום שהוא רואה למה הם מביאים אותו, הוא רכש רצון.

זה כמו ילד שאינו חפץ ללמוד, ועל כן הוא מקבל מכות ולומד בכל זאת, ולעומתו ילד שרכש רצון ללמוד, לימודיו הינם תענוג עבורו. מה ההבדל? גם זה לומד וגם זה לומד, אלא שהאחד במכות ובייסורים, ואילו השני בתענוג ובשמחה. מכאן, שהבעיה שלנו היא לשנות את הרצון, להסכים עם התכלית, להסכים עם התהליך. כלומר בזה שגישתו תשתנה, הוא גם ירגיש את אותם המצבים באופן אחר לגמרי.

להשלים עם התהליך?

לא רק להשלים, אלא להסכים עמו ולהשלים אותו.

איפה נכנס לתמונה עניין הדבקות בבורא?

הדבקות בבורא היא התוצאה מכך שנעשים שווים, דומים, ברצונות בהשתוקקויות, במילויים, ומזה מגיעים לדבקות בו.

האם האנושות היא למעשה חבורה בת מיליארדי אנשים, שבתוך כל אחד מהם מוקרן סרט חייו, וכולנו יחד "חיים בסרט" אחד גדול של המציאות?

כן. על כן כתוב שהעולם הזה נקרא "העולם המדומה", "עולם השקר", וכשיוצאים מהרגשת העולם הזה ומתחילים להרגיש מציאות עליונה, כמו שכתוב: "היינו כחולמים".

מכאן, האם העולם הוא כמסך מחשב שיוצר אשליה של התרחשות, אך מה שנראה על המסך לא קורה באמת?

"העולם" הוא מה שמתרחש בתוך החושים שלנו. זאת מבינים כבר כל המדענים, ולא צריך להיות איינשטיין כדי להסכים עם זה.

האם אין מציאות?

מה פירוש אין מציאות? מה שאנו מרגישים נקרא "מציאות" כלפינו. מחוצה לנו אין מציאות. איננו יכולים לדעת מה יש מחוצה לנו, שכן מי יאמר? מי מרגיש מה באמת מחוצה לו? כל מה שאנו חוקרים ומרגישים זה אך מתוך חושינו. אין לאדם שום ידיעה מה קורה מחוץ לחושים.

אדם שמפתח חוש שישי, "חוש רוחני", למה זה גורם לו?

אדם כזה רואה דברים שאדם אחר לא רואה בתוך חמשת חושיו, וזהו "העולם הרוחני". הוא רואה את הכוח העליון ששולט ופועל בכול, הנקרא "בורא", לפי מידת ההזדהות איתו, לפי מידת ההתאמה אליו, לפי מידת הדבקות בו.

והאם מבחינתו, זוהי המציאות?

ודאי שמבחינתו זוהי המציאות. אפשר לבוא ולומר שהמקובל גם הוא נמצא באשליה, אבל מה ההבדל בין האשליה שלו לאשליה שלך? כיצד הוא בודק את האשליות? הוא חוקר את ידיעותיו כלפי הבורא, כלפי צד שלישי, בדיקה שאין לאדם מהשורה אפשרות לעשות. וזה נותן לו מעמד, נקודה בסיסית, שכלפיה הוא יכול למדוד היכן הוא נמצא, ולקבוע מהם קני המידה שלו.

כפי שבעולם הזה, אילמלא היו קני מידה דוגמת מטר, קילוגרם, מעלות חום, האדם לא יכול היה לדעת דבר על מצבו. כך למקובל יש קני מידה אמיתיים, מפני שהוא לוקח מהבורא את תכונותיו ומודד את מצבו כלפיהן.

גורל

כאשר אומרים לאדם שגורלו כתוב מראש, יש סכנה שהוא יחוש פטור מלקיחת אחריות על חייו ויהפוך פסיבי לחלוטין, ישב בבית וימתין שמשהו יקרה. כיצד מיישבים את העניין עם המשפט "אם אין אני לי מי לי"?

אם אדם ישב בבית וימתין, דבר לא יקרה לו, משום שזוהי תפיסה לא נכונה. "גורל" פירושו שעל אדם לעבור בדרך המתחילה ברגע היוולדו בגלגול הראשון לפני אלפי שנים ועד לרגע האחרוןבגלגולו האחרון, שבו יגיע לגמר תיקון נשמתו. וכל הצעדים והמצבים שבדרך הינם כתובים וחרוטים בנשמתו.

נשמת האדם יורדת ממקומה המיוחד שבתוך הנשמה הכללית של "אדם הראשון" וכולנו רק חלקי אותה נשמה, כלומר כל נשמה ונשמה פרטית של אדם הינה חלק מאותה נשמה כללית. אנו מצויים ב"עולם הזה", שהוא מאה עשרים וחמש דרגות נמוך מאותה נשמה כללית. כאשר על כל אחד מאיתנו לעלות ממקומו ולטפס בסולם המדרגות, דרך חמשת העולמות (עשייה, יצירה, בריאה, אצילות, אדם קדמון) ולהגיע לאותו מקום שבו נמצאת הנשמה הכללית הנקראת "אדם הראשון", ולהיכלל בה במקום שלו. זו המטרה.

האדם יכול לבחור "לרוץ לשם" בעצמו. אבל אם מרצון או שלא מרצון, כלומר מתוך יגיעה או מתוך חיוב, עליו להגיע דרך אותו השביל ששבו ירד ממעלה למטה, וכך לעלות מלמטה, מדרגת העולם הזה, אל אותו מקום גבוה למעלה, דרך מאה עשרים וחמש המדרגות.

אין ברירה אחרת, השאלה היא רק עד כמה עמוק נשתתף בזה. השתתפותו העצמית של האדם בתהליך מביאה לו תמונה שונה לחלוטין של כל מהלכי חייו, של כל הקיום. משום שכאשר אדם משתף פעולה מרצונו, כל הפעולות והשלבים שהוא עובר מורגשים בו כדבר טובורצוי, הוא מחכה להם. נכון שהוא עדיין עובר את אותם השלבים, אך השלבים כברמורגשים בו כטובים. זה כל ההבדל.

בעולם הזה, מתבטא ההבדל גם בעיסוקו של האדם. אם מדובר באדם בעל רצון לדברים גדולים, הוא יכול להיות רוצח גדול או איש רוחני וצדיק גדול, יכול להיות שוחט בקר ויכול לשחוט אנשים. התכונות שאיתן נולד האדם נקראות "גורל", אך הן ללא צביון, כלומר לא ידוע כיצד תבואנה לידי ביטוי.

אלא האדם קובע לאיזו חברה ייכנס, ממי ומה ילמד, ובזה בעצם תלוי צביונן של תכונותיו והאופן שבו יטפס בסולם המדרגות. בחירת האדם היחידה היא בסביבה, בקבוצה, בחברה, במקום שיפעל עליו לטובה ויצייר לו תמונות נכונות שאליהן יגיע, ויסיים את תיקונו במהרה ובנועם.

למעשה, הפוטנציאל להתפתח לטוב או לרע קיים בכול. האם הדרך שבה זה יתממש היא שתלויה באדם?

כן. לכל אדם יש את רשימותיו, אבל כיצד יביאן לידי ביטוי, כיצד יממש אותן, זה כבר תלוי בו. אדם שמשתוקק אל מטרת הבריאה בעודו בחיים, כלומר להגיע אל אותו מצב רוחני שבו היה לפני שירדה נשמתו לעולם הזה, משקיע בזה כל מאמץ אפשרי. ואז הוא מושך את עצמו מרצונו, כביכול, אל אותן מדרגות, אותם שלבי התפתחות. ולכן כל השלבים הללו נעשים רצויים בעיניו. כלומר האדם עובר שלבים שאמנם כתובים מראש, אך הוא חש אותם כטובים ועושה דרכו בקצרה.

ייתכן גם שהאדם אינו יודע את תכלית בריאתו ואת המטרה שאליה עליו להגיע, לא יודע מה לעשות בחייו, לא נכנס לחברה מיוחדת שיכולה לעזור לו, לא קורא ספרים נכונים. אלא הולך בטל ומקבל מכות בלתי פוסקות, עד אשר יתאספו מכות אלה לשיעור מספיק, שיחייב אותו לחשוב מה לעשות עם חייו. ואז יתחיל לחפש חברה בעלת מטרה נכונה. אך דרך זו אורכת אלפי שנים, ומי יודע כמה מאות שנים וכמה גלגולים יהיה עליו לעבור עד שזה יקרה לו.

לכן, אל מי שכבר הגיעה הידיעה על כך שיש מטרה לבריאה, ושאליה יש להגיע, עליו לצאת עכשיו ולהתעניין בה, אחרת יסבול ייסורים, משום שכאמור, כל הייסורים מטרתם לדחוף אותו אל המטרה.

בסופו של דבר, עתידנו הטוב תלוי בחינוך ובפריצת חוכמת הקבלה בקרב העם. אין מלבד זאת שום אמצעי שיכול לעשות לנו טוב באמת.

האם פני החברה כפי שהם כרגע משקפים את מצבה הרוחני של האנושות?

כן, ולכן אדם חייב תמיד לחפש חברה טובה ומתקדמת יותר, כזו שתראה לו את הצורה שילבש מחר. החברה של היום היא ה"אני" של מחר. אם אדם מסתכל על החברה כיום, הוא רואה פשע, סמים וזנות, אך לא אלה עיקר הבעיות, אלא אמצעי התקשורת, הטלוויזיה, העיתונות והמוסר שבחברה.

ובאמת נראה, שהמחר שלנו עתיד להיות גרוע בהרבה מההווה. יש הידרדרות ערכית חריפה, וכבר מורגש הבדל מהותי בין מה שהיה לפני ארבעים ואפילו עשרים שנה, לבין מה שמתרחש כיום. זה מתבטא בתופעת הסרבנות לשרת בצה"ל, שסמים וזנות הפכו נורמה חברתית, אנשי צבור נמצאים מעורבים בפרשיות כאלו ואחרות שהן נגד החוק.

בכל שנה פוחתים והולכים ערכי החברה, ובאופן זה לבטח נזמן על עצמנו ייסורים גדולים, שיעוררו אותנו לחיפוש המטרה האמיתית. בהחלט מצער לצפות בתוכניות הטלוויזיה שמציגים בפני הנוער תמונת מציאות מעוותת, שמחר תהיה עבורו דבר שבשגרה, נורמה.

כבר כיום עיקר גאוותו של הדור הצעיר מתבסס על ה"חופש" שלו, כביכול. הנוער מצפצף על כולם ולא אכפת לו מדבר. זאת משום שהאנושות לוקה במעין קלות ראש, שסיסמתה: "אם אני שם פס על כולם, סימן שאני מיוחד". אך כבר ראינו לאילו דברים נוראיים, מכות והשמדות במהלך ההיסטוריה, מביאה קלות ראש.

תכונותיו של הבורא הן ההיפך הגמור מתכונותיה הנוכחיות של האנושות. האם ככל שחולף הזמן כך מתרחקת האנושות מהמקור העליון?

כן. האדם, כביכול, הולך ומתרחק מאותן תכונות שעליו לרכוש ולקבל על עצמו. אך ההתרחקות תגיע לנקודה תחתונה כזו, שבה הוא ירגיש מצוי בנקודה הנגדית ביותר למטרת בריאתו, והייסורים יצטברו למכה שאי אפשר יהיה לעמוד בה עוד. אז האנושות תתחיל לחשוב איך לפעול, ותסכים להשיל מעליה את כל הנימוס הרע, ואת ההרגלים והנורמות למיניהם, ולקבל כל תרופה לצרותיה, העיקר להינצל מהמכות. יוצא, שהאנושות מתפתחת על ידי מכות, וחבל שאינה מקדימה תרופה למכה.

גם כיום מנסים אנשים רבים למצוא לעצמם חברה טובה יותר, אך יש היצע של אינספור "חברות". כיצד יכול אדם לדעת באיזו חברה באמת טוב לו לדבוק?

אם מדובר במטרת הבריאה, ישנה חברה אחת בלבד שביכולתה להוביל את האדם למטרה, חברה שמושתת על עצות מקובלים שכבר הגיעו לסוף הדרך, ומשם הם ממליציםכיצד לבנות סביבה שתשפיע על האדם כך, שיעבור את כל השלבים ויגיע לאותה תוצאה, ולאותה מטרה שהם השיגו, ברצון, בקלות ובנעימות. ולאחברה שהמציאה לה נורמות חברתיות משלה מתוך עצמה.

אילו צעדה האנושות כבר מזמן לעבר מציאות עליונה, האם אז לא היינו נתקלים בתופעות חברתיות שליליות?

ודאי שלא. אין ברירה אחרת מלבד לשמוע בקולם של אנשים שכבר הגיעו לסוף הדרך, שבה צועדת כל האנושות בעל כורחה, משום שהם היחידים המסוגלים להמליץ מה באמת עלינו לעשות. אם האנושות שומעת בקולם של אנשים מהשורה, שלא עברו דבר מעל לדרגת העולם הזה, ואין להם כל רקע או מושג מה צריך לעבור בחייו כל אדם באשר הוא, ומה צריכות לעבור האומה והאנושות בכללה, אז כטיפשים אנו הולכים, והתוצאות מעידות על כך.

ההתרחשות העולמית תוסיף להיות כזו, עד אשר נראה את התמונה הנכונה, ונקשיב לעצת מקובלים שיבנו עבורנו את התוכנית ההתקדמות למטרה, ונפעל לפי הצעדים, האמצעים, והכוחות שהם מנחים אותנו לפעול על פיהם מאל"ף ועד ת"ו.

עלינו לשמוע רק לעצתם של אלו שנמצאים במצב רוחני, ולא לעצות מי שמייצגים את האמרה: "פני הדור הוא כפני הכלב" שהרי הם מחוסרי כל הבנה ברוחניות.

האם חברה כזו אמורה להיות ממשלתית?

לחלוטין לא. אנשים פשוט צריכים לחשוב על מטרת חייהם ולהקים קבוצות או חברות קטנות בכוחות עצמם, כפי שמקימים חברות שמטרתן גמילה מאכילה מופרזת, מאלכוהול או מסמים.

מכאן, שאינך תומך בצעד של פרישה מהציבור, כפי שעשו מקובלים בעבר?

לא. בעבר מקובלים עשו כך, משום שהם היו היחידים שקיבלו רצון לרוחניות ושאפו להגיע למטרת הבריאה. מקובלים היו יחידים, והיה עליהם לדאוג לבנות לעצמם חברה נכונה ולהתבודד מפני החברה הרעה.

כיום המצב הוא הפוך, עלינו לדאוג לעולם כולו, כי אלו ימות המשיח, כפי שקובעים מקובלים. ולכן אסור להתרחק מהציבור, אלא להביא לו ידיעה, לימוד והבנה במידה נכונה, בהדרכה נכונה, ולהורות לו כיצד ובאילו שלבים להגיע למטרה שלשמה נבראנו ובאנו הנה.

גיהינום או גן עדן

הקבלה
אומרת, שהמושגים "גן עדן" ו"גיהינום" לפי התפיסה הרווחת בדת, אינם יותר ממשככי כאבים. האם הדתות משתמשות במושגים "גן עדן" ו"גיהינום" כדי לדרבן מאמינים, כאשר בפועל מציאויות אלו כלל אינן קיימות? ואם קיימת מציאות שכר ועונש, כיצד היא מתיישבת עם העובדה שכל מה שמתרחש בעולם הזה מוכתב מלמעלה, והאדם בעצם אינו אחראי למעשיו?

הבריאה כולה הינה רצון לקבל, שנברא על ידי האור. האור ותכונות האור מורגשים בתוך הרצון לקבל כתענוג, ואותן תכונות שאינן תכונות האור, מורגשות ברצון לקבל כלא נעימות, והאדם לא מסוגל לסבול אותן.

בבריאה יש בסך הכול שני חלקים: "רצון לקבל הנאה", ו"תענוג", שהוא אותו אור עליון שברא את הרצון לקבל, ולכן הוא גם מורגש בתוכו כתענוג. שמותיו של האור העליון הם "בורא" או "מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו". ולכן לא ייתכן שמגיע אלינו מהכוח העליון דבר רע, שכן יש לו יחס אחד ויחיד לכולם, לרעים ולטובים, לבעלי בחירה חופשית, למי שאינו אחראי על מעשיו, למי שאינו מודה בזה שעשה משהו או למי שמתקיים רק על פי פקודות הטבע העיוור. היחס לכלל היצורים מקטן ועד גדול הוא אחד: רצונו "להיטיב לנבראיו".

ולא ש"ההטבה" הזו מתקיימת לאחר מות האדם, לאחר גמר תיקון או לפרקים, פעם כך ופעם כך, אלא דבר אינו משתנה לעולם מצד הכוח העליון, מצד הבורא. זה חוק: "אור אינסוף נמצא במנוחה מוחלטת" או במילים אחרות, הבורא הוא טוב מוחלט, טוב ומיטיב לרעים ולטובים, ואין לו גישה אחרת לבריאה. העניין הוא שקיים פער גדול מאוד בפירוש המושג "טוב ומיטיב" במובנים שלנו, לעומת מובניו של הבורא.

מטרת הבורא היא להתייחס אל האדם תמיד מתוך "טוב ומיטיב", ובמקביל להביאו ל"טוב ומיטיב" האמיתי והמוחלט. מנקודה זו, ממחשבה זו הוא פועל עלינו, אך משום שאנו מצויים תחת תכונות הפוכות מהטוב המוחלט, בדרגת הקלקול הגבוהה ביותר ובדרגה הרוחנית הנמוכה ביותר, אנו מרגישים שמה שמגיע מאותה נקודה גבוהה ביותר הוא יחס רע.

ככל שהאדם יתקדם, וככל שהבנתו לגבי "טוב" ו"רע" תדמה למה שבעיני הכוח העליון הוא "טוב" ו"רע", כך ירגיש ממנו יותר "טוב ומיטיב". הדבר דומה לאב שרוצה לגדל את בנו כך שיגיע בחייו לדרגה גבוהה: מדען, שחקן, מוזיקאי, פוליטיקאי וכדומה. שיהיה הגדול והחשוב מכולם,ממש כבן מלך.

אב זה לוחץ על בנו ומלמד אותו באופנים שונים את הנדרש לכך. האב אמנם עושה זאת בגישה הרכה והטובה ביותר, אך לבן היא מורגשת כגישה לוחצת ומחייבת מצד אביו. משום שבזמן שהבן נמצא בקטנות, כלומר בחוסר שכל, חוסר הבנה וחוסר הכרה מי מחייב אותו ולשם מה יש צורך בחינוך זה, הוא לחלוטין אינו מסוגל להצדיק אביו. מצב זה נקרא "רשע". שאז גם לאב הוא קורא "אבא רשע", שאינו מניח לו ליהנות לפי דרגתו, אלא מחייב אותו כל הזמן להיות טוב יותר ויותר.

מצד האב, לעומת זאת, נובע היחס מאהבה לבנו, והוא סובל מכך שבנו סובל בעטיו, אך אין לו ברירה, עליו לגדל את בנו לדרגה גבוהה ולהביאו לטוב מוחלט, ולא להשאירו בקטנות, כלומר שיוסיף להסתפק בהנאה ממשחקי צעצועים.

הבן מתחיל להרגיש את חייו כגיהינום אמיתי, משום שהוא רוצה להמשיך לשחק בצעצועים שמהם הוא מפיק הרגשת "גן עדן" אך בעיני אביו זה הפוך מטוב. כיצד פותרים את הבעיה? על הבן להשיג את מחשבת הבריאה, להבין מה באמת נקרא "להיטיב לנבראיו", ורק אז הוא יסכים עם אביו.

אף על פי שעדיין לא תהיה זו הסכמה מתוך הבנה מלאה, אלא רק משום ש"אבא גדול ומבין, ואני, אף שאיני רוצה, אין לי כל ברירה אלא לשמוע בקולו משום שהוא חכם". האדם שמשתדל ללכת ב"אמונה שלמעלה מהדעת", מאמין שהבורא יודע מה הוא עושה כשהוא דורש ממנו דברים טובים, שבדעתו של האדם טרם נתפסים כטובים. ובמידה שבה הוא מסכים עמו, כך משתנות אט אט אצל הבן ההגדרות של גן עדן וגיהינום.

מלבד יחסים אלו בין בורא לנברא, אין במציאות, בעולם הזה ובעולמות עליונים דבר. מה שכתוב בספרי קבלה על שדים, רוחות, גיהינום או ציורים נוראיים אחרים למיניהם, שה"זוהר" עמוס בהם, אלו ציורים של היחסים בין אדם לבין בוראו. לא קיים שום כוח נוסף בתוך יחסים אלו.

לכן הקבלה אוסרת באופן מוחלט לתאר תמונות כלשהן, שקיימות כביכול ברוחניות, כשלמעשה הן באות מתוך הדמיון הגשמי שלנו בלבד. מרגע שאדם מתחיל להרגיש רוחניות, הוא מרגיש רק כוח אחד שפועל עליו כטוב ושולט באופן מוחלט על כל הבריאה. ואז רואה כיצד העולם וכל האנשים שבתוכו מצויים בתוך מחשבה אחת, ומחשבה זו מפעילה את האדם בכל תנועה, דיבור ומעשה שלו.

כולנו עובדים את הבורא לחלוטין, ולא יכולים, אף לא לרגע קט, לעשות דבר מחוץ לרצון שמקבלים דרך מחשבה זו. המחשבה האחת שממלאת אותנו, עוברת דרכנו ומקיפה את היקום כולו.

לכן רק אז, רק כשהאדם מרגיש את העולם הרוחני, הוא מתחיל לקבוע את יחסו כלפי אותה מחשבה יחידה כ"גן עדן" או "גיהינום". אם הוא נמצא איתה בהבנה, זה עבורו "גן עדן", זה מביא לו תענוג וקרבה לבורא, ולהפך מכך הוא קורא "גיהינום".

עבור מי שנמצא ברוחניות, ההרגשות הפנימיות שאדם חש כלפי הבורא הן עוצמתיות ו"עסיסיות" מאוד, ואותן הוא מדמה לציורים שספרי הקבלה מלאים בהם. אך עבור מי שלא מצוי בעולם הרוחני ואינו בעל ראייה והרגשה זו, התיאורים שמצויים בספרי הקבלה מביאים אותו לדמיין ציורים גשמיים מוטעים, שרק מבלבלים את האדם.

זו הסיבה לכך שהאנושות נסחפת לדמיונות קיצוניים, במקום להבין אחת ולתמיד שרוחניות היא יחס בורא ונברא בלבד. רוחניות היא הרגשת הבורא בתוך האדם, ואם אין באדם הרגשת הבורא, אין רוחניות.

"עולמות עליונים" פירושם סוגי יחסים שונים בתוך הרגשת האדם, כלפי אותה מחשבה שמקיפה וממלאת את המציאות כולה. ברוחניות האדם מגלה את הבורא בעולם דרך היחסים בין אדם לחברו, ולא בשום מקום אחר. אסור לנו לדמיין, חלילה, דמות, פסל, תמונה או רוח. דברים אלו לא קיימים, ורק מסיתים את האדם מהגישה הנכונה למציאות.

בעל הסולם מציין בכתביו, שזו הייתה הסיבה שדחפה אותו לכתוב פירושים כה רבים, ואף על פי שניסה להיפטר מהשלכות הביטויים הללו, לא תמיד הצליח, מלבד במספר מקומות.

בפירוש הסולם הקבלי ל"זוהר" לפי ספירות, עולמות, פרצופים, מדרגות, מסכים, האדם בהחלט לא מתבלבל. אלא מבין שמדובר על אופני היחסים של האדם עם הבורא בעזרת ה"מסך", ועליחס האדם "על מנת להשפיע", כלומר על ידי אהבת הבורא.

במקומות שבהם בעל הסולם לא כתב את "פירוש הסולם" ומופיע רק תרגום מארמית לעברית, האדם בהחלט עלול לטעות ולדמיין צורות כוזבות למיניהן, שכלל לא שייכות למציאות הרוחנית. רק אדם שנמצא בדרגת העולם הזה בחמשת חושיו, עשוי לדמיין כך את הרוחניות.

אם כך, הקבלה עושה לאדם חיים קלים. אין גיהינום ואין גן עדן, אז אפשר לחגוג בלי חשבון?

האם המושגים הקודמים של "גיהינום" ו"גן עדן" חייבו את האדם לאיזו עבודה? אדם שרוצה לחגוג, יכול להמשיך בכך עד כמה שיהיה מסוגל.

אדם שמתקרב לרוחניות, לא עושה זאת מתוך פחד מהגיהינום. אדם שפוחד מהגיהינום או רוצה לזכות בגן עדן עלול להרוג אנשים בפיגועי ראווה או לחילופין, לעשות דברים כביכול "טובים", לחלק אוכל לנזקקים או להציל חיות באמצעות ארגונים כ"תנו לחיות לחיות".

כל אלו דברים שמשרתים את האגו של האדם, אך אינם מקרבים אותו לרוחניות ולמטרת הבריאה. מטרת הבריאה היא להידמות לבורא, ולא להיות אנשים "טובים" בעולם הזה, שכן בסופו של דבר, בכל הפעולות ה"טובות" הללו נעשות הטעויות הגרועות ביותר. כך קרה לרוסיה שניסתה להנהיג משטר שוויוני, וראתה לאן זה הגיע.

על מנת להתקרב לטוב, עלינו להבין מה פירוש "טוב" מצד הבורא. אם ננהג כילד המבין שאת פירוש הטוב הוא יכול ללמוד מאביו, לא נטעה ונלך לכיוון ההפוך, שיביא לנו חיי צער וייסורים כתוצאה מהתנגדותנו ללחצי האב, ואז חיינו לא יהיו עוד כגיהינום עלי אדמות. לכן רק אם נתייחס נכון, נסובב את המצב לטוב, ובמקום גיהינום, יהיה כאן גן עדן. שכן אין דרגה גרועה מהעולם הזה – כאן הוא הגיהינום האמיתי.

מהי משמעות הגיהינום עבור מקובל?

מה שמציירים המקובלים בכתביהם כגיהינום אלה אותם הכוחות שמפרידים אותם מהבורא, מבלבלים ומרחיקים אותם כביכול מעבודת השם. הכוחות המושכים אותם מנצחיות ושלמות ועושים את חייהם לגרועים ממות. המקובלים כותבים למעשה על גילוי רצונותיהם הלא מתוקנים, לפני תיקונם. ולמצבים אלו, כאשר מצויים תחת רצונות לא מתוקנים, תחת דחפים נוראיים ונמוכים אלו, תחת "קליפות" אלו, לזה הם קוראים "גיהינום".

האם לאדם שלא הגיע למטרת הבריאה בחייו, ממתין גלגול נוסף? מסכת ייסורים נוספת בעולם הזה?

האדם ייאלץ להתגלגל לעולם הזה, עד שבמהלך חייו יממש את כל מה שהאב דורש, ויגיע לדרגת האב. כלומר יגיע לדרגת הבורא, ל"דבקות בבורא", שזו המדרגה הגבוהה, הגדולה, הנעלה, הנצחית והמושלמת ביותר. כוונת הבורא היא שכולנו נגיע למדרגה זו ולא פחות ממנה, ועלינו ליישם זאת בחיי חיותנו בעולם הזה.

כוכבים ומזלות

על פי חוכמת הקבלה, גורלו של אדם כתוב וחתום מראש, ואין לאדם בדרגת העולם הזה כל יכולת להשפיע עליו, אלא רק לשנות את יחסו כלפי מה שקורה בחייו. ועדיין רבים מאמינים בהשפעתם המכרעת של מזלות, שמות, תנועת הכוכבים, תאריך ושעת לידה. האם לכל אלה אכן יש השפעה על תסריט חייו של האדם, על גורלו, או שכל זה אך הבל הבלים?

אין ביכולתו של אדם לשנות את תאריך הלידה או את יתר הנתונים האישיים שאיתם נולד. כלומר, לא את הוריו, לא את הסביבה שבה גדל. אדם יכול לשנות את גורלו רק על ידי הסביבה.

האדם קיים בעולם הזה ללא כל אפשרות להשפיע או לשנות דבר למעט אחד, שבו הוא משנה את גורלו, וזה זירוז התקדמותו כלפי המטרה שלשמה נוצר והורד לעולם הזה. אך ורק בזירוז התקדמותו למטרה הוא יכול לקבוע את עצמיותו.

על כן צריך להיות ברור, שכל יתר פעולותינו בחיים, ולא חשוב מה נעשה, לא ישנו בנו דבר. זה נכון עד כדי כך, שאם אדם הרוויח בסוף יום עבודתו מיליון דולר, לאחר שעבד בו כדי להתעשר, עליו להבין שגם אם לא היה יוצא מהבית ולא היה עושה מאום, עדיין אותם מיליון הדולרים היו מגיעים אליו, כי כך הוחלט מראש בתוך הגנים שלו.

ישנה נקודה אחת בלבד מתוך מכלול החיים, שבה אדם יכול לשנות את גורלו, והיא יצירת סביבה שתזרז אותו, ותגדיל בו את הרצון להתקדם לעבר מטרת הבריאה. שכן האדם חייב להתקדם בעצמו רק לכיוון מטרת הבריאה, ואילו כל היתר הדברים מסודרים לו מראש, ואם ירצה או לא ירצה, זה יקרה. אין בכך דבר מלבד גורל עיוור.

מה לגבי מזלות וכוכבים? האם גם אלה כתובים וידועים? האם אין שום מכנה משותף בין האנשים שנולדו באותו החודש, לדוגמה?

יש בזה כללים, אך במה כל זה יועיל לי, מה זה ישנה אם אדע מעט יותר או מעט פחות, אם ממילא כל הדברים כבר חתומים ואיני יכול לשנותם? כלומר, כמה שאדם יהיה חכם, ואפילו האסטרולוג הגדול ביותר, כפי שכתוב על המן, זה לא יועיל לו. לא יועילו לאדם כל תחבולות לקבוע שינוי בחייו, למעט תחבולות בהתקדמותו אל הבורא, בהידמות לו, עד שיבוא לחיבוק עמו בהשתוות הצורה.

האם לא מועיל לאדם לדעת קצת יותר על עצמו?

במה מועיל לאדם לדעת על עצמו? הדבר דומה לשיחה בין שני אנשים שאומרים זה לזה: "היום אני בן שישים, ואני מכיר את עצמי ואת חיי, עברתי אותם, אני מודע גם לתכונות האופי שלי ויכול לספר עליו רבות, דברים טובים ודברים רעים, ממש הכול".

כך משוחחים ביניהם אנשים מבוגרים שכבר "מבינים", כביכול, את החיים, והגיעו למסקנה שהחיים הם כפי שהם, אין מה לעשות ואין מה לשנות, ורק הצעירים עוד חושבים שיוכלו לשנותם, ולכן הם יוצאים מגדרם ועושים הרבה רעש, אך כשיזדקנו, יראו שהכול רק רוח וצלצולים. שכן כל דור ודור חושב שהוא יביא את השינוי, וכל דור בא, בסופו של דבר, לידי אותה החלטה, כשרואה בסוף חייו שלא נותר בידו מאום.

חוכמת הקבלה מסבירה זאת היטב, בחירה חופשית קיימת בדבר אחד בלבד– אם אדם רוצה להתקדם לאותה המטרה שלשמה הגיע לעולם הזה, והיא גילוי העולם הרוחני, גילוי הבורא והידמות לו.

תעשייה שלמה ניזונה על בסיס אסטרולוגיה, רבנים מציעים לאנשים לשנות את שמם במטרה לשנות גורל, ישנם קוראי כף יד, קוראים בקפה, קוראים בקלפי טארוט, האם אלו מוכרים לאדם תחושה שקרית בלבד?

איני מתנגד לכל זה, אם הם עוזרים לאדם להמתיק מעט את חייו. השאלה היא אחרת, האם בהמתקה זו איננו מכסים את עיניו, והוא, מחד סובל פחות, שכן כל אלה נותנים לו מעין תמיכה פסיכולוגית, אך מאידך ממעיטים ומאטים את התקדמותו. הבעיה צריכה להיות מובנת ונתונה לשיקול דעתה של האנושות, ועליה לחשוב גם כיצד תפתור את הבעיות הללו.

הקולנוע, הספרות היפה, התרבות, כל אלו גורמים שהאדם יוצר רק כדי לא לחשוב על המטרה האמיתית, אלא לעסוק במיני תחבולות על מנת לא להרגיש את המכות. אך המכות מוסיפות לבוא ואף מתחזקות, והאנושות מוסיפה בניסיונותיה ליצור נגדן עוד איזו תחבולה.

כולנו רואים מה המצב בארץ, ומנגד, אילו תוכניות משודרות בטלוויזיה. זה ממש משקף את רצון העם ללקות בשיכרון חושים, בזמן שהכול הולך ומתמוטט. זוהי מעין מחלה כללית שדומה לשימוש בסמים, רק לא לדעת את האמת. העם אומר: "לא אכפת לנו מהמצב, אם נמות מחר, אז נמות. העיקר שהיום נאכל ונשתה". השאלה היא, עד מתי נוכל להמשיך כך?

זה מזכיר את הסיפור על הקיסר הרומי, שהיה יושב ומנגן בנבל, בזמן שהעיר כולה עלתה באש.

הבעיה היא, שעד שלאדם לא מגיעה צורת סבל השקולה ליכולתו לצאת ממנו, כלומר יכולת הכרתית לצאת מהסבל, אסור כביכול לפקוח את עיניו, אלא יש לתת לו מעין פיצוי, תרופת הרגעה, כדי שלא ירגיש כאב עד שיתפתח.

על האנושות לעבור זאת, עד שתגיע התפתחותה לידי כך, שניתן יהיה לפקוח את עיני האדם ולהעניק לו תרופה נכונה במקום פתרונות שקריים כשינוי שם, חוטים אדומים, מים קדושים וכדומה. בימינו עדיין ניכר, עד כמה אנשים רוצים בזה ואף מוכנים לשלם מיליונים תמורת התמיכה הכוזבת הזו.

האם זה קורה משום שאנשים מחפשים כיום פתרונות מהירים?

שכבה נכבדת מהציבור מאמינה בקבלה ובמקובלים, שפעמים רבות מוכרים לה בתמורה כל מיני עצות. אליי בכל אופן, לא מגיעים אנשים כאלו, כי איני נותן שום פתרון מהיר. יש פתרון אחד ויחיד, והוא תיקון הרצון בהשתוות לבורא.

ממדע לקבלה

המדע - לאן?

לכאורה נראה, כי הגויים מגלים עניין רב יותר בקבלה מאשר היהודים. האם ישנה מגמה של התגברות חשיפת חוכמת הקבלה בחו"ל? ואם כן מדוע עם ישראל, שאמור להשפיע על העולם, הפך דווקא למי שמחקה את אומות העולם?

מבנה הנשמה הכללית נקראת "אדם". נשמה זו כוללת שני חלקים: "גלגלתא ועיניים" ו"אח"פ". החלק העליון, "גלגלתא עיניים", נקרא גם "ישראל", ואילו החלק התחתון, "אח"פ" נקרא גם "אומות העולם", ישראל הוא החלק הזך שבנשמה.

ישראל מקבלים את התורה, כלומר מקבלים את חוכמת הקבלה, כדי שלאחראלפי שנות התפתחות אנושית, ימסרו את החוכמה לאומות העולם ויהיו אור לגויים. זאת כדי שאומות העולם יתקנו את עצמן, וכך יגיעו למטרת הבריאה.

ישראל, למעשה, אינם נמנים כלל על אומות העולם, כלומר אינם חייבים להיות בעולם אלא כמעבר, כגשר בין הבורא לבין אומות העולם. כלומר על ישראל להיות החוט המקשר שדרכו משתלשלת החוכמה, שיטת התיקון וההתקרבות לבורא – למען כולם.

עקב כך ישראל אינם חשים צורך בתיקונים, ולכן גם לא בחוכמת הקבלה, כפי שאומות העולם חשות. יש פה מעין סתירה פנימית: מחד גיסא, אומות העולם אינן מסוגלות לקבל את השיטה משום שהן גסות ורחוקות מאוד מתיקונים, ומאידך, הצורך לזה אמור להיות דווקא אצלן.

ואז ישנה מעין עבודה הדדית – ישראל מתערבבים באומות העולם, וכך משפיעים להם את ניצוצות נשמתם. וכתוצאה מכך ניצתת באומות העולם התשוקה לחוכמת הקבלה, ואז באות אומות העולם לישראל ודורשות: "תנו לנו את התורה, שכן על ידי המאור נוכל לתקן את עצמנו". זה מה שאמור לקרות כעת, כפי שכתוב ב"זוהר" הקדוש, ב"זמן המשיח", ומכאן גם ייחודה של תקופתנו.

האנושות מתפתחת מדור לדור במשך אלפי שנים, מרצונות לתענוגים גופניים, דרך רצונות לתענוגי כסף, שליטה וידע. לאחר שהגיעה האנושות בכללה להתפתחות זו, מתעוררת בה מיד השאלה: "מה הלאה?" וכביכול, הרצון שידחוף הלאה אינו מגיע.

כלומר, התפתחות הרצונות מביאה לאדם רצונות כאלו, שעליהם אינו יכול לקבל מענה מהעולם הסובב אותו. לכן מורגשים, בעיקר בדור הנוכחי, הייאוש שבו שוקעת האנושות, וכתוצאה ממנו הפנייה לאלכוהול וסמים, ובנוסף התפרצות האגו שמביאה להרס התא המשפחתי, לטרור עולמי ולהשתלטות טכנולוגית, שמתחילה להיות מכה עולמית.

את המענה לשאלה "מה הלאה? בשביל מה אנו חיים ומי צריך את כל זה?" נותנת אך ורק חוכמת הקבלה, היא כתר לכל יתר החוכמות. אדם, אף שמגיע להתפתחות הרצון להשכלה ויוצא לחקור בחוכמות האחרות, עדיין אינו מסוגל להשיב לשאלה: "מה היה לפני היוולדי, מה יהיה לאחר מותי, ובמה עלי להצטייד כדי להגיע לפסגת האנושות, לנצחיות ולשלמות?" זאת אדם לא יגלה על ידי שום מדע שבעולם הזה, אך את הדחף לגלות זאת הוא מרגיש היטב.

המדענים עצמם כבר הגיעו למבוי סתום בכל שטחי המדע, שכן אינם יכולים לגלות את מהות החומר, מהות החיים. ואף שמנסים, אינם יכולים להבין כיצד נוהג ומונהג העולם, לפי איזו נוסחה הוא פועל, כיצד האדם משפיע עליו ואילו ממעשיו מביאים לו תגובות טובות או שליליות בחזרה. המדע התייאש לחלוטין מניסיונותיו להשיב על כל אלה.

אם עד לפני חמישים שנה עוד האמינה האנושות שהמדע הוא כל-יכול, שיספק מענה לכול צרה, ושבעזרתו יבוא אושר לעולם, כיום מתגלה יותר ויותר שפירות המדע הרסניים ברובם. המדענים עצמם כבר חשים בזה, וכך העולם כולו מתחיל לאבד כבודו למדע.

כאן בא עם ישראל עם חוכמתו, חוכמת הקבלה, שמדברת על כללות הקיום והמציאות. על החוקים והנוסחאות שלפיהם פועל הכול, ופורש בפני המדענים את מפת היקום והספירה שסביבו, שבה מצויים כל החוקים והמידע על העבר, העתיד והמטרה, ושם מצויה גם התוכנה שלפיה מסתובב הכול, מתחילת הבריאה ועד סופה.

כאשר מגישים למדענים את המידע הזה, ויהיו אלה ביולוגים, פיזיולוגים, רופאים, פיזיקאים, כימאים, גיאולוגים, בוטניקאים, פסיכולוגים, ואנשי מדעי החברה והרוח, הם כולם מתחילים לקשור אליו מיד את כל גילוייהם, וכולם כאחד חשים שקיבלו אוויר לנשימה. שכן הקבלה מביאה להם את החוקים הכלליים, וכל חקירותיהם מתחברות לזה כחתיכות של פאזל. הכול משתלב עם חוכמת הקבלה.

יוצא שחוכמת הקבלה היא מדע היקום, מדע כללות הטבע, כאשר כל יתר המדעים הינם פרטיה או חלקיה במישור העולם הזה. כך נוצר חיבור וקשר, והמדענים הופכים לחסידיה. כאשר הם נחשפים לפירות חקירתם של המקובלים, הם מתחילים להבין את חוקי המציאות, ובהחלט מאמינים, שהמציאות פועלת לפי "חוק הנתינה" ו"חוק האהבה", ושכוח כללי אחד, יחיד ומיוחד מפעיל הכול. בשעה שלכל אומה ולכל אדם יש תפקיד ומטרת קיום נעלה מאוד – גילוי הכוח העליון ודבקות בו.

על כל אדם להגיע לדרגת הכוח העליון, לפסגת הקיום, שבה אדם נעשה נצחי ושלם, כמו הבורא. כיום זה מקובל לא רק על דעתם של אנשי דת ואמונה, אלא על מדענים מהשורה הראשונה, חתני פרס נובל ומי שנמצאים בפסגת מדעי הטבע האנושי, שבפניהם אני מרצה.

מדע חקר החלל, לדוגמה, הוא מדע צעיר ונראה שמידע אינסופי לגבי החלל עוד צריך להתגלות. האם אפשר להמשיך ולחקור בו עוד אלפי שנים? מדוע ירגישו מדעני החלל שהגיעו למבוי סתום?

הבעיה היא אחרת. לא מדובר בבעיה כמותית, כלומר אם ניתן או לא ניתן לחקור עוד ועוד, אלא הבעיה נמדדת לפי יכולתו של האדם לענות על שאלת קיומו, ובזה מודים המדענים שאינם מסוגלים להתקדם במאום. לפני מאה או מאתיים שנים האנושות עוד השלתה את עצמה שתוכל להגיע לידי תשובות, אך במהלך אלפיים השנים, ובייחוד במאה או מאתיים השנים האחרונות, גילינו עד כמה אנו מתרחקים מההבנה של סיבת קיומנו ומטרתה.

האם צריכים להתעורר מדענים מחו"ל, כדי שעם ישראל יתעורר מתרדמתו?

אף על פי שבאים אנשים מחו"ל כדי לעורר אותנו, ישנה תגובה גם מכל האוניברסיטאות בארץ, והכול כבר מבינים שזו הדרך, הקשר בין המדעים לבין חוכמת הקבלה. נקווה שכך נזכה לתת רוח חיים לכל המדעים (מדעי החברה והטבע), ושחוכמת הקבלה תיחשף בפני כולם כזו שכוללת את כל ידיעות העולם, ושכדאי להשתמש בה כדי לשנות את חיינו לטוב ביותר.

האם אתה צופה שמהלך זה עתיד לפשוט ברחבי העולם כולו?

ללא ספק. אומות העולם כבר חשות שמכה עולמית גדולה מאיימת על האנושות: מבחינה אקולוגית התחממות כדור הארץ, השיטפונות המאיימים להטביע את העולם כתוצאה מהפשרת הקרחונים בקוטב, התפרצויות זעם, כעס וטרור, האנושות חשה שאין עוד ביכולתה לבלום את ההידרדרות.

ובנקודה זו היא מגלה חוכמה עמוקה, שמסבירה את כל מאורעות העולם, את כל מה שישנו ביקום ובמציאות, והכול מתקשר יחד בצורה מופלאה ותבונתית. כמו כן מסבירה הקבלה גם את הסיבה למצבנו וכיצד יש לצאת ממנו. המצב האנושי הוא כה גרוע, שאנו יכולים רק להודות לאותם מקובלים גדולים, שעמלו וטרחו במשך דורות להביא לנו ידיעה זו וציוו לפתוח אותה בימינו, כאשר העולם כה זקוק לה.

מדוע זה לא קרה בדורות קודמים?

בדורות קודמים הרצון לקבל, האגו האנושי, טרם התפתח דיו. האדם עדיין רדף אחרכסף, כבוד, מושכלות – קצת מכל דבר, כלומר הוא עדיין לא הגיע אז להתפתחות כזו, שבה האגוכבר יצא מכלל שליטה. כיום, אם תשאל כל פוליטיקאי או פילוסוף גדול, תיווכח שאינו יודע דבר לגבי החיים, אינו יודע כיצד ינהג העולם ואין באמתחתו שום תוכנית או אידיאולוגיה שיסבירו כיצד יש להמשיך הלאה.

האם העניין הרב שמגלים מדענים מחו"ל בחוכמת הקבלה, מפעיל לחץ עקיף על עם ישראל למלא את תפקידו?

אם נקיים בישראל יותר ויותר כנסים, שאליהם יגיעו
מדענים מחו"ל ובהם ישתתפו
גם
מדענים ישראלים, העניין יתפשט ויגדל. המדע והקבלה כבר מתחילים להתקרב מאוד זה לזה, שכן למדע אין גבולות. אני מקווה שדרך אנשי המדע בישראל תתפתח החוכמה, תתרחב ותתפוס חשיבות גם בקרב אנשי ציבור, אנשי תרבות, אנשי הוראה וחינוך. ושנגיע למצב שבו נתחיל לבצע את המוטל עלינו, להיות אור לגויים לכל העמים, נכיר בחוכמת הקבלה ונעבירה לכל האומות. אז הכלל "ואהבת לרעך כמוך" ישלוט בעולם, ובעקבותיו ישרו שלווה ושלום בעולם, וישראל תזכה להוביל את כל העמים.

מה ההסבר לכך, שהנהירה לקבלה מתחילה דווקא ממדענים, העומדים בקודקוד הפירמידה האנושית, ולא מתחתית העם?

תחתית העם סובלת, אך אינה מסוגלת להבין מדוע, ואף אינה מסוגלת לחשוב לא על סיבת הסבל ולא על תוצאות ההתפתחות האנושית. האנשים הללו מצויים בדרגת התפתחות שבה רק סובלים ובוכים, ואין זה מקל כלל על התהליך שהם עוברים.

הדבר דומה לתינוק קטן שאין ביכולתו לראות על עצמו, שמה שהוא עובר זה תהליך החלמה. לו עבר את התהליך בהרגשה שונה, כלומר בהשתתפות עצמית, קל היה לו יותר, אחרת הוא רק סובל ובוכה. כולי תקווה שהשפעת אנשי המדע על העם תקרב אותו להבנה, שישנה אפשרות להמתיק את החיים ולהביאם לנצחיות לשלמות.

האם הקבלה היא מדע שגם האדם הפשוט יכול להבין או שהיא מיועדת למדענים בלבד?

כל אחד יכול להבין את הקבלה, ויתרה מזו, כל אדם יצטרך להבין, ללמוד ולהשתתף בתהליך באופן כלשהו. הדבר צריך להתרחש כבר בימינו. אין ברירה, ככל שנצליח לעשות זאת מהר יותר, כך נסבול פחות. שכן הסבל, מספר לנו ספר "הזוהר", מטרתו להביא את האדם להבנה, שעליו לקחת את חייו ולנהל אותם בעצמו.

האם המדענים לא מתייחסים לקבלה כאל דת?

לחלוטין לא. הם תופסים את הקבלה כמדע עליון, וכך מתייחסים אליה גם מקובלים.

כיצד מסבירים למדען, שהגיע למבוי סתום במחקרו, את הקבלה הלכה למעשה? כיצד הוא משתמש בה לקידום המחקר שלו? האם חוכמת הקבלה אינה מופשטת מדי עבורו?

המדענים חשים בחוקים אלו בתוך החוכמה שבה הם עוסקים. לדוגמה, בכנס שהתקיים לאחרונה השתתף מדען שחוקר נושא אחד בלבד במשך שלושים שנים: כיצד הזרע חודר לביצית. אותו חוקר סיפר בכנס, עד כמה הנגיעה בחוכמת הקבלה עזרה לו להבין תהליך זה, שמכיל אלפי פרטים, להתייחס אליו אחרת לחלוטין ולחפש תופעות שכלל לא חשב עליהן קודם לכן, מה שהביא אותו לגלוי דברים רבים, שאלמלא הכוונתה של חוכמת הקבלה, לא היה מחפש כלל.

חשוב לציין, שאף על פי שהקבלה תועיל להתפתחות המדע, בסופו של דבר מטרתה היא לעשות במדענים כפי שתעשה בכלל האנושות, העלאתם בדרגה המוסרית לרמה כזו, שהם יעשו שימוש במדע לטובת האנושות בלבד, ולא ייצרו עוד דברים מזיקים לאנושות. שכן כרגע לא ניתן להבטיח שגילויי המדע הם לטובת האנושות, אלא למרבה הצער להיפך האנושות נעשית אומללה יותר מדור לדור.

אבל מדען, במהלך עבודתו, מאמין שהוא עושה דבר טוב, כיצד זה מתיישב עם דבריך?

המדען מאמין שמחקריו יביאו טוב, אך למי זה טוב, בסופו של דבר? אנו רואים שאין אנשים מאושרים בעולמנו. לפני מאה או מאתיים שנה אדם לא היה זקוק לסמים כדי להתנתק מהחיים, אף על פי שסמים היו בנמצא מאז ומעולם. כיום האדם מתנתק מהחיים, הוא מעדיף להמית את עצמו, שכן אינו רוצה להרגיש את החיים. עד כדי כך הם מרים.

האם האפשרות לפיתוח טכנולוגי שהעניק לנו הבורא פועלת לרעתנו?

לא ההתפתחות הטכנולוגית היא לרעת האדם, אלא הצמיחה הטכנולוגית ללא התפתחות מוסרית-אנושית היא זו שפועלת לרעתו. על האדם להכיר בזה, ועל ידי חוכמת הקבלה להעלות את עצמו סוף סוף למדרגה רוחנית. או אז יהיה המדע כולו לטובת האנושות.

דע את עצמך

חוכמת הקבלה מוגדרת כמדע לחקר העולם העליון. מה הקשר בין העולם הרוחני, שמטרתו הסופית היא להגיע למהות, למטרת הבריאה, לבין כל התרשימים, השרטוטים, שמות העולמות, המלאכים, הספירות, וכל יתר הפרטים הטכניים, שחוכמת הקבלה כה גדושה בהם? כיצד כל אלו מסבירים את מטרת הבריאה?

אנו מרגישים את העולם הזה בחמשת חושינו, ללא כל שרטוטים, תרשימים או נוסחאות מספריות למיניהן. כך גם חש את עולם הרוחני מי שמפתח את חוש השישי, ובאמצעותו מגלה את העולם הרוחני.

בעולם הרוחני אדם לא נתקל בתרשימים, טבלאות, שרטוטים או נוסחאות, אך כפי שבעולם הזה, כך גם בעולם הרוחני: אדם שרוצה לחקור את הסיבות ואת הקשר בין התוצאות ולמדוד אותם בזמנים שונים, היינו במצבים שונים, בכדי לבנות תהליך עתידי מסוים ביחס האדם לעולם, על מנת להשיג מהעולם משהו, עליו לדעת את החוקיות שקיימת בכוחות הטבע. הן בכוחות הטבע בתוך הספירה המצומצמת, הפנימית, של "העולם הזה", והן את אלו שבספירה חיצונית יותר, שנקראת "העולם הרוחני".

טבע העולם הזה וטבע העולם הרוחני הינם המשך ישיר זה של זה, שכן מטבע העולם הרוחני מגיעים כוחות, ומתלבשים בתוך טבע העולם הזה, ופועלים עלינו הן מתוכנו והן מסביבנו.

קיימות אפשרויות רבות לחקור את הטבע. מכאן, שעד כמה שיש ביכולתנו לחקור את הטבע בצורה מדעית, מדויקת, בעזרת מספרים, טבלאות, תרשימים, נוסחאות וכולי, כך אנו שולטים יותר. והיכן שהאדם לא משיג את התוצאות כך שיוכל לבדוק, למדוד ולהבחין בקשרים הברורים ביניהם, שם, מהנקודה שבה מדע מתחיל להשיק לעולם הרוחני, הוא צולע. כדוגמת הפסיכולוגיה, הפסיכיאטריה ויתר המדעים השייכים לדרגות הגבוהות של מבנה האדם.

חוכמת הקבלה מיוחדת מאוד, שכן היא ממשיכה לחקור את מציאות העל בצורה מדעית כמו המדע בעולם הזה, לכן היא נקראת "חוכמה". היא משתמשת באותם כלים ובאותה הגישה של המדע בעולם הזה, ועוזרת לאדם לא רק לחקור ולהבין את הטבע החיצוני, שנסתר מחמשת חושיו. טבע שניתן לראות ולהרגיש רק בחוש הנוסף, החוש השישי, שאדם מפתח על ידי חוכמת הקבלה, אלא גם לחיות בעולם רחב יותר, ולגלות את הסיבות והקשרים בין התופעות, מעל זמן ומקום. האדם ממש חוקר את כל התהליכים, ואין זה פשוט. לכן בספרי הקבלה ישנם הרבה שרטוטים ונוסחאות.

כמדען בעל תואר דוקטור בקיברנטיקה רפואית, וכמי שלמד אלקטרוניקה, מחשבים, ביולוגיה ורפואה על מנת להכיר את סוגי הקשרים החשמליים הקיימים בגוף האדם, במוח ובכל תא ותא, ערכתי מחקרים ועבודות רבות, עד שהגעתי בגיל 28 לחקר הטבע דרך חוכמת הקבלה. וכלל לא חשתי כמי שנכנס לדת או להתנהלות שונה של שיטה מוזרה או מופשטת, אלא חשתי שאני ממשיך באותה הדרך שבה חונכתי, כהמשך ישיר של הגישה המדעית.

גם היום יושבים בין תלמידיי אנשים מהמקצועות הריאליים, רובם אנשי מחשבים, וחלקםמדענים, ביניהם פרופסורים לפיזיקה גרעינית, דוקטור לכימיה, דוקטור לביולוגיה ועוד. והם לא מרגישים כלל שלימוד חוכמת הקבלה נוגד את הגישה למדע הרגיל או שונה ממנה.

הסטיגמה שיצרו סביב חוכמת הקבלה, על כך שהיא עוסקת ברוחות, שדים, מדיטציות למיניהן או בכל מיני דברים מופשטים שמרחפים מעל המציאות, אינה נכונה. אין סיבה לרחף מעל המציאות, ו"מרחפים" הם אלה שאינם יודעים או מכירים אותה. ועל כן יכולים לדמיין לעצמם מיני דמיונות מוזרים.

הכול נתון תחת כוח כללי אחד, שנקרא "בורא", וכוח זה הוא נוסחה אחת גדולה, שכוללת בתוכה את כל חוקי הטבע שאנו מגלים על ידי מחקר העולם העליון וכן מחקר עולמנו זה.

בגישה מדעית זו האדם נכלל בתוך גילוי הכוח העליון, גילוי הבורא לנבראיו, כבוגר יודע ומבין. מטרתה של חוכמת הקבלה היא אך ורק גילוי הכוח העליון, אותה נוסחה עליונה שעליה חלם איינשטיין כה רבות, ולמעשה, דרך כל החוקים הפרטיים, דרך כל המחקרים, אנו מגיעים אל חוק אחד, שבו מצוי הכול, והוא מקיף ומכיל הכול, וכל הדברים – ממנו מגיעים.

בספרי הקבלה כתוב, כי אדם שמגיע לגילוי הבורא, חייב בדרכו לחקור גם את כל העולם הזה, את "שבע החוכמות" שבעולם הזה הוא עובר, חוקר, קולט ולאחר מכן נכנס לעולם העליון וחוקר גם אותו. אדם לא יכול לבוא לעולם העליון ולהמשיך לחקור אותו, אלא אם כן הצטיין בחקירה שבעולם הזה.

כיצד מתיישבים דבריך עם הגישה הכללית הקובעת, כי חוכמת הקבלה מיועדת להמונים?

זה נכון, אך כפי שבעולם הזה אפשר לחיות מבלי להיות מדען, ולחקור את העולם במידה שמאפשרת לאדם להתקיים בו, כך בחוכמת הקבלה יש כאלו ויש כאלו. אדם יכול לחקור רק את מה ששייך לנשמתו ולתקן אותה, במידה שתאפשר לו להיכנס לעולם עליון נצחי ושלם, ואף להתקיים בצורה נצחית ושלמה, עד שיגיע לגמר התיקון ולהגשמת מטרת חייו.

בדיוק באותה מידה שאדם שסובל מכאב ראש לא נעשה רופא כדי לרפא את כאבו, כך מי שמגיע לקבלה, בא משום שיש לו בעיה: "מה הטעם בחיי?" הוא אינו מוצא דבר בחייו שגורם לולתענוג, וכשמגיע לקבלה הוא מגלה, שהסיבה היא שהטבע דוחף אותו להכיר את שורשו, להכיר את העולם העליון, להגיע לממד הגבוה ביותר שבו עליו להיות. והטבע עושה זאת על ידי כך שהוא דוחף כל אדם לפסגת הקיום שלו, אם ירצה בזה ואם לאו. האדם מחויב להגיע לכך, וזו בעצם סיבת כל הצרות.

אם אדם תופס את העיקרון הזה הוא מתקדם בעצמו, לפני שהצרות ידחפו אותו מאחור, ואז הוא מתחיל להשתוקק לדברים הגיוניים יותר, שבהם הוא מוצא טעם. ובאופן מיידי, כבר מתחילת דרכו, הוא חש שרצונותיו מופנים לדברים טובים יותר, ושכתוצאה מכך הוא גם מרגיש טוב יותר. כך הוא נפטר מצרותיו ומגיע למטרת הבריאה, אל הנצחיות, השלמות, מילוי כל התענוגים, ונכלל בכוח העליון. לזה מיועדת חוכמת הקבלה.

כיצד אדם יודע מה עליו ללמוד יותר ומה פחות?

"נשמת אדם תלמדנו". לפי מידת בהירות השאלה "מה הטעם בחיי?" באדם, שדוחפת אותו לדעת, הוא מוצא את הפתרון, את הרב והקבוצה. כפי שמצאת עכשיו את הספר הזה. זה בא לומר לך, שהבורא יצר לך הזדמנות, ומעתה והלאה הבחירה החופשית בידך: או להמשיך להתפתח "להיות אדם", להגיע למטרת הבריאה, להכיר את הבורא, את הרוחניות ואת העולם העליון. או להישאר כמו שהיית עד היום, ולזכות, חלילה, לצרות גדולות עוד יותר, שיחייבו אותך לחשוב על המטרה הנשגבת. הבחירה כבר בידך.

אם אדם מגיע למטרה כבר בגלגול הזה, הוא חוסך לעצמו סבל רב וגלגולים רבים, והוא לא ייאלץ לשוב פעם אחר פעם אחר פעם לעולם הזה. אם נתנו לך לדעת על מטרת הבריאה, סימן שביכולתך לסיים כבר בגלגול הזה את תפקידך ולהגיע לפסגה, פסגת הקיום.

האם אדם יכול לדעת שהוא הגיע לגמר התיקון?

אדם יודע שהוא הגיע לגמר התיקון, משום שהוא מרגיש את העולם העליון, מרגיש את קיומו מעל זמן ומקום, הוא מצוי מעל חיים ומוות גופניים, וזה כלל לא משפיע עליו. הוא נכלל ברמה שבה הוא מבין את כל המציאות, מרגיש את כל המציאות, נהנה מכולה, ואין זו אשליה, אלא הרגשה ודאית.

האם גם קריאה של ספר כמו זה נחשב ללימוד קבלה?

מובן שגם קריאת ספר כזה נחשבת ללימוד קבלה. כל אדם שרוצה, לפי הדחף הפנימי שלו, להגיע למטרת הבריאה, מוצא את הספרים, המורה והקבוצה שבה יוכל ללמוד. לשם כך אנו כותבים ומוציאים לאור ספרים ומכשירים מורים, שמלמדים קבוצות לימוד ללא תמורה כספית.

אנו פונים לכל אדם בהזמנה אישית, לבוא אלינו וללמוד לפי מקורות קבלה אמיתיים, לא מתוך ספרים מודרניים למיניהם, אלא מתוך ספר "הזוהר", "ספר עץ חיים" של האר"י ו"תלמוד עשר הספירות". רק ספרים אמיתיים אלו מעלים את האדם מדרגתו, שכן יש בהם כוח שמוציא את האדם ממסגרת יכולתו לראות את העולם הזה בלבד, ומאפשר לו לגלות את העולם העליון, הרוחני. לזה אין צורך בשום הצטיינות, חוכמה מרובה, שכל גדול או סבלנות, את הכול מקבל האדם במהלך הלימוד ומתוך הלימוד עצמו.

האם עצם הלימוד הוא המטרה?

לא, חלילה, הלימוד אינו המטרה, אלא מתוך הלימוד מגיעים אל המטרה. הלימוד הוא רק אמצעי. המטרה היא להשיג בזמן חייך בעולם הזה את החיים הטובים ביותר.

האם יש טעם בזה שאדם מן השורה, שלא מבין דבר מהכתוב, יקרא ספר כמו "תלמוד עשר הספירות"?

אין צורך בכך שאדם יקרא וינסה ללמוד דברים קשים ומסובכים. אדם צריך להקדיש את זמנו לשיטה לגילוי הרוחניות, וכיצד להרגיש מציאות על, עולם עליון, ואלה דווקא דברים קלים. רק לאלו שחשים תשוקה להיות מורי דרך לעם או שבעצמם משתוקקים לחוכמה ולידיעה, להם יש עניין ללמוד ממש את יסודות החוכמה.

הכול מוכתב לפי המבנה הרוחני של כל אדם, לכן כתוב "נשמת אדם תלמדנו", "אין כפייה ברוחניות", "אין אדם לומד, אלא במקום שלבו חפץ". הכול במידה, במשקל שאותו אדם מסוגל וחפץ לשאת, ומתוך תחושה נעימה.

יש לנו קבוצות לימוד בין גילאי תשע עד שבעים, כאשר כל קבוצה, בכל גיל, לומדת לפי רמתה, יכולתה ורצונה. הארגון שלנו הוא רחב בהיקפו בקנה מידה בינלאומי, יש לנו קבוצות לימוד באפריקה, בחוף השנהב, באוסטרליה ובכל יתר היבשות, ותפקידנו להביא את חוכמת הקבלה לכל דורש.

האם למתחיל מומלץ ללמוד את יסודות החוכמה?

אדם לא חייב ללמוד דברים קשים, כי הלימוד לא נועד להבנת החומר, אלא מטרת הלימוד היא למשוך את הכוח העליון, שיפתח לאדם את חוש השישי. דרך החוש השישי הוא יראה וירגיש מציאות עליונה, שנקראת "העולם העליון", "העולם הרוחני" או "בורא". ולשם כך עליו להשיג חוש נוסף, רגישות נוספת.

זה נבנה בתוך האדם על ידי כוח מיוחד, שקיים רק בספרי הקבלה, ורק על ידם יכול להופיע אותו הכוח. אך אין כל קשר למידת הבנתו של האדם, אלא רק למידת רצונו לקבל חוש נוסף זה, ולפתחו עד להרגשת העולם העליון.

ואין כאן כל בעיה, אדם יכול להגיע ללימוד הקבלה, לזכות לאורות עליונים, לסיים את כל תפקידו ולהרגיש עצמו בפסגת הקיום, על ידי לימוד מהחומר הפשוט של חוכמת הקבלה, וללא כל מאמץ שכלי.

ניתן לקחת ספר קבלה, ובעזרת מדריך או מורה, בתוך הקבוצה, לקרוא את החומר בצורה נכונה, מתוך מקורות אמיתיים, אותנטיים, בלי דמיונות או מדיטציות. אלא בפשטות, כפי שמוסבר ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", וכפי שמסבירים כל המקובלים. הגישה לחומר מיוחד זה היא עדינה, משום שעל ידה מושכים מתוך הלימוד כוח, שמשנה את חושי האדם.

החומר בכתבי מקור כגון: "הזוהר", "ספר יצירה", כתבי האר"י, כתבי בעל הסולם, כתבי הרב"ש, כתבי הגר"א, רמח"ל. מרביתו כבד ולא מובן, ולשונו מסובכת. האדם המודרני, ואפילו עברית היא שפת האם שלו, אינו מסוגל לקרוא את הספרים הללו. ואיני מדבר על אלה שכתובים ארמית, אלא אפילו אלה הכתובים בעברית. שכן זו עברית שגם דוברי עברית אינם יכולים לקרוא. ספר "הזוהר", לדוגמה, כתוב בארמית.

אלא גם קריאה בחומר הקריא והפשוט מסוג ספר זה יכולה בהחלט להספיק בכדי להגיע להישגים גדולים. ולאחר שיקרא בהם, יוכל לקרוא גם מן מקורות ולהבינם.

האם יש מקרים שבהם תלמידים מתמצאים יותר בחומר הקשה דווקא? כלומר שמדלגים מהר מהקל אל הכבד?

הקליטה שלנו במציאות כלולה מרגש ומשכל. יש כאלו שמגיעים ובאמת תופסים את החומר בקלות, ודוהרים קדימה, אך לאחר מכן הם בכל זאת נעצרים, משום שחסרה להם ההרגשה. מי שעובד לפי השכל, כלי הרגשה שלו לא כל כך פעילים, כמו מדענים, לדוגמה, שאינם רגישים כל כך לעומת משוררים, הפועליםמהרגש.

גם לפי גישת הקבלה, צריך להיות שילוב מאוזן מזה ומזה. ישנם בעלי שכל רב, וכשהם מגיעים ללימוד, קופצים מיד קדימה בחוכמתם, כלומר, תופסים את החוכמה, אך בשכלם בלבד. ואז לפתע הם נעצרים ועליהם להמתין עד שהרגש שלהם יתפתח. לעומתם יש כאלו שמתקדמים במהירות ברגש, אך בשכלם אינם מסוגלים לעבד שום נתון, ועובר זמן עד שהרגש מביא להתפתחות השכל.

אך אין שום תכונה אנושית באדם שיכולה להיות בעד או נגד התפתחותו, שתפריע או תעזור לו. הכול נמצא באדם רק לצורך השגת המטרה העליונה. ואם אדם לומד את חוכמת הקבלה, כל התכונות הללו ממש פורחות וגדלות בו, ומקבלות את צורתן השלמה והיפה, ממש כפרח הפותח את עליו.

יש פה סתירה. מצד אחד אומרים לאדם שעליו להגיע בצורה תודעתית, הכרתית למטרת הבריאה, אך מנגד אומרים לו: למד, קרא, עסוק בזה, וגם אם אינך מבין תגיע למטרת הבריאה. כיצד ייתכן שאדם מתקדם מבלי להבין?

ההתקדמות היא הכרתית, אבל הכרה ברגש, ולא בשכל. כפי שזה מתבטא בעולם הזה אצל אמנים, ציירים, פסלים וכל אלו שאינם עוסקים במקצועות ריאליים, ואפילו בקרב העוסקים במקצועות ריאליים. פיזיקאי טוב הוא זה, שהצורך להרגיש בתוכו כיצד התופעות מתרחשות בתוך החומר ממש כואב ובוער לו מבפנים, ולכן הוא בונה מודל פנימי של ההתרחשות, ומרגיש אותה, סובל וחי אותה.

לכן העיקר הוא הרגש. השכל מיועד רק לעזור לרגש להבין את עצמו ביתר עומק, כמו שכתוב "הלב מבין". מה פירוש הלב מבין? הבנה קיימת על ידי השכל, אבל בתוך הלב, הלב הוא זה שמבין. הרגשה יחד עם הבנתה נקראת השגה.

האם "חוק שימור האנרגיה" פועל גם בעולם הרוחני? האם הישגים רוחניים שאדם רוכש בגלגול הזה, נשמרים לגלגולים הבאים?

חוק שימור האנרגיה קיים גם ברוחניות, שכן המערכת העולמית של כלל הנשמות, המבנה שנקרא "נברא", "אדם" או "נשמה", היא מערכת סגורה. הנברא נוצר מראשיתו כרצון להתמלא בזה שברא אותו, בבורא, באור עליון.

המערכת היא מבנה קשיח, קבוע ובלתי משתנה, וגם הקשר בין חלקיו אינו משתנה, זה מה שנקרא "עולם הנשמות". זה מבנה שבנוי בדומה לגוף הפיזי שלנו, מאברים ותאים. יש בו חלקים חשובים יותר וחשובים פחות. בכללות ובפרטות הוא מתחלק למוח, עצמות, גידים, בשר ועור, כאשר הקשר בין כל חלקיו הוא קשר הדוק, קשר ישיר, מוחלט וקבוע.

חוקרי הטבע בעולם הזה מגלים, שגוף האדם פועל כך שכל תא ותא שבו לא חי למען עצמו, אלא קשור בכל יתר תאי הגוף וחי לצורכם, כאשר לעצמו הוא מקבל רק את שנחוץ לו, על מנת לשרת את יתר הגוף.

גוף הפועל בצורה כזו הוא גוף בריא, שבו כל תא מקבל חיות רק במידה שהוא זקוק לה, כדי לשרת את כל תאי הגוף. זה נכון כלפי תאים, אברים ומערכות. כמדען בקיברנטיקה רפואית, שהיא מדע ה"מחשב" שבגוף האדם, אני יכול לאשר זאת גם מנקודת מבט מדעית.

אם תא כלשהו מתחיל לקבל יותר מצרכיו כדי לשרת את הגוף, הוא הופך להיות תא סרטני. מדוע שיקבל יותר? כיוון שיש לו חרדה פנימית, אם נתאר זאת בלשון אנושית, שמא יחסר לו דבר מה. כלומר יש לו חוסר אמונה שהגוף יספק לו את מה שהוא נזקק לו. מכאן יוצא שדווקא את התאים הסרטניים אנו יכולים לרפא על הפחתת רמת החרדה הפנימית שבגוף האדם, והגדלת רמת השמחה, האושר ותחושת השלמות בגוף. ובאמת, הדבר מביא לתוצאות חיוביות בפועל.

כדי שנתקיים במערכת זו בצורה האידיאלית, אנו, התאים הפרטיים שבמערכת, צריכים להכיר בכך שאנו תאים פרטיים, שמוכרחים להתקיים רק לצורכה של המערכת כולה. ואז המערכת תהיה בנויה ותתפקד בצורה האולטימטיבית, ואנו נהנה ממנה ומהאור, שרמתו הכללית תהיה הגבוהה והמוחלטת ביותר.

כדי שנרצה בזה מתוך בחירה חופשית, כדי שנבין עד כמה דבר זה הוא מושלם ונצחי –עלינו להגיע אליו מתוך המצב ההופכי לו. המצב ההופכי הוא כאשר כלל הנשמות נמצאות בחוסר קשר ביניהן, בחוסר הבנה שהן מקושרות יחד בגוף אחד. ועליהן לגלות שהן טועות, שהן תחת הסתרה, ולכן אינן חשות בכך שישנו מבנה קשיח, קבוע, שמחבר בין כל הנשמות, כל התאים בגוף אחד.

כל נשמה ונשמה צריכה לגלות עד כמה היא פועלת רק לטובת עצמה ולא לטובת הגוף, כלומר עד כמה היא כולה אכולת גידול סרטני, במאת האחוזים. ורק מתוך "הכרת הרע" הזו היא תרצה להגיע למצב שבו היא חוזרת להתחבר אל הגוף לפי רצונה, לפי החלטתה ולפי הכוחות שהיא משיגה כדי להתחבר לגוף. כלומר כוחות השפעה, כוחות אלטרואיסטיים של מה שנקרא "ואהבת לרעך כמוך", "כאיש אחד בלב אחד". וכאשר היא שבה למערכת הזו, היא מקבלת את כל השפע שנמצא במערכת, ומקבלת אותו בכדי לספקולכל יתר הנשמות, כלומר התאים, ואז הרגשתה היא נצחית ומושלמת.

מכאן, שהנשמות כולן צריכות להגיע דרך "הכרת הרע", לגילוי שהן בעלות צורה הפוכה לחלוטין לבורא, ובשל כך הן מנותקות ממנו, לא מרגישות בו ולא מבינות אותו. ומתוך שיגיעו אט אט לידי גילוי של המצב שבו הן נמצאות וישתוקקו לשוב למצב הטוב, הן יבקשו את כוח התיקון, כוח הקשר בין הנשמות. וכשיבוא כוח זה, הוא יקשר את כולן במערכת אחת, "כאיש אחד בלב אחד", כולנו נהיה "כאגודה אחת". וזו המטרה כפי שהיא כתובה באינספור מקומות.

האם השגה רוחנית כלשהי שאדם השיג בגלגול הזה, "נצרבת" ונשמרת בד.נ.א. הרוחני שלו, ואיתה הוא ממשיך הלאה, או שבכל גלגול עליו לבנות מחדש את המסה הרוחנית שלו?

האדם לא צריך לבנות דבר, הכול כבר בנוי. עליו רק לחדש ולבנות את יחסו הנכון כלפי כל יתר הנשמות. המערכת קיימת ודבר לא משתנה, מלבד השתתפותו של כל אחד ואחד בצורה נכונה בחיי הגוף הכללי.

המסך

הקבלה סוברת שישנו מחסום רוחני, "מסך", שמפריד בין העולם הזה לבין העולם העליון. עד כמה המחסום הזה הינו בלתי חדיר עבור מי שחי בעולם הזה? מה נותן המסך למי שמצליח לרכוש אותו? מה עומד מאחוריו? עד כמה נכונות האמירות של מדיומים למיניהם בנוגע לתקשור עם מתים שנמצאים, כביכול, מעבר למסך?

כל הצורות שהאנושות מסוגלת לדמיין לעצמה לגבי מהו "מסך", מהי "נשמה" וכיצד מתקשרים אליה, הכול פרי דמיון פסיכולוגי בלבד, ואין לכך כל נגיעה למציאות האמיתית. לא במקרה נקראת חוכמת הקבלה גם "חוכמת הנסתר", שכן היא נפתחת רק עבור אלו שרכשו מסך. כך שהשאלה היא בעצם, מהו מסך?

האדם הוא כקופסה שחורה שבה חמישה פתחים, החושים. אך החושים אינם פתחים פרוצים, שכן כל פתח הוא בעל מסך, קרום, כ"עור התוף". באוזן, לדוגמה, מופעל לחץ כלשהו מבחוץ. הלחץ לא חודר פנימה, אלא מכה בעור התוף, עור התוף מגיב אליו, והפטישון המצוי מאחוריו, בתוך מנגנון שמיעה שלם, מודד את התגובה, את ההתנגדות ללחץ שהופעל מבחוץ. המדידה נעשית באופן כזה, שעור התוף שואף להימצא במצב מאוזן תמידי, והמנגנון הפנימי שומר עליו, שלא יתכופף פנימה תחת הלחץ המופעל עליו מבחוץ.

המנגנון מודד את התגובה ללא התערבות האדם, ומעביר אותה הלאה דרך מערכת העצבים, למקום שבו מפענח המוח בעזרת זיכרון ומערכות נוספות, למה דומה התגובה הזו, לאילו תגובות שהיו בעבר וכן הלאה. כך עובד חוש השמיעה.

גם בעיניים מצויות נקודות רבות, קולטני ראייה, שקרני האור מכות בהם, ובתגובה מופרשים מהעין עצבים רבים שפוסלים כמות מסיבית של תגובות עצביות, וכך לא מאפשרים לקרני האור לפרוץ פנימה. אותו סימן, אותה תגובה, עוברת למרכז שמפענח אותה במוח, וזו התמונה הנגלית לעינינו.

חוש הריח גם כן מופעל על ידי קצות עצבים, אשר מולקולות ריח מכות בהם ומעוררות אותם. קצות העצבים מגיבים, מתוך רצונם לשמור על מצבם המאוזן, כמו כל יתר החושים וכמו כל חי בעולם, ומתוך כך מולידים את תגובותיהם. כך פועלות גם מערכות חוש הטעם וחוש המישוש, וכך פועל האדם בכול. אנו מתנגדים לדבר שרוצה לפרוץ פנימה, ואז מודדים את התנגדותנו.

אלמלא היו לנו חמישה חושים אלו, וחמשת ה"מסננים", לא היינו מקבלים שום תגובה פנימית לכך שמשהו לוחץ עלינו מבחוץ, והיינו מחוסרי הרגשה לגבי העולם ולגבי החלל שבו אנו מצויים. למעשה היינו כמחוסרי הכרה, שכן ניתוק חמשת החושים כמוהו כניתוק האדם מהמציאות.

ישנו חוש נוסף, שנקרא "החוש השישי". זהו חוש רוחני, שבנוי גם הוא בדיוק לפי אותה מערכת ולפי אותו עיקרון. גם בו יש כביכול "קרום", שנקרא "מסך". האור העליון מכה ולוחץ על המסך, ואם המסך מסוגל לדחות את האור העליון ולא לאפשר לו לפרוץ פנימה, אז ממדידת תגובות אלו, ביחס לאור הלוחץ, ניתנת לאדם הרגשת העולם העליון או "בורא".

ההבדל בין החוש השישי לבין חמשת החושים הטבעיים הוא, שבתוך חמשת החושים קיים "קרום" השומר שדבר לא יפרוץ מבחוץ כבר מלכתחילה, ואילו את החוש השישי מקבל האדם ללא "קרום", ולכן אינו פעיל. אלא כנגדו חש האדם רק בשאלה מה הטעם בו, בחוש זה? כלומר "מה הטעם בחיי?" ואינו יודע מה לעשות, שכן אינו חש בו כל טעם, ורק מרגיש כנגדו את חייו.

ובאמת, ישנם אנשים שמתחילים להרגיש שקיים בהם חוש נוסף, אך הוא ריקני ולא פעיל. זאת משום שאין לו "קרום". ישנו צינור ללא מסך, והאדם מרגיש חסרון לקבל דבר מה דרך אותו הצינור, אך אינו מסוגל לכך, משום שקצהו אינו פועל. לכן האדם מרגיש רצון, תשוקה, ייסורים, על שאינו מקבל כל תגובה דרך חוש זה.

לרוב מתפתח החוש השישי לאחר התפתחות חמשת החושים הרגילים, שבהם האדם כבר מילא את עצמו ואינו רוצה למלא את עצמו עוד, וכשהוא שואל מדוע אינו יכול למלא עצמו בחוש הנוסף הזה, הוא מתחיל לחפש כיצד למלאו בצורה טבעית, ואינו מצליח.

כך מגיע האדם לחוכמת הקבלה, שמלמדת אותו כיצד יוכל להשיג את ה"מסך" בעצמו, וכשירכוש מסך, מיד לפי תגובות המסך למה שמצוי מחוצה לו, יחוש במציאות נוספת, מציאות רוחנית עליונה.

זו "מציאות עליונה" משום שהאדם עצמו הרכיב מסך על החוש השישי. מסך שלא הגיע באופן טבעי, אלא מעל הטבע. ומה שהאדם מרגיש הוא הכוח עליון, הבורא, העולם העליון. את החוש השישי, שלא כמו את חמשת החושים הגופניים, ניתן להגדיל עוד ועוד, עד שיגיע לגובהו המרבי. וייתכן שלכל אדם יהיה גובה שונה מלחברו.

למעשה, חוכמת הקבלה מדברת רק על אותו המסך, ונחלקת בהסבריה לשני חלקים: חלק אחד כיצד לבנות מסך, וחלק שני כיצד לעבוד איתו, כיצד לגלות בעזרתו מציאות עליונה וללמוד מהי. בדומה לאופן שבו אדם מרגיש בחושיו הגופניים, כך הוא לומד וחוקר בחוש הרוחני, מה הוא מרגיש ומהן התמונות שהוא רואה בחוש הרוחני. כלל ההרגשות והתמונות הללו נקראות "הרגשת הבורא", הרגשת הכוח העליון. זה מה שאפשר לספר על המסך.

אם כך, האם מה שמפריד בינינו לבין העולם הבא הוא רק העדר מסך?

כן, העדר המסך בלבד הוא שמפריד. מלבד זאת, הכול מוכן, החוש עצמו מוכן, וכבר מכיל מנגנון עצום מלא נתונים רבים. בחוש הראייה, לדוגמה, קיים מנגנון עצום לזיהוי עצמים ותגובות, שכדי לראותם חסר לאדם רק המסך.

לדעת את האור העליון, פירושו שהאדם דוחה את האור בעזרת המסך, ואז מודד כמה הוא מסוגל לקבל בעל מנת להשפיע. ללא מסך אנו חיים בהעדר רוחניות. רכישת מסך, כלומר הזכייה במסך ניתנת רק על ידי לימוד נכון. וחוכמת הקבלה כולה מלמדת את האדם כיצד לקבל בחוש השישי.

האם כרגע מצוי אצלנו החוש השישי?

החוש השישי אמנם מצוי באדם, אך הוא רדום, עד שבאחד הגלגולים הוא מתפרץ ואדם חש בריקנות, שמתבטאת בשאלה "מה הטעם בחיי". כאשר החוש מתחיל להתעורר בו, הוא מוביל אותו ללימוד חוכמת הקבלה.

אם אדם מת, האם הוא מקבל מסך?

לא. במותו האדם לא מקבל מסך. יש לאדם רק מה שהרוויח במהלך חייו בתוך חמשת החושים. אם הצליח לרכוש חוש שישי, יש לו אותו, ואם לא, הוא ייאלץ לשוב לאותו מצב שהיה בו לפני התלבשות הנשמה בגוף, כלומר לשוב לנקודה שבה אינו מרגיש דבר, כזרע.

לכן אם בזמן חייו בעולם הזה לא השיג אדם עולם הבא, גם לאחר המוות לא ישיג אותו, שכן מדוע זה מגיע לו? אם בחייו לא רכש מסך ולא היה בעל קשר עם הבורא, מדוע שיהיה לו לאחר מותו?

ללא הגוף, האדם הוא סך הכול נקודה ברוחניות, וגם לאחר פטירתו הוא נותר נקודה ברוחניות. מה שמוטל על האדם לעשות בזמן חייו בעולם הזה, הוא לפתח את עצמו מנקודה לפרצוף רוחני. שכן כל ההפרעות וכל "מקרי העולם הזה" מסודרים במיוחד לשם כך, ודווקא כאן, בעולם הזה, מסוגל האדם לבנות מסך. אחרת כלל לא היה נמצא בעולם הזה.

האם רכישת המסך משפיעה גם על "איכות" חמשת החושים?

אדם שמתחיל לפתח את החוש השישי, התפתחות החוש קובעת כבר את כל חייו, כי הם מכוונים להגדלת אותו החוש, וחמשת החושים הגופניים כבר לא מעניינים אותו. הוא מרגיש אותם כארציים, כתופעות שבאות, מתפרקות ומתות. ואילו את החוש השישי הוא מטפח, מפתח ומטפל בו, שכן בתוכו הוא חש בנצחיות שאינה שייכת לחמשת החושים האנושיים.

אז מה בעצם קורה לאדם במותו?

הגוף מת, והנשמה נותרת כפי שהייתה במות הגוף. לאדם אין יותר זכות קיום מעבר למה שהשיג בחייו בעולם הזה. נכון שמשום שאין גוף, האגו נופל, והנקודה הרוחנית מסוגלת להרגיש תלות בבורא, להרגיש מציאותה בבורא. אך היא מרגישה עצמה כנקודה, כלומר היא אינה חשה את קיומה כעצמאי, אלא כזרע שלמרות קיומו, אינו מרגיש שהוא זרע, ולמעשה אינו מרגיש דבר.

לעומת זאת אדם שמביט באותו זרע ממדרגה עליונה, יכול לראות שמצויים בו חיים עתידיים, ושבקרוב, בעזרת התהוותם של תנאים מספר וכוחות מספר, הזרע יתחיל להתפתח. האם הזרע עצמו יודע זאת? ודאי שלא.

כך הדבר גם אצלנו. אדם שנפטר מהעולם הזה נותר כפי שהיה קודם, כזרע. אך אם השיג מסך לפני מותו, ולא משנה מהי מידת רכישת המסך, אם אדם עובר את המחסום, אזי אפילו הרכישה הראשונית, הקטנה ביותר, נחשבת למעבר מהעולם הזה לעולם הרוחני. אם אדם הגיע להשגה רוחנית, השגתו תישאר לו לנצח. ולאחר מותו, בִמקום שנשמתו תהיה נקודה, היא כבר תתפוס מימד, גובה מסוים, "פרצוף רוחני".

באדם כזה כבר קיים הרצון לדחות את האור בעזרת המסך, וכתוצאה מכך הוא מקבל תגובות פנימיות שמורגשות בו, אף על פי שחמשת חושיו מתו והתפרקו יחד עם הגוף. שכן החוש השישי נשאר, משום שאינו שייך לגוף כלל. אדם שבנה מסך למרות התנגדות הגוף, חי מתוך הזדהות עם חייו בחוש השישי, כאשר יתר החושים לא מהווים עבורו מקור חיות. שהרי כיצד ניתן לחיות בדרגה כה קטנה, גופנית, אנושית, לעומת הדרגה שהוא חש בחוש השישי? חוש שמעניק לו תגובות על מה שהבורא עושה לו ומה שהוא עושה לבורא.

אדם שרכש מסך, כל פעולותיו הן התקשרות לאלוקות, לבורא, לכוח עליון, דרך המסך, כלומר כמה הבורא לוחץ עליו וכמה הוא לוחץ בחזרה. ההתקשרות ביניהם נקראת "זיווג דהכאה", כלומר על ידי הכאה. בנוסף, ההתקשרות הזו מתחזקת והולכת, מתגברת, מה שאינו כן בחושים אחרים.

בחושים הגופניים האדם לא מרגיש את מקור התענוג, מקור האינפורמציה שהוא מקבל לתוך חמשת חושיו. כלומר לא מורגש בחושיו שמאחורי המידע עומד סַפַק המידע. לעומת זאת בחוש השישי, אדם מגלה לא רק מידע על העולם העליון, אלא בתוך המידע מתגלה גם מקור העולם העליון. כלומר אותו ספק עצום, השולח לו את כל הלחצים וההשפעות, כדי שעל פניהם יפעיל את עצמו לבנות צורות התגברות למיניהן. כך למֵד האדם מתוך פעולות הבורא כיצד להידמות לו בפעולותיו, עד שהוא והבורא נעשים דומים לחלוטין.

האם לנשמה יש תחושות לאחר המוות או לפחות מודעות למוות?

אם האדם לא רכש מסך, הנשמה שבה להיות נקודה בשורש, מחוסרת תחושות, שכן אילו תחושות יכולות להיות לנקודה? היא חסרת מודעות, ממש כפי שזרע, אף על פי שהוא חי, הוא מחוסר מודעות לגבי התפתחותו העתידית. גם אנו חיים, ובכל זאת לא מרגישים מה מתרחש בתת הכרתנו. בסיכומו של עניין, אם יש מסך, יש חיים רוחניים נצחיים שלמים, אם אין מסך, אז אין. לא משנה אם אתה נמצא בעולם הזה או בעולם הרוחני.

מתי תדע הנשמה שהיא קיימת?

רק כאשר תגיע הנשמה לגוף חדש, תתקיים בו, תזדכך שוב, תזדמן לשאלה "מה הטעם בחיי?" והאדם יצא לחפש מקום שיוכל ללמוד בו את חוכמת הקבלה ובאמצעותה ירכוש מסך.

ייתכן שיעברו גלגולים רבים עד שירכוש האדם מסך לראשונה, ורק אז יוכל לפתח עצמו מנקודה לפרצוף רוחני. במידה שבה יהיה לו פרצוף קטנות או פרצוף גדלות, שמתאים פחות או יותר לבורא, דומה לבורא, בהתאם לכך ירכוש את דרגת האדם.

האם אדם מת הוא כאדם שאיבד את ההכרה?

אדם שמת בעולם הזה, הוא אדם שנפסקו כל קשריו עם חמשת החושים. אובדן הכרה אינו אובדן החושים. אובדן הכרה הוא כאשר הגוף עדיין מתקיים על ידי המוח, אך יש הפרעה כלשהי המונעת מהמנגנון לפענח או להעביר את הסימנים להכרה, אף על פי שהאדם מקבל תגובה. כלומר עור התוף באוזן עדיין קיים, פועל ומעביר את התגובה.

החוש השישי הוא אחר, משום שאותו צריך האדם להפעיל במלוא כוחותיו, באופן מכוון, מתוך בחירה חופשית, ולדאוג לחוש הזה כך, שפעולת המסך תהיה ממש בידיו. זו חוכמה שלמה כיצד לעשות זאת.

האם נכון יהיה לומר, שאדם שנפטר עובר למצב הקפאה עד לגלגולו החדש?

אי אפשר לומר שהאדם נמצא בהקפאה עד שהוא יוצא לגלגול חדש, משום שגם כאשר הוא מצוי כנקודה, הוא עובר שלבים מסוימים. אך שלבים אלו אינם שלבים בהתקדמות הרוחנית, אלא מעין התפתחות נוספת.

אם כך, תעשיית הסרטים של הוליווד יכולה להיסגר, שכן מרבית הסרטים מבוססים על "החיים שלאחר המוות"?

אין חיים לאחר המוות, אם אדם לא השיג חיים אלו על ידי כך שנעשה מקובל. תעשיית הסרטים של הוליווד לא תינזק מכך, כי לא חשוב לאיש אם הוליווד מייצרת אמת או שקר.אנשים לא צופים בסרטים משום שהם מראים אמת.

האם אדם שרכש חוש שישי, ממשיך במותו להרגיש מציאות עליונה?

ודאי. אותו אדם ממשיך להתקיים בחוש השישי, שכן זהו חוש שכלל אינו שייך לחיים או מוות. אנו עדים לכך שניתן לחיות בחיים האלה ללא החוש השישי, אין כל קשר בין זה לזה.

מקובל שרכש את המסך לא מרגיש את המוות כפי שמרגיש בו אדם רגיל, שכן המקובל נשאר עם החוש השישי. ובכלל – העולם הזה עבורו כבר אינו הנושא המרכזי, שכן הוא מזדהה עם העולם הרוחני עוד לפני מותו, ומרבית חייו מתרחשים בו.

האם חמשת החושים מדכאים את החוש השישי כל עוד הם דומיננטיים?

לא. החוש השישי חזק מהם, הוא גדל והולך עוד ועוד עד שגובר עליהם, והדבר קורה ברגע הנכון. העניין הוא, שלפני התפרצותו באדם, שאז הוא תובע ממנו לרכוש מסך רוחני, שומר החוש על שתיקה. אך בו ברגע שהוא תובע זאת, האדם חייב למהר ולמצוא מקום שבו נלמדת חוכמת הקבלה, החוכמה כיצד לקבל, כיצד לבנות מסך ולקבל כנגדו את החיות הרוחנית, הרגשת העולם העליון, תחושת הבורא.

התביעה לכך, הנשמעת בתוך האדם, מגיעה מהכוח העליון. אך לאחריה כל היגיעה שעל האדם להפעיל כדי לפתח את הדחף לרכישת חוש שישי באה מתוך עצמו, מתוך בחירתו החופשית. האדם חייב לבנות זאת בצורה חופשית לחלוטין, משום שבחמשת חושינו אנו מופעלים כבובות, ורק בחוש השישי, אדם שבונה מסך בעצמו, הוא חופשי.

רק בחוש השישי אדם עושה פעולות רצוניות, ומגלה כמה בהשוואה אליו, כל יתר הפעולות שהוא מבצע בחמשת החושים נובעות מתוך דחף פנימי למין, אוכל וכדומה, או מדחף חיצוני, שמגיע מהשפעת החברה.

הכול כבר כתוב, מדוד וידוע מראש כיצד יגיב האדם בהתאם לאופיו, בריאותו וכולי. אין לאיש כל שליטה על כך. יתרה מזאת, מלמעלה לא ניתנת שום בחירה חופשית, אלא הכול פועל ומתגלגל ממש באופן אוטומטי, רק במטרה להביא את האדם למצב שיתחיל לבנות את החוש השישי, כי בו הוא קובע את היותו "אדם".

אם הכול פועל באופן אוטומטי, מה מטרת התחושות הרעות שאדם חש במהלך חייו?

הריקנות, ההרגשה הרעה בחמשת החושים, לא מגיעה כדי שהאדם ימלאה, אלא כדי שיפנה את תשומת לבו לחוש השישי, ובמקביל גם החוש השישי עצמו מתחיל להתעורר ולגלות לאדם שהוא ריק.

האדם מתחיל לפתח אט אט הרגשה, רצון לקבל דרך החוש הזה דבר מה. בדומה לאדם שכלל לא ידע שהוא עיוור, ולפתע מתחיל לחוש תשוקה עזה לראות. הוא אינו יודע מה פירושה של ראייה, אך ההשתוקקות היא חזקה, ומתבטאת לא רק דרך תחושת החיסרון לראייה שהחלה להציק לו, אלא גם דרך המכות שהוא מקבל ביתר ארבעת חושיו, משום שחסרה לו הראייה. כלומר אותו חיסרון גורם לו הפסד גם בחוש השמיעה, הריח, הטעם והמישוש, שבהם הוא מקבל מכות, משום שחסרה לו ראייה שתשלים לו את השימוש ביתר החושים.

כך גם החוש השישי עצמו נותן לאדם את ההרגשה שחסר לו חוש נוסף, ושיתר חושיו סובלים בשל כך. יתרה מזו, מגלים לאדם בתת הכרתו שהחוש הוא מה שחסר לו, ובלעדי החוש הנוסף לא יוכל להתמלא. אז האדם חש קירח מכאן ומכאן, ומוכרח לפתוח את החוש השישי.

האם במצב זה אדם יכול לברוח מהרצון לרכוש חוש שישי, ולהמשיך בחייו כרגיל?

האדם יכול להמשיך, אך מלמעלה יינתנו לו כאלו ייסורים, עד שירצה למרות הכול לעלות מעל לדרגתו האנושית, כי מטרת הבריאה הכללית היא להעלות את האדם לדרגת הבורא. לכן האדם לא יישאר במדרגתו השפופה, שכן יצטרך לתת על כך דין וחשבון.

חוש שישי

האם חוכמת הקבלה עוסקת בסוגיית גורל הנשמה ומקורה, והאם היא מספרת על כך גם למי שאינו נמצא בהשגה רוחנית?

חוכמת הקבלה היא חוכמה שנכתבה על ידי אנשים, שבזמן שהייתם בעולם הזה הגיעו להרגשה ולהשגת המציאות כולה. הם חיו בעולם הזה, ובמקביל הרגישו כל מה שקורה עם הנשמות כולן, ולא היה עבורם שום הבדל בין הימצאותם בעולם הזה, בגוף הפיזי, לבין הימצאותם כנשמה בלבד. כלומר, לא הייתה להם כל בעיה להזדהות עם הגוף או עם הנשמה.

אלא מַהם כתביהם בעבורנו? כפי שבעל הסולם מגדיר, חוכמת הקבלה היא התגלות הבורא לנברא, שנמצא בעולם הזה, ועל כך בלבד מדברת חוכמת הקבלה, רק על זה כתוב בספרי מקובלים.מדוע רק על זה? משום שבעולם הזה אנו מצויים רק בחלק מסך כל קיומנו, וישנו מעגל גדול נוסף שאנו עוברים דרכו ללא גוף, וגם בו ישנן עליות, ירידות ומיני תהליכים, אך חוכמת הקבלה לא מדברת על כך, משום שמי שנמצא כאן, אין לו צורך בזה.

האדם נמצא בעולם הזה כדי לעשות תיקון מסוים על עצמו, ותוצאת התיקון תהיה שיגיע למצב שבו חייו, בין שיהיו בגוף ובין שיהיו ללא גוף, לא יהיה כל הבדל ביניהם. הגוף הפיזי שכרגע מסתיר את המימד הרוחני, לא יהווה מחיצה, והוא ירגיש הן את המציאות הרוחנית והן את המציאות הגשמית ממש כמציאות אחת. זו תהיה עבורו מערכת אחת, שבה מתלבשים העולם הזה והעולם העליון זה בזה, אבל הכול קיים.

האדם צריך להגיע למצב שבו העולמות כולם פתוחים בפניו. כל הייסורים שהוא מרגיש בחייו מטרתם לעורר בו את השאלה: "מה הטעם בחיינו"? ולחייב אותו לגלות את כל המציאות, את כל העולמות העליונים. ועל ידי כך שישלוט בהם, יכיר אותם, וכן לפי גודל הכרתו, לפי גודל הרגשת המציאות שלו, יתחיל לשלוט בגורל ולקחת חלק פעיל ומועיל במציאות כולה.

חיינו מסודרים כך, שעד שילד לא מתפתח בשכלו, הטבע לא מעניק לו כוח, אלא אך ורק לפי מידת התפתחותו השכלית הוא נעשה בעל כוחות. תינוק, לדוגמה, עדיין לא יכול ללכת. מדוע? אם יהיה מסוגל ללכת, אף על פי ששכלו מתאים עדיין לתינוק שאינו מסוגל ללכת,הוא עלול להזיק לעצמו, משום שכוחותיו הגופניים ושכלו לא יהיו מאוזנים זה כנגד זה, באופן כזה שהשכל יעזור לגוף, והגוף לא יגרום לעצמו נזק כלשהו.

הדבר מתבטא גם ביחסנו לאנשים לא שפויים בדעתם, אנחנו מתערבים בחייהם ומגבילים את כוחותיהם, כדי שלא יזיקו לעצמם ולאחרים.

כך הוא הדבר גם ברוחניות. מדוע האדם לא מסוגל להרגיש כבר עכשיו את העולם הרוחני? משום שאינו יכול לחיות בו, להתקיים בו ביעילות, ולפיכך, אם יאפשרו לו להיכנס לעולם הרוחני כעת, הוא מאוד יזיק לעצמו ולאחרים. לכן ישנו "זמן ההכנה", ובו על האדם להגיע, על ידי לימוד הקבלה, למצב שבו הימצאות בעולם הרוחני, חיים בו והשתלבות בו יהיו עבורו הדבר החשוב ביותר, על פני כל החשבונות הגשמיים והאגואיסטים שלו.

ברגע שאדם מגיע למצב כזה, פותחים בפניו את השער לעולם הרוחני, כלומר השמים נפתחים, והאדם מתחיל להרגיש את המציאות כולה ולהשתמש בה בצורה מועילה לעצמו ולאחרים. על מנת להגיע למצב כזה, אדם זקוק לכוח מיוחד שיתקן אותו, יעניק לו שכל וכוחות נפשיים כדי לא להזיק לעצמו ולאחרים, וכדי לשלוט בעצמו למען כלל המציאות, כלל האנושות.

להגיע לזה ניתן רק על ידי "המאור המחזיר למוטב". אדם לומד את חוכמת הקבלה, מפני שספרי הקבלה נכתבו בידי אנשים שנמצאים בהכרת המציאות כולה, ובספריהם הם מתארים לאדם מה עליו לעשות כדי להגיע לאותה הרגשת מציאות, כיצדלשלוט בעצמו ומהן התכונות שעליו לקבל.

המקובלים גם מספרים לאדם שאם יגיע לזה, חייו יהיו מאושרים ללא גבול, חיים בהרגשת נצחיות, שלמות, בהרגשת "כל-יכול", ושום נזק לא יוכל להיגרם על ידיו לעצמו ולאיש.

שכן זוהי בעצם מטרת כל הנשמות. כל נשמה ונשמה שמתגלגלת לעולם הזה, במשך חייה אלו או חייה הבאים, חייבת להגיע למצב שבו היא נכנסת להכרת העולמות העליונים, ושוברת את המחיצה הזו, שלא מאפשרת לה לחיות בכל העולמות יחד.

וכשנשמה כזו נפטרת מהגוף (תרתי משמע), היא כבר יודעת היכן היא מתקיימת, ועבורה חיים ומוות הם בעלי חשיבות אפסית. כפי שהרב שלי, הרב"ש, היה אומר, בעיני מקובל, מוות הינו שווה ערך להחלפת חולצה עבור אדם רגיל שבעולם הזה.

אי לכך, מקובלים לא מספרים לאדם מה קורה לנשמות ללא גופים, משום שעליו להגיע להכרה זו בעצמו, עליו להגיע לידי כך שייפתחו לו השמים ויחיה בכל העולמות, וירגיש את כל המציאות, ואז לא יהיו לו עוד שאלות לגבי הנשמה.

כמו כן עבור אלו שטרם הגיעו להכרת המציאות המלאה, אם ידעו מה באמת קורה במציאות, עלול הדבר לגרום להם נזק. שכן כעת האדם נמצא בתוך חמשת חושי הגוף הפיזי, ורק דרכם הוא מרגיש את המציאות, ומשום כך אינו מסוגל לתפוס מה פירוש להיות, לחיות, להתקיים בנשמה ללא גוף, כלומר להרגיש את המציאות שלא דרך חוש הראייה, השמיעה, הריח, הטעם והמישוש. כי אלמלא חמישה חושים אלו, כיצד ירגיש מציאות כלשהי? אלא שיש לו גם חוש שישי, הנקרא "נשמה" או "נקודה שבלב". אם יפתח אותו, יתחיל להרגיש במציאות עליונה שנקראת "עולם רוחני", מציאות רוחנית.

מי שמפתח את החוש השישי ומרגיש את העולם הרוחני, בין אם מרגיש את המציאות גם דרך חמשת החושים ובין אם אינו מרגיש מציאות דרכם, אין זה מהותי עבורו. שכן זוהי אך תוספת קטנה, שממילא לא מוסיפה לו מאום, משום שהנשמה, גם ללא גוף, מתקשרת, פועלת ומרגישה את כלל המציאות, כולל את העולם הזה.

הכיצד? המציאות מחולקת לסולם מדרגות, ובסולם המדרגות המשתלשל מלמעלה למטה ישנו "עולם אינסוף", תחתיו "עולם אדם קדמון", תחתיו "עולם האצילות", תחתיו "עולם בריאה", תחתיו "עולם יצירה", תחתיו "עולם העשייה", ולמטה ממנו "העולם הזה".

אם אדם נמצא במסגרת חמשת החושים, הוא תופס את העולם הזה בלבד, ואינו תופס את כל העולמות שלמעלה מהעולם הזה. אבל אם פיתח את החוש השישי, היינו הנשמה אז במידה שבה הוא מרגיש את עולם העשייה, שהוא העולם הרוחני הנמצא מעל העולם הזה, כן הוא מרגיש את העולם שתחתיו, כלומר העולם שלנו.

לפיכך אם אדם נמצא בעולם האצילות, הוא מרגיש בתוך כלי הנשמה את עולם האצילות ואת כל מה שתחתיו: עולם בריאה, יצירה, עשייה והעולם הזה. היינו הוא מרגיש את כל המציאות מדרגת השגתו ומטה. ואין כל חשיבות לעצם הימצאו או חוסר הימצאו בגוף.

לכן אין פתרון אחר מלבד הכרת העולם הרוחני על ידי התפתחות הנשמה, שכן ללא החוש השישי, לעולם לא יוכל אדם להבין מה פירוש להימצא בעולם הרוחני, ואין מילים שיוכלו לספר לו על כך. מקובלים יכולים להביא כדוגמאות רמזים דקים מאוד, אך לתאר זאת באמת – בלתי אפשרי. לא ניתן למסור לאדם ידיעה על דבר שמעולם לא הרגיש או ראה, ואין לו בעולמנו אח ורע.

מה לגבי היפנוזה, המחזירה את האדם לילדות ואפילו לגלגולים קודמים?

אין שום קשר בין רוחניות לבין היפנוזה. כל מה ששייך להיפנוזה אינו יותר מהתערבות בפסיכולוגיה הפנימית של האדם, שבאמצעותה מזמנים בו רשימות גשמיות, ייתכן שגם מילדות. אך אלו רשמים מחייו האלה, ולא מחיים קודמים. דבר מהחיים הקודמים לא יכול לעלות בזיכרון. כל אלו הם רק "דה ז'ה וו", תופעה שגורמת לאדם להרגיש "כאילו כבר היה במצב הזה", כלומר עניין פסיכולוגי גרידא, השייך לחייו בגוף, בעולם הזה ובגלגול הזה.

מהכוח אל החומר

אם בתחילה הייתה הדרך הרוחניות חלק בלתי נפרד מחיי עם ישראל, והאדם חי מתוכה ולשמה ובשאיפה מתמדת לממש את מהות קיומו, בשלב מסוים התפוגגה הרוחניות ונעלמה לה. והעם החל לעסוק רק בחומר, שהפך לחלק בלתי נפרד מחייו. האם באיזו נקודת זמן עתיד החומר להשתלט על חיינו לחלוטין?

היווצרות היקום התרחשה לפני שנים רבות מאוד. לאחר שנוצר, החלה התהוות החומר בתוכו עד לכל צורות הדומם שלו. מהחומר הדומם נוצרו כוכבים ופלנטות, וביניהם גם מערכת השמש, שנוצרה יחד עם כדור הארץ, והתהליך כולו ארך מיליארדי שנים.

בעל הסולם כותב שכדור הארץ התחמם והתקרר תכופות במשך שלושים מיליון שנה. כתוצאה מתהליך ההתחממות וההתקררות הקליפה העליונה של כדור הארץ התחזקה ונעשתה כה קשה, עד שממנה החלה להתפתח בחינת הצומח.

כיצד החלה בחינת הצומח? יש מאין? כל התהליכים הינם תוצאה של הכוחות הרוחניים המצויים ביקום, שהיה פעם מלא ופעם ריק, והכוחות הם תמיד הפועלים היחידים בו. כוחות אלו החלו להתגשם לחומר. מה פירוש להתגשם לחומר? אין כל הבדל בין כוח לחומר, כוח הוא אותו החומר, והחומר הוא אותו הכוח.

אם ניקח דבר מה מוצק ונחמם אותו, הוא יהפוך לנוזל, נוסיף לחממו, ויהפוך לגז, עד שלא נרגיש בו כלל. האם חומר זה, שהיה מוצק, חדל להתקיים? ודאי שלא, הוא קיים, רק בצורה אחרת, כזו שאין ביכולתנו להרגיש או לראות, כלומר הוא נעלם מיכולת תפיסת חמשת החושים, אך מובן שהוא ממשיך להתקיים. אפשר גם לעשות את התהליך ההפוך, להפוך גז תחת לחץ וקירור לנוזל, ומנוזל לעשותו מוצק.

בין שאנו תופסים ובין שלא תופסים דבר מה בחושינו, אם מדובר בכוחות נעלמים ואם בחומרים מוצקים, הכול נמדד כלפי הרגשת האדם, אך הדברים קיימים ונמצאים ביקום מאז ומעולם. כך שהיקום נוצר מתוך השתנות התנאים, מכוח שהחל להתממש כאוויר, כסוגי גזים, ולאחר מכן כנוזל ואז כחומר מוצק. אותו דבר קרה עם דרגות הצומח, החי והמדבר – אותו כוח שטרם התגשם בחומר, החל להתגשם.

אז החלו להיווצר צמחים למיניהם, כפי שמגז נעשה נוזל ומנוזלים מוצק, כך גם מכוח נעלם החלו להתהוות צמחים ומכוח נעלם בדרגה גבוהה יותר החלו להתהוות חיות, כולל האדם. כוחות אלו המשיכו להתפתח, עד שנוצר על פני כדור הארץ כל מה שקיים בו כיום. בשום מקום אחר לא רואים עדיין התפתחות כמו זו שעל כדור הארץ. שאר היקום הוא בעצם לא יותר מגושי חומר מוצק, פחות או יותר.

התהוות כוחות אלו, מטבע היותם מסוג נעלם שהופך למתגשם יותר ויותר, הייתה התפתחות לצמחים, לבעלי החיים ולבסוף – לאדם. האדם התפתח בצורתו הגופנית, וחי תחת החזקת אותו כוח נעלם שיצר אותו ושפעל כדי לבנות את צורתו הגשמית. עד שבאה העת שבה החל כוח זה להביא לאדם לא רק את צורתו הגשמית, היינו התגשמות הכוח בחומר, אלא גם הכניס באדם תוספת מיוחדת, כוח נוסף, שנקרא "כוח רוחני".

אז נוצרה באדם התשוקה, הרצון לדבר מה גבוה יותר מאשר להתקיים כנפש חיה. האדם החל להביט מעלה כביכול, לא מעלה לשמים, אלא להביט דרך הטבע בשאיפה לגלות מה עומד מאחוריו. האדם החל לשאול, מנין באתי? לשם מה אני קיים? הוא החל לשאול על תחילתו ועל סופו. על מה נמצא מעבר לחיים, לפניהם, ומה שמחכה לו בקצם.

בבהמה אין שאלות מסוג זה, אז מהיכן הגיעו שאלות אלו לאדם? השאלות עולות בו, כי בתוך האדם, לעומת הבהמה, מצוי כוח נוסף, מִדָרגת כוחות גבוהה יותר, שבונֶהבו רצונות מיוחדים, רצונות שנקראים "אדם".

אותה ישות שבה התגלה בפעם הראשונה הכוח הרוחני שבירר והצית בה את הרצון והתשוקה לרוחניות, כלומר התגלותו הראשונה של הכוח שעשה מה"חי" אדם, שהחל שואל מי ומה אני, הייתה ביצור שעל פני האדמה נקרא "אדם".

לפני "אדם" חלפו דורות רבים שבהם איש לא שאל שאלה מעל לדרגת הגופניות. "אדם" היה הראשון ששאל ודיבר על כך מתוך הסקרנות שהתגלתה בו, ומתוך התשוקה לגלות את שורשו, התשוקה להגיע למה שמצוי למעלה ממנו, אל הכוח שברא אותו, מפקח עליו, מוביל אותו במשך כל חייו, ושכנראה, החל למשוך אותו בחזרה אליו.

השאלות ששאל הן אלה שפתחו את כלי הקליטה שלו, את רגשותיו. ואת הדבר החדש שגילה, חש והבין, כתב "אדם" בספר "רזיאל המלאך", שאותו ניתן לרכוש בכל חניות הספרים גם בימינו. אחריו כבר באו אנשים נוספים שהבינו וקיבלו את הידיעה שקיים דבר מה מעבר לחושים, דבר שכרגע אין בכוחו להרגיש.

כיום אנו מרגישים חלק מזערי בלבד מתוך כלל המציאות שבה אנו מצויים, כאדם שנמצא בחדר שרובו חשוך, ולכן רואה רק את מה שמאירה לו המנורה באורה החלוש, ורק באזור שבו היא מאירה. אך האדם לא רואה או מרגיש שבאזור שאליו אור המנורה לא מגיע, ישנם עוד אינספור כוחות ,פרטים, סוגי צורות חיים מגוונים ועוד.

האדם פשוט לא מסוגל לתפוס זאת בחושיו, ומתוך כך שאינו תופס, הוא שוכח ואף אינו מביא בחשבון שזה קיים. אלא האנושות מוסיפה להימצא במעין ערפול, דמיון שווא שהעולם והמציאות כולה הם רק מה שגלוי לעין, כלומר רק מה שניתן לתפוס ולראות באזור הדל שבו מאירה המנורה.

עברו עשרים דורות מאז "אדם הראשון", כשכל דור כבר כלל אנשים בודדים בעלי "הנקודה שבלב", שיכלו להבין ולגלות את הרעיון הרוחני.עד שהגיע אדם מיוחד, שנקרא אברהם. ומתוך רצונותיו הגדולים והשתוקקותו העמוקה, חיפש בכוחותיו אחר הכוח העליון והכללי ביותר, זה המפקח על כל מה שקיים במציאות. ובאמת, מתוך רצונו החזק התגלה לו אותו הכוח. אברהם החל לחוש בו רק מתוך כך שהשתוקק תשוקה עזה להרגישו.

כאן חשוב להדגיש, שהכוח הנקרא "בורא", "המנהיג", "המאציל", "המפקח", "השולט", אינו בא ומתגשם כלפי האדם כך שמתראה לו בצורת בשר ודם. אלא האדם עצמו מקבל חוש מיוחד, חד מאוד, שדרכו הוא מרגיש את הכוח הזה, בעודו כוח. כלומר יוצא אל אותה רמת הֶרגש כמו זו של הכוח.

אנשים שיכולים להגיע להתפתחות החוש השישי כלומר להגיע לרמת חידוד חושים עד כדי הרגשת הכוח העליון, נקראים "מקובלים". אברהם היה הראשון שבמאמציו הגיע לזיכוך כזה שהרגיש בכוח העליון. הוא יצא מהאזור שבו המנורה מאירה אל אזור רחב יותר והחל לראות מעבר לו, ועל כך כתב בספרו "ספר היצירה".

בנוסף ליציאתו לרוחניות, קיבל אברהם הבנה מגילוי אותו הכוח, שאין לאדם מטרה או משימה חשובה וגדולה יותר מאשר להפיץ בקרב הרבים את הידיעה על כוח זה, על החוקים הקיימים בעולם ועל מטרת האנושות, למה עליה להגיע. אברהם החל לפעול למימוש המשימה, הוא ישב בפתח האוהל וקרא לאנשים לבוא לשמוע את שיש לו לספר, עד שארגן קבוצת תלמידים משלו. כפי שכתוב במדרש העתיק, גם שרה אשתו עזרה לו, והייתה מגיירת נשים כפי שהוא גייר גברים.

מאוחר יותר עקרה הקבוצה ממקומה למקום אחר, שנקרא "ארץ ישראל", ולאחר מכן ירדה מצרימה. הירידה מצרימה לא התרחשה בזמני אברהם ויצחק, אלא בסוף ימיו של יעקב, נכדו של אברהם.

קבוצה זו, בזמן שהותה במצרים, קיבלה השפעה כה גדולה מהכוח העליון, עד שהחלה להרגיש את ניתוקה ממנו, כלומר את הימצאותה בגלות. הכוח העליון לא התרחק מהם, אך היה מעורר בהם תשוקה גדולה ליתר חיבור. לכן לאחר שגדלו במספרם וברצונם לרכוש חושים זכים יותר, שבאמצעותם יוכלו לבוא במגע עם הכוח העליון להתחבר אליו, להרגיש אותו ולחיות בהשפעתו. קיבלה קבוצה זו את השיטה כיצד להחזיק בקשר עם הכוח העליון, וכיצד להפְרוֹת ולפתח את הקשר יותר ויותר.

כך משך מאות שנים הלכה והתפתחה הקבוצה, עד שהגיעה למצב שבו צמח הרצון לקבל שבה, האגו שלה, לממדים כאלו שהביאו לניתוק מהרגשת הכוח העליון, והחזיר אותה להרגשת אותו אזור שבו מאירה המנורה בלבד. אף על פי שניסו להתנגד לזה, האגו בער בהם בעוצמה רבה והביאם לתופעה של ניתוק הדרגתי מהכוח הרוחני, עד שלפתע איבדו כליל את אותו קשר עצום עם הכוח העליון.

חלק מהעם איבד את הרגשת הכוח העליון, ואילו חלק עדיין החזיק בו. מי שאיבדו את ההרגשה נקראו "צדוקים". בשלב מאוחר יותר הכניסו צדוקים אלו לעם שיטות זרות ותרבות זרה, שגרמו לתוספת אגו בתוכם, עד שהעם כולו איבד לגמרי את החוש השישי. היינו את הזַכּוּת שמאפשרת להרגיש את הכוח שמחוץ לאזור אורהּ הדל של המנורה, ושכח לחלוטין מקיומו של החוש.

למעט אותם אנשים בודדים, שעוד חשים תשוקה לחיבור הרוחני בכל דור ודור, ועל ידי מאמצים גדולים מזככים עצמם עד להרגשת הכוח העליון, אותו הכוח שהתגלה לאברהם אבינו, כל היתר מצויים בגלות, בריחוק מהרגשת הכוח העליון, עד לימינו.

כיום עם ישראל מגיע למצב שבו אותו אגו שהעצים במשך כל שנות הגלות, אותו אגו שבער ועודו בוער בו, מראה שהוא עדיין ריק, וכי שום מאמץ מכל מאמציו במשך אלפיים שנות הגלות לא הצליח למלאו. כאשר אדם רואה עד כמה נכשל בניסיונותיו למלא את האגו, הוא נכנס לייאוש, שכן אין בידו התשובה כיצד לקבל סיפוק.

אדם שמגיע לכלל ידיעה שלא יוכל לספק את הרצון לקבל, לאחר שכבר רכש ניסיון רב וראה שזוהי משימה בלתי אפשרית, לא נותר בידו דבר מלבד שיטת הקבלה, שסוברת שהבעיה אינה נעוצה בסיפוק האגו. אלא בעצם היותו מצוי באזור שבו מאירה מנורה קטנהאך חלק מזערי מן המציאות המלאה.

לפיכך, מובן שבעולם הזה האדם לא יצליח למלא את עצמו או לדעת לשם מה הוא קיים, מהיכן בא ולאן עוד ילך, אלא עליו לגשת ולפתוח את אזור הכוחות הנסתרים מעין. אין הכוונה לכך שהאדם יגשים את הכוח העליון כ"אדם", חלילה, כפי שעושות הנצרות והאסלאם בדמותם של מוחמד ושל ישו. אלא הקבלה סותרת זאת מכל וכל. זו לא יכולה להיות מטרת הכוח העליון, שכן מטרתו שהאדם יזכך עצמו עד שיגיע אליו, אל דרגתו שלו, וזאת בזמן חיותו כאן, בעולם הזה.

לכן, אומרים מקובלים, בימינו נכנסת האנושות כולה לייאוש, ולהכרה בכך שזהו מצב ללא מוצא. חוכמת הקבלה צריכה להראות לאנושות את הדרך ואת היעד הרוחני, וזו משימתו וחובתו של עם ישראל כעם סגולה, כעם הנבחר, להיות אור לגויים. או אז ישובו כל העמים יחד לאותו מצב בו יחיו כולם במציאות לכל רוחבה ועומקה, והיקום כולו יתברר ויתבהר לאדם. שכן מעל ליקום הגשמי מתבררים כל אותם כוחות העומדים מאחורי החומר, מעליו ומחוצה לו.

האדם אינו צריך להזדכך לשם כך עד כדי היעלמותו מהעולם הזה. אלא הרצון הפנימי שלו פועל לשם כך, בעוד הגוף הפיזי נותר אותו הגוף, על כל רצונותיו הגשמיים. צריך להאכילו ולטפל בו, אך פנימיות האדם נעשית כה זכה, עד שמתחילה להרגיש את הכוח העליון, הנעלם מהחומר, ולהגיע להרגשת חיות וקיום כזו של הכוח העליון. זוהי מטרת האדם באשר הוא, בתוך מסגרת חייו בעולם הזה, ללא הבדלי דת, מין גזע או לאום.

החוק הכללי, שנקרא בורא, דוחף אותנו לזה, אם נרצה ואם לא, על ידי כך שהוא מעורר בכל אומות העולם שנאה כלפי העם היהודי, ועל ידי זאת ששולח צרות מבית. הבורא לא ישקוט ולא ינום עד שיחייב את עם ישראל להגיע למטרה.

כלומר, עד אשר תשוב האנושות כולה, כפי ששבו "אדם הראשון", "אברהם", "משה" ויתר המקובלים, להיות בקשר עם הכוח העליון, להיות בדרגתו ובהרגשת נצחיות ושלמות, עד שמציאותנו בגוף כלה ונפסד זה לא תהיה מורגשת בנו, אלא ברמה שבה אנו חשים גזירתן של שערות או גזיזת ציפורניים. וכך יהפוך גם הגוף זניח לחלוטין לעומת ההרגשה הפנימית שנקראת "נשמה".

לא נעניק שום חשיבות לשאלה אם הגוף חי או מת, אך את המסע אל הרגשת הרוחניות, הרגשת הכוח העליון, עלינו לעבור דווקא בזמן שהותנו בגוף הפיזי.

פקיחת עיניים

ההגדרות "תורת הקבלה" ו"חוכמת הקבלה" נשמעות לאוזן כאותו מושג, אך אם נכנסים לעומקו של עניין, רואים שישנה כאן סתירה מהותית. שכן אם חוכמת הקבלה היא תורה, פירושו של דבר שיש לקיימה מבלי לשאול שאלות. ואם מדובר בחוכמת הקבלה, פירוש הדבר שאסור לחדול מלשאול שאלות. האם הקבלה היא חוכמה או תורה? ואם היא חוכמה, כלומר מדע, האם האדם הוא אובייקט המחקר של הקבלה?

יש כאן נגיעה בשאלה מהותית ביותר, והיא: מהי תפיסתנו במציאות. לאחרונה יצא לאקרנים בעולם סרט בשם: "מה לעזאזל אנחנו יודעים על המציאות?" הסרט נוצר על ידי שמונה מומחים, מדענים מהשורה הראשונה, כולם חתני פרס נובל, ביניהם פיזיקאים, ביולוגים ופסיכולוגים. הם שואלי השאלות בסרט, והם גם משתדלים להשיב עליהן.

לדבריהם, על פי תוצאות המחקר המודרני בכלל וממחקרי הפיזיקה הקוונטית בפרט עולה בעיה רצינית. כי יוצא, שהעולם הזה אינו קיים כלל כפי שהאדם רואה אותו, אלא העולם הזה הינו אוסף אפשרויות העומדות בפני האדם, ומתוכן הוא תופס את מה שהוא בוחר לתפוס, לפי בחירתו האישית, לפי כליו ולפי הבנתו.

כלומר האדם לא מסוגל להבחין שקיים דבר מה מחוצה לו, עד אשר יש לו מבפנים מודל של מה שהוא רואה. מביאים דוגמה מאוד מעניינת לכך בסרט: אינדיאני עומד על שפת האוקיינוס ומביט בו, אך אינו רואה שספינותיו של קולומבוס קרבות אליו, אף על פי שהספינות נעות לעבר החוף שעליו הוא עומד, ומצויות כבר במרחק של חמש-מאות מטרים ממנו, עדיין אינו רואה אותן.

הוא לא רואה אותן משום שאינו מסוגל לדמיין לעצמו ש"דבר כזה" קיים, אך כאשר הוא מביט במים שסביב אותן אוניות שאינו רואה, הוא מבחין בתנועה כלשהי על פניהם. אי לכך הוא מתחיל לנסות ולנחש ממה זה יכול לנבוע. אט אט הוא מתחיל להבחין בכך שיש מולו דבר מה, ולאחר מכן, כאשר הוא רואה מלחים ודמויות שעינו רגילה בהם, ושאינם אותה האונייה שמעולם לא ראה, הוא מעלה השערות, עד שהוא רואה את האונייה.

אותו אינדיאני רץ אל השבט שלו, וקורא לחבריו לבוא ולראות את האונייה. בתחילה גם הם לא מסוגלים לראותה, אך כאשר הוא מתאר להם את מה שעומד לפניהם, הם מתחילים לבנות מודל, תבנית בתוך מוחם, לגבי מה שעומד ממולם, ואז מתחילים גם הם לראות שיש כאן "משהו". יוצא שאם האדם לא מדמיין במוחו דבר כלשהו קודם לכן, אם לא קיבל אותו בתורשה או על ידי חינוך, אז אינו יכול לראותו, אינו יכול להרגיש אותו, ולמעשה, לא משנה באילו חושים מדובר.

תפיסת האדם את המציאות מותנית בזה עד כדי כך, שבלתי אפשרי להגדיר אילו מהדברים שלפנינו הם מוצקים, כאלה שהאדם "נתקל" בהם, ואילו מהדברים שלפנינו הם דברים שהוא "עובר דרכם". אלא הכול נקבע בחושינו רק מפני שכך החושים מבינים שעליהם לקבל את הדברים.

אותם מדענים שעשו את הסרט סוברים, שתפיסת האדם כולה תלויה בדמיון של האדם. והמעניין הוא, שחקירותיהם ומסקנותיהם, אף על פי שאינן מדויקות לחלוטין, קרובות מאוד, למה שטוענת חוכמת הקבלה.

לטענתם של המדענים, המציאות קיימת ככל מיני אפשרויות, שמתוכן בוחר האדם אפשרות אחת. בדומה לאדם העומד על פרשת דרכים – הוא יכול לבחור לנסוע ישר, שמאלה או ימינה, ואינו יודע לאן עליו להמשיך, אז הוא בוחר בדרכו, נאמר, לפי המזל. ואז לפי בחירתו זו הוא רואה, מרגיש וחי. כלומר, אם העולם הזה מציע שלוש אפשרויות, והאדם הוא העומד על פרשת דרכים ויכול לפנות שמאלה, ימינה או ישר, לפי בחירתו בצורת עולם מסוימת, כך הוא תופס אותו אחר כך.

מה, אם כן, עמדתה של חוכמת הקבלה לגבי תפיסת המציאות? היכן אנו מצויים בכלל ומה מצוי סביבנו? חוכמת הקבלה אומרת כך: המציאות אינה קיימת. העולם אינו מצבור אפשרויות רבות, ואף לא אינסוף אפשרויות, אלא העולם שלנו כלל אינו קיים. "העולם" הוא אור אינסוף לבן, מחוסר צורה, והצורות בו לא קיימות. אלא האדם, על ידי רצונותיו, בונה בתוך עצמו צורות רבות, שמתוך בנייתן בתוכו נדמה לו שהן קיימות מחוצה לו.

באדם יש רצון אחד, הכולל תרי"ג רצונות. רצונות אלו מצויים בהתמזגות מסוימת ביניהם, והאופן שבו מדמיין האדם ברצונותיו את היחס ביניהם, ייתן תמונה כלשהי, ותמונה זו תצייר לו את תמונת העולם שנמצא מחוצה לו, כביכול.

כלומר, יש בתוכנו מעין מכונת צילום: מלפנים זוג עיניים, אחריהן נמצא מוח, ומאחורי המוח – מסך, כאשר נדמה לאדם שהוא רואה דרך עיניו את מה שהמוח מצייר לו על המסך. אך למעשה אין הדבר כך, שכן המוח נמצא באמצע, בין העיניים למסך, ומה שמוקרן מהמוח לאחור, כלומר על המסך, נדמה לאדם שזה לא בא מהמוח אל המסך, אלא עובר מהעינייםדרך המוח, ומגיע למסך. וכך נוצרת אשליה כאילו מחוצה לי קיים משהו, אך בהחלט מחוצה לאדם ישנו רק הבורא, שנקרא "אור אינסוף".

לכן, אם אדם רוצה לדעת מהו העולם האמיתי, עליו ללמוד את כל תרי"ג רצונותיו, ולתקן אותם כך, שתמונת העולם הזאת לא תהיה מורגשת בו כתמונה חיצונית. אלא על האדם לא לשכוח שתמונה זו כלולה משני חלקים:

1. אוסף תרי"ג רצונותיו.

2. אור אינסוף הממלא את הרצונות הללו, לפי השתוותם אליו.

כל עוד רצונות אלו הם אגואיסטיים, הם רוצים למשוך את כל התמונה לתוכם, ובזה הם מרגישים תענוג אגואיסטי. אך במידה שהאדם מתקן את הרצונות הללו, כאשר הוא רוצה להידמות בהם לאותו "אור אינסוף" שנמצא מחוץ לרצונות. כלומר כאשר האדם מצרף לרצונותיו אלו כוונה אלטרואיסטית לטובת הזולת, לפי הכלל "ואהבת לרעך כמוך", בזה רצונותיו מקבלים צורה כזו של האור המצוי מחוצה לו.

או אז במקום תמונת הרצונות הללו באדם, הוא מרגיש את תכונת האור, מרגיש ומגלה את הבורא ודבוק לאותו אור אינסוף. זאת ועוד, אם את כל תרי"ג רצונותיו מתקן האדם בכוונה "על מנת להשפיע", בזה הוא מרגיש כתופס את כל האור שנמצא מחוצה לו, במלואו. אז האדם שווה לו, דבוק בו, וזו בעצם התמונה היחידה האמיתית, שהוא יכול להרגיש במציאות שקיימת באמת.

כל אחד ואחד מאיתנו כלול בתוכו מתרי"ג רצונות, ועליו להגיע להרגשת המציאות הזו, שכן התורה, הקבלה, מחייבת את האדם להגיע לתיקון "ואהבת לרעך כמוך".

האם זו הכוונה בנאמר: "פקיחת עיניים בתורה"? כלומר שעיני האדם מתהפכות ובמקום לראות פנימה, הוא רואה החוצה?

בדיוק כך. פקיחת עיניים בתורה, פירושה היפוך העיניים על ידי התורה. גם המדענים כיום מדברים על אהבת הזולת. הם טוענים שאם אדם מגיע לזה, אז התמונה שבה הוא נכלל היא תמונת האור העליון, הבורא. וכך אדם חי בתוך הבורא ונעשה כמותו, נצחי ושלם.

זאת אומרת, התמונה שאדם מצייר לעצמו היא תמונת חייו, ולפיה יתקיים ויחיה. לכן גם את החיים והמוות, וכמובן את מנת המזל, האושר, הבריאות שלו בחיים אלה וכן הלאה, את כל התמונות הללו אדם מצייר בתוכו, ואם יתקן את עצמו, בהתאם לזה ייצא לעולם שכולו טוב. ועל כך כתוב: "עולמך תראה בחייך".

האם ניתן להבין מדבריך, שכיום ישנם מדענים התומכים בקיומו של אלוהים?

ודאי, אך לא מדובר באלוהים כפי שמתארות הדתות, היינו אלוהים רע, מעניש, שמחייב את האדם וכן הלאה. אלא "אלוקים" הוא החוק הכללי של המציאות, "חוק האהבה", ולכן, אם ברצונו של אדם להשוות עמו צורה, עליו להגיע לאהבת הזולת המלאה. ובזה הוא משוה עצמו לבורא, לאלוקים, והופך ראוי לכך שישרה בו כל האור העליון, הנקרא "תורה".

האם זה מתקשר גם למה שאומרת חוכמת הקבלה: "אדם מצוי במקום שעליו הוא חושב"?

כן.
הכול נעשה במחשבה. רק המחשבות הן הפועלות בעולם. ולכן הכלי העיקרי שלנו בלימודי חוכמת הקבלה הוא כוונות.

האם הקבלה היא "תורה" ואנו מחויבים לקיימה כלשונה, בפשט, כ"מצוות אנשים מלומדה", או שהקבלה היא חוכמה הפותחת בפני האדם את האפשרות לשאול, לחקור ולברר?

הקבלה היא תורה שבעולם הזה, ומיועדת לאדם באשר הוא. אנו מחויבים להתפתח בעולם הזה ולהעניק לאדם חינוך, שיקל עליו להיפתח לתפיסת המציאות הנכונה. כאותו אינדיאני העומד על שפת הים ואינו רואה יותר ממה שחונך לראות, היינו לא יותר מהדמויות הנמצאות בראשו, כך באמצעות חינוך נכון, יש להביא את האדם למצב שבו יראה את המציאות הנכונה, וזה נקרא "תורה".

כלומר התורה היא האמצעי לתיקון תרי"ג הרצונות שבנו, כפי שכתוב: "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין". "יצר רע" הוא סך כל תרי"ג הרצונות שבאדם שנחשבים רעים, משום שמלכתחילה הם אגואיסטים, וזו גם הסיבה לכך שהם תופסים את העולם בצורה הפוכה.

מה שהאדם מצייר בתוך המוח כעת, זו צורת העולם הזה המתראה לו, אך במידה שיתקן את רצונותיו לאלטרואיסטים, אז יראה וירגיש את העולם הפוך, כפי שנאמר: "עולם הפוך ראיתי". אז הוא יגלה את הבורא וידבק בו. לכן הכלל "ואהבת לרעך כמוך", שפירושו: "הפוך את כל רצונותיך לאלטרואיסטים", הוא כלל יחיד וגדול, הכולל את התורה כולה.

נשאלת השאלה, לשם מה יש לקיים "מצוות אנשים מלומדה"? האדם מצייר תמונות אגואיסטיות במוחו, ועל ידי אותו תרגול מכאני של קיום מצוות הוא מחנך את עצמו. עד אשר הוא מפתח רגישות ומקיום פעולות חיצוניות אלו מתחיל להבין, שישנן צורות נעלות יותר. היינו שמאחורי ביצוע המעשים בידיו, בגופו ובפיו עומד עניין ה"כוונות", והן העיקר, ולא כפי שחשב קודם, שהביטוי הגשמי של רצונותיו הוא העיקר. אותו ביטוי גשמי הנקרא "תרי"ג מצוות", המובאות בצורה שבעולם הזה, כמו שכתוב: "תפילה בלי כוונה, כגוף בלי נשמה".

שכן כל אותן המצוות הן בסך הכול העתקה גשמית של כל מיני האפשרויות והצורות, שאם שם בהן האדם כוונה אלטרואיסטית, "על מנת להשפיע", הוא מצייר את השוואת רצונות אלו אל האור העליון המצוי מחוצה לו, לבורא. ולפיכך, על ידי קיום תרי"ג כוונות "על מנת להשפיע", על פני רצונותיו מגיע האדם להשתוות מלאה לאור העליון, היינו לבורא, וזה נקרא "דְבקות".

מדוע חוכמת הקבלה נקראת "חוכמה"?

הקבלה נקראת "חוכמה", מכמה סיבות: ראשית, משום שמדובר בתפיסת המציאות. שנית, היא חוכמה משום שעל ידה האדם ממלא את כליו הגבוהים ביותר, היינו את חסרונותיו הגבוהים ביותר, שהם החסרונות לדעת, להשכיל. ושלישית, היא נקראת חוכמה משום שהיא באה מהספירה העליונה שאליה עולה הנברא, משיג אותה, ומתוכה מתקשר לכתר, שהוא הבורא, "האור המופשט".

האם חוכמת הקבלה במהותה מזמינה את האדם לשאול שאלות, או להיפך?

חוכמת הקבלה לא רק שמזמינה את האדם לשאול שאלות, אלא אומרת שהאדם בונה את עצמו וגדל רק על ידי שאלות. אותן שאלות שאדם שואל במהלך חייו ומהן הוא מגיע לצורות הנכונות, שאותן הוא מצייר במוחו, עד אשר הוא מגיע לאור המופשט, היינו אל הבורא עצמו, כמו שכתוב: "ולדבקה בו", שהיא מטרתו של כל נברא.

מסע בין עולמות

על פי הקבלה, בה בעת שעלה ברצונו של הבורא לברוא את הבריאה והנבראים, בוצע הדבר באופן מיידי, משום שמבחינת הבורא לא קיים זמן. ברגע שהיה בבורא רצון, הוא מומש, הושלם והכיל בתוכו את כל התהליכים והתיקונים עד ל"גמר התיקון". הכול כבר קרה, הכול קיים, הבורא מצוי במצב האינסופי, וכך גם אנו.

אם אנו שם, אז כיצד ייתכן שאנו מרגישים את עצמנו כאן? מדוע איננו חשים את המצב האינסופי, ובמקומו למעלה מחמשת-אלפים שנה אנו שרויים בקשיים בלתי פוסקים שכלל אינם דומים לטוב שהובטח לנו? האם הסתירה בין תפיסת הקבלה לבין מציאות חיינו מעידה על קיומם של עולמות מקבילים?

האדם בהחלט קיים גם במצב האינסופי. הבורא, הכוח העליון, החליט, אם נדבר לרגע בממדי זמן, משום שאין בידינו מילים אחרות לבטא זאת, הייתה בו מחשבה לברוא נבראים כדי להיטיב להם. מה עשה? ברא נברא שנקרא "רצון לקבל", רצון ליהנות, והביאו לדרגת ההנאה המרבית האפשרית, דרגת המאציל עצמו.

הדבר נעשה מיד כשעלתה בו המחשבה לברוא ולהיטיב, שכן מחשבת המאציל היא הפועל, הפעולה, האמצעי וסוף המעשה, היא הגורמת לכול וחותמת הכול. כנבראים איננו נכללים בתוך אותה מחשבה, וכמובן שאנו מצויים כבר באותו מצב מושלם, אך אין לנו אפשרות להעריך זאת או לדבר עליו, קל וחומר להרגישו, שכן אין לנו כל נגיעה בו.

כיצד, אם כן, אנו יודעים עליו? יש בינינו אנשים שנקראים "מקובלים", משום שהם מקבלים את כל הטוב והעונג, את אותו מצב סופי, שלמעשה רק הוא קיים במלוא מובן המילה, כלומר כפי שהבורא קיים. מקובל שהגיע לגמר תיקון, נמצא במצב הסופי, שווה לבורא, דומה לבורא, במצב כבורא, כמאציל.

הסיבה לכך שהאדם חש עצמו מקולקל, וכלל לא כמו המאציל או כפי מצבו האמיתי שאותו מתארים מקובלים, היא שהבורא בכוונה תחילה הביא את האדם למצב הטוב הסופי, ולאחר שברא את המצב הטוב הסופי, שם את הנברא במצב ההפוך ממנו. כך שמתוך המצב ההפוך עליו לגלות ולהכיר אט אט את המצב הנמוך שבו הוא מצוי כעת, ובמקביל להתחיל למדוד אותו כלפי המצב הטוב, הסופי. אז יוכל להשתוקק למצב הטוב הסופי, ולהגיע אליו לפי מידת השתוקקותו.

כיצד אדם למד מהו המצב הטוב ומהו מצבו לעומתו? על ידי לימוד. חוכמת הקבלה מדברת על מצבים מתקדמים, כך שמתוך הלימוד מתעורר באדם מעין רצון קטן להגיע לשם, רצון שהמקובלים, באמצעות ספריהם, מעוררים בו. רצון לאותו מצב טוב שאליו מתחיל התלמיד להימשך, ומתוך רצונו להגיע אליו, הוא מושך על עצמו הארה מהמצב הטוב.

הרצון שמתחיל להתגלות באדם, אף על פי שאינו רצון נכון עדיין, אלא "רצון בעלמא", כלומר כתינוק שאינו מבין, אך משתוקק, הוא שמביא להארה שמאירה לו מרחוק וכבר מעניקה לו הרגשה שברוחניות טוב ואילו אצלו רע, ברוחניות ישנן תכונות מסוימות, ואילו אצלו תכונות הפוכות. אז האדם מתחיל להרגיש שכדאי לו להגיע למצב הטוב, ובד בבד הוא חש שמצבו הוא רע, אגואיסטי, סגור ומוגבל.

צעד אחר צעד מתחיל האדם להכיר את המצב השלם, שבו הוא מצוי כבורא, כלומר הוא מתחיל להכיר את תכונות הבורא לעומת תכונותיו הנוכחיות. ולמעשה, לא את תכונות הבורא הוא מתחיל להכיר, אלא את תכונותיו המתוקנות, תכונות העָצמי המצוי בגמר התיקון, לעומת תכונותיו הנוכחיות.

מדוע על האדם להגיע לזה בכוחותיו הוא?

כדי שישתוקק בעצמו לטוב. מלבד זאת שהבורא ברא אותו בגמר תיקון, על האדם לרצות להימצא שם, וכשאדם משתוקק למצב טוב זה, הוא מתחיל, כביכול, לברוא בעצמו את המצב הטוב, ומתחיל להפוך את עצמו לטוב ומתאים יותר למצב המתוקן.

ממצבו הנוכחי הגרוע, לוקח האדם ומעביר את עצמו אט אט אל המצב הטוב, על ידי שיפור תכונותיו. התוצאה הסופית של התהליך היא, שהאדם נכלל באופן עצמאי, במלוא הקומה השלמה שרכש, בגמר התיקון. זוהי קומה גדולה פי תר"ך פעמים מזו שהיה מרגיש לו הגיע למצב הטוב ללא יגיעתו, הכרתו ורצונו.

במילים אחרות, אדם שנמצא במצב הסופי והיחיד שברא הבורא, נמצא שם כנקודה. כאשר הוא מגיע לשם על ידי הכרתו ויגיעתו, מתוך מצב הפוך לחלוטין, הוא בונה מהנקודה קומה שלמה, גדולה פי תר"ך פעמים מהנקודה הראשונית. כך האדם רוכש עצמאות, הבנה והכרה בבורא, ונעשה כמותו.

זו הסיבה לכך שמצבנו הנוכחי הוא שלילי, אך המצב הוא כה מטריד רק בנקודה הסופית, הנגדית לשלמות. וברגע שאדם מחליט להתחיל להכיר את מצבו האמיתי לעומת המצב השלם, ובוחר להתקדם ולפסוע במדרגות ההתפתחות, הוא מיד מתחיל ללכת לקראת השלמות, והדרך אליה מלאת התפעלות. זאת דרך אחרת, שבה חייו אינם ריקניים כחייהם של אלה המצויים בחוסר תכלית.

כדי להביא את הנבראים למצב המושלם, יצר המאציל סדר מסוים בהחזרת הנשמות למצבן המתוקן. כך שחלק מהנשמות תופס בקלות יחסית את הרעיון, שכן אלו נשמות מוכנות מטבע בריאתן להתחיל להתקדם לקראת המצב המתוקן. וחלק מהנשמות, לפי המבנה שלהן כבדות יותר וקשות תפיסה לגבי הרעיון הרוחני. ולכן הנשמות ה"קלות" להליכה ולהתקדמות צריכות לעזור לנשמות שכבדה להן הדרך.

נשמות שמתעוררות בקלות להבנת הדרך, נכנסות לתוכה מיד ומגלות רצון לשפר את עצמן בהתאם למאציל, נקראות נשמות "ישראל", וחלק הנשמות שמתקשות להיכנס למסלול ולהגיע מהצורה הנגדית אל הנכונה, נקראות נשמות "אומות העולם".

שני סוגי הנשמות מצויות מלכתחילה במצב מנותק מהמאציל, אך בנשמות "ישראל" ישנן כאלו שנמצאות בהשגת המאציל, השגת התכלית, וכבר הולכות ומרגישות בדרך. אלה המקובלים, שמגישים ליתר נשמות ישראל את הידיעה הזו, את ההסבר והעזרה.

המקובלים חייבים להוביל את נשמות ישראל אל התכלית, ולפי מידת התקדמותן, תוכלנה נשמות ישראל להיות אור לגויים, כלומר לעזור גם לנשמות אומות העולם להגיע לתכלית. כשתגענה כולן לסוף, ייכללו כל הנשמות יחד בתמונה ובקומה הסופית, ויתחברו לאחד כל חלקי הנברא, "אדם הראשון", אותו נברא יחיד שברא הבורא.

המקובלים מסבירים שהדבר דומה, למעשה, למשא כבד שיש להעבירו ממקום אחד למקום שני. ולשם כך יש לחלק את המשא להרבה מאוד חלקים ולהעבירם לא בקפיצה אחת ממקום למקום, אלא בצעדים קטנטנים ובחלקים קטנטנים, ואז מתאפשרת העברת המשאמקצה לקצה.

כך בדיוק עושה איתנו המאציל, וזו הסיבה לכך שאנו מצויים בתהליך שאורך אלפי שנים, ושכולל בתוכו המוני אנשים, כלומר נשמות, וכל דור ודור אינו אלא אותן הנשמות ששבות לעולם, לאחר שהתקדמו צעד או שניים, ושוב הן מתלבשות בגופים חדשים, כלומר לוקחות משא חדש, ושוב מתקדמות צעד קטן, "דור דור ודורשיו", כלומר כל דור ומשאו.

כיצד פועלת ההתקדמות הזו?

הנקודה הסופית היא בסך הכול נקודה, כאשר על ידי פעולות נכונות, האדם מוסיף לנקודה זו את משאו חלק אחר חלק, ובכך בונה את הנקודה סופית. האדם מתמלא במשא אחד ומעביר את עצמו בחלקים למצב השני. למעשה הוא מתחיל לעבור לשם מבחינה רוחנית, מתקדם ומעביר את כל משאו בהדרגה, עד שכל נשמתו עוברת לשם. ורק אז האדם רואה ומרגיש שעבר, משום שאילו ראה זאת באמצע ה"מסע", סביר להניח שהיה מסתפק בחלק מהדרך בלבד.

על כן מה שקורה זה להיפך, ככל שהאדם מתקדם אל הסוף, כך הוא מרגיש יותר כאילו אין בידו דבר, כאילו לא עשה דבר ולא הצליח. ההרגשה הזו נועדה לדחוף אותו לסיים את המסע, שכן לקראת הסוף, המשא הופך כבד יותר ויותר, משום שגם המשא עצמו נחלק לחלקים קלים יותר ולחלקים כבדים, קשים יותר.

אפשר לדמות זאת לטלפון, שבאמצעותו ניתן להעביר את האדם, כלומר את כל המידע, את כל האנרגיה הרוחניתשל האדם, כל חלקי הגנום שלו, עד שהאדם כולו נמצא שם.

כיצד ניתן להעביר את חלקי האנרגיה הרוחנית שלנו למציאות חדשה?

רק על ידי ההשתוקקות למצב המתוקן. הידיעה על הימצאותו של אותו מצב יכולה לעזור לאדם, אך מידת הרצון, מידת ההשתוקקות להעביר את עצמו מהמצב הנוכחי לשם, היא הקובעת. לפיכך, ספרים שמדברים על המצב הסופי ומספרים כיצד להעביר את עצמו למצב זה מועילים לאדם, ואלה הספרים היחידים שהוא צריך באמת.

מה בא קודם, הנקודה שמאירה לאדם או האדם שצריך לבוא לידי ההתעוררות כדי לגלות שהנקודה שלו מאירה?

ראשית צריכה להיות אתערותא מלמעלה, היינו התעוררות מהבורא. האדם עצמו לא מסוגל להתעורר, שכן הוא מתנהל ממש בדרגת חי ואינו יודע דבר, עד שמתחילה להתעורר בו הנקודה, ולפיה מתחיל גם הוא להתעורר.

האם ככל שהאדם עובר כברת דרך ארוכה יותר, כך הוא מזניח יותר את קיומו בעולם הזה?

האדם לא מזניח את קיומו בעולם הזה, להיפך, הוא מתחיל לגלות שהקיום שלו בעולם הזה מובנה באופן מועיל בתוך מערכת, שבונה את התקדמותו, שכן העולם הזה הוא הבסיס הנכון ביותר שממנו ניתן לזנק מעלה, "לשגר" את עצמו למצב הסופי. למעשה, זהו ממש שיגור.

אז האדם אמור להיעזר בעולם הזה כפלטפורמה, כתחנת שיגור, כדי להעביר את עצמו לממד אחר?

אדם חייב להישאר בחייו הגופניים במציאות הזו, אך עליו לגלות שאת החלק הרוחני שלו עליו להעביר למקום אחר, היינו לגמר התיקון. זהו חלק שכלל לא שייך לגופו, ועליו להעבירו ממצבו הנוכחי למצבו הסופי, בעודו בחיים גופניים בעולם הזה, ללא שום שינוי במערכות העולם הזה. שכן החלק שעליו להעביר, לשגר, נקרא "נשמה", וכאמור, כלל אינו שייך לעולם הזה.

לאחר שאדם העביר את האנרגיה הרוחנית שלו בשלמותה לממד אחר, מה הטעם בקיומו עלי אדמות? האם הוא מסיים אז את תפקידו?

כאשר אדם מגיע לגמר תיקון, מתרחשים בעולם הזה שינויים כה מהותיים, כך שהחיים שמחכים לו הינם חיים במערכת רוחנית מתוקנת, חיים שלמים. שכן עצם ההימצאות בד בבד בגוף פיזי בעולם הזה ובחיים פנימיים, חיי הנשמה בגמר התיקון, היא שמקצרת את הפער בין שני העולמות, שני סוגי המציאות. וכתוצאה מכך גדלה קומת האדם מקצה מציאות אחת עד לקצה מציאות שנייה.

האדם מקבל אז יכולת להכיר במחשבות המאציל, ואת המאציל עצמו. המעמד שבו אדם חי בגוף הפיזי ובה בעת במצב רוחני שלם, מקנה לו יכולת להכיר את כל המערכת גם מצד המאציל, שזה המצב שקיים מחוצה לנו, בדרגה גבוהה מדרגת הנברא.

אך מובן שאם נשמה הגיעה לגמר תיקונה, היא אינה חייבת לשוב ולהתגלגל עוד, שכן כל גלגוליה בהיוולדה בגוף חדש, נועדו רק להעביר עוד חלק מהמשא מעלה. לכן אם היא סיימה להעביר, "לשגר" את עצמה למצב המתוקן, כבר אין צורך שתשוב בגלגול נוסף, שכן לא נותר לה דבר להעביר.

"ברא אלוקים לעשות"

בספר בראשית כתוב: "כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוקים לעשות". האם יש במילים "וישבות", ו"אשר ברא אלוקים לעשות" רמיזה לכך שהבריאה אינה מושלמת, וכי על האדם לקחת חלק פעיל בעשייה ובהשלמתה? האם אנו למדים מכך שהעולם כולו נוצר כלא מושלם, כדי שאנו נהיה אלה שיובילו אותו לגמר תיקון?

הפסוק: "אשר ברא אלוקים לעשות" מספר, שהבורא התחיל את הבריאה, אך לא סיים אותה, כאשר את חלק מפעולותיו הוא מסר לבני-אדם. מהן אותן פעולות?

אנו קיימים בעולם שאותו אנו מכירים מעט מאוד, שכן בעולם הזה ישנם חוקים רבים, חוקי טבע. חלקם חוקים שהאדם מגלה מהר מאוד, משום שהם מתבררים מתוך מציאות החיים בכל רגע קיום בעולם הזה. חוק המשיכה, לדוגמה. אדם רואה שאף שהוא שואף להתרומם מעלה לאוויר, הוא בכל זאת נופל על הקרקע, וכמו כן, מה שנמצא במקום גבוה עלול ליפול עליו ולמחוץ אותו.

ישנם חוקים שקיימים על פני כדור הארץ בלבד, וישנם חוקים שקיימים גם בחלל. יש חוקים שהאדם מרגיש בחושיו, היינו בגופו, ויש חוקים שהאדם כלל לא מרגיש בהם, דוגמת החוקים של קרני הרנטגן או השפעות גלים. זו חוקיות שהאדם לא תופס, שומע, מרגיש או רואה, אלא חש את התופעות שנוצרות בעקבותיה, את התוצאות.

בנוסף, ישנם חוקים שאפילו את תוצאותיהם האדם אינו מכיר, או שהוא מסוגל לחוש תוצאות כלשהן, אך אינו יודע ממה הן נגרמו. האדם מבין לפי ניסיונותיו להסתדר בעולם הזה, שאילו הכיר את כל חוקי העולם, סביר להניח שהיה מגיע ליושר, אושר, הצלחה וכל טוב.

האדם למד על בשרו חוקים רבים במסגרת העולם הזה, חוקי התנהגות שההורים, גן הילדים, בית הספר, הסביבה, החברה והאנושות מלמדת כל דור צעיר. אדם לא חש מיד בחוקים שהוא מקבל על ידי חינוך, ולכן לא ברור לו שהם קיימים בעולם הזה, אלא מסבירים לו אותם באופנים שונים: "לא כדאי לעשות זאת" או "זה לא בסדר". לו ראה האדם בעצמו שזה לא בסדר, לבטח לא היה עושה זאת.

על כן, במקום שיראה האדם שלא טוב להיות אכזרי ורע לאנשים או שלא טוב לגנוב, במקום שיהיה מסוגל לראות את התופעה הרעה שהוא גורם לחברה, החברה מגלה לו תופעה זו באמצעות קביעת עונשים שונים. אילו יכול היה האדם לראות שיש חוק עולמי, לפיו אם הוא גונב, יקבל לאחר מכן בתגובה מהטבע, מחייו, ריאקציה רעה כמו מחלה או אסון לקרוביו, לאהוביו, הוא היה נזהר ולא עושה כן.

לשם כך מעמידה החברה לאדם כללים ומחייבת אותו לקיימם, וכך, למרות חוסר יכולתו של האדם לראות את חוקי העולם, החברה עוזרת לו לקיימם על ידי "שכר ועונש". כלומר החברה אומרת לאדם: משום שאינך רואה את תוצאות מעשיך, אינך רואה את החוקיות, אנו נעזור לך לא לפעול נגדה, שכן מוטב שתפחד מאשר תעבור על החוק, ובתגובה, אותו חוק "יעבור עליך" ויגרום לך רע.

כולנו היינו חפצים לראות את כל החוקים הפועלים בטבע, אך בטבע כל חוק ששייך לתחום ש"בין אדם לחברו", בין אדם לחברה, בין אדם לכוח עליון לבורא, הוא משובש ונסתר מאיתנו. חוקים אלו הינם, למעשה, החוקים שהתורה מסבירה עליהם בספר התורה. אלו חוקי העולם, שפועלים בכל מרחב הקיום, ובין אם נרצה או לא, אם נקיימם או לא נקיימם, חוקים אלו פועלים ויפעלו עלינו, כשם שפועלים עלינו חוק המשיכה, חוק שימור האנרגיה, וכל יתר החוקים שהאנושות כבר הספיקה להכיר.

התורה מסבירה את החוקים לאדם, ואומרת: ישנם תרי"ג חוקים נוספים שאינך יכול לקיים אם לא אספר לך עליהם. שכן אתה מקיים חוקים מתוך הרגשתך אותם, אך מה בנוגע לכל החוקים שאינך מרגיש? את החוקים שאינך מרגיש אתה יכול לקיים בפשטות, כלומר בגופך, אך זה לא נחשב לקיום חוקים, אלא לקיום "מנהגים".

ניתן לקיים את החוקים שהתורה מספרת עליהם רק במובן שתגיע לראיית החוק. עליך לדעת את כל החוקים הנסתרים ממך, ואז תהיה לאדם בוגר, ותקיימם. לראות את החוק פירושו, שתראה את מערכת יחסיך עם האנושות כולה, עם קרוביך ועם הבורא.

ברור, אם כן, שלאחר מכן תגיע למצב שתקיים בו "ואהבת לרעך כמוך", "כבד את אביך ואת אמך" וכולי. איש לא יצטרך לחייב אותך בזה, שכן הכול עדים לכך, שאין זה מועיל כלל לחייב את האדם לשמור על חוקים אם אינו מרגיש אותם בעצמו. אלא שאז ייפקחו עיניכם, ותראו את כל חוקי העולם, ותגיעו לחיי העולם, כמו שנאמר "וחי בהם ולא שימות בהם". שכהרי אדם צריך להגיע ל"עולמך תראה בחייך".

ניתן לצייר זאת כך: יש עולם שבו מערכת כוחות. האדם מצוי בתוך מערכת כוחות אלו, נתון בתוך רשתם של הכוחות כבתוך קורי עכביש, והכוחות פועלים עליו ללא הרף. יישום כוחות אלה, אכיפת חוקי הכוחות הללו, פירושה שהאדם יודע כל חוק וחוק, ומקיים אותו נכונה מבפנים, היינו נמצא באיזון עמו.

מכאן, שבסך הכול עלינו להגיע למצב שנקרא "שמירת חוק האיזון העולמי". אותו חוק עולמי כללי, שפועל בכל אדם, מתחלק לתרי"ג תנאים, כוחות, חוקים, ששמם "חוקים רוחניים". מדוע "רוחניים"? משום שהאדם יכול לקיים אותם רק בתנאי שהוא נמצא בהשתוות הצורה אליהם. כלומר באיזון, ביחס שווה אליהם. על האדם להגיע, בסופו של דבר, על ידי כל הכוחות הללו, לצורת ההשפעה המלאה.

הכוחות והחוקים הללו כולם מדברים על נתינה. נתינה לקרובים, לחברה ולבורא. במידה שבה אדם מסוגל לקיימם, באותה מידה הוא מצוי בהרגשת החוקים, היינו בהרגשת הבורא או בהרגשת העולם העליון.

מלבד "חוקי ההשפעה" יש עוד קומץ חוקים השייכים לאזור קטן, שנקרא "העולם הזה". שבו פועלים גם חוקים שהאדם מגלה, ואפילו אינו משתנה בפנימיותו, אלא רק למד אותם, וכופה אותם על עצמו מתוך "שיעורי הטבע". אלו חוקי הטבע של העולם הזה, ששייכים לדרגת הדומם, הצומח או החי. האדם למד אותם על ידי התעמקות במדע ועל ידי פיתוח חוכמות למיניהן, המורות לו כיצד להשתמש נכון ככל האפשר בדומם, בצומח ובחי שבעולם הזה.

אך בכל מה שנוגע לדרגת האדם, המדבר, שם כבר לא פועלים חוקים אלו. זו הסיבה לכך שבני האדם תמיד שוגים בעולם הזה, שכן הם טועים לחשוב, שניתן להתקיים גם מבלי לגלות את החוקים השייכים לדרגתם. על כך הם מקבלים בתגובה מהטבע מענה רע מאוד, והוא שלמעשה מביא את האדם אט אט לידי הבנה, שחובתו לדעת את מכלול החוקים השייכים לו, לדרגת המדבר. אלו הם תרי"ג מצוות התורה לחלק שנקרא יהודים, ושבע מצוות בני נח לחלק שנקרא אומות העולם.

האם חוק רוחני לא רק פועל, אלא גם משנה את האדם?

חוק רוחני פועל על האדם בצורה רעה אם האדם אינו מכיר את החוק, ובצורה טובה אם הוא מכיר את החוק ומשתווה אליו, כלומר נמצא באיזון עמו. אלוקים בגימטרייה זה "טבע" ולכן כל הטבע שסביבנו, העולם הזה והעולמות העליונים הרוחניים, הכול הוא אלוקים, ומערכת הכוחות הללו היא הופעת הבורא כלפינו.

ומכאן, שהפסוק: "אשר ברא אלוקים לעשות" פירושו, את כל הטבע, לשם מה ברא? כדי "לעשות", כלומר כדי שנקיים את החוקים הללו, נבצע אותם, נשתמש בהם נכונה. מה פירוש "לעשות" את החוקים הללו? "לעשות" נקרא שהאדם צריך לתקן את עצמו כדי להשתמש בכל חוק, לציית לו ולממשו נכון.

אדם שמגיע למצב כזה, מגיע להשתוות, לאיזון עם הבורא, ואז אין עוד שום כוחות, חוקים או מתחים בינו לבין הבורא, והוא נמצא במצב כמו של הבורא, בנצחיות, בשלמות, מבין הכול, יודע ומשיג הכול, מלא בכל טוב. וזו מטרת הבריאה.

אך מה בנוגע למישור הגשמי? אפילו בו טרם הכיר האדם את כל החוקים, וספק אם יכיר אי פעם.

במישור הפיזי אנו מכירים את החוקים, וייתכן שיחלפו עוד כמה מאות שנים ונכירם מעט יותר, אך לא זו הבעיה שלנו. הבעיה היא, שבהתאם להתפתחות האדם הוא חייב להכיר גם את החוקים הרוחניים, ששייכים לרמת האדם שבו, חוקים שכנגד דרגת המדבר. ואותם אנו לא מכירים ואף לא מתקרבים להכיר.

לכן דור אחר דור נכנס למצב מסובך, נואש וגרוע יותר מקודמו בעולם הזה. וכאן לא יועילו כל גילויי החוקים הגשמיים של פיזיקה, כימיה וביולוגיה, וככל שנשתמש בהם לטובת האדם, עדיין הם לא יתרמו לנו לחיים טובים, בטוחים ושלמים.

זאת משום שאנו לא מקיימים תר"ך, )שש-מאות ועשרים( חוקי דרגת המדבר, שהן תרי"ג פלוס שבע מצוות דרבנן. ואם אותם לא מקיימים, במה יועיל לנו להשתמש נכון כנגד זה בחוק המשיכה? מה נרוויח מכך שנדע כיצד לגדל את התבואה, אם בכל זאת האדם, בגלל הרע שבו, לא מחלק אותה לכולם, אלא הורג את רעהו, ובסופו של דבר משתמש בכל חוקי העולם הזה שגילה, לרעתו? וזאת משום שהוא לא מתקן את עצמו כאדם, אלא רק מפתח את המדע בדרגות שבהן אין צורך להשתנות כדי לגלות את החוקים.

כדי לגלות את החוקים השייכים לתרי"ג הכוחות הללו, לתרי"ג החוקים, על האדם להתחיל להשתנות בהתאם אליהם. זה כל ההבדל. לכך מיועדת חוכמת הקבלה, ועל ידה אנו יכולים להגיע למצב שבו ניכלל במרחב שבו פועלים כוחות הבורא, נתחיל להכירו, להתקרב ולהתאזן עמו. נתחבר ונידבק בו.

האם המדע עוזר לנו בגילוי הכוחות הגשמיים, ואילו הקבלה תעזור לנו לגלות את הכוחות הרוחניים שפועלים עלינו?

המדע שהאדם מכיר ומפתח הוא כנגד טבע הדומם, צומח וחי, ואילו חוכמת הקבלה היא כנגד טבע דרגת המדבר, שבה אף מבלי שנהיה מודעים לכך, הכוחות הפועלים כנגד הרצון שבאדם הקרוי "מדבר" הם תרי"ג תנאים להביא את דרגת המדבר שבנו לידי תיקון, כך שישמור את החוקים.

לשם כך אנו נצרכים לחוכמת הקבלה. אם לא ניתּקן, יהיה לנו רע ביותר, שכן תאר לעצמך שהינך נמצא בחוסר איזון מוחלט עם תרי"ג הכוחות שפועלים עליך. הרי זה לא ייאמן.

האם אפשר לדמות את התנהלות חיינו כתייר שנחת במדינה שאת חוקיה אינו מכיר, והוא פועל כראות עיניו, ולפתע מוצא את עצמו נידון לעשרים שנות מאסר?

נכון. גרוע מאוד שמרבית האנושות אף אינה ששה להכיר את החוקים. לפני אלף או אלפיים שנים, כאשר לא היינו מפותחים במיוחד, גם לא היינו בניגודיות כה קיצונית לחוקים הללו, שכן היינו פראי אדם. כיום אנו מפותחים יותר, ולכן גם אגואיסטים, אכזריים וחכמים יותר, ונמצאים ביתר ניגודיות לחוקים הללו. וזו סיבת הסבל הגובר בכל דור ודור.

מה קורה קודם, האם האדם חייב להשתנות כדי להגיע לגילוי החוקים או שהחוקים ישנו אותו תחילה?

ראשית על האדם להשתנות כדי להכיר את החוק, וכאשר הוא מכיר את החוק, הוא גם מתחיל לקיימו. האדם לא יכול לראות את החוק לפני שהוא משתנה, שכן אחרת היה רואה את החוק ומקיים אותו באופן אגואיסטי. מה גורם לאדם להשתנות לפני ידיעת החוק? ייסורים.

האם החוקים הללו פועלים על העם היהודי באופן נחרץ יותר?

כן, היהודים הם אלו שחייבים להיות אור לגויים, וללמד את כולם את חוקי העולם.

האם אדם שמגיע להכרת החוקים הרוחניים, מכיר אותם בשלבים או את כולם בבת אחת?

ודאי שלא באחת. הוא מכיר אותם בשלבים, בהתאם להתפתחותו, בהתאם לרמת התיקון שלו, בהתאם להשתוותו אליהם. לפי הדרגה שבה האדם מתקן את עצמו בחלק האנושי שבו, בעל מנת להשפיע, בכך שהוא רוצה להידמות לבורא בכללות, כך הוא מתחיל להכיר את החוקים על ידי זה שהבורא מראה לאדם מיהו. אם אדם מיישם על עצמו את כל החוקים, הוא נעשה דומה לבורא.

מה יקרה אם לא נכיר בחוקים?

מערכת החוקים הזו מצדה פועלת עלינו כל הזמן, ללא התחשבות ברצון האדם. לכן אם האדם יכיר אותה, הוא יוכל להסתדר עמה ולחיות טוב. ואם לא יכיר אותה, אז בכל רגע ורגע שבו הוא מתפתח בצורה לא נכונה, הוא לא מסתדר עם החוקים הללו, כלומר עם הבורא, ונמצא בפיגור הולך וגובר, וכתוצאה מכך ביתר חוסר איזון והתנגדות. ככל שזה פועל על האדם לרעה, כך הוא מרגיש יותר ייסורים.

האם אדם שהחל לשאול על מהות קיומו, כבר נמצא בשלב הראשון בדרך לגילוי החוקים?

אדם מתחיל לשאול את עצמו: מדוע אני סובל בעולם הזה? הוא לא סובל משום שאינו יודע את חוק המשיכה, חוק החשמל או את חוקי הביולוגיה והכימיה, ואף לא משום שאינו יודע רפואה. האדם סובל משום שאינו יודע מה לעשות עם דרגת האדם שבו, שלא מתנהגת נכון.

לכן כולם נלחמים זה בזה, והאנושות מצויה בתסכול, פחד וייאוש, שאלו מחלות ובעיות של בני-אדם. כלומר של דרגת האדם שבנו, ולא של הדומם, הצומח או החי, שכן בדרגות אלו אנו לא מרגישים רע.

דרגת האדם, המדבר שבנו, אינה נמצאת באיזון עם כוחות הטבע, לכן כוחות הטבע פועלים עליה לרעה. זה לא ישתנה עד שהאדם יעבור שינוי כלשהו, שבעזרתו יוכל להכיר את הכוחות הללו ולהיות בהתאמה מרבית אליהם. כרגע האדם הוא כבורג שאינו מוברג במקומו הנכון, ואף אינו מותאם לעבודת המכונה, לכן ודאי שיימחץ.

האם עבור תלמיד חדש, העובדה שהאדם מופעל באמצעות חוקים רוחניים, תהיה הוכחה מספקת לכך שיש מטרה לחיים בעולם הזה, ושבידי חוכמת הקבלה האמצעי להשגתה?

כאשר אנו פונים לאדם על מנת להסביר לו מהי קבלה, אנו משתמשים בכמה אופני הסברה.

הפנייה לקבלה מצד המדע היא דרך החוקים שלפיהם מופעל העולם והמציאות כולה."חוקי הטבע", שנקראים גם "חוקי הבורא", כלומר מכלול החוקים שמתגלים לעינינו כעת, והחוקים שטרם נגלו, אך יתגלו בעתיד, הינם: בורא, טבע, אלוקים. על האדם רק לדעת כיצד להשתמש נכון בחוקים אלו, היינו בטבעו, על מנת להגיע אל הטוב המוחלט.

לשם כך יש אנשים החוקרים את המציאות לא רק במסגרת העולם הזה, ולא רק כדי להסתדר על פני כדור הארץ באופן מקרי, אלא כדי להסתדר במציאות כולה, במציאות הגשמית ובמציאות העליונה. אותם אנשים נקראים "מקובלים", והם שמביאים לאנושות את הידע על כל הטבע, הן הנגלה והן על מה שנסתר לעת עתה. שכן אם ידע האדם למה עליו להתאים את עצמו, יהיה לו טוב.

כל מה שצריך לעשות הוא לשמוע לעצתם של אותם חכמים, שגילו את חוקי הטבע העליון. כפי שבעולם שלנו, אם לא נשמור על חוקי הטבע, ניפגע. אדם שיקפוץ מהגג וירצה שכוח המשיכה לא יפעל עליו, האם זה יעזור לו? ודאי שלא. אם ירצה או לא ירצה, הוא עדיין יהיה תחת השפעת החוק, ייפול לארץ וייתכן שייהרג כתוצאה מפעולת אותו החוק עליו.

על כן יש מי שמסביר לו, שאם ברצונו לקפוץ מבניין גבוה, עליו להשתמש בחוק המשיכה בצורה נכונה. כלומר בשיתוף חוקים נוספים, בסביבה שנקראת "אטמוספרה", המאפשרת לבנות מצנח וכך להשתמש בחוק המשיכה בצורה אחרת, בעזרתם של חוק שני ושלישי, וכן הלאה. כלומר, האדם יכול להשתמש בחוקים לטובתו, ולנצל אותם נכונה, על ידי הכרתם.

כך הוא הדבר גם לגבי חוקים כללים יותר, שפועלים על האדם בצורה חמורה בהרבה, רק שאינו מבין או מרגיש וכלל אינו מודע להם. אלו, למעשה, חוקי החברה, חוקי הטבע הפנימי והטבע החיצוני של האדם.

האדם מסוגל לחוש ולראות כיצד פועלים החוקים הפיזיים, אך כיצד יגיע לתחושה איך פועל חוק רוחני, כדי שיוכל להתמודד איתו?

לו חש האדם כעת את החוקים הרוחניים כמו את החוקים הפיזיים, ודאי שהיה מקיים אותם, שכן בסך הכול כולנו מבקשים ליהנות מקיומנו, ואיש אינו רוצה לסבול, ולכן לא היה עושה דבר שנוגד את החוקים הרוחניים.

הבעיה היא שחוקים אלו נסתרים מהאדם, הוא אינו יכול לראות את החוק, לא את פעולתו ואף לא את תוצאת פעולתו. וזו הסיבה לכך שהוא טועה ללא הרף, כאדם הצועד בחשכה, ומבלי להבין מדוע לפתע הוא מקבל דקירה פה, מכה שם, נופל, נתקע בקיר ולעולם אינו יודע מה עוד מחכה לו מעבר לפינה.

כיצד ניתן לראות ולחוש בחוקים הרוחניים, כדי לא לטעות? לשם כך יש ללמוד חוכמה שמלמדת את האדם להשיג את החוקים הללו על ידי מאמץ. לשם מה עליו ללמוד? כדי שמתוך רצונו ידע אותם וישתוקק להשתמש בהם נכון. להשתמש נכון פירושו, לא בצורה טבעית, כבאותם חוקים הנגלים במצבנו הנוכחי, אלא שיגיע לידיעת הטבע הכללי על ידי טרחה ויגיעה מצדו.

מדוע נדרשת יגיעה מצד האדם? משום שבזה שירצה להגיע לגילויים, יבין שזה אפשרי רק בתנאי שבעצמו ישתנה, כך שירגיש ויבין אותם. וכך הוא יתקן את עצמו בהתאם אליהם ויבוא לשימוש בהם מרצונו.

ההבדל בין חוקים רוחניים לבין חוקי "העולם הזה" הוא, שהאחרונים לא מחייבים את האדם להשתנות כדי להבינם, אך החוקים הרוחניים, לעומת זאת, נסתרים ממנו, ולא יתגלו אלא לפי רצונו להשתנות בהתאמה אליהם ולהיות כמותם. על כן מדען לא חייב להימצא בהתאמה לחוקים, אלא כתוצאה מהמחקר מתגלים לו חוקים מסוימים, והוא מסיק שכדאי להשתמש בהם כך או כך.

אך כאמור, בנוסף למה שמגלה המדע, קיימים גם "חוקי העולם", השייכים לטבע האדם, והם "חוקים עליונים", רוחניים. הם אינם שייכים לדרגות הדומם, צומח וחי, אלא לדרגת המדבר בלבד, והתגלותם מותנית רק ברמת הידמות האדם להם.

החוקים הרוחניים נסתרים על מנת שהאדם יוכל לפתח השתוקקות להידמות להם, ובעקבותיה יגדל לרמתם המוסרית, מתוך הכרה גדולה יותר מזו שיש לו כיום, ומתוך יכולת לחיות בהתאם לחוקים אלו. בזה הוא הופך להיות "אדם", וחדל להשתמש בטבע העולם הזה, שנקרא "פרא אדם", מתוך שמגיע למצב שבו הטבע העליון, הנסתר, מתגלה לו.

ספרים של קודש

מעיון שטחי בכמה פרקים של ספר "הזוהר" עם פירוש הסולם, נראה כאילו מעבר למטרתו המרכזית לסייע לאדם לגלות את מטרת קיומו האמיתית, הכניסו המקובלים גם נבואות של אחרית הימים. לדוגמה, נבואה ממאמר "ביאת המשיח", שמספר על הצרות שיתעוררו בישראל כשהתורה תישכח בדורות האחרונים. מה היא בדיוק מטרת הנבואות הללו? מדוע הן מצאו את מקומן בספר ה"זוהר", והאם מטרת הספר לנבא נבואות?

חשוב להבין שלא רק ספר "הזוהר", אלא ספרות הקודש כולה לא מספרת על העתיד, אלא היא עוסקת בעולם העליון וחוקיו. לכן עלינו לראות בכל הדוגמאות שבספרים חוקים הקיימים במרחב סביבנו, חוקים קבועים ומוחלטים שאינם משתנים, והנביאים, שהם מקובלים שהגיעו לדרגת נבואה, מספרים לנו עליהם, כפי שמדענים מספרים על חוקי העולם הזה בפיזיקה, כימיה וכדומה.

לכן נבואה אינה מתקיימת בזה שקם נביא ומכריז שכך או אחרת יקרה, ובזה מנבא את עתידנו. אלא הבורא ו"האור העליון" חד הם, ונמצא במנוחה מוחלטת, כלומר ללא שינוי כלפי הנבראים, ושמו הוא "טוב ומיטיב". דבר לא משתנה מצדו, הוא מוחלט, שלם ומעל לכול. בשלם לא יכול להיות שום שינוי, אלא כל השינויים הם רק בתוכנו, רק בתוך המקבלים מהשלם, בהתאם לרמת השתוות הצורה, רמת התאמתם לבורא – יותר או פחות.

כתוב: "עיר פרא אדם יולד", שפירושו, אדם נמצא לפי טבעו הפוך לחלוטין מהבורא, ובזה שעשה לו כך הבורא, העניק לו "מתנה" זו, כדי שהאדם יגיע להכירו מתוך ההופכיות, מתוך החושך המוחלט, שכן כל מה שאדם משיג, מושג רק מתוך ההבדל בין אור לחושך.

לכן, כדי להכיר את הבורא, עלינו להצטייד ראשית, בתכונות ההפוכות לו. מלבד התכונות ההפוכות, נתן לנו הבורא גם אמצעי שבעזרתו נגיע להתאמה אליו, כמו שנאמר: "שׁובה, ישׂראל, עד, ה’ אלקיך". האמצעי נקרא "המאור המחזיר למוטב".

היכן נמצא מאור זה? בעולם העליון. מדובר בספירה חיצונית שמצויה סביבנו, ואיננו יכולים להרגישה, כמו גם את הכוח המצוי שם, שהוא האור העליון, וזוהי למעשה "מציאות הבורא" או "התגלות הבורא".

נשאלת השאלה, אם האדם לא מסוגל להרגיש את המציאות הזו, אז מהו ש"נתן לנו את המאור המחזיר למוטב"? מאור זה אדם יכול למשוך על ידי לימוד מספרים, המספרים על אותו מרחב נסתר מעין. אף כי הספירה החיצונית שסביבנו היא נסתרת, אם נקרא עליה, נמשוך על עצמנו כוח, אור שנמצא שם.

הספרים שמהם ניתן למשוך את ה"מאור המחזיר למוטב" נקראים "ספרים קדושים", משום שבניגוד לכל יתר הספרים ולכל מה שאדם יכול לעשות בחייו, ספרים אלו תמיד מחזירים את האדם למקור שלו, לבורא. והלימוד בספרים אלו אז נקרא "תורה".

אך אם אדם לומד מספרים שמדברים על העולם העליון, שלא במטרה למשוך משם מאור, אזי זה לא נקרא "תורה", אלא "ספר היסטורי" או "ספר חוקים". מכאן, שכאשר אדם קורא בספר, תלוי רק בו עצמו אם תהיה זו "תורה" עבורו, כלומר ש"המאור שבה מחזירו למוטב", או לא תורה.

בתלמוד בבלי כתוב, שאם אדם לא רואה סימן יפה כעבור שלוש שנות לימוד לפי רבי יהודה, או חמש שנים לפי טנא קמא, כלומר אינו מרגיש שהאור העליון תיקן אותו ופתח בפניו את העולם הרוחני, אדם כזה, שיהיה ברור לו שאינו לומד תורה, אלא לומד סתם. כלומר לומד שלא לשם התיקון, ש"המאור שבה מחזירו למוטב".

מכאן מובן מדוע מקובלים אומרים, שצריך ללמוד את חוכמת הקבלה, שמספרת לאדם באופן הברור והגלוי ביותר על העולם הרוחני. ולכן אם ילמד אדם מספרים אלו, ודאי שכעבור שנים מספר יגלה ויפתח את המציאות העליונה, ידע את חוקיה, ובעצמו יגיע לדרגת נביאים, כלומר יכיר את העולם העליון.

על מה בסך הכול מספרים הנביאים? הם מספרים על חוקים קבועים, שאותם נזכה לראות גם אנו. אם חוקים אלו פועלים עלינו כל הזמן, אזי מדוע יש בעיה להסבירם לאדם? הבעיה היא שהחוקים אמנם קבועים, אך פועלים על האדם בהתאם לרמת הידמותו להם.

"חוק השתוות הצורה" בין נברא: אדם, חי, צומח או דומם, לבין חוקי הבורא, הוא החוק העיקרי. כלומר, ככל שנברא מצוי בהתאמה רבה יותר לחוק, כך הוא מרגיש עצמו טוב, נוח, בטוח ומאוזן יותר.

חוק זה מתבטא בכל יתר חוקי העולם הזה, לדוגמה בחוק השוואת לחצים, השוואת חום בין אדם לבין החלל שסביבו. לפי המידה שבה אדם מסוגל ליצור ולהחזיק בתוכו שינויים, כך שגופו יתאים למה שמחוצה לו, כך הוא מרגיש טוב יותר.

זהו חוק "הומיאוסטאזיס", שמביא את הגוף לנסות לשמור תמיד על איזונו עם הסביבה, ככל שניתן. החוק פועל בדרגות פשוטות, גופניות, של השוואת סביבה עם האדם, ופועל גם באופן מנטאלי ומוסרי, ודוחף את האדם לחפש בעקביות סביבה שמתאימה לו לפי מחשבותיה ורצונותיה, כך שייטב לו בחיקה. חוכמת הקבלה כולה מספרת, כיצד נוכל להיות בהשתוות הצורה עם חוקי הטבע, שפועלים עלינו מבחינה גשמית ורוחנית כאחד, כי אנו משתנים ללא הרף מבפנים.

לכן, למרות הכתוב "עיר פרא אדם יולד", ו"יצר לב האדם רע מנעוריו", ואף על פי שהאדם מצוי בהופכיות הצורה לחוקי הטבע, המצב לא כל כך נורא. משום שכאשר אדם נולד, הרצון שלו קטן, ואי לכך גם כל תכונותיו "קטנות", ואז למרות שהן הפוכות מחוקי הטבע, שבכללות נקראים בורא, החוקים עדיין לא פועלים עליו ביתר הופכיות, כלומר הם עוד לא מורגשים ככוחות התנגדות קיצוניים.

ודאי שגם לאדם שחי לפני עשרת-אלפים שנה או חמישים אלף שנה היו בעיות עם הטבע והסביבה, אך בימינו, הרצון לקבל כבר גדל במשך ההיסטוריה, שכן האנושות משתנה ללא הרף, ומתפתחת מדומם, לצומח לחי. ועל כן כל דור ודור נמצא לפי תכונותיו בחוסר השתוות צורה הולכת וגוברת, וההפרש הזה פועל לרעת האדם, מבחינת הרגשתו.

לכן ב"זוהר" הקדוש
וביתר ספרי הקודש ("קדושים", כלומר מספרים על חוקי העליון) כתוב: השינוי הפנימי לא תלוי באדם, אלא זהו שינוי קבוע, תמידי, שפועל כשעון מתקתק. אך אם האדם לא ישתנה בכל דרגה ודרגה של התפתחות הרצון לקבל לפי התאמה לכוח העליון, הוא יגיע לחוסר השתוות הצורה כזו, שבכל דרגה יבואו צרות לפי רמת גדילת הרצון לקבל.

מכאן, שהם מספרים לאדם מהי חוקיות ומה קורה כתוצאה ממנה. כך שהיו נביאים שסיפרו על חורבן בית המקדש, והיו נביאים שסיפרו על זמננו, כמו שצופה "הזוהר" את העתיד לקרות בסוף הדורות.

ועולה השאלה, אם ממילא זה מה שיקרה, ואנו כצאן המובל לטבח, לשם מה מספרים לנו על זה? העניין הוא, שאנו יכולים לשנות את תהליך ההומיאוסטאזיס, היינו את השתוות או חוסר השתוות הצורה שלנו, עם החוק הכללי שנקרא "בורא".

כלומר, אנו יכולים להגיע להשתוות הצורה עם הבורא, להתקרב אליו ולהידמות לו אך רק במידה שנממש את ההזדמנות לעשות זאת על ידי "המאור המחזיר למוטב", בזמן לימוד חוכמת הקבלה, שמספרת על החוקים העליונים שפועלים עלינו.

אז לבטח לא נאלץ לחוות את התגשמות אותן נבואות איומות ואותם מקרים ויחסים נוראים הנובעים כתוצאה מכך, שהאדם מצוי בהופכיות הצורה לתכונות האור, ונוצר פער עצום בינו לבין החוק הכללי שסביבו.

אם אדם יתייחס לתורה כ"מאור המחזיר למוטב", תורה שפירושה: "אני רוצה למשוךמתוכה את הכוח שישנה אותי בהתאם לבורא", ולא כעוד ספר סיפורים העומד על המדף, אז כשילמד "תורה", ודאי שלא יזדקק לכל המצבים הגרועים שיפעלו עליו, כדי לחייב אותו "לחזור בתשובה", כלומר לחזור למצב המתאים לבורא, לחוק, לכוח העליון. וכך יוכל לעשות זאת בצורה יפה ונוחה, ממש כפי שממליצה לו התורה עצמה.

האם אפשר לכנות נבואות אלו "הוראות בטיחות"?

אפשר לקרוא להן הוראות בטיחות,
שכן הנבואות כולן אינן תלויות בבורא, ומטרתן היא לפנות במיוחד לנברא כדי להסביר לו: "היזהר, על ידי השינוי התמידי ברצון, באגו שלך, אתה עלול להגיע לכזו מידת חוסר השתוות הצורה עם הבורא, עם החוק העליון הקבוע, שהמצב יהיה נוראי". כדי לשמור את האדם ניתן לו גילוי חוק העליון על ידי מקובלים הגדולים, שנקראים נביאים.

מבחינת הנביאים, זוהי חוקיות שמתקיימת גם עכשיו, ואינה משתנה. הם רק מייעצים לנו להיות ערים לכך שישנו חוק, כוח עליון, וככל שנתפתח ברצון לקבל שלנו, ללא תיקונו בהתאם לכוח העליון, אז בכל פעם שיגדל, אנו נימַצא בחוסר השתוות צורה הולך וגובר עם הכוח העליון.

זה מה שהביא על עם ישראל את חורבן בית המקדש הראשון, חורבן בית המקדש השני, הגלות, האינקוויזיציה, פוגרומים, שואה וכן הלאה. אם נוכל לתקן את עצמנו, לא ניכנס למצבים כאלה ש"הזוהר" והנביאים ניבאו שיתרחשו באחרית הימים.

כיום יש בידי עם ישראל ההזדמנות, שכן הוא נמצא בארץ ישראל, שבה הכוח העליון פועל בצורה שאין להשוותה לשום מקום אחר בעולם. כמו שנאמר: "ארץ, אשר ה' אלקיך דרש אותה תמיד, עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה". כלומר, החוק פועל כאן באופן החזק ביותר, ולכן גם הכי קשה לחיות כאן.

אך בארץ ישראל קל יותר למי שרוצה לתקן את עצמו בהתאמה לכוח זה, משום שהכוח פועל בה ביתר שאת וביתר עוז מאשר בכל יתר המקומות. זו גם הסיבה לכך, שבמשך כל הדורות מקובלים תמיד נכספו להגיע לארץ ישראל.

הזדמנות נוספת הנובעת מכך שאנו נמצאים בארץ ישראל היא חוכמת הקבלה, שנפתחת כיום להמון, ושבאמצעותה אדם יכול להגיע מהר מאוד, תוך שנים בודדות, להשתוות צורה לבורא. ואז לא יאלץ עוד לחיות בהתאמה למידות הלחץ והחום של סביבתו הקטנה, אלא יהיה מותאם בהשתוות הצורה לכוח הגדול ביותר.

להיות בהתאמה אליו, פירושו להרגיש שווה לו, ולהרגיש עצמך בגן עדן, בנצחיות ובשלמות. שזו המטרה שהכין הבורא, מלכתחילה, לכל נברא. נקווה שנוכל לממשה בצורה נוחה, קרובה ובטוחה, על ידי לימוד חוכמת הקבלה, שזו תכליתה ולצורך זה ניתנה לאדם.

כיצד כל זה מתיישב עם העובדה שהכול כבר נכתב מראש?

הדברים לא נכתבו מראש. נביאים או מקובלים הם אנשים שעולים לדרגת דבקות בכוח העליון, משום שיש לאנשים גדולים אלו רצון לקבל מוגבר, כזה שיהיה באנושות כולה לאחר כל ההיסטוריה שלה, באחרית הימים.

הרצון לקבל של מקובל, האגו, כבר מתפתח ללא קשר לתקופה שבה הוא נמצא על ציר הזמן הכרונולוגי, ועל ידי תיקון הרצון לקבל הגדול שלו, הוא מחד, מגיע לידי הרגשה מה פירוש "אחרית הימים" בצורה מתוקנת. ומאידך רואה את הדברים הללו במצבם ההפוך, היינו מה פירוש "אחרית הימים" בצורה המקולקלת.

נביא לא רואה את העתיד, שכן עבורו זה הווה והווה טוב, אך הוא רואה גם מה יקרה אם הרצון לקבל, כלומר אגו האדם, לא יהיה בהתאמה לחוק הרוחני, העליון. ועל כך הוא כותב, "היזהרו ממה שיבוא אם לא תתקנו את האגו שלכם. אני תיקנתי את הרצון לקבל ולכן אני נמצא עכשיו ברוחניות, אך אני גם רואה את ההיפך, את מה שעלול להיות אם לא מתקנים". נביא נמצא במצב עתידי טוב, אך גם צופה איזו רעה עלולה להתרחש כלפי מי שלא נמצא בדרגתו.

כלפינו הדבר הוא בחזקת עתיד, עד אשר הרצון לקבל שלנו יגדל, אך עבור נביא שניבא לפני אלפיים או שלושת-אלפים שנה את מצבנו כיום, זה לא היה עתיד כלל. שכן אצלו הרצון לקבל היה גדול כפי שבאנושות הוא גדל רק בשנת אלפיים. נביא נמצא במצב כשל הבורא, ללא תנועה, רק שאצלו נעשו שינויים כאלה שיהיו בכל דרגות האנושות בסוף הדורות.

האם זה מה שיכול לשמש כהוכחה, שאפשר לעבור את התהליך ללא ייסורים?

ודאי שזו הוכחה לכך. הכול אפשר לעבור בלי כל ייסורים ובקלות, ולכן המקובלים כולם מדברים רק על תיקון האדם. התיקון שיכול להתרחש רק על ידי המאור המחזיר למוטב, שבא רק אם אדם לומד את חוכמת הקבלה בכוונה להגיע להשתוות הצורה עם הכוח העליון, עם הבורא.

אם המדעים

האם נכון לומר, שחשיפתה של חוכמת הקבלה לכל דכפין, הביאה גם לזילותה? יש מי שמוכרים אותה כיום במעין שעטנז עם תחומי העולם הגשמי, שאינו יאה לכבודה: "קבלה וארוטיקה", "קבלה ואסטרולוגיה", "קבלה וקריירה", "קבלה וזוגיות", "קבלה וטארוט". האם הסתרתה במשך כל הדורות על ידי מקובלים לא נועדה למנוע תופעות כאלה? האם אין כאן מקום לשקול מחדש את שיטת חשיפתה, שכן אדם שמעוניין ללמוד קבלה, עלול לטעות בדרך ולהגיע למקום שבו מסחרו אותה לשם רווחים כלכליים?

התשובה בקצרה היא – לא נכון. מפני שהזמן הוא הגורם לכך שחוכמת הקבלה, שהייתה נסתרת עד כה, צריכה להתגלות כעת. לפי כתבי בעל הסולם, זוהי "עת לעשות". ולא רק בעל הסולם, אלא מקובלים מכל הדורות, שבעבר ציוו להסתירה, אמרו שכעת יש לגלותה. בימינו, לאחר שובו של עם ישראל לארץ ישראל, חוכמה זו צריכה להתגלות.

יש להבין שחוכמת הקבלה למעשה מעולם לא הייתה נסתרת, ברמה שלא ידעו עליה לחלוטין, אלא ישנם מקרים ידועים רבים על חוקרי קבלה, אפילו נוצרים ומוסלמים, שלקחו ממנה ידע במשך אלפיים השנים שבהן הסתירה עצמה. בעל הסולם כותב, שהפילוסופיה כולה, נבנתה וצמחה מאותן פנינים שגנבו חכמי יוון מהנביאים.

לאמתו של דבר, רק נדמה לנו שחוכמת הקבלה הייתה כה נסתרת, וכי איש לא ידע עליה מלבד אותם מקובלים. אך לא כך הם פני הדברים, היו מי שידעו ואף ניסו לחדור לעומקה, אך לא עלה בידם לעשות כן, כפי שקורה גם היום. שכן, גם כיום וגם בימים עברו ביקשו אנשים שונים לחדור לתוך נבכי חוכמת הקבלה, אך לשווא. בכל זאת, אחדים הצליחו לקחת ממנה מעט, ואף הצליחו להגיע להבנה שיש בחוכמה זו סודות מיוחדים וידיעות עמוקות על מבנה העולם.

נכון שמאז ומעולם תחת הכותרת: "חוכמת הקבלה" מכרה האנושות דברים שונים ומשונים. נוכל להיווכח בזה אם ניפתח ספרים מסוימים כבר מימי הביניים, ואפילו מתקופות קודמות לה. תחת השם "חוכמת קבלה" נכתבו קמעות, ונמכרו סגולות ורפואות למיניהן, שהציפו את השוק דאז.

כיום המסחור של הקבלה קיבל ממד כה נרחב בהיקפו, משום שהאנושות חשה שבתוך חוכמה זו יש משהו שיכול להציל אותה, ולכן רבים מתעניינים בה. מובן שהדבר מביא גם לידי כך שנוכלים ינצלו אותה וימכרו כל זיוף שעולה בדעתם במקום חוכמת הקבלה האמיתית. ומתוך כך קיבלה חוכמת הקבלה בימינו לבוש שאינו יאה לכבודה, כביכול.

אך למעשה, מבפנים הקבלה ברה וזכה, ואין מי שנוגע בה מלבד אותם יחידים שזוכים לפרוץ דרך המחסום אל העולם הרוחני. אותם הנמצאים בייחוד עם הבורא ואינם נוגעים בקמעות או בסגולות למיניהן, שמטרתן להיטיב לחיים החומריים, כפי שמוכרים כיום "המקובלים המודרניים" סגולות לרפואה, סגולות לזיווג ולהטבת כל תחלואי העולם הזה. חוכמה זו מיועדת אך ורק למען הדבקות בבורא.

ההבדל בין שתי הגישות אינו טמון בחוכמה עצמה, אלא באופן השימוש של האנשים בה. ואף בשימוש לקויזה ישנה תועלת רבה, שכן אדם גדל אט אט מרצונותיו החומריים, האנושיים, עד לרצונות גבוהים לרוחניות, רצונות אלטרואיסטיים. ובכדי למשוך את האדם לחוכמת הקבלה, ראשית יש לפתותו במשהו טוב ומושך, כפי שמפתים ילד בממתק כדי שיתעורר בו התיאבון.

הרמב"ם כותב, שלילדים, נשים ועבדים מספרים סוד זה לפי הבנתם, ולאחר מכן, כשיחכימו חוכמה יתרה, יש להתחיל ולפתוח בפניהם את החוכמה יותר ויותר, ולהראות להם מהי באמת חוכמת הקבלה. כלומר, האדם מתפתח, ולפי מידת יכולתו לסבול את האמת אפשר לפתוח לו אותה, אך לא לפני כן.

מי שעושה כך הוא המורה הנכון, מורה אמיתי, שמביא את תלמידו אל "העולם הרוחני" ולא לאיזו "הרגשה נעימה" כביכול שחש התלמיד, הרגשת השתייכות למשהו גבוה, כאשר למעשה אין לו יותר מאותם מילים, הרגלים, סגולות או סיסמאות שהוא רוכש, צועק ושר.

חוכמת הקבלה האמיתית היא התפתחות החוש הפנימי של האדם, הנקרא "נשמה" או "החוש השישי", אשר בו הוא מתחיל להתייחד, להידבק ולהשתוות לבורא. כל אותם שלבים שהאנושות מצויה בהם כעת, המכינים אותה לקראת חוכמת הקבלה, הינם טבעיים, שכן כך אנו גדלים בכול.

הייתי אומר כך, שורשן של כל הדתות והאמונות למיניהן, שהחלו להתפתח לפני אלפיים או שלושת-אלפים שנה, ומאז ועד ימינו אנו, הוא בדליפת ידע מועט מתוך חוכמת הקבלה. אנשים למעשה קלקלו אותה, סובבו ועיכבו אותה בצורה כלשהי, ומתוך כך יצרו לעצמם אמונות ודתות. אך לאותם אנשים אמיתיים, חוקרים אמיתיים שחלקם גויים, הייתה הבנה מסוימת לגבי מהות חוכמת הקבלה.

אם רק יחידי סגולה יגיעו להכרת עומקה של הקבלה, מדוע לפתוח אותה לכולם?

האנושות הגיעה כעת למצב שבו לא יחידי סגולה בלבד יגעו בחוכמת הקבלה, כפי שהיה בדורות עברו, באותם זמנים שגם ספריה נכתבו רק בעבור אותם יחידי סגולה. אלא בימינו כלל האנושות חייבת להגיע לחוכמת הקבלה ולדבקות בבורא.

לכן גם הספרים שנכתבו לאחרונה על ידי בעל הסולם, הרב"ש וגם בידי ארגון "בני ברוך", מטרתם למשוך את כל מי שמתעוררת בו שאלה. אנו חייבים לפרסם את חוכמת הקבלה בעולם, כאשר היא מיועדת ראשית ליהודים, שכן מהם יש להתחיל בתיקון, ולאחר מכן על התיקון להקיף את כלל האנושות, כמו שנאמר: "כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם".

מה בנוגע לאותה חשיפה בזויה?

אותו גילוי נמוך, גם בו יש צורך גבוה, אף שוודאי, נמוך נותר נמוך. אך מטרתו היא שמתוך הרע, יברר האדם את הטוב. שכן תמיד מתגלה יתרון האור מתוך החושך. איני אומר, חלילה, שמכירת הקבלה כדי להרוויח ממנה כסף ולספק להמון שקר הינה עסק מכובד, אך כך מסובב הבורא: "זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב". והוא שנותן לאנשים אלה להיראות כביכול גדולים בעיני החברה האנושית, כך שבאמצעות אותם דברי הבל שהם יצרו, האנושות תברר ותגלה שמדובר בדברים חסרי שחר ריקים מתוכן, ומתוך כך תתקדם הלאה, לשיטות מפותחות יותר, ותגיע לחוכמת הקבלה.

האם כל אדם נמצא, למעשה, במקום הראוי לו לפי דרגת נשמתו?

ודאי שכל אחד נמצא במקום הימצאו, משום שכך עליו להיות לפי דרגת נשמתו. אך מאותו מקום והלאה האדם כבר יכול להתקדם לקראת האמת, ובזה יש לו בחירה חופשית. לכן אי אפשר לומר, שכל המוכרים את חוכמת הקבלה תחת סילוף, וזיוף הם למעשה צדיקים, המקיימים את עבודת ה' ופועלים כדי לפרסם את שמו הגדול בעולם. ודאי שלא.

אך כאמור: "מגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב"ויוצא שמלמעלה משתמשים בהם, בדומה לאדם החפץ להרוויח כסף, ומלמעלהנותנים לו רצון לפתוח מסעדה. יוצא שהוא מספק מזון לכולם, אך מובן שלא זאת כוונתו, אלא כוונתו להרוויחכסף.

האם גם בעבר חקרו בקבלה פילוסופים ומדענים שלא היו מקובלים?

ישנן דוגמאות רבות של פילוסופים ואנשי רוח שחקרו בעבר את חוכמת הקבלה, וכתבואת מסקנותיהם:

יוהנס רויכלין
(1455–1522)

הומניסט ופילולוג (בלשן) גרמני. שימש כיועצו האישי של קיסר גרמניה והיה מקורב לראשי האקדמיה האפלטונית (ג'ובני פיקו דלה מירנדולה ואחרים). רויכלין היה מגדולי המומחים לשפות עתיקות (לטינית, עברית ויוונית) וחקר את תרבותן. בספרו "על האמנות הקבלית" אמר: מורי, פיתגורס, אבי הפילוסופיה, כנראה קיבל את תורתו מהיהודים ולא מהיוונים, והוא הראשון שתרגם את המילה "קבלה", שלא הייתה ידועה לבני ימיו, למילה היוונית "פילוסופיה".

הפילוסופיה של פיתגורס נבעה מן הים האינסופי של הקבלה. קבלה אינה משאירה אותנו להעביר את חיינו בעפר, אלא מעלה את שכלנו לפסגת הידיעה.

Reuchlin, De arte cabbalistica

ג'ובני פיקו דלה מירנדולה
(1463–1494)

מדען איטלקי מפורסם בתקופת הרנסנס. דעותיו הפילוסופיות משלבות ניאו-אפלטוניזם ותורת הקבלה. פיקו דלה מירנדולה למד באוניברסיטאות של בולוניה, של פררה ושל פדובה ושלט בעברית ובערבית. בין השאר חקר את כתבי הקבלה, התנ"ך והקוראן, לאחר שלמד אותם בשפות המקוריות שבהן נכתבו. בספרו "מסקנות" אמר:

אותו פירוש אמיתי של החוק אשר נגלה למשה בהתגלות האלוקית, מכונה בשם "קבלה" (dicta est cabala), משמע אצל היהודים "לקבל" (receptio).

בעצם קיימים שני מדעים: [...] האחד נקרא קומבינטוריקה (ars combinandi), והוא הנו שיעור ההתקדמות במדעים [...] השני מדבר על הכוחות של הדברים העליונים [...] ושניהם נקראים אצל היהודים בשם "קבלה".

Pico dela Mirandola, Conclusiones

פאולו ריציוס
(~1470–1541)

דוקטור לרפואה ופרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת פביה. שימש כרופאו ויועצו האישי של הקיסר מקסימיליאן הראשון וכן כמחנכו האישי של יורש העצר, פרדיננד הראשון. בספר "הקדמה לתאוריית הקבלה" אמר ריציוס:

הדרך להשגת של כל הסודות האלוקיים והאנושיים מתורת משה מכונה בשם "קבלה".

הפירוש המילולי, הפשטות של התנ"ך, שייך לתנאי הזמן והמקום. המשמעות האלגורית והקבלית שייכות לנצחיות, מעל לתנאי הזמן והמקום.

Ricius, Introductoria theoremata cabalae

תאופרסטוס פרצלסוס
(1493–1541)

רופא וחוקר טבע שוויצרי. פרצלסוס היה מיוזמי השימוש בתרופות כימיות בתחום הרפואה ונחשב לאחד ממייסדי המדע המודרני. וכך אמר ב"ספר פאראגרנום": למד קבלה(artem cabbalisticam)! היא תפתח בעבורך הכול!

Paracelsus, Das Buch Paragranum

קורט שפרנגל
(1766–1833)

רופא ובוטניקאי גרמני. הקדיש זמן רב למחקר ההיסטוריה הרפואית והבוטניקה, והתפרסם בייחוד בזכות תרומתו למדע המודרני בעירור ועידוד המחקר המיקרוסקופי של רקמות הצמחים המפותחים. ואלה דבריו ב"מאמר על ההיסטוריה הפרגמטית של הרפואה":

אדם הראשון הכיר היטב את הקבלה. הוא ידע את חותמם של כל הדברים ולכן נתן לבעלי החיים את שמותיהם המתאימים, המורים מעצמם על טבעם האמיתי.

Kurt Sprengel, Versuch einer pragmatischen

Geschichte der Arzneikunde

לולוס ריימונדוס
(1235–1315)

פילוסוף וסופר. נחשב לחוקר המוביל בתחום הקבלה והאסלאם בתקופתו. פסל את שיטת האלכימיה ועסק בניתוח של תורת הלוגיקה ובפיתוחה. מחקר זה הוביל אותו להמצאת המכונה הלוגית הראשונה. אלה דבריו בספר "יצירותיו של לולוס ריימונדוס":

ההוויה או השפה, שתיהן בעלות אותו משקל בחכמת הקבלה. מאחר שההוויה או השפה הן שורש הרגולציה של הכול, ברור כי חוכמתה שולטת בכל יתר המדעים במידה מיוחדת ומכוונת אותם.

מדעים כמו תאולוגיה, פילוסופיה ומתמטיקה מקבלים את עקרונותיהם ואת שורשיהם ממנה. לכן מדעים (scientiae) אלה נחותים לעומת חכמה (sapientia) זו, ולכן עקרונותיהם וחוקיהם [של המדעים] נחותים מעקרונותיה ומחוקיה [של הקבלה]. ומשום זאת דרכי הטיעון שלהם חסרים הם בלעדיה.

Raymundi Lullii Opera

ג'ורדנו ברונו
(1548–1600)

מדען, פילוסוף, פייטן ואסטרונום איטלקי. נאלץ לברוח מאיטליה לצרפת כיוון שנרדף על ידי הכנסייה הקתולית בשל דעותיו. עם חזרתו לאיטליה הואשם בכפירה והועלה על המוקד בשנת 1600.

ברונו הציע שורה של תיאוריות בתחום הקוסמולוגיה (תורת מבנה היקום) אשר הקדימו את זמנן: תיאוריה בדבר קיומם של כוכבי לכת שאותם לא הכירו אסטרונומים אחרים בזמנו, תיאוריה בדבר תנועתה הסיבובית של השמש ותיאוריה בדבר קיומם של אינספור גופים ביקום הדומים לשמש שלנו. כמו כן הפריך ברונו את התיאוריה השגויה של ימי הביניים בדבר הסתירה שבין כדור הארץ לשמים. וכך אמר בספרו "היצירה האיטלקית":

הקבלה מפרשת את העיקרון העליון כשם המפורש, וממנו היא מאצילה, בשלב השני, ארבעה עקרונות, וכל אחד מהם בתורו נחלק לשנים-עשר וכל אחד מהם נחלק לשבעים ושניים וכן הלאה, עד אינסוף ענפים. כפי שקיימים בעולמנו אינסוף מינים ותתי-מינים, כך ניתן לכל עצם שמו המיוחד: לאלוקות, למלאכים, לשכל הנעלם ולהשגחה השולטת בכל מין.

יוצא מכאן כי ניתן לייחד את המערכת האלוקית כולה למקור אחד ויחיד, כדוגמת האור הפשוט המאיר באופן אחיד לכלל המראות. אלה מפצלות אותו לשלל הצורות, ומתוך צורות אלה ניתן לשחזר את העיקרון האחד הבסיסי.

Giordano Bruno, Le opere italiane

גוטפריד וילהלם פון לייבניץ
(1646–1716)

פילוסוף, מדען, מתמטיקאי, אנציקלופדיסט, דיפלומט ועורך-דין גרמני מפורסם. לייבניץ המציא את המושג "פונקציה", פיתח את החשבון האינפיניטיסימלי, ובייחוד את מושג האינטגרל. הוא המציא את שיטת הספירה הבינארית (אפס ואחד) אשר עליה מתבסס כל תחום האלקטרוניקה והמחשבים בימינו. בין השאר אמר בספרו "כתבים בסיסיים על יסודות הפילוסופיה":

כיוון שנעדר מהאנושות המפתח הנכון אל הסוד, התשוקה לידע הנעלם התבזבזה על שטויות ואמונות טפלות. כך התהוותה סוג של קבלה עממית הרחוקה ביותר מהקבלה האמיתית. אל לנו לחשוב, שהקבלה היא מאגיה, אף על פי שמכניסים מאגיה בכל הספרים הנמכרים תחת השם קבלה.

Leibnitz, Hauptschriften zur Grundlegung der Philosophie

פרידריך שלגל
(1772–1829)

סופר גרמני, מבקר תרבות, פילוסוף והוגה דעות. ממייסדי מדע הסנסקריטולוגיה (חקר הסנסקריט העתיקה) והבלשנות ההשוואתית. אמירתו משנת 1802 משקפת את דעתו על הקבלה: "האסתטיקה האמיתית, היופי האמיתי הוא רק הקבלה".

יוהן וולפגנג גתה
(1749–1832)

ממייצגי התרבות הגדולים של ההיסטוריה העולמית, סופר, משורר, מחזאי, הוגה דעות, הומניסט, מדינאי ומדען. גתה נחשב לאחד הסופרים הדומיננטיים בספרות הגרמנית בין המאות ה-18 וה-19. הוא תרם תגליות רבות לתחומי הביולוגיה, האופטיקה, האקוסטיקה, הגיאולוגיה, המטאורולוגיה, תורת הצבעים, הפסיכולוגיה והפיזיולוגיה של הראייה. בספרו "חומרים על ההיסטוריה של לימוד הצבעים" אמר גתה:

הגישה הקבלית לתנ"ך היא הפירוש היחיד הנמצא בהתאמה מלאה לעושר האינסופי המצוי בספר. הן במקוריות, בעצמאות ובעושר הטוטאלי שלו.

Goethe, Materialien zur Geschichte der Farbenlehre

גליליאו גלילאי

(1564–1642)

מדען שערפו את ראשו,כתב: "הקבלה נושאת בחובה את העיקרון העליון, שממנו יוצאים 72 שמות, המתפשטים לאחר מכן לאינסוף הבחנות וכוחות, שהם ותוצאותיהם פועלים על כל עולמנו".

וישנן עוד דוגמאות רבות לכך, שהקבלה הייתה גלויה גם קודם לכן, ורק לנו נדמה שלא כך הוא הדבר.

אם הקבלה הייתה גלויה, מדוע לא הייתה נפוצה? האם משום שלא היה באנושות די רצון כדי לקבלה?

מובן שהקבלה הייתה דבר ייחודי שהיה גלוי לקומץ אנשים קטן בלבד, משום שלכלל האנושות לא היה די רצון. אך כעת, משיש בהם הרצון, מגיעים אליה כולם. אי אפשר לומר שחוכמת הקבלה הייתה נסתרת, אלא אפשר לומר שכעת היא נגלית משום שחובה לפרסמה, ובעבר לא הייתה חובה לכך.

רמח"ל היה, כפי שהעידו עליו הגאון מווילנה ורבים אחרים, מקובל עצום, שנודה מכלל ישראל והוחרם משום שלימד את חוכמת הקבלה לכול, כלומר גם לגויים. הרמח"ל גורש מהעיר פאדובה באיטליה, ואיש לא היה מוכן לקבלו. ובמאה ה-16, ליהודי שיצאו נגדו בחרם לא רק שלא היה לאן ללכת, הוא גם עלול היה להירצח בכל רגע על ידי כנופיית גויים. בסופו של דבר הוא נסע לאמסטרדם, ופתח כמה קבוצות לימוד באירופה, שבהן לימד את חוכמת הקבלה ליהודים ולגויים, ולא חדל מעיסוקו זה עד יום מותו. בנוסף, הוא גם כתב ספרי קבלה.

עד ימינו אלה היו בכל הדורות אולי עשרה מקובלים כמותו. אפשר לומר (ואיני מזכיר כעת מקובלים מתקופת "בית המקדש") שבדרגתו היו משה רבנו, הרשב"י, האר"י, בעל הסולם, ואחריהם היה הרמח"ל. ומקובל בסדר גודל כזה הוחרם וגורש, משום שרצה לפרסם את הקבלה כבר אז.

גם הרב אברהם אבולעפיה בזמנו רצה ללמד את האפיפיור את חוכמת הקבלה, שכן, מאז ומתמיד מקובלים חשבו שבאמצעותה יוכלו להציל את העולם ולהביא לגאולת עם ישראל והאנושות כולה.

לכן גם גילויה הנוכחי אינו "גילוי", שכן כתוב: "גילוי טפח וכיסוי טפחיים", כלומר כמה שמגלים, כנגד זה יש לכסות כפליים. מה פירוש "לכסות"? להשאיר מקום נסתר שימשוך אנשים, משום שאנשים נמשכים להסתרה, ולא לגילוי. לפיכך, מי שפותח ומגלה, עליו לגלות כך, שהנושא יישאר מושך.

אם היו מפיצים ומפרסמים בעבר את חוכמת הקבלה כפי שעושים בימינו, האם זה היה מביא התעוררות כזו של היום?

לחלוטין לא. ההפצה נכונה לימינו, משום שחזרנו פיזית ל"ארץ ישראל", וכדי להחזיק בה עלינו להגיע גם ל"ארץ ישראל" הרוחנית, שזה ניתן על ידי לימוד חוכמת הקבלה בלבד, וזה אכן מה שקורה בימינו.

את התהליך הזה לא ניתן לעצור. בשנים הקרובות ידעו כולם מהי חוכמת הקבלה האמיתית. וכל אלו שמרוויחים כסף וכבוד על ידי מכירת כזבים במקום חוכמת הקבלה, ייפלו. תיוותר רק החוכמה הנקייה עצמה, החוכמה המיועדת לתיקון האנושות.

מדוע בכל זאת נקראת חוכמת הקבלה "נסתרת"?

חוכמת הקבלה נקראת "נסתרת", שכן במה ניתן להסתירה או לגלותה? האדם עצמו הוא שמסתיר או מגלה אותה בתוך כליו. האם ניתן להסביר דבר מה לתינוק, לילד או לאדם שאינו מסוגל להבין מאום? האדם צריך לפתוח את לבו ואת שכלו, ולהכין עצמו לתיקון. לפי המידה שבה הוא מוכן לקלוט את הדבר, כך הוא קולט. מכאן, שמידת הגילוי או ההסתרה תלויה באדם בלבד.

אם האנושות מגיעה כעת למידת בשלות פנימית, שבאה מתוך הכנה דרך מעבר של גלגולי חיים שנמשכו אלפי שנים, והיא מוכנה לפתח את עצמה, ודאי שניתן להתחיל ללמדה מהי חוכמת הקבלה, שכן האנושות כבר רכשה את ההכנה הפנימית לפיתוח החוש לקליטת העולם הרוחני, שנקרא "סודות". קודם לכן לא הייתה להם הכנה כזו, זה כל ההבדל, וכאשר אין הכנה, האדם חסום ואינו מסוגל לקבל את חוכמת הקבלה, ואז היא חוכמת הנסתר.

גם כיום הקבלה היא שפת הנסתר, חוכמת הנסתר, עבור מי שאינו מסוגל לפתח כלים עבורה, ואז אינו רואה, מרגיש או שומע מה שביכולתה לגלות. אלא האדם חייב לפתח בתוכו חוש שישי, ולפי מידת התפתחות החוש, תתגלה לו החוכמה.

אדם, חברה, עולם

מכבש ההתפתחות

על פי חוכמת הקבלה, כל מציאות "העולם הזה" כתובה כתסריט קבוע מראש, שאינו ניתן לשינוי. אם כן, מדוע התסריט הזה כה אכזרי, גדוש מלחמות, אסונות טבע, תאונות דרכים, מחבלים מתאבדים, מחלות וסמים? מה הטעם להכות בבני-האדם, אם מלכתחילה ברור וידוע שהתעוררותם הרוחנית תגיע בזמנה, ללא כל יכולת שליטה מצדם? מדוע פרק הזמן מרגע הלידה ועד לגילוי הרוחני הוא כה כואב?

כל מה שקיים ושקורה בעולמנו, החל מסבלה של כינה קטנה או של פיל עצום מחוסר יכולתם להשיג מזון, ועד למסות אנשים שמתייסרים עקב אינספור סיבות, מתגלגלות כל דרגות הטבע ומשתכללות באמצעות צבירת ייסורים וניסיון מרובה באגו, שכן כולם משתוקקים למלא את עצמם על חשבון האחרים, וכל אחד ואחד מיצירי הטבע מצוי במאבק מתמיד על חייו נגדם: צומח ניזון מהדומם, חי ניזון מצומח או מחי, והאדם ניזון מכולם.

מבנה זה נוצר על ידי החוק הכללי: "רצונו להיטיב לנבראיו", במטרה להביא את כל הנבראים לדרגה הגדולה והנשגבת שנקראת "דבקות בבורא". לכן על כל המציאות להתחיל מהקצה הרחוק וההפוך ביותר לבורא, ולהתגלגל שלב אחר שלב עד שתגיע להשתוות הצורה, כך שכל חלקי המציאות: דומם, צומח, חי ומדבר יגיעו להשתוות הצורה עם דרגת הבורא.

מדוע תהליך זה יוצא אל הפועל על ידי כוח חסר רחמים, חסר חשבונות, שאינו שואל איש לדעתו ואינו מתרשם מצערו של אף אחד? משום שזהו הטבע. אם מרגישים בכך ואם לאו, כל פריטי הטבע ואפילו דרגת הדומם, כל שכן דרגות צומח, חי ומדבר, מצויים תחת מכבש התפתחות אכזרי וחווים צער רב ותחושות רעות מאוד לכל אורך התפתחותן.

מדוע עליהם לחוש כה רע ולהיות בצער כל רגע בחייהם? מדוע הכוח העליון לא מפתח אותם בצורה יפה, טובה, יעילה ומלאת חיות? הכוח העליון לא יכול לעשות זאת, משום שהוא מוכרח להשאיר לנבראים בחירה חופשית בהתפתחותם.

זו הסיבה לכך שהוא מסתיר את עצמו, ומגלה רק את "סדרי ההתפתחות" שהוא מפעיל מלמעלה, אך לא את עצמו. סדרי ההתפתחות שהוא מפעיל עוברים על הבשר החי, וגורמים לכאב, דור אחר דור, בכל רצון שהולך ומתפתח בין הדורות, עד למצב שבו האדם זועק בסופו של דבר שאינו יכול לסבול עוד וחש שהוא חייב למצוא את המקור לכך שכה רע לו, שכן גם המוות לא יועיל לו.

האדם מבין זאת מתוך תת הכרתו, וזאת, בעצם, פנייתו הראשונה של אדם לבורא ולא לשום כוח אחר. זה לא קורה מתוך רצון טוב ולא מתוך הרגשה טובה, אלא רק כשהבורא נסתר.

האדם שממשיך להתפתח הלאה, מגיע בדרך כלשהי, שאף היא אינה מבחירתו החופשית, לקבוצה ולמורה שמסבירים לו את מטרת התפתחותו, ואם ברצונו לזרז אותה,עליו ללמוד ולהבין את תוכנם של כמה ספרים מיוחדים, ספרי קבלה, שעל ידי הלימוד בהםיעורר על עצמו כוח גדול ממעלה, כוח שבא מהכוח הכללי, כלומר אותו הכוח הגורם להתפתחותו.

רק שאז הוא לא יעורר על עצמו את אותה עוצמת מכבש שלחצה עליו קודם לכן, אלא עוצמת מכבש חזקה פי מיליון, שתזרז את התפתחותו לאין שיעור. כיצד לפתע הוא מסוגל לסבול, אם קודם לכן לא היה יכול לעשות זאת? הוא מסוגל לכך משום שעכשיו הוא מבין מדוע הוא סובל, מבין שלייסוריו יש הצדקה ומטרה, ובנוסף, הוא מצוי בתהליך הגיוני מסוים שנותן לו את הכוח לסבול.

כאשר האדם מלקט די ייסורים, יגיעה וידעשאגר בתוך עצמו, אז כוח עליון זה, שהיה "נעלם" וגרם לו להתפתח, אך בהסתרה, כלומר באופן נסתר ומרחוק, נפתח
כלפיו , ומראה לו שישנה אפשרות להתקרב אל כוח ההתפתחות.

אם אדם רואה את כוח ההתפתחות, הוא כבר מסוגל להתאים את עצמו אליו, ובאותה מידה הוא יכול להבין אותו, להרגיש אותו, להתאים את פעולותיו וצעדיו אליו, כך הוא חש תענוג גדול.

אם קודם לכן הרגיש שעשה את כל הדברים בניגוד לכוח ההתפתחות, עכשיו ודאי הוא חש שהוא עושה כל שבידו לעשות, לפי כוח ההתפתחות. כוח ההתפתחות נקרא "בורא" או "מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו".

במידה שבה טבע האדם מתגלה כיותר ויותר הפוך מכוח ההתפתחות, ועם זאת האדם מצדו מסוגל להידמות לו, זה נקרא שהוא הולך ומתאים עצמו עוד ועוד לבורא, נדבק בבורא, עד שכל הכוחות, כל הרצונות, כל המחשבות, כל תכונותיו, על כל צביונם, מתאימים לכוח ההתפתחות במלואם, ואז מגיע האדם לגמר תיקונו.

כפי שהאדם מרגיש בטוב הולך וגובר, לפי מידת התאמתו לכוח ההתפתחות, כך כשהוא מסיים לחלוטין את תהליך התאמת עצמו לכוח ההתפתחות, הוא מרגיש שרוי בטוב אינסופי הן בהרגשתו, הן בהשגתו והן בהרגשת חיים נצחיים ושלמים נטולי פגם.

מלכתחילה האדם אינו קובע את תכונותיו, לא את מצבו הסופי ולא את הרצונות המתפתחים מתוכו ונפתחים בזה אחר זה, כלומר האדם לא קובע את כל דרכו. הוא יכול לקבוע רק הסכמה עצמית ללכת יחד עם כוח ההתפתחות, עד כדי כך שכביכול יקדים אותו וילך עוד לפניו.

כיצד אדם יכול להקדים את כוח ההתפתחות?

מה שמקדם את האדם הוא רצונו להשיג את מחשבות ואת תוכניות הבורא לגביו, ולבצען בעצמו. מכאן יוצא, שמה שיש בידו זו רק השתתפות רצונית מצדו, שכן אם ירצה ואם לאו, מה שאמור להיעשות – ייעשה, כלומר כך או כך אותו הדבר יקרה. אלא שאם האדם משתתף ורוצה בזה, הולך לקראת זה, הוא משיג את המדרגה, מבין, למד את הכוח העליון ונמצא יחד איתו.

האם אפשר לדמות את האדם לזרע שחייב סביבה מדושנת בזבל, מתחת לאדמה, ללא קרן אור, כדי שיירקב ואז יצא מתוכו הצמח?

אנו בהחלט מצויים כזרע, ואף במצב הנמוך ביותר, אך בסוף התהליך חייב כל אחד ואחד מאיתנו להיות ליהלום. אם הגענו להסכמה שכך היא דרך ההתפתחות, כבר יש ביד האדם אפשרות להבין ולהכין את עצמו, כלומר ללכת לקראתה מרצונו או לשבת ולחכות עד שיחייבו אותו לכך מלמעלה.

כאשר מחייבים אותו מלמעלה, המצב נעשה בלתי נסבל עבורו, אך אם הוא הולך לקראת זה בעצמו, אם קיבל מודעות שכדאי לו לפעול והוא חפץ לפעול, אז הדבר נעשה רצוי עבורו ומורגש בו כטוב מלא תענוג.

אדם שלומד קבלה ואדם שלא לומד קבלה עולים לאוטובוס, והאוטובוס מתפוצץ. מה יהיה ההבדל בתפיסתם את האירוע? האם זה שלומד קבלה ייחלץ מאותו פיצוץ מטעם זאת שהוא עוסק ברוחניות, או שיעבור אותם ייסורים כמו האחרים?

לרוב, מי שלומד קבלה לא זקוק לבעיות כה קשות, כי למעשה, כל הדברים הרעים הללו באים על מנת לעורר את האדם לחשוב בשביל מה הוא חי, מה מטרת חייו ומהו אותו הסבל שמורגש בו, כלומר כדי להביאו לבחירה חופשית ולהתקדמות לעבר המטרה, שאליה דוחף הכוח המחייב את הבריאה כולה.

לכן אדם שלוקח את הכוח לידיו כביכול, ומממש בעצמו, היינו משתוקק בעצמו להגיע לשם ואפילו במידה חלקית, כבר מסכים במידת מה להתפתחותו על ידי העליון, ולשם מה לעליון לשלוח לו עוד ועוד ייסורים?

ודאי שעדיין מדובר באדם לא מושלם, שטרם הגיע לגמר תיקונו, טרם זכה לכך שבעקבות עבודתו הרוחנית כל העולם יגיע לגמר התיקון, ובעולם עדיין אין שלום או שלמות, שגם בזה הוא נושא באשמה חלקית, אך הוא כבר לא זקוק לסימנים חיצוניים או לכך שהכוח המחייב יפעל עליו באופן כה אכזרי.

האם הקבלה מבטחת את העוסקים בה מפגעי החיים?

לא, הקבלה היא לא תעודת ביטוח. הקבלה היא שיטה שבאמצעותה מגיעים הן האדם והן האנושות לחיים שלמים ונצחיים. אין ביטוח עד שמגיעים לסוף הדרך, שכן הכוחות הדוחפים את האנשים במטרה להביאם אל הטוב המוחלט, הם כוחות הרע, היינו כוחות שמורגשים בנו כרע.

הקבלה לא מספקת הגנה גופנית לאדם מפני הפרעות, כוחות רעים או ייסורים גדולים, אך בכל זאת, במידה שבה הוא מסכים ללכת יד ביד עם הכוח שמפתח אותו, ואף מבקשלהקדים אותו, כך הוא מונע מהכוח המחייב לפעול עליו בצורה קשה.

מכאן, השליטה היחידה שביד האדם היא להאיץ את הסבל בחייו, ובמקום מאה שנות ייסורים, לעבור את אותו הסבל בשנה אחת?

ודאי. לעבור אותו בשנה אחת, ולא בהרגשת ייסורים. המציאות לא צריכה להשתנות, כי מציאות חיינו היא דומם, אלא התפתחותו הפנימית של האדם הופכת מהירה מאוד, ואז אינו זקוק למשוך אותה על פני מאות שנים.

אדם שחש בדחף הראשון ללמוד קבלה, עומד, למעשה, בקו האפס, שממנו הוא מתחיל את הדרך. בפועל, הבורא מסדר לאדם סביבה רעה, כדי שעל ידי הכוחות הסובבים אותו, הכוח המחייב יביא אותו להתפתחות, ואם הוא מחפש במקום סביבה רעה סביבה טובה, אז על ידה הוא יתפתח מהר יותר. לכן כותב בעל הסולם במאמר "בחירה חופשית", שאין אמצעי אחר להתקדמות אלא סביבה טובה.

האם גם אסונות טבע נועדו לעורר את האנושות לשאלת מהות קיומה, או שאלו אירועים מקריים, שנובעים מתוך פעילות הטבע השגרתית, ולא ניתן לשלוט בהם?

ראשית, עולה השאלה באיזה עולם אנו חיים. הרי אנו מתקיימים בעולם שכולו תוצאה של פנימיותנו. מחוץ לאדם ישנו אור עליון בלבד, כפי שמספרים אנשים שחווים מוות קליני ועוברים את גבול המוות. אי לכך כל הדמויות, החפצים, האנשים וכלל היקום שמתראה לעיני כל אחד ואחד מאיתנו הם תוצאה ממצבו הפנימי.

אם אנו שואפים לראות עולם טוב יותר, ולחוש עד כמה טוב הוא האור, עלינו להתקרב אל האור. ההתקרבות לאור היא אך ורק לפי השתוות הצורה עמו, משום שבמקום שבו אין ממד של מקום, הקרבה היא קרבה נפשית בלבד, שנקבעת לפי המידה שבה האדם קשור אל אור העליון וקרוב אליו מבחינה פנימית. חוכמת הקבלה כולה עוסקת רק בלימוד האדם כיצד יש להתקרב ל"אור", כיצד להיכלל בשלמותו ובנצחיותו.

אור, נקרא "בורא", והוא מתייחס אל האדם בצורה קבועה, מוחלטת, שלימה, באהבה בלתי פוסקת ומחוסרת גבולות. אלא שהאדם נברא מלכתחילה בצורה הפוכה לו. צורה הפוכה פירושה, בתכונה ההפוכה לתכונת האור, כלומר באופן שבו האדם רוצה לקבל הכול לעצמו, מבלי לקחת בחשבון דבר שנמצא מחוצה לו.

כולנו מוטבעים בתוך האגו שלנו, שהולך וגדל ללא הרף. במהלך גלגולי חייו עובר האדם בכל רגע ורגע התעוררות של רצון אגואיסטי גדול יותר, שתובע מילוי חדש ובכל מחיר, מבלי להתחשב בדבר. בכך מצוי האדם בשינוי תכונות מול האור העליון, ויוצא שככל שהאדם הופך אגואיסט יותר לאורך ההתפתחות ההיסטורית, מעמיק גם הפער בינו לבין האור העליון, וכתוצאה מכך מורגש בכל אחד מאיתנו כייסורים קשים יותר.

הרצון האגואיסטי לקבל הנאה ותענוג נחלק באדם לרמות רבות, כאשר ככל שהאנושות עולה מדרגת אגו אחת לדרגת אגו מתקדמת, גבוהה, ואי לכך גם אכזרית יותר, כך בא האדם למעמד מנוגד יותר לאור העליון. כתוצאה מזה מתרחשות התפרצויות בעולמנו, מלחמות, מגפות, אסונות טבע, מהפכות וכן הלאה.

התפרצויות אלו חלות על כל רמות הטבע: ברמת הדומם, לדוגמה, זה מתבטא ברעידות אדמה, שיטפונות, התפרצויות הרי געש או סופות דוגמת הצונאמי. ברמת הצומח בשריפות ענק המכחידות אזורים מיוערים שלמים, ברמת החי זה מתבטא בהתנפלות ארבה, במגפות בקר ועופות, וכולי. וברמת המדבר זה קורה במגיפות שבאות על האדם, במלחמות ובמהפכות. כל אלו באים כתוצאה מהופכיות האדם לאור העליון, כאשר באנושות זה מורגש במיוחד. בסופו של דבר, על כלל המקרים הללו להצטבר לשאלה אנושית אחת גדולה: מהי הסיבה לכל האסונות?

ככל שהאדם מתקדם ונעשה חכם, פעיל ומפותח יותר מפרא האדם, כך הוא נעשה גם סביל ואומלל יותר. הוא חש פחות ביטחון מכפי שחש איש המערות לפני עשרת-אלפים שנה, ופחות מאושר מאותו פרא שרקד סביב המדורה, אוחז בידו חתיכת בשר. הוא חש תענוג מועט יותר מאותו איכר שכל רכושו היה פיסת אדמה, בית דל ובני משפחתו. האדם המודרני, שלכאורה נועד ליהנות גם מתרבות, ממוזיקה, מציור ומתיאטרון, מהתפתחות המדע והטכנולוגיה, מהרפתקאות וטיולים, בסופו של דבר חש שכל אלו מביאים אותו לריקנות רבה יותר.

כתוצאה מהייסורים מתחיל האדם לשאול מחוסר ברירה: למה זה כך? שאלה זו רק עתה החלה מתעוררת באנושות, אף כי עוד רחוק הזמן שבו שאלות כגון זו יהיו נפוצות בעולם וידוברו בכל כלי התקשורת, שלשם כך צריכים לבוא עוד אסונות גדולים ואירועים קשים. אך אפשר גם שיהיה להיפך, במקום אסונות יבוא האור המאיר מלמעלה, והאדם כבר יראה עד כמה מצבו הנוכחי הוא אנוש.

בפני האנושות פרושות שתי דרכים כיצד להגיע מהר יותר לבירור השאלה מדוע אנו סובלים. האחת היא לעבור ביתר תאוצה את המכות, ומתוכן לראות עד כמה מנוגד האדם לאור העליון, אף כי אינו רואה אותו, אלא שואל עקב המכות. והשנייה היא למשוך את האור העליון, ואז תיווכח האנושות שדי במכות שקיבלה עד כה, וכי עליה לעשות משהו בעצמה. ואז בעזרת אותו האור יראה האדם כיצד לשנות עצמו, כדי להגיע לטוב שעליו מספרים מי שעברו מוות קליני.

האסונות שמתרחשים לאחרונה באסיה, וביניהם הצונאמי – כולם תוצאות יחסו של האדם לטבע של עצמו, טבע המדבר, ולא לטבע החי, הצומח או הדומם, היינו לכדור הארץ. שכן כל אלו קטנים לעומת השפעתו הרעה של האדם במחשבותיו.

חוק פשוט פועל כאן, ככל שעוצמת השפעתו של דבר מה חזקה יותר, כך היא נעלמת יותר. פצצת האטום, לדוגמה, לעומת הפצצות הרגילות, היא קטנה יותר, ואף הגלים המתפשטים ממנה אינם נראים ואינם מורגשים, אך האסונות שהיא גורמת הם נוראים ביותר.

כך גם המחשבה מביאה לאסונות גדולים עוד יותר מתוצאותיו של פיצוץ אטומי, שכן היא הכוח ההרסני ביותר שיש באדם. זאת משום שהיא שייכת למערכת הרוחנית הפנימית ביותר באדם. וזו דרגה גבוהה בהרבה מדרגות דומם, צומח, חי ומדבר שבתוך האדם. זה כוחה של מחשבה.

האדם, למרבה הצער, מתוך מחשבותיו הרעות על העולם ועל האחרים, גורם לשינויים גם בדרגות הנמוכות שבטבע וגם בגבוהות, לכן, אף כי שנדמה לאנושות שבעיות העולם נובעות מכך שהאדם צורך יותר חמצן או שורף יותר מדי דלק, זה לחלוטין אינו נכון.

גם המדענים, שטרם גילו מהי הסיבה האמיתית לכך, כבר רואים שלא כך הוא הדבר, ולפי מדידת הכמויות הנשרפות הם מבינים שלא זו הסיבה שמביאה לעולם אסונות. כל האסונות בהחלט באים מתוך יחס נפשי רע של האדם, כלומר יחס אגואיסטי, שמביא את האדם לחשוב רעות על העולם ועל בני-אדם אחרים.

אם כן, מה צריך לעשות? להיות אופטימיים? לחשוב חיובי?

לא צריך להיות אופטימיים, שכן אין לנו לגבי מה להיות אופטימיים. עלינו להביא למודעות האנושות שהפיתרון לבעיית הקיום, למצבנו העגום, הוא תיקון עצמנו לטובים יותר, על ידי שיפור טבע האדם. רק אז ימתין לנו עתיד טוב, שבו נהיה מאושרים יותר. אחרת אסונות דוגמת הצונאמי יתרחשו בזה אחר זה, עד שהאנושות תוכל להגיע לשאלה: מדוע אנו סובלים? ותמצא באטיות ומתוך ייסורים גדולים את המענה לשאלה.

האם האסונות שהאנושות חווה נכתבו מראש ויתרחשו בכל מקרה או שניתן למנוע אותם?

האסונות לא נקבעו מראש. אם נביא צפה לפני שלושת-אלפים שנה שיקרה כך וכך באחרית הימים, הוא לא קבע שזה אכן יקרה, אלא כתב זאת כתנאי, כלומר: "אם לא תשמעו, ותפעלו באופן זה או אחר, אז יתרחשו מאורעות מסוימים". לכן אסונות כלל אנושיים אינם כורח המציאות.

הדרך האנושית יכולה להיות דרך תורה או דרך ייסורים. דרך תורה פירושה, למשוך את האור המחזיר למוטב מלמעלה על ידי לימוד חוכמת הקבלה בלבד. ואילו דרך הייסורים היא להמשיך להתקיים כפי שנוהגת האנושות כעת, מבלי לחשוב על דבר פרט לשימוש באגו, כך שהשימוש עצמו יביא מכות כאלה, שהאדם כבר ישתוקק להיפטר ממנו.

האם זו אחרית הימים?

נדמה שבימינו מסתמנת מגמה משמעותית של איבוד עניין קולקטיבי בפיתויי העולם הזה. חנויות המוכרות כלי רכב יוקרתיים עומדות מיותמות, חנויות תכשיטים ריקות מאדם, מכשירי טלפון ניידים מ"הדור השלישי" לא מעוררים התלהבות רבה, ואף בתי הקולנוע אינם מושכים קהל כבעבר. נראה שהאנושות מבינה שכל אלו לא מובילים אותה לשום מקום חדש. אך בניגוד לזה, המכללות ללימודי חוכמת הקבלה נמצאות בשיא פריחתן, ורבים נוהרים ללמוד חוכמה עתיקה זו. האם זוהי אחרית הימים?

בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת, ימי השפל הכלכלי שררה בארצות הברית דפרסיה, אנשים לא קנו לחם, אבל קנו כרטיס לקולנוע רק כדי לברוח מהמציאות. כיום זה כבר לא עובד כך, וזו אכן התקדמות רוחנית, אך עדיין לא התקדמות מספקת, שכן זו רק תחילת הדרך.

האנושות עומדת כעת מול שאלות קשות מאוד שלפתע עולות מתוכה, כאשר איש לא ציפה שכך ייראו פני הדברים. היא אינה יכולה להמשיך ולהתקיים עוד בלי למצוא תשובות כלשהן, שכן האדם לא יכול לברוח עוד מהשאלה לשם מה הוא חי, כאשר אף על פי שיש לפניו הכול, דבר לא מספק אותו, לא ממלא אותו.

בכל פעם שבה יש לאדם חיסרון כלשהו, הוא מיד מחפש מילוי כנגד אותו חיסרון: לשתות, לאכול, לאהוב מישהו או מישהי, לטייל, להבין, לראות, העיקר למלא את עצמו באופן כלשהו. כעת מתגלה בו לפתע חיסרון, רצון, כך שאל כל מקום שאליו ישא מבטו, עדיין לא ימצא כיצד למלאו.

אין בעולם הזה דבר שיכול לספק את האדם. זו הסיבה לכך שכבר אינו חפץ במכשירים טלפון ניידיםחדשים, כבר אינו רוצה לצפות בטלוויזיה, ולאט לאט מתמעטים הדברים שבהם הוא חפץ. הוא חש כאילו אין מה לקרוא, אין מה ללמוד, אין לשם מה לטוס לחלל, משום שכבר חווה את כל אלו, וראה שאינם ממלאים אותו.

יוצא שהאדם, במהלך התפתחותו, הגיע למצב שבו הוא מחזיק באותן שאלות שהיו לו גם לפני חמשת-אלפים שנה, אלא שאז חשב שיוכל למלא עצמו בתשובות שיקבל מהתפתחות הכלכלה, התרבות, החברה, הוא חשב שיוכל למלא את עצמו על ידי טיולים ברחבי העולם, על ידי עיסוקיו הפוליטיים, על ידי המדע, שיגלה לו כיצד והיכן הוא חי, ואף ישיב לשאלות מי אני ומה העולם שסביבי. אך בסופו של דבר הגיעה האנושות למצב שבו למרות התרחבותה והישגיה נותרה ריקנית עוד יותר, ועדיין מחזיקה באותה שאלה: "מהו הטעם בחיים"?

האדם עודו מחזיק בשאלה, אלא שכעת הוא כתינוק שאיבד את דרכו, והוא עומד על מקומו ובוכה: "איפה אימא?" שכן הגדול והבוגר נעלם ממנו, והוא נותר לבדו, אינו יודע לאיזה כיוון עליו לפנות. הוא משותק מפחד ומחוסר ידיעה. ובאמת, מה נותר לו עוד? בעבר פיתחה האנושות מערכות המספקות בידור מכל הסוגים האפשריים.

כיום אפילו הדברים הפשוטים והטבעיים, כתענוגי אוכל ומין או חפצים יפים מאבדים את הטעם, ואינם מביאים את האדם לידי מילוי. זוהי "קללת הנחש": הכול נמצא לפניך, אך מדבר לא תהנה. לפיכך, לאנושות נותר לפנות רק לשימוש בסמים או באלכוהול, שכביכול מספקים לאדם פתרון – לנתק עצמו מן המציאות, כלומר לא לנסות ליהנות ממה שסביבו, אלא להתנתק. מכאן והלאה יכולות להיות כמה דרכי התפתחות:

1. האנושות כולה תתחיל לצרוך סמים.

2. האנושות תילחם בנגע הסמים.

3. האדם יכיר בכך שגם השימוש בסמים לא מביא לפתרון, משום שהשאלה תזעק מקרבו בכאב כה רב, עד שלא יוכל עוד להשתמש בהם ולהתנתק ממנה. לא יוכל עוד לאבד את עצמו לדעת.

על ימינו אלה, אחרית הימים, מספרת חוכמת הקבלה ובפרט ספר "הזוהר", שכעת חייבת חוכמת הקבלה להתגלות כפתרון, כתרופה, כהצלה, כַמילוי האחרון, האמיתי והיחיד. ודווקא אז יהיה הלימוד מותר לכל אדם ואדם, ובאמצעותה נוכל להגיע לפתרון השאלות מהו הטעם בחיים, מהו סוד החיים ומהי מטרתם.

בימינו מתחילה האנושות לחפש בעצמהתשובות בתוך חוכמת הקבלה, שכן היא חשה כי משהו מאיר מחוכמה זו, אך למרבה הצער, רוב הציבור עדיין מגיע ל"מלמדי" חוכמת הקבלה המוכרים לאדם תוכנית לשיפור חייו בעולם הזה באמצעותה. הם מבטיחים לאדם: "תוכל ליהנות מאותם דברים שמהם כבר אינך מסוגל להפיק הנאה, תמצא זיווג טוב, תרוויח כסף, תצליח בעסקים, תהיה בריא ושמח יותר", וכולי.

משום שהקבלה מסקרנת את האדם, אלו שעדיין אינם יודעים מהי קבלה אמיתית, נמשכים לכל האמור, ואין להם יכולת הבחנה למה למעשה הם נמשכים. הדבר נובע מכך, שזוהי רק ראשית התגלות חוכמת הקבלה, ולכן אנשים מאמינים בכל דבר, וחושבים ששם כנראה נמצאת האמת. ודאי שישנם רבים שמנצלים את ההזדמנות למכור את חוכמת הקבלה ולהתעשר ממנה, כאשר למעשה, חוכמת הקבלה מיועדת לדבר אחד בלבד, כפי שכתוב בה, לגילוי הכוח העליון לאדם שנמצא בעולם הזה.

אם אדם מבין ויודע מהו הכוח שמעליו, הכוח היוצר אותו, משגיח עליו, שולט בו ומסדר את חייו, מתוך כך הוא כבר יקבל את התשובה על שאלות בדבר סוד החיים, כמו לשם מה נולד, לשם מה הוא חי, מהוסוד גלגולי החיים שהוא עובר, מה קורה לאחר המוות, לשם מה נועד כל התהליך הזה, וכיצד הוא עתיד להסתיים? האם האדם הוא "בובה" ללא שליטה עצמית והכול נשלט מלמעלה או שיש בידו אפשרות לבחירה חופשית ולשינוי הגורל? וכיצד ידע במה עליו לשנות את גורלו?

את התשובות לאלו ויותר מספקת חוכמת הקבלה לאדם, אך היא משיבה לו עליהן בצורה רצינית. היא אינה מיועדת למלא את התיאבון של האדם לתענוגים, אלא להעניק תשובות אמיתיות למי שמגיע לבשלות מסוימת ובאמת רוצה לדעת מהי מטרת החיים, עד שללא ידיעה זו חייו אינם חיים.

על האדם למאוס ב"סתימת" עצמו במעט הנאה מכאן ומעט הנאה משם, כי כך עוברות דקות, שעות, עוברים ימים, חיים שלמים, ושוב הכול מסתיים. על האדם לדרוש לדעת איך כל זה ייגמר ומה בכוחו לעשות, לדרוש לדעת לשם מה הוא נמשך לכל הדברים האלה, ועליו לרצות לדעת את כל התהליך עד סופו.

לכן כל אותם "מקובלים מודרניים" המוכרים סגולות לבריאות, להצלחה ולחיים טובים תחת הכותרת חוכמת הקבלה, ודאי ייעלמו עם הזמן, שכן האנשות תגלה שלא לזה היא זקוקה, ושכל אותם "מומחים" אינם מסוגלים לספק לה אפילו את מה שהם מבטיחים, אלא נותנים לה רק סיפוק פסיכולוגי גרידא, ולא יותר מכך.

או אז יגיעו האנשים לחוכמת הקבלה האמיתית, שתפקח את עיניהם, והם יראו את העולם הנאור והגדול העומד מאחורי התמונה שסביבנו, היינו מאחורי תמונת המציאות, שכעת נדמה לנו שהיא ואנו עצמנו זה כל מה שיש.

מי שתיפתח לו תמונת העולם, יראה שהמציאות היא רק ספירה אחת קטנה ומצומצמת ביותר, הנמצאת אמנם במרכזה של המציאות, אך סביבה ישנן עוד ספירות גדולות של מציאות רחבה יותר, מציאות נצחית, וגם אותה מציאות חיצוניתנוצרה עבור האדם, ועליו ללמוד כיצד להשתמש בה ולחיות בה.

החיים שאדם רוכש כאשר הוא מרגיש במציאות עליונה, במציאות החיצונית, הינם חיים נצחיים, והוא עצמו עובר שינוי כה מהותי וגדול בהיקפו, עד שהוא הופך ליצור שלם, נצחי ומאושר. אך את השינויים הללו משיג האדם רק על ידי תיקונים פנימיים שעליו לעשות בעזרת לימוד חוכמת הקבלה.

אין זו דרך קלה, אלא דרך של לימוד מעמיק, מתוך ספרים אמיתיים, ולא כאלו שנכתבו על ידי "מקובלים" למיניהם. ישנם בסך הכול שלושה מקורות אמיתיים: ספר "הזוהר", ספרי האר"י, וספריו של בעל הסולם, שנכתבו האחרונים מביניהם. בעל הסולם לקח את המקורות הקודמים לו ועיבד אותם במיוחד עבור אותן הנשמות שיורדות עתה לעולם הזה, ושצריכות להשתמש "בחוכמת הקבלה" כדי להגיע למטרה.

יוצא שבעל הסולם הוא למעשה המקובל היחיד בכל הדורות, שעיבד את חוכמת הקבלה עבור דור שמשתוקק להשתמש בה, ולממש אותה כדי להגיע לפתרון, היינו למטרת הבריאה. שכן כל המקובלים הקודמים לו לא כתבו בצורה שימושית עבור דור שירצה להגיע למטרה. זאת משום שהם לא חיו באותו הדור, מלבד הרב קוק, שנגע בזה במקצת. אך מי שעשה את מרבית המלאכה הוא בעל הסולם. וזה מה שעתיד לקרות בעולם הזה, בזמננו.

היופי שבדבר הוא, שהאמת אינה צריכה הוכחות, שכן אנשים יכולים להוכיח ולסתור כל דבר אם יש להם כושר ויכוח והיגיון חזק, או שהם מיומנים באומנות הנאום והם בעלי כוח שכנוע בחסד עליון. אך בזה שאדם משכנע מישהו לחשוב כך או אחרת, הוא אינו משנה את המציאות, הוא לא משנה את העתיד לקרות. האמת חייבת לבוא ללא כל חשבון עם מה שחושבים האנשים, וזה הדבר היפה שעתיד לקרות לאנושות.

התגלות חוכמת הקבלה כלל אינה תלויה באופן שבו נתייחס אליה או נדון בה. יכולים לקום אנשים חדי מחשבה וחריפי לשון שיביאו אלף ואחד תירוצים להתנגד לה, ומנגד יקומו אחרים שיביאו אלף ואחת הוכחות לטובתה. כל זה חסר חשיבות, שכן חשיפתה תפרוץ ותגיע, כי העניין טמון בחוק המציאות. ואנו, אם נרצה או לא נרצה, נגיע למצב שבו חוכמת הקבלה תפתח את עצמה כלפי העולם ותגיש עצמה לאנושות, והאנושות תציל את עצמה ובזכותה תבוא לגמר תיקון.

אז ניכלל בנצחיות ובשלמות ונהיה בדרגה ובקומה שבה האדם משתווה לכוח העליון ומגיע להיות "האדם". למקום שבו אינו נותר כזה שכל חפצו לדעת כיצד להצליח בזיווג, בארוטיקה, בעסקים, בבריאות, בחינוך ילדים וכדומה. כיום יש מי שחושבים שחוכמת הקבלה מספקת לנושאים אלו מענה, אך זו טעות גדולה מאוד.

חוכמת הקבלה מספרת על כל השלבים שנעבור בדרך, וכיצד נצעד שלב אחר שלב מימינו והלאה, ונתקדם למצב שנקרא "הדור האחרון", כלומר נצעד לעבר דור שכולו מתוקן, דור שכולו טוב, שנמצא בטבע קרוב לכוח עליון.

האם יבוא יום שבו אנשים יזנחו את כל הבלי העולם הזה באחת, ויתמסרו ללימוד חוכמת הקבלה?

ראשית, הדברים הללו יתרחשו באופן טבעי, מחד, על ידי כך שהאדם יאבד טעם בכל עסקי העולם הזה, ומאידך, לפתע יגלה טעם בהתקרבות לחוכמת הקבלה וביצירת קשר עם העולם הרוחני. בנוסף, הצרות והייסורים שהאנושות תחוש בזה שעדיין לא השיגה כוחות עליונים, תביא אותה לגילוי שהאגו שלה הוא מקור כל הבעיות, אך היא לא תדע כיצד להתמודד עמו. ואילו מצד החיוב, היכולת והאפשרות להגיע ולממש עולם נאור תתגלה על ידי חוכמת הקבלה.

שינויים אלו יתרחשו בהדרגה, שכן הנשמות עצמן שונות זו מזו לפי טבען ולפי אופיין, ולפיכך לא כל אחד חייב להגיע ללמוד ולהיות "חוקר רוחני", אלא ישנם כאלו שנמשכים לזה וישנם כאלו שלא. אי לכך כל אחד ימצא את עצמו בקשר מסוים, שכלי, גופני (על ידי פעולות חיצוניות), נפשי או רצוני. האחד יהיה קרוב יותר לרוחניות, ואילו השני רחוק יותר מהרוחניות, לפי הכתוב: "כשם שפרצופיהם אינן דומות זה לזה, כך אין דעותיהם אינן דומות זה לזה" זה הדבר הנכון, וכך צריך להיות.

בעל הסולם כתב על הדורות הנוכחיים, שיתרחש בהם תהליך מהיר למדי, שלא יתפרש על פני דורות רבים. הוא כתב כיצד יתבטא התהליך, כיצד יבנו דורות אלו את העולם החדש, ואילו חוקים צריכים להיות בו. והכול נובע מהמצב שבו האנושות מצויה כבר היום בשורשה הרוחני, ומי שמגיע לשורש, רואה שם את אותה תמונה עתידית שבה עלינו להיות בגשמיות. ומתוך זה מובן איך ובאיזה אופן עלינו להתקיים.

אי לכך אין כאן כל ספק, העתיד כבר קיים, ומי שפורץ לרוחניות, כלומר מי שמצוי מעל זמן, תנועה ומקום, רואה את העבר, ההווה והעתיד כאחד, ועבורו אין כל בעיה לראות, להרגיש ולהבין מהי צורתה העתידית של כל העולם. הכול יתרחש במהרה, משום שזה כבר החל להתגלות בטבע הרוחני, המתגלה בזריזות יתרה. ניתן לתאר זאת כך, כפי שחורבן הקדושה שהתרחש לפני אלפיים שנה, היה תהליך בן עשרות שנים בלבד, כך צריך להיות כעת בניין הקדושה, תוך עשרות שנים.

אגו

לאחרונה גוברת והולכת תחושת המצוקה האנושית, והיא דורשת מענה על עניין עיקרי אחד, מהו מקור הצרות והבעיות בחיינו? מאין באות התחושות הרעות שלנו וכיצד נוכל להימנע מהן?

המקור לכל בעיות האדם הוא הטבע שלו. כתוב: "יצר לב האדם רע מנעוריו", ואלמלא היה נמצא האדם בתוך טבע זה של יצר הרע, של הרצון לקבל הנאה, הוא היה חופשי ממנו, חופשי מהצורך לדאוג לעצמו, והיה מצוי במצב המושלם.

לרוב אנו מקווים להגיע למצב השלם על ידי כך, שנרכוש בעלות על כל דבר אפשרי: שכל חנויות המרכולים יהיו בבעלותי, שכל רשתות הטלוויזיה, התיאטראות, שכל השחקנים והמוזיקאים יהיו שלי, שכל בתי החולים והרופאים, אם חלילה יהיה לי צורך בהם, יהיו שלי, ונדמה לנו שכאשר נשיג כל זאת, יהיה לנו טוב ולא נסבול מצרות.

כך אנו פועלים בצורה טבעית, מנסים לקרב אלינו את כל מה שמצוי בעולם, כתינוק שתופס בידו כל מה שבסביבתו, ומכניס לפיו.

ומה קורה כאשר אדם מרגיש שאינו מצליח בזה?

אם האדם חש שאינו מסוגל לזה, הוא מפעיל את השכל וחושב: אם איני מסוגל, אולי מוטב שלא ארצה, כמו שנאמר: "אין אדם חושק בבת מלך", שפירושו אם למלך יש בת שאני חושק בה, אך הנני איש פשוט ועל כן לא אוכל לקבלה, שכן היא טובה מדי בשבילי, מוטב שלא אחשוק בה. למה שאסבול? אם לא אשתוקק אליה, לא יהיו לי ייסורים.

זוהי שיטתם של הבודהיזם וההתנזרות: לא למלא את הרצון לקבל, אלא להפחיתו וכך לא לחוש בייסורים. שכן ייסורים זו הרגשת הריקנות ברצון לקבל. לפני האדם פרושות שתי דרכים: למלא את הריקנות הזו או להקטין אותה, בשני המקרים נמנעים מתחושת הריקנות, כלומר סבל.

זה דומה לטיפול באדם חולה: ניתן לרפאו, אך אפשר גם להניח לו למות מהר או לתת לו תרופה נגד כאבים כדי שלא יחוש במה שקורה לו, כך שאם רגלו עומדת להינמק, לא ירגיש זאת ויוסיף לשמוח, שכן סומם בסם הרגעה.

שני האפשרויות האחרונות פוטרות את האדם מתחושת הכאב, אך אינן מביאות לאדם תחושת תענוג. ישנן מלחמות רבות, אבטלה, חולי, תסכול. לשם מה צריכה האנושות כל כך הרבה סבל? ובאמת אפשר לבוא ולטעון: "דבר ממילא לא מביא תענוג, לכן אפשר לחלק סמים לעולם כולו, שכן סמים הם חומר זול יחסית, וכך תשמח האנושות ללא כל תחושת ייסורים. אם "בעל כורחך אתה חי", לפחות נהפוך את חיינו לנירוונה אחת גדולה".

האנושות בהחלט הייתה עושה זאת אילו פעלה רק מתוך חוק הרצון לקבל. שכן, מה יש לאדם בחייו? אף בתורה נשאלת השאלה: למי טוב יותר, לזה שנולד או לזה שלא נולד? וקבעו חכמים לזה שלא נולד, שכן אלו החיים גרועים ממוות. מה שעוצר אותנו בסך הכול זה הפחד מהמוות, הפחד מהלא נודע.

ובאמת, רק משום שאנו בעלי רצון אגואיסטי אנו שמחים כשנולדים ילדינו. אך אדם שחי בעולם הזה, איזה טוב יש בחייו? האם יש תוצאה כלשהי בסוף דרכו? שכר שאדם לוקח עמו הלאה לחיים נוספים, לקיום אחר? לא. כל החיים הם חשבון אגואיסטי אחד גדול, ולמעשה אנו מתקיימים כמו כל בעל-חיים, ללא שום חשבון מודע.

אם כך, מה הפתרון? להפחית ייסורים או לא להפחית? לרדוף אחר התענוג או לא לרדוף?

לא זה טוב ולא זה טוב. עלינו לחפש אחר פתרון שלישי. הפתרון השלישי הוא להגיע לחיים בתענוג בלתי פוסק וברצון בלתי פוסק לקבלת תענוג גדול יותר. שהאדם יהיה בעל יכולת לקבל את התענוג הגדול יותר, ומיד לרצות בתענוג גדול יותר, ושוב לקבלו, וחוזר חלילה. עלינו להימצא בהתפתחות בלתי פוסקת, חסרת גבולות ואינסופית.

מצד אחד, ככל שישתדל האדם לתפוס את כל האושר בעולם, כך יגלה שכאשר הוא מגיע לאושר הנכסף, הוא נותר ריקני. ואלו שיש להם יותר מאשר לכל היתר, מרגישים את הריקנות ביתר תוקף. מצד שני, ככל שאדם ישתדל להקטין את הרצון לקבל שלו ולא לדרוש יותר, גם זה לא יעזור, שכן הטבע מפתח את האדם כך שירצה עוד ועוד.

שיטות הבודהיזם למיניהן, שבעבר הצליחו להחזיק מיליארדי אנשים בצורת חיים ארצית ופחותה, שיסתפקו במועט, לא ידרשו יותר מדי וירגישו עצמם שלמים, נכשלות בימינו, שכן האגו פורץ ולא מותיר לאדם אפשרות להתקיים במעין סיפוק מזערי.

האדם יוצא אז קירח מכאן ומכאן, אינו מצליח לקבל תענוג מכל מה שהשיג בחייו, ואינו יכול להסתפק גם אם מקטין את עצמו ככל האפשר. לא הגדלה ולא הקטנת הרצון לקבל יביאו לסיפוק ולחיים שקטים.

זו הסיבה שחוכמת הקבלה מתגלה אלינו שוב בימינו, ומסבירה כיצד ניתן "לקבל" על ידה מילוי, כלומר תענוג נצחי ובלתי מוגבל. אך ורק אדם המממש את השיטה הזו יגיע לסיפוק, באותה המידה שבה מימש אותה.

כל אחד ואחד בעולם מסוגל ואף חייב להגיע לזה, ולזה דוחף אותנו כוח החוק הכללי, אותו כוח שמגלה לאנושות כיצד לעשות זאת ונקרא "משיח", שכן תפקידו למשוך אתהאנושות מצרותיה, מהסבל, מהחושך. חוכמת הקבלה מוכרחה לצאת לפועל ולהיות לשיטה מעשית לאנושות כולה כבר במאה הזו, המאה העשרים ואחת.

מה פירוש הדבר שברוחניות יש רצון ומילוי בלתי פוסקים?

ברוחניות התענוג הוא נצחי, בלתי פוסק ומחוסר גבולות. יש לי שאיפות בלתי פוסקות, שאיפותיי מתממשות, ואני מגיע לשאיפות חדשות, שוב מממש אותן, וכן הלאה.

האם יש טרחה בהשגת תענוג רוחני?

אין טרחה, משום שזהו תענוג של נתינה, ולא של קבלה. הרצון מגיע יחד עם המילוי, כי הוא עצמו גם המילוי.

אם אני רוצה לתת למישהו, בו ברגע שישנו רצון לתת אני כבר נהנה, שכן לעולם לא חסר למי לתת. הרצון לתת הוא המילוי עצמו, לכן אין רגע אחד, שנייה אחת שבהם אני מצוי בחיסרון ללא מילוי. זה קורה רק כאשר אני נמצא ברצון לקבל, כי עד שהאדם ממלא את הרצון לקבל בתענוג, הוא סובל מכך שהוא ריק, וכאשר הוא מתחיל למלא אותו בתענוג, התענוג הורס מיד את הרצון לקבל, הורס את הכלי, ואז אינו מרגיש תענוג.

ככל שאדם ממלא את החיסרון, כך הולך החיסרון ונעלם. ניקח לדוגמה אדם רעב, מהרגע שבו החל לאכול פוחת התיאבון שלו, וככל שנמשכת הארוחה, פוחתת גם הרגשת התענוג שהייתה לו בתחילת הסעודה, וכאשר הוא מגיע למנה אחרונה, אינו רוצה בה כלל.

כך האדם לא יכול ליהנות, בסופו של דבר. ואדם שבוחר לא למלא את עצמו ולהסתפק ב"פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה", בסך הכול מתרגל לא לסבול מחסרונות גדולים, אך נמצא בחיסרוןתמידי.

רק בתנאי שהאדם לא רוצה לקבל, אלא לתת, הוא יכול להימצא בתענוג תמידי. יש לו תענוג מהנתינה, ובזמן שהוא נותן, מיד הוא חש תענוג מעצם הפעולה. הפעולה עצמה היא התענוג. ברצון לקבל יש רצון ליהנות ויש תענוג, שמצוי מחוץ לרצון ליהנות, ובו תלוי האדם, שכן הוא מוכרח שהתענוג ייכנס לתוך כליו. האדם משועבד לתענוג הזה, שכן הוא נזקק לו, ולכן אינו חופשי, אלא עבד לתענוג.

אבל אם במקום רצון ליהנות יש לאדם רצון לתת, ליהָנות, אזי אינו תלוי בדבר. הוא עצמו הספק, המקור, והתענוג מצוי בו, שכן באותה מידה שבה יש לאדם רצון לתת, יש לו תענוג שמצוי יחד עם הרצון הזה לתת, והוא אינו תלוי בדבר. זה נקרא "להיות חופשי", זו היציאה משעבוד לחירות.

כאשר רצון ותענוג מתמזגים זה בזה, האדם הוא בלתי תלוי, כי אצלו נמצאים השניים, והוא הופך להיות כבורא, שגם בו מצויים שניים אלה. אך אם ברשות האדם מצוי אחד, והשני בידיו של אחר, מובן שהאדם אינו חופשי.

אם כך, מה צריך האדם לעשות כדי לרכוש תענוג?

אדם צריך לרכוש את הרצון להשפיע. אם יש רצון להשפיע, הוא כבר לא תלוי בדבר ואינו נזקק לדבר. יש בו הכול, אלו הם חיים נצחיים. שכן חיים, מוות, לידה, חולי, טוב יותר או פחות, הכול תלוי בהתמזגות של רצון ותענוג, עד כמה הם נמצאים יחד או בריחוק זה מזה.

אם יש בידי האדם רצון ותענוג, שנמצאים יחד כל הזמן, שהם אחד, החיים לא נפסקים ומצבו לא משתנה. הוא חי חיי נצח בצורה בלתי מוגבלת ובלתי תלויה.

אז אין טעם לבטל את הרצון לקבל?

אין טעם לבטל את הרצון לקבל, אך יש טעם להפוך אותו לרצון להשפיע. זה מה שעלינו לעשות, וזה מה שמאפשרת חוכמת הקבלה, שמלמדת כיצד לעשות זאת, כיצדלממש את התוכנית הזו, לעבורמשעבוד, כאבוייסורים תמידיים לחירות ולתענוג בלתי פוסק.

האנושות כולה צריכה לעבור דרך ארוכה ומכאיבה מאוד לשם כך, עד שבאדם מבשילים כל הנתונים שריכז וליקט במשך כל גלגוליו הקודמים, ועד שמגיע הגלגול שבו יעניק לו הבורא את הדחף לצאת ממצבו אל מעל הרצון לקבל, לממד גבוה יותר, כי רק כך יוכל להינצל מהסבל.

בכל מקום ברחבי העולם שבו ישנם אנשים בשלים לחוכמת הקבלה, פותח ארגון "בני ברוך" קבוצות לימוד ומעביר את שיטת התיקון להפיכת הרצון לקבל לרצון להשפיע, כדי להגיע לדרגת "טוב ומיטיב". כלומר, ה"אני" יהיה טוב, ותענוג האדם יהיה מכך שהוא מיטיב, ולכן זוכה לחיים מלאי תענוגות, שלמים ונצחיים.

גל האלימות

גודש אירועים המשקפים גל אלימות חסר תקדים שוטף את החברה הישראלית. ילדים נרצחים ברחובות על ידי ילדים אחרים, חוב כספי קטן גורר ירי. מה הסיבה לאלימות הזו?

יש לראות את המצב בצורה נכונה, שורשה של האלימות בישראל היא נפילתנו מאותה דרגה שבה היינו בעבר. בימי בית המקדש, בהיותנו חיים מתוך הכרה רוחנית, היו כולם "כאיש אחד בלב אחד", בקדושה, בטהרה, בטוב. לאחר מכן ירד עם ישראל מדרגתו הרוחנית שהייתה בבית המקדש ראשון לדרגת בית מקדש שני, לגלויות, וכן הלאה.

ולמרות זאת, עד לעת האחרונה, כלומר עד תחילת המאה העשרים, עוד שמר עם ישראל על ייחודו, ודאג לקיים לכל הפחות בדרגה הגשמית את דרישת התורה מבני ישראל. כאשר נכנסנו לשלב האחרון של התפתחותנו בעולם הזה, השלב שלפני ביאת המשיח, לפני ימות המשיח, ירדנו לדרגת האגו העמוקה ביותר, זו המתגלה בנו כיום.

האגו מתגלה בכל "הדרו" גם באומות העולם, אך אצלנו זה גרוע יותר, בגלל אותם כלים מיוחדים שיש בעם ישראל, וכשאותן נשמות מיוחדות וגבוהות נופלות, הן נופלות לעומק רב מכל יתר הנשמות, ולעומת זאת כאשר אנו עולים, אז עולים מעל כולם.

יוצא שמתחילת המאה העשרים, זהו זמן שיבתו של העם היהודי לארץ ישראל על ידי דחף מלמעלה, שכן הבורא סידר לנו את כל התנאים שיחייבו אותנו לחזור מכל הגלויות, ובשלב אחרון זה של התפתחותנו הגשמית, גם האגו התפרץ ביתר עוז. אף על פי שמאז ומעולם היה בקרב העם היהודי יחס מיוחד בין אדם לחברו, שכן זהו עם שבו יהודי חייב לדאוג ליהודי, וזה תמיד היה ערך עליון. מגביות נאספו עבור יהודים שהיו בצרה בכל מקום בעולם, ויהודים הצילו זה את זה בכל דרך אפשרית.

מה שמתרחש כיום בארץ ישראל לא קורה באמריקה, לא ברוסיה ולא בשום מקום אחר שבו חיים יהודים, זה קורה רק כאן. וזאת משום שהארץ ניתנה לעם ישראל מלמעלה, ועליו לשוב לדרגת "ארץ ישראל" ברוחניות, שכן "ארץ ישראל" פירושה, שעל כל הרצון של עם ישראל להיות מכוון ישר לבורא.

או אז יהיה עם ישראל בדרגה שתעניק לו שלווה בארץ ישראל, ואיש לא יוכל להזיק לו. נחיה כאן כמלכים, כאשר העולם כולו מצדיק את הימצאותנו בארץ, לא מאיים עלינו כאויב, אלא מתקרב כתומך בלבד, כמו שכתוב: "והביאו בניך בחצן, ובנתיך על–כתף תנשאנה". הכול תלוי בנו, שכן כתוב: "אין פורענות באה לעולם, אלא בשביל ישראל", אי לכך, אנו האשמים בכל המתרחש, בכל הרציחות ובכל הזוועות המתראות בעולם כולו ואצלנו.

לפיכך, כל אותם סימני אלימות הינם סימניו של הדור האחרון, הדור שלפני תקופת המשיח. בימים אלו מתחיל תיקון מיוחד בעם ישראל ובכל יתר העמים, שלפתע נמשכים ללימוד חוכמת הקבלה, וחשים שחייהם ריקניים לחלוטין. סימנים אלו הם גם סימני הגאולה, שכן החושך הגדול ביותר הוא לפני פריצת האור.

נקווה שמקרי האלימות יחדלו במהרה, ועם ישראל יבין את סיבת ההתרחשויות וכיצד עליו לצאת ממסגרת העולם הזה. לא חינוך, לא תרבות, לא כלכלה או טכנולוגיה, דבר לא יועיל, שכן ניכר עד כמה חלשה ישראל בייסוד העם באופן הנכון, בייחוד במדינת ישראל.

למרות כל האינטליגנציה והיכולות שלנו, אנו לא מצליחים להתקיים אפילו כאומה נורמאלית. זאת משום שייעודו של העם היהודי הוא אחר, עלינו להיות אנשי רוח, "עַם הרוח", ולהביא את הרוח לעולם, הרוח שדווקא בזמננו גם אנו וגם העולם כולו מחפשים אחריה.

השאלה בנוגע לחסרון הרוח בחיים היא שמביאה, למעשה, את העולם כולו לאלימות ולשחיתות. וזה מה שקורה גם בקרבנו. את הדור הצעיר מערכת החינוך לא יודעת כיצד לחנך נכון, שכן הבוגרים עצמם אינם יודעים לאן פניהם מועדות, ולכן זהו דור אומלל מאין כמוהו. וזה רק סימן לכך, שעל כולנו לערוך חשבון נפש, ולהגיע למציאת הפתרון האמיתי.

על האדם לתקן את הרע שבו, את האגו שלו, כך שידמה לבורא "בעל מנת להשפיע", שיהיה בנתינה, באהבה. אם יגיעו הפרט והכלל לתיקון האגו, ל"ואהבת לרעך כמוך", איש בעולם לא יוכל להזיק לרעהו, לא תהיינה עוד אלימות ושחיתויות, אלא יבוא השלום. שלום בתוכנו, שלום בין עם ישראל לעולם כולו, ושלום בינינו לבין הבורא.

לכן להתפשטות חוכמת הקבלה בקרב העם אנו צריכים, שכן הכוח המצוי בחוכמת הקבלה הוא בזה, שהיא פותחת בפני האדם את העולם העליון ומביאה אותו לידי הבנה שיש לחיות עבור שני עולמות, כי החיים לא מסתיימים רק בתוך מסגרת העולם הזה, אלא האדם ממשיך אותם גם בממד הרוחני.

זהו מימד שאותו אדם רואה במו עיניו וחש בכל חושיו, כפי שנאמר: "כל עצמותיי תאמרנה". אדם שמבין זאת, לא נותר לו אלא לתקן את עצמו ולהתקרב לבורא. בכל ספרי הקבלה כתוב על התהליך הזה, העתיד להתרחש כאן בימינו. חכמי הדורות כולם כיוונו לזה, והנביאים לא ניבאו אלא על ימות המשיח. מכאן, שהכול אמור להתרחש בארץ ישראל, בעמנו ובימינו אלו.

לכן משימתה של קבוצת מקובלים היא להפיץ את חוכמת הקבלה באופן גורף, ובתקווה להגיע מהר ככל האפשר לכל נשמה ונשמה, שכן בזה תלוי עתידנו הטוב.

תאונות דרכים

בשנים האחרונות אנו מתמודדים בארץ עם בעיה קשה של קטל בכבישים. בכל יום נהרגים מספר אנשים בתאונות דרכים, ופיתרון הולם לא נראה באופק. הגענו למצב שבו נהרגים בתאונות דרכים יותר אנשים מאשר מתו במלחמות ישראל. מה עושים? האם לקבלה יש פיתרון?

ראשית, הייתי אומר, ללא קשר לקבלה, שאנו בוכים על הקטל בכבישים אך לא עושים מספיק כדי למנוע אותו. אם לצאת למלחמה נגד זה, אזי עלינו להחליט לצאת אליה יחד, ולדבר על חוקי התנועה בכל רשתות הטלוויזיה על בסיס יומיומי, ואף להראות תאונות של היום שעבר עם הסבר מדוע קרתה התאונה וכיצד ניתן היה למנוע אותה. זה יכול לשנות את הסתכלות העם על המצב.

הבעיה אינה רק ידיעת החוקים ואכיפתם, שכן ישנן ארצות שבהן איש לא ממלא אחר חוקי התנועה, דוגמת מצרים, ובכל זאת כמעט לא קורות שם תאונות דרכים. מדוע? משום שאנשים מבינים זה את זה ויש ביניהם הסכמה על הכביש, הם לא עושים "דווקא" זה לזה, ולא כל אחד מנסה להיות מהיר יותר מאחרים, כפי שקורה בארץ, בעטיו של האגו הבוער בנו. בגלל שאנו עם קשה עורף, מה שיכול לעזור הוא רק פחד ופעולה בנידון מצד הממשלה.

כל זאת לא שייך, כמובן, לחוכמת הקבלה, שמצדה אומרת, שכלל הבעיות והצרות שמתרגשות ובאות לעולם, לא משנה באיזה מישור או סוג, כולן מטרתן להחזיר את האדם למטרה שלשמה נברא.

כל הייסורים באים ככוח המחייב את האדם להשתתף בהתפתחות. כך שאם לא יהיו בעיות בכבישים, יהיו בעיות אחרות. כבר אלפי שנים האנושות בכלל והעם היהודי בפרט בורחים מבעיה לבעיה, והבעיות רק הולכות ומתרבות. מה שיועיל הוא לאו דווקא טיפול על ידי חוקי תנועה, שכן שורש כל הצרות והייסורים הוא אגו האדם.

בשביל לפתור את הבעיות, יש לשנות את האדם כך שירצה לתת לזולת, להשפיע לזולת, ולשם כך הוא זקוק לפיצוי עליון. שכן כדי שידע אדם שהוא באמת מוכן לשלם בהיותו משפיע ודואג לזולת, הוא חייב לקבל תמורת זה את הדבר הגדול ביותר במציאות. אז אותו הפיצוי, השכר, ישמש לו חומר דלק. האדם צריך לקבל פיצוי אפילו כדי לחשוב טוב על זולת.

האם דרך לימוד הקבלה ניתן לצמצם את היקף הבעיות?

דרך לימוד הקבלה האדם מצמצם את כל הצרות והבעיות, ומצמצם אותן כך, שהן לא עוברות מסוג אחד של בעיות לסוג גרוע יותר, כפי שכרגע אנו חשים על בשרנו, אלא הלימוד מעביר את הבעיות לחלוטין. זה נקרא להעביר את ממשלת הזדון מן הארץ.

כיצד נסיר את הסכנה המרחפת מעל ראשינו?

הסכנה קיימת כל הזמן, ובכל יום יילקחו עוד כמה אנשים לבטח, כדי שבכל זאת נבין שהתיקון חייב להיות כללי, ולחול על כולם מתוך הכרה. זה לא יקרה באופן מיידי, אלא רק לאחר שאנשים רבים יקבלו אותו ויתחילו לחיות בו, כלומר יהפכו את התיקון לדרך חיים.

גם כל ניסיון אחר לפתור את הבעיות הוא טוב, כי באין ברירה אדם משקיע בניסיונות ובורח לאחר שהוא מתייאש מהם, שכן שום ניסיון אחר לא יביא, בסופו של דבר, למילוי או פיצוי. אלא רק חיסרון לפתור את הבעיה וייסורים גדולים יותר, שמגובהם ניאלץ להגיע לתיקון.

בכל פעם שבה במקום לעשות בחירה נכונה ולתקן את המצב, נעסוק בדבר אחר במקום בתיקון עצמנו כלפי הכוח העליון, "הדבר האחר" שבו נעסוק יחזור אלינו כבומרנג בהרגשת כבדות גדולה עוד יותר מקודם כלפי רוחניות.

כיצד ניתן לבנות מערך מלחמה בתאונות הדרכים?

המערך חייב להיות בשני מישורים: ראשית יש להשיב מלחמה לתאונות הדרכים על ידי הסבר נרחב ומפורט בטלוויזיה ובכל מקום אפשרי, שירתיע את קהל הצופים באמצעות תמונות קשות והסבר שמה שקרה היום לאחר, עלול מחר לקרות אצלך. עלינו לסרב בכל תוקף לקבל את עובדת מותם של אנשים בכבישים יום יום.

כלומר, יש להשתמש בעבודה פסיכולוגית אינטנסיבית ביותר, ועם זאת עלינו להבין, שדברים אלו מתרחשים כרגע, אך תיקונם יבוא על ידי לימוד והפצת חוכמת הקבלה.

המתת חסד

מה עמדת הקבלה לגבי "המתת חסד"? האם יש טעם להאריך חיי אדם אף על פי שהרפואה טוענת שאין לו כל סיכוי לחיות?

החוק הראשון שעליו בנויה המציאות הוא הבורא. "בורא" הוא הכוח הכללי, המקיף את כלל המציאות, הכוח היחיד הפועל בה, ומלבדו אין כוח אחר, רק פרטיו, שפועלים במציאות באחדות גמורה ביניהם, וגם הם, למעשה, כוח אחד. אלא שכלפי האדם הוא מורגש ומתפרש כביכול באופני השפעה שונים.

לכן ברור, שכל הקורה במציאות, קורה אך ורק כתוצאה מהשפעת כוח עליון אחד, יחיד ומיוחד, שאין עוד מלבדו. אם כך, ודאי שהוא מחיה – והוא גם ממית. וב"חוכמת הגלגול" מובאות כל הסיבות לכך. בכל מקרה, על האדם להתייחס לכל הפעולות, המעשים והמקרים, כולל אלו שמתרחשים בתוכו ועם אחרים בהרגשה, במחשבה, במעשים ובחיים, רק באופן אחד פשוט: הכול קורה מלמעלה, מאותו מקור אחד, יחיד ומיוחד, שאין עוד מלבדו.

אם כן, נשאלת השאלה: היכן נמצא ה"אני", אם כולי בנוי מאוסף כוחות המופעלים מלמעלה? לאחר חקירות נבין, שאיננו חופשיים במחשבותינו, לא ברצון ולא בפעולותינו, למעט פעולה אחת, והיא: להתקדם לקראת גילוי הבורא כלפינו, שכן זוהי פעולה עצמית, ולפיה אנו נקראים "בני חורין", בני-אדם. בכל יתר המחשבות והפעולות אנו ממש כיתר חלקי הבריאה בדרגות דומם, צומח וחי – נטולי חופש בהרגשה, בהחלטה ובמעשה.

בהתאם לזאת, עלינו להתייחס לחיים בגישה אחת בלבד: לנצל את החיים ככל האפשר רק לשם התקדמות להשגת המטרה הרוחנית. גם בדרך להשגת מטרה זו אנו נמצאים בדרגות התפתחות שונות, כדומם, כצומח, כחי או כמדבר. הדרגה הגבוהה ביותר, המדבר, היא הדרגה שבה אדם, בכל רגע חייו ובכל מעשה, חושב ומשתוקק להתקרב לגילוי האלוקות, אל הפגישה עם הבורא ולדבקות בו.

אם אדם נמצא בדרגה פחותה מזו בחייו, אז הוא חי באותו אופן שבו כל אדם וחיה מתקיימים בעולם הזה, למעט אלו המשתוקקים לבורא. ואז חייו מכוונים מלמעלה כך שהוא מתקדם, רק לא באופן הכרתי, אל אותה מטרה. אפילו אנשים המצויים בניתוק מהרגשת החיים הרגילה, כחולי נפש שחייהם מתנהלים בתת ההכרה, מתקדמים גם הם על ידי הכוח העליון, באופן משלהם, אל אותה מטרה.

לכן אסור לאיש להפסיק את התהליך הזה, אלא אנו מחויבים רק לגרום זה לזה לטפס מדרגה לדרגה ולהתקרב לעבר מטרת החיים. כלומר, עלינו לדאוג איש לרעהו שנעלה מדרגת "צומח" בקיומנו, היינו ממצב שבו אדם לחלוטין לא מבין לשם מה הוא חי, אל דרגת "חי", שכבר מכיר ומבין שיש דבר מה בחייו שאליו צריך להתקדם, ועד לדרגת "אדם", שכבר לוקח ספרי קבלה ומשתוקק באמת להגיע לזה.

האם הקבלה מתירה תרומת אברים?

אנו מחויבים לתרום זה לזה, לעזור ולהוסיף להתקרבות אל המטרה מתוך הדדיות, אך חלילה לנו להוריד את רמת התקדמותו של הזולת אל המטרה. על כן אסור בכל צורה שהיא לגרום לאדם אחר חולי, ועל אחת כמה וכמה לגרום למותו של אדם, אלא עלינו לעזור לו בכל כוחנו וככל שניתן, להמשיך ולהתקיים במה שנקרא "חיים". וכמו החיים, גם המוות אינו בידי האדם.

כתוב: מעפר באת ואל עפר תשוב. וכאמור, משום שאין מטרה נעלה יותר מעזרה לאדם להתקדם בחייו אל הרוחניות, אז לאחר שאדם נפטר, מותר להשתמש בכל חלקי גופו של הנפטר, שכן נשמתו לא צריכה את הגוף הזה עוד כדי להתלבש בו. אם יש ביכולתנו לעזור לנשמה אחרת להיות קשורה יותר לגופה באמצעות תרומת אברים, כך שתוכל הנשמה להתקדם בחייה אל מטרת הבריאה, ודאי שכדאי ורצוי לעשות זאת, שכן בזה אנו ממשיכים את העזרה ההדדית זה לזה, כדי להגיע כולנו לדבקות בבורא ולהתחברות בינינו "כאיש אחד בלב אחד".

בנוסף, מותר גם לתרום כל מה שתרומתו אינה מסבה כל נזק לגוף: דם, שיער או נוזלי גוף למיניהם, וכמו כן מותר להשתמש בחיות לצורך ריפוי האדם, לצורך יצירת תרופות. אך ודאי שגוף שאינו מחזיק את נשמתו עוד, ואין לו צורך בו לשימוש עצמו, השימוש הנעלה בגוף כזה יכול להיות רק בתרומת אבריו למי שחי וממשיך דרכו לעבר מטרת הבריאה.

כאן עולה שאלה שבהחלט אינה מובנת לאדם: הרי נאמר שעל הגוף לקום לתחיית המתים, ואם לאותו גוף שכאן, כביכול, יהיו חסרים אי אילו חלקים, הם יחסרו להתלבשות נשמה. שכן לשם כך נעשה הטיפול במתים, ניקוי הגופה, טבילתה וקבורתה באדמה, כלומר ידוע ששומרים עליה ומנסים לשמר אותה.

חשוב וראוי להסביר, שלא מדובר בגופים הפיזיים שלנו, אלא בגוף הרוחני. כאשר הוא חי, כלומר נמצא בו האור העליון, וכשלאחר מכן הוא מקבל ירידה בדרגה והאור מסתלק ממנו, אז נקרא "נפטר", וכאשר הוא שוב חי, מה שנקרא "תחיית המת", שוב בא ומתלבש בו האור העליון. תהליך זה לא מדבר על גופים פיזיים.

הגופים שלנו, אין בהם שום צורך עליון או צורך גבוה. לכן הגוף נפטר מחייו הביולוגיים, מתפרק לחלקים, ולאחר מותו אין בו שום קדושה. אף קודם לא הייתה בו כל קדושה, ולכן אם אין לו שום חשיבות, ודאי שמותר להשתמש בו לדבר חשוב ממנו – קיום חיים אחרים. כפי שאמר בעל הסולם: "לא אכפת לי איפה יקברו אותי, אלו רק עצמותיי", כי באמת לאחר פטירת האדם, אין כל חשיבות לגוף.

לפיכך, בכל הכתוב בספרי הקודש על הגוף, שהנשמה עוזבת אותו ולאחר מכן צריכה לשוב ולהתלבש בו, מדובר על גופו הרוחני של האדם. נשמה נקראת "אור", והגוף המקבל את הנשמה הוא רצון האדם שמשתוקק לאלוקות. באותו רצון שמשתוקק לאלוקות מתלבש אור הבורא, אור השם. ויחד הם נקראים "נשמה". שכן נשמה כוללת רצון שמשתוקק לבורא ואור שמתלבש בתוך הרצון הזה.

אך הגוף הפיזי בסך הכול מתלווה לתהליך, ואין בו שום אנושיות או חשיבות לאחר פטירתו מהחיים הביולוגיים. לכן אנו בהחלט יכולים לתרום ממנו למען חיים חדשים או חיים שממשיכים.

חולי נפש

פסיכיאטרים טוענים, שמחלות נפש נובעות מבעיה פיזיולוגית, שיוצרת בעיה נפשית. מטפלים קדמונים טענו שמקור המחלה הינו "רוחני", וחולי נפש הם אנשים שנכנסו בהם רוחות, שדים, דיבוק, וכדומה.

ממה נובעת מחלת נפש, על פי חוכמת הקבלה? האם מותר לאדם חולה בנפשו ללמוד קבלה? האם יש לו סיכוי להגיע לגמר תיקון? ומהי משמעות חייו, אם עצם המבנה הפיזיולוגי שלו אינו מאפשר לו אפילו להבין היכן הוא נמצא, קל וחומר לשאול "מה הטעם בחיי?"

כל מה שאנו רואים במציאות אלו חלקי מציאות עליונה, שנשברו ונפלו מגובהם הרוחני לרמה הגשמית, הרמה הנמוכה ביותר, שנמוך ממנה לא קיים. כל שורש בעולם הרוחני נותן את התופעה הגשמית שלו בעולמנו.

חוכמת הקבלה מלמדת, שבתחילה נבראו העולמות העליונים, לאחר מכן הם נשברו, וכתוצאה מהשבירה נוצר "העולם הזה". מכאן, שישנה דרגה שבה נמצאים "עולמות עליונים", תחתיה נמצאת דרגה או מצב שנקרא "חורבן", ותחתיו – "העולם הזה". זו הסיבה לכך שבעולמנו קיימות תופעות שאפילו בשכל האנושי ניתן להבחין שהן בלתי שלמות.

כבר לא מדובר רק בטבע האגואיסטי של האדם "הנורמאלי", טבע של "אדם לאדם זאב", שכל בריאה מתפרנסת מכך שמשתמשת בזולת, וכל דרגות החומר, דומם, צומח, חי או מדבר, מבקשות לספוג לתוכן את האחר במטרה לקלוט, לבלוע את האנרגיה שלו לטובת עצמו. כל אלה תופעות רגילות של העולם הזה, וזהו טבעו, עד אשר יתעלה העולם כולו לדרגה עליונה או עד אשר יטפס אדם מהעולם הזה לעולם הרוחני, ואז יחליף את טבעו ויתחיל לחיות במציאות אחרת.

מלבד הרצון ליהנות על חשבון הזולת, אנו עדים לתופעות נוספות, אותן אנו מגדירים כ"לא נורמאליות", שכן "נורמאלי" נחשב אגואיסט מפותח, שמוכן להרוס את העולם כולו תמורת טובתו האישית, ואילו "לא נורמאלי" הוא מי שאינו מסוגל לשלוט במציאות.

בעולם הזה, המצוי תחת שבירה, קיימים מספר סוגי נשמות: נשמות גבוהות מאוד שמרגישות את העולם הרוחני מתוך זכותן, לעומתן יש נשמות עבות מאוד, קרובות לדרגת בעל-חיים, שבקושי רב מסוגלות להאמין ברוח, שכן אינן חשות דבר מלבד החומר, ולכן אינן מסוגלות לייחס חשיבות למציאות רוחנית, אלא רק לחומר ולטכניקות למיניהן. וישנן נשמות הנמצאות בין אלה לאלה, שלרוב הן בעלות נטיות אמנותיות. שלושת הסוגים מצויים בגדר הנורמה.

אך בנוסף, ישנן נשמות שעקב שבירת הכלים נוצרה בהן ערבוביה של תכונות. ייתכן שנשמות אלה קיבלו תכונות טובות ונכונות, אך לא קיבלו איתן גם את הכוחות לנהל את תכונותיהן במסגרת נכונה, וכתוצאה מכך רגשותיהן מצויים מחוץ לכוחות שאמורים לנהל אותן. לתופעה זו, לאנשים בעלי בעיות פסיכיאטריות, אנו קוראים "חולי נפש".

מדובר במעין התפרצות של רגישות יתר, מעבר לגבולות שבהם מסוגל האדם לנהל את רגשותיו בצורה נכונה, ובעולם שלנו זה נחשב מחלה, כלומר מצב שהוא מחוץ לתפקוד הרגיל, המאפשר לאדם לתקן את עצמו על ידי שיטת הקבלה, ולהגיע לדרגת הקיום הגבוהה ביותר, היינו לדרגה שלפני שבירת הנשמה וירידתה לעולם הזה. שכן על האדם הנורמאלי לעבור את כל הדרך הזו, הטיפוס בעלייה זו מלמטה עד למעלה, דרך כל השבירות, ולהגיע לדרגתו העליונה ביותר.

אנשים בעלי ערבוביה לא נכונה של תכונות כתוצאה מהשבירה, אינם מסוגלים לבצע על עצמם תיקונים, "תיקוני נשמה", ולרומם את הנשמה עד למקורה העליון, כפי שיכולים יתר האנשים ושבמוקדם או במאוחר גם יעשו זאת. סוגי הנשמות האלו מצויות במצבים שאי אפשר לתקנם.

תיקון הנשמות "החולות" יתרחש בגמר תיקון, כאשר כל יתר הנשמות שמסוגלות לפקח על עצמן, כלומר נשמות בעלות גבולות מאוזנים בין שכל לרגש, שיש ביכולתן להעביר את עצמן תיקונים, יתוקנו, ואז יגיע הזמן שבו על ידי תיקון הנשמות הבריאות, המתפקדות באופן עצמאי, ייתַקנו גם הנשמות הלא שפויות.

האם כרגע אין טעם אפילו לנסות להביאן לידי תיקון?

לא ניתן לתקן את נשמות שלוקות במחלות נפש באמצעות שום שיטה. ניתן רק לקרב חלק מהן לתפקוד הנורמאלי על ידי מתן תרופות פסיכיאטריות, ולגבי חלקן לא ניתן לעשות אף זאת. תיקונן יהיה בסוף כל התיקונים, היינו ב"גמר התיקון" הכללי,אך הן לא היחידות, גם הנשמות הגסות במיוחד, אלה שחסרה להן מעורבות החלק הזך בנשמה, יעברו תיקון רק בסוף התפתחות הנשמות.

במבנה הנשמות יש חלק מסוג נשמת "ישראל", שהוא החלק הזך ביותר, ובשפת הקבלה נקרא "גלגלתא ועיניים", ויש בו חלק מסוג נשמת "אומות העולם", שבשפת הקבלה נקרא "אח"פ". על ידי שבירת הנשמות, כלומר שבירת "נשמת אדם הראשון" כתוצאה מהחטא, התערבבו כל הנשמות זו בזו, ובכל נשמה שעברה שבירה קיימים כל החלקים: נשמות "ישראל" ונשמות "אומות העולם", ואין נשמות נקיות זו מזו.

זו הסיבה לכך שיש לברר את הנשמות, שכן אף על פי שבעולם מצויים "עם ישראל" ו"אומות העולם", החלוקה הזאת נקבעת רק על פי הגופים, אך לפי הנשמות כולנו מצויים לאחר חורבן, ואיש אינו בעל נשמה טהורה, על כולנו להיתקן. בנוסף, בכל נשמה ישנו חלק שקרוי "לב האבן", שאותו לא ניתן לתקן. בספר ה"זוהר" כתוב עליו רבות, ושם הוא מכונה "עצם לוז". גם הוא יתוקן רק לאחר תיקון כל הנשמות.

כך שאנו מבחינים כאן בכמה חלקים בעייתיים: נשמות "חולות נפש", חלק "עצם לוז" שקיים בכל נשמה, ונשמות כה עבות, שעד לגמר התיקון הכללי לא ירגישו שעליהן להצטרף לתהליך כלשהו של תיקון עצמן. בעל הסולם כותב במאמר "הדור האחרון", שמדובר בנשמות גסות מאוד, שמצטרפות רק באופן פורמאלי לתיקון, מתוך כך שאם כולם מתוקנים, אז גם הם יתוקנו.

אך הן לחלוטין מחוסרות הרגשה לגבי קיום עולם רוחני ולגבי ההכרח לפעול במהלך החיים כדי להגיע אליו. הן לא מסוגלות להתרגש מזה, להבין או להתחבר לאמת הזאת בדרך כלשהי. זאת משום שלמרות השבירה, מצויה בנשמות הגסות כמות מזערית של חלק נשמת "ישראל", ואילו חלק "אומות העולם" שולט בהן ואינו מאפשר להן להתפתח, עד לגמר התיקון הכללי, שבו ייתַקנו גם הן, חלקי "לב האבן" והנשמות שלוקות בחולי נפשי.

כיצד מסבירה הקבלה מקרים שבהם אדם תיפקד באופן נורמאלי לחלוטין, ובוקר אחד השתגע?

חיינו מונהגים בצורה עדינה ומיוחדת מאוד: הם מובנים בתוך מערכת רשימות שמתעוררות באדם בכל רגע ורגע. זהו, למעשה, החלק הכולל מידע של הגֵן הרוחני.

אפשר לתאר זאת כך, נשמת אדם היא כמו כלי, ספל קטן, שנמצא בתוך שדה רוחני. הוא נע ונד בשדה לכיוונים שונים, לפי ה"רשימו" שמתעורר בו, כלומר לפי הנתון הרוחני, הגֵן הרוחני שמתחדש בו ללא הרף. לפי אותו גֵן הוא מגיע למקום מסוים בתוך המרחב הרוחני, ומתמלא לפי המקום שבו הוא נעצר. ברגע הבא הוא מקבל התחדשות שמגיעה מתוך ה"רשימו", גֵן אחר שגורם לו לנוע למקום אחר, וגם שם הוא מתמלא במקום שבו עצר.

כך אנחנו פועלים, אף כי כרגע איננו מודעים לזה. זו הדרך שבה אנו חשים את כל התהליכים שעוברים עלינו, בתוכנו, בגופנו, בהרגשתנו, בהרגשת העולם והמציאות. וכפי שביולוגים או רופאים מגלים, לעיתים קיים בגנים של האדם חלק כלשהו שאינו תקין, פגום או אחראי על איזו מחלה או תופעה, ולפתע האדם חולה. כך הדבר גם בגֵן הרוחני.

הגֵן הינו בעל שרשרת רשימות, ובנקודה מסוימת בשרשרת זו עלול להיות פגם בנשמה כתוצאה משבירת נשמת "אדם הראשון", ובשל הערבוביה ברשימות ובנשמות, אצל כל אדם עלול לקרות שבחלק כלשהו בחייו, קטן או גדול, יהיה פגם בגֵן הרוחני, שכתוצאה ממנו האדם ייכנס לפתע לתוך מה שנראה מבחוץ כמערבולת בעיות פסיכולוגיות או פסיכוסומאטיות, אך מדובר פה, בעצם, בפגם בנשמה.

האם מי שנולד חולה נפש יהיה חולה לכל אורך גלגוליו או שיוכל להבריא באחד מגלגוליו?

מי שחולה נפש, ייתכן שיהיה חולה נפש בגלגוליו הבאים וייתכן שלא. כפי שאמרתי, זה יכול להיות רק קטע קצר מתוך כל שרשרת הרשימות שמצויות בגֵן הרוחני שלו, ואז הוא יכול להבריא או לפחות להגיע למצב שבו יתקיים בכוחות עצמו, ואפילו יצליח להיכנס ל"תיקוני נשמה" וייצא ממחלתו.

נתקלתי במאות מקרים של אנשים עם בעיות נפשיות שהגיעו אלי לחפש מרפא, ועל ידי התעניינותם בחוכמת הקבלה הבריאה נפשם. ולמרות כל הטענות ההפוכות, שמחוכמת הקבלה אפשר להשתגע, מעולם לא נתקלתי באנשים שהשתגעו ממנה, אך הייתי עד למקרים רבים שבהם, כתוצאה מלימוד חוכמת הקבלה ואפילו באופן מזערי ובמינון נכון, באו אנשים לתיקון נשמתם.

חיים ויטל מתאר בספר "שער הגלגולים" אנשים שהשתגעו כתוצאה מכניסת רוחות, עיבור נשמות, דיבוק וכדומה, האם אלו מעשיות או שיש בכך אמת?

אלה אינם יותר מסיפורים. יש להפריד בצורה נחרצת וחדה בין כל מה ששייך לקבלה כשיטה מדעית להכרת האלוקות, לשורש נשמה, ליציאת רשימות אל הגֵן הרוחני, לתיקון נשמות על ידי "אור מקיף", לבין כל סיפורי הסגולות למיניהן, שנובעים רק מתוך דמיונו הפרוע של האדם, המדמה בנפשו דברים ומשייך אותם לקבלה כדי לתת איזו מן הצדקה או בסיס נאמן יותר לחלומותיו.

"עיבור נשמות" זה דבר אחר לחלוטין. אדם שעולה מדרגה לדרגה בתיקון שלו, בכל עלייה כזו מזכך את ה"פרצוף" הפנימי, הרוחני שלו, ואז נעלם מתוכו האור. שוב עולות בו רשימות חדשות, והוא עושה "זיווגים דהכאה" חדשים, וכך מתמלא באורות חדשים. כאשר באים אורות חדשים לתוך נשמתו, זה נקרא "עיבור נשמה" חדש.

בכל ספרי המקובלים: "עץ החיים" של "אר"י" או "תלמוד עשר הספירות" של בעל הסולם ניתן לקרוא את תיאור התהליכים הללו. מובן שלא מדובר כאן בכניסת נשמה אחרת בגוף הפיזי וביציאה ממנו. הנשמה כלל אינה שייכת לגוף הגשמי, היא מתקיימת ללא גופים. שכן את הגוף הפיזי ניתן לחתוך, להשתיל בו אברים שונים, להחליף בו חלקים, והנשמה תישאר אותה נשמה.

על כן "עיבור נשמות" אינו עיבור נשמות בתוך גופים פיזיים, אלא זו כניסת אורות עליונים לכלים רוחניים. גם "דיבוק" קיים ברוחניות, אך בצביון שונה לחלוטין מזה שאנו מדמיינים. בדיוק כפי שיש פעולות פיזיות בעולם הזה, של חיבור, ניתוק, ריחוק, הצטרפות והתחברות, דברים שאין להם כל קשר ל"דיבוק", אלא הן תופעות חיצוניות שקורות לגופים הפיזיולוגים, שאינן שייכות לרוחניות.

ההבדל היחיד הוא בנשמה, לכן אדם יהודי מסכים שרופא גוי יטפל וירפא את מחלותיו הגופניות, שכן בגופים כולנו אותו הדבר. אבל "הכוח העליון" בלבד הוא הרופא לנשמות, ועל כן רק על ידי חוכמת הקבלה ניתן להזמינו כדי שיטפל וירפא את נשמותינו.

האם יש סיכוי שתתעורר בחולה נפש שאלת "מה הטעם בחיי"?

תחום מחלות הנפש הוא כה נרחב, עד שרופאים טוענים שכולנו מצויים בחזקת חולי נפש. אך להיות עד עשרים אחוז לערך מחוץ לנורמה עדיין נחשב בחזקת תקין, ורובנו מצויים כביכול בתחום הזה. אך אלה הגדרות מאוד לא מדויקות.

לפי הקבלה, חולה נפש הוא אדם שאינו מסוגל לנהל את חיי הנפש שלו בצורה סטנדרטית לפי חוקי הטבע ולפי חוקי קיום הנשמה.

האם אדם המתנהג בילדותיות עד גיל מאוחר ומתקשה לתפקד במציאות הרגילה של סביבתו, גם הוא חולה נפש?

לחלוטין לא. חולה נפש הוא אדם לא שפוי בדעתו, בעל הפרעות מוחיות. חולי נפש הם אנשים שרשימותיהם הפנימיות יוצאות לתיקונן, אך את הכוחות להביאם לתיקון עדיין אינם מסוגלים להשיג, וזו הסיבה להתנהגותם המוזרה. אדם כזה אינו שפוי בדעתו, שכן הוא לא מסוגל לאזן את רשימותיו הפנימיות עם יכולתו הגופנית.

מה המקור לדעה הרווחת שמי שלומד קבלה עלול להשתגע?

הדעה הזו הגיעה מאנשים שפוחדים מחוכמת הקבלה, מפני שהתפשטות החוכמה עלולה לגרום נזק לרווחיהם הכספיים או לשליטתם ולכבודם.

לפי יחס האדם לחוכמת הקבלה אפשר לראות מיד אם מדובר באדם רוחני או לא, שכן רק אדם בעל בנשמה גסה מאוד מסוגל לומר זאת. אדם שכלל לא מבין אילו תיקונים צריכה לעבור נשמתו, ואינו מודע לממד הנוסף שאליו חייב האדם להתקדם ובו להתקיים, אדם שלא מעוניין לראות את שכותבים המקובלים על נחיצות לימוד חוכמת הקבלה ואינו מסכים עמם, רק משום שזה עלול להפריע לקיום חייו בדרגה האנושית.

מקובלים משך כל הדורות צעקו, ביקשו והתחננו לאנושות שתשנה יחסה לחוכמת הקבלה, משום שהזלזול בה הוא המקור לכל הצרות. ככל שהאנושות לא מתוקנת, כך היא שרויה בבעיות. התיקון שלה הינו להתאים את עצמה לחוק המציאות הכללי, לכוח המנהל את המציאות.

חוכמת הקבלה מסבירה כיצד ובאיזו דרך עלינו להגיע ולהיות בהתאמה אליו, וכתוצאה מכך בלבד ישתפרו חיינו ויהפכו לחיי שלווה ואושר. מי שמתנגד לזה, פשוט לא מבין במה מדובר, ויחסו זה חוסם את הטוב והשפע הממתין לכלל האנושות.

חינוך תחת חובה

למרבה הצער, בשנים האחרונות נראית מערכת החינוך כאילו הגיעה לפשיטת רגל. תלמידים מכים מורים, פוגעים ברכושם ועושים ככל העולה על רוחם. מערכת החינוך מנסה לערוך בדק בית ולגלות היכן טעתה. אך האם לא מאוחר מדי לתקן? האם יש ביכולתה של חוכמת הקבלה לאתר את שורש הקלקול ותיקונו?

ראשית, יש להבין שהחינוך הוא הדבר החשוב ביותר, משום שאם נדע כיצד לחנך את הדור נכון, נהיה סמוכים ובטוחים שכל טעויותינו לא יוסיפו להתקיים גם בדור הבא, ובמידה שבה נעביר לו באופן נכון את הניסיון ואת תוצאותיו החיוביות של החינוך, נבטיח לו חיים טובים יותר.

זאת ניתן לעשות רק בתנאי שהמחנכים עצמם יהיו בעלי הבנה עמוקה במערכת ההנהגה, במערכת ההשגחה העליונה, שידעו כיצד סובב העולם הזה, כלומר ידעו אילו תגובות מגיעות מהסביבה, מהמדינה, מהעולם ומהיקום, כתוצאה מאילו מחשבות, רצונות ופעולות האדם. מי שמחנך את הדור מוכרח לדעת כיצד אנו משפיעים על האקולוגיה, על הטבע, וכן הלאה.

שכן אם מחנך מכיר את כלל המערכת, כמערכת אחידה שבה כל מחשבה, דיבור ומעשה פועלים, ויודע כיצד הם פועלים וכיצד ניתן להפעילם נכון, מתוך יכולתו לראות כל מעשה והשפעתו, כלומר התגובה שבאה מנגד, ומתוך כך יודע מהן תגובות רעות ומהן תגובות טובות, שמגיעות מהשפעות אלו ואחרות, אדם כזה מסוגל להעניק לדור הבא חינוך טוב באמת.

מובן, שמי שיכול לעמוד בתנאים אלו הוא מקובל בלבד, שכן הוא מכיר את העולם העליון ואת פעולות האדם ברצון, במחשבה ובמעשה, שאליהן מגיעות תגובות ממעלה, מה שנקרא בקבלה, בהתאם להעלאת המ"ן, באה ירידת מ"ן.

חוכמת הקבלה כשמה כן היא, מלמדת את האדם כיצד "לקבל" את ההשגחה, ההנהגה העליונה, באופן נכון, וכיצד, בסופו של דבר, להפעילה. אף כי האדם נמצא כרגע למטה, בתחתית הסולם הרוחני, עליו להגיע להיות "בן מלך" למעלה ולקבוע הכול, כי רצון הבורא הוא שהאדם יגדל עד לגובהו, וייטול ממנו את מערכת ההנהגה וההשגחה על עצמו, בזה שינהל הכול בעצמו. כמו שנאמר: "שׁובה, ישׂראל, עד, ה' אלקיך".

לשם כך דרושים מורי דרך רוחניים, ולא כאלו שמייצגים את הכתוב "פני הדור הוא כפני הכלב". שכן מה שמלמדים המורים את תלמידיהם הוא שחוזר אליהם כבומרנג מהתלמידים.

אף על פי שהחינוך הדתי לוקה בחסר וגם בו נעשות שגיאות רבות, שכן אינו מלמד רוחניות, בכל זאת הוא מלמד מתוך חומרים השייכים לתורה, מלמד יחס נכון בין אדם לחברו וצניעות מסוימת. והמורים זוכים בו ליחס של כבוד מהתלמידים בשיעור רב לאין ערוך מאשר היחס שלו זוכים מחנכים בבתי ספר חילונים. ובחינוך רוחני, אני מדבר על חינוך בדרגות גבוהות בהרבה מזה שמעניק החינוך הדתי.

נכון שבחינוך הרגיל כלולה גם השפעת הסביבה, המשפחה והרחוב, המצב מורכב, ולאהמורה לבדו שולט בחינוך הילד. המורה מלמד מקצוע מסוים, ואם הוא מצליח בהוראתו, מה טוב, אם לא, מה חבל, אך עדיין על מערכת החינוך מוטלת אשמת כישלונה, ולא על הילדים, שכן ערכיה מבוססים על חינוך זר שדבק בנו מזמן הגלות. מערכת החינוך לקחה חוקים שגויים ופיתחה אותם למיני שיטות, במקום ללכת לפי החוק הכתוב בתורה: "חנוך לנער על פי דרכו".

כרגע אנו מגלים רק חלק מזערי מפגעי החינוך, אך בעוד שלושים או ארבעים שנה, כאשר יגדל הדור הנוכחי לאנשים בוגרים, אז יתגלה הפגם כולו, והחברה תבין עד כמה נורא החינוך שקיבלו בילדותם. ולפי מה יחנכו אז את הדור הבא? שהרי זו הסיבה לכך שכל דור גרוע מקודמו.

ראשית יש לחנך את המחנכים והסביבה המשפיעה על הילד. ישנם אינספור גורמים שליליים שהילד נחשף אליהם מגיל צעיר: סמים, זנות, טלוויזיה, פאבים ומועדונים. הילד מתערה בהם ולאחר מכן כבר אינו מסוגל להשתחרר מהם.

חשוב להבין, שלא נוכל לפתור את הבעיות הללו באופן נקודתי, אלא עלינו להעלות את האדם מעליהם, ושהן יישארו למטה. לא נוכל למחוק את הסמים או הזנות בעולם הזה. זה היה קיים מאז ומעולם וימשיך להתקיים. אם אדם לא מתרומם מעליהם, הוא נשאר בתוכם.

זו הסיבה לכך שחינוך חייב להיות מכוון רק לשם התעלותו הרוחנית של האדם, כך שמתוך העונג של הרגשת הנצחיות והשלמות שיחוש, הוא כבר לא ירצה לצרוך סמים. ברגע שאדם ירגיש שנפטר מבעיות העולם הזה והתרומם קצת מעליהן, הוא לא יזדקק עוד למילויים המזוויעים הללו. אך לשם כך חייבים להיות מחנכים מתאימים.

מה פירוש "מחנכים מתאימים"?

חובה לשנות את כל תוכנית החינוך למחנכים, שכן המורים עצמם לוקים בכל מיני התחלואים החברתיים. האווירה בבתי הספר כלל לא מכוונת להביא את הילד לדרגת "אדם", ישנה מעין נטייה לאפשר לו להתהלך חופשי כפרא, וזו גם תוצאת החינוך, בסופו של דבר. הפתרון הוא אותו פתרון לכל בעיותינו, לחברה, למחנכים ולילדים שמקבלים חינוך – אחרת הן לא ייפתרו.

האם הכוונה ללימוד משלים, שיבוא בנוסף ללימוד הקיים, או ללימוד שיחליף אותו?

ודאי שמדובר בלימוד משלים. אנו מעודדים את כל ילדי הקהילה שלנו לצאת ללימודים גבוהים. אדם חייב לסיים שתים-עשרה שנות לימוד בבית ספר, וכמו כן ללמוד באוניברסיטה ולרכוש מקצוע לפי רצונו, לפי כישוריו ולפי נטיית נפשו. אסור לו להיות זרוק בעולם ולהזדקק לפת לחם או לעבוד בעבודות מזדמנות למיניהן. אך אני מדבר על חינוך ה"אדם" שבילד, מלבד לימודי פיזיקה, מתמטיקה, ביולוגיה, וקרוא וכתוב.

עלינו לטפל ביסוד הילד כ"אדם", אחרת במה יועיל לו כל ה"ידע" שרכש בבית הספר, כאשר יעמוד מול הבעיות החברתיות, סמים, אלכוהול, זנות, ועסקים מפוקפקים למיניהם?

המורים אומרים שמרבית הילדים מגיעים אליהם "מקולקלים" כתוצאה מהחינוך שקיבלו בבית.

נכון שלא ניתן לחנך ילד רק בבית הספר, שכן המורים מעניקים לו רק "דעות" ויגיעה במקצועות שונים. כך בנוי הבית ספר, לא לשם בניית ה"אדם", אלא כדי להעניק לו ידיעות מספר לפי תוכנית לימודית, וכולם חושבים שדי בזה.

הילד מקבל השפעה מהסביבה: מהבית, מהטלוויזיה, מהרחוב וממשחקים שונים, והסביבה כבר מסודרת באופן כזה, שהילד יוצא תחת השפעתה כמקולקל. לפיכך, ודאי שלא בבית הספר לבד נוכל לפתור את הבעיה, אלא נפתור אותה רק על ידי חינוך העם עצמו. חינוך שצריך לבוא מכל הזרמים והאמצעים, ולכלול בתוכו גם את חינוך המחנכים.

זוהי בעיה של כלל האומה, המתבטאת בכל השטחים, המדרגות והרמות, והפתרון לה אינו לצאת ולהילחם בבעיות עצמן, כלומר בסימפטומים, אלא לפתור אותה מהשורש.אחרת בכל פעם נתרומם מעט בתחום אחד, וניפול באחר. נוסיף לחפש בחדשות דבר טוב להיאחז בו, אך לא יהיה טוב, יהיה רק גרוע יותר, גם אם ננסה לשקר לעצמנו.

טוב יותר יכול להיות רק כתוצאה מכך שנהיה אנו טובים יותר, כלומר קרובים יותר לבורא. זה לא יתקיים על ידי מילוי מצוות למיניהן, כפי שגורס הזרם החרדי, אלא על ידי התקרבות לחוק "ואהבת לרעך כמוך".

עלינו להבין שאנו קשורים בינינו בערבות מלמעלה, שיש חשבון משותף כלפי כולם, ואם אנו לא מסודרים יחד, זה נוגד את חוקי הבריאה. הבעיה היא שאנו לא מבינים או מרגישים שתמורת המאמץ להגיע לרוחניות, נזכה לשלמות, נצחיות, דרגת "עולם הבא", גן עדן בעולם הזה, וכבוד רב מאומות העולם, כמו שכתוב: "ולקחום עמים, והביאום אל-מקומם, והתנחלום בית-ישראל על אדמת ה’".

שכן קיום העם היהודי הוא רק בזה: להיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש. ולזה לא נגיע על ידי ישיבה ב"כולל" ולימוד גמרא, שכן יתר השיטות כבר התגלו ככוזבות. אלא על ידי "המאור המחזיר למוטב", על ידי משיכת האור העליון. וכמו שכתוב ב"הרחבה לספר הזוהר" ובכתבי מקובלים רבים, רק על ידי לימוד חוכמת הקבלה ניתן למשוך את האור העליון, ה"מאור המחזיר למוטב", שבעזרתו נגלה את השמים, את העולם העליון, ומתוך שמחה ננשום את אוויר הנצחיות לקרבנו. לא נפחד עוד מהמוות ולא נחוש כל כאב וסבל. רק כך נהיה מאושרים.

האם היית ממליץ לאם ששולחת את בנה לחוג ג'ודו אחר הצהריים, לשלוח אותו לחוג קבלה למען אושרו?

כן, אך זה לא בא על חשבון זה. איני אומר, "זה טוב, וזה רע". יש צורך בשניהם. יש צורך גם בהתפתחות גשמית, שכן על האדם להיות גם חזק ומפותח, וגם להיות "אדם". חוג ג'ודו טוב לחיזוק הבריאות הגופנית, וכל עוד החוג הוא לטובת בריאות הילד, ולא לשם שליטה על אחרים, אין בזה כל רע.

לימוד רוחני

האם לימודי התנ"ך – תם זמנם? שכן מה הטעם ללמוד מספר, שלפי חוכמת הקבלה אדם שאינו נמצא בהשגה רוחנית, לא מסוגל להבין דבר מהכתוב בו? מוסדות החינוך ובעיקר החינוך הדתי משקיעים כסף רב בלימוד המקצוע תנ"ך, אך מלמדים את הספר כסיפורי מעשיות, ומתמקדים בשאלות: מה אמר אברהם ליצחק, מה אמר לוט למשה, וכולי.

מי שלומד קבלה מבין, שהתנ"ך כולו הוא סיפורה של מהות הקיום, כלומר ספר העוסק במצבים רוחניים. אם כן, האם מוטב יהיה לוותר לחלוטין על לימוד תנ"ך ולהתחיל ללמוד קבלה במקומו, שכן זוהי ממילא מטרתו של הספר?

חוכמת הקבלה היא כולה התפעלות,התרגשות של אדם מיוחד שהגיע להכרת הבורא. כשאדם מתחיל לגלות את העולמות העליונים, הרוחניים, אז מלבד העולם הזה גם הם כולם התפעלות במידות שונות מהבורא. ככל שאדם מתקדם יותר בעולם הרוחני, כך הוא מתקרב לבורא, מרגיש אותו ולומד את פעולותיו על עצמו, ועל עצמו בלבד.

מכאן, שהשגה רוחנית היא השגה פנימית, כלומר כך אדם מרגיש את הבורא. וכידוע אף מחוויות העולם הזה, הרגשה, אין מילים לתאר אותה. שכן אדם לא יכול להעביר הרגשה במילים.

מתוך כך שכל בני-האדם הם בעלי חושים משותפים, וחשים אותו הדבר פחות או יותר, ישנה עוד מעין הסכמה כללית כיצד לתאר הרגשות שונות. אך למעשה, קשה מאוד לתאר הרגשה במילים, כל שכן הרגשה רוחנית שאדם מרגיש ורוצה להעביר הרגשתו והתפעלותו לאחרים, שאינם בעלי השגה רוחנית.

מקובלים מצאו שהעולם הרוחני הוא שורש לעולם הגשמי. אם כך, אז לכל כוח בעולם הרוחני יש "ענף", כלומר תוצאה בעולם הגשמי. וכאשר מקובלים מגלים כוחות כלשהם ברוחניות, שכן רוחניות היא כוחות בלבד, ניתן לכנות את אותם כוחות בשמות של תוצאותיהם בעולם הגשמי.

שפה זו נקראת "שפת הענפים", כאשר לפי ההתפעלות, לפי ההרגשה שחשים ברוחניות, נותנים שם בעולם הזה. ובעולם הזה אפשר להשתמש בשם בעברית, אנגלית ובעצם בכל שפה. כי שפת הענפים משמעה, שמה שמקובל מרגיש למעלה, הוא קורא לו בשם לפי תוצאתו למטה.

מקובלים רוצים למסור לנו את הידע על תחושותיהם, לכן הם כותבים את ההתפעלויות שלהם, וכתביהם אלו הם ספרי הקודש. גם מה שכתוב בתורה: האבות, ישראל במדבר, בית המקדש, מצוות ואופן קיומן, דברי נביאים ציוריים ואגדתיים או דברי חכמים במשנה, בגמרא, בתלמוד וכן הלאה, הכול כתוב בשפת הענפים, שכן אחרת לא היו אלה ספרי קודש. "קודש" פירושו שמספר לאדם על רוחניות ועל עולמות עליונים.

אדם שלומד את ההרגשות של המקובלים, מזמין על עצמו בזה את אותם כוחות שעליהם הוא קורא, ואלו הכוחות המתקנים את נשמתו ומקרבים אותו לאותם מקומות, לאותן דרגות שבהן נמצאים מקובלים שמשיגים את הכוחות, מרגישים אותם ומספרים עליהם.

לכן, אם נלמד מתוך ספרים מיוחדים אלו, נזכה להתקרב לבורא, שזו, למעשה, מטרת המקובלים במסרם לנו את התפעלותם. זוהי גם מטרת הבריאה ומטרת חייו של כל אדם באשר הוא – להגיע להכרת הבורא, להרגיש אותו ולעלות אליו, דרך כל העולמות הרוחניים, אל היכלו.

באופן כזה למד העם היהודי את ספרי הקודש לאורך פרק הזמן שמתקופת אברהם אבינו, שכתב את "ספר היצירה", ועד למשה רבנו, שהביא את "ספר התורה", והלאה עד לחורבן בית המקדש השני. לאחר חורבן בית שני איבד העם את הרגשתו הרוחנית באופן סופי, עד שאפילו לא זכר עוד שהיא קיימת.

במצבנו הנוכחי, אנו שומעים שיש דבר שנקרא "הרגשה רוחנית", אך לא מבינים מהי,ובאין ברירה עלינו להתחיל להתקדם באופן כלשהו אל מטרת הבריאה, שלשמה אנו קיימים בעולם הזה. במצבנו זה, כאשר אדם מתחיל ללמוד מאותם ספרים, הוא מצליח לראות בהם את העולם הזה בלבד, ולא מסוגל לראות דרך שמות הענפים את השורשים, הכוחות, המצבים הרוחניים ואת התגלותו של הבורא לאדם שמשיג אותו.

אך במידה שהאדם לומד נכון, כלומר למרות שאינו מרגיש מאום, הוא משתוקק להרגיש ולהגיע למצב שעליו מדבר הספר, אל אותה מדרגה רוחנית, אז מושך ספר הקבלה את האדם ומכניסו אט אט לתוך התמונה האמיתית שעליה הוא מספר.

בשפת הענפים ישנם ארבעה סוגי ספרים, ספרים שכתובים:

1. בשפת התנ"ך

2. בשפת האגדה

3. בשפת הגמרא

4. בשפת הקבלה

ספרי הקודש כולם כתובים לפי שפת הענפים, אך כל אחד מהם מבטא בציור אחר את ההתפעלות שלמעלה. כל הספרים מיועדים לכך שהאדם יקרא בהם, וישתוקק לעלות באופן רגשי דרכם אל אותו סיפור שהספר מספר, וכך לגלות את הבורא.

אך מארבע השפות הללו, השפה האפקטיבית ביותר לאדם היא שפת הקבלה, שכוח השפעתה על האדם, שדרכו הוא נמשך לרוחניות, הוא עצום, חזק ויעיל ביותר. אי לכך מקובלים מייעצים למי שחפץ להגיע לרוחניות לקרוא בספריהם, ולהגיע להתגלות האלוקות, היינו לפגישה עם הבורא.

מדוע, אם כך, לא כתבו המקובלים את כל ספריהם בשפת הקבלה? משום שבכל שפה ושפה קיימת אפשרות אחרת לגלות את פרטי המצב הרוחני שבו המקובל מרגיש את הבורא. על אותה הרגשה מקובל יכול לכתוב בארבעה אופנים, בארבע שפות. שפת הקבלה היא היעילה ביותר ביכולתה להביא את האדם לאותו מעמד, אך יתר השפות ראויות יותר להעביר את כל פרטי המפגש, את כל האפשרויות והגישות לזה, והן מאוד מסייעות למקובל שנמצא בדרך לאותה ההרגשה, לאותו גילוי בורא.

גם לגבי שפת הקבלה עצמה עולה שאלה, האם אדם שמעיין בספרי הקבלה לומד במטרה למשוך כוח שיתקן אותו, ויביאו לידי אותה הרגשה, או שהוא רוצה להשיג מלימודו ידע, להבין באופן שכלתני על מה מדבר הספר? במקרה שמטרתו היא שכלתנית בלבד, הוא לא משתוקק להגיע לרוחניות, אלא קורא את הכתוב בספר, פשוט לומד טקסט ומכיר אותו, מבלי לחוש מה מרגיש ומספר המקובל.

כך, למרבה הצער, לומדים מרבית אלו המתעניינים בספרי הקבלה. אנשים שמסיבות שונות לא מרגישים צורך להיכנס להרגשה רוחנית, ולא מבינים שישנו העניין הרוחני, קוראים את השפות האחרות. כלומר ספרי קודש שנכתבו בשפות אחרות ולא בשפת הקבלה, שכן שפת הקבלה עבורם היא שפה יבשה, טכנית, שאינה מסבירה דבר.

האם יש הגבלה כלשהי לגבי אילו ספרים ובאיזו שפה יש לקרוא? על כך כתוב: "בראתי יצר הרע, בראתי תורת תבלין", שפירושו שרק לימוד נכון יכול לעזור לאדם ולהעלותו מעל רמת חייו הנוכחית אל הכרת הבורא, אל הנצחיות והשלמות.

לכן לאדם מלכתחילה אין כל סיבה אחרת לפתוח ספרי קודש, מלבד להגיע למטרת חייו. העובדה שמרבית האנושות לא עוסקת בלימוד נכון ובגישה נכונה לספרים אלו היא שמכבידה עלינו, והופכת את חיינו כה קשים ומביאה לירידת הדורות, ולכך שבסופו של דבר תבין האנושות בדרך ייסורים, שצריך לקבל ולפתוח את הספרים הללו בצורה נכונה.

אז בהחלט, ישב העם, ואף ילדים מגיל רך ביותר, לצד ספרים אלו. מובן שלא נסביר לילד על עולם רוחני בשפת הקבלה, אך כבר מהרגע הראשון נסביר מהיכן, מדוע וכיצד כתוב הספר הזה, ומה באמת הוא מבטא. מה הוא הסיפור הנסתר שבתוך הספר.

ילדים יאמצו בשמחה ובקלילות את הדרך והגישה, ויגיעו להיות "אנשי השם" גדולים, הקרובים לבורא כבר מילדות. כפי שהיה לפני חורבן בית המקדש, כך נקווה שיהיה במהרה בימינו.

ילדים זו ברכה...

האדם מטבעו הוא רצון לקבל, ואין בידו כל אלטרנטיבה אחרת אלא לרצות לקבל, וכמה שיותר. מה שמעלה את השאלה, מדוע קיים בו דחף להביא ילדים לעולם? הרי כאשר אותו אינדיבידואל שרוצה לקבל לעצמו בלבד מביא ילדים לעולם, שלהם הוא חייב לתת בלי סוף, הוא פועל נגד רצונו ונגד מהותו. מה אומרת הקבלה על הדחף להביא ילדים לעולם? האם מדובר באינסטינקט שנובע ממקור רוחני כלשהו?

ראשית נשאלת השאלה, מהם חיים? הרצון לקבל, כפי שנברא על ידי האור העליון, על ידי הבורא, הוא מת באופן טוטאלי, זאת משום שהאור לא יכול להיכנס בו, ובו ברגע שאור נכנס לתוך הרצון לקבל, הוא מסתלק משם מיד.

הרצון לקבל כלל לא יכול להתקיים בכזה אופן, ולכן, כדי לאפשר לחומר זה (הרצון לקבל) להתקיים, איחד הבורא רצון לקבל עם רצון להשפיע, כלומר הוא נתן לחומר מעט מטבעו, "השפעה", "נתינה", וזה מה שמחייה את החומר. מפני שהחומר מתחיל להתקיים רק מרגע המפגש בין כוח חיובי וכוח שלילי יחד, כאשר איזון הכוחות ביניהם נמצא בו בכל הרמות, האופנים וההתכללויות.

אלמלא היו שני כוחות אלו שמתקיימים יחד בחומר, לא היה החומר מתקיים כלל ועיקר, שכן אז האור לא היה נכנס לתוך הכלי, כלומר אנרגיה חיובית לא הייתה נכנסת לתוך החומר השלילי.

עניין זה מושרש בשורש רוחני גבוה מאוד שנקרא: "שבירת הכלים בעולם הניקודים", ומשם הוא משתלשל ויורד לעולמנו, וחל על כל פרט ופרט שבעולם: דומם, צומח, חי ומדבר, כאשר בכל אחד מהם יש גם דרגת דומם, צומח, חי ומדבר משלו. יוצא, שאין בריאה שאינה בנויה מתכונות הנברא וממעט מתכונות הבורא.

אלמלא היו אלקטרונים ופוזיטרונים, כלומר כוחות חיוביים ושליליים, בטבע המקורי, בצמח לדוגמה, הוא לא היה מסוגל לקלוט או לפלוט דבר, על אחת כמה וכמה בעלי-החיים, התרים אחרי מה שמועיל להם ונפטרים ממה שמרעיל אותם.

מכאן, שכל דרגות הטבע מתקדמות ומתפתחות רק עקב היותם כלולים משני כוחות: האחד של הבורא ומקורו, ואחד של הנברא, שבמקורו שלנו הוא. והכול, כאמור, מפני שאנו תוצאה מ"שבירת הכלים בעולם הניקודים".

כאשר אדם מגיע לעולם הזה לשם התפתחות, הוא מתפתח בתחילה ממש כבעל-חיים, ולאחר מכן הוא מגיע להתפתחות "חושים אנושיים", שעל ידם נעשה ל"אנוש". לפיכך מובן, שבאדם מתפתחים גם דברים מורכבים יותר מאשר בחיות, אך אפילו דרגת החי פועלת באופן אינסטינקטיבי להמשך קיומה בצאצאים.

זה נעשה כטבע עיוור בדרגת הדומם, וכמו כן בדרגת הצומח, שהטבע פועל עליה במאת האחוזים, מבלי לשאול לרצונו של הצמח. דרגת החי כביכול כבר "רוצה" משהו, אך בכל זאת פועלת מתוך אינסטינקטים בלבד, ולפי עיקרון עיוור לחלוטין: הנקבה בוחרת בזכר לפי תכונות וחשבונות משלה, שמתבססים על מה שביכולתו להעניק לה ולצאצאיה.

ואז, בנוהל מסוים ובעונה המתאימה, מתקשרות ביניהן החיות במטרה להביא צאצאים, ואיש לא חושב שישנה כל בחירה חופשית בפעולותיהן, בדיוק כפי שהדג שוחה אלפי קילומטרים במטרה להפיץ את זרעו, ואיש לא שואל לרצונה או לחשבונותיה של אותה חיה אומללה. בין שמדובר בבעל-חיים גדול ובין בקטן – כולם כאחד מקיימים את חוק הטבע המוטבע בהם.

האם יש לאדם בחירה חופשית בתהליך ההתרבות שלו? ראשית, האדם רוצה בזה, לפי חוק של רצון טבעי העולה בו מבפנים. ייתכן שלאחר מספר שנות חיים בחברה, היא מקלקלת אותו עד כדי כך שהוא עלול לחוש מעין הסתייגות מהנושא, אך בכל זאת, אדם משתוקק לראות את המשכו, אף על פי שהמשכיות זו עלולה לחייבו לעבוד קשה, ולהוסיף לו דאגה וטורח.

מדוע אדם, שהוא רצון לקבל, רוצה בזה? לו היה האדם "רצון להשפיע" ורצה להביא ילדים, זה היה מובן, וגם זאת באופן חלקי בלבד, שכן אם יש לאדם רצון להשפיע, מדוע משנה לו האם הילד שלו או של מישהו אחר? הוא משפיע, ודי לו בזה.

העניין הוא, שיש כאן חלק ששייך לדרגת החי, וחלק ששייך לדרגת האנוש, ולא יותר מזה. הרצון להביא ילדים לבטח לא מגיע כתוצאה מהתקשרות או מטרה עליונה, אלא הוא דבר גופני לחלוטין. הבורא ייסד זאת בתוך הטבע כדי שיהיה המשך לבריאה, שיהיה ריבוי גלגולים, ושעל ידי הגלגולים נתקן את עצמנו.

ממחקר קטן שערכתי לאחרונה התברר לי, שבשוודיה, במקרים רבים כאשר בני זוג נפרדים, הילד נשאר דווקא עם אביו, ולא עם אמו. ואילו האם עוזבת את התא המשפחתי חופשייה מעול, אינה זקוקה לדבר ומחוסרת כל מחויבות, כביכול.

המצב בימינו הוא עדות לכך שהצלחנו לדכא את כלל הכוחות, החושים והאינסטינקטים הבסיסיים ביותר. אף על פי שמנגד, מגיעים אליי אנשים רבים שסובלים מאוד מכך שאינם מסוגלים להתרבות.

עתה נשאלת השאלה, האם האדם נהנה או לא נהנה מכך שמביא ילדים לעולם? האדם אכן נהנה מזה, שכן הוא זוכה לראות את המשכיותו שלו, וזה מפצה על השאלה בשביל מה אני חי. אדם רואה בילדיו את המשכיות עצמו, אך למעשה אין זה נכון כלל, אין כאן כל המשכיות של האדם, אלא כל אדם הוא נבדל ועומד בפני עצמו. לכל אדם נשמה משלו.

איש לא "חי" בתוך ילדיו על ידי כך שהוא מוסר להם דבר מה מיוחד מעצמו, אלא פשוט הטבע מחייב את האדם להתרבות. הבורא השתית זאת בתוך הטבע, כדי שיהיו גופים רבים, ועל ידי ריבוי הגופים ניתן יהיה להגיע לגלגולי נשמות רבים, ובצורה כזאת לבוא לידי לתיקון.

מלמעלה כלל לא מתחשבים בגופים. כמה זמן יחיה אדם ומתי ימות, לכך יש חשבונות מלמעלה, אך אלה חשבונות גופניים בלבד, שאינם שייכים לדרגת הנשמה. על כן, אם נעיף מבט בהיסטוריה, ניווכח עד כמה זלזלה גם האנושות בחיי אדם. אנשים נמכרו ונקנו כעבדים בשוק.

איני בא לומר שדברים אלה הם כתקנם, אבל אין כל סיבה להפוך את הגופות הגשמיים שלנו לדבר ייחודי או רוחני. כל מה ששייך לרוחניות אינו שייך לגוף ולא לצאצאי האדם, אלא לחייו המיוחדים בקשריו עם הבורא. כלפי החלקים הגופניים שבו, האדם נותר כחי, וזה לא משתנה.
האם הבאת ילדים לעולם זה עניין גשמי לחלוטין?

אכן, עניין גשמי לחלוטין, כפי שכתוב: התורה לא עוברת בירושה. ההורים יכולים להיות אנשים פשוטים לחלוטין, ואילו בנם יהיה מיוחד במינו בהישגיו הרוחניים.

דווקא בהישגים גשמיים צריכות להיות הכנות מסוימות אצל ההורים, כדי שיעברו לילדים באופן גשמי. לדוגמה: כישרון מוזיקלי, נטייה לציור, למדע וכדומה, כל אלה הם דברים שעוברים מאב לבן. זאת משום שכאשר אדם עוסק בחיים הגשמיים, הוא יוצר בתוכו הכנות כתוצאה מכמות הידע שהוא רוכש. כלומר החומר שאותו חי האדם הופך לתכונותיו, ואז מועבר כתכונות גם לילדיו.

לכן, אם להורים יש נטייה למדע, למוזיקה, למשחק וכולי, ההכנות הללו יועברו לילד בירושה, גם אם לא קיבל חינוך לתחומים אלה בבית הוריו. אבל ברוחניות אין קשר תורשתי, אלא ברוחניות "נשמת אדם, נר השם" הכול שייך לאלוקים.

האם גם העיסוק באמנות מנוגד לטבע הרצון לקבל, שכן אדם יכול להשקיע עבודה רבה ביצירה, אף על פי שלא ירוויח ממנה כסף רב, אם בכלל?

לחלוטין לא. העיסוק באמנות ממלא את האדם. האמנות חשובה לאמן הרבה יותר מאשר הרווח הכספי, כי היא תופסת דרגת מילוי חזקה בהרבה מכסף. אדם יכול לחוש מלאוּת משך שנים מספר עקב עיסוקו ביצירה, בעוד לחם משביע אותו לשעות אחדות, ותו לא.

שניהם משרתים את אותו האגו, את אותו תענוג אגואיסטי, רק שהאמנות היא עיסוק רוחני יותר, שעומד בדרגה גבוהה יותר כביכול, אף על פי שאין זו הרוחניות שעליה אנו מדברים.

חזרה לראש הדף
Site location tree