גיליון 1

הרב ד"ר מיכאל לייטמן

"הקדמת בן המחבר"

שיחה 1, 20.07.05

"פרי חכם - אגרות", דף ה'

תקציר: הרב המקובל ברוך שלום הלוי אשלג, הרב"ש, בנו בכורו של בעל הסולם, מביא בהקדמתו לספר "פרי חכם - אגרות", מאמר ששמע מפי אביו, "בעל הסולם" המבאר את עניין ההשגה הרוחנית.

במאמר חשוב זה פורש בפנינו הרב אשלג את עקרונות היסוד בתפישת המציאות על פי חוכמת הקבלה ואומר, כי 3 מושגים מגדירים את גבולות ההשגה הרוחנית:

עצמותו - אינו ניתן להשגה.

אין סוף - מחשבת הבריאה, רצונו להיטיב לנבראיו, הקשר בין "עצמותו" לנשמות.

הנשמות - המקבלים את הטוב שברצונו להיטיב.

האור העליון מורכב מב' בחינות: משיג ומושג, וכל מה שאנחנו מדברים בעניין האור העליון הוא רק ממה שהמשיג מתפעל מהמושג. כלומר, אנחנו תופסים את העולמות הרוחניים רק על פי חושינו והרגשתנו, וכל השינויים בתפיסת המציאות שלנו תלויים אך ורק בכלים הרוחניים שלנו, היינו בחושינו.

באור עצמו אין שינוי, אלא הכול תלוי רק בנבראים המקבלים את השפע.

"אנו מבחינים בהרבה מדרגות ובהרבה הבחנות בהעולמות. ויש לדעת אשר כל המדובר במדרגות וההבחנות, הכל מדובר מענין השגת הנשמות בערך מה שמקבלים מהעולמות. וזה לפי הכלל, מה שלא נשיג לא נדעהו בשם."

חוכמת הקבלה מדברת רק מתוך ההשגות בתוך הכלים של המקובלים בפועל, המושגות בצורה מציאותית, ממשית ומוחשית, שניתן לבדוק, למדוד, ולחזור עליהן. וכן למסור אותן למישהו מתוך הכתב, או מתוך סוג מסירה אחר, כך שיוכל לשנן את הדברים, ולוודא כי מה שנמסר לו, הוא בהחלט כדברי המסר. ורק לאחר כל הבדיקות הללו, מתקבלים כתבי מקובלים כאמיתיים. לכן הכלל "מה שלא נשיג לא נדעהו בשם" בא לומר, שבחוכמת הקבלה אין מקום לאמונה, לדמיונות או להנחות. ושלא כמו בחוכמות למיניהן, ואפילו במדע עצמו, אין בה שימוש בהשערות, ובתיאוריות.

אלא במדע, המדען תחילה מעלה השערה, ואז חוקר, בודק, ומאשש או מפריך אותה. ואם מאשש, אז התיאוריה הופכת לעובדה שנעשה בה שימוש בפועל. ויש מקרים במדע (במיוחד בכימיה שעוסקת בתכונות החומר), שיוצרים תרכובות שמתבססת על ניסיון העבר, לפי יחסים וקשרים שקיימים בין חומרים, ועל פי נוסחאות למיניהן, אבל לא בהתבסס על שום חוק שגילו בטבע. ולאחר מכן משתמשים בתרכובות האלה. בנוסף לכך, המחקר המדעי נעשה מתוך מה שניתן לחקור ולהבין בחמשת החושים של האדם, ובשכל שלו. כלומר חקירה על פני השטח בלבד, ולא לעומק החומר. ולכן החוקים שמגלים היום, יכולים להיות לא נכונים מחר, כשיגלו בטבע חוקיות אחרת, ואפילו הפוכה.

אמנם התפתחות המדע, והתקדמותו, מביאות לאדם גאווה, על שהמדע פותח בפניו אופקים רבים, ושהמדע עצמו יותר מתגלה ומגולה. ולכן האדם לא מוצא בזה טעם לפגם. אבל זהו פגם. כי התפתחות המדע מורה על כך, שהשגתו היא בכל פעם חלקית, אם לא שגויה. והיא נכונה לזמן מה, עד שמגלים שכבה נוספת בהשגת החומר, או בהשגת החוקים בהם החומר מתקיים.

ומכאן, שהיחס של האדם למדע נובע מחוסר ראייה, וחוסר ידיעה, שקיים יחס אחר למציאות, שבו תופסים את החוקים העומדים מאחורי החומר, ואותם מכירים, ומבינים. כי החוקים שמגלים בחוש השישי, בנשמה, אינם משתנים מהיום למחר. אלא ככל שמתקדמים, מגלים אותם יותר לעומק, ולעולם אין סתירה למצב הקודם. המצב הקודם רק מתברר יותר, מתוך שפותחים בו יותר מרכיבים, ואת הקשר ביניהם. אבל מה שגילינו אתמול, לא נוכל לסתור למחרת. מפני שגם אתמול הגילוי היה בכלי האמיתי, שנקרא נשמה. וכל שהיה אתמול נשאר, רק מורחב בכלי נרחב יותר, ביום המחר. ולעולם אין סתירה, והשערות שנופלות פתאום, ובמקומן באות תיאוריות חדשות.

לכן הכללים "מה שלא נשיג לא נדעהו בשם", ו"אין לדיין אלא מה שעיניו רואות", הם כללי יסוד בחוכמת הקבלה. והדרישה להם היא בסיסית, ומוצקה עוד הרבה יותר מאשר במדעי העולם הזה. זאת אומרת, כתבי הקבלה הם השגות של אנשים, שבדקו אותן, ושוב חזרו ובדקו, ומתוך הכלים המתוקנים שלהם, ראו שזה כך.

"והוא, כי המלה שם יורה על השגה, כמו אדם הנותן שם לאיזה דבר לאחר שהשיג בו דבר מה, ולפי השגתו.

וע"כ כללות המציאות מתחלקת לענין ההשגה הרוחנית לג' הבחנות:

א': עצמותו ית'.

ב': א"ס ב"ה [אין סוף ברוך הוא] .

ג': הנשמות."

המקובלים השיגו, שכללות המציאות, היינו, הכוח העליון, והאדם, וכל מה שקיים, ואפשר לדבר בו, מתחלק לעומת השגתו של האדם, בשלוש הבחנות: עצמותו, אין סוף, נשמות.

"א: בענין עצמותו ית' אין אנו מדברים כלל. מטעם כי שורש ומקום הנבראים מתחיל ממחשבת הבריאה, אשר שם המה נכללים בסוד "סוף מעשה במחשבה תחילה"."

למקובלים מתגלה הכל. לכן הם השיגו שיש עצמותו, אבל יחד עם זאת, הם השיגו עד כמה אפשר לחקור, להבין, ולהיות בקשר עימו. והיכן גבול ההשגה, שמשם והלאה עלולים להתבלבל, ולעשות פעולות שאינן בגדר השגה הטהורה, מדע טהור, ומתוכן להסיק מסקנות לא נכונות, ולכן הם אוסרים על זה כביכול. אלא שבחוכמת הקבלה אין איסורים, "אסור" נקרא, אי אפשר.

מה שמתגלה בתוך הכלים של אדם, מתגלה כמחקר מדעי על טבע המציאות כולה. אבל מתוך המחקר הזה מגלים, "אשר המה" כל יתר מרכיבי המציאות, "נכללים כולם בעצמותו". ועצמותו עצמו, כשהוא מושג לאדם, הוא מושג בצורה ש"אין אנו מדברים כלל". מפני שאין בו יותר השגה מהיותו השורש, ועצמותו. ומכאן גם שמו, "עצמותו", שבפני עצמו הוא קיים, אבל כלפי הכלים של האדם לא מושג יותר מאשר הקיום שלו.

"ב: א"ס ב"ה. שענינו הוא מחשבת הבריאה, בסוד, רצונו להטיב לנבראיו בבחינת א"ס, המכונה א"ס ב"ה. והוא הקשר שיש בין עצמותו להנשמות. קשר זה מובן אצלנו בסוד רצון להנות לנבראים.

א"ס ב"ה הוא תחלת העסק. והוא נקרא אור בלי כלי אלא שם מתחיל שורש הנבראים, היינו, הקשר שיש בין הבורא לנבראים הנקרא רצונו להטיב לנבראיו. הרצון הזה מתחיל מעולם א"ס, ונמשך עד עולם העשיה."

עצמותו נסתר מאיתנו, מלגלות לנו תכונותיו. אלא אנחנו משיגים אותו רק כקיים כשורשנו, ומשיגים, שאי אפשר לנו להשיג יותר. הקשר בין הנשמות לעצמותו נקרא "אין סוף", והוא מושג לנו לפי הכלים שלנו, כי שם אנחנו קיימים כשורש. אבל בעצמותו אין לנו שום קיום. ומתוך כך עולה השאלה, איך בכל זאת משיגים את עצמותו, אם לא נמצאים בו, ואין לנו קשר עימו?

באין סוף השורש שלנו. אנחנו נכללים בו, ולכן משיגים אותו במידת השתוות הצורה עם האין סוף. ואפשר לדבר עליו משני כיוונים, מצד היחס של עצמותו לנשמות, שהוא יחס אינסופי, ובלתי מוגבל. הנשמות לעולם אינן מרגישות הגבלת טובה מעצמותו. ואם יש הרגשת הגבלה, חוסר יחס, ליקוי ביחס של עצמותו לנשמות, זה הכל על חשבון הנשמות. ונעשה כך מתוך סיבות, תנאים, ומטרות למיניהם. אבל היחס של עצמותו לנשמות הוא תמיד אינסופי, "טוב ומיטיב לרעים ולטובים" בצורה בלתי מוגבלת. ומצד הנשמות המשיגות, שמתקנות את הכלים שלהן בהתאמה לאין סוף, היחס של עצמותו מתראה להן ככזה.

"ג: הנשמות. שהם מקבלי ההטבה, מה שיש ברצונו להטיב."

צריך להוסיף, שהנשמות מקבלות את ההטבה לפי חוק השתוות הצורה. רק אם בעצמן קבעו שרוצות להשתוות להמשפיע. מה הכוונה "בעצמן"? שבהתפתחות החומר לדרגתו האחרונה, הוא הגיע למצב שהתחיל להרגיש גם את היחס של עצמותו לנשמות, והחליט שרוצה להיות בדומה להמשפיע לו, ולהגיע בעצמו למצב אינסופי מצד הכלי. זאת אומרת, כמו שעצמותו משפיע בצורה אינסופית לנשמות, כך הנשמות מגיעות לצורת ההשפעה האינסופית אליו.

כי מצמצום א' והלאה, לפי החוקים שתלויים במסך ואור חוזר בכלי החדש, ברצון להשפיע, ולא ברצון לקבל - הנשמות, שהן חלקי אדם הראשון שכבר יצאו מצמצום ב', ומקשר בין בינה ומלכות, מקבלות את ההטבה רק לפי המידה שמשוות צורתן לאין סוף.

"א"ס ב"ה נקרא כן, משום שזה הקשר שיש בין עצמותו ית' להנשמות, המובן אצלנו בסוד רצון להנות לנבראיו. וחוץ מהקשר הזה של רצון להנות אין לנו שום דיבור. ושם הוא תחילת העסק. והוא נקרא אור בלי כלי, אבל שם מתחיל שורש הנבראים, היינו, הקשר שיש בין הבורא לנבראים, הנקרא רצונו להטיב לנבראיו. והרצון הזה" "טוב ומיטיב לרעים ולטובים" ללא הגבלה "מתחיל מעולם א"ס ונמשך עד עולם העשיה." כמו באין סוף. זאת אומרת, שמעצמותו אין לנו שום דבר. יש קו הפרדה, שלא מרגישים יחס ממנו, אלא מרגישים רק את האין סוף. ומאין סוף, אותה ההטבה, שהיא היחס של עצמותו לנבראיו, יורדת ומשתלשלת דרך העולמות, אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה ועשיה.

שרטוט 1

המקובלים נוטים לא להתחשב בעולם אדם קדמון, ולעיתים מחברים אותו עם עולם אין סוף. כי בעולם אדם קדמון אין הגבלות או המעטת האור. אלא עולם אדם קדמון רק מפרט את מה שיש באין סוף, ומסדר את היחס האינסופי הזה, לפי אורות וכלים. זאת אומרת, בעולם אין סוף לא מבחינים בשום חלוקה, שם אור אחד בכלי אחד. ולעומת האין סוף, בעולם אדם קדמון ישנה חלוקה ל: כתר, חוכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות. לפי הפרצופים, גלגלתא, ע"ב, ס"ג, מ"ה, ב"ן. ובערך הפוך, אורות: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה, בכלים. עולם אדם קדמון כביכול מפרט, מחלק, את האור לפי הכלי. לכן הוא נקרא "תחילת הקו".

עולמות אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, פועלים כבר להמעטת האור. להמעטת ההטבה שבאה מעצמותו אל הנשמות. הנשמות נמצאות בעולמות בי"ע (בריאה, יצירה, עשיה), עולם האצילות נותן רק נוסחה של החוק לפיו באה ההשפעה של עצמותו אל הנשמות. זאת אומרת, עולם האצילות הוא התוכנה שלפיה מתקיים הקשר בין הנשמות להטבה. כי בעולם אדם קדמון ההטבה רק התחלקה לפי סוגי עביות הכלי כלפי האור. ובעולם האצילות, היא מתחלקת כבר לפי יכולתן של הנשמות להשתוות, להגיע להשוואת הצורה לאותה השפעה שג"ר דאצילות מראה כדוגמה, וז"ת דאצילות מקבל מהתחתונים. הצורה שמקבל ז"ת דאצילות היא הצורה שהנשמות שעולות ומצטרפות לאצילות, מביאות לעולם האצילות.

שרטוט 2

יש רצון שנקרא מ"ן, והוא עולה לאצילות. לפי המ"ן הזה, הכלי שבז"ת דאצילות מקבל צורה מסוימת - מסך, ג' קווים, צלם. ואז בהתאם להשתוות הצורה של הז"ת דאצילות לג"ר דאצילות, הג"ר דאצילות משפיע לו את ההטבה. הג"ר דאצילות עצמו בנוי בצורה כזאת, שיש בו הגבלות, שאותן למדים בפרטות - מלכות נגנזה ברדל"א (רישא דלא אתיידע, י' ספירות של ראש העתיק), גניזת אבא ואמא פנימיים, ג' קווים, פרצופי ערות, פרצופי צלם, חלוקת הבינה לתבונה ראשונה, שנייה, שלישית. האור שמתגלה בז"ת רק בכלים מחזה ומטה, ולא בחזה ומעלה. ההגבלות הן רבות, וכולן נועדו לתת לנשמות אפשרות לקבל את התיקונים בהדרגה, כך שכל נשמה ונשמה תוכל לעלות, וכביכול להטביע את עצמה, לקבוע את צורתה בזו"ן דאצילות. ובזו"ן דאצילות נכללות בסופו של דבר הנשמות כולן, ומהוות מעצמן את אותו הכלי שמקבל יחס אינסופי של עצמותו אליהן.

שרטוט 3

ומה כלפי העולם הזה? בעולם הזה נמצא האדם בחמשת החושים שלו, עם הרצונות הגשמיים שלו שבאים לביטוי דרך החושים. הוא אינו חלק בתמונה הרוחנית, מפני שרצונותיו אינם יכולים להיות מכונים כמ"ן לזו"ן דאצילות, לז"ת. ולכן בעולם הזה אנחנו נמצאים במצב הנקרא חוסר הכרה. היינו, ברצונות גופניים, ורצונות לכסף, כבוד, ומושכלות. וכך עד להתעוררות הנקודה שבלב, שממנה והלאה נכנסים לפיתוח הנשמה.

אבל עד לסוף עולם העשיה, היחס של האין סוף, הוא אותו יחס אינסופי. אפשר לצייר זאת כך, שמצד האין סוף יש בכל העולמות אורות כמו באין סוף. אלא בכל עולם ישנם כלים, "וילונות" שמסתירים את האור. ובכל מדרגה ומדרגה מביאים אותו בצורת הגבלה מיוחדת, כך שלנשמות תהיה האפשרות להתחבר לפי חוק השתוות הצורה, כל פעם בדרגת אורות גבוהה יותר. ובצורה כזו להתקדם עד כניסתן לאין סוף. אבל מצד העליון, אף פעם אין הפחתת רצונו להיטיב, אלא הוא תמיד כאינסופי.

שרטוט 4

במילים אחרות, ככל שהעולם נמוך יותר, הוא כהה יותר. אבל האין סוף שבו, הוא אותו האין סוף. אלא שהעולם מסתיר אותו יותר, ורק מה שעובר דרך ההסתרה, ובצורה שבה עובר דרך ההסתרה, מביא האין סוף לנשמות שנמצאות באותו העולם. זאת אומרת, הנשמות בעולם העשיה, בעולם היצירה, ובעולם הבריאה, מקבלות את האין סוף שמגיע להם דרך העולם. כך שחלק האין סוף המגיע אל הנשמות בעולם הבריאה, נקרא עולם הבריאה, זאת אומרת, האין סוף מתלבש בצורה שנקראת עולם הבריאה. ואם מתלבש בצורה אחרת נקרא עולם היצירה, ובצורה אחרת, נקרא עולם העשיה.

שרטוט 5

בתוך העולם ישנו אותו אין סוף. רק הלבוש שלו מותאם בדיוק למיקומה של כל נשמה ונשמה שנמצאת בעולם, על מנת לתת לנשמה את האור, בצורה שבה הנשמה תתעורר לתיקון, ותוכל לקבל כוחות, והבנות כדי להיתקן. וכך תגיע למדרגה יותר גבוהה של קשר בין האין סוף אליה, שנקראת עולם יותר גבוה. זאת אומרת, ההעלמה על האין סוף בעולמות היא תמיד מלמעלה למטה, והיא העלמה שבאה כלפי הנשמות כעזרה. לכן עלינו להבין, שבכל מצב ומצב, כל ההסתרות, וכל ההרגשות, אפילו הבלתי נעימות ביותר, שאנחנו עוברים, הן הן אותו האין סוף, רק שהתלבש בצורות כאלו. כי אותו בלבד אנחנו מרגישים המלובש בעולם, אלא שבכל פעם מרגישים אותו בצורה הטובה ביותר, הקרובה ביותר, הנכונה ביותר, לתיקון שלנו.

וכאשר מדובר בעבודת האדם ממטה למעלה, צריך אדם בכל מצב להשתוקק, ש"ישראל, אורייתא, וקודשא בריך הוא" היינו הך, ו"דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון". שתמיד יש לאדם קשר עם האין סוף, עם הבורא, מפני שהיחס מלמעלה למטה לא התקלקל, ולא בא לצורות לא טובות כלשהן, אלא האדם מקבל מלמעלה רק את ההשגחה הטובה ביותר. והצורות שהוא עובר, הסתר כפול, הסתר רגיל, שכר ועונש, ואהבה נצחית, הן גילוי אותו היחס האינסופי, שנמצא אף במדרגה הקטנה ביותר.

שיחה 2, 21.07.05

"פרי חכם - אגרות", דף ו'

מהקדמת הרב"ש מתבאר, שכל הבריאה מתחלקת לשלושה חלקים: א. עצמותו ית', שהוא הגורם לכל. ב. הקשר בינו לבין הנבראים, זהו עולם אין סוף, שתכונתו היא רצונו להיטיב לנבראיו, ללא הגבלה, ולפי התנאי של השתוות הצורה עם הנבראים. מפני שלהיטיב לנבראיו, יכול להתקיים רק בתנאי שהנבראים יגיעו לדרגת הבורא. ויגיעו אליו, לדרגתו, למצבו, לתכונתו, בבחירה חופשית, ברצון, בהכרה, שזה הדבר הטוב ביותר.

להכיר את מדרגת הנותן ככזו, אפשר רק מתוך המצבים הנגדיים. לכן חייב הנברא לעבור את כל המצבים הנגדיים לשלמות, להכיר אותם, ולהבין ש"זה רע". רע לא מפני שרע לו מהם, אלא מפני שהמצבים הללו מפרידים אותו מהנותן. כי הנותן הוא המשפיע, ותכונת המשפיע, היא תכונה נעלה לאין ערוך מכל יתר התכונות האחרות. ואז ללא שום פנייה לעצמו, הנברא יבחר להיות כמו הנותן, ובעצמו יוכל להשיג את אותה הדרגה, אותו המצב. כל האמור מושרש באין סוף, ומשם משתלשל משורש, ובא לנבראים. כי האין סוף כולל בתוכו את מחשבת הבריאה, ואת כל תהליך יצירת הנברא, וכל תהליך תיקון הנברא, ואת המצב שלאחר גמר התיקון. והאין סוף הוא תוכנת הקשר שבין עצמותו לנשמות.

ג. הנשמות. חומר הנשמות הוא כיש מאין, רצון לקבל. וכדי להכיר את עצמן, את החומר שלהן, הן חייבות להיות כלולות גם מהטבע השני, שנקרא רצון להשפיע. אותו מקבלים על ידי שבירת הכלים, שאז הן יכולות לבקר את עצמן, את טבען, את המניעות, הרצונות, המחשבות, התכונות שלהן, ולהגיע למצב של הערכה כלפי "להיות מעל הטבע", יותר מכל תענוג אחר שיכולות לגלות בתוך טבען. זאת אומרת, השכר הגדול ביותר שירצו, הוא להיות מעל השכר ברצון לקבל.

והעולמות הם שעוזרים לנו להכיר בזה. במיוחד העולם שלנו, שבו אנחנו מתקדמים מדור לדור, ומרגישים עד כמה העולם הזה חשוך, וחסר מילוי. בצורה כזאת האין סוף עוזר לנו להכיר את טבענו דרך ההעֲלמות. ולאחר שמכירים את הטבע, אז דווקא בעזרת העולמות, ניתן להשיג את כוחות התיקון, הנקראים "המאור שבה מחזירו למוטב". המאור שבא אם עוסקים בספרי מקובלים, כי בהם המאור החזק ביותר מכל הספרים, והמועיל ביותר לנשמות. ומשום שבימינו, הנשמות הגיעו לרצון לתקן את עצמן, הספרים הללו נפתחים, והשיטה מתבררת ומתגלה. ומאפשרת לנשמות להתקן על ידי האור העליון, ולהביא את עצמן להשתוות הצורה לאין סוף.

זאת אומרת, בכך שהנשמות מאמצות את העולמות אחד אחד, ומעבירות אותם מההנהגה החיצונית של העולמות, להנהגה הפנימית של עצמן, הן עולות בדרגות העולמות, ומגיעות להתכלל במצב של אין סוף, באותה מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו. כשהן מבינות אותה, מרגישות אותה, מקבלות אותה, וכשהן כביכול גם עיצבו את המצב הזה של אין סוף, אין גבול, בהשפעה ההדדית בין הנשמות לעצמותו. ונמצאים כשווים באותה המחשבה ההדדית להיטיב זה לזה.

"א"ס ב"ה נקרא כן, משום שזה הקשר שיש בין עצמותו ית' להנשמות, המובן אצלנו בסוד רצון להנות לנבראיו. וחוץ מהקשר הזה של רצון להנות אין לנו שום דיבור. ושם הוא תחילת העסק. והוא נקרא אור בלי כלי, אבל שם מתחיל שורש הנבראים, היינו, הקשר שיש בין הבורא לנבראים, הנקרא רצונו להטיב לנבראיו. והרצון הזה מתחיל מעולם א"ס ונמשך עד עולם העשיה.

וכל העולמות כלפי עצמם נבחנים כמו אור בלי כלי שאין בהם דיבור. והם נבחנים כמו עצמותו ית'. ואין בהם שום השגה."

כל עולם ועולם אינו קיים, אלא כלפי הנשמות. שאלמלא הנשמות, לא היה קיים דבר כלל. אבל הנשמה שנמצאת במצב פנימי מקולקל יחסית, שטרם תוקן, היא זו שמגלה קיום של עולמות בינה ובין עצמותו. ואילו הנשמה המתוקנת מרגישה שבינה ובין עצמותו יש רק אין סוף, והיחס הוא בעצם פתוח לגמרי. ואם לא הנשמות, אז אין כלפי מי להעלים את האין סוף, ואין אפשרות לומר על משהו, "קיים". זאת אומרת, הנשמה שמשיגה, משיגה רק מתוך המדרגה בה היא נמצאת. ולכן מקובל שמשיג משהו מתוך נשמתו, חייב לציין מאיזה מצב הוא משיג את המציאות, היינו, באיזו דרגת העולם הוא נמצא.

"ואל תתמה מה שאנו מבחינים שם הרבה הבחנות, והוא משום שהבחנות אלו הם שם בבחינת כח, אשר אח"כ, כשיבואו הנשמות, אז יתגלו ההבחנות האלו אצל הנשמות המקבלות את האורות העליונים כפי מה שתיקנו וסדרו, באופן שיהיה יכולת להנשמות לקבלם כל אחד לפי כוחו והכשרתו. ואז מתגלות ההבחנות האלו בפועל. אבל בזמן שאין הנשמות משיגות את האור העליון, אז הכל בערך עצמם נחשבות לבחינת עצמותו ית'."

מלבד עצמותו, שהוא נעתק מהשגה, ובלתי ידוע, לא קיים דבר. ונשאלת השאלה, איך מגלים שהוא קיים? ומה כן ידוע? אבל פרט לעצמותו - מחשבת הבריאה, וכל העולמות, הם רק כלפי הנשמות, וקיימים בכוח בלבד. והם מתגשמים מן הכוח אל הפועל כלפי הנשמה, ברגע שהנשמה מופיעה, ברגע שהיא נכנסת לקליטת היחס של עצמותו.

וכמו שכותב בעל הסולם, ב"הסתכלות פנימית", בחלק א' של "תלמוד עשר הספירות", מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו, אותה המחשבה הראשונה שישנה, כוללת בתוכה את אין סוף, את כל העולמות, את כל הנשמות, את כל יתר הנבראים, ואת כל ההתנהגות שבהם. מה שנקרא, עולם, שנה, נפש, וקיום המציאות, וכל התוכנית שיצטרכו הנשמות לעבור ממעלה למטה עד העולם הזה, ומהעולם הזה בחזרה למעלה עד אין סוף, הכל קיים באותה מחשבה.

וברגע שמופיע המקבל, המחשבה הזו בתוכו יוצאת מן הכוח אל הפועל, זאת אומרת, היא נותנת הבחנות בחומר של המקבל, שאותן הוא מחלק לעצמותו, לאין סוף, להעולמות, ולעצמו, כהמקבל. ואת התהליך שהוא עובר, הוא מכנה "קיום המציאות".

"ובערך הנשמות המקבלות מהעולמות, נבחנים העולמות בסוד א"ס ב"ה. והוא מטעם, כי הקשר הזה שיש בין העולמות להנשמות, היינו, מה שהעולמות משפיעים לנשמות, זה נמשך ממחשבת הבריאה, שהוא בחינת יחס משותף בין עצמותו ית' להנשמות. והקשר הזה מכונה בשם א"ס כנ"ל. וכאשר מתפללים ומבקשים מהבורא שיעזור לנו, ויתן לנו מבוקשנו, הכוונה לבחינת א"ס ב"ה, ששם שורש הנבראים, שרוצה לתת להם טוב ועונג הנקרא רצונו להטיב לנבראיו.

והתפילה היא להבורא ית' שברא אותנו, ושמו הוא רצונו להטיב לנבראיו, והוא מכונה בשם א"ס. משום שהדיבור הוא לפני הצמצום. ואפילו לאחר הצמצום לא נעשה בו שום שינוי. שאין שינוי באור. ונשאר תמיד בשם הזה."

השם הכללי של הבורא הוא "טוב ומיטיב", או כמו שכותב במאמר הזה הרב"ש, "רצונו להיטיב לנבראיו". והוא ממלא בשווה את כל הבריאה. לא משנה מאיזו דרגה, ומאיזה מצב הנברא מרגיש שברצונו לפנות לשם הזה, כשפונה, הפנייה היא תמיד לאותה מידת אין סוף שמגלה לפניו.

מדובר רק בנשמות שנמצאות כבר בעולמות, ויש להן קשר לאין סוף דרך העולמות. שהקשר הזה מחולק לחמש הבחנות, כתר, חוכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות. שהן מסודרות כך בתוך הגוף של הנברא, ולכן הנברא יכול לתאר את המבנה של כללות המציאות, מתוך המבנה של עצמו. ובכתר שבמבנה שלו, הוא מתאר לעצמו את המשפיע, את הבורא, את תכונתו. ולכן הוא פונה לכתר, לשורש של עצמו, שעצמו הוא מזהה כמלכות באותו המבנה. וכשפונה לכתר, הכתר עבורו הוא כנציג אין סוף, כנציג של אותה המחשבה להיטיב לנבראיו.

לכן לא משנה באיזה מקום האדם נמצא בסולם המדרגות, באיזה מצב רגשי הוא נמצא, ובאילו מחשבות וחשבונות, מכל מצב ומצב שהוא פונה למחשבה להיטיב לנבראיו, הוא פונה לאין סוף. כי מחוץ לאדם, ישנה רק אותה מחשבה אינסופית להיטיב לנבראיו. והבקשות שהבורא יעזור לו, שיטיב לו, הן בסופו של דבר, בקשה שישנה אותו. כל הבקשות הן רצונות שהנשמה, הנברא, מסגל בתוך עצמו כלפי האין סוף. והן מתקבלות, ומורגשות במערכת היחסים בין הנברא לבורא, שנקראת מערכת אין סוף, לפי חוק השתוות הצורה בלבד.

יוצא, שאם הנברא מבקש תיקון, אז הוא מקבל עזרה בהתאם לאופן שבקשתו נקלטת ברצונו להיטיב לנבראיו. ואם אינו מבקש תיקון, אלא מבקש את ההפך מהתיקון, כביכול קלקול, לקבל משהו לעצמו במוחא, בליבא, ברגש, בשכל, גם הבקשה הזאת נקלטת בתוך מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו. אבל אז היא פועלת בהתאם לניגודיות שבין הנברא לבורא.

חוק השתוות הצורה תמיד פועל בלקרב או להרחיק. וההרחקה היא במידה שהאדם אינו פונה לפי אותם התנאים שמקרבים אותו ללהיטיב לנבראיו, ובכך הוא מפעיל את החוקיות ההפך. והיא מראה לו עד כמה הוא נמצא מנוגד לתוכנית להביא אותו לגמר התיקון. ואז האדם מרגיש את עצמו ברע. אבל הרע הזה לא בא, מתוך שעצמותו, מחשבת הבריאה, היא רעה לאדם. אלא מפני שהאדם גרם לרע הזה, והרע חוזר אליו, כדי שיכיר את הרע.

הרגישות להכרת הרע, היא כל הידיעה, והנסיון, שהאדם צריך ללקט משך התהליך שהוא עובר. וכל הניסיון המר הזה, בהתאם למה שלומדים בהכרת הרע מתוך הסתר כפול, והסתר רגיל, זה הכל הופך לכלי, ולאחר מכן לתיקון, ולגילוי היחסים של הנברא עם הבורא כ"אהבה נצחית".

"וכל ריבוי השמות הם רק כלפי המקבלים. לכן, השם הראשון שנתגלה בסוד שורש לנבראים מכונה שם א"ס ב"ה. וגילוי שם זה נשאר בלי שום שינויים. וכל הצמצומים וריבוי השינויים המה עשויים רק בערך המקבלים. והוא מאיר תמיד בשם הראשון הנקרא רצונו להטיב לנבראיו בלי סוף. וע"כ אנו מתפללים להבורא ית' שנקרא א"ס, שמאיר בלי צמצום וסוף. ומה שאח"כ נעשה סוף, זה תיקונים עבור המקבלים שיוכלו לקבל אורו ית'."

כמו שאנחנו לומדים על תפיסת המציאות בעולם הזה, כך גם תפיסת המציאות בעולם הרוחני, נעשית בתוך הכלי של המקבל בלבד. גם אם הוא עובד מעל הטבע שלו, בעל מנת להשפיע, ומרחיב את הכלי שלו, שנעשה דומה להמשפיע, לבורא, ומשתנים הרגשות, והערכים שלו. מכל מקום, כל מה שהנברא מקבל, מרגיש, מודד, ומעריך, הכל בתוך הכלי שלו.

מחוץ לכלי שלו יש רק "אור עליון הנמצא במנוחה מוחלטת", זאת אומרת, "מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו". וברגע שהנשמה מוכנה להרגיש אותה, היא מתחילה להרגיש. שמידת ההרגש, מידת הקליטה שלה, קובעת באיזו מדרגה היא נמצאת. והנשמה כשלעצמה, היא נמצאת בתוך אור אין סוף, שאין לו הגבלה, ושתמיד מתפשט מעצמותו כלפי הנברא רק בלהיטיב, ללא הגבלה.

מדוע האין סוף נקרא על שם חוסר הגבלה שלו, ולא על שם כך שיש בו הכל?

כי "אין סוף" הוא כבר יחס בין בורא ונברא, כשמדובר בנברא שקיים. כי בלי נברא, זה רק עצמותו, שבעצם אין כלום. אלא הנברא שקיים במחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו במלוא ההשתתפות כביכול, זה נקרא "אין סוף". זאת אומרת, הכלי שהבורא ברא שנמצא או איך שהוא ברא אותו, שאז מתייחסים כאילו עדיין אין כלי, אלא רק יש מאין. או כשיש כלי בגמר התיקון. בשני המקרים הללו - גם בהתחלה, שהכל תלוי ויוצא מעצמותו, וגם בסוף, שהכל תלוי, ונמצא מתוך התיקון הכלי, זה המצב שנקרא "אין סוף". שמתוך הכלי אין שום המעטה על היחס עצמותו כלפי נברא.

מפני שהנברא קיים, מדברים על המצב הזה מתוך מהות הכלי שנמצא, שבתפיסתו אין סוף, אין הגבלה על להיטיב לנבראיו.

מה משמעות המושג "ברוך הוא" או "יתברך", שמציינים מקובלים ליד "אין סוף" או "בורא"?

הכינוי נובע מתוך הכרת המטרה של אותו שם הקדוש. "שם קדוש" שמתגלה נקרא, מה שמתגלה כאור בתוך הכלי הכלול מחמש בחינות הוי"ה. יוצא, שלפי מידת תיקון הכלי, מתגלה המשפיע. והכלי מגלה שהוא משפיע את רצונו להיטיב לנבראיו ללא שום הגבלה. אלא ההגבלה כולה תלויה בינתיים בכלי. וההגבלה הזו היא לטובת הכלי, שירגיש את ההגבלה, היכן באמת אפשר להוסיף בתיקון. והיות שכל הגילויים הם בתוך הכלי, לכן הכלי, מתוך שרואה, ומגלה בתוך עצמו את יחס העליון, יחס הבורא אליו, אז כך מכנה, מברך, מכבד אותו.

הברכה ב"יתברך", היא כמו שכותב רבי שמעון ב"אותיות דרבי אמנון סבא", שהעולם נברא ב-ב', כי ב' נקראת "ברכה", "הכוח העליון". שבאותה הברכה אפשר להשתמש, ורק בזכותה להשיג את המטרה להתעלת להשתוות הצורה להנותן. ולכן הכינויים הללו, לא סתם נמצאים בספר. אלא המקובלים, מתוך השגתם, העבירו אותם לשימוש הכללי. מפני שכך מתגלה להם ההשגה באותו השם, "לקבל אורו יתברך", "להיטיב לנבראיו", "אין סוף ברוך הוא".

ובשמות האלו ההגדרות הן מדויקות. האם יכול היה להיות שם אחר, למשל "אין סוף הטוב ומיטיב", או שימוש בכתב בראשי תיבות, למשל טו"מ? המקובלים משתמשים דווקא בצורה כזאת בשמות הללו, כי כך מתגלה להם, "עצמותו יתברך". ואמנם השגת השמות הללו היא נחלתם של מקובלים גדולים בלבד, אבל אין ספק שהשמות הינם מתוך ההשגה, וההכרה בשם. היינו, עד כמה שהאור ממלא את הכלי. כי "שם" נקרא, מסך ומילוי, בתוך ההוי"ה. ומתוך ההכרה באור הממלא, נתנו המקובלים שמות, והוסיפו את הכינויים הללו.

שיחה 3, 22.07.05

"פרי חכם - אגרות", דף ז'

כללות המציאות מתחלקת לשלושה מרכיבים: עצמותו, שהוא הכוח העליון המושג לנו כקיים היחיד. אין סוף, שהוא הקשר של עצמותו אלינו, והוא המצב התקין האמיתי של הנשמות. והנשמות, היינו אנחנו. וחוכמת הקבלה עוסקת בדרך שבה מגיעים עצמותו והנשמות למצב האין סוף. אותו המצב שנברא, וקיים מלכתחילה על ידי עצמותו.

אלא שהנשמות נבראו במכוון בצורה שהן נמצאות בחמש דרגות הסתרה, חמישה עולמות מהאין סוף. כדי שתוכלנה בעצמן, בבחירה חופשית שלהן, להרגיש היכן הן נמצאות. ולקבוע את המצב שבו הן שרויות כמצב רע, לעומת מצב האין סוף שהוצב על ידי עצמותו, שייקבע אצלן כטוב. ולאחר קביעת המצבים הזו, יש לנשמות עוד בחירה חופשית להגיע דרך חמישה עולמות, או דרך מאה עשרים וחמש מדרגות, לאותו המצב, הנקרא אין סוף. וכשהן מגיעות בעצמן מתוך ההסתרה לאותו המצב, הן משיגות את פעולות עצמותו, מה הוא עשה, מהי מחשבת הבריאה, איך בנוי האין סוף, ומדוע המצב הזה הוא הטוב המוחלט.

שרטוט 1

יוצא, שכל חמשת העולמות הם הסתרות כלפי הנשמות בלבד. והנשמות מגלות שמצב האין סוף הוא המצב היחיד שקיים, מוחלט ובלתי משתנה. אלא הן היו בחמש דרגות הסתרה, בחמש דרגות ערפול חושים, ולכן הרגישו את עצמן לא בטבע האין סוף, אלא בטבען עצמן. והתהליך שעוברות הנשמות, כדי להכיר את מצבן כרע, ולהגיע ממצבן למצב האין סוף כטוב, נקרא "חוכמת הקבלה". ואנחנו לומדים אותה, היות שהיא חוכמה הנמסרת על ידי אנשים שעברו את הדרך, ובשימוש בה אפשר לעבור את הדרך ביתר מהירות וקלות.

שרטוט 2

"אור העליון מורכב מב' בחינות: משיג ומושג. וכל מה שמדברים בענין אור העליון הוא רק ממה שהמשיג מתפעל מהמושג. אבל כל אחד בפני עצמו, דהיינו, המשיג לבד, או המושג לבד, אינם מכונים בשם א"ס. אלא שהמושג מכונה בשם עצמותו ית', והמשיג מכונה בשם נשמות, שהוא בחינה מחודשת, שהוא חלק מהכלל. והוא מחודש בזה שנטבע בו הרצון לקבל. ומבחינה זו נקראת הבריאה בשם יש מאין."

האדם לעולם אינו יכול להשיג משהו, שלא בכלים שלו. התפיסה, ההרגשה שלו כוללת תמיד שני חלקים: "האני" שנקרא חמשת החושים, הרגשות של האדם. ומה שנכנס בתוך האדם, ונקלט בו. ושניהם יחד זה מה שהוא מרגיש. זאת אומרת, ההרגשה של האדם כוללת תמיד משני מושגים, "משיג" ו"מושג". שאדם אינו יכול להבדיל ביניהם.

הוא אינו יכול לומר מי הוא האני, שאינו מרגיש כלום. כי אם אינו מרגיש כלום, אי אפשר לומר "אני". אלא "אני" זו כבר הרגשת האני שקיים באיזו מציאות, ויכול לומר משהו על עצמו. ואז המשיג נמצא כבר יחד עם המושג. כמו כן, אין אדם יכול לומר איך המציאות החיצונית קיימת מחוצה לו, מבלי שיתערב בה בכלל. כי האדם קולט את המציאות רק בתנאי שהיא נמצאת בתוכו. ואחרת אינו יכול להרגיש אותה, או לדבר עליה. האדם גם איננו יודע "מי אני?", מבלי לשייך את עצמו לאיזו מציאות. זאת אומרת, אדם איננו יכול להשיג לחוד, לא את עצמו, ולא את מה שמחוצה לו, אלא השגתו כוללת תמיד את שני החלקים. יוצא, שמלכתחילה אנחנו בנויים ממשיג ומושג יחד.

שרטוט 3

כמו שמסבירה חוכמת הקבלה, קודם היה האור העליון, והוא ברא רצון לקבל כיש מאין. מהאור, מ"מחשבת הבריאה", המחשבה לברוא את הנברא מהאור, שבו יש כוח, ומחשבה, ותכונה לתת, נברא רצון. והרצון שנברא, נברא יחד עם האור בתוכו פנימה. זאת אומרת, האור שהיה קודם, התהווה, ובנה סביבו רצון, שבתוכו היה אור. תחילה אור וקצת רצון סביבו, לאחר מכן יותר אור ויותר רצון, וכן הלאה. לכן הרצון מרגיש משהו, הוא רק כתוצאה מהאור הממלא אותו. ואין דבר מלבד האור והרצון שאותו הוא ממלא. לכן תמיד מדובר במצב המשותף בין אור ורצון יחד, כמה הרצון מגיב לאור שנמצא ממלא אותו.

שרטוט 4

"ובערך עצמם נבחנים כל העולמות לאחדות הפשוט ואין שינוי באלוקות, שה"ס אני הוי' לא שיניתי. ובאלקות לא שייך ספירות ובחינות. ואפילו הכינויים הזכים ביותר אינם מכנים את האור כשהוא לעצמו, כי זה בחינת עצמותו שאין בו שום השגה. אלא, כל הספירות וההבחנות, המדובר בהם הוא רק ממה שאדם משיג בו. כי הבורא ית' רצה שאנחנו נשיג ונבין את השפע בסוד רצונו להטיב לנבראיו."

אנחנו כל הזמן נמצאים במצב אחד בלבד, שנברא על ידי עצמותו, אבל אותו מצב האין סוף נסתר מאתנו, כי נמצאים אנו בערפול, בהעלמה של חמישה עולמות. מדוע אלה חמישה עולמות? האור העליון שבורא את הכלי, נקרא "שורש". והוא בורא את הכלי במצב א', שהכלי רוצה לקבל. לאחר מכן במצב ב', שהכלי רוצה להיות דומה לאור ולהשפיע. אחר כך במצב ג', שהכלי רוצה לתת כמו האור. ובמצב ד', שהכלי רוצה לקבל את כל מה שבא מהנותן. מצב הד' הוא המצב הסופי, שבו קיים רק הרצון הגדול של הנברא, ולכן בחינה ד' נקראת "נברא".

שרטוט 5

אם כן, ישנם חמישה שלבי התפתחות - שורש, א', ב', ג', ד', עד שהנברא יקבע את עצמו כנברא.

זאת אומרת, אם האדם מרגיש, רואה, שומע, נושם, מריח, טועם, ממשש משהו, אם הוא מרגיש את מצבו, אם הוא רוצה להגיב למשהו, מטעם שיש לו הרגשת קיום עצמו, והרגשה שמחוצה לו קיים משהו, שהוא נמצא בקשר עם מישהו. זה סימן שהאור העליון פעל עליו, ועבר בו בכל ארבע ההבחנות, ובהבחנה החמישית, בבחינה ד' שבאדם, הוא ייצר בו כלפי האור את ההרגשה "מי ומה אני", ו"כלפי מי אני מרגיש משהו". ובלי השתלשלות האור בארבע הדרגות הקודמות, אין דרגה חמישית, שבה אפשר לומר שיש נברא, והוא מרגיש ומגיב.

ומאחר שהנברא כולל בתוכו חמש דרגות, אז כשמדובר בהסתרה של הנברא, כדי שהנברא יהיה נסתר מהאין סוף, והאין סוף יסתתר ממנו בצורה מוחלטת, על הנברא לעבור הסתרה בחמש בחינות העביות שלו, וזה נקרא חמש העֲלמות, חמישה עולמות. לכן ההעלמה הזאת קיימת כלפי הנברא, ועליו להתגבר עליה, להתעלות מעל כל העלמה והעלמה, ובמקומה להביא את עצמו לגילוי. זאת אומרת, הרצון לקבל של הנברא מחולק לחמישה חלקים, והנברא צריך להתגבר על כל חלק וחלק, ובכל פעם לעלות כביכול, מעל אותו החלק שמסתיר ממנו את האין סוף. וכשעולה מעל לכל החלקים, אז נקרא שנמצא בעולם אין סוף.

שרטוט 6

אבל באמת, גם קודם לכן הוא נמצא בעולם אין סוף, ושום דבר לא השתנה בנברא למעט ההכרה העצמית. בדומה לחולה ששרוי בחוסר הכרה, ולאט לאט חוזר להכרה. אבל להבדיל מאותו חולה, האדם צריך ברצון ובכוחות שלו, לפתח בתוך עצמו רצון לחזור לאין סוף, ורק לפי הדחף הפנימי שלו, הוא חוזר אליו.

לכן אומר הרב"ש, "באלקות (באין סוף) לא שייך ספירות", ולא עולמות, ולא שינויים. אלא זהו המצב הקבוע שבו אנחנו נמצאים. מאין סוף ירדנו לעולם הזה, שקיימים בגוף ונשמה, וחוזרים בחזרה לאין סוף, רק כדי להבין באיזה מצב אנחנו נמצאים.

שרטוט 7

כי הבורא ברא אותנו באין סוף, שבו אנו נכללים כנקודה בתוך האור, ומצדו זה נקרא מצב אין סוף, אין גבול.

אבל הנברא נמצא עדיין כנקודה בלבד, ויותר מזה אינו מרגיש דבר. אלא לאחר ששוברים אותו, מנענעים אותו, ומורידים אותו דרך מאה עשרים וחמש מדרגות, שבא לעולמנו החשוך לגמרי. ורק כשמתחיל לטפס מהעולם שלנו, אז במדרגות שעולה הוא מתחיל להשיג את מחשבת הבריאה, משיג למה הוא נמצא בחושך, מה נקרא אור, מה הן התכונות שלו, האם תכונות האור טובות יותר מתכונות עצמו.

זאת אומרת, הנברא לאט לאט מתחיל להתייחס לבריאה מהסתרה לגילוי. הוא עומד מחוץ למדרגה, מחוץ לבריאה, מחוץ לעולם, ומתוך היגיעה שלו מגלה את העולם, את המדרגה הבאה. וכך על ידי היגיעה שלו הוא בונה את עצמו. שרוכש מחשבה, תפיסה וניסיון, ומברר ומבקר מה כדאי, ומה לא. ואז משיג את עולם אין סוף בכל הפרטים. ויותר מזה שמשיג, הוא כביכול גם בונה אותו, מתוך שלפניו עומדות אפשרויות, והוא בוחר מה כדאי ומה לא, ומה הוא רוצה שיהיה. ומכל מיני האפשרויות הבחירה היא בסופו של דבר, באפשרות אחת בלבד: "אין סוף".

כל התהליך הזה נעשה לפי המחקר, וההבחנות, והבחירה של האדם. שכך הוא משיג מדוע ברא הבורא דווקא את מצב האין סוף, כמצב היחידי המושלם. והאדם שמגיע אליו, הוא כביכול זה שבנה אותו. לכן כל התהליך שעוברים ממטה למעלה, שנקרא חוכמת הקבלה, נמצא ועובר בתוך האדם, בתוך הכלי שלו. וכמו שישנם האני והבורא בתחילה, כך הם נשארים, אלא האני מתחיל להיתקן, עד שהאור, מצב האין סוף, מתגלה בו בשלמות.

שרטוט 8

שרטוט 9

"וכדי שנוכל להשיג מה שרצה שנשיג ונבין בסוד רצונו להטיב לנבראיו, ברא ונתן לנו את החושים האלה, וחושים אלו משיגים מה שמתפעלים מהאור העליון."

באדם יש רצון שמתפתח בהתמדה בחמשת האופנים העיקריים שלו, שהם חמשת החושים הרוחניים - כתר, חוכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות. ובנוסף, האדם נמצא בגוף בעל חמישה חושים גופניים. שהוא נצרך להם כדי שימצא בגוף, ומתוך הגוף יתייחס לרוחניות כמו לדבר שקיים, ולא קיים. שבאדם תלוי איך יתייחס לרוחניות, ואיך יבנה אותה, ולכן ישנה מציאות כזו, כמו גוף האדם, והחיים הגופניים.

האדם ניצב בתוך הגוף שלו, וכביכול מעליו העולם העליון. והאדם נמצא חופשי לחיות, ולהתקיים בחמשת החושים שלו, אמנם שהקיום הזה נקרא "עולם המדומה". ודווקא מתוך המצב הזה הוא יכול לבחור, כי נותנים לו נקודה שבלב, שנמצאת בגבול בין העולם הזה לעולם העליון. והוא תמיד נמצא באמצע, במצב הבחירה, שיכול לחיות בעולם הזה, או לפתח את הנקודה, ולהתחיל להכיר את העולם העליון. ולכן אנחנו מרגישים כעת את אותה מציאות מיוחדת שנקראת "העולם הזה", שנועדה לתת לנו אפשרות בחירה, מהנקודה שבלב ומעלה, או מהנקודה שבלב ומטה.

בטרם מרגיש האדם את הנקודה שבלב, איזה רצון להתעלת רוחנית, אי אפשר לומר שיש לו בחירה. אלא הוא מתפתח בחמשת החושים, וכשחמשת החושים מסיימים את התפתחותם, זאת אומרת, שבכל מה שהאדם יכול לקבל בהם, ולבדוק האם הוא מתמלא או לא מתמלא, בדק. אז מתעוררת הנקודה שבלב, ויש לפניו הבחירה, מה לעשות הלאה? אם להעדיף התפתחות לקראת העולם העליון, או לעזוב את ההתפתחות הזו, להרגיע את הנקודה שבלב באיזו דרך, ולהוסיף להיות בעולם שלנו. וכך בכל פעם הבחירה היא בין זה לזה. שמוסיפים לאדם הכבדת הלב, כובד הרצונות והתענוגים שהוא יכול להרגיש בעולם הזה, וכנגדם גדלה הנקודה שבלב. ויוצא, שהבחירה תמיד נמצאת ביד האדם. והאדם תמיד נמצא בין שמיים וארץ.

שרטוט 10

ולכן אומר הרב"ש, "ונתן לנו את החושים האלה", שבהם אנחנו מרגישים, ומשיגים מה שמתפעלים מהאור. אבל ההתפעלות היא תמיד מאוזנת, כדי לתת לאדם מקום לבחור בעצמו לאן להתקדם. ולהתקדם אדם יכול רק על ידי סביבה. כי במצבו, למעלה היא הקדושה, תכונות ההשפעה, ולמטה היא הקליפה, תכונות הקבלה, והאדם עצמו נמצא באמצע, בקליפת נוגה. ואם נמצא באמצע, איך יוכל לבחור? ובמה יבחר? לכן בקליפת נוגה הבחירה היא בפנייה לסביבה, כדי שהיא תוסיף לו רצון להתעלות לקדושה.

שרטוט 11

הבחירה איננה ביכולתו של האדם למצוא בתוכו רצונות, יוצרות, דחפים, אלא רק כלים חיצוניים. וכדי שיהיו לאדם הכלים החיצוניים הללו, התחלקה נשמת אדם הראשון למספר רב של נשמות. כך שלכל אחד יש נשמה פרטית משלו, ובנוסף, סביבה של נשמות רבות, שעל ידן הוא יכול לקבל את התמיכה להעדיף להתעלות לקדושה, במקום לרדת לקליפה.

"ובשיעור זה נעשו לנו הבחנות רבות. כי החוש הכללי נקרא רצון לקבל, והוא מתחלק לפרטים מרובים לפי השיעור שהמקבלים מוכשרים לקבל. בערך זה יוצא הרבה חלוקות ופרטים המכונים עליות וירידות, התפשטות, הסתלקות, וכדומה."

ישנו מצב האין סוף, היכן שאור וכלי נמצאים יחד בשלמות ונצחיות. וישנו האדם שכביכול נמצא בעולם הזה, ובעצם מצבו עוד פָחוּת בהרבה מהרגשת העולם הזה. אם כן, מדוע כשחוזרים למעלה, הדרך כל כך מסובכת, לא מובנת, רצופת עליות וירידות? העניין הוא, שבאין סוף אנחנו נמצאים כאור וכלי יחד. אבל כדי שהאור והכלי יהיו יחד באמת, שנתערב יחד עם האור העליון עד שלא נרגיש הבדל בין כלי לאור, אנחנו יורדים מהאין סוף, ומתערבבים יחד על ידי שבירה, וירידה.

ובמצבנו הנוכחי גם אור וגם כלי הם במצב שבור, כדי שנכיר במצבים השבורים האלה, שיש לנו ניצוץ שבור, ורצון שבור, וביניהם נבחר את המצבים הטובים. לכן האדם בכל פעם נזרק ממצב של האור השבור, הניצוצות השבורים שבו, לכלי השבור שבו. ועד שמבחין איך לעלות, הוא עובר הרבה מאוד הבחנות פנימיות, ולכן המצבים כל כך מבולבלים. הכל הוא כדי שאדם יבחן נכון את המצבים הנכונים, ויגיע לאין סוף.

שרטוט 12

שיחה 4, 24.07.05

"פרי חכם - אגרות", דף ז'

ועתה נשוב לבאר עניין, "אור העליון מורכב מב' בחינות: משיג ומושג." המשיג נמצא בתוך האור העליון, על חשבון האור. "וכל מה שמדברים בענין אור העליון הוא רק ממה שהמשיג מתפעל מהמושג." אי אפשר לאבחן, לבדוק ולראות יותר מאשר ההתפעלות של המשיג מהמושג. ואין לנו לדבר, אלא על הכלי המתפעל מהאור.

"אבל כל אחד בפני עצמו, דהיינו, המשיג לבד, או המושג לבד, אינם מכונים בשם א"ס." אי אפשר לדבר על האור בלי הכלי, ועל הכלי בלי האור. אלא רק איך מתפעל הכלי מהאור, או איך הרצון לקבל מתפעל מתכונת ההשפעה שרוכש. ויותר מזה הוא איננו מרגיש, ולא יכול להרגיש, אלא אותה ההתפעלות היא כל הנושא המורגש בו.

"אלא שהמושג מכונה בשם עצמותו ית', והמשיג מכונה בשם נשמות, שהוא בחינה מחודשת, שהוא חלק מהכלל. והוא מחודש בזה שנטבע בו הרצון לקבל. ומבחינה זו נקראת הבריאה בשם יש מאין." בתוך האור יש התחדשות של תכונת הרצון לקבל. ועל הרצון לקבל שמתחיל להתפעל מהאור, מדברים מקובלים.

"ובערך עצמם נבחנים כל העולמות לאחדות הפשוט ואין שינוי באלוקות, שה"ס אני הוי' לא שיניתי." מבחינת העליון אין עולמות, אלא מצד המשפיע יש יחס שווה לכולם. ורק בהתאם למידה שבה הרצון לקבל מוכן לקלוט את מושג ההשפעה, כך הוא מרגיש את עצמו מקורב לו או מרוחק ממנו. אבל ההרגשה הזו לא באה מצד המשפיע. "ובאלקות לא שייך ספירות ובחינות." שאין יותר או פחות, אלא האור תמיד נמצא בכולם בשווה.

"ואפילו הכינויים הזכים ביותר אינם מכנים את האור כשהוא לעצמו, כי זה בחינת עצמותו שאין בו שום השגה. אלא, כל הספירות וההבחנות, המדובר בהם הוא רק ממה שאדם משיג בו. כי הבורא ית' רצה שאנחנו נשיג ונבין את השפע בסוד רצונו להטיב לנבראיו."

במידה שבה האדם יכול להרגיש את "רצונו להיטיב לנבראיו", שמושג על ידי השתוות הצורה בלבד, באותה המידה הוא מרגיש את עצמו כנברא, ואת הבורא כממלא אותו ומתייחס אליו. ורק בנושא הזה עוסקת חוכמת הקבלה.

"וכדי שנוכל להשיג מה שרצה שנשיג ונבין בסוד רצונו להטיב לנבראיו, ברא ונתן לנו את החושים האלה, וחושים אלו משיגים מה שמתפעלים מהאור העליון."

"החושים האלה" הם חמש דרגות העביות - כתר, חוכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות, שאותן אדם רוכש בהדרגה, כדי להרגיש בהן הופעת הבורא כלפי הנברא. ואם רוכשים את כולם, ונותנים את היגיעה הנדרשת, אז החושים האלה בנויים בדיוק לקלוט, להרגיש, להתפעל, מכל המושג שנקרא "להיטיב".

אם בכל מקרה המציאות נתפסת בחושים, אז למה להשפיע נקרא "לצאת מעצמי"?

כל המציאות נתפסת בחושים, אבל "לצאת מעצמי" נקרא, לרכוש את החושים הרוחניים - כתר, חוכמה, בינה, זעיר אנפין ומלכות, בחמש דרגות העביות שבהם. החושים האלו נמצאים מעל החושים הגופניים הנוכחיים - ראיה, שמיעה, ריח, טעם, מישוש, שאינם מסודרים לקלוט יותר מכפי שהם קולטים כעת, בדומה לכל חיה ובהמה. כמו כל ייצור בעולם הזה שקולט את המציאות בחמישה חושים או פחות, ומתפעל ממשהו שנראה לו "מציאות", כך גם האדם. אבל אלה החושים המדומים, והעולם המדומה, ולכן חוכמת הקבלה אינה מדברת עליהם כ"חושים".

אלא החושים שבהם מדובר אלה תכונות, הכנות בנברא, שבהן הוא מסוגל לקלוט את תכונת ההשפעה שנקראת להיטיב, הנותן, הבורא. ואת אותן התכונות הוא חייב לרכוש תחילה, להרכיב אותן בעצמו, מתוך שמבין מה חסר לו, ואיך לעשות שיהיו לו התכונות הללו. שאז לפי השתוות הצורה בין התכונות שלו לבין עצמותו, הוא ירגיש את עצמותו באיזו מידה, שנקראת "בורא". לכן חוכמת הקבלה מדברת על החושים הרוחניים, כלומר תכונות ההשפעה שבנברא.

"ובשיעור זה נעשו לנו הבחנות רבות. כי החוש הכללי נקרא רצון לקבל, והוא מתחלק לפרטים מרובים לפי השיעור שהמקבלים מוכשרים לקבל. בערך זה יוצא הרבה חלוקות ופרטים המכונים עליות וירידות, התפשטות, הסתלקות, וכדומה."

אדם שרוכש את החושים, מתחיל לעבוד איתם, ולנסות להרגיש בהם את הנותן, לפי ההשתוות בתכונת ההשפעה בינו לבין הנותן. שאז בסדר סיבה ומסובב, הוא משביח את החושים שלו בהדרגה, שיהיו יותר ויותר מתאימים, דומים להנותן. וכשפועל בדרך הזאת, הוא מתקדם בשינויים למיניהם, בעליות וירידות, כדי שבאותם החושים יהיו ההבחנות וההכנות, להרגיש כל מה שייתן לו מושג על הנותן. יוצא, שהאדם נמצא במצב שהוא בונה את עצמו, מרכיב את עצמו, כדומה לבורא. וכמו שהבורא ברא את האדם, האדם מעצמו בורא, בונה את הבורא.

והבנייה הזאת כוללת בדיקה תמידית של תכונות הבורא ותכונות הנברא, והיחס ביניהן, ויש בה הבחנות רבות - מהם קני המידה האמיתיים למדוד את היחס בין התכונות, במה תכונה היא טובה, ובמה היא רעה, איך להשוות ביניהן, מהיכן להשיג כוחות להתקדם, להיטיב את התכונות הפנימיות שהנברא בונה כעת. עד שבסופו של דבר, כל ההבחנות הללו בונות את הנברא בשווה, בדומה, לכוח ההשפעה, לבורא.

"והיות שהרצון לקבל נקרא "נברא" ו"בחינה מחודשת", לכן, דווקא ממקום שהרצון לקבל מתחיל להתפעל - משם מתחיל הדיבור."

מלמטה, חוכמת הקבלה מתחילה לדבר מהמדרגה הקטנה והתחתונה ביותר, שהרצון לקבל מתחיל להתפעל מתכונת ההשפעה, מהבורא, מהרוחניות. ופחות ממנה אין ספרי הקבלה מדברים, אלא אם כן, אלו מאמרי עבודה, שמייעצים לאדם מה לעשות. אבל כשמקובלים מספרים לאדם על העולמות הרוחניים, על התופעות שבעולמות - כלים, אורות, מסכים, פרצופים, ספירות, זיווגים, התפשטות, הסתלקות, מדובר כבר על מה שקורה בכלים, בתכונות, שנמצאות באיזו השתוות הצורה עם הנותן. אין דיבור לפני שיש כלים.

ומלמעלה, חוכמת הקבלה מתחילה מד' בחינות דאור ישר, מתחילת הרצון לקבל. ועל בחינת שורש, ומעלה ממנה לא מדברים, כי עדיין אין נברא. אבל בבחינה א' יש רצון לקבל, שמרגיש את המשפיע אליו, ולכן ממנה ומטה מתחיל הדיבור. ועד כמה שהכלי מתחיל להראות ולהרגיש את עצמו יותר, אז יש יותר הבחנות, יותר מילים, ויותר דיבור.

"והדיבור הוא הבחנות בחלקים של התפעלות. כי כאן יש כבר יחס משותף בין אור העליון להרצון לקבל.

וזה מכונה בשם אור וכלי. אבל באור בלי כלי לא שייך שם הדיבור," כי אין שום הבחנות, "כנ"ל, כי אור שאינו מושג למקבל נבחן לעצמותו ית', שבו אסור הדיבור משום שלא ניתן להשגה." ו"מה שלא נשיג לא נדעהו, בשם או מילה". לכן לא מדברים, ואם פולטים משהו לחוץ, זו חייבת להיות הגדרה מדויקת, שיש בה אור וכלי, והיחס המיוחד ביניהם, תכונות הכלי המוגדרות היטב, ולפי התכונות, התפעלות הכלי מהאור. היינו, תמונה שאפשר לתפוס ולרשום בדיוק שאינו נופל מרישום מדע מדויק.

"ומה שלא משיגים, איך אפשר לתת לו שם.

ומזה נבין שבתפילה שאנו מתפללים לה', שישלח לנו ישועה, רפואה וכדומה," הרי נאמר "אני הוי"ה לא שניתי", שמלמעלה ישנה מידת השפעה מוחלטת, לכל אחד ואחד לפי מידתו. אז כיצד יכולה להיות בכלל מצד הנברא איזו תפילה, בקשה? ואם יש מקום לתפילה, על מה היא יכולה להיות? ואיך יתכן שהעליון מצדו ישתנה בהתאם לבקשת הנברא? ואם כל מה שמשיגים, לפי הכלים משיגים, איך אדם יכול להשיג משהו למעלה מהכלים שלו, שלא מגיע לו לפי השתוות הצורה? האם חוק השתוות הצורה אינו חוק מוחלט?

"יש להבחין בזה ב' דברים: א', הבורא ית'. ב', דבר הנמשך ממנו." יש עניין שפונים לעליון, ומהו צריכים עוד לברר. מכל מקום, אם פונים לעליון, הפנייה אליו היא בנוגע למה שנמשך ממנו כעת, ומה אנחנו רוצים שימשך לאחר הבקשה.

"בחינה א' שנבחנת לעצמותו ית', כאן אסור הדיבור כנ"ל. בחינה ב', הדבר הנמשך ממנו, שהוא נבחן לאור המתפשט לתוך הכלים שלנו, היינו, לתוך הרצון לקבל שלנו, את זה מכנים בשם א"ס ב"ה." השפע הנמשך מעצמותו נקרא, אין סוף בלתי מוגבל, לפני שהאדם מתערב בו בכלים שלו, ומתחיל להגביל ולשנות. אלא אם לא מפריעים לשפע שבא מעצמותו, הוא בעצמו אינסופי.

"שזה הקשר שיש להבורא ית' עם הנבראים בחינת מה שרצונו להטיב לנבראיו." מלמעלה למטה נמשך אין סוף.

"שהרצון לקבל נבחן לאור המתפשט, שבסופו מגיע להרצון לקבל.

ובזמן שהרצון לקבל מקבל את האור המתפשט, אז נקרא האור המתפשט בשם א"ס, והוא בא לידי המקבלים ע"י כיסויים רבים, בכדי שהתחתון יוכל לקבל אותם."

האין סוף הופך לעולמות, שהם העֲלמות, כדי להביא את עצמו להשתוות הצורה להמקבל, שהמקבל יוכל לקבל ולסבול אותו.

זאת אומרת, מלמעלה עצמותו, ממנו נמשך אין סוף שבא אל המקבלים, והמקבלים נמצאים בכל מיני מידות השוואת הצורה. לכן האין סוף עושה על עצמו העלמות, כדי שלכל מקבל תהיה היכולת להיות בקשר עם האין סוף דרך אותה העלמה. האין סוף מתלבש בעולמות, כדי להתאים את עצמו, לשמור על השתוות הצורה לתחתונים. ובכל מצב שנמצא האדם, השפע מהאין סוף תמיד בא אליו דרך ההעלמות, המסננים להמעטת האור, עד למצב שאדם יכול להיות במגע עם האור. חוק השתוות הצורה מלמעלה למטה נשמר באופן מוחלט, ובקפדנות.

שרטוט 1

את מה ממעטים העולמות?

העולמות ממעטים את האין סוף, למידה שבה יוכל להיות במגע עם הנברא. מדובר בנברא שנמצא ברוחניות, ולא באלה שנמצאים למטה מקו המחסום, בעולם הזה. לנברא הזה יש תכונות מסוימות, "מסכים", שאיתם הוא נמצא במידה מסוימת של תכונת ההשפעה.

אם הנברא נמצא ב – 5% תכונת ההשפעה, אז עד אליו צריך האין סוף להמעיט את עצמו ב – 95%, כדי להיות בהשתוות איתו. יוצא, שמתגלה לפני אותו נברא אין סוף, אבל במידה של 5%, שבהם הנברא יכול להיכנס עימו למגע. ואם הנברא נמצא ב – 60% תיקון של תכונת ההשפעה, אז באה אליו תכונת ההשפעה מאין סוף, בהמעטה של 40%. חייבת להיות בין הנברא לשפע התאמה מוחלטת, שזה שווה לזה. אבל בכל מידה שבה מגיע השפע, אפילו שמתמעט, תמיד יש לו צורה של אין סוף. תמיד העליון נראה כאין סוף.

שרטוט 2

מה ההבדל בין ה - %5 תכונת השפעה שיש לנברא המסוים הזה, לבין האין סוף שבא אליו?

ההבדל הוא 95% שבהם האין סוף חייב למעט את עצמו, כדי שתהיה התאמה בינו לבין הנברא. במילים אחרות, נשאר מאין סוף 5% כלפי הנברא, שנמצא ב – 5% השפעה, כי אחרת לא תהיה התאמה. ומפני שרק לפי חוק השתוות הצורה אפשר להרגיש, אפשר להיות במגע, לכן האין סוף ממעט את עצמו עד למידה שבה נמצא הנברא.

"נמצא לפי זה, אשר כל ההבחנות והשינויים נעשו דווקא בהמקבל בערך ולפי מה שהמקבל מתפעל מהם. אלא שיש להבחין בענין המדובר. כאשר מדברים בבחינות בהעולמות, מדובר בהבחנות בכח, וכשהמקבל משיג אותן בחינות, אז הם נקראים בפועל."

יש הבחנות בכוח ויש הבחנות בפועל. כל האפשרויות, הן כלפי האורות והן הכלפי הכלים, קיימות מלכתחילה באין סוף, למעט הבחירה של הנברא. אבל לאחר הבחירה של הנברא, הנוסחה הכללית כוללת את כל האפשרויות. ידוע כל מה שיש בנברא, ואיזו הופעת הבורא תהיה כנגד זה, ולא יכול להיות אחרת. אלא לפי חוק השתוות הצורה, לפי התנאי "טוב ומיטיב לרעים ולטובים", "אני הוי"ה לא שניתי", אלה דברים מוחלטים.

כל המצבים קיימים באין סוף בכוח, וידוע שכך יתקיימו. ורק אם פתאום מתגלה איזה כלי, כלפי אותו הכלי הנוסחה עובדת, עוברת מימוש, יוצאת מן הכוח אל הפועל, ומתגלה כלפי הנברא. זאת אומרת, בלי נבראים ישנו אין סוף בלבד. ואם יש נברא, אז כלפיו בנוסף לאין סוף ישנם גם עולמות של הסתרה, של תמיכה. והנברא אז מרגיש את עצמו לא באין סוף, אלא בעולמות, שהם העלמות על האין סוף, שמסתירים את האין סוף מהנבראים שנמצאים בדרך אליו.

אם האין סוף עבור הנברא הוא שלמות, איך המקובלים הבחינו שיש עצמותו?

"עצמותו" הכוונה היא, הכוח העליון ללא שום קשר לתחתונים, ולכן עליו אי אפשר לנו לדבר. אלא להבחנה הזאת קוראים עצמותו, כדי להדגיש שאין יותר מזה הבחנות. אם כן, איך המקובלים משיגים שיש עצמותו? אולי יש באין סוף איזה חיסרון, שאז הם מתעלים למעלה ממנו? באין סוף המקובלים מגלים, ש"אין סוף" הוא יחס בלתי מוגבל, קשר של מישהו אל הנבראים. את המישהו הזה הנברא איננו מכיר, הוא מכיר רק את היחס שלו אליו. כפי שבני האדם אינם מכירים זה את זה, אלא אחד יכול להכיר רק את היחס של הזולת אליו, ולפי היחס הזה הוא מתחיל להכיר מיהו הזולת, ש"ממעשיך הכרנוך".

כמו שבעולם שלנו מכירים הכל רק לפי התגובה, לפי ההתפעלות של אדם ממשהו או ממישהו. כך גם באין סוף. החוק הוא אחד. לכן יוצא, שאפילו אדם מגיע אפילו לאין סוף, ומרגיש "ים של אהבה" ממישהו, הוא איננו משיג את מישהו הזה, אלא משיג רק את היחס שלו, האהבה האינסופית שלו אליו. ואותו הדבר גם בינינו, אף אחד איננו משיג את הזולת, הוא משיג רק את היחס של הזולת אליו, או אל האחרים. ומתוך מכלול הנתונים הללו, אומר על הזולת.

כי כמו שמסביר בעל הסולם, אי אפשר לנו להשיג שום מהות, גם לא של לחם, חשמל, וסוכר. אלא אנחנו משיגים רק את פעולות המהות. ולמרות שקשה לנו להודות בזה בחיים, ובמדע, לעולם אין משיגים דבר שהוא בבחינת "עצם", אלא משיגים רק את פעולות העצם. לכן בורא, שולחן, או חבר, הם באותה מידה נחשבים בשביל האדם "עצמותו" בלתי מושג. אלא מושגות הפעולות בלבד.

"וההשגה הרוחנית היא כאשר המשיג והמושג באים יחד. כי באין משיג - אין שום צורה למושג, כיון שאין מי שיקבל את צורתו של המושג. לכן נבחן בחינה זו בשם עצמותו ית', ואין שם מקום לדבר כלל. ואיך שייך לומר שהמושג יקבל איזה צורה בערך עצמו.

ואין לנו לדבר אלא ממקום שהחושים שלנו מתפעלים מהאור המתפשט, שהוא בחינת רצונו להטיב לנבראיו, ובאה לידי המקבלים בפועל.

וזה דומה כמו שאנו מביטים על השלחן, אז לפי חוש המישוש אנו מרגישים שזה דבר קשה. וכן מדת אורך ורוחב, והכל לפי ערך חושינו. אבל אין זה מחייב שהשלחן יהיה נראה כן למי שיש לו חושים אחרים, למשל בעיני המלאך, בעת שמסתכל על השלחן אזי רואה אותו לפי חושיו. לכן אין לנו לקבוע שום צורה בערך המלאך כי אין אנו יודעים את חושיו."

המקובלים מדברים רק מתוך ההשגה שלהם, איך שהכלים שלהם תופסים, ומה שהם תופסים. אין דיבור על שום דבר שאינו נתפס בחושים בצורה ביקורתית, שניתן למדוד, לחזור על ההשגה, ולמסור אותה לאחרים. ולכן חוכמת הקבלה הינה מדע מדויק, שההבחנות בה הן הבחנות שלעולם אינן משתנות. והיא מלמדת לאדם את החוק הקבוע "להיטיב לנבראיו", ההוי"ה שלא משתנה.

שיחה 5, 25.07.05

"פרי חכם - אגרות", דף ט'

יש לנו מציאות שנתפסת בנו לפי חושינו, אבל מהי המציאות אנחנו לא יודעים. אנחנו רק מקבלים התרשמות ממנה דרך החושים שלנו, שבנויים כך במכוון. וכמו שכותב הרב"ש, היות שלמלאך יש חושים אחרים, הוא מרגיש את המציאות בצורה אחרת. וכך כל יצור ויצור. אפילו בעולם שלנו, אמנם שהאדם בגופו הוא כמו כל החיות והבהמות, ואינו שונה מכל יתר היצורים בדרגת החי בעולם הזה, עדיין כל מין ומין בדרגת החי, מרגיש מציאות אחרת. כי בהתאם לראיה, שמיעה, ריח, טעם, מישוש שלו, ובהתאם לשכל שהתפתח בו לצד החושים, הוא תופס תמונת מציאות, הכרת מציאות אחרת.

ומכל שכן, אם מדובר בחוש שלא שייך לדרגות הדומם, צומח, חי, מדבר, בעולם שלנו, ושלא שייך לחושים שלנו בכלל. חוש להרגשת מציאות שאיננה נתפסת בחמשת החושים הנוכחיים. כי אז מדובר בחוש מאוד מיוחד, שאותו צריכים להכיר תחילה. ואמנם שהוא נמצא בנו כעת, רק אם נפתח אותו, אז נכיר שהוא קיים, ונכיר מהו בדיוק אותו החוש, שנקרא "מסך ואור חוזר", "נשמה".

המציאות שמרגישים באותו חוש היא שונה לחלוטין מהמציאות שמורגשת בחושים הגופניים שלנו, עד כדי כך שאין לנו שום אפשרות לתאר את אותו המציאות שנקראת "רוחנית", "עליונה", "נסתרת". אלא זו מציאות ש"מי שלא משיג, לא יודע בשם או מילה", זאת אומרת, הוא איננו יודע במה מדובר, אפילו שמספרים לו עליה, ומדברים עליה, או שהוא עצמו מדבר עליה במילים למיניהן, כמו שמאפשרת לנו "שפת הענפים". ולכן כותב בעל סולם, שכעת אנחנו נמצאים בהסתר.

"ומכאן, שכמו שאין לנו השגה בהבורא ית', ממילא אין לנו לומר איזה צורה יש להעולמות בערכו, רק אנו משיגים בהעולמות בערך חושינו והרגשתנו. וכך היה רצונו ית' שאנחנו נשיג אותו."

העולמות שאנחנו מרגישים, קיימים רק כלפי חמשת החושים הרוחניים שלנו - כתר, חוכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות. שנקראים גם, שורש להוי"ה (קוצו של י'), ו- י' ה' ו' ה'. שאם משתנים החושים הללו, בהתאם לכך משתנה בנו גם הרגשת מציאות העולמות. לכן אין לנו יכולת לומר דבר על מה שקיים מחוצה לתפיסה שלנו, ובאיזו צורה הוא קיים. אלא השאלה הזאת אינה רלוונטית, מפני שאין טעם לשאול שאלה, שלעולם אין עליה תשובה.

אבל נשאלת השאלה, האם לאדם יש שאלה אמיתית, היינו, חיסרון אמיתי לאותה ה"מציאות", שקיימת מחוצה לו, בצורה אובייקטיבית, בלתי תלויה בו כביכול, שאינה מורגשת בתכונות הרוחניות שלו? אפשר לומר שיש לו חיסרון. כי כמו שכותב בעל הסולם ("הסתכלות פנימית" חלק א' של "תלמוד עשר הספירות"), במחשבה אחת נבראה כל המציאות, והמחשבה הזו היא הסיבה, והתוכנית, והתוצאה, שכוללת כל מה שאפשר לומר כלפי הנבראים. ואם הסיבה לפעולה, והפעולה עצמה, והתוצאה מהפעולה, הם כולם מחשבה אחת, מכאן שקיים באדם גם השורש לאותה המציאות הבלתי תלויה בחושים הרוחניים שלו. שהרי החיסרון לזה קיים בתוך אותו חוש רוחני פנימי.

ומספרים מקובלים, לאחר שמגיעים לגמר התיקון, עוד קיימת עליה בלתי מוגבלת, שהיא בכלים המתוקנים, ומעליהם. אבל על העליה הזו לא כתוב בספרי הקבלה, כי אלה מתארים את התהליך עד גמר התיקון בלבד. אבל בגמר התיקון יתכן שקיימת אפשרות ליציאה מעל המציאות הרוחנית, שבעצם גם אותה אנחנו מתארים בכלים שלנו. וכמו שכעת אנחנו עובדים כדי לצאת מהמציאות שנקראת "העולם שלנו" אל העולם הרוחני, כך בגמר התיקון עוברים מעולמות רוחניים אל עולם אין סוף. ולאחר מכן, יש פסיעות נוספות מעבר לו. אבל מכל מקום, המציאות בינתיים קיימת רק כלפי החושים שלנו.

"וזה פירוש: "אין השתנות באור". אלא, כל השינויים הם בכלים," מחוצה לכלי שלנו קיים "אור עליון שנמצא במנוחה מוחלטת". ולו יש תכונה אחת בלבד, להיטיב לנבראיו הטבה שנקבעה מראש, שבהטבה הזו נבראו הנבראים. והיות שמצד המשפיע, מצד עצמותו, אין כל שינוי, לכן אנחנו קיימים באור הקבוע, המוחלט, בתכונת ההשפעה המוחלטת. וכל מה שאנחנו מרגישים, זו רק התפיסה שלנו מאותה תכונת ההשפעה. היינו, אנחנו מרגישים את עצמיותנו, ואת עצמנו, בהתאם למידה שבה אנחנו שונים או דומים לתכונת ההשפעה. כל השינויים הם בנו בלבד.

"היינו, בחושינו, שהכל נמדד לפי הדמיון שלנו. ומזה תשכיל, אשר באם יסתכלו אנשים רבים על דבר רוחני אחד, אז כל אחד ישיג לפי הדמיון והחושים שלו. ולכן כל אחד רואה צורה אחרת. וכמו כן באדם עצמו ישתנה הצורה לפי מצבי עליות וירידות שלו, כמו שכתוב לעיל שהאור הוא אור פשוט, וכל השינויים הם רק במקבלים."

חוכמת הקבלה מלמדת, שבתפיסת המציאות הרוחנית ישנן מאה עשרים וחמש מדרגות של ההרגשה, דרגות של תפיסת המציאות, והן הן "העולם שלנו" וחמשת העולמות, עשיה, יצירה, בריאה, אצילות, א"ק ועולם אין סוף. שההרגשה הזאת מתחלקת להרגשת העולם הזה, ואחר כך הסתר כפול, הסתר רגיל, שכר ועונש, אהבה נצחית. זאת אומרת, מדובר בהגדרות מוחלטות בתפיסה של האדם, שכל אחד ואחד יכול להמצא רק באחת מאותן מאה עשרים וחמש המדרגות, שהן התפיסות הזמניות של העולם הרוחני. ובכל זאת, כל אחד תופס את המציאות רק לפי הכלי שלו, לפי הנשמה הפרטית שלו.

אמנם ישנה השגה משותפת, כמו שבמצבנו הנוכחי נמצאים אנו בעולם אחד, ויש לנו תכונות משותפות, והרגשות משותפות, והתפעלות משותפת, ובכל זאת אי אפשר להשוות עד כמה כל אחד ואחד מתפעל מהמציאות הזאת. ומושג המתוק אצל אחד אינו אותו מושג המתוק שאצל חברו, ואין אפשרות להשוות בין המושגים הללו, כי הכלים הם פרטיים לכל אחד ואחד. אלא יש לנו חוש משותף בלבד. כך גם ברוחניות, רק שהיא מתחלקת למאה עשרים וחמש מדרגות של תפיסת המציאות הרוחנית, מהתפיסה הקטנה ביותר, עד התפיסה הגדולה ביותר.

"ויהי רצון שנזכה לקבל אורו יתברך, וללכת בדרכי השם ית', ולעבדו שלא על מנת לקבל פרס, אלא להשפיע נחת רוח להשם ית', ולאקמא שכינתא מעפרא, ולזכות לדביקות ה', ולבחינת גילוי אלקותו ית' לנבראיו."

אדם יכול להזמין במכוון את האור העליון שקיים מחוץ לכלי הנשמה, כדי שיפעל עליו, אם הוא רוצה להשתנות בהתאם אליו, אם יש לו נטייה, רצון, מעבר לרצון שהבורא מעורר בו, רצון שהוא משיג דרך הסביבה. כי על ידי זה שהוא רוצה להתחבר עם הסביבה, ולהיות איתה כאחד, הוא מחבר את הכלים שלו עם הרצונות של הסביבה, מעבר לנקודה שבלב, שמקבל מהאור העליון כנקודת רצון. והיות שרוצה להרחיב את הנקודה עד הלב, ורוצה להתחבר עם יתר הרצונות לאותה התשוקה להשגת תכונת האור המשפיע, לכן הוא מוותר על הלב הגשמי, ומבצע כלפי יתר הנשמות ביטול עצמי, כדי להתחבר איתן. ובזה הוא מודה שרוצה להגיע להשפעה.

והיות שאז הרצון של אדם משתנה, וגדל בגודלו, ובהתכוונות שלו לקראת השינוי להיות בהתאמה להאור העליון. לכן אותו האור שנמצא במנוחה מוחלטת ומשפיע, כעת משפיע ביתר עוצמה על הרצון המוגדל, ומביא אותו לתיקון. ובזה כל תהליך התיקון. שאדם יכול ללקט רצונות נוספים מהחברים, וסך כל הרצונות יהיו אז יותר גדולים, ויותר מכוונים כנגד האור העליון, להיות בהתאמה אליו. וכך זוכים לתיקונים, עד שבסופו של דבר, נעשה הרצון של אדם כאותו האור העליון, ולא כנגדו. שאז הוא אינו מהווה מחיצה, והאדם איננו נמצא בהסתר, בחושך, מאותו האור העליון.

האם צריך לוותר גם על הנקודה שבלב כדי להתחבר עם החברים?

אדם לא מוותר על הנקודה שבלב. הנקודה שבלב היא ההשתוקקות שלו לאור. ולמרות שזו נקודה שבורה, שאינה תכונת ההשפעה, אלא תכונת השפעה שבורה, ניצוץ מהמסך שהיה פעם בנשמת אדם הראשון. שהרצון בנקודה הזאת, הוא רצון אגואיסטי להיות באותה מידת ההשפעה, להיות בהתחברות עימה. מכל מקום, זהו רצון, נטייה, קשר להשפעה, עד כמה שאדם מסוגל להיות מכוון אליה.

ואדם שפונה לחברים בינתיים איננו עובד על האגו שלו, אלא הוא עובד על צורת האגו שלו בלבד, שכדאי לו לוותר על כל התענוגים האחרים, גם על הגאווה הגשמית שלו דעולם הזה, ועל כל מה ש"אני", כדי לקבל מהם תשוקה לאותה תכונת ההשפעה. כי תכונת השפעה היא הגדולה ביותר מכל מה שיכול להיות, ויכולה להביא לו הרווחים הגדולים ביותר. שזה ויתור בעיקר על האני של האדם.

הוא רוצה לקבל מהם את אותה התשוקה לרוחניות, לאור העליון, כפי שהוא מתאר אותו כעת, ולכן הוא פונה אליהם. ובאותה הצורה פונה כל אחד מהחברים אליו, ואל כולם. שעל ידי הפנייה הזו גודל הרצון האגואיסטי לרוחניות, ולאחר ההתחברות מעדיף כל אחד לדרוך על הגאווה, והאישיות שלו, ועל כל מה שיש לו בעולם הזה, ומוכן להתחבר עם האחרים, כדי לקבל מהם תשוקה לרוחניות. ומפני שרוצה ללקט מכולם את הנקודות שבלב שלהם, גודל הרצון שלו לאור.

אפשר לבוא ולטעון, שהרצון לאור אכן גודל, אבל גודל בצורה אגואיסטית, ואולי מוטב שלא יגדל? בשום פנים ואופן. אדם צריך להגיע ל"חולת אהבה אני", כבעל תאווה שאינו יכול לחשוב על שום דבר אחר, מלבד תכונת ההשפעה. שהיא הדבר הגדול ביותר, היא תציל אותי מכל הצרות, היא תביא לי התעלות. שיש בה דבר מיוחד, שהיא הנצחיות, היא השלמות, ואותה אני רוצה.

ולאחר שאדם משקיע את עצמו בלהגיע לרצון לתכונת ההשפעה, ותכונת ההשפעה נעשית בשבילו דבר חשוב לרווח עצמי, הוא בזה מתחיל להעריך את התכונה עצמה. כי היא חשובה, וגדולה בפני עצמה. ואמנם נכון, שהוא יכול לקבל ממנה רווחים גדולים, והיא תעלה אותו לדרגת הנצחיות, למעלה מכל הצרות, שיתפטר מכל ההגבלות. אבל העניין הוא, למה? כי מתחבר עם דבר שהוא יותר גדול מהכל. עם תכונת ההשפעה, שבפני עצמה היא הערך הגדול מהכל. ואותה הערכה לתכונת ההשפעה, לבורא, היא שמביאה לאדם את תחילת ה"לשמה".

השפעת האור על הנקודה שבלב, המוגדלת על ידי התחברות עם הנקודות האחרות של החברים, לאט לאט מביאה לאדם שינוי פנימי, שהוא רוצה כבר להתחבר לתכונת ההשפעה, מפני שהיא דבר גדול בפני עצמו, והוא רוצה להשתייך למשהו גדול. הוא מוכן לוותר על עצמו, על עצמיותו, על התכונה שלו דלקבל, על להרוויח ממנה, ומסכים אפילו להיות מנותק מכל הרווח לעצמו. הוא מגיע למצב שכמעט ואיננו חושב על עצמו, אלא כביכול רוצה להבלע בתוך תכונת ההשפעה. וזה ה"לא לשמה" שמביא ל"לשמה".

אם אדם עובד בחברה, אזי הוא בלי מילים פונה עם הרצון שלו לאחרים, כדי לקבל מהם כמה שיש בהם, כמו שיש לו, השתוקקות לרוחניות. ולא חשוב באיזו צורה הנקודה שבלב שלהם, העיקר שהיא קיימת בהם, שהרי אחרת לא היו יושבים בקבוצה. אותם הניצוצים שבתוכם הוא רוצה, ורוצה שיתחברו, ויתגדלו בו בשעת שלומד, שאז משפיע עליו האור מקיף, אותו האור שלאחר מכן יעבוד בתוך הנשמה שלו. אז יוצא, שיש לאדם יש אורות מקיפים שעובדים על הכלים בזמן הלימוד. וזה במידה שאינו חושב על החומר שנלמד, אלא כל הזמן משתוקק שהאורות יעבדו כנגד הרצונות. וכמו שאומר בעל הסולם, איננו שוכח מאותו עיקרון, שהאור המחזיר למוטב מביא "אמונה" בלב האדם. "אמונה" נקראת תכונת ההשפעה, שתשלוט בכל ה"לב", היינו בכל הרצונות שלו.

אבל העיקרון הזה עובד רק בתנאי שלאותה הנקודה שבלב שמתעוררת באדם מבפנים, מתוך הטבע, הוא מוסיף רצונות מהחברים. שבזה הוא מודה, הוא מראה, שרוחניות היא מה שהוא רוצה באמת. כי מוכן לוותר על עצמו כלפי החברים, רק כדי לקבל מהם תוספת רצון לרוחניות. מכאן, שתחילה צריכים עבודה בקבוצה, לקבל מהחברים תוספת רצון. ולאחר מכן בזמן הלימוד, שהאור יעבוד על הרצון המוגדל.

וזו לבדה השיטה להתקדמות. לפי נשמת אדם הראשון, לפי כל התהליכים שקורים איתה, לפי נשמות בני האדם, לפי החוקיות שבין אורות לכלים, רק צורת העבודה הזו ישנה בפעולות התיקון. שמעל הרצון שאדם מקבל, הוא מוסיף רצון על ידי התחברות בדרגה הגשמית עם האחרים. ואותו רצון שמקבל מההתחברות, הוא רצון רוחני. רק בצורה כזאת אפשר לעלות מדרגה לדרגה, שבכל דרגה יש לפני האדם האפשרות לעבוד בלהשיג ברמתו הנוכחית רצונות נוספים מהחברה, שיהוו בסיס עלייה לדרגה הבאה.

כי מה ההבדל בין הדרגה הנוכחית לדרגה הבאה? ההבדל אינו באור, "האור נמצא במנוחה מוחלטת". אלא ההבדל הוא בתוספת הרצון שהאדם הצליח לחבר מהסביבה בלבד. כולנו נשמת אדם הראשון, ועד כמה שהאדם מנסה בדרגתו, להתחבר עם יתר הנשמות הפרטיות, נמצא שמנסה לחזור להיות מחובר עם כולם כאדם הראשון. ואותה ההשתדלות, אותה היגיעה, היא הרצון שמושך את פעולת האור העליון עליו, שהאור פועל על ההתחברות.

ואז האדם שוב מחבר לעצמו יתר כלים. ובכל פעם שמחבר לעצמו עוד קצת כלים נוספים, נקרא שעולה דרגה, עד שמחוברים אליו כל הכלים. לכן לפי החוקיות של השפעת האור על הכלים, והשפעת הכלים על האור, אין לנו פעולה אחרת, ואין אפשרות להמציא שיטה אחרת.

אגרת 1 - שנת 1920

שיחה 1, 05.08.05

"פרי חכם - אגרות קודש", דף כ"ה

בעל הסולם כותב לתלמידו, כי הסיבה שהאדם מרגיש ייסורים, היא מפני שלא הגיע לדרגה רוחנית, שבה הוא מייחס את כל מה שקורה לכוח אחד ויחיד, שתכליתו היא רק להיטיב. בעל הסולם מסביר זאת, במשל אודות מלך שרצה להעמיד את עבדו בראש כל השרים, וכדי להוכיח כי הוא ראוי לכך, ציווה על השרים להתחפש, ולבדוק את העבד בתחבולות שונות.

לבסוף מגלה העבד כי כל מה שנראה לו איום ונורא היה רק משחק, שמטרתו לרומם אותו בהדרגה. בעל הסולם מוסר לתלמידו שפת מונחים קבלית, באמצעותה יוכל למסור לו את מצבו הרוחני. הוא מכוון את התלמיד במה עליו להתמקד בתיקונים ובעבודתו הרוחנית, ומסביר לו מהו מושג "עצם השכל" ברוחניות.

"ב"ה תשעה עשר ימים למב"י בפר"ת בירושלים ת"ו לסדר בקרבתם אל ה' וכו' וכו'.

לרעי ... שליט"א

עתה בעת הצהרים קבלתי מכתבו רשום מיום שמיני בחדש הראשון, ודבריך עלי בתורעמותא [בתרעומת] כעני - הוא תפלה המקובלת, כאיתא בזוהר [כמו שיש בזוהר] .

כבר הוכחתי לך במכתבי הקודמים, שעד שאתה מוכיחני על שאני נמנע מלכתוב, יש לך להוכיח את רפיונך עצמך. ראה, שמיום שבעה בשבט עד יום שמונה בניסן, היינו יותר משני חודשים, לא כתבת לי כלום. ואנכי כתבתי לך במשך הזמן הזה ד' מכתבים, בכ"ב שבט, בעשרה באדר, בר"ח ניסן, ובשמונה בניסן."

ממרבית מכתביהם של בעל הסולם והרב"ש עולה מקרה שכיח, שהתלמידים אינם כותבים. אין להם מה לשאול, ולאחר מכן הם מתנצלים. ויוצא שהם כתבו רבות משקיבלו מכתבים ושאלות מתלמידיהם, כי "יותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להיניק". וכמו שסיפר הרב"ש בזמנו, בעת שישב בלונדון מספר שנים, היה יכול לחוש עד כמה פועל הריחוק הגשמי, כי מקום ומרחק קובעים גם הם, ולכן קשה היה לתלמידים לכתוב לו.

כי תלמיד שכותב לרבו אינו יכול לשאול רק על שלומו של רבו, או לבקש הסבר לחומר ב"תלמוד עשר הספירות". אלא צריך לכתוב על פנימיותו, לכתוב היכן ובאיזה מצב פנימי הוא שרוי, ואיך הוא מתכוון להתקדם ממנו, ומה עליו לעשות. אבל משום שאינו נמצא יחד עם רבו, אז נופל ולא מרגיש בהתקדמות שלו, ולכן אינו יכול לבטא את המצבים הרוחניים שלו. וזאת הסיבה שאין לתלמידים מה להעלות על הכתב.

"ואם הקומץ הזה עדיין משביע את הארי, הוא כמו שכתוב: "כי גבה מעל גבה שמר וגבהים עליהם", ולמענה הנדרש בחזקה הימנו, אשיבך שהכל מאמינים בהשגחה פרטית, אבל אינם דבקים בה כלל."

מה שאומר בעל הסולם, שכולם מאמינים בהשגחה פרטית, רצונו לומר שהרבה רק מדברים על זה. כי בקבלה אין מושג "אמונה" במובן שמישהו אומר מה שנדמה לו או מה שהיה לו לומר על נושא מסוים, ומזה אדם מאמין לו. "אמונה" היא לא מה שאדם מוכן לקבל מאחר.

אנחנו יודעים, שהבורא ברא כלי, רצון לקבל. ויש אור וכלי. אם אור ממלא את הכלי, אז בכלי קיימת התפעלות מהאור, מהמילוי, כעובדה. אם אור לא ממלא את כלי, אז הכלי לא יכול להרגיש כלום על מצבו. או לכל היותר הוא יכול לדבר על אור מקיף שבא ומתקרב או מתרחק, שנמצא באיזשהו מצב, אבל מכל מקום, תמיד אומרים, שזו הרגשה בתוך הכלי.

באותו אופן האדם שנמצא בעולם הזה, עובד בתוך חמשת החושים, ומה שנקלט בהם, מועבר למוח, שמעבד את המידע לפי זיכרון והרגלים שמצויים בו. וכך המוח הופך את הדברים, ומרכיב את תמונת העולם, וקובע מה מובן או לא מובן בה. אבל האמונה, שהאדם מקבל דבר ששמע מאחר כוודאות, שייכת למערכות חברתיות ואינה מתקבלת בקרב מקובלים כעובדה או כדבר שמדברים בו. כי אמונה כזאת איננה קיימת ברוחניות.

לכן כשאומר בעל הסולם, ש"הכל מאמינים בהשגחה הפרטית", המשמעות היא, שכל נשמה ונשמה מונהגת על ידי הכוח העליון, ויש לה מקום מיוחד במערכת אדם הראשון, שבה כולנו כלולים, ומהווים את חלקיה, כשכל אחד קשור קשר קבוע לכל יתר הנשמות. ו"השגחה" משמע, שמערכת אדם הראשון מתקדמת כל הזמן מהסתר לגילוי. שהאור שקודם לכן נסתר בצמצום א', מתחיל להתגלות, עד שיתגלה כולו.

שרטוט 1

התהליך הזה קבוע ועובר על כל הכלים, אך הכלים עוברים אותו או בדרך תורה או בדרך ייסורים. או דרך שרוצים לבוא ולגלות את עצמם, לפני שמקבלים את האחוריים של האור, היינו ייסורים, חושך, מכות, ובעצמם מתחילים להשתוקק, ומתוך בחירה חופשית בוחרים בדרך הגילוי. כי אין במערכת הזאת דבר שיכול להשתנות ככה סתם, אלא רק האדם שמוסיף מרצונו, יכול לזרז את קצב התפתחותו מצמצום א' לגמר התיקון, ובהתאם לכך, לעבור את המצבים ברצון, במהירות ובנועם. או שעוברים תחת "מכבש ההתפתחות". וההבדל, כמו שמסביר בעל הסולם, שאז הדרך וחיי האדם בכלל, קשים מאוד.

שרטוט 2

אבל אין לדבר על האור העליון שפועל על המערכת הזאת, ומביא אותה לגמר התיקון. כי האור עובד בצורה קבועה, שנקראת "השגחה פרטית" ו"השגחה כללית". כך שעל כל פרט ופרט במערכת מופעל לחץ שדוחף אותו להיתקן. כי כללות המערכת על כל חלקיה, חייבת להיתקן בצורה הרמונית.

שרטוט 3

והיות שהמערכת בנויה כמערכת גוף האדם - מראש, תוך, וסוף, יש בה את כל החלקים, שקשורים זה לזה כאברי גוף האדם. בדומה לעובר, תינוק, ואדם גדול, שבנויים מאותם איברים, אך האיברים שונים בגודלם, וכמו כן הם גודלים ביחס מיוחד, קבוע, ומוגדר מראש. לכן אין כל נשמה ונשמה יכולה לברוח מדרך ההתפתחות, אלא היא מתקדמת בהתאם לחלק באדם הראשון שאליו היא שייכת. בדומה לעובר שמתפתח לפי סדר מסוים, תחילה מתחילים להתארגן הלב והכליות לצורתם התיפקודית, ואחר כך מתפתחים כלי הראיה, כלי השמיעה, הריאות, הגפיים, ומערכות איברים פנימיים.

שרטוט 4

כך גם אנחנו נמצאים במערכת אדם הראשון. ולכן בהפצה אסור להחדיר באנשים את חוכמת הקבלה בכוח. כי יתכן שטרם הגיע זמן ההתפתחות שלהם. אלא כל אחד ואחד בשעה שמגיע להתפתחות החלק שאליו הוא שייך באדם הראשון הכללי, שתלוי מאיזה שורש נשמתו, והיכן היא ממוקמת במערכת, בהתאם לזה הוא מקבל דחף, ומתחיל להתפתח. אלא עד שמגיע אליו אותו הדחף, אומר בעל הסולם: "כולם מאמנים בהשגחה הפרטית, אבל אינם דבקים בה", אינם מרגישים שיש עליהם שליט שכל הזמן מכוון אותם, ולוחץ אותם להתפתחות.

"הטעם הוא, כי איך אפשר ליחס מחשבה זרה ומטונפת... לבורא ית'," הכוח המחייב להתפתחות, מחייב בהתאם לאדם. אם אדם נמצא בהשתוות הצורה עימו, אז הוא מרגיש את הלחץ שלו כטוב ורצוי, כמשחק שדרכו הוא מוליך אותו. אם לא נמצא בהשתוות הצורה עימו, זאת אומרת, לא מכוון עצמו ללכת באותה הדרך, ולהגיע לאותה המטרה, אז הוא מרגיש את הלחץ של הכוח הזה כלחץ מחייב, מכות, צרות וייסורים. ואיך בזמן החושך וההסתרה, שואל בעל הסולם, יכול אדם לייחס לבורא את מכבש ההתפתחות שהוא מרגיש שעובר עליו? קשה לאדם לעשות זאת, כי הוא עובר איומים ומצבים קשים, או לחילופין נזרק לכל מיני תאוות ומצבים שכביכול רחוקים מהמטרה, ומהכוח העליון הנעלה. ואיך אפשר לייחס לבורא מחשבה זרה ומטונפת?

"שהוא תכלית הטוב והמטיב... אלא רק לעובדי ה' אמיתיים, נפתח להם בתחילה ידיעה בהשגחה פרטית, שהוא היה המסבב כל הסבות שקדמו לזה, מהטובות והרעות יחד, ואז המה דבוקים בהשגחה פרטית, כי כל המחובר לטהור-טהור."

אחרי שהאדם עובר בכל גלגולי חייו דרך רצונות לתאוות גופניות, ולכסף, כבוד ומושׂכלות, הוא מגיע להתעוררות הנקודה שבלב, ומתחיל לפתח אותה. ואז הוא נכנס לשני מצבי הסתר - הסתר כפול, והסתר רגיל, שהם תחילת ההתפתחות הרוחנית. ובהם עוברים עליו מצבים הפוכים מכפי שציפה שיהיו למי שנמצא בהתפתחות נכונה, בדרך ובכיוון הנכון, תחת הכוח הטוב ומיטיב.

שרטוט 5

אלא שהבורא פועל הפוך לציפיות שלו. מצד אחד הוא מגרה ומקומם אותו, ודרך המורה והספרים, מסביר לו מעט על פעולות רוחניות, מה מצבו, ומה העולם שבו הוא נמצא. ובניגוד לכך הוא מיד מבלבל אותו בכך שמקשה את חייו. ובאדם מתחילות להיות מורגשות מחשבות, ותאוות, ובלבולים, אותם חשב שזנח, ועבר כבר, והנה שוב חזרו. ורק כשהוא עובר מחסום, ונכנס לגילוי שנקרא שכר ועונש, ולאחר מכן לאהבה, אז הוא מתחיל לגלות את שלבי היחס של הכוח העליון כלפיו, ורואה שכל מה שקרה לו קודם, כשהיה בהסתר, סבב לו מלמעלה בצורה שתבלבל אותו, ולא יוכל להבין היכן הוא נמצא, ושהכל הוא חלק הכרחי בתהליך.

כמו שרואים בילד, עד שהוא גדל הוא אינו יודע או מבין באיזה עולם הוא נמצא, אלא לאט לאט הוא מתחיל לגלות את המערכות, והיחסים שפועלים בעולם. אבל עדיין, לדעת את המציאות שבה הוא נמצא, ולשלוט בה, אין האדם מסוגל. כי אם יוכל לעשות זאת בעוד שהמערכות שלו אינן מפותחות דיין, והוא חסר רגישות מסוימת, אז יזיק לעצמו. לכן לפני שאדם גודל לכל קומתו, והכלים עם התוכנה שבהם, איך להתמצא, ולהתקדם, ולהתנהג, מגיעים לגמר בישולם, אסור לו לראות את המציאות, ולהיכנס בה כחלק פעיל.

ובמקצת כך קורה בעולם הזה, כי האדם בכל זאת נמצא באותו עולם גם בלידתו, גם בהתפתחותו, וגם במציאות חייו, בשימוש במערכות שגדלו בו. אבל ברוחניות אדם עובר מעולם לעולם. בדרגות ההסתר הוא עדיין נמצא בעולם שלנו, זאת אומרת, בכלים הגשמיים, כלים דקבלה. ולאחר מכן הוא מתחיל כבר לקבל מסך, כלים דהשפעה.

ומדובר אז בשני עולמות, שעובר מעולם הגשמי לעולם הרוחני. והיות שהמעבר הוא מעולם לעולם, לכן התהליך מהסתר לגילוי הוא חד מאוד. ורק לאחר שמתגלים לאדם היחס, והתוכנית של הבורא, הוא רואה שכל ההסתרות, וכל גלגולי החיים שעבר משך אלפי שנים, בהיותו בתוך הגוף הגשמי, את הכל הוא עבר באותה ההשגחה שבקפידה לחצה, ודחפה אותו להתפתחות.

שרטוט 6

"וכיון שנתיחד המשגיח על השגחתו, אין ניכר כלל חילוק בין רע לטוב, וכולם אהובים וכולם ברורים,"

האדם שמגיע לגילוי פנים, מתחיל להיות צדיק, כי מצדיק את כל ההשגחה הקודמת. ובגילוי שבכלים המתוקנים בגמר התיקון, כל הנשמות מגיעות למצב של אהבה, שאין הפרש ביניהן, וכולן מתייחדות עם אותו הכוח העליון שקידם אותן. כי הן מרגישות שבעבר, בהווה ובעתיד, יש השגחת טוב ומיטיב לכולם.

"כי כולם נושאי כלי ה' מוכנים לפאר גילוי יחודו ית', וזה נודע בחוש, ובערך הזה יש להם ידיעה בסוף, שכל הפעולות והמחשבות, הן הטובות והן הרעות המה נושאי כלי ה', והוא הכין אותם ומפיו יצאו, וזה יוודע לעין כל בגמר התיקון."

בגמר התיקון הכללי, מגיעות לגמר תיקונן כל הנשמות, כל אחת בפרט וכולן בקשריהן יחד, שאז כל מערכת אדם הראשון מתוקנת להשפעה ללא גבול. וזה מה שנקרא, עולם אין סוף. "עולם" הוא מצב בתוך הנשמה, ו"אין סוף" הוא אין גבול ליחס השווה בין האור לבין הכלי, הנשמות. ואז "יוודע לעין כל בגמר התיקון", שכולם נמצאים רק בקשר של אהבה זה לזה.

שרטוט 7

"אבל ביני לביני [בין כך ובין כך] היא גלות ארוכה ומאוימה, ועיקר הצרה היא, שכאשר רואה איזה גילוי פעולה שלא כשורה, נופל ממדרגתו" כי "כל הפוסל במומו פוסל". האדם לא יכול לראות, אלא רק דרך חמשת החושים שלו, ולאחר מכן, לפי המידה בה הוא מבין את הפעולות שרואה, ואת החיים שעוברים לפניו, הוא שוקל את הכל בתוך הכלים שלו.

יוצא מכך, שאם לפי תפיסת העולם הנוכחית שלנו, נאמין שקיים כוח פועל ש"אין עוד מלבדו", ושהכל בא מלמעלה, וכולם מופעלים על ידו, והוא פועל גם בהשגחה פרטית - כמו שכותב בעל הסולם, "הכל מאמינים בהשגחה פרטית" - אז נוכל רק לומר שאין אכזר יותר מהכוח העליון, הבורא, ושכל הנעשה בעולמנו, הוא עושה בצורה נוראית, עד שאין אפילו אדם שהיה פועל כמותו. זאת אומרת, האדם שמסתכל בעולם לפי הכלים שלו, ודאי אינו מסוגל להצדיק את פעולות הבורא במאומה.

ולפיכך, מי שנמצא בהסתר נקרא "רשע". וזה השם נובע מתוך תיקון הכלים. כי לאדם יש נשמה, ואם כלי הנשמה שלו אינם מתוקנים, אז הוא נקרא רשע. ואם הכלים כולם מתוקנים, אז הוא נקרא צדיק. ואם חציים מתוקנים וחציים לא, אז הוא נקרא חציו רשע, וחציו צדיק. דרגת האדם נקבעת על פי תיקון הכלים שלו. ולכן אין לאיש יכולת לומר טובות על ההשגחה אפילו אינו מתוקן, כי מאליו הוא איננו מקבל את ההשגחה בצורה נכונה. אלא מדובר בכלים פנימיים, שעליהם האדם אינו בעל הבית, הוא אמנם יכול לסייע לתיקונם, אבל רק לפי מידת תיקונם או קילקולם יראה את העולם, ואין בכוחו לשנות זאת.

שרטוט 8

לכן אין טעם לצעוק שהכל טוב או הכל רע. כי בכל מקרה, המצב נובע מתוך הכלי של האדם. עלינו לדאוג רק לכלים הפנימיים, שבהם תלוי איך נבין ואיך נרצה לתפוס את העולם. ואם הכלים משתפרים על ידי האור, בהתאם לכך נראה את ההשגחה בצורה נכונה. כי אין במצבנו יותר מתיקון הכלים, ובהתאם לכך לגלות, שאנחנו נמצאים בעולם אין סוף גם עכשיו. אלא כל ההבדל הוא במידת התיקון או חוסר התיקון של הכלים. ועד שיהיו מתוקנים, "כאשר רואה איזה גילוי פעולה שלא כשורה, נופל ממדרגתו."

"(ונאחז בשקר מפורסם ושוכח שהוא כגרזן ביד החוצב בו)" שאינו מסוגל לעשות דבר, אלא המצב עובר עליו כפי שעובר. "כי חושב את עצמו לבעל הפעולה הזו, ושוכח במסבב כל הסבות שהכל ממנו, ואין שום פועל אחר בעולם זולתו."

הבורא סיבב לאדם גם את הקלקול שלו, גם את ההבחנה שהוא נמצא במצב מקולקל, מצב רע, וגם את היכולת לזכור, ולהבין, בתוך מצבו המקולקל, שהמצב בא לו מלמעלה, מהבורא. והכל נעשה כדי שיבין, שנותר לו רק לתקן את הכלים. ושיראה עד כמה מתוך הכלים שלו עצמו, הוא מרשיע את הכוח העליון, ושאין לו ברירה אחרת.

"וזהו הלימוד הגם שעמד בה בבחינת ידיעה מתחילה, מכל מקום בעת הצורך, לא ישלוט בידיעתו ליחד הכל למסבב, ביחוד, שהוא מכריע לכף זכות. וזה כל המענה על מכתבו.

מכבר אמרתי לך פנים בפנים משל אמיתי על ענין ב' הידיעות הנ"ל, שבא זה ולימד על זה. ומכל מקום מתגבר ושולט כוח ההעלם בינותם. כמ"ש חז"ל בהני ב' בדיחי דהוי קדם דרבי, דהוי מבדחי לכל מאן דהוה עציב [כמו שאמרו חז"ל באלו שני בדחנים, שהיו לפני רבי. "רבי" כך מכונה רבי יהודה הנשיא, שהיו מבדחין לכל מי שהיה עצוב] ."

הבורא מסובב אותנו באותו עיקרון שבו אנחנו משתמשים בהתפתחות האדם, כשהגדולים משחקים עם הקטנים, בשיטה של הסתר וגילוי. וכך למשל, נותנים לקטן לפתור קושיות, או מאתגרים אותו במשחקי חשיבה, ש"מגלים טפח ומכסים טפחיים", כדי שהקטן יעשה מאמץ לגלות דברים חדשים בכוחות עצמו, ואז יפתח את הכלים.

כי גם הכלים בעולם הגשמי פועלים באותה הצורה, שבה פועלים הכלים כלפי האור העליון. אין שוני ביחס שבתוך המערכת עצמה. זהו אותו האור, רק שהוא נסתר מאתנו, ומפתח כלים שגם הם עצמם נסתרים. אבל הכל בא בהסתר וגילוי, שהחלק הנסתר והחלק הגלוי באים בזה אחר זה. ולכן אומר בעל הסולם "על עניין ב' הידיעות" המכחישות זו את זו, או "שבא זה ולימד על זה", וכך אנחנו מתפתחים.

לכן בעת שהאדם מתחיל לפתח את הנקודה שבלב, הוא נכנס לבלבול. קודם הוא לא היה כל כך מבולבל. אמנם העולם היה רע, והוא לא הרגיש טוב במיוחד, היה מיואש, ולא ידע לשם מה הוא חי, אבל עדיין הכל היה כרגיל, וזרם לכיוון אחד. ומהמצב הזה הוא הגיע לחוכמת הקבלה, כי איש לא בא מתוך שטוב לו, אלא כמו שכותב בעל הסולם, באים מתוך השאלה "מהו הטעם בחיי?". והנה דווקא כשבא לחוכמת הקבלה, החל להיווצר בו בלבול. כי האור העליון תחילה מלמד את האדם דרך ההסתר, שהוא שרוי בחושך.

לכן ככל שלומדים יותר בחלק הראשון של ההתפתחות, בהסתר, כך יותר מתבלבלים. ואפילו לומדים דברים פשוטים, מתקשים בהבנתם. או שהיום לומדים ומבינים, ולמחרת שוב הדברים אינם מובנים כביכול. לרגע אדם מרגיש שנמצא במצב ברור לגבי עצמו, ולגבי החיים שלו, שהוא מבין איך הכל מתנהל, ומציב לפני עצמו תמונה יפה, וכעבור כמה רגעים, כשמבקש לחזור אליה, איננו מסוגל. כי הכלים משתנים. בא האור ומאיר לו קצת יותר, אבל מפני שהוא הפוך מהאור, אז מרגיש לפתע יותר בחושך. באה ההשפעה לקדם אותו, ולכן מעוררת בו יותר רצון, הרגשת חיסרון יותר גדולה, והוא מרגיש יותר רע, יותר רעב.

אם היה יותר רעב, ובבד בבד היה רואה את המילוי, האורות, המצבים הרוחניים, אז היה שמח, כמו אדם ששמח אל מול שולחן ערוך כל טוב לפניו. אבל אם אדם שרוי בחושך, אז רואה עצמו עוד יותר אומלל. ולכן אומר בעל הסולם, ש"ביני לביני היא גלות ארוכה" והאדם מתגלגל, ולומד משתי הידיעות המכחישות זו את זו.

שיחה 2, 07.08.05

"פרי חכם - אגרות", דף כ"ו

"משל למלך שעבדו נשא חן בעיניו עד שביקש לגדלו ולנשאו על כל השרים, כי הכיר בלבו אהבה נאמנה בל - תמוט." זו הבקשה של האדם מהבורא, שיעלה אותו, שירומם אותו לדרגה רוחנית. ולעת עתה הדחף שלו הוא טבעי, דחף מהנקודה שבלב, כי בעצם הבורא הוא זה שמזמין את האדם.

"אבל אין זה מנימוסי המלכות לרומם אדם לרום המעלות בפעם אחת, ובלי סיבה נראית לעין." רק מה שאדם מבקש נחשב על חשבונו. והרי לכאורה יכול כל אחד לבוא ולבקש. אלא לבקש נקרא, אם יש לו הכלים, ההבנה, היכולת להיות בדרגה שמשרת למלך בקומה הנכונה, והרצויה. ויתכן שחייבים להעניק לאדם את ההזדמנות לבוא לדרגה כזאת, אבל לא יתכן שישימו אותו מיד באותה המשרה.

"אלא שנימוסי המלכות לגלות טעמו לעין כל בחכמה עמוקה." קודם צריך שיהיה כלי, שתהיה היכולת באדם להבין היכן הוא נמצא, וצריך שילמד את כל חוכמת המלוכה, איך לשרת למלך, ומהו רצון המלך.

המלך אוהב את העבד, הוא נשא חן בעיניו, ומשום כך מבקש אותו אדם "לגדלו ולנשאו על כל השרים". זאת אומרת, בהקדם האהבה לאדם מצד המלך, מתעוררת באדם הנקודה שבלב, שאז אדם רוצה להגיע לדרגת הדבקות עם המלך, ולהיות "על כל השרים". הווה אומר, לדעת את הבסיס של כללות מערכת המלוכה, היינו כל החוקים, כל העקרונות, וכל התכונות, ולקיים אותם, ולעמוד מעל כל המערכת, לשלוט בה, ולעשות בה שירות מלא למען המלך.

ואיך אדם יכול לעשות זאת אם הוא "סתם רוצה"? שהרי גם הרצון שלו מגיע מתוך אהבת המלך כלפיו, שמטעם אהבתו פועל כך, שמעורר באדם אהבה אליו בחזרה. זאת אומרת, מדובר באדם שלחלוטין איננו מוכן לעבודה הזאת, להיות "על כל השרים", היינו מעל כל החוקים, ובדרגתו של המלך ממש.

"מה עשה? הפקיד את העבד לשומר - סף בבתי בראי. ואמר לשר אחד חכם בחכמת הבדחנות שיתחפש וישים עצמו כמורד במלכות, ויצא למלחמה לכבוש הבית בשעה שאין אנשי החיל מוכנים."

יש מערכת שעובדת לטובת המלך, ומקיימת את כל החוקים שלו במציאות, בכל המלכות. ועתה המערכת הזאת כביכול יוצאת לגמרי מתפקודה הנכון. ויותר מזה, יש שליטה זרה, שרוצה להפוך את התפקוד של המערכת נגד המלך. ורק באותו עבד שחפצים לרומם, תלוי האם יתרחש הדבר או לא. זאת אומרת, המלך, הבורא, מוסר לידי האדם את כל המציאות. ואומר: "אם תרצה, תוכל להנהיג אותה כמוני, ואם תרצה תוכל להנהיג אותה אפילו בהופכיות הגמורה להנהגתי. שזה הדבר נתון לבחירתך".

אז האדם נכנס למאבק, כי התעוררה בו כבר אהבה למלך, והוא רוצה לקיים בכל המערכת את אותם חוקים, אותה שליטה, אותו מנהג כמו שמשליט בה המלך, אותו השר של המלך. אבל יחד עם זאת, השר הזה התחפש לגזלן ורוצח, והוא מתפקד בהיפוך לכל המערכת. ולכן האדם מרגיש שקיימות בו שתי מערכות, שתי שליטות. שליטה טובה שמושכת אותו למלך, ושליטה רעה שמושכת אותו לכיוון ההפוך. אבל המערכת עצמה היא האדם, כל התכונות שלו, כל מה שמבין, וכל היחס שלו לעולם. נמצא, שישנה מערכת אחת, ואותה הוא יכול להנהיג לטוב או לרע, לפי שתי השליטות שמונחות לפניו. וישנו המלך שנמצא אי שם.

"השר עשה כמצוות המלך, ובתחבולות ובחכמה גדולה שם עצמו נלחם על בית המלך. והעבד שומר הסף שם נפשו בכפו, ומילט את המלך, ולחם נגד השר בגבורה נפלאה ומסירות נפש עצומה, עד שנגלה לעין כל אהבת לבו למלך."

עבר על האדם הסתר כפול והסתר רגיל, הוא נלחם בטבע הרע שלו, ובמהלך המלחמה גילה את כל מבנה הטבע שלו, ואיך צריך להילחם ולנצח. ומה הם חוקי המלך שעומדים כנגד החוקים ההפוכים, שרצה להשליט אותו השר הבדחן שהתלבש ברוצח. זאת אומרת, מתוך המלחמה האדם למד את כל המערכת, ואיך היא מתפקדת. אמנם שהיה לו קשה מאוד, כי היה בבלבול, ונדמה היה לו שלא המלך עושה לו את התחבולות, ולא הבין שהכל משחק, אלא המלחמה נראתה לו אמיתית.

"אז פשט השר לבושו, ונעשה שחוק גדול (כי נלחם בעוז רוח ובגבורה רבה ועתה נוכח אשר דמיון ולא ממשות היה כאן)." מתברר שהמלך עצמו הוא שסידר לעבד את המצב. בדומה לגדולים שמאתגרים את הקטן על ידי משחקים ברמת קושי גבוהה, כדי שיצטרך לטפס, לעקוף, לחשוב איך לעשות, ולבצע בעצמו. ובאמת הקטן מזיע, ולא יודע איך לפתור את הקושיה, ואפילו מרגיש כעס וצער. אבל הגדולים יודעים שבלי המשחק, הקטן לא ילמד, ולא ידע איך להתמצא בחיים, והם פועלים מתוך אהבה.

ומכל מקום, כלפי הקטן המשחק נראה כבעיות קשות וממשיות, ומצד הטבע היה שמח לוותר עליהן. אלא שלפי טבעו הוא גם נדחף לעבוד עליהן, ולהצליח. מה שאין כן ברוחניות, שאז צריכים לטכס רצון חזק, כדי לעבור על כל ההסתר, ולהילחם כנגד כל אותן הקושיות שבאות נגד שליטת המלך, שלטענתן לא המלך הוא השולט, אלא כוח אחר, הכוח ההפוך שנקרא, "הבדחן".

"וביותר צחקו כאשר סיפר השר עמקות הדמיונות מאכזריותו ומרוב הפחד שדימה לעיניו. וכל פרט ופרט במלחמה נוראה זו היתה לסבב שחוק ושמחה גדולה."

האדם נלחם בדם ויזע במשך שנים, אז היכן הרחמנות והאהבה? אין רחמנות ואין אהבה נגלית כלפי העבד בזמן המלחמה הזאת, בזמן ההסתרה. כי אם ברצונו להיות מעל כל השרים, אז חייב לרכוש בחוכמתו את כללות המערכת, ולדעת את כל תפקודה מהשליטה השלילית, ועד לשליטה החיובית, ורק אז יהיה באמת מעל כל השרים.

לכן הבורא הוא שסידר לו את המלחמה, והוא שמתלבש בגזלן וברוצח במערכה הזו, ונלחם באדם, כמו שהגדול משחק עם ילד כדי ללמד אותו. כי אין אפשרות אחרת, אלא ללמד את האדם את כל חוקי מערכת ההשפעה לעומת חוקי מערכת הקבלה. ומובן שהם קוטביים מאוד, ועוברים על האדם בהרגשה מאוד קשה וממשית, ובצער רב, אבל כנגדה היא גם מזמינה לאחר מכן "שחוק ושמחה גדולה". וזה מה שנקרא, "הבורא משחק עם לוויתן". כי המשחק והצחוק, הם כל עבודת הבורא עם הבריאה. והמשחק הזה בדיוק, נועד ללמד את כל הנשמות, כיצד להיות מעל מערכת הטבע שנמצאת בתוכן.

"אבל עם כל זה - עבד הוא! ואינו מלומד." לא די בכך שעבר את כל התחבולות, שסיבב לו אותו השר, אלא ממתין לו לימוד נוסף, ולכן "אין הוא מלומד". כי אמנם שכביכול מסר נפשו, ונלחם עם השר בכל כוחו, עדיין לא רכש חוכמה, ולא נעשה "מלומד", אלא התמודד עם השר בלבד.

"ואיך אפשר לנשאו על כל השרים ועבדי המלך?

חשב המלך בלבו, ואמר לאותו השר שהוא מחוייב להתחפש בלבושי גזלן ורוצח, ויעשה עמו מלחמה כבושה. כי יודע המלך אשר במלחמה השניה יגלה לו חכמה נפלאה, עד שיהיה ראוי לעמוד בראש כל השרים."

המלחמה הראשונה לא הייתה נוראה, כי השר לא היה גזלן ורוצח, אלא מעין גנב, מורד במלוכה, שרצה לכבוש את המלכות. זאת אומרת, אין בה אכזריות מיוחדת, אלא במקום שליטה אחת, ישנה שליטה אחרת. ואילו המלחמה השנייה היא מלחמת חיים ומוות, שאז השר הוא גזלן ורוצח.

"על כן מינה את העבד לממונה על אוצר המלכות." גם העבד מונה הפעם לתפקיד אחר. לפני כן היה שומר פשוט, וכעת הוא שומר על דבר בעל חשיבות רבה פי כמה, אוצר המלכות, והרי לא כל אחד מגיע לשמור על גנזי המלך. שאז מונחים בידו כל אוצרותיו של המלך, כל הכלים, מלבד החוכמה כיצד לנהל את הדברים.

"ואותו השר התחפש הפעם בלבוש אכזרי ורוצח. ובא לבוז את גנזי המלך." המלחמה הפעם היא על הכלים דקבלה ועל המילוי שבהם.

"הממונה האומלל נלחם עמו בכל עוז ובמסירות נפש, עד שנתמלאה הסאה." אפילו רגע אחד לפני הסוף, העבד הנלחם אינו יודע מתי "נתמלאה הסאה", מתי המלחמה תגמר, אלא צריך להמשיך, וכשיהיה הסוף, אז הוא יתגלה לו.

בפעם הראשונה נלחם העבד על כלים דהשפעה, ובפעם השנייה הוא נלחם על כלים דקבלה, שלומד אותם, ורוכש אותם. מפני שבפעם הראשונה הוא רכש את תכונת ההשפעה בלבד, כעת הוא נמצא כבר בשמירה על כלים דקבלה. ובמלחמה נגד הגזלן מתחיל להעביר את הכלים מהעל מנת לקבל שמגיע מהרוצח, לעל מנת להשפיע. שהמלחמה הזאת הוא נלחם בעזרת אותה תכונת ההשפעה שרכש קודם, במלחמתו הראשונה.

"אז פשט השר לבושו, ונעשה שמחה גדולה ושחוק עצום בהיכלא דמלכא, עוד יותר מקודם." זוהי מלחמה שונה לחלוטין בטיבה, בעוצמתה ובמהותה, כי העבד לא מנע את כניסתו של פושע זוטא, אלא של גזלן, שיכול היה לכבוש את כל אוצרות המלך.

"כי מעשי תחבולות השר עד פרטיהם מעוררים צחוק רב, מחמת שעתה היה צריך השר להתחכם יותר מלפנים, כי עתה ידוע המנהג בעליל שאין שום אכזר במדינת המלך, וכל מיני האכזרים אך בדחנים המה, עד שאותו השר בתחבולות עמוקות סיגל לו כוח התהפכות לבגדי רשע."

ודאי שהמלחמה השנייה קשה בהרבה מהראשונה, כי לאחר שאדם רוכש כלים דהשפעה, ונמצא כבר בדבקות עם הבורא, ומבין ש"אין עוד מלבדו", ושהשפעה היא הכוח השולט בכל, ואין שום כוח קבלה במציאות. עכשיו בתחיית המתים, שוב מתחילה להתגלות בו מציאות אחרת, שכלל לא חשב שקיימת. ונעשה הסתר מאוד מיוחד, שאז מתעוררות באדם קליפות הטומאה, שמבלבלות אותו בכל כלי הקבלה, וכשמתעוררות הקליפות, האדם "מאבד את הראש".

אם קודם לכן, כשהיה בכלים דהשפעה בלבד, נראה היה לו שהוא זך, ודבוק לעליון, אז פתאום הוא נופל מהדרגה הזו, ומסכים עם הרצון לקבל שהתעורר בו. וצריך להבחין שאותו רצון לקבל הוא הרוצח, הגזלן, האכזר שבא אליו, וגונב ממנו את האוצר. אלו מצבים לא פשוטים, אבל בהם אדם רוכש את מערכת הכלים דקבלה שהם אמת טבעו. ולכן במלחמתו השנייה, הוא רוכש את החוכמה, איך לעבוד עם כלים דקבלה, כלומר איך לקבל את אור החוכמה בעל מנת להשפיע.

"אבל ביני לביני [בין כך ובין כך] , יורש העבד "חכמה" - מידיעה שבסוף. "ואהבה" - מידיעה שבתחילה." האדם עובר את שלבי ההסתרה, ואחריהם בא ללהשפיע על מנת להשפיע, שזאת דרגת שכר ועונש, וכעת בא ללקבל על מנת להשפיע, שזו כבר דרגת האהבה. שאז רוכש ""חוכמה" - מידיעה שבסוף. ו"אהבה" - מידיעה שבתחילה"". זאת אומרת, מתוך הידיעה שאליה מגיע בסוף, הוא מגלה שמלכתחילה הכל נעשה מטעם אהבת הבורא אליו, ושהבורא בעבר, בהווה, ובעתיד, הוא טוב ומיטיב לו, ולכל הנשמות.

"ואז הוקם לנצחיות." שמתחילת הבריאה ועד סופה הכל אז מתחבר במצב אחד, שנקרא "מלכות דאין סוף". שמצבי א', ב' וג' מתחברים יחדיו במציאות אחת, ואין זמנים, ואין תנועה, יש רק תכונת ההשפעה, תכונת האהבה, בין הבורא לנברא.

שיחה 3, 08.08.05

"פרי חכם - אגרות", דף כ"ז

"והאמת שמראה נפלא הוא כל המלחמות, שבאותו הגלות, והכל יודעים בטוב פנימיותם שהכל מין בדחנות ושמחה המביאים רק טוב."

אם המלך טוב ומיטיב, כמו שאומרים מקובלים, וכל הבריאה נמצאת בשליטתו, ו"אין עוד מלבדו", אם אין זמן, תנועה ומקום, ונמצאים כולנו במצב אחד, שנקרא אין סוף, אז מהם כל אותם המצבים שעוברים עלינו? כל המצבים באים, כדי שנעבור אותם כמו בסרט, נתחכם בהם, ונרגיש היכן באמת אנחנו נמצאים.

כי הבורא אמנם ברא אותנו במערכת אין סוף, אבל במקום שנרגיש שנמצאים אנו במצב אין סוף, באותו קשר תמידי עם אותן הנשמות, אנחנו מרגישים עכשיו שרויים בערפול, חשכה, גלות. מהמצב הזה עלינו להתעורר, כי אין לנו יותר מלהגיע להרגשה האמיתית, בכוחות ובמאמץ שבא מתוכנו. אבל צריך לדעת, שגם מצבנו הנוכחי נמשך מאותו המצב הקבוע, וההבדל ביניהם קיים רק בהרגשה.

ולא משנה כמה מילים יאמרו, האדם חי רק בהרגשה, בהתפעלות שלו, ולא בידיעה שהוא נמצא באין סוף, בשליטת המלך. לכן מצד אחד צריך להחזיק כל הזמן במחשבה קרה שאנחנו נמצאים במצב אחד, באין סוף, "כאיש אחד בלב אחד", בערבה חרותה, תחת שליטת הטבע העליון, שהוא "טוב ומיטיב לרעים ולטובים", וגם אנחנו עצמנו כאלו. ומצד שני לדעת, שמבחינת ההרגשה אנחנו נמצאים בערפול חושים, בחמשת החושים הגופניים בלבד. שהם חמישה כלים בדרגת הדומם, שהדרגה הזו נמצאת בנו עד שנגיע לגמר התיקון.

וגם מה שאנחנו מרגישים בחמישה חושים שלנו, במציאות שאנחנו מגלים עכשיו, זה הכל מתגלה בכלים שלנו, באותה המערכת דאדם הראשון. אין מערכת נוספת, זו אותה מערכת דאדם הראשון, וכל אחד נמצא בקשר עם כל הנשמות, רק שחמשת הכלים של אדם, שנקראים קוצו של י', י' ה' ו' ה', התעוררו עכשיו להרגיש לפי תכונת הקבלה שבהם, רק במידה שנקראת גשמית. ואז אדם מרגיש מציאות של אדם הראשון, שנקראת העולם הזה, וזה עולמו, והמציאות שמורגשת בו. ואותה הדרגה הגשמית נשמרת לאורך כל הדרך, אלא האדם צריך לעלות על פני ההרגשה הזאת, שמרגיש באותה המערכת של אדם הראשון, בלבנות מתוכו יחס מתוקן כלפי כל המערכת עד לאין סוף. עד שהיחס שלו יגיע בהדרגה לאותם החוקים כמו שבאין סוף.

והאדם נשאר אז "עם הרגליים" בהרגשת העולם הזה, ובחמשת הכלים האחרים מגיע לראיה ולהרגשת המציאות ברמת עולם אין סוף. ואז מהעולם הזה ועד עולם אין סוף, המציאות כולה שלו. הוא רכש אותה, והיא כולה נמצאת בו. בדומה למלכות דאין סוף, שבתחילה הייתה כאפס לעומת מלכות דזעיר אנפין, ומשעלתה עד לדרגת כתר דזעיר אנפין, היא נמצאת עימו בקומה שווה, בזיווג, בדבקות דלא פאסיק. לכן אין צורך לשנות את המצב שבו אנו נמצאים, אלא רק לעלות מעליו עוד ועוד, בלבנות את מערכת היחסים הרוחנית עד לאין סוף.

המשל מספר על העבד, שהוא האדם אותו רוצה הבורא לרומם. וכזו היא תוכניתו של הכוח העליון כלפי כל אחד ואחד מאיתנו. שנמצאים אנו בעולם הזה, וחייבים להגיע בחיי חיותנו בעולם הזה למצב שהעולם הזה יתראה לנו, ויורגש בנו, כעולם אין סוף. שבעולם הזה יתגלה כל כוחה העצום של תכונת ההשפעה, ושל כוח האהבה, כוח הדבקות בין הנשמות, ובתוכן ישרה הכוח העליון, האור העליון.

כדי להביא את האדם מהמצב הנוכחי למצב המתוכנן מצד הבורא כמטרת הבריאה, יש תהליך שעובר עליו כמלחמות. מלחמות נגד הטבע האגואיסטי שניתן לו כעת, לבין כוח התיקון, כוח המשיכה, כוח הרוחני, כוח הבורא, כוח העליון, הכוח האלטרואיסטי. ובמלחמות האלה חייב האדם לבחור באיזה כוח הוא רוצה לתמוך, או איזה כוח ישלוט בו.

לכן בתחילת המלחמה נראה לו שכוח האגו שולט, אמנם שלא פשוט לו להגיע להכרה הזו, ואז הוא מתחיל יותר ויותר לכבד את כוח הנתינה, כוח ההשפעה, כוח הבורא, עד שממש רואה את כוחות עצמו כלא שלו. שהאגואיזם נראה לו כזר, גזלן, רוצח, גנב. והמלך שלו, היינו, מי שהוא רוצה שיהיה לו למלך, וימשול בו, וישרה בתוכו, הוא כוח הטוב, האהבה, האלטרואיזם.

יוצא, שהאדם בונה בעצמו את המערכה המלחמתית, מהמצב שנמצא תחת שליטת הכוח האגואיסטי, דרך כל מיני אופנים של מאבקים, ועד שמשליט את הכוח העליון, את הטבע האלטרואיסטי, על כל כולו. הכל עושה האדם, והבורא כביכול עומד מהצד, ונותן לעבד שלו, ולפושע, שזה אותו כוח הטוב שהתלבש בפושע, כדי לתת לאדם בחירה חופשית במעשיו - לפעול כפי שפועלים.

לכן אומר בעל הסולם ש"אמת שמראה נפלא הוא כל המלחמות האלו", מפני שהכל בא מכוח אחד, כוח העליון. והכל מכוון כלפי האדם, התחתון. שביניהם מתרחשת מערכת סבוכה מאוד, שכוללת בתוכה הרבה כוחות ומצבים, ויחסים. והכל נועד להקנות לאדם את כל הכלים, כל התכונות, כל השכל, וכל החוכמה שישנם בכוח העליון, בבורא. שהאדם יוכל בסופו של דבר להגיע לקומה כמו זו של המלך, ולשלוט בכל גנזי המלך.

"ומכל מקום אין שום תחבולה, להקל על עצמו כובד המלחמה והאיום."

תמיד עולה השאלה, אם אדם יודע כבר שהכל בא מהבורא, ושהכל לטובה, ובזה אין לו כבר פחד מכל מיני המעשים הרעים כביכול, והמלחמות שיבואו עליו, היות שיודע בדיוק מה עליו לעשות. האם הידיעה מקלקלת את המציאות? והתשובה היא לא. כי הידיעה היא בשכל. ושכל הוא קניין חיצון שנבנה לצד ההרגשה. בעוד שהרגשה מתרחשת בכלי הטבעי היחיד של האדם, רצון ליהנות, רצון לקבל.

עד כמה שהרצון ליהנות לא מרגיש תענוג לעומת מה שרוצה, אלא מרגיש חסרונות, בהתאם לזה הוא מפתח לצידו מערכת שכלית, כדי להשיג את הרצוי. ואותה מערכת השכלית עובדת לטובת הרצון לקבל בלבד, ואינה יכולה לעבוד נגדו, כמו שכתוב, "אין לעבד יותר מה שיש לבעל הבית". היא עובדת רק לטובת האגו, לטובת הרצון ליהנות. ואם אדם לא מרגיש, אלא יודע, אין הידיעה מועילה בהתקדמותו למטרה בכלל. כי המטרה הכרח שתתממש בכלים הטבעיים של האדם, בכלים דקבלה. וכל השכל שמתפתח לצדם, נועד רק לעזור למימוש המטרה בתוך הכלים דקבלה, בתוך הרגש של האדם. שהאור יכנס לתוך הכלים. והשכל והמחשבות, מתחשבים בהם ככלי עזר בלבד. שהשכל עובד בהתאם ליכולתו, כדי לשמש לכלי ההרגשה, לכלי הקבלה של הנאה ותענוג.

לכן אדם יכול לשמוע חוכמות רבות, ולנפח עצמו בידיעות אין ספור, ולשנן דפים על גבי דפים בעל פה, עד שיהיה כאנציקלופדיה מהלכת. ואולם יתכן שתהיה איזו תועלת בהתמצאות בחומר, אבל כל זה אינו יותר מאמצעי, כדי להביא אותו להחלטה שהרגש לבדו, הוא הכלי הטבעי של אדם לקבלת התענוגים. והכלי הזה חייב להיתקן, ולקבל את המילוי המתאים לו. שהאור העליון יכנס בתוך הכלי, מתוקף חוק השתוות הצורה, ויהיו שניהם כאחד.

לכן אומר בעל הסולם: "והכל יודעים בטוב פנימיותם שהכל מין בדחנות ושמחה המביאים רק טוב. ומכל מקום אין שום תחבולה, להקל על עצמו כובד המלחמה והאיום". כי הכלים הטבעיים של האדם, כלי ההרגשה, הם הרבה יותר כבדים מהשכל, והם ששולטים בנו. ואילו השכל רק מכוון את הכלים הללו, בעיתים שבהם אדם יכול להחליט בעזרת השכל, איך להגיע לרגש חדש, או שצריך לתחבול תחבולות, איך לבוא לתיקונים נוספים בתוך כלי ההרגשה, ותו לא. ומכאן, שאין חוכמת הקבלה מלמדת את האדם כדי שידע, אלא כדי שיתקן את התכונות הרגשיות שלו, השנאה, האהבה.

האם אין טעם אפילו לנסות תחבולות "להקל על עצמו כובד המלחמה והאיום"?

מקובל לעולם לא כותב "נסו" או "אל תנסו". כי למרות שעוברים אותם המצבים הכלליים על כולם, בכל אחד הם מתרחשים באופן שונה, מתוך שורש נשמתו. ואי אפשר להמליץ לאדם "עשה" או "אל תעשה", כי בכל מקרה הוא יעשה כל מה שעליו לעבור מטבע נשמתו. לכן צריך לדאוג רק לקצב ההתקדמות של האדם, ולא לאופי המצבים שהוא עובר.

לכן אפשר לראות אנשים שבוכים וסובלים, נופלים וקמים, ועדיין, אם קצב חלופת המצבים הוא טוב, זה מעלה בהם שמחה. ואם אינו טוב, אז אפילו אדם נמצא בהרגשה טובה, אם היא מתמשכת ולא משתנה, היא מעלה בו עצבות. כי מה יש לו מכך שמצוי בהרגשה טובה? הרי ההרגשה הזאת איננה סופית, וצריך להגיע לתיקונים נוספים, והזמן בינתיים מתבזבז. מכאן ששמחה ועצבות הן רק תוצאה מקצב ההתפתחות.

ובמצבים כשלעצמם אין מתחשבים כלל. כי אדם שנמצא בתלם, והולך בדרך, קם ונופל אין ספור פעמים, כמו שכתוב "שבע יפול צדיק וקם". לכן מקובל לא מייעץ לאדם בצורה מכוונת "עשה" ו"אל תעשה", ולא מדבר עם איש על ענייני עבודה פרטיים, אלא רק נותן עצות כלליות. כי בעבודה הפרטית כל אחד שמממש עצמו נכון, עובר בדרך שלו, וצריך לייחס חשיבות רק לקצב ההתפתחות, שלא יהיה בפיגור.

האם הסביבה משפיעה על השכל או על הרגש של אדם?

ההתפעלות של אדם מהסביבה היא רגשית, ולא שכלית. השכל שהאדם רוכש מתוך מה ששומע, ומתוך מה שלומד מספרים מתווסף לזיכרון שלו. אבל רק אחרי שעובד ומזיע, אחרי שרוצה להתקדם, ולזה משקיע יגיעה, אז השכל שקנה פועל יחד עם היגיעה, והוא פתאום מתחיל להבין את מה ששמע קודם לכן, והכניס לזיכרון.

אדם שבא ללמוד קבלה קורא בתחילה המון חומרים, הוא נלהב לחפש ולמצוא כל מיני הבחנות, כי נדמה לו שעל ידי הידיעה יתקדם. לכן הוא אוגר מידע רב בתוך הזיכרון שלו, ויכול לזכור דפים שלמים בעל פה, ולערוך השוואות, ולהעשות חכם כביכול, אבל על כך נאמר "חוכמתו מרובה ממעשיו". ובמקרה הטוב, לאחר השלב הראשוני הזה, אדם מבין שעליו להשקיע עצמו בחברה, בעבודה עצמית פנימית.

ואז כל כמה שמתייגע, כך מבין יותר את מה שהכניס לזיכרון, ומרגיש פתאום שתופס את הדברים. מה הוא תופס? כלי ההרגשה הפנימי שלו השתנה כך, שלפתע הוא מבין את הפסוק, מבין במה מדובר. אבל ההבנה הזאת באה רק מתוך היגיעה שנתן, כדי להתאים עצמו יותר לכוח ההשפעה, לבורא. ואחרת היו כל ידיעותיו רובצות בזיכרון, ו"חוכמתו מרובה ממעשיו", שאינו עושה די מעשים, כדי שהחוכמה הזאת תעבור לכלים האמיתיים שלו.

השכל הוא רק כלי שרת לצד הרצון של האדם. כי הנשמה היא כלי ההרגשה, הרצון לקבל הנאה, ועליה פועלת אך ורק היגיעה. והאדם שמתוך נשמתו מרגיש ומבין את דרכי התפתחותו, זו רכישה נצחית שלו. היינו, כל צעד לעבר מטרת הבריאה שעושה, אותו שלב שעבר נעשה רווח שלו לכל הגלגולים, והוא יישאר שלו לעד. ובגלגול הבא הוא שוב יתחיל ממקום הימצאו.

אבל אם האדם רוכש בשכל את כל "תלמוד עשר הספירות" וה"זוהר" על פירושיו, זה הכל נרקב יחד עם הגוף, ואיננו. כי חוכמה אינה משפיעה על תיקון הנשמה, כמו שנאמר, "לא החכם לומד". התקדמות של אדם אין מודדים לפי שכלו. ויכולים להיות רבים וטובים בעלי כוח זיכרון מלידה, וכוח שכלי מפותח לפירוק (אנליזה) וחיבור (סינטזה) של הדברים. ובעלי כושר דיבור גבוה, אלא שכל זה לא מועיל להתקדמותם הרוחנית.

בדוגמה טובה לעניין זה נתקלתי בעת לימודיי אצל הרב"ש, כאשר יום אחד הגיע תלמיד שאותו הגדיר הרב"ש, "נואם בחסד עליון", כי ידע לדבר באופן מעורר התפעלות. אלא שמלבד כוח הדיבור החיצון, הוא היה ריקני לגמרי מבפנים. לכן צריך להבדיל בין מי שיודע לדבר רבות ונפלאות, ובין מי שהדיבורים שלו משפיעים על האדם, באופן שבונים בו הכנה להיותו בעל חוכמה, אבל לשם ההתפתחות הפנימית בלבד.

"הנה הארכתי לך בזה פנים בפנים, ועתה יש לך ידיעה במשל הזה בקצהו האחד, ובעז"ה תבינו גם בקצהו השני." שני הקצוות נמצאים באדם. בקצה האחד, שנקרא "קצה התחתון" הוא מקולקל. ורק לפי התיקונים שלו יגיע ל"קצה העליון" המתוקן. שהכלים שלו יהיו מתוקנים, ומתוכם יבין את כוונתו של בעל הסולם.

"ועיקר הדבר שאתה רוצה לשמוע דברי עליו, לא אוכל לענות לך כלום, וגם על זה המשלתי לך משל פב"ב, כי "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע" [מלכות הארץ כמו מלכות השמים] ,"אותו כוח שליטה פועל בנו גם במצבנו הנוכחי, וגם במצבנו המתוקן, בגמר התיקון באין סוף.

"אשר ממשות ההנהגה מסורה לשרים, מכל מקום הכל נעשה על פי עצת המלך וחתימתו, והמלך עצמו אינו עושה יותר, זולת שחותם על התוכנית, שערכו השרים, ואם מוצא איזה פגם בתוכנית אינו מתקנו, אלא מושיב שר אחר במקומו, והראשון מתפטר ממשרתו."

הטבע שקבע הבורא, הוא הרצון לקבל, שבתוכו פועלים כוחות בכל מצב ומצב. ובעצם הטבע הזה הוא רצון לקבל שגדל, ורכש כוונה על מנת להשפיע, ולאחר מכן התקלקלה כוונתו, מעל מנת להשפיע, לעל מנת לקבל, שזה נקרא "שבירת הכלים", "שבירת הנשמות". ואמנם שהכל נעשה מצד הכוח עליון, מצד המלך, בכך שהתהפכה הכוונה מלהשפיע החוצה לכוונה להשפיע פנימה, החלו כל חלקי כלי נשמת אדם הראשון להרגיש את עצמם בלבד, ולדאוג איש איש לעצמו, ולא זולת.

ותחת הכוונה הזאת אינם מרגישים בתוכם את הכוח העליון, עולם אין סוף, האחדות, האינסופיות, השלמות, החיים הנצחיים, גן העדן. אלא מרגישים את ההפך, העולם הזה, העולם שלנו, העולם העכור, החשוך. שכל אחד דואג לעצמו, ומזלזל בחברו, וכל אחד רוצה לנצל את הזולת לטובת עצמו. ובנוסף נעשו החיים קצרים ותחת סבל מתמשך. והכל משום שהתחלפה בכלים הכוונה, מעל מנת להשפיע לעל מנת לקבל. ואז השתנתה בהם גם ההרגשה, ובמקום להרגיש את האור שפועל מחוצה להם, ומעניק הרגשת חיים נצחיים ושלמים, הם מרגישים את עצמם בלבד. והיות שמרגישים איך שהם בניתוק מכל המערכת, נמצא שמרגישים עצמם ברע, חושך, כאב, מחלות.

ועד למצב הזה מביאים את הנשמות, ללא שום בחירה חופשית, אלא הכל מתבצע לפי תוכנית המלך הנקובה מראש. אבל מכאן ואילך ישנה תוכנית, איך כל נשמה ונשמה, בבחירה החופשית, ומתוך הבנה של מצבה, מה שנקרא "הכרת הרע", תגיע להשגת המצב העליון, שנקרא "לבחור בטוב", כמו שכתוב "סור מרע ועשה טוב". כך הנשמה מתקדמת.

וישנה מערכת כוחות שתפקידה לפעול כדי לקדם את כל הנשמות. אם הנשמות פועלות נכון, אז המערכת תומכת בהם, עוזרת להן, ומושכת אותן קדימה. ואם הנשמות אינן פועלות נכון, אז אותן נשמות לא נמצאות בהתאם למערכת הכוחות, ולכן הכוחות פועלים כלפיהם הפוך כביכול. ואז מערכת הנשמות יורדת, ומגיעה להתפתחות הרע שבה, עד שהרע הזה מחייב את הנשמות לשנות כיוון. זה נקרא, שהמלך "חותם על התוכנית, שערכו השרים", היינו הכוחות הפרטיים, ולפיה מתקיימת המערכת, או "מושיב שר אחר במקומו, והראשון מתפטר ממשרתו", שמוריד את השרים, כביכול מחליף אותם, לכוחות שיפעלו ההפך.

"כמו כן האדם, עולם קטן, ומתנהג ע"פ אותיותיו שנטבעו בו, להיות מלכים שלטים על ע' אומות שבו, וז"ס שבספר יצירה, "המליך אות פלוני", וכל אות היא כמו שר בשעתו, שעושה הערכות, ומלכו של עולם חותמם, ובהיות שהאות טועה באיזה תוכנית, מיד מתפטר ממשמרתו, וממליך אות אחר תחתיו."

הכוחות שנמצאים במערכת העליונה, בעולם האצילות, נקראים "אותיות". האותיות א' - ט' (ט' ראשונות) הן ז"ת דבינה. ט' האותיות שבזעיר אנפין דאצילות, הן י' - צ'. והאותיות במלכות דאצילות הן ארבע האותיות האחרונות, ק', ר', ש', ת'. בסך הכל עשרים ושתיים אותיות. ועוד חמש אותיות מנצפ"ך, שמסמלות את מסך הפרסא העומד למטה ממלכות דאצילות. לאורך כל זמן התפתחות הנשמות, אותיות ז"ת דבינה וזו"ן דאצילות שולטות בנשמות הנמצאות למטה מהפרסא, בעולמות בי"ע. והכוחות האלו הם הם שמנהלים את כל תהליך התיקון של האדם.

אותיות הן כוחות. ולא שצריך אדם להתייחס אליהן, כאילו כבר יש ביכולתו להיכנס איתן במגע. אלא לאלו אנשים הנוגעים בתכונותיהם בעולם האצילות, שיש בהם תכונת ההשפעה שיכולים להגיע לזו"ן דאצילות, להם ישנה היכולת לדעת אילו כוחות פועלים עליהם בכל רגע, זאת אומרת, אילו אותיות נמצאות בפעולה עליהם ממש עכשיו. ורק אז אפשר לדבר על התהליך שמתאר לפנינו בעל הסולם.

שיחה 4, 09.08.05

"פרי חכם - אגרות", דף כ"ז

"וז"ס "דור דור ושופטיו", אשר בגמר התיקון, ימלוך אותו האות שנקרא משיח, וישלים ויקשר כל הדורות לעטרת תפארת ביד ה',"

"אות" היא כוח שפועל על כללות המציאות. חוכמת הקבלה מלמדת, שיש עולם אין סוף, תחתיו עולם אדם קדמון, תחתיו עולם אצילות, ולמטה מאצילות נמצאים עולמות בריאה, יצירה, ועשיה. ולמטה מהם נמצא העולם הזה. עולמות אין סוף, אדם קדמון, ואצילות, נקראים עולמות ג"ר, ובהם יש שלמות ונצחיות. ומדוע הם נחלקים לשלוש רמות? שלושת העולמות הם רק כלפי התחתונים, שכך האור מתלבש ביותר ויותר לבושים ואופנים, כדי לנהל את הנשמות הנמצאות בעולמות, בריאה, יצירה, עשיה, ולעזור להן לעלות למעלה עד עולם אין סוף.

עלינו בעולם הזה, פועל בעיקר עולם האצילות, באמצעות מערכות שפועלות על עולמות בריאה, יצירה ועשיה, ועל העולם הזה. המערכת שבעולם האצילות מתחלקת בעיקרה לג"ר ולז"ת. ג"ר דאצילות מתחלק לעתיק, אריך אנפין, אבא ואמא. והוא כמו ג"ר העולמות העליונים יותר, ג' ראשונות, שאינן שייכות כלל לנשמות. וז"ת דאצילות מתחלק לישסו"ת (שנקרא ז"ת דבינה, ז"ת דאבא ואמא), זעיר אנפין, ומלכות. ישסו"ת כולל את אותיות א' - ט'. זעיר אנפין את אותיות י' - צ'. ומלכות את אותיות ק' ר' ש' ת'.

שרטוט 1

חלוקת האותיות הזו נובעת מכך שישסו"ת מעביר את מה שיש בתוך ט' הספירות הראשונות שלו, לזעיר אנפין. וזעיר אנפין, מעביר את מה שיש בתוך ט' הספירות הראשונות שלו, למלכות. ומלכות מתלבשת רק על ארבע הספירות של זעיר אנפין, כי יש לה ארבע אותיות בלבד, ולכן היא נקראת ד'. ובספרים הקדושים ד' מסמנת את הכוח העליון, הבורא, כי ממלכות האור מגיע כבר לנשמות.

שרטוט 2

נמצא שהאותיות, אותם הכוחות הפועלים על העולם שלנו, נמצאות בז"ת דאצילות, בישסו"ת, בזעיר אנפין ובמלכות. ולפי דברי בעל הסולם, כשכל הכוחות שבכל אות ואות מצטברים, ופועלים במלוא כוחם על העולם שלנו, אז הם נקראים "משיח". שפועלים על כל סכום הנשמות, כדי לגרום את עלייתן לתיקון שלהן. ו"אות המשיח" נקרא, כשההנהגה עוברת מז"ת דאצילות לג"ר דאצילות, שהנשמות מתחילות להתכלל מג"ר.

שרטוט 3

"ולפ"ז תבין איך אפשר לי להתערב בעסקי מדינה שלך, שכבר ... מלכים ושופטים, שכל אחד מחויב לגלות כל מה שהוטל עליו לגלות," המורה לא יכול להתערב בכל שלבי ההתקדמות של התלמיד. אלא על התלמיד לתת יגיעה, ולעבור את הנהגתן של כל האותיות. ורק לאחר שעובר את כולן, וכל אות ואות מטביעה בתוך נשמתו את חותמה הנכון, אז הוא מגיע לסכום כל כ"ב האותיות. ונקרא שקיבל את כל הכוחות, כל תבניות ההתנהגות, היינו, שקיבל מהבורא את כל מערכת ההנהגה וההשגחה, והוא יכול להיות לבעל הכלי המושלם, ואיתו לעלות לגמר התיקון.

"אשר מעברות היחוד ... אינו רוצה לתקנם, אני אתקנם בתמיהא, אלא בסוד הגלגול יתברר הכל.

ומטעם זה אני משתוקק לשמוע כל מיני החלטותיך בפרטיות בחינותיהם, כי בכל פרט ופרט, טמון בו חכמה עמוקה ואם הייתי שומע ממך איזה סדרים קבועים הייתי יכול למלאותם ולשמח לבך."

בתלמיד יש מצבים שבהם המורה יכול לייעץ, לעזור, ולדחוף אותו קדימה. לסייע לו לצאת מהמצב, או להעיר לו על מצבו. מכל מקום, אחרי כן תבוא יגיעה רבה מצד התלמיד בעבודה שלו על עצמו. אין ויתור על יגיעה שאדם צריך לתת, מפני שהוא חייב להוציא מתוך עצמו כוח שהוא נגד הרצון שלו, נגד הטבע שלו, נגד המחשבות שלו, ונגד כל עצמיותו, ורק זה הכוח שבונה את הכלי הרוחני, למעלה מהטבע האגואיסטי. לכן קיימות אמנם אפשרויות להתערבות מצד המורה, אבל התערבותו איננה פוטרת את האדם מיגיעה.

"ודע שקשה לי מאד לשמוע לשונך, מפני שאין לך קביעות בשמות וברמיזותיהם, וע"כ, אפתח לך פתח בערכי הכינויים, אשר ע"פ משפט הכינויים אשר יורוך תמדוד לי בהם משפט חכמתך, ובדרך זה אוכל לירד לסוף דבריך.

הנני לערוך הכינויים, כפי שקלטתי מכל מכתביך, שיהיו נקבעים בקביעות בינינו, לדעת כל מה שתכתוב בלי עיון כלל, כמו סימנים על קנקנים של יין.

ונתחיל משורשא דכל שורשין, עד סיפא דסיפא [ונתחיל משורש כל השורשים עד סופו של הסוף] ,"

הכלי, הנשמה, בנויה משני חלקים - גלגלתא ועיניים, ואח"פ. הגלגלתא עיניים אלה כלים שאפשר וחובה לתקן עד גמר התיקון, ולכן מתקנים כל צורכם. מה שאין כן האח"פ, שנקרא אוזן, חוטם, פה, אלה שמות הכלים, חלקי הנשמה, שאותם לא ניתן לתקן. "תיקון" נקרא, להעביר את השימוש בכל מה שברשותו של האדם, מהכוונה על מנת לקבל, לכוונה על מנת להשפיע. לכן אומר בעל הסולם, יש חלקים שיכולים להיתקן, ויש כאלו שאינם יכולים.

ואם מדובר בהתלבשות האורות "ומסומנים בכללותם חמש דרגות: יחידה, חיה, נשמה, רוח, נפש, שכל אלו מקובצים יחד בגוף המתקן," בתוך הכלים כתר, חוכמה, בינה, זעיר אנפין, ומלכות שבנשמה המתוקנת.

שרטוט 4

"והנה יחידה, חיה, נשמה, המה למעלה מהזמן, והגם שאפילו בלב נברא ימצאום, אבל בבחינת מקיפים מרחוק, ולא יבואו בגוף שנמצא בזמן תיקונו," אי אפשר לתקן את האח"פ כל צורכו, אלא רק כאח"פ דעליה. ולכן האורות המתלבשים בכלים העבים האלה, הם אורות מקיפים. "כי גם במקור הנעלם, מובחן שורש: ראש, תוך, סוף, שהראש" ראש הפרצוף "הוא שורש ליחידה, והוא א"ס, כי שם, אפילו במקומו לא נתגלה אורו ית', והכל בטל כאור בפני אבוקה." ובהתאם לכך, את מחשבות הבורא, את מחשבת הבריאה בצורתה האמיתית, אין משיגים עד לגמר התיקון.

"אחר כך, שורש התוך, והוא שורש לחיה, וה"ס אור אין סוף, דהיינו גילוי אורו בשלימות, ובסוד הזמן מושג האור הזה, רק בבחינת החיות שבו, וד"ל. ולכן נקרא שורש לחיה.

ואחר כך שורש הסוף, והוא שורש לנשמות, והוא כמו בתחילה ממש, סוד אין סוף. וכאן נפרס פרוכתא עלאה, ומתחיל הזמן בסוד "שתא אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב" [ששת אלפי שנים קיים עולם, ואלף אחד הוא חרב] ,"הגוף בנוי מראש, תוך, וסוף, ומונהג על ידי המערכת העליונה. האדם מונהג מתוך כל הגוף, רק על ידי סוף הפרצוף. בעוד הראש והתוך, אינם נגלים לו בינתיים כמקורות הנהגה.

שרטוט 5

"שנקרא: רוח ונפש, ושורשם דבוק בנשמה, אבל מתפשטים גם כן למטה, בסוד תורה, זה רוח חיים. ומצוה, זו הנפש, אשר הנפש זו הקביעות, בחינת נפישה, והוא כח המחבק ומחזק את הגוף במצב קבוע, בכח נוקבות שנטבע בנפש הזו.

והרוח זה הנופח רוחי חיים ואור תורה בדיוקנא דנוקבא. ועוד בשורשא מבואר הסוד "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה", דהיינו, הרוח עולה לנשמה, ומקבל ממנה חיים, באור פני מלך, ומביא חיים אלו לנפש, ובשעה זו נקראת, נפש חיה."

תקופה מסוימת האדם מופעל על ידי אור הנפש, אחר כך על ידי אור הרוח, ולבסוף על ידי אור הנשמה, שבהתאם לאותם האורות מתגלה לו ההנהגה. אבל רק כשמופעל על ידי אור הנשמה, אז מתחיל להיכנס במגע עם הכוח העליון, ולהכיר את הדיוקנא שלו, היינו את צורתו של הבורא.

"וכן הסדר בכל הזווגים בז' נוקבין דרישא [בשבע נוקבין של הראש] , ובב' דלתתא שבנפש [ובשניים שלמטה שבנפש] , וז"ס "אלקים מושיב יחידים ביתה", דהיינו, בהתגלות כח נוקבות, שע"י "כל כבודה בת מלך פנימה"." שהמלכות דאצילות פועלת כבר על הנשמות כך, שהן מצטרפות אליה, ושבות הביתה, לעולם האצילות.

"והנה עיקר התיקונים והעבודה הוא לגלות כחות דנשמה, שנקרא בזהר: "עלמא עילאה" [עולם עליון] , וגם זה שייך לבחינת מקור הנעלם, בסוד שורש הסוף כנ"ל. וכל זווג הוא התגלות אור אחד במציאות עלמא עילאה, שז"ס "אשר בנינו כנטעים מגדלים בנעוריהם","

אפילו ההנהגה הקטנה ביותר שיורדת מסוף הפרצוף העליון, כוללת בתוכה את כל חמש סוגי ההנהגות, נרנח"י באורות, וכח"ב זו"ן בכלים. ואין פעולה שלא מושרשות בה כל הפעולות יחד, כי כולן באות מהמערכת העליונה, היחידה והשלמה. אלא ההנהגות שבאות לתוך הנשמה, פועלות בה לפי מצבה, כך שכביכול פועל בה כוח אחד, או באופן מסוים אחד, שבו הנשמה מסוגלת לקלוט את ההנהגה, ועל ידה להתקדם.

"דהיינו, בסוד העיבור בעלמא עילאה, וע"י זווג ... לתתאין [לתחתונים] ... כך עלה במחשבה, שסיפא דרישא [שסוף ההתחלה] המקור הנעלם, ישלים על כל המאורות ... המשך מספר אוצר ידיעות. עצם השכל הוא נפש אדם, וכל האדם, כי בה נגדר כולו, והיוצא ממנה היא לבושיה ומשמשיה, מהם ענפים לה, מהם כזרים נחשבו לה.

והנה הכח הזה, הגם שבנפשו הוא, מכל מקום לא יראה אותו, ונעלם מעין כל חי. ואל תתמה על זה, כי העין הוא בחינה שלטת, החשובה מכל החושים, ומכל מקום לא יראו את עצמם לעולם, אלא מרגישים מציאותם בהחלט, באופן שהראיה לא הייתה מוסיפה להם ידיעה כלל, ולכן לא נברא דבר לבטלה, כי הם להם ההרגש, ואין צורך להוסיף על חוש ההרגש." זה נקרא, שחיים בינתיים באור הנפש.

"כמו"כ הכח הנפשי, שהוא עצמו של אדם, לא ניתן לו שום הבחנה בחושים, כי די לו על כל פנים, להרגש מציאותו," רק על ידי שכלו, "ושום ב"א לא יסתפק במציאות עצמו, שיהיה צריך לעדות חושיו, (והטעם שאין הרגש בלי תנועה, ר"ל שלפעמים יפסק ההרגש, ובעצמותו לא שייך תנועה, א"כ דומה יותר לידיעה מוחלטת). וטעות גדולה לדמות צורת עצם השכל, לצורת השכלה הנאחזת במיעוטה לעיני הדמיון, כי זה שקר מוחלט, היות והשכלה זו, היא כמו אור יוצא ופועל, ובהמשך פעולתו נבחן ג"כ הרגש אורו, עד שמסיים פעולתו ונאבד אורו.

מזה תשכיל, שההשכלה הנרגשת בעת פעולתה, היא רק ענף קטן וחלוש ממנה, (הרגש עצמותי הוא בחינת ידיעה, כי כח ההרגש הוא ג"כ חוש, בבחינת יוצא פועל, והרגש עצמותי אינו צריך לו) ואין לו שום דמיון לעצמותה, לא בכמות ולא באיכות, כמו האבן המוכה ומגלה ניצוצי אור, שהתחדשו מהתפעלות כח המחבק הכללי שבאבן, והגם שבצורת כח המחבק שבו אין מין אור כלל. כמו"כ עצם השכל, הוא כח הכללי שבאדם, ונגלה ענפים משונים הימנו, כמו בגבורה וכח, בחום ובאורה, לפי חוקי המעשה הנפעל על ידו.

והגם שאנו מכנים אותה, בשם "נפש השכלית", או "עצם השכל", הוא מפני, שהשכל הוא ג"כ ענף ממנה, והוא החשוב שבעולם, כי "לפי שכלו יהלל איש", וכיוון שאין לך נותן מה שאין בו, על כן אנו מגדירין אותה, בשם שכל. כלומר, עכ"פ לא פחות משכל הנרגש, כי היא ענפה וחלק ממנה. והוא מולך על יתר ענפיה, ובולע אותם, כנר בפני אבוקה. והשכל לא מתחבר בשום פעולה, אבל כל מיני פעולות מתחברים ונקבעים בשכל, ומובחן שכל המציאות המה עבדיו, הן במשמעת והן להשביחו, כי כולם נאבדים והולכים, והשכל בכלל, הולך ומתפתח. ע"כ כל עסקינו, רק בדרכי השכל ובמשאפותיו, ותו לא מידי.

יהודה ליב"

אנחנו לומדים, שהבורא ברא רצון. והרצון הזה מתעורר באדם לפי הרשימות, שיוצאות לפי אותו הסדר שנקבע בירידת הכלי מעולם אין סוף ועד עולמנו. שתחילה דרך עולם אדם קדמון, נקודות דס"ג, שבירת הכלים, הסידור של עולם האצילות. ועולם האצילות שברא דרך עולמות בי"ע את נשמת אדם הראשון. והנשמה הזאת עלתה למצב של גמר התיקון, אלא שלא היה ביכולתה להחזיק בו, ואז נשברה, וחלקיה התחלקו, התפרקו, נפרדו זה מזה.

כל חלק וחלק איבד את השלמות המקוה שבגמר התיקון, אבל היא נרשמה בו, ונרשמה גם בצורה השלילית שבו. ואז התפתח הרצון לקבל, שזה נקרא, שהכלי ירד עד העולם הזה. שהחלקים איבדו את הקשר ביניהם לחלוטין, ונעשו נשמות נפרדות זו מזו. ובתוך כל נשמה ונשמה נמצאות כל אותן הרשימות מכל המדרגות שדרכן ירדה, מאותו מצב שצריך להיות המצב המתוקן בג"ר דאצילות. שהנשמה תקבל מג"ר דאצילות את כל אותו אור שצריך להתקבל בה מהבורא, ככלי המתוקן בכוונה על מנת להשפיע. אלא שכעת כל התהליך הזה מושרש בנשמה בצורה ההפוכה, שכביכול רוצה לקבל את כל אותו המילוי, בעל מנת לקבל. וכל הכוונות שלה נרשמות כאגואיסטיות, על מנת לקבל.

וזהו האדם בעולם הזה. שאז מתעוררות בו הרשימות שעל ידן הוא מתחיל את דרכו. לאחר אלפי שנים שבהן התפתח הרצון לקבל מבלי שיהיה אפשר לזהות בתוכו שום קשר בינו לבין מצבים רוחניים, הוא מתחיל להגיע לרשימות שקשורות לכוונות. זאת אומרת, ישנן רשימות מכלים זכים, שאינם מסוגלים להרגיש בקשר בינם לבין הנותן, המקור, הבורא. וישנן רשימות מכלים עבים, שבהם מתחיל להיות מורגש שהאור, המילוי בתוכם, או לחילופין חוסר המילוי בתוכם, מגיע ממישהו.

כמו שמתבאר מד' בחינות דאור ישר. זעיר אנפין, שהוא בחינה ג', אינו מרגיש שהוא מקבל ממישהו, אבל מלכות, שהיא בחינה ד' מרגישה שהיא מקבלת ממישהו, ולכן היא מרגישה בושה, ועושה צמצום א'. והסיבה היא, היות שד' דרגות העביות שיש במלכות, למעט דרגת שורש שניתנה לה מהמאציל, מתפתחות בה, בבחינה ד', עד שמתחילה להרגיש דווקא בזכות העביות שבה, שהאור, המילוי שבתוכה, מגיע ממישהו.

מלכות מרגישה שמישהו אוהב אותה, ורוצה לתת לה, וכל כולו מסור לה. ומתוך זה יש לה הרגשה מי היא כנגדו, עד כמה כל רצונה הוא ליהנות, ומלבד ההנאה שום דבר לא מעניין אותה. ואפילו הייתה רוצה, היא אינה מסוגלת לשנות את עצמה. ואז מגיעה הרגשת הבושה. שלאחר התפתחות הרצון לקבל בנשמות הן מתחילות להרגיש את שורשן, שנקרא "הנקודה שבלב", ואז מתחילות להתעורר.

הנשמות בעצם רוכשות רק שכל. אין יותר מהרצון לקבל, והשכל שלצידו. תחילה שכל טבעי, גופני, פשוט, כל עוד מדובר בהתפתחות הרצון לתענוגים גופניים, ולכסף, כבוד, ומושכלות. אבל לאחר מכן מתחילה כבר דרכו של השכל הרוחני, כשמתחילה ההשכלה בצורות השפעה, ובצורות קבלה. שרק על ידי השכל שהאדם רוכש בהבנת המערכת העליונה, הוא מתחיל להעתיק אותה על פני כל רצון ורצון בתוכו. ובכך הוא בונה מסך ואור חוזר, היינו את הכלי דנשמה שלו. לכן כל דרכנו היא גילוי ההשכלה, ההנהגה של הבורא, שיותר ממנה אין לנו מאומה. וחוכמת הקבלה היא חוכמת ההשכלה העליונה, שעוסקת בגילוי המערכת העליונה.

אגרת 2 - שנת 1920

שיחה 2, 28.10.05

"פרי חכם - אגרות", דף ל"ד

באגרת הזו רוצה בעל הסולם להסביר מהי אהבה. שהיא דבר שאנחנו לא יודעים מהו, כי האדם נברא מהרצון לקבל, הרצון ליהנות ורואה את העולם הסובב וכל מה שיש בו, רק לפי המתכונת, "ממה אפשר ליהנות". ובכל מקום שרואה מקור להנאה, את אותם הדברים הוא אוהב. ובגישה כזאת, לעולם אין הבדל בין לאהוב דגים ובשר, לבין לאהוב מוזיקה, לבין לאהוב אישה, קרובים, הורים וילדים, לבין לאהוב את עצמו. הכל אהבה עצמית. כי הכל נשקל רק לפי כמות ההנאה והתענוג שהאדם מקבל ממשהו שנמצא סביבו, או מעצמו.

ולכן הגדרת האהבה שלנו היא הגדרה מוטעית לחלוטין. וההגדרה האמיתית של אהבה היא, אם אדם אוהב מישהו או משהו שהוא עבורו מטרה לנתינת התענוג. ורק לאחר שהאדם מתקן את הטבע האגואיסטי שלו, רוכש מסך, היינו כוונת השפעה, אז הוא יכול לחשוב על מישהו או משהו הנמצא מחוצה לו, ללא כל רווח לעצמו. והתכונה שמאפשרת לו להגיע לאהבה, היא תכונת הבינה, תכונת ההשפעה, התכונה שמגיעה לאדם, ורוכבת על הכלים שלו, על הטבע שלו, ומתקנת את הטבע שלו. והאהבה צריכה להיות אהבה חלוטה, אהבה שלימה. היינו, ללא שום פנייה לעצמו.

לאהבה כזאת לזולת ולבורא, חייב האדם להגיע, כי זאת מטרת הבריאה. וכל חוקי המציאות מסודרים כך, שהם דוחפים ומחייבים אותו להגיע למטרת הבריאה, אם רוצה או לא רוצה. וכל אי הנעימות, הייסורים והצרות שהאדם מרגיש בכל רגע ורגע בקיומו, ועד להרגשות הכלליות הגדולות, שעוברות על העמים ועל האנושות בכלל, כולם המה הכוחות המכוונים אותנו להכיר לאט לאט את המטרה, ולהגיע אליה או בדרך ייסורים, או בדרך תורה, אם נזכה.

מהיכן חשיבותו הרבה של מושג האהבה? מפני שבאהבה האדם משתווה עם הבורא. שאהבתו אלינו היא "טוב ומיטיב לרעים ולטובים" ללא הגבלה, ותמידית, ונצחית. ואם האדם מגיע לאותה תכונת אהבה, אז הוא מגיע להשתוות הצורה עימו, "ולדבקה בו" שזאת המטרה. וכדי להגיע לאהבה, צריך האדם לתקן את כל הרצונות שלו. האדם הוא רצון אחד גדול ליהנות, ובתוך מבנה הטבע שלו ישנם תר"ך רצונות. ואם הוא מתקן את כל הרצונות, שהם חלקי אותו רצון גדול, כך שיהיו כדי להשפיע לזולת, להשפיע לבורא, אז מגיע לאהבה השלימה. כי כל הרצונות הם מרכיבי הנשמה, וכשכולם מכונים על מנת להשפיע, אז נקרא שהאדם תיקן את עצמו כולו, והגיע לאהבה החלוטה.

"עתה בין תבין הרהורי דברים שבלבי עליך. בראותי שאין לך שום יראה מקרירות אהבתי אליך, ואהבתי אליך היא אהבה חלוטה, ובפירוש רשמו אצבעותיך, שאהבתנו תמיד במקומה עומדת "בלי להוסיף ובלי לגרוע" אבל סוף דבר הוא שרוחניותנו מלובש בחומר, וטבע החומר להתקרר מחמת אהבה חלוטה כנ"ל, והוא חק ולא יעבור."

אין אדם יכול סתם לומר "יש לי אהבה שלימה", "אהבה חלוטה", "אהבה נצחית", אלא האהבה היא תוצאה מהתיקון שלו. הרצון לקבל הוא טבע האדם, שיכול להשתנות רק על ידי האור העליון, כמו שכתוב "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין", כי "המאור שבה מחזירו למוטב". זאת אומרת, אם האדם מתעסק באמצעי שנקרא "תורה" (שצריך עוד לברר מהו בדיוק) בצורה הנכונה, שמביא על עצמו את השפעת המאור שבתורה, ה"מחזירו" המתקן אותו "למוטב", להיות "טוב ומיטיב" כמו הבורא, אז הוא מגיע לתכונת האהבה. ולכן כשאומר בעל הסולם שהוא נמצא באהבה חלוטה לזולת, הוא כביכול מעיד על הדרגה בה הוא נמצא, לאחר ש"קיים את התורה כולה", השתמש בכל האמצעי הנקרא שיטת הקבלה, והזמין על עצמו השפעתם של כל תרי"ג האורות, כנגד תרי"ג הכלים, הרצונות שלו. ואז הגיע לתיקון.

אבל הוא מסביר עוד, שאם האדם שאיננו מתוקן, מרגיש את השפעת האהבה עליו ממישהו, היא מקלקלת אותו. כי אם הרצון ליהנות של אדם אינו מתוקן, והוא מרגיש השפעה בלתי מוגבלת אליו, מאדם שממש מוסר את נפשו, ומוכן לעשות למענו הכל. אז כלפי האדם הזה, הוא מפסיק את כל החשבונות. הוא משתמש בו, ומנצל אותו להנאת עצמו בלבד. והיחסים ביניהם לא עוזרים לו, אלא מקלקלים אותו. כי הם לא מעמידים בפניו איזו דרישה מחייבת, להגיע לתיקונים.

והאהבה של האוהב לא מספקת לרצון לקבל של האהוב דוגמה, להיות כמותו. כי האהבה החלוטה היא ללא גבול, ולכן האהוב מיד חושב איך להשתמש בה. ובגלל שהאהבה הזאת היא מחוסרת גבולות, אז גם מצידו אין הגבלות בשימוש. מה שאין כן, אם האהבה היא בגבולות, ובתנאים, האדם מתחיל כבר לעשות חשבון אחר. איך האגו שלו יכול להיות מוגבל, ומדוע לפעמים הוא מקבל אהבה, ולפעמים לא. ובצורה כזאת, הוא יוכל ללמוד איך לבוא למצבים מתוקנים יותר.

"לכן אדרבה אם אתה מרגיש אהבתנו על צד השלימות בהחלט מחויב אתה, עתה להתחיל במעשים בפועל, "לגלות אהבה" מחמת פחד הקרירות העולה מהרגש אהבה חלוטה, בשלילת שום יראה: ובדרך זה מתרבה החשק, ומתרבה הכפלים שבאהבה, שנקרא "פריה ורביה".

והנה דברי נאמרים על צד הראיה, ו"אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות", ושום עיון וספק אין ביכולתו להפר את דברי אלה, ואם אינך מרגיש את דברי בלבך, הוא מחמת הטרדות באבידה שלך, אבל בשעה שתמצא את האבידה, ותוסר הטרדה אז תסתכל בלבבך, ותמצא אותו פנוי מכל רגש אהבה. והוא מחמת חוסר מעשים בפועל לגלות את האהבה כנ"ל, וזה ברור. וגם עתה כבר מזדעזעים באיזה שיעור דק מן הדק עבותות אהבתנו מחמת "חוסר יראה" מכח הידיעה באהבה החלוטה."

מכאן מובן, שאם אדם נמצא בצורתו המתוקנת, שמשפיע ואוהב לבריות, אסור לו לגלות את יחסו האמיתי כלפיהן. כי בכך הוא מקלקל אותן, ומונע מהן את הדחף להיתקן ולהשתנות. לכן חייב להלביש את אהבתו בהתנהגות חיצונית, המותאמת למידת הדינים, וההגבלות, והחסדים שהבריות צריכות לראות ממנו באותו רגע נתון. ובמשחק המאוזן בין השפעה ודרישה, הגדול בונה את הקטן ומקרב אותו לתיקון, ולאותה תכונת האהבה שישנה בו. שיבואו שניהם לאותה התכונה, ויהיו שני האהובים.

לכן האדם, בהתאם לדרגתו נמצא בהסתר פנים מהבורא, ולא מגלה ממנו את יחסו ה"טוב ומיטיב לרעים ולטובים", ולא את היותו מקור ההשפעה עצמו. כי אז הוא היה נכנס למצב שאין לו מה לעשות. והיה נמצא בעל כורחו בתוך התכונה העליונה "השפעה" ו"אהבה", שהייתה מונעת ממנו לעשות כל פעולה ושינוי. כי בשביל מה ולמה לאדם לעשות, אם העליון הוא משפיע ללא שום גבול וחשבון?

ולשם כך ישנה מערכת העלמות, העולמות שבהם יש הסתרה גם על ההטבה, וגם על הנותן. ובצורה כזאת האדם יכול להתחנך, ובחינוך נכון מהעליון שמטפל בו, להגיע לאט לאט למצב המתוקן. בדומה לדרך שבה אנו מחנכים את ילדינו, שלמרות שאוהבים אותם, גם דורשים מהם, כי מבינים מה לטובתם.

"וכל זה כתבתי להודיעך דעתי הישרה, כי איך אכחד ממך דבר אמת, אבל לא נעלם כלל ממני שדברים הללו אינם מיושבים על לבך דהשתא [על ליבך של עכשיו], והמה יגעים וארוכים לך, ולהג בשר [דיבורים ללא תועלת ומשמעות עבורך].

אבל שמעני ויטב לך כל הימים, כי אין חכם כבעל ניסיון, לכן איעצך, לעורר בקרבך יראה מקרירות אהבה שבנינו, והגם שהשכל מכחיש ציור כזה. אבל הגע עצמך, אם יש תחבולה להוסיף באהבה, ואינו מוסיף גם זה לגריעותא תחשב: בדומה לאיש הנותן מתנה גדולה לרעהו, האהבה המתגלה בלבו בשעת מעשה, אינה דומה לאהבה הנשארת בלב, לאחר מעשה, אלא היא הולכת ומתקררת יום יום, עד שאפשר לבא לכלל שכחה בברכת האהבה, ומחויב מקבל המתנה להמציא תחבולה בכל יום להיות בעיניו כחדשות.

וזהו כל עבודתנו, לגלות אהבתנו בקרבנו, בכל יום ויום ממש, שוה בשוה כמו בשעת הקבלה, דהיינו, להרבות ולהפרות השכל בתוספות מרובות על העיקר, עד שהתוספות ברכה דהשתא [ברכה של עכשיו], יהיה נוגע בחושים שלנו, כמו מתנה העיקרית בפעם הראשונה, ולזה צריכים תחבולות גדולות, וערוכות לעת הצורך."

כדי להביא את האדם לגילוי האהבה בונה הבורא, הכוח העליון, יחסים כלפי האדם, שמחולקים לפי חלקי יחס קטנים, ולפי כמות, וזמן. וברגע שהאדם מפסיק בדרכו לתיקון, הוא מיד מרגיש גם נסיגה מצד הבורא. ובהתאם לכך, כשהאדם עושה צעד מצידו, הוא מרגיש גם צעד כנגדו, ממנו. והמשחק הזה הוא מחויב מצד הבורא.

בנוסף, האדם שנמצא בחייו בהסתר כפול בינתיים, איננו מבין איך בנויה כל מערכת היחסים מאור וחושך, מגילוי האהבה וההפך, קרירות האהבה. אבל לאחר מכן, כשמתגלה לאדם כל זה, הוא מבין שעליו לגלות את האהבה החלוטה שלו, דווקא על פני כל העולמות, על פני כל ההסתרות. זאת אומרת, האדם שעולה ממטה למעלה בהשגתו, ובקניית התיקונים ותכונת האהבה, הוא איננו מבטל בכך את העולמות. אלא להפך, על פני כל ההסתרות, ועל פני כל הקושיות, הוא בונה את תכונת האהבה.

כמו שחוכמת הקבלה מלמדת, יש ארבע דרגות תיקון, הסתר כפול, הסתר רגיל, שכר ועונש, ואהבה נצחית. וכשאדם מתקן את ה"שגגות" שלו מזמן ההסתר, הוא מגיע לשכר ועונש. כשהוא מתקן את ה"זדונות" שלו מההסתר הכפול, הוא מגיע לאהבה. כלומר, היחסים הטובים נבנים דווקא על פני ההסתרה. והבורא לא מגלה את עצמו, אלא האדם מתקן את עצמו כך, שהוא מכסה את ההסתרה שמצד הבורא. הפער כביכול נשאר, והאדם מדלג מעליו, ומגיע להיות כמו הבורא.

שרטוט 1

אפשר לצייר את זה כך, שבין הבורא לנברא קיים מרחק של חמישה עולמות. מהבורא יש אהבה חלוטה באין סוף, אבל היא מתמעטת ומגיעה להסתר תוך הסתר בעולמנו, במצבו של האדם. והאדם שהולך ומתקן את עצמו, מתקן את ההסתרה. אבל היא לא נעלמת, אלא למרות שהיא נמצאת, האדם כביכול משלים אותה. ויוצא, שכל עולמות ההסתרה, מתוך שהיו קודם חיצוניים, הם נעשים אחר כך פנימיים באדם. הוא כמו קולט אותם בפנים, ונעשה מורכב מהם. והאדם שהיה קודם מאחורי כל העולמות, כעת מכליל אותם בתוכו, ומגיע לבורא.

בתיקונים שלו האדם מנטרל את השפעת העולמות, אבל גם העולמות נמצאים וגם התיקונים נמצאים. הוא רוכש יותר ויותר עביות של הכלים, בדרגות שורש, א', ב', ג', ד', ובהתאם לכך רוכש את המסך, בעביות שורש, א', ב', ג', ד'. ואז הוא כביכול מגיע לבורא, מצויד בד' דעביות, ובד' דהתלבשות. בכלי מלא, שלם, שמורכב דווקא מכל אותה ההסתרה שאיננה נעלמת, אלא רק מתקנת על ידו. האדם משתמש בהסתרה, ועל פניה בונה את האהבה.

שרטוט 2

"וז"ס הכתוב: "בימים ההם לא יאמרו עוד אבות אכלו בוסר ושני בנים תקהינה וכו' כל האדם האוכל הבוסר תקהנה שניו", פי', שכל עוד שלא באו לידיעה הנ"ל, שלגילוי אהבה צריכים, לא יכלו לתקן חטא אביהם, ועל כן אמרו, "האבות אכלו בוסר ושני הבנים תקהנה". ודו"ק.

אבל אחר שבאו לידיעה הנ"ל, מיד יזכו לתקן חטא אביהם, וכל פגם שימצאו, ידעו כי יחטאו בגילוי אהבה כנ"ל, ועל כן כל יום ויום יהיו בעיניהם כחדשים כבפעם הא', שבשיעור גילוי אהבה של אותו יום, ימשכו האור עד לחוש, ואם ירגישו מיעוט בחוש, הוא מתוך אכילת בוסר של אותו יום, כי לא גילו באותו יום שיעור אהבה כל צרכן. ואכלו טרם גמר בישול, ועל כן נמעט מחושיהם, כי לא שוה כבפעם הא'.

ועיקר הדברים היא הלכתא למשיחא [המשיח יבאר את עיקר הדברים]: אבל נוהגים גם בעוה"ז, כי באימוץ הלב, לגלות אהבה בינו לבוראו ית', הקב"ה משרה שכינתו עליו בסוד הזכירה, בסוד "בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך","

האהבה מתגלית רק בסוף הדרך. האדם נמצא בעולם הזה, עולם העשיה, ועולה לעולם יצירה, לבריאה, לאצילות, לא"ק, עד שמגיע לאין סוף, ורק באין סוף, בפגישה, בתיקון השלם של כל תכונותיו לקראת הבורא, מתגלה האהבה ממש. אבל גם בשלבים קודמים, שבהם האדם משתדל בכל כוחו להתקרב ולחוש מה זו אהבה, להרגיש אותה איכשהו, ולנסות להידמות למה שהוא חושב שזאת אהבה. גם במאמצים האלו, קורה שמתגלה לו מידת אהבה מצד הבורא, כהארה, כהשפעה מיוחדת מהבורא אליו. ואלו מצבים מבורכים מאוד.

שרטוט 3

"וברבות הזכרון מגופא דעובדא [מעצם המעשה], יתרבה החשק והגעגועים, "ורוח אמשיך רוחא ואייתי רוח" [רוח מושך רוח ומביא רוח], וחוזר חלילה, עד שמתרבה הזכירה, ומתרבה על ידי החשק, ועולה במעשים טובים, ש"כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול", שז"ס "הנה זה בא ושכרו אתו ופעולתו לפניו".

הארכתי בזה, אע"פ ששכל קצר הוא בלימוד, אבל לקנות השכל הזה עד שיהיה נבלע באיברים, הוא ארוך מאד, אבל הוא הוא כל בחי' אתערותא דלתתא [בחינת התעוררות שמלמטה], שבערך שיעור קנינו תלוי מהירות התיקון בעת התיקונים, וערך גודל פריה ורביה אחר גמר התיקון, במהלך העבודה על צד הנרצה."

כאשר מגיעים לגמר התיקון, לא מוחקים את כל השלבים שעברנו, אלא להפך, כל השלבים האלו מתחילים להיות בולטים ביותר. הם מבוארים אז, כי הנברא מגלה את כל האהבה שהייתה מצד הבורא מלכתחילה. שבמידה בה הוא קונה את תכונת האהבה, הוא מגלה מה יחס הבורא אליו, לפי הכלל "כל הפוסל במומו פוסל". ולהפך, ככל שהאדם מתוקן יותר, הוא מגלה את היחס הנכון של הבורא אליו, מתוך השתוות הצורה, השתוות התכונות. זאת אומרת, רק מתוך תכונותיו שלו, האדם מגלה מהי ההשפעה אליו.

ולכן כל הצעדים, כל הקושיות, כל המצבים הקשים ביותר, שהאנושות עברה משך ההיסטוריה בכל רמות הקיום, והיו מורגשים כגרועים ממוות, אנחנו מקבצים בסוף. ומרגישים עד כמה בכל אלו, היה רק לימוד של אהבה.

"ואין להרהר אחר דברי, שא"כ "גיורא בארעא ויציבא בשמי שמיא" [גר בארץ ואזרח בשמי השמיים], כי מדת האהבה היא רצונית, שבלב תלויה, ואינה שכליית, וא"כ איך יתכן להציגה בראש כל המדרגות השכליית כאשר הארכתי.

אבל כל הטועם ורואה, כי טוב ה', הוא עד ראיה בכל הדברים הללו, כי בדביקות הבורא ית' קא עסקינן [אנו עוסקים], שיחודו ית' כולל כל ההבחנות שבעולם, מ"מ בלי ספק אין ביחודו העצמי שום גשם, ועכ"פ שום פסיעה מלבר מעצם שכלי [מחוץ לעצמות שכלית], וע"כ כל הזוכה להדבק בו ית', מתחכם, מפני שדבוק בשכל פשוט, ובשעת הדביקות, העובד דבוק בנעבד ית', בתוקף גילוי רצונו ואהבתו בלבד. אבל אצלו ית' הרצון והשכל והידיעה ביחוד פשוט, בלי שום הבדל בצורה: כחוקי הגשמיים: וזה פשוט. ואשר ע"כ השגת גילוי אהבתו ית' זו, זו היא ברכת השכל. וד"ל."

ברוחניות הרגש והשכל עובדים יחד. במידה שבה אדם מרגיש את הדבר, הרגשתו מזמינה לו את הכל, כדי לחקור לתוך מה שהוא מרגיש, ולהבין הנסיבות. ואף פעם לא תהיה לו הרגשה, שלא יידע מהי, מה סיבתה, איך וממה היא מורכבת. כי ההשגה בכלים של האדם ממטה למעלה, לפי השתוות הכלים לתכונות שהוא משיג, היא עבודה שכלית. שבהקדם הרצון, שהאדם מרכיב את המ"ן שלו, את הרצונות שלו, מבין לקראת מה הוא הולך, מה הוא דורש, ולמה הוא מצפה, שכל אלו הם בניית הכלים. ולאחר שבונה את הכלי, אז הוא מתחיל לגלות בכלי את הרגש, המילוי, ואת ממלא הכלי, הבורא.

ולא כמו מצבנו בעולם שלנו, שהשכל מכבה את הרגש, והרגש לא נותן לשכל להתפתח ולפעול, ברוחניות קורה ההפך, "אין שמחה כהתרת הספקות". שקודם ישנו ספק, היינו הבדל בין הנברא לבורא, וכשמגיעים לפיתרון הנכון, מגיעים לדבקות על פני כל הקושיות, וההפרשים, וההבדלים, שהיו ביניהם. שאין מוחקים את העביות שהייתה ביניהם, אלא מבינים מדוע העביות קיימת, ועל פני העביות מתגלה הרגשת האהבה. ודווקא ההבנה היא שמביאה את ההרגשה, ומוסיפה לה, והיא שמציתה את כל הרגש.

בעולם שלנו, מפני שהכלים הם אגואיסטיים, המילוי בא ומכבה את הרצון, ויוצא שהרגש והשכל מנוגדים זה לזה. אבל ברוחניות, האור שבא וממלא את הכלי, איננו מכבה את הכלי, אלא להפך, הוא מאיר בכלי, ובכלי הוא נעשה עוד יותר גדול. כי אלמלא הכלי שהיה מתעורר לקראת האור, היה האור מאיר במידת נפש דנפש, נפישה בלבד. ואילו בכלי המתוקן הוא מגיע לנרנח"י, לאור היחידה הגדול, מתוך שהכלי מבין את כל הסיבות לגילוי האור, ובעצמו עושה את כל העבודה, איך לגלות אותו. שכל העבודה הזאת היא עבודה שכלית נטו, כדברי הכתוב "הכל במחשבה יתבררו". ויוצא, שהכל מכפיל את הרגש, והולכים יחד. וזו נקראת "ברכת השכל".

"ובא ולמד מעובד השלם (ואפילו שלם באתערותא דלעילא) [ואפילו שלם בהתעוררות שמלמעלה]ושאל זקניך ויאמרו לך, כי השלם ע"ה שלם בכל, ויש לו ידיעה שלימה "בברכה שבעתידות שלו", ומכל מקום אינו נחלש כלל מחמת כן, מיגיעה בתורה, וחיפוש. ואדרבה אין לך מתיגע בתורה ובחיפוש כמוהו. והתירוץ פשוט: שיגיעתו אינו כ"כ לקרב לעצמו העתידות הטוב, אלא כל יגיעתו היא בגדר גילוי אהבה בינו לבין קונו, ולכן רגשי האהבה פרין ורבין, ומתגדלים, בכל יום ויום עד שמשתלמת האהבה בבחי' "אהבה חלוטה", שזה מעוררו ומביאהו אח"כ לכפול שלימותו, בבחי' אתערותא דלתתא [בבחינת התעוררות שמלמטה]וד"ל."

אפשר להגיע לאהבה, רק אם אדם מתקן את אהבת עצמו. כי אלו שתי אהבות מנוגדות, שמכבות זו את זו. אותה התכונה, ההארה שנקראת "אהבה", יכולה להתגלות רק במידה בה אדם עושה צמצום, ורוכש מסך, אור חוזר, כוונת ההשפעה, תיקון הכלי שלו. ועד כמה שיש בכלי המתוקן יותר עביות, וכנגדה יותר כוונה על מנת להשפיע, כך מתגלה שם האהבה.

הרגשת האהבה ממישהו, והרגשת האהבה העצמית אינן יכולות לחיות יחד. כי זו מכבה את זו. ברגע שהאדם אוהב את עצמו, הוא חושב איך לנצל את הזולת. הוא לא מרגיש את אהבתו, אלא בודק כמה יוכל לנצל אותה. זאת אומרת, הוא איננו נכלל באותו רגש של אהבה, אלא נכלל במילוי עצמו בלבד. ובמקרה כזה, המילוי העצמי יכול להיות רק נפישה, נפש דנפש, שמספיק לצורך קיום הכלי. עד שיתחיל לתקן את עצמו.

מה שאין כן, אם הנברא לומד מהי תכונת האהבה עצמה. לא איך לנצל אותה להנאתו, אלא איך לרכוש אותה, ורוכש אותה. אז בתוכה הוא מגלה, לא את עצמו, והתענוג של עצמו, שבמירבו הוא נפישה קטנה בלבד, אלא מגלה את הבורא, ואת תכונת הבורא. וכשנכלל באותה ההרגשה, הוא מעלה את עצמו מדרגת הנברא לדרגת הבורא, ובכך מוצא את התענוג, והמילוי, האמיתי והנצחי.

"ובדרך אגב אבאר לך סוד הצדקה למסכנא [הצדקה לעני], שמשובח מאוד בזוהר ותיקונים ובחז"ל: אשר אבר אחד נמצא באדם, שאסור לעבוד עמו ח"ו ואפילו אם מצוייר עוד באדם "איזה רצון דק" לעבוד עמו, נשאר אבר זה כנגוע ומוכה אלקים, ונקרא "מסכנא" [עני], שכל זכות קיומו ופרנסתו בעולם, היא שאחרים עובדים בעדו, ומרחמים עליו, וז"ס "כל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא", שבהיות האבר סמוך על שולחן אחרים, אין לו יותר מקיום נפשו בלבד והבן.

ומ"מ מחשיב הקב"ה כאלו קיים עולם מלא, שזהו עצמו כל ברכת העולם ומלואו, שפרין ורבין [מוציאים פירות ומתרבים]ומשתלמין רק בכח נפש המסכן הזה, שמתקיים ע"י עבודה של אברים אחרים וד"ל.

וז"ס "ויוצא אותו החוצה ויאמר לו הבט נא השמימה וכו', והאמין בה' ויחשבה לו צדקה", פירוש, כי בהוציאו אותו החוצה ע"כ [בהכרח]היה איזה רצון לעבוד באבר זה, ולכן אסר לו העבודה.

וז"א: "הבט נא השמימה", ויחד עם זה הובטח בברכת הזרע, והמה כמו "ב' הפכים בנושא אחד"" לאברהם אבינו ניתנת ברכת הזרע, ויחד עם זאת, צריך להמית את מידת יצחק. ואיך יכולים להתקיים שני אלו? אם הרצון לקבל בנוי כדי ליהנות, והתיקון שלו הוא כדי להשפיע. אז איך יהיה אפשר להשתמש ברצון לקבל למילוי, לקבלת התענוג, וגם להשפעה? שהרי שני אלו סותרים זה את זה. זאת אומרת, הרצון לקבל והרצון להשפיע, תכונת הקבלה ותכונת ההשפעה, בורא ונברא, הפוכים בטבעם. ואיך אפשר שיהיו שווים? הניגודיות שבקושיה הזאת, איננה נפתרת בחיים הרגילים ברמתנו הנוכחית. אלא רק ברוחניות, בקו האמצעי שבונים מעל שני הקווים המנוגדים.

"כי כל זרעו לברכה, על כרחך מאבר זה באים, וא"כ כשאינו עובד, איך ימצא זרע, וז"ע "והאמין בה'", דהיינו, שקיבל "ב' קבלות אלו, כמו שהם", הן איסור העבודה בהחלט, והן הבטחת ברכת הזרע, וכיצד קיבלם? ע"ז מסיים [מתרץ]"ויחשבה לו צדקה", דהיינו, כצורת "הצדקה", לעיני [לעני] המתפרנס מעבודות אחרים."

הרצון לקבל לא צריך לקבל יותר מהנחוץ לקיומו. ואם האדם בעולם הזה מבין שרק הנחיצות, רק מידת ההכרחיות שלו, צריכה להדאיג אותו, היינו שידאיג אותו רק להתקיים כדי להגיע להשפעה, ואת כל היתר הוא יחבר להשפעה ממנו. אז כשימצא במידת הנחיצות הזו, לא משנה כמה יקבל לקיום עצמו ההכרחי, כל מה שיקבל ייקרא "מסכנא". שאינו עובד למען עצמו, אלא עובד ממה שמגיע לו, כדי שעל זה יוקם כל הבניין של השפעה.

"וז"ע ב' המימרות בחז"ל: מר סבר [אחד סבר]שהקב"ה יעשה עמו צדקה, שיקיימיהו ויחיהו בלי עבודה, ומר סבר [והשני סבר]שאברהם יעשה עם הקב"ה צדקה, ואלו ואלו דברי אלקים חיים, כי טרם התיקון נמצא אותו אבר בשמים, ונחשב הצדקה על שם התחתון, ובגמר תיקונו לא בשמים היא ואז נחשב נתינת הצדקה לעליון. ודו"ק כי אמיתי הוא.

יהודה"

רק בגמר התיקון מתגלה עד כמה העביות שבאדם, ההסתרה על השפעת הבורא ואף על הבורא עצמו, הדינים שמתגלים בעביות שלו, הם כולם אותה ההתנגדות, שאם הנברא שומר עליה, ולא מנטרל אותה, אלא מחשיב אותה כקו שמאל, כדינים, ועליהם רוכש את תכונת האהבה, ולכל העביות שלו כשלעצמה מתייחס רק כ"מסכנא". אז על העביות הזאת הוא בונה את בניין ההשפעה. שדווקא עליה מתגלים כל האורות דרנח"י, מתגלה כל תכונת האהבה שבאה אליו מהבורא, ומגיעה עכשיו גם בחזרה ממנו לבורא.

שיחה 1, 27.10.05

"פרי חכם - אגרות", דף ל'

תקציר: אגרת רגשית זו עוסקת בנושא שבעל הסולם מגדיר כחשוב שבחשובים - אהבה. הוא כותב לתלמיד כיצד להתעלות מאהבת רעים, אהבה התלויה בדבר שעתידה להתבטל, לאהבה שורשית רוחנית, שאינה תלויה בדבר. אהבה המשולה לאהבת אב ובן. בהתייחסו לאהבה בינו לבין תלמידו, מעמיק בעל הסולם במושג האהבה הרוחנית, התנאים להשגתה וכיצד להוסיף לאהבה ולהגדיל אותה ולא ליפול חס וחלילה לשנאה. בתוך כך מתייחס בעל הסולם ליראה כתנאי מקדים לאהבה, ולמושג האהבה החלוטה.

"ב"ה שבעה עשר בתמוז בפר"ת קרתא דשופריא

לעצמי ובשרי ... ירום הודו ותפארתו

עתה באתי למענה למכתבך מל"ג בעומר בצירוף מכתבך מן טו"ב סיון, שהשגתי אתמול, ולכן עכבתי מלענות למכתבא דל"ג בעומר, כי קויתי שתודיעני סדר שמות קבועות בינינו, כדי לגלות על ידם מחשבותינו שבלב, אבל השגתי טענת איני יודע... ולכן גם עתה לא אוכל להרחיב במילין מחמת יראתי שלא תכשל בהבנה, ואחכה לכתוב השלישי, אולי אכריע מבניהם לשון ברור, להודיעך אשר בלבבי ולא אחטיא המטרה.

כואב לי על הזמן הרב שהוצאתי בכדי ולמפח נפש, בשלשה מכתבים ארוכים הראשון מיום ב' משפטים ב"ך שבט, בו רשמתי לך שיר יפה לעבודה, המתחיל: "אכן תדבק לשוני לחכי כל עצמותי ציחו שמן, / ומפועל ה' כל שיקוי / וחייתי כל-בו יאומן". וכו'.

מכתב שני מיום ו' תצוה עשרה באדר, בו ביארתי מדרש פליאה, "הגמון אחד שאל לחד מן אלין דבית סליני [הגמון אחד שאל לאחד מבית סליני] א"ל מי תופס המלכות אחרינו (ור"א) הביא נייר חלק ונטל קולמוס וכתב עליו: "ואחר כן יצא אחיו" וכו' אמרו ראו דברים ישנים מפי זקן חדש". וביארתי האמת המופלא בדברים הללו.

מכתב השלישי מיום ג' ויקרא, בו ביארתי את הפלוגתא דב"ש וב"ה [את המחלוקת של בית שמאי ובית הילל] ב"כיצד מרקדין לפני הכלה". גם שיר אמיתי קולע אל המטרה, המתחיל: "הכר נא למי החותמת / שאלה היא לכל בני ירד [לכל בני העולם] / וליקוד אש העלמה [להישרף העלמה] מוצאת / כבן עולה או כבת מרד".

איני מוצא שום עון בהם שגרמו את אבידתם, זולת שהיית יכול להבין בהם שלא כהלכה, מחמת חסרון לשון ברור בינינו, אשר על כן מצוה גדולה להפיל את חומת ברזל הזו, המפסקת בינינו, אשר לא ישמע איש את שפת רעהו כדור הפלגה."

אם לא נמצאים השניים בעולם הרוחני, אלא האחד נמצא בהשגה הרוחנית, והשני עדיין לא נמצא בה, אז אין מסך משותף ביניהם, שהמורה יכול לרדת אליו, וללמדו מ"פה אל פה".

ועל כך אומר בעל הסולם, שאין עוון גדול שהתלמיד לא קרא את מכתביו, מפני שממילא היה עלול לקבל אותם לא נכון. כי דבר ברור, שמי שלא נמצא באותו עולם עם חברו, איננו יכול להבין אותו. אלא הוא מפרש את כל הדברים לפי דרגתו, לפי עולמו, מתוך הטבע שלו, שבו הוא נמצא. ולכן הדברים יהיו לו לשונים מכפי שחברו נמצא, וחושב, ומבין, ומרגיש. והוא אפילו לא ידע מה השוני. ובמקרה כזה ישנה "חומת הברזל" שמפסקת בין שני אנשים, ואיש לא מבין את רעהו. כמו שנעשה במגדל בבל, שירדו כולם מדרגתם הרוחנית לאגו, ואז פסקו מלהבין זה את זה.

"ומה שהוכחת באריכות מכתבך להראות בעליל שאדני אהבתינו [שיסודות אהבתינו] מיוסדים על "אהבה מוסתרה" והעלית מזה סוף דבר ברור לדעתך, שאין לחוש כלל, לכל קושיותי שהקשתי עליך וזה לשונך מלה במלה:

"אמנם אני איני חושש כלל לקושיתך, ממני עליך, וממך עלי, כולם בטלים ומבוטלים, וגם אתה לא תחוש כלל ולא תביט למראה הפנים, אלא לגילוי הפנימי שבלב, כדרך האוהב המסתיר כל מחשבות הרבות שעוברים בתוך לבו, ועושה מקשה אחת חזקה וטובה לדחות ממנו כל המקשאות והחריפים והשומים והבצלים,"

ברגע שיש מאמץ נכון, ויש גילוי, מיד נופלות כל הקושיות, ובבת אחת הכל מתגלה. ואז רואים שכל הקושיות הן דווקא ההרכב של אותו הכלי שבו עתיד להיות הגילוי, ובדיוק בהרכב הנכון הזה. זאת אומרת, אם עובדים על פני הקושיות, רואים שהן הן ההרכבים של הכלי.

"ולא כוונתי במבוקשי זה כדי להרבות האהבה או שלא לבטלה כי אהבה במקומה עומדת, תמה ושלימה (תמימה ללא פגם), ובלי שינוי כלל, שעליו אין להוסיף ולא לגרוע.

אולם כדי שלא תמצא בצער בחנם ולמה ועל מה? ובצערך אתה תוסיף על צערי, שבוודאי אינך רוצה בצערי, לכן רמזתי לך ב' הטעמים האלה כי המה אמת ופשוטים" עכ"ל.

מה אעשה אם לא אוכל לכחד האמת אפילו בשעה שהיא מרה, לכן אומר לך האמת: עדיין אין נוחה דעתי כלל, מכל פטומי מליך [מכל מילותיך הנפוחות] , ואם יש לך צער מזה, מ"מ האמת אהובה לי יותר מכל, וכתוב: "ואהבת לרעך כמוך", "דעלך סני לחברך לא תעביד" [מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך] , ואיך אשאיר אצלך "דבר מתוק" אם "אינו אמיתי" השנוא לו מאוד, וחכי יקיא אותו, כלה כלה יגרש אותו.

ובפרט בענין החשוב שבחשובים, שנקרא "אהבה""

התלמיד אינו יכול להבין את בעל הסולם, כי עדיין אין לו התיקונים "ואהבת לרעך כמוך", "וסני דעלך לחברך לא תעביד". שרק בתיקונים האלה אפשר להבין, ולראות את הדברים "המתוקים והאמיתיים", ולא לפני כן.

"שהיא הקשר הרוחני בין ישראל לאביהם שבשמים, כמ"ש: "וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול סלה באמת באהבה", וכמ"ש: "הבוחר בעמו ישראל באהבה". וזו תחילת הישועה, וגמר התיקון, אשר הבורא ית' מגלה לבריותיו אשר ברא, כל האהבה שהיתה מקודם מוסתרת בלבו, כידוע לך למדי.

ולכן מחויב אנכי לגלות לך הפגמים שטעמתי בב' המטעמים שלך: בטעם הא' [האחד] מצד חוט המשולש הנעלה באין ערך על אהבת ריעים דעלמא [על אהבת חברים סתם] . טעית מאד במשל הזה, להשוות ולהעריך אהבה שורשית רוחניית, לאהבת ריעים התלויה בדבר, שעומדת להבטל בהבטל הדבר. ובטעם הב' [השני] הוספת חטא על פשע, להסתייע באהבתנו, מצד אהבת ההשתוות הטבעית המצויה עמנו במדה מרובה."

השגיאות שלנו בהגדרת האהבה, נובעות מעצם היותנו תופסים את האהבה בכלים הגשמיים. שלא יכולים להתפטר מהחשבון לעצמנו, עד כמה הדבר נעים לי, כדאי לי, מביא לי משהו. ולא יכולים לערוך חשבונות מדויקים של השפעה, שרק בהם מתקיימת האהבה. האהבה לעולם אינה מתקיימת בחשבון האדם לעצמו. זאת לא אהבה. זו נקראת "אהבת דגים" או אהבה גשמית. שהאדם אוהב את עצמו, ולכן הוא מתחשב במקור שמביא לו את המילוי שנקרא "אהבה". אבל זה רק מילוי ברצון לקבל, שאצלנו נקרא "אהבה".

האהבה היא מעבר לצמצום, מעבר למחסום, מעבר למסך, בכוונה על מנת להשפיע. שהאחד לוקח את הרצון של השני, ומקבל אותו, ומרגיש אותו, לפחות כמו הרצון של עצמו, ועוד מעבר. כמו שכתוב, אם יש לאדם כרית אחת, הוא חייב לתת אותה לעבד שלו. לכן רק בתנאי שאדם מצרף לעצמו את הרצונות, הכלים של השני, כדי למלא אותם, אז נקרא שהוא אוהב אותו. אם אין לו שום חשבון עם הכלים של עצמו, אלא כל הכלים של עצמו משמשים כאמצעי בלבד למלא את הכלים דזולת, זו נקראת אהבה.

וכל יתר הפעולות שחוזרות לעצמו, אינן נקראות אהבה, כי הן אינן שונות מכל הפעולות הגשמיות שהאדם עושה במסגרת הרצון לקבל שלו בעולם הזה. הוא אוהב או בצורה טבעית, בהמית, שנהוגה גם בקרב חיות ובהמות. או בצורה אנושית, שנעים לו ליהנות מדברים מסוימים, ולכן הוא אוהב אותם כמקור התענוג. ומאהבה כזאת, אומר בעל הסולם, התלמיד לא מסוגל להיפטר עדיין, ולכן השפה ביניהם היא אינה אותה השפה.

"ותמה [ומשתומם] אנכי "מריה דאברהם תלי תניא בדלא תניא" [אדוניי אברהם תליתה את הלימוד בלא מקור] , כי אהבתנו, שורשית נצחיית היא, תולה על אהבת ההשתוות הטבעית, שאפשר להבטל, "וכשל עוזר ונפל עזר [עזור] ".

ואני באחד ומי ישיבני, ואומר לך אם ממשיל משלים אתה, לא תמשול אהבה "שורשית רוחנית" לאהבת ריעים התלויה באיזה סבה מן הסבות, העומדים סוף כל סוף להבטל, אלא לאהבת אב ובנו, שהיא גם כן שורשית, בלתי תלויה בדבר.

בא וראה באהבה זו מנהג הפלא ופלא, שלכאורה אם הבן יחיד הוא לאביו ואמו, מחויב הבן לאהוב יותר את אביו ואמו, כי מגלין אליו יותר אהבה מהורים שיש להם הרבה בנים.

אבל במציאות אינו כן, ונהפוך הוא, שאם הורים נקשרים מאד לבניהם בחבלי אהבתם אז ערך אהבת הבנים מוצער ומוקטן מאוד, עד שלפעמים נראה בחוש אצל הבנים מסוג אהבה כזו, "שנכבה בלבם כל רגש האהבה" שזהו מנהג מחוקי הטבע הטבוע בעולם, ודו"ק ותמצא."

מ"הקדמת ספר הזוהר" למדים, שהמצווה הראשונה היא יראה, והמצווה השנייה היא אהבה. ואין אהבה יכולה להתקיים, אלא רק על פני היראה. ומסביר בעל הסולם, שישנן כמה סוגי יראות. יראה גשמית, שאדם פוחד מעונש בעולם הזה, או מעונש בעולם הבא. ויראה רוחנית, שאדם פוחד כבר, האם הוא יהיה מסוגל להשפיע, האם יעמוד מול כל ההפרעות של טבעו הגובר, וימשיך להשפיע, להיות באהבה.

כי הכלים שלנו הם רצון לקבל, שאינם נעלמים, אלא רק הולכים ומתגלים, ועל פניהם אדם מפתח את הכוונות על מנת להשפיע, שזו נקראת האהבה. ולכן חובה שיהיה תיקון לכלים שלנו, שנקרא יראה. והאהבה היא כבר על פני היראה, כך שהן מחזיקות זו את זו. ולא שאי פעם נגיע למצב שהיראה נעלמת. אלא היא נמצאת בתוך הכלי, כי היא התיקון לרצון לקבל.

לכן אם להורים בן יחיד, והם מתייחסים אליו באהבה שלמה, אהבה חלוטה, ללא שום "לכלוך", היינו ללא חיסרון פנימי, אזי הם נותנים לבן הרגשה שלא משנה מה יעשה, אהבתם כלפיו לא תשתנה במאומה. ונמצא, שלבן לא נשאר מקום להשרות שם יראה, שמא הם לא יאהבו אותו, או יאהבו אותו פחות. וכך ההורים הורסים לילד את היסוד, שעל פניו יוכל להשיב להם אהבה.

ואז יתכן שהאהבה מתהפכת לשנאה. כי מחוסר הכלים, הבן לא יוכל להחזיק ביחס אליהם בכלל. כי איזה יחס יכול להיות בחזרה מהרצון לקבל, למישהו שהוא מקור התענוג, אם מקור התענוג אינו תלוי בכלים של המקבל? הרי הוא ימלא אותם בכל מקרה. לכן במקרה כזה ההורים הורסים את הכלים של הבן. והבן גם מפסיק להרגיש אהבה מהם, כי אהבה אפשר להרגיש רק בתוך כלי של יראה. ובתת ההכרה, מבלי שיבין, הוא מתחיל לשנוא אותם, על כך שהורסים לו את הכלים.

אלא חייבות להיות אהבה ויראה משני הצדדים, גם מצד הבן, וגם מצד ההורים, ורק אהבה כזו היא "ברת קיימא". מפני שכל אחד מהצדדים הוא רצון לקבל, ועל פני הרצון לקבל הוא מרגיש חשבון כלפי השני, כרוצה להשפיע לו כביכול. כי אמנם שמדובר ביחס גשמי, טבעי, גם בו חלים אותם החוקים.

"וטעם הדבר פשוט הוא, כי אהבת אב לבנו היא שרשית טבעית, וכמו שהאב חושק שבנו יאהב אותו, כמו כן הבן חושק שאביו יאהב אותו, והחשק הזה המצוי בלבבם, גורם להם תמיד בלי הרף בחי' יראה" כאשר כל אחד רוצה אהבה מהשני, הכלי שרוצה נקרא "יראה".

"דהיינו, שהאב מתירא מאד שבנו לא ישנא אותו באיזה שיעור, ואפי' דק מן הדק, וכמו כן הבן מתירא שאביו לא ישנא אותו באיזה שיעור, דק מן הדק, באין נבדק.

"ויראה תמידית" זו גורמת להם לגלות מעשים טובים בין איש לרעהו, שהאב מתאמץ לגלות אהבתו בפועל בתמידות לעיני בנו, וגם הבן מתאמץ לגלות אהבתו בפועל בתמידות ובכל יכלתו לעיני אביו. ובדרך זה רגשי האהבה פרין ורבין [מוציאים פירות ומתרבים] , בלב שניהם תמיד, עד שהאחד מתגבר במעשים טובים על חברו, בשיעור גדול ושלם. דהיינו, שאהבת לב מהאב, מתגלית אל הבן בשיעור שלם, שעליו אין להוסיף ואין לגרוע.

כשמגיעים למצב זה רואה הבן בלב אביו בחי' "אהבה חלוטה", רצוני לומר, שהבן אינו מתירא כלל, שמא תפחת אהבתו, וגם אין לו תקוה שתתרבה אהבתו, וזה נקרא "אהבה חלוטה", ואז לאט לאט מתעצל הבן לגלות מעשים טובים לעיני אביו, ובערך מיעוט מעשים טובים וגילוי אהבה בלב הבן לאביו, "ממש בערך הזה יכבו ג"כ ניצוצי "אהבה השורשית", שנחקקה בלב הבן מצד הטבע, ונעשה לו טבע שני, קרוב לשנאה ח"ו, כי כל המעשים טובים, שאביו עושה עמו, קטנים ושפלים בעיניו, כלפי החיוב מצד "אהבה חלוטה" שנבלעה באבריו, וז"ס הכתוב "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת" וכו', ודו"ק ביותר כי עמוק וארוך הוא."

אחד עלול לנטרל, למחוק, את הכלים של השני באהבה החלוטה, רק בכך שמראה שהיחס שלו כלפי השני איננו משתנה כתוצאה ממעשיו של השני. ואין זה סוג האהבה שאליו צריכים להגיע עם הבורא. כי בעולם אין סוף הכלי ללא הרף שופע, וגדל עוד ועוד. ולא שבזה מגלים כלי אינסופי, ומילוי אינסופי של אהבה אינסופית, ויחס אינסופי ללא כל הגבלות. שהרי בזה יכבו היחסים בין בורא לנברא.

"ובהיות שדרכי תמיד לזמר בשבחים למערכות הטבע שהטביע וערך הבורא ית' לטוב לנו כל הימים ע"כ אגלה לך טעם המחוקק את הגבול הזה, כי לא חפץ רשע הוא ח"ו אלא אדרבה זהו כל פריה ורביה שברוחניות, כי עיקר הנרצה מעובדי ה' הוא הדביקות, ואין ציור דביקות אלא מתוך אהבה ותענוג, כמ"ש: "וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול סלה באמת באהבה", ובאיזה אהבה אמרו, ב"אהבה שלימה", כי אין השלם שורה על החסר, ואהבה שלימה היא היא "אהבה חלוטה" כנ"ל."

מדברי בעל הסולם עולה שבכל זאת צריכים לגלות אהבה שלימה וחלוטה הדדית, ביחס בין הבורא והנברא. ובבד בבד שהכלים לא יכבו, לא ינוטרלו. איך אפשר להגיע לזה? אם כל אחד מהצדדים בטוח שהשני אוהב אותו ללא שום גבול, וכל אחד מהם יודע, שהשני מעולם לא עשה רע, ולא כִּיוון רע, ושהוא מעולם לא הרגיש רע מהשני. אלא הנברא מגלה שהיו לו הפרעות, ולא היו אלה הפרעות מצד הבורא, אלא הפרעות מצד הטבע שלו, שהן הסתירו כמו כנפיים, ובגלל אותן ההפרעות הוא הרגיש הסתרה על היחס של הבורא לנברא.

איך אפשר שהיחס הזה יתקיים, והכלי לא יתבטל, ועוד ייתן מקום להתגדל עוד ועוד באהבה ההדדית הזאת ללא שום גבול, וממצב למצב? כי ברוחניות אין מצב קבוע, ואין מצב מתמשך, כדברי הכתוב: "אין יום דומה לחברו, ואין רגע דומה לחברתה". אם יש מצב שאיננו משתנה, הוא נעלם. והוא לא נקרא "רוחני", כי רוחניות היא התחדשות מתמדת. ורק בהפרש ההתחדשות בין מצב אחד למשנהו, שם המצב הרוחני. זאת אומרת, לא המצב עצמו, לא מצב א' ולא מצב ב', אלא ההבדל ביניהם, הוא המורגש ברוחניות. כי ברוחניות לא מרגישים מהירות, אלא תאוצה. לא מרגישים את הזמן, אלא את התוצאה ממנו. רוחניות היא תמיד "רוח", מה שנמצא בתנועה, ולא מה שנמצא במצב נח. אלא מה שבמצב נח נעלם מההרגשה.

ואפילו ההרגשות בעולם שלנו הן תמיד על פני ההשתנות הבלתי פוסקת שלהן. ורק בתפיסה של האדם, ההרגשות נראות לו אותו דבר, אבל הן משתנות. וכך נותנים לו הרגשה שהוא קיים. כי האדם אמנם חושב במושגים של זמן, אבל אם הוא ירגיש את אותו רשימו, בלי שינוי, אז באותו רשימו שאיננו משתנה, המצב, ההרגשה, המציאות תעלם, ולא תתקיים.

"וא"כ איך יצוייר עוד פריה ורביה בדביקות הנרצה, ועולה ונקנה מכל הרפתקאות דעדו עלייהו [שבאו עליהם] : וז"ס שהלביש הקב"ה נשמה, בגוף ובחומר עכור, אשר סוף כל סוף נודע לו שלגלות אהבה בפועל הוא צריך, ובחסרון גילוי אהבה בלב עצמו, כי טבע החומר לכבות מיד כל רגשי אהבה הקנוי לו מכבר.

ובדרך זה "השלם שורה על השלם", שיש ידיעה חלוטה באהבה חלוטה ושלימה, מצד השכל, ומ"מ אפשר עוד להוסיף באהבה, ובאם לא יוסיף אהבה, בטח יגרע ויוכבה כל הקנין שכבר קנה בהחלט, וז"ס "והארץ לא תמכר לצמתת" וכו', וכ"ז דברים כנים ואמתיים מאד, והכנס אותם לאוצר, לאחרית הימים בע"ה בקרוב."

אגרת 3 - שנת 1920

שיחה 2, 02.11.05

"פרי חכם - אגרות", דף מ'

"ונחזור לענינינו, שז"ס "פר" "פרד" "פרדס", שזה סדרם וצירופם, מעילא לתתא ודו"ק."

התהליך מתפתח כך, שהאדם איננו נכנס באחת לכולו, אלא נכנס בצעדים קטנים, "פר", "פרד", "פרדס". "ועתה תבין ענין ארבעה חכמים אלו שנכנסו לפרדס," אין מדובר בארבעה חכמים, ארבעה בני אדם, אלא האדם הוא עולם קטן, וכל הארבעה נמצאים בכל אחד. בדרך למטרת הבריאה כל אדם עובר את אותם המצבים. והאדם שמגיע לדרגת התפתחות מסוימת, עובר את המצבים של פר, פרד, פרדס. או מתלבש בארבעת המצבים הללו, שמסביר בעל הסולם, שהם אותם החכמים עליהם מדובר בגמרא.

"דהיינו, פנים הד' הנקרא "סוד", כי לתחתון יש בו מן העליונים שקדמוהו, ולכן נמצאו כל ד' פנים כלולים בפנים הד', וסודם, ימין ושמאל, פנים ואחור."

אלה ארבעה צעדים בהתפתחות אותו הפרצוף, היינו אדם אחד. שפנים האחרונים, פנים הד' שנקרא סוד, כולל את כל הפשט, רמז, דרש, שהאדם עבר לפני כן. כי כל דרגה עליונה כוללת את כל הדרגות התחתונות ומתבססת עליהן, כך שכל המצבים והתכונות הקודמים כלולים בה. ודווקא בהצטברות הנכונה ביניהן, התכונות הללו בכל פעם בונות את המדרגה העליונה יותר, וכך מתקדמים.

האדם שעולה למדרגה הבאה איננו שוכח, ולא נעלמות ממנו כל הדרגות הקודמות. להפך, כל הדרגות הקודמות נותנות לו את עמקות ההבנה, בדרגה העליונה יותר. כי כל הדרגות, כל הרמות, כל המדרגות הן דומות. הן תמיד עשר ספירות, וזהו תמיד אותו עולם אין סוף שהולך ומתברר עוד ועוד על ידי הוספת העביות, היינו על ידי עמקות ההשגה בו.

"כי ב' פנים הראשונים הם ימין ושמאל דהיינו, "פר" (וז"ס שאמר על גב מעלה בהר הבית [על גב מדרגה בהר הבית] : "כל חכמי ישראל דומין עלי כקליפת השום")" שחכמי ישראל פחותים ממני. "והם בן עזאי ובן זומא, שנשמות אלו ינקו מב' פנים "פר".

וב' פנים אחרונים הם פו"א, והוא רבי עקיבא שנכנס בשלום ויצא בשלום, ויפה אמרו: "מלמד שיש לדרוש על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות"." רבי עקיבא נכנס בפנים, היה לו אור הפנים, ולפי מצבו הזה, היה היחס אליו. זאת אומרת, האדם שנמצא בפנים, יכול לדרוש, לפתור, ולהבין "תילי תילים של הלכות".

""ואחור" הוא אלישע בן אבויה שיצא לתרבות רעה. ועל זה אמרו חז"ל: "לא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו", כי תרבות רעה היא." האדם שנכנס באחר, שהיא דרגה גבוהה עוד יותר מפנים, ולכן פחות מבוררת, "יצא לתרבות רעה", שלא היה יכול להתגבר על מצבו. וצריך להבין כלפי מה נקרא "יצא לתרבות רעה", היות שמדובר בארבע דרגות התפתחות האדם, והן כולן נמצאות בקדושה.

"וכל מה שנאמר עליהם, הציץ ומת, הציץ ונפגע, ויצא לתרבות רעה," כך סיים את המדרגה כל אחד בדרגתו, במצבו, זאת אומרת, ימין ושמאל ואחור. למעט רבי עקיבא שהוא פנים. "כל זה נאמר באותו הדור שנתאספו בסקירה אחת ביחד, אבל נתקנו כולם היטב בשלימות זה אחר זה, כנודע לבאי סוד הגלגול [כנודע לפירוש סוד הגלגול] . אלא אחר, ראה לשונו של חוצפית המתורגמן, לכן אמר, "שובו בנים שובבים חוץ מאחר", ומקומו ירש רבי מאיר תלמידו של רבי עקיבא.

נכון שגם הגמ' מתקשה, איך למד רבי מאיר תורה אצל אחר, ואמרו "רמון מצא תוכו אכל קליפתו (אחר) זרק". ויש אומרים שגם הקליפה תיקן, בסוד, העלת עשן על קברו. וד"ל.

בזה תבין המימרא של אלישע בן אבויה: "הלומד ילד למה הוא דומה? - לדיו כתובה על ניר חדש". דהיינו, נשמת רבי עקיבא. והלומד זקן למה הוא דומה? - לדיו כתובה על ניר מחוק". אמר על עצמו. וז"ע אזהרתו לרבי מאיר. "עד כאן תחום שבת". שהבין ושיער בפסיעותיו של סוסו, כי לא ירד מסוסו לעולם.

וז"ע "פושעי ישראל אין אור של גיהנם שולטת בהן [אין אש של גיהנום שולטת בהם] , ומלאים מצוות כרמון", ומביא ק"ו ממזבח הזהב שאין עליו אלא כעובי דינר זהב, עמד כמה שנים, ולא שלטה בו האור, וכו' ריקנין שבך מליאין מצוות כרמון על אחת כמה וכמה. ואתיא כמ"ד [והולכת כמי שאמר] שהקליפה גם נתקנת."

ישנם מצבים שאי אפשר לתקן במקום את מה שמבררים, אלא משאירים אותם לעתיד לבוא. ובחלק שלא תיקנו באותה הדרגה, נקראים כביכול "פושעים", שזה חלק באדם שפושע. מכל מקום, הבירור נעשה, ורק התיקון יהיה במצב העתיד לבוא.

"ודע, שרבי אליעזר הגדול ורבי יהושע, גם הם מנשמות פ"ר [פשט, רמז] . כמו בן עזאי ובן זומא," מימין ומשמאל, "אלא בן עזאי ובן זומא היו בדורו של רבי עקיבא והיו תלמידיו, דהיינו מכ"ד אלף." תלמידי רבי עקיבא. "אבל רבי אליעזר ורבי יהושע היו רבותיו. וז"ס שבמקום רבי אליעזר היו מטהרין את הטהרות (סוד הפשט), שעשו ע"ג תנורו של עכנאי [נחש, תנור העשוי חוליות חוליות כמו כריכות של נחש] , כי חתכו אותו חוליות חוליות (ח"י חוליות) ונתנו חול בין חוליא לחוליא, דהיינו, פנים הג' כחול שוויהו בין חוליא א' שהוא פ"ב, ובין חוליא ב' שהוא פ"ד, וממילא אחתא ומודעתא כחדא נכללים [ותלכנה שתיהן יחדיו] . ור' טרפון ור' יהושע כחדא [כאחד] , הם תלמידיו של רבי אליעזר הגדול, ורבי עקיבא כמו נכלל ביניהם, כי יום טוב שני לגבי יום טוב ראשון כחול שוינהו רבנן [כיום חול השוויהו חכמים] , כי "הדרוש" לגבי "רמז", כשרגא בטיהרא [כנר בצהריים] ."

מדובר בהשלמת המדרגות, וכל חכם וחכם איננו אישיות בפני עצמה, אלא הוא מסמן תכונה, שבינתיים אי אפשר לתקן את התכונה המקורית, במידת התיקון שנמצא באצילות. וכך למשל, בתיקון שנקרא ברית מילה, לא מתקנים את הקומה השלמה, אלא עושים את המילה עצמה, ופריה, ועטיפת דמה. ומה שנשאר מתקנים, היינו מצרפים לקדושה, רק לאחר מכן. ומסביר לנו בעל הסולם מה אפשר לצרף במדרגה, בימין ושמאל, פנים ואחור שלה, במה עכשיו אפשר להשתמש בה, במה להחליף את המדרגה עצמה, לעומת איך שתיראה בגמר התיקון.

"אבל חכמי דורו, טמאו כל אלו הטהרות, ושרפו אותן, ורבי אליעזר הגדול הוכיח באמת המים שעלה מימיו, כי חכם גדול היה רבי יהושע וכותלי בה"מ [וקירות בית המקדש] יוכיחו," ישנו סיפור ידוע בתלמוד, על המחלוקת בין רבי אלעזר הגדול ובין רבי יהושע. שרבי יהושע אמר "אם אינני צודק יפלו הקירות", והקירות לא נפלו. "והתחילו ליפול מפני כבודו של רבי אליעזר ולא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע. וזו הוכחה גמורה, שאין עוד שום ספק שטהור הוא.

אבל החכמים נטלו רבי יהושע באנפי נפשי' [בפני עצמו] , ולא רצו לפסוק הלכה כרבי אליעזר רבו, עד שירדה בת קול, בבחינת רבי יהושע דתלמידו ממש היה, אבל רבי יהושע לא התחבר למקומו, ואמר אין משגיחין בבת קול, "לא בשמים היא" וכו'," "פסק הלכה" הוא ההליכה בקו האמצעי שניתנה רק לאדם, ורק הוא נמצא בה בבחירה החופשית, ובעשיית הצעדים שלו.

"ואז ברכוהו חכמים, כי התבטל אור אוזן מהם, שלא צייתו הלכות רבי אליעזר הגדול. ורבי עקיבא תלמידו החביב לו הודיעו. כי מתו כ"ד אלף תלמידיו בימי הספירה [ספירת העומר] , ולקה העולם שליש בזיתים וכו'. ע"ש."

מדובר על המצב שכנגד תקופת חורבן בית המקדש. אבל מדובר בדרגות התיקון, שחלק מהם היו בהכנה כדי לגמור שבירת הכלים, וחלק מהם מדובר, אז איך מתקנים כנגד זה אותם המדרגות, בעליה ממטה למעלה. ומדובר בהגבלה, באיזה חכם, זאת אומרת באיזה מדרגה השלימה מחליפים איזה מדרגה בינתיים, שחייבת להיות רק בהגבלת הצמצום ב', כרגיל מכל התנאים שלנו.

"אלישע בן אבויה ורבי טרפון משורש אחד באו, אלא אלישע בן אבויה הוא אחורים עצמו, ורבי טרפון הוא פנים דאחורים. משל למה הדבר דומה: בבית אחד מונחים זיתים מרים, לא יצלחו לכל [לכלום] ; ובבית שני מונחת קורת בית הבד, לא תוכשר לכל, ובא אדם וחבר את שניהם, כי נתן הקורה ע"ג הזיתים, ויצא לו רכוש גדול של שמן."

אי אפשר להשתמש באחוריים כולם, אלא צריכים לעשות פעולה נכונה, ולהבדיל מהם כביכול רק את הפנים דאחוריים, זאת אומרת, כל האחוריים שיכולים להצטרף למדרגה. ומי שיודע לחבר את זה נכון, זוכה ל"רכוש גדול", להעביר הארת חוכמה באצילות.

"נמצא שהשמן הטוב המתגלה, הוא פנים, והקורה היא אחורים, ופשוטי כלי עץ בעלמא הנשלכים אחר גמר מלאכתם.

והבן שמנהג זה הוא בהתפשטות השרשים לענפים בעלמין תתאין הימנו [בעולמות נמוכים ממנו] , אבל בשרשם נראו שניהם בבת אחת כמו אדם שבא פתאום לבית הבד, ורואה קורת בית הבד ותחתיו קופה גדולה של זיתים, ושמן שופע מהם בהרוחה, כי בשורש נראה הכל בב"א, ולכן נקרא זה "אחר" וזה "טרפון, זה "קורה" וזה "שמן" השופע מיד על ידה, וז"ע שיצא לתרבות רעה, כי לאחר שהתגלה החפץ, שהוא נשמת רבי טרפון, נשארה נשמת אחר כתרבות רעה בביתו של אדם. וזה צירוף אות "סוד": ס' היא ר"ת של הסוד עצמו נשמת אחר. ד' היא ר"ת של דרוש, נשמת ר"ע, כי הם הפועלים. ו' שבאמצע הוא רבי טרפון.

יהודה ליב"

באופן עקרוני האגרת כולה עוסקת בתיקונים שנעשים עד גמר התיקון, בכל אותם התנאים שאצילות מצרפת לעצמה את כל הכלים שנמצאים למטה מפרסא. באילו תנאים ניתן לצרף אותם, ולא שמצרפים את הכלים רק ממטה מפרסא למעלה מפרסא, זאת אומרת, באח"פ דעליה. אלא יש גם חגים, שבתות, מועדים, מצבים אישיים של נשמות, שיכולות לקבל התעוררויות, ועליות, בהתערותא דלעילא, כדי לברר כלים נוספים.

יש את הארת השבת שבאה כתוצאה מההכנה של המדרגות הקודמות, מה שנקרא "שבוע ימים". והמחזוריות הזאת מאפשרת לאדם לברר, ולהמשיך בעבודתו לשבוע הבא. זאת אומרת, "אלפיים אמה סוסו" שיוצאים מאצילות, מהקדושה, וממשיך ואומר לשני "עד כאן אתה רשאי לצאת ולא יותר", אלה הגבולות שמהן והלאה אפשר לתקן לאחר מכן, באח"פ דעליה.

בסגנון הסיפור שבאגרת, רוצה בעל הסולם לברר, מהן כל הפעולות שמבררים עד גמר התיקון, לעומת העביות, האחוריים האמיתיים, בכל דרגות העביות, א', ב', ג', ד', ימין ושמאל, פנים ואחוריים.

מהי הכניסה לפרדס?

הכניסה לפרדס היא הבירור של כל פירות עבודת האדם, בכל ד' דרגות העביות שלו, עד כמה שניתן לברר לפני גמר התיקון. לא מדובר בזיווג השלם, המלא, על כל האחוריים "רב פעלים מקבציאל", אלא רק באותם הכלים שאדם יכול לברר. ההשגה של אדם, התוספת מצדו, העצמאות שלו, באות מתוך עבודת הבירור. שזו מוסיפה לו כלים, שאיננו יכול לקבל בצורה ישירה מהבורא, אלא רק על ידי כך שהוא מברר בעצמו.

ויוצא שהצורך לא היה לשבור, על מנת שהאדם יתקן. אלא בעבודת התיקון האדם מברר את הגבולות בין כל האחוריים, והפנים דאחוריים, עד כמה בכל מדרגה ומדרגה, אפשר לתקן, ולצרף לקו האמצעי את כל ארבע דרגות העביות. מתוך העבודה הזאת, באה ידיעת פעולות הבורא, וידיעת חומר הנברא. מתוכה באה ההשכלה הגבוהה, שהאדם נעשה "חכם", היינו מבין מה נקרא "מחשבת הבריאה להטיב לנבראיו", שאותה צריכים להשיג, ומהשגתה מתפתחת בנו האהבה, ונמצאים בהשתוות הצורה לבורא.

לכן הבירור הוא העיקר, והגישה אליו. אבל הבירור עצמו הוא שמוליד כלים חדשים. ולא שלאחר הבירור האדם יודע מה היה לפניו. זו איננה ידיעה של "מה שהיה", אלא זו קניית כלים חדשים לגמרי, שלא היו קודם לכן, והאדם יוצר אותם.

ולכן הדברים האלה הם מרכז המציאות, כי לשמם נעשה הכל - בניית החומר, כניסת תכונות הבינה לתוך החומר, לתוך המלכות, השבירה, הערבוביה בין התכונות, בריאת האדם, שבירת האדם, ושיתעסק בבירורים הללו. הכל הוכן, העולם והאדם, ועכשיו יש מציאות שהעולם שבור, והאדם שבור, ואותה אפשר לברר על ידי הנקודה שבלב. זאת אומרת, הנקודה שבלב היא לבדה באה מהבורא, וכל היתר נועד כדי שמהנקודה יתפתח, ויצמח על פניה, כלי חדש שלא היה קודם, ושלא יכול להיות, אלא רק מתוך היגיעה, ובירור היגיעה.

החכמים הללו בחלקם מדברים על גמר התיקון. שכל המחלוקות והבעיות שבגמרא והתלמוד, דוגמת המחלוקות בין בית שמאי ובית הלל, כולן עוסקות בגבול שהאדם צריך לברר, בשליש אמצעי דתפארת, בקליפת נוגה. שעיקר הבירור הוא, מהו הגבול המירבי שהאדם מסוגל לצרף לעל מנת להשפיע. ומבירור הגבול הזה האדם בונה את הכלי שלו. לכן על הכלי הזה מדברות כל ההלכות, זאת אומרת, ה"הליכה" לקראת הכלי המתוקן.

כאשר אדם מברר את הגבול הזה, לא משנה אם נשאר לו ל"ב האבן, ואגו ענק שלא הפך על מנת להשפיע. לא משנה אם עשה או לא עשה. אלא העיקר שבירר את הגבול בדיוק, כי על הבירור הזה הוא בונה כלי חדש. ודאי שלאדם אין שום כוח להתגבר, ולבנות משהו מעצמו, אלא היגיעה שהוא נותן כדי לברר, נותנת לו תכונה חדשה, שהיא הדבר היחיד שלא בא מהבורא. ועל שם התכונה הזאת הוא נקרא "אדם", ועצמאי. כי היא עומדת כנגד הבורא, בדומה לו, בקומה שווה עימו, בהשתוות הצורה איתו.

ומכאן שגם עניין "יצא לתרבות רעה", אין הדבר כפשוטו. שהרי גם רבי עקיבא, אמנם שבא מהפנים, מתו עשרים וארבע אלף מתלמידיו. אלא העיקרון הוא סביב אותו הבירור בשליש אמצעי דתפארת. ולכן כאשר האנשים מתחילים סתם להתעסק בסיפור "ארבעה נכנסו לפרדס", אין לזה משמעות. כי הם אינם מבינים במה מדובר, ומשחקים כאילו מבינים, שאסור להיכנס לפרדס, לסוד, כי אם נכנסים נפגעים.

מהו הבירור מתחת למחסום?

האדם שנמצא למטה מהמחסום צריך לברר את ייחודו של הבורא במצבי ההסתרה, הסתר כפול, והסתר אחד. וכל הבירור הוא, ש"אין עוד מלבדו" בכל המצבים שאדם עובר, למרות שאין זה מגולה כלפיו. בכל שלב וצעד ההכרח שהבירור יהיה "אם אין אני לי מי לי" לפני העשיה, ו"אין עוד מלבדו" לאחר העשיה. אלא אם בבירור אדם איננו שייך לקבוצה, לא יתכן שהוא יהיה בבירור. כי הבירור הוא בהשתייכות לתכונת ההשפעה, עד כמה שמבין שזו תכונת ההשפעה, תכונת הבורא, ושרוצה להצטרף אליה, ושתהיה תכונתו.

יוצא שכל בירור, אפילו הקטן ביותר, חייב לכלול בתוכו את כל הסיבות, כדי שיהיה נכון. ולא יתכן שהאדם בוחר רק חלקים כלשהם, ואותם מברר. אלא בכל נקודה שמתבררת בכל צעד, הכרח שיהיו "ישראל, אוריתא, קודשא בריך הוא חד הוא". לכן אם אדם איננו כולל את עצמו, את הקבוצה, את הדרך, את הספרים שמתוכם הוא מקבל כוח, ואת המטרה שבה הוא והבורא נמצאים בדבקות, היינו באותה התכונה, באותה המחשבה, באותו המצב, כפי מידת הבנתו, זה לא נקרא בירור. אלא מהו הבירור? האדם מברר את המציאות של רצונו הנוכחי, במידה שיכול ורוצה לתאר אותה, נמצאת לאחר הבירור בגמר התיקון. שהבירור כולל: מי אני, לאן אני, על ידי מה אגיע למטרה, מה אני רוצה שתהיה המטרה. בירור הוא המידה שבה אדם מתאר לעצמו נכון את הדבקות בבורא. והמצב הזה כולל את כל מה שנמצא כרגע בעולמו - אני, וכל מה שיש בי וסביבי במצבי העכשווי, אדם משייך לאין סוף. והמצב שבו הוא רוצה שעולמו יהיה מסודר והוא יימצא בו, נקרא "בירור".

לכן עליו לברר מאילו דברים ברצונו להפטר, אילו דברים רצוי שיהיו לו, באיזו צורה עליו להשתמש בקבוצה ובספרים, באיזו צורה להדבק בבורא, מהו ומיהו הבורא. באופן שהמצב אותו הוא מתאר יכלול את כל עולמו, מבלי שישכח דבר, ויסדר אותו כאילו זה מצב גמר התיקון, אין סוף. מי ששוכח, או שאיננו רוצה לתאר בצורה כזאת את המצב שקורה לו בכל רגע, מחמיץ את ההזדמנויות. ומי שיכולה להזכיר לו זו רק הקבוצה. כי האדם שוכח מחמת העביות שלאט לאט גוברת בו, והיות שאינו יכול למדוד ולראות את התגברותה, הוא נמצא מתרחק ממצבו הקודם, ונעלמים המקיפים (אמנם שאין לו מקיפים ממש). לכן הוא חייב זכירה מן החוץ, מהסביבה.

עד כמה שאדם משקיע בסביבה, בקבוצה, זאת אומרת, מעלה אותה מעל עצמו בחשיבות, אז במידה שהיא חשובה לו, בכוחה להשפיע עליו, והוא יכול לקבל ממנה התעוררות. הקבוצה מצידה לא צריכה לעשות שום פעולה, יש בה חשיבות, כי כוח הבורא נמצא בה. ואם האדם מכניע את עצמו, ומשקיע בה כוחות רבים, ומוכן לכל, העיקר לקבל ממנה התעוררות, וכל כוחות העזר, אז הוא מקבל.

אבל אדם שלא השקיע את עצמו, אין מה שיעזור לו, מלבד תפילת חברים מיוחדת, כמו תפילה על החולה. כי אדם שאיננו משקיע, הוא כמו גוף זר, כמו גוף חולה כלפי החברה. ויכולה להינתן לו עזרה, אבל זו פעולה מיוחדת שבאה במכוון מצד החברים. ולאחר מכן יהיה עליו לשלם עליה, ולהשלים את מה שקיבל, שלא מגיע לו. כי בכל מקרה אדם חייב לתת יגיעה. או לפני כן, בחשיבות, בהתחברות, ובהכנעה כלפי החברה. או לאחר מכן, אבל אז המצב אחר, לגריעות.

לכן אדם שמארגן בתוכו את העבודה עם הסביבה בצורה נכונה, על דרך שמסביר בעל הסולם במאמר החירות, מתקדם מהר, וחוסך זמן וכוח, ולא מגיע לאותם מצבים בלתי רצויים, שנזקק לפעולות מיוחדות שהחברה תספק לו. אלא מחובתו של אדם להשקיע כך, שבהתאם להשקעה שלו תמיד יהיו לו כוחות עזר מהקבוצה מן המוכן, שהם הרווח שלו. כי אם הוא משקיע מתוך רצון לקבל את כוח ההשפעה מהקבוצה, כדי להוסיף ולהתקדם יותר להשפעה, לחברה לא חסרים אותם כוחות. ואז מתגלה כוח הבורא, כוח ההשפעה, שנמצא בכל התהליך הזה.

והעיקר הוא למדוד בקביעות שלא תהיה התרופפות, ועייפות, ואכזבה. אלא שבכל רגע ההתפעלות תהיה יותר מהקודמת. היא לא יכולה להיות אותו הדבר, כי מצב כזה הוא נסיגה, ואין להסכים עימו. אלא ההתקפה חייבת להיות בלתי פוסקת, כי בלעדיה לא מצליחים.

שיחה 1, 01.11.05

"פרי חכם - אגרות", דף ל"ז

תקציר: אגרת זו מתמקדת בביאור ענין "ארבעה נכנסו לפרדס", היא עוסקת במשמעות הרוחנית של ארבעת מדרגות הגילוי: פשט, רמז, דרוש סוד וצירופיהן. "פרד"ס" הם מצבים רוחניים, שהשתלשלו ממעלה למטה, שהאדם עובר בדרכו הרוחנית. באגרת משל על מלך שהעמיד את בנו בפרדס מופלא, והתהליך הרוחני שעובר הבן שיצא למסע לכיוון מערב כי חושב ששם כל הפאר והשפע אמנם שבהמשך מתגלה להפך בצד מזרח. האגרת דנה בשורשן של נשמות בן עזאי, בן זומא, רבי עקיבא, רבי מאיר, רבי אלישע בן אבויה, רבי יהושע, רבי אליעזר ורבי טרפון, ומרחיבה בקשרים השונים שבין נשמות אלו.

חוכמת הקבלה מדברת על הבריאה כגוף אחד. יש בורא ונברא, והנברא הכללי צריך לעבור את כל ההבחנות, מההבחנה שכנגד הבורא הרחוקה ביותר, ועד הקרובה ביותר לדבקות המלאה, השלימה. ובדרך הוא עובר את כל המצבים שיכולים להתקיים בהשתתפות שני הכוחות בורא ונברא יחד.

"ב"ה בפר"ת ירושלים

לכבוד ... נ"י

"ארבעה נכנסו לפרדס", וכו'," כי התכונות העיקריות בנברא הן ארבע, ולא שארבעה אנשים נכנסו לפרדס. אלא על ידי הסיפור הידוע מהגמרא, שארבעה נכנסו לפרדס, ורק אחד יצא, מבאר בעל הסולם, עם איזו תכונה אדם יכול להיכנס לפרדס, עם איזו תכונה הוא מסתדר שם, ובאיזה אופן, ומהו הפרדס.

"כי קודם שנברא העולם," קודם שנברא ההסתר וההעלם, ששמו "העולם", "היה הוא ושמו אחד," שהנברא, הנשמה, היתה דבוקה בבורא, מכוח הבורא, "כי הנשמות לא היו בבחינת נשמות," אלא נשמה היא כבר נבדלת מהבורא.

"כי כל ענין שם, הוא ענין," שאם יש כלי, שנמצא באיזו מידת דבקות בבורא, עקב עבודת התיקון שעשה על עצמו. אז לפי התיקון שלו, לפי מידת השתוות הצורה, לפי איך שמכיר ומגלה את הבורא, הוא קורא לבורא בשם התיקון שלו. "שם" כמו שמלמדת חוכמת הקבלה, הוא י' ה' ו' ה', הכלי עצמו, השלד של הכלי, והאור, המילוי, הממלא אותו, שנקרא "מסך ואור חוזר".

עד כמה שהנברא מסוגל להידמות לבורא בכל תר"ך הרצונות הנמצאים בו, לפי זה נקרא שם הכלי, ובשם הזה הוא קורא את שם הבורא. מדוע זה הבורא? כי הבורא איננו נמצא מחוץ לכלי. אלא בורא נקרא, "בּוא וראה", מה הכלי שתיקן את עצמו מגלה, כשמתמלא בתוך תכונות התיקון שלו.

"שבשעה שחברו מחזיר פניו ממנו, קורא אותו בשמו, להשיב פניו אליו." לחזור בחזרה אל הדבקות והתיקון, שאז מתגלה השם. כמו שלומדים מהתפשטות האור בתוך הכלי והסתלקותו, רק לאחר שמתרוקן הפרצוף לגמרי, מתגלים הכלים הנכונים, שנקראים "אותיות". וכשחוזר האור בחזרה לפרצוף, ויש כבר הבדל בין הפרצוף לבין האור הממלא אותו, אז מתקיים המצב, שבו נקבע השם.

"וכיון שטרם הבריאה היו הנשמות דבוקים בו ית' בשיעור שלם, ונתן עליהם עטרות וכתרים, הוד והדר ות"ת, אפילו מה שלא עוררו, כי הוא ית' יודע חפצם מאליו ונותן להם, אם כן, מכל שכן שלא שייך לומר קריאת שם, שזה ענין התערותא דלתתא, באיזה צד." מצד הבורא הייתה שלמות, שהנברא היה דבוק בו בשלמות, בעולם אין סוף. אולם עדיין לא הייתה הסתלקות האור וחזרתו אל הכלי, ולכן לא היה הבדל בין הכלים לאורות. והנברא לא הרגיש שום חיסרון, שעל החיסרון הזה בא לאחר מכן המילוי. ולכן לא נגלו שמות.

"ולכן הוא בחינת "אור פשוט", כי הכל בתכלית הפשיטות, והיה אור זה מובן לכל אדם פשוט, ואפילו למי שלא ראה שום חכמה."

אבל רצון הבורא הוא שיגלו את השמות שלו, השמות הקדושים, ובכך יכירו את כל האופנים שלו, את כל ההשפעות שלו לנבראים. ולכן מצב השלמות "שטרם הבריאה", אמנם שאין בו שום חיסרון, אלא הוא חסר חסרונות, אבל עדיין אין זה מצב שלם. כי מצד הנברא אין דבקות בבורא, אין היכרות הבורא בנברא. לכן, למרות שהמצב הזה הוא כעין דוגמה למה שנקרא שלמות, על הנברא להגיע לדוגמה הזאת, רק לאחר שמברר את עצמו, ואת כל הכלים, ואת כל השמות.

"לכן נקראו בסוד חכמים ונבונים "פשט", כי הפשט הוא שורש לכל דבר, וממנו לא ידברו סופרים וספרים, שהוא מושכל אחד פשוט ומפורסם." הפשט מגיע מלמעלה, ככולל את כל האורות, ואת כל הכלים, אבל ללא שום הבחנות עדיין.

"והגם שבעלמין תתאין [שבעולמות תחתונים] , רואים ברשימו של אור הפשוט הנ"ל שתי חלוקות, הוא משום, שחלק לבם של עצמם, בסוד "ואנכי איש חלק"." אמנם שנמצאים שם בורא ונברא, כלי ואור יחד, אי אפשר להבדיל ביניהם עדיין.

"מה שאין כן במקום הנ"ל, אין שום השתנות בכל ציור שתצייר. והרי זה דומה למלך שלקח את בנו חביבו פתאום, והעמידהו בפרדס הגדול והמופלא שלו, וכיון שפתח בן המלך את עיניו, לא הסתכל במקום עומדו כלל, כי מרוב האור שבפרדס, נמשך ראיית עיניו למרחקים, הרחק ממנו, כרחוק מזרח ממערב, וכל אור עיניו נתן על הבנינים ועל ההיכלות שברחוק ממנו בצד מערב, והיה הולך ימים וחדשים, מטייל ומתפלא מרוב התפארת והיקר שרואה בצד מערב, שהוא נוכח עיניו."

הוא לא נמצא בהבחן עצמו, אלא הבורא העמיד אותו מלמעלה כך, שנברא להכיר את המצב שבו הוא נמצא, אבל עדיין מתוך חוסר הבחנות. ובעניין הצעדים לצד מערב, מזרח, דרום, צפון, צריך עוד לברר מהם.

"כעבור מספר חדשים, שקטה רוחו ונתמלא תאותו, ושבע מההסתכלות בצד מערב, יישב א"ע וחשב, מה נמצא בכל הדרך שעברתי? הפך פניו לצד מזרח, הוא הצד שדרך שם נכנס, והוא נרעש!" הנברא נתן איזו יגיעה, והתחיל להבחין בכל המצבים שלו, שאין לו בהם עדיין שום הבחנות.

"כי כל החמדה וכל היופי, היה בסמוך אליו, ואינו מבין א"ע על אשר לא הרגיש כלל בכל זה עד עתה," הוא מפנה את עצמו מאופן אחד של בירור לאופן אחר, מקבלה להשפעה, ומגלה בכל אחד מהאופנים חידושים.

"והיה דבוק רק באור המאיר כלפי מערב.

מני אז והלאה היה דבוק באור המאיר פני מזרח, והיה הולך ומטייל לצד מזרח, עד שהגיע לשער הכניסה ממש.

עתה תמה על עצמך, ואמור לי החילוק, מימים הנכנסים לימים היוצאים, כי כל מה שראה בחודשים האחרונים, ראה גם בחדשים הראשונים, אלא מעיקרא [מלכתחילה] היה בלי התפעלות, מחמת שהיו עיניו ולבו לאור המאיר כלפי מערב, ולאחר ששבע כל צרכו, הפך פניו לצד מזרח, ושם עיניו ולבו באור המאיר כלפי מזרח" אפשר לתאר את המצבים הללו, כמו שלומדים את הכלים. בטרם האורות נכנסים לכלים מספר פעמים, בטעמים, נקודות, תגין, ואותיות, ובכמה פרצופים, ובטרם הכלי מתרוקן כולו, אי אפשר לומר שישנן הבחנות בין האורות לכלים, וכמו כן אין אותיות העבודה. כך גם כאן, כשיש עבודה בכיוון מסוים, הכרח שהכלי יגיע לגמר כל המילויים שלו, ויאבחן בכל הטנת"א, בכל דרגות העביות שלו, ויתרוקן כולו, ורק אז יהיו כל אותיות העבודה, ואפשר יהיה לעבור לעבוד בצד השני.

"ומה נשתנו אלו?

אלא בהיותו על יד שער הכניסה, יש מקום גילוי לפנים הב' [לאופן השני] שנקרא בלשון חכמים "רמז" מלשון "ומה ירמזון עינך", דומה למלך שמרמז איזה דבר לבנו חביבו, ומפחידו ברמיזת עין. והבן."

הרמז בא דווקא מתוך היגיעה שהנברא נתן, ועבר על כל הפשט, בהתפשטות והזדככות האורות והכלים, המסכים והרשימות. וכשליקט כל אלה על כל דרגות העביות שהיו בו ושעבר, אז הגיע לרמז, ועימו הוא ממשיך.

"והגם שבן המלך לא מבין כלום, ולא רואה כלל הפחד הפנימי הטמון ברמז הזה, מכל מקום, מרוב דבקותו עם אביו, מיד נשמט משם לצד אחר." מתחיל להתגלות לו אופן אחר של הקשר עם אביו, עם האור העיקרי שמאיר לו, ומתחילה להתהוות בו הבנה יותר פנימית. עד כמה? עד כמה שמתגלה לו העביות. שיותר אין מדובר באור הפשוט והקשר הפשוט, אלא בהבחן בין ההתפשטות וההסתלקות, ולפי מידת החסרונות, היינו האותיות שמתגלות, כך מתגלית לו החוכמה, ותופס משהו ברמז.

"וז"ס שנקרא פנים הב' "רמז" ודו"ק היטב. כי ב' פנים הנ"ל, פשט ורמז נרשמים לתחתונים שורש אחד, כמ"ש המדקדקים, שאין תיבה שלא יהיה לה שורש משתי אותיות," מילה נקראת "שתי אותיות". "הנקראים מקור התבה, כי מאות אחד אי אפשר להבין שום משמעות, ולכן ר"ת פשט רמז הוא "פר", שהוא שורש לפר בן בקר שבעוה"ז, וכן פריה ורביה באה משורש הזה והבן."

אם יש לנברא הבחנות בין שתי דרגות ההשגה פשט ורמז, אזי הוא אוחז במצבו במשהו. אבל אם הנברא נמצא רק בפשט, הוא אינו מבין, ואינו אוחז במה שהוא נמצא. אין לו עדיין הכרות במציאות. מה שאין כן, אם עובר מפשט לרמז, ויש לו כבר שתי אותיות, כי אז בפער ביניהן הוא מבין, וקובע מקום עמידתו.

"אחר כך מתגלה והולך פנים השלישי הנקרא בלשון חכמים דרוש, וע"כ לא היה כלל דרישה לשום דבר, בסוד "הוא ושמו אחד" כנ"ל. אבל בפנים הזה, גורעים ומוסיפים ודורשים ומוצאים, בסוד "יגעתי ומצאתי"," לאחר הפשט, והרמז, נכנסים לדרש, שמתגלים אז כלים ביתר עביות, ומהם מתחילה להיות הדרישה. זאת אומרת, מהעביות מתגלה החיסרון, ומתוך החיסרון באה התנועה מצד הנברא עצמו, כלפי המילוי. ולפי התנועה שהנברא עושה, יש לו יתר הבנה, שבאה כבר על חשבון עצמו. לא שהעליון משיב אותו במקום של הפשט, או שמרמז לו ברמיזה היכן הוא נמצא, ומה קורה. אלא בדרש, התחתון מתחיל לגלות כלים, תנועות, ולפיהם ההבנות הן מעצמו. וזו הפעם הראשונה שמתגלית גישה, והיכרות, והבנה, והשגה מצד הכלי.

"כנודע לך בעליל. ולכן נחשב המקום הזה לתחתונים. מפני שיש שם אתערותא דלתתא, לא כמו הארת פני המזרח למעלה, שהיה בבחינת "טרם יקראו ואני אענה", כי כאן היתה קריאה חזקה, ואפילו יגיעה ותאוה, וז"ס "קברות התאוה". והבן." דרוש זו הדרגה השלישית, שבה מתגלה העביות של התחתון, ובהתאם לה התנועה שלו כלפי הבורא, כלפי השלמות, כלפי התיקון.

"אחר כך מתחיל, פנים הרביעי, הנקרא בלשון חכמים סוד, האמת שהוא דומה לרמז, אלא שברמז לא היה כל תפיסה, אלא כצל הנמשך אחר אדם כנ"ל." בדומה לבינה ומלכות, שהן אותן התכונות רק על חומר שונה.

"ומכ"ש שפנים הג' של דרוש כבר הלבישו, והבן.

אבל כאן הוא בחינת קלא בלחש [קול בלחישה] , כמו אשה הרה המריחה... לוחשין לה באזנה שיוה"כ [יום הכיפורים] היום וכו' כדי שלא יתנענע הולד ויפול. ודו"ק.

ואין להקשות שאם כן אדרבה, הוא הסתרת פנים, ולא פנים? כי זה "סוד" כמ"ש: "סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם", כי לכן כרכר כמה כרכורים, עד שלחש לו לשון מדברת כזאת: "טרף נתן ליראיו", ולא "טרפה", כמו שלגלג האי לגיון. והבן."

המלכות שמתגלה בסוד, לאחר הפשט, רמז, דרש, היא איננה אותה המלכות, אותו החומר, שבו מדובר בדרך כלל. אלא זו תכונת הבינה שמתגלה במלכות, מידת התיקון שאליו הגיע החומר הזה. כי בחומר עצמו אין מה לגלות. אלא רק איך מתגלה בו מידת התיקון, תכונת הבורא, תכונת ההשפעה, על פני העביות של מלכות. ומהניגודיות בין העביות של מלכות, לבין תכונת ההשפעה של בינה שמתגלה על החומר - מתגלה הסוד. שמצד אחד הכל מותר, כמו בדוגמת "אשה הרה", ומצד שני, ישנן כל ההגבלות של מלכות, שאסור לה לעבוד, ולהיות בתכונותיה הטבעיות, כמו למשל ההגבלה של "יום הכיפורים". ומתוך הניגודיות הזאת, בא גילוי הסוד.

"והתירוץ הזה השגת בעצמך, וכתבת לי במכתבך, אלא בבושה וצניעות, כי רווק אתה ולאו אורחא דארעא [וזה אינו מנהג הארץ] . וד"ל.

פסוק זה כיון דאתא לידן [כיוון שבא לידינו] , אבאר לך אותו, כי זה גם קושי' המשורר "סוד ה' ליראיו", ואמאי [ומדוע] דיבר בלשון כזה? כקושי' חז"ל שמצאנו שהכתוב מעקם [מבזבז] (שמונה) י"ב אותיות, כדי לדבר בלשון נקיה כמ"ש: "ובהמה אשר לא טהורה היא וכו'", ע"ש."

אומרים בהמה "לא טהורה", אבל לא אומרים בהמה "לא כשרה", "טמאה". כי אין משתמשים במילים שהן כביכול מצד הטומאה, מצד חוסר התיקון. אלא מעדיפים ללכת בלשון רחבה וארוכה יותר, שלכאורה אינה נוחה, אבל לא להזכיר את הצד שכנגד הקדושה.

"ועדיין לא מספיק למשורר תירוצך, כי היה יכול לתת לנשמות כל טוב, ובלשון נקיה, כמו שאמר לבן ליעקב: "למה נחבאת לברח ותגנב אתי, ולא הגדת לי ואשלחך בשמחה ובשירים, בתף ובכנור"."

אנחנו רואים לפי המציאות שהדרך היא ארוכה. תחילה הנברא צריך לגלות את החסרונות, ועד שמשייך אותם לעצמו, ומבין שעליו לתקן אותם, ושהתיקון הוא מתוך היכרות החסרונות, אבל רק בהצטרפות כוח הבורא. שבהקדם פנייתו לעליון, לבורא, בא הכוח העליון, ומתקן. ואז מתוך כך מגיעים לנברא כבר המצבים המתוקנים, והוא נדבק בבורא. הדרך הזאת כלולה מתכונות הפוכות, מימין ומשמאל, עד שהן מתחברות יחד בקו אמצעי. והשאלה היא, מדוע הדרך כה ארוכה?

כדוגמה מביא בעל הסולם אותו עניין, שאין מדברים באופן ישיר על צד הטמא, הלא מתוקן, אלא עוקפים אותו. ובעצם על כך השאלה, למה התיקון מגיע בדרך עקיפה וארוכה, שמתגלים המצבים המנוגדים, ומתגלים התיקונים בצורות ההפוכות, ולא בצורה ישירה וקצרה? "על זה עונה המשורר: "ובריתו להודיעם", שז"ס חיתוך ופריעה ואטיפו דדמא. דהיינו, בפרטיות י"ג בריתות, כי אם לא היה הסוד בדרך הזה, אלא בלשון אחר, היה נחסר ד' תיקונים מי"ג תיקוני דיקנא, ולא היה נשאר אלא ט' תיקוני דיקנא שבז"א, ולא היה הז"א מלביש לא"א," שההבדל בין זעיר אנפין לאריך אנפין הוא "ד' תיקונים". "כנודע לבאים בסוד ה', וז"ס "ובריתו להודיעם"," זעיר אנפין צריך להגיע בסופו של דבר לאריך אנפין, ושם מקומו. אחרת היה נשאר בגובהו, ב"תיקוני דיקנא" בלבד.

"וזה סוד "זכות אבות תמה אבל ברית אבות לא תמה"." לאחר שזעיר אנפין מתקן את עצמו במקומו, מתוך החיסרון שמתגלה הוא חייב להוסיף לעלות עד לאריך אנפין, ושם לקבוע את מצבו. ואז נקרא שמגיע לכל "י"ג תיקוני דיקנא", מידות הרחמים.

הדרך היא החסרונות שמתגלים בזה אחר זה. שבהתאם למידת התיקון של הנברא מתגלים עוד ועוד חיסרונות, וכך הנברא פוסע בדרגות הפרדס. הסוד היא הדרגה הגבוה ביותר, שאם מגיעים אליה, מתגלים כלים וחסרונות אמיתיים, וכנגדם האורות וההשגות.

אגרת 4 - שנת 1920

שיחה 2, 09.12.05

"פרי חכם - אגרות", דף קע"ח

"שבכוחו החזק של רועה הנאמן, נודע שכבר ירדה התורה לארץ כאילו צירופי אותיות של שמות התורה. ובכל אלו מעשים שסדר לפנינו ולכל העולם, בסוד: "מן המותר בפיך". עכשיו נמצאים בארץ ממש, כמ"ש: "בפיך ובלבבך לעשתו"."

ממעלה למטה השתלשלו כל האורות, והכלים, והניצוצים, שהם שרידי המסך בכלים השבורים. ועתה הם כולם מושרשים בתוך האדם בעולם הזה, שמתחיל את התפתחותו ממטה, מפרא אדם, מאפס הרצון, עד שמתעורר בו הרצון לתענוגים גופניים, לאחר מכן לתענוגים אנושיים, כסף, כבוד ומושכלות, ולאחר כל אלה, מסוף המאה עשרים ואילך, מתחילה להתעורר בו הנקודה שבלב.

לא מדובר בעם ישראל בלבד, אלא בכללות עם ישראל ואומות העולם. שלאחר השבירה, שבעולמנו היא באה לידי ביטוי בחורבן בית המקדש הראשון, וחורבן בית המקדש השני, ולאחר הגלות האחרונה מתוך ארבע הגלויות, שלסיומה אנו מגיעים כעת, מתחיל בימינו זמן התיקון, כמו שמסביר בעל הסולם במאמרו "עת לעשות".

"דהיינו, באתדבקות הרוח והמוח, בכל התבונה והדעת שיש בשיחות אבות, ובשיחת עבדי אבות, ובתרי"ג מצות שבכל מעשה נודע לעינים צירוף אחד באופני דרכי אדון העולם, שבאופנים אלו מופקד כל אור העליון. ומי שמדבק בחינה אחת בדעת שלם, הוא לא טרח לריק, הרי כאן נמצא חלק אחד מתרי"ג חלקי הנשמה. ואז הולך ומכפיל בכל הדרגות האלו, עד שמוצא כל האיברים של נשמתו."

האדם בעולם הזה מצויד בכל האמצעים במוחא ובליבא, כדי להתחיל את עבודתו בשכל וברגש. בנוסף, חוכמת הקבלה מפורשת לפניו בספרים, בכתבי יד מודפסים, בעל-פה, ובכל סוגי המדיה למיניהם, כך שהוא יכול להתחיל לעסוק ברוחניות מתוך הגשמיות. שאמנם אין זו רוחניות עדיין, אלא זמן ההכנה, ועד שיגיע לתיקון תרי"ג הרצונות בתוך נשמתו, שנקרא קיום תרי"ג המצוות.

"ואם זכה לשלימות נשמתו, הרי יהיה בבטחון שזכה בכל. כי לא חסר כלום בבית המלך, ואין עניות במקום עשירות." האדם איננו צריך לתקן, אלא את נשמתו, תרי"ג הרצונות שלו, שיהיו כולם מחוברים לעל מנת להשפיע לכלי הכללי, לגופו דאדם הראשון. שאם כל רצון ורצון יקבל על עצמו מסך וכוונה על מנת להשפיע, זה נקרא תיקון הרצונות. ואז "לא חסר כלום בבית המלך", שכל נשמה משיגה את כל הנשמות, משיגה את כל אור אין סוף, משיגה את הבורא שמתלבש בכל הכלי דאדם הראשון.

"אוי לאלו טפשים, מבלי עולם, שיודעים בעצמם שטוב להם שלא היו נבראים. ודבר אחד תחת לשונם של אלו, שהיו להם ימים טובים מעתה, דהיינו, מטרם שנברא.

וזה מזמין להם הקב"ה להודיע הפגם שלהם לעיני בני-אדם. והיינו שכתוב: "אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלו, כי לא מחכמה שאלת על זה". דהיינו, שהכתוב חס עליהם, ומודיע להם שיכסו בלבם דבר זה, משום שסימן הוא לפגם הטפשות שיש בהם." מפני שמעלים בקודש, ואין מורידים בקודש.

מתחילת הבריאה שיצא הרצון לקבל יש מאין, ועד לסיומה, שהוא מגיע בהכרתו לדבקות, אין לעולם פעולה או מצב, שאינם מתקדמים מתחילת הבריאה אל סופה, אל הדבקות. לכן לא יתכן שמצד הבורא ייראה שהמצבים אינם מתקדמים. אלא כך נראה רק מצד הנברא, ועליו להבין שהפגם הוא בו, שאינו מבחין, ואינו הולך יחד עם המצבים המתקדמים, ואינו מתקן את עצמו לראות בהם מתקדמים. ומשום שבכל פעם הוא נמצא בפיגור הולך וגובר, לכן חושב "שהימים הראשונים היו טובים מאלו", שהימים הקודמים היו טובים מהימים הנוכחיים. אבל זה רק מפני שאז הוא היה בפחות בפיגור מהיום. לכן אין הדברים הללו מחוכמה, אלא מתוך כסילות.

"ועל זה הוכיח אותם הנביא הנאמן מלאכי: "מגישים על מזבחי לחם מגאל ואמרתם במה גאלנוך, באמרכם שלחן ה' נבזה הוא". שכן דרכם של כל טפשי העולם, כיון שחיכם טועם מתוק למר, אז אומרים שמר הוא, ומבזים לחם של המלך הקדוש." הכלי תמיד נפתח באדם בצורה נכונה, לעומת המדרגה שמביאים לו מלמעלה, כי האורות והכלים מסודרים זה מול זה. אבל אם אין אדם מתקן את הכלי, שבכל פעם יהיה מותאם לאור, אז הוא נמצא בהפכיות, והכלי נעשה יותר ויותר הפוך לאור. ולכן המצבים נראים לו מרים יותר, והוא מבזה את המלך. זאת אומרת, הוא אינו מוצא בכל פעולות הבורא תועלת ותכלית. ומשום שאיננו רואה, לא יכול לגלות ששמו "טוב ומיטיב". וכך נראה לו העולם.

"ועל-כן מקלל אותם ואומר: "וארור נוכל ויש בעדרו זכר" וכו'," האדם לא צריך לקלל את הבורא בפיו, שהרי הוא מפחד לעשות זאת. אלא כל הכלים של האדם הם מוחא וליבא. והלב שלו מרגיש, ומה שהלב מרגיש, זו תשובתו לבורא. אם האדם איננו יכול לתקן את הלב, שירגיש בכל מצב ומצב בחייו טוב בשלמות כמו באין סוף, אז במידה שהרגשתו פחותה מזה, הוא מקלל את הבורא, שהוא הסיבה למצבו. ולא משנה מה אדם מוציא מפיו, או עד כמה הוא מבין או לא מבין, בהכרה או בלא בהכרה, קושר או לא קושר את המצב אל הבורא. אלא חוסר התיקון שבכלים, הוא עצמו קובע באיזו מידת צדקות או רשע נמצא האדם.

לכן אדם צריך לתקן את כלי הקליטה שלו שנקראים "לב", הרצונות שלו. וברגע שיהיו הרצונות בהשתוות הצורה להאור, וירגישו באור הזה תענוג, אז כמו שכתוב "כל עצמותי תאמרנה", ובמקום קללה תבוא מהלב ברכה לבורא. יוצא, שברכה וקללה אינן תלויות בפה של האדם, אלא הן תלוית בהכנה שבלב, בתיקון שבלב, עד כמה הלב, שהוא סך כל הרצונות של האדם, מותאם לתכונת ההשפעה שבאור.

"ומראה להם שנוכלות זו, זה שהם נוכלים באדונם. מהו הטעם? הוא משום, שיש בעדרם זכר, והם מתרפים במעשיהם, ולא טורחים למצוא אותו, ומשום זה, מקלל אותם הנביא הקדוש, משום שיכולים הם להביא להיכל המלך "זכר תמים", ומביאים חגר ועור.

אוי להם שמראים קלון בהיכל המלך, ועל-כן מראים להם בפיקחות יתירה פגם הרע שלהם. בסוד: "הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך"."

לא די בזה שאדם מרגיש עד כמה הוא נמצא הפוך מהאור העליון, עד כמה הוא סובל, עד כמה הוא אינו מגיע לשלמות. אלא בנוסף להרגשה הבלתי נעימה עליו להרגיש עוד הרבה מאוד הבחנות פנימיות יותר. כי בכל רצון ורצון יש י' ה' ו' ה' בהתפתחות לעומק הרצון. ואז אמנם שלא בהכרתו, אדם מרגיש שבכל רצון ורצון נמצא קוצו של יוד שהוא תכונת הבורא, ההשפעה שלו, ומה שנובע ממנה: הי', שהיא הרצון לקבל. והה' ראשונה, שהיא רצון להשפיע, והתפתחותם בתוך הנברא. והה' תתאה שהיא הרגשת הנברא, איך שהנברא מתחיל לגלות בתוך הה' תתאה שלו, מהיכן נובעת הרגשתו, ומי מביא את הרגשתו לאיזו צורה. עד שהוא מתחיל לגלות את כל התהליך של הט' ראשונות כביכול, שבאות אליו.

בזמן ההכנה עדיין אין אלה ט' ראשונות, אלא דרך ההרגשה מתחיל להתהוות באדם איזה קשר לנותן ההרגשה. הקשר הזה עובר תחילה דרך המערכת השכלית, שאדם מרגיש רע, ושואל מה הסיבה לכך שמרגיש רע בחייו? מהי אותה החוקיות שלפיה הרע הזה בכל פעם חוזר אליו? מי הוא העושה לו את הרע? ואז על ידי השכל אדם מפתח את הרגש, וכך נפתחות ברצון שלו שכבות יותר פנימיות, והוא מתקדם להכרת הבורא.

לכן בהשפעתו לאדם הבורא איננו שולח לו סתם איזו הרגשה, שבה האדם מרגיש ייסורים, מחמת הופכיותו מהניצוץ, מהאור שמגיע אליו. אלא בתוך הניצוץ פנימה ישנן עוד השפעות רבות מאוד, שכולן פועלות על הכלי של האדם, ופותחות אותו. זאת אומרת, הן מתחילות לגלות כלפיו את הכלי, והוא מתחיל לראות את המבנה של עצמו, את המרחב שיש בכל הרגשות שלו. ומתוך כך הוא מסתדר בהבנת המוחא והליבא, ובאיך לייצב את הרגשות כלפי העליון. מכאן שהפעולה מלמעלה היא רבגונית מאוד, וכוללת בתוכה מסירות רבות.

""פחתך", הוא הרמז למקום שנפחת, שעשו שם פגם, דהיינו, בשפה עליונה, מקום שלפינו הוא מום, ולפיהם אינו מום. אבל המקום הזה לא מתמלא בעקימת שפתיהם, והקב"ה מגלה רעתם בפניהם, כמו שאמרתי לך כאשר הייתי אתך, בסוד הכתוב: "ונקי וצדיק אל תהרוג". שהמוח, נקרא "נקי", והלב, נקרא "צדיק".

אוי למי שמחליף שמו, שמשקר בשמו של הקב"ה, ומהפכים הקערה על פיה. והכתוב מעיד בהם ובפניהם: "כי לא אצדיק רשע".

ומשום זה, אתה אהבת נפשי, לא תלך בדרכיהם של אלו מבלי העולם, שוטים ובני שוטים, משום שלא שוים לגבך כלל, לא בגזע ולא בשבילא ומכל-שכן בפירות. כי בגזע שלך אתה יחיד בדור הזה, ובנקיותו של הגזע הזה אתה טוב ממני, כמו שאמרתי לך כשהייתי אתך, ולא חסר לך כלום, אלא לצאת בשדה אשר ברכו ה', וללקט כל אלו האיברים המדולדלים שהתדלדלו מנשמתך, ולצרף אותם לגוף אחד. ובגוף השלם הזה ישרה ה' שכינתו בתוכו בקביעות בלי הפסק כלל. והמבוע של תבונה רבה, ונחלים עליונים של אור, יהיו כמעין שלא פסק. וכל מקום שתתן עיניך בו, יתברך. וכולם יתברכו בגינך, משום שיהיו מברכים אותך בקביעות. וכל מרכבות הטומאה ישרה עליהם... לעולמים משום שרצונם לקלל אותך, ואז יתקיים ברכת הסבא: "מברכיך ברוך" וכו'." שתתקן את הכלים שלך כך, שברוך ידבק בברוך.

"ונחזור לתחילת הענין שעסקנו בו, בסוד של פה ה'. שיש שפה עליונה ויש שפה תחתונה, ואלו הכתרים ירדו שוים זה לזה, אבל כדי להוסיף לכל אלו הזכאים טוב על טוב, ואור על אור, תיקנו עליהם ארבעה תיקונים של הדיקנא קדושים עליונים, אשרי חלקו של זה שזוכה לירש אותם. וגם אשרי חלקו של האיש שזכה לאתדבק בזה הזכאי שכבר ירש אותם.

ובסוד אלו ארבעה תיקונים כתוב: "לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי". שאין המחשבות הקדושות העליונות, כמו מחשבות של הדיוט. ואין הדרכים הקדושים העליונים, כדרכים של הדיוטים. מחשבה, היא סוד הראש, ואורח, הוא זה האורח שהראש התפשט בו ופרה ורבה על ידו."

בעיקר מי"ג תיקוני דיקנא למדים, שעל כל פרצוף עליון מתלבשים הענפים שלו, שהם אותו האור שבא מלמעלה, מהבורא, ומתלבש בפרצוף. ובפרצוף שנקרא אדם קדמון, מתלבשים חמישה אורות נרנח"י, לפי חמש דרגות העביות שלו - גלגלתא, ע"ב, ס"ג, מ"ה, ב"ן, שבהתאם לכלים האור מסתדר בתוכם. אבל בזה אין התחתונים יכולים להתקן, כי הם בכלל אינם נמצאים בקשר של מלכות עם ט' ראשונות. מפני שחומר הבריאה שברא הבורא הוא נקודת המלכות, והיא איננה יכולה לקלוט את יחס הבורא. היינו, את הט' ראשונות, או ג' הבחינות הקודמות לבחינה ד'.

שרטוט 1

אלא כדי שהנברא יוכל לקלוט את תכונות הבורא נחוצה שבירה, שאז תכונות הבינה נכנסות למלכות, וכשבינה ומלכות יחד, מתוכן האדם יכול לברר את התכללות המלכות בתוך בינה, וזה נקרא אח"פ דעליה, שהוא כל מה שהנברא יכול לצרף לתכונות דהשפעה, לבורא. אח"פ דעלייה אדם מבצע בעולם האצילות. ולכן יש מנגנון שנקרא עולם האצילות, שבו נמצא המנגנון העיקרי שדרכו יורדים האורות לנשמות השבורות, כדי שהן יוכלו לבוא לעולם האצילות, במידה שהן מסוגלות להשתוות הצורה באח"פ דעליה.

כאשר הנשמה מתקנת את עצמה, הגלגלתא ועיניים מיתקנים ואת ל"ב האבן מורידים. התכללות הבינה במלכות היא על חשבון העליון, כי הוא שבר את המסך דבינה והוריד אותה למלכות. ויוצא, שעיקר התיקון שעושה התחתון ממטה למעלה הוא האח"פ דעליה. ואיך אפשר לתת לתחתון הבנה והרגשה שאפשר לתקן את האח"פ דעליה, ולתת לו גם תוכנית עבודה? לשם כך ישנה בעולם האצילות מערכת הנהגה והשגחה, שנקראת "שערות רשא ודיקנא". אלה פרצופים חיצוניים לעולם האצילות, שבהם עולם האצילות מתלבש, כדי להנהיג את התחתונים, שידעו איך לבחור בחלקים לתיקון, ומהם החלקים שאינם לתיקון.

שרטוט 2

השערות הללו נחלקות לגלגלתא ועיניים, ולאח"פ. וכשיורד השפע דרך כל הפרצוף, ניכר שיש הבדל גדול בין הגלגלתא ועיניים ובין האח"פ. ומהאח"פ בעצם מקבלים את האורות שבהם מתלבש הגלגלתא עיניים. הפרצוף, הראש הזה, מתחלק לפאות, לחלק הזקן היורד למטה, לשפם, שפה עליונה המכוסה בשפם, שבמרכזו "אורכא" פנויה משערות, ובאורכא הזו נקרא "גילוי חוכמה". ותחת השפה התחתונה מתחילות שערות שיבולת הזקן, והזקן עצמו. זאת אומרת, יש חלוקה לשטח העליון, ולשטח התחתון.

מהפרצוף הזה יש כביכול העתקה באדם, שהפרצוף הזה איננו דמות, כי אם הצורה העליונה שבה מסתדרים כוחות ההשפעה והקבלה, המלכות והבינה, הגלגלתא עיניים והאח"פ, לפי היחס ביניהם, והוא נקרא פרצוף דיקנא. ההשפעה הרבגונית שהוא משפיע לנו, מסדרת אותנו כך, שאנחנו נכנס לתוך אותה התבנית, וגם רצונות הקבלה וההשפעה שלנו, מתחילים להסתדר לפי אותו הקשר שקיים ביניהם.

המקום היכן שנעשה הפער הגדול בין העליונים לתחתונים הוא הפה. כי השפה העליונה שבמרכזה אורכא שייכת לעליונים, לגלגלתא עיניים. השפה התחתונה, שערות שיבולת הזקן שבמרכזם אורכא, קיבוץ האורות שבאים מהראש, שייכת לתחתונים. וממבנה הפה למדים, שבאמצעות השפתיים אדם יכול להביע לחוץ את החוכמה, המלובשת בעבודת שפתיים. זאת אומרת, המפגש בין התחתון והעליון (השפה התחתונה ומטה שייכת לתחתון, והשפה העליונה ומעלה שייכת לעליון) מוליד את גילוי החוכמה. בנוסף ישנם חמש מבואות הפה, וחמישה כנפי ריאה, והאוויר שעובר דרך מיתרי קול, שהכל עובד, ומגיע לגילוי חוכמה, שאדם מוציא מפיו. לכן אומר בעל הסולם, שבקשר בין השפתיים מורגש ההבדל בין העליונים לתחתונים.

שרטוט 3

שיחה 1, 08.12.05

"פרי חכם - אגרות", דף קע"ה

תקציר: באגרת נפלאה מתייחס בעל הסולם למצבו הרוחני של התלמיד, מפנה אותו לשלושה קטעים בספר הזוהר ומסביר ארוכות כיצד עליו לגשת ללימוד הזוהר ומה עליו להוציא מן הכתבים. בחלק השני של האגרת כותב בעל הסולם כי מקובלים מוסרים זה אל זה את סודות חוכמת האמת באופן מיוחד "פה אל פה" לכן האדם שעוד לא תיקן עצמו כראוי אינו מסוגל לקבל את דבריהם.

"אהבת נפשי", אתה אחד בדורך, כותב בעל הסולם לתלמיד ולבסוף מכוון אותו כי עיקר הקושי בזמן ההסתר היא במציאת רזי תורה וטעמי וסודות המצוות.

"ב"ה אור ליום ט"ו מר-חשון בפר"ת

לכבוד

ידי"נ ... שליט"א

... ... ...

אמנם באשר שרואה אני קושי הפשיטות שעליך, שאתה מתבייש לדבר בפשיטות, וכל עסקי עמך, הן פא"פ [פעם אחר פעם] והן במכתבים לא פעלתי ברוחך כלום, כי זה דרך רוב בני אדם בענינים האלו, שבכל אבר שחוטאים בהם, או מנהגם עמו כמנהג הבהמה [או מוליכם עימו כמוליך הבהמה] , בהשתוות, יבושו עמו כבושת גנב, ויכסו אותו בז' כיסויים. כמו אבר המילה וחלק אחוריים וכדומה, מהאברים העושים שוה כמעשה הבהמה."

כל דבר שהאדם מתבייש בו, הוא בהכרח מסתיר. שהרי הבושה באופן טבעי מגלה מקומות, רצונות, ומעשים, שאינם יאים לדרגתו. ואם הוא נקרא "אדם", אזי את חלק הבהמה שבו הוא מסתיר. ותלוי איך הוא שופט את עצמו בנקודה הזאת, במה הוא אדם, ובמה הוא בהמה. לכן כל העבודה של אדם לקראת הבורא היא בגילוי והסתרה, כמו הגילוי וההסתרה מצד הבורא. שהבורא רוצה לגלות את עצמו, אבל מלכתחילה הוא מסתיר את עצמו לחלוטין. ורק במידת יכולתו של האדם לקבל הסתרה על עצמו, על הרצון לקבל שלו, באותה המידה הוא מתחיל לקבל כוח לגלות את הבורא. ואז הבורא מוריד מעצמו את ההסתרות, ומשתתף בגילוי.

יוצא, שתמיד יש 100% המסך הכולל של הבורא ושל נברא, להסתיר ביניהם את הטבע המקורי, שהוא הרצון לקבל, והרצון להשפיע. אלא רק במידה שמשתווים, מתגלים זה כלפי זה. שחלק "האדם" נקרא החלק השווה לבורא, וכשמתחיל להתגלות כלפי הבורא, האדם מתגאה בכך, "ויגבה ליבו בדרכי ה'". שבחלק הזה נעשים שניהם שווים, ומגולים האחד לשני. ואחרת אין הבורא מרשה לעצמו להתגלות כלפי הבהמיות של האדם, ואין האדם רוצה לגלות את בהמיותו כלפי הבורא, ולכן מסתיר את עצמו. כך היא העבודה.

כנגד מהשורש הרוחני הזה, אותו מנהג טבעי קיים בעולם הזה, שהאדם הוא הבריה היחידה שמתביישת. הבושה היא תוצאה מחטא אדם הראשון, מפני שהבורא גילה לו את הרע שבו, הגרוע יותר מן הבהמה. שקודם לכן האדם היה מלאך, זאת אומרת, מקיים את פקודות הטבע כמו חיות ובהמות, וכמו כל יתר היצורים, פרט לאדם. אבל משום שנתגלה לו הפגם, שיש בו בחירה חופשית ברצונות הנמצאים בשליטתו, וברצונות הללו הוא איננו משתמש נכון. שבכך הוא גרוע מן הבהמה, כי הבהמה מבצעת את פקודות הטבע, והוא איננו מבצע, ואף איננו מבצע מרצונו. נמצא, שכנגד אותם רצונות הוא הרגיש בושה. וכתוצאה משורש לענף, גם אנחנו מרגישים בושה בכל מה שאינו מתאים לדרגת האדם. שבכל פעם אנו עצמנו קובעים מהי דרגת האדם, על פי התפתחותנו.

מה פירוש הסתרה מצד הנברא על הרצון לקבל?

אם אדם עושה צמצום על הרצון לקבל, ולאחר מכן הופך אותו לעל מנת להשפיע, זה נקרא שהוא מסתיר אותו. לא את הרצון עצמו הוא מסתיר, אלא את הכוונה על מנת לקבל שלו. "אדם" נקרא, היכן שמתחילה העבודה עם הכוונה, ורק השבירה הביאה את האדם למצב שהוא מתחיל להתייחס לרצון לקבל שלו, לפי צורת השימוש בו. לפני כן לא הייתה לו שאלה איך להשתמש ברצון, אלא הייתה שאלה כמו של הבהמה בלבד, ללא שום כוונות - איך למלא את הרצון? אבל על ידי השבירה נפלה בינה לתוך מלכות, ואדם התחיל להבין שיש בו כוונה "איך להשתמש" ברצון הטבעי, הבלתי משתנה. ואת הכוונה הזאת ביכולתו לשנות.

יוצא, שהבושה היא על הכוונה בלבד. לכן חולה שפושט בגדיו בפני הרופא איננו מתבייש, לעומת אדם ברחוב שאם יפשיטו בגדיו מעליו, הוא יתבייש. זאת אומרת, הכל תלוי בכוונה, בגילוי הרצון לשימוש האדם. שבכוונה אדם בכל פעם צריך לברר ולהגדיר "מה אני". ויש בעבודה הזאת לימוד גדול מאוד, כי מדרגה לדרגה אדם מחליף את הכוונות שלו לכוונות ההפוכות, ולכן איש איננו יכול להבין, או להצדיק את הזולת.

מניין נובעת הבושה של האדם מחשיפת הגוף?

הבושה של האדם לגלות את גופו מקורה באדם הראשון, מפני שנגלה לו שהוא יכול לעשות כוונות, לא על מנת להשפיע, וגם על פלג גופו מטבור ומטה, בחלקים השייכים לזיווג, מפני שהזיווג ברוחניות הוא דבקות, השתוות הצורה, כוונה על מנת להשפיע. וכתוצאה מכך שהתגלה לאדם הראשון שהוא נמצא במצב ההפוך, אנחנו חשים כביכול בושה מלהיות מגולים. אבל הבושה הזאת היא רק פועל יוצא משורשנו, ובמקומות שבהם מונהגת הסכמה חברתית לגבי עירום, שם אין בושה. שם שוברים את הבושה הזאת, מעצם היותה נעדרת באדם בצורה טבעית בדרגתו הנוכחית, אלא היא נובעת מהשורש.

"לכן מוכרח אני לוותר לך, על שינוי זה, ואדבר עמך בלשון... מתחת מעטה של המליצה. כי כבר נלאיתי לחכות על פתרונות בשאלה זו, הנחוצה לשנינו יחד, והעיקר לכבוד שמים. כי אינו חסר לי זולתה כלום.

אבחר לדבר עמך לשון ערומים, בלשון שאין מלאכי השרת נזקקים לו. ואי לזאת, אדרוש ממך לבאר לי לשון הזוהר הקדוש בשלוש מקומות באר היטב. ואפילו הדברים שברור לך שיתרון או אפילו לחטא יחשבו לגלות רזין כאלו [סודות כאלו] , ומכל-שכן בפני יודעים ומבינים. או אפילו דברים הקלים ומעופפים כעופי שמיא [כציפורי שמיים] על שמים, של איש פשוט, הכל צריך לי. והגם שאין צורך בו לעצמו, אבל צורך הוא לכלל פנים."

כאשר בעל הסולם פונה למישהו במכתביו, ההבדל הוא בעצם, דרך מי הוא פונה. כי הפנייה שלו תמיד מכוונת לאנושות, ולעולם לא לאותו אדם שאליו הוא כותב. ואפילו בכתיבתו הוא נוגע בנקודות אישיות או במקרים כלשהם שקרו לאדם מסוים, מכל מקום, הרצון שלו הוא לברר את השיטה הכללית והכוללת. דוגמה לכך הוא המכתב שלפנינו, שאיננו שייך למכותב עצמו בכלל. אלא הוא נכתב במגמה לברר איזו תכונה, מקרה או יחס, בין אדם שעומד במצב אותו מבאר בעל הסולם, לבין הבורא. ולשם כך הוא מייחס לפלוני אלמוני מצב מסוים, ומאותה נקודה מתחיל להסביר את הדברים. לכן עלינו להתייחס למכתב לפי אותה הצורה הכללית.

"ועיין בזוהר מפרשת שמות ולהלאה, עד דיבורי ההפסקה שלאחר הפסח ועד בכלל באר היטב. ואחר-כך, עיין היטב מדפים של קודם חג העצרת, ששם בסמוך לו, עד אלול דהאי שתא דעברוה מעברא לארעא דישראל [עד אלול של אותה שנה שעברו מעבר לארץ ישראל] . והא לך [והרי לך] ב' מקומות. ואחר-כך מדפים דמעלות ארעא דישראל [מדפים של כניסה לארץ ישראל] עד סופו.

מתחילה תבאר לי כל מיני השתנות ופעולותיהם, מהאי מקום להאי מקום [ממקום זה למקום זה] . דהיינו, בפרנוס הדרגות [במילוי הדרגות] , ואסוקי שמעתתא [והבנת הסוגיה] כל כמה שידך מגעת."

מה ההבדל בין המקומות שעובר עם ישראל בהליכה במדבר מתחנה לתחנה? נדמה כאילו עם ישראל מסתובב במדבר במשך ארבעים שנה, ולכן הולך הרבה. אבל שנים עשר השבטים למעשה הולכים מעט, ומקימים מחנה. שוב הולכים מעט, ומקימים מחנה, וחוזר חלילה. ובמחנות הם מסתדרים בניהם באופן שלכל שבט מחנה משלו, ואסור שיתערבבו ביניהם.

הסדר שבין השבטים מברר את עולם האצילות בתפקידו כלפי הנשמות. שבכל ההליכה הזאת אנחנו לומדים את דרכי התיקון, מהו הסדר שבו חלקי המלכות מתקשרים לבינה, בתוך האדם. כי האדם כולל בפנימיותו את כל השבטים, ואת כל הנשמות, ואת כל התהליך הוא עובר על עצמו. וכשמגיע למצב הרוחני, אז הוא מתחיל לראות מהן אותן התחנות, ומהם השבטים שבו.

"ואחר-כך תציין לי כל טוב שבפסיעות גופייהו ואבזרייהו [שבפסיעות גופיהם וחלקיהם] , ואיזה נחוצה ואיזה יתירה, ובמה נחוצה ובמה יתירה, ומה העולם היה חסר בלעדה, גם ציורי קוי התקוה שבכל אתר ואתר." מדובר במה שקורה בשורש התיקון, בדומה לתהליכים בכלל: אדם הראשון, הנפילה שלו, נוח, כל הדורות עד אברהם, כל התיקונים שעוברים בשורשים, האבות, מצרים, בני ישראל במדבר, בית המקדש הראשון, בית מקדש השני, ההשהיה בגלות עד זמננו. ומהיום ואילך מתחיל התיקון שעד כה לא עסקו בו, אלא רק הכינו את השיטה. וכעת ישראל שבתוך העמים, שהגיעו לקשר בין בינה ומלכות בדרגה האחרונה, הנמוכה ביותר, מתחילים את התיקון.

ואמנם כל הדברים האלה נקבעים בשורש, אבל בסך הכל האדם צריך להעתיק את עצמו לשורשים. ולכן התהליכים שמתגלים, מתגלים לפי הכתבים שהותירו לנו מקובלים לגבי התהליכים שבשורש. זאת אומרת, לא חסר לנו דבר, מלבד שהתהליך עליו מספרים המקובלים, יתקיים בתוך כל אדם ואדם, ובכללות האנושות.

"ועיקר בשרטוטין מבליטין תואר הפנים עם גווני חיותו והארתו, בפנים אימות או פנים יפות, או פנים שוחקות, או פנים מסבירות. כי על בליטה חיה כזו צריכין לרשום אפילו דברים פשוטים, ומיותרים, ונודעים מכבר, כדי שבכל תמונה יצוייר כללות שרטוטין בקבוץ אחד, מסודר לזה בהסברה יתירה. ולא תכפול הטעות לפרש לי הפירוש שמצאת בהשרטוטין ושרטוטין עצמם מובלעים בפירושך, אדרבה לשרטוטין גופייהו אני צריך, ולפרשם אני בעצמי ביכולת כמותך, והעיקר כמו שנפלו מלמעלה, טרם ביאורך שנתת עליהם מלמטה.

וכיון שעדיין אני ירא מעצלות ידים שלך, אשר רק קליפה, או צודה נפשות נקיות מבלי פשע. לכן הנני בעצמי אכתוב לך חידושי מילין בצורות הללו, שאני דורש אותם." כביכול אותה העבודה שהיה רוצה לראות מהתלמיד, הוא יעשה בעצמו, כדוגמה.

"ואחר ככלותך לבאר לי כל השרטוטין הנ"ל, כל כמה שידך משגת, בפשיטות בלי ביאורים, רק כמו שנפלו משמים, אחר-כך תפרש לי בלשונך, מה שאני מפרש כאן בלשון תרגום, שבדרך זה אדע כמה אתה מבין כתב ידי והגיוני לבי.

ואחר שתפרש מה שבלבי, תגיה את דברי, ותוסף עליהם, או תגרע מהם, או שניהם יחד. ולמעה"ש, למלאות דרישתי זאת, ולא לחוס על שום ביטול תורה ותפילה שלך, אפילו כמה שבועות, עד שתמלא דרישתי זאת, ועד שיגיעו לי דבריך הללו במענה ברורה לי, הרי אצבעותי קשורים בעבותות היראה, ולא אוכל לבוא ולצאת עמך בכתובים באוהלה של תורה ואהבה עילאה."

מכאן מתחיל התרגום על האגרת, שנעשה על ידי יחזקאל, נכדו של בעל הסולם.

- תרגום עברי -

"בא וראה, יש שפה קדושה לעליונים, ויש שפה קדושה לתחתונים. ועליהם נקראים כל אלו חכמי האמת, פה ה'." כי מגיעים לגילוי שתי השפות כאחת, הנקראת "פה ה'".

"מה הטעם? הוא משום שהשכינה הקדושה מדברת מתוך גרונם. וכל מה שמדברים חיכם טועם ולא אחר." "דיבור" נקרא גילוי. ולכן אין החכמים מגלים מצפוני ליבם, אלא הבורא מדבר, "השכינה מדברת מתוך גרונם". זאת אומרת, פועלים רק לפי התלבשות האור בתוך הכלי.

"ועל כן דרכם של חכמי האמת האלו למסור חכמה לחבריהם, פה אל פה."

במידה שיכולות הנשמות להיות במגע משותף עם חכמי האמת, היינו במידת המסך המשותף שנקרא פה אל פה, אותה נשמה שמגיעה למצב של המושג "השכינה הקדושה מדברת מתוך גרונם", לאותו גובה תיקון הכלים, והארת החוכמה שנמצאת בפרצוף, (שמדובר בהארת חוכמה, כי רק היא נקראת "דיבור", "הוצאה לחוץ"), בזה נמצאים החכמים בקשר עם הנשמות האחרות, שיכולים למסור להן חוכמה. היינו, שיכולים להיות שני הפרצופים בזיווג המשותף, במסך המשותף, בהעברת הארת החוכמה.

"ומה הטעם פה אל פה, ולא מפה לאוזן? הוא משום, שמה שהחיך טועם לא נמסר לאזנים, זה לחוד וזה לחוד."

אור חסדים לחוד, ואור חוכמה לחוד. באור החסדים אין קשר בין אחד לשני, אלא נקבע רק המישור. אבל "קשר" נקרא, שיש זיווג על אור חוכמה בפרצוף אחד, וזיווג על אותו אור חוכמה בפרצוף שני, שמקבל מהראשון דרך המסך המשותף שביניהם, שנקרא פה אל פה. זאת אומרת, "שכינה מדברת מתוך גרונם" יכול להיות רק על אור דחוכמה, שאז מוציא הארת החוכמה בזיווג בפה. ולא יתכן שיעביר אור החסדים מפה לאוזן. לכן מי שתיקן את עצמו לדרגת החסדים בלבד, למסך דחסדים, ודאי שאיננו יכול לקבל פה אל פה. ומכאן, שעיקר הלימוד הוא להגיע ללימוד פה אל פה.

"ועל סוד זה כתוב: "פה אל פה אדבר בו במראה ולא בחידות". "במראה", זה לפי ראיית בני-אדם, "בחידות", זה לפי שמיעת האוזניים של בני אדם." כמו שנאמר "אין לו לדיין, אלא מה שעיניו רואות", עד הוא לפי ראייה בלבד, ולא לפי שמיעה.

"אבל אין כך כלל דרכיה של חכמת האמת, שהיא (חכמת האמת) לא נמסרת אלא בחיך, כמ"ש: "מי יאכל ומי יחוש חוץ ממני"." "וחוכמת האמת" היא איך לקבל על מנת להשפיע, את כל האור דחוכמה שהכין הבורא לכלי. ולא רק את החסדים, שהם תיקון הבריאה בלבד.

"ולפי כלל זה יודעים חכמים דין, בדין, מין (בשאינו) במינו בטעמו, כי כל מין ומין יש לו טעם בפני עצמו. וכיון שרשעים אלו שבע תועבות בלבם, על-כן חלק לבם, ואין טעמם שוה, כי בלל ה' שפתם, אשר לא ישמעו איש את שפת רעהו." זו הקללה עליה כתוב בתורה, שלפני התיקון, נמצאים הנבראים כולם במצב "בלל ה' שפתם".

"אבל החכמים שהשקר לא בא לחיכם, משום זה כל מאכליהם אמת הוא, וכל התעוררות שלהם לאמת היא, ועל-כן כל החכמים הם כאיש אחד, ומבינים כל אחד שפת רעהו, כי חיכם חיך אחד, ועל-כן נמצא בהם כח לגלות סודות אחד לחברו פה אל פה." העברת הארת החוכמה תלויה במסך המשותף, ולכן תלוי היכן נמצא כל אחד ואחד. ובאור הזה כלולות כל הדרגות, מה שאין כן באור החסדים.

"ובסוד זה התפלל הרועה הנאמן על יהודה - "ואל עמו תביאנו". והעמידו רבנן, שיוכל לעמוד במחיצתם של צדיקים, ולשאת ולתת עמהם בהלכה. דהיינו, כדאמרן, שישמע לשונם.

כי מי שנמצא בפגם, בסוד שלא תיקן כראוי חטאם של דור הפלגה," שנפרדו הנשמות, ואין ביניהם קשר פה אל פה. "אז נמצא תחת רשותו של אליל בבל, שנקרא: "בל". ונבלה שם שפתם, ולא ידע מה שאמרו רבנן. אוי לו אוי לנפשו. ו"שכינה מה לשון אומרת? "קלני מראשי קלני מזרועי"." אי אפשר לאור להתגלות בכלים, אלא רק במקום שנמצאים בשיתוף ביניהם, מחוברים פה אל פה במסך המשותף. במקומות הללו בלבד מתגלה השכינה.

"ואם תאמר, איך יש לתקן תיקון של חטא גדול זה, והלא כתוב: "האלקים בשמים ואתה על הארץ, על-כן יהיו דבריך מעטים". וכן כתוב: "למה יקצוף האלקים על קולך?" זו אמת ללא ספק כלל.

אבל כמו כאן, אנו צריכים לכוחו של משה רועה נאמן, שמעיד על עצמו: "לא בשמים היא וכו' בפיך ובלבבך לעשתו"." אל לנו להתייאש מכך שהקלקול נעשה במצב כה גבוה. הקלקול נעשה בראש דאצילות, מראש דאצילות לזו"ן, לז"ת דאצילות, היכן שעמד אדם הראשון כולו באצילות, מפרסא דאצילות ומטה. ואם הקלקול נעשה במקום כל כך גבוה, וכל התוצאות לאחריו, כל צאצאי הקלקול, והנשמות השבורות, ירדו למצבים שמנותקים אנו ממקום הקלקול ולא מסוגלים להרגיש אותו, ולהשוות את עצמנו למקום היכן שהוא נעשה, לאותה רמת הסביבה המיוחדת והמתוקנת של גמר התיקון, שהיא ג"ר דאצילות. ששרויים אנו בחוסר הכרה שכולל חוסר רגש, וחוסר הבנה, היינו הן במוחא והן בליבא. הרי שנמצאים אנו כביכול בשלילת התקווה לעשות, ולהגיע למשהו.

אז איך יוכל האדם הקטן לטפס בחזרה באותה הדרך בה נפלו כל הנשמות השבורות, ומהכוח האפסי שיש לו במצבו הגרוע, והנמוך ביותר, לתקן מצבים יותר גבוהים, יותר גדולים, יותר חזקים? איך יכול התינוק להילחם ברשע? שהדרגה הקטנה צריכה לרכוש ולכבוש את הדרגה הגדולה, ובכל פעם שמתגבר היצר רע, מתגבר מעבר לכוחות שישנם באדם. וכך עלינו לעלות מאה עשרים וחמש מדרגות עד שנגיע למצב המתוקן. אז איך יתכן שהדבר הזה בידנו לעשותו? התשובה לשאלה הרצינית הזאת, רוצה לפרש בעל הסולם. שלא ידוע לנו עד כמה גדול הפער בין מעמד אדם הראשון לבין מצבנו, והוא שנקרא "בלל ה' שפתם".

אגרת 5 - שנת 1921

שיחה 3, 28.07.05

"פרי חכם - אגרות", דף י"ג

"כבר נלאתי לדרוש אחר ריבוי מכתביך אלי, ולהבטיחך בשכר זה כי אנכי ארבה לך מכתבי. ובכל יום ויום אני יושב ומצפה אולי יגיע לי איזה ידיעה ממך, מחייך הרוחניים, או מחייך הגשמיים, ואין קול ואין קשב."

זכור לי, שכאשר גיליתי עד כמה הרפו התלמידים ידם מלכתוב לבעל הסולם ולרב"ש בעת ששהו בנסיעותיהם לחו"ל, התפלאתי מדוע זה כך. שלא כמו פניותיהם של אנשים למקובל, בבקשה לקבלת עצות, ופתרונות לבעיות החיים, כתיבת מכתב מאת תלמיד היא העלאת מןן. מתוך שעובר הבחנות רבות, ומלקט אותן, ומתוכן מעלה קושיות, שאלות, לפי ההיגיון של הבנתו איך שמתחברות ההבחנות שלו, והיכן שאינן מתחברות. ואז מגיש שאלתו למורה.

הדברים האלה אינם באים, אלא כתוצאה מיגיעה גדולה. לכן כשבעל הסולם שואל: "מדוע אינכם כותבים לי?" הוא מרמז לכך, שהתלמידים אינם נותנים יגיעה מספקת, כדי שיהיה בידם מה לבטא כשאלה, כהעלאת מ"ן, כדרישה ברורה, מתוך הדרך שעברו על ידי יגיעתם.

"ומה תענה על זה ותצדיק, אין כאן לא ענות גבורה, ולא ענות חלושה, זולת ענות במלין יבישין, בדרך המליצה, כמו מרוב טרדות וכדומה, אבל ודאי אתה בעצמך לא תבין אותך.

...אבל עכ"ז ברור לי שיטיבו העתים, ואז תגדל בשיעור הטבתם, גם שיעור אהבתם הגלויה."

אומרים, "מה שלא עושה השכל, עושה הזמן", לכן האדם ששרוי בתהליך הכללי, וקשור לרבו ולקבוצה, אפילו אם מתרשל מעט, ולא נותן יגיעה מספקת, עדיין מתוך המצאותו בתוך סביבה נכונה, גם היא משפיעה עליו. ואמנם שמתקדם לא לפי קצב המשביע רצון רבו, בכל זאת התקווה נמצאת. ולזה מצפה בעל הסולם.

"ועוד נרוה באהבה בתמידות יחד, כמעין דלא פסיק, בשביעה ותענוג יחד, כי נועם ה' למקבל השלם, לא מרגיש שום שביעה כי בעד זה נקרא כל יכול ית', שלעושי רצונו מופיע אור ישן ואור חדש ביחוד אחד, שזה קונים בשמירת שבתות ושמיטות, לעולמו של יובל, וז"ס "ויניחו אותו עד הבקר וכו' ולא הבאיש ורמה לא היתה בו". כמ"ש "ישבעו ויתענגו מטובך". כי באכילה גשמית, יתמלא הבטן, בשיעור הגשמי, ולא עוד אלא מעלה עשן למוחא, מתוך בישול הקבה, והוא עיף ויגע ונופל לתרדמה.

וז"ס שדקר פנחס הרומח לתוך קבתה, בשעה שהיו דבוקים. "ויעמד פנחס ויפלל ותעצר המגפה". ולכן זכה לשמן המשחה, הגם שלא היה מבני אהרון, כי משה עצמו אמר לו: "הנני נתן לו את בריתי שלום". מתחילה היה ב"ויו קטיעה", אבל באור תורה מתארך ובריתי היתה אתו החיים והשלום יחדיו, ובאור פני מלך חיים.

יהודה ליב"

ההשלמה בכל זאת מגיעה מן הסביבה, והזמנים יטיבו, והאדם מתקדם רק מתוך כך שאינו מתרשל, ומגלה בעצמו עד כמה שניתן. ואמנם שאין יגיעתו מאפשרת לו עדיין לפרוץ בקריאה לרבו, מכל מקום, הוא נמצא בתהליך. ולכן מרגיע בעל הסולם את התלמיד, ואומר על השלמתו. ה"השלמה" היא כמו שאומר, "מתחילה היה ב"ויו קטיעה"," כמו במילת "שלום" הכתובה בתורה: "את בריתי שלום", הו' יש בתוכה הפסק. ולאחר מכן תהיה לה השלמה, ומגיעים ל"מלך חיים", ששם המלך הוא שלום מלא.

שיחה 2, 27.07.05

"פרי חכם - אגרות", דף י"ב

בתחילת האגרת משיב בעל הסולם לטענה ששומע מתלמידו, על כך שפתאום החל להרגיש רע, בניגוד למה שחשב, שילך ויתקדם "מחיל לחיל", ושככל שיתקדם, כך יבין, וירגיש טוב יותר, והשמים יפתחו לו. והנה בפועל יצא ההיפך, התלמיד מרגיש עצמו יותר ברע, והעולם נעשה יותר חשוך. מדוע?

אם אדם משקיע את זמנו ומרצו בלימוד חוכמת הקבלה, הוא אמור להתקדם אל הטוב, שהרי הוא פוסע מהעולם הזה לעולם אין סוף. אז למה בכל פעם שהולך ומתקדם, רואה את עצמו במצב הפוך מטוב? אולי הוא באמת הולך לכוון הפוך? לזה משיב בעל הסולם, שכל הרע שהאדם מרגיש כעת, הוא למעשה הקרנת התכונות הפנימיות שלו. שבתחילת דרכו של אדם, לאורך תקופה ממושכת למדי מתגלות לו התכונות שלו בצורתן האמיתית, היינו, עד כמה הפוכות הן מרוחניות. ויוצא, שככל שמשקיע יותר כוחות, כך הוא מגלה בתוכו יותר ויותר רע, ומזה מרגיש את עצמו בכל פעם יותר רע.

אלא חייבים להבדיל, גילוי אמת לחוד, והרגשה לא טובה לחוד, והתמודדות עימה לחוד. לכן אף שזה קשה, אדם צריך להבין, שזוהי העבודה, וצריך להצדיק את הבורא על פני כל ההרגשות הלא נעימות, ולקבוע כי הן נכונות, ומטרתיות, ושכך הוא חייב להתקדם. כדברי הכתוב במאמר בעל סולם "מהות הדת ומטרתה", במהלך גידולו, מתגלה הפרי בכל צורתו הבוסרית, ורק בשעה שמגיע לגמר בישולו, אז מתגלה כטוב ומתוק.

לכן אדם שהולך בדרך, וקושר עצמו למטרה, אם המטרה היא ערך עליון עבורו, אז בודק עצמו כלפיה, ושמח בכל הרע שבו, שלא היה גלוי, וכעת התגלה. כי זה סימן טוב להתקדמות. אבל ביני לביני ודאי שמרגיש רע, ולא קל לו להצדיק את ההשגחה, הגם שחייב להצדיק, משום שבלב ההרגשה לא טובה, ובמוח ישנם בלבולים בהבנת דרכו. לכן מחזק, ומחזיק, ותומך בעל הסולם את התלמיד, שאומר: סבלנות, כי "פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול". ורק סבלנות היא התכונה שעל ידה האדם יכול לעבור את כל המצבים ולהשיג את המטרה.

כמו שמספרים על רבי עקיבא, שנטבעה בים האוניה שבה נסע והכל נתבעו, מלבד רבי עקיבא שניצל. מצאו אותו על שפת הים ושאלו: "איך זה ניצלת?", השיב: "תפסתי בידי קרש, והחזקתי בו, התיישבתי עליו, ובכל גל שבא, הרכנתי את ראשי". המשל נוגע כמובן לעניינים רוחניים, שהרכנת הראש, היא התנאי שחייב אדם לעבור, שמקבל כל דבר למעלה מהדעת, שהדבר צריך להיות, ואמנם שלא תמיד מסוגל להצדיק, אבל מקבל שזה בא מלמעלה, מהשגחה, שכולה מכוונת לגמר התיקון.

"ומה שכתבת לי שלא תוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור, הנה הרבה פעמים דברתי אתך פא"פ מזה, אשר מקום האמונה נקרא - "בור", ומילואה של האמונה נקרא - "באר" מים חיים, ובדיוק נמרץ נקרא - "חיים", דהיינו, לא כטבע מים פשוטים, שבהחסר מעט מים, עדיין הבאר במקומה, על דייק שטבע בעלי חי, לבאר הזו, ולא עוד, אלא שכל החלקים שבה, המה אברים שהנשמה תלויה בהם, ונקיבתם במשהו, ומיד ימות כל קומת החי, ואינו. וז"ש "אותי עזבו מקור מים חיים לחצב להם בארות בארות נשברים אשר לא יכלו המים"."

בעל הסולם מתאר מהו עניין כלי רוחני. כלי רוחני לעולם לא נשאר ריק. ברגע שמתגלה הכלי, הוא נגלה יחד עם המילוי שבו. ומסביר גם בצורה אחרת, שאם נניח יש קיר, אז לא נראה בקיר שום פתח לרוחניות. בגשמיות רואים דלתות, שגם אם הדלת סגורה, עדיין היא מסמנת את מקום הפתח. אבל ברוחניות אדם איננו רואה סימני פתח, אלא הפתח נראה בו ברגע שנפתח, ולא רגע לפני. ואפשר לטייל סביב הקיר, אבל לא לראות באיזה מקום צריכה להיפתח הדלת, היות שלא קיים סימן לכך. אלא ברגע שאדם מוכן, הוא עצמו יוצר את הפתח הזה, ואז מיד נפתח הפתח, והאדם נכנס בו.

אותו הדבר הדוגמה שמביא באגרת שלפנינו. אין בור ריק, אלא ברגע שאדם בנה את הכלי, הכלי מיד מלא ב"מים חיים", משום שהמילוי תלוי בכלים. ובטרם אדם בונה בתוכו כלי, הוא איננו יכול לראות אותו. הוא לא רואה קודם את הכלי ריק, ואחר כך מלא. אלא כשמסיים שלב מסוים בעבודה, בהתאם לכך מתגלה לו הכלי עם האור שבו. כי כך היה במציאות מלכתחילה, רק שהאדם היה צריך לגלות את המידה הזו.

"הגם שאין חסרון במים, אבל יש חסרון משהו בבור, הרי כולו נשבר, וודאי בלי ספק, "שלא יכיל המים שבו", שזה מרמז הנביא בשם ה', וזו קבלה אמיתית, לכל חכם ומבין מדעתו. ואם אינך מבין, צא לך ובחון, ואז גם אתה תהיה חכם ומבין מדעתך."

כלי נקרא, שיכול להכיל את ה"מים", וללא היכולת הזו לא נקרא "כלי". כלומר אור וכלי באים כאחד, ולעולם אין מגלים כלי ריק ברוחניות. כי אנו מגלים מידות מן המוכן, מידות מעולם אין סוף. לכן יש הכנה, וכשהיא באה לסיומה, אז מתגלה מידה מסוימת של גילוי הבורא.

"ומה שכתבת לי בשולי מכתבך, שתרצה ממני להשמיעך את קולי הנעים, באשר אצלי אין שום יגיעה, לשמח כל מר נפש מתלאותיהם, כי לב המלא אהבה ממתיק אותם בשורשם, שורש כל נועם.

אשיבך בקצרה, כי לכל זמן, ועת לכל דבר, והנך ראית בעליל, אשר במכתבי הראשון, כתבתי לך ורשמתי לך דבר נחמד מאד בעתו, המשמח לב אלקים ואנשים, בפירוש העניין האמיתי של "ישבעו ויתענגו מטובך" עי"ש היטב, כי אמיתי הוא, וסופו יונעם לכל חך משתוקק לדבר אמת." "ישבעו ויהנו מטובך" הוא גמר העבודה, המצב הסופי.

"אתה רואה איך אני יכול להתאמץ ולשמחך עם דברי אמת בעת הזאת; ולשמחך בדברי שקר חלילה, כמו נביאי השקר, בעת החורבן, חלילה לי מחטוא, כי שקר אין בגבולי במציאות כלל, ומכבר ידעת את שיחתי, במנהג אותם המקרבים תלמידיהם לאמת, בחבלי זיוף ובמטוה של שקרים, או מותרות, אשר מעודי לא נטמאתי בגילוליהם, ולא באלה חלק יעקב, ולכן כל דברי נאמרים באמת, ובאותו מקום שאי אפשר לגלות דבר אמת, אני שותק לגמרי."

התלמיד טרם הגיע לגילוי, וכשמגלה את הרע שבו בתקופות ההסתר הכפול וההסתר רגיל, מצוי בהרגשה רעה, בגילוי המציאות לא כ"טוב ומיטיב". ומצד אחד, חובת רבו לחזק את התלמיד. מצד שני, אסור להמתיק את מצבו בזה שמסירים ממנו את מידת המרירות שהוא מרגיש, העוצרת אותו בדרך. אלא צריך לגרום בעקיפין, שהתלמיד יעבור מהר יותר את תקופות ההסתר הכפול וההסתר רגיל, על ידי ריבוי לימוד ויגיעה.

ומכאן, שכל יחס מצד המורה לתלמיד, שממתיק מצבו, הוא אינו לטובת התלמיד. אלא יש מורים שעושים כך, כדי להחזיק את התלמיד לידם. כי אחרת החלשים יברחו, ויישאר רק המיעוט הקטן שמסוגל לסבול. לכן אומר בעל הסולם "שקר אין בגבולי": אם איני יכול לדבר אמת, אני שותק וממתין עד שיעבור התלמיד את כל התקופה, ויבין שעל השלבים האלה הוא חייב להתגבר, באמצעות לימוד וקבוצה. כי רק בעזרתם ניתן לזרז את הזמן, ולעבור את הרשעים הללו מהר יותר.

"ולא יעלה על דעתך, שאם הייתי סמוך אליך, הייתי מדבר יותר, מאשר על הכתב, כי אם ידעתי שכן הוא, לא הייתי נוסע ממך כל עיקר."

בנסעתי הראשונה בחברת הרב"ש, הוא שאל אותי בדרך: "יש לך מה לשאול?". למדתי אז כשלושה או ארבעה חודשים. שאלתי אותו מספר שאלות. הוא אמר: "אני אשיב לך עליהן עכשיו, כי אם תשאל אותן בעוד חודשיים או שלושה, כבר לא אענה עליהן". את מה שענה לי אז, לא הבנתי. ואף ששיחק כאילו הוא עונה לי, עדיין הוא דיבר הרבה יותר ממה שדיבר בהמשך. כי ככל שתלמיד מתקדם, כך חייב המורה להסתיר את עצמו יותר, ולתת לתלמיד יתר מרחב עבודה. כמו שכותב בעל הסולם ב"מאמר לסיום הזוהר", את כל יתר הדעות והמילויים שהתלמיד יכול לקבל מהרב, הוא מקבל מהשימוש, ולא מהמילים.

לכן אומר בעל הסולם לתלמיד, שאם היה יודע שידבר עם התלמיד יותר, אז "לא הייתי נוסע ממך". זאת אומרת, לא יועיל אם המורה ימצא בקרבת התלמיד או בריחוק ממנו, כי זו רק תמיכה פסיכולוגית עבורו, הוא לא יכול לעזור במצבים שלו, אלא על התלמיד לעבור אותם, ולהתחזק בהם.

"ואמת גמורה היא את אשר אמרתי לך: "שלפי ההכנה שלנו אינך צריך לי" וכן היא האמת, ואל תחשדני אשר להנאת עצמי ח"ו, בדיתי דברים שלא יאמנו לנו. וכאשר יעזור ה' לזכות לגמר התיקון, אז "תהיה צריך לי מאד", ויתן ה' שנזכה לזה במשך י"ב חודש. כי עוד היום גדול, ואינך מהיר כמוני. מכל מקום אקוה שבמשך י"ב חודש, מהאי יומא דלעילא, תגמור את המלאכה, ואז תראה בכל מאמצי כוחך שנהיה ביחד, איזה שנים, כי עיקר עמקות המלאכה - מגמרו מתחלת."

כשאדם עובר את שלבי הסתר כפול והסתר רגיל, ודאי שהמורה נסתר כלפיו. את פעולות המורה הוא אינו רואה, ואת פעולות הבורא הוא אינו מצדיק. לכן איננו יכול לעבוד בשיתוף עם המורה. אלא רק לאחר שמסיים את התיקונים הראשונים על עצמו, הוא מתחיל לראות את ההזדמנויות הרבות בעבודה בינו לרבו, ואז המורה מלמד אותו בפועל.

דומה הדבר למערכת יחסים בין הורים לילדיהם, בתקופת הילדות, אדם לא מבין מאום, וההורים מטפלים בו, ולא משחקים איתו במשחקים מתוחכמים. באותו האופן המורה ממתין עד אשר התלמיד מתקן את הכלים שלו, ויכול להבין בהם חלק מפעולותיו של הגדול. וברגע שהכלים מתוקנים, אז הוא באמת זקוק למורה, שיראה לו דרכים ופעולות, שאיתן יוכל להתקדם. והמורה יכול לרדת אל דרגת התלמיד, ולעשות עבודה משותפת יחד עימו, וכך ללמד אותו איך להתקדם בפועל. לכן אומר בעל הסולם, כי "עיקר עמקות המלאכה - מגמרו מתחלת". "מגמרו" הכוונה, שבכלים המתוקנים ב"חפץ חסד" מתחילים לעשות פעולות רוחניות.

"כ"ז הארכתי לך, בגלל הרהורי דברים שהרגשתי בין שורות מכתבך, כי שכחת את האמת הצרופה, שתמיד בפי ובלבי. ואבטיחך שיותר ממה שנוכחת עד עתה באמיתות דברי, תוכח בעליל לעין, שכל דברי ממש, המה חיים וקיימים לעד, לא ישונו כחוט השערה, וכן כל הדברים שאני כותב אליך, יש בהם מובן אמיתי, שלא יקבלו שינוי, אלא שצריכים לתשומת לב, "מפני שהעת היא עת לקצר"."

כשם שהתלמיד איננו יכול להצדיק את הבורא בזמן הסתר פנים, באותה מידה הוא אינו יכול להצדיק את הרב. וחוסר היכולת הזו נובעת מתוך הכלים שלו, שפוסל את התנהגות החברים, את התנהגות העולם כולו, ואף את התנהגותו עצמו, כי לא רואה שום דבר מתוקן. אבל במידה שתיקן את עצמו ונכנס לגילוי, אז מתחיל להצדיק את הבורא, ומתחיל להצדיק את המורה. ומבין, שבזמן ההסתר "העת לקצר" מצד המורה, היינו שלא יכול היה לפתוח את עצמו כלפיו יותר, הייתה לטובתו. ואז מתחילה העת ליחסים אחרים, שבהם יש לימוד וגילוי משותף בכלים משותפים.

"האמן לי, שהדברים הגלויים במכתבי זה, לא יכולתי לכתוב לך עד היום הזה, מפני טעמים הכמוסים עמדי, כי עיני מונחים בתכלית, אשר יעלה על צד היותר טוב, וזהו שמקיפני בגדר של שמירה מעולה, על כל מלה ומלה וד"ל. ויודע אני שבמשך הזמן יתבררו לך כל דברי ומנהגי כלפיך, כמ"ש: "אשריך כלים שנכנסת בטומאה ויצאת בטהרה" - כי דרך תורה היא."

בעל הסולם חוזר על כך, שמחובתו להסתיר את עצמו כעת, והגילוי יבוא לאחר מכן. ושהבנת התנהגות העליון עם התחתון מתבררת רק מזמן גילוי "שכר ועונש" ואילך. אבל בזמן ההסתר אי אפשר לאדם להצדיק מה שקורה איתו. אלא אף שמשתדל להצדיק את פעולות הבורא, אינו מסוגל מחמת הרגשתו הרעה, והבלבול בהבנתו. ויוצא שהוא "רשע שאינו גמור" או"רשע גמור".

ואם לאדם שנמצא בהסתר נדמה שהוא כן מצדיק את הבורא, זה סימן לכך שעדיין לא התחיל את העבודה הזאת. כי יחס האדם כלפי ההשגחה, נקבע מתוך הרגשתו, והבנתו. ולכן הקובע שהבורא הוא רשע, בזה קובע שהוא עצמו רשע. כמו שכתוב: "כל הפוסל - במומו פוסל". לכן אם האדם, בעודו בזמן ההסתרה, איננו קובע שהבורא הוא רשע, זה סימן לכך, שהוא אפילו לא מרגיש את ההסתרה. וזה משום שלא נתן יגיעה מספקת, כדי להרגיש שנמצא בה.

שיחה 1, 26.07.05

"פרי חכם - אגרות", דף י"א

תקציר: התלמיד טוען כי בעל הסולם אינו משתתף במכאובי חבריו ובעל הסולם משיב לו כי יש דווקא לשמוח בהתגלות הרע משום שרק אז ניתן להתגבר עליו. בעל הסולם כותב לתלמיד שאינו יכול לשמח את לבו המר מפני שהוא שומר בקפדנות שכל מלה ומלה תביא את התלמיד לתכלית על הצד הטוב ביותר.

הוא כותב כי תלמידו יהיה זקוק לו לאחר גמר התיקון משום ששם עיקר עמקות העבודה הרוחנית.

בעל הסולם מצפה ודורש מהתלמיד להרבות במכתבים אליו ומבטיח שיבואו זמנים טובים יותר וירוו יחד באהבה תמיד כמעיין שאינו נפסק.

"שנת אפר"ת

לכבוד ידי"נ ... נ"י לעד.

... ומה שרמזת לי במכתבך האחרון, שאני את פני אסתיר ממך, ואחשיב אותך כמו אויב, הנה כוונתך, כמו - שומע את חרפתו ושותק. ואיני נושא בעול עם חבירי, ולא איכפת לי כלל במכאובים של חבירי, באמת אודה שצדקת בזה, שאיני מרגיש כלל את המכאובים האלו, שאתה מרגיש, ואדרבה אני שש ושמח באותם הקלקולים הגלוים, ומתגלים."

כל אחד רואה ומרגיש את תמונת המציאות מתוך הכלים שלו בלבד, כדברי הכתוב "כל הפוסל במומו פוסל". המקובלים אומרים, שהבורא הוא "טוב ומיטיב לרעים ולטובים", שהבורא הוא כוח, "האור עליון הנמצא במנוחה מוחלטת", ולכן הוא הטוב המוחלט הנמצא בשווה לכולם. אבל כל אחד מרגיש את היחס של הכוח העליון כלפיו בצורות שונות, מרע גמור, שאז אומר שהבורא רשע, כי כך מרגיש את עצמו במציאותו של הבורא, בעולמו של העליון. או שרואה את יחס הבורא אליו כשכר ועונש, לכן אין זה יחס נוראי, ואפילו טוב. שגם הטוב עצמו נחלק למאה עשרים וחמש דרגות, בהן האדם קובע מהו היחס של הבורא אליו, מהשלילי ביותר ועד החיובי ביותר. מכל מקום, כל קביעת היחס תלויה בכלים של האדם, כי מהבורא אין שום שינוי ושוני, כמו שכתוב "אני הוי"ה לא שניתי".

לכן תלמיד שמרגיש רע, כל עוד הרע עובר עליו ביחס לבורא, בהכרת הרע, והכרת המצבים שלו בצורה שמורגשת באיברים, מדגיש בעל הסולם, "לא אכפת לי כלל במכאובים של חברי". מפני שרואה בהם את המטרתיות, והסיבתיות, וכל הטוב שבהכרח יתגלה לאחר מכן בכלים האלו. ומאחר שרואה את הנולד, הוא מודיע לתלמיד, מה שאתה מרגיש רע לעת עתה, אצלי ההרגשה בכלים הללו היא אחרת, "ואדרבה, אני שש ושמח באותם הקלקולים הגלויים ומתגלים", שהקלקולים עוד יוסיפו לבוא ולהתגלות, עד אשר יתגלו כולם, ומתוך הכרת הרע יתחילו להיתקן. ואז תשרה בהם הרגשה טובה, כראוי לשם העליון "טוב ומיטיב".

"אמנם כמה אני מתאונן ומצטער, על הקלקולים שעדיין לא נתגלו, ועתידים להתגלות, כי קלקול הטמון הוא באפס תקוה, ותשועה גדולה מהשמים - היא ההתגלות שלו, כי זה הכלל, שאין לך נותן מה שאין בו, ואם נתגלה עכשיו, אין שום ספק שהיה גם מעיקרא, אלא שטמון היה, לכן שמח אני בצאתם מחוריהם, כי תשים עיניך בהם ויהיו גל של עצמות, שבזה איני מסתפק אפילו לרגע, מפני שיודע אנכי שרבים אשר עמנו מאשר עמהם וד"ל."

האדם עובר דרך ארוכה בגלגולים בעולם הזה, עד שמגיע להתגלות הנקודה שבלב, ואז הוא מתחיל לפתח אותה לקראת המטרה, ממטה למעלה. הדרך הזו כוללת שתי דרגות הסתר, ושתי דרגות גילוי, עד שמגיע אל המטרה.

בדרגות ההסתר מתגלה באדם כל האגו שלו, כל הכלי שלו. הוא מגלה את הכלים שלו כהפוכים לאור העליון, כאגואיסטיים. ומתוך הפכיותם לאור המקיף המאיר לתוכם מרחוק ומגלה אותם, האדם מגלה בתוך הכלים האלה הרגשה הפוכה מן האמת, שהיא לפי מצב הכלים. ולכן הוא קובע, או שהבורא רשע גמור, או שהוא עצמו רשע גמור, ובהמשך הוא קובע שהוא או הבורא רשע שאינו גמור. מכל מקום, הקביעה היא רק מתוך עצמו.

שרטוט 1

בכל המדרגות שבהן האדם מגלה את הכלים שלו, שחובה עליו לגלות את הכלים כולם, הגילוי הוא רק באור המאיר אליו. לכן התגלות הרשעים שיש לתלמיד, אומר בעל הסולם, היא נס של ממש, כי בכל פעם האור צריך להאיר ולהשפיע עליו ביתר עוז. ואפילו מרגיש אותם הרשעים, הנמלים, לא בטוב, כי מתגלים לו כדברים רעים, עדיין הוא חייב לקבל את הגילויים האלו. כי השונאים הללו שבהכרת הרע מתגלים לו כתכונות שפועלות כביכול לרעתו, שמרחיקות אותו מהמטרה, הם הם אותם הכלים, שיצטרך לאחר מכן. לכן אומר בעל הסולם, אני שמח בהתגלותם, ואתה מצטער לגלותם, אבל דע, שנס גדול הוא בכל התגלות של כלי יותר ויותר ריק ומקולקל, כי זו תשועה גדולה.

מה פירוש "כי תשים עיניך בהם ויהיו גל של עצמות"?

אם אדם קובע נכון מי הם הכלים שלו, מהי תכונתם, ומדוע נוצרו בצורה כזאת מלכתחילה, אז על פניהם הוא מצדיק את הבורא. הסיבה שאנחנו נמצאים בהסתר כפול, ולאחר מכן באים להסתר רגיל, לגילוי, ולגילוי כפול, שנקרא אהבה נצחית, היא כדי שנקבע יחס נכון לאור העליון, לבורא, זאת אומרת, שנגלה את השגחתו בצורה נכונה. כי מלכתחילה נמצאים אנו באגו, ולכן לא מסוגלים להבין את השגחתו, ולהבין את הנותן, את טבעו, את אופיו, את יחסו. אלא כדי להבין אותו, עלינו להכין תחילה את הכלים, שיהיו מכוונים לאותו התדר, שנוכל לתפוס "את הראש" של הנותן.

בדומה לשני אנשים שמדברים ביניהם, אבל האחד לחלוטין אינו מבין את השני. ואמנם כל אחד אומר משהו לחברו, אבל אף אחד מהם איננו מסוגל לשמוע מה אומר לו הזולת. ולפתע נוצר מעין חיבור, ואחד מתחיל לשמוע, ולהבחין שיש משהו בדברי חברו. כי אז הוא נמצא עימו בכלים משותפים, בהבנות, ובהגדרות משותפות. כך קורה לאדם עם הבורא, רק שבעולם הזה החיבור קורה באותו הכלי, מבלי שיעבור היפוך. אבל בתפיסת העליון אדם חייב להפוך את הכלים שלו לחלוטין.

ההיפוך הזה נעשה רק על ידי שאדם מרגיש תחילה עד כמה הכלים שלו נמצאים בהסתר, או עד כמה הבורא נמצא בהסתר, ואין הוא מבין את השגחתו, שנראית לו הפוכה. אבל "תשים עיניך בהם", אם הוא מכוון נכון את הראיה שלו על קביעת הכלים האגואיסטיים, הרשעים, שמגלים את הבורא לא כ"טוב ומיטיב", אלא כההפך כביכול, אז הוא רואה ש"ויהיו גל של עצמות". שלא יהיו שם הרשעים האלו. אלא הכלים אינם אגואיסטיים, ויראה בהם את היחס הנכון לבורא. הכל תלוי באופן שאדם מכוון את הראיה שלו. ומלבד היחס של האדם, מלבד הכוונה, דבר איננו משתנה.

יש רק אור מאיר שנקרא בורא, ונברא שהוא הרצון לקבל. באור ובכלי אין שום שינוי, הם נשארים אותו הדבר. אלא כדי שהנברא יתעלה לדרגת הבורא, שהכלי יהיה כמו האור, ישנה על פני הכלי תכונה נוספת שנקראת "כוונה". היא זו שמשתנה, והיא שקובעת האם האדם ירגיש את הבורא, ובאיזו צורה, בהתאם למידת הכוונה שמתאימה את הכלי לאור. זאת אומרת, הכוונה יוצרת את ההסתרה והגילוי, ומכאן שהכוונה היא הראייה של אדם את המציאות.

שרטוט 2

המציאות היא אור וכלי בלתי משתנים. אלא לפי המידה שבה משתנה הכוונה, היחס של האדם, באותה המידה הוא רואה תמונות שונות. לכן אומר בעל הסולם לתלמיד: אני רואה דבר אחר ממך, "ושים עיניך", תתייחס למציאות נכון, "ויהיו גל של עצמות" כל הדברים הרעים שהינך רואה כעת.

"אבל ברפיון ידים, מתארך הזמן, ואותם הנמלים הבזוים טמונים, ולא נודע מקומם אפילו." אם האדם איננו נותן את היגיעה הנדרשת, לא יתגלו הכלים הלא מתוקנים, האגואיסטיים. אלא "אותם הנמלים", אלו שטמונים בכל מיני חורים לא ייצאו החוצה, והוא לא ירגיש אותם. אלא הוא יחשוב על עצמו שהוא צדיק, שנמצא ברוחניות, יהיו לו דמיונות שתיכף הוא מגיע לגמר התיקון, כי עד כדי כך לא גילה שהינו מלא ברע.

"וע"ז אומר החכם: "הכסיל חבק את ידיו ואוכל את בשרו". כי הניח משה את ידיו, אבל כאשר ירים משה את ידי אמונה שלו, מתגלים מיד כל שצריך להתגלות, ואז, וגבר ישראל, לכל היד החזקה ולכל המורא הגדול וכו'."

יש כוח שנקרא משה, וכוח שנקרא עמלק, וההבדל של זה ביחס לזה, הוא האמונה, כוח הבינה, כוח ההשפעה. שאם הולכים בכוח ההשפעה, אז מתעלים מעל עמלק, מעל האגו, וזה נקרא לנצח אותו. אבל אם ידי משה כבדות, שאדם הולך ברפיון ידיים, ולא משתמש בכוח האמונה, ולא הולך למעלה מהדעת, ולא רוצה להדבק לתכונת ההשפעה, אז מנצח עמלק. זאת אומרת, האגו מתחיל להתגלות יותר ויותר, והאדם מזדהה עימו. המלחמה בין משה לעמלק היא תמידית, ואם יהיה הניצחון למשה או לעמלק, זה תלוי רק ב"ידי האמונה" שביניהם. היינו, באיזו מידה אדם מוכן להדביק את עצמו לתכונת ההשפעה, לנתינה, לבינה. כי משה הוא המלכות שבבינה, ועמלק הוא המלכות עצמה, והאדם נע בין זה לזה.

שרטוט 3

"וז"ע "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה"," שאדם נמצא בהסתרה, בחוסר ידיעה, בהרגשה רעה שמסתירה ממנו את התמונה הנכונה, אבל הפתרון לכך הוא רק "עשה כל מה שביכולתך לעשות", כדי להדבק לתכונת ההשפעה, לאמונה. כי היא הדבר היחיד שנמצא מעל האגו. "אגו" נקרא, כל מה שאדם רוצה לקבל בליבא במוחא. בלב נקרא, בידיעה, בהכרה, בהרגשה טובה, וב"מוח" נקרא, בהבנה ברורה. ועליו ללכת למעלה מכל זה, כאילו ניתן לו כל מבוקשו, ומבלי לשים לבו לכלים האגואיסטיים שלו. המצב הזה נקרא "חפץ חסד", תכונת הבינה, שבו אדם איננו דורש מילוי בהרגשה או בהבנה, אלא מוכן להדבק בעליון, רק מפני שהוא עליון.

חוכמת הקבלה מלמדת, שהעליון נמצא בתוך התחתון, והוא מדרגת השפעה גדולה בהרבה מזו של התחתון, במידה שהתחתון נמצא באיזו דרגת השפעה. לכן יוצא, שהעליון תמיד איננו מובן, חשוך, ותכונתו אינה מושכת, כי היא נגד האגו של התחתון. והתחתון צריך ללכת למעלה מהדעת, היינו למעלה מהרגשת הכלים שלו.

שרטוט 4

בנושא הזה עוסקת כל האגרת. התלמיד מרגיש שהוא שרוי ברע, ההרגשה שלו רעה, הבורא מגלה יחס רע כלפיו, אין לו כוחות, ולא רואה עתיד טוב. כי "עתיד" נקרא, דרגה עליונה, ואיזה עתיד טוב יראה, אם הדרגה העליונה כולה השפעה, שבשבילו היא נוגדת את הכלים שלו? אין לו שום רווח בעתיד, לכן העתיד מצטייר לו כשחור. ולזה משיב בעל הסולם, "כל מה שבכוחך לעשות עשה", שחייב אדם להדבק לעליון על אף שאינו נראה לו טוב, טעים, מובן, שאינו מושך בהרגשה, ולא בהבנה. כי הקלקול הוא בכלים של האדם, שכרגע קוראים את המצב בצורה לא נכונה.

"וכאשר נתמלא סאתם מקוים המקרא: "הפוך רשעים", ובאבדן רשעים באה האורה והשמחה לעולם, ואז "ואינם"." תן יגיעה לכיוון שאתה רוצה, תדבק לעליון למרות ההרגשה שלך, תכבד ותעריך את העליון מעל לכל מה שעכשיו מורגש כטוב בהרגשתך האגואיסטית. אל תרדוף אחר ידיעה והרגשה, אלא רק אחר תכונת העליון, תכונת ההשפעה. תתחיל לשחק בה, אמנם שאינך רוצה בה בכלל, וכך תפתח כלפיה כבוד והערכה, ותתחיל להעדיף אותה. ואז ""הפוך רשעים", ובאבדן רשעים באה האורה והשמחה לעולם, ואז "ואינם"." תרגיש שתכונת העליון מתקבלת בהרגשה הנכונה. במקום ההסתר יבוא הגילוי.

שרטוט 5

ההסתר שמרגישים בדרגות ההסתר, הוא אותו עליון שמתגלה לנו כהסתרה. ואחר כך, כשמגיעים לגילוי, אותו העליון מתחיל להתגלות לנו בכלים הנכונים, ביחס הנכון. והכל תלוי בכוונה, כי אם הכוונה של אדם היא כלפי עצמו, על מנת לקבל, היא מביאה להסתר. ואם הכוונה הופכת לעל מנת להשפיע, כמו כוונת הבורא להשפיע לאדם, אז היא מביאה לגילוי. המכניקה היא פשוטה - אין יותר מבורא, נברא, וכוונה המקשרת ביניהם, שבה הבחירה של האדם, בה הוא קובע את עצמיותו.

שרטוט 6

"וזוכר אנכי שכדברים האלה היה לי עמך ביום א' דרה"ש תרפ"א, בחזרתינו מבית א"מ נ"י מקידוש, ספרת לי מחשבונות מעציבות מאד, שראית בסידורך בבוקר בעת התפלה," "מחשבונות מעציבות" הכוונה, שכנגד התשבחות וההודיות לבורא שקרא התלמיד בסידור, הרגיש כי לו עצמו יש יחס הפוך אליו. שאינו יכול לומר תשבחות או מילים טובות, ואינו מרגיש כפי שהרגישו בעלי הסידור.

"ונתמלאתי שמחה בפניך מאד," בעל הסולם לא יכול היה להחזיק את שמחתו כששמע שרע לתלמיד, "ושאלת אותי, שמחה זו מה עושה, אמרתי לך גם כן כנ"ל, שבהתגלות רשעים קבורים, אע"פ שלא נכבשו בשלימות, מכל מקום התגלותם עצמם, לתשועה גדולה יחשב, שזה גרם קדושת היום."

"קדוש" משמע, שנבדל מהמציאות הרגילה, ו"קדושה" נקראת כוח הבינה. "קדושת היום" היא מפני שנתאספו יחד כל הרצונות והכוונות, כשהם מכוונים למטרה הנכונה. שאז על ידי המאמץ המשותף של כל אלה יחד, להתעלות מעל הטבע הרגיל, החל להרגיש כל אחד את מצבו ביתר עמקות. ודווקא משום כך מתחילים לצאת הרשעים שהיו קבורים בתוך האדם, והוא מתחיל לראות אותם "יוצאים מחוריהם", ומתגלים.

לכן אדם צריך להאמין שהקדושה מגלה את הרשעים, שהם אותם הכלים, הרצונות, הלא מתוקנים. ושההרגשה הרעה שלו היא מהאור המקיף המאיר מלמעלה, ומביא לו ראיה שדרכה הוא מתחיל לגלות, עד כמה הוא נמצא בתכונות רעות. אדם חייב לגלות את התכונות הרעות בכל סאתן, זאת אומרת, בכל שיעורן, ורק אז יעבור לגילוי. ובאותם הרשעים, באותן התכונות הרעות שגילה כשהיה לו רע, יתחיל לגלות את יחסו הטוב והנכון של הבורא כלפיו.

שרטוט 7

הכוונה אז תתהפך מקבלה להשפעה. הרגשת החיסרון והחושך והייאוש, תתהפך לאור. והבלבול, אי ההבנה, וחוסר ההתמצאות, יתהפכו לבהירות, ולראיה מסוף עולם ועד סופו. שבאותם הרשעים, באותם כלים שעל ידי האור המקיף התגלו בהסתר כרעים, אגואיסטיים, חשוכים, דווקא בהם יתגלה האור. כך היא הדרך מההסתר לגילוי.

אגרת 6 - שנת 1921

שיחה 1, 28.07.05

"פרי חכם - אגרות", דף י"ד

תקציר: באגרת זו משל על מלך אשר מסר לבנו חרב ומגן בעלי סגולה נפלאה, שאיתם הנהיג את הארץ, ובגלל שהבן לא העריך את חשיבות המגן, נגנב המגן ונפל בידי אויביו. אז חוללו האויבים לבן המלך דברים איומים והוא ניסה לעשות במו ידיו מגן וחרב כדי לפייס את אביו, אך המכות רק גברו והתחזקו. בעל הסולם אומר כי טעותו של הבן הייתה שחשב שבכוחו לעשות כמעשי הבורא.

"ב"ה ועש"ק חזון אפר"ת וורשה

לכבוד ידי"נ נ"י לעד

מכבר ערכתי לך שני מכתבים, ולא עלה בידי לשלחם אליך. והאמת שארצה לראותך טרם נסיעתי אי"ה כ"ב מנחם-אב. עתה אתכבד להטעימך מנופת צוף דבשי.

כתיב: "תאבד דברי כזב איש דמים ומרמה יתעב ה'". משל: למלך שלקח בנו אצלו ללמדו תכסיסי מלוכה. ויראהו את כל הארץ, את אויביו ואת אוהביו.

ויתן המלך לבנו חרב מגנזי אוצרותיו. וסגולה נפלאה בחרב זה, אשר בהראותו החרב לאויבים - כרגע יפלו לפניו כדומן על האדמה."

אם נתאר נכון את התמונה שמצייר בעל הסולם - הכוח עליון, הבורא, שתכונתו היא השפעה, הוא "המלך". ורק בכוח ההשפעה שלו, שנקרא "חרב", הוא מגרש את "האויבים", היינו המחשבות הזרות, שהן כולן אגואיסטיות בעל מנת לקבל. והחרב הזאת הוא מוסר לבנו. שאם יהיו לבנו הכוונות על מנת להשפיע, אז איתן הוא יינצל, כי ינוסו ממנו האויבים, ולאחר מכן ינצח הבן את אויביו, בזה שיכופף אותם תחת ידו.

ואם לתאר את התמונה בתכונות, המלך הוא תכונת המשפיע, ורוצה שבנו יתעלה לתכונת ההשפעה, אמנם שהבן עדיין "קטן". זאת אומרת, נמצא ברצונות מקולקלים, שאותם עליו לתקן עד שיבוא להיות "גדול". כלומר הרצונות ישנם, אבל הם עתידים לגדול בצורה לא נכונה, שאז יקראו "אויבים" לבן. והמלך רוצה לחנך את בנו, כך שכל רצונותיו יהיו הרוחניים, על מנת להשפיע. לכן הוא נותן לו חרב משלו, שהיא תכונת ההשפעה שיכולה לגדול רק אם הבן הקטן יעשה בה שימוש נכון.

"וילך בן המלך ויכבוש מדינות רבות, וישלול שללם ויעש חיל.

לימים אמר המלך לבנו: עתה אעלה למרום המגדל ואסתיר עצמי שם. ואתה תשב על כסאי ותנהיג את כל הארץ בחכמה ובגבורה." המלך מגלה את עצמו לבן לראשונה, שאומר: "זוהי חרבי, ובה תוכל לנצח את כל אויביך". לאחר מכן הוא עולה למדרגה גדולה מהמדרגה שבה התגלה לבן. וכעת הבן אינו מבחין בו עוד, כי המלך נכנס להסתרה. וזה לאחר שאומר לו: "אני אעלה למגדל, אבל אל תדאג, כי אני נמצא בעולם. נתתי לך סימן כשראית והכרת אותי מעט, וכעת אני נעלם, ועליך להמשיך כאילו נמצאתי כאן. כי ההסתרה היא לטובתך. כדי שתגדל לאותו המקום, היכן שהסתרתי עצמי ממך".

"לימים אמר המלך לבנו: עתה אעלה למרום המגדל ואסתיר עצמי שם. ואתה תשב על כסאי ותנהיג את כל הארץ בחכמה ובגבורה." המלך מסתיר את עצמו מכולם, מהבן, מהאויבים, ולצורך העניין, גם ממשרתיו.

"ועוד לך מגן זה אשר עד היום היה טמון בגנזי המלכות, ושום אויב ומתנכל לא יוכל להרע לך. בהמצא המגן הזה ברשותך.

ויטול המלך את החרב ויכרכו במגן, ויתן לבנו." בנוסף לחרב שיש לבן, הוא כעת נותן לו גם מגן. "והמלך עצמו עלה אל המגדל ויסתתר שם.

ולא ידע בן המלך כי החרב והמגן כרוכים זה בזה. וכיון שהמגן לא היה חשוב כלל בעיניו - לא שמר אותו, ונגנב ממנו המגן, ועמו החרב.

וכהשמע במדינה אשר בן המלך מנהיג הארץ, וגם נגנבו ממנו החרב והמגן, מיד העיזו פניהם, והתחילו אויביו לערוך עמו מלחמה, עד שנפל בידם בשבי. הוא וכל הרכוש הרב. ועתה שאויבם בידם - שפכו כל חמת נקמתם עליו. ונפרעו ממנו על כל מה שהתעלל בהם בימי הנהגת אביו. ובכל יום ויום הכו אותו מכות נמרצות."

לבן היה קשר גלגלתא עיניים עם האח"פ דעליון, שהיה קשור עם אביו בלמעלה מהדעת, והקשר הזה היה לו כמגן. אלא שלא ידע שהחרב והמגן כרוכים יחדיו, זאת אומרת, שהתכונה - תכונת ההשפעה שאצלו, והפעולה - היותו קשור עם האח"פ דעליון, הן כרוכות זו בזו. אלא חשב שיוכל להיות רק בתכונה שקיבל מאביו, מבלי שיחזיק עצמו בתמידות תחת האח"פ דעליון כמטריה, כמגן מעליו נגד האויבים. ובנקודה הזו התגלו האויבים, האח"פ שלו, הרצונות הלא מתוקנים, ומשכו אותו לעצמם, כך שאיבד גם את תכונת ההשפעה הקודמת שרכש מאביו.

אמנם האב על ידי שנסתר, רצה ללמד אותו איך להיות גדול בעצמו. אבל במקום שיגבור הבן על האח"פ שלו, גבר האח"פ עליו. ובזה ניצלו אותו הקליפות, והוא נפל לעל מנת לקבל. וכל מה שהיה לו בקדושה, עבר לרשות הקליפה שלו, והיה תחת על מנת לקבל, שנקרא "הכו אותו מכות נמרצות". והבן איבד הכל. אבל כשאיבד את הכל, הוא נכנס להסתרה, ונדמה היה כאילו לא אבד דבר, ולא קרה דבר, אלא הכל במקומו מונח. ועוד אפילו היה מתגאה במצב שנמצא בו כעת. כי כך פועלת ההסתרה על האדם, מפני שנמצא תחת שליטת האח"פ שלו, במקום תחת שליטת האח"פ דאביו, דמדרגה עליונה יותר. וזו הבעיה, שההסתרה איננה איבוד הכלים דעליון, אלא שהאדם אינו מכיר בכך שאבדו לו הכלים דעליון.

"ויתבייש בן המלך מאביו, כי צרת אביו כאבה לו יותר מצרתו. וישת עצות בנפשו לעשות חרב ומגן כראשונים כדי לפייס את אביו ולהראותו חכמתו וגבורתו."

מתוך ההסתר מתגלה לו לאט לאט היכן הוא נמצא, ואז מחפש עצות. אבל בינתיים עודו מחפש עצות בתוך עצמו.

"ובתחבולות עשה מין חרב, דומה לחרב הראשון. וכן עשה מגן, דומה למגן הראשון." שרוצה לעשות פעולות השפעה כביכול, ללא עזרת אביו.

"וכאשר נכונו כלי מלחמתו בידו, קרא בקול אל אביו שבראש המגדל: התפאר עלי, כי בן חכם ישמח אב וכו'"

נדמה לבן כאילו מעשהו מחוכמה, כי כך מסובב לו במכוון מלמעלה, כדי שיגלה את הרע, יגיע להכרת הרע, גם מתוך שמנסה לפעול ללא כוח עליון. אלא כביכול מסוגל לשנות משהו מעצמו, בכוחותיו הוא, ולא שבא מלמעלה כוח הנקרא "מאור המחזיר למוטב", והוא מתקן את הכלים שלו, ונותן לו תכונה חדשה.

זאת אומרת, האדם חושב שמלבד העצות שמשמיעים לו מקובלים, הוא יכול או צריך לתת עוד איזו יגיעה בתיקון עצמו. אלא שמלבד לגלות את הרע שבו, עד כדי כך שישנא אותו, ויבין שזקוק למשהו אחר, אין האדם יכול לעשות מאומה. ואם חושב שהוא עצמו מסוגל למשהו, אזי הוא כאותו בן מלך, שבונה חרב ומגן מלאכותיים מקרש ועץ.

"ועד שהוא קורא אל אביו, אויביו הולכים ופוצעים את מוחו וכבדו. וככל שירבו עליו המכות - כן יתגבר ויחזק את עצמו כדי לפייס את אביו. וצועק: עתה איני ירא מכל. ומי יוכל להלחם בי בזמן שהחרב והמגן שלי בידי." הוא חושב שבכוחות עצמו מסוגל לעשות, ולכן גם במוח, גם בכבד, וגם בלב, היינו גם בגדלות וגם בקטנות, הוא נמצא באחיזת הקליפה.

"וכל כמה שהוא מתפאר - אויביו מרבים עליו מכות ופצעים. אבנים ומקלות פורחים על ראשו. ודמו שותת על לחיו. והוא מתאמץ לזקוף קומתו בגאוה, כגבורים," הבן מתגאה בכלים שלו. שהחרב והמגן הם שלו, ובהם הוא מנצח, במקום באלו שקיבל מאביו ואיבד. כלומר אף שאיבד את החרב והמגן, הוא אינו פונה למעלה לקבל עזרה, וחרב ומגן חדשים. אלא בגאוותו עוד חושב שמסוגל לבד. ויותר מכך, הוא גם רוצה שאביו יתגאה בו. המצב הזה נקרא, שהקליפות באות ומכות בכל כולו.

"להראות לאביו שעתה אינו ירא מכל. וכשחק מאזניים נחשבו לעומת גבורתו. כי החרב עמד לו, או המגן עמד לו וכו'.

וזה שרמז המשורר, "תאבד דברי כזב", דהיינו, אותם שפניהם כקוף בפני אדם. ועושים בכח עצמם חרב כמעשי הקב"ה; ולא עוד, אלא שרוצים גם כן להתפאר במלאכה זו כמו שהשי"ת מתפאר וכו',"

החרב והמגן הקודמים הם בדבקות התחתון לעליון, שהתחתון מבטל את עצמו כלפיו, ואז האח"פ דעליון בשבילו הוא המגן, ותכונת ההשפעה שמקבל על הגלגלתא ועיניים שלו, היא החרב. כך שמפני תכונת ההשפעה שהעליון סיפק לו, היו האויבים בורחים, והוא היה מנצח אותם בחרב והמגן דאביו. אבל כשהבן בונה חרב ומגן בעצמו, שכביכול בכוח הגבורה שלו עצמו יוכל להתגבר נגד הטבע שלו, היינו על ידי כל מיני השיטות האחרות מלבד המאור המחזיר למוטב, יוצא שאין טיפשות גדולה מזו.

אבל האדם אינו מכיר ואינו מבין, ונצרך לעשיית מאמצים רבים, ולעבור שלבים רבים, לפני שיגלה שמלבד לכופף את ראשו, ולקבל את תכונת העליון, זאת אומרת את החושך, וההסתרה, בלי שום תפיסה בהבנת ההשגחה חובה עליו גם לקבל את ההשגחה הזאת כדבר שבא על מנת שירסן את עצמו, ויקבל אותה על עצמו למעלה מהדעת. זאת אומרת, שיבין שלמעלה מהכלים שלו, שם נמצאת האמת, ולא בכלים ששופטים לפי הרצון האגואיסטי.

"ועליהם נאמר "איש דמים ומרמה יתעב ה'", כי במעשי אנוש עושה מגן ומתפאר שאינו מרגיש שום כאב וכו' - גם זה יתעב ה', דהיינו, ששליתו נהפך על פניו, כי אומר שהוא בעל חכמה וגבורה, ואינו ירא מכל, ויחד עם זה מלא מרמה ומבקש תחבולות וכו', זה יתעב ה'."

האדם נברא כך שהוא חושב שנדרשת ממנו עבודה נגד הטבע שלו, אבל אין זה נכון כלל. עבודה נגד הטבע לא דורשים מהאדם, כי הוא איננו מסוגל להיאבק נגדו. הרי הוא כולו נמצא בתוך הטבע, אז כיצד יעשה זאת? אלא צריכים לצאת מהטבע האגואיסטי, ולהיות למעלה ממנו, ורק אז בכוח ההשפעה שרכש הוא מסתכל על התכונות דקבלה מהצד. והוא רואה את כל החשבונות שהאנושות עושה מתוך תת המודע במשך אלפי שנותיה, בכל הרשימות שמתעוררות בה. והוא רואה את כל התהליך שעבר, ואיך לקח החלטות, ומה עשה, ומה היה נראה לו, ומה היה נדמה לו. ומהצד הוא מבין איך להתחיל לנצל את התכונות האגואיסטיות האלה בצורה נכונה. שבעצם אין צורך להיאבק נגדן, אלא כמו שכותב בעל הסולם: "תשים עיניך בהם", תראה אותן, "ויהיו כגל של עצמות".

כלומר, אם באים בצורה הנכונה, מדרגה עליונה יותר, אז קורה ההפך, רוכשים את הרצונות האלה, והופכים אותם לכלים שבהם מקבלים דבקות בעליון, מפני שחסרה להם רק הכוונה על מנת להשפיע. לכן אין צורך להיאבק ברצונות דלקבל, אלא רוכשים את הכוונה על מנת להשפיע בזה שמתעלים מעל לכלים האלה. זאת אומרת, עושים עליהם צמצום, ואז רוכשים כלים של גלגלתא ועיניים. ולאחר שיש לאדם גלגלתא ועיניים, הוא מתחיל לעבוד עם הכלים של האח"פ, ולצרף אותם לאט לאט לגלגלתא ועיניים.

לכן עיקר האגרת הוא, שהאדם צריך לעבור שלבים רבים של יגיעה, ושגיאות, והבחנות, שלאחר מכן הוא כביכול מתחרט על שהיה, ומה שעשה. אבל דבר איננו הולך לאיבוד, אלא צריך היה לעשות את כל הדברים הללו. וכשמבין זאת, אז מבין שהמאבק לחלוטין אינו כפי שחשב מלכתחילה.

"אלא כל השלמות מונח בסוד שם הקדוש "אלקי צדקי", אשר כל אבריו וגידיו ידעו שמקום "השראת השכינה", הוא במקום "הצדק", דהיינו, בזה הידיעה החלוטה, אשר צדקו יחדיו כל מחשבותיו, ולא צעד עוד שום אדם בעולם פסיעה רעה שוה בשוה, כמו שלא יצעד בכח עצמו פסיעה טובה ודו"ק.

והגם שהכל מאמינים כך, אבל לידיעה הם צריכים, להתישב על הלב, כמו "מושכל ראשון", אשר ההשתפכות של לב נאמן אמיתי אל הבורא ית', מסוגלת לגלות שכל זה בעולם, כמו כל דבר פשוט ומקובל שמתישב כל צרכו על הלב."

הידיעה צריכה להגיע להלב. וזה קורה רק לאחר מספר היגיעות שחייב כל אחד לבצע כטועה, שכביכול פונה לכוחות עצמו, מתוך שמבין כי חובה עליו להתגבר, ולעשות אילו מאמצים. בדומה לתהליך ההתפתחות שעוברת כללות האנושות במשך ארבעים אלף שנים. מאז פרא האדם שיצא מהמערה, ודרך הקידמה, ופיתוח הטכנולוגיה והמדע, עד שבימינו היא שרויה בבלבול ובמשבר כללי, ונותר לה רק להודות בכשלונה. האנשות הלכה בשאיפה לסדר לאדם את החיים בכוחות עצמה, אבל זו הייתה טעות מעיקרה. חשבנו שגורדי שחקים, טכנולוגיה ומחשבים יטיבו את חיינו, אך בסופו של דבר טוב יותר לא נעשה.

וכפי שהאנושות צוברת נסיון רב, עד שנוכחת שהיא במצב אנוש. ורק לאחר מכן מתגלה הכלי הנכון להבנת הדרך החדשה, שאחרת אי אפשר להבין אותה. כך גם האדם בחייו הפרטיים, כי כלל ופרט שווים. שהאדם בעבודתו הפרטית עובד ומזיע כל חייו, ורק לאחר שהוא מיואש, אז מגיע לנקודה שבלב. וכן העבודה הרוחנית מביאה את האדם ליאוש מכוחותיו עצמו, ובטרם מגיע ליאוש הזה, אין הוא מסוגל להבין שישנה דרך אחרת. הוא יכול לשמוע עליה, אבל הוא איננו שומע. על כך אומר בעל הסולם, שהמקובלים מייעצים לאדם להרבות יגיעה כמה שאפשר, לא משנה איך ומה, אלא "מה שבכוחך לעשות, עשה". שיש בזה גם אמירה בנוגע לכמות היגיעה שחובה לתת, כדי להתייאש ממנה.

"וז"ע "ובקשתם "משם" את ה' אלקיך ומצאת", וזה ענין ברכת "הטוב ומטיב", שהוא "מטיב לאחריני"," אחרי שהאדם מבין שבעצמו הוא איננו מסוגל לעשות כלום, והוא פונה לבורא, אז הוא מגלה שהפנייה אליו היא הדבר הטוב ביותר. ואפילו יכול היה להצליח בעצמו, לא היה רוצה בכך. אלא מוטב לו לפנות לבורא, לקבל ממנו חרב ומגן, ואז להצליח, זאת אומרת, להצליח בדבקות בעליון, ולא לבד. כי הרווח של האדם שכל הזמן נמצא עימו בדבקות. שכעת גילה שהדבקות בבורא חשובה לו יותר מכל ניצחון אחר, אילו יכול היה לנצח בעצמו.

"כי השגתו שורה באמת על הטובה, כי ע"כ, נקרא "טוב", ושם זה מושג לכל אדם בנקל. וזה ג"כ שם "אלקי חסדי". אבל מחמת קלותו להתקבל, לא נשאר היחיד על כל הבריות ודו"ק.

אבל ע"כ עבודה שבגלות וקיום תורה מעוני, מגולה בעליל לעין כל אבריו של עובד ה', השם הקדוש "אלקי צדקי", דהיינו, שלא היה רע כלל במציאות, אפילו ברגע קטן מהזמן, שז"ס "ומטיב","

הבורא לא שולח מכות, ולאחר מכן מחלק סוכריות כפיצוי, כאמרת הכסילים, עבוד קשה בעולם הזה, ואחר כך יהיה לך גן עדן, שכך הם מפרשים "היום לעבודה, ומחר לקבל שכרם". אלא אותם כלים שמקבלים בזמן הסתר, הם הם עצמם ובזמן ההסתר, מגלים את הגילוי, והאהבה.

ברוחניות אין זמנים כמו שכעת נדמה לנו שאנחנו קיימים בתוך רצף של זמן. לכן בדיוק באותם מצבים בהם אדם היה, והרגיש קודם את הרע שלו, בהם הוא מגלה את האהבה. שהאהבה הייתה שם גם אז, רק הוא לא הרגיש בה.

"פירוש שאינו מתגלה על "הטוב", רק על "המטיב לאחריני", בסוד, "גם זו לטובה". שז"ע עמוק ונכבד מכל הנכבדות, ויחוד הזה לא משאיר שום מקום, אפילו ... עת הזאת חוץ הימנו. וז"ס הוי' אחד ושמו אחד, המושג פשוט לשלמים.

יהודה ליב"

אז מתאחדים יחד כל הזמנים, היינו כל המצבים, היות שאין זמן ברוחניות. והאדם מבין שרק מתוך חוסר השלמות של התפיסה שלו, נראה היה לו כאילו יש עבר, הווה ועתיד, ושההשגחה כביכול מתחלקת לזמנים ולאופנים. אבל כשמתקן את התפיסה שלו, ומגיע לראיית התמונה המלאה, אז מגלה שיחס הבורא אליו הוא טוב ומיטיב, ותמיד היה בתוך היחס הזה. אלא שמתגלה לו כ"מיטיב לאחריני", רק כדי שידע איך להעריך את אותו יחס. כי רק מתוך המצב הנגדי אנחנו מסוגלים לגלות את האמת.

האם ה"טוב" מתגלה יחד ה"מיטיב" או קודם מתגלה ה"טוב" ולאחר מכן ה"מיטיב"?

טוב לא יתכן שיתגלה בלי המיטיב. אם מדובר בכלים דקבלה, אז מתגלה בתוכם רק הטוב. אבל ברוחניות עלינו לגלות את המיטיב, שבכך מגלים את הטוב. האחד לא יכול להיות בלי השני, היות שהטוב הופך להיות עבור האדם היותו בהכרה ובדבקות בבעל הבית, שאז "טוב" ו"מיטיב" הם היינו הך. זאת אומרת, אם רוצים רק את התענוגים, מגלים "טוב" בלבד. אבל אם התענוג של האדם בא מדבקות, מגדלות בעל הבית, אז ה"טוב" הוא ה"מיטיב".

אגרת 7 - שנת 1922

שיחה 1, 29.07.05

"פרי חכם - אגרות", דף י"ז

תקציר: בעל הסולם מפציר בתלמידו לא לכתוב בלשון יפה וברמזים אלא להתמקד בכתיבה פשוטה ובקלות ההסברה. הוא מנחה את התלמיד בעבודתו הרוחנית ואומר כי הוא עצמו, בכתבו חדושי תורה ובחפשו אחר האמת, מתרחק ונשמר מהשמות והפרצופים הנזכרים בספרים ומברר את הדברים בלשון המדוברת, בפשטות, ובהסתמך על חושיו. ורק אז "חיך אוכל יטעם".

"ב"ה יום ג' דחנוכה תרפ"ב פה ירושלים עיה"ק שתיבנה במהרה

לאמיתי ורעי, לבי ונקודתי כבוד שמו הוא תפארתי ... נ"י

ויופיע לעד ולנצח נצחים אכי"ר.

מן ט' אלול יום ב' דחנוכה כארבעה חדשים, אשר קויתי להנות מאור פרי עטך, ולסוף מונח לפני מכתב ארוך למליצה ורמז, ולא חילק ולא בילק ידענא אפי' כתעלא דמסיק מבי כרבא לא מצאתי. ומה עוול מצאת בי עד שאיני כדאי לידע כלום ממצביך, הגם שאתה יודע עד כמה המה נוגעים לי."

באגרות רבות של בעל הסולם עולה, שבעת נסיעותיו לחו"ל הוא משתוקק מאד לקבל מכתבים מתלמידיו, אך התלמידים מתרשלים בכתיבה. ומשום מה, אם כבר כותבים, משמיעים דברים שאין בהם כל נחיצות.

"כן תמה אני למה לא שמת לב אל המדובר בינינו, שלא תכתוב לי שום דבר שיהי' מעוטף בכנפי המליצה שאנכי פורח בהם עד אין קץ בק"ן טעמים עד שאותך לא אמצא באחת מהם."

בעל הסולם משתוקק לבוא עם תלמידו בלימוד פה אל פה, שיש מסך משותף בין רב לתלמיד, וכך הוא יכול למסור לו כל מה שיש בכלי המשותף, שהדברים יזרמו ממסך דבעל הסולם למסך התלמיד.

"אבקשך, למעה"ש מהיום ולהלאה, כי תכתוב לי איזה ידיעה, תכתוב בשום שכל לפרשו בפשיטות ממש, כמו שידבר איש אל רעהו שאינו נביא, ולהעמידו על נכון שלא ימצא בו מקום לנטות או אפי' מקום עיון, ולא יסתכל על יפיו של הלשון אלא על טוב קלות ההסברה ועיקר שלא יערב בלשונו מליצה או רמז כי אין שום פחד מעין איש זר... ובביתי אין ביאה לנכרים וזרים."

עולה כאן דרישה מצד המורה, שהתלמיד יכתוב לו מה שהוא משיג ומרגיש, ולא פרושים למיניהם. כי כפי הנראה, אותו תלמיד היה קרוב מאד אל בעל הסולם, והיה יכול להגיע ללימוד פה אל פה. ולכן הוא דורש ממנו קשר ישיר ואמיתי, ולא דרך מליצות ורמזים. לקשר כזה קשה להגיע, משום שאנו עטופים מוסכמות רבות, וישנם דברים שהאדם מחזיק בתת ההכרה, ואיננו מסוגל להוציא. אבל התלמיד צריך לברר את השגתו הפנימית בצורה הפשוטה ביותר, ולהוציא אותה בהתקשרות ישירה עם רבו.

"כשתכתוב לי חדושי תורה, תברר אותם לי, בלי שום שמות ופרצופים המפורסמים בספ', רק בלשון בני אדם," האדם צריך לפרש לעצמו את השגותיו, לפי מה שמרגיש, ולא לפי שלמד בספרים, אלא מחקירה פנימית שלו. ובאותה הצורה שהוא עצמו גילה, עליו למסור אותן גם למורו.

"כי גם אנכי לעצמי, מדייק לברר עניני בלשון המדובר, ונופל תחת חושי בפשיטות גמור עד לתכלית, כי זה דרך קרוב ואמיתי, לברר דבר לאמיתו."

אדם צריך לדבר עם עצמו כמו שמרגיש, ולא להלביש את ההרגשות בצורות ובמילים מתוך החומר שלומד. כי הלשון שבספרים נועדה רק להביע ולמסור את החומר לאדם אחר. אבל בתוך עצמו אדם צריך לסדר את הרגשותיו ללא מילים. וגם אם מוסר את הרגשותיו לרבו, צריך למסור אותם בכמה שפחות לבושים, היינו במילים היוצאות מן הלב, ללא הגדרות ומוסכמות. כי תפיסת המציאות הרוחנית היא הרגשה בלבד, ללא שום הגדרות של מילים ומספרים.

"כי בזמן שאלביש הדברים בשמות הספרים, מתעורר בקרבי יחד עם זה חשק לידע מחשבות הספרים, וממילא נעתק שכלי מן חפץ המטרה, של דרכי, וזה אצלי בדוק ומנוסה." ברגע שמתחילים להלביש את הרגשות וההשגות הפנימיות במילים, הן נעשות מוגבלות ונשארת מהן תמונה מכוצת. לכן לימוד מ"פה אל פה" נקרא, שיש מסך משותף בין מורה לתלמיד, ואז הלימוד הוא ללא מילים. לפעמים יש ביניהם מילים, אך הן רק כעין קשר חיצוני, שאינו מפריע להעברת הרגש הפנימי המשותף.

"זאת ועוד, בהשגתי איזה מכוון במליצת הספרים לדרכי, חדותא מסתייעא, לערב שקר באמת, לכן בשעת עמידתי לברר איזה דבר הנחוץ לי, אשמור את עצמי מאד מלהסתכל בספרים, הן מלפניו והן מלאחריו. וכמו"כ בכתב, ואתם איני משמש במליצה כדי שאהי' תמיד מזומן בטהרה למצוא דבר אמת בלי תערובת, ובלי סיוע מדבר חיצון ממנו, ורק אז חיך אוכל יטעם...

יהודה ליב"

אם אדם נמצא בהשגות חדשות ורוצה לברר אותן, אסור לו להסתכל בספרים וגם במה שהוא בעצמו כתב על מה שהשיג פעם. כי נמצא בברורים פנימיים וצריך להשאיר את עצמו ללא השפעה חיצונית. כי כל מקובל מגלה עולם הרוחני בכלים שלו. וכעת צריכים להתגלות לאדם כליו החדשים, האישיים, שאין לאיש אחר. ולכן שלא יערבב עצמו עם השגות של אדם אחר, אפילו גדול ממנו, שהשגותיו נעלות ונפלאות, כי עליו לגלות עולם משלו.

לכן במקרים או בתקופות שאנו נמצאים בהתחדשות פנימית, חובה להשאיר לעצמנו מרווח פנימי, כדי שנלמד מעצמנו, איך העולם החדש נפתח בנו, כמו שכתוב "נשמת אדם תלמדנו". כי דברים חדשים צריכים להתגלות בכלים שלנו. האדם מגלה את החדש ולא אף אחד אחר, כמו שכתוב בשיר של בעל סולם: "וכל שאתם תחזו לכם, עיניכם תראנה ולא זר".

הדרך הרוחנית רצופה ברורים, איך אדם יודע מתי הזמן שעושה את הברורים הללו דווקא?

הדרך הרוחנית רצופת ברורים. אבל יש ברורים שהם של תחילת הדרך, שלאחר שאדם שמע וקרא כל חומר, ונתמלא בכל הידיעות הראשונות, הוא מתחיל להבין מהי "חוכמת הקבלה", היכן הוא נמצא, ומה קורה איתו. הבלבול של המתחיל לעסוק בחוכמת הקבלה, נובע מכך שמתחילים להתפתח בו תכונות פנימיות חדשות, ומתחיל להבין מציאות, חיים, עצמו, אחרת. שכן כעת הוא רוכש טבע נוסף. בזמן הבירורים האלו רצוי שיקרא כמה שיותר, גם חומר שלא מובן, כי הוא מביא התרשמות חיובית מאוד.

יוצא, שהחלק הראשון של הלימוד הוא קליטת החומר, ובו אדם צריך להעביר אותו דרך עצמו ללא הרף. ולא חשוב מה טיב הקליטה, כלומר כמה מבין וכמה זוכר. ולאחר מכן באות תקופות אחרות, שאז אדם מתחיל להבין, לסדר ולדרג את החומר, ולבנות תמונה מהערכים וההגדרות של חוכמת הקבלה: מהו "אני", "אין סוף", "בורא", מהי "מציאות", "עולם", "קבוצה" וכולי. הדברים מתבהרים מעט, וגם זה לוקח זמן רב, אבל אז הוא נמצא כבר בסידור פנימי.

ובזמן שמסדר את הדברים מבפנים, מתחילים להתגלות בו כלים, הבחנות. היינו כנגד מילים שנאמרות, כגון: "מסך", "אור", "כלי", "חיסרון", "צמצום", "מ"ן", ישנה מעין תגובה פנימית, לכל מילה ומילה יש מקום אחר בתוכו. הוא עדיין אינו מרגיש את מהות המקום הזה ואת מהות המילה, אבל המילים נקלטות בפנים, ברצון שלו. החומר לימוד נעשה "שלו".

אז אדם מתחיל "לדבר עם עצמו", והדברים מתבררים לו מבפנים, ולא מתוך שמיעה או ספרים. אלא הוא מוצא קשר בין הדברים. היינו מתחיל לבנות בפנים, בתוך עצמו, יחס בין ההבחנות: "כלי", "אור", "מסך", "צמצום", "השפעה", "קבלה" וכו'. ועל ידי הברור הזה מגיע לידי הבחנות עמוקות יותר. הקשר שאדם בונה בין ההבחנות, הוא, למעשה, חוכמת הקבלה.

אין עוד נברא מלבד האדם. ומחוצה לו יש רק אור עליון מופשט. ומה שאדם מרגיש כ"הוא ועולמו", זה נובע מהמבנה הפנימי שלו, בכמה שהכלי שלו דומה לאור הוא קורא לו "עולמי", שאותו הוא מרגיש, ובכמה שאינו דומה לאור, זה נסתר ממנו. זאת כל המציאות.

חוכמת הקבלה היא חקירתו של אדם בחומר הבריאה, שהוא רצון לקבל, עד כמה הרצון לקבל מקבל על עצמו צורות דהשפעה. כשלמעשה, ההשגה הרוחנית היא "השכלה צורתית". כלומר, צורות של השפעה (של רצון להשפיע) שהחומר שלנו, רצון לקבל, מקבל על עצמו, והן הולכות ונעשות קרובות יותר לצורתו של המשפיע, הבורא.

מדוע אסור לאדם לקרוא את מה שכתב בעבר?

חוכמת הקבלה כוללת שני חלקים, לימוד מבנה העולמות, ותיקון כדי לעלות אליהם. לימוד מבנה העולמות הוא בהכרח מספרים, באופן דומה ללימוד של כל חוכמה. ולימוד קבלה הלכה למעשה, לתיקון האדם, הוא לימוד אישי. כי רוחניות אדם מגלה בכלים שלו, חש, מוציא ומעביר הלאה. ומובן שהדברים חייבים להיות חדשים בכל פעם. לכן אומר בעל הסולם, שאינו מסתכל בספריו או ברשימותיו.

איך האדם מבדיל בין השגה אמיתית, לדמיונות אגואיסטיים?

להבדיל בין גשמיות לרוחניות אפשר, אם אדם משיג את שתיהן. ואם לא משיג שני דברים, אז או שמבין שיש לו גשמיות בלבד, או שמדמיין לעצמו דמיונות כוזבים, שכביכול השיג רוחניות. לא יועיל שיאמרו לו, שזה נכון או לא נכון, אלא הוא עצמו צריך לגלות שנמצא בשקר, ועל פני השקר הזה יבנה את האמת.

אם אדם מגלה את המציאות האמיתית, איך יודע שזוהי מציאות אמיתית ולא מדומה? כשאדם מגלה את המציאות האמיתית, הוא מגלה שם חוקיות, ידיעה והרגשה, שכוללות את המציאות כולה ומשיבות על כל שאלותיו - גלגולים, השגות, טבע הבריאה, קשר בין דרגות הטבע, דומם, צומח, חי ומדבר, שבכל עולם ועולם. כך שנהיר לו שזוהי השגה ואין עליה עוררין, כי היא כה ברורה, ונותנת הרגשה והבנה לעמקות, במוח ובלב.

בנוסף, מובן לו שהגיע להשגה רוחנית, משום שהיא מתגלה למעלה מזמן, תנועה ומקום, היינו בממדים שונים מממדי העולם הזה. וגם בתכונותיו, בנטייה שלו כלפי האחרים והאנושות כולה, הוא מרגיש שנמצא בהשפעה ואהבה. ושמתוך נטייה זו של השפעה ואהבה, מגלה את המציאות, ולא מתוך הנטייה לרכוש לעצמו. כך שישנם כל הסימנים, שזו רוחניות ולא גשמיות.

אגרת 8 - שנת 1922

שיחה 4, 04.08.05

"פרי חכם - אגרות", דף י"ח

"והיה מחשב חשבונות של אחרים, אבל כבר מקרא כתוב "ומצאתה", ואמר רבנאי: עד דאתא לידיה משמע ובראיה בעלמא לא קני [החזקה ביד קונה, וראיה בלבד לא קונה] , והן לישנא דעלמא. "לא קני עד דאתי לידיה", ולפיכך תני תנא ב' בבות [שני שערים] אחד במציאה, ואחד במשא ומתן, להבין ולהורות עד דאתי לידיה [שבא לידו] ממש. ונראה שיגלה באחרית הימים, קמתמי חז"ל: ולחזי זוזי ממאן נקט? ומשני דנקט מתרוייהו [שיראו הזוזים ממי לקח? ומתרצים: שלקח המוכר משניהם ] (כאן רמז דבר נוסף שיגלה לקץ הימין) מחד מדעתיה ומחד בעל כורחיה [מאחד מדעתו ומאחד בעל כורחו] , ולא ידענא מי הוא מדעתיה ומי הוא בעל כורחיה [ולא ידענו מאיזה קונה קיבל המוכר מדעתו, ומאיזה קונה קיבל המוכר בעל כורחו] . וזה סוד "מה נעשה לאחותנו ביום שידבר בה", תתגלה בע"ה ותראה בקץ הימין, כי נעריך בהלכתא למשיחא [עד שנמתין למשיח לברור האמת] ."

אדם שבנקודה מסוימת מאבד את הקשר עם העליון, אפילו ינסה לאחר מכן ללכת בקו ישר לפי הכללים שלמד, עדיין יפסע בכיוון מוטעה, ולא יוכל למדוד את עצמו, האם הולך נכון או לא. אבל אין מדובר בטעות גורלית שעושים פעם בחיים, ולא יכולים לתקנה. אלא בכל פעם ופעם שאדם עושה מעשה, זאת אומרת, רוצה להתקרב לכיוון הדבקות, עליו לחזור ולבדוק האם החשבונות שלו מתבססים על שמירת העיקרון "ישראל אורייתא קב"ה חד הוא". האם כל רצונו הוא להגדיל את ההשתתפותו בהכנסת עוד ועוד רצונות ומחשבות שלו להתחבר לאותו הייחוד. כי בהתחברות "ישראל אורייתא קב"ה" על פני יתר הפרעות, וביתר כוחות, הוא מתקדם לכיוון המטרה.

בכל פעם ש"טיפת הייחוד" מתממשת על פני הפרעות גדולות יותר, האדם עולה למדרגות גדולות יותר. ומכל אותן הנקודות נעשה הקו שאדם עובר מתחילת הדרך עד מטרתה בסופה. ואין איזה קו מוגדר של דרך, שאדם מייצב לפניו, אלא בכל המצבים שבאים הוא מייחד ל"ישראל אורייתא קב"ה חד הוא" את כל מה שברשותו - האמצעים (רב, קבוצה וספר), תכונת ההשפעה שרוכש, וההתאחדות, ההתחברות, עם תכונת ההשפעה כנגד כל ההפרעות המתעוררות כבעיות מתוכו ומהסביבה. וכך הוא שוב מחדש את נקודת הייחוד, שמכל אותן הנקודות מתחברת דרכו. לכן אם עורך את החשבון על פי נקודת הייחוד, ולא על פי "חשבונות בשר ודם", אז אינו טועה או מתחרט על מה שעבר.

"ונחזור לענינינו, שעיקר הוא להשכיל הרבה בנותן המתנה, כמה גדלו, וכמה הוא שוה," לאדם יש חומר דלק לכל דבר, מלבד להתחברות עם תכונת ההשפעה. לכן אם נמצא מסוגל לצעוד קדימה מבלי שיהיה נזקק לבורא, זה סימן שאיננו מתקדם לכיוון הנכון. כי האגו שלו ככל הנראה מסופק, ומקבל מרץ מכך שרואה שבמצב הבא יהיה לו יותר טוב, וזה נקרא, שאינו הולך לקראת ההשפעה. אלא רק במידה שהמדרגה הבאה היא יתר השפעה מדרגתו הנוכחית, אז אין לאדם שום רצון ודחף כלפיה, אין לו חומרי דלק, ומרים ידיים למעלה, שנקרא "ידיו לאלקים". שנמצא מנותק מהמנוע הפנימי שלו, מחוסר אפשרות להתקדם.

לכן סימן ברכה הוא, כאשר אדם רואה שהגוף שלו אינו מספק לו חומרי דלק. ואם הוא בר מזל, אז נזכר שמצבו הזה מבורך. ולקבל חומר דלק הוא יכול רק מאותו מקור ההשפעה, שאליו הוא מכוון כעת, או שאליו כיוונו אותו מלמעלה. כי רק מהערכת גדלות העליון, וגדלות תכונת ההשפעה, אדם יכול לקבל חומר דלק להתקדם לקראת תכונת ההשפעה. ואם הרצון של אדם לא מסודר כך, שאינו רואה לפניו שום רווח, ומרגיש שאין בו שום מרץ, אז האדם כנראה טועה.

כי ישנם יסודות הרגשה והבנה ברורים מאוד, שלפיהם בודקים האם מכוונים נכון. והטבע האנושי, הרצון לקבל, האגו, הפרעֹה שבאדם, עוזר לו להתכוון בדיוק לכיוון הנכון. כי לכל מטרות העולם הזה אדם מוצא משיכה טבעית, יהיו אלה תענוגים גופניים, או יהיו תענוגי כסף, כבוד, שליטה ומושכלות. ולדבר אחד בלבד - נתינה, שהיא היציאה לעולם העליון, אין אדם יכול למצוא מתוכו שום רצון, ונמצא מחוסר חומרי דלק.

שרטוט 1

לזה אין לאדם תמיכה משום מקום. אלא רק במידה שפונה לחברה מסודרת נכון, בבקשה לקבל ממנה גדלות המטרה, גדלות הבורא, גדלות תכונת ההשפעה. אז היא תתמוך בו, ותכוון אותו לעבר המטרה, כפי מידת הכרת הגדלות, שהאדם מקבל ממנה. שתחילה האדם דורש את הכרת הגדלות, ואם נניח, הדרישה שלו מהווה 1%, ומקבל מהחברה 60%, נמצא שהחברה הכפילה לו את הכרת הגדלות פי 60. ואז בהחלט יש לו חומר דלק להתחיל לכוון את עצמו, זאת אומרת, להתחיל לנתק את עצמו מכל הדברים האחרים. כי חשיבות הנתינה עולה וגדלה מעל כל יתר המטרות.

שרטוט 2

אבל אם יש לאדם חומר דלק להתקדם קדימה, ואינו זקוק לפנייה לחברה לקבלת חיזוק ממנה על גדלות הבורא, זה אומר דרשיני, האם מתקדם לכיוון הנכון. כי סביר להניח, שהרצון לקבל שלו מוצא בהתקדמות איזו מטרה יפה לו.

"ואז יזכה לדביקות אמיתי, וישיג טעמי תורה, שאין שום תרופה, זולתה, בעולמינו."

מהחברה לא מקבלים השפעה, אלא מקבלים רק את החיסרון להשגת תכונת ההשפעה. באמצעות החברה הדרישה של אדם מוגברת פי כמה וכמה, ובאותה הדרישה הוא מעלה מ"ן מתוך הרצון שלו, לקבל כוח מלמעלה שבתגובה לפנייתו יביא לו תכונת ההשפעה. רק בקשה כזו נקראת "העלאת מ"ן", ולא שום דבר אחר. כי בפנייה לבינה אי אפשר לעורר בה תגובה, אלא אם כן מבקשים ממנה את האור המחזיר למוטב. כי כל פעולות הס"ג כלפי מלכות, הן בראש ובראשונה להחדיר את תכונת ההשפעה לתוך המלכות. שאז על פני תכונת ההשפעה ניתן להמשיך ולהדמות לבורא, בלקבל על מנת להשפיע.

שרטוט 3

"ואשורר עליה שירה דקה ונעימה, משמחת "לב אמיתי ובדוקה ומנוסה" בעשר נסיונות.

טפתי טפתי דקה את, וכל מרחבי חייתי / כל שחרי כל ערבי.

פני הלוט מגבהת המסכה, ברחבי עתידותי / כל אבלי כל נחמתי.

מקום המבוקה ישאוך המון רב בדליות הספתי / כל חורבתי וכל מלואי.

חודרה את בלבבי, וכל שכרך בידי, מכל דגלי אהבתי / כל זהבי וכל סחרי.

ואורח טוב מה הוא אומר? כל טרחות שטרח בעה"ב, לא טרח אלא בשבילו. בטעם המימרא: "חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם". וכן הוא האמת, שכמו שהעולם נברא בשבילו, כל הפרטים שבמציאותו יחד כמ"כ נבראות בשבילו.

פרט אחד שזה מעוצם היחוד שכלל ופרט שוין אליו, וכל שישיגו כלל בני העולם בגמר התיקון משיגים פרטים השלימים בכל דור ודור,"

בעל הסולם נוגע בענין הייחוד, כמו שנאמר "הבורא הוא אחד יחיד ומיוחד", ובהתאם לו הבריאה - אם ברצונה להתחבר אליו, עליה להגיע למצב "אחד יחיד ומיוחד". שממצב הייחוד הזה נובע הכלל "כלל ופרט שווים", ורק כלפינו הוא איננו מתקיים, אבל למעשה הוא מתקיים. ובהחלט נמצאים אנו באדם הראשון כנשמות מחוברות יחד "כאיש אחד בלב אחד" במצב הייחוד, למרות שבמצבינו, כנשמות שבורות ובודדות, אין אנו מרגישים את עצמינו כך. לכן אם כל פרט ופרט מחבר את עצמו עם הכלל, לפי שפרט וכלל שווים, בזה הפרט מעלה את עצמו לרמת השתתפות בין כל הנשמות, שנמצא כחלק אינטגרלי המחובר לכולם ללא שום הבדל, במצב של אדם הראשון.

שרטוט 4

ומכאן נובע הכלל "כלל ופרט שווים". שמצד העליון אין שום הבדל ביחס כלפי נשמה פרטית והיחס כלפי הכלל. כי הבורא מתייחס לכל פרט ופרט, רק דרך הכלל. הוא אינו רואה אחרת, אלא מתייחס לכל הגוף, לכל הכלי, ודרכו היחס עובר לפרטים. לכן מצד הבורא לא תיתכן השפעה אחת לכלל, והשפעה אחרת לפרט. ואדם שרוצה להתחבר בצורה הנכונה, חייב לחבר את עצמו רק לכלל, ולאחר מכן לבורא. זאת אומרת, בעולם הזה ישנם פרטים, נשמות שבורות, שנמצאות בודדות. ועד כמה שמתקרבות לעקרון "כלל ופרט שווים", זה נקרא שהולכות ומתחברות למערכת אחת, לנשמה אחת.

"אשר על כן מוצא כל אחד ואחד את פרטי האיברים שלו בתורה, כי כמו שערוכה בכללה לכלל כולו, כן ערוכה בכללה לפרט אחד, ולא עוד אלא אדרבה, שאין בכלל יותר ממה שיש בפרט, וזה שיעור נשלם ואמיתי בעיון רב, אשר על כן כתוב "באהבתה תשגה תמיד" "והגית בו יומם ולילה, ו"אורייתא וקב"ה וישראל חד הוא","

מלמעלה נעשה כך, שלכלל יש את כל אור התורה, ולפרט יש רק את חלקו שלו. הבורא ברא את הכלי בצורה שכלול מתרי"ג חלקים, רצונות, שאמנם מחוברים יחד, אך כשמתחלק הכלי בעולם הזה הוא נחלק לשישים ריבוא נשמות בודדות. כאשר על כל פרט משש מאות אלף החלקים הללו, מוטל להתחבר ביגיעתו לכל יתר הפרטים בחזרה. ורק על ידי עבודתו של אדם המחבר לעצמו את כל יתר הנשמות, נעשים כולם לנשמה אחת. ויוצא, שכל פרט מרוויח את סכום כלל הנשמות, בעבודתו ממטה למעלה, כי בגמר התיקון כלל ופרט שווים בקבלת השפע. זאת אומרת אין הפרט מרגיש שפע מועט, לפי דרגת החיבור שלו לבורא בכלי האישי שלו. אלא כל פרט ופרט מרוויח את כל הכלי דאדם הראשון, שבעוצמת הכלי השלם ובתכולתו הוא נכלל, ואותן הוא מרגיש. שאז השגתו של הפרט, והשגת הכלל, היינו הך הן.

שרטוט 5

וזה מעצם עבודת האדם שעולה למעלה, שמחוייב להתקשר ולרכוש חיבור עם כל יתר הנשמות. שאילו עשה זאת הבורא מלמעלה, אז היינו נשמות בודדות, כל אחת בגופה, מחוברת באחידות והרמוניה עם כל יתר הנשמות. כמו תא בגוף שדואג לכל התאים האחרים, ומקבל כצורכו בלבד. אלא שצורכו בלבד, זו אך מידת הדבקות שלו בשורש. וכשמתחילה הנשמה להתקשר לאחרים בעצמה, ולהשיג את הקשר שלה, ולבצע עבודתה כלפי כל יתר נשמות, אז מתרחש הפלא, שכל תא הופך להיות גדול, חשוב, ומבין, כמו הגוף השלם.

וכל אלה באים על חשבון הנברא, בזה הוא בונה את עצמו. הצורה ההתחלתית של אדם הראשון היא על חשבון הבורא, ואילו פעולת הנברא שמגדיל עצמו, שכל פרט קונה את הכלל "שלו", היא נעשית על חשבון הנברא. וכך הנברא מגיע לדרגתו של הבורא, כי כל פרט שמרוויח את הכלי של הכלל, הוא בזה מתחבר לבורא בכוחות עצמו. וכמו כן, כל הפרטים מתחברים ביניהם, כל אחד בעוצמת הכלל שלו שרכש. יוצא, שבזה מגיעות כל הנשמות יחד לדרגה גבוהה פי תר"ך פעמים בעוצמתה, שאז נעשה אדם הראשון בעל עמקות שהיא פי תר"ך פעמים מזו שהיתה לו בצורתו ההתחלתית, האידיאלית, כביכול. והדלתא הזו היא הרווח של האדם. ויש רווחים נוספים, כשאדם מגיע מדרגת הנברא לדרגת הבורא.

שרטוט 6

"והוא שיעור מותאם בתכלית התאום שהכל אחד הוא, ואין הרוחני נחתך לחלקים, וצריך לקדש את עצמו ולטהר במוחא ולבא, וכשתברך בברכות התורה כמתחילה, תשיג את הפסוק הנכבד: "ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי"."

"ראו" זו השגה מלאה וברורה. כי "ראיה" נקראת, אור חוכמה שמתגלה בכל הכלים, וזו התפיסה וההתגלות המירבית. "ראו עתה כי אני אני הוא", "אני אני" הכוונה, אותה תכונה מתגלה מלמעלה, ומתגלה מלמטה מצד הכלי, כמו שנאמר, "חשכה כאורה יאיר". "ואין אלהים עמדי", שדווקא על פני העיקרון של האלקים, היינו שאדם רכש את תכונת ההשפעה, אז התגלתה בתוכו אותה הראיה.

"אבקשך שלח לך להנאתך ולטובתך ידיעות תכיפות אלי ממצבך בתורה, כי יקצר זמן הרבה. ודע לך כי אריכות זמני התיקון יקטינו ערך התיקון, וכל דבר רוחני משתבח ומתעלה. בלקחו חלק קטן יותר מן הזמן, ואלמלא ידעת הענין שמזיק האריכות על שבילי דנהורא, כמו שאני יודע, אז בטח היית יותר מהיר במלאכתך.

הגם שאיני חפץ ואיני רשאי ללמוד בשבילך, אבל מותר ומצוה רבה, לשמח ולבסם אותם הדודאים, שאתה מוצא בשדה שברכו ה', כי כל עסקינו בחיים רק לאקמא שכינתא מעפרא, ולשמחה ולשיר לפניה בכל עוז, ולשבח תמיד את הבורא ית' מן המותר בפיך, ומכל שכן במקום שנדע שבטח תצליח דרכיך אשר ע"כ לידיעותיך בתכיפות אני צריך, ונרוה אהבים ביחד לבער הקוצים ונראה את השושנה העליונה בקרוב בימינו אכי"ר.

יהודה"

"לאקמא שכינתא מעפרא" נקרא, להעריך את גדלות תכונת ההשפעה מעל כל רצונות האדם. אין לאדם קנה מדידה אחר, אלא הרצון לקבל שלו, האגו, המחשבות, הרצונות, הדחפים שמרגיש. ורק כלפי כל מה שבטבע, בין אם לפי הופכיות הטבע, ובין אם בהתחשב בו, אדם מודד את הרוחניות. לכן כביכול צריך לעבוד "לאקמא שכינתא מעפרא", אלא שבעבודה זו, אדם רוכש את תכונות העליון. לא מתוך שנמצא בתוך עצמו, אלא כנגד זה שמתעלה מעל תכונותיו הטבעיות, רוכשים את תכונות ההשפעה.

ומהיכן אדם מקבל תמונה מהי תכונת ההשפעה, ובאיזה ציור עליו לצייר אותה? דווקא מההעתקה מהרצון לקבל, מההפרעות שלו, אדם מרכיב "שושנה עליונה". שהיא מלכות דאצילות, שיוצאת מתוך ה"חוחים", היינו מכל ההפרעות, מכל הרצונות האגואיסטיים שמתגלים, שאם על פניהם אדם מחפש את תכונות ההשפעה, מזה שמתעלה מעל תכונת הקבלה, לתכונת השפעה, צומחים העלים שלה.

שיחה 3, 03.08.05

"פרי חכם - אגרות", דף י"ח

"ודוקא באורח שכל, ולא כצעקת הכסילים שיודעים לדבר דיבורים בלי לב חכם." דיבוריהם לכאורה נשמעים חכמים, אבל "בלי לב חכם" הם, בלי לב מתוקן, בלי רצונות מתוקנים לאור חוכמה, שאז נקרא "האדם החכם". כי חכם הוא מי שתיקן את עצמו, והגיע בהיקף התיקונים לתכונת השפעה, במידה שרוכש "חוכמה" בתוך האור דחסדים. זאת אומרת, שהגיע לזיווג עם האור העליון בלקבל על מנת להשפיע.

ומדוע זה נקרא להיות "חכם"? הרי מדובר בפעולת ההשפעה. תענוג בא, האדם דוחה אותו, ולאחר מכן מקבל אותו עם כוונה על מנת להשפיע. מה בפעולה הזאת דורש חוכמה? אמנם יש התגברות, ועבודה פנימית כבירה נגד תענוגים, אבל עדיין מדובר רק ברצון לקבל ובתענוג, היינו ברגש. אז היכן השכל? העניין הוא, שמתוך אותה עבודה נגד התענוגים מתפתח באדם השכל.

כי שכל מתפתח רק לצד הרצון לקבל. וכאשר הרצון לקבל עובד כדי להשיג את מבוקשו לפי התיקונים, אז הוא רוצה להשיג השתוות הצורה לבורא, ומתוך הרצון הזה אדם רוכש את השכל של הבורא, ומבין אותו, כדברי הכתוב "דע את ה' אלוקיך ועבדהו". באדם מתחילה קניית חוכמה, ולכן האור שבא נקרא "אור חוכמה", אמנם שהוא אור של תענוג. כי כדי לקנות את התענוג צריכים לעבוד בהשתוות הצורה עם הבורא, ובכך רוכשים גם את הראש של העליון. זאת אומרת, בנוסף לטבע ההשפעה, שהוא טבע העליון, רוכשים גם את הידע שלו, את ידיעת התכלית שבה מכונסים כל חוקי העולם.

ואמנם לכאורה נראה שתכונת ההשפעה, חפץ חסד, אין בה שום שכל, כי בשביל מה לאדם שכל נוסף אם איננו רוצה דבר לעצמו, ואינו תלוי בכלום? שכביכול החפץ חסד מתנתק מהכל. אבל למעשה, אפילו תכונת חפץ חסד, להשפיע על מנת להשפיע, שהיא עוד לפני לקבל על מנת להשפיע, גם היא נקנית על פני הרצון לקבל של האדם. לכן בקניית החפץ חסד אדם כבר מתחיל ללמוד את חוכמת הבורא על עצמו, עד כמה מידת הבינה היא גבוהה ממידת המלכות.

והרי לא בכדי בינה נקראת "הבנה", "גילוי", אלא אדם שרוכש תכונת השפעה, רוכש את השכל של הבורא, את התכנית שלו, והבנת התכנית על כל הרצונות שבאדם, זאת אומרת, על כל הבריאה. כי האדם כולל בתוכו את הבריאה כולה. ורק לאחר מכן, כשעולה מבינה לחוכמה, כשממשיך לקבל על מנת להשפיע, אז הוא מממש מה שרכש בבינה. זאת אומרת, הוא משליט את הבינה על מלכות, וכך עולה לחוכמה ולכתר. לכן העבודה בקניית תכונת השפעה, עלולה להתפרש כעבודה נגד הרצון עבודה בהשפעה, שאין צריכים בה שכל, אלא רק התנזרות מהרצון לקבל. אבל היא אינה כזאת. אלא דווקא באותן הפעולות אדם קונה את שכל הבורא המקיף כל הבריאה.

לכן אומר בעל הסולם, "דוקא באורח שכל כצעקת הכסילים שיודעים לדבר דיבורים בלי לב חכם", אמנם שבלבם, ברצונותיהם עדיין אין חוכמה, אך מהפה לחוץ יודעים להראות את עצמם כחכמים. ולכן אם אדם אינו עובד על עצמו, יתכן שפיו יוכל לומר דברי חוכמה, אך לא לבו.

"אבל החכם עיניו בראשו, ושום כוחות גופניים לא ידע, והוא, לא "ער", ולא "אונן", אלא "דברי חכמים בנחת נשמעים"" תחילה בינה ממלאה את כל הכלים, ועל פניה באה החוכמה. "בכח עיון נמרץ בלתי לה' לבדו, כמ"ש בזוהר: "הכל במחשבה איתבררו", ואין כאן שום צעקה ושום סיגופים וכל מחלה וכל תקלה כלל וכלל," אמנם התהליך לא עובר על האדם בצורה אידאלית, אבל מי שמשתוקק לאור, ורק בהשגת האור רואה את מצבו הרצוי, לא אמור להרגיש כלל וכלל מה ששייך לכלים, היינו לריקנות הכלים, ייסורים, אכזבות, חולשה, איבוד חומרי דלק. ולכן ודאי שלא יטיל על עצמו סיגופים והגבלות, אלא יהיה כולו דבוק ללמעלה.

""כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום"," אם אדם הולך בדבקות בעליון, והוא מכונס בכלים שלו, ובודק מה יש לו, אז כנגד זה ""וכל גרגרן כועס", ו"כל הכועס כאלו עובד ע"ז", ונשמתו מסתלקת הימנו." אדם שבודק את הכלי שלו ומתרעם על מה שיש בהם, ודאי שמתרחק מהבורא. ונשמתו, היינו האור הפנימי, או מעט ההארה שיש בו בהתאם לדרגתו הרוחנית, מסתלקת ממנו, ונשאר ריק לחלוטין. כי במקום לפנות למעלה, פונה למטה לתוך עצמו.

"אבל כוחות שכליות ומחשבות יש להרבות בכל מגמתו וכוחו ו"כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו המזכירים את ה', אל דמי לכם, ואל תתנו דמי לו עד יכונן ועד ישים את (הירא והשלם) ירושלים תהלה בארץ".

והאמת אומר לך: כשאני רואה הריקים מכל, מבלים ימיהם לריקות, אינו סובב עלי כל דאבון לב, כי סוף סוף לא יאונה בהם שום דבר רוחני, ורק גוף של בשר ועצמות מתענה, אשר לכך נוצר, כנ"ל ברוחב ביאור." כדי לתאר את תמונת העולם שרואה המקובל, צריך להבין, שהמקובל רואה כלים נצחיים שחייבים לעבור תיקונים. בתוך הלבושים של גופים סובלים ומתענים, ובתוך כל המתרחש בעולם הזה, הוא רואה את הכלים שעוברים תהליך. ולפי מהות התהליך הנוכחי שעובר על הכלי, הוא קובע מה קורה עם האדם.

מתוך הסתכלות כזאת, מובן שקובעים אחרת מה עובר על האנשים. כי האנשים יתכן שמרגישים את עצמם בצורה נוראית שאינה לרצונם כלל, אבל המקובל שמסתכל עליהם רואה את התכלית. הוא אמנם רואה גם את המצב הגופני החיצוני שהם מרגישים, אבל יחד עם זאת הוא רואה את המצב הפנימי שעובר עליהם כתיקון. ולכן קביעת המצב שלו יכולה להיות שונה מאוד מקביעת המצב שלהם על חייהם.

לכן אומר בעל הסולם: אינני מסתכל על הגופים כלל, וכביכול לא לוקח בחשבון את מצבם, אם הם מתענים או לא מתענים. שזאת ההסתכלות הטבעית שלו. אמנם שכמובן היה רוצה לעזור לאנושות לעבור גם את המצבים החיצוניים האלה במהירות, ולהגיע למצב האמיתי בו חיצוניות ופנימיות יהיו שוות לאדם, וישתמש אפילו בלבוש החיצון כאמצעי להשגת האור הפנימי בתוך הכלי הפנימי.

"וסוף כל בהמה לשחיטה, ובלי שכל כולם כבהמות נדמו.

וכל הסדרים שבטבע, אינם מעציבים את בר הלבב, ואדרבה "משמחי לב" המה למבינים," עד כמה שהמצב אליו הגיע האדם הוא הפוך מן האמת והמטרה, מתוכו יש תקווה שיעלה מהר יותר, ויגיע לאמת. לכן הייסורים הגדולים שבאים לעולם, הם אמנם האחוריים מהמצב האמיתי, אבל הם מורים על הגאולה, על התיקון שקרב ובא.

"אמנם כשאני רואה הנפילים אנשי השם אשר מעולם, אז, כמו חרב אש לוהט יבואו בלבבי, כי המה מענים את השכינה הקדושה, בהבליהם, שבדים ובודים מלבם." "אנשי ה'" לכוונתו, אלה אנשים שקיבלו התעוררות מהבורא לכל הפחות בדרגת העולם הזה. שהבורא רוצה בהם, אבל עדיין אינם נותנים את היגיעה המספקת.

זאת אומרת, אם האנושות מתקדמת על ידי ייסורים, שחייבים להצטבר עד שיצטיירו באדם לכדי תמונה מספקת, שיהיה מוכן לנקודה שבלב, על הייסורים האלה אין בעל הסולם מסתכל. אבל אם הנקודה שבלב מתחילה להראות פעולתה באדם, והבורא מחכה לאדם, על כך כן כואב לו, כי מדובר בצער השכינה. ומכל מקום, על הריקנות ברצונות הגופניים אין סיבה להצטער, כי בתיקון נבלעים המה יחד עם הגוף, מבלי שייוותר מהם זכר. כמו אדם שעבר צער, ולאחר הצער לפתע מתגלה לו משהו טוב, או לאחר עבודה קשה זוכה לשכר נאה, ובכך מכסה את כל הצער והיגיעה הקשה שהיו לו.

"ווי להאי שופרא דבלי בהאי עפרא! [אוי ליופי הזה שבלע בעפר הזה] טפה הקדושה והנאמנה, שכל ההשגחה הארוכה סובבת לגלות פניה של אמת, ובגילויה חוזרת וזורקת מים טהורים, מים נאמנים על כל פנות ההשגחה והמציאות, וכל הריקים מלאים, וכל המעונים מושפעים, ואין כאן לא קורי ברזל ולא קורי עכביש, אבל יש כאן כבוד גדול ואהבה נאמנה, חוזרות ושבות מהשי"ת לנבראיו, ובכל מקום שנותן עיניו - מתרפא." אין מצב, חוק, כוח או פעולה במציאות, זאת אומרת, שעובר על רצון הנברא, שתהיה לו מטרה אחרת מלבד המטרה היחידה להביא את הנברא ל"טיפת הייחוד" עם הבורא.

"ואשרי האוזן שלא שמעה לשון הרע מימיה, ואשרי עין שלא ראתה דבר שוא מימיה, וכל שיקלל - מקולל בהחלט, וכל שיברך - מבורך בהחלט, וכל היוצא מפיו, אין בו שום פקפוק ואין בו יותר. אלא זה הדבר אשר צוה הוי', ולדבקה בו!

עפרא עפרא כמה את קשי קדל, כל מחמדי עינא איתבלי בך, כמה את בחציפו [עפר עפר כמה אתה קשה עורף, כל מחמדי העין קלים בך, כמה אתה בחוצפה] אותו העין שמברך בכל אשר תפנה, איך נהפכה לזרות, ובכל מקום שנותן עינו נשרף וכלה! ואיך ינוחמו אותם האנשים האנושים מכל, "בנחמת הבל ושמחת בשר", ומה יענו ליום פקודה! וכדי בזיון וקצף.

אשר על כן הרבה דברתי מגנות אותם אנשים עמך פב"פ, ועל דברים שבודים מלבם כמו התפשטות הגשמיות. וכמוהם כן מעשיהם, "כל אשר בוטח בהם", ו"ארור הגבר אשר יבטח באדם, ושם בשר זרועו", ו"ברוך הגבר אשר יבטח בה'", ו"אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים וכו', כי אם בתורת הוי' חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה" כמו שאמרו ז"ל: "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין", ו"אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש" ודי. וכמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמארי סייעא [כמה לא חושש ולא מרגיש הגבר, שאדוניו מסייע לו] ."

בעל הסולם מגלה כאן צערו על אלו שטועים בשימוש בתורה. כי כמו שנאמר "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין", "בתורתו יהגה יומם ולילה", שבכל המצבים, ב"ימים" וב"לילות", חייב אדם להשתוקק רק לתיקון הכלים, המביא אותו לדבקות. ובתמידות להיות ב"בית המדרש", זאת אומרת, במקום שליבו דורש את התכלית. ומדוע ב"בית המדרש"? כי רק יחד עם החברה האדם יכול להגיע לכוח הדרישה הנכון שיקדם אותו. לכן כותב בעל הסולם ב"הקדמה לספר הזוהר" (אות ס"ה עד הסוף), שהוא מצטער על אלו אנשים שראויים, ויכולים לעסוק בתיקונים, ולהביא תיקון עולם, וכך לממש את רצון העליון, אבל הם עושים את ההפך, שנקרא "ומשפילים אותם עד עפר", "וישפילו ויבזו את בני ישראל".

"וזה שאמרתי לך פנים בפנים בשעת חדוה, אשר עיקר חטא דור דעה היה בסוד הכתוב: "אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך וכו', וימרו על ים, בים סוף", ופירשתי, שמתנה יקרה וערכה, היא לפי יקר הדרת הנותן. והמה פגמו בזה לראשונה, "שלא השכילו את נפלאותיך", אלא סתם "נפלאות" ואם כן העיקר חסר מן הספר, וזה גרם להם שחזרו לאחוריהם בשעת קבלת התורה, ואמרו: "דבר אתה עמנו ונשמעה", והגם שהתורה לא מיחסת להם חטא בדבר, כי נאמר "מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי וכו' כל הימים", הוא משום שחטא שקדם למתן תורה לא נכתב בתורה, כידוע. כי התורה בדרך התיקון עוסקת ולא בדרך חטאים."

נשאלת השאלה, האם יש לאדם פתחון פה לבוא ולומר, במה אני אשם שקיבלתי חינוך מוטעה, שמבוסס על פירוש ה"אבן עזרא" לתורה, לדרוש מעצמי עשיית פעולות חיצוניות בלבד ללא תיקון הלב? ואמנם יכול אדם לטעון שהדרך בה נתחנך טוותה לו את הכיוון בחיים, ואת היחס שבו הוא מחזיק את עצמו. אבל כמו שאומר בעל הסולם, העיסוק החיצון הזה הוא חטא שקודם לקבלת התורה, ואינו פותר את האדם מן המוטל עליו. לכן חייב כל אחד ואחד לחקור את מעשיו, ולא להסתפק ב"קיום מצוות אנשים מלומדה".

"שאלת אותי ומה לעשות ע"ז? ואמרתי לך שצריך להתאמץ ולהרבות תודה על הטובה, כי מדרך הטבע, כשהנותן רואה שאין המקבל מכיר לו טובה, נחלש מנתינתו להבא. וענית לי שאין התודה על ברכותיו ניכרת בדיבורי פה גשמי, אלא מתוך האימוץ והרחבת לב בטוב מעלת היחוד," אדם יכול לבצע פעולות חיצוניות, ולומר אמרות יפות בפיו, אבל אין בכך תועלת. כי הוא חייב להגיע לתיקון הפנימי, שמתוך רצונותיו יעיד לבו למוצא פיו, שאז נקרא "פיו וליבו שווים".

"אשר מתוך זה נשבתים האויבים מימין ומשמאל, וכזה נקרא "תודה על ברכותיו", ולא על דיבורי פה גשמי.

ובא וראה כמה חביבים מים נאמנים ממעין דלא פסיק שנאמר עליו: "ישבעו ויתענגו מטוביך", והשביעה אינה מבטלת את התענוג מחמת שהשכיל "נפלאותיך" ולא נפלאות ומופתים, כי למי יענה, ואפילו הוא עצמו כלל אינו צריך לזה, ומעולם לא אמר להם, ולשכמותם "הבו לי ומכחכם שחדו בעדי". וכבר מאס אבותם מלשית עם כלבי צאנו לשמירה פחותה, "וכשל עוזר ונפל עזר" ו"שדי לא מצאנוהו שגיא כח".

וכל זה עלתה לו, מעת ששכח מדתו של "רם ונשא, גבוה הגבה מאוד", והתחיל לעסוק לפי מדידת בשר ודם, ומשם למדידת העצים וכמו כן מחשבון רוצה להבנות," האדם שאיננו מתעסק בתיקונים, לא מתגלה לו מידת הבורא האמיתית, שהדבקות בו לפי התכונות היא המטרה. אלא שם לעצמו מטרה אחרת, להיות ידען בכתובים, ובקיא במובאות התורה. ומתוך המטרה הזאת גם קני המידה למדידת גדלות וקטנות האנשים, להצלחה או כישלון, הוא אחר, וכללות היחס שלו משתנה מפנימיות לחיצוניות.

הוא מודד "לפי מדידת בשר ודם", מה טוב בעיני האנשים, עד כמה הם מעריכים את עבודתו שהיא אמנם באותן תורה ומצוות, אבל אינה במדידת עצמו כלפי המטרה המחייבת אותו להגיע להשתוות הצורה עם הבורא, בכל תכונותיו ההפוכות מלכתחילה. אלא הוא מודד עצמו לפי סולם הערכים שמציבה לו החברה, שנקרא "לפי מדידת בשר ודם, ומשם למדידת העצים וכמו כן מחשבון רוצה להבנות", וכך מעביר חייו לריק. לכן צריכים תמיד לקוות להיות למעלה מהחשבונות המתבססים על מדידות בשר ודם.

שיחה 2, 02.08.05

"פרי חכם - אגרות", דף י"ט

"סבב עליהם את כל, במדה כזו, שבעל היחוד היה יודע כי "מצא כופר", ופתח פתוח להשראתו ית'."

אדם נקרא "בעל ייחוד" לאחר שעובר איומים וייסורים גדולים, ומרוויח "טיפת ייחוד" ביגיעתו, ואז יודע ש"מצא כופר". כי הגיע למקום להשראת השכינה, שם משתווים כלי ואור. היכן שכלי הנברא, ואור הבורא נמצאים יחד בהשתוות הצורה, זהו מקום הייחוד. אז האדם מבין, ואף מצדיק את כל מה שעבר עליו, כי אלמלא היה מרגיש את כל האיומים הללו, לא היה מגיע להרגשת הייחוד. אבל עם כל זאת, אין הכוונה שיש לאדם רווח בעבר. אלא בעל הסולם מסביר, איך עוברים את הייסורים הללו, והאם מושרשים בתכלית הבריאה כל המצבים הנוראים.

"וז"ש בפיוט "סובב את כל ומלא את הכל", שבשעת ההשגה מורגש שפע המתגלה ומתישב דוקא על כל ההפכים, וזהו "איום על אימים וגאה על כל גאים" כנ"ל," אדם נברא בחומר הפוך מהאור. ורק במידה שמרגיש הפער בין תכונתו הטבעית, שאיתה מתחיל את דרכו, לבין תכונת האור, המשפיע, ההפוכה ממנו, בהפרש ביניהן ירגיש לאחר מכן התפעלות, ועוצמת המילוי.

"וממילא הוא "מלא את כל" כי בעל הפייט ידע "שהוא ממלא אותם" בהרוחה גדולה; ולא היה עוד משיג נועם יחודו, עד כי נדמה לו בשעת שלימותו, אשר היסורים שעברו, יש להם איזה ערך, לערך טעם ונועם שפע יחודו ית'," אפשר לשאול, האם ייתכן שכל הייסורים מושרשים בתכלית המציאות? ואם כן, האם "טוב ומיטיב לרעים ולטובים", לא נקרא על שום הדרך בה מתייסרים הנבראים במצבים שעוברים, אלא רק כשיגיעו לתכלית הבריאה, אז ירגישו "טוב ומיטיב"? שאז לא לכל הזמנים והמצבים הבורא הוא טוב ומיטיב, אלא גם המצבים הגרועים וההפוכים ביותר, נמצאים מלכתחילה בתוכנית הבריאה.

וצריכים להבין, שאין מצב קיים או מתוכנן מראש, מלבד גמר תיקון מלכות דאין סוף, שבזה אנו נכללים במצב היחידי שישנו. לכן כל המצבים שעוברים עלינו, הם כדי שנקבע עד כמה הם הופכיים לאור. ואפילו במקצת המצב שונה מהאור, הוא כבר לא טוב. ולא מבחינת ההרגשה הרעה שבנברא, אלא משום שהכלי אינו נמצא בתכונת ההשפעה. לכן כל המצבים אינם קיימים כשלעצמם, אלא נמצאים רק בתכונות הכלי, כדי שייקבע מהו יחסו האמיתי לאור.

"וכל איבריו וגידיו יאמרו ויעידו לו, אשר כל אחד ואחד מבני העולם היו מקצצים ידיהם ורגליהם שבע פעמים ביום, כדי להשיג רגע אחד בכל ימי חייהם, בטעם כזה המורגש להם."

הטעם הזה מרגישים בסוף, אבל כדי לערוך חשבון שלפיו כדאי היה לעבור את הייסורים עד לסוף, על הייסורים להיות ייסורים מטרתיים, איכותיים, שמורגשים בדרגת הכוונות בלבד, בגין כך שאינם נמצאים בדרגה שווה להמשפיע. ומכאן שאין בעל הסולם מדבר על ייסורים על חשבון עצמם, שמורגשים עקב הימצאם ברצון לקבל, היינו ייסורים גופניים כביכול ש"היו מקצצים ידיהם ורגליהם". כי בכלל לא לייסורים אלה התכוון הבורא בתוכנית הבריאה שלו. אלא לייסורים מתוך קביעת האדם עד כמה אינו נמצא בגובה הכוונות כהמשפיע.

מכאן שקביעת הייסורים, מה הם ייסורים, כלפי מה הם נמדדים, זו לחלוטין לא אותה הקביעה בעיני הבריות ובעיני הבורא. ולכן לבריות נראה שהבורא תכנן ויצר את המציאות באופן שחייבים הם לעבור ייסורים ולהרגיש רע. והבורא מצדו לא התכוון לזה, אלא כוונתו היא לתת לנבראים לקבוע את יחסם, לא כלפי מה שיש בתוך הכלי, אלא כלפי מה שיש בכוונה, בדרגה למעלה מהכלי.

"וזאת תורת המצורע ביום טהרתו / והובא אל הכהן במרבית אשמתו. וזה משפט לכל פעולה טובה / כה תפגוש לפועלה בארץ חובה. ולכל עובר ושב לו יהיה / נודע איך ידורו אי והוא. ושיחתו מה היא באותם הימים / בעת הטיול בין קרני ראמים. שם יש אוזן לדברים מאוד ערבים / ממשיכים נהרי אפרסמון גבים גבים. ורואים הנשמע שאך באשמתם הוא ערב / וסרחונם מרחיק מהם כרחוק מזרח ממערב. ושוחק להם, כי יודע נפשם מעודם / אשר לא יגבל הכופר כלל בעינם. בעת שיתן עצמו להם לכופר / וכל זרה יהיו אזנים לאמרי שפר. וזהו יד לכל כלי טהרה / בו יאחז לגלות האורה. לברוא ולקיים עליה האורה / במשפט הגאולה ובמשפט התמורה."

בחוכמת הקבלה נתקלים במקומות רבים בפיוטים, שירים וניגונים, שהם כולם חלק משפת המקובלים, שבאופן כזה מבטאים ומתארים את הרגשתם במדרגות ההשגה. ובצורת הביטוי הזו הם יכולים להרשות לעצמם להשתמש במילים של שפת הענפים, ולגלות בסתר את שעובר עליהם. ומי שנמצא במצב דומה, מובנת לו הפנימיות המונחת בתוך המילים הללו, הרגשות והגילויים אותם עובר המקובל. ומי שאיננו בהשגה, ודאי לא ימצא בשפה כזאת שום טעם לעצמו.

"והגם שלא יפלא מעיניך כל אלה, אני רוצה למלא עמהם דברי ר' ירמיה. וזו כוונתו הנשגבה במליצת דבריו: "מה וכו' כשהוא רצוי אין בריה יכולה לעמוד בכוחו, כשהוא קם בחרון אפו מי יעמוד לפניו - הוי, מי לא יראך מלך הגוים". דהיינו, "איום על כל אימים גאה על כל גאים" כנ"ל. והכל כדי להשמיע "דברות אלקים חיים"."

כלפי הכלי של הנברא הכוח העליון שולט בו ביד קשה באופן גמור, כי מצד הבורא אין שום חוק אחר, אלא היותו מנוגד לרצון לקבל. וכל עוד נמצא הכלי ברצון לקבל, אין שום שינוי יכול להתרחש ביחס שבין האור לאותו הכלי שנמצא ברצון לקבל. אלא רק במידה שהכלי רוכש תכונת ההשפעה, "חפץ חסד" הוא נעשה חופשי מהרצון לקבל שלו, ואז נמצא גם מחוץ לידו הקשה של הבורא, כלפי החומר דרצון לקבל. זאת אומרת, הוא יוצא משליטת הרצון לקבל, ובזה יוצא גם משליטת הבורא, ונעשה חופשי.

כאשר האדם מרגיש שאין עליו שליטה משום כיוון, שאין הגבלה מצד הטבע שלו, ואין שמירה והגבלה מלמעלה, כאן הוא מקום הבחירה חופשית, והבנייה החופשית של התכונות והפעולות מצד הנברא. אבל כל עוד אדם מצוי בדרגת ה"גויים", אז "מלך הגויים", הבורא, השולט על החומר דרצון לקבל, מתראה לנברא כשולט ללא רחם, וללא יוצא מן הכלל.

"פירוש שמשקל האיומים הנשגבים, היו נערכים רק לראות את הקולות, מה שאין העין יכול לראות והלב לחשוב ולהרהר," "קול" נקרא, מה שמתגלה באוזן, בכלי דבינה. וכשמתגלה לאחר מכן האור דחוכמה בכלי דבינה, זה נקרא "לראות את הקולות", היינו דרגת ג"ר דבינה.

"ועד שבא לידי מדה זו, היה מהלך השי"ת בדרך פועל, בלי שום תרעומת ח"ו על הפעולה. כמורגש כי הפעולה עדיין לא היתה, ואם כן בכל מהלך האיום הארוך הזה, היה רצוי ומפויס לפעולתו, לגלותה לעת נועד.

וזה שאמר ר' ירמיה "כשהוא רצוי וכו'", דהיינו, כל כוונתו להוכיח את עובדי ה' שיהי' העבר הנשגב האמיתי הזה, נוכח פניהם תמיד, אחר שהפעולה כבר נתגלתה למכביר." בסוף הפעולה מתגלה שהיא פעלה על הנברא זמן רב, ורק לנברא לא היתה היכולת לגלות אותה. אבל עד כמה שמגלה, כך מגיע למצב שרואה את היחס התמידי שהיה מתחילה.

"ואם כן יש "למי לתבוע", על כבודו ית' שלא יתחלל, כי מי פתי שיאמר שהקב"ה ותרן הוא; והביא את הפסוק: "ומי יעמוד ביום אפו ומי יכלכל את יום בואו" ודו"ק מאוד, מן העבר הארוך הנשגב, אשר "יום אפו", הוא הוא המכלכל את "יום בואו", כמו במאזנים ישקלו יחד כנ"ל."

העניין הוא, עם מי אדם מזדהה. אם מזדהה עם הטבע שלו, הרצון לקבל, אז לא יכול להתרומם מעל טבעו, ולהזדהות עם תכונת ההשפעה, שאותה הוא רוצה לרכוש, ולשייך את עצמו אליה. אלא הוא נמצא בחומר הרצון לקבל, וכנגדו מוצא את קשר הבורא לחומר, שהוא קשר אכזרי, לפי חוק נוקשה ובלתי משתנה, ונושא עימו דינים. ולכן בחומר הזה מרגישים איומים וייסורים.

מה שאין כן, אם אדם מתרומם מעל החומר, ולא מזדהה עם החומר, שרוצה להרגיש שהחומר הזה איננו שייך לו, אלה הוא דרגת חומר הבריאה בלבד. כי דרגת האדם נמצאת מעל חומר הבריאה, מעל הדומם, צומח וחי - המדבר שייך לכוונה. ולכן אם האדם מזדהה עם הכוונה שמעל החומר, הוא מיד נכנס לקשר אחר עם הבורא. קשר לא עם "מלך הגויים", אלא עם הבורא שפועל כלפי ההשפעה, ופעולתו מתגלה מיני כבר.

האדם שמתרומם מעל החומר, ומזדהה עם כוונת ההשפעה, נמצא כבר מלכתחילה במחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו. ואין לו אותו הקשר עם הבורא, כפי שהיה לו קודם, בעודו שקוע בתוך החומר, ומזהה עצמו עם החומר של הרצון לקבל. אלא הוא פתאום רואה שהוא אדם אחר לחלוטין. שקודם זה לא היה הוא. ואז מציאות חייו מחולקת לשניים, חלק אחד הוא זה שהזדהה עם הרצון לקבל שלו, וחשב שהרצון לקבל שלו הוא הטבע שלו, והוא "האני" שלו. ואם כך, ודאי שלא היה יכול להצדיק את הבורא. ובחלק השני, הוא מוצא שחייו, ו"האני" שלו נמצאים מעל החומר, ואז מוצא את עצמו באותו המצב כמו הבורא, ונמצאים בייחוד.

וכאן רוצה בעל הסולם להדגיש עד כמה שתי קביעות היחס האלו, שלפיהן אדם קורא את עצמו, כאדם שקשור לחומר, וגם רואה את עצמו נמצא בכוונת ההשפעה, הן מנוגדות ואינן יכולות להועיל זו לזו, אלא הן שני סוגי המציאות.

"ובזה תבין מאמר ר' טרפון, שס"ל שאמרינן "דיו", והוכיח מהכתוב "ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים", ק"ו לשכינה שיהיה שבועים עכ"פ, ומ"מ מסיק "ותסגר שבעת ימים", דהיינו, ממש כמו טרם שנתגלתה "הפעולה והשכינה" והיה רק "אביה ירק ירק בפניה", פירוש, "לגלות פניה", והבן.

ונבחן ב' יריקות, א' לבחינת "לבא" וב' לבחינת "מוחא", בסוד, "איום על כל אימים וגאה על כל גאים" כנ"ל. ואמרינן "דיו" לפני השכינה "כמעיקרא", ואם בר לבב אתה, תבין מלבך סוד הכתוב, שאחר הסגר שבעת ימים נסעו לדרכם, במערכות התורה, מה שאין כן טרם מילואו של ההסגר.

ואילו פי מלא שירה כים, ושפתותי מליצה כהמון גליו, לא יספיק לי, מלבאר צדקות ה', אשר עשה ועושה ויעשה, לעיני בריותיו אשר ברא ובורא ויברא. נוכחתי לדעת היטב הדק, אשר היו והווים בעולם המון גדול מאוד, אשר צועקים בכל כוחם ואינם נענים, ובגפם יבואו ובגפם יצאו, וכמו בתחילתם, כן בסופם, הרבה הרבה גורעים ואין מוסיפים, ואוי לאותה בושה ואוי לאותה כלימה."

אם היחס של האדם לאמצעי הוא שגוי מעיקרו, אז אין שום חשבון עם הסבל שעובר עליו, והוא אף אינו נחשב לו כיגיעה או כמועיל להתקדמותו. לכן לאורך ההיסטוריה עוברים עמי העולם סבל איום ונורא, השמדה, רעב, מגפות ומלחמות. אבל החומר הזה שמתייסר מתוך שנמצא מנוגד לתכונת ההשפעה, איננו מתקן עצמו בייסורים. אלא הוא נמצא במצב נייח, שמתוך הופכיותו לאור, חייב כך להרגיש.

ולאחר ייסורים רבים אין "פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול", שבאים למדרגות הגילוי בבחינת שכר. אלא השכר איננו מגיע, כי החומר הזה נמצא בייסורים מתוקף החוק הפועל על מצבו ההפוך מהאור. ומדוע שמתוך הרגשתו הרעה ממצבו החומר ישתנה פתאום או יקבל שכר? אלא הייסורים הללו רק מראים לחומר את מצבו, ותו לא. ואכן כותב בעל הסולם שבייסורים האלה "מלך הגויים" אינו יכול להציל את הרצון, ולהביאו לתיקון. כי אז לא תהיה הכרת הרע שברצון. אלא תהיה רק ההכרה בכך שרע לו, כבדרגת הבהמה שאיננה מבדילה מהי סיבת הרע - ההפכיות מהאלוקות, מההשפעה. ולכן אין בה תיקון בקביעת הרגשת הייסורים.

אלא כל התיקון הוא על "ישראל", אשר מחובתם לגלות את הסיבתיות שבייסורים. שההרגשה הרעה של הרצון לקבל נובעת ממעמדו הנוכחי ההפוך מן ההשפעה. וכן מתוך המגמה להביא את הנברא להשתנות לא בגלל שמרגיש רע, ורוצה להרגיש טוב בעתיד. אלא להשתנות מתוך ההכרה בתכונת ההשפעה כעומדת מעל לכל בגדלותה ובייחודיותה. לכן להעלות את תכונת ההשפעה, תכונת הבינה, חפץ חסד, מעל למלכות, ללא שום חשבון עם המלכות, זו השיטה שחייבים ישראל להעביר לאומות העולם.

ומבלי ללמוד את הכרת הרע בצורה מטרתית כלפי תכונת ההשפעה, הרצון לקבל יכול להוסיף ולסבול עוד אין ספור שנים, מכל מקום, כל הייסורים שעוברים עליו מתוך מצבו ההפוך מהאור, לא יהפכו את הרצון לקבל למשפיע, ואם כך, לא יעזרו לו לצאת מהייסורים. כי אם הרצון לקבל איננו מתעלה לתכונת ההשפעה, לא יתכן שישנה את מצבו כך, שיהיה לו אי פעם טוב.

הטוב והרע הם תוצאה משינוי המצב כשמתרוממים מתוך הרצון לקבל לכוונת ההשפעה. וכל עוד נמצאים בתוך הרצון לקבל, אין בתוכו שום הכנות לשינוי שיביאו הייסורים עצמם. אלא רק הייסורים המטרתיים, מתוך שאדם מרגיש עד כמה אינו נמצא בתכונת ההשפעה, הם המועילים, ובהם "פרוטה לפרוטה מצטרפת לחשבון גדול". שאפילו בלא לשמה, רוכשים מדרגה עליונה יותר בהשפעה, אם רוצים בה, וקובעים שהרע הוא משום שלא נמצאים בה. כי מהי קביעת האדם בלא לשמה? לא שרע לו, והוא רוצה לצאת מהרע. אלא הוא קובע את עצמו כלפי תכונת ההשפעה. שהוא רוצה את תכונת ההשפעה, ושהוא מרגיש רע לא משום שנמצא בגוף שלו הסובל. אלא זו הנשמה שלו שסובלת, מטעם שאינה נמצאת בתכונת ההשפעה. זאת אומרת, האדם מודד את עצמו כבר מעל הגוף.

לכן כותב בעל הסולם בסוף ההקדמה לספר הזוהר, שהתיקון הוא בהכרח תחילה ב"ישראל", באלה שמקבלים התעוררות והתרוממות כלפי הבורא. ורק לאחר מכן ביתר הכלים. כי הכלים שאין בהם התעוררות, אין בהם נקודה שבלב, ולכן לעולם לא תהיה להם היכולת למדוד את עצמם כלפי תכונת ההשפעה. וכל סבל שיסבלו, לא יהיה בו להועיל לשנות את מצבם. אלא רק אם הכלים בעלי היחס לכוונה, יתערבו בכלים מחוסרי היחס לכוונה, שנקרא "נקודה שבלב", אז בהתקשרות עימם בהתחברות ואהבה, הם יוכלו לעזור לכלים האלה, שנקראים "גויים", לצאת מהמצב שבשבילם הוא אנוש. מאחר שבעצמם אינם מסוגלים להתרומם ממנו, ולהציל את עצמם.

"כי "כלל מדוקדק הוא" אשר "מעלין בקודש ולא מורידין" אבל יחודו של השי"ת, כמו שמתגאה על הגופות הריקות מכל חמדה, אינו נחלש ח"ו כלל, ומתגאה אפילו על "קראי מועד אנשי שם" וגם המה אם לא ישמרו את עצמם היטב מלבלות [בלייה, שחיקה]זמנם. יוכלו לפטור מעולמם, כמו הראשונים, כי כבודו של עולם חזק הוא, ואינו משתנה מפחד פי בריותיו כמובן.

והרבה גדולים טעו בזה, כי יאמרו שמובטחים המה שלבם ער. והכתוב אומר: "ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה' וימתהו ה'", וזה מאמר החכם "גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית", כי העיקר לשים לב ורעיון ו"כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה", לגדל ולקדש את שמו הגדול ומבורך."

אם האדם מתחבר לתכונת ההשפעה, אז אין לו שום חשבון לעצמו. כי הוא רואה שמלבד נקודת ההשפעה הראשונה, הנקודה שבלב, שהיא הקשר עם העליון, שנתן לו הבורא כמתנה, אין ברשותו שום כוחות ואמצעים לרכוש עוד ועוד כוח דהשפעה. לכן עד כמה שמתקדם ועולה מחיל אל חיל, הוא בכל זאת מגלה שמלבד אותה הנקודה, אין לו דבר. ושכל היתר בא מהעליון.

כי התחתון לומד מהאח"פ דעליון רק את התכונות שמרגיש מהעליון מפני שקשור אליו, ודבוק בו כקטן לגדול. ואם הוא נמצא בידיים של הגדול, אז יכול להשתמש בגדול, וכך לשייך את עצמו לדרגה עליונה יותר. לכן אין דבר מובטח לאדם, אלא רק מתוך הדבקות בדרגה העליונה, הוא נמצא בהשפעה.

שיחה 1, 01.08.05

"פרי חכם - אגרות", דף י"ח

תקציר: מדוע עוברים מאורעות איומים על בני האדם? איך יתכן שישנם המונים העוסקים ברוחניות ואינם משיגים שום רוחניות? מדוע תפילותיהם אינם נענות?

מטרת כל מה שקיים היא להגיע לגילוי הכוח האחד שקיים במציאות. פעולת הבריאה היא שלמה ונמצאת בהתפתחות כלפינו שרק בסופה תתגלה תפארתה. והאדם שמרבה להשכיל בגדלותו של נותן המתנה זוכה לדרגה הנעלה של דבקות בו.

מה שאדם משיג, לא מושג אלא מקוטביות. היינו, מתוך שעוברים עליו מצבים קוטביים - קודם רואה את האחוריים של האור, ורק אחר כך את הפנים. ודווקא מתוך הניגוד בין חושך לאור, בין טוב לרע, נבנים כלי ההרגשה שלו. היינו עד כמה שמרגיש קצוות מרוחקים יותר, הפער בין נוכחות הבורא לחוסר נוכחותו. שכן, חוסר נוכחות הבורא מתגלה כדבר שלילי, כי אדם הוא רצון לקבל הנאה. ואם לא מקבל, אז במקום הריק מרגיש ייסורים, חושך, רע. ולכן חובה לעבור את כל ההרגשות, מהרעות ביותר ועד לטובות ביותר, היינו מקליפה, חושך, תהום, ועד עולם מלא כל טוב, אין סוף.

אבל דרך זו ארוכה מאוד וקשה ממוות. כי אדם משתוקק להפטר ולברוח מכלל ההרגשות הללו, מה שנקרא למות, ורק לא להרגיש באותם המצבים. אבל הוא לא מסוגל, לא נותנים לו מלמעלה אפשרות כזו.

ואיך יכול אדם לעבור מצבים כה שליליים? לעבור אותם ניתן רק על ידי "המאור המחזיר למוטב". בזה שאדם מתחיל להעריך את תכונת ההשפעה, אז מתחיל למדוד גם את הפגם הקטן ביותר שבו, כרע גדול. ולכן לא נזקק לרדת לחשכה ולייסורים איומים.

וזוהי דרך אחרת, כמו שכתוב, שהבורא מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. ואם מושכים את המאור המחזיר למוטב, אז פגמים קטנים, מורגשים כגרועים. שאם רגע אחד מפסיקים מדבקות, מורגש בהם מצב זה כנורא. ואז אינם צריכים לעבור ייסורים גופניים עזים באריכות הזמן, שלרוב נמשכים ימים ארוכים, ואף שנים.

אלא הכל טמון בהבדל בין אם אדם מממש את המאור שבידו, כדי שיחזירו למוטב, היינו רואה כל התהליך כמטרתי, ונשאר קשור לבורא, שמעביר אותו דרך כל אותם איומים. ועל כל שלב ושלב קובע, שהבורא הכין עבורו לא רק את סוף הדרך, אלא גם את כל דרך ההתפתחות כטובה ונוחה ביותר. ואז הוא כילד שמצטרף לגדול, ולכן לא פוחד מה"אויב".

ואם מתרשל הוא בעבודה הרוחנית, אז עובר את כל הדרך - כל התהליך בקושי, באיומים, מכות ובייסורים. מכאן שלימוד חוכמת הקבלה צריך שיהיה על גדלות הבורא, ולא לימוד על הפער בין חושך לאור.

"ב"ה ח' ניסן נשיא לבני מנשה גמליאל בן פדהצור ה' צו פ"ב ירושלים עיה"ק ת"ו

כבוד רעי... ה' עליו

הנני עתה רק להעירך על שתתרפה במלאכתך מלאכת הכתיבה תמה, לצאת לפני כפעם בפעם, בידיעות מנקודותיך, כי אז הי' איתוספי' כמה ספסלי בבי מדרשא. וכבר הוכחתי לך במכתבי הקודם מיום הראשון בניסן.

ועיין במדרש רבה יתרו, "א"ר ירמיה, ומה אם בשעה שהוא נותן חיים לעולם ארץ רעשה, כשיבוא לפרוע מן הרשעים שעברו על דברי תורה אעכ"ו שנאמר לפני זעמו מי יעמוד, ומי מכלכל את יום בואו. כשהוא רצוי אין בריה יכולה לעמוד בכוחו." כשהבורא מתגלה, האדם נכנע ללא שום ביקורת מצד עצמו. "כשהוא קם בחרון אפו מי יעמוד לפניו הוי מי לא יראך מלך הגויים"." זה המצב שאדם נמצא תחת שליטה גמורה מלמעלה, מצב שלא רצוי לא מצד הבורא ולא מצד האדם. כי שניהם רוצים לגלות אהבה זה לזה, ולא שליטה וכניעה.

"הגם שדברי ר' ירמיה טעמם מוכח מתוכו עם כל זה, תורה, כל זמן שאתה ממשמשם אתה מוצא בו טעם. והנני להאיר אותם לפניך.

אתה מוצא בפיוט: "ואתה איום על כל אימים, גא על כל גאים סובב את כל, ומלא את הכל"." אם מדובר בשליטת הבורא על החומר, על הרצון לקבל, ודאי שהיא כך.

"פירוש, אנו רואים איומות ונוראות וכו', וכאבים שנוראים יותר ממיתה וכו'. ומי הוא העושה כל זה? ... וזה שמו, "איום על כל אימים", שהוא מסולק מהם!" אם אדם מתרומם מעל החומר, הוא אינו עובד בתוך הרצון לקבל שלו, שהרצון לקבל הוא ההפוך מהאור. ואז אין הוא מרגיש אותם הכאבים הנוראיים יותר ממיתה, והאיומים, והחושך. לכן תלוי עם מי האדם מזדהה, עם הבורא או עם הטבע שלו. "וכן אנו רואים מימות עולם, עד היום הזה, כמה אנשים שמיררו את חייהם בכל מיני יסורים וסיגופים, וכל זאת כדי למצוא איזה טעם בעבדות ה', או לידע מי הוא בעל הבירה!"

מטבע הדברים אדם נדחף לגלות את הבורא, הכוח העליון, מהות החיים. אבל אם הוא משתמש בלהעלות מהות החיים בתוך הטבע שלו, אז הטבע שלו מובילו לייסורים, והוא מתיישב בתוך החומר שלו ואוכל בשרו.

"וכולם זרעו חייהם לריק, ויצאו מעולמם כמו שבאו," ילכו מהעולם ללא שום רווח. כי הרווח איננו בכך שהאדם יסבול כעת ויקבל שכר בעולם הבא. ברוחניות אין זמן. אלא מה שאדם מרוויח, הוא משיג בכלי הנוכחי מיד. ולכן כל עבודת האדם ושכרה בהווה, בכלים החדשים שתיקן בהווה לדבקות.

יש אנשים שחושבים, שעל ידי ייסורים אפשר להרוויח רוחניות. אבל רוחניות כלל אינה נמדדת לפי כמות הייסורים שהאדם מרגיש, אלא רק לפי היגיעה שנותן. וזו היגיעה צריכה להיות יגיעה מטרתית, היינו מכוונת לגלות את תכונת האור ולהשליט אותה על עצמו.

"ולא ידעו רווחה כלל, ולמה לא ענה ה' על כל תפילותיהם? ולמה התגאה עליהם כל כך? ובהחלט, לא התפייס להם? ומה שמו? "גאה על כל גאים", זה שמו (ועיין בשירי המצורף למכתב הזה, השואל בשביל מי נזרע השדה? כי מענה נכונה בפי)." כשאדם סובל, אנחנו מרחמים עליו ורוצים לעזור לו. קשה לנו לראות אדם סובל מתוך הפחד שמא יקרה לנו אותו הדבר. כי מיד מתארים את עצמנו במקומו. ואלמלא יכולנו להיות באותו המצב, לא היינו מצטערים לעולם. ומתוך כך שהייסורים שעוברים אחרים, מעוררים בנו יחס של רחמנות, עולה הקושיה - ואילו הבורא שהוא רחמן, "טוב ומיטיב לרעים ולטובים", ולא אגואיסט כמונו, ודאי שחייב להיות מעורב בעזרה לסובלים. אך בפועל, לא רק שהוא גרם להם את הרע, אלא אפילו לא מושיט ידו לעזרה. ולפי השכל האנושי רואים אנו שההשגחה, אין בה שום רחמנות. הבורא שנקרא "רחמן", "טוב ומיטיב", אין דבר טוב שבא ממנו, אלא הוא גרוע אף יותר מבני האדם. ולסוגיה הזו אין מוצא האדם תשובה.

"אבל "מקבלי האיומות" ומשיגי "הגאות המרוחק הזה", יודעים בהחלט שהשי"ת מסולק מהם, הגם שלא ידעו למה הוא מסולק!"

כתוצאה מהיגיעה, האדם מגלה בתוך הייסורים האיומים, שהם לא נשלחו לו סתם מתוך הטבע. אלא הבורא נמצא, וממנו הם באים, על אף שהוא נסתר. זאת אומרת, האדם מגלה את המטרתיות שבייסורים, אבל עדיין איננו מבין מה התועלת שבהם. וזה נקרא, שהבורא עודו "מסולק מהם".

כי אילו גילה האדם את התועלת שבייסורים שלו, היה מגלה קשר הבורא אליהם, ולא היה מרגיש אותם כסבל. כי עבר ועתיד אדם מרגיש גם בהווה. ואם היה מגלה שבעתיד נכונה לו מטרה טובה מייסוריו, אז המטרה הזאת הייתה מופיעה ומאירה לו בהווה. והייסורים, שמרגיש בהווה היו נמתקים על ידי ההרגשה הטובה מהעתיד.

אך לא כך קורה. לכן בהסתר רגיל, אף שהאדם מבין בשכלו, שייסוריו באים לו מהבורא, עדיין מטרתם נסתרת. ולכן איננו יכול להמתיק את המצב בהווה. ולכן מרגיש ייסורים, אמנם שהבורא מתגלה מתוך אותם האיומים. מה שאין כן בהסתר כפול מרגישים ייסורים, אך לא מרגישים מי הגורם להם.

מה קובע האם הסבל של הזולת יורגש באדם האגואיסט כתענוג או כסבל?

הסבל של הזולת מורגש כתענוג או כסבל, לפי האופן שבו מייחס האדם את הזולת לעצמו. לפי מידת הקשר שביניהם, עד כמה שהכלים של הזולת שייכים לכליו שלו, באותה מידה אדם מסוגל להרגיש את סבלו של הזולת. מכאן, שאדם לא מרגיש ייסורים של אחר, אלא רק את אלו שעוברים עליו, אם מתאר את עצמו כנמצא בכלים של מי שעובר ייסורים. לכן אל מול סבלו של הזולת, אדם מעדיף להרחיק עצמו, היינו מנתק את השייכות שלו אליו, ואז לא מרגיש מה שעובר על השני.

במה משתנה היחס לסבל כשמכניסים את הבורא לתמונה?

כשמכניסים את הבורא לתמונה עוברים מהסתר כפול להסתר רגיל. ואז אדם מגלה שיש סיבה, ויש מי שגורם ליסוריו בכוונה מטרתית. ואז יש לו את היכולת להצדיק את הבורא במה שמרגיש בעולמו. שאם לא הייתה בידו היכולת להצדיק את הבורא, אז הבורא לא היה מתגלה יחד עם הייסורים. אלא הבורא מתגלה לאדם רק באותה מידה, שאדם יכול להצדיק אותו. ובזה הוא מלמד את האדם איך לבנות כלים מעל הרגש.

האדם צריך לקנות כלי של אמונה, חפץ חסד. וגילוי הבורא כמקור של ייסורים או תענוגים, מאפשר לו לבנות יחס לבורא מעל התענוגים והייסורים, שבאים ממנו. לכן כשאדם נמצא במצבי הסתרה, עליו להעדיף להיות עם הבורא, להצדיק אותו, ולהיות דבוק בו מעל לכל הריקנות שמורגשת בו.

אדם צריך לקנות כוח התנגדות לתענוגים. לכן לאחר שעושה זאת על פני ייסורים, אז הוא מגיע לדרגת שכר ועונש, שלומד להצדיק הבורא על פני כלי מלא. כמתואר במשל "בעל הבית והאורח", אדם יושב מול שולחן מלא מעדנים וכל טוב, ובעל בית אומר לו: "קח", אבל הוא מסוגל לעמוד נגד כל התענוגים, ולהשתוקק רק לקרבתו של בעל הבית. ואז הוא מגיע ל"אהבה שאינה תלויה בדבר", בלתי תלויה בכלי, בין אם ריק או מלא.

מה נקרא "ייסורים מטרתיים"?

ייסורים מטרתיים הם מצבים שעל ידם אדם קונה יכולת להדבק בבורא מעל הרגשתו. כמו שמסביר בעל סולם ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות": "פת במלח תאכל, מים במשורה תשתה, על הארץ תישן, בתורה אתה עוסק - אשריך...". אף שהייסורים הם גופניים, הם מאורגנים בכוונה לעורר את המאור המחזיר למוטב על האדם השרוי בעבודה עם ייסורים. אלא שכך הם עוברים עליו בצורה מהירה ויעילה יותר, שאז אדם מקצר את הזמנים. כי הכלים של האדם לא השתנו, ובין שחי בדלות או שלא מגביל את עצמו במאום, אלה עדיין אותם הייסורים.

אלא שהייסורים כולם נועדו שהאדם ידבק בבורא מעל לכלי הריק, על כל אופניו הריקניים. וכשקונה את הערכת גדלות הבורא מעל לריקנות שחש מבפנים, והריקנות לא חשובה לו כבר, וגם לא הצורה שבה היא מתגלה, אלא הוא דבק בבורא, בכוח ההשפעה, אותה הדבקות היא המענה לכל מצבו הרגשי הפנימי. ואם האדם עבר את כל המצבים הללו, אז נקרא ש"מילא את סאתו". וכעת הוא נכלל בתהליך השני, שבו מראים לו את ההפך, את התענוג. מתגלה לו כל טוב מהבורא, וממנו הוא צריך להיות מנותק ומרוחק.

"ומה מספרים על כך בעלי הפייט? המה אומרים שישנה מטרה נכבדה לכל מקרי העולם הזה," לכל המקרים שאנו עוברים בעולם הזה. "שנקרא "טפת היחוד"," היא הקשר של הבורא עם הנבראים, אליו חייב הנברא להגיע. "אשר שוכני בתי חומר הללו" הנמצאים באגו, ואינם מסוגלים לצאת ממנו בכוחות עצמם, "כשעוברים דרך כל אותם האיומים, וכל אותו ההחלט בגאותו המסולקת מהם, אז נפתח איזה פתח בקירות לבם" מתוך שמרגישים את היסורים העוברים על החומר, הם מגלים עד כמה הרצון לקבל הוא הסיבה לכל סבלם, ומתוך כך מגיעים לנקודת הפתח.

""האטום מאד", מטבע הבריאה עצמה, ונעשים כדאים על ידיהם להשראת אותה "טפת היחוד" בקרב לבם." דווקא בתוך הלב אדם מגיע לקשר בין הנקודה שבלב לבין הלב כולו. כי הלב הוא אגואיסטי, והנקודה שבלב היא נקודת המגע העתידית של אדם בבורא.

"ויתהפכו כחומר חותם ויראו בעליל כי "נהפוך הוא" שאדרבה, דוקא באותם האיומות הנוראות מגיעים להשגת ההחלט המסולק בגאוה זרה, שם; ורק שם, דבוק השם עצמו ית' וית', ושם יכול להשרות עליהם "טפת היחוד"."

מתוך ייסורים קשים נפתחת בנקודה שבלב היכולת להיות מעל לכל הלב. ולאחר מכן נפתח הפתח בקיר הלב, שמביא להתחברות הנקודה שבלב עם הלב כולו. היינו שכל הרצונות הריקניים ירגישו את הקשר שלהם עם הנקודה שבלב, ואת המטרתיות שבייסוריהם, שנגרמים עקב חוסר חיבורם עם הבורא. וכתוצאה מכך מגיעה "טיפת הייחוד", שעונה על כל הריקנות שבכלי הלב. וכבר לא חייב האדם לקבל מילוי בכלים דקבלה, אלא מספיק לו לדעת, שהמטרה נמצאת מעליהם, כדי לא להתעסק בהם, ולהיות דבוק במה שלמעלה מהם.

אגרת 9 - שנת 1923

שיחה 2, 04.11.05

"פרי חכם - אגרות", דף מ"ו

"ואני רואה בעליל בלי ספק, שתפול בפחת הזה, אם פחות, אם יותר, וזה השטן האחרון, אשר אני מוצא בעבודתי הפוריה, בעד כללות בני דורי. כי ב"ה מצאתי חן בעיני בוראי ית', לגלות לי כל שפלות הדור, וכל מיני תקונים קלים ונאמנים, להשיב כל נפש לשרשה בתכלית המהירות.

אבל מה אעשה ביום פקודה, כי תצטרך לענות על שאלת אדם רשע, "מה העבודה הזאת לכם"? ואע"פ שהתירוץ מבורר בהגדה, "אלו היה שם לא היה נגאל", כי אין חפץ בכסילים, עובדי הריקות. ועדיין לא נבחר שום בן אדם לעבודתו ית', אם אין לבו שלם עם ה', לעבוד עבודת משא במסירת נפש, כל היום וכל הלילה, תמיד לא יחשה, אך ורק לעשות איזה נדנוד של נחת רוח ליוצרו ית'; ואם כן מה לרשע הזה להתערב ולדון עם אוהבי ה' כאלו."

אנחנו צריכים להבין, שאין מדובר באנשים רבים, אלא באדם אחד, שיש בו כל הרשעים, והצדיקים, וכל העולם כלול בו. לכן כשמתעוררים באדם הרשעים ששואלים "מה העבודה הזאת לכם?", על זה הפחד. על אותן התכונות הלא מתוקנות שעל פני השאלה הזו, שלא רואים כנגדן מטרה ברורה. והשאלה עצמה היא נכונה. כמו שמדברת ההגדה על "ארבעה בנים", שהם ארבע התכונות העיקריות בתוך הרצון לקבל, שבהן הוא פונה, וטוען מה מגיע לו. ועל כל טענה וטענה, צריך אדם להגיע לתיקון הטענה. לכן כתוב על הרשע "אילו היה שם לא היה נגאל", שאין מוציאים אותו ממצרים בצורה ששואל "מה העבודה הזאת לכם?". אלא צריך שיהיה תיקון על התכונה הזאת.

והיות שכלי לא שלם, אי אפשר להוציא לגאולה, ולתקן אותו עד לרמת קבלת התורה. לכן הפחד שנמצא באדם, האם יוכל למצוא את התשובה הנכונה, היינו התיקונים על השאלות שמתעוררות בו. שאסור לטשטש את השאלות, ולהסתיר אותן מעצמו באיזו צורה, אלא להפך, צריך להבליט אותן כך, שכל ארבע הבנים יצאו ממנו, ויוכל לברר על ידם תשובה, ותיקון.

"אמנם אחי, באמת אין זו שאלה שכליית, ברור הוא, ואמת הוא, לא נשאר שום הרהור ומשא מתן בדבר, אך דוקא בגלל זה הוא פרכא [קושיה] שאין עליה תשובה, כי שאלת חומר עכור ומעוכר הוא, והיא רק תביעה מגוף החומרי לשוב אל גילולי אבותיו, שיש לו חלק שותפות בעבודתם, או יותר אמיתי, שהוא בעל העבודה, וכל הנאה שלו. וכיון שהשואל הוא רק חומר וגוף בלי שכל, על כן חלש כח השכל, לענות לו שום תרוץ, כי אין אזנים לו, וכפתן חרש יאטם אזנו וכו'."

החומר שלנו הוא רצון לקבל. והשאלות כולן הן מתוך הרגש, מתוך מה שעובר הרצון לקבל. והתשובות מהיכן? לאחר שאדם חוקר את עצמו, את המציאות, את המטרה, את הדבקות בבורא העתיד לבוא. ומתוך כל זה מסיק מסקנות, מה הקשר בין מצבו הנוכחי לבין מטרת הבריאה, עד כמה זה מועיל והכרחי לזה, מתוך כך באה התשובה.

לכן צריכים התפתחות גדולה מהמצב ששואלים שאלה ועד התירוץ. ותקופת הלימוד הזה של איסוף ההתפעלויות, ההתרגשויות, ההבנות, ההבחנות, בונה את התשובה. וזה מה שמחזיר את האדם לנקודת המוצא שלו. כי הוא לומד מאיזה מקום באדם הראשון הוא שורשו, ועל ידי איזו גישה, תוכנה, יוכל להתחבר עם כל הגוף דאדם הראשון. זאת אומרת, אדם צריך לתקן את השבירה. ותיקון השבירה, תיקון הנתק שבינו לבין יתר הנשמות הוא התשובה לשאלת "מה העבודה זאת לכם?"

"ועתה ידעתי כח העדפה יתירה, שחנן אותי בוראי ית' על יתר בני גילי, שזמן כביר חקרתי אותה, למה נבחרתי יותר ברצות ה'; ואחרי כל השפלות הנובע מבן רשע הנ"ל, שהוא הקליפה השולטת בזמני, ואחרי הועדי בשיעורה האמיתי, אז אכיר טובת השי"ת עמדי, להסיח את לבבי היום ותמיד, מלשמוע שאלת הרשע הנ"ל."

שאלת הרשע לאו דווקא פועלת, כמו שאומר בעל הסולם, "בזמני". לא הזמן קובע. אלא מידת התפתחותם של כל הדורות הגיעה למצב שהרשע מתגלה בכל אחד ואחד. שבדורות קודמים, היינו בגלגולים קודמים של אותן נשמות, לא התגלה רצון לקבל במידת העומק, שהרשע היה מגולה, ושואל כבר את השאלה הזו. מכאן, שנדרשים הרבה מאוד עבודה, ויגיעה, וסבל, כדי שיתגלו לאדם שאלות "מה העבודה הזאת לכם?".

ורואים אנו, שמדור לדור חולפת התמימות מהאנשים, שאינם יכולים כבר סתם להאמין או לשמוע מה אומרים אחרים, ולחיות לפי כל אותן שמועות. עד שאדם בא למצב, שבצורה טבעית הרצון לקבל שבתוכו לא מאפשר לו לחיות לפי מוסכמות חברתיות, ולפי מה שמספרים לו על הדת, על הרוחניות, על מבנה העולמות, על מהו תפקידו בעולם. אלא מתוך עצמו, מתוך הרצון לקבל, מתוך הרשע שבו הוא בצורת דרשיני שואל "מה העבודה הזאת?", היינו, מה יש לי בעולם הזה? ולמה דווקא אני מחויב? וגם על הדברים שאומרת לו הקבלה הוא ממשיך ושואל באותו הכיוון.

הרשע הזה הוא המצב הטוב ביותר. שבגילוי הרשעים, אומר בעל הסולם, טמונה כל התקווה לתיקון, ולעתיד הנאור שיכול להיות לאדם. והגם שאמת היא שטרם נגאל ממצרים בצורת אותו הרשע, כי חייב להיות שקוע שם, ומתוך השאלה הזו לברר תנאים. מכל מקום, אלמלא יתגלה בו הרשע, לא יוכל להיות לבו שלם. כי "לב שלם" יש בו ארבע קושיות עם התירוצים עליהן, שאותם אדם השיג בעצמו.

לכן הרשעים שבתורה הם מצבים רצויים מאוד. כשהם מתגלים זה הסימן שאדם מסוגל לעמוד על שאלתם. והתקופה הנוכחית היא זמן מיוחד, שבו מתגלים הרשעים, השאלות הללו נגלות לאדם, עוד ועוד אנשים שואלים את עצמם, מהו העולם? מהו הסבל? מה המטרה? מדוע היא כזו? ואין בהם הפחד לשאול על הכוח העליון, ולהעמיד את עצמם לפני אמת בכל מחיר. כל זאת נובע מהרשע, שמתגלה מתוך אותה השאלה.

"כי אני מוצא א"ע מחויב ומוכרח כהיום כתמיד להיות כשור לעול וכחמור למשא, כל היום וכל הלילה לא אחשה, מלתור איזה מקום שבו אעשה איזה נחת רוח ליוצרי, ואפילו ביום הזה שאני בו, חביב עלי הדבר לעבוד בעול גדול, אפילו שבעים שנה יחד. ובלי ידיעה כלל בהצלחתה, (כל ימי אפילו) זולת יהיה על הדרך שנצטויתי בודאי ללכת בכל דרכיו, ולדבקה בו, ששמעתי מכל מראש."

בעל הסולם הגיע בדרגת התיקון שלו לתכונת ההשפעה, תכונת הנתינה, תכונת הבינה, ונמצא במצב שאין לו כבר שאלות. אלא להיות בתוך תכונת ההשפעה עצמה זו המטרה, זה התענוג, זו הדבקות, זה המצב שבו הרצונות המתוקנים אינם שואלים, "מה יש בזה?". כי ארבעת הבנים שואלים על תכונת ההשפעה - "למה לנו אותה? ומה יש במצב הרוחני, בתכונת הבינה, לעומת המצב שלנו?" או ברמת האגו שאינו מבין, או שאיננו מסכים, או שאיננו רוצה לשמוע בכלל, כאותו הרשע.

בעל הסולם מתאר מה קורה לאחר שתיקן את ארבעת הבנים הללו במלואם. שאז מגיע למצב שאין עצלות, ואין שאלה, ואין דבר מלבד להיות שרוי בתכונת ההשפעה, בצורה המתוקנת של ארבע הקושיות של ארבעת הבנים. ולהיות בהן זה האושר, ויותר לא מתעוררות שום שאלות.

"יחד עם זה איני יכול כלל וכלל לפטור עצמי, בשום הרהור והגה רוח, שלא לעשות איזה עבודה לשמו ית', מחמת שפלותי; ואני חושב ותואב כל היום, על גבהו של עבדות ה', ובתכלית הגובה, עד שאי אפשר לי כעת להעלות על הכתב." כזה הוא המצב מתוך תכונת ההשפעה. כמו בינה שמשתוקקת להשפעה, ומוכנה כבר להעלאת המ"ן, וכביכול רק מבקשת שתהיה לה אפשרות לתת, כי "יותר ממה שהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להיניק". כך מי שנמצא במצב המתוקן של בינה.

"והן אמת כמו שדברתי עם בני גילי מענינים אלו, ראיתי שיש להם כמו שולחן ערוך שמעיינים בו ומוצאים שעור לעבודת ה', בעדם ולכל הצטרכותם.

אבל אני, לא ראיתי מעודי את השו"ע [שולחן ערוך ] הזה, להיות קצוב בו, תנאי וקצבה [תנאי והגבלה] , לחפץ השי"ת מבריותיו אשר ברא, במעלות הדביקות בו."

הכוונה היא, שאין הגבלות, אין תנאים, אין משהו שצריך להיות כתוב לאדם. אלא מהו ה"שולחן ערוך"? השולחן ערוך ביסודו הוא רשימת התיקונים שאדם צריך לעשות על כל הרצונות שנמצאים בנשמתו. הרצונות שבתוך הנשמה בצורתם המקולקלת צריכים לעבור תיקונים. ויש לכל רצון תיקון משלו, ורשימת התיקונים הזו נמצאת בשולחן ערוך.

אין מדובר באיך מתואר לנו השולחן ערוך, בעיבוד העממי שלו, לעמך שיעסוק בו בדרך הגוף, בעשיית מצוות אנשים מלומדה. אלא מדובר בתיקונים הרוחניים, שזאת הכוונה האמיתית בשולחן ערוך. לכן ודאי שאין בו שום הגבלות, והכל בא מתוך נכונות האדם, ומתגלה כלפיו במידת המוכנות שלו, ובהתאם לצורה ולאופן שעשה הכנות. ואז בכל פסיעה של אדם, נקרא ש"נשמת אדם תלמדנו", ואין הוא צריך לשולחן ערוך לפניו.

לכן אומר בעל הסולם, "אבל אני, לא ראיתי מעודי את השולחן ערוך", ומנין לנו ספר כזה? אלא האדם שפוסע במדרגות, מתגלים לו הרצונות, ומתגלים לו תנאי הסביבה הרוחניים והגשמיים, ומתוך כך הוא מתקן את עצמו על ידי הלימוד, על ידי משיכת האורות המקיפים. ואז הרצונות שמתגלים, והאורות שפועלים כנגדם כ"בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין" כי "המאור שבה מחזירו למוטב", שהם המאורות שמתקנים את הרצונות, הם באים כאחד, אורות כנגד כלים, וזה מה שנקרא "שולחן ערוך". שהכל ערוך לתיקונים של הרצונות הלא מתוקנים, המתגלים בזה אחר זה.

לכן בדרך הרוחנית "נשמת אדם תלמדנו". איש לא יכול לומר לשני מה ואיך לעשות, אלא האדם מגלה מה נקרא "בוקר רוחני", "ערב רוחני", "נטילת ידיים", "שחיטה" או כל מצווה אחרת. אלא שאם המצווה כתובה בהברה של שפת הענפים, אז אדם שנתקל בתיקון מסוים ברצון, מתחיל להיודע בו, על מה בדיוק עליו לעבור כעת, ואיך, ומה הביטוי של הדבר במילים דעלמא, זאת אומרת, כמו שבעולמנו מבטאים את הדברים. אבל הידיעה הזו היא רק לאלו שנמצאים כבר בתיקונים, שלכל אחד שולחן ערוך משלו בדרך, ובקצב, ובסיבה ומסובב, בצורה שבה הוא מתקן רצון אחר רצון. והשולחן ערוך שלו תלוי בשורש נשמתו.

"ובדרך כלל קבלתי פא"פ וכו' שקטן וגדול שוים הם לפניו ית'. וכל הבריות מוכנים להשראת שכינתו בלבבם, ושעור ההשראה, תלוי בחפץ הבורא ית', ולא בו כלל, אתמהה לכן, חרפה גדולה לילוד אשה, יהיה מי שיהיה, ליתן איזה שעור, או כמין שעור באיכות חפץ הבורא ית'.

והנה דברי אלו פשוטים בתכלית הפשיטות, עם כל זה לא ראיתי עוד בדורי, מי שיהיה בעיני עצמו לאיש פשוט כזה שיבין ערך דברי אלו, כמו שהם לעצמם, והוא מחמת שאי אפשר להם להרכין גופם כל כך."

עד כמה שהאדם נמצא עמוק יותר "שאי אפשר להם להרכין גופם כל כך", עד כמה שמתגלה בו עובי ותוקף הרצון, והוא יכול להרכין את עצמו, ולעבוד ב"ויגבה ליבו בדרכי ה'". זאת אומרת, להרים את המטרה עד שגם הקשר המזערי ביותר עימה, מאפשר לו להיות למטה, בהרכנת הראש. זה נותן לכלים שלו את היכולת להגיע למצב שעליו אומר בעל הסולם, שאינו מוצא בדורו "מי שיהיה בעיני עצמו לאיש פשוט כזה", שיוכל לברר עד כדי כך את פנימיות המציאות.

"וכיון שבאתי לזה, אגלה לך כל סודם בחדרי משכיותם [בחדרי העבודה הזרה שלהם] . אם תבין ... כי כל זה עלתה להם מחמת שאלת אדם רשע, מה העבודה הזאת לכם, כי הם צריכים תמיד לסמיות עינים כלפי אדם רשע הזה ..." אינם יכולים לעמוד נגד אותו רשע, בלהרכין את עצמם. "אבל המה אנשים, ומדוע לא יסבו עכ"פ כל עבודתם למקצוע הזה, מה יש לבעל הכרם מכרמו? ועל כל פנים, היו עובדים עבודה שכליית לבוראם, בין אם יערה עליהם רוח ממרום לראות פירות בעמלם, ובין ח"ו לא. אבל לא היו יוצאים מן גדר עובדי ה' על כל פנים."

אבל אין כוח, הוא אומר, ולכן אדם באיזו צורה מסתיר מעצמו את הרשעים שנגלים, ומסכים עם העבודה השטחית שמתגלה בתוך הרצון לקבל שלו. שאינו הולך יחד עם גילוי הרצון, אלא מסתיר אותו מעצמו, ומתרחק מעט מתוקף הרשע שמתגלה.

"בהיותם נמשל כבהמות נדמו ומנשאים הרגשים החומריים, כמו עבודה רצוניית אלקיית, ולא ירצו להבין שכל החומר יחד עם כל מה שיוכל לרכוש, יאבדו יחד. ואבד ונשבת זכרם מן הארץ לנצח." היות שלא יכול לעמוד בתוקף הרצון שמתגלה, תופס ממנו מרחק, ובכך נעלמת ממנו כל עבודתו, ויחד איתה נעלמות התוצאות שהיו יכולות להיות לה.

"אמנם אחי, הרבה הרבה דברתי עמך מענינים אלו פנים אל פנים בהיותנו יחד, ואי אפשר להאריך בהם כ"כ על הכתב. אבל אני יודע בטח, שאם תעיין כראוי בדברים אלו שכתבתי בכל המכתב הזה, מחוייב אתה למצוא הרבה ענינים, שאין דעתך נחה בהם, אשר בכונה גדולה כתבתים אליך, כי אני חושב אולי תבין מכאן ולהבא, ותודיעני כל דבר וכל פרט וכל שורש, שאינך מסכים עמי לגמרי, באשר שלבי שלם עמך, ואתה ..." תגלה אותם הרשעים שהתגלו בך, אבל התרחקת מהם באיזו צורה, ולא עמדת מולם, כדי לתקנם.

"וסהדי במרום [ועדי במרום] אם הייתי יכול להאכילך את חלב השמים ממעל לא חסתי (כלל) על שום עבודה, ועל שום עמל.

יהודה ליב"

בעל הסולם עצמו עבר כבר על הכל, וברור לו שרק בהתגברות על תוקף הרצון, על אותו הרשע, עד שרואים שאי אפשר אחרת להגיע לגאולה, כי "אם היה שם לא היה נגאל", אז מגיעים לתיקונים ממשיים, וליציאה ממצרים לדבקות וחיבור עם השכינה. רק בגילוי הרשעים, ובעמל עליהם דווקא.

אלא האדם בורח מהעבודה הזאת, ועושה בה סיבובים למיניהם, ומתעצל, ועל זה הצער הגדול שיש לבעל הסולם מאנשים כאלו. שזכו לגילוי נקודת האמת, לגילוי הרשעים שבהם, ומפחדים לעורר את המצבים הללו, ולבדוק אותם, מפני שלא נעים ולא נוח. ולכן אינם נותנים היגיעה והעמל הדרושים, כדי להגיע לגאולה מאותו המצב של מצרים.

למה "איש פשוט" שמרכין ראשו מבין את הדברים כמו שהם?

"איש פשוט" נקרא שהגיע לפשט, שזו הדרגה הרביעית, לאחר שעבר עשיה (שנקרא סוד), יצירה (שנקרא דרוש), בריאה (שנקרא רמז), ונכנס לאצילות (שנקרא פשט). זאת אומרת, ארבע הדרגות האלה הן בצורה הפוכה - מאצילות ומטה. וכך אנחנו שנמצאים בעולם הזה, שבו, הוא בשבילנו סוד על כל ארבע הדרגות שבו. שאדם לא יודע, ולא מכיר, ולא מבין בו מאומה.

אלא כדי לעבור על כל אותן דרגות, צריך אדם "להכין את הראש". שהרכנת הראש משמע, לקבל על עצמו עבודה עם הרצון לקבל שמתגלה, שאותו הוא חייב לתקן, ויחד איתו להכנס לאצילות, זאת אומרת, לדבקות, לתיקון, לתכונת ההשפעה. ואז מתבררות כל היוצרות שבו, ובאותם כלים מתוקנים, רצונות מתוקנים, הוא מבין את הפשט. היינו, מבין את הדברים, וחי בהם כ"איש פשוט".

כל זה בא לאדם, שלמרות הרשע שלו שקם לעמוד נגדו בתוקף, יש לו יכולת לעבוד עליו, נגדו, איתו, וכך לעבור את כל הדרך. מהעבודה הזו אדם בדרך כלל בורח, שלא לוקח את כל הרצון לקבל הגדול שמתגלה לו על כל עמקותו הנוראית, יחד עם הבושה. אלא מעדיף ללכת בדרך בלתי מחייבת ש"גם לי יש קשר לקבלה ולדרך", מבלי לעבוד בצורה אמיתית על הרשעים שמתגלים. ובכך נמשך הזמן, ואדם לא נמצא בהילוך הנכון.

והרי כל העבודה שלו היא זירוז הזמן, ומציאת תמיכה בקבוצה, שתאפשר לו לעבור את המצבים הללו. שרק בעזרת תמיכתה של הקבוצה אדם יכול להתגבר על הרשע שלו. כי הרשע הזה הוא בדיוק הקשר השבור בין הנשמות. ואם אדם לא מקבל תמיכה מהנשמות, הוא איננו יכול "לדלג" כביכול מעל הקשר השבור הזה, היינו לתקן אותו. החוסר בהבנה הזאת, החוסר בהרגשה הזאת, החוסר בבירור הזה, שוללים מאדם את הדחף להימצא בתוך הסביבה הנכונה, ולדרוש ממנה תומכים לתיקון.

הגאווה, איזה חשבון שהוא יכול בעצמו, ושהתיקון הוא בכלל לא בקשר בינו לבין הנשמות האחרות, אלא התיקון הוא כביכול פרטי שלו עם הבורא, מביאים את האדם לעוות את כל התמונה בדחף האגו שלו, ובצורה כזאת הוא נשאר תמיד לצד הקו האמיתי הדק מאוד. בכל פעם הוא נמצא מעט ימינה או מעט שמאלה מהקו, ויש לו כביכול הצדקה על זה שהוא נמצא כך. אבל אפילו במעט שאינו על אותו קו דק, כבר אינו מתייחס נכון לנשמה, ולקשר שלה עם הנשמות האחרות, ולהיכן בדיוק צריך להיות התיקון. כי או שאדם מסתכל בדיוק למטרה, או שמסתכל מילימטר לכיוון אחר, ואז כבר לא עומד נגד הרשע, וזה מאפשר לו להיות רגוע, ולא לתקן מה שצריך לתקן.

העניינים האלה עדינים מאוד, לכן נתנו לנו שבירה עד העולם הזה, עד המציאות שלנו, שבה אדם יכול לגלות את היחס שלו לנשמות האחרות בתוך הגופים, שבחמשת החושים יהיה ברור לו באיזה מצב הוא נמצא כלפי האחרים. זאת אומרת, נדרשה שבירה עד העולם הזה, כי בלי הבירור האמיתי של נקודת התיקון, כל העבודה אינה עבודה. כמו שאומר בעל הסולם, אם אדם בורח אפילו מעט הצידה, הוא לא מגיע לבירורים. אלא יכול להוסיף להתגלגל באותו מצב משך עשרות ומאות שנים. ולא מפריע לו, להפך, הוא עוד מתגאה שנמצא בדרך, בלימוד, שמשתייך לתיקונים ולרוחניות, אבל הוא בכלל לא בזה.

מה נותנת לאדם הרכנת הגוף?

הרכנת עצמו נותנת לאדם את הקשר עם האחרים, שידרוש מהם, יתחנן כמו מסכן, יבקש כמו אומלל חסר אונים - כוח הערבות. כי אדם שעומד מול המטרה, לתקן את התיקון הקטן ביותר בדרך הנכונה, אפשר לו רק בכוח שמקבל מהקבוצה. כי בכוח הזה נעשתה השבירה, הכוח הזה חסר, ורק בכוח הזה שאדם מקבל, הוא מתקן אותה נקודה נוכחית שבה הוא עומד בדרך. ובנקודה הבאה בדרכו, יצטרך כוח ערבות נוסף, אבל כבר כוח ערבות אחר, מפני שיעמוד בעביות אחרת, במצב אחר.

התיקון הוא תמיד דרך קבוצה, כי השבירה היא בקשר שבין הנשמות. שום נשמה לא נשברה בעצמה. נשבר רק הקשר ביניהן, נשבר המסך שחיבר והדביק אותן יחד. הרצונות לא נשברו, נשברה רק הכוונה שעליהם, הדבקות, הדבק שהדביק אותם למקור אחד, למטרה אחת, להשפעה אחת, נשבר. וניתן לקבל אותו כוח, אותו דבק, רק מתוך שאדם פונה לקבוצה לקבל ממנה ערבות, ומדביק. ששם טיפת דבק על אותה נקודה בדרך, וכך מתקדם. ומפני שהדבק הוא רק מאנשים אחרים שבקבוצה לכן "ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה". אם אדם מתייחס כך לקבוצה, זאת אומרת שרוצה שהכלל הזה יבוא ויתקיים, אז בתגובה הוא מקבל את הכוח הזה. רק כך מתקנים את הרשעים.

כמו שאומר בעל הסולם, פשט נקרא דרגת האצילות, שהיא כידוע, אהבה שלימה. בתחילת הדרך בשכר ועונש, אדם מתקן את היחס שלו כלפי האנושות, וכלפי הנהגת הבורא האישית עליו. ולאחר מכן בודק הוא את אותה הנהגת הבורא, היינו מתקן את הכלים שלו, איך בכל הרצונות הוא דן את הבורא. ומגיע לבורא "טוב ומיטיב לרעים ולטובים" לכל אחד ואחד, לכל הנשמות. איך הוא בודק את הנהגת הבורא? הוא נכנס לכל נשמה ונשמה ונמצא בה, ו"המצטער בצער הציבור, זוכה לנחמת הציבור". הוא מחבר לעצמו את כל החסרונות האלה, ובהם רואה "טוב ומיטיב" בכל הזמנים, ואז מגיע לאהבה. הכל בא מהחיבור בין הנשמות בלבד. רק בו הקלקול, ורק בו התיקון.

לכן אדם שלא פונה לכוחות הקבוצה לתקן אותו, אין ספק, וצריך שיהיה לו ברור, שלא תיקן שום דבר בדרך. יתכן שהבין משהו, שסבל משהו, שהכין את עצמו, שנמצא בבירורים או הבחנות, אבל כל זה עדיין לא נקרא תיקון. אם אדם לא מגיע לנחיצות, שחייב להתחבר עם הקבוצה כהחלק הקטן והפחות ביותר, וחייב להיות נזקק להם, שרק מתוך זה הוא מקבל כוח התיקון, אז לא תיקן עדיין שום דבר. כך הכרח שיהיה, וכך מתגלה בצורה ברורה. אנחנו רואים גם מתוך המקרא, שמגיעים להר סיני, ורוצים לקבל את התורה, ה"מאור שבה שיחזירם למוטב", חייבים שיהיה כוח הערבות. בלעדיו אי אפשר לקבל את התיקונים. והתורה שמקבלים היא רק כוח התיקון. הם עדיין לא תיקנו כלום. אלא "עשרת הדיברות", "ספר החוקים", ולאחר מכן המדבר שבו אדם מתקן את עצמו ממלכות עד בינה משך ארבעים שנה, זה הכל אחרי קבלת התורה.

מהי קבלת התורה? "המאור שבה מחזירו למוטב". היא לא משהו טוב. היא הכוח לתקן את הרשעים שייצאו ממצרים, כי האדם התחייב שיתקן אותם, ולא יעמוד על אותה שאלת "מה העבודה הזאת?", אלא יתגבר עליה. אבל מטבע הדברים כל התיקון מתחיל רק מהערבות, כי בה השבירה. הערבות היא לא מעין תנאי מלאכותי צדדי או חיצון. אם אדם מבין שאותה הוא צריך לתקן, ובזה הוא פונה לקבוצה, ולזה הוא מכון, אז ודאי שכנגד הוא מקבל את כוח התורה, שיתקן לו את הערבות.

האדם צריך להגיע למצב שחייב את הערבות, ולא שהוא נמצא בה כבר, אלא בכוח הזה הוא רוצה להתקיים. ואז מגיע לו כוח לתקן את הערבות, שנקרא "תורה". אבל עדיין הוא עומד תחת הר סיני, ויש לו עוד הר שלם לרכוש את היכולת לראות עד כמה הוא שבור. שמגלה לאט לאט עד כמה אין לו את הערבות הזאת, עד כמה אין לו את הקשר בין הנשמות שיחבר אותן לנשמת אדם הראשון. וכשהוא מחבר אותן, הוא כמו משה, עולה על ההר.

"משה" הוא רק נקודה אחת של האדם, שהיא החלק אלוקה ממעל, הנקודה שבלב שעולה לקבל את התורה. אבל כל יתר הרצונות הם ההר, וכל העם שעומד בתחתית ההר, הם הרכיבים של נשמת אדם הראשון. ה"עם" שעומד סביב ההר אלו נשמות היהודים, ואלו שהצטרפו אליהם, שנקראים האח"פ דעלייה העתידי כביכול. וה"הר" הוא כל העביות שתתגלה בכל הנשמות הללו. ונמצאת נקודת קשר אחת בלבד. אם כעת יש נכונות לגלות את הכלי השבור, ולהדביק אותו בחזרה בערבות, באותו הקשר הקודם של המסך המשותף לכל החלקים, אז מקבלים "תורה", ונכנסים לתיקון. ולאחר "ארבעים שנה" מגיעים ל"ארץ ישראל", לבניית "בית המקדש", זאת אומרת, למצב המתוקן. ממלכות, דרך בינה, לכתר.

שיחה 1, 03.11.05

"פרי חכם - אגרות", דף מ"ג

תקציר: בעל הסולם מתייחס לקשיי התלמיד לעמוד בהבטחתו לסייע לו בהפצת חוכמתו ומסביר כי שורש הענין הוא, שהתלמיד מתרץ לעצמו שאינו ראוי לעבודה זו. בעל הסולם עצמו עבר זאת והקדיש זמן רב לשאלה מדוע נבחר על פני כולם לגלות את הבורא. לכן הוא מחויב תמיד למצוא מקום שיוכל לגרום נחת רוח לבורא, בלי לדעת כלל אם יצליחו מעשיו אם לאו. זהו דבר פשוט, הקטן והגדול שוים לפני הבורא, כל הבריות מוכנים להשראת השכינה בלבבם, וזה תלוי רק ברצון הבורא ואינו תלוי כלל באדם.

"ב"ה מוצש"ק ויקרא אל משה, נשיא לבני מנשה גמליאל בן פדהצור

ש' פ"ג ירושלים עיר הקודש תובב"א

לאמיתי וידידי ... נ"י ויופיע לרום המעלה.

לא אוכל עוד להתאפק לכל הנצב בינינו, ואנסה נא את התוכחה המגולה האמיתית. כי צריך אני לדעת כמה הוא שוה ערך, דבר אמת בארצנו: כי כן דרכי תמיד, לחקור בכל מעשי הבריאה, ולדעת ערכה, אם טוב ואם רע, אך בדקדוק נמרץ, מפני שרק מקום זה הניחו לי אבותי להתגדר בו, ובע"ה כבר מצאתי חמודות וגניזין [ומטמונות] בתמונות העוברות ובטלות האלו: כי לא לחנם נערך כל ההמון הזה נגד עיני, והמה אותיות נחמדות, למשפט כל חכמה וכל דעת, ולא נבראו אלא לצרופי חכמה בלבד.

מתחילה נשפוט את מדת העצלות השורה בעולם הזה ... ובכללה איננה מדה גרועה ובזויה כל כך, והראיה, שכבר אמרו חז"ל: "שב ואל תעשה עדיף". ואע"ג שהשכל הפשוט, וכמה כתובים מכחישים את הכלל הזה, מכל-מקום כדי דייקת ביה כראוי, אראה ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים הן" והכל על מקומו יבוא בשלום."

במאמרו "עת לעשות" מסביר בעל הסולם, כי בימינו נוצרה בעיה, שמחיר הוצאת ספר הוא נמוך מאוד, ולכן מלאכת הדפוס נפוצה עד לכדי כך שכל מי שעולה ברצונו, יכול להוציא ספר. ובכלל הטכנולוגיה החדשנית הופכת הכל לקל, ואז אנשים עושים דברים רבים שאין בהם צורך, והמה ממלאים עולמו של אדם דברי שטות, שאוחזים בו, כובשים אותו, ואינו מסוגל להיפטר מהם. ועד שעורך בירורים, חולפים חייו.

כמו כן אנשים עושים דברים שנקראים "מה בכך", מבלי שיבדוק כל אחד ואחד האם מה שהוא ממציא ומביא לעולם, הוא דבר חשוב למטרת העולם. אלא מפני ש"בא" לאדם מתוך הרצונות שעוברים דרכו, ומתפתחים, וחוזרים כמקרים, שפתאום הוא תופס איזה רצון, מממש אותו, ומפיל על כולם גם את הרצון עצמו, וגם את התוצאות שהמציא ממנו. וכך העולם אמנם מתקדם בטכנולוגיה, אבל גם בריקנות הפנימית, עד שבקרוב האנושות תאלץ להכיר שכל ההתפתחות הזאת היא לרעתה, מפני שגרמה לה רק אסונות ובעיות, ולא קידמה אותה לתכלית הבריאה במאום.

לכן העצלות, כותב בעל הסולם, דווקא יכולה להועיל במקום שהאדם טרם בירר מה בדיוק נחוץ שיעשה. שאז "שב ואל תעשה עדיף".

"זה מבורר בלי ספק, שאין שום עבודה בעולם, זולת עבודתו ית', וכל מיני העבודות זולתו, ואפילו לנשמות, אם הוא בערך עצמיותו בפרטו, הרי ראוי לו שלא בא לעולם, כי מהפך הקערה על פיה, כי ממקבל לא נעשה משפיע, שזהו חוק ולא יעבור, ו"אלו היה שם לא היה נגאל".

ואם כן לא כדאי לנו כלל וכלל לדון עובד או עבודה כזו שבעליו הוא בצורת מקבל. מחמת שזה ריקות מוחלט, ואין כל ספק שמוטב היה לו להיות "שב ואל תעשה", כי הוא מזיק במעשה זה, או לו, או לאחרים. ותועלתו נמנע בהחלט, כמו שדברנו לעיל."

על פי חוק ההתפתחות לדיוקו, לא משנה באיזו דרגה ומצב נמצאים, לפני כל מעשה, היינו תנועה פנימית שיכולה לבוא גם לביטוי חיצוני, נדרש הקדם בדיקה פנימית מדוקדקת באדם - האם הדבר שהוא רוצה לבטא בתנועה הפנימית, ובמעשה החיצון, מקרב אותו ואת העולם לגמר התיקון, למטרת הבריאה? ורק אם הולכים יחד עם הבורא, יחד עם מחשבת הבריאה, אזי יש מקום וקיום למעשה. ואם לאו, אין המעשה הזה סתמי ומיותר, כי אם מזיק.

כי האדם נמצא בקשר עם יתר הנשמות, וכל מעשה ממעשיו שאינו מכוון בדיוק לאותו מקום, גורם לכל המערכת להתקדם בדרך ייסורים, במקום בדרך תורה. אין מלבד שתי הדרכים הללו. ונמצא שכל אחד ואחד מכריע את העולם כולו לכף זכות או לכף חובה, בכל צעד ושעל שפוסע. לכן אם אדם מתאפק מלפעול, אלא ממשיך ומברר את המוחא והליבא שלו, מתוך הדאגה עד כמה מחשבותיו הן נכונות, אז הוא מביא טובה לעצמו ולעולם. ובטרם הגיע לבירור, רצוי שיתאפק.

"ולא איכפת לי כלל וכלל, אם נמצא עמך איזה מספר אברים מרמ"ח אבריך [מאתיים ארבעים ושמונה אבריך] , שאינם נוחים מהלכה זו; ואפילו מתערבים את עצמם במחאה גלויה נגד דברי אלו, כי כן טבע כל דבר אמת, שאינה דורשת הסכמה משום ילוד אשה, קטן או גדול, וכל מי שזוכה לדעת התורה ביותר, נמצא עמדן על דעתו ביותר [נמצא עקשן ביותר] ."

הנשמה נחלקת לרמ"ח אברים, ושס"ה גידים. ברמ"ח האברים אדם יכול לפעול לאחר בירור, תיקון, ושילוב נכון בין הכוחות האלו. ובשס"ה הגידים, התיקון שלהם שנקרא "מצוות", הוא בלהקפיא אותם, בלהגביל אותם, בלא להשתמש בהם, על כל הצורות שמתעוררים אותם כוחות ורצונות. לא ידוע לאדם מה נקרא רמ"ח, ואילו רצונות מתעוררים בדיוק. אבל אלה שאפשר לאדם להשתמש בהם בלהפעיל אותם לדרך הנכונה, הם שייכים לרמ"ח אברים.

"אשר על כן אחרי האמת הגדול, המפורסם הזה, אשר מחרף במלאכתו - "חבר הוא לאיש משחית", עם כל זה, אין לו שום רחמנות ודאגה על העצלים, לטכס עצה בעדם, מחמת הכלל הגדול: "שב ואל תעשה עדיף"; כי ממ"נ [ממה נפשא, מימלא] , אם דבר ה' יקר להם, ורוצים באמת לעבוד לקונם ית' להשביח מעשיו, אז אין שום ספק שרוח העצלות לא תהיה עמהם, כי רוח ה' מלביש עוז וגבורה, שהעצלות נדף ממנו כקש מפני רוח, אלא אם יצוייר שיש להם חבור עם רוח העצלות הזה, אז בלי ספק שבשעה הזאת אין דעתם נוחה בלתי לה' לבדו. ואם כן, ודאי "שב ואל תעשה עדיף"."

תמיד אפשר לערוך חלוקה לרמות בכללות אוכלוסיית העולם, בכל קהל ציבור, בכל קבוצה, וגם באדם הפרטי, שהוא עולם קטן. ולומר שבהתאם למצב התפתחות הרצונות והדרגות שבו, כן יהיו הדין והחשבון כלפי איך שעליו לנהוג עם עצמו, או העולם עם כל פלחי האוכלוסייה שבו. וכך בגשמיות וברוחניות. אלא שבעל הסולם לא מדבר על אלו שסתם נמצאים בעולם, וכביכול אין אתם חשבון. כי באיזו תביעה אפשר לבוא למישהו שנמצא בחייו, ומן הסתם אינו יודע כלל במה מדובר, ומה דורש ממנו הכוח העליון.

אלא מדובר באנשים ששייכים לתהליך, ובאלו שיכולים להשתייך אליו: או "מאמינים" חרדים, ששייכים לדומם דקדושה. או אנשים מחפשים, שבאים במגע עם שיטת הקבלה. או אנשים שנמצאים בדרך, שאיתם החשבון הוא יותר מדויק וקרוב. או אלו שנמצאים בדרגות רוחניות. אמנם הנטייה היא לחשוב שכשאדם נמצא כבר בהילוך הרוחני, אז הדרך סלולה בפניו, ואין שום קשיים בהתקדמות, ואין בעייה של שכחה ועצלות שנופלים על האדם. אבל הרי ידוע, שהדרך כלולה מעליות וירידות, מקו ימין וקו שמאל, קליפות, וכל המכשולים באמצע. שדווקא אם אדם נכנס בהם, ועובד איתם, ומעבד אותם בצורה נכונה, הם הם החומר שעליו הוא בונה את המדרגה היותר עליונה. וכך הוא בא ועולה מדרגה לדרגה. ומכאן, שבכל המצבים הללו, יש לו אותן קושיות.

בנוסף צריך להבין, שהרוחניות היא כוללת ועמוקה הרבה יותר מכפי שנראה לנו מבחוץ, שכביכול יש תענוגים גשמיים ותענוגים רוחניים, ועלינו להעדיף אלו על פני אלו. אבל אדם שנמצא ברוחניות, מתמודד לא עם הגשמיות, אלא מתמודד עם הרוחניות של הקליפה, ועם הרוחניות של הקדושה. ושם החשבון הוא כבר אחר, שנדרשת התמודדות נגד האור העליון.

וקודם אדם צריך לאתר את האור כתענוג, אמנם שלא ברור לו בכלל איזה תענוג יש באור. זאת אומרת, תחילה עליו להשתוקק להשפעה, ולמצוא בה את התענוג העליון הגדול ביותר. ולאחר מכן צריך להתמודד נגד הרצון החדש הזה, והתענוג החדש הזה. שהם כלי ומילוי אחרים לחלוטין. ואז על פניהם לבנות את היחס והכוונה שלו. ואמנם שאין מילים לתאר את הדברים הללו, חשוב להדגיש, שבדרכים רוחניים דווקא מדבר בעל הסולם.

"יש לי לדבר בענין זה נכבדות, אולם מה אעשה שהזמן גרמא [שהזמן גרם] , שאינך מבין בלשוני, כי אינך רגיל בחדושי תורה שלי, הנאמרים בתכלית הפשיטות, אשר צריך להיות בגובה הקומה מאד, עד שיוכל להשפיל קומתו כ"כ ולהגביה אותם; ולא אוכל לשנות דרכי, מחמת שאני רואה בו רצון השי"ת וד"ל.

הגם ששמעת ממני תורה הרבה, על צד הפשיטות, וגם טרחתי מאד בענין להבינך כל דרכי וכל חפצי בעבודת הבורא ית' [טרחתי מאד בענין ללמדך כל דרכי וכל חפצי בעבודת הבורא ית' ], רצוני לומר, באותו המקצוע שבעז"ה הוספתי על רבותי שבדורי ושלפני, והסכים השי"ת על ידי, ואתה עידי."

בעל הסולם לא מתבייש לומר את הדברים, כי בהחלט במה שעשה עבור דורנו, לנשמות שנמצאות בתיקון כעת, הוסיף הרבה על רבותיו, ופיתח הלאה את שיטת הקבלה, לצורתה הנוכחית שמאפשרת לכל דור המשיח לסיים את התיקון.

"עם כל זה מחמת שכל למודנו בענין הזה, היה זמן קצר, בערך ... מיום ב' פרשת בהעלותך [שנת] תר"ף [1920] עד פרשת שמות תר"ף (תרפ"א), כי המצב שלך בשבוע ... לא נתן לי עוד לדבר עמך יותר, מחדושי תורתי, וכן הפסקתי אז כל דרך הלמוד שלי מפני טעמים הכמוסים עמי; וגם מקודם לכן גיליתי אזנך בדבר זה, בקצת טעמים.

ומכיון שהזמן היה קצר מאד, הוא הגורם שלא הורגלת בדרכי, ולא נבלעו דרכי כלל באבריך, ולכן הכנסת מדעתך שינויים הרבה בתורתי ... ומחמתם הפסדת זמן הרבה ..."

הזמן בלימוד הוא גורם שקובע הרבה, כי אמנם שלכאורה רוחניות איננה דורשת זמן, ונראה שבימים ספורים אפשר לתפוס את כל החוכמה, והגם שמקובלים בהחלט משתדלים לקצר את הדרך, שבעתיד הצעירים, היינו אלו שמגיעים ללמוד, יוכלו בתקופה של מספר שבועות או חודשים להבין את עקרונותיה, ולאמץ אותם. מכל מקום, נדרש זמן הקליטה, זמן ההרגל. ואין מדובר עדיין בזמן עד שהלימוד עובר על החומר, על הרצונות, שלהם יש קצב מיוחד לעלות, ולהיכנס לעיבוד בטכניקה החדשה שאדם רוכש.

לכן יש חשיבות רבה למספר שנות הלימוד שעוברות על האדם. ואף שכתוב ב"תלמוד" וב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שכביכול די בשלוש עד חמש שנים, כדי להגיע לאור הרוחני, ולהיכנס לעבודה לשמה, זהו פרק זמן מאוד קצר. אמנם בהחלט יתכן שיבוא מצב, ומגודל הקבוצה, וממצבים מיוחדים בנשמות, יתקצר הזמן. אבל לעת עתה, לנשמות שבאות בדורנו, נדרש זמן רב יותר. כי אדם צריך לברר את עצמו, ואת הקשר שלו עם האחרים, בכל אותם האופנים והקשרים שנמצאים במבנה הנשמה שלו.

כל דור ודור הוא אותו הדור הקודם, שמגיע לאחר שתיקן באיזו מידה את החלק שהיה בחיים הקודמים. ואנחנו נמצאים בדור הראשון שבא כשורה חדשה, שמתקן את עצמו בשיטת התיקון הכללי של בעל הסולם. ועדיין לא נוכל לצפות שכל כך בקלות, ובזמן כה קצר נוכל להגיע ל"לשמה". אלא הדברים מצטברים בכל אחד ואחד, ומקדמים אותנו.

בדורות קודמים, להוציא אנשים מיוחדים דוגמת האר"י, נחמן מברסלב, הגר"א, כדי להגיע ל"לשמה" נדרשו בין עשר לעשרים שנה, ואף יותר. כי הקצב עצמו תלוי באדם ובסביבה, ובהכנה מגלגול קודם, ובסוג הנשמה הפרטית. לכן הזמן, אומר בעל הסולם, הוא בעל חשיבות רבה.

"ובפרוש הוציא לפני שפתותיך, אשר בכל כחך ואונך תעזור לי בברור דרכי תורתי והתפשטותו בעולם; ורק הנך יושב ומצפה, מתי יגיע השעה המוצלחת, שיהיה לקל [לאל] ידיך, שתוכל להשתתף עמי בזה הענין.

והבטחה זו הוציאו כל רמ"ח אבריך ושס"ה גידיך, בכל תוקף ועוז, גם בחדוה, ללא ספק קטן וקל, שמי יודע אם תזכה לזה המדובר וד"ל.

עתה מה תאמר לכל הבטחותיך עמי... ואני יודע עצתך והתחבולה שהמצאת מדעתך, דהיינו, לשטוף בפעם אחת כל גופך, במים שאין להם סוף," שמשתוקק להגיע למידת האמונה בקפיצה אחת. "ודי לחכימא ברמיזא [ודי לחכם ברמז ].

גם יודע אנכי התרוץ המוכן באמתחתך [בעסקך] , על שאלתי זאת, דהיינו, שעדיין אינך מוכשר כלל לגלות דעת, ולסתור או לבנות, ומכל שכן להתחבר עמי בעבודה, בה בשעה שאתה בעצמך לא החזקת בה כראוי.

אמנם אם כן יצר הסוכן [השוכן] בך, אתה סותר את עצמך מניה וביה [בבירור] , רצוני לרמוז, שעל שאלה אחרת אתה מתרץ את עצמך לא בענוה, ואדרבה וד"ל, ואם כן איך אתה תופס את החבל בשני ראשים.

... ואני אומר לך שאין כאן שום בושה, שום קטנות ושום גדלות, רק שהצליח מעשי שטן, להפריע על כל דבר טוב שלא יותגלה בדרכיו, כי מה אכפת לך, אם אבין את קטנותך יותר מדי, האם לשמוע שבחים מפי תכסוף, ואני יודע שנפשך טהור מסיגים כאלו.

וגם מאי אכפת לך, אם אבין את גדולתך בשעור המדוקדק, כמו שהוא בין כתלי לבך; וכלום אינך ירא מלגלוגי עליך, כי עמדן על דעתך אתה [כי עקשן אתה] .

וגם בושה זו מאי היא, לדבר בפני חבר כמותי, בפום ממלל רברבן [בפה מדבר גדולות] , וכן דרכו בדרך הזה כל קדמונינו, לגלות סודם כמו שבא בקירות לבם ממש, לרב מיוחד, או לחבר מיוחד האמיתי, אם רם אם שפל.

כי דורכי דרך האמת, אין להם שום התפעלות מן האמת, אם מר אם מתוק. והעיקר כל עיון כמו מקובל בשעתו, כי השכל צריך להיות "נקי"," מטעמים, יש אמת ושקר, מר ומתוק, ואם מבררים אמת ושקר, אז מסלקים לגמרי את המר ומתוק מהבדיקה "וח"ו להטות משפט מחמת מרירותו, וגם הלב על מקומו צריך להיות "צדיק", ומצדיק את הבורא ית', עכ"פ שלא יצוייר." מר ומתוק מצרפים לבירור, בתנאי שיכולים לעזור לבירור אמת ושקר.

"וכמו שאין שעור למעלת הבורא ית' ולכל יכולתו, כמו כן אין שעור לשפלות ילוד אשה (ולחולשתו), אלא אם רק הבריאה הזו עם כל שפלותה מוכנת לקבל דבר אמת, בלי שום נגיעה בדבר, לצורך גופו הנגוף, אלא נמצאת תמיד בסוד הכתוב: "ונקי וצדיק אל תהרוג", כן הולכת ופוסעת על מדרגות הקדושה וטהרה, עד ... מה העבודה הזאת לכם."

בעל הסולם היה מצפה מאותו חבר ותלמיד שלו, שיפנה אליו עם כל מה שמרגיש שעוצר אותו. ושלא ישים לבו על הנעימות או אי הנעימות, על מר ומתוק, אלא העיקר הוא האמת. שאם אפשר לברר אותה, אז חייב אדם להתרומם מעל כל אלו, ולפנות לבירור האמת כצופה מהצד, כרופא שבודק חולה, ואינו מתייחס אליו ולגופו, אלא רק לעצם הבעיה, שהיא המחלה, ואיך לתקן ולרפאות אותה. אותה מידת הנקיות של אובייקטיביות, עדיין חסרה לתלמיד. ועורך אילו חשבונות, איך ייראה אם יעלה את הבעיות שמפריעות לו בדרך, ולכן מתאפק. ובכך ודאי שעוצר את עצמו.

בעל הסולם הגיע לארץ ישראל בשנת 1921. והתאריך שבו כתב ושלח את המכתב הזה מירושלים הוא מעניין, היות שבעל הסולם היה רק בדרך לארץ ישראל או בפולניה. ועולה השאלה, מהי מהותו של האיש שהיה אז לידו?

מה פירוש לראות תחילה את גדלות התענוג הרוחני?

זו דוגמה לכך שאנחנו לא תופסים עד כמה הרוחניות נמצאת עוד שלבים כמה מהרצון לקבל שמתפתח. כי הרי המסך שעליו מדובר, הוא כנגד אור העליון, אור הרוחני. ואם האור הרוחני היה מגיע אלינו כעת, הוא היה מתראה לנו כחושך. אלא הכרח שקודם יהיה רצון לאור הרוחני, שלא זה הרצון שלנו. לכן צריכים אנו לגלות כלי אחר, ותענוג אחר בכלל, וכנגדם לבנות מסך. וזה נקרא שתחילה אדם רוכש מציאות רוחנית, שחי לא בתוך הרצון העכשווי, אלא בתוך הנשמה.

הוא איננו מבין מהו הרצון ההוא, ומהו המילוי שלו. ורק כשזה מתחיל ולהיות מובן לאדם ורצוי לו, ובוער בו, אז מתחילה העבודה שכנגד. לכן לא קופצים מיד מהרצונות שלנו לרוחניות. כלי ואור הם דוגמה למושגים שלכאורה חוכמת הקבלה מדברת עליהם כל כך בפשטות, אבל לאדם לא ידוע מה הם. לא שהוא אינו מרגיש, אלא הוא בכלל איננו תופס מהם המושגים האלו. הוא חושב שמדובר ברצון שלו, ובתענוג שכנגדו. אבל המושגים הללו הם לגמרי שונים, היות שהתענוג הוא האור העליון, השפעה. והעבודה של האדם היא לדחות תענוגי השפעה. והחיות הזאת, החיים האלו לא מובנת לו עדיין.

לכן נדרש זמן. צריך לתת מקום לזמן הגשמי, להרגל, לתפיסת ההבנה, להתפתחות פנימית. ונמצא, שהזמן הוא מרכיב חשוב מאוד ברוחניות, כי אנחנו עדיין נמצאים בו.

מהי הטענה של בעל הסולם כלפי המכותב?

האגרת כתובה בחצאי מילים, שיכול להיות כך או אחרת, ובנוסף יש בה נגיעה בעניינים אישיים. אבל הטענה העיקרית, שאם לתלמיד יש בעיה, והוא חושב שעקב בירור הבעיה, תהיינה לו אי אילו בושות, אז אין לבושות הללו מקום. הוא חייב להעמיק את הבירור, במידה שתעזור לו להתייחס מהצד למה שקורה לו, בצורה אובייקטיבית. על דרך שרופא מסתכל בחולה, שכביכול אין לפניו אדם, אלא יש גוף, וחובתו לטפל בו. והיכן שיש מחלה, הוא פותח, ועושה את הדרוש, בצורה בלתי תלותית.

לא חשוב שמדובר בו עצמו. אלא יש נברא, ויש בו כאלו וכאלו בעיות, שנשלחות כמובן מלמעלה, ומתעוררות מבפנים. ומתוך המערכת שלו, מגיעות תגובות מסוימות. אז מה עליו לעשות? והאם יש לו תקנה? האם יש לו אפשרות לזרז את ההתפתחות שלו? כך אדם צריך להתייחס לעצמו. אחרת, אם הוא מזדהה עם האדם שבו כרגע, מבלי שיוכל להתנתק ממנו, אז איך הוא עומד לשנות אותו?

לכן אסור שיהיו בבירור חשבונות ובושות, ויתר המנהגים שקיימים בין בני אדם. שכל אחד מזדהה עם מה שהוא, וזה "האני". אלא אני הוא בכלל לא אני. האני האמיתי שלי הוא למעלה. ואת זה שכאן עלי לתקן. וככל שאצא ממנו, ואתנתק ממנו יותר מהר, כך ייטב לי. ואם יש לפני הזדמנות ואמצעים, אז לחפש איך לעשות זאת. בכללות יוצא, שאמנם אין ברירה, וצריכים זמן להתפתחות. אבל יחד עם זאת, אין לשים לב לכל מיני חשבונות אישיים, אלא לעורר את הדברים, ולזרז את ההתפתחות היכן שאפשר.

אגרת 10 - שנת 1925

שיחה 4, 15.08.05

"פרי חכם - אגרות", דף מ"ח

"וז"ס, "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה", שבפתיחת הפה מתגלה חכמה עילאה, כי בה בשעה, שנפרדת קלי' "פה רע" מקדושה, יוצא פה דקדושה לאור עולם, שז"ס, פתיחת הפה להרוחה, ואין עוד פגע רע ליחל דברו. כי "יודע תעלומות מעיד עליו שלא ישוב לכסלו עוד", ומיד זוכה לחכמה עילאה, כי גילוי חוק ומשפט באים תמיד ביחד, וז"ס "פיה פתחה בחכמה".

וכיון שהגיע לגילוי חכמה, שלא זכה בה, אלא ע"י יגיעתו הקודמת בזווגים שלו, ע"ד הכפיה, נמצא, שלולא לשון דנוקבא, שבה סגולת היגיעה, לא היה זוכה לכלום. ממילא, איגלאי מילתא למפרע [ומתגלה העניין מן ההתחלה] , שאפילו זווגין דכפיה הי' ממש זווגין דאהבה וחיבה ודו"ק. וז"ס "ותורת חסד על לשונה", "על לשונה" דוקא ולא בלשון אחר."

הצורה שבה האדם מרגיש את מה שעובר עליו איננה חשובה, כל עוד המצב עובר, והוא מתקדם בטוב או כביכול ברע, היינו שמרגיש שלא זכה למצבים בעצמו, אלא הבורא סידר לו כך, דרך החברים, דרך היותו שרוי תחת לחץ החברה או השפעת הסביבה, או אם בעצמו השתדל כביכול. לאחר מכן הוא יראה מה הסיבה לכל מה שהוא עובר, ומדוע התגלגל לו המצב דווקא דרך איזה אמצעי.

כי האדם איננו יודע מהם החשבונות. ולעיתים קורה שלפי מבנה המערכת באה לו התקדמות, נעימה או בלתי נעימה, בעל כורחו או לפי רצון, בהתאם לתכנון שלו או במקרה דרך משהו או מישהו זר, שהוא אינו מוצא מה הקשר בין הדברים, ולמה דווקא כך צריכה ההתקדמות להגיע.

כמו כן התקדמות יכולה להיות באמצעות לחץ שאדם מרגיש אותו כבלתי נעים, לפי הכלים או התנאים שבהם הוא נמצא. ואמנם הוא יכול לפענח את ההרגשה שלו בכל מיני צורות, ולתרץ לה תשובות משלו, אבל אם מדובר בהתקדמות, צריכים אנו לראותה תמיד כדבר שבא מצד האהבה. אמנם שיש ולפי הקשר, לפי המיקום במערכת, לפי הקשרים היחסיים בין בני אדם, או מטעמן של סיבות נוספות, ההתדמות מגיעה לאדם לא לפי ההרגשות הנעימות, וגם לאו דווקא בהתאם למאמציו.

"ונשוב לענינינו שאות הא', שאחיזת משה בזנבו נהפך למטה בכפו, ה"ס "תשובה מיראה" על דרך "פיה פתחה בחכמה", שמעת הזאת שנקבעת למטה, והקליפה משולחת ואינה חוזרת, מתחיל שורש גילוי חכמה עילאה.

וסוד אות הב', ה"ס ושורש, לתשובה מאהבה. שבהיותו מביא ובא ידו בחיקו, בהמנותא עילאה, מתגלה התורת חסד על לשונה, ולא זולתה.

ודו"ק בדברים כי באמת צריך להוציא ידו מחיקו, כי חיק, ה"ס, "אנכי ולא יהיה לך". והוצאת יד, ה"ס "התפשטות הדעת", ואם בשעה שמוציא יד להתפשטות טעמי תורה ורזי תורה, זוכר היטב את שורשו שלא לשנות את טעמו, ויודע בטוב שמוציא ידו מחיקו. נמצא שחוק ומשפט קשורים זה בזה כב' ריעין דלא מתפרשין [כשני רעים שלא נפרדים] , אז הולך השפע בדרכיו כדבעי [כראוי] ."

מדובר במקרה שתיקן כבר את הכלים, ובין אם המצב טוב או רע, הוא מייחד את ההשגחה למקור אחד. תחילה אדם מגיע לכלים שבהם יכול לראות, שיתכן והמצב בא מהבורא, אמנם שאין לו יכולת להצדיק אותו. וזה הצעד הראשון של ההשגחה.

האדם רק מתקן את הכלים, וככל שהכלים יותר מתוקנים, הוא מרגיש בהם יחס הבורא יותר אמיתי, לפי שמו "טוב ומיטיב לרעים ולטובים". שההשגחה מתראה בצורה של טוב אינסופי בשווה לכולם, כשהיא יוצאת מהבורא. אבל כאשר היא יורדת במדרגות העולמות, אז היא משתנה, מתחלקת, ומתמעטת, לפי הדרגות שבעולמות.

העולמות מסדרים את ההשגחה כך, שככל שהדרגה היא יותר נמוכה, יש בה יותר הסתר, ויותר הכנה לאדם שיתפקד. אם באין סוף ההשגחה היא אינסופית, "טוב ומיטיב לרעים ולטובים", האדם שנמצא בדרגה הזאת, חייב להיות מתוקן כנגדה בתיקון אינסופי. ואם ההשגחה היא אהבה לא סופית, גם האדם מתוקן כנגדה, נניח ב – 80% מהתיקונים שלו. ובשכר ועונש הוא מתוקן כנגדה ב – 60%, בהסתר אחד הוא מתוקן ב – 40%, ובהסתר כפול הוא מתוקן ב – 20%. כך אותה השגחה אינסופית שעוברת דרך העולמות, מתמעטת עד דרגת הסתר כפול, שהיא לאחר כל העולמות, א"ק, אצילות, בריאה, יצירה, ועשיה. ובה אנחנו נמצאים. ורק בהתאם למידה שהאדם יתוקן תפתח לו ההשגחה את עצמה.

שרטוט 1

"ובזה תבין הפירוש, "ויבא ידו בחיקו"," זאת אומרת, מגיעים למצב שטוב ורע מתייחדים יחד, ואדם לא רואה כבר חלוקה של ההשגחה לשניים. כשאור אין סוף בא בעולם האצילות אז הגילוי הוא אהבה, וההשגחה היא אחת, "טוב ומיטיב לרעים ולטובים". ואילו למטה מעולם האצילות, ההשגחה מתפרשת לשניים: בי"ע דטומאה ובי"ע דקדושה, והאדם הוא הנשמה שבאמצע ביניהם. ובהתאם למידה שבה הוא מתוקן, שגם את הרע וגם את הטוב שמרגיש הוא יכול לייחד להשגחת הבורא, באותה המידה הוא נמצא בהשגת ההשגחה.

שרטוט 2

"שה"ס קבלת החוק "ויוציאה", שבא להמשיך התפשטות הדעת, ואינו מתחזק להיות דבוק גם בשורש, שה"ס "החיק" ואז "והנה ידו מצרעת כשלג". ומתרגמינן [ומפרשים] ביונתן בן עוזיאל "והא ידיה סגירתא" [וזו ידו סגורה] שנסגרו מבואות השפע, ואין תיקון זולת להתחזק פעם ב', "וישוב ידו אל חיקו", בקבלת החוק, ואז, "ויוציאה מחיקו והנה שבה כבשרו", פירוש, שהחוק מתלוה ומתחבר אל הוצאת יד, וחוק ומשפט מחוברים. ואז שב מהלך החיים והשפע למקומו."

האדם לא יכול סתם לצאת מתוך הכלים שלו, ובזה להתייחד עם השגחת הבורא, ולהדבק בה. אלא הוא חייב להיכנס לתוך הכלים הלא מתוקנים שלו, מה שנקרא להתחבר איתם בשנית, ומתוך הכלים האלה המתוקנים להתחבר להשגחה. לכן אין לנו לדמיין שככל שעולים למעלה, לא נצרכים כבר לכלים הישנים, אלא עם הכלים הישנים עולים למעלה.

שרטוט 3

כל אותה העביות שיש לו בדרגה הראשונה, הוא מעלה לדרגה השנייה, ולשלישית, ולרביעית, שדווקא בזכות העביות הזאת נקרא שהוא עולה. על מה נסמך הגובה שמשיג בדרגה השנייה כיותר מהדרגה הראשונה? על זה שחיבר לעביות הראשונה את העביות השנייה, ותיקן אותה. מהי ההתקדמות במדרגות? אדם מוסיף התקדמות בדרגה בכך שהוא עולה מעט ומתקן, ושוב עולה מעט, ומתקן עד שמגיע למדרגה שלמה.

זאת אומרת, גובה המדרגה הוא העביות, וההתקדמות לעבר מקור ההשגחה שבאין סוף, היא תיקון העביות, שבזה אדם הופך אותה לזכות. ואלמלא העביות, לא היה לו מה לתקן. יוצא, שהיתר של אותו משולש, שפאותיו הן עביות וזכות, נקרא ההתקדמות של האדם.

שרטוט 4

"וז"ש "והי' אם לא יאמינו וכו' לקול האות הראשון" ויוציא ידו ולא מחיקו. "והאמינו לקול האות האחרון". כי יראה שבהוצאת יד מחיקו הרי שב לאיתנו.

ואות הג' הענין עמוק, כי היאור הוא אלוה של מצרים, ופרעה אלוה של היאור, שאמר: "לי יאורי ואני עשיתני", שכבר אמרנו, שפרעה חמס אליו כל השפע שיורד מעל הראש, בשביל ישראל.

אמנם תמצית של השפע שחומס, נתן לישראל. ותמצית זו הניתן על ידי פרעה, נקרא נילוס, והוא משקה לכל הדרים במצרים, ונקרא לחם עצלות, שא"צ [שאין צריך] יגיעה אחריה, ולכן היה פחד שלא יפגמו ב"י אחר גאולת מצרים בלחם אבירים, כמו שקרה במדבר, באמרם "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם"," אם המים, היינו השפע, באים מעצמם, זה לא נקרא חסד. "חסד משמיים" אמיתי נקרא, שאדם מתפלל כי נמצא ללא מים, ורק בתפילתו בא השפע מלמעלה.

"וזהו התיקון, "והי' המים וכו' לדם ביבשת", כי הכל יראו שנפסלו ממשקה ישראל, שאח"כ הגיע להם מזה דם פסח ודם מילה. וז"ס "צופיה הליכות ביתה", פי' שמימי היאור נהפכו לדם ביבשה, ואז "ולחם עצלות לא תאכל", והוא ענין עמוק והאריך במקום אחר.

יהודה ליב"

העניין בכללות הוא כך, שאי אפשר לעשות תיקון בבת אחת מכמה סיבות, שברוחניות הן אותה הסיבה. שיש התכללות של הכלים, והכלים מתגלים במשך התפתחותם, לכן אי אפשר שתהיה גלות אחת במקום ארבע גלויות. ההתפתחות הכרח שתהיה בארבע עליות עיקריות, ובארבע ירידות לפי י' ה' ו' ה', וגם התיקון הוא בהתאם. מכאן, שבגלות מצרים עצמה לא יכולה להתגלות כל מצרים. אלא המספר "ארבע מאות" שנות גלות מוכרח להתפרש על כל הגלויות.

לכן לפי סיפור מצרים נראה לכאורה שבני ישראל אינם עומדים במשימה. שהם באים, ועוזבים, ונופלים, ואינם יכולים להתחזק, ולתקן במקום את הרע שמתגלה. אבל יש בכל הסיפורים קלקולים שמתגלים, ועומדים לתיקון במקום, ויש כאלו שתיקונם בינתיים הוא רק בכך שמתגלים, וזהו כחצי התיקון, הכרת הרע. ואי אפשר להתגבר עליהם, ולתקן אותם, מפני שאמנם הכרת הרע אפשר שתהיה במקום, אבל לתיקונו צריכים תנאים וגילויים נוספים, היות שהרע הזה קשור למערכות נוספות, שרק בגילוי הקשר שלו עימן, יהיה אפשר לתקנו.

המושגים בסיפור מצרים כדוגמת "דם נילוס", "דם לידה", "היאור", עליהם כותב בעל הסולם באגרת, לא תוקנו במצרים, ומשם הם נמשכים לכל הגלויות שלאחר מכן. והסיבה העיקרית לכך היא, שחייבים לעבור ארבע פעמים התפשטות והסתלקות האור, כדי שיהיה הכלי ראוי לתיקונו, וראוי לתפקידו לאחר שיתקנו אותו. לכן במצרים לא נגלו כל הקלקולים בצורה שיהיה אפשר לתקנם, אמנם שגלות מצרים היא שורש כל הגלויות.

מה הכוונה שבני ישראל יוצאים מגלות מצרים טרם הזמן?

יצאנו ממצרים טרם הזמן, לאחר מאתיים ועשר שנים, במקום לאחר ארבע מאות השנים שהיינו אמורים להיות במצרים. "ארבע מאות שנים" הוא המספר השלם שהכלי צריך להיות מחוץ לקדושה, כדי לגלות את כל עמקות האגו, הרע, הניתוק, הריחוק מהאור. שהמספר הזה מורה על ההתפעלות וההתרשמות של עומק השגת הגלות, שרק מתוכן באים לגאולה. והיות שאי אפשר שיתגלה הכל במצרים בבת אחת, לכן יצאו ממצרים לאחר "מאתיים ועשר שנים".

מצד אחד, אנחנו רואים לפי סיפור מצרים, שהבורא הוציאם ממצרים בעוד הם עצמם לא רצו לצאת, ולא ברחו משם, ומשה לא רצה להוציאם, וגם פרעה לא התיר להם לצאת. אלא הם יצאו לפי פקודה מלמעלה. ומצד שני, אומרים שהגלות הזאת לא די בה, ושואלים, מדוע לא ישבו במצרים ארבע מאות שנה? העניין הוא, שהיו צריכים לצאת. ויתר הגלויות הן כבר לאחר מלחמות, וחורבן בית המקדש.

ואז לאחר גלות מדאי, גלות בבל, והגלות הרביעית והאחרונה, גלות רומי, חוזרים לארץ ישראל בכל הכלים שהתגלו בארבע הגלויות, וזה כמו שיוצאים ממצרים, ונכנסים לארץ ישראל. שכעת יש לפנינו קבלת התורה, ויישומה על כל הכלים שהתגלו בכל הגליות, ובניית בית המקדש, היינו תיקון כל הלבבות ככלי אחד במערכת שדבוקה לבורא.

אבל אפשר שהגלויות יתגלו לאחר מצרים רק אם יקבלו תורה, ואור התורה יתפשט בכלים השבורים, כמו שלומדים על שבירת הכלים בעולם הניקודים. שאם לא כן, איך יתגלו הכלים ככלים מתים, ככלים ריקים? בינה לא תוכל להתחבר עם מלכות, אלמלא האור שיבוא לכלים וישבור אותם, ויכנס בהם, ואז לעומת האור שהיה בתוכם יפלו הכלים לגלות. כלומר חייבת להיות שבירה על ידי האור, לכן הגלות שבאה לאחר קבלת התורה, רק היא הגלות האמיתית.

מצרים היא השורש לגלות, בטרם היתה בהם תורה, ובטרם היו לעם. וגלות היא לעם בלבד, ולא לקבוצתו של אברהם, שבעצמה נכנסה לגלות מצרים, מבלי שידעה שזאת גלות. אלא הם ברחו מחמת הרעב שהיה בארץ ישראל, שלא היה להם יותר במה לתקן את הכלים, שלא גילו את הכלים שיהיה אפשר לתקנם, ולקבל בתוכם את ההתקדמות הרוחנית. אלא רק לאחר שממלאים את הכלים הללו באור התורה, לכל הפחות באותה הדרגה שבה יצאו ממצרים, אז באה השבירה של בית מקדש הראשון ובית מקדש השני, שהן כמו שתי השבירות בעולם הניקודים, שני המגדלים האלו שנשברו על רשימות ד', ג' ועל רשימות ג', ב'. רק אז מדובר לא בשורש הגלות שהוא מצרים, אלא בגלויות האמיתיות שיוצאים מ"ארץ ישראל", וזו נקראת "הגלות".

גלות מצרים היא גלות מהיכן? גלות ממה? איש לא הוציא אותם מארץ ישראל בכוח, אלא כשבאו מצרימה העביות היתה קטנה עד כדי כך שהם עצמם עדיין לא הרגישו בהבדל שבין מצרים לארץ ישראל. ורק כשגדלה העביות במצרים, אז התחילו להרגיש בהבדל הזה.

מה שאין כן, כשיש גלות אחרי קבלת התורה, אחרי שהאור היה בתוך הכלים, אז יש שבירה של ממש - השבירה הראשונה היא שבירת לוחות הברית, ואחריה שבירת בתי המקדש. ואחרי כן יש לנו גלות אחרונה, שממנה חוזרים לאותה ארץ ישראל, אבל עם כלים שהיה בהם אור התורה, ונשברו, נפלו עם האורות, עם הניצוצות בתוכם. האורות עלו למעלה, והכלים עם הניצוצות ירדו למטה, לעמקי הקליפות, זאת אומרת, שנעשו כולם בעל מנת לקבל.

וכשמתגלים עכשיו הכלים האלה, שמתעלים לארץ ישראל לפי התוכנית, אז מתגלה בהם היחס ההפוך מארץ ישראל, ונמצאים בצורה שכביכול בעל כורחם חוזרים לארץ ישראל. כמו במצרים, שהיו בשעבודה של הקליפה, ולא רצו לצאת, אלא על ידי המכות, על ידי הייסורים, ועל ידי משה שמשך אותם, ויצאו בעל כורחם. אותו הדבר כעת, נמצאים אנו בשעבוד הקליפות, שבאנו כביכול לארץ ישראל, ואין גואל, ואין יחס לקדושה. ונמצאים בצורה של חוסר הבנת התיקון שצריך לעבור עלינו. ומכאן צריכים אנו לעבוד כפי שמכתיבים לנו מקובלים, ולעורר את עצמנו לאותו המצב שבו אנחנו נמצאים. תחילה עלינו להבין לכל הפחות מהי המשמעות של מצבנו ההיסטורי, ולהבין לפני איזה מצב אנו עומדים.

לא יהיה מעמד הר סיני נוסף, אלא הכל נמצא בתוכנו בצורה השבורה. ועלינו למצוא את האורות שעומדים כנגד הכלים והניצוצים שלנו, ולעורר את עצמנו לאותם האורות, שיבואו ויתקנו, וימלאו אותנו. שיתחברו כל הנשמות באותו התנאי שהיה במעמד הר סיני "כאיש אחד בלב אחד" להיות שכינה, היינו להיות הכלי להשראת הבורא, האור העליון בתוכו.

כל זה לא יקרה לפי האותות והמופתים שיכולים להתגלות מלמעלה, לאדם שלא יודע ולא מצפה לזה. לכן אין טעם לחכות למה שיבוא מלמעלה, כי כל הקדושה נמצאת בנו כבר בצורה ההפוכה, בכלים השבורים. אלא רק בתנאי שנגלה מה צריך לתקן, ונרצה שזה יתוקן, אז יבואו האורות, יבוא הכוח שיתקן אותנו.

לכן רק לחוכמת הקבלה אנו צריכים, כי היא האמצעי שידחוף אותנו לתיקון. ומלמעלה לא יבואו שום מקדמות נוספות, כמו המצבים שהיו לאנשים דאז, שהתגלה להם משהו בטרם היגיעה כביכול. שאמנם נתנו יגיעה ב"חומר ולבנים", בעבודה לפי עביותם הקטנה, ולפתע התגלו להם אורות יותר גדולים. אצלנו התגלו כבר כל האורות וכל הכלים, ונמצאים הם כולם במצב השבור.

הקושי למתחילים נובע מכך שמתארים את התהליך כתהליך היסטורי. אבל אין מדובר בהיסטוריה ולא בגיאוגרפיה, אלא את התהליך צריך לתאר ללא גופים, רק כנשמות שעוברות עליות וירידות, עליות וירידות. ירידה נקראת "ירידה למצרים", עלייה נקראת "קבלת התורה". ורק אם מתארים שהכל נעשה בתוך הנשמות, רואים עד כמה זה כך.

שיחה 3, 12.08.05

"פרי חכם - אגרות", דף נ'

"ועתה אבאר סוד שלושת האותות. אות א' התהפכות המטה לנחש ונחש למטה." ה' אומר למשה רבינו: "קח בידך". כי כשלוקח בידו, אז הופך הנחש למטה, וכשזורק המטה ארצה, אז הופך לנחש. ולמה זה מרמז?

"אות ב' שבהוצאת ידו ולא מחיקו נמצא מצורעת כשלג ובהוצאת ידו מחיקו הנה שבה כבשרו. אות ג' שבשפיכת מימי היאור ליבשה יהיה לדם.

ואפרש עכשיו איך הראה אותם לישראל: בידו של הגואל היה מטה שה"ס ר"מ [רעייה מהימנה] , שיש "מטה" בידו "להטות" לבן של ישראל לאביהם שבשמים, ואם "משליכהו ארצה", פירוש, שבני ישראל לוקחים את מטהו, לשמש עמו כרצונם (ארצה כמו לרצון). "ויהי לנחש", שנראה להם חטאם, כמו בעלי חי, שמעיקרו טרם קרבו למטהו, היה חטאם בבחי' דומם, ואחר שקרבו את עצמם למטהו, נעשה לנחש ממש, עד "וינס משה מפניו" (פירוש, לפום מאי ששיערו ישראל בעצמם ע"ד לא ידע את יוסף כנ"ל)."

יש עניין, שמראים לאדם את הדרך, וזה נקרא "מטה". אם אדם משתמש במטה לטובת עצמו בארציות, ש"משליכהו ארצה", אז הופך המטה לנחש. וזו אחת הסיבות שבעטיין הייתה חוכמת הקבלה נסתרת משך כל הדורות, עד לדורנו זה. בעת הנוכחית, מסביר בעל הסולם, מי שבא ללימוד ונשאר בו, הוא זה שיש לו רצון גמור וחזק להשגת מטרת הבריאה. לעומת דורות קודמים שאמנם היו בהם רבים שהעריכו את חוכמת הקבלה, אבל ביקשו לעשות בה שימוש לכל מיני הכיוונים, מתוך שנדמה היה להם שיוכלו להשתמש בה לארציותם.

מכאן, שהעליה מדרגת העולם הזה לדרגה רוחנית יותר, זאת אומרת, ההליכה עם המטה מבלי לטעות ולהפוך אותו לנחש, תלויה באיך האדם מתרומם, ועושה זאת. אם הוא מעלה את המטרה, הוא מקבל מהחוכמה סיוע להתעלות, ולהגיע למטרה, שאז "מטה בידו". ואם רוצה להשתמש בשיטה לצרכי חייו הגשמיים, להטיב אותם מבחינת בריאות, כסף, כבוד, שליטה ומושכלות, אז המטה שאמור להוביל אותו לרוחניות, הופך לנחש. שמוריד אותו לארציות, ויותר מזה, הוא מוביל אותו בארץ כך שנדמה לאדם שהולך בדרך הנכונה, היות שכביכול יש נחש חי שמזדחל לפניו, ומראה לו את הדרך.

אבל אז דרכו היא רק כמו הנחש, שאינה עולה למעלה מהקרקע, מהארץ, מהרצון. זאת אומרת, בצורה כזאת האדם איננו מתקדם למטרה. והחמור הוא, שאינו רואה את טעותו, ונקרא אז "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף". כי יוסף נקרא, "יוסף צדיק", "צדיק יסוד עולם", ויסוד היא ספירה למעלה ממלכות. שאי אפשר לתקן את מלכות, אלא רק אם הולכים למעלה ממנה, בלמעלה מהדעת, עד גמר התיקון. "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף" נקרא, שנפלו ממדרגת יוסף למדרגת מלכות, למדרגת פרעה. ואז נכנסו לגלות.

לאחר "שבע שנות שובע" שהלכו לפי לימוד יוסף, גדל הרצון לקבל, ואז נפלו למדרגה שהתחילו לשאול, והחלה החשיכה. ומשום שברצון לקבל החדש לא הצליחו להתגבר ולהדבק לרוחניות, התחיל שעבוד מצרים, "שבע שנות רעב". ויוצא, שכל הפיכת המטה לנחש והפיכת הנחש למטה תלויה באדם. עד כמה הוא מחשיב את הרוחניות כגדולה מהגשמיות, היינו, עד כמה מרים את המטה מהארץ, שאז בידו המטה ולא הנחש.

"ואח"כ כשבא משה להצילם מנשיכת הנחש היה אוחז את הנחש בזנבו ולא בראשו. כי גואל שקר כשבא להציל לישראל, אוחז את הנחש בראשו, לפצץ את רישא דחויא [לפוצץ את ראש הנחש] , שכן אורח כל תופשי הנחשים.

אבל גואל אמיתי אוחז אותו דוקא בזנבו, (ע"פ הסוד דהאי חויא כפוף לרישא, ומחי בזנבו שכבר פרשתי לכם) "ויהי למטה בכפו", שאז פועל באמת בקרב לבם, להטותם לכף זכות, ואחר שמקבלים בני ישראל את האות הזה, נותן לו השי"ת רשות ויפוי כח, להראותם אות השני.

וכבר פרשתי לכם דבר חז"ל, "יקריב אותו וכו', לרצונו הא כיצד? כופין אותו עד שיאמר רוצה אני". כי לזוהמא דחויא [לזוהמת הנחש] , שדנין על המחשבה, יתוקן בקרבן עולה המכפר על המחשבה."

נחש הוא היצר, כל הרצונות של האדם. הרצונות, מלמדת חוכמת הקבלה, הם כל חומר הבריאה. ואסור לנו להרוס אותם, ולשנות בהם דבר, אלא רק את כוונת השימוש ברצון. או שהכוונה היא כדי להישאר על הארץ, וכביכול להצליח בעסקי העולם הזה, שמכלול התענוגים שאנחנו רוצים מהעולם הזה נכנסים תחת הכותרת "גשמיים" - תענוגים גופניים אוכל, מין, משפחה, ולאחר מכן תענוגים אנושיים - עושר, שליטה ומושכלות. או שהכוונה היא לצורך השגת הידיעה של כללות המציאות, שממנה האדם מגיע להרגשת שלמות ונצחיות, ונמצא מעל החומר, מעל הגבלת החומר, ומעל מוגבלותו.

כל זה בא רק מתוך שינוי אופן השימוש ברצון לקבל, ולא מהטיפול ברצון לקבל עצמו. שלא הולכים אנו בדרך נזירים, להגביל את עצמנו ברצונות, להטיף מוסר, ולהורות צורות השימוש. אלא אדם שמתחיל לכוון את עצמו למטרת הבריאה, כלפיה באה לו כבר הידיעה מתוך עצמו, מתוך איך שגדל ומתרומם, ומאליו הוא משתמש בכמות ובצורה הנכונה בכל מיני הרצונות. ואז גודל מהקרקע לכיון היסוד, היינו למעלה, ומשתמש בכל הרצונות.

לכן הנחש הוא נחש, ובו משתמשים. זאת אומרת, מלבד ההבחנה ברצונות שלנו שנקראת "משכיא דחויא", אותו חלק שנקרא "לב האבן", שהם כל הרצונות הסופיים, שאי אפשר לנו לתקנם, ולכן אותם רק מצמצמים - להוציא החלק הזה, בכל יתר הרצונות אנחנו משתמשים. מתקנים את השימוש בהם על מנת להשפיע, וכשהם נמצאים בכוונה הנכונה, על ידם דווקא האדם בונה את כל העלייה שלו. הנחש הוא שהופך למטה. ולא שזורקים את הנחש, שורפים אותו, ולוקחים משהו אחר במקומו. לכן בכל מה שיש בעולם הזה אסור לזלזל, צריכים אנו רק לקחת הכל לעשות בו השימוש הנכון. אין דבר בעולם שלא נברא לצורך הטוב.

יש לנו היכולת לעשות זאת, רק אין לנו הידיעה איך להשתמש בכל דבר ודבר להנאת כולם, ולהנאת האדם עצמו שעושה כך. שמכל מקום, אין חומר הבריאה נעלם או אובד, אלא רק הכוונה שמלכתחילה יש לאדם, לנצל את כל העולם לעצמו, אם היא תשתנה כך שבכל הכוחות והמחשבות שלו, ירצה להתחבר עם כל העולם, בזה יהפוך את השימוש מרע לטוב, ולפי השימוש יכנס לעולם הרוחני.

איך משתמשים ברצונות לכסף, כבוד ומושכלות בכוונה נכונה?

חוכמת הקבלה לא נוטה לתת דוגמאות. אדם שחייו התנהלו בצורה מסוימת, ובא ללמוד קבלה מפני שקיבל דחף מהחיים, דחף מהנקודה שבלב, והתחיל לשאול "למה אני חי? לשם מה? מהי מהות החיים?" ואולי אף ניסה דרכים שונות לפתרון הקושיה הזאת, כי אכפת לו בשביל מה הוא חי. כי החיים הם כל מה שיש לו, ואין דבר חשוב מהם כל עוד אדם חי. אדם כזה רוצה לדעת איך להשתמש בחיים האלה, כדי לא להעביר אותם לריק. כי מי שמפותח במידה כזו ששואל, הוא איננו מסוגל לחיות עוד מבלי לפתור את השאלה, שאחרת החיים ריקניים, וקשה מאוד לחיות אותם.

לכן האדם שמגיע לחוכמת הקבלה לפי רצונו הבשל, שואל את השאלות הנכונות, ובא ללמוד ברצינות, ואז גם נשאר. ואלו שטרם בא זמנם לפתור את השאלה הזאת, לא נשארים. אלא יש אלפי תלמידים שבאים ללימוד כעוברי אורח. וגם המעבר הזה, כבודו במקומו מונח. כי הם מזרזים במשהו את התפתחותם, מקבלים איזה מילוי, וממשיכים הלאה. והם עוד יחזרו, אם לא בגלגול הזה, אז בגלגול הבא.

לכן אדם שבא ללימוד, וממשיך לשאול את השאלה הזו, מתחיל לקבל תשובות על ידי חומר הלימוד. ויחד עם התשובות מתחילות לעלות בו שאלות נוספות, ובנוסף מתעורר בו אגו יותר ויותר גדול. כי להתקדם ברוחניות, אדם יכול רק על פני רצונות עוד יותר גדולים ואכזריים, שאז מתחיל לשאול, האם כדאי לי או לא? בשביל מה? זאת אומרת, נותנים לו מיני קושיות, כדי שיברר בדיוק, האם הוא בדרך או שעדיין לא. וכך על פני תוספת האגו מתקדמים לרוחניות.

מה הן השאלות שלו, ואיך הוא פותר אותן? השיטה היא פשוטה. מתוך שלומדים חוכמת הקבלה, מתחילים להעריך את הרוחניות, מתחילים להבין את המערכת שפועלת על האדם, ואיך הוא יכול לפעול עליה, היכן הוא נמצא, בתוך אילו כוחות, איך מגלים את העולם העליון. ובהתאם למידה שבה האדם נמשך לרוחניות, נופלים רצונות מסוימים, ועולים רצונות אחרים, ובחלקם הוא משתמש, ובחלקם הוא משתמש פחות. התהליך הוא מאוד אישי, אין לכל אחד ואחד איזה תהליך ברור, שנכתב כבר מראש. כי ברגע שאדם בא ללימוד מתחילות להתעורר בו בעיות ושאלות חדשות, שעל פניהן הוא מתקדם. כי הרצונות שהיו לו עד כה אינם נחשבים רציניים, אלה רצונות קלים שעל פניהם אי אפשר לעלות.

מהו "כשבא משה להצילם מנשיכת הנחש היה אוחז את הנחש בזנבו ולא בראשו"?

היחס בשימוש בנחש, ברצון לקבל, באגו של האדם נקרא, "ראש הנחש" ו"זנב הנחש". שאדם לתפוס את כל הרצונות האלו, ולהשתמש בהם, אבל לפי החשיבות החדשה שיש לו. אם קודם רצה לנצל את עצמו ואת העולם כולו, כדי להגיע לכל מיני הישגים שקיבל מהחברה, שניפחה את ראשו בערכים של התרוצצות אחר הכסף, הכבוד, השליטה. אז כעת מתעוררים בו כבר ערכים אחרים, שהם למעלה מהחברה, ובניתוק ממנה.

יוצא, שאם אדם הולך לפי המטרות שהחברה מספקת לאדם, זו נקראת "עצת הנחש". ואם הולך לפי המטרות שהלב הנקי אומר, שהמטרות האלה הוא לא מקבל מלמעלה באיזה קשר מיוחד, אלא רק מקשיב לליבו, בלי להתחבר לאנושות ששקועה בדברים גשמיים, ארציים - אז הוא מתחיל לממש את עצמו, וזה נקרא לתפוס את הנחש נכון. שבכל היכולות שלו, בכל התכונות המולדות שלו, בכל החינוך שקיבל, והידע שרכש, הוא משתמש לצורך שירות הנקודה שבלב שלו. זה כל ההבדל.

"אבל גם הקרבת הקרבן, צריכה להיות באהבה ויראה, ומי שצריך לקרבן אפשר לו להתאמץ, על בחינת יראה אבל לא באהבה כידוע. ואם כן גם הקרבן נפסל מחוסר אהבה וע"ז מתרצים חז"ל: "כופין אותו" - את השי"ת ועל דרך "נצחוני בני", כי העובד מיראה נקרא זווגו ע"ד הכפיה. והבן. "עד שיאמר" השי"ת, ויגלה לו רצונו ויאמר לו "רוצה אני" בעבודה זו, ואיגלאי מילתא למפרע [ומתגלה העניין מן התחלה] , שאין שום כפיה, אלא זווג ממש באהבה ורעות."

האדם שמגיע לחוכמת הקבלה, ומתחיל להתקדם, מספר בעל הסולם, בתחילה נראה לו שהולך מחיל לחיל, ומגלה דברים חדשים, מקבל ידיעות חדשות, מתחיל לראות את הכל, ולהבין את העולם יותר מכולם, וממש מתעלה מעל כל האנושות. כל זה טוב ויפה, אלא שהתקופה הקצרה הזו חולפת. כי לפי מידת ההשקעה שלו, מתחילה בו הגדלת הרצון, ועולים בו ספיקות וקושיות בהתקדמות. הוא כבר איננו נדחף קדימה כמו קודם, הרוחניות לא מאירה לו, ולא מושכת אותו במיוחד, מפני שמגדילים לו את הרצון לקבל. הבורא כביכול שׂם לאדם רגל, שמגדיל את הרצון לקבל שלו. ואם יש באדם נקודה שבלב, אז על ידי הלימוד, והקשר עם החברים, הוא בכל זאת מוצא כוחות ומתקדם, ובכך הוא כביכול מתאבק עם הבורא. שזהו כל מאבקו של יעקב.

מדוע הוא מתאבק עימו? כי הבורא מגדיל בו את הרצון לקבל, ועל פניו האדם מגדיל את השימוש הנכון ברצון. וכך הבורא מערים ערימה נוספת של רצון לקבל, ספקות, ומחשבות לכיוונים שונים, שאדם כביכול שוב רוצה לרדוף אחרי הכבוד, הכסף, השליטה, אחרי התענוגים הגופניים למיניהם. וכל זה לא תלוי באדם, אלא הרצון לקבל גדל בכל אחד בזמנים שונים, ובתרכובת רצונות שונה, ועל פני כל אלו צריך האדם להתגבר, ולהגדיל את חשיבות המטרה, להגדיל את הרוחניות מעליהם.

המאבק הזה הוא תמידי, ומובן שבסופו של דבר האדם הוא שמנצח, כדברי הכתוב: "ניצחוני בני". שהבורא עושה זאת במכוון, ושמח שהאדם הקטן מנצל את כל הקושיות, ומתעלה מעליהן. וכשאדם מסיים את המאבק בכל המדרגות, אז הוא מגיע לגילוי האהבה. שכל מה שנעשה לו, נעשה מצד האהבה. כמו שאומר בעל הסולם, "ואיגלאי מילתא למפרע, שאין שום כפיה, אלא זווג ממש באהבה ורעות." אבל האהבה הזו מתגלית רק בסוף.

ובזמן שעד אז, הדרך עצמה היא מלחמה ממשית, שאדם איננו יודע מול מי הוא נלחם, ואינו מגלה את המטרתיות בכל מה שעובר עליו, ואינו יכול להצדיק את התנהגות ההנהגה העליונה. הוא שואל האם יתכן שהבורא כך עושה לי, ומבלבל אותי? אבל נראה לו שאין שום כוח עליון, אין תכלית, אין תנועה. אלא העולם נוהג לפי כל מיני הדחפים שמקבל, ואם לכולם נכונות המטרות לדברים שבעולם הזה, מדוע לא לו? וכל זה נועד שעל פני כל הרצונות הגדלים בו יערוך בירורים, ויגדיל את ההשתוקקות להיות למעלה מהם.

איך אדם יודע שהוא פועל נכון במצבים שבדרך?

האדם לא יודע, כי אילו ידע, זו לא הייתה נקראת פעולה. הרוחניות היא מחשבות ורצונות בלבד, ולא פעולות בכוח הגוף. לכן אם רוצים לתאר את הרוחניות נכון במקצת, צריכים לתאר כאילו האדם הוא ללא גוף. ואיך ידע האם פועל נכון או לא? אם הוא יודע אין לו מה לעשות, כי הוא כבר לאחר מעשה, היות שהמחשבה היא המעשה. ומפני שלאדם אין גוף, לא צריכה להיות השאלה איך יודעים. אלא פשוט לא יודעים. אבל אם מתארים את האדם ללא גוף, שיש לו רק מחשבה ואינו יודע האם היא נכונה או לא, מה יעשה בה, ואיך? האדם הוא רק מחשבה באוויר, לכן איתה הוא מתחיל לעבוד, עד שבתוך המחשבה הזאת הוא מרגיש מערכת שלימה של יחסים, כוחות ופעולות שביכולתו לבצע. מחשבה היא בעצם הכל.

מה נקרא "גואל שקר" ו"לפוצץ את ראש הנחש"?

אם לאדם יש מחשבה, שכביכול יכול להצליח בכוחות עצמו, ושבעצמו מסוגל להתגבר על הרצונות הגשמיים שלו, ובעצמו להבין מהות החיים, ולהגיע אליה. שכביכול הוא יודע בשביל מה הוא חי, ומה פתאום הוא וכולם חסרי שכל, ורק הקבלה תאמר לו מה נכון? אדם שלפתע מתגלה בו מעין גאווה טפשית, וחושב שהוא החכם, זה נקרא בא "לפוצץ את ראש הנחש". ואז הוא עצמו כ"גואל שקר", כי חושב שיגאל את עצמו למצב מתקדם יותר, ועל ידי זה יגיע למטרה. אבל מובן שלאחר מספר שנים או גלגולים, הוא שוב חוזר לאותה נקודה, וממשיך בצורה יותר נכונה.

שיחה 2, 11.08.05

"פרי חכם - אגרות", דף מ"ט

"ומכיון שכן "לא ידעו את יוסף" והתחיל השעבוד, שאם לא כן, ודאי היה הצדיק מגין עליהם, ולא היה מצוייר להם כלל בחינת גלות ושעבוד.

ומפורש שעבודם "בחומר ובלבנים" "חומ"ר", ה"ס עון החמור שדנין בזה על "המחשבה"" מהי ההכבדה שנפלו לתוך הרצון לקבל, ש"נפלו לחומר ולבנים"? בחומר ההכבדה היא על המחשבות. ה"חומ"ר" הוא הרצון לקבל, טבע האדם, שדורש מילוי בכל מיני האופנים, ומשום כך אנחנו לא מרגישים שמדובר בחומר אחד שנקרא רצון להנות, כי הוא מתפרש למטרות שונות. ו"לבני"ם" נקרא, עד כמה שאדם יכול ללבן את החומר, בכוונה על מנת להשפיע. כי מהחומר עצמו לא ניתן לבנות כלום, אלא כשמעבדים אותו בכוונה על מנת להשפיע, אז ניתן לייצר ממנו לבנים או חימר, ומהם לבנות בניין. כי בניין נקרא בית, בית קיבול, כלי, שמוכן לקבלת השפע העליון. נמצא, שהחומר נתון לנו מלכתחילה, וכפי מידת צורכו של האדם מתעורר בו בכל פעם הרצון לקבל, הרצון להנות, באופנים ובגדלים הנחוצים. ונותר רק שיהיה לאדם הדחף לעשות מהחומר הזה לבנים, לבנות מהם בניינים הרוחניים.

"ובלבני"ם, ה"ס "התשובה" שזכו לרחמים עליונים, והשיגו לשעתם אור עליון, מאמונת האבות הקדושים, ונתלבנו מעונותיהם," לכן זה נקרא "לבני"ם". החומ"ר הוא הרצון לקבל, ובלבני"ם מלבנים את הרצון לקבל, ויכולים לעבוד איתו עם כוונת ההשפעה. זאת אומרת, למרות שכל אחד קיבל תוספת אגו, כנגדה הוא יכול לתת עבודה בלהתקשר לאחרים, ולהיות מחובר לעם אחד, למערכת אחת. שעובדים בהשפעה על פני הרצון לקבל המתגדל.

"אלא שלא היה לתמידות, והיו מתגלגלים ובאים מחמת זה בכל עבודה בשדה, דהיינו, המשך עבודה קשה הנוגעת בכל שאר המצוות." בכל זאת הרגישו בכל פעם הכבדה הולכת וגוברת בכל האופנים. זה קטע בדרך הרוחנית שאדם חייב לקבל תוספת רצון לקבל, ולעבד אותו כמו שמעבדים אדמה, ומהחומר שלה עושים לבנים, שמהן אפשר לבנות בניין חדש, וערים יפות. ובלתי אפשרי להתקדם בדרך בלי לגלות את כל חומר הרצון לקבל שבבריאה, וללבן אותו, וממנו לבנות את הכלי הנכון לגילוי הרוחניות.

"כמו שאמרו ז"ל: "בינונים זה וזה שופטן", ולכן נקראת קליפה זו "פרעה", אותיות "פ"ה ר"ע","

פ"ה ר"ע נקרא, אם אדם מתחיל לדבר רעות על השיטה, על ההתקדמות, על הרוחניות ועל היכולת של אדם להשיג את הרוחניות. ואומר שהיא לא בשבילו, שהדרך קשה, ושיש דברים נוספים שעליו לעשות בעולם הזה. הוא מפסיק להרגיש כי במערכת אחת מונהגים כל המקרים שקורים לו, ולעם, ולעולם, המסודרת למשוך את האנושות לעבר מטרה אחת. ואז הוא יורד לחומר שלו בלבד, שנקרא יורד לפ"ה ר"ע, ואומר שאין העולם מונהג על ידי כוח אחד, לעבר מטרה אחת, ושלכל מקרי העולם סיבה אחת, והכל מתקדם ומתנהל לפי נוסחה מדויקת. אלא אומר שהכל הפקר, ואפשר לעשות כל מיני פעולות לפי שכלו, וגם הן תהיינה נכונות. ובאמת הוא רואה לפניו בעיות שחייב לפתור, ומדוע עליו לפתור אותן על דרך הכתוב בספרי הקבלה, שצריכים להתקדם לעבר המטרה, לקראת הרוחניות? אלא עיניו רואות רק עולם גשמי המנותק מרוחניות.

וזה נקרא "פרעה", פ"ה ר"ע. שאדם אז צריך לחיזוק גדול מצד הקבוצה והחברים. כי מורו ורבו נעלם, ובלית ברירה האדם נופל לפ"ה ר"ע, שמתחיל לחשוב ולהרגיש שהרוחניות, והדרך, והמטרה, הכל חסר ערך. כי כך מתגלה בליבו, ומתגלה בצורה נכונה, היינו צריך שיתגלה, כי הנפילה הזו היא לצורך עלייה. אבל כדי שינצל ממנה, יכולה לבוא רק הקבוצה במקום רבו. ואם יוסיף להשתתף בעקביות בשיעורים, בשיחות, בקריאת המקורות האמיתיים.

והאדם צריך להתגבר בעיקר על הפ"ה שלו, על כל מה שאומר על עצמו, על מציאותו, ועל הבורא, הנהגתו והשגחתו. כי החפץ חסד אין לו מה לומר, אלא להודות בלבד. על מה? לא משנה. אין צריכים סיבה להודיה. אלא הוא מתרומם למעלה מהחומר עד כדי כך, שלא צריך את הצדקתו של החומר, ובין אם טוב או רע, הוא מודה. אמנם ודאי שמדרגת חפץ חסד אדם בונה רק על פני הרצון לקבל, שאי אפשר לאדם להתייחס למשהו, אלמלא יהיו לו הרצונות הפנימיים. ואז מאותו פרעה, פ"ה ר"ע, יוצא ההפך ממנו.

"פי', דבחי' מלכות שבמוחין נקרא פה, שסודו הוא בחי' הכרעה והסכמה שלא יחל דברו וכל היוצא מפיו יעשה. ובגלות מצרים היתה שליטה ל"פה רע" הנ"ל והיו חוזרים לסורם."

בהתפתחותו הרוחנית אדם עובר תקופה שנקראת "מצרים", שנופל לתוך אכזבות, ייאוש, וכבדות שמקשה עליו לזוז, וראשו מלא מחשבות מטופשות ועצורות. עד שאינו מסוגל לומר מילה טובה על כלום, וכל החיים חסרי ערך בעיניו, ורוצה למות. זה הכל אחיזת הקליפה שבאדם. הרוחניות אז בכלל לא נראית לו מושכת, וגם אם יש בה משהו, זה הכל שנוא עליו. את החברים והקבוצה הוא אינו יכול לסבול, וגם העולם הזה כולו נראה ריקני ומטופש, ושונא את עצמו. כמו שנהג לתאר את המצב הזה הרב"ש, אם אדם היה יכול, היה לוקח כדור שינה, וישן למשך שבעים שנותיו מבלי להתעורר.

זו תקופה שצריכים לעבור. היא יכולה להמשך זמן רב או זמן מועט, תלוי עד כמה אדם נעזר בקבוצה. המצבים הללו חוזרים על עצמם, אלא שהם באים והולכים לפי רמת הרצינות שבה אדם מתייחס לתקופה הזאת, ועד כמה משתוקק לסיים אותה. העקביות בלימוד, ובהשתתפות עם החברים בקבוצה, הם ההכנה לתקופה הזאת. ואם יש הכנעה מצד האדם כלפי הלימוד, הקבוצה, והרב, היא עוזרת לאדם.

כמו שמספרים על רבי עקיבא, שנטבעה אונייה בים ומכל נוסעיה הגיע רק הוא לחוף מבטחים, אז שאלהו: "רבי עקיבא, כיצד ניצלת?" ואמר: "אחזתי בקרש, ובכל פעם שבא גל, הרכנתי ראשי, וכך ניצלתי, כך זרקו אותי הגלים אל החוף". אם הסיפור אמיתי, לא ידוע, היות שהתורה מספרת על מצבים רוחניים, שלאו דווקא התרחשו בגשמיות. אלא זהו רמז, שאם רוצים לצאת מהים ששוטף את האדם, ובדרך כלל טובעים בו, ולא מגיעים לחוף, אז צריכים להרכין את הראש.

אבל ידוע שאדם כביכול צריך להתגבר, אז מה הכוונה "להרכין ראש"? אלא אם באה הקליפה ורוצה לשלוט בו, אז כשמרכין ראשו, אין לה על מה לשלוט. כי איננו מתגאה, ולא מהווה איזו מין אישיות. אלא מרכין את הראש, ומקבל את החיים כמו שהם, ואז המצבים עוברים. שאומר לעצמו שהוא קטן, שבא ללמוד, ומסתדר איכשהו עם האחרים, וכך עובר הגל מעליו. זו מידת ההכנעה. אמנם ברוחניות יש מידות הכנעה נוספות, אף שמעבר למחסום הדברים הם שונים, אבל אלו התרגילים הקטנים, מאוד עוזרים לאדם.

"ולכן אף על גב שזכו לאיזו הארה עליונה מט"ר, אבל היא לא יכולה להיות נבלעת בגוף, מפני ש"פה רע", שהוא לעומת "פה דקדושה", דהיינו העורף היה מפסיק השפע היורד מן הראש. ויונק ומוצץ כל השפע שהתחיל לרדת בשביל ישראל. וזה סוד "שלא היה שום עבד יכול לברוח ממצרים". כי פרעה עשה כשוף גדול על פתחי מצרים. כמו שאמרו חז"ל."

אדם צריך לעבור תקופה מאוד קשה. שהרי כתובים על מצרים דברים רבים, שהיא שורש כל הגלויות, ולכל הנפילות, והירידות, וההתנתקויות מן הקדושה, שאדם עובר בכל סולם המדרגות עד לגמר התיקון. אדם עובר ארבע גלויות בהתאם לארבעת השלבים י' ה' ו' ה', וכבר למן הגלות הראשונה, שהיא הארוכה והקשה מכולן, ונמשכת מספר שנים, עליו ללמוד איך להסתדר. שעיקר כאן, הוא עניין ההכנעה. בעבודה הזו קיימים הבדלים בין אדם לחברו, כי האחד גאוותן והשני עניו, האחד שתלטן והשני כנוע, האחד חכם והשני פחות, אבל מכל מקום, העבודה היא רק כלפי ההכנעה.

בתקופה הזאת מלמדים את האדם שעליו להכניע עצמו, ולהתחבר עם האחרים, ולהעריך אותם יותר מאשר את עצמו. כי בלעדיהם לא ישרוד, לא יציל עצמו ממצרים, אלא הוא ייצא רק יחד עם כולם. וכשהולך אחרי הדעה החדשה שנקראת "משה", בעוד הוא עצמו נקרא "פרעה", רק אז הוא ניצל ממצרים. כי פרעה סגר את כל פתחי מצרים, והותיר רק פתח אחד, שב"חצות הלילה" אדם פתאום מוצא בתוכו כוח אחיזה במשה, ואז בורח. ובעצמו האדם אז אינו מהווה כבר שום אישיות, אלא מרגיש כעבד עצור, שאין בו כלום, רק האפשרות לברוח משליטת עצמו.

"ובזה מובן הפ' "ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלך ולא ביד חזקה", פירוש, שהשי"ת הודיע על ידי משה עבדו, ששום יד חזקה, וכוחות שבעולם, לא יועילו על קליפה רעה זו, מפני שאינה נכנעת אלא מפני השי"ת בכבודו ובעצמו." "מפני השי"ת" הכוונה, אם אתם רוצים לצאת ממצרים, משמע שרוצים אתם לצאת מהאגו שלכם, וצריך שכל אחד יתבטל כלפי האחרים, ותתחברו כולם לתכונת ההשפעה. כי מלבד מצרים שהיא מלכות, יש רק תכונת ההשפעה, תכונת הבינה. ויכולים להיות או בתוך מלכות, בשליטת עצמם, או מחוצה למצרים, בשליטת הבינה, בשליטת ארץ ישראל.

סיפור מצרים מהווה את כל התהליך שעוברת מלכות, ודרכו משתייכת ומתחברת לבינה. מכאן, שביציאת מצרים לא נגמרת המלחמה. אלא האגו מתנתק לאט לאט מרמת האגו שלו, שלא רוצה כבר להיות בתוך שליטת האגו, אבל עדיין צריך להיפטר ממנה. לרכוש את כללות האומנות איך לצאת מעצמו, משליטת הרצון להנות. זאת אומרת, לוותר בהדרגה על כל הרצונות ליהנות שבו, ולהגיע לדרגה שמוכן להיות ללא הרצונות האלו. ולאחר מכן על פני כל רצון ורצון להעדיף תכונת הבינה. לא רק שלא לקבל, אלא אפילו להשפיע, ולהיות שמח ומרוצה מכך.

המלחמה לא באה לסופה, כי להיפרד ממצרים, מפרעה, לא ניתן בבת אחת. ומפני שבמצרים לא גמרו את הגלות שצריכה להארך ארבע מאות שנה, שסך כל הגלויות הוא ארבע מאות שנה, לכן יוצא שגלות מצרים היא השורש לכל הגלויות. ולאחריה באות גלויות נוספות עד שגומרים את כל שליטת מצרים, שטועמים אותה, רואים אותה, מרגישים אותה, עוברים עליה עד לכדי שנאה מוחלטת כלפיה, ומוכנים לגמרי להיפרד מהטבע המקורי שלנו.

"שז"ס "אני ולא שליח", וז"ס "ושלחתי את ידי והכתי במצרים וכו' ונתתי את חן העם הזה בעיני מצרים" וכו'." "הכתי" מרמז, שהדברים האלה באים והולכים פעם אחר פעם, ולא נפטרים מהם באחת.

חניטת המומיות היא עדות למומחיותם של המצרים איך לשמור על החומר. שאפילו את גוף האדם, השייך לדרגת חי, שהיא הדרגה הגבוהה ביותר בעולם שלנו, והיא החומר העכור ביותר, שקיים רק בזמן חיותו, הם ידעו לחנוט כך, שלא יתפרק כולו. הכוח שנקרא מצרים הוא כוח גדול מאוד. וחניטת הגופות בעולם הזה, מרמזת לכך שקליפת מצרים חיה וקיימת בכל מיני אופנים, עד לגמר התיקון. וכשגומרים לתקן את כולה, נקרא שמסיימים את כל ארבע "מאות שנות" גלות מצרים, ויוצאים לגאולה כוללת, לגמר התיקון.

"ועתה בא נבוא לפרש לכם בעזהשי"ת בשורת הגאולה ושליחות משה. כתוב: "ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי, וכו' כי יאמרו לא נראה אליך ה'". פירוש, דכיון שפה דקדושה היה בגלות," כלפי האדם. שאדם לא מבין, לא מאמין, ולא מרגיש את גילוי כוח ההשפעה, את העולם העליון.

"בסוד "כי כבד פה וכבד לשון אנכי". לכן היה משה רעיא מהימנא, טוען לפני השי"ת "והן לא יאמינו לי","

כי העולם הזה, על כל תענוגיו הנוצצים לאדם בעל הרצון לקבל הגדול, ועל כל הדעות הרווחות בו, דעת החברה, ודעת הקהל, שאדם צריך להצליח, ולרכוש בעולם הזה שליטה, וכוח, ועושר, ומעמד, כל אלו הם חיזוקים של פרעה שאוחז בנו. ו"לא יאמינו לי" זאת אומרת, שקשה מאוד לראות כנגדם איזו אחיזה ברוחניות, שכדאי לעבור ברצון לקבל מגשמיות לרוחניות.

לכן אדם שואל, איך אוכיח את עמדתי מול מישהו? במה אצדיק את עצמי, שאני עוזב את הכל - המשפחה, העבודה, החיים? נראה לאדם כאילו הוא מתנתק מהחיים. וכאן בא הפרעה עם כל הרעיונות המציאותיים שלו מהחיים, שצריכים לחיות, ולהתבסס, ולהרוויח, ולא לעזוב את העולם הזה. והאדם איננו מבין שהקבלה לא מנתקת אותו מהחיים. על כך מתלונן משה, "כבד פה וכבד לשון אנכי", שקשה מאוד לאדם להוכיח לעצמו שהרוחניות כדאית.

"כי אם אפילו אקשר את ישראל עמי ואוריד להם איזה השפעה, הלא קלי' פרעה מוצצת וחומסת אותה מעמהם."

מכל צד שאדם יפנה, מלפנים, מעורף, מאחור, הוא תמיד ימצא ספקות, ובעיות, וקשיים בהתקדמות ברוחניות. אמנם קל לו לראות זאת על החברים. אבל על עצמו, האדם שנמצא בנפילה, לא ממש יכול להבחין, כי אין לו את הכוח נגד הקליפה. שאדם נמצא בקדושה יש לו היכולת לעבוד כמו חוקר, יש בידו שני כוחות, ועל ידי האחד בודק את מידת התגובה והלחץ של משנהו. אבל כשאדם נופל אין לו שני כוחות, אלא נופל תמיד לכוח אחד, ואז אין לו אפשרות לבדוק שום דבר. אבל אם היה בודק, היה נוכח עד כמה נמצא תחת אותה השליטה, ש"הלא קליפת פרעה מוצצת וחומסת אותה מעמהם."

"ואע"ג שדביקים עמי, עם כל זה לא ישמעו בקולי. פירוש, שבעוד שיש להם שליטה לקליפת פרעה, ופה ודבור בגלות, מכל מקום אם היו מאמינים ברעיא מהימנא כראוי, היו יכולים בני ישראל לשמוע בקולו של משה, שהוא למעלה מפה ודבור, ואם היו מתחזקים בזה, ודאי היו נצולים מקליפת פרעה."

אבל איך לשמוע "בקולו של משה", ואיך להחזיק במשה? האם זה אפשרי? אדם איננו יודע מה התנאי שיוכל לאחוז באותו רעיון שימשוך אותו ממצרים, מהאגו שלו, עד שיהיה מוכן לברוח מפרעה אפילו בחשיכת הלילה, ועוד לגנוב מהמצרים, שלמעשה גונב מעצמו מחשבות ורצונות למיניהם, ומעביר אותם, בא איתם לקדושה. הקושי הוא בזה שאדם לא יוצא ממצרים ערום וחסר כל, ולא איכפת לו מה היה. כמו חוזרים בתשובה, שלעיתים לא איכפת להם מכלום, ומשליכים את חייהם מאחור, ופונים למשהו אחר. אסור לפעול כך, אלא אדם חייב להעלות לקדושה את החיים שלו, ואת איך שהוא עצמו.

אי אפשר להפטר מכל המחשבות, וכל הרצונות, אלא יוצאים ממצרים עם כל מה שיש, ולאחר מכן מתקנים את כל אותם כלי הכסף והזהב, שהופכים אותם לכלים דהשפעה, לכלים דקבלה על מנת להשפיע. אין לאדם חומר אחר, רצון אחר, מלבד הרצון הטבעי שלו שגדל במצרים דווקא. ואלמלא נכנסו בני ישראל למצרים, שעל ידי זה נעשה הכלי שלהם לכלי גדול, שגדל בהם הרצון לקבל, "ויצאו ברכוש גדול" כמו שכתוב. אזי לא היו נזקקים לקבלת התורה, למאור שבה, שמתקן לעל מנת להשפיע את אותם הרצונות שלקחו ממצרים.

"ועל זה התלונן משה רעיא מהימנא לפני השי"ת "כי יאמרו לא נראה אליך ה'", פירוש על דרך הנ"ל: "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף", שבעת ירידתם "לחומר", יכפרו גם בגדלות משה רעיא מהימנא וא"כ איך אפשר שמשה יגאל אותם מתחת קליפה רעה וחזקה כזו?" אם הרעיון דלהשפיע, להגיע לאהבה, להגיע השפעה ירד בעיניהם, איך יתכן שישתוקקו לבוא אחריו?

"לכן מסר השי"ת ג' אותות, שיראה משה לפני בני ישראל, ולימד אותו לסדר אותות אלו לפניהם בזה אחר זה," - לעשותם קשי עורף. לעשות שלמשה לא תהיה היכולת למשוך אותם, היינו שהרוחניות איננה מושכת בעיניהם. ושפרעה מחזיק בחזקה, ואז אדם רואה שהרצון לקבל הוא מציאותי והגיוני, והוא עימו בלב ונפש, ואיננו מסוגל להפטר מהחיים האלו, כי רואה שהם חשובים לו. אמנם שלפני כן לא היה כך, אלא כעת שהחל לעסוק בקבלה, לפתע נעשו החיים חשובים לו, ומתחיל לחשוב, ולעורר את עצמו לכל הדברים שצריך להשיג בעולם הזה. באות מחשבות לאדם, וזו נקראת הכבדת שנעשתה להם במצרים.

"והבטיח לו השי"ת שיעזור לו מן השמים, שיהיה סיפק בידו להראותם, ואחר שיקבלו בני ישראל ממנו את האותות האלו, יבואו לשמוע בקולו של משה, ואז יוכל לגאול אותם מגלות המר הזה."

הבורא נכנס לתמונה, זאת אומרת, יש התערבות של כוח יותר עליון מאותו הכוח שמתעורר באדם ומושך אותו לרוחניות, כי הכוח הזה דווקא נופל. הרוחניות שהאדם חשב לעצמו, ההבחנות הקטנות שהשיג באיזו צורה, והיה נדמה לו שהן רוחניות, כל זה נופל בעיניו, ואינו מסוגל להמשיך על ידם. אלא לאחר שנותן יגיעה ומגיע לייאוש גמור, ובאה השעה ליציאת מצרים, אז יש לו שלושת הסימנים דמדרגה יותר גבוהה. ורק לאחר שעובר אותם, הוא מסוגל "לשמוע בקולו של משה", ללכת אחרי משה.

כמו שחוכמת הקבלה מסבירה, האדם, החברה והבורא, צריכים להיות שלושתם יחד "ישראל, אורייתא, קב"ה חד הוא". ולזה אדם לא יכול להגיע בלי לבטל את עצמו כלפי החברה, שהביטול שלו כלפיה הוא במגמה להשיג את הקשר עם הבורא. וכך האדם גם לא יכול להיעזר בכוח המשה שבו, בטרם קיבל מלמעלה את שלושת האותות הללו. שאותם עליו לחבר יחד, ואז יהיה לו הכוח לצאת. כי כל השבירה שנעשתה במישור האדם כלפי החברה, נעשתה רק כדי לעזור לאדם למצוא את הכלי המדויק, המצב הנכון, שממנו הוא משיג את תכונת ההשפעה. שמתקשר לבורא מהמישור שלו ומעלה.

לכן האדם עד כה עבד, וראה שאיננו מסוגל, ואז מבין שצריכה להיות עזרה מלמעלה. כי על ידי כוחותיו, כוח פרעה וכוח משה, שהוא השופט ביניהם - אין הוא יכול לפרוץ מתוך שליטת פרעה, אמנם שרוצה. אלא רואה שבהכרח נחוצה התערבות מצד העליון. כי אמנם בטבע שלו ישנן הבנות, ויסודות מסוימים, אבל הכוח לבצע יציאה של ממש, אין לו. ואז בפעם הראשונה הוא נזקק לה'.

הרב"ש מתאר את המצב הזה כ"ויאנחו בני ישראל מהעבודה", לאחר שבנו את פתום ורעמסס, כי על ידן רצו לעשות לעצמם "מגדל מלא כל טוב", וחשבו לעשות זאת בכוחות עצמם, שאותן ערים יפות שבנו הן כנגד מגדל בבל. ואז ראו שבנו הכל למען הרצון לקבל שלהם, ולא כדי להגיע לרוחניות.

סיפור יציאת מצרים וכללות שנות ישראל במצרים, מובאים בדברי חז"ל באופנים רבים, מפני שזו עזרה מצדם, לאלה שנמצאים בהסתר כפול והסתר רגיל, איך לעבור את כל התקופה עד למחסום שנקראת "מצרים".

שיחה 1, 10.08.05

"פרי חכם - אגרות", דף מ"ח

תקציר: אגרת זו מתייחסת לעבודה הרוחנית בקבוצה. בעל הסולם מביע צער רב על המצב הרוחני של החברים ומייעץ להם להתאמץ יותר ויותר באחדות החברים, כי ביכולתה לשלם על כל החסרונות.

איך יתכן שתלמיד יפול ואף יסתלק מן הדרך הרוחנית? בעל הסולם מסביר כי הסיבה לכך היא, שתלמיד יכול לקבל מרבו רק באותה מידה שמעריך את רבו. בעל הסולם מדמה את המצב לבני ישראל במצרים, שנפלו תחת שליטת קליפת פרעה, משום שלא העריכו את גדלותו של הכוח הרוחני המכונה "משה", אלא לפי מה ששיערו בליבם.

"ו' עש"ק שמות פ"ה ורשה.

לכבוד בני הישיבה דעטור רבנים ה' עליהם יה"ו

...אצטער מאד על אברים המדולדלים שסיבות החיצוניות גברו עליהם מלהסתפח עמכם, יתן ה' שיחזקו ויוכלו להתחבר עמנו ויהי ה' עמהם."

בעת שנסע בעל הסולם לחו"ל, וישב שם תקופה ארוכה, התחילו כל מיני עסקים ובעיות בקרב קבוצת התלמידים שלו, שהיו כולם בסביבות גיל העמידה, ומשכו אותם לכיוונים שונים. כי לא כל כך הקפידו להתחבר ביניהם, ולהיות בלימוד. ועל כן הוא מעורר אותם, שצריכים להתחזק ולשוב ולהתחבר בחזרה.

"ואני מבין שאינכם עוסקים כ"כ ביחודין דמוחא וליבא כחפצי, עכ"ז עשו כפי כחכם ותשועת ה' כהרף עין, והעיקר העומד היום לפניכם, הוא אחדות החברים והתאמצו בזה יותר ויותר כי יש בה לשלם בעד כל החסרונות."

כל קבוצת מקובלים, תהיה קטנה כקבוצתו של רבי שמעון, שמנתה עשרה תלמידים, או כקבוצת האר"י, שהיו לו תלמידים בודדים, או תהיה כקבוצתו של רמח"ל שמנתה מעל עשרים חברים, וכן קבוצת בעל הסולם שאמנם היו בה שישה תלמידים עיקריים שזכו לגילוי, אבל לפי רשימת החברים שתרומו להחזקת מקום הלימוד, היו בה קרוב לעשרים - מכל מקום, האחדות בין החברים, אומר בעל הסולם, היא הפתרון לכל.

מפני שקבוצה קטנה ככל שתהיה, כל עוד היא מזדמנת ללומדי קבלה, לא חשוב מי עומד בראשה, ולא חשוב מי חברי הקבוצה עצמה. אלא במידה שהחברים רוצים להתייחס לקבוצה שלהם כאל המבנה הכללי של אדם הראשון, אותו אוסף הנשמות שרק בתוכו יכולה להתגלות רוחניות, ובמידה שהקבוצה מתנהגת בהתאם למבנה הזה, אזי בכלי המשותף הזה עתידה להתגלות התופעה הרוחנית, הרגשת המציאות העליונה. לכן תתחזקו ו"התאמצו בזה יותר ויותר", אומר בעל הסולם, כי תשלימו בזה כל החסרונות, ותגיעו למטרה.

ועוד הוא מסביר, מדוע המערכת עובדת כך, שדווקא בעת נסיעתו קיבלו התלמידים הכבדה, שיותר קשה להם להתחבר יחד, ומתחיל כל אחד לראות את עצמו, שיש לו עוד עסקים ובעיות למיניהם. כל זה בא להם מטעם ההשגחה, היינו מתוקף חוקי הטבע, שלפיהם בשעה שנוסע ראש הקבוצה, מתחילים להרגיש את העביות שלהם. ודווקא העביות שבאה לאדם, ומרגיש בלבול והכבדה, שקשה לקום בבוקר ולבוא לשיעור, היא המקום שבהתגברות עליו רוכשים מדרגה יותר עליונה. אדם מוסיף את עצמו לקבוצה בכוח, ואז זוכה לקבל בחזרה מהקבוצה את אותו הכלי להרגשה הרוחנית שחסרה לו.

"איתא [כתוב] : "תלמיד שגלה, מגלין רבו עמו". פירוש, שהיה קשה לחז"ל, איך אפשרי הדבר שישלטו קטרוגים בתורה ועבודה של התלמיד, עד כדי גירושו מלהסתפח בנחלת ה', וזאת אחר שהוא דבוק ברב אמיתי?"

היה תלמיד שלמד אצל רב מקובל גדול, והיה דבוק בו בחזקה. ודרך הרב גילה יחד עימו את המטרה, והמציאות, והיה נמצא בהרגשת העולם הרוחני, ומה עוד חסר לו? לפתע קורה שכל זה נפסק. כי הרב עוזב אותו פיסית, ואז התלמיד נופל. ויש שאפילו הרב איננו עוזב את התלמיד פיסית, מכל מקום, עלול התלמיד ליפול, כאילו הרב לא נמצא על ידו. כי בין הרב לתלמיד נוצר נתק, שכתוצאה ממנו מאבד התלמיד את השגתו, את התפיסה שלו ברוחניות. וזה מצב קשה.

הרי אם התופעה אליה אדם צריך להגיע, היא רק להדבק לבורא, להגיע להכרת המערכת העליונה, להתחבר למערכת אדם הראשון, למצוא שורש נשמתו, ושם להיות להיות כחלק פעיל. אז יש מורה שאומר לתלמיד מה ואיך לעשות, והתלמיד רוכש ממנו את השיטה, ומממש אותה. אם כן, מדוע עליו להיות עד כדי כך דבוק ברבו כל הזמן? ובנוסף כשנעלם הקשר ביניהם, הוא תלוי בו. ועד מתי?

"וע"ז תירצו, כי בעת ירידת התלמיד," בעת שמוסיפים לו אגו, רצון לקבל, בכוונה שיתחזק עם האגו הנוסף, ויתחבר לרוחניות עוד יותר. "ידמה לו כמו שהרב גם הוא ירד ח"ו, עמו," כי דרך תוספת האגו המתחדש הוא מסתכל על הכל, ואז גם רואה את רבו ירוד. "וכיון שכן הרי באמת כן," אם כך נדמה לו, זה גם מה שמקבל. "כלומר, שלא יוכל להנות מרבו, אלא כפום מה משער בלבו, וא"כ אין לו אלא רב שפול וירוד." שכך נראה לעיניו. והרי דרך הרב, דרך המדרגה העליונה, הוא מקבל. אז בהתאם לכך, ודאי שאינו מקבל כל צורכו, "בו במדה שמדד אותו ועל כן גולין את רבו עמו. וד"ל."

כשהתלמיד מוגלה, היינו יורד, אז הרב, שהוא המדרגה היותר עליונה, גם היא יורדת בעיניו. ולאו דווקא מדובר ברב בשר ודם שנמצא לידו, אלא זו יכולה להיות גם הרוחניות, וכל העסק הרוחני, וכל מטרת הבריאה שיורדת בעיניו. ולפתע נראה לו העולם הזה בעל חשיבות רבה יותר, צצים לו כל מיני עסקים, ועניינים חשובים, ונראה לו שעליו להסתדר כאן. ומה שחשב קודם לכן על רוחניות, שהיא ממש הכל, ומהו העולם הזה לעומתה, אם לא אפר ועפר, עובר ונעלם, נמצא שלפתע שופט, ומודד הכל אחרת, בהתאם למידה שהרצון לקבל מתראה בו יותר או פחות.

"תחילת גלות מצרים והשעבוד מתחיל מהכתוב: "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף","

חוכמת הקבלה לעולם לא מדברת על היסטוריה, אלא על מה שקורה עם הנשמות. לכל נשמה ונשמה שמתחילה את דרכה הרוחנית, קורה המצב שנקרא "גלות מצרים". לאחר כמה חודשים שאדם לומד בהתלהבות, וחושב לפי הבנתו שהוא נמצא כבר בדרך, ותיכף יהיה לו הכל, ויתגלו לו כל העולמות. אלא שאין הוא מבין כי העולמות הללו יכולים להתגלות רק בתוך הכלי, והכלי הזה אין לו. אלא עליו לרכוש את הכלי, היינו רצונות מתוקנים שבתוכם, בסדר בין התכונות המתוקנות החדשות שירכוש, הוא ירגיש את העולמות רוחניים. כי הרוחניות כולה צריכה להתגלות בתוכו.

אבל היכן בתוכו? במוח ובלב הרוחניים החדשים, שעליו לבנות בתוך עצמו. ולבנות אותם אפשר רק בזמן שעוברים הכבדת הלב, והכבדת המוח. שבלב חייב להתאסף עוד ועוד רצון לקבל, ומפסיקים להרגיש שם משיכה לרוחניות. ובמוח מרגישים יותר בלבולים ותירוצים למיניהם. כל המעבר הזה, הקשה למדי, אנו מחוייבים לעבור, הגם שלעיתים הוא נמשך זמן רב, והוא נקרא "גלות מצרים".

המעבר הזה לא בא מיד, אלא כמו שקרה גם בהיסטוריה, תחילה שבע שנות שובע, ולאחריהן שבע שנות רעב - "ויקם מלך חדש על מצרים". זאת אומרת, במקום מה שהאדם חושב, שהכל בידיים שלו, וביגעתו, היינו ברצון לקבל האגואיסטי שלו יוכל ירכוש רוחניות, וכך ילך מחיל אל חיל. לפתע הוא מתחיל לגלות שלא כך. משהו לא הולך "כמו שצריך", כמו שהוא רגיל בתהליכים של מערכת העולם שלנו, שכפי כמות ההשקעה, כן קבלת השכר. אבל הרי כתוב "לפום צערא אגרא", שלפי היגיעה בא התשלום. אלא היגיעה היא לא האגואיסטית שהולכת יחד עם האגו. היגיעה היא דווקא בעבודה מעל, ונגד האגו. וכאן אדם צריך ללמוד שיטה חדשה, איך להתייחס לעצמו, ולרוחניות, ומהו כלי הרוחני.

אם בעולם הזה הכלי לקבלת התענוגים, לקבלת המילויים, הוא רצון פשוט - אני רוצה לאכול, לכן אני נהנה מהאוכל. אני רוצה איזו משרה, לכן אני נהנה מכך שהשגתי אותה. ברוחניות לא. ברוחניות הרצון מתבטא בכך שהאדם הוא מעל הרצון, בהשפעה, בלהיות דומה לרוחניות. העבודה הזאת היא כביכול ההפוכה, ועובר זמן עד שאדם תופס את השיטה. לכן מביא בעל הסולם את הפסוק "ויקם מלך חדש על מצרים", שהפסיקו להבין מה קורה, והתבלבלו. כי על דרכי האדם שעולה ברוחניות מספרת לנו התורה. "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף" נקרא, שאותה שיטת העבודה, אותו הקשר שהיה להם עם הכוח העליון, הכל נעלם פתאום, ולא יודעים מה לעשות.

"פירוש, שנתגלה שליטה חדשה במוחם של כל אחד ואחד, שליטה חדשה מקרוב, כי נפלו ממדרגתם הקדומה, וכנ"ל "שתלמיד שגלה מגלין רבו עמו"," זה התואם למה שהיה להם. מהי הכניסה למצרים? מסופר על עם ישראל שהיה בגובה רוחני מסוים מזמן אברהם, יצחק ויעקב, ולאחר מכן היה חייב לקבל הכבדת הלב, היינו תוספת רצון לקבל, תוספת אגו, כדי שיהיה לו עם מה להוסיף לעלות למעלה, לדרגה עוד יותר עליונה, לקבלת התורה, שבאה לאחר דרגת מצרים.

ואיך מקבלים את תוספת הרצון לקבל? נכנסים לאגו יותר גדול. ואז אדם מרגיש שיש לו יותר רצונות, והוא פתאום רוצה לרכוש דברים בעולם ובחיים. והולך יחד עם רצונות האלו עד כדי כך שחושב שגם העולם הזה וגם העולם הרוחני, יוכל לכבוש ברצונו הגדול. כי מיהו יוסף? מעל לכל השרים שהיו במצרים. והרצון לקבל, פרעה, נותן לו הכל ואומר: הכל לשרותך, עשה מה שאתה רוצה. כי מה שאתה עושה, זה הכי טוב שיכול להיות לי, היינו לרצון לקבל. ויוסף מצליח. ולאחר שמצליח במידה המלאה של "שבע שנות שובע", שהן שבע ספירות דזעיר אנפין, אותן הוא ממלא, ומתוך כל זה מתחילה להתגלות הריקנות, ומרגיש שהוא בעצם ריק. ובכל הכלים הללו לא מתגלה כלום, אלא יש בהם רק יגיעה שטובעת כמו במצולות הים, ולא נשאר ממנה מאום.

אז מתחילות "שבע שנות רעב", שליטה חדשה "אשר לא ידע את יוסף". שלא יכולים להמשיך לעבוד לפי הרצון לקבל הגדול, אלא חייבים לעבוד להיפך, לעבוד על האגו של אדם כמו שוטרים, כמו שומרים. האדם שרוצה להתקדם הלאה לרוחניות, עליו להתחיל ללחוץ על עצמו, כמו שלחצו המצרים את היהודים, שכפו אותם לעבוד, והיהודים נעשו לעבדים במקום שבו היו השרים והשולטים. וכל העושר שהיה להם הלך לאבדון, שלא מורגש בהם בעושר הזה שום תוכן. זה נקרא, "תלמיד שגלה מגלים רבו עימו".

זאת אומרת, האדם שמקבל תוספת רצון לקבל גדול, מרגיש שכל הרוחניות לא שווה. כי הרצון לקבל שלו גדל, ואז כל מה שבתוכו ריק, ואומר שלא השיג כלום. הרב, השיטה, העולם העליון, הכוח העליון, הבורא, כל מה שמעל הרצון לקבל, שחשב אותם עולם ומלואו, וששווה לו להגיע אליהם תמורת כל מחיר, ירדו עכשיו בעיניו. וישנם החיים האלה, יש בהם משהו, והוא צריך אותם, וצריך להיות מציאותי, במקום להשתגע כמו מקודם. כך אדם מתחיל לשפוט מה יש לו בעולם הזה.

הכל תלוי במידה שבה מתגלה הרצון לקבל, ובמידת האור העליון שמאיר עליו, ומושך אותו למעלה. כדוגמת פיסת ברזל בשדה מגנטי, שמתרוממת בתלוי ליחס בין משקלה, לבין כוח המשיכה. יותר משקל, היינו תוספת רצון לקבל - יורדים. יותר כוח משיכה - עולים. אלא שמידת היחס הזו תלויה באדם, שיכול להשפיע על שני הפרמטרים יחד, היינו להשפיע על כוח המשיכה, בזה שמתגלים לו רצונות יותר ויותר גדולים, עד שיתגלה כלי הנשמה במלאו, בכל גודלו. ולכן הכרח שתהיה הכבדת הלב, שבכל פעם יגדל הרצון, כדי שאדם יגדיל את כוח המשיכה המגנטי, שימשוך אותו כלפי מעלה.

ודווקא כאשר יש הכבדת הלב, צריכים מיד לעסוק בקבוצה שתעזור בכל העבודה הרוחנית, שתמשוך אותו למעלה עם הרצון לקבל המוגדל. וכך אדם מתקדם מדרגה לדרגה, שגדל הרצון לקבל, וגדלה המשיכה, והוא עולה, וחוזר חלילה. ומי שמתרשל, ולא נותן יגיעה במקום, ולא מכין את עצמו מראש, אז כשמגלים אותו "מגלין רבו עימו", שכל הרוחניות נופלת בעיניו, ומאבדת מהותה ודרגתה.

"וממילא לא ידעו את יוסף, כלומר, שלא השיגו אותו אלא כפי מה ששיערו בלבם. ולכן ציירו בלבם תמונת יוסף כמוהם עצמם," הם חשבו שיוסף הוא ממש אותה השיטה, שהולכים ועובדים עם הרצון לקבל, כדי לרכוש את הרוחניות. שבהתאם לרצון לקבל באה ההרגשה לרוחניות, והם הולכים יחד. וככל שיש לאדם יותר רצון, הוא לומד, מבין ותופס, ובזה נכנס לרוחניות. אבל באמת, שיטת יוסף אינה כך. שלא בכדי הוא נקרא "יוסף צדיק יסוד עולם", אלא יוסף הוא ספירת יסוד, שנמצאת למעלה ממלכות. לכן מדובר בשיטת העבודה המנותקת ממלכות, שרוכבת כל הזמן מעל הרצון לקבל.

ולפי שיטת יוסף היו צריכים להתחיל לרכוב מעל הרצון לקבל. לאחר שהיה להם רצון לקבל לשבע שנים, שגדל בהם עד שהבינו שאפשר ללכת הלאה, ומגשמיות לרכוש רוחניות. זאת אומרת, הם עברו את הרצונות לתענוגים גופניים, לכסף, לכבוד, למושכלות, לכל מה שבעולם הזה, שפרעה היה יכול לספק להם. וכעת אם יש רוחניות, אז אדרבא, הולכים גם לרוחניות. וחשבו שבאותה השיטה שהשיגו עולם הזה, ישיגו גם את העולם ההוא.

ודווקא בשלב הזה נעלם מהם יוסף, נעלמת מהם אותה מידה, שכעת צריכים להתחיל לרכוב מעל החומר. והמידה הזו יצטרכו לכבוש לאחר העבודה הקשה של התעלות מעל המלכות, שלא יתארו את יוסף בתוך המלכות, אלא מעליה. ורק בצורה כזאת יוסף מוציא אותם ממצרים, ומוסר אותם למשה, שהוא כבר כוח הבינה. וכך ממלכות ליסוד, לבינה, הם יתעלו.

אגרת 11 - שנת 1925

שיחה 1, 16.08.05

"פרי חכם - אגרות", דף נ"ג

תקציר: כדי להרגיש אהבה יש לפתח צורך וחיסרון לאהבה. על האדם להגיע להרגשה שהוא חלק מהשלם, ולהשתוקק לחזור אל אותו השלם. הרגשה זו מושגת על ידי סגולה אדירה, שהיא תפילה להדבק בבורא, ונצוצי השתוקקות האדם מכל תפילה ותפילה מתקבצים יחדיו עד שהוא זוכה לרוחניות ונצחיות.

בעל הסולם קורא לתלמידיו להתאמץ ביתר עוז באהבת החברים, ולהמציא המצאות שירבו אהבה בין החברים, שבלי זה לא יוכלו לגרום נחת לבורא. הוא קורא לחלוק את מכתביו ביניהם כי לכולם תורה אחת, ומצטער על כך שתלמידיו אינם מקיימים את הוראותיו אליהם.

"ב"ה יום ועש"ק בא י' לחודש שבט, פה וורשה יע"א

לכבוד הקשור במוסרות לבי ... נ"י

קבלתי דבריך ובענין נסיעת ... נ"י הנני להודיעך שבעז"ה אביאהו עמי יחד ירושלימה וכדומה לי שאעשה לו ויזע לבירוט ומשם לירושלים ברשיון שלי, כי אין לי דרך אחר כעת, וכבר הודעתי כזה במכתבי לב"ב שיחי'.

... ובענין ד"ת [דברי תורה] שתדרוש ממני, היה לך לכתוב מה חסר לך בלעדם, כי את הכל תקבל באהבה, הן אמת שכן דרך האמת, אבל צריך להרגיש את האהבה, והיא אינה מורגשת אלא במקום חסרון, שז"ע "כל המצטער עצמו עם הצבור זוכה ורואה בנחמת צבור", ו"במדה שאדם מודד מודדין לו"."

האהבה נמדדת לפי הרגשת האדם את חיסרון הזולת בתוכו. שאין לנו כלי אחר למדוד איך אנו מתייחסים לזולת, פרט לכמה אנו מרגישים חסרונותיו, מה הוא רוצה? איך הוא מרגיש? האם הכלים שלו מסופקים ברצונותיהם? האם הם משיגים מה שהם רוצים? היות שאנחנו כלי קבלה, ההשפעה שלנו ביחס לזולת היא רק בהשתתפות בכלי הקבלה שלו, ולפי המידה שבה אנו יכולים להשתתף, כך מודדים אהבה. זה משפט אהבה.

אין לנו אפשרות להגדיר את האהבה זה לזה, אלא דרך הכלים שלנו, בהחלפת הכלים שלנו לכלים של מישהו אחר. ואיך אפשר להחליף? בעצם לא מחליפים את הכלים, אלא את החסרונות. אם בחסרונות שבכלים שלו אדם יכול לקלוט את החיסרון של מישהו אחר, כך שהחיסרון של האחר יהיה מעל החיסרון של עצמו, וכל הכלים של עצמו, בכל יכולתם למלא את עצמם, יעבדו רק כדי למלא את החסרונות של האחר, זה נקרא שאוהב אותו.

לכן יש שני תיקונים לקראת אהבה. הראשון הוא "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", כלומר להפסיק להשתמש בשני לצורך עצמי. שבהיותינו בחברה, אם בצורה הכרתית או לא הכרתית, רק כך אנחנו מתחשבים עם הסביבה. אנחנו מודדים אם מישהו הוא טוב, רע, קרוב, רחוק, שנוא או אהוב עלינו, רק לפי הכלים דקבלה שלנו. וזה מפני שאין לאדם קני מידה אחרים, אלא לפני ההרגלים, הנטיות, הערכים שלו, איך שהוא עצמו חושב על העולם, איך שהוא רוצה לראות את האחרים, ואת עצמו.

במילים קצרות, לפי מה שרוצה, לפי זה מודד את האחרים. לכן "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך" הכוונה, שאדם צריך להתרומם מעל הרצון לקבל שלו, לדרגת חפץ חסד. ואם יהיה חפץ חסד, ויהיה מסופק, אז מובן שלא יתייחס אל הזולת כמו לאיזו הזדמנות לניצול מקור לסיפוק מילויים לעצמו.

והתיקון השני על הכלים של האדם הוא, שמתחיל לקבל את החסרונות של הזולת, ולעבוד עליהם כדי למלא אותם, שנקרא לקבל על מנת להשפיע. שמעביר כל התענוגים, וכל ההשגות שיש לו לזולת, לפי חסרונות הזולת. וכמו שמסבירה חוכמת הקבלה על תחתון ועליון, הוא נעשה אז עליון כלפי הזולת, כי הוא נכלל מחסרונותיו. וכלפי הבורא הוא נעשה כמתווך, שמעלה את התפילה, הבקשה עבור חברו, ומעביר לחברו כל מה שמסוגל לקבל מלמעלה. הפעולות האלה בעיקר מתבצעות בכוחות ובמילויים רוחניים, כי מדובר בפעולות עם מסכים, למעלה מהאגו, למעלה מתכונת הבינה, שהעבודה היא עם כלי הקבלה בעל מנת להשפיע.

התיקון הזה מתבטא בתוך החברה, בזה שמתחילים לעבוד בהתכללות עם החברה למען מטרה משותפת, כגוף אחד ולב אחד. תחילה עושים פעולת חפץ חסד על עצמם, שלא דואג כל אחד לעצמו, אלא רק המטרה הכללית היא המטרה, והיא הקובעת את כל פעולותיהם של חברי הקבוצה. ואז מתוך העבודה הזאת הם מתחילים להרגיש את הכלי הכללי, בצורה שכל אחד עובד רק כדי למלא את הכלי הכללי, ובכך מוצא את מימוש עצמו. שעובד בלקבל על מנת להשפיע, כמו תא מתוקן בתוך בגוף.

"וכבר שמעת הרבה, שכל טוב דאתערותא דלתתא [שכל הטוב של התעוררות התחתון] אינו נוהג אלא בהשכלתינו להרגיש החסרון, כמו שהוא ערוך לפנינו מהשי"ת,"

"השכלתינו להרגיש החיסרון" היא ההשכלה הרוחנית, שאדם מסוגל לראות את עצמו באור ה'. או במילים אחרות, שמסוגל למדוד ולבדוק את הרצונות שלו כלפי תכונות ההשפעה בלבד, ולראות עד כמה הוא נמצא בהם בכוונה על מנת לקבל, ועד כמה ואיך הוא מסוגל להתרומם מעליהם כלפי אותה תכונת ההשפעה. ולפי שנכלל עם תכונת ההשפעה מעל הרצון שלו, הוא מתחיל להיות חופשי לעבוד עם כל חיסרון וחיסרון של האחר.

יוצא, שכביכול הוא קיבל כוח הבינה, ועכשיו הוא כמו הבורא, חופשי לעבוד עם כל החסרונות שנמצאים במציאות. אמנם הבורא ברא את החסרונות האלה, והאדם לא בורא חסרונות, אבל האדם בוחר עם אילו חסרונות לעבוד ואיך, ואפשר לומר שזה היינו הך, כי האדם עומד בדרגת הבינה, בדרגת ההשפעה, ללא תלות בשום רצון קודם שלו. לכן בינה נקראת "אלוקים", שממנה והלאה האדם מתחיל להשתמש בכוח הבורא, ולפי זה פעולתו נעשית הדומה לבורא.

"שז"ס "תפילה עשתה מחצה", כי כל עוד שאינו מרגיש חסרון המחצה, כלומר, החלק שנחלק מכל והחלק אינו מרגיש כראוי, אינו מסוגל כלל לדביקות השלם, כי לא ליתרון יחשב לו, והאדם לא ישמור ולא יקיים שום דבר שאין בו צורך. והשמיענו חז"ל אשר יש סגולה להרגשה זו בכח התפילה, וכשיתמיד להתפלל ולחשוק לדבקה בו בתמידות. הרי התפילה מסוגלת לעשות מחצה, כלומר, שיכיר שמחצה היא, וכשיתרבו הניצוצין ויובלעו באברים, ודאי יזכה לישועה השלמה ויודבק החלק בכל לנצחיות." "מחצה" נקרא, מה שאדם מבטא על ידי תפילה, שזו חצי העבודה, היינו הכנת הכלי, והמילוי הוא לא על האדם.

"וז"ס, "אין בין מים עליונים לתחתונים אלא כמלא נימא", ע"ד שאמרו ז"ל "נימא נקשרה לו", בסוד, "הרים התלוין בשערה", כי נימא זו למילוא הוא צריך, שזהו סיבת התחלקות מים תחתונים מעליונים ודו"ק.

וז"ס הכתוב "והיה פי ראשו בתוכו", פי', כל עוד שלא נפתח הסתום, דהיינו, פה שבראש, הרי הוא ניזון דרך טבורו, והסתום מחויב להיות פתוח, ונמצא "פי ראשו בתוכו שפה יהיה לפיו סביב", פי', שלא יהיה מסתפק במיעוט, כי אם "חלקנו נתיר חלק מזב"ח מי יתיר"? וע"כ ירגיש הכובד שבראש. והרגשה זו יסב"ב לו שפה לפה, כי ירבה בשפיכת לבו למרום, לטהר השפה תתאה, שזה שיעור הכתוב "שפה יהיה לפיו סביב מעשה אר"ג", פירוש, שניצוצי ההשתוקקות מתקבצין יד על יד, ומתחברין יחד כ"מעשה אר"ג כפי תחרא יהיה לו", פירוש, אלו הסיבות המסבבות הרגש הכאב, ושפיכת הלב, לא יבטלו כלל, אלא מתקבצים יחד ונעשים בבחי' פה, ע"ד שאמרו ז"ל "זדונות נעשו לו כזכיות", וא"כ יש לו שתי פיות, והבן, ש"סביב" בלשון תרגום "סחור סחור מלשון סחורה", [סחרחרת, קרוסלה] , דהיינו, הפנים הוא פרצוף שלם והאחוריים הוא פרצוף שלם, ואם זוכה לזה ויקנה הפי תחרא, אזי להוי האי "גברא באבטחותא [אז יהיה איש הזה בהבטחה] אשר לא יקרע, כי ינון שמו לנצח נצחים". ודו"ק ותשכח, שז"ס: "בארצם משנה יירשו"."

האדם עובד, בסופו של דבר, גם עם הכלים דקבלה של עצמו, וגם עם הכלים דקבלה של האחרים. שמצרף אותם לשלו בלקבל על מנת להשפיע, ובכך הוא רוכש את החיסרון הכללי שישנו במציאות, ונעשה למשפיע בלתי מוגבל כמו הבורא, כלפי כל הכלי שנברא. זה נקרא "בארצם משנה יירשו", שגם את הכלים של חסרונות הזרים, וגם את החיסרון של עצמו, הוא רואה ככלי השפעה לבורא. ויוצא שמשתמש בכלי כפול.

כפול הוא גם בזה שאם אדם מתחיל להשפיע לבורא, ולהדמות לו, הוא רוכש לא רק את התענוגים שעוברים דרכו לזולת, אלא רוכש גם את קומת הבורא, מחשבותיו, ואת המטרה. שהמטרה הסופית היא לדמות את עצמו לבורא, עד שנעשה דומה לו ממש. היינו לא רק בפעולה, כי אם במעמד, בתכונה שנקראת בורא. כמו שכתוב, הבורא בורא המציאות, ואף צדיקים בוראים המציאות. ואפילו ההפך, שהבורא מחריב העולמות, וצדיקים מקימים העולמות.

ובזה האדם רוכש את ה"ראש" של הבורא, אותה מחשבת הבריאה שהיא הקובעת במציאות, והיא גם התחילה את הבריאה. זאת אומרת, האדם מגיע לדרגה שטרם בריאתו. וגם זה נקרא שרוכש כפול, "משנה יירשו". איך? "בארצם", ברצון שלהם. שהכל תלוי באופן השימוש של האדם ברצון שיש לו, שבעבודה מעל הרצון, ולאחר מכן בלקבל על מנת להשפיע, הוא רוכש את כל הבריאה ומעליה, וזו דרגת הבורא.

"עמקות גדולה יש בדברי אלו, ואין בי כח עכשיו לפרשם. אמנם אם תבין את דברי, תזכה בטח ליעול וליפוק בלא בר [תזכה לבוא ולצאת ללא בן] וכמו שסיים הפרשה, "ונשמע קולו "בבאו" אל הקדש "ובצאתו" וכו', וכי"ר.

ובכלל אינך מבין סגולת התורה והשגתה, ואם היית מבין ודאי מסרת נפשך עליה, והיית זוכה בה, והנך רואה הכתוב, כי "נר מצוה ותורה אור", ואם יהיה לך בית מלא נרות, ולא יהיה לך אור, הלא יתפסו הנרות מקום בכדי [מקום סתם] . ומלת תורה הוא מלשון "הוראה" ומלשון "מראה וראיה", דהיינו, הכרה השלמה שאינה מנחת אחריה נימא [חוט שערה] . יתן ה' שתבינו מהיום את דברי. ...

עוד זאת אבקש ממך להתאמץ ביתר עוז באהבת חברים להמציא המצאות המסוגלות להרבות אהבה בין החברים, ולבטל מאתכם תאות מושגי הגוף. כי זהו המטיל שנאה. ובין עושי נ"ר ליוצרם לא יצויר שום שנאה אדרבה רחמנות ואהבה יתירה יש ביניהם, והדברים פשוטים."

צריכים להרבות סגולות, אומר בעל הסולם, ולהרבות אהבה בין החברים, כי זהו עיקר התיקון שאדם יכול לבטא בעולם הזה, ולבדוק את עצמו שאיננו טועה, אלא מתקדם נכון לקראת ההשפעה, לקראת הבורא.

"אבקש שכל אחד ואחד יראה המכתב שיש לרעהו, כי הדברים נאמרים מאחד לאחד, ותורה אחת יהיה לכם, בשעבוד הגוף, וקדושת הנפש, ולא לשנות ח"ו, כמנהג בעלי הגוף, וראוי לכם לשמוע מהיום והלאה את דברי, כי חייכם ואורך ימיכם הוא, ולא לטובתי אני דורש, ומה יעשה המצביא המצוין, בעת שבני הצבא ישנו הוראותיו אליהם וכו'.

יהודה"

מהו "ותורה אחת יהיה לכם, בשעבוד הגוף, וקדושת הנפש"?

לראות את העניינים הרוחניים כגבוהים מכל צרכי הגוף. ולראות כל צרכי עצמו מבוטלים כלפי קדושת הנפש, כלפי ההעלאה לכוח ההשפעה. ולעשות זאת ניתן, רק בסגולת התורה, כמו שכותב בעל הסולם לתלמידו: אם ידעת מעלתה, בטח היית מבין מה אפשר לעשות.

ומסביר מהי מעלת התורה, "ומלת תורה הוא מלשון "הוראה" ומלשון "מראה וראיה"", שהיא הכוח הגבוה יותר מכל הכוחות שאנחנו מגלים במציאות על ידי החושים שלנו, ועל ידי המכשירים שלנו. ולכוח הזה אנחנו קוראים "אור". כי האור ביכולתו לשנות את המציאות, היינו לשנות את הרצון. ואילו האדם בכוחותיו איננו מסוגל לשנות את הרצונות, אלא רק להחליפם זה בזה. לכן אם היינו רואים ויודעים מהו כוח התורה, עד כמה אפשר להשתמש בו לשינוי הטבע, אומר בעל הסולם, ודאי היינו משתוקקים לכוח העליון הזה, ומשתמשים בו לנכון.

בנוסף, אנחנו רואים עד כמה חוזרת ועולה גם במכתבים אחרים בקשתו, "אבקש שכל אחד ואחד יראה המכתב שיש לרעהו", ושלפי אותם המכתבים יכתבו לו החברים תשובות. כי לעולם אין המלצה או עצת מקובלים לתלמידיהם, שהיא דבר פרטי. כל אמירותיו של המקובל הן תמיד כלליות, שאין שום דבר מיוחד להסתיר או לגלות מאחד לשני, היות שהעבודה היא עבודה משותפת בכלי אחד.

ואין מדובר בתורת הפרט שלגלותה ניתן רק ביחידות, בלחישה לאחד מבלי שהשני ידע. כי הרי איך ידע אותו אחד מה לעשות, אם לא יבצע עבודתו יחד עם השני? אלא כל העבודה היא עבודה קבוצתית. להוציא אותן הנשמות המיוחדות שהן בעלות תפקיד, ותיקון מיוחדים, כדוגמת הרשב"י, האר"י, בעל הסולם - לנו הנשמות הרגילות, שלמעשה אינן רגילות היות שזכו לתיקון, כל העבודה היא בקבוצה, לכן אין משהו שאפשר לגלות לאחד, ולא לגלות לשני.

אלא אומר בעל הסולם דבר הפוך, "ועוד זאת אבקש ממך להתאמץ ביתר עוז באהבת חברים להמציא המצאות והמסוגלות להרבות אהבה בין החברים, ולבטל מאתכם תאות מושגי הגוף". "מושגי הגוף" אין הכוונה לצרכים שהגוף דורש לאכול, לשתות, לנוח, וגם אין הכוונה למושגים ששייכים עוד יותר לגוף, היינו לכל הדרגות הגבוהות מהגוף הביולוגי. אלא "מושגי הגוף" הכוונה, שיש לאדם גוף ונשמה, "גוף" נקרא כל דבר שהוא לעצמו, ו"נשמה" נקראת כל דבר שהוא להשפעת הזולת.

כי הרצונות הם אותם הרצונות, ולא משנה באילו רצונות מדובר, אם הם בעל מנת לקבל, נקראים הם "גוף", ואם הם בעל מנת להשפיע, נקראים "נשמה". לכן כשאומר: התרחקו מתאוות הגוף, הכוונה היא למכלול הרצונות, והכוונות, והמחשבות, שהם לתועלת עצמכם, שבכך אתם מזלזלים בזולת, ומתרחקים ממנו. היינו, מתרחקים מהתחברות החברים כדי לבנות כלי כללי להשראת האור העליון, לקבלת התורה.

"כי זהו המטיל שנאה", יתכן שאדם לכאורה רק מתעסק בעצמו, מבלי לעשות רע לאיש, אלא שזה לא יכול להיות, רק לעינינו נראה כך. וכמו שכותב בעל הסולם, אדם שגונב מהחברה, מיד תופסים אותו או לכל הפחות רוצים לתפוס אותו. אבל אם אדם איננו תורם לחברה, אז חושבים שכביכול "לא נורא שאינו תורם, כל עוד אינו מזיק". אבל אין אנו מבינים עד כמה הוא מזיק. כי אין באמצע, או שאדם מקבל או נותן. ולא יכול להיות מי שמתבטל באמצע, כי מתבטל נקרא, איבר בגוף שיצא מכלל תפקוד, והאם איבר כזה איננו מהווה סכנה לחיות הגוף? ודאי שהוא מסוכן. לכן כך צריכים אנו לראות את עצמנו.

הבעיה היא, שברובו המכריע של הזמן אנחנו נמצאים בטלים מלחשוב על החברה, ולהשפיע על החברה, ולדאוג לבניית הכלי הכללי, ולהשתתף בו בכל מה שצריך. אלא נראה לאדם, שאם הוא אינו חושב נגד, הוא כבר בסדר. ולא מרגיש עד כמה אין באמצע בין זה לזה, אלא או בעד או נגד, או שהוא בצרכי הגוף, היינו על מנת לקבל, או בצורכי הנשמה, היינו על מנת להשפיע.

אגרת 12 - שנת 1925

שיחה 1, 17.08.05

"פרי חכם - אגרות", דף נ"ה

תקציר: האדם מחוייב לעשות כל מה שבכוחו, ורק אז זוכה לברכה. ועליו לדעת כי ברוחניות העשיה במקום אחד והברכה במקום אחר. ועיקר מה שעל התלמידים לעשות הוא להתחזק ולדבר על לב החברים המדולדלים, שיתחברו עימם, ולא לפחוד מ"להט החרב המתהפכת בדרך עץ חיים". בעל הסולם כותב כי למרות שיושב כעת בוורשה אינו מרגיש רחוק מתלמידיו, ומי שמרגיש התרחקות זה מסבתו עצמו, ומסיים במילים "המשתוקק להתאחד עמכם בייחוד גמור."

"ב"ה כ"ו לחודש טבת פ"ה וורשה יע"א

כבוד התלמידים ה' עליהם יחיו.

... עליכם להתחזק במה שנוגע לעיקר החפץ הנרצה לנו, וידוע לכם מה שפרשתי על הפ' "וברכך ה' אלוקיך בכל אשר תעשה", אשר אדם התחתון מחויב לעשות כל מה שבכחו לעשות, ורק אז יש מקום להשראת הברכה, אבל כסילות היא לחשוב שהשי"ת נעשה מחוייב בזה להשרות הברכה בדיוק במקום עשייתו, אדרבה עפ"י רוב, העשיה במקום אחר, והברכה, במקום אחר, במקום כזה שלא עשה שם האדם כלל, כי לא ידע או לא יכול לעשות שם מצדו."

אנו לומדים מ"מאמר השלום", שהחנות פתוחה, הפנקס פתוח והיד רושמת. כל שכן האדם, שפועל, לוקח ומחזיר, כל מה שעושה בחייו נרשם, ולכל דבר יש עת, ותנאים משלו. שחיינו מסודרים כך, שבכל רגע ורגע אנו נמצאים בסדרת הזדמנויות בלתי חוזרות, ובכל רגע חייבים אנו לבצע תיקון. חיינו אינם דומים למצבים שבהם אפשר לטעות או לא לעשות כלום, או לעשות בהם מעין טיוטה זמנית, כמו אדם שכותב מסה, ולאחר מכן חוזר, מוחק ומתקן, עד שמגיע לנוסח תקין וטוב בעיניו, שאותו הוא מוסר לדפוס או מעביר הלאה.

אלא בחיים כל רגע הוא רגע אמיתי, ואי אפשר לעשות כתב ביניים לעת עתה, ואחר כך לתקן ולהמשיך הלאה. ויש לפעמים, שאדם נמצא כל החיים בהרגשה שהוא חי, ורק מכין את עצמו לאיזה חיים, אבל החיים לא חוזרים. כל רגע ורגע שעובר הוא אמיתי, ואדם אינו יכול לשוב ולחיות את הרגע שעבר עם כל הניסיון, וההבנה, שרכש לגביו. לכן צריכים אנו להבין, שהמצבים שלנו הם בלתי נשנים.

כמו שכותב בעל הסולם בעניין האותיות, כל אות היא כוח. שהבורא ממליך אות פלוני לזמן מה, שבו הכוח הזה פועל. ובמצב אחר פועלת אות אחרת. ואם ישנה איזו אי התאמה, ואדם לא מבצע את המוטל עליו לבצע ברגע נוכחי, אז הבורא כביכול מוריד את אותה אות, אותה שליטה, "וממליך אות אחר תחתיו", ונותן לאדם מצבים אחרים. אבל זה רק מפני שברגע קודם לא ביצע את מה שחייב.

עד כמה אפשר לדרוש או לא לדרוש מאדם ביצוע נכון? זו כבר סוגייה אחרת. אבל אם מדובר בכל המציאות, שהיא חוק קיים וקבוע של השפעה מוחלטת ושלמה מצד הבורא, ומהאדם נדרשת בכל רגע ורגע תגובה המותאמת לפי האמת שבחוק הזה. אז לפי המידה שבה אינו נמצא בהתאמה המלאה שהיה צריך להשיג לפי התנאים המוצגים לפניו מלמעלה, באותה המידה הוא אינו מממש את המסלול במלואו בצורה הנכונה. והדרך שלו כבר אינה המיטבית והטובה, אלא מעורבת ברע, בתיקונים שבאים על ידי הייסורים.

והלוא אפילו מבצעים כל דבר בצורה הטובה בהחלט, אומר בעל הסולם, גם אז אסור לראות את המצבים שכביכול באים כתוצאה מפעולות האדם, אמנם שהמצבים הללו הם באמת תוצאה מפעולות. היות שכל מצב ומצב ברגע הבא אינו תוצאה של קשר ישיר מהמצב הקודם, מפני שאדם התנהג בו דווקא כך. אלא לכל מצב יש רשימו משלו, ותנאים משלו, והבורא מקבל את העבודה של האדם במקום אחד, ומשלם לו שכרו, ונותן לו תנאים במקומות אחרים.

סך כל העבודה הזו מצטברת במערכת הנשמות הכללית, שבדומה לגוף שגודל, ומתפתחים בו תחילה הלב והכליות, לאחר מכן הריאות והרגליים, וכולי. זאת אומרת, לעניינו אין בתהליך הזה קודם ונמשך, שאדם יכול לומר כי עקב פעולה שעשה לפני רגע, והצליח בה כך או אחרת, אז ברגע הבא הוא זוכה ליחס מסוים כלשהו. מפני שאנחנו לא רואים את כל המערכת, ולא יודעים מה בדיוק הכוח שקובע כעת, ומה החלק בה שצריך לעבור תיקון, ואיזה תיקון, לכן אסור לערוך חשבונות לפי שכלנו המוגבל, ולפי הבנתנו האפסית בכל המערכת הכללית.

לכן אומר בעל הסולם, צריכים לעבוד על דרך "יגעתי ומצאתי", עד שתתגלה כל התמונה לעיני האדם. והיא מתגלה בצורה כזאת, שעוד בטרם התגלתה, האדם נמצא מצדיק פעולות הבורא, אפילו שאינו רואה, מבין או מרגיש את הסיבתיות וההכרחיות שבהן, ואיך הוא עצמו פועל בכל זה. אלא האדם מבין שכל ההסתר ממנו נועד כדי שיעלה לדרגת הצדיק, שיצדיק פעולות הבורא למעלה מהדעת, ולא יסתכל מסיבה למסובב, ולפי השכל שלו יחלק ציונים, או יביע דעות לגבי מה שקורה איתו.

אלא אם צריך לעלות לדרגת תכונת הנתינה, אז בהחלט נעשה כך במכוון, שאדם לא רואה סיבה ומסובב, ושבמקום היכן שנותן יגיעה, לא שם הוא מקבל שכרו, אלא המקומות הם שונים ונסתרים ממנו. ואינו מוצא שום הצדקה, ואינו רואה שום פעולה, ולא את המערכת שלמה, ולא את הרשימות שמתעוררות. שכל זה נועד כדי להביא אותו לניתוק ממלכות שעושה חשבונות, ולחיבור לבינה, שלעולם אינה עושה שום חשבון, אלא פועלת למעלה מחשבון, בנתינה מוחלטת.

"ובברכה האמיתית היא חוק ולא יעבור, שז"ס שנקרא מציאה ע"ד "יגעתי ומצאתי" וכבר הארכתי בזה." מ"מאמר האותיות" מתבאר, שהברכה היא אות ב', היינו בינה, תכונת ההשפעה. שאם אדם זוכה לה, אז נפטר מכל החשבונות והבעיות, ואינו קשור כבר לסיבה ומסובב, אלא נמצא למעלה מהזמן, בניתוק מההכרח לעשות לעצמו דין וחשבון בקשר למטרה. כי המטרה שלו היא בהמצאותו בתכונת ההשפעה עצמה. וזו הברכה.

"וכשאני לעצמי נהנה אני מיגיע כפי, וע"כ "ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב" וכמ"ש "קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות"."

אם לא דורשים מטרה, ולא דורשים שכר, ולא דורשים ידיעה והתגלות, אלא דורשים רק להיות בתכונת ההשפעה בהתאמה לבורא, אז אפשר לדרוש שזה יתקיים בכל מקום ובכל רגע. עוד לפני גמר התיקון הפרטי, ומכל שכן לפני גמר התיקון הכללי. כי האדם שנמצא בתכונת ההשפעה מתעלה מעל החומר, ונמצא כבר בקבלת התגמול. ואם איננו דורש כלום יותר, אז יכול להיות בה בכל רגע ורגע. וכל התהליך שלפניו כולו רק תוספת לתכונת ההשפעה שרכש. ולכן נמצא במערכת האלוקית ללא הגבלות, שנקרא "נמצא בעולם שכולו טוב".

"ועיקר בקשתי גדולה התחזקו והיו לבני חיל ויהיה ה' עמכם, ודברו נא על לב החברים המדולדלים להתחבר עמנו, ויסורו יראות נכריות מקרבם [עבודות זרות] , וכי יפנו את הבית והי' מקום לגלולים, אל תראו מלהט החרב המתהפכת בדרך עץ חיים." העבודה של פינוי הלב, שנקראת פינוי הבית, תלויה בהערכת חשיבות הרוחניות על פני הגשמיות, שאותה צריך אדם לעשות בכל רגע. היינו לברר לאיזה עולם שייכות המחשבות שבהן הוא נמצא, ואיזו תוצאה הוא מצפה שתהיה להן. ואז הלב שלו שהוא ביתו, יתפנה לאט לאט לדברים נצחיים.

לא תועיל כאן התגברות, שנעים לאדם להתעסק בגשמיות, אבל אוסר על עצמו להתעסק בה, ובאיזו צורה לוחץ על עצמו לא לחשוב, ולא לרצות בזה. כי זה אונס, ו"אין כפייה ברוחניות". זאת אומרת, הכפייה אינה פועלת על רצונותיו של אדם, אלא רצונותיו צריכים להיות מקושרים לרוחניות, ולא שכביכול לגמרי אינם נמצאים בו. ורק הפעולות שמביאות לאדם הערכה רוחנית מעל ההערכה הגשמית שהיתה לו, הן המכוונות את הלב למטרה, שהיא הכיוון הנכון היחיד. ובשום צורה אחרת אי אפשר שהכוונת הלב תפעל.

לכן מכל הפעולות שאדם עושה על עצמו, מלמד אותנו מאמר "בחירה חופשית", נותרת לו פעולה חופשית אחת בלבד, והיא לשנות את הסביבה שלו לסביבה שתשפיע עליו בצורה שלבו ישתנה. כי המצע הפנימי אינו יכול להשתנות, ודרכי התפתחות המצע אינם יכולים להשתנות. אלא דרכי התפתחות המצע שתלויים בסביבה הם היחידים שביכולתם להשתנות.

וכפי שהמצע של אדם, ודרכי התפתחות המצע הם קבועים, כך גם הסביבה, ודרכי התפתחות הסביבה הם קבועים. אלא מה שאיננו קבוע הוא, אם אדם מוצא קשר מיוחד בינו לבין הסביבה. קשר שבו הסביבה תשפיע עליו, ובאותה המידה שהסביבה אכן יכולה להוסיף להתפתחות במצע שלו, במידה הזאת זה יקרה.

והדבר היחיד שיכול להשתנות בדרכי התפתחות המצע הוא רק מידת הערכת הרוחניות כלפי הגשמיות. אין בכוחה של הסביבה לצייר לאדם ציורים למיניהם של הרוחניות, והוא לא יכול לקבל ציור מהאחרים לפי איך שהם. אלא כל אחד חי בתוך ציורים ותמונות משלו. אבל הערכת הרוחניות ביחס לגשמיות, וביטחון, אלה המשתנים שסביבה חברתית יכולה לספק. והם יכולים לגדול באדם, ולהשפיע על דרכי התפתחות המצע שבו. לכן בגורמים הללו, אומר בעל הסולם, צריכים להתחזק, ולפנות את הלב לגדלות הרוחניות.

"ואם תרצו לידע, אודיע לכם שאיני מוצא את עצמי רחוק מכם כלל וכלל, ומי שמרגיש התרחקות הוא מסבת עצמו וד"ל." התלמיד הוא התחתון, והמדרגה העליונה לגביו הוא המורה, ונמצא שולט במדרגה התחתונה לו, ללא הגבלה של זמן ומקום, או של יד המקרה, וגם בין אם נמצאים שניהם בעולם אחד או בשני העולמות. אלא רק כלפי התלמיד המוגבל בזמן, תנועה ומקום, נראה כאילו הוא נמצא רחוק או קרוב למורה, ואם יש לו בכלל קשר אליו. אבל כלפי העליון הקשר אינו נעלם ואינו משתנה לעולם. כי הנטייה שלו כלפי התחתון היא קבועה, הווה אומר, שדבר לא משתנה.

אלא בדומה לתינוק, שנדמה לו כאילו הוא מסתתר מאמו, ומשחק עימה במשחקים, ושהיא מתרגזת או עושה לו משהו טוב. ואינו מבין שאהבתה היא אהבה מוחלטת ובלתי משתנה, והיא תמיד קרובה אליו. כך הוא העליון כלפי התחתון, אומנם שהתלמיד אינו רואה זאת. לכן ניכר במרבית מכתביהם של בעל הסולם והרב"ש, שהם מזכירים לתלמידים, שאמנם הם נמצאים במרחק, אבל אין בו כדי להפריע להם להיות בקשר ולהרגיש מה קורה עם התלמיד, במידה שהתלמיד קרוב אליהם. אלא רק אם מצד התלמיד נעשה נתק מוחלט, שאינם משתווים כבר לפי המטרה, ולפי היחס ההדדי, אז כביכול נעלם התלמיד מעיני העליון.

"יתר חדשות אין, דברי המשתוקק להתאחד עמכם ביחוד גמור...

יהודה ליב"

בעל הסולם נסע לוורשה פעם אחת בחייו, ומשם כתב את המכתב הזה. ובזמנו סיפר לי הרב"ש, שלא הבין מאיזו סיבה נסע אביו לפולין. אלא בחלוף הימים הסתבר שנסע מכמה סיבות. האחת, כדי לחקור את חסידות פורסוב, שהייתה חסידות קטנה בעיירת פורסוב ליד וורשה, ושממנה צמח בעל הסולם.

שנית, כי רצה להרגיש ולהתייחד עם התנועה הסוציאליסטית, שפעלה אז בפולין במרץ רב. ורצה לראות האם הם נמצאים בהתקרבות לאידיאלים של השפעה לזולת, אמנם על פני העולם הזה וללא שום קשר לאלוקות, אבל בכל זאת, יש בזה כבר איזו התעוררות מטבע האדם לאלטרואיזם. כדי להרגיש מבפנים עד כמה פועלים הדברים הללו שם, נסע ואף השתתף בתהלוכת הראשון במאי של מעמד הפועלים.

באילו אמצעים אפשר להשפיע לסביבה?

אדם צריך שתהיה לו האפשרות לשנות את ערכיו, כך שהערך הרוחני יהיה גבוה מהערך הגשמי, עד שיוכל למסור עצמו לדרך הזאת. כי אין טעם להשתהות ב"תרגילים" של חוסר החלטיות, שאז חייו נראים כטיוטה, שכותב אותם "בערך", ו"אחר כך" יכתוב את הכתב, ויעשה את המעשה. לא נותנים לאדם חיים פעמיים.

והמסירות הזאת אפשרית רק על ידי החברה, שמעלה את ההכרה הרוחנית, ואת החשיבות הרוחנית, למרות שאדם לא מכיר בה, ולא מגלה אותה. אלא החברה מעלה אותה לדרגה, שעבורו היא נעשית חשובה מעל לכל מה שיש בנוסף, ומתגלה לפניו בעולם הזה, ואז הוא מתחיל לגלות דאגה רצינית לזה. ורק הדאגה הזו היא שקובעת עד כמה ירצה שכל רגע ורגע בחייו יהיה רגע אמיתי לרכישת הרוחניות.

החשיבות הזאת תלויה בכמה אדם מעמיד את עצמו כלפי החברה כקרוב אליה, קשור עימה, תלוי בה. שעליו להכניע את עצמו, ולעורר את החברה שתשפיע לו. עליו להעריך את החברה כגדולה, כדי שהערכים אותם היא משפיעה לו יתקבלו בו בצורה רצינית. וכל זה תלוי במה שהוא, כי "כל הפוסל במומו פוסל", ושלפי זה נקבע איך שהוא מעמיד את עצמו כלפי החברה - או מעמיד את עצמו כגדול או כקטן כלפיה, או בין זה לבין זה. וזו כל העבודה שלו, כי בלי קבלת הערכת הרוחניות מהחברה, אי אפשר לפעול בצורה אמיתית לקראת המטרה.

כי חשיבות המטרה שמורגשת מהנקודה שבלב איננה מספקת לאדם כדי שיתן את כל הכוח לרכוש את המטרה. וזה נעשה כך במכוון, כי אם החשיבות מהנקודה שבלב היתה מספיקה, אז היכן היא פעילות האדם? במה האדם פועל? אלא האדם פועל דווקא בכך שהוא משפיע על החברה, ומכניע את עצמו כלפיה. כאן עבודתו הפרטית, כאן הבחירה החופשית שלו. ומידת ההתעוררות לרוחניות שיקבל תמורתה, היא הרווח שלו, שלפיו ימשך קדימה.

נמצא, שהעבודה כלפי החברה היא הביטוי לבחירתו החופשית של האדם. היכן שהוא מבטא את עצמו, לא מטעם שמקבל התעוררויות מבפנים, היינו מלמעלה, מהטבע. אלא בזה הוא עובד על ההתעוררות, שכביכול הוא עצמו מייצר את המ"ן שיהיה לו כלפי הרוחניות. הוא עושה כל מיני סגולות ופעולות כלפי החברה, כדי לקבל בחזרה ממנה התעוררות, שכאילו קיבל אותה מהבורא, מהגֵן הרוחני שלו, מהנקודה שבלב שלו, מהרשימות שבו. וזה הביטוי של הבחירה החופשית.

יוצא, שבכך האדם בורא לעצמו רצון נוסף. ואמנם שאינו בורא אותו, הוא בהחלט יוצר אותו על ידי יחס מיוחד בינו לבין החברה. איך עושים זאת? יש חוק מיוחד, שאם בצורה מלאכותית אדם מעמיד את עצמו כלפי החברה, כאילו הוא קטן ופחות, ורוצה לשמש אותם, ולעזור להם, ולתרום לחברה. וכביכול רוצה שהחברים יביאו לו רוחניות. אז לפי ההתנהגות המלאכותית הזו הם מתחילים לעשות לו שטיפת מוח, שפועלת עליו כמו כמו כל פרסום חיצון, כאילו זו האמת.

הבורא סידר את המערכת בצורה כזו, שהמערכת החיצונית, הסביבה, משפיעה על האדם אם הוא רוצה או לא רוצה, אם בטוב או ברע, אם בשקרים או בדברי אמת. לכן אם החברה אומרת משהו, האדם בסופו של דבר מקבל את זה כמקבל. ואם היא אומרת לו על הרוחניות, על הדרך, על המטרה, שאלו הדברים הגדולים יותר מכל מה שיש לו, אז סוף כל סוף הוא יקבל את הדברים, והם יתייצבו בו, ולפיהם יעבוד. יש משחק צד האדם, שאינו בא מתוך הרצון המוגדר מצד הטבע, מצד הבורא, אלא האדם מתחיל במשחק הזה, ועל ידי החברה המשחק הזה חוזר אליו כדבר רציני, שבהחלט פועל עליו.

אם נשקיע מיליון דולר בפרסום חוצות של כל סיסמת פרסומת להפצת חוכמת הקבלה, ודאי שהחברה תושפע מכך. כפי שנמכרים ביתר הצלחה אפילו דברים מזיקים, כמו מזון מהיר, שתייה לא מומלצת. שהכל רצים לקנות את המוצרים הללו, מפני שזו ההשפעה החיצונית של הסביבה על האדם, ובה צריכים להשתמש גם בהתקדמות הרוחנית. כי כמו שאומר בעל הסולם, אין שום מקום אחר לקבוע בו בחירתו החופשית של אדם.

אגרת 13 - שנת 1925

שיחה 1, 18.08.05

"פרי חכם - אגרות", דף נ"ה

תקציר: התלמידים מתרשלים להתאמץ באהבת חברים, שבה טמונה סגולה גדולה וכוח להשלים את כל מחסוריהם. בעל הסולם כותב: "הרבה ניצוצי קדושה, יש בכל אחד מהחבורה, ובאספכם כל הניצוצי קדושה למקום אחד, בשבת אחים, באהבה ובידידות, ודאי יהיה לכם קומה של קדושה חשובה מאוד לפי שעה מאור החיים." הוא קורא לחברים להראות את מכתביהם אחד לשני, לראות את מעלות חבריהם ולא את חסרונתיהם, ולהתייחס לשמירת הרוחניות של החברים כמו היו צריכים להציל את חייהם.

"ב"ה יום ועש"ק בא י' לחדש שבט תרפ"ה וורשה יע"א

כבוד היקר לי ... נ"י לנצחיות.

קבלתי דבריך בלב מלא געגועים, כי תסתיר עצמך ממני, עכ"פ יש לך לדבר עמי מפי הכתב.

ומה שכתבת שתודיעני גלות מצרים אתמהא, "זיל קרי בי רב הוא" [כל תינוק בבית רבו יודע זאת] . "ויזעקו ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה", אז "וידע אלקים" עש"ה. ואם לא יהיה ידיעת השי"ת בגלות, אי אפשר לגאולה, וידיעת הגלות עצמו היא סבת הגאולה, ואיך תאמר להודיעני בשעת הגאולה?"

האדם עצמו מכין את הכלים לגאולה, ואיש לא יכול לעזור לו בזה. כי הדרך הרוחנית היא כולה בבחירה חופשית, שכל מצב ומצב נבנה רק על ידי ההכנה מהמצב הקודם על דרך סיבה ומסובב. כך שבכל המצבים האדם מכין את עצמו, ואלמלא הכין עצמו במצב הקודם, הוא אינו מגיע למצב הבא.

ברוחניות אין זמן ש"עושה את שלו" כמו בגשמיות, אלא כל מצב הוא הכנת הכלי למצב הבא. לכן ה"גאולה", שהיא המצב הבא, הנעלה יותר, אינה יכולה לבוא, אלא אם תהיה לה ההכנה בגלות. כלומר, רק אם המצב הנוכחי יורגש כגלות מהמצב הבא, שיהיה אז שקול כגאולה, ובהתאם למידת הרצון והנחיצות להפטר מהמצב הנוכחי, לצאת ממנו, מפני שיותר אי אפשר לסבול אותו, בהתאם לכך אדם עולה למצב הבא, שהוא הגאולה. שמעל לכל יתר הרצונות וההזדמנויות שיש לו, הוא צריך לרצות בביטחון את המצב הבא, כגאולה מהמצב הקודם.

בכך איש לא יכול לעזור לו. אלא החיסרון לזה האדם צריך לטכס בעצמו. עליו לבנות את החיסרון מתוך כל מיני האפשרויות והזדמנויות, שיש בו במצב הגלות. ואז הוא יראה שכל הגלות היא רק כדי לבנות את המצב שממנו עולים לגאולה. וזמן הגלות מתואר רק לפי המאמצים שאדם עושה כדי לעלות למצב הגאולה.

וכשהבורא מוריד את האדם לדרגת הגלות, מלכתחילה אין בגלות הזו יותר צורך, אלא רק לתת לאדם הזדמנות לפתח כלי לקבלת המדרגה היותר גבוהה, שנקראת אז גאולה. לכן אם אדם אינו עושה די מאמצים בזמן הגלות, או שבכלל אינו חושב שזאת הגלות, ודאי שלא תבוא המדרגה הבאה, שהיא הגאולה.

והגאולה היא רק בהתאם למה שנקרא גאולה ברוחניות. היא אינה מילוי לחסרונות שיש בגלות, אלא החסרונות בגלות צריכים להתהפך, כי רק החיסרון למלא את הכלים הטבעיים האגואיסטיים, הוא שנקרא "גלות". והגאולה שכנגדו, איננה בזה שאדם ימלא אותם הכלים האגואיסטיים שהתפתחו בו בזמן הגלות. אלא הגאולה היא, שהכלים שלו ישתנו לכלים ההפוכים, לכלים אלטרואיסטיים. היינו, גאולה נקראת, שאדם מקבל רצונות דהשפעה, ולא שהרצונות דקבלה שלו מתמלאים.

אדם שמגיע לכל ההבחנות האלו, ומבין מה עליו לדרוש בהתאם לתוכנית העליונה של הכוח עליון, ובונה לעצמו סביבה שעל ידה הוא מגיע לחיסרון החדש, החיסרון להשפעה, שרוצה רק את הכוונה דלהשפיע. כמו שאומר בעל הסולם (באגרת דף ע'), המשתוקק כל היום וכל הלילה למצב הגאולה, שמשתוקק בכל כוחו להשפיע לבורא, ומלבד זה לא נותר לו שום רצון אחר, הוא שנמצא במצב שהכין את עצמו ליציאה מגלות לגאולה.

"והאמת יורה דרכו, שהמצטער מודיע צערו, ואי אפשר לו להסתיר ולהתאפק. אמנם כן ארגיש את כולכם יחד, אשר התחלף לכם היום למחר, ובמקום עכשיו תאמרו אח"כ. ואין לזה תרופה. זולת להתאמץ להבין הטעות והמעוות הזה, שהנושע מה', אינו נושע זולת בנצרך לישועה היום, ומי שיכול להמתין למחר ישיג שכלו לאחר שנותיו ח"ו.

וזה התהוה לכם מסבת התרשלות בבקשתי להתאמץ באהבת חברים, שהסברתי לכם בכל השבעים לשון, שדי בסגולה זו להשלים כל מחסורכם. ואם לא תוכלו לעלות השמימה, הלא נתתי לפניכם מהלכים בארץ. ולמה לא הוספתם בעבודה זו כלל?"

מדוע אפשר להשלים את כל החסרונות על ידי אהבת החברים? כי המצב המתוקן הוא גילוי המערכת הכללית של הנשמות הקשורות יחד ברצון אחד, ובכוונה אחת. ומפני זה, נמצאות ככלי אחד עם מילוי אחד, שהוא האור העליון, הבורא. כי אם הכלי תואם לאור, אז האור ממלא את הכלי, מתגלה בתוך הכלי במלואו. וזה בהתאם למידת הכלי, שהיא מידת הרצון להשפיע, מידת הכוונה דלהשפיע שבכלי. ולאדם לא נותר, אלא לבנות את הכלי הזה.

הבורא, האור העליון, מחכה מצדו להתגלות בכלי לפי מידת ההתאמה ביניהם. והכלי תלוי בהקשרות בין נשמות בני האדם לכלי אחד עם כוונה הדדית להשפעה, כדי לגלות את האור העליון. אם ההשפעה בין הנשמות היא כדי להשפיע לבורא, אז הבורא, בהתאם לרצונו להשפיע לאותו נברא, שנקרא אדם הראשון, יתלבש בו. לכן אם יש בין החברים הבנה מה עליהם לעשות, והם עובדים על אהבת החברים, אז בחיבור אותן הנשמות באהבת החברים, מתקנים כל החסרונות, ובאים ליישומם הנכון.

"ומלבד מהסגולה הגדולה הטמונה בזה, שאין לי לפרשו. היה לכם לדעת שהרבה ניצוצי קדושה ישנם בכל אחד מהחבורה, ובאספכם כל הניצוצי קדושה למקום אחד, בשבת אחים, באהבה וידידות, ודאי יהיה לכם קומה של קדושה חשובה מאד לפי שעה מאור החיים. וכבר הארכתי בזה בכל מכתבי לחברים.

גם בקשתי שכל אחד ואחד, יראה מכתבו לרעהו, וכן תעשה גם אתה, ובחנוני נא מהיום, להבין ולשמוע אותי, על כל פנים במה שבידכם לעשות, כי אז "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב".

ול... תאמר שיעשה חשבון בעצמו. ומה היה חסר לו, אם היה בא עמי בחליפת דברים, ולמה יסתיר עצמו ממני, ואבקשו מאד שיתאמץ לראות מעלות החברים, ולא חסרונם כלל ח"ו, ויתקשר באהבה אמיתית יחד, עד - "ועל כל פשעים תכסה אהבה". ויתבונן להשכיל בכל המכתבים שאני שולח לחברים "ולחם עצלות לא יאכל עוד".

איה המה הר' ... והר' ..., לא שמעתי מהם שמץ דבר עד היום. ואמור להם, שעל כל פנים יחזיקו בשמלות רעיהם, ויתבוננו כל צרכם במכתבים שלהם, ולא ישכחו, כי השאלה הראשונה היא: "ציפית לישועה". ואם המה מצפים לישועה, היתכן שיאמרו, עבודה כזאת יסתגלו להם חפץ ה'. ואם הייתי צריך להציל את החיים של אחד מהם, מבני החברים, ודאי הייתי עמל ויגע יותר מכם. ומכל שכן חיי המלך כביכול. לפיכך הרבו מוהר ומתן למלכו של עולם, ואז תזכו בבת המלך ותשועת ה' כהרף עין.

יהודה"

צריך לעבוד בחיבור הנשמות לכלי אחד, ודווקא בעבודה הזו לצפות לישועה. כי הישועה אינה כמו שחושבים האנשים, שאם נחכה לה, אז תבוא איזו ישועה מלמעלה. אלא "ישועה" נקראת, עזרה לתיקון הכלי בלבד, כי רק זה מוטל על האדם לעשות. ואילו המילוי אינו תלוי באדם, אלא המילוי בא לפי חוק השתוות הצורה. שבחוק הזה אין שום שינוי, ואין בו המתנה או השהייה, אלא ברגע שהכלי מתוקן בכוונה על מנת להשפיע, מיד מתגלה בתוכו המילוי, כפי מידת תיקונו. לכן "ציפית לישועה" נקרא, רק הרצון ההדדי שלנו להתחבר לכלי אחד בלבד.

הבעיה היא, שבמושג הישועה מצפים לכל מיני הדברים האחרים, או למילוי הרצונות האגואיסטיים שבעולם הזה, שבדרגות הללו ישועה אף פעם לא תבוא, מפני שהרצונות הללו לא נמצאים מכוונים למטרת הבריאה, אלא מרחיקים את האדם מהמטרה. ואף בכלים שמשתוקקים לחיבור ולהשפעה הדדית, אין הישועה באה.

כאשר משתוקקים לאור ולא לכלי, המצב הזה נקרא "לא לשמה". שהחברים רוצים שיהיה ביניהם חיבור, ומתכוונים שהחיבור הזה יהיה ככלי להשראת הבורא בתוכם. אלא שמהמילוי שיתגלה כשהבורא ימלא את הכלי שלהם, הם רוצים להשיג איזו הרגשה שתהווה כעין רווח עצמי. ולכן גם המצב הזה עדיין לא נקרא, שנמצאים בהשתוות הצורה. ולמרות שנמצאים במצב הזה מבלי שתהיה להם היכולת לעשות נגדו דבר, עדיין ישועה נקרא, רק אם מחכים למה שתלוי באור העליון, המתקן את הכלי, שיבוא ויתקן לפי המ"ן הנכון של הקבוצה, עד כמה שביכולתה לפתח את המ"ן הזה בצורה הנכונה.

ומכאן, במצב שעוברים מלא לשמה לשמה, המ"ן לא יכול להיות נכון. כי במצב של לא לשמה אי אפשר לצעוק למצב לשמה. שהרי אם רוצים בו באמת, אז נמצאים בו כבר, היות שרצון הוא הכל, ואין יותר מרצון. אלא אם במצב הזה מבינים שנמצאים בלא לשמה, שאין להם מנוס מלרצות לקבל רווח לעצמם, אבל יחד עם זאת, רוצים שיבוא הכוח העליון, ויפטור אותם מהרצון הזה. אז המ"ן הוא אמיתי, ובאה הגאולה שנקראת ישועה, ונותנת לאדם, אפילו שלא התכוון לכך, כלי חדש.

האם "ציפית לישועה" הוא התהליך או המצב הסופי?

ההגדרה הנכונה של המצב "ציפית לישועה" דורשת שני בירורים. בירור ראשון, מהו אותו המצב שבו אדם מצפה? אם אין לו את הדבר, ורוצה בו. אבל אם רוחניות היא רצונות בלבד, איך יתכן שאדם נמצא ברצון אחד, ורוצה רצון אחר? ובירור שני, מה נקרא "ישועה"? - האם כשבא האור ומתקן את הכלי של האדם? או אולי ישועה היא כשהאור ממלא את הכלי שלו? על מה היא הישועה? ישועה היא המצב הבא, הפעולה שעתידה לבוא, ולהביא את האדם למצב המתקדם.

לכן אדם צריך לברר היכן בדיוק הוא עומד, כי יתכן שההגדרות שלו אינן שייכות לתהליך שצריכות לעבור הנשמות. ואז הצפייה שלו איננה נכונה, כי מצפה לא לישועה שאליה התכוון הבורא בתהליך. ונמצא שאין לו למה לחכות, כי לא נמצא בקיום סיבה ומסובב באותו חוק של שרשרת ההתפתחות.

אלא הוא יכול להוסיף ולחכות לשוא, כפי שמחכה עמנו אלפיים שנה. והרי הדתיים מתפללים מספר פעמים ביום מתוך צרות אמיתיות, ומדוע אינם זוכים? וכתוב עוד, שלא רק האדם מתפלל, אלא כל בריאה ובריאה, ואפילו געיית הפרה מתוך שמתאווה למשהו, גם היא מבטאת רצון, היינו, גם זו העלאת החיסרון למקור. כך המערכת פועלת באופן טבעי, כי אין מקור אחר לשפע, ולמילוי של כל החסרונות.

אלא כל החסרונות שמתגלים בבריאה הכרח שיעברו דרך האדם, שמתוקף היותו הנברא העליון, המסוגל להעלאת המ"ן והמסוגל לתיקון, הוא המעלה את המ"ן עבור כולם. ויוצא, שהוא מתקן את הבריאה, ולפני שמתקן, הוא כביכול האשם עבור כל הבריאה, הוא מרגיש את החסרונות של כל הבריאה.

זאת אומרת, בנוסף לדרגת המדבר, האדם כלול גם מדרגות הדומם, צומח וחי, לטוב ולרע. במצבים הרעים, שבהם אנחנו מקולקלים, אנחנו מקלקלים גם את הדרגות הנמוכות שבנו, הדומם, הצומח והחי, ובכך מקלקלים גם את הטבע הסובב, ויוצרים חוסר איזון אקולוגי שחוזר אלינו מהצד השני. ובמצבים הטובים, אנחנו מביאים את כל הבריאה לגמר תיקונה.

מהו המצב הגבוה ביותר של אהבת חברים?

המצב הגבוה ביותר של אהבת חברים הוא להיות כאדם הראשון לפני החטא, שנמצא במצב "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך". שכל אחד נמצא בחפץ חסד, שלא עושה שום טובה או רעה לאחרים, ואין לו דבר משל עצמו, רק נמצא במצב המתוקן מעל הרצון לקבל שלו. הוא רוצה שיהיה לאחרים טוב, אבל אין לו הכלים לגרום להם טוב, שזו נקראת קטנות. אבל לא כמו הקטן בעולם שלנו, שרוצה לתפוס הכל, ולקחת הכל מכולם, אלא הקטן ברוחניות, הכלים שלו מתוקנים בחסדים, בחפץ חסד.

כך הוא אדם הראשון לפני החטא והשבירה, שהנשמות מחוברות בניהן בצורה טבעית, ואף אחת אינה מזיקה לרעותה, אלא מלכתחילה מוכנות להיות ביחס טוב ביניהן, ואם תהיה הזדמנות אף מוכנות לגרום טוב זו לזו. זאת אומרת, הרצון נמצא, אבל מרגישים שאין יכולת. ואז מגיעים למצב כמו שהיה לאדם הראשון, שמתגלה לו החיסרון הגדול במצבו, שהנחש מגלה לו, שביכולתו להיות בגדלות, כי הבורא בבריאת האדם התכוון שאדם ישתמש בכלים דקבלה בעל מנת להשפיע.

והרי אדם שנמצא בחפץ חסד אינו מתאר לעצמו את האפשרויות הללו, אין לו שום קשר לקבלה, בעל מנת להשפיע או שלא על מנת להשפיע. אלא כמו המשל על החפץ חסד שחי ביער, ומבקשים: "תן את הכותונת שלך, ובכך נוכל לרפא את בת המלך", ומשיב, "מה אתם רוצים ממני? אין לי כותונת. אינני צריך דבר". כך הוא האדם בקטנות.

לכן באדם הראשון מלכתחילה לא היה גילוי החיסרון, ולא היכולת לקבל על מנת להשפיע. אלא הוא נולד מהול (נימול), אבל מהול מצד הבורא, ולא מצד שמל את עצמו. זאת אומרת, הוא לא השתמש בכלים דקבלה. מה שאין כן אנחנו, שצריכים לגלות יחס כזה, שיכולים לעבוד עם הכלים דקבלה בהשפעה הדדית. וקודם צריכים אנו לחיסרון. וכמו החיסרון שנגלה לאדם הראשון על ידי הנחש, כך מתגלה לנו החיסרון על ידי הנחש שלנו, הקליפות, היצר הרע. וצריכים מצד אחד לשמור שלא לשמוע לעצתו. ומצד שני, לשמוע אותו, ולהשתמש במה שאפשר, כי הוא הטבע.

זה כל תהליך התיקון שהאדם מתקן את עצמו בג' קווים, שעושה באח"פ דעליה את הבריתות: "ברית מילה", "פריעה", "עטיפת דמא" (הטפת דם). שלא משתמש במלכות, אלא ביסוד, וגם רק במה שהיסוד מחובר בכלים למעלה ממנו. וכשכל הנשמות עושות את הבריתות על הכלים דקבלה שלהן, ומתחברות יחד עם כל יתר הנשמות, זהו האדם הראשון בגדלותו האפשרית מצד נשמות האדם.

ולאחר מכן בא התיקון של ל"ב האבן, שכל אותם אופני הרצונות שאי אפשר היה להשתמש בהם בעל מנת להשפיע אחד לשני, נכנסים גם הם לתיקון ולחיבור ביניהם. והנשמה הכללית מיתקנת בכל אופניה ועל כל עמקותה, ואז האור ממלא את הכלי ללא גבול, שנקרא זה עולם אין סוף, אין גבול.

זה כל התהליך. ויוצא, שרק מתוך העבודה ב"ואהבת לרעך כמוך" מכינים את הכלי להשראת האור העליון בתוכו. מה שאין כן אם מכינים את הכלי "ואהבת לרעך כמוך", שלא לשם השראת האור העליון בו, אז אמנם שלא רוצים שיהיה כלי, מתגלה ההפך, הכלי הריק. כי האור לא יכול להיות בהשתוות הצורה עם הכלי, שאין בו רצון להשתוות לאור, אלא שנבנה מתוך רצון לחבר בין הכלים בלבד. ולכן מתגלה החושך, ובאה המכה לאותן החברות שרוצות לעסוק רק באהבת חברים.

כלומר יש שני צעדים בתיקון, צעד ראשון הוא מצב הקטנות, הנקרא "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", וצעד שני הוא מצב הגדלות, הנקרא "ואהבת לרעך כמוך".

חזרה לראש הדף
Site location tree