מגדל בבל הקומה האחרונה

פתח דבר

תמצית הרעיונות המובאים בספר. מבוסס על נאומו של הרב ד"ר מיכאל לייטמן בפני "מועצת החכמה העולמית", ארוסה, שווייץ, 22 בינואר 2006

אין זה סוד שהאנושות מצויה בעיצומו של משבר עמוק, ורבים מאיתנו כבר מרגישים זאת. תחושות של חוסר משמעות, של תסכול ושל ריקנות מציפות את חיינו. משבר בתא המשפחתי ובחינוך הילדים, התמכרות לסמים, מצב ביטחוני מעורער, חשש מפני מלחמה גרעינית, איום אקולוגי - אלה הן חלק מן הבעיות המעיבות על אושרנו. דומה כי איבדנו את היכולת לשלוט בחיינו ובמתרחש בעולם.

כידוע, אבחון נכון של המצב הוא מחצית הדרך לקראת ריפוי. משום כך, כדי למצוא פתרון לבעיותינו עלינו להבין את הסיבה להן. הבסיס הבטוח ביותר שממנו כדאי להתחיל הוא הכרת טבע האדם וטבע העולם. אם נשכיל להבין את הטבע שלנו ואת החוקים הפועלים עלינו, נדע במה אנו טועים ומה עלינו לעשות כדי לצאת מן המצב שבו אנו נמצאים.

חקירת הטבע הסובב אותנו תגלה לנו שהדומם, הצומח והחי מנוהלים על ידי הטבע דרך האינסטינקטים שלהם. פעולותיהם אינן נחשבות לטובות או לרעות, אלא הם פשוט מתקיימים בהרמוניה זה עם זה ועם הטבע, על פי החוקים שהוטבעו בהם. לעומת זאת, אם נתבונן בטבעו של האדם, נראה כי הוא שונה בתכלית משאר הטבע. האדם הוא היצור היחיד היכול להפיק הנאה מניצול הזולת, מעליונות עליו ומשליטה בו. רק האדם שואב הנאה מהיותו נבדל מן האחרים, מהיותו מעל כולם. זהו האגואיזם האנושי, והוא שמפר את האיזון בטבע.

למעשה, הרצון ליהנות הקיים בנו התפתח בהדרגה לכל אורך ההיסטוריה. תחילה הוא התבטא ברצונות קיומיים פשוטים - למזון, למין ולמשפחה. אחר כך התפתחו רצונות מתקדמים יותר: לעושר, לכבוד, לשליטה ולידע. תהליך זה גרם להתפתחות החברה האנושית, להיווצרות מבנים חברתיים חדשים ולפיתוח מערכות חינוך, תרבות, מדע, טכנולוגיה וכדומה. וכך, מתוך מחשבה שהקִדמה והרווחה הכלכלית יסבו לנו סיפוק ויהפכו אותנו למאושרים יותר, צעדנו קדימה במרץ. אולם עתה אנו מתחילים להרגיש כי ההתפתחות ארוכת-השנים מגיעה למבוי סתום.

הדבר נובע מכך שלא ניתן לספק את הרצון ליהנות שלנו לאורך זמן. מסקנה זו הסיק כל אחד מאיתנו לא פעם בחייו, כאשר השתוקק לדברים מסוימים, לעתים במשך שנים, אבל כשקיבל את אשר רצה, התפוגג התענוג בתוך זמן קצר. שוב חזרה הריקנות, ושוב הוא מצא את עצמו רודף אחר מטרות חדשות בתקווה למצוא בהן סיפוק, וחוזר חלילה.

התהליך הזה מתרחש גם במישור הפרטי של האדם היחיד וגם במישור של האנושות כחברה. כיום, לאחר הצטברות של ניסיון בן אלפי שנים המציב אותנו בפני העובדה שאיננו יודעים כיצד להגיע לאושר בר-קיימא ואף לא לביטחון קיומי בסיסי, אנו נבוכים ומתוסכלים. תופעה זו עומדת בבסיס המשבר שאנו נתונים בו והיא הסיבה לבעיות שמהן אנו סובלים.

יתרה מזאת, לאורך הדורות הלכה והתעצמה הנטייה הטבעית האגואיסטית של האדם לשאוב הנאה עצמית על חשבון הזולת. כיום אנשים מנסים לבנות את הצלחתם על חורבן הזולת בעוצמה שלא הכרנו מעולם. חוסר הסובלנות, הניכור והשנאה שבין בני האדם הגיעו לשיאים מפחידים, והם מעמידים בספק את המשך הקיום של המין האנושי.

התבוננות בטבע מלמדת אותנו שכל הגופים החיים בנויים על פי עיקרון השונה במהותו מהאגואיזם האנושי - עקרון האלטרואיזם, הדאגה לטובת הזולת. תאים בגוף חי מתחברים זה לזה על ידי נתינה הדדית למען החיוּת של הגוף כולו. כל תא בגוף מקבל את הדרוש לקיומו, ובכל יתר כוחותיו דואג לכללוּת הגוף. בכל הדרגות בטבע פועל הפרט לטובת הכלל שממנו הוא חלק, ובזה הוא מוצא את שלמותו. ללא פעילות אלטרואיסטית לא ייתכן קיום חיים.

כיום, לאחר חקירות רבות בתחומים שונים, כפי שיוכיח עמיתי פרופ' לאסלו, מגיע המדע למסקנה שגם האנושות היא למעשה גוף חי אחד שלם. הבעיה היא, שעדיין איננו מודעים לכך. עלינו להתעורר ולהבין שהצרות המעיבות כיום על חיינו אינן מקריות, ולכן הן לא יוכלו עוד לבוא על פתרונן בשום דרך שהכרנו בעבר. הן לא ייעלמו ואף יחמירו, אלא אם כן תתחיל גם החברה האנושית לתפקד על פי חוק הקיום הכולל של הטבע, חוק האלטרואיזם.

כל התופעות השליליות בחיינו, הן ברמת הפרט והן ברמה הכוללת ביותר, הן פועל יוצא של אי קיום חוקי הטבע. ברור לנו לחלוטין, שיהיה זה טיפשי לקפוץ מבניין גבוה ולקוות שכוח המשיכה של כדור הארץ לא יפעל עלינו. מה שברור פחות הוא, שגם את חיינו כחברה אנושית, את מערכות היחסים בינינו, מנהלים חוקי טבע מוחלטים. היום עלינו לעצור, לבדוק את עצמנו, להבין היכן אנו פועלים בניגוד לחוקי הטבע, ולמצוא את דרך החיים הנכונה. הכול תלוי רק במודעות שלנו: ככל שנוסיף להחכים ולהבין את מערכת הטבע, נספוג פחות מכות ונתפתח מהר יותר.

בדרגת הגוף החי האלטרואיזם טבוע כחוק הקיום, אך בדרגה האנושית עלינו לבנות יחסים אלטרואיסטיים בכוחות עצמנו. הטבע הניח זאת לנו כדי שנוכל להעפיל בכוחות עצמנו אל דרגת קיום חדשה ונעלה. זוהי מהות ההבדל בין האדם לבין כל היצורים האחרים.

במהלך הספר נדון רבות בדרך לבצע זאת, שכן שינוי טבע האדם אינו פעולה של מה בכך. נוצרנו כיצורים אגואיסטיים; אין באפשרותנו לפעול ישירות נגד האגו, משום שזה טבענו. ופה טמונה כל החכמה: יש למצוא שיטה שתוכל לגרום לכל אחד מאיתנו לרצות, מתוך האגו, לשנות את יחסו לזולת, להתחבר אל הזולת כחלקי גוף אחד.

לא במקרה יצר אותנו הטבע כיצורים חברתיים. אם נעמיק לחקור את התנהגותנו, נגלה כי פעולותינו נעשות במטרה לזכות בהערכה מהסובבים אותנו. הערכת החברה מחייה אותנו, וחוסר הערכה או גנאי מסבים לנו את הסבל הגדול ביותר. בושה בפני החברה היא הדבר האיום ביותר שיכול אדם לחוש. לכן אנו נוטים לציית לערכים שמציבה בפנינו החברה ולחיות על פיהם. לפיכך, אם נצליח ליצור שינוי בסולם הערכים של הסביבה שבה אנו מצויים, כך שערכים אלטרואיסטיים כמו חיבור לזולת ודאגה הדדית יעמדו בראש הסולם, ישנה כל אחד מאיתנו את יחסו לזולת.

כאשר החברה תעריך אדם רק לפי מסירותו לחברה, כולנו נשאף בהכרח לחשוב לטובת החברה ולפעול למענה. למשל, אם יבוטלו הפרסים ואותות הכבוד הניתנים כיום בעבור הצטיינות כזו או אחרת של הפרט ואנשים יוערכו רק בזכות דאגתם לטובת החברה, אם ילדים יעריכו כך את הוריהם; אם החברים, הקרובים, העמיתים לעבודה יבקרו אותנו רק לפי אמת מידה של יחס טוב לזולת, כולנו נרצה לנהוג כך כדי ליהנות מהערכת הסובבים אותנו.

בהדרגה נתחיל לחוש כי יחס אלטרואיסטי לזולת הוא דבר מיוחד ונעלה בפני עצמו, גם בלא קשר להערכה החברתית שהוא מקנה, ונמצא שהוא מקור לתענוג מושלם ובלתי מוגבל.

אף שהחברה האנושית היום היא חברה אגואיסטית, ניכרות בה הכנות נרחבות להתקדם לקראת קיום חוק האלטרואיזם של הטבע. החינוך והתרבות שלנו התבססו מאז ומעולם על עקרונות אלטרואיסטיים. במוסדות החינוך ובמשפחה אנו מחנכים את הילדים לתת, לוותר, להיות אדיבים ולקשור קשרי חברוּת. איש לא יאמר שהוא מתנגד לערכים כאלה. זאת ועוד: בשל מהפכת התקשורת ניתן כיום להעביר מסרים וערכים חדשים לציבור במהירות רבה, על פני כל העולם. דבר זה הוא גורם מכריע בהעלאת המודעות של האנושות למשבר ההולך ומחריף ולצורך בפתרון כולל.

אמנם פתרון הבעיות של היום הוא שמניע אותנו לשנות את המצב הקיים, אך אנו עתידים לגלות כי העניין אינו מסתכם רק בזאת. אדם הבונה בתוכו יחס נכון לזולת נכנס בהדרגה אל קיום ברובד שונה מכל שידענו עד כה, קיום נעלה מכל שהכרנו - הרגשת שלמות הטבע.

בסופם של דורות רבים של התפתחות מצטברת ספגנו די ניסיון המאפשר לנו להבין לאן דוחף אותנו חוק ההתפתחות של הטבע. היריעה שנפרוס בהדרגה בפני הקורא לאורך הספר מבוססת על עקרונות יסוד מחכמת הקבלה העתיקה בצד הגילויים האחרונים של המדע המודרני. בעזרתה נוכל לצעוד צעד ראשון ומשמעותי לעבר מימוש חוקי הטבע, להתקרב להרגשה שכולנו חלקים ממערכת טבע אחת וכוללת ולטעום מההרמוניה ומהשלמות המצויות בה.

על הספר

הרקע לכתיבת הספר

דאגה משותפת לגורל האנושות הפגישה את פרופ' ארווין לאסלו ואת הרב המקובל ד"ר מיכאל לייטמן זה עם זה. הם החליפו ביניהם ידיעות שרכש כל אחד מהם במהלך שנים ארוכות של חקירה, ועתה הם יוצאים יחד בקריאה לעתיד טוב יותר. בספר זה הם מתווים בפנינו את הדרך לכך.

השניים חברים ב"מועצת החכמה העולמית" (World Wisdom Council) שהוקמה על ידי ה - Club of Budapest. ארגון זה נוסד על בסיס התובנה שהעולם כיום הוא מכלול של חלקים המחוברים הדדית, ומטרתו לחפש נתיב של התפתחות חיובית למין האנושי.

הארגון כולל מובילי דעת קהל פעילים בתחומים שונים במדע, באמנות ובתרבות, וכן הוגי דעות בולטים מרחבי העולם. בשורת חברי הכבוד של הארגון נמנים מדינאים, מנהיגים, מדענים זוכי פרס נובל ואמנים, ובהם: ואצלב האוול, ארפד גונץ, הדלאי למה, פאולו קואלו, ליב אולמן ופיטר גבריאל.

הקרקע לכתיבת ספר זה הוכנה במהלך השנה האחרונה, שבה השתתפו השניים יחדיו בסדרת כנסים בין-לאומיים והובילו בהם את הדיון על עתידו של העולם.

בנובמבר 2005 נערך בטוקיו הכנס "יוצרים ציוויליזציה חדשה". באירוע נטלו חלק מדענים בכירים ונציגים מהקהילה הדיפלומטית. במשתתפים נכחו מיכאיל גורבצ'וב, שר החינוך של יפן קוסקה קנג'י ודמויות נוספות מעולם התרבות והרוח באירופה, בארצות-הברית ובאסיה. בעקבות כנס טוקיו נערכו כנסים דומים גם בשווייץ, בגרמניה ובקנדה.

כנס "יוצרים ציוויליזציה חדשה" בטוקיו, נובמבר 2005

אחד הסעיפים בהצהרת הסיכום של הכנס אמר:

"עולמנו מצוי כיום במצב קשה מאוד ומגמות שונות נעות בכיוון שגוי. אין זו הדרך ליציבות; זו הדרך לפערים חברתיים, לעוני, לחוסר איזון חברתי, לטרור, למלחמה ולחורבן. אולם עדיין לא ברור אם נתמיד בדרך זו עד סופה או שמא נבחר בדרך נאורה יותר. בעיקרון, עלייה על דרך נאורה יותר אינה כרוכה בקשיים. כל שנדרש הוא דרך חשיבה שונה.

אנו קרובים לסף התהום, ופירוש הדבר הוא שהדברים שאנו עושים - שכל אדם עושה - עשויים להטות את הכף לכאן או לכאן. דווקא בחלון ההכרעות שלפני סף התהום, פעולות של קבוצות קטנות ואפילו של יחידים הופכות לחשובות ביותר".

ספר זה יוצא לאור במטרה לספק לכל אדם כלים ליצירת השינוי המכריע ולהעלאת האנושות על נתיב חדש.

מחברי הספר

פרופ' ארווין לאסלו

פרופ' ארווין לאסלו הוא בעל תואר דוקטור לפילוסופיה מטעם ה"סורבון", ובעל ארבעה תוארי דוקטור לשם כבוד (מאוניברסיטאות בארצות-הברית, בקנדה, בפינלנד ובהונגריה). הוא היה מועמד לפרס נובל לשלום בשנת 2004 ובשנת 2005. בעבר שימש פרופ' לאסלו כפרופסור לפילוסופיה, למדע המערכות וללימודי עתידנות באוניברסיטאות שונות בארצות-הברית, באירופה ובאסיה. כיום הוא מתגורר בטוסקנה שבמערב איטליה ומרצה ברחבי העולם.

לאסלו הוא מייסדו ונשיאו של ה-Club of Budapest, מייסדה ומנהלה של ה-General Evolution Research Group, נשיא The Private University for Economics and Ethics of Vienna, חבר האקדמיה העולמית לאמנויות ומדעים, חבר האקדמיה הבין-לאומית לפילוסופיה ומדע, חבר סנאט ב-International Medici Academy, ועורך כתב העת הבין-לאומי The Journal of General Evolution: World Futures. הוא המחבר או מחבר-שותף של 47 ספרים שתורגמו ל-20 שפות, וערך 30 ספרים אחרים ובכללם אנציקלופדיה בת ארבעה כרכים.

באפריל 2006 ביקר פרופ' לאסלו בישראל כאורח של המכון למחקר ע"ש הרב אשלג, שבראשו עומד הרב לייטמן. במהלך ביקורו ניהלו השניים שיחות על עתיד העולם ועל הדרכים למציאת פתרון גלובלי בר-קיימא. בין השיחות נערך ריאיון אישי עמם. פרופ' לאסלו, שהיה בצעירותו פסנתרן מוכשר אך ויתר על הקריירה המוזיקלית המבטיחה שציפתה לו למען עיסוק בבעיות עולמיות, נשאל מה גרם לו לבצע את המעבר הזה.

"כילד נחשפתי הן למוזיקה והן למדע ופילוסופיה. אמי הייתה מוזיקאית, ודודי, שגר איתנו באותו בית, היה פילוסוף. התחלתי בקריירה של מוזיקאי, אך לאחר מכן, בשנות העשרים המוקדמות לחיי, התחלתי להתעניין בשאלות שעליהן שמעתי בעודי ילד. התחלתי לקרוא וללמוד, ובסופו של דבר הגעתי לנקודה שבה הייתי שקוע בנושאים האלה עד כדי כך שכבר לא יכולתי לחזור לאחור.

התחלתי להיות מעורב בשאלות על טבע העולם, על האבולוציה ועל גורל האנושות, והייתי מעוניין כל כך להמשיך בזה, עד שמצאתי שהריכוז שלי, שהוא ממש חובה בעבור מוזיקאי מקצועי, נפגע. וכך, כשמצאתי את עצמי באמצע קונצרט חושב על בעיות תאורטיות שהעסיקו אותי, אמרתי לעצמי 'כך זה לא יכול להימשך'. בדיוק באותו זמן הוזמנתי לאוניברסיטת ייל באמריקה והחלטתי להיענות להזמנה. מאז המשכתי לעסוק במוזיקה כחובב, אך לא עמד לרשותי הפנאי הדרוש להמשיך בזה באופן מקצועי.

מכאן ואילך התגלגלו הדברים מעצמם. בראשית שנות השבעים הוזמנתי לאוניברסיטת פרינסטון כדי להרצות בסדרה של קורסים על 'המערכת העולמית'. זמן קצר קודם לכן התחלתי לפתח את 'תאוריית ההתפתחות הכללית' - תאוריה כללית של ההתפתחות כפי שהיא חלה על מערכות פיזיקליות, על מערכות חיים, על ההכרה, ואפילו על היקום כמערכת.

זה היה הצעד הראשון לקראת מעורבותי במערכת העולמית, בבעיותיה ובתחזיותיה. כמה שנים לאחר מכן נתבקשתי לעמוד בראש מחקר של המוסד להכשרה ומחקר (UNITAR) שבמטה האו"ם, בנושא 'סדר עולמי-כלכלי חדש' (NIEO). כעבור כמה שנים הוזמנתי לכהן באוניברסיטה של האו"ם (UNU), ושם ביליתי זמן רב בעבודה שעניינה תכנית הפרספקטיבות האירופיות ובפיתוח ויישום תכנית עבור אונסק"ו. ב-1993 ייסדתי את ה-Club of Budapest ולאחר כמה שנים הקמנו את מועצת החכמה העולמית".

הרב ד"ר מיכאל לייטמן

הרב ד"ר מיכאל לייטמן סיים את עבודת הדוקטורט שלו בנושא "קבלה כצורת מודעות עליונה", והוא בעל תואר דוקטור לפילוסופיה מהמכון הגבוה לפילוסופיה שבאקדמיה למדעים במוסקבה. כמו כן הוא בעל תואר שני בביו-קיברנטיקה מהפקולטה לביולוגיה וקיברנטיקה רפואית במכון המדעי של אוניברסיטת סנט פטרבורג. נוסף להיותו מדען וחוקר, הרב לייטמן עוסק זה 30 שנה בחקר הקבלה ובהוראתה. הוא פרסם למעלה מ-30 ספרים בנושא הקבלה וכן מאמרים מדעיים שונים. כתביו אלה תורגמו לשפות רבות.

הרב לייטמן היה תלמידו, מזכירו ועוזרו האישי של הרב המקובל ברוך אשלג, בנו הבכור וממשיך דרכו של הרב המקובל יהודה אשלג, מחבר פירוש "הסולם" על ספר הזוהר. במשך 12 שנה, עד יום פטירת רבו, רכש מפיו את תורת "הסולם" של אביו, הרב יהודה אשלג, הידוע בכינויו "בעל הסולם". כיום נחשב בעל הסולם לממשיך דרכו של האר"י. הוא סלל את הדרך בעבור בני דורנו, ובזכות שיטתו יכול היום כל אדם להתחבר אל הידע המצוי במקורות האותנטיים של הקבלה שהותירו אחריהם המקובלים הקודמים.

הרב לייטמן צועד בעקבות מורו הרוחני וממשיך את דרכו בהגשמת משימת חייו: הפצת חכמת הקבלה לעולם. לאחר פטירת מורו ב-1991 הקים הרב לייטמן את "בְּנֵי ברוך", קבוצת מקובלים הלומדת ומיישמת בחיי היום-יום את דרכם של בעל הסולם ושל בנו הרב ברוך אשלג. ברבות הימים הפכה "בני ברוך" לתנועה בין-לאומית ענפה, הכוללת אלפי תלמידים בארץ וברחבי העולם. שיעורי הקבלה של הרב לייטמן וחברי "בני ברוך" משודרים מדי יום ביומו ברשתות הטלוויזיה והאינטרנט בישראל ובעולם.

בנוסף, ייסד הרב לייטמן את המכון למחקר ע"ש הרב אשלג במטרה לטפח את השיח הציבורי בתחומי הקבלה והמדע. פעילותו החינוכית המדעית המקיפה ורבת-השנים של הרב לייטמן זיכתה אותו בתואר פרופסור לאונטולוגיה (תאוריית ההוויה) מהמוסד האקדמי היוקרתי ביותר בתחום המדע ברוסיה. בשנים האחרונות הרב לייטמן משתף פעולה עם חוקרים ועם מדענים בכירים מרחבי העולם בביצוע מחקרים בתחום המדע המודרני והקבלה.

וכך השיב הרב לייטמן על השאלה כיצד השתלבו בחייו המדע והקבלה: "בסיימי את בית הספר התיכון חיפשתי מקצוע שיאפשר לי לחקור את משמעות החיים. חשבתי שחקירת הטבע באמצעות המדע היא הדרך שתאפשר לי למצוא את התשובות. התחלתי את לימודיי באוניברסיטה בתחום הביו-קיברנטיקה, תחום החוקר את מערכות החיים ואת הסדר המכתיב את קיומן. קיוויתי שמהלימוד על 'איך' אנו חיים אגיע בסופו של דבר לפתרון השאלה 'לשם מה' אנו חיים - שאלה המתעוררת בגיל צעיר בכל אחד מאיתנו, אך נעלמת במהלך המרוץ השגרתי של חיינו.

עם תום לימודיי עבדתי במכון למחקר המטולוגיה בלנינגרד. כבר במהלך סדרת המחקרים שהתחלתי בהיותי סטודנט התפעלתי מהאופן הנפלא שבו בנוי תא אורגני המקיים חיים. נפעמתי מהצורה שבה נכלל התא בצורה מושלמת והרמונית בכל הגוף. נהוג לחקור את מבנה התא עצמו, את תפקודיו השונים ולשאול לשם מה הוא קיים, דהיינו מהן פעולותיו השונות כלפי כל הגוף, אולם לשאלה לשם מה קיים הגוף כולו לא מצאתי שם תשובה.

הנחתי שבדומה לתא בגוף, כך גם הגוף מהווה חלק ממערכת גדולה יותר, שכלפיה הוא מתפקד כחלק מן השלם, אך ניסיונותיי לחקור את הדבר במסגרת המדעית נתקלו בדחיות חוזרות ונשנות. נאמר לי כי המדע אינו עוסק בשאלות אלה. כל זה היה בשנות השבעים ברוסיה. קיננה בי התקווה, שבישראל אוכל להמשיך באותו מחקר ששבה כל כך את לבי. בשנת 1974, לאחר ארבע שנים שבהן הייתי 'מסורב עלייה', הגעתי לישראל, אולם גם כאן הוצע לי לבצע מחקרים ועבודות ברמה מוגבלת, ברמת התא הקטן בלבד.

הבנתי שעליי לחפש היכן אוכל ללמוד על המערכות הכלליות של המציאות. פניתי לתחום הפילוסופיה ולאחריה אל הדת, אך לא מצאתי בהן תשובה. לאחר שנים ארוכות של חיפושים מצאתי את המורה שלי - הרב המקובל ברוך אשלג. שהיתי במחיצתו החל משנת 1979 ועד לפטירתו בשנת 1991.

בעיניי הוא היה 'המוהיקני האחרון', המקובל האחרון בשלשלת המקובלים הגדולה שנמשכה דורות. לא משתי ממנו במשך כל אותה עת. את שלושת ספריי הראשונים כתבתי ופרסמתי ב-1983, בעידודו. לאחר הסתלקותו של מורי התחלתי לפתח את הידע שקיבלתי ממנו ולפרסם אותו. ראיתי בכך המשך ישיר לדרכו ומימוש חזונו".

מבנה הספר

חלקו הראשון של הספר, "על פרשת דרכים", חובר על ידי פרופ' לאסלו, והוא עוסק במשבר שאליו נקלעה האנושות. חלקו השני והשלישי חוברו על ידי הרב לייטמן. החלק השני "תכנית הטבע" מתמקד בעיקר במישור האישי, מבהיר מהו שורש כל המשברים והקשיים בחיי הפרט והכלל, ומתווה דרך לפתרונם. חלקו השלישי של הספר מוקדש ל"תפקידה של ישראל". נציין כי חלקיו של הרב לייטמן בספר מבוססים על מאמריו ועל הרצאותיו, אשר עובדו על ידי צוות המכון למחקר ע"ש הרב אשלג.

העורך

על פרשת דרכים - ארווין לאסלו

הקדמה

הקדמה

מאת סר ארתור צ'רלס קלארק, מדען וסופר, מחבר הספר "אודיסיאה בחלל"

כל המנסה לכתוב על העתיד חייב להפיק לקחים מכל כישלונות העבר. אפילו בתחום הטכנולוגי המצומצם, התחום היחיד שבו כל חיזוי הוא בגדר האפשר, לא הייתה הצלחה רבה בניסיונות החיזוי. בתחום החברתי לא ניתן בעצם לחזות דבר מראש, ואכן איש לא חזה את אירועי העשור האחרון באירופה. לכן ספר זה דן בסוגיה מרכזית: אין צורך לחזות את העתיד, אלא ליצור אותו. מעשינו היום יעצבו את ההתרחשויות של מחר, ובייחוד את האופן שבו אנו תופסים את האתגרים הניצבים בפנינו, ואת החזון שאנו מפתחים כדי להתמודד אתם.

אנשים הנכשלים בחיזוי העתיד נחלקים לשתי קבוצות: קבוצת הפסימיים חסרי התקווה וקבוצת האופטימיים במידה מופרזת. נמחיש את הדברים בעזרת דוגמאות אחדות.

משהגיעו לבריטניה החדשות בדבר המצאתו החדשה של אלכסנדר גראהם בל, הכריז מנהל משרד הדואר בהתנשאות: "האמריקנים זקוקים לטלפון, אך לא אנחנו. לנו יש המון נערים שליחים". בעיניי זהו היעדר דמיון. לעומת זאת, המקרה הבא, המתבסס על אותה דוגמה, מלמד על כישלון בתעוזה: כאשר שמע ראש העיר של אחת הערים בארצות-הברית על המצאת הטלפון, הוא הפריז בהתלהבות: "אני רואה בעיני רוחי את היום שבו בכל עיר יהיה טלפון".

אביא דוגמה נוספת לכישלונו של אדם שהיה נחוש להיטיב לחזות את העתיד. בסוף המאה התשע-עשרה הרצה נשיא חברת בוני הכרכרות בבריטניה בפני עמיתיו על המכונית שזה עתה הומצאה, ואמר: "טיפש מי שיתכחש לעתידה החשוב של המכונית, אך טיפש גדול יותר הוא מי שיהין לחשוב כי היא תשפיע כהוא זה על הסחר בסוסים ובכרכרות".

ספרו של ג"ד ברנל, "העולם, הבשר והשטן", אחד מטובי הספרים שנכתבו על חיזוי העתיד, נפתח בביטוי מרשים: "יש שני סוגים של עתיד - עתיד הרצון ועתיד הגורל, ותבונת האדם מעולם לא השכילה להבדיל ביניהם". עתיד הגורל לא ייחשף אלא לאחר שיתגשם, אך ההיגיון מרמז לנו שהעתיד של הרצון עשוי להיות מכריע להתגשמותו.

כאן, בנקודת הכאוס הגורלית, נפגשים העתיד של הגורל והעתיד של הרצון, במקום שבו הרצון, שהפך למנהל המיומן של הבלתי צפוי, מאפשר לבחור בין תרחיש של התמוטטות לבין תרחיש של פריצת דרך.

מוטב שניצור את העתיד האמיתי ולא רק נחזה אותו, שכן אם נוכל לדעת אותו, מה יהיה טעם החיים?

סר ארתור צ'רלס קלארק
קולומבו, סרי-לנקה, 1 בפברואר 2006

תמונת העתיד

פתגם סיני מזהיר: "אם לא נשנה כיוון, סופנו שנסיים בדיוק במקום שאליו אנו מובלים". אם נקיש מן הפתגם לאנושות בת-ימינו, יהיה זה הרה-אסון. אנו צועדים במסלול המוביל לעולם שבו האיום מפני סכסוך פוליטי וחברתי גדל והולך, הלחימה המאורגנת והן זו הבלתי מאורגנת מחריפות, שינויי האקלים מואצים, המחסור במזון, במים ובאנרגיה מחריף והחמצן באטמוספרה הולך ואוזל.

אנו נתונים בסכנה גם בשל אסונות העלולים להיגרם כתוצאה מתאונות גרעיניות ומדליפות באתרים של פסולת גרעינית, בשל שיטפונות הרסניים וסופות טורנדו עקב שינויי אקלים, ובשל שכיחותן של בעיות בריאות הנובעות מאסונות טבע ואף מגורמים מעשה ידי אדם, כגון הצטברות רעלנים בקרקע, באוויר ובמים.

הכיוון שאליו אנו מובלים כעת אינו הכיוון הרצוי לנו:

אם יימשכו מגמות אלה, נעלה על מסלול התרסקות העלול להיראות כך:

הקהילה הבין-לאומית נעשית קוטבית יותר ויותר, הפער החברתי מעמיק ועמו גדלה ההתמרמרות. התסכול הולך וגובר במדינות שונות, בקבוצות אתניות ובארגונים שנדחקו לשוליים. הם מנצלים את יתרונות התקשורת המהירה ליצירת קשר ביניהם ומתחילים לשתף פעולה.

קבוצות טרור, מפיצי נשק גרעיני, סוחרי סמים ואנשי הפשע המאורגן מוצאים קרקע פורייה המאפשרת להם להשיג את יעדיהם. הם כורתים בריתות עם יזמים חסרי מצפון ומרחיבים את היקף פעילותם, תוך ביצוע פיגועי התאבדות, שיחוד מנהיגים, חדירה לבנקים ולעסקים הנתונים בקשיים ושיתוף פעולה עם מורדים. כל זאת לשם השתלטות על עוד ועוד טריטוריות. הברחת זרים, נשים וילדים, וכן הסחר בסמים, בפסולת מסוכנת ובחומרים רעילים מצטרפים לסחר בלתי חוקי בנשק ביולוגי, כימי וגרעיני.

העלייה המואצת בהוצאות הביטחון מטה את זרימת התקציב מתחומי הבריאות והטיפול באיכות הסביבה לאפיקים אחרים וגורמת להחמרה במצבם של בני האוכלוסיות החלשות ובמצב איכות הסביבה. התוצאות הן תפוקות נמוכות יותר, מחסור חמור יותר ועימותים רבים יותר, המצריכים התערבות צבאית ויוצרים מעגל קסמים הניזון מעצמו.

כשם שתנאי מזג אוויר גרועים מגבילים את התנובה והיבול קטן בשל מחסור במים נקיים, כך רעב ומחלות מתפשטים בקרב העניים שבעניים. הגירות המוניות של בני אדם נגרמות בשל תנועה מאזורים שחונים לאזורים קרירים יותר יחסית.

הממשלות נתונות ללחץ גובר והולך. בזו אחר זו הן נוקטות צעדים צבאיים לחיזוק גבולות שהתמוטטו, להבטחת גישה למשאבים בסיסיים עבור אזרחיהן, ולפינוי אוכלוסיות בלתי רצויות משטחיהן. במדינות העניות ביותר, שבהן האוכלוסיות המקופחות ביותר, העוצמה הצבאית מרוכזת בידי בעלי שררה, בידי רודנים או בידי חונטות צבאיות.

בתוך זמן קצר יתחילו מנהיגים תאבי כוח, נטולי מורא, או פשוט חסרי מצפון, להשתמש בנשק להשמדה המונית הכולל נשק גרעיני. למעלה מ-30 אלף יחידות של נשק מעין זה מאוחסנות כיום (2005) במחסני נשק. כאשר ננקטים אמצעים צבאיים לפתרון משברים חברתיים, כלכליים וסביבתיים, מחריפה האלימות והעולם נחשף למצוקה קשה מנשוא. עולם מעין זה מתמוטט בתוך זמן קצר.

אך התמוטטות היא רק אחד התרחישים הצפויים לנו בעתיד. עדיין איננו נמצאים ממש בנתיב ההתמוטטות. אם נתעורר כעת ונחוש עד כמה דחוף מבחינתנו להרגיש מחויבים לעתידנו המשותף, עדיין יהיה בכוחנו להסיט את עצמנו למסלול שיוביל לפריצת הדרך. עדיין יש בידינו זמן לכך. גורלנו נתון כעת בידינו.

שינוי דרך החשיבה

איינשטיין לימד אותנו שלא נוכל לפתור את הבעיות המהותיות של חיינו באותה דרך של חשיבה שבה היינו בשעה שיצרנו אותן. הוא צדק: את הבעיות שאנו מתמודדים איתן כיום לא ניתן לפתור באותה דרך של חשיבה שעוררה אותן. אף על פי כן, בדיוק את זאת אנו מנסים לעשות.

אנו נלחמים בטרור, בעוני, בפשע, בפערים תרבותיים, בעוולות סביבתיות, בבריאות לקויה, אפילו בהשמנת יתר ובשאר "חוליי הציוויליזציה" באמצעות אותה חשיבה, כלומר באותם כלים ושיטות שיצרו את הבעיות מלכתחילה. שתי דוגמאות יבהירו זאת.

ממשלות נלחמות בטרור באמצעות הגברת האבטחה. זוהי מלחמה בטרוריסטים יותר משהיא מלחמה בטרור. ממשלות אלה טוענות שיש להדביר את הטרור באמצעות סיכול תכניותיהם של הטרוריסטים, ושהדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא לרדוף אותם, לכלוא אותם ולהשכים להרגם בטרם יהרגו אותנו.

אסטרטגיה זו דומה לניסיון לרפא יצור חי ממחלת הסרטן באמצעות הסרתם של תאים סרטניים מגופו. הריפוי יצליח בתנאי שהפגיעה בתאים הסרטניים לא השפיעה על היצור החי עצמו, תנאי רצוי אך לא בהכרח מצוי. אם היצור החי נתון להשפעה רעה, תאים אחרים הופכים לסרטניים. לא זו בלבד שתאים אלה תופסים את מקומם של התאים שהוסרו, הם אף מתפשטים. בסופו של דבר יהרגו התאים הסרטניים את היצור החי ואת עצמם יחד איתו.

אם רצוננו לרפא גוף המייצר תאי סרטן, מוטב שנרפא את הגוף עצמו ולא נסתפק בהרחקת התאים הפגומים. ריפוי טוב פירושו נקיטת פעולות המתגברות על המנגנון של היווצרות התאים המתרבים ללא הרף; על הריפוי להתמקד בתהליך הגורם לתאים להתרבות כך מלכתחילה.

מדוע תאים נעשים סרטניים? שאלה זו דומה בדיוק לשאלה מדוע אנשים נעשים טרוריסטים. ראשי מדינות ומומחי ביטחון דוחים שאלה זו; לטענתם, טרוריסטים אינם אלא פושעים מושחתים, אויבי החברה. הם חושבים באותה דרך שבה חושבים אנשים הנעשים טרוריסטים. טרוריסטים, ואלה התומכים בהם באמצעות מימון, הסתה ואימון, מאמינים שאויבי החברה הצודקת הם דווקא מנהיגי המעצמות הגדולות שנגדם הם פועלים.

כל צד חש שמוצדק להרוג את הצד השני. התוצאה היא הסלמה בשנאה, המייצרת טרור נוסף במקום לצמצמו. בחברה חולה, ככל שהורגים טרוריסטים רבים יותר, כך מתרבים האנשים הפונים לדרך הטרור.

מלחמה למען נפט או למען אללה אינה הסיבה לחוליי העולם אלא התסמין הדרמטי שלו ותוצאתו הטרגית. הסיבה היא חשיבה מיושנת, מוטעית.

דוגמה נוספת לחשיבה מיושנת היא המלחמה שמנהלות ערים ומדינות נגד הפשע. הן מנסות לעשות זאת על ידי גיוס כוחות משטרה גדולים יותר, על ידי הקמת בתי כלא נוספים ועל ידי הטלת עונשים חמורים יותר, במקום למגר את בתי הגידול של הפשע, שהם שכונות עוני גדולות, אבטלה ותחושות של חוסר תועלת וחוסר תקווה המשפיעות על נפשם של אנשים רבים, ובפרט על נפשם של צעירים.

אין צורך להלאות את עצמנו בעניין זה. די אם נאמר שכמעט בכל ההיבטים של הפעילות החברתית והכלכלית וכן בפוליטיקה ובתחום הפרטי, המגמה הרווחת כיום היא מגמה של התעלמות מאזהרתו של איינשטיין. על פי מגמה זו, הציוויליזציה התעשייתית מנסה לפתור את בעיותיה על פי אותו היגיון חומרני, מניפולטיבי ואנוכי המאפיין את הלך הרוח שלה.

שינוי דפוס החשיבה המאפיין את האנושות כיום אינו חלום באספמיה; כבר היו שכמותו בתקופות שונות בהיסטוריה. בעבר ניתן לחשיבה חדשה זמן להתפתח. קצב השינוי היה איטי יחסית, ודורות חלפו עד אשר הלך הרוח בחברה הסתגל לתנאים המשתנים. כיום המצב שונה - התקופה הקריטית להסתגלות לחשיבה חדשה מצטמצמת לכדי תקופת חיים אחת.

בשנים הקרובות תהיה חשיבות מכרעת לחשיבה חדשה ולפעולה חדשה, ובלעדיהן עלול העולם שלנו לקרוס ולהתדרדר לטירוף מערכות. אמנם התמוטטות כלל-עולמית כבר נראית באופק, אך עדיין ניתן להגיע לידי פריצת דרך עולמית. כדי להשיג אותה יש צורך בחשיבה מסוג חדש, העשויה להוליד ציוויליזציה חדשה.

הולדתו של עולם חדש

חשיבה חדשה ראשיתה בהבנה חדה יותר של השינוי האמור ליצור עולם חדש במקומו של העולם הישן. אולם כדי שחשיבה חדשה תהיה אפקטיבית, עלינו להבין במה היא כרוכה. מהו בדיוק אותו תהליך הולדתו של עולם חדש?

לעתים קרובות שיחה על שינוי יסודי בעולם הסובב אותנו נתקלת בספקנות. שינוי חברתי, אומרים לנו, לעולם אינו יכול להיות יסודי, כמאמר הפתגם הצרפתי: ככל שדברים משתנים, כך הם נשארים כפי שהיו. בסופו של דבר, מדובר בבני אדם ובטבע האדם, ואלה לא ישתנו באופן מהותי מהיום למחר.

גרסה מתוחכמת יותר של דעה שכיחה זו מוסיפה שמגמות ותהליכים מסוימים בחברה מביאים לידי הבדל משמעותי בזמן התרחשותם. מגמות, בין שהן מקומיות ובין שהן כלל-עולמיות, קטנות או גדולות, מציגות אמת מידה לשינוי: בזמן התרחשותן רואים שינויים רבים במקום אחד אך מעטים במקום אחר. עדיין אין זה שינוי יסודי, משום שהעולם עדיין נותר באותו מצב; מצבם של חלק מבני האדם משתפר, אך מצבם של אחרים מורע.

עמדה זו מאפיינת את עמדתם של העתידנים, חוזי העתיד, יועצים עסקיים ומנתחי מגמות למיניהם. ההשערות שלהם זוכות להערכה רבה, וזאת בשל הפופולריות של הספרות העוסקת במגמות-על.

משרדי ממשלה עוסקים אף הם בחיזוי מגמות. הדו"ח של המועצה הלאומית למודיעין (NIC) בארצות-הברית, Global Trends 2015: A Dialogue about the Future with Nongovernmental Experts, פורסם בשנת 2000. לפי מסמך זה, מצב העולם בשנת 2015 ייקבע על פי התרחשותן של מגמות חשובות, שמניעים חשובים היו המאיצים לקיומן. שבעת המניעים והמגמות החשובים הם הדמוגרפיה והמשאבים הטבעיים, איכות הסביבה, המדע והטכנולוגיה, הכלכלה העולמית והגלובליזציה, הממשל הלאומי והבין-לאומי, סכסוכים עתידיים ותפקידה של ארצות-הברית.

האופן שבו תתרחשנה מגמות אלה בהשפעת המאיצים שלהן עשוי להניב ארבעה תרחישים שונים: עתיד של גלובליזציה כוללת, עתיד של גלובליזציה מזיקה, עתיד של תחרות אזורית או עולם פוסט-קוטבי. הגורמים המכריעים העיקריים בעניין זה הם השפעות הגלובליזציה, חיוביות ושליליות, ומידת ההיתכנות של סכסוך בין-ארצי ובין-אזורי ודרך ניהולו.

אם תפעלנה המגמות ללא שיבושים משמעותיים, תהיה התוצאה "התרחיש האופטימי", כפי שמכנים אותו המומחים. לפי תרחיש זה, בשנת 2015 יהיה העולם דומה למדי לעולמנו כיום, פרט לכך שמצבם של חלקים מסוימים באוכלוסייה (אבוי, מיעוט ההולך ומצטמק) יוטב ומצבם של חלקים אחרים (רוב ההולך וגדל) יורע. הכלכלה העולמית ממשיכה לצמוח, אף שדרכה סלעית ורצופת תהפוכות פיננסיות, ולמרות פערים כלכליים ההולכים ומעמיקים.

עם זאת, הצמיחה הכלכלית עלולה להיפסק כתוצאה מאירועים כגון משבר פיננסי מתמשך או שיבוש מתמשך בהספקת האנרגיה. כמו כן הכלכלה עשויה לסבול מ"אי-רציפות" מסיבות שונות:

בשנת 2000 לא היה איש שיכול לנחש אם בשנת 2015 יהיה העולם כפי שהיה או עולם שונה לחלוטין. בשנת 2005 אין זו שאלה בלא מענה: בשנת 2015 יהיה העולם שונה מאוד מכפי שהוא כיום, ובוודאי שונה מאוד מכפי שהיה בראשית המאה העשרים.

עם זאת, המועצה הלאומית למודיעין עדיין מציגה השערות לינאריות ביחס למצב העולם בעתיד. לפי דו"ח אחר שפורסם בשנת 2005, שכותרתו "מיפוי עתיד העולם" ואשר מתבסס על התייעצויות עם אלף עתידנים מכל העולם, בשנת 2020 לא יהיה העולם שונה במידה רבה מן העולם כיום. הטרור עדיין יהיה קיים, אם כי יפחתו הסיכויים למלחמות בין מדינות גדולות. ניתן לומר בוודאות יחסית כי ארצות-הברית עדיין תהיה האומה החזקה ביותר מבחינה כלכלית, טכנולוגית וצבאית. ייתכן כרסום בכוחה, אך יהיה ניתן להתגבר עליו.

דו"חות מעין אלה מדגישים את מגבלותיהן של התחזיות המבוססות על מגמות. הם מתעלמים מן העובדה שמגמות לא רק מתגלות במשך הזמן; הן עשויות גם להיעלם ולעורר מגמות חדשות, תהליכים חדשים ותנאים שונים.

יש להביא בחשבון את האפשרות הזו, מפני ששום מגמה אינה פועלת בסביבה אידאלית מבחינת תנאיה; להווה ולעתיד שלה יש גבולות. אלה עשויים להיות גבולות טבעיים עקב משאבים והספקה מוגבלים, או גבולות אנושיים וחברתיים עקב השתנותם של מבנים, של ערכים ושל ציפיות. כאשר מגמה מרכזית נתקלת בגבולות מעין אלה, העולם משתנה ודינמיקה חדשה נכנסת לזירה. הערכה לגבי מגמות קיימות אינה עוזרת להגדיר את העולם ההולך ומתגלה.

כדי לדעת מה קורה כאשר מגמה מתפרקת, נדרשת לא רק התבוננות במגמות הקיימות ומעקב אחר מסלולן הצפוי, אלא יש להכיר את דרך ההתפתחות של המערכת שבה מופיעות המגמות הנצפות ובה הן גם עשויות להיעלם.

מידע שכזה ניתן לקבל בתאוריית המערכות המודרניות, ובייחוד בענף הידוע בכינוי "תאוריית הכאוס". בגלל חוסר היציבות בתחומים רבים בעולם כיום, דינמיקת ההתפתחות בעתיד אינה הדינמיקה הלינארית של הערכה קלאסית אלא דינמיקת הכאוס הלא-לינארית העוסקת בהתפתחות של מערכת מורכבת.

טיול קצר אל תוך תאוריית הכאוס

בראשית המאה העשרים ואחת איננו יכולים עוד להתעלם מן העובדה שמגמות עכשוויות צועדות לקראת סף קריטי, לקראת חלק מן "הגבולות הפלנטריים" הידועים (או הידועים לשמצה), שבשנות השבעים והשמונים נאמר עליהם כי הם גבולות הצמיחה. ספק אם אכן אלה הם גבולות הצמיחה בכללותה, אך הם בהחלט גבולותיה של הצמיחה כיום.

ככל שאנו נעים לקראת גבולות אלה, אנו מתקרבים לנקודת כאוס. בנקודה זו, חלק מהמגמות יסטו ממסלולן או ייעלמו, ובמקומן יופיעו מגמות חדשות. אין זה דבר יוצא דופן: תאוריית הכאוס מוכיחה שהתפתחותן של מערכות מורכבות כרוכה תמיד בתקופות של יציבות ושל אי-יציבות, של רציפות ושל אי-רציפות, של סדר ושל כאוס, המתחלפות לסירוגין.

אנו חיים בתחילתה של תקופה לא יציבה מבחינה חברתית ואקולוגית, תקופה קריטית של חלון הכרעות. כאשר נגיע לנקודת הכאוס, יצטרפו אל המערכת שלנו גורמי משיכה כאוטיים או מוזרים. הללו יופיעו לפתע, כדברי מפתחי תאוריות הכאוס, "באופן בלתי צפוי". הם יניעו את המערכת שלנו לנקודה הקריטית שבה היא תבחר באחד ממסלולי ההתפתחות הזמינים לה.

בחלון ההכרעות הנוכחי עולמנו רגיש ביותר, ואפילו תנודות קטנות מביאות לידי השפעות רחבות-היקף; זהו "אפקט הפרפר" האגדי. לפי הסיפור, אם פרפר מרפרף בכנפיו בקליפורניה, הוא יוצר תנודות אוויר זעירות ההולכות ומתעצמות, עד שבהגיען למונגוליה הן מחוללות סערה.

הגילוי של אפקט הפרפר קשור לאמנות חיזוי מזג האוויר ומקורו בצורתו של גורם המשיכה הכאוטי הראשון שהתגלה על ידי המטאורולוג האמריקני אדוארד לורנץ בשנות השישים של המאה העשרים.

כאשר ניסה לורנץ להדגים באמצעות מחשב את ההתפתחות הרגישה ביותר של מזג האוויר בעולם, הוא מצא מסלול התפתחותי מוזר, המורכב משני נתיבים שונים המתחברים זה לזה ככנפי הפרפר. ההפרעה הקטנה ביותר תסיט את נתיב ההתפתחות של מזג האוויר בעולם מכנף אחת לשנייה. דומה כי מזג האוויר הוא מערכת הנמצאת במצב כאוטי קבוע, מערכת הנשלטת תדיר על ידי גורמי משיכה כאוטיים.

אחר כך התגלו גורמי משיכה כאוטיים שונים ומגוונים אחרים. במידה מסוימת הם ניתנים ליישום בכל המערכות המורכבות, ובפרט במערכות החיים. בני אדם, ככל האורגניזמים המורכבים האחרים, הם מערכות רגישות ביותר המצויות דרך קבע על גבול הכאוס, וכך גם המערכות האקולוגיות והחברות המורכבות ממערכות חיים. מערכות קולקטיביות אלה הן רחבות ועמידות יותר מהפרטים החיים בהן, אולם הדינמיקה של התפתחותן של המערכות חלה גם על הפרטים הללו.

על פי רוב, ניתן לתאר את התפתחותן של מערכות אורגניות פרטיות וקולקטיביות בעזרת משוואות דיפרנציאליות הממפות את התנהגות המערכות בהתייחס לאילוצים העיקריים שבמערכת. הדבר אינו בר-ביצוע ביחס לחברות המורכבות מבני אדם; במקרה זה השכל והתודעה מסבכים את הדינמיקה של ההתפתחות. התודעה של בני האדם הנמנים עם חברה מסוימת משפיעה על התנהגות המערכת, ובגללם המערכת מורכבת הרבה יותר מהתנהגות של מערכות לא אנושיות.

בתקופה של יציבות יחסית תודעת בני האדם אינה מהווה גורם מכריע בהתנהגות החברה, מאחר שמערכת חברתית יציבה מעמעמת סטיות ומבודדת את הסוטים. לעומת זאת, כאשר חברה מגיעה לקצה גבול יציבותה ונעשית כאוטית, היא הופכת לרגישה ביותר, והיא מגיבה אף לתנודות קטנות כגון שינוי בערכים של חבריה ושינוי באמונותיהם, בהשקפות העולם שלהם ובשאיפותיהם.

אנו חיים בתקופה של שינוי שבה עולם חדש מצוי בחבלי לידה. זהו עידן של הכרעה, "חלון" של חירות חסרת תקדים להחליט על גורלנו. בחלון הכרעות זה, "תנודות" - יוזמות ופעולות קטנות כשלעצמן, ולכאורה חסרות אונים - סוללות את הדרך לקראת "נקודת הכאוס" הקריטית שבה המערכת נוטה לכיוון כזה או אחר. תהליך זה אינו קבוע מראש ואף אינו אקראי. זהו תהליך מערכתי היכול לנווט ולכוון לתכלית מסוימת.

כיום ביכולתנו ליצור את סוג התנודות, את הפעולות והיוזמות, שיטו את הכאוס המתקרב לעבר שלום וליכולת קיום. אם נהיה מודעים לכוח זה אשר בידינו, ואם נשכיל להשתמש בו בתבונה, נהיה אנו אדונים לגורלנו.

דינמיקת הכאוס בחברה

השינוי שחברה עוברת אינו תהליך אקראי ובלתי צפוי; תאוריית הכאוס של המערכות מגלה ששינוי חברתי מתרחש על פי דפוסי התנהגות וחוקיות מוכרים. שינוי טיפוסי מתנהל בארבעה שלבים עיקריים:

1. שלב הגירוי

חידושים בטכנולוגיות "קשות" (כלים, מכונות, מערכות תפעול) מעוררים שינויים יסודיים בצורת החיים של האנשים ובדרך עבודתם, ומביאים ליעילות רבה יותר של המשאבים ושל הטבע העומדים לרשות בני האדם.

2. שלב ההצטברות

ההמצאות בתחום הטכנולוגיה הקשה מצטברות ומשנות את יחסי החברה והטבע באופן בלתי הפיך. עד מהרה הן מביאות לידי שינויים אלה: (א) ייצור משאבים משופרים; (ב) גידול מהיר באוכלוסייה; (ג) העלאת המורכבות החברתית; (ד) השפעה הולכת וגוברת על הסביבה החברתית והטבעית.

3. חלון ההכרעות

הסדר החברתי השולט נתון ללחצים מצד תנאים שהשתנו באופן קיצוני והמציבים סימני שאלה לגבי ערכים, השקפות עולם, שאיפות ועקרונות מוסר מקובלים. החברה נכנסת לתקופה של תסיסה. כעת הגמישות והיצירתיות של האנשים יוצרות את ה"תנודה" העדינה, אך החשובה, המכריעה באיזה מסלול מן המסלולים הזמינים של ההתפתחות תבחר החברה בעתיד.

4. נקודת הכאוס

בנקודה זו המערכת מעורערת עד כדי סכנה. הסטטוס קוו אינו יכול להתקיים והמערכת נוטה להתפתח לאחד משני כיוונים:

א. התפתחות ("התנוונות") לקראת התמוטטות - הערכים, השקפות העולם ועקרונות המוסר של רוב האנשים בחברה מתנגדים לשינוי או משתנים לאט מדי, והנהלים הקיימים אינם גמישים כדי לאפשר שינוי בשעה הנכונה. אי צדק ומאבק הנלווים לסביבה מרוששת יוצרים מתחים שלא ניתן לחיות עמם. הסדר החברתי מתדרדר בתוך הסכסוך והאלימות.

ב. התפתחות לקראת פריצת דרך - הלך הרוח בקרב רוב האנשים מתפתח בזמן ומטה את התפתחות החברה לעבר מצב מתאים ונוח יותר. מרגע ששינויים אלה מתרחשים, הסדר המשופר, הנשלט על ידי ערכים, השקפות עולם ועקרונות מתאימים יותר, קונה לו אחיזה. התחום הכלכלי, התחום הפוליטי והתחום האקולוגי של החברה מתייצבים במצב נטול סכסוכים ובר-קיימא.

כעת נביט בתהליך בן ארבעת השלבים של השינוי החברתי בקשר לעולם העכשווי.

1. תקופת ההתעוררות הטכנולוגית, 1800–1960

החל משנת 1800 החלה המהפכה התעשייתית להבשיל באנגליה במשך חצי מאה. באמצע המאה התשע-עשרה הואצה התפתחותה של המהפכה התעשייתית, ומערכת כוללת של חידושים טכנולוגיים נכנסה לזירה. פריצות הדרך הראשונות היו בתחום הטקסטיל: חידושים בטוויית כותנה הובילו להמצאות נוספות בתחום ולבניית מכונות לייצור המוני בבתי החרושת.

עד מהרה התפשטה ההתפתחות התעשייתית מן הטקסטיל לתחום הברזל, וברזל יצוק זול החליף את מקומו של הברזל המעובד היקר יותר. לא חלף זמן רב ואחרי החידושים בתעשיית המכונות היו גם התפתחויות בתעשיית הכימיה. רבות מן הטכנולוגיות של המאה העשרים בתעשיות הרכב, הפלדה, המלט, הפטרוכימיה והתרופות היו תולדה של שנות השישים של המאה התשע-עשרה ושל השנים שבאו אחריהן.

2. תקופת ההצטברות, 1960 עד היום

בראשית שנות השישים של המאה העשרים, כמעט 160 שנה לאחר פיתוח ההמצאות שהובילו למהפכה התעשייתית הראשונה, הופיע חידוש טכנולוגי מסוג חדש. "המהפכה התעשייתית השנייה" המירה את ההישענות על תשומות גדולות של אנרגיה ושל חומרי גלם במקור מופשט יותר, הידוע בשם "מידע".

ב-25 השנים האחרונות של המאה העשרים החלו לאחסן כמות מידע שהלכה וגדלה במהירות על גבי דיסקים אופטיים. מידע זה הועבר באמצעות סיבים אופטיים, במחשבים שצוידו בתוכנות מתוחכמות לעיבוד הנתונים. הטכנולוגיות ה"רכות" החדשות הפכו את הטכנולוגיות ה"קשות" הקלאסיות ליעילות יותר.

מערכות מידע מתוחכמות הורידו את עלויות הייצור והצריכה. התפשטותן של טכנולוגיות תעשייתיות לכל קצות תבל יצרה שינויים עמוקים, והובילה לגלובליזציה של המגזרים הפיננסיים והכלכליים, אך בה בעת המבנים החברתיים בכל המקומות נותרו בשונותם.

3. חלון ההכרעות, 2005–2012

עד סוף המאה העשרים נכנסה הגלובליזציה לשלב חדש: עד מהרה ובגלוי הפכה המערכת העולמית לבלתי יציבה. בעשור הראשון במאה העשרים ואחת, הגלובליזציה המתקדמת של הכלכלה, יחד עם הידוק הקשרים בין תרבויות וחברות מפותחות, יוצרים תקופה קריטית שבה המערכות שלנו הופכות בלתי יציבות ורגישות יותר ויותר לשינוי. מצב זה מחריף בגלל המתח הגובר, הנגרם בשל טרור ומלחמות, סכסוכים מדיניים, פגיעוּת בזירה הכלכלית, הפכפכות בשדה הפיננסי והחמרת הבעיות הקשורות לאקלים ולאיכות הסביבה.

4. נקודת הכאוס - 2012

התהליך שהחל בראשית המאה התשע-עשרה והצובר תאוצה מאז שנות השישים של המאה העשרים מוביל באופן בלתי נמנע לחלון הכרעות ואחר כך לנקודת אל-חזור קריטית - נקודת הכאוס. כעת תקף כלל פשוט: לא נוכל לעמוד ללא ניע, לא נוכל להחזיר את הגלגל לאחור, עלינו להמשיך לנוע. יש דרכים חלופיות שבהן נוכל לנוע קדימה. לפנינו מסלול המוביל להתמוטטות וגם מסלול של פריצת דרך המוביל לעולם חדש.

א. הידרדרות לאסון - קשיחות וחוסר יכולת חיזוי מובילים ללחצים, והמנהגים המקובלים אינם יכולים להכילם עוד. סכסוכים ואלימות מתפשטים בכל העולם, ובעקבותיהם האנרכיה.

ב. התקדמות אל ציוויליזציה חדשה - דרך חשיבה חדשה, ערכים מתאימים ותודעה מפותחת יותר יעוררו את רצונם של בני האדם ויביאו פרץ רענן של יצירתיות. עד שנת 2025 יפציע עידן חדש על האנושות.

המסקנה מדינמיקת השינוי הזו בת ארבעת השלבים פשוטה וברורה. שינוי יסודי מתעורר בחברה בעקבות חידושים טכנולוגיים המערערים את המוסדות ואת המבנים המקובלים הקיימים. מבנים ומוסדות מותאמים יותר ממתינים לעלייתו של הלך רוח מתאים בחלק הארי של האוכלוסייה. אלא שהגורם המכריע בשינוי עולמנו אינו טכנולוגיה נוספת, אלא ההתעוררות של חשיבה חדשה, של ערכים חדשים ושל תפיסות חדשות.

גלגלי ההנעה של הכאוס

הברירות העומדות בפנינו כיום הן התנוונות שתוביל למשבר ולהתמוטטות, או התפתחות לקראת עולם חדש. אנו נעלה על אחד משני המסלולים משום שהעולם כפי שהוא היום אינו יציב. הבה נבחן כעת כמה מן הגורמים המניעים אותנו לתוך הצומת הקריטי הזה.

חוסר היציבות הכלכלית

חוסר היציבות במערכת הפיננסית העולמית אינו גלוי לעין. למרות הבעיות, הזעזועים והמשברים התקופתיים, הצמיחה הכלכלית, הנמדדת במושגים של כסף, נמשכת. התחזיות לעתיד נראות ורודות: לאחר ההתפתחויות בשנת 2004, שנת הצמיחה הכלכלית הטובה ביותר זה שלושים שנה, צפתה קרן המטבע העולמית שהצמיחה תימשך בשיעור של 4.3 אחוזים בשנים הבאות.

אבל מבט מקרוב מגלה כי דפוסי הצמיחה העכשוויים, המתרכזים בארצות-הברית, בסין ובכמה מדינות באסיה, אינם יציבים. הם מערערים באופן חמור את האיזון במערכת הפיננסית הבין-לאומית.

במילים פשוטות יותר, ארצות-הברית צורכת יתר על המידה ומייצאת מעט מדי, ואילו סין ומדינות אחרות באסיה צורכות מעט מדי ומייצאות יתר על המידה. הגירעון המסחרי של ארצות-הברית עומד כיום (בעת כתיבת שורות אלה) על 760 מיליארד דולר, יותר משישה אחוזים מן התוצר הלאומי הגולמי שלה. בה בעת, הרזרבות שהצטברו בבנקים המרכזיים של אסיה עלו מ-509 מיליארד דולר לפני עשר שנים ל-2,300 מיליארד דולר בסוף שנת 2004, במידה רבה בשל הצטברות דולרים בידי סין.

הדולר האמריקני הוא כסף מוערך: למעלה משני שלישים מן הרזרבות בעולם מוחזקות בדולרים. בנקים מרכזיים בסין, ביפן ובארצות אחרות באסיה, המחזיקים ברזרבות גדולות של מטבע חוץ, הם שבויים של המדיניות הפיסקלית של ארצות-הברית. הם ערים לכך שסירוב לצבור דולרים נוספים, או צמצום רזרבות הדולר שבבעלותם, יוריד את ערך הדולר ויגרום להפסדים גדולים ברזרבות. כמו כן, דולר בעל כוח קנייה קטן יותר יצמצם את הייצוא שלהם לארצות-הברית, דבר העלול ליצור אבטלה ולהוביל למיתון.

אלה הן תחזיות בלתי רצויות. אולם עד מתי ימשיך העולם לממן את הוצאות היתר של ארצות-הברית? חוסר שיווי המשקל הפיננסי הולך וגדל, ויבוא היום שבו הוא יגיע לנקודה שבה יהיה הכרח לאזנו.

ראשי הבנקים המרכזיים יודעים שהחלופה לתיקון הדרגתי, אף כי כואב, היא צעד קיצוני של מעבר לרזרבות במטבע אחר. אם יעשו כן, ארצות-הברית לא תוכל עוד לממן את הגירעון שלה בדולרים, והכלכלה האמריקנית תחווה זעזוע הדומה לזה שהוביל להתמוטטות כלכלתה של ארגנטינה. זעזוע זה יעורר תהודה בכל העולם.

התחזית הכלכלית לשנת 2005 שפרסמה קרן המטבע העולמית ציינה כי השאלה העומדת במרכז איננה האם תתוקן כלכלת העולם, אלא כיצד היא תתוקן. אם יידחו הצעדים הדרושים לתיקון הכלכלה, יהיה התיקון "פתאומי". זה יהיה חלק מנקודת הכאוס בכל הכלכלה העולמית או האות המבשר אותה.

חוסר היציבות החברתית

מתחים בתוך קהילות מתקרבים לנקודה קריטית וכתוצאה מכך מבנים חברתיים מסורתיים כמו התא המשפחתי מתמוטטים. במדינות המתועשות הולך וגדל הקושי לגדל ילדים בסביבה ראויה. שיעור הגירושים בנישואים הראשונים בארצות-הברית עומד על 50 אחוזים, וכ-40 אחוזים מן הילדים גדלים במשפחות חד-הוריות לפחות בחלק מילדותם. עוד ועוד נשים וגברים רואים במקום העבודה סביבה מספקת וידידותית יותר מן הבית. בקרב זוגות שילדיהם "עפו מן הקן" רווחת תופעה מוכרת: הם מחפשים להגשים את עצמם עם שותפים אחרים במקום לנסות לארגן מחדש את ביתם שהתרוקן מילדים.

אנו עדים לכך שברחבי העולם משפחות סועדות יחד בתכיפות הולכת ופוחתת, וכשזה אכן קורה, הטלוויזיה מרכזת את מרב תשומת הלב. עולה רמת החשיפה של ילדים לכלי התקשורת, לטלוויזיה, למשחקי וידאו ולנושאים "למבוגרים" - לשון נקייה לתכנים האלימים והמיניים. לדעת חוקרים, חשיפה לדימויים אלה מעודדת התנהגות אלימה וניצול מיני. בני נוער מתמודדים עם האתגר של מין "חופשי", שבו מערכת יחסים בת לילה אחד נתפסת כנורמה, ואילו בניית מערכת יחסים רגשית עמוקה נחשבת לדבר שאבד עליו כלח.

רבים מתפקידי המשפחה עוברים מידיה לידי קבוצות עניין חיצוניות. גידול ילדים מופקד בידי גני ילדים ומעונות יום קהילתיים. פעילויות בשעות הפנאי מוכתבות על ידי פעילויות שיווק ועל ידי מאמצים מצד יחסי הציבור של חברות מסחריות, והאחריות להספקת הארוחות והמזון עוברת מן המטבח המשפחתי למרכולים, לתעשיית האוכל המוכן ולרשתות המזון המהיר.

חוסר היציבות האקולוגית

יחסים בלתי יציבים התפתחו גם בין בני האדם לבין הטבע. במשך מרבית שנות ההיסטוריה בת חמישה מיליון השנים, היה הביקוש של האנושות בטל בשישים ביחס למשאבים הזמינים, אך בחמישים השנים האחרונות התרחבה משפחת האדם בשיעור העולה על השיעור שהכרנו בכל ההיסטוריה שקדמה להן.

המים, האוויר והאדמה אינם מסוגלים להתחדש במידה מספקת כדי להיענות לצרכים של האוכלוסייה הגדלה. הנתונים הסטטיסטיים שמספקים אונסק"ו, ארגון המזון והחקלאות, ארגונים אחרים של האו"ם וגופים בין-לאומיים שונים, מציגים את הפרטים בבהירות מרשימה.

מים: ארבע חמישיות מפני כדור הארץ הן מים, והרעיון שהאנושות יכולה להישאר ללא מים נראה מגוחך. אולם מים לשימוש בני האדם צריכים להיות מתוקים, והמים המלוחים שבאוקיינוסים מהווים 97.5 אחוזים מכמות המים הכללית בכדור הארץ.

בעבר היו מאגרי המים הזמינים מצויים בכמות שהספיקה לצורכי האדם, אך לפני 50 שנה לא הייתה בעולם שום מדינה שעמדה בפני מחסור משווע במים. כיום כשליש מאוכלוסיית העולם חיה בתנאים כמעט קטסטרופליים, ובשנת 2025 שני שלישים מהאוכלוסייה ייאלצו להתמודד עם מחסור מעין זה. לרשותן של אירופה ושל ארצות-הברית תעמוד מחצית מרזרבות המים לנפש שהיו להן בשנת 1950, ולרשותן של אסיה ושל אמריקה הלטינית יעמוד רק רבע מרזרבות המים. המצב החמור ביותר ישרור באפריקה, במזרח התיכון ובאסיה הדרומית והמרכזית.

אדמה: פני השטח ביבשות, למעט מדבריות החול וההרים הגבוהים, מכוסים באדמה, אך מעטה היא האדמה באיכות המתאימה לחקלאות. לפי הערכות ארגון המזון והחקלאות של האו"ם, יש כ-30 מיליארד דונמים של אדמה זמינה באיכות טובה לגידול יבולים. 71 אחוזים מהם נמצאים בעולם המתפתח. זהו משאב יקר ערך, הנדרש נואשות בעבור הספקת צורכי המזון והחקלאות של האוכלוסייה ההולכת וגדלה.

ברחבי העולם מאבדת האנושות מדי שנה בשנה בין 50 ל-70 מיליון דונם של אדמה הטובה לגידולי יבולים. אם יימשך תהליך זה, כשלושה מיליארד דונם יאבדו עד אמצע המאה העשרים ואחת, ויישארו 27 מיליארד דונם כדי לכלכל מעל תשעה מיליארד בני אדם. שטחים אלה יעמידו שלושה דונמים בממוצע לכל אדם. לשם השוואה נציין כי כדי לספק כיום את צרכיו של אמריקני טיפוסי אחד נדרשים כ-50 דונמים.

אוויר: תכולת החמצן באטמוספרה צונחת כיום ל-19 אחוזים מעל האזורים הצפופים ויורדת עוד עד ל-12–17 אחוזים מעל הערים הגדולות. רמה זו אינה מספקת לשמירה על תפקוד מלא של תאי הגוף, של האיברים ושל המערכת החיסונית. סרטן ומחלות ניווניות אחרות עלולות להתפתח. חמצן בשיעור של שישה או שבעה אחוזים מנפח האוויר הכולל אינו מאפשר חיים בני-קיימא.

בסיביר, בשטח של אדמה קפואה המשתרע על פני מיליון קילומטרים רבועים, כשטחן של צרפת וגרמניה יחד, החל הקרח להימס לראשונה מאז נוצר בסוף עידן הקרח האחרון, לפני 11,000 שנה. האזור, שטח אדמת כבול הגדול ביותר בעולם, החל לפלוט מתאן מאז היווצרותו בשלהי עידן הקרח האחרון, אך רוב הגז נלכד מתחת לאדמה הקפואה. חישובים מראים שאדמת הכבול המופשרת עלולה לפלוט כ-700 מיליון טונות של פחמן לאטמוספרה בכל שנה, להכפיל את רמות הגז באטמוספרה ולהוביל לעלייה בשיעור של 10–25 אחוזים בהתחממות כדור הארץ.

האקלים: שינויים בהרכב הכימי של האטמוספרה מעוררים שינויים באקלים. שינוי האקלים כבר הגיע לנקודה הקריטית המסוכנת.

שלושה גופים - המכון למחקר מדיניות ציבורית בבריטניה, המרכז לקדמה אמריקנית והמכון האוסטרלי - פרסמו בשנת 2005 דו"ח, ובו צוינה נקודת האל-חזור: נקודת הכאוס שלאחריה שינוי בטמפרטורה בעולם יגרור תוצאות הרסניות ביותר. מדובר בעלייה של שתי מעלות צלזיוס בממוצע מעל לממוצע שנרשם בשנת 1750. נדמה כי שינוי זה קטן מכדי לגרום לתוצאות חמורות כל כך, אולם מודלים אקלימיים מצביעים על כך, שלכשיגיע שינוי זה, הוא עלול לפגוע קשות בתבואה ולגרום למחסור במים ולעלייה בהתפשטות מחלות, לעלייה במפלס מי הים ולהכחדתם של יערות גדולים.

בפברואר 2006 פרסם ג'יימס לַאוְולוֹק את ספרו "נקמת גאיה", ובו פרס את "תאוריית גאיה" הגורסת כי הביוספרה היא מערכת חיה אחת המווסתת את עצמה. לאוולוק הגה את רעיון נקודת האל-חזור: לטענתו, מכל הבחינות אין הביוספרה מסוגלת עוד לווסת את עצמה. נקודת האל-חזור כבר כאן.

עובדה היא, שעד כה כבר עלתה הטמפרטורה בעולם ב-0.8 מעלות צלזיוס, ומגמת ההתחממות צוברת תאוצה; בדצמבר 2005 ציינו מומחים לחקר האקלים שבתוך עשר שנים תיתכן עלייה של אחוז אחד. הצמצום המתמשך בממדי כיפת הקרח בקוטב הצפוני גורם לשינויי מזג האוויר בעולם. הוא מאיים בראש ובראשונה על אירופה, שכן זרימת המים המתוקים לתוך צפון האוקיינוס האטלנטי תיפסק בגלל הטיית זרם הגולף.

הדבר יציף את מערב אירופה במים קפואים וישליט באנגליה ובחלקים נרחבים באירופה חורפים קרים כמו בסיביר. על אירופה מאיים אקלים קר יותר, אך רוב אזורי כדור הארץ חשופים לעלייה בטמפרטורות שעלולה לעשות שמות בתוצרת החקלאית. אמנם לא ניתן לחזות במדויק את ההשפעות הללו: התחממות כדור הארץ אינה תהליך הדרגתי ומפוזר אלא דיפרנציאלי, ובו חלקים מכדור הארץ מתחממים ואחרים מתקררים. אך בסך הכול שינויי אקלים אלה מאיימים על הספקת המזון, ולכן על עצם קיומן של קהילות אנוש בכל העולם.

פרמטרים לשינוי

הנתונים שהצגנו עד כה אומרים לנו שאנו מתקרבים למצב קריטי: עולמנו הפך להיות בלתי יציב מבחינה כלכלית, חברתית ואקולוגית. התעקשות על ערכיה ומנהגיה של הציוויליזציה של העולם המודרני, הרציונליסטי והמניפולטיבי תעמיק את הקרע שבין עשירים ועניים, צעירים וזקנים, בעלי הידע ואנשי השוליים, והיא אף עלולה להפוך את האטמוספרה לסביבה עוינת לבני אדם.

כדי לשרוד על פני כוכב הלכת שלנו עלינו ליצור עולם המסתגל טוב יותר לתנאים שיצרנו בעצמנו. אם לא נשנה את התודעה שלנו, לא נהיה מסוגלים לשנות את התרבות השלטת היום ולהתגבר על הבעיות שנוצרו כתוצאה מחשיבתה המכנית, המניפולטיבית וקצרת-הרואי.

אחד המיתוסים הגדולים בעידן התעשייתי הוא שיש להפריד בין האנשים ולנתק את הקשר בין האינטרסים שלהם לבין אינטרסים של אחרים. ההיבט הקודם של מיתוס זה קיבל הכשר מתפיסת העולם המבוססת על פיזיקה קלאסית, הגורסת כי בדומה לנקודות המסה של ניוטון, נראה כי בני אדם הם גושים בלתי תלויים ועצמאיים של חומר מאורגן שרק כלפי חוץ נראים קשורים זה לזה ולסביבתם.

הכלכלה הקלאסית חיזקה מיתוס זה בכך שהתייחסה לפרט כאל שחקן אנוכי, הרודף אחר האינטרסים של עצמו, תוך שהוא מנחם את עצמו ומניח שהאינטרסים שלו עולים בקנה אחד עם האינטרסים של הזולת תודות לכוחות השוק.

אבל המדעים בימינו אינם תומכים בדעות אלה. היום ידוע כי כל קוונט קשור לקוונט אחר, וכל יצור חי קשור ליצורים חיים אחרים במערכת אקולוגית. וכך, כלכלנים יודעים שיש קשר הדוק בין האינטרסים של אנשים בודדים, מדינות בודדות ועסקים פרטיים, לבין כוחות המערכת הבין-לאומית - כולנו חלקים ממערכת אחת, מגוף אחד גדול הכולל את האנושות כולה.

הוליזם במדעים החדשים

עמדתו המתהווה של המדע כלפי האדם, כלפי הטבע וכלפי היקום היא הוליסטית במובהק. ההוליזם המתהווה של המדע מאשר את הרעיונות פורצי-הדרך של המדינאי והפילוסוף הדרום-אפריקני יאן סמאטס.

בספרו משנת 1926, "הוליזם והתפתחות", כתב סמאטס שהוליזם הוא "העיקרון המעורר את יחידות חומר הגלם או האנרגיה הלא מאורגנת של העולם, מנצלן ומארגן אותן, מעניק להן מבנה, אופי וייחודיות מסוימים, ויוצר בעבורן יופי, אמת וערך". במובן זה, טוען סמאטס, הוליזם הוא "הבסיס של תפיסת העולם החדשה בתוך המסגרת הכללית של המדע".

בתקופתו של סמאטס היה המדע חומרני ואטומיסטי: שיטת המחקר העיקרית שלו הייתה פירוקן של המערכות שנחקרו ובדיקת כל חלק במבודד. לאחר מכן ניסו חוקרים לשחזר את המערכת הכוללת על בסיס יחסי גומלין בין חלקיה. במערכות מורכבות - ואפילו אטום בעל שני אלקטרונים או יותר הנעים סביב הגרעין שלו הוא מערכת מורכבת ודינמית - השיטה נתקלה בקשיים שלא היה אפשר לפתור אותם בקלות.

למעלה מ-50 שנה נדרשו עד שהמגבלות של ניסיון זה ביחס לרוב המערכות המעניינות את המדע, מאטומים ועד אורגניזמים וגלקסיות, הרשימו את הממסד המדעי.

כיום הוליזם אינו רק פילוסופיה "בתוך המסגרת הכללית של המדע", אם נשתמש בביטוי של סמאטס, אלא מודל יסודי חדש: סימן ההיכר הבסיסי של תאוריות מדעיות עצמן. הדבר מקרב במידה רבה את המדעים החדשים לסלילת דרך לקראת ציוויליזציה שבה חשיבה הוליסטית חלה על כל הדברים שבטבע ובחברה.

המפגש בין המדע ובין התרבות המתהווה כיום מציין תקופה חדשה בהיסטוריה. הלך הרוח המכניסטי והחומרני של העידן המודרני פער תהום עמוקה בין המדע לבין דרכים אינטואיטיביות לתיאור חזון העולם. הוא חייב את האנשים להאמין במדע או באינטואיציה של חכמות עתיקות.

תהום זו הופיעה בעולם המערבי בראשית העידן המודרני. המדע קיבל לגיטימציה מן הכנסייה בסוף ימי הביניים בתנאי שיגביל את עצמו ל"פילוסופיה של הטבע", וישאיר את "פילוסופיית המוסר" - כל מה שכרוך בערכים, מוסר, נפש ונשמה - לתאולוגיה הנוצרית.

ג'ורדנו ברונו הועלה על המוקד משום שהפר את התנאי הזה, ואילו גלילאו ניצל בזכות הבחנתו הדקה בין תכונות עיקריות, כגון מוצקות של גוף, התפשטותו, צורה, מספר ותנועה, לבין תכונות משניות כגון צבע, טעם, יופי או כיעור. הוא תבע חופש מדעי רק עבור חקר התכונות מהקבוצה הראשונה.

הפרדת המחקר של העולם החומרי מעולם הרוחות והנשמות לא מנעה ממדענים גדולים לחפש את הקשר שביניהם. מייסדי המדע המודרני היו הוגי דעות בעלי השקפות אינטגרליות. ברונו, גלילאו, קופרניקוס, קפלר וניוטון עצמו היו בעלי הארה אינטואיטיבית עמוקה ואף מיסטית.

אינטואיציה לא חסרה גם לענקי המדענים במאה העשרים. כפי שמעידים כתביהם, הארה אינטואיטיבית הייתה מרכיב מרכזי בהגותם של אלברט איינשטיין, של ארווין שרדינגר ושל נילס בוהר, כמו גם של וולפגנג פאולי ושל קרל יונג, והזכרנו אך קומץ מהם.

כיום ההוליזם המתהווה של המדעים החדשים מציע לא רק אפשרויות חדשות להתגבר על הפיצול המטריד, שאותו כינה חוקר התרבות האנגלי צ'רלס פרסי סנואו "שתי התרבויות" של הציוויליזציה המערבית, אלא גם מקנה חשיבות לסוג החשיבה העשוי לכוון את עולמנו הכאוטי לעבר ציוויליזציה שלווה יותר ובת-קיימא. חשיבה זו מבוססת על גילויי המדע המודרני המראים בבירור כי היקום הוא מערכת אחת שלמה, שכל חלקיה קשורים זה בזה ומשפיעים זה על זה.

(הערת העורך: להרחבה בנושא התהוות ההוליזם של המדעים מומלץ לעיין בנספח).

אמונות ותפיסות שעבר זמנן

ציוויליזציה חדשה עלולה שלא לקרום עור וגידים אם נשב בחיבוק ידיים ונמתין להנחת אבן הפינה של המפגש ההוליסטי בין התרבות החדשה למדע המודרני. חלקים נרחבים בחברה חייבים ליטול חלק פעיל במלאכה, כלומר אתם ואני והאחרים שסביבנו. עלינו להיפטר מאמונות מיושנות ומתפיסות לקויות, כגון אלה שנפרט עתה.

הכול הפיך: הבעיות הפוקדות אותנו הן הפוגות זמניות של דאגה, ולאחריהן הכול יחזור למסלולו. כל שעלינו לעשות הוא להתגבר על הקשיים שצצים תוך שימוש בשיטות בדוקות ומנוסות לפתרון בעיות, ובמקרה הצורך בשיטות לניהול משברים. עסקים שלא כרגיל התפתחו מתוך עסקים כרגיל, ובמוקדם או במאוחר הם ישובו למצבם זה.

אם נישאר באמונתנו שהבעיות הפוקדות אותנו אינן אלא הפרעות זמניות בתוך סטטוס קוו שאינו משתנה וייתכן אף שאינו בר-שינוי, שום בעיה שנחווה לא תשנה את חשיבתנו ואת התנהגותנו. בבסיסה של אמונה מיושנת אך עקשנית זו מונחות תפיסות לקויות כמו "טכנולוגיה היא הפתרון", הגורסת כי תהיה הבעיה אשר תהיה, טכנולוגיה יכולה להציע פתרון או שניתן לפתח אותה כדי שתעשה זאת.

טכנולוגיה יכולה להיות רבת-עוצמה ומתוחכמת, אך היא נשארת בסך הכול כלי: יעילותו של כלי זה תלויה באופן השימוש בו. אפילו הטכנולוגיה הטובה ביותר היא חרב פיפיות.

כורים גרעיניים מייצרים אנרגיה בכמות כמעט בלתי מוגבלת, אולם הפסולת שהם מייצרים ונזקיה מציבים בעיות בלא פתרון. הנדסה גנטית יכולה ליצור צמחים עמידים בפני וירוסים ועשירים בחלבון, מינים משופרים של בעלי חיים, הספקה גדולה של חלבון מן החי וכן מיקרואורגניזמים המסוגלים לייצר חלבונים והורמונים ולשפר את הפוטוסינתזה. מצד שני, היא גם יכולה לייצר נשק ביולוגי קטלני וחיידקים פתוגניים, להרוס את הגיוון ואת האיזון שבטבע, וליצור חרקים ובעלי חיים חריגים ותוקפניים במידה יוצאת דופן.

טכנולוגיות המידע יכולות ליצור ציוויליזציה המקיימת קשרי גומלין עם אוכלוסיות שונות ובה בעת השומרת על מאפייניה הייחודיים, וכן לקשר בין אנשים השונים זה מזה באזרחותם, בתרבותם ובמוצאם האתני. אולם כאשר רשתות מידע נשלטות בידי קבוצות כוח שיצרו אותן, הן משרתות רק את האינטרסים הצרים של מיעוט קטן ודוחקות לשוליים את כל האחרים. רשת האינטרנט, הטלוויזיה והתקשורת האלקטרונית והכתובה בצורתן הנוכחית מספקות את צורכיהם של אלה היכולים להשתמש בהן ומתעלמות מכל היתר. הן גם משמשות כלי שרת בידי גורמים פורעי חוק, ואף לצורכי תעמולה ופשע.

החיים הם מאבק שבו רק החזק שורד: ראשיתה של אמונה זו במאה התשע-עשרה, והיא מתבססת על ההבנה העממית של התאוריה של דרווין על אודות הברירה הטבעית. תפיסה זו טוענת שבחברה, כמו בטבע, "כָּל דְאַלים גבר", כלומר החזק ביותר שולט. פירושו של דבר הוא, שאם ברצונך לשרוד עליך להיות מוכן למאבק הקיומי - מוכן יותר מכל הסובבים אותך.

העתקת הדרוויניזם של המאה התשע-עשרה לתחום החברתי היא מסוכנת, כפי שהוכיח "הדרוויניזם החברתי" שאימצה האידאולוגיה הנאצית של היטלר. היא הצדיקה כיבוש שטחים בשם הערך של יצירת מרחב מחיה, וצידדה בכיבוש עמים אחרים בשם החוסן והטוהר הגזעי.

בימינו, תוצאות הדרוויניזם החברתי מדלגות על תוקפנות מזוינת ופועלות בדרך מעודנת יותר אך במובנים מסוימים אכזרית לא פחות: מאבק בין מתחרים בשוק החופשי. תחרות חופשית וחסרת מעצורים מעמיקה את הפערים שבין עניים ועשירים ומרכזת עושר ועוצמה בידי מנהלי החברות ובידי בעלי ההון בעולם. היא מתייחסת למדינות ולאוכלוסיות שלמות כאל לקוחות וצרכניות, ואם הן עניות, היא רואה בהן גורמים שוליים במשוואות הקובעות מהי הצלחה בשוק העולמי.

ככל שכספך רב יותר, אתה שמח יותר: רובם המכריע של האנשים בעולם המתועש מאמינים שיש קשר בין כסף לבין הרגשה טובה. סקרי דעת קהל של גאלופ מצאו ששלושה מכל ארבעה צעירים אמריקנים הלומדים בקולג', סבורים ש"חיוני" או "חשוב מאוד" שהם יהיו מבוססים מבחינה כלכלית. בסקר של רופר משנת 1996, השיבו 63 אחוזים מהאמריקנים כי "הרבה כסף" הוא הגורם העושה את החיים לטובים.

אולם האמונה בדבר הקשר שבין עושר לאושר אינה נתמכת על ידי ניסיונם של אנשים. לו הייתה אמת באמונה זו, היו אזרחי המדינות העשירות צריכים להיות מאושרים יותר מאזרחי המדינות העניות. אך סקר של רונלד אינגלהרט הראה שמרגע שמדינה הגיעה לתוצר לאומי גולמי של כ-10,000 דולר לאדם, כל גידול נוסף בעושר אינו מגדיל את תחושת הרווחה של האזרחים. תושבי בולגריה אינם נהנים משגשוג כלכלי וגם אינם שבעי רצון, וכך גם תושבי סקנדינביה ומערב גרמניה. לעומת זאת האירים טוענים כי הם שבעי רצון בדיוק כמו הגרמנים והסקנדינבים, אף שהתל"ג שלהם נמוך בחמישים אחוז ויותר.

מאז שנת 1957 עלה שיעור התל"ג בארצות-הברית פי שניים ויותר, אולם רמת האושר הממוצעת ירדה: מי שדיווחו כי הם "מאושרים מאוד" מהווים 32 אחוזים בלבד מהאוכלוסייה. במקביל, שיעור הגירושין הוכפל, שיעור ההתאבדויות בקרב בני נוער גדל ביותר מפי שניים, הפשיעה האלימה גדלה פי שלושה, ורבים מאי פעם טוענים כי הם מדוכאים.

הפסיכולוג החברתי דייוויד מאיירס כינה זאת "תסמונת השפע הממריא והרוח המתכווצת". לדבריו, היום יותר מאי פעם יש לנו בתים גדולים ובתים הרוסים, הכנסה גבוהה ומצב רוח ירוד, זכויות מובטחות ואדיבות מופחתת. אנו מרוויחים היטב למחייתנו אך איננו חיים ברווחה. דומה כי כסף יכול לקנות הרבה דברים, אך לא אושר ורווחה. הוא יכול לקנות מין אך לא אהבה, תשומת לב אך לא חיבה, מידע אך לא חכמה.

מודעות חדשה

הצורך במוסריות אוניברסלית הוא ממשי. הישרדותה של האנושות קשורה קשר הדוק לסולידריות ולשיתוף פעולה בין כל בני האדם. אם נמשיך לנהוג כפי שאנו נוהגים היום, חלון ההכרעות הנוכחי יוביל אותנו לנקודת כאוס שבה המערכות שלנו יידחקו למסלול של התנוונות. טרור ופשע יטלטלו חברות, מלחמות וחוסר סובלנות יקרעו את רקמת היחסים הבין-לאומיים והביוספרה תחדל מלהסביר פנים ליושביה.

כיצד יכולה מוסריות אוניברסלית להתעורר ולהתפשט בחברה? באופן מסורתי, קביעת כללי המוסריות הייתה נחלתן של הדתות. עשרת הדיברות של היהודים והנוצרים, עיקרי האמונה של המוסלמים ועקרונות החיים של הבודהיזם הם רק דוגמאות לכך. היום ההגמוניה של המדע צמצמה את כוחן של תורות דתיות להורות לבני האדם כיצד להתנהג, ורבים נושאים את עיניהם למדע כדי לקבל הכוונה מעשית. ללא ספק הגיע הזמן לתת את הדעת בכובד ראש לערכים חדשים שיתקבלו על ידי כולם, ללא הבדלי אמונה, דת או מוצא.

בשנת 1968, כאשר הציג רוברט קנדי את מועמדותו למשרת הנשיא, הוא אמר: "יש אנשים הרואים דברים כמות שהם ושואלים למה; אני חולם על דברים שלא היו מעולם ושואל: למה לא?". לחלום את העולם כפי שהייתם רוצים לראותו אין פירושו להשתעשע בדמיונות שווא. כיום, כשאנו חיים בחלון של זמן המכריע את עתידנו, הדבר רלוונטי יותר מאי פעם.

מרגרט מִיד אמרה: "לעולם אל תפקפקו בכוחה של קבוצת אנשים קטנה לשנות את העולם; שום דבר אחר לא הצליח לעשות זאת". מהאטמה גנדי היה תקיף אף יותר: "היה אתה השינוי שאותו אתה רוצה לראות בעולם". הם צדקו. כאשר אתם מפתחים את המודעות, בידכם הכוח לשנות את העולם.

מדוע למודעות יש כוח רב כל כך? ההסבר לכך פשוט: בחלון הכרעות, אפילו "תנודות" קטנות יכולות לשנות את גורל המערכת. תנודה בדמותה של מודעות מפותחת יותר היא רבת עוצמה עד מאוד. מודעות מפותחת יותר פירושה חשיבה חדשה, והיא המפתח לציוויליזציה חדשה.

מעניין לציין כי אסטרונאוטים הטסים לחלל ורואים את כדור הארץ במלוא הדרו חשים קשר עמוק לכוכב הבית שלהם, והתחושה ממשיכה להתקיים בתוכם במשך כל חייהם. גם אנשים שהיו קרובים למוות בגין תאונה או מחלה קשה, חוזרים ממצב הכרתי משתנה זה ורואים את החיים מזווית אחרת.

הם רוחשים הערכה חדשה לקיום וכבוד לטבע; הם מפתחים רגישות לבני האדם ומגלים שהבדלים בין אנשים בתחומים שונים כגון, מין, מוצא, צבע, שפה, הכרה פוליטית או אמונה דתית, אינם מהווים איום אלא מעניינים ומעשירים. אנשים כאלה מבינים שאנשים אחרים, בין שהם שכנים ובין שהם מעבר לים או בני דורות שעדיין לא נולדו, אינם נבדלים מהם ואין מקום לשוויון נפש ביחס לגורלם.

במאמר שנכתב לפני 150 שנה, שכותרתו "חיים ללא עיקרון", ביקש הפילוסוף האמריקני הנרי דייוויד תורו שנפנה זמן כדי לחשוב כיצד אנו מבלים את חיינו. כאשר חיינו פוסקים להיות פנימיים ופרטיים, השיחה מתנוונת והופכת להיות רכילות גרידא. לעתים רחוקות אנו פוגשים מישהו שיכול לספר לנו חדשות שהוא לא קרא בעיתון או שמע משכן. ככל שהחיים הפנימיים שלנו נכשלים כך אנו הולכים לעתים קרובות יותר לדואר. "הבחור המסכן שמסתובב לו עם מספר המכתבים הרב ביותר, גאה בתכתובת המפוארת שלו, לא שמע מעצמו כבר הרבה זמן". הדברים נכונים במידה רבה כיום, ואנו אפילו איננו צריכים ללכת לדואר! אנו פשוט מדליקים את המחשב.

כיום האחריות מוטלת על כתפיך, על כתפיי ועל כתפי כל הסובבים אותנו. היא מופיעה בצורת אתגר: בחנו מחדש את החשיבה שלכם, פתחו את ההכרה שלכם. אם תעשו כן, התנועה האמיצה בדרך לציוויליזציה יציבה, שלווה ושלמה, עשויה להפוך לגל עצום שיטביע את הלך המחשבה שיצר את בעיותינו, וינחה אתכם ואת הסובבים אתכם בדרך לעולם שתוכלו לחיות בו ולהנחילו בלב שקט לילדיכם.

התחזית

פתגם רווח אומר כך: האופטימיסט מאמין שזהו העולם הטוב ביותר מכל העולמות, ואילו הפסימיסט חרד מכך שהאופטימיסט צודק. אולם איש מהם אינו עושה דבר-מה בעניין. הם יודעים כיצד ייראה העולם, ואין להם כל צורך, או אולי יכולת, לשנותו.

אנו חיים בתוך מערכת כאוטית, ליתר דיוק בחלון ההכרעות הכאוטי של מערכת משתנה, ואיננו צופים בה מן הצד אלא נוטלים בה חלק פעיל. איננו נדרשים לחזות מה יקרה, אלא לנסות להשפיע על המערכת באופן שמה שיקרה יעלה בקנה אחד עם מה שאנו רוצים שיקרה. אין נדרשת כאן גישה פטאלית ואף לא אופטימיות או פסימיות. הגישה הנדרשת היא אקטיביות.

במבט ראשון הסיכויים אינם גבוהים במיוחד. איום הטרור ההולך וגובר, התפשטות תופעת העוני, הפגיעה המתמשכת באיכות הסביבה, התנודתיות הגוברת באקלים, וכן המלחמה במזרח התיכון ובמוקדי מתיחות אחרים - כל אלה אינם מבשרים טובות לעתיד. המשך התפתחותן של מגמות מעין אלה סופו להוביל אותנו לפתחו של קץ הימים.

למרות זאת, עדיין לא מאוחר מדי. כיום אנו עדיין בחלון ההכרעות. אנו יכולים לשאוב מכך נחמה, אך אין בזה סיבה לשאננות. זמן ההפוגה של חלון ההכרעות, כמו עין הסערה, אינו נמשך זמן רב. בחברות אנושיות, כמו באקולוגיות של כוכבי הלכת, לא ניתן למתוח את החבל יתר על המידה. במוקדם או במאוחר הן יגיעו לנקודת שבירה.

מהם סיכויינו להצליח בכך? ממבט ראשון נראה כי הם רחוקים מלהיות טובים; כאמור, נראה שאנחנו מצויים כבר במסלול ההתרסקות, או לפחות סמוך לו. במבט שני, אין רע בלי טוב. לחיים באווירה של תסכול גובר ושל בעיות הולכות וגוברות יש גם היבטים חיוביים. זה עשוי להיראות פרדוקסלי, אך יש היגיון בדבר.

כל ניסיון לתמוך במערכת בעלת מבנה רעוע רק מאריך את אי-היציבות שלה, ומאחר שהמערכת אינה מסתגלת לתנאים החדשים שאליהם נקלעה, גובר חוסר היציבות ככל שחולף הזמן. פעולות תיקון מלאכותיות במערכת מעין זו, לא זו בלבד שאינן מועילות אלא יש בהן סכנה - הן מחילות חשיבה ישנה על בעיות חדשות. את זאת אנו עושים כיום.

על אף הסכנה, קרן אור אחת חודרת מבעד לענני הסערה הקרבה: ככל שיידחה השינוי היסודי הנדרש, יבינו רבים יותר עד כמה הוא נחוץ. בסופו של דבר תגיע השעה שבה אפילו צעדים מהפכניים יהפכו להיות בני-ביצוע ומציאותיים.

מהי דרגת המשבר המכרעת שבה יבינו אנשים את הצורך בשינוי יסודי ויהיו מוכנים לפעול למענו? את זאת לא נוכל לדעת, משום שמעורבים בכך גורמים פסיכולוגיים רבים שקשה לאמוד אותם. גורמים אלה משתנים מתקופה לתקופה ומתרבות לתרבות. אולם אנו יודעים שסף קריטי זה עדיין לא נחצה. ודאי כי המשבר נמצא על סף התרחשות, אך אין די בהבנה זו כדי לעורר את פעולות השינוי הנחוצות למניעתו.

מדיניות מתונה ושקטה היוצרת את הרושם כאילו המשבר מנוהל ביעילות לא תאיץ את המודעות לצורך בשינוי יסודי. באופן פרדוקסלי, דווקא מדיניות המחמירה את המצב יעילה יותר: היא מאיצה את המגמות החושפות לעין-כול את המשבר. לא בכוונה, אך ביעילות, היא מניעה אנשים לדרוש בכל תוקף שינוי יסודי; ודוחפת עוד ועוד אנשים בחברה לידי נקיטת פעולה.

בין שהדבר מוצא חן בעינינו ובין שלא, אנו חיים בעולם של מדיניות מידרדרת. במקום לשקוע בפסימיות או לעשות נפשות למען מדיניות שיעילותה חלקית וקצרת-טווח, עלינו לפעול למען העלאת המודעות לכך שהמערכת מעורערת מאוד וזקוקה בדחיפות לשינוי יסודי.

בעיות ואיומים משותפים עשויים ליצור סולידריות ורצון משותף לצאת מהמשבר. כך היה במלחמת העולם השנייה, בעת שהצבא הנאצי כבש מדינות באירופה: אנשים התעלו מעל לוויכוחים ולסכסוכים הפנימיים והתאחדו כדי להתמודד עם האויב המשותף. אין-ספור מעשי סולידריות נולדו אז. וכך היה גם בדצמבר 2004, כאשר הצונאמי טבח כפריים ונופשים תמימים באסיה, וגל של סולידריות ושל רוחב לב שטף את העולם.

יש לקוות שלא יהא עלינו להמתין לאסון נוסף שיהרוג מאות אלפים או מיליונים בטרם יתפתחו בציבור הרחב סולידריות ורצון להתמודד עם הבעיות המאיימות על כולנו. אין מדובר בתקווה מתחסדת, אלא בדחיפות עליונה. לא עת ייאוש היא לנו, אלא עת לעשייה. לא פעולות לטווח הקצר, אלא פעולות שתכליתן לחולל את השינוי היסודי.

תכנית הטבע - מיכאל לייטמן

פתיחה

לאחר שהתוודענו אל מצב העולם, נתמקד בחלקו השני של הספר בעיקר במצבו האישי של האדם במאה העשרים ואחת. נבין מהיכן נובעות כל בעיות העולם, הן במישור הכלל והן במישור הפרט, ומהי הדרך המדויקת לפתרונן.

פרופ' ארווין לאסלו טען כי הפתרון לבעיותינו טמון בהגברת המודעות לקשר בינינו, ובחלק זה מסביר הרב ד"ר מיכאל לייטמן מהו השינוי המדויק הנדרש במודעות שלנו ומדוע הוא נדרש. אך קודם שניגש אל דבריו, נפתח בסקירה של מצב הפרט בימינו, תוך הדגשת המתרחש בישראל. להכרה בעובדות אלה יש חלק חשוב בהבנת הפתרון שיוצג בהמשך.

ובכן, במאה השנים האחרונות זינקו התפתחות המדע והקִדמה הטכנולוגית זינוק כביר, ולמרות זאת אנו מוצאים את עצמנו מופתעים ואובדי עצות אל מול תופעות קשות ההולכות וגוברות בתחומים רבים. אנשים רבים אינם מסופקים מחייהם וניכרת התעצמות של תחושות כמו חוסר ביטחון, חוסר משמעות, ריקנות, תסכול ומרירות. תחושות אלה גוררות לעתים שימוש בתרופות הרגעה ובסמים, או התמכרויות אחרות כמפלט וכמילוי חלופי.

המגֵפה של המאה העשרים ואחת היא מגפת החרדה והדיכאון. נתוני ארגון הבריאות העולמי קובעים שכל אדם רביעי יסבול ממחלה על רקע נפשי במהלך חייו. בחמישים השנים האחרונות חלה עלייה משמעותית במספר הסובלים מדיכאון, והחידוש הוא שהתופעה מתחילה בגילים צעירים יותר ויותר. הצפי הוא שעד שנת 2020 יעמדו מחלות הנפש ובעיקר הדיכאון במקום השני בשורת התחלואים באנושות.

הדיכאון הוא אחד הגורמים המרכזיים להתאבדויות. מדי שנה בשנה מתים בעולם למעלה ממיליון איש כתוצאה ממעשה התאבדות, וכ-10 עד 20 מיליון איש מנסים לשים קץ לחייהם. ניכרת בעולם מגמה ברורה של עלייה בתופעת ההתאבדויות בכלל, ובקרב ילדים ובני נוער בפרט. משרד הבריאות קובע כי בישראל, בדומה למדינות מפותחות אחרות במערב, התאבדויות הן סיבת המוות השנייה בהיקפה בקרב ילדים ובני נוער. רבים מן העוסקים בתחום מאמינים, כי תופעת ההתאבדויות משקפת את רמת הלכידות בחברה ואפשר להתייחס אליה כאל מדד לרמת הרווחה של החברה, ואף למצבה הכולל.

השימוש בסמים הפך בעשורים האחרונים מתופעה שולית לבעיה חברתית מרכזית בעולם כולו, ושום רובד חברתי אינו נקי ממנו. השימוש בסמים רווח כיום בקרב בני הנוער, לעיתים כבר בגיל בית הספר היסודי. סקר שערכה הרשות למלחמה בסמים ב-2005 מורה כי בהשוואה לנתוני העבר עלה השימוש בסמים בישראל במידה רבה בקרב צעירים. שיעור האמריקנים המודים שהשתמשו בסמים פעם אחת לפחות במהלך חייהם עומד על כ-42% מכלל האוכלוסייה. באירופה הגיעה לאחרונה צריכת סם הקוקאין לשיא חדש ומדאיג: 3.5 מיליון משתמשים בסם זה, ובהם יותר ויותר אנשי מקצוע ובעלי השכלה גבוהה ממערב היבשת.

גם התא המשפחתי מצוי במגמת התרסקות: שיעור הגירושין, הניכור ומקרי האלימות במשפחה מצוי בעלייה מתמדת. שליש מן הזוגות בישראל מתגרשים, ושני שלישים בשוודיה וברוסיה. משטרת ישראל מדווחת כי ב-2004 נפתחו 9,400 תיקים נגד הורים שהתעללו בילדיהם לעומת 1,000 תיקים ב-1998; בנוסף, 200,000 נשים הוגדרו בשנה זו כנפגעות אלימות מצד בני זוגן.

הדו"ח האחרון על העוני שפרסם המוסד לביטוח לאומי בישראל ב-2006 קובע כי נמשכת המגמה של התרחבות ממדי העוני בישראל ושל העמקת הפערים החברתיים. שליש מן הילדים כיום גדלים במשפחה ענייה, וחמישית מן המשפחות בישראל חיות מתחת לקו העוני.

הדור הצעיר לוקה בערכים ובאידאולוגיות ומערכת החינוך חסרת אונים ומצויה בשפל. האלימות והפשיעה בקרב בני הנוער גואים. 90 אחוזים מקרב התלמידים בישראל מדווחים שהם עדים דרך קבע למעשי הצקה ואלימות בחצרות בתי הספר. שיעור דומה בקרב המורים מודים שאין להם כלים להתמודד עם האלימות, עם הבריונות ועם אי קבלת הסמכות החינוכית.

למעשה, התגברות התופעות האלה אינה מדאיגה אותנו כל כך מכיוון שהתרגלנו אליהן. בעבר הן נחשבו לתופעות חריגות, אך היום הן הפכו לנורמה. אין בידינו כלים להתמודד עם תופעות אלה, ואנו משלימים עם קיומן כדי להפחית את הסבל שהן גורמות לנו. זהו מעין מנגנון הגנה טבעי שמתפתח בנו. אך עם זאת, ייתכן בהחלט כי הדברים עשויים להיות שונים לחלוטין מכפי שהם נראים עתה.

העורך

הרצון - יסוד הטבע

חקירת החומרים השונים שבטבע מראה כי השאיפה הבסיסית של כל חומר ושל כל אובייקט היא לשמור על קיומו. עם זאת, בכל חומר מתבטאת שאיפה זו בצורה ייחודית: יש חומרים מוצקים שצורתם מוגדרת וקבועה ולכן קשה "לחדור לגבולם", אחרים שומרים על קיומם דווקא על ידי תנועה ושינויים. נשאלת אפוא השאלה, מה גורם לכל חומר להתנהג בצורה מסוימת ולהיבדל מחומרים אחרים? מה מכתיב את פעולותיו של כל אובייקט?

התנהגות החומר הנראית לעינינו דומה לתמונה על צג המחשב. אנו מתבוננים בתמונה שעל הצג ומתרשמים ממנה, ובו בזמן בעבור אנשי מחשבים מדובר בשילוב של פיקסלים וצבעים. מה שמעניין אותם הוא בעיקר הפרמטרים השונים של הכוחות היוצרים את התמונה. הם מבינים כי התמונה היא רק תוצאה חיצונית של שילוב מסוים בין הכוחות הללו. ברור להם אילו מרכיבים יש לשנות כדי לקבל תמונה בהירה יותר, חדה יותר וכדומה, ובזאת הם מתמקדים.

ממש באותה הדרך, כל אובייקט ומערכת הקיימים במציאות, ובכלל זה גם האדם הפרטי והחברה, הם שיקוף של הרכב כוחות מסוים המצוי בהם. הדרך להתמודד עם בעיה מסוימת מתחילה מהבנה של התנהגות החומר בדרגותיו השונות, ולשם כך עלינו לחדור מעט פנימה, אל הכוח הפנימי המעצב את החומר.

הכוח הפנימי המצוי בתוך כל חומר או אובייקט מכונה בשם הכללי "רצון להתקיים". כוח זה הוא שמעצב את צורת החומר ומגדיר את תכונותיו ואת התנהגותו. לרצון להתקיים יש אין-סוף צורות ושילובים אפשריים והוא נמצא ביסודו של כל חומר העולם. כל דרגה גבוהה יותר של חומר היא ביטוי לרצון להתקיים גדול יותר. הרצון השונה שבכל אחת מדרגות החומר - הדומם, הצומח, החי והמְדַבֵּר (אדם) - מעצב את התהליכים השונים המתרחשים בה.

הרצון להתקיים פועל על פי שני עקרונות: (א) לשמור על צורתו הקיימת, היינו להוסיף להתקיים; (ב) לצרף לעצמו את מה שהוא מרגיש שנחוץ לקיומו. הרגשת הרצון לצרף לעצמו דבר-מה היא שמבדילה בין דרגות החומר השונות.

בדרגת הדומם מצוי הרצון להתקיים הקטן ביותר. מכיוון שהרצון של הדומם קטן, אין הוא זקוק לצרף לעצמו דבר-מה חיצוני כדי להתקיים. כל רצונו הוא רק לשמור על צורתו הקיימת, על המבנה שלו ועל תכונותיו, כאטום, כמולקולה, כגביש וכדומה, וכל דבר אחר הוא דוחה.

בדרגת הצומח הרצון להתקיים גדול יותר ושונה מהותית מן הרצון שבדומם. הצומח משתנה; אין הוא "מסתפק" בשמירה על קיומו כמו הדומם, אלא עובר תהליכי התפתחות מסוימים. היחס של הצומח לסביבה הוא יחס אקטיבי. צמחים נעים לעבר קרני השמש ושולחים שורשים לכיוון מקור מים. חיי הצומח תלויים בסביבה שלו, בשמש, בגשם, בקור, בחום, בלחות, ביובש וכיוצא באלה. הצומח מקבל מהסביבה את הדברים הנחוצים לקיומו ולהתפתחותו, מפרק אותם ובונה מהם את הדרוש לו, מפריש את המזיק לו, וכתוצאה מכך הוא צומח. הוא תלוי בסביבתו הרבה יותר משהדומם תלוי בה.

לצומח יש מחזור חיים משלו, הצמח חי ומת. עם זאת, צמחים מאותו סוג גדלים באותה עונה בשנה, מתפתחים, חיים ונובלים לפי אותם חוקים. כלומר, כל הצמחים מאותו סוג פועלים באותה דרך ואין בהם פְּרָט מסוים בעל ייחודיות משלו.

ככל שהרצון להתקיים שבחומר גדול יותר, הוא גורם לאובייקט להיות תלוי יותר בסביבה ורגיש אליה יותר. קשר כזה מתבהר בדרגת החי, שלה רצון להתקיים גדול יותר מזה של הצומח. בעלי חיים משתייכים ללהקות. הם בעלי כושר ניידות ועליהם לנוע ממקום למקום כדי למצוא לעצמם מזון ותנאי קיום מתאימים. בעלי חיים צריכים לאכול בעלי חיים אחרים או צמחים ולקבלם ככוח לקיומם.

בדרגת החי כבר ניכרת התפתחות מסוימת של אישיות. באמצעותה חש בעל החיים תחושות ורגשות אישיים, והוא מפתח אופי משלו. כל בעל חיים מרגיש את הסביבה באופן אישי, מתקרב אל המועיל ומתרחק מהמזיק. מחזור החיים של בעל החיים הוא אינדיווידואלי: כל אחד נולד ומת במועדו, בשונה מהצמחים המתנהגים בהתאם לעונה.

הדרגה הגדולה ביותר של הרצון להתקיים היא דרגת האדם, דרגת המדבֵּר. האדם הוא היצור היחיד שהתפתחותו תלויה לחלוטין בזולת, והוא בעל תחושה של עבר, של הווה ושל עתיד. האדם משפיע בעצמו על הסביבה והסביבה משפיעה עליו. הוא משתנה ללא הרף לא רק מפני שלו עצמו טוב או רע במצבו הנוכחי, אלא גם כתוצאה מהרגשת הזולת הגורמת לו לחשוק בכל מה שיש לזולתו. יתרה מזאת, האדם רוצה שיהיה לו יותר משיש לזולת, או שלזולת יחסר כדי שישתפרו מצבו היחסי ותחושת הסיפוק העצמי שלו. משום כך מכונה הרצון שבאדם בשמות "אגו", "רצון ליהנות" או "רצון לקבל הנאה ותענוג".

אומר על כך "בעל הסולם": * "הרצון לקבל הוא כל חומר הבריאה, מראשה ועד סופה. עד שכל מיני הבריות המרובות ומקריהן שאין להן שיעור, ודרכי הנהגתן שכבר נתגלו והעתידים להתגלות, אינם רק שיעורים ושינוי ערכים של הרצון לקבל" [i].

האדם אינו רק "יצור חי המפותח מעט יותר", אלא שונה מדרגת החי במהותו. עם לידתו, האדם הוא יצור חסר אונים, אולם במהלך התפתחותו עולה מעלתו על כל היצורים האחרים. עגל צעיר שזה עתה נולד ושור מבוגר נבדלים זה מזה בעיקר בגודלם ולא בחכמתם. לעומת זאת, תינוק חסר כמעט כל יכולת. אט אט, במשך שנים ארוכות, הוא גדֵל ומתפתח.

התפתחות ולד של בעל חיים שונה מאוד מהתפתחות צאצא של האדם, ועל כך נאמר "שור בן יומו קרוי שור" [ii]. כלומר, עגל בן יומו נקרא מיד "שור" מאחר שבתהליך התפתחותו כמעט אין נוספות לו תכונות מהותיות. האדם, בשונה מכל היצורים האחרים, זקוק לתקופת התפתחות ארוכת-שנים. אמנם כאשר תינוק נולד הוא כמעט אינו רוצה דבר, אך במהלך חייו מתפתח הרצון ליהנות שלו עוד ועוד.

כאשר מופיע בנו רצון חדש, נולדים בנו צרכים חדשים ואנו מרגישים הכרח למלא אותם. כדי למלא את הצרכים בהצלחה מתפתח שכלנו, כלומר אנו מתחילים לחשוב על דרכים למילוי הצרכים החדשים. יוצא מכך שהתפתחות השכל והמחשבה היא פועל יוצא מגדילת הרצון ליהנות.

ביטוי לעיקרון זה ניתן לראות למשל בדרך שבה אנו ניגשים לחינוך ילדינו. כדי שהם יתפתחו, אנו יוצרים בעבורם משחקים מאתגרים. הרצון שלהם להצליח במשחק מעורר אותם לחשוב על דרכים חדשות להתמודדות, ובכך הוא מביא להתפתחותם. מעת לעת אנו מעמידים אותם בפני דרגת קושי גבוהה יותר כדי לגרום להם להמשיך ולהתפתח ולא לעמוד במקום. אם האדם אינו מרגיש שחסר לו משהו, הוא לעולם לא יוכל להתפתח. רק כאשר אנו רוצים משהו, אנו מתחילים להפעיל את השכל ולחשוב כיצד להשיגו.

העובדה שיש באישיותו של האדם הן שכל והן רגש מביאה להתפתחות הרצון ליהנות שלו. השכל והרגש משלימים זה את זה ומעצימים את יכולתו של האדם לחוש ולהבין דברים שמהם אפשר ליהנות. לכן כוח הרצון של האדם אינו מוגבל בזמן ובמקום.

לדוגמה, אדם אינו מסוגל להרגיש מאורעות שקרו לפני אלף שנים, אך הוא יכול להבין את מאורעות העבר בכוח השכל ולהשלים זאת ממש עד כדי יכולת להרגישם. אפשרי גם מצב הפוך: אדם מרגיש משהו, וכדי לבדוק איך הדבר עשוי להשפיע עליו, לחיוב או לשלילה, הוא מצרף להרגשתו את השכל ומנתח את המצב.

השכל והרגש יחד מרחיבים את התפיסה שלנו לגבי הזמן והמקום, ואנו כבר איננו מוגבלים. וכך, אדם החי במקום מסוים עשוי לרצות להידמות לאנשים שעל אודותיהם שמע גם אם הם מרוחקים מאוד ממנו. כמו כן, אדם בן זמננו עשוי לרצות להידמות לא רק לאלה מבני דורו הנחשבים מוצלחים בעיניו, אלא גם לאנשים דגולים שחיו במהלך ההיסטוריה.

מילוי הרצון ליהנות מורגש בנו כהנאה ותענוג, ואי מילוי הרצון מורגש כריקנות, כתסכול ואף כסבל. משום כך, אושרו של האדם תלוי בהשגה או באי השגה של מילוי לרצון המפעם בו. כל פעולה שמבצע האדם, מהקטנה והפשוטה ביותר ועד הגדולה והמורכבת ביותר, נועדה אך ורק להגביר את ההנאה שהוא חש או לחלופין להמעיט את סבלו. למעשה אלה הם שני צדדים של אותה מטבע. כך טוען בעל הסולם במאמר "השלום":

"נודע זה לחכמי הטבע אשר אפילו תנועה הקטנה ביותר לא יניע האדם בלי כוח תנועה, כלומר, מבלי להטיב מה את עצמו. למשל, כשאדם מטלטל את ידו מהכסא אל השולחן הוא משום שנדמה לו שבהניחו ידו על השולחן ייהנה יותר ואם לא היה נדמה לו כך היה עוזב את ידו על הכסא בכל שבעים שנותיו מבלי להניעה ממקומה, ואין צריך לומר לטרחה גדולה" [iii].

ייחודיותו של האדם בהשוואה לשאר הטבע אינה באה לידי ביטוי רק בכוחם ובאופיים של רצונותיו, אלא גם בכך שרצונותיו משתנים וגדלים ללא הרף, הן במהלך חיי האדם היחיד והן לאורך הדורות. סקירת ההתפתחות ההיסטורית של יצורים אחרים, למשל הקוף, מראה כי הקוף שחי לפני כמה אלפי שנים והקוף בן ימינו כמעט זהים. אמנם גם בקוף חלו שינויים, שהרי בכל פרט מתרחשים שינויים, אך אלה שינויים ביולוגיים, בדומה לשינויים הגאולוגים שבדומם. לעומת זאת, במהלך ההיסטוריה עבר האדם שינויים מהותיים.

התפתחות הרצון ליהנות האנושי

התפתחות הרצון ליהנות גרמה לאדם לחוש נחיצות תמידית לפתח את הקיים, ואף לגלות ולהמציא דברים חדשים. רצון גדול יותר משמעו צרכים גדולים יותר, המביאים להתפתחות השכל וליכולת תפיסה חדה יותר. גדילתו של הרצון ליהנות היא שחוללה את התפתחות האנושות במשך כל שנות קיומה והיא שהצעידה אותנו קדימה.

תחילה התבטא הרצון ליהנות ברצונות גופניים-קיומיים בלבד, כגון רצון למזון, למין ולמשפחה. רצונות בסיסיים אלה קיימים באנושות מראשית ימיה.

כתוצאה מהימצאות האדם בחברה התפתחו בו רצונות נוספים והם נקראים רצונות אנושיים-חברתיים. הרצון ליהנות מעושר, ואחר כך מכבוד, משליטה ומפרסום, שינו את פני האנושות: הם הביאו להתפתחות מעמדות ומערכות היררכיות, וגרמו לשינויים בסוגי המבנים החברתיים-כלכליים.

לאחריהם הופיע הרצון ליהנות מידע. רצון זה בא לידי ביטוי בהתפתחות המדע, מערכות ההשכלה, החינוך והתרבות, ורישומו העיקרי ניכר החל מתקופת הרנסנס והמהפכה המדעית ועד לימינו אלה. התפתחותה של תנועת ההשכלה והפיכת החברה לחילונית יותר היו גם הן ביטוייו של רצון זה. הרצון לידע דורש מאיתנו להכיר את המציאות הסובבת אותנו. אנו רוצים עוד ועוד מידע, לדעת הכול, לחקור הכול, לשלוט בכול.

סקירת התפתחותה של האנושות בתחומי התרבות, החינוך, המדע והטכנולוגיה, לאור ההבנה שהרצון מוביל את הכול, מביאה אותנו למסקנה כי הרצון המתפתח הוא שהוליד בנו את כל הרעיונות, ההמצאות והחידושים. כל אלה הם למעשה כלים "טכניים" בלבד, מעין משרתים, שהתפתחו אך ורק כדי למלא את הצרכים שהוליד הרצון. נציין כי תהליך זה של התפתחות הרצון מתרחש לא רק באנושות לאורך ההיסטוריה, אלא גם לאורך חייו האישיים של כל אחד מאיתנו. רצונות אלה מתעוררים בנו בזה אחר זה ובשילובים שונים, והם מכוונים את מסלול חיינו.

אם כן, המנוע הפנימי הדוחף אותנו קדימה, והגורם לכל תהליך המתרחש באדם הפרטי ובחברה האנושית, הוא הרצון ליהנות. התפתחותו של הרצון בלתי פוסקת והיא שמעצבת את ההווה ואת העתיד שלקראתו אנו צועדים.

* הרב המקובל יהודה אשלג (1884–1954) ידוע בכינויו "בעל הסולם" על שם פירוש "הסולם" שכתב לספר הזוהר. בעל הסולם נחשב לממשיך דרכו של האר"י, ושיטתו ייחודית בכך שהיא מאפשרת לכל אדם בן-זמננו להתחבר אל מקורות הידע הקבלי האותנטי שהשאירו אחריהם המקובלים הקודמים. בכתביו מוצגת נוסחה לבניית חברה שתאפשר לכל אדם כפרט ולאנושות כולה חיים מלאי תוכן, ביטחון ושלווה.

[i] בעל הסולם, מאמר "פתיחה לחכמת הקבלה", סעיף א.

[ii] תלמוד בבלי, בבא קמא סה, ע"ב.

[iii] בעל הסולם, מאמר "השלום".

גבולות ההנאה

"בעולם הזה קיימות שתי טרגדיות: האחת היא לא להשיג את אשר אנו רוצים, והאחרת - להשיג. האחרונה גרועה הרבה יותר. היא טרגדיה אמיתית".

אוסקר ויילד

אם נחקור את ההנאות השונות שלנו מהשגת ידע, שליטה, כבוד או עושר, כמו גם הנאות מאוכל וממין, נראה כי בכל המקרים ההנאה המרבית מורגשת במפגש הראשוני והקצר שבין הרצון לבין מילויו. מרגע קבלת המילוי פוחתת ההנאה והולכת. התענוג מסיפוק הרצון עשוי להימשך דקות, שעות או ימים - אך הוא נעלם. גם אם האדם מתאמץ במשך שנים ארוכות להשיג דבר-מה, כמו למשל משרה מכובדת או תואר אקדמי יוקרתי, הרי לאחר השגתו אובדת תחושת התענוג. יוצא שהתענוג הממלא את הרצון גם מבטל אותו.

יתר על כן, כניסת התענוג לתוך הרצון והסתלקותו ממנו בונות בנו רצון ליהנות בעוצמה כפולה. מה שהסב לנו סיפוק היום, מחר כבר לא יהא בו די. אנו רוצים יותר מזה. הרבה יותר. וכך יוצא שסיפוק הרצונות שבנו מגדיל אותם, ומכריח אותנו להשקיע מאמצים גדולים יותר כדי למלאם.

תחושת החיים והחיוניות של מי שאינו רוצה להשיג דבר-מה דועכת. לכן החברה האנושית מספקת לכל אחד מחבריה רצונות חדשים בכל עת, והם מחיים אותנו לרגע קצר נוסף. אך שוב ושוב אנו מתמלאים לרגע ומיד מתרוקנים, והתסכול גובר.

כיום החברה דוחפת אותנו לרכוש עוד ועוד מוצרים ומאפשרת לנו לקנות כמעט כל דבר, גם מבלי שהכסף הדרוש לכך יהיה בידינו. השיווק האגרסיבי, הצורך לעמוד בסטנדרטים החברתיים וההקלות במתן האשראי מובילים אותנו לרכוש הרבה מעבר ליכולת הפיננסית הריאלית שלנו. אחרי זמן לא ארוך פגה ההתרגשות מהרכישה כלא הייתה, אך התשלומים ילוו אותנו לאורך שנים. במקרים כאלה האכזבה מהרכישה אינה נשכחת בחלוף הזמן, אלא דווקא הולכת ומצטברת.

גם העושר אינו מביא לאושר, כך מורה מחקר חדש שנערך בראשות פרופ' דניאל כהנמן הישראלי, זוכה פרס נובל לכלכלה [i]. החוקרים גילו כי קיים פער עמוק בין ההערכה של "האדם ברחוב" לגבי השפעה של עושר על מצב הרוח, לבין השפעתו בפועל על פי נתוני האמת שנמדדו.

המחקר דגם את מצב רוחם היום-יומי של אנשים ולא מצא הבדל משמעותי בין עשירים לעניים. יתרה מזאת, נמצא שמצבי רוח שליליים כמו כעס ועוינות שכיחים יותר בקרב עשירים. אחד ההסברים שנמצאו להיעדר קשר הדוק יותר בין עושר לבין שמחת חיים יום-יומית הוא שאנו מתרגלים לנוחות פיזית ולרמת חיים חדשה מהר מאוד, ומיד מצפים ליותר.

סיכום של מגבלות הרצון ליהנות ניתן למצוא במילותיו של בעל הסולם:

"העולם הזה נברא עם חסרון וריקות מכל שפע הטוב, וכדי לקנות קניינים צריכים אל התנועה. וידוע שריבוי התנועה מדאיב את האדם. אמנם להישאר ריקן מהקניינים והטוב גם זה אי אפשר, ועל כן בוחרים בסבל ריבוי התנועה, בכדי להשיג מילוא הקניינים. אמנם כיון שכל קניינם ורכושם הם אך לעצמם, והיש לו מנה רוצה מאתים, נמצא בזה, שאין אדם מת וחצי תאוותו בידו. ונמצאים סובלים מב' הצדדים, הן מצער ריבוי התנועה, והן מצער החיסרון של הקניינים, שחסרה להם מחציתם" [ii].

מכל האמור עולה כי הטבע שלנו, הרצון ליהנות, מציב אותנו בעמדה בלתי אפשרית בעליל. מצד אחד רצונותינו הולכים וגדלים; מצד שני, המילוי, שהשגתו כרוכה בתנועה רבה, היינו בפעולות ובמאמצים רבים, מורגש לזמן קצר בלבד, נעלם, ומותיר אותנו ריקניים כפליים.

ברבות השנים פיתחה האנושות שיטות שונות להתמודד עם בעיה זו של חוסר היכולת למלא באמת את הרצון ליהנות. על פי רוב הן מבוססות על שני עקרונות מרכזיים, שלמעשה "משקרים" לרצון ליהנות: הקניית הרגלים מעוררי סיפוק, והקטנת הרצון ליהנות.

העיקרון הראשון מושתת על הקניית הרגלים באמצעות התניות. תחילה מחנכים את האדם לכך שפעולה מסוימת נושאת עמה שכר. לאחר ביצוע הפעולה האמורה הוא זוכה להערכה מצד מחנכיו ומצד הסובבים אותו. לאחר מכן מפסיקים בהדרגה את מתן השכר, אך באדם כבר נרשמה פעולה זו כגורמת סיפוק; הוא כבר הפנים אותה. משהורגל אדם לבצע דבר-מה, הביצוע עצמו מסב לו סיפוק. הוא מדקדק בביצוע הפעולה וחש סיפוק רב אם הצליח לבצע את הדרוש ממנו טוב יותר מבעבר. עיקרון זה מלווה בדרך כלל גם בהבטחות של שכר בעתיד ולעתים אף לאחר המוות.

העיקרון השני מבוסס על הפחתת הרצון ליהנות. מצבו של מי שרוצה ואין לו עצוב הרבה יותר ממצבו של מי שפשוט אינו רוצה. הראשון סובל, ובו בזמן השני "שמח בחלקו" ומסתפק במה שיש. בייחוד שיטות המזרח הן שהקצינו את השימוש בעיקרון זה. הן פיתחו דרכים רבות ומגוונות המבוססות על תרגולים גופניים ונפשיים המקטינים את עוצמת הרצון ליהנות, וכתוצאה מכך את עוצמת הסבל.

דומה כי עד כה השכלנו להשתמש כהלכה בשיטות אלה, אך עם גדילתו הטבעית של הרצון ליהנות, האגו, מסתמן כי פתרונות אלה נעשים רלוונטיים פחות ופחות. האגו ההולך וגדל של האדם אינו מאפשר לו עוד להכפיף את עצמו לפתרונות מלאכותיים וגם לא להשתיקו, והדבר ניכר בכל מישורי החיים, החל מרמת הפרט ועד לחיי האנושות כולה.

דוגמה מובהקת הממחישה את גדילת האגו ברמת הפרט היא התרסקות התא המשפחתי. היחסים במשפחה בכלל ובין גברים ונשים בפרט הם הראשונים להיפגע מגדילת האגו, משום שהם הקרובים ביותר לאדם. האגו הגדֵל מקשה עלינו להשתייך זה לזה או למשפחה.

בעבר היה מודל המשפחה מוגן מזעזועים והיווה אי של יציבות. אם היו בעיות בעולם - יצאנו להילחם, אם היו בעיות עם השכנים - יכולנו להעתיק את מקום המגורים, אולם היחידה המשפחתית הייתה תמיד קן בטוח. גם במצבים שבהם האדם כבר לא רצה כל כך במשפחה, הוא המשיך לשמור על התא המשפחתי בגלל הילדים או בגלל ההורים המבוגרים שנזקקו לטיפולו. אולם כיום האגו כה גדול עד שאיננו מתחשבים בדבר. ריבוי מקרי הגירושין, אף שידוע כי הם מקשים מאוד על הילדים, מעיד על כך.

גם בתחום הגלובלי יש להתעצמות האגו השלכות מרחיקות לכת המציבות אותנו במצב מיוחד שלא היה כמותו בהיסטוריה האנושית. מצד אחד הגלובליזציה מגלה לנו עד כמה אנו קשורים זה לזה - בכלכלה, בתרבות, במדע, בחינוך ובכל יתר התחומים, כפי שהראה פרופ' לאסלו בחלקו הראשון של הספר; מצד שני, האגו שלנו התפתח עד כדי כך שאיננו מסוגלים לשאת את האחר.

לאמיתו של דבר, מאז ומעולם נמצאנו כחלקים בתוך המערכת האחת, אלא שעד כה לא היינו מודעים לכך. הטבע מגלה לנו זאת דרך פעולתם המקבילה של שני כוחות מנוגדים: כוח המחבר את כולנו כאחד, וכוח הדוחה אותנו זה מזה וזורק כל אחד אל פינה משלו. וכך, כשפעולת הכוחות האלה מתחילה כיום להתבטא בקיצוניות שרק הולכת וגוברת מרגע לרגע, אנו מגלים את עוצמת התלות ההדדית בינינו, אך בו בזמן האגו המתעצם גורם לנו לסלוד מכך. אם לא תיפסקנה תחושות אי הסובלנות, הניכור והשנאה כלפי האחרים, אנו נשמיד זה את זה.

בעל הסולם התריע על כך מראש. בכתבי יד שכתב בערוב ימיו, המובאים בספרִי "הדור האחרון", הוא הדגיש שאם לא יחול שינוי דרסטי בנתיב האגואיסטי שבו צועדת האנושות, היא תמצא את עצמה מעורבת במלחמת עולם שלישית ואף רביעית, שבהן ייעשה שימוש בפצצות אטום ובפצצות מימן, ורוב אוכלוסיית העולם תיכחד [iii]. גם איינשטיין דיבר ברוח דומה: "אינני יודע במה ישתמשו במלחמת העולם השלישית, אבל אני יודע במה ישתמשו במלחמה הרביעית - באבנים!" [iv]. לצערנו הרב, כיום דבריהם נראים ממשיים מתמיד.

במשך כל ההיסטוריה האמינה האנושות שזמנים טובים יותר עומדים לפנינו, שאנו נפתח את המדע, את הטכנולוגיה, את התרבות ואת החינוך, והם יהפכו את חיינו לטובים ומאושרים יותר ויותר. מקום הממחיש היטב את הדברים הוא "ספינת החלל כדור הארץ" המצויה במרכז אפקוט, אחד מפארקי השעשועים בדיסני-וורלד, שנבנה בתחילת שנות השמונים של המאה העשרים.

המבקרים באתר מובלים דרך תחנות המתארות ציוני דרך היסטוריים הסוקרים את התפתחות האנושות. תחילתו של המסע בימים של ציורי המערות, משם הוא ממשיך ועובר בכל ציוני הדרך בהתפתחות האדם, כמו תחילת השימוש בנייר, ומסתיים בכיבוש החלל. האטרקציה שעוצבה לפי הגישה שרווחה לפני כמה עשורים נבנתה כשיר הלל לאדם הגדול ההולך מחיל אל חיל. כל ההיסטוריה של האנושות מוצגת שם כהתקדמות בלתי פוסקת לעבר האושר: הנה מחר הוא מגיע! אם לא מחר - מחרתיים, אם לא לילדינו - לנכדינו.

כמה שנים עברו, והיום הכול נגמר. לכל אחד מאיתנו יש כל מה שאדם רק יכול היה לחלום עליו לפני מאה שנה: בידינו האפשרויות לבלות, לטייל, לנוח, ליהנות מספורט וכיוצא באלה, אבל איננו מאמינים עוד שהמחר יהיה טוב יותר. אנו מצויים בנקודת מפנה שבה אנו מתחילים להתפכח ולהבין שעתיד מאושר אינו מצפה לנו. ככל הנראה, חייהם של ילדינו יהיו טובים פחות מחיינו שלנו.

הרגשת המשבר בכל התחומים, החל מרמת הפרט וכלה ברמת הכלל, היא פועל יוצא מההכרה שכל מה שפיתחנו וכל מה שאנו מכירים לא הביא לאושר. מכאן נובעות תחושות כמו חוסר משמעות וריקנות, ולכן גם הדיכאון והסמים הם מחלות הזמן המודרני. אלה הם ביטויים לחוסר האונים שבו אנו שרויים כתוצאה מחוסר ההבנה כיצד למלא את הרצון ליהנות, את האגו שלנו, שגדל וכבר אינו מוצא סיפוק בשום דבר מוכר.

אחת התופעות הממחישות היטב את אובדן התקווה לעתיד היא יחסם של רבים מבני הנוער לחיים, השונה מאוד מן היחס שהיה להוריהם כשהיו בגילם. עולם גדול פרוס בפניהם, הזדמנויות להצלחה ולמימוש עצמי, אך עוד ועוד צעירים מאבדים בכך עניין ואינם מעוניינים לממש את הפוטנציאל המבטיח הטמון בהם. נדמה שהם יודעים מראש שבסופו של דבר לא יהיה בכך טעם. גם תמונת המבוגרים הסובבים אותם, שטרחו רבות אבל אינם מאושרים, אינה מוסיפה להם רצון לפעול.

קשה להורים להבין זאת, ואין הם מסוגלים לתפוס מדוע כאלה הם פני הדברים; הרי הם עצמם היו כה שונים כשהיו באותו גיל, אך הדבר נובע מכך שכל דור נושא בקרבו את הניסיון ואת האכזבות שנצברו בדורות שקדמו לו.

מכאן ואילך שום פתרון מוכר לא יוכל עוד לסייע לנו להיטיב את מצבנו. רק אם נכיר את יסודות הטבע שעל פיהם מתקיימים כל הגופים החיים והטבע בכללו, נוכל ללמוד היכן אנו טועים ולהבין מהי השיטה המושלמת לסיפוק הרצון ליהנות, האגו, שתביא את האנושות לחיים מלאי תוכן, ביטחון ושלווה.

[i] המחקר פורסם ביוני 2006 בכתב העת המדעי האמריקני Science.

[ii] בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות, חלק א, הסתכלות פנימית, סעיף כא.

[iii] בעל הסולם, כתבי הדור האחרון, חלק א, בתוך: הרב לייטמן, ספר "הדור האחרון", עמ' 301.

[iv] אלברט איינשטיין, כמו שאיינשטיין אמר, ליקוט ועריכה: א' קלפרייס, תרגום: א' בן נתן, הוצאת הד ארצי, 1999, עמ' 121. פורסם במקור בביטאון "היהדות הליברלית", אפריל-מאי 1949, עמ' 12.

אלטרואיזם - עקרון החיים

חקירות הטבע מגלות את תופעת האלטרואיזם. מקור המילה "אלטרואיזם" הוא במילה הלטינית "אלטר", שפירושה "זולת". המונח אלטרואיזם נטבע במאה התשע-עשרה על ידי הפילוסוף הצרפתי אוגוסט קונט, שהגדיר את האלטרואיזם כהיפוכו של האגואיזם. הגדרות שכיחות נוספות לאלטרואיזם הן נטייה לפעול לטובת הזולת, אהבת הזולת, מסירות ונדיבות יתרה לאחרים, דאגה לא אגואיסטית לטובת האחר.

למעשה, אלטרואיזם, כמו גם אגואיזם, הם מונחים שאינם הולמים שום יצור מלבד האדם, כיוון שמושגים כמו כוונה ורצון חופשי שייכים רק למין האנושי. ליצורים האחרים אין אפשרות בחירה, ופעולות של קבלה ונתינה, ספיגה ופליטה, כמו גם טרף או הקרבה עצמית, מושרשות לחלוטין בגנים ובאינסטינקטים שלהם [i]. למרות זאת, נשתמש במושגים אלה בהשאלה לגביהם כדי להבין ביתר קלות את חוקי הקיום המנהלים את החיים בטבע, במטרה להסיק מכך מסקנות בעבורנו.

במבט ראשון נראה הטבע כזירה אגואיסטית שבה מתמודדים ונאבקים הפרטים זה עם זה והחזק שורד, ומכאן נולד הצורך של חוקרים לפתח תאוריות שונות המסבירות מהו המניע הישיר או העקיף של הפרט לפעולה אלטרואיסטית. * אולם התבוננות ביתר עמקות ובראייה כוללת מראה שכל המאבקים וההתמודדויות פועלים דווקא ליתר איזון בטבע ולתמיכה קיומית הדדית, ליתר בריאות ולהתפתחות מוצלחת יותר של הטבע בכללו.

דוגמה למעגל האיזון בטבע ניתן היה לראות בתחילת שנות התשעים, כאשר החליטה ממשלת צפון קוריאה להיפטר מחתולי הרחוב אשר היוו מטרד. שבועות אחדים לאחר הכחדת מרבית החתולים חלה עליה במספר העכברים, העכברושים והנחשים, עד כדי מצב שהצריך יבוא חתולים מהמדינות השכנות.

דוגמה מובהקת נוספת מספקים לנו הזאבים. אנו רגילים להתייחס לזאבים כאל חיה מזיקה ואכזרית, אך כשהחלו הזאבים להיכחד התבררה תרומתם הרבה לאיזון אוכלוסיות האיילים, חזירי הבר ומכרסמים שונים. מתברר, שבניגוד לבני האדם המעדיפים לצוד את החיות הבריאות ביותר, הזאבים צדים דווקא את החיות החולות והחלשות. בכך הטורפים תורמים לבריאותם של בעלי החיים האחרים בשטח.

וכך, ככל שהמחקר המדעי מתקדם, כפי שהראה גם פרופ' לאסלו (ראה נספח "התהוות ההוליזם של המדעים"), הוא מגלה עד כמה כל חלקי הטבע מקושרים זה לזה כחלקי מערכת אחת כוללת.

אמנם, כשאנו מקישים מן העולם הרגשי שלנו כלפי הטבע, אנו סוברים שבטבע יש אכזריות, אך למעשה טריפה של יצור אחד על ידי האחר היא פעולה המבטיחה את המשך ההרמוניה והבריאות במערכת הכוללת של הטבע. אין היא שונה מכך שגם בגופנו מתים מיליארדי תאים בכל רגע ומיליארדי תאים מתחדשים, ודווקא בזה תלוי המשך החיים.

הרמוניה בין התאים שבגוף החי - בכל גוף חי רב-תאי בולטת תופעה מעניינת: אם נתבונן בכל תא כשלעצמו, כיחידה בפני עצמה, נראה שהוא מתפקד כאגואיסט ו"חושב" על עצמו בלבד. אולם כאשר נביט בו כחלק ממערכת, כתא בגוף, נראה כי לעצמו הוא מקבל רק את המינימום הנחוץ לקיומו וכל יתר פעילותו מכוונת כלפי הגוף. הוא מתנהג כאלטרואיסט, "חושב" רק על טובת הגוף כולו ומתפקד בהתאם לכך.

בין כל התאים בגוף חייבת להתקיים הרמוניה מלאה. בגרעין של כל תא בגוף טבוע מידע גנטי זהה; כל תא בגוף חייב להיות מודע לכללות הגוף, לדעת למה הוא זקוק ומה הוא יכול לעשות בעבורו. אלמלא כן, אין הגוף יכול להתקיים. קיומו של תא בגוף מותנה ב"התחשבות" בכללות הגוף. כל פעולותיו של התא - תחילתה והפסקתה של חלוקת התא, רכישת התמקצעות, תנועה לכיוון נקודה מוגדרת של הגוף - כל אלה מתרחשות על פי צורכי הגוף.

החיבור יוצר חיים בדרגה חדשה - אף שבכל תא מתאי גופנו יש אותה אינפורמציה גנטית בדיוק, כל תא מפעיל חלק שונה מאותו מידע תורשתי כללי, על פי מקומו בגוף ותפקידו.

בשלבים הראשונים של ההתפתחות העוברית כל התאים זהים, אך במהלך הזמן הם עוברים תהליך של התמיינות, ובו כל תא רוכש תכונות של סוג תא מסוים. לכל תא יש "שכל" משלו, אך החיבור האלטרואיסטי ביניהם מאפשר את יצירתו של יצור חדש, גוף שלם; שכלו של הגוף שייך לדרגה גבוהה יותר ואינו נמצא בתא זה או אחר אלא בחיבור ביניהם.

תא אגואיסטי הוא תא סרטני - התאים הבריאים בגוף מתפקדים תחת מגוון רחב של חוקים והגבלות, אך לעומתם התאים הסרטניים אינם מתייחסים כלל להגבלות אלה.

סרטן פירושו מצב שבו הגוף מתכלה על ידי תאיו אשר החלו בתהליך של התרבות עצמית בלתי מפוקחת. בתהליך התרבותו התא הסרטני מתחלק ללא הרף. הוא אינו מתחשב בסביבתו ואף אינו מגיב לפקודות הגוף. התאים הסרטניים הורסים את סביבתם, ובכך מפנים מרחב לצמיחתם. הם ממריצים את כלי הדם הסמוכים להם לנבוט אל תוך עומק הגידול הממאיר כדי להזין אותו, וכך משעבדים את עבודת הגוף כולו לטובת עצמם.

התאים הסרטניים מביאים למות הגוף על ידי פעילותם האגואיסטית. הם פועלים כך אף שהדבר אינו מביא להם תועלת כלשהי, שכן ההפך הוא הנכון - מות הגוף הוא גם מות "רוצחיו". כל העורמה שנוקטים התאים הסרטניים בהליך השתלטותם על הגוף מובילה אותם אך ורק אל הכחדת עצמם. וכך, כאשר האגואיזם מטפח את עצמו, הוא מוביל את הכול למוות, כולל אותו עצמו. התנהגות אגואיסטית ו"אי התחשבות" בכללות הגוף מוליכים היישר אל האבדון.

חיי הפרט מול חיי הכלל - תא בגוף "מוותר" על המשך חייו לטובת חיי הגוף במקרה הצורך. בעת התרחשות שיבושים גנטיים בתא מסוים העלולים להפוך אותו לתא סרטני, מפעיל התא מנגנון המביא לסיום חייו. החשש שהוא יהפוך לתא סרטני ויהווה סכנה לגוף כולו גורם לתא לוותר על חייו לטובת חיי הגוף.

ביטוי לפעולה אלטרואיסטית דומה אך בנסיבות אחרות ניתן לראות למשל בדרך שבה מתקיימת פטריית העובש (Dictyostelium mucoroides). בתנאי סביבה אידאליים פטריית העובש מתקיימת בצורה של תאים בודדים המספקים לעצמם מזון ומתרבים באופן עצמאי. אולם כאשר נוצר מצב של חוסר מזון, התאים מתאגדים ויוצרים גוף רב-תאי. במהלך בניית הגוף חלק מהתאים מוותרים על המשך קיומם כדי לקדם את הישרדות הגוף כולו.

עזרה לזולת - דוגמאות נוספות רבות לאלטרואיזם בטבע מביא חוקר הקופים פרנס דה ואל בספרו (Good Natured)(טובים מטבעם). באחד הניסויים השתתפו שני קופים, שהופרדו זה מזה על ידי מחיצה שקופה, כך שהם יכלו לראות זה את זה. לכל אחד מהם ניתן אוכל בזמנים שונים, והקופים ניסו להעביר אוכל זה לזה דרך המחיצה.

תצפיות הראו שערנותם ודאגתם לזולת של קופים נוטות לגדול כאשר אחד מהם פצוע או מוגבל. קופה נכה הצליחה לשרוד במשך שני עשורים באקלים קשה ואף לגדל חמישה צאצאים רק בזכות העזרה שהגישו לה הקופים האחרים. קופה אחרת בעלת מוגבלות שכלית ומוטורית הצליחה לשרוד בזכות תמיכה שקיבלה מאחותה הבוגרת, שנשאה אותה על גבה במשך תקופה ארוכה מאוד וגוננה עליה. קופה שאיבדה את ראייתה זכתה לשמירה מיוחדת מצד הזכרים. בבון שאחיו לקה בהתקף אפילפטי נעמד לצדו, הניח את ידו על חזהו ומנע בתקיפות מן המטפלים להתקרב אליו.

גם בעלי חיים אחרים נוהגים באותו אופן. דולפינים תומכים בחבריהם הפצועים ומקפידים כי יישארו בקרבת פני הים כדי לשמור עליהם מפני טביעה. חוקרים שערכו תצפיות דיווחו כי פילים שחברם הזקן שכב גוסס על החולות ניסו להרימו בכל כוחם באמצעות הכנסת חדקם ושנהביהם תחת גופו, וחלקם אף שברו את השנהב תוך כדי המאמץ. חבריה של פילה שנפגעה מכדור שירה צייד אל תוך ריאותיה התכופפו תחתיה כדי למנוע את כריעתה ארצה.

חברה שיתופית בקרב בעלי חיים - עולם החי מציג בפנינו דוגמאות מרהיבות לקיום חברה שיתופית, שבה כל פרט פועל לטובת הכלל כולו, למשל בקרב נמלים, יונקים, ציפורים ובעלי חיים נוספים.

הביולוגים אמוץ ואבישג זהבי התמקדו בחקר החיים השיתופיים של הזנבנים, ציפורי שיר חברתיות הנפוצות באזורי המדבר של המזרח התיכון, ותיארו תופעות אלטרואיסטיות רבות.

הזנבנים חיים בקבוצות, משתפים פעולה בהגנה על נחלתם ומטפלים יחדיו בקן האחד הבנוי בה. כאשר כולם אוכלים, אחד מהם שומר על הקבוצה על אף רעבונו. זנבנים המוצאים מזון מגישים אותו לחבריהם בטרם ישבעו הם עצמם. הם מאכילים את הצאצאים של חברי הקבוצה האחרים ודואגים לכל מחסורם. כאשר מתקרב טורף, הזנבנים מצייצים בקול במטרה להזהיר את חברי קבוצתם, אף שבכך הם חושפים את עצמם. הם אף מסתכנים כדי להציל חבר קבוצה שנפל בידי טורף.

תלות הדדית - המחקר המדעי גילה עד כה אין-ספור דוגמאות לתלות הדדית, ונציין כאן רק דוגמה אחת למערכת יחסים כזו בין פרט מדרגת הצומח לבין פרט מדרגת החי.

צמח היוקה מנהל מערכת יחסים של סימביוזה (תלות הדדית) עם פרפר היוקה. נקבת הפרפר עוזרת להפריית הפרח: היא מעבירה אבקה מהאבקנים של פרח אחד ומדביקה אותה בדיוק על עמוד העלי של פרח אחר. לאחר ביצוע פעולה זו היא מטילה ביצים במקום שבו עתידים להתפתח זרעי הצמח. כאשר הזחלים בוקעים הם ניזונים מהניצנים המתפתחים של צמח היוקה, אך הם משאירים די ניצנים לקיומו העתידי של הצמח. על ידי קיום מערכת יחסים זו מובטח המשך קיומם של הפרפר ושל הצמח גם יחד.

ללא עוני ומחסור - בסביבה שאינה נגועה בידי אדם, בעלי חיים מתקיימים על פי טובת החברה ולא כפי שנהוג לחשוב ש"החזק שורד", מסביר פרופ' ברגסטרום האמריקני במאמרו "האבולוציה של התנהגות חברתית" [ii]. בחברה כזו בעלי חיים שומרים על קיום מאוזן וצפיפות האוכלוסין תמיד מתאימה לתנאי המחייה. אף פעם אין עוני ומחסור לחלק כזה או אחר מהאוכלוסייה, אלא אם כן התרחשה "תאונה", שהחברה מתקנת במהירות האפשרית. החברה כולה מתקיימת בצורה שמציבה כל פרט ופרט שבה בתנאים האופטימאליים ביותר להישרדות ולשימוש אופטימלי במשאבים של הסביבה.

הכול בטבע נע לעבר איחוד - האבולוציה של הטבע מוכיחה כי תהליך הפיכת העולם לכפר גלובלי קטן אינו מקרי אלא שלב טבעי בהתפתחות הציוויליזציה לכיוון של הרמוניה כוללת. בסוף התהליך תיווצר מערכת אחת מאוזנת שכל חלקיה קשורים זה לזה ביחסי הדדיות ושיתוף פעולה, כך גורסת הביולוגית ד"ר אליזבט סאטוריס, חברת מועצת החכמה העולמית.

בהרצאה [iii] שנשאה בכנס שבו השתתפנו יחד בטוקיו בנובמבר 2005 הסבירה סאטוריס, כי כל תהליך של אבולוציה כולל שלבים של אינדיבידואליזציה, של קונפליקטים ושל תחרות, ובסופו של דבר מתאגדים הפרטים למערכת אחת הרמונית.

לדבריה, תהליך התפתחות החיים על פני כדור הארץ מוכיח זאת. לפני מיליארדי שנים אכלסו את כדור הארץ בקטריות. הבקטריות התרבו והחלה תחרות על משאבי הטבע, כמו מזון ושטחי מחיה. בעקבות התחרות נוצרה ישות חדשה המותאמת יותר לתנאי הסביבה, מושבת בקטריות, שהיא למעשה קהילה אחת של בקטריות המתפקדות כגוף אחד. בדיוק על פי אותם שלבים התפתחו יצורים חד-תאיים ליצורים רב-תאיים עד ליצירת גופים חיים מורכבים של צמחים, של בעלי חיים ושל בני אדם.

לכל פרט כשלעצמו יש אינטרס אישי. מהות האבולוציה היא בכך שפרטים בעלי אינטרס אישי מתחברים לגוף אחד ופועלים למען האינטרס הכולל שלו. סאטוריס רואה את התהליך שעוברת האנושות כיום כשלב הכרחי בדרך להתהוותה של משפחה אנושית אחת, קהילה שתספק את האינטרסים של כולנו אם רק נתפקד כחלקים בריאים בתוכה.

התבוננות מעמיקה ביסודות הטבע מראה אפוא כי האלטרואיזם הוא היסוד לקיום חיים. כל גוף חי וכל מערכת מורכבים ממכלול של תאים או חלקים הפועלים בצוותא, משלימים זה את זה בנתינה ובעזרה הדדית, מוותרים זה לזה וחיים על פי העיקרון האלטרואיסטי "אחד בשביל כולם". ככל שאנו חוקרים את הטבע, אנו מגלים עוד ועוד דוגמאות לכך שכל חלקיו קשורים זה לזה בהדדיות וכי החוק הכולל הפועל בטבע הוא חיבור בין חלקים אגואיסטיים באופן אלטרואיסטי, או בקצרה "חוק האלטרואיזם".

כוח הטבע עיצב את החיים כך שכל תא חייב להיות אלטרואיסט כלפי האחרים כדי לבנות גוף חי. הוא יצר חוקיות שעל פיה הדבק המחזיק יחד את התאים והאיברים כגוף חי הוא היחס האלטרואיסטי שביניהם. מכאן עולה כי הכוח שיוצר ומקיים את החיים בטבע הוא כוח אלטרואיסטי, כוח של אהבה ונתינה. מטרתו היא ליצור חיים המבוססים על קיום חוק האלטרואיזם, קיום הרמוני ומאוזן בין כל חלקיו.

* בהיבט ביולוגי נהוג להגדיר את האלטרואיזם כהתנהגות המביאה תועלת לאחרים, לכאורה על חשבון כושר ההישרדות וההתרבות של הפרט. כדי להסביר מדוע הפרט פועל כך פותחו כמה תאוריות, ולהלן נסקור בקצרה את העיקריות שבהן. תאוריית "הברירה הקבוצתית" גרסה כי האלטרואיזם משרת את טובת הקבוצה שאליה משתייך הפרט ולכן גם הפרט נשכר ממנה. תאוריית "ברירת הקרובים" הסבירה כי אם האלטרואיזם מופנה כלפי קרובים הנושאים גנים דומים, הפרט תורם בכך, בעקיפין, לשרידות הגנים שלו. תאוריית ה"הדדיות" טענה כי התנהגות אלטרואיסטית מבוססת על כך שהפרט זוכה לגמול כלשהו על פעולתו. עקרון ה"הכבדה" מתייחס לאלטרואיזם כאל דרך שבה מביע הפרט את ייחודו ומעלותיו.

להרחבה בנושא מומלץ לעיין בספרם של אמוץ ואבישג זהבי, טווסים, אלטרואיזם ועקרון ההכבדה, הוצאת החברה להגנת הטבע 1996, וכן במאמרם של ארנון דטנר ודורון שולצינר, "יש לי אמפתיה, על אלטרואיזם וטבע האדם", גלילאו 93, מאי 2006.

[i] בנושא זה מומלץ לעיין במאמר "המקור האבולוציוני של הגן האלטרואיסטי" (A. M. Nedelcu & R. E, “The Evolutinary Origin of an Altruistic Gene”), אשר פורסם במאי 2006 בכתב העת Molecular Biology and Evolution. באינטרנט: http://mbe.oxfordjournals.org/cgi/reprint/msl610v1.

[ii]T. C. Bergstom, “The Evolution of Social Behaviour: Individual and Group Selection Models”, Journal of Economic Perspective, 16/2 (Spring 2002), pp. 67—68,. באינטרנט: www.wcfia.harvard.edu/seminars/pegroup/bergstrom.pdf.

[iii] וכן במאמר E. Sahtouris, “The Biology of Globalization”, Perspectives on Business and Global Change, Sept. 1997.

הפרת האיזון

"אדם, אל תחפש מי מביא את הרע לעולם. אתה לבדך הוא".

ז'אן ז'אק רוסו

"האדם הוא בעל החיים היחיד שמסמיק, והוא היחיד שצריך".

מארק טווין

"האדם הוא הרי האכזרי מכל היצורים על פני האדמה".

פרידריך ניטשה

כל מרכיבי הטבע פרט לאגו האנושי פועלים על פי חוק האלטרואיזם, נמצאים באיזון עם סביבתם ויוצרים מערכת הרמונית. כאשר מופר האיזון מתחיל האורגניזם להיהרס, ולכן היכולת לשחזר את האיזון מהווה תנאי להמשך קיום החיים. למעשה, כל כוח ההגנה של הגוף פועל לשמירת האיזון, וכשאנו מדברים על גוף חזק או על גוף חלש, כוונתנו ליכולתו לשמור על איזון.

שמירת האיזון מחייבת כל פרט לפעול בצורה אלטרואיסטית כלפי המערכת שהוא חלק ממנה, והיא העומדת בבסיסה של ההרמוניה הכוללת של הטבע ושל שלמותו. אם פרט מסוים אינו מציית לעקרון החיים, עקרון האלטרואיזם, הוא מפר בזה את האיזון. שני המונחים הללו, אלטרואיזם ואיזון, כרוכים אפוא זה בזה כסיבה ותוצאה.

בכל היצורים, פרט לאדם, מוטבעת תוכנת איזון הגורמת להם לבצע בכל עת פעולות הנדרשות לשמירת האיזון. הם יודעים תמיד כיצד לפעול, ולכן אין הם נתקלים במצבים לא ברורים שבהם אין הם יודעים מה עליהם לעשות בקשר לעצמם או בקשר לסביבתם. הם אינם חופשיים לפעול כאוות נפשם ומשום כך ודאי שאינם יכולים להפר את האיזון בטבע. רק בנו לא מוטבעת תוכנת איזון שכזו.

הטבע אינו מטביע בנו מלידתנו ידיעות ואינסטינקטים במידה מספקת המאפשרת לנו לחיות באיזון. כתוצאה מכך איננו יודעים בוודאות מהי הדרך לקיום נכון, היינו מהי הדרך לאיזון עם העולם הסובב אותנו.

היעדר תוכנת האיזון גרם לכך שהתפתחותנו נעה בכיוון אגואיסטי, והוא הלך והתעצם מדור לדור. הדבר ניכר בעיקר במישור החברתי: הדרך שבה האדם מנסה לספק את הרצון ליהנות שלו אינה מתחשבת בקיומם של האנשים האחרים ואינה משלימה אותו.

איננו שואפים להתחבר לזולת באופן אלטרואיסטי כנהוג בטבע. יתר על כן, איננו יודעים שבזה דווקא טמונה ההנאה המושלמת שאליה אנו כה שואפים, שכן מצב האיזון הוא המצב המושלם, המאושר ביותר, מצב שבו הכול מתנהל בהרמוניה ואין צורך בהתנגדות כלשהי או בבנייה של חומות הגנה למיניהן.

אם נתבונן בתוכנו פנימה ניווכח שכל אחד מאיתנו חושב על קיומו שלו בלבד, וכל יחסיו עם הזולת מכוונים רק כלפי שיפור המצב שלו עצמו. כדי לשפר ולו במקצת את חיינו היינו מסכימים לכך שהאנשים שאיננו זקוקים להם פשוט ייעלמו.

אף ברייה אחרת בטבע מלבדנו אינה מתייחסת לסובבים אותה בכוונה להסב להם נזק, לעושקם ולנצלם. אף ברייה אינה יכולה לחוש סיפוק מדיכוי הסובבים אותה ותענוג מסבלם. רק האדם יכול לשאוב הנאה מצערו של אדם אחר. אמרה ידועה טוענת כי בטוח הרבה יותר לעבור ליד אריה שבע מלעבור ליד אדם שבע...

השאיפה האגואיסטית שהתפתחה בנו מדור לדור, לספק את עצמנו על חשבון הזולת, מנוגדת לשאיפתו הבסיסית של כוח הטבע - להעניק לכל פרט חיים וקיום אופטימליים. מציאות ימינו מוכיחה כי למעשה האגואיזם האנושי הוא הכוח ההרסני היחיד בעולם, הכוח היחיד המפר את האיזון במערכת הכוללת של הטבע.

"הצד השוה שבכל בריות העולם הוא, שכל אחד מאתנו עומד לנצל לכל הבריות לתועלתו הפרטית, בכל האמצעים שברשותו, ומבלי לקחת בחשבון כלל שהולך להבנות על חורבנו של חברו. ולא חשוב כאן כלום הוראת ההיתר שכל אחד ממציא לעצמו, על פי כוון המתאים לו" - כך טוען בעל הסולם, והוא מוסיף:

"האדם מרגיש, שכל בריות העולם צריכים להימצא תחת ממשלתו, ולשם תועלתו הפרטית. וזהו חוק ולא יעבור. וכל ההבדל הוא רק בדרך בחירתם של האנשים. שהאחד בחר לנצל את הבריות על ידי השגת תאוות נמוכות, והשני על ידי השגת ממשלה, והשלישי על ידי השגת כבוד. ולא עוד, אלא שאילו עלה הדבר בלי טורח מרובה, היה מסכים לנצל את העולם בכל אלו יחד: גם בעושר וגם בממשלה, וגם בכבוד - אלא שנאלץ לבחור לפי אפשרותו ויכולתו" [i].

בעל הסולם מסביר, כי לאמיתו של דבר אין זה מקרי ואין זה מגונה שהאגו שבנו גדֵל עוד ועוד. מהלך זה מיועד להבהיר לנו מהי בדיוק הסטייה שלנו מן החוק הכולל של המציאות, חוק האלטרואיזם, העומדת בבסיס כל הבעיות שבחיינו, ולהניע אותנו לתקן אותה. מטרת התעצמות האגו היא להביא אותנו להכרה בהופכיות שבין האגו שלנו, הרוצה רק לקבל לעצמו על חשבון הזולת, לבין הכוח הכולל של הטבע, שתכונתו היא תכונת האלטרואיזם, תכונת האהבה והנתינה.

מכאן ואילך נכנה את ההופכיות הזו שבינינו לבין כוח הטבע בקצרה כ"חוסר איזון עם הטבע" או "חוסר איזון", ואת רכישת תכונת האלטרואיזם על ידי האדם כ"איזון עם הטבע".

מה גורם לנו הנאה?

כאמור, רצונות האדם מתחלקים לרצונות גופניים-קיומיים ולרצונות אנושיים-חברתיים. נתמקד עתה ברצונות האנושיים-חברתיים כדי להבין מה במערכת היחסים שבינינו לבין הזולת גורם לחוסר האיזון.

הרצונות האנושיים-חברתיים מחולקים לשלוש קטגוריות מרכזיות: רצון לעושר, רצון לכבוד ולשליטה, ורצון לידע. קטגוריות אלה מסמלות את כל הרצונות הלא-גופניים העשויים להתעורר בנו. טיבו של השם "רצונות אנושיים-חברתיים" נעוץ בשתי סיבות: (א) את הרצונות הללו האדם סופג מן החברה. אילו חי לבדו, לא היה האדם רוצה בדברים האלה; (ב) רצונות אלה יכולים להתממש אך ורק במסגרת החברה.

ביתר דיוק נאמר כי מה שדרוש לצורך הקיום נקרא רצון גופני, ומה שמעבר לו נקרא רצון אנושי-חברתי. כל רצון המתעורר בנו מעבר לצורכי הקיום - ביכולתנו לבקר את אופן השימוש בו, ולאמיתו של דבר לשם כך רצונות כאלה מתפתחים בנו.

בכל אחד מאיתנו קיימים רצונות אנושיים-חברתיים בהתמזגות שונה, והתמזגות זו עוברת שינויים גם במהלך חיינו. באחד גדול יותר הרצון לכסף (עושר), בשני - לכבוד ובשלישי הרצון לידע.

כל רצון שמעבר לרצונות הקיומיים מגיע אלינו מהחברה, וגם הצלחה או כישלון במילוי רצונות אלה נמדדים ביחס לחברה בלבד. המחקר על אודות האושר בראשות פרופ' דניאל כהנמן שהזכרנו לעיל גילה, שכאשר מבקשים מאנשים לכמת את מידת האושר שהם חשים, הערכתם מתבססת בעיקר על מדדים חברתיים. עוד התברר, כי האושר שלנו נובע פחות ממה שיש בידינו ויותר מהשוואת מצבנו לסובבים אותנו. זהו גם הגורם לכך שרמת האושר אינה עולה כשאנו מתעשרים למשל, שכן בכל פעם שאנו מתקדמים אנו משווים את עצמנו לסביבה עשירה יותר.

למעשה, הדרך היחידה שלנו לקבוע את מידת אושרנו או סבלנו היא על ידי השוואה לאחרים. אם האחרים פחות, אנו יותר. אם האחרים יותר, אנו פחות. כאשר האחר מצליח, מתעוררת בנו קנאה. בלבנו פנימה, ולעתים אף בגלוי, בלא שנוכל לשלוט בכך, מתעוררת תגובה אוטומטית טבעית - אנו מאחלים לו שייכשל. כאשר האחר נכשל, אנו מרוצים כי מצבנו היחסי משתפר מיד. "צרת רבים חצי נחמה" היא דוגמה בולטת ליחסיות הזו.

יוצא שההנאות האנושיות, ההנאות שמעבר לצורכי הקיום הגופני, תלויות ביחסנו לזולת, היינו בדרך המחשבה שלנו על מערכת היחסים שבינינו לבין האחרים. לא הדבר שהשגנו מעניק לנו הרגשה טובה, אלא העליונות על האחר, ההערכה החברתית (ולכן גם העצמית), וכוח השליטה שהוא מקנה לנו.

יחס אגואיסטי שכזה לזולת גורם לחוסר איזון, לחוסר התאמה, בינינו לבין החוק הכולל של הטבע, חוק האלטרואיזם. השאיפה האגואיסטית להתעלות מעל האחרים, ליהנות על חשבונם ולהיבדל מהם מנוגדת לשאיפת הטבע להביא את כל חלקיו לחיבור על ידי יחס אלטרואיסטי הדדי, ולכן היא המקור לכל סבל.

בטבע פועלים חוקים שונים. גם אם איננו מכירים אותם, הם עדיין פועלים עלינו, שכן חוקי הטבע הם חוקים מוחלטים. אם אדם מפר אחד מן החוקים, סטייתו מן החוק "פועלת עליו" ומחייבת אותו לשוב לקיום החוק.

רבים מחוקי הטבע הפועלים בדרגות דומם, צומח, חי וכן בגופנו, אנו כבר מכירים. לעומת זאת, בדרגה האנושית, במישור היחסים שבין בני האדם, אנו טועים לחשוב שאין חוקיות. חשיבה מוטעית זו נובעת מכך שאיננו יכולים להבין חוקיות של דרגה מסוימת כל עוד אנו מצויים בתוכה, אלא רק מתוך דרגה עליונה ממנה. לכן איננו יכולים לקשור קשר ברור בין התנהגות אגואיסטית כלפי הזולת לבין תופעות שליליות בחיינו.

שימוש נכון ומושכל באגו

האגו יוצר את חוסר האיזון, אך אין פירוש הדבר שיש לבטלו, אלא רק לתקן את אופן השימוש בו. לכל אורך ההיסטוריה ניסתה האנושות להגיע לשוויון, לאהבה ולצדק חברתי בדרכים שונות, על ידי ביטול האגו או על ידי ניסיון להקטינו בצורה מלאכותית. מהפכות ושינויים חברתיים שונים רדפו זה את זה, אך כולם כאחד נכשלו. הסיבה לכך היא שאיזון יכול להיות מושג רק על ידי שילוב נכון בין מלוא העוצמה של כוח הקבלה ובין מלוא העוצמה של כוח הנתינה.

בפרק הקודם ראינו כי החוק הכללי הפועל בכל גוף חי הוא חיבור בין חלקים אגואיסטיים באופן אלטרואיסטי. שני כוחות היסוד המנוגדים הללו, האגואיזם והאלטרואיזם - הקבלה והנתינה - קיימים בכל חומר, בכל תופעה, בכל תהליך ובכל יצור.

אם במישור החומרי, אם במישור הרגשי, אם בכל מישור אחר, תמיד נמצאים שני כוחות ולא אחד. הם משלימים ומאזנים זה את זה, ובאים לידי ביטוי באופנים שונים: אלקטרון ופרוטון, דחייה ומשיכה, מינוס ופלוס, חומצה ובסיס, שנאה ואהבה. כל פרט בטבע מקיים יחסי הדדיות עם המערכת שהוא חלק ממנה, וביחסים האלה משולבות קבלה ונתינה בהרמוניה.

הטבע שואף להביא אותנו לשלמות ולהנאה בלתי מוגבלת, ומשום כך הוטבע בנו האגו-הרצון ליהנות, כדי שניהנה. מכאן שאין צורך או סיבה לבטל את האגו. כל שעלינו לעשות הוא רק לתקן אותו, או ביתר דיוק - לתקן את אופן השימוש ברצון ליהנות שבנו, משימוש אגואיסטי לשימוש אלטרואיסטי. התפתחות נכונה עושה שימוש בכל עוצמת הרצון ליהנות שנמצא בנו, אך בצורתו המתוקנת. יתר על כן, משום שהאגו הוא הטבע שלנו, לא ניתן כלל ללכת נגדו או להגבילו לאורך זמן, שכן זו פעולה שכנגד הטבע. גם אם ננסה לעשות כך, נגלה שהדבר אינו בידינו.

אמנם מצבנו הנוכחי אינו מעיד על כך ששאיפת הטבע היא שניהנה, אך זאת משום שבשונה מכל הדרגות האחרות בטבע, האגו שבנו עדיין לא סיים את התפתחותו, עדיין לא "הבשיל". בעל הסולם מסביר זאת כך:

"זה מובן לנו מכל מערכות הטבע המוצגים לעינינו, אשר כל בריה קטנה איזו שהיא מד' הסוגים: דומם, צומח, חי ומדבֵּר, הן בכללם והן בפרטם, אנו מוצאים בהם השגחה מטרתית, כלומר, גידול איטי והדרגתי בדרך התפתחות של "קודם ונמשך" ]סיבה ותוצאה[, כמו הפרי על האילן, אשר מושגח במטרה טובה לסופו שיהיה פרי נאה ומתוק לחיך.

וצא נא ושאל לבוטניקאי, כמה מצבים עוברים על הפרי הזה מעת שנראה לעיניים עד ביאתו לתכליתו, שהוא גמר בישולו. אשר כל המצבים הקודמים לתכליתו לא די שאינם מראים לנו שום דוגמא מותאמת לתכליתו המתוק והיפה, אלא עוד כמו להכעיס, מראים לנו את ההפכי לצורה התכליתית, דהיינו ככל שהפרי יותר מתוק בסופו, הוא נמצא יותר מר ויותר מגונה במצבים הקודמים של סדר התפתחותו" [ii].

למעשה, כל עוד ברייה אינה מגיעה לגמר צורתה ובשלותה, אין ניכרת בה שלמותו של כוח הטבע. במקרה שלנו, בני האדם, מצבנו הנוכחי עדיין אינו המצב הסופי והשלם, ולכן הוא נראה לא טוב. עם זאת, בדיוק כמו בפרי שגדֵל, דבר אינו נמצא בנו כדי שנהרוס אותו, שאלמלא כן הוא לא היה מוטבע בנו מלכתחילה.

כוח האגו הוא כוח נפלא. בזכותו התפתחנו עד היום ובזכותו נגיע לשלמות. האגו הוא שדוחף אותנו קדימה ומאפשר התפתחות בלתי מוגבלת. ללא האגו לא היינו מתפתחים כחברה אנושית ולא היינו נבדלים מבחינה מהותית מבעלי החיים. בזכות האגו שלנו, אין אנו מוכנים עוד להסתפק בהנאות המוכרות והזמניות, ודורשים להשיג כיום את אשר מעבר להן.

כל החכמה היא להבין מהי הדרך להשתמש בכוח האגו בתבונה ולהסתייע בו להתקדמות אל עבר חיבור אלטרואיסטי לזולת. השיטה המסייעת לנו בכך היא חכמת הקבלה, ומכאן שמה - החכמה איך לקבל הנאה ותענוג בצורה מושלמת. חכמת הקבלה אינה ממליצה לאדם לדכא את הכוחות והדחפים האגואיסטיים הטבעיים המולדים; להפך, היא מכירה בהם ומסבירה לאדם כיצד להשתמש בהם בדרך נכונה ומועילה כדי להגיע לשלמות. במהלך התפתחותו האדם מרכיב בצורה נכונה והרמונית את כל הנתונים והנטיות שבו ורותם אותם לתהליך.

לדוגמה, נהוג לחשוב שקנאה, תאווה וכבוד הן תכונות שליליות, וידוע לכול הפתגם "הקנאה, התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם" [iii]. מה שפחות ידוע הוא המשמעות הפנימית של הפתגם שחושפת בפנינו הקבלה: הקנאה, התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם שלנו - אל עולם עליון יותר, אל דרגה עליונה יותר של הטבע. זאת בתנאי שמנתבים את הנטיות הטבעיות הללו לכיוון חיובי ומועיל, כך שידחפו אותנו לעבר השגת איזון עם כוח הטבע האלטרואיסטי.

המשבר הוא הזדמנות להשבת האיזון

"כשהיא כתובה בסינית, המילה משבר מורכבת משני סימנים, אחד מסמל סכנה ואחד מסמל הזדמנות".

ג'ון פ' קנדי

הטבע שואף לאיזון ועושה הכול כדי להביא את כל חלקיו לאיזון. נתבונן למשל בהתפרצות הר געש: הלחץ הפנימי במעמקי האדמה הולך וגובר עד שהקליפה החיצונית של כדור הארץ אינה יכולה עוד לאזן את הלחץ. זהו מצב של חוסר איזון בדרגת הדומם, והוא נפתר בהתפרצות הר הגעש המאזנת את הלחצים. זוהי דרך הטבע: לאזן את אשר מתגלה כלא מאוזן.

הסיבה היחידה לתנועה של כל חומר או אובייקט, כפי שמסבירים חוקי הפיזיקה והכימיה, היא השאיפה לאיזון. שאיפה זו יוצרת תופעות של השוואת לחצים, היקוות מים במקומות נמוכים, פיזור של חום וקור וכן תופעות רבות נוספות. בשפה מדעית קרוי מצב האיזון בשם "הומאוסטזיס" ("הומו" פירושו דומה ו"סטאזיס" פירושו מצב), ואליו נמשכים כל האובייקטים הקיימים במציאות.

אולם בדרגת האדם יצירת האיזון כרוכה בהשתתפות מודעת. מכאן מובן שכל עוד איננו מודעים לעובדה שיחס אגואיסטי לזולת מסב נזק לעצמנו ולכל העולם, אי אפשר לדרוש מאיתנו דבר. במקום זה בא הטבע לסייע לנו ולאותת על חוסר האיזון, ולכן הוא מוביל אותנו לנקודת משבר כולל בהתפתחות האגואיסטית.

תכלית המשבר היא להביא אותנו להכרה בכך שאנו מצויים בדרך לא נכונה ועלינו לעלות על נתיב חדש. המשבר אינו עונש; הוא נועד להביא אותנו לשלמות. לאמיתו של דבר, אין כלל עונשים בעולם, שכן איננו אשמים בכך שנוצרנו כאגואיסטים. בעולמנו יש רק אמצעים להביא להתפתחות האדם.

יש לזכור שהאדם, כחומר שמהותו רצון ליהנות, אינו יכול לזוז, להתקדם או לפעול שלא מתוך הרגשת "חיסרון": אנו פועלים רק מתוך תחושת חוסר מילוי של הרצון ונעים כלפי מילוי עתידי. כאשר חסר לנו דבר-מה, כאשר איננו מסופקים, אנו סובלים ומתחילים לחפש פתרון. זו הדרך שבה אנו מתפתחים ומתקדמים. במילותיו של הפילוסוף הגרמני ארתור שופנהאואר מתואר הדבר כך: "למראית עין אנשים נמשכים לנוע קדימה; למעשה, הם נדחפים מאחור".

המשבר הוא גילוי ה"ליקויים" שהוטבעו בטבע האדם מלכתחילה ובכוונה, כדי לתת לנו אפשרות "לתקן" אותם בעצמנו ולהעפיל מעלה על ידי פעולת התיקון. בעבר, לפני מאות ואלפי שנים, כאשר האנושות סבלה לא היה ביכולתה להבין מהי סיבת הסבל. עתה אנו כבר בשלים להבין את הסיבה ולהבחין שהסבל מכוון אותנו ישירות אל עבר רכישת תכונת האלטרואיזם, תכונת האהבה והנתינה של כוח הטבע.

משום כך, את האדם בן זמננו כבר יכול הטבע לשאול כביכול: "האם אתה מגיב נכון למה שנמסר לך?". כיום, בצד המכה, הטבע מוסר לאדם גם מודעות לסיבתה.

עד כה התייחס הטבע לאדם בפשטות: הוא דחף את האדם להתפתחות על ידי הרצונות שעורר בו, והאדם רץ להתפתח באין-ספור אופנים - בחברה, בתרבות, בחינוך, במדע ובטכנולוגיה. אלא שלפתע הגענו למבוי סתום, ואנו נעצרים ומתחילים לבקר את עצמנו. למעשה, מנקודה זו קיבלנו יכולת להתחיל לבחון את הרצונות שלנו, ומרגע זה אנו גם מחויבים לכך.

איננו יכולים להמשיך לפתח את המודעות רק לגבי השאלה איך להפעיל טוב יותר את הרצונות שבנו. עלינו להתחיל לחשוב על רצונותינו ולבקרם מהצד: "אני אדם. יש לי רצונות. מה אני עושה בהם ולשם מה?". כל אחד מאיתנו נדרש להתבונן על עצמו מן הצד ולנסות לשפוט את עצמו.

למעשה, כוח הטבע הוא כוח אלטרואיסטי קבוע ובלתי משתנה, והוא לוחץ עלינו דרך קבע להגיע לאיזון עימו. הדבר היחיד המשתנה וגדל על פי התכנית הטבועה בו הוא האגו שבתוכנו. הניגוד ההולך וגובר בין האגו לבין כוח הטבע הוא שמגביר את חוסר האיזון. חוסר איזון מורגש בנו כלחץ, כאי נוחות, כסבל וכמשברים. מידת התופעות השליליות הללו תלויה במידת חוסר האיזון, ומכאן מובן מדוע הייתה הרגשת הלחץ וחוסר המנוחה קטנה יותר בעבר, ומדוע מיום ליום היא גוברת.

יוצא שאנו עצמנו, במידת חוסר האיזון שלנו עם הטבע קובעים את עוצמת הסבל או האושר שנחווה. במילים אחרות, היותנו חלקים אנטי-אינטגרליים במערכת אינטגרלית היא היא סיבת הקשיים ושורש כל המשברים.

כאשר נקשור את כל תופעות המשבר ברמת הפרט וברמת הכלל אל הגורם לחוסר האיזון במערכת, אגו האדם, נוכל להתקדם לעבר פתרון. כאשר מכות מלוות בהבנה מנין הן באות, כאשר מורגשת המטרה שבהן, הן מועילות, כי הן הופכות להיות כוחות להתקדמות. אם כן, המשבר אינו משבר, אלא מצב מתקדם יותר של התפתחות האנושות, המתגלה בתחילה דרך שלילת המצב הנוכחי. אם רק נשנה את יחסנו ואת מודעותנו ונתבונן אחרת בדברים הקורים לנו, נראה כי מה שנראה לנו עתה כמשבר הוא הזדמנות יקרה מפז.

[i] בעל הסולם, מאמר "השלום בעולם".

[ii] בעל הסולם, מאמר "מהות הדת ומטרתה".

[iii] משנה, אבות ד, כא.

ציות לחוקי הטבע

"לא כדאי לרוץ במסלול קבוע כשהמטרה עצמה לא נקבעה בדיוק".

פרנסיס בייקון

מטרת החיים

הכוח הכולל הפועל בטבע ומקיים אותו הוא כוח אלטרואיסטי. כוח זה מחייב את כל חלקי הטבע להתקיים כאיברי גוף אחד, באיזון ובהרמוניה. במימוש התנאי הזה מושג חיבור המכונה "חיים".

בכל הדרגות מלבד דרגת האדם החיבור קיים, ומכאן עולה שמטרת חיי האדם היא ליצור את החיבור בעצמו, ולזאת דוחף אותנו הטבע. חיבור כזה מושג על ידי יחס אלטרואיסטי לזולת המתבטא בדאגה לטובת הזולת, והוא מקנה לאדם הנאה מושלמת. הנאה זו נובעת מכך שביצירת חיבור שכזה עם הזולת, האדם מגיע לאיזון עם החוק הכולל של הטבע ונכלל בשלמות של הטבע.

אנו היצורים היחידים שאינם פועלים מתוך חיבור הדדי ולכן איננו מרגישים "חיים". אמנם במובן הפשוט של המילה אנו חיים, אך אנו עתידים לגלות כי המונח "חיים" מכוון לקיום שונה לחלוטין.

הדרך המובילה למימוש מטרת החיים כוללת שלב ארוך של התפתחות אגואיסטית בת אלפי שנים. בסופה אנו מתפכחים מהמחשבה שהיא תעשה אותנו מאושרים, ומגלים שדווקא גדילת האגואיזם עומדת בבסיס כל הבעיות בחיינו. בשלב הבא עלינו להגיע להבנה שכולנו חלקים במערכת אחת ולהתחיל להתייחס לאחרים על פי חוק האלטרואיזם, במטרה להתחבר עימם כאיברי גוף אחד.

בתחילה נעשה זאת רק כדי לברוח מהבעיות שבחיינו, ואכן שכרנו המידי יהיה הקלת הקשיים בכל מישורי החיים ותחושת משמעות ותוכן. אולם בהמשך התהליך נגלה כי תכנית הטבע בעבורנו כוללת הרבה יותר מקיום גופני נוח. אם בזה היה העניין מסתכם, הייתה מוטבעת בנו תוכנת האיזון, התוכנה האלטרואיסטית, כפי שהוטבעה בכל היצורים האחרים.

למעשה, התפתחנו כיצורים אגואיסטיים רק כדי שנוכל להבין בעצמנו שהאגו בצורתו הנוכחית גורם לנו רע, משום שהוא הפוך מהתכונה הנעלה של כוח הטבע עצמו. החיפוש העצמאי אחר האיזון מביא את האדם בהדרגה להכרת הערך והמעלה של תכונת האלטרואיזם, תכונת האהבה והנתינה לזולת.

כפי שראינו, כל פרט בטבע פועל לטובת המערכת שבה הוא נמצא, אולם זהו קיום מאוזן ואינסטינקטיבי ברמה החומרית. ההבדל בין האדם לבין הדרגות האחרות בטבע הוא שהאדם הוא יצור חושב. האדם הוא בעל כוח מחשבה, הכוח החזק ביותר במציאות.

כוחה של מחשבה נמצא מעל הכוחות של הדומם כמו כוח המשיכה, הכוח האלקטרוסטטי, הכוח המגנטי וכוחות הקרינה; מעל הכוח המעורר צמיחה והתפתחות בדרגת הצומח; מעל הכוח הדוחף את בעלי החיים לנוע אל עבר הנחוץ להם ולהתרחק מהמזיק להם, ואפילו מעל כוח הרצון האגואיסטי של האדם.

וכך, בעוד שבדומם, בצומח ובחי יחסו הטוב של הפרט למערכת מתבטא בצורה חומרית, אצל האדם הרמה שיש לתקנה היא בעיקר רמת המחשבה והיחס כלפי הזולת. ספר הזוהר, אחד מספרי היסוד בחכמת הקבלה שנכתב לפני כאלפיים שנה על ידי ר' שמעון בר-יוחאי, הסביר כבר אז ש"הכול במחשבה מתברר" [i].

כעיקרון, ההתנגדות הפנימית שלנו להתחבר עם אנשים אחרים לדבר אחד שלם היא ביטויו של האגואיזם. ההפך הוא אלטרואיזם - תנועה פנימית של האדם מתוך עצמו, מתוך לבו ורצונו, לעבר הרגשת האחרים כחלק ממנו עצמו. בהתאם לכך, כדי ליצור איזון בינינו לבין חוק האלטרואיזם של הטבע, עלינו להגיע למצב שבו נרצה ליהנות לא מהשליטה בזולת ומניצולו להנאתנו, אלא מיחס אלטרואיסטי לזולת ומחיבור עימו כחלקי מערכת אחת.

תהליך השינוי של מקור ההנאה שלנו, מהנאה מיחס אגואיסטי לזולת להנאה מיחס אלטרואיסטי לזולת, מכונה בשם "תיקון האגו" או בקצרה "תיקון". תהליך זה מבוסס על בניית רצון חדש בתוכנו, רצון לרכוש את תכונת האלטרואיזם.

כדי להתקדם בתהליך התיקון עלינו להשתמש בכוח המחשבה. במאמרו "המחשבה היא תולדה מהרצון" [ii] מסביר בעל הסולם, כי הרצון ליהנות שבנו הוא שקובע על מה נחשוב ובמה נהרהר. לכן איננו מהרהרים על דברים רעים המנוגדים לרצון שלנו כמו יום המיתה, אלא רק על דברים שבהם אנו חפצים.

בצורה טבעית, הרצון מוליד את המחשבה, היינו הרצון גורם לכך שיתפתחו בנו מחשבות בנוגע לדרכים האפשריות לסיפוקו. עם זאת, למחשבה יש יכולת מיוחדת - ביכולתה לפעול בכיוון ההפוך, כלומר להגדיל את הרצון. אם יש בנו רצון קטן לדבר-מה ואנו חושבים ומהרהרים בו, הרצון לדבר גדֵל. ככל שנרבה לחשוב על הדבר כך יוסיף ויגדל הרצון אליו.

וכך נוצר מעגל ההולך ומתעצם: הרצון שעתה גדל מגדיל את המחשבה, והמחשבה ממשיכה להגדיל את הרצון. זהו המנגנון שבעזרתו אנו בונים רצון גדול לדבר שבשכלנו אנו מבינים שהוא חשוב, אבל עדיין אין הוא תופס את המקום הראוי לו בלבנו, בין רצונותינו הרבים. זו הדרך שבה אפשר להפוך את הרצון לרכישת תכונת האלטרואיזם לרצון מרכזי בחיינו.

כאן עולה בוודאי השאלה, כיצד נוכל להרבות במחשבות על חיבור אלטרואיסטי לזולת כאשר הרצון שלנו לזה אינו הרצון הגדול ביותר שבנו? הרי יש בנו עתה רצונות נוספים, גדולים, מוחשיים ו"עסיסיים" יותר, ולהם נתונות מחשבותינו. במילים אחרות, כיצד נוכל להתחיל להניע את הגלגל הזה של מחשבה-רצון-מחשבה?

כאן מקומה של השפעת הסביבה על האדם. אם נדע כיצד לבנות סביבנו סביבה מתאימה, היא תשמש לנו כמקור לרצונות ולמחשבות חדשים, והם יעצימו את הדחף שלנו לרכוש את תכונת האלטרואיזם של הטבע. מפאת חשיבותה המכרעת של הסביבה להתפתחות האדם, נקדיש לה את שני הפרקים הבאים.

מה עלינו לעשות?

עלינו להתחיל לחשוב על כך שכדאי להגיע לאיזון עם כוח הטבע ושבזה תלוי עתידנו הטוב. עלינו למקד את מחשבותינו בכך שאנו חלקים ממערכת אחת שלמה הכוללת את כל בני האדם באשר הם, ולהתחיל להתייחס לזולת בהתאם לכך.

יחס אלטרואיסטי לזולת פירושו שהאדם מפנה את כוונתו, את מחשבתו ואת דאגתו לטובת הזולת. האדם מאחל לכל יתר האנשים לקבל את כל הדרוש לקיומם, אולם מעבר לדאגה לרווחה קיומית עליו לרכז את כוח המחשבה שלו להעלאת רמת המודעות של הזולת. על האדם לרצות שכל אחד ירגיש שהוא חלק ממערכת אחת כוללת.

זוהי קודם כל עבודה פנימית ברמת המחשבה. חשוב להתעמק ברעיון זה ולא להסכים לכך שהוא יחמוק מראשנו, כפי שיקרה בוודאי. עלינו לייחס חשיבות רבה למחשבות כאלה כי בהן תלויים אושרנו ושלומנו, ובעזרתן נינצל מכל הבעיות. אף שהעניין נראה תחילה מופשט, דווקא בו, ובו בלבד, תלוי עתידנו הטוב.

מלבד יחס אלטרואיסטי פנימי כלפי האחרים ברמת המחשבה, ביכולתנו גם לבצע פעולה אלטרואיסטית מעשית כלפיהם - לחלוק עימם את הידע לגבי מטרת החיים ולגבי הדרך למימושה. אם העברנו את חשיבות המודעות הזו לאחרים ועתה הם שותפים ולו גם במקצת בהכרת הבעיה ובתנועה כלפי הפתרון, הרי בכך גרמנו לשינוי חיובי במערכת האחת שכולנו חלקים ממנה. כתוצאה מכך תתעצם עוד ועוד גם המודעות שלנו עצמנו, ונרגיש מיד שינויים חיוביים בחיינו.

אדם אחד המתקן את יחסו לזולת גורם לשינוי באנושות כולה. למעשה, כך ניתן לצייר את מערכת היחסים בין האדם היחיד לבין האנושות: אתה וכל האנושות מצויים במערכת אחת, אבל האחרים תלויים לכאורה לחלוטין בדרך שבה אתה מפעיל אותם. העולם כולו בידיך. וכך מסודרת המציאות כלפי כל אחד ואחד מבני האדם.

כדי להבין זאת נתאר לעצמנו קובייה בעלת שבעה מיליארד שכבות, כמניין אוכלוסיית העולם בקירוב. כל שכבה מייצגת אדם אחד והיא מופעלת על ידיו. בתוך כל שכבה מצויים שבעה מיליארד תאים. אחד מהם הוא אתה ממש וכל יתר התאים מסמלים את התכללות בני האדם האחרים בך. כך בנויה המערכת האחת מצד הטבע. משמעות הדברים היא שכל אחד כלול מכולם ולכן כולנו קשורים זה לזה.

אם תתקן את יחסך ולו רק לאחד התאים האחרים בשכבה שלך, תעורר את החלק שלך הכלול בו בהכרח. עתה יחול באדם זה שינוי חיובי מסוים והוא יקרב אותו למצב שבו ירצה לתקן את יחסו לזולת. ולא רק בו יחול שינוי, אלא בכל השכבה שלו, בכל התאים האחרים שבהם הוא כלול. והרי לכל אחד מהם שכבה משלו בקובייה וגם בה תיגרם התעוררות.

יוצא שאדם אחד המתקן את יחסו לאדם אחר מפעיל תהליך של שינוי חיובי "בלתי מודע" במודעותם של כל בני האדם. קשרי גומלין כאלה, הנוצרים בין השכבות השונות בקובייה, מקדמים את האנושות כולה לתיקון ולשלמות.

יש לזכור כי כרגע נמצאת האנושות בניגוד לטבע האלטרואיסטי. לכן, גם אם חוללנו בה שינוי קטן בלבד, קירבנו אותה במידת-מה לאיזון עם הטבע. משמעות הדברים היא שחוסר האיזון פוחת, ועימו גם התופעות השליליות. אמנם אנשים אחרים שעדיין לא תיקנו את יחסם לזולת לא ירגישו בכך, אך אנו, שגרמנו לו, נרגיש בו מיד. וכך, ככל שנתמיד במחשבות ובפעולות להעלאת המודעות להיותנו חלקים ממערכת אחת, נתחיל לחוש שאנו נמצאים בעולם ידידותי, טוב ומשמח, ושהעולם מאיר לנו פנים.

כוח המחשבה של האדם והשפעתו המכרעת על המציאות באים לידי ביטוי בדבריו אלה של המקובל הגדול, הרב קוק: "רגילות גדולה צריכים להתרגל כדי להרגיש את עוצם החיים והישות של הכוח המחשבתי, להכיר את העיזוז של הרעיון ואת השלטת החיים, וחוסן המציאות של המחשבה, ולהבין על פיה של הכרה זו, שכל מה שהמחשבה מתרוממת מתעדנת ומתצחצחת, הרי האדם והעולם מתרוממים ומתעדנים ומתצחצחים. וכל צדדי המציאות, המתמיד למטה מכח המחשבה, עליותיהם וירידותיהם תלויים הם בעליתו וירידתו של הכח המחשבתי של האדם" [iii].

כאשר מתעלה מחשבת האדם והוא זוכה לתקן את יחסו לזולת, האדם רוכש שאיפות חדשות:

זה קל הרבה יותר מכפי שזה נראה

תהליך התיקון, שבו אנו מחליפים את מקור ההנאה שלנו - מהנאה מאגואיזם להנאה מאלטרואיזם - נראה במבט ראשון לא פשוט. אך המציאות שונה מאוד מכפי שהדברים נראים. אומר על כך בעל הסולם: "אמנם בהשקפה ראשונה נראית התכנית דמיונית, כדבר שלמעלה מהטבע האנושי. אבל כאשר נעמיק בדבר נמצא, שכל הסתירה - מקבלה לעצמו להשפעה לזולתו - אינה אלא פסיכולוגית בלבד" [iv].

המונח "סתירה פסיכולוגית" אינו מרמז שהבעיה עשויה להיפתר על ידי פסיכולוגים, אלא מצביע על בעיה ביחס הפנימי שלנו לדרך ההנאה: אנו רגילים ליהנות ממילוי אגואיסטי וקשה לנו לתפוס שאפשר ליהנות גם בדרך אחרת.

נראה לנו שקל יותר ללכת עם האגו כמות שהוא (היינו מבלי לתקן אותו), להתעצל ולהיסחף הלאה בזרמי החיים ו"מה שיהיה יהיה". אולם האמת שונה. איננו מודעים לכך, אך האגו שלנו, זה שעליו אנו כה סומכים ובטוחים שתמיד יוביל אותנו למצב הטוב ביותר בעבורנו, אינו ממש אנחנו. למעשה, האגו הוא מעין שליט זר היושב בתוכנו ורודה בנו. עריץ. אך אנו רגילים לחשוב שהוא שלנו, לטובתנו.

ברגע שבו נזהה את האגו כמי ששולט בנו בלא לשאול אותנו אם אנו מעוניינים בשליטתו; ברגע שנכיר שהוא מתלבש בנו, מבלבל אותנו ופועל בנו כאילו אנו רוצים דבר-מה ולמעשה הוא הרוצה; כשנראה כמה כוח ומאמץ נדרש מאיתנו כדי לבצע את דרישותיו וכמה פעוט השכר שאנו מקבלים תמורת יגיעה כה גדולה ובלתי פוסקת, נתייחס אל האגו בצורתו הנוכחית הבלתי מתוקנת כאל שליט אכזר ונורא מכול.

אילו עשו אנשים מאזן בין ההשקעה לבין ההנאה בחייהם כיום, אומר בעל הסולם, הם היו מגלים כי "הייסורים והמכאובים שסובלים בשביל השגת קיום חייהם עולה פי כמה מרוּבֶּה על קצת התענוג שמרגישים בחיים הללו" [v]. אלא שהעניין מוסתר מאיתנו. האגו שלנו מסתיר את עצמו ומתלבש בנו עד כי נדמה שהוא ואנחנו אחד, ומכריח אותנו שוב ושוב לשאוף להנאות אגואיסטיות.

לאמיתו של דבר, מהותנו היא רצון ליהנות בלבד ולא רצון ליהנות אגואיסטי כפי שנראה לנו. במילים אחרות, ה"אני" שלנו אינו האגו ועלינו להבדיל ביניהם.

מעת שאדם מבצע הבדלה זו ורוצה לרכוש את תכונת האלטרואיזם כדי להגיע לאיזון עם כוח הטבע, הוא מרגיש מיד תמיכה חיובית מכוח הטבע. יש לציין כי יש הבדל עצום בין השקעת המאמץ הכרוך בפעולות אגואיסטיות לבין פעולות אלטרואיסטיות: לאחר שהאדם רוכש את תכונת הטבע, הפעולות האלטרואיסטיות שהוא מבצע אינן דורשות ממנו מאמץ ואנרגיה; להפך - הן נעשות בנוחות ובקלות, וגורמות לאדם להתפעלות, להתעלות ולסיפוק.

פעולות אלטרואיסטיות אינן דורשות אנרגיה אלא מייצרות אנרגיה בעצמן, משום שהכוח האלטרואיסטי פועל כמו השמש הפולטת אור ומהווה ספק אנרגיה בלתי פוסק, שאיננו כלה. לעומת זאת, הכוח האגואיסטי רוצה תמיד לקבל, להתמלא, כי הוא נמצא תמיד בחיסרון. דומה הדבר לשני הקטבים בסוללה חשמלית, הפלוס והמינוס. לכן, ברגע שאדם מזדהה עם הכוח החיובי, הוא מרגיש שגם הוא עצמו מלא אנרגיה ויכולת בלתי מוגבלת. הוא נעשה "כמעיין המתגבר" המייצר אנרגיה ופולט אותה מתוך עצמו ללא הרף וללא גבול.

אם כן, כפי שאמר בעל הסולם, הבעיה שבפנינו היא פסיכולוגית בלבד: כיצד להתנתק מהחשבונות האגואיסטיים המטיבים עימנו רק לכאורה ולעבור לחשבונות אלטרואיסטיים. כך מובטח לרצון ליהנות שבנו סיפוק מידי ובלתי מוגבל, שכן ההנאה האמיתית והשלמה נמצאת בחיבור אלטרואיסטי לזולת.

דרך ארוכה ודרך קצרה

רכישת תכונת האלטרואיזם היא מטרת החיים שאליה דוחף אותנו חוק ההתפתחות של הטבע דרך האגואיזם בעצמו. מטרת הטבע היא להביא אותנו לידי הכרה בתיקון הדרוש, שיאפשר לנו להשלים את עצמנו מתוך מודעות והבנה, מתוך הזדהות עצמית עם תהליך שינוי היחס לזולת. משום כך, בפני כל אחד מאיתנו עומדת בחירה בין שתי דרכים:

תיקון האגו עקב בריחה מלחצים ומסבל - מובטח, אולם ניתנה לנו האפשרות לבחור מראש בתהליך ההתפתחות שלנו, להבינו ולשלוט בו. כך נתאזן מהר ובדרך נעימה עם החוק הכולל של הטבע, חוק האלטרואיזם, חוק האהבה והנתינה. שתי דרכי ההתפתחות האפשריות האלה מכונות "דרך התיקון" ו"דרך הייסורים".

אין כל ספק שהטבע "ינצח", היינו שאנו נקיים בסופו של דבר את חוקיו. השאלה היא באיזו דרך נבחר לעשות זאת. אם נעדיף לצעוד בעצמנו לקראת איזון עוד בטרם יכריעו אותנו הייסורים, מה טוב. אם לא, ידחפו אותנו הייסורים מאחור ויספקו לנו מוטיבציה משלהם. מעניין להיווכח כי בלטינית "מוטיב" הוא stimulus, ופירושו מקל חד שבו דוקרים את החמור כדי לזרזו ללכת.

לכאורה, כדי לחוות את מצב האיזון עם הטבע, המצב הטוב ביותר במציאות, עלינו לחוות קודם את המצב ההופכי לו, המצב הגרוע ביותר במציאות. שכן כל דבר אנו תופסים בדרך של דבר והיפוכו: אור לעומת חושך, שחור לעומת לבן, מר לעומת מתוק וכן הלאה. אלא שיש שתי דרכים אפשריות לחוות מצב נורא שכזה. האחת - להימצא בו בפועל; השנייה - לתאר אותו בעיני רוחנו. לשם כך נוצרנו כיצורים בעלי רגש ושכל.

ביכולתנו לתאר בשכלנו את המשמעות הנוראה של חוסר איזון מוחלט בינינו לבין הטבע גם בלא לחוות אותו על בשרנו, כפי שנאמר "איזהו חכם הרואה את הנולד" [vi]. התיאור ישמש לנו ככוח שידחף אותנו מן הרע העתידי אל הטוב מבעוד מועד. כך נימנע מסבל עצום ונזרז את קצב התפתחותנו. הפצת הידע על סיבת כל המשברים והבעיות ועל הדרך ליציאה מהם אל חיים חדשים נועדה לזרז את צעידת האנושות בדרך התיקון.

שינוי היחס לזולת מביא את כל הטבע לאיזון

אנו מבינים די בקלות ששינוי יחס האדם לזולת יביא אותנו לפתרון הבעיות שבדרגתנו, הדרגה האנושית-חברתית, כלומר לא יהיו עוד מלחמות, ייפסקו הטרור והאלימות, מצב הרוח הכללי ישתפר וכיוצא באלה. אולם המשבר של היום מתחולל גם בדרגות האחרות בטבע - בדומם, בצומח ובחי. מה יהיה עליהן? כיצד ישתפר מצבן? הרי לכאורה כדי לטפל במצב האדמה, המים, האוויר, הצמחים ובעלי החיים עלינו לפעול ישירות כלפיהם, להציל אותם.

לפיכך, מפתיע לראות ששיטת התיקון של חכמת הקבלה מתמקדת ביחסים שבין בני אדם ותולה בהם את מצב הטבע כולו. הייתכן שתיקון היחסים האגואיסטיים בין בני האדם ישפיע על מצב הדרגות האחרות גם כן ויפתור למשל את הסכנות האקולוגיות ואת מצוקת המשאבים הקיומיים המאיימת עלינו?

כאן עלינו לדעת כי כוח הטבע האלטרואיסטי המשפיע עלינו הוא כוח אחד. אין בו חלוקה, אלא שביחס אלינו הוא מתחלק לטבע של דומם, של צומח, של חי ושל מדבֵּר, היינו לדרגות השפעה שונות כלפינו.

בדרגת הדומם הוא משפיע עלינו דרך האדמה למשל, בדרגת הצומח דרך הצמחים והעצים, בדרגת החי דרך בעלי החיים וגם דרך גופנו, ובדרגת המדבֵּר דרך החברה הסובבת אותנו. בסך הכול זהו כוח אחד, אלא שהחושים שלנו, כפי שנראה בהמשך, מחלקים אותו בעינינו לכוחות רבים ולדרגות שונות.

דרגת האיזון הגבוהה ביותר שלנו עם הכוח האלטרואיסטי הזה היא להיות איתו במחשבה אחת, ברצון אחד, בכוונה אחת - באיזון הנקרא "דרגת המדבֵּר".

אם אנו אוהבים את האחרים, אם האנושות מתקיימת כאגודה אחת ובני האדם מחוברים זה לזה כחלקי גוף אחד, הרי בכך אנו יוצרים איזון בינינו לבין הכוח הזה בדרגה הגבוהה ביותר, ולכן הוא מאוזן איתנו גם בכל הדרגות הנמוכות יותר. משמעות הדברים היא שכל הביטויים השליליים של חוסר האיזון, הסבל והמחסור שאנו מרגישים כיום, בדומם, בצומח, בחי ובחברה האנושית, נפסקים.

לעומת זאת, כאשר האדם מאזן את עצמו ביחס לכוח הטבע בדרגות נמוכות יותר מדרגת המדבֵּר, כלומר מתקן את יחסו לדומם, לצומח או לחי, הרי שבדרגות הנותרות הוא עדיין ירגיש חוסר איזון.

אם למשל אדם מתייחס לכל דרגת הדומם שבטבע באהבה, אינו הורס את האדמה ואת שכבת האוזון וכיוצא באלה, הוא יוצר איזון בדרגת הדומם, אבל בדרגת הצומח, החי והמדבֵּר עדיין אין הוא מאוזן. אמנם גם בכך יתרחש שינוי לטובה מצד כוח הטבע, אך יהיה זה שינוי קטן בלבד, שינוי מקומי.

אילו התייחס האדם באהבה גם לדרגת הצומח שבטבע, ודאי שהוא היה מגדיל במקצת את האיזון עם הטבע, וכתוצאה מכך היה מרגיש שמצבו נעשה נוח מעט יותר וטוב יותר. באותה הדרך, אילו נהג כך גם כלפי דרגת החי שבטבע, היה מצבו משתפר מעט יותר.

אך כל זאת הוא כאין וכאפס לעומת האיזון שלנו בדרגת המדבֵּר, כי אנו בני אדם, אנו "המדבֵּר". ולכן דווקא דרגת המדבֵּר שבנו היא שחייבת להיות מאוזנת.

גם אם לא נסכים לכך וננסה בכל כוחנו ליצור איזון רק ביחסנו לדומם, לצומח ולחי, לא נצליח לשפר את המצב באופן ממשי, כי מאמצינו לא יעלו בקנה אחד עם כוונת הטבע כלפינו. דומה הדבר לאדם מבוגר המתייחס לחיים כילד קטן ומתעלם מהיכולות ומהכישורים הרבים שיש בו. מובן מאליו שהתנהגותו זו לא תשנה את העובדה שהטבע מתייחס אליו בהתאם לפוטנציאל ההתפתחות שהוא הטביע בו, גם אם אותו אדם אינו מממש אותו.

כוח הטבע שואף להביא את הכול לאיזון כולל, ואיזון זה יושג רק כאשר יחס האדם לזולת יהפוך לאלטרואיסטי. לכן חוק האיזון המניע את כל התהליכים במציאות דוחף אותנו לבוא לאיזון בדרגת המדבֵּר דווקא, ואינו מאפשר לנו להגיע לחיים נוחים ובטוחים על ידי פעולות איזון בדרגות הנמוכות ממנה.

משמעות הדברים היא שכל עוד לא ניצור חיבור אלטרואיסטי בין בני האדם, תמשיך השפעתו האחת והקבועה של כוח הטבע עלינו להיות מורגשת בנו כשלילית, והאופן שבו היא מתחלקת בחושינו לדרגות שונות, כאמור, יגרום לכך שבכל דרגות המציאות יימשכו הקשיים. לכן, בו בזמן שאנו מנסים להתמודד עם בעיה מסוימת, למשל בתחום האקולוגי, צצות בעיות רבות אחרות מכל עבר, ובקצב גובר.

איננו יכולים להרשות לעצמנו לברוח מהתמקדות בטיפול בבעיה האמיתית, תיקון היחסים האגואיסטיים בין בני האדם, ולהתמקד בטיפול בדרגות הנמוכות יותר שבטבע. דווקא בעניין זה תלוי מצבו של הטבע כולו, ואם ברצוננו לשפר באמת את מצבו במידה ניכרת, זוהי הדרך לעשות זאת.

כל המתרחש בעולם תלוי רק באדם, כך מסביר ספר הזוהר [vii]. הכול קיים ומתחולל רק בעבור האדם, במטרה לסייע לו ליצור חיבור נכון בינו לבין הזולת ולרכוש את תכונת האלטרואיזם של הטבע. בכך יבוא הפתרון לכל בעיות העולם והטבע כולו יתקיים בצורה מתוקנת, באיזון כולל, בהרמוניה ובשלמות.

הרב קוק תיאר זאת כך: "כח היצירה וההנהגה העולמית, יצאה אל הפועל בתכלית השלמות ]...[ אמנם רק חלק קטן עומד הוא מחוסר תיקון ]...[ בהשלמתו תלויה היא השתלמות כל היצור כולו. החלק הקטן הזה, הוא הנפש האנושית, בצורתה הרצונית ובחיקויי רוחניותה. חלק זה מסור הוא לאדם לתקנו ולהשלים בו את היצור כולו" [viii].

חוקי הטבע שהוצגו כאן הם חוקים נסתרים שגילו המקובלים בחקירתם את הטבע הכולל, והם מראים את הדרך לפתרון כל בעיות הקיום. אי אפשר "להניח אותם על השולחן" ולהוכיח את אמיתותם. כל שניתן לעשות הוא להסבירם בצורה הגיונית ומשכנעת, אך לא יותר מזה. בסופו של דבר, לאחר ההסברים המנומקים, על האדם להחליט בעצמו אם לקבל אותם אם לאו.

אין זה מקרי שכאלה הם פני הדברים. הטבע רוצה לשמור על עצמאותנו. הדברים נסתרים מאיתנו כדי לאפשר לנו לגלות בעצמנו היכן מצויה הסטייה שלנו מחוקי הטבע.

אילו נראו הדברים לעינינו כעובדה מוצקה, ברורה וחד משמעית, הייתה נשללת מאיתנו אפשרות הבחירה החופשית, שהיא האמצעי למימוש הפוטנציאל הייחודי של דרגת המדבֵּר. היינו יורדים אז לדרגת החי המופעלת במלואה על ידי פקודות הטבע. הטבע הכניס אותנו להסתרה זו כדי לאפשר לנו להשלים אותה בעצמנו, ולבנות על פניה בתוכנו את דרגת המדבֵּר בשלמותה. אם ננצל את אפשרות הבחירה החופשית שלנו, נוכל להצליח בכך.

[i] על בסיס הנאמר בזוהר עם פירוש "הסולם", פרשת פקודי, אות תרעג.

[ii] בעל הסולם, ספר "שמעתי", מאמר קנג.

[iii] כתבי יד, קובץ קטן, עמ' ס, בתוך: בנימין איש שלום, הגותו של הרב קוק, בין רציונליזם למיסטיקה, ירושלים תשמ"ד, עמ' 235.

[iv] בעל הסולם, מאמר "השלום בעולם".

[v] בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, סעיף ג.

[vi] תלמוד בבלי, תמיד לב, ע"א.

[vii] ספר הזוהר עם פירוש "הסולם", פרשת תזריע, אות קיג. וכן עיין ב"הקדמה לספר הזוהר" של בעל הסולם, סעיף לט.

[viii] כתבי יד, קובץ קטן, דף קע, בתוך: בנימין איש שלום, הגותו של הרב קוק, בין רציונליזם למיסטיקה, ירושלים תשמ"ד, עמ' 174.

הדרך אל החופש

כל אחד ואחד מאיתנו תופס את עצמו כפרט אינדיווידואלי, כישות מיוחדת ועצמאית בפעולותיה. אין זה מקרה שבמשך מאות שנים ניהלה האנושות מלחמות לשם השגת מידה מסוימת של חופש הפרט. יתרה מזאת, מושג החופש נוגע גם ליתר היצורים - אנו רואים כמה סובלים בעלי חיים בעת היותם בשבי, כשנגזל מהם החופש. כל אלה הם עדויות לכך שהטבע אינו מסכים לשעבודו של שום יצור.

עם זאת, ההבנה שלנו על מושג החירות מעורפלת למדי, ואם נתעמק בו, כמעט לא יישאר ממנו דבר. כי לפני שאנו מבקשים את חירותו של היחיד עלינו להניח שכל יחיד כשלעצמו יודע מהי חירות ומהי שאיפה לחירות. אך קודם לכן עלינו לבדוק עניין עקרוני: האם היחיד מסוגל לפעול מתוך רצון חופשי?

החיים הם מלחמה מתמדת להשגת נוסחה לחיים טובים יותר. האם שאלנו את עצמנו אי פעם מה אכן נמצא בשליטתנו ומה אינו בשליטתנו? ייתכן שברוב המקרים כבר "נפל הפור", אך אנו ממשיכים לפעול כאילו מהלך המאורעות תלוי בנו.

מושג החירות פועל כחוק טבע הפרוס על כל החיים, ולכן כל אחד שואף לחופש. אך עם זאת הטבע אינו מספק לנו מידע באשר למצבים שבהם אנו אכן חופשיים לבחור ובאשר לאלה שבהם קיימת רק אשליה של חופש בחירה.

הטבע מכניס אותנו למצב של חוסר אונים ושל אי ודאות מוחלטים, ואף לאכזבה מיכולתנו לשנות דבר-מה הן בתוך עצמנו והן בחיים בכלל. הוא עושה זאת כדי לגרום לנו לעצור את מרוץ החיים ולהקדיש מחשבה לשאלה על מה אנו אכן מסוגלים להשפיע. אם נכיר את הגורמים המעצבים אותנו, אלה הטמונים בתוכנו ואלה שמחוץ לנו, נוכל להבין היכן בדיוק הטבע מאפשר לנו לשלוט בגורלנו.

תענוג וסבל

תענוג וסבל הם שני כוחות שבאמצעותם מונהגים חיינו. הטבע הפנימי שלנו, הרצון ליהנות, מאלץ אותנו לפעול על פי נוסחת התנהגות הטבועה בנו מראש: הרצון לקבל הנאה מקסימלית תמורת מאמץ מינימלי. לכן האדם מחויב תמיד לבחור בתענוג ולהימלט מסבל, ובכך אין כל הבדל בינינו לבין בעלי החיים.

הפסיכולוגיה מכירה בכך שניתן לשנות את סדר העדיפויות של כל אדם וללמדו לחשב בדרך אחרת את הכדאיות והתועלת. אפשר לרומם את העתיד בעיני כל אדם כך שיסכים לעבור קשיים בהווה למען רווח עתידי. אנו מוכנים למשל להתאמץ מאוד ולהשקיע בלימודים כדי לרכוש מקצוע, משום שליָמים המאמץ צפוי להניב שכר גבוה או מעמד נכבד.

הכול תלוי בחישובי כדאיות שאנו מחשבים. אנו מחסירים את המאמץ הנדרש להשגת דבר-מה מהתענוג הצפוי להתקבל ממנו. אם היתרה המתקבלת חיובית, אנו פועלים להשגתו. אין כאן דבר מלבד חשבון של המחיר שעלינו לשלם אל מול הרווח העתידי. כך בנויים כולנו.

לעניין זה, ההבדל בין אדם לבין בעל חיים הוא רק בכך שהאדם מסוגל להביט קדימה אל עבר מטרה עתידית ולהסכים לחוות מידה מסוימת של קושי, של סבל ושל ייסורים למען שכר עתידי. אם נתבונן באדם נגלה כי כל פעולותיו נובעות מתוך חישובים כאלה, והוא למעשה רק מבצע אותן בעל כורחו.

חוץ מן העובדה שהרצון ליהנות מחייב אותנו להימלט מסבל ומייסורים ולבחור תמיד בתענוג הניצב מולנו, אין ביכולתנו לבחור באופן מוחלט אפילו את טיבו של התענוג. ההחלטה ממה ליהנות אינה מתרחשת מבחירתנו ומרצוננו החופשי, אלא מושפעת מרצונותיהם של אחרים. כל אדם חי בסביבה בעלת תרבות וחוקים משלה. לא זו בלבד שאלה קובעים את כללי ההתנהגות שלנו, הם גם בונים בכל אחד מאיתנו את יחסו לכל תחומי החיים.

איננו בוחרים באמת את אורח החיים שנחיה, ואף לא את תחומי העניין שלנו, את פעילות הפנאי, את המאכלים שנאכל, את צווי האופנה שעל פיהם נתלבש וכדומה. כל אלה נבחרים על פי רצונה וטעמה של החברה הסובבת אותנו, ולאו דווקא על פי הרצון והטעם של החלק האיכותי שבה, אלא של רובה. למעשה אנו כבולים בכללי נימוס ובטעמים של החברה, שהפכו לחוקי ההתנהגות בחיינו.

הערכת החברה היא המניע לכל פעולותינו. גם כשאנו רוצים להיות שונים ומיוחדים, לעשות משהו שאיש עדיין לא עשה, לרכוש דבר-מה ששום אדם עדיין לא רכש, ואפילו לפרוש מהחברה ולהתבודד, אנו עושים זאת כדי לזכות בהערכת החברה. מחשבות בנוסח "מה יגידו עלי?" ו"מה יחשבו עלי?" הן הדבר החשוב ביותר בעבורנו, אך בדרך כלל אנו נוטים להכחיש ולהדחיק זאת, כי הודאה בכך מבטלת כביכול את ה"אני" שלנו.

היכן מצויה הבחירה?

מכל האמור עולה השאלה: היכן, אם בכלל, מצויה הבחירה החופשית שלנו? כדי לענות על שאלה זו עלינו לברר תחילה מהי המהות שלנו ולהבין מאילו גורמים אנו מורכבים. במאמר "החירות" שכתב ב-1933 הסביר בעל הסולם כי למעשה בכל אובייקט ובכל אדם קיימים ארבעה גורמים המגדירים אותו. כדי לבאר אותם הוא נעזר בתיאור התפתחותו של זרע חיטה. תהליך התפתחותו נוח לצפייה, והוא מסייע להבנת העניין.

1. החומר הראשוני - המהות הפנימית

החומר הראשוני הוא המהות הפנימית שבכל אובייקט. אף שצורתה מתחלפת, היא אינה משתנה לעולם. לדוגמה, חיטה נרקבת באדמה וצורתה החיצונית נעלמת לחלוטין, אך עם זאת מתהווה מן המהות הפנימית שלה נבט חדש. הגורם הראשון, המהות - היסוד, הקוד הגנטי שלנו - מצוי בנו מלכתחילה ולכן ברור שאין ביכולתנו להשפיע עליו.

2. התכונות הבלתי ניתנות לשינוי

חוקי ההתפתחות של המהות מצידה עצמה לעולם אינם משתנים, ומהם נובעות התכונות הבלתי ניתנות לשינוי שבאובייקט. לדוגמה, זרע החיטה לא יניב לעולם דגנים אחרים פרט לחיטה; למשל, הוא לא יניב שיבולת שועל, אלא רק את צורת החיטה הקודמת, שאותה איבד.

חוקים אלה והתכונות הנגזרות מהם נתונים מראש על ידי הטבע. כל זרע, כל בעל חיים וכל אדם מכילים בתוכם את חוקי ההתפתחות של המהות שלהם מצידה עצמה. זהו הגורם השני שממנו אנו מורכבים ואיננו יכולים להשפיע עליו.

3. התכונות הניתנות לשינוי על ידי השפעת הסביבה

הזרע נשאר אותו סוג של זרע, אבל צורתו החיצונית משתנה בהתאם לסביבה החיצונית. כלומר, העטיפה של המהות משתנה בהשפעתם של גורמים חיצוניים ועל פי חוקים מוגדרים, ועוברת שינוי איכותי. השפעת הסביבה החיצונית מביאה לכך שגורמים נוספים מצטרפים אל המהות, ואיתה מניבים איכות חדשה של אותה מהות. גורמים אלה יכולים להיות השמש, הקרקע, הדשן, הלחות, הגשם ועוד. הם קובעים מה יהיו קשיי הצמיחה וכן מה תהיה הכמות והאיכות של החיטים שיצמחו מאותו נבט חיטה נתון.

כך הוא גם האדם: הסביבה החיצונית שלו יכולה להיות ההורים, המחנכים, החברים, העמיתים לעבודה, הספרים שהוא קורא, התכנים שהוא סופג מכלי התקשורת וכיוצא באלה. אם כן, הגורם השלישי הוא החוקים שעל פיהם משפיעה הסביבה על האדם וגורמת לשינוי בתכונותיו הניתנות לשינוי.

4. השינויים החלים בסביבה המשפיעה על האובייקט

הסביבה המשפיעה על התפתחות החיטה מושפעת אף היא מגורמים חיצוניים, וגורמים אלה עשויים להשתנות ובקיצוניות: למשל, עלולה להיות בצורת או לחלופין שיטפונות, וכל החיטים ימותו. ביחס לאדם, הגורם הרביעי הוא למעשה שינויים בסביבה עצמה, הגורמים לשינויים באופן שבו היא משפיעה על האדם, או ביתר דיוק - על תכונותיו הניתנות לשינוי.

באמצעות ארבעת הגורמים הללו מוגדר מצבו הכללי של כל אובייקט. גורמים אלה מגדירים את האופי, את צורת המחשבה ואת המסקנות שלנו, ואף קובעים מה נרצה וכיצד נפעל בכל רגע ורגע. במאמר "החירות" בעל הסולם דן באריכות בכל אחד מן הגורמים הללו ומגיע למסקנות האלה:

במילים אחרות, איננו מסוגלים להשפיע על עצמנו ישירות שכן איננו מגדירים את המהות שלנו ואת הדרך שבה היא מתפתחת. גם את חוקי השפעת הסביבה עלינו אין ביכולתנו לשנות. אך עם זאת אנו יכולים להשפיע על חיינו ועל גורלנו באמצעות שיפור הסביבה שלנו. הבחירה החופשית היחידה שלנו היא בחירה בסביבה נכונה. אם נחולל שינוי בתנאים החיצוניים סביבנו ונשפר את הסביבה שלנו, נשנה את השפעת הסביבה על תכונותינו הניתנות לשינוי. כך נוכל לקבוע מה יהיה עתידנו.

מכל דרגות הטבע, הדומם, הצומח, החי והאדם, רק לאדם יש אפשרות לבחור באופן מודע את הסביבה שתגדיר את רצונותיו, את מחשבותיו ואת מעשיו. משום כך, תהליך התיקון מבוסס על יחסי הפרט עם הסביבה. אם תהיה לנו סביבה המהווה מרחב מתאים להתפתחות, נוכל להגיע בעזרתה לתוצאות נפלאות.

מימוש הבחירה החופשית

סיכום ארבעת הגורמים המעצבים את האדם מראה כי בסופו של דבר אנו מופעלים על ידי שני מקורות. מקור אחד הוא הנתונים הפנימיים הטבועים בנו מלידה, ומקור שני הוא הנתונים שאנו סופגים מהסביבה במהלך חיינו.

מעניין לראות כי גם המדע הגיע למסקנות דומות בעניין זה. החל משנות התשעים של המאה העשרים התגבש במדע תחום הגנטיקה ההתנהגותית. תחום זה עוסק במציאת קשר בין גנים לבין תכונות אישיותיות, קוגניטיביות והתנהגותיות של בני אדם, החל מכעס, הרפתקנות, ביישנות ואלימות ועד לתשוקה מינית. אחד מראשוני החוקרים בתחום זה בעולם הוא הפסיכולוג פרופ' ריצ'רד אבשטיין, הגורס כי הגנים קובעים כמחצית מתכונות האופי, ואת היתר קובעת הסביבה [i].

מכיוון שאין ביכולתנו לשנות את הנתונים הפנימיים, עלינו לפנות אל הגורם השני שבו תלויה התפתחותנו - הסביבה שלנו. כל שנוכל לעשות כדי להתקדם אל עבר מימוש מטרת החיים הוא בחירת סביבה שתדחף אותנו לכך. במאמר "החירות" בעל הסולם מסביר זאת כך: "המתאמץ בימי חייו, ובוחר בכל פעם בסביבה טובה יותר - הרי הוא ראוי לשבח ושכר. וגם כאן לא מטעם מחשבותיו ומעשיו הטובים, הבאים לו בהכרח בלי בחירתו, אלא מטעם התאמצותו לרכוש לו סביבה טובה המביאתו לידי המחשבות והמעשים האלו".

אדם המשקיע את כוחו בבחירתה וביצירתה של הסביבה הנדרשת להתפתחות הנכונה יכול לממש באמצעותה את הפוטנציאל הטמון בו. להבנת עיקרון זה ולמימושו נדרשת רמת מודעות גבוהה, אך נראה כי כיום רבים מאיתנו כבר נמצאים בה.

אם ברצוננו להפוך את יחסנו לזולת מאגואיסטי לאלטרואיסטי, עלינו להביא את עצמנו למצב שבו רצוננו לדאוג לטובת הזולת ולחיבור עימו יהיה גדול הרבה יותר מרצוננו לכל קניין אגואיסטי אחר. הדבר יכול להתרחש רק אם סולם הערכים של הסביבה שבה אנו מצויים יציב את האלטרואיזם כערך עליון.

נוצרנו כיצורים חברתיים ואגואיסטיים, ומבחינתנו אין דבר חשוב יותר מדעתם של הסובבים אותנו עלינו. למעשה, מטרת החיים שלנו היא לזכות בהערכה ובשבח מהחברה. אנו נשלטים לחלוטין ובאופן בלתי רצוני על ידי דעת החברה כאמור, ומוכנים לעשות כל שביכולתנו תמורת הערכה, הוקרה, כבוד ותהילה. משום כך החברה יכולה להחדיר בחבריה ערכים וצורות התנהגות שונות, ויהיו אלה המופשטים ביותר.

החברה בונה בנו גם את אמות המידה שעל פיהן אנו מודדים את הכבוד העצמי ואת ההערכה העצמית שלנו. משום כך, אף כשאנו נמצאים לבד אנו פועלים על פי ערכי החברה. כלומר, גם אם איש לא יידע על מעשה מסוים שעשינו, אנו נבצע אותו כדי לחוש הערכה עצמית חיובית.

כדי שנוכל להתחיל בבניית הרצון לדאוג לטובת הזולת וליצירת חיבור בינינו כחלקי מערכת אחת, עלינו להימצא בחברה התומכת בכך. אם הסובבים אותנו יעריכו את האלטרואיזם כערך עליון, יהיה כל אחד מאיתנו מוכרח באופן טבעי לציית לו ולסגל אותו לעצמו.

במצב האופטימלי, הסביבה של האדם צריכה לשדר לו: "עליך להתייחס טוב לזולת, למערכת האחת שאתה חלק ממנה, כדי שנגיע לאיזון עם הטבע". כאשר הרצון לאלטרואיזם יהיה ניכר בחברה הסובבת אותנו, אנו נספוג אותו ממנה. אם ניתקל בתזכורות ובהערכה לחשיבות האלטרואיזם בכל אשר נפנה, ישתנה יחסנו לזולת. בהדרגה, וככל שנרבה לחשוב על כך, יגדל הרצון שלנו להיות כחלקים בריאים בתוך המערכת האחת.

איננו יכולים לשנות את עצמנו ישירות, אבל יש בכוחנו לשפר את הסביבה שלנו. אנו בהחלט מסוגלים לכך. כאשר תשתנה השפעת הסביבה עלינו, אנו נשתנה. הסביבה היא המנוף המרים אותנו לדרגה גבוהה יותר. משום כך, הצעד הראשון שכל אחד מאיתנו יכול לעשות הוא לחשוב ולבדוק באיזו סביבה מתאימה יותר להתקדמות אל עבר מטרת החיים כדאי לו להימצא.

כאמור לעיל, כוח המחשבה הוא הכוח החזק ביותר בטבע. משום כך, אם נשאף להימצא בסביבה טובה יותר, יוביל אותנו הכוח הפנימי שלנו במשך הזמן לאנשים, לארגונים, למדריכים, לספרים, או במילה אחת - לסביבה, שבה נוכל להתפתח. ככל שנתמקד ברעיון שיפור הסביבה וננסה ליישמו בחיינו, ייפתחו לנו עוד ועוד אפשרויות לממש זאת.

כשהסביבה שלנו תהיה מורכבת מאנשים הנמשכים גם הם לאיזון עם הטבע, נוכל לקבל מהם דוגמה, עידוד וחיזוק. הם יבינו שאנו רוצים להתייחס אליהם באהבה, ויאפשרו לנו ללמוד כיצד לעשות זאת. כך ילמד כל אחד מה המשמעות של להיות דומה בתכונותיו לתכונת כוח הטבע, וירגיש כמה טוב להיות בתוך האהבה. מי שדומה לכוח הטבע האלטרואיסטי אינו מרגיש לחצים, ולכן בסביבה כזו אנו נחוש מוגנים, מאושרים, בטוחים, שמחים וחופשיים מדאגות. לחיים כאלה מכוון הטבע את האנושות כולה.

חיקוי של הטבע

מאמצינו לדאוג לטובת הזולת ולהתחבר עימו כחלקי גוף אחד, וכן פעולותינו להעלאת המודעות לכך בחברה, יביאו למעשה לתחילת ההידמות שלנו לתכונת האהבה והנתינה של הטבע.

ודאי שאין זה עדיין תיקון פנימי של האגו שלנו, אבל זהו השלב הראשון בתהליך ובו אנו מחקים את הטבע, כילד המחקה את אביו. גם הילד אינו מבין ממש מה אביו עושה ובכל זאת הוא מחקה אותו כי רצונו להידמות לו. הילד רואה שאביו מכה בפטיש וחוזר על פעולתו בפטיש משלו העשוי פלסטיק. כתוצאה מכך הוא מתפתח ורוכש בהדרגה גם את שכלו של אביו. כך נהיה גם אנו כלפי עצמנו: ננסה לחקות את תכונת האהבה והנתינה של הטבע, וחיקוי זה ישמש לנו כמדרגה עליונה שאליה נשאף להגיע גם בפנימיוּת שלנו.

דאגה לטובת הזולת יכולה לנבוע מתוך שני מניעים עיקריים:

לחקות את הטבע, כילד המחקה את אביו בלא להבין בדיוק מה הוא עושה, פירושו לדאוג לטובת הזולת מתוך המניע הראשון ולא מתוך המניע השני. חיקוי שכזה עומד בבסיסו של מנגנון ההתפתחות והגדילה ובלעדיו לא ניתן להתקדם.

בתחילה נדאג לטובת הזולת כדי לקבל את התענוג שבהערכת החברה, אך בהדרגה נתחיל לחוש כי יחס אלטרואיסטי שכזה לזולת הוא דבר מיוחד ונעלה בפני עצמו, גם בלא קשר להערכה החברתית שהוא מקנה. אנו נמצא שיחס אלטרואיסטי לזולת הוא מקור לתענוג מושלם ובלתי מוגבל, וזאת משום שנתחיל למעשה להרגיש את כוח הטבע עצמו, הכוח המושלם והבלתי מוגבל.

במילים אחרות, כתוצאה ממאמצינו לחקות את כוח הטבע נתחיל לחוש שבתכונת הטבע עצמה יש שלמות. הרגשה זו תגרום לשינוי פנימי בתוכנו: אט אט נרגיש שתכונת האהבה והנתינה היא עליונה ואצילית מתכונת הקבלה העצמית המקורית שלנו, ונרצה בה. בכך נעלה לדרגה עליונה יותר מן הדרגה שבה נוצרנו, לדרגת כוח הטבע עצמו, וניכלל בהרמוניה ובשלמות שבו. לזאת מכוון ומוביל חוק ההתפתחות של הטבע את בני המין האנושי.

מגמה חדשה

ברגע שבו האדם מתחיל לאזן את עצמו עם כוח הטבע הוא מקטין את הלחץ המופעל עליו כדי שישתנה, ולכן התופעות השליליות בחייו פוחתות.

לאמיתו של דבר, מצד כוח הטבע אין כאן כל שינוי. האדם הוא שמשתנה ותוצאות השינוי העצמי שלו יוצרות בו את התחושה שהשפעת כוח הטבע כלפיו משתנה. זאת משום שהאדם בנוי בצורה מיוחדת, הגורמת לו לחוש שמשהו מחוץ לו משתנה ולא הוא עצמו. כך נתפסת המציאות בחושים של האדם ובמוחו, ולנושא זה נקדיש את הפרק "מציאות של שלמות ונצחיות".

עם זאת, כוח הטבע הוא קבוע ואינו בר שינוי. אם האדם דומה לכוח הטבע בכל מאת האחוזים, הוא מרגיש שלמות; אם האדם מנוגד לו בכל מאת האחוזים, הוא מרגיש שהכוח הזה כל כולו הוא נגדו, ובין שני המצבים הללו הוא מרגיש את מצבי הביניים.

כיום הניגוד בינינו לבין כוח הטבע האלטרואיסטי אינו ניגוד מוחלט ומלא, משום שהאגו שלנו עדיין לא הגיע למידת ההתפתחות המרבית. משמעות הדברים היא שרמת התופעות השליליות בחיינו אינה הרמה המרבית שיכולה להיות. דרך אגב, משום כך חלק מאיתנו עדיין אינם מרגישים את המשבר הכללי שבו מצויים הפרט והחברה, ולכן הם אינם סבורים שמצבנו בכי רע.

מיום ליום יתגלה בנו אגו גדול יותר ויעצים את הניגוד שבינינו לבין הטבע. כדי שלא יהיה עלינו לחוות את הסבל הכרוך בכך, אנו חייבים לשנות מבעוד מועד את כיוון התפתחותנו ולהתחיל להתקדם לעבר תכונת האלטרואיזם.

כאשר עוד ועוד אנשים יתחילו לדאוג לקשר מתוקן בין בני האדם כדבר העיקרי שרק בו תלויים חייהם, תהפוך דאגתם המשותפת להיות דעת החברה, ודעת החברה תשפיע על כל שאר האנשים. בשל הקשר הפנימי שבין כולנו, כל אדם בעולם, אפילו במקומות הנידחים ביותר, יתחיל מיד להרגיש כי הוא קשור ליתר בני האדם ותלוי בהם. בראשו של כל אדם בעולם יתחילו לצוץ מחשבות על התלות הקיומית ההדדית שבינו לבין כל בני האנוש - הוא תלוי בהם, והם תלויים בו.

הוכחות להשפעתם של שינויים המתרחשים בפרט אחד על הפרטים האחרים מספקים לנו המדעים השונים ובעיקר הפיזיקה הקוונטית, כפי שהסביר פרופ' לאסלו בהרחבה (ראה נספח "התהוות ההוליזם של המדעים החדשים").

הניסויים שתיאר הראו כי חלקיקים "יודעים" מה קורה לחלקיקים אחרים, וכי מידע על שינויים שחלים בהם נמסר מיד על פני כל מרחק. כיום הפיזיקה מכירה בעובדה שבין חלקיקים קוונטיים קיים חיבור הדדי קבוע אף שהם נפרדים במרחב ובזמן. כל קוונט קשור לקוונט אחר. תופעה זו מקיפה הן את המבנים הקטנים ביותר בעולם והן את הגדולים ביותר.

אם כן, דווקא היום, כאשר המדע מגלה כי הכול טבוע בגנים ובהשפעת הסביבה על האדם וגורם לנו להתפכח מן האשליה "אני בעצמי קובע, אני שולט, אני בודק ואני מחליט", דווקא עכשיו, מתחילה להתגלות אפשרות לחופש אמיתי. בידינו לצאת מעבדות האגואיזם ולרכוש את תכונת האלטרואיזם דרך בניית סביבה שתסייע לנו לחקות את הטבע, כקטן הלומד מן הגדול.

מאז ומעולם הבינו גדולי החוקרים שככל שהאדם מחכים הוא מגלה איזו חכמה נפלאה גלומה בטבע. כל הגילויים שלנו מסתכמים בהבנה עד כמה אנו תוצאה בלבד של החכמה האדירה הקיימת במציאות, הנחשפת לעינינו כשאנו בשלים וכבר מסוגלים לקלוט אותה. איינשטיין, למשל, תיאר זאת כך:

"הדת שלי מורכבת מהערצה כנועה לרוח עילאית הבלתי מוגבלת, המגלה את עצמה בפרטים קלי הדעת, שאנו מסוגלים לתפוס במוחותינו השבריריים והחלושים. השכנוע העמוק הזה בנוכחותו של כוח תבוני עליון, המתגלה ביקום שאינו ניתן להבנה, הוא אידאת האל שלי" [ii].

[i] פרופ' אבשטיין מצוטט בכתבתו של דן אבן, "עניין של גנים", שפורסמה באינטרנט ב-15 בדצמבר 2004: www.bambili.com/bambili_news/katava_main.asp?news_id=3359&sivug_id=8. נדלה באוקטובר 2006.

[ii] אלברט איישנטיין, כמו שאיינשטיין אמר, ליקוט ועריכה: א' קלפרייס, תרגום: א' בן נתן, הד ארצי 1999, עמ' 142. פורסם במקור ב"ניו יורק טיימס", 19 באפריל 1955.

המוכנות למימוש מטרת החיים

התפתחות הדורות

החברה האנושית כיום היא חברה אגואיסטית, אך עם זאת יש בה די הכנות שנועדו לסייע לה להפוך לחברה אלטרואיסטית. למעשה, כל ההתפתחות אשר עברה האנושות עד כה לאורך הדורות נועדה רק להכין אותה למימוש מטרת החיים בדורנו זה.

כך מתוארת התפתחות הדורות במילותיו של בעל הסולם: "סכום מסוים של נפשות, באות ומתגלגלות על גלגל שינוי הצורה, מפאת ההתלבשות בכל פעם בגוף חדש ובדור חדש. ולפיכך בהתחשבות מבחינת הנפשות, נבחנים כל הדורות מעת תחילת הבריאה עד לגמר התיקון, כמו דור אחד שהאריך את חייו כמה אלפי שנה עד שהתפתח ובא לתיקונו כמו שצריך להיות" [i].

מדור לדור הצטברו הנתונים הפנימיים שבנו והביאו להתפתחותנו. בתום התפתחות ארוכת-שנים צריכה דרגת המדבֵּר, היינו בני האדם, לעלות לדרגה חדשה, שאותה נכנה לצורך ההסבר "המדבֵּר המתוקן". כדי להבין את מהותה של התפתחות הדורות נדמה את הנתונים הפנימיים שבנו ליחידות מידע.

יחידות מידע כאלה מצויות בתוך כל אובייקט הקיים במציאות, והן מכילות את המידע הפנימי של החומר. למעשה, אנו חיים בתוך חלל שבו כמות עצומה של מידע על אודות כל פרט ופרט. שדה מידע זה נקרא "מחשבת הטבע" ובתוכו אנו קיימים. כל שינוי המתרחש בכל פרט שהוא - מאמץ לשמירת מצבו הנוכחי, מעבר ממצב למצב, כוחות הפועלים עליו, כוחות שהוא מפעיל על אחרים, שינויים פנימיים, שינויים חיצוניים וכיוצא באלה - הוא שינוי בשדה המידע.

בכל דור ודור מחפשים בני האדם אחר הנוסחה לקיום מאוזן ולחיים טובים, אותה נוסחה שלא העניק להם הטבע. החיפושים הללו נרשמים כנתונים נוספים בתוך יחידות המידע שבהם, וכתוצאה מכך יחידות המידע משתכללות והולכות.

כל ההבנות והידיעות שאנו רוכשים בדור מסוים מתוך מאמצינו לחיות טוב ולהסתדר עם הסביבה שלנו ועם הטבע, הופכות לנטיות טבעיות בדור הבא. הניסיון שנצבר הופך למעין חכמה גולמית פנימית שהיא הבסיס לקיום הדור הבא, וכתוצאה מכך כל דור מפותח יותר מקודמו.

עובדה היא כי דור הבנים תמיד מוכשר להסתדר עם החידושים שבעולם יותר מדור ההורים שהמציא אותם. הפעוטות בני דורנו, למשל, ניגשים בטבעיות אל טלפונים ניידים, אל שלטים אלקטרוניים ואל מחשבים, ובתוך שנים מעטות הם יודעים להפעיל אותם טוב מהוריהם.

וכך, מדור לדור כלל האנושות רוכשת חכמת חיים ומתפתחת, והיום היא דומה לאדם אחד שצבר ניסיון חיים בן אלפי שנים. אומר על כך בעל הסולם:

"כמו דעת יחיד הוא כמין מַרְאָה, שבו מקובלים כל התמונות של המעשים התועלתיים עם המזיקים, שהאדם מסתכל באותם הניסיונות ומברר לו הטובים התועלתיים, ודוחה את המעשים שהזיקו לו (המכונה מוח הזיכרון).

כמו למשל הסוחר מתחקה במוח הזיכרון כל מיני סחורות שהפסיד בהם והסיבות, ועל דרך זה כל מיני הסחורות והסיבות שהביאו רווחים, והם מסתדרים במוחו כמין מַרְאָה של הניסיונות, שלאחרי זה הולך ומברר את המועילים ודוחה המזיקים, עד שנעשה סוחר טוב ומוצלח. ועל דרך זה כל אדם בניסיונות החיים שלו. - על דרך זה יש לציבור מוח משותף ומוח הזיכרון והמְדְמֵה משותף, ששם נחקקים כל המעשים שנעשו ביחס לציבור ולכלל" [ii].

התפתחות יחידות המידע שבנו הביאה אותנו לרמת מודעות שבה אנו כבר מתחילים להרגיש עד כמה אנו מנוגדים לכוח הטבע; אנו מוכנים לשמוע מדוע נוצרנו כפי שנוצרנו ומסוגלים להבין מהי התכלית שאליה עלינו להגיע.

החלל הפנימי והריקנות שנפערים בקרב רבים מאיתנו כיום אינם מקריים, אלא פועל יוצא מהיווצרות של רצון לעלות לדרגה חדשה של קיום, דרגת "המדבֵּר המתוקן". זהו השלב בתהליך התפתחות הדורות שבו אנו יכולים להתקדם מתוך מודעות אל עבר מימוש מטרת החיים.

היחס לאלטרואיזם בחברה

תהליך הבנייה של חברה אלטרואיסטית יקבל תמיכה רחבה מהציבור, שכן כל אחד מאיתנו אוהב לחשוב על עצמו שהוא אדם טוב, שהוא משתתף בצער הזולת ומשתדל להיטיב לחברה. לכאורה, דבר אינו מעכב בעד האדם מלהצהיר: "אני אגואיסט ואיני מעוניין להתחשב באיש!", אולם איש מאיתנו אינו מתגאה באגואיזם שלו.

הערכתה הטבעית של החברה נתונה למי שתורם לה, ולכן כל אדם שואף להיראות ככזה. כל אדם, חברה, פוליטיקאי או ממשלה שואפים להציג את עצמם כאלטרואיסטים. יתרה מזאת, איש אינו מעודד את האחר להיות אגואיסט, שכן הוא עצמו יפסיד מכך. לכן גם האגואיסטים ביותר מציגים את עצמם כאלטרואיסטים, לא רק כדי לזכות בהערכת החברה, אלא גם מפני שכדאי להם שכולם יהיו אלטרואיסטים כלפיהם.

אמנם יש חריגים המצהירים על עצמם כעל אגואיסטים, אך אין כוונתם לומר: "אני גאה בכך שאני מזיק לחברה", אלא "שימו לב אלי, אני מיוחד". באמירה זו הם מנסים למשוך את תשומת הלב של החברה כלפיהם.

מכאן יוצא שאיש לא יוכל להתנגד במופגן להתפשטות האלטרואיזם בעולם. אמנם יהיו שיתמכו באלטרואיזם במידה רבה ויהיו אחרים שיתמכו פחות, אבל איש לא יוכל לצאת כנגדו. בתוך תוכנו כולנו חשים שהאגואיזם הורג הכול ואילו האלטרואיזם הוא גורם חיובי המעניק חיים וחיוּת. זו הסיבה לכך שלמרות היותנו אגואיסטים, אנו מחנכים את ילדינו להתייחס יפה לזולת.

חינוך ילדינו

מאז ומעולם בוסס חינוך הדור הבא על ערכים אלטרואיסטיים. כל אחד מאיתנו שואף לצייד את ילדיו ב"ערכה" טובה ככל האפשר לחיים, ולכן באופן אינטואיטיבי אנו מחנכים אותם להיות אלטרואיסטים.

הורה מחנך את ילדיו שיתייחסו טוב לזולת, כי בתת הכרתו הוא יודע ששימוש לרעה בזולת פוגע באדם עצמו בסופו של דבר. אנו רוצים להעניק לילדינו ביטחון, וחשים כי רק באמצעות החינוך האלטרואיסטי אנו יכולים להצליח בכך. הביטחון של האדם אינו תלוי בו אלא בסביבה, והסביבה מתייחסת לאדם בהתאם ליחסו כלפיה. כל הנזקים הבאים לאדם מגיעים מסביבתו, ובדרך זו אנו מגבירים את הסיכוי לכך שהחברה לא תזיק לו.

כל חברה, בכל מדינה, בכל הזמנים, חפצה להקנות לילדיה יסודות אלטרואיסטיים. רק אדם חזק מאוד, למשל מלך או שליט שצבא שלם עומד לרשותו, יכול להרשות לעצמו לחנך את בנו להיות אכזר, לא להעניק דבר, לא לוותר לאיש ולרמוס את האחרים. ילדו יזדקק להגנה חזקה מאוד כדי לשרוד. יהיה עליו לעמוד כנגד כל האנשים ולהשתמש בכוח הצבא. גם אם לא ירצו להזיק לו, לא יהיה ביכולתו לממש את תוכניותיו הרעות כלפיהם ללא כוח.

יחס טוב לזולת מעניק לאדם הרגשת ביטחון, שלווה ורוגע שאין חזקה ממנה, ולכן אנו משתדלים לחנך את ילדינו הקטנים לכך. אבל - וזוהי הנקודה החשובה - במשך הזמן הם מבחינים שאנו עצמנו איננו מתנהגים כך כלפי הזולת, והם נעשים אגואיסטים כמונו.

חינוך נכון הוא חינוך המבוסס על דוגמה. האם אנו נותנים לילדינו דוגמה ליחס אלטרואיסטי לזולת? איננו עושים זאת, אף על פי שאנו מחנכים אותם בקטנותם ליחס כזה. ילד הרואה שהוריו אינם מתנהגים כפי שהם מורים לו לנהוג, מרגיש שמילותיהם ריקות וכי מדובר בשקר. גם אם נסביר לו שוב ושוב מה כדאי לעשות, כיצד לדבר ואיך להתנהג, לא תהיה בכך תועלת.

המשבר שבו אנו נתונים כיום והסכנה לעתידנו מחייבים אותנו לנקוט שינוי. עד כה חינכנו כך את ילדינו בצורה בלתי מודעת, ובדרך כלל ללא דוגמה אישית התומכת בכך. מעתה ואילך אין לנו כל ברירה אלא לשנות בעצמנו את היחס האגואיסטי לזולת.

כאשר עוד ועוד אנשים ינהגו כך, תשתנה המציאות שלתוכה ייוולדו ילדינו, והם יתפסו בקלות רבה את אשר התקשינו אנו לתפוס - שכולנו חלקים ממערכת אחת ושבהתאם לכך היחסים בינינו צריכים להיות אלטרואיסטיים. למעשה, אין ביכולתנו לעשות דבר טוב יותר מזה, לא בעבור ילדינו ולא בעבור עצמנו.

אגואיסטים ואלטרואיסטים

הכנה נוספת לתהליך התיקון הקיימת באנושות היא הנטייה הטבעית לעזור לזולת המאפיינת חלק מבני האדם. בדרך כלל היכולת להרגיש את הזולת משמשת לנו כאמצעי להפיק הנאה גדולה יותר מהקשר שלנו עימו, במישרין או בעקיפין. אולם יש אנשים שהרגשת הזולת מתבטאת אצלם בדרך שונה מן הרגיל; הם מרגישים את כאב הזולת כאילו היה כאבם שלהם. הרגשה זו מעוררת באגו שלהם כאב, ומשום כך היא מכריחה אותם לנסות לסייע לזולת.

רוב בני האדם הם אגואיסטים "רגילים", היינו אגואיסטים שאינם רגישים לכאב הזולת, ומיעוטם אגואיסטים "אלטרואיסטים", היינו אגואיסטים המרגישים את כאב הזולת ככאבם שלהם. לשם קיצור נכנה את הראשונים בשם אגואיסטים ואת השניים בשם אלטרואיסטים, אף שגם השניים הם אגואיסטים.

האגואיסטים אינם מרגישים סבל מכאב הזולת ולכן הם מנצלים אותו להנאתם כאוות נפשם. לעומת זאת, האלטרואיסטים סובלים מכאב הזולת ולכן הם נזהרים אפילו שלא לומר מילה אחת שתפגע בו. גם אלה וגם אלה קיבלו את הנטיות הללו מהטבע ולכן אין מדובר באנשים "טובים" או "רעים", אלא בקיום פקודות הטבע.

שינויי רצף בגנים מסוימים משפיעים על יכולתם של בני אדם להיטיב עם אחרים - כך מצאו פרופ' ריצ'רד אבשטיין שהזכרנו לעיל וצוות חוקרים נוספים מתחום הגנטיקה ההתנהגותית. הם מניחים כי יש תמורה מידית להתנהגות אלטרואיסטית - האדם המיטיב לזולתו מרוויח מכך שמשתחרר במוחו חומר כימי הקרוי דופמין וגורם לו להרגשה טובה [iii].

שיעור האלטרואיסטים באוכלוסיית העולם הוא עשרה אחוזים לכל היותר, מסביר בעל הסולם בכתבי "הדור האחרון" אשר סוקרים את המשנה החברתית של חכמת הקבלה ומציירים את תמונת החברה העתידית המתוקנת [iv]. וכך, מאז ומעולם שיעור האנשים האגואיסטים באנושות הוא כתשעים אחוזים ושיעור האלטרואיסטים הוא כעשרה אחוזים.

האלטרואיסטים דואגים לשלום החברה, לעזרה הדדית בתחומים רבים ומגוונים, לפעילות לטובת נחשלים ונזקקים וכיוצא באלה. למעשה, האלטרואיסטים לוקחים לידיהם את הטיפול במקרים ובמצבים שבהם החברה אינה מטפלת מחוסר תשומת לב או מחוסר הרגשת כאב הזולת.

ארגונים אלטרואיסטיים משקיעים הון עתק וכוחות עצומים בפעולות רבות, אך ברוב המקרים העזרה המוגשת לנזקקים אינה יוצרת שינוי מהותי במצבם. דוגמה לכך ניתן לראות ביבשת אפריקה. בימים עברו, לפני שהחל המערב להתערב בחייהם, כלכלו האפריקנים את עצמם. לעומת זאת היום, למרות המזון והמים שהם מקבלים, הם גוועים מרעב. סכומי הכסף האדירים שנאספים בעבורם אינם משנים את מצבם, הם מצויים במאבקים בלתי פוסקים ומצבם מידרדר משנה לשנה.

הארגונים האלטרואיסטיים ניסו לנקוט כמעט כל פעולה אפשרית כדי לשפר את מצב העולם, אולם למרות מאמציהם השונים מצבו רק הולך ומחמיר. אמנם אפשר להמשיך לפעול כבעבר, אך יהיה זה נבון לעצור לרגע ולשאול את עצמנו מדוע איננו מצליחים והיכן אנו טועים.

העניין מתמצה בכך שכל בעיות העולם, שלנו כפרטים ושל החברה כולה, הן פועל יוצא מחוסר האיזון עם הטבע, כפי שהסברנו. בהתאם לכך, סיוע לזולת במישור החומרי עשוי לגרום טוב למשך זמן קצר, אך לאורך זמן לא תהיה בכך תועלת ממשית, שכן הוא אינו מקרב את האדם לאיזון ולכן אינו פותר את הבעיה מן השורש.

במקרים שבהם האדם רעב ללחם ודאי כי יש להאכילו, אך עם זאת, לאחר שגרמנו להתאוששותו של האדם, לאחר הנתינה ההכרחית לקיומו, עלינו לדאוג להעלאת מודעותו לגבי מטרת החיים.

אם ברצוננו להביא לידי שינוי חיובי לעולם ולעצמנו, עלינו לבדוק מחדש את ההגדרה שלנו לפעולה אלטרואיסטית. מעשים צריכים להימדד על פי תרומתם הכוללת לשיפור ממשי ויסודי של מצב האנושות, לעקירת הסבל האנושי משורשו.

כיום כבר אין די בפעולה שאינה מכוונת אל טיפול במקור כל הבעיות; היא רק תדחה את התפרצות המחלה, ותוצאותיה יבואו לידי ביטוי בצורה חמורה הרבה יותר. דומה הדבר לחולה שמסתפק במשככי כאבים ואינו ניגש לאתר ולטפל בשורש המחלה, ובינתיים מחלתו מחמירה והולכת ובסופו של דבר מכריעה אותו.

פעולות תיקראנה פעולות אלטרואיסטיות רק אם הן מיועדות להביא את האדם לאיזון עם החוק הכולל של הטבע, חוק האלטרואיזם; רק אם הן מעלות את מודעות האדם לכך שכולנו חלקים ממערכת אחת, מגוף אחד, הכולל את כל בני האדם באשר הם, ללא הבדל לאום או גזע. פעולה המקרבת את האדם להבנה זו וליחס שכזה לזולת היא בלבד תיקרא פעולה אלטרואיסטית.

אין מדובר בפעולות הנעשות מתוך תגובה אינסטינקטיבית לעזרה לסובלים ממצוקה כזו או אחרת, אלא בפעולות הנעשות מתוך הבנת הצורך הדחוף להביא את האנושות כולה, הן את הנחשלים והן את המסייעים, לאיזון עם הטבע.

לכן, את הרצון הטוב, את המרץ ואת האנרגיה של האלטרואיסטים, יש לנתב בעיקר אל עבר פעילות של העלאת מודעות האנושות לסיבת הבעיות ולדרך לפתרונן. בדרך זו תנוצל בתבונה העזרה שהושיט לנו הטבע בדמות עשרה אחוזים של אלטרואיסטים בחברה המרגישים דחף טבעי לפעולות נתינה, והפוטנציאל הנפלא שבהם ימומש.

חלוקה זו לתשעים אחוזים אגואיסטים ולעשרה אחוזים אלטרואיסטים קיימת לא רק באנושות, אלא גם בכל אדם ואדם כשלעצמו. "כלל ופרט שווים" הוא אחד מחוקי המציאות העיקריים, והוא קובע כי כל המצוי בכלל מצוי גם בכל פרט.

תגליות המדע בנושא רוכזו בספר "היקום ההולוגרפי" של המדען האמריקני מייקל טלבוט, ובמילותיו של בעל הסולם מתואר החוק כך: "הכלל והפרט שווים אהדדי ]זה לזה[, כמו שתי טיפות מים, הן בחיצוניות העולם, דהיינו, מצב הפלנטה בכללם, והן בפנימיותו. כי אפילו באטום (פרודה) המימי היותר קטן, אנו מוצאים שם מערכת שלימה, של שמש ופלנטות הרצים סביבו, ממש כמו בעולם הגדול" [v].

חוק זה מורה כי כל אדם, הן האגואיסט והן האלטרואיסט, מורכב מעשרה אחוזים של כוחות אלטרואיסטיים ומתשעים אחוזים של כוחות אגואיסטיים, כפי שמתחלקת האנושות כולה. ההבדל בין בני האדם בא לידי ביטוי במצב שבו מצויים כוחות אלה בתוכם.

אמנם אצל האלטרואיסט כוח הנתינה (האגואיסטי אמנם) פעיל ומורגש ואילו אצל האגואיסט הוא רדום, אולם בכל אדם יש יסוד של נתינה. מכאן, שאין על פני כדור הארץ ולו גם אדם אחד שאין בו יכולת להגיע לאיזון עם הכוח האלטרואיסטי שבטבע, ולשם כך הושרשו בנו כוחות אלה מלכתחילה.

[i] בעל הסולם, מאמר "השלום".

[ii] בעל הסולם, כתבי הדור האחרון, חלק ב, "דעת היחיד דעת הציבור", בתוך: הרב לייטמן, ספר "הדור האחרון", עמ' 346.

[iii]M. R. Bachner, I. Gritsenko, L. Nemanov, A. H. Zohar, C. Dina & R. P. Ebstein, “Dopaminergic Polymorphisms Associated with Self-Report Measures of Human Altruism: A Fresh Phenotype for the Dopamine D4 Receptor”, Molecular Psychiatry 10(4), April 2005, pp. 333—335.

[iv] בעל הסולם, כתבי הדור האחרון, חלק א, בתוך: הרב לייטמן, ספר "הדור האחרון", עמ' 302–303.

[v] בעל הסולם, מאמר "סוד העיבור-לידה".

מציאות של שלמות ונצחיות

"במקום שאדם חושב, שם הוא".

הבעל שם טוב

תפיסת המציאות

אדם המתחיל לממש את כל אשר תואר עד כה - חושב על היותו חלק ממערכת אחת הכוללת את כל בני האדם, מעביר את הידע על כך לאחרים ובונה לו סביבה תומכת - מתחיל בהדרגה לפתח בתוכו רצון אמיתי, חזק ושלם לרכוש את תכונת האלטרואיזם של הטבע. הדרך להגיע לרצון שלם לאלטרואיזם היא דרך מאתגרת ההופכת את חיי הצועדים בה לחיים מלאי עניין, משמעות וסיפוק שאין כדוגמתם. בשלב שבו נבנָה באדם בשלמות הרצון לאלטרואיזם, הוא פותח בפני האדם מציאות חדשה.

קודם שנתאר את המציאות הזו ומה חש האדם המרגיש אותה, עלינו לברר מהי ה"מציאות" ומהו האופן שבו אנו "תופסים את המציאות". לכאורה, השאלות הללו עשויות להישמע מיותרות וחסרות טעם - מי אינו יודע מהי המציאות? המציאות היא כל הנראה לעין - הקירות שמסביב, הבתים, האנשים, היקום כולו. המציאות היא מה שאפשר למשש ולגעת בו, מה ששומעים, טועמים ומריחים. זו המציאות.

ובכן, הדברים אינם כה פשוטים כפי שהם נראים. במהלך השנים הקדישו גדולי המוחות האנושיים לנושא זה את מרצם, ועם הזמן התפתחה גישת המדע בנוגע לדרך שבה האדם תופס את המציאות בכמה שלבים עיקריים.

הגישה הקלאסית שמייצג ניוטון גרסה כי העולם קיים בפני עצמו בלא כל קשר לאדם. אין זה משנה כלל אם האדם תופס את העולם אם לאו (כלומר אם האדם חי ונמצא בעולם או לא) - העולם קיים וצורתו קבועה.

בהמשך אפשרה ההתפתחות בחקר מדעי החיים לבחון את תמונת העולם המתקבלת דרך חושיהם של יצורים אחרים מלבד האדם. התברר כי יצורים שונים תופסים את העולם בצורה שונה; למשל, תמונת העולם של הדבורה היא סכום של כלל המראות הנקלטים בכל אחת מהיחידות הרבות המרכיבות את עיניה. כלב תופס את העולם בעיקר ככתמי ריח.

בנוסף, איינשטיין גילה כי שינוי במהירות של הצופה (או של העצם הנצפה) מביא לראייה שונה לחלוטין של המציאות בצירי המרחב והזמן. לדוגמה, נניח שלפנינו מוט הנע בחלל. מה יקרה אם נגרום לו לנוע במהירות גדולה מאוד? על פי ניוטון תהא המהירות אשר תהא, בעיני הצופה אורכו של המוט יישאר קבוע. על פי איינשטיין המוט יתחיל להתקצר.

כתוצאה משני גילויים אלה התפתחה גישה מתקדמת יותר שטענה כי תמונת העולם תלויה ב"מקבל התמונה": מקבלים בעלי תכונות וחושים שונים תופסים עולם שונה, מקבלים במצבי תנועה שונים תופסים תמונה שונה.

בשנות השלושים של המאה העשרים נוסחה הפיזיקה הקוונטית, והיא חוללה מהפכה בעולם המדע. הפיזיקה הקוונטית קבעה כי האדם משפיע על האירוע שבו הוא צופה. בהתאם לזאת, השאלה היחידה שיכול החוקר לשאול היא מה מראים מכשירי המדידה שלו, ואין טעם לנסות ולחקור מהו התהליך האובייקטיבי שאירע או מהי המציאות האובייקטיבית כשלעצמה.

בעקבות גילויי הפיזיקה הקוונטית וגילויים נוספים בתחומי מחקר אחרים, התפתחה הגישה המדעית המודרנית לתפיסת המציאות: האדם משפיע על העולם וכתוצאה מזה הוא משפיע על התמונה שהוא תופס. תמונת המציאות היא מעין ממוצע בין תכונות הצופה לבין תכונות העצם שהוא קולט.

"אדם בתוך עצמו הוא חי"

חשיפתה של חכמת הקבלה כיום מביאה אותנו צעד נוסף קדימה. כבר לפני אלפי שנים גילו המקובלים כי לַעולם אין למעשה שום תמונה. "העולם" הוא תופעה המורגשת בתוך האדם והיא משקפת את מידת ההתאמה שבין תכונות האדם לבין תכונת הכוח המופשט והכולל שמחוץ לו, כוח הטבע.

כאמור, תכונתו של כוח הטבע היא תכונת האלטרואיזם המוחלטת, ומידת ההשתוות או אי ההשתוות בין תכונות האדם לבין תכונת כוח הטבע שמחוץ לו היא שמתראה לאדם כ"תמונת העולם". יוצא שתמונת המציאות הסובבת אותנו תלויה לחלוטין בתכונות הפנימיות שלנו, ובידינו לשנותה מן הקצה אל הקצה.

כדי להיטיב להבין את האופן שבו אנו תופסים את המציאות נדמה את האדם לקופסה סגורה ובה חמישה פתחים: עיניים, אוזניים, אף, פה וידיים. איברים אלה מייצגים בכללות את חמשת החושים: ראייה, שמיעה, ריח, טעם ומישוש. בתוך הקופסה מצטיירת תמונת המציאות הסובבת אותנו.

נתבונן במנגנון השמיעה שלנו לדוגמה. גלי הקול הנאספים אל עור התוף גורמים לתנודות על גביו, והן מניעות את עצמות השמע. כתוצאה מכך נשלחים אותות חשמליים למוח ובו הם מתורגמים לצלילים ולקולות. כל מדידותינו מתבצעות מעור התוף ופנימה, ובדרך דומה פועלים החושים האחרים.

למעשה אנו מודדים את התגובה הפנימית שנוצרה בתוכנו ולא את מה שמחוץ לנו. טווח הצלילים שנקלוט, המראות שנראה וכן הלאה תלויים ביכולת הקליטה של חושינו. אנו "סגורים בתוך הקופסה שלנו", ולכן לעולם איננו יודעים מה באמת מתרחש מחוץ לנו.

סיכום האותות מכל החושים עובר אל מרכז הבקרה שבמוח, ובו מושווה המידע המתקבל עם המידע המצוי בזיכרון, שבו נאגרות התרשמויות קודמות. המידע מוקרן אל מעין "מסך קולנוע" המצוי בירכתי המוח, ובו מוצגת לאדם תמונת העולם שכביכול נמצא לפניו. כך נוצרת באדם תחושה היכן הוא נמצא ומה עליו לעשות.

בתהליך זה הופך ה"לא ידוע" הסובב את האדם למשהו "ידוע" כביכול, ובתוך האדם נוצרת תמונה של ה"מציאות שמחוץ לו". למעשה, אין זו תמונת המציאות החיצונית, אלא תמונה פנימית בלבד.

כך מתוארים דברים אלה במילותיו של בעל הסולם: "למשל, חוש הראיה שלנו, שאנו רואים לפנינו עולם גדול ענקי, וכל מלואו הנהדר. הרי באמת אין אנו רואים כל זה אלא רק בפנימיותנו עצמה. כלומר, במוח האחורי שלנו, יש שמה כעין מכונה פוטוגרפית המציירת לנו שמה כל הנראה לנו, ולא כלום מחוץ לנו". הוא מסביר כי בתוך מוחנו קיים "כעין ראי מלוטש, המהפך לנו כל דבר הנראה שם, שנראה אותו מחוץ למוחנו מול פנינו" [i].

תמונת המציאות היא אפוא פועל יוצא מהמבנה של חושי האדם ומן המידע הקודם שיש במוחו. אילו היו לאדם חושים אחרים, הייתה נוצרת בו תמונה שונה לחלוטין. ייתכן שמה שנראה עתה כאור היה נראה לו כחושך או כדבר שונה לחלוטין שאינו מסוגל אף לדמיין עתה.

בקשר לזה כדאי לציין כי כבר לפני שנים רבות גילה המדע כי ניתן ליצור במוחו של האדם גירויים חשמליים, שבשילוב עם המידע המצוי בזיכרון יגרמו לאדם תחושה כי הוא נמצא במקום ובסיטואציה מסוימים.

בנוסף, ביכולתנו להחליף כיום את פעולת החושים באמצעים מלאכותיים כגון מכשירים אלקטרוניים. בתחום השמיעה יש מגוון עזרים, החל ממגברים המסייעים לכבדי שמיעה ועד השתלת אלקטרודות באוזניהם של אנשים חירשים לחלוטין. פיתוח של עין מלאכותית יצא גם הוא לדרך, אלקטרודות המושתלות במוח מחליפות את מידע האודיו (שמע) המתקבל למידע חזותי, כלומר מחליפות צלילים לתמונות. פיתוח נוסף בתחום הראייה הוא השתלת מצלמה זעירה בעין, המתרגמת את קרני האור החודרות מבעד לאישון לאותות חשמליים. האותות מועברים למוח ומתורגמים לתמונה.

למעשה, ברור כי יבוא יום ובו יעלה בידינו להגיע לשליטה מלאה בנושאים אלה, להרחיב את טווח החושים שלנו וליצור איברים מלאכותיים, אפילו גוף שלם. עם זאת, גם אז תישאר תמונת העולם המתקבלת כתמונה פנימית בלבד.

מכאן עולה כי כל שאנו מרגישים, אנו מרגישים בתוכנו בלבד ואין לכך קשר עם המציאות הסובבת אותנו. איננו יכולים אפילו לומר אם קיימת מציאות מחוץ לנו אם לאו. תמונת העולם ה"חיצוני" מצויה בתוכנו פנימה.

תכנית הטבע

התבוננות בטבע הראתה לנו כי התנאי להיווצרות חיים ולקיומם הוא שכל תא בגוף וכל חלק במערכת מתמסר לטובת הגוף או לטובת המערכת שבה הוא מצוי. חיינו כיום בחברה האנושית אינם כאלה, ומכאן עולה השאלה כיצד ייתכן שאנו קיימים? הרי תא אגואיסטי בגוף מביא לסרטן ולמות הגוף כולו. אנו חלקים אגואיסטיים בתוך מערכת אחת, ובכל זאת חיים!

ובכן, חיינו הנוכחיים אינם מוגדרים כלל כ"חיים".

למעשה, קיום האדם שונה מכל יתר הדרגות שבטבע בכך שהוא נחלק לשתי רמות:

· הרמה הראשונה היא הרמה שבה אנו מתקיימים עתה. כל אחד מאיתנו מרגיש את עצמו נבדל מן האחרים, ולכן אינו מתחשב בהם ומנסה לנצלם לטובתו.

· הרמה השנייה היא הרמה של הקיום המתוקן. בני האדם מתפקדים בה כחלקים במערכת אחת, ונמצאים באהבה הדדית, בנתינה, בשלמות ובנצחיות.

קיום ברמה השנייה הוא שנקרא "חיים". קיומנו הנוכחי הוא שלב מעבר, שכל מהותו להביא אותנו להעפיל בכוחות עצמנו אל הקיום המתוקן והנצחי, אל ה"חיים". משום כך, מי שכבר העפילו לרמה השנייה, המקובלים, מגדירים את קיומנו הנוכחי בשם החיים המדומים או המציאות המדומה, ואת הקיום המתוקן בשם החיים האמיתיים או המציאות האמיתית. במבט לאחור, הם תיארו את קיומם ברמה הראשונה במילים "היינו כחולמים", [ii] כלומר כחלום.

מלכתחילה, המציאות האמיתית נסתרת מאיתנו, כלומר באופן טבעי איננו יכולים להרגיש אותה, משום שהאדם תופס את עצמו ואת העולם בהתאם לרצון שבו, בהתאם לתכונותיו הפנימיות. לפיכך איננו חשים עתה שכל בני האדם מחוברים כאחד, כיוון שתמונת יחסים כזו דוחה אותנו. הרצון ליהנות האגואיסטי הטבוע בנו אינו מעוניין ביחסים שכאלה, ולכן אין הוא מאפשר לנו לתפוס את תמונת המציאות האמיתית.

סביבנו מצויים עתה אין-סוף פרטים שאיננו קולטים. שכלנו ומוחנו משרתים את הרצון האגואיסטי שבנו ובהתאם לו הם מפעילים את החושים שלנו. לכן איננו יכולים לחוש בקיומו של דבר-מה שכלפי הרצון האגואיסטי אינו נחשב לדבר טוב שכדאי לרכוש, או לדבר רע שכדאי להיזהר ממנו. אם אנו מסוגלים להרגיש משהו, אנו מרגישים אותו רק ביחס אלינו, רק אם הוא לטובתנו או לרעתנו. כך מתוכנתים חושינו, על פי החשבון הזה, ובהתאם לו מתקבלת תפיסת המציאות שלנו.

עתה, אם הצלחנו לתאר לעצמנו נכון את התמונה הזו, עלינו להפוך אותה כדי לנסות להבין כיצד נתפסת המציאות ברצון האלטרואיסטי. נתאר לעצמנו כי אנו מתחילים להיות מְכֻוָּנים להרגיש את מה שטוב לאחרים. במצב כזה, נרגיש ונזהה סביבנו דברים אחרים לחלוטין שלא זיהינו קודם, וכל אשר ראינו קודם, ייראה אחרת לחלוטין. המקובלים מתארים את המצב הזה במילים "עולם הפוך ראיתי" [iii].

כאשר נבנֶה בתוכנו רצון חדש - רצון להתקיים כחלק בריא באנושות, רצון להידמות לכוח האלטרואיסטי של הטבע - הוא יהיה תחילתה של מערכת הרגשה נוספת, שאינה קשורה למערכת ההרגשה הנוכחית שלנו. מערכת זו נקראת "נשמה". על ידי הנשמה האדם קולט תמונת עולם חדשה, תמונת העולם האמיתי. בתמונה זו מחוברים כולנו יחד, כחלקי גוף אחד, ומלאים בתענוג אין-סופי.

לפיכך נחדד עתה את ההגדרה של מטרת החיים שניסחנו עד כה כחיבור בין בני האדם ונשלים אותה: מטרת החיים היא לעלות מרמת הקיום המדומה אל רמת הקיום האמיתית, מתוך מודעות והכרה עצמית. עלינו להגיע למצב שבו נראה את עצמנו ואת המציאות לא כפי שאנו רואים אותם במצב הנוכחי, אלא כפי שהם באמת, בצורתם האמיתית.

במילים אחרות, המצב שאנו מרגישים עכשיו הוא מצב המדומה בכלי ההרגשה האגואיסטיים שלנו. אם נשקיע את כוחותינו בהתקדמות בתהליך התיקון ונבנה בתוכנו רצון שלם לאלטרואיזם, ישתנו כלי ההרגשה שלנו לאלטרואיסטיים, ואז נרגיש אחרת את מצבנו.

המצב האמיתי הוא מצב נצחי: כולנו מחוברים במערכת אחת וזרימת התענוגים והאנרגיה שבה היא זרימה מתמדת. במצב זה קיימת נתינה הדדית ולכן ההנאה בו היא אין-סופית, מושלמת. לעומת זאת, מצבנו הנוכחי הוא מצב זמני ומוגבל.

תחושת החיים הנוכחית שלנו נובעת מטיפת חיים קטנה המגיעה מתוך המצב הנצחי אל מצבנו הנוכחי. טיפה זו היא חלק מהכוח האלטרואיסטי הכולל של הטבע, החודר לתוך רצונותינו האגואיסטיים ומחייה אותם למרות אי ההתאמה איתם. תפקיד טיפה זו הוא לקיים אותנו ברמת הקיום הראשונה, הרמה הגשמית, עד שנתחיל לחוש את המציאות האמיתית, המציאות הרוחנית.

יוצא שהחיים הנוכחיים והזמניים שלנו הם כמתנה הניתנת לנו רק לזמן קצוב, כדי שנשתמש בהם כאמצעי להגיע לחיים האמיתיים. כאשר נעשה זאת תחושת החיים שלנו לא תסתכם עוד באותה טיפה קטנה, אלא כל אותו הכוח הגדול של הטבע, כוח האהבה והנתינה, הוא שיהיה כוח החיים שלנו.

המציאות הרוחנית אינה נמצאת מעלינו במובן הפיזי אלא במובן האיכותי. העלייה מהמציאות הגשמית למציאות הרוחנית היא התעלות רצון האדם אל עבר תכונת האלטרואיזם, אל עבר תכונת האהבה והנתינה של הטבע. להרגיש רוחניות פירושו להרגיש כיצד אנו קשורים זה לזה כחלקים של מערכת אחת, להרגיש דרגה עליונה יותר של הטבע.

מטרת החיים היא להעפיל אל המציאות הרוחנית ולהרגיש אותה בנוסף להרגשת המציאות הגשמית, כלומר בעודנו קיימים בגופנו הגשמי בעולם הזה.

על פי תכנית הטבע, האנושות נוצרה בכוונה תחילה כמרגישה את הרמה הראשונה והמדומה בלבד, וכך היה עליה להתפתח במשך אלפי שנים. בזמן זה האנושות צברה הבחנות וניסיון חיים המביאים אותה היום להכרה שהקיום האגואיסטי הטבעי אינו אפשרי ואינו מביא לאושר, ושעליה לעבור אל הקיום האלטרואיסטי המתוקן - הקיום ברמה השנייה והאמיתית. המשבר הכללי בהתפתחות האגואיסטית מציב אותנו מול נקודת המעבר בין שתי רמות המציאות.

משום כך עלינו לראות את ימינו אלה כנקודת זמן מיוחדת ונאורה. זוהי נקודת מפנה בהתפתחותנו, נקודת המעבר אל קיום שלם ונצחי שהטבע תכנן מלכתחילה כפסגת התפתחות המין האנושי.

זה המקום להסביר כי תחושת התענוג שאליה אנו משתוקקים כיום שונה לגמרי מתחושת התענוג הממלאת את מי שרכש את תכונת האלטרואיזם של הטבע.

התענוג שהאדם משתוקק אליו כיום הוא תענוג מכך שהוא מרגיש את עצמו יחיד, מיוחד, מעל כולם. רצון אגואיסטי יכול להתמלא רק לעומת חוסר כלשהו, לעומת חיסרון שהיה לו קודם או לעומת אחרים. תענוג כזה דורש חידושים ומיד, משום שברגע שהתענוג ממלא את הרצון הוא מבטל אותו, כפי שראינו בפרק "גבולות ההנאה", ולכן התענוג מפסיק להיות מורגש בתוך זמן קצר. כאשר האגו מתעצם הוא מביא למצב שבו האדם יכול להרגיש סיפוק רק לנוכח חורבנו של הזולת.

תענוג אלטרואיסטי הוא הפוך. תענוג אלטרואיסטי אינו נמצא בנו לעומת האחרים, אלא בתוך האחרים. במובן מסוים ניתן להמשיל זאת ליחסי אם ובנה: האם אוהבת את בנה ולכן היא נהנית לראותו נהנה ממה שהיא מעניקה לו. הנאתה גוברת ככל שהוא נהנה יותר. דווקא במאמצים שהיא עושה בעבורו היא חשה הנאה רבה יותר משהיא חשה בכל דבר אחר.

ודאי שסיפוק כזה ייתכן רק בתנאי שאנו אוהבים את האחרים ועוצמתו תלויה במידת האהבה אליהם. אהבה היא למעשה המוכנות לדאוג לטובת האחרים, לשרת אותם. אדם המרגיש שכולנו חלקים במערכת אחת רואה דווקא בשירות הזה את תפקידו, את קיומו ואת שכרו. בין שני אופני התענוג הללו קיים אפוא הבדל עצום.

לאדם שרכש את תכונת האלטרואיזם יש "לב אחר" ו"שכל אחר"; רצונותיו ומחשבותיו כה שונים ולכן גם תפיסת המציאות שלו שונה מזו של האחרים. בזכות יחס אלטרואיסטי לזולת האדם יוצא מתחושת "התא הפרטי שלו", מתקשר ל"גוף הכללי" ומקבל ממנו חיוּת. הוא מחייה כלפיו את המערכת האחת שכולנו חלקים ממנה, וכתוצאה מכך הוא מתחיל להרגיש את החיים הנצחיים של הטבע הכולל, את זרימת האנרגיה והתענוג האין-סופית הממלאת את המערכת הכוללת.

למעשה, תחושת החיים שלנו מורכבת משני חלקים, רגש ושכל. כאשר אדם מרגיש ומבין את הרגש והשכל של הטבע הנצחי, הוא נכנס לתוכו ובו הוא חי ונמצא. אדם כזה מפסיק להרגיש את חייו כדבר ארעי העומד להסתיים. האיחוד עם הטבע הנצחי גורם לכך, שגם כאשר אדם מאבד את גופו הביולוגי, הרגשת החיים שלו אינה נגמרת.

משמעות מיתתו של הגוף הביולוגי היא הפסקת תפקודה של מערכת התפיסה של המציאות הגשמית. חמשת החושים מפסיקים להעביר מידע למוח והמוח מפסיק להקרין את תמונת העולם הגשמי על "מסך הקולנוע" שביַרכְּתֵי המוח. מערכת תפיסת המציאות הרוחנית אינה שייכת לרמת העולם הגשמי ולכן ברגע שאדם השיג אותה, היא מוסיפה להתקיים גם במיתת הגוף. אם האדם הרגיש את מציאות עצמו במערכת הרוחנית לפני מיתת גופו, הוא נותר בהרגשה זו גם לאחר מיתת הגוף, והדבר נקרא שהוא מתקיים בנשמתו.

ההבדל בין הרגשת החיים שאנו מרגישים עתה לבין הרגשת החיים שביכולתנו להשיג הוא עצום, וכדי לתאר אותו ולו במקצת משתמש ספר הזוהר בהשוואות בין עוצמת האור של נר דקיק או של ניצוץ קטן לעומת אור אין-סופי, וכן בין גרגיר אחד לעומת עולם ומלואו. השגת החיים הרוחניים היא מימוש הפוטנציאל הטמון בנו כבני אדם, ועל כל אחד מאיתנו להגיע לכך במהלך חייו בעולם הזה.

פקיחת עיניים

בטרם נסיים את הפרק, בואו נעצור לרגע לתרגיל קטן. נתאר לעצמנו שאנו בחלל חשוך. אין אנו רואים דבר, אין אנו שומעים דבר, אין אנו מריחים דבר ואין אנו טועמים או נוגעים בדבר. דמיינו לעצמכם שאנו שוהים במצב כזה למשך זמן ממושך כל כך עד שאנו שוכחים שיש לנו חושים כאלה. במרוצת הזמן אנו אפילו שוכחים שתחושות כאלה קיימות.

לפתע אנו מריחים ריח קל. הריח מתחזק ומקיף אותנו. אין אנו יכולים להצביע על מקומו. פתאום מופיעים ריחות חדשים, חלקם חזקים, חלקם חלשים, חלקם מתוקים, חלקם חמוצים. על ידי שימוש בריחות אנו יכולים כעת למצוא את דרכנו בעולם. ריחות שונים באים ממקומות שונים ואנו מתחילים למצוא את דרכנו כשאנו עוקבים אחרי הריחות.

ואז, ללא שום התרעה, צלילים וקולות נשמעים מכל הכיוונים. הצלילים שונים ומגוונים; חלקם נשמעים כמוזיקה, חלקם כמילים, וחלקם פשוט נשמעים כרעש. הצלילים מוסיפים ליכולת ההתמצאות שלנו במרחב. כעת אנו יכולים למדוד מרחקים וכיוונים ולשער את מקור הריחות והצלילים שאנו קולטים. אנו כבר בתוך עולם שלם של צלילים וריחות.

אחרי זמן מה אנו מגלים תחושה חדשה כשמשהו נוגע בעורנו. זמן קצר לאחר מכן דברים נוספים נוגעים בנו: חלקם קרים, חלקם חמים, חלקם יבשים וחלקם לחים, חלקם קשים וחלקם רכים; וחלקם... קשה לנו להחליט. כשחלק מדברים אלה מגיעים לפינו אנו מרגישים דבר מוזר - יש להם טעם. וכך אנו מגלים את חוש המישוש ואת חוש הטעם.

כעת אנו חיים בעולם השופע צלילים, ריחות וטעמים. אנו יכולים לגעת בעצמים שבעולמנו וללמוד על סביבתנו. מי חשב שעולם כה עשיר קיים סביבנו כל העת, כשלא היו לנו חושים אלה?

כזה הוא עולמם של העיוורים מלידה. אילו היית במקומם, האם היית מרגיש שאתה זקוק לחוש ראייה? האם היית יודע שאין לך חוש זה? כלל וכלל לא.

במובן מסוים אפשר לומר, שמסיבה דומה איננו מרגישים שחסר לנו חוש רוחני, שחסרה לנו נשמה. אנו חיים את חיינו מבלי לדעת כלל שיש ממד רוחני שאיננו מרגישים בו. הוא אינו חסר לנו. העולם שלנו מספק אותנו לגמרי. יום אחר יום, שנה אחר שנה, דור אחר דור. אנו נולדים, חיים, נהנים, סובלים, ובסוף מתים. וכל אותו זמן איננו חשים שקיים ממד נוסף של חיים, חיים רוחניים.

וכך היה הדבר נמשך ללא סוף אילולא התחילו לבצבץ בנו תחושות של ריקנות, של חוסר משמעות ושל חוסר עניין. מימוש כל הרצונות שבנו אינו מספק אותנו עוד, משהו בכל זאת עדיין חסר. החיים המוכרים וכל מה שהם מציעים לנו הופכים בהדרגה ללא מספקים. האמת היא, שהדבר די מדכא, ולכן אנו מעדיפים להדחיק זאת. הרי מה אפשר לעשות? כך חיים כולם.

תחושות אלה נובעות למעשה מהתעוררות רצון חדש: רצון ליהנות מדבר-מה גבוה, נעלה מכל הסובב אותנו, ממקור בלתי ידוע לנו. אם נשתוקק לממֵש את הרצון המתעורר בנו כעת, נגלה כי זהו רצון למשהו שמעבר לעולם הזה.

התעוררות של רצון כזה בקרב רבים מאיתנו, כמו גם תחושת הריקנות בחיים המוכרים המלווה אותה, הם למעשה מהלכים טבעיים המתוכננים מראש בתכנית הטבע. הרצון הזה יוצר בנו הרגשה שיש משהו מעבר למוּכָּר, ומעורר סקרנות לחפש אותו. אם ניתן לרצון להוביל אותנו ונקשיב לרחשי לבנו, נתעורר להכרת המציאות האמיתית.

(הערת העורך: בנושא תפיסת המציאות דן הרב לייטמן בהרחבה בספרו "קבלה, מדע ומשמעות החיים").

[i] בעל הסולם, מבוא לספר הזוהר, סעיף לד.

[ii] תהלים קכו, א.

[iii] תלמוד בבלי, פסחים נ, ע"א.

איזון עם הטבע

פרק זה יעסוק בנושא שהוא אמנם צדדי מעט לענייננו, אך הדיון בו עשוי לסייע לנו מאוד לחדד רבים מן הנושאים שבהם עסקנו בחלק זה של הספר.

ובכן, בימים אלה, שבהם האדם הפרטי והחברה נקלעים לקשיים רבים, מתפשטת תופעת ה"חזרה אל הטבע" וקונה לה אוהדים רבים. יש הרואים בה דרך לשינוי ומקווים שהיא תשנה את חייהם לטובה. נשאלת השאלה, האם יש קשר בין חזרה אל הטבע לבין איזון עם הטבע? האם חזרה אל הטבע תסייע לנו להשיג איזון עם הטבע? בשאלות אלה ואחרות יתמקד הפרק שלפנינו.

רעיון "החזרה אל הטבע" מדבר על חיים בצורה טבעית יותר, בדומה לדורות הקדמונים שחיו בהתמזגות ובזרימה עם הטבע. הדוגלים בחזרה אל הטבע דורשים בין השאר אוויר צח ותוצרת חקלאית אורגנית, וחלקם עוזבים את העיר ועוברים להתגורר בכפר. לתופעה זו מאפיינים רבים וכולם מבוססים על הרעיון שאם האדם יהיה קרוב יותר לטבע, הוא יהיה מאוזן יותר והרגשתו תהיה טובה יותר.

אם נחקור את אורח החיים העתיק של שבטים נידחים, נמצא כי ככל שהאדם היה קרוב יותר לטבע ולשורשיו, הוא הרגיש ביתר קלות את כוח האהבה שבטבע. בקשר לזה אציין כי בקונגרס של "מועצת החכמה העולמית" שהתקיים בארוסה שבשווייץ (ינואר 2006) שוחחתי עם ג'יין גודאל, שהקדישה את חייה לחקר קופי השימפנזה וחיה בחברתם בטבע במשך שנים רבות. על מחקרה זה שחשף ידיעות חשובות היא זכתה בפרסים רבים ובהכרה בין-לאומית. כאשר שאלתיה מהו הגילוי שהרשים אותה יותר מכול, השיבה כי לאחר שנים ארוכות של חיים בטבע הרגישה את הכוח הפנימי של הטבע, את כוח האהבה.

"אחרי זמן מה", אמרה, "התחלתי להרגיש ולשמוע את הטבע, והרגשתי אהבה. הרגשתי שאין כוח רע, אלא רק מחשבה של אהבה". כתוצאה משנים ארוכות של חיים בג'ונגל ומהחיבור לקופים התחילה גודאל להבין אותם, את הרגשות שלהם. היא גילתה עד כמה הקופים מבינים את הטבע וחיים את האהבה שבו.

אמנם חוויה כזו היא נעימה ומרגשת, אך לא על איזון כזה דיברנו עד כה. התחושה העילאית ביותר שהחזרה אל הטבע יכולה להקנות לאדם בן-זמננו היא הרגשה מסוימת וזמנית של כוח האהבה שבטבע, מעט ממה שמרגיש כל בעל חיים. אולם הטבע תכנן בעבור האדם דרגות התפתחות גבוהות הרבה יותר מכך.

לא לחינם דחף אותנו הטבע לצאת מן המערות ומן הג'ונגלים ולפתח את החברה האנושית על כל המערכות שבה. דווקא בלב החברה האנושית, המתאפיינת בניכור ובחוסר היכולת לשאת את הזולת, עלינו לממש את חוק האהבה והנתינה ולהשתמש באגו כבמנוף לכך. חזרה אל הטבע יכולה להיות חוויה מעניינת כשלעצמה, אך היא לא תוכל לסייע לנו בפתרון שורש הבעיות שמהן אנו סובלים כיום - חוסר האיזון בדרגה האנושית.

פעמים רבות מלווה החזרה אל הטבע גם במרכיבים משיטות מסורתיות כמו יוגה, טאי-צ'י, מדיטציות וכדומה. זה המקום להסביר כי שיטות אלה, המבטיחות לאדם מרגוע ושלמות, אינן יכולות לקרב אותנו למימוש מטרת הטבע, שכן הן מבוססות על דיכוי האגו ועל הפחתתו. הן מורידות את האגו של האדם מדרגת המדבֵּר אל דרגות נמוכות יותר הנקראות דרגות החי, הצומח והדומם שבאדם, כלומר מחזירות את האדם אחורה.

לכן שיטות אלה מנוגדות למגמה שבה מוליך אותנו הטבע, העלאת האדם למדרגה גבוהה יותר מן הנוכחית, למדרגת "המדבֵּר המתוקן".

הטבע לא יאפשר לנו להקטין את האגו. לראיה, גם בתרבויות שעד ימינו הצליחו לשמר רמה נמוכה של אגו, כמו סין והודו, ניכרת היום פריצה של האגו. בשנים האחרונות גם הן הצטרפו למרדף אחר עושר ושליטה והשלימו במהירות-שיא פער של דורות.

האגו הגדול השוטף כיום את העולם כולו הוא אגו מדרגת המדבֵּר, וכדי להתמודד איתו אנו זקוקים להתגלות של שיטה שונה לחלוטין, שיטה שהמגמה שלה הפוכה ממגמת הפחתת האגו. חכמת הקבלה היא השיטה היחידה המשתמשת במלוא כוחו של האגו תוך כדי תיקון אופן השימוש בו. היא מתגלה כיום כדי לסייע לנו לממש את מטרת הטבע ולהעפיל אל מדרגת קיום חדשה.

איזון בדרגת המדבר

לצורך ההסבר, נכנה את האיזון המבוסס על הפחתת האגו מדרגת המדבֵּר אל דרגות החי, הצומח והדומם שבאדם בשם כולל "איזון בדרגת החי".

ההבדל בין איזון בדרגת החי לבין איזון בדרגת המדבֵּר בא לידי ביטוי ברמת ההרגשה של כוח האהבה שבטבע. כדי להגיע לאיזון עם הטבע בדרגת המדבֵּר, על האדם לחקור בעצמו ולגלות לאן הוא מובל, מהו תהליך ההתפתחות שבו נמצאים הוא וכלל האנושות, מהי תחילת התהליך ומהם סופו ותכליתו. ללא חקירה עצמית כזו שבה האדם חווה כל שלב משלבי ההתפתחות לא ניתן להשיג את מחשבת הטבע.

חקירה כזו מובילה את האדם לאיזון עם הטבע בדרגת המדבֵּר, כלומר מעלה אותו אל דרגת "המדבֵּר המתוקן". בדרגה זו האדם עולה למעלה ממגבלות הזמן, המקום והתנועה, ומרגיש את כל זרימת המציאות.

תחילת התהליך וסופו מתחברים בו כאחד, והוא חש כיצד כל שלבי התהליך מתגלים בו בהדרגה, רק כדי לאפשר לו לראות ולהבין עד כמה הם מחוברים יחד בהרמוניה נפלאה, תלויים זה בזה ומפעילים זה את זה. בכך סוגר האדם את מעגל ההתפתחות, ואינו רואה עוד "התחלה" או "סוף" - לא ביחס לזמנים, לא ביחס למקומות ולא ביחס לתהליך; הוא מגלה שהכול נמצא מלכתחילה בתכנית הטבע.

השגת מחשבת הטבע מעבירה את האדם לקיום בממד עליון, ומקנה לו שלמות, נצחיות ותענוג בלתי פוסק. עולמו של האדם אינו ב"גוף" אלא במקום שבו נמצא ה"אני" שלו. לכן, אם האדם תופס מציאות אחרת לחלוטין, נצחית, גבוהה, שלמה, הרי שם הוא נמצא.

השגת מחשבת הטבע אינה מסתכמת בהרגשה נוחה יותר, אלא בכך שהאדם מרגיש נצחי ושלם כמו הטבע עצמו. רק במצב זה, היינו בדרגת ההשגה השלמה, דרגת המדבֵּר המתוקן, אפשר לחוש באמת מדוע מי שהשיגו את כוח הטבע אומרים עליו שהוא "טוב ומיטיב".

אמנם גם אדם המוריד את האגו שלו מדרגת המדבֵּר לדרגת החי יכול להרגיש את הטבע כ"טוב ומיטיב", אך תהיה זו הרגשה בדרגת חי בלבד. בדרגה זו האדם ירגיש נוח וטוב מבחינה גופנית ופסיכולוגית, אך רק לזמן מה. האגו הגדֵל ללא הרף ומבדיל את האדם מן החי לא יניח לו להסתפק במצב זה לאורך זמן.

מזווית אחרת ניתן לומר שבדרגת החי ה"טוב ומיטיב" מורגש כמצב, ולעומת זאת בדרגת המדבֵּר המתוקן הוא מורגש כתהליך בלתי פוסק. ההבדל בין הדרגות דומה במובן מסוים להבדל בין אדם שהרגשתו טובה מכך שהוא מנתק לגמרי את מחשבותיו ודואג להנאת גופו בלבד, לבין אדם המפעיל את ראשו וחושב על החיים מתחילתם ועד סופם. אדם החושב על החיים נמצא בקשר עם ממד אחר של הטבע.

אדם המגיע להרגשת ה"טוב ומיטיב" בדרגת המדבֵּר המתוקן חש את חייו לא רק בכך ש"טוב לו בחיים", אלא בכך שהוא קשור למציאות עליונה ממנו, לזרימה של מידע ושל תהליכים. הוא נהנה מהשגת השלמות של הטבע. הוא משתחרר מכל המוגבלויות. אדם כזה מפסיק לזהות את ה"אני" שלו עם גופו. המחשבה שלו מעפילה לרמת קיום שמעל המציאות הנקלטת בחמשת החושים הגופניים, אל תוך מחשבת הטבע, אל שדה המידע הכולל והנצחי. לכן הוא לא ירגיש שחיי ה"אני" שלו נפסקים גם כאשר גופו ימות.

לסיכום, החזרה הגשמית אל הטבע אינה קשורה לתהליך הרוחני של האיזון עם הטבע, והיא עלולה להסיט את תשומת לבנו מהצורך בחיפוש אחר האיזון בדרגת המדבֵּר שבאדם, ברמת המחשבה.

חכמת הקבלה, שכמה מעקרונותיה הבסיסיים הוצגו בחלק זה של הספר, מפרטת את כל שלבי ההתפתחות שעברנו ואת אלה שעדיין עלינו לעבור כדי להגיע אל מטרת הטבע. היא מסבירה שבמהלך התקופה הנוכחית יחול שינוי גדול מאוד במודעות של האנשים, ואנו כבר נמצאים בראשיתו. האנושות תגיע למימוש תכנית הטבע, אין כל ספק בכך. השאלה היחידה היא כיצד.

תפקידה של ישראל - מיכאל לייטמן

תפקידה של ישראל

עד כה עסקנו במשבר העולמי והאישי, בסיבה להם ובדרך לפתרונם, אך לא נוכל להתעלם מהמאפיינים המיוחדים הנוגעים למדינת ישראל ולחייו הפרטיים של כל אחד מאזרחיה.

מפתיע לראות שמדינה קטנה כל כך מושכת תשומת לב כה רבה מהעולם כולו וניצבת במרכזם של מאבקים אדירים. ביטחון אישי או ביטחון לאומי נראים כחלום ההולך ומתרחק מאיתנו משנה לשנה. אנו חיים בפחד מתמיד, בכל פינת רחוב יש מקלט, בכל דירה חובה לבנות ממ"ד, ומאבטחים בודקים אותנו בכניסה לכל מקום.

למעשה, בכל שנותינו כאן נמצאנו במלחמה מתמדת; רק החזיתות שלה מתחלפות או משנות את אופיין. כיום, בעידן של נשק להשמדת המונים, עם כל השנאה הסובבת אותנו והרצון העז של שכנינו לכלותנו, המשך קיומנו מוטל בסכנה של ממש.

"המדינה בחרדה: יותר ממחצית מתושבי המדינה חוששים לעצם קיומה של המדינה. שני שלישים משערים שמתקפה צבאית על ישראל בהפתעה, כמו במלחמת יום כיפור, עלולה להתרחש. 70 אחוזים לא סומכים על ההנהגה המדינית והצבאית של ישראל". כך מורה סקר שפורסם במוסף יום הכיפורים תשס"ז של העיתון "מעריב".

יתרה מזאת, לא רק עם העולם איננו חיים בכפיפה אחת ובשלום, אלא גם עם עצמנו. נראה כי אנו מפורדים ומפולגים יותר מכל אומה אחרת, שסועים למחנות ולזרמים כה עוינים זה לזה.

מדוע כאלה הם פני הדברים? האם יש בנו משהו מיוחד? האם נגזר עלינו לסבול תמיד יותר מכולם? מדוע אין מניחים לנו לחיות את חיינו בשקט ומדוע עיני כל העולם נשואות אלינו? בחלק זה של הספר נברר מה מקומנו במפת האנושות והאם יש ביכולתנו לצאת ממצבנו העגום והמאיים. לצורך כך ניעזר בחכמת הקבלה העתיקה, ולכן נתאר תחילה מה מקורה של חכמה זו, מה תחום עיסוקה ומה שייכותה למציאות של ימינו.

האנושות וחכמת הקבלה

מאז ומעולם חיפש האדם את הדרך אל האושר. שיטות רבות עוסקות בעניין זה, בהן שיטות עתיקות וגם שיטות מודרניות, אך עינינו הרואות כי האנושות עדיין סובלת. כל השיטות שפיתח האדם במהלך ההיסטוריה כולה אינן מביאות לאושר הנכסף, ולכן כיום אנשים מאבדים בהן עניין.

באותו הזמן בדיוק מתגלה שיטה אחת שהייתה עד כה נסתרת. לאורך כל ההיסטוריה הסתירו אותה מחזיקי השיטה מעיני הציבור וגם הציבור כשלעצמו לא נמשך אליה עד כה, אך דווקא היום היא פורצת למרכז ההוויה האנושית. רבים רבים ברחבי העולם כולו, מכל הדתות, הגזעים והאומות, נוהים אחריה. זוהי חכמת הקבלה.

מיליוני אנשים בעולם מרגישים בתת ההכרה כי דווקא במימוש שיטה זו הם יוכלו לקבל תשובות ולהגיע לאושר, ולכן הם נמשכים אליה. אמנם רובם ככולם אינם מבינים בינתיים מהי השיטה עצמה, אלא שבתוך האדם פנימה קיימת תחושה שכנראה הקבלה תספק לו מענה. כדי להבין מה מביא להתפשטות חכמת הקבלה כיום עלינו לחזור אל ערש האנושות, לבבל העתיקה, מסופוטמיה. שם נגלה את תחילתו של התהליך העומד להסתיים בימינו, והגורם לאנשים להימשך אל הקבלה.

חכמת הקבלה מסבירה שהתפתחות האנושות היא בסך הכול התפתחות של הרצון ליהנות. מדור לדור הרצון ליהנות מתפתח עוד ועוד ודוחף את האדם למלא אותו.

הפעם הראשונה שבה התגלה בבן אנוש רצון שמעל לרצון הקיומי הייתה לפני 5767 שנה (ביחס לשנת התשס"ז שבה אנו מצויים בעת כתיבת שורות אלה). אמנם לפניו חיו דורות רבים על פני האדמה, אך הוא היה האדם הראשון שמתוך רצונותיו הקיומיים-גופניים התפרץ הרצון להשגת הטבע הכולל.

לא במקרה היה שמו של אותו האיש "אָדָם", מלשון "אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן", [i] היינו על שם רצונו להתעלות בתכונותיו כך שיידמו לתכונת האלטרואיזם של הטבע. את מה שגילה מתוך השגתו את הטבע הכולל מסר אָדָם לצאצאיו, ולו מיוחס הספר "רזיאל המלאך".

היום שבו גילה אָדָם את העולם הרוחני נקרא יום "בריאת העולם". ביום זה נגעה האנושות לראשונה בעולם הרוחני ולכן הוא הנקודה שבה מתחילה ספירת השנים העברית. לפי תכנית הטבע, בתוך מסגרת של ששת אלפים שנה תבוא האנושות כולה לאיזון עם הטבע הכולל, כלומר ל"גמר תיקון" האגו האנושי. לכן נאמר: "ששת אלפים שנה הוי עלמא" [ii]. במהלך שנים אלה יגדל האגו האנושי בהדרגה כדי להביא את האנושות להכרה שמוכרחים לתקן אותו, וכן ליכולת להבין את שיטת התיקון ולממשה.

חלפו כמה דורות מאז אָדָם, ובאזור בבל העתיקה שבו הייתה מרוכזת אז האנושות, התרחשה ההתפרצות הראשונה של האגו בהיקף של כל אוכלוסיית בבל העתיקה. כתוצאה מכך, רצו בני האדם לשלוט על הטבע ועל העולם, לנצל הכול בצורה אגואיסטית לטובתם.

פריצת האגו הזו תוארה בצורה אלגורית כבניית מגדל בבל: "הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים" [iii]. אך מכיוון שלא ניתן למלא את האגו בצורה ישירה, הם נכשלו. האגו הרחיק אותם זה מזה. עד אז, הם חיו כעם אחד, אך עתה, כשבכל אחד החל "לדבר" האגו, הם הפסיקו להבין זה את זה, והדבר מתואר כהתפתחות שפות שונות. השנאה הפרידה ביניהם, והם נפוצו על פני כל העולם.

אך באחד מן הבבלים ששמו היה אברהם התגלה לצד האגו גם רצון להשגת סוד החיים - כמו הרצון שהתגלה לראשונה אצל אָדָם. עד אז סייע אברהם לאביו בבנייה של פסלים ובמכירתם, אך כשהחל להרגיש שהפסלים כבר אינם מספקים את הרצון שגדל בו, הוא החל לחפש אחר כוחות נעלים יותר.

סיפור זה מסמל את ההרגשה שהייתה לאברהם, שמכל רצון אגואיסטי שיש לו הוא "עושה פסל", משתחווה אל הרצון ונכנע לשליטתו. אברהם התחיל לחוש שחיים כאלה הם חסרי התפתחות, כחיי הדומם, ושאם רצונו להתעלות אל חיים מפותחים יותר, עליו "לשבור את הפסלים", לנסות לצאת משליטת האגו.

כשעשה זאת, גילה את כוח הטבע הכולל וקרא לו "אלהים", השווה בגימטרייה ל"הטֶבַע" (86), כפי שמורה חכמת הקבלה. אברהם הבין כי כוח הטבע מחייב את כל בני האדם להגיע לאיזון עימו, וכי חוסר איזון עימו הוא המקור לכל סבל.

בהמשך חקירתו גילה אברהם כי האגו של האדם כלול מ-613 רצונות, שכל אחד מהם חייב להיות מותאם לחוק הכולל של הטבע, חוק האלטרואיזם. היינו, שבכל רצונותיו האדם חייב להגיע ל"ואהבת לרעך כמוך", לשירות הזולת. תיקון של כל אחד מהרצונות, כלומר שימוש אלטרואיסטי ברצון במקום שימוש אגואיסטי בו, נקרא בקבלה "עשיית מצווה". מדובר בשינוי הכוונה שבה האדם משתמש ברצון שלו ולא במעשים גשמיים.

השיטה לאיזון עם הטבע על פני האגו שאותה גילה אברהם היא שמכונה "חכמת הקבלה", ולו גם מיוחס "ספר יצירה". את החכמה הזו החל אברהם ללמד לעמו, לבבלים העתיקים, כפי שנאמר: "היה אברהם אבינו מכניסן לתוך ביתו ומאכילן ומשקן ומקרבן", [iv] אולם רובם לא מצאו עניין בתיקון האגו. לאחר שאברהם ושרה אשתו השקיעו מאמצים רבים בהפצת שיטת התיקון, התארגנו סביבם אנשים וכך נעשתה קבוצת המקובלים הראשונה באנושות. מאוחר יותר קיבלה קבוצה זו את השם ישראל [v].

מכאן ואילך התחלקה התפתחות האנושות למעשה לשני נתיבים - קבוצת המקובלים ויתר האנשים. לאורך ההיסטוריה גדל האגו בהדרגה הן בקבוצת המקובלים והן בקרב יתר האנושות, ובכל אחד מהנתיבים הללו התרחשה התפתחות שונה בתכלית. קבוצת המקובלים התאמצה לשמור על איזון עם הטבע על פני האגו שהלך וגדל, ובו בזמן יתר האנשים חיפשו אחר דרכים חדשות לסיפוקו.

מדור לדור הגיעה האנושות להישגים גדולים יותר ויותר. בכל תקופה חשבו בני האדם כי בקרוב, ברגע הבא ממש, יוכלו להגיע לסיפוק, אך תמיד נשארו בחיסרון גדול עוד יותר, עד שבימינו מגיע האגו לדרגתו האחרונה והסופית. כתוצאה מכך מתעצמת בקרב רבים התחושה כי אלפי שנות ההתפתחות באגו הביאו לחוסר אונים ולמשבר כולל.

הבנה זו מעמידה את האנושות באותה נקודה שבה הייתה בבבל העתיקה, אלא שעכשיו אותה האנושות שהתפזרה על פני כדור הארץ וגדלה בינתיים למיליארדי בני אדם, כבר מוכנה להאזין. היא כבר בשלה לקלוט את אותה שיטה שייסד אברהם, המיועדת ללמד כל אדם כיצד להשתמש נכון באגו שלו, כיצד להגיע לאיזון עם הטבע ולהרגיש כמו כל הטבע, נצחי ושלם.

עד כה היו המקובלים מחויבים להסתיר את השיטה מהאנושות. היה עליהם להמתין עד למצב שבו יתגלה האגו בדרגתו הסופית והאנושות תגיע לכדי ייאוש מיכולתה למלא אותו, עד לרגע שבו יזדקקו אנשים לשיטה לתיקון וירגישו שדווקא בחכמת הקבלה נמצאת התרופה לכל המכאובים. אך עתה, משנוצרו התנאים הללו, אותם מקובלים שבעבר הקפידו להסתיר את השיטה, פותחים אותה בפני כולם. בכך נסגר המעגל ההיסטורי, והאנושות כולה, כגוף אחד, צריכה להגיע לאיזון עם הטבע.

גאולת העולם מצרותיו, אומר בעל הסולם, תלויה רק בהפצת שיטת התיקון: "הננו בדור עומדים ממש על סף הגאולה, אם אך נדע איך להתפשט חכמת הנסתר בהמון". הוא מדגיש כי יש להביא את החכמה לידיעת כל בני העולם, וממשיל זאת לקולו של שופר: "הפצת החכמה בהמון מכונה שופר, דוגמת השופר שקולו הולך עד למרחק המרובה, כן יתפשט הד החכמה בכל העולם" [vi].

לידתו של "עם ישראל"

כדי ששיטת התיקון תתגלה כיום ותצעיד את האנושות לאיזון עם הטבע, היה צורך להעביר אותה מדור לדור ולפתח אותה. מדובר בתהליך בן אלפי שנים שתחילתו באותה קבוצת מקובלים שייסד אברהם.

לאחר שקבוצת המקובלים השתמשה בשיטת אברהם במשך כמה דורות, גם בה התגלתה כעבור זמן תוספת אגו. עתה היא נדרשה לגלות את שיטת האיזון עם הטבע בדרגה גבוהה יותר, היינו על פני האגו החדש.

שיטה חדשה זו נמסרה לה על ידי משה, המקובל הגדול שחי באותה תקופה. משה הוביל אותם ליציאה מ"מצרים", היינו ליציאה משליטת האגו החדש, ולימד אותם כיצד להתקיים "כאיש אחד בלב אחד", כחלקי גוף אחד. מפאת גודלה, החלה הקבוצה להיקרא בשם "עם", אף על פי שביסודה הגנטי אין היא אלא חלק מאותו עם שאליו השתייך אברהם, אשר חי באזור בבל העתיקה, כפי שמאשר היום גם המדע [vii].

שיטת משה לאיזון עם הטבע, המהווה המשך לשיטת אברהם, כונתה בשם ה"תורה". אין הכוונה לתורה כספר היסטוריה או כספר מוסר כפי שמתייחסים אליה כיום, אלא לשיטה ולמדריך לתיקון האגו. נציין כי המונח "משה" מסמל את הכוח המושה את האדם מתוך שליטת האגו; המונח "תורה" בא מלשון הוראה ומלשון אור - הכוח המתקן את האדם, ככתוב "המאור שבה מחזירו למוטב", [viii] והתענוג הממלא את האדם שתיקן את האגו.

וכך המשיכה קבוצת המקובלים להתפתח. על ידי מימוש שיטת משה הם תיקנו את כל הרצונות האגואיסטיים שגדלו בהם. המילוי שהם קיבלו בתוך הרצונות המתוקנים נקרא "בית המקדש", כלומר הרצונות המתוקנים שלהם היוו "בית" המלא ב"קודש", היינו בתכונת האלטרואיזם, תכונת הטבע הכולל.

ילדים נולדו, גדלו והתחנכו על פי שיטת התיקון, והפכו לבעלי השגה רוחנית בעצמם. העם חי בהרגשת הטבע הכולל, עד שהאגו זינק שוב למדרגה חדשה וגרם לאיבוד הרגשה זו. הניתוק מהרגשת הטבע הכולל נקרא "חורבן בית המקדש" ושליטת האגו החדש נקראה "גלות בבל".

תיקון האגו שפרץ בחורבן בית המקדש הראשון כונה בשם חזרה מגלות בבל ובניית בית המקדש השני. אך הפעם נחלקה האומה לשניים: היו שהצליחו לתקן את האגו, והיו אחרים שעוצמת האגו שלהם הייתה גדולה יותר והם לא הצליחו לתקנו. בהדרגה גדל האגו גם בקרב הראשונים, וכתוצאה מכך איבדו בני העם כולו את הרגשת הטבע הכולל, כלומר נכנסו להסתרה רוחנית. שליטת האגו הפעם נקראה חורבן הבית השני ויציאה לגלות האחרונה.

חורבן התכונה האלטרואיסטית הביא לכך שכל העם איבד את הרגשת הטבע הכולל, מלבד יחידי סגולה, המקובלים שהיו בכל דור ודור. בהיחבא, הרחק מעיני העם שלא ידע על עיסוקם, המשיכו אותם מקובלים לפתח את שיטת תיקון טבע האדם בהתאם לאגו שגדל. תפקידם היה להכין אותה לזמן שבו עם ישראל והאנושות יזדקקו לה.

התפתחות שיטת התיקון

בטרם היציאה לגלות האחרונה, במאה השנייה לספירה, נכתב ספר הזוהר על ידי ר' שמעון בר יוחאי (רשב"י) וחבורת תלמידיו. הזוהר, שנכתב בארמית, פורס את שיטת התיקון ומתאר את כל מה שחווה אדם המגיע לאיזון עם הטבע, אך ברמז. כמו כן, הוא מכיל תיאור של כל המצבים שעתידה לעבור האנושות עד לגמר תיקון האגו.

יש לציין כי אף שהזוהר נכתב לפני יציאתו של כלל העם לגלות, כבר אז נאמר בו כי הוא עתיד להתגלות רק בסופה ולהביא לסיום הגלות הרוחנית: "ומשום שעתידים ישראל לטעום מעץ החיים שהוא ספר הזוהר הזה, יצאו בו מן הגלות ברחמים" [ix]. עוד נאמר בו כי לקראת סיום התקופה בת ששת אלפים השנים המוקצבת לתיקון האגו יתגלה הספר לכל האנושות: "וכשיהיה קרוב לימות המשיח אפילו תינוקות שבעולם עתידים למצוא סודות החכמה, ולדעת בהם קיצים וחשבונות הגאולה, ובאותו הזמן תגלה לכול" [x].

וכך, מיד לאחר שהסתיימה כתיבתו, נגנז ספר הזוהר. רק במאה השלוש-עשרה, בספרד, פורסם הזוהר ברבים לראשונה. כ-1,400 שנה לאחר כתיבת הזוהר, במאה השש-עשרה, הופיע בצפת האר"י. את אותה שיטת התיקון שהובאה בזוהר בלשון מלאת רמזים ומשלים, ביטא האר"י בשפה מדעית ושיטתית המתארת לפרטי פרטים את שלבי תיקון האגו, המובילים לאיזון עם הטבע הכולל.

כתביו כוללים תיאורים של מבנה העולם העליון, ומסבירים לאדם כיצד להיכנס לממד הזה של המציאות. עם זאת, מכיוון שבזמנו של האר"י טרם התגלה האגו במלוא עוצמתו, רק מעטים היו מסוגלים להבין את דבריו, שכן אגו מפותח יותר מביא ליכולת תפיסה חדה יותר.

התקרבותנו אל סוף תקופת התיקון הקצובה מביאה את האגו אל מדרגתו האחרונה, למשבר היוצר נחיצות בשיטה לתיקון האגו. כיום, רבים כבר זקוקים לשיטת התיקון, והם מסוגלים לתפוס את מה שבעבר הבינו רק יחידים.

משום כך בימינו אלה נחשפת שיטת התיקון בשלמותה: בעל הסולם (1884–1954) זכה לבאר את ספר הזוהר ואת כתבי האר"י כך שכל אחד מאיתנו יוכל להבינם. לכן אמר: "שמח אני שנבראתי בדור כזה, שכבר מותר לפרסם את חכמת האמת. ואם תשאלוני מאין אני יודע שמותר הוא? אשיב לכם, משום שניתן לי רשות לגלות" [xi].

חיבוריו העיקריים הם פירוש "הסולם" לספר הזוהר שבו תרגם את הספר מארמית וכן פירש את דברי הזוהר, ו"תלמוד עשר הספירות" שבו ביאר את כתבי האר"י. בנוסף, כתב בעל הסולם מאמרים רבים המסבירים את הדרך לכינון חברה אנושית המצויה באיזון עם הטבע. הוא הסביר כי הזדקקותו של הדור לשיטה מסודרת וברורה לתיקון האגו היא שאפשרה לו לעשות זאת: "כל זכייתי בדרך גילוי החכמה, הוא מסבת הדור שלי" [xii].

החל מסוף המאה העשרים, כפי שצפו המקובלים מראש, החל שלב חדש בהתפתחות האנושות: אנשים החלו להימשך אל חכמת הקבלה בהמוניהם. כבר במאה השמונה-עשרה הצביע הגאון מווילנה על שנת 1990 כעל השנה שבה יתחיל התהליך, כמובא בספר "קול התור", ובעל הסולם נקב בשנת 1995 בשיחה עם תלמידיו חמישים שנה קודם לכן.

אין זה מקרי שכך קורה, שכן המקובלים מסבירים כי אם נחכה עד לסיום ששת אלפי השנים בלא להתקדם בעבודת תיקון האגו בעצמנו, נסבול מאוד. רוב אוכלוסיית העולם תיכחד במלחמות נוראות, והמעטים שישרדו יממשו בלית ברירה את תכנית הטבע:

"[...] מצאו הפצצה של אטום ושל מימן, שאם עוד לא ברור לעולם החורבן הכללי שהם עתידים להביא לעולם, יחכו עד למלחמות עולם שלישית או רביעית חס ושלום, ואז יעשו הפצצות את שלהם, והשארית שישארו אחר החורבן, לא יהיה להם עצה אחרת אלא לקחת על עצמם עבודה הזו" [xiii].

במילים אחרות, אם נאמר "יהיה מה שיהיה" ולא נרצה לעשות דבר, יאלצו אותנו כוחות הטבע בייסורים איומים להגיע לתיקון בתוך תקופה של 233 שנים לכל היותר, מה שנקרא "בעיתה", היינו בזמן הנקוב. אך עוצמת הסבל תלך ותגבר עד שכל רגע יידמה בעינינו כנצח, כי הרי תחושת הזמן היא עניין פסיכולוגי. למעשה, כבר עכשיו אנו מתחילים להרגיש שמיום ליום חיינו קשים יותר ויותר, וזו רק ההתחלה.

לעומת זאת, בדרך התיקון אין מגבלה של זמן. כשם שהמקובלים לאורך הדורות הגיעו לאיזון עם הטבע, כך יכול כיום כל אדם להגיע לאותה שלמות ונצחיות. דרך זו נקראת "אחישנה", מלשון זירוז הזמן. כך או כך, לאיזון עם הטבע כולנו מוכרחים להגיע, וגם המוות אינו מהווה בריחה מתהליך התיקון המחויב.

הבחירה בין שתי הדרכים תלויה במודעות שלנו, המתפתחת כתוצאה מסבל או על ידי התבוננות. התפתחות על ידי התבוננות אפשר לבצע בעזרת חכמת הקבלה המתארת את מצבנו, מסבירה לנו לאן עלינו להגיע ומספקת לנו כלים לבצע זאת. אם כן, אפשר שהאנושות תעבור 233 שנים של סבל נורא כפי שמסופר על ימות המשיח בספרי הקבלה, ואפשר שהיא תעשה זאת בזמן קצר הרבה יותר, בדרך של התרוממות רוח בלתי פוסקת. בצומת הדרכים הזו שמור לישראל תפקיד מכריע.

תפקיד ישראל

צאצאיה של קבוצת המקובלים של אברהם הם בני עם ישראל. לפני תחילת הדיון בתפקיד ישראל חשוב מאוד לדעת כי אין הכוונה כאן ללאומנות "חס ושלום", כפי שמדגיש בעל הסולם, "אשר רק היוצא מדעתו יכול להרהר כזאת" [xiv]. עם ישראל אינו טוב מאחרים, כפי שחלקנו אוהבים לחשוב מתוך גאווה, אלא בעל תפקיד שונה בתכנית הטבע. האנושות נמשלת לגוף אחד, שבו לכל אחד מהאיברים תפקיד משלו.

המקובלים מספרים בלשון אלגורית שמלכתחילה הוצעה שיטת התיקון לכל האומות, שכן "דבר תכלית הבריאה מוטל על כל המין האנושי יחד: שחור כלבן וכצהוב בלי שום הבדל מעיקרו" [xv]. אך באותו זמן לא הייתה מוכנה שום אומה לקבלה. האנושות עדיין לא נצרכה לה. משום כך ניתנה השיטה לעם ישראל, כדי שישמש כמעין "מעבר" למימוש השיטה בכל האנושות.

עם ישראל שונה מכל יתר העמים. הוא מהווה ביסודו את אותה קבוצת מקובלים שייסד אברהם מתושבי בבל כדי שתשמור בקרבה את שיטת התיקון ותעבירה דרך כל ההיסטוריה האנושית, עד לזמן שבו ירגישו כולם צורך בה. ואז, אותה קבוצה, שכבר תיקרא "עם ישראל", תוכל לממש את תפקידה ולהעביר את שיטת התיקון לכל העמים.

נפילתה של אותה קבוצת מקובלים שהייתה בעבר באיזון עם הטבע אל שליטת האגו יצרה בהם אגו מתוחכם ומיוחד במינו. הדבר נעשה כך כדי שהיהודים יאיצו את התפתחות העולם במהלך שהותם בין האומות.

לאומות העולם כשלעצמן לא היה דחף חזק דיו להתפתח, ותפקיד היהודים היה לדחוף אותם קדימה, ליתר התפתחות אגואיסטית. לכן היהודים הם שהובילו ועמדו בראש ההתפתחות המדעית, הטכנולוגית, הכלכלית, התרבותית וכיוצא בהן. לשם מה קרה הדבר? כדי לזרז את התפתחות ההכרה בכך שהאגואיזם מביא את העולם למבוי סתום, ושאנו מוכרחים לתקנו.

בימינו, עם הכרת הנחיצות בתיקון האגו, צריכה להתממש שיטת התיקון. בתהליך המימוש יש שלבים. תחילה צריכים בני עם ישראל לתקן את עצמם ולשוב לאיזון עם הטבע שאבד להם לפני כאלפיים שנה. לשם כך עליהם להתוודע אל שיטת התיקון שממנה התנתקו בגלות ולהתחיל לממשה. כשיעשו זאת, הם ישמשו דוגמה אלטרואיסטית לכלל האנושות וימלאו את תפקידם להיות "אור לגויים". עם מעבר שיטת התיקון מישראל אל כלל האנושות ימומש גם השלב השני בתכנית הטבע ובו תתוקן האנושות כולה: "וכאשר יושלמו בני ישראל עם דעת השלם, יתגברו מעיינות התבונה והדעת מעל לגבול ישראל, וישקו לכל אומות העולם" [xvi].

החזרה לארץ ישראל

החזרתו של עם ישראל ארצה היא מהלך המתוכנן בתכנית הטבע. כדי להבין אותה יש לעמוד על משמעותו הרוחנית של המושג "ארץ ישראל", ולשם כך עלינו להכיר את השפה שבה משתמשים המקובלים.

כאשר המקובלים הגיעו לאיזון עם הטבע, הם גילו את אותו חלק מציאות הנמצא מחוץ לטווח קליטתו של האדם האגואיסט, וכינו אותו בשמות "העולם העליון" או "העולם הרוחני".

לאחר שמצאו כי מכל פרט בעולם העליון הנקרא "שורש" משתלשל כוח אל העולם שלנו ומוליד כאן "ענף" גשמי, הם השתמשו בשמות מושאלים מהעולם שלנו כדי לתאר את הפרטים, את הכוחות ואת הפעולות שבעולם העליון. כך פותחה "שפת הענפים" המבוססת על ההקבלה שבין העולם העליון לבין העולם שלנו. בשפת הענפים, ארץ פירושה רצון, ישראל פירושו יָשַר-אֵל. כלומר, "ארץ ישראל" הוא כינוי לרצון המכוון ישירות להשגת תכונת האלטרואיזם של הטבע.

הדורות שחיו בארץ ישראל לפני חורבן הבית השני היו מצויים בהשגה רוחנית. באותה עת הייתה התאמה בין דרגתו הרוחנית של עם ישראל לבין נוכחותו הגשמית בארץ ישראל, ולפיכך הוא היה ראוי להימצא בה. מאוחר יותר איבד העם את מדרגתו הרוחנית ונפל לשליטת רצונות אגואיסטיים. חוסר ההתאמה בין רמתו הרוחנית של עם ישראל לבין נוכחותו על אדמת ישראל הביא בסופו של דבר לחורבן הבית ואף לגלות מאדמת ארץ ישראל.

אמנם בעבר קדמה הנפילה הרוחנית לגלות העם מארץ ישראל אל בין האומות, אולם כעת המצב הפוך. החזרה הגשמית לארץ ישראל קדמה לחזרה הרוחנית, אך ההתאמה שבין השורש הרוחני לבין הענף הגשמי חייבת להיבנות. על עם ישראל לחזור באותה הדרך שבה "ירד" בעבר, רק בסדר הפוך: קודם כל חזרה גשמית, ולאחריה חזרה רוחנית.

לפיכך מוטלת על עם ישראל החובה להשיג את הדרגה הרוחנית "ארץ ישראל", ולשם כך מתגלה לו שיטת התיקון. כל עוד אין עם ישראל מתוקן, הוא יחוש אי נוחות על האדמה הזו. לא ניתן לחיות בארץ ללא האידאל הרוחני: כוחות הטבע אינם מאפשרים לאדם להתקיים בה במנוחה, בלא התאמה רוחנית.

כדי לעורר את היושבים בארץ ישראל הגשמית להתרומם אל הדרגה הרוחנית הקרויה "ארץ ישראל", מתגלה מציאות היוצרת חיים משוללי ביטחון ומלאי דאגות.

כל הלחצים המופעלים על ישראל, הן על ידי מדינות אחרות, והן בדמותם של משברים פנים-חברתיים - החל מן המישור המדיני, דרך המישור החברתי, ועד למישור האישי - מתרחשים אך ורק כדי שנתחיל להתקדם למטרת קיומנו בעולם הזה. משום כך "כל עוד שלא נגביה את מטרתנו מתוך חיים הגשמיים, לא יהיה לנו תקומה גשמית ]...[ כי אנו בני האידיאה" [xvii].

ספר הזוהר ומקובלי כל הדורות הצביעו על חזרת עם ישראל מן הגלות כעל הזמן שבו מוכרח יהיה להתבצע תיקון העולם. לכן, עם החזרה לארץ הצהיר המקובל הגדול, הרב קוק, שהיה גם הרב הראשי הראשון בישראל לאחר אלפיים שנות גלות:

"עתה קרבו הימים, שהכל יכירו וידעו, שישועת ישראל וישועת העולם כולו תלויה רק בהופעת חכמת אור הגנוז של פנימיות רזי תורה ]קבלה[ בשפה ברורה" [xviii].

"רק כשנהיה מה שאנו צריכים להיות, תשוב להאנושיות ]לאנושות[ הסגולה העליונה, שהתמצית שלה תהיה מסוגלה לאור הרוחני הגנוז בתכונתה, וממילא תתרומם כולה ובגאון תכיר את האושר שלה" [xix].

כשם שעם ישראל אינו קיים במניין שבעים אומות העולם אלא מהווה קבוצה מיוחדת שנועדה להעביר את שיטת התיקון לכלל האנושות - כך גם לא קיימת על פני כדור הארץ "ארץ ישראל", אלא אם כן זו ארץ שבה יושב עם רוחני.

לכן, רק במידה שעם ישראל מקיים את תפקידו הוא ראוי לחיות כאן. אם אינו מקיים את תפקידו, אין הוא נקרא "עם ישראל" והארץ אינה "ארץ ישראל", אלא הופכת לארץ שמעצמה פולטת ודוחה את העם הזה, ארץ שאינה מסוגלת לשאת את האומה הזו על אדמתה, "ארץ אוכלת יושביה".

בעל הסולם צפה שאם לא יבוצע שינוי, כל מציאותנו במדינת ישראל תהיה בסכנה והדברים עלולים אף להגיע לידי כך שאנשים "לאט לאט יברחו מהסבל עד שלא ישאר מספר הראוי להקרא בשם מדינה, ויבלעו חס ושלום בין הערבים" [xx].

איחוד האומה

אם ברצוננו להיות עם חופשי בארצנו, כמילות ההמנון הלאומי, עלינו להגיע לאותה נוסחה שעל פיה התקיימנו לפני החורבן והיציאה לגלות. במקום הפירוד, הניכור ושנאת החינם השורים בינינו כיום, עלינו לחזור אל המצב שבו נמצאנו באיחוד בינינו כחלקי גוף אחד ובאיזון עם הטבע הכולל.

למעשה, התאחדנו מבחינה חיצונית בארץ ישראל, בעיקר בשל ההכרח. תכנית הטבע גרמה לאומות העולם ללחוץ עלינו ולהכריח אותנו לברוח מארצות הגולה לישראל. על פי רוב, האנשים הגיעו לכאן בעל כורחם, כאל מקום מפלט שבו יוכלו להינצל מלחץ אויביהם או להיטיב את חייהם הגשמיים, ולא מתוך דחף פנימי להתחבר באהבה וליצור אומה מאוחדת, המצויה באיזון עם הטבע האלטרואיסטי ומובילה את כל בני האנוש לזאת.

חיבור ממין זה אינו מאפשר לנו להתמודד לאורך זמן עם העמים האחרים הקמים עלינו, שהקשר הפנימי בקרבם מוצק הרבה יותר מן הקשר שבינינו. כיום הם מודעים לחולשתנו זו בבירור, כפי שמסביר ד"ר זאב מגן, ראש החוג לתולדות המזרח התיכון באוניברסיטת בר-אילן:

"האיראנים ויתר הפונדמנטליסטים משוכנעים, שאנו חברה שאין לה שום תשתית של עקרונות אחידים. יתרה מזו, הם משוכנעים שגם אנו כבר הגענו למסקנה שלא יכולה להתקיים אצלנו תשתית כזו. לכן הפונדמנטליסטים בטוחים שבמוקדם או במאוחר הם יביסו אותנו ויוציאו אותנו מכאן, או לפחות ישימו קץ לריבונות שלנו. כי ודאות תמיד תגבר על אי ודאות. אנחנו, בעיניהם, חיים על זמן שאול.

מאמר שפורסם לאחרונה באחד העיתונים הערביים, הסתיים במובאה מנאום של חמינאי שציטט מן הקוראן: 'היהודים לא יילחמו נגדכם כאיש אחד - אתם חושבים שהם מלוכדים, אך לבותיהם מחולקים'" [xxi].

האיחוד בינינו יוכל להיות מושג רק כשנתאחד סביב מימוש תפקידנו כלפי העולם. איחוד זה לא נועד להיטיב את מצבנו על פני עמים אחרים או חלילה על חשבונם. החינוך הלאומי לאידאל של עם ישראל שעליו מדברת חכמת הקבלה רחוק מכך כרחוק מזרח ממערב.

אל לנו לראות את עצמנו כעם נעלה מכולם, אלא להפך - "העם הנבחר" פירושו שהעם הזה נבחר לשרת את האומות כולן. תפקידו לעזור להן להגיע לאיזון עם הטבע, למדרגת הפריחה הרוחנית הגדולה ביותר. עלינו לראות את עצמנו כאמצעי לכך ותו לא, ואת זאת נוכל לבצע רק מתוך איחוד בינינו.

החזרתנו ארצה תחת האיום החיצון כוּונה בוודאי על ידי תכנית הטבע, וכך ניתנה לנו ההזדמנות לגלות בעצמנו את הצורך הפנימי לאיחוד בינינו ולהיבנות כעם המוביל את האנושות אל השלמות.

אין זה מקרה שאיננו מצליחים ליצור כאן חברה מאוחדת זה שנים ארוכות: דתיים מול חילונים, שמאל מול ימין, אשכנזים מול ספרדים, ילידי הארץ מול עולים חדשים וכן הלאה. כל הניסיונות והמאמצים לאיחוד השורות שעשינו עד כה עלו בתוהו; הפערים מחריפים והשנאה והניכור גוברים. סקר שנערך באחרונה מגלה כי כבר היום סבורים 57 אחוזים מהציבור בארץ כי מדינת ישראל עלולה להיקלע לסכנה קיומית כתוצאה משנאת חינם [xxii].

מצבנו הנוכחי דורש מאיתנו לחזור ולברר מהו השורש שלנו: מאין באנו, כיצד נעשינו לעם ישראל, מהם העקרונות שעל פיהם יוסדה האומה בעבר, ולשם מה. רק על בסיס אותם יסודות נצחיים של האידאה הרוחנית נוכל כיום להתאחד ולהביא לאיחודם של כל בני האדם באשר הם.

(הערת העורך: העקרונות המעשיים ליישום הדבר, כפי שהם מובאים בכתביו החברתיים של בעל הסולם, מפורטים בספרו של הרב לייטמן, "הדור האחרון").

אנטישמיות

"אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל".

חז"ל

הבנת תפקידו של עם ישראל מקלה עלינו להבין גם את תופעת האנטישמיות ואת הדרך לפתרונה. השורש לאנטישמיות ולהאשמת היהודים בכל הרע בעולם נובע ממטרת הקיום של ישראל - למסור לעולם את השיטה לתיקון האגו. גורל העם תלוי באופן שבו הוא מממש את משימתו.

כל עוד עם ישראל אינו מממש את שיטת התיקון בעצמו ואינו מוסר אותה לכל יתר האומות, גובר חוסר האיזון של האנושות עם הטבע. כתוצאה מכך גוברות העוצמה והתדירות של התופעות השליליות בחיי האנושות כולה ובחיי כל אדם ואדם, עד שכיום הדברים כבר מתבטאים במשבר כלל-עולמי.

האנטישמיות מתגלה בעולם בהתאם להתפתחות האגו של אומות העולם. בתת-הכרתן מרגישות אומות העולם כי סבלן תלוי בישראל, ולכן דווקא באומות המפותחות התפתח יחס שלילי כלפי היהודים. אין זה פלא שגרמניה, המדינה המפותחת ביותר בתחילת המאה העשרים, היא המדינה שבה התחוללה התפרצות אנטישמית כה גדולה. ככל שהאגו של האומות מתפתח כך מתעוררת בהן שנאה אלינו - אלה בחרב ואלה בשקט, אלה בהסכמה ואלה בתמיכה.

כיום, התפתחות האגו הביאה לכך שברוב ארצות העולם קיימת התנגדות לישראל. גם במדינות שבעבר רחשו אהדה לישראל משתנה היחס לרעה, למשל במדינות צפון-אירופה. סקרים שנערכו באיחוד האירופי מורים כי ישראל ניצבת במקום הראשון כמדינה המהווה סכנה לשלום העולם. כ-60 אחוזים מכלל האוכלוסייה האירופית חושבים כך, ואילו בהולנד סבורים כך 74 אחוזים מהציבור. עוד התברר כי הדימוי השלילי של ישראל גובר בקרב משכילים [xxiii].

"כל מי שעדיין סבור כי מדובר באירועים ספורים, אינו תופס את הסכנה המאיימת על החברה. התוקפנות שאנו חווים מזכירה את שנת 1933", כך אומרת שרלוטה קנובלוך, נשיאת המועצה המרכזית של יהודי גרמניה. דבריה נאמרו בעקבות פרסום נתונים על ידי משרד הפנים בגרמניה באוקטובר 2006, המורים כי בשנתיים האחרונות חלה עלייה חדה במספר גילויי האנטישמיות בגרמניה. בשמונת החודשים הראשונים של שנת 2006 דווח על 8,000 מעשי עבריינות גזעניים מצד נאו-נאצים. בהשוואה לשנת 2004, זוהי עלייה של חמישים אחוזים [xxiv].

מדינות קטנות ושוליות במפת העולם יוצאות בהצהרות פומביות נגדנו, וגם עמים שאין לנו כל קשר ישיר איתם מפגינים יחס שלילי כלפינו. היחס השלילי אלינו מצד המערב משתלב ביחס השלילי כלפינו מצד המוסלמים, ביטויי שנאה חריפים נשמעים מדי יום ביומו, יהודים מואשמים במזימות בין-לאומיות, ואף עלילות הדם מתחדשות. כל התופעות הללו מושרשות למעשה בטבע הבריאה, כפי שנאמר: "בְּיָדוּעַ שעֵשָׂו שונא ליעקב" [xxv].

יש לציין כי יחסן של האומות זו לזו שונה לחלוטין מיחסן כלפינו. אף אם שתי אומות שונאות זו את זו, הרי בשעת סכנה משותפת הן יסכימו להתאחד כדי להינצל, בדומה לחיות הנמלטות בצוותא ממקום הסכנה. אך היחס כלפינו הוא אחר. אפילו בשעת סכנה כללית יַפנו האומות אצבע מאשימה כלפינו ויראו בנו את הסיבה לסכנת קיומן.

רבים בעולם חושבים עתה שאין לעם ישראל מקום בעולם, ואף לא במדינת ישראל. דברים אלה נאמרים מתוך תחושה פנימית, מתוך הרגשה אינסטינקטיבית ועמוקה שאנו מקור כל בעיות העולם, רק שאין האנשים מסוגלים להסביר זאת לא לעצמם ולא לנו באופן מודע והכרתי.

למעשה, גם אנו איננו מסוגלים להסביר מדוע כולם שונאים אותנו ומדוע גם בקרבנו מקננת תחושה של מעין חובה או אשמה כלפי האומות האחרות - כאילו אנו ראויים ליחס השלילי המיוחד הזה. עם זאת, הדברים נובעים מתוך חוקי טבע מוחלטים שאינם בני שינוי.

יוצא שהאנטישמיות אינה תלויה באומות העולם אלא אך ורק בתפקודו של עם ישראל. אל לנו להסתמך על אומה מסוימת שתסייע לנו, ואל לנו לקוות שיחסו של העולם אלינו ישתנה לטובה. ההפך הוא הנכון: גם במדינות שבהן אנו זוכים לכאורה לתמיכה כיום, תתעורר שנאה כלפינו אם לא נתחיל במימוש ייעודנו.

עליית האסלאם

נוסף לאנטישמיות ההולכת וגוברת מתגלה לאחרונה תופעה נוספת המשפיעה עלינו מאוד: הנצרות הולכת ומפנה את מקומה לשליטת האסלאם הפונדמנטליסטי. המהלך הזה כבר תואר בספר הזוהר בסקירת התהליכים שיתרחשו בחזרת ישראל לארצם: "ועתידים בני ישמעאל לעורר מלחמות גדולות בעולם, ויתאספו בני אדום עליהם, ויערכו עמהם מלחמה" [xxvi].

בבואנו לחקור את עליית האסלאם ככל תהליך אחר בעולמנו, עלינו לדעת תחילה שכל הקורה לעינינו בעולם הזה הוא תוצאה ממאזן הכוחות הנסתרים בתוך המציאות. ניקח לדוגמה את כוח המשיכה: איש אינו מרגיש אותו, אינו רואה אותו, אינו חש אותו, אלא רק לפי תוצאות פעולותיו. וכך, לפי תוצאות פעולותיו של כוח מסוים שאנו מודדים, אנו יודעים כיצד להתמודד איתו.

מלבד הכוחות המוכרים לנו, קיימים במציאות גם כוחות נוספים הפועלים על החברה האנושית. אלא שבשונה מן הכוחות הפועלים על הדרגות הנמוכות מאיתנו - על הדומם, על הצומח, על החי או על גופנו - את הכוחות הפועלים על החברה האנושית איננו יכולים לזהות בבירור, גם לא מתוצאות פעולותיהם. זאת משום שכדי לחקור תופעה מסוימת עלינו להביט עליה מדרגה עליונה ממנה. לכן, כפי שילד אינו יכול לחקור מהו "להיות ילד", גם אנו איננו יכולים להבין עתה את הכוחות הפועלים על דרגתנו, הדרגה האנושית.

עם זאת, מתוך כך שהמציאות שלנו היא שלמה, מובן לנו שכפי שעל כל הדרגות בטבע פועלים כוחות, כך גם החברה האנושית מופעלת על ידי כוחות הטבע אף על פי שהם נסתרים מעינינו. למעשה, כל התופעות שאנו רואים בחברה האנושית, ביחסים בין בני אדם ובין עמים או בין מדינות, הם אך ורק תוצאות מפעולת כוחות הטבע שמפעילים את החברה האנושית כצאן.

אם אנו רוצים לשנות את מצבנו, עלינו להבין את הכוחות האלו, ולהשפיע על המקום שממנו הם משפיעים עלינו. הדרגה שממנה הם משפיעים עלינו היא הדרגה שלמעלה מהדרגה האנושית, ולכן היא נקראת הדרגה העליונה של הטבע או העולם העליון.

המקובלים הנמצאים בדרגה העליונה של הטבע מתארים זאת כך: "אין לך עשב ועשב מלמטה, שאין עליו מלאך ]כוח[ מלמעלה, שמכה אותו ואומר לו גדל" [xxvii]. היינו, אין אובייקט בעולמנו המשתנה אלא רק על ידי כוח הפועל עליו מהדרגה העליונה, מהעולם העליון. לכן, כדי להבין את היחסים שבין הדתות השונות בכלל ואת עליית האסלאם בפרט, יש להכיר את השורש העליון לדתות, את "שלושת הקווים".

התפתחות האדם לעבר איזון עם הטבע הכולל נעשית בדרך המורכבת משלושה קווים: קו ימין, קו שמאל וקו אמצעי. בדרך זו מדרגות רבות, ובכל מדרגה חדשה מתווסף לאדם אגו מקו שמאל, כנגדו הוא רוכש גם כוח איזון אלטרואיסטי מקו ימין לתיקון האגו. עבודת האדם היא לבנות בעצמו את הקו האמצעי על ידי שילוב בין קו השמאל לקו הימין, כלומר להשתמש באגו בצורה אלטרואיסטית.

כנגד הקווים קיימת מערכת המיועדת לשמור עליהם, כמו קליפה השומרת על הפרי שבתוכה. מכאן גם שמה של המערכת הזו, מערכת "הקליפות", שתפקידה להבטיח את פעולת הקווים. התוצאות מפעולת כוחות השמאל והימין בחברה האנושית הן הדתות נצרות (שמאל) ואסלאם (ימין).

הקווים שמאל וימין עוזרים לישראל להתיישר ולהתקדם בקו האמצעי לקראת מימוש תכנית הטבע. בזמן הגלות פועל על ישראל בעיקר כוח המכוון והשומר אותו מקו שמאל, ואילו לקראת גמר תיקון האגואיזם האנושי הכללי מתעורר קו ימין לפעול.

בזמן הגלות אופיינה התפתחות כל האומות בהתעצמות האגואיזם. לכן בעיקר קליפת השמאל (הקליפה שכנגד קו שמאל, כנגד כוח האגו) היא שעמדה לייצב את עם ישראל ולהבדילם מאומות העולם. היא עשתה זאת על ידי שנאת ישראל, וכך שמרה על עם ישראל שלא יתבולל באומות העולם במשך כל שנות הגלות. אולם מסוף הגלות ואילך כבר אין די בכך. עתה צריכה להתעורר קליפת ימין (הקליפה שכנגד קו ימין, כנגד כוח האיזון) ולדחוף את עם ישראל לרכישת תכונת האלטרואיזם האמיתית.

כוחות הטבע הפנימיים מפעילים את האובייקטים שבחברה האנושית (העמים, המדינות וכו'). לכן, מזמן גלות ישראל שלטה בעולמנו קליפת שמאל, הנצרות. היא תפסה את מקומן של יוון ושל רומא (שלא היו דתות-קליפות), שלטה בעולם ודיכאה את כל השיטות האחרות. אולם לקראת הזמן שבו ישראל חייבים לתקן את עצמם ולהשליט את תכונת האלטרואיזם על האגו שלהם, מתגלה שליטת כוח קליפת ימין בעולם, וזה מה שמורגש בימינו כהתגברות כוחות האסלאם על פני הנצרות בעולם.

כאשר יתחילו בני עם ישראל להתמודד עם שתי הקליפות הללו ולהתאזן בקו האמצעי, הם יפגשו בו גם את קליפת הקו האמצעי הנמצאת בקרבם, בדתם, ויצטרכו להבדיל אותה, לברר אותה ולבערה מן העולם.

כאן עלינו לדעת כי כל המלחמות שתיארו המקובלים יכולות להיות מוכרעות בממד העליון יותר מן הממד האנושי-חברתי, היינו בתוך הרצונות שבנו. אם ננצח בהן - אם נצליח לממש את שיטת התיקון ולהשתמש באגו בצורה אלטרואיסטית - נבנה את הקו האמצעי. במקרה כזה, לא יהיה צורך בהתגשמות מלחמות על פני האדמה.

יש לזכור כי מידת האיזון או חוסר האיזון שבינינו לבין הטבע היא הקובעת את תמונת המציאות החיצונית הגשמית ואת עוצמת הסבל או האושר שנחווה. המפתח לשינוי הוא בידינו, מפני שהחלק היחיד הפעיל במציאות, הן לטוב והן לרע, הוא עם ישראל.

פנימיות וחיצוניות

"ודע, שבכל דבר יש פנימיות וחיצוניות, ובכללות העולם נחשבים ישראל, זרע אברהם יצחק ויעקב, לפנימיות העולם, ושבעים אומות, נחשבים לחיצוניות העולם".

בעל הסולם, הקדמה לספר הזוהר, סעיף סו

עם ישראל משול לאיברים המרכזיים שבגוף הכללי של האנושות - מוח, לב, כבד, ריאות וכליות, המפעילים את כל יתר איברי הגוף. כל עוד תפקוד האיברים הללו אינו תקין, הגוף כולו חולה וסובל. מכאן שתהליך ריפוי האגואיזם האנושי תלוי בהצלחת ריפויו של עם ישראל. הבראתם של יתר חלקי הגוף כבר תהיה פועל יוצא מכך ותיעשה בקלות יתרה.

אנו אחראים על מצב העולם, ולכן אנו נחשבים לפנימיות העולם בעוד שיתר האומות נחשבות לחיצוניות העולם. למעשה, חקירת כל דבר במציאות תגלה בו חלק פנימי וחלק חיצוני. החלק הפנימי שבדבר כלשהו מכונה "ישראל" והחלק החיצוני מכונה "אומות העולם". למשל, כל אדם שיתעורר לתיקון האגו יגלה שהוא כלול משני סוגי רצונות: "ישראל" - הרצון להגיע לאיזון עם הטבע האלטרואיסטי, ו"אומות העולם" - יתר הרצונות האגואיסטיים שבאדם.

איזון מושלם עם הטבע מושג רק כאשר כל הרצונות האגואיסטיים של האדם באים לאיזון עם הטבע האלטרואיסטי. מכאן מובן, שגם בכללות העולם עובדים הדברים באופן דומה: רק כאשר יתוקנו כל בני האדם נגיע לגמר תיקון האגואיזם האנושי. אלא שתיקונו של אדם מישראל הוא בעל השפעה מכרעת על התהליך, הנובעת מסדר התיקון המושרש בתכנית הטבע.

כאשר האדם הפרטי מישראל מגביר את הפנימיות שבו, היינו את הרצון האלטרואיסטי שבו, על פני החיצוניות שבו, היינו על פני הרצון האגואיסטי שבו, הוא מחזק את כוחה של הפנימיות הן בקרב אנשים אחרים מישראל והן בקרב אומות העולם. כתוצאה מכך, עם ישראל מתקרב לביצוע תפקידו ואומות העולם רוצות לתמוך בו ולהתקרב אליו.

ואם קורה ההפך, כלומר אם האדם הפרטי מישראל מגביר את חיצוניותו האגואיסטית ומכבד אותה על פני פנימיותו האלטרואיסטית, הוא מעלה את ערך החיצוניות על הפנימיות ברמות האחרות גם כן. כתוצאה מכך, עם ישראל מתרחק מביצוע תפקידו ואומות העולם מתגברות עלינו ומשפילות אותנו.

תפיסה זו, המציבה את היחיד מישראל כמעצב את יחסי הגומלין שבין כל חלקי המציאות, באה לידי ביטוי בדברי בעל הסולם: "ואל תתמה על זה, שאדם פרטי יגרום במעשיו מעלה או ירידה לכל העולם ]...[ אדרבה, הפרטים עושים כל מה שבכלל כולו" [xxviii]. גם בדברי הרב קוק מובא רעיון דומה: "עוד יתגלה בעולם גודל ערך הכוח של רצון האדם, ומדרגתו במציאות כמה היא מכרעת, על ידי רזי תורה ]קבלה[. וגילוי זה יהיה הכתר של כל המדע כולו" [xxix].

לכן, אף על פי שבני עם ישראל מעטים, יש בהם כוח ועוצמה במידה המספקת לביצוע התיקון הנדרש בעולם כולו. התעוררות האומות האחרות לתיקון תלויה לחלוטין במידה שבה יעורר ויעדיף איש ישראל את פנימיותו על פני חיצוניותו; את "ישראל" שבו על פני "אומות העולם" שבו.

יוצא שעם ישראל הוא הקובע את היחס שבין אומות העולם לבינו. אומות העולם קמות עלינו כי אנו הופכים אותן לחזקות. אנו מעלים בתוכנו את חשיבותו של החלק האגואיסטי שבנו על החלק האלטרואיסטי שבנו, ומתוך כך אנו גורמים לאומות העולם להתגבר עלינו גם בחיצוניות. הכול תלוי בסדר העדיפות שאנו משליטים בפנימיות ובחיצוניות שלנו. בזאת אנו קובעים מה יקרה לנו ומה יקרה בעולם.

אילו יכולנו להרים את עצמנו במילימטר אחד לעבר איזון עם הטבע האלטרואיסטי, לא היו אויבינו רוצים להילחם עימנו. עוד מילימטר, ושונאי ישראל היו הופכים להיות ידידים. זו תגובה ישירה שאינה תלויה בהם כלל; אנו מפעילים אותם. לו נגענו בנקודה הפנימית הזו, מיד היו מתגלים באויבינו מחשבות ורצונות אחרים לחלוטין, כאילו נמחק האתמול. הם היו מתחילים לחוש שבעזרתנו הם יכולים להגיע לשלמות ולנצחיות.

אם כן, במידה שאנו מזלזלים בפנימיות, האנושות מזלזלת בנו, ולהפך - אם נרומם בקרבנו את חשיבות מימוש מטרת הטבע, האנושות תחשיב אותנו כבעלי השיטה המובילה לאושר. זהו החוק של פנימיות וחיצוניות, אי אפשר לשנותו.

מלחמת גוג ומגוג

מאבק הכוחות בין פנימיות לחיצוניות מכונה "מלחמת גוג ומגוג". הוא מתנהל בקרב עם ישראל ותוצאותיו מעצבות את פני העולם כולו. אם ננצח בו, כאמור, נחסוך מעצמנו את התגשמות התיאורים המחרידים של מלחמת גוג ומגוג כמלחמת עולם הרסנית.

מלחמת גוג ומגוג היא למעשה מלחמה פנימית המתנהלת בתוך האדם הפרטי מישראל. אין מדובר במלחמה גשמית הכוללת מטוסים, טילים ופצצות, כפי שנהוג לחשוב, שכן מלחמה גשמית היא רק תוצאה של חוסר איזון מצטבר המתפרץ בגשמיות.

מלחמת גוג ומגוג היא מלחמה בין פנימיות וחיצוניות בתוך הרצונות שלנו, בתוך הלבבות והמוחות שלנו, בתוך הבחירה למה אנו רוצים להיות שייכים, מה אנו מעדיפים - את פנימיות העולם או את חיצוניותו; למה אנו נדבקים ברצוננו, בלבבותינו ובמוחנו; מה מעסיק אותנו, מה ממלא את לבנו ואת מוחנו. זו המלחמה. מטרת ספר זה היא להביא לידיעת כל אדם מישראל שהפנימיות שלו קובעת את המתרחש בחיצוניות בכל רחבי העולם.

כדי לנצח במלחמה זו בין פנימיות וחיצוניות אנו נדרשים לאמצעי שיגביר את הפנימיות בתוך לבנו. בדיוק לשם כך התגלתה בדורנו חכמת הקבלה. לאורך כל שנות הגלות, שהייתה גלות גשמית ורוחנית גם יחד, היינו מנותקים מחכמה זו. אמנם יחידי סגולה תיקנו את האגו בעזרתה והשיגו את הטבע הכולל, אך כלל העם התנתק מכך לחלוטין, ונותר רק עם הסממנים החיצוניים של מסורת ישראל.

כאן יש לדעת כי שיטת תיקון האגו שנתן משה לעם ישראל, "התורה", נכתבה בשפת הענפים. היא משתמשת במונחים גשמיים (ענפים) כדי להצביע על פרטים רוחניים (שורשים). המקובלים, אנשים המצויים בהשגת הטבע הכולל והחיים בשני העולמות גם יחד, הגשמי והרוחני, יודעים לפענח את שפת הענפים. הם מזהים על איזה שורש רוחני מצביע הענף הגשמי ולכן הם רואים בתורה הוראות לעבודה פנימית בשלושת הקווים, הוראות לתיקון האגו.

אולם כל יתר האנשים יכולים לראות בשפת הענפים רק תיאורים גשמיים. הם רואים רק את חיצוניות התורה ואינם משערים שיש משהו המוסתר בפנימיותה. לכן, במהלך הגלות, החל העם להתייחס לתורה כאל דבר חיצוני, כגון סיפור היסטורי או חוקה משפטית.

תופעה זו מכונה "הגשמת הדברים", [xxx] והיא פועל יוצא מהניתוק בן אלפי השנים של עם ישראל מהעולם הרוחני. עד זמננו החרישו המקובלים ולא אמרו על כך דבר, אולם משהחלו העליות לארץ ישראל שסימנו את סוף הגלות, הם יצאו מן המסתור וקראו לעם לשוב ולהתוודע על ידי חכמת הקבלה אל מטרת החיים שנשכחה מאז החורבן.

ייחודה של חכמת הקבלה הוא בכך שאין היא מאפשרת לאדם לגשם את הדברים, כיוון שהשפה שבה היא משתמשת אינה שפת הענפים המקודדת אלא שפה של "עולמות וספירות". היא מתארת לפרטי פרטים את כל מרכיבי האגו ואת שלבי התיקון של כל אחד מהם, תוך כדי שימוש בתרשימים ובחישובים.

הקבלה מוליכה את האדם צעד אחר צעד במדרגות תיקון האגו ומורה לו מה עליו לבצע בכל שלב, וכיצד. היא אינה מותירה לאדם מקום לדמיין כי יוכל להגיע למשהו טוב בחייו אם לא יתקן את האגו שלו, ומראה לו כי הדרך לעשות זאת היא על ידי פעולות פנימיות מחשבתיות.

משום כך, הסבירו המקובלים, חזרתו של עם ישראל לאיזון עם הטבע תיעשה אך ורק דרך חכמת הקבלה, והם יצאו להפיצה ברבים. הם ידעו כי רק כך יתקרב העם והעולם לגאולה מכל צרותיו, שכן "ענין של הגאולה ]...[ הוא ענין תכלית הגובה של שלימות ההשגה והדעת" [xxxi].

"עיקר הגאולה תלויה בלימוד הקבלה", [xxxii] כך אמר הגאון מווילנה. והרב קוק הסביר כי "השאלות הרוחניות הגדולות שהיו נפתרות רק לגדולים ומצויינים, מחוייבות הן להיפתר עכשיו בדרגות שונות לכלל העם" [xxxiii]. ובעל הסולם קבע כי "אך ורק בהתפשטות חכמת הקבלה ברוב עם, נזכה לגאולה השלמה" ולכן מוטלת עלינו החובה "לחבר ספרים, כדי למהר תפוצת החכמה במרחבי האומה" [xxxiv].

כאן נתקלו המקובלים בהתנגדות. לא כל מנהיגי הקהל הדתי נענו לקריאתם וחלקם אף התנגדו להם וניסו למנוע את הפצת הקבלה. למעשה, דבר זה הוא פועל יוצא של הגלות הרוחנית שבה שהה העם: בשלב האחרון והנמוך ביותר מבחינה רוחנית של הגלות נוצר מצב שבו אנשים שאינם בעלי השגה רוחנית החלו לעמוד בראש הקהל ולהנהיגו.

דוגמה בולטת למלחמה זו ניתן לראות ביחס שלו זכה בעל הסולם כשהחל להפיץ את הקבלה בשדרות העם. משימתו הייתה ברורה: "מצאתי לי צורך גדול לפוצץ מחיצת ברזל, המצויה ומפסקת בינינו לבין חכמת הקבלה, מעת חורבן הבית ואילך, עד דורנו זה, שהכבידה עלינו במידה חמורה מאד, ומעוררת פחד שלא תשתכח חס ושלום מישראל" [xxxv].

כבר ב-1933, במטרה למנוע את השואה המתקרבת, הוא החל להוציא לאור סדרת קונטרסים. על הקונטרס הראשון צוין כי "יופיע בחמישים חלקים". שמו של המאמר הראשון שהובא בו העיד חד-משמעית על כוונת המחבר, "עת לעשות". כעבור שבועיים יצא הקונטרס השני בסדרה "הערבות", ולאחריו השלישי והאחרון, קונטרס "השלום".

מגמת בעל הסולם להפיץ את חכמת הקבלה ברבים לא נשאה חן בעיני מנהיגי דעת קהל מסוימים והם הביאו לידי הפסקת פרסומם של המאמרים במטרה למנוע את התפשטות החכמה. ידוע כי גם מקובלים אחרים, שניסו לעורר את האנשים עוד לפני תום הגלות במטרה לזרז את הגאולה, למשל הרמח"ל, סבלו מיחס דומה בגין ניסיונם לעורר את העם:

"רשב"י צווח כל כך על זה, וקורא לעוסקים בפשט התורה, שהם ישנים בתרדמה [...] והנה זה פרי הגלות בעוונותינו הרבים, ששכחו ישראל את הדרך הזה, ונשארו ישנים, משוקעים בתרדמתם, ואין שמים לבב לזאת ]...[ והנה אנחנו במחשכים כמתי עולם, כעורים ממש המגששים קיר. לישרים לא נאוה ללכת בדרך הזה, אלא אדרבא לפקוח עיניים עיוורות" [xxxvi].

מלחמה זו על הפצת שיטת התיקון בקרב הציבור היא למעשה המלחמה החשובה ביותר במציאות. תוצאותיה חמורות מאין כמותן, שכן עיכוב הפצת השיטה יגרום לכך שהפנימיות לא תוכל לגבור על החיצוניות, לא בקרב האדם הפרטי מישראל, לא בקרב עם ישראל ולא בקרב העולם בכלל. והרי מאזן הכוחות הזה הוא שקובע באיזה עולם נמשיך לחיות.

משום כך כבר בספר הזוהר נאמר: "אוי להם לאותם אנשים [...] העושים את התורה ליבשה, כלומר, בלי משהו לחלוחית של שכל ודעת [...] ואינם רוצים להשתדל ולהבין בחכמת הקבלה [...]. אוי להם, שהם גורמים במעשיהם הללו, שיהיו עניות וחרב וחמס וביזה והריגות והשמדות בעולם" [xxxvii].

גם תלמידו של האר"י שהעלה את תורת רבו על הכתב, הרב חיים ויטאל, קונן על כך בהקדמתו ל"עץ חיים" של האר"י:

"אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. כי בלי ספק בהיותם עוסקים בפשטיה ובסיפוריה לבדם, היא לובשת בגדי אלמנותה, ושק הושת כסותה, וכל האומות יאמרו לישראל, מה דודך מדוד, מה תורתכם מתורתינו, הלא גם תורתכם סיפורים בהבלי העולם, אין עלבון תורה גדול מזה. ולכן אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. ואינם עוסקים בחכמת הקבלה, שהיא נותנת כבוד לתורה, כי הם מאריכים הגלות, וכל הרעות המתרגשות לבא בעולם" [xxxviii].

לאחר השואה, החל משנת 1945 ועד אחרון ימיו, החל בעל הסולם להוציא לאור את פירוש "הסולם" לספר הזוהר. בהקדמה לפירושו הסביר שוב את הצורך הדחוף להתחיל לממש את שיטת התיקון, בלא כל השתהות:

"הנה מעתה מוטל רק עלינו שארית הפליטה, לתקן את המעוות החמור הזה [...] ואז יזכה כל אחד ואחד מאתנו להגביר מעלת פנימיותו עצמו [...] ויגיע כוח הזה גם על כלל ישראל כולו [...] וכן פנימיות אומות העולם, שהם חסידי אומות העולם, יתגברו ויכניעו את החיצוניות שלהם, שהם בעלי החורבן. וכן פנימיות העולם, שהם ישראל יתגברו בכל שבחם ומעלתם על חיצוניות העולם, שהם האומות. ואז כל אומות העולם יכירו ויודו במעלת ישראל" [xxxix].

עתיד העולם בידינו

מכל האמור בחלק זה עולה כי פתרון המשבר השוטף את העולם תלוי בנו דווקא, בכל אחד ואחד מבני עם ישראל; לא במנהיגים כאלה או אחרים, אלא באדם הפרטי.

למעשה, כל רגע שבו איננו עוסקים בתפקידנו גובה מאיתנו מחיר כבד. זו משימה שאי אפשר להימלט ממנה, בלתי אפשרי לסרב לה, ולא ניתן להתעלם ממנה. דומה הדבר לסיפור המקראי על יונה הנביא, שנשלח להזהיר את תושבי נִינְוֵה מפני סכנת ההשמדה הצפויה להם. הוא ניסה להימלט בדרכים שונות מהמשימה שהוטלה עליו, אך נאלץ להשלימה.

הסיפור על יונה הוא משל הנוגע כיום לכולנו, ולכן הורו המקובלים לעם לקרוא אותו מדי שנה בשנה בצהרי יום כיפור, יום חשבון הנפש, כתזכורת לתפקידנו. גם אנו רוצים לברוח אל מעבר לים, אך הדבר לא יפטור אותנו מן האחריות המוטלת עלינו.

כפי שנוסעי הספינה חשו כי יונה אשם בסערה המאיימת להשמידם והשליכוהו לים, כך גם היום: אומות העולם חשות שאנו אשמים ברע שבעולם ולחצן עלינו יגבר מרגע לרגע. המציאות העכורה שבה אנו מצויים עלולה להיות רק הפתיח למה שעוד צפוי לנו.

למעשה, בנינו לעצמנו בארץ מין בועה מלאכותית, ובתוכה אנו חיים את שגרת חיינו. חלקנו מאמינים שנצליח להתמודד עם שכנינו בכוח האגרוף, ואחרים סבורים שנצליח לעשות הסכמי שלום. כך או כך, התחושה הכללית היא של "יהיה בסדר". איננו מרגישים שעומדת ליפול עלינו מכה איומה, ואנו ממשיכים בשגרת חיינו. לפי שעה אנו מקבלים הזדמנות להתקיים בארצנו, אף על פי שביחס לתכנית הטבע אנו בפיגור.

מצב דומה היה גם לפני חורבן בית המקדש השני. כשבעים שנה לפני חורבן הבית כבר ניכרו סימני החורבן. העם ירד לדרגות הגשמיות הנמוכות ביותר, לשנאת חינם. עם זאת, בית המקדש הוסיף עוד להתקיים לזמן מה ועם ישראל עדיין לא הוגלה. אמנם בדרגת הכוחות החורבן כבר התרחש, אך הוא עדיין לא ירד לדרגת החומר והתגשם, ונמצא בהשהיה למשך עשרות שנים. גם כיום יש השהיה זה עשרות שנים, במטרה שאנו נממש את התיקון.

שיטת תיקון האגו היא גלגל ההצלה האישי והעולמי שלנו כיחידים וכאנושות. ככל שנתרחק ממנה, נסבול עוד ועוד ייסורים, משום שאנו פועלים בניגוד לחוקי הטבע הכולל. עובדה היא שכל ניסיון אחר שלנו למצוא מזור למכאוב אחד מוליד בעקבותיו מכאוב חדש. אך עדיין יש בידינו הזדמנות לשנות כיוון.

ברגע שאפילו מעטים מאיתנו יתחילו לנטות לכיוון מימוש תפקידנו, מיד ישתנה איזון כוחות הטבע. תחילת מימוש שיטת תיקון האגו תביא לידי שינוי מידי בעולם כולו. אין זה פלא שכל העולם חושב כי היהודים "מסובבים" את העולם וכי יש בהם משהו נסתר שאינם רוצים לגלותו לכול. הם מרגישים זאת בתת ההכרה. הדברים נכונים, שכן במחשבותינו האגואיסטיות אנו משפיעים על העולם לרעה, ואם נרצה, יהיה בידינו לשנות את העולם לטובה במהירות הבזק על ידי מחשבות אלטרואיסטיות.

אנו נבחרים בכך שבתוכנו יש כוחות מחשבה ורצון, שאם נשתמש בהם נכון נוכל לשנות מיד את כל המציאות. הכוח הכללי של המחשבה שלנו הוא שישנה אותה. עלינו להכיר בזאת, ולהכריע את העולם כולו ל"כף זכות".

מומלץ כיום לכל אדם להתוודע אל עקרונות שיטת התיקון, להשתדל לממשם בעצמו ולהעביר את הידע הזה גם לאחרים. אם אדם יעיין בספרים העוסקים בשיטת התיקון, בחומר המוגש באינטרנט, יצפה מעת לעת בתכניות הטלוויזיה ובסרטים הנוגעים לנושא, תתחזק הפנימיות שלו. הוא יתחיל להרגיש ששלומו ושלום יקיריו - וכן עתידו הטוב ואושרו - תלוי רק באיזון עם הטבע האלטרואיסטי, וישאף לכך. בזאת האדם משנה מיד את מגמת חייו.

לסיכום, כדאי לנו מאוד להבין כי אנו עם מיוחד: כל שקורה לנו, קורה בגללנו. איש אינו אשם מלבדנו. איש אינו קובע לנו דבר. אין עוד עם אחר בעולם הקובע בעצמו את המתרחש בחייו. אמנם קשה לקבל ולהפנים זאת, אבל הכול נתון בידינו, הכול תלוי בנו. אנו היחידים הקובעים את גורלנו ואת גורלו של העולם כולו.

[i] ישעיהו יד, יד.

[ii] תלמוד בבלי, סנהדרין צז, ע"א.

[iii] בראשית יא, ד.

[iv] מדרש בראשית רבה, פרשה פד, פסקה ד.

[v] בעניין זה מומלץ לעיין בדברי הרמב"ם, יד החזקה, הלכות עבודת כוכבים, פרק א, ג.

[vi] בעל הסולם, מאמר "שופר של משיח".

[vii]A. Nebel, D. Filon, B. Brinkmann, P. P. Majumder, M. Faerman & Oppenheim, “The Y Chromosome Pool of Jews as Part of Genetic Landscape of the Middle East”, American Journal of Human Genetics 69/5 (2001), pp. 1095—1112. המאמר פורסם גם באתר: www.hayadan.org.il/kurdsjews.html.

[viii] על בסיס הנאמר במדרש רבה, איכה רבה, הקדמה, פסקה ב.

[ix] ספר הזוהר עם פירוש "הסולם", פרשת נשא, אות צ.

[x] ספר הזוהר עם פירוש "הסולם", פרשת וירא, אות תס.

[xi] בעל הסולם, מאמר "תורת הקבלה ומהותה".

[xii] שם.

[xiii] בעל הסולם, כתבי הדור האחרון, חלק א, בתוך: הרב לייטמן, ספר "הדור האחרון", עמ' 301.

[xiv] בעל הסולם, מאמר "מתן תורה", סעיף ה.

[xv] בעל הסולם, מאמר הערבות, סעיף כג.

[xvi] בעל הסולם, הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות, סעיף ד.

[xvii] בעל הסולם, מאמר "הגלות והגאולה".

[xviii] הרב קוק, אגרות הראי"ה חלק א, עמ' צב, אגרת מתאריך 5 בספטמבר 1907.

[xix] הרב קוק, ספר אורות, דף קנה.

[xx] בעל הסולם, כתבי הדור האחרון, חלק א, קטע ט, בתוך: הרב לייטמן, ספר "הדור האחרון", עמ' 335.

[xxi] דבריו של ד"ר זאב מגן מובאים בכתבתו של זאב גלילי, "כיצד רואים האיראנים את ישראל", אשר פורסמה ב-10 באוגוסט 2006 בעיתון "מקור ראשון". באינטרנט: www.makorrishon.net/show.asp?id=81041.

[xxii] פורסם בכתבתו של ירעם נתניהו באתר nrg ב-4 באוקטובר 2006: www.nrg.co.il/online/11/ART1/684/984.html.

[xxiii] הנתונים נדלו באוקטובר 2006 מאתר www.nfc.co.il/NewsPrintVersion.asp?docId=20233&subjectID=1.

[xxiv] הנתונים נדלו באוקטובר 2006 מאתר www.ynet.co.il/articles/0,0437,L-2466133,00.html.

[xxv] מדרש ספרי, פרשת בהעלותך, פסקה יא.

[xxvi] ספר הזוהר עם פירוש "הסולם", פרשת וארא, אות רג.

[xxvii] בראשית רבה י, ו.

[xxviii] בעל הסולם, הקדמה לספר הזוהר, סעיף סח.

[xxix] הראי"ה קוק, אורות הקדש ג, עמ' פ.

[xxx] ראה בעל הסולם, מאמר "מהות חכמת הקבלה"; וכן "תלמוד עשר הספירות", חלק א, הסתכלות פנימית.

[xxxi] בעל הסולם, הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות, סעיף ד.

[xxxii] הגאון ר' אליהו מווילנה, אבן שלמה, פרק יא אות ג.

[xxxiii] הרב קוק, אדר היקר ועקבי הצאן, מוסד הרב קוק, תשמ"ה, עמ' קמד.

[xxxiv] בעל הסולם, הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות, סעיף ה.

[xxxv] בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, סעיף א.

[xxxvi] רמח"ל, שערי רמח"ל, מאמר הויכוח, עמוד צז.

[xxxvii] עיין בתיקוני זוהר, תיקון ל, ד"ה "נתיב תנינא". בעל הסולם מציג דברים אלו בהקדמתו לספר הזוהר, סעיף ע, ומתרגם את לשון הזוהר מארמית לעברית, כפי שהובאה כאן.

[xxxviii] הרב חיים ויטאל, הקדמת מהרח"ו על שער ההקדמות, בתוך ספר "עץ חיים".

[xxxix] בעל הסולם, הקדמה לספר הזוהר, סעיף עא.

נספחים

התהוות ההוליזם של המדעים - ארווין לאסלו

היקום הוא מערכת אחת שלמה, וכל חלקיה קשורים זה בזה ומשפיעים זה על זה. לכן עלינו להכיר היכרות מעמיקה יותר את המאפיינים העיקריים של ההוליזם המתהווה כיום בענפים החשובים של המדעים האמפיריים. נפתח בהתפתחויות העדכניות ביותר בפיזיקה המודרנית, ואחר כך נעבור אל הביולוגיה והפסיכולוגיה.

הוליזם בפיזיקה החדשה

הפיזיקה הקלאסית הייתה מכניסטית ורדוקציוניסטית; היא נשענה על חוקי הטבע הבלתי מעורערים של ניוטון, שאותם פרסם ב-1687 בספרו "היסודות המתמטיים של הפילוסופיה של הטבע" (במקור: Philosophiae Naturalis Principia Mathematica). חוקים אלה והמערכת שבה הם באים לידי ביטוי הפכו להיות הבסיס להשקפת העולם המכניסטית, השקפה שהגיעה לידי מיצוי מלא בתרבות התעשייתית של המאה העשרים.

חוקי ניוטון הראו שגופים חומריים על פני כדור הארץ עשויים מנקודות מאסה, והם נעים על פי חוקים המנוסחים באופן מתמטי, ובה בעת כוכבי לכת מסתובבים על פי חוקי קפלר. עוד הראו חוקי ניוטון שהתנועה של כל המאסות נקבעת במלואה על ידי התנאים שעל פיהם מתחילה התנועה, בדיוק כפי שתנועת המטוטלת נקבעת על פי אורכה ועל פי תחילת תנועתה, וכפי שתנועת הטיל נקבעת על פי זווית השיגור וההאצה.

אולם הפיזיקה הקלאסית אינה הפיזיקה של ימינו. אף שחוקי ניוטון חלים על עצמים הנעים במהירויות מתונות על פני כדור הארץ, מסגרת התפיסה שבה קבועות תנועות אלה השתנתה במידה רבה.

העמדה הקלאסית כלפי הטבע החלה לקרוס בסוף המאה התשע-עשרה, כאשר אבני הבניין הבסיסיות של היקום התגלו בסופו של דבר כלא בסיסיות. האטום שלכאורה איננו ניתן לחלוקה, שממנו בנויים - כך נטען - כל העצמים והגופים בעולם, הוכח כדבר שניתן לבקעו למגוון מבלבל של מרכיבים. החלקיקים ה"יסודיים" עצמם התפרקו במערבולת של אנרגיה.

מקס פלנק גילה שאור, ככל אנרגיה, אינו בא בזרם רציף אלא במנות נפרדות הנקראות קוונט; מייקל פאראדיי וג'יימס קלרק מקסוול העלו תאוריות בדבר תופעות לא חומריות כגון שדות אלקטרומגנטיים, ואיינשטיין פיתח את תורת היחסות.

צלצול הפעמונים שבישר את מות הרעיונות הקלאסיים נשמע בשנות העשרים, עם הופעת מכניקת הקוונטים, הפיזיקה של תחומי מציאות זעירים. מנות האנרגיה הקשורה הידועות בשם "קוונט" סירבו להתנהג כעצמים רגילים. התנהגותן נעשתה מוזרה במידה הולכת וגוברת.

איינשטיין, שקיבל את פרס נובל בעבור עבודתו המדעית בנושא האפקט הפוטואלקטרי (שבו גלי אור במנות מסוימות נוצרים על לוחות החשופים לקרינה), מעולם לא ניאות לקבל את המוזרות של עולם הקוונטים.

אולם פיזיקאים שחקרו את התנהגות החלקיקים הנושאים אור, חומר וכוח, גילו שעד שהם נרשמים בעזרת אמצעי זיהוי או פעולה אחרת של מדידה, חלקיקים אלה אינם במקום מסוים ומצבם אינו ייחודי. דומה כי ליחידות הסופיות של המציאות הפיזיקלית אין מקום בר-הגדרה ייחודית, וכי הן עשויות להופיע בכמה מצבים.

דומה כי התכונה הבולטת ביותר של הקוונטים היא החיבור ההדדי העדין אך הקבוע בין החלקים הנפרדים במרחב ובזמן. התברר כי היחידות האלמנטריות של העולם הפיזיקלי "שזורות" זו בזו.

המושג "שזירה" הוצג על ידי ארווין שרדינגר בשנות השלושים של המאה העשרים, ומאז נערכו הרבה ניסויים מבוקרים שהעידו על קיומו. מתברר שכאשר שניים או שלושה חלקים נפרדים נכנסים לאותו מצב, מיד נוצר ביניהם קשר אף אם הם רחוקים זה מזה.

החיבור המוזר הזה בזמן ובמרחב התגלה כאשר ניסוי מחשבתי שהציע איינשטיין יחד עם עמיתיו בוריס פודולסקי ונתן רוזן (הניסוי קרוי "פרדוקס איינשטיין-פודולסקי-רוזן") נבדק באמצעות מכשור פיזיקלי. ניסוי פורץ-דרך זה נעשה על ידי הפיזיקאי הצרפתי אלן אספקט בשנות השמונים ומאז חזר ונשנה במעבדות רבות ברחבי העולם. ניסוי זה חשוב למדיי וראוי לתארו בפירוט.

איינשטיין הציע את הניסוי מתוך ציפייה שהוא יסייע להתגבר על המגבלה הקיימת במדידת מצבם של החלקיקים השונים בו-זמנית (הידועה כ"עקרון אי-הוודאות" של הייזנברג).

לפי הצעה זו יש לקחת זוג חלקיקים, שהספין * של כל אחד מהם מבטל זה את זה ושני הספינים מגיעים לספין בערך כולל אפס. לאחר מכן מניחים לחלקיקים להיפרד ולנוע במרחק מוגדר. על ידי מדידת מצבי הספין של שני החלקיקים אנו מתגברים על עקרון אי-הוודאות, משום שאנו מקבלים מידע על שני מצבי הספין במקביל.

כאשר ניסוי זה מתבצע, מתרחש דבר מוזר: יהיו החלקיקים רחוקים זה מזה ככל שיהיו, כאשר מודדים את האחד, תוצאות הבדיקה תואמות בדיוק לתוצאות הבדיקה של השני - אף שתוצאה זו לא נקבעה מראש ואף לא הייתה יכולה להיקבע מראש.

נדמה שהחלקיק השני "יודע" מה קורה לראשון, כאילו המידע נמסר על פני כל מרחק מוגדר ובאופן כמעט מידי. בניסוייו של אספקט, מהירות העברת המידע הוערכה כגבוהה פי 20 ממהירות האור, וניסוי שערך ניקולס גיסין הוכיח שמהירות זו גבוהה פי 20,000 ממהירות האור.

ניסויי טלפורטציה, * שזכו לדיווח נרחב לאחרונה, הראו כי ניתן לשזור אטומים שלמים, לא רק קוונטים. שני צוותי פיזיקאים, האחד במכון הלאומי לתקנים בקולורדו והשני באוניברסיטת אינסברוק באוסטריה, הוכיחו באביב 2004 שניתן לשגר את המצב הקוונטי באטומים שלמים באמצעות העברת יחידות המידע הקוונטי (ביטים) המגדירות את האטומים השזורים. באוסטריה משגרים דרך קבע ביטים מגדה אחת של הדנובה לגדה השנייה, מרחק של 700 מטר בקירוב.

עולם הפיזיקה החדשה עשוי להיות מוזר, אך הוא אינו ניתן לפענוח. התכונה הרלוונטית שלו היא היכולת לשזור אובייקטים המרוחקים זה מזה בזמן ובמרחב: סוג של חיבור הדדי הקרוי "אי-מקומיות" (nonlocality).

הפיזיקה החדשה קיבלה את העובדה שכל קוונט ביקום, ובאופן ישיר יותר גופים שיש להם או שהיה להם מצב קוונטי משותף, נשארים מחוברים זה לזה במהותם. זוהי תופעה מיקרופיזית וגם קוסמולוגית. תופעה זו מקיפה הן את המבנים הקטנים ביותר בעולם והן את הגדולים ביותר.

משמעות העיקרון הקרוי "אי-מקומיות" היא שכל הדברים בעולם מקושרים הדדית, וכולם הם חלק מישויות מוכללות ושלמות. זו תמצית ההוליזם של הפיזיקה החדשה.

כפי שהכריז הפיזיקאי הנרי סטאפ נראה שזו אחת התגליות החשובות ביותר במדע. לא רק התחומים הזעירים של המציאות אינם מקומיים, אלא גם התחומים הענקיים. הקוסמולוגים מנאס קפטוס ורוברט נאדו כינו את מחקרם על היקום בשם The Non-Local Universe, והפיזיקאי כריס קלארק אישר שכל היקום כולו הוא מערכת קוונטית שזורה.

הוליזם בביולוגיה החדשה

במשך מרביתן של שתי המאות שחלפו, הטרידו את הביולוגיה שני גורמים ספקולטיביים, מטפיזיים לכאורה. חלק מן הביולוגים דגלו בתורת החיוניות (vitalism - הרעיון שלפיו היצורים החיים מולאו בכוח חיוני או באנרגיה); אחרים בחרו בטלאולוגיה - תורת התכלית (שלפיה החיים והאבולוציה הולכים לקראת תכלית שנקבעה מראש).

כדי להגיב על שני הרעיונות האלה מן המאה התשע-עשרה, פנו מדעני החיים מן המאה העשרים לגישה ההפוכה, וחיקו את הפיזיקה הקלאסית בכך שהתייחסו לאורגניזם כאל מכניזם מורכב. הם הניחו שניתן להבין את האורגניזם כאוסף של חלקים שיש ביניהם קשרי גומלין, כגון תאים, איברים או מערכות איברים. ניתן לנתח כל חלק בנפרד, ומהממצאים ניתן ללמוד כיצד קשרי הגומלין יוצרים את התפקידים של תהליכי החיים ואת ביטוים הפיזי.

הגישה האנליטית הביאה לעולם את הביולוגיה המולקולרית ואת הגנטיקה המודרנית ועודדה את המגמה העכשווית לקראת הנדסה גנטית. ההצלחה הראשונית של טכנולוגיות אלה נראתה כהוכחה מספקת לנכונותה של הגישה המולקולרית, והיא התקבלה כמודל של מדעי החיים.

אולם בסוף המאה העשרים החלו להתעורר עוד ועוד ספקות ביחס לתפיסה המכניסטית. ביולוגים מובילים ציינו שהחלופה למכניזם אינה חזרה לתורת החיוניות ולטלאולוגיה, אלא לגישת האורגניזם.

גדולי ההוגים מסוף המאה התשע-עשרה ומראשית המאה העשרים חקרו גישה זו כפילוסופיה, והבולטים שבהם היו הנרי ברגסון, סמואל אלכסנדר, לויד מורגן ואלפרד נורת' וייטהד. האחרון ראה באורגניזם מטפורה בסיסית לכל הדברים בתחומי הפיזיקה והחיים; מטפורה ששימשה כנקודת התלכדות בעבור האסכולות ההתפתחותיות שאחרי תורת דרווין, חיל החלוץ של הביולוגיה החדשה.

הגישה ההתפתחותית טוענת שלאורגניזם יש שלמות בדרגה ובצורה שאינן ניתנות להבנה מלאה אלא בעזרת חקר חלקיו הנתונים בקשרי גומלין. הרעיון "שלם הוא יותר מסכום חלקיו" תקף, משום שכאשר החלקים ממוזגים לכדי אורגניזם חי, מופיעות תכונות ומתרחשים תהליכים שאינם סכום התכונות של החלקים. לא ניתן לצמצם את הגדרתו של האורגניזם החי לכדי קשרי גומלין בין חלקיו בלא לאבד את "התכונות הצומחות" - התכונות אשר מעניקות לו חיים.

"לכידות" היא הרעיון המבטא בדרך הטובה ביותר את הכּוּליוּת המתגלה לאחרונה בתחומי החיים. מערכת לכידה מבחינה אורגנית היא מערכת משולבת ודינמית; רבות מפעולותיה ספונטניות, והן מתבצעות באופן עצמאי, מאורגנות באופן עצמאי ומפעילות את כל הרמות בעת ובעונה אחת, מהרמה המיקרוסקופית והמולקולרית ועד לרמה המַקרוסקופית. התקשורת התמידית בין כל חלקי האורגניזם מאפשרת את התפשטותם של התאמות, של תגובות ושל שינויים הנדרשים לקיומה של כלל המערכת, לכל הכיוונים בעת ובעונה אחת.

כדי להבין מה טיבה של הלכידות האורגנית, הציע הביופיזיקאי מא ואן הו להדגים את הדבר בעזרת להקת מחול או להקת ג'ז. בהרכבים מעין אלה האמנים פועלים בתיאום מושלם, ואפילו הקהל מתמזג בריקוד ובמוזיקה. "השיר והריקוד" בתוך אורגניזם חי משתרע על פני למעלה משבעים אוקטבות, ויש בו קשרים כימיים מקומיים, שרשרות מולקולריות מפותלות, זרמים של אלקטרונים ופרוטונים מתפשטים, מטבוליטים וזרמים יוניים בתוך התאים.

בדומה לעקרון האי-מקומיות בעולם הפיזי בקנה המידה הזעיר, יש קשרים פנימיים וקשרים הדדיים בעולם החי. הדבר מאפשר לשינויים להתפשט בתוך האורגניזם, וגורם גם לקירובם של האתרים המרוחקים. זהו שינוי גדול ביחס לרעיון המכניסטי המתייחס לחלקי האורגניזם כאל ישויות נפרדות בעלות תחומים מוגדרים במרחב ובזמן.

טווח הלכידות בעולם החי נע מהמרכיבים הקטנים ביותר באורגניזם ועד לתחום החיים המלא על פני כדור הארץ. הלכידות כוללת מערכות רב-אנזימיות בתוך תאים, ארגון תאים בתוך רקמות ואיברים, רב-צורתיות של מיני יצורים חיים בתוך קהילות אקולוגיות ובכלל מרקם החיים בביוספרה.

עולם החי הוא כוליות מחוברת הדדית; הוא אינו התחום הגס של הדרוויניזם הקלאסי, שבו האקראיות שולטת בהתפתחותם של מינים, ושבו כל אורגניזם נאבק להתאמתו ולהישרדותו נגד כל העולם. במידת-מה, כל מרקם החיים הוא מערכת לכידה המתפתחת באמצעות "הריקוד הקדוש" של האורגניזם עם סביבתו, כפי שכינה אותו הביולוג בריאן גודווין. ספיחיו של ריקוד זה חלים על כל מיני החי והאקולוגיות בביוספרה.

הוליזם בפסיכולוגיה החדשה

החל מהמחצית הראשונה של המאה העשרים, עמדה פסיכולוגיית הגשטלט על כוליות ההכרה האנושית. הפסיכולוגים מאסכולה זו הוכיחו שההכרה שואפת לשלמות בכל פעולותיה ומבקשת סגירה והשלמה אפילו בתפיסות רגילות. אלא שהכוליות המתגלה כיום בענפים החדשים ביותר של הפסיכולוגיה עולה מעל ומעבר לכך. הדבר מוכיח שתחום הנפש וההכרה כולו יוצר שלמות הדדית עדינה אך אפקטיבית.

בראשית שנות השבעים ערכו שני פיזיקאים, ראסל טארג והרולד פוטהוף, סדרת ניסויים על המעבר ממחשבה לצורה. הם הושיבו אדם, "מקלט", בחדר אטום, לא שקוף ומוגן באמצעים חשמליים, ובחדר אחר הושיבו אדם נוסף, "משדר". בחדר זה היה ה"משדר" חשוף להבזקי אור שהוקרנו במרווחים קבועים. צורות גל המוח הן של הקולט והן של המשדר נרשמו באמצעות מכשיר לרישום הפעילות החשמלית של המוח (EEG).

כצפוי, המשדר הציג את גלי המוח הקצביים שבדרך כלל נלווים לחשיפה להבזקי אור, אולם לאחר שהות קלה החל גם הנבדק הקולט להגיב באותו אופן, אף שהוא לא נחשף ישירות להבזקים ולא קיבל מהמשדר אותות שניתן לקלוט בחושים.

שני החוקרים ערכו גם ניסויים על צפייה מרחוק. בניסויים הללו הפרידו בין שני הנבדקים, המקלט והמשדר, והושיבו אותם במרחק שאינו מאפשר תקשורת חושית מכל סוג שהוא ביניהם. באתר שנבחר באקראי שימש המשדר בתפקיד "המגדלור", והמקלט ניסה לקלוט מה ראה המשדר.

בכל אחד מהניסויים התבקשו הנבדקים לתעד את התרשמויותיהם באופן מילולי, בדרך כלל בלוויית רישומים. חוקרים בלתי תלויים מצאו שהתיאורים והרישומים תאמו למאפייני האתר שראו עיני המשדר במשך שני שלישים מהזמן בממוצע.

נראה כי ההכרה שלנו קשורה קשר דק אך איתן עם גופים אחרים ועם הַכָּרוֹת אחרות. הפסיכולוג הידוע קרל יונג, שהוקסם מנקודת המבט המסתורית הזו של נפש האדם, פיתח תאוריה האומרת שמציאות גבוהה יותר או נמוכה יותר מקשרת בין מחשבות של בני אדם.

הוא השווה בין תהליכים חסרי תודעה באנשים לבין מיתוסים, אגדות, סיפורי עם מתרבויות שונות ומתקופות שונות בהיסטוריה, וגילה שהרישומים האישיים והחומר הקולקטיבי מכילים נושאים משותפים. הדבר הניע אותו להעלות היבט קולקטיבי של הנפש: "הלא-מודע הקולקטיבי". הוא קרא לעקרונות הדינאמיים הנשנים בזיכרון הקולקטיבי של המין האנושי "בנק" וארגן את תכניו בקבוצות של ארכיטיפים, אבות-טיפוס.

יונג ניסח את תפיסתו על אודות הארכיטיפים יחד עם הפיזיקאי וולפגנג פולי. הם התרשמו מן העובדה שבה בעת שמחקרו של יונג על נפש האדם הוביל למפגש עם תבניות שאינן ניתנות לתיאור ולייצוג - ארכיטיפים, מחקרו של פולי בפיזיקה הקוונטית הוביל אף הוא לגילוי דבר-מה שאינו ניתן לתיאור ולייצוג - המיקרו חלקיקים של היקום, ישויות שנראה כי לא נמצא להן תיאור מושלם.

וזו הייתה מסקנתו של יונג: "כאשר מניחים שקיימים שני סוגים או יותר של דברים שאינם ניתנים לייצוג, קיימת תמיד האפשרות - שאנו נוטים להתעלם ממנה - שייתכן כי אין מדובר בשאלה על שניים או שלושה גורמים, אלא בגורם אחד בלבד". הגורם המשותף הזה נקרא בפי יונג "אונוס מונדוס" (unus mundus), דהיינו אחדות ואחידות בין נפש לחומר או אחדות ותיאום בין ניגודים.

כשלעצמו, ה"אונוס מונדוס" אינו נפשי ואינו פיזי; הוא נמצא מעל או מעבר לעולם הפנימי ולמציאות החומרית. אם צודק יונג, עולמנו הפנימי מושרש במציאות עמוקה יותר. לא כל מה שנראה במודעות שלנו בא מן החושים שלנו, ולא הכול נקבע בתת ההכרה שלנו.

אף כי לא רבים יודעים זאת עדיין, השקפות העולם שנולדו בהשראת ניוטון, דרווין ופרויד עדיין קיימות, אך מאז התגלו תגליות חדשות. על פי התפיסות החדשות, היקום אינו צירוף נטול חיים וחסר נשמה של גושי חומר לא פעילים; אדרבה, הוא דומה לאורגניזם חי.

החיים אינם תאונה אקראית. המרחב והזמן מלוכדים לכדי רקע דינמי של היקום הנראה לעין. החומר הולך ונעלם כתכונה בסיסית של המציאות, נסוג מפני האנרגיה, ושדות רציפים באים במקומם של גרגרים נפרדים כמו האלמנטים הבסיסיים של יקום שטוף אנרגיה. היקום הוא שלמות נטולת תפרים, והוא מתפתח לאורך תקופות של זמן קוסמי ומייצר תנאים שבהם יכולים להופיע חיים, ולאחר מכן רוח והכרה.

במאה העשרים ואחת המדע מפתח תמונה הוליסטית של מציאות. ההוליזם המתפתח של הפיזיקה החדשה, של הביולוגיה החדשה ושל הענפים החדשים ביותר של הפסיכולוגיה עולה בקנה אחד עם תפיסת העולם ההוליסטית של המסורות התרבותיות הגדולות, ונוספת עליה לגיטימיות רעננה. ההוליזם של הציוויליזציה החדשה שאנו זקוקים לה יכול להישען על בסיס מדעי ותרבותי גם יחד.

* במכניקת הקוונטים ספין הוא תנע זוויתי פנימי הקשור לחלקיקים. "תנע זוויתי" (Angular Momentum) הוא מושג מתחום המכניקה של הפיזיקה: לכל גוף שמסתובב יש תנע זוויתי המעניק לו יציבות.

* טלפורטציה (teleportation): העתקה מידית של עצמים ממקום למקום באמצעות שיגור חלקיקיהם, כלומר בלא לעבור דרך המרחק המפריד ביניהם.

חזרה לראש הדף
Site location tree