חוכמת הקבלה על פי בעל הסולם

הרב ד"ר מיכאל לייטמן

פתח דבר

הודות להתפתחות הטכנולוגיה, המדע, הרפואה והתקשורת בכל העולם, האדם רכש יכולת להיות מעורה במתרחש בכל מקום בעולם ולפקח על כל המצבים שאליהם הוא נקלע. ועם זאת מתגלה לנגד עינינו עד כמה אנחנו מרגישים היום הרבה פחות בטוחים ופחות ופחות מבינים מה באמת קורה במציאות. תופעות כמו דיכאון, אלימות, סמים והתאבדויות, כולן מצביעות על ההכרח לשים קץ להשמדה העצמית של האדם, לעצור לרגע ולחשוב מהי מטרת המציאות הזאת? מה הוא השורש של המציאות? ואיך אפשר באמת לשנות את חיינו?

באמצעות חוכמת הקבלה האדם יכול להשיג תשובה לשאלותיו אלה. תכלית חוכמת הקבלה היא לאפשר לאדם לגלות את המציאות האמיתית ולרומם אותו לדרגת שלמות, לדרגת חיים עליונה, שנועדה לאדם מראש במחשבת הבריאה. לשם כך המקובלים במשך אלפי שנים העבירו מדור לדור את חוכמת הקבלה והתאימו אותה לאותו הדור, הגם שעשו זאת בשפה נסתרת, משום האיסור להפיץ את החוכמה.

המקובל הראשון, שהחל לכתוב במגמה לגלות את הקבלה כשיטת מחקר, הוא הרב יהודה לייב הלוי אשלג "בעל הסולם", (1884 – 1954). הוא פיתח שיטה ללימוד חוכמת הקבלה המאפשרת לכל אדם לחקור את המציאות שבה הוא חי, ולגלות את שורשה ומטרתה. הוא הראשון שעשה בספריו צעד קדימה לקראת הקורא הרגיל. הוא לא כתב רק למיוחדים שיגלו את ספריו, שרק מגובה השגתם הרוחנית יצליחו לעמוד על כל הרעיונות שכתב.

אלא בעל הסולם טרח בכתביו להעביר לכל אדם את הידע הטמון בספרי הקבלה, ובתוך הידע - את הרגש. כי טבע האדם הוא להרגיש. האדם יכול להתקשר לחומר שבספרים האלה, לרצות להבין אותו ולרצות להתחבר אליו, אם יש לו קשר אליו גם במוח וגם בלב. ועל ידי חוכמת הקבלה האדם חוקר את הרגשות שלו, בודק ממה בנויה מהותו, ומגלה שהיא בנויה ממוח ומלב, שהלב הוא מכלול הרגשות, ושהמוח הוא כלי שרת לבקרת הרגשות ולניהולם.

אדם שמתעמק בבירור השאלות: מי אני, מה אני, ממה אני מורכב, איך אני מרגיש, איך אני חושב, ממה בנויה תפיסת המציאות שלי, ממה מורכב העולם שלי, התשובות לשאלות האלה בונות באדם את תמונת המציאות הסובייקטיבית של עצמו ושל עולמו. והניסיון של האדם להכיר את עצמו ואת עולמו לא בצורה סובייקטיבית, אלא בצורה אובייקטיבית, מדעית ובלתי תלויה בעצמו, וכל מה שקשור בהתרשמויות, בחקירות ובהבחנות העוברות עליו במהלך ניסיון זה, הם עיקר העיסוק של חוכמת הקבלה. מפני שחוכמת הקבלה היא מדע, מדע שאיננו עוסק לא במחשבות ופילוסופיות ולא במיסטיקה, אלא במה שהאדם משיג בצורה מוחשית בחושים שלו.

לכן, חוכמת הקבלה לעולם מתגלה לפי הכללים "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות" [1], ו"מה שלא נשיג לא נגדירהו בשם ומילה" [2] שמשמעותם היא, שבחוכמת הקבלה מדברים רק מתוך השגה ברצונות המתוקנים, שמסוגלים להרגיש הבחנות מעל "הרצון לקבל" הגשמי האגואיסטי הטבעי שלנו, שבו אנו קיימים. ואת תמונת המציאות האמיתית אנו מסוגלים להשיג רק לאחר תיקון הטבע האגואיסטי שלנו.

כיום, לאחר תקופת ההשכלה, אחרי תקופת הטכנולוגיה ולקראת סוף תקופת המדע, האנושות חוזרת לחיפוש פנימי רוחני, שאליו חייבים להגיע, על פי בעל הסולם, עם כלים מדעיים כדרך להבנת המצבים הרגשיים שהאדם עובר.

את סדרת מאמריו המובאת בספר זה חיבר בעל הסולם בין השנים תרצ"ג - תרצ"ד (1933 – 1934) כהכנה ללימוד נכון של כתבי הקבלה וכדי לבאר את דרך הלימוד. ולמרות שבעל הסולם רצה בכל מאודו, מגובהו הרם, לקרב את חוכמת הקבלה לאדם הרגיל, גם מאמרי היסוד שלו הקלים ביותר מבין כתביו, עדיין קשים להעברה. ואפילו אדם עם רצון גדול להבין, צריך להתרגל לשפה ולאופן הכתיבה של בעל הסולם.

מטרתי בספר זה היא להסביר את עיקרי תורתו של בעל הסולם ולחבר בין בעל הסולם, גדול מקובלי דורנו, לבין הציבור הרחב, כדי שזה יגלה בחוכמת הקבלה את התרופה שלו, המאור שמתקן, ומכך ישיג חיים מלאים ובהירים.

המטרה המרכזית של המקובלים היא להתאים את החוכמה לגובה האדם הרגיל. לעשותה קלה לשימוש לכל אדם, כך שכל אחד יוכל לממש בבחירתו החופשית את מחשבת הבריאה המוכנה לו מראש. ספר זה נועד להעניק לקורא הסבר רציונאלי של הדרך שלו לגילוי תכלית חייו בעולם הזה, כך, שאם וכאשר תעלה בו השאלה "מהו הטעם בחיי?", המתעוררת בפני האנושות כולה, תהיה לפניו שיטת לימוד מוכנה וברורה, שעונה בבהירות על השאלה הזאת. שיטת לימוד, שמאפשרת לכל אדם להתקרב יותר אל הגילוי של העולם העליון.

השיחות המובאות בספר זה מכוונות את הקורא לצלול אל מעמקי הפנימיות של חומר הבריאה כדי שיכיר מבעד לחומר של העולם שלנו את הכוחות ואת הקשרים הנסתרים של העולם העליון. תקוותי היא שהקורא יגלה לעצמו עולם עליון מופלא.

מאת העורכים: על הספר

ספר זה הוא אוסף שיחות על מאמרי היסוד של בעל הסולם, שהרב ד"ר מיכאל לייטמן נשא בפני תלמידיו בשנת 2004. השיחות נרשמו ועובדו על ידי התלמידים. פרקי הספר בנויים משני חלקים: חלק המאמר וחלק הביאור על המאמר שכולל שאלות ותשובות. להקלת העיון בספר, להלן הסבר על מבנה הספר ועל אופן העריכה של המאמרים וביאוריהם.

א. חלק המאמר

בספר מובאים 17 מאמרים מסדרת מאמרי היסוד של בעל הסולם. מאמרים אלה נערכו מחדש מתוך כוונה לכתוב ביתר פשטות וקיצור מה שנמצא במאמרי בעל הסולם המקוריים. מאמרי הספר הזה דומים למקור, הם תרגום מעובד שלהם לשפה מודרנית יותר.

בעל הסולם לא כתב את מאמריו אלה כמאמרים שלמים, אלא כקטעים ופסקאות שכתב לעצמו אם כטיוטות, אם כקטעי רישום מתוך זיכרון או כתזכורת, כאשר כל נושא בפני עצמו מתאים לחיבור גדול. רובם היוו מעין טיוטה שניתן להרחיב ולהפוך למאמר שלם, שאפשר לפרוס אותו על פני דפים רבים.

אנו העדפנו בחלק זה להיצמד לדברי בעל הסולם, בלי להרחיב. וזאת כדי שגם אדם שאינו לומד קבלה יוכל לקרוא ולהבין אותו בקלות יחסית, ולהתקרב אל המקור.

ב. חלק הביאור

לכל מאמר נוסף ביאור העונה על השאלות שמתעוררות בזמן שמסבירים את המאמרים לתלמידים מתחילים, באמצעות אמרות ודוגמאות שהשתמשו בהם בעל הסולם, הרב"ש [3] ומקובלים אחרים.

המטרה כאן היא להסביר לאנשים שאינם מעורים בקבלה את מונחי הקבלה העיקריים, כך שהמאמר יהיה אמנם ארוך הרבה יותר מהמקור אך מובן, שוטף ונוח לקריאה למתחילים.

קורא שמתייחס לביאור כמו לשיחה חופשית המשאירה מקום לרעיונות מסוימים להיוותר נסתרים ולאחרים להתגלות כאילו היו כתובים בין השורות, דרך התייחסותו זו נעשה שותף בדיוני הספר.

בדרך זאת ניסינו ליישם את גישתו של בעל הסולם, שהיא לימוד על העולם הרוחני כדי למשוך את האורות העליונים, שהם אלה שמשנים את טבע האדם. שינוי זה מאפשר לתלמיד להשיג בהמשך את כל המצבים והרעיונות הנשגבים שבכתבי המקובלים.

[.1.] נידה דף כ ע"ב.

[.2.] על החוק הזה ראה: בעל הסולם, חכמת הקבלה — והפילוסופיה; בעל הסולם, הקדמה לספר "פי חכם".

[.3.] המקובל הרב ברוך שלום הלוי אשלג (הרב"ש, 1907-1991), בנו וממשיך דרכו של בעל הסולם. הוציא לאור את יצירותיו של אביו וכתב מאמרים רבים המתארים את דרך ההתפתחות הרוחנית ואת יסודות העבודה

הקדמה: חוכמת הקבלה כמדע מתקדם

רבים מטילים ספק בהיותה של חוכמת הקבלה מדע. האם יש לראות בחוכמת הקבלה מדע מן המדעים המדויקים, העוסק בטבע העולם הסובב, דוגמת הפיזיקה, הכימיה וכיוצא בזה, או לימודים הומניים כמדעי החברה והרוח, דוגמת הפילוסופיה והפסיכולוגיה? או אולי זה מדע מיוחד, הדורש מן החוקר לא רק ידע, אלא גם תכונה מיוחדת, שאותה אין לו מלידה?

המונח "מדע" מתייחס אל חקר העולם שסביבנו, שאותו ניתן לרשום, וכך לחזור עליו, למסור ולשחזר אותו בעזרת חמשת החושים הטבעיים, הנתונים באדם מלידה, וכן בעזרת מכשירים המרחיבים את טווח רגישותם של חושים אלה.

המקובלים טוענים שאדם הלומד על פי שיטת הקבלה, רוכש חוש חדש, חוש שישי, שנקרא "מסך" או "נשמה". באמצעות אותו חוש האדם חוקר את הגירויים המורגשים בו, בדומה לגירויים בחמשת החושים. את הרגשותיו אלה הוא רושם, מנתח, מחבר ומאחד. המקובל עורך את תצפיותיו בדיוק כמו כל מדען חוקר אחר. התצפיות נערכות במשך מאות בשנים, ומאושרות על ידי אלפי חוקרים מקובלים אחרים. אלא כל ההבדל בין החוקרים המקובלים לבין חוקרים שאינם מקובלים הוא בכך, שהמקובלים חוקרים את הסובב אותם באמצעות חוש נוסף, שאותו יכול לרכוש כל אדם המעוניין בכך.

לאחרונה מתגלה, גם מנקודת מבטם של מדענים, כי תמונת העולם אינה אובייקטיבית אלא סובייקטיבית לחלוטין, וכל כולה נקבעת על ידי הצופה. החוקר אינו חוקר את העולם שסביבו, אלא רק את תגובתו שלו לעולם.[1] אם כך, אפשר להגדיר את כל המדעים המדויקים כידע, שהאדם משיג באמצעות חמשת חושיו, הנתונים בו מלידה. ואת חוכמת הקבלה ניתן להגדיר כמדע על טבעי. כלומר, מדע, שאותו משיגים רק אלה הרוכשים, קודם לכן, חוש נוסף.

קצת משונה לגלות לפתע את האפשרות להצטייד בחוש שישי, שבאמצעותו ניתן לקבל מידע חדש על העולם, שבו האדם מורגל לקלוט מידע באמצעות חמישה חושים בלבד. אך ברגע שהאדם מוכן לקבל את ההנחה הזו, כל היתר כבר נראה לו טבעי לחלוטין. ואז, חקר העולם באמצעות החוש השישי, נקרא מדע, כמו חקר העולם באמצעות החושים, שאיתם נולד האדם.

השגותיו של המקובל הן מדעיות. הוא יכול לחזור עליהן ולשחזר אותן. כל ספרי הקבלה מהווים, בעצם, שיטה לגילוי ולויסות החוש השישי, ומתארים מה שנקלט באמצעותו, בדומה לניסויים שעורכים פיזיקאים, כימאים ומדענים אחרים. שכן כל אחד יכול לחזור על הניסוי, ולקבל את אותן התוצאות, שמתאר החוקר המקובל בספריו.

מכאן, שחוכמת הקבלה היא מדע מדויק לא פחות ואפילו יותר משאר המדעים. וזאת משום שמלכתחילה היא מביאה בחשבון את העובדה, שהשגת האדם מוגבלת על ידי חושיו. החוש השישי מאפשר לחוקר לקלוט את המציאות הסובבת אותו בהתאם לתכונות שלו. זוהי פריצת דרך תפיסתית עבור האדם.

רכישת החוש השישי מעלה את האדם לדרגה גבוהה יותר בהשגת הסובב, והופכת אותו לחוקר אמיתי. משום שכאשר הוא משנה את תכונותיו, הוא קולט תמונות חדשות לחלוטין. למעשה התמונות כולן הן אמיתיות, אך ההבדל היחיד ביניהן הוא מידת הויסות של החוש השישי. אך היות שאנשים אינם מבינים את מה שהמקובלים מרגישים ומשיגים, הם משייכים בטעות את חוכמת הקבלה לדת, למיסטיקה, או לכל תחום ידע אנושי אחר, מלבד לחקר העולם שסביבנו.

הקבלה אינה נקראת מדע אלא חוכמה: "חוכמת הקבלה". מפני שלא כמו כל מדע אחר, היא מגלה עולם עליון. חוכמת הקבלה נתפסת בתוך האדם, והוא זה שמרגיש ומשיג אותה. באמצעות אותם חוקים ובאותה גישה כמו במחקר מדעי נסויי.[2] אבל מה שמייחד אותה מכל יתר השגות האדם, הוא לא רק שאינה ניתנת מלידה, אלא שבעזרתה תופסים את החלק העליון של המציאות, שכל מה שקורה באותו חלק, יורד ומתלבש בחמשת החושים של האדם, ונעשה מורגש בנו כמציאות דעולם הזה.

על ידי חוכמת הקבלה אנו יכולים להשיג את המציאות בשורשיה. לא עוד חלק של המציאות, אלא את דרגת המציאות לפני שהיא באה אלינו. במציאות אין "לפני" ו"אחרי", היינו שמגלים אותה כמה שניות לפני שהיא באה, ואז בלית ברירה היא באה ללא שליטתו של האדם עליה. אלא הכוונה ב"דרגת המציאות לפני שהיא באה אלינו" היא, ששם ניתן לשלוט במציאות לפני התלבשותה בעולמנו, שהאדם על ידי התערבות של היחס שלו למציאות יכול לשנות אותה ולשלוט בה.

אם האדם רוצה שהמציאות תבוא אליו מכיוון ההשפעה לבורא, לחיות את המציאות בחמישה החושים רק כדי ליהנות לבורא, הוא קובע בחוש השישי את האזור, את הרמה, של היחס שלו. וכך כל המציאות שהוא מרגיש בחמשת החושים מקבלת צביון לגמרי שונה. כלומר, לא משיגים איזה חלק נוסף או מרגישים עוד משהו במציאות, אלא משיגים את השורש. עולים כביכול לחדר הבקרה והפיקוח של המציאות.

האדם מתעלה מעל עצמו, מדרגת הנברא לדרגת הבורא. לשורש שממנו יוצאים כל הכוחות, ומתלבשים אחר כך בחומר של העולם הזה במעשים ובעובדות. אם שם, במקור, האדם משנה את היחס אל אותם הכוחות - לא את הכוחות עצמם, אלא את היחס שלו אליהם, הם מתלבשים בעולמנו בצורה שמורגשת על ידו אחרת לגמרי. ובמקום שתעלה בו הרגשת הכלים הריקניים, קורה בו ההפך, הוא מרגיש הצטברות וגדילה של כלים מלאים באור.

הכול תלוי ביחסו של האדם, איך הוא מתייחס דרך החוש השישי, לְמה שהולך להתגלות. כי המציאות באה ומתקדמת תמיד לקראת גילוי הבורא לנבראים. אם הגילוי הזה הוא ברצון הנברא, כמו שברצון הבורא, היינו, בהשתוות הצורה ביניהם, אז הוא נקלט בנברא בהתקרבות ובביאת השפע, שכל הזמן מתגבר ומתרחב. ואם התהליך הזה בא לא ברצון הנברא, כלומר, לא בהשתוות הצורה עם הבורא, לא באותה כוונת השפעה כמו שבא השפע, אז ההתפתחות הזאת באה ומורגשת בבני האדם כהתפתחות רעה, מאיימת, שמחשיכה את חיי האדם בכל חמשת חושיו.

כלומר, החוש השישי הוא לא חוש שנוסף לחמשת החושים, הוא מעל לחמישה החושים, הוא המסך, שעל ידי שליטה בחוש השישי, על ידי נתינת הכוונה הנכונה בו, האדם מרגיש בחמשת החושים מציאות אחרת לגמרי. מחושך לאור. מהרגשה של ריקנות בחמישה חושים, וייסורים ואִיום, להרגשה של שפע, ביטחון, שלווה, נצחיות ושלמות.

החוש השישי הוא החוש הרוחני, שהאדם צריך לרכוש אותו בעצמו ולשלוט בו בעצמו. הוא ניתן לאדם בצורה כזאת, כדי שבחוש הזה האדם יהיה עצמאי וקובע את עצמיותו. לכן, במידה שהאדם שולט בחוש השישי, הוא נקרא "אדם". בכך שהוא מביע את עצמו בחוש השישי, הוא קובע את יחסו לבורא, את מידת התחברותו עם הבורא, את מידת תיקונו.

מכאן רואים, שחוכמת הקבלה היא לא חוכמה נוספת על שאר החוכמות, אלא היא מאפשרת לאדם לשלוט בחוכמות האחרות, להבין אותן, ואפילו לשנות אותן. כלומר, אדם שקובע את היחס שלו למציאות על ידי החוש השישי, מתחיל להרגיש בחמישה חושים התפעלות אחרת מהחוקים, מהשפע שבא מלמעלה.

השפע, שבא מלמעלה, נכנס לכלים, ופועל בכלים כממלא אותם, ולא כמגלה בהם חושך. ואז כל מדעי הטבע: הפיזיקה, הכימיה והביולוגיה, יניבו תוצאות בכיוון אחר, תוצאות הפוכות מאלה שהתקבלו קודם במחקר מדרגת העולם הזה. לא שתוצאות המחקרים הקודמים הן שגויות, אלא שהן נכונות, כל עוד הבורא לא מתלבש בעולם. אבל אם האדם ישנה את החוש השישי, והאור יבוא, ובהתאם לזה יתלבש בחמשת החושים, האדם ירחיב את הידע שלו על התפעלותו החיובית של הטבע מהשפע שבא.

כלומר, האדם יחקור לא את הכלים הריקניים מהאור, עד כמה הם סובלים, אלא הוא יפתח מדע אחר, שיבחן איך האור מתלבש בכלי ומשלים אותו. הוא יחקור לא את הטבע, שבא ופועל מתוך חוסר, מתוך כורח הישרדות, אלא איך הטבע עולה ופורח לקראת האור, לקראת הבורא, ברצון אמיתי וחופשי. וכך גם החוקים, הם יתגלו כחוקים חיוביים, ולא מתוך שלילה.

האדם לא ישיג את השחור על גבי הלבן כחיסרון, אלא את הלבן לעומת השחור כשלמות ונצחיות. ההשגה תהיה מצד האור, מצד הכלי המתוקן, שעל ידי המסך הופך לאור, ומקבל צורות של האור, תכונות של האור. כך יתפתחו המדעים, אם האדם יפַתח אותם מתוך החוש השישי, שיהיה החוש שישלוט, ויביא את השפע לתוך חמשת החושים.

ואז חוכמת הקבלה לא רק תעלה ותהיה לפני כל החוכמות אלא היא תכיל את כולן. יתגלו בה גם כל המדעים, הפיזיקה, הכימיה והביולוגיה, כחלקים נוספים של "תלמוד עשר הספירות" של בעל הסולם, שמדבר אמנם גם על העולם שלנו, אבל לא מסביר אותו. על ידי זה שנמשיך את האור לתוך החומר של העולם הזה, נגלה אותו כלפינו, איך הוא והטבע כולו חיים לא מתוך חיסרון, אלא מתוך החיוב.

כרגע לא פשוט לתאר את המצב שיתגלה. אבל ניתן לתאר אותו מתוך הנחה, שכל הכלים של דומם, צומח וחי הם רק תוצאה. וכדברי ספר הזוהר, הם כולם נכללים בתוך האדם, ועולים ויורדים יחד איתו.[3] לכן אם האדם יהפוך להיות "אדם", כלומר, יהיה דומה לבורא, אז בהתאם לדרגתו, גם דומם, צומח וחי יקבלו הזנה אחרת ומילוי אחר. ואז נראה איך גם העולם הזה, שנכלל בעולמות בי"ע (עולמות בריאה, יצירה ועשיה), יעלה יחד איתם לעולם אין סוף. לא מתוך חיסרון, אלא מתוך חיוב. שכל הטבע יבוא להתחבר עם הבורא, אפילו הדרגות הנמוכות והבזויות ביותר.

חוכמת הקבלה תהיה המדע היחיד, שיכלול את כל יתר המדעים. כולם יעסקו בה כדי להעלות את כל הטבע לבורא, ולהעלות דווקא את הדרגות הנמוכות והרחוקות ביותר, בהשתוות עם הבורא. כמו שכתוב בספרי הקבלה, שבמצב הג' כל המציאות צריכה לחזור לאין סוף.[4] החזרה כולה נעשית על ידי האדם, שכל הטבע נכלל בו. אבל מצד שני אפשר לומר, שעולמנו יישאר "עולם כמנהגו נוהג".[5] כלומר, יישארו בו אותם הפרטים, אבל הם כולם יתקיימו בו, לא מתוך חיסרון, אלא מתוך חיוב, בחיבור עם הבורא.

המציאות שמתגלה בחוש השישי

בחוש השישי לא מגלים עוד קטע, פלח של המציאות שלנו. אלא המציאות שלנו נשארת כפי שהיא. בחוש השישי מגלים חלק מציאות שהוא מעלינו, מעל כל החושים שלנו. החוש השישי הוא ה"אור חוזר", שבו מרגישים את האלוקות, על ידי זה שרוצים להשפיע לבורא. על ידי זה שנותנים כוונה בחוש השישי, מתוך החומר שלנו, מתוך חמשת החושים, מקבלים אחר כך את האור בתוך אותם חמישה חושים, ומתחילים לראות שהאור הזה מלובש בכל המציאות של חמשת החושים.

החוש השישי אינו חלק נוסף של אותה המציאות. ולא הרחבה של החושים הקיימים. לא שיש לאדם עיניים או אוזניים "עליונות", שבעזרתן הוא יכול לראות למרחוק, למימד נוסף, שלא הרגיש או ראה ופתאום הוא רואה, אלא על ידי החוש השישי האדם קובע, שהוא מרגיש את האלוקות בתוך חמשת החושים שלו, ואז הם הופכים להיות חמישה חושים רוחניים. הוא מקבל ראייה רוחנית, שמיעה רוחנית, שאינן מתלבשות בהכרח בעין או באוזן. אלא הוא מגלה עוד חמישה ערוצים, היותר עליונים מחמשת החושים שלו.

גם בחמשת החושים, שבהם האדם מרגיש ותופס את העולם, הוא מרגיש את השורש של העולם, הוא מרגיש את הבורא. איך הבורא מתלבש בכל חוש שלו, כדברי הכתוב: "כל עצמותי תאמרנה".[6] ואז האדם מתחיל להרגיש בחושיו מהבורא, איך הוא שומע ממנו, איך הוא רואה ממנו. איך הבורא עומד אחרי חושיו, וממלא אותם, ובדרך זו רוצה להתלבש בו. "להתלבש בו" הכוונה, שהבורא נכנס כמו מילוי, לאותה תמונת עולם שבה האדם ממלא את עצמו.

באותה תמונה שהאדם רואה לפניו כריקנית מהבורא, אמנם שכרגע הוא לא מרגיש אותה כריקנית, הבורא מתגלה כנותן התמונה, כמי שנמצא בתוכה בכל פרט ופרט שלה. ואז כל מה שהאדם מרגיש בחמשת החושים שלו, הופך לאות, לסימן, למתנה, למשהו שבא מהבורא ובכך העולם שלנו הופך להיות מידת הקשר של האדם עם הבורא, מידת ההתחברות שלו איתו.

ככל שהאדם מרגיש שהבורא יותר מלובש בכל המציאות שהוא מרגיש, ומגלה שהבורא נמצא בו, ומכוון את חושיו כדי שירגיש אותו כך, הוא הולך ומאבד את "האני" שלו. ונשארת לו רק נקודה אחת, של צופה בלבד, הוא צופה בבורא בתוכו, ובבורא מחוץ לו. וזה נקרא שהבורא עשה את הכלי, וממלא את הכלי עם תמונת העולם.

ואיפה "האני" של האדם? כאן נפתחת לו האפשרות לקבוע את היחס שלו למה שקורה. דווקא בנקודה הזאת, שהאדם מרגיש שאין "אני", מתגלה לו אפשרות, הזדמנות, היכן לקבוע את "האני" שלו. דווקא מתוך נקודה שרואה, שהכלי אינו שלו, אינו על חשבונו, וגם המילוי אינו על חשבונו. שכל חמשת חושיו אינם שלו, וכל המילוי, תמונת העולם שמרגיש בחמשת החושים, אינם שלו. דווקא אז האדם מתחיל להרגיש יכולת לקבוע יחס להתלבשות הבורא בו, והיחס הזה נקרא ללכת ולפתח את החוש השישי, מעל חמשת החושים. בחוש השישי האדם קובע את "האני". איך הוא רוצה להרגיש מצד הכלי. שהוא רוצה להרגיש בעצמו את המילוי שבכלי, שהוא רוצה לקבוע מי הוא כלפי המילוי, כלפי הבורא. ואז גדל "אדם". וההתפתחות הזאת, שמתחילה להיות שופעת באדם, היא נקראת חוכמת הקבלה.

לכן המדעים, כל מדעי הטבע שאנו מפתחים בחמשת החושים, הם רק חלקים קטנים, וביכולתם להשתנות ולהתרחב הרבה יותר ממה שידוע ונגלה לנו כעת. מפני שהאדם גילה רק חלק קטן מהמציאות שלו, רק מתוך החוסר בכלים, ולא מתוך השפע שמתגלה בכלים. כלומר, הנקודה שאליה מגיע היום המדע הקובע שהוא נמצא במבוי סתום, זו קביעת הכלים הריקניים לאחר שהאדם מימש כל מה שניתן היה לגלות בהם. כמו שמתוך חוסר שפע, מגלים ייאוש בכל מה שהאדם מייחס לכלים שלו בהתפתחות החברתית והפנימית שלו כלפי משפחה, כסף, כבוד, מושכלות. כך כלפי פיתוח הידע במדע, כאחד מעיסוקי האדם, הנעשה מתוך חוסר השפע, המדע מגלה את השליליות ואת חוסר היכולת להמשיך להתפתח מתוך חוסר האור בתוך הכלי.

כיום הגענו למצב המיוחד הזה, שפילוסופים ומדענים, שעומדים ברומו של המדע, אומרים שהם מסתכלים על העולם שלנו כמאיים על האנושות כולה. לטענתם האנושות איבדה את השליטה, ואת היכולת להבין לאן היא מתפתחת. נשארו לה עוד כמה שנים להתפתח, עד לנקודת המשבר שתורגש באנושות כתהום נוראית מכל הבחינות - חברתית, חינוכית, תרבותית, אקולוגית, וגם מדעית.[7]

במדע השבר הזה בא לידי ביטוי בחוסר יכולתו לגלות את המחשבה, את האנרגיה, את המהות של החומר, מה שמסובב את החומר וממלא אותו מבפנים. ועד שלא תתגלה המהות הזאת, אין למדע יכולת להתפתח יותר. המדענים קוצבים שנים ספורות לתום ההתפתחות הזאת. הם טוענים שהאנושות נמצאת לפני פיצוץ שלא היה כדוגמתו.[8]

למה? מפני שתמיד השבר קרה רק בחלק מסוים: או במדע, או בטכנולוגיה, או בתעשייה, או בתרבות, או בחינוך, או בקשר עם הדת. וכאשר שבר אחד החליף את השני, קראו לו "מהפכה". כאשר נפלה הדת, באה התפתחות תרבותית וטכנולוגית חדשה. כאשר נפלה הטכנולוגיה, כמו שקרה ביוון העתיקה, באה התפתחות תרבותית. כאשר נפלה התרבות, באו ימי הביניים, ולאחריהם עידן התעשייה. כלומר, תמיד האחד בא תמורת השני.

כעת האנושות הגיעה למצב, שבכל התחומים, בכל שטחי עבודת האדם בעולמו, הוא הגיע למיצוי מוחלט, למיצוי התוצאה השלילית, כולל מבחינה דתית. לא שחוזרים לדתות, כפי שהיה פעם, שדתות כנצרות ואיסלאם התפתחו מתוך היהדות ולזמן מה הוסתרו על ידי התפתחות תעשייתית, תרבותית ומדעית. כעת, מפני שהאדם מגלה, שבכל ההתפתחות המדעית, החברתית והתרבותית, הוא לא מוצא דבר, אז כביכול מתוך ייאוש מהן הוא חוזר לדת.

העולם אמנם מתחיל לגלות משיכה לדת, משיכה מעט אחרת, משיכה למיסטיקות ולשיטות רוחניות למיניהן, אבל החזרה הזאת לדת היא גסיסתה של הדת. היא נועדה לבדוק את הדת, לבקר אותה, ולהיווכח שגם הדת לא מביאה לאדם את התוצאות שציפה לקבל ממנה בעבר, שהוא חושב שבכל זאת נמצאות בה. החזרה לדת גם לא תצלח למרות אותן פילוסופיות ותיאוריות, הטוענות שיהיה קשר כלשהו בין דת למדע, והדתות יכנסו לתוך חיינו, וכך האדם יצליח להימלט מתחושת חוסר האונים. אלא צריך להיות ברור, שגם כל ההתפתחות הזאת, הפריצה הזאת, הפיצוץ הזה, שבא בזמננו מרוב התעניינות בדתות, הוא האחרון, ומטרתו לגלות גם בדת את הריקנות ואת חוסר התשובה, על הכלים הריקניים שמתגלים. עוד נהיה עדים למלחמות דת, שיהיו השיא של כל מלחמות האדם לעזוב את דרגת העולם הזה, ולעבור לעולם ההשפעה. כלומר, מה שקורה בזמננו הוא סיום מוחלט שמסכם את ההתפתחות האנושית במשך אלפי שנים בכלים דקבלה.

אדם המוסיף לידע שלו את הסיבתיות - כלומר: שהבורא בונה וממלא אותו בו, שהבורא מסובב לו כל פרט בחקירתו על החומר, בתוך החומר ובתוכו עצמו, גם במחשבה שלו גם בחקירה במושא, ושהבורא מתכנן את המחשבות שלו כלפי מה שהוא חוקר - יגלה שהסיבות להתנהגותו הן אחרות.

היום מדע נחשב תקני, כאשר לוקחים חומר אחד ואחר כך חומר שני, יוצרים ביניהם קשר ורושמים את התוצאות שמתקבלות. אבל האדם יכול לעלות בחקירות שלו לרמה אחרת, לרמה של סיבתיות, של "למה?". היום האדם לא שואל זאת, כי הוא לגמרי נשלל מקשר עם הסיבה. שאלת ה"למה?" לא קיימת בו, מפני שאין לו דחף לשאול אותה. אלא המדע שלו מסתכם אך ורק ברישום תוצאות.

אבל ברמה של סיבתיות, האדם מבין למה מלכתחילה הוא נבנה כך. למה יש נחיצות בחומרים אורגניים למשל. על ידי החושים הוא מגלה רק צורות שונות ורבות של חומר אורגני, וברמת הסיבה הוא יגלה, למה יש לו חושים, ומחשבות, ויכולת לגלות את החומר שנמצא לפניו כחומר אורגני. למה הוא מצטייר כך בחושיו. למה נתנו לו לגלות ולחשוב ולהתייחס אל החומר כאורגני.

האדם יגלה בכל הרמות את המציאות של "אני והעולם", את הסיבתיות לה, ואת התוצאות ממנה. יהיו לו שאלות, שהיום איש לא מתאר לעצמו שהן קיימות. אז הוא יבין מהו מדע באמת. כיום המדענים, הם בסך הכול אוספים תוצאות מהניסיונות שלהם, בכל מה שנמצא בידם, לא יותר. ואת כל מה שיוצא מתחום החושים שלהם, הם לא מסוגלים אפילו לתאר.

אבל אדם שמגלה את הסיבה, חקירת הסיבתיות מעלה אותו לדרגות חקירה שונות לגמרי. הוא לא מרחיב את המדע, הוא לא שואל, למה המתכת או החלבון נבראו בצורה כזאת. אלא הוא מתחיל לשאול ולראות למה מאפס, מאֵין, מִלא קיים, נבראה צורה כזאת, מה היא צריכה להשלים לצורך תכלית הבריאה.

האדם יסתכל על החומר כצופה מצד הבורא, מאפס, מהתחלת הבריאה, איך הוא ברא אותה ממיליוני חלבונים ובאיזה סוגי חומרים. למה הוא עשה אותה בצורה כזאת, והכניס בחומר את כל התכונות האלה, למרות שמלכתחילה לא היה לו לא רצון ולא צורך להיות כך. אלא המחשבה הראשונה והמטרה האחרונה, מחייבים יצירת חומרים בצורה כזאת, והתחברות ביניהם בחוקים כאלה. אז החוקר ירגיש את כל השרשרת של יצירת כל המציאות וביאתה לסוף, וירגיש אותה כדבר מחויב והחלטי.

היחס הזה הוא המדע, ולא כפי שקורה כיום, שרק מסכמים בדיקות, שעושים עם חומרים שונים. גם המדענים מבינים, שלא ניתן לגלות בשיטה הזאת תמונה שלמה ואמיתית. איזו תמונה אפשר לגלות בתנאים שלנו, בטווח כזה של הרגשה וחקירה? בשנים הקרובות המדענים יבינו את האפסיות ואת חוסר האונים בהמשך החקירות שלהם על החומר. לא שאין להם יותר מה לחקור. להפך, בשיטה שהם חוקרים, לחקירות האלה אין סוף. תמיד אפשר להשוות בהן זה עם זה, וזה לעומת זה. אלא הם יבינו, שהתוצאות שלהם לקויות מלכתחילה. ואז לא יהיה להם יותר דחף להמשיך בחקירות שלהם. הם ידעו מראש שכמה שלא יחקרו, המחקרים האלה לא יובילו אותם לשום תוצאה, אלא הם ימשיכו לשוטט כמו עיוורים מגששי קיר.

המדע והמדענים על פי חוכמת הקבלה

כיום המדען חוקר את המציאות, לפי מה שמתגלה בחמישה חושים. הוא עורך השוואות בין התוצאות שלו, כדי להבין יותר את התנהגותו של חומר מסוים בקשר עם חומר אחר. אבל אם הוא עולה בחקירתו מעל חמשת החושים, הוא מגלה את הסיבתיות, למה החומר הזה קיים, ולמה יש בו חוקים כאלה.

מתוך ידיעת השורשים של החומר, למה החומר הזה נברא כך, למה הוא צריך להיות קיים למטרה הסופית, הוא ימצא שהחקירות שהוא עושה בחמשת החושים מיותרות. המדענים מנסים בחקירותיהם הנוכחיות, בעקבות ניסויים בחומר, להגיע לחוקים, להגיע להבנת השורש שקדם לחומר, ולהכרת החומר בשורשו. אבל אם הם יעלו ישר לשורש, הם ידעו למה החומר הזה נברא בצורתו זאת, ולמה היה צורך שהוא ייברא. הם יכירו את תכונות החומר בשורש, ולא יזדקקו לתלי תילים של חקירות, שטובות לטווח מסוים, וההנחות שלהן לא מדויקות. הם יידעו את נשמת כל המציאות, את הפנימיות שלה, את כל מה שנעשה.

ולכן המדע בצורתו הנוכחית יחדל להתקיים. המדענים יתעלו לדרגה אחרת, שבה עובדים עם החוש השישי. יותר הם לא יצטרכו לרדת ולעסוק במולקולות ואטומים, אלא הם יעסקו במדע מתוך מניע אחר. המניע שלהם יהיה לגלות את השורש, מי הוא העומד מאחורי החומר, מה הסיבה לחומר ומה תפקידו הסופי.

הרצון לגלות את האלוקות הוא סוף כל המדעים. כי אחרי הרצון למדע בא הרצון לרוחניות, לאלוקות. לפי סדר עליית הרצון, מכסף, לכבוד, למושכלות ולרוחניות. כמו שהאדם רוצה להבין ולגלות מתוך החקירות שלו את הנוסחה הכללית של כל המציאות, כמו שאיינשטיין רצה לדעת לא רק מהי הנוסחה E=MC2, אלא מהי הנוסחה שכוללת הכול, כך הוא ירצה לגלות את החוק הרוחני.

כולם יצטרכו להיות בעלי השגה, בפרט המדענים. מפני שאצלם הדחף לדעת את החומר יעלה לרמה של דחף לדעת את הבורא. רבים מהם מבינים זאת כבר היום ומשתוקקים לכך. לכן הם שמחים שמביאים להם את מדע הקבלה. אבל ישנם כאלה שנשארים במדע כחוקרי מציאות רגילים, שלא רוצים לעלות למעלה. אבל כשהם יבינו, שבמקום להשקיע סכומי עתק בהגשמת הרעיונות, אפשר לעלות לשורש הבעיה או לשורש החומר, הם יחסכו כסף רב, ועשרות שנות מחקר, כי יבינו את השורש.

וכך המדענים יהיו למדענים מקובלים. הם יגלו למשל איזה ליקוי ברצון להשפיע של האדם נותן תוצאה שלילית כזאת או אחרת בחומר, בכל הדרגות שלו, בדומם, בצומח, בחי ובמדבר. יתכן שיהיה מדע כזה, שהמדען המקובל יגיד לאדם מה בדיוק חסר לו לתקן. כפי שמסופר על האר"י, שאמר לתלמידיו מה חסר להם לתקן בנשמתם, כך מקובל רופא יאמר מה צריך לתקן ל"על מנת להשפיע", כדי לא להרגיש ליקוי, או תוצאות רעות בדרגות האחרות.[9]

אבל אין כאן שאיפה לתקן מתוך כוונה לא להרגיש מחלות. לא הכיוון איך להיות בריא הוא שיעלה את האדם לדרגת התעסקות בכוונה "על מנת להשפיע", כי אז הוא יהיה בכוונה "להשפיע על מנת לקבל". אלא, האדם יעסוק בהשפעה, מפני שהיא השפעה, השוואת הצורה עם הבורא. והתוצאות השליליות שיש בחומר לא יסיטו את האדם. הן לא יביאו אותו לכוונות ולרצונות לעסוק בתיקון כדי להיות בריא יותר. גישה שהיא לגמרי פסולה ואינה יכולה להיות על מנת להשפיע.

המדע יתפתח לכיוון של חקירת ההשפעה על ידי החוש השישי, בדומה ל"תלמוד עשר הספירות", אך בצורה יותר פתוחה, יותר מפורטת, על פני כל הרמות שהאדם מרגיש בחמשת חושיו, ויגלה בכולן את הבורא. הגילוי הזה הוא מה שחסר לאדם. לכן בעל הסולם אומר, שעולמנו לא חסר אלא את גילוי הבורא.

האדם שחי במערה לפני אלפי שנים, אם מלכתחילה היה מגלה את הבורא, היה מאושר ומגיע לגמר תיקון. אבל לגילוי הבורא צריך להגיע מתוך ריקנות, מתוך החלטה פנימית שחייבים לעשות תיקון. ולכן רק אחרי אלפי שנות חקירות והתפתחות של המדעים, אנחנו מגיעים להכרה, שמה שחסר בעולמנו אינו אלא התגלות האלוקות, ובכך חוזרים כביכול לנקודת ההתחלה של הסיבוב.

במסגרת החיים שלנו אי אפשר לשנות את המציאות. רק אם תופסים את הבורא כסיבה, כמילוי בכל התוצאות שבעולם שלנו, אז מרגישים את העולם באופן שונה, ובמצב שונה לגמרי. מרגישים שיש לעולם שלנו שורש, שיש לו מטרה, ובהתאם לכך מרגישים את עצמנו, שנמצאים מעל העולם הזה ומשתמשים בו להשגת המטרה.

לפי תיאוריו של בעל הסולם ב"כתבי הדור האחרון", הרבה לא משתנה. האדם מרגיש אותם דברים בחמישה חושים. אבל בהתלבשות הבורא בתוך חמשת החושים, העולם הזה כאמור לא נעלם, אלא מקבל צביון אחר לגמרי, של שלמות ונצחיות.[10]

"עולם כמנהגו נוהג", "אני הוי"ה, לא שיניתי"[11], "אור עליון נמצא במנוחה מוחלטת"[12], הכוונה היא, שהכול מתקיים מלמעלה, מצד הבורא, באותם חוקים מוחלטים. והאדם בנוסף להרגשתו הנוכחית, רק מגלה את "גילוי אלקותו לנבראיו בעולם הזה".[13] משהו נוסף, השורש לכל פרט, בדרגת דומם, צומח, חי, או אנושי שבו.

אנחנו מגלים את הבורא בתוך כל חלקי המציאות. אבל הגילוי שלו בתוך כל חלקי המציאות, נותן לנו עולם הפוך. כי כשהאדם מגלה את הסיבה לחומר ואת הסיבה למילוי, כלומר, משני הצדדים, שהבורא הוא הראשון והוא האחרון, בכך האדם משנה בצורה דרמטית את תפיסתו, עד כדי היפוכה.

לכן כתוב: "עולם הפוך ראיתי".[14] הכול כלפי האדם המשיג. אבל מי שנמצא ליד אדם כזה ולא משנה את עולמו, לא משיג את הסיבתיות, שהבורא הוא שעושה, ונמצא בתוך החומר וממלא את החומר, לו אין ראיה כזאת, הוא נמצא עדיין בתוך חמשת חושיו.

ב"עולם כמנהגו נוהג" הכוונה היא, שסדרי הבריאה לא משתנים, אלא כלפי האדם המרגיש. הוא מכניס את הבורא לעולמו, וכלפיו סדרי הבריאה לא משתנים, הוא רואה עולם כמנהגו נוהג. כלומר, דווקא בכך שהאדם רואה, שהכול כביכול השתנה כלפיו, הוא מגלה שהכול נוהג כמקודם - שהכול היה גם קודם, אלא הוא לא קרא נכון את התמונה.

[1] כפי שטען נילס בוהר (1885-1962), פיזיקאי יהודי דני, שתרם רבות להבנת מבנה האטום והיה מאבות מכניקת הקוונטים (בוהר, תיאוריה של האטום, עמ' 112).

[2] גישת מחקר מדעי ניסויי — האמפיריציזם הלוגי — אסכולה בפילוסופיה של המדע שמקורה בפוזיטיביזם לוגי. לפי האמפיריציזם הלוגי, טענות שאינן אנליטיות ואי אפשר לאמת אותן על ידי ניסוי הן נטולות משמעות (פייגל, פוזיטיביזם במאה ה-20).

[3] ראה: פירושו של בעל הסולם על הזוהר ח"ג, דף מח ע"א, בהקדמה לפתיחה לחכמת הקבלה; בעל הסולם, זוהר עם פירוש הסולם, פרשת תזריע, אות קיג (לזוהר ח"ג, דף מח ע"א). בעל הסולם, הקדמה לספר הזוהר, אות מב.

[4] על ג' מצבים ראה בביאור על "מהות חכמת הקבלה" עמ' 157.

[5] עבודה זרה דף נד ע"ב.

[6] תהלים לה, י.

[7] ראה הצהרת טוקיו של הכנס "יוצרים ציוויליזציה חדשה" שנערך בנובמבר 2005 בטוקיו (בהשתתפות מדענים בכירים ממדינות שונות): "עולמנו מצוי כיום במצב קשה מאוד ומגמות שונות נעות בכיוון השגוי. אין זו הדרך ליציבות; זו הדרך לפערים חברתיים, לעוני, לחוסר איזון חברתי, לטרור, למלחמה ולחורבן. [...] כל שנדרש הוא דרך חשיבה שונה. אנו קרובים לסף התהום, ופירוש הדבר הוא שהדברים שאנו עושים — שכל אדם עושה — עשויים להטות את הכף לכאן או לכאן. דווקא בחלון ההכרעות שלפני סף התהום, פעולות של קבוצות קטנות ואפילו של יחידים הופכות לחשובות ביותר" (לייטמן ולאסלו, מגדל בבל, עמ' 13; הצהרת טוקיו באנגלית).

[8] ראה לאסלו, הכאוס.

[9] ראה הרח"ו, שער הגלגולים, הקדמה לט: "וא"ל מורי ז"ל, כי גם נצוץ נפשי, לא ירדה תכף אחר צאתה מן העבור בעולם הזה, אמנם נתעכבה למעלה, ולא הגיד לי באיזה עולם נתעכבה: ונחזור לענין, כי א"ל מורי ז"ל, כי אני מוכרח להשתדל שאלו החברים שלי, יתקנו מעשיהם, לפי שאני יש לי רוחא בהם, ונמשך לי ריוח אם הם יהיו צדיקים, אבל הם אין להם רוחא בי, ואין להם תועלת במעשי, באופן שבכל המצות שהם עושים, יש לי חלק בהם ע"י ההוא רוחא שלי שבהם".

[10] בעל הסולם, כתבי הדור האחרון, ח"ג, ה' חושים, ד"ה: סגולת מעשי המצות.

[11] מלאכי ג, ו.

[12] בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות ח"א, אור פנימי, דף ט אות ב.

[13] על המושג הזה ראה בעל הסולם, מהות חכמת הקבלה, ד"ה: על מה סובבת החכמה.

[14] פסחים דף נ ע"א.

הקבלה - שורש כל המדעים

הקבלה - שורש כל המדעים[1]

מבוא / החובה ללמוד את חוכמת הקבלה / החובה להעביר את שיטת ההשגה / הניסוח הנכון של שיטת הקבלה / השגת חוכמת הקבלה

מבוא

גילויי העולם הזה, וכל אופני הקיום שבו, מהווים מדע מדהים. באותה דרך, גם אור הבורא המתגלה בעולם, על אופני פעולתו ומציאות המדרגות, יוצרים מדע מופלא הנקרא חוכמת הקבלה. זהו מדע גדול יותר לאין ערוך ממדע הפיזיקה למשל. כי הפיזיקה מאגדת ידע חלקי בלבד, המצוי בעולם מסוים, ובסך הכול היא חוכמה המיוחדת רק לתחומה, ואינה כוללת בתוכה שום חוכמה נוספת.

לעומת זאת, ביסוד חוכמת הקבלה עומד כל הידע על כל הרמות של דומם, צומח, חי ומדבר שבכל העולמות שנכלל במחשבת כוח ההשגחה העליון. ולכן, חוכמת הקבלה כוללת בתוכה את כל החוכמות, בכך שהיא יוצרת סדר חוקים אחיד לכל המדעים השונים, וכל מדע חייב להתאים לאותו סדר חוקים. הפיזיקה, למשל, מתאימה באופן מדויק לסדר העולמות והספירות[2], וכך גם האסטרונומיה והמוסיקה וכל יתר המדעים, מתאימים לאותו סדר בדיוק.

כל המדעים נכללים בחוכמת הקבלה ומסודרים בה בהתאם לקשר אחד ויחס אחד שקיים בה, וכולם דומים לה כיחס הבן אל מולידו.

החובה ללמוד את חוכמת הקבלה

מאחר שחוכמת הקבלה עוסקת רובה ככולה בגילוי העולם העליון המשגיח על המציאות, מובן שאין מדע אחר שישווה לה בחשיבותו, בכל הנוגע לקיום האדם ועולמו. האנושות כולה מתפתחת בהדרגה ומתחילה להכיר בכך, שאם האדם לא יידע את העולם העליון, היינו את מערכת ההשגחה, הוא לא יוכל לשרוד.

על כן כוונתם של המדענים המקובלים היתה ליצור מערכת השגה, שתתאים לתקופתנו זו. במשך מאות שנים הם פיתחו את מדע הקבלה בסתר, ואותו הסתר היה מוכרח להימשך עד ימינו, כמו שכתוב בספר "הזוהר": "עתידה חוכמת הקבלה להתגלות לכול באחרית הימים".[3]כלומר, לכל אחד יתגלו המושגים הרוחניים והמדרגות העליונות, מהות הנבראים, והתנהגותם בעולם הזה, שהם טביעת חותמו של עולם ההשגחה העליון.

גילוי העולם העליון אינו פעולה חד פעמית, אלא השגה הדרגתית לאורך זמן. ההשגות ההדרגתיות של העולם העליון נקראות מדרגות, משום שבדרך ההשגה הן ממוקמות זו מעל זו, כמו שלביו של סולם.

מתנגדי הקבלה יכולים לצאת כנגד העיסוק בה, ולטעון שחוכמה זו מיועדת רק למי שכבר זכה, במידה זו או אחרת, לגילוי הכוח המשגיח העליון. ואם כן, איזו חובה וצורך יש למרבית העם בלימוד חוכמה זו?

אלא שישנן פעולות, שכל אדם בעולם הזה מחויב לבצע, כהכנה להשגת מטרת קיומו, שהיא השגת הכוח העליון. ומכיוון שגילוי הכוח העליון מתרחש לפי רמת ההשתוות אליו, צריך שתהיה לאדם כוונה להידמות לכוח העליון בשעה שהוא לומד קבלה. כי ככל שאדם מחזיק בכוונה גדולה יותר, כך הוא מגיע לגילוי הכוח העליון, באופן מהיר ויעיל יותר. ומכיוון שמלכתחילה אין לאדם כוונה לשנות את תכונותיו, מאגואיסטיות לאלטרואיסטיות, הרי כדי לקבל השתוקקות מינימלית להשתוות, האדם זקוק לסביבה, לחברה שתעורר בו את ההשתוקקות לזה.[4]

והלימוד של חוכמת הקבלה נעשה בשני שלבים, שאותם עובר האדם:

א. השגת התגלות הכוח העליון.

ב. חקירת הכוח העליון והשימוש בו.

מכאן ניכר ההבדל המהותי שבין חוכמת הקבלה לבין מדעי הטבע. שכן את מדעי הטבע האדם משיג באמצעות חמשת החושים שכבר ברשותו. ואילו את חוכמת הקבלה הוא מתחיל ללמוד, כשעדיין כלל אינו מרגיש את מושא המחקר. אלא ככל שהוא מעמיק בלימוד, כך הוא רוכש חוש חדש, את החוש השישי. אז מתחיל השלב השני בחקירת העולם העליון והכוח המשגיח, וזוהי חוכמת הקבלה עצמה. יוצא מזה, שהשלב הראשון הוא הכנה בלבד, כמו בכל מקצוע בעולמנו, המחייב קודם ללמוד אותו, ורק אז להשתמש בו בפועל.

החובה להעביר את שיטת ההשגה

על פי החוק הכללי של הטבע, בסוף התפתחותו מחויב כל אדם בעולם לגלות את החוש השישי בתוך עצמו, ובעזרתו להשיג את כל הבריאה. זוהי מטרת הבריאה. ובהתאם לה, חלה על המקובלים החובה להורות לעם את השיטה לפיתוח החוש השישי, וכמו כן לדאוג לזה שעם ישראל יעביר את השיטה לאנושות כולה.

בכך שעם ישראל אינו מקיים את שליחותו זו, טמונה הסיבה לאנטישמיות. אומות העולם טוענות כנגד עם ישראל ומאשימות אותו בהתנהגות שגויה, המונעת מהעולם את קבלת הטוב, לו הוא זכאי. ובאמת, הרגשת האשם הסמויה קיימת גם בקרב היהודים עצמם. אולם אפשר לטעון מנגד, שדתות אומות העולם הגדולות, הנצרות והאסלאם, התפתחו דווקא מהדת היהודית, שזו נוצרה על בסיס הקבלה, לאחר שנעלמה מהשגתם הגלויה של היהודים, והותירה אחריה רק את מורשת העבר.

משום שנשארו בעם ישראל רשימות מההשגה הרוחנית של אבותיו, הוא החליף את אותה השגה אבודה במסורת של מנהגים ומעשים חיצוניים. עד שמאוחר יותר נעלם גם המונח "השגה רוחנית", והם כבר לא הבינו שאבותיהם חיו ברמה אחרת של קליטת העולם.

את המצב הזה מתאר בעל הסולם במשל על אדם שהגיע למקום מרוחק, ושכח את ביתו. והנה יום אחד נפל לידיו ספר המספר על ארץ רחוקה ונפלאה, וזה מה שהביא אותו להיזכר שגם הוא, ככל הנראה, הגיע מאותה מדינה. כמוהו, על כולנו לחזור לקליטת העולם העליון.

הניסוח הנכון של שיטת הקבלה

עד לאחרונה לא הצליח שום מדען מקובל לגלות דרך, שבעזרתה ניתן יהיה לעסוק בחוכמת הקבלה בפרהסיה, היינו שכל עם ועדה יוכלו לעסוק בה. דרך שתאפשר להסביר את האופי של כל מילה ומילה.

רק לבעל הסולם, אחרון מקובלי המאה ה - 20, נגלתה הדרך אל מטרת הבריאה, המתאימה לכולם והוא הצליח להסבירה בחיבוריו. דרך זו נקראת "דרך ההתלבשות". אך גילויה לא נזקף לזכותו של בעל הסולם, אלא בא כתוצאה מהתפתחותו של הדור שלנו, ומנכונותו להגיע לגמר התיקון.

אף על פי שניתן להשתמש במדעים החיצוניים כדי לפרש עניינים מחוכמת הקבלה, שהרי המדעים כולם כלולים בה, עדיין ההסבר הטוב ביותר של מדע זה הוא בניסוח חוקי העולם העליון לפי יחסי שורש וענף[5], סיבה ותוצאה.

בעל הסולם הוא המקובל הראשון שהסביר כך את חוכמת הקבלה, ולכן הלימוד על פי שיטתו מאפשר לאנשים להבין את כל ספרי הקבלה.

השגת חוכמת הקבלה

השגת חוכמת הקבלה נעשית באמצעות:

הבנת הטקסט - בדומה לחוקר של העולם הזה, שחייב לעבוד במסירות יתרה על מנת להבין את העולם, למרות שכולו פרוש לנגד עיניו.

הרגשת הטקסט - מלבד המידע, טבועה בטקסטים הקבליים תכונה מיוחדת, סגולה המאפשרת לכל מי שעוסק בהם להיכנס בהדרגה להרגשת העולם העליון, אף על פי שעדיין אינו מבין את הכתוב.

[1] מובא על פי מאמרו של בעל הסולם "תורת הקבלה ומהותה".

[2] ספירות מלשון "ספיר", שמאירות כספיר.

[3] בעל הסולם, זוהר עם פרוש הסולם, פרשת וירא אות תס (לזוהר ח"א, דף קיח ע"א).

[4] בעל הסולם, מאמר החרות.

[5] על חוק שורש וענף ראה הביאור על "מהות חכמת הקבלה" בעמ' 178.

ביאור על "הקבלה - שורש כל המדעים"

מבוא

גילויי העולם הזה, וכל אופני הקיום שבו, מהווים מדע מדהים. באותה דרך, גם אור הבורא המתגלה בעולם, על אופני פעולתו ומציאות המדרגות, יוצרים מדע מופלא הנקרא חוכמת הקבלה. זהו מדע גדול יותר לאין ערוך ממדע הפיזיקה למשל. כי הפיזיקה מאגדת ידע חלקי בלבד, המצוי בעולם מסוים, ובסך הכול היא חוכמה המיוחדת רק לתחומה, ואינה כוללת בתוכה שום חוכמה נוספת.

לעומת זאת, ביסוד חוכמת הקבלה עומד כל הידע על כל הרמות של דומם, צומח, חי ומדבר שבכל העולמות שנכלל במחשבת כוח ההשגחה העליון. ולכן, חוכמת הקבלה כוללת בתוכה את כל החוכמות, בכך שהיא יוצרת סדר חוקים אחיד לכל המדעים השונים, וכל מדע חייב להתאים לאותו סדר חוקים. הפיזיקה, למשל, מתאימה באופן מדויק לסדר העולמות והספירות, וכך גם האסטרונומיה והמוסיקה וכל יתר המדעים, מתאימים לאותו סדר בדיוק.

כל המדעים נכללים בחוכמת הקבלה ומסודרים בה בהתאם לקשר אחד ויחס אחד שקיים בה, וכולם דומים לה כיחס הבן אל מולידו.

חוכמת הקבלה אינה מבוססת על המדעים האחרים, אלא כוללת אותם. היא גבוהה מהם והם יוצאים ממנה, כי חוכמת הקבלה מדברת על החוקים שנמצאים בגובה העולם העליון, שממנו משתלשל העולם שלנו, וכל החוקים שלו. אבל כדי להבין את היקף החוכמה הזאת, כדי להיכנס בתוכה ולראות את הקשר בין חלקי המציאות, חשוב להכיר את כל החוכמות דעולם הזה, שהם ענפיה הפרטיים של חוכמת הקבלה. ודרכן להבין, להכיר, ולהעריך יותר את החוכמה הזאת, המקיפה את המציאות כולה.

חוכמת הקבלה מקיפה את מה שנמצא בכל הרמות של העולם הזה, ואת מה שנמצא בעולמות העליונים, כולל יחסי בורא ונברא, כלומר, כל מה ששייך ליחס הבורא כלפי הנבראים. כי החוכמה הזאת מתחילה מהאור העליון שמתפשט מהבורא, ובונה לעצמו כלי, נברא. מהתחלת הנברא, דרך כל ההתפשטות, ודרך התהליך כולו שהנברא עובר בחזרה למטרה, למצב המתוקן, המושלם. ועוד לא ידוע עד כמה החוכמה הזאת הולכת וממשיכה הלאה. מפני שלא את הכול ניתן להסביר ולגלות, בלי להכשיל את מי שעדיין לא נמצא בדרגות המתאימות.

לכן צריך להעריך עד כמה שחוכמת הקבלה חשובה, יחידה ונעלה, עד כמה היא נחוצה לאדם. כי אפשר למצוא בה את כל התשובות על כל השאלות, שהאדם יכול לשאול, על עצמו, על חייו, על הסיבות לנעשה איתו. בעוד שדרך המדעים דעולם הזה ניתן לקבל תשובות, אבל חלקיות, מוגבלות לזמן מסוים, למקום מסוים, למצב מסוים.

המיוחד בחוכמת הקבלה, שהיא לא מסבירה לאדם את היחסים בין חלקי המציאות, כפי שעושה המדע דעולם הזה. אלא היא מסבירה מה קורה עם המציאות בהתאם להנהגת הבורא את המציאות. היא מסבירה למה הנברא או סביבתו נמצאים במצב מסוים כתוצאה מיחס הבורא אליו. כלומר, בניגוד לפיזיקה, לכימיה וליתר מדעי הטבע, בקבלה, מלימוד מצב מסוים, יודעים את הסיבה הראשונה לאותו מצב, ויודעים גם איך אפשר לתקן אותו, לשפר, לשנות. מה שאין כן בלימוד חוכמות חיצוניות, שבהן לא יודעים את הנתונים האלה.

בקבלה מקבלים את הידיעה הקשורה לשורש, לסיבה לאותו מצב. לא ידיעות חלקיות על המצב עצמו. אלא דרך לימוד של כלי בדרגה מסוימת בסולם המדרגות, סולם שממשיך גם בעולם שלנו ומשום כך גם בו אפשר לדבר על אורות וכלים, מקבלים ידיעות על כל המדרגות. מאין סוף עד המצב שעליו לומדים, שנמצא בו הכלי, הנברא, וממשיכים אותו גם למטה מהמדרגה הזאת, עד המקום הנמוך ביותר. כלומר, אותה הדרך שהנברא עבר בתיקון שלו מלמטה למעלה.

וכך לומדים על כל היקף המצבים של הנברא, של האובייקט שאותו חוקרים, וצוברים ידיעה ברורה על אופיו, על מצבו, על מטרתו, על צורתו הנוכחית ועל צורתו העתידית בכל מצבי התפתחותו עד הסוף. והידע הזה שמקבלים בצורה מלאה ושלימה בכל מצב ובכל מדרגה, הוא נקרא "גילוי אלקותו לנבראיו".[1]

בבוא הזמן המדענים יהיו בדרגתם של חוקרי הטבע הרוחני, ויחקרו ויגלו את כל החוכמה הזאת, מהגובה הרוחני ועד הגובה הגשמי, כולל מה שמתלבש בגשמיות, ויראו איך חוכמת הקבלה מתלבשת בכל החוכמות דעולם הזה. ואז הם יבינו איך כל התכונות וכל החוקים שמתגלים בעולם הזה, נובעים ויוצאים מחוכמת הקבלה, מהשורש העליון. וכך כל חלקי המציאות יתקשרו לאדם בצורה נפלאה גם בגשמיות וגם ברוחניות וחוכמת הקבלה תתגלה כשורש כל המדעים.

בדורות הקודמים, לא מן הסתם חייבו המקובלים את תלמידיהם ללמוד את "שבע חוכמות העולם"[2], הכוללות גם ציור ומוסיקה, כביטויים של האדם, ורק אחר כך לגשת לחוכמת הקבלה. כדי שיהיה להם בסיס רחב דיו לגשת מ"תחתון" ל"עליון", לפי החוק שמתחתון נלמד עליון, מהענף לשורש. והחקירה הזאת של מדעי העולם הזה, כתנאי לגשת לעיסוק בחוכמת הקבלה, מהווה ראיה ברורה נוספת לכך, שהקבלה היא חוכמה ולא דת.

בזמננו פטורים מן החובה הזאת, מפני שצריך לגלות את חוכמת הקבלה ככוח המתקן לכלל הנשמות. היום צריך לעסוק בתיקון הכלל. הכלל הגיע לגובה שבכל העולם רכשו את החוכמה על העולם הזה, והאנושות בכללה מגלה את האפסיות של החקירות והידיעות שלה על העולם הזה. בדורות הקודמים רק יחידים קיבלו דחף לבורא, "נקודה שבלב", ללא התפתחות דרך דומם, צומח, חי, מדבר, היינו, רצונות לכסף, כבוד, מושכלות.

האנשים האלה היו נשמות, שלהן תפקיד מיוחד בעולם הזה. ולשם כך הם קיבלו זיקה להתקשר לחוכמת הקבלה ולהגיע לגילוי הבורא. ולכן לפני ויחד עם העיסוק בחוכמת הקבלה הם היו צריכים לעסוק גם בחוכמות חיצוניות. מה שאין כן בזמננו העולם נמצא בהתפתחות כללית, האנשים מבינים את החוכמות האלה, כי כולם לומדים אותן בבית הספר, וכבר נמצאים באותם המדעים. לכולם יש ידע מספיק.

מהי ההתפתחות העתידית של המדע?

כבר היום מתגלה למדענים, שבלי להשתנות בעצמם, הם לא יכולים לחקור את החומר. "חומר" הכוונה גם לכוחות, לכל דבר גשמי שנמצא תחת הכוונה הרוחנית. בחקירות מתקדמות הם מגלים, שתכונותיהם משפיעות על תוצאות החקירה. לא שהחומר משתנה, החומר נשאר אותו חומר, והתנאים אותם תנאים, אלא המדענים, מפני שהם בעלי תכונות שונות, הם מגלים תופעות שונות.

המדענים מגיעים להכרת הרע. לתלות שבין תמונת העולם לתכונת הכלי. מתברר להם שהאדם מגלה מתוך הכלי שלו. שהתופעות נראות שונות אפילו בחושים. לא כתופעות פסיכולוגיות, שכל אחד מגלה או מרגיש את העולם אחרת, אלא בצורה מדעית, במדידה של התופעות. הם מגלים שחקירת המציאות והחומר ביתר עמקות, תלויה ברמת ההתפתחות הנפשית והאיכותית של החוקר.

איך הם הגיעו להכרה הזאת? פיתחו כלי השמדה שיכולים להרוס הכול, וכעת מגלים את הכרת הרע שבהם. ומהנקודה הזאת והלאה, יתחילו לגלות שהתפתחות יכולה להיות רק על ידי שיפור פנימי של האדם. ועל הפרק עומד הגילוי, שיותר מזה המדע לא יכול להתפתח.

כל ההתפתחות האנושית היתה רק כדי לגלות לאדם, לְמה הוא מגיע בהתפתחות לפי הטבע שלו. שהוא הולך ומשמיד את עצמו, ומגיע רק להרס הטבע שלו ולא יותר. מהחוכמות, מהמדע, לא צריך יותר, אלא להגיע להכרה הזאת של הרע. ורק לספק את הרצון האגואיסטי של כל אחד, עד כדי כך שהרצון הקטן ביותר שלו יהיה חשוב לו יותר מכל המציאות, מכל מה שיקרה לזולת.

ואחרי הגילוי שחיי האדם נעשים בלתי נסבלים בהתפתחות הזאת, כתוצאה מהפחד, מחוסר האונים, מהריקנות ומחוסר היכולת לברוח, אז מתוך הכרת הרע, נפתח פתח לגשת מהחוכמות החיצוניות ולהיכנס לחוכמת האמת. אלא ההבדל הוא, שבחוכמת האמת מקבלים נתונים לפי תיקון הכלי. היכולת לשלוט בחומר היא בהתאם לתיקון הכלי. ולפי התיקון מתחילים להתייחס לכל המציאות כמו הבורא. זאת אומרת, מקבלים, קונים, כוח, מעמד, עוצמה, הבנה, כמו האלוקות, שנמצאת מעל הטבע.

האדם מתחיל להבין, שאם הוא נמצא בתוך הטבע עם התכונות שלו, אז היחס שלו לטבע ולעצמו הוא הרסני. ורק בהתעלות מעל הטבע, כלומר, בהתעלות מעל הרצון לקבל שלו, הוא מתעלה מעל השימוש הרע בטבע. וכך הוא מתחיל לחקור רק כוחות שאיתם מנהלים את הטבע. הוא חוקר ורוכש כוחות מעל הטבע. כוחות שבנו את החומר, ומנהלים את החומר, ובכך מתייחס לבריאה כבורא.

במידה שהאדם עובר את התיקון, שמעמיד אותו במצב כמו הבורא, ומשווה צורתו לבורא, הוא יכול להתייחס אל הבריאה מלמעלה, מעל הבריאה, לשלוט ולנהל אותה. היחס שלו לכל הבריאה נעשה לטובת כל פרט ופרט בבריאה. כי לפי התיקון שלו, הוא נמצא בדרגה מסוימת של "טוב ומטיב לרעים ולטובים".[3]

מה שאין כן כשהאדם פועל מתוך הרצון לקבל, מתוך החומר, למען עצמו ולמען החומר, כלומר למען יתר הנבראים, אז פעולתו הרסנית תמיד. כי האדם לא עובר תיקון, אלא פועל מתוך האגו. ולכן פעולתו לא יכולה לגרום למשהו טוב, אלא היא תמיד לרעה. אבל אם רוצים לגרום לתוצאה טובה, ולהביא ברכה לכל העולם, חייבים לפני שפונים לעסוק בחוכמות חיצוניות, אפילו אם רק לומדים אותן כמדע טהור, לתקן את עצמך, ולעסוק בטבע רק לפי מידת התיקון שמשיגים.

ומדוע לא קרה כך במשך כל ההיסטוריה? כפי שהקבלה מלמדת, הכול נעשה כדי לגלות את הכלי. החומר שלנו, הטבע שלנו, כל היחס שלנו לעולם, בכל דרגות העביות, מרצונות לתענוגים גופניים ועד לרצונות לתענוגים אנושיים, לכסף, כבוד, מושכלות, כל פנייה מהעביות הזו שמתגלית היא תמיד הרסנית. ובלי גילוי הרע לא תיתכן התחלת התיקונים. כי האדם צריך להגיע למידת הנחיצות לצאת מהרע. כלומר, לגלות שהטבע הזה הוא לרעתו. וכך מתגלה לאדם, שכל עיסוקיו בעולם הזה זקוקים לשינוי יסודי, מהותי, בעיסוק עצמו. ופעולותיו מקבלות תוכן שונה, כיוון דהשפעה, עליהן רוכבת הכוונה דלהשפיע.

קשה לנו לתאר עדיין איך האדם יִראה את העולם, ואת העיסוק בטבע ובחברה, אבל השינויים יהיו מהותיים. מצד אחד "עולם כמנהגו נוהג".[4] כלומר, לא יתכנו שינויים בפעולות הפיזיות. אבל מצד שני, היחס של האדם לעולם ישתנה, והוא שישנה את מהות העולם, בהתאם לעולם הרוחני. השורשים יתלבשו בענפים בצורה נכונה, והאור יאיר דרך כל הענפים, כדברי הכתוב: "חשכה כאורה יאיר".[5] ולהתלבשות הזאת אפשר להגיע דרך הקשר בין חוכמת הקבלה לחוכמות העולם, כפי שבעבר ציוו המקובלים על תלמידיהם. ואותה דרך היא הראויה גם בזמננו.

המדע הרגיל וחוכמת הקבלה יעבדו יחד. "העולם כמנהגו נוהג". האדם ימשיך לחיות בתוך החומר שלו, עם הגוף שלו, ועם מה שסובב אותו. אלא על ידי חקירת הטבע הרוחני, הוא יֵדע איך להשתמש בטבע בצורה נכונה לטובת עצמו, לטובת כל חלקי הבריאה ולטובת הבורא, כטובה אחת. כי המקובל נכנס לחקירות אמיתיות בחומר הבריאה, באותה מידה שהוא רוכש תיקונים רוחניים.

האם בכלים חיצוניים ניתן יהיה ללמוד על התכונות של הכלים הרוחניים?

כלי שמודד ומשווה בין אלקטרונים או גושים, אי אפשר למדוד בו תכונות פנימיות. אלא לפי התוצאות שמופיעות בחומר גשמי, אפשר יהיה לחשב את הסיבות הפנימיות, שיש ביניהם ברוחניות. למשל, למה האחד לבן והשני כחול. אפשר למדוד במידות רוחניות, לפי השורשים, מה ההבדל בין כחול ללבן. למה הבדל בין השורשים נותן בעולם שלנו הבדל בין הצבעים.

אבל לא שאפשר יהיה עם כלי שמודד צבעים למדוד רמה רוחנית. מדוע? מפני שהחלוקה למבנה קבוע של י' ה' ו' ה', לפי הרמות ולפי המדרגות, לא משתנה. לכל דרגה יש כלים משלה, שאיתם אדם יכול למדוד, לבדוק ולפעול.

איך אפשר לגדל מדען עתידי?

כל ילד שיכנס לגן או לבית הספר, ילמד איך להתייחס נכון לחיים. לא "מדען" שמגיע בגיל עשרים ללמוד באוניברסיטה. אלא כל ילד קטן יהיה חייב ללמוד יחס נכון לחיים. בגיל עשרים אין מה לעשות איתו, הוא כבר גדול ומקולקל.

החובה ללמוד את חוכמת הקבלה

מאחר שחוכמת הקבלה עוסקת רובה ככולה בגילוי העולם העליון המשגיח על המציאות, מובן שאין מדע אחר שישווה לה בחשיבותו, בכל הנוגע לקיום האדם ועולמו. האנושות כולה מתפתחת בהדרגה ומתחילה להכיר בכך, שאם האדם לא יידע את העולם העליון, היינו את מערכת ההשגחה, הוא לא יוכל לשרוד.

על כן כוונתם של המדענים המקובלים היתה ליצור מערכת השגה, שתתאים לתקופתנו זו. במשך מאות שנים הם פיתחו את מדע הקבלה בסתר, ואותו הסתר היה מוכרח להימשך עד ימינו, כמו שכתוב בספר "הזוהר": "עתידה חוכמת הקבלה להתגלות לכול באחרית הימים". כלומר, לכל אחד יתגלו המושגים הרוחניים והמדרגות העליונות, מהות הנבראים, והתנהגותם בעולם הזה, שהם טביעת חותמו של עולם ההשגחה העליון.

חוכמת הקבלה היתה בהסתר עד לתקופת האר"י (1534 - 1572). עם בואו של האר"י מתחילה התקופה המיוחדת ביותר בהיסטוריה. מזמנו של האר"י ואילך הקבלה חייבת לצאת מן ההסתר. ובה בעת מתחילה ההתפתחות המדעית והטכנולוגית של העולם. למרות שהאנשים לא מיד גילו, שהעולם מתחיל להשתנות. אבל כך קרה, כי מזמנו של האר"י התחילה ההתפתחות לקראת תיקון הכלים. ולכן חוכמת הקבלה מתגלה לנו היום בצורת התיקון שגילה האר"י. ואין גדול ממנו בגילוי חוכמת הקבלה.

מזמנו ואילך החל גילוי חוכמת הקבלה. החסידות החלה להתפתח, פעל הגאון מוילנה, ובין המתנגדים היו כאלה שהחלו ללמוד את חוכמת הקבלה. למרות שהעיסוק בקבלה נתקל כל פעם בהתנגדות גדולה, גם בתקופת האר"י עצמו וגם בתקופת רמח"ל (1707 - 1747) ולאחריו. אבל בכל זאת החלה התפתחות. עד כדי כך, שתיקון העולם, תיקון האדם, ביאת כל המציאות לגמר התיקון, למטרת הבריאה, לדבקות בבורא, תלויים רק בשימוש בחוכמת הקבלה, בלימוד כמו שנאמר: "תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה".[6] על ידי לימוד הקבלה מגיעים לידיעה, לנחיצות, למעשה התיקון. ואז מבצעים אותו ומגיעים למטרת הבריאה. ובקרוב יתגלה, שחוץ מהחוכמה הזאת, האדם לא זקוק לשום חוכמה אחרת.

לאחר שיתגלה, עד כמה כל עיסוקי האדם הם לרעתו, חוץ מהנחוצים ביותר, אלה שמשרתים את חיותו, כמו אוכל וכדומה. לאחר שהאדם יגלה, שפיתח את כל עסקיו מתוך רצון לקבל לעצמו, ושהוא לרעתו, הכול ישתנה. יהיו שינויים גדולים ביחס של האדם לחייו, ביחס לכל המערכות שבנה בעולם הזה. אבל השינוי לא יתחולל בבת אחת.

לכן לא תהיה קריסה של העולם הזה. וגם לא יכולה להיות קריסה. כי במקום מה שיקרוס, יבוא הכוח הרוחני, הכוח העליון, המחייה, שמביא את השפע. אבל דברים רבים ישתנו בעולם. המדע ימשיך להתפתח, כי בלי מדע לא נוכל להתקיים. אלא שבתוכו תהיה התלבשות של חוכמת הקבלה. השורשים יתלבשו בתוך הענפים, ויחד הם יתנו תוצאות אחרות לגמרי ממה שנראה היום.

וזאת במקום שהמדע יספק את צרכי העולם בעזרת המצאות בתחומי הביולוגיה והכימיה, כמו הדברה של מזיקים ושינויים גנטיים בפירות וירקות, או בחיות ובהמות, שאלה שינויים מיוחדים, שבלעדיהם שום דבר לא נישמר, ולא ניתן לספק לעולם את כמות המזון הנדרשת. אלא ההתלבשות של השורשים בענפים תיתן מתוך השפע, תיקונים ותוצאות כאלה, שהאדם לא יידרש לעשות שינויים מלאכותיים בטבע, אלא הם יקרו בדרך טבעית, של התלבשות רוח בגשם.

אם מתייחסים לטבע בצורה נכונה, אין צורך בהדברה, אין צורך בשינויים מלמטה למעלה, אם על ידי הכוונה מושכים שפע מלמעלה למטה. כל ההישגים שהאדם השיג בצורה מלאכותית, שבסופו של דבר קלקלו את הטבע, הם מזעריים. בכל המערכות מפיקים ממאה אחוז של חומר, הספק, תועלת, של כמה אחוזים בודדים. וגם התועלת הזאת פועלת לרעתנו, וצריך להוסיף חוכמות ומדעים כדי לתקן את התוצאות שלה. כלומר, מחזור אין סופי של רע.

וכאשר נפסיק את היחס הזה, ונתחיל להתפתח מתוך התייחסות נכונה, בהתלבשות הרוחניות בגשמיות, אז נתייחס נכון לטבע, ונפיק ממנו הספק מרבי ותוצאות טובות, ללא קלקולים ותוצאות רעות בעתיד, כמו זיהום, מחלות ועוד, שצריך להוסיף עליהם תיקונים. כיום, ככל שהאדם מתקדם הוא נעשה יותר חולה וזקוק ליותר תרופות. אבל העולם ישתנה. בכל המערכות יתחוללו שינויים רק עקב שינוי הגישה.

גילוי העולם העליון אינו פעולה חד פעמית, אלא השגה הדרגתית לאורך זמן. ההשגות ההדרגתיות של העולם העליון נקראות מדרגות, משום שבדרך ההשגה הן ממוקמות זו מעל זו, כמו שלביו של סולם.

מתנגדי הקבלה יכולים לצאת כנגד העיסוק בה, ולטעון שחוכמה זו מיועדת רק למי שכבר זכה, במידה זו או אחרת, לגילוי הכוח המשגיח העליון. ואם כן, איזו חובה וצורך יש למרבית העם בלימוד חוכמה זו?

אלא שישנן פעולות, שכל אדם בעולם הזה מחויב לבצע, כהכנה להשגת מטרת קיומו, שהיא השגת הכוח העליון. ומכיוון שגילוי הכוח העליון מתרחש לפי רמת ההשתוות אליו, צריך שתהיה לאדם כוונה להידמות לכוח העליון בשעה שהוא לומד קבלה. כי ככל שאדם מחזיק בכוונה גדולה יותר, כך הוא מגיע לגילוי הכוח העליון, באופן מהיר ויעיל יותר. ומכיוון שמלכתחילה אין לאדם כוונה לשנות את תכונותיו, מאגואיסטיות לאלטרואיסטיות, הרי כדי לקבל השתוקקות מינימלית להשתוות, האדם זקוק לסביבה, לחברה שתעורר בו את ההשתוקקות לזה.

והלימוד של חוכמת הקבלה נעשה בשני שלבים, שאותם עובר האדם:

א. השגת התגלות הכוח העליון

ב. חקירת הכוח העליון והשימוש בו

מכאן ניכר ההבדל המהותי שבין חוכמת הקבלה לבין מדעי הטבע. שכן את מדעי הטבע האדם משיג באמצעות חמשת החושים שכבר ברשותו. ואילו את חוכמת הקבלה הוא מתחיל ללמוד, כשעדיין כלל אינו מרגיש את מושא המחקר. אלא ככל שהוא מעמיק בלימוד, כך הוא רוכש חוש חדש, את החוש השישי. אז מתחיל השלב השני בחקירת העולם העליון והכוח המשגיח, וזוהי חוכמת הקבלה עצמה. יוצא מזה, שהשלב הראשון הוא הכנה בלבד, כמו בכל מקצוע בעולמנו, המחייב קודם ללמוד אותו, ורק אז להשתמש בו בפועל.

לכל מקצוע אפשר לגשת ובכמה שיודעים בו, להתחיל להשתמש, ולהמציא, ולעשות, ולקלקל. כי בעצם לא יודעים בו מאומה. בסופו של דבר ההמצאה והמעשה הם לרעה. עד כדי כך, שהאדם חי בפחד מתוצאות מעשיו בעולם הזה. אבל בחוכמת הקבלה אי אפשר לו לאדם לרכוש את הידע לפני שהוא מגיע לתיקון, כלומר, לפני שהוא מגיע לאותו הטבע, שבו הוא לא יהיה מסוגל להשתמש לרעה בידע של חוכמת הקבלה.

בקבלה מתקנים תחילה את המשתמש, ואחר כך נותנים לו ידע איך להשתמש, ורק בסוף הוא מתחיל להשתמש במה שקיבל. ההתפתחות הזאת היא הדרגתית, שלב אחר שלב, בכל מדרגה ומדרגה. ולכן שום סכנה לא נשקפת מחוכמת הקבלה, לעומת כל יתר החוכמות והידיעות של העולם הזה, שבלי יוצא מן הכלל מסוכנות לשימוש האדם. מפני שהאדם מקבל ידע, ומשתמש בו רק מתוך האגו שלו, לרעת עצמו ולרעת האחרים.

העולם חייב להתגלגל עד הכרת הרע, עד המצב שהאדם מגלה, שהתפתחותו לפי הטבע האגואיסטי היא כולה לרעתו, בכל פניה ובכל עיסוק. אבל אם לא היה צורך להגיע להכרת הרע, האדם היה חי בעולמנו בצורה אידיאלית. הוא היה מתפתח עד הגובה, שהיה מספק לעצמו חיות. שעוזר לו למצוא מערה לחיות בתוכה עם משפחתו וילדיו, או לתור אחר אוכל. וחוץ מאותם עניינים הנחוצים לקיומו, המשך ההתפתחות שלו היה אך ורק בתיקונים פנימיים, בהשגת האלוקות.

ומתוך השגת האלוקות האדם היה משיג את הטבע, ומשתמש בטבע רק לטובת התפתחותו הרוחנית. ורק לתכלית הזאת היה מוסיף בהתפתחותו הגשמית. אם היה לו צורך לשורר לבורא, היה ממציא כלֵי נגינה ושירים. אם היה לו צורך להתקשר לכוחות מסוימים, ולהביע זאת בצורה גשמית, היה מפתח כלים, מכשירים ומערכות שונות. וללא צרכים כאלה, לא היה לו דחף להתפתחות גשמית. כי כל מעשיו היו נובעים מתוך התיקון הפנימי, מהרצון להידבק בבורא.

אבל הדרך הזאת בלתי אפשרית, כי בהתחלה חייבים להגיע להכרת הרע, ולהבין שהתיקון מתחיל מתוך הכרת הרע. ומי שלא מבין שהתיקון חייב להתרחש בצורה כזאת, מתרעם על הבורא ומבַכה את הקלקול, שהתחיל לפני אלפי שנים, והביא את האדם למצב איום ונורא. וחולם על האפשרויות האחרות, שהיו יכולות להיות לאדם, אם היה מתפתח נכון. אבל צורת ההסתכלות הזאת היא לגמרי לא מציאותית ולא נכונה, מפני שכל הבריאה חייבת להשתלשל משיא גוֹבְהה באין סוף, עד לעולם הזה, ל"מצב הראוי"[7], לנקודה האחרונה הקוטבית לשלמות ונצחיות.

במשך כל התפתחות האדם, המדע הוא האמצעי שמספק לאדם את כל הצרכים שהאגו שלו דורש, צרכים לכסף, כבוד, שליטה ומושכלות. ולכן המדע רע לאדם. אבל אין טעם למחות נגדו, כי חייבים להתפתח בצורה הזאת. אי אפשר שלא לפתח את המדע, אם נמצאים במצב של חוסר אונים שבו אין אפשרות להאכיל את האנשים. אם לא היו ממציאים את הפלסטיק והניילון, העולם לא יכול היה להתקיים. אבל אי אפשר לומר שההמצאה הזאת טובה או רעה, אלא כל דבר יש לו מטרה, להביא את העולם להכרת המצב האמיתי.

וההתפתחות כולה צריכה להביא את האדם להכרת הרע. לכן משך כל הדורות, ההתפתחות גם המדעית וגם הטכנולוגית היא טובה, מפני שהיא מגלה לנו את הרע שבנו. לכן נהוג לומר, כמה שיותר מר, יותר אמת. ומי שרואה את הנולד, מבין שההתפתחות המדעית חייבת להביא לתיקון. ולפיכך הוא שמח בקלקולים שמתגלים, ומשתמש בהם בצורה מועילה. הוא לא מפחד שהם יתגלו, אלא אדרבה, הוא מוכן שהקלקול יתגלה.

לכן הקבלה לא אומרת, כדרכם של מתנגדי המדע, שלא צריך את המדע, ושצריך לחזור ולשכון באוהלים ובמערות. אלא היא צועדת ברוח הזמן, יחד עם המדענים ועם העולם המודרני. אבל יודעת לאן ולאיזו צורת התפתחות המצב הזה מוביל. להבדיל מכל הזרמים והסוגים של הדת, שמתייחסים לכל החוכמות ובעיקר לחוכמת הקבלה, כמבטלות את הדת.

ובחוכמת הקבלה אין ביטול הדת. אלא ככל שהדת תלך ותתגלה, יתגלו בה השורשים של חוכמת הקבלה, והקשרים האלה יתגלו לנו מלמטה למעלה. ועל ידי המדעים והחוכמות נוכל להבין את הנחיצות שבחוכמת הקבלה. ובעזרתם לגלות את הרע שבנו, שמביא את האדם בהתפתחותו המדעית למצב מסוכן, על סף ייאוש. לכן מדע שמתפתח, והשכלה שכובשת את העולם, נחשבים טובים לתהליך התיקון.

חוכמת הקבלה, התפתחותו הרוחנית של האדם, היא אף פעם לא נגד המציאות. בניגוד לכל הדתות, שמגלות עד כמה ההתפתחות הזאת היא נגדן. כי הן מתבססות על העיקרון, שהאדם רע, שהוא לקוי, שהוא אומלל, ומציעות לו כנגד זה פיצוי פסיכולוגי, המתקה, ולא תיקונים. לכן אין זה עולה בקנה אחד עם הדת, שהאדם נעשה יותר עצמאי, שהוא גדל ונעשה חכם. אבל ההתייחסות של חוכמת הקבלה היא הפוכה לגמרי מן הדת.

לכן לא רק שאין קשר בין דת לקבלה, אלא מפרידה ביניהן תהום עמוקה. כי הקבלה היא החוכמה המודרנית והמתקדמת ביותר, ומשום כך הפוכה מן הדת. בקבלה האדם מחכה לגילוי בכלים דהשפעה, על ידי השוואת הצורה. והדת אוסרת גילוי. היא מחייבת את האדם לסגור עיניים, להאמין במשהו שהוא לא רואה. לפיכך אין ניגוד גדול יותר מהניגוד שבין הדת לחוכמת הקבלה. כי מדובר על גובהם המרבי של כל עסקי האדם. ועל זה נאמר: "דעת התורה הפוכה מדעת בעלי בתים".[8]

ולכן חוץ מאשר את חוכמת הקבלה, הדת מסוגלת לסבול כל דבר. והראיה לכך היא שישנם אנשי מדע, שהולכים יד ביד עם הדת ללא שום הפרעה. כי בנוגע אליה הם מדברים לא כמדענים אלא כפי שקיבלו אותה בשחר ילדותם.

למה חושבים שהקבלה היא דת?

אנשים חושבים שהקבלה היא דת, כי המקובלים חיו בתוך חברה דתית. לאחר חורבן בית המקדש, כאשר החל עניין הדת הנוכחית, של מעשים בעלמא ללא פנימיות, המקובלים התקיימו באותה אוכלוסייה בלי להתבלט ובלי לצאת ולומר את דברם. אלא הם כתבו בצורה נסתרת, כפי שקוראים היום ב"זוהר" ובכתבים אחרים, כדי לא לגעת בכללות העם. הם הבינו היטב, שאי אפשר להגיש לעם את חוכמה הקבלה.

עד השל"ה הקדוש )הרב ישעיה הלוי הורוביץ, 1558 – 1630) כל הרבנים הגדולים היו גם מקובלים. כל אחד בגובה אחר, אבל בהרגשה פנימית של האלוקות. אבל אי אפשר היה לתת את הרגשת האלוקות לעם, כי לא היה בו חיסרון לרוחניות. לכן המקובלים הגדולים לימדו את העם פעולות גשמיות בלבד. כי מה עוד הם יכלו לתת לעם, חוץ מהוראות איך להסתדר בעולם הזה עם סימנים חיצוניים, כדי לשמור על מסגרת האומה. וכך נפוצה המחשבה, שקבלה ודת הן אותו דבר.

אבל במשך כל הדורות היתה תורה אחת למקובלים, ותורה אחרת לכל העם, כמו שנאמר: "דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים". ואי אפשר אחרת, כי כל אחד שומע לפי התפתחות הרצון שלו, והוא לא יכול אחרת. לכן אי אפשר לתת אותה תורה לכולם. כולם רואים מה כתוב בכל התורה או בחומש, אבל כל אחד מקבל אותם אחרת. לכן נפוצה הדעה, שהקבלה שייכת לדת, וכאילו נמצאת בתוכה. אבל הדת היא מה ששייך "לבעלי בתים", לפני שמתגלה בהם הנקודה שבלב. וכדאי שיישארו דתיים ולא יברחו ליתר קלקול, כי אין בכך שום תועלת. הרע יתגלה להם במקומם, במסגרת הדת, ואין טעם לצאת בשבילו מן הדת.

ואדם שיוצא לגמרי מן הדת, יש בו שאלות שאינן מאפשרות לו להישאר בתוך הדת, וצריך לתת לו את חוכמת הקבלה. הוא יוצא מן הדת, מפני שהרצון לקבל שלו דורש משהו, שהדת לא יכולה לספק לו. כלומר, כשהאדם לא מסתפק בדת, אפשר כבר לתת לו את חוכמת הקבלה. אבל האדם צריך להיות או בחיצוניות או בפנימיות, ולא לצאת ולהיות לגמרי חופשי.

אם כך, למה בתקופת ההשכלה יצאו מן הדת? זו היתה כעין תקופת מעבר, שחייבים לעבור אותה בכללות האומה. אבל לאדם פרטי אין חובה לצאת. גם אם הוא מקבל תוספת רצון לקבל ומתחיל לשאול, הוא יכול להישאר דתי. למרות שהיום גם בציבור הדתי יש שאלות וסתירות פנימיות, עד כדי חוסר יכולת להמשיך ולהתקיים כך.

האם פעולות רוחניות התבטאו בדורות הקודמים גם בקיום פעולות בגשמיות?

כשבית המקדש היה קיים, אנשים עשו גם פעולות ברמה הגשמית, ששייכות ליחס האדם לאלוקות. הם הביעו כוונות פנימיות גם בגשמיות, והרוחניות התלבשה אצלם בתוך הגשמיות.

כל המבנה של בית המקדש הוא בהתאם למבנה הרוחני. בספר "משכני עליון", הרמח"ל מצייר את המבנה של בית המקדש השלישי, ומראה איך מהכוחות והתכונות של הדרגה הרוחנית המתוקנת, נובע מבנה גשמי, כולל חלוקת המבנה לחלקים, לפינות, לעזרת גברים ולעזרת נשים, ומידותיו של כל חלק וחלק.[9] מפליא עד כמה מקובל ענק כמו הרמח"ל ראה את התוצאה, את הכלי המתוקן, שמקבל את המילוי השלם, ונקרא "בית המקדש" - "בית" שיש בו קדושה - כמבנה גשמי של בית מקדש, ויכול היה להעביר אותו לשרטוט ממשי.

מתוך מה שעולה בספרי הקבלה, סביר להניח, שהשורש הרוחני יתבצע גם במצבו הגשמי הנמוך ביותר והסופי ביותר. כי הקדושה חייבת להיות בכל הקומה. ומתוך ההכרה בפעולות הרוחניות, האדם יבצע בצורה טבעית, פעולות שיוצאות כענף מהשורש הרוחני. ובעולם הזה יהיו תוצאות מהגובה הרוחני. עדיין לא ידוע איך זה יקרה, ובאיזו צורה. קשה לתאר את העניינים הרוחניים האלה. אבל הם יהיו חייבים להתרחש. כי בכל זאת המבנה הוא אחיד. ומה שהאדם יקיים בצורה רוחנית, יהיה לו דחף ורצון לבצע ולהביע בצורה גשמית.

החובה להעביר את שיטת ההשגה

על פי החוק הכללי של הטבע, בסוף התפתחותו מחויב כל אדם בעולם לגלות את החוש השישי בתוך עצמו, ובעזרתו להשיג את כל הבריאה. זוהי מטרת הבריאה. ובהתאם לה, חלה על המקובלים החובה להורות לעם את השיטה לפיתוח החוש השישי, וכמו כן לדאוג לזה שעם ישראל יעביר את השיטה לאנושות כולה.

בכך שעם ישראל אינו מקיים את שליחותו זו, טמונה הסיבה לאנטישמיות. אומות העולם טוענות כנגד עם ישראל ומאשימות אותו בהתנהגות שגויה, המונעת מהעולם את קבלת הטוב, לו הוא זכאי. ובאמת, הרגשת האשם הסמויה קיימת גם בקרב היהודים עצמם. אולם אפשר לטעון מנגד, שדתות אומות העולם הגדולות, הנצרות והאסלאם, התפתחו דווקא מהדת היהודית, שזו נוצרה על בסיס הקבלה, לאחר שנעלמה מהשגתם הגלויה של היהודים, והותירה אחריה רק את מורשת העבר.

משום שנשארו בעם ישראל רשימות מההשגה הרוחנית של אבותיו, הוא החליף את אותה השגה אבודה במסורת של מנהגים ומעשים חיצוניים. עד שמאוחר יותר נעלם גם המונח "השגה רוחנית", והם כבר לא הבינו שאבותיהם חיו ברמה אחרת של קליטת העולם.

את המצב הזה מתאר בעל הסולם במשל על אדם שהגיע למקום מרוחק, ושכח את ביתו. והנה יום אחד נפל לידיו ספר המספר על ארץ רחוקה ונפלאה, וזה מה שהביא אותו להיזכר שגם הוא, ככל הנראה, הגיע מאותה מדינה. כמוהו, על כולנו לחזור לקליטת העולם העליון.

במאמרים: "גלות וגאולה", "אהבת ה' ואהבת הבריות", בעל הסולם כותב, שהכרת העולם העליון לא הסתלקה מהעם היהודי בבת אחת. ההכרה הרוחנית התקיימה בימי אברהם אבינו בתוך קבוצת המקובלים שהוא ייסד, גם כאשר הפכה לעם, וגם בגלות מצרים הנחשבת לפי "תלמוד עשר הספירות" לגלות יחסית. כל העליות והירידות הן יחסיות, לעומת המצבים שלפניהן ואחריהן. לכן לעם היהודי תמיד היתה מידה מסוימת של הרגשה ושל קשר עם האלוקות, עד שבצורה פתאומית הקשר הזה התחיל להתנתק בחורבן הבית הראשון כאשר העם התפלג לצְדוּקים ולפְּרוּשים. חלק מהאומה החל לאבד אז את ההכרה הרוחנית, היינו, לאבד את הכלי הרוחני, מסך וחוש שישי, וחלק מהאומה עדיין לא. ולכן לא הבינו איש את רעהו. כפי שגם כיום, מי שנמצא בהכרה הרוחנית, מי שהגיע להיות מקובל, הוא לא יכול להתקשר עם אנשים שלא נמצאים בקשר עם האלוקות. נוצרת לו בעיית תקשורת איתם. הם לא מבינים אותו, והוא למרות שמבין אותם, לא יכול למסור להם מה שהשיג, ואיך הוא חי בהכרת הבורא.

בחורבן בית שני התרחש נתק סופי בין העם לבין העולם העליון, לבין הבורא, והוא נקרא יציאה לגלות האחרונה. העם עבר ארבע גלויות, בבל, יוון, פרס ואדום, לפי שלבי התפתחות הרצון לקבל בעביות א', ב', ג', ד' בהתאמה. בשלוש הגלויות הראשונות אין נתק מוחלט של הקשר בין העם לבורא. אלא רק בגלות האחרונה, שבה יש צורך להגיע לעביות הגדולה ביותר, ולנתק מוחלט מהבורא, כדי להגיע להכרת הרע ולעלייה בסוף הגלות, כפי שאנו מתחילים עתה, ביציאה מגלות לחירות. כלומר, לחזרה לקשר עם הבורא.

לכן הגלות האחרונה היא הגלות הגדולה ביותר. בתחילת "הקדמה לתלמוד עשר הספירות" בעל הסולם כותב, שמזמן חורבן בית שני ואילך, נוצר בינינו לבין חוכמת הקבלה קיר, "מחיצת הברזל", שהיא המכבידה עלינו, וגורמת לכל צרותנו. שאותה צריך לשבור, ועל ידי חוכמת הקבלה להתקשר למטרה, לבורא, ולהגיע לדבקות בו.[10]

עם הסתלקותה של ההכרה ברוחניות, בהרגשה הרוחנית, ההכרה בבורא, נשארו רק לבושים ריקים, שאין בהם אותו קשר עם הרוחניות, אלא רק מעשים חיצוניים. דרך המעשים האלה אין מילוי פנימי, אין קשר לכוונות על מנת להשפיע, אלא הם רק פעולות "מצווה בלי כוונה כגוף בלי נשמה".[11] מאותם מעשים נוסדה לאט לאט מה שנקרא היום הדת היהודית.

אבל אין לבטל את הפעולות החיצוניות האלה. הן עושות את שלהן. הן נותנות לעם מסגרת ומחזקות את האדם בדרך. ובתוך המסגרת הזאת ישנם כאלה, שאפשר לכנותם "דומם דקדושה", שמקיימים את כל המעשים מתוך תמימות, מתוך רצון כנה להידבק לרוחניות, בעביותם הקטנה מאוד.

אם רוכשים כוונות נכונות, כוונות על מנת להשפיע, על כל רצון ורצון, מתקנים בכך כל רצון ורצון מתרי"ג (613) הרצונות שבנשמה. ועושים מהם כלי שלם לקבלת התגלות האלוקות, שזוהי מטרת הבריאה. אז כל הפעולות החיצוניות הופכות למצוות אמיתיות, לפעולות רוחניות. והאור שמתגלה באותם כלים מתוקנים נקרא תורה. עד אז מקיימים טקסים, "מצוות ללא כוונה", שלהם עצמם חשיבות רבה. אבל לעומת הרוחניות הם עניין מת, "כגוף בלי נשמה", ללא חיים.

העניין הזה מורכב מאוד, ויש מקום להבנה לא נכונה, ויש בעיה לדבר עליו. נוטים להאשים את המקובלים, שהם מזלזלים במצוות, שהם משווים את הדת היהודית לדתות אחרות, ועוד כהנה וכהנה האשמות. קשה להסביר את כל המורכבות הזאת. וגם אין בכך צורך עדיין. במאמר "עת לעשות", בעל הסולם אומר, שכל הבעיות בעולם נובעות מגילוי הדברים טרם זמנם. ולכן אסור לגלות דברים, שאם יתגלו, הם יגרמו לקלקול. אלא חייבים להשתמש רק בדברים המועילים לצורך התיקון. המקובלים, שיש להם ידיעה רבה על העולם, על המציאות, על מורכבות המציאות, על כל המערכת, על התוכנית שלה ועל פעולותיה, אסור להם בינתיים לדבר עליה, כי אין זה מטובתו של העולם, שהם יגלו אותה.

מי מתנגד לגילוי חוכמת הקבלה? מי שמפסיד מגילוי החוכמה הזאת. מי מפסיד מידיעת האמת, מכך שבני האדם יודעים לשם מה הם קיימים? אלה שניזונים מאי ידיעת האמת.

ההבדל בין גילוי חוכמת הקבלה לאי גילויה, הוא שאנשים בהתאם להתפתחותם, מתחילים להבין שאין ניסים ונפלאות, כפי שהיה נדמה להם, אלא העולם מתנהג לפי חוקים מוחלטים. ובעיקר, שהאדם אינו מִסכן, שכל היום צריך להתפלל, ולחכות מלמעלה לרחמי שמים, שלא באים ולא יבואו, שלא היו אף פעם, ולא יהיו. אלא האדם נוצר במצב הראוי והרצוי, הנמוך והרחוק ביותר מרוחניות, כדי לתקן את עצמו בכוחותיו הוא, עם כל מה שיש בו, ויש בו את כל האפשרויות.

הגישה שלפיה האדם צריך לתקן את עצמו, היא גישה מנוגדת לדת. כי כל הדתות מלמדות את האדם, שעליו להתפלל, שהוא נבזה, שהוא תוצאה מחטא עץ הדעת, שהוא נולד בחטא ובחטא הוא קיים, ושחייו חייבים להיות חיי עונש וסבל, עד שהם אולי ישתנו. ואיך הם ישתנו, לכל דת פתרון אחר. אבל לאף אחת אין את הגישה, שהאדם צריך לתקן את עצמו, ושהמצב שהוא נמצא בו הוא המצב הראוי לתיקון. ולאף אחת אין את האמצעי לתיקון.

ואילו חוכמת הקבלה אומרת, שלאדם יש יכולת לפתוח את הכוח העליון, את האור העליון, שיתקן אותו. ועד שהאדם לא יתקן את עצמו, לא ישתנה דבר לקראת המטרה. אלא ההפך, האדם תמיד יסבול יותר ויותר, כדי שמתוך נחיצות יגלה את האמצעי לתיקון. אמצעי שבסופו של דבר יתגלה לכולם. השאלה היא רק מתי: או במהירות, על ידי אמצעים פשוטים, או באריכות הזמן, על ידי סבל, מלחמות ורציחות. הבחירה נתונה בידי האדם, לפעול במהירות לגילוי ולמימוש מטרת הבריאה והאמצעים להשיגה.

לכן, גם אם הקבלה רוצה להתקיים בצורה יפה וטובה בלי לפגוע באף אחד, בכל זאת יהיו כאלה שירגישו, שהיא מאיימת על זכותם ועל קיומם, ותורגש תגובה כלפיה. אבל העולם מתקדם והרצון לקבל גדל בבני האדם, והם לא יהיו מסוגלים להישאר כמקודם. ולא יהיה צורך להילחם נגד אלה שלא נותנים לבני אדם לראות את האמת, אלא יספיק רק פרסום שישנו פתרון לאדם, והיתר יתגלגל מעצמו. אבל לחוכמה הזו מחכים שונאים רבים בדרכה. וגם אם היא תשתדל להגיע איתם לפשרות, שלעת עתה נראות אפשריות, לגבי העתיד אין לדעת, כי על דבר שלא התגשם אף פעם, אי אפשר לדבר.

יתכן שהפצת חוכמת הקבלה אפשרית דווקא בקרב החלק המשכיל מהאוכלוסייה, שבין כה וכה מנותק מהדת, שכולל: מדענים, אנשי רוח, אנשי תרבות וחינוך. אין צורך לפנות לאלה שהדת אוחזת בהם, אלא מוטב לפנות לאלה שכבר בשלים, שלא נמצאים בקשר חזק עם הדת.

לקבלה אין כוונה לשבור את הממסד הדתי, וללמד את העם לא לקיים פעולות חיצוניות, אלא רק להוסיף לקיום המצוות את עניין תיקון הכוונות. אבל התוספת הזאת, היא שמעוררת התנגדות כלפי הקבלה מצד הדת היהודית.

יש להניח, שכל התהליך של הכרת חוכמת הקבלה בדורנו יתקיים ויתקדם בצורה המתאימה לדורנו. מפני שגם האוכלוסייה הדתית הולכת ומשתנה, ויותר מכירה בליקויים שלה, ובחוסר הכוונה, בחוסר הקשר לאמת. הכרה זו הולכת ומתגלה גם בחלק הדתי וגם בחלק החילוני, ושני חלקי העם נמצאים במשבר. לכן נראה שהתהליכים ילכו ויתקדמו בכל חלקי העם מתוך הבנה והכרה בחוסר התכלית בחיים, ויהיו הרבה יותר מהירים ממה שמצטייר כרגע.

ההבדל בין הדת לקבלה מתואר כאן בהקצנה, אבל דווקא ההבדל הזה, הוא שיובן בעתיד כהבדל שחייבים לתקן. לומדי הקבלה יכולים לסייע לתקן ולקרב בין הגורמים האלה בעבודה פנימית כאגודה אחת, ככלי אחד ובעבודה חיצונית - על ידי הפצה, על ידי התפשטות הידיעה על מטרת הבריאה ועל חוכמת הקבלה כאמצעי לתיקון. אבל תמיד צריך להתאים את אופן ההפצה לתקופה שבה נמצאים, לבצע אותה בצורה המועילה ביותר כדי שתתקבל בציבור.

הניסוח הנכון של שיטת הקבלה

עד לאחרונה לא הצליח שום מדען מקובל לגלות דרך, שבעזרתה ניתן יהיה לעסוק בחוכמת הקבלה בפרהסיה, היינו שכל עם ועדה יוכלו לעסוק בה. דרך שתאפשר להסביר את האופי של כל מילה ומילה.

רק לבעל הסולם, אחרון מקובלי המאה ה - 20, נגלתה הדרך אל מטרת הבריאה, המתאימה לכולם והוא הצליח להסבירה בחיבוריו. דרך זו נקראת "דרך ההתלבשות". אך גילויה לא נזקף לזכותו של בעל הסולם, אלא בא כתוצאה מהתפתחותו של הדור שלנו, ומנכונותו להגיע לגמר התיקון.

אף על פי שניתן להשתמש במדעים החיצוניים כדי לפרש עניינים מחוכמת הקבלה, שהרי המדעים כולם כלולים בה, עדיין ההסבר הטוב ביותר של מדע זה הוא בניסוח חוקי העולם העליון לפי יחסי שורש וענף, סיבה ותוצאה.

בעל הסולם הוא המקובל הראשון שהסביר כך את חוכמת הקבלה, ולכן הלימוד על פי שיטתו מאפשר לאנשים להבין את כל ספרי הקבלה.

לפי כתבי בעל הסולם וכתבי מקובלים אחרים, ברור שהשינוי נעשה על ידי האר"י הקדוש, שאין גדול ממנו. במהפכה שעשה, הוא מהווה נשמה שדמותה היא נקודת ציון, סימן, שממנו ואילך העולם מתחיל להיכנס לתיקון. עד האר"י הכול היה כהכנה לתיקון, ומהאר"י והלאה מתחילה תקופת התיקון האחרונה. וודאי שגם לתקופה הזאת יש שלבים משלה, עד שהמצב בא ומבשיל, ונעשה מוכן כלפי הנשמות, הן מבחינת הספרים והאמצעים, והן מבחינת היחסים בתוך העם, בעולם ובאנושות, בהתאם למידת ההתפתחות התרבותית, המדעית והטכנולוגית. בסוף המאה ה - 20 האנושות הגיעה למצב, כפי שמתאר אותו בעל הסולם, והיום מורגש גם בחושים שלנו, שכל עיסוקיו של האדם עלי אדמות מגיעים לקריסה, ומתגלים כחסרי תועלת, וסופם שהם כולם לרעת האדם. אלה התנאים הנחוצים כדי שהתיקון יכנס בפועל.

ובאותו זמן ממש גם חוכמת הקבלה מוכנה יותר להפצה מאשר בזמנו של האר"י, לאחר שעברה התפתחות שלא היתה עד להאר"י. רק אחריו החלו להתפתח הספרים והשיטות וכך עד בעל הסולם, המקובל שצמח מכל הקודמים לו, ופיתח את השיטה עד למצב שכל אחד יכול להשתמש בה. ספריו הם שחותמים את השיטה כולה.

ומה שנעשה היום בעולם על ידי הפצת חוכמת הקבלה זו רק הפשטה, הכנה, כדי להביא את האדם לכתבים ולספרים, שכתב בעל הסולם. כי מי שקורא ולומד, חייב לעסוק בכתבים המקוריים של בעל הסולם, כי רק בלימוד מתוך כתביו ישנו המאור שיכול להחזיר את האדם למוטב. לא תמצא אותו בכתבים אחרים.

הספרים שנכתבו אחרי בעל הסולם נועדו רק כדי לקרב את האדם בצעדיו הראשונים, לפני שהוא מסוגל להיעזר בספרי בעל הסולם. אפילו אם ההסבר באותם ספרי לימוד והכנה יותר מוצלח ויותר קרוב אלינו מספרי בעל הסולם, אפילו אם הם פשוטים, טובים, קרובים לאנשים, ומאוד מקובלים בקרב העם, העם צריך לדעת, שהכוח הרוחני יכול לבוא רק מספרי בעל הסולם, וכל יתר הכתבים הם רק כדי ליצור קשר עם ספריו.

וגם לא חשוב עד כמה מבינים את כתבי בעל הסולם. אלא, הקדושה, הכוח שנמצא בהם, הוא שמתקן את האדם, ולא החוכמה ועמקות ההבנה, שאפשר לו לאדם לקבלם מספרים אחרים, יותר מאשר מספרי בעל הסולם. ההבדל בין הספרים שלו לשאר הספרים הוא לא במידת ההבנה, אלא בכוח הרוחני שנמצא בהם. ועל הנקודה הזאת צריך לעמוד, ובה לדייק, ואותה להסביר שוב ושוב. הגישה הזאת, השיטה הזאת, צריכה להיות ברורה מתוך צורת העיסוק בקבלה, גם בקבוצת לומדי הקבלה הפנימית, וגם כשמלמדים אחרים. שאמנם יש חומר עזר, כי האדם בן זמננו לא מסוגל מיד לגשת לספרי בעל הסולם, אבל הוא חומר עזר בלבד.

איך פועלים על האדם כתבים של מקובל?

המקובל כותב את ספריו מהרמה הגבוהה שבה הוא נמצא. לכן האדם שאוחז בכתבים האלה ומתקשר אליהם, זוכה ל"אור מקיף" מאותה מדרגה, שבה אחז המקובל בזמן כתיבת הספר. כך כתבי המקובלים פועלים על האדם, לא חשוב איזו תמונה, או איזו מערכת נצייר לעצמנו.

לכן כתבי בעל הסולם, שהגיע לסוף כל התיקונים ולגובהם המרבי, עד כדי כך שלצורך כתיבתם לאנושות, ביקש שיורידו אותו מדרגתו[12], והגיע להישגים שאיש מלבדו לא זכה להם, כתביו הם המועילים ביותר. בפרט, שבניגוד למקובלים אחרים, הוא לא כתב את כתביו לעצמו, ולא למקובלים כמוהו, אלא לאדם הפשוט שחייב להגיע לתיקונו. עליו היתה מוטלת האחריות, והוא זה שנשלח לעולם הזה, כדי להביא לנו את הכתבים, שעל ידם האנושות תגיע לתיקון. חוץ מכתביו אין כתבים אחרים, שיכולים להשפיע על האדם, ומסוגלים להביא את הכוח שיתקן את האדם. לא מדובר על מה שיקרה בעוד דור או שניים, אלא על מה שנכון להיום.

מי שמבין, מי שמרגיש, מי שנמצא באחיזה כלשהי ברוחניות, אם נשמתו נמצאת בתיקונים על ידי ג' קווים, ואינה שייכת לשיטת הרמ"ק )משה קורדובירו, 1522 – 1570), אלא לשיטת התיקון של דורנו, לשיטת האר"י, הוא רואה ומבין, שחוץ מכתבי בעל הסולם, אין היום כתבים אחרים, שיכולים להשפיע לאדם את כוח התיקון. ומי שקורא בספרים אחרים, פשוט אינו מרגיש את העובדה הזאת.

השגת חוכמת הקבלה

השגת חוכמת הקבלה נעשית באמצעות:

הבנת הטקסט - בדומה לחוקר של העולם הזה, שחייב לעבוד במסירות יתרה על מנת להבין את העולם, למרות שכולו פרוש לנגד עיניו.

הרגשת הטקסט - מלבד המידע, טבועה בטקסטים הקבליים תכונה מיוחדת, סגולה המאפשרת לכל מי שעוסק בהם להיכנס בהדרגה להרגשת העולם העליון, אף על פי שעדיין אינו מבין את הכתוב.

משני התנאים של העיסוק בכתבי המקובלים, הראשון הוא ההבנה שצריך ללמוד, שצריך לאחוז בהם ולזכור אותם, כדי שיהיה קשר ותהיה הרגשת שייכות. אי אפשר ללמוד אם לא נישאר לאדם משהו מהלימוד, אחרת מהיום למחר הוא לא מרגיש קשר אליו. לשם כך הבורא ברא באדם אמצעים שכליים, כמו זיכרון, הבחנות, הבנות. ולא כדי שיפַתח את חייו בעולם הזה, שעל פני האדמה יתפתח בשכל וחוכמה.

שכל וחוכמה אנושיים ניתנים לאדם ונמצאים בו רק לצורך הזה, שבזמן ההכנה לתיקון הנכון, לפני שהוא עובר מחסום, הוא יוכל לאחוז בכתבי המקובלים, וללמוד אותם אף עם שכלו האנושי, ועל ידי כך למשוך אור מקיף. אם לא היה צורך לעבור תקופת הכנה, מהדרגה הגשמית ועד הכניסה לרוחניות, לא היה צורך בשכל. לשם מה האדם צריך זיכרון? לשם מה הוא צריך מגוון תכונות, שמבחינות ומבדילות אותו מן החי? רק כדי לעשות את התיקונים בתקופת ההסתרה של הבורא. אלא האדם בנוי כך, שיש בו חלק "חייתי" מסוים, המפותח יותר מהחי, שבחלק הזה ישתמש לפני כניסתו לרוחניות.

לכן בזמן ההכנה, לפני שנכנסים לרוחניות ורוכשים כלים, שאיתם עובדים בצורה אחרת, בצורה של "נשמת אדם תלמדנו"[13], חייבים ללמוד את חוכמת הקבלה, כמו שלומדים את יתר החוכמות, אבל בכוונה להגיע ללימוד הנכון, להרגיש מה מסופר בספר. כי דווקא על ידי הכוונה הזאת להגיע לפנימיות שעליה מסופר בספר, מושכים אור מקיף.[14]

חייבים לאחוז בספר בשכל וחוכמה, אבל זוהי אחיזה מינימלית, שאינה תלויה ביכולתו של האדם, בכמה הוא חכם, מוצלח וחריף. ואם אוחזים בטקסט, היתר כבר תלוי עד כמה האדם מרגיש, שהוא סובל, שאינו נמצא בפנימיות שעליה נכתב.

בכתבי המקובלים יש עניין של הבנה ועניין של הרגשה. ההרגשה היא בתנאי, שהאדם רוצה להיכנס להרגשת העולם העליון. להיות המשפיע ולהרגיש מהם כוחות ההשפעה. לפי איך שהאדם משתוקק להשפיע, בהתאם למידת ההשתוקקות הזאת, משפיע עליו אור מקיף, והוא מתקדם בדיוק להרגשת העולם העליון. ואיך שומרים על איזון בין הבנה להרגשה? אדם שלומד לפי השיטה הנכונה, ומשתדל בכל מאודו לקיים מה שאומרים לו בדרך, אז אפילו שהוא טועה, הטעויות שלו הן כדי להבין שטעה, ולתקן את עצמו.

למי פונה חוכמת הקבלה?

באדם מתגלה נקודה שבלב, לאחר שהתפתח בכל יתר הכיוונים, בכל יתר הרצונות, רצון לכסף, לכבוד, למושכלות. או לאחר שהרגיש בהם ריקנות וחוסר כדאיות להתפתח בהם. נקודה שבלב יכולה להתגלות גם באדם פשוט, שכביכול נראה פשוט, או שבגלגולו הנוכחי מתעסק במשהו, שלא נחשב למיוחד בחברה. עם זאת מבין אנשי הרוח והמדע יש לפנות אל אותם אנשים שמרגישים ומבינים את עמקות השבירה שקיימת בתוך האנושות, ואת המצב האנוש שבו נמצאת האנושות, והם יחד איתה.

האדם עצמו יכול להיות במצב אנוש, ובלי להיות מפותח דיו לראות שכך גם כל העולם. וזו נקראת חזרה בתשובה דרך הלב, דרך הרגש. אבל בדורנו האדם חוזר דרך השכל. כלומר, ישנם גם כאלה וגם כאלה, כדברי בעל הסולם ב"מאמר לסיום הזוהר", שלאדם טובע בנהר זורקים חבל, או כנגד הלב או כנגד השכל.[15] בדרך כלל באים לקבלה אלה שמרגישים בלב, אבל צריך לפנות לאלה שיכולים לתפוס את הרעיון של הקבלה בשכל. אנשים שמדברים מתוך השכל על רגש, ועל איך לבטא את כאבו של האדם והאנושות.

האם גם על ידי הפצת החוכמה מושכים אור מקיף, או רק בזמן לימוד כתבי בעל הסולם?

אור מקיף מאיר כתוצאה מרצון האדם להיות מתוקן במצבו הרוחני, ומכל פעולה שהוא עושה כדי שעל ידה המצב הזה יתבצע. וודאי שאם האדם עוסק בהפצת הקבלה, והוא משתוקק לראות כתוצאה ממנה את העולם מתוקן, מחובר, מלוכד, ככלי להשראת הבורא, לאור העליון, אז הוא סובל, ומצפה, וחושק, ורוצה את התיקון הזה. ובפרט אם האדם גם עושה את הפעולות, בייחוד אז יש באותן פעולות סגולה גדולה ואור מקיף. אלא שכל פעולות האדם עדיין נובעות רק ממה שהוא מתאר לעצמו, מהם תיקונים, מהם מצבים מתוקנים, ומהו מצב שכל העולם מלוכד בלב אחד.

אבל כדאי לבצע פעולות הפצה, כי רואים אפילו מהדוגמה של יהושע, שהיה משמש למשה. שמתוך זה שעזר למשה בהפצת חוכמת הקבלה בעם, בלי שלמד בעצמו, אלא רק מתוך זה שהיה משרת להתפשטות החוכמה, כפי שאנו משרתים היום לבעל הסולם, הגיע לזכות להיות המוביל. כלומר לרכוש ממשה את כל החוכמה, ולהגיע גבוה יותר מכל החכמים - שרק למדו.

לכן, מצד אחד, בפעולות עצמן יש כוח גדול וסגולה גדולה. אבל מצד שני, אם לומדים, אז מבינים וקשורים למקור, אפילו שלא מרגישים את המקור עצמו, אלא הקשר הוא דרך האור מקיף. לכן לא יתכן ששעתיים לפני תחילת היום, האדם לא ילמד, כי הלימוד מסדר לו את היום. אמנם הוא מתיש את האדם, ולא נוח בחיים המודרניים, אבל אין לו ברירה.

אם האדם רוצה, שכל היום שלו יהיה בתיקון, בכיוון נכון, הוא חייב לפנות בוקר, או לפני העבודה, להיכנס לקשר עם הרוחניות על ידי אורות המקיפים, ומתוכו לפעול אחר כך בחיי היומיום. הוא צריך להשתדל שכל החיים האלה יהיו מסודרים, כחלק מהדרך שלו אל המצב המתוקן. ואז כל היום הוא יתייחס לחיים שלו כשלבי התיקון, ויסתכל אחרת על מה שקורה לו, ויתייחס אחרת למה שנעשה איתו. היחס שלו לעולם יהיה אחר. הוא לא יחיה בחברה ובהשקפה כמו אדם רגיל, אלא כניסתו לעולם תהיה ברצון לשמש את המטרה.

האם המדע יכול לקבל את התנאי, שלפיו בלימוד הקבלה יש סגולה?

המדע לא יכול לקבל את התנאי, שבלימוד הקבלה יש "סגולה נפלאה לאין ערוך" לעורר אור מקיף המחזיר את האדם למוטב, כפי שכותב בעל הסולם ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות".[16] וגם לא צריך להסביר את התנאי הזה בשפה הזו. אלא להסביר, שההשגה באה כביכול רק על ידי ההרגל, מתוך זה שאדם לומד. בדומה לאדם שבא ללמוד להיות חרט, ונוטל חתיכת ברזל ומתחיל לעבוד. בהתחלה הוא לא מרגיש את הברזל, ולא מבין איך להתייחס אליו. הוא מקלקל גם את הברזל וגם את כלי העבודה. אבל לאט לאט על ידי העבודה עם הברזל, הוא מתחיל לפתח חוש ולהרגיש את הברזל, כאילו את הרגשת הברזל, איך הברזל מגיב לפעולה כזאת או לפעולה אחרת.[17]

האדם הזה קולט בתוכו מה שנמצא מחוץ לו, ובונה מודל פנימי של הברזל, ולכן מרגיש איזה תגובה הוא יקבל מהברזל, אם יעשה איתו כך או אחרת. הוא כביכול מייחס לברזל את החושים שלו, את הכאב שלו, את התחושות שלו, כמו שאנשים מתייחסים למחשב או למכונית כאל משהו חי ומגיב. הוא מתחיל להרגיש את הטבע, מתוך הרגל העבודה.

אותו דבר קורה בחוכמת הקבלה. על ידי זה שהאדם לומד בספרים שמספְרים על העולם הרוחני, על הפעולות שלו, על החוקיות שלו ועל כל מה שיש בו, האדם בונה בתוכו תבנית, מערכת פנימית, תבונתית, שכלית, איך עובד העולם הרוחני. ומתוך זה שהוא מתחיל לראות איך אותו מודל עובד בחיים, איך המודל הזה מסתדר עם כל החוקים שידועים לו, עם חוקי הפיזיקה, הכימיה והביולוגיה, עם חוקי הפסיכולוגיה, עם חוקים חברתיים, תרבותיים וחינוכיים. על ידי זה שהוא רואה איך עובדת המערכת שחוכמת הקבלה בונה בתוך האדם, המערכת הזאת מתחילה להתקשר עם העולם שהוא מכיר. והאדם לאט לאט נכנס לעולם הרוחני.

אבל לעולם הרוחני אי אפשר להיכנס בלי קניית החוש השישי. האנשים יכולים לדמיין, שהם כבר נמצאים במערכת הזאת, אבל הדמיון הזה הוא רק דמיון שכלתני. וכן הם יכולים להפעיל לפי הרגשתם את החושים, אבל אלה רק חושים אנושיים. חסרים להם בתמונה הזאת הרגשה וקשר עם הכוחות, עם מקור הכוחות הרוחניים, היינו, עם הספירות, עם העולמות רוחניים, שעליהם לא מסבירים.

לא צריך לדבר על מה שקשה להסביר. אלא, מתוך זה שמדענים מתחילים לעסוק בקבלה, וחושבים שעל ידי השכל בלבד נכנסים לרוחניות, הם מתחילים להרגיש שינויים, לעבור עליות וירידות. מתחילה להיבנות בהם הכנה לכלי הפנימי, הרוחני, לנשמה, למה שנקרא החוש השישי. ומתוך השינויים האלה הם נכנסים לעבודה ומתחילים לראות מהי. ואז הם גם לומדים וגם מרגישים את כל התהליך, וממשיכים הלאה.

על כמה מהם רואים שהתהליך כבר עובד, בלי שום בעיה. הם מתחילים להבין שלימוד הקבלה בונה בהם משהו רגשי. אולי ישנם עוד מקצועות לימוד, שיכולים לבנות באדם הכנות רגשיות, אבל בלימוד הקבלה ההכנות הן על - טבעיות. אנשי מדע רואים, שמה שהם רוכשים הוא כנגד הטבע שלהם. פתאום אובד להם הרצון, פתאום הם מרגישים מבולבלים, פתאום הם לא מסוגלים לעכל את העולם הזה ונמצאים כביכול מחוץ לו, כמשקיפים עליו. הם עוברים, כל מה שאנשים עוברים בבניית הכלים הפנימיים.

לכן, אפילו אם לא מסבירים, שבכתבי מקובלים יש עניין של אור מקיף, כמו למשל, באסיפה גדולה, שבה נוכחים אנשים, שידיעה כזאת רק תרחיק אותם מהתהליך. אז נותנים את הדוגמה של לימוד מקצוע החרטות, ואומרים שגם בקבלה, על ידי הלימוד מתחילים להרגיש את מערכת הכוחות שנמצאת מעבר למציאות. שחוכמת הקבלה היא חוכמה על איך מתנהל העולם שלנו. זה חלק מהאמת, לא כולה, אבל לא חייבים לספר הכול, אלא רק מה שמועיל.

איך אדם יכול להגיע להרגשת כאב מחוסר הרגשת המציאות הרוחנית?

אם אדם לא מרגיש, הוא פשוט לא מרגיש. אם הוא לא מרגיש חיסרון בהרגשה רוחנית, איך הוא ירגיש כאב? בדומה להרגשה שחסרה לו אצבע שישית, או חסר לו חוש שאין לו. אין מה לעשות אם אין הֶרגש.

הֶרגש קונים על ידי חיסרון. חיסרון קונים או מבחוץ, מהחברה, או מלמעלה, מהבורא. גם מתוך עצמו, נקרא מהבורא. אבל לחיסרון הזה אי אפשר לחכות. לכן, יש רק אפשרות אחת להגיע לחיסרון בהרגשת המציאות הרוחנית: שהחברה תשפיע על האדם את החיסרון הזה. שמתוך הקשר עם החברים, האדם ירגיש שחסר לו העיקר בחיים, עד כדי כך שבלעדיו חייו אינם שווים. שהוא חי בדרגה הנמוכה ביותר, בדרגה מתה, שאין בה שום חיות ממשית, אלא רק של הגוף, שגם הוא עוד מעט ימות. ועל ידי הקנאה, האדם יכול לקנות מהחברה כהצלה, חיסרון להרגשה הרוחנית. רק החברה יכולה לגרום לו לחיסרון כזה.

[1] בעל הסולם, מהות חכמת הקבלה, ד"ה: על מה סובבת החכמה.

[2] בעל הסולם, אגרת לח, תרפ"ז.

[3] מושג זה נידון בהרחבה על ידי בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אותיות: סא, סד, צ, קה, קיח, קיט, קכא, קכט.

[4] עבודה זרה דף נד ע"ב.

[5] תהילים יב, קלט.

[6] קידושין דף מ ע"ב.

[7] על "מצב ראוי" ראה בעל הסולם, פתיחה לחכמת הקבלה, אות ב: "אשר כפי שיעור ההתגשמות של הרצון לקבל [...] כן הולך ויורד ממדרגה למדרגה [...] עד המקום הנמוך מכולם, דהיינו שהרצון לקבל מתגשם שם בכל שיעורו הראוי". ראה גם שם, אות ד.

[8] בעל הסולם מבחין בין דעת תורה לדעת בעלי בתים: "הגם שהוא עובד ה' והוא גדול בתורה ועבודה, אבל עוד לא זכה ללמוד מפי ה', עוד לא נקרא תלמיד חכם. לכן מצב הזה הנקרא, אינו יכול לעזור לו מאומה, שיוכל להגיע לשלימות האמיתי, משום שיש לו דעת בעל בתים. ודעת תורה הוא רק מי שלומד מפי ה', שרק תלמיד חכם יודע את האמת, שהשם ית' הוא המסבב לכל הסיבות" (בעל הסולם, שמעתי, מאמר קה: ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ).

[9] ראה הרמח"ל, משכני עליון, פרק א: "(א) הר הבית שלושת אלפים אמה על שלושת אלפים אמה, רובו מן הדרום, שני לו מן המזרח, שלישי לו מן הצפון, מיעוטו מן המערב. מקום שהוא רוב מדתו שם הוא רוב תשמישו: (ב) ה' שערים יהיו לו, שנים לדרום, וא' למזרח, אחת לצפון, ואחת למערב. גובהו של כותל שש, ועביו שש. גבהן של פתחים חמישים, ורחבן עשר. כעביו של כותל כך עביו של פתח: (ג) פנים ממנו — סורג גבוה עשרה טפחים. לפנים ממנו — החיל עשר אמות, וי"ב מעלות עולות מן החיל לעזרה למזרח. לצפון ולדרום — שבע: (ד) עזרת נשים — אורך שי"ז על רוחב שי"ב. ג' שערים יהיו לה, א' לדרום, וא' לצפון, וא' למזרח. והאולם יוצא מהם מבפנים".

[10] בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות א.

[11] אמרה נפוצה בחז"ל ואצל המקובלים. להסבר ראה בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות ח"ו, הסתכלות פנימית, דף קמג: "שלא היה נגלה מהם שום פעולה, אחר שהאור נסתלק מהם, כי כלי בלי אור הוא כגוף בלי נשמה". ראה גם בעל הסולם, שמעתי, מאמר סה: ענין נגלה וענין נסתר.

[12] ראה דברי בעל הסולם על עצמו: "בימים האלה עלה על לבי לערוך תפלה לה' לאמור: "הנה ה' הבטיח לי חכמה ודעת עד להיות למופת בין חכמים והנבראים, ואני עדיין את שיחתם איני מבין". ובטרם אקרא, והנה ה' שורה עלי ויאמר: "האם תרצה שאורידך ממדרגתך, ואז תוכל להבין את כל דבריהם כמותם?" ולא מצאתי [...] סיפוק ולשון, איך לדבר אל בני העולם ולהביאם לחפץ ה', אשר הודיעני. ולא יכולתי להתאפק לטייל בין בני אדם, הריקים מכל, ודוברים סרה על ה' ועל בריאתו [...] ונגעו אלי הדברים עד הלב. אז הוסכם בלבי: יהיה מה שיהיה, ואפילו ארד ממדרגתי הרמה, הנני מוכרח לשפוך תפילה חמה לה', ליתן לי השגה ודעת בדברי נבואה וחכמה ולשון, להועיל את בני העולם האומללים, להעלותם לדרגת החכמה והנועם כמותי" (בעל הסולם, נבואתו של בעל הסולם).

[13] האמרה "נשמת אדם תלמדנו" מיוחסת לרבי מאיר: "ואמר ר' מאיר, נשמת אדם תלמדנו" (רב פנחס מקוריץ, ספר אמרי פנחס, שער ג). על האמרה הזו ראה בעל הסולם, שמעתי, מאמר עז: נשמת אדם תלמדנו: "'נשמת אדם תלמדנו', ידוע שכל התורה נלמד בעיקר לצרכי הנשמה, היינו לאותם שכבר זכו לבחינת נשמה [...] שכל נשמה ונשמה, צריכה בעצמה לעשות את הבירור ולא שמי שהוא יברר בשבילו. לכן מטרם שהם בעצמם עשו את הבירור, אסור לגלות להם את הדברי תורה. וחוץ מחלק הזה, יש תועלת גדול להנשמות, על ידי מה שמקבלים מחידושי תורה של אחרים, ונשמת אדם תלמדנו, איך ומה לקבל ולהיות נעזר מחידושי תורה של אחרים, ומה שהוא בעצמו צריך לחדש".

[14] בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות כה.

[15] בעל הסולם, מאמר לסיום הזוהר, ד"ה: ובאמת כל התורה.

[16] בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות קנה.

[17] שם.

חוכמת הקבלה בהשוואה למדעים אחרים

אמות המידה להערכת המדע / החשיבות של חוכמת הקבלה / הסיבה למספרם המצומצם של מדענים מקובלים / ההשגה - במאמץ / שפת המדע / נציגי המדע / נציגי חוכמת הקבלה / פרסום המדע / הסתרת חוכמת הקבלה

אמות המידה להערכת המדע

ערכו של המדע בעולם נקבע על פי חשיבות היעד שאליו הוא מכוון. לכן, לכל מדע יש מטרה, והערך של כל מדע נמדד ביחס לתועלת שבו, וליתרונות שהוא מעניק בהתאם למטרתו.

למרות שלמדע עצמו יש יתרון גדול על הנושא שאותו הוא חוקר, ויסודו תמיד עליון, הרי ערכו נמדד רק בהתאם לתכליתו, כי היא הנותרת לנצח. לפיכך, במידה שתועלתו של מדע כלשהו תאבַד בעתיד, אזי תאבד גם החשיבות של אותו המדע. ואם המטרה היא בת חלוף, אזי יחד עימה ייעלם המדע.

החשיבות של חוכמת הקבלה

על בסיס האמור לעיל, נברר את חשיבות חוכמת הקבלה:

א. חוכמת הקבלה עוסקת בהשגת השגחת הכוח העליון על הנבראים, וחוקרת את התקרבות האדם אל הכוח העליון. מכאן, שהחוכמה עצמה נסמכת על הכוח העליון, שחשיבותו עבור האדם היא בעלת ערך בל יתואר. ועל כן, חשיבותה של חוכמת הקבלה עבור המין האנושי היא מעל ומעבר לכל אמדן.

ב. היות שחוכמת הקבלה עוסקת בנושא הקיום הנצחי, הרי שחוכמה זו עצמה, גם היא נצחית.

ג. מטרת חוכמת הקבלה היא התקרבות האדם אל הכוח העליון, וזו נחשבת למטרה הנעלה ביותר מבין כל אלה שניתן להעלות על הדעת. לכן מי שעוסק בה, ראוי לכל שבח.

הסיבה למספרם המצומצם של מדענים מקובלים

הסיבה העיקרית לעובדה, שמדענים מקובלים הינם מועטים, נעוצה בכך, שכל אדם המתחיל ללמוד את חוכמת הקבלה, רוצה להקיף בידיעותיו את כל המדע בשלמותו, ולגלות את ההשגחה העליונה במהירות המרבית. אלא שעל מנת להשיג זאת, יש צורך בידע, שאותו לא ניתן לרכוש באמצעות לימוד סטנדרטי של החומר, כפי שמקובל בשאר המדעים. ועל כן חובה על התלמיד המתחיל קודם להכיר את שפת ההשפעה, משום שחוכמת הקבלה כולה כתובה בשפה זו.

ההשגה - במאמץ

בכל מדע, ללא יוצא מן הכלל, כדי להפוך למדען, יש לעמוד בתנאי ההכרחי של השקעת מאמצים רבים בהשגת המדע, הנרכש בהתאם למידת המאמצים.

שפת המדע

לכל מדע יש שפה משלו. החוקרים שעמדו בראשית המדע, הם אלה שהגדירו את שטח המחקר שלו, והסבירו את מהותו בשפה מסוימת. מכאן, שהשפה נועדה להיות חוליה מקשרת המקרבת בין מהות המדע לבין אלה הלומדים אותו. בשפת המדע טמונות אפשרויות בעלות עוצמה רבה. שכן ביכולתה לתמצת את המידע לנוסחאות, ובאמצעותן לספק הסברים עמוקים יותר.

נציגי המדע

המדען העוסק במדע מנצל את זמנו היקר לגילויים, הוא אינו מייחס ערך רב להנאות הגשמיות, ואינו מבזבז את ימיו במרדף אחריהן. הוא בוחר להפחית מערכן של הנאות החיים הגשמיים, ובתמורה לכך מקבל ידע, הבנה והשגה. אבל המדען אינו יכול להימנע מאחת ההנאות הגשמיות היותר גדולות והיא קבלת הכרה מהחברה. סיפוק הנאה זו מצדיק את גיוס כל המשאבים והכוחות, ודורש ויתור על הנאות אחרות. למטרה זו שאפו להגיע כל נציגיה המשובחים ביותר של האנושות, בכול הדורות והזמנים, למענה היו מוכנים להקריב הכול.

נציגי חוכמת הקבלה

כל עוד חשוב לאדם לקבל הכרה מהחברה, הוא אינו מוכן עדיין להשגת חוכמת הקבלה. משום שאדם כזה יעדיף לבלות את זמנו בניסיונות לזכות באותה הכרה, ובזה ישתווה לאלה המכלים זמנם על הנאות גשמיות, שכן ליבם אינו פתוח להשגת ולהכרת הכוח העליון באמצעות חוכמת הקבלה.

יוצא, שהתנאים התקפים לגבי כל מדע, תקפים גם לגבי חוכמת הקבלה. אולם, בנוסף לכך שחוקר חוכמת הקבלה נדרש להפחית מחשיבותם של החיים הגשמיים, כמו חוקרי שאר המדעים, על המדען המקובל להפחית גם מחשיבותה של קבלת הכרה מהחברה.

פרסום המדע

המטרה שהציבו לעצמם נציגי המדעים הרגילים היא, כאמור, לקבל הכרה מהחברה. על כן הם מנסים בכל כוחם להציג לראווה את המדע שבו הם עוסקים דרך מעטפת חיצונית, שתהא מקובלת על לב ההמונים. שכן הם אלה הנחשבים לעיקר האנושות, ודרכם קונה האדם שם.

אין הכוונה למדענים הנכבדים והמסורים, אלא לעסקנים מטעם המדע. אבל גם הראשונים חייבים לשוות למדע מראה פרסומי, כדי לקבל מהחברה הקצבות ושאר תנאים הכרחיים לפיתוח המדע.

הסתרת חוכמת הקבלה

המקובלים מעולם לא שאפו לפרסם ולהציג את חוכמת הקבלה באופן שיתקבל על דעת החברה, משום שהאדם מגיע ללימוד חוכמת הקבלה רק תחת לחץ הקול הפנימי שלו. רק אז הוא מוכן להפחית מערכם של רצונות הגוף, של הנאות חומריות, ושל הרצון לקבל הכרה מהחברה.

זאת הסיבה לכך, שבעבר המדענים המקובלים לא חשפו בקרב חוגים חברתיים רחבים את שיטת ההתפתחות המדעית של חוכמת הקבלה. הם טענו, שיש לגלות את חוכמת הייחוד עם הכוח העליון, רק לאלה שיבינו ויקבלו אותה בצורה נכונה. כי אם לא כן, גילוי מהות חוכמת הקבלה יגזול מהחברה את יכולתה להתענג מהנאות הגוף, מעושר, משלטון ומכבוד.

ולכן, בעוד האנושות מצדה אינה חשה צורך לוותר על אותן הנאות המהוות את פסגת הסיפוק עבורה, ולזכות בתמורה בקשר עם הכוח העליון, אסור לשלול מהחברה את האפשרות להתענג, משום שעל ידי השאיפה לתענוגים והרדיפה אחריהם, אנשים גדלים ומתפתחים עד שמתחילים לשאוף אל העליון. ובימינו מתגלים בחברה סימני אכזבה מכל ההנאות שפורטו לעיל, ויש בה נכונות פנימית לקשר עם הכוח העליון. לכן חוכמת הקבלה מתגלה ומגלה את מהותה ואת מטרותיה בחוגים רחבים בחברה.

ביאור על "חוכמת הקבלה בהשוואה למדעים אחרים"

אמות המידה להערכת המדע

ערכו של המדע בעולם נקבע על פי חשיבות היעד שאליו הוא מכוון. לכן, לכל מדע יש מטרה, והערך של כל מדע נמדד ביחס לתועלת שבו, וליתרונות שהוא מעניק בהתאם למטרתו.

למרות שלמדע עצמו יש יתרון גדול על הנושא שאותו הוא חוקר, ויסודו תמיד עליון, הרי ערכו נמדד רק בהתאם לתכליתו, כי היא הנותרת לנצח. לפיכך, במידה שתועלתו של מדע כלשהו תאבַד בעתיד, אזי תאבד גם החשיבות של אותו המדע. ואם המטרה היא בת חלוף, אזי יחד עימה ייעלם המדע.

למדע אין ערך בפני עצמו, אלא לפי התועלת שהוא מביא. וחוכמת הקבלה היא מדע אלוקי, שיש לו ערך עליון, מפני שעל ידו זוכים לגלות, לא את חוקי הטבע הרגילים, שנמצאים לעיני העולם הזה ועוזרים לאדם להטיב את חייו, אלא את החוק הכללי הנקרא "אלוקים". ומתוך הגילוי הזה זוכים להתעלות ולהשתוות הצורה, לדרגה הגבוהה ביותר שאליה האנושות יכולה להגיע. כלומר, לעשות נחת רוח, להידבק, להשפיע. מעשים שכרגע לא ידוע לנו מה הם בדיוק, אבל הם נצחיים ושלמים.

לכן, לפי המטרה שמשיגים על ידי חוכמת הקבלה, לעומת המטרות שמשיגים על ידי יתר החוכמות, ניתן לראות שחוכמת הקבלה היא מדע אציל, מיוחד וראוי. מה שאין כן ההתעסקות ביתר המדעים והחוכמות, שמביאה לאדם רק ייסורים והרס, ולא עושה אותו מאושר.

אדם שלא תיקן את עצמו לפני השימוש במדעים, אלא משתמש בהם עם האגו שלו, גורם הרס על ידי המדע. ובאגו הזה כפי שהוא, אם יש ביד האדם לא יותר ממקל ואבן, הוא יכול להרוג את השני בקרב מגע. אבל אם יש בידי האגו הזה מטוסים, טילים ופצצות, אז בכוחו להרוס את כל האנושות. כי הוא לא עבר תיקון לפני השימוש במדע.

והמיוחד בחוכמת הקבלה, שאפשר להשתמש בה רק לפי מידת התיקון שמקבלים. ולכן העיסוק בה הוא תמיד ברכה לאדם ולאנושות. בעל הסולם כותב שאפילו אריסטו התריע בכתביו, שלא למסור את המדע לידי אנשים לא הגונים, מחשש שימכרו את החוכמה ויסחרו בה.[1] אבל למרות שהוא התריע על כך, רואים היום, איך שמדענים מנצלים את הידע שלהם בטבע, וממציאים פצצות או רעלים במקום תרופות, ומוכרים אותם לכל המרבה במחיר. כי כל הידע בתחום הפילוסופיה והמדע הגיע לידי אנשים שלא עברו את תהליך התיקון.

חוכמת הקבלה גורסת, שתחילה על האדם לתקן את עצמו, את כל מה ששייך לטבעו. ורק לאחר מכן, במידה שהוא מתוקן, להשתמש בידע שלו על הטבע. וכל ההתפתחות של האדם משך אלפי שנים, בחוכמות, בתרבויות ובחברות, היא רק לרעתו. כי ההתפתחות הזאת נובעת מתוך הרצון לקבל, מתוך הרצון לרכוש ולכבוש. ולא כפי שהיא צריכה להיות, שקודם יש תיקון, ורק אחר כך שימוש בטבע על ידי התיקון.

וכך אחרי אלפי שנות התפתחות לא נכונה, האדם מגיע לכלל הכרת הרע. וכל ההתפתחות שלו בתחומי המדע, הטכנולוגיה, התרבות, החברה והחינוך, נמצאת בפשיטת רגל כללית. האנושות מתקרבת לפיצוץ, לאכזבה כללית מהדרך שעברה במשך אלפי שנים. ומי שעבר את כל הדרך, אלה אנחנו ולא מישהו אחר. וכאשר נגלה את זה, תהיה לנו הרגשה שאלפי השנים האלה, עברו עלינו כתקופת חיים אחת שהגיעה לפשיטת רגל כללית, ממש כמו אדם שפושט רגל. ומתוך כך נגיע להחלטה לתקן קודם את טבענו, ורק אחר כך נשתמש בכל מה שיגיע אלינו. ואז, כדי לתקן את עצמו, האדם ירצה את חוכמת הקבלה. ורק לאחר מכן ישתמש בכל מה שיש לפניו, בכל המדעים ובכל יתר החוכמות. כלומר, טוב לומר: "בשבילי נברא העולם"[2], אבל רק לאחר שיודעים איך להשתמש בטבע.

האם גם בחוכמת הקבלה נותר משהו, שמשתמשים בו לטובת האגו?

אדם לא יכול להשתמש בחוכמת הקבלה לטובת עצמו, אלא אם הוא סוטה מהכיוון. מתחיל ללמוד את חוכמת הקבלה, ובמקום להמשיך ולהשתמש בה באותו כיוון של הלימוד, היינו, לצורך התיקון, הוא מתחיל למכור אותה. אבל את חוכמת הקבלה האמיתית, אי אפשר למכור. וזה סימן שאוחזים באמת, ולא עוסקים במכירת קמעות, חוטים אדומים, מים קדושים ודומיהם.

זאת אומרת, לחוכמה עצמה אין קונה. כמו שבעל הסולם אומר במאמרו "עת לעשות", שהגיע הזמן שבו אפשר לפתוח את החוכמה. כי רק אותם אנשים שיזדקקו לה לצורך תיקון הנקודה שבלב, שאין להם ברירה, אלא הם חייבים ללמוד אותה, רק הם ייטלו את החוכמה וישתמשו בה לצורך הזה בלבד. ויתר האנשים יעסקו תחת הכותרת "חוכמת הקבלה" בעיסוקים אחרים. עד שיגלו שגם עיסוקיהם אלה הם חסרי ערך, ויגיעו לחוכמת הקבלה האמיתית.[3]

לעיסוק בחוכמת הקבלה האמיתית לעולם לא מגיע מישהו שאין לו צורך בשימוש הנכון בה. אדם כזה יכול להסתובב כך בין קבוצות הלימוד, לשבת עד שהזמן יאזל, אולי לעשות משהו, ולהתקדם. אבל האדם צריך כמה פעמים ביום, מהבוקר עד הערב, להצדיק בפני עצמו את החיים שלו, ואת הלימוד שלו, ולמצוא בהם כדאיות רוחנית עליונה. כי בחיי העולם הזה אין לאדם שום הצדקה למעשה כזה, ללמוד קבלה. כמו שוודאי אין לו הצדקה לחייו הקשים, ואין שום מילוי לאגואיזם שלו בעולם הזה.

לכן לחוכמת הקבלה האמיתית אין מה למכור. ולא באים אליה אנשים, שיש להם עדיין רצון אגואיסטי, רצון שלא בא מתוך הנקודה שבלב, אלא ממשהו לידה. אולי הם יבואו ויסתובבו בחברה, ואולי יהיו חברים טובים, אבל לא יחזיקו מעמד, אלא לזמן מה. עד שיבינו, שהמקום הזה אינו בשבילם. שאין בו מילוי לרצון דעולם הזה. אלא רק מילוי לרצון שמכוון כבר לרוחניות, לבורא. היינו, רק לנקודה שבלב.

בהפצת הקבלה לא מפרסמים את חוכמת הקבלה, אלא את הידיעות הקודמות לה. מסבירים לאדם איך בנוי העולם, איך בנוי היקום, הטבע, האדם שנמצא בטבע, בהיקף שמדענים רגילים לא מסוגלים לגלות. מוסיפים לאדם ידיעות, שאמנם התגלו על ידי איש אלוקי שמכונה "בעל הסולם", אבל הוא גילה אותן על אודות חוקים דעולם הזה, והן כל חוקי הטבע. ועניינה של הפצת הקבלה הוא גילוי הידיעות האלה לעולם, כי על ידן המדענים יגיעו ליתר פקיחת עיניים, שהעיסוק הרגיל במדע, אין בו תועלת ללא התקדמות לכיוון הרוחני, לחיפוש הרוחניות.

ואז כבר יבואו אלה שיש להם עניין בחוכמה עצמה. ואלה שעדיין לא מגולה בהם הנקודה שבלב, על ידי העיסוק הזה, הם בכל זאת יזרזו את הופעת הנקודה שבלב. אבל אי אפשר לפתוח לאדם את חוכמת הקבלה עצמה. כי אין לו דרישה, אין לו רצון אליה. אמנם אפשר לומר לו, שכדאי להשפיע, לאהוב את הזולת, להגיע לאלוקים, לבורא. שכך הוא ירגיש ביטחון, ויידע מה יהיה מחר, וישלוט בכל העולם. אבל אחרי שהוא לומד כמה שיעורים, הוא מרגיש בתת ההכרה שלו שהלימוד הזה לא הולך לאותו כיוון, ועוזב. לכן כתוב: "אלף נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה".[4] וכך יהיה תמיד. ובקבלה אף פעם לא מחזיקים בכוח מי שמתייאש והולך. אלא שמחים שהוא הולך לאחר שבירר משהו, כי בירור הוא דבר טוב.

חשיבות חוכמת הקבלה

על בסיס האמור לעיל, נברר את חשיבות חוכמת הקבלה:

א. חוכמת הקבלה עוסקת בהשגת השגחת הכוח העליון על הנבראים, וחוקרת את התקרבות האדם אל הכוח העליון. מכאן, שהחוכמה עצמה נסמכת על הכוח העליון, שחשיבותו עבור האדם היא בעלת ערך בל יתואר. ועל כן, חשיבותה של חוכמת הקבלה עבור המין האנושי היא מעל ומעבר לכל אמדן.

ב. היות שחוכמת הקבלה עוסקת בנושא הקיום הנצחי, הרי שחוכמה זו עצמה, גם היא נצחית.

ג. מטרת חוכמת הקבלה היא התקרבות האדם אל הכוח העליון, וזו נחשבת למטרה הנעלה ביותר מבין כל אלה שניתן להעלות על הדעת. לכן מי שעוסק בה, ראוי לכל שבח.

אין לאדם עיסוק אחר עלי אדמות, שהוא גבוה יותר מהעיסוק בחוכמת הקבלה, שעל ידה הוא רוכש עולם עליון, נצחי ושלם. בעוד כל יתר עיסוקיו של האדם, לא רק הגופניים ועיסוקי כסף וכבוד, אלא אפילו מושכלות ומדעים דעולם הזה, לא מקנים לו דבר, מלבד ייאוש, ריקנות, ולעיתים גם הרס וצרות. כלומר, כל עיסוק בעולם הזה מעבר לקיומו ההכרחי של האדם, הוא שלילי. וכל עיסוק בחוכמת הקבלה הוא חיובי.

מכאן נובעות השאלות: האם לעזוב את המדע ולא לעסוק בו יותר, אלא רק בחוכמת הקבלה? ומה יהיה עם העולם, הרי "עולם כמנהגו נוהג"[5], וצריך להאכיל אותו ולהסתדר בו? האם על ידי העיסוק בחוכמת הקבלה, נשנה את כוחות הטבע ואת סדרי הטבע כך, שיהיה שפע בעולם, והאנשים לא יחלו, וחוקי הטבע המשתנים ישחררו את האדם מצרכים שונים שיש לו היום? התשובה לשאלות האלה אינה פשוטה. אלא שהיום, כאשר אנו נמצאים בתהליך התפתחות מתקדם, חייבים לפעול מתוך סדרי החיים שאליהם הגענו, ובהתאם להם. כמו אדם שהגיע בעסקיו להכרת הרע, אבל נמצא משוקע בחיים, בעבודה, בעסקים, במשפחה, בכל המערכות שהכניס את עצמו אליהן, מקודם שהגיע להכרת הרע, ומתוכן גם חייב להתחיל את התיקון שלו.

כך גם העוסקים בחוכמת הקבלה, כיוון שהם ממשיכים לחיות בעולם המודרני, בעולם המדומה עם עסקים מדומים, הם חייבים לעסוק בו כמו כולם. הם רק צריכים להוסיף לכל העיסוקים האלה את חוכמת הקבלה, ועל ידה לתקן את עצמם. ואז גם השימוש בכל סדרי העולם הזה יהיה מתוקן. ולא שאפשר לסמוך על לימוד חוכמת הקבלה, שיעזור לי להיפטר מהעולם הזה. ואז להפסיק לעבוד או להשתמש בדברים שרגילים, ומיד לעצור את תעשיית התרופות, למשל, ועוד כמה תעשיות. אלא לפי חוקי הטבע וחוקי התורה, אדם חולה חייב ללכת לרופא ידוע ומומחה, גם אם הוא לא יהודי, ולהשתמש בעצתו ובתרופתו. ורק לאחר מכן להודות לבורא שהציל אותו, כלומר, לקשור הכול יחד כ"הוי"ה אלקים", כפי שבעל הסולם כותב באגרת משנת תרפ"ה.[6]

אדם שלומד קבלה חייב להמשיך בסדרי החיים. ולכן מי שמתחיל ללמוד חוכמת הקבלה, ועקב כך מתחיל לשנות את חייו, מפסיק לעבוד וכדומה, הוא הולך בדרך לא נכונה. כי גם אם החיים נעשים לו קשים, והוא מפסיק להתעניין בסדרי העולם הזה, הוא חייב להמשיך.

הסיבה למספרם המצומצם של מדענים מקובלים

הסיבה העיקרית לעובדה, שמדענים מקובלים הינם מועטים, נעוצה בכך, שכל אדם המתחיל ללמוד את חוכמת הקבלה, רוצה להקיף בידיעותיו את כל המדע בשלמותו, ולגלות את ההשגחה העליונה במהירות המרבית. אלא שעל מנת להשיג זאת, יש צורך בידע, שאותו לא ניתן לרכוש באמצעות לימוד סטנדרטי של החומר, כפי שמקובל בשאר המדעים. ועל כן חובה על התלמיד המתחיל קודם להכיר את שפת ההשפעה, משום שחוכמת הקבלה כולה כתובה בשפה זו.

אדם שמתחיל ללמוד את חוכמת הקבלה, צריך לדעת שעיקר כתבי הקבלה, וגם התורה והתלמוד, כתובים בשפת הענפים.[7] ואפילו בשפת הקבלה עצמה, שבה מדברים על ספירות, פרצופים, וכל הפרטים והפריטים שבהם, גם בה משתמשים בשפת הענפים, וקוראים למונחים רוחניים בשמות מהעולם הזה, כמו "ראש", "תוך", "סוף", וכדומה.

ולכן, תחילה צריך לתרגם את המילים האלה למונחים רוחניים. כי הרי לא ידוע לנו מהו האובייקט הרוחני, שעומד מאחורי כל מילה ומילה. האדם יכול רק לתאר כנגדה אובייקט גשמי, מעשה גשמי, כוח או פעולה, אבל לא לתאר את האובייקטים הרוחניים. מילה כמו "מסך", למרות שיודעים מהי בגשמיות, ואפשר לתרגם אותה ליתר השפות, אבל לא ידוע מהי ברוחניות. ובלי להכיר את המושג הרוחני עצמו, אפשר לתאר אותה כקיר, כמסך טלוויזיה, כמסך מסתיר, או אפילו כמסך מגלה. וכך לגבי כל מילה ומילה שלומדים בקבלה.

ומי שלא מגיע לידיעת השפה, מי שלא מרגיש מהו צביונה הרוחני של כל מילה ומילה, אינו לומד חוכמת הקבלה, אלא נמצא עדיין בהכנה. ולכן כל שאיפתו של תלמיד מתחיל חייבת להיות לרכוש את שפת הענפים, כדי לעלות מהענפים לשורשים. ואז כשיידע מה צריך להרגיש, להכיר, לראות, להבין, תחת כל מילה ומילה בצביונה הרוחני, נקרא שהתחיל ללמוד את חוכמת הקבלה. ולפני כן, לפני ההשגה מענף לשורש, האדם לא לומד חוכמת הקבלה, אלא נמצא בהכנה.

הבעיה היא שהתלמידים המתחילים רוצים לתפוס את העניינים מיד, ללא תיקון עצמי. ובלי שני התנאים העיקריים שעל ידם רוכשים את חוכמת הקבלה:

התנאי הראשון - אחיזה בגדלות הבורא מעל הכול.

התנאי השני - ידיעה שרק על ידי החברה אפשר להגיע לדרישה לגדלות הבורא ולתיקון עצמי.

אדם שלא מטפל בשתי הנקודות העיקריות האלה, התקדמותו איננה נכונה. אלא "חוכמתו מרובה ממעשיו".[8] הוא לומד "תלמוד עשר הספירות" בצורה טכנית. איך, היכן ומתי יוצאות הרשימות, ומה הפעולות שנעשות שם. הוא נעשה בקיא בהן, ויודע בעל פה את כל הדפים. אבל בלי להבין ובלי להשיג את פנימיות הכתוב.

אמר הרב ברוך שלום אשלג (רב"ש) לתלמידיו, שב"תלמוד עשר הספירות" מספיק להשיג שורה אחת, כדי להיכנס פנימה לתורה כולה. כי כל החוכמה וכל התורה נמצאות בלב האדם. ואחרת, הלימוד הוא סתם שינון וידיעה בעל פה, בלי יכולת לתאר את המושגים בצביונם הרוחני הנכון. מה שגם עומד בסתירה גמורה לדברי בעל הסולם על סדר הלימוד. בעל הסולם אומר, שתחילה צריך לשנן ולדעת בעל פה כל מושג ומושג, מה ההגדרה של המושג הרוחני. כדי שאחר כך בתוך הטקסט הכתוב, להשתדל, ולרצות לבנות ולסדר את מה שכתוב, בצורה רוחנית ורגשית נכונה. ואז מתוך הדרישה הזאת, יבוא האור מקיף, ויתחיל לקרב את האדם להרגשה הפנימית של אותן המילים.[9]

ולכן הסיבה לכך שמדענים מקובלים הם מעטים היא כי האדם משתוקק לידע, לידיעה, לחוכמה, ולא לשינוי עצמי, שדורש ממנו להגיע להשתוות הצורה לשורשים, מתוך לימוד הענפים. לימוד הענפים הוא בשכל, והשאיפה היא להגיע לשורשים בהרגשה.

האם לימוד המושגים המופשטים שבשפת הקבלה לא עשוי להרחיק את האדם מהצורך בתיקון עצמי? והאם דווקא לימוד החוקים והדינים שבשפת התנ"ך והתלמוד יעורר בו את הצורך בתיקון מתוך שיראה עד כמה אינו מקיים אותם?

כביכול אפשר לחשוב שדרך לימוד החוקים והתיקונים, שמוסברים בשפת התנ"ך או בשפת התלמוד, האדם יראה שהוא לא מקיים את דרישת החוקים האלה. ושהצער על כך יביא אותו לדרוש תיקונים, ולהגיע אליהם דרך העיסוק בחוכמת הקבלה. מה שאין כן בלימוד חוכמת הקבלה בשפת הקבלה.

בשפת הקבלה הוא לומד חומר טכני יבש, שכביכול אין לו שייכות אליו. והלימוד הטכני על פעולות מכניות של "מסכים", "אורות", "כלים", "זיווג דהכאה", "ביטוש", "התלבשות", "רשימות", אולי מסיט אותו מהכרת הרע, מונע ממנו לראות עד כמה אין לו השתוות עם אותם תנאים קדושים, שתלמוד התורה דורש מהאדם.

אבל במאמר "מהות חוכמת הקבלה" מתאר בעל הסולם את ארבע השפות (שפת התנ"ך, שפת ההלכה, שפת האגדה ושפת הקבלה), וקובע ששפת הקבלה היא השפה המועילה ביותר. מפני שהאדם בן זמננו, עם האגו שיש לו, לא מסוגל להוציא את המאור המחזיר למוטב, אלא מחוכמת הקבלה. כי דווקא בה נמצא המאור החזק ביותר להחזירו למוטב. ואפשר לעורר אותו בקלות, על ידי לימוד כתבי המקובלים שכתובים בשפת הקבלה.[10]

שפת הקבלה אינה נלמדת כדי ללמוד ספירות ופרצופים, אלא הלימוד הוא אמצעי בלבד. לכן לא חשוב מה האדם יודע. הבקיאות בחומר לא נועדה אלא כדי לגרום לאדם להיצמד לחומר הנלמד ולדרוש מאור בזמן הלימוד. ולא מפני שיש איזו חשיבות לידיעת הפרטים שמובאים ב"תלמוד עשר הספירות". הבקיאות היא רק סימן חיצוני לעיסוק בחומר, ומספיקה הבנה שטחית, ולא הבנה עמוקה. לא צריך לזכור את החומר בכוח. צריך ללמוד כדי להיצמד למקור הלימוד ולחיים.

גם תלמידי רב"ש לא עסקו בפרטי הפרטים של החוכמה, ולא היו בקיאים בכל חלקי "תלמוד עשר הספירות", לעומת תלמידים אחרים שלמדו ושיננו דפים שלמים. כי הדרך היא לגמרי אחרת. גם בעל הסולם לא הגיע לידע שלו מתוך שינון דפי ספר, אלא מתוך השגה. ולכן צריך להשיג. ההשגה הרוחנית הקטנה ביותר, שווה יותר מתלי תלים של ידיעות שטחיות שמשננים מהספר. וההבדל הזה בין לדעת מה כתוב לבין לדעת את פנימיות הכתוב, נקרא "דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים".[11]

בקבלה אי אפשר לשפוט אנשים לפי הידע שלהם. מי שיש לו שכל חריף וזיכרון טוב, או ישן טוב לפני השיעור, ויש לו זמן לחזור על החומר, הוא לומד מצוין ובקיא בו היטב. ומי שנמצא בבלבול, ולא מסוגל להתרכז בזמן הלימוד בגלל בעיות פנימיות, או בגלל שלא מוצא את עצמו, החומר לא נקלט בו, כי יש לו שאלות אחרות. ואז הוא משתמש בלימוד מתוך ייאוש, ומצפה שיבוא ממנו המאור המחזיר למוטב, ולא הידיעה עצמה. כפי שבעל הסולם מתאר ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שהעטלף מצפה לחושך, לידיעה, והתרנגול מצפה לאור, לאמונה.

ההשגה - במאמץ

בכל מדע, ללא יוצא מן הכלל, כדי להפוך למדען, יש לעמוד בתנאי ההכרחי של השקעת מאמצים רבים בהשגת המדע, הנרכש בהתאם למידת המאמצים.

בניגוד למדע הרגיל, את חוכמת הקבלה לא משיגים על ידי השכל. לא על ידי השקעה לפי שעות, ולא על ידי הצטיינות טבעית, אלא רק בהתאם לפנימיות הרצון. כלומר עד כמה האדם חייב למלא רצון יותר פנימי בו. אם לומדים מתוך אותו רצון פנימי, אם נמצאים בו, אז לומדים חוכמת הקבלה.

מה שאין כן אם הרצון שלו עדיין חיצון, לומדים משהו אחר שרק ממלא את אותו רצון. אז האדם לא יכול ללמוד חוכמת הקבלה, אלא לומד חוכמה אחרת. וזה נקרא "חוכמה בגויים תאמין, ותורה בגויים אל תאמין".[12] כלומר, אדם שיש לו רצון להשיג ולמלא תאוות דעולם הזה לכסף, כבוד, זיווג מוצלח, עבודה טובה, איזה עיסוק, ידיעת המחר, שליטה בגורל, על ידי לימוד חוכמת הקבלה, זה נקרא "חוכמה בגויים תאמין". הכוונה לאדם שלומד ורוכש תחת הכותרת "חוכמת הקבלה" ידיעות וחוכמות שמוכְרים בחוגים שונים, על אסטרולוגיה, הכרת תווי הפנים, קריאת כף היד ועוד. או שלומד "תלמוד עשר הספירות" בלי לדרוש דבר מהלימוד, חוץ מיֵדע. כלומר הכול נמצא במישור העולם הזה, וכל המאמץ שלו מכוון להשגת העולם הזה.

אבל אם המאמץ שלו מופנה להשגת המאור, שחסר לאדם רק המאור, מפני שהוא מרגיש כחולה שחייב תרופה, אז הדרישה שלו היא אחרת, והלימוד שלו נקרא תורה, ש"המאור שבה מחזירו למוטב"[13], ולא "חוכמה בגויים".

שפת המדע

לכל מדע יש שפה משלו. החוקרים שעמדו בראשית המדע, הם אלה שהגדירו את שטח המחקר שלו, והסבירו את מהותו בשפה מסוימת. מכאן, שהשפה נועדה להיות חוליה מקשרת המקרבת בין מהות המדע לבין אלה הלומדים אותו. בשפת המדע טמונות אפשרויות בעלות עוצמה רבה. שכן ביכולתה לתמצת את המידע לנוסחאות, ובאמצעותן לספק הסברים עמוקים יותר.

מי שמגלה את החוכמה, מי שפותח אותה, מי שבונה אותה מניסיונות ומלימוד ההֶרכבים, הוא בונה לה שפה מתוך הבנת התופעות. והשפה שהוא מפתח היא מתוך ידיעתו את התופעות שגילה. ולכן גם השפה שממציא, שדרכה הוא מעביר את ידיעותיו, ורושם ומסביר את התופעות, זו השפה הקרובה ביותר לאופי התופעות. הוא מגלה את התופעות, כי הוא כנראה נמצא ברמה שלהן, ומהווה את הכלי שבו מתגלה התופעה. לכן הוא יכול לכתוב ולהביע באותה שפה את הצורה הקרובה ביותר לתופעה עצמה. כלומר, לתת תמונה או תיאור של התופעה. כך עושה מדען רגיל שמגלה חוק חדש או תופעה חדשה. הוא ממציא להם נוסחה והסבר כולל ומקיף. מתוך שהוא מבין ומרגיש את התופעה שהגיע אליה, ונמצא מקושר אליה, הוא מוצא מילים חדשות או ישנות, שהן הכי קרובות ומתאימות למה שהוא רוצה להסביר בתופעה החדשה.

אלא בשפת הקבלה, בניגוד לשפת המדע הרגיל, החיצוני, לא צריך לחפש מילים חדשות, או להמציא אותן מתוך אותיות והרכבים אחרים של זה דומה לזה. כי מי שמגלה תופעה רוחנית, מתוך הכרות עם התופעות הרוחניות, הוא יודע איך נקראת התופעה החדשה. מיד מצטייר בתוכו איזה שם, והוא מבין לְמה התופעה שבו שייכת.

וזה הדבר המופלא בגילוי תופעות רוחניות. שאין צורך להמציא שמות, אלא ההיכרות עם התופעה מעניקה לה את שמה. כי הכרת התופעה נעשית בכלי המורכב מ - י' ה' ו' ה' שיש בו עשרים ושתיים אותיות, שעובר התפתחות הנקראת טנת"א (טעמים, נקודות, תגין, אותיות), המורכבת גם מידיעות וכלים קודמים, וגם של אלה שיבואו אחריה, אשר מביאה לגילוי אותה תופעה. כלומר, הכרת התופעה כוללת השגת הסבר מקיף ושם ומילה עליה.

לכן כתוב, שכאשר "אדם הראשון" נולד, הוא התחיל "לתת שמות" לכל מה שראה בגן עדן.[14] כלומר, התחיל להכיר את התופעות, לקבל אותן בעל מנת להשפיע בכלים דהשפעה. ואז קיבל מהן התרשמות וידע איך מכנים כל תופעה, באיזה שם. וגם אנו, כמו אדם הראשון, כשמשיגים רוחניות, מתוכה מבינים מה הן התופעות שמרגישים, שקודם רק למדנו על קיומן. ואפילו אם לא לומדים מראש איך התופעות נקראות, ברגע שהאדם מגיע לגילוי, הוא יודע לכנות את התופעות בשֵם.

האדם מרגיש שֵם של תופעה לפי הכלי שלו. והכלי, שבו הוא מרגיש את התופעה, כלול מ - י' ה' ו' ה', מעשרים ושתיים אותיות, מכל הרשימות, כלומר, מכל המושגים, ההבנות וההכוונות, שהאדם צבר במשך התפתחותו, עד בניית הכלי הזה. ומה הוא משיג? הוא לא משיג משהו שנמצא מחוץ לו, אלא תיקונים של הכלי עצמו.

כי מהו המילוי של הכלי? אותו אור עליון שנמצא גם קודם בתוך הכלי, אלא עכשיו לפי התיקונים שעבר, האדם מרגיש חלק מאותו אור עליון. אבל הוא מודד ומרגיש את התיקונים של עצמו, הנקראים אור כלפי הכלי שלו. שהכלי הוא הרצון. והתיקון הוא האור כלפי הרצון כולו. כלומר, הכלי מודד את מידת התיקון של עצמו, ומתוך שמודד אותו, יש לו שֵם.

אבל איך האדם מודד את השם? האדם מודד רק תיקון הכלים, הוא מרגיש, מודד ושוקל את הכלים. וכל ההבחנות של הכלים המתוקנים, הן אותיות השפה שלו - טנת"א. ואז יש לו שם. לשם הזה הוא מגיע על ידי משפטים קודמים, סְדרות של שמות, כלומר, התפתחות הכלים, כדי להגיע לכלי המפותח הזה, שבו האדם מגלה את השם.

ועל זה נאמר: "כל התורה היא שמות קדושים, שמות הבורא".[15] שֵם הוא התגלות האור בתוך הכלי. וכל גילוי של האור בתוך הכלי, נקרא שהבורא מתגלה. כי האדם מגלה את האור העליון לפי השתוות הצורה אליו. מתוך שנעשה דומה לבורא, הוא מגלה את התיקונים שלו, ולא שלומד ומרגיש את הבורא עצמו. אלא שהוא מכיר את עצמו המתוקן, זה נקרא "בורא".

למה אין ידיעה בעם, שכל כתבי הקודש כתובים בשפת הענפים?

מי ילמד את העם, אם המורים ומנהיגי העם בעצמם אינם יודעים את השפה הזאת? כולם אומרים, שבתורה כתובים דברים רבים, שיש בה פרד"ס (פשט, רמז, דרוש, סוד) שהיא עמוקה מיני ים, ומכילה את כל סודות העולם, מקצה העולם ועד סופו. אבל אלה אמרות בלבד. ואי אפשר להאשים אנשים, שעוד לא התפתחה בהם הנקודה שבלב. כי באותה מידה שאין לאדם חיסרון, באותה מידה הוא מיד משתתק, נרגע, נעשה מאופק. רק במידה שיש לאדם חיסרון, שבוער בו משהו, הוא מתקדם ועולה ופורץ.

נציגי המדע

המדען העוסק במדע מנצל את זמנו היקר לגילויים, הוא אינו מייחס ערך רב להנאות הגשמיות, ואינו מבזבז את ימיו במרדף אחריהן. הוא בוחר להפחית מערכן של הנאות החיים הגשמיים, ובתמורה לכך מקבל ידע, הבנה והשגה. אבל המדען אינו יכול להימנע מאחת ההנאות הגשמיות היותר גדולות והיא קבלת הכרה מהחברה. סיפוק הנאה זו מצדיק את גיוס כל המשאבים והכוחות, ודורש ויתור על הנאות אחרות. למטרה זו שאפו להגיע כל נציגיה המשובחים ביותר של האנושות, בכול הדורות והזמנים, למענה היו מוכנים להקריב הכול.

נציגי חוכמת הקבלה

כל עוד חשוב לאדם לקבל הכרה מהחברה, הוא אינו מוכן עדיין להשגת חוכמת הקבלה. משום שאדם כזה יעדיף לבלות את זמנו בניסיונות לזכות באותה הכרה, ובזה ישתווה לאלה המכלים זמנם על הנאות גשמיות, שכן ליבם אינו פתוח להשגת ולהכרת הכוח העליון באמצעות חוכמת הקבלה.

יוצא, שהתנאים התקפים לגבי כל מדע, תקפים גם לגבי חוכמת הקבלה. אולם, בנוסף לכך שחוקר חוכמת הקבלה נדרש להפחית מחשיבותם של החיים הגשמיים, כמו חוקרי שאר המדעים, על המדען המקובל להפחית גם מחשיבותה של קבלת הכרה מהחברה.

האדם רוצה להתפאר בעיני החברה. לאו דווקא בעיני החברה הקרובה של הסובבים אותו, אלא בעיני האנושות כולה. ולא לזכות רק להכרה של דורו, אלא של הדורות הבאים. ולשם כך האדם מוכן לעשות הכול.

כך מרגיש מטבעו האגו של האדם, מפני שאנו באים מכלי אחד, ומקבלים את כל השפע לא בכלי של כל אחד, אלא בהתחברות הכלי של כל אחד עם הכלים האחרים. כלומר, האדם נמצא בכלים האחרים ובהם מרגיש את המילויים. ולכן, גם בקדושה וגם בקליפה, מה שמקובל אצל האדם וחשוב לו מעל הכול, היא האהדה של האחרים, המורגשת בכלים שלהם. מפני שהם הכלים האמיתיים, שבהם הוא יכול להרגיש משהו. חוץ מתענוגים גופניים, שהם מילויים הכרחיים לחיים, שצריך למלא אותם לפי דרישות הגוף הביולוגי, שבו האדם קיים. את כל מגוון התענוגים האנושיים: כסף, כבוד, מושכלות, עם כל העושר שיש בכל אחד מהם, האדם לא מקבל בכלים שלו, אלא בכלים של החברה. וזה נובע מתוך ההתקשרות של הנשמות בכלי אחד.

לכן דעת החברה, כלומר המילוי שהאדם גורם בכלים האחרים, או המילוי שהכלים האחרים גורמים לו, לטובתו, נחשב למכובד והחשוב ביותר לכל נפש ונפש שבכלי האדם הראשון ביחס לכל יתר הנפשות שבכלי הזה. ומתוך כך, כותב בעל הסולם, דעת החברה היא הדבר החשוב ביותר לאדם. אם הוא רוצה או לא, חושב על כך או לא, הוא תמיד לוקח את דעת החברה בחשבון, מתוך אותו מבנה, שבו הוא רק פרט אחד מתוך הכלי הכללי. ואז כל אחד מוכן לעשות בכלי שלו את כל המאמצים כדי לגרום למילוי בכלים של החברה. מלבד אלה שמנתקים את עצמם מהחברה, למשל על ידי סמים. אבל מי שלא מנתק את עצמו, אין לו ברירה. הוא מרגיש קשור לאחרים ועושה בשבילם, אפילו אם הוא מטפס על הר אי שם בלי שאף אחד רואה, ועושה מעשה גבורה שאף אחד לא מכיר ולא יודע, כי זה עניין רוחני, הנובע מתוך החיבור הפנימי, הרוחני, לכל יתר הכלים בכלי אדם הראשון.

ומה שיש לאדם ביסודו, ומה שיהיה לו אי פעם, הוא רק מה שיהיה בכלי הכללי הזה, שבמישור החיים שלנו נקרא "מה יחשבו עלי". כלומר, המילוי של האדם הוא הכבוד והחשיבות שיקבל מכולם. רוצה או לא רוצה, האדם נמצא תחת התנאי הזה, כעבד של אותו מבנה. אלא אם כן מעלים את חשיבות הבורא ואת הקשר עימו, מעל דעת החברה.

ואז, לא שהאדם יוצא משליטת החוק הזה ולא איכפת לו מהחברה, אלא הוא מתחיל להשתמש בחברה, כדי להגיע לבורא. יותר חשוב לו להיות מחובר עם הבורא. להתפעל ולהתחבר ולהתקבל בעיני הבורא. הוא כביכול מחליף את החברה עם הבורא. אבל גם אז, הוא לא מקבל את המילוי בתוך הכלי הפרטי שלו, אלא בכלים של החברה. הוא מקבל בכלים של החברה את דעת הבורא, את ההשתוות עימו, ואת ההתחברות איתו.

כולנו כלי כללי של אדם הראשון, וכל אחד מאיתנו הוא חלק אחד משישים ריבוא נשמות, שהם כיום שמונה מיליארד בני אדם. וכל אחד במקורו, במדרגה הרוחנית שבה כולנו קיימים, לא מקבל לתוך הכלי שלו, אלא מרגיש את החיים, את החיות שלו, בתוך הכלים של האחרים.

ומתוך שכולם מחוברים יחד, וכל אחד מתמסר לאחרים וקונה כלים של כולם, ובהם מרגיש את החיים והחיות. אז מרגישים שקשורים אחד לשני גם ברצונות של העולם הזה, במילויים שבאים מכסף, כבוד, מושכלות.

הכול נמשך מהמבנה הרוחני. ואם במבנה הרוחני לא היינו מחוברים יחד ומרגישים הנאה דווקא בכלי הכללי, שתלויים במילוי ובהרגשה, במה שנמצא בכל יתר הכלים, אז גם בעולם הזה לא היינו משתוקקים לכסף, כבוד, מושכלות. מדוע לאדם חשוב לדעת, שיש לו מיליון, ולמישהו אחר יש מאה? כי ההפרש ביניהם משפיע על המילוי. ההפרש הוא המילוי של האדם.

אדם שעובד כדי שיהיו לו שני מיליארד במקום מיליארד, מרגיש היטב את ההבדל בין רצון למיליארד לבין רצון לשני מיליארד, לעומת מי שעוד לא הגיע לרצונות האלה ואינו מרגיש כלל בהבדל. והוא מרגיש בהבדל כי בעיני הבריות זה מכובד יותר, ומתקבל יותר. הוא מרגיש את עצמו יותר חשוב כלפיהם, שהמילוי שלו יותר חשוב ממה שיש להם. כלומר, כל המילויים החברתיים בנויים על הפער בין האדם עצמו לבין האחרים. או לטובתו, על מנת לקבל, לפני המחסום, או לטובת הזולת, לאחר המחסום.

מה ההבדל בין הרצון לכבוד לבין הרצון לקבל יחס מהחברה?

הקבלה לא עוסקת בשאלות האלה, אלא הן שייכות יותר לתחום הפסיכולוגיה.[16] אבל במושג הזה של יחס לחברה יש מרכיבים רבים. וכל מושג גדול אינו מבטל את המושגים האחרים, אלא הם נמצאים בתוכו בצורה נסתרת. כמו בעלייה מרצון לרצון. שאז כל הרצונות הקטנים נמצאים ברצון היותר גדול, אבל בצורה נסתרת, כלא נמצאים, כביכול מעדיפים את החדש על פני הישן, הקטן יותר. אבל רצון חדש לא מוחק את הרצון הקודם. אלא משתמשים בו, ולעיתים אפילו בצורה הפוכה. בעלייה לרצון החדש, האדם יכול לא לאכול ולא לישון ולעסוק רק בחוכמה. ובכל זאת הוא לא מפסיק להשתמש ברצונות הקודמים. אי אפשר סתם כך לעזוב אותם, כי הם כולם מרכיבים של הרצון, חלקים מהרצון הכללי של האדם.

ואין חשיבות לחלוקה הזו של הרצונות: להתפאר בעיני החברה כשחקן, או להתפאר בעיני החברה כמדען. אלא שוקלים לפי הכלים, לפי גודל הרצון. ובעל הסולם קובע, שלמדענים יש בהחלט את הרצון הגדול ביותר מכל הרצונות של העולם הזה. הוא מבדיל בין קנאה, תאווה וכבוד, ואומר שמה שמפעיל את המדענים היא הקנאה, שהיא הכוח הגדול ביותר. ולכן הם אלה שעובדים על הרצון הגדול ביותר.[17]

האם הרצון לכבוד ולהכרה מצד החברה עולה על הרצון למושכלות?

כל המילויים של האדם מתחלקים לשלושה סוגים: גופניים, חברתיים ורוחניים. מילויים גופניים, שהגוף דורש לפי חוקי הקיום הביולוגיים: אוכל, משפחה, בית, מין, בטחון. ומילויים חברתיים מכסף, כבוד, מושכלות, שהאדם משתוקק ונדחף אליהם רק על ידי החברה. כי אם היה חי לבדו, הוא כלל לא היה חושב עליהם.

"מושכלות" הכוונה להתעמקות בתוך הטבע, שלא בהכרח מיועדת להכרת הסביבה לצורך הקיום הגופני. אלא גם בכסף, גם בכבוד וגם במושכלות, האדם הולך למלא את הכלים, מפני שהוא רוצה להתפאר בעיני החברה. והאמרה "קנאת סופרים תרבה חוכמה"[18] היא הוכחה לכך שקנאה היא אכן הכוח הגדול ביותר שיש בחברה, ביחסים בין אחד לשני.

האם רצון למושכלות מבטא מימוש עצמי כמו אצל אמנים ושחקנים?

כל רצון באדם הוא מימוש עצמי. בדרגה הראשונה, דרגת העשירות, מימוש עצמי נקרא רצון להיות עשיר, ולא משנה לאדם באיזו דרך. בין אם לגנוב מיליארדים ובין אם להרוויח מיליארדים, בין שמישהו ייתן לו, ובין שפתאום ייפול לידיו. לא חשוב, העיקר התוצאה.

בדרגה השנייה, דרגת הכבוד, כבר איכפת לאדם באיזו צורה הוא מבטא את עצמו, לכן נקרא שהוא מממש את עצמו. עשיר לא צריך לבטא את עצמו, להראות שהוא יפה או חזק. אבל שחקן רוצה כבוד. כלומר, "מימוש עצמי" נקרא לקבל כבוד על משהו שיש בו ואין באחרים, ואולי יש באחרים אבל לא באותה מידה. וזה ההבדל בין עשירות לבין כבוד ומושכלות.

אלא בכבוד חייבים להתפאר במעשים דעולם הזה. ובמושכלות האדם מתפאר בהישגים פנימיים, במשהו שיש בתוכו ואין באחרים. לכן הרצון למושכלות הוא הרצון הגדול ביותר. הוא בוודאי מבטא מימוש עצמי. אבל הוא גם מימוש עצמי כלפי החברה, כמו הכבוד אצל שחקנים או הכבוד אצל אנשי ציבור. רצון לכבוד שמתחלק לאופנים, של כבוד ושל שליטה ועוד.

ובמושכלות לא משנה לאדם מה החברה חושבת על החיצוניות שלו, העיקר שיכבדו את המילוי הפנימי ביותר שלו. שיש לו ידיעה על משהו שנמצא בעולם שאחרים לא מודעים לו. ברצון למושכלות טמונה בעצם השגת הבורא. להשיג את הבורא, את המעשים שלו, את הטבע. ידיעה שאין לאף אחד.

הרצון הזה הוא הרצון של המדען האמיתי, הוא הגבוה מבין כל הרצונות האחרים. ואחריו בא כבר הדחף להכיר את המקור של הטבע, את המקור של המציאות. דחף לקשר ממשי עם הבורא. וגם בו הכול הולך לפי הכבוד, מכבוד עצמי עד לכבוד ה', מ"על מנת לקבל" ל"על מנת להשפיע". אבל הדחף הזה יוצא באופן החלק ביותר, מרצון למושכלות לרצון להכיר מושכלות עליונות, בבורא.

ומה ההבדל בין החוכמות החיצוניות לחוכמת האמת? חסרה בהן רק ידיעת המקור, הבורא. והאדם, ככל שהוא משתנה, הוא מתחיל להכיר את הטבע בהתאם לשינויים בתוכו. והמנגנון הזה, שהאדם משתנה, ומכיר את הטבע שמשתנה, ושוב משתנה, ושוב מכיר את הטבע שמשתנה, הנוסחאות האלה שהוא רוכש, הוא נקרא חוכמת האמת. כי האדם לא רוכש משהו מוחלט שקיים מחוץ לו. אלא בהתאם לתכונות המתוקנות שלו הוא רוכש את הטבע, שזה הטבע של התיקונים שלו. מתוך התפתחות של אותה משיכה, אותה נטייה, להכיר את הטבע, רק בכלים אחרים, בהכרה של הכוח הכללי.

על כל צעד ושעל, לכל מקום שהאדם פונה, וכל מה שהוא מרגיש, נעשה מתוך הרצון. והרצון של האדם כולל תמיד חמש דרגות: שורש, א', ב', ג', ד'. בדרגות שורש, א', ב', ו - ג', האדם לא מכיר מה הדבר שהוא רוצה לקבל וממִי, באיזה הקשר ואיך, אלא רק בדרגה ד'. ולכן לאדם שלא נמצא בהרגשה הזאת, קשה לסמן עד איפה עוסקים בחוכמה הרגילה, ומהיכן מתחילים לעסוק בחוכמת האמת.

ומה ההבדל? ההבדל הוא, שבחוכמת האמת, האדם מתחיל להכיר שיש כוח כללי, בורא. והאדם מקבל אותו כתנאי, כמקור, כקובע בהישגים שלו בהשגת המציאות. ועליו להכניס את בעל הבית לתמונה הכללית. וכל העולם שהוא חוקר, זה בשבילו כבר תוצאה מאותו בעל הבית. כך מתרקמת בו ההבנה, שכל העולם זה המקום, שבו הוא מתקשר לבעל הבית.

שהעיקר הוא בעל הבית, ולא העולם. אלא העולם הוא העתק של תכונות האדם. ואם האדם משנה אותן הוא מגיע לעולם, למרחב, לתיקונים כאלה באותו מרחב, שנמצא יחד עם בעל הבית. כלומר, אדם שמתקן את הכלי שלו, מתחיל להרגיש מה קורה בתוכו, את בעל הבית, שיכול להיכנס לתוך הכלי שלו. כפי שנאמר, שהאדם יכול לגרום לבורא להיכנס לעולם.[19]

מהי השגה רוחנית לעומת מושכלות?

ההבדל בין ידע לבין השגה רוחנית הוא, שידע קונים לאט לאט על ידי יגיעה. על כל יגיעה מקבלים פיסת מידע נוספת, נפתח ומתגלה נתון נוסף, וכך צעד אחר צעד נבנית החוכמה. להבדיל מחוכמת האמת, שאותה רוכשים על ידי גילוי פתאומי, הנקרא "יגעתי ומצאתי".[20] שאין קשר בין היגיעה והחיפוש לבין מה שנפתח לאדם. הגילויים לא נאספים פעם אחר פעם, ומתקבצים לאוסף ידיעות שנקרא חוכמת הפיזיקה או חוכמת הכימיה. אלא היגיעה שהולכת ומצטברת, נותנת לאדם זכייה, מציאת חן בעיני הכוח העליון, בעיני הבורא. שמגלֶה תמורתה לאדם, אבל לא כתוצאה ישירה של היגיעה, תמונה אחת מלאה ושלימה המתגלה לו בבת אחת. ולא שמגיעים לאותה תמונה כמו בבניית פאזל, שמגלים אותה בחלקים, כפי שקורה בגילוי החוכמות דעולם הזה.

ביגיעה לגילוי הרוחני מחוברים יחד כמה רצונות, לעומת ההישגים בחוכמות הרגילות. כדי להגיע לחוכמה הרוחנית, הולכים ורוכשים את החוכמה האלוקית, לאו דווקא מפני שיש השתוקקות לדעת בשכל, אלא קודם כל מפני שיש תשוקה פנימית למלא כלי אחר, כלי פנימי, רגשי.

אמנם גם פיזיקאים ומדענים אחרים, שהולכים לרכוש חוכמות, ממלאים כלים רגשיים, כי האדם הוא רצון ליהנות, אבל פועלים אצלם כלים ששייכים לשכל. כלומר, הם לא יודעים, ולא רוצים, ולא דורשים מעצמם לקיים את התנאי, שכדי לרכוש ידיעה, עליהם להשתנות לא בשכל אלא להצטיין בתכונות אחרות, בתכונת ההשפעה, להזדהות עם הכוח העליון, להידמות אליו. וההבדל הזה הוא הבדל מהותי.

כדי לרכוש את חוכמת האמת, האדם חייב להיות ראוי לה. זאת אומרת, מתוקן באותה רמה שהוא רוצה לגלות אותה. ואז היגיעה שלו איננה על קניית החוכמה, אלא איך להשתפר בהתאם לה, כדי שתיפתח בפניו. ואפילו ב"לא לשמה", בזמן שרצים אחרי הישגים, אחרי החוכמה עצמה, עדיין הריצה הזאת היא בידיעה שלצורך זה חייבים להשתנות, להיתקן.

למה המדענים הם הקהל שמתאים לקלוט את רעיון הקבלה?

מתוך רצונם להגיע להישגים בתחומי המדע, המדענים מקבלים את מאמרי בעל הסולם, שבהם מוסברים חוקי המציאות בצורה יותר בולטת, כוללת וחדישה. ומפני שהידיעות האלה חסרות להם, הם מקבלים אותן, ומיד רוצים לקשור את הידיעות האלה עם מה שהמדע השיג עד כה. הם שואפים להתקדם שלב נוסף, להבנה נוספת, לתפיסה כוללת נוספת של המציאות. ומתוך כך תהיה להם יותר הבנה איפה הם חיים. הם לא ירגישו צורך מיידי להתקדמות רוחנית, אבל העיסוק במאמרים האלה יעזור להם לעורר את הנקודה שבלב. כי אחרי התפתחות במושכלות, מגיעה ההתפתחות הרוחנית.

מלבד זאת, הידיעה על המציאות בכללותה כפי שמסביר בעל הסולם, יש בה ידיעות רבות שאינן ידועות למדענים, המתארות את חוקי המציאות, את סיבתם ואת אופניהם, בהקשר לחוקים רוחניים. מידיעת המציאות בכללותה נובעת ההכרה הפשוטה, הראייה המושכלת, של אותם החוקים, כחוקי העולם האמיתיים, הכוללים חוקים חברתיים וחוקי דרגת האנוש והתנהגותו.

גילוי העובדות האלה למדענים ידרבן אותם לכבד את חוכמת הקבלה, ולהעמיק בה בחיפוש אחר התשובות. והחיפוש יבנה בהם הבחנות והכנות לתפיסת מושגים יותר רוחניים. מדען שיעסוק במאמרי בעל הסולם אפילו רק בהקשר לחוכמה שלו, בהכרח ישתנה. פתאום הוא יכיר בהם כאוצר של חוכמות מיוחדות שאינן קיימות באנושות, אלא הגיעו אליו מלמעלה, מהשמים, ויתחיל להתייחס למאמרים בכבוד ולראות בהם דבר יקר.

אין לדעת עד כמה העיסוק הזה יאלץ את המדענים להשתנות. אבל אם מתוך המאמרים האלה הם יגיעו להכרה, שהאדם על ידי שינויים בתוכו משפיע על המציאות. ידיעה זאת עצמה חשובה מאוד. ולא שצריך לפנות לבורא בתפילות ותחנונים כל הזמן, כמו שחושבים בכל הדתות וגם לא שהאדם חופשי לגמרי לעשות כרצונו בעולם הזה. אלא ההסתכלות שלהם תקבל תמונה יציבה וסדר. ובכך הם משתנים.

ואם נגיע לכך שהידיעות של חוכמת הקבלה יחדרו בין חכמים חיצוניים, שנמצאים בדרגה הגבוהה ביותר של ההתפתחות האנושית, הפרסום הזה יזרז את הפצת הקבלה ויביא להתקדמותה של כללות האנושות. ואם מפרסמים את החוכמה ואת ההוכחות עליה בין אנשים שלא עוסקים במדע, אין תגובה מספקת. וזה הסימן שלא פונים לשכבות הנכונות של הציבור.

בשכבות, שנמצאות בכבוד או במושכלות, יש יותר חיפוש. אמנם חיפוש במישור דעולם הזה, אבל קרוב לרוחניות. גם לרוחניות לא מגיעים מפני שרוצים רוחניות. לכן הפנייה למדענים, בייחוד לאלה שניזונים מהציבור, היא יותר מפוקחת ומועילה. כי הם תופסים את חוכמת הקבלה מהר. המוח והרצון שלהם יותר מפותחים לתפיסה כזאת. אמנם לאחר שהם מרגישים אותה, הם לא רצים מיד לחיות לפיה, אבל הם לפחות מכירים בה.

לא מדובר ביחידים, אלא בקהל, בציבור רחב, שאפשר למצוא בו הד ותגובה רחבה לרעיון הקבלה. ציבור שצריך בכללות לעמוד בפסגת הפירמידה האנושית. ובדרך כלל לא מוצאים התעניינות כמו זאת של המדענים בין אנשי השוק. למרות שיכול להיות עובד בשוק, שיתעניין בטבע וירצה להכיר את החיים. אבל ככלל, בהפצה פונים רק למקומות שבהם מרוכז קהל היעד.

למרות שגם בקרב המדענים, יש כאלה שאינם מדרגת המדענים, שאינם משתוקקים לידיעה, אלא רוצים להרוויח כסף וכבוד. בכל זאת רובם משתוקקים לידיעה טהורה, רובם נמצאים בדרגת מדבר, ורוצים להכיר את המציאות הכללית, להכיר את הבורא, את מעשי ה'. לא אותו, הוא עוד לא ידוע להם. אלא רוצים להכיר את המעשים שלו. הם לא יודעים שהם מחפשים דווקא את המעשים שלו, אבל לכך הם נמשכים.

הפנייה למדענים אינה כדי להפוך אותם למקובלים. הפנייה אליהם היא מפני שהם בשלים יותר מכל קבוצה אחרת באוכלוסייה, לתפוס את הרעיון של חוכמת הקבלה. איש לא מצפה שמהיום למחר תתעורר בהם נקודה שבלב, והם יבואו ללמוד קבלה. הם עדיין נמצאים ברצונות דעולם הזה, ללא נקודה שבלב, וכמוהם כל הציבור.

ואם המגמה היא לאתר מכלל הציבור, רק את האנשים עם נקודה שבלב, אז חייבים לפרסם בעולם כולו מהי חוכמת הקבלה. ואז יש סיכוי, שלפתע יבוא מישהו מארץ אחת, מישהו מארץ אחרת, מישהו עשיר, מישהו עני, ובלא הבדל מי הם, יתגבשו ויתקבצו יחד. וכך נוכל למשוך אור מקיף כללי לעולם כולו. וכדי להגיע לאנשים האלה, שהם החשובים ביותר, כדי לברור אותם, להכיר אותם ולמשוך אותם, חובה לפרסם את חוכמת הקבלה בכל העולם. והכלי שבו כדאי לפרסם את חוכמת הקבלה, שדרכו הידיעות עליה יגיעו לכל העולם, הם אנשי המדע. מפני שהם הקרובים ביותר לחוכמת הקבלה. שנמצאים עדיין ברצונות דעולם הזה, אבל כדאי להם לרכוש את ידיעותיה.

המדענים לא בהכרח יהפכו לתלמידי קבלה. אלא הידיעות שתביא הקבלה לאלפים ולמיליונים מהם, יחוללו שינויים רבים, גם אם האנושות עצמה תתקדם רק במעט בהבנה הכללית של המציאות, איך היא פועלת, ובעיקר איך היא קשורה יחד.

פרסום המדע

המטרה שהציבו לעצמם נציגי המדעים הרגילים היא, כאמור, לקבל הכרה מהחברה. על כן הם מנסים בכל כוחם להציג לראווה את המדע שבו הם עוסקים דרך מעטפת חיצונית, שתהא מקובלת על לב ההמונים. שכן הם אלה הנחשבים לעיקר האנושות, ודרכם קונה האדם שם.

אין הכוונה למדענים הנכבדים והמסורים, אלא לעסקנים מטעם המדע. אבל גם הראשונים חייבים לשוות למדע מראה פרסומי, כדי לקבל מהחברה הקצבות ושאר תנאים הכרחיים לפיתוח המדע.

המדע שמתפתח דורש כוחות, אמצעים ומשאבים, שאין למדענים. ולכן הם נאלצים למכור את המדע תמורת בצע כסף, כדי להמשיך בחקירותיהם ובהתפתחותם המדעית. אבל, כאמור, עוד אריסטו התריע, שאסור למכור את המדע לאנשים שאין בהם תשוקה למדע אלא עדיין יש בהם רוח חומרנית, תשוקה לכסף ולכבוד. כי הם ישתמשו בהישגי המדע ובתוצאות המדעיות לרעת האחרים, כפי שקורה כיום.

לכל מדען ברור היום, שהוא לא עובד לצרכי המדע אלא לצרכי השוק. היום ברור שכל המדע הוא הזמנה מקהל, שרוצה יתר כוח, כבוד וכסף. ולמרות שהמדע הוא פסגת ההתפתחות האנושית, במקום להיות הגבוה מכל יתר הרצונות של האדם, הוא הופך למשרת שלהם. כך שיתר תשוקות האדם ניזונות מהמדע. כלומר, האדם משתמש במדע לצרכים ולרצונות נמוכים יותר מהרצון למושכלות. והטענה, שבלי המדע האדם לא היה מפתח לא תרופות ולא את כל אותם תנאים שמאפשרים לספק מזון לעולם, אין לה תוקף. מפני שאם האדם לא היה מפתח את כל אלה, הוא בסך הכול היה פחות מתרבה. והרי לא לזה נועד המדע. אלא כל רצון חייב לשמש את דרגתו, ואת הדרגה הבאה של ההתפתחות הרוחנית.

לכן האדם צריך להשתמש ברצונותיו הגופניים, אותם רצונות שהגוף דורש לעצמו: אוכל, מין, בית ומשפחה, במידה ההכרחית בלבד. ובשאר הרצונות עליו להשתמש להמשך התפתחותו כחלק מהחברה, להתפתחות רצונות גבוהים יותר, רצונות לכסף, כבוד, מושכלות. עליו להשתמש ברצון לכסף ולכבוד כדי להתפתח הלאה לרצונות הגבוהים.

כך צריך להיות סדר ההתפתחות, ולא ההפך. על האדם להשתמש בכל רצון, ובכל ההישגים ממנו, בכל המילויים שבו, גם בתענוגים גופניים וגם בתענוגים אנושיים של כסף, כבוד, מושכלות, רק במידה הנחוצה וההכרחית, וביתר הרצונות להשתמש לטובת התפתחותם של רצונות גבוהים יותר. אלא שבכל הרצונות של האדם, ובמיוחד בתחומי המדע, לא כך קרה. ולכן היום אנו מגלים, שהתוצאות מהתפתחות האדם ומהכרת עולמו, הן לרעתו. ומהתוצאות האלה חשש אריסטו, בהזהירו את המדענים עוד בתחילת ההתפתחות האנושית, שלא לקבל תלמידים, שעלולים למכור את המדע.

אדם, שמסדר את רצונותיו בצורה נכונה, מגלה שבכל מצב, בכל מדרגה, יש חלק מהמדרגה העליונה שנקרא "אח"פ דעליון". שבמצבו הנוכחי, יש את הרצון שהוא חי בו, וישנה גם תחילת התפתחותו של רצון גבוה ונעלה יותר. בדומה לילד, שאמא גוערת בו, למה במקום לשחק כדורגל הוא לא פותח ספר. היא לא אומרת לילד לעשות מה שאין בו, אלא דורשת ממנו לעשות מאמץ, ומכל הרצונות שנמצאים בו, לבחור ברצון הגבוה יותר. היא מדביקה לרצון הגבוה חשיבות יתר במקום הרצונות הנמוכים.

רצונות נמוכים הם הרצונות הטבעיים של הדרגה הנוכחית, טבע המדרגה. לאחר שגדלים, "לפתוח ספר" נעשה כבר הטבע, ועניין אחר, עליון יותר, נעשה מעל הטבע, ודורש מהאדם מאמץ כדי לבחור בו, ואחר כך במשהו מעליו, וכך בכל פעם. צורת ההתפתחות הזאת נובעת מהשתלשלות המדרגות מלמעלה למטה, שכל מדרגה תחתונה יוצאת ממדרגה עליונה, בצורה שהאח"פ דעליון שלה נמצא ב"גלגלתא ועיניים דתחתון".[21]

לכן, ההתפתחות של האדם היא כל פעם להעדיף ולעבור מרצונות טבעיים לרצונות גבוהים יותר, לאח"פ דעליון שנמצא בו, ולשם כך עומדים לרשותו כוחות, הכנות, אפשרויות, חברה, חינוך ולימוד. ורצון גבוה יכול להיות לכסף וכבוד, אם הוא גבוה ואיכותי יותר מהרצון הקודם, הטבעי. וההתפתחות היא מרבית, כשמשתמשים ברצון הנוכחי, הטבעי, לפי מידת ההכרחיות, מפני שהוא הרצון הטבעי, שהאדם עדיין חי וניזון ממנו. ובכל שאר הרצונות - רק כדי לרכוש רצון גבוה יותר.

ואף פעם אי אפשר לעסוק ברצון גבוה כדי לספק רצונות נמוכים. כי הם לא לצורך התפתחות, ואף לא בכיוון ההתפתחות. אבל מפני שהאדם לא נמשך לתיקונים, להתפתחות לקראת מטרה גבוהה, הוא משתמש ברצונות הגבוהים יותר כדי להשיג על ידם הישגים נאים ותוצאות יפות, בכך שהוא יורד ומשתמש איתם לטובת הרצונות הנמוכים. מה שמתבטא במיוחד במדע ובמושכלות.

לכן אריסטו הורה למדענים לקחת תלמידים, שיש להם רק רצון למושכלות. כלומר, שהרצון שלהם למושכלות הוא רצונם הטבעי, שהם כבר התפתחו לאותה דרגה. ולא שהרצון הטבעי שלהם הוא עדיין לכסף, לכבוד או לשליטה. אחרת הם יעסקו במושכלות, כדי לחזור ולספק את הרצון הטבעי שלהם. ובמדע טמון כוח רב, ואפשרויות שמגדילות את יכולתו של האדם אלפי מונים, ומי שמחזיק במדע, יכול להחריב את העולם, או להצליח לקנות את כולו, ולשלוט בו. אלא שהמדע לא נועד לצורך זה.

המדע הוא השלב האחרון בהתפתחות האנושות, כדי שהאדם יבוא למדע עם רצון להשכיל מהו העולם שבו הוא נמצא. שישתוקק לדעת את העולם, ודרך הרצון לדעת ישאל, מהו העולם ומה אני בו, ויגלה את הרצון לשורש, לאלוקות. כי התשובה על השאלות האלה היא הכרת הבורא. ולא חזרה אחורה לסיפוק תאוות גופניות ורצונות לכסף וכבוד.

בימינו המדע התפתח למדע שימושי, שנועד לתועלתו הגופנית והאנושית של האדם בעולם הזה. אלא התוצאה היא שהעיסוק הגבוה ביותר, הנעלה ביותר של האדם בעולמנו, משמש לצרכיו הנמוכים ביותר. ולכן לא צומחת מהמדע שום תועלת. כי התועלת מהמדע היא כמו התועלת מכל מדרגה - לשרת את המדרגה העליונה שלה. שכך הוא כיוון ההתפתחות הנכון. בדומה לסדר התיקונים הנכון מדומם לצומח, מצומח לחי, מחי למדבר וממדבר לאלוקות. כפי שקורה בטבע בצורה טבעית. הצמחים ניזונים מהדומם וגדלים מתוכו, החי אוכל צומח או חי ומשרת לאדם, והאדם שניזון מכל הדרגות הקודמות, משרת לבורא.

אין כלים שלא עברו שבירה, כולל כלים של דומם, צומח וחי. אבל הם לא יכולים לתקן את עצמם. רק בבחינה ד', האדם, מתקן את עצמו. ובתיקונים האלה הוא כולל גם את התיקונים של הכלים האחרים. בכך שנכלל מהאחרים הוא מתקן אותם. אין בחתול כלי שצריך לתקן, אלא האדם מתקן את הכלי של החתול שנמצא בהתכללות בו. זאת אומרת, בכלים של דומם, צומח וחי, אין כלים שצריך לתקן. אלא הכלים שלהם שצריכים תיקון, נמצאים בבחינה ד', באדם. ואם כל התהליך מתפתח בכיוון הזה, אז מלמעלה למטה חוזרת דרך אותו התהליך התפתחות של השפע, והעולם מגיע לתיקון ולמטרה.

ובצורת התפתחותנו הנוכחית, האדם מגיע למבוי סתום בכל התחומים ובכל הערוצים. ובהכרח יבוא להכרת הרע, שהתפתחותו לא נכונה. כי כל התפתחות חייבת להתחיל מהשאלה על מטרת ההתפתחות, לשם מה, למה עוסקים במדע. לכן חייבת להיות אצל המדען תחילה התפתחות רוחנית, פנימית, נפשית ואתית, כלומר, שהמדען מגיע ברצונות שלו לגובה המדע שהוא חוקר, ורק אז הוא חוקר אותו.

ואם המדענים יחקרו את החוכמה בצורה כזאת, הם ירגישו שיש לאן להתפתח. כי ההתפתחות מעבר למדע של היום, היא התפתחות רק על ידי שינוי האדם עצמו. לא שינוי במכשירים ובהמצאות. אלא ההתפתחות, הגילוי, פתיחת העולם לפני המדען, יתרחשו רק על ידי השינוי הפנימי במדען עצמו.

השאיפה לרוחניות היא אותו רצון, כמו יתר הרצונות הקודמים. כמו רצונות גופניים שהגוף דורש, ורצונות אנושיים לכסף, כבוד, מושכלות. העניין אינו הרצון עצמו, אלא כיוון ההתפתחות שלו.

הרצונות של האדם מתפתחים על ידי שני גורמים. גורם שמושך קדימה למטרה, הנקרא התפתחות ב"דרך תורה", שהאדם מחפש איך לפתח את הרצון, מרצון קטן לרצון גדול, על ידי הבחירה ברצון הגבוה והטוב לפי איכותו. התפתחות שמביאה להתקדמות המהירה והמועילה ביותר. או שההתפתחות היא ב"דרך ייסורים", הנקראת הכרת הרע. שהאדם מתעסק ברצון מסוים, עד שהוא מבין שרע לו, ומגלה עד כמה התוצאות מהשימוש בו רעות בשבילו. ומאין ברירה מחליף שימוש ברצון אחד לרצון שני. וכך עובר משימוש רע לשימוש, שאולי יהיה יותר טוב בשבילו.[22]

כך שאין הבדל בין רצונות גופניים לרצונות אנושיים של כסף, כבוד, מושכלות, או לרצונות רוחניים. הרצונות עצמם הם לא רעים ולא טובים. אלא המטרה של השימוש בהם היא זו שיכולה להיות טובה או רעה לבעל הרצון. בקבלה לומדים על המציאות, שכל הרצונות מתעוררים לצורך, שהאדם יגדל על פניהם, עד הרצונות הגבוהים ביותר, כדי שכל רצונותיו יהיו בדומה לרצון הבורא. ועד שהאדם לא מגיע לצורה של רצון הבורא, הוא נמצא בהתפתחות.

כשמסתכלים על כל התהליך, דרכי ההתפתחות הם באותם שלבים. אלא ברצונות רוחניים האדם מתחיל להשתוקק לשורש, לבורא. בתחילה הוא משתוקק על מנת לקבל, "לא לשמה", ולאחר מכן הוא משתוקק על מנת להשפיע, "לשמה", שגם בה יש מדרגות התפתחות רבות. אבל בתהליך לפני התעוררות הרצון לרוחניות, האדם לא יודע איך הוא מתפתח.

ללא חוכמת הקבלה, שהיא השיטה וההוראה שמלמדת איך העולם בנוי, וללא העצות של המקובלים שנותנות לאדם הכוונה נכונה, האדם מתפתח באותם שלבים של רצונות גופניים ואנושיים, על ידי ייסורים. כפי שקרה לאנושות במשך אלפי שנים. אבל כעת האנושות בכללה מתקרבת לשלבים האחרונים של הרצונות דעולם הזה, להתפתחות הסופית לפני הכרת הרע הכללי. ובעזרת גילויים או מכות נמרצות היא תלך ותכיר בכך שההתפתחות שלה לא טובה.

ודרך תורה או דרך ייסורים הן הכוח המחייב את האדם לעבור מרצון לרצון, מדרגה לדרגה. או על ידי התעניינות בספרים, שהוא רוצה להתפתח, לומד, מחפש ומכיר חברה מתאימה, כי סביבה מפתחת. או על ידי ייסורים, שהוא לא רוצה להתפתח, ואז מתפתח מאין ברירה, כי חוק ההתפתחות לוחץ עליו. אבל תמיד בכל רצון נוכחי שלו נמצא אח"פ דעליון, רצון יותר גבוה, והאדם יכול לבחור או בטוב או ברע.

האם אריסטו הזהיר מפיתוח המדע?

אריסטו הזהיר שלא לגלות חוכמות לאנשים לא הגונים, כי הם יסחרו בחוכמה וימכרו אותה. כלומר, הם ישתמשו בהישגי המדע ובמושכלות למלא רצון לתאוות נמוכות. הוא לא הזהיר מפני הרצון לפתח רצונות גבוהים יותר. הבעיה היא כלפי הרצונות התחתונים. אדם שיש לו רצון לשליטה, ששולט במדע ובתוצאותיו, ישתמש במה שהשיג במדע כדי לשלוט.

"לסחור", "למכור" נקרא השימוש לצורך רצון נמוך יותר. אבל לרצון גבוה יותר, האדם חייב לשאוף - זו דרך ההתפתחות. לעולם לא לרדת.

רצון האדם חייב להתעלות, ולהיות כתומך ומחזיק את מדרגת האלוקות, וזה נקרא לשרת את האלוקות. זאת אומרת, כל מדרגה תחתונה היא תחתונה לפי הטבע שלה. אבל אם היא רוצה להידמות למדרגה עליונה, היא מדמה את עצמה על ידי גדילה איכותית, לא כמותית. כל גדילה, ובעיקר ברוחניות, נעשית על ידי שינוי איכותי.

איך האדם נעשה דומה לאלוקים? על ידי שינוי כוונת הרצון שלו לעל מנת להשפיע. הוא לא צריך להגדיל את הרצון. הרצון בלאו הכי גדל, אלא ההשתוות היא בצורה. שכל הרצונות שלו מקבלים צורה בעל מנת להשפיע.

כל אדם מסוגל וחייב להגיע להשתוות הזאת. ולשם כך עליו להשתמש בכל האמצעים והתנאים שנמצאים בו. וכך יוצא שהוא לוקח גם את כל הרצונות של הדומם, הצומח והחי, ומקבץ אותם בתוך עצמו יחד עם הרצונות שלו, ואז הופך אותם בעל מנת להשפיע. וכך כל הטבע, כל הרצון הכללי שברא הבורא, מקבל את אותה תמונה, אותה צורה, כמו הבורא. וזה נקרא שהאדם משרת לעליון.

למה אי אפשר לסחור בחוכמת הקבלה?

מחוכמת הקבלה לא מקבלים שום דבר, לכן היא נקראת חוכמת הנסתר. חוכמה שנסתרת מהאדם, ונפתחת רק בהתאם להכנת האדם, אם הבורא מעיד שהאדם לא יחזור לטבעו הרע. ועד אז האדם לא מרגיש, ולא יכול ליהנות משום פרי רוחני, משום גילוי.

אלא רק לפי מידת התפתחותו הרוחנית של האדם, לאחר שקנה מסכים וכוחות, והדרגה הפכה לטבע שלו, בלי שהוא יכול לסגת ממנה. כי הבורא שנפתח, האור, נעשה עֵד שלא ייפול, ומחזיק את האדם, והאדם משיג כוחות רוחניים, ונעשה בעל המדרגה, בעל הכוח הרוחני. בכל התפתחות רוחנית, תחילה בא התיקון, לאחר מכן בא המילוי, ורק בַסוף באה השליטה בַּכוח, במדרגה, בטבע.

ולכן אין מניעה שכל אחד יבוא וישתמש בחוכמת הקבלה. כי עם חוכמת הקבלה, אומר בעל הסולם, אי אפשר לסחור בשוק.[23] בכל דבר אחר אפשר לעשות מקח וממכר, להחליף זה בזה. מדען שרוצה פרנסה מוכר את המדע שלו למישהו שתמורת כסף רוצה לקנות כבוד וכדומה. אבל חוכמת הקבלה היא חוכמה על רוחניות, ואינה מביאה לאדם שום תועלת גופנית או אנושית. כלומר, הוא לא מקבל מחוכמת הקבלה מילוי לרצונות של העולם הזה. ולכן אי אפשר למכור אותה.

לקבלה זקוק רק מי שרע לו, וחייב כבר לצאת ולחפש מילוי רוחני. לכן אין סכנה, שהאדם יפנה את הישגיו בחוכמת הקבלה חזרה לרצונות נמוכים. המקרים שבהם השתמשו כל מיני חכמים לא מקובלים בידיעות הקבלה קרו במהלך ההיסטוריה כחלק מהתפתחות הדתות, מפני שהיה צורך עליון במעין קלקול, כפי שקרה בשבירת הכלים. והקלקול לא קורה בצורה טבעית, בהתפתחות מלמטה למעלה, אלא בהתפתחות מלמעלה למטה.

האדם מצדו חושב שהגיע ללמוד קבלה במקרה. הוא עצמו לא יודע למה הוא בא ולומד, ולא יכול להצדיק את מה שקורה לו. אבל פעולות רבות בחייו האדם עושה ללא ידיעה וללא הבנה, כאילו מתוך חוסר הכרה למה הוא עושה. כי בעולמנו מתקיימים כחולמים, על ידי דחפים, בלי להבין היכן נמצאים ומה עושים. אבל אדם שמגיע לקבלה, הביאו אותו מלמעלה. והיתר תלוי בו.

אם האדם מגיע ללמוד קבלה, היה רצון מלמעלה שיתקרב לאמת, ועל האדם להתחזק בלימוד. כדברי בעל הסולם ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שהבורא שם ידו של האדם על גורל הטוב ואומר לו: "קח לך".[24] ועל האדם מוטל להפעיל יגיעה כדי להתחזק בדרך. כי מיד לאחר שהבורא נותן לאדם הזדמנות, הוא מתחיל לתת לו הפרעות, כדי שהאדם ילך ויתחזק בדרך. שעל ידי ההפרעות ירכוש כוחות והבנות היכן הוא נמצא, ואיך להתקדם באותו הכיוון.

בחירתו של האדם היא להוסיף יגיעה כדי להחזיק בדרך ולא להיזרק מהמסלול. אבל מלמעלה הבורא פותח לו את הדרך, ומראה לו מה כדאי לו.

הסתרת חוכמת הקבלה

המקובלים מעולם לא שאפו לפרסם ולהציג את חוכמת הקבלה באופן שיתקבל על דעת החברה, משום שהאדם מגיע ללימוד חוכמת הקבלה רק תחת לחץ הקול הפנימי שלו. רק אז הוא מוכן להפחית מערכם של רצונות הגוף, של הנאות חומריות, ושל הרצון לקבל הכרה מהחברה.

זאת הסיבה לכך, שבעבר המדענים המקובלים לא חשפו בקרב חוגים חברתיים רחבים את שיטת ההתפתחות המדעית של חוכמת הקבלה. הם טענו, שיש לגלות את חוכמת הייחוד עם הכוח העליון, רק לאלה שיבינו ויקבלו אותה בצורה נכונה. כי אם לא כן, גילוי מהות חוכמת הקבלה יגזול מהחברה את יכולתה להתענג מהנאות הגוף, מעושר, משלטון ומכבוד.

ולכן, בעוד האנושות מצדה אינה חשה צורך לוותר על אותן הנאות המהוות את פסגת הסיפוק עבורה, ולזכות בתמורה בקשר עם הכוח העליון, אסור לשלול מהחברה את האפשרות להתענג, משום שעל ידי השאיפה לתענוגים והרדיפה אחריהם, אנשים גדלים ומתפתחים עד שמתחילים לשאוף אל העליון. ובימינו מתגלים בחברה סימני אכזבה מכל ההנאות שפורטו לעיל, ויש בה נכונות פנימית לקשר עם הכוח העליון. לכן חוכמת הקבלה מתגלה ומגלה את מהותה ואת מטרותיה בחוגים רחבים בחברה.

בעל הסולם אומר, שחייבים לפתוח בתי מדרשות ולפרסם את חוכמת הקבלה בקרב העם. זאת היתה מטרתו בקונטרסי "מתן תורה" משנת תרצ"ג (1933) וביסוד עיתון "האומה" שהוציא לאור בשנת ת"ש (1940). הוא רצה לכתוב ולפרסם חמישים מאמרים נוספים בנושא הזה, אבל הספיק לכתוב ולפרסם רק שלושה, כי השלטונות לא נתנו לו להמשיך את פרסום המאמרים. ולכן הוא קבע שהדור אינו ראוי, והפסיק לכתוב.

המצב בימינו מחייב את פרסום הידיעות על חוכמת הקבלה. וכל מי שהגיע לדרגה ולרמת התפתחות, של איזו שאלה על רוחניות, על מה שנמצא מעל הטבע הגשמי והאנושי, כל מי ששואל: "מהו הטעם בחיי?", כלומר, על מקור החיים שלו - מאיפה אני, בשביל מה אני ולאן אני - השאלה שלו כבר מכוונת לבורא.

והקבלה חייבת לאפשר לכל אדם באשר הוא לפתוח את השאלה הזאת, ועל ידה להגיע לתשובה. ובכך לגרום להתפתחות מהירה יותר של העולם. זו כל מטרת הפצת הקבלה, שאותם אנשים לא יחפשו לעסוק בעניינים שוליים, אלא הרצון שלהם, שהגיע לחיפוש רוחני, יוביל אותם לכיוון הנכון.

במאבק בין הרצון הנוכחי לרצון הגבוה, לאח"פ דעליון, האדם מטבעו מעדיף להישאר במצבו הנוכחי. אבל מכבש ההתפתחות דוחף אותו בעל כורחו לעבור לרצונות הגבוהים. האדם לא רוצה בהם, ונלחץ לכיוונם מחוסר ברירה, ולכן שרוי כל הזמן במתח. והמתח כולו הוא עד לרגע שבו האדם מעדיף את הרצון הגבוה על פני הרצון הנמוך. ואיך האדם יכול לסייע לעצמו לבחור ברצון הגבוה? אומר בעל הסולם: "רק על ידי החברה!"[25] היא בלבד חופש הבחירה שלו.

כלומר, האדם מגלה שאין בכוחותיו לבחור ברצון הגבוה, ש"טוב מותי מחיי"[26], שהוא לא מסוגל להתעלות מעל הרצונות שלו. ולמרות שהוא יודע שהם רעים, הוא מוכן להישאר בהם אפילו עד מוות. אין לו כוחות לבחור ברצונות הגבוהים. למרות שהוא מכיר אותם ויודע מה הם. אבל הם עדיין לא נמצאים ברצון שלו. בדומה לילד שלא רוצה ללמוד ולהורים אין מה לעשות איתו. באדם אין אף פעם כוחות לעבור מהרצון שלו לרצון של אח"פ דעליון. כי אדם שנמצא במדרגה, הוא נמצא בה, ולא יכול לקפוץ מעליה, מעל ה"ראש" שלו.

אלא הוא צריך לבחור חברה, סביבה, שנמצאת מעל ראשו, שאצלה הרצון העליון הוא רצון טבעי, שהיא נמצאת בדרגה של אח"פ דעליון שלו. וכך כשהאדם נכנס לחברה, היא מספקת לו כוחות, רצונות, תשוקות, כדאיות, להתעלות ולהיאחז ברצון הגבוה, ללא שום מאמץ. האדם לא מסוגל להתעלות בכוחות עצמו, ובתוך חברה הוא מתעלה בקלות.

והעיקרון הזה נובע מהעובדה, שכולנו מחוברים בנשמה אחת, במבנה של אדם הראשון. לכן, הבחירה של האדם בהתעלות ובהתקרבות לבורא, למטרה, היא רק לעלות על ידי הסביבה מדרגתו לדרגה גבוהה יותר. כי אדם שנמצא במצב מסוים, אין לו שום אפשרות להוציא את עצמו למצב יותר עליון. מאמציו לעולם לא ישאו פרי.

איך להימנע מחברה שמושכת לרצונות נמוכים?

משיכה לרצונות נמוכים נובעת מהעיקרון, שכולנו נשמה אחת, ואדם שנכלל בדרגה של הסביבה הופך להיות כמוה. לא חשוב מהי אותה דרגה. בדומה לסיפור על רבי יוסי בן קִיסְמַא, שלא רצה לעבור לעיר שאין בה חכמים. כי למרות כל חוכמתו ולמרות שהיה גדול הדור, הוא ידע שאם ילך להתגורר בעיר שאין בה חכמים, סופו שיהיה כמו כל תושביה, מתוך הטבע.[27] כי הסביבה עושה את האדם.

לכן הבחירה של האדם היא רק בסביבה. ואין שום אמצעי אחר בין המדרגות, כדי לעבור מדרגה אחת לחברתה. וכך גם מלמטה למעלה, וגם מלמעלה למטה.

איך המקובלים נשמרו מסביבתם?

בסיפורי המקובלים המקובל תמיד מתואר כאדם סגור, שלומד בצנעה ולא מתערבב עם הבריות. וגם היתה להם עזרה מלמעלה. הבורא נתן לקהל, לעם, לסביבה, שנאה וזלזול כלפי המקובלים, והיא שעזרה להם להישאר בבדידותם. אלא השנאה המתמדת כלפיהם עזרה למקובלים להישאר בדרכם המיוחדת. שזו למעשה שמירה מעולה מלמעלה.

האם המקובלים שמתערבבים בשדרות העם, אין להם סכנה שיצאו לדרגת העם?

הטענה, שהמקובלים לא צריכים להתעסק עם הקהל, אלא להסתגר עם אנשים מעטים ולהתקיים כחברה סגורה, היא טענה שנראית מוצדקת. כי אם מתערבבים עם הקהל הרחב, מתחילים לחיות לפי רצון העם, לדלדל את הכוחות, ולהיות מושפעים בצורה פנימית ממחשבות ורצונות. אבל הגישה הזאת נכונה רק בחלקה, מפני שהיא אינה לפי קריאת הזמן הנוכחי.

בדורנו, קובע בעל הסולם במאמר "עת לעשות", אדם לא יכול להיות בעל דרגה רוחנית, בלי לשרת את הציבור, בהתקדמותו הרוחנית של הציבור. האנושות כבר התקדמה מאז אותם זמנים, שבהם האדם עדיין לא הגיע להתפתחות שמחייבת רוחניות כדי להינצל. כשחוכמת הקבלה היתה חוכמת הנסתר, והמקובלים עסקו בה בהסתר, וכלל לא חלמו לצאת לרחובות ולפרסם אותה.[28]

כל עניין הפצת הקבלה התחיל מזמן החזרה לארץ ישראל, שאז התקבלו סימני הגאולה האחרונה. ואחרי שהתקיימה בנו הגאולה הגשמית, חובה עלינו למהר ולגלות אותה גם בפנימיות, ברוחניות, או בדרך טובה, או בלית ברירה בדרך רעה. כך צוו לעשות המקובלים האחרונים, הרב קוק, בעל הסולם, והרב"ש, בתורה שכתבו.

ואלמלא קריאת הזמן, שבדורנו היה מתן תורה, כפי שקובע בעל הסולם, שהיתה נתינה מלמעלה, שחובה ללכת ולקבל אותה מלמטה - המקובלים היו ממשיכים להסתגר בדלת אמותיהם, כמו בכל הדורות, וללמוד ביחידות בחדרי חדרים.[29] אלא שהיום, הגישה הזאת לא מביאה שום תועלת, לא למקובלים, לא לחברה, ולא לעולם כולו.

האם בדורנו יש הרשאה להפשיט את החומר לצורך הפצת הקבלה?

הפשטת החומר היא הכרחית, אם מדובר בהסבר, שמביא את התלמיד המתחיל בחזרה למקורות. שמראה לו את מה שכתוב, ונותן לו אחיזה מסוימת במקור, שמהאחיזה הזאת הוא יכול להתחיל להיכנס פנימה.

גם מי שנולד וגדל בארץ, לא יכול לקרוא את העברית של מקורות הקבלה, לא כל שכן להבינם. לכן יש הכרח לתת לאדם מפתח חיצוני, שכלתני, לאחוז בחומר. רק להכניס אותו פנימה למקורות, כדי שאחר כך יוכל בעצמו לחפש בנבכי הכתבים, איך לחיות בתוכם. אבל כדי שאדם יכנס לנבכי החוכמה, כדי שיוכל להתפתל בהם בדומה לזחל בתוך תפוח, חובה לתת לו מפתח. ואם ניתן היה לגשת לכל דף ולכל מאמר, לא היה צורך בשום אמצעי עזר.

אבל לאנשים שעוסקים בחוכמות אחרות ובעסקים אחרים, אנשים שאינם מישראל שרחוקים מלקרוא ספרי קבלה, לא כל שכן מקורות ובעברית, להם לא עוזרת ידיעת העולמות העליונים, אלא ידיעת העולם שלנו עוזרת להם להבין היכן הם נמצאים, ולעורר מהר יותר את הנקודה שבלב. ולכן במקום ללמד אותם מאמר של בעל הסולם, בצורת הכתיבה המקורית שלו, של הסבר רחב משולב בדוגמאות אופייניות, שאינם יכולים לקרוא ולהבין, עדיף לספר להם ידיעות על העולם הזה. כפי שבעל הסולם מספר במאמריו על טבע העולם הזה, על הערבות, על חוכמת הקבלה והפילוסופיה, על עבודת האדם בעולם הזה, על מבנה העולם הזה, ועל מבנה הרצונות ודרכי התפתחותם. אם אפשר להסביר את הקבלה בשפה מובנת, אין בכך שום רע, להפך, ההסבר הזה מקדם את האדם להחלטות נכונות.

לא פותחים לאדם נסתרות. אלא כמו בכל החוכמות האחרות, בפיזיקה, בפיזיולוגיה, פותחים לו את מפת העולם הזה, את התמונה היכן הוא נמצא כרגע. אין בכך שום גילוי של סודות עליונים. אלא רק מביאים לאדם ידיעה מי הוא והיכן הוא נמצא, ידיעה שאי אפשר בלעדיה.

בעל הסולם עונה בכתביו על השאלות בעניין פרסום החוכמה, שהטענה ההולכת ומתגברת כלפי החכמים הקדומים, למה הסתירו את החוכמה ולא נתנו לה להתפתח, מדוע השאירו את העם כ"מגששי קיר"[30], נובעת מהשוואה שאנו עושים בין הסגירות שהיתה בעבר לבין הפתיחות של היום בהפצת הקבלה. ההשוואה הזאת היא השורש לשאלות על פרסום והפשטת החוכמה. אלא שהגיעה העת לפרסמה, וזה הגורם להפשטת החוכמה.

[1] ראה דברי אריסטו כפי שמביא אותם בעל הסולם: "כי כשהחכם מלמד החכמה למי שאינו הגון לה הוא חומס החכמה ומשחיתה" (בעל הסולם, הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות, אות ב).

[2] סנהדרין דף לז ע"א.

[3] ראה הביאור על "עת לעשות" בעמ' 81.

[4] ויקרא רבה פרשה ב פסקה א. ראה גם בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות מד.

[5] עבודה זרה דף נד ע"ב.

[6] על "ייחוד הוי"ה אלוקים" ראה בעל הסולם, אגרת טז, תרפ"ה: "וזהו סוד היחוד "הוי"ה אלקים", שסוד הוי"ה, הוא סוד ההשגחה הפרטית, שהשי"ת מהוה את כל, ואינו צריך שיושבי בתי חומר יעזרו לו. ואלקים, בגמטריה הטבע, אשר האדם המתנהג על פי הטבע שהטביע במערכות שמים וארץ הגשמיים, ושומר חוּקָם כמו שאר הגשמיים; ויחד עם זה, נמצא מאמין בשם הויה, כלומר, בהשגחה הפרטית, נמצא מייחד זה בזה, והיו לאחדים בידו, ועושה בזה נָחַת רוח גדול ליוצרו, ומביא הארה בכל העולמות".

[7] על שפת הענפים ראה בביאור על "מהות חכמת הקבלה" עמ' 182.

[8] אבות ג, ט.

[9] בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, סדר הלימוד.

[10] בעל הסולם, תורת הקבלה ומהותה, ד"ה: סוד השגת החכמה.

[11] אמרה זו מיוחסת לר' יהושע פלק כ"ץ מלבוב (תחילת המאה ה-17), ספר מאירת עיניים לשולחן ערוך (לחושן משפט, סימן ג, יג): "פסקי הבעלי הבתים ופסקי הלומדים הם שני הפכים". לאמרה זו ראה גם ר' ישראל כהן, ספר חפץ חיים, הלכות אסורי לשון הרע, כלל ו: "ידוע שפסקי בעלי בתים אינן שוין לפסקי התורה הקדושה". על האמרה ראה: רב"ש, דרגות הסולם, מאמר תסט: מחלוקת קרח ומשה: "בדרך השכל אין להבין את התורה, כי דעת בעלי בתים הפוכה מדעת תורה, ורק לאמונת חכמים זקוקים. כי בלי תורה אי אפשר לדעת מה זו דעת תורה ויראת שמים, כי לא עם הארץ חסיד, כמו שכתוב 'הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו'".

[12] איכה רבה, פרשה ב, פסקה יג: "אם יאמר לך אדם יש חכמה בגוים תאמן [...] יש תורה בגוים אל תאמן".

[13] איכה רבה, הקדמה, פסקה ב: "המאור שבה היה מחזירן למוטב".

[14] בראשית ב, כ: "ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה"; ילקוט שמעוני, תהלים פרק ח, רמז תרלט: "חכמתו של זה שבראתי אני שואלו והוא אומר לי מה שמותן של אלו וקורא שמות לכלן".

[15] זוהר ח"ב, משפטים, דף קכד ע"א: "אורייתא כלא שמא דקודשא בריך הוא ומאן דמשתדל בה כמאן דמשתדל בשמא קדישא". ראה גם בעל הסולם, שמעתי, מאמר נ: שני מצבים.

[16] בעל הסולם כיבד את הפסיכולוגיה, שמתבססת על הניסיון בלבד, על מה שמתגלה בבירור בתוך החושים. ראה על כך להלן במאמר "חוכמת הקבלה והפילוסופיה" עמ' 214.

[17] בעל הסולם, הקדמה לפנים מאירות ומסבירות, אות ג.

[18] בבא בתרא דף כא ע"א.

[19] האמרה מיוחסת לרבי מנחם מנדל מקוצק: "היכן מצוי אלוקים? — במקום שנותנים לו להיכנס".

[20] מגילה דף ו ע"ב: "לא יגעתי ומצאתי אל תאמן, יגעתי ומצאתי תאמן".

[21] על הקשר בין עליון לתחתון ראה רב"ש, דרגות הסולם ח"א, מאמר ריז: ענין שיתוף מידת הדין ורחמים.

[22] בעל הסולם דן בנושא דרך תורה ודרך ייסורים ב"מאמר החרות" ובמאמר "מהות הדת ומטרתה".

[23] בעל הסולם, הקדמה לפנים מאירות ומסבירות, אות ד.

[24] בעל הסולם מביא את פירוש רש"י על דברים ל, יט: "ובחרת בחיים. אני מורה לכם שתבחרו בחלק החיים כאדם האומר לבנו בחר לך חלק יפה בנחלתי ומעמידו על חלק היפה ואומר לו את זה ברור לך ועל זה נאמר ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי הנחת ידי על גורל הטוב לומר את זה קח לך" (בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות ד).

[25] בעל הסולם, מאמר החרות.

[26] יונה ד, ג: "עתה ה' קח נא את נפשי ממני כי טוב מותי מחיי". להסבר ראה רב"ש, שלבי הסולם כ"ב (שמות), וכאשר יענו אותי: מאמר ל"ה תשמ"ה: "זאת אומרת, עבודה נקראת פעולות מה שהאדם מוכן לוותר עליהם, והוא עושה אותם, רק מטעם אין ברירה, היות שהוא משתוקק לקבל איזה שכר. ושכר נקרא, לדבר שמשתוקק. וכל חפצו ורצונו הוא לדבר זה. והשתוקקות אמיתית נקראת, שדבר זה נוגע ללבו, עד כדי כך, שאומר "טוב לי מותי מחיי", אם לא תהיה לו האפשרות להשיג. נמצא, שאם אין לו עינויים ומכאובים, בזה שחסר לו את הדבר, למה שהוא משתוקק, אין זה נקרא השתוקקות. ובשיעור היסורים, כך היא נמדדת מידת ההשתוקקות שלו".

[27] אבות ו, י.

[28] ראה הביאור על "עת לעשות" בעמ' 81.

[29] בעל הסולם, מאמר לסיום הזוהר, ד"ה: ויש לדעת שענינים רוחניים.

[30] למושג זה ראה: הרמב"ם, אגרת לתלמידו רבי יוסף ברבי יהודה אבן עקנין: "דע כי יש הנה עמי בעיר אנשים אשר אין להם שם כלל ואפי' בעיר ולא מעלה ולא יכולת ותגיע להם מן הקנאה והתחרות שלא רצו להביט ולא לעיין בזה החבור הגדול כלל ולא ראו אותו לעולם כדי שלא יאמר עליהם שקבלו תועלת בחבור פלוני, והם בפחות מעלה מזה מאד בלמוד ובחכמה והם הולכים בשרירות לבם כמו שאר המון העם הפחותים והם עם הזמן מגששים קיר כאשר מגשש העור באפלה"; הרח"ו, עץ חיים, הקדמת מוהרח"ו על שער ההקדמות: "ובלי ספק כי העוסקים בתלמוד בבלי בלבד מגששים כעורים קיר בלבושי התורה".

עת לעשות

זה זמן רב שרגש האחריות מעורר אותי[1]להציג בפני הציבור הרחב את הידיעות האמיתיות אודות חוכמת הקבלה.

לפני שהומצא הדפוס, לא יצאו לאור ספרים בעלי תוכן שטחי, משום שלא היה טעם לשלם סכומי כסף ניכרים למעתיק שהיה משכפל את כתבי היד עבור סחורה שאין לה ביקוש. בנוסף, המקובלים שאפו להסתיר את ידיעות חוכמת הקבלה מאלה שלא נזקקו לה באמת. ולכן, אם כבר יצאו לאור ספרי קבלה, היו אלה ספרי קבלה אמיתיים.

אבל לאחר המצאת הדפוס, נפוצה בעולם מחלה של כתיבת ספרים. שכן לכותבי הספרים כבר לא היה צורך לשכור את שירותיהם היקרים של המשכפלים, שיכתבו את ספריהם בכמה עותקים, ומחיר הספרים ירד. והנה נפתחה הדרך לאותם מחברים חסרי אחריות, להוציא ספרים מתוך החיפוש אחר פרסום ותהילה ולשם סיפוק צרכי הכיס. כתוצאה מכך הופיעו "מומחים" למיניהם, שכל אחד מהם בוחר לו תחום, ומוציא לאור כל דבר, שיכול להביא לו עושר ותהילה. יש ביניהם ששמים עצמם כמי שיודעים לברר את התועלת שבספרים, כביכול, ומתוך כך מכתיבים לציבור, אלה ספרים ראויים באמת לעיון.

בעשרות השנים האחרונות "מומחים" כאלה החלו שולחים ידם גם אל חוכמת הקבלה, בעודם משוללי כל הבנה, לגבי כך שמומחה הוא רק מי שמקבל את הידע מפיו של מורה מקובל, ויכול להעבירו הלאה.

אלא שאותם "מומחים" בחוכמת הקבלה זקוקים לכסף ולתהילה, ולכן החלו מחברים חסרי דעת להוציא לאור ולפרסם ספרים, שנכתבים ללא כל הכנה מעמיקה ממורה מוסמך, ומבלי ללמוד את המקורות בצורה רצינית. הם אינם מבינים את גודל הנזק שהם גורמים, שעוד ילך ויגדל בדורות הבאים.

עקב זאת, יכולתו של הציבור להעריך נכונה את האמת שבמקורות התעוותה לחלוטין. ובין כל התפיסות וההערכות לגבי המקורות, נוצרה אוירה כזו של קלות דעת, עד שכל מי שמדפדף בזמנו הפנוי בטקסט קבלי כלשהו, חושב שהוא כבר יכול להסיק מסקנות לגבי החוכמה הזו, העוסקת בחלקהּ הנסתר של הבריאה.

אלה הסיבות שאילצו אותי לגלות שיעור מסוים מן האמיתיות שבמקורות לחוג הקוראים הרחב.

[1] בעל הסולם מעיד על עצמו.

ביאור על "עת לעשות"

זה זמן רב שרגש האחריות מעורר אותי[1]להציג בפני הציבור הרחב את הידיעות האמיתיות אודות חוכמת הקבלה. בעל הסולם פרסם את המאמר "עת לעשות" בשנת 1933. כלומר, כבר בשנים מוקדמות מאוד הוא הבין, הרגיש והשיג, שהעולם משתנה, ושהגיעה העת לעשות, הגיעה העת לגלות את חוכמת הקבלה לקהל הרחב. ובמאמר זה הוא מסביר את הסיבה לדחף שהתעורר בו לגלות את חוכמת הקבלה דווקא בעיתוי הזה. הכלים שלו הם כלים שנמצאים לא פחות מגובה עולם האצילות, מהיכן שבאות כל הפקודות וההוראות להפעלת העולם הזה. ובהתאם לכלים האלה הוא נמצא בהבנה מה הולך לקרות בעולם, בפני איזה שינויים העולם עומד. ולכן הוא בא וקבע כבר לפני כמאה שנה, שעליו לפתוח את חוכמת הקבלה לקהל הרחב.

לפני שהומצא הדפוס, לא יצאו לאור ספרים בעלי תוכן שטחי, משום שלא היה טעם לשלם סכומי כסף ניכרים למעתיק שהיה משכפל את כתבי היד עבור סחורה שאין לה ביקוש. בנוסף, המקובלים שאפו להסתיר את ידיעות חוכמת הקבלה מאלה שלא נזקקו לה באמת. ולכן, אם כבר יצאו לאור ספרי קבלה, היו אלה ספרי קבלה אמיתיים.

לאחר שבעל הסולם קובע, שחובה לגלות את חוכמת הקבלה, הוא עוזב את הנושא הזה ופונה לתיאור היסטורי. הוא מציין שבעבר לא יצאו ספרים לאור בתדירות כמו היום, לא בחוכמת הקבלה ולא בספרות הרגילה, שאין בה שום טעם ושום צורך כי היא לא שייכת למטרת הבריאה. וזאת, מפני שמלאכת הדפוס בראשיתה היתה קשה מאוד. מה גם שרוב הספרים נכתבו בכתב יד, ומי שרצה לכתוב, היה זקוק לזמן רב ולתמיכה כספית נדיבה כדי להוציא לאור את ספרו. ולא כל שכן לשכפל אותו, דבר שהצריך אנשים נוספים, שישבו ויעתיקו אותו.

ובחוכמת הקבלה, בנוסף לקושי הרגיל להוציא ספרים, המקובלים עצמם לא רצו לפרסם ספרים. ולכן ספרי קבלה היו מצרך נדיר, שיצאו לאור רק לאחר שהמקובל שקל בכובד ראש, אם להוציא ספר משלו, ועל פי רוב גם התקשה למצוא מקור מימון להוצאתו לאור. אפילו בעל הסולם התקשה בהוצאת ספריו ושרף רבים מהם. "פירוש הסולם" לספר הזוהר לא היה נכתב אם לא היה נאסף די כסף להדפסת הספר. הוא לא היה מוכן לכתוב ספר שיישאר על הנייר, והוא כתב חלק נוסף רק כשהיה לו די כסף להדפיס אותו. ובתנאים האלה, הוא אומר, לא יצאו ספרים תחת ידיים בלתי אחראיות.

אבל לאחר המצאת הדפוס, נפוצה בעולם מחלה של כתיבת ספרים. שכן לכותבי הספרים כבר לא היה צורך לשכור את שירותיהם היקרים של המשכפלים, שיכתבו את ספריהם בכמה עותקים, ומחיר הספרים ירד. והנה נפתחה הדרך לאותם מחברים חסרי אחריות, להוציא ספרים מתוך החיפוש אחר פרסום ותהילה ולשם סיפוק צרכי הכיס. כתוצאה מכך הופיעו "מומחים" למיניהם, שכל אחד מהם בוחר לו תחום, ומוציא לאור כל דבר, שיכול להביא לו עושר ותהילה. יש ביניהם ששמים עצמם כמי שיודעים לברר את התועלת שבספרים, כביכול, ומתוך כך מכתיבים לציבור, אלה ספרים ראויים באמת לעיון.

מרגע שמלאכת הדפוס נעשתה קלה, ירד מחיר הספר, וכך כל אחד יכול היה להוציא ספר. ובתוך כמאה שנה אנשים בכל העולם החלו לקרוא, והספרות היפה החלה לפרוח. קודם לכן אנשים בכל העולם הכירו רק את התנ"ך, ולפתע החלו להוציא ספרים, שאין בהם תועלת.

ומשנות העשרים של המאה ה - 20 ההוצאה לאור הפכה למערכת של מומחים, שמוציאים ספרים ובאמצעותם מעצבים את דעת הקהל, מחליטים מה טוב ומה רע, מה לקרוא ומה לא, מה מועדף ומה לא. כלומר, את האנושות כולה שטפה ספרות זרה שלא מביאה את האדם למטרת הבריאה, וכבשה את דעת הקהל. אנשים החלו לנוע במחשבותיהם לאותם כיוונים שקבעו להם ה"מומחים" למיניהם.

בעשרות השנים האחרונות "מומחים" כאלה החלו שולחים ידם גם אל חוכמת הקבלה, בעודם משוללי כל הבנה, לגבי כך שמומחה הוא רק מי שמקבל את הידע מפיו של מורה מקובל, ויכול להעבירו הלאה.

עד השל"ה הקדוש (1558 - 1630), לא היו ביהדות ספרים שלא נכתבו ברוח הקודש, כלומר, שלא נכתבו על ידי אדם שהשיג את העולמות העליונים. כל רב בכל קהילה, שעסק בלימוד רציני של התורה, היה בעל השגה, ולא כל שכן מי שלקח על עצמו אחריות לכתוב ספר או פירוש. אבל מתוך שהמקובלים הסתירו ולא רצו לכתוב ספרי קבלה, באו אנשים שלא ידעו מהי קבלה, אלא ידעו עליה רק מפי השמועה, וטרחו לכתוב ספרים בשם הקבלה. וכך בימי הביניים ולאחריהם נכתבו ספרים רבים על ידי גויים. ומפני שהקהל לא ידע מהי קבלה, דעתו של הקהל על הקבלה נקבעה לפי מה שחושבים באותה ספרות זרה של אומות העולם.

בעם ישראל התופעה הזאת התחילה כאמור לאחר השל"ה הקדוש. החלו לצאת אז ספרי קבלה, שלא נכתבו על ידי בעלי השגה. ולכן בעל הסולם אומר, שחייבים לקום כנגדם, שאסור לשתוק. שחייבים כנגד הספרים האלה להוציא ספרים אמיתיים, אחרת יבוא חורבן. כי מתקרב ובא הזמן, שהאנשים יצטרכו לקבל הדרכה והכוונה איך להגיע למטרת הבריאה. ואם יגיעו לידיהם ספרים לא נכונים, הם יגרמו קלקול גדול, עד שהאנושות תגלה את הטעות. ועד אז עלול לעבור זמן רב וסבל נורא. לכן, למרות שהאמת טִבעה להתגלות, עלינו לעזור לה להתגלות. וכנגד אותם ספרים שיוצאים תחת ידם של אנשים בלתי אחראים, עלינו להוציא ספרים אמיתיים.

אלא שאותם "מומחים" בחוכמת הקבלה זקוקים לכסף ולתהילה, ולכן החלו מחברים חסרי דעת להוציא לאור ולפרסם ספרים, שנכתבים ללא כל הכנה מעמיקה ממורה מוסמך, ומבלי ללמוד את המקורות בצורה רצינית. הם אינם מבינים את גודל הנזק שהם גורמים, שעוד ילך ויגדל בדורות הבאים.

שני סוגי כותבים כתבו על הקבלה ספרים לא נכונים:

א. כותבים קדומים מתקופת ימי הביניים וכותבים מן המאות ה - 17 וה - 18 כותבים שלא הבינו מהי קבלה, ונדמה היה להם שקבלה היא מה שהם מבינים. היו ביניהם גם גויים שחשבו שהם יודעים מהי הדת היהודית, ומהי חוכמת הקבלה שבה.

ב. כותבים מהמאה ה - 20 - כותבים שרצו להרוויח כסף מהקבלה. לא היה חשוב להם אם הם מבינים מהי קבלה או לא, אלא אם אפשר להרוויח ממנה או לא. ולא מדובר באנשים שכתבו ברצינות, כי היה נדמה להם שזו חוכמת הקבלה וטעו מחוסר הבנה, אלא באנשים שכתבו לפי טעם הקהל, והלבישו את חוכמת הקבלה על מה שטוב לקהל. כמו שכיום אנשים מוכרים את הקבלה כדרך להצליח בעולם הזה. מוכרים לקהל עצות איך למצוא זיווג מתאים או איך להצליח בעסקים, בלבוש של חוכמת הקבלה.

ועל סמך ספרי קבלה כאלה שנכתבו לפי דרישת הקהל, נוצרה בדעת הקהל הדעה שחוכמת הקבלה היא אוסף עצות איך להצליח בעולמנו, אמצעים שמביאים מזל, שעוזרים בפתרון חלומות, בגירוש שדים ורוחות. פעולות שקובעות את ההצלחה והעתיד, שבעזרתן אפשר לנצל את הטבע ואת הקהל להנאת הקורא. וכמובן שהתייחסות כזאת לספרי קבלה וכתיבת ספרים כאלה יוצרת שוק שאפשר להתעשר ממנו.

למה התפתח התהליך של כתיבת ספרי קבלה, שלא על ידי בעלי השגה?

ספרים נכתבים כבר אלפי שנים, בעיקר ספרי דת. לא היה על מה עוד לכתוב, לא היה חיסרון אחר. מה גם שרק מעטים ידעו קרוא וכתוב וספר עלה כסף רב. לכן ספרים נכתבו רק לפי התעניינותם של עשירים מופלגים כמו מלכים ואנשים רמי מעלה, שבשבילם נכתבו גם ספרים, שלא היתה להם שייכות לדת.

במשך ההיסטוריה נכתבו גם על הקבלה ספרים רבים. כתבו אותם מקובלים, גם כאלה שהיו בין קבלה לפילוסופיה, וגם גויים שלא ידעו מהי קבלה, אבל מתוך עיון בספרי קבלה מקוריים כתבו ספרים לפי מה שתיארו לעצמם. אלא שתפוצת הספרים האלה היתה מוגבלת לעותקים אחדים, שלא הדאיגו אף אחד, מפני שבעם ישראל לא היתה התעניינות בהם, כי שייכו אותם לפילוסופיה, למשהו זר.

אולם ככל שמלאכת הדפוס הלכה ונעשתה קלה ובהישג ידם של הכותבים, החלו להתרבות הקלקולים. ומתקופת הרנסנס )המאות ה - 15 וה – 16) החלו לצאת באומות העולם ספרים רגילים לפי דעתו וטעמו של הקהל. ספרים על אהבה גשמית, על הרפתקאות וכדומה. אבל בכל זאת הזרם הזה לא חדר ליהדות, מפני שארגון קשוח וסגור של העם שמר על דעת הקהל, ודעת הקהל השפיעה מאוד על כל אחד ואחד. ומתוך יראה, איש לא הרשה לעצמו לחשוב, שאפשר לכתוב או לפרסם ספר על כל מה שבא לו.

אבל ככל שהלכה וגדלה העביות, שלא גְדלה בצורה עקבית קבועה אלא בהכפלה, בצורה תלולה, החלו גם ביהדות לכתוב ספרות המכונה "ספרות יפה", נוהג שלא היה קיים קודם לכן. ומתקופת ההשכלה ואילך )המאות ה - 19 וה – 20), החלו אנשים בלתי אחראים לכתוב ספרי קבלה. בקרב עם ישראל קמו אנשים שראו את עצמם רשאים לכתוב על הקבלה ולהביע את דעתם בציבור. אנשים אלה החלו להוציא ספרים על קבלה ופילוסופיה, קבלה והיסטוריה ועוד.

והספרים האלה הביאו לקלקול עד כדי כך גדול, שהיום דעת הקהל הפוכה לגמרי מן האמת. אנשים חושבים שמקובל תפקידו לתת ברכות ולחלק קמעות, לעסוק במזל כמו במשחקי מזל, שאסורים ביהדות מדורי דורות. האר"י עצמו כתב שאסור לעסוק בברכות וקמעות, אותו שימוש לא נכון בקבלה, שמטעה את העם לחשוב, שמקורו ביהדות, מהעמקות שלה, משורשו של העם.

המיסטיקה התפתחה ביהדות רק לאחר תקופת ההשכלה, כאשר יהודים החלו לצאת מהדת ולקרוא ספרות יפה. מהמאה ה - 19 החלו לקרוא בשקיקה ספרים חיצוניים של אומות העולם, על הרפתקאות, על אהבה, או על פילוסופיה ותרבות זרה.

ולפני כן לא התפתחה מיסטיקה ביהדות, כי לא קראו ספרים חוץ מהספרים הקדושים. אף אחד לא קרא טקסט שלא היה שייך לספרי הקודש. כך היה, עד שהרצון לקבל פרץ, והתחילו להתעניין בכל הבא ליד, כדי להרגיע את הרצון לקבל. היכן שמוצאים עצות איך לעשות שיהיה לי טוב, מיד פונים לעצות האלה. וכך התחילה ספרות המיסטיקה.

רואים כמה תקופות שונות האנושות עוברת בזמננו, איך כל כמה שנים מתעסקים הן הפרט והן הכלל בעניין אחר, ועוברים משיטה לשיטה, מאופן אחד לאופן אחר, של חיפוש איך למלא את עצמנו. כך האדם וכך החברה. מה שהופך לשיגעון עולמי.

ממתי דבק בקבלה המיתוס שהיא כולה מעשי ניסים ונפלאות?

מלימוד ההיסטוריה והפילוסופיה מתגלה, שהקשר בין אומות העולם לקבלה הוא קשר עתיק יומין עוד מימי הנביאים. היוונים העתיקים למשל, משכו מעט מן הידע של הנביאים, ועליו פיתחו את כל הדת והמיתולוגיה היוונית. וכך משך כל ההיסטוריה, במקביל להתפתחות הדעות והדתות באומות העולם, היו בכל דור ודור אנשים, שרצו לחדור לפנימיותה של היהדות.

ומתוך שלא השיגו את הרוחניות שיש בתוך היהדות, אלא השיגו רק את הספרים וקראו אותם רק לפי הצורה החיצונית של המילים הכתובות, הם הוסיפו הבנות משלהם על הטקסט, והפכו אותו לרוחות ושדים, לכוחות טומאה וקדושה, למלחמות בין חלקים בגשמיות, ולהתלבשות רוחניות בגשמיות. שינויים אלה לא היו פשוטים כלל וכלל לאבחון.

כי האדם בנוי כך, שהוא לא מבדיל בין גשמיות לרוחניות בצורה ברורה. ולא כל שכן בדרגות העביות, שהיו משך כל תקופת ימי הביניים, מהמאה העשירית ועד המאה ה - 15, תקופת הפריחה של הפילוסופיה, הספרות ועוד, שרק נראית לנו כתקופת יובש, תקופת מעבר, ביניים. כל הספרות הדנה ברעיונותיה של הקבלה שהתפתחה באומות העולם, נולדה מדמיון, מחוסר הבנה, מרצון לגלות דברים בתוך הקבלה.

באותה גישה נחקרים גם ספרי הקבלה עצמם. לדוגמה, את ספר "הזוהר" שלפתע התגלה, כאלף שנה לאחר שנכתב, משייכים לרב משה די ליאון, וחושבים שקבלה היא מיסטיקה מספרד של ימי הביניים, של שלהי המאה ה - 11. שרבי משה די ליאון שהיה מקובל גדול, כביכול לא רצה לגלות שהוא כתב את "הזוהר", לכן שייך אותו לרבי שמעון בר יוחאי. ולמרות שב"זוהר" כתוב שרבי שמעון כתב אותו, חושבים שמשה די ליאון כתב זאת בכוונה כדי להוסיף ל"זוהר" נופך של כבוד. ולפי הנוף שמתואר שם הם חושבים, שהוא חי בספרד ולא בארץ ישראל. אבל מי שמשיג את השורשים, כפי שהשיג בעל הסולם, יודע בבטחה שרבי שמעון כתב את "הזוהר", ולפי הגובה של ספר "הזוהר", כתב אותו משה רבנו.

עקב זאת, יכולתו של הציבור להעריך נכונה את האמת שבמקורות התעוותה לחלוטין. ובין כל התפיסות וההערכות לגבי המקורות, נוצרה אוירה כזו של קלות דעת, עד שכל מי שמדפדף בזמנו הפנוי בטקסט קבלי כלשהו, חושב שהוא כבר יכול להסיק מסקנות לגבי החוכמה הזו, העוסקת בחלקהּ הנסתר של הבריאה.

נקודת המבט על חוכמת הקבלה, היחס אליה, התעוותו לחלוטין. חוסר ההבנה מהי חוכמת הקבלה והיחס אליה כאילו היא אוסף סגולות ועצות בנוגע לשיפור החיים הגשמיים, קלקלו את הדעה ואת היחס לספרים האמיתיים. והאנשים החלו לחשוב, שקבלה אפשר ללמוד בזמן הפנוי, בשעות הערב, ושספר "הזוהר" קונים בתור סגולה לשמור על הבית מפני שריפה או גניבה. או שלימוד של חצי שעה בשבוע מספיק כדי להשתייך ללימודי הקבלה. כלומר, יש בציבור התייחסות לא נכונה לחוכמת הקבלה, ללא הבנה מה היא נותנת לאדם ואיך צריך לעסוק בה.

אדם לא יודע מה אמיתי ומה לא, אלא "נשמת אדם תלמדנו".[2] אם כדי לשפר את חייו, אדם נמשך לאמצעים כמו גילוי עתידות או ברכות, סימן שהוא רוצה חיים טובים על פני האדמה, ולבו עדיין לא נדלק לרוחניות, למה שלמעלה מן האדמה. ואז צריך להניח לו לעסוק בהם, ולקוות שאולי ביום מן הימים הוא ישמע ויראה שרצונו לא נכון, ויגיע להתפתחות מהירה ברצונות אמיתיים.

הכול הוא רק לפי רצונו של האדם. חוץ מרצון לקבל, הבורא לא ברא באדם שום נתון משתנה אחר. ולפי גודל הרצון לקבל, מתעוררות בתוך הרצון לקבל רשימות, שמושכות את האדם לצורות שונות של אותו רצון לקבל, האופייניות לכל אחד ואחד. הרשימות הן שמפעילות את האדם, ובכוחו רק לזרז את קצב ההתפתחות. כלומר, אדם שיש בו דחף לרוחניות, ימצא בכוחותיו את האמצעים לזרז את התפתחותו, הנקראים "ספרים וסופרים": רב, ספרים וקבוצה.

ולפני שיש לו רצון לרוחניות, אין לו מה לזרז. אלא הרצון שלו נמצא במישור דעולם הזה. הוא מגלה רצון למשהו לא נודע, כלומר, לדעת מה יהיה מחר, לגלות עתידות. ולכן הוא מתעניין בספרי אסטרולוגיה, בקלפי טארוט ועוד, ולא נמשך לקבלה. אבל אם יש לאדם נקודה שבלב, "חלק אלוקי ממעל"[3], הוא נמשך לרוחניות אמיתית. וכדי לפתח את הנקודה הזאת, את הרצון לרוחניות, כדי לא להתפתח במישור אלא לגובה, הוא זקוק לרב, לספרים ולקבוצה, לאותם אמצעים שמזרזים את ההתפתחות. לא לשנות או להמציא משהו חדש, אלא למצוא "חומר דלק"[4] נוסף כדי לנוע באותו רשימו, באותו רצון, באותו כיוון.

לכן, גם אנשים שמגיעים לקבלה, אסור לכפות עליהם. אם אין להם רצון ללכת בדרך התיקון, אלא רצון אחר, אסור להחזיק אותם והם יכולים לעזוב. פרסום הקבלה צריך להיות פרסום מתון, שנותן לאדם הבנה מהי חוכמת הקבלה האמיתית, ומאפשר לו להצטרף אליה. ועד שיצטרף, הוא יכול להמשיך להתבשל במקומות אחרים.

אבל גם אותם מקומות שמלמדים בצורה לא נכונה ולא אמיתית, אם יש לאדם רצון ללכת לשם, יתכן שדווקא שם, על ידי השימוש באמצעים האלה, שמשקיע בהם כסף רב, הוא יגיע מהר יותר וביתר יעילות להבנה, שאין בהם אמת. לכן הקבלה לא מתנגדת לאף שיטה, כי הכול בנוי כדי לאפשר לאדם לגלות כמה שיותר מהר את האמת.

אלה הסיבות שאילצו אותי לגלות שיעור מסוים מן האמיתיות שבמקורות לחוג הקוראים הרחב.

כל קלקול שנגרם לציבור עקב שימוש במה שמוגש לפניו, מביא צער גדול וייסורים קשים, וגורם לאריכות זמן החיפוש, עד שמגיעים לאמת, עד שהאמת מתבררת לאדם והוא ממשיך הלאה בקו הנכון. לכן, כדי לקצר לנו את הדרך ולהקל עלינו, בעל הסולם ראה חובה לעצמו לפתוח במידת מה את המקורות האמיתיים. הוא אומר, שאלמלא הקלקול שחוללו הכותבים האלה, הוא לא היה פותח את המקורות, כי טרם הגיע הזמן.

בכך הוא כביכול פוטר את עצמו מלהצדיק את צעדיו, ואומר למה הוא פותח את החוכמה מבלי לדבר על הסיבה האמיתית. למרות שבמאמרים אחרים הוא נותן סיבות אחרות לפתיחת החוכמה. ב"מאמר לסיום הזוהר" הוא מסביר שהחזרה לארץ ישראל היא הסימן שהגענו לשלב האחרון הנקרא "ימות המשיח", שמתחיל לאחר שהסתיימה הגלות ומתחילה הגאולה האחרונה. לכן חובה לחזור ללימוד חוכמת הקבלה בכל העוצמה, ולהשקיע בו כבאמצעי האחרון שחייב להתגלות ולהוביל את האנושות כולה לגמר התיקון. ולשם כך צריך לפתוח בתי מדרש ולהפיץ את חוכמת הקבלה בכל שדרות העם.[5]

אבל במאמר "עת לעשות" בעל הסולם מצדיק את פתיחת החוכמה בכך, שאין לו ברירה, שחובה עליו להציל את המצב, משום שקלקלו את שמה הטוב של הקבלה, ונותנים תמורתה תמורה לא נכונה, שמטעה ומבלבלת את האנשים, ועלולה לגרום לדור שלם סבל מיותר. כלומר, לפני מאה שנה אפילו מקובל בעל שיעור קומה כמו בעל הסולם נאלץ להצדיק את פעולותיו להפצת חוכמת הקבלה, מהלך שהיה מאוד לא פשוט בתקופתו. הוא חשב שנחוץ לייסד עיתון, ולפרסם בו מאמרים כמו "מתן תורה" ו"ערבות", אבל שונאיו פעלו מיד לסגירת העיתון שלו. ולכן בעל הסולם הפסיק לכתוב מאמרים, למרות ששאף להגיע לפרסום של כחמישים מאמרים בעיתון הזה.

וכשמקובל גדול כמו בעל הסולם רוצה להוציא עיתון מתוך הכרה בחשיבותו לתיקון, איך קורה שהעיתון שלו נסגר? איך מקובל לא רואה מה יקרה לו בעוד חודש? הסיבה לזה היא, שהכוחות החזקים של ההנהגה וההשגחה מגיעים גם אל המקובל הגדול ביותר בצורה של הסתר.

כדי לפעול על כלל הציבור ועל כלל האנושות, המקובל חייב להתלבש באותה צורה כמו כל האנושות. הוא חייב לרדת מרום גובהו למדרגה של האנושות, ולהיכנס לאותה הסתרה כמו כל האנושות. יש לו עוצמה וידע משלו, שאיתם הוא פועל בספריו. אבל כמו שכל הציבור לא יודע, גם הוא לא יודע מה קורה עם העבודה שלו. כי אחרת הוא לא פועל בדרגת הציבור, הוא לא מגיש לציבור את העבודה.

רואים זאת כאשר מתקדמים ברוחניות. אבל גם במצבנו הנוכחי אנו יודעים איך לפעול צעד אחד בלבד, ולא יודעים מה ייצא מהפעולה עצמה. מי שרוצה להשפיע לנשמות לא מתוקנות, חייב להתלבש בהן, להתכלל איתם. דבר זה נובע מהתכללות הנשמות. ולכן גם בעל הסולם למרות היותו איש אלוקים, למרות שהוא נמצא בגובה של דרגת גמר תיקון, הוא אינו יודע מראש מה שלא שייך לתיקון הנוכחי של הציבור. כי תיקונו הנוכחי של הציבור לא נמצא בגמר התיקון, היכן שנמצא בעל הסולם, אלא בתחתית כל המדרגות.

מה הבורא עושה ומה האדם?

הבורא מגלה לאדם את המצבים אחד לאחד. ובידי האדם לקבוע את הקצב שהוא עובר ממצב למצב. כפי שבעל הסולם כותב על עניין הבחירה החופשית ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שהבורא שם ידו של אדם על גורל הטוב ואומר לו: "קח לך".[6] הבורא נותן לאדם את הכיוון, כדי שמהר יממש אותו ויזרז את התפתחותו. כלומר, הבורא משאיר לאדם להוסיף רצון להתפתחות לקראתו.

למה מומחה בקבלה הוא מי שמקבל ידע ממקובל?

בהשתלשלות העולמות והמדרגות מלמעלה למטה, וגם במבנה הנשמות, הכול בא ומשתלשל מהעליון. אין מדרגה שאינה כוללת בתוכה את האח"פ דעליון, ואת האח"פ שלה, שנמצא בתוך גלגלתא ועיניים דתחתון. כל מדרגה היא אמצעי בין שתי מדרגות, ומתחלקת לחלק עליון ששייך לעליון, ולחלק תחתון ששייך לתחתון. ולה עצמה אין שום דבר, חוץ מלהחליט שהיא אינה שייכת לעצמה. וכך בסופו של דבר צריך האדם להיראות. בכל מה שקשורים לתחתון, לשמש לתחתון. בכל מה ששייכים לעליון, למסור את עצמו לעליון. והמִתְאַם הזה נקרא הפצה, להיותו מעביר של השפע מלמעלה למטה.

ולכן כל מדרגה אינה "נרשמת" על שמה, אלא על שם המוליד אותה, כי הוא הקובע את הדרגה שלה, את האופי שלה. מי היא "חוכמה"? חוכמה שנולדת מ"כתר". ומי היא "בינה"? בינה שיוצאת מחוכמה ונמצאת תחת חוכמה. לכן גם באדם שרכש רוחניות, קובע מי שהוליד אותו, מי שהוליד את הרוחניות שלו, כי האדם עצמו לא יכול להוליד את עצמו. אלא המדרגה העליונה צריכה להוליד אותו.

ולכן בקבלה מציינים מי תלמיד של מי. כי רק לפי הרב שלו, לפי המורה שלו, אפשר להבין מהיכן יש לו כל מה שיש לו, כלומר, מי הוליד אותו בצורה רוחנית. ואדם שאין לו "אבא" שמוליד אותו, לא יתכן שיש לו משהו רוחני. למרות שבהיסטוריה היו מקובלים, שגדלו יותר ממי שהוליד אותם לרוחניות. כפי שנהג לספר הרב"ש על המקרה של בעל הסולם. בעל הסולם היה תלמידו של הרב מפורסוב. הוא נסע לבקר את רבו, וגילה שהגיע לדרגה גבוהה מדרגת רבו, ושאין לו יותר מה ללמוד ממנו. וכך הבין שהגיעה העת לצאת לארץ ישראל.

הרב נתן לו את הכיוון ואת הידיעות הראשונות, אבל היתר היו התגלות רשימות של בעל הסולם. בדומה לילד שנותנים לו את כל התנאים, והוא כבר גדל. אבל למרות המקרים האלה שתלמידים עלו על רבם, ידע רוחני אמיתי וכיוון נכון, אפשר לקבל רק ממורה קרוב, כי לא ניתן למסור אותו ממרחקים. אלא מי שנמצא קרוב למורה, תופס יותר מהר ובצורה יותר אמיתית, ללא מילים, מתוך קירבה.

אבל יתכן שמתוך הרצון והרשימות שיתגלו באנשים יתרחש שינוי כזה שגם הרחוקים יתרשמו נכון ויתפסו את הרוח הפנימית, שאי אפשר היה למסור עד כה דרך הספרים, ויתחילו לקבל אותה דרך הספרים או דרך האינטרנט. אבל כרגע התהליך הזה לא עובד בכל העוצמה, כמו בתלמיד שנמצא ליד הרב. ומי שאין לו מורה אמיתי, אין לו ידע אמיתי. אולי הוא יודע היטב את החומר, אבל אין בו רוחניות. כי רוח אפשר לקבל רק דרך האח"פ דעליון, שנמצא באדם ומטפל בו.

ועדיין אין הוכחה לכך, שאדם שאין לו מורה אבל קורא ספרים, יכול להתחבר דרכם לדרגה יותר עליונה, שתטפל בו ותיתן לו את הרוח הנכונה. יתכן שיהיו השלכות כאלה, שבהתגלות הרשימות והרצונות מלמטה נראה שינוי, שתחתון מתחבר לעליון, אבל עד כה לא קרה כדבר הזה, אלא ההפך. אנשים שנמצאים רחוק ולא מחוברים לרב בצורה אישית ופנימית, אמנם מתקדמים אבל בצורה מאוד איטית.

הדבר עשוי להשתנות. אבל עלינו לזכור שידע רוחני חייב לבוא דרך לימוד מספרים אמיתיים וממורה אמיתי, שקיבל את החוכמה שלו ממישהו מוסמך וגדול. אבל עדיין לא יודעים, כי נמצאים בתקופת מעבר שלא ידוע איך תהיה התפשטות חוכמת הקבלה בעולם. והיא חייבת להתפשט, לא רק כידע אקדמי דרך אוניברסיטה פתוחה כלל עולמית, אלא שבתוך הידע תימסר הרוח שלה מלמעלה למטה.

לא ידוע איך תיתכן מסירה כזאת ללא חיבור אישי למורה, שיקרֵא אולי "פרופסור" או "דוקטור", אבל שחייב להיות מקובל. לא ידוע איך הוא ימסור לתלמיד את הרוח ללא קשר אישי ביניהם. יתכן שהרצון של התלמידים יגדל במידה כזאת, שהיום עדיין לא רואים אותה, או שהמסה הכללית של האנשים בכל העולם, ההתכללות ביניהם, הרצון הכללי, יפעל בצורה כזאת, שהמרחק לא יהווה יותר הפרעה.

ולא רק כלפי המורה המקובל שנמצא בחיי חיותו בעולם הזה. אם לתלמידים יש רצונות גדולים וחזקים, הם יכולים לגלות קשר עם המחבר גם ללא קירבה גופנית. כפי שהאר"י אמר לפני פטירתו, שאם תלמידיו יהיו ראויים, כלומר, אם הם ירצו, הוא יבוא וילמד אותם. ושאלו, איך הוא ילמד אותם אם הוא עוזב את העולם? על כך ענה האר"י, שאין להם עסק בנסתרות, היינו באיזו צורה העליון יכול להתלבש בתחתון ולמסור את הרוח ללא קירבה גופנית.[7]

לכן אין לדעת איך זה יקרה. בתקופתנו אין מקובל בשיעור קומתו של הרב"ש, שיכול ללמד הלאה. וכנראה שהלימוד יתרחש בצורה אחרת: או שבכל זאת תבוא אישיות גדולה, או שיגדלו מורים מקובלים מלמטה למעלה, או שמצד העולם יתגלה רצון גדול, בהמוני אנשים, שישנה את הקשר בין עליון לתחתון.

הרצון של התחתון הוא הגורם לקשר עם העליון. מהי העלאת מ"ן? בינה נמצאת בחיסרון לתת, אבל למטה אף אחד לא רוצה לקבל. היא שרויה בסבל. העליון יושב ומחכה עד שהתחתון יבוא אליו וידרוש.

העליון חייב להיות בכלים של העליון, כדי להתפתח לטובת התחתון. אין מצב שהעליון לא נמצא ברוחניות, אבל הוא יותר חכם, ואם דורשים ממנו רוחניות, הוא מקבל ונותן. מהיכן הוא יקבל? איך אפשר לפנות אליו אם הוא כמו כל אחד? לא שוקלים את האדם לפי הידע שלו, אלא אם הוא נמצא ברוחניות או לא. אבל אם העולם ידרוש מהמקובלים, הם יתקדמו יותר מהר. לכן הפצת הקבלה גורמת לזירוז הדרך.

הפצת הקבלה בימינו לא שייכת למה שהיה בדורות הקודמים. זו תקופה חדשה ותנאים חדשים. בימינו עוסקים בציווי של בעל הסולם בתקווה לזכות בכל העזרה שיכולה לבוא ממנו. וכל אחד, אפילו אם הוא רק מתחיל ללמוד, יכול להשתתף בתנועה הזאת לקראת התיקון. להיות שייך ללימוד ההדדי ולגיבוש הרצון ההדדי, לעלות את המ"ן מלמטה למעלה.

ומלמעלה מי שמשגיח ופועל בנו, היא נשמתו של בעל הסולם, שהביא לנו את שיטת הקבלה בצורה המתאימה לדורנו, שאותה לומדים ודרכה רוצים להגיע למטרה. כלומר, כל העבודה שלנו היא להימשך ולהכין את עצמנו לקשר עם בעל הסולם, לא בצורה גשמית, אלא בצורה פנימית. שאם נהיה ברצון הנכון כלפי אותו אח"פ דעליון הרוחני, הוא יעזור לנו ויטפל בנו.

לתהליך הזה אין קשר לגופים, אלא לרצונות. ככתוב בדברי האר"י, שאם תלמידיו ירצו, אם "יהיו ראויים", הוא יבוא וילמד אותם, כלומר, יטפל בהם.[8] גם היום וגם לתמיד, הקשר הוא אותו קשר. אלא שבכל הדורות היתה אפשרות למצוא רב מקובל בלבוש גשמי, ולהתקשר אליו, לשרת אותו, להיות לידו, וכך להתרשם מהפנימיות שלו, כמו שבעל הסולם מתאר ב"מאמר לסיום הזהר". ובזמננו נעלמה האפשרות הזאת.

ומה יהיה, לא ידוע. יתכן שהרצון הכללי של כל האנושות, גם בכמותו וגם באיכותו, יתגלה כפי שאמר האר"י. אבל אם אנחנו נהיה ראויים, יבוא וילמד אותנו, לא האר"י, אלא בעל הסולם, שהוא אותה נשמה, רק בצורה יותר גלויה, יותר קרובה. השיטה היא אותה שיטה, רק שיותר קרובה אלינו. כך צריך לקרות, אבל איך בדיוק זה יקרה, איש לא יודע.

ומי שמלמד, צריך ללמד לפי אותם עקרונות של הרב"ש: תחילה במאמרים או מכתבים הקשורים בעבודת ה', ולאחריהם "פתיחה לחוכמת הקבלה" או "תלמוד עשר הספירות" של בעל הסולם.[9] כי האור מחזיר למוטב ולא המורה מחזיר למוטב.

[1] כנ"ל.

[2] על "נשמת אדם תלמדנו" ראה בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות כה: "מדמים את עצמם שיכולים לקיים כל התורה כולה גם בלי ידיעת חכמת הקבלה, הנה אני אומר להם, אדרבא, אם תוכלו לקיים לימוד התורה וקיום המצוות כהלכתן לשמה, דהיינו כדי לעשות נ"ר ליוצר ב"ה בלבד, אז אינכם צריכים באמת ללימוד הקבלה, כי אז נאמר עליכם נשמת אדם תלמדנו, כי אז מתגלים לכם כל רזי תורה כמעיין המתגבר, כדברי רבי מאיר (במשנה אבות הנ"ל), בלי שתצטרכו סיוע מהספרים". ראה גם הערה מס' 18 בביאור על "הקבלה — שורש כל המדעים".

[3] איוב לא, ב: "ומה, חלק אלוה ממעל".

[4] בעל הסולם, מאמר לסיום הזוהר, ד"ה: אמנם כמו שאמרנו.

[5] "מאמר לסיום הזוהר" נכתב בשנת תשי"ג (1953) אחרי קום המדינה. מאמר "עת לעשות" פורסם בתרצ"ג (1933).

[6] ראה בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות ד. ראה גם הערה מס' 25 בביאור על "חוכמת הקבלה בהשוואה למדעים אחרים".

[7] לדברי האר"י ראה הרח"ו, שער הגלגולים, הקדמה לט: "וא"ל מורי ז"ל, כי גם נצוץ נפשי, לא ירדה תכף אחר צאתה מן העבור בעולם הזה, אמנם נתעכבה למעלה, ולא הגיד לי באיזה עולם נתעכבה: ונחזור לענין, כי א"ל מורי ז"ל, כי אני מוכרח להשתדל שאלו החברים שלי, יתקנו מעשיהם, לפי שאני יש לי רוחא בהם, ונמשך לי ריוח אם הם יהיו צדיקים, אבל הם אין להם רוחא בי, ואין להם תועלת במעשי, באופן שבכל המצות שהם עושים, יש לי חלק בהם ע"י ההוא רוחא שלי שבהם". ראה גם בעל הסולם, אגרת לט, תרפ"ז.

[8] שם.

[9] סדר הלימוד שהונהג בבית מדרשו של הרב"ש.

התנאים לפרסום הידיעות שבחוכמת הקבלה

קיימות שלוש סיבות להסתרת הידיעות שבחוכמת הקבלה:

א. אין צורך לפרסם

ב. אי אפשר לפרסם

ג. סוד שמור של הבורא[1]

על כל פרט בחוכמת הקבלה ולו הקטן ביותר, חלים שלושת האיסורים האלה. ההיתר לגלות ולפרסם ידיעה כלשהי, מתקבל רק כאשר מתמלאים כל התנאים, שמציבים שלושת האיסורים האלה.

האיסור "אין צורך" פירושו, שלא תצמח שום תועלת מגילוי הידע, והוא מתיר את פרסומו, רק במידה שיש בכך תועלת גלויה לחברה, משום ש"מוסיף דעת, מוסיף מכאוב".[2]יתרה על זאת, אם הידע נופל לידיהם של בני אדם בלתי ראויים ושפלים, הם עלולים להשתמש בו לרעת החברה. ואכן, התוצאה של גילוי ידע בלתי מבוקר, ניכרת בחיינו מלאי החרדה מסכנת השמדה, ומטרור. הסיבה לכך היא, שרוב בני האדם פועלים לפי העיקרון של "מה בכך". כלומר, הם מתייחסים בקלות ראש לפרסום ידע שאין בו צורך, ודווקא הם אלה הגורמים לריבוי הייסורים בעולם. לפיכך, המקובלים לא קיבלו תלמידים, אלא רק את אלה הזהירים במעשיהם, שיוכלו לשמור לעצמם את הידע, ולא לגלותו, אם אין בכך צורך.

האיסור "אי אפשר" נובע ממוגבלוּת השפה, שאין בכוחה להביע מושגים רוחניים דקים, שאינם מורגשים באדם. מכאן שכל הניסיונות הלשוניים לבטא אותם נדונים לכישלון, משום שהם מביאים להבנה שגויה, הגורמת למתעניינים לסטות מן הדרך. לכן רק מקובל שהגיע לדרגה רוחנית גבוהה, יכול לגלות את הידע העליון, משום שעליו להיות בעל תכונה מיוחדת שבאמצעותה יוכל לגלות ידע כזה בצורה ברורה.

על אותה תכונה מיוחדת כתב האר"י המקובל בחיבוריו, שהנשמות של המקובלים הגדולים מלאות באור מקיף, או באור פנימי. לאלה שהנשמות שלהם מלאות באור מקיף יש יכולת לנסח את הידע הקבלי ולהלביש אותו במלים ברורות באופן שרק בני אדם ראויים יבינו אותם. לרשב"י הגדול היתה נשמה מלאה באור מקיף, ולכן היתה לו יכולת להתנסח כך, שאפילו כשהוא נאם בפני התכנסות גדולה של בני אדם, הבינו אותו רק אלה שהיו ראויים להבנה. ולכן רק לו אפשרו מלמעלה לכתוב את ספר "הזוהר", אף על פי שהמקובלים שחיו לפניו ידעו יותר ממנו. אבל להם לא היתה יכולת להלביש את המושגים הרוחניים במלים באופן שרק רשב"י ידע לעשות את זה.[3]

תמצית דברי האר"י היא, שהתנאים לניסוח הידע הקבלי, אינם תלויים בגדלות דרגתו הרוחנית של המקובל, אלא בתכונת נשמתו, וביכולותיו לבטא את מה שאנו לא מסוגלים לתפוס בחושינו. רק מקובל בעל תכונה כזו, מקבל היתר מהשמים לגלות חלק כלשהו בחוכמת הקבלה.

לכן, אין בנמצא שום ספר יסוד בקבלה, שנכתב לפני ספר "הזוהר". בספרים שנכתבו לפניו ישנם רמזים מעורפלים בלבד, שאינם מנוסחים לפי סדר סיבה ומסובב.

לאחר מות רשב"י במאה השנייה לספירה, האר"י היה היחיד שקיבל היתר לגלות חלק נוסף מחוכמת הקבלה במאה השש עשרה לספירה. אף על פי שייתכן מאוד, שרמת הידע של המקובלים שחיו לפני האר"י, היתה גבוהה בהרבה משלו, עדיין בשל הסיבה שצוינה לעיל, לא ניתן להם אישור לגלות את ידיעותיהם.

לכן, הם נזהרו שלא לחבר ספרים ושלא להוציאם לאור, למעט כמה הערות מעורפלות. וזו הסיבה שמאז הופעתם של כתבי האר"י, זנחו לומדי הקבלה את כל יתר הספרים, והתרכזו רק בספר "הזוהר" ובכתבי האר"י.

האיסור "סוד שמור של הבורא" פירושו, שהידע הקבלי מתגלה רק לאלה המתמסרים לרעיון ההשתוות לבורא. לכן, לאורך כל הדורות קיבלו המקובלים רק תלמידים, שהתגלתה בהם השאיפה הבלתי מתפשרת, להשיג את הידע על מנת להשתוות לבורא.

משום שתלמידים רבים לא התקבלו ללימוד, ומשום שהמקובלים הסתירו את חוכמת הקבלה מחוגי החברה הרחבים, צצו שרלטנים רבים שהציגו את עצמם כמקובלים, והיו מתפרנסים מנבואות, מהכנת קמעות, מגרוש עין הרע, ומשאר "ניסים ונפלאות", שהיו מפתים את פשוטי העם. עד לימינו אנו ישנם "מקובלים" כאלה, ויש מי שקונה את הקמעות ה"אלוקיים" שלהם, את החוטים האדומים ואת "המים הקדושים" שהם משווקים.

ההסתר של חוכמת הקבלה נבע בהתחלה משום חומרתו של האיסור "סוד שמור של הבורא". לכן, המקובלים קיבלו על עצמם הקפדות נוקשות בבחירת התלמידים. ואותם יחידים, בכל דור ודור, שאכן הורשו ללמוד קבלה, גילו רק את אותו חלק מסוים ממנה, שהיה משוחרר, שלא נכלל תחת כל שלושת האיסורים שפורטו לעיל.

האיסור "סוד שמור של הבורא" פירושו שרק לאדם שמתעוררת בו הנקודה שבלב, שמתחיל לשאוף להשגת תכונות העולם העליון, ולהשתוות לבורא. רק לו מותר ללמד קבלה. שאר האנשים חפצים ללמוד פעולות מאגיות למיניהן, שיאפשרו להם שליטה בגורל ובבני אדם אחרים. מובן שבפעולות אלה אין שום כוחות, מלבד כוח השכנוע העצמי של האדם, שבהרבה מקרים הוא אכן מחולל נפלאות. עדיין, אין להתבלבל בין אותו שכנוע עצמי לבין התכונות והכוחות העליונים. זו הסיבה שעד היום ישנה "קבלה לצרכן" וישנה חוכמת הקבלה. הראשונה היא לתועלתם של מוכרי הקמעות, והשנייה נועדה רק לאלה המשתוקקים לרוחניות באמת.

שלושת האיסורים לגילוי ידיעותיה של חוכמת הקבלה אינם מחלקים את חוכמת הקבלה עצמה לשלושה תחומים. ויהיה זה משגה לחשוב שכך הדבר. אלא על כל מילה, כל מושג וכל הגדרה בחוכמת הקבלה, חלים שלושת האיסורים האלה. וכאן עולה השאלה: אם המדע הזה הוא כה סודי ונסתר, כיצד זה הופיעו כל החיבורים הרבים שעוסקים בו?

העניין הוא, שקיים הבדל בין שני האיסורים הראשונים, "אין צורך" ו"אי אפשר" לבין האיסור השלישי, "סוד שמור של הבורא". רוב כובד החומרה חל על האיסור האחרון, ואילו שני האיסורים הראשונים אינם קבועים. ה"אין צורך" הופך, במהלך התפתחות האנושות, ל"יש צורך", וכן ה"אי אפשר" הופך לעיתים ל"אפשר". כך היה עם רשב"י ועם האר"י, ובמידה פחותה יותר, גם עם שאר המקובלים. ומסיבה זו מופיעים מפעם לפעם ספרי הקבלה האמיתיים. כך גם בימינו, הופך האיסור "אין צורך" להיתר "יש צורך", ולכן מתגלה חוכמת הקבלה לאנושות כולה.

[1] "סוד ה' ליראיו" (תהלים כה, יד).

[2] קהלת א, יח: "כי ברב חכמה רב כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב".

[3] ראה בעל הסולם, זוהר עם פירוש הסולם, פרשת משפטים, אות קכב (לזוהר ח"ב, דף ק, ד"ה: בריה דיוחאי ידע לאסתמרא).

ביאור על "התנאים לפרסום הידיעות שבחוכמת הקבלה"

קיימות שלוש סיבות להסתרת הידיעות שבחוכמת הקבלה:

א. אין צורך לפרסם

ב. אי אפשר לפרסם

ג. סוד שמור של הבורא

על כל פרט בחוכמת הקבלה ולו הקטן ביותר, חלים שלושת האיסורים האלה. ההיתר לגלות ולפרסם ידיעה כלשהי, מתקבל רק כאשר מתמלאים כל התנאים, שמציבים שלושת האיסורים האלה.

האיסור "אין צורך" פירושו, שלא תצמח שום תועלת מגילוי הידע, והוא מתיר את פרסומו, רק במידה שיש בכך תועלת גלויה לחברה, משום ש"מוסיף דעת, מוסיף מכאוב". יתרה על זאת, אם הידע נופל לידיהם של בני אדם בלתי ראויים ושפלים, הם עלולים להשתמש בו לרעת החברה. ואכן, התוצאה של גילוי ידע בלתי מבוקר, ניכרת בחיינו מלאי החרדה מסכנת השמדה, ומטרור. הסיבה לכך היא, שרוב בני האדם פועלים לפי העיקרון של "מה בכך". כלומר, הם מתייחסים בקלות ראש לפרסום ידע שאין בו צורך, ודווקא הם אלה הגורמים לריבוי הייסורים בעולם. לפיכך, המקובלים לא קיבלו תלמידים, אלא רק את אלה הזהירים במעשיהם, שיוכלו לשמור לעצמם את הידע, ולא לגלותו, אם אין בכך צורך.

לפרסום הידיעות של חוכמת הקבלה יש תנאים, ולפרסום יתר הידיעות אין תנאים, מפני שיש חוק של השתוות הצורה, של התאמת הכלי לאור, של הקדמת הכלי לאור. והחוק הזה פועל על כל חלקי הבריאה כך, שאם האורות באים לכלים לא ראויים, מתרחשת שבירה. ו"חטא אדם הראשון" [1] היה, שאכל פגה, פרי עץ לא בשל [2]. כלומר, כל החטאים הם מפני שהכלי עדיין לא בשל.

הבורא יצר את הנברא עם רצון לקבל, והוא רוצה להביא אותו לדרגת השוואת הצורה, לדבקות, לכן הוא נותן לנברא בעיה, עבודה, שעל הנברא להגיע לפתרונה. למצוא היכן היא בדיוק השתוות הצורה, במה, באיזה אופנים, באיזו דרך, באיזו שרשרת היא צריכה להתפתח. ובמציאת הפתרון הזה חייב הנברא להקדים את הבורא, כלי קודם לאור.

התיקונים האלה של הכלים, למרות שהם כולם נעשים על ידי האורות, הם באים רק בהתאם להעלאת מ"ן, רק על ידי התפילה. אפילו בתפילה שלפני תפילה, כלומר, על חיסרון שעדיין אינו חיסרון, או על כל התחלה של קשר שהאדם מרגיש, שאין לו קשר ולא רוצה קשר, גם עליהם חייבת לבוא תפילה, העלאת מ"ן. ומקצה החוט הזה האדם מתחיל להתפתח, עד שמגיע לתפילה אמיתית, לדרוש את האור המחזיר למוטב.

ואם בנברא לא מתפתחת שרשרת הבקשות האלה, מתוך עצמו, מתוך הכרתו, במה הוא נמצא ולאן עליו להגיע, נקרא שהוא "פרי לא בשל". ובדרך הזאת אסור לו, מתחילת הבריאה ועד סופה, לקבל משהו לא לפי מצבו, או לא לפי דרגתו, כי קבלה כזו תביא לקלקול. היא לא תבנה בנברא את הבקשה, את הכלי, אלא ההפך. הקלקול עלול לסתום אותו, ולבלבל אותו, ולהעמיד בפניו מטרות ומטלות לגמרי שונות ולא נכונות ביחס לאותם המצבים שהנברא נמצא בהם לעת עתה.

ולכן מלמעלה, מהשמים, האורות מגיעים תמיד לפי הסדר, ומגלים לפי הסדר רשימות בתוך הנברא. אבל הנברא יכול להתקדם, יכול להגיב בעצמו על האורות האלה, רק על ידי הסביבה. אמנם הבורא מעורר אותו לפי סדר נכון של סיבה ומסובב, אבל הנברא יכול להתחיל לממש את הסדר הזה, או אפילו להימצא ללא ידיעתו תחת אותה התפתחות מהשמים, רק אם הוא נמצא בחברה.

לכן הבורא ברא סביבנו חברה, סביבה, כדי שהנברא, על ידי שימוש נכון בחברה, יוסיף מידת השתוקקות למה שמעורר בו הבורא. שבדיוק לאותו כיוון, הוא ימצא כוחות סביבתיים שידחפו אותו קדימה, שזו כל בחירתו החופשית. ואם הנברא לא משתמש בחברה בצורה נכונה, למרות שהבורא כל פעם מעורר אותו נכון, אז במקום למצוא כוחות נכונים להתקדמות בדרך, ולתוספת יגיעה שמביאה למ"ן הנכון, הנברא מוצא בחברה מטרות שקריות שמבלבלות אותו, והוא לא מתקדם באותה צורה שהבורא מעורר אותו, אלא מתקדם למשהו אחר.

כך הדרך נעשית מסורבלת, קשה וארוכה. בדומה לאותם מקרים בחיים, שנמצאים באיזו דרך ולפתע פונים לכיוון לא נכון, ואז מגיעים למבוי סתום כשמגלים את הטעות, ונאלצים לחזור ולמצוא את הכיוון הנכון שבו צריך להמשיך. כך האנושות כבר אלפי שנים נמצאת בחיפוש אחר המטרה הנכונה, ועדיין לא מצאה את נקודת הפריצה לכיוון הנכון.

לגלות את הכיוון הנכון אפשר רק לאחר שמגלים את כל יתר הדרכים, שכולן מביאות את האדם למבוי סתום. אבל לא חייבים להיכנס לאותן דרכים. אלא אפשר על ידי החברה לעורר אור מקיף, ובאורו לראות מלכתחילה את השביל הנכון, ולהימנע מכניסה לכל יתר השבילים.

ואופן ההתקדמות תלוי כולו במידת בשלותו של הנברא. לכן חשוב שהחברה, הסביבה, תביא לנבראים רק את הדברים הנכונים להתפתחותם. ואלה שמביאים לאנושות ידיעות מן הסתם, שאין בהן צורך להתקדמותה כלפי המטרה, הם מזיקים לאנושות. ולכן חכמי הקבלה הזהירו במיוחד, שאסור לגלות לאדם דבר טרם זמנו, לפני שהוא זקוק לו, משום שהוא עלול לקבל אותו בצורה לא נכונה, לפרש אותו בצורה שאינה לטובת התקדמותו.

אין מניעה שהאדם יתבלבל, ויקלוט מטרות או יקנה רצונות מהחברה, בעניינים הקשורים לחייו הרגילים, כי הבלבול שלו נשאר במישור העולם הזה. אבל אם הוא מקבל ידיעות על חוכמת הקבלה, שאינן לפי דרגתו, הן עלולות לגרום לטעות מתמשכת, שייקח לו זמן רב ויגיעה רבה להתגבר עליה, ותיגרם לו אריכות התיקון. לכן את מה שנמצא בשליטתם, המקובלים דאגו לא לפתוח, מעבר לצורך של האדם.

גם בלימוד הקבלה, וגם בחיים, כל אחד מקבל מלמעלה, מהבורא, מה שלטובתו, והיתר תלוי במידת התפתחותו. לכן אסור לדרוש שמלמעלה יתנו, אלא לדרוש עזרה בתיקון, וכל היתר כבר יבוא. כפי שכתוב: "שנא את הרבנות" [3], כלומר, צריך לשנוא את הגדלות, לשנוא לקבל יותר ממה שזקוקים לפי מידת הכלי, כי בכך האדם נעשה "מקבל" במקום "משפיע".

לכן האדם זקוק לידע וכוחות רק לשם התפתחות מידת ההשפעה שבו. ואם הצורך לידע ולכוחות אינו נובע מרצון להשפעה, אלא רק מרצון לקבל, מרצון למלא את הכלי, הצורך הזה לא יכול להתקיים ברוחניות. ואם הוא לא מתקיים מלמעלה, אלא על ידי החברה, על ידי הסביבה, הוא מזיק לאדם. מהחברה מותר לקבל לא את הידיעות, אלא רק התרשמות מרצון החברה, ואותו להוסיף לרצון העצמי להתקדמות כלפי מעלה.

לפיכך בין החברים לדרך הרוחנית אין צורך לדבר על ידע, על ידיעות, על ניסיון בעבודה, ולא כל שכן על אופני היחס של האדם לבורא. אלא כפי שהיה נהוג תמיד בין המקובלים, לדבר על דברים קלי ערך, ומתוך ההתקשרות החיצונית הפשוטה, להעביר אחד לשני התפעלות מהרצון שיש בלב להשגת התיקון. ואין צורך להתחלק איש עם רעהו במידע או בידיעות, כי גילויים באים מלמעלה.

לכן התנאי הראשון לגילוי ידיעותיה של חוכמת הקבלה, הנקרא "אין צורך", הוא תנאי חמור מאוד. ואחרי אלפי שנות התפתחות מתגלה היום לאדם, שחייו הגשמיים נקלעו למבוי סתום, מפני שהתמלא בידיעות לא נחוצות למטרה. שאם האנושות היתה בוררת ומקבלת רק מה שצריך למטרה, לא היה לה צורך בהתפתחות טכנולוגית, כלכלית, תרבותית ובכל אופני החברה והשלטון. אלא כל דאגתה היתה רק על כיוון התפתחות אחד, הכיוון הרוחני. ובכל היתר היתה מסתפקת בנחיצות בלבד.

ואם לומדים לפי המקורות שהשאירו לנו בעל הסולם ורב"ש, נמצאים בשמירה מעולה של הכתבים עצמם. מהכתבים אי אפשר לקבל יותר ממה שיודעים. אין כוחות ואין מידע, יותר ממה שאפשר להעביר לאחרים. לכן צריך רק לדאוג שאנשים ישמעו ויבינו את הקבלה בצורה נכונה וטובה. בדומה לילדים בבית ספר, שמלמדים אותם במנות קטנות, לפי דרגת התפתחותם. גם לימוד הקבלה צריך להיות מועבר במנות קטנות, לפי דרגת התפתחותו של האדם.

בניגוד למה שחושבים, בחוכמת הקבלה אין לא כוח ולא קסם שאפשר להעביר אותם מאחד לשני, שהשני בא ונוטל ומשתמש בהם לרעה כדי לנצל אחרים. אין שום סכנה שעל ידי חוכמת הקבלה נותנים לאדם כוחות וידיעות מהשמים, שאיתם הוא עלול להזיק לעצמו ולאחרים. חוכמת הקבלה פועלת רק עם מסכים. ללא מסך אי אפשר להיכנס ולפעול ברוחניות. ומי שיש לו מסכים כבר יודע ויש לו חשבונות משלו, מה ואיך לפתוח לתלמידים ולאנשים אחרים.

אבל מי שאין לו מסכים צריך לדאוג כמו כל מורה בבית ספר, להעביר לתלמיד את כמות הידע שמתאימה להתפתחותו. ואין טעם ללמד תלמידים מתחילים חלקים מתקדמים של "תלמוד עשר הספירות", או לבלבל אותם עם פלפולים שמתעמקים בהם תלמידים ותיקים. כי לכך צריך הכנה שכלית וגם הכנה נפשית כלשהי, שתוך חודש חודשיים, כל תלמיד מתחיל מדביק את הפער הזה.

לכן אין בעיה בלימוד הקבלה, שמעבירים או לא מעבירים מידע אסור מרוחניות. אלא בדומה לכל לימוד רגיל, צריך לשמור להעביר את החומר לפי תוכנית לימוד שמתווים מראש, ומחליטים שהיא המתאימה לאותם תלמידים.

למה התפתחות טכנולוגית, כלכלית ותרבותית, מפריעה להתפתחות רוחנית?

ההתפתחויות האלה מפריעות, מפני שאין בהן צורך. אם האדם היה מתפתח בהן במידת הצורך, אז הן היו דבר נכון וטוב. אבל בכל סוגי ההתפתחות האנושית, על כל אופניה, התרבותי, הכלכלי, המדיני והחברתי, המטרה של האדם היא להגיע על ידם למילוי.

ואם האדם היה מפתח את יתר אופני ההתפתחות הגשמיים מתוך הצורך להגיע לדבקות בבורא, הם היו מובנים לו מתוך הצורך בהתפתחות רוחנית, ולפי זה הוא היה מתפתח. או לא היה צורך שיתפתח בהם, אלא הם היו מסתדרים מתוך השפע הרוחני, שהיה מביא תוצרת, מילוי, הרגשה של מילוי, גם בגשמיות, "בגשם". הרוחניות היא הנחיצות היחידה שצריכה להיות מחויבת, וכל כיווני ההתפתחות האחרים אינם נכונים. מפני שכל יתר שבילי ההתפתחות של האנושות ושל האדם התפתחו מבלי להתקשר למטרת הבריאה.

אלא לפתע החלו לייצר ולעסוק בדברים מיותרים, שאין בהם צורך. לכתוב ספרים ושירים על נושאים שאינם שייכים למטרה, ולפתח מכונות ומדעים שלא נחוצים להשגת המטרה. ועל העיסוקים המיותרים האלה בזבזנו אלפי שנים וכוחות, שהביאו את האנושות לאותו סיבוך, שמתגלה לה כעת. אם היו אומרים לנו לפני מאתיים שנה, שההתפתחות הטכנולוגית והתרבותית של האנושות אינה לטובת האדם, איש לא היה מקשיב, כי כולם היו בסחרור שההתפתחות הזאת מביאה אושר ותקווה לאדם.

אבל כעת, ככל שמגיעים לסוף ההתפתחות, מגלים עד כמה היא היתה לרעתנו. כנגד ההתגלות ההדרגתית של הנקודה הסופית, של מטרת הבריאה, מתגלה לעינינו ההתפתחות השקרית שלנו. עד כה בזבזנו אלפי שנות חיים של סבל רב ויגיעה, שהלכו כולם ל"סיטרא אחרא", ועוד יהיה עלינו לצאת ממנה. האנושות עוד לא מכירה את כל הדרך חזרה, את דרך התיקון.

וכמו במצב הכללי, כך גם בחיים הפרטיים של האדם. אחרי ארבעים שנות עבודה ויגיעה בבנייה ועשייה, לאחר שנגמרים לו הכוחות, פתאום האדם מגלה שלא השיג בחייו כלום. לכן, חוכמת הקבלה לא אוסרת על האדם להתפתח, אלא להפך, תמיד תבוא התפתחות הדרגתית מכסף לכבוד, למושכלות, ולבסוף לרוחניות. אבל ההתפתחות הזאת חייבת להיות מתוך רצון להגיע למטרה, מתוך "סוף מעשה במחשבה תחילה" [4], בלי לאבד את המטרה שנקבעה בתחילת הדרך.

גם אז הרצון לקבל מתפתח בנו בצורה הדרגתית, אבל השימוש בכסף, בכבוד, בשליטה ובמושכלות, הוא לטובת השגת המטרה. וכך הכלי יבוא תמיד מבושל בצורה הראויה, ולפי אותה צורה יקבל את המילוי. כלומר, הכלים יהיו מותאמים לאורות, ושניהם יתפתחו יחד זה על ידי זה, ויגיעו למטרה בצורה הקצרה והטובה ביותר.

ואם נשארים באמצע הדרך, יש תמיד סבל. אבל אין מצווה ולא חיוב "להישאר באמצע". אם יכולים לקפוץ לסוף, חייבים לקפוץ. אלא בלתי אפשרי שנקפוץ לסוף. לכן הרצוי ביותר הוא לעשות את הדרך בצורה נכונה, טובה ועקבית. להתפתח מסיבה למסובב כמה שיותר צמודים, בלי לברוח בכל צעד הצידה מהמטרה, אלא במצב הנוכחי לגלות, שגם המצב הבא הוא הכרחי.

אנחנו מפתחים אנרגיה גרעינית, בלי שנדע, כי עוד לא גילו לנו, עד כמה האנרגיה הזאת היא דבר איום ונורא, שאי אפשר להיפטר ממנו. אי אפשר לסגור כורים גרעיניים ולא לנטרל פצצות גרעין. וכך העולם הופך למחסן עצום של אנרגיה גרעינית, שבכל רגע עומד להתפוצץ ולהביא נזק נוראי, שאין מה לעשות נגדו. לאדם אין לא כוחות, לא כסף ולא טכנולוגיה לנטרל את מה שעשה במו ידיו.

כך גם לגבי רעלים וגזים כימיים, שהאדם יצר. לא רק לשמור אותם לא פשוט, אלא עוד כמה שנים יתגלה איזו פצצה מתקתקת אצורה בהם. כל הכוחות שנמצאים בידי האנושות לא יספיקו לה כדי לנטרל את כל הגזים הרעילים, ואת כל האנרגיה הגרעינית שטמונה בפצצות. לאנושות אין שום אמצעים להיפטר מהם, גם לא לזרוק אותם מכדור הארץ. וכך יתגלה לעינינו, שאותם פיתוחים שפיתחנו אין בהם צורך כדברי הכתוב במאמר זה.

אלא תפקיד הקבלה לדאוג להתפתחות הרוחנית, ולא איך לנטרל פצצות גרעין וגזים רעילים. עליה להביא לאנושות את הידיעה על ההתפתחות הנכונה. והידיעה על ההתפתחות הרעה, עוד צריכה להתגלות. האנושות עוד צריכה להבין ולהכיר את התפתחותה הנוכחית במלוא הכרת הרע שבה. כדי שהכרת הרע והצער ממנה, יעזרו לאנושות, לא רק לצאת ממצבה, אלא גם לעזוב את יתר דרכי ההתפתחות, חוץ מההתקדמות למטרת הבריאה.

ואסור לטשטש את הרע הזה. אדם שנמצא בהכרת הרע, אסור להביא לו תרופה לפני שהוא רואה את המחלה שלו. אחרת היא לא תרופה, הוא לא צריך אותה. כל פעם צריך להיות כלי מוקדם לאור. והקבלה, בתרופה שהיא מביאה לאנושות, אינה מטשטשת את הבעיה של האנושות. אלא להפך, היא מעוררת את האדם לראות אותה הרבה קודם. כי בלי לראות את הבעיה ובלי להכיר שהיא רעה, האדם לא יוכל למצוא את הדרך הנכונה.

לכן לומדים בקבלה, שבא האור ומחזיר למוטב. על ידי מה? האור פותח את הרע שבו נמצאים, לפני שהרע מתגלה בצורה טבעית. על ידי השכל, על ידי החוכמה, האדם מתחיל לראות את המחלה, כמו בצילום רנטגן, לפני שהיא נאחזת בגוף כולו. וזהו עניין האור המחזיר למוטב, שמושכים אורות מקיפים, כדי להגיע להכרת הרע. כלומר, צריך לתפוס את הטעות עוד בשורשה, לפני שהיא מתגלה בכלים הסופיים.

בדומה למצב, שמתחילים ללכת בשביל ולאחר זמן משנים את מסלול ההליכה, וצריך לראות שנשארים בכיוון הנכון. הקבלה מפתחת באדם את האמצעי לראות את סוף הדרך, הנקרא "להגיע להכרת הרע על ידי התורה". [5] זו הכרה שחייבת להיות לאדם, כדי לראות מה יש בסוף הדרך, ולתאר את עצמו שהוא נמצא בסוף. הוא צריך להרגיש את סוף הדרך, ומלבד אותו הכיוון הנכון, הוא חייב לבדוק גם את כל יתר הדרכים.

ואם הוא משיג את האור, שמראה לו את כל השבילים עד סוף הדרך, האור הזה מקצר לו את הדרך. מקצר בלבד, כי האדם חייב ללקט את כל ההתרשמויות הנכונות והלא נכונות מן הדרך, שבלעדיהן בלתי אפשרי להגיע לסופה. לכן מי שעובר בדרך, לא יכול לדלג על אף שלב, אבל הוא יכול לעבור את השלבים בדרך תורה.

כלומר, להכיר בכל מצבי ההתפתחות האחרים כרעים, מבלי להיכנס אליהם עם החומר, עם הגוף, ולהתבלבל בהם עשרות שנים. אלא הוא "יטעם" את התפתחותו הרעה של כל פרט ופרט, ורק לאחר מכן יגלה את הדרך הנכונה. אבל את כל ההליכה הזאת הוא יעשה באור, בעזרת אותו מכשיר הנקרא המאור המחזיר למוטב, שבדומה לצילום רנטגן, מאתר איפה נמצא הרע, ולפי "התמונות" האלה האדם רואה מיד איך ללכת.

למה התפתחות תרבותית היא התפתחות רעה?

שירים על אהבה גשמית או סרטים שמבלבלים את העולם, במטרות שהם מציבים על המסכים, אינם מקצרים את הדרך של האדם למטרה, אלא רק במידה שהם מזרזים את ההתפתחות הרעה. על ידי ההתפתחות התרבותית הזאת, האדם מגלה את הרע הרבה יותר מהר. לכן קורה תהליך של התפתחות.

כלומר, יותר גרוע להישאר ברצון קטן ושקרי כל החיים, מאשר לממש את הרצון, ליישם אותו, אפילו עד המצבים הנמוכים ביותר, כדי לגלות מהר שהכול ריק. לכן שירים וסרטים עוזרים כרע במיעוטו. אבל בצורה אידיאלית עדיף היה שהאדם לא היה נכנס לכיוון ההתפתחות הזה, והיה רואה מראש באופן חד וברור, שההתפתחות צריכה להיות רק לכיוון אחד.

והאדם שמחפש מילוי יכול לקנות שכל מראש, במקום כל פעם לחפש מילוי באותה שיטה ולא למצוא אותו, ובסוף רק ללמוד שבצורה כזאת אי אפשר להתמלא. שלא עוזר להיתקע כל פעם באותה טעות, ולחשוב שבצורה הזאת שלפניו יהיה לו טוב יותר.

אבל האדם ממשיך לחלק פרסים לאלה שמצליחים להביא לו יותר תענוג, ויותר לבלבל אותו.

מהי הכרת הרע הנכונה?

הכרת הרע הנכונה היא לא לגלות את הרע במצב שהרע התפתח לצורתו הסופית, ומאין ברירה בורחים ממנו. מצב הנקרא "מכבש ההתפתחות", שבאה מכָה מאחור, והאדם מכוח הרע שמתגלה, חייב לחזור ולחפש דרך אחרת. אלא לראות את הכרת הרע מראש. ולראות אותה מראש אפשר רק על ידי החברה, שאינה מספקת לאדם חוכמה ולא אור, אלא התרשמות בתוך הרצון.

תוספת הרצונות, שהאדם נכלל בהם מהחברה, שקולט מהחברה, הם רצונות למטרה לעומת רצונות לכיוונים אחרים. חברה נכונה נותנת לאדם רצון לשביל אחד, לעומת עשרות שבילים שנמצאים לפניו. היא מגדילה לנו את הרצון לכיוון הנכון, וכך גדל הסיכוי של האדם להתקדם בו, או לגלות את הפחיתות ואת השקריות של כל יתר השבילים, לעומת השביל הנכון.

רק על ידי חברה אפשר לפתח את הרצון לרוחניות מבלי לטעות בדרכים אחרות. ולא טוב אם החברה נותנת מידע וידיעה על התפתחויות לא נכונות. מחברה צריך לדרוש רק כוח להתפתחות נכונה, עידוד ללכת בחיוב, ולא הטפות מוסר איך כדאי ללכת, שאז נמצאים בייסורים, בהרגשה רעה של השגחת הבורא. התפתחות נכונה היא לקבל מהחברה כוח, משיכת יתר, לכיוון הנכון.

ומה האדם עצמו יכול לעשות כדי להגיע מהר להכרת הרע? להשקיע בחברה כדי לעורר בה יתר כוח לכיוון הנכון. להשקיע בכניעה כלפיה ולהתפעל ממנה ביתר עוצמה לכיוון הנכון. האדם צריך לדרוש מהחברה התפתחות לכיוון הנכון, ולדרוש מעצמו להיכנע כלפיה, כדי שתשפיע עליו.

ואם בחברה לא רואים תוצאות, למרות כל התיקונים שעושים, צריך להבין שהסיבה לזה היא, שהחברה הזאת לא לבד, אלא יש לה חיבור לכל העולם, לכלי הכללי.

מה היתרון בגילוי מוקדם של הרע?

אין תרופה, לפני ידיעת המחלה. לכן תחילה צריכים לדעת שיש מחלה. לגלות את המחלה בצילום רנטגן לפני הסבל, לפני שהיא תתגלה על הבשר, ותהפוך חשוכת מרפא. לכן הולכים לרופא מומחה, שמסתכל על האדם ומיד יודע מה המחלה. בעוד האדם עצמו, גם אם יסתכל על עצמו, לא יראה אותה ולא ייקח תרופה. לכן מומחה נקרא "החכם עיניו בראשו" [6], "הרואה את הנולד" [7], את מה שייצא בסוף. ומומחה מזהיר את האדם לקחת תרופה מיד, לפני שיהיה מאוחר וייגרם לו סבל מיותר.

וכך הקבלה אומרת לאנושות, שיש בורא, "רופא כל חולים", שעל ידי האור שלו יכולים לגלות מראש מהי המחלה. וכל העיסוק בלימוד חוכמת הקבלה הוא רק כדי למשוך אורות מקיפים, שבדומה לקרני רנטגן, יראו לאדם את התוצאות מראש, ויביאו אותו להכרת הרע לפני שהוא ימעד לתוכו. או לחילופין, שיכיר בכל ההתפתחות שלא לצורך כרעה, מבלי ש"יִגע" בה. ומיד יזהה את כל הגורמים לצורות ההתפתחות הלא נכונות, וימגר אותם מן העולם.

לכן בעל הסולם אומר, שיש תנאי הנקרא "אין צורך", שאוסר לגלות לאדם משהו, שאינו מפתח אותו לכיוון המטרה. האדם חייב להתפתח לכיוון המטרה, וכל כיוון אחר או צורה אחרת של התפתחות לא עוזרים לו, אלא מביאים לו רק צרות. לכן ההגבלה הראשונה והחמורה ביותר על חוכמת הקבלה היא "אין צורך". גם כלפי המקובלים וגם כלפי תלמידיהם שנמצאים בדרגות רוחניות ונקראים "תלמיד חכם", לומדי חוכמה.

אסור לפתוח לאדם יותר מדרגתו, אלא רק אותה מידה שעוזרת להתפתחותו. וקורה גם שמקובלים מגלים לאדם יותר קו שמאל ממה שצריך, כלומר, באור של המקובל האדם רואה את המצב כנגדו, את החושך. וזה מצב שיכול להזיק לאדם ולהוציא ממנו את הכוחות להתפתחות, את התקווה, את הביטחון, משום שהוא לא מוכן עדיין לסבול את הקו שמאל. ומי שאין לו קו שמאל, שלא התפתח לפי טבעו במידה מספקת, גם אם נמצא בקבלה, אסור לפתוח לו יותר ממה שבכוחו לסבול.

לכן יש לנקוט משנה זהירות, שלא להביא את האדם לידי ייאוש, לחשוב שהתקדמות לרוחניות קשה מדי ובלתי אפשרית, שאז יחליט לעצור ולחכות. כל אדם מתקדם וחי מחיוב, משמחה, ממילוי. לפיכך צריך לדאוג שתלמידים יישארו תמיד בהרגשה טובה, במרץ, בביטחון ותקווה. והאיסור "אין צורך" שייך לגילוי קו שמאל. שאסור לצאת משיעור או מישיבת חברים בהרגשה לא טובה, אחרת אין התקדמות, אלא צריך לצאת מהם בשמחה ובהתפעלות.

האם צריך לפתח כוח סבל כדי להתקדם למטרה?

האדם לא מסוגל בעצמו לפתח כוח סבל. כוח סבל הוא תוצאה מחשיבות המטרה. האור שבא מעורר באדם את חשיבות המטרה, ומראה לו עד כמה היא גדולה וחשובה, ומיד הוא מקבל כוח לסבול כדי להגיע אליה. לכן צריך להגדיל בעיני האדם את גדלות הבורא, ואז כדאי לו להיפטר מיתר הדברים, ולסבול מכל מה שיהיה בדרך, כדי להגיע אל הבורא.

גדלות הבורא צריכה לתת את הכוח לסבול. אחרת הכוח של האדם הוא כוח הייסורים, שחייב לברוח מהרע. כוח שפועל לטווח קצר, עד שיוצאים קצת מהייסורים, ומרגישים יותר טוב. מכבש ההתפתחות פועל רק באותו רגע. וברגע הבא שוב צריך להגיע עד הכרת הרע, ולברוח מהרע במילימטר אחד לנקודה הבאה בדרך, שבה האדם ירגיש יותר חופשי, ויוכל לנשום לרווחה. ואז שוב צריך לגלות את הרע. וכך נראית כל הדרך של האנושות.

וכשאדם תופס מטרה רחוקה, אבל גדולה בעיניו, אין לו צורך בכוח דחיפה מאחור. אלא הוא נמשך אליה ונאחז בה כמטרה שעוד מעט יקבל אותה, ומראש הוא מרגיש את המילוי. ואין לו צורך אחר אלא שהמטרה הזאת תלך ותגדל לעיניו כל הזמן.

איך אפשר להשתמש ברצונות גשמיים לכסף, כבוד, מושכלות, לשם התפתחות רוחנית?

ההבדל בין הרצונות הוא רק בגודל הרצון. בעולמנו גודל הרצון מתבטא בלבוש מסוים הנקרא "כסף", או "כבוד", או "שליטה", או "מושכלות", שהם לבוש חיצוני על הרצון הפנימי. ובהתפתחות כלפי רוחניות מרגישים את הלבושים האלה בצורה אחרת.

כפי שבעל הסולם כותב ב"כתבי הדור האחרון", בגמר התיקון האדם יעבוד כל היום לטובת הזולת. הוא לא יבטל מעבודתו או יעבוד כדי להרוויח את לחמו בלבד, אלא יעבוד עבור חסרונותיו של השני. וכך במקום כבוד עצמו, הוא יעבוד כדי למלא את כבוד הבורא, ושליטתו תהיה על עצמו ולא על אחרים. [8]

הביטויים החיצוניים האלה הם צורות שמקבל הרצון לקבל שגדֵל, בדומה לילד שגדֵל. בינקותו הוא אהב צעצועים, אחר כך הוא נמשך לספרים, ויותר מאוחר לסרטים ומחשב, ובבגרותו הוא חובב מכוניות ואופניים. ההבדל הוא רק בגודל של הרצון לקבל. וככל שהרצון לקבל גדֵל, מתעוררות באדם צורות חדשות, מלאכותיות, שהחברה מביאה לו אותן.

וכך בחברה אחרת אותו רצון לקבל יתבטא בצורות אחרות, הוא יעורר באדם ציור, לבוש חיצון, צורה חיצונית אחרת. בחברה שלנו יתעורר בו רצון למחשב או לאופניים, ובשבט אינדיאני יתעורר בו רצון לכמה נוצות, כדי להרגיש גדול. הציור שהאדם מצייר לעצמו, מה הרצון שלו, ואיזה מילוי מגיע לו, תלוי בחברה. לכן אם היינו מתפתחים לקראת מטרת הבריאה, הצורות שהיינו מקבלים על הרצון לקבל שהלך והתגבר, היו מכוּוַנות אחרת ממצבנו הנוכחי, הן היו מקבלות צורה לקראת המטרה.

האם אפשר לחנך ילדים לעבור מרצונות גשמיים לרצונות מכוונים למטרה?

עם ילדים אפשר להצליח יותר מאשר עם מבוגרים, כי הם עדיין לא מבולבלים על ידי מטרות שקריות, שהחברה ממלאת בהם את המבוגרים. ילדים שמתחנכים בסביבה נכונה, מתפתחים נכון. אלא שהסביבה הזאת חייבת להיות אמיתית. לא כמו ברוסיה, שרצו לחנך דור חדש על אידיאלים, שלא היו קיימים בחברה עצמה, ולכן הגיעו לפשיטת רגל.

במשך שנים הטיפו לדור הצעיר ברוסיה, שצריך לאהוב את הזולת, בעוד שבחברה עצמה לא קיימו את האידיאלים האלה. אהבת הזולת היתה קיימת, אלא שעבור המבוגרים היא לא שימשה אידיאל. לכן גם הילדים קלטו אותה בצורה שקרית. הם שאפו לתפוס את הרעיון שלימדו אותם, אבל ראו שבחברה מתקיים ההפך. וההבדל הזה בין הרצוי למצוי היה מורגש מאוד וקלקל את הדור.

אבל אם המבוגרים היו מבינים, שכדאי לקיים את אהבת הזולת, למרות שלא קיימו אותה בעצמם, אלא רק היו רואים בה מטרה, הילדים היו מפנימים אותה כמטרה. הם היו סופגים את הרעיון הזה מהחברה, וגדלים לאור התפיסה החדשה. ואז לפחות הם, אם לא האבות, היו מתפתחים בצורה נכונה.

בעל הסולם מתאר את מה שיקרה בגמר התיקון. יהיו אנשים שלא יוכלו להתרשם מהמטרה, אבל החברה המתוקנת תקבל אותם רק בתנאי שיתבטלו בעצמם כלפי החברה, כלפי מטרת הדבקות בבורא, ויחתמו על התחייבות למסור את ילדיהם לטיפול החברה. אותם אנשים לא יקבעו את גורל ילדיהם, כי הם לא בכיוון הנכון כלפי המטרה, אלא ימסרו את ילדיהם לחינוך החברה. רק בתנאי הזה אדם יוכל להצטרף לחברה המתוקנת, משום שבדרך הזאת ניתן לנטרל את הגישה שלו, ולהציל את ילדיו מהתפתחות לא נכונה. [9]

וכשלחוכמת הקבלה יהיו תומכים רבים, אמצעים רבים וחברים רבים, היא תוכל לבנות חברה. כדי לפתח מערכת חליפית צריך מספר רב של אנשים. כל זרם חרדי שמכבד את עצמו, בונה מערכת חינוך עצמאית, הכוללת גני ילדים, בתי ספר, כוללים, כיתות לימוד, וכן מערכת בריאות ומערכת סיעודית תומכת ועוד. זו מעין מדינה בתוך מדינה. ויש בכך צדק רב, כי מי שרוצה לשמור על הקו שלו, חייב לבנות חברה משלו, כי הסביבה היא המחנכת את האדם.

כיום אנחנו נמצאים בתקופת מעבר, וצריך להשתדל לעשות מה שאפשר. אבל ילד שגדל בחברה, שהאידיאל שלה הוא מטרת הבריאה, כאשר הוא מַפנים את האידיאל הזה, הוא רוכש את הנכס הגדול ביותר שיכול להיות לאדם. ורק צריך לשמור שלא ייצא לחברה אחרת, כי שם הוא מיד מקבל התרשמות, שבלתי אפשרי לו להיסגר מפניה ולהיבדל ממנה.

לכן בעל הסולם אומר, שצריך לבנות חברה קטנה, קבוצה, שתקיים את כל חוקיה של החברה הרוחנית, ובה יתפתחו גם החברים וגם הילדים לכיוון הנכון. והדור החדש שיגדל בה, הוא יגדל בסביבה נכונה. והיום צריך לעשות מה שאפשר בתנאים הקיימים. עדיין אין בתי ספר וגני ילדים, ולא מערכת שמספקים לאדם סביבה נכונה לחיות בה, והילדים יוצאים לעולם הרחב ולתרבות הרגילה.

מהבעיה הזאת נובעת השמירה היתרה של החברה החרדית על החינוך. היא לא רוצה השפעה זרה של טלוויזיה, קולנוע וסרטים, שיוציאו את האדם מהמסגרת. הם מבינים היטב מה נקרא "חברה זרה".

האיסור "אי אפשר" נובע ממוגבלוּת השפה, שאין בכוחה להביע מושגים רוחניים דקים, שאינם מורגשים באדם. מכאן שכל הניסיונות הלשוניים לבטא אותם נדונים לכישלון, משום שהם מביאים להבנה שגויה, הגורמת למתעניינים לסטות מן הדרך. לכן רק מקובל שהגיע לדרגה רוחנית גבוהה, יכול לגלות את הידע העליון, משום שעליו להיות בעל תכונה מיוחדת שבאמצעותה יוכל לגלות ידע כזה בצורה ברורה.

התנאי של "אי אפשר", אינו נובע מהדרגה הגבוהה אליה מגיע המקובל, אלא בדומה למה שקורה בעולמנו. יכול להיות פרופסור גדול בעל ידע עצום, שאינו מסוגל להעביר את ידיעותיו בצורה מובנת. הוא מכיר את כל רזי המקצוע בעמקות יתרה, וברורים לו כל הקשרים של החוכמה, ולמרות זאת הוא לא מסוגל להסביר אותה לאחרים.

ויש אדם אחר, שבקושי מבין את המקצוע, ולא בעמקות, וללא קשרים רבים בין מרכיבי החוכמה, אבל מטיב להסביר אותה ולהרגיע בעזרתה ולמלא בה כל ספק, ונחשב לכן מורה מצוין. כלומר, הוראת החוכמה אינה תלויה בעמקות ההבנה של המורה. למרות שמי שרוצה להשפיע את החוכמה, חייב שיהיו לו אי אלו ידיעות וגילויים בתחומה. אבל לא בהכרח מי שיודע יותר, מסביר טוב יותר.

עיקרון זה נכון גם בעניין גילוי חוכמת הנסתר. בנוסף למקובלים שעליהם אנחנו יודעים, פעלו מקובלים רבים שלא ידוע לנו מי היו, מתי פעלו ומה עשו, למרות שהם עשו מעשים גדולים למען העם והאנושות. הם פעלו בלי לגלות את עצמם, אם משום שלא קיבלו רשות להתגלות, אם משום שראו עצמם כלא ראויים, ואם משתי הסיבות גם יחד. אבל למקובלים שהתגלו, היתה הכנה מיוחדת בנשמתם, שבנוסף לה קיבלו רשות להתגלות.

והתנאי "אי אפשר" נובע מהטבע עצמו. שאי אפשר לגלות משהו הנמצא מעבר למחסום, שלאדם אין שום דמיון, או חוש, או הרגשה כלפיו. לא הכנה בשכל ולא הכנה בחושים. אלא בהתאם לדרגת התפתחותם, הנבראים מפתחים שפה להתקשר זה עם זה. ושפה זו מהווה ביטוי לקשר ביניהם. אם יש לנבראים הרגשות משותפות וצורך להעביר אותן אחד לשני, כלומר, איך למלא את עצמם, שזה רצון שנמצא ביסוד כל נברא, אז הם מעבירים את אותה ידיעה מהם והלאה, או מוכנים לקבל ידיעה כזאת מכל הנבראים האחרים.

לכן כל חוכמת האדם, כל החוכמות שפיתחה האנושות, כל הקשרים בין האנשים, נובעים רק מהצורך של האדם למלא את עצמו באמצעות הקשר עם אחרים. אבל ככל שהנבראים מתפתחים, ומפתחים את החושים ולידם את השכל, במידה הזאת מתפתחת גם שפתם. לכן יש שפות רבות, וכל שפה מתפתחת ומשתנה בכל אומה בהתאם להתפתחותה. וכל קבוצה או אומה מפתחת את אופני השפה שלה בהתאם לתנאי חייה ולתקופתה.

וכמו שבעולם הגשמי, השפה נובעת מרצונם של בני האדם להתקשר ביניהם, כדי להתמלא אחד על ידי השני, כך גם בעולם הרוחני, המקובלים פיתחו לעצמם שפה, כדי לדבר איש עם רעהו ולהעביר ביניהם מידע, ידיעות, שיטות ועצות. אבל הבעיה היא להתקשר בין העולמות, בין בני אדם שנמצאים בחושים שונים, שיש לצד החושים של כל אחד מהם שכל אחר, ורצונות הפוכים שאינם דומים או זהים.

אם האחד נמצא בגשמיות והשני ברוחניות, אז אין קשר ביניהם ואין להם צורך בשפה משותפת, הם מנותקים זה מזה. הרצון של האחד לא שווה לרצון של השני, ואין להם צורך לעזור או להיעזר אחד בשני, צורך שמפתח שפה. אבל אפילו אם ירצו בקשר ללא הצורך הטבעי הזה, לא תיתכן ביניהם שפה משותפת, היינו, שהאחד יבטא את הרגשתו כלפי השני. כי שפה מבטאת הרגשה, השפה כולה היא קשר של הרגשה עם פעולה, עם שכל, עם סיבה ומסובב.

וכך אדם, שנמצא בעולם אחר וברצונות אחרים, לא יכול לתאר לשני, שלא נמצא באותו עולם, מה הוא עושה, מה הוא מקבל, מה היה הרצון שלו, ומה יהיה, והשני ירצה אותו דבר. וגם אם ירצה, הוא לא יוכל לקלוט את השפה, להבין אותה, כלומר, להרגיש ולקלוט מה שנאמר, לאמץ את הדברים וליישם אותם על עצמו, מפני ששפה זרה אפשר לשמוע, אבל לא להבין. וגם אם מבינים, לא מבינים מה רצו לומר בה, כי נמצאים בתפיסה שונה וברצון אחר.

והקושי קיים משני הצדדים. מצד אחד, אנשים שנמצאים בשני עולמות שונים, אין להם רצון ואין להם צורך אחד בשני. ומצד שני, אפילו אם העליון רוצה לתת לתחתון קצה חוט מעולם עליון לעולם תחתון, שיעזור לתחתון, הוא לא יכול. כי המוח והלב שלו עובדים על פי נוסחאות שונות מאלה של התחתון, שמסתובב שם בעולמו. והתחתון, עד שלא יהיו לו רצונות דומים לרצון העליון, הוא לא יוכל להתקשר עם העליון, לשמוע את שפתו ולהבין אותו.

שפת הקבלה היא השפה שמשתמשים בה אלה שנמצאים בעולם העליון. אלה שיש להם הרגשה משותפת, הבנה משותפת, מטרה משותפת, רצון משותף, על מנת להשפיע. ומתוך הרצון הזה הם מבינים איש את רעהו ומתקשרים זה לזה. בני אדם רגילים יכולים להשתמש באותה שפה, לא מתוך הבנת השפה, כי אין להם אותו רצון, אלא מתוך המטרה המשותפת. אם הם רוצים אותה מטרה, אז הם רוצים לקלוט את אותה שפה, וכך נעשים מוכנים לקלוט חלק מעוצמת השפה, מאותן ידיעות שמקובל אחד רוצה למסור למקובל שני. ואותו חלק נקרא אור מקיף.

היינו, אם מקובל אחד מוסר ידיעות למקובל שני בשפת הקבלה, הוא מוסר לו בצורה מפורטת כל מה שכלול בעולם העליון. נתונים מדויקים, שאותם חַברו יכול לבצע, ולהבין מה הוא הרגיש, ומה הוא מייעץ לו לעשות, כמו שבעולמנו שומעים לעצת חבר. אבל, אם התחתונים רוצים לשמוע לעצת העליון, למרות שהם לא מבינים אותו, ולא יכולים לקלוט בעולמם את המסר שלו, כלומר, ליישם את עצתו על הרגשתם, מתוך הרצון הזה בלבד, הם מצליחים לקלוט אותו חלק בשפתו שקשור למטרה ולא להבנה.

הבנה, חוכמה, יכולה להתגלות רק בכלים מוכנים. אבל הארה מהמטרה יכולה לבוא אפילו אם אין כלים נכונים ומוכנים, אלא רק רוצים אותה מטרה. ולמה? מפני שגם העליון, שנותן ידיעה לתחתון דרך השפה, מתכוון למטרה שהוא עצמו לא נמצא בה. ואם התחתון הולך יד ביד עם העליון, משום שהוא רוצה באותה מטרה, נחשב שהם משתווים ביניהם. כי המטרה הזאת, לא שיש בעליון ואין בתחתון, אלא אין בעליון ואין בתחתון. ומהי המטרה? רצון העליון ששניהם יהיו במצב מיוחד. להעלות את התחתון למצב מיוחד שגם לא נמצא בעליון, אלא חייב להיות בשניהם יחד.

וכך התחתון משתתף ברצון העליון, אפילו שנמצא למטה מהמחסום. בדומה לילד קטן, שלא מבין לאן ולמה, אבל הולך יחד עם הגדול לכל מקום שהגדול הולך. הוא מדביק את עצמו לעליון "למעלה מהשכל". מפני שהעליון רוצה בפעולה, התחתון מתבטל ונמצא עימו באותה פעולה, באותה תנועה. ובהתאם להשתוות הצורה הזאת הוא מקבל הארה, הוא מקבל כוח ונמצא יחד עם העליון. והיכולת הזאת להתבטל, היגיעה שמשקיעים בה, מידת הרצון להשתתף עם העליון, היא נקראת לצרף לעליון את הרצון, את המ"ן. אותו כלי של הרצון, שבו התחתון מקבל אור, שמחזיר אותו למוטב.

סגולת השפה היא בכך, שאותה חבילה של רצון, מרץ, מידע, ביטחון, שמביא עימו העליון, עוברת לתחתון רק בכלי שרוצה להיות דבוק לעליון, ללכת עימו באותה פעולה, "למעלה מהדעת", לְמה שהעליון רוצה להוביל אותו. לא שהתחתון קובע את הרצון, כלומר, דורש מהלימוד ומהספר שיאירו לו, לפי מה שהוא חושב שרוצה. אלא עליו לדעת בעלמא, לשאוף לדעת, מה העליון רוצה ממנו, לאן הוא רוצה לקחת אותו. ולא שחשוב לו לאן, אבל שירצה להיות עם העליון באותה דרך, להסכים שייקח אותו לאן שהעליון חושב לנכון.

וכוונה כזאת בזמן הלימוד בונים בהדרגה, משום שיש בה אופנים פנימיים רבים, שהתלמיד צריך לחיות בתוכם, להיות בהם, שיהיו בשבילו כמו בית, בזמן שחושב על הקשר שלו עם העליון. ועל ידי הכוונה הזאת הוא לאט לאט מגלה את האח"פ דעליון, שמאיר לו, שנותן לו את הבית הזה, כדי להידבק בו, להיות בתוכו. ואת כל ההכנות האלה ניתן לעשות על ידי הלימוד, באמצעות קליטת המידע והרגש. אבל אם התחתון שם לו למטרה לרצות לתפוס את ידו של העליון כמו ילד קטן, וללכת אחריו בעיניים עצומות, ללא שום ביקורת בכלים שלו, בכלים של התחתונים, אז הוא מתחיל להרגיש שמובילים אותו.

לכן אין טעם להתרעם על שפת הקבלה ועל המוגבלות שלה. הרי טבעי הדבר שאי אפשר להסביר בה משהו. אלא לומדים בה רק כדי להתקשר, כעין זריקת חבל או קצה חוט, ולא את פנימיות הדברים, את מהותם, את הפירוש הנכון והאמיתי שלהם, שאין לנו במה לקלוט אותם. אבל תחתונים שרוצים להתקדם, יש בהם נקודה שבלב, אותו "חלק אלוקי ממעל" [10], שבלעדיו לא נקראים "תחתון כלפי עליון". וכשיש אותו לאדם, הוא כבר מוכן להיות מובל על ידי העליון.

ומי הוא אותו עליון? לא כל מקובל יכול להתקשר ולהוביל את התחתונים, למרות שכל אחד מהם מתקן את הרצון לקבל שלו, ב"להשפיע על מנת להשפיע", ואולי גם ב"לקבל על מנת להשפיע", ונמצא בדרגות רוחניות. אלא נדרשת תכונה נוספת בנשמה, הנקראת מהות הקשר עם התחתונים. כי מבנה הנשמות דומה למבנה של גוף האדם, שיש בו איברים חיוניים שהכרחיים לקיומו, ואיברים משניים, שאינם הכרחיים. יש בגוף איברים פנימיים כלליים כמו מוח, לב, כבד וכליות, שמשרתים את הגוף כולו, ואי אפשר לחיות בלעדיהם. ואיברים כמו ידיים ורגליים, שאפשר להמשיך ולחיות גם כשהם חסרים.

אלא האיבר הכללי, החיוני, הוא נחשב פנימי יותר ביחס לאיברים האחרים, משום שהוא קשור לכל תא ותא בגוף, כדי לספק לו את שרותיו ולהיות אחראי על חיותו. והקשר הזה לא שייך לקשר ההדדי בין חלקי הגוף, אלא למערכת ההפעלה, למערכת האספקה, שמביאה את החיות לגוף, כפי שידוע לפיזיולוגים שעוסקים בגוף החי.

ואותה החלוקה קיימת בנשמות של גוף אדם הראשון. יש נשמות כלליות, פנימיות, בדומה למוח, לב, כבד, כליות, שהן אחראיות על תפקודו של הגוף כולו. ולנשמות האלה, הנקראות נשמות מיוחדות, יש עוצמת אור מקיף מיוחדת.

על אותה תכונה מיוחדת כתב האר"י המקובל בחיבוריו, שהנשמות של המקובלים הגדולים מלאות באור מקיף, או באור פנימי. לאלה שהנשמות שלהם מלאות באור מקיף יש יכולת לנסח את הידע הקבלי ולהלביש אותו במלים ברורות באופן שרק בני אדם ראויים יבינו אותם. לרשב"י הגדול היתה נשמה מלאה באור מקיף, ולכן היתה לו יכולת להתנסח כך, שאפילו כשהוא נאם בפני התכנסות גדולה של בני אדם, הבינו אותו רק אלה שהיו ראויים להבנה. ולכן רק לו אפשרו מלמעלה לכתוב את ספר "הזוהר", אף על פי שהמקובלים שחיו לפניו ידעו יותר ממנו. אבל להם לא היתה יכולת להלביש את המושגים הרוחניים במלים באופן שרק רשב"י ידע לעשות את זה.

הנשמות המיוחדות יורדות לעולם הזה על מנת להימצא בגוף, ולהתקשר דרכו עם מי שנמצא בעולמנו, כדי להעביר לו במסר חיצוני, או של דיבור, בזמן שהמקובל נמצא בחיי חיותו, או בכתיבה, שמשאיר לדורי דורות משהו שקשור לאור המקיף שלו. ומי שמשתוקק להיות דבוק לאותם המקובלים, יכול על ידי החיצוניות הזאת של צלילים, או סימנים, או אותיות, להידבק בהם כמו קטן לגדול, ולהשתמש באור המקיף שיש להם, כדי להתחיל לקבל ממנו השפעות ותיקונים.

תמצית דברי האר"י היא, שהתנאים לניסוח הידע הקבלי, אינם תלויים בגדלות דרגתו הרוחנית של המקובל, אלא בתכונת נשמתו, וביכולותיו לבטא את מה שאנו לא מסוגלים לתפוס בחושינו. רק מקובל בעל תכונה כזו, מקבל היתר מהשמים לגלות חלק כלשהו בחוכמת הקבלה.

לכן, אין בנמצא שום ספר יסוד בקבלה, שנכתב לפני ספר "הזוהר". בספרים שנכתבו לפניו ישנם רמזים מעורפלים בלבד, שאינם מנוסחים לפי סדר סיבה ומסובב.

לאחר מות רשב"י במאה השנייה לספירה, האר"י היה היחיד שקיבל היתר לגלות חלק נוסף מחוכמת הקבלה במאה השש עשרה לספירה. אף על פי שייתכן מאוד, שרמת הידע של המקובלים שחיו לפני האר"י, היתה גבוהה בהרבה משלו, עדיין בשל הסיבה שצוינה לעיל, לא ניתן להם אישור לגלות את ידיעותיהם.

לכן, הם נזהרו שלא לחבר ספרים ושלא להוציאם לאור, למעט כמה הערות מעורפלות. וזו הסיבה שמאז הופעתם של כתבי האר"י, זנחו לומדי הקבלה את כל יתר הספרים, והתרכזו רק בספר "הזוהר" ובכתבי האר"י.

הנשמה הגבוהה והמיוחדת ביותר היא אותה נשמה, שבאה לעולמנו מאדם הראשון, דרך אברהם, משה, רשב"י, האר"י ובעל הסולם. היא חוזרת ומופיעה בכל תקופה של התפתחות הרצון לקבל מדרגה לדרגה, כדי על פני הדרגה החדשה של הרצון לקבל, שמתפתח מעביות שורש לעביות א', ב', ג', וד', לפתוח ולהוליד שיטה חדשה לתיקון הרצון לקבל שצמח.

וכך אדם הראשון שהתגלה בעביות דשורש, אברהם אבינו שהתגלה בעביות א', משה, הרשב"י, האר"י ובעל הסולם, הם המקובלים שהביאו את שיטת התיקון, שערוכה היום לפנינו בכל עוצמתה ובמלוא יכולתה לעזור. ובעל הסולם, המקובל שהופיע בתקופתנו, אופן הגילוי שלו ושפת הכתיבה שלו הם המותאמים לכלים שלנו, ולכן מאפשרים לנו לקלוט באמצעותם את האור המקיף בצורה המועילה ביותר.

האם יש קשר בין התפתחותו של המקובל ליכולתו לבטא את הגילויים שלו?

מקובל מתפתח ללא קשר ליכולתו להתבטא. התכונה הזאת לא שייכת לגודל ולגובה הנשמה, אלא לסוג הנשמה.

בעל הסולם מציין כאן, שלפני רשב"י היו מקובלים גדולים הרבה יותר, אבל רשב"י היה נשמה מיוחדת בדור מעבר. ומפני שהשתייך גם לדור של טרם החורבן, וגם לדור שלאחר החורבן, לכן לאחר החורבן, כשהרצון לקבל פרץ מדרגה לדרגה ונעשה יותר גדול בדרגה אחת, ניתנה לו הרשות להשתמש בידע וביכולת שהיו לו לפני החורבן. ומהזַכּוּת של טרם החורבן, לספר על פעולות רוחניות שיהיו ברצון לקבל לאחר החורבן.

רשב"י השתמש במעבר הזה משני הכיוונים. את הזַכּוּת שהיתה שייכת לדור הקודם, הוא הסביר לדור החדש של הרצון לקבל. ואילו המקובלים שהיו לפניו, למרות שכולם היו מוריו כמו רבי עקיבא, שאף ידע הרבה יותר ממנו, או אנשי כנסת גדולה, ולפניהם תלמידיו של משה רבנו, הם לא כתבו לדורנו.

כמו שרואים בעולמנו, יש אנשים שיודעים להסביר, שנחשבים נואמים בחסד עליון, וישנם כאלה שלא יכולים להוציא מילה, למרות שהם גדושים בכמות ידע ובאיכות הבנה. אין קשר בין הדברים. אמנם מכבדים יותר את אלה שיכולים לבטא את עצמם, מפני שבעזרתם אפשר לעשות יותר תיקונים בעולם. אבל מכבדים אותם רק לפי היכולת החיצונית, כי איש לא יודע מהי ההכנה הפנימית שלהם.

גם האדם עצמו לא יודע מהי מידת הכנתו הפנימית, ושופט את עצמו לפי ביטוי חיצוני. הוא לא מכיר את עצמו הפנימי. אלא רק לאחר שעולה על המדרגה הבאה, מתגלה לו המדרגה הקודמת שבה היה. האדם אף פעם לא מכיר את מצבו. לכן אין לשפוט את החברים לפי ביטוי חיצוני. וגם החברים עצמם, אל להם למדוד את עצמם לפי איך שהם מרגישים את עצמם. אלא בהדרגה, דרך ההבנות האלה, האדם מגיע להכרה, שהיחס הנכון כלפי עצמו, כלפי הסביבה וכלפי הבורא, הוא רק למעלה מהדעת. כי הוא עצמו אף פעם לא יכול לתפוס ולמדוד את עצמו ואת העולם בצורה נכונה.

למה רב"ש, בנו של בעל הסולם, הסתופף בצילו של אביו?

רב"ש היה מקובל גדול בזכות עצמו, אבל בפעולתו הוא התחבר כל כולו לאביו, והשתדל והשתוקק לחיות בצלו. לכן למרות שנות פעילותו הרבות, רק בעשר השנים האחרונות לחייו הוא החל לכתוב מאמרים בעצמו. וגם אז רק מפני שהגיעו אליו תלמידים חדשים, והיה צורך לתת להם יותר מלימוד ושיחות, שגם הם היו בצורה לא מובנת. שהיה לוקח לתלמיד לפחות שנה להתרגל, עד שהבין את הנאמר, בלי שהדברים ישמעו לו כשפה אחרת. ומכך נבע ההכרח להעביר את תורתו לכתב. והוא אמנם הצליח בכך.

האיסור "סוד שמור של הבורא" פירושו, שהידע הקבלי מתגלה רק לאלה המתמסרים לרעיון ההשתוות לבורא. לכן, לאורך כל הדורות קיבלו המקובלים רק תלמידים, שהתגלתה בהם השאיפה הבלתי מתפשרת, להשיג את הידע על מנת להשתוות לבורא.

משום שתלמידים רבים לא התקבלו ללימוד, ומשום שהמקובלים הסתירו את חוכמת הקבלה מחוגי החברה הרחבים, צצו שרלטנים רבים שהציגו את עצמם כמקובלים, והיו מתפרנסים מנבואות, מהכנת קמעות, מגרוש עין הרע, ומשאר "ניסים ונפלאות", שהיו מפתים את פשוטי העם. עד לימינו אנו ישנם "מקובלים" כאלה, ויש מי שקונה את הקמעות ה"אלוקיים" שלהם, את החוטים האדומים ואת "המים הקדושים" שהם משווקים.

קריטריון נוסף בנוגע לאיסור פרסום חוכמת הקבלה הוא, למי מותר למסור את החוכמה. חוכמת הקבלה מהווה אמצעי להגיע למטרה, למי שמשתוקק למטרה. ומי שאינו משתוקק למטרה, אין לו תפיסה בה ולא הבנה. לאור אין מה להביא לו, אומר בעל הסולם, ולכן הוא מרגיש חושך. [11] הוא מתחיל להשתמש בכל הידע של הקבלה בצורה שאינה עולה בקנה אחד עם הכיוון הנכון כדי להגיע למטרה.

הכלי תמיד חייב להיות מוקדם לאור. היינו, שיש לאדם צורך במטרה, והוא מכוּוַן להשיג אותה. הוא משתוקק למטרה, ויכול לכוון ולסדר את עצמו כלפיה, ומוכן לאחוז בעליון כדי להגיע אליה. הוא מוכן לסבול את סדר ההתפתחות הלא נעים, שעתיד לעבור עליו, כדי להגיע למטרה. כלומר, הוא מצרף לעצמו את מידת האמת, והיא נעשית לו חשובה יותר ממידת הסבל שמוכן לסבול, כדי להשיג את מידת האמת הזאת. רק לאדם הזה חוכמת הקבלה יכולה לעזור, כי הוא מוציא את הכלי שבנה ומגיש אותו לתיקון.

ומי שכלל לא מרגיש ולא מבין את המטרה, מי שאין לו שום הכנה או דחף נפשי להגיע למטרה, הוא לא זקוק לידיעות של חוכמת הקבלה, להפך, הן עלולות לבלבל אותו. כי הוא לא מחפש בידיעות האלה מעבר למה שמוכן בכלי שלו. ולְמה הכלי שלו מוכן? למלא את עצמו בתענוגי העולם הזה. לכן האנשים מגיעים למקובלים עם צורך אנושי, להשיג זיווג טוב, להצליח בעסקים, להסתדר עם הפרנסה, לשפר את הבריאות, ומצפים לקבל מהם ברכה שתעזור.

אבל חוכמת הקבלה לא נועדה למטרה הזאת. חוכמת הקבלה מיועדת להביא לאדם כוחות להתקדם לכיוון ההשפעה, לפי הצורך במטרה שיש בו לפני שפותח את הספר. אפילו במצב של "לא לשמה", שרוצה ולא רוצה. כי גם "לא לשמה" הוא כיוון נכון, שהאדם חושב על המטרה, יודע אותה, מבין שכך צריך להיות ואין ברירה, אבל לא מסכים עדיין. לכן המקובלים הגבילו את מסירת החוכמה, ערכו לאנשים שהגיעו אליהם בדיקות ומבחנים והציבו להם תנאים מחמירים.

עד היום משתמשים בקבלה כאילו יש בכוחה לעזור לאדם בחיי העולם הזה. עדיין חושבים שבכוחו של המקובל לעזור להטיב את החיים האלה, שהתפילה והרצון שלו פועלים בצורה שמועילה לאדם הפשוט. אין הבנה, שהמקובל בהתקשרותו עם האדם, יכול להביא לו רק אור מקיף ומאותה מדרגה עליונה, שמופיעה כלפי האדם כדוגמה בלבד, ככוח שמוציא אותו ממצבו, להעלות אותו למעלה. היינו, לעשות אותו יותר מתוקן, יותר משפיע, יותר דומה לבורא.

אין למקובל כוח אחר. וכל הסיפורים שמספרים על המקובלים, כאילו הם יכולים לעשות אותות ומופתים בעולם הזה, הם בדויים ושקריים. בלתי אפשרי לאף אחד לעשות אותם, כי "חוק נתן, ולא יעבור" [12], "אני הוי"ה, לא שיניתי" [13], "עולם כמנהגו נוהג". [14] הכול נמצא תחת אותם חוקים, ואף מקובל לא עושה פלאים ולא הופך מעשה בראשית. הדבר היחיד שהמקובלים מסוגלים לעשות, והם עושים, הוא לפעול על מי שניתן לקדם אותו למטרה.

אמנם ישנן פעולות, שהמקובל יכול לצרף לעצמו את התחתון, ולעשות איתו פעולה כרצון אחד, בתנאי שמבטלים את התחתון. אבל הפעולות האלה נעשות רק בתנאים מיוחדים בלי להזיק לתחתון, או כדי שיהיו לו יותר כוחות, או לצורך מטרות שהמקובל רואה בהן נחיצות. אבל גם אז הן לא נעשות כדי להטיב את חיי התחתון בעולם הזה.

האם בעבודה פנימית צריך לרצות להידבק לבורא או לאור המקיף של המקובל?

למרות שכל העיקרון של לימוד הקבלה בדורנו הוא לפתוח ספר של בעל הסולם ולהשתמש בכלי שלו, באור המקיף שבא על ידו, אין צורך לבטא רצון להידבק דווקא בו, באח"פ שלו, באור המקיף שבא על ידי הפעולה שלו. אמנם אין זמן ברוחניות, והאח"פ שלו פועל כלפינו גם כעת, ועושה כלפינו פרצוף חיצון ופעולה חיצונית מיוחדת, כעליון כלפי תחתון, אבל אין צורך להתקשר אליו, ולהזכיר את שמו, ולהשתדל להיות עימו בקשר פרטי, אישי, מיוחד. ואפילו לא עם רבי שמעון, שהביא לנו את "הזוהר".

למה? כי כל המקובלים, כמו כל העולמות, כל המדרגות שבינינו לבין הבורא, הם רק נציגי הבורא כלפינו. לא מתוך רצון שלהם, אלא מפני שהם נדבקים לרצון של הבורא ומביעים אותו כשליחים נאמנים, יש להם כוחות להשפיע לאדם ולתקן אותו. לכן אין צורך לפנות אליהם, אלא לאותו כוח שממנו הם שואבים את הכוחות לפעול עלינו. הם רק המעבר, המרכבה. הם שואבים כוחות מהשורש העליון, ומעבירים אותו לאדם שרוצה תיקון.

והטעות הזאת אל מי פונים, ממנה נובע שורש העבודה הזרה, אומר הרמב"ם. כי מלכתחילה האנשים הבינו שיש בורא אחד, וצריך להתפלל אליו, ולהיות קשורים עימו. אבל הם הרגישו שרע להם מאיזה רוח, או הר געש שמתפוצץ פתאום, או משמש, ירח, קור או חום, שהם תלויים באדמה ובעצים. הם ידעו שמאחוריהם עומד הבורא, אבל הרגישו קשורים לנציגי הבורא שקרובים אליהם. וכך הלכו ועזבו את הכוח האחד והתחילו להשתחוות לנציגיו. שכחו שהם נציגים בלבד, והחלו להדביק להם ישות עצמאית, וכל אחד מהם הפך לאל בפני עצמו, כעין "אלוקים" בצורות שונות. [15]

וההתייחסות הזאת היא פסולה, משום שהיא מביאה לקלקול, ליחס שגוי ולכיוון לא נכון כלפי המטרה. הקשר שלנו הוא רק עם הבורא. והנשמות הגבוהות שפועלות בכל המדרגות, הן אמנם מתבטאות בגופי בני אדם, אבל הן מהוות מעבר בלבד, כעין מתאם, בינינו לבין הבורא. שרק הוא המטרה, והוא מקור הכוח, ואליו בלבד צריך להתכוון.

למה המקובלים חדלו להגביל את החוכמה והחלו לפתוח אותה לכולם?

מזמנו של האר"י המקובלים הפסיקו לבדוק מי מתאים ללמוד קבלה. כפי שכתוב בהקדמת חיים ויטאל לשער ההקדמות של "עץ חיים", שמזמנו והלאה כל אחד, גם קטן וגם גדול, לא חשוב מה תכונותיו, מה השגותיו, ומה הכנותיו, יכול ללמוד את חוכמת הקבלה. מפני שבזמן האר"י הרצון לקבל גדל בדרגה נוספת, מה שהביא להופעת נשמת האר"י בעולם הזה, כדי לתת שיטת תיקון לדרגה החדשה של הרצון. [16]

ברצון לקבל שגדל, האדם החל להשתוקק למלא אחד מן השניים, או למלא את הרצון לקבל החדש, או למלא את הנקודה שבלב. הוא לא נשאר יותר ברצון לקבל קטן, שרוצה בחוכמת הקבלה כתוספת. אלא הרצון לקבל שגדל בוער באדם להתמלא בכל דבר, בכסף, בכבוד, במושכלות, בתאוות גופניות. הוא לא הסתפק במושכלות, למרות שזו הנטייה, שאפיינה את הרצון לקבל החדש. אלא הרצון לקבל גדל כלפי כל מגוון הרצונות, מתאוות גופניות לאוכל ומין, דרך רצונות לכסף, כבוד, מושכלות.

ומצב כזה לא היה בעולם משך כל ההיסטוריה. למרות שהיו תרבויות שלמות, שהתבססו על השתוקקות לתאוות גופניות ואחרות. אבל לא בעוצמה ובכמות כפי שקורה היום, שלא חשוב לאדם כלום בחיים, העיקר הכסף, או שמוכנים לעשות הכול כדי לקבל כבוד. בעבר ההשתוקקות של העם היתה למלא רצונות גופניים לאוכל, לבית טוב, ולא לכסף וכבוד, כמו שהיום כולם רוצים עוד ועוד. גם במושכלות, האדם רוצה לדעת הכול על העולם שבו הוא נמצא, מהו החלל ומה יש מעבר לו. וכל הרצונות האלה חיים ובוערים בו.

והנקודה שבלב נמצאת או לא נמצאת, בתוך הרצונות האלה. אבל אם היא נמצאת, ודורשת להגיע להשגת מטרתה, אז האדם פותח את הספרים ורוצה להשיג אותה. ואם היא לא בוערת בו, ולא חזקה יותר משאר הרצונות של האדם, הוא משתוקק לדברים אחרים, ולא ניתן לשכנע אותו לקחת לידיו ספר.

ובכלל, ברצון לקבל האחרון הזה, חוכמת הקבלה מתגלה כחוכמה. כי הרצון הגדול הזה הוא רצון לקבל שיכול לבטא מושכלות, בניגוד לרצונות הקודמים, שלא יכלו לבטא מידע מדעי. וכך הביטוי הזה של חוכמת הקבלה, לא כרמזים או כסיפורים כמו ב"זוהר", ולא כדימויים ציוריים כמו בכתבי הנביאים ובתורה, אלא כשפה מדעית יבשה של ספירות, הבחנות, דרגות, אורות שמגיעים לכלים לפי נרנח"י, הוא ביטוי שמקרב ללימוד בספרי הקבלה רק את מי שמרגיש מתוכו קשר לכַּתוּב, שבתוך החומר הזה מוסתר משהו, שאליו הוא צריך להגיע בנקודה שבלב.

לפיכך אין טעם יותר בהסתרת החוכמה. ואפשר לפתוח אותה לכולם. כי מי שניגש אליה ופותח את הספרים ומתקדם, הוא מי שיש בו נקודה שבלב. למרות שגם בין האנשים האלה יש עדיין כאלה, שלומדים מספרים רק לצורך לימוד, ועוד לא מסוגלים למצוא את הקשר הפנימי בין הנקודה שבלב למה שכתוב בספר. אבל היכולת לקשור בין השניים כבר בדרך. הם לומדים ולא באים לקלקולים, כפי שרואים אצל אלה, שמוכרים קורסים בקבלה להצלחה בזוגיות או בעסקים. הם לא לומדים בספרי בעל הסולם המקוריים. רק מי שיש לו נטייה ויחס לחוכמה הזאת מתוך הנקודה שבלב, נוטל לידיו ספרים אמיתיים.

לכן אין ממה לחשוש. לא יתכן מצב שמישהו יפתח בספר "תלמוד עשר הספירות", ויחלק ברכות לפי מה שכתוב שם. אפילו בצורה חיצונית הספר לא בנוי בצורה שמושכת את האדם, ואין בו ביטויים שאפשר להשתמש בהם בצורה שקרית. לא כל שכן בהשפעתם הפנימית, שמייצבת את האדם בצורה מאוד חדה כלפי היחס ללימוד, לספרים ולמטרה. התורה של בעל הסולם לא מושכת את אלה שאין להם נקודה שבלב, את אלה שרוצים להשיג דרך הקבלה זוגיות והצלחה בעסקים. ללימוד הקבלה מגיעה איכות ולא כמות. לימוד הקבלה מיועד רק לראש הפירמידה.

איך האדם מגלה ש"תלמוד עשר הספירות" הוא ספר בשבילו?

האדם נמשך אליו ולא יודע למה. הוא מרגיש שבספר הזה כנראה מדובר עליו, שיש בספר איזה סוד בשבילו, ומתחיל לחפש בין המילים. מדובר בכלי פנימי, שהאדם לא יודע איך, אבל מרגיש קשר, הספר מושך אותו.

ההסתר של חוכמת הקבלה נבע בהתחלה משום חומרתו של האיסור "סוד שמור של הבורא". לכן, המקובלים קיבלו על עצמם הקפדות נוקשות בבחירת התלמידים. ואותם יחידים, בכל דור ודור, שאכן הורשו ללמוד קבלה, גילו רק את אותו חלק מסוים ממנה, שהיה משוחרר, שלא נכלל תחת כל שלושת האיסורים שפורטו לעיל.

האיסור "סוד שמור של הבורא" פירושו שרק לאדם שמתעוררת בו הנקודה שבלב, שמתחיל לשאוף להשגת תכונות העולם העליון, ולהשתוות לבורא. רק לו מותר ללמד קבלה. שאר האנשים חפצים ללמוד פעולות מאגיות למיניהן, שיאפשרו להם שליטה בגורל ובבני אדם אחרים. מובן שבפעולות אלה אין שום כוחות, מלבד כוח השכנוע העצמי של האדם, שבהרבה מקרים הוא אכן מחולל נפלאות. עדיין, אין להתבלבל בין אותו שכנוע עצמי לבין התכונות והכוחות העליונים. זו הסיבה שעד היום ישנה "קבלה לצרכן" וישנה חוכמת הקבלה. הראשונה היא לתועלתם של מוכרי הקמעות, והשנייה נועדה רק לאלה המשתוקקים לרוחניות באמת.

שלושת האיסורים לגילוי ידיעותיה של חוכמת הקבלה אינם מחלקים את חוכמת הקבלה עצמה לשלושה תחומים. ויהיה זה משגה לחשוב שכך הדבר. אלא על כל מילה, כל מושג וכל הגדרה בחוכמת הקבלה, חלים שלושת האיסורים האלה. וכאן עולה השאלה: אם המדע הזה הוא כה סודי ונסתר, כיצד זה הופיעו כל החיבורים הרבים שעוסקים בו?

העניין הוא, שקיים הבדל בין שני האיסורים הראשונים, "אין צורך" ו"אי אפשר" לבין האיסור השלישי, "סוד שמור של הבורא". רוב כובד החומרה חל על האיסור האחרון, ואילו שני האיסורים הראשונים אינם קבועים. ה"אין צורך" הופך, במהלך התפתחות האנושות, ל"יש צורך", וכן ה"אי אפשר" הופך לעיתים ל"אפשר". כך היה עם רשב"י ועם האר"י, ובמידה פחותה יותר, גם עם שאר המקובלים. ומסיבה זו מופיעים מפעם לפעם ספרי הקבלה האמיתיים. כך גם בימינו, הופך האיסור "אין צורך" להיתר "יש צורך", ולכן מתגלה חוכמת הקבלה לאנושות כולה.

בחוכמת הקבלה, חלים על כל פרט ופרט שלושת האיסורים האלה יחד, "אין צורך", "אי אפשר" ו"סוד ה' ליראיו" [17], מפני שכלל ופרט שווים, ובכל ידיעה קטנה טמונים גם תחילתן וגם סופן של כל הידיעות. ולכן כל מדרגה כוללת בתוכה מבנה שלם של כל המדרגות, ומהווה חלק מסוים מאין סוף, מהמידה השלימה. חלק שהוא לא רק חלק, אלא אותה מידה שלימה, רק בעוצמה פחותה. וכך כל פרט ופרט, מפני שהוא כלול מכל המדרגות, כמו בתמונת הולוגרמה, חלים עליו שלושת האיסורים האלה יחד, וצריך לבדוק אותם ולהתייחס אליהם בהתאם לעיקרון הזה.

האיסור האחרון, "סוד ה' ליראיו", הסוד של הבורא, הוא האיסור החמור ביותר. האיסורים האחרים על החוכמה כבר הוסרו במשך ההיסטוריה, כאשר הכול השתנה ואפשר היה לגלות יותר ויותר לפי גודל הרצון לקבל. אבל האיסור השלישי מוּסר רק בדורנו, מפני שהגענו למצב, שלא היה כמותו בכל הדורות הקודמים, שגם עובדי ה', כותב בעל הסולם בסוף "הקדמה לספר הזוהר", שמטו ידיהם מחוכמת הקבלה והפסיקו לעסוק בספרים שמדברים על חוכמה פנימית, על התורה הפנימית. ולאנושות כולה לא חשוב יותר מה נמצא ברומו של עולם. [18]

לכן בניגוד למה שהיה בעבר, שאז המקובלים גילו את הקבלה רק בחלקים, ורק לתלמידים מובחרים, היום מותר לפתוח את חוכמת הקבלה כולה, ובפני כולם בלי חשש. מי שיבוא ללמוד, יש לו השתוקקות אמיתית לעבודה פנימית, ויחס מיוחד ואישי להשתוות הצורה עם הבורא, עם הכנה בפנימיותו. כי המשיכה לקבלה אינה תלויה באדם עצמו, אלא בהכנה שיש בו או אין בו. אם יש באדם הכנה, הוא יפתח ספרי קבלה וירגיש בהם קשר לעצמו, לאותה נקודה שהתעוררה בו. ואז יבוא ויתפתח על ידי ספרי הקבלה.

ואם אין באדם הכנה, הוא יקרא ספרי סגולות וישתמש בסגולות למיניהן לצרכיו, כי הוא עדיין מחפש רק איך להרגיע את עצמו בקשריו עם העולם הזה, בעבודה, במשפחה, בבריאות ובהצלחות השונות. לא מתעוררת בו עדיין נקודה גבוהה יותר, חשובה יותר מכל העולם הזה, שמושכת אותו לעניינים רוחניים. אז הוא לא יכול לראות בספרי הקבלה מענה לתשוקותיו, אלא בחוטים אדומים, במים הקדושים, בסגולות ובקמעות.

לכן הגישה של הקבלה, צורת התפתחותה והפצתה, נכונה רק לאותם אנשים, שבחיפוש הכיוון שלהם, הם מתרוממים מעל האנושות. והמאמר "גילוי טפח וכיסוי טפחיים" שכתב בעל הסולם כפתיחה לכל המאמרים, נועד ליצור בציבור הכרה בחשיבות גילוי הקבלה. במאמר הזה בעל הסולם מסביר שאפשר ומותר וחייבים לפתוח את שערי חוכמת הקבלה לכולם, ואין מה לדאוג מגילוי הזה של חוכמת הקבלה, כי יבואו בשעריה רק אלה שראויים לה.

ומי שהולך בעקבות בעל הסולם, נוכח לראות שכך קורה. שאם מציגים את חוכמת הקבלה כפי שהיא, ומציבים הגדרות ברורות כחומות בצורות, מהי החוכמה ומה אינו החוכמה, רק אנשים מעטים, מיוחדים, מגלים שהיא בשבילם. וכל יתר האנשים מגלים באותה בהירות, שהיא איננה בשבילם. לכן בימינו אין שום מניעה בגילוי חוכמת הקבלה. להפך, גילוי חוכמת הקבלה מזרז את תיקון העולם.

ובעתיד הקרוב, כאשר ספרי הקבלה יצאו בשפה קרובה יותר לאדם המודרני, הדבר הזה יבלוט עוד יותר. ולפי הנקודה שבלב שנמצאת בו או לא, האדם יחוש באופן חד ומהיר אם הקבלה שייכת אליו או לא, ומיד יוכל לכוון את עצמו ללימוד הקבלה או לא. וכך יהיה ניתן לעזור לאותם אנשים שהגיעה שעתם להתפתח.

ומי שעוד לא הגיעה שעתו, יהיה צורך לדאוג לו לחיבורים מתאימים, שיספרו בכללות על חוכמת הקבלה, על מבנה העולם ועל מטרת הבריאה, חיבורים שיצרו באנשים הבנה מסוימת לקבלה. שלמרות שהם משתוקקים עדיין למטרות גשמיות וזרות, על ידי המצבים שיעברו בחיים, והמכות וההבחנות, תחל גם בהם עבודת הבירור, שהם נמצאים במצבים שקריים.

גם לאותו חלק, שלא התבררה בו עדיין הנקודה שבלב, המושכת את האדם לחוכמת הקבלה, צריך לדאוג ולעזור בבירור מצבו, אבל לא שאדם ירגיש מחויב, כי אין אונס, אין כפיה ברוחניות, אלא צריך להעביר לו ידיעה כמו שחוכמות ותורות זרות מעבירות לו ידיעות על העולם הזה.

למה ללא הנקודה שבלב עוסקים בסגולות, ורק לאחר שמתפתחים עוסקים ברוחניות?

כל דבר שנמצא בעולם, בא ונברא ופועל רק לצורך הגבוה ביותר. אבל השאלה היא האם הוא פועל בדרך הקצרה והנכונה הנקראת דרך התורה, או בדרך ארוכה ומלאת ייסורים. מסופר שאברהם אבינו שלח את תלמידיו "קֶדְמַה" [19], כלומר, להתפזר בעולם. ומהם צמחו כל הדתות והאמונות למיניהן. הם כביכול עסקו בעבודה זרה. אלא שבצורה אחרת האנשים לא היו מסוגלים לקלוט את מושג הכוח עליון.

המוח, השכל, הנפש, עדיין לא היו מוכנים לתפוס את המושג הזה, שנמצא אצלם במימד אחר. אפילו היום, אנשים לא מסוגלים לקלוט אותו. הוא לא מתלבש בתאים של המוח ולא של הרגש. גם מי שבא ללימוד הקבלה, צריך לעבור מאבק פנימי, ממש מהפכה פנימית, בהסתכלות שלו על החיים, בתפיסת המציאות שלו. יש כאלה שעוברים את המהפך הזה בקלות, ויש כאלה שעוברים אותו באובדן מסוים של התמצאות בחושים. כלומר, אפילו אנשים שמוכנים לרעיון של קשר עם הכוח העליון, עוברים משבר שדורש כוחות רבים ומאמץ פנימי.

לא כל שכן כאשר מדובר בדרגות האנוש, שמתפתחות באיטיות משך הדורות. ואם מתבוננים בעמים פרימיטיביים, אותו סוג אנשים שחי בצורה הגשמית ביותר, רואים שגם הרוחניות לא מפותחת אצלם. אי אפשר להסביר להם על שום הסתכלות אחרת שקרובה לרוחניות. הם מסוגלים להאמין רק במה שכדאי להם, מתוך רצון לקבל לא מפותח. אבל אם מלבישים מן רוחניות, שקשורה לרצונות שלהם, שהבורא מלובש בכסף ובכבוד, הם מוכנים להכיר שיש כוח עליון. אם הכסף או הכבוד שלהם תלויים בבורא, הם מוכנים להתמסר לו.

לכן, אם הקבלה תתאים את ההסבר שלה לגבי תמונת העולם, לצורך של האנשים, היא תוכל לקדם אותם. גם השיטות והדתות האחרות, שלעת עתה פועלות על האנושות, צמחו והתפתחו לא מן הסתם, אלא היתה להן מערכת הפצה רחבה מאוד. איך הנצרות התפתחה והתפשטה בכל העמים, שבאותם זמנים לא ידעו קרוא וכתוב? על ידי הציור. השימוש בציור כאמצעי הפצה נבע מחוסר התפתחות של האנושות, ולא מסיבה אחרת.

רוב האנשים בכל העמים חיו בלי ידיעת קרוא וכתוב. ורק בעם ישראל היה נהוג מדורי דורות, מאברהם אבינו ואילך, ללמד קרוא וכתוב כל ילד מגיל שלוש, כדי שיגדל וילמד את השיטה דרך קריאת התורה. וכבר במשנה מופיע ציווי כזה. לכן לא היה עם כדוגמתו, שבו כולם ידעו קרוא וכתוב. אלא בכל האומות שלטה הבורות ברוב האוכלוסייה עד אמצע המאה ה - 19.

והנצרות הלכה יחד עם רמת ההתפתחות של תקופתה, עם האמצעי שאפשר היה להציע לאנשים, שלא ידעו קרוא וכתוב, כדי שיוכלו לתפוס את הרעיון שלה. לכן התחילו בנצרות לצייר סמלים. למשל, ציור של איש מחזיק דלי מים, סימל קדוש מסוים. וציור של איש מחזיק אלומת חיטה, או רוכב על חמור, סימל קדוש אחר. בצורה כזאת בנו בנצרות מערכת סימנים, שבעזרתה יכלו לספר סיפורים.

רואים היום שבכל האומות, האנשים לא היו מסוגלים לתפוס בצורה אחרת את רעיון העליון. אלא בהדרגה, לאחר שמתפתחים, מתחילים להבחין שמדובר ברעיון הרבה יותר מופשט ממה שנראה בתחילה. ואז מסוגלים לקלוט מושגים מתקדמים כמו "ללא זמן", "ללא תנועה", "ללא מקום". מושגים שהחלו להתגלות במדע רק מזמנו של איינשטיין, ולפניו גם המדענים לא חשבו שהם קיימים.

אם רוצים להביא לידיעת כל העולם מה כתוב ב"זוהר" או בכתבי האר"י, צריך להסביר את המושג "מעל הזמן", שאין מקום ואין תנועה, לקהל שבקושי תופס את מושג הזמן. המקובלים ידעו וחשו את הקושי הזה, לכן את המושגים הרוחניים העבירו לתלמידיהם בהדרגה. אבל גם באדם עצמו נדרשת הכנה מרובה.

וכדי שהאנושות תגיע להכנה כזאת, היה צורך שיבוא מדען מדרגתו של איינשטיין, ויגלה את תורת היחסות, שעד היום רבים לא מבינים אותה. שכדי ללמוד אותה חייבים לעבור מהפכה פנימית, להסתובב כמה חודשים מבולבלים, ורק אז תופסים את הרעיון שלה. זו תופעה ידועה בקרב סטודנטים שלומדים את תורת היחסות.

לכן הקבלה לא יכולה להתגלות בבת אחת. אלא המקובלים קבעו זמנים מיוחדים לפתיחת החוכמה בהתאם להתפתחות האדם. אחרת היא מקלקלת. כי כל החטא, שנובע מחטאו של אדם הראשון, הוא אכילת פרי בוסר, רצון לקבל "לא מבושל", ללא כיסוי המסך. וגילוי ללא מסך רק מזיק לאדם. [20] לפיכך נפוצה בעם הידיעה שחוכמת הקבלה מסוכנת, שאפשר להשתגע ממנה, שבגללה עוזבים את הדרך והולכים לאיבוד. וזאת, כדי לבטא שיש בה מושגים, שהאדם חייב לקבל אותם רק לפי מידת הבשלות שלו.

ודי בחלק קטן מכלל האנושות שיקלוט את רעיון העליון, כדי להביא את האור הנקרא "משיח". והיתר, אומר בעל הסולם במאמר "דור האחרון", יצטרפו אליהם מתוך הבנה שכך צריך להיות, אבל ללא הרגשה פנימית, שבשבילה צריך כוחות ומסכים מיוחדים. אלא הם יצטרפו לדרך הרוחנית מתוך הבנת חשיבותה ויהיו מוכנים לעזור ולהיות בה. [21] ההצטרפות לקבלה היא בדומה למבנה של פירמידה. והרצון להשתייך אליה לא תלוי בלאומיות. מקובלים גדולים כמו רבי עקיבא ואונקלוס, שמהם קיבלנו את כל שיטת הקבלה, לא השתייכו במקור לעם היהודי, אלא לשורש גבוה, גם מצד הכלים דגלגלתא ועיניים וגם מצד הכלים דאח"פ. [22]

לכן בהפצת הקבלה חייבים לחבר ספרים בשיטה שתהיה כמה שיותר מתאימה לדורנו, תוך הבנה שהקבלה צריכה את כולם ושכולם שייכים לה בהתאם למבנה של הפירמידה לפי גודל הרצון. חייבים לגרום לכך שכולם יהיו בדרך תורה ולא בדרך ייסורים ולא לשכוח את אותם האנשים, שאין להם יכולת נפשית לקבל את רעיון העליון. שיקבלו אותו בשכל ולא בנפש, ברגש. שיקבלו איזו התייחסות, אהדה, קשר. כמו בכל תחום אחר, פחות רוחני ופחות אמיתי, שגם בו יש תמיד אנשים שייכים יותר ואנשים שייכים פחות.

ולכן כאשר "עוטפים" את הקבלה בצורות שהעם מסוגל לקבל, סימן שנותנים הסבר בצורה נכונה. בכל הרצאה ובכל שיעור תמיד עוטפים רעיון, שהוא רעיון ללא מילים, במשהו שהשומע יהיה מוכן לקלוט את המסר שלו. בכל הסבר בקבלה טמונים ידיעה ורעיון יותר גבוהים ממה שבאותו רגע מספרים.

כל העניין עצמו, גם הסיבה וגם ההבנה, אינו כפי שמסבירים, אלא הרבה יותר חד וגבוה. אבל באין ברירה, כדי להתקשר לאדם או לקבוצה, חייבים להסביר בצורה ובמבנה שמתאימים לשומעים. בדומה ל"שקר" שבו משתמשים, כשנותנים לילדים מעדן חלב בטעם שוקולד. הילד חושב שקיבל מעדן שוקולד, אבל האימא יודעת שבתוכו יש חלב, שאותו חשוב לתת לילד.

באיזו מידה היהדות הדתית קרובה לקבלה?

אסור להתייחס לאנשים מתרבות מסוימת, כמִקשה אחת. גם לא לאנשים דתיים, שיש להם תרבות מיוחדת ויחס מיוחד לכל דבר, לחיים, לקבלה, לעצמם ולעולם. כי יש הבדלים בין האנשים. ישנם מפותחים יותר ומפותחים פחות, עם נקודה שבלב או בלעדיה, שתורתם מדכאת את יחסם לחוכמת הקבלה, או שתורתם אינה עוצרת בעדם, שמנהלים או לא מנהלים חשבונות על מידת תלותם בסביבתם, מבחינה כלכלית, תרבותית ואנושית, או על אי תלותם בה, ואם הם חייבים ללכת בעקבות דרישות החברה, או להתנגד להן.

הציבור הזה אינו מִקשה אחת. הוא כולל את כל הסוגים, מכיפות סרוגות ועד כיפות שחורות. לכן אי אפשר לומר, שהם גוף שנמצא בניגוד לחוכמת הקבלה. הוא לא מנוגד. הם מתעניינים וקונים ספרי קבלה. לקבלה אין עניין לשבור לאדם מסגרת חברתית, שיש לה רב, מנהיג משלה, ומסגרת שנותנת לאדם צורת חיים מחייבת, שמחזיקה אותו. אסור לפרוץ למערכת קיימת, ולהרוס מה שקיים. כי המערכות האלה קיימות לפי רוח האדם ולפי ההנהגה העליונה.

אף חכם לא יכול לבוא ולהרוס אנושות שלמה, על כל התרבויות וההרגלים והמסגרות שהיא נותנת לאדם. אסור להילחם נגד מסגרת, שהאדם נמצא בה. כי אם המסגרת מתקיימת, סימן שיש עליה הנהגה מיוחדת מלמעלה. וכל אדם שנמצא בתוך המסגרת הזאת, צריך להתייחס אליו, שאם הוא נמצא עדיין בתוכה, הוא לא יותר גבוה מאותה מסגרת.

ועד שהאדם מגיע להתפתחות, עד שהוא בעצמו שובר את המסגרת שלו, ונעשה בעל אישיות חופשית, שמידת הייחודיות מדברת בו לפני הכול, אין לקבלה מה לתרום לו. לכן אנשים שמעדיפים מסגרת נקראים "דומם", שהוא עדיין לא מוכן לזוז לבד, שהוא עובד מרצון, שמרגיש טוב באותה מסגרת. כך גם במסגרת הדתית וגם במסגרת החילונית. אלא שבמסגרת הדתית הם נקראים "דומם דקדושה", מפני שהצורה שלהם דומה לקדושה, אבל ללא תנועה עצמית של אף פרט מהם.

לא כל מי שנמצא במסגרת דתית נקרא דומם דקדושה. אלא רק מי שמוסר את עצמו לכל החוקים והתנאים והעצות, שכתובים ב"שולחן ערוך", בצורה הנקראת "תמימה", כלומר, שלמה, ללא שום ביקורת, למטה מהדעת. רק מי שמקיים את החוקים האלה במסירות, חי בהם ושמח לקיים אותם. במסגרת כזאת התקיים רוב העם עד לפני מאה שנה. אבל המסגרת של היום היא לא מסגרת של דומם דקדושה, מפני שהיא מחזיקה את האנשים משיקולים של כדאיות כלכלית ופוליטית.

ולמרות זאת, עד שהאדם לא פורץ את המסגרת, ורוצה להיות "אחד, יחיד ומיוחד" [23], בהתאמה לכוח העליון, כדי להתקשר עימו, לא רשאים לבוא ולשבור לו את המסגרת. המקובל הוא לא מהפכן, והקבלה לא נועדה לעשות מהפכות, אחרת הפעולה שלה הופכת להיות הרסנית, ואסור לה לעשות זאת. אלא, שיטת ההפצה של הקבלה, שיטת ההשפעה שלה, חייבת להיות מאוד נוחה לאדם, ולא להיות נגד חוקי העולם וחוקי הטבע.

בהפצה אפשר לעשות הכול, אבל בצורה לא מחייבת, שלא אונסת את האדם, אלא מביאה לו את הקבלה באותה הצורה שהוא מקבל ידיעות והשפעות חיצוניות אחרות. בצורה שלא מפחידה אותו ולא מאיימת עליו, כי אחרת אונסים אותו, מחייבים אותו, מכניסים אותו למצב שלא הגיע אליו מעצמו.

אדם שאין לו עדיין פחד ואין הרגשת מחויבות, אין טעם להכניס לו אותם. מי שיש לו הרגשת פחד ומחויבות, בא ויושב בשיעור. ולמי שאין, אסור להחדיר אותם מבחוץ, אלא עליו לגדול אליהם מתוך עצמו, מתוך שכנוע עצמי. צריך לזרז לאדם את ההתפתחות, אך לא לחייב אותו מבחוץ לפחד.

אסור למרר לאנשים את החיים. יש להתייחס אליהם כמו שנהג לספר הרב"ש, שכשעבר ליד מגרש כדורגל, אמר שחייבים לכבד את המקום הזה, מפני שהוא נותן לאנשים שמחה, שהם באים אליו כדי לשמוח. כלומר, אסור להכניס את הקבלה בכוח, אלא צריך לגרום לאנשים התפתחות טבעית, בזריזות יתר בלבד.

הזירוז הוא עניין מאוד עדין. על ידי הזירוז האדם מבחין ורואה יותר ויותר מהר, אבל הוא מבחין ורואה בעצמו. אחרת אין זירוז, אלא קלקול, והעולם חוזר לסורו עד שאדם יגיע בעצמו, מאין ברירה. ואי אפשר אחרת, הכול נובע מ"חטא אדם הראשון". לכן, כשבהפצת הקבלה מפרסמים אמצעי חזק וכוח גדול, צריך להיזהר שלא לגרום כנגדו דברים רעים.

חוסר ההתאמה בין חיי היומיום לבין הפצת החוכמה, לימודה וקליטתה, גורם אפילו לאדם הלומד, חוסר יכולת לחבר את החיים הפרטיים שלו בעבודה ובמשפחה עם לימוד חוכמת הקבלה ועם קליטת הרעיון שלה. חוסר היכולת הזה לחבר יחד את ההתפתחות הפנימית עם הגבולות, ההגדרות והמסגרות החיצוניות של העולם הזה, עולה לאדם בכוחות מרובים, וגורם לו בלבול, קשיים ומשברים. לכן כנגד זה חובה לסדר ולחייב ולהחזיק את האדם, עד שהשלב הזה יעבור, והוא יתפתח להבין ששני העולמות חייבים ללכת יחד זה עם זה, אחרת אין התפתחות נכונה.

לכן, גם אם בזמננו פותחים את החוכמה ומותר לפרסם אותה ללא שום הגבלה, אין זה אומר שמותר לפתוח אותה לכל אחד, בכל המידה והצורה שהוא מסוגל לקבל. אי אפשר לבוא לילד קטן ולדחוף לו לפה כף גדולה מדי בגלל שמותר, אלא צריך לתת לו את המידה השלמה שלו, באופן ובצורה שמתאימים לו.

למה לא כדאי להלביש את האמת בכל מיני סגולות גשמיות?

סגולות של קמעות, של מים קדושים, חוטים אדומים ופתקים, לא מפתחות את האדם. הן היו קיימות במשך אלפי שנים בכל מקום, במצרים העתיקה, בהודו, ביוון, בסין ובקרב האינדיאנים בדרום אמריקה, כמערכת של סמלים משולבים בתרופות מיוחדות וסמים. מערכת שלימה שהשפיעה על האדם בצורות שונות, הרגיע אותו וניתקה אותו מהסבל.

אלא שלנתק את האדם מהסבל פירושו לנתק אותו מהבנת המקור של הסבל. והקבלה לא יכולה לתמוך בגישה כזאת. הקבלה לא באה להרגיע את האדם. הבורא לא נותן לאדם בעיה, כדי שהקבלה תבוא ותרפא אותה. אין זה מתפקידה. תפקידה של הקבלה לעזור לאדם להבין למה יש לו בעיות ומה מקורן, שהמקור להן הוא אותו בורא. ולא לספר לו סיפורים שקמע יעזור לו. כי הסיפור הזה שיקרי, ודרך קמע האדם לא מתקשר למקור הסבל.

לכן כל סגולה חוץ מהבורא עצמו, חוץ מ"אין עוד מלבדו" [24] נקראת עבודה זרה. לא חשוב איך קוראים לה: קמע, חוט אדום, פסל או תמונה. אם מצביעים על גורם אחר, שיכול לעזור לאדם חוץ מהבורא, עובדים עבודה זרה, כי מטים את האדם מהכיוון הנכון. אבל אם היו מתייחסים לקמעות כאמצעים להגיע לבורא, לדרוש ממנו, להתקשר אליו, כמו שמתייחסים בקבלה לספרים, לרב ולקבוצה, הגישה הזאת היתה נכונה, למרות שאין קשר ישיר בין הדברים.

הבעיה היא שמוכרים את הקמעות כתרופה עצמה. וקמע איננו אמצעי ישיר. בעזרת הקמע מרגיעים את האדם, עד שבאים לו ייסורים גדולים יותר, והוא נוכח לדעת שהקמע לא עוזר לו. וכך האנושות עוברת אלפי שנות התפתחות ללא תועלת, למרות אותן סגולות. ועדיין יש אנשים שעושים הון רב על חשבון אנשים אחרים, שממשיכים לסבול. וכך מתפרנסים אלה מאלה.

אבל אדם שרע לו אי אפשר להמליץ לו לקרוא בספרי קבלה, אם הוא לא התפתח לזה. אבל כשהוא מבין כבר שאין תרופה, הוא יקשיב להצעה. הוא יהיה מוכן לה בתוכו בצורה טבעית. והפצת הקבלה מספרת לאדם על האמצעי הזה, רגע לפני שהוא מגלה אותו בעצמו, ובכך מזרזת לו במעט את המגע הראשוני של הקשר עם האמצעי הנכון.

אבל אם מכניסים לו הבנות, שההצלה שלו תבוא מקלף של ברכות, או מחוט אדום, או ממים קדושים, הוא נצמד אליהם כמו ילד קטן, שנותר צמוד לצעצוע מסוים משך כל התפתחותו, או נצמד לצעצוע מסוים ואחרי כמה חודשים זורק אותו ונצמד לאחר. הסגולות האלה נותנות לאדם מילוי שקרי לבעיה שלו. אמנם במקום להיות אומלל, הוא נעשה יותר רגוע, שזו המטרה של כל הדתות, להרגיע את בני האדם, מזה פרנסתן, אבל הפתרון הזה הוא שיקרי.

האם ספר תהילים הוא ספר שמתקן או סגולה בלבד?

בספר תהילים נמצא המאור המחזיר למוטב. ומי שקורא בו נשאר אמנם בדרגת דומם, אבל מדרגת דומם הוא יבוא לדרגת צומח. כי הוא תלוי בספרים הקדושים ולא בסגולות. וכאן ההבדל הוא מאוד עדין.

אדם שמקיים תורה ומצוות בתמימות, שמאמין שמקריאת ספר תהילים לו ולמשפחתו יהיה טוב, והוא צריך לקרוא בספר הזה מפני שהבורא ציווה. זו אינה עבודה זרה כמו חוט אדום או קמע, אלא לפי דרגתו של האדם זו מידת הקשר שלו עם הבורא. ואחר כך מאותו ספר הוא יבוא לספרי הקבלה. במשך הזמן הוא יראה שספר תהילים וספר "הזוהר" ו"תלמוד עשר הספירות" הם אותו ספר. בכולם הוא קשור עם הבורא ומבקש ממנו שיעזור לו. הוא אולי קורא בו "אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא" [25], ולא חושב על משהו אחר חוץ מטובת עצמו, אבל הוא מבקש שהבורא בעצמו יביא לו טוב. והיחס הזה הוא כל ההבדל בין הדת היהודית המקורית לבין יתר האמונות.

במקורה, הדת היהודית חייבת לתת לאדם התפתחות הדרגתית מדרגה לדרגה, לפי מידת הדרישה שלו, כי הכול נמצא בתורה. כך היה עד חורבן בית ראשון ושני, כשהמנהיגים היו מקובלים. הם חינכו את העם בהתאם לתהליך ההתפתחות. אבל לאחר חורבן בית שני נוצרה מחיצה מבדלת בין העם לקבלה, עד שבדורות האחרונים נעשו "פני הדור כפני הכלב" [26], שהולכים ומחפשים כמו כלב מרחרח, איפה יש יותר רווח.

אם המנהיגים של היום היו הולכים לפי מה שכתוב בתורה, הם היו מחנכים את העם להתפלל ולקרוא תהילים, כדי שיהיו לו בריאות ואושר. וכך העם היה מתפתח, שהוא קשור לאותו מקור, ולא משתחווה לחפצים מהעולם הזה. האדם היה יודע שאפשר להשיג טוב דרך התפילה. ולמרות שתפילתו היתה "לא לשמה", והאמצעים שלו היו רק לעצמו, לא היה בחייו דבר שיסיט אותו מהדרך.

מי שמקיים מצוות בתמימות, מה הסיכויים שלו להגיע לתיקון?

לאט לאט הוא יתבגר מבפנים ויגיע לרצון לתיקון. לכן המחשבה, שהקבלה מתנגדת לדת ולדתיים אינה נכונה, אלא היא נגד הצורה הנוכחית של הדת. והרי כל החכמים, החל ממשה רבנו, שייסדו את מוסד הדת היהודית, הם שהביאו את כל הצורה החיצונית הזאת מלמעלה, מהמקור הגבוה ביותר, והלבישו אותה בעם.

העם היה להם כחומר ביד היוצר. חומר גלם ללא צורה, שהמקובלים יצרו ממנו צורה. הם קבעו איך להתייחס לכל דבר, מה ללמוד ואיך ללמוד, איזה חוקים, ואיך לקיים אותם ומתי. הם הביאו מלמעלה צורה ועשו כעין תבנית, הטבעה, איך האדם, המשפחה, והעם צריכים להיות. ואין פרט אחד בחיינו, ולו הקטן ביותר, שאין הנחיה ברורה איך צריך להתנהג בו.

המיסוד הזה נעשה על ידי המקובלים הגדולים. הם הכניסו אותו בתוך האומה בצורה דוממת, שאם מתפתחים ממנה, לאט לאט יוצאים לדרגות יותר גבוהות. אלא שבמשך הזמן הרצון לקבל גדל, ונעשו קלקולים שהביאו למצב, שצורה זאת של הדת אינה קיימת לצורך הגבוה, אלא לרווח של בעלי עניין. וגם בתוך המסגרת, האנשים עצמם השתנו ועשו בה קלקול גדול.

והקלקול הזה הוא בהתאמה מלאה לקלקול בכל העולם. ולא שיש קלקול יוצא דופן באומה הישראלית, ובכל העולם אין. הקלקול הוא הדרגתי, חוקי, שגם אותו יהיה צורך לפתור ולתקן. המערכת נשארת שלמה, גם כשהיא מתפקדת בצורה מעוותת. העיוות הולך ומסתובב כולו לאט לאט, ומגלה מבפנים את כל המשקעים שלו, את כל השליליות שבו, בצורה הדרגתית ובקשר הנכון.

וכך האנשים יתחילו לחפש צורה נכונה גם בדרגת דומם. כמו למשל חזרה בתשובה, שהיא חיפוש של דומם בעל צורה נכונה. חיפוש של מסגרת נכונה שקשורה למטרה. שאם האדם נמצא בה, הוא לבטח נמצא במקום הנכון, וכבר נכנס לביטחון ולהבטחה בצורה חברתית משותפת. ובעתיד עוד יתגלה, שגם דרגת דומם דקדושה נדרשת על ידי העם, אלא שאז יחפשו ויבנו אותה בצורה נכונה. כי לפי מבנה הפירמידה, הרוב שייך לדומם דקדושה, שמוכן להשתייך לדרך הרוחנית ולעשות למענה, כדי שגם לו יהיה עתיד וחלק בנצחיות, בבורא.

מהו אותו דומם שמדובר עליו בדומם דקדושה?

דומם דקדושה הוא מושג. והדומם הוא מושג מאוד רחב. האנושות ברובה שייכת לדרגת דומם, בדומה ליחס בין הדומם לבין יתר צורות ההתפתחות בכל היקום. מלבד הצומח, החי והמדבר שעל פני כדור הארץ, כל יתר היקום הוא דומם. והיחס בין הדומם ליתר הדרגות הוא אפסי. כי המבנה של הפירמידה שטוח, קהה, עם חוד קצר, וכל היתר דומם.

הדומם לא מזיק. הוא חלק מהרצון לקבל, שהתפתחותו אינה לגובה, אלא בקליטת המאור שמחזיק אותו בצורת דומם. הוא מוכן להישאר בצורת דומם ולא רוצה יותר, ובלבד שצורת הדומם שלו תהיה מקושרת לבורא. הוא רק מבטל את עצמו, לא יותר, לא מסוגל ליותר, לא לזוז ולא לעשות לבדו, אלא שבעל הבית ישלוט עליו. ולעצמו, אין לו שום דבר, הוא מבטל את עצמיותו. כל עצמיותו היא רק כדי להידבק ל"עצמותו", לעצמיותו של בעל הבית. ההתבטלות הזאת היא נקראת דומם. [27]

הקיום של הדומם הוא הכרחי. הוא קיים בטבע, ומה שקיים בטבע אינו מזיק, אלא הוא מציאות. אבל היום, בצורתו המקולקלת בעולם שלנו, כשאנשים עושים איתו מה שעושים, ונותנים לו מסגרת בעלת עניין פוליטי וכלכלי, הדומם הולך ונהרס בהדרגה. לכן היהדות המודרנית נמצאת במשבר. אבל כאשר היא תחזור למצב מתוקן יותר, הדומם המתוקן יהיה הדומם הנכון. והרוב יהיה דומם. כי רוב החומר, רוב הרצון לקבל, הוא דומם.

דומם נקרא כל תא בגוף, שמבטל את עצמו, ופועל רק כדי להחזיק את הגוף, ולא לצורך עצמו. וגם במפעל, מעטים שייכים להנהלה. הרוב הם העובדים, הנקראים דומם, מפני שחובתם לבצע. הרצון של הדומם הוא רק לקיים מה שמביאים לו מִדרגה יותר גבוהה. למרות שלדומם כמו לכל הגוף יש יכולת ביצוע ושכל משלו כי כלל ופרט שווים.

והדרגה הזאת אינה דרגה קטנה. על ידי הרצון הזה, הדומם נמצא בתוך העליון, כמו עובר בבטן אמו, וזוכה לכל מה שיש בעליון. עובר שאוכל מה שאימו אוכלת, כשהוא יוצא החוצה, הוא אמנם רוכש עצמאות, אבל כבר אינו שייך לדרגה של אמא, אלא לדרגה פחותה ממנה.

במעמד הזה יש יתרונות וחסרונות. לא פשוט לאדם לעבור מדרגת דומם לדרגת צומח, הוא מפסיד מאותו מעבר. הוא צריך להגדיל את הייחודיות שלו, את העצמיות, שהצורך להיות עצמאי מהבורא יהיה במימד אחר לגמרי, במושג אחר. ואז יש לו יוצרות, נכונוּת, כוחות, לעזוב את הדומם. קשה מאוד לעזוב את הדומם. מכל הדרגות, הדרגה הקלה ביותר היא הדומם. היא לא פשוטה, אבל קלה, כי עוזרים לדומם, הוא מקבל אור מקיף כללי, בדומה לעובר שנשמר ברחם אימו. אבל ברגע שהוא יוצא החוצה לאוויר העולם, ונעשה צומח, הוא מתחיל לפתח בעיות ומחלות.

בחייו האדם לא יכול להעדיף להיות דומם או להיות מישהו אחר. מאותו שורש שהאדם בא, עד אליו הוא צריך להתפתח, ולבצע כל מה שהשורש שלו מחייב. בכוחנו רק לגרום להתפתחות מהירה יותר. אבל גם על "מהירה יותר" יש שאלה. אם יד של ילד קטן מתחילה לפתע לגדול יותר מהר משאר גוף, זו אינה גדילה תקינה ובריאה. אותו דבר קורה בגוף נשמת אדם הראשון. אם חלק ממנו מתפתח יותר מהר משאר החלקים, זו כבר אינה גדילה בריאה, אלא מחלה.

אם כך, איך אפשר לגרום לזירוז התפתחותו של כל אחד ואחד, מי שרוצה ומי שלא רוצה, כדי שתהיה התפתחות כללית נכונה והרמונית? מי שמתפתח חייב לגרום להתפתחותם של כל האחרים. באותה מידה בלבד הוא יוכל להמשיך ולהתפתח. אחרת, תא שמתחיל לגדול ללא קשר עם תאים אחרים, גורם לסרטן.

לכן ההתפתחות הרוחנית שלנו יכולה להיות רק על ידי הפצת חוכמת הקבלה. רק על ידי התקשרות עם כלל האנושות. במידה שקשורים אליה ודואגים לה, באותה מידה הולכים וגדלים. מלמעלה לא נותנים לאף אחד לגדול יותר ממה שהוא משקיע בהתפתחותה היחסית של כל האנושות. אחרת ההתפתחות שלנו בגוף הכללי של הנשמות איננה התפתחות בריאה.

[1] על "חטא אדם הראשון" ראה בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות ח"טז, אור פנימי דף א' תתקיד אות מח: "ואחר שחטא אדם הראשון בעץ הדעת, שהוא עולם העשיה, שנצטוה שלא יאכל ממנו, כי אין לו חלק בעשיה, רק מן היצירה ולמעלה כנ"ל, וכיון שעבר ואכל מעץ הדעת שהוא עשיה, גרם פגם בכל העולמות, וכולם ירדו ממדרגתם באופן זה, כי היצירה נתלבשה בעשיה"; ראה גם רב"ש, שלבי הסולם כ"ד (נביאים), מהו השיעור של תשובה: מאמר א תשמ"ט: "וע"י חטא של עץ הדעת, המשיך עליו את המלכות מבחינת מידת הדין, שהוא צורת גדלות הקבלה מחלל הפנוי [...] שהמשיך עליו את שלוש קליפות הטמאות, שמכאן באים כל החטאים שהאדם עושה. זאת אומרת, גדלות הקבלה, שאדם הראשון המשיך בעצמו ע"י החטא, זהו הגורם לכל החטאים, שהשורש של החטאים נמשך בבחינת מוחא וליבא".

[2] ראה בעל הסולם, בקורת למרקסיזם.

[3] אבות א, י: "שמעיה אומר: אהוב את המלאכה, ושנא את הרבנות, ואל תתוודע לרשות".

[4] להסבר ראה בעל הסולם, שמעתי, מאמר ג: ענין ההשגה הרוחנית: "שורש ומקום הנבראים מתחיל ממחשבת הבריאה, אשר שם המה נכללים בסוד 'סוף מעשה במחשבה תחילה'".

[5] בעל הסולם, מהות הדת ומטרתה, ד"ה: מהות הדת היא לפתח בנו את חוש הכרת הרע.

[6] קהלת ב, יד: "החכם עיניו בראשו והכסיל בחשך הולך וידעתי גם אני שמקרה אחד יקרה את כלם".

[7] תמיד דף לב ע"א: "איזהו חכם הרואה את הנולד".

[8] בעל הסולם, כתבי הדור האחרון ח"א, קטע יא, ד"ה: שיעבוד בשביל טובת בני האדם.

[9] שם. ראה גם הנ"ל ח"ה, ביאת הגואל, ד"ה: והנה אין זה חידוש.

[10] איוב לא, ב: "ומה, חלק אלוה ממעל".

[11] בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות יג.

[12] תהילים קמח, ו.

[13] מלאכי ג, ו.

[14] עבודה זרה דף נד ע"ב.

[15] ראה הרמב"ם, הלכות עבודה זרה פרק ב: "עיקר הצווי בעבודת כוכבים שלא לעבוד אחד מכל הברואים לא מלאך ולא גלגל ולא כוכב ולא אחד מארבעה היסודות ולא אחד מכל הנבראים [...] שמא תשוט בעין לבך תראה שאלו הן המנהיגים את העולם והם שחלק ה' אותם לכל העולם להיות חיים והווים ואינם נפסדים כמנהגו של עולם ותאמר שראוי להשתחוות להם ולעובדן ובענין הזה צוה ואמר הרח"ו מביא את דברי השמרו לכם פן יפתה לבבכם כלומר שלא תטעו בהרהור הלב לעבוד אלו להיות סרסור ביניכם ובין הבורא".

[16] הרח"ו מביא את דברי הזוהר ח"א, דף קיח ע"א: "וכד יהא קריב ליומי משיחא אפילו רביי דעלמא זמינין לאשכחא טמירין דחכמתא ולמנדע ביה קצין וחושבנין ובההוא זמנא אתגליא לכלא" (הרח"ו, עץ חיים, הקדמת מוהרח"ו על שער ההקדמות). לתרגום מארמית ראה בעל הסולם, זוהר עם פרוש הסולם, דף קלז אות תס (לזוהר ח"א, דף קיח ע"א): "וכשיהיה קרוב לימות המשיח אפילו תנוקות שבעולם עתידים למצא סודות החכמה, ולדעת בהם קצים וחשבונות הגאולה, ובאותו הזמן תגלה לכל".

[17] תהילים כה, יד.

[18] בעל הסולם, הקדמה לספר הזוהר, מאות סו עד סוף ההקדמה.

[19] בראשית כה, ו: "ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם".

[20] על "חטא אדם הראשון" ראה רב"ש, שלבי הסולם כ"ד (נביאים), מהו השיעור של תשובה: מאמר א — תשמ"ט: "וע"י חטא של עץ הדעת, המשיך עליו את המלכות מבחינת מידת הדין, שהוא צורת גדלות הקבלה מחלל הפנוי [...] שהמשיך עליו את שלוש קליפות הטמאות, שמכאן באים כל החטאים שהאדם עושה. זאת אומרת, גדלות הקבלה, שאדם הראשון המשיך בעצמו ע"י החטא, זהו הגורם לכל החטאים, שהשורש של החטאים נמשך בבחינת מוחא וליבא".

[21] בעל הסולם, כתבי הדור האחרון ח"א, קטע יא, ד"ה: כל הנכנס.

[22] ראה רבי צדוק הכהן מלובלין, ספר פרי צדיק, פרשת שקלים, אות ד: "רבי עקיבא שהיה בן גרים הוא היה שורש תורה שבעל פה" וכן ראה דברי השל"ה הקדוש, מסכת שבועות פרק תורה אור, אות צא: "רוב נתינת התורה היה על ידי אחיזה בגרים, משה רבינו היה מתדבק ליתרו שהוא גר, אונקלוס הגר תירגם התורה. בתורה שבעל פה אמרו רז"ל (סנהדרין פו, א), סתם משנה רבי מאיר סתם ספרי כו' וכולה סתימאה על ידי רבי עקיבא, ורבי עקיבא היה מגרים מסיסרא, וכן רבי מאיר מנירון קיסר".

[23] הרמב"ן, פירוש על ספר היצירה פ"א מ"ז. על המושג הזה ראה בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות ח"א, הסתכלות פנימית, דף יד.

[24] דברים ד, לה.

[25] סוכה ב ד, ג.

[26] מדרש רבה, שיר השירים, פרשה ב, פסקה לג.

[27] בעל הסולם, שמעתי, מאמר קטו: ענין דומם צומח חי מדבר.

שכל הפועל

המטרה שלשמה נברא האדם, היא המצב שאליו הוא חייב להגיע בסוף התפתחותו, והיא הדבקות בבורא. כל חוקי הטבע ופעולותיהם מכוונים אך ורק למימוש המטרה הזאת. וכל אדם חייב להגיע אליה באחד מהגלגולים שלו בעולם הזה. הדבקות של האדם בבורא מתרחשת על ידי השוואת תכונות האדם לתכונותיו של הבורא.

אבל למה ההשתוות לתכונות הבורא מביאה לדבקות עימו? אפשר להבין זאת בעזרת הדוגמה הבאה: בכל פעולה נמצא השכל של מי שעושה את הפעולה הזאת. כמו שבשולחן, למשל, משיגים את השכל של הנגר ואת האומנות שלו, משום שכאשר הנגר עבד, הוא השתמש בשכלו. ולכן זה המסתכל על הפעולה, על השולחן, מגלה את השכל הטמון בשולחן הזה, משום שבזמן העבודה, הפעולה היתה דבוקה בשכל.

לכן כאשר האדם חושב ומתעמק בפעולה של הבורא, הוא משיג את שכל הבורא, את שכלו של עושה הפעולה. ולכן אם האדם השיג את הפעולות שעל ידן הבורא יצר את העולם ואת כל הסדר הקיימים בו, הרי הוא דבק בשכל שיצר אותם. לפיכך האדם הזה דבק בבורא. כמו שנאמר שאדם מגלה את שמותיו של הבורא, כלומר את התגלויות הבורא בבריאה, ובאמצעותן הוא נדבק בבורא.

ביאור על "שכל הפועל"

המטרה שלשמה נברא האדם, היא המצב שאליו הוא חייב להגיע בסוף התפתחותו, והיא הדבקות בבורא. כל חוקי הטבע ופעולותיהם מכוונים אך ורק למימוש המטרה הזאת. וכל אדם חייב להגיע אליה באחד מהגלגולים שלו בעולם הזה. הדבקות של האדם בבורא מתרחשת על ידי השוואת תכונות האדם לתכונותיו של הבורא.

אבל למה ההשתוות לתכונות הבורא מביאה לדבקות עימו? אפשר להבין זאת בעזרת הדוגמה הבאה: בכל פעולה נמצא השכל של מי שעושה את הפעולה הזאת. כמו שבשולחן, למשל, משיגים את השכל של הנגר ואת האומנות שלו, משום שכאשר הנגר עבד, הוא השתמש בשכלו. ולכן זה המסתכל על הפעולה, על השולחן, מגלה את השכל הטמון בשולחן הזה, משום שבזמן העבודה, הפעולה היתה דבוקה בשכל.

לכן כאשר האדם חושב ומתעמק בפעולה של הבורא, הוא משיג את שכל הבורא, את שכלו של עושה הפעולה. ולכן אם האדם השיג את הפעולות שעל ידן הבורא יצר את העולם ואת כל הסדר הקיימים בו, הרי הוא דבק בשכל שיצר אותם. לפיכך האדם הזה דבק בבורא. כמו שנאמר שאדם מגלה את שמותיו של הבורא, כלומר את התגלויות הבורא בבריאה, ובאמצעותן הוא נדבק בבורא.

מטרת הבריאה, המטרה שבשבילה נברא האדם ונבראה כל המציאות, היא רצונו של הבורא ליהנות לנבראים. כלומר, לברוא מישהו שיקבל את כל טובו, שיקבל את הטבתו. הטבה שיכולה להיות רק שלמה ונצחית כמו הבורא עצמו, לא פחותה ממנו. כי הוא לבדו קיים, ופחות מדרגתו אין ולא קיים. ומה שנדמה לאדם שהוא קיים בדרגות פחותות ממנו, במצבים שונים משלמות ונצחיות, במצב מחוץ למצב הבורא, זו אשליה בלבד. לכן כתוב "אין עוד מלבדו" [1], שחוץ ממצבו לא קיים שום מצב אחר.

וכדי שהאדם יגלה באיזה מצב הוא נמצא וקיים, הוא חייב להשיג את השכל הפועל, את דרגת הבורא. להשיג אותה בסדר של פעולות השגה, שעוברות עליו ובונות בו חוש מיוחד. דרכן הוא רוכש גם את השכל הפועל. מתוך מה הוא רוכש אותו? מתוך "ממעשיך היכרנוך" [2], כלומר, האדם לומד על עצמו את כל פעולות הבורא, שאז נקרא שהוא עוסק בעבודת ה'. כלומר, ה' עושה את העבודה, והאדם לומד אותה.

ומתוך שהאדם לומד את פעולות הבורא עליו, הוא לומד את הכוונות שלו, את התכונות שלו, את השכל שלו, שהוא הסיבה לפעולות. וכך הוא מגיע מלימוד הפעולות, מהרגשת הפעולות, לקניית שכל הבורא, הדרגה הגדולה ביותר בהתפתחות האדם, הדרגה היחידה שבה הוא קיים. וכל מה שפחות ממנה נקרא "דרגות ההסתרה" [3], שאותן האדם בכוונה עובר, כדי לאט לאט על ידי לימוד פעולות הבורא עליו, לגלות את השכל של הבורא.

בדומה, אומר בעל הסולם, לנגר שעושה שולחן מתוך כוונה מיוחדת, מתוך מחשבה ורצון, שמתבטאים בפעולה שלו. אבל אין לדעת מה הוא השכל שלו, אלא רק על ידי "ממעשיך היכרנוך". כלומר, לפי המעשה שלו לומדים על השכל שפעל במעשה. כך הנבראים, אין להם אפשרות אחרת להגיע לדרגה של הרגשת פעולות הבורא עליהם, להכרה או לדרגה של הבורא עצמו, לשכל שלו, אלא רק להרגיש פעולה אחר פעולה, לפענח אותן נכון, שהן לטובת הנבראים, וכך לגלות את יחס הבורא אליהם, היינו, את השכל שלו.

וכדי לתת לאדם יכולת לגלות את יחס הבורא בצורה עצמאית, להרגיש את פעולותיו ולהשיג את השכל הפועל, הבורא חייב לבנות אותו מחומר הפוך ממנו, מחומר הרצון לקבל. כדי שהאדם ירגיש את כל פעולות הבורא בצורה הפוכה מטיב הפעולה שהבורא מפעיל עליו. שיוכל כ"יתרון האור מן החושך" [4], מהניגודיות שהוא מרגיש בפעולת הבורא עליו, לגלות את השכל של הבורא, את כוונותיו. וכך האדם מפתח את ההבנה, ההרגשה, ההכרה של פעולת הבורא, מהמצב הנגדי בפעולה ובהרגשה עד למצב דומה לבורא בשכל ובכוונה.

ולכן הדרך של התפתחות האדם כוללת תמיד שלושה מצבים:

א. ברצון לקבל מרגישים מצב הפוך מהבורא.

ב. משתדלים להכיר מה הוא המצב בבורא עצמו.

ג. במה שיכולים, נדבקים בשכל הפועל. והמצב הזה נקרא "קו אמצעי".

ואם האדם שם לב שכל מה שעובר עליו, בא מתוך השכל הפועל של הבורא, שפועל על החומר של האדם, בדומה לשכל הנגר, שפועל על העץ כדי לבנות שולחן, אז הוא נמצא תמיד, כל רגע בחייו, בחקירה של פעולות הבורא, בהשגה של שכל הבורא. וכך הוא מקצר את הזמנים בצורה המועילה ביותר, ומגיע לקניית שכל הבורא בעצמו, וקונה אז את דרגת הבורא.

דווקא בהשתוות בין שכל האדם לשכל הבורא, הם נמצאים באותה דבקות, שנקבעה מראש על ידי הבורא כמטרת הבריאה. כלומר, אין לאדם דרך אחרת, אלא לעבור על כל פעולות הבורא, להרגיש את כל פעולות הבורא עליו, ולהכיר בטיב כל פעולה ופעולה, שמצד הבורא הן כולן על מנת להשפיע, לטובתו, ולא כמו שתמיד נראה לאדם מלכתחילה, שהוא רואה ההפך מהפעולות האלה. אלא עליו להגיע להצדקה שלהן, ומתוך כך להבין את השכל, את המטרה שלהן.

האדם יכול לזרז את התפתחותו רק על ידי היחס שלו, היינו, לראות כל מצב ומצב כפעולת הבורא עליו, ולגלות בכל מצב ומצב את ה"אחד, יחיד ומיוחד" [5], ה"אין עוד מלבדו" שפועל. שכדי להכיר את השכל הפועל, חייבים להשתוות, להזדהות, להתחבר עם הפעולה, להצדיק אותה, ללמוד אותה, לקבל אותה, ומתוך זה להכיר את השכל הפועל שבה. כך קונים כל מדרגה ומדרגה מלמטה למעלה, וכך מגיעים למטרת הבריאה.

השכל הפועל הוא כוונת הבורא בבריאת הנבראים. ההחלטה מהי כוונת הבריאה, מהי מטרת הבריאה, היא השכל. וההחלטה הזאת מהיכן היא באה? היא באה מאהבה, מטבע של "טוב ומטיב". ש"טוב ומטיב" הפעיל את השכל, לעשות פעולה בצורה מסוימת, שהפעולה הזאת תגלה את השכל, כדי שנבין שהשכל נובע מהאהבה, מטוב ומטיב.

אם כך, למה מספיק להשיג את השכל הפועל? דרך השכל הפועל האדם צריך להגיע ליחס של הבורא כלפינו. היחס שלו כלפינו הוא בדיוק הכוונה שלו. אבל כשהאדם מגיע לשכל הפועל, ומבין מה שעשה בו הבורא, מתעוררת בו אהבה, בדיוק באותה מידה כמו אהבת הבורא אליו, שהפעילה את השכל ואת הפעולה. לכן הפקודה היא "ממעשיך היכרנוך". לכן המטרה היא דבקות.

מהי דבקות? השתוות הצורה ולא יותר, כי מתוך הדבקות, מתוך השתוות הצורה, מתוך השתוות הפעולות, השתוות התכונות, האדם מתחיל להרגיש מה שהבורא מרגיש. הוא לא יכול להרגיש מתוך הבורא, מה שהבורא מרגיש. אלא הוא עושה את עצמו דומה לבורא, ואז מרגיש מה שהבורא מרגיש.

הדבר דומה למה שקורה בעולם שלנו. אדם שלא עבר מצב שהאחר עבר, לא יכול להזדהות איתו. רק אם הוא עבר מצב דומה למה שעבר האחר, אז הוא יכול להבין אותו, ולהשתתף עימו בשמחה ובצער. רק כך נוצרת ביניהם הרגשה משותפת. רק מתוך השוואת המעשים, השוואת הפעולות, באים להשוואת הרגשות. כי רגש אי אפשר למסור. אלא צריך לבנות כלי שירגיש אותה התפעלות, אותה התרגשות, כמו שמרגיש השני.

לכן על ידי זה, שמגלים את הפעולות ועושים אותה פעולה כמו הבורא, משיגים את השכל שלו באותה הפעולה, ואז משיגים את הרגש של אותה הפעולה.

איך אפשר לפרש את מעשי הבורא בצורה נכונה?

אם ורק אם האדם לא תלוי בטבע שלו. לכן כדי לגלות את פעולת הבורא בצורה הנכונה, התיקון הוא להתנזר, להתנער, להתרחק, מכל נגיעה עצמית בדבר. לא לערב את ה"אני" בשום דבר, לא להכניס שום הפרעה בפעולה.

כך רוצים לפעול תמיד בתחום המדע, לא להיות מעורבים במדידה. אלא שזה בלתי אפשרי, משום שבכל דבר שהאדם בודק או מודד, חום, קור, לחץ, הוא תמיד מעורב במדידה. הוא מכניס בה משהו מעצמו ואז מודד את התגובות. ומדידה כזאת אינה אובייקטיבית, כי האדם מודד איך הוא מתפעל, איך המכשיר מתפעל ממשהו, אבל לא את הנושא עצמו.

ובחקירת השכל הפועל צריך לצאת מההגבלה של המדידה כפי שהיא בעולם הזה, ולמדוד את הפעולה כפי שהיא עצמה. לכן הרוחניות נקראת "למעלה מהדעת". כי האדם צריך להתעלות מעל לכל נגיעה של עצמו בפעולה. לראות אותה בצורה נקייה לגמרי, כאילו הוא לא קיים ולא נמצא כלל במציאות.

אבל אם הפעולה עוברת על האדם עצמו, על החומר שלו, ולא על מישהו אחר, אז איך הוא יכול להיות לא קיים, אם הוא האובייקט שעליו מתבצעת הפעולה? הוא חייב לעשות צמצום, להתעלות מעל ההרגשה שלו, וכך בשכל "קר", כפי שאומרים המדענים, ללא שום נגיעה של עצמו, לראות את הפעולה מעל עצמו, בצורה בלתי תלויה בו. ומתוך הפעולה עצמה, שהאדם צופה בה, חוקר אותה, כאילו היא אינה עליו וכאילו הוא אינו קיים, הוא מכיר את הפעולה ואת השכל הפועל.

לכן היחס הזה לפעולה נקרא למעלה מהדעת. הבורא עושה תרי"ג פעולות על האדם, שעל האדם להידמות אליהן. העליון נותן דוגמה ומורה איך לעשות, שזה נקרא "נה"י דאמא שיורדים לתוך זעיר אנפין". וזעיר אנפין חוזר ומעתיק את הפעולה הזאת, חוזר עליה. ומתוך שהוא עושה אותה בצורה בלתי תלויה, הוא מתחיל להבין את השכל של "אמא".

לעליון ולתחתון יש אח"פ דאמא משותף. "גדלות דֶמִין הא'" היא על ידי שגלגלתא ועיניים דתחתון יכולים להשתוות עם האח"פ דעליון, להתחבר איתם. התחתון לא משתמש עם האח"פ שלו, הוא משתמש עם האח"פ דעליון. משלים אותם לעשר ספירות, ועל ידי כך יכול לעשות פעולה כלשהי. זה נקרא שהעליון עוזר לתחתון לבצע פעולה, עושה יחד עימו פעולה. העליון נותן לתחתון את כל הכוחות וכל ההבנות, ומהתחתון נדרש רק רצון להשתתף, היינו גלגלתא ועיניים.

ומתוך כך התחתון, גלגלתא ועיניים, לומדים את הפעולה עצמה. ואחרי שהם לומדים, יש להם שכל איך לעשות את הפעולה. כלומר, יש להם כוח ורצון. הם הבינו מהי הפעולה הזאת, מה טוב בה, ואז הם מבקשים כוח, לוקחים את האח"פ שלהם ומבצעים את הפעולה בעצמם. והביצוע הזה נקרא "גדלות דֶמִין הב'", הגדלות הרגילה.

וכשמשיגים את הפעולה, את השכל הפועל, ומבצעים את הפעולה, אז מגיעים לדבקות, להתאמה. ומתוכה מרגישים מה מרגיש הבורא בזמן שפועל, שכך הנברא מרגיש ממה שהבורא פועל באותה הפעולה. וההרגשה הזאת היא נקראת "להטיב לנבראיו". שהנברא מתחיל להרגיש מה שהבורא מרגיש. ואין יותר מההרגשה הזאת של שלמות ונצחיות בהשפעה. אהבת הבורא לבריות מורגשת בנברא כאהבת הבריאה לבורא, בדיוק באותה עוצמה. כלומר, הנברא משיג את השכל ואת השורש של השכל, את "רצונו להטיב לנבראיו". [6]

למה האדם לא מרגיש מלכתחילה את הבורא במעשי הבורא?

מעשי הבורא על האדם מורגשים באדם בניתוק מהבורא, היינו שהאדם לא יכול לייחס אותם לבורא, וכן בצורה הפוכה מהבורא. וזאת כדי לתת לאדם אפשרות להתנער, להתנזר, להתנתק, מנגיעה עצמית בדבר. אם האדם היה רואה את הפועל, אם הוא היה מרגיש את הפעולה כטובה, שהפועל נותן תענוג, או הפעולה נותנת תענוג, הוא לא היה יכול להינתק מהם.

מפני שהפועל נסתר, והפעולה מורגשת בנו כשלילית, יש לאדם יכולת לצאת ממעורבות אישית בפעולה ולצפות בפעולה בצורה בלתי תלויה, שזה נקרא לקנות כוח הבינה מעל הרצון לקבל. ואז לחקור את הפעולות שמעל הרצון לקבל בצורה אובייקטיבית, ללא שום קשר להרגשת מר או מתוק, אלא לחקור אותן רק לפי בירור של אמת או שקר.

מר או מתוק הם בהרגשה ובירור שמעל ההרגשה נבחן כאמת או שקר. אמת ושקר שייכים לתכונות הבורא, איך האדם מעריך ושוקל אותן. מר ומתוק הם הרגשה בתוך האדם, ללא שום קשר כביכול לבורא. אם האדם קונה את חשיבות הבורא, את חשיבות הקשר עימו שהיא יותר מאיך שהאדם מרגיש, החשיבות הזאת נותנת לו אפשרות לעשות צמצום, להתעלם מהרגשתו, להיות בתוך טיב הפעולה ולא בהרגשה, איך לעת עתה הפעולה מורגשת בכלים שלו.

בחיים שלנו אין דוגמאות בולטות למצבים שבהם הרגשת חשיבות מדכאת כאב שמורגש. אבל כל החיים שלנו הם חשבון ארוך של חשיבות מול סבל. אפילו אדם שיושב ולומד, הוא סובל מלחץ על הגוף, מאי נוחות, שמביאים אותו לשקול מה כדאי, אם עדיף לעשות אחרת, לשקול חשיבות כנגד סבל. רווחים לא במישור הגופני, אלא במישור אחר, נפשי, שעוזרים לו לא לראות את הסבל, לא להרגיש שלא נוח ולא נעים לגוף, אלא ההפך, להיות שמח בפעולה.

ללדת ילדים, לטפל בהם ולגדל אותם, אינן פעולות נעימות במיוחד, אבל מי לא רוצה אותן? אלא עושים שיקול. כלומר, אפילו בחיים הגשמיים, האנושיים, האדם לא פועל לפי אינסטינקטים, בניגוד לחיות ובהמות שממליטות ומגדלות צאצאים מתוך דחף טבעי, ברמה אינסטינקטיבית. אלא האדם שוקל. הוא לוקח בחשבון נתונים נוספים, וכשהוא מחשב אותם ליד תענוג או ייסורים גופניים, גם הם מקבלים אותו צביון כמו אותו תענוג או ייסורים. יכול להיות הפסד של כסף ועם זאת יש לו בריאות, או כבוד, או אהבה, או שנאה, או פעולה שעלולה לקלקל את הבריאות ועוד. הכול הוא שוקל, והשיקול הוא תמיד של תענוג לעומת ייסורים.

כל הרמות של עיסוקי האדם הם רק שיקול של כל אחד ואחד מהנתונים, שמביא את כולם לאיזו משוואה. אם כך, איך אפשר להתעלות מעל התענוג או הייסורים? על ידי קניית חשיבות הבורא. אם הוא חשוב, אז גם המזוודה הכבדה ביותר מורגשת לאדם כמו תיק קטן. כל הבעיה היא לקנות חשיבות. וחוץ מזה אין כלום. אבל אי אפשר לגלות חשיבות, אלא על ידי הקדם מאמצים של האדם עצמו. אם החשיבות היתה מגולה, הכול היה פשוט מאוד. כל העבודה הקשה היא להכיר בחשיבותו של מי שנסתר. לאחר מכן כבר יש כוחות וכל מה שנחוץ.

לנו קשה לקבל, שאם לא מנענעים את האדם, שום דבר לא מתרחש, שאחרת לא נכיר בחשיבות. נפילה באה מחוסר קשר. והקשר נוצר מהרגשת הייסורים. איך מהייסורים מרגישים חוסר קשר? על ידי שמוסיפים ייסורים בטיב אחר, שהם חוסר הקשר. העליון לעולם לא נותן דברים טובים, כי הוא רוצה לעורר התקרבות לצמצום, לניתוק מהרצון לקבל. מצד העליון המצב הפוך, כל "החיבוקים", כל הרגשות הטובים כביכול, מחלישים את הנברא. אבל מצד התחתון, מצד האדם עצמו, מצד הקבוצה, מצד החברה, חייבים כל הזמן לעורר חיוב, כי משלילה אי אפשר לחיות. לכן הכרח לעורר בחברה גדלות הבורא וחשיבות המטרה.

כדי להגיע לפעולה כמו הבורא, האדם חייב להתנער ולהתנזר מהשתתפות עצמו, מרווח לעצמו. וכדי לעזור לו, הבורא מכניס בו את המצבים האלה. לפיכך נאמר: "דרך תורה הפוכה מדעת בעלי בתים". [7] ואנחנו לא מבינים את פעולות הבורא. לא מבינים מה הן הפעולות שנעשות מלמעלה, ותמיד חושבים שהן לא בסדר. אבל איך באים לקבלה? מתוך השאלה מהו הטעם בחיינו, מתוך שאין לאדם שום טעם בחייו ומחפש הצלה לעצמו. לכן אי אפשר לקבל כל רגע ליטוף, כי התהליך כולו הוא כדי לצאת מעל הרצון לקבל ובצורה הדרגתית מאוד, ש"פרוטה לפרוטה מצטרפת לחשבון גדול". [8] ורק בגמר החשבון נותנים לאדם מסך.

לכן בעל הסולם כותב, שיש לטפס להר המלך, עד שמגיעים לארמון. וכל זמן שמטפסים, אין לאדם לא רוויה, ולא רווחה, ולא חניית ביניים, באיזה מקום טוב ונוח באמצע הדרך. אלא כל החניות וכל המנוחות אפשריות רק על ידי גדלות הבורא. שהמלך שיושב שם למעלה, הוא כל כך גדול בעיני האדם, שהוא לא מרגיש שום קושי להגיע אליו. עד כדי כך הוא מנותק לגמרי מכל אי - נוחות אישית. [9]

כלומר, אם לא מגדילים את גדלות הבורא, שהיא כוח העלייה של האדם, אי אפשר לעלות על ההר. ה"הר" הוא הרצון לקבל. ו"לטפס" על הרצון לקבל, להיות מעל לרצון לקבל, אפשר רק על ידי גדלות הבורא. היא הכוח, אין חוץ ממנה. כי באדם יש רק שני נתונים, רצון לקבל והרגשת הנותן. לכן לא נכון לומר, שהאדם מתעלה מעל הרצון לקבל לפסגת ההר, אלא ההר עצמו הוא הרצון לקבל שלו.

מי הם השומרים בדרך, שדוחים את האדם והאדם נלחם בהם?

השומרים בדרך הם הרצונות לקבל שמתגלים באדם. אין שומרים אחרים. נלחמים בהם על ידי זה שעובדים על גדלות הבורא. אף פעם אי אפשר להילחם נגדם ולהיות יחד איתם. אין טעם ללכת נגד הרצון לקבל, להילחם איתו. האדם לא יכול להילחם עם עצמו, אלא רק אם הוא נדבק לתכונה של הבורא, אל הבורא. רק כך אפשר להינצל.

האם פעולת הצמצום נעשית על ההרגשה?

לעולם אי אפשר לצמצם הרגשה, אלא רק להכניס בה עוד נתון אחד. רצון לקבל אי אפשר לצמצם. אי אפשר להרוס אותו, למחוק אותו, להרוג אותו. אי אפשר לעשות איתו שום דבר. אלא ליד הרצון לקבל אפשר לבנות איזו חשיבות בנוסף לו, מפני שיש באדם רצון לקבל, כמו ב"בחינה א'", והבורא נתן לו חוץ מרצון לקבל, גם את הרגשת הנותן, הרגשת עצמו, שממנה התפתחה בחינה ב'.

לכן אין לאדם חוץ משני הנתונים האלה:

א. רצון לקבל, שמרגישים בו תענוג או ייסורים.

ב. חשיבות הנותן, חשיבות בעל הבית כגדול או קטן, שאפשר לפתח ליד הרצון לקבל.

אם בעל הבית יותר גדול מההרגשה ברצון לקבל, אז לא איכפת לאדם מה יש ברצון לקבל שלו. האחד מדכא את השני. לכן לא צריך לדאוג לשום דבר חוץ מאשר לגדלות בעל הבית. ואז הרצון לקבל לא קיים, לא איכפת לאדם מה קורה בו, עד כדי כך שהוא מתחיל להשתמש ברצון לקבל לטובת בעל הבית, לטובת הרגשת בעל הבית.

אם מגיעים למצב, שחשיבות בעל הבית יותר גדולה ממה שקורה ברצון לקבל, נקרא שמגיעים לצמצום. מאותו רגע והלאה לא איכפת לאדם מה יש ברצון לקבל שלו, גם אם כולו ריק. הרגשת בעל הבית מדכאת את הריקנות הזאת, את הסבל הזה. אבל בשביל זה הבורא צריך להתגלות. וההתגלות שלו נקראת עדות, עדות הבורא, שהאדם "לא ישוב לכסלו עוד". [10]

ואז האדם חי בגדלות הבורא. בתוך גדלות הבורא הוא חושב מה בכוחו לעשות למען הגדלות הזאת. הוא מעורר הרגשה בתוך הרצון לקבל שלו ומצרף אותה לגדלות הבורא, כדי לבנות את עצמו שווה לאותה גדלות, לאותה צורה, כדמות בעל הבית שמתגלה.

אין חוץ משני הנתונים האלה. לכן אין לאדם שום עבודה ללא הרצון לקבל. או שעובדים בתוך הרצון לקבל, ואז נקרא שנמצאים בעולם הזה. או שמפתחים גדלות הבורא, שנותנת לאדם אפשרות להתעלות מעל הרצון לקבל, פעולה הנקראת למעלה מהדעת, ולעבוד בגדלות הבורא, שאז נקרא שנמצאים בעולם הרוחני, ב"ט' ראשונות", בעולמות רוחניים. העקרונות הם פשוטים מאוד, כי אין חוץ מבורא ונברא. ובנברא מתגלים שני הנתונים האלה, גם הרצון ליהנות וגם בעל הבית, המאציל.

האם ניתן לתאר מהי גדלות הבורא במילים של העולם הזה?

גדלות הבורא היא י"ג מידות הרחמים, מה שמתגלה מ"ראש דאריך אנפין" בעולם האצילות. אפשר לראות בסידור תפילה איך מבטאים את גדלות הבורא. בדרך כלל מתארים אותה כ"אחד, יחיד ומיוחד", "אין עוד מלבדו" וכדומה. אלה מילים שנכתבו על ידי מקובלים שנמצאו בדרגה רוחנית גבוהה מאוד בשפת הענפים המשתמשת אמנם במילים של העולם שלנו, אך ורק כדי לתאר שורשים רוחניים. כמו על ידי הרמח"ל בסידור התפילות שלו. [11]

את גדלות הבורא לא ניתן להגדיר במילים. כמו שמראה סיפור חסידי ידוע על הרב הגדול לוי יצחק מברדיצ'ב, שערך סדר פסח יפה והסתובב מתגאה בו, פתאום הוא שומע מהשמים את הבורא אומר: "הסדר שלך היה טוב ויפה, אבל סדר פסח שעשה משה העגלון, הוא יותר חשוב לי". מיד הלך למשה העגלון לחקור איך עשה את "הסדר".

תחילה לא הבין העגלון, מה הרב הגדול רוצה ממנו, לאחר מכן התרצה והתחיל לספר לו, איך באותו היום הוא היה כל כך טרוד בעבודה, שבכלל שכח שהגיע ערב פסח. אבל פתאום הוא נזכר, ששבוע יהיה אסור לשתות וודקה, אז התחיל לשתות ולשתות, עד שנרדם. לפנות ערב מנערת אותו אשתו: "קום! צריך לעשות קידוש, הגיע ליל הסדר". הוא קם, הסתכל על השולחן, ראה שיש מה לאכול, שהכול יפה וטוב, מילא את כוסו יין ובירך: "תהיה בריא!", ושוב נרדם.

כלומר, בברכה לבורא "תהיה בריא!", הוא אמר כל מה שיש לו בלבו. ובאמת, איך אפשר לבטא הרגשה? באיזה מילים? גם אי אפשר לספר הרגשה בכמה בחינות וספירות. אלא, מה בעל הסולם עושה בכתביו, הוא נותן לאדם נתון טכני, שאם האדם מבצע אותו על הרצון לקבל שלו, אז הוא מרגיש על מה בעל הסולם מדבר. ולכן הקבלה נקראת תורת הנסתר.

ואי אפשר אחרת. מקובל לא יכול למסור לאדם הרגשה, הוא יכול למסור לו נתונים, רשימות, מידע, איך לבצע אותה פעולה. לכן קוראים לתהליך הזה "ממעשיך היכרנוך". מתוך הידיעה על הפעולה, מביצוע הפעולה, מגיעים לשכל הפועל, להרגשה.

איך האדם יכול לייצר לעצמו גדלות הבורא?

לעולם האדם לא יכול לצייר לעצמו גדלות הבורא, וגם זיכרון לא יעזור לו, אפילו שהרגיש אי פעם התפעלויות כאלה, אלא רק החברה יכולה לעשות זאת. אם הנברא, האדם, מחכה עד שיוכל לעשות זאת לבדו, זה לא יעזור לו, אלא רק החברה.

את גדלות הבורא מגלים רק על ידי הערבות. והאמצעי להעביר איש לרעהו את גדלות הבורא הוא הקבוצה. אם הבורא נסתר, אין לאדם שום אמצעי מלבד הקבוצה. אין לו שום ספָּק, מקור, שיכול להשפיע עליו, להביא לו את תמונת הגדלות. האדם לא יודע מה קיים ומה לא קיים.

החברה יכולה להכניס לו דמות, שהוא יחיה ממנה כל חייו. זהו כוח החברה. כל האנושות חיה מהכוח הזה. אנשים רצים כל החיים אחרי דמויות שבונה להם החברה, מה גדול, מה חשוב, מה טעם החיים. האדם מוכן להרוג את עצמו לשם אותן הדמויות שהחברה מציירת לו כחשובות. לכן צריך לבנות חברה או להשתייך לחברה, שמציירת לאדם את דמות הבורא. לא חשוב אם זו דמותו האמיתית של הבורא או לא, מספיק שהחברה מספקת לו את דמות הבורא.

ותמיד חייבים למצוא תחבולות ולבושים, כדי שפרסום הגדלות לא ידחה, אלא יתקבל ויחייב. צריך ללמוד מחברות, איך הן עושות פרסום ומכוונות אותו לקהל. הן משקיעות בפרסום הון עתק, ומאמצי הפקה, ותחכומים חדשים כל פעם. הרווח בהן גלוי, רואים אותו בחוש.

ואם יודעים, שתלויים בגדלות הבורא, אז רק מחפשים כל היום איך, באיזה תחכום, באיזו ערמומיות, יכולים בכל זאת לבלבל את הרצון לקבל, שיתפעל מדמות הבורא הלא נודע, שיהיה כנודע, כנמצא. אחרת כתוב: "לא אותי, קראת יעקב". [12]

ואם החברה מפתחת את דמות הבורא כגדול, כנגד הרצון לקבל של האדם, אז אין שום קושי לעלות על הרצון לקבל, על ההר, על הר סיני, על ההר להיכל המלך. ובכך כל עניין העבודה הרוחנית.

[1] דברים ד, לה.

[2] מחזור ליום הכיפורים, סדר ליל יום כיפור, שיר היחוד: "קצות דרכיך הלא הכרנו, וממעשיך הן ידענו". סידור תפילה, שיר הכבוד: "דימו אותך ולא כפי ישך וישווך לפי מעשיך". להסבר ראה: בעל הסולם, הקדמה לפתיחה לחכמת הקבלה, אות ו; רב"ש, דרגות הסולם ח"ב, מאמר תרפב: ממעשך היכרנוך.

[3] על ב' בחינות הסתר ראה בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות מו.

[4] קהלת ב, יג.

[5] על המושג הזה ראה בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות ח"א, הסתכלות פנימית, דף יד. ראה גם הערה מס' 27 בביאור על "התנאים לפרסום הידיעות שבחוכמת הקבלה".

[6] בעל הסולם, הקדמה לפתיחה לחכמת הקבלה, אות ב.

[7] על עניין זה ראה בעל הסולם, שמעתי, מאמר קה: ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ: "הגם שהוא עובד ה' והוא גדול בתורה ועבודה, אבל עוד לא זכה ללמוד מפי ה', עוד לא נקרא תלמיד חכם. לכן מצב הזה הנקרא, אינו יכול לעזור לו מאומה, שיוכל להגיע לשלימות האמיתי, משום שיש לו דעת בעל בתים. ודעת תורה הוא רק מי שלומד מפי ה', שרק תלמיד חכם יודע את האמת, שהשם ית' הוא המסבב לכל הסיבות". ראה גם הערה מס' 12 בביאור על "חוכמת הקבלה בהשוואה למדעים אחרים".

[8] סוטה דף ח ע"ב.

[9] בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות קלג.

[10] הרמב"ם, הלכות תשובה, פרק ב: "ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם".

[11] למשל ראה בסידור התפילות של הרמח"ל, ספר תקט"ו תפילות, תפילה טז: "אל אחד, יחיד ומיוחד הרי יחוד שלך מתיחד בפי ישראל עמך שני פעמים בערב ובקר, כנגד שני שמות שלך שאתה מנהג בהם עולמך ה' אלה-ים, לדעת כי ה' הוא האלה-ים אין עוד מלבדו. וכנגד זה אומרים ה' אלהיכם אמת, ה' אלהיכם אמת, בערב ובקר, לדעת אמתך בעולם, שאתה אחד ואין אחר, אעפ"י שנראים שאר שליטות בעולם, הרי שקר נסכם, הבל המה מעשי תעתועים ודאי. שאתה אחד ואין זולתך, ולך מקוים ישראל עמך, להודיע אמתך בכל העולמות, והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. לישועתך קויתי ה'".

[12] ישעיהו מג, כב: "ולא אותי קראת, יעקוב: כי יגעת בי, ישראל".

מהות חוכמת הקבלה

מהו היסוד של חוכמת הקבלה / חוק הכלל והפרט / ריבוי הפרצופים, הספירות והעולמות הרוחניים / שתי דרכים: מלמעלה למטה ומלמטה למעלה / שמות מופשטים / הממשיות שבחוכמת הקבלה / הקושי לבטא השגה רוחנית עליונה / חוק השורש והענף בעולמות / שפת המקובלים היא שפת הענפים / מסירת הידע מהמורה לתלמיד / המילים ה"גסות" בשפת הקבלה

מהו היסוד של חוכמת הקבלה

חוכמת הקבלה היא סדר ההשתלשלות של הכוחות העליונים על דרך סיבה ומסובב הכפוף לחוקים קבועים ומוחלטים, הקשורים ביניהם ומכוונים לגילוי הכוח המשגיח העליון, הבורא, לאדם בעולם הזה.

חוק הכלל והפרט

חוק הכלל אומר שכל האנושות מחויבת להגיע בסוף התפתחותה לגילוי הכוח המשגיח העליון ולהשיג אותו במלואו.

חוק הפרט אומר שבכל דור יהיו יחידים שיוכלו להגיע להשגת הכוח המשגיח העליון, עוד לפני שכל האנושות תגיע לכך בעצמה.

ריבוי הפרצופים, הספירות והעולמות הרוחניים

מדוע מלאים ספרי הקבלה בתיאורים רבים של ספירות ופרצופים, אם מדובר בהשגת מטרה אחת בלבד כפי שהוזכר? חוכמת הקבלה חוקרת את הדרכים בהן האדם משיג את הכוח העליון, כלומר את הדרכים שהוא משתווה אליו. לפיכך חוקרת חוכמה זו את כל ריבוי המבנים והגופים הרוחניים והקשרים ביניהם שבעולמות העליונים.

נתבונן למשל בגופו הקטן של בעל חיים כלשהו, הרי כל תפקידו הוא לספק לעצמו מזון, לחיות בעולם במשך תקופה מסוימת, שהכרחית על מנת להוליד עוד פרטים כמוהו, ובכך להבטיח את קיום הזן. אבל אם נחקור את גופו של בעל החיים נגלה שהוא מהווה צירוף מורכב מאלף אלפי סיבים וגידים, כמו שקבעו הפיזיולוגים והאנטומים במחקרים שלהם, ועוד עשרות אלפי צירופים שאינם ידועים עדיין לאדם.

כל שכן נוכל להבין את מספרם הרב של מיני החיבורים והקשרים בין הגופים הרוחניים הכלולים בדרך להשגת המטרה הנשגבת, השגת הכוח המשגיח העליון.

שתי דרכים: מלמעלה למטה ומלמטה למעלה

חוכמת הקבלה מחולקת לשתי דרכים מקבילות של השגת הכוח המשגיח העליון. שתיהן שוות זו לזו, וכל ההבדל ביניהן הוא רק בכך שדרך אחת מובילה מלמעלה למטה, עד העולם הזה, והדרך השנייה מתחילה בעולם הזה ועולה מלמטה למעלה באותן המדרגות שנוצרו בזמן השתלשלות השורשים העליונים והתגלותם בהדרגה מלמעלה למטה.

הדרך הראשונה נקראת בקבלה "סדר השתלשלות העולמות, הפרצופים והספירות". והדרך השנייה נקראת בקבלה "השגת הכוח העליון".

המשיג את הכוח העליון חייב ללכת מלמטה למעלה באותה הדרך, ולהשיג בהדרגה כל פרט וכל מדרגה, בהתאמה מלאה לחוקים שנקבעו בהשתלשלות הכוח העליון מלמעלה למטה.

השגה שלמה של הכוח המשגיח העליון לא נעשית בבת אחת אלא בהדרגה, הגילוי אורך זמן ומופיע בהרגשות של המשיג בהתאם למהירות הזדככותו מהאגואיזם שלו, עד שכל התכונות של המדרגות המשתלשלות מלמעלה למטה מושגות על ידו. סדר השגת המדרגות קבוע מראש. כל המדרגות שבאות בזו אחר זו, נמצאות זו מעל זו, וזה מזכיר סולם המורכב משלבים, ולכן נקרא "שלבי הסולם".

שמות מופשטים

רבים חושבים בטעות שכל השמות והמושגים, שבהם משתמשת חוכמת הקבלה, הם מסוג השמות המופשטים. ההנחה המוטעית הזאת נוצרה משום שהקבלה חוקרת את העולם העליון שנמצא מחוץ למרחב ומחוץ לזמן, ואת זה יכול לראות רק מי שרכש את שיטת הקבלה. מכיוון שרק יחידים רוכשים את החוכמה הזאת ומשיגים את העולם העליון, קיימת דעה שכל מה ששייך לעולמות העליונים - אלה הם רק מושגים מופשטים שמנותקים לגמרי מהמציאות.

אבל ההיפך הוא הנכון: הקבלה אינה מתארת משהו שאינו משקף מציאות ממשית, שאותה משיגים המקובלים. חכמי הקבלה קבעו להם חוק ברזל לפיו הם מתארים רק השגות, ורק אותן מכנים בשם, וכל מה שלא מושג אסור לכנותו בשם ולהגדירו במילים.

השגה בקבלה פירושה הדרגה העליונה ביותר בהבנה. וכל עוד שלא מושגת הכרה בהירה לחלוטין, כמו דבר שהידיים אוחזות בו, אין המקובלים מכנים אותה בשם "השגה", כמו שנאמר "כי תשיג ידך"[1], אלא מציינים את זה בכינויים אחרים, כגון הבנה, ידיעה וכדומה.

הממשיות שבחוכמת הקבלה

גם במציאות הגשמית כפי שהיא באה בחושינו, קיימים דברים ממשיים, שאת מהותם אנו לא משיגים, גם לא בדמיון. למשל תופעות כחשמל ומגנטיות. הידע שלנו בכל הקשור לגילויי התופעות האלה מספק אותנו לגמרי, וזה מביא לכך שבכלל לא חשוב לנו לדעת על מהותן של התופעות האלה, שבאמת אין לנו ולו המושג הקטן ביותר על מהותן. ואז מי יאמר שהתופעות האלה אינן ממשיות? הרי השמות "חשמל" ו"מגנטיות" כל כך ממשיים וקרובים אלינו, כאילו אנחנו באמת מרגישים אותם, עד כדי כך שגם ילדים קטנים יודעים את השם "חשמל" באותה מידה שהם יודעים את השמות "לחם", "סוכר" וכן הלאה.

ויותר מזה, כמו שלא ניתן לנו להשיג את המהות של הכוח המשגיח העליון, בדיוק באותה מידה איננו יכולים להשיג את מהותם של נבראיו והן את כל יתר העצמים הגשמיים הניתנים למישוש. כי אנחנו משיגים רק את הכרת הפעולות שלהם, מתוך התפעלות שנגרמת מפגישת החושים שלנו עם הפעולות האלה. ההתפעלות החושית הזו מספקת אותנו לחלוטין, אף על פי שאין לנו שום מושג על מהותם של הדברים עצמם. באותה מידה אנחנו לא מסוגלים להשיג גם את המהות של עצמנו, אלא כל מה שידוע עלינו הוא לא יותר מאשר מהלך הפעולות הנמשכות ממהותנו.

לכן כל השמות והמונחים שפוגשים בספרי הקבלה הם ממשיים, אף על פי שאנחנו לא משיגים את מהותם, משום שהעוסקים בהם מרגישים סיפוק מלא מידיעה שלמה, אף על פי שמדובר רק על השגה של פעולות, שנולדה כתוצאה מפעולה הדדית של הכוח המשגיח העליון עם האדם שמשיג אותו.

וזה מספק לגמרי ולא מעורר בנו הרגשה שהידע לוקה בחסר, בדיוק כמו שלא מתעוררת אצלנו תביעה לאצבע שישית בכף היד, כפי שחמש האצבעות מספיקות לנו בהחלט.

הקושי לבטא השגה רוחנית עליונה

את המושגים של העולם העליון אנחנו לא מסוגלים לבטא בצלילים או באותיות של העולם שלנו, הרי כל אוצר המלים שלנו הוא ביטוי של תחושות המצויות בחושים הקולטים את עולמנו. ועל אחת כמה וכמה כאשר צריכים למסור על ידי המלים ידע מדויק, שאותו קיבלו באמצעות משא ומתן, כנהוג במחקרי החוכמה הזו, שבשביל למסרה למשיגים, חייב המקובל להשתמש בהגדרות מדויקות.

חוק השורש והענף בעולמות

לארבעת העולמות שמרכיבים את הבריאה הנקראים, מלמעלה למטה: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, החל בעולם האצילות, שהוא הנעלה ביותר, וכלה בעולם העשיה הגשמי שלנו שהוא התחתון ביותר, יש מבנה זהה לחלוטין בכל פרטיו. כלומר, המציאות וכל פרטיה בעולם הראשון, קיימים ללא שינוי גם בעולם השני הנמוך יותר שנמצא תחתיו. וכך גם בכל העולמות שלאחריו, עד לעולם הזה המוחשי לנו.

אין שום הבדל בין העולמות, חוץ מההבדל באיכות החומר. והאיכות הזאת של חומר העולם, היא שקובעת את גובה המדרגה של כל עולם, כך שהחומר של העולם הגבוה מכולם הוא הזך ביותר ביחס לכל התחתונים. והחומר של העולם השני הוא עבה יותר מהחומר של העולם הראשון, אבל זך יותר מהחומר שבכל המדרגות תחתיו. הסדר הזה נשמר עד העולם שלנו, שחומר פרטי המציאות שבו הוא העב יותר והחשוך ביותר מכל העולמות הקודמים.

אבל יחד עם זאת העצמים והצורות שבכל עולם ועולם זהים על כל פרטיהם, הן בכמות והן באיכות. אפשר להשוות זאת לחותם והנחתם ממנו, שאף הפרטים הקטנים ביותר של החותם עוברים במלואם לנחתם ממנו. וכך גם בעולמות: העולם התחתון הוא הנחתם מהעולם העליון ממנו. וכל הצורות שקיימות בעולם העליון, הן בכמות והן באיכות, טבועות במלואן בעולם התחתון.

כך שאין בעולם התחתון שום פרט ושום תופעה שאינם השתקפות של העולם העליון. זה נקרא "שורש וענף", והפירוש הוא שהפרט שנמצא בעולם התחתון הוא ענף שמועתק מהדוגמה שלו הנמצאת בעולם העליון, שהוא השורש שלו, משום שממנו הפרט הזה יצא ונחתם בעולם תחתון.

על זה נאמר: "אין לך כל עשב מלמטה, שאין לו מזל ושוטר מלמעלה, שמכה אותו ואומר לו גדל".[2]כלומר השורש שנקרא "מזל" מכריח את הענף התחתון לגדול בכמות ובאיכות, ולרכוש את תכונות שלו כמו מחותם לנחתם. וזהו חוק שורש וענף, הפועל בכל עולם ועולם, בכל פרטי המציאות שבו, ביחס לעולם העליון ממנו.

שפת המקובלים היא שפת הענפים

שפת הענפים נוצרה על בסיס הענפים שבעולם שלנו, המורים על השורשים שלהם בעולם העליון. השורשים האלה שבעולם העליון הם הדוגמה לענפים שלהם. הרי אין בעולם התחתון שום דבר שלא מתחיל ונמשך מהעולם העליון. השורש שנמצא בעולם העליון מחייב את הענף התואם לו בעולם התחתון לקבל את צורתו ולרכוש את תכונותיו.

מהקשר שבין ענף לשורשו יצרו המקובלים אוצר מילים, שמאפשר להם לדבר על השורשים הרוחניים שבעולמות העליונים על ידי הזכרת שמו של הענף התחתון המוחשי, שנמצא בתחום המוגדר של החושים הגשמיים של העולם הזה. וכך כאשר מוזכר שמו של הענף התחתון, השומע יכול להבין את השורש העליון, כי הענף הגשמי הזה מצביע באופן ברור על שורשו, שהרי הענף הוא תוצאה של השורש.

באופן הזה מהווים כל העצמים שנמצאים בעולם המוחשי שלנו שמות מדויקים, שמצביעים על השורשים העליונים שלהם, אף על פי שאת השורשים עצמם אי אפשר לכנות בשום מילה ובשום צליל, משום שהם נמצאים למעלה מכל דמיון. על כל פנים, זכו השורשים להבעה מילולית באמצעות ענפיהם המורגשים בעולמנו.

וזוהי מהות השפה מדוברת של המקובלים, שבעזרתה הם מוסרים את ההשגות העליונות שלהם זה לזה, מדור לדור, בכתב ובעל - פה. הם מבינים זה את זה במידה לחלוטין מספקת, משום שבהגדרות שלהם יש מידת דיוק ההכרחית למחקר של החוכמה הזו. כלומר, המסגרת שנקבעה היא כל כך מדויקת, שאינה מאפשרת לטעות, משום שלכל ענף יש הגדרה טבעית שאופיינית רק לו, ומשום כך הוא מצביע באופן מדויק לחלוטין על השורש הרוחני.

מסירת הידע מהמורה לתלמיד

המילים היוצאות מפיו של המורה, אינן מסוגלות לתת ביטוי לשום ידיעה רוחנית עליונה הנמצאת מחוץ לזמן, תנועה ומקום. שפת הענפים היא היחידה המסוגלת לכך, כי בה הענפים מורים על שורשיהם העליונים. אולם רק מי שמבין את יחסי הענפים לשורשיהם, יכול להבין את השפה הזו.

לפיכך, רק לאחר שאדם מיטיב לדעת ולהבין את הקשר שבין השורש לענף, תִּמָּצֵא לו שפה משותפת עם רבו המקובל, והיא שפת הענפים. אז רבו יוכל להעביר לו את כל הדקויות של חוכמתו, ואת הידע על המתרחש בעולמות העליונים. הן את כל מה שקיבל מרבותיו, והן את מה שהשיג בעצמו. כעת יש להם שפה אחת משותפת לשניהם, והם מבינים זה את זה.

אבל אם התלמיד עדיין אינו מבין את השפה בעצמו, אינו מבין כיצד הענף מצביע על שורשו, אזי אין לרבו אפשרות להסביר לו אף לא מילה מהידע העליון, והוא אינו יכול לדבר איתו על מחקרי חוכמת הקבלה. משום שאין לרבו שפה משותפת איתו. כלומר, אין שיטה אחרת למסור את ידיעות החוכמה, אלא רק למי שיודע ומבין בעצמו.

אך כיצד ישיג התלמיד את ידיעת שפת הענפים בעצמו? הוא יוכל לעשות זאת באמצעות לימוד מתוך ספרי הקבלה, שבהדרגה יכניסו אותו להרגשת העולם העליון. רק לאחר שהשיג לכל הפחות את מדרגת העולם העליון הקטנה ביותר, ומאותה מדרגה השיג את שפת הענפים מלמעלה למטה, אז יוכל לקבל מרבו המקובל ידע, היות וכעת יש להם שפה משותפת.

המילים ה"גסות" בשפת הקבלה

על מנת לבטא רעיונות נשגבים משתמשים המקובלים במילים גשמיות, דוגמת "נשיקה", "זיווג", "חיבוק", "לידה" וכיוצא בזה. עולה השאלה, לשם מה הם זקוקים דווקא למילים כגון אלה, העלולות להתפרש כגסות?

ובכן, על מנת להסביר את חוכמת הקבלה, אין אפשרות להשתמש בשום שפה אחרת בעולם, מלבד שפת "הענפים", שכאמור מצביעה באופן מדויק על הקשר שבין כל שורש לבין הענף המוגדר שלו. לא ניתן לוותר על ענף מסוים בשל שפלותו, וכתוצאה מכך להימנע מתיאור הקשרים שבחוכמת הקבלה, כי הרי חוץ מאותו ענף אין בעולם שלנו שום ענף אחר שאפשר להשתמש בו לשם כך.

את הקשר שבין שורש לענף אי אפשר להשיג מלמטה למעלה. כלומר מתוך הסתכלותו בענפים התחתונים, אין לאדם יכולת להקיש על השורשים העליונים, גם אם ינסה לדמיין אותם. אלא להיפך, תחילה עליו להשיג את השורשים העליונים בכוחות עצמו, ורק לאחר מכן, כשיסתכל בענפים המורגשים בעולמנו, יוכל להבין את כל סדרי היחסים, בכמות ובאיכות, בין כל ענף לשורשו שבעולם העליון.

אם נוותר על השימוש בשם כלשהו, אזי לא רק שנאבד את המושג התואם לו בעולם העליון הרוחני, כי אין מילה אחרת שתוכל להחליפו בתיאור השורש, אלא זה יגרום נזק לחוכמה כולה. כאשר נופלת חוליה אחת מהשרשרת הכללית של החוכמה, אזי קורסת החוכמה כולה, כיוון שהחוליות כולן קשורות זו בזו.

לכן, אין סיבה להתפלא על השימוש בשמות לא יאים, משום שאי אפשר לבחור שמות באופן חופשי, ואי אפשר להחליף שמות לא יאים בשמות יאים. מקובלים חייבים להשתמש בענף בצורה מדויקת תמיד, כי הוא מצביע על שורשו העליון באופן מלא. כן חלה חובה להרחיב, עד שתנוסח הגדרה מדויקת המובנת למעיינים.

[1] ויקרא כה, מז.

[2] השמטות הזוהר, בראשית, אות א. בראשית רבה פרשה י.

ביאור על "מהות חוכמת הקבלה"

מהו היסוד של חוכמת הקבלה

חוכמת הקבלה היא סדר ההשתלשלות של הכוחות העליונים על דרך סיבה ומסובב הכפוף לחוקים קבועים ומוחלטים, הקשורים ביניהם ומכוונים לגילוי הכוח המשגיח העליון, הבורא, לאדם בעולם הזה.

מהתעמקות בהגדרה הזאת מובן, שחוכמת הקבלה היא החוכמה שמקיפה את כל המציאות וכוללת אותה בתוכה. כי אין חוץ מהאור שיוצא מהבורא, ובסדר סיבה ומסובב בונה, בורא, יוצר ומאציל את כל הכלים, את כל העולמות, הנשמות, ואת כל מה שבהם ואיתם.

הכול כלול באותה השתלשלות של כוחות עליונים, של אורות עליונים, שמשתלשלים מהבורא, וכוללים לא רק את הנבראים עצמם, שנולדים באותה השתלשלות, אלא גם את סדר הנהגתם, את סדר תיקונם, ואת סדר הגעתם לתכלית הבריאה. כלומר, חוץ מ"עצמותו", שבו אסור לגעת, כי אין לאדם אחיזה בו, אין בכל המציאות נושא, שלא יהיה כלול בחוכמה הזאת, הנקראת חוכמת הקבלה.

סדר ההשתלשלות הוא לא רק עניין כללי, אלא הוא גם מתפרס לפרטי פרטים ומגיע לעמקות כל הנבראים, על כל הכוחות שפועלים בהם, והתכונות שמהן הם מורכבים. ואין פרט, ולו הקטן ביותר, שלא נכלל בחוכמה הזאת. וכל יתר החוכמות חוץ מחוכמת הקבלה, אומנם שאי אפשר לומר עליהן שהן מחוץ לה, כי הן כלולות בה, הן חוכמות שהאדם ממציא, ורק במסגרת העולם הזה.

העולם הזה הוא אותו מצב בהשתלשלות הנשמות, שבו הן מגיעות לניתוק מהתמונה האמיתית, מהמצב האמיתי, מההשגה האמיתית של המציאות. והעולמות נמצאים באיזה סחרור, דמיון, מימד, שנחשב מתחת לחיים האמיתיים, שלפעמים קוראים לו חלום ולפעמים מצב פחות מדרגת מוות. והאדם שנמצא בניתוק מהעולם הרוחני, האמיתי, במציאות מוגבלת של חמישה חושים בלבד, מתוך המסגרת הקטנה והצרה הזאת, הוא בונה לעצמו חוכמות שעוזרות לו לשרת את הרצון לקבל ששולט בו, בתקווה למלא אותו, את הרצונות האגואיסטיים שלו.

על ידי העיסוק בחוכמת הקבלה, אפילו ב"לא לשמה", גם לא בחוכמת הקבלה האמיתית אלא במה שניתן בעולם הזה כדי למשוך את האורות המקיפים, את האור המחזיר למוטב, כשמשתדלים ויוצאים להשגות עליונות, אמיתיות, נצחיות, ומגיעים לחוכמת הקבלה האמיתית, החוכמה על המציאות האמיתית ולא זו שמורגשת בחמשת החושים, במוגבלות של הרצון לקבל. אז רואים עד כמה כל יתר החוכמות שהאדם מפתח הן מוגבלות ולא אמיתיות. כלומר, הן לא יכולות לתאר ולהסביר לאדם את ההנהגה האמיתית, ואת הקשר האמיתי בין כלים לאורות, בין חומר לכוח, בין בורא לנברא.

לכן בסופו של דבר, הסדר הזה של השתלשלות הכוחות העליונים, הוא שיביא את הנשמות להשגות עליונות. ואז יתבטלו כל יתר החוכמות, ותישאר רק חוכמת הקבלה, שעל ידה האדם מגיע למטרה שבשבילה הוא נברא. שלמענה יצאו מהבורא מלכתחילה כל הכוחות האלה, כל האורות, בסדר סיבה ומסובב, בסדר קודם ונמשך, כדי להגיע שוב לאותה מטרה, ל"סוף מעשה במחשבה תחילה". [1]

וכך יוצא, שאפילו בעולם הזה, אין לאדם עיסוק אחר חוץ מהעיסוק בחוכמת הקבלה, באותה מידה שהוא מסוגל לעסוק בה. כי הוא נמצא בכלים אגואיסטיים, שבהם לא יכולים לגלות את חוכמת הקבלה, אלא רק אור מקיף. אבל אם על ידי עיסוק כזה בקבלה האדם מגיע להשגת העולם העליון, אז הוא מתחיל לעסוק בחוכמת הקבלה.

כלומר, מהגדרת היסוד של חוכמת הקבלה שבמאמר הזה מתבאר, שאין לאדם במה לעסוק יותר, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, אלא בחוכמת הקבלה. מפני שכל השורשים העליונים שיוצאים מהבורא כוללים בתוכם את כל המציאות.

חוק הכלל והפרט

חוק הכלל אומר שכל האנושות מחויבת להגיע בסוף התפתחותה לגילוי הכוח המשגיח העליון ולהשיג אותו במלואו.

חוק נקרא תנאי, ששולט מהמדרגה העליונה על המדרגה התחתונה. שהמדרגה התחתונה בהכרח כוללת את התנאי הזה ומופעלת על ידיו. אבל מצד שני, יש בה חופש לקיים את התנאי הזה מרצונה, ואז להרגיש את התוצאה, כשהרצון שלה משתווה עם העליון, עם המדרגה העליונה. או לא לקיים אותו, כלומר, עדיין לא להשוות את רצונה למדרגה העליונה, ואז לראות מה התוצאה מהפרש הרצונות בינה לבין המדרגה העליונה.

אבל החוק תמיד פועל, ותמיד הוא פועל ממדרגה עליונה על מדרגה תחתונה. אלא מדובר על הרצון של המדרגה התחתונה. שהמדרגה התחתונה יכולה לרצות לקיים את המדרגה העליונה, כלומר להידבק במדרגה העליונה, או לא לרצות לקיים אותה.

החוק הכללי הזה, שכל האנושות מחויבת להגיע בסוף התפתחותה לגילוי הכוח העליון ולהשיג אותו במלואו, אומר, שגם בכל רגע ורגע, וגם בכללות כל הזמנים, וגם בכל פרט ופרט שיש במציאות, וגם בכללות כל המציאות, כל דבר פועל רק כדי להגיע למטרה הנקובה הזאת, של גילוי הכוח המשגיח העליון, שהיא נקראת "גילוי אלקותו לנבראיו בעולם הזה". [2]

אלא שנשאר לבני האנוש רצון חופשי, להצטרף או לא להצטרף לתהליך הזה. כלומר, נשארת לאדם אפשרות לרצות או לא לרצות לקיים את החוק הזה. להצטרף לבורא, למחשבה שלו, או להתייצב כנגדו. אבל אין פעולות שלא מבצעים בהן את החוק הזה. אי אפשר שלא לקיים אותו. כי מלמעלה יורד סדר השתלשלות הכוחות העליונים, על דרך סיבה ומסובב, כלומר, בסדר מוחלט, כשלכל הכוחות רק כוונה אחת, מטרה אחת, להביא את כל הנבראים דרך כל המצבים, ממצבים ההפוכים מהמטרה אל המטרה.

ואף אחד מהנבראים, באף מצב, לא יכול להימצא מחוץ לשליטה העליונה הזאת. אלא מה שנותר לנבראים, בכל מצב ומצב, הוא להיות בהסכמה עם התהליך שקורה להם, בהסכמה עם ההתפתחות הזאת, או לא. כלומר, כל ההבדל הוא לא בלקיים או לא לקיים, בלהיות או לא להיות תחת שליטת החוק, אלא בלרצות או לא לרצות להיות בו. וכל התיקונים הם לתקן את הרצון להשתוות הצורה.

כלומר, כולנו עושים רק מה שהחוק הזה מחייב, מה שסדר סיבה ומסובב, בחוקים מוחלטים, פועל בתוך המציאות. על זה אין שום ויכוח, ואין בכך שום ספק. כולם חוזרים לשורש העליון שלהם. אלא ההפרש הוא בהסכמה, במידת ההסכמה, שנותנת לנברא חוץ מהרצון לקבל, שנמצא תחת שליטתו המלאה של החוק הזה, תוספת של מחשבה, יכולת להיות כביכול חופשי. להרגיש את עצמו, לא לפי מה שהוא עושה במחויב, אלא לחיות במה שהוא רוצה, בעולם הרצונות ולא בעולם הכוחות.

אם היינו מסתכלים מהצד, היינו רואים שכולנו מקיימים בכל רגע רק את רצון הבורא כמו כל פרט אחר בבריאה, בלי יוצא מן הכלל. כל פרט בבריאה נמצא תחת השפעתו השלמה והמלאה של הכוח, שמוליד אותו ומוביל אותו ואין שום פרט שיכול לצאת משליטת הבורא. לא שבתוך האדם יש דרגות דומם, צומח, חי, מדבר, שבהן הוא מרגיש את רצונו כרצון חופשי, שלא תלוי באף אחד. והאדם חי, לא בתוך מה שהוא מקיים כל רגע, אלא במה שנמצא הרצון שלו.

למשל, האדם לא חושב איך הגוף שלו מתקיים, איך הלב עובד עם הכבד ועם הכליות, איך פועלים הבטן והחזה והראש. אלא הגוף מתקיים בצורה טבעית ללא שליטת האדם. האדם לא חי בתוך פעולת המערכת הזאת, המערכת פועלת בצורה בלתי תלויה בו. אלא במה הוא חי? מה עולמו? העולם שלו הם הרצונות שלו, כביכול רצונות חופשיים, שהוא חי בהם כמו בבועה.

והבועה הזאת שניתנה לאדם, היא תוצאה מכניסתה של תכונת הבינה לתוך המלכות. שהבורא העניק לאדם משהו מהמחשבה שלו, ממחשבת הבריאה, מחשבה של השפעה, בינה. אבל כאשר בינה נכנסת למלכות, היא עובדת בצורה אחרת לגמרי. המחשבה הזאת, מחשבה של השפעה, מולידה באדם את הרגשת החופש, את ההרגשה שהוא חי בתוך המטרות שלו, בסדר סיבה ומסובב, בכוונות שלו. שיש לו חיים משלו.

על ידי כניסתה של תכונת הבינה, תכונת הכתר, לתוך המלכות, האדם נעשה במשהו כמו בורא, חופשי רק בקטן, כמו קטן שיוצא משליטת הגדול. שלפתע יש לו ראש, והוא מתחיל לעשות מה שהוא רוצה, להתפרע במרחב מסוים משלו, כאילו יש לו חיים משלו. בדומה לילד קטן, שחושב שיש לו חיים משלו, אזור קטן שבו הוא פועל באופן עצמאי, ולא מרגיש שהגדולים פועלים עליו, וקובעים לו את כל הדברים. מפני שיש בו קצת מהראש של הגדול, והוא משתמש בו כך.

היכולת הזאת ניתנת לאדם, רק כדי שישתווה ברצונות שלו, בראש שלו, לראש של הבורא, למחשבות של הבורא, אבל הרצונות האלה הם כל החיים שלו, עד כדי כך שהאדם לא מרגיש שום דבר חוץ מהרצונות שלו.

יוצא שחוק הכלל הזה, שכל האנושות מחויבת להגיע בסוף התפתחותה לגילוי הכוח המשגיח העליון ולהשיג אותו במלואו, אומר שיש לאדם חופש. אבל לא לעשות את הפעולות בפועל, אלא רק לתקן את היחס שלו, לתקן את הרצון. ובתיקון הרצון, ולמרות שגם בו יש סדר סיבה ומסובב, וגם בו מתקיימים ומתקדמים בסדר קודם ונמשך, אבל כאן נוספת לאדם היכולת לקבוע את היחס שלו, עד כמה רצונותיו הם בהשתוות הצורה עם הבורא.

חוק הפרט אומר שבכל דור יהיו יחידים שיוכלו להגיע להשגת הכוח המשגיח העליון, עוד לפני שכל האנושות תגיע לכך בעצמה.

יש פרט ויש כלל. כולם מחויבים לתהליך, אף אחד לא יוכל להימלט ממנו עד סופו. אלא ישנם כאלה שיכולים לבצע אותו לפני כולם. גם לפי החוק של הכלל, וגם לפי החוק של הפרט. כלומר, מהו חוק? מה שקיים, שמתקיים, אם רוצים או לא רוצים. אם נקבע מלמעלה, שעל אדם מסוים חל החוק הפרטי, כלומר, להגיע למטרה כיחיד, לפני אחרים, אז אין לו ברירה, כי זהו החוק שנקרא "חוק הפרט". והוא מביא אותו לפעול כיחיד. ואז גם בבועה הזאת, שהוא חי ברצונות שלו בהשתוות הצורה לבורא, גם בה הוא לא מתקדם בצורה חופשית.

אבל במה הוא יכול לסייע לעצמו? בעל הסולם מסביר, שאם האדם מתחיל לשים לב ולרצות להשתייך להסכמה שלו עם התפתחותו, אז ההסכמה שלו, במקום להתייצב בו על ידי ייסורים, יכולה להתייצב, להתבשל בו, בצורה אחרת. בצורה מבוקרת, בוגרת, על ידי יגיעתו, על ידי מה שנקרא תורה. שהאדם בכוחות עצמו משתדל לטכס עצה ולגייס כוחות, כדי לזרז את ההסכמה שלו עם ההתפתחות שלו, שרצונו יהיה כרצון הבורא, כרצון העליון. [3]

כלומר, בכל מדרגה הוא משתדל לגלות מדרגה יותר גדולה, יותר עליונה, ומהר ככל האפשר להגיע אליה. אבל המעשים של האדם הם תמיד כמעשי הצדיקים. וברצונות שלו, רוצה או לא רוצה, הוא מקיים את רצון הבורא. אלא, החופש של האדם הוא לקבוע בעצמו את מידת ההשתתפות הרצונית שלו.

ואם כל המציאות באה ומתגלגלת מהבורא, ועל האדם רק להסכים או לא להסכים עם מה שקורה, סימן שכל הרע שרואים, מרגישים וצופים בו, הוא בא מהבורא. אם כך, איך אפשר להצדיק אותו, לסגור את העיניים ולקבל כל מה שבא?

במציאות שבה אנו חיים, אנחנו כמו אותו ילד שמתפרע וחושב שאין לו משגיח. אנו חיים באותה בועה, ולא חיים בעולם הפעולות הנכונות של הבורא. האדם לא מרגיש אותן, כפי שהוא לא מרגיש איך פועל הגוף שלו, מה הפעולות והקשרים הרבים שנעשים בפנים בתוכו. הוא כביכול מחוץ לפעולות האלה, שמתרחשות בו מתחת לסף ההרגשה.

האדם מרגיש רק את היחס שלו. ביחס שלו למציאות הוא חי. היחס הזה בונה לו את תמונת העולם. לכן, אם היחס שלו למציאות משתנה, אז העולם נראה לו אחרת, כי העולם שלו בנוי מהיחס שלו. את עניין היחס, רואים גם בפעולות רגילות, שעושים בחיים, שדורשים מהאדם לא פעם להתייחס אובייקטיבית, בצורה בלתי תלויה.

למה? כי לכל אחד יש זווית הסתכלות משלו על החיים, ולפי יחסו לעולם הוא בונה את תמונת העולם שלו, איך העולם מחוץ לו. כל אחד אומר אחרת, וכולם לגמרי שונים. ואף אחד לא יודע איך העולם באמת, כי כל אחד מתייחס אל העולם בצורה אישית בלבד.

לכן גם טוב או רע לא נשארים כפי שקובעים באותו רגע. אלא כל תמונת המציאות, כולל הטוב והרע, נבנית באדם מתוך היחס שלו למה שקורה. ומה מתרחש באמת? מתרחשות רק פעולות של אורות בתוך כלים, בצורה קצרה ומוצדקת, שמביאה אותם לתיקון.

ואם האדם קונה יחס אמיתי לפעולות האלה, שהתיקון הוא העיקר, בכל מה שקורה עם הכלי, אז הוא חי בעולם שכולו טוב. כי חוץ מטוב, חוץ מתיקון, חוץ מכל רגע ורגע להגיע יותר ויותר לדבקות, לא קורה כלום. כלומר, כל שנייה האדם מקבל עוד ועוד מתנות יותר ויותר גדולות, ובתוך זה הוא שרוי כל חייו.

והכול מפני שהאדם משנה את היחס שלו, את הבועה שלו. אם קודם הוא צייר את החיים בצורה מסוימת, עכשיו הוא מצייר אותם בצורה אחרת, וחי רק בה. במה הוא חי? לא במלכות עצמה, שמתקיימת בצורה מוחלטת על ידי האור, ששם אין מה לשאול. הוא חי, במה שבינה מסרה למלכות, ומלכות הפכה את הבינה הזאת כך, שהיא מסתכלת על הפעולות מהצד האגואיסטי, לכן כל הפעולות האלה נראות לה רעות.

אבל אם הופכים את הבינה, אם מתקנים את הבינה שבמלכות, ומסתכלים על כל הפעולות האלה מצד הבינה המתוקנת, מצד הבורא, אז רואים שהפעולות נכונות, מחויבות, דבוקות כבר כעת במאציל. ואין מצב שהוא פחות משלמות ונצחיות. אין עולם. אלא את הכול קובע היחס של האדם, לחוק שמתקיים בצורה קבועה בלי שום יוצאי דופן. היחס בונה באדם את תמונת העולם. וככל שנפטרים מהיחס השקרי הזה, נקרא שיוצאים מהחלום.

האדם נמצא תחת חוק כללי ופרטי. מה פירוש "תחת חוק"? מה שמתקיים וחל על האדם בכל מקרה ובכל מצב, אפילו בלי להרגיש, כפי שלא מרגישים את פעולות הגוף. אבל האדם חי, מרגיש וחש רק מעל החוק, היכן שהוא חופשי להביע הסכמה או אי הסכמה עם מה שהחוק עושה. אבל החוק הוא מוחלט, ותמיד עושה את שלו.

ביחס הזה שהאדם נותן, הוא בונה את "ראש הפרצוף", ונעשה כמו בורא. הוא קונה את המחשבה של הבורא, את מחשבת הבריאה. "ממעשיך היכרנוך". [4] הוא מכיר את האישיות הזאת הנקראת בורא, ומעתיק אותה על עצמו. לא בפעולות, אלא מתוך שהוא משתדל לעשות פעולות, בכוונה לקנות את הראש של הבורא.

ראש של הבורא נקרא היחס, הכוונות. והבועה הזאת שבה אנו חיים, היא נקראת הראש שלנו. כי קודם לכן, בעולם אין סוף, לא היה ראש ולא סוף, אלא רק תוך. ויש ג' מצבים: מצב הא' הוא מצב אין סוף, מצב הב' הוא מצב התיקונים, ובמצב הג' חוזרים לאין סוף בצורה המתוקנת. וכל ההבדל בין המצב הראשון למצב השלישי, לחזרה לאין סוף, הוא בקניית הראש.

באין סוף לא היה ראש. הכלי קיבל בלי שום הגבלה. ואחר כך מהכלי "העגוֹל" הזה עושים "קו", כלומר, מקבלים על ידי המסכים, ומרבים את המסכים, עד שכל הקו הופך שוב לעיגול. ומה ההבדל בין המצבים? הראש. שבמקום הבועה הזאת, שבה נדמה לאדם שהוא חי חופשי במחשבות וברצונות משלו, הוא לאט לאט קונה ראש של הבורא, את כוונת הבריאה, את מחשבת הבריאה.

והרגשת העולם עליון, היא רק קניית היחס הנכון. ואם מגלים את המציאות רואים ש"עולם כמנהגו נוהג" [5], שכולנו בגמר התיקון, "ואכלתם ישן נושן" [6], ונמצאים כבר בהשגת העולם העליון. ומה שמשתנה הוא רק היחס של האדם, אבל היחס הזה הוא מה שמוסיף לו עולם.

מה ההבדל בין כלל ופרט?

יש נשמות, שלפי התוכנית העליונה חייבות להגיע למטרה לפני האחרות. למה? מפני שיש במהלך הזה תוכנית, יש בו צורך. עליהם להוביל את האחרים, או להכין עבורם משהו. על כך, בעל הסולם לא מפרט יותר. וזה לא בהבנתנו. הרי גם את המדרגה שנמצאים בה אנחנו אף פעם לא מבינים, לא כל שכן עליונה ממנה, אלא מבינים רק את המדרגה התחתונה, היכן שעברנו כבר, וצופים עליה מלמעלה. אותה בלבד אפשר להבין.

החוק הזה של הפרט, הוא חוק שקיים, שקובע לאדם איך עליו להיות, ללא שום בחירה חופשית. אלא כמו שנאמר, שהבורא שם ידו של האדם על גורל הטוב, ואומר לו: "קח לך" [7] ואם האדם לא רוצה, מצפה לו גורל רע, שהוא עניינו. הבחירה שבידי האדם היא רק להסכים או לא להסכים, ובדרך ייסורים הוא תמיד מסכים. אבל הוא יכול לקצר את הדרך, ולהגיע להחלטות האלה בכוחות עצמו.

ובתוך הבחירה שיש לו, אם מבקרים את היחס של הנברא למציאות, רואים עד כמה הוא מוגבל בהחלטתו החופשית, וביגיעתו החופשית. כדי להגדיר היכן בדיוק נמצאת הבחירה החופשית, צריך להבין את המבנה של שליש אמצעי דתפארת, של קליפת נוגה. עד כמה הוא מבנה דק ועדין, שנמצא בין כלים דקבלה לכלים דהשפעה, וכביכול לא שייך לשניהם.

ריבוי הפרצופים, הספירות והעולמות הרוחניים

מדוע מלאים ספרי הקבלה בתיאורים רבים של ספירות ופרצופים, אם מדובר בהשגת מטרה אחת בלבד כפי שהוזכר? חוכמת הקבלה חוקרת את הדרכים בהן האדם משיג את הכוח העליון, כלומר את הדרכים שהוא משתווה אליו. לפיכך חוקרת חוכמה זו את כל ריבוי המבנים והגופים הרוחניים והקשרים ביניהם שבעולמות העליונים.

נתבונן למשל בגופו הקטן של בעל חיים כלשהו, הרי כל תפקידו הוא לספק לעצמו מזון, לחיות בעולם במשך תקופה מסוימת, שהכרחית על מנת להוליד עוד פרטים כמוהו, ובכך להבטיח את קיום הזן. אבל אם נחקור את גופו של בעל החיים נגלה שהוא מהווה צירוף מורכב מאלף אלפי סיבים וגידים, כמו שקבעו הפיזיולוגים והאנטומים במחקרים שלהם, ועוד עשרות אלפי צירופים שאינם ידועים עדיין לאדם.

כל שכן נוכל להבין את מספרם הרב של מיני החיבורים והקשרים בין הגופים הרוחניים הכלולים בדרך להשגת המטרה הנשגבת, השגת הכוח המשגיח העליון.

כשלומדים בחוכמת הקבלה, איך מלכות דאין סוף התחילה להתפתח, מבינים שכל ההתפתחות של המלכות, ההשתלשלות מלמעלה למטה, ולאחריה דרגות ההשגה מלמטה למעלה, הכול נבנה על היחס בין נברא לבורא. על צורות היחס, ההבדלים בכוח, בקשר, בחוזק, באופן, שבין בורא לנברא.

לא מדובר על הפעולות עצמן, אלא רק עד כמה הפעולות האלה נובעות מהיחס בין בורא לנברא. כלומר, כל המציאות שאנו רואים ומרגישים היא רק יחסים בין בורא לנברא ולא פעולות. כל העולם שלנו הוא תמונת היחסים בינינו לבין הבורא.

האדם חי בתוך "ים" של רגשות, שהוא מבדיל אותו כדומם, צומח, חי, מדבר. ומבדיל איך הוא מתייחס אליהם ואיך הם פועלים עליו. אבל כל המציאות, ממלכות דאין סוף ועד ההתגשמות האחרונה, היא מציאות שנבנית מהשיתוף בין בורא לנברא, כתוצאה מהשיתוף הזה, מהיחס ביניהם.

ולכן כל ריבוי הפרצופים, הספירות, העולמות, הזיווגים, כולל כל המרכיבים והפרטים שלהם, נובע רק מפגישה בין אורות לכלים. ומהי אותה פגישה בין אורות לכלים? לא פגישה בין החומר ומה שמוליד אותו, אלא פגישה בין שני עקרונות, בין שני דברים מנוגדים. מלכתחילה מדובר על איכות, ולא על דבר שקיים בפני עצמו. מדובר על דברים איכותיים, על התכונות, שהתוצאה מהפגישה שלהם מצטיירת בנו כעולם.

ואם מדברים על כל סוגי היחסים, שיכולים להיות בין בורא לנברא, שהם בעצם כל המציאות, אז העולם שלנו מלא באין סוף פרטים. והוא נראה לנו מבולבל, מפני שאנחנו לא יכולים לסדר את כל הפרטים שבו, כל החלקים שבו, לעיקרון אחד. אבל ברגע שהאדם משתדל לגלות שיש בהם פועל אחד, עיקרון אחד, כוח אחד, מטרה אחת, שהכול זורם אליה, אז הוא יכול לראות את העולם כמו שהמקובלים מביעים אותו בשפתם הפשוטה, ככלי ואור ופעולות אחדות.

ותמונת העולם הזה, כמלא פרטים עד אין סוף, היא נובעת רק מתוך שהאדם עוד לא הצליח לרכז את כל התכונות שבו לנקודת קשר, לנקודת דבקות אחת. אבל ברגע שהוא מרכז אותה, אין לו יותר פרטים. כי האדם חי בעולם דמיוני, בעולם של יחסים שלו עם הבורא. ואם הפרטים מצטברים כולם לעיקרון אחד, ליחס אחד, אין יותר פרטים. אלא הכול מתקבץ לכעין נשמה אחת, ואין יותר חוץ מכלי אחד.

כי העולם שלנו אינו מורכב מאלמנטים מוצקים, אלא ממחשבות ורצונות מפורקים ומנותקים, כלומר, שכל אחד מהם מכוון כלפי מטרה משלו, לעצמו. אבל כאשר מחברים את כל המרכיבים האלה לאחד, הם בהחלט נעשים כאחד, והעולם נעשה פשוט, עולם אחד עם שליטה אחת. לב אחד של האדם ומחשבה אחת של הבורא.

תמונת העולם היא תמונה משתנה בהרגשת האדם. רגע אחד הוא יכול לחשוב על הגוף הפיזיולוגי שלו, איך הוא פועל ומה נעשה בו, ולאחריו להתעלות מעל הגוף ולחיות ברגשות, ולאחר מכן לחיות במחשבה אחת ורצון אחד. כלומר, "העולם שלו" נקרא מה שהוא חש, במה שהוא חי באותו רגע. ואי אפשר לקבוע מהי האמת, מה קיים או לא קיים, כי הכול נמדד רק כלפי האדם המשיג, האדם המרגיש.

אדם שמסתכל על מסך טלוויזיה, מתרשם ממה שרואות עיניו. מישהו זז שם, מצטרפים אליו, מתחלפים וכדומה. אבל איפה האנשים האלה שבקופסה נמצאים? איך הם הגיעו לשם? מה מפעיל אותם? האם המצב הזה דמיוני או מציאותי? איזה תדרים שולחים לאדם, שפתאום הוא רואה מישהו? כלומר, רואים עד כמה אנו פועלים ומופעלים על ידי כוחות בלבד, שפועלים באדם ובונים בו תמונת עולם.

אם מכניסים אדם לסְפֵרה, לחדר, שכולו מסך טלוויזיה עצום, ודרך המסך מתחילים לשחק צורת חיים, האדם הזה חי את החיים שעל המסך, וכלל לא יודע שיש משהו אחר. הוא חי בחיים האלה, אין יותר ואין אחר. בלי יכולת לקבוע שרק משחקים לפניו כאילו חיים. גם החיים שלנו, התמונה שאנו רואים, יכולה להיות בנויה מכוחות, מווקטורים, בדומה לצורה שבונים תמונת טלוויזיה. אבל מה הם הכוחות האלה? ממה הם נובעים? או שהתמונה בנויה מיחסים בין האנשים, או בנויה מנוסחה אחרת, תמונה שיכולה להיות לגמרי משונה ובמימדים משתנים.

וההבדל הזה במימדים הוא כל ההבדל בין המדרגות שעוברים בעולמות. עולמות הם עניין יחסי. הם לא קיימים לעצמם. הם קיימים בתוך האדם, כקביעת היחסים לעת עתה בין האדם לבורא. כלומר, העולם אינו עולם שקיים, אלא הוא מידת הקשר של האדם עם הבורא, שבצורה כזאת מתבטאת לפנינו.

בעולם הזה האדם רואה עולם מלא אנשים, שמונה מיליארד איש, שמסתובבים סביבו ופועלים עליו. אבל איך הוא צריך להתייחס לזה? שכך הבורא עיצב לפניו את המציאות, ובצורה כזאת המציאות הזאת פועלת עליו. ואין חוץ מזה כלום, לא שמונה מיליארד איש ולא עולם הזה, אלא היחס שלו כלפי הבורא מתבטא בצורה של עולם.

אם היחס של האדם לבורא משתנה, משתנה כל צורת המציאות הזאת. ובמקומה האדם מתחיל להרגיש כוח אחד, שמתייחס אליו בצורה אחידה. ולא כיחסים שלו עם אנשים אחרים, שאחד צוחק עליו, ושני אוהב אותו, ושלישי רוצה את רעתו או טובתו, וכך גם הוא כלפיהם. אלא הוא מאחד אותם, והם מתאחדים כלפיו.

כלומר, התמונה בנויה מווקטורים, וכמו בתמונת טלוויזיה, אפשר לבנות אותה כך, ואפשר אחרת. כמו בכלכלה, שרוצים להראות את ההתנהגות של מוצר מסוים בעולם, איך הוא מתחלק כלפי האנושות, כלפי המדינות, כלפי התוצר לנפש ועוד, ממחישים אותה בגרפים, ומתקבלים גרפים שונים לגמרי. כל פעם לוקחים וקטור אחר וכלפיו מודדים משהו שקיים בעולם. מודדים אותו כלפי גורמים שונים ומקבלים תמונה שונה.

ותמונת העולם שלנו היא תוצאה מהיחס של האדם כלפי הבורא. ואם משתנה היחס לבורא, משתנה העולם. ושינוי היחס כלפי הבורא נקרא לעלות מעולם העשיה, לעולם היצירה, לעולם הבריאה ולעולם האצילות.

האם משתנה באדם גם התמונה שנתפסת בחמשת החושים? אם האדם חי, היא לא משתנה. אם הוא מת, היא ודאי משתנה. אבל עוד בחייו נוספת לתמונה הזאת עוד צורה, תמונת הרגש, היחס לבורא. וישנה אותה צורה שנשארת כתמונה גופנית - גשמית. לצורך מה? זו תמונת היסוד שבינתיים האדם מרגיש אותה בחושים שלו, שבה הוא משותף עם האנשים האחרים. ומה קורה מעבר לה, אין יכולת לבטא.

אלא האדם אינו לבד. הוא נמצא במערכת אחידה. וחייו הם לעולם לא חיים פרטיים. רוצה או לא, הוא תמיד נחשב רק כפרט בתוך מערכת. לא חשוב מי, גם הגדול ביותר, גם המיוחד ביותר באחת מהתכונות העיקריות של הנשמה הכללית, המשקל הסגולי שלו הוא רק כלפי כל המערכת. הוא כשלעצמו אין לו שום חשיבות.

למה הקבלה מתייחסת לרגשות בשפה יבשה של פרצופים ועולמות כמו הכימיה?

השיטה של מדע הכימיה לגרום לרגש היא לחבר אלקטרודה למוח או לטפטף חומר, כדי שהאדם ירגיש אוהב או שונא, וכמו הקבלה גם הכימיה מדברת על הסיבות לרגש ברמה אחרת ממה שהאדם מרגיש.

יש עולם, כלומר, יחס של האדם, שהוא מתייחס אל העולם כדבר שנמצא מחוץ לו, כמו כימאי. אלא שהכימאי שעורך ניסוי, גם לפני הניסוי, וגם בזמן הניסוי ולאחריו, גם עליו נעשות פעולות מבחוץ. ורק באופן שבו הוא תופס את העולם, תלוי העולם שבו הוא נמצא ואותו הוא מבטא. אבל למרות שהוא מתייחס לניסוי כמשהו מחוץ לו, גם הוא עצמו נמצא בתוך הניסוי.

כלומר יש עולם, שהאדם מתייחס אל עצמו, שבו נעשות הפעולות, וכך מסתכל על העולם. חוכמת הקבלה לא רוצה לדבר על הרגש, אלא על הסיבות לרגש. שאם האדם רוצה לעשות את הפעולות של חוכמת הקבלה על עצמו, אז הוא מגיע מרמת הניסוי לרמה של התוצאות, לרמה של הרגשה.

בקבלה האדם רוצה שהפעולות האלה יעברו עליו. ואם הוא רוצה, הוא מביא אותן אליו. הוא מעתיק אותן מהעליון, מיישם אותן, מבצע אותן, על עצמו. ואז הוא מרגיש גם את הפעולה וגם את התוצאה. הוא כביכול עולה מדרגת הפעולה לדרגת ההרגשה. הוא חי בהרגשות, ברצונות, ולא בפעולות עצמן.

אבל גם הפעולות, שחוכמת הקבלה מדברת עליהן, אינן פעולות יבשות, אלא האדם עצמו יכול להכניס או לא להכניס בהן רגש. התיאורים האלה של "בחינה א'", "בחינה ב'", "מסך", "אורות", "רשימות", שנמצאים במצבים שונים, הם בדומה למוסיקאי, שמרגיש את המוסיקה לפי התווים, ויכול לשיר ולבכות מקריאת התווים. אבל מי שלא מבין תווים, רואה בהם רק נקודות קטנות עם זנבות, בלי להרגיש בהם כלום.

הכול עניין של שפה. לכן אי אפשר לומר על ספרי המקובלים, שהם כתובים בצורה יבשה, אלא הם לא מדברים אלינו. כי יש הבדל בינם לבינינו. בשביל אדם רגיל, תיאורים של מסך מסוים או כמות אורות מסוימת הם רק תיאורים של תוספת כמות. אבל בשביל מקובל, שנמצא ברמה של רגשות, התיאורים האלה הם משהו אחר. בעיקר, שהרגשות האלה אינם כלפי עצמו, אלא כלפי החיבור עם הבורא, ששם ההגברה שלהם היא לאין שיעור.

שתי דרכים: מלמעלה למטה ומלמטה למעלה

חוכמת הקבלה מחולקת לשתי דרכים מקבילות של השגת הכוח המשגיח העליון. שתיהן שוות זו לזו, וכל ההבדל ביניהן הוא רק בכך שדרך אחת מובילה מלמעלה למטה, עד העולם הזה, והדרך השנייה מתחילה בעולם הזה ועולה מלמטה למעלה באותן המדרגות שנוצרו בזמן השתלשלות השורשים העליונים והתגלותם בהדרגה מלמעלה למטה.

הדרך הראשונה נקראת בקבלה "סדר השתלשלות העולמות, הפרצופים והספירות". והדרך השנייה נקראת בקבלה "השגת הכוח העליון".

המשיג את הכוח העליון חייב ללכת מלמטה למעלה באותה הדרך, ולהשיג בהדרגה כל פרט וכל מדרגה, בהתאמה מלאה לחוקים שנקבעו בהשתלשלות הכוח העליון מלמעלה למטה.

השגה שלמה של הכוח המשגיח העליון לא נעשית בבת אחת אלא בהדרגה, הגילוי אורך זמן ומופיע בהרגשות של המשיג בהתאם למהירות הזדככותו מהאגואיזם שלו, עד שכל התכונות של המדרגות המשתלשלות מלמעלה למטה מושגות על ידו. סדר השגת המדרגות קבוע מראש. כל המדרגות שבאות בזו אחר זו, נמצאות זו מעל זו, וזה מזכיר סולם המורכב משלבים, ולכן נקרא "שלבי הסולם".

האדם נמצא מול הבורא. זהו מעמד שהוא והבורא נמצאים בו תמיד. לא חשוב אם הוא מרגיש את המעמד הזה או לא, מרגיש יותר או מרגיש פחות, המעמד עצמו הוא תמיד אותו מעמד. אלא באדם בלבד תלוי עד כמה הוא מסוגל לגלות לעצמו, לפי התנאי של השתוות הצורה, את הבורא, את הכוח שלו, את ההנהגה וההשגחה שלו, את היחס שלו כלפיו.

לגלות אותו אנו חייבים ממצב שלא נמצא בבורא, ממצב שלא היה במציאות לפני שהאדם התייצב במצב המיוחד הזה, הנקרא מקום הראוי, מקום הרצוי, שהוא מצבנו בעולם הזה. [8] שממנו, מהנקודה הזאת ואילך, עלינו לגלות מי עומד לפנינו, מולנו, כנגדנו. מלבדו אין דבר אחר במציאות. היחס שלנו כלפיו, או היחסים בינינו, הם שבונים באדם את תמונת העולם. ומה שקורה לו, מה שעובר עליו בעולמו, הוא רק גילוי היחס של הבורא בנברא, בהתאם לאיך שהנברא מתאים, דומה, מבין, מחקה את הבורא. ובתהליך הזה בלבד נמצא חופש הבחירה שלו. כלומר, כשמציבים את עצמנו נכון וקוראים נכון את התמונה שעומדים מול הבורא, אז מגלים את היחסים בינינו, על ידי זה שמתאימים את עצמנו אליו, בהתאם ליחס שלו כלפינו. הגילוי הזה בלבד הוא הפעולה החופשית שביכולתו של האדם לעשות.

וכל יתר הפעולות, שנדמה לאדם שהוא עושה במציאות חייו, וחושב שבהן הוא משפיע או מקבל, הן פעולות שנובעות מתוך הרצון לקבל הטבעי, שקובע לו מראש את כל הדחפים, הרצונות והכיוונים. שהוא כלל לא מביע את עצמו, אלא הרצון לקבל בדרכו הטבעית, מביא את האדם להכרה, שעליו להבין, שהוא עומד מול הבורא, וחייב לממש את בחירתו החופשית.

ומה הן שתי הדרכים האלה מלמעלה למטה ומלמטה למעלה? הן לא שתי דרכים לעלות ולרדת כבסולם מדרגות. אלא הכוונה היא למעמד האדם מול הבורא, בשרשרת גילוי היחסים עימו, שהיא נקראת סולם המדרגות. שבכל מצב ומצב שהאדם נמצא בו, יש לו יכולת לגלות יחס יתר של הבורא אליו, ובהתאם, יחס יתר של האדם לבורא. והגילוי הזה הוא נקרא לרכוש את המדרגה הבאה. וגילוי הולך וגובר של היחסים האלה ביניהם, כמו בין שני בני אדם, הוא נקרא לעלות בסולם המדרגות.

ולמה ההשתלשלות הזאת נקראת השתלשלות מלמעלה למטה? מפני שהבורא מייצר לאדם את התנאים המתאימים לגילוי יחס יתר מצד האדם. הבורא מזמין תחילה את האדם למעמד מסוים, שבו עליו לתת יגיעה לגילוי אותו מעמד, אותו היחס, ולאחריו האדם מגלה את הבורא, ומתחבר עימו בצורת חיבור חדשה. וזה נקרא שהבורא שם ידו של האדם על גורל הטוב, ואומר לו: "קח לך את זה, ותתקדם אלי". [9] והאדם, או מתחזק ובוחר בדרך הנכונה, או שעוזב. ואז בהתאם לרצון לקבל שלו, מתגלגל שוב לאותו מעמד, אלא לאחר שהייסורים מחייבים אותו לכך, ולא בחירתו החופשית.

כלומר, או שהאדם בוחר בחברה טובה, שמסייעת לו בגילוי יתר יחס עם הבורא. בחירה חדשה, בחירה טובה, שעולה לו במאמצים רבים. כי עליו לבנות את החברה הזאת, להתבטל כלפיה, ולדאוג שתשפיע עליו יחס מיוחד, כיוון מיוחד והתפתחות מיוחדת - השקעה שהיא כולה נגד הרצון לקבל שלו. או שהוא בוחר חברות אחרות, ולאחר שבכולן מקבל מכות, ונשאר לא מסופק וממורמר, הוא מגיע לאותו מצב שחייב לבחור בחברה נכונה, אבל בדרך ייסורים. לאחר שמתגלגל, מגיע לאותה נקודה, לאותה הבחירה. אבל מרגע שבוחר בה, בוחר.

ומהי אותה בחירה בחברה? בחירה בגילוי יחס הבורא אליו, איך הוא מתגלה אליו ב"ייחוד הוי"ה אלוקים". [10] היינו, הבורא נותן לאדם תמונת עולם, תמונת יחסים כאלה בינו לבין האדם, שמותירה לאדם שתי אפשרויות. או לומר, שהכול בידי שמים, הכול מהבורא, או לומר "הכול אני". כלומר, שיש שתי רשויות. רשות אחת, רשות של הבורא בלבד, ולאדם אין שום בחירה חופשית. או רשות אחרת, שהבורא לא קיים, אלא "הכול אני".

ושני המעמדים האלה, שתי ההתייחסויות האלה כלפי העולם, הן פסולות. כי הן מנתקות את הקשר בין הבורא לנברא. או הבורא איננו, או הנברא איננו. והתקשרות, התקדמות לאיחוד ודבקות בין בורא לנברא, יכולה להיות רק אם שניהם קיימים, אך לא כרשות הרבים, אלא כרשות היחיד. אבל איך תיתכן התקשרות בין שניים כשכל אחד הוא כרשות היחיד, והרי זה סותר את זה? עושים זאת על ידי טיפול ב"קליפת נוגה". שאין כוח בורא בנפרד ואין כוח נברא בנפרד, אלא מה שאפשר מעבירים לצד הקדושה, ומה שלא, משאירים למטה.

כלומר, כל הגוף שבו מטפלים, ואותו מביאים לתיקון, מתחלק לשלושה שלישים: שליש עליון דתפארת, שליש אמצעי דתפארת, ושליש תחתון דתפארת. בשליש העליון ובשליש התחתון אין מה לטפל, כי שליש עליון הוא קדושה, ושליש תחתון הוא "סיטרא אחרא". אלא כל הטיפול הוא בשליש אמצעי דתפארת, שבו מקום הבחירה.

לכן בעל הסולם אומר, שבכל פעולה שהאדם עומד לבצע בחייו, עליו לצרף אליה את יחסו לחיים, לקיומו. ולמרות הנטייה שלו לומר, שהכל בידי שמים, עליו מלכתחילה לומר: "אם אין אני לי מי לי". [11] זאת אומרת, לעשות מאמץ לראות את עצמו כפועל מתוך בחירתו החופשית. לדעת בוודאות, שהבורא הוא לבדו הכוח הפועל, ועל רקע זה ליטול את עצמאותו, ולפעול כאילו הבורא לא נמצא. למרות ידיעתו על התנאי הראשון "אין עוד מלבדו". [12]

ולאחר שהאדם עובד כך במשך כל התהליך ומגיע למטרה, בהשיגו את המטרה חובתו לומר, ש"אין עוד מלבדו". שאפילו אם לא היה עושה דבר, אפילו בבחירתו החופשית, הוא היה מגיע לאותה תוצאה שזכה לה. כי הבורא קובע את הכול וגם את התוצאה. ובשביל מה הבחירה? הבחירה היא רק כדי לצרף את היגיעה, את הכיוון, את ההשתוקקות, אל הבורא. וכך על ידי התנאים, שהבורא מייצר כלפי האדם, בדרגת קושי שהאדם חייב לעבוד כנגדה בשני התנאים האלה: "אם אין אני לי מי לי" ו"אין עוד מלבדו". שלא רוצה להצטרף לכוח האחד, לא של הבורא ולא של "האני", לא לשליש עליון דתפארת ולא לשליש תחתון דתפארת, אלא עוסק רק בבירור שליש אמצעי דתפארת, אותו חלק שמותר וניתן לו לברר, בו הוא מייחֵד "הוי"ה אלוקים".

הוי"ה היא ההשתלשלות מלמעלה למטה, שהבורא פועל בכל המציאות. ואלוקים הוא איך הבורא מתלבש בכל הטבע, אותו גילוי שהאדם מוסיף מלמטה למעלה. בכך מגיעות פעולות הבורא להתאמה עם פעולות הנברא, ונעשה הייחוד, הקשר, הדבקות, ורכישת המדרגה, אותה מציב הבורא כלפי האדם. ולאחריה שוב מתגלים תנאים למדרגה הבאה, וגם שם מוצבים לאדם אותם התנאים ואותן העבודות. אבל אין מדרגה אחת דומה לחברתה, מפני שהכול מתבאר ונעשה ברצון לקבל שונה, ואז יש לאדם תמונת עולם שונה.

וזה נקרא שתי דרכים, מלמעלה למטה ומלמטה למעלה. שאין לתאר אותן כדרך משתלשלת, אלא כמעמד בין האדם לבורא. שהבורא מציב תנאים, והאדם מקיים אותם, מגיע להשתוות הצורה, מברר את היחסים ביניהם. ושוב הבורא מציב תנאים, ושוב האדם מקיים אותם ומברר את התנאים ביניהם. וכך הולכים ומתגלים ביניהם היחסים יותר ויותר. וגילוי היתר הזה נקרא מדרגות, עד שהאדם מגיע לגילוי כל פעולות הבורא.

ולרכוש מדרגה נקרא כל פעם לבאר עוד יותר את היחסים בין האדם לבורא. על ידי מה? על ידי שהבורא נותן תנאים לאדם, וזה נקרא "מלמעלה למטה". והאדם מתוך בחירה חופשית עובד בתנאים האלה, ומגלה את היחס שלו לבורא, בהתאם, בדומה, ליחס של הבורא אליו. העבודה הזאת נקראת לרכוש את המדרגות, לעלות במדרגות.

בדומה ליחסים בין בני אדם. שהאחד מגלה שהשני חשוב לו, אבל שמערכת היחסים ביניהם ממש מקולקלת, ואין להם ברירה אלא לשפר אותה. ואז האדם חושב איך לשפר אותה, ובצורה הדרגתית, לאט לאט, בתחבולות שונות ובפעולות עקיפות וישירות הוא מנסה להתקרב אל חברו.

וכל פעם בהתאם להתקרבות שלו, השני דוחה אותו או פועל כלפיו, ובהתאם לכך הוא משתנה. אבל אין לו ברירה, הוא חייב לנסות. ומה השני רוצה? אולי הוא לא רוצה אותו, כמו בעולם הזה, ולכן דוחה אותו ומעמיד לו מכשולים, שלא יתקרב אליו. ואולי דווקא רוצה אותו, אבל שזה ידרוש ממנו כוחות להגיע אליו, כדי שהקשר הזה יהיה לו יקר, שבעתיד לא ישליך אותו מן הסתם.

רואים זאת אצל נשים, שיש להן טבע של הרצון לקבל, שהן רוצות שהגבר יחזר אחריהן. והחיזור הזה נקרא קניין. האדם משקיע כוחות, והדבר הופך לשלו, כאילו ששילם בעדו. והקניין הזה הוא הדדי. האדם משקיע כוח בבורא, מכניס בו כביכול את היגיעה שלו, וכך יש לו מקום שהשקיע, מקום ששייך לו. ואז הוא נעשה יקר לאדם, והוא קונה אותו. ובצורה כזאת הוא רוכש הבנות, השגות, מחשבות, של הבורא.

השגת המדרגות של היחסים בין בורא לנברא, היא השגה שבאה ביגיעה גדולה, והיא חייבת להיות כך. לכן נברא הרצון לקבל, שהוא נגד הקשר הזה. והאדם חייב למצוא תחבולות מיוחדות כדי להתגבר על ההתנגדות שלו לקשר הזה. ואין דבר בעולם שיש לנו התנגדות אליו, חוץ מהתנגדות להתקשרות לבורא.

הרצון לקבל, אופיו, טבעו, מיוצב ובנוי בתוכו בצורה כזאת, שהוא מתנגד רק לקשר הזה. ולכן כל הדברים האחרים בעולם, שהאדם הולך לעשות, הם בהסכמת הרצון לקבל. ורק ההליכה לבורא, היא לא בהסכמתו. והבורא מגלה לאדם את מקום היגיעה שלו, הנקרא בחירה חופשית, ששם ידו של האדם על גורל הטוב, ואומר לו: "בזה תתחזק". אבל זהו הדבר הקשה ביותר. והוא היחיד שקשה.

לכל הפעולות של הרצון לקבל, האדם יכול למצוא תמיכה, גם בציבור וגם בתוך עצמו. כי יש לו רווח כלשהו, אבל לא כנגד התקשרות לבורא. כאילו יש סביב האדם מעגל ובכל שלוש מאות שישים מעלות הוא יכול להסתובב, ורק לכיוון אחד ישנה התנגדות. כך בכל יתר הכיוונים, מלבד להתקשר לבורא, האדם מוצא תומכים, רווח, הצדקה כלשהי בעולם. כך אנו בנויים.

שמות מופשטים

רבים חושבים בטעות שכל השמות והמושגים, שבהם משתמשת חוכמת הקבלה, הם מסוג השמות המופשטים. ההנחה המוטעית הזאת נוצרה משום שהקבלה חוקרת את העולם העליון שנמצא מחוץ למרחב ומחוץ לזמן, ואת זה יכול לראות רק מי שרכש את שיטת הקבלה. מכיוון שרק יחידים רוכשים את החוכמה הזאת ומשיגים את העולם העליון, קיימת דעה שכל מה ששייך לעולמות העליונים - אלה הם רק מושגים מופשטים שמנותקים לגמרי מהמציאות.

אבל ההיפך הוא הנכון: הקבלה אינה מתארת משהו שאינו משקף מציאות ממשית, שאותה משיגים המקובלים. חכמי הקבלה קבעו להם חוק ברזל לפיו הם מתארים רק השגות, ורק אותן מכנים בשם, וכל מה שלא מושג אסור לכנותו בשם ולהגדירו במילים.

השגה בקבלה פירושה הדרגה העליונה ביותר בהבנה. וכל עוד שלא מושגת הכרה בהירה לחלוטין, כמו דבר שהידיים אוחזות בו, אין המקובלים מכנים אותה בשם "השגה", כמו שנאמר "כי תשיג ידך", אלא מציינים את זה בכינויים אחרים, כגון הבנה, ידיעה וכדומה.

כמו שהאדם חוקר את העולם הזה, היינו, את המציאות שנמצאת בהרגשתו, בהשגה הטבעית שלו, כך ישנה חוכמה מיוחדת, מדע, שאיתו האדם יכול להיכנס לחקירה של המציאות, שמתחילה להיות מורגשת בו רק על ידי השיטה הנקראת חוכמת הקבלה.

ואדם שמתחיל לקבל כלים נוספים להרגשת המציאות, שאינה מורגשת בנו בצורה טבעית, אותה מציאות נוספת הנקראת רוחנית או עליונה, מתחיל להרגיש תופעות שלא מרגישים במציאות הטבעית. ולכן נוצר ההכרח לרשום לעצמו, או להעביר את הידיעות והדעות מאחד לשני, כפי שנהוג בין מדענים בכל חוכמה, במילון מיוחד שהמקובלים פיתחו לעצמם.

וכך הם יצרו את שפת הענפים, שבה הם קוראים לשורשים עליונים בשמות של התוצאות שלהם בעולם הזה. או שבחרו בשמות אחרים, מתוך גימטריות, מתוך כלים ואורות, מתוך המעמד הרוחני שיש לאותה תופעה, שאותה רוצים לכנות בשם. אבל למעשה אין שום הבדל בין השמות שנלקחים מהמילון של המציאות הטבעית, לבין השמות שהמקובלים נותנים מהרגשת המציאות העל טבעית. אלא ההבדל הוא רק כלפי אדם שלא מרגיש את המציאות העליונה, את הרוחניות.

כך למשל אדם שקורא בתורה רק סיפורים במילים מוכרות. מצד אחד השפה הזאת מכשילה את האדם ומבלבלת אותו, כי הוא רגיל לתאר מאחורי המילים האלה מושגים מהעולם שלו, מהעולם הזה, ולא מבין אחרת. אבל מצד שני, אם הוא היה קורא מילים שלא מבין מה יש אחריהן, היה לו חוסר טעם וקושי להתייחס למידע שמקבל, כי לא היה מרגיש יחס לאותם מושגים טכניים יבשים, כמו רשימות, פרצופים, מסכים ועביות.

אבל הן בשפת הקבלה והן בשפת הענפים אפשר למצוא בכתבים מסוימים של בעל הסולם וגם בספרו "תלמוד עשר הספירות", מילים שכלל לא קיימות בעולמנו, שהוא קורא לתופעות רוחניות בשמות שאין לנו שום הבנה בהם, שהוא לא נתן להם הסבר ולא חיבר להם מילון, אלא השתמש בהם לעצמו, לכן הם כולם נקראים שמות מופשטים. אבל הם אינם מופשטים, הם שמות לאותן תופעות ולאותם כוחות שפועלים בעולמנו, אלא בנסתר מהאנשים שעדיין מרגישים הכול רק בחלק הטבעי של העולם.

והשמות האלה, התופעות שנקראות בשמות האלה, מתגלות רק למי שרוכש חושים נוספים, את החוש השישי, מסך ואור חוזר, שבשבילו הם אינם שמות מופשטים, אלא הוא חי בהרגשה, בהערכה, בהתקשרות, עם התופעות האלה, והם נעשים לו לשמות רגילים. מה שאין כן לאדם שעדיין לא נמצא בתוך החיים הרוחניים, לגביו הם עדיין מופשטים לחלוטין, היינו, ללא קשר למה שהשם מביע ומבאר.

והאדם צריך להבין, שהשמות האלה אכן מופשטים כלפיו. ולא לדמיין אותם, עד שלא משיג את האובייקט עצמו, שנמצא מאחורי השם הזה. להיות בהבנה ברורה שכל זמן שהוא לא משיג את התופעה, השם עצמו הוא מופשט עבורו. ולא לסבך את עצמו בשקר עצמי, שהשם או ידיעת המילים, מקנה לו השגה והבנה וקשר ואחיזה בתופעה הרוחנית עצמה.

ומדוע חשוב להבין עניין זה? כי אחרת האדם חושב, שכבר יש לו משהו ביד. אבל אם הוא מבין שהוא עדיין רק קורא שמות מופשטים, מתוך זה הוא מתחיל להשתוקק להבנת השמות, היינו, להשגת התופעות שנמצאות מאחורי השמות, שהן בעצם כוחות. כי רוחניות היא רק כוחות. כוחות שמתגלים בפעולות שונות ובהתקשרויות ביניהם.

האם השגת העולם הרוחני תלויה בלימוד השמות המופשטים?

בשום מקום לא כתוב כמה שמות צריך להכיר או כמה חלקים ופרקים ב"תלמוד עשר הספירות" או בספרים אחרים צריך ללמוד בעל פה או בכתב, וגם לא כמה מבחנים יש לעבור כדי להגיע להכרתו ולהרגשתו של העולם העליון. מפני שההשגה אינה שייכת לא לכמות ידע ולא למספר דפים, אלא תלויה רק ברצונו של האדם להיכנס להרגשת השמות האלה, להזדהות עימם, לקבל על עצמו את האופי שלהם.

ולצורך זה עליו להשתוקק לברר מה הן צורות ההשפעה, ביטויים דלהשפיע, לתת, לתרום, לצאת מעצמו, לדאוג על מה שמחוץ לו, לזולת. איך הם מתבטאים בכל שם ושם, כל אותן התופעות שהן מחוץ לגופו של האדם. וכאשר האדם משתוקק לגלות משהו בצורה כזאת, נקרא שהוא רוצה לגלות את השמות הקדושים. "קדושה" נקרא השפעה. וכך לפי ההשתוקקות להשפיע, הוא מושך על עצמו את האורות המקיפים, שהם מתקנים אותו, ולאט לאט נותנים לו את התכונות האלה, את הטבע שיש בשמות. ולפיו האדם מתחיל לגלות את התופעה הרוחנית.

ורכישת היכולת הזאת לא תלויה בכמות הידע. יש אנשים שלומדים הרבה ויודעים מצוין את החומר. ויש אחרים שמשתוקקים, ולא מסוגלים להיות שקועים בלימוד, כי לבם בוער אחר הדאגה "איפה אני כלפי ההשפעה, למה אין לי יכולת להשפיע, למה לא הגעתי אליה, היכן האגו שלי, למה אני עם האגו שלי עדיין לא יכול להיכנס לכיוון הנכון?". לכן יש שלומד ויש שעובד, והם שני דברים שונים. ומי שעובד על עצמו, על הרצון לקבל שלו, על המחשבות שלו, על ההשתוקקות שלו, נקרא עובד ה', שעובד על עצמו כדי להידמות לה'.

גם העבודה הזאת נעשית מתוך לימוד, אפילו בחלקים ששייכים לחוכמה הרוחנית. אבל רק לאחר שהאדם לומד בכוונה נכונה. רק אז הלימוד מביא לו תועלת, אורות מקיפים, כפי שבעל הסולם כותב ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות". [13] ואם הוא לא לומד עם כוונה נכונה, גם אז הוא מגלה לאט לאט את התופעה הרוחנית, אבל כבר בדרך ייסורים. כי בכל דבר, אם האדם לא מתכוון אליו בדיוק, כל סטייה קטנה ממנו נקראת דרך ייסורים.

אפילו בלימוד ובעבודה בקבוצת חברים, רוב ההתקדמות היא בדרך ייסורים. כי האדם כמעט ואי אפשר לו לכוון את עצמו ישר למטרה. ככל שמשתוקקים ללכת בקו ישר, ההשתוקקות להישאר בקו ישר היא היגיעה של האדם. ועבודתו היא כל פעם לסטות מהקו, ושוב לרצות להחזיר את עצמו אליו.

באיזו מידה צריך להשתוקק להבין את הטקסט לפי מושגי השפעה?

יש שיטות לימוד שקוראים את הכתוב ומתרגמים אותו לפעולות השפעה שנראות לאדם כך או אחרת. אבל אין לכך שום חשיבות. בלימוד הקבלה האדם יכול לקרוא ובקושי להבין את השפה. כי העיקר הוא ההשתוקקות.

לכן הלימוד בספרים נקרא סגולה, שאינה דורשת הבנה. כפי שבעל הסולם כותב ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות": "יש סגולה נפלאה לאין ערוך, לעוסקים בחוכמת הקבלה, אע"פ שאינם מבינים מה שלומדים". [14] שאפילו שלא מבינים מה שלומדים, מתוך ההשתוקקות להבין מעוררים אורות המקיפים.

הממשיות שבחוכמת הקבלה

גם במציאות הגשמית כפי שהיא באה בחושינו, קיימים דברים ממשיים, שאת מהותם אנו לא משיגים, גם לא בדמיון. למשל תופעות כחשמל ומגנטיות. הידע שלנו בכל הקשור לגילויי התופעות האלה מספק אותנו לגמרי, וזה מביא לכך שבכלל לא חשוב לנו לדעת על מהותן של התופעות האלה, שבאמת אין לנו ולו המושג הקטן ביותר על מהותן. ואז מי יאמר שהתופעות האלה אינן ממשיות? הרי השמות "חשמל" ו"מגנטיות" כל כך ממשיים וקרובים אלינו, כאילו אנחנו באמת מרגישים אותם, עד כדי כך שגם ילדים קטנים יודעים את השם "חשמל" באותה מידה שהם יודעים את השמות "לחם", "סוכר" וכן הלאה.

ויותר מזה, כמו שלא ניתן לנו להשיג את המהות של הכוח המשגיח העליון, בדיוק באותה מידה איננו יכולים להשיג את מהותם של נבראיו והן את כל יתר העצמים הגשמיים הניתנים למישוש. כי אנחנו משיגים רק את הכרת הפעולות שלהם, מתוך התפעלות שנגרמת מפגישת החושים שלנו עם הפעולות האלה. ההתפעלות החושית הזו מספקת אותנו לחלוטין, אף על פי שאין לנו שום מושג על מהותם של הדברים עצמם. באותה מידה אנחנו לא מסוגלים להשיג גם את המהות של עצמנו, אלא כל מה שידוע עלינו הוא לא יותר מאשר מהלך הפעולות הנמשכות ממהותנו.

לכן כל השמות והמונחים שפוגשים בספרי הקבלה הם ממשיים, אף על פי שאנחנו לא משיגים את מהותם, משום שהעוסקים בהם מרגישים סיפוק מלא מידיעה שלמה, אף על פי שמדובר רק על השגה של פעולות, שנולדה כתוצאה מפעולה הדדית של הכוח המשגיח העליון עם האדם שמשיג אותו.

וזה מספק לגמרי ולא מעורר בנו הרגשה שהידע לוקה בחסר, בדיוק כמו שלא מתעוררת אצלנו תביעה לאצבע שישית בכף היד, כפי שחמש האצבעות מספיקות לנו בהחלט.

הקושיה שמתעוררת על השגת הרוחניות, שהרוחניות אינה ממשית כמו הגשמיות, נובעת רק מחוסר הבנה וחוסר הרגשה של הרוחניות. שהרוחניות היא כוחות שאי אפשר להתקשר איתם, להשיג אותם, כמו כל דבר שהאדם משיג ואוחז בו, רואה אותו, טועם אותו, נושם או מריח אותו. אנשים לא יכולים להעלות על דעתם שזו אותה השגה. ובעל הסולם דווקא אומר כאן במאמר, שהשגת רוחניות והשגת גשמיות זה היינו הך.

נניח שכולם היו מאבדים את חוש הראייה, והיה נולד דור חדש שלא יודע מהי ראייה, ואיש לא היה יודע לספר להם מהי, או היה זוכר ויכול לספר, אבל לא היה בכך שום תועלת, כי אין להם חוש ראייה, כמו שאדם רגיל כלפי מקובל, גם אז האנשים היו לומדים, ויודעים איך להסתדר. הם היו משתמשים ביתר החושים, וכותבים לעצמם חוכמות, ומוסרים אחד לשני התפעלות ממה שהם מרגישים, חוץ מחוש הראייה.

ולא היה קורה דבר. אלא היה להם עולם משלהם, שחסרה בו רק התפעלות מחוש אחד. אמנם חוש חשוב מאוד, שמקבלים ממנו את עיקר ההתפעלות מהעולם ומהמציאות, אבל הם היו מסתדרים. והיו חיים מגילוי תגובת החושים שלהם על מה שנמצא סביבם. ואם היינו צופים בהם היינו רואים, איך הם בודקים את העולם, איך הם חוקרים אותו, איך ללא חוש הראייה הם מסתדרים ומסמנים לעצמם כל מיני סימנים אחרים בצורה אחרת, ללא הכרה בחוסר החוש. ולנו, לאנשים שיש להם אותו חוש, הם יראו כחסרי ידיעה וחוכמה.

אלא שלא מדובר על גובה ההשגה, למרות שההבדל הזה קיים בין רוחניות לגשמיות, שהמקובלים הם בעלי חוש נוסף, שאין לנו. אבל עצם ההשגה בגשמיות הוא כמו ההשגה ברוחניות, עם חוש הראייה או בלעדיו כמו עם ההרגשה הרוחנית או בלעדיה. כי גם ללא חוש הראייה, האדם חוקר את העולם, את התופעות שקורות לו, בפגישה עם משהו. כפי שרואים איך העיוורים מתייחסים לסביבתם. בפגישתם עם מישהו הם נוגעים לו בפנים, וכך מכירים אותו. כלומר, מה הם חשים? הם חשים את התגובה שלהם. העיוור זוכר איך החומר הזה מגיב. הוא לא יודע מי הוא, אלא איך הוא מגיב לאותו חומר.

אותו דבר קורה עם כל החושים של האדם, וגם ברוחניות. לעולם לא משיגים את הדבר עצמו, אלא רק את ההתפעלות מהתופעה, לפי איך שאנו בנויים. בעולם עצמו אין דומם, צומח, חי, מדבר, אלא רק כוח. כוח אחד שמתפרס לכוחות רבים, שהם משפיעים עלינו. האדם פועל עם הכוחות שלו בהתנגדות לאותם כוחות, הוא מרגיש ובודק אותם, ויכול לחקור אותם, וללמוד אותם בצורה כזאת, שהוא לא יודע מה נמצא מולו, אלא איך הוא מגיב עליו.

ותגובות אלה האדם רושם, וכך אוסף את ההשגות שלו, הנותנות לו את תמונת העולם. כלומר, העולם לא קיים מחוץ לאדם, אלא הוא תמונה שהאדם בונה מתוך התגובות שלו לכוחות שפועלים עליו. ואם ישתנו חושיו, הרגשותיו, רגישותו, הוא ירגיש תמונה אחרת. גדולה יותר או גדולה פחות, אם רגישותו עולה כמותית. ואם היא עולה איכותית, הוא ירגיש מה בולט יותר ומה פחות, כלומר, את היחסים המשתנים בין התופעות, ובהתאם לכך איך העולם משתנה לצורות שונות. ואם הוא ירכוש חושים נוספים, תתווסף לו עוד תמונה על התמונה הקודמת.

זאת אומרת, ממשיותה של חוכמת הקבלה, ביחס לחוש הנוסף, היא אותה ממשיות כמו שבעולם הזה. על ידי רכישת החוש הנוסף, האדם בודק וחוקר תופעות נוספות, בדיוק כמו עיוור שמקבל חוש ראייה. גם עם חוש נוסף, האדם בודק וחי ורואה רק את תגובותיו על משהו שלא מושג.

ולכן המקובלים אומרים, שאפשר לחקור רק חומר וצורה מלובשת בחומר. וצורה מופשטת היא פרי דמיוננו בלבד, ואינה קיימת במציאות, אלא בכוח. כמו העולמות לפני השגת הנשמות, שאין להם צורה, אלא הם קיימים בכוח. והמהות, אותה מציאות שמחוץ ליחסינו אליה, היא כלל לא מושגת לנו, היא "עצמותו", שעימו אין לנו שום קשר. אבל מה שמשיגים, הוא בדיוק באותה דרגת מציאותיות וממשיות, כפי שמשיגים בעולם הזה עם החושים הרגילים.

לפיכך, אלה שרוכשים חוש נוסף ומתקדמים לתמונת עולם יותר רחבה, עולים בהשגות שלהם, ולא שהם נכנסים למרחב, שבו מתבלבלים או חשים תופעות לא ממשיות. זאת אומרת, המקובלים רוכשים ידיעות יותר ממשיות מהעולם הזה, שהן מתגלות בנוסף לעולם הזה. הם מרגישים את הכוחות שפועלים על העולם הזה. והעלייה הזאת במדרגה של הכרת המציאות, היא נקראת "להשיג את השורשים של העולם הזה". אבל גם את השורשים האלה, שהמקובלים משיגים אותם בצורה ממשית, הם משיגים רק ביחס לעצמם, לפי אותו חוק הנקרא "חוק השתוות הצורה".

זאת אומרת, החוש של האדם פועל כך, שלפי מידת השתוות הצורה של החוש עם תופעה חיצונית, החוש מרגיש את התופעה. אבל הוא לא מרגיש את התופעה החיצונית, אלא מרגיש את הצורה של עצמו. כמו למשל בחוש השמיעה. האדם שומע משהו, מפני שהחוש שלו מקבל צורה של משהו מבחוץ, אבל האדם מודד את הצורה שקולט החוש, ולא את ה"משהו" שנמצא מבחוץ. וכך בכל החושים. כל חושי האדם פועלים לפי השתוות הצורה.

ובחוש הרוחני העיקרון הזה בולט עוד יותר, מפני שבעולם הרוחני מדברים רק על צורות. בצורה טבעית, בעולם שלנו, בחושים שלנו, השפה היא מוטעית, היא שקרית, מתבטאים בה כאילו משיגים ומרגישים מה שנמצא מבחוץ. אבל אין דבר כזה, אלא ביטוי כזה בשפה נובע מהחיים שלנו. כך האדם נולד וכך הוא מרגיש. לכן לוקח זמן רב לשכנע אותו וללמד אותו, שהוא לא משיג שום דבר מחוץ לו, אלא הוא משיג לפי צורות שנמצאות בתוכו, לפי השתוות הצורה.

והאנושות עדיין לא מבינה עובדה זו. למרות שאחדים מהמדענים כבר מגלים אותה ומסכימים עימה, אבל היתר עדיין לא תופסים אותה. ואילו אצל המקובלים, התהליך הזה בולט ופשוט, מפני שעל כל השגה רוחנית, הם חייבים תחילה לשקוד על בניית הצורה המתאימה לאותה השגה. כלומר, הבורא מציג משהו ומורה לאדם להשיג אותו. הוא נותן לו התחלות, רשימות, דוגמאות של צורות, שאם האדם עושה בתוכו אותה צורה, הוא משיג, מרגיש, אותה תופעה חיצונית. בצורה כזאת, הבורא מלמד אותנו, מה שאנחנו עוד לא יודעים ועוד לא רואים.

מהי מדרגה עליונה לפני התלבשותה בתחתונה, או מדרגה תחתונה לפני שמגיעה לעליונה? שנותנים לאדם רמז, שאם הוא יעשה על הדמות הפנימית שלו, הכנות פנימיות מסוימות, הוא ירגיש מבחוץ תוצאה מסוימת, תופעה מסוימת, לפי השתוות הצורה. ואם לא היו נותנים לאדם דוגמאות איזה צורות עליו לבנות בתוכו, הוא לא היה מרגיש משהו שנמצא מבחוץ. כי האדם לא מרגיש משהו שנמצא מחוץ לו, לפני שהוא עושה בתוכו את הצורה המתאימה.

בלי דוגמה האדם לא יכול להתקדם בהכרת המציאות הרוחנית. לכן הדרגה העליונה מורידה את האח"פ שלה אלינו, כלומר, אימא עילאה מורידה את האח"פ שלה ונותנת דוגמה ל"זו"ן". והעליון נותן דוגמה לתחתון איך לעשות כדי לראות, להרגיש ולגדול. כמו שבעולם שלנו מלמדים את הקטן. אבל בעולם הזה יש לקטנים דחף להידמות לגדולים, בדומה לקוף אחרי בן אדם. הם עוקבים אחר הפעולות ומחקים את הגדולים. וברוחניות אפשר להידמות לעליון רק על ידי בחירה חופשית.

וגם אז לפי דוגמאות. כי העולם הרוחני נסתר. ואם לא מביאים לאדם צורות שעליו לעשות כדי להרגיש תופעות רוחניות, הוא לא יֵדע אותן. לכן הכניסה ללימוד הצורתי, של מימוש צורות על עצמי, נקראת עבודת האדם או העבודה בחוכמת הקבלה.

הקושי לבטא השגה רוחנית עליונה

את המושגים של העולם העליון אנחנו לא מסוגלים לבטא בצלילים או באותיות של העולם שלנו, הרי כל אוצר המלים שלנו הוא ביטוי של תחושות המצויות בחושים הקולטים את עולמנו. ועל אחת כמה וכמה כאשר צריכים למסור על ידי המלים ידע מדויק, שאותו קיבלו באמצעות משא ומתן, כנהוג במחקרי החוכמה הזו, שבשביל למסרה למשיגים, חייב המקובל להשתמש בהגדרות מדויקות.

כל אוצר המילים שלנו נולד מתוך התרגשויות, התפעלויות מתופעות שאנו מרגישים. האדם, כמו כל הבריאה, שבכל העולמות, הוא רק רצון לקבל. וליד הרצון לקבל שלו ישנו מוח, שתפקידו לעזור לרצון לקבל למצוא את המילוי, למצוא את הרצוי, את מה שהרצון רוצה. והמוח, מתוך שעובד לחפש את הרצוי, או כדי לברוח מהבלתי רצוי, נותן הגדרות רגשיות לכל תופעה ותופעה, כלפי הרצון לקבל שלו. ואת התופעות הרגשיות האלה מבטאים בצלילים.

ומפני שלכל סוג של נשמות יש ביטוי משלו, לכן יש שפות רבות, לפי קבוצות של נשמות, לפי אופי התפעלותן מאותה תופעה. רואים שהאנשים מרגישים אותה תופעה, אבל אם הם באים משורש אחר, מלאום אחר, ספרדי, צרפתי, גרמני, ואפילו אם הם קרובים ביניהם, הם מתבטאים בצורות שונות. כלומר, הביטוי הפנימי שמופיע בהם משורש הנשמה, גם הוא אחר.

בעולם שלנו, אנו מבטאים התפעלות. אבל מי שלא עבר אותה התפעלות, הוא לא מבין את המילים של האחר. מתוך סך ההתפעלות הכללית שאדם לומד בחייו, הוא יכול להבין מהמתפעל את ההסבר הכללי, ולהכניס את עצמו להרגשה משותפת עמו. אבל אם התפעלות כזאת אף פעם לא היתה בו, הוא לא יכול לתאר אותה לעצמו. ואז הצליל, או הסימן, או האות, שהאחר מוסר לו על התפעלותו, נשאר בו ריק. היינו, הוא רואה את המילה, אבל אחרי אותה מילה הוא לא רואה שום התפעלות. הוא לא מרגיש מה צריך להיות מאחורי המילה. הוא לא יכול לתאר, לא תכונה ולא תחושה.

וכמו בעולם הזה, כך גם בקבלה. אלא שלנמצאים בעולם הזה, אפילו שלא עברו אותה התפעלות, יש אפשרות לדבר ובמידה מסוימת להבין אחד את השני. אבל להימצא בעולם העליון, היכן שהמקובלים נמצאים, פירושו להיות מוכן להרגיש אותו. לכן לא יתכן שמקובל, קודם נמצא במדרגה רוחנית מסוימת, ורק אז מתחיל להרגיש אותה ולחקור אותה. אלא הוא צריך להכין את הכלים שלו, להיות מוכן לאותה מדרגה ומסוגל לה, ואז הוא מרגיש את המדרגה ונמצא בה.

ובכל המדרגות, מפני שהן כוללות כלי, שתמיד כלול מעשר ספירות ונרנח"י, כל אחד יכול למסור לשני את התפעלותו, והשני יכול להבין אותו בצורה חלקית. כי ברוחניות כל מצב דומה למצב אחר שברוחניות, רק במידה שונה. אבל בין העולם הרוחני לעולם הגשמי, אי אפשר למסור מה שנמצא בתוך הרצון לקבל, איך הרצון לקבל מתפעל, מפני שברוחניות הרצון לקבל מתפעל מתוך שהוא נותן, שהוא מוסר, שהוא מרגיש חסרונות חיצוניים, איך הם סובלים, ואיך הוא ממלא אותם, ועד כמה הוא שמח שממלא אותם, ונמצא בהתפעלות מהאפשרות הזאת. זהו המילוי הרוחני, שיחד עימו באה השגת הבורא, את מי שהוא ממלא, ואיך הבורא מתפעל ממנו.

אז איך אפשר בכלל למסור את טיב ההרגשה הזאת, ולא כל שכן את גודלה, לאלה שנמצאים בהתפעלות רק מאיך שהם מקבלים, מאיך שהם מרגישים רק את עצמם, ולגמרי מנותקים מהרגשת האחרים? יוצא מכאן שבלתי אפשרי שהאחד יבין את השני, כי הכוונות שלהם הפוכות.

ולא חשוב מה מרגישים וממה מתפעלים, אלא חשוב רק הנתק הזה, שמגיע על ידי כיוון הכוונה, כיוון ההתפעלות. כלומר, יכולים לאכול ולשתות יחד ולתת מתנות אחד לשני וכדומה, ולא חשוב על מה מדובר, על יחסים, על פעולות, או על מחשבות. אבל מפני שהם הפוכים, כלומר, שיטת החשיבה וקליטת התענוג בתוך אותו הכלי, אותו רצון ליהנות, היא הפוכה, לכן הם לא מבינים זה את זה. עד כדי כך שאומרים, שהעולם הזה והעולם הרוחני מנותקים זה מזה, ואינם מורגשים יחד.

לכן למי שנמצא בעולם הרוחני, יש קושי גדול לבטא את עצמו, כלפי אלה שנמצאים רק בהרגשת העולם הזה. היינו, מי שנמצא בפעולות דהשפעה, שהמחשבות שלו, והכוונות שלו, והחשבון שלו, והפעולה שלו, הם כדי להשפיע, לא יכול להיות מובן למי שנמצא בצורה הפוכה ממנו, כמונו, שכל המחשבות והרצונות והחשבונות והפעולות שלנו, הם איך למלא את עצמנו. אנו נמצאים בכיוון הפוך מאותו אדם ולא יכולים להבין אחד את השני. אלא ש"לא יכולים להבין" כולל גם אותנו, התחתונים, שגם לנו יש בעיה להיות מובנים בעולם הרוחני.

בעולם הרוחני נמצא בורא, שלא שומע אותנו עד שנרצה לחשוב, לרצות, לעשות כמוהו. אבל בעולם הרוחני נמצאים מקובלים, שרוצים לעזור לנו, ולמשוך אותנו לשם. אבל הם לא יכולים להגיע אלינו בהסבר שלהם, כי אנחנו לא מסוגלים לשמוע מה הם מדברים, אפילו שהם מביאים לנו כתבים וסיפורים למיניהם, ורוצים שעל ידי צורות התבטאות שונות נתקשר אליהם.

כלומר, כל בקשה או פנייה לעולם ההוא לא עוברת, אם היא לא באותו סגנון כמו המחשבה, הרצון והפעולה שפועלים שם. אותו דבר כלפינו, מלמעלה למטה. לפיכך שני העולמות נמצאים בנתק. מי ששם שם, ומי שכאן כאן. היינו, מי שרוכש את היכולת לעבוד בהשפעה, חש את שני העולמות. ומי שעדיין נמצא רק בקבלה, ברצון האגואיסטי, חש את העולם הזה.

אם כך, איך עוברים מעולם לעולם? מקבלים כוח מלמעלה, שמושך את האדם מלמטה למעלה, מהעולם הזה לעולם הרוחני, וכך נכנסים. אבל אלה שנמצאים בעולם הרוחני, יכולים לעזור לאלה שעדיין נמצאים בעולם הגשמי. וכדאי להם לעזור לנו. ראשית, מפני שהם נמצאים ברוחניות והרצון שלהם הוא רצון להשפיע. ושנית, מפני שכולנו כלולים בכלי אחד, באותה נשמה אחת. ולעבור לחַיוּת ולהתפעלות, להיות בעולם הרוחני, במדרגה העליונה ביותר, היינו, בדבקות בבורא, זו המטרה.

כל מי שנמצא בעולם הרוחני, שרואה את המטרה הזאת, ומשיג אותה במידה של המדרגה שבה הוא נמצא, רוצה לעזור לתחתונים. כי הטבע הוא, שמי שקונה דרגה עליונה, אותה דרגה, אותה רמה שהשיג, מחייבת אותו לדאוג לאחרים שעוד לא השיגו אותה. זאת אומרת, לעבוד בצורה של השפעה, להתחיל להיות כעליון כלפי התחתונים, ותחתון כלפי העליונים. לבקש אצל העליונים ממנו עבור התחתונים ממנו. כי זו צורת ההשפעה.

והמקובלים מצאו אפשרות לעזור לאותן הנשמות, שעוד לא נמצאות בעל מנת להשפיע, היינו, באותה שיטת החַיוּת שיש בעולם העליון. הם כותבים על הפעולות והתופעות של העולם הרוחני בארבע שיטות, שפות, סגנונות, ביטויים, הנקראים: שפת התנ"ך, שפת המדרש, שפת ההלכה ושפת הקבלה.

כשלומדים את הביטויים האלה, לא מבינים מה הם אומרים, על מה המקובלים כותבים. מפני שהם מתארים איך צריכים להיות בעל מנת להשפיע. שפירושו לתת הכול, לחשוב רק על השפעה, לחיות ברצון של השני, לאהוב את כולם. הם כותבים על כל אותם מצבים שאף אחד לא מסוגל ולא רוצה ובכלל לא יכול לתאר לעצמו. אלא מתוך שקוראים על הפעולות ועל התופעות שכך מתבטאות, מקבלים מהפעולות האלה הארה. אבל הארה שיורדת אל האדם באותה עוצמה כמו הרצון שלו להיות בהן.

ומי שלא רוצה להיות בפעולות האלה, אלא לקרוא מה שכתוב מתוך סקרנות, או כדי להתחכם, אין לו יותר מהארה קטנה מאוד. לא כל שכן מי שקורא כדי לרכוש על ידי זה כוחות ולשלוט על האחרים, הוא מקבל חושך במקום אור, נעשה כעטלף במקום תרנגול, כפי שמתאר בעל הסולם בתחילת "הקדמה לתלמוד עשר הספירות". [15]

אבל מי שקורא על פעולות דהשפעה, ונדחף על ידי ספרים קודמים שקרא, על ידי מורה וקבוצה, על ידי שכנוע עצמי, על ידי ייסורים שמרגיש בעולם הזה, לעבור לסגנון קליטה ולצורת חיים של השפעה, של מחשבה על נתינה. אז לפי הרצון שלו, לפי ההשתוקקות שלו, באה לו מאותן הפעולות ומאותם המצבים, הארה מיוחדת הנקראת אור מקיף, שלאט לאט בונה באדם גם רצון וגם יכולת להיכנס לפעולות כאלה.

ברגע שהאדם "חותך" עצמו מהתוכנה הטבעית, שבה הוא עובד עם הרצון לקבל בעל מנת לקבל, ועובר לתוכנה אחרת, לעבוד עם כל הרצונות והכוחות והמחשבות שלו בעל מנת להשפיע, נקרא שעבר את המחסום, שנכנס לעולם הרוחני. וכאשר הקליטה שלו, המחשבה שלו, החשבון שלו, הם לגמרי הפוכים מקודם, אז הוא רואה עולם הפוך, ומצטרף לאותם, שנמצאים בסגנון חיים של השפעה, של נתינה, של חשיבה על הזולת בלבד.

וכמו שהיה תחתון והפך לעליון, עתה הוא מבין עד כמה יש לו רצון לעזור לאחרים, ועד כמה קשה לו לבטא מה הוא משיג ומרגיש לאלה שרק לפני רגע היה שייך אליהם. ועתה הם נמצאים משני צידי המחסום ולא מבינים איש את רעהו, מפני שהם מתפעלים ומתרגשים מדברים אחרים לגמרי, מכיוונים שונים של מחשבה ורצון.

חוק השורש והענף בעולמות

לארבעת העולמות שמרכיבים את הבריאה הנקראים, מלמעלה למטה: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, החל בעולם האצילות, שהוא הנעלה ביותר, וכלה בעולם העשיה הגשמי שלנו שהוא התחתון ביותר, יש מבנה זהה לחלוטין בכל פרטיו. כלומר, המציאות וכל פרטיה בעולם הראשון, קיימים ללא שינוי גם בעולם השני הנמוך יותר שנמצא תחתיו. וכך גם בכל העולמות שלאחריו, עד לעולם הזה המוחשי לנו.

מהו חוק ענף ושורש בעולמות? כל העולמות, כל המדרגות, כל המצבים, הם מאוד שונים זה מזה. אפילו בעולם הזה, העולם הקטן, הגרגיר הקטן ביותר שבכל המציאות, שהיחס בינו לבין העולם הרוחני הוא כמו היחס בין כדור הארץ לבין היקום כולו, שאין לו גבול, שלמרות גודלו הזעיר, בכל זאת הוא כולל התפעלויות, התרגשויות, מצבים, מהטוב ביותר ועד הגרוע ביותר, שיש לאדם. ממצב של אושר ותענוגים מכל הסוגים, ועד מצב של צער וצרות גדולים. ההבדל בין המצבים הוא מקצה לקצה, במשך כל החיים שלנו.

ועד כמה שהם שונים, בכל זאת כל המצבים בעולם הזה וכל המצבים בעולם הרוחני, כל מצב ומצב שבו נמצא הנברא, התבנית שלו היא אותה תבנית של עשר ספירות, שנמצאות ביחס מיוחד לאור שבא אליהן. ולא יכול להיות אחרת. אלא היחס המיוחד בין הכלי לאור, הוא שקובע את מצב הכלי, מהטוב ביותר ועד הגרוע ביותר.

ומצב הכלי נקרא העולם שלו, מהמילה העלמה. עד כמה שהכלי, לפי התכונות שלו, כלומר, לפי המסך שיש עליו, מסתיר או מקבל את האור, לפי השתוות הצורה. כלומר, "עולם" נקרא מידה של גילוי והסתר, לפי הרצון והמסך שבתוך הכלי.

הכלי עצמו הוא תמיד עשר ספירות, והאור שבא הוא תמיד אור מופשט. ורק המסך שיש בכלי, המתאים ומתאם את האור לכלי, הוא הקובע את מידת ההסתר ואת מידת הגילוי של האור כלפי הכלי. כמה אור נכנס לתוך הכלי, ובהתאם לו כמה אור נשאר כעודף מחוץ לכלי. כל המצב הזה של התפעלות הכלי מן האור, הוא מורגש בכלי כעולם שלו.

ואפשר לומר אחרת. האור המופיע לפני הכלי הוא הבורא, כי הוא בורא את הכלי ומקיים אותו ושולט בו. לכן "עולם" נקרא מידת הקשר בין כלי לאור או בין נשמה לבורא. המצב שנברא מלמעלה, נקרא עולם אין סוף, שבו אותו הכלי שנברא בעשרה חלקים, בעשר ספירות, הוא מקבל את כל האור ונמצא עימו בדבקות. עולם אין סוף הוא עולם אין גבול, מצב אין גבול, שאין הגבלה מצד הכלי, איך הוא מקבל את האור. באיזו דבקות, באיזה חיבוק הוא נמצא עימו. ובמצב הזה שבעולם אין סוף, הכלי עצמו נקרא נשמה והאור שבו נקרא בורא, "הוא ושמו אחד". [16]

ואחר כך הכלי רוצה לעשות סדר ביחסים האלה. להתקשר לבורא ולהיות עימו בקשר רק לפי השתוות הצורה. ואז מתחילים לצאת כל אותם המצבים שבין כלי לאור, שבין נשמה לבורא. וכל המצבים האלה הם חלק מאותו מצב שהיה באין סוף. גילוי חלקי של הבורא בתוך הנברא, של האור בתוך הכלי, לפי מידת המסך.

וכך נוצר סדר ירידת המדרגות ממצב אין סוף ועד העולם הזה. שככל שהכלי נמצא עם מסך מופחת יותר, הכלי יותר רחוק ממעמד האין סוף, ופחות מרגיש בתוכו את הבורא, את האור, נמצא בסולם המדרגות יותר רחוק מאין סוף. עד שהכלי יורד לדרגה האחרונה, לדרגת האפס שלפני העולם הזה, היכן שהכלי לא מרגיש את הבורא והופך לגמרי מנותק ממנו. עד כדי כך שלא מרגיש את השורש שלו, את המילוי, מאיפה הוא בא, מי מוריד אותו, איך הוא קיים. משום שאין שום מסך, שום התאמה ביניהם. כי כל הרצונות של הכלי הם כבר על מנת לקבל, כנגד כל הרצונות שלו מעֵבר לעולם הזה שהם תמיד בעל מנת להשפיע או בצמצום.

כלומר הכלי הוא אותו כלי כמו באין סוף. אבל באין סוף על כל הרצונות בכל עוצמתם יש מסך. ובפחות ממנו, יש ירידת המדרגות, שבכל מדרגה ומדרגה, עד כמה שאין מסך, יש צמצום על הרצונות, וכמה שיכולים עושים מסך. עד שיורדים לעולם הזה. במדרגה התחתונה לפני העולם הזה, על כל הרצונות יש צמצום ואין מסך. ולמטה ממנה אין כבר גם כוח הצמצום והכול על מנת לקבל.

בכל המדרגות ישנו אותו כלי של עשר ספירות, וההבדל הוא רק במסך ובאור שממלא את הכלי. ולכן בכל המדרגות שבכל העולמות כולל העולם הזה, יש חוק ענף ושורש, שהכלי בעולם הזה בנוי כמו בעולם הרוחני. אלא מפני שאין לו מסך, הוא מרגיש את המצבים שלו בצורה הנקראת גשמיות.

כלומר, אין עולם גשמי כפי שאנו מתארים אותו לעצמנו, שיש חפצים ויש "אנחנו", ויש משהו מסביבנו. הכול דמיון בתוך כלים דקבלה. כך הכלי מרגיש התפעלות בתוך עשר ספירות, בתוך עשרה רצונות. ואם הוא רוכש רצון עם מסך, אז עולה להרגשה אחרת, להתפעלות אחרת. אבל החוק הזה של ענף ושורש, שבכל מצב ומצב כלי כלול מעשרה חלקים עם אור שנמצא לפניו, התמונה הזאת, המצב הזה, קיים בכל מדרגה ומדרגה.

אלא אחרי שהכלי הרוחני יורד ממצב אין סוף, בהחלשת המסך, המעטת המסך, עד למצב שאין מסך ואין צמצום על הרצון לקבל, נשאר רצון לקבל קטן מאוד, אפילו פחות ממידת הכרחיות הקיום ברוחניות. וברצון הזה כלי יכול להתקיים בעל מנת לקבל. אם לוקחים ומחברים יחד את כל הרצונות, כל התשוקות, של העולם הזה, בכל הנשמות, בכל הזמנים, אלה שהתגלו ואלה שעוד יתגלו בדורות הבאים, כלפי הרוחניות הם רצון לקבל קטן מאוד.

וכאשר האדם רוכש מסך ומתחיל לעלות לרוחניות, אז בכל מדרגה ומדרגה הוא מקבל תוספת רצון ובהתאם לזה רוכש עליו מסך, ואז רואה תוספת של מציאות, קשר שלו עם הבורא, שהוא נקרא עולם חדש, מדרגה חדשה. בכל מדרגה יותר עליונה, יש יותר רצון, ועליו מסך והתגלות האור בתוכם.

אין שום הבדל בין העולמות, חוץ מההבדל באיכות החומר. והאיכות הזאת של חומר העולם, היא שקובעת את גובה המדרגה של כל עולם, כך שהחומר של העולם הגבוה מכולם הוא הזך ביותר ביחס לכל התחתונים. והחומר של העולם השני הוא עבה יותר מהחומר של העולם הראשון, אבל זך יותר מהחומר שבכל המדרגות תחתיו. הסדר הזה נשמר עד העולם שלנו, שחומר פרטי המציאות שבו הוא העב יותר והחשוך ביותר מכל העולמות הקודמים.

ההבדל בין העולמות ובין המדרגות הוא בחומר, ברצון לקבל שמשתמשים באותה מדרגה. ככל שהאדם יכול לקנות רצון לקבל יותר גדול, ועליו לקנות, לרכוש מסך, לעבוד עם הרצון לקבל בצורת ההשפעה, בדומה לבורא שנמצא מולו, כך הם מתאחדים, מתחבקים, נדבקים יחד. בהתאם למסך שהאדם רוכש על הרצון ולמידת הדבקות שלו בבורא, הוא משיג, כלומר, קובע את העולם הרוחני, את המצב הרוחני שלו.

וגם כעת כולנו נמצאים מול הבורא, אבל בניתוק ממנו, כי הרצונות, המחשבות והמעשים שלנו לא דומים לבורא, אלא הפוכים ממנו. לכן גם כעת כל אחד מאיתנו מרגיש את מציאותו לעומת הקשר שלו עם הבורא, רק הוא לא יודע שכך הוא מודד וכך הוא מרגיש. אלא אם מתקרבים אל הבורא, מרגישים יותר טוב ואם מתרחקים ממנו, מרגישים יותר רע. אבל הרגשת הבורא בתוך הכלי, היא נקראת הרגשת החיים, הרגשת העולם.

ובהרגשת העולם מבדילים בסוג החומר. חומר שהוא רצון ליהנות ללא מסך, נקרא גשמי. חומר שהוא רצון ליהנות עם מסך, נקרא רוחני. וככל שהחומר, רצון לקבל, יותר גדול ללא מסך, הוא נקרא יותר מגושם. וככל שהחומר, הרצון לקבל, הוא עם המסך, הוא נעשה יותר זך, יותר רוחני. ומידת הגשמיות או מידת הרוחניות קובעות את התמונה שמצטלמת, שמורגשת, בחומר הזה. ככל שנחשפת בחומר תמונת ה', תמונת הבורא, נקרא שהאדם נמצא עימו ביתר חיבוק, ביתר דבקות.

ובתוך החומר יש שרשרת רשימות, נתונים, שמחייבת את האדם במחויב, להגיע למצב הנקרא עולם אין סוף. שלא יהיה שום גבול בחומר, אלא יהיה על כולו מסך. ועד שהאדם לא מגיע למצב הזה בתוך החומר שלו, הרשימות האלה שדורשות כל פעם מילוי יותר גבוה, הן מביאות לאדם הרגשת חוסר מילוי שמורגשת בו כייסורים.

הרצון לקבל מרגיש רק מידת מילוי יחסית. ולפיה הוא קובע את מידת המילוי שלו, מרגיש אותה, כתענוג או ייסורים במצבו. מה שמחייב אותו להתקדם. מכך יוצא, שכל החומר, עד הגשמי ביותר, בסופו של דבר ירגיש את הדחף להזדכך, היינו, לרכוש מסך ולהיות יותר ויותר רוחני, עד שישווה את צורתו לבורא.

אבל יחד עם זאת העצמים והצורות שבכל עולם ועולם זהים על כל פרטיהם, הן בכמות והן באיכות. אפשר להשוות זאת לחותם והנחתם ממנו, שאף הפרטים הקטנים ביותר של החותם עוברים במלואם לנחתם ממנו. וכך גם בעולמות: העולם התחתון הוא הנחתם מהעולם העליון ממנו. וכל הצורות שקיימות בעולם העליון, הן בכמות והן באיכות, טבועות במלואן בעולם התחתון.

כך שאין בעולם התחתון שום פרט ושום תופעה שאינם השתקפות של העולם העליון. זה נקרא "שורש וענף", והפירוש הוא שהפרט שנמצא בעולם התחתון הוא ענף שמועתק מהדוגמה שלו הנמצאת בעולם העליון, שהוא השורש שלו, משום שממנו הפרט הזה יצא ונחתם בעולם תחתון.

חוק ענף ושורש אינו העתקה ממצב למצב, אלא קשר בין המדרגות, שכל מדרגה עליונה, מפני שרצונה להשפיע, מרגישה את עצמה מחויבת להעלות את הדרגה התחתונה עד הגובה שלה. כך לגבי כל המדרגות מלמעלה למטה. ויוצא שהתחתון ביותר מרגיש על עצמו את ההסתרה של כל המדרגות, את הלחץ שלהן, את הרצון שלהן, למשוך אותו עד עולם אין סוף.

כאשר בא אור מלמעלה ובעטיו מתעוררות הרשימות בתוך התחתון, אז מתחילה העבודה על התחתון. הוא לא מסוגל להישאר במצבו, מרגיש אותו כנורא, כעולם מלא ייסורים, ומתוך זה מתחיל לטכס עצה איך לברוח ממנו. לכן יש חוק ענף ושורש, קשר בין המדרגות, כדי מכל מדרגה עליונה להשפיע על המדרגה התחתונה, לעזור לה לעלות ולא להישאר במצבה הנוכחי.

כי החומר עצמו, הרצון לקבל, נהנה ממנוחה. ואם הרשימות לא היו מתעוררות על ידי אורות שבאים ממדרגה עליונה, החומר ודאי שלא היה זז ממקומו בעצמו. לכן הקשר בין המדרגות מסודר בדיוק כך, שכל המדרגות העליונות עוזרות למדרגות התחתונות להיתקן ולעלות.

על זה נאמר: "אין לך כל עשב מלמטה, שאין לו מזל ושוטר מלמעלה, שמכה אותו ואומר לו גדל".[17]כלומר השורש שנקרא "מזל" מכריח את הענף התחתון לגדול בכמות ובאיכות, ולרכוש את תכונות שלו כמו מחותם לנחתם. וזהו חוק שורש וענף, הפועל בכל עולם ועולם, בכל פרטי המציאות שבו, ביחס לעולם העליון ממנו.

אם לכל ענף למטה יש שורש משלו למעלה, למה משיגים בסוף שורש אחד?

בסוף משיגים עשר ספירות, ולא שורש אחד. כל המדרגות העליונות מחולקות לעשר ספירות, שאפשר לחלק אותן לעוד ועוד עשר ספירות, אם יודעים להגיע להתחלקות כזאת ולחקור אותה לעומקן של עוד ועוד עשר ספירות. אבל במדרגה תחתונה, אין יותר פרטים ממדרגה עליונה, אלא ההפך, ככל שעולים יש יותר פרטים, מפני שבאים עם המדרגות התחתונות וכוללים אותן במדרגות העליונות.

נראה לנו שעולמנו מורכב מחפצים רבים, והעולם הרוחני מורכב מעשר ספירות בלבד, שהעולם הזה מסובך יותר מהעולם העליון. אבל העולם הזה נחשב כגרגר חול כלפי העולם העליון. וההבדל ביניהם הוא עניין של השגה.

שפת המקובלים היא שפת הענפים

שפת הענפים נוצרה על בסיס הענפים שבעולם שלנו, המורים על השורשים שלהם בעולם העליון. השורשים האלה שבעולם העליון הם הדוגמה לענפים שלהם. הרי אין בעולם התחתון שום דבר שלא מתחיל ונמשך מהעולם העליון. השורש שנמצא בעולם העליון מחייב את הענף התואם לו בעולם התחתון לקבל את צורתו ולרכוש את תכונותיו.

מהקשר שבין ענף לשורשו יצרו המקובלים אוצר מילים, שמאפשר להם לדבר על השורשים הרוחניים שבעולמות העליונים על ידי הזכרת שמו של הענף התחתון המוחשי, שנמצא בתחום המוגדר של החושים הגשמיים של העולם הזה. וכך כאשר מוזכר שמו של הענף התחתון, השומע יכול להבין את השורש העליון, כי הענף הגשמי הזה מצביע באופן ברור על שורשו, שהרי הענף הוא תוצאה של השורש.

מהיכן נובע ריבוי השפות? על סוגים שונים של נשמות, שנמצאים לפי אופיים במקומות שונים על פני כדור הארץ, פועל שורש שונה. לכן הם מביעים את התפעלותם ממצבים מיוחדים, שנתקלים בהם בחיים, כלומר, מקשר מיוחד בין אור לכלי, בצורות שונות, בשפות שונות.

והמקובלים שעולים לעולם העליון, מתחילים להרגיש את התופעות ברצון להשפיע שלהם, בתוכנה אחרת, ביחס אחר לבורא. שהבורא שריר וקיים, ועימו קובעים סדר מסוים, מערכת יחסים מסוימת, הנקראת עולם של הכלי, שאותה הם רוצים להביע במילים של העולם הזה. והם אמנם מסבירים אותה.

אבל איך המקובלים יסבירו, שהבורא נמצא לפניהם, והם נמצאים עימו בקשר מיוחד? באיזו דרך הם יספרו על הקשר הזה? המקובלים אומרים, שגם במצבנו אנחנו נמצאים מול הבורא, בקשר מיוחד עימו, רק לא יודעים עם מי נמצאים בקשר, כי הוא מוסתר. ולמרות שאנו לא יודעים על ידי מה מתקשרים אליו, איך הוא משפיע עלינו בצורות שונות, על ידי חפצים, על ידי התפעלויות והתרשמויות מהאנשים הסובבים אותנו, או ממקרים שפועלים עלינו, אבל נמצא לפנינו רק בורא, שכך פועל.

המקובלים נמצאים עם הבורא בקשר גלוי, ואנחנו נמצאים עימו בקשר נסתר. אבל באותו קשר נסתר עם הבורא, הוא נסתר מאחורי חפצים, מחשבות, פעולות, שנראים לנו בזכות עצמם, והמקובלים רוצים להסביר לנו איך הבורא נסתר מאחוריהם. ולכן הם מבטאים את הקשר שלהם במילים, בשמות, של חפצים, פעולות ויחסים מתוך מערכת העולם הזה. היינו, הם רוצים להסביר לאדם מה נסתר מאחורי מה שהוא מרגיש.

שאם האדם היה מחליף את היחס שלו למה שנמצא בהרגשתו, ליחס של השפעה, אז הוא היה מרגיש, מתאר, מה שהמקובלים רוצים להעביר ולהסביר לו. כל שפת הענפים מתבססת על העיקרון הזה. כלומר, לא שלוקחים שֵם ממצבנו ב"על מנת לקבל" ומדביקים אותו לתופעה רוחנית הנמצאת כנגדו ב"על מנת להשפיע". אלא כל שֵם אומר, שאם האדם יתייחס, או יעשה, או יחשוב, מה שהשם הזה מבטא רק ביחס על מנת להשפיע, הוא יגיע למה שהמקובל מתכוון.

כלומר, שפת הענפים היא העתקה של המצבים בעולמנו לעל מנת להשפיע, למצב הרוחני. לכן לא חסר למשל בספר התורה, שנראה לנו כסיפור מחיי העולם הזה, חוץ מלקרוא אותו עם מסך בעל מנת להשפיע. ואז מבינים מה משה התכוון לספר לנו. היכן הוא נמצא בכל הסיפור הזה, באיזה דרגות. מה בדיוק הוא רוצה להסביר לנו. מהי רוחניות, לְמה צריך להגיע, מה צריך לקרות לאדם בדרך הרוחנית, ולא הגשמית שמסופרת שם בצורה היסטורית.

אבל אין מה לספר על מה שהיה. אלא כל הסיפור הוא ביטוי של השגת המצבים הרוחניים עד גמר התיקון. וצורת הביטוי הזאת נקראת שפת הענפים. שנותנת לאדם תמונה, שהוא מתאר אותה בחושים שלו ללא שום בעיה. ומתוך התמונה הזאת הוא יכול להגיע לאותו מצב, שבו נמצא מי שהביא לו את הסיפור בשפה הזאת, אבל רק בתנאי שהוא משנה את היחס שלו, שיהיה יחס של השפעה כמו שיש לאותו מקובל, שמתאר את התמונה.

באופן הזה מהווים כל העצמים שנמצאים בעולם המוחשי שלנו שמות מדויקים, שמצביעים על השורשים העליונים שלהם, אף על פי שאת השורשים עצמם אי אפשר לכנות בשום מילה ובשום צליל, משום שהם נמצאים למעלה מכל דמיון. על כל פנים, זכו השורשים להבעה מילולית באמצעות ענפיהם המורגשים בעולמנו.

וזוהי מהות השפה מדוברת של המקובלים, שבעזרתה הם מוסרים את ההשגות העליונות שלהם זה לזה, מדור לדור, בכתב ובעל - פה. הם מבינים זה את זה במידה לחלוטין מספקת, משום שבהגדרות שלהם יש מידת דיוק ההכרחית למחקר של החוכמה הזו. כלומר, המסגרת שנקבעה היא כל כך מדויקת, שאינה מאפשרת לטעות, משום שלכל ענף יש הגדרה טבעית שאופיינית רק לו, ומשום כך הוא מצביע באופן מדויק לחלוטין על השורש הרוחני.

כל המדרגות, מעולם אין סוף ועד העולם הזה, דומות זו לזו כהעתקה מעליון לתחתון, מתחתון ליותר תחתון. לכן אפשר לומר, שדרך עשר הספירות המתפרסות עשר עשר מאין סוף עד העולם שלנו, דרך כל המדרגות, ניתן למתוח כעין חוטים. שבכל חוט וחוט אותו חפץ, אותה פעולה, אותו רצון, אותה מחשבה, שבכל המדרגות אותו דבר, רק ההבדל הוא בחומר, שהוא יותר זך למעלה ויותר עב למטה, אבל הוא אותו מושג, אותה מחשבה, אותו רצון, אותה פעולה.

המקובלים שנמצאים בפעולות בעל מנת להשפיע, מרגישים את הבורא שמתגלה. ולכן מתוך הגילוי הזה הם יכולים, כמו שבעולמנו מבדילים באור לעומת החושך, להבדיל את כל המרכיבים של מצבם. מה הם עושים, מה הם מקבלים, ממי הם מקבלים ולמה, כל הסיבות וכל התוצאות.

את כל המרכיבים האלה המקובלים רוצים לרשום ולמסור אחד לשני, מפני שעל ידי ההתקשרות הזאת ביניהם, כל אחד מהם מתעשר. כי הנשמות נמצאות הרי כמערכת אחת בנשמה הכללית של אדם הראשון. וככל שמתקשרים ועוזרים אחד לשני לרכוש את כל אופני המצבים של החוכמה, בכך מקרבים את המצב המתוקן הכללי. לכן יש בכך חשיבות גדולה.

ואיך הם עוזרים איש לרעהו? הם יכולים להסביר, לספר ולהעביר בצורות אחרות, אבל כידוע לנו מדור לדור הם כותבים, גם לעצמם וגם לאנשים רגילים. ולעצמם הם כותבים או בשפת הקבלה, בשפה טכנית של מידות, הבחנות, מסכים, רשימות, סוגי אורות וסוגי כלים. או בשפת הסימנים, כפי שהם כותבים בסידורים של מקובלים. צורות שונות של אותיות וצירופי אותיות, שבהם עצמם אין שום תועלת, כי אלה לא מילים, אלא כל אות היא מצב מיוחד, שהאדם צריך לקבל אותו. לבצע על ידי המסך, על ידי הרצון לקבל, וכך לעבור מאות לאות דרך כל מיני מצבים.

בדומה לאדם רגיל, שקורא מילים מתוך משפט, ובמהלכן עובר מצבים של התפעלויות והתרגשויות, כך המקובל שעובר מאות לאות, הוא מבטא אותן בתוכו, עם רצון לקבל ומסך, ונכנס להתפעלות, להתרגשות ולהבנה, ממה שהמקובל השני מוסר לו בשפת הקבלה, המובנת רק בין המקובלים.

ואילו את שפת התנ"ך, את שפת ההלכה ואת שפת האגדה, אפשר להבין דרך ביטויים שנמצאים בעולמנו, ומתוכם להתחיל לנסות לתאר את המצבים שנמצאים בעולם העליון. כלומר, לא לדמיין דמיונות על העולם העליון, אלא דרך המילים והמשפטים האלה להגיע לאחיזה בהשתוקקות לראות על מה קוראים, לראות את המצב הרוחני האמיתי.

ואם רוכשים מסך רואים דרך הסיפורים האלה את המצבים הרוחניים האמיתיים. לכן שפת הענפים נקראת אותם אמצעים, שעל ידם האנשים הרגילים יכולים להתקשר למקובלים. ובשביל המקובלים עצמם, שפת הענפים היא לקחת מהעולם הזה מילים כדי להתקשר ביניהם, או לקחת רק צורת אותיות, או שמות מופשטים, כמו בחינות, ספירות, פרצופים, כדי לעבוד בהם.

מהי שפת התנ"ך?

התורה מדברת בגובה עולם האצילות. ב"גובה עולם האצילות" הכוונה, שהתורה כוללת את כל קכ"ה (125) המדרגות. משה רבנו, גדול הנביאים, מתאר את ההליכה בכל המדרגות, אבל בשפה שנראית כמו סיפורים על החיים בעולם הזה. השפה עצמה, הלבוש על הרעיון, הצורה והסגנון שהלביש אותו, מזכירים סיפור אנושי.

אלא גם שפת התנ"ך היא שפת ענף ושורש. כל השפות שמדובר בהן על רוחניות, נכללות בשפה הזאת. ואין ביטוי אחר לרוחניות, אלא אותה שפה הנקראת שפת ענף ושורש. כי תמיד לוקחים מהעולם הזה סימנים, צורת אותיות, ואפילו מילים כמו "מסכים", "רשימות" ועוד, ולא כל שכן סיפורים כמו אלה שקוראים בתורה. לכן השפה הזאת נקראת שפת ענף ושורש.

ולולא שפת הענפים הזאת, אין בכלל מילים, אין ביטוי לעולם הרוחני. כי ביטוי אפשר למסור רק על ידי התרגשות משותפת, רק כשנמצאים בכלי אחד, כשיש מגע ישיר. אבל מכלי לכלי הביטוי הוא תמיד על ידי שפת הענפים.

כל הסיפורים, שהמקובל רוצה להסביר בהם על ההתפעלות שלו מרוחניות, מה הוא מרגיש, איך הוא מבטא את עצמו, איך הוא בונה את הכלי, ונכנס למגע עם הבורא, ופועל בו ומגלה את הפעולות, תמיד הוא מבטא במילים הנקראות שפת הענפים. כסימנים לרוחניות הוא לוקח ביטויים מהעולם הזה, כי אין לו עוד מהיכן לקחת.

אם כך, בשביל מה מקובל שנמצא בעולם האצילות, ומקובל שנמצא באותו עולם או בעולם הבריאה, במצב שונה, צריכים בינם לבין עצמם שפה מהעולם שלנו? למה אין להם אמצעי אחר להתקשרות ביניהם? ואיך הם יכולים להתקשר ביניהם, אם אומרים שלכל כלי יש מסך נפרד לעומת האור העליון? רק דרך המערכת הכללית.

מן הסתם אין קשר ישיר וקצר בין אחד לשני. אלא עד כמה שכל אחד מהם נכלל במערכת הכללית, מזדהה עימה ונכלל בה, במידת הקשר הזו יתפתח הקשר ביניהם. גם בעולם הזה לא יכול להיות, שאדם אחד יאהב אדם אחר, או ששניהם ישנאו זה את זה, אלא רק כלפי מערכת חיצונית, שהם אוהבים או שונאים אותה, ולפי היחס כלפיה הם מתקרבים עד שנעשים אוהבים זה לזה, או מתרחקים ונעשים שונאים.

החשבון הוא תמיד כלפי מערכת חיצונית ולא אחד כלפי השני. אלא כלפי דברים כלליים בין שניהם. אין לכלי אחד מגע עם כלי שני בגופו, כי כל כלי מוגדר כרצון לקבל מבודד. לכן מכלי אחד אי אפשר להתקשר לכלי שני, אלא דרך מערכת, שבסופו של דבר מתבטאת בשפת הענפים. כי ברוחניות יש רק התפעלות ללא ביטוי חיצוני.

לכן רק על ידי ביטויים חיצוניים, גשמיים, כמו בעולם הזה, אפשר להעביר רוחניות. כי הרוחניות עצמה היא פעולות. כלומר, בפעולות שמקובלים פועלים במרחב הרוחני, הם משפיעים אחד לשני. אבל אם הם רוצים לבטא מה שאינו משותף ביניהם בצורה הזאת, אז אין להם אפשרות אחרת, אלא רק דרך העולם הגשמי. כי העולם החיצוני הזה הוא ללא רוחניות, הוא עולם הסימנים.

מסירת הידע מהמורה לתלמיד

המילים היוצאות מפיו של המורה, אינן מסוגלות לתת ביטוי לשום ידיעה רוחנית עליונה הנמצאת מחוץ לזמן, תנועה ומקום. שפת הענפים היא היחידה המסוגלת לכך, כי בה הענפים מורים על שורשיהם העליונים. אולם רק מי שמבין את יחסי הענפים לשורשיהם, יכול להבין את השפה הזו.

את הקשר שבין שורש לענף אי אפשר להשיג מלמטה למעלה. כלומר מתוך הסתכלותו בענפים התחתונים, אין לאדם יכולת להקיש על השורשים העליונים, גם אם ינסה לדמיין אותם. אלא להיפך, תחילה עליו להשיג את השורשים העליונים בכוחות עצמו, ורק לאחר מכן, כשיסתכל בענפים המורגשים בעולמנו, יוכל להבין את כל סדרי היחסים, בכמות ובאיכות, בין כל ענף לשורשו שבעולם העליון.

בקבלה לומדים, שההשגה היא מלמטה למעלה, שמתחתון נלמד העליון, אבל ללמוד את העליון אפשר רק במידה ונמצאים עימו בהשתוות הצורה. רק אם משתווים עימו, היינו, רוכשים אותן תכונות, מתחילים להבין אותו ולחקור אותו, ומאותה מדרגה עליונה יודעים איך העליון פועל על התחתונים, איך התחתונים מופעלים, מה קורה בהם, מה הם סדרי הקשר ביניהם.

כלומר, מהמדרגה התחתונה או מהמדרגה עצמה, לעולם אי אפשר ללמוד ולדעת מהי אותה מדרגה, כי לא יודעים את הסיבות לכל מה שנעשה בה. לא יודעים מה הסדרים שלה, איך כל הפרטים שלה מקושרים ביניהם, מה הטבע שלה, מפני שהם יורדים אליה מהעליון. ואם רוצים לדעת מה הטבע של מצב מסוים, של מדרגה מסוימת, או של מעמד מסוים, חייבים לחקור את המדרגה שמולידה אותם.

ולכן מי שרוצה לדעת את העולם הזה, חייב לעלות לעולם עליון יותר ולחקור את השורשים. לראות איך משתלשלות מהם למטה כל הפקודות והתכונות, ובאיזה סדר העליון מעורר את התחתון, כדי להכיר ולדעת את התחתון. זאת אומרת, אפילו את העולם הזה אי אפשר לדעת לפני שמשיגים רוחניות.

וכך יוצא, שאנשים בעולמנו אינם מבינים את העולם הזה, ולכן אין הם יכולים לדבר עליו, אלא רק מתוך ידע מוגבל שרוכשים מסדרים גשמיים של העולם הזה, שהם רק תופעה, תוצאה, מהשפעת הכוח העליון. והתופעות והתוצאות האלה, הן מה שחוקרים כל המדענים של העולם הזה.

וגם אם אדם אחד נמצא בעולם העליון, ואדם שני בעולם התחתון ממנו, זה שנמצא בעולם התחתון לא יכול להיעזר בזה שנמצא בעולם העליון, כי אין לו כלים להבין ולקלוט מה שהוא רוצה למסור לו. אלא הוא חייב תחילה לקנות כלים, ולקבל את התכונות, שבתוכם הוא יוכל להבין את כל הסדרים וההבחנות שיש בעליון.

וכך יכולה להיווצר בין העליון לתחתון אפשרות להתקשר ולשוחח בענייני החוכמה. וללא הכלים והתכונות האלה שרוכש התחתון, אין קשר גם לא בין תלמיד לרבו.

לפיכך, רק לאחר שאדם מיטיב לדעת ולהבין את הקשר שבין השורש לענף, תִּמָּצֵא לו שפה משותפת עם רבו המקובל, והיא שפת הענפים. אז רבו יוכל להעביר לו את כל הדקויות של חוכמתו, ואת הידע על המתרחש בעולמות העליונים. הן את כל מה שקיבל מרבותיו, והן את מה שהשיג בעצמו. כעת יש להם שפה אחת משותפת לשניהם, והם מבינים זה את זה.

רב מקובל הוא מי שמסביר איך לעלות לעולם העליון. איך להשתפר, ולעלות לדרגה גבוהה יותר של המציאות, כדי לחקור את המציאות מדרגה יותר עליונה. רב נקרא גדול, אבל לא לפי הידע, אלא לפי גובה המדרגה שאליה הוא מושך את תלמידו, שנקרא לכן תלמיד חכם, מי שלומד איך להיות חכם, איך לעלות ולקבל חוכמה. חוכמה אי אפשר לקבל בלי לעלות, בלי לרכוש את הכלי.

תלמיד צריך לרצות להבין מה הרב אומר לו, שצריך לעלות לדרגה יותר עליונה. ויותר מהרעיון הזה הוא לא צריך להבין. כל האורות באים מלמעלה והם ממלאים את הכלים, לפי כמה שהכלים נמצאים בהשתוות הצורה עימהם. וכל ההדרכה של הרב היא רק איך להזדכך כדי לקבל את האורות העליונים. הרב לא צריך לתת יותר מההדרכה איך להתעלות, איך לרכוש כלי יותר גדול.

תלמיד נקרא שמבין את הרב אם מתוך כל ההתרשמויות שמקבל מהסביבה, הנקראת "רב, ספרים, קבוצה", הוא מקבל רצון לעלות, היינו, להיות יותר רוחני, להשיג את תכונת ההשפעה. ומתוך הרצון הזה הוא משקיע את עצמו בלימוד ומשמש את הרב והקבוצה. ומתוך היגיעה שמשקיע, ובזמן שלומד, באה לו תפילה, שיבוא הכוח העליון ויעזור לו להתעלות לדרגה עליונה יותר, כלומר, להיות יותר דומה לבורא, יותר קרוב לבורא, להיות יותר משפיע. כלומר, האדם צריך למצוא מישהו שממנו הוא יוכל להגיע להידמות לבורא. [18]

לפרש נכון מהו להיות גבוה יותר, גדול יותר, נקרא לשמוע מה אומרים לו. ותלמיד ששומע ומבין, שכך צריך לעשות ומבצע, הוא עולה. והיכולת לשמוע, היא נקראת אמונת רבו. אבל לא כל כך פשוט לשמוע. אפשר לרצות לשמוע, לשמוע באוזן, אבל עוד לא להיות מסוגל לשמוע. לשמוע נקרא לקלוט ולהתפעל ממה ששומעים, ושאותה ההתפעלות מפעילה אותנו.

לכן בעל הסולם כותב ב"מאמר לסיום הזוהר": "גדולה שימושה של תורה יותר מלימודה" [19], שהשימוש יותר חשוב, כי הוא יותר עוזר להתפעל ולקלוט את המסר. "להבין" הכוונה לרצות להתעלות. רק בתורה קיים המצב הזה, של "גדולה שימושה יותר מלימודה" ולא בשום מקום אחר. מפני שדרכה צריך לרכוש תכונה חדשה, לעלות מדרגה, ולא למלא את הראש בידיעות למיניהן. הידע בא עם האור, שמתלבש לפי הכלי. לכן צריך להחליף את הכלים, לזכות את הכלים. וכלים לא מתחדשים על ידי הלימוד עצמו, ולא על ידי קבלת ידע. ולמרות שנאמר, שכל הזמן צריך ללמוד, ש"לימוד תורה כנגד כולה" [20], אבל השימוש יותר גדול מהלימוד, משום שמהשקעה בשימושה, האדם מקבל התרשמות.

גם כשמדובר ב"שמוש לרבו" [21] הכוונה היא לא רק לרב, אלא למסר כולו, למטרה, לכל מה שנמצא מעל האדם, שאותו הוא רוצה להשיג. כלומר, חשיבות הבורא, חשיבות בעל הסולם, חשיבות אותו מושג רוחני שהאדם רוצה לקנות. ורק בדרך הזאת, אומר בעל הסולם, האדם יכול להגיע לקניית החוכמה [22].

אבל אם התלמיד עדיין אינו מבין את השפה בעצמו, אינו מבין כיצד הענף מצביע על שורשו, אזי אין לרבו אפשרות להסביר לו אף לא מילה מהידע העליון, והוא אינו יכול לדבר איתו על מחקרי חוכמת הקבלה. משום שאין לרבו שפה משותפת איתו. כלומר, אין שיטה אחרת למסור את ידיעות החוכמה, אלא רק למי שיודע ומבין בעצמו.

המורה מזהה תלמיד שיש לו איתו שפה משותפת לפי גודל התלמיד. לפי כמה שהתלמיד עלה. הוא מאבחן זאת לפי סימנים. ועד שהאדם לא עולה לדרגה עליונה, הוא לא מבין את המצב שלו. אי אפשר להישאר תחתון ולדעת את העליון, וגם לא לדעת את עצמו. מפני ששורשיה של כל מדרגה, נמצאים בעליון. ולעלות לאותה מדרגה עליונה נקרא שיודע ומבין בעצמו.

אך כיצד ישיג התלמיד את ידיעת שפת הענפים בעצמו? הוא יוכל לעשות זאת באמצעות לימוד מתוך ספרי הקבלה, שבהדרגה יכניסו אותו להרגשת העולם העליון. רק לאחר שהשיג לכל הפחות את מדרגת העולם העליון הקטנה ביותר, ומאותה מדרגה השיג את שפת הענפים מלמעלה למטה, אז יוכל לקבל מרבו המקובל ידע, היות וכעת יש להם שפה משותפת.

המילים ה"גסות" בשפת הקבלה

על מנת לבטא רעיונות נשגבים משתמשים המקובלים במילים גשמיות, דוגמת "נשיקה", "זיווג", "חיבוק", "לידה" וכיוצא בזה. עולה השאלה, לשם מה הם זקוקים דווקא למילים כגון אלה, העלולות להתפרש כגסות?

ובכן, על מנת להסביר את חוכמת הקבלה, אין אפשרות להשתמש בשום שפה אחרת בעולם, מלבד שפת הענפים, שכאמור מצביעה באופן מדויק על הקשר שבין כל שורש לבין הענף המוגדר שלו. לא ניתן לוותר על ענף מסוים בשל שפלותו, וכתוצאה מכך להימנע מתיאור הקשרים שבחוכמת הקבלה, כי הרי חוץ מאותו ענף אין בעולם שלנו שום ענף אחר שאפשר להשתמש בו לשם כך.

אין במציאות חוץ מחוק ענף ושורש. מעולם אין סוף יורדות כל ההשלכות ממה שנמצא באין סוף. וכל מדרגה תחתונה היא העתקה מאין סוף בחומר יותר גס. כלומר, ההבדל בין מדרגה למדרגה אינו במספר המרכיבים או בסדר שלהם, אלא בחומר עצמו, שרק הוא הגורם להפרש בין המדרגות. התבנית היא אותה תבנית, והיא עושה את ההטבעה בחומר, בכל דרגות הירידה שלו, בעביות שלו.

והשפה שמסבירה את המדרגות, מהמדרגה הנמוכה ביותר ועד המדרגה הגבוהה ביותר, נלקחת דווקא מהמדרגה הנמוכה ביותר, מפני שבה פיתחנו את השפה הזאת. וכך לאורך כל העליות, היינו, ככל שמזדככים ובאים למצבים יותר נעלים, שמרגישים אותם ונמצאים בהם כבר בצורה הרוחנית, במחשבות על מנת להשפיע, בפעולות שכולן להשפעה, בכל זאת מכנים את כל הפעולות והמעשים, ההחלטות והמחשבות, במילים של המדרגה התחתונה ביותר, כי ממנה בא אוצר המילים.

וכך לפי השפה החיצונית של האדם, אי אפשר לדעת היכן הוא נמצא. בדומה למה שקורה עם סיפורי התורה. התורה מדברת בגובה עולם האצילות. היא מספרת על הפעולות הרוחניות ביותר שהאדם יכול לבצע. אבל לנו נראה שהיא מדברת על מחשבות והחלטות ומעשים לא יפים או מגונים כביכול. על חייהם הפשוטים של אנשים שמסתבכים בעולמנו, בזמן שהם נמצאים בחיי חיותם.

ומדוע זה נראה לנו כך? מפני שהשפה היא אותה שפה הנהוגה במדרגה התחתונה. באותן מילים מפרשים מה שנעשה בכל מדרגה ומדרגה, מהתחתונה ביותר ועד העליונה ביותר. ולכן השפה הזאת נקראת "שפת הענפים". כי לוקחים את השפה מהענף התחתון ביותר, כדי לפרש את השורשים העליונים ממנו.

ומכאן נובע הכורח להשתמש במילים מדויקות, שמצביעות על חלקי גוף האדם ופעולותיו, ועל היחס בין הגופים, כפי שהם בעולם הזה, המותאמים לשורשים בעולם העליון. אבל ישנם בעולמנו מעשים וחפצים, שאין להם שורשים ישירים בעולם העליון, שהם מלאכותיים, שהם לא באים מצד הטבע, אלא האדם המציא אותם.

בעולם העליון, המושגים "מרכבה" או "עגלה" יכולים לכלול בעולמנו רכב, רכבת, ועוד, אבל אין שם מושג שיכלול מחשב. כלומר, ישנם מונחים שמשתלשלים מלמעלה למטה בצורה טבעית, ונוגעים בעולמנו וקיימים בו כהעתקה ישירה וטבעית, ומהווים את הקשר בין העולמות. וישנם מונחים שאינם משתלשלים אלינו מלמעלה בצורה ישירה, אלא מרכיבים אותם בעולם הזה, מתוך התפתחות ברצונות של כסף, כבוד, מושכלות.

והפירות של הרצונות האלה, שבאים בצורה בלתי ישירה, נחשבים למקלקלים את חיי האדם, למרות שממציאים אותם כדי לתקן את החיים. לכן אין להם שורשים ישירים בעולם העליון. אבל אוצר המילים בשפת הקבלה בא ממה שנמצא בטבע, ולא מאותן המצאות שבאות בצורה לא טבעית.

אם נוותר על השימוש בשם כלשהו, אזי לא רק שנאבד את המושג התואם לו בעולם העליון הרוחני, כי אין מילה אחרת שתוכל להחליפו בתיאור השורש, אלא זה יגרום נזק לחוכמה כולה. כאשר נופלת חוליה אחת מהשרשרת הכללית של החוכמה, אזי קורסת החוכמה כולה, כיוון שהחוליות כולן קשורות זו בזו.

חוק ענף ושורש הוא חוק מדויק וחמור, שאי אפשר להתבלבל בו. אי אפשר לבלבל ולהחליף את הקשרים בין ענף לשורש או בין שורש לענף. ומי שטועה ולא מבין את הקשר בין הענף לשורש, הוא טועה בכל התמונה כולה. כי ההתאמה הזאת היא אידיאלית, ולא יתכן בה משהו לא מותאם, אלא שלא תופסים את התמונה בכללותה.

התמונות הרוחניות דומות לתמונות הולוגרמה. בכל חלק מהן נמצאים כל הפרטים שישנם בתמונה הכללית. ולכן מי שלא קורא נכון את התמונה כולה, לא יכול להתמצא גם בחלקים ממנה. וההפך, לעבור מהחלק הקטן לתמונה הגדולה, אפשר רק על ידי זה שמעלים את המסך, וכבר נמצאים במדרגה יותר עליונה.

ואין צורך ללמוד את פרטיה. אלא על ידי זה שמעלים את המסך לדרגה יותר גבוהה, החומר של האדם מזדכך בערך גבוה יותר של זיכוך, ומיד מתבהרים לו כל הפרטים, שנמצאים תמיד גם בתמונה הקודמת. כי בדומה לעיקרון של תמונת הולוגרמה, שום פרט מהתמונה הכללית לא נחסר בתמונה החלקית. אלא כל ההבדל בין המדרגות הוא בעביות.

ומי שמזכך את העביות, כלומר על עביות גדולה רוכש מסך יותר גדול ונעשה יותר זך. אז בעביות הנוספת הזאת עם המסך הנוסף, מתרחבת לו התמונה עם אותם קשרים ומרכיבים. הוא נמצא ביתר עמקות של תמונת הבורא בתוך החומר. ולא צריך לדאוג לידיעת הפרטים והקשר ביניהם, איך קולטים ולא קולטים אותם. אלא הכול הוא פועל יוצא מזיכוך האדם.

לכן בעל הסולם כותב, שלא חשוב הידע, הידע בא בעצמו. אלא הזיכוך של חומר האדם, רק אליו צריך להשתוקק. במידה שהאדם מזכך את עצמו, במידה הזאת הוא מבין. לכן, "שימושה יותר חשוב מלימודה", כי השימוש מביא לזיכוך בצורה ישירה. והלימוד בא בצורה לא ישירה, עד שהאדם לומד ומבין ומחליט שכדאי [23].

"לשמש" נקרא בכללות לבצע עצות. האחד אומר מה לעשות, והשני מבצע. שימוש נקרא לנסות לבצע את העצות איך להגיע להידמות לבורא, שמלמד הרב. "אם דומה הרב למלאך ה' יבקשו תורה מפיו" [24]. אז מיהו הרב? מי שמלמד את האדם להיות דומה לבורא. זה מה שעל האדם ללמוד. ובעל הסולם מסביר, שיותר טוב לשמש את הרב בקבוצה, מפני שבקבוצה אפשר לתמוך אחד בשני ולעורר אחד את השני לשמוע יותר מדברי הרב [25].

מהי הסביבה שמיישמת בקלות את עצות הרב? סביבה שרוצה לקבל את העצות של הרב ומחשיבה אותן. לא מספיק לקרוא, ללמוד ולדבר, צריך להתפעל ממה שהקבוצה אומרת. הקבוצה היא הסביבה. והסביבה הזאת חייבת להשפיע על האדם, שנמצא בה ועושה בה הכול: לומד, שומע וחי בה.

לכן, אין סיבה להתפלא על השימוש בשמות לא יאים, משום שאי אפשר לבחור שמות באופן חופשי, ואי אפשר להחליף שמות לא יאים בשמות יאים. מקובלים חייבים להשתמש בענף בצורה מדויקת תמיד, כי הוא מצביע על שורשו העליון באופן מלא. כן חלה חובה להרחיב, עד שתנוסח הגדרה מדויקת המובנת למעיינים.

בעל הסולם לא מדבר על מילים יפות או לא יפות. המקובלים מתעלים מעל לכל המילים שמצביעות על חלקי הגוף ופעולתם, בשבילם הכול טבעי. אלא הוא מדבר על אותו עניין חשוב, שבניגוד לשפה הרגילה, בשפת הענפים אסור להחליף מילה אחת באחרת. בספרות הרגילה, שלא נכתבת על ידי המקובלים, השפה לא מדויקת, כי מחפשים לבטא בצורה יפה יותר את מה שהאדם מדמיין לעצמו.

ואילו המקובלים קבעו אוצר מילים לפי חוק ענף ושורש. הם ראו מלמעלה, מִדרגה יותר עליונה, מהי המילה מהדרגה שלנו בעולם הזה, שמתאימה לאותו שורש, והורו להשתמש רק באותה מילה, כדי לכנות את אותו שורש. זאת אומרת, הם בנו אוצר מילים שממנו אסור לזוז. שלא כמו בשאר השימושים בשפה שלנו, שמחליפים למילים יותר יפות, שלא מצביעות ישירות על גוף האדם ופעולותיו. בשפת הקבלה אסור לשנות את המילון שחיברו המקובלים.

כי העולם הוא סביבת האדם. ובאותה סביבה, באותה בועה, של העולם הזה, האדם נולד, גדל וחי, כלומר, אוכל, שותה וישן, עד שמת. וכמו שבתוך אותה בועה הנקראת עולם, האדם מעביר את חייו. כך גם בשורש, יש סביבה של עולם, ובתוך אותו עולם יש נשמה, רצון של האדם. והרצון הזה גדל, כלומר, משתנה כל הזמן לעל מנת להשפיע. בתהליך דומה למה שעובר הגוף בסביבתו הנקראת העולם הזה.

לכן את מה שקורה עם הנשמה מתארים במילים של התהליך שקורה בגוף. ואליו לא שייך כל מה שהאדם המציא: טלוויזיה, מחשב, בתי זיקוק, מפעלים, אוניות ועוד. הם אינם נמצאים בצורה טבעית באדם ובעולמו, וגם לא בנשמה ובעולמה. וכך אוצר המילים נעשה פשוט ומצומצם, והוא כולל רק את גוף האדם וחלקיו, ואת כל הפעולות שהוא עושה, ואת כל הקשר הישיר והטבעי שלו, עם הסביבה. ואסור לשנות בו אף מילה.

האם יתכן שאוצר המילים בקבלה לא מספיק כדי לבטא את החוכמה?

המקובלים זהירים מאוד בשימוש במילים, מפני שאוצר המילים שלהם נובע מתוך הרגשתם הרוחנית במדרגות העליונות. האנושות אמנם פיתחה שפה עשירה, אבל מתוך מציאותה בעולם הזה, בלי להרגיש את העולם העליון. המקובלים לעומת זאת, משתמשים אמנם במילון מוגבל, אבל הוא נובע מתוך הרגשתם במציאות העולם העליון. הם לא מוצאים לנכון להשתמש ביתר המילים שרוכשים בעולמנו מתוך הטבע. הם לא רואים שהן מחוברות להרגשה הרוחנית, שאפשר לקשור אותן, או לרמוז בהן על איזו הרגשה רוחנית.

לכן אסור לנו להחליף את המילים האלה. אלא עלינו להשתמש באותו אוצר מילים מצומצם, ולציית לאותן מילים שבהן משתמשים המקובלים. לא כדאי לברוח מהן, אלא ההפך, להתעמק במילים האלה, ולראות למה המקובלים משתמשים דווקא במילים האלה ולא במילים אחרות. למרות שבכל התחומים האחרים של מחקר האדם, בפילוסופיה, בפסיכולוגיה ועוד, יש מילים רבות שנוצרו מתוך השכל האנושי. אבל לאורך הדרך הן לא עוזרות להביע את פנימיות האדם. כי אינן נמצאות בקשר של ענף ושורש.

מאות מילים בפילוסופיה, אין כנגדן שורשים רוחניים. כמו למשל המילה "מטמורפוזה" [26], שהיא מילה מלאכותית, שאינה באה מענף שקשור לשורש. אלא צריך לתרגם אותה למילה אחרת בענף שלה, שתצביע על ענף שקשור לשורש, כפי שעושים בשפת הענפים. לכן תלמיד מתחיל חייב ללמוד את שפת הענפים של חוכמת הקבלה. כי אפילו אדם שמכיר את העולם הזה, לא יכול מתוך ההכרות שלו עם העולם הזה, לבוא לחקירת העולם העליון. אלא עליו למצוא תבנית נכונה של התייחסות לעולם העליון, של כלים נכונים ומילון נכון, כדי שמצד אחד, הוא יבין מה כותבים המקובלים, ומצד שני, כדי שיבינו אותו יתר הלומדים על העולם הרוחני.

לכן בקבלה אין טעם ללמוד מילים נוספות, חוץ מהמילים שמשתמשים בהן המקובלים. אפילו אותם מדענים ואנשי רוח, שממציאים לעצמם שפה מיוחדת ועשירה, עד כדי כך שאדם רגיל לא מבין, גם הם יצטרכו ביום מן הימים, אם הם ירצו להיכנס לרוחניות, ללמוד את המילון האמיתי, שבו כל מילה דעולם הזה, קשורה לשורש רוחני ומצביעה עליו. ולא יהיה יותר בלבול בין מילים לשורשים, שמילים דעולם הזה יצביעו לא על שורש רוחני, אלא על תופעות כלליות שאפשר לקשור אותן או לא. אבל עניין זה צריך ללמוד.

למה יש בעולמנו שפות רבות?

בעולמנו יש שפות רבות, מפני שיש שבעים סוגי נשמות, שבעים אומות, וכל אומה ואומה מפרשת או מביעה את השורש במילה אחרת, לפי שורש נשמתה. ההתפצלות הזאת של השפות נובעת ממגדל בבל, שהוא תוצאה משבירת הכלים, כי רצו להגיע ל"גדלות", לבצע גדלות, ללא מסך. ולכן נשברו בצורה כזאת שהשפות התבלבלו. כלומר, הרצון לקבל התחלק עד דרגה כזאת, שלא מבינים אחד את השני.

זאת אומרת, הכלי האחד שהיה לשבעים אומות נפל ונשבר, עד שבדרגה התחתונה ביותר הוא התחלק לשבעים חלקים, שכל אחד הוא רצון לקבל בפני עצמו, ולכן לא מרגיש את השני. וזה נקרא שלכל אחד יש שפה משלו, צורת קבלה משלו.

למה שפת הקבלה שונה מהשפות האחרות של המקובלים?

שפת הקבלה אינה שייכת לא לשפת התנ"ך, לא לשפת המדרש, לא לשפת האגדה ולא לשפת ההלכה, כי היא אינה צורת ביטוי. שפת הקבלה שהמקובלים המציאו לעצמם, אינה שפה בין ענף לשורש, ועם זאת היא השפה המדויקת ביותר.

השפות השונות בענפים הן לפי צורות הביטוי של האדם. את אותה תופעה אפשר לבטא בארבעה אופנים שונים של אותה שפה. והצורות האלה, אומר בעל הסולם, נובעות מארבע דרגות העביות. וכל שפה מיועדת לדרגת עביות מסוימת [27].

לכן במשך ההיסטוריה האנושית, שפה החליפה שפה, גם בקרב אומות העולם. ולכל תקופה שפה משלה. את השפה הציורית של הנביאים החליפה שפת המדרש, ולאחריה באה שפת ההלכה. והיום מתאימה לנו רק שפת הקבלה, לפי מידת העביות, כי היא שפה חזקה שמנותקת מהמציאות, ויכולה להביא לאדם את ההארה הגדולה ביותר.

ומי שרוכש את שפת הקבלה, יכול לראות את השורשים גם בכל יתר השפות. לקרוא ולהבין את כל השפות, אפילו את שפת האגדה של רבי נחמן מברסלב, שנראית כאגדה רגילה, אבל מסובכת בתוכה בפרטים רבים, שמקשים על ההבנה. ומי שלא רוכש את שפת הקבלה, לא יכול להבין את כתבי רבי נחמן מברסלב, אלא רק אם יהיה בדרגה שלו, בדרגת שפת האגדה שלו. ורבי נחמן מברסלב היה גדול מאוד.

האם בלימוד הקבלה אפשר להגיע לבירור מהי מהות השפה?

אם בודקים מהי בדיוק השפה ומה היא מביעה, מגיעים לטנת"א, לאורות וכלים, לגימטריות, לצורת האותיות. אבל כרגע מדובר על צורת הביטוי, שאותה לוקחים משפת העולם הזה, ובה מבטאים את השורשים העליונים. לא מדובר במהות השפה, ממה היא נובעת, איך האדם מבטא כל צליל, בעזרת איזה איבר של הגוף: פה, ריאות, גרון ועוד, מה הן קבוצות האותיות וקבוצות צלילים, איך כל צליל וצליל קשור להפעלה שלו ולמוח של האדם. לא מדובר בכל המרכיבים האלה, אלא בחתך מאוד פשוט.

בקבלה לעולם לא מדברים על התופעה עצמה, אלא על הקשר בין התופעות, כ"יתרון האור מן החושך" [28], כי לא יכולים להבדיל את התופעה, אלא רק מול המקורות שלה.

[1] על "סוף מעשה במחשבה תחילה" ראה המאמר "הקדמה לספר 'פי חכם'" בעמ' 198.

[2] בעל הסולם, מהות חכמת הקבלה, ד"ה: על מה סובבת החכמה.

[3] להסבר ראה בעל הסולם, אחור וקדם צרתני.

[4] על עיקרון "ממעשך היכרנוך" ראה בעל הסולם, הקדמה לפתיחה לחכמת הקבלה, אות ו. ראה גם הערה מס' 3 בביאור על "שכל הפועל".

[5] עבודה זרה דף נד ע"ב.

[6] ויקרא כו, י.

[7] בעל הסולם מביא את פירוש רש"י על דברים ל, יט: "ובחרת בחיים. אני מורה לכם שתבחרו בחלק החיים כאדם האומר לבנו בחר לך חלק יפה בנחלתי ומעמידו על חלק היפה ואומר לו את זה ברור לך ועל זה נאמר ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי הנחת ידי על גורל הטוב לומר את זה קח לך" (בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות ד).

[8] על מצב האדם בעולם הזה ראה בעל הסולם, מתן תורה, אות יב: "מפני שעייר פרא אדם יולד, כי כשיוצא ונולד מחיק הבריאה הוא מצוי בתכלית הזוהמא והשפלות, שפירושם הוא ענין רבוי גדלות האהבה העצמית הנטבעת בו, אשר כל תנועותיו סובבות בחזקה על קטבו עצמו, מבלי ניצוצי השפעה לזולתו ולא כלום. באופן, שאז נמצא במרחק הסופי מן השורש ית' וית', דהיינו מן הקצה אל הקצה, בהיות השורש ית' כולו להשפיע בלי שום ניצוצי קבלה כלל וכלל ח"ו, ואותו הנולד נמצא כולו במצב של קבלה לעצמו בלי שום ניצוצי השפעה ולא כלום, וע"כ נבחן מצבו בנקודה התחתונה של השפלות והזוהמה המצויה בעולמנו האנושי"; ראה גם בעל הסולם, פתיחה לחכמת הקבלה, אותיות ב, ד.

[9] ראה הערה מס' 10 לעיל.

[10] על "ייחוד הוי"ה אלוקים" ראה בעל הסולם, אגרת טז, תרפ"ה: "וזהו סוד היחוד "הוי"ה אלקים", שסוד הוי"ה, הוא סוד ההשגחה הפרטית, שהשי"ת מהוה את כל, ואינו צריך שיושבי בתי חומר יעזרו לו. ואלקים, בגמטריה הטבע, אשר האדם המתנהג על פי הטבע שהטביע במערכות שמים וארץ הגשמיים, ושומר חוּקָם כמו שאר הגשמיים; ויחד עם זה, נמצא מאמין בשם הויה, כלומר, בהשגחה הפרטית, נמצא מייחד זה בזה, והיו לאחדים בידו, ועושה בזה נָחַת רוח גדול ליוצרו, ומביא הארה בכל העולמות".

[11] אבות א, יד.

[12] דברים ד, לה. על הבחירה החופשית ראה בעל הסולם, אגרת טז, תרפ"ה: "קודם עשיית המצוה, אין לחשוב כלל בהשגחה פרטית, אלא אדרבה, צריך האדם לומר: "אם אין אני לי מי לי". אבל אחר המעשה, מחוייב האדם להתיישב בעצמו, ולהאמין שלא מכוחי ועוצם ידי עשיתי המצוה, אלא רק מכח ה', שכן חשב עלי מכל ראשי, וכן הייתי מוכרח לעשות".

[13] בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות קנה.

[14] שם.

[15] בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות יג.

[16] זכריה יד, ט: "והיה ה' למלך, על כל הארץ; ביום ההוא, יהיה ה' אחד ושמו אחד". להסבר ראה בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות ח"ב, הסתכלות פנימית, אות כו.

[17] השמטות הזוהר, דף רנא ע"א.

[18] ראה בעל הסולם, מאמר לסיום הזוהר: "ובשביל גודל הקושי שבדבר, יעצו לנו חז"ל "עשה לך רב וקנה לך חבר" דהיינו שהאדם יבחר לעצמו אדם חשוב ומפורסם שיהיה לו לרב שממנו יוכל לבוא לעסק תורה ומצות על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו".

[19] ברכות דף ז ע"ב. להסבר ראה בעל הסולם, מאמר לסיום הזוהר, ד"ה: "ומעלת השימוש גדולה על מעלת הלימוד".

[20] פאה פרק א: "ותלמוד תורה כנגד כולם".

[21] על המושג הזה ראה בעל הסולם, מאמר לסיום הזוהר: "שנאמר פה אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו למד לא נאמר אלא יצק", שלכאורה תמוה איך מעשים פשוטים יהיו גדולים מלימוד החכמה והדעת, ובאמור מובן היטב כי השמוש ששימש לרבו בגופו ומאודו על מנת לעשות נחת רוח לרבו מביאהו לדביקות ברבו, דהיינו להשוואת הצורה. מה שאין כן לימוד התורה אצל רבו, כי היא מוכרחת להיות לתועלת עצמו, ואינה מביאה לידי דביקות והיא נבחנת מפה לאוזן, באופן שהשמוש מביאו להתלמיד מחשבותיו של רבו, והלימוד רק הדבורים של רבו, ומעלת השימוש גדלה על מעלת הלימוד".

[22] שם.

[23] שם.

[24] מועד קטן דף יז ע"א.

[25] בעל הסולם, מאמר לסיום הזוהר, ד"ה: ובזה תבין הכתוב.

[26] מטמורפוזה — תופעה של מעבר מצורה לצורה, שינוי שהצורה עוברת.

[27] על ארבע הלשונות ראה בעל הסולם, תורת הקבלה ומהותה, ד"ה: ארבע לשונות משמשות.

[28] קהלת ב, יג.

הקדמה לספר "פי חכם"

המקובלים קובעים שכל אדם חייב ללמוד את חוכמת הקבלה. ואפילו אדם בקיא בחוכמות אחרות, אך לא למד אותה, הוא ייאלץ לשוב ולהתגלגל לעולם הזה כדי ללמוד אותה. אם כן, במה שונה חוכמת הקבלה מכל החוכמות והתורות האחרות, שכל אדם מחויב לרכוש אותה, ואם לא רכש אותה, אזי חייו בעולם הזה כאילו חלפו לריק? מדוע שלמותו של האדם תלויה בלימוד חוכמת הקבלה דווקא?[1]

כדי להסביר את הכתוב בספרי הקבלה, עלינו להתבונן תחילה בתנאי שהציבו לעצמם המקובלים בחקירות שלהם: "כל מה שלא נשיג, לא נגדירהו בשם". כלומר לא נוכל להגדיר בשם את מה שטרם הושג, וגם לא את מה שאי אפשר להשיג על ידי החוכמה הזאת, דוגמת מהות הכוח העליון. זו הסיבה שבגללה מסרבים המקובלים לדון ולו בצורה תיאורטית על מהותו של הכוח העליון, וכל שכן לתת לחקירותיהם בנושא זה הגדרות או שמות.

לכן, כל השמות הניתנים לכוח העליון אינם מתייחסים למהותו, אלא לאור המתפשט ממנו אל הנבראים. ואפילו השם "אין סוף" בקבלה הוא בבחינת אור המתפשט ממהותו של הכוח העליון כלפי הנבראים. ורק משום שהמקובלים קבעו, שהאור המתפשט ממהות הבורא מושג על ידי הנבראים, היינו המקבלים, כ"אין סוף", הם קראו לו בשם הזה.

זהו חוק בל יעבור, אשר ב"עצמותו" של הבורא, אפילו ההרהור אסור, שאין המחשבה תופסת אותו כלל[2], ואי אפשר לכנותו בשום מילה, שהרי זה היה מעיד על מידה מסוימת של השגה בו.

מה שאין כן, את האורות הנובעים מהכוח העליון יכול האדם לחקור, לתת להם כינויים על פי תוצאות מחקריו, ולהגדיר את מאפייניהם. ומכיוון שכל אדם הוא מעין "מַקלט" של האורות האלה, והם הקובעים את כל קיומו, אזי חקירת האורות, והשימוש הנכון בהם, זוהי חובתו הבלתי נמנעת של כל אדם. שהרי בעשותו כך, הוא חוקר את כל הדרכים שבהן הכוח העליון משפיע עליו. הידע הזה הוא מהותה של חוכמת הקבלה. והשימוש הנכון בו מביא את האדם להתמלא באור העליון, שהוא השכר הראוי עבור עבודתו.

לפי ספר "הזוהר" כל העולמות העליונים נבראו במטרה להביא את האדם אל השלמות[3]. מטרה זו הוצבה מראש כסיבה לבריאת העולמות כולם, כמו שנאמר "סוף מעשה במחשבה תחילה"[4]. וכפועל יוצא ממחשבת הבריאה ליהנות לנבראיו, שהיא סיבת כל הסיבות, נבראו העולמות העליונים, העולם שלנו, והאדם, המורכב משתי בחינות המלובשות זו בזו, היינו נשמה המלובשת בגוף גשמי.

הכוח העליון מציב את האדם במצב הנחות ביותר, בגוף גשמי עם נשמה המלובשת בו. ואז, דרך מערכת העולמות המשתלשלים, הוא משפיע עליו על מנת לפתח את נשמתו, את הכלי הרוחני לקבלת האור, עד אשר יתמלא הכלי באורו. כמו שנאמר, "כי מלאה הארץ דעה את ה'"[5], "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה', כ י כולם ידעו אותי, למקטנם ועד גדולם"[6].

נשמת האדם מורכבת מתרי"ג רצונות להתמלא באור העליון. כל רצון הוא אגואיסטי בתחילה, היינו עם הכוונה "למען עצמי". וכתוצאה מלימוד חוכמת הקבלה, על כל אחד מרצונות האדם, מן הקטן ביותר ועד הגדול ביותר, נוצרת הכוונה להתמלא על מנת להשתוות לכוח העליון, הנקראת "על מנת להשפיע" לו.

תיקון הכוונה מאגואיסטית לאלטרואיסטית נקרא מעשה התיקון. כתוצאה מכך הרצון המתוקן, בהתאם למידת ההשתוות שלו עם הכוח העליון, מתמלא באור העליון, בהרגשת הכוח העליון, הרגשת הבורא.

כאשר האדם מתקן את כל הכוונות שלו, על כל תרי"ג רצונותיו, הוא משיג את כל האור הפרטי השייך לנשמתו, האור המתפשט מהכוח העליון אליו. מצב כזה נקרא תיקון פרטי. בזאת משיג האדם איחוד פרטי מלא עם הכוח העליון.

הנשמות שונות זו מזו בתכונותיהן. ההבדל בתכונותיהן, הוא הגורם להיותו של אדם שונה מן הסובבים אותו בכל הסממנים החיצוניים. אבל הריחוק או הקרבה בין הנשמות אינם תלויים בַתכונות עצמן, אלא בכוונה האגואיסטית, הייחודית לכל אחת מהן, למלא רק את עצמה.

האדם שמתקן את הכוונה האגואיסטית שלו, מתקרב אט אט ליתר הנשמות עד כדי איחוד נשמתו עימן. אז, הוא ממלא את נשמתו ברצונותיהן, ועם האור הממלא אותן, ובכך מגיע לגמר תיקון הנשמות. המצב המקביל למילוי השלם באור העליון נקרא עולם אין סוף, אשר כפועל יוצא ממנו, משיג האדם את הרגשת הנצחיות, השלמות, השלווה והידע המלא.

פעולות האדם בהשגת העולם העליון:

א. תיקון הכוונה האגואיסטית לכוונה אלטרואיסטית. על ידי כך, מוגדר הרצון ליהנות, הרצון להתמלא באור העליון, כדומה לכוח העליון, היינו כרצון אלטרואיסטי.

ב. מילוי הרצון המתוקן באור עליון. עד שבסופו של דבר, האדם משיג את תכונות הכוח העליון, את מטרותיו ואת תכלית הבריאה. ובזה בא על שכרו.

כל עוד לא השיג האדם את מצב המתוקן של נשמתו, יהא עליו להופיע בעולם הזה שוב ושוב. משום שחובה לבוא במהלך החיים בעולם הזה, למימושם של השגת המדרגה הגבוהה ביותר, עולם אין סוף, האיחוד המלא של כל הנשמות, ומילוין השלם באור העליון. על כן, כל דור הוא גלגול של הדור הקודם, כלומר, אותן הנשמות שבות ומתגשמות בגופים שונים עד השגת האיחוד המלא.

בזאת מובנת חשיבותה המעשית של חוכמת הקבלה.

[1] זוהר חדש עם פירוש הסולם, שיר השירים, מאמר חכמתא דאצטריך ליה בר נש, אות תפו.

[2] תיקוני הזוהר, תיקון ע, דף קכא ע"א: "דלית מחשבה תפיסא ביה כלל וכלל".

[3] בעל הסולם, זוהר עם פירוש הסולם, פרשת תזריע, אות קיג (לזוהר ח"ג, דף מח ע"א). ראה גם הערה מס' 3 בפרק "הקדמה: חוכמת הקבלה כמדע מתקדם".

[4] על מחשבת הבריאה ראה בעל הסולם, כתבי הדור האחרון, ההקדמה לכתבי הדור האחרון, ד"ה: עתה רבותי: "שמה' יתברך יוצאת השלימות בראשונה ואח"כ אנו מתקנים אותם ובאים לשלימות גמורה וקיימת בעולם העליון, היוצאת מאין סוף ברוך הוא, בדרך "סוף מעשה במחשבה תחילה""; וכן בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות, הסתכלות פנימית, דף יז אות י: "ונודע, שמחשבתו ית', נגמרת ופועלת תיכף, שלא אדם הוא, להיות מחוייב לכלי מעשה, אלא המחשבה לבדה, גומרת כל הפעולה תיכף ומיד. ולפי זה מובן, שתיכף בחשבו ית' על דבר הבריאה, להנות לנבראיו, תיכף נמשך ונתפשט האור הזה הימנו ית', בכל צביונו וקומתו וכל גבהם של התענוגים שחשב בהם, שכל זה, נכלל באותה המחשבה, שאנו מכנים אותה מחשבת הבריאה, והבן זה היטב, כי מקום שאמרו לקצר הוא. ודע שאת מחשבת הבריאה הזאת אנו מכנים אור א"ס ב"ה".

[5] ישעיהו יא, ט.

[6] ירמיהו לא, לג.

ביאור על "הקדמה לספר 'פי חכם'"

המקובלים קובעים שכל אדם חייב ללמוד את חוכמת הקבלה. ואפילו אדם בקיא בחוכמות אחרות, אך לא למד אותה, הוא ייאלץ לשוב ולהתגלגל לעולם הזה כדי ללמוד אותה. אם כן, במה שונה חוכמת הקבלה מכל החוכמות והתורות האחרות, שכל אדם מחויב לרכוש אותה, ואם לא רכש אותה, אזי חייו בעולם הזה כאילו חלפו לריק? מדוע שלמותו של האדם תלויה בלימוד חוכמת הקבלה דווקא?

כדי להסביר את הכתוב בספרי הקבלה, עלינו להתבונן תחילה בתנאי שהציבו לעצמם המקובלים בחקירות שלהם: "כל מה שלא נשיג, לא נגדירהו בשם". כלומר לא נוכל להגדיר בשם את מה שטרם הושג, וגם לא את מה שאי אפשר להשיג על ידי החוכמה הזאת, דוגמת מהות הכוח העליון. זו הסיבה שבגללה מסרבים המקובלים לדון ולו בצורה תיאורטית על מהותו של הכוח העליון, וכל שכן לתת לחקירותיהם בנושא זה הגדרות או שמות.

כל אדם חייב ללמוד את חוכמת הקבלה. "ולמה זה חייבו המקובלים לכל איש ללמוד חוכמת הקבלה?" שואל בעל הסולם בהקדמה ל"תלמוד עשר הספירות"[1]. מפני שהאדם נולד כדי להשיג מעמד מיוחד, ואפשר להשיג את המעמד הזה רק מתוך מצב שנקרא העולם הזה, ורק על ידי אותו אמצעי הנקרא חוכמת הקבלה.

ומה המיוחד בחוכמת הקבלה לעומת יתר החוכמות, שדווקא על ידה האדם מגיע למטרת הבריאה, למטרה שבשבילה הוא נברא? איך בניגוד ללימוד הרגיל שלנו בחיים, בגן, בבית ספר, באוניברסיטה, על ידי לימוד חוכמת הקבלה, האדם משתפר עד כדי כך, שהלימוד משנה אותו לדרגת הבורא, לאותו מצב שחובתנו להגיע אליו?

ולא רק שצריך ללמוד את חוכמת הקבלה, אלא שכל אדם מחויב לרכוש אותה. זאת אומרת, את חוכמת הקבלה צריך לרכוש, עד שהיא נכנסת לטבע האדם, והאדם שולט בה. ואם לא קורה כך, חייו בעולם הזה כאילו חלפו לריק. והוא חייב לשוב ולהתגלגל, ולהתחיל הכול מהתחלה. וכל הגלגולים והמצבים שהוא עובר, הם רק כדי להביא אותו ללימוד חוכמת הקבלה.

מדוע שלמותו של האדם תלויה בלימוד חוכמת הקבלה דווקא? חוכמת הקבלה מתארת עולמות עליונים, שאנו לא מרגישים אותם, ולא יודעים מה הם בדיוק. כי אין לנו בעולמנו למה לדמות אותם, אין לנו דוגמה מה הם העולמות העליונים, אלא אנו מתארים אותם כמרחקים, מצבים, מימדים, שהם דמיון פרוע לחלוטין.

והמקובלים מסבירים, שהעולם נקרא הרגשת האדם. מה שהאדם מרגיש ברגע זה, נקרא העולם הנוכחי שלו. ובעוד רגע, הוא ירגיש משהו אחר, ומצב העולם שלו ישתנה ויהיה עולם אחר. וברגע הבא, עולם אחר נוסף. ואי אפשר לומר שקיים עולם מחוץ לאדם, אלא רק אם יש מישהו שמרגיש אותו. כי אנו כוללים תמיד שני מרכיבים: מי שמרגיש, הנקרא אדם, ומה שהוא מרגיש, הנקרא עולם.

ומה הם עולמות עליונים? אדם שמשנה את תכונותיו למצב מיוחד, שאין כדוגמתו בעולם הזה, בחמשת החושים שלו, נקרא שהוא נכנס להרגשת העולם האחר, העולם העליון, העולם הרוחני, העולם היותר גבוה.

ההבדל בין הרגשת העולם הזה להרגשת העולם הרוחני הוא, שהאדם לא מרגיש את העולם העליון, הרוחני, בחמשת חושיו הטבעיים. היינו, מה שמורגש בתוך חמשת החושים שאיתם נולד לא עוזר לאדם להרגיש את העולם העליון, אלא רק את השינויים בעולם הזה. שינויים שיכולים להיות דמיוניים, תופעות פסיכולוגיות משונות, שמורגשים באנשים כמרחקים והתרוממות לכל מיני מצבים, אבל בסופו של דבר הם פסיכולוגיים בלבד.

עולם עליון מורגש באדם, אם הוא רוכש חוש נוסף, חוש עליון שנקרא מסך ואור חוזר, המכונה החוש השישי. מה שהוא מרגיש בו, בנוסף למה שמרגיש בחמשת החושים, הוא נקרא העולם העליון, העולם הרוחני. ותמונת העולם הזה לא משתנה בו, אלא כדברי הכתוב: "עולם כמנהגו נוהג"[2]. בחמשת החושים מרגישים אותו דבר, ורק מה שמורגש בנוסף להם, היינו, בנוסף לתמונת העולם הזה, הוא נקרא העולם הרוחני.

ובעולם הרוחני החוק הוא "מה שלא נשיג לא נוכל להגדירו בשם ובמילה". זאת אומרת, אסור לדבר אלא על מה שנתפס בחושים בצורה ברורה, ביקורתית, בצורה שניתנת להעברה לשני, למדידה ולחזרה בצורה מדעית, מוחשית וברורה, גם בחמישה חושים וגם בחוש השישי. היינו, אדם שעובד עם החוש השישי, שכבר רכש מסך ואור חוזר, יכול למדוד מהו המסך, ומהו אור חוזר, ומהי מידת הרצון לקבל, שרוכב עליה מסך ואור חוזר. וכל זה יחד נקרא הכלי הרוחני, החוש השישי, שבו האדם מרגיש תופעה מעל חמשת החושים. ואת הידיעה הזאת אפשר לרשום ולמסור לשני, שיהיה מסוגל לבצע אותה עם המסך שלו.

כלומר, הרגשת העולם העליון אינה הרגשה דמיונית, אלא הרגשה ברורה ומוחשית בתוך החושים של האדם. והחוכמה האחת והיחידה, שיכולה לעזור לאדם לרכוש את החוש השישי נקראת חוכמת הקבלה. שזו השיטה איך לקבל, להרגיש, לרכוש ידיעה, הרגשה, על המציאות הנוספת. ולכן נחוץ לאדם לעסוק בה.

ומי שלא עוסק בה, אומרים המקובלים, לא יכול לתקן את עצמו ולבוא להרגשת העולם העליון, להיכנס במלואו לחיי העולם העליון. כי האדם חייב להפעיל כל מה שמלכתחילה טמון ברצון שלו, ברשימות ובמסכים שלו, כולל כל המערכת לקליטת העולם העליון, ולחיות בשני העולמות, זאת אומרת, בששת החושים שלו. ולעזור לאדם לחיות בחוש השישי, יכולה רק חוכמת הקבלה.

לכן, כל השמות הניתנים לכוח העליון אינם מתייחסים למהותו, אלא לאור המתפשט ממנו אל הנבראים - לאור שמתקבל לתוך הכלי, ומורגש כך בתוך הכלי. מחוץ לכלי אין אור. מה שנמצא מחוץ לכלי הוגדר רק כ"עצמותו". ההרגשה הראשונה, התופעה הראשונה, שהכלי מרגיש מוגדרת בקבלה כאור. ואחר כך את האור הזה מכנים בשמות וכינויים לפי התוצאות מהופעתו בכלי. התופעה שמופיעה בכלי מוגדרת כאור עליון, אור מקיף, אור חוזר, אור פנימי. והתוצאות ממנה מתוארות בקבלה כהרגשה מצד הכלי, איך הכלי משתנה, איך הכלי מגיב לאור שפועל בו. ואפילו השם "אין סוף" בקבלה הוא בבחינת אור המתפשט ממהותו של הכוח העליון כלפי הנבראים. ורק משום שהמקובלים קבעו, שהאור המתפשט ממהות הבורא מושג על ידי הנבראים, היינו המקבלים, כ"אין סוף", הם קראו לו בשם הזה.

בעל הסולם מגדיר את האור. האור הוא כל מה שמתקבל בתוך הכלי, חוץ מהחומר של הכלי. גם האור הנקרא "אין סוף" נקרא כך, מפני שהכלי לא עושה סוף על קבלתו. זאת אומרת, הוא מתקבל ללא שום הגבלה מצד הכלי. כל המילים בקבלה, ואפילו המילה "אין סוף", מראות על אופן קבלת האור מצד הכלי, ולא על האור עצמו. עליו אין אנו יכולים לדבר, אלא רק על מה שמתקבל ממנו בתוך הכלי, לפי תכונות הכלי.

הכלי לא מרגיש את האור על ידי הגבלה בכמות או באיכות האור. הכלי מרגיש את האור מתוך זה, שהאור פועל בו, ומעורר בו הרגשת המילוי. והרגשת המילוי ללא התערבות הכלי בכמות ובאיכות המילוי, היא נקראת "אין סוף". היינו, הכלי לא מגביל את עצמו בקבלת השפע, אלא מקבל אותו לפי כל תכונות עצמו, מבלי לשים עליהן גבולות של כמות או איכות. "אין סוף" אומר, שהנברא מגלה את האור לפי התכונות שלו עצמו כמו שהן.

זהו חוק בל יעבור, אשר ב"עצמותו" של הבורא, אפילו ההרהור אסור, שאין המחשבה תופסת אותו כלל, ואי אפשר לכנותו בשום מילה, שהרי זה היה מעיד על מידה מסוימת של השגה בו.

במאמר "מבוא לספר הזהר" בעל הסולם מסביר על חומר, צורה מלובשת בחומר, צורה מופשטת ומהות. החומר הוא הכלי עצמו. צורה מלובשת בחומר היא הצורה שהכלי מקבל כתוצאה מהתקשרות עם האור שממלא אותו, מה שנקרא צורה שבחומר. אבל צורה מופשטת אינה נראית בטבע, אלא אפשר לתאר אותה רק בכוח הדמיון. לכן לא חוקרים אותה.

המקובלים הם החוקרים האמיתיים, כי הם מדברים רק מתוך התפעלות החומר מן האור. הם לא מדברים על צורות מופשטות, ולא כל שכן על מהות, שהיא אור ללא כלי. כי בצורה כזאת, ללא כלי, האור אף פעם לא יכול להיות מורגש. אלא הנברא יכול רק לקבוע שכנראה יש משהו מחוץ לכלי. אבל אין לדעת מה הוא.

ולמה בכל זאת חייבים להשתמש במושגים האלה? כדי ליצור זרימה של סיבה ומסובב. שיש משהו לפני שהכלי מרגיש, ובתוך הכלי שמרגיש, ואחרי שהכלי מרגיש ועובר למצב הבא. לכן מתבטאים כאילו קיים משהו מחוץ לכלי, שאחר כך הוא בתוך הכלי, ושאחר כך שוב הוא יוצא מן הכלי. כך הוא בהרגשה שלנו, בא ועובר. ולכן גם בשפה משתמשים באותה צורת ביטוי, שקיים משהו מחוץ לכלי. אבל רק כדי לתת הרגשה של תנועה ברגשות, שבלעדיה אי אפשר להביע כל מה שקורה בנו כסיבה ומסובב.

ועל מה שנמצא מחוץ לכלי, אף פעם לא מדברים. ואי אפשר לכנותו בשום מילה, שהרי זה היה מעיד על מידה מסוימת של השגה בו. אנו לא מסוגלים להשיג שום דבר מחוץ לכלי.

מה שאין כן, את האורות הנובעים מהכוח העליון יכול האדם לחקור, לתת להם כינויים על פי תוצאות מחקריו, ולהגדיר את מאפייניהם. ומכיוון שכל אדם הוא מעין "מַקלט" של האורות האלה, והם הקובעים את כל קיומו, אזי חקירת האורות, והשימוש הנכון בהם, זוהי חובתו הבלתי נמנעת של כל אדם. שהרי בעשותו כך, הוא חוקר את כל הדרכים שבהן הכוח העליון משפיע עליו. הידע הזה הוא מהותה של חוכמת הקבלה. והשימוש הנכון בו מביא את האדם להתמלא באור העליון, שהוא השכר הראוי עבור עבודתו.

לפי ספר "הזוהר" כל העולמות העליונים נבראו במטרה להביא את האדם אל השלמות. מטרה זו הוצבה מראש כסיבה לבריאת העולמות כולם, כמו שנאמר "סוף מעשה במחשבה תחילה". וכפועל יוצא ממחשבת הבריאה ליהנות לנבראיו, שהיא סיבת כל הסיבות, נבראו העולמות העליונים, העולם שלנו, והאדם, המורכב משתי בחינות המלובשות זו בזו, היינו נשמה המלובשת בגוף גשמי.

לכל המציאות יש מטרה, והיא לברוא את האדם, כדי להביאו לדרגת החיות הרוחנית המרבית, שידמה לבורא בכל פעולותיו, מתוך הכרתו ומתוך בחירתו החופשית. ועלינו להבין, להרגיש, לראות ולחקור את הבריאה, לחקור את כל פעולות הבורא, שאכן רק לצורך הזה הוא יצר ועשה כל פרט ופרט בבריאה.

למה זה נחוץ לאדם? כי בחקירה הזאת, בהבנה הזאת, אנו משיגים את האהבה אליו. זאת אומרת, מגיעים לאותו כוח השפעה כלפיו כמו שהוא משפיע לנו, לאותה תכונה שיש לו. היינו, בלי ללמוד את פעולות הבורא, בלי להידמות אליהן, אי אפשר להגיע להיות כמוהו. ולהגיע להיות כמוהו, זו מטרתה של כל נשמה ונשמה בעל כורחה. שרוצים או לא רוצים חייבים לממש אותה.

והחוכמה, המדע, השיטה, שיכולה לעזור לאדם להגיע למטרתו היא חוכמת הקבלה. לכן המקובלים אומרים, שכל אחד ואחד חייב ללמוד את חוכמת הקבלה. בניגוד למה שרואים בעולמנו, שרבים אינם אוהבים או משתוקקים ללמוד ולקרוא על התפתחויות במדע ועל המצאות וחידושים. אבל ללמוד את חוכמת הקבלה חייבים כולם.

מדוע? כי האדם חייב לדעת ממה הוא מורכב וממה העולם מורכב. היינו, ממה ואיך הכלי בנוי בכללותו, בכל צורתו הפנימית והחיצונית: הפנימית, שמרגיש את עצמו, והחיצונית, שמרגיש את העולם, כאילו קיים בו. שכל ההבדל בהרגשת העולם בין פנימיות לחיצוניות, נובע מחלוקת הכלי לחלק פנימי ולחלק חיצוני על ידי "צמצום ב'", שאין אנו מסוגלים להשיג הכול בכלים הפנימיים. ובלי ללמוד את הכלי הזה, בלי להרגיש איך כולו בא מהבורא, ובלי להידמות לפעולות האלה אחת לאחת כלפי הבורא, אי אפשר להידמות לו.

וזה ההבדל בין חוכמת הקבלה לבין יתר החוכמות. בלימודי הפיזיקה, הכימיה וכדומה, לומדים איך החומר מתנהג מחוץ לאדם. על החומר נעשים כל הניסיונות והפעולות, אלה ההשפעות שמהן מתקבלות התוצאות. אבל כל אלה נמצאים מחוץ לאדם. ולכן יש מי שעוסק באותן חוכמות, ויש מי שלא עוסק בהן, ובכלל לא איכפת לו שאינו עוסק בהן, כי הן לא שייכות לו. והאדם רוצה לעסוק ולשלוט רק במה שנוגע לו.

ובחוכמת הקבלה, כל הידיעות והפעולות שלומדים בה, הם מעשים שהאדם חייב לעשות על עצמו, כדי להגיע ליתר שלמות וליתר מילוי, ולכן היא נוגעת לכל אחד ואחד. גם לאדם מפותח פחות, שהוא ממש "שמעון מן השוק"[3], גם לו כדאי לדעת את חוכמת הקבלה. כי גם "שמעון מן השוק", שעוסק בעבודות הפשוטות ביותר, שלא דורשות לא שכל וידע, ולא את התערבות הכוחות הפנימיים והאישיים שלו, גם הוא רק רוצה למלא את עצמו.

וכך לפי מידתו המסוימת, גם הוא יגלה שאין ביכולתו למלא את עצמו ללא ידיעת חוכמת הקבלה. כי החוכמה הזאת אינה נותנת לאדם ידיעה חיצונית לגבי מה שקורה בטבע סביבו. הידיעה של חוכמת הקבלה מאפשרת לו למלא את עצמו, ואליה האגו שלו דווקא נמשך. לכן חוכמת הקבלה אינה חוכמה חיצונית, כמו יתר החוכמות שהן חיצוניות לאדם, אלא היא חוכמה פנימית, פנימיות החוכמה, פנימיות התורה. מדוע? כי היא מדברת על מה שהאדם באמת רוצה. היא נותנת לו שיטה איך לממש את עצמו ולמלא את עצמו. וכל אחד, מפני שהוא בעל רצון לקבל, ומרגיש שרוצה למלא את עצמו, בלי השיטה הזאת לא יוכל להגיע למילוי.

לכן חובה ללמוד את חוכמת הקבלה. כי היא החוכמה, השיטה, הנחוצה לאדם. מה שאין כן יתר החוכמות והשיטות, שמדברות על תופעות שקורות אי שם בעולם, ואינן נוגעות לאדם. אלא מתעניינים בהן רק במידה שאפשר להשתמש בהן. ואז יש אנשים שחוקרים את העולם, ומגלים בו חוקים, ואחר כך ממציאים חומרים או מכשירים נוספים שעל ידם אנו ממלאים את עצמנו. בעוד חוכמת הקבלה מאפשרת לאדם למלא את עצמו בצורה ישירה.

האדם בן זמננו מרגיש, שהוא כבר לא יכול למלא את עצמו על ידי כל המדעים והדתות. ולאחר שבדק וראה, שלא הדתות ולא החוכמות והמדעים יכולים להביא אותו למילוי, היינו, לסיפוק, אז הוא מגיע לחוכמת הקבלה, שהיא חוכמה מיוחדת, שנמצאת כביכול בחיבור בין דת למדע, ואינה עוסקת בחיצוניות, לא בנשמה, כמו הדת, ולא בשכל, כמו המדע. אלא מאפשרת לאדם למלא את הכלים שלו ישירות.

לכן עבר זמנן של הדתות, ולאחר מכן הגיע זמנם של מדעים והשכלה. והיום, לאחר שהמדע נכשל ואינו ממלא את האדם, שוב חוזרים לבדוק את הדת, אבל הפעם בצורה הרבה יותר נוקבת, האם היא יכולה למלא את האדם. כי כל מה שהאנושות בודקת הוא היכן היא יכולה לקבל מילוי למה שהיא רוצה. ולאחר שנגיע למצב שלא יהיה לנו מענה לשאלות ולחסרונות של האדם, לא בדת ולא בחוכמות החיצוניות, אז ייווצר אותו חיבור מיוחד בין הדת למדע, אבל בדרגה אחרת, הרבה יותר גבוהה, שנקראת חוכמת הקבלה.

חוכמת הקבלה אינה עוסקת לא בדת ולא במדע בצורה חיצונית והיא לא מנסה לשנות את העולם על ידי מכשירים מדעיים, או ליצור לאדם סביבה של תרבות דתית על ידי מכשירים של איסורים ומצוות. אלא היא עוסקת אך ורק במילוי הפנימי, בחוכמת הקבלה. היא משתמשת במונחים הפנימיים ביותר שיש באדם, באגו שלו. "לוקחת" את האגו כחומר, ודנה איך למלא את החומר.

ואילו שאר המדעים והדתות אינם מדברים על האגו בצורה ישירה, אלא רק בצורה עקיפה: איך ליצור סביב האדם כעין מעטפת, על ידי מכשירים ותנאים פיזיים הנקראים "מדע", או על ידי מכשירים ותנאים פסיכולוגיים, שנקראים "דת". כדי שהאדם ירגיש יותר בנוח בעולם שיצר בצורה טכנולוגית ופסיכולוגית, אבל בפנימיותו הוא לא מתמלא.

למה לא ברור לאנושות שצריך לחפש קשר עם הכוח העליון?

הצורך לחפש קשר עם העליון תלוי בהתפתחות האדם. האנושות הולכת ומתפתחת. ומה שמפתח את האדם, זה השכל, מידת השכל שיש ליד ההרגשה. תינוק שנולד מרגיש, הוא מתחיל לקבל מכות, ואז מתחיל לראות איך להינצל מהן. הוא מפתח מערכת שכלית ליד המערכת הרגשית, כדי שהשכל יעזור לרגש להרגיש דברים טובים.

ועד כמה אפשר לפתח את השכל? עד כמה שמרגישים מכות, מרגישים שכדאי להינצל מהן, ולא יותר. למה? כי החומר שלנו, האגו, הוא עצלן. הוא לעולם לא יגרום לאדם לחשוב על דברים שהוא לא צריך אותם. אם האגו לא צריך, לא יכולים לדמיין שכדאי ללכת ולחפש ולחקור ולהביא, אין בשביל מה. כי האדם פועל רק מתוך חיסרון, רק מתוך הרשימו. כי חיסרון בכללותו הוא רצון למלא את עצמו, אבל הכיוון שלו, ההכוונה, היא הרשימו.

הכלי הכללי של הנשמה הכללית שנקראת אדם הראשון, כולל בתוכו רשימות פרטיות רבות. הרשימות האלה חייבות להתממש, כדי שכל אחד ואחד בכל פרט ופרט שבו, ובכל קשריו עם יתר הפרטים, יגיע למילוי אינסופי בלתי מוגבל. לכן במשך אלפי שנות קיומה, מרגישה האנושות את הרצון לקבל שמתפתח בתוכה, ועקב כך מתקדמת בבניית מערכת שכלית ליד הרצון לקבל שגדל. שכל פעם סוג הרצון לקבל שפורץ בקרב בני האדם, הוא שמביא להתפתחות מסוימת, שכלית, תרבותית, טכנולוגית ודתית.

כל מה שהאדם המציא מאז האדם הקדמון שחי במערות ועד ימינו, הוא המציא מתוך חיסרון להרגיש טוב ולא משום מניע אחר. אלא שכל פעם המושג "להרגיש טוב", מפוענח על ידו בצורה אחרת. וכך הוא נדחף להתפתחויות שונות במערכת השכלית. כל ההתפתחות של האדם היא בשביל לתת מענה לשאלה למה הוא מרגיש לא טוב, ואיך להרגיש יותר טוב. ומהצורך הזה בלבד התפתחו כל הדתות, וכל עיסוקי האדם בעולם הזה, התרבות, הפוליטיקה, המדינה והחברה, שהביאו אותנו לתקופת ההשכלה ולעולם המודרני.

לכן האנשים לא מבינים מראש, שהם צריכים לעסוק בחוכמת הקבלה. כי עד שהאדם מגיע להבנה הזאת, הוא עובר שלבים רבים של שאלות לגבי עצמו ולגבי הבנת עצמו, מה הוא עושה בעולם הזה. ועדיין ההתפתחות שלנו היא בשלב, שרוב בני האדם יודעים שצריך ללכת לעבוד, כדי לקבל משכורת, כדי למלא את עצמם, כדי לגמור את היום, כדי לגמור את החיים. האדם לא מתרומם מעל האבוס שממנו הוא אוכל.

וזאת מפני שהרצון לקבל מורכב מאוד. כל רגע, כל שנייה, הוא חייב לעבור אין ספור מצבים בכל אדם ובכל הנשמות יחד, בהתקשרות עם כל הגלגולים הקודמים ועם כל הגלגולים הבאים. והכול בתוך מערכת משותפת שעובדת מעל הזמן והמקום, ומבררת את ההתקשרות בין הכלים שאיבדו את הקשר ביניהם.

מה שאין כן, כשמגיעים לתקופה שיכולים לעורר את האור העליון על כל האנושות. אז ההתפתחות שלה נעשית מהירה מאוד, ומביאה את האדם מדרגת התפתחות, מקצב התפתחות, של דומם, או צומח, או חי, לדרגת התפתחות של מדבר.

כפי שמלמדת ההשוואה בין ההתפתחות של דומם, או צומח, או חי, במשך חמשת אלפים השנים האחרונות, שהיתה מזערית ביותר, לבין התפתחותו של מדבר, האדם, שהתפתח בצורה כה מדהימה. עד שאי אפשר להשוות את האדם, אפילו בצורתו הגופנית, עם הגופים שהיו לו בגלגולים הקודמים לפני אלפיים או שלושת אלפים שנה, לא כל שכן עם הצורה השכלית והנפשית שהיתה לו אז.

ולפי ההבדל הזה, אפשר לתאר את השינוי שיכול להביא מי שמושך לעולם אורות מקיפים. הוא מעלה את כלל האנושות ממהירות התפתחות של הדומם, למהירות התפתחות של האדם. לכן רואים בעולמנו שינויים תכופים בכיוון ברור, ולא מדובר בשינויים שהאנושות נזרקת מצד לצד, ולא מבינה עדיין את אופיים, אלא בשינויים שהולכים לכיוון אחד ומצטברים.

וזו תוצאה מפעולה מבוקרת ומטרתית, שתכליתה להביא את האדם ואת העולם לכיוון מוגדר וברור. זאת אומרת, עושים פעולה של דרגת אדם, וכל האנושות מקבלת תאוצה בהתאם לאותה פעולה. ואמנם האנושות בכללותה תהיה חייבת לעבור את כל השינויים האלה מדרגת דומם לדרגת האדם, אבל השינויים האלה יתרחשו במהירות תוך מספר חודשים, במקום להיגרר על פני עשרות אלפי שנים.

והבעיה היום אינה רק המוכנות של האנושות, אלא גם המוכנות של מי שמושך את האורות, למצוא שפה משותפת עם האנושות, למצוא הגדרות שמובנות לה, כדי שהאנושות תהיה מורגלת במילים שמשתמשים בקבלה. למשל, במילה "רצון לקבל", אגואיזם, שהוא כל חומר הבריאה, משתמשים בקבלה בצורה טכנית, שלרצון לקבל יש יכולת וקיבולת. ואין מילה אחרת לתכונה הזאת, כי אפילו לצמחים ואבנים יש אגו משלהם. אבל לאנשים רגילים קשה לקבל את המובן הזה של האגואיזם. לכן גם הקבלה עצמה צריכה להיערך לקראת העולם.

מהו השימוש הנכון באור?

השימוש הנכון באור הוא כשמשתמשים במה שיש בכוח העליון לצורך תיקון הרצונות. ואם דורשים ממנו דברים אחרים, לא משתמשים בו בצורה נכונה. זאת אומרת, אדם שיושב וחושב כמה רע לו ומה יהיה לו, לוקח את השאלות שמתעוררות בו באופן טבעי, ורוצה להגיע מתוכן לשימוש הנכון בכוחות ובאמצעים שנמצאים לרשותו. הוא מחפש איך להיתקן במקום איך להתמלא.

זו ההשתתפות הנכונה של האדם בתהליך שבו הוא נמצא. ולכן לומדים את חוכמת הקבלה. כדי לדעת באיזו צורה מכוונת ונכונה להשתמש במה שנמצא לפנינו. ומהו השימוש הנכון? במקום שיישן וינוח, האדם אמור לשבת בשיעור קבלה כדי למצוא איך להטיב את מצבו האישי בצורה אמיתית, וזה נקרא להשתמש נכון באפשרויות שיש לו.

הכוח העליון מציב את האדם במצב הנחות ביותר, בגוף גשמי עם נשמה המלובשת בו. ואז, דרך מערכת העולמות המשתלשלים, הוא משפיע עליו על מנת לפתח את נשמתו, את הכלי הרוחני לקבלת האור, עד אשר יתמלא הכלי באורו. כמו שנאמר, "כי מלאה הארץ דעה את ה'", "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה', כי כולם ידעו אותי, למקטנם ועד גדולם".

מטרת חוכמת הקבלה היא להכין את הכלי שיקבל את האור. ומהי הפעולה? נשמת האדם מורכבת מתרי"ג רצונות להתמלא באור העליון. כל רצון הוא אגואיסטי בתחילה, היינו עם הכוונה "למען עצמי". וכתוצאה מלימוד חוכמת הקבלה, על כל אחד מרצונות האדם, מן הקטן ביותר ועד הגדול ביותר, נוצרת הכוונה להתמלא על מנת להשתוות לכוח העליון, הנקראת "על מנת להשפיע" לו. בהתאם להשפעה שמקבל מלמעלה.

תיקון הכוונה מאגואיסטית לאלטרואיסטית נקרא מעשה התיקון. כתוצאה מכך הרצון המתוקן, בהתאם למידת ההשתוות שלו עם הכוח העליון, מתמלא באור העליון, בהרגשת הכוח העליון, הרגשת הבורא.

כאשר האדם מתקן את כל הכוונות שלו, על כל תרי"ג רצונותיו, הוא משיג את כל האור הפרטי השייך לנשמתו, האור המתפשט מהכוח העליון אליו. מצב כזה נקרא תיקון פרטי. בזאת משיג האדם איחוד פרטי מלא עם הכוח העליון.

הנשמות שונות זו מזו בתכונותיהן. ההבדל בתכונותיהן, הוא הגורם להיותו של אדם שונה מן הסובבים אותו בכל הסממנים החיצוניים. אבל הריחוק או הקרבה בין הנשמות אינם תלויים בַתכונות עצמן, אלא בכוונה האגואיסטית, הייחודית לכל אחת מהן, למלא רק את עצמה.

האדם שמתקן את הכוונה האגואיסטית שלו, מתקרב אט אט ליתר הנשמות עד כדי איחוד נשמתו עימן. אז, הוא ממלא את נשמתו ברצונותיהן, ועם האור הממלא אותן, ובכך מגיע לגמר תיקון הנשמות. המצב המקביל למילוי השלם באור העליון נקרא עולם אין סוף, אשר כפועל יוצא ממנו, משיג האדם את הרגשת הנצחיות, השלמות, השלווה והידע המלא.

פעולות האדם בהשגת העולם העליון:

א. תיקון הכוונה האגואיסטית לכוונה אלטרואיסטית. על ידי כך, מוגדר הרצון ליהנות, הרצון להתמלא באור העליון, כדומה לכוח העליון, היינו כרצון אלטרואיסטי.

ב. מילוי הרצון המתוקן באור עליון. עד שבסופו של דבר, האדם משיג את תכונות הכוח העליון, את מטרותיו ואת תכלית הבריאה. ובזה בא על שכרו.

כל עוד לא השיג האדם את מצב המתוקן של נשמתו, יהא עליו להופיע בעולם הזה שוב ושוב. משום שחובה לבוא במהלך החיים בעולם הזה, למימושם של השגת המדרגה הגבוהה ביותר, עולם אין סוף, האיחוד המלא של כל הנשמות, ומילוין השלם באור העליון. על כן, כל דור הוא גלגול של הדור הקודם, כלומר, אותן הנשמות שבות ומתגשמות בגופים שונים עד השגת האיחוד המלא.

בזאת מובנת חשיבותה המעשית של חוכמת הקבלה.

ההבדל בין רצון אגואיסטי לרצון אלטרואיסטי אינו הבדל ברצון עצמו. הרצון לא משתנה, הוא נשאר רצון לקבל מילוי. אלא ההבדל הוא ממה הרצון מקבל מילוי. או שהוא ממלא את עצמו בתענוגים, או שהוא ממלא את עצמו בהרגשת דבקות עם הכוח העליון. ממלא את עצמו להנאת עצמו או שמהנה לבורא. הרצון נשאר אותו רצון. אבל ההבדל בין רצון לקבל אגואיסטי לאלטרואיסטי תלוי בכוונה שמשתמשים בה באותו רצון.

ההבחנה הזאת מטעה מאוד, לכן צריך לחבר מילון הגדרות נכונות עם דוגמאות של כל השגיאות הנפוצות שנתקלים בהן בקבלת ההגדרות הנכונות, שמגדיר מהו רצון לקבל, מהו רצון להשפיע, מהו רצון ומהי כוונה. חשוב שיהיה מילון ערכים לתלמיד המתחיל ולתלמיד המתקדם, שסוטה מהתפיסה הנכונה, וחושב שיש שני רצונות, אגואיסטי ואלטרואיסטי, ולא מצליח להחזיק בהבנה, שהכול תלוי בכיוון המחשבה "לתוכי" או "מחוץ לי", ולא ברצון. שכיוון המחשבה, לשם מי אני עובד, הוא הקובע באיזה רצון נמצאים, באגואיסטי או באלטרואיסטי.

ועד שהאדם לא מגיע לכלי השפעה, החדות הזאת כל הזמן נעלמת ממנו. והוא צריך כל פעם להיזכר בכוח בהגדרות האמיתיות. כמו שבעל הסולם אומר ב"סדר הלימוד" בסוף ה"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שכל הלימוד הוא בניית הגדרות נכונות בתוך האדם. ככל שהאדם מתאמץ ומתעמק בהגדרות האלה, ורוצה להגדיר נכון את המציאות, כך הן עוזרות לו להיכנס יותר ויותר לתוך המציאות הזאת.

אדם שמתחיל ללמוד, קורא את ההגדרות בצורה שטחית, ותופס את מה שכתוב בצורה ציורית, כצורות גיאומטריות או כגימטריות, כציורים ותנועות שקורים מחוץ לו, שמתרחשים מולו. איך כלי ואור באים ומסתדרים. והוא עצמו צופה בהם מן הצד. אחר כך הוא מתחיל להרגיש שמשהו מתחיל לזוז ולהשתנות בתוכו פנימה, ובהתאם לזה הוא מתחיל לקשור את מה שהוא לומד עם מה שהוא מרגיש. וכך התמונה נעשית יותר ויותר פנימית ואישית.

ופתאום האדם מתחיל לגלות, שמה שהוא לומד לא מסביר לו משהו מחוץ לו, אלא מה שנמצא בתוכו. ומתעורר בו צורך להגדיר במדויק מה יש בתוכו, היכן זה נמצא בו, מה מתקשר עם מה. והחיפוש הזה אחר ההגדרות המדויקות מחייב אותו להיכנס יותר ויותר פנימה לתוך עצמו. היינו, להתקרב לתמונה האמיתית שבה הוא נמצא.

וכל הלימוד של חוכמת הקבלה הוא אותה תמונה שהולכת ומתבהרת ביתר עמקות. היינו, כל פרט שבה מתפענח ומוגדר כל פעם בצורה יותר נכונה ויותר אמיתית. ולכן חשוב, שהאדם יחבר לעצמו מילון הגדרות, וכל פעם יתקן ויעדכן אותו, ויממש אותו ביתר עמקות, ויגביר את תדירות החזרה עליו. כי זה מה שיעזור לו להיכנס מתמונה חיצונית לתמונה פנימית. ולכן מדובר רק בשינוי הכוונה, בשינוי הכיוון, לשם מי אני עובד, למי אני מתכוון.

ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" בעל הסולם כותב שברצונו לעשות מילון ערכים של חוכמת הקבלה[4]. ולאחר שהתחיל לעשות אותו, הגיע רק עד סעיף א' וב' שבתוך אות א'. הוא אסף עשרות דפים של הגדרות ממקורות שונים, לא רק משלו, אבל הפסיק את העבודה באמצע. כשקוראים את הספר שלו, רואים עד כמה רצה לעשות מחוכמת הקבלה מדע מדויק. ובכל מה ששייך לחוכמת הקבלה כמו גם בכל דבר אחר, הוא לא יכול היה לטעות מפני שעשה זאת מתוך המדרגה שלו, מתוך הטבע הפנימי שלו, שמחייב אותו.

ולמה בעל הסולם שאף להפוך את חוכמת הקבלה לחומר לימוד יבש כביכול? כי אדם שמתעמק במונחים האלה, ורוצה למצוא אותם בתוכו, מגיע למימוש הנכון של כוחות הנפש שלו. לכן כדאי להשתדל להקים מערך של איסוף הגדרות בנוסף להגדרת המילות והעניינים שחיבר בעל הסולם ב"תלמוד עשר הספירות", להוציא מהם את הנחוץ למתחילים, ולצרף אותם לכל הסבר בקבלה.

אדם שיקבל הסבר על קבלה יסכים ללמוד קבלה?

אדם שיראה, שבלי לימוד הקבלה הוא סובל ומהלימוד הוא מרוויח, ירצה ללמוד קבלה. אף אחד לא רוצה לקום בבוקר וללכת לעבודה. כל אחד עייף ולכל אחד רצונות אחרים למלא איתם את היום, אם היה חופשי והיה לו כסף. אבל אין ברירה והולכים לעבוד כדי להרוויח כסף ולחיות. אותו דבר לגבי לימוד הקבלה.

לא צריך להביא את האדם לדרגת התפעלות, שבעצמו ירוץ לתת כוחות ולהכניס את עצמו לחיים קשים, וגם לא להעלות אותו על ידי מילוי כלשהו, שימשיך בשמחה. מה שאמנם רצוי, אבל רק עד כמה שאפשר. אלא חייבים לתת לו הסבר שכלי של הדרך, כך, שאם יגיע הרגע הקשה, שבו ישאל על תכליתו: "מהו הטעם בחיי?", אז תהיה לפניו שיטה מוכנה וברורה, שעונה לו על השאלה הזאת בכל עומקה ורוחבה, כפי שהיא מתעוררת אצל האנושות כולה.

בתענוגים אי אפשר לפתות את האדם לעסוק בחוכמת הקבלה, לעבור מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע. באמצע חייב לעבוד עליו אור עליון ולהפוך בו את היוצרות, בעל כורחו לשנות בו את הכוונה מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, וזאת על ידי "יגעתי ומצאתי", שאינו יודע בעצמו מה הוא עושה. ישנם באמצע תהליכים שעל האדם לעבור בעצמו. אבל חייבים לפתוח בפני האדם דרך להבנה שכלית. שהאנושות כולה נמצאת כעת אחרי תקופת המדע, אחרי תקופת הטכנולוגיה ותקופת ההשכלה, וחוזרת ובאה לחיפוש פנימי רוחני, שחייבים להגיע אליו עם כלים מדעיים.

האנשים לא מתפעלים יותר ממילים של רגש, הן באות והולכות. אלא חייבים לתת לאדם אחיזה שכלית. וזו ההוכחה שחיים כבר ברמת התפתחות, שאנשים הגיעו מכסף וכבוד למושכלות. ומהגישה שיש להם במושכלות, הם הולכים הלאה לפתוח גם את העולם הרוחני, דרך ההשכלה שירכשו לגביו. וזאת גישתו של בעל הסולם, ללמוד על העולם הרוחני ועל ידי זה לעורר את האורות המקיפים, שהם משנים לנו את הטבע, את הרצונות, את הרגשות, את הנשמה. הנשמה משתנה על ידי זה שלומדים ורוצים לדעת, ואז מעוררים את האורות המקיפים.

[1] בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות קנה.

[2] עבודה זרה דף נד ע"ב.

[3] כינוי המדרגה הנמוכה ביותר שאליה ירד המקובל רבי שמעון בר יוחאי. ראה זוהר עם פירוש הסולם, פרשת בראשית, אות קנט (לזוהר ח"א, דף כ"ב ע"א): "שנאבדו לו כל המדרגות ונעשה לאדם פשוט, דהיינו לשמעון מן השוק, והכיר בזה שהוא קריאה והזמנה להשגת פנים מאד נעלה".

[4] בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות קנו, ד"ה: והנה כדי.

חוכמת הקבלה והפילוסופיה

הגדרת הרוחניות / איך יכול הרוחני להוליד גשמי / מהותו של כוח ההשגחה העליון - הבורא / הרוחניות היא כוח שאינו מלובש בגוף / כלי רוחני נקרא כוח / אורות וכלים / החומר והצורה בקבלה / עולמות אבי"ע (אצילות, בריאה, יצירה, עשיה) / מקור הנשמה / הכוח הוא חומר / הכוח השווה ברוחני ובגשמי

הגדרת הרוחניות

הפילוסופיה אוחזת בטענה, שהגשמיות היא תולדה מהרוחניות, שהנשמה מולידה את הגוף. עיקר הבעיה בטענתה הוא, שחייב להיות קשר בין רוחניות לגשמיות.

לעומת זאת, אפשר לחשוב כי לרוחניות כלל אין קשר לגשמיות, כך שבשום דרך או שיטה לא יתכן מגע בין הרוחניות לגשמיות, או שהרוחניות תניע אי פעם את הגשמיות.

ואילו חוכמת הקבלה, כמו כל מדע השונה מהפילוסופיה, סבורה שאין לדון במה שאי אפשר לחוש ולחקור. והרי, אפילו כדי להגדיר מהי רוחניות, יש צורך להבחין ולהבדיל אותה מן הגשמיות. ומי שיכול לעשות זאת הוא רק אדם שמשיג רוחניות, ומרגיש את העולם העליון. לשם כך, נחוצה לנו חוכמת הקבלה.

איך יכול הרוחני להוליד גשמי

לכאורה, קשה להבין כיצד יכולה הרוחניות להוליד ולהחיות דבר גשמי. אולם הקושי נובע רק מהתפיסה שסוברת כי רוחניות אינה קשורה לגשמיות, כביכול.

אך לפי הנחת היסוד של המקובלים אין כאן שום קושיה. מפני שהם משיגים, שכל תכונה רוחנית דומה דמיון מוחלט לתכונה גשמית. ומכאן, שהרוחניות והגשמיות קרובות האחת לרעותה מבלי שום חילוק ביניהן, למעט בחומר. כי הרוחני יש לו חומר רוחני, והגשמי יש לו חומר גשמי. אולם כל הצורות הנוהגות בחומר הרוחני, נוהגות גם בחומר הגשמי.

אולם בהבנתה של הפילוסופיה את הקשר שבין הרוחניות לגשמיות ישנן שלוש טענות שגויות:

טענה א': כוח המחשבה השכלית שבאדם - זוהי הנשמה הנצחית, מהות האדם.

טענה ב': הגוף הוא המשך ותוצאה של הנשמה.

טענה ג': המהויות הרוחניות הן עצמים פשוטים, בלתי מורכבים.

הנחות שגויות אלה, הופרכו על ידי הפסיכולוגיה החומרנית[1], ועל כך אנו מודים לה. כי מעתה כל החפץ להשיג את כוח ההשגחה העליון, הבורא, יוכל להשיגו על ידי השקעת מאמצים בשיטה שנקראת חוכמת הקבלה.

מהותו של כוח ההשגחה העליון - הבורא

בשונה מהפילוסופיה, הקבלה אינה עוסקת במהות הכוח העליון, ב"עצמותו", ואף לא במה שנעדר ממנו. היות שערכה של הגדרת השלילה (מה שאין בו) אינו פחות מהגדרת הקיום (מה שיש בו) כי גם היא נחשבת לעדות והכרה במידת מה. כי כל מהות שרואים ממרחק מזהים גם את מה שאינו קיים בה, ודבר הנמצא רחוק מן העין, אי אפשר לזהותו, וגם לא את מה שנעדר ממנו.

לכן חוכמת הקבלה מעצם הגדרתה כמדע המבוסס על ניסוי, אינה מדברת על מה שנמצא מחוץ לטווח תפיסתה והשגתה, על המהות. ולכן, יש בחוכמת הקבלה עיקרון בסיסי: "כל מה שלא נשיג, לא נוכל להגדירו בשם ובמילה". כי השֵם מורה על תחילתה של השגה כלשהי.

אולם האור העליון, שהאדם משיג בתוך הכלי, הנשמה, היינו הרגשת כוח ההשגחה העליון ופעולותיו - כל כולה נערכת במדע הקבלה לפרטי פרטים, ולפי דקויות הניתוח והניסוי, לא פחות מאשר כל השגה מוחשית.

הרוחניות היא כוח שאינו מלובש בגוף

הרוחניות מוגדרת בקבלה, ככוח בלבד, שאין לו קשר לזמן ולמקום כמו בעולם הזה. כוח שאינו מלובש בגוף. כוח ללא גוף.

כלי רוחני נקרא כוח

כאשר מדובר על כוח ברוחניות, אין הכוונה לאור הרוחני עצמו, משום שהאור נמצא מחוץ לכלי, מחוץ לחושים, ולכן הוא בלתי מושג. הוא נובע ממהותו של הבורא ולכן הוא שווה לה.

כלומר, את האור הרוחני אין ביכולתנו להבין ולהשיג, כדי להגדירו בשם, מפני שאפילו השם "אור" הוא מושאל ואינו אמיתי. לפיכך, כאשר אומרים כוח ללא גוף, מתכוונים לכלי הרוחני.

יוצא, שהגדרת האורות בקבלה אינה עוסקת במהותם, אלא רק בהתפעלות הכלי, ובתגובותיו מהרשימות שהותיר בתוכו המפגש עם האור.

אורות וכלים[2]

הקבלה, מעצם היותה מדע מדויק, מביאה להשגה ממשית של הבריאה, שאותה לא ניתן להפריך על ידי שום טענה.

הבריאה כולה כלולה מכלי, הרצון, ומאור, התענוג. ההבדל בין הכלי לאור ניכר כבר בנברא הראשון, שנעתק מהכוח העליון. הנברא הראשון הוא היותר שלם, זך ומעודן, מכל הבאים אחריו. את המילוי, את הנועם והשלמות, הוא מקבל ממהות הכוח העליון, שרוצה להעניק לו תענוג עד אין קץ.

וידוע, שעיקר קנה המידה של התענוג הוא הרצון לקבל אותו, כי כל מה שהרצון משתוקק ביותר לקבלו, מורגש בנו כמענג ביותר. כיוון שכך, נוכל להבחין בנברא הראשון, שתי הבחנות:

א. מהות המקבל: הרצון לקבל, שהוא גוף הנברא, יסוד מהותו, הכלי לקבלת התענוג.

ב. מהות המתקבל: מהות התענוג שהנברא מקבל, שהוא אור הבורא, השופע אל הנברא באופן מתמיד.

הבריאה כולה, וכל פרט בתוכה, כלולים בהכרח משתי תכונות אלה החודרות ומתלבשות זו בזו. וחייבים להבחין ביניהן משום שהרצון לקבל הקיים בנברא, אינו קיים במהותו של הכוח העליון. ועל כן הוא נקרא נברא מלשון בר, חוץ, מה שמחוץ לעליון. ואילו השפע שהוא מקבל, נמשך כל כולו ממהות הכוח העליון. לכן, יש מרחק עצום בין הגוף שנברא לבין השפע שמקורו במהותו של העליון.

את אור הבורא, כלומר את התפעלות הכלי, ניתן להשיג. השגה כזו נקראת חומר וצורה יחד. ההתפעלות היא הצורה, והכוח הוא החומר.

אולם קיים הבדל בין האור, המתנה, לבין האהבה הנולדת על ידה. הרגשת האהבה, הנולדת בתוך הכלי כתוצאה מהמתנה, מוגדרת כצורה ללא חומר. כלומר, אם ננתק את האהבה מהמתנה, כאילו שמעולם לא היתה מלובשת במתנה מוגדרת, והיא אינה יותר משם מופשט של אהבת הבורא, אזי היא מוגדרת כצורה, והעיסוק בה נקרא קבלת הצורה.

זהו מחקר מוחשי, משום שרוח האהבה הזו, היא הנשארת באמת בהשגה, כמושג נפרד לחלוטין מהמתנה. כלומר, כמהות האור.

החומר והצורה בקבלה

אף על פי שאהבת הבורא היא רק תוצאה מהמתנה, מכל מקום היא חשובה לאין ערוך יותר מהמתנה עצמה. משום שמעריכים אותה לפי גדלות הנותן, ולא לפי ערך המתנה עצמה. כלומר, דווקא אהבתו וגילויי תשומת לבו של הנותן, הם בעלי ערך וחשיבות אינסופיים.

לכן האהבה היא מופשטת לחלוטין מהחומר, שהוא האור והמתנה, באופן שנשארת רק ההשגה של האהבה, ואילו המתנה נשכחת לה, ונמחקת מן הלב. לפיכך, חלק זה של המדע נקרא הצורה בחוכמת הקבלה, והוא החשוב ביותר בחוכמה.

עולמות אבי"ע (אצילות, בריאה, יצירה, עשיה)

באהבת הבורא ניתן להבחין בארבע מדרגות, הדומות למדרגות האהבה באדם. בעת קבלת מתנה בפעם ראשונה, האדם אינו מוכן עדיין לאהוב את נותן המתנה, בפרט אם נותן המתנה הוא אישיות חשובה, שהמקבל אינו משתווה לה.

אולם ככל שמתרבות המתנות, והן מתמידות ובאות, מרגיש המקבל שגם מאותו אדם חשוב, אפשר לקבל כשווה ערך, ולאהוב אותו באמת, בהתאם לחוק האהבה. כי אוהבים אמיתיים צריכים להרגיש שווים זה לזה.

בהתאם לכך, אפשר להגדיר את ארבע מדרגות האהבה:

מדרגה ראשונה - נתינת המתנה - נקראת עולם העשיה.

מדרגה שנייה - הכפלת כמות המתנות - נקראת עולם היצירה.

מדרגה שלישית - גילוי מהות האהבה - נקראת עולם הבריאה. במדרגה זו מתחיל חקר הצורה במדע הקבלה, משום שבה נפשטת האהבה מהמתנה. כלומר האור מסתלק מעולם היצירה, והאהבה נשארת בלי אור, בלי מתנותיה.

מדרגה רביעית - במצב של חושך, לאחר שהאהבה ניסתה ופשטה לגמרי את הצורה מן החומר, האדם מקבל כוח לעלות למדרגה של עולם האצילות, ובה חוזרת הצורה ומתלבשת בחומר. כלומר, הוא מרגיש את האור ואת האהבה יחד.

מקור הנשמה

אנו תופסים כל דבר רוחני ככוח מופשט מגוף, מחוסר דמות גשמית. מכאן, שהרוחניות היא תכונה נפרדת לחלוטין מהעולם הגשמי. אם כן, כיצד היא תוכל להוליד ולהניע את הגשמיות?

הכוח הוא חומר

לאמתו של דבר, גם הכוח עצמו הוא חומר אמיתי, לא פחות ממשי משאר החומרים הגשמיים של העולם הזה, המוחשי. ואף על פי שאין לו כל דמות, שיכולה להיקלט בחושי האדם, אין זה מוריד מערך החומר, הנקרא כוח.

ניקח לדוגמה את החמצן, יסוד שנמצא בתרכובתם של מרבית החומרים בעולם. ועדיין כאשר ניקח בקבוק חמצן טהור, נקי מכל חומר אחר, הבקבוק ייראה ריק לגמרי. זאת מפני שהחמצן נמצא במצב צבירה של גז אווירי, שאין היד מסוגלת לתפוס ולמשש, אין העין מסוגלת לראות, ואין לו טעם וריח. כזה הוא גם המימן, חסר טעם, ריח או משקל.

אבל אם נרכיב יחד את שני החומרים האלה, ביחס של שתי מולקולות מימן למולקולת חמצן, הם יהפכו מייד לנוזל, היינו מים ראויים לשתייה, בעלי טעם ומשקל.

אם ניצוק את המים לתוך סיד חי, הם ייספגו מיד בסיד, והנוזל יהפוך לחומר מוצק, כמו הסיד עצמו. ובאופן כזה, החמצן והמימן, יסודות שאין לאדם שום תפיסה מוחשית בהם, הופכים לגוף מוצק.

ולפי זה, איך נוכל לומר שהכוחות הפועלים בטבע, אינם נחשבים לחומר, רק משום שהאדם אינו יכול להכירם באמצעות חושיו? בה בעת שאנו רואים שבמציאות המוחשית, גופים מוצקים ונוזליים, שכל אחד מרגיש בעולמנו, הופכים בטמפרטורות גבוהות לגז, ובטמפרטורות נמוכות, אותו גז הופך למוצק.

הרי מובן, שכל התמונות המוחשיות לנו, באות מיסודות שאינם חומריים בפני עצמם, ושלא ניתן להרגישם. לכן, כל התמונות המוכרות לאדם, הקבועות בתודעתו, שבעזרתן הוא מגדיר את החומרים, אינן קבועות וקיימות בזכות עצמן, אלא לובשות ופושטות צורה בהשפעת גורמים כגון שינויי טמפרטורה.

ובכן, יסוד החומר הוא הכוח הגלום בו. אלא שאותם הכוחות לא נתגלו לנו עדיין בצורתם המופשטת, כפי שגלויים לנו היסודות הכימיים. אך בעתיד תתגלה מהותם, כמו אותם יסודות כימיים, שהתגלו לנו רק במאות האחרונות.

הכוח השווה ברוחני ובגשמי

בקצרה אפשר לומר, שכל השמות הניתנים בהסתמך על תמונת החומר בלבד, הם בדויים לחלוטין, משום שהם נקבעו בהתבסס על קליטת חמשת החושים. לכן, השמות האלה אינם קבועים, ואינם קיימים בפני עצמם. אבל מנגד, גם כל הגדרה שנותנים לכוח, מתוך שלילת הקשר בינו לבין החומר, אף היא מדומָה.

כל עוד לא התפתח המדע לצורתו המושלמת, עלינו להתחשב רק במציאות הממשית. במילים אחרות, יש להתייחס לכל הפעולות החומריות, שאותן רואים ומרגישים, כאל פעולות התלויות באדם המבצע אותן. ולהבין שכמו הפעולה עצמה, גם האדם, הפועל, ביסודו מורכב מחומר, שיש יחס משותף בין הפעולה לבין הפועל, אחרת לא ניתן היה להשיג גם אותו.

[1] פסיכולוגיה חומרנית (מטריאליסטית) — ראשיתה בפסיכולוגיה ניסויית, פיזיולוגית, שנוסדה על ידי וילהלם ווּנדט (1832-1920) מגרמניה. הוא ניתק את הפסיכולוגיה מהפילוסופיה ומשאלת הדואליזם ומדילמת גוף-נפש, והפך את הפסיכולוגיה למדע ניסויי. וונדט טען כי הפסיכולוגיה כמדע צריכה לעסוק בחוויה המיידית, בהכרה ובתפיסה, שאותן ניתן לחקור בצורה ניסויית אובייקטיבית (ראה ווּנדט, פסיכולוגיה, עמ' 316).

[2] פרק זה מבוסס על שני פרקים "כלים ואורות (בפירוש המלות)" ו"אורות וכלים" ממאמרו של בעל הסולם, חכמת הקבלה — והפילוסופיה.

ביאור על "חוכמת הקבלה והפילוסופיה"

הגדרת הרוחניות

הפילוסופיה אוחזת בטענה, שהגשמיות היא תולדה מהרוחניות, שהנשמה מולידה את הגוף. עיקר הבעיה בטענתה הוא, שחייב להיות קשר בין רוחניות לגשמיות.

לעומת זאת, אפשר לחשוב כי לרוחניות כלל אין קשר לגשמיות, כך שבשום דרך או שיטה לא יתכן מגע בין הרוחניות לגשמיות, או שהרוחניות תניע אי פעם את הגשמיות.

הקבלה, כמו כל מדע השונה מהפילוסופיה, סבורה שאין לדון במה שאי אפשר לחוש ולחקור. והרי, אפילו כדי להגדיר מהי רוחניות, יש צורך להבחין ולהבדיל אותה מן הגשמיות. ומי שיכול לעשות זאת הוא רק אדם שמשיג רוחניות, ומרגיש את העולם העליון. לשם כך, נחוצה לנו חוכמת הקבלה.

מושג "האדם בעולם" הוא מושג מוטעה. כי התפיסה שלנו את העולם היא תפיסה סובייקטיבית. ואפילו שכולנו נמצאים בעולם יחד, באותו זמן, באותו מקום, אנחנו לא קוראים את העולם באופן שווה. אלא כל אדם תופס אותו לפי הזמנים, לפי השנים, ולפי המצבים שלו, גם אם הוא נמצא באותו זמן ובאותו מקום כמו האנשים האחרים.

ואם היו לנו חושים אחרים, אז העולם היה משתנה. אם יכולת הקליטה שלנו היתה משתנה מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, יכולת שכלל לא ידועה לנו, אז היינו רואים תמונה שהמקובלים קוראים לה "עולם הפוך ראיתי"[1]. אם כך, איך אפשר לדבר על משהו שאין אפשרות לחוש אותו, לחקור אותו, וגם לא לדון בו בצורה ממשית? והרי בכך בדיוק עוסקת הפילוסופיה: לא במה שקורה בעולם הזה אלא במה שרק כביכול נמצא וכביכול קורה.

אם בוחנים את כל התיאוריות הפילוסופיות, שהתפתחו מאז הפילוסופים הראשונים, שפעלו בסביבות המאה הרביעית לפני הספירה, ועד ימינו אנו, רואים אינספור גישות ופירושים: לגבי החיים, לגבי העולם, לגבי האדם, לגבי החיים שמעבר לחיים ולגבי הכוחות שמנהלים את החיים ואת העולם ומפעילים אותם. תיאוריות, שאין סוף לדמיון שבהן ולסיכומים שהפילוסופים עושים בהן.

לכן ההוכחה לאפסותה של הפילוסופיה, היא הפילוסופיה עצמה. ואין צורך בהוכחה נוספת. שאם קוראים בה, רואים שמתחילתה ועד סופה היא לא מדע. היא לא כמו מדעי הפיזיקה והכימיה, שבהם חוקרים את הטבע, וככל שמעמיקים לחקור, משתנים החוקים שלהם, כלומר, מגלים חוקים יותר מדויקים. אבל גם החוקים הקודמים נשארים נכונים לטווח מסוים, למסגרת מסוימת, לתנאים מיוחדים, ואם מרחיבים את התנאים האלה, אז החוק משתנה בהתאם להרחבה שלהם.

לעומתם, בפילוסופיה, שחקירותיה מסתמכות על איך שמוח האדם תופס, דבר לא משתנה. ולפיכך אין שום בסיס למה שחוקרים בה. לכן בחוכמת הקבלה יש חוק שאומר: "מה שלא נשיג לא נדע ולא נגדיר בשם"[2]. כלומר, אסור לדבר או לחשוב על מה שלא נמצא בצורה ממשית, כמו שכתוב: "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות"[3].

חייבים להסתפק בכלל הזה. ואם רוצים לגלות יותר, אז חייבים לדאוג להתפתחותם של חושים, של כלים חדשים, שעל ידם בלבד יוכלו להיכנס תופעות נוספות לשדה הראייה, לשדה ההרגשה של האדם, וכך הוא יוכל לחקור אותן. אבל גם החקירה במה שנמצא בתוך הכלים האלה צריכה להיות בחומר או בצורה מלובשת בחומר.

ולכן חוכמת הפילוסופיה לא נחשבת כמדע, כי היא מדברת על מה שכלל לא מרגישים, על העולם העליון, על מה שכביכול קורה בו, על כוחות, על החלטות, על פעולות, על ההשגחה וההנהגה כלפינו. והיא מתארת דברים בדויים לגמרי, שהם פרי דמיונם הפרוע של אנשים, שאין להם על מה להסתמך.

איך יכול הרוחני להוליד גשמי

לכאורה, קשה להבין כיצד יכולה הרוחניות להוליד ולהחיות דבר גשמי. אולם הקושי נובע רק מהתפיסה שסוברת כי רוחניות אינה קשורה לגשמיות, כביכול.

אך לפי הנחת היסוד של המקובלים אין כאן שום קושיה. מפני שהם משיגים, שכל תכונה רוחנית דומה דמיון מוחלט לתכונה גשמית. ומכאן, שהרוחניות והגשמיות קרובות האחת לרעותה מבלי שום חילוק ביניהן, למעט בחומר. כי הרוחני יש לו חומר רוחני, והגשמי יש לו חומר גשמי. אולם כל הצורות הנוהגות בחומר הרוחני, נוהגות גם בחומר הגשמי.

בעל הסולם מסביר בפשטות, שאותן הצורות שיש ברוחניות, בכוחות וביחסי הכוחות, נכנסות לחומר הגשמי, כמו הטבעה, ועושות בו צורה גשמית. שהצורה שאנחנו מרגישים היא גשמית והקשר בין החלקים לבין העצמים הוא גשמי. אלא שהצורה הזאת התקבלה מההעתקה, מההטבעה מהעולם הרוחני.

אולם בהבנתה של הפילוסופיה את הקשר שבין הרוחניות לגשמיות ישנן שלוש טענות שגויות: טענה א': כוח המחשבה השכלית שבאדם - זוהי הנשמה הנצחית, מהות האדם. הטעות של הפילוסופים היא שהם חושבים שמה שמשיג האדם נשאר לנצח נצחים ושזאת באמת ההשגה האנושית. טענה ב': הגוף הוא המשך ותוצאה של הנשמה. אין שום קשר בין הגוף הביולוגי לנשמה. אלא הגוף, היינו הרצון לקבל, אם מתקנים אותו בעל מנת להשפיע, הוא הופך לנצחי, ולנשמה. טענה ג': המהויות הרוחניות הן עצמים פשוטים, בלתי מורכבים.

הנחות שגויות אלה, הופרכו על ידי הפסיכולוגיה החומרנית, ועל כך אנו מודים לה. כי מעתה כל החפץ להשיג את כוח ההשגחה העליון, הבורא, יוכל להשיגו על ידי השקעת מאמצים בשיטה שנקראת חוכמת הקבלה.

אמנם לא בקרב תלמידי החכמים המקובלים, אבל היו זמנים שאנשים רצו באמת להשתוקק לרוחניות, ונכנסו לתוך ספרי הפילוסופים, שטעו בשלוש הטעויות האלה, ובזה הטעו גם את האחרים. ואנשים רבים שהיו יכולים להגיע להשגה האמיתית, כשְלו. ומשבאה הפסיכולוגיה החומרנית ושינתה את יחס האדם למציאות, כבר לא מאמינים בפילוסופיה, אלא רק ביחס הנכון לחומר ולחיים. ש"אין לדיין אלא מה שעיניו רואות", וכך האדם בא ודורש.

אלמלא הפסיכולוגיה החומרנית, שהתגלתה בסוף המאה ה - 19, והחלה להסביר איך האדם תופס את העולם, איך הוא חושב עליו, הפילוסופיה היתה ממשיכה לבלבל את בני האדם בתפיסת העולם שלה, ללא שום תועלת, כפי שעשתה בכל הדורות הקודמים.

הפסיכולוגיה החומרנית היא מדע מדויק יחסית, שבו אפשר למדוד את כל ההתפעלויות והתגובות של האדם, למדוד בעצם מה קורה איתו, לכן בעל הסולם מדבר בה טובות. ערכה הוא בכך שהיא מגלה מה באמת קורה לאדם. מה התפיסה שלו, עד כמה היא מוגבלת, במה היא תלויה, ומה בדיוק האדם מקבל ממנה. איך הוא בונה את תמונת המציאות שלו, איך הוא מגיב אליה, ועד כמה היא סובייקטיבית וכלל לא קיימת מחוצה לו.

גישה זאת שינתה את יחס האדם לעולם. אבל לא בזכות הפסיכולוגיה עצמה, אלא בזכות התקדמותו של הרצון לקבל באדם, שיכול לתפוס ולהבין יותר. אילולא ההתקדמות הזאת של הרצון לקבל, הפסיכולוגיה היתה מתגלה והאנשים לא היו מבינים אותה, מפני שהיו נמצאים במצב הפוך ממנה או במצב כמו לפני אלפיים שנה. אלא שעכשיו כולם מתקדמים ומבינים מתוך עצמם מה קורה, אפילו בלי ללמוד פסיכולוגיה.

הרצון לקבל שגדל, ולאחרונה נכנס לבחינה ד' שבו, דורש מהאדם רק מה שיכול להרגיש ולהשיג, ומזלזל בנתונים שאין להם אחיזה בגשמיות, בחומר ובבדיקה ממשית. ולכן כולם נוטשים את הפילוסופיה ולא מאמינים בה. וגם אם יש עדיין אנשים שעוסקים בה, איש לא מקבל בביטחון את המלצותיהם והצהרותיהם.

כי האנושות סבלה מהם די והותר, ולא שהחכימה, אלא מתוך הרצון לקבל הגָדֵל, הגיעה למצב שהוא דורש בדיקה ממשית של מה שהאדם עושה. ולכן כל התוצאות הפילוסופיות לא מהוות כבר הוכחה כלפי הרצון לקבל שבדרגה ד'. ורק הפסיכולוגיה החומרנית, שאומרת לאדם לבדוק לפי חושיו, לפי מה שיש ונמצא לפניו, מביאה את האדם לשלב יותר מציאותי בכל מה שהוא עושה וחושב.

ערכו של המדע לא נמדד לפי איך שהוא נחקר באוניברסיטה, או במוסד ללימודים גבוהים, אלא על פי איך שהאנשים קולטים אותו בתוכם, יודעים אותו או לא, לומדים אותו או לא. עד כמה האדם מתוך עצמו תופס אותו מ"האוויר" כביכול, מתוך הרצון לקבל שגדל ודורש אותו, ויכול בעצמו לחבר את כל הידיעות שלו ולתת לאדם תמונה יותר ברורה.

ומה שטוב בפסיכולוגיה, שהיא עוסקת רק במה שנרכש מתוך ניסיון. אמנם גם בה יש תיאוריות, אבל הן שייכות לשאלה "למה?", לחלק הפילוסופי שלה, למה שאינו ידוע עדיין. בדומה להשערות במדע הפיזיקה או ברפואה, שעדיין לא מבינים, אלא חושבים שכך. חלק שלא מסתמכים עליו בפועל. והעבודה בפסיכולוגיה היא בחלק המעשי, שמסוגל להבין את תפיסת האדם, את המוגבלות שלו, את היכולת שלו. לכן הפסיכולוגיה פועלת בניגוד לפילוסופיה. בניגוד לפילוסופיה, היא חושפת עד כמה האדם מוגבל, עד כמה אסור לנו להסתמך על התיאוריות המופשטות שאנו מייצרים.

אבל השיטה הפסיכולוגית נובעת ומתפתחת רק מתוך חקירות של הרצון לקבל ולא מתוך הרצון להשפיע, כלומר לא מההשוואה בין הרצון לקבל לרצון להשפיע. לפסיכולוגים אין כלים של השפעה, אלא הם חוקרים רק את הרצון לקבל של האדם, את כל התופעות שבו. החלק הטיפולי - רפואי שלה חוקר באיזו צורה ניתן לעזור לאדם להרגיש יותר טוב במצבו, אבל החלק המחקרי, עוסק בחוקי הרצון לקבל. היינו, איך האדם בנוי כיצור גשמי, מהי תפיסתו, איך תפיסתו מתהווה, באיזה חלק של המוח היא מתלבשת. והחקירות האלה אינן נמצאות בקשר עם הרוחניות.

לחוקרי הפסיכולוגיה אין כלים להשתייך לרוחניות. אלא כל החקירות הן בתוך הרצון לקבל. ולכן מטרתן של הפסיכולוגיה והפילוסופיה היא רק לעזור לאדם להרגיש את חייו ביתר נוחות. חוץ מאותן החקירות, שבהן רוצים לדעת איך האדם חושב, איך הוא קולט את המציאות. אבל ההבדל ביניהן הוא, שהפסיכולוגיה מסתמכת על חקירות ממשיות והפילוסופיה לעולם לא.

היום גם הפילוסופים עצמם מבינים, שהפילוסופיה הגיעה לסוף דרכה. ונותר להם רק להבין, שיש אפשרות להשיג את העולם הנסתר בצורה ממשית, ולחקור אותו. החקירות שלהם יהפכו לחקירות מדעיות[4]. והפילוסופיה בצורתה הנוכחית תסתיים, ותקבל את צורתה של חוכמת הקבלה.

לכן מאז ומתמיד היתה מעין התנגדות והתנגשות בין חוכמת הקבלה לפילוסופיה. בעיני המקובלים לא היה דבר בזוי יותר מפלפולים של אנשים, שלא יודעים ולא מרגישים על מה הם מדברים, אלא מתפלפלים לפי פרי דמיונם, ומחשיבים זאת למסקנות מדעיות. ועוד יותר גרוע, שבדמיונות ובתיאוריות המופרכות שלהם, הם מכשילים את האנושות כולה, מתוך דמיון שהפילוסופיה מגיעה למשהו שיש לו הצדקה, ושבאמת קורה בחיים. וכתוצאה ממימוש התיאוריות האלה, האנושות טועה ומקבלת מכות.

אבל היום כל זה נגמר. וכולם מבינים שלאנושות אין לא תיאוריה ולא דרך, ושלאף מדינה או חברה אין תפיסה איך עליה להתקדם, על ידי מה, על ידי איזה כוחות ולאיזו מטרה. וזה סימן ברור, שהפילוסופיה או כל החשיבה של האדם על החיים, על סיבת החיים ומטרתם, על החוקים שפועלים בחיים, נכשלו.

בעשרות השנים האחרונות חווים המדענים אי - ודאות והתייאשות כללית. הם יודעים, שהם לא נמצאים במבוי סתום, שעוד מעט יפתח ויתגלה מה יש הלאה, כפי שקרה בהיסטוריה במשברים קודמים שהיו בתפיסת העולם ובמדעים. אלא עכשיו מדובר בסופה של תפיסה מהותית. הם מגלים שכדי להמשיך ולחקור את המציאות, האדם צריך להחליף את עצמו, ואז המציאות תתגלה לו בצורה אחרת.

בצורה הנוכחית שבה אנו תופסים את המציאות ונמצאים במציאות, כבר גילינו את כל מה שניתן לגלות. ביחס על מנת לקבל כלפי המציאות כבר גילינו הכול. אולי בכל מדע ומדע נשארו נתונים, שעדיין אפשר להמשיך לשכלל אותם מבחינה טכנית, אבל לא יותר מכך. אלא אם באמת רוצים לחקור את המציאות, חייבים לשנות את התפיסה. האדם צריך לשנות את עצמו.

ואיך לשנות? לשנות את תפיסת המציאות מיחס של על מנת לקבל ליחס של על מנת להשפיע. אין יותר. זה כלי הקליטה היחיד שלנו. גם הנתונים האחרונים של המדע מגלים את העובדה, שאם האדם ישתנה, תשתנה בו תפיסת העולם. זאת אומרת, העולם שהוא תופס יקבל תמונה אחרת לגמרי, צורה אחרת.

ומאז ומתמיד מקובלים אמרו, שקודם צריך ללמוד את כל חוכמות העולם, ולאחר מכן להגיע לקבלה. ואם תוקדם הפצת חוכמת הקבלה למדענים, אז יגיע המצב שחוכמת הקבלה וכל חוכמות העולם יתחברו יחד. המגע ביניהם יגרום למדע להתחיל להתפתח, מהשגת המציאות בדרגות דומם צומח וחי להשגתה בדרגת המדבר. אנשים יגיעו להבנה, שבלי השינוי הפנימי של כל אחד ואחד אי אפשר להגיע לא להכרת החיים ולא לחיים האמיתיים.

המדענים שחיים בתוך המדע, ונמצאים בו בצורה יוצרת, שהמחקר הוא החיים שלהם, ודאי שהם מוכנים לקלוט גישה חדשה וחומר חדש, למרות שקשה להם. אבל אלה החיים שלהם והם מוכנים. וישנם אלה שמפחדים, ואלה שלא רוצים. בכל מדע מתקדם ישנם אנשים, שעוסקים במדע עצמו, ואלה שהם כעובדים, כפועלים.

ביחס כלפי הקבלה נתקלים אצל המדענים בשלוש גישות. הגישה הטובה ביותר, שמדען לוקח את הקבלה ומתחיל ללמוד אותה, ואפילו מוכן להיכנס למסגרת לימודית ולהיות בה התלמיד הקטן ביותר. כך המדען צריך להיות. להרגיש את עצמו כלפי העולם כילד קטן, הרוצה לחקור וללמוד ולהתקדם, ולכן הוא יהיה גדול.

וישנם מדענים, שרוצים לתפוס את הקבלה כדי לעשות עליה רווחים מהירים. לכתוב עליה "בערך", שיהיה להם משהו חדש, מבלי לשנות את עצמם ומבלי לקלוט את שיטת הקבלה. וישנם אלה שכלל לא רוצים שהקבלה תהיה קיימת, כי היא מוחקת את כל המעמד שלהם, וגורמת להם להרגיש, שהם לא יודעים כלום, ושכל החיים עסקו בכלום. כואב להם והם רוצים למחוק את הכאב הזה, ולכן הם מבטלים אותה כאילו אינה קיימת.

בקרב כל המדענים, גדולים כקטנים, רווחות כל הגישות. אבל הקבלה חייבת להתפרסם ביניהם, ובמשך הזמן היא תפעל בצורות שונות. אין ברירה אלא להגיש אותה תחילה לעולם המדע ואולי בעקבותיו היא תתפשט לעולם הרחב. אבל המדענים הם הראשונים שצריכים להרגיש, שחוכמת הקבלה היא שיטה של חקירת המציאות שבה אנו חיים, שזו החקירה שבה עוסקים כל המדעים.

האדם ניצב לפני משהו שהוא אינו יודע מהו והוא חוקר. הוא חוקר מה הם החיים שלו, מהו הטעם בחייו, כפי שכותב בעל הסולם[5]. והשאלות: מה הם החיים, בשביל מה אני חי, מהי המטרה, על ידי מה אני יכול לשנות את עצמי, הן שהביאו להתפתחות המדע, להתפתחות החוכמות. אחרת, לשם מה האדם חוקר? החקירה שלו היא בשביל להטיב את חייו, אבל בתוכה בכל זאת גלומה השאלה מהי מהות החיים. ולכן קודם כל צריך להגיש את חוכמת הקבלה למדענים, ולהסביר להם בצורה פשוטה, שהקבלה היא חוכמה איך לחקור את המציאות כולה, לאורכה ולעומקה.

למדענים אי אפשר להוכיח, שתפיסת העולם הנוכחית של האדם היא אגואיסטית, ולכן היא מוגבלת בתוך התכונות שלו, בתוך הכלים שלו. ואין אפשרות להוכיח להם שאם ישנו את הכוונה שלהם, הם יראו את עצמם ואת העולם בצורה אחרת. אבל מתוך החקירות שלהם בחומר מצטברות הוכחות מדעיות שמביאות אותם למסקנה, שהגֵן הוא אגואיסטי ויש לו צורה פנימית שהיא אלטרואיסטית. שהיקום הוא מחשבה אחת, שפועלת כדי להביא אותנו ואת היקום כולו למטרה אחת, ושחוקי החומר הם חוקים אלטרואיסטים, הפוכים מהחוקים שלנו. המדענים עצמם מגיעים מתוך החקירות למסקנה, שהתפיסה של האדם חייבת להתהפך מאגואיסטית לאלטרואיסטית.

אפשר להסביר את הגילויים האלה בצורה לוגית, רציונאלית. אבל ההתפתחות של האדם עצמה פועלת בצורה כזאת, שהאור מגלה את הכלים. וככל שהוא מגלה את החושך שבכלי, כלומר, את חוסר האונים, את חוסר הכיוון, ואת חוסר המטרה, אז הוא מגלה שהכלי הנוכחי לא יכול להביא לאדם שום מילוי. ובכך מגלה לאדם מהו הכלי הנוכחי, מה טיבו, מה תכונתו העיקרית. שצורתו העיקרית היא אגואיסטית: כל אחד הוא לעצמו, כל חברה היא לעצמה, העולם הוא כולו לעצמו, הכול קשורים זה בזה, אבל כל אחד שונא ואויב לשני.

ואז מתגלה התכונה האגואיסטית כסיבה לכל הרע. והיא מביאה את האנושות לחשוב שחייבים להיפטר מהתכונה הזאת, אחרת לא נוכל להינצל מהמצב. ההבנה הזאת מתחילה לאט לאט להתברר, ולהתגלות ולהיות מוסכמת על כולם. מפסיקים עם כל הסיפורים והעמדות הפנים הקודמות, שכולנו יפי נפש ומשפיעים. זה לא מדבר יותר אל האנשים, וכבר אי אפשר לבלבל אותם, הטבע האגואיסטי כבר מתגלה.

לאחר שהאדם מכיר את החומר שלו, ומתוך ההכרה הכואבת הזאת רוצה לצאת ממנו, אז כנגד הרצון לצאת ממנו מפני שכואב, מתחילים לקבל הארה הפוכה - שכנראה אם לא היינו כאלה, אז היינו חופשיים ממכות, חופשיים מצרות ומדאגות. כלומר, בצורה תת הכרתית, בלי דעת ובלי הבנה מה עושים, מעוררים את האורות המקיפים.

כשרוצים על ידי הלימוד ועל ידי הכוונות לצאת מהטבע האגואיסטי כדי להשפיע, אז מגבירים את הארת המקיפים, ובכך מזרזים את הזמנים. אבל גם רצון שאינו מכוון כמו בלימוד, אלא רצון להיפטר מהרצון לקבל, כי הוא השונא, כי הוא הסיבה להרגשה הרעה, כי האדם מפחד שהאגואיזם שבאחרים יתגלה בהם כמזיק לו, גם יחס כזה לרצון לקבל, לאגו של האדם, מעורר אור מקיף. אבל זהו אור מקיף הפוך, שכנגדו מרגישים הכרת הרע, שכלפיה מרגישים, שאם היה לנו טבע אחר, היינו חיים אחרת. תמיד פועל עלינו אור. אבל כאשר מחפשים פתרון למשהו, או תשובה לשאלה איך משהו עובד, איך הוא קורה, שוכחים שמדובר על אור מקיף. ולכן לא מצליחים להבין מה השתנה במצב ועל ידי מה הוא השתנה.

מהותו של כוח ההשגחה העליון - הבורא

בשונה מהפילוסופיה, הקבלה אינה עוסקת במהות הכוח העליון, ב"עצמותו", ואף לא במה שנעדר ממנו. היות שערכה של הגדרת השלילה (מה שאין בו) אינו פחות מהגדרת הקיום (מה שיש בו) כי גם היא נחשבת לעדות והכרה במידת מה. כי כל מהות שרואים ממרחק מזהים גם את מה שאינו קיים בה, ודבר הנמצא רחוק מן העין, אי אפשר לזהותו, וגם לא את מה שנעדר ממנו.

לכן חוכמת הקבלה מעצם הגדרתה כמדע המבוסס על ניסוי, אינה מדברת על מה שנמצא מחוץ לטווח תפיסתה והשגתה, על המהות. ולכן, יש בחוכמת הקבלה עיקרון בסיסי: "כל מה שלא נשיג, לא נוכל להגדירו בשם ובמילה". כי השֵם מורה על תחילתה של השגה כלשהי.

אולם האור העליון, שהאדם משיג בתוך הכלי, הנשמה, היינו הרגשת כוח ההשגחה העליון ופעולותיו - כל כולה נערכת במדע הקבלה לפרטי פרטים, ולפי דקויות הניתוח והניסוי, לא פחות מאשר כל השגה מוחשית.

חוכמת הקבלה חוקרת את התלבשות הכוח העליון בתוך הכלי, ואת כל מה שמתרחש עם הכלי הזה, שבכללותו נקרא נברא. כדי שתישאר חוכמה מדויקת שאפשר להתבסס עליה, העיקר הוא להגדיר עד כמה ניתן לחקור בה חקירות אמיתיות שאפשר להסתמך עליהן בוודאות, ועל סמך החקירות האלה להתקדם ולהוציא מהן עצות וחוקים, לפעולות ולמעשים שיקדמו אותנו כלפי המטרה הנכונה של קיומנו.

האדם לא מקבל ספר עצות מלמעלה. הוא לא נולד עם תוכנה פנימית ברורה בדומה למכונה או לבובה, הוא גם לא יכול לקבל מחוץ לו שום הנחיות ברורות, לא חשוב כמה יטרחו ללמד אותו. אלא על ידי העצות שנותנים לו המקובלים, כל אדם שרוצה להתקדם בחייו למטרת הבריאה, חייב בעצמו לגלות על עצמו את העולם העליון, את החוקים שלו, את הפעולות שפועלות עליו, ואיך הוא צריך להפעיל את עצמו בהתאם להם.

כלומר, כל אחד ואחד מהנבראים חייב להיות מדען חוקר והמבצע את מה שהוא חייב לבצע בכל התהליך, מלידתו ועד שיגיע להשוואת הצורה לבורא. אף אחד לא יכול לעשות במקומו שום פעולה. וגם אם יש לו סביבה תומכת של רב, ספרים וסופרים, זו עדיין רק תמיכה. האדם עצמו הוא שנותן יגיעה, הוא שמגלה את החוקים, את התנאים ואת המטרה. הוא חייב לטכס עצה ולמצוא כוחות כדי לממש אותה, וכדי להגיע למטרה.

ועבור מי שאין לו עדיין השגה רוחנית, הקבלה אינה מדע. הוא לא יודע שהקבלה היא מדע. הוא יכול להאמין למה שאומרים לו, או להתייחס לכך כהשערה, אבל לא יותר. הוא לא מרגיש את העולם שהקבלה חוקרת. אין לו כלים לראות שהחקירות שלה הן חקירות מדעיות. אין לו גם הבנה במה הוא חוקר את העולם הזה.

עד שהאדם לא משיג כלים אחרים, כלומר, אפשרות לחקור עם כוונה על מנת להשפיע, הוא לא יודע מה הן חקירות בחומר על מנת לקבל. הוא לא יודע מה ההפרש בין זה לזה, וגם לא יודע מהו כל אחד מהם, כי אי אפשר ללמוד על האחד מהם, אלא רק בהשוואה למשנהו.

כמו בכל דבר, כוונה אפשר לחקור רק בהתאם לדבר שהפוך ממנה. חקירות מתבססות תמיד על מדידה של דבר אחד כלפי דבר שני. ואת הדבר עצמו, לא תופסים. בדומה לחושך. אם יש מעט אור, ששובר את החושך, משהו כנגדו, אז האדם תופס ומודד, ויכול לתת לו ערכים ולקבוע לו צורות. אבל רק אם יש הפרש, הבדל.

העיקרון הזה נובע מהשורש הראשון בין אור וכלי. אם יש הבדל, מרגישים. אם אין הבדל, לא מרגישים את הדבר. אפילו משהו עצום, כמו הכוח העליון, כמו הבורא, שנמצא לפנינו, בתוכנו, סביבנו, ואף אחד לא מרגיש. אין לנו עם מה, כנגד מה, להרגיש אותו.

לכן כל מה שהאדם מרגיש, כל החושים שלו, עובדים בשיטה של התנגדות. משהו רוצה ללחוץ עליו, והאדם דוחה אותו בחזרה כדי לאזן את הלחץ. ואז הוא מודד את הכוח שלו, כמה כוח עליו להשקיע כדי לאזן את הלחץ הזה. ובכוח הזה ובאופי הכוח, שהוא מפעיל כדי לאזן את הלחץ, מצטיירת באדם תמונה על משהו שנמצא מחוץ לו.

אם מגיע אל האדם צליל מבחוץ שהוא לא מכיר, האוזן שלו מגיבה לתדרים מיוחדים של הצליל. היא תופסת חלק מהצליל בתדר מסוים ולא בתדר אחר, ושוב תופסת חלק ממנו רק בתדר כלשהו ולא אחר. וכך האדם מאזן את התגובה שלו על מה שבא מבחוץ, רק באותם התדרים שהוא מרגיש. והתדרים שהוא מייצר, הכוח שהוא מייצר, כדי לאזן את הצליל הזה, מצטיירים בו כמשהו שנמצא מחוץ לו. כלומר, את מה שהאדם מייצר, הוא חושב שנמצא מחוץ לו.

ומה באמת נמצא מחוץ לו, מהו כל מגוון הלחצים והצלילים, הוא לא יודע, כי הוא לא נקלט בו. לכן תמונת העולם שמצטיירת באדם מתוך כל תמונת המציאות, מיוצרת על ידי חמשת החושים שלו. חמישה חושים שאינם חמישה חושים חושיים, שמרגישים משהו מבחוץ, אלא הם בעצמם מייצרים לאדם את התמונה כאילו היא מחוץ לו.

את החושים האלה אפשר לשנות מבפנים, ובכך לשנות את התמונה שרואים, לתמונה לגמרי אחרת. על ידי ויסות פנימי, על ידי תגובה בתדרים אחרים, בכוח אחר, ברגישות אחרת, האדם יכול לשנות את העולם שמולו, לתמונה שונה לגמרי. אפילו באותם חושים, בעל מנת לקבל, בתוכנה שכולה רק איך ליהנות, מאיך שהחושים מייצרים את התמונה. אבל אם הוא מפענח את התמונה שמייצרים חושיו, לא על מנת לקבל לעצמו, אלא כתמונה כדי להשפיע למישהו שנמצא מחוץ לחושים שלו, היינו מצדם השני, אז הוא תופס תמונה ביחס אליו.

היום, מה שנמצא מהצד השני של חושיו, אינו מובן לאדם ואינו מורגש בו, הוא מרגיש רק מה שחושיו מייצרים. אבל כשהוא מתחיל לפעול כלפי מי שנמצא מבחוץ, כלפי מי שיצר בו את החושים ופועל עליהם מבחוץ, ורוצה להתקשר אליו, לשורש החושים והמחשבה והפעולה שעוברת עליו, והוא מתחיל להתייחס אליו, אז הוא תופס את התמונה בצורה שונה לגמרי. לא כפי שחושיו מציירים לאדם את הדברים שבאים מבחוץ, אלא איך שהחושים שלו מציירים אותם ביחס אליו, לאותו מישהו חיצוני.

התוספת הזאת של "ביחס אליו", היא המקנה לאדם תמונה אחרת לגמרי. הוא ממשיך לפעול מתוך עצמו ולהרגיש את תגובת עצמו. אבל בחושים שלו ובתגובה שלו, הוא מגלה את היחס של המישהו הזה, את הכוונה שלו כלפיו. כלומר, האדם חוזר כביכול לאחור, אל מי שיצר אותו, ומזדהה איתו מהנקודה של היוצר. האדם מתחיל לראות את עצמו - את התגובה שלו על המציאות, ואת הקביעה שלו את המציאות. הוא מתחיל להסתכל מנקודת מבט של הזדהות עם השורש הנקראת "דבקות בשורש". אבל גם התפיסה הזאת היא תפיסה פנימית על ידי החושים, במה שהם מתפעלים.

לכן מי שלא הגיע לרוחניות, הקבלה בשבילו היא פילוסופיה. אמנם לא פילוסופיה במלוא מובן המילה, כי היחס שלו אליה הוא בכל זאת לפי פסוקים והגדרות שמלמדים אותו. אבל אם אין עדיין ממשיות בכל מה שמדברים, ולא נמצאים באיזו אחיזה ברוחניות, אז הקבלה היא פילוסופיה.

ולכן כל מי שנמצא בחקירות, אפילו של העולם הזה, הוא לא מבין איך הוא חוקר, באיזו צורה הוא חוקר, מה ההגבלות שלו, במה להאמין ובמה לא. לאדם אין שום תפיסה עדיין, מה הם הכלים שחוקרים בהם, שהכלי הוא רצון לקבל. ויחד עם גילוי חוכמת הקבלה, יתגלה שכל המדע שלנו הוא רופף מאוד. והאפשרות האמיתית לחקור את החומר, תתגלה יחד עם האפשרות לחקור את הרוח.

אדם שתופס את המדרגה הרוחנית הקטנה ביותר, כבר יש לו אחיזה מסוימת בכל מה שנמצא ברוחניות. כי כל מדרגה, ולוּ הקטנה ביותר, כוללת בתוכה את כל המרכיבים של המדרגה הגדולה ביותר. ההבדל הוא רק ברזולוציה - במספר החלקים, בעומקם ובקשר שאפשר לגלות ביניהם. אבל בכל מדרגה ישנן עשר ספירות וכל מה שבהן. ומי שלא גילה את המדרגה הקטנה הזאת, הוא קורא וחושב פלפולים בלבד. אבל גם בפלפולים האלה טמון היחס שלו להגיע לחקירה נכונה, ולהיטמע בחומר הזה, להתחבר אליו. ולכן הפלפולים מועילים לו, כי הם מעוררים אור מקיף.

כאן טמון ההבדל בין המקובלים לפילוסופים. פילוסוף לא צריך להשתנות. לא חשוב לו אם הוא מדבר על דברים, שנמצאים או לא נמצאים במציאות. יכולים להתכנס כמה פילוסופים ולדבר כל אחד על משהו הפוך לגמרי מהשני, ואין הדבר נחשב להם לסתירה. אלא כל אחד כפי יכולת הדיבור שלו, מקבל את האפשרות לדבר על כל נושא שעולה על רוחו.

מה שאין כן המקובלים, הם חייבים להביא בדיבורם השגות ממשיות מתוך פעולת האור העליון על החומר שלהם. ואת ההשגות האלה הם חייבים לרשום בצורה מדויקת, ולהראות לכולם איך אפשר להשיג את המצבים האלה, איך לחזור עליהם ולהשתמש בהם.

ולכן בחקירותיהם המקובלים דואגים בעיקר להראות לאדם היכן בטוח לחקור ולהתקדם בצורה אמיתית, ברורה ונכונה, והיכן הגבול שאחריו כבר לא בטוח ולא כדאי להיכנס ולחקור. כי אין לאדם על מה להסתמך, והוא עלול להתבלבל ולהשלות את עצמו בכיוונים לא נכונים.

לא שקיימים כיוונים כאלה, אלא שהאדם יתבלבל ויקבל צורה דמיונית כצורה אמיתית, ועד שיתגלה לו שהיא אינה נכונה והוא יחזור לדרך הנכונה שבה ימשיך בצורה ישירה, תיגרם לו אריכות הדרך. לכן דאגתם הראשונה של המקובלים, בעצה שהם נותנים לנו, היא לשמור שהאדם לא יטעה, ובכך לקצר לו את הדרך.

ובראשית דבריו בפרק "הגדרת הרוחניות" במאמר הזה אומר בעל הסולם, שהחוליה הרגישה בכל התהליך, היא הקשר בין הרוחניות לגשמיות. מהכוח העליון נובע כל מה שנמצא במציאות. ומהו כל מה שנמצא במציאות? מה שמורגש על ידי האדם בתוכו. אבל אין זה אומר, שאם הכול נובע מהכוח העליון, משמע שהכוח העליון פועל בצורה נמרצת לעֵבר כל המצבים האלה של חומר הבריאה, של הרצון. אלא האור מתלבש ברצון ופועל בו בצורה גלויה, רק לפי השתוות הרצון אליו. כך הנשמה מגלה את עצמה ואת עולמה, ולגילויים שלה היא קוראת: ספירות, פרצופים, עולמות רוחניים.

וכאשר האור פועל בתוך החומר ללא השתוות הצורה של החומר אליו, לא מגלים את פעולות האור, וגם לא איך החומר מופעל על ידי האור. אלא מגלים רק את התוצאות המשניות, שנקראות גשמיוּת, המדעים של העולם הגשמי. והקשר בין שורשים רוחניים לענפים גשמיים אינו מורגש בנו, שנמצאים במדרגה התחתונה. רק אלה שנמצאים במדרגה העליונה רואים איך השורשים והענפים מתלבשים אחד בשני.

וההתלבשות הזאת היא לא התלבשות ישירה כמו זו שבין מדרגות רוחניות. ולא כפי שהפילוסופים חושבים, שהנשמה מתלבשת בגוף, שהרוחניות מתלבשת בגשמיות, פועלת מתוך הגשמיות. תפיסה זו של הפילוסופים היא המקור לכל הבעיות שלנו בעולם הזה, היא גורמת לאנשים לחשוב שיש קדושה בחפצים, שיש כוחות מיוחדים לחוטים אדומים, למים קדושים, ללחם קדוש, לפסלי בובות. אבל הרוחניות אינה מתלבשת בגשמיות. באף עצם דומם, צומח או חי, לא יכולה להיות קדושה.

הטעות הזאת נובעת דווקא מהמחשבה, שלרוחניות יש קשר עם גשמיות. אבל אין לה שום קשר. ולכן עד שאדם לא משיג רוחניות, אין לו שום מגע עם הקדושה, עם הכוח הרוחני, עם הופעת הבורא. ולכן כל הדתות, כל האמונות, גם האמונות הטפלות, שבמסגרתן האדם מתעסק עם חפצים שלהם הוא כביכול משייך קדושה, הם פסולים לגמרי על פי חוכמת הקבלה.

אין שום כוח רוחני, שמלובש בחומר גשמי. אלא אם כן מדובר בכוח פסיכולוגי, שעוזר לאדם להתקדם, להחזיק את עצמו, לנצל את הבעיות לתועלתו. כוח שכבר שייך להתגברותו הפנימית, מתוך אמונה שבכוחות עצמו הוא בונה משהו חשוב לו. אבל לא שהוא משנה את המציאות, ולא שרוחניות שהיא כולה על מנת להשפיע, יכולה להתלבש בגשמיות, שהיא כולה על מנת לקבל.

לכן, ההגדרה המדויקת של הרוחניות היא תכונת ההשפעה, שמשיגים אותה רק על ידי השתוות הצורה. ואת מה שלא נשיג על ידי השיטה הזאת של השתוות הצורה, לא נגדיר בשום שֵם ומילה. האיסור לדבר על רוחניות כצורה קיימת, הוא החוק הראשון שהמקובלים דואגים לקיימו.

במשך כל הדורות המקובלים הסתירו את חוכמת הקבלה מתוך חשש, שיעשו ממנה פילוסופיה. כי אנשים התחילו ללמוד קבלה, לא בשביל לגלות את העולם הרוחני על ידי השתוות הצורה, לא בשביל להגיע למטרת הבריאה, אלא כדי להתפלפל פילוסופית במושגי הקבלה. משפת הקבלה ומכל מה שקשור בה, התחילו להרכיב ספרים של פלפולים כוזבים, שאין בהם שום אמת ממשית. ומהתופעה הזאת המקובלים חששו יותר מכל, ולכן הם הסתירו את חוכמת הקבלה.

וכמו שכותב בעל הסולם במאמר "עת לעשות", כעת, כאשר האנושות כבר לא מייחסת לספרי מיסטיקה ורוחניות שום ערך, והם כבר אינם נחשבים כמשהו אמיתי, אז מותר לגלות את חוכמת הקבלה. כי אפילו אם ינסו לעשות ממנה פלפולים פילוסופיים, הם כבר לא יפעלו על האנשים, כי אין לאן להמשיך הלאה מהם. אלא במהרה בימינו תתגלה הגישה, שמיועדת לשנות את האדם, לשפר בו את תפיסת העולם, שמתוך ההשגה האמיתית בעולמו, האדם יתקדם למטרת הבריאה[6].

ולכל הפלפולים לא תהיה אחיזה ולא כוח, כי האנשים לא ירצו בהם. הם רק ירצו להינצל מהמצב הקשה שישרור בעולם, ולא ירצו לחפש פילוסופיות להתפלפל בהן, אלא למצוא הצלה, תרופה, באיזו שיטה ממשית, שתעזור להם להחליף את מצבם, את העולם שבו הם נמצאים. ואז הם יתייחסו לחוכמת הקבלה בצורה הראויה לה - כשיטה, כאמצעי לשנות את האדם.

ולכן בזמננו אין מה לחשוש, שיקבלו את הקבלה כפילוסופיה. כי היום אין לאנשים רצון או חשק להתפלפל. העולם שלנו נמצא כבר במצב שהפלפול אינו מספק את האדם. כבר לא מדובר באותם זמנים של עביות קטנה, שבה יכלו לבנות כל מיני תיאוריות סתמיות ולהתגאות בהן. היום אף אחד לא שם לב לשני, אין גדולים וקטנים, הכול נגמר, הכול נמכר. ומתגלה כל הזוועה שגורמות החקירות הפילוסופיות, וכל הנבזות של האנשים עצמם, שמדברים גבוהה, אך בתכונות עצמם הם אפילו לא מתקרבים למה שהם אומרים.

היום הכול כבר התגלה ולא מושך אף אחד, אלא כולם מחפשים תרופה. לכן רק מי שידרוש תרופה מיידית, ייגש בסופו של דבר לחוכמת הקבלה. כך שאין שום חשש, ששוב יתחילו לבנות פסלי בובות קדושים, שכבר הגיעו לקיצן. לאנשים אין יותר אותה אמונה שבחפצים גשמיים תתגלה רוחניות. האמונות שהיה קל למכור להם בעביות הקטנה, שהתגלתה בדורות הקדומים, בזמננו אינן פועלות יותר.

הפריחה וההתעניינות הבוערת שעדיין קיימת באמונות האלה, הן רק כדי להבהיר יותר ויותר, שהן חסרות פנימיות וחסרות משמעות. לגלות את אפסותן, וכך הן ייעלמו מן העולם. האנשים מגלים מתוך הרצון לקבל שלהם, שגדל היום לעביות בבחינה ד', שהם לא יכולים להאמין יותר, שבכל החפצים האלה יש כוחות של קדושה, שיכולים לעזור להם. האנושות כבר מנוסה ויודעת, שבשום חפץ גשמי אין כוח רוחני.

למה בעם היהודי היה צורך בקדושה של חפצים?

מאז חורבן בית המקדש, העם איבד את הקשר עם הקדושה, הוא הפסיק להרגיש רוחניות, ובמקומה אנשים התחילו לפתח יחס מסוים לגשמיות. והמקובלים, אותם חכמים שהנהיגו את העם במשך כל הדורות האלה, קבעו חוקים שקושרים את האדם לקדושה על ידי הרגלים.

גם המנהיגים האחרונים של החסידות, שפעלה לפני כמאתיים שנה, הנהיגו בעם ובקרב אנשיהם מנהגים חדשים, מפני שעל ידם האדם בכל זאת מתקשר למשהו. המקובלים עצמם החדירו בעם את היחס לחפצים קדושים, כדי להחזיק את העם בדרגה שהיתה לו, שלא יפול לדרגה בהמית. אמנם אדם לא מפותח יכול לטעות ולחשוב שבתוך החפצים יש קדושה, אבל ככל שהוא הולך ומתפתח, הוא מבין שאין בהם שום קדושה.

כך האדם בנוי, מה שלא יעשה. אדם שאין לו אחיזה ברוחניות, מייחס אלוקות וכוחות מיוחדים לעצמים גשמיים. מלמדים אותו שכך ייטב לו, כדי לספק דרישה פסיכולוגית של האדם, שמרגיש יותר בטוח בחייו, אם יש לו חפץ כלשהו שהוא מאמין שעוזר לו. עניין זה נובע מהרצון הטבעי של האדם להיות תלוי בכוח העליון. ואם אין בעולמו כוח כזה, הוא מוכן לראות אותו אפילו בצורה שקרית, למרות שיודע שאין הוא נראה כך. אבל הידיעה הזאת אינה פועלת על ההרגשה.

גם אנשים גדולים, ברגע שהם נעשים חולים או נכנסים לצרות, הם מתחילים להאמין בסגולות, בחפצים, בפסלי בובות. אדם שרע לו מוכן לקנות חוט אדום, ולהאמין שהוא עוזר לו. והאמונה הזאת עוזרת לו, היא כוח פסיכולוגי גדול. גם ברפואה, אמונה בתרופה מוסיפה לאדם כוחות חיים, ולהפך, חוסר אמונה יכול להביא למות האדם. האדם הוא לא מכונה, אלא יש לו כוחות שהוא יכול לעורר, וכך להחיות את עצמו.

לכן צריך להבדיל בין כוח פסיכולוגי לבין רוחניות אמיתית. הדברים האלה ממילא מתגלים לאחרונה, והאנשים מפסיקים להאמין בחפצים קדושים, מפסיקים להאמין שבחומר יש רוח. הרצון לקבל שלהם גדל לדרגה ד', והם לא יכולים לקבל יותר שבדומם, בצומח ובחי, יש רוח, יש כוח עליון. מי שממשיך להתפתח, מוותר על החפצים האלה מתוך הבנה שאין בהם שום קדושה ולא יכולת לעזור. אלא העזרה יכולה להגיע רק מהכוח העליון, שבא אל האדם ומשנה אותו, נותן לו כוחות פנימיים להתגברות.

מה הכוח העליון עושה בשביל האדם? נותן לו כוח התגברות. הבורא לא מציל את האדם מהפעולות שהבורא עצמו פועל עליו כרע. הוא לא נותן לו תרופה, או כוח, כדי להציל אותו ממה שפועל בו כרע. אלא הוא נותן לאדם כוחות, כדי שהוא בעצמו יגלה את הרע ויצא ממנו.

לכן המקובלים לא חששו להביא לאדם דרך לאחוז בעצמים קדושים, כדי שהחיים שלו יהיו מסודרים על פי הקדושה, כהעתקה מהקדושה, משום שאדם שמתפתח, מתחיל להתייחס לרוחניות ולגשמיות ביחס הנכון. הוא יודע מה יכול לעזור לו, היכן טמון הכוח העליון ועל ידי מה הוא יכול להזמין על עצמו אור מקיף, שייתן לו כוח ושינוי פנימי. ואל אותן פעולות שעשה קודם וממשיך לעשות גם כעת, הוא מתייחס רק כאמצעי לקביעת סדר ומסגרת לחיים, שעוזרים לאדם בשעה שהוא נופל למדרגה של דומם, ומסייעים לו להחזיק באותה מדרגה ולא לברוח רחוק מדי.

והמקובלים עצמם עשו כך. למה הם בנו חסידות? כדי להחזיק את האדם, לתת לו יותר עצות, יותר רמזים, במה כל דבר כרוך. ולא מן הסתם הם המציאו את כל הסימנים האלה, שהחזיקו את העם במשך דורות רבים, כמו חוט העשוי משמונה - עשר חוטים או שבעים ושניים חוטים שהיו נוהגים לכרוך על גופם. יש בהם רמזים על רוחניות, שמביאים את האדם שגדל, להתחיל לשאול שאלות. לכן בעל הסולם לא נתן לתלמידיו, שבאו מזרמים שונים בחברה הדתית, לשנות את צורת הלבוש שלהם לטובת לבוש דומה לשלו. אלא הורה להם להישאר באותו לבוש. כי האדם שנופל, נופל לדרגת דומם, אל אותה חברה שהשתייך אליה לפני הדרך הרוחנית.

והמנהגים האלה הם שמחזיקים אותו בזמן הנפילה, ושומרים שלא ייפול יותר מדי. ואם הנפילה היא לא חזקה מדי, אז היא לא עוצרת את האדם מלהגיע להכרת הרע. ואין מצווה "ללכת לשוּק", להתפלפל ולהתבלבל שם בין חסרי הדרך, כדי לראות יותר מהר את הרע. הרע אינו מתגלה מתוך שעושים עבירות. הרע הנכון מתגלה על ידי שמושכים אורות מקיפים. לכן יציאה ל"תרבות רעה" וחזרה ממנה אינה חזרה בתשובה, אלא מספיק שהאדם נופל לשנייה אחת, מרגיש את הנפילה ומתקדם מיד חזרה.

לכן המקובלים החדירו בעם מנהגים בכוונה, כדי להחזיק את האדם ברמה כמה שיותר גבוהה, למרות שהוא בדרגת דומם, ואין בכך שום קדושה. המנהגים מחזיקים אותו שלא ייפול יותר למטה. ואדם שמתחיל לגדול לרוחניות, לא חשוב היכן הוא נמצא, הוא מוותר על כל הסממנים האלה, כי רואה את האפסיות שבהם. אבל כשהוא נופל, נופל אליהם, ולא יותר נמוך. לכן יש עדיפות לחיים במסגרת נכונה וקבועה מבלי לצאת ממנה. לא צריך יותר ממסגרת נכונה, כפי שרב"ש העיד על עצמו, שעבר בחייו כל מה שעובר אדם רגיל על פני האדמה עד שהגיע לקדושה, בלי לצאת מירושלים ומבני ברק. ואפשר לטייל בעולם כולו, ולא להשיג כלום.

האדם צריך לפעול רק כלפי האור, לראות את עצמו לעומת האור. כל הירידות הן רק כלפי האור. ואם הירידה אינה כלפי האור, היא לא נקראת ירידה והיא נמדדת בצורה אחרת, לא כלפי הקדושה. לכן ברגע שחבר נופל, צריך לעצור אותו ולהחזירו חזרה. ולא לחכות שיתייסר עד שיראה כמה הוא רע. זו קליפה. הקליפה אומרת לאדם שטוב לו לסבול, שכך הוא יגלה את הרע. אבל הגישה הזאת, למרות שהיא פועלת ומשפיעה מאוד על האדם, אינה מוסיפה ואינה מזרזת את הדרך.

מהי הקדושה שיש בספרי קודש?

ספרי קודש נקראים אותם ספרים, שנמצאת בהם סגולה שהאדם מוצא, ודרכה מתקשר לכוח העליון. ואז הכוח העליון עוזר לו להגיע לקדושה, למה שנקרא על מנת להשפיע. אבל בין דפי הספר אין תכונה על מנת להשפיע. אלא מהי הקדושה? קדושה נקראת השפעה, תכונת הבורא.

במשך כל הדורות האנושות טועה לחשוב, שאפשר להלביש כוח בחומר. אבל הספרים האלה נחשבים קדושים, מפני שהם מהווים אמצעי לרכישת הקדושה, ולא משום שבהם עצמם יש קדושה. הספר הוא האמצעי, ולכן הוא נקרא קדוש, ולא משום סיבה אחרת.

רק ספרי תורה נעשים בצורה מיוחדת כסימנים, כהעתקה מרוחניות. לוקחים מהרוחניות סימנים מהו "ספר", ומעבירים אותם לגשמיות. אבל כאשר עושים את הספר בגשמיות, אין בו קדושה.

מהי הקדושה שיש בסימנים? קדושה נקראת כוונה על מנת להשפיע. כוח להשפיע שייך או לבורא או לנברא המתוקן, והוא אינו יכול שלא להיות מלובש על הרצון, מתוך הרצון. לספר אין רצון להיות משפיע. רק השפעה נקראת קדושה. ורק כוח ההשפעה יכול להוות הצלה או תרופה. ולא חוט אדום שפועל על האדם כתופעה פסיכולוגית. שעוזר לאדם, כי הוא מאמין שהחוט מרפא.

הדור שלנו נמצא במצב מיוחד. אין בו יותר מקובלים אמיתיים. אין מי שיעזור לאדם. אין בו אנשים גדולים באמת שנמצאים בעולם האצילות, שיתנו לנו משם את התורה, כפי שהיה בדורות הקודמים. התקופה שלנו היא שלב מעבר. לכן מצד אחד צריך להבין את המוגבלות שלנו, ועד כמה אנו מוגבלים. ומצד שני, מי שלומד רשאי להתפלפל ולעשות פעולות כאילו הוא נמצא בגובה ההשגה, בתנאי שהוא לא בורח מהספרים האמיתיים.

לא חשוב איך מושכים את האדם ללימוד הקבלה, מותר בכל אמצעי. כי אם הוא מגיע ללימוד במקורות אמיתיים, הוא מושך אור מקיף, את המאור המחזיר למוטב ואז יש תקווה שיגיע לאמת.

לכן הלימוד חייב להיות רק מתוך ספרים אמיתיים שכתב בעל הסולם, אסור לנו להתרחק מהם ולסטות מהם צעד אחד הצידה.

הרוחניות היא כוח שאינו מלובש בגוף

הרוחניות מוגדרת בקבלה, ככוח בלבד, שאין לו קשר לזמן ולמקום כמו בעולם הזה. כוח שאינו מלובש בגוף. כוח ללא גוף.

כלי רוחני נקרא כוח

כאשר מדובר על כוח ברוחניות, אין הכוונה לאור הרוחני עצמו, משום שהאור נמצא מחוץ לכלי, מחוץ לחושים, ולכן הוא בלתי מושג. הוא נובע ממהותו של הבורא ולכן הוא שווה לה.

כלומר, את האור הרוחני אין ביכולתנו להבין ולהשיג, כדי להגדירו בשם, מפני שאפילו השם "אור" הוא מושאל ואינו אמיתי. לפיכך, כאשר אומרים כוח ללא גוף, מתכוונים לכלי הרוחני.

יוצא, שהגדרת האורות בקבלה אינה עוסקת במהותם, אלא רק בהתפעלות הכלי, ובתגובותיו מהרשימות שהותיר בתוכו המפגש עם האור.

גם בגשמיות וגם ברוחניות לא מרגישים אלא התפעלות של הרצון לקבל. הבורא ברא רצון לקבל, ובתוך הרצון הזה מתרחשת כל הבריאה: גם ברצון לקבל עם הכוונה על מנת לקבל, שמרגיש את כל התופעות ומנסח את ההרגשות בהתאם למידה שקיבל, וגם ברצון לקבל, שרוכש את הכוונה על מנת להשפיע, שגם הוא מרגיש התפעלות רק ממה שמרגיש, ולא יכול להרגיש מחוץ לעצמו.

כלומר, גם הכלי הגשמי, שלו הכוונה על מנת לקבל, וגם הכלי הרוחני, שלו הכוונה על מנת להשפיע, מרגישים את מה שנמצא בתוכם, היינו, את תגובתם הם. ואף פעם לא מסוגלים להרגיש משהו שנמצא מחוץ להם. וגם אין כלל מושג כזה "להרגיש משהו מבחוץ", כי כלי הכוונה למי שקולט או מתפעל ממה שממלא אותו.

ולכן, לעולם אי אפשר לדבר על מה שנמצא מחוץ לכלי. ועוד יותר מכך, יש הגבלה נוספת בהגדרת הכלי, שלא יודעים מה נמצא בתוך הכלי. אלא לומדים ומודדים רק את התגובות שלנו, על מה שכביכול ממלא אותנו. ואז, בהתאם לכמה שהאדם משתנה, משתנה התגובה שלו. ואילו המילוי הוא מילוי קבוע.

הבורא ברא רק דבר אחד, הוא ברא את הכלי שנמצא במצב שנקרא "להטיב לנבראיו". והכלי הזה מרגיש שהוא עובר שינויים, תופעות, תכונות, התפעלויות, רק מפני שהוא עצמו משתנה כלפי המילוי הקבוע שנמצא בו, כלפי מצבו הקבוע. לפי התכונות שעוברות על הכלי, שבאות ומשתנות בו, נראה לכלי שהכול משתנה סביבו. אלא האמת היא כדברי הכתוב, ש"אור אין סוף נמצא במנוחה מוחלטת"[7], כלומר, ממלא את הכלי בצורה קבועה. ומה שעלינו לעשות כדי להגיע למצב הקבוע, האמיתי, הנצחי, הוא להגיע להתאמה לאותו האור, וכך להיות כמוהו במנוחה ובשלמות נצחית.

לכן, בכל מצב שהאדם נמצא, עליו להבין שהכול תלוי בו, כל השינויים, ואין לבקש שיבואו אליו שינויים מבחוץ. סיבה, היינו, עזרה לתיקון, יכולה לבוא מבחוץ, אבל התיקונים עצמם, השינויים עצמם, יכולים להתרחש רק בתוך הכלי, בתוך האדם. ואם האדם תופס את התמונה הזאת, מרגיש את המצב הזה בצורה נכונה, אז כל תפילותיו כבר נכונות, היינו, הן כלפי שיפור עצמו בלבד, וגם יחסו לסביבה הוא נכון. הוא לא דורש מהסביבה להשתנות, אלא שהסביבה תשפיע עליו להשתנות יותר טוב ומהר לקראת המצבים הנכונים. והוא אינו תולה בסביבה ובבורא דבר, מלבד שיתנו לו עזרה להשתנות, לתקן את עצמו.

וכך הכול תלוי בכלי הרוחני עצמו, עד כמה שהוא משתנה. והכלי הזה נקרא כוח, מפני שמדובר רק על מהותו, על תכונתו, ולא על לבושים למיניהם, שהכלים האלה מקבלים כאשר הם נמצאים בעולם הזה, בדרגות למטה ממחסום. וההבדל הוא, שכלי המקבל כוונה על מנת לקבל, כלומר, שדואג לעצמו, הוא מתחיל להרגיש את עצמו. והרגשת עצמו מביאה לו לבושים חדשים, שונים מהלבושים הרוחניים.

ואילו ברוחניות, כל הלבושים של הכלים הם הסתרות שהכלי מלביש על עצמו, כדי לסבול את המגע שלו עם הבורא. וככל שיכול לסבול יותר, כלומר, להיות בהתאמה יותר, הוא מוריד את ההסתרות. אבל הכלי שנמצא בכוונה על מנת לקבל, יש לו לבושים שונים שמסתירים את האור העליון, את הבורא, ונותנים לכלי אותה הרגשת המציאות, שנקראת העולם הזה.

העולם הזה הוא רק העתקה מהחושים של האדם, על אותו מצב נצחי שהוא נמצא בו. אין עולם מחוץ לאדם. אלא הכלי מרגיש תמיד את התפעלותו מן האור שממלא אותו. ואותה התפעלות מיוחדת בכוונה על מנת לקבל, יוצרת בתוך הכלי תמונה של מצבו הפנימי, שנקרא עולמו. מתוך המבנה הפנימי של הכלי נובעת הרגשת המציאות שלו, שהאדם מרגיש עולם גדול מחוץ לו, שבו הוא נמצא ופועל, אבל זוהי אשליה.

כפי שגילו החוקרים לגבי העין של אדם, שהיא הופכת את התמונה שמחוץ לו, ולאחריה המוח הופך אותה חזרה, והאדם רואה את העולם כאילו ישר ולא הפוך. אלא שיש הפכיות נוספת, שלא תופסים אותה עד שמגלים את הכוונה על מנת להשפיע. הפכיות שאינה כמו בגשמיות, שהעין מצלמת למטה מה שנמצא למעלה, ולמעלה את מה שנמצא למטה, והשכל הופך אותו לנכון. אלא כל מה שנראה לנו כנמצא מבחוץ, אינו מבחוץ, אלא נמצא בתוך האדם ככוחות, כהתפעלויות שלו, מתוך התכונות שלו, מאותו האור הנצחי והמצב הנצחי שבו הוא נמצא.

ומשום שאנו לא יכולים לגלות את האשליה הזאת, לכן היא מתגשמת לפנינו כקיימת, כעולם מוצק, גדול וחזק, שממלא את כל החלל סביבנו. אבל התופעה הזאת נובעת רק מתוך הכוונה על מנת לקבל. ובמידה והאדם רוכש כלי, היינו, כוונה על מנת להשפיע, אז הוא מרגיש שאותה תופעה היא דמיונית בלבד, כדברי הכתוב: "היינו כחולמים"[8]. כלומר, שהעולם הזה הוא עולם הדמיון.

והכלי, גם הגשמי וגם הרוחני, מתפעל רק ממה שנמצא בו, מהתכונות שבהן הוא נמצא. ומצב ההתפעלות הזה הוא תמיד התפעלות מכוחותיו ומתכונותיו.

ובעולם אין סוף, כלי שמתקן את עצמו ללא הגבלה, ומגיע להשתוות התכונות, להשתוות הצורה לאור, מתוך שמשיג את תכונות עצמו, שדומות כבר לתכונות האור, יכול לקבוע מהו האור בצורתו האמיתית, היינו ללא הגבלה. וזו נקראת דבקות מלאה בין בורא ונברא. וגם אז היכולת להרגיש, להשיג, להבין, נשארת לפי אותה מתכונת, שהנברא רק מתוך עצמו מרגיש את המציאות. והמציאות אינה אלא תכונותיו, איך שהוא מרגיש אותן לעומת האור שממלא אותו.

לכן נאמר "כל הפוסל - במומו פוסל"[9]. כלומר, האור שממלא את הכלי נמצא במנוחה מוחלטת, בנרנח"י מלא, והכלי יכול להבדיל בו גוונים, תכונות, אופנים, רק לפי כמה שהכלי מתוקן או מקולקל בהתאם לאור. הכלי לא תופס את האור עצמו, את הבורא עצמו, את "עצמותו", אלא רק את אותו חלק ממנו, שעימו הוא נמצא בהשתוות הצורה. כך תמיד, ואי אפשר לחרוג מהחוק הזה. למרות שהמקובלים רומזים שלאחר גמר התיקון, עולים למציאות אחרת. אבל כרגע אין מה לדבר עליה, כי לא ידוע לנו מה קורה באותה מציאות, ואין לנו יכולת לתאר לעצמנו יותר ממציאותנו.

אורות וכלים

הקבלה, מעצם היותה מדע מדויק, מביאה להשגה ממשית של הבריאה, שאותה לא ניתן להפריך על ידי שום טענה.

הבריאה כולה כלולה מכלי, הרצון, ומאור, התענוג. ההבדל בין הכלי לאור ניכר כבר בנברא הראשון, שנעתק מהכוח העליון. הנברא הראשון הוא היותר שלם, זך ומעודן, מכל הבאים אחריו. את המילוי, את הנועם והשלמות, הוא מקבל ממהות הכוח העליון, שרוצה להעניק לו תענוג עד אין קץ.

וידוע, שעיקר קנה המידה של התענוג הוא הרצון לקבל אותו, כי כל מה שהרצון משתוקק ביותר לקבלו, מורגש בנו כמענג ביותר. כיוון שכך, נוכל להבחין בנברא הראשון, שתי הבחנות:

א. מהות המקבל: הרצון לקבל, שהוא גוף הנברא, יסוד מהותו, הכלי לקבלת התענוג.

ב. מהות המתקבל: מהות התענוג שהנברא מקבל, שהוא אור הבורא, השופע אל הנברא באופן מתמיד.

הבריאה כולה, וכל פרט בתוכה, כלולים בהכרח משתי תכונות אלה החודרות ומתלבשות זו בזו. וחייבים להבחין ביניהן משום שהרצון לקבל הקיים בנברא, אינו קיים במהותו של הכוח העליון. ועל כן הוא נקרא נברא מלשון בר, חוץ, מה שמחוץ לעליון. ואילו השפע שהוא מקבל, נמשך כל כולו ממהות הכוח העליון. לכן, יש מרחק עצום בין הגוף שנברא לבין השפע שמקורו במהותו של העליון.

הרצון לקבל הוא כל חומר הבריאה ואם לא הוא, אי אפשר היה לדבר על הנברא. אבל הצורות שמשיג הרצון לקבל, הן צורות שהאור מתלבש בו ובונה בו. בהתלבשות האור בתוך הרצון לקבל יש שני כיוונים, שני תהליכים:

א. האור בורא את הרצון, היינו, האור הוא הראשון והרצון הוא התוצאה. האור בונה מהרצון את כל הצורות האפשריות שהוא רוצה שהרצון יקבל ממנו. ומתוך כך יש את סולם המדרגות, שהוא אוסף הדרגתי של צורות האור הפועל בַרצון.

ב. הרצון, מהדרגה התחתונה ביותר, מניתוק גמור מאותן הצורות, רוצה להתחיל ממטה למעלה לקבל את הצורות, את הדוגמאות, שהאור ממליץ לו לקבל. ואז הרצון מבקש מהאור כוח, הנקרא אור "ע"ב ס"ג", המאור המחזיר למוטב, הכוח לקבל את כל צורות האור בהדרגתיות. מהצורה הרחוקה ביותר שיכולה להיות בין האור לרצון, ועד לצורה שהם דומים זה לזה לגמרי במדרגה, שבה האור התחיל לברוא את הרצון, שם הרצון היה כמעט כמו האור, מתבטל באור.

והרצון שרוצה בעצמו לקבל ממטה למעלה את הצורות הטובות לאור, שאותן האור רוצה, וממליץ וממציא לרצון, הוא החופש של הנברא וקביעת עצמו כנברא עצמאי. ולא הצורות עצמן, הקיימות כבר כולן בכל האוסף שלהן בסולם המדרגות, ממעלה למטה. אלא הרצון המוקדם, ההשתוקקות של הרצון לקבל צורות שהן טובות בעיני האור, בעיני הבורא. וזה תלוי באדם, שימציא את הרצון, שיהיה לו רצון.

ומתוך הרצון מגיעה בקשה, תפילה, מהתחתון לעליון, מחומר לאור, לבורא. ומתוך כך מגיע מלמעלה תיקון, שבהחלט יש יכולת, יש רצון, לבנות מהרצון צורה מתאימה, דומה לאחת הצורות שהאור הכין מראש, שהיא הצורה הקרובה ביותר למצב שבו הרצון נמצא. וכך בכל המדרגות, עד שהרצון מקבל את כל צורות האפשריות שהאור בנה, עשה או הטביע בתוך הרצון, בהשתלשלות מלמעלה למטה.

והנברא, הרצון, שקיבל מתוך רצונו צורות למיניהן על עצמו, מהן באה לו ההשכלה הרוחנית, הנקראת "ממעשיך היכרנוך"[10], ממעשי האור, שנתן מיני הטבעות צורות בַרצון, בהשתלשלות בחמשת העולמות ממעלה למטה. והרצון לקבל, שבעצמו מקדים לאור ורוצה בצורות האלה, ובונה אותן, בכך הוא משיג את השכל של האור, את הכוונה שלו, ומגיע להבנת השורש. שאליה בעצם רצה להגיע מלכתחילה, כשהתחיל להרגיש כבר בבחינה א', מ"ד' בחינות דאור ישר", שיש מאציל. ומתוך שהרצון עצמו בנה את כל מיני הצורות, שהאור בנה בו מקודם, הוא מגיע להכרת המאציל.

ובניית כל הצורות שברצון, מתוך רצון, מתוך השתוקקות, נקראת עשיית מצווה. שהאור מְצַוֵה מלמעלה בכל מיני צורות, והרצון משיג את הרצון, שיהיה רצון לבנות את אחת הצורות האלה, ומשיג את הכוחות, והיכולת, וההבנה, ומבצע. ובניית אותה הצורה שהאור מציג לו, מְצַוֶה לו, היא עשיית מצווה.

ולאחר שהרצון לקבל בונה על עצמו תר"ך (620) צורות, נקרא שעשה תר"ך מצוות, ואז הוא גומר את כל הטבעות האור בתוכו, ונקרא שמתוקן לגמרי. שכלול ממאה עשרים וחמישה פרצופים, או מדרגות, שעל ידי פעולה מיוחדת מלמעלה "רב פעלים מקבצאל"[11], נעשים כולם כמעין רצון לקבל אחד. שכל הרצונות והצורות הבדידוֹת האלה מתחברים יחד לרצון אחד, שמקבל צורה אחת כמו אותו האור הראשון שגם הוא אחד, ללא הבדל והפרש ביניהם. וזה העניין ב"אורות וכלים".

הקבלה, מעצם היותה מדע מדויק, מביאה להשגה ממשית של הבריאה. "ממשית" הכוונה, להפך מהפילוסופיה המדברת בדברים שאינם מתלבשים בחומר. הקבלה מדברת רק על מה שמתלבש בחומר, היינו, בתוך הרצון לקבל, ועל הצורות שהרצון לקבל מקבל. היא לא מדברת על צורה ללא חומר, הנקראת צורה מופשטת או מהות. ולכן הקבלה שואפת רק להשגה האמיתית, כלומר בחומר ובצורות שבחומר.

שאותה לא ניתן להפריך, על ידי שום טענה. אבל מי שיכול להעיד נכונה על המושג, הוא רק מי שנמצא בהשגה הרוחנית. מי שלא נמצא, יכול לומר שהוא מאמין או לא מאמין, אבל המושגים "מאמין" ו"לא מאמין" אינם שייכים למדע ממשי. כי במדעים דעולם הזה, אם מדענים מספרים על איזו תופעה, והאדם לא מאמין לדברם, הוא יכול לבוא אל המדען, ולצפות בפעולות, ולראות את התוצאות. ואז לומר שלפי חושיו, לפי הכרתו, זה נכון ויֶשנו. שכך הוא מקבל בתוך חושיו, וזאת נקראת ודאות מדעית.

וכך גם כלפי הרוחניות. החוקר המקובל, חוקר את התופעות הרוחניות, ואם אדם אחר רוצה להיות בהן, להכיר בהן, עליו לבוא אל המקובל, וכמו שבמדעי הכימיה והפיזיקה, למשל, יצטייד במיקרוסקופ או בטלסקופ, היינו יבוא עם הכלים שלו, ועם כל יתר החומרים, ויבדוק את מעשיו של המדען. כך גם ברוחניות, על ידי המסכים והרצונות שלו המוכנים לכך, האדם צריך לבדוק את אותן תופעות שעליהן מדבר המקובל, ולראות אם דבריו נכונים או לא.

אלא ההבדל הוא, שבגשמיות האדם לא צריך להשתנות, וכל אחד יכול כביכול, על ידי יגיעה לבוא וללמוד את המדע, ולראות אם אלה התוצאות הנכונות. אבל בחוכמת הקבלה, צריכים כבר לרכוש מקודם את המסכים וצורות רוחניות מיוחדות, ולראות בהתאם האם המדען המקובל צודק ובאמת החוכמה היא כדברו, והוא אינו מדמיין, או טועה במשהו. וההבדל הזה הוא גדול, שדורש מהאדם השתתפות רבה יותר מזו שבעולם הזה.

כי מה שהאדם רואה דרך המיקרוסקופ, בעצם קורה בו. ולא חשוב אם לפניו מיקרוסקופ, טלסקופ וכן הלאה. המכשירים כולם הם כמו העין שלו, רק שמתלבש עוד חלק נוסף על העין. אבל את מה שלפני העין, יש לאדם אפשרות לחקור רק לפי השתוות הצורה. האדם לא יכול לראות משהו מחוצה לו, אלא רק לפי הצורות שהוא מקבל בתוכו, ומתפעל אז ממה שכביכול נמצא מחוצה לו.

והחושים, בעיקר חוש השמיעה, הם דוגמה ברורה במיוחד לכך, שהאדם לא יודע מה קורה בתופעות מחוצה לו. הוא יודע רק איך הוא עצמו מתפעל בפנים. לכן, אם אדם מרכיב לעיניו מכשירים למיניהם, משקפיים, מיקרוסקופ, או טלסקופ, בכך הוא בונה לעצמו אפשרויות נוספות, שהוא צריך להידמות להן בפנים, לחקור אותן בפנים, לבנות עליהן את הצורות הפנימיות שלו. וכל עוד המחקר הוא בחומר, אין בעיה.

הבעיה היא כשהאדם רוצה לחקור יותר עמוק מהחומר, בדרגות שבהן הוא רוצה להבין את הצורות, את סיבת הצורות. כי אין קושי לגלות את המרכיבים שבמציאות. והמדע לא נועד לחקור כל חלק וחלק, אלא את הקשר ביניהם, את הסיבה שכך הם מתקשרים, את המטרה שלהם, שכך הם פועלים.

נניח שפיזיקאי מסיק ממחקרו שיש חמש מאות חלקיקים. מה הלאה? עליו לדעת איך הם פועלים, באיזו צורה, מאיזו סיבה, ולאיזו מטרה. והמחקר הזה לא נמצא כבר בדרגת אותם החלקיקים. בשביל המחקר הזה האדם צריך לבנות בתוכו תבניות חשיבה מיוחדות. ולכן לא יועילו כאן מיקרוסקופים, טלסקופים, או מכשירי מחקר אחרים. נדרשת כאן הבנה מעמיקה יותר במהות המתרחש.

והמדענים המתקדמים שדואגים לא רק לחקור ולהביא עוד נתון אחד לעולם, ובו להסתפק ולהתגאות, אלא רוצים לחקור את מהות המציאות, מהות החומר, הם נמצאים במבוי סתום, שבאמת אינם יודעים אותה. ומתוך כך הם מגיעים להבנה שהמשך המחקר הוא באמצעות חוכמת הקבלה.

ומאחר שכתוב "יגעתי ומצאתי"[12], אי אפשר לומר שחוכמת הקבלה אינה קיימת באדם בכוח. גם את מדע הקבלה אפשר לבדוק, להכיר, ולחקור, כפי שעושים המדענים המקובלים. ולכן, מדע זה שונה מהמדעים האחרים, אבל עדיין החקירות, והיחס לחומר ולמציאות ברוחניות אינם פחות ממשיים. אלא הם הרבה יותר ממשיים ומציאותיים מאלה שבחוכמות דעולם הזה.

המדע הוא מרוץ להבנת החיים, אליה האדם משתוקק בתת ההכרה והיא השאלה שלו, לא משנה מה הוא חוקר ועושה. וסופו של כל מדע הוא כשיגלה, שהתשובה לרצון להבין את החיים ניתנת להשגה רק כשהאדם עצמו הופך להיות כלי. ולא בונה כלים חיצוניים להשגת החומר והצורות והפעולות של החומר, שבכך עוסק המדע. אלא האדם עצמו, ולא הכלי הדומם, צומח או חי מחוצה לאדם, אלא ה"מדבר", מתחיל להשתנות כ"מדבר". והמדע נועד להראות זאת לאדם.

אין למדע כלים חיצוניים בדרגת מדבר, שאיתם הוא יכול לחקור מציאות. אלא יש לו כלים בדרגות דומם, צומח וחי, שאיתם חוקרים כביכול מציאות חיצונית. וכל מה שהמדע חוקר, נחקר מתוך הכלים לפי השתוות הצורה למשהו שכביכול נמצא מחוצה לאדם. וכך האדם קולט את כל המידע לפי התאמה למשהו שנמצא מחוצה לו בדרגות דומם, צומח, חי.

ובדרגות דומם, צומח וחי אפשר לחקור בצורה חלקית כלשהי, ולהבין משהו. בדרגת הדומם, על ידי הפיזיקה. בדרגת הצומח, בוטניקה, כימיה וכדומה. בדרגת החי, ביולוגיה, רפואה וכן הלאה. אבל בדרגת המדבר, האדם לא מסוגל לחקור את המציאות, מפני שלשם כך המדבר צריך להשתנות בעצמו. ואין כלי שהאדם בונה מחוצה לו, שנקרא "המדבר" שבו עושים צורות למיניהן, ועל ידי הצורות מרגישים איך הוא מתנהג, וכך חוקרים את המציאות.

האדם חוקר את כל המציאות על ידי הכלים. אפשר לבנות אינספור כלים, ועדיין המחקר יהיה על ידי השוואת הצורה לאיזו תופעה חיצונית, שאותה תופסים. ואפילו לא יודעים מהי ולפתע מגיעים לאיזו צורה, שתופסים כנגדה משהו, ואז נקרא, שמגלים משהו. ובכל הדרגות זה אפשרי, חוץ מדרגת המדבר. "מדבר" האדם לא יכול לבנות מחוצה לו.

ולכן המדע כולו בסופו של דבר ייוָוכַח לדעת, שכדי להשיג את הצורות האמיתיות, את המדע האמיתי, מהיכן שבא האדם, מי הוא והיכן הוא, אז האדם צריך להגיע לכלי של עצמו, צריך להשתנות. דרגת ה"מדבר" שבאדם, היא צריכה לקבל צורות אחרות. ואת הצורות האחרות הבורא כבר הציב לאדם במאה עשרים וחמש מדרגות, או בשש מאות ועשרים מדרגות. ואם בונים מתוך המדבר את אחת הצורות האלה, מקבלים כנגדה איזו זווית, תמונה, אופן של הופעת המציאות האמיתית, המתלבשת לפי השתוות הצורה בכלי הזה, הנקרא כלי בדרגת המדבר.

ולהשגה, להבנה, לתפיסה הזאת, המדע חייב להביא את האדם. ואם אפשר להסביר זאת למדענים מוקדם ככל האפשר, ובתקווה שישמעו, כך יתקצר הזמן, היינו הייסורים. והאנושות תגיע אז למדע האמיתי, הנקרא קבלת הצורות האמיתיות של הרצון לקבל, חוכמת הקבלה. ולכן חוכמת הקבלה היא שורש כל החוכמות. כי כמו כל החוכמות גם חוכמת הקבלה חוקרת לפי אותו עיקרון של השתוות הצורה, אבל בדרגה הגבוהה ביותר, בדרגת המדבר.

ובעולם הזה חוקרים בדרגות חי, צומח, ובעיקר בדרגת הדומם. בדרגת הדומם, לא נותר כבר הרבה להשיג, למעט כמה חלקיקי אטום, וכך גם בדרגת הצומח. בדרגת החי המחקר הביולוגי מתפתח כיום במיוחד. ובזה יסיימו את כל המחקר. והיתר, שורשי המחקר וההמשך שלו, הוא בדרגת המדבר. וגם בכל אחת מהדרגות עצמן, יש דומם, צומח, חי וגם מדבר. כלומר, המדע מגיע לאין מוצא, ולא יוכל להמשיך, אלא אם כן האדם יפַתֵח כלי בדרגת המדבר.

הבריאה כולה כלולה מכלי, הרצון, ומאור, התענוג - חוץ מזה אין כלום. כמו שחוכמת הקבלה מלמדת, גם ברוחניות, גם בגשמיות, גם בעולמות עליונים, גם בעולם הזה, אין דבר מלבד כלי ואור. ומה שנראה לאדם כמו צורות למיניהן, שהוא לא מרגיש כלי ואור, אלא מרגיש את הצורות ששניהם מקבלים בפגישה ההדדית ביניהם, זאת התופעה הקיימת כבר באדם. אבל לא כך קורה באמת, מחוצה לו, אלא על מה שמחוצה לו האדם לא יכול להגיד מאומה.

אפשר רק לומר, שביסוד יש כלי ואור, רצון ותענוג. והתענוג המופיע ברצון, או שהוא קובע, או שהרצון קובע, וביחס ביניהם הם בונים לרצון צורות, תמונות, הרגשות, שהרצון מחלק להרגשה רוחנית או להרגשה גשמית, למיני הרגשות, שנותן להן כיוון וציון: חיובי, שלילי, קליפה, קדושה, וכן הלאה. אבל לא חשוב באיזו מדרגה נמצאים האורות וכלים, הם רק אורות וכלים, הגם שמתראים בעיני הרצון כצורות העולמות הבאות עליו, ונמצאות בתוכו וסביבו.

ההבדל בין הכלי לאור ניכר כבר בנברא הראשון, שנעתק מהכוח העליון. ולמה ההבדל הזה ניכר? כי הנברא הראשון הוא היותר שלם, זך ומעודן, מכל הבאים אחריו. את המילוי, את הנועם והשלמות, הוא מקבל ממהות הכוח העליון, שרוצה להעניק לו תענוג עד אין קץ.

את המילוי והשלמות השיג הנברא הראשון, אדם הראשון, אבל השיג אותם בעביות מאוד זכה, ללא כלים דקבלה, בכלים דהשפעה בלבד. ובכלים דהשפעה שלא עירב בהם את הכלים של עצמו הרגיש שהבורא מתייחס אליו, ורוצה למלא אותו לגמרי בכל הכלים, שהנברא היה יכול להפעיל אז מטבע בריאתו, היינו, בגלגלתא ועיניים.

לאחר מכן, כשהנברא רצה ליהַנות לבורא באותו היחס כמו שהבורא אליו, כלומר להפעיל את האח"פ בעל מנת להשפיע, אז הוא טעה שיוכל לעשות זאת. והפעלת האח"פ בעל מנת להשפיע גרמה לשבירת הכלים. היינו, לניתוק הנברא מהבורא, ולשבירת הכלים דהשפעה, גלגלתא ועיניים, ולהתערבבות הכלים. ואנחנו מתקנים את הכלי הזה בחזרה כמו שהיה לפני השבירה, אם השבירה לא היתה קיימת והנברא היה יכול לקבל בעל מנת להשפיע, ובאמת להחזיר לבורא את כל אותו הטעם, והטוב והעונג, שמרגיש שהבורא מביא לו.

הנברא רוצה לחזור לאותו מצב שהיה לפני השבירה. לכך הוא שואף בתת הכרתו, ולכך הרצון לקבל דוחף את האדם כל הזמן, הרשימות שמתעוררות בו בלי הרף, הן שדוחפות אותו לכך. ואם האדם מבצע משהו מהרשימות, שכל רשימה בשרשרת הרשימות מתגלה בסדר קודם ונמשך, אז הוא מרגיש את עצמו הולך לקראת הצורות הבאות, הנכונות, הטובות. מרגיש את עצמו מתפתח בדרך התורה, בתענוג, בשאיפה לנצחיות ושלמות.

ואדם שלא מסוגל לבצע צורות נכונות, בקשר של רצון ותענוג, כלי ואור, אז באותו כלי שלא הלביש את הצורה הנכונה, הוא מרגיש חוסר של אותה צורה נכונה, המורגש בו ככאב, כרע. וההבדל בין כאב לרע, שכאב מורגש בחושים, ורע בא כבר כהכרה, למה הוא מרגיש את הכאב. ומתוך הכרת הרע המצטברת לאט לאט בתוך הנברא, הוא מגיע למצב שמוכן לבצע את הפעולות הנכונות. היינו, לקבל על עצמו את הצורות הנכונות, מאותן הצורות שאדם הראשון היה מקבל, אם היה עולה בידו להשתוות להשפעה מהאור.

וידוע, שעיקר קנה המידה של התענוג הוא הרצון לקבל אותו - אין אור ללא כלי, ורק לפי צורת הכלים, אפשר לומר מה היה באור, ומה היתה הכוונה באור, מה היחס שלו אל הכלי. כלומר, אין בורא בלי נברא. ואין התגלות הבורא, אלא רק בתוך הנברא. ובתוך הנברא, בתוך הרצון הם נפגשים, והבורא ממלא את הנברא, שנקרא מתלבש בנברא.

ואין עוד מקום שיוכל להיות ביניהם איזה יחס, קשר, התלבשות, התחברות, דבקות, אלא הכול בתוך הכלי. ולכן רק לצורה שבתוך הכלי, האדם צריך לדאוג. ואם הצורה שבתוך הכלי תתאים להשפעה לבורא, אז שם יתלבש האור. ובמידה הזאת, הכלי ירגיש דבקות, שלמות, נצחיות.

כי כל מה שהרצון משתוקק ביותר לקבלו, מורגש בנו כמענג ביותר. כיוון שכך, נוכל להבחין בנברא ראשון זה, שתי הבחנות:

א. מהות המקבל: הרצון לקבל, שהוא גוף הנברא, יסוד מהותו, הכלי לקבלת התענוג.

ב. מהות המתקבל: מהות התענוג שהנברא מקבל, שהוא אור הבורא, השופע אל הנברא בתמידות.

גם את מהות הרצון לקבל האדם לא משיג, אלא מרגיש רק איך הרצון לקבל נפעל בתוכו. כלומר, האדם לא מרגיש אור בנפרד, וכלי בנפרד. וגם אסור לו לדון בצורות המופשטות, אלא רק בצורות שהן מקבלות כשנמצאים יחד זה בזה, אור בתוך כלי, וזו נקראת צורה שבחומר. והחומר עצמו נקרא, שאור וכלי נמצאים יחד, והתופעה אז מורגשת בכלי. כלומר, את החומר של הרצון לקבל בלבד, שזאת מהותו של הרצון לקבל, לא משיגים. כי הוא ההפך מן האור עצמו, שנברא כחומר היולי, יש מאין.

אלא השגת האדם היא רק במפגש בין האור לכלי, בצורה ההדדית שהם מקבלים. ולכן אומרים שהעולם הזה הוא עולם המדומה. שהאדם, בהשגות שלו, בהרגשות שלו, במה שיש לו כעת, במתרחש בו, לא מרגיש, לא משיג את התלבשות הבורא בנברא, התלבשות האור בתוך הכלי. אלא מרגיש בחמשת החושים, לא את התופעות עצמן, אלא רק את התגובה מהן, את הצורות שלהן. בשמיעה, למשל, לא משיגים את הצליל עצמו. האדם לא יודע מהו, ומיהו, אלא רק איך הצליל פועל עליו, ויותר נכון לומר, איך שהאדם מתפעל ממנו.

והאדם צריך להגיע למצב, שמקבל צורה כמו הבורא. והאם הצורה היא כמו הבורא, או לא, אינו יודע, אלא בתוצאה הוא מרגיש, שהבורא מתלבש בו. שבהרגשה שלו, קיבל איזו צורה, שהיא צורת החיבור בינו לבין הבורא. ומתוך החיבור הזה הוא יכול לומר, שמשיג את מעשה הבורא אליו, ואת המעשה שלו כלפי הבורא, שמשתווים ומביאים לו את אותה צורה, הרגשה, מצב, שבו הוא נמצא עכשיו. ורק המצב הזה הוא האמיתי, ואותו מותר לאדם לחקור, ולראות בו ודאי.

כלומר, רק הצורות הרוחניות שבהן מושגת דבקות, ייחוד נברא עם הבורא, היינו, הצורות שבהן הם נפגשים יחד, והנברא מרגיש בכך, רק הן הצורות המדויקות, המדעיות, האמיתיות. וכל היתר, הוא מדומה. לכן עולמנו נקרא מדומה.

הבריאה כולה, וכל פרט בתוכה, כלולים בהכרח משתי תכונות אלה החודרות ומתלבשות זו בזו. וחייבים להבחין בהן משום שהרצון לקבל הקיים בנברא, אינו קיים במהותו של הכוח העליון. ועל כן הוא נקרא נברא מלשון בר, חוץ, מה שמחוץ לעליון. ואילו השפע שהוא מקבל, נמשך כל כולו ממהות הכוח העליון. ולכן גם השפע לא מושג בפני עצמו על ידי הנברא. לכן, יש מרחק עצום בין הגוף שנברא לבין השפע שמקורו במהותו של העליון.

אלא היכן שהם נפגשים ומתלבשים זה בזה, שם יש צורה ודאית, שהיא נקראת חיים אמיתיים. וחוץ ממנה, הכול מדומה. הגם שנדמה לנו שזה קיום, שאנו קיימים, אבל כלפי אותה ההרגשה, הקיום הזה הוא כאילו האדם מתעורר משינה, ומרגיש שמה שחלם קודם, היה כולו רק חלום.

אם מעירים אדם ישן, הוא יתעורר ויוכל לומר, שחלם חלום איום. או, שיצטער שהעירו אותו, כי חלם חלום טוב. אבל אם אין לאדם בדיקה להשוואת עצמו עם משהו אחר, איך יוכל לומר? כולנו נמצאים עכשיו בחלום, ואיש לא יכול להגיד שמה שנראה לנו מציאות, הוא חלום. אלא ההבדל בין חלום למציאות הוא, שכעת אנו מרגישים צורות בדויות. ולפני שהאדם יוצא מעל המחסום, ומקבל צורה אחרת, ומתעורר, הוא אינו יכול למדוד את הצורות. ו"מתעורר" הכוונה, מתמלא בדעה, בהשגה האמיתית, במדרגה גדולה יותר מהמדרגה הזאת.

וחלום נקרא, שהכול רדום מקליטה חיצונית, כשהגוף מקיים את עצמו בלבד בצורה שסוגר את עצמו, כביכול, ומקבל רק אוויר מבחוץ. עד שאפשר להזין את האדם, לתת לו כל צורכו, ולנתק לו את הרגשת החוץ, ולהכניס אותו לחלום, וכך הוא יחיה ולעולם לא יבדיל שהוא בחלום.

לכן כשהבורא מחזיר אותנו ל"ציון", כלומר על ידי "יציאות", מגיעים לארץ ישראל, לתכונות הבינה, אז נקרא שמתעוררים מהחלום, ואומרים "היינו כחולמים".[13] לכן המציאות הזאת נקראת מדומה. אבל אין אפשרות להסביר לאנשים, שכולנו חיים סגורים בתוך עצמנו, בתוך הרצון לקבל שלנו. כמו שגוף ישן וסגור בתוך עצמו, ולא מגיב, הוא לא פועל ולא מקבל דבר מבחוץ. הוא מנותק מהמציאות החיצונית כמו בחלום.

ולהתקשר למציאות החיצונית אפשר רק על ידי רצון להשפיע. צריך להיות בעל מנת להשפיע, להרגיש חיצוניות, להתקשר אל הבורא. ואז, כמו שחולמים ומתעוררים, ויש קליטה והוצאה כלפי חוץ, היינו, מוציאים משהו כלפי חוץ, וקולטים מבחוץ, כך יהיה אצלנו, בתנאי שנקבל יכולת להתייחס כלפי חוץ, בכוונה על מנת להשפיע.

ולכן כלפי כל הדרגות האחרות שברוחניות, ההגדרה האמיתית, המדויקת, של המציאות שמקבלים בהרגשה בעל מנת לקבל, בכוונה על מנת לקבל לתוכנו, במה שיש לנו במדרגתנו הקטנה, היא חלום.

את אור הבורא, כלומר את התפעלות הכלי, ניתן להשיג. השגה כזו נקראת חומר וצורה יחד. ההתפעלות היא הצורה, והכוח הוא החומר.

אולם קיים הבדל בין האור, המתנה, לבין האהבה הנולדת על ידה. הרגשת האהבה, הנולדת בתוך הכלי כתוצאה מהמתנה, מוגדרת כצורה ללא חומר. כלומר, אם ננתק את האהבה מהמתנה, כאילו שמעולם לא היתה מלובשת במתנה מוגדרת, והיא אינה יותר משם מופשט של אהבת הבורא, אזי היא מוגדרת כצורה, והעיסוק בה נקרא קבלת הצורה.

זהו מחקר מוחשי, משום שרוח האהבה הזו, היא הנשארת באמת בהשגה, כמושג נפרד לחלוטין מהמתנה. כלומר, כמהות האור.

מה שעלינו לגלות הוא "רצונו להטיב לנבראיו".[14] אבל האדם לא יכול לגלות את "רצונו להטיב לנבראיו" על עצמו. הוא מגלה את רצונו של מישהו כלפיו, בכלים שלו עצמו, אבל הוא לא מגלה עד כמה אותו מישהו מתייחס אליו. הוא רק מגלה את התגובה של עצמו, מה יש לו מכך שהוא מקבל ממישהו. העיקרון הזה נובע ממהות הכלי, שאינו מרגיש מה שממלא אותו. היינו, האדם לא מרגיש את יחס הבורא אליו, אלא הוא מרגיש את התפעלותו ממה שמגיע אליו מהבורא.

ובצורה כזאת אין אנו מסוגלים להשיג את "רצונו להטיב לנבראיו". לכן נאמר, שהבורא מביא מתנה לנברא, והנברא מגיב על המתנה, שנראית לו טובה או נעימה, אבל מהתגובה הזאת הנברא לא יכול לגלות מהו יחס הבורא אליו. הוא יכול רק לומר שהבורא מביא לו טוב, אבל לא להרגיש את "רצונו להטיב לנבראיו", איך הבורא מצדו רוצה להטיב לנבראיו.

כדי לגלות "רצונו להטיב לנבראיו" על הנברא להידמות לבורא באותה פעולה. בדומה לילד, שאינו מבין עד כמה אמו אוהבת אותו, ולא יודע מה יחסהּ האמיתי אליו, אלא חושב שהיא מתאכזרת אליו, כשהיא מחייבת אותו להיות ילד טוב או להכין שיעורים. עד שהוא גדל, ומתוך מה שהוא רואה על עצמו, הוא מבין שהיו אלה סימנים של אהבה. זאת אומרת, צריכים להיות דומים להמשפיע כדי להבין אותו, כדי לגלות רצונו, איך הוא מתייחס לנבראים.

איך ניתן לעשות זאת? כדברי הכתוב: "ואהבת לרעך כמוך".[15] אם האדם מתייחס לאחרים, כמו שהבורא מתייחס אליהם, הוא מגיע בכך להשתוות הצורה לבורא, ומתחיל להבין אותו, להרגיש אותו, את תכונותיו, ולפי זה להידבק אליו. ואין שום אמצעי אחר או שיטה אחרת, שיכולים להפוך את האדם דומה לבורא, לעזור לו להגיע ל"רצונו להטיב לנבראיו", למחשבת הבריאה.

לכן הבורא שברא את הנשמה, כדי לתת לה אפשרות להרגיש לא רק את המתנה שהוא מוסר לה, אלא את היחס שלו לנברא, היה חייב לחלק את הנברא בצורה מלאכותית לחלקים רבים מאוד. וכמו שלבורא יש נברא, כך לנברא יש את יתר הנבראים, שאליהם הוא יכול להתייחס או על מנת לקבל או על מנת להשפיע. ואם הוא מתחיל להתייחס אליהם בעל מנת להשפיע, הוא מתחיל לגלות כלפיהם את אותו היחס כמו של הבורא כלפיהם, וכך מגיע להשתוות הצורה לבורא. כלומר, אם לא היו בעולם נשמות רבות נוספות, לאדם אף פעם לא היתה אפשרות להגיע להשתוות הצורה עם הבורא, להבין אותו, להרגיש אותו, ולהגיע לדרגתו.

ולכן הדרך של האדם מתחלקת לכמה שלבים:

"עולם העשיה" נקרא, שבתחילה מרגישים את המתנה.

"עולם היצירה" נקרא ריבוי המתנות.

"עולם הבריאה" נקרא, שמתחילים לגלות את האהבה מעל ריבוי המתנות.

"עולם האצילות" נקרא, שמנתקים את האהבה מן המתנות, כאילו המתנות לא היו מעולם ואין צורך בהן. אלא דבוקים רק באהבה, בהשתוות הצורה, ביחס בין האדם לבורא.

והשלבים האלה נקראים גילוי האור מתוך הכלי. ובהם יש חומר וצורה מלובשת בחומר, ולאחריהם צורה מופשטת ומהות.

אהבה בלי מתנות נקראת דבקות ליחס הדדי, שנולד לפי המתנות, מהרגשת המתנות. מתוך המתנות האדם רואה את יחסו של מישהו כלפיו ושם לבו אליו. הוא מתחיל לגלות שהיחס של נותן המתנה כלפיו הוא אהבה, שהמתנות הן רק אמצעי שאין לו שום חשיבות, ועד כמה היחס של הנותן הוא החשוב בעיניו. המתנות יכולות להיות גדולות כגודל הכלי כולו, שמביאות תענוג על כל הכלי, אבל לא איכפת לאדם מהתענוג שממלא אותו, אלא איכפת לו מהיחס של נותן המתנה כלפיו.

כלומר, בנתינת מתנה ולו הקטנה ביותר, לאחר "התודה" וההרגשה הנעימה, מתחיל העניין של כמה היא עולה, וכמה נותן המתנה שווה בעיניי. אם האדם הזה אף פעם לא שם ליבו אלי, ופתאום נותן לי מתנה, אני מרגיש משהו חדש. לפי המתנה אני מתחיל לגלות, שנותן המתנה אוהב אותי ואני מתחיל לחשוב חוץ מאשר על המתנה עצמה, גם על זה שהביא לי את המתנה.

למתנה יש ערך מסוים בעיני האדם, אבל ערכו של נותן המתנה יכול לעלות בעיניו הרבה יותר, לכן גם המתנה נעשית חשובה. ואם נותן המתנה מרבה את המתנות, הוא מגלה דרכן יחס שמקבל המתנה רואה בכל פעם, יחד עם המתנות. ואז מתחיל העניין מה יותר חשוב: היחס של נותן המתנות או המתנות שהוא מביא. אם הוא מביא מתנות יקרות, קשה להתייחס אליו, כי המתנות מסתירות אותו כביכול. האדם מצפה להן ולא לנותן המתנות.

אבל אם האדם מסוגל לחשוב על המטרה, שהרצוי הוא לא המתנות, אלא היחס של נותן המתנות כלפיו, ואותו הוא רוצה לגלות, והוא החשוב. אז האדם עובד על גדלותו של הנותן בעיניו מבלי להתחשב איזו מתנה הוא מביא, אלא העיקר היא תשומת הלב, אפילו אם המתנה היא הקטנה ביותר. המקבל כלל לא שם לב למהות שלה או למשקל שלה, אלא כל רצונו הוא לגלות פעם אחר פעם את היחס של נותן המתנה כלפיו. עד כדי כך, שאפילו מתנות גדולות לא חשובות בעיניו, חשוב לו רק היחס כלפיו.

הנותן יכול לתת לו מילוי אינסופי בתוך הכלי, והאדם כביכול לא מרגיש את המילוי, אלא מגלה בו את האהבה של הנותן, ולא את המתנות, למרות שהן ממלאות את כל הרצון הטבעי שלו. ולחילופין, הוא יכול להביא לו מתנה שכלל לא ממלאה את הכלי האינסופי, ואין שם לא אור, לא מתנה, ולא מילוי. אבל ההתייחסות של נותן המתנה אליו, אפילו שלא מביא דבר, אלא אומר שאינו מביא יותר, היחס הזה הוא שממלא את האדם.

ויוצא שהאדם הגיע לתיקון, הנקרא "חפץ חסד".[16] כשכל המתנות מאפס ועד אין סוף, שאותן האדם צריך ורוצה וחייב לקבל לפי הטבע, ומרגיש חיסרון אליהן, הן כבר אינן חשובות בעיניו, אלא הוא רוצה לגלות רק את היחס של הנותן. הוא מגלה אותו לפי השתוות הצורה, לפי הכוונה על מנת להשפיע שרוכש. והמצב הזה נקרא שהאהבה מתעלה מעל המתנות, וקיימת בפני עצמה. ואז הכלי נעשה עצמאי מן האור, ולא "שפוט". והמתנות יכולות לבוא או לא.

האדם יכול להבין את יחס הבורא כלפיו רק מתוך השתוות הצורה לבורא. בדומה לילד שלא יכול להבין את היחס של אמו כלפיו, אלא עליו להידמות אליה ואז הוא מבין מה היא מרגישה כלפיו. לכן, כדי לתת לבורא את אותו יחס, הנברא חייב להיות כמו הבורא.

איך הוא יכול להיות כמו הבורא? בשביל זה ישנם עוד נבראים חוץ ממנו. אותו מספר נבראים שיש לבורא, יש גם לאדם, והוא יכול להתייחס אליהם כמו לבורא. במידה והאדם מתייחס אליהם כמו לבורא, הוא נעשה דומה לבורא. לכן היחס הזה נקרא "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה".[17]

העבודה עם יתר הנבראים היא האמצעי. אדם שרוצה לגלות את יחס הבורא כלפיו, צריך להגיע לאותו יחס אליהם כמו יחסו של הבורא אליו. ולגלות את היחס של הבורא כלפיו, זו המטרה שאליה האדם צריך להגיע. זו הסיבה והמטרה של הבריאה. אבל את השיטה ואת היישום שלה, איך להגיע לאותו מצב, לאותו יחס לנבראים כמו הבורא, אותם צריך ללמוד.

ניתן להשיג את האור, כלומר, את ההתפעלות מן האור אפשר להשיג. התפעלות מן האור נקראת כלי. ואין כלי שקיים בפני עצמו. הכלי הוא מה שמתהווה בתוך האור, או יותר נכון, הכלי הוא ההתפעלות מן האור. השגה כזו נקראת חומר וצורה יחד. ההתפעלות היא הצורה, והכוח הוא החומר. הרצון הוא החומר, ואיך שהוא מתפעל זו הצורה שלו.

אולם קיים הבדל בין המתנה לבין האהבה הנולדת על ידה. הרגשת האהבה, הנולדת בתוך הכלי כתוצאה מהמתנה, מוגדרת כצורה ללא חומר. למה? כי צורה נקראת התפעלות הכלי מהמתנה. וצורה ללא חומר היא התוצאה. האהבה היא תוצאה מתוך שמוסרים מתנות אחד לשני. לכן האהבה נקראת צורה ללא חומר, כי נמצאת מרחפת כבר בקומה עליונה יותר, ביחס בין האדם לבורא מעל המתנות. כלומר, אם ננתק את האהבה, האור, מהמתנה, כאילו שמעולם לא היתה מלובשת במתנה מוגדרת, והיא אינה יותר משם מופשט של אהבת הבורא, אזי היא מוגדרת כצורה, והעיסוק בה, באהבה, ביחס בין האדם לבורא המרחף מעל המתנות, מעל הרצון לקבל של האדם ומעל הרצון להשפיע של הבורא, העיסוק הזה נקרא קבלת הצורה.

זהו מחקר מוחשי, משום שרוח האהבה הזו, היא הנשארת באמת בהשגה, כמושג נפרד לחלוטין מהמתנה. כלומר, כמהות האור. זאת אומרת, אם משיגים את היחס בין בורא לנברא, שאינו תלוי בטבע הנברא, אז משיגים את מהות היחס, והיא נקראת מהות האור.

החומר והצורה בקבלה

אף על פי שאהבת הבורא היא רק תוצאה מהמתנה, מכל מקום היא חשובה לאין ערוך יותר מהמתנה עצמה. משום שמעריכים אותה לפי גדלות הנותן, ולא לפי ערך המתנה עצמה. כלומר, דווקא אהבתו וגילויי תשומת לבו של הנותן, הם בעלי ערך וחשיבות אינסופיים.

לכן האהבה היא מופשטת לחלוטין מהחומר, שהוא האור והמתנה, באופן שנשארת רק ההשגה של האהבה, ואילו המתנה נשכחת לה, ונמחקת מן הלב. לפיכך, חלק זה של המדע נקרא הצורה בחוכמת הקבלה, והוא החשוב ביותר בחוכמה.

יש בורא ונברא. והנברא יכול להרגיש את יחס הבורא אליו לפי השתוות הצורה עימו. לכן הוא מחויב לתקן את הרצון לקבל שלו, שיהיה בעל מנת להשפיע. ולאחר שהוא מתקן אותו ולא נמצא יותר בעל מנת לקבל, הוא מתחיל להרגיש את יחס הבורא אליו, ומתחיל להתרומם מעל המתנות להרגשת היחס הזה.

וקביעת היחס בין הבורא לנברא, הוא המישור שבו בורא ונברא צריכים לחיות, להרגיש את המציאות ולהרגיש את החיים. ולא בתוך מילוי הכלי, שעוד צריך לעבור צמצום, ולאחר מכן תיקון הכוונה לעל מנת להשפיע, אלא מעל מילוי הכלי, שתהיה לנו כוונה, שהחיים יהיו כבר בתוך הכוונה דלהשפיע.

ולמה צריך להיות כך? מפני שברצון לקבל עצמו אי אפשר לקבל סיפוק. אם הרצון לקבל מקבל מהבורא מתנה שממלאה אותו, באותו רגע נמחקת המתנה. כי ככל שבא מילוי לרצון לקבל, וממלא את הרצון, הרצון נעלם, ושוב הכלי מרגיש את עצמו ריק, ועוד כפול מקודם. משום שהמילוי שבא, מזמין חיסרון נוסף בתוך הכלי, ואז מי שיש לו מאה, רוצה מאתיים, ומי שיש לו מאתיים, רוצה ארבע מאות. וכך "האדם מת וחצי תאוותו בידו".[18] כלומר, נשאר תמיד כלי ריק כפול מקודם, ואף פעם לא מגיע למילוי. ואם היה מגיע למילוי, המילוי היה מוגבל. האור היה בא וממלא את הכלי, ולא היתה לנברא שום אפשרות להתקדם.

לא כל שכן, אם המילוי תלוי בגודל המשפיע, בגודל הממלא, בגודל בעל הבית, הבורא, שהוא אינסופי כלפי הכלי. כי אז ישנה אפשרות תמידית להעלות את גודלו ואת חשיבותו בעיני הנברא, ולהתמלא בצורה אינסופית. וכך ללכת מחיל אל חיל, בעוד ועוד התפעלות והתמלאות מהיחס ביניהם, מהאהבה, מיחס הבורא שמגיע לנברא, ונעשה למילוי של הנברא. וככל שהבורא עולה בעיני הנברא, הנברא מקבל יותר ויותר מילוי.

התהליך הזה הוא אינסופי ומתפתח אל על, ללא שום הגבלה. לכן בהתפתחותו, האדם צריך להתנתק מהחומר שלו, מהרגשת המתנות, היינו, לעשות צמצום ולהפסיק לקבל בכוונה על מנת לקבל, ולרכוש כלים דהשפעה, גלגלתא ועיניים. זאת אומרת, לרכוש את יחס האהבה של הבורא כלפיו ללא שום קשר למתנות.

ואז הבורא מתחיל להפציר באדם לקבל את מתנותיו, והוא מגלה לו אותן מאפס ועד למילוי המלא בכל ד' הבחינות של הכלי. והכלי לעומת זאת, עושה צמצום ולא רוצה במילוי, אלא רוצה בדבקות, זאת אומרת, בגילוי האהבה, בגילוי היחס של הבורא אליו, במקום במתנות. וזה נקרא שמגדל גלגלתא ועיניים. ולאחר שהגלגלתא ועיניים גדלו, הכלי שרכש תכונות של הבורא, ומעדיף את האהבה במקום כל המתנות, יכול כבר בעצמו להשפיע בפועל את האהבה שרכש. כלומר, לעבוד כבר עם האח"פ שלו כלפי כל יתר הנבראים. ועל ידי זה לתקן את כל הכלים האלה בכך שמגלה את יחס הבורא לכולם.

ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" בעל הסולם מתאר את ד' הדרגות שהאדם עובר, בד' העולמות, עשיה, יצירה, בריאה, אצילות. שבהתקדמותו לגמר התיקון, האדם צריך לרכוש את כל הכלים של כל הנשמות ולגלות את יחס הבורא אליהם, איך היה היחס שלו כלפיהם בכל הזמנים, ומה יהיה להם בגמר התיקון.[19]

כלומר, בתחילה האדם מגלה את המתנות שהבורא נותן לו. לאחר מכן הוא מתעלה מעל המתנות, ונדבק באהבת הבורא אליו, וזאת מבלי להתחשב במתנה. ומתוך שקונה גלגלתא ועיניים, הוא רוכש יחס לכלים האחרים, לנשמות האחרות, ומתחיל לגלות שיחס הבורא אליהם הוא מתנות.

ועל זה כתוב "מצטער בצער הציבור וזוכה לנחמת הציבור".[20] זאת אומרת, מקבל את מתנותיו של כל העולם וגם עליהן עושה צמצום, ולא רוצה אותן, אלא לגלות את האהבה שנמצאת מעליהן, של הבורא לכל הנבראים. לא לעצמו, אלא לכל הנבראים. ומתעלה לדרגה שבה כלל לא חשובות כל המתנות, כל האור שבא וממלא את הכלי, אלא היחס בין הכלי לאור, בין הנברא לבורא.

אלה ארבע הדרגות שהנברא עובר כדי להגיע לגמר התיקון. וגילוי הצורה, כלומר, חומר וצורה מלובשת בחומר, הוא העיסוק שבו עלינו להתרכז. ולכן סביבה שמעלה את גדלות הבורא, שעוזרת לאדם להתייחס לאהבה ולא למתנה, אותה סביבה סביב האדם שהיא כל יתר הנשמות, כל העולם שלרשותו, היא הדבר החשוב ביותר שיש לאדם. בלא עולם שיעזור לו, הוא לא מסוגל להעלות את גדלות הבורא, ולהיות דבוק באהבה ולא במתנה.

הכוונה היא, כאילו המתנה לא נמצאת, לעומת חשיבות האהבה. שאפילו אם מביאים לאדם מתנה ששווה פרוטה, כמו שכתוב בעניין חתן וכלה, שחתן צריך לתת לכלה משהו השווה פרוטה, והוא מספיק לה, כי כל יתר הכלי שלה יתמלא מהחשיבות של החתן.

והיחס הזה למתנות נקרא צמצום, כי למרות, שמבינים ומרגישים בכלים הטבעיים, שרוצים את המתנות, אבל "שונא מתנות יחיה"[21] - רוצים לחיות מעליהן, לחיות באהבה. המתנה נמצאת באדם, והוא אוהב אותה, אבל הוא אוהב אותה מפני שמקבל אותה מהאוהב. "שונא מתנות" נקרא ברוחניות, לא מי ששונא את המתנה, אלא מי ששונא להיות דבוק במתנה, מי שרוצה להיות דבוק באהבה הנמצאת מעל המתנה.

והצמצום הוא, שהיחס ל"הנותן" נעשה בלתי תלוי במתנה. המתנה היא סימן שמעליו צריך להתעלות. ואין לכך דוגמה בעולמנו. כי במעבר מהמתנה לגדלות הבורא נמצא עניין האמונה, מפני שלא רואים את הבורא. אם רואים את הבורא, הגילוי שלו הוא תוספת למתנה, כמו שבעולמנו מתרשמים מקבלת מתנה מאיש גדול. שאז שניהם, גם המתנה עצמה וגם אותו איש גדול הם מתנות, ושניהם ממלאים את האדם.

אבל במצבנו הכרח לעשות צמצום על המתנה עצמה, כדי לשים לב בצורה בלתי תלויה רק לאותו "איש גדול", לנותן המתנה. אחרת חשיבותו של הנותן מתחברת למתנה עצמה ונהנים מחשיבותו על מנת לקבל. ואם רוצים להשיג את היחס שלו לנבראים, חייבים לעשות צמצום על המתנה.

היחס הזה שבונים לא נקרא השגה. השגה נקרא מה שהאדם משיג בבורא על ידי השתוות הצורה עימו. שבכך האדם לא משיג אותו או בו, אלא את התיקונים בתוך עצמו שבעזרתם הוא נעשה דומה לבורא. על ידי רכישת כלים דהשפעה, גלגלתא ועיניים, האדם משיג צורה שאינה מלובשת בחומר.

רב"ש מתאר זאת בצורה אחרת: אדם שאוהב אותך וחייב לך אלף דולר, בא ומביא תמורת חובו מעטפה שעליה רשום "אלף דולר". אתה פותח את המעטפה ומגלה בתוכה דולר אחד. האם האוהב נתן לך אלף דולר או דולר אחד? אם האדם רואה דולר אחד, נקרא שהוא דבוק במתנה ולא בנותן. והאמת הזאת שהוא רואה, היא דוגמה לכך שאין לנו שום מושג מה הם כלים דהשפעה.[22]

עולמות אבי"ע (אצילות, בריאה, יצירה, עשיה)

באהבת הבורא ניתן להבחין בארבע מדרגות, הדומות למדרגות האהבה באדם. בעת קבלת מתנה בפעם ראשונה, האדם אינו מוכן עדיין לאהוב את נותן המתנה, בפרט אם נותן המתנה הוא אישיות חשובה, שהמקבל אינו משתווה לה.

אולם ככל שמתרבות המתנות, והן מתמידות ובאות, מרגיש המקבל שגם מאותו אדם חשוב, אפשר לקבל כשווה ערך, ולאהוב אותו באמת, בהתאם לחוק האהבה. כי אוהבים אמיתיים צריכים להרגיש שווים זה לזה.

בהתאם לכך, אפשר להגדיר את ארבע מדרגות האהבה:

מדרגה ראשונה - נתינת המתנה - נקראת עולם העשיה.

מדרגה שנייה - הכפלת כמות המתנות - נקראת עולם היצירה.

מדרגה שלישית - גילוי מהות האהבה - נקראת עולם הבריאה. במדרגה זו מתחיל חקר הצורה במדע הקבלה, משום שבה נפשטת האהבה מהמתנה. כלומר האור מסתלק מעולם היצירה, והאהבה נשארת בלי אור, בלי מתנותיה.

מדרגה רביעית - במצב של חושך, לאחר שהאהבה ניסתה ופשטה לגמרי את הצורה מן החומר, האדם מקבל כוח לעלות למדרגה של עולם האצילות, ובה חוזרת הצורה ומתלבשת בחומר. כלומר, הוא מרגיש את האור ואת האהבה יחד.

אין עולמות, אלא מה שמורגש הוא הכלי שמרגיש את מצבו הפנימי. ובהתאם ליכולת שלו להשפיע על התפעלותו הוא קובע את עולמו. הרב"ש תיאר זאת בסיפור על עגלון, שהיה לו סוס נאה, עגלה יפה, בית טוב, אישה וילדים. לא חסר לו דבר, והיה מרוצה מאוד מהחיים. פתאום מתו האישה והילדים, נשרף הבית ומת הסוס.

מרוב צער, נפטר גם העגלון, והגיע לעולם הבא. ובעולם הבא רוצים לפצות אותו על כל הצרות ומחליטים לתת לו מתנה. ומה המתנה שנותנים לו? מה שהיה לו - בית טוב, אישה וילדים, סוס נאה ועגלה יפה. והוא מרגיש עצמו יושב בעגלה, ומוליך את הסוס ונהנה מהחיים.[23] כלומר, הוא מקבל הרגשה של עולם הבא בדיוק כחייו במציאות העולם הזה. ומה ההבדל בין הרגשתו ובין המציאות? אין שום הבדל.

וכך גם אנו במציאותנו, אומר הכתוב, "היינו כחולמים". שאם מביטים על העולם הזה, על מצבנו הנוכחי, מגלים שכולו רק התפעלות, כמו חלום, ואין בו שום ממשות. ומה רוצים לרמוז בכך חכמי הקבלה? שאין לא אמת, לא שקר, לא חלום, ולא מצב מסוים. אלא כל המצבים האלה של עֵרוּת או חלום, אמת או שקר, הם כולם התפעלויות של הכלי ממה שעובר בתוכו. ולכן רק כלפי התכונות הפנימיות צריך למדוד, ולדון, ולהרגיש את המציאות.

וההתפעלות של הכלי מתחלקת לשני חלקים. התפעלות שתלויה במה שממלא את הכלי, הנקראת עולם העשיה ועולם היצירה. והתפעלות שתלויה במי שממלא את הכלי, ונקראת עולם הבריאה ועולם האצילות. ועל העולם שלנו כלל לא מדברים בחוכמת הקבלה. אלא מתחילים מהפעם הראשונה שהאדם מרגיש שקיבל מתנה, והיא נקראת הגילוי הראשון של הבורא כלפי האדם.

ואת המתנה מקבלים יחד עם חשיבות הבורא שהאדם מצייר לעצמו, ורק ביחס אליו. כי מתנה ללא יחס לבעל הבית, ל"הנותן", נקרא עולם הזה, ומתנה שמתייחסים ל"הנותן" נקרא עולם הבא. כל העולמות, גם הרוחניים וגם העולם הגשמי, הם כולם התפעלות הכלי ולא יותר. והעולם הרוחני מתחיל באדם, מכלי שמתחיל להתפעל מהנותן, זאת אומרת, מגדלות הנותן.

אבל הבעיה היא, שאם הנותן הוא גדול, ומקבלים ממנו מתנה, אז מפחדים ממנו ועושים חשבונות אחרים חוץ מאהבה. ואהבה היא הרגשה שאינה תלויה בדבר. שיכולה להתקיים רק בתנאי שהאנשים, או בורא ונברא, לא תלויים אחד בשני. אם הם תלויים זה בזה, אין זו אהבה, כי אם תלות.

ואם כך, עליהם להיות לפחות בדרגה שווה. קטן לא יכול לאהוב את הגדול. הוא יכול רק לפחד ממנו, לכבד אותו, אבל לא לאהוב אותו. וגדול לא יכול לאהוב את הקטן, אלא בתנאי שיש בגדול חסרונות של הקטן. שהגדול גם בדרגתו מתייחס אל הקטן, מתוך שהחסרונות של הקטן נמצאים בו.

לכן המתנה שמתגלה בעולם העשיה, כשהבורא הוא גדול, לא נותנת לאדם, לנברא, אפשרות להרגיש את האהבה. אלא צריך תחילה להוריד את הבורא כלפי המתנה, מהדרגה הגדולה של גדלותו, לאותה רמה של האדם. אבל איך אפשר, הרי אם הבורא יורד לדרגתו של האדם, האדם כבר לא מתפעל ממנו, אין לו שום יחס ויכולת להשפיע. האדם חייב להרגיש את הבורא כגדול, כיותר גדול מהכלים שלו, כדי לרצות להשפיע לו. וככל שהוא יותר גדול, לרצות להשפיע לו יותר. ואם הבורא שווה לו, אין לאדם שום רצון להשפיע לו.

כלומר, האדם צריך להתייחס לבורא בשלושה ממדים שונים בו - זמנית: גדול, שווה ופחוּת. כלפי תיקון הכלים, הוא חייב שהבורא יהיה גדול. כלפי האהבה, כדי לאהוב אותו, הוא צריך שהבורא יהיה שווה לו. וכלפי ההשפעה לו, הוא צריך שהבורא יהיה פחות ממנו, תלוי בו. אבל איך אפשר לתאר את היחסים עם הבורא בשלושה מצבים שונים, שהאחד לא מבטל את השני?

ולכן בא אותו פטנט מיוחד הנקרא "מרבה מתנות".[24] שהבורא נשאר גדול, אבל כל הזמן נותן מתנות בלי סוף. ולנברא שמקבל מתנות רבות, יורדת בכך חשיבות הנותן. זאת אומרת, הנותן חשוב בעיניו, אבל מפני שהוא מתייחס אליו כל כך טוב, וכל הזמן מסתכל עליו, אז האדם מתחיל להרגיש אותו כשווה לו, ואפילו כתלוי בו. כך הרצון לקבל מפרש את ריבוי המתנות. שאם הבורא נותן לו, סימן שהוא שווה משהו, סימן שהבורא תלוי בו.

ואם הרצון לקבל מרגיש בריבוי המתנות, והאדם בכל זאת שומר על גדלות הנותן, ריבוי המתנות עוזר לו לפתח אהבה להנותן, כי הוא מרגיש שהבורא תלוי בו, שווה לו. וההרגשה הזאת, היא נקראת להיות במדרגות עולם היצירה. שעדיין קיימת תלות בין המתנות לבין החשיבות והרגשת האהבה של צד אחד כלפי הצד השני, באותה מערכת יחסים מאוד מסובכת. אבל כבר יש אפשרות לבנות את האהבה לגדול, מפני שגדול המרבה מתנות נעשה קרוב.

וכך בעולם היצירה מתחיל יחס אחר. כלומר, עולם הוא מה שהנברא מרגיש מתוך עצמו, כיחסו למאציל, לבורא. וכאשר הוא מתחיל להרגיש את היחס של אהבה הדדית מעל המתנות, ריבוי המתנות מפסיק להיות חשוב בעיניו. אלא האדם מתעלה מעל המתנות וחי בתוך מערכת היחסים ביניהם. ואז, במערכת הנקראת עולם הבריאה, המתנות הן בלתי פוסקות.

כלומר, כל המדרגות שבכל עולם ועולם הן רצון לקבל שעולה ומשתכלל ביכולת הזאת, משך עשרים וחמש מדרגות בכללות בכל עולם ועולם, עד שבעולם האצילות האהבה מתנתקת לחלוטין מהתלות בכלי. זאת אומרת, בעולם היצירה הנברא מסדר את היחס האישי שלו עם הבורא בעולם הבריאה הוא מתחיל לבדוק את היחסים של הבורא עם יתר הנבראים, רוכש את הכלים של כל הנשמות, וכלפיהם הוא מסדר את היחס הנכון בין המתנות לאהבה ובעולם האצילות הוא מתעלה לאהבה הנצחית.

מקור הנשמה

אנו תופסים כל דבר רוחני ככוח מופשט מגוף, מחוסר דמות גשמית. מכאן, שהרוחניות היא תכונה נפרדת לחלוטין מהעולם הגשמי. אם כן, כיצד היא תוכל להוליד ולהניע את הגשמיות?

במאמר הזה בעל הסולם לא מעוניין לענות על שאלות, אלא להעמיד את השאלות ולהתחמק מתשובות, כדי להשאיר אותן לקורא. הוא רוצה להראות לקורא עד כמה האדם בחיי חיותו בעולם הזה נשאר ללא תשובה בנושאים האלה.

הנשמה היא הרצון לקבל שהוא חומר הבריאה. והרצון להשפיע, שאותו רוכש הרצון לקבל, היינו, הכוונה לעבוד, הרצון להיות דומה למאציל, המתהווה בתוך הרצון לקבל, עוד בבחינה ב', בסוף בחינה א' מד' בחינות דאור ישר, גם הוא אינו נשמה, אלא תוספת בלבד לרצון לקבל. הרצון להשפיע, הוא שנותן לרצון לקבל את הרגשת המאציל, שממנה הרצון לקבל מתפתח כדי לממש את הרצון להשפיע, את הרגשת המאציל, לטובת עצמו. לנצל את הבורא, לרצות ממנו עוד יותר. ליהנות לא רק ממה שמקבל מהבורא, אלא ליהנות מהגודל של הבורא שממנו הוא מקבל מה שמקבל. כלומר, ליהנות מגודלו של הבורא, מהגדלות של המשרת אותו.

וכשמגיע בהתפתחותו לרצון לקבל הגדול ביותר, שהוא מקבל כל מה שמגיע מהבורא, ורוצה לבלוע את גדלות הבורא לעצמו, שייתן לו, שישרת אותו, ונהנה מגדלות הנותן, הרצון לקבל מגיע לבחינה ד'. אז, בשיא גודלו האפשרי, כשבחינה ד' מחליטה שהיא רוצה להידמות למשפיע, הרצון לקבל שם לו למטרה להיות כבורא. כי אחרי שרכש הכרה בגדלות הבורא ובכל היכולת של הבורא לתת לו, הוא רוצה להפוך את כל מה שקיבל לעל מנת להשפיע, ובפעולתו להידמות לבורא.

ואם ברצון לקבל הגדול שרכש, הוא עושה פעולה על מנת להשפיע כמו הבורא, אז הפעולה עצמה, הטיב שלה, המילוי שמקבל, שהוא תענוג מהשתוות הצורה, מכך שמהנה לבורא - הפעולה עצמה והתענוג שממלא אותה - היא נקראת נשמה. ולכן היא נקראת "חלק אלוקי ממעל".[25] כלומר בחלק מישותו, האדם נעשה לגמרי דומה לבורא, דבוק בו, יש בו משהו בלתי נפרד מהבורא.

ובצורה הזאת האדם צריך לחזור ולעשות פעולות כמו הבורא, עד שהוא מממש את כל הרצון לקבל שלו, ומביא אותו לצורת ההשפעה. וכך יוצא, שהבורא בורא את החומר, ומתוך החומר הזה, האדם עושה דמות אלוקית.

הכוח הוא חומר

לאמתו של דבר, גם הכוח עצמו הוא חומר אמיתי, לא פחות ממשי משאר החומרים הגשמיים של העולם הזה, המוחשי. ואף על פי שאין לו כל דמות, שיכולה להיקלט בחושי האדם, אין זה מוריד מערך החומר, הנקרא כוח.

ניקח לדוגמה את החמצן, יסוד שנמצא בתרכובתם של מרבית החומרים בעולם. ועדיין כאשר ניקח בקבוק חמצן טהור, נקי מכל חומר אחר, הבקבוק ייראה ריק לגמרי. זאת מפני שהחמצן נמצא במצב צבירה של גז אווירי, שאין היד מסוגלת לתפוס ולמשש, אין העין מסוגלת לראות, ואין לו טעם וריח. כזה הוא גם המימן, חסר טעם, ריח או משקל.

אבל אם נרכיב יחד את שני החומרים האלה, ביחס של שתי מולקולות מימן למולקולת חמצן, הם יהפכו מייד לנוזל, היינו מים ראויים לשתייה, בעלי טעם ומשקל.

אם ניצוק את המים לתוך סיד חי, הם ייספגו מיד בסיד, והנוזל יהפוך לחומר מוצק, כמו הסיד עצמו. ובאופן כזה, החמצן והמימן, יסודות שאין לאדם שום תפיסה מוחשית בהם, הופכים לגוף מוצק.

ולפי זה, איך נוכל לומר שהכוחות הפועלים בטבע, אינם נחשבים לחומר, רק משום שהאדם אינו יכול להכירם באמצעות חושיו? בו בעת שאנו רואים שבמציאות המוחשית, גופים מוצקים ונוזליים, שכל אחד מרגיש בעולמנו, הופכים בטמפרטורות גבוהות לגז, ובטמפרטורות נמוכות, אותו גז הופך למוצק.

הרי מובן, שכל התמונות המוחשיות לנו, באות מיסודות שאינם חומריים בפני עצמם, ושלא ניתן להרגישם. לכן, כל התמונות המוכרות לאדם, הקבועות בתודעתו, שבעזרתן הוא מגדיר את החומרים, אינן קבועות וקיימות בזכות עצמן, אלא לובשות ופושטות צורה בהשפעת גורמים כגון שינויי טמפרטורה.

ובכן, יסוד החומר הוא הכוח הגלום בו. אלא שאותם הכוחות לא נתגלו לנו עדיין בצורתם המופשטת, כפי שגלויים לנו היסודות הכימיים. אך בעתיד תתגלה מהותם, כמו אותם יסודות כימיים, שהתגלו לנו רק במאות האחרונות.

הכול בנוי מכוחות. אין יותר מכוח. גם אנחנו, ההשפעה עלינו, התגובה שלנו, כל המעשים, המחשבות וההחלטות. כל מה שאפשר לתאר מחוץ לבורא, שעליו לא מדברים, כי בו אין השגה, כל הבריאה מחוץ לבורא, היא כוחות. וההבדל בין הכוחות האלה הוא במידה שבה הם מתגלים או לא מתגלים לנו.

ובעל הסולם נותן כאן דוגמה, שיש כוחות שמוחשיים ומגולים אפילו לחושינו, בהתאם לתנאים טכניים של חום, קור, ולחץ, שלומדים עליהם בפיזיקה בחוק גיי-ליסק[26]: הגזים הופכים לנוזלים או למוצקים בהתאם למידת הלחץ ולמידת הדחיסות שמפעילים עליהם.

הדוגמה הפשוטה הזאת ממחישה עד כמה התנאים האלה נעים ומשתנים כלפינו. אבל רק כלפינו, כלפי חושינו. אם היו לאדם חושים אחרים, הוא היה תופס את הצורות האלה לא כנוזל, גז או מוצק, אלא בצורה אחרת. כי ההתגלות שלהם כנוזל, כגז, כמוצק, הוא גילוי כלפינו בלבד, ובפני עצמם הם כוחות.

ואם תשתנה יכולת התפיסה של האדם, מה שנראה לו כמוצק, יתכן ויראה לו כנוזל או כגז. כי הכול תלוי ביכולת התפיסה ובטווח התפיסה של האדם. כלומר, הצורות שמתגלות, תלויות באדם. ומה שמתגלה הוא תמיד כוח, שאין לו צורה בפני עצמו. אלא הוא קיים בכוח, וצורתו מתגלה בהתאם לחושי האדם.

אותו דבר קורה בתפיסת הרוחניות. כרגע אין לנו עדיין יכולת לתפוס אותה, כפי שאנו מתקשים לתפוס צורות של גז או גלים. אותן צורות שהאדם לא יכול לתפוס באופן טבעי, אבל בעזרת מכשירים מתאימים הוא תופס ומגלה אותן. כמו למשל מהו אוויר. אנשים לא ידעו שיש משהו סביבם, עד שהתחילו לגלות פתאום את המרכיבים של האוויר. מתוך שגילו שיש בו חוסר או עודף, ותוספות למיניהן, כך החל האדם לחקור את החלל שסביבו.

וכך כלפי הרוחניות. אם היינו רוכשים בתוכנו תכונות נוספות, כלים נוספים, היינו מגלים את הרוחניות, כפי שאנו מגלים תופעות שונות בעולמנו. אין הבדל במהות של מה שמתגלה בחושינו הגשמיים, לבין המהות של מה שיתגלה בעתיד בחושינו הרוחניים, הכול רק כוחות. אלא ההבדל הוא במידת יכולתו של האדם לגלות אותם.

לכן לא מדובר בהתלבשות של רוחניות בגשמיות. אין התלבשות כזאת. אלא הכול תלוי במידת ההשגה, ביכולת של האדם להשיג את הכוחות האלה. במידה שבה האדם יצליח לבנות בתוכו צורות הדומות לאותן צורות, שבהן יכולים להתגלות הכוחות האלה, כך הוא יגלה אותם.

בעתיד נדע שמה שפועל עלינו אלה כוחות, ולא הצורות שנראות לנו. לא שבעתיד ישתנה מעשה בראשית. אלא רק כלפי האדם, שישתכלל, יקבל צורות חדשות, ויגיע ליותר הבנה של הכוח הפועל בו וסביבו. האדם יוכל להתקשר אל אותו כוח על ידי שינויים יותר מהותיים בתוכו, וכך להכיר את הכוחות האלה. לא את הכוחות עצמם, אלא לגלות את פעולתם בצורה שיותר קשורה אליו.

הרוחניות עצמה, הכוח עצמו, הוא הבורא, שממלא את הכול ו"אין עוד מלבדו".[27] והאדם רק מגלה מכל צורות ההשפעה של הבורא, את מה שהוא מסוגל לגלות, לפי הצורות שהאדם מייצר על הכוח שלו. הכוח של האדם הוא הרצון לקבל, כוח הרצון, שבצורתו הטבעית הוא מוגדר כחומר הבריאה.

למה הוא נקרא חומר הבריאה? כי בצורתו הטבעית, הרצון לקבל לא יכול לתפוס את הכוחות עצמם ולהתקשר אליהם כמו שהם מתקשרים ביניהם, אלא אם כן עושים עליו צורה מיוחדת של כוונה. ואז הכוונה הזאת יכולה להיות בקשר ובפעולה הדדית עם הכוחות, עם השפעת הבורא.

מה שגורם לחומר לבוא במגע עם כוח אחד ואחר כך עם כוח שני ולבוא לשילוב ביניהם, הוא השינוי בחומר עצמו. החומר צריך להיות בהשתוות הצורה לאותם הכוחות. כמו שהפיזיקאים מגיעים היום להבנה, שאין סביבנו שום דבר אחר חוץ מגלים. שכל המציאות היא גלים. והחיבור בין הגלים, ההשפעה ההדדית, היחס והפעולות ההדדיות בין הגלים, מולידים תופעות אחרות.

האם אפשר להרגיש כוח ללא פעולתו בחומר?

כוח ללא פעולה בחומר, נקרא אור ללא כלי, בלתי מושג. אבל אותו חומר, אותו רצון לקבל, הוא גם כוח, כוח הרצון. והצורות של הרצון לקבל, שבהן הוא יוכל להידמות לאור, אותן האדם צריך כדי לגלות את כוח האור. ואז כוח החומר יהיה דומה לכוח האור. במה? בצורות הדומות שלהם. כי בכוחות הם לא יכולים להיות דומים.

את הכוחות עצמם האדם לא יכול לתפוס, אלא רק את פעולתם בבניית הצורות באדם, שדומות להופעת הכוחות. אי אפשר לדבר על מהם הכוחות בפני עצמם ואיך הם מתקשרים ופועלים. מהו הדבר עצמו, האדם לעולם לא יוכל לומר, אלא רק לומר באיזו צורה הוא בוחן אותו, בודק אותו, מרגיש ולומד אותו. הוא בונה עליו מדע. כל המדעים הם ביחס למי שאנחנו. אם נוכל לשנות את התכונות שלנו, נוכל לבנות מדע אחר, להרגיש פרטים שונים לגמרי של המציאות, גם בתכונות של אותם החומרים, גם באופי שלהם וגם בהתקשרות ביניהם.

כל מה שמקובל עלינו היום כמדע, כעובדה, הוא מה שמתגלה בחושינו. אותו אנו רושמים ומסדרים, וממנו מקבלים את מושג המדע. האדם לא חוקר כוחות, הוא חוקר איך הם מתגלים כלפיו. כפי שאומר בעל הסולם, ששולחן נראה שולחן כלפינו, אבל כלפי מלאך, שולחן או כיסאות מתגלים בצורה לגמרי אחרת, בצורה של כוחות. וכך כל היקום, כלפי יצור אחר הוא מתגלה לגמרי אחרת. ולכן המדע שלו יהיה אחר. את הפיזיקה והכימיה הוא יתאר בצורה לגמרי שונה. לפי התוצאות שיקבל בכלים שלו.[28]

הכוח השווה ברוחני ובגשמי

בקצרה אפשר לומר, שכל השמות הניתנים בהסתמך על תמונת החומר בלבד, הם בדויים לחלוטין, משום שהם נקבעו מתוך ההכרה על ידי חמשת החושים. לכן, השמות האלה אינם קבועים, ואינם קיימים בפני עצמם. אבל מנגד, גם כל הגדרה שנותנים לכוח, מתוך שלילת הקשר בינו לבין החומר, אף היא מדומָה.

כל עוד לא התפתח המדע לצורתו המושלמת, עלינו להתחשב רק במציאות הממשית. במילים אחרות, יש להתייחס לכל הפעולות החומריות, שאותן רואים ומרגישים, כאל פעולות התלויות באדם המבצע אותן. ולהבין שכמו הפעולה עצמה, גם האדם, הפועל, ביסודו מורכב מחומר, שיש יחס משותף בין הפעולה לבין הפועל, אחרת לא ניתן היה להשיג גם אותו.

גם מקובל גדול בעל יכולת ביטוי מדהימה, בשלל צורות ואופנים, כמו בעל הסולם, אי אפשר לו להסביר בצורה ברורה למי שנמצא מצידה האחד של הבריאה, מה קורה מצידה השני, האמיתי, הנצחי, השלם. ואומרים אמנם שיש ואין קשר בין רוחניות וגשמיות, שהאחד מתלבש ולא מתלבש בשני, שהאחד נעתק ולא נעתק מהשני, שיש כביכול חוטים המקשרים בין ענף לשורש. בכל זאת, את התמונה הרוחנית לא נוכל לתאר מהעולם הזה, אלא רק לשייך לה מילים.

וגם על הרצון לקבל לא נוכל ללמוד בפשטות. כי אפילו במסגרת העולם שלנו, כל החוכמות והמדעים על הרצון לקבל, דוגמת הפסיכולוגיה, רפואת הנפש, מדעי ההתנהגות, הסוציולוגיה, וכן האתיקה, והתרבות, אינם שייכים למדע, אלא לחלק הפילוסופי שהאנושות פיתחה. וזה משום שאין לאדם מדידה, אין לו הבנה עמוקה, מדויקת, ונכונה, בכל מה ששייך לרצון. ומכל שכן לגבי הצורות שמקבל הרצון, שהן אלה שמציירות לו את תמונות העולם.

אותו הקושי חל גם בלימוד הרוחניות והגשמיות. כי אמנם שהעולם הזה הוא העתקה מהעולם העליון, וכל מה שיש בו עד לפרטי פרטים נעתק במדויק מהעולם העליון, כהטבעה. ולכל ענף בעולם הזה יש שורש למעלה, וכל ענף קשור ישירות עם שורשו. ולא יתכן בלבול בקשרים האלה, כך שענף אחד יהיה קשור לשורש לא שלו. אלא זה שווה לזה, בהעתקה. ומה שיש בפרטים של מעלה, יש גם בפרטים של מטה.

ועדיין, אם מדברים מבחינת הרצונות, לאדם בעולם הזה יש רק רצונות לתענוגים גופניים, ולכסף, לכבוד ולמושכלות. וגם אם ארבעת המושגים האלה, תענוגים גופניים, כסף, כבוד ומושכלות, מתחלקים לאלפי פרטים ולחיבורים שביניהם, בכל זאת אלה הם הרצונות של האדם וכמובן שהם בכוונה ליהנות לעצמו בכל הצורות האלה שיש על הרצון לקבל.

והרצון לקבל הרוחני, הוא רצון כלפי הבורא, שהאדם מתחיל לפתח יחס אל הבורא. וביחס אליו, יש כוונה על מנת לקבל, שיכולה להיות גדולה מאוד, הנקראת "קליפה". ויש כוונה על מנת להשפיע, יחס לטובת הבורא, להנאתו, ונקראת "קדושה". אבל אז, מדובר ברצון אחר לגמרי, רצון אליו, היינו למושא אחר, מושג אחר.

והיכן ישנה העתקה בעולם הזה, מהכוונה למען הבורא? ביחס של האדם כלפי עצמו, כשהוא מקבל רק את הנחוץ לו לקיומו. וביחס שלו כלפי כסף, כבוד, מושכלות, היינו בכל הרצונות שהוא מקבל מבחוץ, מהחברה, כשהוא משרת בהם לחברה ומעניק לה, לטובתה. ואם נוכל לתאר את שני היחסים האלה, אז נראה מתוכם את ההקבלה בין הֶעְתֵק שבעולם הזה, לבין העולם הרוחני.

מהן קליפות?

קליפות הם רצונות האדם כלפי הבורא, שכוונתם לנצל את הבורא לטובת עצמו. ברוחניות, כנגד כל רצון ורצון, יש אפשרות לבצע אותו או בעל מנת להשפיע, או בעל מנת לקבל. בעל מנת לקבל, נקרא קליפה. ובעל מנת להשפיע, נקרא קדושה.

ולמה כנגד כל רצון ורצון? כי ברוחניות רצון נקרא, רצון שהבורא מצטייר לפני האדם, ולא רצון מנותק מהבורא. רוחניות נקראת גילוי ייחודיות, גילוי הכוח האחד, ההשגחה, ההנהגה האחת, הפועלת כ"אחד, יחיד ומיוחד"[29] במציאות הרצון לקבל. והאדם מגיע לגילוי הזה בתנאי שהוא מייחס את מה שמתרחש בחומר שלו, לבורא, בעל מנת להשפיע.

וכשהוא עושה ההפך, על מנת לקבל, הוא לא מגלה "אחד, יחיד ומיוחד", אלא מגלה את עצמו, ועוד כוחות למיניהם בעולם, שבעצם אינם בעולם, אלא האדם תולה אותם בכל מיני עצמים בעולם הזה, ומתוך כך הוא מפנה אותם אל עצמו. והכוחות האלה נקראים אז קליפות, אבל הם בתוך הרצון לקבל, ולא מחוצה לאדם, כי אין מחוצה לאדם דבר. אלא מתוך שיש שפת הענפים, האדם לוקח את הצורות החיוביות והשליליות מחוצה לו, ומצייר מהן את התמונה הרוחנית.

ברוחניות הכול מתרחש בתוך הרצון. אין דבר מלבד הרצון, והבורא לפניו, והיחס שביניהם על ידי המסך. אבל בצורה הגשמית, התמונה מתחלקת לפנימיות וחיצוניות, לאדם ועולמו. כמו שמסביר בעל הסולם, המציאות מתחלקת בהרגשת האדם, מתוך שהרצון שלו מתחלק ל"שורש, נשמה, גוף, לבוש, היכל", או "גוף, בית, חצר, שדה, מדבר", וכן הלאה. שזאת התפעלות בתוך הרצון, אבל לאדם נראה שההתפעלות מחולקת לפנימית, ל"אני ומה שבתוכי", ול"מחוצה לי". וכך הוא מפענח את התפעלות הרצון, בתמונה המורכבת מ"אני ופנימי" ומ"מחוצה לי", לכל מיני דרגות, רמות, מרחקים, כביכול.[30]

כי אם מביעים במילים מהעולם שלנו, רצונות פנימיים וחיצוניים, שפנימי נקרא קדושה, וחיצוני נקרא קליפה, אז מתקבלת תמונה חיצונית, כביכול, סביב הנשמה, מכל מיני תמונות בדויות, בהם גדושה ספרות הקודש. ויוצא, שמתחילים לדבר על אוֹפָנים, מלאכים, שדים ורוחות למיניהם, שכביכול פועלים ופועלות במציאות הרוחנית. ואלה בעצם רצונות האדם עצמו, שהם בכוונה נכונה, כלפי הבורא, או לא.

בקצרה אפשר לומר, שכל השמות הניתנים בהסתמך על תמונת חומר בלבד, הם בדויים לחלוטין - השמות נלקחים מאוצר המילים שבעולם הזה, והם אמיתיים. אבל במה הם בדויים? שאי אפשר לראות מבעד לַשם את צורת הרצון הרוחני, שהשם מבטא. משום שהם נקבעו מתוך ההכרה על ידי חמשת החושים. מפני שחמשת החושים מציירים לאדם את תמונות התפעלותם בדרגתם, ולא ברוחניות.

לכן, השמות האלה אינם קבועים, ואינם קיימים בפני עצמם. השמות תלויים בהתפעלות האדם, היינו בחושים, שמתוך התפעלותם קובעים את צורת ההתפעלות: זה נקרא שולחן, זה נקרא כסא, זה נקרא אדם, זה "יפה", זה "רע", ועוד. אבל מנגד, גם כל הגדרה שנותנים לכוח, מתוך שלילת הקשר בינו לבין החומר, אף היא מדומָה. וגם לא יהיה נכון מצד האדם להגדיר את הכוחות ואת הרוחניות מתוך שלילת ההכרה שלו. כי השלילה היא חלק מההכרה, מההשגה המתארת מה שאין בו. ולכן גם אי אפשר לומר משהו על הכוח, מתוך שלילת הקשר בינו לבין החומר.

כל עוד לא התפתח המדע לצורתו המושלמת - יגיע שלב, שהמדע עצמו יתקרב לגבול עם הרוחניות, עד כדי כך שיתחיל לצייר לאדם תמונות מאוד קרובות כביכול. ומִתוכַן האדם לא יוכל להשיג רוחניות מגשמיות, אבל יוכל להתחיל להבין מתוך המדע עצמו, מה עליו לעשות כדי לעבור את המחסום. עלינו להתחשב רק עם המציאות הממשית. כלומר, עם מה שמרגישים. כך, עד שעוברים לצד השני, וגם שם מקבלים את הצורה הנכונה, ויכולים אז להשוות את מה שמרגישים כאן, עם מה שמרגישים מעבר למחסום.

במילים אחרות, יש להתייחס לכל הפעולות החומריות, שאותן רואים ומרגישים, כפעולות התלויות באדם המבצע אותן. גם בגשמיות וגם ברוחניות, הכול תלוי באדם, והכול בקשר לאדם, וביחס לאדם, ובהתאם לדרגתו. ולהבין שכמו הפעולה עצמה, גם האדם, הפועל, ביסודו מורכב מחומר, שיש יחס משותף בין הפעולה לבין הפועל, אחרת לא ניתן היה להשיג גם אותו.

קודם האדם צריך לחקור את עצמו. לאחר מכן, איך הצורות שהוא מרגיש, מצטיירות בו. ומתוך הצורות האלה להתחיל להבין את הכוחות המציירים לו את התמונה. כך הוא תהליך ההשגה, שהאדם מבקר ולומד את עצמו. ולומד את החומר של עצמו, רואה איך הוא מתפעל, למה, ועל ידי מה. ואז מתחיל להיות מנהיג לעצמו, לצורות אותן הוא יכול לעשות בתוכו מהחומר.

ולפי הצורות שהוא עושה מהחומר, עם הכוונות בעל מנת להשפיע, הוא מנהיג את החומר, מחזיק אותו, ועושה מהחומר צורה זו או אחרת, ורואה איזו התפעלות יש לו בהתאם. כלומר איזו צורה מתלבשת בחומר. ומתחיל אז לראות את אותן הצורות, שמתוכן מכיר את הבורא, הכוח הפועל עליו מבחוץ. שמהצורה הוא יכול להכיר כבר את מה שכביכול נמצא מחוצה לצורה. וכך מגיע להכרת הבורא, הנקראת "ממעשיך היכרנוך".[31] מתוך הצורות המתלבשות באדם, הוא יכול להשכיל מהו הכוח הפועל עליו, הנקרא בורא.

כלומר, תחילה באה לאדם דוגמה איך להתייחס לבורא, וזאת הדמות שעליו ליצור כלפי הבורא. כמו שבעולמנו, הגדול מראה לקטן מה לעשות. ולאחר מכן האדם, מתוך הרצון שלו, ביגיעה, בבקשה לקבל כוחות וללמוד, בונה יחס לעליון, בונה את דמות היחס. וכאשר הדמות שבנה דומה באיזו מידה, בכמה שיכול, למה שהציג לו העליון, אז הדמות שלו משתווה עם הדוגמה של העליון.

לאדם ניתנת האפשרות לקבוע את גודל הרצון, ואת צורת הרצון, שהוא מפעיל כלפי הבורא מרצונו, מהחומר שלו. ובהם הוא כביכול בונה את דמות הבורא. ואם הדמות הזאת מתאימה לאותה דמות שבה הבורא רוצה להתייצב מול האדם, אז הדמויות האלה נפגשות, ומתלבשות זו בזו. וזאת נקראת דבקות בין שניהם.

אז נקרא שמגיע באותה המידה להשתוות הצורה, לדבקות חלקית עם העליון, היינו מגיע להשגת המדרגה. והשגת המדרגה, נקראת השגת הבורא במידה מסוימת. וכתוצאה מכך, הבורא מתלבש בנברא, והאדם אז מרגיש חלק מהשלמות והנצחיות, הוא מקבל חלק ממטרת הבריאה.

לכן על האדם להמציא כל מיני צורות, ומובן שיש לו לכך עזרה מלמעלה. העליון נותן לו "נה"י", כלים דאח"פ, כלומר מלמד אותו, כמו שבעולמנו, הגדול מלמד את הקטן. "מלמד" הכוונה, מראה לו מה ואיך לעשות, אבל האדם הוא העושה. מבין לאט לאט ומבצע, או קודם מבצע, אחר כך מבין, לפי "נעשה ונשמע".[32] ובצורה כזאת, הנקראת השכלה רוחנית, מתקדם.

למה העולם שלנו נקרא "עולם המדומה"?

המקובלים מכנים את העולם שלנו עולם מדומה, עולם שלא קיים, "עולם הפוך ראיתי"[33], "היינו כחולמים", שהחושים בו מדומים. מפני שכל מה שקיים בו, לא קיים בצורה היסודית שישנה במציאות, ככוחות שפועלים בינם לבין עצמם, אלא כהתפעלות מעבר לכוחות, מעל הכוחות, הנקראת הרגשת בני האדם. שבני אדם מרגישים את העולם שלהם ומציירים אותו בעזרת הגבלות נוספות, מלאכותיות, הנקראות חושים, שניתנו להם מעל הכוחות, כדי שתהיה לאדם אחיזה, או הרגשת חיים, חיוּת, באיזו מציאות, באיזה עולם מדומה.

בני האדם עצמם, בתוכם, גם הם כוחות והמצב האמיתי שלהם הוא לפעול עם הכוחות. אבל מפני שהם לא מסוגלים עדיין להגיע למצב של מציאות אמיתית, נתנו להם חמש הגבלות, הנקראות חמישה חושים, שבתוכם הם מרגישים את החיים והחיות. ומה שהם קולטים בחושים האלה, הם מכנים העולם שלנו. ובתוך חמשת החיישנים האלה, בני האדם בונים את החיות שלהם, את כל מערכת החיים והיחסים שלהם.

כל זאת, עד שהם יעזבו את החושים שלהם לאט לאט, ויכנסו יותר פנימה, לכיוון הכוחות, לפעולת הכוונות והמחשבות. עד שהם יתחילו לחיות במישור עמוק ורחב יותר, ולא בחמשת החושים שלהם. אבל הכול תלוי עם מי האדם מזדהה. האם הוא חי רק בתוך חמשת החושים שלו, והם העולם שלו והחיים שלו. או שהוא מתנתק מהם ונכנס לחיים פנימיים יותר, ואז עובר ממישור של דומם, צומח, חי, מדבר גשמיים, למישור של דומם, צומח, חי, מדבר רוחניים, היינו, של כוחות.

כלומר, על פני רשת כוחות, שהיא עולם ומלואו בפני עצמו, יש תוספת קטנה של חמישה חושים, שפה ושם נבנים מכוחות. והכוח מגלה דרך חמשת החושים, צורה שנקראת החיים הגשמיים, צורה שהיא דמיונית לגמרי.

הבורא והנברא נמצאים כאחד במערכת כוחות. ברשת של כוחות, שהם פועלים בה אחד כלפי השני בחיבוק אחד, בהשוואה ובהשלמה הדדית, שאין נברא בלי בורא, ואין בורא בלי נברא. ורשת הכוחות הזאת, קשר הכוחות הזה, נוצר ונברא על ידי הבורא, כך שמצבים הפוכים ומצבים דומים באים כאחד. כדי להשלים אחד את השני, שתהיה הרגשת שוני בין אחד לשני. שעל פני הרגשת השוני הזאת, תהיה מיד הרגשה של השוואה וחיבור, "כיתרון האור מן החושך".[34] אי אפשר זה בלי זה. בפנים חייב להיות חושך, כדי שמיד עליו יתגלה יתרון האור.

לכן יש רק עולם אין סוף, שבו הכוחות של הרצון לקבל פועלים כלפי כוחות ההשפעה של הבורא, כרצון לקבל בכוונה על מנת להשפיע. ומתוך שיש בנברא רצון לקבל ורצון להשפיע, על ידי ההפרש בין שני הכוחות האלה, על ידי הפער האינסופי, הקוטבי, ביניהם, הנברא כאילו תופס, מחבק, מחזיק, את המציאות הנקראת בורא. והתפיסה הזאת של הנברא, היא נקראת שאור ממלא את הכלי, את פנימיות הכלי, ויוצרת את המצב הנקרא דבקות. אבל הכול נעשה ברמה של כוחות.

אנו נמצאים במצב הזה, שאנו כוללים את הרצון לקבל ואת כוונתו על מנת להשפיע, ובתוכו, בתוכנו, נמצא הבורא בכל יופיו והדרו, כלומר, עם כל היכולת שלנו לגלות אותו. אבל מכל התמונה הזאת, אנו מגלים עכשיו לא רמה של כוחות וכוונות, אלא רמה אחרת הנקראת חמישה חושים גשמיים, גופניים, שהם מציאות אפורה הנמצאת על פני מציאות האין סוף.

והמצב הזה הוא מעמד חשוב מאוד, המאפשר לאדם לפתח יחס משלו, רצון משלו, השתוקקות משלו, להגיע למצב האין סוף, שעליו רוכב מצבנו הנוכחי, שיתגלה בו לאט לאט המצב האמיתי. וההתגלות ההדרגתית הזאת של עולם האין סוף, היא נקראת לגלות את העולמות. כלומר, נמצאים באותו מצב, רק מרגישים ממנו מצבים שונים, אפורים. אבל אם רוצים להגיע למצב האין סוף, לאט לאט מקבלים את האמצעים לבצע את זה.

בעולם אין סוף, האדם נמצא בין שני כוחות, כוח אחד נקרא רצון לקבל וכוח שני נקרא כוונה על מנת להשפיע, בדומה לזוג מספריים. שני כוחות, שהם כשלעצמם מנוגדים זה לזה ורחוקים זה מזה כמרחק מזרח ממערב. אבל בין שני הכוחות הקוטביים האלה, של רצון לקבל וכוונה על מנת להשפיע, שמידת הריחוק ביניהם היא אינסופית, האדם תופס את הכוח הנקרא המאציל. שאפשר לתפוס ולגלות אותו, לתפוס ולחבק אותו, רק בהפרש בין שני הכוחות האלה, בין הרצון לקבל לבין הרצון להשפיע, הכוונה דלהשפיע.

כלומר, הרגשת המאציל תלויה בהפרש שבין הרצון לקבל לכוונה דלהשפיע, שרוכבת עליו. ככל שהפער ביניהם יותר גדול - ככל שהעביות יותר גדולה והמסך עליה יותר גדול, כלומר, גובה הכלי, המרחק בין מלכות לכתר - שאיכות תמונת המאציל הולכת ומתבהרת בתוך הכלי. "כיתרון האור מן החושך".

והמצב שהבורא נמצא בינינו, ואנחנו תופסים אותו ומחבקים אותו, נקרא שאור נמצא בתוך הכלי, או שבורא מלובש בתוך הנשמות, הוא המצב הקבוע שנברא, והוא נברא כמצב יחיד, שאין חוץ ממנו. ואנחנו נמצאים בניתוק מהמצב הזה, לכן עולמנו נקרא מצב המדומה, מצב לא אמיתי. כי כל מצב אחר שמרגישים, חוץ מהמצב הבסיסי, האמיתי, הקיים והקבוע, הוא מצב מדומה. ועולמנו הוא המצב השקרי, כי הוא אפילו לא מזכיר את המצב האמיתי.

והעולמות הרוחניים הם הרגשה חלקית מאותו מצב אמיתי, לכן הם נחשבים עולמות אמיתיים. וככל שהם מגלים את האמת הזאת, הם נקראים עולמות, שבהם מדובר לא על החלק שהם מסתירים, אלא על החלק שהם מגלים. מאותו רגע שמתחיל להתגלות המצב האמיתי, קוראים למה שמתגלה עולם הרוחני.

במצבנו הנוכחי, למה אין לנו יכולת להרגיש את המצב האמיתי? כי באין סוף, בעולמות הרוחניים, יש פער בין הרצון לקבל לבין הכוונה על מנת להשפיע. אם הפער ביניהם הוא אינסופי, נקרא שנמצאים בעולם אין סוף - תופסים בפנים את האלוקות ומתמלאים בצורה אינסופית. ואם אין פער קוטבי ביניהם, אז האדם נמצא באחד מעולמות, בריאה, יצירה, עשיה, שהם מצבים חלקיים ממצב האין סוף.

ואם אחד מהמרכיבים חסר לגמרי באדם, כלומר יש לו רק רצון לקבל, אבל אין לו כוונה על מנת להשפיע, אז אין לו במה לתפוס את הבורא. צריך "שתי ידיים", שני קווים, רצון לקבל וכוונה על מנת להשפיע, כדי בתוכם לתפוס את הבורא. אבל אם חסרה יד אחת, יד ימין, הכוונה על מנת להשפיע, ויש רק רצון לקבל, אז אי אפשר לתפוס אותו. כי תופסים אותו בפער שבין הרצון לקבל לבין הכוונה שרוכבת עליו.

והמצב שבו נמצאים רק בקו אחד, ברצון לקבל בלבד, הוא נקרא העולם הזה, ובו יכולים להרגיש רק מציאות המדומה, ולא חלק כלשהו מאין סוף. אבל מפני שהרצון לקבל בנוי כך, שעם הכוונה על מנת להשפיע הוא דומה לבורא, לכן ביסודו יש בו חלקים, מַדרגות, והוא מחולק בצורה כזאת, שהוא כבר מוכן להידמות לבורא על ידי המסך.

וההתאמה לבורא ללא מסך נקראת החושים שלנו, התפיסה שלנו, החשיבה והמחשבה שלנו, שבהם תופסים משהו, אבל משהו מדומה. שיש ברצון לקבל כביכול חלוקה כמו בעולם הרוחני, אבל היא נשארת בגדר החלוקה המדומה, כי אין כוח שיוציא את הרצון לקבל ממנה אל הגובה של עולם הרוחני. חסרה כוונה על מנת להשפיע, חסרה יד ימין. יש רק אותן הגדרות משותפות כביכול.

לכן אפשר לקחת אל העולם הרוחני שמות, הבחנות, מהעולם הזה. אבל אם מוסיפים לשמות ולהבחנות האלה כוונה על מנת להשפיע, צד ימין, אז עוברים להרגשה של המצבים, שקודם רק נקראו בשמות העולם הזה, והופכים אותם להרגשה בעולם הרוחני.

איך אפשר לתפוס מהות אחרת באותם חמישה חושים?

חמשת החושים לא ניתנו בעולם שלנו מתוך חוסר ברירה. חמשת החושים הם תוצאה מהחלוקה של הרצון לקבל מד' בחינות דאור ישר. ורק אם הרצון לקבל הזה בא עם מצב שכנגדו, עם כוונה על מנת להשפיע, כשתי ידיים זו מול זו, רק אז החלוקה של הרצון לקבל לחמישה חלקים, בתוספת הכוונה על מנת להשפיע, שמצטרפת לכל חמשת הרצונות לקבל האלה, פועלת כאחד, בכלי אחד. אבל אם אין כוונה על מנת להשפיע, אז החלוקה לחמישה חלקים, בחומר עצמו, מביאה לחמישה חושים של העולם הזה.

ובחמשת החושים לא תופסים כלום. בחמשת החושים מודדים ומרגישים את התפעלות החושים מכוח מסוים שנמצא כנגדם. אם הכוח שנמצא כנגדם פועל רק על חמשת החושים, אז האדם מתאר לעצמו עולם גשמי, מציאות מדומה. לַמה היא מדומה? כי היא לא נמצאת בצורה הזאת בשום מקום אחר, חוץ מאשר בתוך החושים עצמם.

מה שאין כן, אם תופסים את המציאות, את הכוח, בחמישה חושים, אבל מוסיפים להם רצון להשפיע, כוונה דלהשפיע, אז לפי גודל הכוונה דלהשפיע, בהתאמה אליה, בהשוואת הצורה אליה, מתחילים לתפוס מציאות בצורת השפעה. וצורת ההשפעה היא אותה צורת מציאות שנמצאת מחוץ לחומר.

לכן המצב הרוחני לא נקרא מצב מדומה. התפיסה של המציאות דרך הכוונה על מנת להשפיע, לא נקראת תפיסה מדומה, אלא תפיסה חלקית, מתוך התפיסה הכוללת שנקראת אין סוף.

מהו החוש השישי ביחס לחמשת החושים?

החוש השישי אינו חוש, אלא תוספת כוונה על מנת להשפיע. אין חוש שישי, כמו שאין צורך באצבע שישית. אלא, את קניית היכולת לקלוט מציאות בכוונה על מנת להשפיע, מבטאים כחוש שישי, כחוש נוסף. אבל זו יכולת נוספת במציאות שלנו, להתחיל להתפעל מתפיסה חדשה, לפי הכוונה על מנת להשפיע. לחיות בתוך הכוונה על מנת להשפיע, בתוך האהבה, אהבת הזולת.

והמיוחד הוא, שבכוונה על מנת להשפיע יכולים לעבוד עם החושים שלנו, ולהגיע להרגשת עולם אינסופי, ויחד עם זאת להישאר בחמישה חושים גופניים, שפועלים בצורה רגילה, כפי שהם ניתנו לנו מלכתחילה, בתחילתה של הדרך הרוחנית.

ועד שהאדם לא מגיע בחמשת החושים הטבעיים, הגופניים לרכוש כוונה על מנת להשפיע במלואה, הוא לא עוזב את המדרגה התחתונה הזאת. כל הפער בין המדרגות הוא בין החושים הגופניים של האדם, שקיבל אותם ללא כוונה עליהם, לבין רכישת רצון לקבל אינסופי במלואו עם הכוונה על מנת להשפיע. הפער הזה בין שני הקצוות האלה חייב להיות באדם במלואו. כי הם שנותנים לו את הנפח של עולם אין סוף, את כל סולם המדרגות.

וכאשר מגיעים לתוצאה הסופית, לרכוש את כל הכוונות על כל הרצונות דעל מנת להשפיע, ולבנות אותם בחושים הטבעיים, אז רוכשים כלי עם נפח מספיק לכלול את כל המציאות, ומוכנים להרגיש את האלוקות, את המאציל שמתלבש בנו.

ועל מה שקורה לאחר מכן הקבלה לא מדברת. אבל עד גמר התיקון, אין חיים ואין חיות ללא הכרת העולם הזה, שמרגישים אותו וחיים בו. ואת כל הדרגות הרוחניות משיגים רק בזמן שנמצאים בעולם הזה, בגוף הגשמי, הטבעי, ובעזרתו, מתוכו, משיגים את האין סוף.

והרגשת האין סוף באה דווקא מפני שהאדם עומד בעמדה התחתונה, "הרצויה" כדברי בעל הסולם[35], ומתוך העולם הזה בונה את כל סולם המדרגות. העולם הזה, העולם החומרי, נמצא במרכז "עיגול" האין סוף. ואת נפחו של "העיגול", האדם רוכש על ידי הכוונות שלו. הרצון שלו מתרחב, ועל פניו גְדלוֹת הכוונות שלו, עד שיחד הם תופסים את כל נפח האין סוף. בהתאם לזה, לאט לאט מגלים את המאציל. עד שכל הכלים מתפתחים עם הכוונות, עד לאותו מצב שהיו בו מלכתחילה, במלכות דאין סוף לפני הצמצום, ומגיעים לגמר תיקון. וכל ההפרש בין העולם הזה לעולם אין סוף עובד כעומק, כעוצמת נפח, של אותו המקום שמתמלא עם המאציל.

מהו הסוף שרואים באין סוף?

סוף רואים בצורה פשוטה. סוף נקרא לא לרצות יותר. מי עושה סוף, מי מגדיר שמגיעים לסוף? "האני". הוא אומר, שהוא לא רוצה יותר, לא חשוב אם לקבל או להשפיע. הכלי מרגיש, הכלי מודד וקובע. אם על רצון לקבל של עשרה קילו, יש לו יכולת לעשות מסך של שמונה קילו, אז הוא עושה סוף ומחליט לקבל עד שמונה קילו. הוא יודע שהרצון שלו הוא עשרה קילו, אבל הוא מקבל עד שמונה קילו, ואז הוא מרגיש את הסוף.

אבל אם הוא לא קובע את התנאי הזה, אם יש לו רצון לקבל של עשרה קילו, ויש לו מסך על כל העשרה קילו רצון, אז הוא נמצא במצב אין סוף, שהוא לא עושה גבול. הוא כולו ללא גבול, בדומה לילד קטן שנותנים לו להתפרע בחדר בלי גבול, ואז הוא חושב שהוא נמצא בעולם אין סוף. והוא באמת נמצא בעולם אין סוף, כי הוא עושה מה שהוא רוצה.

והיכן האין סוף האמיתי? היכן האין סוף של האין סוף, מכל המצבים שנקראים אינסופיים? רק בכלי שהבורא ברא. רק ברצון לקבל שהבורא יסד אותו על ידי רצון להשפיע שלו. מחשבת הבריאה היא הרצון ליהנות לנבראים. ובמידה ובצורה שרוצה ליהנות לנבראים, לתת להם, הבורא בנה את הכלי. הגם שאי אפשר להגיד "במידה", אבל אנחנו לא מסוגלים בצורה אחרת לבטא את רצון הבורא לתת לנבראים. וכאשר הכלי מגיע להתאמה מדויקת לאותו האור שיצא מהבורא וברא אותו, הוא מרגיש את עצמו בצורה אינסופית.

ואין לדעת אם הבורא בעצמו, שהקדיש לנברא את האור הזה, את המתנה, את ההטבה, הקדיש לו אותה מתוך כמות יותר גדולה שיש ברשותו, או לא. אלא עלינו להגיע להשוואת הצורה, לקליטה שלימה של אותו האור, שבא מלכתחילה מהבורא, הוא נקרא אצלנו אין סוף. כי בשבילנו אותו אור הוא הבורא. ואם משווים צורה אליו, אם מקבלים אותו כולו, אין יותר ממנו. אמנם רומזים לנו שאחר כך יש עוד משהו, אבל לנו לא כדאי לעסוק בכך. כי יש לנו לפני כן למה לשאוף להגיע.

האם אפשר לטפס בסולם המדרגות גם מחוץ לגוף?

בסולם המדרגות יש פעולות שעושים מחוץ לגוף. אבל לנו קשה לתאר לעצמנו את המציאות מרגע שמתים ועד שחוזרים לגלגול הבא, שאז האדם לא נמצא בגוף. ולכן התיאורים האלה תמיד נשארים תיאורים ילדותיים, על איזה מקום שבו פורחים באוויר בצורה של כוח. אבל אין מקום כזה, ואין לנו מילים להביע צורת קיום ללא גוף. כי הלשון שלנו כולה מבוססת על מה שמכירים ומרגישים הגופים.

יש פעולות אחדות בלבד, שצריך לעשות אותן ללא הכרת הגוף. החיים שלנו נקראים הכרת הגוף. ומוות של הגוף נקרא להינתק, להיפרד, מלהרגיש את הצורה שבה היינו. ולא שהגוף עצמו חי או מת, אלא הוא כך כלפינו. אנחנו מרגישים אותו, שהוא מזדקן, שהוא מת, שנמצאים מחוץ לו, ושוב מתלבשים בו, ומתחילים להכיר את הגוף, להכיר את עצמי.

אלה צורות ההשגה. ולא שקורה משהו מחוץ לאדם. אלא כך האדם מתאר לעצמו, זו התמונה שמצטיירת בו, שהוא היה מחוץ להכרה, ועכשיו הוא מתחיל להרגיש את עצמו כחי ובתוך גוף, כילד קטן וכיותר גדול, וכגוף שמזדקן ועוד מעט מת. אבל אוסף הרצונות בונה בנו תמונה דמיונית זאת. הציור הוא רק כלפי האדם עצמו.

יש פעולות שצריך לעשות אותן ולממש אותן בדרגות שונות של הכרה. או להרגיש משהו שנקרא גוף, או להרגיש אותו באופנים שונים ואחרים, או לא להרגיש אותו כלל, ועוד. אבל אלה פעולות ש"האני" עובר, ו"האני" איננו גוף. וכל השינויים הם רק כמה ובאיזה אופן הרצון לקבל מורגש כלפי נקודת "האני" של האדם.

[1] פסחים דף נ ע"א.

[2] על החוק הזה ראה המאמר "חוכמת הקבלה והפילוסופיה" בעמ' 214 לעיל והמאמר "הקדמה לספר 'פי חכם'" בעמ' 197.

[3] נידה דף כ ע"ב.

[4] כיום הנוירופילוסופיה מנסה לחקור שאלות פילוסופיות באמצעות עובדות נוירוביולוגיות, שיטות מדידה חדשות ושיטות מחקר ביולוגיות.

[5] בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות ב.

[6] ראה הביאור על "עת לעשות" בעמ' 81.

[7] בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות ח"א, אור פנימי, דף ט אות ב.

[8] תהלים קכו, א: "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים".

[9] קידושין דף ע ע"א.

[10] להסבר ראה: בעל הסולם, הקדמה לפתיחה לחכמת הקבלה, אות ו; וכן הערה מס' 3 בביאור על "שכל הפועל".

[11] שמואל ב כג, כ.

[12] מגילה דף ו ע"ב: "לא יגעתי ומצאתי אל תאמן, יגעתי ומצאתי תאמן".

[13] ראה הערה מס' 11 לעיל.

[14] בעל הסולם, הקדמה לפתיחה לחכמת הקבלה, אות ב.

[15] ויקרא יט, יח.

[16] תיקון על הרצון לקבל שבו הוא רוכש את תכונת בינה.

[17] נדרים ט, ד.

[18] קהלת רבה ה, ז.

[19] בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות קמט.

[20] תענית דף יא ע"א. להסבר ראה בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות קכח.

[21] משלי טו, כז.

[22] הרב"ש, שלבי הסולם כ"ג (במדבר), ענין טהרת אפר פרה: מאמר כ"ג תשנ"א.

[23] נאמר על ידי הרב"ש לתלמידיו בבית מדרשו.

[24] ראה גם הביאור על "ארבעה עולמות" בעמ' 283.

[25] איוב לא, ב: "ומה, חלק אלוה ממעל".

[26] לואי ג'וזף גיי-ליסק (1778-1850), כימאי ופיזיקאי צרפתי. בשנת 1802 ניסח לראשונה את החוק הקובע שגז הנתון בלחץ קבוע מתפשט ביחס ישר לטמפרטורה שהוא נתון בה. גז כזה מכונה גז אידיאלי.

[27] דברים ד, לה.

[28] בעל הסולם, שמעתי, מאמר ג: ענין ההשגה הרוחנית.

[29] על המושג הזה ראה: בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות ח"א, הסתכלות פנימית, דף יד; וכן הערה מס' 27 בביאור על "התנאים לפרסום הידיעות שבחוכמת הקבלה".

[30] בעל הסולם, תלמוד עשר ספירות ח"ג, דף קמה.

[31] ראה הערה מס' 13 לעיל.

[32] על "נעשה ונשמע" ראה רב"ש, דרגות הסולם ח"א, מאמר שכז: נעשה ונשמע: "בזמן שהאדם מקבל על עצמו בחי' המעשה, נמצא שכבר אינו נוגע בדבר, כי מקבל על עצמו מה שאומרים לו לעשות. ואז אין לו בחי' השוחד שיעוור אותו. לכן יכול לבוא לבחי' נשמע, היינו שישמע שהצדק הוא עם המצָוֵה. וזה נק' נשמע, היינו שמבין אותו. ששמיעה נק' בחי' הבנה בשכל ובהרגש".

[33] פסחים דף נ ע"א.

[34] קהלת ב, יג.

[35] ראה הערה מס' 11 בביאור על "מהות חכמת הקבלה".

ארבעה עולמות

השגת החומר והצורה / ארבע צורות: הנקודה, הקו, השטח והמעוקב / אותיות ונקודות / עצמות וכלים

השגת החומר והצורה

האדם משיג:

את החומר - בעולם העשיה

את הצורה שבחומר - בעולם היצירה

את האמצעי להבטחת קיומם של החומר והצורה, שבעולמות העשיה והיצירה - בעולמות הבריאה והאצילות.

וכל עולם מעולמות אבי"ע משפיע ומקבל כלפי הנשמות.

המקובלים חוקרים רק את החומר, ואת הצורה שבחומר, שבעולמות העשיה והיצירה. כי את עולם הבריאה, הכולל את החומר והצורה יחד, קשה מאד לתפוס באמצעות השכל.

הבסיס של עולם העשיה הוא חומר של רצונות חלקיים רבים, שלכל אחד מהם יש צורה משלו. החומר הזה נתפס היטב באמצעות השכל, ומפתח אותו. כך שמאפשר לשכל לחקור כל תכונה בפרטנות, להבדיל ולהבחין בינה לבין כל יתר התכונות האחרות. להכיר את "יתרון האור מן החושך"[1], על כל פרט מפרטי המציאות הקיימת.

ארבע צורות: הנקודה, הקו, השטח והמעוקב

קיימות ארבע צורות: נקודה, קו, שטח ומעוקב, שזו צורה תלת ממדית המהווה מכפלה של הצורות הקודמות. ארבע הצורות האלה כוללות בתוכן את כל הצורות שבעולם הזה ובעולם העליון. פִרטי העולמות כולם, זהים אלה לאלה.

העולם הזה הוא חומר, כלומר הוא הנחתם של העולמות הרוחניים העליונים שהשתלשלו למטה. בזמן עבודת האדם בעולם הזה, כל השגותיו הן רק בצורות הגשמיות, ואין לו כל אפשרות להבין, או להשיג דבר מחוצה להן.

לכן הבורא, היוצר הכול, מושג לאדם בשם "הויה" הכולל בתוכו את כל סוגי הצורות הקיימים בעולם. כאשר האות י' היא נקודה, האות ה' היא שטח, האות ו' היא קו, והאות ה' האחרונה היא מעוקב, צורה תלת ממדית. האות ה' האחרונה היא גילוי של האות ה' הראשונה, אבל בצורה גשמית יותר, היינו צורה התופסת מקום, ואילו שלוש הצורות הקודמות אינן תופסות מקום כלל. כמו כן, ניתן להשיג גם את קוצו של י', ומכך השם "הויה" הוא מקור כל השמות הקיימים.

כל שם הוא התגלות הבורא בבריאה, כלומר, שמושג על ידי קבלה והשפעה. מהות הבורא אינה בת השגה כלל, אדם משיג רק את ההשפעות הבאות אליו מהבורא. ועל כן, הבריאה כולה היא שמותיו של הבורא. האדם חוקר על עצמו את השם שקיבל, ומייחד אותו עם השורש, הבורא, בכוונה על מנת להשפיע. כלומר, השם הוא הדבר שהאדם חוקר, ומתוכו מכיר ומשיג את הבורא, המשפיע. וכך הוא מקבל שם.

האדם מקבל את שמותיו לפי מידת גילוי הבורא, כלומר, לפי שם הבורא, שאותו הוא משיג. לפיכך בני האדם השרויים בחושך, אינם רואים את האור המושפע מן הבורא, ועל כן הינם חסרי שם. אדם שלומד קבלה חוקר ומברר את השם, כפועל יוצא של הטוב המתפשט מהבורא. בכך הוא מברר את ניצוץ הבורא שנפל לתוכו, ומעלה את אותו הניצוץ אל מעל לרצונותיו האגואיסטיים.

בהתאם לשלמות הבירור ולגודל ההכרה במחשבת האדם, כך הוא משיג את גדלות ה"שם". על האדם לבוא לייחוד האהבה עם שם הבורא בתוך מחשבותיו ומתוך הכרה מלאה. שכן זוהי יגיעת האדם, הנקראת העלאת מ"ן וירידת מ"ד.[2]כי על ידי תוספת יגיעה, היינו העלאת מ"ן וחזרת מ"ד כמה פעמים, גדלה הכרתו של האדם עד שהוא נעשה לשותפו של הבורא במעשה בראשית. וכמו שהבורא בורא עולמות, כך גם האדם בורא עולמות, אותם הוא ממלא כמשפיע וכמקבל.

האותיות והנקודות

התפשטות ההשפעה נעשית באמצעות האותיות והנקודות. "העין" אינה קולטת דבר, מלבד האותיות והנקודות שהל"ב שלה מבין. "הפה" קולט אך ורק אותיות.

קליטה כזו נקראת "ל"ב", משום שקבלת הידע נעשית בשלושים ושניים (ל"ב) ערוצים שנקראים "ל"ב נתיבות" השפעה. כלומר עשרים ושתיים אותיות, ועשר נקודות, המהוות בסיס לכל הצורות הקיימות בעולם, וכן היא נעשית בעשרים ושתיים אותיות, ועשר נקודות, המהוות בסיס לכל הצורות הקיימות בעולם, ולמילויו של העולם בידע ובחיים.

שם "הויה" כולל בתוכו את כל צורות הכתב והדיבור, משום שמבנה האותיות הוא מנקודות וקווים. כל נקודה היא צמצום, וכל קו הוא התפשטות.

עצְמוּת וכלים

עצמות וכלים מצביעים על שני סוגי אורות: האור המתייחס אל הפועֵל, והאור המתייחס אל הנפעלים. האורות האלה נקראים "דכר ונוקבא". היינו, היסוד הזכרי והיסוד הנקבי בבריאה: קו ורשימו, נשמה וגוף, בורא ומלכות, חסד ודין, אשר בהתאחדם נשלמת העבודה.

העצמות שולט על הכלי ומתגלה בו, בהתאם להתעוררות ולהכנת הכלי. את טבע העצמות ניתן לזהות רק בכלי, שבו הוא מתלבש. הכלי משתמש בהכרתו, שאינה תופסת אלא את מה שמתלבש בכלי.

את הבורא עצמו אי אפשר לתפוס, כי כל ההשגות שלנו מתייחסות רק אל הכלי המתוקן, שבו מלובשת עצמותו של הבורא. כפי שבכל המדדים, לא מודדים את העַצְמוּת, אלא את גילוי העצמות בכלי המדידה, כלומר את יחסי הגומלין בינו לבין הכלי. מכאן, שגילוי השגחת הבורא, פירושו גילוי אמיתי של הבורא.

[1] קהלת ב, יג.

[2] על העלאת מ"ן וירידת מ"ד ראה בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות ח"יג, לוח התשובות לפי המלות, דף תנד אות יב.

ביאור על "ארבעה עולמות"

השגת החומר והצורה

האדם משיג:

את החומר - בעולם העשיה

את הצורה שבחומר - בעולם היצירה

את האמצעי להבטחת קיומם של החומר והצורה, שבעולמות העשיה והיצירה - בעולמות הבריאה והאצילות.

וכל עולם מעולמות אבי"ע משפיע ומקבל כלפי הנשמות.

איך האדם משיג? איך הוא מקבל, מרגיש, חוקר, מגיע להסכמה לגבי מה שהוא מרגיש? איך הוא קיים כלפי עצמו, בהשגתו? איך הוא משיג את עצמו ואת מה שסביבו? מה שנברא הוא רק רצון לקבל שנקרא כלי. והכלי הזה מרגיש רק מה שהוא מקבל, מה שממלא אותו, ממה שהוא מתפעל. וההתפעלות הזאת יכולה להיות או מתוך רצון הכלי, כפי שהיה לפני צמצום א', וכפי שקורה בעולם הזה, למטה ממחסום, או לפי תנאי השתוות הצורה, שחַל מאין סוף ולמטה, בכל המדרגות, עד העולם הזה.

ולפי השתוות הצורה בין תכונה דלהשפיע, שהכלי רוכש על ידי המסך, לבין האור, שההשפעה היא צורתו הטבעית, הכלי משיג לא מה שממלא אותו, אלא איך שהוא מתוקן בהשתוות הצורה לאור. הכלי לא משיג את האור, אלא את תכונת האור, שהיא להשפיע, המתפרסת אצל האדם כנרנח"י, או כתכונת ההשפעה, תכונת המשפיע עצמו, היינו, תכונת הבורא, תמונת הבורא.

וההבדל הוא בין להרגיש באין סוף ובעולם הזה, בכלי שהוא רצון לקבל, לבין להרגיש במסך באור חוזר, שמורגש כבר לפי השתוות הצורה, שאז חוץ מהמילוי עצמו מרגישים את הממלא. כדברי הכתוב: "שכר מצווה לדעת מְצוּוֶה". [1] לדעת מתוך ידיעה, חיבור, דבקות.

אבל גם ברצון לקבל, היינו, באין סוף ובעולם הזה, וגם ברצון להשפיע, בהשתוות הצורה על ידי מסך ואור חוזר, את כל התופעות האלה, הכלי מרגיש בתוכו, ולא מחוץ לו. ואפילו תופעות שמרגיש כמשהו מחוץ לו, גם הן באות מבניית הכלי, שמתחלק לפנימי וחיצוני, לדופן חיצוני ודופן פנימי, ל"תוך" ו"סוף".

האור שלא יכול להתקבל ב"סוף", מורגש כנמצא עדיין מחוץ לכלי, כאור מקיף. מפני שהפגישה של כל האור הבא לכלי נעשית בראש הפרצוף. ולפי שיקול דעתו של הכלי, חלקו של האור מתקבל וחלקו לא מתקבל. אבל החלק שלא מתקבל, גם לו נוצרים יחסים עם הכלי. הוא לבוש כבר באור החוזר, הדוחה, ולכן מורגש כקיים. אבל כל ההרגשות, כל הקליטה, כל קביעת העובדה, אם קיים או לא קיים, נמצא או לא נמצא, נעשות בתוך הכלי.

ומחוץ לכלי נמצא משהו לא מושג שנקרא "עצמותו". שֵם שלא אומר דבר על השגתו, כי "מה שלא נשיג לא נדע בשם ומילה". [2] אלא השם הזה בא להדגיש, שמקבלים משהו כביכול קיים, אבל שלעולם לא יהיה בהרגשתנו ובהשגתנו. כך יש להתייחס למקור המחשבה כלפינו, למחשבת הבריאה. שמה שנקרא אצלנו בורא, הוא יחס כלפינו ממקור מסוים הנקרא "עצמותו", יחס הנקרא מחשבת הבריאה. ורק מאותו יחס ואילך, אפשר לו לאדם לדון.

ושני העולמות, עולם אין סוף שהיה לפני הצמצום, לפני עולם הצמצום, והעולם הזה, נקראים המצבים של הכלים. וכלי שמתמלא באופן ישיר ממשהו, קובע את מצבו לפי הרצון, ולא לפי מידת השתוות הצורה. אבל חוכמת הקבלה מלמדת את האדם איך להרגיש את המציאות לפי השתוות הצורה.

ומה התועלת מכך? שהשתוות הצורה עם תכונות הנותן עוזרת לאדם להכיר את הנותן, "ממעשיך היכרנוך". [3] כלומר, מתוך הרצון להידמות למעשיו, מהם "היכרנוך". ממעשים כמוהו מתחילים להרגיש את הנותן, להבין אותו, להיות כמוהו. כל לימוד הקבלה נועד למטרה זו. ללמוד איך להיכנס להרגשת הנותן לפי השתוות הצורה. והרגשת הנותן מתחילה ממצב הנקרא עולם העשיה.

עולם נקרא כל מצב ומצב, שהאדם מרגיש את מציאותו. ויש אין סוף מצבים כאלה. ומגדירים אותם לפי דרגות ההתאמה כלפי המאציל. המצב שבשום צורה ובשום מידה לא מתאים למאציל, נקרא עולם הזה. והמצבים שבהם מתחילים את השתוות הצורה, ובהתאם לה את ההיכרות עם המאציל, נקראים עולם העשיה. ובעולם העשיה מכירים במאציל במידה הנקראת השגת החומר.

בעל הסולם כותב במאמר "חוכמת הקבלה והפילוסופיה", שבעולם העשיה משיגים את המתנה שבאה מהבורא, בעולם היצירה משיגים את ריבוי המתנות, ובעולם הבריאה - את התוצאה מריבוי המתנות, את האהבה, שהולכת ונעשית מופשטת מהמתנה, עד עולם האצילות.

ובמאמר "ד' עולמות" בעל הסולם משתמש במונחים אחרים, שאת החומר משיגים - בעולם העשיה, את הצורה המלובשת בחומר - בעולם היצירה, צורה מופשטת אבל שאינה מופשטת עדיין, אלא תלויה בעולמות יצירה ועשיה - בעולם הבריאה. ואת הצורה המופשטת כביכול מחומר וצורה, את האמצעי - בעולם האצילות.

האדם משיג:

את החומר - בעולם העשיה

את הצורה שבחומר - בעולם היצירה

בעל הסולם כותב ב"מבוא לספר הזוהר", שבעולמנו אפשר לעסוק ולחקור רק בחומר ובצורה מלובשת בחומר. כי רק השגתם היא השגה ודאית, שנחשבת לאמת, שאפשר להסתמך עליה, ומתוכה להמשיך ולחקור ולהגיע לידיעות, שאפשר להבין ולמסור לאחרים, שאפשר להתבסס עליהן. [4]

ובצורה המופשטת עצמה לא עוסקים. המקובלים לא נוגעים בה, כי היא עלולה להטעות את האדם, ולהביא אותו לתוצאות ומסקנות לא ודאיות, שיגרמו לו להתבלבל בין ודאות לבין השערות, ובהכרח לסטייה מן הדרך. האדם עלול לייחֵס למאציל או לעצמו, צורות שאין להן כל שחר, ולא כל בסיס מוצק. אלא משיגים רק את האמצעי להבטחת קיומם של החומר והצורה, שבעולמות העשיה והיצירה, שמשיגים אותם רק בעולמות הבריאה והאצילות.

וכל עולם מעולמות אבי"ע הוא משפיע ומקבל כלפי הנשמות. כלומר, כל מה שאנו חוקרים הוא רק את ההתאמה שלנו למקור. ומידות ההתאמה של האדם לבורא, נקראות עולמות. ובכל עולם יש מידת הסתר ומידת גילוי, למרות שהכינוי "עולם" בא מהמילה העלמה. אבל מהו המושג הזה "עולם"? ממה הוא נובע? למה צריך מידה כזאת, הרגשה כזאת, מציאות כזאת, שנקראת עולם?

עולם הוא מה שמתרחש בין האדם לבין אותו מישהו נוסף. ומהי אותה סביבה, שנוצרת סביב כל נשמה ונשמה שנקראת עולם? בקבלה לומדים, שלפני שנבראו הנשמות, נבראו העולמות. מהיכן? מאותם חלקי המלכות, שעדיין לא הגיעו לסוף בישולם, לסוף הכרת טבעם. אותם בחינות שלפני בחינה ד', בחינות שורש, א', ב', ג' שבבחינה ד', אותן ההבחנות במלכות שנקראות דומם, צומח וחי, שהן כלפי בחינה ד' והן המסייעות לה, ונקראות פרטים של העולם שסביב בחינה ד'.

כמו בכלי שנברא, אותם חלקים, בחינות שורש, א', ב', ג', שבבחינה ד', הם בונים את בחינה ד' ונמצאים סביב בחינה ד' כדי לסייע לה, יותר או פחות, להביא אורות, התרשמויות, השפעות, חיוביות או שליליות. כך בחינה ד' קיימת בתוך החלקים האלה, ובאמצעותם מקבלת ומרגישה, ולאחר מכן נותנת ומשפיעה.

בחינה ד' מרגישה את קיומה רק כאשר היא כוללת את כל חמשת החלקים, ודרך כולם מקבלת ונותנת מעצמה החוצה, ודרכם אליה פנימה. ולכן בהשגתה, בהרגשתה, בחינה ד' כוללת חמישה חלקים, שדרכם היא מקבלת ונותנת. וההרגשה הזאת נקראת עולמַה. וכך אנו, שכוללים חמישה חושים, ומקבלים בתוך חמשת חלקי העביות שבנו, מרגישים קיימים בתוך עולם.

כל ההרגשה בחושים מצטברת יחד, ונותנת לאדם התפעלות, שבכלָלה מציירת לו תמונה, תמונת עולם. אבל אם יוצאים מההתפעלות הזאת, רואים שאותה תמונה היא לחלוטין דמיונית, וקיימת רק כלפינו. ולפני שיוצאים ממנה, אי אפשר "לצאת" מן העולם ולדמיין אותו כלא קיים. כי האדם קיים בתוך הכלים האלה, בתוך התחושות האלה, שיכולות להשתנות באותם גבולות, שהוא נמצא או לא נמצא בתוכם, אבל לא מחוץ להם.

כך כלפי חושי האדם, וכך כלפי מה שקיים כביכול מחוץ לנשמות. מבנה העולמות קשור בקשר ישיר וצמוד לנשמות, ואינו קיים מחוץ לנשמות, אלא רק בכוח. כלומר, כל נשמה חייבת לפי המבנה הזה שלה להרגיש את הבורא, את השפעתו, בצורה שמחולקת לחמישה פרטים. ומידת ההשתוות בין הנשמה, בין תכונות הנשמה, לתכונות הבורא, ההתאמה הזאת בין התכונות, היא נקראת עולם.

מידת השתוות הצורה, השוואת תכונות, בין הבורא לנברא, אותו קשר של דבקות חלקית שבו הם נמצאים, הוא נקרא חלק העולם שמתגלה בנברא. ואותו חלק בנברא, שעדיין לא הגיע להשתוות הצורה לבורא, או שעדיין לא נגלה כרצון בנברא כי מעוררים בו רק את הרצון שיכול להתאים עצמו לבורא, אז החלק הזה שהנברא עוד לא התאים לבורא, מידת אי השתוות הצורה ביניהם, הוא נקרא החלק הנסתר של העולם, והוא מהווה כעין פילטר, מסנן, מחליש, בין הבורא לנברא.

לכן בעל הסולם אומר: כל עולם מעולמות אבי"ע הוא משפיע ומקבל כלפי הנשמות, אבל משפיע ומקבל ביחס לנשמות לפי נוסחה קבועה. כי בעולמות אין בחירה חופשית, אלא היחס שהכלי קבע באין סוף, שהוא רוצה להיות בהשתוות צורה מוחלטת לבורא, ובדבקות מלאה בבורא, החוק הזה נשמר.

ומפני שהכלי התחלק בתוכו ל - 125 מדרגות, נוצרו 125 מצבים בינו לבין הבורא שנקראים מדרגות של העולמות. והמדרגות האלה נמצאות בתוך הכלי בכוח. ורק בהתאם לפעולת השוואת הצורה שהכלי מבצע, יוצא מן הכוח אל הפועל אותו מעמד בין כלי לבורא, אותה מידת השתוות הצורה, מידת גילוי ומידת הסתרה, הנקראות יחד מצב העולם של הכלי.

ולכל כלי וכלי יש עולם משלו, כלי ועולמו. ומחוץ לכלי אין עולם. כי אי אפשר לדבר על עולמות ללא כלים. בדומה לאדם שנמצא בחוסר הכרה, ולא מרגיש את העולם. וברגע שמתעורר מעט מבין, ומה שמבין זהו עולמו. ואם מבין יותר, רואה עולם יותר נאור, יותר מגולה. תמיד מדובר רק כלפי מי שנמצא. ולכן בקבלה מדברים על עולמות, תמיד רק כלפי מי שמשיג אותם ונמצא בתוכם.

המקובלים חוקרים רק את החומר, ואת הצורה שבחומר, שבעולמות העשיה והיצירה. כי את עולם הבריאה, הכולל את החומר והצורה יחד, קשה מאד לתפוס באמצעות השכל. בעל הסולם מדייק ומסביר בהרחבה ב"מבוא לספר הזוהר" ובמאמר "החומר והצורה שבחוכמת הקבלה", שחומר משיגים בוודאות. ולפי השתוות הצורה עם משהו, משיגים גם את הצורה. אבל צורה מופשטת לא יכולים להשיג בוודאות, ולמרות שניתן לתאר אותה בדמיון, המהות שלה כלל לא מושגת, ואפילו אסור לגעת בה.

לכן המקובלים חוקרים רק את החומר ואת הצורה שבחומר. בעולם העשיה - את החומר, ובעולם היצירה - צורה שבחומר בלבד. ובעולם הבריאה, שכולל חומר וצורה יחד, כלומר, שכדי לחקור צריך להפריד ביניהם, אסור לחקור מחשש לטעות. לכן נאמר: קשה מאוד לתפוס באמצעות השכל, כי המושגים האלה מופשטים, ואינם נתפסים בתוך הכלים, אלא רק בתוך הדמיון. מתוך שהם היו פעם קיימים מלובשים בחומר, ניתן לתאר אותם מחוץ לחומר, ומה שמחוץ לו נקרא שלא נמצא בשכל, כלומר, שלא מלובש בתוך הכלי.

שכל ורצון בכלים רוחניים, נקרא מורגש ומה שמורגש נחקר. השכל חוקר מה שנמצא בתוך הכלים בלבד, ולא מפשיט את ההרגשה ומתחיל לדמיין אותה מחוץ לכלי. הוא חוקר את ההרגשה בתוך הכלי. לכן נאמר, שאת עולם הבריאה, הכולל את החומר והצורה יחד, קשה מאד לתפוס באמצעות השכל. שם חוקרים בתוך הצורה המופשטת, ואסור לחקור בה, כי אין בכך שום ודאות.

הבסיס של עולם העשיה הוא חומר של רצונות חלקיים רבים, שלכל אחד מהם יש צורה משלו. החומר הזה נתפס היטב באמצעות השכל, ומפתח אותו. כך שמאפשר לשכל לחקור כל תכונה בפרטנות, להבדיל ולהבחין בינה לבין כל יתר התכונות האחרות. להכיר את "יתרון האור מן החושך", על כל פרט מפרטי המציאות הקיימת.

בחוכמת הקבלה רוצים להרגיש את התופעה בתוך הרצון, להתייחד עימה ולחקור אותה, על כל פרטיה. השאלה היא רק באיזה שלב ניתן לחקור ולהרגיש אותה: כאשר היא מלובשת בחומר או כאשר אינה מלובשת בחומר, כלומר היא כשלעצמה. או כאשר היא נמצאת במקור שלה לפני הגעתה אלינו או את הסיבה שלה במקור, שממנו היא נשלחה אלינו. היינו, לחקור את המקור של התופעה, או את המקור עצמו לפני התופעה, ללא שום קשר לתופעה, שנשלחת אלינו ומתקבלת בתוך החושים, ומעוררת בהם צורה מלובשת בחומר.

עלינו לחקור את כל שרשרת הקשר בינינו לבין המקור, לבין המאציל, כדי לדעת עד כמה משגת ידנו לגעת ברבדים האלה בוודאות, ומהיכן חייבים לשים קץ לחקירה, ולקבוע שאינה ודאית, ומנותקת מהחקירה הנכונה. והמקובלים נוקטים בכך משנה זהירות.

לכן בעל הסולם אומר: הבסיס של עולם העשיה הוא חומר של רצונות חלקיים, חומר של הרצון. שלכל אחד מהם יש צורה משלו, צורה של חומר. שנתפס היטב באמצעות השכל, כי השכל מחובר לחומר ותמיד משרת לרצון. לפי גודל הרצון, על כל אופניו, גדל לידו השכל, ורק בהתאם לצורה שדורש הרצון. כך שמאפשר לשכל לחקור כל תכונה בפרטנות. איך לחקור אותה? להבדיל ולהבחין בינה לבין כל יתר התכונות האחרות.

השכל חוקר את התכונות שמקבלים הרצונות, אותן הבחנות שמקבל הרצון הגולמי. וזו כל מטרת העבודה. מדוע? כי בחקירת הצורות השונות של הרצונות מתוך שמרגישים את השינויים ברצונות, לא חוקרים את הרצונות עצמם, אלא את צורת הרצונות, איזו צורה הרצון יכול לקבל. וכל צורה שמקבל הרצון מותאמת לאור שפועל על הרצון.

וכך, כשחוקרים את צורת הרצונות, חוקרים בצורה יחסית את האור עצמו. לפי איזו נוסחה? לפי "יתרון האור מן החושך". [5] כלומר, מטרת העבודה הרוחנית לחקור את צורות הרצון ולהכיר את "יתרון האור מן החושך", על כל פרט מפרטי המציאות הקיימת.

אף פעם לא משיגים את האור, את מה שמחוץ לרצון. אלא לפי הצורות שהרצון מקבל, לפיהן אפשר לדבר על צורה מלובשת בחומר. אי אפשר לדבר על האור עצמו, אלא על צורת ההטבעה שהוא עושה בתוך הרצון. והיא מספיקה לנו כדי לקבוע מהו יחס הבורא אלינו, מהי השפעתו כלפינו, מה הוא רוצה מאיתנו, ואיך אפשר להגיב כלפיו.

והנברא אף פעם לא יוצא מתוך עצמו, אלא כולנו בנויים כך, שההטבעה של האור בתוך הרצון מספיקה לנו כדי להיות בקשר עם האור עצמו. עוד מד' בחינות דאור ישר רואים, שהאור בורא לעצמו את הכלי. וכל מה שהכלי מגלה מתוכו הוא את מי שברא אותו.

בקבלה חוקרים חומר, וצורה מלובשת בחומר, ולא צורה מופשטת ומהות. אבל החלוקה הזאת לא קיימת בעולמות עצמם, כלומר, חומר בעולם העשיה, צורה מלובשת בחומר בעולם היצירה, צורה מופשטת בעולם הבריאה, ומהות בעולם האצילות. אלא כל הצורות האלה: חומר, צורה מלובשת בחומר, צורה מופשטת ומהות, קיימות בכל השגה ולו הקטנה ביותר.

לכן הפילוסופיה וחקירותיה, שיוצאות מצורה מלובשת בחומר לצורה מופשטת, ומתחילות לחקור את התכונות בלי יחס למי הן שייכות, פסולות בעיני המקובלים. כי מהטעות הזאת מגיעים לתוצאות שלא קיימות ולא יתכנו בחומר. ולכן חל איסור לעסוק בצורה המופשטת ובמהות. וזאת לא משום שיקרה משהו לאדם, אלא התוצאות שמגיעים אליהן נראות אמיתיות, והידיעה שהן אמת היא שקרית, ולאדם אין שום אמצעי לבדוק אם היא אמת או שקר.

וכך האדם בטוח, שהגיע בחקירתו לתוצאה אמיתית, ועל ידה מתחיל לשכנע את עצמו ואת העולם. ובמקום ללכת בצורה נכונה ולהתקדם למטרת הבריאה, הוא הולך במסלול לא נכון ומאריך את הזמן, ומגיע להכרת הרע בדרך ארוכה ומרה. לכן אסור לחקור בתוך הצורה המופשטת ובמהות. למרות שגם בעולמנו, כמו בכל העולמות והמדרגות, יש חומר, וצורה מלובשת בחומר, וצורה מופשטת, ומהות.

כמו שבכל מדרגה ומדרגה יש עשר ספירות, גם בין המדרגות נשמר אותו יחס של עשר ספירות. ולפי אותה צורה יחסית ביניהם, עולם העשיה הוא החומר, ועולם היצירה הוא צורה מלובשת בחומר. אבל עולם הבריאה, מה משיגים וחוקרים בו? לא צורה מופשטת, אלא את השורשים לחומר ולצורה מלובשת בחומר. וכך גם בעולמות אצילות, אדם קדמון ואין סוף. לא פורצים לצורה מופשטת, אלא חוקרים שורשים לחומר ולצורה מלובשת בחומר.

בחקירה הזאת של השורשים, מעמיקים את ההשגה של הקשר שבין חומר וצורה מלובשת בחומר לבין המאציל. את החקירות האלה עושים גם בעולמות עשיה ויצירה, אבל ללא עומק מסך מספיק כדי לגעת בשורש, במאציל, אותו עומק שכבר קיים בעולם הבריאה. לכן בעל הסולם אומר במאמר "חוכמת הקבלה והפילוסופיה", שעולם העשיה הוא המתנה עצמה, ועולם היצירה הוא ריבוי המתנות, ועולם הבריאה הוא גילוי האהבה, אבל גילוי האהבה שבתוך המתנות, ועולם האצילות הוא גילוי האהבה המופשטת מן המתנות.

ומהי אותה אהבה מופשטת? לא יציאה מן החומר, אלא התרוממות מעל החומר. על ידי המסכים מגיעים למצב, שלכמות המתנות או לאיכות שלהן אין השפעה על השגת האהבה. האדם מגיע לתיקון כזה שלא חשובה לו המתנה. מה שמורגש בתוך הרצון לקבל שלו לא משפיע על היחס בינו לבין הבורא. והיחס הזה נקרא שהאהבה פשטה את החומר, ולא שמוציאים את הצורה מהחומר וחוקרים אותה בצורה מופשטת על ידי הדמיון. אלא חוקרים בתוך הכלי, בתוך החומר. ומה שמקובל ומורגש בתוך החומר, לא משפיע יותר על מידת האהבה.

ארבע צורות: הנקודה, הקו, השטח והמעוקב

קיימות ארבע צורות: נקודה, קו, שטח ומעוקב, שזו צורה תלת ממדית המהווה מכפלה של הצורות הקודמות. ארבע הצורות האלה כוללות בתוכן את כל הצורות שבעולם הזה ובעולם העליון. פִרטי העולמות כולם, זהים אלה לאלה.

העולם הזה הוא חומר, כלומר הוא הנחתם של העולמות הרוחניים העליונים שהשתלשלו למטה. בזמן עבודת האדם בעולם הזה, כל השגותיו הן רק בצורות הגשמיות, ואין לו כל אפשרות להבין, או להשיג דבר מחוצה להן.

קיימות ארבע צורות של תפיסת המציאות. היינו, הרצון לקבל שמתחיל להתפתח ולהכיר את עצמו, את הצורות שלו, ואת התופעות שבו, תוך כדי ההכרות הזאת מלכד את כל ההתפעלויות וההתרשמויות לאוסף של התפעלויות, המצטבר לצורות של נקודה, קו, שטח ומעוקב - תלת ממד.

נקודה היא מידת ההתפעלות של הרצון לקבל, ללא כיוון, ללא הֶבחן, ללא השוואה בין שתי תופעות, בין שתי תכונות. קו נקרא, כשיש הבדל בין שתי תופעות. כלומר, רצון לקבל מפותח, שלא תופס התפעלות אחת בלבד, אלא יכול להבדיל בין שתי תופעות, ולפי תכונה מסוימת בתוכו יכול לקבוע מה הקשר ביניהן.

הקו הוא ההבדל בין שתי נקודות בתכונות מסוימות, או נקודות רבות שנמצאות בקשר אחת עם השנייה, בדומה לשרשרת, לפי תכונה מיוחדת המייחדת את כולם, ורק היא המִשתנה בין כולם. וכך כולם כביכול עומדים בקו. בדומה לקבוצת אנשים שנמדדת לפי הגובה, ולא בשום צורה אחרת, הצורה הזאת בלבד מעמידה אותם בקו. וגם שתי נקודות שההבדל ביניהן נמדד לפי הקשר ביניהן, ולפי התכונה הזאת הן נקראות קו.

הקו הוא לא קו גיאומטרי, אלא יחס בין שתי נקודות. ונקודות רבות שהיחס ביניהן הוא כמו בקו, הן בונות שטח. בדומה להגדרה הגיאומטרית, ששטח הן שלוש נקודות המחוברות ביניהן בקו. זאת אומרת, יש נקודה אחת, יש שתי נקודות שמחוברות ביניהן, ושלוש נקודות שמחוברות ביניהן.

אבל הרבה נקודות, שמחוברות ביניהן בצורה שווה ביחס של שתי נקודות בקו, הן בונות צורת עיגול הנקראת מעוקב. לכן נאמר שמעוקב הוא צורה תלת ממדית המהווה מכפלה של הצורות הקודמות. במושג "תלת ממד" אין הכוונה לשטח ולגובה בלבד. גם מעוקב נמצא בשטח. אלא צורה תלת ממדית נוצרת בין שלוש נקודות.

מעוקב הוא עיגול. והמיוחד בעיגול, שיש לו נקודה אחת מרכזית, שנמצאת ביחס שווה כלפי כל יתר הנקודות. באותו אופן אפשר לתאר את הבורא כלפי הנבראים. אמנם לכל נברא ונברא יש תכונה משלו לעומת יתר הנבראים, שנמצאים בריחוק או בקירוב ביניהם, אבל כלפי הבורא כולם שווים.

אין צורך לתאר עיגול עם מרכז, אלא לרכז את כל התנאים של מצב מסוים, ולפיהם להגדיר אותו כמעוקב. גם בעל הסולם שמכנה את המצב הזה "תלת ממדי", מתכוון ב"תלת" ל"אני עם הנשמות האחרות" ול"אני עם הבורא". גם כצורה גיאומטרית, מעוקב אינו צורה תלת ממדית. וכך יש לפרש אותו בצורה איכותית, כיחס בין נקודות.

גם השטח מוגדר, או כיחס בין שלוש נקודות, שיש קשר משולש ביניהן או קו ונקודה שמחוץ לקו, אבל הכול נמדד לפי היחס בין הנקודות. ומה שמיוחד בעיגול הוא שכל הנקודות שבו שוות כלפי המרכז. ומה ההבדל בין קו לעיגול? אם לוקחים נקודה מחוץ לקו, היחס של הנקודה הזאת כלפי כל הנקודות שנמצאות על הקו, הוא יחס שונה. אבל אם רוצים שיחס שונה יהפוך ליחס שווה, מעמידים את כל יתר הנקודות ביחס של מעוקב כלפי הנקודה שמודדים.

מהן הנקודות האלה כלפי היחס לבורא? נקודה היא היכן שמרגישים רק רצון בעלמא, חוכמה. מהנקודה הזאת יוצא קו, יחס בין שני רצונות, לקבל ולהשפיע, שהם התפתחות הבינה. והתוצאה משתי הנקודות האלה הוא שטח, היחס בין הרצון לקבל והרצון להשפיע בפועל, הנקרא זעיר אנפין. והתוצאה מפעולת הזעיר אנפין, אותו רצון של המלכות להיות בחומר דומה לצורת הבינה, הוא נקרא מעוקב.

מדוע מעוקב? מפני שאותה נקודה שהיתה בחוכמה, רוצה להידמות עתה באופן שווה, לכל ההתפעלויות שקיבלה מהבורא, להיות שווה לו. ובכך היא הופכת מנקודה בחוכמה לעיגול במלכות. וכך מתבטא הרצון של הנברא להיות דומה לבורא.

ארבע הצורות האלה כוללות בתוכן את כל הצורות שבעולם הזה ובעולם העליון. הצורות האלה, נקודה, קו, שטח ומעוקב, כוללות בתוכן את כל המציאות. וכל תפיסת האדם את עצמו כנמצא במציאות כלשהי, מתחלקת לארבע התפיסות האלה. פִרטי העולמות כולם, זהים אלה לאלה. כל עולם ועולם כולל אותם פרטים. ההבדל בין מדרגה למדרגה, בין עולם לעולם, הוא רק בחומר: או שהחומר יותר גשמי, או שהוא יותר רוחני. היינו, יותר או פחות רצון לקבל כמותית ואיכותית, בלי מסך או עם מסך.

העולם הזה הוא חומר, כלומר הוא הנחתם של העולמות הרוחניים העליונים שהשתלשלו למטה מעולם אין סוף. בזמן עבודת האדם בעולם הזה, כל השגותיו הן רק בצורות הגשמיות. ומהן הצורות הגשמיות? כשהחומר מתפעל מהצורות שמגיעות אליו מהעולם הרוחני. אבל אסור לדמיין, שהרוחניות מתלבשת בגשמיות. הקשר בין רוחניות לגשמיות אינו שהרוחניות פועלת בתוך הגשמיות. אותם דמיונות הביאו את האדם לעבודת אלילים, היינו, לאותה הטעות של האנושות, שהחלה להשתחוות לחפצים כמו עצים ואבנים, לדמויות אדם, ולפסלים למיניהם, כמו למשל פסל מרובה ידיים ורגליים. הרוחניות יוצרת העתקה בגשמיות, אבל אינה מלובשת בגשמיות. וההבדל הזה הוא גדול.

ואין לו כל אפשרות להבין, או להשיג דבר מחוצה להן. צורה מסוימת שמוטבעת בחומר בדומה לחימר, ויוצאת ממנו, מותירה את ההטבעה שלה בחומר. אבל ללא קשר בין הצורה להטבעה. הצורה אמנם מוטבעת בחומר, אבל נמצאת בתוך החומר. לכן מי שנמצא בתוך החומר לא יכול להבין את הצורה הזאת ברוחניות, למרות שהיא אותה צורה. אבל האדם שעושה את החומר שלו דומה לרוחני, הוא רואה עד כמה הן צורות זהות. ואם יש לו רצון להגיע להשתוות הצורה לרוחניות, הוא רואה שנמצא באותה צורה, חסר לו רק מסך לבצע אותה, לבטא אותה.

לכן הבורא, יוצר הכול, מושג לאדם בשם "הויה", הכולל בתוכו את כל סוגי הצורות הקיימים בעולם. כאשר האות י' היא נקודה, האות ה' היא שטח, האות ו' היא קו, והאות ה' האחרונה היא מעוקב, צורה תלת - ממדית. האות ה' האחרונה היא גילוי של האות ה' הראשונה - כלומר, בינה שהתחילה לקבל צורת המשפיע, מתגלה במלכות, מתוך החומר של המלכות - אבל בצורה גשמית יותר, היינו צורה התופסת מקום, היינו, בחומר. ואילו שלוש הצורות הקודמות אינן תופסות מקום כלל. כלומר, אינן מתלבשות בחומר, שמממש אותן.

כמו כן, ניתן להשיג גם את קוצו של י'. אם מתחילים להשיג מתוך החומר, מתוך הה' האחרונה, אז משיגים את כל הצורות הקודמות, ואף את השורש שלהן, את קוצו של י'. ומכך השם "הויה" הוא מקור כל השמות הקיימים.

כל שם הוא התגלות הבורא בבריאה, כלומר, שמושג על ידי קבלה והשפעה. רק לפי השתוות הצורה משיגים את התופעה עצמה, את יחס הבורא לנברא. יחס הבורא לנברא נקרא "שֵם". "ממעשיך היכרנוך", כל השמות הם התגלות הבורא כלפי הנבראים. ובשמות האלה נקרא הנברא עצמו, מפני שמשיג את פעולת הבורא, את יחס הבורא אליו, מתוך השתוות הצורה. וזה נקרא "שֵם ה' נקרא עליך" [6], שהנברא מקבל את השמות של הבורא. והשם הכללי של הבורא הוא טוב ומטיב.

מהות הבורא אינה בת השגה כלל, האדם משיג רק את ההשפעות הבאות אליו מהבורא. ועל כן, הבריאה כולה היא שמותיו של הבורא. האדם חוקר על עצמו את השם שקיבל, ומייחד אותו עם השורש, הבורא, בכוונה על מנת להשפיע. כלומר, השם הוא הדבר שהאדם חוקר, ומתוכו מכיר ומשיג את הבורא, המשפיע. וכך הוא מקבל שם. הבורא משפיע על הכלי. הכלי מקבל את ההשפעה שלו, מתרומם להשיג את אותה הצורה. ומתוך שמשיג אותה צורה, מתחיל להבין איך הבורא מפעיל אותו, איך הוא משפיע עליו, ולפי ההכרה הזאת מכנה אותו בשמות.

האדם מקבל את שמו לפי מה שגילה על הבורא, לפי מידת השתוות הצורה עם הבורא. האדם קורא באותו השם הן את הבורא, והן את עצמו. כלומר, לפי שם הבורא, שאותו הוא משיג. לפיכך בני האדם השרויים בחושך, אינם רואים את האור המושפע מן הבורא, ועל כן הינם חסרי שם. אדם שלומד קבלה חוקר ומברר את השם, כפועל יוצא של הטוב המתפשט מהבורא. השם שמתגלה נובע מהשתוות הצורה של הנברא עם הבורא. בכך הוא מברר את ניצוץ הבורא שנפל לתוכו, ומעלה את אותו הניצוץ אל מעל לרצונותיו האגואיסטיים.

בהתאם לשלמות הבירור ולגודל ההכרה במחשבת האדם, כך הוא משיג את גדלות ה"שם". על האדם לבוא לייחוד האהבה עם שם הבורא בתוך מחשבותיו ומתוך הכרה מלאה. שכן זוהי יגיעת האדם, הנקראת העלאת מ"ן וירידת מ"ד. כי על ידי תוספת יגיעה, היינו העלאת מ"ן וחזרת מ"ד כמה פעמים, גדלה הכרתו של האדם, עד שהוא נעשה לשותפו של הבורא במעשה בראשית. וכמו שהבורא בורא עולמות, כך גם האדם בורא עולמות, אותם הוא ממלא כמשפיע וכמקבל.

תמיד משיגים רק מתוך השוואה בין הדברים, אף פעם לא את הדבר עצמו, אלא כיתרון האור מתוך החושך, אור וכלי. הרצון לקבל חייב להתפעל ממשהו בעצמו, ללא השגה וללא הכרה. ולכן אפילו אם אומרים, שלעולם שלנו יש אותה צורה כמו לעולמות הרוחניים רק בחומר שונה, אי אפשר להשוות את הצורה הזאת, את מה שיש בה, את כל מה שמשיגים מתוכה, עם העולם הרוחני. אלא רק להשוות בין הפרטים של העולם הזה, ולומר שהיחס בין הפרטים האלה זהה ודומה במשהו, למה שיש בין אותם הפרטים, בשורשים בעולם העליון. אבל איך הם בעולם העליון, מה ההבדל שם בין אותם הפרטים, איש לא יודע.

ניתן רק לקבוע מהו ההבדל ביניהם בעולם הזה, למשל מהו ההבדל ביני לבין הכוס ולבין המים שממלאים את הכוס ולשער שאותו הבדל קיים גם בין הנשמה לבין אותם הפרטים, שנקראים "כוס" ו"מים" בעולם הרוחני. כלומר, האדם לא יודע מה קורה בעולם הרוחני ומה יש בעולם הזה, אלא תופס רק את היחס ביניהם. גם בעולם הזה הוא לא תופס את הפרטים עצמם, מה הם "כוס" או "מים" או "אני", אלא רק את ההשוואה ביניהם, את ההבדל ביניהם, את ההבדל בין אדם לבין הכוס, ולבין המים שממלאים את הכוס. מכאן נובעת ההרגשה של האדם, שהוא לא תופס את התופעה עצמה, אלא רק תוצאה ממנה.

ולכן עלינו לשמוע ולקבל בצורה תיאורטית בלבד, לא בצורה מעשית, שאותם הפרטים שקיימים ברוחניות, קיימים גם בגשמיות, ואותו היחס שקיים ביניהם ברוחניות, קיים ביניהם בגשמיות. אבל לא לעשות מתוך זה השוואה בין העולמות, אלא בתוך העולם הזה לשמוע את העובדה הזאת, ולדעת שיותר מעובדה, היא לא נותנת לנו דבר.

מה המטרה בכך שחומר גשמי מקבל צורה רוחנית?

מתוך שהחומר הגשמי מקבל הטבעה של צורה רוחנית, הוא נעשה מסוגל לקבל צורה רוחנית ממשית. לא צורה מוטבעת, אלא מתוך ההטבעה עצמה, להגיע לצורה הרוחנית. אבל הגשמיות יכולה להגיע לרוחניות, רק אם בגשמיות לא מתייחסים לחומר עצמו, אלא איך פועלים עם הרצון בתוך החומר, ואז יכולים לתת לרצון צורה כמו ברוחניות, את צורת ההשפעה.

האדם לא משנה את דרגות דומם, צומח וחי שבו, אלא רק את היחס של דרגת המדבר שבו, כלפי כל הצורות שיש בעולם הזה. ועל ידי שינוי היחס שלו, הוא קולט לתוכו את כל הצורות האלה, שמלכתחילה אינן קיימות מחוץ לו. אלא על ידי שקולט אותן בתוכו, הוא מעלה אותן לדרגה רוחנית. וזה נקרא שהאדם מעלה בתוכו את כל העולם לרוחניות.

חומר בעצמו לא קיים, אלא קיים כחומר דומם רק בתוך ההתפעלות שלנו. מדוע? כי האדם מתייחס מִדַרגה ד' שלו לכל הדרגות הקודמות, דרגות שורש, א', ב', ג', כמסייעות ועוזרות לו. שעל ידי בחינה ד' שלו הוא יכול לבטא את היחס שלו כלפיהן, ודרכן כלפי מאציל. אם לא היה סביבו עולם, האדם לא היה יכול לבטא יחס כלפי המאציל. לא היה לו דרך מה לבטא אותו. אפשר רק דרך הרצון.

והעולם הוא אותו משהו שקיים מחוץ לבחינה ד', ולכן עוזר לנו להתבטא חיצונית כלפי המאציל, ולהבין את ההתבטאות שלו כלפינו. כמו שבין ספירת כתר לספירת מלכות יש באמצע שמונה ספירות, שאלמלא הן, לא היינו יכולים להבין מה המאציל רוצה מאיתנו. איך הוא מתייחס אלינו, איך אפשר להתייחס אליו בחזרה. כל הספירות שבאמצע, הן כלפינו דרגות שורש, א', ב', ג'.

האותיות והנקודות

התפשטות ההשפעה נעשית באמצעות האותיות והנקודות. "העין" אינה קולטת דבר, מלבד האותיות והנקודות שהל"ב שלה מבין. "הפה" קולט אך ורק אותיות.

קליטה כזו נקראת "ל"ב", משום שקבלת הידע נעשית בשלושים ושניים (ל"ב) ערוצים שנקראים "ל"ב נתיבות" השפעה. כלומר עשרים ושתיים אותיות, ועשר נקודות, המהוות בסיס לכל הצורות הקיימות בעולם, וכן היא נעשית בעשרים ושתיים אותיות, ועשר נקודות, המהוות בסיס לכל הצורות הקיימות בעולם, ולמילויו של העולם בידע ובחיים.

שם "הויה" כולל בתוכו את כל צורות הכתב והדיבור, משום שמבנה האותיות הוא מנקודות וקווים. כל נקודה היא צמצום, וכל קו הוא התפשטות.

האדם מקבל בתוך הכלים שלו את התפשטות האור, את הרגשת המאציל, מה שמתפרס אצלו לכמה מושגים, שהם "אותיות ונקודות", או "נקודות ואותיות". התפשטות ההשפעה נעשית באמצעות האותיות והנקודות. "העין" אינה קולטת דבר, מלבד האותיות והנקודות שהל"ב שלה מבין. כלומר, רק לפי השתוות הצורה. גם בעולם שלנו ידוע, שאיך שהכלי מכוּוַן, כלומר רק לפי התדרים, לפי המבנה הפנימי, לפי התכונות, שהכלי מסוגל לקלוט, באותה המידה הוא קולט מבחוץ. גם אם מחוץ לאדם יש עולם אין סוף, אנו קוראים למה שקולטים ממנו "העולם הזה", העולם שלנו.

"הפה" קולט אך ורק אותיות. קליטה כזו נקראת "ל"ב", משום שקבלת הידע נעשית בשלושים ושניים (ל"ב) ערוצים שנקראים "ל"ב נתיבות" השפעה. יש ל"ב (שלושים ושתיים) נתיבות חוכמה, ל"ב מלכויות, שאלה הערוצים שבהם מקבלים חוכמה מלמעלה. אבל האותיות עצמן, הן כ"ב אותיות, ועוד חמש סופיות מנצפ"ך. ואיזה קשר קיים בין האותיות שהפה קולט או פולט, לבין האותיות שנקראות הל"ב, ל"ב ערוצי חוכמה, ל"ב נתיבות החוכמה?

וכן היא נעשית בעשרים ושתיים אותיות, ועשר נקודות, המהוות בסיס לכל הצורות הקיימות בעולם, ולמילויו של העולם בידע ובחיים. שלושים ושניים הם ערוצי חוכמה. ועשרים ושתיים אותיות, הן תבניות איך לקלוט את החוכמה, בכל ערוץ וערוץ. כלומר החוכמה שיורדת אליו בשלושים ושניים ערוצים, מתקבלת בתוך הכלי, בעשרים ושניים האופנים שבו, וכך בכל ערוץ וערוץ. ומנצפ"ך אלה אותיות סופיות, לא לקליטת ערוצי חוכמה, אלא לעבודה על "הפרסא".

שם "הויה" כולל בתוכו את כל צורות הכתב והדיבור, כלומר את כל הצורות "למעלה מטבור", ו"למטה מטבור". וזה ההבדל בין תורה שבכתב, שהיא למעלה מטבור, לבין התורה שבעל - פה, שהיא למטה מטבור. משום שמבנה האותיות הוא מנקודות וקווים. כפי שאנו רואים, האות כוללת נקודות וקווים. וברוחניות יש נקודה, קו, שטח ומעוקב.

כל נקודה היא צמצום, וכל קו הוא התפשטות. כדי לבנות את הכלי, האדם חייב קודם לצמצם כל רצון ורצון, ולהפעיל את הרצון בצורת ההתפשטות, באותה המידה שהצורה הזאת נמצאת בו במסך, לא יותר. אוסף הצמצומים על תרי"ג הרצונות, והמידה, האופי, הצורה של המסך על כל הרצונות, יוצרים תיבה, צורה שנקראת אות. ולפי הצורה הזאת, נבנה הכלי. שהמבנה של כל כלי וכלי, הוא כאות שלמה.

ב"מאמר האותיות" של המנונה סבא בהקדמת ספר הזוהר מסביר בעל הסולם, עד כמה כל אות היא מבנה בפני עצמו, המוכן לקליטה, לעבודה, לדבקות, למטרה. ועד כמה כל האותיות, כל הצורות האלה משלימות אחת לשנייה. יש אותיות שהן חשובות לתחילת התיקון, או לאמצע, או לסוף התיקון. אבל ללא שימוש בכל כ"ב האותיות ומנצפ"ך אי אפשר להגיע לגמר התיקון. [7]

כלומר, כדי להגיע לגמר התיקון, גם הכלי הכללי כולו שהבורא ברא, וגם כל חלק ממנו, כל כלי פרטי, חייב לעבור את כל הצורות שבתוך האותיות, וכן את צירופן הנקרא "ספר תורה", היינו אותן צורות, ובאותו סדר כמו בספר תורה.

עצְמוּת וכלים

עצמות וכלים מצביעים על שני סוגי אורות: האור המתייחס אל הפועֵל, והאור המתייחס אל הנפעלים. האורות האלה נקראים "דכר ונוקבא", אור ששייך לבורא, ואור שמיוחס לנברא. היינו היסוד הזכרי והיסוד הנקבי בבריאה: קו ו"רשימו", נשמה וגוף, בורא ומלכות, חסד ודין, אשר בהתאחדם נשלמת העבודה. ההבדל קיים רק עד שהנברא מגיע לדבקות בבורא, שאז אין חלוקה לעצמוּת וכלים. כלים נעשים כמו האורות. ההשפעה שהכלי מעביר לבורא, היא זהה לאורות שמגיעים מהבורא לנברא. אלא בינתיים עד שחוזרים לאין סוף, קיימים כל ההבדלים בין הפועל לנפעל, יש חילוק לדכר ונוקבא, לרחמים ודין, קו ורשימו.

העצמות שולט על הכלי ומתגלה בו, בהתאם להתעוררות ולהכנת הכלי. האור מופיע בכלי רק לפי ההכנה הקודמת לאור. אבל ההכנה הקודמת נעשית גם על ידי האור, שנקרא האור המתקן את הכלי, התורה, האור המחזיר למוטב. את טבע העצמות ניתן לזהות רק בכלי, שבו הוא מתלבש. אין לו לעצמות, לא טבע, לא אופי, ולא שום גוון. אלא הכלי, על ידי תיקון עצמו, מבטא את האור שמתלבש בו באותה צורה שהכלי תיקן את עצמו. ולכן קוראים לאור על שם הכלי, "אור חסדים", "אור חוכמה", "נרנח"י", "ישר", "חוזר", "מקיף", "פנימי", וכן הלאה. כל המונחים האלה אינם בתוך האור.

האור נמצא באחדות פשוטה במנוחה מוחלטת. וכל מה שאפשר לייחס לאור, מייחסים לו רק מצד תיקון הכלים. האורות נקראים על שם תיקון הכלים. וגם אם האור נקרא "פשוט", היינו, שאין בו שינויים, והבדלים, גם בו מדובר על משהו, שנתפס ונקלט ונקבע מצד הכלי. לכן העצמות שולט על הכלי ומתגלה בו, בהתאם להתעוררות ולהכנת הכלי. את טבע העצמות ניתן לזהות רק בכלי, שבו הוא מתלבש. הכלי משתמש בהכרתו, שאינה תופסת אלא את מה שמתלבש בכלי.

גם כל התיקונים הם מצד הכלי, וגם כל ההרגשה באור היא מצד הכלי. וכל מה שהכלי מרגיש הוא לא יותר מהתיקונים שלו. שלפי התיקונים האלה, הם עצמם נקראים אור. על שם מה ולמה התיקונים האלה נקראים אור? מדוע לא ייקראו התיקונים האלה על שם התיקונים עצמם. ולמה במקום לקרוא למצב בשם אותה המידה שהאדם מתוקן, הוא קורא לו אור? מפני שלפי המטרה, לפי הכוונה, כל התיקונים נעשים רק כדי להידבק במאציל. והרגשת הדבקות במאציל, נקראת אור. לכן, גם אם כל הפעולה וכל ההרגשה הן מתוך הכלי, בשמות האלה נקראים תופעות חיצוניות כביכול. האדם נותן לתיקונים שלו את השם של המאציל.

את הבורא עצמו אי אפשר לתפוס, כי כל ההשגות שלנו מתייחסות רק אל הכלי המתוקן, שבו מלובש עצמותו של הבורא. כפי שבכל המדדים, לא מודדים את העצמות, אלא את גילוי העצמות בכלי המדידה, כלומר את יחסי הגומלין בינו לבין הכלי. מכאן, שגילוי השגחת הבורא, פירושו גילוי אמיתי של הבורא.

ואיך האדם בטוח, שמה שמתגלה בכלי המתוקן שלו, זו לא מידת התיקון של הכלי, אלא שהאדם מגלה בו את הבורא? בעל הסולם משיב: כפי שבכל המדדים לא מודדים את העצְמוּת, אלא את גילוי העצמות בכלי המדידה, כלומר את יחסי הגומלין בינו לבין הכלי. לפי מידת הדבקות, שנקראת יחסי גומלין. מכאן, שגילוי השגחת הבורא, פירושו גילוי אמיתי של הבורא. היינו, אם מתגלה לאדם משהו בתוך הכלי שלו, מה שמתגלה הוא היחס המשותף בינו לבין הבורא. ולכן לפעולה שלו, לתוצאה של התיקון שלו, האדם יכול לקרוא גילוי הבורא.

אין לאדם יותר מהגילוי הזה. כי יותר ממנו נקרא "עצמותו", שלא מתגלה לאדם. בכל מצב של הכלי, גם בעולם הזה, גם בעולם הרוחני, אין לאדם אפשרות לגלות שום צורה מעבר למה שהכלי שלו, הלב והמוח שלו, מכוּוַנים אליו. כלומר רק לפי התיקונים הפנימיים של האדם, לפי ההתאמה שלו לאיזה תופעה שכביכול נמצאת מחוצה לו, רק לפיהם הוא יכול להשיג אותה. ולעולם אין להשיג מעבר למה שהכלי משתווה אליו. והדבקות לבורא היא האמצעי להשיג נכון, את הצורה האמיתית שלו.

[1] להסבר ראה רב"ש, דרגות הסולם ח"א, מאמר שסח: המתחיל במצוה: "מקודם צריכים לקבל את התורה והמצוות בבחינת עשיה למעלה מהדעת, שזה נקרא שנעשה בלי שכל. ואחר כך זוכים לבחינת שמיעה, שיכולים לעשות חשבונות טובים, עד שבאים לבחינת לשמוע מהשמים. וכמו שאמר אאמו"ר ז"ל [בעל הסולם] שכר מצוה מצָוֵה, היינו שזוכים לשמוע את המצָוֵה של המצוות".

[2] על החוק הזה ראה במאמר "חוכמת הקבלה והפילוסופיה" בעמ' 214 ובמאמר "הקדמה לספר 'פי חכם'" בעמ' 197.

[3] להסבר ראה בעל הסולם, הקדמה לפתיחה לחכמת הקבלה, אות ו. ראה גם הערה מס' 3 בביאור על "שכל הפועל".

[4] בעל הסולם, מבוא לספר הזוהר, אות טז.

[5] קהלת ב, יג.

[6] ברכות דף ו ע"א.

[7] זוהר עם פירוש הסולם, מאמר האותיות דרב המנונא סבא, אות כב.

החומר והצורה בחוכמת הקבלה

המדע ככלל, מתחלק לשני חלקים: החלק הראשון נקרא השכלה חומרית, והחלק השני נקרא השכלה צורתית. כלומר, אין דבר במציאות הסובבת אותנו, שלא ניתן יהיה להבחין בו בחומר ובצורה.

לדוגמה, שולחן. יש לו חומר, נניח עץ, ויש לו צורה, "שולחן". החומר, כלומר העץ, נושא את הצורה, שהיא צורת שולחן. כך גם המילה "שקרן". יש לה חומר, שהוא האדם, וצורה, שהיא השקר. כך שהחומר, האדם, נושא את הצורה, שהיא השקר. כך בכל דבר ודבר.

בדומה לזה, המדע שחוקר את המציאות, מתחלק לשני חלקים: חקירת החומר, וחקירת הצורה. החלק של המדע, שחוקר את תכונות החומר הקיים במציאות, כולל גם את החומר הטהור, חסר הצורה, וגם את החומר שיש לו צורה, והוא שייך להשכלה החומרית.

להשכלה זו יש בסיס ניסיוני המבוסס על נתונים, הוכחות והקשים, היינו השוואת תוצאות של ניסויים מעשיים, שבהם היא רואה בסיס מהימן להסקת מסקנות אמיתיות.

חלקו השני של המדע דן רק בצורות מופשטות מן החומר, שאין להן שום מגע עימו. במלים אחרות, הצורות "אמת" ו"שקר" מופרדות מן החומר, כלומר, מבני האדם, שהם הנשאים של אותן צורות. ונדונה רק החשיבות או חוסר החשיבות של הצורות האלה בצורתן הטהורה, כשאינן מלובשות בחומר כלשהו. וזה נקרא השכלה צורתית.

להשכלה זו אין בסיס ניסיוני המסתמך על העובדות, משום שלצורות מופשטות אין ביטוי ניסיוני מעשי, מאחר שהן נמצאות מעבר לגבולות המציאות הממשית. כי הרי הצורה המופשטת היא רק פרי הדמיון. כלומר, רק הדמיון יכול לצייר אותה, משום שהיא אינה קיימת במציאות הממשית.

בהתאם לכך, כל מחקר מדעי מסוג זה, מתבסס אך ורק על הנחה תאורטית. כלומר, הוא אינו מאושש באמצעות ניסויים מעשיים, אלא הוא מהווה רק תוצאה של דיונים ומחקר עיוני. לקטגוריה הזו שייכת כל הפילוסופיה הגבוהה. לכן, רוב המדענים המודרניים זנחו את העיסוק בה, משום שאינם מרוצים מהדיונים האלה, המבוססים על ממצאים עיוניים. לדעתם, ממצאים אלה אינם מהווים בסיס מהימן, משום שרק הבסיס הניסיוני, המבוסס על העובדות, נחשב בעיניהם מהימן.

גם חוכמת הקבלה מתחלקת לשני החלקים הנזכרים לעיל, השגת החומר והשגת הצורה. אבל בניגוד למדע הגשמי, אפילו השגת הצורה בחוכמת הקבלה נבנית על מחקר מדעי, המסתמך על תפיסה מעשית, כלומר על סמך ניסיון מעשי.

ביאור על "החומר והצורה בחוכמת הקבלה"

המדע ככלל, מתחלק לשני חלקים: החלק הראשון נקרא השכלה חומרית, והחלק השני נקרא השכלה צורתית. כלומר, אין דבר במציאות הסובבת אותנו, שלא ניתן יהיה להבחין בו בחומר ובצורה.

לדוגמה, שולחן. יש לו חומר, נניח עץ, ויש לו צורה, "שולחן". החומר, כלומר העץ, נושא את הצורה, שהיא צורת שולחן. כך גם המילה "שקרן". יש לה חומר, שהוא האדם, וצורה, שהיא השקר. כך שהחומר, האדם, נושא את הצורה, שהיא השקר. כך בכל דבר ודבר.

הבורא ברא רצון ליהנות, שנקרא בחוכמת הקבלה רצון לקבל. הרצון הוא רצון בלבד. הצורה שלו, כלומר ממה בדיוק ליהנות, מה להרגיש כתענוג, ומה כנגד, להרגיש כחוסר תענוג ואף כייסורים, אותה צריכים ללמד לרצון, היינו לתת לרצון צורות. והצורות נבנות בתוכו רק על ידי האור, ואותן הרצון מרגיש כתענוג או כייסורים. לפי מה? לפי שהאור בא מהמקור, ואז כל מה שיש במקור, והאור מעביר לרצון, מורגש כתענוג ברצון. וכל מה שאין במקור, הרצון איננו רוצה, ואם לפתע יגלה שיש בו, ירגיש את זה כייסורים.

הרצון כשלעצמו הוא גולמי, רצון בעלמא, "נקודה", שכל מה שמקבל הרצון מעליה, בא מצורות המאציל, אותן מביא לו האור. שבצורות האלה רוצה המאציל שהנברא (הרצון) יגלה אותו, ודרך כל אותן צורות יתקשר אליו לפי השתוות הצורה, יבין אותו, ויעלה להיות במצב כמוהו. זאת אומרת, יעתיק על עצמו את כל הצורות ודרכן יתחכם, ותעבור לנברא כל חוכמת הבורא.

כמו שמסביר בעל הסולם במאמר "שכל הפועל", שמלמדים אנו לחומר שלנו את הצורות העוברות על החומר, ומתוכן לומדים את השכל המפעיל אותנו, שכל הבורא. ומתוך שלומדים כל פעולות הבורא עלינו, מתוך שרוצים להידמות לכל פעולה ופעולה, שנקרא "עשה רצונך כרצונו"[1], אז עולים לדרגה ונעשים כמוהו.

לכן הרצון לקבל לא נברא כדי למלא את עצמו, אלא כדי לקבל על עצמו על ידי המילוי, צורות שונות. ולראות במילוי ובצורות שמקבל רק אמצעים להגיע לדבקות, להשתוות הצורה למחשבת הבריאה.

בדומה לזה, המדע שחוקר את המציאות, מתחלק לשני חלקים: חקירת החומר, וחקירת הצורה. החלק של המדע, שחוקר את תכונות החומר הקיים במציאות, כולל גם את החומר הטהור, חסר הצורה, וגם את החומר שיש לו צורה, והוא שייך להשכלה החומרית.

להשכלה זו יש בסיס ניסיוני המבוסס על נתונים, הוכחות והקשים, היינו השוואת תוצאות של ניסויים מעשיים, שבהם היא רואה בסיס מהימן להסקת מסקנות אמיתיות.

האדם בנוי בצורה שמרגיש, לומד, חוקר ומבקר את החומר, ואת כל התופעות שבחומר. והוא יכול לחזור עליהן, ולמסור עליהן מידע לשני, שיעבור על אותן הפעולות, וירגיש אותן התוצאות. ומשום שיש לנו תמורה מלאה בנסיבות, בתוצאות ובסיכומים, מדע החומר נחשב בעינינו מדע מדויק, שאנו סומכים עליו בוודאות.

חלקו השני של המדע דן רק בצורות מופשטות מן החומר, שאין להן שום מגע עימו. במלים אחרות, הצורות "אמת" ו"שקר" מופרדות מן החומר, כלומר, מבני האדם, שהם הנשאים של אותן צורות. ונדונה רק החשיבות או חוסר החשיבות של הצורות האלה בצורתן הטהורה, כשאינן מלובשות בחומר כלשהו. וזה נקרא השכלה צורתית.

אם לומדים את החומר, אז מתוך המבנה שלנו בטוחים אנו שלא טועים, כי החומר הוא חומר שלנו. וגם אם לומדים את הצורות המלובשות בחומר, הן קשורות לחומר שמקבל אותן, ולכן אפשר ללמוד עליהן בוודאות, ולהגיע למצב שלא טועים. מה שאין כן, הצורה המופשטת מהחומר איננה קיימת במציאות בפני עצמה, ולכן כאשר לומדים עליה יכולה להיות טעות מצד האדם בחקירה ובתוצאות. מפני שהצורות שהחומר מקבל, נלמדות ביחס לחומר.

אבל אם לאחר מכן, מבדילים צורה מחומר, זה נעשה רק בדמיון. כי במציאות הגשמית ובמציאות הרוחנית, לא קיים דבר דוגמת "אמת", "שקרן", "שולחן", ולא כל תופעה במחשבה, במעשה ובחפץ, שהיא כוח ללא לבוש. את התופעות האלה לא רואים ולא חוקרים בצורה ממשית שניתנת להרגשה ולמדידה. אלא רק בדמיון מבדילים צורת השולחן מהשולחן, וצורת השקרן או צורת האמת, מהאדם. ואז יוצא, שעוסקים בפילוסופיה, בדבר שאינו קיים במציאות בפני עצמו, בקטגוריות של תכונות מופשטות כביכול.

על חקירות כאלה אסור לסמוך, כי מדובר בתופעות שאינן קיימות במציאות, אלא רק בדמיון האדם. ולכן בצורות מופשטות מהחומר, לעולם אי אפשר להגיע לחקירת אמת ודאית. ואם בחייו, בלימודיו, בדרכו אדם פורץ את הגֶדֶר הזה, ויוצא מהצורה המלובשת בחומר לצורה המופשטת המנותקת מהחומר, הוא עלול לטעות בדרך לגמרי, ולהאריך את התהליך, על כל היוצא בכך.

אבל ככל שאדם נצמד לחקירת הצורות המלובשות בחומר, ההיצמדות הזאת עוזרת לו לדרוש את האמת. היינו, התלבשות הרוחניות בתוך חומר הרצון לקבל, שיכולה להיות רק על ידי הכוונה בעל מנת להשפיע. ומכאן, שדרישת המקובלים להקשר לחקירת הצורה שבחומר, היא אזהרה מעשית שמסייעת לאדם לראות בכל פעם את השוואת צורתו למאציל כדבר ההכרחי, שאליו צריכים להגיע. כי הצורה המלובשת בחומר היא צורת הבורא שאותה עלינו להשיג.

בעל הסולם כותב במאמר "אין עוד מלבדו", שסך כל עבודת האדם היא להיקשר לייחודיות הבורא ככוח היחיד הפועל ומפעיל אותו בכל מיני הצורות העוברות עליו. ואמנם הצורות שעוברות על האדם יכולות להיות מורגשות בחומר שלו כחיוביות או כשליליות. אבל כל עוד הוא קשור בצורות האלה לחומר, ולא לצורה המופשטת, אז הוא תמיד ידרוש בסופו של דבר, שהחומר שלו יקבל אותה הצורה כמו הבורא.[2]

מפני שהקשר הזה מביא את האדם לדרישה לגלות את הבורא בכל מה שקורה לו, בטוב וברע. ולגלות אותו באותה הצורה המלובשת בחומר של האדם, שהיא כמו הצורה שיש בבורא. היינו, לא שאדם יצדיק ויהנה מכל מצב ומצב שעובר עליו. אלא כל התענוג שלו יהיה מכך שמקבל צורה מלובשת בחומר שהיא כצורת הבורא, כי בזה הוא מהנה לבורא.

יוצא, שתנאי החקירה בחומר ובצורה שבחומר מחזיק את האדם בצורה הקצרה והצמודה ביותר למטרה. כי אז בכל הצורות שעוברות עליו, אדם מגלה את הפועל היחיד. למרות שנראה לו שמסביבו ישנם כוחות רבים ושְליטות, הוא מגלה בלמעלה מהדעת שהכול הוא שליטה אחת. הכול הוא כוח שולט אחד המביא את כל מיני הצורות שלו להתלבשות בחומר של האדם.

ואדם שנצמד תמיד רק למשימת גילוי הבורא בכל מה שקורה לו ובסביבתו, אז הוא אינו בורח מהצורות המלובשות בחומר לצורות המופשטות. ולא חושב שיש שליטה נוספת, שלו עצמו או שליטת האחרים, מה שנקרא עבודה זרה. אלא הכול הוא משייך לבורא, כמי שמביא לו את כל הצורות על החומר שלו, הרצון לקבל, ולאחר מכן על הרצון דלהשפיע, היינו על הכוונות דלהשפיע.

האם מתמטיקה היא צורה מופשטת או מלובשת בחומר?

חוכמת הקבלה מדברת בחקירות מדעיות בלבד, ומתמטיקה איננה מדע. המתמטיקה אינה קיימת בעולם כשלעצמה, כי מתוך הטבע לא ניתן להגיע לחקירה במספרים. ולכן שלא כמו מדעי הפיזיקה והכימיה שחוקרים בטבע, את המתמטיקה לא מוצאים בטבע, והיא אינה צורות מלובשות בחומר או מופשטות מהחומר. אלא היא שפה שנחוצה לאדם כדי לרשום מידע ויחסים.

האדם מקבל את המספרים של המתמטיקה שאינם קיימים בטבע, מתוך הנחה שכדאי לו לעשות על ידם רישומים שיסייעו לו לחקור את התופעות הקיימות בטבע.

להשכלה זו אין בסיס ניסיוני המסתמך על העובדות, משום שלצורות מופשטות אין ביטוי ניסיוני מעשי, מאחר שהן נמצאות מעבר לגבולות המציאות הממשית. האדם איננו תופס את הצורות המופשטות, ולכן הן לא קיימות כלפיו במציאות. אבל אין מדובר כלפי הבורא או כלפי יצורים אחרים, אלא רק כלפי בני האדם. כי הרי הצורה המופשטת היא רק פרי הדמיון. כלומר, רק הדמיון יכול לצייר אותה, משום שהיא אינה קיימת במציאות הממשית. אלמלא האדם ראה, חקר, והרגיש את הצורות שבחומר, הוא לעולם לא היה יכול לדמיין לעצמו צורות מופשטות מנותקות מהחומר.

המאמר הזה אינו עוסק במונחים ובהגדרות פילוסופיים, אלא עוסק בוודאות שבתפיסת המציאות. אדם בנוי מחומר, ולכן הוא יכול לחקור גם בחומר, וגם בצורות שהחומר מקבל בעודן מלובשות בו, ולסמוך על החקירות שלו כך, שהוא לא יטעה בדרכו לקבל השכלה כדי להתקדם למטרה מסוימת. שבכך הוא עוסק כל חייו.

ואם לוקחים את הצורות המופשטות כוודאות - אמנם שפעם הן היו בתוך החומר, ואז החקירה בהן הייתה בטוחה - או מחוסר תשומת לב, או מפני שמקבלים כהנחה כי מותר לחקור בצורות המופשטות לאחר שמנתקים אותן מהחומר, אז מגיעים לטעויות ולסיכומים שאינם אמיתיים. ועלולים לטעות בדרך, כמו האנושות שטועה בכך בכל פעם.

הטעות הזאת נובעת מ"חטא עץ הדעת".[3] שאם חוקרים את המקרה רואים, שהחטא נובע מהטעות של אדם הראשון שקיבל צורה מנותקת מהחומר כוודאית, ו"הלך עליה". כי נראה היה לו שאפשר לעבוד גם עם הכלים של אח"פ במקומם במצב שאין שום ודאות לכך. אלא מפני שהסתמך על מה שקרה עם כלים שהתכללו. זאת אומרת, הוא "לקח" מהשערה שנעשתה כניסוי, כעובדה שטרם היתה מלובשות בחומר. ומכאן שורש כל החטאים והבעיות.

לכן האנושות כל פעם טועה רק בסגנון הזה, שלוקחת איזו תיאוריה שלא הייתה במציאות, או שהיתה אבל כעת היא מנותקת מהמציאות, ומסובבת אותה. הדבר ניכר אצל מנהיגי העם שמציעים לו תיאוריות מנותקות מהמציאות כדוגמת ה"שלום", אותן צורות מעולם לא היו מלובשות בחומר והם אומרים לעם שהצורות האלה הן אמת, אמנם שאין לכך שום סימוכין. לכן אסור להשתמש בתיאוריות כדבר ודאי, רק משום שכך נראה למישהו.

ואמנם להשתמש בתיאוריות ביומיום בגשמיות, זה ניחא. אבל ברוחניות דווקא בא לאדם בכל פעם הדחף להשתמש בצורות מופשטות, כי אין לו מהרוחניות דבר, אלא רק איך שהוא מדמיין אותה. ולכן אסור לו לדמיין רוחניות בצורה כלשהי. אלא רק להשתוקק לראות אותה מלובשת בחומר, ברצון לקבל שלו. וזה יכול להיות רק אם הרצון לקבל יקבל אותה הצורה כמו הרוחניות, על מנת להשפיע. ומכאן, שהסיבה היחידה לכך שהמקובלים מחייבים בכל לשון, שלא להתרחק מהצורה המלובשת בחומר לצורה המופשטת, היא מפני שהחיוב הזה קובע לאדם את הדרך הקצרה והאמיתית למטרה.

כדי לא להתרחק מנקודת המבט האמיתית על הצורות שעוברות על האדם, הוא חייב להכניס את הצורה לתוך החומר. היינו, להיות כל הזמן במחשבה ש"אין עוד מלבדו".[4] שהצורות שהוא מקבל באות מהבורא, למרות כל הבלבולים שיש לו, שרוצה להפריד את הצורות מהחומר, ולשייך להן איזה מקור אחר שפועל עליו, שזה האחרים או הוא בעצמו. ולאחר שאדם מדביק את הצורה לחומר, ואומר שהכול בא מהבורא, ומתחיל ליהנות מכך שנעשה ייחוד, גם את התענוג הזה עליו לשייך לבורא, וזה נקרא חיבור הצורות לחומר.[5]

אדם שטרם קיבל את צורת הבורא על החומר שלו, לא יכול לדעת מיהו ומהו. והרי אסור ללמוד בצורות מופשטות. אלא שזאת אינה צורה מופשטת. בחוכמת הקבלה לומדים כיצד מגיע הנברא לקניית הצורות מהבורא על ידי האח"פ דעליון שנמצא בגלגלתא ועיניים דתחתון, על ידי שהעליון מראה עצמו לתחתון. בדומה לאם שמלמדת את הילד דברים חדשים, איך לעשות משהו, לקום, ללכת, להתנהג. ולאחר מכן מלמדים אותו המורים בבית ספר. זאת אומרת, נותנים לו דוגמה מלובשת בחומר. בחומר של האם שיורדת לדרגת הילד, ובחומר של הילד שהיא עוזרת לו ועובדת עימו.

כך נוהגים עם האדם ברוחניות. האח"פ דעליון יורד לגלגלתא ועיניים דתחתון, לחומר של הנברא, לדרגת הנברא. למשל באצילות, התחתון מקבל מהנה"י דאמא צורה מלובשת בחומר, ויודע איך לבצע אותה. כי העליון מלמד אותו איך לבצע בדיוק, ומתוך שהתחתון עובר על הצורה בלי השכל שלו, ובלי הכוח שלו, ובלי שום ידיעה איך עושים. אלא עובר אחרי העליון באמונה שכדאי לו להעתיק את הצורה שבעליון על עצמו, אז מתוך העשייה הזאת התחתון מקבל ממנו שכל וכוח.

כלומר, הכרח שיהיה ביטול מהתחתון לעליון, אחרת הוא אינו תחתון. הקטן בצורה טבעית רוצה ללמוד מהגדול, היות שהגדול נחשב בעיניו לגדול. ואלמלא היה גדול, הקטן לא היה לומד ממנו, כי לא היה מתבטל, ולא היה קונה ממנו שום צורה. לכן התנאי לקניין הצורות מהעליון, הוא לצמצם את עצמו ולהתבטל כלפי העליון. ואז האח"פ דעליון מתחיל להאיר בתוכו. ובכל פעם במידה שמצמצם את עצמו, מגלה את העליון שנמצא בו.

באיזה שלב האדם מגלה צורה מלובשת בחומר?

רק לאחר הצמצום האדם מגלה צורות מלובשות בחומר, אבל הוא לא מגלה צורות מופשטות. את הצורות המופשטות, אומר בעל הסולם, אדם יכול לדמיין רק לאחר שקיבל אותן בתוך החומר. ואז הוא יכול להפריד אותן מן החומר בדמיון, ולומר שהצורות האלה קיימות, אבל הוא אינו נמצא בהן. וזאת טעות פחותה מהטעות השגורה שמדברים על צורות שמעולם לא היו מלובשות בחומר, דוגמת הקומוניזם, הקיבוצים, ויתר הצורות שאולי רק בעתיד נגיע אליהן.[6] כי על צורות כאלה, שלגביהן אין לאדם שום מידע ודאי משום זמן ומקום, אסור לסמוך. שהרי רואים עד כמה הפרת האיסור הזה מטעה את האנושות אפילו בגשמיות. ואם יעשה כך ברוחניות, אדם יסטה מהדרך לחלוטין.

האם בתוך החומר קיימת מערכת כוחות שדוחפת לקבלת הצורות החדשות מהבורא?

בתוך החומר אין דבר מלבד רשימות המהוות הכנה לקבלת הצורות, בהתאם להשפעה מלמעלה. כמו שלומדים בחוכמת הקבלה, ללא המונחים בורא ונברא, אלא במונחים של אור וכלי, שהאורות משפיעים על הכלים ומעוררים בהם תגובות שונות. התגובות מתפתחות בכלים בצורה הדרגתית של סדר סיבה ומסובֵב, קודם ונמשך, לפי שרשרת הרשימות שבכלי.

האורות מנענעים את הכלים. או בלא הרגשתם ובלא ידיעתם, שנקרא בחוסר הכרה מצד הכלים. כפי שבמסגרת העולם הזה מתפתח הכול על ידי האור שיורד בעצמו, ללא הזמנה מצד הכלי (מצד התחתון), ועל ידי שמאיר לכלי, מחייב אותו להתפתח. שזוהי דרך ייסורים, היות שהאור מגיע לכלי בהתנגדות לפי התכונות, ולכן מעורר בכלי הרגשה לא טובה. ואז מאין ברירה הכלי מתפתח. שעוזב צורתו הנוכחית כי מרגיש עצמו רע, ועובר לחפש צורה טובה יותר, מצב טוב יותר. כמו שמתפתחים הדומם, הצומח והחי במשך מיליוני שנים.

ואם האדם, שהוא הנברא היחיד שמסוגל להקדים את התפתחותו, לא ימתין שיבוא אור ויפַתח אותו, אלא בעצמו יזמין הגעת האור אליו, בעצמו ימשוך את האור, אז זו התפתחות על ידי תורה, ולא על ידי ייסורים. זאת אומרת, ההתפתחות היא תמיד על ידי האור, אבל בדרך תורה אדם מושך את האור בעצמו.

ודאי שהבעיה בדרך הזאת היא, שכאשר אדם מזמין את האור הוא כביכול מזמין על עצמו צרות. כי הוא ירגיש את האור כהפוך ממנו. ומפני שאדם צריך להרגיש את עצמו כרע, חייבת להיות מצד הנברא הכנה לראות בהרגשת הייסורים תרופה, תיקון, הבראה. ובמידה שהנברא מתחיל לגלות גדלות המטרה מעל לסבל שהוא שרוי בו, או מעל לסבל שעלול לבוא, בכך הוא מוכן למשוך את האור שיבוא אליו. ובביאת האור אליו לא ירגיש שבאים לו סבל וייסורים. אלא להפך, תרופה וטוב.

יוצא, שיש הכנה שאדם צריך לעשות. ולאחר שעשה את ההכנה הוא מושך כבר את האורות, ורוצה בבואם, רוצה בהתפתחות. אלא הבעייתיות היא בהכנה, מפני שהיא בחושך. ולכן חייבים למצוא תחבולות, איך לחשוב על ההתפתחות שמורגשת ברצון לקבל של האדם כלא נעימה, כך שתתקבל כדבר טוב ונעים. אחרת אי אפשר למשוך את האור, ויכולים לצעוק שמושכים אורות ורוצים תיקונים, אבל לא רוצים בהם. אלא אדם יכול לרצות בהם רק בתנאי שרואה שהם הטוב ביותר מכל מה שיכול להיות לו.

ולשם כך צריכים פרסום גדול, שכנוע לאדם שיכול להיות רק על ידי החברה. שהסביבה יכולה לשטוף לו את השכל, לבלבל אותו ולחייב אותו לחשוב שרוחניות זה טוב. ומדוע נקרא לבלבל? כי אם זו רוחניות, השפעה, אלטרואיזם, אדם לפי הרצון שלו לעולם לא יחשוב עליה טוב, היות שהיא נגד הטבע שלו. לכן כל מה שיש באדם זו ההכנה לחשוב שיבוא האור, יבוא התיקון, והוא לטובתו. כמו מישהו שמוכרח לקבל תרופה מרה, ואמנם שילד מקבל סירופ מומתק, על האדם לגדול מעל הילד ולהבין שהתיקון כדאי, אפילו תמורת תשלום. רק שיבוא האור וירפא אותו.

ואותה ההכנה היא הנקודה שבה אומר הבורא לאדם שעליו לתת יגיעה מצדו. כי הבורא מביא את האדם לספרים, לקבוצה, למורה, אבל כעת עליו לעשות את היגיעה, ולהגיע מדרגת תינוק לדרגת הבוגר. ולהבין שהוא חייב להזמין על עצמו תיקון שמורגש בעצמות כמר, כלא נעים. והוא יהיה נעים וקל, בתנאי שהאדם ישכנע את עצמו על ידי החברה, שזה הכי טוב והכי כדאי לו.

לכן נאמר, שהבורא שם ידו של אדם על גורל הטוב, ואומר: "קח לך"[7], וכעת על האדם להתחזק, ולשכנע את עצמו ב"קח לך", שכדאי לו לקחת. וזאת כל העבודה. כי לאחר מכן אדם מושך ברצון את התרופה הזאת, את האור. והיא באה ומשנה אותו. לכן הקושי הוא רק בהכנה.

בהתאם לכך, כל מחקר מדעי מסוג זה, מתבסס אך ורק על הנחה תאורטית. בצורה המופשטת שאסור לסמוך עליה בוודאות. כלומר, הוא אינו מאושש באמצעות ניסויים מעשיים, אלא הוא מהווה רק תוצאה של דיונים ומחקר עיוני. לקטגוריה הזו שייכת כל הפילוסופיה הגבוהה. לכן, רוב המדענים המודרניים זנחו את העיסוק בה, משום שאינם מרוצים מהדיונים האלה, המבוססים על ממצאים עיוניים. לדעתם, ממצאים אלה אינם מהווים בסיס מהימן, משום שרק הבסיס הניסיוני, המבוסס על העובדות, נחשב בעיניהם מהימן.

גם חוכמת הקבלה מתחלקת לשני החלקים הנזכרים לעיל, השגת החומר והשגת הצורה. אבל בניגוד למדע הגשמי, אפילו השגת הצורה בחוכמת הקבלה נבנית על מחקר מדעי, המסתמך על תפיסה מעשית, כלומר על סמך ניסיון מעשי.

אמנם בחיינו אנו לא נתקלים בחומר הנקי, אלא רק בחומר שמלובשת בו איזו צורה. אבל אפשר ומותר לחקור חומר ללא צורה, על ידי הפרדת הצורה מהחומר וחקירת החומר בלבד. אלא רק אם מפרידים צורה מחומר, וחוקרים את הצורה, זה אסור. כי החומר הוא של האדם, והצורה באה כבר ממישהו.

ולכן את החומר אפשר לחקור, אפילו אם יש בו איזו צורה. כי יכולים להפריד את הצורה מהחומר, ולהתעסק רק בחומר. ומדוע שיהא איכפת לחוקר שזה שולחן, כל עוד מושא המחקר הוא העץ? הוא יכול להתנער מהצורה, מפני שהחומר הוא שלו, הוא האני. אבל צורת השולחן באה כביכול מלמעלה, מהבורא, והתלבשה בעץ. ולכן את הצורה בעודה מחוץ לעץ, אי אפשר לחקור, כי היא איננה נמצאת באדם, אלא באה מבחוץ.

מדע הוא תוצאה מחקירות האדם, היינו רישום המחקר. ואם אוספים בו את מכלול הצורות שהחומר יכול לקבל מתחילתו, מאז שנולד, ועד הסוף, שגומר את התיקון שלו בהתאמה לבורא. ולומדים את הסיבות, איך אפשר לקנות את הצורות, איך לקבל אותן, איך להתלבש בהן בצורה של סיבה ומסובב, מהקל לכבד, מתוך רצון קטן לרצון גדול. אז מימוש התהליך הזה על עצמנו נקרא חוכמת הקבלה.

זאת אומרת, חוכמת הקבלה אינה החוכמה התיאורטית הכתובה בספר. אלא היא סדר השורשים שבאים בצורת סיבה ומסובב, קודם ונמשך, ומתגלים באדם. שעל ידי גילוי השורשים האלה אדם מקבל בכל פעם צורות הבורא המלובשות בחומר שלו, ונעשה בהשתוות הצורה עימו. והחוכמה איך לקבל צורות הבורא המלובשות בחומר של הנברא, הרצון לקבל, היא מדע הנקרא חוכמת הקבלה.

חוכמת הקבלה מגדירה חקירה מדעית כאמיתית רק חקירה בחומר, או בצורה שמלובשת בחומר, כי לפי מבנה האדם הוא מוגבל לתפוס רק אותם. החומר שלנו הוא הרצון לקבל, ואנו משיגים את הצורות שהחומר מקבל, ואת הרשימות מהן הנשארות בתוך החומר. כמו שבלימוד "תלמוד עשר הספירות" הכול לומדים מתוך התפעלות הכלי.

ואיך לומדים על האור? לפי התיקון שבכלי מדברים על האורות הממלאים אותו. אבל את האורות לא מרגישים. אלא אדם מרגיש את התיקונים שלו, את ההתפעלות שלו, בהתאם למידה שמשנה עצמו למשהו שכביכול נמצא מחוצה לו. אבל רק כביכול, כי גם אותו לא מרגישים. ואסור לדבר על משהו בצורה מופשטת מהאדם, אלא רק על החומר שלו, ואיך משתנה החומר שלו. והוא שמשתנה בלבד.

כי אם לדבר על צורה מופשטת, מדברים על האור שנמצא בתוך החומר. ובו אסור לדבר או לגעת. אלא אדם רק מתפעל ממשהו שמשפיע עליו, ומודד את מידות ההתפעלות של עצמו, שהן נקראות צורות מלובשות בחומר. ומלבדן אין לאדם כלום. לכן "ממעשיך היכרנוך".[8] שלפי השתוות הצורה, היינו לפי השוואת הצורות, המחשבות, הרצונות והמעשים, אדם יכול לומר משהו על הבורא. וזו נקראת התגלות הבורא לנברא. שהבורא איננו מתגלה בעצמו, אלא האדם על ידי השינויים שלו יכול לומר שהבין משהו מהבורא. הוא שינה את עצמו כמה וכמה פעמים, ועל אותן הצורות בהן האדם מתלבש כעת, הוא יכול לומר שהן דומות לבורא, שהן קיימות גם בבורא, אבל לא שהן הבורא.

ואם אדם מדבר על הבורא ללא התלבשותו באדם, היינו ללא תגובת האדם, זה כבר דיון על "עצמותו". לכן ההגבלות האלה חשובות ביותר. ולא מפני שעלולים להתבלבל בדיבור, אלא מפני שאדם טועה בדרך, ולא מגיע לבורא בצורה ישירה. כי קו ישר, כמו שאומר בעל הסולם, נקרא "ישראל, אורייתא, קוב"ה, חד הוא".[9] "ישראל" הוא זה שמשתוקק. "אורייתא" אלה האמצעים, שאדם מקבל כל מיני צורות הדומות לבורא. ומהיכן הוא יודע? כי מרגיש שהבורא מתלבש בו. ואם בכל מצב ברגעי חייו אדם מצליב את כל אלה יחד, אז נקרא שמחבר את הצורות והחומר אחד באחד, שהחומר שלו מקבל בדיוק אותה צורה כמו הבורא.

מהי החקירה הראשונה של האדם?

החקירה היחידה שממנה צריכים להתחיל ובה לסיים, היא חקירת ייחודיות הבורא. אדם צריך לגלות בכל פעם את המצב האמיתי שבו הוא נמצא. וכדי לגלות אותו, הבורא בכל פעם שולח לו הפרעות, בלבולים והסתרות שיתנגדו לכך שהאדם יראה ויבין שהבורא הוא אחד.

האדם נמצא במצב של "אני והוא", ואין יותר. רק לו נראה המצב הזה כעולם ומלואו, שעולם הוא מלשון העלם, הסתרה. ועל מה ההעלמה? דווקא על כך שכנגד האדם ישנו כוח אחד, שליטה אחת. הווה אומר, שכלפי הבורא גם האדם איננו קיים ככוח ושליטה, אלא רק הוא. והאדם הוא רק כאילו החושב, המרגיש, הקובע. הוא לא קובע משהו בכוחו ובשליטתו, אלא בשכל שלו לעצמו.

יוצא, שהחקירות והבדיקות שהאדם עושה, הן כולן איך להגיע לבירור, שיש לפניו כוח אחד ושליטה אחת כנגד כל ההפרעות. הוא מרגיש שיש עוד כוחות ושליטות רבים מחוצה לו ובתוכו. שלאדם נראה שהוא קיים, ויכול, ומסוגל, שהוא עושה בטוב וברע, כלומר שמשייך לעצמו איזו עצמאות וישות. וזה כבר לא "אין עוד מלבדו". ואם הוא משייך עצמאות וישות לכוחות ולאנשים למיניהם, זו כבר עבודה זרה שעליה נאמר "לא תעשה לך פסל ולא דמות".[10] כי עבודה זרה נקראת, שיש כוחות נוספים מלבד הבורא, שהוא אחד.

לכן כל העבודה היא רק להתרכז באחד הזה, ואיך שהוא מלביש על האדם צורות למיניהן בעבודתו עליו. ועלינו לגלות שהעבודה הזאת באה ממקור אחד. ובגילוי שמגיע לאדם שהעבודה באה מהבורא, הוא חייב לייחס לו את כל הדברים הטובים והרעים. ולאחר מכן לעשות את החשבון לא כלפי עצמו, אלא כלפי הבורא. היינו, שכל הגילויים שאדם עושה הם כדי לשמח אותו. ובכך מגיעים להשתוות הצורה.

אלה כל החקירות, אומר בעל הסולם, ובהן אסור לצאת מחומר, ומצורה המלובשת בחומר. חומר הוא האדם, רצון לקבל. צורה מלובשת בחומר היא מה שהאדם מקבל מהבורא. זאת אומרת, אדם מקבל מהבורא את הצורות שלו, אלא שהן מתלבשות בו בצורה הפוכה, כל עוד לא הגיע לייחד אותן אליו. ואדם שמייחד את הצורות לבורא, מגלה שהן מתאימות לבורא, שהן דומות לצורות שאצלו. ומנין הוא יודע? הוא מקבל אז הרגשה שהוא דומה לבורא. מעל הצורה הוא מתחיל לגלות גם את נותן הצורה. אבל גם נותן הצורה מלובש בצורה ובחומר של האדם, ואסור להפריד ביניהם. כלומר, מחוצה לכלי של האדם אין שום חקירה שאפשר לסמוך עליה.

".

[1] אבות ב, ד: "עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו, בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצונו מפני רצונך".

[2] בעל הסולם, שמעתי, מאמר א: אין עוד מלבדו.

[3] ראה דברי בעל הסולם ורב"ש על "חטא אדם הראשון" בהערה מס' 5 בביאור על "התנאים לפרסום הידיעות שבחוכמת הקבלה".

[4] דברים ד, לה.

[5] בעל הסולם, שמעתי, מאמר א: אין עוד מלבדו.

[6] בעל הסולם, כתבי הדור האחרון ח"ג, מקור כל הטעותים שבעולם. ראה גם הנ"ל ח"א, קטע ט, ד"ה: ואין צריך לומר.

[7] ראה: בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות ד; וכן הערה מס' 25 בביאור על "חוכמת הקבלה בהשוואה למדעים אחרים".

[8] להסבר ראה בעל הסולם, הקדמה לפתיחה לחכמת הקבלה, אות ו. ראה גם הערה מס' 3 בביאור על "שכל הפועל".

[9] זוהר עם פירוש הסולם, פרשת אחרי מות, אות רצט: "אורייתא ישראל וקוב"ה חד הוא".

[10] שמות כ, ג: "לא תעשה לך פסל, וכל תמונה, אשר בשמים ממעל, ואשר בארץ מתחת ואשר במים, מתחת

גוף ונשמה

שלוש תפיסות של גוף ונשמה / גוף ונשמה כמונחים מדעיים בחוכמת הקבלה / הגלוי והנסתר / האיסור להשתמש במדע הבלתי ממשי / ביקורת על תפיסת ההכחשה

שלוש תפיסות של גוף ונשמה

את כל התפיסות לגבי גוף ונשמה, הקיימות בעולם אפשר לכלול בשלוש קבוצות עיקריות:

1. תפיסת האמונה

לטענת תפיסת האמונה, לא קיים דבר זולת הנשמה, או הנפש. לדעת המצדדים בתפיסה זו, קיימות ישויות רוחניות, הנבדלות זו מזו באיכותן, והן נקראות נשמות בני האדם. אותן נשמות הן בעלות ישות עצמאית, גם טרם ירידתן והתלבשותן בגוף האדם. ואף לאחר מכן, כאשר הגוף מת, אין המוות חל על ישויות אלה, בשל היותן רוחניות.

לדעת המצדדים בתפיסה זו, מושג המוות עבור ישויות פשוטות אלה, אינו יותר מאשר הפרדה בין היסודות שמהם מורכב הגוף הגשמי. לכן, הם מתייחסים אל הגוף כתרכובת של מספר יסודות, החוזרים ומופרדים לאחר המוות. מה שאין כן הנשמה, אשר ביסודה הרוחני היא ישות פשוטה, שאין בה מרכיבים, ולכן אינה יכולה להתחלק בצורה שתשפיע על המבנה שלה. לפיכך, הנפש היא בת - אלמוות וקיומה נצחי.

על פי הבנתם, הגוף הוא סוג של לבוש לנשמה, שבו היא מתלבשת, ובאמצעותו מבטאת את כל כוחותיה, היינו את תכונותיה וידיעותיה השונות. בנוסף מעניקה הנשמה לגוף חיים ותנועה, ושומרת עליו מכל פגע. מאחר ולגוף עצמו אין חיים ותנועה, ואין בו דבר מלבד חומר מת, כפי שהוא נותר בשעת המיתה לאחר שנטשה אותו הנשמה. ועל כן, כל סימני החיים הנראים בגוף האדם, אינם אלא גילויים של כוחות הנשמה.

2. תפיסת השניוּת

זו תפיסתם של מי שמאמינים בשניוּת, היינו הגוף הוא יצור מושלם העומד בזכות עצמו. הוא חי, ניזון ומספק לעצמו את כל הנחוץ לקיומו, ואינו נזקק לסיוע של ישות רוחנית כלשהי.

עם זאת, גוף זה כלל אינו נחשב למהות האדם. עיקר מהותו של האדם היא הנשמה התבונית, הנחשבת לישות רוחנית, כפי שטוענים גם חסידי התפיסה הראשונה.

ההבדל בין שתי תפיסות אלה הוא רק בהבנת הגוף. התפתחותו המרובה של המדע מגלה, כי הטבע הטביע בגוף עצמו את כל הצרכים החיוניים וההכרחיים לחיים. על כן, לנשמה שבגוף נותרה פעילות מוגבלת בלבד, והיא לייחס לגוף הרגלים, תכונות טובות ועניינים רוחניים.

חסידי השניות מאמינים בשתי התיאוריות בעת ובעונה אחת, אבל יחד עם זאת הם טוענים, שהנשמה היא הסיבה הראשונית להיווצרות הגוף. כלומר, הגוף הוא תולדה והמשכה של הנשמה.

3. תפיסת ההכחשה

בתפיסה זו מצדדים חוקרים, השוללים את קיומה של מציאות רוחנית כלשהי, ומבטלים את קיומה של ישות רוחנית מופשטת בגוף האדם. לדעתם הבלתי ניתנת לערעור, גם תבונת האדם היא אך תולדה של הגוף.

הם מציגים את הגוף כמכונה חשמלית, שבה מותקנים כבלים המחברים בין המוח לגוף. כבלים אלה מופעלים על ידי המפגש עם גירויים חיצוניים, שמועברים למוח בצורת עונג או כאב. בתגובה, המוח פוקד על איבר מסוים את הפעולה שעליו לבצע.

כאמור, הכול מתנהל באמצעות מערכת העצבים, היינו אותם כבלים וגידים, המחוברים לאיברים, שתוכניתם היא להרחיק את האיבר ממקור הכאב ולקרבו למקור העונג. בדרך זו מבארים חסידי תפיסת ההכחשה את תהליך ההכרה האנושית, ואת תגובות האדם לכל מאורעות חייו.

לדבריהם, תחושת התבונה וההיגיון בתוך המוח, דומה רק לצילום או לטביעת חותם של כל המתרחש בתוך הגוף. יתרון האדם על כל בעל חי הוא בכך, שמוחו מפותח במידה כזו, שכל מאורעות הגוף מצטיירים במוחו כצילום, המורגש באדם כתבונה והגיון. מכאן, שמצדדי תפיסת ההכחשה טוענים, שהתבונה וכל מסקנותיה, אינן אלא תוצאת התהליכים המתרחשים בגוף.

גם בקרב חסידי תפיסת השניות ישנם כאלה המסכימים עם תפיסת ההכחשה. עם זאת, הם מוסיפים לה את קיומה של ישות רוחנית נצחית כלשהי המכונה "נשמה", שמתלבשת במנגנון של הגוף. ולטענתם, "נשמה" זו היא מהות האדם, ומנגנון הגוף אינו אלא המעטפת שלה.

באופן כללי, אלה שלוש הדרכים שבהן תיאר המדע את המושגים גוף ונשמה, עד ימינו.

גוף ונשמה כמונחים מדעיים בחוכמת הקבלה

חוכמת הקבלה נועדה לגלות לעוסקים בה את העולם העליון, באותה מידת בהירות ואמינות, שבה מגלים המדעים המדויקים הגשמיים את עולמנו. וכל הידע בנוגע לעולם העליון התקבל על ידי המדענים המקובלים כתוצאה מניסויים ומחקרים שערכו על עצמם כמושא המחקר. לכן, אין בחוכמת הקבלה אף לא מילה שבסיסה הוא תיאורטי, אלא כל מה שנאמר בה הוא רק תוצאה של השגה מעשית.

וכוח התיאוריה וההתפלספות של השכל האנושי שגדל, ממציא מסקנה חדשה לעובדות קודמות וקובע אותה כוודאית. כי האדם הוא ספקן מטבעו וכל מסקנה שקובע השכל האנושי כוודאית, עם הזמן מוטלת בספק.

לכן אם מדובר באדם בעל יכולת חשיבה מופשטת, ודאי שיימָצא סובב במעגל הספק כל חייו. הוודאות של אתמול הופכת לספק של היום, והוודאות של היום תהפוך גם היא לספק של מחר, כך שקביעת מסקנה בגדר ודאות מוחלטת אפשרית רק "נכון להיום".

הגלוי והנסתר

המדע המודרני כבר הגיע להבנה, שאין במציאות דבר שהוא ודאי באופן מוחלט. אולם חוכמת הקבלה, כבר מימי קדם אסרה את ההתפלספות, היינו את השימוש במסקנות תיאורטיות, אף לא כהשערות, בכל הנוגע לעניינים רוחניים.

המדענים המקובלים חילקו את החוכמה לשני חלקים, הנגלה והנסתר.

א. החלק הנגלה של החוכמה כולל את כל מה שהאדם מבין מתוך הכרה טבעית פשוטה. כלומר העיוני נבנה על בסיס מעשי, ללא שום התפלספות, אלא רק על פי נתונים מעשיים, ניסויים ומסקנות.

ב. החלק הנסתר של החוכמה כולל את הידע שהאדם משיג בעצמו, או שמקבל ממקורות מוסמכים, אבל במידה שאינה מאפשרת לעת עתה ניתוח מתוך ביקורת של השכל הישר, או מתוך מודעות טבעית פשוטה. לכן, באופן זמני, עלינו לקבל את החלק הזה של הידע כאמונה פשוטה, ובשום אופן לא לנסות לחקור אותו. משום שהמחקר לא יהיה בנוי על בסיס מעשי, אלא על פילוסופיה בלבד.

אולם השמות של חלקי החוכמה, הנגלה והנסתר, אינם מצביעים על שני סוגי ידע שונים, אלא על תודעת האדם. כלומר, את הידע שגילה האדם על ידי התנסות ממשית, אפשר לכנות ידע גלוי, ואת כל הידע שהוא טרם גילה ברמת הכרה כזו, אפשר להגדיר כנסתר.

מן האמור לעיל מתברר, שבכל הדורות והזמנים לכל אדם היו שני חלקי החוכמה, הנגלה והנסתר. את החלק הגלוי לו הוא חופשי ללמוד ולחקור, מפני שיש לו בסיס ממשי לכך. אך בחלק הנסתר של החוכמה, נאסרה עליו אפילו שמץ של חקירה, מפני ששם אין לו כל בסיס ממשי למחקר.

האיסור להשתמש במדע הבלתי ממשי

חוכמת הקבלה אוסרת על שימוש במדעים האנושיים, שאינם ניתנים למימוש בחומר. מותר להשתמש רק בידע שהוכח בניסוי מעשי, ולא יכול להיות לאדם שום ספק לגבי ממשותו ואמיתוּתו. לכן מתוך שלוש התפיסות שפורטו לעיל, לא נוכל לקבל שום ידע עובדתי על המושגים גוף ונשמה.

את הידיעות על גוף ונשמה נוכל לקבל רק על בסיס ידע עובדתי מחוכמת הקבלה, שבה נרכשו הידיעות האלה בעקבות התנסות, עד כי האדם אינו מטיל ספק באמיתוּתן. ואי אפשר לספק הוכחות כאלה באופן בלתי מוחשי כלשהו.

לפיכך, אנו מורשים להשתמש רק בחלק מסוים מהתיאוריה השלישית, העוסק בענייני הגוף בלבד. כלומר במסקנות שהוכחו על ידי הניסיון, ואין לגביהן שום מחלוקת. לעומת זאת, חוכמת הקבלה אוסרת כל סברות כלליות המבוססות על היגיון, מכל תפיסה שהיא.

ביקורת על תפיסת ההכחשה

תפיסת ההכחשה, התפיסה השלישית, היא זרה לרוח האנושית, ועל כן כמעט אין אדם משכיל שיסכים לקבלה. שהרי היא מוחקת את האישיות, ומציגה את האדם כמכונה, הפועלת ונעה בעזרת כוחות חיצוניים, בלי שום בחירה חופשית מתוך רצונותיו. על פי תפיסה זו האדם נמצא תחת ההשפעה המוחלטת של כוחות הטבע, ומבצע את כל פעולותיו מתוך אילוץ. ולפיכך, אין כל שכר ועונש על מעשיו, משום שחוק השכר והעונש חל רק על בעלי חופש בחירה.

יוצא, שתפיסה זו זרה הן לדתיים, המאמינים בשכר ובעונש מהבורא, ונשענים על המטרה החיובית שבהם, והן לחילונים, שלדעתם משתמע מתפיסת ההכחשה, שהאדם נתון בידי טבע עיוור חסר דעת או מטרה. ואנו, בעלי השכל, איננו אלא כבובות בידיו, בלי שנדע להיכן מוביל אותנו אותו טבע עיוור! משום כך, התפיסה השלישית מאוסה, ואינה מקובלת בעולם.

לכן בעלי תפיסת השניוּת החליטו לתקן את העיוות הזה, וקבעו כי הגוף, שנחשב מכוֹנה על פי תפיסת ההכחשה, אינו מהותו האמיתית של האדם. אלא מהותו של האדם, "האני" שלו, היא ישות רוחנית נצחית, בלתי נראית ובלתי מורגשת, המגולמת בגוף באופן נסתר, ואילו הגוף נחשב רכושה של אותה ישות רוחנית נצחית.

אך כיצד יכולה הישות הרוחנית הזו להפעיל את הגוף? בעלי תפיסת השניות אינם יודעים לפרש זאת, כי על פי טענת הפילוסופיה עצמה, אין לרוחני שום מגע עם הגשמי, והוא אינו משפיע עליו בשום צורה. יוצא מכאן שלפילוסופיה ולמטאפיזיקה אין כל פתרון לשאלת הנשמה.

ביאור על "גוף ונשמה"

כל הרגשות האדם מתקבלות דרך חמשת חושיו. התמונה הכוללת נקלטת במוח דרך חמשת החושים, שם היא מנותחת, מושווית לידע קודם, ומוצגת בהכרת האדם כתמונה שלו עצמו, וכתמונת העולם הסובב אותו. מכאן שהאדם קולט גם את גופו וגם את מה שנמצא סביבו, כתוצאה מהרגשת חמשת חושיו. אך לאמתו של דבר, לא הגוף ולא העולם שסביבו קיימים כשלעצמם. אלא הם רק תוצאה מהרגשת האדם.

אלמלא היו לאדם חושים, הוא כלל לא היה מרגיש את עצמו. כמו כן, אילו היו לו חושים שונים, בעלי כמות ואיכות קליטה אחרים מכפי שיש לו כעת, הוא היה מרגיש את עצמו באופן שונה לחלוטין. שכן הוא היה קולט את עצמו ואת העולם שסביבו בהתאם לאותן הרגשות, שחושיו היו מספקים לו.

וכל מה שהאדם מרגיש בחמשת החושים נקרא גלוי. מובן, שלכל אדם יש מידה אחרת של מציאות גלויה, בהתאם להתפתחותו החושית והשכלית. המציאות הגלויה מורכבת מעניינים פרטיים, אישיים, וכן מעניינים כלליים, שגלויים לאנושות כולה בכל שלב מוגדר של ההתפתחות.

ומה שטרם התגלה, אך מיועד להתגלות בעתיד, נקרא נסתר. הנסתר מתחלק לשני חלקים: הנסתר, שאותו נוכל לגלות אי - פעם בעתיד באמצעות חמשת החושים. והנסתר שלעולם לא ניתן יהיה לגלות אותו באמצעות חמשת חושינו. ואת מה שלא ניתן לגלות בחמשת החושים, נוכל לגלות בחוש השישי. שכן בכל אדם יש זרע של החוש השישי, ואותו הוא יכול לפתח באמצעות השיטה שמיועדת לזה, חוכמת הקבלה.

בדומה לתפיסת חמשת החושים המתחלקת להרגשת הגוף, ולהרגשת העולם הסובב, כך גם להרגשה בחוש השישי ישנם שני מרכיבים: גוף, הנקרא נשמה, והעולם הסובב, הנקרא עולם עליון. והרגשת העולם העליון מתקבלת באדם כהרגשת נצחיות, שלמות וידיעת - כול. אלה התופעות שהאדם חוקר ומרגיש כשהוא מקבל כלי רוחני.

שלוש תפיסות של גוף ונשמה

את כל התפיסות של גוף ונשמה, הקיימות בעולם אפשר לכלול בשלוש קבוצות עיקריות:

1. תפיסת האמונה

לטענת תפיסת האמונה, לא קיים דבר זולת הנשמה, או הנפש. לדעת המצדדים בתפיסה זו, קיימות ישויות רוחניות, הנבדלות זו מזו באיכותן, והן נקראות נשמות בני האדם. אותן נשמות הן בעלות ישות עצמאית, גם טרם ירידתן והתלבשותן בגוף האדם. ואף לאחר מכן, כאשר הגוף מת, אין המוות חל על ישויות אלה, בשל היותן רוחניות.

לדעת המצדדים בתפיסה זו, מושג המוות עבור ישויות פשוטות אלה, אינו יותר מאשר הפרדה בין היסודות שמהם מורכב הגוף הגשמי. לכן, הם מתייחסים אל הגוף כתרכובת של מספר יסודות, החוזרים ומופרדים לאחר המוות. מה שאין כן הנשמה, אשר ביסודה הרוחני היא ישות פשוטה, שאין בה מרכיבים, ולכן אינה יכולה להתחלק בצורה שתשפיע על המבנה שלה. לפיכך, הנפש היא בת - אלמוות וקיומה נצחי.

על פי הבנתם, הגוף הוא סוג של לבוש לנשמה, שבו היא מתלבשת, ובאמצעותו מבטאת את כל כוחותיה, היינו את תכונותיה וידיעותיה השונות. בנוסף מעניקה הנשמה לגוף חיים ותנועה, ושומרת עליו מכל פגע. מאחר ולגוף עצמו אין חיים ותנועה, ואין בו דבר מלבד חומר מת, כפי שהוא נותר בשעת המיתה לאחר שנטשה אותו הנשמה. ועל כן, כל סימני החיים הנראים בגוף האדם, אינם אלא גילויים של כוחות הנשמה.

האנושות חושבת על הגוף והנשמה, והם הדבר העיקרי באמת. כי אדם חושב על עצמו, על קיומו, על המבנה שלו, איך בנו אותו והאצילו אותו, ממה הוא מורכב, מה יש בו, מה נשאר ממנו אחרי מותו. ואת כל הדעות והשמועות האלה, שהאנושות הצליחה לחשוב ולגייס, בלי קשר אם הן נכונות או לא, אפשר לקבץ, אומר בעל הסולם כאן, לשלוש קבוצות עיקריות. והקבוצה הראשונה, התפיסה הראשונה, היא תפיסת האמונה.

לפי תפיסת האמונה, הנשמה היא החלק הנצחי, שמתלבש בגוף ומחייה אותו. הגוף בלי הנשמה הוא חומרים נפרדים, שהנשמה מלבישה על עצמה, ומפעילה בהתאם לתכונותיה. לגוף אין תכונות והוא אינו ישות בפני עצמה, אלא הנשמה מאירה בו. כך האדם חי וקיים תקופת מה, שלאחריה הגוף מת, והנשמה יוצאת מלבוש הגוף, וממשיכה להתקיים כפי שהתקיימה טרם התלבשותה בגוף.

בעל הסולם אינו מפרט כאן מהי ההתחברות בין הגוף לנשמה. אלא הוא אומר שכל התיאורים שאנו מסוגלים לתאר, מתחלקים לשלוש קבוצות. והצורה הטבעית שבה האדם חושב ומתבטא, היא התפיסה הראשונה, ולפיה יש גוף גשמי שהוא בר - חלוף, ובתוכו שוכנת נשמה שהיא החלק הנצחי.

וגם אם מחליפים אבר או מאבדים אבר כמו יד או רגל, הגוף ממשיך לחיות. כי הנשמה שבו היא ה