גיליון 2

אגרת 14 - שנת 1925

שיחה 2, 21.08.05

“פרי חכם - אגרות”, דף נ”ח

על מנת לגלות את השלמות לנבראים יש צורך ביצירת תנאים לגילוי השלמות. התנאי לגילוי השלמות הוא בריאת החושך. ששלמות נקראת “אור”, “יום”, וההפך ממנה נקרא “חושך”, “לילה”. והיות שהנברא יכול להרגיש שלמות רק מתוך המצב שכנגדה, הוא נברא בתנאים המהווים את המצב ההפוך מן השלמות. וממצבו זה חובה עליו לגלות השלמות, ואז להתכלל בה, ולהרגיש את כל עומקה, את כל אצילותה וגובהה. ובצורה כזאת יוכל גם להעריך את השלמות, ולהבין מהי המתנה שמקבל מהבורא.

לכן הבורא לא ברא שום דבר, אלא דבר רע, היינו חושך, חוסר שלמות. ולפי יציאת היש מאין הוא נקרא “בורא”. שה”יש” הוא החיסרון, החושך שנמצא כעת, “מאין”, ממה שלא היה קודם. וכך מוגדרת הבריאה כולה מלכתחילה, לכן אין טעם להתרעם עליה, היות שהיא דבר שלילי, חוסר, חיסרון, על כל האופנים שיכולים לבוא.

אלא “סוף מעשה במחשבה תחילה”, שלפי תוכנית הבורא צריכה לבוא הבריאה כולה לשלמות. ואז משיגים את האמת, ואת מחשבת הבריאה, והחושך נעלם, והאור מאיר בניגוד לחושך “אות חשיכה כאורה יאיר”. שכל השלילה, כל ההפכיות שנכללת בחושך ונדבקת אליו, דווקא היא המאירה את החושך.

לכן אם מתוך ה”נר דקיק” שהקדיש הבורא לבריאה, כחיים בעולם הזה, האדם מצרף על ידי התיקונים את החושך לאותו הניצוץ הקטן שניתן לו בעולם הזה, אז הוא מביא את הנר הדקיק הזה לאהבה אינסופית.

זאת אומרת, הבורא נותן לנברא בעולם הזה הרבה חושך, אפשר לומר, כלי אינסופי חשוך, ובתוך הכלי הזה נותן ניצוץ, נר קטן, שנקרא חלק אלוקה ממעל, נקודה שבלב. ואם האדם משתמש נכון בנר הזה, כדי לצרף לו את החושך, אז החושך האינסופי שלאט לאט מצטרף לנר גורם לאהבה גדולה, שממלאת את כל הכלי של החושך האינסופי באור, ואז “חשיכה כאורה יאיר”. ובכך מגיע הנר, שנקרא אור נפש דנפש, למימדי נרנח”י דנרנח”י.

“ובסוד קבלת עול מלכות שמים בשלמות, שזה סוד “זאת” - זוכה ורואה הצורות האמיתיות שיוצר אור, בקושיות וטרדות, ואז זוכה להתהלל בהשכל וידוע שזהו רווח אמיתי, הלל ונרצה במחשבה תחילה.”

בתהליך של צירוף כל החושך, היינו צירוף כל הבריאה לאור, עיקר מה שקונה האדם הוא השכל, שנקרא מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו. הוא לא קונה את ההטבה עצמה, אלא את המחשבה, שהיא השכל של הבורא, המהות שלו. ובזה הנברא נעשה ב”הוא ושמו אחד” עם הבורא, ולא עם התענוג. שאז אור וכלי נעשים יחד, בורא ונברא באיחוד אחד, וזו התוצאה הרצויה, והנקובה מראש.

והנברא אז מגיע לכל קומת הבורא, שזו כוונתו “להיטיב לנבראיו”. כי לא יתכן שהמיטיב, המאציל, יחשוב לתת לנברא פחות מכפי שיש לו עצמו. כמו שמספר משל בעל הסולם, על המלך שרוצה למסור לבנו כל אוצרותיו וכל מלכותו.

“ובזה יובן הפסוק: “ויאמר אליהם יהי כן ה' עמכם וכו'. ויגרש אתם מאת פני פרעה” - אשר כל התגברות פרעה מלך מצרים, לא היה אלא “בטף” כי לא ידע את יוסף שכלכלם בלחם לפי הטף. וסוד הטף, הוא סוד, שפע המצומצמת בשעת קטנות. בסוד מה שאמרו ז”ל: “טף למה באין? כדי ליתן שכר למביאיהם”. ולכן הראה כחו על הטף, ואמר: “ראו כי רעה נגד פניכם. לא כן לכו נא הגברים”. כי על ניצוצי הגבורות בעבודת ה', יש לו להודות שעל ידי הקדוש ב”ה באו. אבל על ניצוצי הרעה שנגד פניכם, זה אי אפשר לומר, שמצד השי”ת הוא. ודו”ק בזה.”

פרעה הוא האחוריים של הבורא, שבצורת גילוי חושך מעורר את האדם לעבודה. ומדוע עושה כך הבורא, ולא על ידי התעוררות לטוב, להמשכה למטרת הבריאה על ידי תענוגים? שהרי בגמר התיקון מתגלה האור שהכלי משתוקק אליו. אם כן, מדוע לא לגלות קצת ועוד קצת אורות, שהכלי ישתוקק?

אם הבורא יגלה את האור לפני שהכלי ישתוקק אליו, הוא בזה יגדל את כוח הקליפה שבכלי. שהכלי ימשך לתענוג ללא מסך, ואז תירשם המשיכה הזו בתוך הכלי, והכלי לא יוכל להיבדל מהתענוג. לא יהיה בכוח הכלי לעשות על עצמו צמצום, ויהיה נעול על אותו התענוג בתמידות. ואז אי אפשר יהיה להוציא אותו מהקליפות, ולהציל אותו מהן.

לכן הבורא לא יכול לקדם את האדם על ידי הארת התענוגים לפניו, אלא הוא עושה זאת רק במידה המזערית שבנר דקיק.

הוא נותן ייסורים בכל העולם הזה, ועם הייסורים נותן קרן אור שמאירה מעין מקום שלווה, מקום שבו מתחברת שאלה עם תשובה, ואין סתירה. מקום שלשם משתוקק האדם להגיע. וזו ההארה המירבית, שגם בה אין תענוג אמיתי, אלא בכך האדם מכוון להיכן שיקבל מקום שלווה, שם ירגיע את הסתירות הפנימיות שבתוכו.

הבורא לעולם לא מקדם את האדם על ידי תענוגים, כי בכך הוא יעורר בו כוח שהופך את הרצון לקבל הרגיל לקליפה. אלא הקליפות שמתעוררות באדם הן לרוב בצורת חסרונות, ולא בצורה שמושכת את האדם למשהו. ומתוכן אדם מרגיש נחיצות להצלה, ופונה כבר לבורא, שיציל אותו. כלומר, החושך שמתגלה בצורה הנכונה באדם, מעורר בו דחף להדבק בבורא, כדי להינצל מהחושך, וכך דרך פרעה מקרב אליו הבורא את האדם.

“ולכן אמר: “כי אותה אתם מבקשים”. כלומר, כל מגמתכם הוא להגביר ניצוצי הגבורה. ולהגביר ניצוצי הרעה. ואיך תוכלו ליחד ניצוצין הרעות להשי”ת. ובזה נגרשו מבחינת הפנים של פרעה ודו”ק כאן.” אם אדם ירגיש שגם פרעה בא מהבורא, היינו שהכל מגיע מכיוון אחד של אותו המקום, אז בהרגשה שיש מקור אחד לטוב ורע, האדם יחדל מעבודתו. כי אז טוב ורע מתחברים יחד, ומבטלים זה את זה, ואותו מקור נמצא ללא כל סימן של הערכה. כי מה נקרא “טוב” ומה נקרא “רע” אם שניהם באים מאותו מקור? לכן פרעה שמתגלה באדם, היינו כל הקושיות, והחושך, והייסורים, וחוסר האונים, אדם מרגיש שהם באים ממקור אחר, ולא מאת הבורא.

אלא הבורא נסתר, ולכן בתהליך ההתחלתי אדם נמצא בהסתר כפול והסתר רגיל, כי אז הבורא מתגלה כלפיו רק בהסתרה. וההסתר נקרא “פני פרעה”. בצורה כזאת האדם מקבל דחף לכיוון הנכון, לכיוון הקדושה בלבד. עד שרואה כי חייב לבטל עצמו כלפי תכונת ההשפעה, שהיא תשלוט בו לבדה, ושהיא תציל אותו. אלא שלא מגלה בעצמו שום ניצוץ, או חלק רצון שיכול להתקשר עם תכונת ההשפעה. הכל עומד כנגדה. ובכך רואה, שהוא כולו פרעה, והוא כולו נגד פרעה. זאת אומרת, הוא כלול משני חלקים, פרעה ומשה, שנמצאים בו יחד.

והמצב הזה נקרא “מצרים” - שליטת פרעה ושליטת משה, שביניהן האדם בוחר. ואז מגיע ל”וייאנחו בני ישראל מהעבודה” שצועק, ובהתגברות נוספת של החושך ועשרת המכות האחרונות, הבורא מציל אותו. שנותן לו דחף, לחץ, רצון ופחד במידה כזו, שהאדם בורח מעצמו, מהפרעה שבו.

האם פרעה עומד כנגד משה או כנגד הבורא?

לא משנה איך מצטייר המאבק הזה באדם, אלה משה ופרעה אחד כנגד השני, והבורא כביכול נסתר. אמנם בתחילה הוא אומר למשה, “בוא אל פרעה”, ורק אחר כך “לך אל פרעה”, אבל האם הבורא עומד עימו במעמד הראשון? לא. אלא האדם מגלה את עצמו עומד באותו מעמד זה מול זה, ואמנם שרוצה לשלוט בפרעה, איננו מסוגל. בכל פעם קם פרעה שבו ושולט במשה, ומשליך אותו, ומזלזל בו, ולא מסכים.

הבעיה במאבק היא לא עם משה, אלא עם כל ישראל, היינו כל הרצונות, שהאדם לא צריך לדאוג להישאר בתהליך רק בדבקות הפחותה ביותר בבורא, אלא הוא רוצה שכל רצונותיו יתחברו למשה, ויתחברו לבורא. וזה מתאפשר רק על ידי ביטול פרעה, שבינתיים ביטול פרעה הוא רק לברוח ממנו, היינו לעשות עליו צמצום. אבל לאחר מכן, את כל אותם כוחות שנקראים פרעה, צריך להפוך מקליפה לקדושה. זה נקרא לגנוב כלים ממצרים, ולברוח ממצרים לעת עתה, ולאחר מכן בכלים הללו להשתמש לקדושה.

“ובזה יובן מכת הארבה, שנאמר: “וכסה את עין הארץ וכו', ואכל את יתר הפלטה” פירוש, כיון שראה השי”ת שכל אחיזתו של מלך מצרים (עד שגירש אותם וכו'). היה במה שבירר הגברים, ודחה את הטף (על דרך אותה אתם מבקשים כנ”ל) לכן המכה חמסה מהם גם בחינת הגברים. ואבדו גם כל ניצוצי הגבורה.

ובזה תבין הפסוק של הגאולה: “החדש הזה לכם ראש חדשים”. פירוש, במצרים היה נקרא החדש סיון ע”ד שאמרו ז”ל בהר סיני, שמשם ירדה שנאה, כמו כללות עבודה קשה שבמצרים נקרא סיון, כמו שנאן, כלומר, שנאה שלנו כנ”ל, על דרך “אותה אתם מבקשים”, וכל ההתאמצות שלהם רק למחוק האותיות, מפני ששנאו אותם. ודו”ק.” כנגד הרצון לקבל שמתגלה, ומתגבר, וכולו מביא שנאה, עבודת האדם היא כדי למחוק אותה תכונת הקבלה, ובמקומה להשליך בורא.

“ובאור הגאולה, כשזכו לאלפי שנאן, נעשה החדוש (החודש) הזה, לראש וראשון, ובמקום סיון, נצטרפו האותיות לניסן. כלומר, נסים שעמנו. וזה שפירש רש”י על הכתוב הזה: “החודש הזה, מלמד שהראה הקדוש ב”ה למשה לבנה בחדושה”. והדברים עתיקין.

יהודה ליב”

רק על ידי נס, שנקרא נס יציאת מצרים, יכול האדם לברוח משליטת פרעה, ולהפוך את האותיות, זאת אומרת, להתחיל לעבוד בכלי החדש. ואמנם שהכל נעשה לפי סיבה ומסובב, קודם ונמשך, המעבר הזה ממצב למצב איננו בשליטת האדם. אלא הוא כעין חיים ומוות, ושוב חזרה לחיים.

יש הפסק אמיתי, חתך אינסופי, כשיוצאים משליטת פרעה, ונכנסים לשליטת הבורא. והמעבר הזה, כשמו כן הוא, “נס יציאת מצרים”. האדם איננו שולט בו, הוא רק יכול להכין את עצמו עד כמה שניתן, והיתר נעשה “ביד חזקה ובזרוע נטויה”, כמו שכתוב “מאתיים וחמישים ניסים עשה להם ה' במצרים”. שבכל הנסים והנפלאות הכרח שאור אין סוף, אור ע”ב ס”ג, ישתתף במעבר מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע שהאדם קונה. וכך גם בבחינת הרצון לקבל הקטנה ביותר שמתגלה באדם.

ומיד לאחר שמתחילים לברוח ממצרים עם כלי המצרים, אז מתחילים התיקונים על הכלים האלה. פרעה שמתחיל לגדול רודף אחריהם עם כל חילותיו. ואז מגיעים לחציית ים סוף, וכל הקושיות העומדות לפניהם בתחתית ההר, שזה הכל כדי לגלות באדם לאט לאט כלים קטנים עדיין, גלגלתא ועיניים, שמלכות עולה לבינה. ורק כשנכנסים לארץ ישראל, אז מתחילים לבנות את בית המקדש, ולכבוש את הארץ מהעמים הנמצאים בה, במעשה המרגלים. נמצא, שהיציאה משליטת פרעה זו רק ההתחלה. ורק כשלא נמצאים כבר בשליטת פרעה, אז מתחילים לכבוש בהדרגה את הכלים בלהשפיע על מנת להשפיע, ובלקבל על מנת להשפיע.

מה ההבדל בין גברים לטף?

ההבדל בין "גברים" ל"טף" הוא כמו שבעולם הזה, גבר הוא זה שיכול להתגבר, שהמילה “גבר” באה מלשון התגברות. תרנגול נקרא “גבר” לפי הגימטרייה, ומדוע ביום כיפור מניפים תרנגול לכפרות? כי הוא המבדיל בין אור לחושך. להבדיל את “אור היום” שבא, זוהי עבודת הגבר הנקראת “התגברות”.

ו”טף” הוא מי שמשייך עצמו לגדול, שאיננו מסוגל ליותר מאשר להסכים לתהליך בצורה סבילה, ללא התגברות בעצמו. וצריכים להבדיל במה היא העבודה במצרים, או עבודת ההכנעה ב”טף” או עבודה בהתגברות.

האם אדם יכול לדעת מתי הוא נמצא בתקופת מכות מצרים?

התורה מספרת לנו על התהליך שחייב לעבור על כללות המבנה של אדם הראשון שנשבר, וצריך לעבור תיקון. המצבים של המכות המתוארים בסיפור יציאת מצרים הם מצבים בכוח. והמכות הן גילוי החושך לעומת האור. כי איך יכול להתגלות רצון? רצון יכול להתגלות בצורה ש”אני רוצה”, אבל בצורה הזאת אין לאדם שום תועלת. אלא כמו שמתגלים הרצונות הגופניים, והרצונות לכסף, כבוד, מושכלות, ש”אני רוצה” כל מה שבעולם הזה.

לאחר מכן מתחילים להתגלות הרצונות בצורה מטרתית, היינו מלבד הרצון מתגלה גם היחס שלו למטרה. ו”מכה” לא נקרא שמתגלה סתם רצון לקבל גדול, אלא רק אם הרצון מתגלה בצורה מטרתית, היינו שהוא בבירור הפוך לאור. בדומה לחולה סכרת, שלפתע נכנס לתשוקה עזה לסוכר, עד שאינו מסוגל להתגבר, וניגש לחנות הממתקים הקרובה, ומסכם עם הקופאי שיאכל כאהבת נפשו, ובסוף יתחשבנו. ואז כל דבר מתיקה שרואה, חוטף מהמדף וזולל. בסוף כששובע, ניגש לקופה עם כל העטיפות ומשלם. ההתמכרות הזאת לסוכר היא מחלה.

אם אדם יודע שעל ידי איזה מעשה יגרום לעצמו מכה בריאותית שעלולה להמית אותו, או שלא יוכל לקום ויהיו לו בעיות, ובאמת לאחר מכן באה לאדם מכה גדולה מאוד, זה נקרא “מכת מצרים”. זאת אומרת, רק אם הרע מתגלה לאדם כרע לעצמו, והוא אינו יכול לעמוד בו, זו “מכה”.

אבל עשרת המכות הן גם הצלה גדולה, כי בהן האדם מתחיל להרגיש את הרצון לקבל, ומגלה במידה שלמה שהרצון לקבל שלו בצורתו הנוכחית, אין בו שום דבר לטובתו. שכך רואים את הרצון לקבל לעומת המטרה. מכאן, שהמכות הן דבר הכרחי שהוא בבחינת הצלה, ורק בהן גילוי החושך, כי אחרת זה לא נקרא “חושך”.

כך מתקדמים, עד שרואים שכל המכות הללו באו מאהבה, וזה “גילוי האהבה”. ואין לאדם שום בעיה במידה שהוא מתגבר על הסתירה הפנימית על ידי המטרתיות שבמכה, שאז הוא מייחד אותה לבורא, ומיד נעשה חופשי ממנה. כלומר, אדם צריך רק להבין שעליו להחליף את קו המחשבה, את היחס שלו למכה, וכך הוא מיד עובר לצד השני של המכה, היינו לא מצד הייסורים, אלא מצד התועלת שבה.

שיחה 1, 19.08.05

“פרי חכם - אגרות”, דף נ”ז

תקציר : “ברוחניות אין אותיות, וכל הפריה והרביה ברוחניות שורה על האותיות שנשאבים מהחומריות דעולם הזה”. זאת אומרת כל עבודת האדם היא לייחד הכל לבורא, גם את התקופות המורגשות כחושך. ולא עוד אלא שאת השכר הרוחני מרויחים על פי גילוי החושך. כך במצרים, במידה שבני ישראל חשבו שהמצרים מעבידים ומטרידים אותם, באותה מידה היו באמת בגלות מצרים. וגאולת מצרים הייתה כשגילו שאין כוח אחר שפועל זולת הבורא. כשהאדם מייחד הכל לבורא, השפע ממלא את ה”אותיות” והספירות מאירות מסוף העולם עד סופו.

“ב”ה י' שבט תרפ”ה ורשה יע”א

לכבוד ... נ”י

... ועיין היטב באלף יומין דחול! כי הם שבילי דנהר דעה, והיינו דקאמר שמואל: “נהירין לי שבילי דשמיא” [ברורים לי שבילי השמיים] . בבחינת שבת, “כשבילי דנהרדעה” [נהרדעה, העיר בה הייתה הישיבה של שמואל] , בחינת יומין דחול. כלומר, “מי שלא טרח בערב שבת, מהיכן יאכל בשבת”. ואם כן כל האורות דשבת נערכין באורות שמרויחין ביומין דחול. שז”ס “אלף יומין דחול”.”

כל העבודה שלנו היא בתיקון שש ספירות דזעיר אנפין. ומהו המבנה של התיקון? ישנה המערכת של הבורא שנקראת ג”ר דאצילות, ותחתיה פרצוף שנקרא זעיר אנפין, ולידו ניצבת המלכות, שהיא שורש כל הנבראים, סכום כל הנשמות, שכולן נמצאות תחתיה, וכלולות בה. במידה שבה מבקשות הנשמות תיקון מהמלכות, היא פונה לזעיר אנפין, והוא על ידי פנייתה מקבל את האורות הגדולים מלמעלה, ואותם הוא מוסר למלכות, שגדלה עוד ועוד על ידי האורות האלה, עד שנעשית גדולה כזעיר אנפין.

זעיר אנפין ומלכות, שנקראת “אשת דזעיר אנפין”, הם שני פרצופי זכר ונקבה המהווים את כל היחס בין הנבראים לבורא. זעיר אנפין נקרא, קדוש ברוך הוא, וכלפי הנבראים נקרא, בורא. הוא כולל בתוכו את ספירות חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, ומלכות היא הספירה השביעית, השבת. שבמידה דרישתה, באותה המידה היא מקבלת משש ספירות דזעיר אנפין. כמה היא יכולה לבקש? עד כמה שהיא מתקנת את עצמה.

התיקונים של מלכות נקראים, יום ראשון, יום שני, יום שלישי, יום רביעי, יום חמישי, יום שישי, שאז בא סכום כל התיקונים האלו של שבוע ימים, והוא השבת. כך עובדים, ולכן “מי שלא טרח בערב שבת”, כל התיקונים בששת הספירות נקראים “ערב שבת”, “מה יאכל בשבת?” לא יהיה לו במה לקבל. לא יהיה לו כלי מוכן במלכות שיוכל לקבל בו משהו מזעיר אנפין.

שרטוט 1

מלכות עושה תיקונים כלפי חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, שהם חג”ת נה”י של זעיר אנפין, ולאחר שהיא עושה את התיקונים, היא מקבלת ממנו מילוי שנקרא שבת. אז היא שוב מתחילה לעשות תיקונים בחג”ת נה”י דזעיר אנפין, ושוב מקבלת ממנו את הסיכום שלהם, הנקרא שבת. והמחזוריות הזו נמשכת, היות שהכלי הכללי שלנו מתחלק לדרגות עביות שורש, א', ב', ג', ד', שכל אחת מהדרגות האלה מתחלקת לשורש, א', ב', ג', ד'. ועד שמגיעים לגמר התיקון, המערכת עובדת כך שחייבים בכל פעם להיות באותה המחזוריות.

שרטוט 2

“ובזה יובן הפסוק, “בא אל פרעה”, וה”ס השכינה הקדושה בהתגלות, מלשון “ופרע את ראש האשה”. כמ”ש בזוהר. והענין שבמדה שבני ישראל חשבו שמצרים מעבידים אותם ומטרידים אותם מעבדות ה', באותה מדה היו באמת בגלות מצרים, וכל הטרחא של הגואל, לא היתה אלא לגלות להם שאין כאן כח אחר מעורב, ו”אני ולא שליח”, כי אין שום כח זולתו. שזה היה באמת אור הגאולה, כמו שמבואר בהגדה של פסח.”

הנשמות צריכות להעלות מ”ן, והן יכולות להעלות מ”ן רק בתנאי שהן מבררות בין שתי המערכות שנקראות קדושה וקליפה. מערכת הקדושה נותנת לנשמות הבנה מהי תכונת הבורא, השפעה. ומערכת הקליפה מביאה להן כלים דקבלה, ורצונות לקבל.

מתי יכולה הנשמה להעלות את המ”ן שלה, ולתקן את עצמה? רק כשהיא מקבלת מהקליפה כלים דקבלה, ומקבלת מהקדושה התעוררות, התרוממות והבנה, שהתיקון הוא אפשרי. כי את כוח הקדושה מקבלים, רק כדי לתקן את הקליפה על מנת להשפיע. ואיך אפשר לחבר בין שני הדברים ההפוכים האלה? אם מייחדים גם את הקליפה וגם את הקדושה לכוח אחד, לבורא.

שרטוט 3

אבל “גלות” נקרא, ששתי ההשפעות הללו הן נפרדות באדם. שהאדם איננו מרגיש, רואה או חש שחייו בעולם הזה תלויים בכוח העליון. וברגע שמתחיל להרגיש שהוא חי בתוך הכוח העליון שמארגן הכל, זאת “גאולה”. כי אותה ההרגשה, ההבנה, הראיה, פותחת בפניו אפשרויות. כמו החוקים דעולם הזה, שאם אדם מכיר אותם, הוא יכול להשתמש בהם לטובה, ולדעת ממה להיזהר, ומה מותר לעשות. כך כשמתגלה לאדם כל מערכת ההשגחה וההנהגה, אז הוא יודע כבר מה מותר לו לעשות, ואיך לחבר את כל ההשפעות עליו. ויודע שגם ההשפעות החיוביות וגם השליליות, גם אלה שמרגיש בהן טוב, וגם אלה שמרגיש בהן רע, הן כולן באות לטובתו, רק כדי לכוון אותו לכיון הנכון.

וכל התועלת מהגלות היא בכך, שנותנים לאדם השפעות טובות ורעות, והוא איננו יודע איך לחבר אותן יחד למקור אחד, לכוח אחד. ומתוך זה עולים בו ספיקות, ובאות האפשרויות להתגבר עליהם או לא. והיציאה מהגלות היא לאחר ניסיונות רבים להתגבר בעצמו על החשיכה הזאת בהשגחה, שאיננו מרגיש את הכוח העליון, ולכן אינו יכול להידמות לו,

היינו להגיע להשפעה. עד שהוא מתחיל לצעוק מתוך הרצון שהבורא יתגלה, מפני שאז הוא יקבל את הידיעה איך להדמות לו, ואיך לעשות זאת ללא תקלה.

ועיקר מה שצריכים לגלות בגלות, אומר בעל הסולם, הוא שהכל נובע מכוח אחד ש”אין עוד מלבדו”. כי הגאולה כולה היא גילוי הייחודיות, גילוי “אחד, יחיד ומיוחד”. שלמרות הסתירה בין כל פעולה ופעולה מלמעלה, הן כולן סותרות זו את זו מפני שהאדם נמצא בכלים הלא מתוקנים.

ומלמעלה אפשר לומר, שנמצא האדם, וההשפעה עליו מכל הצדדים היא מהבורא שבאה כטוב בלבד. אבל מפני שהיא פועלת בו על חלק לא טוב ועל חלק טוב, ועל חלק בין לבין, בהתאם לכך האדם מרגיש שההשפעות עליו הן שונות. אבל הן אינן שונות. אלא הדבר דומה לילד שמסכים עם אימא, אז אומר שאימא טובה, וכשלא מסכים איתה, אז אומר שאימא רעה. הכל תלוי בתיקון הרצונות.

שרטוט 4

לכן אם מתעלים מעל הרצונות, רואים מעליהם, ואז מייחדים את כל ההשפעות למקור אחד. כי ההשגחה כביכול מתחלקת לטובה, לרעה, ולכל מיני האופנים, רק משום שהאדם נמצא בטוב וברע, ובכלים שאינם מתוקנים כל צרכם.

שרטוט 5

ברגע שהכלים מתוקנים, כל ההשפעות מלמעלה על האדם נראות לו טובות. ולתקן את הכלים, היינו לייחד את ההשגחה לאחד, אפשר רק בתנאי שהאדם מתעלה מעל האגו שלו, מעל ההתחשבנות האם הדבר לטובתי או לא לטובתי? וההתעלות הזאת אפשרית רק כשמתחילים להשפיע. כשאדם מתחיל לחשוב על השפעה מחוצה לו, אז הכל מתייחד יחד ומרגיש את עצמו בטוב.

שרטוט 6

“וזה שנתן הקדוש ב”ה למשה בדבור: “בא אל פרעה”, כלומר, תייחד האמת, שכל הביאה למלך מצרים, אינו אלא לסוד פרעה, לגלות השכינה הקדושה, וזה שאמר: “כי אני הכבדתי את לבו וכו' למען שתי אתתי אלה בקרבו” [”שִׁתי”, שאוּכל לשׂים] .”

הבורא עצמו מנהל את פרעה. הוא עומד מאחורי הקלעים, ודרך פרעה, וגם דרך הצד השני, שזה הוא בעצמו, פועל על אלו שרוצים להתקדם, הנקראים “בני ישראל”. זאת אומרת, האדם שרוצה להתקדם לבורא נקרא “ישראל” (ישר-אל), והבורא מתייחס אליו ברע וטוב. או שהבורא עצמו מתגלה מעט, ואז האדם מקבל התעוררות ומרגיש שיש בשביל מה להתקדם. או שמתגלה ברע, דרך פרעה.

“כי ברוחניות אין אותיות, כמו שהארכתי מכבר בזה.”

הבעיה היא ש”ברוחניות אין אותיות”, זאת אומרת, אין לנו רגשות כלפיה, אין לנו חושים לתפוס אותה, או תמונות שנוכל לדמיין לעצמנו. אין לנו כלום. אנחנו לא יודעים מהי הרוחניות. אלא היא מעין חלל ריק, מימד שאין לנו בו שום טעם או אחיזה. אז איך אפשר בכלל להיכנס לשם?

לכן צריכים לברוא באדם חושים, הבחנות שנבראות על ידי השפעת שני כוחות מנוגדים. כוח חיובי וכוח שלילי שבונים באדם הרגשה ש”זה טוב” ו”זה רע”, “זה מתוק”, ו”זה מר”, ו”זה חמוץ”. ובלי המשחק של אותם שני הכוחות, הבורא ונגדו כביכול, פרעה, אי אפשר לברוא באדם את החושים, ההבנות, ההבחנות, שאיתם יתחיל לגלות את העולם העליון באותו המקום שבו הוא נמצא.

העולם העליון לא נמצא אחרי אוסטרליה, או באיזה מימד אחר אחרי שאנחנו חיים או מתים. אין זמן, אין תנועה ואין מקום, אלא במהלך חיינו בעולם הזה אנחנו יכולים להרגיש מימד של מציאות נוספת, שאותה לא מרגישים כעת. והכנה לה אפשר לעשות רק על ידי הביטוש בין שני הכוחות המנוגדים, שבהם הבורא משחק בנו, ונותן לנו אותם.

לא מדובר בכוחות שהאדם בחייו מרגיש את עצמו פעם בטוב ופעם ברע, שמפסיד, מרוויח, גונב, מצליח וכולי. אלא באדם שמשתוקק להגיע למטרה, לדרך למימוש החיים שלו. ומתחילים בו כבר הספיקות, והאכזבות, שפעם מסדרים אותו כך, ופעם מסובבים אותו כך.

מדובר בתהליך שבדרך בלבד, שאז נחשב האדם כנמצא בגלות. הוא מרגיש בגלות מהרוחניות, ומקבל מכות, ומקבל כל מיני ההבחנות שמהן נבנות “אותיות העבודה”, היינו יש לו מידה מספקת של טעמים ורגשות איך לבטא את הרוחניות, איך להרגיש אותה. כמו ילד שמתחיל לדבר, ויש לו כל אוצר המילים שבהן יוכל לבטא את עצמו, באותה הצורה אדם מתחיל להרגיש את הרוחניות.

“וכל הפריה ורביה שברוחניות שורה על האותיות הנשאבים מהחומריות דעולם הזה, בסוד “ובורא חשך”,” המצב לפני שמתגלה הרוחניות נקרא “העולם הזה”. העולם הזה איננו העולם שלנו. אלא יש “עולם שלנו”, ויש “עולם הזה”. העולם שלנו נקרא, שאנו סתם מרגישים את עצמנו כחיים בו. ועולם הזה הוא כבר מעין תחושה מהרוחניות, בטרם האדם נמצא בה, אלא שנמצא לפניה, וחש שיש משהו. זאת אומרת, העולם הזה הוא מצב פנימי של אדם שעדיין נמצא בגשמיות, היינו בכלים דקבלה, ורוצה להגיע לרוחניות.

כמו המצב בו שרויים אנשים שלומדים קבלה תקופה מסוימת, ובכלים דקבלה שלהם מתחילים להרגיש כל מיני תחושות פנימיות, שבעיקר מרגישים חושך, חוסר גילוי. המצב הפנימי הזה של אדם נקרא “עולם הזה”. מה שאין כן “העולם שלנו” נקרא, מה שאומרים כל האנשים על ההרגשה שלהם, שהם חיים באיזה עולם, ונמצאים באיזו מציאות.

“שאין כאן שום הוספה וחדוש אלא בריאת החשך, שהוא מרכבה מותאמת לגלות האור כי טוב. ונמצא שהשם ית' בכבודו ובעצמו הכביד את לבו, ולמה זה? כי לאותיות אני צריך.”

כדי לעזור לאדם להתחיל להרגיש כל מיני מצבים רוחניים שהוא איננו יכול להרגיש בהם מלידה, עליו לעבור לפני הרוחניות תהליך דומה למה שבעולם הזה, הגדולים מלמדים את הקטן בטוב וברע, וחייבים להעביר אותו דרך כל מיני תרגילים. אלא בעולם שלנו יש לאדם כלים טבעיים שאיתם הוא נולד, וצריך רק להשתכלל בהם מעט, ללמוד איך להתנהג בהם, ואז להרגיש בהם כך או אחרת. מה שאין כן ברוחניות, חסרים לו הכלים עצמם. לא רק ההרגשה, היינו ההשכלה שבהם, אלא לחלוטין אין לו הרגשה.

ולאחר שאדם קונה את הכלים עצמם, בתוכם הוא מתחיל ללמוד מה נקרא מר, מתוק, טוב, רע, מתוך שאיננו מבין או יודע כלום. אלא כתינוק שלראשונה נתקל במשהו שאינו יודע מה זה. ואז בדרך כלל תופס את הדבר בפה, כי הטעם הוא החוש הכי מפותח אצלו.

“וזה ענין, “למען שתי אותותי וכו', ולמען תספר וכו'. וידעתם כי אני הוי'“. פירוש, שאחר שתקבלו האותיות, כלומר, שתבינו, שאנכי נתתי והטרחתי בעדכם, בסוד אל תסורו “מאחרי” וכו', כי תקיימו היטב את האחוריים לי לשמי. ואז תעשה השפע את שלה, ותמלא את האותיות, ויהפכו המדות להיות ספירות, כי טרם המילוי נקראים מדות, ובמלואם לטובה נקראים ספירות, “ספיריית”, שמאירים לעולם. מסוף העולם עד סופו. שזה סוד “ולמען תספר”, וכל זה אני צריך בשביל הסוף דבר. דהיינו, “וידעתם כי אני הוי'“, “ולא שליח”. שז”ס שער הנון [שער החמישים] , שאין לו דרך להתגלות זולת בהקדם מ”ט פנים טהור וטמא, בזה לעומת זה, שבהם “צדיק מ”ט לפני רשע”.”

האדם שרוצה להתקדם כלפי רוחניות מרגיש את כל ההרגשות המנוגדות, ההרגשות הטובות והרעות, האכזבות וההתקדמות, ומרגיש אותן בעיקר כשרוצה לייחד את כולן לבורא. כמו שמוסבר ממאמר “אין עוד מלבדו”, שהאדם נמצא בהסתר כפול והסתר רגיל רק כדי לייחד כל מה שקורה איתו לכוח עליון אחד. ואז כל הטוב והרע, וכל מיני השינויים שהוא מרגיש לעומת זה שרוצה להתחבר לשורש, כל אותן ההבחנות שבאות לאדם בהתאם לשורש, רק המה הנקראים “אותיות העבודה”. ואילו כל היתר הם ממש מצבים מיותרים.

ובזה שרוצה להתחבר לשורש הוא קונה את הכלים החדשים הרוחניים, שבהם הוא רואה, כמו שאומר בעל הסולם, “מסוף עולם עד סופו”.

מה נקרא “סוף העולם עד סופו”? שרואה בכל כ”ב האותיות. כי האדם קונה את כל האותיות מז”ת דבינה, זעיר אנפין ומלכות דעולם האצילות. שמעל זה ישנם שלושת הפרצופים שנקראים ג”ר - עתיק, אריך אנפין, אבא ואימא, שהם הנהגת הבורא.

מכל מקום, הז”ת דבינה, זעיר אנפין ומלכות דעולם האצילות הם הנברא, כי במלכות כלולים הנשמות, ועולמות בי”ע דפרודה ששייכים גם הם לאצילות, היינו בי”ע דקדושה, ובי”ע דטומאה, והעולם הזה, שבו אנחנו, כל זה הוא כנספח למלכות דאצילות.

שרטוט 7

אותיות א' - ט' הן בז”ת דבינה. אותיות י' - צ' הן בזעיר אנפין. ואותיות ק', ר', ש', ת', הן במלכות. בסך הכל עשרים ושתיים אותיות. והפרסא, שעומדת בין אצילות לבי”ע היא מנצפ”ך, חמשת האותיות הסופיות.

והנברא שמשתדל לעשות ייחוד מכל הכלים האלו, היינו שרוצה לצרף אותם לבורא, הוא בזה מפתח בתוכו את כל האותיות. כי כל אות ואות היא עד כמה שמצב מסוים בנברא, הוא שונה מלייחד אותו לבורא. זאת אומרת, איך שמייחד את המצבים על פני החושך, שמקבל מהמכות, שבכללות נקרא פרעה, מתוך זה באים לו האותיות. שמשתכלל במ”ט השערים, עד שבאות כל האותיות, ולפי זה הוא מגיע לשער הנו”ן, הוא שער השלמות.

שרטוט 8

“וזה ענין הכתוב: “אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו וכו', כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי”. פירוש, על דרך שכתוב: “לא תהיה משכלה ועקרה בארצך וכו'“, והבן, אשר “משכלה ועקרה”, הוא ענין אחד, אלא שעקרה נקראת בחינת החסרון והאות עצמה. ומשכלה נקראת בחינת המלוי, שנותן הסטרא אחרא, למלאות החסרון הזה, שאין לו קיום, וקצר ימים ושבע רוגז. ולעת תיקון נגלה לעין, שמזו המשכלה נעשית ההשכל, ומזו העקרה נגלה בחי' “וידוע אותי”.”

כל החושך וההרגשות השליליות בונים באדם מקומות חיסרון, שנקראים ריקנות. ועל ידי שמשתדל לייחד אותם לאותו המקור, הם מתמלאים בסופו של דבר באור דחסדים, ולאחר מכן מתמלאים באור חוכמה. שדווקא לתוכם נמשכת ההשכלה העליונה. כי כל הכלים דקבלה, שהם הכלים לאור חוכמה נמצאים בידי פרעה. ואי אפשר להגיע לידיעת הבורא, לקבלת האור חוכמה האינסופי המיועד לנו, מבלי לרכוש את כל הכלים ממצרים. לכן “מזו העקרה”, היינו מהמצב שממנו כביכול אי אפשר לעשות כלום, יבוא המצב “וידעו אותי”, שדווקא בו מתגלה האור חוכמה.

“וזה שהורה לנו הנביא: “אל יתהלל החכם בחכמתו והגבור בגבורתו”, כי כל בחינת הישות ומהות שאדם מרגיש בעצמו, אין בזה שום רוח, לא לעליונים, ולא לתחתונים, כי בכל בחינות מהות ואורות אין בו שום חדוש, שזה סוד, “ויוצר אור”,” האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת ורק לכלים הוא צריך. שכל התיקון הוא בכלים, ובמידה שבה משתווים הכלים לאור, האור ממלא אותם מאליו, כי הוא מוכן לכך.

“פירוש, באור אין חדוש, אלא היצירה כלומר, בשעה שיש להשפיע מהלכים על גב אותיות ומגלה צורות העליונים.” במידה שיש כלים מתוקנים שנקראים אותיות, מיד מתמלא בתוכן האור, ואז נעשות האותיות לאותיות העבודה, אותיות חיות.

“אבל “ובורא חושך” שברא, הוא ענין הוצאת “יש מאין”, כמ”ש הרמב”ן ז”ל. ואין כאן חדוש אלא חשך. כמו דיו לספר תורה. אשר בהתאמצות העובד הוי' לעשת נחת רוח ליוצרו, ולהשלים חפץ הוי', אז מתגרה “המשכלה ועקרה”.” רק על ידי החושך נסללת הדרך להגיע להשכלה העליונה.

אגרת 15 - שנת 1925

שיחה 1, 22.08.05

“פרי חכם - אגרות”, דף ס'

תקציר : בעל הסולם מייעץ לתלמידיו כיצד לרומם עצמם לרוחניות. הוא אומר שהסיבה שהחברים אינם מבינים את דבריו היא כי הם מתרשלים בעבודה - להיות בקשר אמיץ של אהבה בניהם.

“ב”ה יום ח”י לחודש שבט יתרו פ”ה וורשה יע”א

לידידי מוה”ר ... נ”י לנצח

למענה על מכתבך מיום ו' בא, שהשגתי יחד עם מכתבך מיום ד' בשלח.

אודות הוכוח נראה ביותר פירושך האחרון. ואמלא מעט את דבריך: [בחוץ לא ילין גר] “דלתי לבי לאורח עליון אפתח” - כמו הבטחה להרים את עצמו לאורח [אורח מלשון הנהגה] , המופשט מכל מיני השגות התחתונים.

“ווי עמודי תהלות יביעו”, - שבאופן העליה הזאת מעלה מעלה, אז מתחברים עמודי הלב בקשרים הידועים, הנקרים “ווין” (ע”פ בווין תתקטר) [בווין תתקשר] לדבקות אמיתי, שאז נובע אור העליון עליו.

“וכל מורשי לחפשי אשלח”, - כמו מפקיר כל הונו, רצוני לומר כל מושגיו, כי מורשי הלב הם מושגי הגוף, ואין ענינו שישלחם לחפשי, שיהיה להם בכח להתדבק עמו בויכוחים, אלא אדרבה כלה גרש יגרש אותם מביתו, שלא יהיה להם עוד שום מגע ומשא עמו.

וכדי לפעול את זה בהחלט, בא מאמר הסוגר ואומר: “יודיעו על מה אדניה הטבעו”, [אדניה של הארץ] הטבעו”, [שהרי נאמר תולה הארץ על בלימה] , פירוש הדבר, כמו שאלה ששואל למורשי, ומתוכח ואומר, אולי יש לכם אדנים בארץ גדולים או קטנים, או מאומדים [מלשון אומדנים] אשר על אדנים אלו נסמך איזה בנין שכלי? ובזה אומר להם, שיודיעו זאת, אם ידעו לענות אותו על החרוזים הנמשכים להלאה, שאין עליהם שום תירוץ אנושי, ובזה כלה יגרש אותם, להודיע שתולה ארץ על בלימה ע”כ.

ועל מכתבך מיום ד' בשלח, מה שכתבת שאינכם מבינים דברי, אתמהא אין זה כי אם מרפיון עבודה ומה אעשה, ומכ”ש בעת הזאת קבלו נא על כל פנים דבר הזה, להיות ביניכם קשר אמיץ באהבה, כמו שהזהרתי אתכם טרם הפרדי מכם.

וכבר כתבתי ע”ז כמה מכתבים ולבי אומר לי שתתרשלו בזה, כי אני מרגיש עזובה ביניכם בכלל. והשי”ת ירחם עלינו ונזכה לישועה בקרוב...

יהודה ליב”

עיקר המכתב הוא סביב הנושא, שהתלמידים אינם מבינים את דברי בעל הסולם, כי התרחקו זה מזה עד לכדי כך שממש עזבו האחד את חברו, והיו מתחברים רק בזמן שבעל הסולם נמצא לידם. כלומר בנוכחותו הוא היה מחזיק בהם יחד, וכשהיה עוזב, אז היו מתפרדים, ולא הבינו את דבריו.

וכך קורה מספר פעמים, שגם בתורה אנו מוצאים דוגמה למצב הזה. כשמשה נמצא בקרב העם הדברים מסתדרים, וכשעוזב, אפילו עולה למרום, למטה מתחיל להיווצר ניתוק של זה מזה, שנקרא “עגל הזהב”, “שנאת חינם”, ובעיות שהתורה מתארת בכל מיני אופנים. שבמקום לעסוק בעבודת הקודש, מתחילים לעסוק בעבודה זרה, מפני שאינם נמצאים תחת ההשפעה העליונה. אבל בחיבור בין הנשמות באהבת החברים אסור שתהיה ההשפעה עליונה כשולטת, כי אין כאן יותר מעבודת האדם בבחירה חופשית.

לכן אומר בעל הסולם, אין פלא שאינכם מבינים את דברי, אלא אם ברצונכם להצליח, אז “קבלו נא על כל פנים דבר הזה, להיות ביניכם קשר אמיץ באהבה, כמו שהזהרתי אתכם טרם הפרדי מכם”. כי אין מקום לקבל ידיעה והרגשה עליונה, אלא רק בקשר בין האחד לשני. שהאיחוד הזה בונה כלי מכל החלקים השבורים. עד כמה שמשתדלים להדביק את הכלי מחיבור החלקים השבורים יחד, אז בדבקות החדשה על פני השבר שהיה, מרגישים את עומק האהבה, ואת הצורך בה, וכמה ביכולתה לתת לעומת המצב הקודם.

בדומה לשני אנשים שהיו קודם מתקוטטים זה עם זה, ואחרי כן גילו שיש צורך באהבה דווקא, ומתחילים לאהוב איש את רעהו. אז יש כאלו ששוכחים את המצב הקודם, ויש כאלו שעושים להפך, הם דווקא מעוניינים להיזכר בפשעים הקודמים, “ועל כל פשעים, תכסה אהבה” [משלי י, יב]. שהאהבה תהיה רק כמכסה על כל העביות והשנאה שהייתה קודם. וכעת השנאה ההיא מסייעת להם להיות בקשר חזק עוד הרבה יותר מכפי שהיה לפני הכרת הפירוד הטבעי שביניהם.

מכאן, שהאדם נמצא במכוון במקום הנמוך ביותר, היינו בריחוק הגדול ביותר מהבורא, וגם בריחוק אדם מחברו. ועד כמה שמגלים שנאה זה לזה, עלינו להאמין שלכל הפחות באותה המידה אנו שונאים גם את הבורא. ולא יכול להיות אחרת, כי היחס של האדם לחברים, והרצון שלו להתחבר איתם, משקף באיזה יחס לבורא הוא נמצא. אלא שהבורא נסתר, ובמקומו נתן את הסביבה, שאם אדם מגיע לדבקות בה, להתחברות איתה, ולאהבה כלפיה, אז באותה המידה אם רוצה, הוא נמצא בדבקות, בהתחברות, ובאהבה עם הבורא. והבורא מתגלה לו באותו החיבור שעושה האדם עם החברים.

לכן אין לצפות שתלמידי בעל הסולם יבינו את דבריו, היינו, שיורגש בהם מהי רוחניות, אלא רק בכלים שאותם הם יבנו מהקשר ביניהם. לכן “ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה”, כי הוא הכלל והכלי לקבלת הרוחניות.

מדוע אהבת החברים אינה באה מצד הטבע, ומדוע מתרשלים בה?

תלוי באיזו אהבה מדובר. אם אדם רואה מיד תוצאה טובה, היינו תענוג, אז הוא מתחבר עם מקור התענוג או עם האמצעי שיביא אותו למקור התענוג. גבר אוהב אישה, הורים אוהבים את ילדיהם, האדם אוהב חברה, לצורך פתיחת עסק הוא ימצא שותף. זאת אומרת, אנשים מתחברים, וחברות גדולות מקימות שותפויות, עד שצריך לחוקק חוקי אנטי מונופול שלא “יאהבו” יותר מידי אחד את השני.

מדוע? כי רואים שיכול להיות רווח ממשי במקום, אז איך לא יהיו יחד? אם שני אנשים שלא היו מחוברים ואפילו זלזלו זה בזה, לפתע מגלים שיוכלו להשיג משהו יחד, אז מאותו הרגע הם מתחילים לאהוב, ולהרגיש צריכים אחד את השני. כי מהי אהבה? צורך זה בזה. אבל באהבת החברים איזה צורך יש לאדם? למרות שנדמה לו שהוא מצליח לחבר בין הדברים, אי אפשר לאדם לקשור יחד קבלת רוחניות והחיבור בין החברים. אין לו יכולת לראות את שני המושגים הללו יחד, והיות שהקשר ביניהם מנותק ממנו, החוכמה הזאת נקראת “חוכמת הנסתר”.

לעומת זאת, שני אנשים שמגלים הזדמנות משותפת לחתום עוד הבוקר על עסקה עם צד גימל, ולהרוויח במקום, יגיעו לחתימת ההסכם מחובקים, יחתמו, ילחצו יד ויצאו משם עם רווח ביד. הם אוהבים אחד את השני עד תום העסקה, ואז מיד נפרדים, והולכים איש לדרכו, עד העסקה הבאה. זאת אומרת, יש בירור גמור של הקשר בין ההתחברות של אנשים, לבין התוצאה הרצויה והמובנת שהוא מביא בתוך הכלים האגואיסטיים. ולכן העולם לא מתנגד לקשר כזה, שהרי כל ענייני המלחמה והשלום עומדים על מידת ההפסד והרווח מכל דבר.

אבל אם מדובר במטרה הנסתרת, הלוא היא נסתרת בכך שאפשר לתאר אותה, אבל אי אפשר לתאר את הקשר בינה לבין החיבור לזולת. איזה קשר יש בין זה לזה? אדם שרוצה להשיג רוחניות מתאר אותה כתענוג גדול שאותו הוא רוצה, ושיתן לו כל מיני ציורים שאדם מצייר לעצמו. בשביל זה הוא מוכן לעבוד. שאם יש לו רצון חזק, אז יום ולילה הוא הולך לקראתה. כמו אדם שרוצה להיות ראש ממשלה, ואין לו בעיה להשקיע בזה את כל החיים. כי דבר גדול דורש השקעה גדולה של זמן ושל כוחות.

אבל אם המטרה היא כזאת שהאדם איננו מתקדם לקראתה בעצמו, אלא ללכת קדימה ולמעלה נקרא, להיות קרוב יותר לחבר, שהוא סתם מישהו שנמצא לידו, אזי הדבר הזה שנוא על האדם, והוא לא מסוגל להבין אותו. כי אם הוא צריך ללכת נגד הטבע שלו לקראת המטרה, אז הוא מתאר את המטרה כרכוש, וכמו בכל העסקים הולך עם הכוחות לקבל שלו כדי להרוויח. אבל כאן הוא רואה שצריך דווקא לתת, לוותר, לא לפעול כמו איש עסקים, אלא ההפך, להפעיל אהבה, לפתוח את הלב, להבין את השני, שכל זה לגמרי מנוגד לרצון לקבל.

ומוסיפים המקובלים, ש”נגד הרצון לקבל” פירושו, לאהוב את הזולת יותר ממה שאוהב את עצמו. שצריך לצאת מעצמו ולהיכנס לחיות בתוך הזולת, ברצונות ובתוכניות שלו, ורק אז נקרא שרוכש כלי רוחני, ורק בו הוא ירגיש את המטרה האמיתית שלו. שהיא שונה מכפי שהוא מתאר אותה כעת - היא תהיה בכלי של השני. שאם הוא יקבל את מה שהשני רוצה כרצון של עצמו, אז שם הוא ירגיש את המטרה האמיתית שלו.

החוקיות הזאת כל כך נוגדת את הטבע של האדם, היא מנוגדת לו, ולמה שהוא חשב שהיא הרוחניות. הוא חשב על הרוחניות כמישהו שיודע איך להשיג דברים בחיים, שיש לו אומץ, ומוכן לצאת כנגד כל הכוחות, ולהרוויח. ופתאום אומרים לו, "לא. המאבק שלך אינו נגד החיצוניים, אלא נגד עצמך”. אין צורך להרוג את כולם, ועל גבם לבוא להשגת המטרה, כמו מי שרוצה להגיע לאיזו משרה בכירה, וצריך לדרוס אלף אלפי אנשים בדרך. אלא צריכים לעשות את הדבר ההפוך, עד כמה שאדם עושה מעצמו נותן שרות לאחרים, ומתחבר אליהם רק למען השגת מטרה האמיתית, כך הוא יצליח בדרכו.

זאת אומרת, יש כאן משהו מאוד נסתר. האדם, “האני” באגו שלו, יודע איך משיגים מטרה, ובצורה כזאת הוא מתכנן והולך. הוא עשה דברים רבים בחיים, בעסקים, הוא למד, וניהל, והרוויח. הוא נתן מכות, ונתנו לו מכות, אבל ידע שככה החיים. וכעת אומרים לו, שהמטרה אינה זו שהוא מצייר לעצמו, כי רק באגו הוא מתאר אותה. אלא המטרה היא אחרת מכל מה שהוא מבין, והוא אינו יכול להבין אותה, לתאר או להגדיר אותה.

אבל איך אפשר בכלל לראות ולהבין את המטרה האמיתית? רק אם האדם עם האגו שלו מתחיל להתחבר למישהו אחר באגו שלו, כך שהשני עם האגו שלו יהיה חשוב עבורו יותר מכפי שהוא עצמו, אז באותו הזולת הוא ירגיש את המטרה האמיתית שלו.

הזולת לאו דווקא ירגיש אותה, הוא יכול להישאר באגו שלו, וכל העולם שיישאר באגו. אלא האדם שמבטל את עצמו כלפיהם, מרגיש בתוך הרצונות שלהם, אבל ביחס האהבה שלו אליהם, את המטרה האמיתית, שהיא הבורא. הוא פיתח נתינה בקשר בינו לבין הזולת, ולכן הוא ירגיש כאן בחינת תכונת הנתינה. וכך הוא יגלה את המטרה ואת הדרך אליה, שהיא איך לרכוש בכל פעם יותר ויותר נתינה. ואין שום אפשרות אחרת להגיע להבנה מה נקרא רוחניות שהיא “אנטי טבע”, כי כל הדרך למטרה האגואיסטית היא מתוך הטבע של האדם. וכל הדרך למטרה האמיתית היא “אנטי טבע”.

שרטוט 1

ומוצדקת השאלה, מי לא יודע מה נקרא לאהוב את השני? שלכאורה צריכים רק להתחבר כולם יחד. אבל אם מתחברים בדרך שעשו הקיבוצים או כמו שעשתה רוסיה, מגיעים למשבר. כי הכלי גדל כאגו גדול יותר, וכנגדו המטרה גדלה כמטרה אגואיסטית גדולה. ואנחנו יודעים, שאם בכלי קטן האדם האגואיסטי רוצה לקבל משהו, אז או שמקבל או שאינו מקבל.

ואם מקבל מעט תענוגים קטנים ביני לביני, אז התענוג שבא מבטל את הכלי, וזה ניחא. אבל אם מדובר בכלי גדול שעושים בו חיבור בין המון נשמות, כפי שניסו לעשות הקיבוצים או רוסיה שרצתה לחבר מדינה שלמה, אז כשבא התענוג המקוה כביכול, ונתקל בכלי האגואיסטי, ומסתלק מאיסור דצמצום א', והכלי עצמו מתבטל, אז מרגישים משבר עצום שאי אפשר לצאת ממנו. לכן נאמר “פירוד רשעים, טוב להם וטוב לעולם. חיבור צדיקים, טוב להם וטוב לעולם”.

שרטוט 2

אמנם התהליך הנכון הוא קשה, אבל אם יש לאדם נקודה שבלב, ומלכתחילה נותנים לו סביבה שדואגת כל הזמן לתמוך בו שילך בדרך הזאת, ושיראה את החברה, ואת החבר כחשובים יותר ממנו, ושיחשוב שבחברה הזאת שורה אהבה ונתינה, שהם הכלי שצריך לפתח. אז בכך שמטפטפים טיפין טיפין לתוך לבו ולתוך ראשו גדלות המטרה, זה עובד. אין לנו שום אפשרות אחרת להשגת הכלי האמיתי, שאותו בלבד אנו צריכים.

שרטוט 3

האם האדם צריך למדוד כמה הוא משקיע בחברה וכמה הוא מקבל בתמורה?

בשביל מה לאדם לדעת כמה נותנים לו? כדי לחכות לראות אם החבר נותן לו אותו הדבר או קצת יותר, שאז כדאי לו להמשיך את הקשר אתו? מה שאדם צריך לחפש מהזולת או לדרוש ממנו בחזרה זו רק תמיכה באותו יחס האהבה שהוא הולך לפתח. לכן הוא נקרא חבר שלו, ולא סתם זולת. ומורה לנו בעל הסולם, להתחיל להתייחס כך לזולת בכל העולם. אבל החברה עליה אנחנו מדברים, בשלב הזה היא עדיין רק הקבוצה.

האדם הוא חלש מאוד, ולכן הוא מתחבר לקבוצה שמבינה מה הוא עושה, ומדוע הוא מתייחס אל חבריה טוב. שבכך רוצה לפתח בתוך עצמו יחס טוב, אמנם שהוא מלאכותי בינתיים, ולקראת בניית היחס הזה החברים משתדלים לעזור לו. לכן הם נקראים “חברים” ולא זולת. הם נמצאים עימו באותו התהליך, ומסכימים לתהליך הזה, וכעת הם מתחברים (שחבר הוא מלשון חיבור) לאותה המטרה שלמענה הם מוכנים לעזור זה לזה.

לכן מובן שאכפת לאחד איך מתייחס השני לתהליך. והוא דורש ממנו בחזרה עזרה, בתגובה וביחס שלו, הוא דורש שיגלה לו את יחסו. כמו שמוסבר במאמרי הרב”ש האמור מן התורה, ה”נותן מתנה לחברו חייב להודיעו”, ומדוע? כי בכך שמראים יחס אחד לשני, מרבים את האהבה. ואין הכוונה לאיזו חלקות לשון בין האנשים על פני האדמה, אלא הכוונה היא לעזור זה לזה בבניית כלים, ומתוך כך נובע כל התקנון בחברה שרוצה להתקדם לבניית הכלי הרוחני.

מה הם התנאים המקדימים לאהבה?

לא מדובר עדיין באהבה הרוחנית, איך שאדם רוכש תכונת הבינה, חפץ חסד, ועובר בתיקון הכלים שכר ועונש, ולאחר מכן מגיע לאהבה, שהיא עולם האצילות. שעולה לקבל על מנת להשפיע, ומתייחד עם כל יתר נשמות ו”הנכלל בצער הציבור וזוכה לנחמת הציבור”. שאז מדובר כבר בדרגות הגבוהות, דרך עולמות בי”ע לעולם האצילות.

אלא מדובר במסגרת שהקבוצה מפתחת בין החברים כתנאי להתחלת הדרך. ואמנם אלו נקראים המעשים למתחיל, אבל ההתחלה היא הכי קשה, מפני שאדם צריך לשנות את הכיוון. במקום שישים לו לכיוון את המטרה הרוחנית האישית שלו, שעליה הוא ננעל, ולקראתה הולך באש ובמים, מבלי שאכפת לו מכלום, שיש רק אני ובורא, ובזה מסתכם הכל. הוא חייב להגיע למצב שיש אני ויש בורא, אבל הבורא מושג רק דרך החברה, דרך הנשמה הכללית. שבאהבה שלו הוא נכנס לנשמה הכללית, ומצרף לעצמו את כל הרצונות של הנשמות מהנשמה הכללית, וכל מה שיש בהן. כמו תרנגולת כלפי אפרוחיה הקטנים, הוא מקבץ את כל האנושות, ובאהבה לאנושות רוכש את הכלי הכללי הזה, ומעלה אותו לבורא. הכיוון הזה הוא שונה לחלוטין מהכיוון הטבעי.

אגרת 16 - שנת 1925

שיחה 1, 23.08.05

“פרי חכם - אגרות”, דף ס”א

תקציר : אגרת זו עוסקת בהשגחה פרטית, בשאלה כיצד להתקדם ברוחניות בשילוב “אם אין אני לי מי לי” ו”אין עוד מלבדו”. בעל הסולם מסביר, כי יש מקום קדושה, מקום ס”א ומקום רשות. ועבודת האדם היא לייחד את מקום הרשות לקדושה אחרת יפול תחת הס”א. העבודה הרוחנית דומה לדרך שבה על האדם לנהוג בעולם הזה. תחילה עליו להתנהג על פי המקובל בחברה, לעבוד ולהרויח פרנסה, לטפל בבריאותו וכו', אולם כשהשיג את התוצאה, עליו להגיד שהכל נעשה על פי מה שחשב הבורא מראש, ללא שום קשר למאמציו ומעשיו. זהו מקום האמונה, מקום הרשות.

“ב”ה יום ו' עש”ק משפטים כ' שבט תרפ”ה וורשא יע”א

כבוד ידי”נ מור”ה... נ”י לנצח אחדשה”ט

אתמול קבלתי מכתבך - ונהנתי, כי אראה שעכ”פ תרצה למלאות רצוני.”

במרבית האגרות מבקש בעל הסולם מהתלמידים שיכתבו לו, וכפי הנראה, כשכותב “תרצה למלאות רצוני” כוונתו לזה שהתלמיד כתב לאחר הפצרות רבות. וסוף כל סוף קיבל ממנו בעל הסולם תשובה .

“ואודות שאלתך הא', דבריך מגומגמים מאד. והוא ענין עמוק מאד. עתה טרוד אנכי, ומכל מקום אאריך מעט בענין, אולי תבין ותקבל מעכשיו.

כבר אמרתי בשם הבעש”ט. כי קודם עשיית המצוה, אין לחשוב כלל בהשגחה פרטית, אלא אדרבה, צריך האדם לומר: “אם אין אני לי מי לי”. אבל אחר המעשה, מחוייב האדם להתישב בעצמו, ולהאמין שלא מכוחי ועוצם ידי עשיתי המצוה, אלא רק מכח ה', שכן חשב עלי מכל מראש, וכן הייתי מוכרח לעשות.”

המושגים “לפני המעשה” ו”אחר המעשה” אינם עניין הזמן, אלא היחס של אדם למה שקורה. לפני שאדם עושה משהו, הוא בדרך כלל בספקות, האם המעשה יצליח? במה תלויה ההצלחה? מה עלי לעשות? האם אוכל לבצע? האם אני צריך מזל? אדם נמצא במצב שאינו רואה את הנולד, ואמנם שנמצא אצלו “סוף מעשה במחשבה תחילה”, נמצא זה רק במחשבה. כי אצלו המחשבה והמעשה אינם היינו הך, כפי שאצל הבורא. ויוצא שבטרם הוא מתחיל משהו, המעשה שהוא עומד לבצע, והתוצאה ממנו, אינם ברורים לו לגמרי.

זאת הבעיה שלנו הנמצאים ב”עולם המדומה”, שמפאת חוסר הזמן כך אנו פועלים. אבל מי שעולה לעולם הרוחני ופועל, אז במידת המצאותו בעולם הרוחני, באותה המידה עבר, הווה ועתיד משמשים עבורו כאחד. ואז אין לו שאלה האם הוא הולך להצליח או לא, אלא ברגע שיש החלטה, ההחלטה עצמה היא המעשה, והכל מתבצע.

לכן אצלנו שנמצאים בינתיים בהסתר כפול והסתר רגיל, השאלות הן לפני המעשה, האם אוכל להצליח בעשיה? ומובן שהכוונה היא רק להתקדמות הרוחנית, ולא לדברים שבעולם הזה, כמו הצלחה בעסקים שהאדם יוצא לעשות בבוקר, כי בזה הקבלה בכלל לא מטפלת. אומנם שבעל הסולם לוקח בחשבון גם את הדברים האלה. אבל לדרכינו, העיקר הוא איך צריכים אנו להתייחס לכל דבר ודבר שאנו מכוונים למטרה.

מכל מקום, במעשים הרוחניים ואפילו במעשים הרגילים שבעולם הזה, האדם נמצא עם השאלה “האם אצליח?” בהתחלה, אבל לאחר שמגיע ומצליח, למרות שהיה בספקות ושאלות, אז הספקות והשאלות שהיו בתחילה, דווקא הם נותנים לו את הביטחון בסוף, שהוא זה שעשה את המעשה. הספקות שלו היו לגבי עצמו, האם אצליח? האם יש מאמץ מצידי? האם אגיע למטרה ההיא? האם אוכל להשיג אותה? הן ספקות ושאלות לגבי המוח, והלב, והכוח של עצמו, ולכן לאחר שהצליח, קשה מאוד לאדם לנטרל את המוח, הלב והכוח שלו ממה שהשיג.

זאת אומרת, דווקא הספקות שבתחילה הם המחזקים את הקשר בסוף, שזה אני הרווחתי, רכשתי, בצעתי. וקשה לו אז להאמין ש”רק מכוח ה', שכן חשב עלי מכל מראש, וכן הייתי מוכרח לעשות.” שיש מעל האדם מחשבה שמפעילה אותו, ועושה בו הכל, והוא פעל רק כמעין נפעל, ובתוכו פעל כוח הפועל בנפעל.

“כמו כן הסדר במילי דעלמא, כי שקולים הם הרוחניות והגשמיות, לכן טרם שאדם יוצא לשוק להרויח דבר יום ביומו, צריך הוא לסלק מחשבותיו מהשגחה פרטית, ולומר אז: “אם אין אני לי מי”, ולעשות כל ההמצאות שעושים הגשמיים, בכדי שירויח מעותיו כמותם.”

“אם אין אני לי מי לי” אין הכוונה שהאדם לגמרי מסלק את הבורא, והולך כאילו אין שום כוח עליון בעולם, אלא הכוונה היא, שבמצב בו האדם נמצא כעת - הכל תלוי בו. אמנם הבורא נמצא במעשה שלו, אבל האדם בפנייה שלו, במידת היכולת שלו לייחד את עצמו עם הבורא והמטרה, מרוויח את הפעולה כשלו. מכאן, ש”אם אין אני לי מי לי” מדבר על הבחירה חופשית. אדם יכול לבחור שהמעשה אכן תלוי בו, לפי מידת השתתפותו בו, אמנם שמבצע אותו, ופועל בו הבורא.

“אולם בערב, כשבא לביתו ושכרו אתו, ח”ו מלחשוב שברבוי המצאותיו, עשה את הרווח, אלא אפילו היה מונח במרתף כל היום גם היה מצוי שכרו בידו. כי כן חשב עליו השי”ת מכל מראש, וכן מוכרח להיות.” אפילו אלמלא יצרף את עצמו אדם בכוחותיו לבורא ולמעשה, מכל מקום, הבורא הוא שמלכתחילה הפעיל אותו גם לתפילה הזאת, ולכל המצב והחשבון הזה. לכן כך היה צריך לקרות, וכך קרה.

“ואע”ג שבשכל החיצון, הם דברים הופכיים, ואינם מקובלים על לב, מכל-מקום, מחוייב האדם להאמין כן, כי כן חקק עליו השי”ת בתורתו, מפי סופרים ומפי ספרים.”

מדובר בפער בין היה ולא היה. אם אדם לא היה מבצע את המעשה בעולם הזה, המעשה היה מתבצע מעצמו. וברוחניות, אם אדם היה משלב יחד את כל הגורמים, אז בין שמצליח ובין שאיננו מצליח, בין שעושה ובין שאיננו עושה, עדיין הדבר יתבצע.

ונשאלת השאלה, האדם שלפני המעשה היה מחליט להישאר בבית ולא לצאת לעבודה או שלא היה מחליט להישאר לצאת מהבית וללכת לעבודה. האם המחשבה שהוא מפעיל כדי להחליט גם היא מופעלת מלכתחילה על ידי הבורא? ואם כן, האם הבחירה אז היא רק כנדמית לו, שרק לכאורה יש בדרך של הילוך המחשבה איזו בחירה אם לעשות או לא, ועל כל פנים הכל יוצא כבר מאותה ההחלטה שחושב עליו הבורא, ושולח לו את המחשבה? האם יש בכל זה איזו פעולה מצד האדם? או שהפעולה פועלת רק בהסכמה או בחוסר ההסכמה, ואילו הפעולה עצמה היתה מתבצעת בין כך ובין כך?

“וזהו סוד היחוד “הוי' אלקים”, שסוד הוי', ה”ס ההשגחה הפרטית,”

אנחנו יודעים, שהוי"ה נקרא, אותו אור אין סוף שבא לברוא את הנברא, ולנהל את הנברא. האור בא דרך ארבע שלבי התפתחות עד להתהוות הנברא. זאת אומרת, בארבעת השלבים הללו האור פועל, ובורא לעצמו נברא, שבתבנית הזאת הנברא מרגיש את הבורא, ומגיב אליו. זאת אומרת, י' ה' ו' ה' שנקראים הוי"ה פרטית הם הקשר הישיר היחיד שיש מבורא לנברא.

“שהשי”ת מהוה את כל, ואינו צריך שיושבי בתי חמר יעזרו לו.”

הבורא פועל בצורה ישירה מלמעלה למטה. ממחשבת הבריאה שנקראת "כתר" הוא מוריד את כל ההשפעות שלו, גם בתוך התענוג, וגם בכך שמראה את עצמו בתוך התענוג, ובזה בורא את הכלי ופועל בתוך הכלי. ואילו הכלי הוא בסך הכל התגובה על ההשפעה מלמעלה, מצד הכוח העליון. והאם יש איזו השפעה נוספת?

“ואלקים, בגמטריה הטבע, אשר האדם המתנהג על-פי הטבע שהטביע במערכות שמים וארץ הגשמיים, ושומר חוקם כמו שאר הגשמיים; ויחד עם זה, נמצא מאמין בשם הוי', כלומר, בהשגחה הפרטית, נמצא מייחד זה בזה, והיו לאחדים בידו, ועושה בזה נחת רוח גדול ליוצרו, ומביא הארה בכל העולמות.”

בתוך ההוי"ה יש השפעה ישירה מצד הבורא, ויש השפעה מיוחדת נוספת, שמזמינה מהאדם תגובה כלפי הבורא, ואז אדם מתעורר להגיע להשתוות הצורה לבורא, להגיע לאמונה, להשפעה. אותה השפעה מיוחדת נקראת “אלוקים”, תכונת הבינה. שתכונת הבינה מעוררת את האדם לאותה הפעולה. ואמנם חושבים שההתעוררות להשתוות הצורה, לאמונה בהוי"ה ישירה, היא באה מצד האדם, אבל היא נמצאת באלוקים, באור חוזר. וגם היא מגיעה מאותו הכוח העליון, מהבורא שכך פועל. שתי ההנהגות הללו באות זו בתוך זו, ההוי"ה באה מהבורא בצורה ישירה, והאלוקים בא בצורה נסתרת, לכן הוא נקרא “טבע”.

“שז”ס ג' הבחינות: מצוה, עבירה, רשות.” מהכוח העליון באים לאדם שני כוחות שמפעילים אותו, כוח אחד בא בצורה ישירה, וכוח שני בצורה בלתי ישירה. ומתוך כך האדם נמצא במצב לא ברור, מי אני לעומת הבורא? איפה הבורא ואיפה אני? האם יש כוח שפועל מצידי? האם יש כוח שפועל מצידו? ומה בין שני הכוחות הללו? ויוצא, שישנם שלושה מצבים אפשריים שבהם האדם נמצא: מצוה, עבירה, רשות. זאת אומרת, או שההנהגה היא מצד הבורא, שהבורא הוא המנהיג בשתי הכוחות האלו, או שהיא מצד עצמו, שאני המנהיג, או שאינה מצדו ואינה מצידי, ולא יודע איך לברר.

“אשר המצוה היא מקום הקדושה.” שהכל משייך לבורא, ש”אין עוד מלבדו”. אבל משייך לא מתוך שסתם אומר בפיו, אלא הכוונה שעבד על עצמו, ותיקן את הכלים, ובכלים הללו גילה שזה כך, ואז נקרא שקיים מצוה. הוא תיקן את הכלי בהשוואת הצורה לבורא, ובדק, וראה, וגילה בתוך הכלי המתוקן שרק הכוח העליון פועל בו.

“העבירה היא מקום הס”א.” זאת אומרת, שלא בדק וראה, ולא יכול לייחד את הכלי שלו לאור. ואז אינו מגלה בכלי שלו שישנה רק השפעה מהאור, ואין כוח אחר. אלא להפך, יש לו רשות בפני עצמו. לכן טרם שתיקן את הכלי שלו, נקרא שנמצא “במקום העבירה”.

“ורשות שאינה - לא מצוה ולא עבירה.” זאת אומרת, הכלי עדיין לא ברור. אין בירור מהו רע, ומהו טוב, ומה עליו לעשות, ומה ישיג אם יעשה את תיקון הכלי שנקרא “מצוה”.

“היא מקום המערכה שעליה נלחמים הקדושה והס”א.” אין מקום שנקרא “רשות”, אלא זהו חוסר הבירור של האדם האם “אין עוד מלבדו” מצד הבורא או “אין עוד מלבדי” מצד עצמו. היינו מקום הרשות הוא כביכול אותה השאלה, האם זה הוא או אני? כמו שנמצא לפני העבודה, וצריך לומר “אם אין אני לי מי לי”, שאז כביכול נמצא בסטרא אחרא. ואחרי העבודה חייב לומר “אין עוד מלבדו”, שאז נקרא ברשות הבורא. והשאלה היא, האם כך להתייחס למציאותו? ומתי זו הרשות? את זה הוא הולך לברר.

“בהיות האדם עושה דברים הרשותיים, ואינו מייחד אותם לרשות הקדושה, נופל כל המקום הזה לרשות הס”א. ובהיות האדם מתחזק לעשות במילי דרשותא [בענייני הרשות] , יחודים כפי כחו, מחזיר הרשות לגבול הקדושה.”

ודאי ששורש אחד יש להכל, שנוהג בנו גם בצורה הישירה, וגם בצורה העקיפה. אבל המטרה היא לייחס הכל לאותו השורש הנכון, וזה אפשרי רק במידה שאנו נכללים בו לפי השתוות הצורה, לפי התיקון. ומה התיקון? כל אחד ואחד מאיתנו הוא מקולקל במאת האחוזים, שכל הרצונות שלנו במלואם פונים לעצמנו, היינו לאותו הרצון שלא מרגישים שיש מישהו שפועל בתוכו. ובאותו הרצון צריכים אנו לגלות בכל רצון ורצון שמתעורר בנו, שהוא נפעל. שהוא בא מהוי"ה, ונולד, ונפעל, ומתמלא משורש אחד בלבד. והאדם שעושה פעולות התיקון לרצון, נקרא מקיים מצווה, ומחזיר את הכל מעבירה, דרך הרשות, לקדושה.

“ובזה פירשתי מה שאמרו חז”ל: “מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות”. פירוש, אע”ג שהרפואה ביד ה' בלי ספק, ותחבולות אנושיות לא יזיזהו ממקומו, מכל-מקום הודיענו התורה הקדושה: “ורפא ירפא”,” בעל הסולם מביא דוגמה מאוד נפוצה “ורופא ירפא”, כי ברפואה כולם משתמשים, ואיש אינו יכול לומר שהוא פטור ממנה. והיות שהבריאות היא הדבר הקרוב ביותר לאדם, כי הוא תלוי בה באופן מוחלט, יוצא שבראש המדעים שפיתחה האנושות במשך תקופת אלפי שנות התפתחותה עומדת “חוכמת הרפואה”. שאדם נעזר ברפואה מרגע יציאתו לאויר העולם, ועד שהוא נפטר מן העולם.

ומכאן השאלה הגדולה ביותר - הגוף שלנו נמצא ביד ה', שהרי הגוף בא אלינו דרך הטבע, והבורא ברא את הטבע הזה, ואת הגוף על כל החומרים, והתרכובות, והמערכות שבו, והוא המחייה אותו. שנותן לאדם את הנשמה, ונוטל אותה בחזרה. אם כן, איך אפשר בכלל לדבר על תפקידו של רופא? אדם כביכול בצורה טבעית אמור לומר שאינו רוצה שום טיפול רפואי, כי יש רופא חולים שנקרא הבורא, וממנו בא הכל, אז איך יתכן שלאדם בשר ודם תהיה היכולת לרפא אותי?

ולכן בא הציווי מהתורה “ורופא ירפא”, שמופיע בצורת איסור. אסור לאדם לכוון לכוח העליון שממנו הוא יקבל את הרפואה. אלא בבחירת הרופא, וביחס לרופא, חייבים אנו ללכת באותה הצורה שמורה בעל הסולם בתחילת המכתב - לפני שאדם מגיע להחלטה, למעשה, לעבודה, חייב לומר “אם אין אני לי מי לי”, וכך גם במקרה הזה.

“אם אין אני לי מי לי” הכוונה, שהאדם חייב לבחור ברופא הטוב ביותר, ולקבל את הטיפול שלו, ואת כל התרופות וההנחיות שנותן לו. ולא להתחכם ולקחת תרופות מהרופא, ואז להניח אותם בצד במקום ליטול אותן, שבזה כאילו עשה את העבודה, וכל היתר אינו צריך. כי אין זה יחס נכון, שבחצי הדרך האדם מחליט היכן כן “ורופא ירפא”, והיכן לא. מכל מקום, האיסור הזה מחייב את האדם לומר שוב ושוב “אם אין אני לי מי לי”, ולהביא בירור במקום הרשות.

“להודיעך שרשות הוא, שהוא מקום המערכה בין מצוה לעבירה כנ”ל. אם כן הרי מחויבים אנו מצד עצמנו, לכבוש תחת הקדושה את “רשות” הזה; והכיצד נכבשת? אלא בהיות האדם הולך לרופא האומן, והרופא נותן לו תרופה בדוקה המנוסה אלף פעמים, ואחר שזכה לקבל הרפואה הבריא, אז מחוייב להאמין שבלעדי הרופא, היה השי”ת גם-כן מרפא אותו. כי כבר קצוב חייו מכל מראש, ובמקום לשיר ולשבח את הרופא האנושי, הרי הוא מודה ומשבח להשי”ת, ובזה כובש את הרשות תחת גבול הקדושה.”

כמו שמובא בתחילת המכתב, לאחר העבודה חייב אדם לומר “אין עוד מלבדו”, זאת אומרת, שבאמת לא היה כאן שום מעשה הרופא, אלא הכל בא מלמעלה.

“ועל דרך זה בשאר דברי “הרשות”. ובזה הולך ומרחיב גבולי הקדושה, על דרך שהקדושה מתרחבת בכל שיעורה, ופתאום רואה עצמו וכל קומתו עומד וחי בהיכל הקודש, כי כל-כך נתרחבה הקדושה וגבוליה, עד שהגיעה למקומו עצמו. והבן זה.”

המעשים עליהם מספר כאן בעל הסולם הם עלייה במדרגות העולמות, עד שמגיע האדם מהעולם שלנו ועד אין סוף. שכל מעשה ומעשה, התיקון שלו, העבודה הנכונה שלו, הביצוע הנכון שלו, הוא להיות בבירור עבירה, קדושה והרשות שביניהם, ולהשתמש נכון במקום הרשות. ש”מקום” נקרא, רצון, מחשבה, יחס להנהגה, לפני שהאדם מחליט, בזמן שהוא מחליט, ולאחר שהחליט. ואין מדובר במעשה עצמו בידיים וברגליים, כי יתכן שלמעשה כזה אדם כלל לא זקוק, אלא רק היחס הוא התיקון שלנו. ביחס שלו האדם בכל פעם מעביר ממקום הרשות לקדושה, את כל הספקות שנופלות בדרכו, ובזה מתקן את הכלי.

אנחנו לומדים, שמקום הרשות באדם נקרא, שליש אמצעי דתפארת. הכוח, הכלי שנמצא במקום הזה נקרא קליפת נוגה, שאינו טוב ואינו רע. ונקרא “חציו טוב וחציו רע” בגלל שנמצא בין טוב לרע ואפשר לשייך אותו לזה או לזה. “טוב” הכוונה, רשות הקדושה, רשות הבורא, ו”רע” הכוונה רשות עצמית, שאני שולט, או ששולט כוח אחר בעולם מלבד הבורא. זה כל הבירור שעלינו לעשות. כי אם נתייחס כך לכל מחשבה, דיבור, ומעשה שקורים לנו, אז נגיע לקדושה, היינו לשליטת תכונת ההשפעה בכל מה שקורה לנו, בכל הכלים, בכל הרצונות והמחשבות שלנו, במוחא ובליבא.

מה נקרא “אז מחוייב להאמין שבלעדי הרופא, היה השי”ת גם-כן מרפא אותו”?

אפשר עוד לפתוח את השאלה ולשאול, איך להתייחס בצורה מדויקת יותר לכך שמראש צריכים להאמין? איך אדם שמאמין בבורא מקבל על עצמו בכוח, שאני היחיד שפועל, כי הרי זה כביכול נוגד את האמונה בבורא? ואיך לאחר המעשה אדם חוזר ואומר שלא כך, אלא הכל עושה הבורא לבדו? ומה נקרא להחליט לפני מעשה ואחריו? שהרי “מחליט” נקרא, שנמצא בזה. ולא מפני שאמרו לו לומר, לכן הוא אומר. ומפני שכתוב לעשות כך, אז כך הוא יעשה. שקרא מכתב של בעל הסולם, ואז אין כבר בעיה, לפני המעשה הוא חושב “רק אני”, אחרי מעשה חושב “רק הבורא”, ובזה יוצא ידי חובתו.

אלא מדובר במצבים של התיקון שהאדם נמצא בהם בהכרח, זאת אומרת, הוא סידר את עצמו, הכין את הכלים שלו לפני מעשה התיקון, תיקן את הכלים שלו, וקיבל אותם לאחר התיקון במצבים האמורים. מה נקרא מחוייב לומר לפני התיקון “אם אין אני לי מי לי”? שלפני התיקון אדם יודע, ורואה, שרק הוא עצמו פועל בזה. ואין הכוונה לומר על הבורא, שלא הבורא פועל בו, כי אז נקרא שהוא לא בירר את הכלי. אלא לפני התיקון צריך לומר “אני בלבד פועל בזה”, ולאחר התיקון הוא אומר, “רק הבורא פעל בזה”.

שיחה 2, 24.08.05

“פרי חכם - אגרות”, דף ס”ב

“כל האמור בארתי לכם כבר כמה פעמים, מפני שענין זה, הוא אבן מכשול לכמה בני אדם, שאין להם קבלה מבוררת בהשגחה פרטית, ו”עבדא בהפקירא ניחא ליה” [ועבד בחיי הפקר ללא חובות וללא זכויות, נוח לו] , ובמקום עבודה רוצה ביותר לבטוח; ועוד יותר חושק לבטל הקושיות מאמונתו, ולקנות לעצמו אותות ומופתים שלמעלה מהטבע, ולכן נענשים ודמם בראשם.”

האדם מוכן לעשות הכל, לבצע פעולות קשות, ביגיעה גופנית גדולה, להזיע ולהשקיע בכל דבר, רק לא לעשות את המגע בין ההשגחה הפרטית וההשגחה הכללית, והחיבור בין ההשגחה שלפני המעשה ושלאחר המעשה. שהקושיה איך הן מתחברות יחד מ”אין אני לי מי לי” ו”אין עוד מלבדו”, נמצאת תמיד יחד עם המעשה, יחד עם האדם. ואם בכל רגע ורגע אדם מתייחס נכון לחיבור ההשגחה, אז הוא מעביר את עצמו, זאת אומרת, את כל הרצונות שלו שבהם הוא פועל, מרשות הקליפה או ממקום הרשות, למקום הקדושה.

אבל אנשים מעדיפים לעבוד בכל התנאים רק לא בתנאי הזה. הם יאמינו בדרך המאמינים הדתיים שעושים פעולות מתוך הרגל או מתוך הרגש, ורק לא בחיבור ההשגחה שלפני ואחר המעשה. לכן הוא אומר, שחושקים “לקנות לעצמו אותות ומופתים שלמעלה מהטבע”, לתאר לעצמם שנעשות מצד הבורא כל מיני פעולות שבהן הוא נותן סימנים, שבעקיפין תבוא להם על ידן הידיעה איך לעשות משהו, ולגלגל על עצמם איזה יחס מיוחד, טוב יותר מהרגיל.

לכן אנשים מבקשים ברכות, הם חושבים שעל ידי קמעות או פעולות למיניהן תבוא עליהם הצלחה מיוחדת. אבל הם אינם מבינים שלפני ואחר מעשה ההשגחה כולה ביד הבורא, ולכן שום דבר לא יועיל, כי כל הפעולות שעומדות לפנינו הן אך ורק כדי לחבר את ההשגחה לפני ואחרי המעשה. ומכל אותן פעולות שלהם, יוצא שכביכול רוצים לסדר את הבורא, והיחס הילדותי הזה גורם להם לאריכות הייסורים, שלכן הוא אומר “ודמם בראשם”.

מה תפקידם של אנשים בעלי כוחות מיוחדים בעולם?

הבורא סידר אנשים שתהיה להם היכולת לעשות סגולות ומופתים למיניהם, לגלות עתידות, ולכן יש איסור בתורה לעשות זאת. שאלמלא היו כאלו אנשים, לא היה איסור. מדוע נתן הבורא כוח מיוחד לאנשים שיוכלו לעשות פעולות על טבעיות, שאז הקהל ירצה לקנות מהם תמורת תשלום את הידע, היכולת והעזרה שלהם? שהרי בשביל מה נתן להם הבורא יכולת כזאת, אם לא כדי שנשתמש בה? אם נתן, זה כביכול סימן שאפשר להשתמש.

אלא יש פעולות רבות בעולם הזה שהן לכאורה מנוגדות להשגחה, וליחס הנכון אליה, ועם זאת הן קיימות, ומי שירצה, אפשר לו להשתמש בהן אפילו נגד האיסור. אבל זה הכל נועד אך ורק כדי לבנות מקום הקליפה, מקום הרשות, ומקום הקדושה. לכן הכרח שיהיו בעולם שלנו כוחות נגד הייחוד, ואנשים שיכולים לגלות עתידות, ומגלים נכון, שאינם סתם מרמים את כולם. ואני עצמי יכול להעיד שפגשתי כמה וכמה אנשים בעלי יכולת חיזוי העתיד, ועל חלקם אף שאלתי את הרב”ש, והוא אישר שדבריהם נכונים. זאת אומרת, התופעה הזאת קיימת במכוון, כדי לתת לאדם מקום הבלבול ומקום הבירור.

מכאן יוצא, שהשאלה היא כללית יותר - מדוע ברא הבורא קליפה, רשות וקדושה? האם לא מספיק שהיינו נולדים בגן עדן ורק שם נמצאים, וחיים, ומתקיימים? לא. כי אלמלא הניגוד הזה, האדם לא היה מברר את המצב, וממנו לומד את מחשבת הבריאה. רק מהבלבול הזה אנו לומדים את כל מערכת המציאות. שלמעשה הבורא ברא מערכת אחת בלבד, ולא שתיים. אלא לנו נדמה שהוא ברא גם קליפות ומקום הרשות, אבל באמת נמצאים אנו באותו מקום של קדושה, שרק האור ממלא את הכלי בצורה אינסופית, בעולם אין סוף.

אבל הבלבולים שעוברים עלינו מגיעים או כרשות או כקליפה, כדי שנעבור עליהם, נברר את הדבר לאמיתו, וכך נבין את הבורא, ונידבק אליו בכוח ההכרה שלנו. רק לשם כך הם קיימים. לכן להבין את היחס הנכון לדברים שנמצאים כנגד ההשגחה אנו צריכים.

והגם שישנם מגלי עתידות, שעושים זאת ללא קושי, על כל פנים, ברגע שאדם עושה בכך שימוש, הוא כבר איננו אומר “אם אין אני לי מי לי”, ועובד למעלה מהדעת. אלא כאן הוא פספס את ההזדמנות לנצח את החושך ששמים לפניו במכוון. לכן חל האיסור על זה. זאת אומרת, כל הפטישיזם שבא כביכול לטובת האדם, כל הקמעות, הברכות, החוטים האדומים, שאדם קונה בכמה פרוטות איזה חפץ, וכבר איננו זקוק לכלום, כל שכן אינו נצרך להתעלות מעל הטבע, ולהתקשר לבורא - בכל זה הוא מוחק את התנאי שנתן לו הבורא כדי להדבק אליו. וההפרה הזאת היא הדבר הגרוע ביותר שאדם יכול לעשות לעצמו, כי מובן שיצטרך לחזור פעם אחר פעם ולהתגלגל לעולם הזה, כדי לבצע את התיקון.

“כי מחטא אדה”ר ולמעלה, המציא ה' תיקון לחטא זה בסוד היחוד הוי' אלקים, על דרך שבארתי, וז”ס: “בזעת אפיך תאכל לחם”,” רק בזה הבירור, רק בזה התיקונים, רק בזה צריך אדם להתעסק כל שבעים שנותיו בעולם הזה - בייחוד ההשגחה לפני מעשה ולאחר מעשה, שנקרא “ייחוד הוי"ה אלוקים”. ומי שמקלקל לו את העיסוק בזה או מי שמתייחס אחרת, עושה נזק של ממש לעצמו. כי אנחנו נמצאים במציאות שנקראת העולם הזה רק כדי לעשות את הייחוד.

לכן אין לנו לבטוח באדם, ולא בחפצים גשמיים שמביאים מזל. אין סימני מזל, ואין אנשים שיכולים להביא מזל. ובעצם אין שום דבר שיכול להביא לאדם רווח בחיים, כי כל דבר שאדם עושה מחוץ לעבודתו בייחוד הוי"ה אלוקים, אלא שמשתדל למצוא מעין תחבולה אחרת כדי לעבור את הבעיות שהבורא מציג לפניו בחיים, זה מעשה שאינו בהתאם לתוכנית.

“ומטבע האדם, שמה שמשיג על-ידי רבוי כוחותיו, קשה לו מאד לומר, שמתת השי”ת הוא [שמתנת השם יתברך הוא] . ממילא יש לו מקום עבודה, להתאמץ באמונה שלמה בהשגחה פרטית, ולהחליט שאפילו בלי עבודתו היה משיג כ”ז. ובזה הולך ונמתק עוון זה.

ולכן, אחר שידעת וכתבת, שהטבע הוא תנאי מהשי”ת כנ”ל, איך נסתפקת שוב לעבור לפעמים חלילה, על תנאי והיה בעבור מה שיהיה. ועובר תנאי השי”ת, ודאי לא יצלח בלי ספק, כי אינו מיחד ה' בהוי' אלקים. ו”האומר אחטא ואשוב [ואחזור בתשובה] אין מספיקים בידו לעשות תשובה”. ועוד, למה לו נסיונות, בעת שיש פעולות מעשיות, וגם אני מבין, מהיכא תיתי לחשוב [מהיכן תבוא לחשוב] , שאין צריך לקבוע את ההשגחה הפרטית, וכבר הזהרתי ע”ז פעמים רבות.”

חייב אדם לזכור, שכל מה שבא אליו בהסתרה ובגילוי, בא מהבורא. והכל בא כדי שיעשה קשר הוי"ה אלוקים כהשגחה אחת, שאינה מתחלקת לשניים. ושלא יחפש סביבו תחבולות, אלא רק כדי לקשור הוי"ה אלוקים. ושיבין שכל ההסתרות והבלבולים שבאים אליו, וגם כל מיני היכולות לגלות את העתיד, וליצור אפשרויות להצלחה וליתר מזל, זה הכל הבורא, ששם לו רגל כביכול, שמבלבל אותו, ונותן לו הזדמנויות, למצוא מקום לייחוד הוי"ה אלוקים.

זאת אומרת, כדי שיגיד “אין עוד מלבדו”. ש”אין עוד מלבדו” לפני מעשה הוא בזה ש”אם אין אני לי מי לי”. ואין הכוונה שהוא שוכח שהבורא עושה, אלא הוא יודע שהבורא עושה הכל, אבל בתנאי שהאדם הולך כעת, ומבצע כאילו הבורא לא נמצא, ויודע ש”אם אין אני לי מי לי” הוא על פני “אין עוד מלבדו”. ולאחר שהאדם עשה הכל, אז נקרא שהדביק יחד את “אין אני לי מי לי” עם “אין עוד מלבדו”, מפני שהוא היה כל הזמן עם זה.

מדוע האדם חייב לחשוב “אם אין אני לי מי לי” לפני מעשה? כי יש לו ספק, ולכן במקום הספק הזה עליו להשקיע את עצמו, אבל רק על פני “אין עוד מלבדו”. שבזה הוא מדביק את עצמו בכל הכוח לאותה הפעולה, לאותו ההסתר שהבורא שם לפניו. ובמשך כל הזמן, גם לאחר שרואה את התוצאה שאליה הוא הגיע, לא חשוב במה הוא הצליח ובמה לא, תמיד ההצלחה שלו היא רק בכך שהתייחס נכון לכל הפעולות שהוא עשה על פני הפעולות שהבורא עשה לו.

אנו הולכים יחד עם הבורא בכל מה שיש בחיינו. ואם אדם איננו מבדיל בינו לבין הבורא, אלא רק היכן שאינו מרגיש את הקשר הוא אומר “אם אין אני לי מי לי”, אז לאחר הפעולה, כשהוא רואה שהתגלה בברור ש”אין עוד מלבדו”, שם נמצאים הוא ובורא יחד באותו המצב. ובשביל האדם אלה החיים, זאת הפעולה, זאת הזרימה שבה הוא חייב להתקיים.

“ומה שכתבת בענין המשפט להצטער על המשכה הבשריית. זה ודאי חיוב הכרחי, ואם איש חיל אתה, אין לך בכל היום, ותמיד לא תמצא בשעת בדיקה איזה כתמים [דבר שלא מקבל טומאה, לא מקבל כתמים] . כלומר, שגם אתה עזרת באפס מה לגמר הזה. ומכל שכן בשעת כעס, וכן בשעת קנאה ובהרגש גאות וכדומה, שכל אלו הם כתמים הבאים מרקמי רעיונות, שכחי ועוצם ידי יש בקניני ורכושי. אולם צריך אומנות גדול שלא לפול מחמת זה בהתרשלות עבודה, כי לא יוכל להרגיז [להניע] את היצר טוב, על יצר הרע, ולומר: “אם אין אני לי מי לי” וכדומה, כמ”ש: “וכסיל מתעבר ובוטח”, אלא כמו שכתבתי בשם הבעש”ט לעיל, וכל הנ”ל הם חוקים קבועים לא יבטלו ח”ו, והם נצחיות.”

אפשר ללכת כמו “החסידים הגדולים” שאומרים “הכל בא מהבורא”, ובזה פוטרים עצמם מעבודה, ויושבים בחיבוק ידיים, וכל מה שבא אליהם, לא עושים שום תנועה, כי הכל בא מלמעלה. שבזה הם מרפים עצמם מלבצע משהו, ונדמה להם שבכך נמצאים בחיבור הוי"ה אלוקים, כי הכל הם משייכים לבורא. אבל אין מה לשייך לבורא במקום שאדם לא מגלה את השייכות הזאת.

כי אדם לא יכול לחבר ולומר “אין עוד מלבדו” במה שמגיע אליו, אלא הוא חייב להיות בכל העולם הזה, ובכל המעשים שמתגלגלים אליו, והיחס שלו לכל הכרח שיהיה כך, שהיכן שאינו מרגיש השגחה, ונמצא שם החושך, דברים לא ברורים, אז אינו מכסה אותם באור החסדים, ואומר שהכל בסדר ואין מה לעשות. אלא להיפך, במקומות האלה הוא עובד, ומבצע את הפעולה שלו כאילו הבורא לא קיים. ורק לאחר המעשה שעשה, הוא שוב ושוב נמצא ב”אין עוד מלבדו”.

המצבים הללו צריכים לימוד ומיון, אומר בעל הסולם, שלא מיד אדם רואה איך עליו להתייחס לפעולות שמתגלגלות אליו מלמעלה. אבל מלבד העבודה הזו אין מה לעשות. לכן עלינו להתרכז בצרת העבודה הנכונה על היחס הזה, ולא לקחת דוגמה ממה שהעולם חושב. לא מפילוסופים ולא מאנשים מאמינים, שהן אלה והן אלה יש להם יחס מוטעה לחלוטין למציאות. אלא בעבודה הרוחנית “דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים”, כי העבודה הנכונה על כל מה שמתגלה לאדם, היא האמצעי להשגת מדרגה רוחנית יותר גדולה בכל פעם.

כל מה שבא לאדם אלה כל המרכיבים של מדרגה יותר גדולה. המצב שנמצא לפניו כרגע, אם אדם מתייחס אליו נכון, שמייחד את עצמו אליו, ומייחס את עצמו אליו בצורה נכונה, אז הוא יגלה בו את הפנים והאחוריים של המדרגה העליונה, והפנים והאחוריים של עצמו. ויגלה איך הוא צריך להתייחס למדרגה העליונה, שבהתאם לכך הוא ידבק אליה. שאם ישקיע מאמצים כדי להדבק אליה, כך הוא ינצח את האגו שלו, את הקליפה שבו, ויידבק לעליון.

לכן אין רגע בחיי האדם שלא באה לו קליפה, שהוא יכול להעביר אותה לקדושה. מפני שבכל פעם מתגלים בו רצונות, רשימות, בלתי מתוקנות, וצריך רק להבחין בהם. ואז אדם יראה את החיים שלו כשרשרת רשימות, שרשרת הזדמנויות, שביחס הנכון אליהם הוא מברר אותן מיד, ומבצע את הפעולות של חיבור הוי"ה אלוקים. שהחיבור הזה על פני כל הרצונות שלנו, אנו משיגים בגמר התיקון.

“וצריכים להבין בזה, שלא מחשבותיו מחשבותינו, ולגבי השי”ת, אין כלל ענין ההופכיות במציאות, וכל זה הוא ההערכה כלפי חמשה חושנו. וכן יש להבין שכל האותיות והצרופים מצדינו מתאוים, ומפי עליון הכל נכלל בשתי צורות. דהיינו, בחינת נייחא [מנוחה] ובחינת רוגזא [תנועה] שסובבים בכל מקרי העולם. כי נייחא כוללת המנוחה וכל תענוגיו. והרוגזא כולל כח התנועה, וכל... וכל תנועות... חדוש הבריאה. שז”ס: “יוצר אור ובורא חושך...

יהודה ליב

נדרש מאיתנו רק יחס נכון בקביעת מצבי האור וחושך, היינו, מה נקרא אור וחושך? לגבי הכלים של האדם שמתגלים בכל רגע ורגע הקביעה היא לפי אור וחושך גשמי, שאז האדם אינו קובע נכון. וכלפי רוחניות האור וחושך יכולים להיות ההפוכים, או בעלי פירוש אחר בכלל. וקביעת המצבים הללו היא שמוטלת על האדם, ומתוכה הוא יידע איך להתייחס להשגחה שעכשיו מתעוררת אליו.

אפשר להרחיב במידה רבה את הדיבור בנושא הזה, אמנם שהמכתב הוא מאוד מאוד קצר, ואנו רואים שבעל הסולם לא נגע אפילו בקשר “אדם, חברה, בורא”, איך שבא הבלבול לאדם כלפי החברים, אלא הוא נוגע רק באדם כלפי הבעיות המתעוררות בחיים שלו. אבל בעיות שלא יראה אדם כענייני ביטוח לאומי, בנק, עבודה ומשפחה, שעליו להסדיר. אלא בכל צורה גשמית שמגיעות אליו הבעיות, בכל מקרה ובכל מעשה שבעולם הזה, עליו לראות שהבעיה היא, האם יש לו היכולת להתייחס לבעיות נכון או לאו. והיכן שאינו מסוגל להתייחס למעשה בצורה נכונה, זה בשבילו נקרא “בעיית החיים”.

זאת אומרת, צריך אדם לראות את כל הבעיות במישור הרוחני, ביחס הנכון להשגחה. ושלא יטשטש אותן, ותמיד יאמר שהכל מלמעלה. אלא כאמור, הבורא נתן לרופא רשות לרפאות. שלפני מעשה מחוייב אדם להיות דבוק בכוחות עצמו, ובהם לבצע את כל הפעולות. שבין אם מבצע פעולות בידיים וברגליים, ובין אם מבצע פעולה פנימית, בתוך היחס הנכון שלו - חובתו לעשות ביצוע נכון בצורה פנימית, היינו להיות שקוע בהחלטה “אם אין אני לי מי לי”, לא לברוח ממנה, ולעבור את כל הבירור. וכאן אדם בדרך כלל בורח לשני הכיוונים, ולא מבצע מה שצריך.

וצריכים עוד לברר איך בעבודה שלו עם החברה, אדם מוצא דרך הקבוצה חיזוק לפעולות הללו, ואיך הקבוצה מצידה מחזקת באדם את היחס הנכון לבירור הוי"ה אלוקים.

איך האדם יודע שסיים פעולה, ויכול כבר לומר “אין עוד מלבדו”?

האדם יודע שסיים פעולה, אם לאחר ברורים הוא יכול לומר בביטחה ש”אם אין אני לי מי לי” ו”אין עוד מלבדו” הם היינו הך. שלא מוחק “אין עוד מלבדו” בתחילת העבודה, אלא על פניו ה”אם אין אני לי מי לי” רוכב מבפנים. שאדם לא נעשה סתם בן אדם רגיל, אלא בהתייחסות שלו לחיים, הבורא מונח בתוכו, והוא המבצע לכל הפעולות, והוא המביא לו את המקרה. והיכן שהאדם לא מגלה זאת בעצמו בחוש, אז אינו יכול לומר שבכלים שלו, בתכונות שלו, ברצונות שלו, נראה לו שזה כך, ואז חייב לומר “אם אין אני לי מי לי”.

אבל אחרי שהוא קובע ש”אם אין אני לי מי לי”, ובפנים אינו שוכח מה”אין עוד מלבדו”, אלא רק אומר כאילו לא קיים ה”אין עוד מלבדו”, שהיחס הזה יכול להמשך אף שבריר שניה, אחריו הוא מתחיל לברר היכן בדיוק הוא עצמו נמצא. וכשיעברו כל הברורים הוא יגלה שאין הבדל בין “אין אני לי מי לי, ו”אין עוד מלבדו”. וזה נקרא, שעשה דבקות עם הרצון שהיה לו, והיווה כפער בינו לבין ההשגחה הפרטית, וכעת נעשה הרצון הזה כל כולו כקשר הדוק יותר בינו לבין ההשגחה הפרטית. בתנאי שאדם עובד עם “אם אין אני לי מי לי”, אז “אם אין אני לי מי לי” נכנס לתוך ה”אין עוד מלבדו” ופועל לחיזוק ה”אין עוד מלבדו”.

אגרת 17 - שנת 1926

שיחה 1, 25.08.05

“פרי חכם - אגרות”, דף ס”ג

תקציר : הנשמה היא חלק מהבורא, ותכליתה לזכות בעודה בגוף לשוב לשורשה ולהדבק בבורא.רצון הבורא היה לגלות את שמותיו, ובאמצעות הגוף מסוגלת הנשמה להשיג שמותיו ובכך להגדיל שיעור קומתה פי תר”ך פעמים. זוהי כל השלמות - כל אורות הנרנח”י עד היחידה.הדרך הרוחנית היא קו דק מאוד עליו הולכים עד היכל המלך, ובתחילת הקו צריך שמירה מעולה, שלא לנטות לימין הקו או לשמאלו אפילו כחוט השערה, כי אז לא יגיע בשום אופן להיכל המלך.וסוד הקו האמצעי הוא “אורייתא וקב”ה וישראל חד הוא”: ישראל - המתייגע לשוב אל שורשו, הקב”ה - השורש אליו משתוקק, ואורייתא - המשתוקק להבין דרכי השי”ת, מצוותיו וסודות התורה.

“ב”ה ד' ויגש ו' טבת תרפ”ו

כבוד... מוה”ר... נ”י

...עם כל זה אכתוב לך, בחינת עמודי דאמצעיתא בעבודת השי”ת,”

בעבודת ה' ישנם שלושה קווים - קו האמצעי, ושני הקווים ימין ושמאל שעומדים זה כנגד זה, שהם בלתי שלמים, כי בכל אחד מהם יש מצב שחסר, ומצב שעומד כנגד החיסרון של השני. שני הקווים הללו הם כמו שני הכוחות, בורא ונברא, כוח קבלה וכוח השפעה, קדושה וקליפה. תלוי באיזו רמה ובאיזה מקום במציאות מדובר. השורשים של הקווים הם אחד יש מיש, והשני יש מאין. והנברא איננו שייך לזה או לזה.

הנברא הוא אינו הרצון לקבל שברא הבורא, כי מה שברא נמצא בשליטתו המלאה. והנברא הוא אינו האור, הכוח המשפיע, שזהו הבורא עצמו. אלא הקו האמצעי הוא אותו הנברא שמתהווה מתוך הכרת הנברא, שנעשה בעצמאות הנברא משני הכוחות המנוגדים הללו. כי רק משני הכוחות המנוגדים העומדים זה כנגד זה, יכול לבוא הקו האמצעי, שהוא “עמודא דאמצעיתא”, העמוד האמצעי ביניהם. שאינו סתם כלול משניהם, אלא הוא ישות בפני עצמה, ישות שלישית, שנבנית על פני שניהם, אבל בעצמאות מהם.

וזהו דבר עדין מאוד, שלא כל כך קל להבחין בו, כי איך יכול להיות משהו חדש בעולם, שלא בא מהבורא? אבל על פני התפתחות קו ימין וקו שמאל, נמצא ביניהם מקום שנקרא בחירה חופשית. ועל ידי הבחירה החופשית הזאת מתחיל להתהוות, לצאת, להיוולד, הבחן אמצעי, שבו עצמאות האדם, והוא הוא שנקרא “האדם”. שאינו על חשבון הבורא, מצד היש מיש, ואינו על חשבון הבורא מצד היש מאין.

לכן למצוא את ההבחן האמצעי הזה, לפתח אותו, להיות דבוק בו, ורק בו לראות את העצמאות, והחיים, והחיות, וההתקדמות שלו, זו כל עבודת האדם. כי מלבדו, אן דבר שהוא על חשבון האדם, אלא בין שהאדם נמצא בידיעה ובהכרה ובין שלא, הכל בתוך השפעתו ושליטתו המוחלטת של הבורא. לכן “עמודא דאמצעיתא”, כמו שכותב בעל הסולם, הוא כל חיותנו, וכל ישותנו. ולאחר שמשיג כל אחד ואחד ישותו האישית, אז מתחברות כל הישויות הפרטיות הללו לכלי אחד גדול, שנקרא אדם הראשון.

“שיהיה לך תמיד למטרה ימין ושמאל, כי יש הולך שעוד גרוע מיושב ובטל. והוא, המטה מהדרך, כי דרך האמת הוא קו דק מאד, שעליו פוסעים והולכים, עד שבאים להיכלא דמלכא.”

מתחילת דרכו צריך אדם לדעת איך להתקדם בצורה נכונה וישירה, שתהווה לו גם ביקורת האם הוא נמצא בדרך האמת או לאו. וכל פעולה שאינה מתוכננת מלכתחילה על פי אותם תנאים, אותה הנוסחה, זו פעולה שלא מביאה לאיזה מצב סתמי, אלא למצב ההפוך. האדם סוטה מהדרך, ואחר כך צריך לתקן את הטעות. ולא פשוט כל כך לשוב לאותה נקודה התחלתית שממנה התחיל, וטעה. לכן הוא אומר, עדיף להיות “יושב ובטל”, מאשר לעשות טעויות בהבחן של כיוון ההתקדמות, שהכיוון הנכון אינו ימינה ואינו שמאלה, אלא רק לכיוון האמצעי.

יש כביכול שלושה כיוונים להתקדם בהם, ואם מתקדמים לימין או לשמאל, ללא שימוש בקו אמצעי, זו נקראת קליפת ימין שבתורה נקראת “ישמעאל”, או קליפת שמאל שנקראת “עשיו”, או קליפת אמצעי, שהיא כנגד קו אמצעי, כנגד היהודים. שהם אלו הרוצים להדבק בהשפעה ללא המטרה כביכול, היינו מבלי לדרוש כנגד הפעולות שלהם מטרה אמיתית. לכן מזהיר בעל הסולם, שאסור לעשות תנועה לשום קו, וכיוון, כי בזה אדם גורם לעצמו נזק רב מאוד.

אמנם אנחנו לומדים ש”כל מה שבידך ובכוחך לעשות עשה”, היינו, עשה כל מיני הפעולות, תצעק, תבכה, תלמד, תפיץ חוכמת הקבלה, עשה מה שתרצה במחשבות, וברצונות, העיקר תפעל. אבל כשכל הפעולות הללו יחלפו, איזו כוונה תוכל להכניס בכל כמות היגיעה שנתת, ואילו חשבונות יהיו לך? לא יהיו לך. לכן אומר בעל הסולם, אסור “להרביץ” יגיעה, שאז כביכול הכל כבר יסתדר, ויבוא לחשבון גדול, אלא מותר לפעול רק לאחר שעורכים את החשבון של קו אמצעי. כי אלמלא החשבון הזה, כל המעשים הגדולים, והכוונות, והיגיעות של האדם, הם כולם לרעתו.

“וכל מי שמתחיל ללכת בתחילת הקו צריך שמירה מעולה, שלא יטה לימין הקו או לשמאלו, אפילו כחוט השערה, כי אם בתחילה הנטיה היא כחוט השערה, אפילו אחר כך הולך ישר באמת, אבל כבר לא יבוא בשום אופן, להיכלא דמלכא, משום שאינו דורך על הקו האמיתי, כזה עד”מ: נטיה תחילת קו היכל והוא משל אמיתי כהלכתו.” זאת אומרת, שהציור שיש לאדם הוא לא הציור הנכון, אלא הציור הוא כך, שישנו היכל המלך, ויש הדרך אליו. שאם הולכים מתחילת הדרך בקו האמצעי, אז נכנסים להיכל, דרך פתח ההיכל שהוא צר מאוד. ואם סוטים מהדרך, אז עד כמה שהטעות בתחילה אינה גדולה, ואפילו סטייה מזערית, ככל שמתקדם והולך קדימה, כך הוא נמצא יותר ויותר במרחק מההיכל.

שרטוט 1

ואומר בעל הסולם, יתכן שאדם טועה בתחילה בסטייה קטנה, שאיננו מבחין בין הקו האמיתי, והסטייה הקטנה. ולאחר מכן ממשיך לאמת, זאת אומרת, עושה חשבונות נכונים, מכל מקום, את הסטייה הזאת הוא אינו מתקן. כי לא יכול לתקן, ולכן ממשיך באותה הסטייה. יוצא, ששגיאה אחת מספיקה, ואפילו אין לאחריה שגיאות, ואדם הולך לפי האמת, זה לא עוזר לו. אלא הוא טועה, וכל הזמן מוסיף עוד ועוד בטעות.

“ואבאר לך סוד עמודא דאמצעיתא; שה”ס “אורייתא וקב”ה וישראל חד הוא”.”

הגדרה גיאומטרית של קו היא סכום הנקודות, ובכל נקודה ונקודה בנקודות הסמוכות לכל אורך הדרך, הכרח שיערך החשבון לפי ג' התנאים. שהנקודה היא סכום ג' התנאים. ומהם ג' התנאים?

“כי תכלית הנשמה בבאה לגוף, שתזכה בעודה מלובשת בגוף לשוב לשרשה ולהדבק בו ית',” בעולם שלנו יש לאדם גוף ונשמה, והגוף מפריע לנשמה. ואילו בהיכל המלך נמצאת רק הנשמה, שזה כל ההבדל בין שני המקומות. זאת אומרת הבעיה שלנו היא הגוף, ולשם מה קיבלנו אותו?

שרטוט 2

“כמ”ש: “לאהבה את ה' אלקיכם וללכת בכל דרכיו ולשמור מצותיו ולדבקה בו”. הנך רואה שגמר הענין הוא “ולדבקה בו”. דהיינו, כמו שהיתה טרם התלבשותה בגוף.”

בהיכל ה' הייתה הנשמה יחד עם הבורא, ובעולם שלנו היא נמצאת מנותקת ממנו, בגלל שיש לה גוף. מכאן שהגוף מנתק את הנשמה מהבורא. אבל אם הנשמה עובדת כך שהגוף לא יפריע לה, אז הוא מחזק את הקשר שלה עם הבורא פי תר”ך פעמים. כי תר”ך הם הרצונות שבגוף, ולכן בתר”ך פעמים הוא מכפיל את כוח הדבקות בין הנשמה לבורא.

בתחילה הגוף מהווה כוח המפריע, המבדיל ומרחיק בין הנשמה והבורא. אבל בזה שעובדים עליו שלא יפריד, הוא מחבר אותם, ונעשים הנשמה והבורא יחד דווקא על ידי הגוף. מדוע? כמו שמלמדת חוכמת הקבלה, דווקא בתוך הרצונות של הגוף פנימה, ממלא הבורא את הכלי, ושם מתגלה הדבקות. ונמצא, שכל העבודה שלנו היא על הגוף.

“אבל צריכין הכנה דרבה, - שהוא ללכת בכל דרכיו, ומי יודע דרכי השי”ת? אמנם ז”ס “אורייתא שיש בה תרי”ג אורחין” [תורה שיש בה שש מאות ושלוש עשרה דרכים] , שההולך עליהם סופו שיזדכך, עד שגופו לא יהווה מחיצה של ברזל בינו לבין קונו.” אין הכוונה שפרושות לפני אדם תרי”ג דרכים לכיוונים שונים. אלא בגוף יש תרי”ג רצונות (יותר נכון לומר תר”ך רצונות), ואם אדם מתקן כל רצון ורצון, אז הוא כביכול פוסע בעזרתו, והולך ומתקדם ליותר ויותר דבקות בין נשמתו לבורא. מדובר כבר מהצעד הראשון שהאדם דורך על הקו האמצעי, היינו שעושה במשהו מעשה הדבקות.

שרטוט 3

“כמ”ש: “והסירותי את לב האבן מבשרכם”, ואז, יתדבק בקונו, ממש כמו שהיה דבוק טרם התלבשות נשמה בגוף.” בדרך של תיקון הרצונות צריכים אנו להבדיל מתוך כל הרצונות, את הרצונות שביכולתינו לתקן, שנקראים ט' ראשונות או רפ”ח רצונות, ואת המלכות שאי אפשר לתקן, ל”ב הרצונות, שבסך הכל יחד נקראים עשר ספירות דנשמה, או ש”ך הבחנות שיש לאדם. מתוך רפ”ח הרצונות עלינו לברר את כל הרפ”ח הניצוצים, היינו כל מה שביכולתו לעזור לנשמה להדבק בבורא.

הנשמה היא מלכתחילה נקודה שבלב קטנה מאוד, ומולה הבורא, שהוא עולם אין סוף, אור אין סוף. ועד כמה שאדם עולה בהתקדמות ומיתקן, כך גודלת הנקודה, שמתחילה לקבל נפח על חשבון הגוף, ונעשית לכלי יותר ויותר גדול. וזה נעשה על ידי כך שאותה נקודת הרצון הקטנה, אותו רצון ראשון שנתן לו הבורא, האדם מתחיל לכוון בדיוק לדבקות בבורא, זאת אומרת, הולך לפי הקו האמצעי. ואז מנקודה שנשארת כיסוד הכלי, גדל הכלי על חשבון הגוף, שמספק לכלי את כל הט' ראשונות שלו, ואת ל”ב האבן מותיר מבלי להשתמש בו. וכך גודלת נשמה.

שרטוט 4

“נמצא, שיש לך שלוש בחינות: א. ישראל, הוא המייגע א”ע [את עצמו] לשוב לשורשו.” אותה נקודת הרצון הראשון היא הנקראת “ישראל”. שלראשונה לאחר גלגולים רבים מאוד אדם מרגיש דחף למשהו מיוחד, זה נקרא ישר - אל.

שרטוט 5

“ב. הקב”ה, שהוא השורש שאליו משתוקק.” המצב שנקרא היכל המלך, או קדוש ברוך הוא, שם הכל בשליטת הבורא.

שרטוט 6

“ג. הוא בחינת תרי”ג אורחין דאורייתא, אשר עליהם מזכך נפשו וגופו, שה”ס התבלין, כמ”ש “בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין”. לכל רצון ורצון בתרי”ג הרצונות שבגוף יש תיקון, שכנגד תרי”ג הרצונות יש תרי”ג אורות, וכל רצון מתוקן על ידי אור מסוים, ואחר כך מתמלא על ידי אותו אור. כללות האורות נקראת “תרי”ג אורחין דאורייתא”.

שרטוט 7

ו”בראתי יצר רע בראתי לו תורה תבלין” פירושו, כאשר מבררים רצון שצריכים לתקן, מתוך אור התורה, שהוא סכום כל האורות, מתגלה תמיד כנגד אותו רצון מיוחד האור המיוחד לו, ומתקן אותו בכוונה על מנת להשפיע. מהו אור התורה הזה? זהו הבורא עצמו. רק שמתגלה כפועל בצורה כזאת.

שרטוט 8

“אך באמת הני שלשה אחד הם ממש,” שלושה הם: תורה, סכום כל התרי”ג אורחין דאורייתא, ובורא, וישראל, אפילו אם זאת הנקודה שבתחילת הדרך. והם כולם אותו הדבר, הם כולם שייכים לאור. ומה שייך לאדם? אותם תרי”ג הרצונות שאינם מתוקנים עדיין, שאינם נמצאים בדבקות, ואינם בהשתוות הצורה עם כל יתר הגורמים, לא עם הבורא, לא עם התרי”ג אורחין, לא עם התורה, היינו האור הכללי, ולא עם הנקודה שבלב.

“שכן בסופו של דבר כל עובד ה', משיג אותם בבחינה אחת יחידה ומיוחדת.”

בכל מדרגה, אפילו המדרגה הקטנה ביותר, שלאחר העבודה הראשונה המזערית ביותר, כשיש איזו הרגשה בהתעלות הרוחנית, אדם מרגיש כבר שהוא ובורא נמצאים יחד, ומרגיש את עצמו באיזו התעלות של בחינת ההשפעה מעל העולם הזה. וגם אם מופיעה ההרגשה הזאת במקצת למתחיל, כבר אינו מרגיש חלוקה ל: אני, בורא, תורה, הרצונות שלי, הגוף שלי, הנשמה שלי, אלא הכל מתייחד כאחד.

איך זה? הרי הוא לא תיקן עדיין כלום. אלא התגלה בו רק הרצון הקטן ביותר, כי לא מיד מתגלה לאדם הכלי האינסופי שלו, ואם הוא מתקן את אותו כלי קטן, אפילו מבלי להבין ומבלי לדעת איך, אז על ידי האור המחזיר למוטב מתברר הרצון הזה, ונדבק לתכונת ההשפעה. ובזה האדם מרגיש התעלות מעל הרצונות הגופניים שהיו לו, ונמצאים כבר הבורא, והחלק שהתגלה מנשמתו של האדם, והמצב האינסופי, כאחד, אמנם שבמידה הקטנה.

מהמצב הקטן ביותר ועד לסוף הדרך, בכל מצב ומצב ישנה אותה תמונת ההתקדמות. שבכל צעד ושעל מוכרחים להשיג ששלושת המושגים - האדם, האמצעי שהוא התורה, והמטרה שהיא הבורא, מתחברים למושג אחד שנקרא דבקות. ובמושג הדבקות אי אפשר להבדיל שלושת המושגים הללו זה מזה.

אמנם מהמילוליות של שפתינו משתמע שישנם שלושה, ומתחברים, אבל לאחר שמתחברים, אם זו דבקות, אז אין שלושתם. זאת אומרת, במצבים קודמים אפשר היה להבחין בהם, אבל כשאדם מגיע לדבקות, אי אפשר לומר שכלולים בה שלושת המושגים, אלא יש אחד בלבד. כי ברוחניות אין גופים, אין מה שיבדיל בין האדם, והבורא, ותכונת ההשפעה, והאמצעי להשפעה. אלא כאשר תכונה אחת שולטת, אז כל מה שתחת שליטתה הוא כאחד מוחלט.

ואפשר לומר יותר מכך: בלי שהנברא מתחבר לבורא, אין בורא. ובלי שהבורא ממלא את הנברא, אין נברא. כי “נברא” הוא המצב של הכלי הרוחני שנמצא בדבקות עם הבורא. היינו לא החומר עצמו, אלא החומר עם הכוונה על מנת להשפיע, שהפך להיות לדומה לבורא, היינו שכולו כבחינת ההשפעה. וגם “אורייתא” היא רק האור שמתגלה בכלים, בהתאם למידה שבה הם נמצאים בדבקות עם התורה. לכן האחד אינו קיים ללא משנהו. ברגע שהנברא דומה לבורא ודומה לתורה, אז שלושתם הם כאחד. ואף אחד מהם איננו קיים מחוצה לטיפת הדבקות הזאת.

שיחה 2, 26.08.05

“פרי חכם - אגרות”, דף ס”ג

אנחנו קיימים במצב של “ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא חד הוא”. וזה המצב שנקרא עולם אין סוף או היכל המלך. שם כלולות כל הנשמות, בייחוד, בדבקות, בחיבוק עם הבורא, והאור העליון ממלא את כל הנשמות ללא הגבלה. בהרגשת הנברא יכול להיות רק מצב האין סוף או המצב שמחוצה לו, שהם שני המצבים היחידים שקיימים.

אם הנברא טרם הגיע להיכל המלך, היינו לגמר התיקון שלו, אז בהתאם לכך הוא נמצא בדרך, בין אם מבין שנמצא בדרך, ובין שאיננו מבין. יתכן שהוא חי חיים מנותקים מהמטרה, ואיננו יודע עליה דבר. יתכן שנמצא במידת הכרה מסוימת במטרה, וחושב איך יוכל לממש אותה. ויתכן שנמצא בדרך כבר בצורה המועילה, שבאופן פעיל מצדו משתדל לזרז את התפתחותו, ולהגיע למטרה. שעל המצב הזה בלבד מדברת חוכמת הקבלה, כי אין יותר מהמצב הסופי, והיכן נמצא האדם לעומתו.

ומסביר לנו בעל הסולם, איך נוכל לכוון את עצמנו בדיוק אל המטרה, ולהגיע אליה בצורה הקצרה ביותר, מבלי ללכת לאיבוד בתוך פטפוטים למיניהם, ובכל מיני סיבובים לאבד את הדרך. אמנם בסופו של דבר מגיעים כולם, כי “סוף מעשה במחשבה תחילה”, ואנו נמצאים כבר במצב הסופי, אבל תלוי כעבור כמה זמן מגיעים ובאיזו צורה. אם בזמן קצר ובמצבים טובים, נעימים ומועילים, שאדם אז מרגיש את עצמו בהרפתקה. ואם בגלגולים גרועים ממוות של חיים קשים, מלאי ייסורים, מכות ומכאובים.

לכן מהעולם הזה, שהוא מרחק עצום מהמטרה, חשוב שנדע איך לכוון את עצמנו בחמש העולמות הנוספים שעלינו לעבור, כך שכל צעד וצעד יהיה טוב ונעים. ושצעדינו יהיו כולם מהירים ועניינים, ולא נפספס אף רגע ותנועה. ובמצב הסופי שנקרא היכל המלך, מסביר בעל הסולם, שם נמצאים אנו בייחוד עם הבורא, שזהו ייחוד בין ישראל, אורייתא וקוב”ה.

המטרה היא ההיכל, ולהיכל הזה כניסה מאוד מאוד צרה. אנחנו נמצאים בעולם הזה, ומי שמשתוקק למטרה הוא נמצא בדרך, ואפילו ההשתוקקות שלו היא סתם מתוך דחף פנימי, הוא נקרא ישראל. והפסיעות בהן הוא נכנס להיכל הן תרי”ג אורחין דאורייתא, שהם תרי”ג אורות. כי ישראל כלול מתרי”ג כלים, רצונות, שבתיקון הרצונות האלה על ידי תרי”ג האורות, מתקדם פסיעה אחר פסיעה, היינו רצון מתוקן אחר רצון מתוקן. עד שהרצונות כולם מתוקנים, ואז נמצא הוא בהיכל. לכן המצב הזה נקרא גמר התיקון.

שרטוט 1

“ומה שנראה שמחולקים לשלשה, הוא בערך הבלתי שלם בעבודת השי”ת. ואבינך באפס מה, קצה תראה, אבל כולו לא תראה, זולת בישועתו ית' אליך:”

אם אדם נמצא עכשיו במצב שמכוון נכון, אז בשבילו ישראל (1), תרי”ג אורחין דאורייתא (2), וקודשא בריך הוא (הקדוש ברוך הוא) (3) הכרח שיהיו כאחד, שיהיו כיחד ללא הבדל ביניהם. ובכל מצב שהאדם מייחד את שלושתם יחד, זה נקרא שמכוון את עצמו לכיוון הנכון.

אם אונייה שטה בים מבלי לדעת היכן היא, ולאן פניה, ולאיזה כיוון היא מפליגה, איך תדע לאן לפנות? צריך שיהיו מספר נקודות אחיזה, שאם מייחדים אותן לפי חשבון מסוים, אז יודעים כיצד להתקדם. ואותו הדבר ברוחניות, אנחנו נמצאים במימד לא ידוע, ורק במידה שהאדם מייחד את שלושת הנתונים הללו, זה נקרא שעל פני הרצונות שמתגלים לו כעת, הוא נמצא כבר בהיכל המלך.

כל מצב הוא מיוחד בכך שמתגלה לאדם סכום רצונות מתוך סך כל הרצונות שלו, ואם הוא מתקן אותם, אז נקרא שהגיע לאיזו דרגה. וכשמתקן רצונות יותר גדולים, אז נמצא בדרגה הבאה. בכל מצב מתקדם אפשר לומר, שאדם נמצא באיזו מידה בהיכל המלך. אמנם הוא אינו בהיכל ממש, כי עדיין לא ייחד את כל תרי”ג הרצונות שלו, אבל הוא מתקרב. והתקרבות נקרא, שהאדם מתקן את הרצונות שלו בצורה חלקית.

שרטוט 2

“סוד הנשמה נודע, שהיא חלק אלקי ממעל, שמטרם ביאתה בגוף היא דבוקה כענף בשורש.” מלכתחילה אנחנו נמצאים בעולם אין סוף, שם אנחנו קיימים, ורק זה המצב שנברא וקיים.

“ועיין בעץ חיים בתחילתו, שע”כ ברא השי”ת את העולמות, משום שהיה רצונו לגלות שמותיו הקדושים, “רחום וחנון” וכו', שאם לא יהיו בריות אין על מי שירחם עליהם וכו' ע”ש. והם דברים עמוקים מאד.

אמנם מעט כפי כח העט, - אשר “כל התורה כולה הם שמותיו של הקב”ה”. כאמרם ז”ל. וענין ס' השגה, “שכל מה שלא נשיג לא נדעהו בשם”. כמובא בספרים, אשר כל אלו השמות הם שכר הנשמות, שעל כרחה באה לגוף, שבאמצעות הגוף דוקא, מסוגלת להשיג שמותיו של הקב”ה,”

מלכתחילה נמצאים הבורא והנברא בייחוד בעולם אין סוף. אבל לנברא אין עדיין כלום מלבד הנקודה שלו, ולכן איננו יודע או מבין מאומה מהבורא, ואינו יכול לדמות את עצמו אליו, או להרגיש אותו יותר מכפי שנקודה. זה המצב הראשון שנקרא מצב ה-א'. לאחר מכן אותה הנקודה נופלת לעולם שלנו, ונמצאת בתוך תרי”ג הרצונות, שהם כל מיני רצונות ליהנות. אם האדם מתחיל לחבר את כל אותם תרי”ג הרצונות לנקודה, אז הנקודה מתחילה להתרחב ולתפוס נפח של תרי”ג רצונות.

אותה נקודה נקראת “כוונה”, ואם האדם משליט את הכוונה על הרצונות, אז היא מכוונת אותם לפי הכיון המסוים שבו היא רוצה לפעול. יוצא, שתרי”ג הרצונות של האדם הם תרי”ג רצונות שאינם משתנים, והם נספחים לכוונה שנקראת הנקודה שבלב, ועובדים בהתאם לאופן שאותה כוונת על מנת להשפיע שולטת בהם. ועל ידי השליטה ההדרגתית שלה בעוד ועוד רצונות, היא עולה בחזרה יחד איתם. אבל אז היא איננה נקודה עוד, אלא היא נקודה עם נפח כפול תרי”ג רצונות.

שרטוט 3

מהם תרי”ג הרצונות? מהיכן לקח אותם הבורא? האור שהבורא רצה לתת לנבראים, באותו האור הוא ברא את תרי”ג הרצונות. וזה אומר, שאם האדם לוקח שליטה על כל תרי”ג הרצונות האלו, והופך אותם בכוונה על מנת להשפיע, בזה הוא מדמה את עצמו לאור לחלוטין. כלומר, יש בנו נקודה שנקראת “חלק אלוקה ממעל” או “שורש נשמה”, שהיא הכיוון הנכון, על מנת להשפיע. ויש לנו “גוף”, שהוא לא גוף הבשר, אלא תרי”ג הרצונות. והאדם רק צריך לחבר את הנשמה, שהיא הנקודה שבלב, יחד עם הגוף. ואז יהיה ברשותו כלי מתוקן שיכול להגיע לייחוד עם הבורא.

שרטוט 4

אפשר לתאר את התהליך באופנים נוספים, אבל מה שרוצה בעל הסולם לומר, שאין יותר מאלו ההבחנות - ישראל, קודשא בריך הוא, אורייתא.

“ולפי השגתה, כן מדת קומתה. וכללא נקוט [ואחוז הכלל] : כל דבר רוחני, כל חיותו הוא ערך ידיעתו. שבעל חיים גשמי מרגיש את עצמו, כיון שהוא מורכב משכל וחומר. נמצא שהרגש רוחני, הוא בחינה ידועה, ושעור קומה רוחני, שעור גדלו של ידיעה, ע”ד שכתוב: “לפי שכלו יהלל איש”. אבל בעל חיים יודע, ולא מרגיש כלל. והבן זה היטב.” האדם שעולה במדרגת רוחניות, כל מדרגה ומדרגה מתבארת לו בבחינת הידיעה. שנעשה דבוק לבורא באותה המידה של המדרגה, עד כמה שתיקן לעומק את הרצונות שלו בכוונה על מנת להשפיע. ולפי עמקות התיקון הוא משיג דבקות, וידיעה, והבנה, והרגשה באור, בבורא עצמו.

“תבין שכר הנשמות: הנשמה טרם ביאתה בגוף, היתה בחינת נקודה קטנה, הגם שהיא דבוקה בשורש כענף באילן, ונקודה זו נקראת, שורש הנשמה ועולמה. ואם לא באה לעולם הזה בגוף, לא היה לה אלא עולם שלה. כלומר, שעור חלקה בשורש.”

בהתחלה הנשמה נמצאת למעלה, במצב שנקרא עולם אין סוף, כנקודה בלבד. כשהיא יורדת לגוף, היינו לרצונות, אז היא נקראת חלק אלוקה ממעל. אבל רק לאחר אלפי שנות הגלגולים, היא מתחילה להראות את עצמה כקיימת, שכעת אנחנו מרגישים משהו בתוכנו מתעורר. אבל אם לא נפתח אותה, אם לא נספח לה את תרי”ג הרצונות שהם “הבשר” שלה, שתתפוס את הנפח בשליטה עליהם, בלכוון אותם על מנת להשפיע, אז היא תישאר כנקודה ותו לא. ולא יהיה לנבראים יותר מנקודה, שנמצאת בתוך האור ונבלעת בתוכו.

כנקודה אנחנו לא מרגישים את עצמנו אלא כטיפת זרע בתוך הרחם, שממנה יכול להתחיל להתפתח כעת האדם. למרות שאין ממנו עדיין ולא כלום - זו ההתחלה שלנו באין סוף. ואותו מצב קיים גם בעולם שלנו, שהאדם מתחיל לגלות את עצמו כרוצה להגיע למשהו רוחני, שגם זו רק אותה הטיפה, אותה הנקודה האחת שבוערת.

שרטוט 5

“אמנם מה שזוכה יותר ללכת בכל דרכי השי”ת, שה”ס תרי”ג אורחין דאורייתא, השבים להיות שמותיו של הקב”ה ממש, אז מתגדלת קומתה בשעור השמות האלו שהשיגה,” במידת הנפ”ח המסוים של תרי”ג הרצונות, שעל אותו גודל של רצונות מתקינים מסך, היינו שאותה הכוונה על מנת להשפיע, אותה הנקודה שולטת בתרי”ג הרצונות - בתוך אותם הרצונות בעל מנת להשפיע מקבלים אור. ומה שבתוך הרצונות האלה הוא הבנת הבורא, ידיעת הבורא, ידיעת המציאות, הבנת המציאות, החיבור עם המציאות.

ואותו מכלול שנמצא בפנים הכלי, נקרא הכלי והאור הממלא אותו, שהגימטרייה של הכל יחד נותנת את שם הבורא. כי הכלי עצמו הוא י' ה' ו' ה', בסך הכל כ”ו (26), והאור הוא התוצאה מהמסך והעביות, שנקרא מילוי. ויוצא, שהכלי והמילוי שלו יחד נקראים “שם ה'“, היינו מידת הבורא שמשיג הנברא באותה הדרגה בה הוא נמצא. ובכל פעם שעולה, יש לו יותר רצונות, יותר מסך עליהם, ומקבל יותר אור פנימה, ונקרא שיותר ויותר מכיר את הבורא, שהולך ומגלה את “השמות הקדושים”.

שרטוט 6

וז”ס ש”הקב”ה מנחיל לכל צדיק וצדיק ש”י עולמות” [שלוש מאות ועשר עולמות]. פירוש, הנשמה נכללת מב' צדיקים: צדיק עליון, וצדיק תחתון, ע”ד התחלקות הגוף מטבור ולמעלה ומטבור ולמטה.” כמו שמתחלק אדם הראשון, כך גם כל גוף פרטי מתחלק לשני חלקים: גלגלתא עיניים, ואח”פ.

שרטוט 7

“והיא זוכה בזה בתורה, שבכתב ובתורה שבעל-פה, שהם שני פעמים ש”י שבגמטריה תר”ך, שה”ס תרי”ג מצוות דאורייתא, ושבע מצוות דרבנן.וז”ש בע”ח [וזה שכתוב ב”עץ חיים”] : ש”לא נבראו העולמות, אלא לגלות שמותיו של הקב”ה”, עש”ה ותבין. והנך רואה, כיון שירדה הנשמה להתלבש בחומר מטונף הזה, לא יכלה עוד לשוב ולהתדבק בשרשה, בבחינת עולמה עצמה, כמו שהיתה בשורשה קודם ביאתה לעולם הזה, אלא היא מחויבת להגדל קומתה “תר”ך” פעמים, כמו שהיתה מלפנים בשורש, שה”ס כל השלמות, כל הנרנח”י עד היחידה, שע”כ נקראת היחידה בשם “כתר”, לרמז על מספר “תר”ך” הנ”ל.” כאשר מגיעים לתיקון כל הרצונות, אז מתלבש בכלי אור השלם, שסך כל האור נקרא נרנח”י, ו”יחידה” נקרא אותו המצב הכולל .“והנך רואה שסוד תר”ך שמות הנ”ל של תרי”ג מצוות דאורייתא וז' מצוות דרבנן, הם בעצם ה' בחינות של הנשמה. דהיינו, נרנח”י, כי הכלים של הנרנח”י הם מתר”ך מצוות הנ”ל, והאורות דנרנח”י הם עצם אור תורה, שבכל מצוה ומצוה.” כתר, חוכמה, בינה, זעיר אנפין, ומלכות שבכלי הנשמה הם תר”ך רצונות, שמתמלאים בנפש, רוח, נשמה, חיה, ויחידה דאורות. כמו שלומדים מתלמוד עשר הספירות בפרט, ומחוכמת הקבלה בכלל, החוכמה הזו היא כולה לימוד על הכלי בלבד, היינו על הנשמה שנקראת, כלי הרוחני.

שרטוט 8

“נמצא שהתורה והנשמה הם אחד.

אבל קוב”ה ה”ס אור א”ס המלובש באור תורה שיש בתר”ך מצוות הנ”ל. והבן זה היטב, שז”ס שאמרו ז”ל: “כל התורה כולה שמותיו של הקב”ה”. פירוש, שהקב”ה מהכולל, והתר”ך שמות הם פרטים וחלקים, אשר פרטים אלו, הם לפי פסיעות ומדרגות של הנשמה, אשר אינה מקבלת אורה בפעם אחת, זולת בדרך מדרגה, לאט לאט, בזא”ז.

המתבאר לך מכל זה, אשר סוף הנשמה להשיג את כל התר”ך שמות הקדושים, וקונה כל קומתה, שהם תר”ך פעמים, בכמות שהיתה מטרם ביאתה, אשר שעור קומתה נראית מתר”ך מצוות, שאור תורה מלובש בהם, וקב”ה בכללות האור תורה, הרי לך מפורש ש”אורייתא וקב”ה וישראל חד הוא” ממש.

והתבונן מאד בדברים, שאינם דרושים אלא פשט פשוט, אשר ע”ז אמרו: “הפשט לא אפשט”. ואשריך אם תבין את אשר לפניך.

ונחזור לענין, אשר טרם ההשתלמות בעבודת השי”ת, נראים אורייתא וקב”ה וישראל, כמו ג' בחינות, דהיינו, שלפעמים ישתוקק להשלים את נשמתו להשיבה לשרשה, שזה בחי' ישראל, ולפעמים הוא רוצה להבין דרכי השי”ת, ורזין דאורייתא [וסודות התורה] , “דמאן דלא ידע ציוויא דמארי איך יעבוד ליה” [מי שלא יודע מצוות אדונו, איך יעבוד לו] , שזה בחי' אורייתא. ולפעמים משתוקק להשגת קב”ה, כלומר להדבק בו בהכרה שלמה, ומצטער רק אחר זה בעיקר, ואינו מצטער כ”כ להשגת רזין דאורייתא, וגם אינו מצטער כ”כ להשבת נשמתו לשרשה, כמו שהיתה טרם התלבשות בגוף.

לכן ההולך על הקו האמיתי בהכנה לעבדות ה', מחויב תמיד לבדוק את עצמו, אם הוא משתוקק לג' בחינות הנ”ל בשוה ממש, כי סוף מעשה משתווה לתחלתו, ואם משתוקק לבחי' אחת מהם ביותר מבחי' הב' או הג', הרי נוטה מדרך האמת הזה, והבן זה.”

בעל הסולם מדבר על האדם שטועה מעט, ואיננו יכול להשוות ולחבר בדיוק במידה הנכונה בין שלושת הגורמים, “ישראל, אורייתא, וקודשא בריך הוא חד הוא”. ואז הוא סוטה מהדרך, שפתאום מפספס באיזה מקום, ומכוון את עצמו לא בדיוק להיכל המלך, אלא לכיון מוטעה. וזה רק אם הוא מכוון הכל. כי מי שאיננו מכוון, ואיננו נמצא בתהליך הזה, בו לא מדובר.

חוכמת הקבלה מדברת רק באנשים המבדילים מה נקרא בורא, מה נקרא ישראל, היינו מי שמשתוקק לאין סוף, ואיך יכוון את עצמו בצורה הנכונה, ומה נקרא האורות שמחזירים את ישראל לשם.

שיחה 3, 28.08.05

“פרי חכם - אגרות” דף ס"ו

“על כן מוטב שתאחוז את המטרה להשתוקק לציוויא דמאריה [למצוות האדון] , “דמאן דלא ידע אורחין דמאריה וצוויין דמאריה, שהם רזין דאורייתא, איך יעבוד ליה” [שמי שלא יודע דרכי אדונו ומצוות אדונו, שהם סודות התורה, איך יעבוד לו] , שהוא מבטיח ביותר קו הממוצע בין שלושתם.”

האדם צריך ללמוד את כל הפעולות הרוחניות עד כמה שמבין או לא מבין אותן, והן לאט לאט ימשיכו כנגדן את האור המחזיר למוטב. וכך הוא יתחיל להרגיש בצורה אמיתית מה המהות והתוכן של הפעולות הללו, מה נקרא השפעה. וילמד שכל פעולות הכוח העליון הן השפעה כלפי האדם, ואיך אפשר להדמות לכוחות האלו. עד שהאדם ירצה, ויהיה מסוגל לבצע על ידי האור המחזיר למוטב אותן הפעולות עם הרצון לקבל שלו.

הרצון לקבל של האדם הוא החומר, ואיך לעבוד עם החומר הוא לומד מהבורא, ולכן נקרא “תלמיד חכם”, כי לומד מהחכם, היינו מהבורא. וכל הלימוד הזה בא מהנקודה שבלב, שכל מהותה היא ללמוד פעולות הבורא, ולממש אותן על עצמה. הנקודה עצמה היא תכונת הבינה, בחינה ב' מד' בחינות דאור ישר, ומהותה היא, שטובה מבחינה א' בכך שרוצה להדמות להמשפיע, לכתר. לכן היא מפסיקה לקבל, וכל כולה רוצה להדמות לאור. היא עדיין איננה מבינה איך לעשות זאת, ואיך אפשר להדמות לו, אבל אותו רצון בעלמא להיות דומה להמשפיע, זו הבחינה ב', בינה. שתכונת הבינה הזאת נמצאת בנו בנקודה שבלב, בניצוץ המסך שנמצא ברצונות שלנו עוד משבירת הכלים, שנשברו המסכים.

ו”על כן מוטב שתאחוז את המטרה להשתוקק לציווייא דמאריה, “דמאן דלא ידע אורחין דמאריה וצוויין דמאריה, שהם רזין דאורייתא, איך יעבוד ליה”“. זאת אומרת, עלינו להשתוקק לדעת פעולות הבורא “דע את השם אלוקיך ועבדהו”, כי ידיעת הפעולות, ידיעת האופי, והתוכן, והאופן של הפעולה הרוחנית שבאה מלמעלה, היא שעוזרת לאדם להתקרב לאותה פעולה.

כמו שאנחנו למדים מחלקים מתקדמים של “תלמוד עשר הספירות”, מהיכן יודע התחתון את פעולות העליון? הוא לומד אותן מהאח"פ דעליון, מהנה”י דאימא שנמצאים בתוך זו"ן דאצילות. ובכל מקום ובכל מצב, לפני שהאדם עובר ממדרגה תחתונה למדרגה עליונה יותר, זאת אומרת, לפני שכלי הנשמה עולה, האח"פ דעליון, הנה”י דעליון שנמצאים בתוך גלגלתא עיניים דתחתון מראים לו את הפעולה, ואומרים לו: “כך תעשה”. ובכל מצב ומצב התחתון מבצע. בדומה למה שרואים בעולם שלנו, הקטנים מסתכלים איך עושה הגדול, ומבלי להבין או לתפוס מהות הפעולות, הם מעתיקים אותן בדיוק, ומתוך מעשה מתחילים להבין את המהות. אותו הדבר קורה גם ברוחניות.

“וז”ס, “פתחו לי פתח א' של תשובה כחודה של מחט,” שצריכים רק רצון בעלמא “ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרנות נכנסות”. פירוש, פתחו של מחט אינה לכניסה ויציאה, אלא להכניס בו חוט לתפירה ולעבודה,” זה נקרא, להיות מוכנים לעבודה, ללא הבנה, וללא שום קשר עם העבודה עצמה. כי לאדם עדיין אין מסכים, ולא הבנה כיצד לעבוד איתם.

“כן תשתוקק רק אחר ציוויא דמאריה [מצוות אדונו] , לעבוד עבודה, ואז אפתח לכם פתח כפתחו של אולם. שה”ס שם המפורש בפסוק “ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ”.

יהודה ליב”

יש אנשים שחושבים שלומדים את הפעולות הרוחניות העליונות, במגמה להדמות להן ממש, כאילו מהלימוד התיאורטי הזה הם יידעו אותן. יש כאלה שעושים גימטריות או שעושים עליהן דוקטורט, וחושבים שאם סתם ילמדו תלמוד עשר הספירות, אז יידעו כבר איך לבצע. אבל ללא מסך, ובלי להיות באותן המדרגות, אי אפשר לדעת במה מדובר בכלל. אלא מתוך שלומדים, מקבלים מלמעלה עזרה בתוך האור העליון המחזיר למוטב, שהאור העליון הוא הוא שמכניס את האדם לרצון לבצע את הפעולות. כי הרצון המקורי של המתחיל איננו מספיק, ורק יחד עם החברים בקבוצה, והמדריך, והספרים, מתפתח הרצון, עד כדי כך שלפי הרצון המפותח מתחילים להרגיש את הפעולות, ונפתחת האפשרות לבצע אותן.

אמנם כל התהליך הזה מתפתח בהדרגתיות כסיבה ומסובב, אבל מאדם נדרש להגדיל את הרצון שיהיה רצון כ”פתחו של מחט”. זאת אומרת, שתהיה לו המוכנות לעבוד בלהדמות לבורא, להיות כמו הבורא, לעשות אותן הפעולות כמוהו, להיות במקומו בבריאה. וכאן מוסיף הרב"ש ציטוט על סדר העבודה מפי בעל הסולם: “בסדר העבודה יש להבחין ג' בחינות: א' זה להשתוקק, להשלים נשמתו להשוואה לשורשה, שזה נקרא בחינת ישראל. ב' להבין דרכי השם יתברך ורזין דאורייתא דמאן דלא (דצווייא) דמאריה, איך יעבוד ליה, שזה בחינת אורייתא. ולהשתוקק להשגת קודשא בריך הוא, כלומר להדבק בו בהכרה שלמה, שזה בחינת קודשא בריך הוא”.

א', ב', ג' הם ישראל, אורייתא, וקודשא בריך הוא, שצריכים להיות יחד. אבל מוטב שישתוקק ל”ציוויא דמאריה”, אומר בעל הסולם, שהיא הקו האמצעי, שזאת בחינת אורייתא. זאת אומרת, “קו אמצעי” איננו מלשון “תיכון”, שנמצא באמצע. אלא הוא האמצעי, כלי העזר, שמסייע לקשור יחד “ישראל” ו”קודשא בריך הוא”, ולהגיע למטרה.

אם “האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת”, אז מה הכוונה “למשוך אורות”?

כתוב “האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת”, וכל הבריאה נמצאת במנוחה מוחלטת. על הנשמות עוברות פעולות לפי היחס בין האור לכלי, שהן בהעתקה מעולמות בי"ע, עלינו בעולם שלנו.

מדובר במערכת שמלכתחילה מתקתקת כמו מכונה - בתחילת הבריאה, באור העליון מתהווה הכלי. הכלי הזה מגיע לרמת עולם אין סוף, ובעולם אין סוף מתאחדים יחד כל האור וכל הכלי, ויש החלטה לדמות כלי לאור. מתוך החלטה הזאת מתחילה להתהוות הפעולה הראשונה, שהופכת לגלגלתא, ע”ב ס”ג וכן הלאה. ואז מתחילה התמודדות אור וכלי, כדי שהכלי ידמה לאור, והפעולה ההדדית שבהתמודדות הזאת מתחילה להוליד פרצופים. זאת אומרת, פעולות פרטיות, שבפעם אחר פעם, בחלק אחר חלק, חלקים נוספים מהמלכות הכללית דאין סוף ידמו עצמם לאור בבחינת ההשפעה, קניית המסך, פעולת הלהשפיע על מנת להשפיע, והלקבל על מנת להשפיע.

הפעולות הללו מביאות למקרה של שבירת הכלים, שגם הוא קורה מאליו, היות שהוא מושרש בתוך הכלים. אין שום לחיצה צדדית מאיזה מקום, אלא הכל מתגלגל ומתגלגל לפי הטבע המושרש בתוך אור וכלי, ומה שנוצר מהפגישה ביניהם, בהתאם לתכונות המשותפות או הניגודיות שמתגלות. כתוצאה משבירת הכלים נופלים הכלים, ולאחר מכן מתחילים להתקן, לפי הרשימות שמתחילות לעלות מהקל לכבד ולבקש תיקון. כל דבר לפי הטבע שלו פועל. ואין האור העליון שנמצא במנוחה מוחלטת, היינו, בכוונה להיטיב לנבראיו היחידה והקבועה, צריך לשנות כוונתו במאומה.

מערכת העולמות הזאת מתגלגלת עד לגמר התיקון שבעולמות, מתוך שיוצאות פעולות ונגמרות. אחר כך נולד אדם הראשון. מפני שכל מערכת העולמות היא התכללות מלכות דאין סוף בט' ראשונות, אחרי כל מערכת שגומרת את התיקון, בא התור של התכללות ט' ראשונות במלכות, ומההתמזגות הזאת נולד פרצוף חדש שנקרא “אדם”. הוא גודל, ונשבר, ונופל עד ההעתקה שלו בעולם הזה. ובדומה לעולמות שמתקדמים ומיתקנים משך מדרגות בי”ע, כך אדם הראשון, וכך העולם הזה ובו בני האדם, זאת אומרת, כל נשמה ונשמה, מכל הנשמות שנפלו - מתגלגלים ובאים מדרגה לדרגה בתהליך של רצונות לתענוגים גופניים, כסף, כבוד ומושכלות, עד שמגיעים לנקודה שבלב, וממנה ואילך מתחילים להכנס כבר לבי”ע הרוחנית. ולא להעתקת הבי”ע בחומר דעולם הזה.

כאשר יש נקודה שבלב ונכנסים לבי”ע הרוחנית, אז מתחיל דבר חדש, שלא היה קודם. כי עד כה פעלה ההתכללות ט' ראשונות במלכות, ומלכות היתה מתערבת בזה ונשברת. וכעת מהנקודה שבלב ואילך, מתחילה אפשרות נוספת לאותה הנקודה שבלב, לקנות עליה חסרונות נוספים, שלא נמצאים בה מצד השבירה, אלא נמצאים בנשמות האחרות, באותם הרצונות שעכשיו היא מרגישה כנפרדת מכל נקודה ונקודה שבהם.

האדם לא מרגיש את האחרים. והגם שהאחרים משתוקקים לאותה מטרה, כל אחד והצרות שלו. אלא שאם אדם ילקט לעצמו עוד ועוד רצונות כאלו, אז על ידם הוא יתקדם למטרה. זאת אומרת, יהיה לו רצון כל כך גדול ומכוון להשפעה, כי הוא יתחבר עם אחרים. בהתחברות לאחרים האדם מבטל את עצמו, ואף שאינו רוצה, מוכן להתחבר לרצון אחד עם כולם, כדי להשיג את המטרה.

המטרה היא השפעה. והפעולות שלו כלפי האחרים הן השפעה. למה? מפני שהוא רוצה לקנות מהם רצון דהשפעה. יוצא, שמהתעוררות הנקודה שבלב, האדם בעולם הזה חייב רק ללקט נחיצות ודריכות להגיע להשפעה. וזה נקרא “פתחו לי פתח כחודה של מחט”. היינו, תראה שאתה באמת רוצה, ורוצה את המטרה. ולא שרוצה סתם להשיג משהו גדול ונעלה שיהיה לך טוב. בזה שאדם מבטל את עצמו כלפי החברה, ורוצה לקנות מהם תכונת ההשפעה, ורוצה להגיע לתכונת ההשפעה, הוא מראה את הנכונות הזאת, וזה נקרא רצון אמיתי להשפעה. אדם כזה ודאי שיקבל עזרה מלמעלה שתהפוך לו את הטבע, ותתן לו מסך, זאת אומרת, תכונת ההשפעה האמיתית שהיא למעלה מהטבע, וכך ייכנס להילוך הרוחני.

אבל אדם שלא מראה רצון ונכונות, למה שיתנו לו? אין כפייה ברוחניות, לכן לא יעשו לו דבר מלבד שכרגיל יכניסו אותו לאותה שרשרת המצבים שהעולם עובר משך “שתא אלפי שני” כנגד ג' עולמות בי”ע. ואז הרצונות האגואיסטיים שלו יעמדו ביתר התנגדות לאורות, וברצונות האגואיסטיים הללו האדם ירגיש יתר חושך, צרות ומכות, וייסורים עוד יותר גדולים, שיחייבו אותו לפעול.

וכאן הנקודה שתלויה באדם. כי האדם שהולך ומשיג רצון חדש, זה ממש הוא שמשיג רצון חדש. ורק אותו רצון חדש שמשיג, נקרא הנברא. כי לא הרצונות הגשמיים הקודמים, ולא הנקודה שבלב, החלק אלוקה ממעל, הם על חשבון האדם. אלא הם כמו גוף הבשר שאיננו של האדם, אמנם שכעת הוא מרגיש שהוא בבעלותו, כי נמצא בתוכו. ומכל מקום, אפשר להחליף את אבריו, ומה בכך? הגוף לא של האדם, אלא האדם קיבל אותו עם כל תכונותיו. אבל אם אדם מפתח רצון להשפעה מתוך הדחף שלו, זה רצון חדש שאין בו, ולא נמצא בכלל בעולם הזה או במציאות הזאת. לכן בדחף הזה מצד הנברא, הוא בונה מעצמו את האדם החדש.

כי גם את הרצון אדם לא משיג בעצמו, אבל תחילת העבודה, כמו שהוא אומר, “חודו של מחט”, הכרח שיהיה. כי אדם שמחפש מהיכן יהיה לו קצת רצון להשפעה, הוא מתחיל לגלות בזה התנגדות, ובלבול. אבל מהלחץ לכיוון הזה, האדם שדוחף כנגד הרצון שלו, וממש מוכן למצוא איכשהו, זו היגיעה שבעצם בונה בו תכונה שלא היתה קודם, ושרק האדם בעצמו יכול לבנות בתוך עצמו.

כי האור וכלי שבאים ומצטברים אחר כך בתוך האדם בכל מיני צורות של השפעה, שניהם - הן הרצון והן האור - חומר שנמצא בטבע בשפע. אבל אותו דחף, החיפוש, שאדם משתדל מאפס, ממצב שאין לו כלום כלפי ההשפעה, ולא מבין בה כלום, ורוצה להשיג, זה נקרא “חודו של מחט”. ובזה אדם בונה את עצמו מחלקים, מחומרים קיימים.

והבורא שבא לאחר מכן ובונה הכל, אין זה לגרעותה, כי לא מפאת חוסר היכולת של אדם, בא הבורא סוף כל סוף ועושה הכל. אלא הבורא עושה, רק לאחר שאדם מבין, ודורש בעלמא, שאיכשהו רוצה. והחומר של הבורא שבא, לא פוגע באדם כעצמאי. כי רק בהקדם הרצון ניתן להגיע לרוחניות. ורצון משיגים מתוך ההשתוקקות לגדלות המטרה, לגדלות ההשפעה. שצריך תמיד לפרש את המושגים בורא, מטרה, רוחניות, כהשפעה בלבד. אין מילה אחרת. ואסור שנתבלבל להשתוקק כביכול לצורות או מצבים שקריים למיניהם. לכן חסר רק הרצון, שאינו חסר. חיסרון ללא חיסרון.

איך אדם בודק האם הוא מוצא בתוך עצמו את הנקודה שבלב?

האדם איננו יכול לפנות למקום שיעשו לו בדיקות, ויגישו לו תוצאות, מה יש בפנימיותו. אלא הבדיקות הן רק בתוך מסגרת החברה היכן שהאדם פועל. כי כדי להשתוקק לתכונת ההשפעה, אדם חייב לקנות כלים נוספים. הנשמה הכללית נשברה כדי שנתעסק במעין “גן ילדים” למטה בעולם שלנו, על מנת לשוב ולהתאסף יחד בין הגופים, ובזה לגרום דבקות בין הנשמות. זאת הפעולה.

כי אם נתקן כל נשמה ונשמה, שכל אחד מתקן את נשמתו כדי להדבק לחלקים אחרים, אז בזה יוותר כל אחד על עצמו, ויהיה מוכן לקבל דבקות עם החבר, רק כדי להתקדם לתכונת ההשפעה, שבתוכה הוא ירגיש את מהות התכונה הזאת, שהיא הבורא. ויוצא, שהאדם רוצה להיות כתכונת ההשפעה, ושכל הקבוצה, וכל האנושות, היינו כל הנשמות, יהיו בתכונת ההשפעה. שהיא תשרור ביננו, ותקשור אותנו יחד, ושנרגיש מהותה בתוכנו ובינינו. וזה נקרא “ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא חד הוא”.

יש תכונת ההשפעה ותכונת הקבלה, ששתיהן פועלות בבריאה. וכל הבדיקה של האדם היא כלפי תכונת ההשפעה בלבד, והיא נעשית בחברה - איך אני מתייחס לחברים? עד כמה ממצב של חוסר רצון, אני הולך בצורה מלאכותית לקבל מהם חיסרון, ולפתח בי רצון להשפיע כביכול? האדם מתחיל מאפס מוחלט, וככל שמגלה את הרצון שלו לזה, ומשקיע בזה יותר, כך באות לו יותר הפרעות. שעל פני ההפרעות הוא יידע לאיזה כיוון, ובאיזה אופן לפתח לחץ להגיע להשפעה.

ההפרעות כביכול עוזרות, כי מהיכן שבאה ההפרעה, זה סימן שעושים לו “תיקון כיוון”, ומכוונים אותו איך להגיע להשפעה. אי אפשר להאיר לאדם, שההשפעה נמצאת שם או שם, כי אז הוא ישתוקק מתוך הרצון לקבל שלו. אלא מתוך שבאות לו ההפרעות, הקליפות, הדחיות למיניהן, בזה מכוונים אותו. אפשר לעזור לאדם, ולקדם אותו, או על ידי כוח משיכה או על ידי כוח דחייה לא נעים כביכול, שדוחף מאחור לכיוון מסוים. אבל כשמקדמים את האדם על ידי ההפרעות, אז הוא בטוח שהולך באמת לקראת תכונת ההשפעה, כי אינו קנוי מתוך הרצון לקבל שלו. ומכאן אנו מבינים, מדוע ההשגחה העליונה פועלת בצורה כזאת, שההתקדמות היא בחושך, במכות, ובכל מיני הפרעות.

למרות כל זאת, אדם חייב להיות דרוך לחברה ללא הרף, כמו שמבאר בעל הסולם ב”מאמר החירות”, כי רק על ידה יוכל לרכוש את המ”ן, אותו כוח צעקה, רצון לתיקון, שאז האור ישפיע עליו ויתקן. זאת אומרת, בין האור המתקן, שנקרא האור המחזיר למוטב, לבין האדם המבקש, הכרח שתהיה מתיחות בגובה הפוטנציאלי של המדרגה אליה האדם צריך לעלות. זאת אומרת, עליו לצעוק מספיק חזק כדי שהצעקה שלו תהיה מותאמת לגובה המחסום הפוטנציאלי שעליו לעלות, ולצאת מהעולם הזה לעולם הרוחני. והכוח הנוסף של הצעקה, כוח הבקשה, אדם יכול להשיג רק מתוך החברים. וכשמשיג אותו, האור מיד פועל, כי האור נמצא במנוחה מוחלטת.

האם ההליכה על דרך האמת מעבר למחסום היא לפי אותו התנאי שלפני המחסום?

אין תנאים לפני המחסום ותנאים אחרי המחסום. ההבדל לפני ואחרי המחסום הוא במידה של עמקות תיקון הכלים. אבל היחס לתיקון, והמטרה, והאמצעי למטרה, נשארים אותו הדבר. כמו שתינוק נמצא בתוך האם, או שנולד כבר ונמצא מחוץ לאם, או שהוא גדל, בכל מקרה ההתקדמות שלו היא בכך שסופג דברים מועילים להתקדמותו, ופולט מה שמזיק. כך עלינו לעשות כל הזמן עבודת בירור הדבקות לעליון, ובזה התיקון שלנו. ואין דבר שמשתנה, אלא רק עמקות הבירור, עמקות התיקון, עמקות הדבקות, שהם לעבר אותו הכיוון, באותה הדרך, ולקראת אותה המטרה.

אגרת 18 - שנת 1926

שיחה 1, 29.08.05

“פרי חכם - אגרות”, דף ס”ז

תקציר : אגרת זו עוסקת בעצות כיצד להגיע למטרתו הרוחנית של האדם - דבקות בבורא לנצחיות. וזה תלוי רק בפנימיות האדם, בכך אין הפרעות מלמעלה. בעל הסולם ממשיל זאת לעבד שלבו משתוקק להתדבק במלך, שאפילו אם המלך דוחה בקשותיו, יאמר למלך שאינו חפץ בשום מתנות וכל רצונו רק להיות דבוק עם המלך תמיד. כך מבדיל בעל הסולם בין אלו הרוצים רק את מתנות המלך ואלו הרוצים דבקות במלך עצמו.

“ב”ה פרשת ראה תרפ”ו

כבוד ידי”נ... נ”י

...אמנם שמור רגליך מלקבל טלטולא דגברא [טלטול של גבר] טרם הזמן. כי “במקום שאדם חושב, שם הוא”.”

נאמר, “במקום שאדם חושב, שם הוא”, כי המקומות הם כולם מדומים, לפי מידת קלקול הכלים של האדם. ומתקיים רק המצב האחד, עולם אין סוף, שבו נמצאים אנו בתמידות ובשלמות בכוח. מדוע בכוח? מפני שהמצב הזה איננו מתגלה בנו, אלא כשם שהבורא הוא כוח, ונמצא בפועל רק כשהוא מורגש בתוך הכלי של הנברא. וכאמור בכלי של הנברא “במקום שהוא חושב, שם הוא נמצא” כי המחשבה והרצון של הנברא מהווים את הכלי שלו, וקובעים מה יהיה מורגש בכלי.

“ועל כן בזמן שאדם בטוח שלא יחסר לו כל טוב,” שנמצא בתכונת הבינה, במצב של חפץ חסד שלא חסר לו שום דבר, אז “אפשר לו לשים עמלו בדברי תורה, כי “ברוך מתדבק בברוך”.” שיכול להתעסק בהשפעה, כי תורה נקראת מעשה השפעה. וכשמגיע למצב הערבות, שיש לו הביטחון שלא יחסר לו מאומה, שיש לו תכונת הבינה המכסה על כל הריקנות והחסרונות שבו, אז “ברוך מתדבק בברוך”. ויכול להדבק בתכונות ההשפעה, ולהרגיש בהן עד כמה הוא משתווה, דומה, דבוק לכוח עליון.

“אבל בחוסר הבטחון יתחייב בטרחא, וכל טרחא הוא מס”א.” אבל לפני שיהיה לו כוח הביטחון של חפץ חסד, וההגנה של תכונת הבינה שלא יהיה חושב על עצמו, מה יש בכלים שלו, ולא יפנה לעצמו, עד אז יהיה כל הזמן בטלטולא. שילך תמיד צעד לפנים, וצעד לאחור, שחושב על השפעה, וחושב על עצמו, ואינו יכול להחליט לאיזה צד ללכת.

““ואין ארור מתדבק בברוך”. כי לא יוכל לשים כל עמלו בדברי תורה.” ברגע שחושב על עצמו, הוא נמצא בפירוד מהבורא, ובהתאם לכך פועלים עליו הכוחות השליליים, שלאחר מכן מחזירים אותו לבוא להשפעה. וכשנכנס להשפעה ומשפיע, פתאום מתעורר הכוח השלילי של האגו שלו, שמתחיל שוב למשוך לעצמו. ועדיין כל דרכו הוא מטולטלת.

“ואם אמנם מרגיש הוא לכתת רגליו במדינת הים, על כל פנים, לא יחשוב בדברים אלו כלום, אלא במהירות גדולה כמו שכפאו שד [שהשד כפה עליו, הכריח אותו] , ויחזור לקביעותיה, כדי שלא יפזר נצוציו בזמנים ומקומות אשר זולת זה, עודם אינם מאוחדים כראוי.” אם הוא הולך בדרך, ומשתדל בכל כוחו להדבק במוחא וליבא במטרה, ובדרך, ובבורא, ובהשפעה, ובחברה, ובלימוד, מתוך שרוצה שהדבקות הזאת תעזור לו. אז ודאי שיהיו לו בכל פעם סטיות, כי האגו גודל. ורק על פני האגו שגודל אדם מתקדם.

אבל כשהאגו גודל וזורק אותו ממקומו, מהמצב שהיה לפני התגברות האגו, אז צריך להשתדל שהזריקות שנזרק מדרך הישר, יהיו ממש לרגע אחד, ושוב חוזר לאותו המסלול. ועניין קיצור הזמן יכול לבוא רק על ידי החברה. שבעצמו אדם אינו יכול להיות רגיש למצבו, ובאותה שעה אינו יכול לזכור שום דבר. אלא עד כמה שמשקיע בחברה, עד כמה שרוצה, ומסכים להיות תלוי בחברים, אז פתאום הוא שומע, פתאום הוא רואה, פתאום הוא שם לב למשהו שקורה בחברה, וזה מחזיר אותו.

“ודע שלא ישוער שום פגם מהתחתונים, רק בזמן ומקום המורשים, כמו שהוא עכשיו, רצוני לומר, אם מועיל, או מצטער, או ח”ו מתיאש לרגע הנוכחה, הרי הוא “שדי תכלה [זורק קץ] בכל הזמנים, ובכל המקומות שבעולם”, שז”ס “רגע באפו” [אף מבחינת כעס] , ו”כמה זעמו? רגע”.”

אדם צריך להשתדל להיות דבוק כל הזמן לקדושה, להשפעה, למטרה, לדרך, עד כמה שהוא יכול. וכל הזמן לצייר לעצמו ציורים והבחנות הנוגעות להתקדמות בלבד. ושלעולם לא יהיה במצבים צדדיים, שכאילו מועילים, וכאילו נמצאים בדרך, אבל הם לא בה בדיוק. כי אם יזרקו אותו אליהם, אז ממילא יהיה בהם, ומוטב עד כמה שפחות. זאת אומרת, האדם אין לו הצדקה להיות מחוצה לדבקות תמידית בבורא, אם זה היה תלוי בו.

“על כן אין תקנה לאדם, אלא להיישיר כל הרגעים ההוים, והעתידים לבוא, שיהיו מוקטרים ומוגשים לשמו הגדול.”

העניין הוא רק לפרש מה נקרא שמו הגדול, מהו הבורא. כל הזמן להבין, שאין במציאות, אלא שני כוחות - קבלה והשפעה. הקבלה היא מנוגדת להשפעה, ואם זו לא השליטה של האחת, זו השליטה של השנייה. לא ניתן כוח או מצב, או אבחון שלישי, או איזו הגדרה נוספת מלבד קבלה והשפעה. ומכאן שהעיקר הוא להיות תמיד במצב בירור קצר וענייני - “איפה אני עכשיו?”, ו”מה עלי להיות?”. וזה נקרא, שמחבר כל הרגעים בחייו, לכוח ההשפעה.

“ומי שדוחה רגע שנוכח פניו, כי מוקשה הוא, מגלה כסילותו לכל, שכל העולמות, וכל הזמנים, אינם כדאים בעדו, באשר שאין אור פניו מלובש בשינוי העיתים והזמנים, אע”פ שעבודתו של אדם, בהכרח משתנה על ידיהם. ובעבור זה, הוכן לנו בזכות אבותינו הקדושים, האמונה והבטחון שלמעלה מן הדעת, שהאדם משתמש בהם, ברגעים הקשים, בלי טורח ובלי לאות.”

אם זרקו את האדם מלהיות קשור למטרה, לדרך, לתכונת ההשפעה, אסור לו לנוח במצב הזה, שמא ישאר תחת כוחות הפרודא של הקליפות. אלא חייב לצאת משם, ומיד לשוב ולהדבק להשפעה. ומכאן עולה השאלה, האם יש לאדם רגע מנוחה? כי הרי ברגע שאיננו נדבק בהשפעה למטרה, להתעוררות והתרוממות לקראתה, מיד באותו הרגע פועלים עליו הכוחות שזורקים אותו הצידה.

אדם יכול להיות קשור למטרה בלי מאמץ, רק בתנאי שהוא נמצא בסביבה הנכונה שחושבת על המטרה, שפועל בה הכוח הכללי, והוא שרוי בכוח הזה יחד עם כולם, ומושפע ממנו. ואז אינו צריך לתת אותה יגיעה, ולהשקיע אותו מאמץ, ולהחזיק אותו מתח פנימי, כדי להישאר כל הזמן מחובר למטרה. אלא היות שבחברה פועל עליו כוח החברה הכללי, לכן הוא יכול להרגיש מנוחה במאמצים שלו, וכביכול להירגע.

מה שאין כן, האדם הבודד שאינו מחבר את עצמו עם החברה, ואינו נמצא תחת השפעתה, עליו להיות במאמץ תמידי, שבלתי אפשרי להחזיק בזה לאורך זמן לבדו. ומובן שיזרקו אותו לכמה זמן, עד שיוכל על ידי “ספרים וסופרים” לשוב ולעורר את עצמו למטרה. מכאן, שהחברה היא מקום בטוח, מקום שקט, מקום שלווה, ששם האדם יחד עם האחרים יכול להגיע מצב שמתקדם במהירות גדולה, בלי להרגיש שהוא משקיע כוחות אדירים. מה שאין כן, כשנמצא לבד, אז רק כדי להישאר במצב שלא יזרקו אותו, הוא זקוק לכוחות ולמאמצים גדולים מאוד.

“וזה ענין “בהאי אתא קלילא [באות ה”א יש קלילות, שכתוב בהיבראם עם ה”א זעירה] , זמין לכל עבידתיה בהני יומא שיתא” [ומזומנת לכל מעשיו בשישה ימים] . כי אות ה”א שהיא שורש הבריאה, היא אות קלה, שאין הטורח מועיל להגדיל קומתה ולא כלום, באשר “דאזדריקת ע”ד א”ס וא”ת” [שנזרקה על דרך אין סוף ואין תכלית] ,”

מדובר בתכונת הבינה, חסדים, חפץ חסד, שאין לה כוח. אם החפץ חסד אינו מחובר לכלום, אלא רק התכונה עצמה, אז הוא אינו מושך או פולט מעצמו. כמו המשל על אותו החפץ חסד שחי ביער, ומבקשים ממנו כותונת, כי היא סגולה להבראה, ומשיב: “אין לי כותונת”. זאת אומרת, הוא עצמו נמצא בתכונה סגורה, שבינה נקראת מם סתומה. כמו הרחם שקולטת בתוכה, ומי שבפנים נמצא מוגן מעצמו, מהכוחות האגואיסטיים שלו. אבל מבחוץ התכונה הזאת נראית מאוד מאוד פסיבית.

“ע”כ המקבל עליו עול מלכות שמים שלמה, אינו מוצא טורח בעבודת השי”ת, ועל כן יכול להיות דבוק בהשי”ת ביום ובלילה, באור ובחושך, ולא יעצרנו הגשם, הנברא בעובר ושב, בחלוף ותמורה, כי הכתר שה”ס אין סוף ב”ה, מאיר לכולם בשוה ממש, שהסכל ההולך, תחת מבול של המניעות הזורם עליו, מלפניו ומלאחריו, ואומר לכל, שאינו מרגיש בחסרון הפסק הדבקות, איזה קלקול ואון בעדו.”

העיקר הוא להתכלל מבפנים בכוח האמונה. וכשנכלל בו האדם, מובן שיבואו אליו תוספות של אגו, וגם עליהן הוא יצטרך לעבוד, ולהדביק אותן. זאת אומרת, מתחילת דרכו, מהרגע הנוכחי ואילך, צריך אדם כל הזמן להשתדל להדבק לחפץ חסד. שרק בכוח האמונה הזה, באותן הרשימות שמתעוררות בתוכו ברגע ובמצב הנוכחיים, הוא ניצל מליפול, ולסטות מדרך הישר למטרה.

כי המציאות בתוך תכונת החפץ חסד היא המטרה. וכל היתר שעדיין חסר לו למטרה הסופית, זו רק תוספת האגו. שמיד יתווסף עוד ועוד לאותה תכונת הבינה, עד שבהדרגה תביא אותו למטרה. כי על כל תוספת אגו, הוא ירצה להיות דבוק לאותה תכונת ההשפעה, תכונת חפץ חסד, תכונת הבינה, ובצורה כזאת הוא יגדל. יוצא, שכל הדרך שלנו היא בעיקר מכך שאנחנו מעלים את המלכות לבינה, ובכל המלכויות הנוספות, בכל הרצונות הנוספים שעולים בנו, אנחנו נדבקים באותו המצב של מלכות הדבוקה בבינה. כי עד גמר התיקון אין לנו מקום אחר, אלא הכל בתוך תכונת ההשפעה. וזה נקרא, עיבור ויניקה שנמצאים בבינה, או גדלות, שגם היא מלכות שמעלה את עצמה לבינה.

“כי אם היה מרגיש את זה, ודאי היה מתחזק למצוא איזה תחבולה, להנצל על כל פנים מהפסק הדבקות, הן פחות והן יותר, אשר תחבולה זו עדיין לא נמנעה משום מבקש אותה, או על דרך “מחשבת האמונה”, או על דרך “הבטחון”, או על ידי “בקשות תפלתו”, שהמה מותאמים לאדם דוקא במקומות הצרים הדחוקים, כי אפילו “גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרי” [אפילו הגנב במסתור מתפלל לבורא] , אשר על כן אין צורך לזה למוחין דגדלות, לשמור על הענף שלא יופסק משורשו כרגע.”

הכל מסודר, גם הכלים דקבלה וגם הכלים דהשפעה, גם מצד הקליפות וגם מצד הקדושה, וצריכים אנו רק לשים לב איך הכל מסודר לקשר עם הבורא. כמו שהוא אומר, הגנב במסתור מתפלל לבורא שיצליח. והרי עושה מעשה גניבה, שהוא מעשה נגד הבורא. אבל כשגונב, היינו שמשתמש ברצון לקבל שלו, אז בתוך הרצון לקבל שאיתו הוא רוצה להצליח, בכל זאת קושר את עצמו עם כוח השולט. זאת אומרת, אם אנחנו מקבלים על עצמנו את כוח השליטה של בינה, של תכונת ההשפעה, אז לאחר מכן אפשר בקלות לסדר את כל הרשימות שמתעוררות, בקשר לבינה.

““ואם שלוש אלה לא יעשה לה”, אלא “ויצאה” לרשות הרבים, תחת שעבוד הבריות, “חנם אין כסף”, לאדון זה, כי לא יתנו לו כלום, בעד טרחתו, בעמל של דברים בטלים. כמו שכתוב: “כמוהם יהיו עושיהם”, וכו',” אם באות לאדם הפרעות בשכל, בהבנה, בהשגה, בהכרה שלו, עד שאיננו מסוגל להעמיד את עצמו כנגד המטרה, אלא הוא בכלל נמחק, ושוכח, ולא נמצא בקשר עם המטרה. אז מה עושים?

“ומה יבקש מאתם כזה שנברא על ידי הנעבד, משתחוה למעשה ידיו? על כן, כל האומר שיש לו מניעות מן השמים, אני אומר עליו, ששקר העיד בקונו.” מלמעלה לעולם אין הכוונה לזרוק את האדם מהדרך לגמרי. אלא אם אדם אינו מרים את עצמו, ומחזיר את עצמו לדרך, זה סימן שיש לפניו הזדמנות, אפשרות, אבל הוא אינו משתמש בכל מה שנתנו לו. כי כל ההפרעות מחושבות בדיוק כדי לגדל אותו, ולהעמיד אותו יותר קרוב למטרה. מכאן, שמניעות הן העזר כנגדו, שאדם יבין באיזו צורה, באיזה אבחון מדויק יותר עליו להדבק עכשיו למטרה. שכל הכוחות השליליים והחיוביים באים כאחד כדי שתהיה לנו אחיזה יותר מדויקת במטרה.

“אלא בזדון לבו עושה את עצמו מונע באשר שאין לו הרצון האמיתי, להיות דבוק בהשי”ת, מחמת קשריו החזקים עם “הכתרין דמסאבותא” [כתרים דטומאה] , שאינו רוצה מתוך פנימיות הלב להפרד מהם לנצחיות.

וזש”ה “ואשר אין לו כסף לכו שברו ואכלו ולכו שברו בלוא כסף, ובלוא מחיר יין וחלב”. דהיינו, כל תפלתנו להשי”ת, שיעניק לנו מחכמתו וזיוו יתברך, הוא רק משום שחפץ ממנו שנתקשט לפניו ברצונות האלו, בסוד “רוח אמשיך רוח ואייתא רוח” [רוח מושך רוח ומביא רוח] .”

אם זורקים את האדם, והוא אומר שזרקו אותו, במקום לומר שעוזרים לו, זה סימן שאין לו רצון אמיתי. כי אדם שיש לו רצון אמיתי, ועושה מה שצריך לעשות בדרך, כדי להכין את עצמו לאותן הפסיעות שעליו לעבור, הוא מבין שהזריקות הללו הן המטולטלת שבה הוא כל הזמן הוא נמצא, ושהיא באה לטובתו. שאם יש לו הכנה, אז אפילו בנפילות, ובירידות הגדולות ביותר, הוא מרגיש בהן עזרה. ואמנם שיש קושי, ונופל ועולה, ולרגע שוכח מכל זה, ושוב מתחדש, מכל מקום, אינו מאשים את הבורא על המצבים שהוא עובר, אלא מבין שהם לטובתו, ומתוך המצבים האלה הוא דווקא צועק בצעקה הנכונה.

יוצא, שהכל תלוי רק בהכנת האדם. כי אדם שמצפה לירידות האלה, אבל בטוח שהן באות לטובתו, כל הלימוד שלו מראש, וכל ההכנה שלו בחברה, וכל ההכנעה שלו כלפי הכוחות של הבורא - כל אלה משמשים לו בזמן הירידה, שלא ייזרק למצבים של חוסר הכרה, אלא יבין שהזמנים האלה הם לטובתו, וימהר להשתמש בהם להתקדמות. ואז תהיה תפילתו ישירה לבורא “שיעניק לו מחוכמתו וזיו יתברך”, שיעזור לו, שיגלה את עצמו, ושהאדם יבין איך להתקדם למעלה מהדעת.

והגילוי שהוא רוצה, הוא כזה שלא יבלבל אותו בכלים דקבלה. כי המתקדם בדרך מפחד שהבורא יתגלה כמו שהוא, כי בזה האדם בעל כורחו ישתמש בכלים דקבלה שלו, ולא יוכל לצאת מהם. אלא הוא כביכול מבקש מהבורא את ההפך - אל תפתח את עצמך אלי, אחרת לא אוכל להחזיק בתכונת ההשפעה בדרך לרכוש אותה במלואה. תתגלה רק בצורה שתיתן לי כוחות. ולאחר שיהיה לי הכוח, אז תגלה לי עוד מכשול קטן, זאת אומרת, טיפת אור נוספת, שאוכל כבר להתמודד מולה. ולא באיזו תנועה ליהנות מהאור הזה, אלא על ידו לרכוש תכונת ההשפעה.

וכאן תחילתו של המשחק, שהאדם מתחיל כבר לפחד בעצמו, ולקבל על עצמו את התהליך שהוא כביכול מכתיב לבורא. וזה נקרא “העלאת מ”ן”. שהאדם יותר אינו פאסיבי, ומה שעובר עליו עובר, כמו המים שעוברים על האבן, ושוחקים אותה. אלא האדם עצמו מתחיל לצייר לעצמו את המצבים העתידיים הנכונים, שאם יעברו בצורה שמצייר, אז הוא יתקדם. היינו, הוא דואג שתמיד יהיה לו כוח השמירה נגד הרצונות שמתעוררים בתוך עצמו, ונגד התענוגים שיכולים לבוא מצד הבורא, ורוצה להישאר בצורה מוגנת, שכל הזמן יהיה בתכונת ההשפעה, למעלה מהכלים הטבעיים שלו.

“על דרך משל: משום שאין זה מן הנמוס לבוא אל המלך פנימה, בלי איזה בקשה... אבל האמת שאין לנו עסק עם המתנה בערכה עצמה, אלא בזה שזכינו להיות דבוק הן פחות והן יותר, בו ית'.”

האדם שרוצה לבוא להדמות לבורא, לא די בזה שירכוש את תכונת הבינה, תכונת ההשפעה, עליו גם להשתמש בה. כי להיות דומה לבורא משמע, להיות המשפיע. ותכונת ההשפעה כשלעצמה איננה “המשפיע”. אלא תכונת ההשפעה עצמה היא סבילה, שאינה מביאה את האדם לשום פעולה. לכן לאחר שאדם רוכש תכונת ההשפעה, עליו לבוא לידי פעולות. זאת אומרת, עליו לרכוש ידיעות, שכל, הבנה, מה הן פעולות ההשפעה בפועל. וכדי לרכוש כל אלו הוא מתחיל לעורר את הרצון לקבל שלו. כי הבורא, לרצון לקבל שלו רוצה להשפיע.

ואז האדם הוא כפותח את הרצון לקבל, ומתחיל לראות גם איך הבורא רוצה להשפיע לרצון לקבל שלו, כך שהאדם יהנה. וגם רואה איזה תענוג יש לו מזה שהבורא משפיע. וכך מהרצון לקבל שלו, ומהשפעת הבורא, הוא לומד איך הוא להיות המשפיע מתוך הרצון לקבל שלו, עם ההשפעה שקנה מהבורא.

זהו לימוד הפוך, מפני שהוא עובר בתוך הכלים דקבלה בצורה ההפוכה. זאת אומרת, תחילה אדם חייב לקבל מהבורא השפעה, וחייב ליהנות מההשפעה הזאת, להרגיש את התענוגים, ולהרגיש גדלות הבורא, וההשפעה שלו, והאהבה שלו. ורק לאחר שמרגיש את כל הפעולות מהבורא אליו, אז הוא מתחיל להתאים אותן בחזרה לבורא. “ממעשיך”, שמעשי הבורא הם כלפי האדם בלבד, “הכרנוך”, שיכול אז לעשות אותן הפעולות שלמד מהבורא. כך באה הדרך.

שיחה 2, 30.08.05

“פרי חכם - אגרות”, דף ס”ט

“ועל דרך משל: בעבד שרוצה להתדבק במלך מתוך תשוקת לבו, ומתחיל ללכת בנמוסי המלכות. ומסדר לו ית' איזה בקשה. והמלך דוחה אותו.”

העבד משול לאדם עם נקודה שבלב, שמצד הטבע הוכן לו כל מה שיש בתוכו. גם הנקודה שבלב מתגלה לו מלמעלה, שמתחיל להרגיש אותה, ובזה מרגיש תשוקה למטרה. וגם מסדרים לו שיבין להיכן הוא משתוקק. וכשמובן לו פחות או יותר לקראת מה היה רוצה להגיע, אז הופך אותו הרצון הגולמי לבקשה.

זאת אומרת, מלמעלה באים החסרונות האלו, וההבנה שלהם. וכעת מלמעלה צריכים ללמד אותו הלאה, מהו הטבע שלו, מהי המטרה, מה עליו לרכוש, ובאיזה סדר. זאת אומרת, ללמד אותו כל הדברים שחסרים לו כדי להגיע להיות דבוק במצב של המטרה.

ובין מצבו הנוכחי למצב הסופי, זו הדרך שעליו לעבור בבחירה החופשית שלו. שעד כה הכל הוא על חשבון המלך, ומה שיתגלה לו בסוף, זוהי שליטת המלך. אבל בשעה שהוא לומד את כל חוקי המלכות, הלימוד הזה צריך לעבור בו כך, שהוא יקום בצורה חופשית מול המלך, כעצמאי המוכן לקיים את כל חוקי המלכות לבדו. ואמנם שמביאים אותו דרך כל תהליך הלימוד, כעובר, וכתינוק שנולד, ומחנכים אותו עד שמגיע לגיל ההתבגרות, מכל מקום, בכל השנים הללו הוא נותן יגיעה, וקם בצורה עצמאית. ואיך זה קורה?

“אם פיקח הוא, הרי הוא אומר למלך, אמיתיות נקודת לבו, שאינו חפץ בשום מתנות, אלא שהמלך יסדר לו איזה שרות, הפחות שבפחותים, ויהיה באיזה צורה שיהיה, רק להיות דבוק באיזה שעור עם המלך.”

הוא מבין שהמטרה היא להגיע לדבקות, ושלהגיע לדבקות ניתן רק במידה שמתקיימות בו שתי הבחנות - עצמאות, ודבקות. שמצד אחד, הוא נשאר מבפנים עם הטבע שלו, חתוך ומבודד מהמלך, נמצא איתו כביכול בהתנגשות מטעם הפכיות הטבע. ומצד שני, אם הוא רוצה לקבל על עצמו כלבוש את תכונות המלך, שהן מעל הטבע, אז בזה הוא מגיע לדבקות.

זאת אומרת, אדם שמבין כי עליו לגדול בשני כוחות מנוגדים, מבקש שכל תהליך הלימוד, איך לגדול בצורה נכונה, יעבור עליו בשמירה על שתי ההפכיות הללו בנשמה אחת.

“בקטורא חדא דלא יופסק [בקשר אחד שלא יופסק] ח”ו מאד. כרגע כבר גלה לנו המלך זה בצורה של דביקות, אשר שפלה היא בעיני השפלים, וערכה תמיד לפי מדת הרצון, של נקודת הלב, דהיינו, התפלה, האמונה והבטחון, שהוא תמיד לא יחסר המזג כנ”ל, אפילו ברגע קטן מכ”ד שעות המעת לעת.”

עכשיו הוא בא ללמוד את כל הדברים מתוך שמתחיל להיות רגיש למה שעובר עליו בכל רגע ורגע, ובכל הרגעים מתייחס לפניית המלך אליו. שאם נראים לו איזה זמנים שאין בהם צורך, זה מפני שהוא אדיש, ולא רגיש מספיק כדי שיוכל לגלות, שבכל רגע מלמדים אותו איך לרכוש צורות חיצוניות של התנהגות המלך אליו, שבהן הוא ידמה למלך.

“אבל השפלים, מתוך נקודת לבבם, אינם משתוקקים לדביקות במלך עצמו, בגופא דמלכא [בגוף המלך] , אלא במתנותיו המרובות ובשמעם דבר המלך, שמחלק מקנה וחיל בתענוגים נפלאים. אשר יזרמו הניצוצות מתוך עומק לב אל מתנותיו העצומות. אשר על כן, מוצאים טורח בדביקותו ית', דמה ח”ו יהיה מזה, וכדומה מהצורות של מה בכך, אלא תפוחי הזהב... ועל כן, כל מבין יצחק אל העובדים האלו שלבם חסר, ואומרים לכל שסכלים המה, כי מספרים שיש להם מניעות וד”ל.”

אלה שעדיין אינם משתוקקים בדיוק לפנימיות המלך, לפעולות שלו, אלא משתוקקים לקבל מתנות ממנו, שאין להם עניין להדמות לו באהבה לבריות, בתכונות שלו, אלא איך להרוויח לפי התכונות שלו. אלו שאינם רוצים לרכוש על החומר שלהם, הרצון לקבל, את הצורה הפוכה, היינו צורת ההשפעה, אלא רוצים לקבל מילוי ברצון לקבל ללא צורת ההשפעה. הם המגלים את פעולותיו של המלך בצורה ההפוכה, וכל התהליך שעוברים מביא אותם לכסילות.

עד כדי כך, שאם טועים בדרך הלא ישרה, הטעות היא בזה שאינם רואים את טעותם, ורק לאחר זמן רב הם מגיעים לסוף ללא מוצא. ומהמבוי הסתום הזה מתגלה להם שעליהם לשוב בחזרה, ולשנות את היחס מלכתחילה. וגם אז הם כביכול חושבים שיש להם מניעות. כי המשתוקקים למתנות, ודאי שיהיו להם מניעות. והמשתוקקים לפנימיות המלך, להלביש תכונת ההשפעה על עצמם בצורה חיצונית, להם אין מניעות. להם יש התפתחות, ולימוד, ושגשוג בכל רגע. מכאן, שהכל תלוי באיך האדם מתייחס לבורא, מה הוא רוצה ממנו. אם מחיצוניות הבורא הוא רוצה לקבל לפנימיותו, זה נקרא שרוצה מתנות. אם מפנימיות הבורא רוצה לקבל לחיצוניות עצמו, זה נקרא משתוקק לדבקות בבורא, להידמת לו.

“אבל “ברית אבות לא תמה”, “והבא לטהר מסייעין אותו”, ותכף בבוקר, בקומו משנתו יקדש הרגע הראשון בדביקותו ית', וישפוך לבו להשי”ת, שישמרהו כל הכ”ד שעות שבמעל”ע [שבמעת לעת] , שלא יעבור במוחו דבר בטל, ולא ידומה לו זאת לנמנע, או למעלה מן הטבע, כי תמונת הטבע העושה המחיצה של ברזל וכו'.”

"ברית אבות לא תמה”, הכוונה שבטבע שלנו ישנם כוחות, הכנות, רשימות, מצבים בכוח, שיכולים אנו להסתמך עליהם, היות שמוצאנו הוא ממקור גבוה, משורש נשמתנו שנמצא באדם הראשון, במקום הדבקות. ואנו יכולים להסתמך גם על אותם המקובלים שתיקנו כבר את המלכות הכללית בתיקונים, והכינו לנו את הדרך.

ומי שפוסע על היסודות האלה, מגלה שיש כוחות רבים התומכים, ומחזיקים, ומטפלים בו כמו בתינוק. ומתוך החיפוש המלווה תמיכה, אדם מגלה פתאום אותיות התפילה, היינו, הפניה הנכונה לבורא, במה לפנות אליו, ולאיזו צורה לפנות. שהפניה היא לתכונת ההשפעה, שה”להיטיב לנבראיו” הוא דווקא בזה שפונה בצורה נכונה, ואז רואה שהכל הוכן בשבילו כ”ברית אבות”.

“וראוי לאדם לבטל מחיצות הטבע המוחשות לו. אלא מתחילה יאמין שאין מחיצות הטבע מפסיק אליו ית' ח”ו, ואחר כך יתפלל בכל לבו, אפילו על דבר שהוא למעלה מרצון טבעו.”

צריך אדם להבין, שכל המחיצות אינן בחיצוניותו, אלא בפנימיותו. לכן תפנה לבורא באהבה, כמו שהוא באהבה אליך, אומר בעל הסולם, ובזה תבטל כל החיצוניות, כל הפנימיות, וכל המחיצות. אין לך יותר מלשנות יחסך אליו.

בבריאה קיימים רק שני כוחות - בורא ונברא. ובין שמגולה או נסתר יחס העליון לאדם, צריכים רק לתקן את יחס האדם לעליון. ואם האדם ישים לבו על מקום התיקון, שרק לזה הוא צריך, אז תהיה לו תפילה נכונה, וכיוון נכון, ומתוך כך יראה מה חסר לו, ומה לבקש, וממי לבקש, שמלבד הבורא אין יותר ממי. ואם מבקש כוח האהבה, אז באותו הכוח, ולאותו הכוח הוא פונה, ואותו הכוח הוא מקבל. ואז יראה שאין מחיצות מצד הטבע, מצד הבורא כלפיו, ואין שום כוחות חיצוניים שמפריעים לו. אלא כל המניעות הן שלו עצמו.

וגם כן, אין אלה מניעות, אלא התנאים שעוזרים לו לגלות את היחס הנכון לבורא. מפני שמתוך הטבע שלו אדם אינו יכול לפנות בצורה הנכונה, ולכן הוא מקבל בכל פעם התעוררויות, והגבלות, והכבדות, רק באותן הנטיות, הפניות, שאינן נכונות. שבסופו של דבר, כל אלה צריכים להביא אותו לבחור בכיוון הנכון, ולפנות באופן הנכון לקבל עזרה מלמעלה. שיתהפך בו כיוון האהבה, ויתוקן בו הרצון במקום לאהבה עצמית לאהבת הבורא.

“והבן את זה תמיד, גם כן בכל שעה שיהיו עוברים ושבים עליו צורות שאינם של קדושה, ויופסק כרגע, תכף בזוכרו, יראה לשפוך לבבו, שמכאן ולהלאה, יציל אותו השי”ת מהפסק מדבקותו, בכל יכולתו, ולאט לאט יתרצה לבו לה', ויחשוק להדבק בו באמת. וחפץ ה' בידו יצליח.

יהודה ליב”

בלי לערוך חשבונות רבים, האם הבורא הוא שעושה לו, או האם הוא עצמו עושה - על אדם לעשות כל מה שביכולתו כדי להיות בכל רגע ורגע בבירור: מה עם הרגע? האם הוא מדביק כל רגע לבורא, או שהרגע חולף סתם לפי אותו זמן, אותה תנועה, אותו מקום? היינו, האם לפי כל יסודות החיים שלו הוא נמצא בדבקות עם הבורא? ואם יוצא מהדבקות, אז כשחוזר לזה, עליו לראות האם הוא מצטער על הניתוק או לא.

כמו שמבאר בעל הסולם ב”תלמוד עשר הספירות”, “יום”, “לילה”, “השקמה”, הכנה ל”קרי שמע דשחרית”, “קרי שמע יוצר אור”, “תפילת מנחה”, אלו לא תפילות שהקהל מתפלל לפי הזמנים שבעולם הזה, בהתאם לחושך ואור, שמש וירח. אלא הן התעוררויות של האדם לדבקות בבורא, לפי הזמנים, שהם בהתאם למצבים שעוברים עליו. איך הוא משתמש בכל מצב ומצב.

איך שהוא צריך “ללכת לישון” זאת אומרת, רואה שחייב להיכנס לזמן “שינה”. כי “שינה” ברוחניות נקרא, שהולך לקבל כלים חדשים. ולאחר מכן במשך ה”יום” שיבוא, היינו שיבוא האור ומידת דבקות מסוימת, הוא יתקן אותם הכלים, ויתחבר יותר לבורא. ומכאן אנחנו לומדים, שגם לפני שהוא “הולך לישון”, שכביכול מתנתק מההכרה הרוחנית, הוא בכל זאת עושה תיקונים מיוחדים כדי להישאר בדבקות גם במצב שהוא מנותק, שנקרא “שינה” או “אחד משישים מהמיתה". שעושה תיקון מיוחד שנקרא “קריאת שמע על המיטה”, ואחר כך נמצא במצב שנקרא “תיקון חצות”, שאיננו כמו “תיקון חצות” שבעולם הזה. אלא מדובר באדם שנמצא בזו”ן דאצילות, ולאחר מכן הוא מוסר את המצב שלו ל”אבא ואמא”, ו”אבא ואמא” שומרים. ולאחר שהתחדשו הכלים שלו במצב שהוא מנותק מהבורא, שנקרא “לילה”, אז מתחילה ה”קימה”. ול”פנות בוקר”, עוד בטרם בא האור, היינו המגע המוחשי עם הבורא, הוא מתחיל להתעורר לקראתו. לכן גם בלימוד חוכמת הקבלה מתחילים את השיעור לפני עלות השחר, שבזה רוצים להראות על מוכנות, שמכינים עצמם להתעורר.

וכשבא היום, אז ב”עמוד השחר” הוא עושה את כל התיקונים. זאת אומרת, הקו האמצעי הראשון שמסוגל לעשות בזמן שמופיעים עליו כל הנתונים מהמגע עם הבורא כשבא ה”יום”, הוא שנקרא “עמוד השחר”. וכך מתקדם בכל הזמנים, זאת אומרת, בכל המצבים שהבורא מביא לו, בכל תנאי ההתגלות, ואופני התגלות, שנקראים “יום”. אחר כך שוב בא ה”ערב”, שהקשר בכלים האלה מתחיל להיחלש, להתנתק, מפני שהאדם מיצה את כל התיקונים בכלים האלה. וחייב לשוב ולקחת כלים חדשים, ולתקן אותם ב”מחרת”, וכך יום אחר יום.

האם מצבי “בוקר” ו”ערב” באים מצד הבורא או מצד האדם?

הזמנים באים מלמעלה, היינו לפי הרשימות. אבל הם תלויים בעבודת האדם, שאלמלא אדם מימש את המצב מיוחד שבו הוא נמצא בו, אז לא בא הרגע הבא. איך יבוא הרגע אם הוא כולו צומח מהמצב הקודם?

האם האדם קובע את קצב התגלות המצבים?

הרשימות של האדם מתעוררות ככוח מהמדרגות שבהן עליו לעלות לגמר התיקון. אדם נמצא במצב מסוים שנקרא עולם הזה, וצריך להגיע עד למצב שנקרא גמר התיקון, ובינו לבין המצב הזה ישנן מאה עשרים וחמש דרגות, שהן כולן נמצאות בתוך האדם בכוח. שבכל דרגה יש כלי שאדם צריך לתקן ולמלא אותו, ואז נקרא שסיים מדרגה, מצב, פרצוף.

הכלי הזה לא נמצא בו ככלי, אלא כרשימו. ורק כשהאדם מוכן לקבל את הרשימו הזה ולממש אותו, אז הרשימו מתגלה בו, והאדם מרגיש רצון חדש. כעת עליו להבין את הרצון הזה, לעבד אותו, לייחס אותו לבורא, להגיע למצב שרוצה תיקון בעל מנת להשפיע, ולמלא את אותו רצון. ורק זה נקרא השפעה, שהאדם מגיע לבורא בדבקות. כלי מלא בעל מנת להשפיע מהווה מצב ההשפעה לבורא, כי בזה הם נדבקים באותה המדרגה, ובאותה המדרגה הם נעשים שווים ודבוקים. אמנם שאין זה המצב הסופי, אלא המצב הסופי הוא שאדם בכל הנשמה המקורית שלו יגיע לדבקות.

ואז מתגלה לו מצב עליון יותר, היינו כלי יותר ריק, דרך האחוריים דעליון שנמצאים בגלגלתא ועיניים תחתון. זאת אומרת, הרשימות של המדרגה הבאה, שהם הגלגלתא ועיניים שלו, באח”פ דעליון מתגלים. ובהם הוא מתחיל לעבוד. האח”פ דעליון נראים לו כרחם שבתוכו הוא נמצא עם הרשימות שלו. ובתוך הרחם הזה, בתוך העולם הזה, הוא מתחיל לתקן את עצמו, ולגלות את עצמו כנמצא בעביות שורש. ובמידה שגודל, אז יוצא מיחס כמו של זרע או עובר בתוך הרחם, שהיה לו בעביות שורש, ומתחיל להיות בעביות א', שנקרא לידה ויניקה כלפי העליון. שלא נמצא כבר בתוך הרחם, אלא מחוצה לו, וביחסים מיוחדים, שנותן ומקבל במידת מה, עד שגודל.

וכשגדל, שוב מתגלה באח”פ דעליון הרשימו למדרגה עוד יותר עליונה, ושוב הוא מתחיל את התהליך. כך מאה עשרים וחמש פעם, כשכל מדרגה מתחלקת לתתי מדרגות נוספים. אולם בל נחשוב שהדרך היא משעממת, כי הכל כביכול חוזר על עצמו. אלא בכל פרט ופרט יש עולם חדש, שכולל מצבים, יחסים, והבחנות חדשים. ההרפתקה לא חוזרת על קודמתה במאומה. ולמרות שחוכמת הקבלה מספרת על כל המדרגות באותה מונחי השפה, עיבור, יניקה, מוחין, אורות, כלים, פנימיים, חיצוניים, בכל פעם האופנים בהרגשה ובגילוי הם חדשים לחלוטין.

האם העבד שמשתוקק להדבק במלך, והמלך החושק להגדיל את העבד הם אותו המצב?

ההתעוררות תמיד באה מלמעלה, אלא תלוי איך אדם מגיב עליה. אם מימש נכון את ההתעוררות הקודמת, אז מיד מגיע לו השלב הבא. אבל אם לא עשה זאת, אז יש לו תסבוכת, כי על ידי מה יאירו לו מלמעלה שהוא טעה? טעות אי אפשר להראות מלמעלה בצורה ישירה. אלא האדם בעצמו צריך לגלות אותה, וזה מה שמביא לריחוק הזמן. כי אינו רואה שעשה לא נכון, שהרי מהיכן יהיו לו הכלים להבחין אם נכון או לא נכון? אם הוא טעה, הטעות היא בזה שלא הלך למעלה מהדעת. ואיך הוא יכול לדעת אם הלך לא מעל הטבע שלו, אלא בתוך הטבע שלו? המאמץ הוא למעלה מביקורת, ואם אדם טועה בו, אז הטעות הזאת מביאה לו לימוד ארוך, בלגלות לו היכן טעה.

אגרת 19 - שנת 1926

שיחה 1, 31.08.05

“פרי חכם - אגרות”, דף ע'

תקציר : האדם אינו מגיע בפעם אחת למטרה הרוחנית המאוד נעלה המכונה “ייחוד קוב”ה ושכינתה”. ובינתיים כיצד ישמר מליפול מצערו ההולך וגובר על התשוקה העזה שאינה משתלמת? כמו הצל המתנענע אחר תנועות האדם, כלומר, בהתעוררות האהבה לבורא, עליו להבין שהבורא התעורר אליו בגעגועים עצומים, ולזכור שהבורא מתגעגע ורוצה להתדבק בו בשיעור עצום כמו שהוא רוצה להדבק בבורא, עד שיזכה לייחוד קוב”ה והשכינה.

“ב”ה ער”ה דשנת תרפ”ז לאנדאן יע”א

כבוד ידי”נ ותלמידי מוהר”ר... נ”י וכל החברים ה' עליהם יהיה

קבלתי כל מכתבך, ויהיו נא לרצון לפני אדון כל ית'. אבל “דע את אלקי אביך ועבדהו”.” בעל הסולם מסכים עם הדברים בהם פונה אליו התלמיד, אבל עליהם עוד לבוא לידי מימוש. שאמנם הוא מאשר את אמיתותם ו”ויהיו נא לרצון לפני אדון כל יתברך”, אבל מה שחסר לתלמיד עדיין, זו ידיעת הבורא.

“דע פירוש הכרה, כי נפש בלא דעת לא טוב, זאת אומרת, המשתוקק ומתגעגע לעבוד אותו ית', כי בעל נפש הוא, אבל אינו מכיר את רבונו, אז לא טוב הוא.”

לא מספיק שתהיה לאדם נקודה שבלב, השתוקקות לבורא. ומי יודע אם יש נקודה או לא, ולמי הוא משתוקק. אלא כדי לדעת אם ההשתוקקות היא הנכונה, אם הרצון הוא לבורא או לאו, צריכים לבנות ולכוון את הרצון הזה, לסדר אותו, לתת לו צורה, וכל זה נעשה דווקא על ידי הכרת הבורא. כמו שבעולם שלנו, מה נקרא שאדם שרוצה איזה דבר? אם הוא יודע מה זה הדבר, ומה הדבר גורם לו, והוא משתוקק דווקא אליו. לכן אי אפשר להשתוקק לבורא בלי לדעת מי הוא. כי הרצון הכרח שיהיה מוגדר. ובתוך הרצון חייבים להיות כל הרשימות, כל המילויים העתידיים שיקבל הנברא בפגישה עם הבורא.

אמנם יש כאלה שאומרים שלא צריכים לדעת את הבורא, ולא לחקור במעשיו, אלא נדרשת רק אמונה, והם ממציאים לזה פסוקים רבים מהמקורות. אבל אחרי הכל צריכים להבין, שאם האדם נקרא “אדם” בזה שהוא משתוקק, ומגיע להגיע לדרגת הבורא, ונמצא בקשר עם האלוקות, אז הכרח שתחילה יהיו הקשר והרצון האלה מוגדרים נכון. ואין לאדם שום אפשרות לבדוק האם הרצון הוא נכון או לא, והאם ההשתוקקות שלו היא למקום ולכיוון הנכון. אלא רק במידה שהוא מכניס בתוך הרצון הזה מלכתחילה את ידיעת אותו המקום, אותה התכונה, אותו המושג אליו הוא משתוקק.

לזה מכוון בעל הסולם כשאומר “כי נפש בלא דעת לא טוב”, כי אז ההשתוקקות היא לא צורתית. אין לה צורה, וכיוון, ותמונה, למה האדם משתוקק. אלא הוא כמו תינוק שבוכה וצועק, ואינו יודע על מה. אבל האדם הגדול, המבין, החכם, יודע מה הוא רוצה. וזה כל ההבדל בין צעקה שנחשבת פניה, ובין צעקה לחלל, שאין לה כתובת, ולא צורה.

“ואע”ג שבעל נפש, אינו מוכן מעצמו להכיר אותו ית',” אפילו שיש בו דחף ראשוני נכון, הרצון הזה אין בו כדי לסדר ולכוון את האדם נכון.

“עד אשר יערה עליו “רוח” ממרום, אך הוא מחוייב לתת אודנין למשמע לדברי חכמים, ולהאמין בהם בשלימות.”

מתוך עצמו, מתוך המקום היכן שהוא נמצא בעולם הזה, ומקבל את הרשימו הקטן שלו, שנקרא התעוררות הנקודה שבלב, האדם איננו יכול לכוון את עצמו נכון לבורא. כי אותה ההבחנה שנקראת בורא, היא הפוכה מטבע האדם. ומי יודע מה היא? אדם יכול לדבר עם כל אחד ואחד, אבל איש לא יוכל לומר לו מה נקרא להשתוקק לבורא, להתקרב לבורא, להיות דבוק בבורא, לרכוש את התכונות שלו, לכוון את עצמו אליו.

כי בשעה שהאדם מתעורר, עדיין אין לו שום כיוון, אלא זו רק נקודה שמרגישה חיסרון. ואיך אפשר שהחיסרון הזה יהיה מוגדר ומכוון? לא מספיק שמרחוק תבוא איזו קרן אור לתוך האדם. קרן האור שבאה כהבחנה חיצונית, חובה שתיכנס לתוך האדם ותירשם בתוכו, כך שהאדם יקנה בעצמו את הרושם הזה מהבורא, מהדרגה היותר עליונה. שהרושם הזה יתלבש על החיסרון הראשוני שיש בו בשלב ההתחלתי, ויתן לו ציור. ואז הוא יידע איך להשתוקק, ומתוך ההשתוקקות הוא יבנה כביכול את הגלגלתא עיניים שלו, להתקשר לאח”פ דעליון. זאת אומרת, ההתרשמות מרחוק לא די בה, הכרח שתהיה אחר כך התרשמות בציור הפנימי.

לכן אומר בעל הסולם, שאם האדם נמצא בחיסרון, מוכרח הוא ש”יערה עליו רוח ממרום”. וכדי שיקבל את הרוח ממרום, עליו להיות בהכנה, בשמיעה, בהרגשה עדינה ומיוחדת, כדי להבין איך הבורא פונה אליו. ולא יתכן שנותנים לאדם נקודה שבלב, איזו התרוממות, שאלה “מה הטעם בחיינו?” ולא נותנים לו גם את הכיוון, באיזה מקום נמצאת התשובה.

“וכבר מקרא כתוב: “אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי”.”

בכל המקרים שעוברים על האדם בחיים, יחס הבורא אליו תמיד כולו טוב. ובהבחנות שהאדם מגדיר מתוך הרצון שלו, מה זה טוב ומה זה רע, כלפי הבחן הטוב המוחלט שבא מלמעלה, בהן הוא יכול להתחיל לעשות ציור של מה שבין הקביעה שלו, ובין מה שבא מהבורא. ובהבחנות הללו הוא ידע איך לכוון את עצמו לאט לאט לכיוון הנכון. זאת אומרת, שתי הקריאות הללו - מצד אחד הטוב המוחלט, ומצד שני קריאת האדם, שבה נראה הטוב המוחלט כטוב או להפך, הן מעוררות באדם סתירה פנימית שקיימת בו, ויכולת לכוון את עצמו לבורא.

“פירוש, ע”ד שפירש זקנך הק' הבעש”ט, “ה' צלך”. כמו הצל המתנענע אחר תנועות האדם, וכל נטיותיו בהתאם לנטיות האדם, כמו כן, כל האדם בהתאם להשי”ת,”

אנחנו לומדים, שהאור בורא את הכלי, עד שהכלי מגיע להתחלקות לעולמות בחיצוניות הכלי, ולהתפצלות לנשמות מפנימיות הכלי. ואותם העולמות והנשמות מתגלגלים ויורדים עד המקום הנמוך ביותר שהוא ממש צל, ונקרא העולם הזה. שאם במדרגות היותר עליונות, שם העולם הרוחני והנשמה, אז בעולם הזה אנו מרגישים את היקום שלנו, העולם שלנו והאדם שבו, היינו גוף האדם, שכל זה נקרא “צל” לעומת המדרגות העליונות.

כל מה שנמצא בעולם הזה, כל מה שמורגש בחמישה חושים שלנו, אין בזה שום דבר ממשי. הכל הוא רק העתקה ממה שנמצא ברוחניות, אבל העתקה שמתוכה אנו יכולים ללמוד משהו, כדי לכוון את עצמנו להתעלת מדרגת העולם הזה, “הצל”, למדרגה עליונה יותר, ששם כבר אורות וכלים. ולזה ישנם שני תנאים - תנאי ראשון, שמהבורא בא רק טוב ומיטיב, “אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי”. ותנאי שני, שהאדם הוא צל הבורא. היינו כל מה שקורה בתוך האדם, וכל מה שקורה מסביבו, בא בצורה מוחלטת בהשגחה עליונה מלמעלה. אלא שיש לאדם היכולת להישאר בקביעה שכל מה שקורה בא מהבורא.

“פירוש, שבהתעוררות אהבה להשי”ת, יבין שהשי”ת התעורר אליו בגעגועים עצומים וכו'. שזהו כוונת רבי עקיבא “אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין, ומי מטהר אתכם”, והבן.”

כל האורות מתפשטים מלמעלה למטה, והאורות האלה הם שמעוררים את הרשימות, הרצונות, המחשבות, כלומר את המוחא והליבא שבאדם. אין דבר שמתעורר בכלי, אם לא על ידי האור. ויחד עם זאת, אנו אומרים ש”האור נמצא במנוחה מוחלטת”, ואם נמצא במנוחה מוחלטת איך ההתעוררות באה מהאור ומעוררת את הכלי?

צריכים להבין, “האור נמצא במנוחה מוחלטת” נאמר על כיוון ההשפעה שלו, שהוא “טוב ומיטיב לרעים ולטובים” בצורה מוחלטת, ולכן נקרא שהוא “נמצא במנוחה”. האור לא משנה את הכיוון שלו כמו האדם שנמצא בשינויים בלתי פוסקים, טוב רע, שונא אוהב. אלא האהבה המוחלטת נקרא, ש”נמצא במנוחה המוחלטת”.

האור לא נמצא במנוחה מלשנות את הכלים. שינוי הכלים תמיד בא מהאור, כי לאורך כל הזמנים, מתחילת הבריאה עד סופה, האור בצורה שיטתית לפי סדר סיבה ומסובב של זה אחר זה, משפיע לכלי הארה יותר ויותר גדולה, כדי לעורר את הכלי, ולקדם אותו לתיקון. וההארה הזו בכל פעם מתגברת, ומעוררת את הכלי מצד הטוב או כביכול מצד הרע כלפי הרגשת הכלי, שהיא בהתאם למידת המוכנות של הכלי.

אם האדם מכין את עצמו לקבלת ההתעוררות בצורה מטרתית, אז מרגיש שההארה הזאת היא טוב, ומצפה לה מראש. ואז מרגיש בהתעוררות הזאת מתיקות וגאולה. ואם איננו מוכן, אז לא מפענח נכון את ההתעוררות, ואז מורגשת התעוררות ככאב, כייסורים. מכל מקום, מצד האור אין שינוי, הוא נמצא במנוחה מוחלטת, ונמצא כל הזמן בלעורר את הכלים. שאין בזה סתירה, כי המנוחה המוחלטת היא בכיוון לקראת המטרה, ובצורה בלתי פוסקת בתנועה כלפי הכלים, להניע אותם בתמידות לכיוון המטרה.

לכן כתוב “אשריהם ישראל”, היינו אלה שמתעוררים, “לפני מי אתם מטהרין, ומי מטהר אתכם”. שאומר הכתוב תחילה “לפני מי אתם מטהרין”, כי הרצון באדם הוא הקודם כביכול, וכשאחריו באה ההתעוררות, אז האדם מקבל אותה בצורה נכונה. ונשאלת השאלה, האם הרצון באדם היה הקודם או לא? צריכים להבין, שהבורא, האור שמשפיע על הכלים, יש בו כמה סוגי השפעות. ואנו מבחינים בעיקר, באור לתיקון הכלים, ואור למילוי הכלים. אם באה לאדם המחשבה להתעורר ולחפש, זה מפני שבא האור לתיקון הכלי, שאז האדם מתקן את עצמו, ומחכה כביכול, היכן הבורא שמעורר אותי? ולאחר מכן, הוא מתעורר, ומתחיל להבחין איך הבורא מתייחס אליו דרך החברה, דרך השינויים הפנימיים.

בבורא יש השפעות רבות, השפעה בצורה בלתי ישירה, שהאדם חושב שמעצמו הוא מתעורר ומכין את הכלי. והשפעה ישירה, שהוא מבחין שהבורא הוא הראשון שפונה אליו. לכן אומר רבי עקיבא, “אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין”, אשריכם שרוצים אתם כביכול להתעורר ולהיטהר. “ומי מטהר אתכם”, כי ישראל נקראים אלה שמרגישים שהם מתרוממים קודם ההתרוממות, קודם הרצון להיטהר, שבא אליהם ממרום.

“על כן בתחילת התקרבות האדם, נותנים לו נפש מסטרא דאופנים, דהיינו, שהשי”ת מתעורר אליו בכל עת שיש איזה הזדמנות מצד האדם, בכיסופים וגעגועים, להתדבק באדם.”

תחילה הכרח שתהיה הזדמנות מצד האדם. ואיזו הזדמנות יכולה להיות? איך האדם יכול להתעורר אם לא מעוררים אותו? באיזו צורה קורה, מה שקראנו בפסוקים קודמים, שהתעוררות קורית גם כך וגם כך, שגם ה' מעורר את האדם, וגם האדם מתעורר לה'?

ההתעוררות באה תמידית מלמעלה, וגם באה תמידית הקריאה מהבורא. אלא הכל תלוי ברגישות האדם, איך הוא מגיב למה שקורה לו. כי בכל רגע בחייו באות מצד האור, מצד הבורא כל ההבחנות שמעוררות את האדם לחיפוש ולמילוי, ולהבחנות. היות שהאור שבא, הוא בא מוחלט ומופשט וכולל בתוכו הכל. ולכן ה”כיסופים וגעגועים” צריכים לבוא מתוך האדם שמתעורר.

מדוע קורות ההתעוררויות בסיטרא דאופנים? כי אמנם שהפעולות מצד הבורא הן קבועות, אבל כשבאות ההתעוררויות האלו באדם, אז האדם מתעורר גם מתוך הכלים שלו הלא מבוררים והלא מתוקנים. שאחר כך הוא מתקן אותם, ומלביש אותם בצורה הנכונה כלפי הבורא, ומתעורר מעל הרצון לקבל שלו. זאת אומרת, הוא עובד עם הרשימו שלו, וכל הזמן מעבד את הרשימו בצורה יותר ויותר נכונה.

לכן אמנם שהאור הוא קבוע כלפי האדם, הרשימות שמתעוררות בתוכו הן לפי טבע הרשימות שנפלו דרך כל הדרגות מאין סוף, והתגלגלו כל אחת במדרגות רבות מאוד. והרשימו שמתעורר הוא כאופן, כסיבוב גלגל אופניים, שמתעורר מלמעלה ויורד למטה, מתעורר מלמעלה ויורד למטה, ונותן באדם שינוי המצבים הפנימיים. שכל השינויים האלה הם שינויים קדימה בלבד, כמו גלגל אופניים שמסתובב, ולמרות שיש נקודות בגלגל שמסתובבות כביכול לאחור, מכל מקום, הכל הוא בהתקדמות לפנים.

אלא בהרגשת האדם יש זמנים שהוא כאילו נסוג מההתקדמות למטרה, ולכן הם נקראים “האופנים”. שבהתקדמות יש שינויים כלפי הרגשת האדם מחיובי לשלילי, מלהתקדם כלפי האור, ולרדת כלפיו בתוך רצונות לקבל גדולים יותר שאינם מתוקנים עדיין.

אבל צריכים להבחין שבכל השינויים הללו יש התעוררות מצד הבורא, ושהשינוי בא מצד האור. ויש חיוב מוחלט להיות בכל מצב ומצב, ולקבל כל מצב כהכרחי. והמצבים שבהם האדם איננו מרגיש דבקות ושלמות עם התהליך שלו עם הבורא, דווקא אלה המצבים שבהם הוא יכול להשלים, ולעשות מכל האופנים, מכל השינויים, זרימה ישירה ללא האופן שבו המצב מתואר ברגש שלו. כי אז נקרא שאדם הולך “למעלה מהדעת”, זאת אומרת, מתרומם מעל הרגש שלו, והכל מסדר לאותה מטרה.

“וזה שהודיענו המשורר: “אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי”,” על פני כל האופנים. “שדוד המלך ע”ה, הוא כללות הנפש דכלל ישראל, ועל-כן היה תמיד משתוקק ומתאוה ונכסף לדביקות האמיתית בו ית'.” דוד המלך הוא מלכות הכללית, כפי שרואים לפי ספר התהילים, שבו תיאר את כל הדרגות והמצבים של המלכות. שהמזמורים הללו הם ידועים ומכובדים בכל העולם, היות שמכללות הרצונות של כל הנשמות אין יותר במה לפנות לאלוקות, אלא רק במזמורים שחיבר דוד המלך. והוא שאמר “אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי”, שבכל המצבים שעוברים על הנשמה בדרך התפתחותה ב”כל ימי חיי”, יש מצד העליון רק התעוררות באהבה שלימה.

“אבל צריך להכיר בנפשו, אשר השי”ת, רודף אחריו, ממש באותו השיעור, שהוא רודף אחר השי”ת.”

אמנם שהבורא נותן התעוררות, ואז מתעוררות הרשימות באדם, על כל פנים, על האדם לממש את הרשימות האלו, וזה מקום הבחירה החופשית שלו. האדם לא יכול להתקדם צעד אחר צעד לקראת המטרה, אלא אם הוא עושה את הצעדים בעצמו. עליו ללמוד את כל הצעדים, איך להשתפר וכלפי מה, איך להלביש לרצון לקבל שלו מסכים, וצורות ההשפעה שיהיו בהתאמה לבורא. ואם אחרי כל ההתעוררויות שמקבל מלמעלה, איננו עושה זאת בבחירה החופשית שלו, אז לא תבוא התקדמות. לכן לאחר שהבורא נותן התעוררות, האור מעורר את הרשימו באדם, ועל האדם עכשיו לממש את הרשימו.

ואם איננו מממש את הרשימו, אז הוא יורד מהתקדמות פרטית, מתיקון פרטי של הנשמה, להתקדמות ותיקון כללי כמו כל האנושות. שהתיקון הכללי הוא במהירות, ביחס, ובצורה שונים לגמרי. זאת אומרת, לפניו הבחירה אם להיות בתיקון פרטי או להיות בתיקון כללי, שאז מתקדמים לפי החסרונות הכלליים, לפי הייסורים, ולא בדרך התורה על ידי האורות שמעוררים את האדם. ומכאן, שבאדם בלבד תלוי אם להחזיק בדרך ההתפתחות האישית, זאת אומרת, להדביק את ההתעוררויות שמקבל מלמעלה בחיפוש אחר תגובות נכונות, ולא לרדת לדרגה הפסיבית. שאם אינו נותן תגובות, מובן שמלמעלה לא תבוא התעוררות לדרגה השנייה, כי לא מימש את הדרגה הראשונה, את הרשימו הראשון.

“ואסור לו לשכוח ח”ו את זה, גם בעת הגעגועים היותר גדולים,” כל עוד הגעגועים הם קטנים, יתכן שהאדם יראה בהם מעין סימן מלמעלה לכך שמעוררים אותו. אולם הגעגועים יכולים להתגבר יותר ויותר, וכשנעשים הגעגועים גדולים מאוד, אז מתוך הרגש שלו שנמצא בגעגועים, האדם עלול לאבד את הקשר בתוך ההשתוקקות והגעגועים שלו, למי שמעורר אותם. וזאת הטעות.

זאת אומרת, דווקא כשהבורא מעורר אותו יותר, הוא מאבד את הקשר עם הבורא בתוך זה. וזו נקודת המשבר ביחס בין נברא לבורא, שהיא מאוד מאוד רגשית וחשובה. זו אותה הנקודה העדינה היכן שהאדם מאבד כבר את הקשר עם ההשגחה העליונה, שיוצא מהסתר רגיל להסתר כפול. שבהסתר רגיל הוא מרגיש געגועים, ומרגיש לא בסדר על שעדיין לא חיבר אותם למטרה. אבל כשמתגברים הגעגועים, מתגברים גם הייסורים, כי מרגיש שלא מקבל מענה על החסרונות שלו, אז מתחיל לחשוב שהבורא הוא מחוץ לתמונה, ולא הוא ששולח לו את הגעגועים, אלא שהפסיק להשגיח עליו, ועל הבריות בכלל. עד שמאבד לחלוטין כל קשר עימו, ואומר שהבורא לא נמצא במציאות, כי כך קובע מתוך הרגשתו.

זאת אומרת, הגעגועים טבעם להתגבר, ואם איננו מחבר לגעגועים האלה את ההכרה וההבנה והקשר עם הבורא, אז יוצא שאותם געגועים, היינו ההתרגשות והשתוקקות שלו למטרה, הם שמורידים אותו להסתר כפול, ומנתקים אותו מהבורא. וזה מפני שהאדם הוא אלמנט רגיש, רצון לקבל שטבעו רגש, ואם מתגברים הייסורים הם מנתקים אותו. כי אז הרגש מתגבר על השכל, והוא מאבד את הקשר עם המטרה, ועם מי שמביא לו אותם הרגשות והגעגועים.

שיחה 2, 01.09.05

“פרי חכם - אגרות”, דף ע'

מהאגרת מתבאר, שאדם חייב להכיר את הבורא. כי רק בידיעת הבורא, הוא ידע למי עליו להידמות. ולהידמות לבורא נקרא, להגיע לאותה התכונה שיש בו, תכונת ההשפעה. וצריכים להידמות עד כדי כך שתהיה ביניהם דבקות, שאי אפשר יהיה להבדיל ביניהם, ויהיו ממש כאחד, כדבר הכתוב, “ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא”. אלא שכדי לדעת את הבורא, צריך אדם ללמוד את התנהגות הבורא מתוך פעולות הבורא אליו, ומתוך כך לבוא אחר כך להתאמה.

אדם לומד את התנהגות הבורא אליו בעצם מתוך הצורה ההפוכה. כי אנם שהבורא מתייחס אליו בכל טוב, האדם מקבל את התנהגות הבורא בכלים שלו, שהם ההפוכים. ואז עליו להבדיל איך הבורא מתנהג אליו, ואיך הוא מקבל את הנהגת הבורא, ששני אלו הפכים. בדומה לשני אנשים, שהאחד כל כך אוהב את השני, ומתייחס אליו טוב, ורוצה כל טוב בשבילו, והוא בחזרה מחזיר לו כל פעם דברים ממש רעים, ומתנהג אליו בגסות, ודוחה אותו מעליו, ולא רואה את האהבה שלו. כך אנחנו שנמצאים בטבע ההפוך, מרגישים ומקבלים את מה שהבורא עושה לנו. ואנחנו גם לא יודעים איך להפוך את הטבע, כי נמצאים בהסתרה כזאת, שלא יודעים בכלל מהו ההיפך. וזהו הלימוד שצריכים לעבור במשך תקופות ממושכות.

וכשלומדים את הדברים, אז התנהגות הבורא מורגשת באדם כצל, כמו שנאמר “ה' צילך”, שבמידה בה האדם מתעורר אל הבורא, באותה המידה הבורא מתעורר אליו. ובמידה שהאדם נדחה מהבורא, גם כן הבורא מתעורר אליו, רק בצורה ההפוכה, וגם בזה צריכים להבין התעוררות הבורא. לכן בכל דבר צריכים לראות שרק “טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי”, שהבורא מושך את האדם על ידי כל האמצעים, הן על ידי דחייה, הן על ידי משיכה. ואין רגע בחיי האדם שהבורא לא מושך אותו. אלא צריך רק להבדיל בכל ההתייחסויות של הבורא לאדם, דווקא את המשיכה שלו. ואז האדם קורא נכון את היחסים שלו עם הבורא, ומבין אותם, ובכל פעם מוצא לעצמו כוחות להתקדם.

וביני לביני, מחמת הטבע האגואיסטי שלנו, הלימוד הזה בא אלינו בצורת האופנים. הבורא עובד עם האדם בכל מיני צורות, לא כמו הגדולים שפועלים על הקטנים מעט בטוב ומעט ברע, קצת שואלים וקצת נותנים תשובה, משחקים מכיוון אחד ומכיוון שני, כדי לנענע את הילד שמתוך כך ילמד הנהגתם. אלא הבורא מתייחס אלינו עוד יותר מזה, היות שהוא גם מארגן את הטבע והמוחא והליבא בנו, וגם פועל כנגד מה שארגן מבחוץ דרך החברה, ודרך כל ההתפעלויות החיצוניות שלנו. ובשינוי הטבע מבפנים, ובשינוי הטבע מבחוץ, בשינוי הסביבה, הוא יוצר בנו כל מיני התנגשויות וחיכוכים. ואם האדם מתחיל להבין, ולהחזיק את עצמו במחשבה שהבורא הוא זה העושה בי ומחוצה לי, אז אין לו בזה הרבה במה לשלוט. אלא אם בתוך עצמו אינו יכול לשנות כלום, ומחוצה לו אינו יכול לשנות כלום, ויש לו מחשבה אחת בלבד שהכל נעשה מעליו, אז מה עליו לעשות מתוך זה? עליו רק להשתדל למצוא שהבורא עושה את כל ההבחנות האלו כדי לגלות אהבתו.

ואם אדם משתדל לראות את אהבת הבורא אליו, “טוב ומיטיב לרעים ולטובים”, “אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי”, אז מתוך היחס הזה, האדם יקרא בין שני צורות הטבע שעושה הבורא, בדיוק את מהות פעולותיו של הבורא. ולמהות הזאת עליו להידמות, המהות הזאת עליו לדעת. ומלבד ההבחנה שהוא ימצא, כל היתר - הטבע הפנימי של האדם, היצר הרע, הטבע החיצוני, זה הכל על חשבון הבורא. מכאן, שצריכים אנו להתרכז רק במהות פעולות הבורא שנמצאת בין האדם לבין החוצה לו. זה נקרא “ה' צילך”.

האימרה “ה' צילך” היא עצמה מאוד מבלבלת. האם אתה צל ה' או ה' הצל שלך? האדם כל הזמן נמצא בדיוק בחריץ שבין אני משגיח או הוא משגיח? אני עושה או הוא עושה? האם אני זה שמרגיש? ומי נותן לי את ההרגשה? ואת מי אני מרגיש? שהם בדיוק דבר והיפוכו. כי מהמאבק הפנימי בעבודה, שנמצאים בין מה בא מהבורא ומה מעצמו, מתוכו מגיעים בסופו של דבר לאיחוד, שאין אני והוא, אלא זה אחד. בנקודה אחת של דבקות, שהיא “טיפת הדבקות”, שם מתחברים. ורק בהתחברות ניתן לפתור את כל אותם האופנים, האם אני הראשון או הוא הראשון, מי העיר מי את מי, ומי פועל על מי, ומי מרגיש את מי, ומי עושה למי במוח ולב. והיות שרק בדבקות נפתרת הבעיה, לכן החיפוש ב”ה' צילך” הוא שמביא את האדם למטרה.

“ובזכרו שהשי”ת, מתגעגע ורודף להתדבק בו בשיעור עצום כמדת עצמו, נמצא תמיד הולך בכיסופים וגעגועים, מחיל אל חיל, בזווגא דלא פסיק [בזיווג שלא נפסק] , שהוא תכלית שלמות כח הנפש, עד שזוכה לתשובה מאהבה. דהיינו, “תשוב ו' לגבי ה'“, שהוא יחוד - קוב”ה ושכינתיה [הקדוש ברוך הוא ושכינתו] .”

האדם שבודק את המערכת היחסים פעם מצד עצמו, ופעם בודק מצד הבורא, לראות מי מעורר את מי, כמו שכתוב: “אשריכם ישראל” מי מעורר אתכם, וכלפי מי אתם מתעוררים, בדיוק אלו הבדיקות שמביאות לדבקות. כי בסופו של דבר באדם תלוי היכן הוא מגלה את נקודת הדבקות, שמוכרחה להתגלות בכל מצב ומצב. אמנם עד שמגיעים לדבקות שנקראת “עולם אין סוף” עוברים מאה עשרים וחמש מדרגות העולמות, אבל לעבור ממדרגה למדרגה אפשר רק אם נמצאים בסיום המדרגה, שזה נקרא השגת הדבקות באותו המצב שבו האדם נמצא.

והדבקות יכולה להיות במצב של הסתר כפול, במדרגות של הסתר רגיל, במדרגות של שכר ועונש, ובגילויי האהבה למיניהם. שבכל שלב יש מדרגות פנימיות רבות. ומה נקרא לסיים מצב ולעבור למצב הבא? שמתוך כל הנתונים והנסיבות שיש בו, מגיע האדם לנקודת הדבקות. זאת אומרת, שמגלה עולם אין סוף, מגלה את הכתר שבמדרגה במידת מה.

כי במאה עשרים וחמש המדרגות מלמעלה למטה, כל הכתרים, כל החוכמות, כל הבינות, כל הזעיר אנפינים, וכל המלכויות, כולם מצטרפים לפרצוף אחד, להוי”ה אחת שנמצאת באין סוף. ובכל מדרגה האדם חייב לעבור את כל עשר הספירות, ולקבוע יחס מלכות וכתר כדבוקים זה בזה, אור חוזר ואור ישר בפנים, שדבוקים זה בזה. ואפילו בהסתר כפול ישנם אותם התהליכים שבלעדיהם לא עוברים למדרגה הבאה.

“אבל נפש בלי דעת, והכרה את רבונו, נמצא בירידה גדולה, לאחר שמתרבים געגועים באיזה שיעור. כי נדמה לו שהשי”ת מואס בו ח”ו, אוי לאותה בושה וכלימה, שמלבד שאינו משלים את תשוקתו וכיסופיו, עד שיתמלא לאהבה נצחית, נמצא עוד בבחינת “ונרגן מפריד אלוף” ח”ו, משום שנדמה לו, שרק הוא הכוסף וחושק ומתגעגע אחרי השי”ת, ואינו מאמין לחז”ל, שבאותו מדה ממש גם השי”ת תואב וכוסף ומתגעגע, אחרי האדם.”

ההבדל בין מצב למצב הוא שבכל מצב מתקדם יש לאדם תוספת אגו, תוספת כבדות שמרגיש בלב ומוח. מעין ערפול חושים בלב, שאיננו מרגיש בחדות כמו קודם, וכבדות במוח, שאיננו יכול להבחין בין הדברים, ונעשה טיפש, שאין לו יכולת לפרק ולחבר (לעשות אנליזה וסינתזה) את הדברים שלומד ואת הדברים שמרגיש. ואין לו גם חיבור בין מוח ולב, אלא הם נפרדים. והאדם כאילו הלך לאיבוד, ונמצא אבוד ומעורפל בעולמו. לכן צריכים להבין, שכל זה תוספת ששייכת למדרגה הבאה. ורק בהשקעת הכוחות הנוספים האדם עולה על פני ההפרעות, ומתחבר שוב למצב שכל מה שיש בו, וכל מה שמסודר, זה הכל הבורא סידר לו, כדי להגיע לדבקות באותה מדרגה.

“ומה לנו לעשות ולהועיל לאלה אשר עוד לא נקבע בלבבם אמונת חכמים. ומבשרי אחזה אלוקי, כי כבר הוכחתי לכם כמה פעמים, אשר “כל מיני הנהגות דהאי עלמא [הנהגות העולם הזה] , המה אותיות שהאדם מחויב להעתיק אותם, במקומם האמיתי ברוחניות, כי הרוחניות, אין לה אותיות”.”

האדם מתחת למחסום מרגיש את העולם הזה, שיש בו “אני” ו”סביבה”, ובעצם אין בורא בעולמו, הוא אינו מרגיש בו, ואמנם שיכול לנחש שהבורא נמצא, מכל מקום, הבורא הוא לא מה שנמצא בו, ולא מה שנמצא בסביבתו.

אלא האדם צריך לראות בינו לבין הסביבה, היכן נמצא הבורא. או לראות שהרגשות שבתוכו הם כולם שלו, או לראות איך באים הרגשות שלו מלמעלה, ואיך הם באים אליו דרך הסביבה, ובאיזו צורה הוא עצמו מתייחס לסביבה. שבעצם היכן אדם מוצא את הבורא כמסדר את עולמו הפנימי ועולמו החיצון? וזה נקרא שבכל ההנהגות דעולם הזה, שקיימות רק שתיים - אני וסביבה, האדם צריך רק לשים לב מה עושה לו הבורא.

שרטוט 1

בשתי המדרגות הסתר כפול, והסתר רגיל, זאת אומרת, בעולם העשיה ובעולם היצירה, האדם עולה בהסתרה, והכרח שיטעה בדרך, כדברי הכתוב, “אין אדם עומד על דבר מצוה”, שמתקן את פעולותיו, “אלא אם כן נכשל בה”. האדם צריך לעבור כישלונות בתרי”ג הרצונות שיש בו, שמתגלים לו כזדונות, ואחר כך כשגגות, שבהן הוא בכל זאת נמצא מחבר עצמו לדבקות בהנהגה. שמשתדל להצדיק את הבורא מתוך הסתר כפול ומתוך הסתר רגיל, ורואה עד כמה אינו מסוגל. ועם כל אותן זדונות ושגגות הוא מגיע למחסום האמיתי, כי “העולם הזה” נגמר בחזה דיצירה. ומשם האדם מתחיל להיכנס לדרגות שכר ועונש, שבהן הוא יכול להגיע לדבקות בפועל, תלוי איך ההשגחה כביכול פונה אליו.

שרטוט 2

אבל כל העבודה של האדם היא בינו לבין הסביבה, שבתוך הרגשת עצמו, ובתוך הרגשת הסביבה, הוא מגלה את הבורא, כמארגן את כל הטבע, ונותן לתוך הטבע כל הצורות הקיום שלו. והאדם בודק איך הוא מקבל את הטבע שברא הבורא באותו רגע, ואיך הוא מקבל את הנהגתו, כפי שהבורא סידר הכל כך, שעכשיו האדם במוח ובלב של הבורא (שאותם סידר לאדם) רואה, ומרגיש, ומבין מה שהבורא עשה. כי למעשה מלבד הנקודה שבלב, כל הלב והמוח אינם שייכים לאדם. ומתוך הנקודה שבלב האדם בודק את הלב והמוח שלו.

ועם כל הנתונים שיש במח ולב, גם מצד הטבע, מצד הכלים, וגם מצד המילויים או חוסר מילויים שבתוך הכלים, האדם צריך להגיע להצדיק את מה שקורה לו באותו הרגע. מזה הוא לומד, ומבין נכון מדוע עשה כך הבורא בבריאה, באותו מצב של האדם, באותה הדרגה, וזה נקרא “דע את ה' אלוקיך”. שמבין אותו נכון, ומצדיק אותו, ואילו היה במקום הבורא, היה עושה בדיוק כמוהו. הוא מבין את הסיבתיות, והמטרתיות באותו המצב שבו הוא נמצא כרגע, וזה נקרא, שבמצב הנוכחי האדם קיצר את מצבי א', ב' וג' בבריאה, שעוברת יחד את כל הסיבוב בין המצבים הללו.

שיחה 3, 04.09.05

“פרי חכם - אגרות”, דף ע”א

“אמנם בסוד שבירת הכלים, נעתקו כל האותיות, להנהגות ובריות הגשמיים,” כל החוקים הרוחניים להנהגת העולם, שישנם בעולם האצילות, נכנסו על ידי שבירת הכלים לחומר של עולמות דפרודא, בריאה, יצירה, עשיה, וגם לעולם הזה.

“שבהיות האדם משתלם ומגיע אל שורשו,” האדם משתלם, זאת אומרת, נשלם, משלים את עצמו להיותו שלם, בזה שמגיע לשורשו בעולם האצילות, אותו השורש שבו היה בטרם השבירה.

“מוכרח מעצמו ללקטם, אחת לאחת,” כאשר הוא מעלה את עצמו, חייב לאסוף כל הניצוצים, כל הכלים השבורים, ולהביאם אל שורשו. ובזה הוא מגדיל פי תר”ך פעמים את עוצמת הכלי הפרטי שלו.

“ולהמציאם לשורשם לקדושה, שז”ס “מכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף זכות”.” “מכריע את עצמו" נקרא שעושה תיקון לנשמתו, “ואת העולם כולו”, שלפי החוק “ואהבת לרעך כמוך”, מייחד לעצמו כל יתר הנשמות ככלי אחד, ועם הכלי הזה עולה לשורשו.

“וענין “יחוד קוב”ה ושכינתיה” [ייחוד הקדוש ברוך ושכינתו] , שהאדם גורם בהתמלאות סאתו בכיסופיו וגעגועיו,” הקדוש ברוך הוא” נקרא אור, ו”שכינתיה”, שכינתו, היא הכלי היכן שבו הוא שוכן. והכלי הזה צריך אדם לתקן, ולהעלות, ולהביאו לזיווג עם הקודשא בריך הוא.

“דומה ממש לבחינת זווג התחתון, הנוהג בלידת גוף גשמי, שהוא גם כן נמשך מסבה הקודם בהכרח, דהיינו הקישוי, פירוש, מדה ידועה של כיסופים וגעגועים, שנקרא קושי בלשון הגשמי, שאז יהיה גם זרעו לברכה, באשר שיורה כחץ, בנפש, שנה, ועולם,”

המציאות שלנו כוללת נפש, שנה, עולם. שבכל הזמנים והמקרים שלפני האדם, כל מה שהוא מרגיש, וחושב, כל מה שקורה לו, כל עולמו, מתחלק לנפש, שנה, עולם. והוא חייב ללכד הכל יחד, ולהביאו למטרה אחת בלבד, היינו, להתקיים בעולם הזה למען מטרה אחת - כדי להגיע לזיווג עם הבורא. זאת אומרת, עליו להכין את הכלי, שיהיה מוכן בכל הרצון להיות דבוק, להיות בהשתוות הצורה, להיות באותה מידת ההשפעה ההדדית עם הבורא.

“שז”ס היכי דמי תשובה [איך היא תשובה] , באותו זמן ואותו מקום ואותה אשה.” איך הכלי מחזיר את עצמו לשורש? הוא אומר, לפי הנתונים עולם, שנה, נפש, “באותו זמן ואותו מקום ואותה אישה”, חוזרים אנו לשורש נשמתה.

“כי ה' תתאה [ה' תחתונה] כוללת נפש, שנה, עולם.” אבל כשאדם עולה בה' עליונה, מלכות שעולה לבינה, שם אין נפש, שנה, עולם, אלא הם כולם נכללים כנתון אחד בדבקות.

“נפש” ה”ס מדת הכיסופים והגעגועים. “ושנה” ה”ס הזמנים של בחי' העראות כי ביאה שלימה יש לה שעור השלם להכניס העטרה ליושנה,” צריכים להשתוקק בכל הכוח, ובכל הזמנים, ובכל המקרים שעוברים על האדם, וצריכים ללקט כל הזמנים והכוחות הללו יחד, שאז אדם משלים את עצמו. היינו, שבכל הכוח, הרצון, השתוקקות והכיסופים, מגיע מוכן לפגישה, לזיווג, לדבקות עם הבורא.

“כלומר ע”ד שהיו הדביקות בשורשם טרם התפרדם בעולם הגשמי. אבל לא בפעם אחד, ימצא האדם מוכן לזווג הגבוה, מאד נעלה, שנקרא ביאה שלמה. אלא “אך טוב וחסד ירדפוני” כנ”ל. וע”כ עושה העראה שהיא תחילת ביאה, שז”ס, “צדיק ורע לו”,”

אי אפשר להכין את הכלי ולהגיע לזיווג בבת אחת. האדם נמצא בטבע ההפוך מהבורא, ולכן הכלי הראשון, שהוא הכלי דאדם הראשון, התחלק למיליארדי כלים קטנים, שכל אחד ואחד עושה חלק מהעבודה הגדולה, ואז כולם מתאחדים יחד. וכל אחד שעושה עבודתו, גם העבודה שלו מתחלקת לפי זמנים, זאת אומרת, לפי סיבה ומסובב, ש”פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול”. ואין לנו אפשרות אחרת, כי באים מהטבע ההפוך, ובאים לצרף גם את כל היצר הרע, כל הרצונות לקבל, ממצבם ההפוך, לקדושה.

והיות שהאדם מתחיל מניצוץ אחד קטן שיש לו, שנקרא נקודה שבלב, חלק אלוקה ממעל, נר דקיק, שהוא הרצון הקטן לקדושה, למרות כל העולם הזה וכל העולמות דקליפה, שעומדים כדי לספק לו חומר דלק מצד השלילה, שיצרף את כל החומר הזה לנשמה שלו, כעוצמת הכלי העתידי. אז מובן שהעבודה הזאת אפשרית רק בתהליך שהכלי הכללי עובר חלוקה למיליארדי כלים, וכל אחד מהם עובר מצבים רבים מאוד בזה אחר זה, בלתקן את עצמו.

“שהשי”ת אינו רוצה בדביקותו,” כביכול. שמתגלה ונסתר, מתגלה ונסתר, ובצורה כזאת הבורא מגרה אותו.

“ועל כן אינו טועם בגעגועים ובכיסופים בחינת אהבה, הצריך ל”אותו דבר” ול”אותו מקום”, ונמצא בו בחינת צער, שה”ס נגע העתיד להתמתק לבחינת ענג.” כל זה כדי שאדם בעצמו יגלה את הרצון.

אפילו אנחנו, כדי לקבל תענוג, צריכים להקדים לסעודה אכילת מיני חריפים ומלוחים, לצאת לטיול, לעשות משהו שיעורר את הרעב, כדי שאז נגלה באמת את כל הטעמים שישנם במאכל. ולא חשוב כל כך מהו המאכל, אלא התענוג יותר תלוי בכלים שלנו. שאם אדם רעב מאוד, אז כל מה שיאכל, הוא יגלה בו נחיצות וטעמים. מה שאין כן, אדם שאין לו תאבון, ולא הכין את עצמו לקבלת התענוג, אז כל התענוגים שכביכול יהיו לפניו, לא יהיו מורגשים בו בכלל. לכן, האור נמדד לפי הכלים. ואי אפשר לדבר על האור ללא כלי.

מכאן שההסתרה היא תהליך מחויב שהאדם צריך לעבור, ודרך ההסתרה ללקט בעצמו רצונות לתענוגים. שה”נגע”, הכאב והצער שמרגיש בזה שמפתח רצון, ונתקע בזה שאותו הרצון נשאר ריק, הוא מעין פלירט בין התענוג לאדם. שכך הבורא מגרה אותו, ומגדל בו כלי יותר גדול לאותו העונג העתידי, שהאדם אז יקבל מהדבקות.

“אולם “מה שלא יעשה השכל יעשה הזמן”,” הכוונה היא שאדם איננו יודע מהו בדיוק התהליך שהוא עובר. נראה לו שהוא לכל הפחות דורך במקום או אפילו הולך אחורנית, כי האכזבה הולכת וגדלה ללא הרף, והרצונות שכביכול מושכים אותו מהדרך אל המטרה נעשים רצונות יותר גדולים. וחושב שתיכף יזכה למשהו, אבל רואה שההיפך, שכביכול באה ירידה עוד יותר גדולה ובלבולים. אבל את כל זה הוא צריך לעבור באמונה למעלה מהדעת, זאת אומרת, מבלי להשתדל להשיב לשכל שלו שום מענה שכלי (רציונאלי), כי באמת אין מענה.

ואמנם ככל שמרבים לקרוא וללמוד, בא מתוך זה איזה דחף לסדר את הדרך כתהליך הגיוני ופשוט, שיהיו הסברים לכל דבר. אבל האדם שנתקע בתהליך הפנימי, החיפוש לענות לגוף כל מיני תשובות בתוך הדעת, הוא גישה לא נכונה, שמונעת אותו מלהתקדם. אלא הדבקות היא בזה שבכל מצב ומצב אדם נדבק בתכונת האמונה, בתכונת ההשפעה. ושם אין דרישה לשכל ולהסברים הגיוניים, למה קורה לי כך ולמה כך, והאם כדאי כך או אחרת, אלא הכל למעלה מהשכל.

השכל יכול להיות עם כל הקושיות שלו, ועם כל הדרישות שלו לקבל הסברים, ולהישאר כמו שהוא. והאדם עוזב אותו, והולך למעלה מכל זה לקראת תכונות ההשפעה. בכך הוא מקדם את עצמו, ומרוויח זמן, ואיננו זקוק להיות בתוך הרצון לקבל שלו, עם כל השכל והחוכמות שצריך לתת להם איזה פיצוי ומילוי. אלה לא הצעדים הנכונים שעליו לעשות בדרך. הדרך צריך שתהיה תמיד למעלה מכל האכזבות, ומכל הדרישות לידיעה, ולהצדקה. וההצדקה שתהיה למעלה מהדעת, כי בזה האדם באמת עושה צעדים רוחניים.

אבל לא שהרוחניות אין בה שכל, וראליות והיגיון, אלא העניין הוא, שלא ישאר בשכל הבהמי. הוא יתפוס כבר את השכל הרוחני בתוך תכונת החסדים, תכונת ההשפעה, כשיגלה את אור החוכמה, אבל זה יהיה בדרגה אחרת, אחרי שיעבור את השלב של ניתוק בינה מתוך מלכות. ואז יעלה את המלכות לתוך בינה, כשירכוש את תכונת הבינה, ובמלכות שעלתה לשם ימשוך אור חוכמה, ושם יגלה את החוכמה באור החסדים, בצורה כזאת שתהיה לו כבר הבנה בדרכים רוחניות.

כי מה שהאדם נותן לעצמו איזה הסברים ופיצויים שכליים בינתיים, זה הכל במישור הגשמי, ולא מעלה אותו למעלה לדרגה הרוחנית. אלא להיפך, ההסברים הללו מחזיקים אותו בדרגה הגשמית למטה. לכן צריך להבין את העדינות מסוימת, הנקיות בגישה, שיחד עם זאת שמקבלים הסברים ולומדים בשכל, מכל מקום, בעבודה הפנימית הפרטית, אדם צריך ללכת בלמעלה מזה.

מה נקרא שברוחניות אין אותיות, וצריך להעתיק אותן מהגשמיות?

אין הכוונה למה שבדרך כלל מסבירים מהי “שפת הענפים”. שכדי להעביר הרגשה מאחד לשני צריכים שפה לרישום או למסירה בעל פה. שאז משתמשים בכל מיני אותיות, שמהוות אותות, סימנים למה שהאדם הרגיש. זאת אומרת, שהוא העביר את ההרגשה לתבנית של צורה מסוימת, שהצורה הזאת מובנת לו גם לאחר שיצא מהמצב שבו עשה את הצורה. כי אותו סימן הוא מעין רשימו מהמצב שבו הוא היה, ולפי הרשימו הזה הוא יכול לשוב אל אותו מצב, או למסור את הסימן הזה למישהו שהיה במצב הזה, או שהיה במצב דומה, או שלא היה במצב הזה בכלל, ואפילו למישהו שנדרשות לו הכנות גדולות, והצטיידות באמצעים, והסימן הזה מאפשר לכל אדם זר להיכנס למצב שמקובל חווה. ולזה צריכים שפת רישום, גם לאדם כלפי עצמו, וגם כלפי האחרים.

וברוחניות אין אותיות, כמו שגם בהרגשה שלנו אין אותיות. אם אדם מרגיש משהו, אפילו מחוויות העולם הזה, ורוצה לבטא את הדבר, למסור אותו למישהו, אז קשה לבטא. אמנם לאנשים מיוחדים ישנה היכולת לבטא את הרגשתם דרך מוזיקה, סיפרות, שירה, ציור. ואנו רואים שככל שהאדם מתקדם במשך ההיסטוריה, הרצון לקבל שלו נעשה יותר עשיר, וכן המוח והלב, והוא מבטא את עצמו בצורות יותר אבסטרקטיות, מנותקות מהחומר, וקרובות כביכול לרוחניות, היינו לצורות הבלתי מוגדרות.

אבל לענייננו, מדובר באדם עצמו, שמתפתח מגשמיות לרוחניות, וחסרות לו האותיות הפנימיות. זאת אומרת, אדם שמגיע להרגשה הרוחנית, לא מגיע אליה כך שהוא פשוט מרגיש “טוב”. אלא לטוב הזה האדם צריך לתת איזו צורה, אחרת הוא איננו מרגיש את הטוב. כי האדם הוא כלי, והכלי מקבל את ההתפעלות מתוך תכונותיו שלו, עד כמה שהן מסוגלות לספוג משהו, שאצלנו נקרא “מילוי”. אבל המילוי הזה איננו מילוי, אלא אפשר לחבר למוח זרם חשמלי, וגם בזה אדם ירגיש תענוג, ומכאן שהמילוי הוא דבר מאד יחסי. אלא להתפעלות הכלים אנו קוראים מילוי.

אבל התפעלות הכלים מהיכן ניקח? לכן אנחנו מתחילים את דרכנו מתוך דרגת העולם הזה. אמנם אין עולם הזה או עולם הבא, אלא ממצבנו הנוכחי אנחנו יכולים לקחת את ההתרשמויות, האותיות, השמות, ההבנות שיש לנו לפני הרוחניות. כי האדם שנולד, החברה שלו, וכל גלגולי החיים שלו, וכל הרשימות שבו, אלה נסיבות שכולן כאחת מספקות לו צורות. והצורות האלה אינן צורות גשמיות, אלא צורות של לבושים כביכול, ואיתן האדם בא לרוחניות. ויוצא שבכל זאת, דרך הגשמיות הוא מסתכל על הרוחניות.

אז יש לו שמות, והבנות איך מגיעים מגשמיות לרוחניות, למה כל דבר שייך, למה כל דבר הוא שורש, מאיזה כוח עליון שכעת הוא הגיע אליו באה ההעתקה של דבר מה. כי אדם שעולה למדרגה מתקדמת, מגלה את השורש למדרגה שבה היה נמצא. וכך השכלתו נעשית בכל פעם יותר קרובה לשורש, ובנוסף מצטברים בתוכו הציורים והצורות.

“כי השי”ת מונה כל העראותיו, ומחבר אותם לשיעור השלם, שבמדת הקושי', ליום המיועד, שזה כוונת הפייטן, “תעיר ותריע להכרית כל מריע”. כי “תקיעה” ה”ס גמר ביאה, ע”ד שאמרו “תקע ביבמתו”, שה”ס הזווג דקוב”ה ושכינתיה [הזיווג של הקדוש ברוך הוא ושכינתו] , מעילא לתתא, טרם התלבשה הנשמה בגלגולים דהאי עלמא [בגלגולים של העולם הזה] , ואחר כך בשעת הכנת האדם לשוב אל שורשו. אז לא בפעם אחד יגרום זווג שלם, אלא עושה העראות, שהוא סוד, דרגת הנפש, בסוד, מסטרא דאופנים [מצד האופנים] , אשר רודפים בכל כוחם ברתת ובזעה, אחר השכינה הקדושה, עד שנמצאים מתעגלים על קוטב הזה, כל היום וכל הלילה, תמיד לא יחשו. כמו”ש בספרים, בסוד האופנים, וכל עוד שמשתלמת נפשו בדרגות הנפש, הולך ומתקרב, כן מתרבה געגועיו וצערו, כי התשוקה העזה שאינה משתלמת, משאירה אחריה צער גדול, לפי שעור תשוקתו.”

האדם צריך להביא את כל המצבים שעובר לשלמות. להשלים את המצבים נקרא, להעלות אותם לדרגת ההשפעה, ובזה “פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול”. שהחשבון נעשה בבינה - האם אדם היה ביגיעה, בסבל, ובהשקעת כוח מספקת, כדי להעלות מלכות לבינה, ולהדביק עצמו לרוחניות, ולחדול מעשיית חשבונות גשמיים, ולעלות לדרגת ההשפעה. וכל זה כאמור ב”סטרא דאופנים”, היינו בכל מיני המצבים שהוא עובר, שמלמעלה תמיד מסדרים לו במכוון כשלונות ונפילות

ורק אם מלכד אותם נכון לאותו השורש, אז הוא מעלה את נפשו לדרגת הנפש, ומתקרב להשלמת הכלי. היינו, שלא משתדל לתת לעצמו תשובה, אלא מספיק שעל פני כל הדרישות שבאות מצד מלכות, הוא מעלה את עצמו לדרגת ההשפעה, מדביק את עצמו לתכונת ההשפעה. שאם לא עושה זאת באיזו פעם, הרי נמצא כבר בצער ובתשוקה, לא לתכונת ההשפעה, לא לרוחניות, כי אם לגשמיות, לקבל מילוי בכלים.

מכאן שחשוב כיצד אדם מגדיר מהי ההתקדמות שלו. או שההתקדמות שלו היא למלא את הכלים הנוכחיים שלו, במוחא ובליבא, בהרגשה ובהבנה, היינו בדעת. או ההתקדמות שלו היא להגיע לכלי בינה, להשפעה, לכלים שנמצאים למעלה מהדעת. ולמעלה מהדעת נקרא, שבמכוון לא ישתדל למלא את הכלים דדעת, אלא על פני כל פרט ופרט שמתגלה ברגע נוכחי, יתעלה וידביק את עצמו להשפעה דרך החברה והלימוד. שרק בכך יראה את עצמו מנצל את כל ה”אופנים” של ההפרעות.

“וזה סוד “תרועה”, ומלמד אותנו הפייטן ואומר: “תעיר”, כלומר, שאתה עושה העראות, בשכינה הקדושה. “ותריע”, שע”כ, אתה גורם לצער גדול, שאין כמותו, בסוד “גנוחי גנח”, כי בשעה שאדם מצטער שכינה מה אומרת וכו', ולמה אתה עושה כן? הוא כדי, “להכרית כל מריע”, פירוש, כי “צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו”. וליודע תעלומות גלוי שעור החפץ שבלב האדם לקרבתו ית', אשר עדיין אפשר להיות מתפסק ח”ו. ועל כן הוא ית' מרבה העראותיו, כלומר, התחלות הביאות, שאם האדם שומע לקולו ית', בסוד “ה' צלך” כנ”ל, נמצא שאינו נופל ויורד מחמת התגברות הצער של ההעראות, כי רואה ושומע שגם השכינה הקדושה סובלת כמדתו, מחמת הגעגועים המתרבים, ממילא נמצא הולך ומתעצם, פעם אחר פעם, ביתר געגועים, עד שמשלים נקודת לבבו, בחפץ השלם, בקשר חזק שלא ימוט.”

העניין הוא, איך אדם קורא את המצבים שהוא עובר. האם רואה אותם כולם בתהליך “ה' צילך”, שכל מה שנמצא בהרגשתו ובהבנתו, בכל המצבים יהיו איזה שיהיו, אלה מצבים שבאים מלמעלה לפי שורש נשמתו, ומתגלים בזה אחר זה, כטובים כרעים כאחד. בהתאם לתוכנית שכל דבר ודבר בא לאדם על ידי מחשבת הבריאה להיטיב לו, הקיימת הקבועה והבלתי משתנה, שהיא המפעילה כל מצב אחר מצב שעובר עליו. ושאין מצבים רעים ומצבים טובים, אלא כך מורגש רק בתוכו, ברצון לקבל האגואיסטי שלו, שבינתיים בו הוא קיים. ועד כמה שהמצב מורגש בצורה רעה לאגו שלו, עליו להבין אותו בצורה אחרת, שזהו רק “צל” מהמצב האמיתי. ושבזה הוא מקבל התעוררות, ועזרה גדולה מלמעלה. כי האור פנימי שממלא אותו בשורש הנשמה, מאיר לו לתוך מצבו הנוכחי כאור מקיף, ומעורר אותו, ומעורר את הרשימות שבו.

ואם במצב שקורה באדם עכשיו הוא נדבק ב”ה' צילך”, שהמצב שלו הוא כצל, ודרכו הוא בכל זאת מצדיק את הבורא, ונדבק לאותו מצב, בזה שמתעלה מעל לאופן שבו כלי הקליטה מפענחים את המצב, ודוחים אותו. ואם מתקן את המצב שלו בזה שמתייחס אליו כמו החפץ חסד, כי כל מצב הוא טוב כדי להגיע לדבקות במפעיל המצב, בבורא. אז כך כל המצבים שבאים בזה אחר זה בצורת האופנים, הוא משלים ב”חפץ השלם, בקשר חזק שלא ימוט”. שנמצא בחפץ אחד, בכיוון אחד, ברצון אחד למעלה מכל השינויים שיכולים לבוא ברצון לקבל. והשינויים שעוברים עליו לא משפיעים בכלל על אותה דרגת החסד וההשפעה שהשיג.

ההתעלות הזאת, היא בעצם כל מה שהשיג בזכות כל אותם ה”אופנים” שעברו עליו, ולימדו אותו כיצד להתעלות מעל לכל המצבים של האכזבות, הכשלונות, הנפילות, חוסר האונים, הבלבולים, הקושי, שאיננו יכול להצדיק את המצב, והכל נראה לא נכון. שכל אלה הוא עבר רק בהתגברות למעלה מהדעת, וכך רכש תכונת ההשפעה. שכל האופנים נמצאים בו גם עתה, אבל הוא רוכב כבר מעליהם, ואינו מרגיש שהם עושים בו משהו בכלל. אז נקרא שהגיע ל”מי מנוחות”, לבינה, לקשר אמיץ, “קשר חזק, שלא ימוט”.

ומהי ההתגברות? ההתגברות היא ללכת למעלה מהדעת למרות כל דרישת השכל והרגש למתן הסבר. אם האדם מחפש הסבר, הוא נמצא בתוך הכלים דקבלה שלו, ועוצר את התפתחותו. ואם למרות כל הדרישות הללו הוא מתעלה למעלה, היינו שלא סתם מוחק את המצבים שלו, אלא הוא רוצה ללכת בכלים דהשפעה בזה שמקבל את המצבים, ומבין שהם באים מלמעלה, ובאים מהבורא כדי שיעשה עליהם את התרגיל הזה. אז בצורת יחס כזאת, המצבים לא בורחים ממנו, ועוזבים אותו, שאז אינו מרוויח כלום בהבנה, ובהשגה. אלא להיפך, על פני אותם המצבים דווקא הוא מרוויח הבנה והשגה בתכונת ההשפעה. ולא שמשתדל להיות חריף יותר בשכל הגשמי שלו, ולתת לעצמו הצדקה לכל מצב.

וזה אומנם שהלמעלה מהדעת איננו מבטל את הלימוד השכלתני, אלא שהלימוד איננו שייך לגישה שלו. הלימוד הכרח שיהיה לימוד כביכול גשמי, לפי הכלים שלו, ועליו להמשיך כך שהלימוד לא יעצור אותו מללכת בלהדבק להשפעה. זאת אומרת, שמקבל את המצבים כמצבים הטובים ביותר, כאילו שנהנה מהם. ואז הפער שישנו, הוא בדיוק הפער בין המדידה שלו בכלים דקבלה ובכלים דהשפעה.

שיחה 4, 05.09.05

“פרי חכם - אגרות”, דף ע'

האדם שעובר כל מיני “אופנים” שכביכול מרחיקים אותו מהבורא, גם אם מתעורר באהבה, צריך לידע שקודם קיבל התרוממות, התעוררות מלמעלה, “ה' צילך”. וכשמגיע זמן של אופנים, אז כמו בגלגל, הדברים שהיו למעלה בחשיבות נעשים למטה, והדברים שהיו מטה בחשיבות נעשים מעלה בחשיבות. שעל ידי האופן הזה אדם נמצא בהיפוך תמידי מכך לכך. וכמו שכותב באגרת, עתיד ה”נגע”, שכל הזמן רואה עד כמה כל היוצרות שבתוכו מתהפכות, להתהפך ל”ענג”.

אלא שאז גם ה”נגע” וגם ה”עונג” יקבלו הגדרות אחרות, הגדרות רוחנית בקשר להמשפיע, בקשר להבורא, ולא בקשר לרצון לקבל של האדם. ואיך עושים את זה? גם על ידי האופנים, וגם על ידי בירורים רבים מאוד, ש”מה שלא יעשה השכל, יעשה הזמן”.

אין הכוונה שצריכים לחכות, והמצב יעבור. אלא “מה שלא יעשה השכל” הכוונה, שהשכל אינו מסוגל לברר דברים השייכים לדרגה הרוחנית. כי ברוחניות שום דבר לא עובד עם הכלים הנוכחיים שלנו. יהיה זה השכל הגדול ביותר או הקטן ביותר, על כל פנים, ברוחניות אין לו יכולת לעזור. וגם הלב, יהיה רגיש ורחמן, ויהיה בן אדם מיוחד ויפה נפש, בעל המידות הגשמיות - ברוחניות כל התכונות האלה אינן פועלות, כי הן שייכות לפסיכולוגיה של האדם. ברוחניות מה שנקרא “נשמה”, אלה הכוונות על מנת להשפיע, ולא התכונות הטבעיות שאיתן נולד בשכל ובלב.

לכן “מה שלא יעשה השכל” - שהשכל באמת לא עושה כלום - “יעשה הזמן”. מה נקרא “הזמן”? הפעולות שהבורא מעורר באדם כ”צל”, והאדם שמתעורר, עובר על הפעולות הללו אחת אחת, והן בונות בו כלים חדשים, שמתוכם הוא מתקדם. והפעולות שעוברות על האדם, אומר בעל הסולם, באות ב”סוד תרועה”.

“וזה סוד “תרועה”, ומלמד אותנו הפייטן ואומר: “תעיר”, כלומר, שאתה עושה העראות, בשכינה הקדושה.” במה? בזה שהאדם משתוקק, ואם מתוך רצונו להגיע למשהו הוא מצטער, אז גם הבורא מצטער. שאם שני אהובים נמצאים בקשר הדוק, כמו הקשר שיש מצד הבורא עם הנברא, אז במידה בה האדם מצטער, מורגש הצער הזה בהנותן פי כמה וכמה. כמו התינוק שקצת כואב לו איזה איבר, והאם סובלת הרבה יותר ממנו, היות שלה יש כלים גדולים לעומתו, והסבל שלו מורגש אצלה בכל הכלי.

““ותריע”, שע”כ, אתה גורם לצער גדול, שאין כמותו, בסוד “גנוחי גנח” [תאור מהי תרועה בהילכות שופר - גניחות] , כי בשעה שאדם מצטער שכינה מה אומרת וכו', ולמה אתה עושה כן? הוא כדי, “להכרית כל מריע”, פירוש, כי “צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו”.” כי אפילו אדם מגיע למצב שבכל הדברים הוא מצדיק את הבורא, מכל מקום זה ש”מצדיק” לא נקרא שהלב שלו לגמרי מסכים. העניין הוא, שההצדקה הכרח שתהיה בכל הכלים הטבעיים שלו, ולא בזה שנעשה בו שינוי על ידי האור, ונעשה לצדיק. לכן “לא תצילנו ביום פשעו” הכוונה, כששוב מתעורר הרצון לקבל בצורה הטבעית, אז מובן שבתוכו נשאר לאדם ה”פשע”, נשאר ה”רשע”.

“וליודע תעלומות גלוי שעור החפץ שבלב האדם לקרבתו ית', אשר עדיין אפשר להיות מתפסק ח”ו. ועל כן הוא ית' מרבה העראותיו, כלומר, התחלות הביאות,” שהן צער גדול. זאת אומרת, הבורא מעורר באדם תשוקה, אבל אין בכך דבר מלבד ההתעוררות בכלים.

“שאם האדם שומע לקולו ית', בסוד “ה' צלך” כנ”ל,” אם האדם מבין שהצער הזה בא מלמעלה, ומעביר אותו מצער אישי שלו, לצער השכינה. שמתקן את הכלי, בזה שאינו מצטער בצער עצמו, אלא מצטער בצערו של הנותן על שאיננו מסוגל עדיין לממש את הצער הזה לאהבה , “נמצא שאינו נופל ויורד מחמת התגברות הצער של ההעראות, כי רואה ושומע שגם השכינה הקדושה סובלת כמדתו, מחמת הגעגועים המתרבים, ממילא נמצא הולך ומתעצם, פעם אחר פעם, ביתר געגועים, עד שמשלים נקודת לבבו, בחפץ השלם, בקשר חזק שלא ימוט.” שאיננו ממשיך לסבול בכלים שלו כפי שמלכתחילה מגיע הסבל, אלא מתחיל להפנות את הסבל לשכינה, לבורא. היינו עד כמה הבורא סובל מכך שאיננו מסוגל לבצע עכשיו את הפעולות. ובזה האדם קונה במקום הסבל שלו, סבל עוד יותר גדול, “צער השכינה”.

האם אדם מסוגל לזה? הרי הרצון לקבל האגואיסטי שלו מלכתחילה לא ירשה לו לסבל יותר גדול, ויעשה כל שביכולתו כדי למנוע זאת. ואיך אדם יהפוך את עצמו לשותף בצער גדול, ולמקבל אותו הצער הגדול כשלו? זה הכלי שאדם צריך לרכוש. יוצא, שהכלי נולד מתוך שני תהליכים - תהליך אחד הוא האופנים. ותהליך שני, שכל אופן ואופן, היינו כל דבר שבא ומשתנה, האדם מעבד אותו ב”ה' צילך”.

“ע”ד שאמר רשב”י ז”ל באדרא: “אני לדודי ועלי תשוקתו, כל יומין דאתקטרנא בהאי עלמא, בחד קטירא אתקטרנא ביה בקב”ה, ובג”כ השתא [ומשום כך עתה] ועלי תשוקתו” [תרגום הסולם: “פתח רבי שמעון ואמר: אני לדודי ועלי תשוקתו”. כל הימים שהייתי קשור בעולם הזה, בקשר אחד נקשרתי בהקב”ה, ומשום זה עתה “ועלי תשוקתו”] , וכו' ע”ש. והיינו, “עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד”, ועל כן זוכה להשיב את ה' לגבי ו' לנצחיות.” הזיווג בין מלכות וזעיר אנפין דאצילות הוא המהווה את החסרונות לכל מערכת הקדושה, ונקרא שהוא כמלכות, כחלק מהשכינה, כלפי זעיר אנפין, כלפי הקב”ה.

“דהיינו, גמר ביאה, והכנסת עטרה ליושנה, שהוא סוד “תקיעה גדולה”. וכל זה בכוחות וסגולות של התרועות, כי הכריתו כל מריע ולא ישוב לכסלו עוד.” אם את כל ההעראות, כל הדברים בדרך שהאדם מרגיש בהם אי נעימות, הוא מצרף והופך למדרגות ההתקדמות, ומבין שכל ההתעוררויות הללו באות כאחת מהבורא, מצד “מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו”, ומצד הצער הגדול שיש בעליון, מפני שמחכה לתחתון שיהיה מוכן לזיווג. אז בזה האדם קונה את כל הכלי הגדול של העליון, “כלי השכינה”, ומשתמש בו כדי להיות באותו כיוון האהבה.

“ואז זוכה להכרה השלמה, בזווגא דלא פסיק [בזיווג שלא נפסק] , בסוד “הדעת”, ורואה שכל הקושי שהגיע אליו בריבוי הזמנים, אינו אלא “לדעת”, והוא סוד “באותו הזמן”, כלומר, “הידוע ליודע תעלומות”, שהזמנים עשו בו הסגולה הנ”ל, שיעמוד בצדקתו לנצחיות.” ורק בשעה שמגיע למצב שיש לו קושי, היינו “קישוי”, שהוא מידת ההשתוקקות המתאימה לגובה הזיווג הגדול הזה, אז הוא יקרה. לכן צריכים להיות בהבנה, במוכנות ובנכונות לסבול, כדי להשיג את המטרה, שאיננה מושגת, אלא רק על ידי הצטברות ההתעוררויות שמקבל ב”ה' צלך”.

““ובאותו מקום”, שה”ס הכנסת עטרה ליושנה,” משמע, שהמטרה שלו היא האמיתית, ולא המטרה האגואיסטית שייכנס לזיווג הגדול, וימלא את הכלים שלו בכל טוב. אלא שסוף כל סוף הגיע לכלל ההשתוקקות שיכולה לבוא על כל הכלים שלו. שקנה את הכלים של השכינה, וקנה את הכוונות על מנת להשפיע על כל הכלים האלו, ואז מוכן לזיווג הגבוה.

ב”אותו מקום” שהכלי הוא עם כוונה, שנקרא כלי מצויד המסך, שם המטרה בשביל האדם היא מטרת ההשפעה. שבמקום היות המטרה מקור של תענוגים, היא הפכה למקור לנתינה, מקום לאהבה. וזה נקרא “באותו מקום”.

“כמו שהיתה קודם מיעוטה,” “קודם מיעוטה”, זאת אומרת כמו שהאור נמצא מלכתחילה מצד הבריאה, בעולם אין סוף. אלא אחר כך התמעט דרך חמישה עולמות, שאחריהם הוא מגיע לאדם בעולם הזה בצורה שהמטרה היא מבלובלת, וחושב שהתענוג מגיע לו, והקשר עם הבורא הוא בכלים האגואיסטיים. עד שהאדם הופך אותם, ומכין אותם בעל מנת להשפיע. ו”אותו מקום”, היינו עולם אין סוף, נעשה אותו המקום של דרגת ההשפעה המוחלטת מצד האדם.

“כמו ששמעתם ממני כמה פעמים, שהשי”ת אינו עושה חדשות בעת גמר התיקון, כסברת הכסילים, אלא “ואכלתם ישן נושן”, כלומר, עד שיאמר רוצה אני. וד”ל.” רוצה אני אותו מקום, אותה אישה, אותה אהבה, אותו חיבור שנקבע מצד הבורא מלכתחילה. ואז מתגלה מצדו מהי כוונת ה”להיטיב לנבראיו” האמיתית, כפי שנקבעה מצד הבורא, ולא כפי שתיאר אותה לעצמו קודם לכן, בכלים הלא מתוקנים שלו.

““ובאותה אשה”, כי “שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל”.” העיקר אינו “החן והיופי”, אלא היראה. כי ממנה מגיעים לאהבה. רק שתי הדרגות האלו מביאות את האדם לתכלית, ולא ה”חן והיופי”, היינו התענוגים שמורגשים בו בכלים הטבעיים.

“כלומר, שבשעת הכנה נראה החן והיופי לעיקר השלימות, שאחר זה הוא משתוקק וכוסף,” בצורה טבעית. “אולם בעת התיקון, “שימלא הארץ דעה את ה'“,” אחרי שאדם משיג את ההבנה, ומשתכלל דרך כל האופנים, והתרעומות שבדרך, אז לאט לאט מתחלפים לו “החן והיופי” לדבר אחר, ש “אז, עולם הפוך ראיתי, כי רק היראה והגעגועים הם עיקר השלימות הנכסף להם,” כי לא צריך אדם יותר מכלים. שאם רוצה להשפיע לבורא, עליו להביא לפגישה הזו רק את הכלים הריקניים המוכנים לקבלת התגלות האלוקות. והכלי שלנו נקרא, כוונה על מנת להשפיע, מסך ואור חוזר, ולא הרצון לקבל שמלכתחילה איננו מיועד להיות כלי.

“ומרגישים שבזמן הכנה היו משקרים בעצמם, והבן זאת. וז”ס “צדיק וטוב לו”, דהיינו גמר ביאה לזוכה לתקיעה גדולה כנ”ל, זה צדיק גמור ודו”ק.” “צדיק ורע לו” אלה שלבי הגעגועים, האופנים שהאדם עובד ב”ה' צילך”, ומשתדל לקנות צער השכינה, ולהגיע לרמת ההשתוקקות הנחוצה, ולהבחנות הנכונות, מהו הכלי הנכון, מהו הזיווג הנכון “באותו מקום, באותה אישה”, בכל הזמנים שעוברים עליו.

ואחרי כן “עולם הפוך ראיתי”. שהכלי מתהפך, הערכים משתנים, ורואה ש”חן ויופי” הופכים ליראה וגעגוע. ואם הוא מגיש אותם להנותן, אז עושה לו בכך טובה גדולה, כי מביא את הכלי הריק כדי להנות להנותן. וזו מידת ההשפעה של האדם, מתוך שהאהבה תפרח עכשיו, ותמלא את כל אותו הכלי. ואז הוא “צדיק וטוב לו”, “צדיק גמור”, מפני שהכלי שלו נעשה האור להנותן, שיכול להשפיע ולמלאות את הכלי הזה ללא גבול.

כאשר את כל הרצונות שלו שעשה, שליקט משך כל הזמנים בכל ה”אופנים”, אדם מביא לזיווג הגדול, כדי להשפיע להנותן, יוצא ששניהם נמצאים כשני האהובים המשפיעים זה אל זה בקומה שווה, ובמידה השווה. כי כל אחד רכש את החיסרון של השני. בבורא נמצא חיסרון הנברא, במידה שלו הוא מצטער בחיסרון של הנברא טרם שיכול למלא אותו. והנברא רכש חיסרון מהבורא, שנקרא “שכינה הקדושה”, שמשיג “בזמן שאדם מצטער, שכינה מה אומרת”, וזה הופך להיות בשבילו הכלי. ובמידה הזאת מחזיר יחס להנותן. זאת אומרת, לשניהם יש כלים גדולים של אהבה, וישנו הכלי של מחשבת הבריאה ששם הם נמצאים יחד, ואז בא הזיווג.

“הראה דברים אלו לפני עיני כל החברים, ובזה אברך אתכם בכוח”ט [בכתיבה וחתימה טובה] בספרן של צדיקים.

יהודה ליב”

בעל הסולם כותב את הדברים כפקודה, כי אם אדם אינו נכלל עם החברה בהשגת כל המדרגות, בלעבור את כל האופנים, וללמוד מצד החברה מה נקרא “אופנים”, “ה' צילך”, “ענג”, “נגע”, “הלוך והפך”, ואם אינו מעבד בתוך החברה את כל התרעומות שעוברות עליו, אזי הוא נמצא באפס תקווה שיוכל להגיע למטרה. לכן בכל העבודה הזאת חייב אדם להשתלם בתוך הקבוצה, “לפני עיני כל החברים”, כמו שאומר בעל הסולם. “ובזה אברך אתכם” בכל טוב, “בספרן של צדיקים”, זאת אומרת בגילוי של הצדיקים שבאים אליהם.

למה כשאדם מצדיק את הבורא ההצדקה אינה בכל הלב?

מדובר באופנים, שאם אדם מגיע לתיקון, למדרגה מסוימת, מדוע התיקון בתוך המדרגה הזאת עדיין אינו מושלם? כי אז מתעוררים ומתבהרים יותר כל הרצונות שנמצאים בו, ומגיע האופן החדש. ואמנם שבאופן הקודם הגיע להצדקה, מכל מקום לא הגיע לתיקון הכלים בזה שיכול להשתמש בהם באהבה. אלא רק הצדיק, זאת אומרת, הגיע לחפץ חסד, דרגת צדיק. ובמצב החדש הוא שוב מתחיל להרגיש שאינו יכול להצדיק את הבורא, כי הכלים מתעוררים ביתר עוז, ומה שהשיג כתיקון, אין בו כדי להועיל לו. ומצדיק הוא שוב הופך רשע.

כך הגלגל בכל פעם מסתובב באופנים, ובשעה שמסתובב, האדם מתקדם, כמו באופניים. אלא שאינו רואה את ההתקדמות, כי הוא אינו רואה את הדרך, לא את תחילתה, לא את אמצעה, ולא היכן המדרגות, והיכן המצבים הללו. הוא רק רואה שמשהו משתנה ללא הרף. אבל גם איננו מבין מה משתנה. האדם לא יכול למדוד את הכלים שלו. ופעם שהרצון לקבל נעשה יותר גדול או שונה, האדם שוב לא מבין מה קרה לו שהוא חוזר לאותם המצבים כמו שהיו קודם.

האופַן הוא מאוד ערמומי, כי לכאורה כלום לא משתנה, רק מה שהיה למעלה ירד למטה, מה שהיה למטה עלה למעלה, וכביכול כל הזמן חוזר אותו הדבר. לא מרגישים בזה שום תנועה או התפתחות. והעניין הזה מאוד מקשה על האדם. זו מידת הקושי שלו, שהולכת ומתגברת, שבא שינוי ועוד שינוי, אבל השינויים אינם בהתקדמות, אלא רק בהשתנות המצבים הבלתי פוסקת, שזה בא במקום זה וביתר קושי. כי את הדרך עצמה אנו בונים, ומתקדמים בה, רק לפי הכוונה שלנו.

שרטוט 1

יוצא שיש גלגל, ומה שהיה אצל האדם למעלה בחשיבות נעשה לא חשוב, ומה שהיה למטה בחשיבות נעשה אצלו חשוב. אבל האדם לא מרגיש שבזה שעבר וקנה רצון חדש, או התקדם ממקומו למקום החדש. ובאמת נשאלת השאלה, האם התקדם או לא? הוא לא התקדם. אלא התקדמות נמדדת רק במידה שהוא מקבל “ה' צילך”, וכל תשוקתו, וכל מה שעובר עליו, מכוון לאותה השתוקקות, להגדיל אותו ה”קושי”, וזאת נקראת הכוונה. אם היא גודלת לעל מנת להשפיע, אז האדם מתקדם, ואם לאו, האדם מסתובב במקום. זאת אומרת, ההתקדמות תלויה בכוונות של האדם.

שרטוט 2

האופנים הם רק סיבוב הגלגל, שיכול להסתובב יותר או פחות מהר בהתאם לאיך שאדם מעבד את המצבים ב”ה' צלך”. אבל בכל מקרה ההתקדמות היא התקדמות, היינו הגלגל מסתובב בהכרח, או בדרך ייסורים או בדרך תורה, כי כשם שהאדם ירד מלמעלה למטה, בדרגות מאין סוף עד העולם הזה, עליו לעלות ממטה למעלה באותן הדרגות. והסיבובים של הגלגל, כל הפרטים שמתגלים בגלגל, הכרח שיתגלו כך.

שרטוט 3

לכן אדם לא צריך לחשוב על מה שמסתובב בגלגל, אלא לחשוב על הכוונה בלבד, לייחד “ה' צילך” לפני מעשה ואחרי מעשה, כמו שאומר בעל הסולם, לייחד “אם אין אני לי מי לי” עם ההשגחה הנצחית “אין עוד מלבדו”. ובזה כל האופנים, כל הדברים החשובים והלא חשובים, הוא מייחד לבורא, והם נעשים בו כתשוקה אחת. זה עניין האופנים.

האגרת הזאת היא מאוד חשובה. אני זוכר שהרב”ש שכב בבית חולים לאחר ניתוח, ואמר לי “קרא את האגרת הזאת עד שתבין”. קראתי אותה עשרות פעמים, ולא הבנתי. עכשיו אני מבין קצת יותר.

אגרת 20 - שנת 1927

שיחה 1, 02.09.05

“פרי חכם - אגרות”, דף ע”ד

תקציר : בעל הסולם כותב כי דבקות החברים, המתרבה והולכת, זהו יסוד כל העתיד הטוב. הוא רושם כי התלמידים חקוקים בלבבו, כל היום וכל הלילה הוא משתוקק אחר טובם ושלמותם.

בעל הסולם כותב מלונדון ושואל “מדוע שכחתם דברי כי דווקא על פני הצער מריחוק המקום ומהסתר נבנה גילוי פני הבורא”. הוא מביע את בטחונו בישועה הקרובה וקורא לתלמידים להתחזק בעבודה הרוחנית.

“ב”ה ער”ה תרפ”ז לאנדאן

לכבוד ידי”נ ותלמידי הר' ... נ”י

... למה לא הודעתני מדבקות החברים, אם מתרבה והולך מחיל אל חיל, שזה כל יסוד העתיד הטוב שלנו. ומהצלחתכם על במתי ההוראה וכו'.”

בעל הסולם כה דואג לדבקות החברים לא בכדי, אלא משום שכל העבודה שלנו היא בקבוצה. בין שתהיה קבוצה קטנה במספר האנשים, ובין שתהיה גדולה באיכותה, כקבוצתו של רבי שמעון, “חבריא קדישא” שמנתה עשרה תלמידים, שכל אחד מהם הוא כנגד ספירה יסודית במבנה המציאות, בכל מקרה, המקור שלנו הוא באדם הראשון, שהוא אוסף כללות הנשמות יחד.

שרטוט 1

ובתחילה לא היה זה אוסף, אלא פרצוף רוחני אחד שנקרא אדם הראשון, ולו ראש, תוך וסוף. ב”תוך” ישנם הכלים שניתן לעבוד איתם בלקבל אור בעל מנת להשפיע, מה שנקרא “מצוות עשה”, רצונות שאפשר לעשות בהם. וב”סוף” ישנם הכלים, הרצונות, שאסור לעבוד איתם.

אפשר לדמות את הפרצוף לציור של סכום ספירות פרטיות, ופרטי פרטיות, שכל ספירה מתחלקת לעוד ועוד ספירות. וכל הספירות קשורות אלו באלו, כמו האיברים והתאים שבגוף. ההבדל בין המצב הרוחני הזה, לבין המצב הגשמי שלנו הוא, שבמצבנו הנוכחי אותם החלקים, הספירות, האיברים של אדם הראשון, נמצאים נפרדים זה מזה, נעתק הקשר ביניהם. וכעת עלינו לבנות מחדש את הקשר ביניהם. אם ניצור את הקשר ביניהם בעולם הזה, אז נגיע לגמר התיקון, נחזור לאותו המבנה כמו באדם הראשון.

שרטוט 2

מכאן, שכל העבודה בלימוד חוכמת הקבלה נועדה רק כדי להזמין עלינו את האור המתקן, שנקרא אור מקיף. והוא האור שמתקן אותנו, ומחזיר אותנו למצב בו כולנו מקושרים “כאיש אחד בלב אחד”. כי התנאי הוא, שלאחר בואו של האור המקיף המתקן, יבוא האור פנימי וימלא אותנו, וזה נקרא, הבורא מתלבש באדם. זאת המטרה. ועל ידי שני האורות הללו נגיע כולנו למצב של שלמות, נצחיות, כמלאים בתוך האור, שאין הבדל בין האור לבין הנשמות, הכלים. יוצא, שפעולה ראשונה היא התיקון, ופעולה שנייה היא המילוי. לכן מה שכתוב כתנאי ל”קבלת התורה” שהיא קבלת המילוי, הוא התיקון “ואהבת לרעך כמוך”. אותו המצב שהיה בעת קבלת התורה בתחתית הר סיני.

לכן שואל בעל הסולם: מה איתכם? האם אתם מתקנים את עצמכם, ובאיזו מידה? מה עם דבקות החברים? אם יש דבקות בין החלקים בעולם הזה, באותה המידה יש דבקות בינם לבין הבורא. אין אפשרות אחרת להגיע לתיקון ולמילוי, אלא רק בדבקות בין איש לרעהו מגיעים לדבקות בין כולנו לבורא. וכמו שהוא אומר “אם מתרבה והולך” הדבקות הזאת “מחיל אל חיל”, היינו שלמרות כל הקשיים, שבאים רצונות חדשים גרועים יותר, מתקנים כל מה שבא, ומכניסים אותם שוב לדבקות, “שזה כל יסוד העתיד הטוב שלנו”. אין יותר מכך. ומכאן, שלא על האדם לעשות דבקות עם הבורא, אלא עליו לעשות דבקות בתוך החברה.

“אודה ולא אבוש, שהטרדות מתרבות עלי, עד שאין בכוחי להשתעשע עמכם, נגד רוחו של כל אחד ואחד כרצונו תמיד. אולם חקוקים אתם במורשי לבבי [בהרהורי ליבי] , כל היום וכל הלילה, ובמשרפות הצמאון אחר טובכם ושלמותכם, והשי”ת יודע כמה יגיעות וכוחות נתתי בעסקכם.” בעל הסולם עשה מצידו כבר הכל כמורה ומדריך - נתן להם כיוון, ושיטה, והדרכה, ופתח בפניהם את הדרך. אבל כעת הוא אינו יכול לעשות עבודה עבור אף אחד, כי מוטל על כל נשמה ונשמה לתקן את עצמה.

נשמה בעולם הזה שרוצה להיתקן נקראת “תלמיד”, ושולחים לה כוח עליון בלבוש של אדם, שיהיה מדריך בדרגת התלמיד, ויוכל לספק מידע, היינו להסביר את השיטה, את דרכי ההתפתחות, ואת כל מבנה המציאות, לנשמת התלמיד שרוצה להיתקן, שהיא הנקודה שבלב. ולמעט ההדרכה הזאת, אסור למורה לעשות משהו במקום התלמיד, מפני שהתיקון הכרח שיבוא מצד התלמיד עצמו.

שרטוט 3

התיקונים הם בזה שהתלמיד רוכש את הידע, והמיומנות, והופך לחלק פעיל בתהליך. הוא חייב לתקן את עצמו, ולהתחבר לכל יתר חלקי מערכת אדם הראשון, שהרי מבלי לעשות זאת בעצמו איך יתפתח? אלא בדומה לקטן שרוצה לגדול, הגדולים מבינים שעליו לדעת כל מה שיש בעולם, ולכן הם רוצים שיידע כיצד להשתכלל בכל החיים, ושישתלם בהם. כמו שאומר בעל הסולם, נתתי לכם הכל מכל ליבי, והיתר תלוי בכם.

“ובטוחים אנו בזה שלא יהיו ח”ו לבטלה, ודבר ה' לעולם תעמוד.”

ודאי שמצד המורה, המדריך, הרב, יש פעולות נוספות בכל תהליך התיקונים, שאותן הוא עושה בצורה בלתי ישירה, מבלי ידיעת התלמיד. אבל הן לא תלויות כבר בתלמיד, וכל מה שניתן למסור להם ישירות, הוא מסר.

“אבל למה שכחתם התורה שאמרתי בחג השבועות, על הפסוק: “דומה דודי לצבי”, שענין “מחזיר פנים לאחור”, אשר הפנים נבנים בזמן הבריחה וההסתר, רק בבחינת אחורים, שהוא ענין מדת הצער מהריחוק מקום וההסתר. ואשר באמת האחורים האלו הם פנים ממש, כלשונם ז”ל: “מחזיר פנים לאחוריו”, ונמצא הפנים באחורים, ודו”ק, שז”ס “אני הוי' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם”, ודו”ק, והיינו דכתיב: “ומשחרי ימצאונני”.”

אנחנו לומדים, שאין אור בלי כלי, ואנחנו לא משיגים את האור הממלא את הכלי. האור ברא את הכלי, וכשהכלי התחיל להרגיש בתוכו את האור, הוא התחיל להתייחס להאור, בצורה שרוצה רק ליהנות ממנו, שרוצה להיות כמוהו, שרוצה כביכול להחזיר לו מה שהוא מקבל ממנו. אלה הן תגובות מצד הכלי, והאור לא משתנה. האור ברא את הכלי פעם אחת, בבחינת א' מד' בחינות דאור ישר, ובזה הוא גמר את כל הבריאה.

שרטוט 4

ויוצא, שיש אור, בורא, ויש כלי, נברא. הבורא ברא את הנברא, ועל ידי זה שברא אותו, הוא גם מילא אותו. זה המצב. כדי שהנברא יתחיל להתרשם ממה הוא מתמלא, ממי הוא נולד, מול מי הוא עומד, היכן הוא עצמו נמצא, מי הוא בעצמו, איזה קשר קיים בינו לבין העליון, היינו כדי שהקטן שנולד יתחיל ללמוד מהכל, ולהכיר שישנם רק שני כוחות במציאות, בורא ונברא, לכן האור פועל בתוך הכלי בצורה שמראה את עצמו יותר או פחות בכל מיני האופנים. ובהתאם לכך הכלי מתחיל להגיב. בדומה למשחק שעושים הגדולים עם הקטנים, שמופיעים בפניהם בכל מיני אופנים, ומתוך זה הילדים לומדים. כך מלמד אותנו הבורא.

בשביל הוא עושה כך? מפני שאין אור בלי כלי. אם אין חסרונות, ואין אפשרויות לתגובה, אז אין הרגשה. אלא בתוך הכלי צריך שייבנו הבדלים בין אור וחושך, מר ומתוק, אמת ושקר, בין הבנה וחוסר הבנה. ואמנם שהאור בורא את ההבדלים האלה רק על ידי מילוי הכלי יותר ופחות, אלא שבתוך המילוי וחוסר המילוי ישנם כל מיני אופנים, כלפי מה האור מתקרב, וכלפי מה מתרחק.

והאדם שמרגיש את עצמו כאילו האור מתרחק ממנו, הוא מרגיש את עצמו מתרוקן ממשהו, חסר משהו, ובאותם החסרונות למשהו, הוא מתחיל לחפש. החיפוש הזה בונה בו רצון ותגובה, ובזה נבנה “האדם” העומד בפני עצמו, מחוצה לאור, לבורא. לכן מחובתו של הבורא לעשות את השינויים הללו, כדברי הכתוב, “התפשטות האור (בתוך הכלי) והסתלקותו עושה את הכלי ראוי לתפקידו”.

אבל האדם שמרגיש התרחקות מהבורא, אסור לו לחשוב שהבורא מתרחק ממנו באמת. כי הבורא אינו מתרחק, אלא הוא במכוון עושה פעולה חיצונית של ריחוק כביכול, כדי לעורר בזה חסרונות נוספים באדם. שדווקא יכיר בקשר ביניהם, ויעשה עכשיו בעצמו צעד כלפי הבורא, וידבק אליו. כמו אימא שעוזבת את הילד כי היא רוצה ללמד אותו ללכת. אז היא מתרחקת ממנו צעד אחד קטן, כדי שהילד יעשה את הפעולה קדימה. וכשיעשה את הצעד הזה, היא שוב מתרחקת. והילד בוכה, ולא יודע מה לעשות, ובקושי עומד, אבל בצורה כזאת הוא מתחיל לצעוד.

אותה צורת הקשר קיימת בין הבורא לנברא, לכן היא נקראת “מחזיר פניו לאחוריו”. אל לאדם לחשוב שזאת התרחקות של הבורא מהנברא, אלא זהו לימוד שבו הבורא רוצה שהנברא יכיר בכך שקודם הוא החזיק אותו, ושיכיר באיזו צורה. וכעת שהתרחק, הנברא ילמד מה נקרא התרחקות, וילמד איך עליו להדביק את עצמו לאותה מידת הדבקות שהייתה קודם לכן על חשבון הבורא, וישיג בעצמו את אותה מידת הדבקות. שיעשה צעד אחד לפנים לקראת הבורא, ויתרומם מעט מהגשמיות לעומת הרוחניות.

לכן בזה שאתה מרגיש “למה עזבתני?”, מסביר בעל הסולם, אין זו עזיבה, אלא הבורא מתרחק בצורה ש”מחזיר פניו לאחוריו”. שהוא מחכה לך, ועדיין יש קשר, וזו אותה מידת הדבקות והאהבה. רק שכעת התפנה מקום ריק שאתה יכול למלא, ובזה לקבוע שעשית איזו פעולה.

“הנה, כתבתי לכם כוונת התקיעות לדעת למה תוקעים ומריעים כשהם עומדים וכו'. ... “כי קדוש היום לאדוננו”. והגם שאני יודע שלא יגיע אליכם דברי בעת שמיעת קול שופר. אולם, “טרם ישמעו ואני אענה” כתיב, על כן כתבתי בעתו וזמנו.”

ידוע שחג השבועות נקרא “חג מתן תורה”, והתנאי למתן התורה הוא שיהיו כולם “כאיש אחד בלב אחד” כמו שנאמר, “כפה הקב”ה הר כגיגית על ישראל ואמר להם אם אתם מקבלין את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם”, שלא תצאו מהרצון לקבל, ותישארו קבורים בתוכו, וזה נקרא “מיתה וקבורה”. לכן מחייב בעל הסולם להיות מחוברים יחד. ו”קול שופר” הוא ההמתקה, הכוח הגדול המיוחד שבא מלמעלה ומייחד את כל הנשמות יחד. ועל התיקון הגדול הזה שיבוא, אנו מבקשים.

“גם אתה תראה מכתבי זה לכל החברים, ואולי יטו אזנם, לשמוע את דברי.” מובן לו שכל החברים יקראו כל מכתב ששלח, כי בזמן שישב בלונדון תקופה ארוכה, כל מכתב שלו היה מאוד מבוקש, וכל הסבר שלו היווה מעין עצה או פקודה לקבוצה, שאותה היה עליהם לממש.

“... ומהיום ולהלאה נתחזק בעז”ה בתורה ובמצוות,” ב”תורה ובמצוות” לא מדובר בפעולות הרגילות שעושים בחלקי הגוף שנקראות “מצוות”, או ב”תורה” שאפשר לקרוא מספר התורה. אלא “להתחזק בתורה ומצוות” מדובר בעשיית פעולות של תיקון על כל רצון ורצון, כשכל נשמה נכללת מתרי”ג הרצונות הפרטיים שלה. והרצונות בתוכה מתחלקים, כמו שבגוף אדם הראשון הכללי יש מ”פה” ועד “חזה” רמ”ח רצונות שבהם מותר להשתמש, שאותם אפשר לתקן, ולכן הם נקראים “מצוות עשה”. ומ”חזה” ועד “סיום” יש שס”ה רצונות שאותם אי אפשר לתקן, שהם שייכים לל”ב האבן, ולכן הם נקראים “מצוות לא תעשה”.

זאת אומרת, “מצווה” נקראת, שעל ידי האור המקיף שבא מלמעלה מתקנים רצונות. וכשמגיעים שש מאות ושלוש עשרה אורות, שמתקנים שש מאות ושלוש עשרה רצונות, זה נקרא שמקיימים את כל המצוות. והאור הכללי שנכנס לכל הכלי של הנשמה הכללית, וממלא אותה לגמרי, שהיא עוברת תיקון ומתוקנת, סכום כל האורות הזה נקרא “תורה” או “בורא”. כי מדובר באותו האור שברא את הכלי, מילא אותו, פיתח אותו, והביא את הכלי להשתוות הצורה עמו, לדבקות עמו.

לכן המצב הזה נקרא “אורייתא”, שהיא התורה, “ישראל”, שהוא זה שתיקן את עצמו, שכל הרצונות מתוקנים, כל האורות מתוקנים, ו”קודשא בריך הוא” שהוא האור הכללי, הבורא - “חד הוא”, הם “אורייתא, ישראל וקודשא בריך הוא חד הוא”.

“... ומהיום ולהלאה נתחזק בעז”ה בתורה ובמצוות, “כשור לעול וכחמור למשא”,”

זאת אומרת, למרות כל השינויים וההפרעות, שבמכוון באות לאדם, ונעשה לו קשה, ונעשה לו בלבול בדרך, שהבורא מתרחק ממנו, “מחזיר פניו לאחוריו”, הוא חייב להבין שזה הכל רק כדי שיעשה צעד קדימה. והאדם מבולבל, נראה לו שקשה לו, נראה לו שמשהו קורה לו, והוא לא מודע, הוא שוכח, שזה המשחק שעושים איתו מלמעלה. אלא הוא מקבל את הקושי הזה על עצמו, שחושב שככה זה בא לו, שהיום הוא חלש ומבולבל, שאין לו מצב רוח, ואינו מבין שכל כולו נמצא ביד הכוח העליון, שמסדר לו את הכל.

ולזה הוא חייב להגיב, כמו שעושה צעד קדימה למרות כל ההפרעות בכל מה שיש, במוח ובלב, במשפחה, בסביבה. בכל אלף ואחד האופנים שיכולים להיות, ובכל האפשרויות שעושה הכוח העליון עם האדם, בהתאם למידה ולאופן שאדם צריך לתקן עכשיו את החלקים הפנימיים בנשמה שלו.

לכן התגובה על כל ההפרעות האלו הכרח שתהיה “כשור לעול וכחמור למשא”. זאת אומרת, בלי שכל ובלי רגש, אלא בכמה שיש לך את השכל והרגש, אתה חייב לבצע את הצעד קדימה. ואל תהיה חכם לומר שזה תעשה מחר, כי היום אינך מסוגל, מפני שאין מצב רוח, ואין כוח. דווקא להפך, תגיב מהמצב שיש לך. שכל המצבים מתוכננים, ומגיעים לאדם מלמעלה, שהבורא מתרחק ממנו בהתרחקות מכוונת, בצורה מאוד מדויקת, והאדם רק צריך על זה ללכת בעיניים סגורות, ובכל צעד קטן.

ב “לאקמא שכינתיה מעפרא.” בלהעלות את חשיבות המטרה. שכל הכלי הכללי של אדם הראשון, היכן שאנו נמצאים, נקרא שכינה, מלשון ש”שוכן” שם הבורא, וממלא את הכלי. וצריכים להגיע “לאקמא שכינתיה מעפרא”, שהמצב שבו כולם מתחברים בבת אחת, במקום אחד, ברוחניות, בנצחיות, בשלמות, שמתמלאים עם האור, ומגיעים לדרגת הבורא, הוא הדבר החשוב ביותר. וזה נקרא “להקים את השכינה מן העפר”, שנעשה מדבר לא חשוב, לדבר החשוב ביותר.

““וכדי בזיון וקצף”, והזדונות יהפכו לזכיות,” בכל מה שנראה לאדם שהוא עצמו לא מתאים, ולא רוצה, ושגם הבורא לא מתנהג בטוב, וברח ממנו, והאם הוא בכלל קיים או לא קיים, והאם משגיח עליו או לא. כל המחשבות האלה יהפכו לזכויות. האדם בסופו של דבר יגלה, שלא כך, אלא הכל מתוכנן ומגיע אליו בדיוק בזמן, ובו תלוי הכל. ויצדיק את הבורא.

“כי, ימלא כבודו את כל הארץ.” “ארץ” מלשון רצון. ו”כבודו” הכוונה, שהאור ממלא את כל הרצונות, את כל הנשמה.

“ובעז”ה בטחוני חזק שישועתינו קרובה להגלות, ונזכה לעבוד יחד את השי”ת מתוך הרחבה, וחפץ ה' בידנו יצליח.

יהודה ליב”

שהכל תלוי בדבקות החברים, כמו שהתחיל את המכתב, ואם בזה תלכו נגד כל ההפרעות “כשור לעול וכחמור למשא”, אז תגיעו לתיקון ולדבקות. ובאמת תלמידיו של בעל הסולם הגיעו למצבים רוחניים, שנקווה ויבואו גם עלינו.

מה זה “האור המחזיר למוטב”?

“אני” נמצא בעולם הזה במצב ריק מהאור, מפני שהכלי שלי מקולקל. ובמצב המתוקן “אני” במצב שמחובר עם כולם, היינו, מתוקן בכלי, ומלא באור. ואותו האור שממלא אותי בתוך הכלי המתוקן כאור פנימי, הוא מאיר לי עכשיו כאור מקיף. זאת אומרת, אין איזה דבר נוסף שבא ממקום לא ידוע, אלא רק מהמצב המתוקן שלי. אבל המצב המתוקן שלי באדם הראשון הוא בא מהבורא, שסידר לי את המצב הזה. כמו שכתוב, אדם הראשון הוא “יציר כפיו של הקב”ה”. שהאור העליון הוליד את הכלי ומילא אותו.

והאדם בעולם הזה נמצא במצב שצריך בעצמו להוליד את המצב, או במילים אחרות, לתקן את המצב המקולקל, ולהביא את עצמו לאותו המצב המתוקן. שבזה הפעולה שלו כנברא משתווה לפעולת הבורא. והם נמצאים אז בדרגה שווה, בדבקות ובהתחברות. לכן, אין אורות שבאים מאיפשהו, יש רק מבנה אחד שנקרא אדם הראשון, והוא מלא בכל האור. ואנו נמצאים בריחוק, בערפול, בצורה שצריכים להתקרב אליו.

אגרת 21 - שנת 1927

שיחה 1, 06.09.05

“פרי חכם - אגרות”, דף ע”ה

תקציר : בדרך הרוחנית אין צורך בסיגופים חיצוניים, אלא רק בתיקון הפנימיות. כלומר תיקון הרגשת האדם כבעל ישות וגאווה. ועל התלמיד לבדוק שבאמת מרגיש כך ואינו מרמה את עצמו וזה אפשרי על ידי שיבדוק אם מסוגל בפועל להשפיל עצמו לפני חברו. בעבודה הרוחנית הזו יש לעסוק רק בקבוצה ההולכת בדרך הרוחנית, ולא עם אנשים שמחוצה לה.

בעל הסולם כותב אגרת זו מלונדון, ואומר לתלמיד שהוא צריך להדבק בו, באופן כזה שריחוק המקום לא יפריד בניהם. והעיקר הוא לדעת איך להדבק לבורא בקשר אחד נצחי.

“ב”ה יום ט”ז לחודש מר-חשון פ”ז לאנדאן

כבוד ידי”נ מוה”ר ... נ”י לנצח.

מכתבך מיום י”ג תשרי קבלתי. ועל מה שאתה כותב לי: “מכיר אני בשעור גדול עד אין ערך, כמה שאני צריך לסגופים חיצונים לתקן את החיצוניות שלי”.” אלה דברי התלמיד שכתב לבעל הסולם. “עד כאן דבריך. אומר אני, שאין אתה צריך לסגופים, ואין אתה צריך לתקן את החיצוניות.”

הכלל הוא, שהמקובלים לעולם אינם מתייחסים לחיצוניות האדם. חיצוניות הכוונה, כל מה שאינו שייך ליחס אל הבורא. ואילו פנימיות נקרא, דרך החברה ישירות לבורא, היינו דרך החברה להכין את הכלי כדי להגיע לדבקות עם הבורא. מלבד זאת כל היתר הוא חיצוניות.

אמנם מובן שהן בפנימיות והן בחיצוניות ישנם אופנים פנימיים יותר וחיצוניים יותר. אבל בכל זאת, זו החלוקה בחיינו, שהמטרה וכל מה ששייך להשגתה באופן ישיר, הוא בבחינת פנימיות. וכל היתר שאינו להשגת המטרה בצורה ישירה, הוא בבחינת חיצוניות. ולמה נקרא “בצורה בלתי ישירה”? כי כל דבר מתחבר דרך ההנהגה הכללית או הפרטית, לאותה המטרה, בדרך ייסורים או בדרך תורה.

“ומי למד אותך תורה חדשה זו? אין זה כי אם שאינך דבוק עמי כמקדם, ועל כן אתה שומר כרמים זרים.” כי לפי שיטת הקבלה אסור לאדם להתייחס לכל מה שאינו שייך לתיקון הנשמה, ולדבקותה בבורא. ומלבד מה ששייך לחלק אלוקה ממעל, לנקודה שבלב המתייחסת ישירות לבורא, להגדלת הנקודה, ולכוון אותה נכון יותר, ולקרב אותה עד כמה שאפשר לבורא כמטרה, כל יתר הדברים ששייכים ל”גוף” שלו, היינו לרצונות הגופניים והאנושיים שלו, לא צריך שיהיו בכלל על הכוונת של האדם, או בטווח שדה הראיה שלו. אלא מוטב שיתעסק בהם פחות ככל האפשר, רק כדי להרגיע את כל אותם הרצונות והצרכים שיש מחוץ למטרה.

“דע כי אין לך עוד ידיד נאמן בכל עולמך. ואני איעצך, שלא תתקן כלל את החיצוניות שלך, אלא רק את הפנימיות שלך. כי רק הפנימיות שלך עומדת לקבל תקון.”

כל רצון מולד של האדם, שמושרש בגנים, ובכל ההבחנות הפנימיות למיניהן, וכל ההרגלים שנעשים טבע שני, הם כולם נשארים עם האדם. אדם נולד איתם או שקיבל אותם במהלך החיים כהרגל, ואיתם הוא ימות, והם אינם באים לתיקון. יהיה זה המקובל הגדול ביותר או יהיה זה רשע גמור, כמו שנקרא האדם בתחילת דרכו, עדיין ההרגלים, והתכונות הגופניות, יהיו בו כמו בכל בני האדם. לכן אין טעם לשים לב אליהם, היות שהם בכלל לא ניתנים לתיקון. מה שניתן לתיקון אלה רק הרצונות כלפי הבורא, שבהם לא את הרצונות צריכים לתקן, אלא את הכוונות עליהם צריכים להתקין.

“ועיקר מה שהפנימיות מתקלקלת מחמת ריבוי החטאים, הוא הזוהמא, וסימנו הוא, הישות והגאות.”

האדם ששם לו למטרה להתקרב למטרה, צריך שיבין שרק גדלות המטרה בעיניו, משנה לו את אופן ההתקרבות אליה מדרך ייסורים לדרך תורה. כי בין כך ובין כך, הוא בכל זאת יתקרב, וישיג את מה שהוכן לו, ולכל נברא ונברא. אבל לשנות את אופן ההתקדמות שלו מלהתקדם לפי הטבע, ולפי הזמן, לכך שיתקדם בעצמו לפי יגיעתו, ויזרז את הזמנים וההתפתחות - זה רק לפי המידה שיכול לצייר בעיניו את גדלות הבורא, גדלות המטרה. וההפך מגדלות המטרה, זו הרגשת הגאות והישות שלו. לכן גדלות המטרה, והקטנת עצמו כלפיה, הם השלב הראשון שממנו מתחילים.

“והזוהמא הזאת, אינה מתיראת מפני כל מיני הסגופים שבעולם. ואדרבה היא אוהבת אותם, מחמת שהישות והגאות מתרבים ומתחזקים על ידי הסגופים.”

עד כמה שאדם נכנס לסיגופים, והופך להיות נזיר שמבודד עצמו מהעולם, ולוקח על עצמו הגבלות למיניהן, והתרחקות מכל מיני תענוגים גופניים ואנושיים, זה לחלוטין לא הכיוון הנכון. ואפשר אף לומר, שאין זה דרכה של יהדות בכלל. אלא כל הסיגופים האלה הם לכיוון הקליפה.

ראשית, מפני שבזה אדם מקבל גאווה וישות, וה”גוף”, והקליפה ממש מושכים אותו לכך ש”תהיה צדיק, והתחל להגביל את עצמך”. ושנית, הוא בזה עוזב את המטרה, כי חושב שעל ידי צורת זיכוך כזו יוכל להגיע למטרה. אלא רק גדלות הבורא, ושכנגדה המית את עצמו, הם המקרבים אותו.

“אולם אם אתה רוצה למרק החטאים ממך יש לך לעסוק בבטול הישות, במקום הסגופים. דהיינו, שתרגיש בעצמך, שאתה השפל והגרוע ביותר מכל באי העולם. וצריך למוד והשכלה מרובה, כדי להבין זאת.” לא שסתם ישב ויבכה, שאני הגרוע מכולם, כמו שעושים ה”צדיקים” למיניהם, ובאמרות יפות כך מדברים. אלא יש בזה לימוד ארוך, והשכלה, והשגה גדולה.

כי האדם שמתקרב ומקבל מלמעלה הארה, הוא באמת רואה שהוא הגרוע מכולם. כי רואה את עצמו כנברא כלפי הבורא, שהוא ההפוך ממנו. ואת כל היתר הוא רואה כאמצעים, כנשמות מתוקנות. ובהתאם לכמה שמשתדל, ומקבל הארה מלמעלה, כך בשלבים הראשונים רואה את עצמו שהוא יותר גרוע, ואת כל העולם בצורה יותר טובה. ואין זה שקר, אלא בהחלט כך נראה בכלים שלו, ולפי הראיה הזאת הוא מתקדם.

“ובכל פעם צריך לנסות עצמו, אם אינו משטה ומרמה עצמו, ומועיל גם כן להשפיל את עצמו בפועל לפני חברו.”

אין הכוונה שיתחיל לבכות לפני כולם, כמה שאני גרוע, וכמה שאתם צדיקים. ושכך כולם יראו שהוא מושפל. אלא טוב להראות לחברים כמה הוא אוהב אותם, וכמה מוכן להוריד מעצמו, ולהשקיע כדי להתחבר אליהם. ולהראות להם עד כמה הוא רוצה להתחבר עימהם, כדי להתקדם הלאה לבורא. ואדם שבלי מילים משתדל להשקיע בחברה, ורואים את ההשקעה שלו, ומבינים את הסיבה מדוע הוא פועל כך, הוא מהווה דוגמה טובה מאוד, שמעוררת את האחרים. וזה נקרא ש”משפיל את עצמו בפועל”.

אבל ההשפלה שיושב כמסכן, ובוכה שהוא היותר גרוע מכולם, זאת צביעות ונבזות שאינה מתקבלת בחברה, מפני שאינה מועילה לה. ואם לשבת ולבכות על המצב של האדם, בזה הוא רק מרשיע את הבורא, שהביא לו את המצב. אלא כל מצב הכרח שיהיה מקושר עם המטרה, ועם נותן המצב, שהוא הבורא. ואם כל מצב ומצב קשור לשורש שלו, למה הוא בא, ולשם מה אני מקבל אותו, ואיך להפנות את המצב שאני מגלה להשגת המטרה, אז ודאי שהמצבים כולם הם מאוד מועילים.

מכאן, שלא פשוט “להשפיל את עצמו בפועל” כלפי החברים בחברה, אלא צריכים לראות עד כמה השפלת עצמו היא מטרתית, וגורמת התרוממות עצמית וחברתית.

“אכן צריך להזהר שלא ישפיל עצמו, אלא מאנשים כשרים,” רק כלפי החברים שאיתו בדרך, שמבינים אותו, והוא מבין אותם. ושמשפיל את עצמו כדי לרומם אותם, ולא כדי לרומם הגאווה, שיתחילו להחשיב אותו, ויאמרו: תראו כמה הוא עניו, כמה הוא מוכן, כמה הוא גדול. אלא, כדי שהשפלת עצמו תגרום לחברה התרוממות, התעלות, ואז יחד עם החברה, הוא יעלה.

“ועל כן, אם ירצה לעסוק בזה בפועל, יוכל לבטל עצמו לפני החבריא שלנו, ולא לפני זרים ח”ו.”

כמו הנטייה שיש מצד הסיטרא אחרא כלפי אדם, שיתעסק בסיגופים, ובלהגביל את עצמו מכל מיני תענוגים גופניים ואנושיים, אותה הסיטרא אחרא גם מושכת את האדם להתחיל להשפיל את עצמו כלפי העולם החיצון, ולראות את עצמו כאילו הוא הנבזה והגרוע ביותר מכל באי העולם. אבל העולם כשלעצמו אינו מבין אם הוא גרוע או לא, כי אף אחד שם איננו מתעסק בהכרת הרע של עצמו. לכן החברה החיצונית הזאת היא לא החברה שכלפיה צריכים לגלות משהו, או לראות אותם כדוגמה למשהו.

אלא הטוב ביותר, כמו שאומר בעל הסולם, הוא להתייחס אל “החבריא”, החברה שעימה הוא צועד לקראת המטרה, ואל המטרה עצמה. ולאחר מכן, כשיגיע לתיקונים, אז יוכל לצרף בהדרגה את כל יתר העולם, לתיקון הכללי של עצמו. אבל בינתיים לא יעסוק עם העולם בכלל. אלא היחס של האדם בתחילת דרכו הרוחנית הוא כזה, שמלבד החברה הקטנה שלו, והמטרה עצמה, כל היתר כביכול אינם קיימים. ומתייחס אליהם רק במידה שצריך לחיות באותה חברה, ובאותה משפחה, וכן הלאה.

“אבל מוכרח לדעת נאמנה, שהוא הגרוע והירוד מכל בני העולם, כי כן הוא האמת.”

האמת הזאת תתגלה לו, אבל לא שילך בעצמו ויתחיל לגלות אותה, ולהשפיל את עצמו כלפי האחרים. מפני שזה יגזול ממנו את כל חומר הדלק. כי אפילו שבמקצת יתחיל לגלות את עצמו כחסר כל כלפי העולם, העולם לא ישיב לו בהבנה ובתודה על כך שבזה הוא מקדם את העולם. כי העולם הוא לא החברה הרוחנית הפנימית, שבה הוא לומד ומתקדם. לכן הדברים האלה מתגלים לאדם לאט לאט, כדי שלא ישקע בזה, ולא יעבוד עם העולם כמו עם הכלי שלו.

“הנה עצתי זו, נקיה וקלה היא, ואפילו איש חלש יוכל לקיים אותה בכל תוקף. כי אינה מטשת כוחות הגוף, והיא הטהרה השלמה. והגם שלא דברתי עמך מזה, הוא, מפני שלא היית צריך לה כל כך. כי בהיותך דבוק עמי במקום אחד, לאט לאט היית מכיר ממילא בשפלות שלך, בלי שום למודים ומעשים, מה שאין כן עכשיו, שאינך עמי במקומי, אזי אתה מוכרח לעסוק בבטול הישות דרך הנזכר לעיל.”

אם אדם מתקדם בצורה נכונה, אז לעולם לא יחסרו לו כוחות. כי אדם שדואג להתקדמות אישית דרך החברה, תמיד עובד עם החברה כקבוצה גדולה שבכוחה לספק לו חומר דלק בשעה שהוא נופל, לעזור לו בעת שהוא חולה, ולתת לו התעוררות בזמן שיוצא לו האויר מהמפרשים. בכל מיני האופנים שיש לו, החברה יכולה להוות מעין בולם זעזועים לכל דבר ודבר.

ואם משתמש בעצמו, ובחברה, ובמטרה, וקושר הכל נכון, אז אמנם שבחיים זה קצת שונה, אבל מבחינה תיאורטית המערכת בנויה בצורה כזאת, שבשום מקום, היינו בשום מצב, לא יתכן שיחסרו לאדם הכוחות, ההבנה, והתמיכה הנחוצים לו. כי אם החליט ללכת בקו האמצעי, בדרך תורה, אז מתוך עצמו, או מהחברה או מהבורא, שיוצאים הם כולם היינו הך, הוא מוציא כוחות להתקדמות. לכן אומר בעל הסולם, “הנה עצתי זו, נקיה וקלה היא, ואפילו אם חלש יוכל לקיים אותה בכל תוקף”, שאין איש חלש או חזק, אלא לכל אחד בהתאם לחוזק שלו יש הנהגה, והכנות פנימיות וסביבתיות, כך שבכל רגע ורגע יוכל להתקדם בצורה מועילה למטרה.

“והעיקר להרבות בתפלה ולחזק הבטחון שיצליח השם יתברך אותך לזכות לתשובה שלמה. ולדעת איך להתדבק בו יתברך בקשר אחד לנצחיות. כי זהו העיקר, ובזה ניכר בין עובד הוי' ללא עבדו. ו”אל דמי לך, ואל תתן דמי לו”. עד שיסלח לכל חטאתיך ופשעך, ויקרבך אליו לעד ולנצח נצחים.”

“להרבות בתפלה ולחזק הביטחון שיצליח”, אלה לכאורה שני דברים סותרים. אבל באמת אין בכך סתירה. כי מה פירוש להרבות בתפילה? תפילה לא נקראת שאדם יושב ומתחנן, “תן לי! תן לי! תן לי!”, שהרי אם אומר כך, הוא בעצם אומר לבורא, “לא נתת לי! לא נתת לי! לא נתת לי!”. אלא תפילה היא פנייה ל”טוב ומיטיב לרעים ולטובים” הנצחי, הקבוע, השלם. ואם כן, התפילה היא רק בהבנה מדוע הוא נמצא במצב כזה, שהמצב מכוון כדי שיבנה את הכלי בעצמו. ואז לפי בקשת האדם, הוא יקבל מהבורא את הנחוץ לו לבניית הכלי.

יוצא שהאדם הוא שותף עם הבורא. שהבורא במכוון עשה בו את כל מיני החולשות האלה, חוסר ההבנות, ההסתרות, כדי שהוא יפנה אליו, היינו שיגלה רצון. והאדם פונה אל הבורא כמו אל מישהו שמטפל בו. כאילו היה לו שבר ברגל, והוא פונה לרופא שנותן לו מכשירים, ועצות ודוגמאות מה עליו לעשות, ומלמד אותו איך לעשות כדי לרפא את עצמו.

זאת אומרת, האדם כביכול לא צריך להיות פונה למשהו עליון. אלא מוטב לתאר אותו כשותף. כי הבורא יצר את האדם כך, שלפנות אליו אדם חייב לגלות רצון, ובזה שמגלה רצון, הבורא נותן לו מה שהוא דורש, ואז משתמש בזה כדי לתקן את עצמו, שמבקש מהבורא כוחות, ודוגמאות, ובהתאם לכך מתקדם. מכאן, שתפילתו של אדם היא בקשה לביצוע, בקשה למעשה. ומה שחסר לאדם בכל רגע, זה הוא יכול לקחת ממנו, וזה הבורא מוכן לתת בשמחה, כי לכך הוא מחכה. זאת תפילה.

ובביטחון שמה שחסר לו, אם מבקש דבר נכון שבאמת חסר לו - הוא מיד מקבל. בבקשות האלו אדם בונה את הכלים שלו. ואז אין בכך השפלה או חולשה, אלא הכל נעשה בהבנה, שבתפילה שלו הוא מפתח את עצמו על ידו ובעזרתו של הכוח העליון, הבורא, החבר, השותף. יחס כזה הוא יותר קרוב לדבקות, לחיבור, וממנו מגיעים לאהבה, ולא לאיזה פחד בהמי, שבתוכו שנאה יושבת.

“וצריך אתה להדבק בי באופן שהמקום לא יפריד בינינו, כי אמרו ז”ל: “הדבק לדהינא ואידהן” [ודבק למשוח שמן, ונמשח בעצמו] , שזהו עיקר גדול מפעולות הלמוד של הבעש”ט להזדווג בצדיקים. והלואי חכמת להבין זאת. ותאמין לי שמצדי אין שום מניעה וכובד, ואלמלא ידעתי שיש באפשרותי לעשות לכם יותר טובות בעודי עמכם בארץ ישראל ודאי לא הנחתי אתכם. ובאמת גם נסיעתי מכם היתה בדיוק לטובתכם.

יהודה ליב במהר”ש אשלאג

ישנם מצבים בין הגדול, כדוגמת בעל הסולם, ובין התלמידים, שעל מנת לא לאפשר להם לזלזל בו, כי הזלזול הוא לרעתם, ועלול לגרום להם נזק, ומסתבר לפעמים שלא יכול להיות אחרת, כי קטנים הם, ולא מבינים, ולא מוקירים אותו, ויוצא כך, שהמקובל צריך לפרוש מהציבור, לפרוש מהתלמידים, ולהסתיר את עצמו. ובזה הוא מפתח בהם חסרונות, וגם מונע מהם זלזול, שמתוך קטנותם מתגלה בהם באופן טבעי.

מה פירוש להרגיע את הרצונות?

כל הרצונות שישנם במציאות, אלה הרצונות הפנימיים של האדם. הרצונות הגופניים והאנושיים שלו כאדם, שנקראים “לב”, והרצונות מהנקודה שבלב. ואדם צריך לעזוב הטיפול ברצונות של הלב, אלא רק בגלל שהם באים, הוא חייב לספק אותם במידת ההכרח, כדי שלא יפריעו לנקודה שבלב. וכל המרץ והכוח עליו להפנות להתפתחות הנקודה שבלב.

אם אסור לאדם לסגף את עצמו, איך הוא יודע לצמצם את עצמו?

אדם לעולם לא עושה צמצום, אלא הצמצום נעשה מאליו. אם המטרה חשובה, אז כל היתר מצטמצם מעצמו בהתאם למידת חשיבות המטרה. לכן אסור לאדם לשבת בשילוב ידיים, ולהסגר, שאז לא מתקדם בכלל, רק דואג חלילה וחס לא לעשות שום עברה. אלא הוא משתוקק למטרה, ורץ לקראתה, ומה שלעומתה נופל - נופל, כי אינו נחוץ למטרה. רק זאת צורת ההתקדמות.

אדם לא מתייחס לצמצום, ולא עושה צמצומים. חוכמת הקבלה אוסרת על עשיית סיגופים. אלא רק הלימוד בכוונה הנכונה, בהשתוקקות למטרה, מביא לו את האור שמסדר הכל, ומחזירו למוטב. כי מהיכן אדם יודע מה דרוש לו ומה לא? אם הוא מגביל את עצמו, אז הוא הולך נגד הרצון. אבל הרצון כל הזמן גודל, ועל פני הרצון הזה אדם צריך להתקדם, ללכת למעלה מהדעת. ולא שישב בתוך הדעת, ברגש ובשכל, וימית אותם. הרי כל העניין הוא ש”דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים”. לכן כל ההשתוקקות וההתקדמות הן רק לקראת המטרה, ואת כל היתר עוזבים שיפרחו כמה שיפרחו.

אגרת 22 - שנת 1927

שיחה 1, 07.09.05

“פרי חכם - אגרות”, דף ע”ו

תקציר : בעל הסולם מוסר לתלמיד סדר מדויק לעבודה הרוחנית, שעות הלימוד, תוכנו והעבודה הפנימית במשך הלימוד. ועוד, בתגובה לטענות התלמידים, כותב בעל הסולם הנמצא בלונדון, כי ברוחניות אין הזמן והמקום מפריעים כלל. הוא מדמה את הבורא לצבי, שבעת ריצתו משיב פניו לאחור, כלומר מתגעגע לחזור ולהדבק ב”ישראל”, וזהו מקור תשוקת ישראל להדבק בו. והסגולה היא להרבות בגעגועים, ומידת הגעגועים האלו היא פני הבורא.

“ב”ה ט”ז מר-חשון תרפ”ז לאנדאן

כבוד ידי”נ מה”ר ... נ”י

מכתבך מיום י”ד תשרי קבלתי, אבל ידידי, למה אין דעתך נוחה בסדר הראשון שסדרתי לך, ואתה מבקש אחר החדשות. וכבר אמרתי לך, שכל עוד שלא תתרגל בסדר הראשון, אין אתה רשאי לעשות לך סדרים אחרים, הן קלים, הן חמורים, והנה אתה עושה עצמך שוכח מעקרו, ותדפוק עלי אחר סדרים חדשים, אין זה כי אם מהסת היצר.

הנני להזכירך את הסדר הראשון שנתתי לך, ויעזור לך השי”ת, שלא יהיו לך מעתה שום הפסק בעבודתו ית', רק לעלות מעלה מעלה, עד שתזכה להדבק בהשי”ת כראוי.”

מדובר בסדר הלימוד. ונשאלת השאלה, לשם מה נחוץ סדר הלימוד, במקום שהאדם ילמד בכל שעה שמסוגל, ורוצה, ומזדמן לו? העניין אינו פשוט. כי אם אדם מתגלגל לעולם הזה, כדי שיספיק תוך שבעים שנותיו לגדול (עד גיל עשרים), לאחר מכן לעבוד, להקים משפחה, להוליד ילדים, להעניק להם חינוך, ולפרנס אותם כל זמן שמסוגל לכך. ולאחר מכן כשמזדקן, יש לו שנים של חולשה עד שמת.

ונמצא שבשנים הללו שהוא עובר, יש לו הרבה מה לעשות, שזה הכל מסודר מצד ההשגחה העליונה, וחייב הוא להיות בעולם הזה באותם הסדרים שלא הוא קובע. ומבלבלים אותו, הסביבה, והקרובים, והמשפחה, שכולם צריכים אותו, ודורשים ממנו, ומביאים לו עיסוקים למיניהם, שמלכתחילה אולי בכלל לא היה חושב עליהם. אז איך עליו לחלק את חייו, מתוך הידיעה שבמהלך שבעים השנים האלו הוא חייב להגיע לגמר התיקון? זאת אומרת, אם כל המציאות נבראה לזה שאדם יגיע לעולם אין סוף. שהנשמה ירדה למקום נמוך כל כך כמו העולם הזה, רק כדי להגיע על ידי שהייתה בגוף, למקום הגבוה ביותר. אז השאלה היא, איך אדם יסדר את הזמנים שלו בצורה האופטימלית והמועילה ביותר?

אנחנו לומדים ב”תלמוד עשר הספירות” (חלקים י”א, י”ב), שיש מחזוריות בחיינו. שדוגמת לזה הם ה”יום” ו”לילה”, שמתחיל ה”לילה”, ויש תיקונים שנעשים בו. ולאחר מכן בא ה”יום”, שהוא קבלת האורות בתוך הכלי שנתקן בלילה. שאין הכוונה ליום ולילה האסטרונומיים, אלא ל”יום” ו”לילה” הרוחניים שעוברים על האדם - בניית הכלי, תיקון ומילוי, ושוב בניית הכלי, תיקון ומילוי, כך שש פעמים. ואז היום השביעי, “שבת”, התערותא דלעילא, עליית העולמות. וכך שוב ושוב עד שנשלם מחזור של שנה, לאחר מכן מחזור של שביעית, היינו שמיטה, ויובל, וכן הלאה.

ומהם הזמנים האלו שאותם אדם צריך למלא? ולומדים אנחנו שלכל זמן, זאת אומרת, לכל מצב, יש תיקונים משלו, ואדם צריך לתפקד בו בצורה מסוימת. לכן עד כמה שאדם מתקדם לרוחניות, ומזדהה איתה יותר ויותר, אז יתכן שגם חייו בעולם הזה משתנים. אמנם שמתוך מאמר “בחירה חופשית” אנו למדים, שבענייני החיים הגשמיים הכלל הוא הקובע, ש”אחרי רבים להטות”. ורק בענייני החיים הרוחניים הפנימיים שלו, “אחרי יחיד להטות”. ואיך האדם מסדר את חייו, יום ולילה, שעות הלימוד, שעות העבודה?

קשה לדבר על הדברים הללו, מפני שהזמן הוא שונה מכל דור ודור. ואמנם שהדברים משתנים, אסור לאדם לצאת מהתפקוד הרגיל של העולם בזמננו, מפני שהתיקון מגיע לכל העולם, וחייב העולם לתפקד לפי האופן שבו הוא מתפקד היום. היינו, לפרנס את עצמו, ולבנות את המערכות הדרושות, לתחזק אותן, ויחד עם זאת להיות בדרגה הרוחנית. באופן שהחיים הגשמיים והרוחניים יהיו כאחד, ולא יפריעו, אלא ישלימו זה את זה.

אבל עם כל זאת, מי שקורא ולומד, יודע שהמקובלים בעבר היו משקיעים את עצמם לחלוטין בזמן הלימוד, לילות כימים, ללא שום עיסוק אחר בחייהם. וחייהם היו מסודרים בצורה מאוד מיוחדת. אז האם זאת הגישה הנכונה או לא? כלפי היחידים כן, אבל כלפי הכלל ודאי שלא. לכן אנו שנמצאים בדור שבו חוכמת הקבלה מתגלה לכולם, עבורנו העצות שמביא בעל הסולם לתלמיד שלו אינן בגדר “חוק ולא יעבור” או לא עצה כללית שעל פיה צריך העולם לנהוג. אלא העצות מכוונות כלפי איש מיוחד, לפי השיטה ש”אחרי יחיד להטות”. ואמנם אפשר לקרוא מה הוא מייעץ לו, אבל לא שכל אחד ואחד יקח מזה דוגמה, איך לבנות את חייו. זה לא מציאותי, וליתר דיוק, זה לא בא בכפיפה אחת עם אותה התפתחות רוחנית וגשמית, שבדורנו עלינו לעשות אותן כיחד.

“א. להיות נכון לעבודתו יתברך, בערך שתי שעות אחר חצות לילה, לא יאוחר (דהיינו משעה השמינית ערבית).”

הלילה מתחלק לשש שעות זמניות, והיום מתחלק לשש שעות זמניות. זאת אומרת, לא חשוב כמה דקות יהיו בשעה זמנית, אלא החלוקה היא קבועה: שתיים עשרה שעות ביום, שתיים עשרה שעות בלילה. בחורף יוצא שהשעות יותר ארוכות בלילה, ויותר קצרות ביום. וזה לפי חלוקת שעון השמש, שהיה מקובל לבנות אותו בכל העולם, היות שלפיו האדם מתפקד כחלק אינטגרלי מהטבע, כי גם הגוף מתפקד אחרת בחורף ובקיץ. לכן אם היינו מתפקדים גם בעבודה ובשינה, לפי שעות ארוכות יותר ביום בקיץ, ושעות קצרות יותר בלילה, אז זה הן היו מותאמות בדיוק לגוף שלנו, ולזמן הפנימי שלנו. אלא שאנחנו חיים חיים מלאכותיים, ולכן ההתאמה הזאת איננה מתרחשת.

אבל לענייננו, “חצות” נקרא שש שעות מתחילת הלילה, ושעתיים אחרי חצות, היינו מהשעה השמינית אחר תחילת הלילה, אומר בעל הסולם, צריך לקום ולעסוק בחוכמת הקבלה.

“ב. בשתי השעות הראשונות, לעסוק בתיקון חצות לצער עצמך על גלות ישראל, וצער השכינה הקדושה, בגרם עוונותיו, ואחר כך בתפלות ותחנונים, עד השעה העשירית.” לא מדובר באדם שישב בעפר, ויבכה על גלות ישראל. הכוונה היא, שבזמן הלימוד עובר בתוך עצמו על ההבחנות “ישראל”, ו”שכינה”, ו”הכלים הלא מתוקנים”. שהכוונה שלו היא בלהכין את הכלים לתיקון.

“ג. משעה העשירית עד התפלה, הוא זמן עיון בספרים הקדושים, בראשית חכמה וכדומה, ובכתבי האר”י.”

אם התחיל ללמוד בשעה השמינית, היינו משתיים בלילה (שכאמור “חצות” נקרא שש שעות מתחילת הלילה ועוד שעתיים), אז שעתיים נוספות הוא לומד, ומהשעה העשירית “הוא זמן עיון בספרים הקדושים, ב”ראשית חוכמה” וכדומה”. “ראשית חוכמה” זהו ספר עב כרס (שגם אני מחזיק בביתי) שבעל הסולם כיבד והחשיב כספר טוב. אבל הוא די מיושן לזמננו, ולכן אינו מתאים. לאחר שיצאו כתבי בעל הסולם, הפסיקו ללמוד בו.

“ותראה להבין היטב ולהשכיל בכל אשר תלמד, ואם לא תבין על בוריו, אל תתן דמי להשי”ת [הכוונה אל תשתוק, אל תוותר] , עד שיפתח לבך, ותבין אותו, כי זהו העיקר, רצוני לומר, מה שהשי”ת מחכים.”

אם בשעתיים הראשונות הכנת את הכלים, בשעתיים הבאות דרוש מילוי בתוך הכלי. דרוש להבין במה מדובר, ושהכלים האלו יהיו כהתפתחות החושים שלך, לעולם הרוחני.

“ד. לקבוע עתים לתורה, בלי הפסק שיחה קלה ח”ו. ותראה לקבוע עת לא פחות מחמש שעות כסדרן, ותוכל לקבוע אותם אימתי שתרצה, בכל משך שעות היום. אבל העיקר שלא תפסיק בשום שיחה בנתיים, ויהיו כסדרן, ובלימוד הנגלה דוקא. ולהזהר שלא לשכוח מהלימוד כלום. ועל כן תחזור על הלימוד כראוי. ונכון בידך שתלמוד הוראה, והוא מסוגל לך ביותר.” בעל הסולם מייעץ לתלמיד ללמוד חמש שעות, שהן כנגד חמש גבורות וחמש חסדים שעוברים ביום. ועניין נגלה או נסתר זו שאלה כבר כלפי האדם, שתלוי גם אילו כלים עליו עוד לפתח.

מכל מקום, במקרה הזה כך הוא מייעץ, ואילו בזמנים אחרים, אומר בתחילת המכתב, אתן לך סדר אחר של לימוד. אבל בינתיים אל תצא מהסדר הזה ולפיו תלמד. שאם תתחיל לגלות את סדר הרוחניות דרך הגשמיות, דרך התמונה הגשמית, זה העיסוק ההכרחי שחייב אתה לעשות. לכן לך דרך הנגלה דווקא, ודרכו תגיע לתיקון הכלים.

“גם תוכל ללמוד בחבורה עם מי שאתה רוצה במשך החמש שעות הנ”ל. אולם אל תדבר בדברים אחרים, שאינם מענין הלימוד, אפילו בדרכי עבדות וכדומה. ואם השותף לא ירצה ללמוד זולת שתים או שלוש שעות, תוכל להשלים אחר כך בפני עצמך, עד שתשלים החמש שעות, וביתר שעות היום, תצליח במשא ומתן.” היינו, בעבודה. שעתיים בבוקר הכנת הכלים, שעתיים תיקון הכלים, אחרי כן חמש שעות לימוד במה שהוא מייעץ לו, ואחר כך עבודה.

“הרי שלך לפניך, התאמץ וזרז עצמך, וקח את השי”ת עמך שתצליח להתנהג כמו שרשמתי לך, ויתקיים בך מאמר רשב”י ז”ל באדרא זוטא “אני לדודי וכו' כל יומין דאתקטרנא בהאי עלמא בחד קטירא אתקטרנא ביה בקב”ה ובג”כ השתא ועלי תשוקתו” [פתח רבי שמעון ואמר “אני לדודי ועלי תשוקתו”: כל הימים שהייתי קשור בעולם הזה בקשר אחד נקשרתי בהקדוש ברוך הוא, ומשום זה עתה “ועלי תשוקתו”] .

וכעבור כמה חדשים שתתרגל היטב בסדר הזה, תודיעני ואוסיף לך בדרכי השי”ת.”

צריכים אנו לראות את כל סדר הלימוד הזה כסדר שמיועד לתלמיד מיוחד, בזמנים שלו, בזמן ההתפתחות המיוחד שלו. ולא שנחלק את כל הזמן שלנו, או כמה זמן שיש לנו, לאותם החלקים. אלא הדוגמה הזאת היא אישית למישהו.

“באמת איני רחוק מכם כלום, כי הכל תלוי בכם, כי אין הזמן והמקום מפריע ולא כלום ברוחניות. ולמה לא תזכרו התורה שאמרתי בחג השבועות על הפסוק: “דומה דודי לצבי”, שדרשו ז”ל “מה הצבי בשעה שהוא בורח מחזיר פניו לאחוריו כך הקב”ה בשעה שהוא מסתלק ח”ו מישראל מחזיר פניו לאחוריו”. ופרשתי לכם, אשר אז חזר הפנים להיות באחורים, כלומר, שמשתוקק ומתגעגע לחזור ולהדבק בישראל. ומזה נולדים גם בישראל געגועים והשתוקקות להדבק בהשי”ת, אשר השעור של השתוקקות והכיסופין, הוא באמת הפנים עצמם. ע”ד שאיתא בברכי נפשי שחיבר הר”י הלוי “פני אל תפלתך ברוצך לחלות פני האדון ה'“. אשר ע”כ עיקר הסגולה בזמן הזה, רק להתמיד ולהרבות הגעגועים והכיסופים, כי בזה מתגלה הפנים. אכי”ר.

והרבה עלי מכתבך, וגם זה יהיה לך למשיב נפש.

יהודה ליב במהר”ש”

עניין “בריחת הצבי” מוזכר גם באגרת דף ע', שאנו צריכים לראות בזה שהבורא מסתתר, מעין פלירט לבניית הכלים. כי לאור, לאלוקות אין שיעור, אלא אנו משיגים אותו אך רק לפי הכלים שלנו, ורק לכלים אנו צריכים. לכן התפתחות הכלים היא על ידי התפשטות האור, והסתלקות בורא מהכלי. כמו שבעולם הזה עד כמה שאדם מתעסק במשהו שנועם לו, הוא בונה לזה עוד ועוד הרגלים, הבנות, הבחנות פנימיות, וכך נוצר הכלי.

לכן הבורא שבורח, שמתחיל להיות חושך, ייאוש, בלבול, ואדם לא מבין מה קורה, הסימן הוא לבניית הכלי במדרגה חדשה, יותר גבוהה. ובהתאם לזה אדם צריך לעבוד ולא להרפות ידיו. אלא להפך, להבין שזאת בניית הכלי, ושבזה ביכולתו לזרז את ההתפתחות בצורה שתקצר לו את התהליך מאוד.

מה הכוונה “ה' בורח מהאדם”?

ה' בורח מאדם, זאת אומרת, שמוסיף לו רצון לקבל. השוני בין בורא לאדם הוא הפער ברצון לקבל. ככל שהאגו באדם הוא יותר גדול, והבורא הוא תכונת הנתינה המוחלטת, יוצא שלפי התכונות שלהם הם מורחקים זה מזה כבמרחק אינסופי.

כי ברוחניות “חלל” נקרא, חלל איכותי של תכונות. ואם אדם ובורא יכולים להיות באותן התכונות, אז הם דבוקים. אבל אם נמצאים בתכונות ההפוכות, אז רחוקים הם אין סוף מרחק, שדבר איננו מובן ומורגש מאחד לשני. ובהתאם לכמה שמתחילים להתקן התכונות של אדם כלפי תכונות הבורא, אז אדם מתחיל להתקרב. שהתקרבות הכוונה, הרגשה והבנה של כוח העליון.

לכן כדי לעורר באדם רצון לדבר שאינו מרגיש, כדי שירגיש את האלוקות, את הכוח שמנהל ומפעיל את הכל, הבורא פעם פותח ופעם סוגר את עצמו. במשחק כמו שנהוג אפילו בקרב חיות ובהמות, וכמו שנהוג באישה כלפי הגבר - פתיחה וכיסוי, פתיחה וכיסוי, שזאת ההסתרה המושכת. אבל הסתרה נקרא, שאדם יודע, או לכל הפחות מתאר לעצמו מה יכול להיות מאחוריה. רק זה נקרא נסתר. שיודעים שישנו, ונסתר.

מכאן שעל מנת לבנות ידיעה והסתרתה, תענוג וההסתרה עליו, הכרחיים הפתיחה והכיסוי במשחק שנעשה מלמעלה כלפי האדם. שהמשחק הזה בונה את הכלי, והאדם, לפי הגודל והכוח שמגלה בכלי הזה, מתחיל להשתוקק. מתבאר מאגרת דף ע', שהמשחק הזה בא בצורת האופנים, היינו בגילוי והסתר, גילוי והסתר, שפעם הבורא יותר מתגלה כלפי האדם ופעם פחות, ובזה האדם נעשה מוכן לרוץ אחרי הבורא, וזו נקראת מידת הקישוי, מידת השתוקקות למטרה. שזו התוצאה מתוך הגילוי וההסתר, בצורת האופנים שכל הזמן באים לאדם.

ובכל האופנים עלינו רק לייחד את כל ההסתרות וכל הגילוים לאותו כוח אחד, שלא נראה לנו, שלא מבינים ולא מרגישים שזה רק הוא. זאת אומרת, כשהוא מתגלה זה נקרא “פנים”, אבל כשבורח ונסתר אלה אותם הפנים רק באחוריים, כמו צבי שבורח. ואם אדם מייחד כל האופנים האלה למקור אחד, בזה הוא בונה כלי. ואם איננו מייחד למקור אחד, אין זה כלי. כי כלי הוא בהכרח כלול משני המרכיבים, גילוי והסתר יחד. ואם הוא מייחס לבורא את הגילוי היות שהוא מרגיש אותו יותר, ואילו את הכיסוי, ההסתרה, הוא מייחס לא לבורא, אז אין בכך בניית הכלי.

לכן חובתנו לייחד את שני המצבים הללו לאותו המקור, כי אז לא נפסיד זמן, ומייחודם יחד, נבנה הכלי. ולפי מידת ההשתוקקות שנבנית בכלי מאותם שני קצוות, לאחר מכן בא לנו הגילוי. כי “פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול”, והכלי מתחיל להתאסף מכל האופנים של גילוי הסתר עד שמגיע לסאה שלימה, היינו למידה המתאימה לגילוי האור. ואז האור מתגלה בתוך הכלי, וזה נקרא “פתיחת הנשמה”, שתוקן הכלי הראשון, והוא גמור.

מה צריך להיות היחס למשחק מצד הנברא?

הנברא מצדו צריך להיות דבוק בכל רגע עם מה שעובר עליו, כי מה שעובר בא מלמעלה, מהכוח העליון. ובכך שדבוק, זה סימן שהוא מפתח את הכלי שלו, ומזדהה עם הבורא בכל רגע בהתפתחות. שכבר עכשיו חייב להרגיש בכל מצב ומצב, שנמצא בגמר התיקון. כי אותה ההרגשה הפרטית שעוברת עליו, מורה על השוני בינו לבין הבורא. ואם הוא מתקן את ההרגשה שלו, שלא יהיה שוני, אלא שהוא נמצא במצב המתוקן, המסופק לגמרי, זה נקרא “קליטת הכלי” ו”קליטת המצב הנכון”.

האם באדם תלוי “להתמיד ולהרבות הגעגועים והכיסופים”?

באדם לא תלוי שום דבר, מלבד היא להיות רגיש יותר למטרה, למה שעובר עליו. ולהתמיד בזה ניתן רק על ידי החברה, כי אחרת לא יוכל. אלא הוא חייב כוח חיצון, כמו שהבורא מעורר אותו בכך שמנענע אותו מבחוץ. שאדם בעצמו לא יכול להיות כל הזמן דרוך למטרה, ומוכן לה בכוח, בהבנה, בתשומת הלב, אלא הוא מוכרח תמיכה חיצונית. ואין לו יותר אמצעים, אלא רק הקבוצה שתתמוך בו כל הזמן, כאשר הוא נופל, עולה, יורד, ותהיה לו הן כמערכת בלמים, והן כמאגר כוחות, כספקית אנרגיה. ואת שני האמצעים האלה עליו להכין מראש בקבוצה, כמו במחסן, ולפי מידת הצורך להשתמש בהם, ושהם יבואו אליו בזמן הנכון.

כך מתוך אגרת אחת מתבררת אגרת אחרת, שכולן הן בעצם אגרת אחת.

אגרת 23 - שנת 1927

שיחה 1, 08.09.05

“פרי חכם - אגרות”, דף ע”ח

תקציר : האדם הרוחני רואה רוחניות בכל, אפילו בעולם הגשמי. ואילו האדם שעדיין נמצא בגשמיות, גם מהרוחני קולט רק גשמיות. על האדם להכיר שעדיין אינו מרגיש שלמות במה שמקבל מהבורא, אך למרות זאת בעזרת כח היראה, יוכל לברך על הכל כאילו כבר נמצא בשלמות, ואם יצליח בכך יזכה לשמחה. לאדם קשה ליחס דברים רעים לבורא, שכן בכך הוא כמו גוזל מהבורא את הטרחה שטרח בעבורו. אך אם הוא מתחזק באמונה שכל מה שקורה תכנן הבורא עבורו, אז מתגלה לו הכל כמתנה מהבורא. השלמות היא בעבודה שאינה על מנת לקבל פרס, ומי שמתפלל עבור עצמו לא ישיג שלמות.

“ב”ה יום ט”ז מר-חשון תרפ”ז לאנדאן יע”א

כבוד ידידי מהר' ... נ”י לנצח

... בענין השואת ענינך לדרכי השתלשלות העולמות, אשר רוח חבריך אינה נוחה מזה, הוא משום שקבלו הימני שצריך מתחילה להבין העולמות העליונים, שכן הוא הסדר, מעילא לתתא [מלמעלה למטה] מתחילה, ואחר כך-מתתא לעילא [מלמטה למעלה] , כי מעין גשמי לא יולד אלא גשמיות, ובכל מקום שנותן עיניו, נמצא רק מגשם. ומעין רוחני יוצא רק תמונות רוחניות. ובכל מקום שנותן עיניו מתברך.

ואפילו התמונות הגשמיות, שמרגישים את מקורם, חוזרים להיות רוחניים אמיתיים, לא על צד ההשואה ודמיון, אלא מתהפכים לרוחניות גמורה, על דרך שכתוב: “תתהפך כחומר חותם ויתיצבו כמו לבוש”.”

קליטת המציאות תלויה בכלים של האדם. ואין למציאות דרגה, ממשות, תמונה, וישות משל עצמה, אלא כל אחד שמגלה את תמונת העולם ואת עצמו - בכלים שלו מגלה את המציאות. ואין הבדל בין גשמיות לרוחניות, שצריך לחצות גבול, כמו גבול בין מדיני, או כמו “גובה טיסה” שצריך לצלוח. אלא הכל תלוי בגובה ובגבול שנמצאים בתוך כלי הקליטה שבאדם. שאם בכלי הקליטה שלו הוא עובר מחסום, שהכלים שלו מקבלים תכונות חדשות, אז משתנה תמונת העולם, ובהתאם לכך משתנה היחס שלו למציאות שבה הוא נמצא. ונמצא, ש”מעין גשמי” יילד גשמיות, ו”מעין רוחני” יילד רוחניות כלפי אותו האדם.

“מה שאתה דורש הימני, לחזור ולשנות לך ענין היחודים, כי לא זכית לקבלם מפי סופרים, אתמהא, איך תקבלם מפי ספרים.” מפני ש”עניין הייחודים” הוא מה שאדם מרגיש בשעה שמגיע לאיזו רמת השתוות הצורה עם הבורא. ומתוך אותה השתוות הצורה, מתוך הייחוד שלו עם הבורא, הוא מרגיש אותם הייחודים, שהם מידות גילוי הבורא לנברא. והיות שזו תוצאה מהייחוד שנעשה בכלי המשותף, איך אפשר ללמד זה למישהו? אלא כל אחד ואחד מרגיש אותם בכלים שלו. כמו שבעל הסולם כותב ב”שיר”: “וכל שאתם תחזו לכם, עיניכם תראנה ולא זר!”, שפירושו, ומה שאתם תראו, תראו אתם, ולא אף אחד אחר. כי חוכמת הקבלה מתגלה רק בכלים האישיים של אדם.

ויכולים שני אנשים לשבת סביב אותו שולחן, האחד נמצא בגילוי אין סוף, עולם האצילות, או בעולמות דפרודא, והשני נמצא בעולם הזה. וכפי שמדורגת כל השגה, גם בעולם הזה ישנן חמש דרגות הרגשה שבהן אדם מקבל את המציאות, בהתאם לאלו שישנן בעולם הרוחני, שכל עולם ועולם כלול מחמש דרגות. ומכאן, שהכל הוא רק כלפי אדם. לכן הדרישה לגלות ולפתוח, היא דרישה שאינה נכונה, כי אדם צריך לדרוש מעצמו רמת התיקון שלפיה יתגלה לו.

“ראיתי המשלים והמליצות שלך, המתחילים: “אשא משלי ואומר, דברים המדודים בעומר”. אמנם, מדדת דבריך בעומר, אך התאמץ עוד לברך ברכת העומר: כי “העומר עשירית האיפה הוא”. איפה, הוא לשון תמהון לבב גדול, כמו שכתבת: “איפה הוא הצד צודק. ועשירית הוא מלשון אסורות”. כי יש אם למסורת [יש שיטת הדרש] , ויש אם למקרא כנודע [יש שיטת הכתוב כמו שהוא] , והוא ע”ד: “מלך אסור ברהטים”.

וענין המדה הזאת תורה, אשר בכוח האמונה והבטחון, גם התמהון לבב נאסר, כלומר, שלא נשאר אפילו רושם של תמהון, אשר זהו שעור העומר. אבל צריכים לברך, וזה לא מצאתי במכתבך.” השתוות הצורה, שכפי מידתה מרגישים את מציאות הבורא בעולם, ואת העולם האמיתי, באה מתוך זה שאדם משתמש בכל מה שבא אליו לתיקון הכלים. תחילה בהסתר כפול והסתר רגיל, ולאחר מכן בשכר ועונש, ואהבה. ורק כך מגיעים לייחודים עליהם שואל התלמיד.

כי הייחודים הם תוצאה מהתעלות האדם מעל החומר שלו. וההתעלות נמדדת במידת ההצדקה של הטוב ומיטיב שאינו משתנה, וכמו בעולם אין סוף נמצא גם בעולמנו. אלא שמתגלה רק לפי מידת הכלים, לפי השתוות הצורה. ולכן אין לאדם שום פעולות אחרות לעשות, מלבד פעולה אחת: להצדיק פעולות הבורא כלפיו, בכל מקום ובכל מקרה שעובר עליו. ובזה האדם, באותו מקום שנמצא, מחזיר את עצמו לאין סוף, ורק בצורה כזאת הוא מגיע לייחודים.

“איתא: “בוצע ברך נאץ ה'“. פירוש, כי “תפלה עשתה מחצה”. ודרך כל המתפלל על עצמו שאין לו שלמות, זולת המחצה. כי השלם אין לו על מה להתפלל. על כן הזהירו אותנו חז”ל שלא לעבוד ע”מ לקבל פרס, אלא לשלמות, והוא סוד נשגב, לא יבין אותו אלא מי שאין לו שום אתערותא בעד עצמותו.”

עניין “תפילה עשתה מחצה” הוא מאוד מיוחד. לבקש אפשר, במידה שאדם נמצא בקרבה לבורא. הבורא הוא שלם, והאדם בזמן הבקשה הכרח שיהיה שלם. אבל איך יכול להיות שלם ומבקש? רק אם מבקש לא על חשבון עצמו, אלא להוסיף לעצמו מידת ההשפעה. זאת הבקשה היחידה שמתקבלת מתחתון לעליון, שרוצה להיות בשלמותו של הבורא. אם אדם נמצא בשלמות של הנברא, אז מבקש השלמת הכלי, המתקת הכלי, כי מבין שאינו מסוגל להיות המשפיע, ומבקש השפעה. וזה נקרא שאדם מרגיש את עצמו כמחצה מהבורא, ורוצה להשלים את עצמו.

אבל אם התפילה אינה לתכונת ההשפעה, אז רחוקים הם בורא ונברא במרחב הרוחני, ושום בקשה אי אפשר לה לבוא מתחתון לעליון.

“על כן אמרו חז”ל: “בעל הבית בוצע ואורח מברך”.” שהכל בעל הבית נותן, וזה בא לברכה באדם, והאדם מברך על מה שניתן לו, ומבין בזה כמה עוד עליו להשלים כדי להיות בדרגת בעל הבית. אבל הברכה שחייב אדם לתת על כל רגע מתוך שהרגע בא מהנהגת הבורא, היא הכרחית כדי להגיע לתפילה.

“דהיינו, אסור לו לשקר בעצמו, שבעל הבית נותן לו שלמות, אלא עליו להרגיש האמת כמו שהיא, בדיוק נמרץ. ועל כן אמרו: “בעל הבית בוצע”. ואף על פי כן אורח צריך לברך. “אורח”, הוא מלשון והריחו ביראת השם, וכיון שמקבל מה שבעל הבית נותן לו בבציעה, כמו שהיתה על צד השלימות, ממילא נמצא “מברך”. ושעור מדת ברכתו, כפי שעור שמחתו במתנה, והוא אפשרי לו, רק בכוח והריחו ביראת השם.” השמחה שיש לאדם בכל מצב ומצב, מעידה שבהחלט מברך את הבורא, על כל מה שבוצע לו.

“וזה שאמרו ז”ל: “הרי שגזל סאה של חטים טחנה לשה ואפאה והפריש חלה כיצד מברך?” כי אסור לברך על שלל גניבה. “אין זה מברך, אלא “מנאץ”. והוא עמוק עמוק. כי הגוזל אינו נותן תודה לנגזל, כי הנגזל לא נתן לו כלום. אלא לקח ממנו על כרחו, שלא בטובתו.”

הברכה והשמחה מצד האדם על כך שמקבל מהבורא, אפשר שיבואו רק בתנאי שהוא מרגיש שהבורא הוא שנתן לו, ושהוא קיבל את הנתינה, ושהקבלה הזאת נמצאת בו כברכה מהבורא, וכתוצאה מכך יש לו ברכה להנותן. ואמנם שנמצאים הם כנותן ומקבל, יש לו שמחה שהוא מודה לבורא, ומבין, ומשיג את הנותן יחד עם המתנה.

“וענין הבציעה והפרס שמגיע לאדם, הכל מכוח עוון ראשון ר”ל, כי “עבירה גוררת עבירה”. “בתחילה דומה לחוט של בוכיא [קור של עכביש] ולבסוף דומה כעבותות העגלה [חבלים עבים של עגלה] “.”

אם מתחילים לגנוב, אז בתחילה גונבים פרוטה, אחר כך עשר פרוטות, ואחר כך מאה פרוטות. זאת אומרת, יש איזו מידה שהאדם עוד רואה את הגבול, עד שמתחיל להרחיב את שיעורו, ומפסיק להרגיש, כדבר הכתוב: “עבר ושנה נעשה לו כהיתר”. ואז בכל פעם שמרחיב מידות הגניבה שלו, כבר אינו מרגיש בזה, עד שנעשה “כעבותות העגלה”, ומאבד את הרגישות היכן הוא נמצא כלפי האלוקות.

“והכל הולך בתר [אחר] ההתחלה. והבן.”

ורק היראה יכולה לשמור את האדם מהגניבה, או לשמור ברמת הגניבה שנמצא, שלא ירחיב אותה. ומפני שהרצון לקבל שלנו בוער, ומשתנה, וגודל ללא הרף, לכן צריכים אנו להיות מאוד נזהרים שמא אותה הגניבה הקטנה שהיתה קודם, תמשיך להיראות לנו קטנה באותה מידה, אבל מחמת הרצון לקבל שגדל, היא תהפוך גניבה גדולה.

כי אם אדם לא משתפר ומתקדם, ועל ידי היראה כל הזמן מצמצם את מידות הגניבה שלו, אז הוא בהכרח מרחיב את גבולות הגניבה. מפני שהרצון לקבל כל הזמן הולך וגודל, ובעל כורחו אדם בכל רגע נמצא ברצון לקבל יותר גדול, בעביות יותר גדולה, בעבותות יותר גדולים, היינו בחוסר רגישות שנעשה יותר ויותר גדול. וזה עליו להביא בחשבון.

כי הזמן שעובר עושה בנו הדרדרות והתרחקות, ולאדם שלא עושה כלום הכל נראה כתמול שלשום. ואמנם שקצת התרשל בלימודים, וקצת נעדר מהקבוצה, אז אולי לא רכש כמה דברים נוספים, אבל בטח הוא נשאר כמו לפני כמה ימים. אלא שזה לא יתכן, מפני שהרצון לקבל שלו כל הזמן משתנה וגודל, והוא אז מידרדר. לכן מי שלא נמצא בעבודה בלתי פוסקת, בהתאם לאגו שבצורה בלתי פוסקת גודל בו, הוא בהכרח נמצא בהידרדרות. ובזה הזמן הוא הפקטור (מניע) ההכרחי שעובד, ש”הזמן עושה את שלו”.

“ועל כן, אף על-גב, שמאמין שכל החסרונות והבציעות, יד ה' פעל כל זאת, מכל מקום, על עוון הראשון לא יוכל לחשוב כזאת, כי ודאי “מפי עליון לא תצא הרעות” ודו”ק. ונמצא ודאי גזלן אמיתי בזה, כמו שזה חטף מה' שלא בטובתו. והבן. ו”עץ הדעת חטה היתה”, כנודע, וז”ש: “הגוזל סאה חטים”, “סאה” ע”ש “בסאסאה בשלחה תריבנה”. חטים, היינו עוון ראשון, ואם כן, אע”ג שטחנה ואפאה כלומר, שנעשו “לעבותות העגלה”, ואחר כך יפריש ממנה חלה, והוא מלשון חולין, “כולו לה'“, שרומז על הרוממות והפרשה למעלה מהדעת, אין זה “מברך”, אלא “מנאץ”. כי היא “מצוה הבאה בעבירה”. דאי לאו העוון הראשון. לא היתה המצוה הגדולה הזו. והבן.” כי מלכתחילה המצוה הזאת באה מתוך הגניבה. ואמנם שאחרי הגניבה השתדל, ותיקן כביכול, בכל זאת מפני שהעוון הראשון לא תוקן, לכן זאת עבירה גדולה, במקום מצווה גדולה.

“וכל זה מפני שגזלן הוא, ואינו מתבונן שצדיק חונן ונותן,”

דומה הדבר למה שמופיע במשלים אחרים של בעל הסולם, על האדם שמשתמש בתורה כסם החיים או כסם המוות. אם הכיוון שלו בתורה אינו הנכון, אז לא מבין זאת, ויורד לסם המוות, כך שגם אינו מרגיש עד כמה הוא לא מבין, ועד כמה הוא נמצא בכיוון ההפוך. היינו, נראה לו שהוא צדיק, ושהכל בסדר, ושמגיע לו רווח גדול, אבל זה הכל מפני שמלכתחילה תפס כיוון מוטעה.

ואמנם שלאחר מכן עשה כביכול דברים נכונים, כמו שמסביר בעל הסולם (באגרת דף ס”ד), אם אדם טועה בכיוון, ואחר כך ממשיך כביכול ישר, אז הכיוון כבר אינו הנכון, וככל שמתקדם בדרכו, כך הולך ומתרחק מהמטרה. והכל מפני שלא תוקן העוון הראשון, זאת אומרת, שהקשר עם הבורא לא נעשה לו מלכתחילה כמטרה ההכרחית, ש”ישראל אורייתא קוב”ה חד הוא”. ואז אמנם שהאדם נמצא בתוך החברה שלו, ומבטל את עצמו כלפיה, ומשתמש באמצעי הזה ככיוון, כמדד לשמחה, וכביכול מתקדם בלימוד, ובכל המעשים הטובים האחרים שעושה, אבל כבר אין בכך להועיל לו.

“ועל כן אינו מברך בכל לבו, ואינו עושה “תשובה מאהבה”,” אבל הבעיה שאינו מרגיש שנמצא בטעות. “שאז היו “זדונות נעשו לו כזכויות”.” אילו הגיע לתיקון הכללי. “והיה מכיר בסאה חטים, שמתנת ה' היא, ולאו כוחו ועוצם ידו.

“על כן אמרו ז”ל: “בעל הבית בוצע” ולא “אורח”. דהיינו, גם הסאה חטים, מתנת ה', “לשמרי בריתו ולזכרי פקודיו לעשותם”. וכשהאורח מתחזק להאמין, שכל מה שטרח בעה”ב לא טרח אלא בשבילו, אז מברכהו בכל לבו, ונמצא שזו הבציעה עצמה, היא באמת דבר שלם, אחרי ברכת ה' מעילא לתתא [ברכת ה' ממעלה למטה] .

אבל מתחילה צריך להתחזק מעין ברכותיו מתתא לעילא. והיינו שנקרא אורח שאפשר לו להתחזק ולהתאמץ בכוח הריח, בסו”ה: “והריחו ביראת ה'“. ובסו”ה: “גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית”. זאת אומרת, שעוון הראשון נשרש בגופו מכח אביו ואמו, ועל כן נעשה האדם גזלן, בזה שאומר שעצמו הוא כנ”ל, ולא מתנת ה', ועל כן נקרא גוזל אביו ואמו, ועוד מוסיף חטא על פשע, כי אומר אין פשע. כלומר שגם המצוה מתחבבת להשחית ח”ו. ודע לחכימא ברמיזא.”

אדם צריך לקבל את כל הרע שבתוכו כ”כביכול רע”, שזהו רק “עזר כנגדו” שנמצא בו מפני שהבורא סידר לו כך, כדי שיוכל להיות עצמאי. ומתוך העצמאות, שמסוגל מתוך הטבע שלו לעמוד מול הבורא, אז יוכל לבוא להצדיק אותו, וכעצמאי להיות דומה לו, ולראות בכל העוון הראשון הגדול הזה, ברכת ה'. שלא חייב לתקן את העוון הזה, אלא דווקא בזכותו לבנות את עצמו כעצמאי והמשפיע.

“וזה סוד “ברכת העומר”. שצריך להרגיש “מתנת ה'“,” שמלכתחילה זו מתנה שבאה לאדם כהטבע שלו הרע, כביכול.

“גם בסאה החטים. והיינו, בכוח הריח כנ”ל, ואז שמחתו שלמה בכל עבודתו, ובזה חוזר הפרס להיות שלמה. ויודע ה' דרך צדיקים.

יהודה ליב במהר”ש נ”י”

הצדיקים שמחים בהתגלות הרשעים בהם, כי מבינים עד כמה התכונות האלו הן הכרחיות וטובות, שהן האחוריים של הבורא, והם יהפכו אותן ל”פנים”. הם כביכול יסובבו את הבורא כלפיהם, מאחור לפנים, בזה שיתקנו את היחס שלהם לאחוריים האלה כמו אל פנים. ואז יראו שאין אלו אחוריים, אלא פנים. כמו שכותב בעל הסולם, “דומה דודי לצבי”, שאין אחוריים, יש פנים בלבד, ורק האדם ביחס שלו רואה כך או אחרת. ובזה “יודע ה' דרך צדיקים”, כי מי שמצדיק את כל הבריאה מתחילתה, ורואה בה רק את ההשפעה הטובה, הטוב ומיטיב מלכתחילה, במחשבה בלתי משתנה לנבראים, בזה יתברך האדם. שרואה עד כמה הבורא, אורו, יחסו לנבראים, קבוע וקיים לעד.

והשינויים שיש באדם גם הם אינם שינויים, אלא הם קבועים. טבע האדם הוא קבוע וקיים. ורק היחס, היינו הכוונה, שאדם צריך להתקין על הקשר שיש בינו לבין הבורא, היא שמשתנה, ותלויה באדם. הטבע שלנו והטבע של הבורא מתראים לנו לא נכון, בגלל הכוונה הלא נכונה שלנו בלבד. מצד הבורא הטבע טוב, ומצד האדם הטבע טוב. אבל מפני שאנחנו תוצאה משבירת הכלים, ובשבירת הכלים התקלקלה הכוונה, שהיא הקשר בינינו, ולכן זה נראה לנו ההפוך.

חסרות המילים להסביר מה שהמקובלים אומרים תמיד, שהרצונות אינם צריכים תיקון, אלא רק הכוונות, כי השבירה הייתה בכוונות. שהבורא ברא את האדם, כדברי הכתוב, “אשר האלוקים עשה את האדם ישר והמה ביקשו חשבונות רבים” (קהלת ז, כט). החשבונות הם שנעשו רבים, היינו, לא לכיוון אחד, לא לייחוד. ואותם צריכים לתקן. אבל באמת, רק כלפינו זה כך מתגלה בערפול שלנו, בכוונות שלנו. אלא הטבע שלנו הוא כטבע הבורא. ורק החשבונות, חשבונות רבים, אותם לתקן.

אגרת 24 - שנת 1927

שיחה 1, 09.09.05

“פרי חכם - אגרות”, דף פ'

תקציר : בעל הסולם משבח את התלמיד על התאמצותו ומעשיו לדבקות בחברים ומאחל לו לזכות גם בכוונה שלמה. הוא קורא לתלמיד להתחזק בלימוד הנסתר והנגלה, משום שהיצר הרע שורה רק בלב פנוי מחוכמה. ונגד כך הוא מזהיר מן העצלות, שהיא הקליפה היותר קשה בעולם. הכל נקבע לפי רוב המעשה וסימן לעצלים היא העצבות וסימן לזריזים היא השמחה. העיקר הוא להאמין באמונה שלמה שהבורא שומע תפילה מכל פה, ובייחוד תפילה הנוגעת לשכינה הקדושה. ואמונה זו תקנה לו את הבטחון, ואז יוכל לעסוק בעבודה הרוחנית בשמחה כל היום כאילו כבר זכה לישועה.

“ב”ה ט”ז מרחשון תרפ”ז לאנדאן

כבוד ידי”נ מהר”ר ... נ”י.

את מכתבך מיום י”ד תשרי קבלתי ונהניתי מאד, ומשובחים מעשיך בדבר התאמצותך בדבקות חברים, יתן השי”ת שתזכה ג”כ לכוונה השלמה.

ונא ידידי, להתחזק מאד בלימוד התורה, הן נגלה והן נסתר, כי לא חסר לך יותר, אלא להתחזק בעול התורה, שאין יצר הרע שורה אלא בלב פנוי מחכמה, ולהשמר מאד מעצלות, כי בעצלתים ימך המקרה, והיא הקליפה היותר קשה בעולם, והכל לפי רוב המעשה, וסימן לעצלים היא העצבות, וסימן לזריזים הוא השמחה.”

מעניין לראות, כי רבים ממכתביו פותח בעל הסולם למן השורה הראשונה, בכתיבה על התאמצות בדבקות החברים. ואמנם שתמיד יש להוסיף בזה, אבל לפי האופן בו כותבים התלמידים, ולפי המצב שעולה ממכתביהם, הוא מרגיש שיש עוד מה להוסיף בזה. וגם כשלאחר מכן הוא אומר, להתחזק מאד בלימוד התורה, בנגלה ובנסתר, שגם כל זה נופל ואינו נמצא במידה הרצויה, מפני שלא מחזיקים האחד את השני. אלא רק הקבוצה שבה התלמידים קשורים ודואגים שהחבר לא ייפול, הם כך מחזיקים זה את זה.

כשם שכל אחד מאיתנו, אלמלא היה בתוך חברה אנושית, היה מאבד צורה אנושית, כך גם ברוחניות האדם שאינו נמצא בין אלו המשתוקקים לרוחניות. ש”לא נמצא” הכוונה, שאיננו מרגיש אותם כתומכים בו, כגדולים שנותנים לו כוחות, שמחזיקים ומחזקים אותו, כי רק זה נקרא שנמצא בין החברים, אחרת הם סתם נמצאים, אבל אין זה המושג “להיות בין החברים”, כמו שהוא אומר, “בדבקות החברים”. ואם אינו מקבל מהם תמיכה, ותוספת מרץ לכיוון הנכון, אז ודאי שנופל לעצלות ולייאוש.

אבל אם נמצא בין החברים, היינו מקבל מהם כל צורכו, אז נמצא הוא תמיד בכוחות נמרצים, ובביצוע, והתוצאה מכך היא שמחה, “שמחת מצווה”. שכל הזמן מרגיש עצמו כפוסע בכיוון הנכון לקראת המטרה. ולא קשה לו, מפני שמקבל חשיבות המטרה מהחברים. ומכאן שאדם מסוגל לעבוד מול הרצון הפרטי שלו, ובעד רצון הקבוצה, רק אם יש לו, מה שבעל הסולם קורא “דבקות בחברים”, שנמצא תחת השפעת החברה שלו.

ואנחנו רואים, שהשפעת החברה היא מכרעת גם בחיים שלנו, לגבי כל מה שאדם רוצה, וחושב, ובוחר בחיים. ולפי קביעתו של בעל הסולם ב”מאמר החרות”, נמצא שאין לאדם במה לבחור, אלא בחברה. כי הרי האדם תמיד נמצא באיזו סביבה, ויוצא שהאדם בתוך החברה נמצא תחת השפעה חיצונית מתמדת. לכן או שהאדם בוחר בסביבה שתשפיע עליו, או שה”גוף” שלו, היינו האגו שלו, בוחר בצורה שאינו שואל אותו, אלא על דרך שכל הדברים הטבעיים נבחרים על ידי הגוף, לפי מה שיותר נוח, ויותר טוב לו.

“אם לא קשה לך, הייתי מיעצך, שתלמוד למוד ההוראה, בכדי שתגיע להוראה, שהיא יפה לנשמה. והעיקר להתפלל ולבטוח בה', על כל מה שתרצה לעשות, ויועיל לך לגמור בכי טוב.”

ההוראה היא טובה לנשמה מפני שזאת השפעה. וההוראה, אם מדובר בחוכמת הקבלה, גורמת הפצת שם הבורא בעולם, שמפיצים בעולם סיבת הבריאה, תהליך הבריאה, מטרת הבריאה, וכל תפקיד האדם ותכליתו שישנם במציאות. לכן מהאדם הפרטי כלפי העולם, אין השפעה יותר מועילה או חשובה מההפצה, ההוראה. כי לחינוך אדם צריך, כדי שיגדל מפרא אדם, מבהמה, להיות “האדם”. ולכן מייעץ לתלמידו בעל הסולם שיעסוק בהוראה. כי האדם שמעביר דרכו את ידיעות חוכמת הקבלה, מתעשר פי כמה. שנעשה כמו הנותן כלפי אותם האנשים שלהם הוא מעביר את הידיעה. ואמנם שלכאורה מדובר בהוראה בלבד, כוונתו היא לחינוך שיקרב את בני האדם לתיקון, לתכלית.

“כבר ידעת שהתפילה והבטחון, עולים בקנה אחד. וצריכים להאמין באמונה שלמה, שהשי”ת שומע תפילת כל פה, וביחוד מה שנוגע לשכינה הק', ובאמונה זו קונים הבטחון, ואז תהיה תפילתו שלמה, בבטחון שיושע, ואז יזכה להיות בבטחון ובשמחה כל היום, כמו שכבר נושע.”

שום דבר לא מושג אלא על ידי העלאת מ”ן, כמו שלומדים מסדר הפרצופים ב”תלמוד עשר הספירות”, בהתאם לאיך שהאדם מעלה מ”ן. כי זה החיסרון האמיתי שלו, הכלי האמיתי שלו, מה בדיוק הוא רוצה, ובאיזו מידה הוא רוצה. על המ”ן של עצמו, אדם אינו בעל הבית. אלא הוא מכין אותו ביגיעה, שכתוצאה ממנה מתייצב בו המ”ן. ולאחר שמתוך יגיעות ומאמצים רבים “פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול”, לכמות המספקת, אז מורגש המ”ן בעליון, והעליון מיד נותן בתשובה מ”ד, כוח לתחתון.

כדי ליצור קשר כזה עם העליון, הכרח שיהיה ביטחון מצד התחתון. והביטחון הזה אדם מפתח דווקא במצבי החושך, הייאוש, הבלבול, בהסתר כפול והסתר רגיל, שבהם נמצא המתחיל בחציו הראשון של דרכו. הדרך לרוחניות מחולקת לארבעה שלבים - הסתר כפול והסתר רגיל, אחר כך העברת המחסום, גילוי בשכר ועונש, וגילוי באהבה נצחית. ואי אפשר להעלות מ”ן, זאת אומרת, להגיע להתפלל מתוך שברון לב, ולצעוק, ולדרוש, ולהתחנן, אם לא רואים ולא יודעים למי. והרי נמצאים בהסתר, אז לפני מי לשפוך את הלב? ואיך לפתח חיסרון של ממש למטרה, לדבקות, לתכונת ההשפעה? איך לבקש מאותו הבורא הנעלם?

אלא האדם צריך ללקט גורמים רבים ליצירת המ”ן, וכמו שמוסבר באגרת דף ע', לעבוד בצורת האופנים, עד שהמ”ן יתייצב בו, ויהיה לו הביטחון שהבורא יכול לתת לו תשובה. וזה יהיה רק במידה שיהיה לו הביטחון, שהבורא הוא גם זה שמסובב לו את הכל כדי שתווצר בו שאלה, תפילה, מ”ן. ובאותו הרגע שזה קורה, אז הוא מרגיש שאינו זקוק ליותר מכך. כי בדרגתו הנוכחית גילה את הבורא כגורם למצבו, וגילה את הבורא כמקבל את תפילתו. וההבנה והשגה במצב הזה היא בהחלט מספקת לו, כדי להרגיש זאת כישועה.

אמנם שכביכול לא הגיע לכלום, לא לגמר התיקון, ולא לגילוי, ולא למעבר המחסום, על כל פנים, הידיעה, ההרגשה שהבורא הוא הסיבה למצבו, ושהוא מחכה לתפילתו, ושהוא המקבל אותה מעימו, ומגיב עליה, שכל אלו מרכיבי הביטחון ההכרחיים - זה הכל נותן לאדם הרגשת הישועה. יש לו קשר עם הגורם העליון, לפי החיסרון שלו בדרגתו, וזה כבר מספיק לו. על כך אומר בעל הסולם, “ואז יזכה להיות בביטחון ובשמחה כל היום, כמו שכבר נושע.”

“ותזכור מה שאמרתי לך, שהשעה הראשונה אחר הקימה, תשבר את לבך ותעסוק בתיקון חצות דרך מחשבה, ותצער עצמך בצער השכינה, שסובלת בגרם מעשיך. אבל לא תאריך בזה, יותר משעה אחת. ואחר כך תיכף תגביה את לבך, בדרכי השי”ת, באמונה ובטחון כנ”ל בשלימות. ותעסוק כל היום בתורה ועבודה בשמחה. ואם תרצה, תוכל לעסוק בשבירת הלב, גם חצי שעה טרם השינה.”

השעות בהן האדם מבקר את מצבו הכרח שיהיו קבועות, שעכשיו מתעסק בשבירת הלב - מי אני? מה אני? מה יש לי? עם מי אני קשור? למי אני שייך? שאין להאריך בהן יותר משעה אחת בבוקר, וחצי שעה לפני השינה, ובמקום אחר הוא כותב רק במשך חצי שעה ביום, וגם זה בתנאי שבכל יתר שעות היום הוא מתעסק באלוקות, בהשתוקקות למטרה. שאיננו חושב על עצמו, ואיננו מכונס בתוך עצמו, אלא כל כולו משתוקק כלפי המטרה, ומברר את עצמו. ורק אם הוא יכול להתרומם כך מעל עצמו, אז מותר לו, ומוטב לו, עד חצי שעה להתעסק בעצמו, מי אני? מה אני? מה יש לי? לראות מה בתוך הכלים דרך המחשבה, ולא דרך סתם צער אגואיסטי, ש"אין לי כלום, ומי אני האומלל?", שאז האדם כאילו קובר את עצמו.

אלא כמו שאומר בעל הסולם, דרך המחשבה לעסוק בשבירת הלב, זאת אומרת, לראות עד כמה הלב שלו לא מסוגל להיות שבור. עד כמה הלב אטום לכך שהוא רק חלק קטן מהשכינה, שאינו מסוגל להרגיש את הצער העליון הגדול, ולהתקשר, ולהצטרף אליו. שלא חסר לו כלום כל זמן שמתמלא בתענוגים הקטנטנים, ונסתם מהם. ששום התעוררות מלמעלה, שמגיעה מהבורא, לא די בה כדי להתעורר, להצית את המנוע, ולהתחיל לעבוד. אלא בכל פעם המנוע כבה על ידי כל מיני הפרעות, שאז האדם בהחלט אינו מסוגל להמשיך בעיסוק באלוקות כל שעות היום, אלא עוסק בעצמו.

מזה להגיע לשברון לב. שעה אחת בבוקר וחצי שעה לפני השינה, בתנאי שמשך היום, להוציא אותם זמנים, הוא עסק באלוקות. היינו במטרה, בלשתף בה את העולם, בלרומם את עצמו מעל הבעיות, והבלבולים, והמחשבות הזרות שבכל פעם מתעוררות בו. ואם נמצא במאבק עם מחשבותיו בשמחה, זה סימן שיכול להיות חצי שעה בעצבות, על חוסר האונים שמרגיש מכוחות עצמו.

“אבל הזהר מתחבולות היצר, שרוצה דוקא להעציב את האדם, בעת עסקו בעבודת השי”ת, ובעת כזאת אומרים ליצר הרע: אף על גב שהצדק אתך, עם כל זה-המתן, כי יש לי שעה קבועה לכך. ואז אחשוב בזה, ולא בעת עמדי לפני המלך,”

יש שעה קבועה לעסוק בזה. ובשעה שקבע להיות בביקור בתוך עצמו, בביקורת בתוך עצמו, בלשפוט את עצמו, אי אפשר שפתאום תבוא לו שמחה. אלא השעה היא לבדיקה עצמית במחשבה, כמו שכתוב: “הכל במחשבה יתבררו”, אז בזה חייב להתעסק. ולא שכעת באה לו שמחה, ושמח בזה שעכשיו איננו מצטער. אלא אם קבע להצטער, אז צריך להצטער. וזה אומר שעובד ב”אמונה בלמעלה מהדעת”, שמתעלה מעל הרגש שלו, ובמחשבה בודק, ומבקר, ומודד את התכונות, המחשבות, הידיעות, ההשגות, מה שישנם. ולא מצב רוח טוב או רע, ולא מחשבות אלו או אחרות, מקלקלים לו את התמונה.

“ועל כן היה לכהן בגדים מיוחדים לדשן את המזבח, ובגדים מיוחדים לעבוד עבודה.” כך דורשים מהאדם לעבוד, בהתאם לשעות שהיו לכהן, שזו שעה לקורבנות, וזו שעה לטיפול במזבח.

“וד”ל והזהר בדברי אלה, ואז תזכה לקרב את עצמך לדביקותו ית' וחפץ ה' בידך יצליח.

יהודה ליב במהר”ש אשלאג”

המכתב הוא קצר אך לעניין. כי חשוב מאוד לסדר את כל תוכנית העבודה המלצתם של המקובלים. שעה ביום לכל היותר לבדיקה עצמית, וזה אם כן ביתר שעות היום הוא נמצא בהתעסקות באלוקות, שזהו תנאי הכרחי. אסור לאדם לעשות סדר אחר, או יחס אחר בין שני חלקי היום שלו.

בנוסף, הן בחלק היום בו הוא עוסק באלוקות, והן בחלק היום בו הוא עוסק בעצמו, בכוחותיו, והשגותיו, ומחשבותיו, שאין זה נקרא התעסקות בכלים האגואיסטיים שלו, אלא בשני החלקים הוא מתעלה מעל הרווח הפרטי שלו, כי גם על ידי החלק שמתעסק בבורא, וגם על ידי החלק שמתעסק בנברא רצונו הוא להגיע לתכלית. ואחרת המקובלים לא היו מדברים בכלל על הזמן הזה של בדיקה עצמית. על כל פנים, כך צריך להיות היחס, מפני שעיקר ההתקדמות של האדם היא על ידי שמפתח גדלות הבורא בעיניו. ולא מזה שרואה עד כמה אין לו, וחסר לו, והוא חלש.

שגם בזה שאין לו, וחסר לו, והוא חלש מדובר רק באדם שעורך חשבונות כלפי המטרה, כדי להגיע למידת ההשפעה. ש”אין לי” תכונת ההשפעה, “עוד לא הגעתי” לתכונת ההשפעה, ו”נמצא חלש וחסר אונים” שלא מסוגל להגיע למעשה השפעה, כי הבורא הוא המשפיע. על כך הצער של שעה אחת ביום. ויתר השעות לא להיות קשור לעצמו בכלל, אלא רק לגדלות העליון, עד שירגיש אח”פ דעליון בכל עולמו שבו הוא נמצא. שכל המציאות, היקום, הסביבה, העבודה, המנהל, החברים, המשפחה, כל מה שהוא מרגיש מחוצה לאני שלו ייראה לו כאח”פ דעליון, כי כך הוא באמת. זה הכל הבורא שמלובש בכל מיני הלבושים החיצוניים שברא, שהעלים את עצמו בתוך הלבוש הזה הנקרא “עולם”, וכך הוא מתנהג עם האדם.

והאדם שבתגובה מתמיד להשתדל במחשבה, וביגיעה, להיות דבוק עם כל מה שנמצא סביבו לקראת המטרה, שמקבל את כל הדברים רק כאמצעים להגיע למטרה, הוא זה שמשתמש באח”פ דעליון. ואז רואה את העולם לא כגולם שעומד בדרכו לאלוקות, אלא בעזרתו הוא מגיע לכוח שמפעיל את העולם. לכוח המלובש בעולם. וכך אדם, עולם, ובורא מגיעים לדבקות.

עד שכל התמונה הזאת מצטיירת כלפי האדם בתמונות יותר ויותר גרועות, שבמקום “העולם שלנו” הוא מרגיש כבר כוחות שליליים גדולים, קליפות שמפריעות לו להגיע לבורא. כמו שמתאר בעל הסולם ב”הקדמה לתלמוד עשר הספירות” (אות קל”ג), השומרים שנמצאים בקרבת ארמון המלך הם אכזריים עוד יותר מאלו שבתחילה. ואם בכל זאת הוא משתדל שתמונת המציאות לא תעמוד לו כמחיצה, אלא שדווקא על ידי קבלתה כאח”פ דעליון, כלבוש הבורא, הוא רוצה להתייחד עמו, אז מגיע למטרה הסופית.

ואת הדרך אי אפשר לעבור, כמו שאומר בעל הסולם עוד במשפט הראשון באגרת, אלא בהתאמצות בדבקות חברים. בדומה לעולמנו, שאם אדם נמצא מנותק מקשר עם החברה האנושית, הוא יכול בקושי לשרוד ביער, אלא רק כפרא אדם, כבהמה. אבל אם רוצה לגדול כבן אדם, חייב הוא לקחת את כל האמצעים מהסביבה, ולעבד אותם בצורה הנכונה כדי להגיע להיות “אדם”. ובמידה שיודע לקחת מהסביבה דברים מועילים, ולהתרחק מדברים מזיקים, בהתאם לכך אנו אומרים “זה האדם”. ברוחניות אלה בדיוק אותם השלבים, ואותן ההבחנות, רק המטרה היא להידמות לבורא.

אגרת 25 - שנת 1927

שיחה 1, 11.09.05

“פרי חכם - אגרות”, דף פ"א

תקציר : אגרת זו עוסקת ב”זדונות” ההופכים ל”זכיות”. בעל הסולם כותב, כי התלמיד לא הבין את דבריו בנושא למרות שכוונו בדיוק לתלמיד, ומעיר לו על נטייתו להסתכל במקום לא לו. הוא ממשיל זאת לעשיר גדול אשר שם את בנו יחידו במרתף חשוך והבן חושב את אביו לאכזר מכל, אך כשמתגלה לו כי נמצא עימו אוצר גדול ואת המרתף והאוצר הכין עבורו אביו בטרחה גדולה וחוכמה עמוקה, הופך ברגע אחד מעני ומדוכא לעשיר על כל העשירים, אז הוא מבין את גודל האהבה במעשי אביו.

“ב”ה יום ועש”ק וישלח תרפ”ז לאנדאן יע”א

כבוד ידי”נ מה”ר ... נ”י לנצח

...ומה שכתבת שאינך מבין את החדושי תורה שכתבתי לך, אמנם כן היו צריכים להיות מובנים לך, ובהיישיר דרך עבודתך בודאי תבין אותם, כי על כן כתבתים לך.”

התלמיד יכול להבין את דברי הרב לפי שהוא נמצא איתו באותו כיוון. ויכולים להיות הם הקטן ליד הגדול, אבל במידה שהקטן מסדר את עצמו להיות מכוון לאותם הערכים כמו הגדול, אז במשהו הוא מבין אותם. בקטנות יש לו מעין יחס בהבנת דברי הרב, שמבין חלקם הקטן, ולכן נקרא “קטן”. מה שאין כן, מי שהרצונות, המחשבות, הכוונות שלו אינם בדיוק לפי אותו הכיוון שנמצא במורה, אז ודאי שלא מסוגל להבין דבריו. אולי בחיצוניות הדברים נשמעים, אבל אינם מתקבלים בלב ואינם משנים את הלב. כי האדם לא מתכוון לזה, ולא יחד עם זה הולך.

וכל עניין הלימוד מפי גדול הוא בזה שמבטלים את האח"פ של עצמם, ואחר כך גם את הגלגלתא ועיניים שלהם, בפני האח"פ דעליון. ומה שמקבלים מאח"פ דעליון, נראה להם אז חשוך, ולא חשוב. וכשמקבלים בלמעלה מהדעת את מה שנראה לא חשוב, ושאפשר בכלל לזלזל בזה, אז מתחילים לראות שדווקא בפנים נמצא הכלי עם האור מהדרגה היותר עליונה. ובצורה כזאת מבינים את ה”דרושים” של העליון.

“ומה שפירשת, על “זדונות נעשו לו כזכיות”, אשר בעת תשובתו אל ה' רואה בעליל, שהשי”ת אנסו על עונותיו, ועם כל זה נותן נפשו על תקונם כמו שהיו עונותיו ברצון, שבזה נמצאים הזדונות כזכיות וכו'. עדיין לא קלעת למטרה, כי סוף סוף אתה עושה מאונסים זכיות, אבל לא מזדונות. ועוד ביותר נטית מהדרך, בפירוש חטאו של אדם הראשון, וחייבת את נשמתו גלות מצד אונס הנ”ל, ועשית האונס כשוגג. ומה שתירצת, שאין חילוק אם התינוק מתלכלך מעצמו או במעשי אביו, סוף סוף מלוכלך הוא, ומחויב לצאת לרחוץ. אתמהא, איך יצא לכלוך מטהור?”

אנחנו חושבים שהתיקונים שעוברים עלינו, אלה תיקונים על המצבים שהיינו בהם עקב השתלשלות העולמות והנשמות מלמעלה למטה, שהייתה מצד העליון, ואנו יוצאים כאן בלכלוך גדול ובכלי המזוהם, ברצון על מנת לקבל. וחייבים עכשיו רק להכיר באיזה מצב נורא ואנטי רוחני נמצאים אנו, ולתקן אותו. שכביכול כל הקלקול בא מלמעלה, ואנחנו מתקנים אותו. ובזה מתחילים לעלות למעלה, ולהשתוות לאותו הבורא שעשה בנו הקלקול.

אמנם במילים כך יוצא, וקשה להתבטא בשפה אחרת. אבל רוצה להסביר לנו בעל הסולם, שמה שנראה כלכלוך וזוהמה במצבו של התחתון, כך נראה בעיניו שלו, כי כל “הפוסל במומו פוסל”. ולא המצב הוא כזה, אלא כזו היא המדידה והערכה. ומי עושה את המדידה והערכה, זו השאלה. כי העליון מצדו עושה אך חסד וכל טוב לתחתון, ואינו רואה בזה שמוריד את התחתון ל"שאול תחתיות”. רק התחתון מעריך את מעשי העליון כך, מחמת הקלקולים שבו. שלא מלמעלה באים הקלקולים האלו, אלא בגלל שהתחתון מעריך את הדברים כקלקולים ומטה.

“ודבריך האחרונים כנים הם, שהודות שנכנסת במקום שאינו שלך, ובשביל הרגלך להיות עוטה על עדרים שאינם שייכים לך, ועל כן לא הבנת דברי הקולעים בדיוק, רק אליך ולשמך לבדך. מי יתן והיו דברי אלו דים לך, שלא לרעות עוד בכרמים שאינם שלך. וכן איתא בזוהר: “אסור ליה לברנש לאסתכלא באתר דלא אצטריך” [אסור לאדם להסתכל במקום שאינו צריך] .

ומה שכתבת שאני מעלים דברי בין השורות וכו', ואיתא: “צרכי עמך ישראל מרובין” וכו'. כי אין לך שעה שהוא דומה לחברו, ומכל שכן “הני דמהדרא אפתחא רצין ושבין, ותרעין לא פתחין” [אלו שמחזרים על הפתח רצים ושבים, והשערים לא נפתחים] . אין קץ לשנוי מצביהם. ובשעה שאני כותב ד”ת, או בע”פ, אני אומר אותם שיפרנסו לכל הפחות כמה חדשים, דהיינו שיהיו מובנים בעתים הטובות במשך הזמן, ומה אעשה אם העתים הטובות פחותות המה, או הפרוץ מרובה על העומד, ודברי נשכחים?”

מצד העליון יש הכנות, ותהליכים, וגילויים שמסודרים לטובת התחתון, ורק בתחתון תלוי איך הוא משתמש בהם, והאם רוצה לנצל אותם בכלל. על זה מתלונן בעל הסולם.

“וזה ודאי, שבשכל האנושי העיוני, לא יתבוננו כלל דברי, כי המה נאמרין ונצרפין מאותיות דליבא [אמורים וצרופים מאותיות של הלב] .”

רק לפי התיקון שבאדם יכול הוא לראות מה שהעליון מספר לו, כי אחרת במקום פנים הוא רואה אחוריים. שאנו יודעים, אם אין התאמה “פנים ופנים” בקבלת האורות מלמעלה, אז המצב הוא אחר, שנקרא אחוריים. ואין משהו באמצע בין זה לזה. לכן מה שמגיע מעליון לתחתון או שנראה כחושך, ואז אדם מתאר לעצמו כל מיני חוכמות ותורות משלו. או שזה כאור, ובמידת מה התחתון מקבל את מה שישנו בעליון, ונעשה כקטן לידו. שמתאים לעליון באיזו מידה, אבל רק לפי כיוון המחשבה, ואותם התיקונים שבהם מתקשר לעליון.

“ובדבר הזה שדימת שנכנסת ולא ידעת לצאת, כי נלאית מלכלכל את הענין, אומר לך בדרך כלל, שהשב מאהבה, הוא הזוכה לתכלית הדביקות. דהיינו, רום המעלות. ואיש המוכן לחטאים, הוא מצוי בשאול תחתית. והמה שתי נקודות היותר רחוקות בכל המציאות הזו.

לכאורה יש לדייק על לשון תשובה, שהיה צריך להקרא לשון שלמות, אלא להורות, שהכל ערוך מכל מראש, וכל נשמה ונשמה, כבר נמצאת בכל אורה וטובה ונצחיותה. רק עבור “נהמא דכיסופא” [לחם ביזיון] יצאה הנשמה בסוד הצמצומים, עד שמתלבשת בגוף העכור, ורק בסגולתו, היא חוזרת לשורשה לטרם הצמצום, ושכרה בידה מכל המהלך הנורא שעשתה, שכללות השכר הוא הדבקות האמיתי. כלומר, שהתפטרה מנהמא דכיסופא. כי כלי קבלתה נהפך לכלי השפעה, ושוה צורתה ליוצרה. וכבר דברתי הרבה בענין זה.”

אנחנו לא יודעים מהי אותה בושה, אלא כמו שכותב בעל הסולם, היא מורגשת רק לנשמות הגבוהות ביותר. ובדיוק כדי לברר את הפרש בין הבורא לנברא, שנקרא “בושה”, “לחם ביזיון”, “נהמא דכיסופא”, נתקן בנו ה”גוף”. שהגוף אלה כל הרצונות כלפי הבורא, שמסודרים בצורה שרוצים לנצל את הבורא להנאתם, למילויים. והפניה לבורא בגישה הזאת מראה לאדם, מה עליו לשנות ולתקן.

אבל לא צריך לתקן שום דבר, בכלל מה שבא מלמעלה, אפילו הקליפות והרצונות לקבל. אלא האדם שמשתמש נכון בכוחות החיוביים והשליליים, החסדים והגבורות, שאותם הוא מביא לזיווג הנכון ביניהם, בכך הוא מעלה מ"ן, ומקבל, ומסדר את היחס שלו בקו אמצעי, בלקבל על מנת להשפיע. ובכל התהליך הזה הוא בונה את עצמו. ולא מתקן מה שנשבר כביכול, כפי שעלול להשתמע מההסבר המילולי. אלא אין מה לתקן, יש רק לבנות מכל מה שהוכן לו, את עצמו. באופן כזה עלינו להתייחס למצבים שנמצאים לפני האדם.

לכן כשהאדם מגלה “נהמא דכיסופא” ודורש עליה תיקונים, אז נגלה לו כבר הכלי, החיסרון, המ"ן לאור המחזיר למוטב, לקבלת תכונת ההשפעה, ובזה מגיע לתיקון.

“ובזה תבין. אם הירידה לצורך עליה היא. היא נחשבת עליה ולא ירידה, ובאמת הירידה עצמה, היא העליה, כי אותיות התפילה עצמם מתמלאים משפע, ובתפילה קצרה, יקצר השפע, כי יחסרו אותיות. וכן אמרו ז”ל: “אלמלא חטאו ישראל, לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד”. ודו”ק.”

לאדם נראה שהוא מגלה את הטבע שלו הרע, שכך עשה לו הבורא. והוא מתרעם על הבורא, למה ברא אותו בקלקולים כה גדולים, ובחולשה, ובחוסר הבנה, ובחוסר אונים ובבלבול. אבל אין זו הגישה הנכונה. אלא הגישה לכל הכוחות והתכונות האלו, צריך שתהיה, שהם הם הכלים הנכונים, הלבנים והחומרים המוכנים לאדם, כדי שמהם יבנה את עצמו. כי אם מתייחס אליהם כמו לחלקים שמהם בונה את עצמו, אז רואה שחסר לו רק היחס הנכון, לתאר את הדמות הנכונה שעליו להיות.

ואם מובנת לו דמותו מול הבורא שבה רוצה לייצב את עצמו, אז בכל אותם החלקים שנתונים בו, רצונות, כוונות, חלקי המסך השבור, רשימות, הוא רואה הרכיבים המוכנים להרכבתם הנכונה. ואז אין לו איזו טענה, למה בצורה כזאת מתגלות בו תכונותיו, ולמה כך מגיעים אליו התנאים החיצוניים כביכול לעבודתו, אלא רואה שהכל מותאם בצורה המועילה ביותר לתיקון.

זאת אומרת, אם עדיין יש לו טענות כשלהן, סימן שעדיין אינו מבין איך צריכה להראות הדמות שעליו לבנות. ואם הוא מגיע למצב שהוא מודה לבורא על שדווקא כך הכין לו הכל, סימן שהוא תופס, שהוא מבין מה עליו לעשות. ואז הוא מגלה שאין שום קלקול בבית המלך, אלא כל הדברים ארעו לו כך, כדי שבהם יבנה את הגישה הנכונה שלו לבורא.

במשל שלפנינו, המיוחד מכל משליו, מביא בעל הסולם דוגמה לתהליך שקורה עם האדם משך אותה ההתפתחות.

“הא למה זה דומה: לעשיר גדול שהיה לו בן יחיד רך בשנים. ויהי היום והעשיר נאלץ היה לנסוע למרחקים לתקופה של שנים רבות. וירא העשיר שמא בנו יפזר את רכושו בענין רע.”

ה”רכוש” הוא העוצמה שבכוח, בחוכמה, ביכולת לשנות, ביכולת לשלוט. שאין עניין של כסף, אלא ה”כסף” הוא כיסופא, הכיסוי על כל הכוח שיכול להיות לאדם. שאם הוא מנהיג את עצמו נכון ברצונות ובמחשבות, אז הכסף מהווה מסך. והרכוש הזה הוא מה שיש לאב, ויכול למסור לבנו, ואז יהיה הבן חכם וחזק, וביכולת לשלוט, וביכולת להשיג, וביכולת להיות עצמאי.

השאלה היא רק, איך למסור לו את זה? כי במסירה הישירה יקרה ההפך, אם העליון ייתן לתחתון מסך וחוכמה, והתחתון יקבל אותם בנתינה מהעליון, לא תהיה לו היכולת להשתמש בהם. כי לא הוא קנה אותם, שאז יש לו הבנה, והכל בא לו מתוך החוכמה, וההבנה, ועמקות ההשגה, והרצון להשתמש נכון. לכן הכרח שתהיה הכנה מצד התחתון.

אנחנו רואים במערכת החינוך הרגילה בעולמנו, שנותנים הדרכה לקטנים או לאדם גדול שמגיע ללמוד משהו, עד כמה תהליך בניית האדם מלכתחילה כלפי מבנה מסוים הוא תהליך מיוחד. ומכל שכן כאשר מדובר במערכת הרוחנית, כי אין לנו בה לא הבנה, ולא השגה, ולא הרגשה, אלא התכונות בה הן אחרות, טבע אחר. ונדרש תחכום מיוחד מצד המדריך שהוא הבורא, איך להביא את האדם לבריאה חדשה.

העשיר חינך את בנו כמה שנים, ואז הגיעה השעה לתת לבן לגדול ללא הלחץ החיצון. אחרי שהבן קיבל כך וכך ידיעות וערכים ראשוניים מלמעלה, היה עליו כעת לעבד אותם, ולהכין את עצמו להיות גדול. בחינוך יש חלק שמקבלים מלמעלה בתחילה בחוסר רצון, לאחר מכן מבינים שכדאי, ומקבלים את הנתונים, ואחר כך מתחילים למדוד את הנתונים האלה כבגד המתאים או לא מתאים במידותיו לטבע האדם. ולאחר כל ההפצרות מתחילים סוף כל סוף להשלים אותם הנתונים לטבע, ולסדר את הכלים שיהיו מוכנים לעבודה עם אותן הידיעות שקיבלו בחינוך. מכאן שהאדם נמצא גדול ומוכן לחיים לא בזה שסתם שמע את הדברים, אלא מה נקרא “בחינות בגרות”? שהוא יודע איך להשתמש נכון בכל הידיעה שקיבל בחינוך, לאחר שבעצמו התאים אותה לאופיו ולטבעו, הוא מבין איך ילך בחיים וישתמש בה לנכון. זה נקרא להיות מוכן לחיים.

נמצא שהחלק ההתפתחותי הראשון, שבו המלך היה יכול להעניק לבנו כל טוב, וידיעה, וחינוך, כל זה הוא נתן. וכעת בחצי שנותיו בחינוך, הגיעה הזמן לבן שיתאים כל הידיעות האלו לעצמו, ולהכין את עצמו להשתמש בפועל בכל דברי החינוך שקיבל. לכן המלך נוסע, זאת אומרת, אסור לו להתערב, אלא מניח לבן שיעשה את העבודה בכוחותיו, שהיא העבודה בהכנת הכלים.

“ע”כ התחכם, והחליף את רכושו באבנים טובות ומרגליות ובזהב.” האב אינו פותח את רכושו אלא “אם אפתח, אז אפתח בצורה של כוח בלבד”. שאם הבן יהיה כבר למבין, אז הוא יידע כיצד להשתמש נכון בכוח הזה, כדי לבנות אותו הרכוש הגדול, אותם המקדשים, והארמונות, והמערכות, מה שיש לאביו.

“וכן בנה מרתף גדול עמוק באדמה, והטמין בו את כל הזהבים והאבנים הטובות והמרגליות,” הטמין את כוח השינוי עצמו, בהסתר מהבן. שלא יבוא הכוח, אלא רק במידה בה מבין הבן איך לעבוד עימו, ומה בדיוק לבנות על ידו. “וגם את בנו הכניס שם.”

כל הדברים הטובים הוא הסתיר במקום חשוך, חסר כל ערך, שהאדם נידחה ממנו. ודווקא שם בתוך החשיכה נמצאים כל אוצרות החיים, והאדם בעל כורחו גם כן נמצא בחושך הזה. שאלמלא היה שם האדם, איך היה מגלה ברבות הימים שבחושך הזה מוסתר כל האוצר?

אלא הבן המגלה עצמו יושב במרתף החשוך, שמחמת החשיכה אינו רואה כי יחד עימו נמצא כל אוצר העולם, חושב שאביו עשה לו הדבר הגרוע ביותר שיכול להיות. ולא מסתדר לו כל כך איך האב הרחמן, האוהב, יכול לעשות דבר כזה לבנו. והיות שמתוך החושך הזה לא יכול לגלות את הדברים, הוא אינו יכול להעריך שום דבר. אבל גם אסור שיגלה אותם ביחסו הנוכחי לחיים, בטרם הוא מתוקן, בטרם אימץ על עצמו כל החינוך, ותיקן את הכלים שלו כך שתהיה לו היכולת לגלות את האוצר, ולהשתמש בו לנכון.

ונמצא שישנם תנאים מקדימים לתיקון - שחייב להיות בחושך מהנהגת האב, ולהיות בחושך לעומת כל הדברים שמחוצה למרתף, הנראים לו כטובים, ולהיות בחושך מהאוצר שטמון במרתף, ולהיות בחושך מהמטרה, ומעוד כל הדברים. כי אלמלא החושך, ואם לא ילמד לראות את החושך בצורה החיובית, אז לא יוכל לעבד את החינוך מה שלומד, בצורה שיוכל אי פעם להגיע לשימוש הנכון, ולראות את החושך כאור.

מכאן, שכל העניין המובא בהמשך המשל, שמורידים למרתף נר, ומעלים משם נר, אלה הכל הארות מלמעלה שהבן מזמין בעצמו ורואה.

“ויקרא לעבדיו הנאמנים לו, ופקד עליהם שישמרו את בנו שלא יצא מן המרתף, עד מלאות לו עשרים שנה.” כעת, לאחר שהסתיר הכל, הוא אינו עוזב את הבן, אלא דואג איך מתוך אי ההבנה, מתוך חולשה, מתוך המצב הרצוי שסידר לו, הוא לאט לאט יתקדם. ש”המצב הרצוי” הוא מרתף חשוך, חולשה, אי הבנה, וחוסר עצמאות מוחלט. בעוד כוחותיו של המלך, מלאכיו, עבדיו, שולטים בבן. והבן הוא אסיר מחוסר כל אפשרות לקבוע משהו, גם לא במקצת.

אמנם שהוא בן מלך, ובעל רכוש עצום הוא עצמו נמצא במצב הפחת מכולם. ויתרה מזו, כל דבר שיעשה, יהיה רק לפי פקודות עבדיו הנאמנים של המלך. זאת אומרת, הוא נמצא ממש כפות באזיקים, בכוחות הטבע הקשוחים שבאים לפתח אותו לפי פקודת המלך בלבד.

מצד אחד הבורא נותן כוח, ורצון לצאת, מצד שני שם כוחות שלא יתנו לו לצאת, וירגיש עצמו כלוא בבית סוהר, והדו ערכיות הזו, שיש לבן גם זה וגם זה, היא הצלה גדולה. כי אלו אנשים שאינם נמצאים במרתף, הם לא מבינים ולא מרגישים, אלא יש להם כמה פרוטות בחוץ, והם חושבים שהם חיים חיים טובים, “עושים חיים”.

“ובכל יום יורידו לו מכל מאכל ומשקה, אך בשום אופן לא יורידו לו אש ונרות.” בנוסף לכך שהכוחות מפתחים אותו לאט, הם מפתחים אותו בחושך, מבלי ליתן הסבר, ולא הבנה או הרגשה שימתיקו את מצבו. אלא רק על ידי דחף קדימה, ייסורים, וקיום מועט. במצב כזה, ודאי שאין הבן יכול לברך את אביו על מה שקורה לו.

“ושיבדקו את הקירות מכל סדק שלא יפלו שם קרני השמש.” הבן עוד מרגיש, שאם ברצונו לברוח ולעשות משהו, אפילו דברים טובים או רעים אולי, לא נותנים לו להתקדם לשום כיוון.

“ולמען בריאותו יוציאו אותו מן המרתף בכל יום למשך שעה אחת ויטיילו אתו בחוצות העיר, אבל בשמירה מעולה שלא יברח,”

אילו היה רק יושב במרתף, אז לפחות היה מבין שכביכול אין יותר כלום. אלא שמפעם לפעם נותנים לו לשעה קלה הרגשה שיש משהו הרבה יותר טוב מזה, אבל לו זה לא מגיע. ודווקא הרגשת ההתמרמרות שהוא מקבל, כשרואה עד כמה האנשים האחרים חיים באור, באוויר, בשמחה, בחופש לעומתו, היא נקראת “למען בריאותו מוציאים אותו החוצה”.

השעה האחת שמוציאים אותו החוצה לראות את החיים, שממנה נעשה לו רק רע, ומרגיש רע, נועדה לשמור על בריאותו. מה הכוונה? שלא יפסיק להרגיש עד כמה הוא נמצא במצב לא טוב, במצב גרוע ואנוש. זאת אומרת, בחושך שלו הכרח שיהיו גם ניצוצות אור, שלעומתם ירגיש את עצמו בחושך.

באמצעות הפעולות האלה, שנותנים לו לאכול, היינו, מספקים לו את הנחוץ לחיים, ומרגיש כל הזמן שנמצא במרתף, ויתרה מזו, נותנים לו עוד את ההרגשה מהם החיים ללא מרתף, שכביכול יש העולם הזה ששם כל טוב. שאם היתה לו האפשרות להיות כמו האנשים האחרים, היה נסתם ושמח בחלקו, ובזה היה מסתפק.

ואילו עכשיו הוא מקלל את עצמו, מה יש לי מזה שאני בנו של אדם מיוחד ועשיר, שיש לאבי ארמונות, אוצרות בשפע, ואני בניגוד לכך, חסר כל. חי במרתף במקום בבית רגיל אפילו. והחיים הם מתחת לאדמה, בעוד האנשים האחרים חיים וישנים לכל הפחות על פני הקרקע, ולא בתוך הקרקע. זאת אומרת, באמצעות כל הפערים שהוא מרגיש משך השנים, ומרגיש עד כמה הוא נמצא בתוך הטבע, שכל כוחות הטבע סידר לו אביו כך שיהיה כה אומלל - בזה הוא עובר חינוך.

“וכשימלאו לו עשרים שנה, אז תתנו לו נרות ותפתחו לו חלון ותניחו לו לצאת.”

ובמלאות “עשרים שנה”, שנחלקות לשלוש עשרה ושבע, הוא מגיע לבגרות המלאה. היינו, למצב שהוא יודע איך להתייחס גם לרצונות להשפיע וגם לרצונות לקבל, ואיך להשתמש בהם בצורה הנכונה. ומגיע לזה מצד הכנתו מתוך החושך, שעד כמה שאפשר התייחס יחסית נכון למה שנעשה. ואחרת לא נקרא שגדל והגיע ל”עשרים שנה”. זאת אומרת, לא בעל כורחו נעשו לו כל העשרים שנה האלו, והיה מסכן, שמקלל בלבו את אביו ללא הרף. אלא הוא השתדל להבין למה זה קורה לו, שיוצא ונכנס, יוצא ונכנס, ובכל זאת נמצא בחושך. שבהסתר כפול, ובהסתר רגיל משתדל איכשהו להצדיק את האב, אבל עדיין לא מסוגל, בגלל שליטת החושך.

שיחה 2, 12.09.05

“פרי חכם - אגרות”, דף פ”א

במשל הזה רוצה בעל הסולם ללמד אותנו, איך האדם צריך להתבונן במה שקורה לו. שהבורא מנהיג אותו מבפנים בזה שמעורר בו רשימות, ובהתאם לכך מעורר מנגנונים פנימיים מסוימים, שהאדם ירגיש, ויעבד, ויעבוד עם הרשימות, והמחשבות, והרצונות המתעוררים בו בצורה זו או אחרת. ובהתאם הוא מנהיג אותו מבחוץ, שמעורר את הסביבה הפועלת ומשפיעה על כל אחד ואחד.

אילו ראינו עד כמה ממונה המערכת הזאת על הנהגתו של כל אחד מאיתנו, הן בהפעלה הפנימית במוח ולב, במה שמתעורר בו ברצונות ובמחשבות. והן בהשפעה החיצונית עליו, ואיך שמשפיע כל אחד על האחרים, ואיך מונהגים כולנו יחד בהתקדמות לקראת התיקון, אז היינו מכירים בשלמותה של המערכת האדירה הזו, הנפלאה בעוצמתה ובחוכמתה.

על האדם להכיר את המערכת הזו, ובהדרגה להשתלם בה, ואף לקבל אותה להנהגתו, ולעמוד בראשה במקום הבורא. כי למעשה זוהי מערכת פנימית של האדם. אלא בהתאם למידה שבה הוא מתחיל להידמות לבורא, מתגלה בתוכו המערכת הזו. כי הידמותו לבורא היא היא המערכת. ואז לאט לאט הוא משתלם בה.

“מובן שצערו של הבן היה עד אין קץ, ומכ”ש בעת שטייל בחוץ, וראה שכל הנערים אוכלים ושותים ושמחים בחוצות, בלי שמירה ובלי זמן קצוב, והוא נתון בבית כלא, ורגעי אורה ספורים לו, ואם היה מנסה לברוח מכים אותו בלי חמלה.”

האדם מרגיש את עצמו שבאמת הוא האומלל והמסכן. הוא רואה שאנשים אחרים מוצאים את עצמם בכל מיני עסקים בחיים, שמבלים את הזמן בתרבות, ועוסקים בכל מיני דברים שמביאים להם איזו המתקה בחיים. הם שוכחים מכל מיני דברים רעים, ואולי הם רק משחקים כמו ילדים קטנים, אבל הם לעומתו אינם מרגישים את עצמם בחושך, ובחוסר אונים, שכל חייהם אלה חיים בבית סוהר מתחת לקרקע. ובזה ההרגשה שלו היא בהחלט מיוחדת, שלא מרגיש את עצמו כוחי. ו”טוב לי מותי מחיי”, ו”מה טעם בחיי?” אין אלה השאלות שלו מן הסתם, אלא הן מהות החיים והקיום שלו, בינתיים.

“ויותר הוא נדאב ונדכא בשמעו שאביו בעצמו הסיב לו כל היגון הזה,” כי העבדים שממרים את חייו, וממלאים אותם ייסורים, אינם מסתירים ממנו שהם עבדיו הנאמנים של אביו. על כל דבר שהוא מקבל רע, שמוציאים אותו החוצה, אבל רק לשעה אחת, ששומרים אותו לבל ייכנס האור הקטן ביותר, שמקבל ממשהו עליון קצת מזון, ולא שזה נמצא אצלו בעולמו - נודע לו שכל זה מגיע לו מהקרוב, מהאהוב היחידי שיכול וצריך להיות לו. והוא רואה ממנו לפי כל ההרגשות וההבנות, יחס של שונא ואויב, מישהו שלגמרי במיוחד מתייחס אליו ברע.

“כי המה עבדי אביו עושים פקודת אביו. כמובן שחושב, שאביו הוא האכזר הגדול מכל האכזרים הקדמונים, כי מי שמע כזאת.

ביום שמלאו לו עשרים שנה, שלשלו העבדים אליו נר אחד כמצות אביו, לקח הנער את הנר והתחיל להסתכל מסביבו,"

אין צורך ביותר מנר אחד. אבל רק כשהוא כבר “בן עשרים”, שלמד מספיק מכל ההכנות הקודמות, אז די לו בנר אחד כדי לראות ולהבין האוצר שישנו במרתף. ה”פרוטה ופרוטה” בסבל ובלימוד שעושים בו העבדים בו, ולאורכו מלווים אותו, “מצטרף לחשבון גדול”, כלומר לשכל ולרגש המספיק בנר אחד בלבד, היינו באור הקטן ביותר, לראות את האוצר כולו. נמצא שבמרתף מתחת לאדמה לא חסר אור, אלא חסרים הרגש והשכל מצד עצמו. וכשאלו ברשותו: “והנה מה הוא רואה, שקים מלאים זהב וכל סגולות מלכים.

רק אז הבין את אביו, שהוא רחמן אמיתי, וכל מה שטרח לא טרח אלא בשביל טובתו, ומיד הבין שבודאי העבדים יניחו לו לצאת חפשי מהמרתף, וכן עשה,” כשבידו הרכוש, ההבנה, כל אותם האוצרות, אז הוא נעשה יותר חזק וחכם מהם, וכעת הוא השולט על כולם. הוא המלך והם עבדיו, ומובן שאינם יכולים להחזיק בו יותר.

“יצא מהמרתף, וכבר אין שמירה, אין עבדים אכזריים, אלא הוא עשיר נעלה על כל עשירי ארץ.

והנה באמת אין כאן חדוש ולא כלום, כי איגלאי מילתא למפרע [כי מתגלה העניין מלכתחילה] , שעשיר גדול היה כל ימיו, אמנם לפי הרגש הוא היה עני ואביון, המדוכא בשאול תחתית כל ימיו, ועתה ברגע אחד התעשר בהון עצום, ועלה “מבירא עמיקתא לאיגרא רמה” [מבור עמוק לגג גבוה] . ומי יוכל להבין את המשל הזה? מי שמבין אשר “הזדונות”, הם הם המרתף העמוק בשמירה המעולה שלא לברוח משם. ואתמהא, אם אתה מבין את זה.

ובזה פשוט הוא, שהמרתף והשמירה המעולה כל אלו המה “זכיות”, ורחמי אב על בנו, שבלי זה לא היה לו מציאות כלל בשום פנים, שיהיה עשיר כאביו, אבל “הזדונות” המה “זדונות ממש”. ולא “שוגגין”. ולא “אונסין מפי הדבור”. אלא, טרם ששב אל עשרו, שולט הרגש הנ”ל, בכל מלואו ומובנו, אבל אחר ששב אל עשרו, רואה כל זה שרחמי אב הם, ולא כלל אכזריות ח”ו.”

בכל המקומות בהם חשב שהוא מוכן לאהוב את אביו, ואביו כביכול שונא אותו, לא שם לב אליו, מזלזל בו, מתייחס אליו הגרוע ביותר לעומת מה שמתייחס לכל יתר האזרחים באותה מדינת האב. שהרי הוא בן מלך, ולכל האנשים האחרים מתייחס המלך הרבה יותר טוב ממה שאליו, אל בנו - כעת הוא רואה עד כמה זה ההפך. שאביו לקח על עצמו את כל הסבל, ומתוך אהבה גדולה דווקא, צמצם את עצמו, ועשה לו את המרתף, וכל התנאים הפנימיים והחיצוניים. שערער בו כל הרגשות, ולעומתם עשה את התנאים החיצוניים כך, כדי לחנך אותו להגיע לדרגת המלכות, שיהיה מוכתר בכתר אביו.

בכל התהליך הזה יש ודאי סבל גדול מצד האב, שחייב להסתיר את עצמו, ולתת לבן את ההרגשה המרה, עד אפילו לעורר בבן סלידה ושנאה כלפיו, שאחר כך מתהפכת מ”נגע” ל”ענג”, משנאה לאהבה. ומבין שכל ההרגשות שלו היו מפני שמלכתחילה לא היה מוכן להרגיש דברים טובים במקום שהיה. ושבמרתף לא השתנה מאומה, אלא לו לא הייתה היכולת לראות שזה לא המרתף, אלא ארמון המלך. ועל ידי אותה ההתפתחות, הגיע למצב שמרגיש ורואה, ובכוח שולט בזה, ונמצא כמלך בעצמו.

“וצריך להבין שכל קשר האהבה של האב ובן יחידו הנ”ל, תלוי בהכרת רחמנותו של האב על הבן בדבר עניני המרתף והחשכות והשמירה המעולה, כי טרחא גדולה וחכמה עמוקה, רואה הבן ברחמי אביו האלו.” היות שהכין את הכלים, אז כששלשלו לו “נר קטן”, הוא כבר רואה בעזרת הניצוץ הקטן, את כל התחכום של האב, איך שבנה לו כל התחבולות האלו, שהם האמצעים להגיע לשלמות. ונמצא מצדיק אותו, כי מבין שבשום פנים ואופן אי אפשר שתהיה איזו התפתחות אחרת של הבן כלפי האב. שאם רוצה הבורא לברוא את הנברא, חייב לברוא אותו דווקא בטבע הזה, ושיתפתח בדיוק בשלבים אותם הבורא קובע לו בצורה הטובה ביותר, וברחמנות ואהבה ממש.

“גם בזהר הקדוש, דברו מזה, ואמרו שהזוכה בתשובה, השכינה הקדושה מתגלית אליו, כמו אם רכת לב, שלא ראתה את בנה ימים רבים, ועשו פעולות גדולות ומרובות, לראות זה את זו, ומחמת זה באו שניהם בסכנות עצומות וכו', ולסוף הגיע להם זה החופש המקווה בכליון עינים, וזכו לראות זא”ז אשר אז האם נופלת עליו ומנשקו ומנחמו ומדברת על לבו, כל היום וכל הלילה, ומספרת לו הגעגועין והסכנות בדרכים שעברו עליה עד היום, ואיך היתה עמו מעודו, ולא זזה שכינה, אלא שסבלה עמו בכל המקומות, אלא שלא יכל לראות א”ז.

וזה לשון הזוהר: שאומרת לו כאן לנו, כאן נפלו עלינו לסטים. ונצלנו מהם, כאן מתחבאים היינו בבירא עמיקתא וכו', ומי פתי לא יבין רבוי האהבה והנועם והעונג המתפרץ ויוצא מספורי נחמה האלו.

ואמת שטרם שנפגשו פנים אל פנים היה בזה הרגשי יסורים קשים ממות, אבל בסוד נגע מחמת שה”ע” בא לסוף הצרוף, אך בעת הספור מדברי הנחמה, אשר ה”ע” בתחילת הצרוף, ודאי ענג, אלא הם שתי נקודות שאינם מאירות רק אחר מציאת הויתם בעולם אחד. וסוב ודמה לך, אב ובן שחכו זה לזה בכליון עינים, אורך ימים ושנים, ולסוף ראו את עצמם, אבל הבן הוא אלם וחרש, ואינם יכולים כלל להשתעשע זה עם זה, ונמצא עיקר האהבה בתענוגים כיד המלך.

יהודה ליב”

כל עניין ה"ע" בא לסמן שהבן רוכש כלים, ע' ספירות של גופו המתוקן, שבכוחם להבחין בכל היחס של אביו אליו, שהיה גם קודם, רק הוא לא הבחין בו. אלא אז נראה לו “נגע”, ועתה הפך להיות “ענג” מתוך שמכיר את כל פעולותיו של אביו. ומההכרות הזאת מתגלית לו מתוך הייסורים, ומתוך ההבנה, האהבה. האהבה שהיתה מן התחילה, והשלמות, מה שעכשיו הוא משיג בסוף. ואז מצדיק כל מה שעבר, ומצדיק כל הבריאה, ובזה נעשה לבן מלך ממש, בגודל, ובהבנה, ובמעמד כאביו.

היכן במשל המעבר מהסתר כפול להסתר רגיל?

הבן נמצא בתוך המרתף, ויוצא מן המרתף, ורואה שהשומרים בודקים האם אין סדק, זאת אומרת, שיכולה להיות איזו הארה, אור, רק לא נותנים לו. אלא נותנים לו לראות חושך לעומת האור, שזה כבר הסתר רגיל ולא כפול. הסתרות לעומת הקדושה שבמקצת. וגם בזה שמוציאים אותו החוצה, ואחר כך מכניסים אותו למרתף, לא מגלים לו חיים כמו שחיים כולם, הוא לא הולך לבלות בינתיים בבר, במרוץ סוסים, או במשחק קלפים, כמו שהעולם עושה. אלא הוא יוצא ונכנס, כדי להרגיש מרירות במצבו. שזהו גילוי לצורך גילוי ההסתרה. ומהמצב הזה של הסתר רגיל עם שגגות, ולא רק עם זדונות, הוא לאט לאט גודל.

היכולת שהוא מקבל לראות את מצבו האמיתי, היא הסימן שעבר את כל ההסתרות, ומגיע לגילוי שכר ועונש. שיכול לבדוק בשכר ועונש את כל מעשיו של אביו כלפיו, ולהצדיק אותם, ואז להגיע לאהבה. בשכר ועונש הוא חייב אור של ממש, על מנת לראות את כל התהליך, ואת הטבע שלו, לעומת האור. וזה קורה רק כשמוציאים אותו מהמרתף בתום ההכנה, כשהתמלאה הסאה.

אגרת 26 - שנת 1927

שיחה 1, 13.09.05

“פרי חכם - אגרות”, דף פ”ה

תקציר : ההולך בדרך הרוחנית נחלש ברגע האחרון וחוזר לאחוריו, כך קורה שוב ושוב, ודלת הכניסה אל הרוחניות מושגת רק באמצעות אמונה שלמה, היינו הכוח לשמוע בקול חכמים.

בעל הסולם מביא משל מאלף אודות מלך שרצה להיטיב לבני מדינתו, ומידת ההטבה שלו תלויה באהבתם אליו והכרת מעלתו. לכן הזמין את כולם לשנה לעבוד בהיכלו והסתתר, ונדמה היה שאין משגיחים על העבודה. בתום שנה ערך המלך סעודה גדולה, ואלו שעבדוהו באמת טעמו בסעודה אין-ספור טעמים שמעודם לא השיגו, ואלו שלא הבינו מעלת המלך טעמו טעם מר וגידפו וביזו אותו.

“ב”ה כסלו תרפ”ז לונדון

כבוד ידי”נ ... מוה”ר נ”י לנצח

מכתבך האחרון מיום ה' כסלו השגתי לנכון, ועל פליאתך ממיעוט מכתבי, אומר לך שטרדותי רבו מאד, ע”כ אשא תפילה לה' שיגמור בעדי.” הפעם רואים אחרת, שדווקא בעל הסולם לא היה יכול לכתוב הביתה, לתלמיד.

“אני מתפלא למה לא פרשת את מכתבי ששלחתי לידידינו נ”י, בענין “בעל הבית בוצע ואורח מברך”. כי כתב לי שאינו מבין בו.” אין זו הפעם הראשונה שמציין בעל הסולם במכתביו, כי מה שכותב לאחד, נכתב עבור כולם. ושואל את התלמיד, אז למה לא עיינת בו מספיק?

“וכמדומה לי שנלאית נשוא את הגעגועים לזכות לעול תורה ומצוות לסיבת פגעי הזמן.

ומה אוכל לומר לך מרחוק, בעת שלא תוכל לשמוע את קולי, גם דבורי, זולת להסתכל באותיות מתות יבשות, עד להפיח בהם רוח חיים, אשר לזה צריכים יגיעה, וליגיעה צריכים זמן מרווח לדעתך.”

המקובל כותב מדרגת השגתו, וההשגה הזו הוא מבטא באותיות. האותיות הם קודים, סימנים, לאותם הרגשות וההשגות שהוא חווה. שלמקובל מובן מה מסמלים כל אות, כל צירופי האותיות, וכל צירופי מילים, שבעבורו הם ביטויים של הרגש והשכל האלוקי שהשיג. ולא שהוא מעביר בהם איזשהם צלילים שאנחנו שומעים בעולם הזה, או מילים שאנחנו קוראים בעולם הזה. האותיות אצלו אינן במובן של עולמנו, אלא האותיות הן חותמות מהמצבים שהוא עובר. ובאותם הסימנים המהווים קודים למצבים הרוחניים, טמון כלי ואור, וסיבה, והדרך להשגת המצב, והתוצאה ממנו. הכל בתוך אותן האותיות.

לימוד כזה מפי המקובל נקרא “פה אל פה”. אבל בינתיים, אומר בעל הסולם, הן בשבילך אותיות יבשות ומתות, שאינך מרגיש את הפנימיות מה שאני מוסר לך, אלא מסתכל בחיצוניות. שבכלל לא לחיצוניות כוונתי, אלא מאין ברירה, הצורה החיצונית היא המקשרת בינינו כעת. ואם תגיע לכמות ואיכות מספקת של היגיעה, אז תשיג מה שטמון בפנימיות כתביי.

“כתוב: “פעמון זהב ורמון פעמון זהב ורמון, על שולי המעיל סביב. וכו'. ונשמע קולו בבואו אל הקודש וכו'“.

הנה סוד האפוד, מלשון אי' פה'ד'. כי במקום הדלת שם הפתח, בשעה שסגור. בגשמיות, אפשר לראות הדלת, כמו שאפשר לראות את הפתח, אבל ברוחניות, אינם רואים זולת הפתח. ואי אפשר לראות את הפתח כלל, זולת באמונה שלימה וברה רואים את הדלת, וברגע הזאת מתהפך לפתח, כי הוא אחד ושמו אחד.” אין דלת, אלא יש פתח. ו”באמונה שלימה” יש כביכול דלת, אבל הדלת היא מה שהאדם מתאר לעצמו, והפתח הוא מה שנעשה לפניו.

“וכוח הזה לשמוע בקול חכמים במציאות זאת בד', נקרא אמונה, מפני שאינה נקבעת בפעם אחת, אלא בחינוך, בהסגל, ובעבודה, ע”ד שאומנים את הילד הקטן, המונח כאבן שאין לו הופכים, זולת האומן הזה [המחנך הזה] המגדל אותו.”

הכל תלוי בתחתון. עליו להכין את הכלים, כמו הילד שמכין את הכלים, ובהתאם להם מרגיש את העולם. אולם ודאי שאינו יכול להכין את הכלים לבדו, אלא הוא צריך למחנכים, ולהקשבה מצד עצמו, שאצלו הדחף והרצון ליגע בזה הוא מצד הטבע. ואילו אנחנו צריכים לתת דחף ורצון ליגע מעצמנו, במקום הטבע. זה כל ההבדל בין הדרך הטבעית, לדרך שמשיגים רוחניות.

את הרצון לרוחניות אדם צריך להשיג מתוך הסביבה, ובכך היא כל היגיעה. וכל יתר הדברים שיעבור בדרך, יהיו גם הם באותה הצורה הטבעית שבה אנו גדלים בעולם הזה. רק שהם יהיו בהקדם השגת הרצון מעצמנו, בהכרתנו. ולהשיג האמונה הזאת, אומר בעל הסולם, זו כל עבודתנו.

“המגדל אותו. ועל-כן נקראת כללות העבודה הזאת בלשון “מעיל”. להיותו בגד חיצוני, והיותו ב”למעלה” משכל האנושי, ושבו שילוב ע”ד שולי הכלי, ששם מקום קבוץ השמרים והזוהמא.” הכלים, היכן שיש קשר בינינו לחיצוניות, זה אנו צריכים לתקן. “דהנה במשך ימי האומנות [החינוך] הוא בבחינת הולך ושוב, ככל דמהדרי אפתחא [ככול המחפשים אחרי פתח] , וברגע האחרון של ההליכה, כשנמצא קרוב לפתח, אז דוקא, נלאה, וחוזר לאחוריו. הליכה הזו נקראת “זהב”, מלשון “זה הב”, כמוש”כ הזוה”ק, כי ההליכה נעשית בכוח ההשתוקקות והגעגועים, לדביקותו ית', ומיחל ומתהלל, זה הב זה הב.

ונקרא “פעמון”, משום שאין לו כוח לפתוח, וחוזר לאחוריו,” כלומר יש כוח המושך וכוח הדוחה המתעוררים באדם, “וכן מבלה זמנו בהלוך ושוב, פעם אחר פעם, באהדורא אפתחא [בלחפש אחרי פתח] .” כי שוב ושוב הוא מחפש אחר הפתח. כאילו רואה אותו, וברגע שנמצא לקראת הפתח ממש, חוזר אחורנית. ומה זה שמפריע לו - הדלת או הפתח? הפתח עדין לא נפתח, אבל יש לו כבר מעין סימן, והוא זה שכביכול דוחה אותו אחורנית.

“ונקרא “רמון”, כי רוממות הלמעלה משכל מקיפו סביב. ועל-כן שוב נקרא “רמון”, דאם לא כן, היה ח”ו נופל לגמרי.” כי כתוב פעמיים “רימון”. “וברבות הימים מתקבצת זוהמא וחרדה גדולה, בשולי המעיל סביב, הן מבחינת הפעמון, והן מבחינת הרמון (המתקבצת) מסביב האי” פו” ד”, שאין לו קצה...” שזה יהיה פו” ד”. “ולמה עשה ה' ככה לבריותיו, הוא, משום שצריך להמציא הקול לדבורים, שיתגלה פה ד' בבואו אל הקודש, כמו”ש “ונשמע קולו בבואו אל הקודש”.”

רק מההליכות האלו, הלוך ושוב בפעם אחר פעם, האדם שלא עוזב, ונמרץ בכל זאת למטרה, מתגלה לו לחץ, נחיצות, “פה דלת” [פה ד']. ואז:

“צא ולמד, מאותיות דהאי עלמא [מאותיות העולם הזה] , דאין קול אלא בחרדה [בתזוזה] , כמורגש בנימין של הכינור [במיתרי הכינור] , כי עקב תוקפו של התמשכות הנימין, יש שם חרדה באויר, שהוא הוא הקול, ולא זולת, ועל דרך זה, יש בכל אוזן אנושי, מין עקומא דאודנין [חלק נוקשה באוזן] , שנקרא תוף, בלשון הרופאים, אשר מתוך שפה חבירו מכה באויר, באים ניצוצי אויר המוכים, על אוזן האדם, דוחפים ביותר, על-כן הם מכים על התוף שבאוזן, והתוף נחרד מכל הכאה בצורה אחרת. ובזה נמצאים כל מעלת מובחר היצורים, מין המדבר, שבזכות זה, “כל שתה תחת רגליו”.”

החושים שלנו בנויים כך, שמצד אחד יש רצון לקלוט, ומצד שני ישנה הדחייה. קצווי העצבים מוכנים לתפוס כל דבר שבא עימם במגע, לפי השתוות הצורה בגלים. אבל הקליטה עצמה נעשית על ידי דחייה עד לידי התנגשות. שכך אנו בנויים כהעתקה מהחושים הרוחניים.

מה מובחר מבחינת מין המדבר?

המדבר יכול להחליף את האותיות לאותיות פנימיות. במקום לשמוע קול בלבד, הוא יכול לפענח את הקול לסימנים הפנימיים העליונים. שפה יש לכל חי, שפה יש לצמחים, ואפילו ישנה שפה בין צמחים לזבובים או לדבורים. אבל שפה שבנוסף לחיצוניות יש בה פנימיות, היינו יש בה גם הרגשה ושכל, ומבוא למצב עליון מכפי שנמצאים בו המשיג והשפה, זה יש רק לאדם. שאם אינו משתמש ביכולת הזאת, אז נמצא בדרגת הבהמה, אומנם שהוא האדם.

השפה האנושית המדוברת, שבה אנו מתבטאים, וכן כל הסימנים שאנו מחליפים בינינו, זה הכל בדרגת החי ולא בדרגת המדבר. גם לבהמות ולחיות יש סימנים משלהם, כדוגמה: הותרת חלקי צואה בשטח. זו שפה שהם מבינים, ודי בה כדי שיתקשרו ביניהם, וידעו אחד על משנהו. אלא שבאותה רמה נמצאת השפה המילולית בין בני האדם, שמביעה את המצבים שלנו בלבד. אומנם היא משוכללת יותר משפת החי, אבל גם בין הדולפינים יש שפה עשירה מאוד, וגם ציפורים אומרות דברים שרק היום המדע מתחיל לגלות.

אלא שבעל הסולם מתכוון לשפה כזו, שבתוך החיצוניות יש לאדם עולם פנימי שהוא מוסר לזולת, ומוסר לו אותו ככלים. לא שבכך הוא מעורר את השני, וזה איכשהו הולך ומשיג. אלא בתוך השפה האדם השני משיג, אם יכול, את המדרגה העליונה שהמקובל מוסר לו. זאת אומרת, שפה היא לא רק דיבור, אלא אם מקובל מדבר אל מישהו, בתוך השפה הוא מוסר לו הכל, מלבד המסך.

הוא מוסר לו את כל ההכנות שעליו לעבור. ואם יעשה אותן ההכנות, ויבנה מסך, אז על ידו הוא יראה את אותה המדרגה, אותו המצב הרוחני הנעלה שמוסר לו המקובל, ושאליו הוא רוצה שיגיע. יוצא ששפת המקובלים היא עולם בתוך לבוש חיצון, הנמסר מאחד לשני בשפה הנקראת “שפת הקודש”. שאם אדם מגיע ל”קודש”, היינו למידת השפעה כמו זו של המוסר, אז הוא פותח את השפה, וזו נקראת “שפת העליונים”.

בעל הסולם כתב את האגרת האחרונה בספר (עמוד קע”ה) בארמית, ושם הוא מדבר על אותה שפת העליונים. ומסביר איך נמסר הלימוד מפה אל פה, ומה נקרא “פה אל פה”, ו”פה אל אוזן”. שאין המדובר בחיצוניות, איך אחד שומע את השפה, או איך אחד רואה את האותיות, אלא מדובר בפנימיות המושגים.

“וז”ש “וגילו ברעדה”, ודרשו ז”ל: “במקום גילה שם תהא רעדה”. והלשון קשה, דהיה להם לתפוס לשון קצרה, “הגילה והרעדה יהיו ביחד”, אלא יורנו, אשר הגילה לא היתה לה מקום בלעדי הרעדה. וזה שאמרו: בו במקום שצריך להמצא גילה ושמחה, דרך שם מציאות הרעדה, שהוא מקום גילה.

גם תוכל לנסות זאת, בזוג [פעמון] המקשקש על הברזל [על הענבל] בגיגית [בדופן הפעמון] , ומשמיע קול. אבל אם תשים ידך על הגיגית, מיד יחלש הקול, וזאת מפני שהקול היוצא מהגיגית, הוא בחינת הרעדה של הגיגית, ועל ידי הכאת הזוג ושימת ידך, אתה מחזק את הגיגית, וממעיט את הרעדה, וממילא נחלש הקול.”

בעיקר בכלי מיתר כדוגמת כינור, ניכר עד כמה לא המיתרים הם החשובים, אלא צורת הכלי הפנימית, תיבת התהודה. כי במידת הרעדה שהיא נותנת, הכלי מחזיר קול מבפנים, ובזה נמדדת איכותו של הכלי. וזה דומה למנגנון של האדם, איך שאנחנו יוצאים. ומכאן כל ההבדל בין גיטרה חשמלית שהיא מלאכותית, לבין הכלי האמיתי שהוא טבעי. הכל תלוי בחרדה הפנימית.

“והנך רואה את הקולות, אשר הקול והחרדה דבר אחד הוא. אבל לא כל הקולות ראוים לנעימות, שהוא באיכות צורת הקודם [הגורם] , דהיינו החרדה, למשל: קול רעם מפחיד ולא ינעם לאוזן האדם, מפני שהחרדה תופסת שיעור גדול בכוח המכה, וגם כן מדה של זמן ארוך יותר מדאי, ואפילו כוח המכה היה קטן, היה גם כן, צורם לאוזן, מפני תפיסת זמן מרובה. אבל קול כינור ערב לאוזן השומע, להיותו משוער בכוח המכה, והיותו משוער בתכלית הדקדוק באריכות זמן, והמאריך בתפיסת זמן אפילו חלק מס”ד מדקה, יקלקל הנעימות.”

הקול צריך להיות מותאם לכלי השומע, בכמות ובאיכות, בעוצמה ובאריכות, לפי כל הנתונים שנמצאים בתכונת המקבל. כמו כן המשפיע חייב להיות מותאם לצורך המקבל.

“ומכל שכן להבין את הקולות לדבר ה', כי יקר הוא, ודאי צריכים דקדוק גדול, בכוח המכה, המחולק על שבע מדרגות. ומכל שכן בתפיסת זמן, שלא לקלקל חלק ס”ד מדקה, כי שם רגל גאוה נמצא, כמ”ש: “ותשם בס”ד רגלי”, ואז תדע שכל המלאכים עולים בשיר, ובמקום גילה הוקדם הרעדה, ועל כן לא כל החרדות טובות, אלא החרד לדבר ה', מקבץ כל החרדות למקום והקדם הגילה, וה”ס “יקוו המים וכו' אל מקום אחד”, לא זולת ח”ו.”

צריכים לכוון את הכלי, כמו שעושים בלימוד הקבלה, ולפי הכלי שגם האוזן תהיה מכוונת. שלא מן הסתם אנו שומעים את כל הצלילים, וכל הצלילים בשבילנו נעימים. אלא הרגשת הנועם הזו ברובה באה מתוך חינוך, הרגל, תרבות, מתוך הבנה מי הוא המשמיע, ומה הוא משמיע, מה הקשר שלנו למשמיע, ובעבור מה, ועל מה אנחנו שומעים. לכן יכולים אלה להיות צלילים נוראיים, אבל זה התינוק שלי משמיע אותם, אז אני שמח. ויכולים להיות צלילים שכדי לרדת לעומקם נדרש מאדם ללמוד עשרות שנים, ורק אז יעריך אותם במשהו.

זאת אומרת, ההתאמה בין המקבל והנותן היא הכרחית. וחובה שתתרחש ההתאמה בצורה טבעית, אמיתית, בין תכונותיהם המקוריות של הנותן והמקבל. מכאן שהמקובל הוא מי שכייל את הכלי שלו, סידר אותו, ותיקן אותו, ש”ינגן” בצורה טבעית, כך שהצלילים שמשמיע בעת דיבורו, יהיו בהתאם לבורא. ועל התחתון לעשות צעד קדימה, לשמוע אותם הצלילים. כמו כן נדרש ממנו להגיע למדרגה טבעית משלו.

אנחנו רואים זאת בחוקי המוזיקה שהאדם מגלה, שהם ברובם עדין מאוד מעורפלים. אבל האומנים שבונים את הכלים יודעים עד כמה הכלי הוא מלא חוכמה, כמה חשבונות ומתמטיקה יש בתוכו, ומאחורי הרגש שהוא מביא לידי ביטוי עומד שכל. כי הכלי מפיק צלילים בהתאם לנוסחאות שביחסים בין חלקי הכלי, שתפקידם לבטא את הרעדה מתוך הכלי, ממה וממי שממלא אותו. הכלי בתגובה שלו מוסר את השוכן בו, האור, הנותן. ורק לפי המדד הזה אנחנו מוקירים את הכלי.

הכלי עבורנו הוא כאמצעי ביטוי מהדרגה המופשטת שאותה אנחנו לא יכולים לתפוס, נניח הבורא, וכשם שהכלי מביא לנו רגש מופשט באיזה לבוש, כך המקובל מביא לדרגתנו משהו מן המוכן. הוא המתאם בינינו ובין הלגמרי מופשט מאיתנו. אבל באמת, כוונתו של הכלי היא לגלות את המופשט שבו. לכן בתוך כל כלי וכלי טמונה חוכמה אדירה, איך לבנות אותו, שהבנייה היא גם בהתאם לכל אחד מסוגי שבעים העמים, שלכל עם הכלי המיוחד לו. בעולם הזה אנחנו רואים ומרגישים עד כמה שונים הכלים זה מזה, אבל למרות כל ההבדלים הללו, שמצביעים על הנשמה בשורשו של כל ביטוי וביטוי כזה, כל אחד מאיתנו הוא כלי שנועד רק לבטא את מילוי הנשמה.

שיחה 2, 14.09.05

“פרי חכם - אגרות”, דף פ”ז

דיברנו עד כה על בניית הכלי מצד האדם. היות שברוחניות אין לנו כלים מלכתחילה, אלא נמצאים אנו בחמישה חושים שבעזרתם מרגישים איזו מציאות שהחושים מציירים לנו בתוכם. וההתפעלות מחמשת החושים יחד עם הרשימות המתעוררות בנו על פני אור העליון המופשט הקבוע שנמצא מחוצה לנו, מהווים תמונות לעינינו. ונמצא שתמונת העולם מובאת לנו מהרשימות, מההתרשמויות מהנתונים הפנימיים שלנו. אנו עצמנו מקרינים מתוכנו את הסרט של המציאות, ואותו אנחנו מרגישים. כך אנו חיים ומתקיימים בזה שמתראה לנו עולם המדומה, ובו אנחנו נמצאים.

אמנם לגלות את התמונה הזו ניתן, רק אם נצא ממנה החוצה, ונביט בה מהצד. אבל התפיסה הזו היא הגיונית, ונתמכת כיום על ידי המדע, שמוכן להסכים לה, מפני שהאדם מצד התפתחותו הגיע ליכולת להבין את המושגים היחסיים האלה. כעת רק חסר לו החוש השישי, שהחוש הזה נמצא באדם בחזקת “נקודה”, ואותה הוא מפתח. ובעל הסולם מתאר בעיקר בספר “פרי חכם אגרות קודש”, איך לעשות זאת. שאם אדם מפתח את החוש השישי, אז ברגע שמגיע לדרגת פתיחות מסוימת של החוש, הוא מתחיל להרגיש בו מציאות שנקראת עולם הרוחני.

ההבדל הוא, שהחוש השישי הוא בלתי תלוי בגוף. הגוף חי והגוף מת, החוש לעולם נשאר. ואם אדם מצליח לפתח אותו אף לדרגתו הראשונה, הקטנה מחמש דרגות ההתפתחות של החוש, הוא מיד זוכה לאור הנפש. ואז הוא מזדהה עם תמונת העולם הרוחני שמתגלה בחוש הזה, ונקרא שעולה לעולם הרוחני. ובזה הוא ממשיך להתקיים בין שנמצא או לא נמצא בגוף הגשמי, שאין זה מהווה עבורו כבר מעין התפעלות כחיים ומוות. אלא החיים בגוף הגשמי נעשים לו כדבר חיצון, כאילו מלביש חולצה ופושט חולצה. ולכן גלגולי החיים מקבלים התפעלות, התרשמות, שונה מקודם.

על שלבי ההתפתחות של אותו כלי שישי, שבהם מתפתחת הנשמה באדם, מספר לנו בעל הסולם.

“וזהו שאמרו ז”ל: “כינור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה, באה רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו”, כי החרד לדבר ה' נקרא החרדה במקום רוח צפונית, דהיינו, בסוד “הרמון” כנ”ל, שבזה “בעה”ב בוצע”.

ואתפליג לילה [ונחלק הלילה] ע”ד “תפילה עושה מחצה”, שעל-כן הוא שוכב במטה, שה”ס “לא יתן לעולם מוט לצדיק” וכו', ועד”ש על, “וישכב במקום ההוא”, דרשו: “יש כ”ב” אותיות, שהוא “כף” המחזיק “ב” אותיות שהם ב' הנקודות היותר רחוקות במציאות שלפנינו, כמו שהארכתי במכתבי. ולמעלה ממטתו שם ה”ס רמון כנ”ל. וכיון שנתגלתה הנקודה של מטה. אז הקב”ה יוצא לטייל עם הצדיקים בג”ע, כי הפתח פתוח, והשכינה הקדושה אומרת כל השירות והתשבחות שלה, ועל כן כינור של דוד מנגן מאליו, כלומר, בלי חיבור שום דבר, זולת החרדה [התזוזה] דרוח צפונית וד”ל.”

האדם מקבל התעוררות מלמעלה, ולפיה נפתח לו החוש, הקשר עם הדרגה העליונה, שנקראת “בורא” כלפי דרגתו הנוכחית. ואז הוא נעשה ככלי המנגן בדיוק לפי ההתפעלויות מהאור הממלא את הכלי שלו. ובנתיים זה קורה על ידי התערותא דלעילא בכ”ב שעות הלילה, כשהוא “שוכב”. שאין לו “ישיבה” או “קימה”, אלא “שכיבה” בלבד, שאמנם זה הכלי הקטן ביותר. אבל זה הכלי שבא בהכנה, שהאדם מוכן להיות מסור ודבוק במצב ה”חרדה” שבאה אליו מלמעלה.

“חרדה” הכוונה, התעוררויות שבאות ומעוררות את הכלי שלו, שמוכן להיות באותן פעולות ההשתוות הנדרשות כדי להדבק למדרגה יותר עליונה. ואז הוא “מנגן” מעצמו, מאליו, שזו אחת הצורות קשר בין הנברא לרוחניות, שלעת עתה היא מתוך “לילה”. ואי אפשר אחרת, כי המצב של האדם, והמצב הסביבתי עודם “לילה”, ו”חושך”, ו”שכיבה”, שפירושו, חוסר הכלים של עצמו.

ואם מתוך המצבים האלו האדם נמצא בקשר עם המדרגה העליונה, ומבטל את עצמו, אז מקבל מלמעלה גם התעוררות, “חרדה”, וגם את הניגון. שהכלי נכנס לניגון בהתאם לחרדה שממלאת אותו מלמעלה. לא האדם מנגן מעצמו, אלא הכינור מנגן מעצמו, ניגון שבא מלמעלה. כלומר, עדיין ההכנה והתנועות אינן נעשות מצד האדם, לא דוד מנגן, אלא הרוח הצפונית מנגנת.

“ואם עדיין אין הדברים ברורים, צא ולמד אלף בית. שלא נחסר כל ל[אות] “ב” שהעולם נברא בו, זולת ה[אות] “א” של “אנכי”, וזו הפרצה שלה ברוח הצפונית של ה[אות] “ב”. וע”כ “מצפון תפתח הרעה”, שהיא פרצה גדולה. אמנם על כן “מצפון זהב יאתה” [זהב יבוא] . מתחילה בפעמונים, ובהתיחדם של הב' אותיות, מתגלה פה ה', ועל-כן צריכים לקבץ החרדות [התזוזות] למקום אחד, להיות חרד רק על דבר ה'. ואז מכינים “פעמון זהב ורמון על שולי המעיל סביב”.”

האדם שמקבל התעוררות, מתוך הרצון לקלוט אותה, ולהדבק בה מבלי להפריע, באה לו אחר כך התפתחות על ידי כ”ב אותיות. שהאדם קולט ז”ת דבינה - תשע אותיות, זעיר אנפין - תשע אותיות, ומלכות - ארבע אותיות. בסך הכל עשרים ושתיים אותיות שבהן נמסרת לו החוכמה, באיזו צורה עליו להכין את הכלי, כדי להתחיל להיות “האנוכי”, שהוא ינגן בעצמו את אותו הניגון שבא מלמעלה. שאז הוא עצמו מתחיל להיות מקור האור, ובזה הופכת העצמאות שלו לפעילה. גם “זהב” נקרא “זה - הב”, שכל אלה מורים על קניית עצמאות, וכוח, ופעולה, מצד האדם.

“וע”ד זה לאט לאט, יהיה העומד מרובה על הפרוץ,”

הוא קם ממצב “שכיבה” ל”ישיבה”, ול”עמידה”, שהם כנגד שלושת המדרגות ברוחניות - עיבור, יניקה ומוחין. בשכיבה הוא רק מבטל את עצמו, והראש, תוך וסוף שלו שווים. בישיבה הכלים דהשפעה מופעלים בכוחות עצמו, והכלים דקבלה עדיין מבוטלים, מצומצמים על ידי כוחות עצמו. ובעמידה הוא מפעיל כלים דהשפעה וכלים דקבלה כאחד. שבעמידה זו כבר העבודה מצד “האדם”, שלא מבטל את עצמו, ולא כקטן תלוי בעליון, אלא עומד מולו בכל עצמיותו כעליון.

“ויריח ביראת ה', ומרגיש ש”כל מה שטרח בעה”ב [בעל הבית] לא טרח אלא בשבילי”.”

הוא לומד פעולות העליון, מתוך “ממעשיך הכרנוך” הוא חוזר עליהן, וכך לומד את הדרגה היותר עליונה. כמו שילד חוזר על הפעולה של האיש הגדול, ומתוך כך מתחיל להבין מה הסיבה לפעולה, ומה התוצאה ממנה, למה היא, מה היא גורמת. ולפי “חינוך הקופים” הזה, שהוא החינוך הטבעי ביותר, אנו לומדים. כי רק מתוך החזרה על פעולה, מבינים את הדבר שטמון בתוכה.

כך גם ב”ממעשיך הכרנוך” אדם לומד איך באה מלמעלה החרדה לכינור שלו, ומנגן הכינור מעצמו (מאליו). לאחר מכן הוא חוזר על הפעולה הזו בהכרה, ואז חוזר בדיוק באותה הפעולה כמו שהראה לו העליון. ומתוך זה הוא מבין את העליון, המדרגה היותר עליונה, מבין את השכל שלו, ולמה הוא פועל כך. ולפני כן אי אפשר לשפוט או בכלל לחשוב שמבינים את העליון.

זה סדר העבודה גם ב”תלמוד עשר הספירות”. שאמא מאריכה רגליה, ואז נה”י דאמא נמצאים בתוך זעיר אנפין, והם מספקים לזעיר אנפין דוגמאות, כוחות, אור חוזר, לבושים. וזעיר אנפין הקטן חוזר על פעולות דעליון דאמא, ומתוך כך הוא משיג כוח, ושכל לחזור על הפעולות, וללמוד אותן. ואחר כך “ממעשיך הכרנוך”, שמתחיל להרגיש ולהבין את פנימיות המעשה, וכך רוכש את המדרגה העליונה.

“וידע ויראה שבעה חלקי הרוח רעדה כנ”ל, דהיינו, שנוסף על הרוח של יראת השם. עוד שש רוחות. השורים על משיח ה', כמ”ש “ונחה עליו [רוח ה'] וכו' רוח חכמה ובינה [רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה', סך הכל שש רוחות בנוסף ליראת ה'] “ וכו' ע”ש.” בזה מתקן את הכלי שלו, הז”ת, שזה התחתון, שהוא ו”ק כלפי העליון, שהוא ג”ר, ומשלים את עצמו למדרגה.

“ועל כיוצא בו אמרו ז”ל: “בעל הבית בוצע” וכו', שאע”פ שבעל הבית בוצע האורח מברך על הפרוסה, כמו על השלימה,”

מהדבקות הוא בא לזה ש”מברך”. כי מתוך שלומד ומתאים את עצמו לעליון, הוא מתחיל להבין שמעשיו של בעל הבית הן תמיד ברכה. ההבנה הזו לא באה מלכתחילה, כי הנברא נמצא בניגוד לכוח העליון, ומקלל אותו, ולא מסכים עימו, ומרגיש את עצמו אומלל וריקן. אבל רק דרך ההכרה שלו בפעולות העליון, מתוך שהוא חוזר עליהן, תחילה בביטול עצמו כלפי החרדה, ואחר כך בהבנת מה שקורה בעבודה על הרצון בדרגות רוחניות, אז מגיע לזה ש”מברך”. שנמצא בהתאמה ובהצדקה לפעולות העליון עליו.

“ומי אשר ח”ו אינו עושה כן, עליו נאמר: “ובאו בה פריצים וחללוה”.” זאת אומרת, לא תיקן עדיין את הכלי שלו. “ח”ו כמו”ש: “הגם לכבוש את המלכה עמי בבית”. לבוא שם בגסות הרוח, בפרוץ מרובה על העומד, וכדי בזיון וקצף. וז”ס “ויו” קטוע דשלום דפנחס, להיותו עומד בפרוץ מרובה לפניו, ותעצר המגפה, שבקדושתו הרבה העומד על הפרוץ, ושוב נתיחדו העם עם משה וד”ל, והיה שכרו שהקב”ה אמר למשה: “והנני וכו' ברית כהונת עולם”. לנצחיות כמו”ש בזוהר.”

כאן התהליך שדרכו אדם חייב להשתדל לתקן את עצמו, ועל פני כל ההפרעות להגיע בעצמו לאותה “רוח הצפונית”, לאותה החרדה שהגיעה לו מלמעלה. אם מחזיק בחרדה הזו לכל אורך שלבי הקטנות, אז הוא בא לשלב יותר גדול, שמתחיל ללמוד מהחרדות האלו כקטן, ואחר כך מתחיל לבצע אותן, לחזור עליהן כגדול, וכך הוא בא למדרגה.

אבל לא כל הזמנים שווים, וישנן עליות וירידות, כמו שניכר בכל תהליך בניית הכלים המתואר בתורה. ש”משה” הוא הכוח המושך לרוחניות באדם, וכל יתר הכוחות מתוארים כ”עם ישראל”, שעיתים דבוק למשה, ועיתים יוצא נגדו. כאלו הן הפעולות שאדם חייב לעבור ברצונו או לא ברצונו, ודווקא באותה הצורה ש”אין צדיק בארץ, אשר יעשה טוב ולא יחטא”, ו”כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו”. שכל ההתקדמות באה בזה שהחסרונות והרצונות גדלים, ומנתקים את האדם מרוחניות, כדברי הכתוב, “ובאו בה פריצים וחללוה”, ועל פניהם הוא עובד.

“ובזה יתבאר לאברהם, הזאת זכרון שלו שיש שם, שלא יחשוב האדם בפרטות הענינים שנלכד בהם, שזהו עצת היצר והס”א. רק בכללות, והכוונה כמו שהארכתי כאן די באר, וז”ס כל עשיותיו של אדם, צריכים להיות בכונה רק לאקמא שכינתא מעפרא [להקים שכינה מעפר], שהנחש הקדמוני ניזון הימנו. ודו”ק.” כי “לאקמא שכינתא מעפרא” זה הסימן שמתקדם בכוחות עצמו, ולא נדחף קדימה על ידי הייסורים, בצורה הגופנית.

כי יש לכל אדם תוכנית ברורה בתוך הגן הרוחני שלו, שנקרא הנקודה שבלב, ולפיה הוא חייב להתפתח. ואין איש יכול לברוח מההתפתחות, הן הגשמית והן הרוחנית. אלא שכוחות ההתפתחות הם שניים. האחד הוא הייסורים, שדוחפים באדם מאחור, והיות שהאדם הוא מחומר רצון ליהנות, אין לו ברירה אלא בהכרח לברוח מהייסורים. ובהתאם לכיוון שהייסורים מכוונים אותו, לשם הוא בורח. וכוח ההתפתחות השני שיכול להיות לאדם, הוא כוח החיובי, שמושך אותו לפנים. הכוח הזה אדם חייב לפתח בעצמו, וזה נקרא כוח גדלות הרוחניות, גדלות ההתפתחות, גדלות תכונת ההשפעה, שלקראתה אדם צריך להגיע.

מכאן שלהחליף כוח הדוחף בכוח המושך, זו כל עבודתנו. כי ברגע שמצליחים לעשות זאת, כל החיים מקבלים תוכן אחר. האדם נעשה שמח, ומלא התפעלות והתרגשות. ומרגיש את הנצחיות והשלמות, אפילו בעודו נמצא במצבים שעדיין מרגיש את העולם הזה, כי מההארה מלמעלה הוא מקבל כוחות, ומשם באה לו המשיכה. ואז כל החיים כדאיים לו, וניצל מכל בעיות ההתפתחות העממית בדרך ייסורים.

לכן כל ההשתדלות המוטלת עלינו להחליפם זה בזה, באה רק על ידי גדלות המטרה, גדלות ההתפתחות, גדלות הרוחניות, מתוך החושך. שהאדם לא מבין, ולא יודע, ולא מרגיש, ובכל זאת הוא חייב לצייר לעצמו אותה. איך יעשה זאת? הרי בצורה מלאכותית יהיה זה שקר שעל ידו לא יוכל להימשך להשפעה. אמנם הוא יכול לצייר לעצמו מטרות שקריות של אופני התענוגים האגואיסטיים, שהיום הוא חושב על בשר, ומחר משכנע את עצמו שאכילת דגים היא יותר בריאה. כי הגוף נמשך למשהו, וצריך רק להחליף את הלבוש על התענוג, אבל מדובר באותו הטבע.

מה שאין כן, האדם שצריך להחליף כוח הדוחף בכוח המושך, משתדל בעצם להחליף את הטבע שלו. כי כוח הדוחף בא ומשפיע על הרצון לקבל שלו, על האגו שלו, על הטבע שלו, ואדם בהכרח בורח. ואילו כוח המושך מושך לרוחניות, להשפעה, לאלטרואיזם, לאהבת הזולת, שהיא ההפך המוחלט מהטבע. זאת אומרת, לא מדובר בלרצות להתקדם על ידי משיכה נעימה, מעניינת ומגרה. אלא מדובר במהות אחרת של חיים, קיום, ציפייה.

וכאן רק החברה, הסביבה, ביכולתה להחזיק את האדם, לחזק אותו, ולסייע לו בכל השינוי הגדול שהוא עושה, שמחליף כוונת הקבלה לעצמו, לקבלת ההשפעה מחוצה לו. ובזה שמפנה את עצמו אל מחוצה לעצמו, אז הוא מתחיל להרגיש מה נמצא מחוצה לו. שמחוצה לו נמצא האור העליון, כוח הנצחי, שבו האדם מתחיל להתכלל. שיוצא מהגוף שלו, מתמונת העולם הזה שמצייר לעצמו בחמשת החושים, לעולם הנצחי, הרוחני, השלם. וכך נכלל ברוחניות.

כל זה מתרחש על ידי התהליך ש”בעל הבית בוצע” עד שהאורח מגיע להיות “מברך” מתוך הכרת הפעולות שבוצע לו בעל הבית. זאת אומרת, מתוך ששואל “למה מגיעים לי כל המצבים שבחיי?”, “איזו סיבה ומטרה יש בהם?”. שהשאלה “מה הטעם בחיינו?” היא רק תחילתה של שרשרת השאלות שאדם ישאל כל הזמן, כך ש”יהיו בעינך כחדשים”, עד שיגיע למטרה.

“ומה אעשה לאלה שנודרים ונודבים על דעת רבים להטות, ודי להם חצי הנחמה שמקבלים על ידיהם, כמו שאומרים (אינשי) [אנשים] : “צרת רבים חצי נחמה”,”

האדם יכול להרגיע את עצמו, שלא רק הוא מסכן לבדו, ושכולם סובלים בעולם הזה, ולא עד כדי כך הוא סובל, כי בסך יש לו מה לאכול, ויש קורת גג מעל ראשו, שלא כמו אלו יושבי בית הכלא, ואלו במחלות, ואלו מתחת קו העוני. זאת אומרת, הוא מנסה להרגיע את עצמו שלא חסר כלום בעולמו, ואינו משווה את עצמו למדרגה עליונה, לקבל ממנה חיסרון - למה מה שיש בה אין לי?

אלא שבכך הוא מוריד את עצמו מרמת החיסרון הרוחני לרמת החיסרון הגשמי, ואומר “ברוך השם יש לי הכל”. שמודד את עצמו לפי איך הוא ממלא את החמישה החושים הגופניים, הגשמיים שלו. ואם הגוף בסדר - הכל בסדר. במקום שיעורר חיסרון בנשמה, בחוש השישי, וכלפיו ימדוד האם חסר לו או יש לו הכל, ולפי החיסרון יחיה.

לכן הבעיה היא שאנחנו מרגיעים את עצמנו בזה שמצמצמים, ומוחקים את הרצון בנקודה שבלב, ומשכנעים את עצמנו ש”הכל בסדר”, כי בחמשת החושים יש לנו הכל, ואפשר להתקיים, ו”צרת רבים חצי נחמה”. ואפילו אם בחמישה חושים חסר לי משהו בעולם הזה, בתענוגים גופניים - אוכל, מין, כסף, כבוד, שליטה או מושכלות, אז כך גם כולם, ולא אני הגרוע ביותר, שעלי ממש לסבול ממצבי.

“ועל כן, עובדים ומסתפקים, כדי לקבל פרס, ולוא גבהו דרכיהם פעם אחת לתמיד, למעלה מיוד טפחים, אז יראו את הדלת, כי פתח פתוח להרוחה הוא, ולא יהיה עוד ב' הפכים במקום אחד, ובזמן אחד, להיותו שורה למעלה מיוד.” אז נפתח לו הפתח. ברוחניות אין דלת שלאחר מכן נפתחת, אלא יש קיר, ובשעה שנפתח הפתח, נפתח בתוך הקיר. וזה על ידי שמחבר שתי ההפכיות, שמתחברים הטבע שלו וטבע הרוחני כאחד, והופך עצמו לרוחני. קודם ביטול כעובר, אחר כך כקטנות, ואחר כך כגדלות.

שיחה 3, 15.09.05

“פרי חכם - אגרות”, דף פ”ה

“...כתוב: “אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן” (משלי ג, לד) - אפתח במשל פי, אולי תבינו:

מלך גדול, טוב ומטיב, אשר כל מגמתו היתה רק להנות בני מדינתו. כי לא נזקק לשום עבודה שיעבדוהו. אלא שכל שאיפתו היתה להטיב עם בני מדינתו.

אמנם ידע שיש מדרגות במקבלי טובתו, בשיעור אהבתם אליו ובמדת הכרת ערך מעלתו - עלה ברצונו להנות בשיעור מופלג את הכשרים שבבני מדינתו ביחוד. וכל יתר העם יראו שאין המלך מקפח שכר המרבים אהבה אליו, אלא משיע אותם מטובו משפע התענוגים אשר הכין עבורם, ובנוסף על התענוגים שנותן להם כיד המלך, יש להם תענוג מיוחד בזה שמרגישים שנבחרים המה מעם, וגם זה רצה ליתן לאוהביו.”

הטובה הזו אדם מקבל בסוף. אבל איך יגיע לסוף הזה? איך יעבור את כל המכשולים, ויהיה עובד לא מטעם קבלת התגמול האינסופי, השלם, הנצחי, שלמעלה מכל תענוגים שנמצאים לפניו, אלא מתוך אהבתו למלך, ולא לתענוגים, אלא התענוגים הם רק מעין תשלום?

אמנם בהמשך הדרך מתבהר שהכל הוא אחד, אבל כדי שנברר לשם מה אנחנו עובדים, הבורא מחלק את היחס שלנו אליו לשני נתיבים - או שאדם עובד אותו מטעם גדלות תכונת ההשפעה, שהיא הבורא, ולמעלה מכל החשבונות עם התענוגים שנמצאים כנגד הרצון לקבל שלו. או שמתאר לעצמו מטרה שהיא תענוגים שעומדים כנגד הרצון לקבל. ואילו גדלות הבורא, גדלות ההשפעה היא משנית עבורו, שעורך חשבונות אם יש לו ממנה רווח, תוספת לכלים דקבלה שלו, אז הוא בעד. ואם לאו, אז עובד בזה במידת הצורך, אבל רק כבאמצעי כדי להשגת המטרה, שהמטרה היא התענוגים.

והבורא שחילק את הופעתו כלפינו לשני נתיבים - כלים דקבלה, וכוונות דלהשפיע, עוזר לנו להבחין את עצמנו, למדוד, ולתקן את עצמנו בדיוק, למה עלינו להשתוקק, מה המניע שמפעיל אותנו, וכך מבררים בשביל מה רצים למטרה. במשל שלפנינו, מבקש בעל הסולם להסביר, איך כל זה מתקיים באדם.

“וכדי להשמר מהתלונה של העם, שמא ישקרו בעצמם, או יטעו גם כן את עצמם לומר: מאוהבי המלך המה - ועם כל זה נגרע שכרם. ומחמת שלמותו של המלך נשמר גם מזה, ועל כן חשב תחבולות להוציא מחשבותיו אל הפועל בשלמותם. עד שמצא עצה נפלאה:

נתן צו לכל בני המדינה כולם, אחד לא יחסר לבוא לשנה תמימה אל עבודת המלך. ויחד מקום בהיכלו לכך. והתנה בפרוש שאסור לעבוד מחוץ למקום המיועד, כי פיגול [פגם במחשבה] הוא, ובעיני המלך לא ירצה.” האדם מלכתחילה איננו יודע היכן הוא נמצא. אם באהבה למלך או בזלזול למלך. אם עובד מטעם הרצון ליהנות מהעבודה בהיכל, כי אז יימצא בקרבת הגדול, שאינו גדול בזה שהכל נמצא תחת שליטתו, אלא דווקא בהיותו משרת לכולם, שיש לו תכונת ההשפעה. ויש כאלה שחושבים כך, ויש כאלה שחושבים כך, אבל כל החשבונות האלה המלך משאיר לאדם. מחובתו רק לספק לכולם את התנאים, שיבררו לשם מה הם עובדים.

וההמצאה שמצא לזה: “והנה שכרם אתם במקום פעולתם. שהכין להם סעודות גדולות וכל מעדני עולם בכל אימת שרוצים. - ואחר ככלות מועד שנת העבודה, אז יקח את כולם לשולחן המלך עצמו, ויהיו מרואי פניו היושבים ראשונה במלכות.

והכרוז התפרסם. וכולם כאחד באו לעיר המלך המוקפה חיל וחומה, כי נסגרו שם במשך השנה הנועדה, ותחל העבודה.

סבורים היו שהמלך הכין משגיחים על אופן עבודתם, לדעת מי עובדו ומי לא עובדו. - אמנם המלך הסתתר, ואין שום השגחה, ואיש הישר בעיניו יעשה.” כי אחרת לא יוכלו לברר מה קורה. אלא יעבדו מטעם המשגיחים, מטעם הפחד מעונש, או מתאוות השכר.

לכן אסור גם שיהיה לאדם גילוי פנים בטרם בירר את הכלי, וקנה מסך, היינו עצמאות מהמלך. שאינו תלוי בשום דבר, מה שבא מהמלך, גם ככלים דקבלה שלו, וגם ככוונות דהשפעה שלו. עדייו לא מופעל עליו שום לחץ מלמעלה, וזה נקרא שליש אמצעי דתפארת, קליפת נוגה, המצב ש”תלוי בין שמים וארץ”. ואמנם שבהחלט כך הוא מצבו, אבל רק למי שמתקדם למטרה הבריאה, לרוחניות, נותנים את ההזדמנות להימצא במצב המיוחד הזה, שמתוכו הוא מברר בבחירה חופשית את הגישה שלו - למה הוא רוצה להשתייך, ואיך הוא רוצה שיפעלו עליו הכוחות, ואיך הוא יפעיל אותם.

נמצא, שההסתרה מצד המלך היא הכרחית, הן מטעם גדלות תכונתו דלהשפיע, והן מטעם גדלותו שיכול לספק תענוגים אינסופיים לרצון לקבל של האדם. כי גם זו וגם זו, אלה השליטות שלו.

“כך נראה הדבר בעיניהם.”

אלו יצורים שנמצאים במחויב תחת שליטת הרצון דלהשפיע של המלך, תחת גדלותה ושליטתה של תכונת השפעה, שמגולה להם תכונת ההשפעה, הם הנקראים “מלאכים”. ואלו שנמצאים תחת שליטת הרצון ליהנות שבהם, ואינם יכולים לעשות בנוגע לזה דבר, הם נמצאים תחת שליטת הקליפות. ואלו שנמצאים במצב החופשי, שיש בידם הבחירה חופשית לבחור בין זה לזה, ולא להיכנס תחת שליטת ההשפעה או תחת שליטת הקבלה, אלא להשתמש בהן כדי לבנות את עצמם מעליהן, הם נקראים “בני אדם”. ש”בני אדם” הוא מצב מסוים של הנברא, שאינו מלאך ולא שד, אלא באמצע. ועלינו לתאר ללא הרף את המצב הזה, שהוא מאוד מיוחד ועדין, ולאתר אותו, וממנו לפעול. ומספר לנו בעל הסולם, איך מסובב את זה הבורא לאדם.

“ולא ידעו מההמצאה הנפלאה אשר נתן מין אבק רע במעדנים ומגדנות. וכנגדו נתן אבק מרפא בבית של העבודה.

ובזה התבררה ההשגחה מעצמה. כי אוהביו ונאמניו באמת ובתמים, אף על פי שראו שאין השגחה במקום הזה. מכל מקום מחמת אהבתם הנאמנה, שמרו מצוות המלך בדקדוק, ועשו כל עבודתם כפי המוטל עליהם. וגם דייקו לעבוד במקום המיועד לכך דווקא. וממילא שאבו לתוך גופם את אבק המרפא. וגם כאשר הגיע זמן האכילה - טעמו את המגדנות והמעדנים. והיה בהם אלף טעמים, מעודם לא השיגו טעמים כאלו ולא הרגישו מתיקות כזאת.”

משך זמן העבודה למעלה מהדעת, שאדם אינו יודע, ולא מרגיש או מבין שיש לו מהעבודה הזאת תוצאה נוספת פרט לכך שהוא עובד, אז יש “אבק מרפא”, תוספות שמהן הוא נכלל מתוך העבודה עצמה ללא ידיעתו וללא הרגשתו. שכתוצאה ממאמציו מתייצבות בו בכל פעם, תוצאות טובות שבאות ומתאספות בו, “כי פרוטה ופרוטה מצטברת לחשבון גדול”. וכך עד שחולפת “שנה”, היינו מידה שלימה של היגיעה.

ולהתייגע הוא חייב למצוא תחבולות וחומרי דלק, כי בשעה שהמלך נסתר בלתי אפשרי לעשות אפילו תנועה קטנה רק מטעם האהבה, מבלי לספק לעצמו בכל פעם חומר דלק לביצוע הפעולות. ורק לאחר שעובד ללא קבלת תגמול או שכר, ומבלי ראיית גדלות המלך, וכל מה שיכול להוות חומר דלק לכלים שלו, אלא מחפש אחר חומר דלק למעלה מהכלים שלו, מההשפעה לזולת, לקבוצה, אז עוברת “שנה”, וכמות ה”אבק” שספג, מתחילה להתהפך לאיכות, שמתבררת בו התכונה החדשה.

“ועל כן היו מהללים ומשבחים את המלך מאד. כי על שולחן המלך הנעלה על כל שבחים המה אוכלים!” אותו מאכל שהמלך מגיש להם כעת על שולחנו, הם מרגישים בו תענוגים, ומבינים עד כמה המלך הוא גדול, ורחמן, וטוב ומיטיב. וזה הכל מגיע להם בזכות התרופה, תוספת התיקון, מה שקיבלו משך שנה תמימה, שעבדו בלמעלה מהדעת, בהסתרת המלך. וחיפשו את האמצעים איך בכל זאת לעבור את השנה, לעבוד מטעם האהבה וגדלות המלך, בשעה שהוא נסתר.

“אבל השפלים, שאינם מבינים כלל בחינת מעלה במלך, שראוי משום זה לאהוב אותו באהבה מסורה ונאמנה. כיון שראו שאין השגחה - לא שמרו את מצות המלך כראוי. זלזלו במקום המיועד לעבודה, וכל אחד עבד עבודתו במקום שנראה לו” שהוא מרוויח יותר “במגרשי המלך.” בהתאם לתכתיב של הרצון לקבל, שכדאי לעבוד שם או כאן, לפי ההבחנות הללו, או חומר הדלק שיקבל שם. ולא לפי מה שמייעץ לו המלך דרך עצות המקובלים, אלא לפי הרגשתו הפנימית, שהולכת לפי השכל שלו, שחושב שהוא חכם. וזה במיוחד מקלקל את דרכו.

“וכשהגיע זמן האכילה, כיון שטעמו את המגדנות - נתמלא חיכם טעם מר, מחמת האבק הנ”ל. ויחרפו ויבזו את המלך ושולחנו הבזוי אשר הכין להם לשכר חלף טרחתם.” ואז צריכים הם לעזוב את העבודה. אדם אומר, שנה, שנתיים, חמש שנים, כמה אני כבר יכול להיות בזה? אני משקיע כל כך הרבה, ורוצה להגיע למשהו, ומה בסופו של דבר אני מקבל בתמורה? אז בשביל מה לי להישאר? או שהדרך לא בשבילי, או שאני לא מצטיין בתכונות למיניהן, אין לי שכל, אין לי רגש. אדם נותן לעצמו כל מיני הצדקות, למה הוא צריך לעזוב את המסלול. ומוצא לעצמו תחבולות אחרות, ואם לאו, חוזר כמו שכותב בעל הסולם “להסחף בלי דעת בזרמי החיים, כדאתמול”.

כל זה מפני השכל שלו, שחשב וערך חשבונות, שהדרך משהו לא תקין בה, חסרים בה נתונים והבחנות. ואולי יש משהו יותר מרגש, יותר מושך, אולי דרך שהיא יותר פשוטה, מובנת, ברורה, עוצמתית. ונותן לעצמו אין ספור תירוצים, היות שהלך לפי השכל שלו מלכתחילה, ולא לפי דבר המלך, שאמר איך לעבור בזמן ההסתרה כדי להגיע לאהבת המלך, ולא רק לגדול ברצון לקבל שלו.

“והוחזר המלך אצלם לשקרן גדול שאין כמותו.” שהוא הכניס אותי לכל המסלול, ובזבזתי כל כך הרבה שנים שבהן הייתי יכול לעשות חיים, ולקנות דברים, ולעבור הרבה תענוגים. ואינם מבינים שהמלך מסדר גם זה וגם זה. שהרי אם היו חיים בחיי העולם הזה, האם לא היו נמצאים תחת שליטתו? ואז בועטים בדרך, ויוצאים, ומקללים את המלך.

“אשר במקום מעדנים ומחמדי עולם - נתן להם מרורות ומלוחות כאלו.

וכיון שכן, התחילו להמציא להם ממגרש העיר [מחוץ לעיר] מיני מזונות. לשבור רעבם. ואז משנה שברון שברם - כי עבודתם נתרבה פי שנים. ולא ידעו החמדה שבשולחן המלך המצוי לעיניהם.”

אין להם יכולת לאתר אותה החמדה, כי אין כלים. ולא מרגישים טעם במה שמוגש להם, כי מה שמוגש זה המלך בעצמו. ורק לפי השתוות הצורה עימו נמצאים באותו המצב כמותו, ואם אינם מגיעים להשתוות הצורה, לקניית תכונת ההשפעה, אז הדברים נראים כחושך גמור, כדוחים, שטעמם מר וריק. ובזה חושבים שהדרך לא נכונה, ועוד יכולים לומר ש”טוב הוא העולם העליון ההוא” כטענת המרגלים, אבל מי יכול להגיע אליו?

“והנמשל הוא: התורה נחלקת לב' חלקים: חלק לשיעבוד המקום, כמו תפילין, שופר, ולימוד התורה. חלק לשיעבוד הבריות: כמו, גזלה, ושמרתם לנפשותיכם וכו' גניבא, אונאת איש, להקפיד על נקיות וכו'.

והנה החלק שבין אדם לחברו הוא העבודה האמיתית.” אפשר לשים כאן סימן קריאה. “והחלק שבין אדם למקום הוא השכר והמחמדים הפרושים על שולחן המלך.” אבל צריכים להתכוון לשכר הזה בעבודה עם החברה, כמו שלומדים ממאמרים נוספים של בעל הסולם.

“אמנם, “כל פעל ה' למענהו” פעל, שגם החלק של שעבוד הבריות צריך להיות במקום של מלך. דהיינו, “לאקמא שכינתא מעפרא” [להקים שכינה מעפר] . ובזה יש אבק מרפא לסם המוות המוטל בן אדם למקום.

וזה סוד: “ולענוים יתן חן”. בתורה ומצוות שבין אדם לחברו, ובין אדם למקום. “לאוהביו ולשומרי מצוותיו” - לעשותם עובדים הכל על המקום הנועד, ויש להם החן דקדושה. ו”בארצם יירשו משנה” - כי מלבד שאינם עובדים כל כך בשעבוד הבריות - המה שרויים בתענוג כל ימיהם בחן ה'.”

כי ההשפעה בשבילם היא התענוג, ואינם צריכים שכר אחר. כדברי הכתוב, “ואכלתי ישן נושן”, שמגלים לעצמם כי ההשפעה עצמה היא ההנאה, והשכר הגדול ביותר שיכול להיות.

“אבל “ללצים הוא יליץ” כנ”ל. ואומרים שולחן המלך מגואל הוא ח”ו. כי מרגישים את הקדושה כמו ליצנות ח”ו ואם כן הרשעים אינם מרויחים ברשעם, ואם כן מי יוכל להפסיד מה, אם יתפרש מהם אפילו בשעת תקוה למציאת חן.

יהודה ליב”

מי רשעים ומי צדיקים זה מתגלה בסוף. אבל הוא אומר, שכביכול מלכתחילה ישנם אוהבי ה', ואוהבי שכר, וזה נודע מיד, כי האדם שבא לחוכמת הקבלה, מהר מאוד רואים מה המניע שלו. אם כעבור זמן קצר, כשמגלה שבחוכמה הזאת כנראה טמונה התשובה לשאלתו האמיתית “מה הטעם בחיי?” הוא נשאר, אז לפניו אותה העבודה עם תוצאותיה. אבל רק אם יש בו הנקודה שבלב, הוא אינו מסוגל לברוח מהמסלול, ולכן מלכתחילה הוא נקרא “אוהב המלך”. אמנם שאיננו יודע על דבר אהבתו, אלא הוא בא לעבודה כמו אלו שאין להם נקודה שבלב, ובאים מסיבות אחרות.

אבל בעצם הן אלה והן אלה אינם מבוררים בתכליתם לעצמם, ואינם יודעים מה המניע שלהם. אלא על מנת שיבררו, ויבנו את עצמם, ויכינו עצמם לסעודת המלך, עליהם לעבוד את שנת מסלול ההכנה.

איך אדם יודע אם ה”טעם מר” שמרגיש שייך לעבודה או לא?

בכל רגע בחיים שאדם מרגיש טעם מר, זה סימן שאינו נמצא בהשתוות הצורה. יותר מכך הוא אינו צריך לדעת. אלא שחסרה לו עכשיו גדלות הבורא, ואם היתה לו גדלות הבורא, היא היתה מכסה על כל החסרונות, וממלאה את כל הריקנות, לא משנה מה היה רוצה, ומה היה חסר לו, כולל החיים כולם.

לאדם לעולם אין יכולת ללכת לחקור באמצעות השכל שלו: למה מר לי? מאילו סיבות? אלא רק על פי ההרגשה המרה שבלב, הוא כבר שופט את עצמו, שהוא רשע. במה הוא רשע? בזה שאינו דבוק ל”טוב ומיטיב”. לא מתגלה לו השגחתו כטוב ומיטיב, וזה קובע מה הם הכלים שלו ברגע שהם מתגלים, ומה חסר לו להוסיף להם.

מה זה “חן דקדושה”?

“חן דקדושה” נקרא שיש לאדם חיסרון פנימי לאמת. “קדושה” היא אמת, חותמתו של קדוש ברוך הוא. לא “אמת” לפי השכל שלנו, המבולבל, שאינו יודע ולא מבין. אלא מעל השכל שלנו יש מושג שהוא יסוד היסודות, שורש הבריאה, הנקודה הנקייה שאינה קשורה לבריאה. כי הבריאה היא “יש מאין”, והאמת הוא למעלה מזה.

ו”חן דקדושה” נקרא, שיש באדם בתוך היש מאין שלו, ניצוץ האור משם, שמוליך אותו למטרה. אדם מרגיש אותו מבפנים, אבל אין לניצוץ הזה כלים ברורים, לכן הוא נקרא “חן דקדושה”. שה”חן” הוא מפאת אותו ניצוץ קדמון שנמצא בתוך היש מאין, ומתבהר באדם, שלכל אחד יש ניצוץ כזה, אבל האם הוא מתגלה כבר או לא?

האגרת טובה ועיקרה הוא מה שאומר, “והנה החלק שבין אדם לחברו הוא העבודה האמיתית”.

אגרת 27 - שנת 1927

שיחה 1, 16.09.05

“פרי חכם - אגרות”, דף צ”א

תקציר : התלמיד טוען כי העולם נברא לשם העבודה, ובעל הסולם משיב כי הנצחיות הוא בסוד המנוחה.

“ב”ה ג' שמות תרפ”ז לאנדאן יע”א

כבוד תלמידי ... נ”י

... ודאי אני רוצה להתאחד עמכם בגוף ונפש, בזה ובבא. אמנם איני יכול לעבוד, זולת ברוחניות ובנפש, כי יודע אני את נפשכם, ואני יכול להתאחד עמה, אבל אתם אין היכולת בלבכם לעבוד זולת בגוף, כי אינכם יודעים את רוחניותי, שתוכלו להתאחד עמה, ואם תבינו את זה, תבינו גם כן, שאני איני מרגיש בעצמי שום מרחק מכם, אבל אתם, ודאי לקרבת גוף ומקום צריכים, אך זה, לעצמכם ולעבודתכם, ולא לי, לעבודתי, ומתרץ אני את עצמי בזה מראש, על הרבה קושיות.”

לימוד המורה לתלמיד יכול להתבצע בשני מישורים. האחד נקרא "פה אל אוזן", שהרב מורה לתלמיד בשיטה המקובלת, דרך האוזן, היינו דרך הקול שלו, בכל מיני אמצעי ההוראה מאדם שיודע לאדם שאיננו יודע, ורוצה לדעת. והמורה יכול לספק לתלמיד לפי רצון התלמיד. ויש בחוכמת הקבלה לימוד "פה אל פה", המיוחד רק לחוכמה הזו. השם “קבלה” מלבד עסקו ב”לקבל”, ו”התגלות”, ו”אור העליון”, מדבר גם על המסורת, הקבלה, שעוברת מדור לדור או מרב לתלמיד. ועובר לימוד חוכמת הקבלה לא מפה אל אוזן, אלא מפה אל פה, לפי המסך המשותף שבין נשמת הרב לנשמת התלמיד.

וזה רק במקרה שהתלמיד משתוקק לקבל מפנימיות רבו, ועובד כדי להגיע לאיזו מידת השתוות הצורה. ואז מנשמה לנשמה יכול להשפך חלק המילוי מה שיש לרב, לתוך החיסרון בנשמת התלמיד. ודאי ש”יותר ממה שהעגל רוצה (מסוגל) לינוק, הפרה רוצה להיניק”, שאין הגבלה מצד העליון כלפי התחתון, בלמסור לו כל מה שישנו בעליון.

לכן אומר בעל הסולם: אין שום מניעה ממני, אני נמצא אתכם, בקרבתכם. ואמנם שכותב מלונדון, ואתם נמצאים בארץ ישראל, המרחק אינו משפיע עלי, כי ברוחנית נמצאים למעלה מזמן, תנועה ומקום. אבל למרות שכלפי אתם מגולים, החיסרון שלכם נמצא עדיין בגובה מישור הרצון לשמוע, ולא להכין את הכלים הרוחניים הריקניים למילוי על ידי. ולכן אין קשר בגובה פה אל פה, אלא רק מפה אל אוזן.

“אבל אני מתפלל לה' שיוליך אתכם בדרך אמת, ותנצלו מכל המעקשים המצוים בדרכים, וכל מה שתעשו ה' יצליח בידכם.” כל הלימוד הנוכחי, וכל המאמצים הכרח שיהיו להכנת הכלי, כדי לקבל את היכולת לקבלת הידע הרוחני, שנמסר רק פה אל פה. כמו שמלמדת חוכמת הקבלה עצמה, איך יוצאת לידת הפרצופים, שפרצוף תחתון נולד מפה דעליון, והוא מקבל כל האורות והמילויים שלו מאין סוף, דרך הפרצוף העליון. מפה דעליון הם נכנסים בתחתון לפה דתחתון. תחילה האור בונה מסך בתחתון, ובמסכים המשותפים בין עליון ותחתון נעשה מגע ביניהם, ואפשרות להתפתחות בשלבי עיבור, לידה, יניקה, מוחין.

“ומצדכם עליכם לדקדק בדרכי שהיישרתי לכם, בענין מוחא ולבא, געגועים ותפלות, ואז יצליחנו ה' בודאי, ונתאחד בקרוב בגוף ונפש בזה ובבא.”

התנאי להגיע למצב שקשורים יחד שני הפרצופים או מורה ותלמיד, הוא “לדקדק בדרכי”. זאת אומרת, לעקוב אחר פעולות העליון, ולהשתדל להגיע מתחתון לאיזו מידת ההתאמה לעליון. וזה כל הקושי בקשר, כי מה שיש בעליון, נראה לתחתון ההפך. ומטבע התחתון הוא מזלזל בזה, ולא יכול להעריך. אלא צריך להתעלות למעלה מהדעת שלו, היינו לעשות צמצום לרצון לקבל שלו, לקבל תוספת חסדים, ואז יוכל להתקשר לפרצוף העליון, ויהיה מסוגל לקבל ממנו באיזו מידה.

“מענה למכתבך מכ”ו כסלו ב' דחנוכה, כתבת: שהעולם נברא בשביל עבודה, ולסבת עבודה ברא את החושך, שיהיה בו חומר לעבודה, כי באור יש תענוג ולא עבודה. והקשית לפי זה, קליפת הימין למה, בשמשים החושך לאור, והנברא מרגיש החושך לנבדל הימנו, וכמו שאינו שלו, ואם כן יוכל לסבב [לרמות עצמו] כל שבעים שנותיו. ואדם כזה למה נברא? ואתה דורש ע”ז תשובה שלמה, ולא לאורות הגדולים אתה צריך, רק להסיר ממך חרפת הצביעות הנוגע עד הנפש, ואתה מסיים, שע”ז אתה יכול לומר... האמת יורה דרכו, ומה כבר הגיע השנה החמישית וכו' ע”כ.”

בדרך כלל קורית עם התלמיד הבעיה, שהוא אינו יכול לצאת מהגאווה, ומהמחשבה שמגיע לו. והוא נמצא בשלמות, ואינו מגלה מספיק חסרונות, אלא חושב שכמות הידע עצמו, והזמן שהקדיש, יביאו לו איזו תועלת. אבל זה לא יתכן. פרמטרים כדוגמת הזמן, הלימוד, זמן הלימוד, והיגיעה, שהוא חושב שהיא יגיעה רגילה שבעולם הזה - כל אלה אינם קיימים במישור העולם הרוחני.

כי הרוחניות נמצאת מעל מהירות. קיימת בה רק התאוצה. ואם התאוצה הקבועה כל הזמן משתנה וגוברת, אז היא מתקבלת ברוחנית כמהירות, ולא כתאוצה. מכאן שההתקדמות הרגילה היא בכל פעם תוספת ועוד תוספת, וזו התנועה. אם משהו הוא קבוע, גם לפי תיאוריית אינשטיין, הוא כביכול עומד במצב נח.

לכן מי שיכול להרגיע את עצמו, ולא לדרוש בכל רגע ורגע חסרונות נוספים, מי שחושב שמגיע לו, ונמצא באיזו הרגשת השלמות, אומר בעל הסולם, שבעיקר מדבר על תלמידיו, ששייכים לזרם “היהודים הכשרים”, ויש להם הצדקה כי מלאים בש”ס ופוסקים, ומקיימים בדקדקנות כל מה שנדרש מצד התורה והמצוות, ואז מרגישים עצמם שלימים - בהם לא מורגש החיסרון והחושך במידת ההכרח, כדי שיעלו לדרגה הרוחנית. אלא נמצאים הם בצביעות, וכך נשארים. זו אבן נגף גדולה מאוד לאנשים ששייכים ליהדות, ובצורה אחרת אמנם, התופעה הזו קיימת גם בקרב חילונים.

“הנה דבריך מבולבלים, איני יודע לכן את האמת הזה. אמרת חדשות, שהעולם נברא בשביל העבודה. ואם כן צריכה העבודה להשאר לנצחיות? ונודע שהנצחיות הוא בסוד המנוחה! ומה שאתה מקשה על הנברא השם חושך לאור, ואינו מכיר החושך שיש בו? צריכים לדעת להבחין בין ימין ושמאל, ועדיין לא זכית לראות החושך, כי ערך החושך והאור הם כפתילה ואור, על כן צריכים לראות את הנר, ולהנות לאורו, אז תדע ימין ושמאל!”

ההגדרות ברוחניות שונות מההגדרות הגשמיות. האור וחושך נמדדים שם כלפי כלים דהשפעה, מה שאין כן אצלנו, הם נמדדים בכלים דקבלה, וכך הם מורגשים. לכן מה שאנחנו מרגישים באופן טבעי כאור וחושך, לאו דווקא כך מפרשים בהתייחסות ובמדידת המדרגות הרוחניות. ואם האדם חושב על הלימוד שלו, ועל ההשגה הרוחנית שתהיה לו, אסור לו לגשת לזה בציפייה שיהיה לו משהו באותם הכלים, ההבחנות, וההבנות, שיש לו כלפי החיים והלימוד שבעולם הזה. עליו לבנות בתוכו יחס אחר לגמרי, כלי חדש. שבלכייל את עצמו, בלכוון את עצמו בצורה אחרת, הוא יראה את הרוחניות בהגדרות, ובחושים, ובציפיות הבלתי רגילות.

העניין הוא, שאנחנו נמצאים כבר בעולם הרוחני, וחסרים לנו רק חושים. ובעצם החושים נמצאים, אלא חסרות לנו רק התכונות, ההגדרות, הכיול הנכון לתפיסת הרוחניות. על אותה דרך שבסיבוב הכפתור ברדיו אנו משנים את הגל הפנימי במקלט רדיו, ולפי אפקט הרזוננס הוא תופס את הגל החיצון. מכאן, שהכל תלוי במקלט הפנימי, וחוכמת הקבלה עושה באדם אותו כיול פנימי, כדי שינגן בדיוק בהתאם לגל הרוחני שנמצא מחוצה לו. בזה כל העבודה.

כדי לכוון נכון את האדם לקו, לגל הנמצא מחוצה לו, ישנם ברוחניות קליפות ימין ושמאל, שעוזרות לו להגיע למצב של אותם הגלים הקצרים, המבלבלים אותו כביכול, היינו אותם רעשים צדדיים המפריעים בדרכו. עד שמגיע לתדר הרזוננסי, שאז תכונותיו הפנימיות מתחילות לעבוד בדיוק בהתאם לתכונות הרוחניות מחוצה לו. ובשיתוף הזה מתקבלת בתוכו תמונת העולם הרוחני.

כזה הוא גם לימוד פה אל פה, כמו שאומר בעל הסולם בתחילת המכתב, אם התלמיד מכוון את עצמו לגל שבהתאם להגדרות והתכונות של המורה, אז בגל המשותף ביניהם הוא מתחיל לקבל כבצינור המחבר בין שניהם, שנשפך לתוכו כל מה שיש למורה. ואין צורך לעבוד עם חוכמה חיצונית, אלא המילוי עובר מכלים לכלים, מרצונות לרצונות, מרגש לרגש. והכל משמש רק ככלי עזר, כדי לבדוק לאחר מכן את מה שקיבל, ולהכין מעבר לזה כלי לקבלה במדרגה עוד יותר עליונה.

“אולם מה אתה מתמיה בכלל על הבורא יתברך, שנתן כוחות גדולים לקליפות. כבר אמרתי לך בענין זה באורים גדולים - והעיקר, שהשי”ת מגין על עצמו שהדבוק בו לא יהרהר עליו, וזה לא יקרה לעולם, כי כל יכול הוא. - ואיני רוצה להאריך כאן.”

כתוב, “הקליפה שומרת על הפרי”. הקליפה היא כוח מיוחד, שעוזר לאדם להתקרב, ולא לברוח מהמטרה. כי בעטיה האדם מרגיש רע אם הוא מתרחק מהמטרה, ובזה היא דוחפת אותו בחזרה, וסוגרת אותו לכיוון הנכון. אלא שהכיוון שהאדם מקבל מהקליפה, מתחלק כביכול לשני חלקים בדרך למצב הנכון. בחלק הראשון של הדרך, הקליפה לוחצת את האדם, בזה שממררת את חייו. כמו המצב של העולם שלנו היום, שחייב להיכנס לתיקון כללי, ולכן הוא נתון במשבר המשפחה, דפרסיה, סמים, טרור, שהכל מצביע על הריקנות וחוסר האונים. אלו הקליפות שמימין ומשמאל, מצד השלמות ומצד חוסר השלמות, מצד הכלים ומצד האורות, לוחצות את האדם, ולא נותנות לו לברוח.

יוצא שהקליפה מביאה לו ריקנות, ובזה היא שומרת על הכלי שלא יברח לגמרי החוצה מהדרך. אבל לאחר הריקנות, שהביאה לו את הכלים הריקים, מה שיש לה, אין היא מסוגלת ליותר, והלאה נדרש מאדם לתת יגיעה מעצמו, כדי להביא לתוך הכלים הללו אורות. כלומר חלק מהדרך הוא מהקליפות, וחלק הוא מיגיעת האדם. שהבורא נתן הכוחות הגדולים לקליפות, כמו שאומר בעל הסולם, והם כולם נועדו לכייל את האדם.

“אבל דבריך מעורכים אצלי, ע”ד “תפלה לעני”, שהיא תפלה בתורעמותא [בתרעומת] , שקרובה היא להתקבל לפני כל התפלות.”

אם חסר לאדם כלי להכיל מה שהרוחניות רוצה ומסוגלת לספק לו, אזי את הכלי הזה הוא צריך להכין, ולא יחסר לו יותר כלום. החיסרון למילוי הרוחני, הוא חיסרון שמתמלא מיד, היות שנמצאים אנו בתוך ים של אור עליון, בעולם אין סוף, שפועל עלינו, ודוחק בנו להכנת הכלי אליו, לקבלת האור בצורה בלתי מוגבלת בכל אחד ואחד. ולנו חסרים הכלים בלבד.

מי שמגיע לכלי הזה הנקרא “תפילה לעני”, אומר בעל הסולם, מגלה את “עניותו”. שלא חסרים לו תענוגים גופניים, כסף, כבוד, שליטה או מושכלות, אלא שחסרה לו המדרגה העליונה, המילוי מהמדרגה העליונה, שהוא מסך ואור חוזר. וכשבאמת משתוקק לאותו המילוי, זה נקרא “תפילה לעני”, שמתקבלת מיד וללא עיכוב, במדרגה העליונה, מפני שהחצי התחתון של המדרגה העליונה, האח”פ דעליון, מוכן בדיוק כדי לספק לתחתון מילוי, מיד כשנגלה בו הרצון, החיסרון אליו. סולם המדרגות בנוי כך, שבו ברגע שמתגלה החיסרון בתחתון, הנקרא תפילה לעני, תיכף יהיה לו מילוי מהעליון.

“ועיין בזוהר על הפסוק “תפלה לעני” וכו': “וכי דוד עני הוי, אלא תפלת עני היא בתרעומתא, וכו'“. כי”ר.” הרצון לקשר עם העליון ולמילוי שלצידו, הכרח שיהיה ב"קישוי", ברצון גדול מאוד, כמו שמשתוקקים לאיזו תאווה, ואז הוא מתקבל מיד.

“ומה שאתה דואג על סימן יפה, נראה שנחוץ לך ענין השלמות, על בחינת סימן בעלמא [סימן סתם] , וזהו סימן טוב, שלפני חמש שנים לא התרעמת כזה וכו' וד”ל. וכבר אמרתי לך, שמן “ויסעו מרפידים”, עד קבלת התורה, אינו אלא נסיעה אחת, אבל תדע, שאין דברי אמורים לקרר דאגתך ולנחם אותך. כי בסוף שנה אחת היית במדרגה יותר חשובה מהיום. אלא שאל תתיאש מן הרחמים.”

ידוע שנדרש זמן כדי להתחיל להיכנס להרגשה הרוחנית, לקשר עם כוחות עליונים, ולהרגשת החיים שמעבר לזמן, תנועה, ומקום, ומעבר לחיים והמיתה הגופניים. זאת אומרת, כדי להתעלות מהעולם הזה, מלבד היגיעה נדרש גם זמן היגיעה, ההרגל, שהדברים לאט לאט מתייצבים ב”גוף” האדם, ומתחילים להיבנות ככלי שבו אדם מרגיש חיים מעבר לחיים שלנו.

ועוד לפני כמה אלפי שנים קבעו המקובלים, שמשך הזמן לארגן בתוך האדם את ההרגשה הזאת, לבנות בו את הכלי לצאת מעולם הגשמי לעולם הרוחני, הוא בין שלוש לחמש שנות לימוד נכון של חוכמת הקבלה. וכפי הנראה, התלמיד אליו ממען בעל הסולם את המכתב, עבר חמש שנים בלימוד, ושואל, אז למה זה לא קורה לי? ומשיב לו, שאין שום מעבר בין גשמיות לרוחניות, שאינך נמצא בו. אלא אם אתה נמצא בגשמיות, אז עודך ב”רפידים”, היינו במעבר. טרם יצאת מהקליפות, אלא עוד שייך אתה למצרים, ולא הגעת לתחתית הר סיני, לקבלת התורה, לקבלת הרוחניות. אבל זו רק “נסיעה אחת”, כי כשיוצאים מכאן, מיד נכנסים לכאן. וצריכים רק ליגיעה.

הוא ממשיך ואומר, אפילו שעברת חמש שנים, נכון שהיית לפני כמה שנים במצב יותר מתקדם משהיום. שכך קורה לאדם, כי בדרך ישנן עליות וירידות, התקרבות והתרחקות, וקשה לאדם לדעת למה הן קורות לו. אלא יתכן שבתוכנית שלפי מבנה נשמתו, יש דברים שצריך לחזור ולבצע, ואולי גם לעשות משהו לא על חשבון עצמו, אלא מפני הקשר המיוחד שקיים בין הנשמה שלו והנשמות האחרות.

מכל מקום, “אל תתייאש מן הרחמים”, כי כל מה שנעשה עד היום, כך היה צריך להיות. ומהיום והלאה חובה עליך כחדש להתחיל בעבודה, ולהצליח. ו”אל תתייאש מן הרחמים”, כי הכל קורה מאותה ההרגשה, ומאותה הנהגת הטוב ומיטיב. לכן אין בעבר שום דבר רע, אלא האדם שמגיע לשכר ועונש, עובר על חייו ועל גלגוליו הקודמים, ומגלה שהם כולם היו מצד הרחמים, ושלא היה בהם אף רגע, שהבורא התייחס אליו כבדין וברע.

האם לימוד “פה אל פה” הוא שלב הכרחי בהתפתחות?

לימוד פה אל פה אינו שלב הכרחי בהתפתחות, כי אנו נמצאים במצב אחר לעומת הדורות הקודמים. שאז בלימוד היה בהכרח קשר ישיר בין תלמיד לרב המורה, כי היו מגדלים את התלמיד, כדי שיעמוד במקום רבו, וכך בשרשרת תימשך מסירת חוכמת הקבלה מדור לדור. בימינו אנו נכנסים להתפתחות הכללית של הנשמות, ולכן אין מדובר במסירת חוכמת הקבלה לדורות, אלא בהתפשטותה בעולם בפרישה נרחבת. לכן אין קשר בין הפצת החוכמה ללימוד הזה, ואין בו נחיצות. אבל מי שהגיע ללימוד פה אל פה, יהיה בקשר כזה עם הרב, ללא שום יחס למקום הימצאו בעולם. ומי שלא הגיע, בכל זאת מתקדם.

שיחה 2, 18.09.05

“פרי חכם - אגרות” דף צ"ב

“ומה שהבאת ראיה על מטרת הבריאה, שהיא לעבודה, מן הכתוב: “מה ה' אלקיך שואל ממך כי אם ליראה את ה' אלקיך וכו' ולעבוד את ה' אלקיך” וכו'. אמנם כן, יש שתי מטרות: אחת, שצריכה להיות לעיני האדם, ואחת, לבורא ית' בעצמו. והכתוב מדבר מה שצריך להיות לעיני הנברא.”

מה שלעיני הבורא - מי יודע? ועל אף שהמקובלים מספרים לנו, אנו הרי מבינים רק כפי מידת התפתחותנו, כמו שנאמר “כל הפוסל במומו פוסל”. הם אומרים לנו על איזו מטרה גבוהה, אבל בהפכיות הכלים שלנו, במקום גבוהה היא נראית גרועה, ושיש בה שקר במקום אמת, ושמרמים אותנו במקום שזו ההשפעה הטהורה. כך נראה לנו מתוך שהכל אנו מודדים לפי הכלים והתכונות שלנו.

יוצא, שיש מטרה של בינתיים, שכל הזמן היא משתנה בעיני האדם, בהתאם למידת התקדמותו. ומטרה אחרת היא לבורא. ועל המטרה הזאת שומעים, אם בכלל, רק משפט אחד כמו “להיטיב לנבראיו”, “להביא את הנברא לטוב ועונג”, ולאמרות מעין אלה. ובכלים שלנו זה הכל נראה מגושם ולא רוחני, ולא משהו נעלה, שאפשר לחלוק לו כבוד. מפני שאנו תופסים את המושגים הללו בהבנה שלנו, ומעריכים אותם בכלים שלנו.

מכל מקום, מה שמגולה לעינינו, ולמה אנו עצמנו משתוקקים, זה עוד צריך לברר. כי האדם אינו יודע למה בדיוק הוא משתוקק, כי נסתר ממנו הכלי הפנימי שלו משני צידיו. גם נסתר עד כמה הוא רע, שאם יידע לא יהיו לו כוחות להתקדם. וגם נסתר ממנו עד כמה מתוך הלב, הוא באמת משתוקק לטוב ולנכון, שמא ירגיע את עצמו, שנמצא כבר בקשר מתוך הלב עם השורש, ומתקדם לקראתו. יוצא, שמשני הצדדים יש הסתרה על האדם, ומטרת הבורא ומטרת הנברא, ודאי שאינן משתוות עדיין, אלא רק לבסוף.

“והענין כמו”ש בפרקי אבות: “לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להבטל ממנה”. כלומר, שבהיות השלמות מטרת העבודה וגמר מלאכתה, אם כן יש צד פרוץ לפני הס”א, להתקרב ולהבינו, שאינו מסוגל לזה, ולהביאו ליאוש, כי על כן צריך האדם לדעת, שגמר מלאכה אינו עסק האדם כלל וכלל, כי אם עסק השי”ת, ואם כן איך אתה יכול לדעת את השי”ת, ולשערהו אם יכול הוא לגמור מלאכתו, או אינו יכול ח”ו, שזה ודאי חוצפה והמרה [ומרד] .”

אנחנו לא מכירים ולא מרגישים בכך, אבל שומעים שאנו נמצאים במצב היחידי שנברא וקיים, בעולם אין סוף, בתוך הבורא, באור העליון הנמצא במנוחה מוחלטת. שאינו משתנה כלפינו בכוונתו לתקן אותנו, ולמלא אותנו בהכרה מלאה, בתענוגים, בזרימת החיים השלמים, הנצחיים. ולא חסר לנו, אלא ההכרה שאנו נמצאים בזה כבר עכשיו. ומחוסר הכלים, ומהכלים שבנו, ההפוכים מהאור, מהבורא, שהם גם קטנים ביותר, יוצא שאנו מרגישים את עצמנו במצב הקטן ביותר, וההפוך. ונותר לנו רק לפתח את הכלים.

לכן אין לאדם לחשוב, מתי אקבל? מתי אבוא לאיזה מקום? שכביכול משהו צריך להתקיים מחוצה לו. והוא עצמו ישרה במנוחה ובהמתנה, והדברים יתרחשו כבר, ויבואו מאליהם. אלא כל מה שקורה תלוי באדם. ובמידה שהכלי ההפוך שלו נעשה לשווה, ומקטן נעשה ליותר גדול, אז הוא יראה את הצורה האמיתית, המקום האמיתי, היחס האמיתי, של אותו הבורא שבו הוא נמצא.

לכן כשאומרים “לא עליך העבודה לגמור”, מי עושה את העבודה אם לא אדם? אלא על האדם להכין את החיסרון, שתתגלה אמת המצב שבו הוא נמצא. לא שתתגלה מבחוץ, אלא תתגלה עקב תיקון הכלים. ונמצא כאן דבר והיפוכו, שנובע מתוך העיסוק בשני העולמות. כי הכל תלוי באדם, וחייב הוא לסגל לעצמו חסרונות, ולחצים, ו”קישוי” שנקרא ההשתוקקות הגדולה והמרבית שביכולתו לפתח. וכשזה יקרה, אז יפתח לו המצב, שקיים כבר במציאות בתוך האדם ובסביבו, והוא ירגיש אותו.

מכאן ש”המלאכה לגמור”, הכוונה שהמילוי נמצא, ועל האדם לגמור את החצי שלו בעבודה, היינו בבניית ההשתוקקות. ולכשתהיה השתוקקות, אז יבוא האור, וישנה את הכלי שלו. הוא יכוון את הכלי שלו בצורה הנכונה, שאליה האדם לא יכול לכוון בדיוק, ויתקן לו את הכלי, ובכלי המתוקן על ידו, האדם ירגיש את האור. ואז יבוא ל”חמדה”.

““ולא אתה בו חורין להבטל ממנה”, אפילו בו באופן, אם השי”ת רוצה שתעבוד, בלי לגמור מלאכה. וז”ש: “מה ה' אלקיך שואל” וכו'. פירוש, הנברא מחוייב לדעת רק אחת שהשי”ת... [בעל] עבודה, ועל כן יעשה רצונו יתברך בתמימות, ע”ד: “פתחו לי פתח א' של תשובה כחודה של מחט”, וע”כ ינצל מהס”א, שלא יתקרב אליו לעולם, ואם האדם נשלם בזה, יכול הוא להיות בטוח שהשי”ת מצדו יגמור מלאכתו. “ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרנות נכנסות”.” על האדם להכין חיסרון קטן בלבד. לא עליו להפוך את הכלים, ולא לתקנם, ולא לעשות שום דבר. אלא כמו הקטן כלפי הגדול, רק לבקש לפי מידתו, לפי דרגתו, שהגדול יעשה לו כל זה.

ומכאן שצריכה להיות הכנעה כלפי הבורא. שהוא כוח העליון, והאדם הוא התחתון, שאינו יודע ולא מבין את מצבו האמיתי, ואינו יודע לאיזה מצב עליו לעלות ולהגיע. לכן למעלה מהדעת, למעלה מהשכל ומהרגש, צריך כקטן ללא ראש, לפנות לעליון בבקשה שיעשה בו הדבר שהעליון יודע מה צריך לעשות, ולמרות הרגש והשכל שלו להדבק בעליון. והכרח שמראש זה יתקבל באדם, כדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לו.

כי מדובר בהכנת הכלי דהשפעה, זאת אומרת, כלי פסיבי, אבל הנמצא כולו מבוטל כלפי העליון, כלפי הצורה העתידה שהעליון עומד לבנות בו כעת. ואם כן, הבורא עושה את העבודה על האדם, הוא מעלה את הרצונות שלו, מסדר אותם, ובונה צורת ההשפעה עם החומר של האדם, שהוא הרצון לקבל. ואז האדם, מתוך המצב הבלתי ידוע, הבלתי מורגש, מתוך השקר, החושך וההסתרה, מתחיל להיבנות כישות רוחנית.

אם כך, עולה השאלה, היכן היא העצמאות? היכן “האני” של אדם, שבזה הוא דבוק לבורא, וקובע משהו? שהרי בסופו של דבר הוא חייב להיות כבורא, עומד מולו, וקובע, ועושה. והתירוץ לזה, שכאשר אדם מקבל את הפרצוף, שהוא המבנה שלו, מפני שמראש הוא רוצה לקבלו, אפילו שאינו מכיר אותו, מפאת חוסר היכולת להכיר אותו בדיוק מתוך כליו ההפוכים. אז במידה שהוא מקבל את הפרצוף, בזה הוא מקבל את העצמאות שלו.

העבודה של האדם מתוך ההסתרה על ההפרעות, מציירת לו את הדמות ההפוכה, כמו כפפה שצריך להפוך. ויוצא, שבזה היצרים של האדם, הקליפות, מכוונות אותו לצורתו העתידה. כי אם הוא מבטל את עצמו על פני כל ההפרעות והבלבולים, ועל פני כל מה שבהסתר נראה לו לא נכון ולא בסדר בהשגחה, ובהנהגת הבורא, ובייחודיות הבורא. אז בהתגברות שלו על כל אלו, הוא בונה את הצורה העתידה ההפוכה.

בזה הוא מסדר את המ"ן שלו. בבקשה שעל פני כל אותם הבלבולים וההפרעות שעליהם רוצה להתגבר, יתגלה, כביכול באותה הצורה, ההפך מההפרעות והבלבולים. וזה המ”ן האמיתי. מכאן אנו לומדים, עד כמה הקליפות שומרות על הפרי, ועוזרות לו לגדול.

“אבל אם אינו מוכן מצדו לעבדו, אפילו באופן שלא יזכה לגמר מלאכה, ולפתחו של אולם, ודאי לא יועיל לו כל החנופות והשקרים, וכבר ביארתי מ”ש בזוהר “ע”פ שנים עדים וכו' יומת המת”, דא ס”ם דאיהו מת מעיקרא [שהוא מת מלכתחילה] שאין הדבר כבד להרוג את המת, הגם שיש למת קליפת ימין, כי הקליפה היותר קשה מתבטלת ברבוי הודאה לפני השי”ת, ורבוי העבודה.

איני יודע אם דברי מספקים אותך, אמנם הודיעני עוד, ואיישב לך לפי העת, כי שאלת מה העדות, שאלת חכם היא, אם בעל עבודה הוא.

יהודה

לאמיתו של דבר, רק האור העליון שמופיע מול הכלים השבורים, מתקן ומסדר אותם. ולא יכולה שום קליפה להתבטל, אם לא בגילוי הבורא. אבל המעמד קליפה כנגד קדושה שברא אלוקים, הוא מחוייב. ורק אם האדם עומד בין קדושה לקליפה, ובשניהם מרגיש איך הם מובילים אותו למקום הנכון, ומתחיל לראות גם בקליפה אותו הכוח המועיל כמו בקדושה, ומפסיק להזדהות עם הקליפה, אלא מצדיק אותה, שהיא קיימת. ובמידה שמצדיק אותה, הוא מפריד אותה מעצמו, ואומר שהקליפה זה לא הוא. שהקליפה היא כוח הבורא שנראה לו ההפוך מהקדושה, והבורא מעמיד לפניו את שני הכוחות הללו כשתי מושכות, כשתי צורות שדווקא בהתנגשות ביניהן, בהשוואה ביניהן, האדם מבחין את המצבים.

אז במידה שהוא מצדיק את הבורא, כוח השלילי כביכול יוצא ממנו בהרגשה שלו. הוא לא מזדהה איתו כשלו, אלא הרע הוא כנעשה מבחוץ. והאדם מתחיל לברר את השלילי והחיובי, ולברך על הרע כמו על הטוב. ובזה מייחד אותם שני הכוחות שפועלים ומפעילים אותו. וכשהם הופכים כאחד, זה נקרא שאדם תיקן את היחס שלו לבורא. שעלה מעל ההסתרה, ואותה מידת ההסתרה בדרגה הזו, אין בה צורך.

וכשמתחברים שלילי וחיובי כאחד שבא ממקור אחד, שברוחניות מתחברים הם על ידי המסך, שם בהתחברות הוא מוצא את גילוי המדרגה הרוחנית. אל המסך אדם מגיע כשבונה את אותו הקשר בין שלילי לחיובי. ומהו המסך? שהאדם מייחד הכל לבורא, להנהגה שנובעת משורש אחד טוב ומיטיב. וכך עולה, ומתקדם, וגדל.

אמנם יש בזה תהליכים פנימיים רבים, אבל מהנקודה הזאת מתבאר הסבר השלבים, שמביא בעל הסולם במאמרי “שמעתי”.

איך ההפרעה מביאה את האדם לההפך ממנה?

האדם שעולה מעל ההפרעה, מתחיל לראות עד כמה היא עוזרת לו בלהתגבר עליה, בלעמוד נגדה, בלדלג מעליה, ובלהתחבר למעלה ממנה עם הבורא. והוא נוכח איך אותה ההפרעה בונה לו צורת פנייה לבורא. יוצא, שהפרעה הזאת אינה הפרעה. כי האדם הרי לא יודע, ולא מסוגל להבין ולהרגיש מה זה טוב. אבל הרע שלו שמתגלה, מצייר לו צורה ההפוכה מן הטוב. אז מה ההבדל?

האם יש חשיבות לתוכן ההפרעה או שצריך להתעלות מעליו?

האדם שמתעלה מעל ההפרעה, ורוצה כל הזמן לייחד את עצמו עם המושג “טוב ומיטיב לרעים ולטובים”, “אחד יחיד ומיוחד”, הוא בזה מקצר את עצמו למושג הזה, אף מעל הבלבולים, וההפרעות, וההסתרות שיש לו. ויוצא, שההפרעות וההסתרות הללו נכנסות בו, ונותנות לו את צורות ההתייחסות לטוב ומיטיב, ואחד יחיד ומיוחד. מכאן שהקליפה בונה לאדם את צורת היחס לבורא. היא נותנת לו את החומר, ונותנת לו גם צורה. אבל על הצורה שלה אדם כביכול בונה מסך, כוונת ההשפעה, יחס המשפיע.

הקליפה היא העתקה מהקדושה. והאדם לא יכול להבין במצבו הנוכחי משהו אחר מלבד הקליפה. לכן בצורה כזו היתה שבירת הכלים, ובצורה כזו אנחנו מקבלים את הקליפות עם כל הצורות שבהן, ועל פניהן בונים את היחס. וזה שמייעצים המקובלים לא לשים לב לקליפות, הכוונה שצריך כל הזמן לקשור את עצמו לאותו מקור אחד, טוב ומיטיב. אבל לקשור על פני ההפרעה. ואז היחס שלו לבורא בא תמיד עם צורת הקליפה. וזה נקרא, שהקליפה עוטפת את הפרי, שומרת על הפרי, ונותנת להפרי צורה.

למה קורה מצב שהאדם לא מקבל הפרעות?

המצבים באים ומתחלפים, ואנחנו לא יודעים מה התועלת מהם, שזה בא אחרי זה, ואחר כך המצב חוזר ועוד גרוע יותר ממה שהיה. אין לנו הבנה לגבי התהליך, בדומה לעובר בבטן אימו, שאין לו יכולת לקבוע איך להתפתח, ובכלל לא מתקבל על הדעת שידע, כי זה נקרא כבר להיות בדרגה יותר עליונה. והרי אפילו בדרגתו הוא לא יכול לעכל מה קורה לו, הוא לא יודע ולא מבין מה עובר עליו, שפתאום הוא נעצר בהתפתחות, ופתאום מתפתח חלק אחר. איך אפשר לגלות בזה איזה הגיון, המשכיות, סיבה ומסובב, מטרה אחת, כוח אחד, פועל אחד? אי אפשר, וזה לא נדרש מאדם.

לכן כותב בעל הסולם, “לא עליך העבודה לגמור”. לא אתה מבצע את העבודה. אלא חייב אתה רק להסכים עימה, לרצות בה. שכל פנייתו של אדם צריכה להיות - “אתה הוא כוח היחיד, טוב ומיטיב”. ואם בצורה כזאת הוא מכוון את עצמו כלפי הבורא מעל ההפרעות, שלא מוחק אותן, אלא עובד להיות מעליהן, יוצא שהוא תמיד נמצא יחד איתו, עם ההפרעות יחד. שאז הן נכנסות בו כחומר, כצורה. ואדם רואה שהבורא הכין לו את ההפרעות בדיוק בצורה ובעוצמה הנחוצה. ואם משתדל להיות קשור עימו, כמו תינוק שמחזיק באמא בכל הכוח, מתוך הפחד - שצריכים אנו להחזיק לא מפחד, אלא מתוך הרצון לקבל תכונתה של אמא - אז הכל מסתדר. זה נקרא “חץ העבודה”.

אם כל הקליפות הן מכַוונות, אז איך קורה שאדם סוטה מהדרך?

סוטה מהדרך נקרא, אם האדם קובע כך. אבל איך יודעים? אם הוא נמצא בהרגשה לא טובה, ושכח בכלל מהדרך, ולא משכה אותו כך או כך, האם זה נקרא שסוטה ממנה? ואולי בזמן שהוא עובד, ומסור, ודלוק לכל העסק הרוחני הזה, הוא סוטה, כי לא בדיוק חושב על פנימיות העבודה, על המטרה, אלא מסתפק במה שיש לו? אדם לא יכול לדעת מה נקרא סטייה, אבל הוא יכול להיות בטוח שהולך בדרך, כל זמן שהוא נמצא בדאגה למטרה. ובינתיים לא חשוב כל כך עד כמה המטרה מבוררת לו כהשפעה או כקבלה, אלא העיקר שהוא נמצא קשור.

יש כאלה שנמצאים בלימוד, ובכל מיני פעולות, אבל ללא קשר עם המטרה. או שזה הפך לשיגרה עבורם, או שיש להם מטרות אחרות, לדעת או לשלוט. ולעין נראה שאדם בוער, ועושה, אבל זה לא בדרך. אלא “להיות בדרך” נקרא, עד כמה שאדם בתוך הרצון, הלב ומוח שלו, מחובר לבורא אחד טוב ומיטיב.

אגרת 28 - שנת 1927

שיחה 1, 28.09.05

“פרי חכם - אגרות”, דף צ”ד

תקציר : בעל הסולם כותב, כי תכונות האור חוזר, הם עיקר מה שהיה צריך ביאור בכתביו. הוא מסביר את העבודה הרוחנית, המסך של הנברא שמעכב על האור העליון אליו משתוקק הנברא, והשכר הרוחני מן האור החוזר, שבזכותו שבה ספירת המלכות להיות כתר, והנברא יוצא משעבוד לגאולה שלמה. בעל הסולם מבדיל בין “מסך דכתר”, ל”מסך דכרס” - כלומר הכוונה שבגללה מעכב הנברא את קבלת האור העליון מהי? האם זה בגלל ששונא לקבל עבור עצמו, או דווקא משום שמקבל יותר הנאה מעיכוב זה.

“ב”ה עשרה באדר ב' תרפ”ז לאנדאן

כבוד תלמידי... נ”י

...הנה המכתב הנ”ל, שלא נשלח בעת כתיבתו, אשיבו לך כעת. והנני גם כן להשיב על מכתבך האחרון מיום ער”ח אדר ב'.

... ומה ששאלת בענין נהי”מ [נצח, הוד, יסוד, מלכות] , שלא בארתי ימין ושמאל ואמצע שבהם, הוא גם כן להיותו שייך לתכונת האו”ח [האור חוזר] , וכבר כתבתי לך שתכונות האו”ח, המה צריכים לכל הבאורים שבספרי.”

שאלת התלמיד כנראה הייתה בעניין מה שחוכמת הקבלה מלמדת, שכתר, חוכמה, ובינה, נקראים ג”ר. והתחתונים מתחילים מז”ת דבינה, שהוא ראש דתחתונים, ומבינה באות כל ההשפעות לזעיר אנפין ולמלכות. הזעיר אנפין כולל חג”ת נהי”מ, שחג”ת הוא הראש שלו, אמנם שאין לו ראש כמו לכל יתר הספירות, אלא יש לו התכללות מראש, שאם לא כן, לא תהיה לו היכולת לקלוט.

לכן בחג”ת הוא קולט מז”ת דבינה שהוא הראש שלו, וכלי הקיבול שלו הם הנהי”מ. כידוע, כלי הקיבול שלנו הוא מסך ואור חוזר. שאין זה כלי של רצון לקבל, אלא כלי של השפעה, שאנחנו יכולים לתת. התמיכה הזאת באה ממלכות שמעלה מ”ן לזעיר אנפין, כדי להיות אחר כך המקבלת ממנו. יוצא, שנה”י ואור חוזר הם היינו הך, הם כלי הקבלה של זעיר אנפין, וזו עיקר מהותו.

שרטוט 1

“כמה פעמים עוררתיך, אשר המדות הרוחניות, בשום אופן לא יוכלו להיות טובות מהמדות הגשמיות. ואתה בשלך, שאינך מרגיש טעם עבדות בנקיות.”

מהן מידות רוחנית וגשמית? עד כמה שאדם עובד ברצונות שלו, מתוכם הוא מעלה את האור חוזר, כוונת ההשפעה. ואי אפשר לבנות כוונות להשפיע, אלא אם כן הן מבוססות על העביות, שרק בגודל העביות נמדד אצל אדם האור חוזר. ובחוכמת הקבלה “גשמית” נקרא העבודה עם הרצונות, שהתכונות הגשמיות לא יכולות להיות פחות טובות או בכלל נפרדות מהמידות הרוחניות.

שרטוט 2

“לדעתי כל מקום שיש רצון העבדות, כבר נאבד שם... מהעבודה, כי עכוב הנייחא דרוחא [עיכוב נחת רוח] והשפע הנמשך, נקרא עבדות, ע”ד שאמרו: “עבדא בהפקירא ניחא ליה” [עבד בחיי הפקר, ללא חובות וללא זכויות, נוח לו] . ועל כן בהמצאו מקושר תחת עול שעבוד אדונו, נקרא עבד ועובד.”

להיות “עבד ועובד” בפועל ניתן, אם אדם מוציא את עצמו מחוצה לכלים שלו, מחוצה לרצונות שלו, ובמקום להיות שקוע בעביות שלו, מתחיל להיות קשור עם הבורא. ושם לו זה כראש פינה לכל המחשבות, ולכל הרצונות, שמתעלה כביכול מעל העביות שלו, בזה הוא נקרא “עבד”. שכל הדאגות שיש בעביות שלו, איך למלא אותה, מחליף לדאגות כלפי הבורא, איך לאהוב ולמלא אותו. בכך הוא מתפטר מכל הכבידות שלו, ובמקומה הוא מרגיש ההפך, התפעלות והתרוממות מעל כובד הרצון והדאגות.

“ועיין בפתיחה, שענין “עבודה ויגיעה”, נמשכות מהמסך המעכב על אור עליון החמוד לו מאד, וענין השכר נמשך מאור חוזר, שבזה שבה המלכות להיות כתר,” ה”שכר” הוא שיש הזדמנות לאדם להשפיע. האור חוזר נקרא השכר.

שרטוט 3

“ונמצא יוצא משעבוד לגאולה שלמה, ברחמים הפשוטים, שה”ס כתר.”

הכתר אין לו צורה מלבד היותו נקודה, קוצו של יוד, תחילת כל הרצונות. היינו הכוונה לפני שהיא באה ומתלבשת בכל עביות, ויחד עם העביות מקבלת את צורת האותיות. ואם מעל לכל צורות האותיות, מעל לכל הרצונות, ומעל לכל מה שיכול להיות קשור אליו, אדם מתעלה לרצון להשפיע פשוט, ובמה שיזדמן שם יהיו לו כבר אותיות העבודה. אז בזה הוא מתעלה לעבודה הפשוטה והנאמנה כ”עבד”, ומגיע לכתר.

“ועל כן אמרו ז”ל: “עבדא דנהום כרסיה לא שויא” [עבד שעבודתו אינה מצדיקה את מחיר הלחם, שבו הוא ממלא את ביטנו], משום דאור חוזר מוגדר בשם נהי”ם נה”י דז”א והמלכות המזדווגים בהכאה, כנודע.” מסך ואור חוזר נקרא נה”י.

“ואם היה העבד שוי נהי”ם כרסיה עד הגולגלתא, היה יוצא לגאולה כנ”ל. אלא דלא שוי, רק עד הכרס עצמו.” אם האור חוזר שלו היה מגיע עד הכתר, אז נקרא שעשה תיקון שלם על הכלים שלו, ובזה הוא יוצא לגאולה שלמה. שכל הכלים שנמצאים בו, הם כולם בעבדות נאמנה, בהשפעה כלפי מעלה.

“כלומר, דכוונת העכוב שלו, אינו בקושיות דהמסך בבחינה ד', אלא על מנת לקבל. ונמצא גם בחינת מסך המעכב שלו יהיה גם כן כלי קבלה, ולא כלי עכוב בבחינת כנ”ל, ועל כן מתהפך ח”ו הכתר להיות מלכות, ומכתר מצורף רק כרס, ונהי”מ כרסיה [בטנו] לבד, ועל כן נשאר להיות עבדא [עבד].”

כל העבודה תלויה באיך הוא מתייחס לאמצעים, לכלים שלו. שבתחילה עושה עליהם צמצום, ולא מתייחס אליהם בכלל, אלא תופס בקוצו של יוד, מה זה נקרא השפעה, ללא שום קשר לעצמו, לעביות שלו. ואחר כך לאט לאט מתחיל לצרף את הכלים שלו, במידת יכולתו. עד כמה שמלכות מצטרפת לזעיר אנפין, בזה שמתלבשת על נהי”מ דזעיר אנפין, כך היא בונה בזעיר אנפין את המסך ואור חוזר. ואותם הכלים של נהי”מ, של האור חוזר, הופכים כלי קיבול להשפעה ממלכות לכתר.

ואם חלילה קורה ההפך, שלא יוכל לתפוס בקצה היוד שנמצאת במלכות ככתר דאור חוזר, אז לא יוצא לו להפוך האדון (מלכות היא “אדני”) לעבד. ויוצא שמ”כתר” נעשה “כרס”, שלא יכול לראות, ולהבין, ולהרגיש יותר מכרסו. ואז כל עבודתו ודאי שצריכה לתיקון.

“וכל ההבחן הזה, בין מסך דכתר, ומסך דכרס, בא לו על ידי מאוס בכלי קבלה לבטנו, בתכלית המאוס.” המיאוס הזה בא לאט לאט, על ידי הפעולות שאדם עושה, ונופל וקם, ושוב רואה שהוא כולו לעצמו. ושוב משתדל, ונראה לו שהוא מתקן כבר את עצמו, ואפילו כשנראה לו אחר כך שהוא צדיק, הוא שוב נופל, ובאור שבא מרגיש עד כמה הוא נמצא באגו שלו. כך בפעם אחר פעם גדל מספר היציאות והכניסות, ההתעוררויות והנפילות, והן נעשות קיצוניות בכמות ובאיכות עד כדי כך שבאה לו ההחלטה, שהוא חייב לצאת מהתהליך הזה בכל מחיר. וזה נקרא שהגיע ל”תכלית המיאוס”.

“כלומר, גם התענוג הנמשך לבטנו מאליו. היה דומה עליו, כמו תענוג של הגורר ומחכך בשחין ובועא, שהוא התענוג המאוס לכל אדם, משום דברי הזקא [משום שהנזק ברור], ועל ידי הכוח המאוס בטבע, נטבע בו טבע שני, למאוס באמת בתענוגי בטנו, ובזה יהיה המסך שלו נאזר בכוח העכוב כבחינה ד', השב להיות כתר.”

בכל הכלים דקבלה שלו הוא מתחיל להכיר, כי בשעה שהם מתמלאים, המילוי שלהם גורם לו רק הגדלת הכלים, ואכזבות וריקנות עוד יותר גדולות. ועד כמה שרץ למלא את הכלי, בזה הוא מרחיב את הריקנות שלו. עד שאין לו יותר ברירה, ומגיע למאוס בתהליך הזה, ומוכן לעשות כל דבר, רק לעקור אותו, ולהתעלות ממנו.

ואז באותה הבחינה ד', שקודם רץ כל הזמן כדי למלא אותה, להשתדל לאזן ולהרגיע אותה, כעת הוא תופס בה כוונות דהשפעה כמו בכתר. ובזה המלכות שבה להיות כתר. היינו, בהחלטה שהכרס מאוס לו, הוא מתעלה ממלכות לכתר.

“אך מה נעשה לאלה, אשר אינם מקפידים כל כך אנקיותא! [על נקיות] ודבר מאוס, גם בטבע הראשון שלו, הגשמי,” אדם נולד עם הטבע הזה, ובהמשך עוד מתעוררים בו יותר ויותר רצונות ומכשולים. אז באיזו צורה יוכל לעזור לעצמו לעבור במהרה את מספר הפעולות הנחוץ בלמלא את המלכות, כדי להגיע להחלטה שהן פעולות סרק, ושחייב להתעלות מעליהן בהחלטה גמורה, היינו לצמצם את המלכות? מהיכן יקח את הכוח לעשות זאת כמה שיותר מהר, ביעילות ובקצב?

“עליו יש רחמנות גדולה! שמצדו, הוא מזוכך, וכבר מיאס בדבר שצריך למאס, אבל אינו יכול להבחין כ”כ מצד טבע גשמיותו, שאינו בורח כל כך בזהירות הראויה אפילו לדבר מאוס הגשמי. ועם זה מתורץ קושייתך בדבר הצביעות. שע”כ יצא לך הטעות, שהעולם נברא בשביל עבודה. שמה שאצלי שכר, מתבלבל אתה מבלי משים לב, שהיא עבודה, ונכון שתתקן עצמך בטרם באתי ירושלימה [לירושלים], וביותר קודם חג החרות.

יהודה ליב”

העבודה אינה כנגד הכלים והעביות שבהם, והיא אינה כמספר פעולות שיעבור בהן, ויקבע מיאוס. אלא בכל פעם ופעם שאדם מגיע להחלטה שהתהליך הזה מאוס לו, עליו לנתק את עצמו, ולהעביר את מיקוד הראיה, תשומת הלב שלו, מתוך הבטן שלו אל הכתר, אל המשפיע, אל הבורא. וכך להשתדל לעלות מעצמו בכלל, ולהיכנס לחיות בתוך העליון, ושם למצוא את עצמו. ולא בתוך הכרס שלו, שהיא הרצונות שלו.

אמנם יתכן שיפול, אבל בכל זאת, ההחלטה הזאת חייבת להיות סופית. שזה מה שהוא עושה, בזה הוא חי, יהיה מה שיהיה. ודאי שאחר כך שוב יבואו נפילות, ותוספת עביות, ובלבולים למיניהם, עד שהאדם יגדל, ויקח החלטה סופית, וכל הרשימות שלו יתעלו ויתממשו. אבל העבודה היא, אומר בעל הסולם, לא העבודה נגד הרצונות עצמם, אותם לעזוב. ולראות את השכר בזה שנדבקים באור חוזר, בכוונה דלהשפיע, בבורא.

והעצה לזה, שיתעלה, ולא ילחם ברצונות, ולא יהיה בתוך העביות, בתוך הכרס שלו. ואפילו שהכרס מאוס לו, ואינו מסוגל להיות איתו, ונגעל ממנו, שלא יהיה בתוך זה. כי יש רגעים לאדם שהוא אוהב להתגאות, "עד כמה אני רע, ועד כמה רע לי מעצמי", וגם זו קליפה. אלא צריכים להתעלות מעל זה, ורק להדבק באור חוזר, שהוא השכר. שלהיות בתוך כוונת ההשפעה, אין זו העבודה, אלא השכר עצמו.

מה נקרא גשמיות ומה נקרא רוחניות?

גשמיות נקראת, שאדם מתעסק ב”גשם” שלו, בחומר שלו, ברצונות לקבל. והרוחניות שלו נקראת, שמתעסק באור חוזר, בכוונה על מנת להשפיע. שמהעיסוק הזה הוא מתעלה מעל לעצמו, ומהכרס שלו מתעלה לכתר. אלא שההסבר מהי גשמיות ומהי רוחניות הוא בהתאם למכתב הזה. ובמקום אחר יכול להיות אחרת.

כי יש ארבע שפות בחוכמת הקבלה, ולא לכל שפה מילון משלה, אלא השימוש הוא באותם המונחים, המילים וההגדרות בכל בארבע הלשונות: בשפת הענפים, בשפת השורשים, בשפת הקבלה, בשפת המדרש, ובשפת האגדה. ואם משווים בין המונחים שמשתמשים בשפה אחת לעומת שפה שנייה, יתכן שיתנו משמעות שונה עד כדי נגדית. לכן אסור למשוך כל מילה לכל החוכמה, ולכל השפות. אלא באותו מקום היכן שנותנים לאדם הגדרות, שם הוא יכול להתקיים עם אותן ההגדרות. מכאן, שגשמיות ורוחניות, עביות וזכות, השפעה וקבלה, מפורשות כך רק בהתאם לאגרת הנ”ל.

אם השכל מבין שהקבלה לא משתלמת לו, אז למה אין לו יכולת לעשות את פעולת ההתעלות?

לכן אומר בעל הסולם, שבנוסף לשכל הכרח שתהיה “מידת המיאוס”. שאדם נגעל מתוך הרצון שלו, והמילוי שלו, וההתרוקנות שלו, ושוב רצון, ושוב מילוי, ושוב התרוקנות. אותו התהליך ישנו בגשמיות, היינו בקיום בעולם הזה, כמו כל האנושות. וגם בדרגות הסתר כפול ורגיל לפני המסך, וגם מעבר למחסום ברוחניות. כי כל הצעדים, היינו כל התהליכים הם דומים. יש להם רק צורה מאוד שונה, מפני שהכלים הם שונים, והאורות הם שונים. אבל התהליך הוא אותו תהליך - רצון ואור. ואם ישנו, גם המסך שביניהם, ואם לאו, על החוק של צמצום א' שביניהם.

אבל לא מספיק שאדם יראה עד כמה הוא חלש, עד כמה הוא נמצא בתוך הבטן שלו, ולא מסוגל לצאת ממנה. עליו להגיע למידת המיאוס השלמה. כדי שימאס לו להיות בבטן שלו עד כדי כך, שלהיות מחוצה לכרס שלו, יראה לו כשכר. שהאור חוזר באמת יהיה כשכר. שההשפעה תהיה בשבילו הצלה ולא עבודה. לא להיות בתוך הרצון לקבל זו החירות.

ונדרשות לכך הרבה מאוד פעולות בהתמלאות והתרוקנות, ובביזוי, ובמיאוס, ובכל מיני מצבים והבחנות שאדם עובר. ולאנשים שמשתדלים, הבורא מסדר מכות עוד יותר קשות, כדי לצמצם אותם במשהו. אבל ללא מידה כמותית ואיכותית שמתגברת עד שמתמלאת הסאה, אדם לא יכול לעבור בכל המצבים, ולהחליט שהאור חוזר הוא השכר.

האם צריכים לקבל יותר, כדי לבוא מהר יותר למיאוס?

לא יועיל לאדם אם “יצא לשוק”, ויעבוד על לקבל יותר, כי אז הוא לא עובד נגד הרצון. אלא אדם חייב להשתוקק למאור המחזיר למוטב, כשבכל פעם מלמעלה מוסיפים לו עביות. ולא שהוא מוסיף עביות בעצמו, כי בזה הוא אינו גורם לכלי חדש. אלא העביות באה כתוספת מלמעלה על ידי התגלות הרשימו החדש. ולא שהאדם מעורר את הרצונות הקודמים, שאם כרגע אינו רוצה לאכול, אז יטול כדור מעורר רעב. זה לא בדרך התפתחות.

אלא ההתפתחות באה שלב אחרי שלב, שכל שלב קודם מסתיים בהחלטת האדם שהשלב הוא לא בסדר, שהמילוי שלו לא בסדר, שהסיפוק שלו לא טוב. ואלמלא כן, המדרגה הקודמת לא נגמרת. ואדם יכול להיות תקוע עשר שנים באותו מצב, שמעורר גשמיות ומואס, מעורר ומואס, כמו כל בני האדם בעולם הזה. שאנחנו רואים כמה אנשים עומדים בתור כדי לקבל כדורים מעוררי תאבון לחיים, לעורר בהם עניין לכל מיני דברים - תרופות נגד דיפרסיה, תרופות לתיאבון, תרופות לעוררות מינית. אנשים מחפשים מילויים. אבל ליטול כדור זה לא תיקון, כי בזה האדם אינו מסיים את המדרגה הקודמת. אלא היא נגמרת רק בתנאי שאדם מחליט שהיא שנואה.

איך מתגברים על הספק שהפעם ההחלטה היא לתמיד?

יש כאן עבודה פנימית על ידי בירור שכלי והתעמקות במצב. שאם קצת מאיר לאדם מלמעלה, ורואה שהסיפוק והדרך הזאת הם נמאסים, אז על ידי התעמקות במצב הזה, בקריאה, ובעיקר בזה שלומד משהו, הוא יכול להגדיר את ההחלטה עד כדי כך שיגיע למיאוס. אבל הוא חייב למשוך אור, כי האור מביא לו את ההבדל בינו לבין המצב שבו אדם נמצא. וזה נעשה

אגרת 29 - שנת 1927

שיחה 1, 29.09.05

“פרי חכם - אגרות”, דף צ”ה

תקציר : ספרו של בעל סולם עומד לצאת לדפוס והוא מבקש מתלמידו לדעת על המתנגדים לפרסום הספר, ונותן מענה לטענותיהם. הוא מסביר מהם הנקודות העיקריות בקבלת האר"י, וכי כתביו לא הוסיפו כלום על כתבי האר"י, אלא כוונתו לבאר אותם, כך שיוסר בלבול מהקוראים, ויקבלו הדרכה אמינה. העיקר בכל ביאוריו הוא גילוי המושג הרוחני "אור חוזר" שהאר"י קיצר בו. הוא מסביר מדוע נדרש להרחיב גם במושגים הרוחניים "ה' בחינות דאור ישר" ו"זווג דהכאה". הוא כותב על מעלת רבי שמעון בר יוחאי ואומר שבניגוד אליו, תלמידיו של בעל הסולם, פיהם וליבם אינם שווים. והבורא רואה ללב.

“ב”ה עשרה לאדר שני תרפ”ז לאנדאן יע”א

כבוד ידי”נ מהר'... נ”י

גם מכתבך מיום כ”ב אדר א' קבלתי לנכון: ומה שאתה מצטער, שאין החידושים שלך מוצאים מקום וזמן המוכשר לתשומת עין ולהתחשב עמהם, גם אני מצטער על זה, ולדעתי יותר ממך: אבל קוה אל ה' ויאמץ לבך וכו'.”

האדם שמצטער על שאין לו חידושים בתנועה הרוחנית, זה גילוי הכלי, גילוי החיסרון לחידושים. לכן אומר בעל הסולם לתלמיד, “אני מצטער על זה, ולדעתי יותר ממך”. שצערך איננו מספיק עדיין כדי לגרום לשינוי מהותי, שתעבור ממצבך למצב יותר מתקדם. ולאו דווקא יהיה המצב יותר טוב בהרגשתך, יתכן שהוא יהיה יותר גרוע, אבל ברוחניות אנו מתחשבים במצבים לא לפי הרגשתם בכלים, לפי המילוי או חוסר המילוי בתענוגים. אלא לפי מהות מצבו של הכלי, עד כמה שנמצא בהשתוות הצורה למשפיע, היינו בקרבת המשפיע.

והאדם שמרגיש צער על שלא נמצא בהתקדמות המהותית, היינו ביתר השוואת הצורה לבורא, בהשפעה לבורא, הוא למרות כל המצבים שעוברים, אינו מתחשב במצבים עצמם, אלא מתחשב רק בתוצאה מהם - האם הם קרובים יותר לבורא. וכאן יש לבדוק את הכלים לפי מידת הזכות והעביות שלהם, לפי מידת המילוי או ההתרוקנות מהמילוי, לפי גילוי הרשימות. זאת אומרת, ישנם מצבים גרועים ביותר בהרגשה, שמורגשים כריקנים מאוד, כי מביאים לאדם צער גדול או בושה, אבל דווקא הם המצבים המתקדמים ביותר. כי תלוי כלפי איזה אופן אנו מודדים את מצב הכלים.

לכן משיב לו בעל הסולם, בכל מקרה אינך יכול לבדוק ולהבחין עד כמה המצבים מתקדמים יותר או פחות, כי אינך יודע מראש מה יהיו המצבים הבאים, וכל מצב הוא חדש לגמרי. אז “קוה אל ה' ויאמץ ליבך”, שרק בדחף כלפי המטרה, כלפי יתר השתוות הצורה, האדם מתקדם.

“ומה שאתה כותב יפה עשית שלא הלכת, אבל עתה לא עת צניעות הוא, כי כבר נדפס רובו של הספר, וכל העומד להגלות כגלוי דמי, ועל כן תוכל לפרסם הספר כחפצך.” בחיי בעל הסולם עברו הרבה פעולות גשמיות, שודאי נגרמו מהשמים, אבל הן מהוות דוגמאות שאפשר ללמוד מהן מה עובר על האדם, ומה יכול לעבור על האדם, בדרכו בעבודת ה'.

“גם מצדי, אני רוצה לדעת אודות האוסרים כל חדש בתורה, ומוציאים החדש מפני הישן, אשר יש להם בספרי ב' דרכים, או לאמר שאין כאן תוספת וחידוש כלל, מפני שהכל כתוב בכתבי האר”י, וכן הוא האמת. או לאמר, שכל דברי הם סברות הבטן, ולמה לא נזכר מהראשונים, אף מלה אחת מכל האמור בדברי? ומי יודע אם אפשר לסמוך על אדם כזה שרוצה לברוא שיטה חדשה בקבלה, אשר לא שערום אבותינו, ואחר כך לתלות על יתדם זה כל קופתם של שרצים.”

מכל מאמרי בעל הסולם, ובמיוחד מ”עת לעשות”, ו”גילוי טפח וכיסוי טפחיים”, ניכר שהוא פיתח הלאה את חוכמת הקבלה שלא כקודמיו. בכתביו נעשה שינוי מהותי כלפי דורנו, שמשמעו גילוי שיטת גמר התיקון, לא במסירת חוכמת הקבלה פה אל פה, מרב אל תלמידו היחיד, על דרך שהיה נהוג בשרשרת מסירת החוכמה בדורות הקודמים (ומכאן גם שמה, “חוכמת הקבלה”, שמדברת על קבלה מפה אל פה במסך המשותף בין רב לתלמיד), אלא הוא גילה לעולם שיטת התיקון להמונים.

והיות שביטא אותה בספריו, אנו מוצאים בכתביו המון חידושים, לעומת המקובלים הקודמים. ומכאן השאלה, מהיכן הוא לקח אותם? והאם אפשר לסמוך על כתביו? עד היום ישנם אנשים רבים שנמצאים בשאלות ובספקות כלפי דבריו, שכביכול לרובם אין שום בסיס ויסוד שמובא בצורה גלויה בספרי הקדמונים לו. ובאמת, השאלה שבה הוא נוגע, “ומי יודע אם אפשר לסמוך על אדם כזה שרוצה לברוא שיטה חדשה בקבלה?” בעינה עומדת.

אלא הוא ממשיך: “והאמת אני מודיע לך, שלא הוספתי שום דבר על הכתוב בכתבי האר”י, בכוונה להסיר אבן המכשול מתחת רגלי העורים והפסחים, אולי יזכו לראות בטוב ה' בארץ חיים.”

בכל ספרי הקדמונים בהחלט נמצאים היסודות למה שבעל הסולם הוציא לאור, ופתח לפנינו בגלוי, אלא שכתוב בהם בצורה נסתרת מעינינו, ולכן אין לנו היכולת לראות זאת. ואילו בכתבים שלו הדברים נמצאים גלויים. לכן בנוגע לשאלה המתעוררת, מאין הוא לקח את החידושים הללו? אלו המבינים את החומר, שלומדים לפי כתביו, ובעזרת הגילויים שלו נכנסים מעט יותר פנימה לעמקות החומר, הם רואים גם בספרי הקדמונים, שהכל נסתר ונמצא שם, ובאמת בעל הסולם לא הוסיף אף מילה על קודמיו.

“וטוב היה שתמהר להיות בקי בכל ספרי בטרם הגלותו לעיני החיצונים, כדי שתוכל להראותם כל דבר ודבר כתוב ומפורש בכתבי האר”י ז”ל.

והנה עיקר וקוטב כל הביאורים שבחיבורי, הוא גילוי האור חוזר, אשר האר”י ז”ל, קיצר בו, להיותו מגולה די באר, לכל המקובלים, עוד מיסודם של הראשונים מטרם ביאתו לצפת ת”ו [תבנה ותכונן] . ועל כן לא האריך והרחיב דבר זה.”

בעיה גדולה שמתעוררת בצורה החיצונית בכתבי בעל הסולם, היא השינוי המהותי בפירוש הפעולות הרוחניות, לעומת כל כתבי המקובלים הקודמים לו. שאם קודמיו, ובעיקר קודמיו של האר”י, תארו את הפעולות הרוחניות מצד התפשטות האור בתוך הכלים, שהאור מתפשט, עולה, יורד, מתחלק לכל מיני אופנים. אז בניגוד לכתביהם, שבהם מדובר בזרימת האור, האר”י החל, ובעל הסולם עוד הקצין ביותר את ההסבר שלו, שמדובר בפעולות מצד הכלים.

כי הכלים הם הם המפעילים את כל הפעולות, ובהם חלים שינויים. באור אין שום שינוי. האור הוא התגובה וההרגשה מצד הכלי, כשמשהו משתנה בתוכו. “אור” הוא לא אור שנמצא מחוצה לכלי, אלא “אור” נקרא תופעה בכלי על פי מידת השתוות או שינוי הצורה, בין הכלי לבין משהו שקיים כביכול מחוצה לו.

ואם האור האלוקי המופשט, הבלתי מושג, שכללות האור הזה הוא הבורא עצמו, נמצא במנוחה מוחלטת, ללא שום שינוי, ביחס הקבוע לתחתונים. וכל השינויים הם בכלים, וגם הרגשת שינוי או השתוות הצורה בכלי, שנקראת “אור”, היא תוצאה מפעולות הכלי. מכאן שראוי להסביר מצד הכלים מה הם האורות המורגשים בתוך הכלי. ולא לדבר על זרימת האור, אלא על הפעולות מצד הכלים - עביות, מסך, דחייה, צמצום. ומה שעובר על טבע ואופי הכלים.

לכן מסביר בעל הסולם, שהאר”י ז”ל חי באלפיים האחרונים שהם כ”ימות המשיח”, והוא שפתח לנו את קבלת המשיח, שיטת המשיח, שיטת התיקון. וממנו ואילך החלה שרשרת המקובלים השייכים למסירת החוכמה מצד תיקון הכלים. האר”י ז”ל והמקובלים שהולכים בדרכו מדברים רק מצד הכלים, ולא מצד האורות. ואם מדובר מצד האורות, אז זו קבלת הרמ”ק, שהיה האחרון בשרשרת המסירה הקודמת. ואמנם שהיה מקובל גדול מאוד, ולמד אצל האר”י, לא היה מסוגל להגיע להשגתו, כי השתייך לדור הקודם, ולא לדור התיקון.

לכן מעיד על עצמו בעל הסולם, שהוא מתאר את התופעות שמתרחשות במערכת הכלים, מצד הכלים בלבד. וגם כשמדובר באורות, מדובר למעשה בהתרגשות ובהתפעלות הכלי ממידת שינוי או ריחוק הצורה כלפי מחשבת הבריאה להטיב לנבראיו, כלפי ההשפעה.

“אבל בענף ד' מביא להדיא [בפירוש] - והוא מובא בע”ח דף קד' ע”ב בשער מ”ז סדר אבי”ע פרק א'. אשר במקום זה מובאים לנו כל מה שחידשתי בענין ה' בחינות דאור ישר, וענין האור חוזר.” הוא מפנה את התלמיד לכתבי האר”י, היכן שנמצא ההסבר בקשר לאורות וכלים, וההסבר על אור ישר.

בד' בחינות דאור ישר מדובר כביכול על האור המתפשט ובונה את הכלי, הנברא, ולאחר מכן מדובר מצד הנברא. ויוצא שגם בד' בחינות דאור ישר מדובר בעצם מצד הנברא, כי הרי מובן לנו, שמספרים על הדברים מקובלים שתופסים אותם בכלים הגמורים שלהם לפי גמר התיקון. שעלו מדרגת העולם הזה עד דרגת ד' בחינות דאור ישר, ושם הם מגלים בתוך הכלים שלהם את התופעות הללו. לכן ודאי שהכל מדובר רק מתוך הגילוי בכלים.

“ודע אשר ה' בחינות דאור ישר המובא פה, זה קוטב כל חידוש קבלת האר”י ז”ל על הראשונים. ועל זה היה כל מחלוקת אנשי דורו עליו, בכוח המשנה שבספר יצירה, “עשר ולא תשע”, “עשר ולא י”א” [אחת עשרה] .”

בהשגות המקובלים אנו מוצאים דרגות, שכל אחד ואחד מהם הגיע לאיזו דרגה. ישנם המקובלים שהגיעו לתיקונים בעולמי בי”ע, ישנם אלה שעלו לאצילות, ובעלייתם העלו את עולמי בי”ע לאצילות. שבזה ישנן דרגות רבות עד שמגיעים לג”ר דאצילות, שהוא גמר תיקון הכלים. ומתוך כך אנו מבחינים, עד כמה המקובלים מסוגלים לגלות לנו סיבות למה שהם צופים, למה שהם מרגישים, למה שעובר עליהם.

כי ישנם מקובלים שכותבים את השגותיהם כזרימת האורות בתוך הכלים, ללא יכולת לבטא מה הסיבות, מה השינויים שקורים בכלים - המסכים, הזיווגים, מידות ואופני השתוות הצורה. וישנם כאלה שיכולים לברר, ולהביע את הסיבות בצורה יותר מדויקת. מה שאין כן בעל הסולם, שמגיע לד' בחינות דאור ישר, ולכן נותן לנו את התבנית המקורית, י' ה' ו' ה' המקוריים, שלפיהם בכל מקום שהולכים, רואים רק את התבנית הזאת. איך שהיא פועלת, ואיך בכל רמה ודרגה הכלי משיג מתוכה את מידות השתוות הצורה שלו להאור.

החידוש הזה, שיש קנה מידה (סטנדרט) אחד, שלפיו מודדים עד כמה והיכן נמצא הכלי בהשתוות הצורה להאור, שהמבנה הקבוע של ה”סרגל” הזה הוא י' ה' ו' ה' עם קוצו של יוד, “עשר ולא תשע”, “עשר ולא אחת עשרה”, הוא קיים ובלתי משתנה. ומהות הגילוי הזה, והבנת אותו מבנה שבירר בעל הסולם, נעשה לנו כיסוד לכל הגישה כלפי הקבלה. הגישה הזאת מאפשרת הסתכלות אחידה וכללית על פרט וכלל, שנעשים כשווים. וזו נקודה מאוד חשובה, כי אז מסתכלים על כל הבריאה כעשר ספירות בלבד, ועל כל חלק ממנה כעשר ספירות בלבד, שאין הבדל ביניהם, אלא במידות התיקון היחסי.

“ואגלה לך עם זה, אשר היא שנתנה בלבול גדול בהבנת דבריו ז”ל, להיותו מביא ברוב המקומות בחי' העשר ספירות במקום ה' בחינות, ואני חושד שהרח”ו [שהרב חיים ויטל] עשה זאת בכוונה להסיר ממנו עיקשות פה ולזות שפתיים הנ”ל. ובבאורי כבר הערתי תלונה זו בהוכיחי היטב, אשר אלו ואלו דברי אלקים חיים כמבואר בהפתיחה כוללת.”

האר”י חי בתחילת התקופה שבה התגלתה חוכמת הקבלה כמוכנה כביכול להתגלות לכלל העולם. וכמו שכותב עליו בעל הסולם, הכלים היו אז רק בתחילתם, ולא כל האורות היו מתגלים מלמעלה למטה בתוך הכלים. לכן האר”י לא היה יכול לגלות את הכל. והגם שאמר לחיים ויטל שמכל החברים הוא בלבד יוכל לעסוק בתורה, היינו בחוכמת הקבלה, כי רק הוא יבין אותו, חיים ויטל עצמו היה עדיין צעיר, ולא כל כך מבין. ורק משך זמן החיים, עשרות שנים לאחר מכן, הוא השיג את החוכמה.

לכן אנו רואים בדברי האר”י, שהוא בכל זאת התחיל לפתוח את כל מהות האורות וכלים, והיחס ביניהם, אבל הוא עשה זאת בצורה מאד זהירה. שלא כתב בעצמו כלום, אלא רק דרך תלמידו, וכך גם כיסה דברים רבים. ומכאן באה הטענה של בעל הסולם, שכל מה שעשה, הוא רק פתיחת דברי האר”י. כי בכתבי האר”י הדברים נמצאים במכוון בצורה מאוד לא ברורה, נסתרת, ומבולבלת. מאחר שהמקובל משתדל לגלות רק דברים נחוצים, לפי התנאי “הנחוץ”, שמחייב אותו לפתוח את דבריו. ולכן בדברי האר”י אנו מוצאים רק את תחילת ההסבר, שלימים מרחיב בעל הסולם, מפני שזוהי אותה הנשמה, רק בהתגלות בסביבת הכלים היותר מסוגלים וראויים לגילוי.

בעל הסולם, כפי שהוא עצמו מציין בכתביו, הוא גלוי נשמת האר”י בדור המתקדם שנקרא “דור המשיח”.

“ועיין בדרוש הדעת, בשער ההקדמות, ששם טרח עצמו הרח”ו [הרב חיים ויטל] ז”ל, מאד מאד להשות הע”ס [העשר ספירות] , והה' בחינות יחד. אבל אינם מספיקים לגמרי לבעלי העיון. ועל כן חתם רק את שמו עצמו על הדברים ע”ש [עיין שם] .

בענין זווג דהכאה, שאני מרחיב דיבורי, ובכתבי האר”י מובאים בקיצור. הוא מטעם הנ”ל, לסיבת גילוי הענין יותר מדי, בין תלמידי הרמ”ק [הרב משה קורדברו] ז”ל, ועל דבר זה אמר האר”י ז”ל, שכל דברי הרמ”ק נאמרים רק על עולם התוהו, ולא על עולם התיקון, כי ענין זווג דהכאה, אינו נוהג רק בעולמות שקודם האצילות, וכן בחיצוניות אבי”ע, אבל בפנימיות אבי”ע, אינו נוהג הכאה, אלא זווגא דפיוסא [זווג של פיוס] , הנקרא חיבוק נשיקין, ויסודות, כמו שאבאר בע”ה [בעץ החיים] בהתחלת עולם התיקון.”

השגתו של האדם באה ומתרחבת לפי מבנה עולמות בי”ע, עד כמה שהוא עולה במדרגות עולמות בי”ע. “האדם” נקרא נשמה, שנמצאת בתוך עולמות בי”ע, שעולמות בי”ע הם כסביבה סביב הנשמה, כמו הגוף שלנו שכמדומה לנו נמצא בעולם שבסביבתו. והשגת העולם הרוחני הסובב, באה בשלוש מדרגות עיקריות, שנקראות “אלפיים תוהו”, “אלפיים תורה”, “אלפיים ימות המשיח”.

עולמות בי”ע אינם מתבררים כלפי הנשמה באופן כזה, שקודם מתברר עשיה, אחר כך יצירה, אחר כך בריאה. אלא הם כולם מתבררים יחד, אבל קודם במידה שנקראת, שמתברר עולם העשיה, החיצון ביותר. אחר כך בי”ע מתבהרת במידת עולם היצירה, שהוא יותר פנימי. ואחר כך בי”ע מתבררת במידת עולם הבריאה, הפנימי ביותר. ולאחר מכן, כשמתחילים להעלות בי”ע לאצילות, לפי זה מבררים את עולם האצילות. זאת אומרת, לא מבררים את עולם האצילות עצמו, אלא רק במידת התכללותו. כלומר במידת התכללות הנשמה עם הסביבה שלה, עם עולמות בי”ע, בעולם האצילות.

לכן מבאר בעל הסולם בעניין השגת הקדמונים, שהם היו גדולים בהשגתם, אבל הכלים שלהם לא היו מבוררים דיים, ולא היו בעמקותם כמו הכלים של דור המשיח, ולכן היו מבררים רק כמידת עולם תוהו, מתוך אלפיים תוהו, אלפיים תורה, ואלפיים ימות המשיח. ואף למקובל בעל שיעור קומה גבוה כמו הרמ”ק, נתנו לברר את הכלים רק לפי זמנו, ולפי שורש נשמתו, במידה קטנה יחסית. להבדיל מהמידה שניתנה לבעל הסולם. ולכן לא היתה לרמ”ק היכולת לברר את הכלים, או אפילו להביע מה הרגיש. אלא היה מרגיש דברים גדולים, מבלי שיהיה מסוגל לבטא אותם. כי למדידה הכרח שיהיו מסכים, אור חוזר, זיווגי דהכאה, המבוררים לכלים של המקובל. וכל זה מגיע רק בכלים העבים, שנקראים כלים דדור המשיח, או כלים דתקופת התיקון.

“אולם ביסודות עצמם נוהג זה בכל מקום, רק בבחי' פיוסא [פיוס] .” רק בצורה יותר נסתרת, אבל ודאי שקיים, גם בכלים של המקובלים הקדמונים, וגם בכלים של המקובלים כבעל הסולם.

“ועיין היטב בשער מאמרי רשב”י, בתחילת פרשת שמות, בביאור על הזוהר שם: “והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע” וכו', נהרין ונצצין בזווגא עילאה עש”ה [עיין שם היטב] בסוד ב' הצדיקים, צדיק דעאל בה [צדיק שנכנס בה] הנקרא יוסף, וצדיק דנפיק מינה [שיוצא ממנו] הנקרא בנימין, דהא' [שהא'] נקרא נהירו [נהיר], שז”ס התפשטות ט' הספירות דאור ישר אליה. והב' נקרא נציצו [מתנוצץ] , שהוא סוד חי העולמים, עש”ה ותראה שלא הוספתי כלום בכל דברי, חוץ ממה שסידרתי הדברים למתחילים,”

בעל הסולם סידר את הדברים בשפה יותר ברורה, בהברה יותר קלה, בצירוף המילון שמכיל הגדרות נכונות ומדויקות. שאמנם גם הקדמונים הבינו במה מדובר, אלא להם לא היו הכלים לתת הגדרות, ולסדר את החומר בצורה מדויקת, כמו אלו שהיו לבעל סולם.

“וזהו סובב רק על מהרנ”ש ז”ל, ועל מהר”ש ויטל ז”ל וודאי אין בזה קפידא [וודאי שאין בסידור הדברים למתחילים מעשה שגוי] .” הרב חיים ויטל כתב כל מה ששמע מפי האר”י במחברותיו, ומהכתבים הללו יצאו כל כתבי האר”י בשלושת הדורות הבאים אחרי האר”י. שכל דור ודור שיצא, היו לו יותר כתבים, והיתה לו האפשרות לברר את כתבי האר”י בצורה מלאה ומדויקת יותר.

“לפעמים, אני מפסיק דרוש אחד באמצע, מפני שהוא שייך לעולם התיקון. ואיני רוצה לבלבל המעיין, רק להדריך אותו בדרך נאמן ובטוח. בדעתי לאחר שאפרש בקיצור איה”ש את כללות הפרצופין והעולמות והמוחין, אחזור לראש, ואז אוכל לבאר את המאמרים השלימים בסדר נפלא, כאשר חשב הררח”ו ז”ל.”

אחרי שמבררים את כל עבודת האורות וכלים, וכל המערכת שיכולה להתפשט, ולהתבהר מאותה ההוי"ה היסודית היחידה שנמצאת באור אין סוף. כאשר ברור ללומד עד כמה הכלים כולם הם מאותה הוי"ה כללית, בסיסית ויחידה, שיכולה להתחלק לאלפי חלקיה, ולהוסיף ולהתרבות גם להויו"ת קטנות. אז מתוך אותה ידיעה כללית של אורות וכלים, אפשר לו לברר אופני ההשפעה של שינויי הכלים על התגלות האורות, על הרגשת השוואת הצורה בין הכלים לבורא, לאור הכללי המופשט, שממלא את ההוי"ה המקורית.

לכן הלימוד הוא תחילה בבירור כל המערכת. וכשלומדים אותה, ומוקירים איך היא מתלבשת על נשמת האדם. כשהאדם כעולם קטן, מתחיל לראות במבנה הנשמה שלו, את כל המבנה הכללי של המציאות. אז מתוך כך הוא שוב חוזר מהסוף להתחלה, ומתחיל להכיר את כל מערכת הבריאה מתוך נשמתו. “מתחילה למסבר” והפוך, זוהי צורת הלימוד.

“... והמצטער עצמו עם הציבור זוכה ורואה בנחמן,” האדם שמשתדל להגיע לצורת ההשפעה, מחבר את עצמו עם יתר הכלים כמשפיע, בדומה לבורא. ובזה הוא מרחיב את הכלים שלו, ורוכש יכולת גדולה יותר להשתתף בכל התיקון הכללי. ומתוך כך גדלות ההבנה וההשגה שלו.

“להיות אלו ואלו דברי אלקים חיים, ובשיעור הצער נמדדת השלוה להיותו באמת אחד, וכל ההבחן בזה, הוא רק בהדביקות בו יתברך, שבשעת הדביקות מתהפכים כל הדינים להיות רחמים פשוטים, וסימן לדבר, שאפילו חייב מיתה הנראה אל עיני המלך, נפטר וזוכה בחיים, אשר על כן, שלא בשעת דביקות, נמצא ההבחן של אלו ואלו שני “מטי”ת” בגימטריא צח, כי אז “צדיק מט לפני רשע”, ו”שבע יפול צדיק וקם”...”

בעניין תיקון הכלים, יש שאדם עובר בכלים שלו מצבים קשים מאוד, כי מתגלה כל הפער בינו לבין הבורא. וממצבים אלה אין איש נשמר, כי אין מי שיכול לעשות קפיצת דרך, אם לא בגילוי הדרגתי. האדם חייב לעבור את כל המצבים, בכל הפער שבכלי לעומת האור, וכך עלינו לקבל את כל מציאותנו. שבהתאם למידת מוכנותו של האדם לסבול, מעבירים אותו דרך המצבים של גילוי הכלים לעומת האורות. ולאחר מכן, לפי הכרת הרע, והרצון העז של האדם לתיקונים, עוברים התיקונים על הכלים. ורק אז, האדם מגיע להשתוות צורת הכלים להאור. שאחר כך, הוא מקבל את המילוי.

דווקא אותם ההפרשים שמתגלים בין תכונות ההשפעה ותכונות הקבלה באדם, עד כמה שהם קיצוניים יותר, הם הם הנותנים בפער ביניהם את היכולת להשיג ליתר עמקות ודיוק את המציאות. והעביות הגרועה והגדולה ביותר, רק בשלבים המתקדמים ביותר הופכת לזכות, ולהשתוות הצורה, ולמילוי. ועד כמה שנראה לאדם שתיקן כבר כלים גשמיים שלו, דווקא הכלים הגשמיים מוסיפים כל הזמן להתגלות ככלים יותר ויותר עבים. כי אם בפרצוף קטן יש הפרש קטן בין הסיום לראש, הרי בפרצוף יותר גדול, מתגלה הפרש עוד יותר גדול, בין אותו הסיום ואותו הראש.

נדמה לנו שכאשר אדם יוצא לרוחניות, המצבים שלו בעולם הזה הם כאלו ש”פורח” מעל העולם הזה, ואין לו שום קשר איתו. אבל בפועל זה ההפך, הוא עומד על כל הקושיות דעולם הזה, והן נעשות בו יותר ויותר גרועות. ובהתאם לכך, כשראשו מגיע השמיימה, רגליו של הנשמה נכנסות עוד ועוד לתוך הקליפות. שבהתרחבות מעלה ומטה מהנקודה שבלב, האדם גודל. ויוצא, ש”כל הגדול מחברו” מהנקודה הזאת ומעלה, “יצרו גדול ממנו” מהנקודה הזאת ומטה.

לכן אומר בעל הסולם, רק מי שמתפטר מכל התיקונים הללו, נעשה כצדיק גמור. אבל עד אז “שבע יפול צדיק וקם”. במידה שלמה עליו ליפול בכל “גופו”, שגוף האדם הוא שבעים ספירות, כמידת הגוף דזעיר אנפין, ורק אז “וקם” הוא לתחייה שלמה.

שיחה 2, 30.09.05

“פרי חכם - אגרות”, דף צ”ז

“קשה לי מאד להיות בחג הפסח בלונדון, והוא ביותר מפני שעדיין אני באמצע עבודתי.”

בעל הסולם הגיע לישראל בשנת 1922, וכעבור חמש שנים, בשנת 1927 (תרפ”ז) נסע ללונדון, שם קיבל תמיכה כספית מיהודי עשיר, כתנאי שיאפשר לו לשהות בלונדון ולכתוב את ספר הפירוש על ספר האר”י “עץ חיים”. כך כתב ספר פירוש מעמיק בשם “פנים מאירות פנים מסבירות”, שמהווה שיטה חדשה לחלוטין להבנה עמוקה ואמיתית של כתבי האר”י. וכותב בעל הסולם, שמצפה כבר לסיים עבודתו ולשוב הביתה.

“והגם שלבי מלא תקוות, אבל מנהגי להנות רק מההוה, שהיא היא הסגולה לקרוב העתידות הטובות. ועל כן יש לי מקום רחב של געגועים.

אני חושב אחר הפסח לשוב ירושלימה ת”ו, ואני רוצה לראות אתכם מוכנים ומזומנים בהיכלא דמלכא [בהיכל המלך] , כי בשמחת חג המצות, תצאו מכל אותם דמהדרי אפתחא [שמחפשים את הפתח] ברצוא ושוב... [רצים ושבים]

חג הפסח שאותו אנו חוגגים כל שנה, לא הוא עצמו מוציא את האדם מהגלות לחירות, אלא אם מקיימים אותו בכל התנאים הנחוצים כדי לגרום להיווצרות הכלי הרוחני, מהרצון לקבל הגשמי. לכן ההכנה הרוחנית, וקיום אותם התנאים, אלה הדברים שמקווה בעל הסולם לעשות יחד עם תלמידיו, שעל ידי זה ירומם אותם לגובה של “גאולת מצרים”.

“... וע”ד המובא להמשיך ו' במצה ואז נהפך המצה להיות מצוה, והפרוסה [האפיקומן ששברו מן המצה האמצעית בצורה של ו'] לשלימה, ועד אנה [עד מתי] תעסקו בהלכות יחץ [בציעת האפיקומן] . וכבר אמרו ז”ל: “אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס”, כי לא תשבר להם [המצה לאפיקומן] טרם הקבלה לידים, ומרגלא בפומייהו דאינשי [מנהג מאוד ראוי ונכון, השגור בפי האנשים] : “ש”וב”ר כל עצמותיו אחת מהנה לא נשברה”, כי אם מתחזק בהמחצה שביד הנותן, אז נעשין ב' המחצות כל אחד ואחד לשלימות, שזה סוד, והצדיקים: “בארצם משנה יירשו”, כי אין כאן שבור ושניהם מלאים ושלימים, ונמצא כי אחת מהנה לא נשברה, ויש לו לחם משנה, כי המלכות חוזרת להיות כתר; וזה שביקש אלישע מאליהו הנביא: “ויהי נא פי שנים ברוחך אלי”, דהיינו ברוח הנותן.”

מדובר בתיקון של דבקות בין בורא לנברא. שבאין סוף היו הם שלמים כמצה שיצאה מהתנור, על ידי האור העליון, שגרם להיווצרות הכלי מלמעלה. ואחר כך הכרח היה שיעברו שבירה, כדי לגלות את השבר, הפער, שבין הבורא לנברא. ואותו פער קיצוני בין תכונות הבורא לתכונות נברא, שמתגלה בנברא כרצון לקבל - אם עליו הנברא עושה תיקונים של צער, ומתקן את הרצון לקבל על מנת להשפיע. אז הרצון לקבל, והכוונה על מנת להשפיע, שהם שני הניגודים, שבים להתאחד יחד ל”מצה שלמה”, לשלמות. כך שטבע הנברא כבר אינו עומד כמחיצה, “מחצה”, בין הבורא לנברא. אלא הוא משיב את שניהם לדבקות יחד, ולשלמות. כי גם בורא ללא נברא, וגם נברא ללא בורא, אינם יכולים להתקיים בשלמות. אלא רק בגילוי הפער בתכונות, ובהשלמת טבע הנברא מעל הטבע, שם הם מוצאים את החיבור.

“... אמרו ז”ל: “חייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא ידע” [אדם חייב להשתכר בפורים עד שלא מבחין בין ארור המן לברוך מרדכי] וכו. פירוש, שאדם זוכה להרחבת הדעת על ידי אשה נאה, ודירה נאה, וכלים נאים,” דווקא בזה שמשתמש ברצון לקבל הגדול, “אישה נאה, ודירה נאה, וכלים נאים”, ומתקן אותו על מנת להשפיע.

ה”פורים” מסמל מצב כנגד גמר התיקון. חייב אדם להגיע למצב שכל האור חוכמה הנקרא “משקה” ששותים, ומשתכרים, מגיע אליו מלמעלה, והוא בכל זאת מוכן לקבל אותו על מנת להשפיע. שכל האור יכול להיכנס לכלים המתוקנים. וזה נקרא “פורים”.

“כמו שאמרו בזוהר, על הפסוק: “ושמרו בני ישראל את השבת” ע”ש.” את אותו האור של גמר התיקון.

“אך יש זוכה להרחבת הדעת על ידי שכרות יין ושכר, כמוש”כ: “תנו שכר לאובד, ויין למרי נפש”, ובאמת הוא ענין של שקר, כי מה יתן לך ומה יוסיף לך הרחבת הלב במקרה השכרות, ששוכב ושמח, דכולי עלמא דיליה [שכל העולם שלו] . ועל כן כתוב “לץ היין”, להיותו מתלוצץ על אנשים בשמחה של שקר, ושאין לו שחר. וזה היה חטאו של נח, ומלאכי השרת מבזין אותו ששכור הוא.”

שהגיע למצב שנראה לו שהוא כל יכול, והכלי שלו נראה לו כמתוקן, ובהחלט אין הוא מתוקן. אלא התיקון נעשה רק על ידי ההתפתחות מלמעלה, ולא על ידי העבודה והכוונה מלמטה, ולכן אמנם שנראה לו שנמצא במצב כל יכול, זה שקר, ולא מצב של גמר התיקון עדיין.

“אבל ישנה קליפה שפלה ובזויה, הנקראת קליפת עמלק “שחותך המילות וזורקן כלפי מעלה”, וכו'. כלומר, שהוא כל כך חומרי, עד שאי אפשר לפייס אותו אפילו בי”ג בריתות, וי”ג נהרות דאפרסמונא דכיא [אפרסמון טהור] . כי גם אותם זורק כלפי מעלה, ואומר: “טול מה שנתת להם”.”

“קליפה” נקרא, שאדם לא מרגיש שהוא נמצא בקליפה. לא שנמצא במצב שמקבל או רוצה לקבל על מנת לקבל, אלא הקליפה היא כיסוי על החושים, על השכל, על היכולת להבחין במה הוא נמצא. שאדם נמצא בשקר, ולא מגלה שזהו השקר. זאת הבעיה בהימצאות בקליפות.

“וזה סוד הכתוב גבי אלישע, שהיה חורש י”ב צמדי בקר, “והוא בשנים העשר”. שהעבודות הנמוכות נקרא חרישה, וכבר היה בדרגא היותר שפלה, דהיינו בסופה שהיא “השנים עשר”, ובמדרגות השנה נקרא חודש אדר, “חודש השנים עשר”.” “חרישה” היא העבודה הראשונה שעושים בקרקע, ב”ארץ”, היינו עם הרצון.

“ואז אליהו הנביא השליך את אדרתו וכו', ויעשהו עולה לה' וכו', ע”ש. כי בהחזיקו באדרתו של הנותן, זכה לנצח עד גמירא [עד הסוף] .” שסיים את כל כולה של הדרגה הנמוכה וההתחלתית ביותר, אז הגיע לסיום כל המדרגות.

“כי “אדר”, מלשון “אדיר”, והתחזקות היוצאת מהכלל, נקרא “אדר”, והתחזקות הזו מגיעה לו “לאדר”, רק על ידי ריבוי תורה.” רק על ידי זה שחורש את הארץ לעומקה, נכנס עד כמה שאפשר לתוך הרצון לקבל והופכו, שרק על ידי האור העליון חורשים את הרצון, אז מתוך כך מגיע לתיקון הכלים ו”לאדר”.

“והגם שבמקום זה, אין חכמה ואין תבונה ואין עצה, אבל עמלק נחלש ונחרב ונעדר, ובא צדיק ויורש מקומו.” על ידי החרישה הזאת מתפטרים מהקליפה כנגד הרצון הבסיסי שנקרא “עמלק”.

“והענין שאין ע”ז [עבודה זרה] נבטלת אלא בעובדיה [במי שעובד אותה] , שיש לו שייכות עמה, כי אי אפשר להכות את הרוח עם הגרזן, אלא רוח המכה דוחה רוח, וברזל בברזל, וכדומה.”

לכל בחינה יש את הבחינה שכנגדה. ואי אפשר לעשות שום פעולת תיקון על הכלים, אלא אם יש כנגד הכלים האורות המתאימים, המוכנים לזה. כל תיקון נעשה רק עם האור המתאים לו, ורק על ידי מי שעובר על הרצונות, ועובד. ומה נקרא עובד? שאינו מסוגל להגיע לאותה התוצאה בלי העבודה, כי העבודה עצמה היא הבונה בו כלים. האדם בשעת העבודה הוא כמי שלומד משהו, ובונה כלים להבנת המטרה, להבנת הסיום, כדי להיות המוכן לגלות אותו. הסיום נמצא כבר, אלא בנו חסרים הכלים כדי לראות, ולגלות, ולהרגיש מה נמצא בנו.

לכן מה שאנחנו קוראים “עבודה”, אין זו עבודה, אלא הכנת ההרגשה. שכעת האדם איננו מרגיש, מחמת העכירות שעוברת על הכלים שלו, מחוסר רגש, חוסר שכל, חוסר הבחנות והבנות. והתהליך שהוא עובר כדי להרגיש מה שמוכן ונמצא מלכתחילה, הוא שנקרא “העבודה”. להבדיל מהמצב בעולם הזה, שניתן להתפטר מהעבודה בשמחה, ועדיין לקבל שכר, כי העבודה והשכר אינם קשורים זה לזה. בעבודת ה' אי אפשר להגיע לשכר ללא העבודה, כי העבודה היא היווצרות הכלים.

“וכיון שכל עיקרו של עמלק הוא “לץ”, ומחריב הכל בחומריות, בלי דעת, רק בליצנות בעלמא, על כן אי אפשר לבערו מן העולם, עם רוח הדעת, אלא אדרבה [להפך] , בדבר שלמעלה מן הדעת, והיינו, על ידי יינה של תורה.”

על ידי האור חוכמה אפשר לתקן את הלץ. ומדוע? כי אם נאמר שעל ידי העבודה אדם בונה את הכלים, שבתוכם ירגיש מה נמצא בו מכבר מבלי להיות מורגש בו, אין זו אמירה מדויקת. אלא על ידי היגיעה אדם בונה בתוכו כלים דהשפעה, ואותם הכלים הוא מייצר, מתקן, מרגיש בתוכו, וכשיעריך את אותן התכונות כנעלות ביותר, אז אותם הכלים עצמם יהיו האור והמילוי שלו. ולא שיגלה איזה אור בנוסף להם שנמצא בו. אלא רק העבודה עצמה, ולא שום צורה של תוצאה ממנה, היא שהופכת להיות לשכר.

“כי מכללות האור תורה, נשאר כח “אדיר” הזה ובזה תבין דאף-על-פי שלץ היין הומה שכר, אבל סגולה טובה, לכלות ולאבד זרע עמלק (כמוש”כ להומם ולאבדם, מדה כנגד מדה ונהפוך הוא וכו'). במשתה היין של אסתר המלכה, שעומדת מחיקו של [אחשוורוש] וכו', וטובלת ויושבת בחיקו [של מרדכי] וכו'.” אם אדם מוכן לקבל את ההסתרה של המלכות שמיים, שהיא העובדת ועושה הכל באדם, אז על ידה מוצא הוא חיבור בין מרדכי ובין אחשוורוש המלך, הבורא. שמגלה שנמצא בהסתרה אותו האור הגדול “מור דרור”, שהוא מרדכי בהסתרה.

“והיינו דאמרו חכז”ל, דמותר לשנות ב”פורים” ובאושפיזא [בהכנסת אורחים] ובמסכתא [ובחוכמה] , וד”ל.” הפורים הוא גילוי בהסתר. לכן החג בחיצוניות, נראה כחג ללא עבודה רצינית, וללא גילויים, שהכל נעשה בהיסח הדעת ובלא רגש, כי האדם שמשתכר, כביכול מתנתק מהמציאות. אבל כל אלה הם סימנים של הסתרה, שבתוכה מתגלה האור של גמר התיקון. ואם האדם עושה על עצמו את אותה הסתרה, ומתוך הבנה מתכוון למה הוא עושה זאת, אז כל ההסתרה שמקבל על עצמו, דווקא היא הגורמת לגילוי.

“ועל דרך שאמרו, “חייב אדם לבסומי בפוריא”, והיינו דאמרו: “אשר למד לא נאמר, כי אם אשר יצק מים,” מדובר במשה רבנו ויהשוע.

“ללמדך, שגדולה שמושה של תורה יותר מלימודה”. דמחמת השימוש, זכה לפי שנים, ולא כלל מחמת הלימוד [שהרי אשר למד לא נאמר] , להיותם ב' הפכים בנושא אחד. שעל כן נקראים פי שנים, והאיסור הוא ההתר, שבמפתח הראוי לסגירה, ראוי לפתיחה.”

ב”מאמר לסיום הזוהר” מסביר בעל הסולם, שיש לימוד תורה, ויש שימוש תורה. “לימוד התורה” נקרא, שרוצים ללמוד חוכמת התורה. שהכוונה היא לרכוש ידיעות, ולהבין דרכי התפתחות הכלים והאורות. שהאדם משתדל להיות בידיעה הזאת, וכביכול לשלוט בשכל שלו על כל אותה המערכה. ו”שימוש התורה” נקרא, שהאדם רוצה שיבוא האור ויתקן אותו. ומוכן להקריב את עצמו לזה, ונותן יגיעה דווקא כדי שהאור ישנה אותו. וזו היגיעה באמונה למעלה מהדעת. שלא מבין איך זה קורה, ושלא רצוי זה בכלים הנוכחיים שלו, אלא הכל הוא עושה בהיסח הדעת. ולא שלומד בדעת מתוך הרצון לרכוש ידיעות.

לכן כתוב, “דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים”, כי האדם שאינו רוצה לרכוש שום דבר, אלא רק להיות בעבודה ללא שום תנאי של קנייה, אז בהתאם למידת השתוות הצורה שהוא מגלה, שמוכן לוותר על כל הרצון שלו, כך פועל עליו אור התורה. ונמצא הוא משמש לתורה, משמש לרבו, שהבורא נקרא “רבו”.

“וזה סוד משלוח מנות איש לרעהו עיין בפע”ח, להיות שאינו ניכר בין בעל ג”ר לבעל ו”ק, מפני ב' מנות ששולחים זה לזה, וזה שאמר בזוהר שיר השירים: “כי טובים דודיך מיין”, דהיינו, שהידידות נמשכת מיינה של תורה ע”ש. להיותו דבוק בתכלית השלימות עם הקב”ה, אפילו במקום שאין חכמה וכו', שאין זה מחכמת התורה עצמה, אלא מיינה של תורה הנובע ויוצא מתוך ריבוי תורה.” מתוך היגיעה שלו בלבד, הגיע למצב שנעשה תיקון בכלים, ויש בהם דבקות בינו לבין הבורא. ולמרות שיתכן ולא מתגלה בהם אור החוכמה עדיין, נמצאים הכלים בתיקון של השפעה, באור החסדים ההדדי.

“וזה סוד “וזכרם לא יסוף מזרעם”, דהיינו בחי' הזכריות להיות מביט “על רשעים ואינם”. ואגלאי מילתא [ומתגלה העניין] , שאין כאן אחורים כלל, “וימי הפורים האלה נ'זכר'ים ונעשים” כנ”ל. “ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות”. הכל בזכר תליא מילתא [כל העניין תלוי בזכר] , אפילו מגילוי של אסתר וד”ל.” המצב של גמר התיקון נמצא מלכתחילה. ואין שום שינויים במצבים, אלא רק איך שהאדם בהדרגה מגלה את המצב האמיתי היחיד שנמצא במציאות. איך “ואגלאי מילתא למפרע”, שכל זה הוא קיים, ומתגלה כעת כלפי האדם. ויוצא, שגמר התיקון הוא תיקון התחושות, החושים, ההרגשות, ההבנות של האדם, לאותו מצב היחידי שבו נמצאת המציאות.

“קצרתי בדברים, להיות שהענינים האלה דברתי כמה פעמים באריכות, ואקוה לה' יתברך שירחיב גבולכם בכל המלואים השייכים לדברים הנ”ל, כי קרוב הדבר אליך עד מאד, ועד כמה תנסון את ה', ואם תאמינו בו ית', ודאי לא הרביתם פעמיכם לשוב לאחור.

ולמה האמין השי”ת את רשב”י, שלא ישוב לאחור, כש”א “אני לדודי” וכו' “כל יומין דאתקטרנא בהאי עלמא. בחד קטירא אתקטרנא ביה בקב”ה, ובג”כ [ובגין כך] השתא ועלי תשוקתו” וכו'.” כמו שכתוב “אני לדודי ועלי תשוקתו”, שמגיעים להשתוות הצורה ההדדית המלאה.

“אלא שאדם יראה לעינים וה' ללבב,”

למה ההבדל הזה, שאדם רואה לפי עיניו, והבורא רואה לפי הלב? כי לב האדם נמצא ביד הבורא, והבורא מכוון את לב האדם בדיוק למה שצריך. אבל אדם איננו רואה את פעולות הבורא, ואיננו מבין את הלב שלו עצמו, אלא עליו ללכת למעלה מהלב. וההבדל הזה בין מה שנמצא בו בלב ובהבנה, ובין לאן שעליו לכוון את עצמו, ואת יגיעתו ועבודתו, הוא שנקרא “מידת האמונה” שנמצאת באדם. והכרח שתהיה היא למעלה מהלב, למעלה מהדעת.

עד כמה שהבורא מסובב את לב האדם להפך, ונותן שם הסתרות והפרעות, הוא בזה מזמין את האדם לתיקון הלמעלה מהדעת יותר גבוה. כך עלינו להתייחס לכל הקושיות וההפרעות בחיינו, ובהתקדמות שלנו. שכל המקרים קורים לאדם מלמעלה, ואין מי שיכול להוות כאן גורם אחר. אלא מה שבא לאדם בראש ובלב, זה הבורא מסדר לו, כדי שמעל לכל אלה יכוון את עצמו למטרה היחידה.

“כי אין פיכם ולבכם שוים לעשותו, ותבלין לזה הוא התורה כנודע.” יש מקור אחד למוחא וליבא של האדם, היינו למה שהוא חושב ומרגיש. וכדי לתקן את האדם, להיות עם מה שיש בו במוח ולב, בהשתוות הצורה עם הנותן, יש אמצעי אחד בלבד, שנקרא מאור התורה המחזיר למוטב.

“ובאמת הרבה תורה למדתי לכם. אמנם הכנסתם טיפות של דברים בטלים, אך כנגדם יצאו טיפות של תורה.

אני אין בכוחי להלחם עם החומריות שלכם, ובמקום זה, האיר עליכם אור תורתי המצויין אפילו בדורות שעברו.

אבל אתם לא עבדתם לעצמכם מול החומריות כלום, ואין לכם התפעלות מגדלות השי”ת, ומגדלות עבדיו, ומתורתו הקדושה, אשר אני עומד ומזהיר אתכם בזה, זה כמה; וזה הכותל המפסיק ביני וביניכם, זה זמן רב “ווי להאי שופרא דבלי בהאי עפרא” [ואוי על יופי זה שעתיד לבלת באדמה] .”

התלמידים עדיין אינם מבינים את בעל הסולם, ולא את ההדרכה שנותן להם, ועד כמה שמשתדל להרחיב בהסברים, לעיתים עוד מפרשים את היחס שלו לא נכון. כמו שהוא כותב: “ובאמת הרבה תורה למדתי אתכם אמנם הכנסתם טיפות של דברים בטלים”, במקום טיפות של תורה.

הרב חייב להתייחס לתלמידים בצורה ההפוכה, ולא למשוך אותם, ולגלות להם חשיבות האלוקות, אלא להיות הנסתר. ולנהוג בהם כמדריך בעולם הזה, שמעמיד לפני התלמיד קושיות, ויחד איתן נותן לו עצות, שאם יפתור את אותן קושיות, על ידן יתגדל. אלא הוא עושה כל זאת בהסתרה, ללא הסבר מה הוא עושה. כי בכך הוא מלמד את התלמידים להבין את הבורא, ודרכי התנהגותו עם הנבראים. ואם יסביר כל צעד ושעל, אז האדם לא יהיה מלומד, ולא ימצא את המפתח המדויק לגלות את הבורא מתוך הסתרתו.

ומכאן התלונה של בעל הסולם, שהוא משקיע בהם כל כך, אבל הם אינם תופסים שצורת התנהגותו הזו, נועדה להקדם אותם. הם אינם מבינים אותו לנכון. ועד כמה שמתקן אותם, ונותן להם תורה, כי מקווה שירכשו את המפתח, שהוא גדלות המטרה, גדלות הבורא, דבקות בבורא, אינם קולטים, שרק גדלות הבורא היא מקור הכוח להתקדמות, האמצעי לקבלת הכוחות להתקדמות מעל הדעת.

“ודעו שהעבודה הזאת מסוגלת ביותר, בטרם ביאתי אליכם, להיותה עבודת חוץ, והמנקה בגדיו לפני המלך, לא ישיג כבוד, ועל כן התקינו עצמיכם בעתו ובזמנו, כדי שתכנסו לטרקלין, כי אינני רואה חסרון אחר זולתו, ומי שאמר לעולמו די וכו'. והזמן קצר והמלאכה מרובה מאד במקום תורה, על כן מהרו וסעו מרפידים לאור באור החיים,” “רפידים” נקרא מקום שהכלים אינם מתוקנים עדיין, ו”נסיעה אחת מרפידים” נקרא שבקפיצה אחת, בצעד אחד בלבד, אדם מגיע לגילוי והתגלות הבורא, ולדבקות בו.

“ונתברך יחד בברכת הגאולה אשר גאלנו וגאל את אבותינו אכי”ר.

יהודה ליב”

ישנה טעות גדולה בתלמיד אם חושב כי רבו עושה משהו לפי דעתו. וצריך להבין, שאם הוא רב, פירושו יותר גדול, ומדבר אליו מעבר למחסום, ומבין באיזו צורה להדריך את הקטן. וזה למרות שיש לו טענות כנגד הרב, כשם שיש לו טענות כנגד הבורא. אלא שכנגד הבורא אין הטענות יכולות להיאחז במשהו, כי הוא אינו תופש את הבורא בשום חוש, אבל היות שאת הרב הוא תופס באיזה חושים, אז מתחיל להלביש עליו, על ההתנהגות שלו, ועל היחס שלו, כל מיני טענות בנוגע למה שקורה לו, שעדיין נמצא בהסתרה, שכביכול זה תלוי ברבו.

אלא ראשית, כמו שכותב בעל הסולם: מה אני יכול לעשות, אם כמה שאני נותן לכם תורה, אתם במקום להכניס טיפות של תורה, מכניסים טיפות של שטות, דברים בטלים?! ושנית, התלמיד לא מבין שגם הוא, וגם רבו, נמצאים תחת שליטת הכוח העליון, שליטת הבורא. ורבו, שאמנם במידת דבקותו בבורא, עושה את הנדרש, ובמידה הזאת הוא רבו, שנותן לו הדרכה, מכל מקום, אפילו יהיה זה רב שקר, אדם חייב להבין, שרק בשליטת הכוח העליון בא כל מה שקורה אתו. ורק באדם תלוי כל צעד שמתקדם. אין יותר גורמים, רק הוא והבורא. וגם כן, האדם והבורא, ולא הבורא והאדם, כי לפי המדרגות שבאות ממטה למעלה מסודר כך, שהכל בא בהקדם המ”ן.

אגרת 30 - שנת 1927

שיחה 1, 02.10.05

“פרי חכם - אגרות “, דף ק'

תקציר : אגרת זו עוסקת במעלת הצניעות, עד כמה יפה היא, ובדברי הזהר אודותיה. אך בעל הסולם כותב כי לאחר מעשה, דווקא אין שום מעלה בצניעות. לכן, כדי ליישב הדברים, צריך להבין מהי הצניעות. בסיומה של האגרת כתוב כי במעלת הצניעות יש ברכה לעולמים. אם כך מהי הברכה המובטחת במעלת הצניעות?

“ב”ה ניסן תרפ”ז לונדון

לכבוד ידי”נ מהר”ר ... נ”י

כל מכתביך השגתי לנכון, ומה שאתה רוצה לקבל דמי קדימה [מקדמה] על הספר, כי סוף כל סוף יתגלה, אשריך, כי מעלת הצניעות להצניע עד כמה שהוא ביכולת, על דרך שאמרו ז”ל: “הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה”, וכו', כי כל הענינים הגדולים והעיקריים בצניעות באים. וזה שכתוב בזוהר הקדוש, על ר' אבא שיודע לגלות ברזא, והכל כפי היכולת. אמנם אחר היכולת, אין שום מעלה בצניעות, אבל הצניעות דמעיקרא [שמלכתחילה] , שורה ומשרה עליו הברכה לעולמים.

יהודה ליב

עניין הצניעות הוא עניין גדול מאוד, כדברי הכתוב: “ואת-צנועים חוכמה” (משלי יא,ב). כי מהצניעות מתחיל המסך. החלק העיקרי בספר “הזוהר” נקרא “ספרא דצניעותא” (ספר הצנועים), שאם אדם יכול להצניע את הרצון לקבל שלו, זאת אומרת, לעשות עליו תיקונים, להתקין עליו מסכים, ולעבוד עימו בצורה בלתי ישירה, לא כמו שהרצון פורץ, אלא בצניעות, בלבוש חסדים, בכוונה הנכונה, אז הוא מגיע לגילוי חוכמה. ואז כל אותם הרצונות והמחשבות שקודם הצניע, וצמצם, והסתיר, כדי להגיע למגע עם האור, כעת כשהוא בא במגע עם האור, קורה בהם ההפך. שיכול לגלות את האור במידה שבה הוא פותח ומתקן את המחשבות והרצונות הללו לעבודה בלקבל על מנת להשפיע.

ויוצא, שבטרם ישנם המסכים, הצניעות היא רצויה, ועובדים עליה בכך שמצמצמים עוד ועוד את הרצונות. ולא שעובדים על הרצונות כדי לצמצם אותם, אלא הרצונות ה”לא ראויים” מצטמצמים רק במידה שעל פני כל אחד ואחד משתוקקים למטרה, משתוקקים לבורא. וזה נקרא עבודה באמונה למעלה מהדעת. שיש רצון, והאדם לא עובד נגדו, כי בלתי אפשרי לעבוד נגדו, אלא למרות הרצון שפועל ובוער בו, הוא עוסק בחוכמה, בקבלה, בהפצה, בקבוצה. ואז על פני הרצון הזה, גדלה חשיבות המטרה, והוא נדבק בה. שעולה מעל הרצון באמונה למעלה מהדעת, ובזה הרצון נמצא בצניעות. כך על פני כל רצון ורצון.

ולאחר שאדם קונה מידה מספקת של השתוקקות למטרה, כמו שכתוב: “חולת אהבה אני”. אז נפתח האור, ובונה בו מסך, וכעת מותר לו לפתוח את הרצונות האלו, ולעבוד גם בהם, בלצרף אותם לעל מנת להשפיע, לאותו המסך. שבעבודה יחד איתם, הצניעות מתהפכת לגילויים של אותם הרצונות, ולהצטרפותם לעבודה בגילוי, ולא בצניעות.

כך בעבודת האדם, וכך מצד המקובלים שרוצים לספר על העניינים הרוחניים. שמחובתם להסתיר את הדברים, ולהביא אותם רק בצניעות, כמו שהוא כותב, “רבי אבא שיודע לגלות ברזא”. כל מסר שרצה להעביר לנו רבי שמעון כמקור חוכמה, הצניע רבי אבא, והלביש אותו בחסדים ובמסכים. שרק בהתאם למידת ההתאמה שעימה מגיע התחתון, מידת המסך של התחתון, באותה המידה יפתח לו אור חוכמה דרבי שמעון, דרך לבוש דרבי אבא.

לכן ההתאמה המחוייבת בין אורות העליונים לכלים התחתונים, והצניעות שקיימת בהכרח מצד העליון, נועדו למנוע נזק לתחתונים, ובהתאם לאפשרויות שלהם להתקדמות, לתת להם עוד ועוד תרגילים שיבצעו, וכך יתקדמו. מכאן שהצניעות היא לטובתנו. וצריכים אנו להבין, שמצד העליון אין שום הגבלה, אלא כל ההגבלות הם רק בנו.

מה הכוונה “אמנם אחר היכולת, אין שום מעלה בצניעות”?

“אמנם אחר היכולת”, שיכול כבר בכוחו להתגבר, ולעבוד עם המסכים, אז “אין שום מעלה בצניעות”, אין צורך להצניע שום דבר. כי כל הרצונות מלכתחילה נבראו, כדי שהתחתון ישתמש בהם בכל יכולתם. “אבל הצניעות דמעיקרא שורה ומשרה עליו הברכה לעולמים”, שיכול להעלות את הרצונות האלה, ולקבל מהם “ברכה”, היינו התגלות העליון.

אגרת 31 - שנת 1927

שיחה 1, 06.10.05

“פרי חכם - אגרות”, דף ק”א

תקציר : מלמעלה הכל תמיד מוכן ומסודר בהתאמה כלפי התחתונים. ויש זמנים כמו החגים, המוכשרים יותר גשמית ורוחנית. בעל הסולם אומר, כי ההסתרה, והקליפה, וכל הבלבולים וההפרעות שהאדם עובר בדרך, שייכים כולם לעבודתו הרוחנית של האדם, ויש לשייך הכל למקור אחד. המדרגה הרוחנית מתחילה דווקא מאחוריים, היינו מכלי קבלה, ואחר כך מוסיפים את החסדים, את צורות ההשפעה. וכל התיקונים נועדו כדי שהאדם ייחד הכל לכוח אחד ויזכה לגאולה רוחנית-נצחית.

“בס”ד נשיא לבני מנשה גמליאל בן פדהצור תרפ”ז לאנדאן יע”א

לכבוד התלמידים ה' עליהם יחיה

... והנה אשיב לכם ביחד, להיות הכל נובע מרצון אחד, וקדושת החג מתקרב ובא, וכמו שידעתם שדרכי להתקבץ אל עצמי, ולא לותר זמן בימים אלו.

והגם אין לי עוד הוצאות גדולות לצרכי אוכל נפש על החג, כי ב”ה השגתי המצות והיין לנכון. אבל טרוד אנכי לקבל את הבן הנולד מכל העובר עלי במשך חדשי העבור מחודש תשרי, והבן יקיר לי מאד, ילד שעשועים, ועל כן המו מעי לו, ולכל צרכיו.

בטח שמתם לב לכתוב במכתבים הקודמים, שתכינו עצמכם לנהרות אל ה' [לנהור, ללכת בקהל גדול אל ה'] ואל טובו בימים האלו, בטרם ביאתי אליכם, כי הזמן מוכשר לכך-אם תרצו, כי בצרכי ה', וחלק ה', אין הזמן והמקום מגבילים בינינו כלום, והקופה של גשמיות? תלו אותה לאחריכם! והננו אחד.”

אנחנו צריכים לראות, שמלמעלה אין עיכובים, ואין שינויים, ואין זמנים טובים יותר או פחות. אלא הכל ניתן ביד רחבה ביעילות המרבית, בהתאם לנחיצות ונצרכות האדם. שמגיעים לו גם אורות, וגם כלים, והזדמנויות, ומעשים. כמו שכתוב, שהכרוז בא לו משך כל השנה, ובכל שעות היממה, ובאדם הכל תלוי. אמנם יש זמנים מועילים יותר, כמו חגים ומועדים, שאז יש גם תמיכה גשמית כללית לקראת התיקון, אבל כעיקרון אין זמנים מלמעלה, אלא ברצון ממטה תלוי הכל. כמו שכותב בעל הסולם, הכל תלוי “אם תירצו”.

“כבר תמו [תמהו] חז”ל, “אסתר מן התורה מנין”? ואמרו: “ואנכי הסתר אסתיר”, והענין, “שמתוך שלא לשמה בא לשמה”, ש”המאור שבה היה מחזירן למוטב”,”

יש הסתרה מלמעלה במכוון, “ואנכי הסתר אסתיר”. שמתוך ההסתר הכפול הזה, שהאדם אינו מודע לכך שעובר עליו הסתר, הוא לאט לאט מגלה שמאחורי כל המעשים, החשבונות, המחשבות, הרצונות שלו, עומד רצון העליון, והוא המסדר לו כל התהליכים האלו בכל הקומה, במוחא ובליבא, כדי שמהם ילמד הבחנות רוחניות. כי רק בהקדם הרצון, ההבנה, היגיעה, וההשגה מצד האדם, עד כמה שנעשה “מוכשר”, כך הוא יכול להבין את מחשבות הבורא, ומעשיו.

לכן חייב לבוא זה רק מתוך ההסתרה. ההסתרה אינה מלמעלה, אלא היא בתוך האדם, בתפיסה שלו, בכלים שלו, שעליו להעביר את ההסתרה מכליו על ידי היגיעה. כי רק עד כמה שבן אדם משתדל ומתייזע כדי לגלות את תכונת ההשפעה, למרות הטבע שלו שדוחה אותה, בהתאם לכך עוברת ממנו ההסתרה, ומתגלה הבורא, תכונת ההשפעה.

ואז אדם רואה שההסתרה שהיתה בו היא הסתרה של שני סוגי הטבע, טבע הרוחני “המשפיע”, וטבע הגשמי “לקבל”. ועד כמה שמשתדל לקרב את טבע המקבל שלו לטבע המשפיע, באותה מידת השתוות הצורה עוברת ההסתרה. זאת אומרת, אין ההסתרה נמצאת במכוון מלמעלה, אלא כדי שאדם ילמד, שעליו להתגבר עליה ברכישת הכלים דהשפעה.

“ואם כן שפיר הקשו [טוב שאלו] , איך אפשר להיות הסתר לאיזה אדם? ואפילו אם תאמר שרשע הוא, שעוסק בתורה ומצוות שלא לשמה,” שעוסק בתורה ומצוות, ומגלה שהוא ההפך מתכונת ההשפעה, מהבורא, ואז קובע לעצמו שהוא רשע. כל אחד צריך לדון את עצמו. ואין מדובר באנשים שסתם קיימים בעולם הזה, או באנשים שמקיימים הרבה מצוות, ולומדים הרבה תורה, אבל אינם קובעים לעצמם שהם רשעים, כי לא גילו זאת בכלל. אלא מדובר באדם שהגיע להכרה שהוא רשע גמור או רשע שאינו גמור, בתלוי למצב ההסתר שבו הוא נמצא.

“מכל מקום המאור שבה מוכרח להחזירו למוטב,” דווקא מתוך ההרגשה שהוא רשע, דורש את התיקון, ומושך על עצמו המאור המחזירו למוטב.

“ותירצו, שיש ב' הסתרות, בסוד “הסתר אסתיר”, הסתר אחד ממיעוט הירח, כמ”ש “מאורות, חסר כתוב”, ונחסר הו' מהמאור שבה, מאר במקום מאור.”

הסתר ראשון נקרא הסתר משני המאורות הגדולים. מלכות היא כלים דקבלה, ואין לה אור דחסדים, ומשום כך אינה יכולה לקבל אור חוכמה. כי אור חוכמה יכול להתגלות רק לאחר צמצום א', בהקדם האור דחסדים. שבהתאם למידת הכוונה על מנת להשפיע שיש לרצון לקבל, הוא נמצא בהשתוות הצורה עם תכונת ההשפעה, עם האור. ואז אור יכול למלא את הרצון לקבל. ומפני שבמלכות, ברצון לקבל, אין חסדים, אז האור שנמצא לפניה מאיר באחוריים שלו. זאת אומרת, נותן למלכות הרגשת החושך, וזה נקרא “חושך אחד”, הסתר אחד.

“הסתר שני, מחטא אדם הראשון, בבחינה שזרק בה זוהמא, ונתמעט ג”כ בראשון” לא מדובר במצב שבו מלכות נמצאת הפוכה מהאור, אבל לא נמצאת בעל מנת לקבל ממש, אלא רק חסרים לה תיקונים. אלא מדובר בקליפות.

הכלים דקבלה והכלים דהשפעה היו מעורבים יחד, ועל ידי כך שנשברו יחד, נכנסו בתוך הכלים דקבלה ניצוצי השפעה, ובזה נעשו הקליפות, שהן ריחוק כפול מהאור. ונמצא, שאם אין לאדם כוח, ואינו יכול להגיע להשתוות הצורה להאור, אלא מרגיש ש”אני לא האור”, ונמצאים האחד כנגד השני, אבל לא בהפכיות, אז הוא בהסתר אחד. אבל אם ברצון לקבל יש את הכוונה ההפוכה, שרוצה לנצל את האור לעצמו, על מנת לקבל. וזה מפאת ניצוצי הבינה שנפלו לתוך הרצון לקבל, שהתחיל להבין כי על ידי השפעה אפשר להרוויח, אז מזה הוא בא להסתר כפול.

“ונמצא מר במקום מאור,” נאבד לו גם הא' מהמאור. “ובמעשי בראשית הקדים רפואה למכה, שנאמר בפסוק אור “יהי אור”, “ויהי אור”, דהיינו, שיהיה מספיק לב' הסתרות הנ”ל.” בהשפעת האור מלמעלה על הכלים שנמצאים גם תחת צמצום וגם בשבירה, היינו בהסתר כפול, יש בכוחו של האור היכולת להביא אותם לאט לאט להכרת ההסתר, ולהכרת הרצון להתקן, ולהעלאת המ”ן, היינו לרצון להתקן. ואז האור מתקן את הכלי. זאת אומרת, באור יש הכוח להביא את הכלי מהריחוק הקוטבי לו עד אליו.

“והנה בכח הנחש המסית, נפגם גם אור השני, ונשאר ממנו ור, ומכבר חסר באור הראשון הו' כנ”ל ונשאר סער על ראש הנחש וסיעתו, “ארור אתה מכל הבהמה”, וכו'. שמראשון נשאר אר, ומהשני נשאר ור ועל כן נקצצו לו גם הרגלים, ועל גחונו ילך ודו”ק. כי אין לי פנאי להאריך. שזה סוד אור ששימש בז' ימי בראשית וכו', שגנזו לצדיקים לעתיד לבוא והבן.” ישנן הבחנות באדם שבלתי אפשרי לתקנן על ידי האור, כי בינתיים לא יכול האור לעורר בצדיקים את המ”ן כנגד ל”ב האבן.

“אולם כל התיקונים המה במקבלי האור, שבהיותם אינם כדאים לקבל האור העליון, הנם ח”ו במורדי האור כי אור ה”ס, השפעה. וכשמגיע לכלל קבלה, נקרא מאור,” שהאור נמצא בתוך הכלים. “שה”ס, פנימיות המחזירו למוטב, המתלבש בכלי קבלה, ואור העליון מתלבש באותיות כל התפילות, והוא ושמו אחד, שה”ס שהיו אבותינו משוקעים בטיט ובלבנים, מגלולי מצרים בשער מ”ט דהטומאה, ואז נגלה עליהם, מלך מלכי המלכים הקב”ה וגאלם,”

אדם חייב לראות בתוך האור שמגיע ונותן מאור לתוך הכלי, את הכלי הנמצא במ”ט שערי טומאה. והאדם הוא הקובע שנמצא בזה, ולא שכך מבחוץ רואים ומודדים. אלא האדם מודד בכלי שלו לעומת האור, שהוא נמצא בהפכיות הסופית ממנו.

אם היה מגיע לשער הנו”ן אז לא היתה לו כבר היכולת לראות את ההבדל בינו לבין האור, כי עד כדי כך ההסתרה היתה קוברת אותו. אבל מ”ט הוא המתח, שהאדם רואה את עצמו ההפוך בהפכיות המרבית, ובכל זאת נשארת לו האפשרות לצעוק. כדברי הכתוב, “ויאנחו בני ישראל מהעבודה”, לאחר העבודה ב”טיט ובלבנים”, שראו עד כמה כל רצון ורצון שבהם נמצא מנוגד למאור.

“והטעם, שהיו צריכים לגלות כל אותיות התפילה, ועל כן המתין להם הקב”ה. אמנם כשכלו התפילות מהר עליהם לגאלם, ו”גיטו וידו באין כאחד” ממש.”

בעבודה שלנו אין לנו צורך לחכות לבורא, אלא מלמעלה הכל מוכן, ותלוי רק בקצב שלנו איך נגלה את כל אותיות העבודה. היינו שנגלה את כל הטבע שלנו, כל הרצונות שלנו, כשהם עומדים במ”ט שערי טומאה כנגד האור. וכשישנה אותה הבחנה שכל כ”ב, האותיות מתגלות כשבורות, אז כנגדה ישנה התפילה, העלאת המ”ן המספקת, כדי שתתחיל להחזירו למוטב.

“ומרדכי הצדיק באמנו את ה”דתא” (הדסה) זכה בה מצד שהיתה בת דודו אביחיל, ואע”ג “ומראה כבוד אש ה' כאש אוכלת בראש ההר”, מרעה טוב ושמן היה לה אצלו, כמ”ש “מימינו אש דת למו”. שהבין באור צדקתו, והמשיך עליה חוט של חסד, ובהמשכה זו המשיך מדת ה”קו” לקדושה י”ד יום (דמדת קו ה”ס חסד)“ שתכונת החסד היא מהותו של מרדכי, “מסיבת ב' המעוטין הנ”ל בסוד “ואביה ירק ירק בפניה”, עד שזכה “ותהי אסתר נשאת חן בעיני כל רואיה”, אפילו לאומות העולם ממש.

ומתחילה תקנה באחורים, דהיינו “שעומדת מחיקו של אחשורוש,” שמתגלים בה רק הכלים דקבלה, שכביכול אינם הכלים הראויים לקדושה. “וטובלת ויושבת בחיקו של מרדכי הצדיק”,” שעוברת ממלכות לבינה.

“שה”ס הטהרה, בסוד “ומתרגמינא מרי דכיא” [ומפרשים מרדכי, “מרי דכיא”, מור בושם טהור] , (וזה שתירצו שמרדכי הו”ס התרגום של תורה). דהיינו, ה”מר” מסטרא דחויא הנ”ל. שהטיל בה זוהמא, (וזה סוד לרוב אחיו, ולא לכל אחיו והבן היטב) ופרח ממאור שבה הא' ד”אין אני והוא יכולים לדור בעולם” כי “אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת”.”

התהליך שנוגע בו בעל הסולם דורש פירוש. העליון חייב לרדת לתחתון, וכביכול להיות מקולקל כתחתון כדי לטפל בו, שזה נקרא “תבוא האם ותקנח בנה”. ויוצא אז, שהעליון נמצא בכל הפגמים שישנם בתחתון. ורק אחר כך, על ידי פעולות מיוחדות הוא מתחיל להראות את עצמו, שאינו שייך בדיוק לתחתון. ובזה התחתון עובר תהליך, שדוחה מעליו את העליון שמתחיל להשתפר, ואחר כך רואה כבר את ההבדל בינו לבין העליון.

“וזכה וטיהרה לה, כי המשיך לה אלופו ומיודעו: אבל, עדיין מאורות חסר כתיב, דהיינו, הו' מצד מיעוט הירח כנ”ל.”

הכלים דהשפעה שנשברו, ונכללו בכלים דקבלה, וכביכול נותנים להם תוקף הקליפה, דווקא הם המאפשרים לאדם להתעורר, ולהבין את הקדושה. זאת אומרת, עד כמה שהערמומיות, והאגואיסטיות, ותוקף האגו שבאדם, הם יותר בולטים, מפני שהניצוצות דבינה בתוך מלכות הן חזקות, היינו בשבירה חזקה זה כנגד זה, כך מתעוררת בו לאחר מכן היכולת לראות את הטבע שלו ולהפכו. וכשמתחיל אז על ידי אותן הניצוצות להבין את ההסתר הכפול, ולהצדיק אותו, שרואה שזה בא לו כאמצעי לגלות את ההסתר הכפול, אז מתעורר ממנו, ומגיע להסתר רגיל.

“אך בעבור זה זכה אחר כך “בלבוש מלכות וכו', ועטרת זהב גדולה”. כמ”ש “את שני המארת הגדולים”.” הוא מתחיל לגלות שהכל הוא לבוש על הבורא, והלבוש הזה לטובתו. כי הבורא חייב להסתיר את עצמו, ולהמעיט את עצמו, כדי לאפשר לנברא להשיג אותו לאט לאט.

“ואז “מרדכי מן התורה”, כמ”ש “מר דרור”, דהיינו, “חירות ממלאך המות”. והיינו בלשון הקודש ממש.” אומנם שלא נראה מלכתחילה, הקשר ביניהם הוא חזק, שמרדכי גם מציל את אחשורוש.

“כי כל הטהרה באחורים שה”ס תרגום, וחירות גמורה בלשון הקודש. דמ”ט פנים טהור, ומ”ט פנים טמא, מסיטרא דמיעוט [מצד של מיעוט] הירח הוא. ועל כן תיקון א' יוצאים הכלים בטהרה, ותיקון ב' הוא “שם חדש, אשר פי' הוי' יקבנו” [אשר פי ה' יאמרנו] , “הויה שמה” “ובכל מקום מוקטר ומוגש לשמי”.” זאת אומרת, מתחיל להיות המסך המשותף.

“והארכתי עד פה להטעימכם מרור של מצוה אם תרצו, שסוד “וימררו את חייהם” - בחוסר ב' אלפין דתוהו [בחוסר אלפיים שנות תוהו] , הגם דזוהמא דחויא [שזוהמת הנחש] , לא היה אלא באור א' כנ”ל. אבל תלה הקלקלה בעליונה שחוסר הואו דמיעוט הירח הדיח (הוכיח) שא חסר גם שם ח”ו, והלביש אותם כמו אור וכלי, שמן המאור ואור, נטל א דמאור (דהו' כבר חסר) וא דאור, והרכיבן זה בזה, ועשה מר ור והיינו מלאך המות, שב' רישין נעשין לת' [ארבע מאות] , וכשזוכין “במר דרור” כנ”ל, אז “ואתא [מתקיים] קב”ה ושחט למלאך המות” - הנעשה שוב פעם מלאך קדוש.”

אחרי שמתגלה כל ה”ארבע מאות”, היינו כל כלי המלכות, ואדם קובע מה תכונתה, אז בא הקב”ה ושוחט את מלאך המוות. זאת אומרת, מסכים לשחיטה, ומבקש עליה, ו”נעשה שוב פעם מלאך קדוש”, כמו שהיה בטרם כל התהליך דמעשה בראשית.

“ואין כאן מ”ט ומ”ט, כף זכות, וכף חובה, שהם כף ב אותיות אלא “הוא ושמו אחד”,” ואין כאן הבדל בין אור וכלי, שאז נקרא “פעמיים כף ב”. אלא יש רק כלי אחד, שכפי מידתו מתגלה בו האור, וזה נקרא “כף ב” אחד.

“כי “לא ישיא אויב בו, ובן עולה לא יעננו”, “הפוך רשעים ואינם” וכו'.” הדיקות שמורגשת אז בכלים המתוקנים, אינה מורגשת כדבקות בין שני חלקי הבריאה, בין הנברא לבורא, אלא היא ללא הבדל ביניהם, כמצב אחד במקום אחד. שאין בה מרכיבים, אלא הכל אחד.

“ועל כן מתחילה צריכים לאסור את אלוה של מצרים, באסור (בעשור) לחודש, להיות נתלים בתורה, “לא יוכל לבכר (לבקר) את וכו', כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים”, שז”ס, הכנה למכת בכורות, בן השנואה.

ובזה שאסרו את אלהי מצרים לכרעי המטה, המשיכו עליהם אור יקרות, במקום הכרות, ו”יקיר כמו יכיר”, ואין ביקור, ויש ביכור, כי אין מום, כמו שנאמר “הבן יקיר לי אפרים ילד שעשועים”, וכו'. כי “שכל את ידיו”, וישם יד ימינו על ראש אפרים, וה”ס... “שה לבית אבות”, מידי אביר יעקב כנ”ל. ובארבעה ימים של ביכור, שחטו אותו בארבעה אסור (עשור) והפה שאסר, (שהו”ס פי שנים יכיר ויקיר) הוא הפה שהתיר ובאור לי ה', ולילה כאור תהיה. ואז “שה לבית”. ו”בעצם היום הזה, יצאו כל צבאות ה'“, וכו'. “אני ולא שליח” וכו'. “וטבלתם בדם אשר בסף”, בשיפולי כרעא [בתחתית רגלי המיטה] , “והגעתם אל המשקוף, ואל שתי המזוזות”, דהיינו, התיקון אשר ממלא את ב' המיעוטין הנ”ל, ה”ס “שתי מזוזות”, מלשון מז”וזה”, בסוד אמונת אומן [שומר] , ואמונת נאמן [נשמר] , והבת שאומן [ששומר] היא ממש אמו בנאמן, כמו שפירשתי לכם כבר, ואז “והגעתם אל המשקוף” וכו', כי “דמים תרתי משמע” [דמים שתי משמעויות] , ואין לי פנאי להאריך. והמשכילים יבינו.”

מדובר בשני סוגי הכלים - כלים דקבלה, וכלים דהשפעה, שצריך לגלותם כשבורים, ונמצאים ללא שום קשר לקדושה, ולאחר מכן מתעוררים, ועושים את העבודה. אפשר להסביר את התהליך הזה בצירוף סיפור מצרים, או בשפת עשר הספירות, בכל מקרה, זו אותה המשמעות.

“ומה מאד כלתה נפשי לשמוע מכם בשורת הגאולה, וברכת הגאולה, אשר גאלנו וכו', כי “בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל”, כלומר, “שהיה הוה” מתיחדים בפי שנים כאחד, כי רואה את אחוריו, כמו את פניו, ואל יהיו לכם לפלא, הלא קופה של שרצים, תלוי לכל אחד ואחד מאחוריו, ואיך תבא לקו המשוה עם שלפניו.” אותם הכלים שנראים לאדם ההפוכים מהקדושה, הם הם הופכים להיות המתוקנים, ודווקא בהם משיגים דבקות.

“אמנם זה בסוד הוה לבד, שהנצחיות הוא סוד הוה, והמשוה יהיה להוה והיה, והיינו בזוכים לאור אמת, המתלבש רק ברצון אחד ומיוחד, וכל היותר משהו מרצון אחד, על כיוצא בו אמרו: “כל יתר כנטול דמי”, שזהו ביחוד של הדביקות האמיתי מהכרת לבו, המלא מאור הויה ב”ה, על כל גדותיו.

ואפילו כשמכוון לבו לשמים, צריך להזהר מאד, באחדות הרצון, שיתיחד ביחוד אמיתית הכרה פנימית בשיעור הדביקות על גבהו של היכולת ה'... ית' כי ידו לא תקצר ח”ו, כמ”ש: “ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ”.

וז”ס גאולתן של ישראל, בסוד “אני הויה, אני ולא שליח, ולא מלאך, ולא שרף”, כמ”ש ז”ל.”

כל הכוחות שמתגלים כבעד או כנגד התהליך, ובמיוחד הכוחות כנגד, כדוגמת “פרעה”, “בלעם” ו”נחש” בכללות, הכל מתחבר בסופו של דבר, לאותו הכוח שמוליד את האדם, שמלמד אותו, ומסובב אותו נכון להתקדמות. ואז “אני ולא מלאך”, “אני ולא שליח”, “אני ולא שרף”, כלומר מאחורי כולם עומד רק כוח אחד ב”אין עוד מלבדו”. את זה צריכים אנו לגלות.

ומה שאומר בעל הסולם, “פי שניים”, “שתי מזוזות”, “בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל”, הכל סובב על העניין שכאשר מתגלים כוחות הרעים, ייאושים, חולשה, ובלבולים, האדם תולה אותם באין ספור סיבות. אבל עליו לחזור ולהבין, ולשייך כל אלה לכוח עליון אחד, ובזה להצדיק מיד מה שקורה איתו, מפני שהכל נעשה רק כדי לקדם אותו למטרה.

“כי מי שיש לו רצוניות הרבה, הרבה שליחים למקום, והרבה מדרגות יש, כמ”ש המקובלים, שאפילו בנפש דעשיה, יש קכ”ה מדרגות,” בכל מדרגה ומדרגה יש ימין ושמאל, מטה ומעלה, ומשתתפים בה כל הרצונות של האדם. וצריכים להבין, שהמצבים המבולבלים הם המועילים ביותר, כי כל מצב כלול מכל המצבים המנוגדים.

“אבל מי שאין לו אלא לב אחד, ורצון אחד, אין לו כל החשבונות, וכל המדרגות הנעשים ע”י שרפים וחיות ואופני הקודש,” האדם צריך לקנות את כל ההפרעות האלה, ובזה לראות את עצמו כחלל הכלול מהרבה מאוד אופנים, וכוחות, ומחשבות מנוגדות, שמהם נבנה הכלי שלו.

וכשמתחיל לסדר את כל השלילה, ההפכיות, ההבחנות המנוגדות, למרות שהם נעשים בו ככלי רבגוני, מבולבל, ומחולק, ומשתדל לעשות מההפכים כלי אינטגראלי, אז מתוכם הוא מתחיל להבין את האחדות, שהיא המאפיין הייחודי של הבורא.

“אלא “ואהיה אצלו אמון”, ילד שעשועים, כי עבד ה' שיש לו נחת מעבדות שלו, סימן מובהק הוא שהש”י יש לו נחת מעבדו הנאמן,” ורק בתנאי שאדם יודע לייחד את המצבים שלו, בזה הוא מעלה נחת רוח לבורא. “ולהיפך, הוא ח”ו להיפך.”

“ועל כן צריכים לכוון לב רק להשתעשע עמו יתברך, בשהוא השעשועים לו לעצמו לבדו,” השעשועים הללו אינם נראים שעשועים מלכתחילה, אלא הם נראים לאדם דברים קשים, בלבולים, ייסורים, מכות. ורק במידה שמייחד אותם לבורא, אז מתחיל לראות בכל אלה שהבורא משתעשע עימו, כדי לגדל אותו על ידי המשחק, ובזה לקרב אותו. ואז מתחילים להיות שעשועים של ממש, ונעשה “בני היקר לי אפרים”.

“ולא להעציב ח”ו, בכל אופן שלא יהיה; וכן בן חכם, מביט תמיד בפנים של אביו, אם יש לו שמחה הימנו, להיות לו מגמה אחת, לשמח האב ותו לא מידי.” שלמרות כל מה שעובר עליו, מצדיק את האב שהכל עושה, רק כדי להגיע לשעשועים עימו.

“וז”ס “כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל א-ל”, שפירשו ז”ל: שמלאכים ושרפים לומדים ידיעת השי”ת מישראל, וז”ס “כי טוב מאד, זה הס”ם”, להיותו פורח באחת, וכשנוטלין ממנו זה הכח לקדושה, אז מקויים בנו ובכל מאודך.” שהתגלה האיחוד, האחדות.

“וז”ס שמתחית המתים זוכין לגילוי אליהו, שפורח בארבע, ואז מתתקן בנו הכח הזה לעבוד ולעדוד באחת, דהיינו טוב מאד כנ”ל, המקוה לנו בב”א אכי”ר.

מכתבי זה ערכתי בקיצור לשון מסיבת קוצר הזמן; אבל ברצות הוי' יספיק שתכינו את עצמיכם, ותזכו לכל הנ”ל, בטרם ביאתי אליכם, ואז “באתרא דליעול 'ירקא' ליעול בשרא וכוורא” [במקום שעולה ירק על השולחן, יעלה בשר ודג] , כי אחר כל הזכיה הנ”ל, תתחילו להיות מוכנים, לקבל אורו ית' ע”י, כחפץ ה' מכל מראש, והגם שהוא פלא בעיניכם, להשקפתכם. אבל על כל פנים תאמינו לי שאין כוונתי ח”ו להתפאר, כי טובת ה' היא טובתכם, ואם קטנים אתם בעיניכם, תביטו על בעל מלאכתכם שפעל אתכם, כי אומן [בעל מלאכה] נפלא, אינו פועל דברים שפלים ונמוכים. ורעיון רוח הזה, הוא הפגם מסטרא דחויא שהטיל בה זוהמא, לחשוב את עצמו לנמוך ושפל, ולא ירגיש כי הויה [הבורא] עומד לימינו, גם ורק בעת תחתית שפלותו, ואני מה שאני רואה, אני אגיד, אולי ימצא השי”ת חן בעיניכם בימינו בקרוב.

יהודה ליב”

ויוכלו להצדיק כל מה שעובר עליהם, ולייחד כל זה לבורא ב”אין עוד מלבדו”, וכך יזכו לגאולה.

אגרת 32 - שנת 1927

שיחה 1, 07.10.05

“פרי חכם - אגרות”, דף ק”ו

תקציר : בכל מדרגה יש קבלה “בכוח” וכדי להוציאה לפועל צריכים התלמידים לתת הקדם עבודה מצידם, ואז יהיו מוכשרים לקבל את דברי בעל הסולם. מצד הבורא הכל מוכן, והאדם מצידו, צריך להשיג ידיעה רוחנית ולהיות בדבקות בבורא.

אגרת זו עונה על מספר מכתבים של התלמידים. בין היתר כותב בה בעל הסולם כי לא הוסיף מאום על שיטת האר"י, ורק לידיעות מקוריות צריכים התלמידים (ספרי "עץ חיים" ו"שמונה שערים") בכדי לא להטעות את עצמם ומכל שכן אחרים.

“בעזהש”י ב' אייר תרפ”ז לאנדאן יע”א

כבוד התלמידים ה' עליהם יחיה

אתמול השגתי השני מאות פתיחות, והיום מכתבכם. וכולכם באחת, שמכתבי הם בקיצור, וכשאני לעצמי הארכתי בו הרבה, שע”כ לזמן צריכים, שכן טבע כל דבר גדול להיות מושכל בהמשך הזמן.”

בכל מדרגה יש ראש, תחילה, רשימו, ועד שיתממש הרשימו, ויבוא להרגשה ולהבחנות בתוך האדם, יתכן שיחלוף זמן רב. כי הרשימו הוא אמנם מלמעלה, אבל צריכים אנו לכלים, מסכים והבחנות כדי להגיע מהרשימו למושכל, שאז מבינים כבר מה הוא. ורק יגיעת האדם בכוחה לזרז את הזמן בכל מדרגה ומדרגה, שבהחלט עלול להמשך זמן רב, מהרגע שאדם מאבחן הרגשה או הבחנה קטנה, עד שמתחיל לראותה לעומק, ולהבין סיבתה, והמסובב ממנה.

“מה שכתב הרב ... שלא הבין את מכתבי והוא מסבת היותו כ”ראשי תיבות”, נראה שעדיין הוא אינו יודע, שאינו יודע, כי האמת שהוא, “סופי תיבות”, ולא “ראשי תיבות”, כי בכל יום ויום, אני מקוה לה', שיגמור בעדינו [שיקבל תפילתנו] , שאין אנו בני חורין להפטר ממנו יתברך.

ומה שהעיר על זה שכתבתי שיהיה להם לפלא שלאחר שיזכו לכל הכתוב, אז יוצרכו לקבל אורו יתברך על ידי וכו',” קודם צריכים התלמידים להתייגע, שעל כל הדרישות, הבקשות והתפילות שלהם תבוא תחילתו של הקשר בינם לבין הכוח העליון. ולאחר שהושג קשר זה, אז יבוא המורה, הרב, וילמד אותם מה הם חיים רוחניים, מהו המעמד הזה שהשיגו, ואיך להשתמש ולהתמצא בו.

“וכתב שאין זאת לפלא אצלו כלל וכו', היינו משום שלא הבין כתבי, כפי שמודה בעצמו, ואיך יבין את הפלא? אבל אני אומר שגם בעיני הוא פלא; ויהי נא בעל נסיון ויבחנו דברי.

ומה שכתב בענין להתאזרח בארץ, הנני מסכים, גם טוב עלי המעשה, להנות מזכות אבות, כי ברית אבות לא תמה, והמעשה רב.

ומ”ש... בפירוש מכתבי, ש”דרור” בגימטריה “קודש”, היה לו לומר בהיפך ש”קודש” בגימטריה “דרור”, ומה שכתב שרוצה לדעת, אימתי אשוב לביתי? - ואני רוצה לדעת, אם הוא מוכן כבר לקבלני, ולהנות ממני, ובעה”ש אודיע זאת מצידי בעתו.”

האגרת היא מקבץ תשובות על חלקי המכתבים שכתבו לו התלמידים, ומאחר שהסיפור המלא אינו ידוע לנו, קשה מאד לדעת למה בדיוק התכוון בעל הסולם.

“גם מכתב הר' ... קבלתי ומה שכתב חוץ “מיכיר ויקיר”, שלא יוכל לכלכל כדבעי [לנהל ענייניו כראוי] , ידע שהוא קוטב כל מכתבי, ואם אינו מבין את זה, אי אפשר לו כלל לרדת לעומק הדברים.

... ואיתא [ויש] ברש”י ז”ל חיי שרה “בת ק' כבת כ' לעונשין (לחטא) [כמו שבת עשרים אין בה חטא, כך שרה בגיל מאה ללא שום חטא] (וב”ב נח ע”א.) “הכל בפני חוה כקוף בפני אדם” [חוה כה יפה, שהכל קופים לעומתה] . ואלו רמזים בעלמא. אבל בפשיטות הכ' מתחלפת בק' להיותם ממבטא אחד גיכק, ועל כן “הבן 'יקיר' לי”, יוכל להתפרש שהבן “מוקיר” לאבא, או הבן “מכיר” אביו, כי באמת הם מבטא אחד, “שהמוקיר מכיר”, “והמכיר מוקיר”, בלי הכרע כלל.

ונודע בשם הבעש”ט [הבעל שם טוב] סימן מובהק לידע כמה הקדוש ב”ה משתעשע עמו,” עם האדם. “להסתכל בלב עצמו, כמה הוא משתעשע עם הקב”ה.” “מידה כנגד מידה”. “וכך כל הענינים בסוד ה' צלך.” כי אי אפשר למדוד שום דבר מצד הבורא. המדידה היא תמיד רק מצד הכלים של הנברא.

“וע”כ מי שמרגיש עדיין איזה הבחן, בין “מוקיר למכיר”, הרי עדיין ליחוד לב צריך, להיותם מצד הקב”ה אחד ממש.”

בדבקות לא מבחינים בין הכלים הדבוקים, וכך צריך שיהיה גם במדידות. כל עוד אדם מרגיש שיש הפרש בפרצוף בין אור פנימי לאור מקיף, היינו שיש עדיין אור מקיף, זאת אומרת, שישנם כלים פנויים מאור, שהאור לא יכול למלא אותם, מסיבת חוסר מסכים. וזה מצביע על כך שהכלי נמצא בחיסרון. ולפי כך צריכים להבין, שאם בהרגשת האדם אין הבדל בין מה שנראה לו שהבורא מתייחס אליו, ובין איך שהוא מתייחס לבורא, אז נקרא שהגיע לגמר תיקון. וכל עוד קיים הפרש, ההבדל הזה מורה על המדרגה היחסית, היכן שהוא נמצא בינתיים.

“והוא ענין עמוק, שהקב”ה באמת שורה בלב כל איש מישראל,” אור עליון ממלא את כל הכלים, כמו שאנחנו לומדים, ומצדו אין אור מקיף, אלא הכל נמצא בתוך הכלי דאין סוף. אלא היות שנעשה הצמצום, לכן כל העבודה מצד האדם שרוצה להגיע להשתוות הצורה היא לרכוש את המסכים בזה שכלי ישתווה לאור. ואז ההבדל בין המצב באין סוף ובין מצבו הנוכחי של הכלי, הוא בדומה למצב שבין אור פנימי לאור מקיף, בכלי הנמצא תחת צמצום ומסך. ולפי האומדן הזה יכול כל אדם ואדם לבדוק מה המצב היחסי שבו הוא נמצא. שהיחס שלו לבורא ויחס הבורא אליו אינם שווים, עד אשר יכנס בכלי שלו כל האור מקיף כאור פנימי.

“וזהו מצידו יתברך, ועל כן מה האדם חסר? רק לדעת זאת, והידיעה מתחלפת, והידיעה גומרת. וזה סוד “ה' צלך”, הנ”ל.” מה נקרא “ה' צלך”? המידה בה נראה לאדם שהוא מתייחס לבורא, עליו לדעת שהיא הפער שקיים בינתיים בינו לבין הבורא.

“ומה ששאל איזה קודם, גילוי אליהו, או תחיית המתים או שניהם כאחד באים, זה אינו שוה לכל, וכמה מדרגות יש בו, וצריך אריכות גדולה להסביר זאת ואכמ”ל.

ר' ... נ”י, יפה עשה... אבל נראה שגם אתה לא עיינת בקונטרסים [בכתבי היד] כראוי, כי אינך יודע להראות להם, שכל דברי נמצאים בעץ החיים, וממש לא הוספתי אפילו מלה אחת,”

מצד בעל הסולם בהחלט נראה שלא הוסיף להאר”י דבר, כי האר”י ייסד וסידר את כל גישתה של חוכמת הקבלה בדורנו שנקרא “דור המשיח”. היינו, השיטה המיועדת לנשמות שמגיעות לעולם הזה עם השאלה “מה הטעם בחיינו?”, וצריכות לעשות על עצמן תיקונים, בלהדבק לכוח העליון. שבכתבי האר”י מושרשת כל הגישה, וכל סדר תיקון הנשמה והנשמות בכללותן. ובעל הסולם רק הסביר את דבריו בפתיחות ובהרחבה, ולכן נראה כאילו הוסיף להאר”י.

אבל כל ההוספות שלו נועדו רק להגיש לנו את כתבי האר”י ביתר בהירות, ואין בהן שום תוספת מיוחדת שאינה קיימת בדברי האר”י. לכן הוא אומר תמיד: לא הוספתי לאר”י ולא כלום. ואם תקראו את כתביי, ואחר כך תחזרו ותקראו בכתבי האר”י, אז תווכחו שנמצא שם אותו הדבר. אלא צריכים לעיון.

“חוץ מזה שכתבתי בפרוש “המלכות” בכל מקום שהוא, הוא ענין הרצון לקבל, והרי דבר זה מוסכם מכלל כתבי האר”י, בלי צורך לפרש מקומו. בזוהר ובתיקונים, זה מובא בפירוש, וחוץ מזה אינו יודע שום שינוי לשון.

ומה שדימה ספרי לעמק המלך, הנה ראיתיו פה בפעם הראשונה, ובשבוע שעברה כתבתי ממנו. אמנם ספר זה כל יסודותיו מחודשים, והמה מסודרים על קבלת הגאונים, שמתחיל בצמצום א', ואחר כך עולם המלכות, ואחר כך אויר קדמון, ואחר כך טהירו, ואחר כך אצילות, אלא שענינים האלו, הוא ממלא בסדרים של האר”י ז”ל... ובאמת שאין להם דמיון כלל, כי האר”י ז”ל לא דיבר יותר אלא מקו וצמצום, ואחר כך א”ק עקודים, נקודים, ואצילות. כמו שמובא בשמונה שערים, ובכל כתבי האר”י.

ולימודי האצילות המיוחס להאר”י, אינם כלל מהאר”י, זולת איזה קיצור מספר עמק המלך גופי' [ספר “עמק המלך” עצמו] , ועל כן, ספר זה לא מצא חן בעיני המקובלים, הנמשכים אחר האר”י ז”ל.

כתבתי לך שתלמוד מקודם את הקונטרס, עד שתוכל לומר לכל אחד ואחד, ולהראות את אי ידיעתם כי תוכל באמת למצוא כל דבר בעץ החיים, ובשמונה שערים,”

האר”י דיבר בצורת שיעורים פתוחים, ובכל נושא ונושא ערבב את כל הנושאים, כי לא דיבר למתחילים, אלא לתלמידיו, ובעיקר לחיים ויטל. ולא דיבר לשם הלימוד ממש, אלא לשם מסירת התוכן הפנימי, שלימים סידר אותו חיים ויטל. וכן הדור השני והשלישי שבאו לאחריו, שסידרו את כתבי האר”י כפי שהוציאו אותם מהמחבוא.

ומה שעשה בעל הסולם, הוא לקח חלקים מכל כתבי האר”י - “שמונה שערים”, “עץ חיים”, “מבוא שערים” וכן הלאה, ומהם חיבר את “תלמוד עשר הספירות”. ששם מסודרים כתבי האר”י בצורת קודם ונמשך, ומציירים לנו את תהליך התפתחות הבריאה משורשה.

“ומכל שכן אם תעיין היטב בענף ג', ובענף ד' ה' בפנים מאירות, כי בע”ג מפורש האו”ח, בענף ד' הד' בחי' דאו”י, ובענף ה' ו' מבוארים ענין הזדככות של המסך שעל ידו נעשה הסתכלות דאו”ח, ותוכל להוכיח לכל מי שמחויב לשמוע מה שמדבר, ואם תעשה כן ודאי תוכיח צדקתך.

והנה בין הספרים שלי נמצא הספר חפצי בה להרח”ו [להרב חיים ויטל] , הכרוך יחד עם ספר הקבלה מחכם מסעוד שנתן לי במתנה, ואני צריך אותו מאד, ועל כן אבקש לשלחו אלי בהקדם האפשרי.

יהודה ליב”

מאחר שהמכתב בא בצמידות לכל המכתבים שנשלחו לו, ונוגע במקרים ובחומרי הלימוד המדוברים שם, וב”פנים מאירות ומסבירות” שהוא הפירוש על ספר “עץ חיים” שבזמנו כתב בעל הסולם, לכן קשה להסביר לעומק כל משפט ומשפט שיש במכתב.

בספר הפירוש “פנים מאירות ומסבירות” ייסד בעל הסולם את כל הגישה שלו לפתיחת השתלשלות העולמות , והוא נעשה מאוחר יותר כיסוד ל”תלמוד עשר הספירות”. שבזה הוא המשיך מה שהתחיל האר”י בספרו “עץ חיים”, שם סידר את החומר לפי התפתחות ממעלה למטה - ד' בחינות דאור ישר, צמצום, קו בעולם אדם קדמון, עולם שבירה, ועולמות תחתונים. אלא שהאר”י קיצר מאוד בהסבריו, כי לא היתה לו בהירות הלשון, והיכולת לפרש, מטעם שלא היה למי לפרש בעת שבה הוא חי, בתחילתו של “דור המשיח”. אלא כמו שכותב בעל הסולם במאמרו “עת לעשות” הזמן צריך להיות הראוי לפירוש.

מכאן שלא היתה חסרה למקובלים הקודמים ידיעת הדברים. אלא לא הגיעה השעה, ולכן לא הייתה להם היכולת לפרש ולהביע את הדברים. אמנם שבהחלט הבינו, ועברו בכל התהליכים שבעל הסולם כתב. שמסיבה זו אומר בעל הסולם על עצמו, שהוא הקטן מהם, וכי הגיע זמנו רק מפאת הדור שבו הוא נמצא, שזקוק לחוכמת הקבלה, ולכן הוא יכול לפתוח אותה, ולהפיץ אותה לעולם. ואמנם שלעין חיצונית נראה שהוא כביכול הגדול, ברצונו לומר, שאין זה עניין של גדלות. אלא הוא עשה פירושים רבים שבהם רק הוציא לאור מה שקודמיו, מוריו מזה דורי דורות, ידעו וגילו. ולו הגיעה האפשרות לגלות את הדברים בצורה חיצונית לדורו.

אבל אנחנו, שלומדים מכתבי בעל הסולם, רואים עד כמה גדול הפער בינם לבין כתבי האר”י אפילו, שעל כל פרט ופרט שהאר”י מבאר במשפט או פסקה, בעל הסולם מרחיב בהסבר בין אורות לכלים ומסכים. כמו העניין העקרוני הנ”ל שמסביר על מלכות. שבאין סוף המלכות כלולה באור, ובעולם אדם קדמון היא נעשית תומכת לט' ראשונות, שלפי זה ישנה התחלקות לחמישה אורות, וחמישה כלים. אבל גם ההתחלקות הזו היא עדיין בשורש, היות שכל עולם אדם קדמון הוא שורש. ורק אחר כך, מהתחברות מלכות עם בינה, שמלכות עולה בכל העשר ספירות, ונעשה כלי על כל ספירה וספירה. היינו על כל ביטוי, אופן הופעת האור, ישנם הרגש ותגובה מצד הנברא.

אז יוצא, שיש עשר השפעות הבורא, וכנגדן עשר תגובות מצד הנברא, ואפשר לדבר על פרצוף, זאת אומרת, על הכלי שמקבל את האור, ומגיב אליו. והכלי שמרגיש את האור, מתחיל להרגיש גם את השורשים להרגשה שלו, מהיכן היא באה, ולמה היא מתרחשת בו באופן הזה. ובהתאם לכך הוא יכול לבנות את התגובה שלו, ובעצמו להידמות לאור מצד הכלים.

כל התהליכים האלה נעשים אחרי צמצום ב' והשבירה. שכל הכלים מתערבבים עם ניצוצי האורות, ויכולים מתוך הערבוב הזה לקחת רשימו דהתלבשות, רשימו דעביות, שיהיה מבורר בתוך הכלי בדיוק, וייתן לכלי הבחנות, איך לבנות בעצמו אותו תהליך של ראש, תוך, סוף, ממטה למעלה, כמו שנעשה מלמעלה למטה. כי מלכות דאור ישר, הופכת להיות דכתר דאור חוזר.

ואז יוצא, שאותה המלכות דאין סוף, שבגלל התקשרותה לאור מבלי שום הבדל מצד העליון, נעשית כתר לכל הבריאה. שבהתפתחות היא מגיעה בהתרחקותה מלמעלה למטה עד העולם הזה, עד “הנקודה שבלב”. והנקודה שבלב היא היסוד שממנו אדם מתחיל. שהיסוד הזה הופך להיות ככתר לכל התהליך ממטה למעלה, ומלכות דאין סוף הופכת להיות כמלכות כלפי הכתר הזה.

ואז אדם, בלהתכוון להשפיע לבורא, רואה את המלכות הזאת כמטרה. ויוצא, שהשתלשלות מלמעלה למטה, וממטה למעלה, הן מקבילות. עד שנקודת העולם הזה, הנמצאת למטה מרגלי א”ק, עולה עד נקודת האין סוף, ושם מתחברות יחד, ומצטרפות שתי הנקודות לנקודה אחת ללא שום הבחן ביניהן.

כל התהליך הזה מושרש בכתבי האר”י, אבל בעל הסולם, מתוך שהיתה לו “עת לעשות”, פתח ובירר לנו אותו. כתיבת הספר "פנים מאירות ומסירות" החלה בעקבות פנייתו של איש עשיר שהיה ברצונו להבין מה כתוב ב”עץ חיים”, ולכן הציע לבעל הסולם לתמוך בו בתשלום משכורת שתאפשר לו להתפנות מדאגות על פרנסת המשפחה, ויוכל לשבת ולהתעמק בעשיית הפירוש ל”עץ חיים”. וכך ישב בעל הסולם בלונדון, וכתב את ספר הפירוש, “פנים מאירות ומסבירות”.

מקרה דומה אירע עם כתיבת “בית שער הכוונות”. אדם שרצה לקבל מושג והבנה לגבי הסידור, מהן כוונות התפילה, מה היחס של המקובל אל התפילה, איך התפילה פועלת לפי המילים המוסברות שם, בגימטריות, אותיות, וקווים, פנה אל בעל הסולם, בבקשה שיערוך “סידור קל” למי שרוצה להבין מעט את הדברים. אלא שהכנת סידור דורשת עבודה רבה מאוד, לכן הסכים בעל הסולם לכתוב רק הקדמה לסידור, שממנה יצא ספרו “בית שער הכוונות”.

מה היה יחסו של הרב ראי”ה קוק להפצת חוכמת הקבלה?

הרב קוק היה מקובל בעל שיעור קומה, שבהחלט היה ראוי לשבח רב יותר מכפי שקיבל, ומכפי שמייחסים לו כיום. היות שאנשי דורו ואנשים בדורנו חושבים אותו למעין מחנך הדור ולמדן, ולא יודעים שלפני הכל הוא היה מקובל גדול. הרב”ש שדיבר עליו, נהג לשבח אותו כמי שמבין בחוכמת הקבלה, ושקוע בה, ודואג להביא לעם את הידיעה בדבר נחיצותה. ובאמת, כל דבריו היו מכונים רק לזה. וכך עלינו להכיר בו.

אלא העניין הוא, שסגנון הכתיבה של הרב קוק הוא אקדמאי, וקשה להבנתו של האיש הפשוט מהרחוב. ספריו אינם עממיים, וזה מה שבהחלט צער אותו. כי לא היתה לו היכולת לכתוב בצורה קלה, שתהיה מובנת לחוגים נרחבים. וזה אמנם שהיתה בו דאגה עמוקה לדורו ולדורנו הנוכחי, והבין מה המסר של חוכמת הקבלה, ומהי חובתו של עם ישראל בבריאה דווקא בזמנים אלה.

אגרת 33 - שנת 1927

שיחה 1, 02.10.05

“פרי חכם - אגרות” דף ק"ח

תקציר : בעל הסולם מספר לתלמידיו על ספר שנקרה בדרכו בשם “עמק המלך”, פירוש על שיטת האר"י. מהקריאה בספר התגלה לו שספר אחר המיוחס לאר”י שנקרא “לימודי אצילות” הינו מזויף, ואינו אלא קיצור שגוי של ספר “עמק המלך”. הוא כותב לתלמידיו שהספר “לימודי אצילות” יטעה אחרים מפני שהוא מבוסס על פירוש אישי של המחבר. בעל הסולם אינו מסתיר את כעסו הרב מן הזיוף, ומזהיר את התלמידים כי עליהם לפרסם ברבים שהספר “לימודי אצילות” אינו נאמן למקור.

“ב”ה יו”ד למסב”י תרפ”ז לאנדאן יע”א

כבוד התלמידים ה' עליהם יחיו

שלשום בלילה קרה לי מקרה נפלא: איש אחד ביקש ממני לבוא לביתו, כדי לראות את אוצר הספרים שלו. שביניהם גם ספרי קבלה...

ראיתי שם, ספר גדול, כמאה שמונים דפים, ב' לבויגען - בשם “עמק המלך” לחד מבני עליה הפלא ופלא הרב נפתלי אשכנזי זלה”ה, נדפס באמסטרדם שנת ת”ח.

המחבר עשה סדר שלם לחכמת האמת, ע”ד ספר עץ החיים, מתחיל מהצמצום, ומסיים בעולמות בי”ע התחתונים.” מחבר אותו הספר עבר על כל הסדר המובא ב”עץ חיים”, והכניס אותו לספר “עמק המלך”.

“ובנוי על יסודות האריז”ל בביאורים של עצמו.” יסודות הוא לקח מכתבי האר”י, וביאורים נתן מעצמו.

“גם מסתייע מקבלת הגאונים והראשונים, ע”ד הר' יעקב קאפיל זצלה”ה.

כשפתחתי את הספר, ראיתי בו הרבה ענינים ויסודות שאינם מובאים בשום ספרי האריז”ל והראשונים, זולת בספר לימודי האצילות לבד שמובאים בספרו אות באות - והיה לי לפלא. עברתי על הספר בעיון רב, עד שנתברר לי, שכל ספר לימודי האצילות, המיוחס להאריז”ל, הוא בדוי ומזויף, אלא מעתיק אחד קיצר את ספר עמק המלך הנ”ל, ועשה ממנו חבור קטן, שהוא ספר לימודי האצילות המצוי אצלנו.

ולא עוד, אלא שהמעתיק הזה היה בור גדול ולא הבין בקבלה כלום. ועל כן בלבל את דפי הספר באופן מבהיל, כי לקח מכל עשרה דפים חצי דף ושליש דף, והעתיקם אות באות, ואחר כך חברם יחד לענין אחד, ויצא שענין אחד בספר לימודי אצילות מלוקט ומחובר מעשרה שלישי דפים מעשרה ענינים מיוחדים, שבספר עמק המלך. ועל כן הוא מוזר ומתמיה. גודל כעסי על הרשע השוטה הזה אין להעלות על הכתב. היות ולקח אצלי זמן רב לסדר לעצמי את הענינים.”

בספרים רבים יש בלבולים שנובעים ממעתיקים, ולעיתים אלה ספרי קבלה עתיקים, שהבלבולים נובעים מהמחברים עצמם. כמו שכותב בעל הסולם על הרש”ש, שבמקומות מסוימים טעה מעט, אומנם שהיה מקובל גדול. כי תלוי עד כמה הגודל, ועד כמה הביאור. היינו, האם הביאור הולך בהתאם לגובה ההשגה, או קצת יותר ממנה, במקום שכבר אינו משיג.

והבעיה היא, שאנשים פותחים את ספרי הקבלה האלה, ומעיינים בהם סתם, או לומדים מהם ללא הבנה וללא ההתקשרות הפנימית. כמו שמספר בעל הסולם, שהגיע ירושלימה וראה את החכמים, הבקיאים מה כתוב בכל מקום, ויכולים לקרוא ספרים שלמים ולהעתיק אותם למוחם, כי מבלי השגה ברוחניות, כל דבר הוא בגדר יתכן, וכל דבר יכול להראות נכון.

“אולם חביבים היו עלי מחמת רום קדושתם של הענינים המובאים שם,” כי בכל זאת אלה ענייני האר”י ז”ל, רק שאותו מחבר עשה בהם בלבול.

“על כן ביליתי זמן רב מאד - למעלה מהמשוער, על ספר זה.” כי הבלבול נותן מקום לביאור, שזו סיבה טובה להתעמק בחומר, ולמצוא מהו הסדר הנכון של הדברים.

“ואני מבין שלכל הגדולים קרה אותו הדבר. ומכיון שכן ברצוני לפרסם ברבים: א. שהוא לא מכתבי האר”י ז”ל. ב. שהוא משובש ומבולבל עד שאסור להסתכל בו ויש לגנזו כדי להסיר מכשול מדורות הבאים. והרוצה לעמוד על קדושתם של הדברים, ימציא לו את הספר הקדוש עמק המלך הנ”ל ששם מובאים הענינים בשלימותם ותפארתם הרמה. ואני חושב לפרש הדבר בהקדמה שאסדר.” מפני שהמקרה אירע בדיוק בזמן שהייתו בלונדון, בעת שכתב את הפירוש “פנים מאירות ומסבירות”, על ספר “עץ חיים” של האר”י.

“הספר הנ”ל הוא יקר המציאות. כנראה שלא נדפס יותר מפעם אחת. קרוב לשלוש מאות שנה. וזו לי הפעם הראשונה שאני רואה אותו. והשגחה עליונה היתה בדבר. היות שלקחתי עמי לדרך את ספר לימודי האצילות, וכשרציתי לעיין בו, לא מצאתי אותו. התענינתי אולי אוכל לשאול אותו. אך לא מצאתיו באף מקום. ובסוף מצאתיו בתרמילי והיה לי לפלא.

אודות השאלות הפרטיות. אשא תפלתי: שבכל אשר יפנה יצליח, כי א”א [אי אפשר] לי להתיישב בענינים פרטיים בימים אלו. כי טרדותי מקיפים אותי, וע”כ [ועל כן] באורו נראה אור.

יהודה ליב”

בנוגע לספרי קבלה, אפשר לומר שמאז פרסם בעל הסולם את ספריו, אין לנו יותר נחיצות וחובה לחפש אחר כל מיני הספרים האחרים. כי כל מה שאנו צריכים נמצא בספריו. לא לחינם הוא כתב פירוש על הזוהר ועל כתבי האר”י, וכמו כן ליקט קטעים מובחרים מכתבי האר”י, שלהם חיבר את “תלמוד עשר הספירות”. אלא אנו רואים, שגם בין החלקים שהוציא מהאר”י, את חלקם לא פירש, כי כביכול אין צורך להסביר בהם עוד משהו ב”תלמוד עשר הספירות”. אלא הוא בחר מכתבי האר”י את החלקים הבולטים ביותר בענייני ההשפעה, לתלמיד שרוצה להתקדם, לפי שיש בהם המאור המחזיר למוטב החזק ביותר.

לכן מכל הספרים מומלצת הקריאה בספר “הזוהר” עם פירוש הסולם, כתבי האר”י באיסוף הנכון שב”תלמוד עשר הספירות”, ו”כוונות החג”, שנהוג לקרוא בחגים. ומלבד אלה, אין צורך לקרוא. שאז אי אפשר לבוא לבלבול, כפי שהיה בדורות קודמים.

אני זוכר שבתחילת דרכי אצל הרב”ש הייתי נוסע לעיתים ל”כיכר השבת” בירושלים, ובין החנויות העתיקות הייתה חנות מיוחדת, גדושה מדפי עץ ענקיים, שעליהם ערוכים ספרי קבלה. והייתי נובר בכל מיני הספרים שהיו בחנות, שביניהם היו ספרים מכל וכל, גם כאלו עם קמעות וציורים. עד שהגעתי לבירור שאין בספרים הללו שום כוח. נהפוך הוא, הם גורמים רק נזק. לכן מוטב להיזהר ולא לקרוא שום דבר פרט לכתבי בעל הסולם והרב”ש, והספרים שהם עצמם המליצו לנו: כתבי האר”י המקובלים, כתבי נועם אלימלך, הספר “יושר דברי אמת” (ר' משולם פייבוש הלר מזבארוז'), סיפרי הגר”א, ועוד מספר ספרי חסידות שהוציאו לאור מקובלים אמיתיים. אבל כתבי בעל הסולם והרב”ש, הם המהוים בימינו את כל יסוד הלימוד.

חזרה לראש הדף
Site location tree