גיליון 5

מאמר מ' "אמונת רבו, מהו השיעור"

שיחה מ-29.08.06

"ידוע שיש דרך ימין ודרך שמאל. ימין נקרא מלשון הימין. שעל הפסוק "והאמין בה'" אומר התרגום "והימין". בזמן שהרב אומר להתלמיד ללכת בדרך ימין, שבדרך כלל נקרא ימין "שלימות", ושמאל - "בלתי שלם", אלא שחסר שם תיקונים."

מהי התועלת שהולכים לפי מה שאומרים? למה מה שאומרים, הוא ללכת בימין? למה זה צריך לבוא לאדם בצורה כזאת, שיש מישהו אחר, יותר גדול (יכול להיות, וכן, ולא), שדווקא ממנו צריכה לבוא הידיעה הזאת איך ללכת, וצריך להישמע לו? למה מערכת הקשר בין הנשמות מסודרת סביב האדם כך, שבצורה כזאת מגיעה אליו הידיעה על התיקון, ועל תהליך התיקון כולו?

התיקון נעשה תחילה במערכת הנשמות הנקראת "אדם", "אדם הראשון", שבה התרחשה השבירה ונעשה נתק בין הנשמות. ולכן כל אחד ואחד, שנכון להיום נמצא בהרגשתו כמנותק מהאחרים, חייב לגלות את עומק הניתוק הזה, ולהביא את עצמו לקשר עם כל יתר הנשמות. כמו שהן צריכות להיות מחוברות "כאיש אחד בלב אחד", במערכת אחת אינטגרלית.

ומפני שהאדם נמצא בניתוק מכל יתר הנשמות, אז צריכים להעלות אותו ממצבו המנותק, ממצב נסתר מהמערכת, ממצב של חוסר כוחות והבנות, למצב שהוא נמצא שם בכוח, בהבנה, בהשגה, בהרגשה, של כל המערכת, ובה הוא משיג את הכוח העליון ומזדהה איתו.

אבל לעלות מדרגה לדרגה, צריך להיות איזה אמצעי. כי לא יכול להיות שהאדם, שנמצא במדרגה התחתונה, יבין את העליון, יהיה בכוח להשיג את העליון, לעשות כעליון ולהסכים עמו. אלא המצב שבו הוא נמצא, המצב הזה קובע את כל הרצונות והמחשבות והשכליות, מה שיש בו.

ולכן ישנו אותו עניין הנקרא "אמונה". שהוא איזו הסכמה בעלמא, לקבל על עצמו איזה פעולות במעשה ובכוונה ובמחשבה. כדי מיד לאחר שמימש את העצות, שאומר לו מי שנמצא בדרגה העליונה, שאליה האדם רוצה להגיע, אז הוא מגיע בעצמו לאותו מצב, ורואה שהעליון היה צודק. וכך הוא הופך להיות המצב שלו עצמו.

ואין אפשרות אחרת לעלות ממצב למצב. אלא העליון הזה שיורד בעצמו לתחתון, הוא האמצעי של התחתון להגיע לדרגה עליונה. בדומה להורים, שעושים כל מה שרק ניתן כדי לספק את כוח החיות לתחתון, לילד, וגם כדי ללמד אותו, בכך שמרכינים את עצמם אליו, ועושים את עצמם קטנים כמוהו. ובזה הם נעשים האמצעי בין מדרגות התחתון והעליון. כי צריך להבין שהעליון, שהוא נותן עצות לתחתון, הוא חייב להיות כמו התחתון.

העליון חייב להתלבש באותם דברים של התחתון, או להופיע כלפי התחתון בכל מיני צורות שהתחתון מבין או לא מבין, כדי לחנך במשהו את התחתון. ועל התחתון יש עבודה משלו. לקבל מה שהעליון אומר לו, באמונה, היינו, למעלה מהדעת. ובכך הוא עושה מאמצים להגיע לדרגה יותר עליונה, שנמצאת מעל הטבע שלו. ואז בצורה הדדית כזאת, שהם עוזרים זה לזה, אבל הכל למען התחתון, הם יכולים להגיע למצב הרצוי, שסוף כל סוף התחתון יבוא לדרגה יותר עליונה.

ומה העליון בדרך כלל מייעץ לתחתון? להיות כמה שיותר דבוק למה שקורה בעליון לעומתו. וההבדל בין דרגה תחתונה לדרגה עליונה הוא בהרבה אופנים. אבל הוא מתבהר כלפי התחתון כך, שהתחתון למרות שאיננו רוצה להיות במצב של העליון, כי מצב של העליון נקרא בשבילו לוותר על עצמו, לבטל את הרצון להנות שלו, לבטל את עצמיותו, הוא צריך להסכים עם מה שנמצא ממש כנגד הרצון לקבל שלו במדרגה התחתונה.

כך התחתון צריך בסופו של דבר, עוד בזמן שנמצא בדרגה תחתונה, נגד השכל ונגד הרגש להצדיק את העליון, ובכל זאת להידבק אליו בכל מאודו ונפשו. עד כמה שניתן לו לעשות זאת. אבל הוא חייב להביע מאמצים כלפי זה. ואז נקרא שהעליון מראה לתחתון, שחייבים ללכת בימין. "ללכת בימין" נקרא ללכת באמונה, זאת אומרת, להשתדל לרכוש את כוח ההשפעה.

ועל התחתון להשתדל לרכוש את הכוח הזה. ואם לאו, אז לבקש ולבכות כדי להשיג אותו. אבל במה שיש, בכל זאת להיות צמוד לעליון ולהצדיק את העליון. ולהשתדל להבין שאותו מצב של השפעה, שבו הדרגה העליונה מאפיינת את עצמה כלפי הדרגה התחתונה, הוא המצב העדיף, הנעלה והרצוי ביותר.

"אז התלמיד צריך להאמין לדברי רבו, מה שהוא אומר לו ללכת בדרך ימין, שנקרא שלימות. ומהו הוא השלימות, שהתלמיד צריך ללכת? הוא שהאדם צריך לצייר לעצמו, כאילו כבר זכה לאמונה שלימה בה', וכבר יש לו הרגשה באבריו, שהבורא מנהיג את כל העולם בבחינת טוב ומטיב. כלומר, שכל העולם מקבלים ממנו ית' רק טובות.

ואע"פ כשהוא מסתכל על עצמו, הוא רואה, שהוא בעירום וחסר כל. וכמו כן כשהוא מסתכל על העולם, הוא רואה שכל העולם סובל יסורים, וכל אחד לפום דרגה דיליה, על זה הוא צריך להגיד, כמ"ש "עינים להם ולא יראו"."

מה שמראים באמת לאדם בעולם שלנו, מראים לו את האמצעי איך להידבק לדרגה עליונה. מה שהאדם רואה בעולם שלנו, כהתנהגות לא טובה של הבורא עם הנבראים, כך בדיוק נראה בכלים האגואיסטיים שלו. ואם היה מתקן את הכלים שלו להיות בתכונת ההשפעה בדומה לבורא, אז היה מצדיק את הבורא, כי היה רואה את היחס שלו לכל הנבראים כיחס טוב. זאת אומרת, הפער בין מה שהאדם רואה בכלים שלו, לבין מה שהוא צריך להאמין ולהצדיק, הוא בדיוק הפער בין מצבו במדרגה שלו, לבין מדרגה יותר עליונה.

וכל העולם נראה לו כך. כי לפני האדם ניתנת תמונה ברורה של הפער בין המדרגות, כדי שהיתר יהיה עבודה שלו. כל המצב שלו בעולם הזה, הייאוש שלו מהחיים, חוסר האונים, מה שנראה לו כעולם לא טוב, כחוסר צדק, כעולם מלא ייסורים, במקום להראות לו כהתלבשות השכינה הקדושה בתוך הנבראים, זה הכל פער בין המדרגה שלו, שבה הוא נמצא בתוך הרצון לקבל, בדרישה שיהיה לו בתוך הרצון את כל המילויים, לעומת מה שהיה רואה, אם היה בכלים דהשפעה. זאת אומרת, מה שבאמת מורגש עכשיו באדם, זה הפער בין שמאל לימין. בין מה שהוא רואה בכלים דקבלה שלו, לבין מה שהוא עצמו צריך להיות בכלים דהשפעה, בקו ימין, אם יעשה מאמץ.

שתי הצורות כבר נמצאות לפניו בעולם. או עולם מלא ייסורים וחוסר צדק ש"איש הישר בעיניו יעשה", או עולם שכולו התלבשות השכינה הקדושה בצורה של "טוב ומטיב לרעים ולטובים". שני הקווים האלה נמצאים עכשיו כביכול לפניו. בצורה טבעית הוא נמצא דבוק בשמאל, ואילו העליון מייעץ לו להידבק בימין, הסתכלות הנכונה בהשתוות הצורה בינו לבין הבורא. ולמה האדם רואה את העולם הזה כלא טוב? כדי שתהיה לו אפשרות ליגיעה. שיראה מה הפער בין הטבע שלו לטבע הבורא, ואז יוכל להכיר אותו, איך הוא ברא ואיך הוא עושה, כדי להכיר את מחשבת הבריאה.

"שלהם פירושו, שכל זמן שהאדם נמצא ברשות הרבים, הנקרא להם, ולא יראו האמת.

ומהו רשות הרבים? כלומר, שכל זמן שיש לאדם ב' רצוניות. הגם שהוא מאמין, שכל העולם שייך להבורא, אבל להאדם גם כן שייך משהו. שבאמת האדם צריך לבטל רשותו מפני רשותו של הקב"ה, ולומר, שהאדם בשביל עצמו אינו רוצה לחיות, וכל מה שהוא רוצה להתקיים, הכל הוא בכדי לעשות נחת רוח להבורא.

נמצא, שעל ידי זה הוא מבטל את רשות עצמו מכל וכל. ואז האדם נמצא ברשות היחיד, שהוא ברשותו של הקב"ה. ורק אז הוא יכול לראות את האמת, איך שהבורא מנהיג את העולם במידת טוב ומטיב."

"ברשותו של הקב"ה" נקרא להיות באותה התכונה. אם האדם מזדהה עם קו ימין ורוכש את תכונת ההשפעה, ומתוכה רואה את המציאות. אז נקרא שנדבק לבורא, מזדהה עימו, רואה כמו שהבורא רואה ועושה ופועל בכל המציאות.

גם בהסתכלות מקו ימין וגם בהסתכלות מקו שמאל, אין בהן דבר מתוך האדם. אלא נותנים לו את שתי צורות ההסתכלות האלה, כדי שמתוכן, בין שתיהן, הוא ירכוש את התפיסה הנכונה ואת ההבנה ואת ההשגה. הפער בין התפיסות הללו, הוא מה שבונה את האדם. אבל גם צורת השמאל וגם צורת הימין, הבורא מציב אותן לאדם מן המוכן.

"אבל כל זמן שהאדם נמצא ברשות הרבים, היינו שיש לו עדיין ב' רצוניות, הן בבחינת מוחא והן בבחינת ליבא, אין בכחו לראות האמת. אלא שהוא צריך ללכת למעלה מהדעת ולומר: "עינים להם" אבל לא יראו את האמת.

ובהאמור יוצא, שבזמן שהאדם מסתכל על עצמו, ורוצה לדעת אם הוא נמצא עכשיו בזמן ירידה או בזמן עליה, גם זה הוא לא יכול לדעת.

כלומר, הוא חושב שנמצא במצב ירידה. גם זה לא נכון. כי יכול להיות, שעתה הוא נמצא במצב העליה, היינו שרואה את מצבו האמיתי, איך שהוא רחוק מעבודת הקודש. ונמצא שהתקרב עכשיו להאמת."

קביעת מצב יכולה להיות לפי ההרגשה, שהאדם מרגיש את עצמו יותר טוב או יותר רע. וקביעת המצב יכולה להיות לפי ההבנה, איך האדם מבין, יותר טוב או פחות טוב. אבל גם הליבא וגם המוחא האלה הן אגואיסטיות, כי האדם קובע רק מה יש לו בתוך ה"שק" שלו. וקביעת מצב נכונה, היא נקודת הסתכלות וצורת מדידה שבאה מתוך כך, שהאדם קודם כל קושר את עצמו עם המטרה ולא מסתכל על עצמו, אלא רק כאמצעי להשגת המטרה.

ואז הוא מסתכל על כל היוצרות שבו, על הכוחות שלו, על היכולות שיש בו בהרגשה ובהבנה, רק ככלים, כאמצעים, שעל ידם הוא מגיע למטרה. הוא רואה את עצמו מן הצד, ככלי שבאמצעותו צריך להגיע למשהו, ואף מדבר על עצמו בגוף שלישי. ובצורה כזאת הוא כבר מסוגל להתייחס למה שהוא מרגיש יותר בנעימות או פחות בנעימות, ולמה שהוא מבין יותר או פחות, כעל אמצעים להתקרבות למטרה.

ואם הוא מסוגל להתעלות מעל המוחא והליבא שלו, אז הוא מתחיל להתקשר לכוח שנקרא "כוח האמונה", ששופט את כל מה שנעשה עמו, רק בצורה מטרתית. כמו הנהגת הבורא, שהיא מטרתית בלבד, בלי להתחשב במצבים שהאדם עובר עד השגת התגמול.

"ויכול להיות להפך, שהוא מרגיש עכשיו, שהוא במצב התרוממות. ובאמת הוא נמצא עכשיו בשליטת המקבל לעצמו, הנקרא ירידה.

ורק מי שכבר נמצא ברשות היחיד, הוא יכול להבחין ולדעת את האמת. ולכן האדם צריך לסמוך על דעת רבו, ולהאמין מה שרבו אומר לו. כלומר, שהוא צריך ללכת, כפי שרבו צוה לו לעשות.

ואע"פ שהוא רואה הרבה סברות, ורואה הרבה תורות, שאינם עולים בקנה אחד עם דעת רבו, מכל מקום הוא צריך לסמוך על דעת רבו, ולומר, מה שהוא מבין, ומה שהוא רואה בספרים אחרים, שאינם מתאימים לדעת רבו, הוא צריך לומר, שכל זמן שהוא נמצא ברשות הרבים, אין הוא יכול להבין את האמת, ולא יכול לראות מה שכתוב בספרים אחרים, את האמת מה שהם אומרים. כידוע, שבזמן שהאדם עדיין לא זכה, תורתו נעשה לו סם המות."

מדובר על דרגות יותר גבוהות ועל מצבים יותר מתקדמים. אבל אם באמת צריך לקדם את האדם, אז מראים לו קושיות רבות על רבו. כאלה שאפילו בספרים אמיתיים ונכונים, ואפילו שרבו עוסק בהם, הוא רואה לפי כל הסברות, לפי כל השכל שלו וההבנות שלו, שמה שכתוב שם נמצא בסתירה גמורה והפוכה לחלוטין, ממה שהוא רואה ברבו - בתורתו, בהתנהגותו ובעצות שלו. כי כמו שנותנים את ההבדל בין שמאל לימין, בין מה שהאדם מרגיש עכשיו בעולם, לבין איך שהוא צריך לתאר את העולם, בדרגה אם מתייחס בכלים דהשפעה ולא בכלים דקבלה, כך נותנים לו קושיות מימין ומשמאל להתייחס לרבו. וכל זה כדי לקדם אותו שיעלה לדרגת רבו. ואלה דברים די גבוהים, שכבר אינם בהסתכלות כלפי העולם, אלא בהסתכלות כלפי המורה.

"מדוע נקרא "לא זכה, תורתו נעשית לו סם המות"? זהו מטעם כי כל התורות, מה שהוא לומד או שומע, לא יביאו לו שום תועלת, שיוכל לזכות לבחינת חיים, שהיא בחינת דביקות בחיי החיים. אלא ממש להפך.

כלומר, שכל פעם הוא נעשה יותר מרוחק מדביקות, היות שכל מה שהוא עושה, הוא רק לצורכי הגוף, הנקרא מקבל לעצמו. שזהו בחינת פירודא, היינו שע"י מעשיו הוא נעשה יותר נפרד מחיי החיים. ממילא נקרא זה סם המות, היות שזה מביא לו מיתה ולא חיים. כלומר, היות שכל פעם הוא נעשה יותר מרוחק מבחינת השפעה, הנקרא השתוות הצורה להבורא, מבחינת "מה הוא רחום אף אתה רחום"."

האפשרויות של האדם להיכשל בקביעת המצבים הנכונים, הן רבות. ולכן אפילו אם עושים השלמה למצב דרך כל מיני אמירות ש"אין עוד מלבדו", צריך להשתדל לראות את המצב האמיתי בכלים דהשפעה. לרכוש את כוחות האמונה, כוחות ההשפעה, ולהשתדל בפועל להיות בהם. לא לקבל את המצב בעיניים סגורות, אלא ממש לראות אותו, כמצב של התלבשות הכוח העליון, השכינה הקדושה, בעולם.

ואם במקום זה, האדם חושב שיעשה עבודה נכונה, אם יאמר על כל מה שרואה כהתנהלות העולם והתנהגות המורה: "לא חשוב, הכל בא מלמעלה. הבורא מסדר ומפעיל את הכל, גם את המורה, גם את החברים וגם את העולם, ורק צריך לקבל שכך בא ממנו" ומקבל כאילו הצדקה למצב, אז עליו לדעת שזו איננה הצדקה נכונה, כי היא לא מאפשרת לאדם להשיג מצבים של מדרגות יותר עליונות. אלא רק להסכים ולהשלים עם המצב על ידי שמקטין את כוח הביקורת וסוגר את עצמו מתיקונים.

ובכך הוא בורח מלרכוש את המדרגה העליונה על ידי תיקון הראיה, תיקון ההרגשה וההבנה, ליחס של השפעה, תיקון של הכלים דהשפעה. כי ברוב המקרים האדם סוגר עיניים ומקבל את המצב, מסכים איתו ומשתיק את עצמו. אבל זה לא נקרא "תיקון", אלא בריחה שנראית לו, כאילו עשה פעולה נכונה. אבל בפועל לא נעשתה שום פעולה. אלא רק הופעל אותו מנגנון הגנה, שמצד אחד מונע פגיעה בתוך ההרגשה. ומצד שני, שומר שהאדם לא יכנס ליגיעה גדולה כדי לרכוש את התיקונים.

"עוד צריכים לדעת, כי בזמן שהאדם עוסק בימין, הזמן מוכשר אז להמשיך שפע עליון, מטעם שברוך מתדבק בברוך. כלומר היות שהאדם הוא במצב השלמות הנקרא ברוך, מבחינה זו יש לו עכשיו השתוות הצורה. היות סימן לשלימות הוא, אם האדם הוא בשמחה. אחרת אין שלימות. וזהו כמו שאמרו חז"ל "אין השכינה שורה, אלא מתוך שמחה של מצוה".

והפירוש הוא, כי הסיבה שהיא גורמת לו השמחה, הוא המצוה. כלומר, זה שהרב צוה לו ללכת בקו ימין, זאת אומרת שהוא מקיים מצות הרב, מה שקבעו לו זמן מיוחד ללכת בימין וזמן מיוחד ללכת בשמאל, והיות השמאל הוא בסתירה להימין, כי שמאל נקרא בזמן שעושה חשבון לעצמו, ומתחיל להסתכל מה שכבר רכש בעבודת ה', והוא רואה שהוא בעירום וחוסר כל, איך הוא יכול להיות בשלמות - מכל מקום מטעם מצות הרב, הוא הולך למעלה מהדעת.

נמצא, שכל השלמות שלו נבנה על למעלה מהדעת. וזהו נקרא אמונה. וזה סוד "בכל מקום אשר אזכיר את שמי, אבוא אליך וברכתיך". בכל מקום, כלומר אע"פ שעדיין אינו ראוי לברכה. מכל מקום "ונתתי את ברכתי", מסיבת שאתה נותן מקום. שפירושו מקום השמחה, שבתוכה אפשר לשרות שם אור עליון."

למה להגיד "ברוך ה'" על המכות לא נקרא "להצדיק"?

להצדיק אפשר באופנים רבים. אפשר להצדיק את המצב הרע, אם מקבלים מילוי בהווה, כי בזכות הייסורים, בגללם ובעזרתם, מרגישים תענוג. אם בפני אדם רעב מוגשת ארוחה דשנה, אז הוא מודה לבורא שנתן לו תיאבון, כי תודות לזה הוא נהנה. הוא כבר מצדיק את הרעב שהרגיש בעבר, כי בזכותו הוא יכול להנות כעת ולהרגיש טוב. ואפשר להצדיק את הייסורים, לא כנגד תענוגים בהווה, אלא כנגד תענוגים עתידיים.

לשכנע את עצמנו, שכדאי עוד קצת להתאפק ולהרגיש רעבון יותר גדול, כי אז יבואו תענוגים יותר גדולים מהארוחה. או שכדאי להתאפק ולחכות עד שיעלה ערך המניות, כי הרווח הצפוי הוא יותר גדול. אמנם נמצאים בתסכול ומחפשים היכן התענוג, שאיננו נמצא בינתיים בידיים, אבל נהנים מהעתיד, תלוי עד כמה בטוחים בו. אבל כדי לא להרגיש ייסורים, אפשר גם להקטין את הכלים ולא רק להגדיל אותם. במקום להגדיל את חבילת המניות, להסתפק ב'חבילה' שיש. העיקר שיש משהו בטוח "בקופסה בבית", ולא להסתכן בהפסד של כל מה שיש.

האדם מקטין את הכלים, כי הוא לא רוצה להיכנס לייסורים. הוא מעדיף להסתפק במועט, ברווח קטן, אבל בפחות ייסורים. האופנים האלה, או להגדיל את הכלים ולהנות בעתיד, או להקטין את הכלים ולהנות בהווה, הם רבים. אבל הם כולם מדברים על משחקים בתוך הרצון לקבל, שאינם כלפי הרצון לקבל העכשווי, אלא כלפי הרצון לקבל כאמצעי. לא ככלי שצריך למלא אותו, אלא כאמצעי להגיע לדרגה יותר עליונה. שלא מדובר בו על הרצון לקבל, אלא על הנקודה שבו, שאותה רוצים להעלות למעלה. והרצון לקבל הוא כמו עגלה, שבתוכה הנקודה הזאת עולה למעלה. לכן צריך לעבוד עם הרצון לקבל.

אם רוכשים עליו מסך ומשתמשים בו כאמצעי בלבד להגיע למדרגה יותר עליונה, אז הנקודה הזאת, הנקראת "נקודה שבלב", היא הולכת וגדלה. לכן אין טעם להסתכל על הרצון לקבל, אלא על אותה נקודה שבלב. כי הרצון לקבל הוא רק אמצעי, "עגלה" שבה יושבים ואיתה זזים, האמצעי שעליו רוכבים. ואין צורך לדאוג לו. אבל זה תלוי אם האדם יכול לנתק את עצמו מהגוף. זאת אומרת, ממה שהוא מרגיש וממה שהוא מבין, ממה שנחשב "הוא" היום. ולדבוק בנקודה שבלב, באותו "חלק אלוה ממעל". ולראות את עצמו מן הצד.

"את עצמו" הכוונה, את הכלים שלו, את היכולות והרצונות וההבנות שלו, לראות כאמצעים שהבורא נתן לו. איזה אמצעים של הרגשה והבנה הוא יכול לסובב, כדי להגיע לדרגה יותר עליונה. באיזו צורה הבורא מסובב אותם, ובאיזו צורה האדם צריך לסובב אותם. כי מה שנמצא באדם גם ברגש וגם בשכל, הוא רק כדי שיתייחס לזה ממצב יותר גבוה. יראה את עצמו כמו שהבורא רואה אותו, כמו שהעליון מסתכל עליו ומתייחס אליו. הרי הוא רוצה להגיע לדרגה של העליון.

בעולם שלנו זה נעשה בצורה טבעית, כי רוכשים מדרגות של התקדמות בהיסח הדעת. הילד לא צריך לדעת על ידי מה הוא גדל. אלא גדל בלי להבין שהוא גדל, כמו שגדלות חיות ובהמות. אבל ברוחניות ההבדל בין המדרגות איננו בכך, שהרצון לקבל והשכל גדלים, אלא שרוכשים תכונה חדשה, שלא נמצאת בדרגה התחתונה. אלא היא משהו חדש, נוסף. לכן צריך להידבק באותו "נוסף" שיהיה כמטרה, ולראות בכל היוצרות שנמצאות בנו רק אמצעי.

איך יודעים שמקבלים החלטה נכונה ולא סתם בורחים מהרגשה רעה?

האדם יכול ללמוד הרבה חכמות, אבל "אין חכם כבעל ניסיון". הוא בכל זאת לא יכול לשמוע מה שאומרים לו, אלא רק לעשות מה שהוא מסוגל בדרגה שלו. והמילים לא יעזרו. אלא ההפך, הבעיה היא עד כמה אפשר להגיד לאדם, מבלי שהמילים יפעלו עליו כדיכוי, כהגבלה. כי אפשר להגיד מילים יפות, אבל שהן מגבילות את האדם, ומחייבות אותו לעשות משהו שעדיין לא נמצא אצלו בבירור. ואפשר לצעוק על האדם ולא להגביל אותו במאומה, כי המילים לא פועלות עליו כעין הגבלות על מצבו הרוחני. זאת אומרת, אין ביכולתנו לשקול מה רצוי להגיד לאדם כדי שיתקדם.

אלא העיקרון הוא "חנך נער על פי דרכו". והכוונה היא, שצריך להביא לאדם תנאים להתקדמות. וכל היתר כבר תלוי עד כמה הוא מסוגל לקנות אותם, לרכוש אותם, לאמץ אותם, וכך להתקדם. לכן בקבלה כל הזמן מדברים על האמצעים שיאפשרו לכל אחד ואחד, לפי שורש נשמתו, לפי הנקודה שמתעוררת בלבו, לפי מידת הרגישות שיש בו, לקלוט לאט לאט את התנאים האלה ולהשתנות. כי יש לשינויים שמתרחשים באדם סיבות רבות: כמה הוא מסוגל לפי רגש ושכל, כמה הוא משקיע בלימוד ובחברה, מה מהות הקבוצה שמתקדמת וקולטת אותו, ומה מצב העולם שזקוק לתיקונים, שדווקא האדם הזה צריך לעשות.

לכן שיטת הלימוד בקבלה, היא להשפיע על האדם בצורה עקיפה בלבד. כי בצורה ישירה זה תמיד יקרא "דיכוי". אפשר לצעוק על האדם על כל מיני קלקולים שהוא גורם, בתחומים שלא שייכים לרוחניות. אבל אי אפשר להטיף לאדם, ולו בצורה הרכה ביותר, על משהו ששייך לרוחניות. ואין עצות ברוחניות. אלא כמו שכתוב, רק להישמע לרבו. כדי לקבל את השפעתו, להשתדל לקבל את הנהגת הבורא בצורה נכונה כמו שהיא. אבל המורה עצמו, העליון, לא יכול לבוא אל האדם עם רשימת תנאים, שהוא חייב לקיים אחד לאחד, ואז יגיע לרוחניות. אלא האדם עצמו צריך לברר אותם תנאים, ואז הוא מגיע.

זאת אומרת, השיטה עצמה חייבת להיקלט באדם ממש מאפס, מתוך הבנה בעלמא. שהאדם נמצא בעולם כמו ילד, ומתחיל מאפס לגלות מהו העולם. אחרת לא תהיה בו התקדמות והתפתחות בעשר הספירות המקוריות של הנשמה. לכן צריך רק להשתדל (וזה אפשרי רק במסגרת של קבוצה) להעלות את סף הרגישות של כל אחד ואחד, למה שמדברים בזמן הלימוד. והסף הזה תלוי בחשיבות שהחברה מעלה בכל אחד, ולא במורה. ואין יותר עצות לרב, מלבד העצה הזאת. כפי שרואים בכל המאמרים של בעל הסולם.

האם "דבקות לעליון" של יחיד שונה מזו של קבוצה?

דבקות בבורא של יחיד שונה מזו של קבוצה. כי היחיד כדי להידבק בבורא חייב להידבק לקבוצה, ויחד עם הקבוצה להידבק בבורא. והוא צריך מלכתחילה שנכנס לקבוצה ורוצה את טובתה, לכוון את כל המאמצים שמשקיע, לא למען אהבת הזולת, אלא למען אהבת הבורא. ואז מתוך אהבת הזולת, הוא מגיע לאהבת הבורא.

ואחרת, אומר בעל הסולם, החברה היא קומוניזם או קיבוץ, שרוצים לבנות חיים טובים בחברה, בלי לחשוב על מטרת הבריאה, שהיא "ולדבקה בו", בבורא. ולכן מעלים את האמצעי לדרגת חשיבות של המטרה. אבל בכך חוטאים חטא גדול שלא יסלח, מציין בעל הסולם (מאמר "השלום", מאמר "דור האחרון", מאמר "האומה"), ולא משום שהבורא נוטר, ולא סולח ששכחו אותו, ולכן מעניש. אלא כי הולכים נגד העיקרון שנמצא ביסודו של הטבע, של ההנהגה העליונה.

ההבדל הוא גדול בין דבקות האדם בבורא לבין דבקות הקבוצה בבורא. כי בדבקות של קבוצה בבורא, כל חבריה פועלים בה כדי להגיע לדבקות בבורא. ואז הקבוצה בעצמה נעשית ספוגה ברעיון הדבקות במטרה של כל אחד ואחד. והדבקות בבורא של כל אחד ואחד נעשית כפולה ומכופלת מכמות חברי הקבוצה. כי אין קבוצה בפני עצמה, אלא קבוצה היא סכום ההתכללויות של כל אחד ואחד באחרים, במאמצים ובכוונות.

ואם רוצים להתעמק בבירור מאמרי "שמעתי", אז כדי לקלוט אותם או לשמוע מה שהרב מעט משתדל לפתוח, חייבים להגדיל את המאמצים בקבוצה. כי לא יעזור שכל או לא לשמוע אותו שיעור אלף פעם. אלא יעזרו רק מאמצים של התחברות בין החברים להשגת מטרת הבריאה - דרך אהבת חברים לאהבת ה'. רק המאמצים האלה, הם שיקנו לכל אחד ואחד את היכולת לשמוע מה מדובר בהם. אחרת רק שומעים אותם באוזן חיצונית, בלי שהם מתקשרים עם התנועות והפעולות של הרצון.

הרב יכול לדבר רק באותו מצב שמתאפשר לו. אבל ככל שעושים מאמצים בהתחברות ובהפצה, מאפשרים לו יותר לדבר. רק הפעולות האלה, הן שפותחות את הלב של האדם לקליטת חומר נוסף ברמה אחרת. ולפי כמה שזה קורה, כך האדם מתקדם. אין אפשרות לעשות קפיצות. הקבלה נקראת "תורת הנסתר", מפני שהאדם חייב להכין את עצמו, כדי לקלוט מה שהיא מדברת, מה שהיא אומרת. והקליטה הזאת באה רק ממאמצים בחברה, בין החברים, לבנות מערכת המתאימה למערכת אדם הראשון, לערבות. והערבות עצמה, היא כבר שקולטים את החומר בדרגה האמיתית שלו.

מאמר מ"ה: "ב' בחינות בתורה ובעבודה"

שיחה מ-04.09.06

"יש ב' בחינות בתורה, ויש ב' בחינות בעבודה:

א. הוא בחינת יראה .

ב. הוא בחינת אהבה .

תורה נקרא מצב של שלימות, היינו שלא מדברים מעבודת האדם, באיזה מצב שהוא נמצא, אלא מדברים מבחינת התורה כשלעצמה."

"תורה" נקרא האור, שעל ידו הבורא ברא את הנברא יש מאין, את חומר הנברא. על ידי השפעת התורה על הנברא, השפעת האור האינסופי הזה, הבורא פיתח את הנברא, עד שהחומר הזה, החל להרגיש בושה. וכתוצאה מכך החל לעשות פעולות תגובה על מה שהוא מרגיש. פעולות המהוות תוצאה ישירה מפעולת האור על החומר. אבל במשך ההתפתחות מגיעים למצב, שבין החומר לבין האור, נוצר מרכיב מיוחד, ריק. יכולת לתת תגובה מתוך החושך, מתוך ההסתרה. ושם הנברא יכול לבטא את עצמו ולמצוא את עצמיותו.

כך יוצא, שיש באור הכללי הנקרא "תורה", שלוש פעולות עיקריות:

א - אור שבורא ובונה את הכלי.

ב - אור שמתקן את הכלי של הנשמה.

ג - אור שממלא את הכלי.

כל שלושת הפעולות הללו - בורא כלי, מתקן כלי, ממלא כלי - מייחסים למושג "תורה". אבל האור הזה איננו הכוח לברוא, לתקן ולמלא, אלא הוא אור חכמה. כמו שכתוב בתורה: "קוב"ה אסתכל (הבורא מסתכל) באורייתא וברא עלמא". אותה תכונה שישנה באור, היא התכונה שכל העולם נברא כהעתק ממנה.

ובהתאם לכך, העבודה בכלי, בחומר, שנברא על ידי התורה, קשורה גם היא לאותו האור, לאותה התורה. כי הנברא צריך להידמות לאותו הכוח שברא אותו. זאת אומרת, העבודה של האדם היא "ללמוד תורה", ללמוד מפעולות הבורא את פעולות האור, ולהידמות לו. הנברא מבצע פעולות "ממעשיך", שלומד אותן מהבורא, ומשיג "הכרנוך", את השכל, החכמה, שיש באור הזה, הנקרא "תורה". וכך "תורה" הוא שם שכולל בתוכו את כל מושג היחס של הבורא לנברא.

והנברא שמתפתח על ידי האור, מתחלק למבנה של חמש בחינות או עשר ספירות, לתרי"ג או לתר"ך רצונות פרטיים. והאור הכללי של התורה, מבאר בחומר הנברא תרי"ג חלקים. כי לא בבת אחת, בפעולה אחת, באופן אחד, מתקנים את הנברא שיהיה מותאם לאור. אלא בחלקים, בפעולות, שמתמשכות ובאות בסדר מסוים. ואותן פעולות פרטיות לתיקון כל חלק וחלק פרטי, כל רצון ורצון, מתרי"ג הרצונות של הנברא, נקרא "עשיית מצוה".

ויוצא שהנברא, שרוצה ללמוד תורה, להעתיק עליו את התורה, להידמות לתורה, הוא צריך לתקן את "הכלי" שלו, את הרצונות שלו. ואז הפעולות האלה של עשיית מצוות, נקראות "קיום מצוות", "קיום התורה". כי בכך שהאדם "מקיים את המצוות", מתקן את הרצונות שלו בעל מנת להשפיע, הוא "מקיים את התורה". זאת אומרת, האור מתברר בו וממלא אותו, והוא עצמו מתחיל להיות בכלים שלו מותאם לאור. ואז נקרא שהתורה ממלאה את האדם.

כל הפעולות האלה של תיקון הנשמה, של תיקון האדם, של מילוי שלו באור התורה, זה נקרא "כתיבת התורה". כי בתיקון הכלים יש כידוע טנת"א (טעמים, נקודות, תגין, אותיות). אם הם עובדים על עצמם כדי לתקנם ולמלאותם באור, אז הדרגה האחרונה של הבירור היא האותיות. לכן תיקון כל הכלים נקרא "כתיבת התורה". כי בהתאם לתיקונם, הם הופכים להיות מותאמים לאור הכללי, הנקרא "תורה". לכן על כל אחד חלה המצווה "לכתוב ספר תורה".

והתנאי לקבלת אור התורה לתוך נשמת האדם, הוא היראה. כמו שלומדים במאמר "פקודין אורייתא" ("הקדמת ספר הזוהר"), שהמצווה הראשונה היא יראה, והמצווה השניה היא אהבה. כי היראה היא ההכנה לאהבה. וכך אומר בעל הסולם במאמר, שבחינת היראה היא בחינת עבודה, ובחינת האהבה היא שלימות.

"א' נקרא בסוד אהבה, היינו שיש להאדם רצון וחשק לדעת דרכי השם ית' ואת גנזי אוצרותיו. ובשביל זה הוא מוסר את כל כוחו וכל מרצו, בכדי להשיג את מבוקשו. ומכל דבר תורה שהוא מוציא ממה שהוא לומד, הוא מתפעל שזכה ליקר מציאת."

אם האדם מגיע להעריך את השיטה שהוא לומד, שהיא עוזרת לו, מכוונת אותו ופועלת בו, כדי להגיע לדבקות עם הבורא, והיא נעשית בשבילו העיקר, מעל לכל יתר הערכים שיכולים רק להתברר בו, "אז לפי ערך התפעלות מחשיבות התורה, כן הוא הולך ומתגדל לאט לאט, עד שמגלין לו לפי ערך יגיעתו את הרזי תורה."

"רזי תורה" נקרא, מה שמתלבש בתוך הכלי המתוקן לפי חוק השתוות הצורה. אז האדם מבין ומשיג את אותו האור שהיה גנוז בפניו. וכאשר האור הזה מתלבש בו, אז האדם מבדיל בו את הנרנח"י, ומכיר אותו מתוך תכונותיו המתוקנות, "כיתרון אור מתוך חושך". זאת אומרת, הכלים שהיו הפוכים מן האור, ועברו תיקונים הדרגתיים כדי להידמות לאור, מתוך אותו שוני שהאדם עבר בכלים בכל עביותם, הוא משיג את המאור שממלא אותו.

"בחינה הב', הוא בחינת יראה, היינו שרוצה להיות עובד ה'. והיות "מאן דלא ידע צויא דמאריה, איך יעבוד ליה"." זאת אומרת, אם האדם איננו יודע מה פקודת המלך, איך ידע לעבוד אותו ומה לעשות בשבילו. הרי הבורא ברא אותנו מרצון לקבל. ואותו חומר של רצון לקבל מותאם בדיוק לאותם התענוגים שהקדיש לו הבורא, כי הוא ברא אותו על ידי אותם התענוגים.

איך האדם מצד עצמו יכול לדעת מתוך עצמו את ההפך ממנו, מהו רצון הבורא, כדי להיות איתו בהשתוות הצורה, ולעשות לו חזרה באותה מידה ובאותו אופן, לא יותר ולא פחות. הרי חייבים אנו כדי לא לטעות, לדעת בדיוק מה הבורא רוצה לעשות לנברא, ובאיזה צורה. לדעת איזה תענוגים צריכים לבוא ממנו כנגד איזה חיסרון, לדעת מה זה נקרא בו "תענוגים" או "חסרונות", אבל במנותק מהאדם. כדי שהאדם יבדוק ויבנה מערכת יחסים ביניהם, לא כפי שהיא נראית לו עצמו, אלא כפי שהיא באה מצד הבורא. ולכן האדם שמתרומם מעל עצמו, ומחפש איך להיות בלתי תלוי בכלים שלו, בהבנות שלו, בהבחנות שלו, בערכים שלו, אלא לקבל כל אותם נתונים מהבורא, נקרא שעוסק בעבודת ה', ואז הוא מגיע לבחינת יראה.

"והוא בפחד ומורא, והוא לא יודע איך לעבוד לה'." הוא לא יודע מהיכן לקחת את הנתונים הללו ונמצא במבוכה. "וכשלומד על דרך זה, ובכל פעם שהוא מוציא איזה טעם בהתורה ויכול לשמש עם זה, ולפי ערך ההתפעלות וההתרגשות, מזה שזכה לדבר מה בהתורה, והוא מתמיד בדרך זה, אז מגלין לו לאט לאט את רזי תורה."

מקור הפחד והחרדה, היראה באדם, הוא קודם כל מהמבוכה מהיכן יידע מה לעשות כלפי הבורא. כי מרגיש את עצמו שקוע כל כולו ברצונות ובכוונות שלו, במחשבות שלו, ולא יכול להעריך ולהבין ולדמיין לעצמו משהו מחוץ לכלים שלו. רואה שאפילו באדם אחר, הוא לא מסוגל להתלבש כדי להבין איך האדם השני מסתכל על העולם, ואיך יוכל לעשות זאת כלפי הבורא. אבל אם האדם, מתוך שמבין את מצבו האנוש, בכל זאת עושה מאמצים להגיע לידיעה איך "לעבוד ליה", כלפי הבורא, זאת אומרת, איך לתת לבורא בחזרה אותו יחס, כמו שהבורא מתייחס אליו, אז נקרא שמחפש רזי תורה. ואז נמצא ביראה אמיתית.

ואם מהלימוד מגיעה אליו אותה ידיעה, אז הוא באמת שמח ומאושר. אבל לא משום שמצא מילוי של תענוג. אלא מפני שמצא הזדמנות, הבנה, איך לעשות משהו בהתאמה, כמו שהבורא מתייחס אליו. איך לעשות כלפיו מעשה השפעה.

"ובזה יש חילוק בין חכמה חיצונית לחכמת התורה. שבחכמה חיצונית ההתפעלות ממעטת השכל, מסיבת שההרגש הוא בהופכיות להשכל, לכן ההתפעלות ממעטת בהבנת השכל." כמו שלומדים תמיד בקבלה, בא התענוג ומכבה את הרצון, ואז לא מרגישים את התענוג עצמו. "מה שאין כן בחכמת התורה, ההתפעלות היא עצמות, כמו השכל.

והסיבה הוא, משום שהתורה בחינת חיים, כמ"ש "והחכמה תחיה בעליה", שהחכמה והחיים הוא אותו דבר."

מה זאת אומרת שהם "אותו דבר", הרי מילוי אנו מרגישים מצד הכלים, לא מצד המילוי עצמו. אלא לפי הערכה, הרגשה, התאמה, של הכלי למילוי. מילוי הוא אותה מידת התיקון שהכלי משיג. מילוי אמיתי הוא מידת ההשפעה, היכולת להשפיע, שמתבארת בכלי. והאור הוא אותו היחס של הכלי לבורא, באותו רגע שמרגיש באיזו מידת עביות, באיזה כוח רצון, באיזו התפעלות, הוא משפיע לבורא.

הכל רק הרגשה פנימית של הכלי. אבל מפני שהכלי רוכש גם מידת התאמה לאור, אז לפי אותה מידת התאמה, יש בכלי יחס ורגש שהוא כביכול ממלא מישהו, הנמצא מחוץ לו, את הבורא. אבל אין "מחוץ לכלי". אלא אותה הרגשה פנימית של השפעה, רצון להשפיע, יכולת להשפיע, היא שמביאה לכלי הרגשה של "מחוץ לו". ואם הכלי פועל מתוך ההרגשה הזאת, בתוך הכוונה הזאת, אז ישנה בו השגה הנקראת "השפעה לבורא". אבל כל המצבים האלה, הם תופעות פנימיות שקיימות רק בתוך הכלי.

רק על התופעות האלה מדובר, ולא על משהו מחוץ לכלי. אלא על ההרגשות האלה שמקובלות, מתראות, נולדות, בתוך האור חוזר שנמצא בכלי, לאחר שהכלי עושה על עצמו צמצום, ומתעלה מעל הרצון לקבל, עושה חשבון כנגד הרצון לקבל, מעליו. בתוך האור חוזר שמתחילים לחיות בו, לאחר שמתעלים מעל העביות והמסך, שם נקרא שעושים פעולות השפעה לבורא. כי שם נמצא אותו אור התורה שברא את הכלי. אבל רק בבחינה א', שהיא תוצאה מפעולתה של בחינת שורש.

"לכן כמו שהחכמה מתגלה בהשכל, כן החכמה מתגלה בההרגש, כי אור החיים ממלא את כל האברים (ונראה לי, שמשום זה צריכים לראות תמיד, שיהיה לו התפעלות בחכמת התורה, כיון שבהתפעלות יש היכר גדול בין חכמה חיצונית לחכמת התורה)."

בעל הסולם אומר מהי הבדיקה. הבדיקה היא כמו שכתוב: "כל עצמותי תאמרנה". השמחה שממלאה את האדם מהחיבור עם הבורא, מכך ששניהם משפיעים זה לזה, היא מורגשת בו בצורה של כלי ואור, שהולכים וגדלים ומתגברים כל פעם יותר ויותר. ואינם מכבים זה את זה כמו בכלים האגואיסטים כנגד האור, ששניהם מנוגדים. אלא שני הכוחות הללו, כוח ההשפעה של האור וכוח השפעה של הכלי, מתחברים ודווקא מכפילים זה את זה.

"וכמו כן בבחינת עבודה, שנבחן לקו שמאל, מטעם שהוא בחינת קבלה. כי ענין קבלה פירושו, שהוא רוצה לקבל, מטעם שהוא מרגיש חסרון. וחסרון נבחן לג' בחינות:

א. חסרון הפרט,

ב. חסרון הכלל,

ג. חסרון השכינה.

וכל חסרון נבחן שהוא רוצה למלאות את החסרון, לכן נבחן זה לקבלה, ולקו שמאל."

העבודה לפני יצירת הקשר, לפני המגע עם הבורא, היא עבודת הכנה. ובעבודה שהנברא מגיע לתיקון הכלים, ולפי מידת התיקון נכנס לקשר עם הבורא, למגע עימו, האורות נכנסים לתוך הכלים, ואז הולכים ומתרבים, וכתוצאה מהחיבור הזה האדם מגיע לשמחה, ל"שמחת תורה". אבל העבודה לאחר שמגולה הכל, היא מה האדם עושה עם אותו מצב שהשיג, איך הוא ממשיך ביגיעתו.

איך הוא ממשיך לעבוד מטעם החיסרון, במצב שהוא מלא כולו בתורה, והכלים שלו אינם נמצאים יותר בחיסרון, כי "על כל פשעים תכסה אהבה". איזה חסרונות יכולים להתגלות בו, אם מטעם הכלים לא יכולים להיות יותר חסרונות, כי האור שבא לפי הטבע הישיר שלו, שולט ומכבה את החסרונות בכלי. וגם אם האדם מתנגד ועושה על עצמו צמצומים, ולא נותן לאור לשלוט בו בעל מנת לקבל, כמו בפרצוף למטה מטבור, בכל זאת הוא נמצא במצב של שלימות.

איך אפשר במצב של התאמה, של הצלחה בפעולה, שמתגלה שמחת התורה, למצוא מקום לשיפור ולפעולה נוספת. היכן יכולות להיות לו עוד יראה ותוספת עבודה. כי אם לא יהיו יראה ותוספת עבודה, אז המצב שהוא לא מתקדם, גם ברצון לקבל מורגש כלא קיים. כי הרצון לקבל בנוי בצורה כזאת, שהוא רק מרגיש שינויים. הוא לא ישות בפני עצמה. הוא לא יכול להרגיש את עצמו, ולא יכול להרגיש את האור. אלא כל הרגשה שלו בנויה על שתי ההבחנות, בין האור לחושך.

ולכן אם הכלי והאור מותאמים זה לזה ומתמלאים, אז למרות שבתוך הכלי נמצא הרצון לקבל שהוא ההפך מהכוונה, ובכלים שתוקנו, נשמרים הרצונות לקבל הקודמים עם הכוונות ההפוכות, אבל בכל זאת הפער הזה חייב כל פעם ופעם, להיות יותר ויותר מורגש בתוך הכלי, אחרת הכלי מאבד את הרגשתו, ההרגשה נעלמת בו. ולכן באדם שמתקדם ומגיע למצב של כלי כאור, "חשכה כאורה יאיר", קיימת השאלה מהיכן לקחת את ההבחנות להתקדמות. כי ללא ההבחנות הוא נעלם כביכול מהמגע עם הבורא, וחוזר להיות שוב בחוסר עצמאות.

"מה שאין כן תורה, נקרא שהוא עובד לא מטעם שמרגיש חסרון, שצריכים לתקן, אלא שהוא רוצה להשפיע נחת רוח ליוצרו (והוא על דרך תפילה, ושבח, והודאה. וכשעוסקים על דרך שמרגיש את עצמו שהוא בשלימות, ואינו רואה שום חסרון בעולם, זה נקרא בחינת תורה. מה שאין כן שאם הוא עוסק בזמן, שהוא מרגיש איזה חסרון, נקרא זה בחינת עבודה)."

האדם בכל זאת יכול להתקדם, ולהרגיש שהוא עושה משהו ומגדיל את עצמיותו, רק אם הוא לוקח חסרונות מחשיבות הבורא. ולא משלילה. כי הכלים כבר מתוקנים ומלאים באורות, ולא יתכן שיתגלה בו חיסרון, מאותם מצבים קודמים שעסק בתיקונים. אלא הוא הולך עם כלי מתוקן שנמצא בגמר התיקון, ומגלה יותר ויותר חשיבות בבורא. לרשותו עומדים הכלים שגמר לתקנם, שיש לתקנם כדי לחקור את הבורא בצורה אמיתית. ואז חשיבות התורה, חשיבות האור, מגיעה ללא חסרונות. והוא מתחיל לעבוד בשיטה אחרת - לחפש מקום לעבודה.

זאת אומרת, ישנה בו יראה, אבל מסוג שונה לחלוטין. יראה איך להשיג חשיבות נוספת, על פני כל הכלים המתוקנים. ושוב קיימת הבעיה, כלפי מה והיכן הוא ירגיש את ההבדל הזה. וכך הוא מרגיש כל פעם את ההבדל בין חשיבות דאתמול לחשיבות דהיום, וההבדל הזה משמש לו כתוספת כלים. זאת אומרת, הוא תיקן את הכלים, רק כדי ללכת ולחקור את חשיבות הבורא. וההבדל בין השגות החשיבות, הוא המשמש לו כחסרונות, אולי ימצא עוד חשיבות, אולי יוכל בכך להגדיל את ההשפעה שלו. אבל בלי קשר לכלים המתוקנים, אלא כבר מעליהם.

כך הבחינות מעל העבודה, כאשר מגיעים למצב שאין כבר עבודה של תיקון. אבל "ובזמן עבודה יש להבחין ב' בחינות:

א. מטעם אהבת ה', שרוצה להיות דבוק בה', שמרגיש כאן המקום, שיכול להוציא את מידת האהבה, שיש לו ולאהוב את ה'.

ב. מטעם יראה, שיש לו יראת ה'."

מהו ההבדל בין חיסרון הכלל לחיסרון השכינה?

"חיסרון הפרט" נקרא חיסרון שהאדם מרגיש, כמה תיקון חסר לו בכלים הפרטיים שלו, כדי לתקנם ולהתחבר עם הכלל, כדי דרך זה להגיע להשפעה לבורא. "חיסרון הכלל" נקרא שיש לאדם כלים דהשפעה, גלגלתא ועיניים, והוא מתחיל לצרף "צרת רבים", חסרונות של הכלל. האדם עצמו נכלל בהם ומתקן אותם, במה שיכול להתכלל מהם. זאת אומרת, "מצטער בצער הציבור" ומתקן אותם, "זוכה לנחמת הציבור". זוכה לתקן את הכלים האלה, בעודם נכללים בו עצמו.

לאחר שמתקן אותם, אז מתגלה לו "חיסרון השכינה". עד כמה הבורא סובל שלא יכול להתגלות בתוך הכלים האלה. מדובר רק מצד הנברא. כלפי הרגשת הנבראים מורגש "שלא יכול להתגלות כלפי הנבראים". כי כל ההבחנות הן רק מתוך הנבראים. זאת אומרת, מתי האדם יכול לתקן את הכלים שלו, ולהגיע למצב שמרגיש את חיסרון השכינה? רק לאחר שמתקן את הכלים שלו ומסוגל להרגיש במשהו את הכאב הזה. כאב הזולת הוא חיסרון "הציבור", חיסרון בכלים אחרים. אבל לאחר "צער הציבור" נמצא אותו חיסרון של "צער השכינה", צער מצד המתלבש בתוך הכלים.

זאת אומרת, תמיד עובדים עם חסרונות. או חסרונות הלא מתוקנים בעל מנת להשפיע, של האדם עצמו. או המתוקנים בעל מנת להשפיע, שיכול לעבוד כבר עם החסרונות של הציבור. הוא מצרף לעצמו את החסרונות של הציבור, ומרגיש בכלים המתוקנים האלה שהפכו להיות שלו, את החיסרון של המלביש, של המתלבש בהם. מתוך הכלי שלו, מרגיש את הצד השני. אבל אף פעם האדם לא יכול להרגיש "בורא" או "צער השכינה" מחוץ לו. אלא מרגיש את התיקונים שלו, מגלה בהם את אותה הבחנה פנימית יותר הנקראת "שכינה".

בתיקונים שעושה בכלים שלו לפי "ממעשיך הכרנוך", הוא מתחיל להרגיש את החיסרון שיש באור, שרוצה למלא אותם. כי בעצמו מגיע לאותה מידת השפעה כמו באור. ואז מבין מיהו המשפיע, עד כמה הוא סובל שלא מסוגל להשפיע, עקב הכלי הלא מתוקן, שלא יכול להנות מהשפעה. כמו בדוגמא של בעל הסולם על בן מלך, שלא רואה ולא שומע ולא יכול לטעום טעמם של אותם דברים טובים, שאביו רוצה לתת לו. ומה צריך לעשות כדי שיהיה מסוגל לקבל את כל ההטבה והחכמה שיש לאביו.

מתי רוכשים יתר חיסרון מחשיבות הבורא?

רק במדרגות מתקדמות. כי יש חסרונות מטעם הכלים, ויש חסרונות מטעם האור. מטעם האור מקבלים אותם לאחר שמגיעים לגמר התיקון. לאחר תיקון הכלים, אין לנברא מהיכן ללכת ולהתקדם. אלא ההתקדמות היא תמיד מחשיבות המשפיע. בלי החשיבות הזאת החומר לא יכול להתעורר ולהתרומם. אבל חשיבות המשפיע משיגים, או בניגוד לאדם עצמו, בפער בין המשפיע לבין החומר, או לאחר שמתקנים את הכלי כולו, החשיבות מגיעה מהמשפיע עצמו. לא מהפער ביניהם, מהשלילה, אלא מהבחנות של חיוב.

האם ההבחנות האלה תלויות בכלים?

כלים מתוקנים הם כמו מכשיר מקולקל, שמתקנים אותו כדי לעשות מה שצריך, להשיג משהו, לעשות את העבודה האמיתית. אבל המצב המתוקן איננו נחשב עבודה. אלא "עבודה" נקרא לתקן את הכלי במצבנו הנוכחי. ולא איך נעבוד אחר כך עם הכלי המתוקן. בקבלה כל העבודה נמדדת עד גמר התיקון, גמר תיקון הכלי. השלב שהמכשיר חוזר להיות מתוקן. ולא מדובר על מה שקורה איתו הלאה. כי אין לנו מילים להביע ולא השגה להבין את המצבים הללו. אלא רק להקיש דבר מתוך דבר במידת מה. ולהבין מדוגמאות מזדמנות שיש עוד מדרגות, שאינן באות מצד החיסרון, ההתייחסות לכלי, כי הכלי כבר מתוקן, אלא שמתייחסות למאציל עצמו.

איך תיקון של תרי"ג איברים הופך להתכללות עם צער הציבור?

הכלי של הנברא הוא תמיד עשר ספירות, ולא תשע ולא אחת עשרה. אלא תרי"ג חלקים, רצונות פרטיים, שהם בינתיים כולם על מנת לקבל. ועל ידי הנקודה שבלב, אפשר להתחיל לתקן את כל הרצונות האלה, שיהיו בעל מנת להשפיע. כי אותו ניצוץ הנקרא "חלק אלוה ממעל", הוא נותן לאדם את הדחף להתחיל לתקן את הרצונות בשימוש כלפי הבורא. כי אין להם שימוש אחר. אבל אי אפשר לתקן את הרצונות ישירות כלפי הבורא.

אם מתחילים לתקן אותם כלפי הבורא עצמו, ממשיכים לפעול כמו בעולם הזה, היינו, מתוך הרצון המקולקל בעל מנת לקבל. לכן כדי שתהיה לנו אפשרות לתקן את הרצון בעל מנת להשפיע, הבורא נסתר כמקור התענוג, ובמקומו ניתנה לנו העבודה עם הזולת. אותה בדיקה אמיתית של היכולת להשפיע - לצאת משנאה לאהבת הזולת, כלפי אותו משהו שנוא מדרך הטבע. לכן הכלי של אדם הראשון נשבר לחלקים. וכל חלק יש לפניו, להתייחס מתוך הנקודה שבלב, לכל יתר הכלים, לכל יתר הנשמות. בדרך הזאת כל אחד מהם, למרות ששונא את השני שנאת חינם, יכול למצוא לעצמו את התיקון.

ואיך כל אחד ואחד מתקן את תרי"ג הכלים שלו? על ידי כלים ששייכים לגלגלתא ועיניים, כלים דהשפעה. ומה הם "כלים דהשפעה"? אותו חלק בכל הרצונות שהוא עביות שורש א' ב', רצון לקבל קטן וחלש במיוחד שיכול להיות בכוונות על מנת להשפיע. אבל תמיד מתחיל איזה בלבול בזמן הלימוד, האם שורש א' ב' דעביות הם רצונות נפרדים, או בכל רצון ורצון ישנה מלבד עביות ג' ד' גם עביות שורש א' ב', ורק היא חלקי רצונות של גלגלתא ועיניים? זאת אומרת, האם בכל תרי"ג הרצונות עביות שורש א' ב' היא כלים דהשפעה, גלגלתא ועיניים, ועביות ג' ד' היא כלים דקבלה, אח"פ, או תרי"ג הרצונות מתחלקים לרצונות ששייכים לגלגלתא ועיניים, שכוללים את כל דרגות העביות, שורש, א', ב', ג', ד', ולרצונות ששייכים לאח"פ, הכוללים את כל דרגות העביות, שורש, א', ב', ג', ד'? אבל אין שום הבדל בתיקון אם חושבים שהרצונות מתחלקים כך או מתחלקים כך.

אלא העיקר שמתקנים. כי כל ההבדל בין הכלים הוא רק באופן תיקון הרצונות. רצונות שיכולים להיות מתוקנים באדם ללא התערבבות עם האחרים, הם רצונות דהשפעה. הוא עוד לא נכלל מהאחרים, עוד לא מסוגל להתכלל מהם. הוא עוד לא מרגיש את הרצון לקבל שבהם, כי לא מרגיש את הרצון לקבל של עצמו. ביחס הזה לתיקון, הנקרא "קטנות", מתקנים את הרצונות בכוונות דעל מנת להשפיע. ואותה עבודה איננה נחשבת פעולה, אלא רק תיקון. קניית הכוונות דהשפעה על עביות שאיננה מורגשת כעביות. כמו אותו צדיק שחי ביער כחפץ חסד, בלי להצטרך לדבַר, עד שאפילו חולצה אין לו כדי להציל את בת המלך. אבל מתי הוא מתחיל להרגיש האם הוא צדיק, האם הוא באמת "חפץ חסד", האם הוא נמצא ביער ולא צריך מאומה - רק בשעה שבאים אליו ודורשים.

ואז עליו לקנות על גבי הרצונות האלה של חפץ חסד, של בינה בלבד, של כוונות השפעה, את הפעולה עצמה, לעשות פעולה של השפעה. ולכך לא מספיקים כל הרצונות שלו עם כל הכוונות הקודמות. אלא הוא חייב להתחיל כבר את השלב הבא בסדר התיקונים, הנקרא "להתכלל מצער הציבור", ולהמשיך על זה אהבת הציבור, ואחר כך "נחמת הציבור".

ולגבי הבלבול הזה, האם מתקנים קודם רמ"ח רצונות ואחר כך שס"ה רצונות, או בכל הרצונות יחד, החלק של קניית הכוונות נקרא רמ"ח, והחלק של עבודת הכוונות עם העביות נקרא שס"ה, אפשר לומר שגם כך וגם כך, תלוי איך נוח יותר לבטא את הדבר. ההסברים האלה נראים די "עגולים" כאלה, מפני שהתהליך עצמו מובן מתוך העבודה, אבל קשה לביטוי.

האם אפשר לקנות תיקון חפץ חסד ללא התכללות בצער הזולת?

תמיד נכללים מצער הזולת. כי תיקון חפץ חסד אי אפשר לקנות, אם לא מנותקים לגמרי מהכלים. אחרת כלפי מה מודדים אותו "חפץ חסד", על פני מה קונים אותו. אבל קונים אותו בזמן המגע עם החברים, בלי שימוש בעביות בצורה פעילה, בלי להשתמש בעביות שלי או שלהם. אלא לעלות על פני העביות שמתגלה בי ובהם.

זאת אומרת, האדם לא עובד עם האגו שלו, או עם האגו של החברים, אלא כולם נמצאים מעל האגו. בלי לגעת ברצונות האגואיסטיים, רוצים להתחבר ורק לפתח את הקשר ביניהם מעל הדעת, כדי להגיע לקניית ההשפעה. עוד לא על הבשר, אלא רק להתעלות מעליו. בזמן הקטנות כל השימוש בו הוא רק על פני כל המחשבות, וכל הרצונות, וכל החרדות, הפחדים, הבעיות, להתעלות ולהימצא בתכונת ההשפעה, בלי לעבוד עם העובי עצמו. וזו כל הקטנות. בקטנות האדם נמצא בהכרה מלאה הנקראת "שכר ועונש".

איך החברה תורמת למידת היראה של הפרט?

היראה שמדובר עליה בקבלה, אי אפשר להרגיש ולהבין אותה, אם האדם לא נמצא בתוך חברה. לצורך זה מספיק להתכלל עם האחרים אפילו דרך מסך הטלוויזיה או צג המחשב, כדי להרגיש אותם ולהתכלל בעביות שלהם. כי לא כל העולם יכול להתקבץ במקום אחד כדי לשבת וללמוד לפנות בוקר, וגם אין בכך כל צורך. אלא מספיקה התכללות.

ב"זוהר הקדוש" (חלק "הקדמת ספר הזוהר", מאמר "פקודי אורייתא פקודא קדמאה") נאמר על היראה, שהיא הפקודה הראשונה, המצווה הראשונה. אלא יש יראה בעולם הזה, שהיא יראה גופנית, גשמית, מה יקרה למשפחה, לקרובים, לכל מה שיקר לאדם בעולם הזה. ויש אותה יראה רוחנית הבאה מהשתדלותו של האדם להגיע להשפעה. אבל כדי שהאדם ישתדל להיות בפעולות של השפעה, הוא צריך חברה שתתמוך בו ותביא לו חשיבות של מידות ההשפעה, כדי שיראה מהי בדיוק השפעה.

והאדם, לאחר שמנסה ומנסה לעשות, הוא מתחיל להבין שהוא לא מסוגל. ואז אם החברה משפיעה לו את חשיבות ההשפעה, שאין ברירה, כי הדבר היחידי שנצחי ושווה ושלם הוא להשפיע, ובלעדיו הוא יישאר בהמה לכל דבר, אז מתחילה לגדול באדם יראה שאיננה גשמית, אלא רוחנית. אותן המחשבות האם יוכל אי פעם להגיע להשפעה לבורא. "השפעה לבורא" נקרא השפעה מחוץ לו, השפעה לזולת, השפעה לקבוצה.

אם האדם מפחד שלא יגיע למידת ההשפעה הזאת, הוא כבר נמצא ביראה הנכונה. זאת אומרת, אי אפשר להגיע ליראה הנכונה ללא עבודה בקבוצה. כי ממנה האדם מקבל את חשיבות המטרה, את ההרגשה וההבנה מהי השפעה, את המיקום המדויק היכן הוא נמצא ביחס להשפעה הזאת. והפער הזה בין הרצוי למצוי, הוא שמביא את האדם ליראה.

מאמר מ"ח: "עיקר היסוד"

שיחה מ-21.06.07

"עיקר היסוד הוא דרך הידוע לכל. וענין הזהירות והשמירה, שיש בענין מוחא, הוא מסיבת, שהוא נבנה על יסוד השאלה. ואם נזדמן לו השאלה הידוע, צריך להיות מזוין ומחוסן לעמוד על המשמר, ולענות על המקום את התשובה הידוע.

זאת אומרת, שכל הבנין נבנה על שאלות ותשובות. וזה הוא שהולך בדרך ה', וזוכה לבנות בנין השכינה. ובזמן שאין לו כבר מקום של שאלות ותשובות, אזי הוא נקרא בחינת עומד."

אנחנו נמצאים בהרגשת "האני" של הנברא. הנברא הוא משהו נפרד, מיוחד, נבדל, מרוחק, מהבורא. ההרגשה הזאת שנמצאת בנו, היא שמבדילה אותנו מכל יתר היצורים. וההרגשה הזאת של נקודת הנברא, נקודת הבריאה "יש מאין", היא הנקודה החשובה ביותר, כי היא עוזרת לנו להשיג את הבורא.

ומתוך הנקודה הזאת נשאלות כל השאלות: "מי הוא?" ו"מה הוא?", לעומת זה "מי אנחנו?" ו"מה אנחנו?", ו"מה הקשר בינינו?", זאת אומרת, מה הקשר בין הנקודה הזאת שנמצאת מחוץ לבורא, לבין הבורא. השאלה הזאת היא כל ההשכלה שלנו, כל ההכרה במציאותנו.

ולכן עד כמה שהאדם מסוגל לענות על השאלה הזאת נכון, זאת אומרת, לשמור על עצמו ולא להעלם ביחס הזה בין "אני" לבורא, אלא לענות עליה נכון, היינו, גם לשמור על עצמותו וגם לשמור על עצמו, על האדם, למרות שהפער בין "האני" שלו לבין הבורא גדל כל הזמן, אז על פני הפער הזה דווקא האדם הולך ומשיג יותר ויותר את מציאות ה'.

והשאלה הידועה הזאת היא "מי ומה?" - "מי ה' אשר אשמע בקולו?" ו"מה העבודה הזאת לכם?". שתי שאלות פרעה, שפרעה מציג לנו את כל העביות, כל ההתנגדות, כל הפער, בין נקודת ה"יש מאין", לבין הבורא, לבין האור. ולענות על שתי השאלות האלה הנקראות "שאלות מוחא וליבא", זה נקרא להשיג את הבורא.

אבל האדם שמתקן את הכלים שלו ומשיג את הבורא, הוא קודם כל מתקן את עצמו בדרגות שכר ועונש, שרק השגגות בלבד הופכות לזכויות, כי רוכש תכונות השפעה, כוונות על מנת להשפיע. ורק אחר כך שמשתמש ברצון לקבל שלו כדי לקבל על מנת להשפיע, הוא מתקן את עצמו בדרגת האהבה, שגם הזדונות הופכות לזכויות.

ואז הוא מסיים לענות על שתי השאלות "מה?" ו"מי?" ואין לו יותר מה לעשות. כמו שבעל הסולם אומר: "ובזמן שאין לו כבר מקום של שאלות ותשובות, אזי הוא נקרא בחינת עומד. " זאת אומרת, הוא לא יכול להתקדם יותר. כי כל ההליכה שלנו היא בשאלות ותשובות. לכן מלכות נקראת "שושנה". כי הכל נבנה בה מהשאלות.

והשאלות האלה צריכות להיות תמיד "הקהה בשיניו", שזה נקרא "שושנה בין החוחים". זאת אומרת, על פני העביות שמתגלה, על פני השאלות האלה שבאות לאדם בערבוביה, הוא כל פעם צריך להבדיל ביניהן, אלה שייכות למוחא ואלה שייכות לליבא, ולהיות מזומן לענות על השאלות. להיות מזוין כנגדם בכוח לשמור עליהן ולא למחוק אותן.

זאת אומרת, לא למחוק את העביות, את הפער, את הרגשת הפער בין האדם לבורא. אלא להיות מסוגל לסבול את ההרגשה הזאת של הכרת הרע, ולהבין שהיא עניין מטרתי. ולהתייחס לעמקות הכלי, אפילו הלא מתוקן, שטוב שהוא מתגלה, אמנם שזה לא נעים, כי זו האמת. ויחד עם זאת גם באותה עמידה לא נעימה, תמיד לשמוח.

ועל ידי היחס הזה האדם מתקשר לאור העליון המחזיר למוטב. ועל פני העביות הגדולה שמקבל, הוא בונה כוונות על מנת להשפיע. תחילה בדרגת שכר ועונש ואחר כך בדרגת האהבה. וכך האדם משיג את המאציל בכמה שאפשר לו, לפי העביות שלו במוחא ובליבא, ולא נשאר לו מה לעשות. כי השאלות נעלמות ואין לו יותר על מה לשאול, אלא הוא כביכול עומד. אבל אלה ש"עומדים" הם מלאכים ולא בני אדם, כי אין להם את היצר הרע שמתגלה.

ואז מה צריכים לעשות? ועל זה משיב המאמר: "וגם לאלו שכבר זכו להתלבשות השכינה בקביעות," זאת אומרת, שלא משתנים בהם יותר המצבים, ולא גדלים בהם יותר היצרים, ולא מרגישים יותר, ולא מגלים עביות נוספת בינם לבין הבורא, "וכבר הולכין בדרך המדרגות, שכבר אין לו אז מקום לעבודה הנ"ל, אזי ה' הכין להם מקום, שעל מקום הזה יהיה להם יסוד פנוי לשרות את האמונה."

"מקום" נקרא חיסרון, זאת אומרת, ריקנות שהאדם משתוקק למלא אותה. ואז האדם צריך לבדוק את עצמו, במה הוא רוצה למלא את המקום הריק, את המקום הפנוי. או שהמקום הריק עצמו דורש בכל תוקף למלא אותו במילויים. או שהאדם מתחיל להבין, שהמילויים אינם העיקר, אלא המילויים והמקום הריק הם רק אמצעי כדי להתקשר לנותן המילוי, לבעל הבית.

והשולחן והכיבוד שנמצא עליו, הם רק אמצעי להיות מקושר עם בעל הבית. כי טבע האדם הוא לקבל וטבע הבורא הוא להשפיע, והקשר ביניהם יכול להיות רק דרך המילוי. "הגם שזה קשה להבין, איך יצוייר דבר כזה במדרגות עליונות," שהבורא מזמין לאדם מקום ריק, במדרגה שאין בה מציאות של חלל ריק. כי האדם כבר תיקן את כל החלל שהיה בו עם כוונות על מנת להשפיע ועם כוונות לקבל על מנת להשפיע, ומה כבר יכול להישאר בו ריק? "אבל הקב"ה בעצמו יכול לעשות דבר כזה.

שזה ענין תיקון דקו אמצעי: ושאסור לקבל מבחינת קו שמאל." זאת אומרת, האדם מתעלה מעל הרצונות דלקבל כמו שהם, ובונה מצב חדש לחלוטין. כי בפשטות נראה לנו שקו אמצעי הוא התמזגות כלשהי בין קו ימין לקו שמאל. שלוקחים קצת מקו אחד וקצת מקו שני ועושים איזה ממוצע ביניהם, בין הרצון לקבל והכוונות על מנת להשפיע, וכך יוצא "לקבל על מנת להשפיע". אבל מלימוד הקבלה משמע שלא כך. שבכלל לא משתמשים ברצון לקבל, אלא בונים מעליו את הקו האמצעי.

זאת אומרת, מתעלים מעל הרצון לקבל, עושים עליו צמצום, ונדבקים לבינה, לקו ימין. אבל קו ימין שלא בא מלמעלה, אלא האדם בונה אותו על עצמו בשכר ועונש. ורק כשיש לו אותו קו ימין, הוא עובד איתו כדי להתכלל בו עם הרצון לקבל. ואותה התכללות של הרצון לקבל עם הרצון להשפיע שמביא הקו האמצעי, זה נקרא "מסך דחיריק", שהוא כל כולו תלוי בנברא.

שיטת העבודה הזאת להתעלת מעל הרצון לקבל, ולקחת ממנו רק חלקים, כדי להגדיל את הכוונה להשפיע, ולדחוף אותה כוונה להשפיע עוד ועוד למעלה, היא הקו האמצעי שהאדם בונה בכל ההליכה שלו בסולם קכ"ה המדרגות. זאת אומרת, בהליכה הזאת לא משתמשים ברצון לקבל, אלא מוסיפים אותו בקו ימין כדי להשפיע. וזה נקרא "לרומם את ההשפעה על פני הקבלה". כי לתוך אור החסדים מצטרף גם אור החכמה, כדי שאור החסדים יהיה מלא באור חכמה.

ועל ידי זה "אור החסדים", תכונת ההשפעה, מתעלה בגובה שלה על פני כל הרצון לקבל שמתגלה לאט לאט זה אחר זה בכל 125 המדרגות שיש בנברא. זאת אומרת, באותה התכללות המסך דחיריק עוזר לאדם לרומם את תכונת הבורא על פני תכונת הנברא. והמקום החדש הזה שהבורא מזמין באדם לעבוד בו, הוא מה שלא נברא, ורק האדם יכול לעשות אותו.

וכך יוצא מה שלא היה קודם, שהאדם מעלה את חשיבות הבורא 125 מדרגות. זאת אומרת, הוא מעורר את תכונת ההשפעה, את תכונת הבורא, את טבע הבורא, שמתגלה כלפינו, ולא עצמותו. אלא אותו יחס של הבורא אלינו, שרק לפיו יכולים לדבר עליו. האדם מעלה את טבע הבורא משאול תחתיות עד הר גבוה על ידי הטבע לקבל, אותו חלל גדול, שיש בו.

בהתחלה האדם מרומם את טבע הבורא, זאת אומרת, את גדלות הבורא, מעל הטבע של עצמו. הוא בועט בטבע של עצמו ולא רוצה להשתמש בו ולקבל. ואחר כך מעלה את הבורא, את הטבע דלהשפיע, מעל הרצון לקבל. זאת אומרת, משתמש ברצון לקבל ועל פניו מעלה את תכונת ההשפעה. כי לתכונת ההשפעה אין גובה, הגובה שלה נקבע לפי הכלים דקבלה.

וכך הבורא מזמין באדם אותו מקום חלל, כדי לתת לאדם יכולת להגיע לעבודה. ובאותה פעולה שהאדם עושה ומעלה את תכונת ההשפעה לגובה, שהיא תהיה מעל תכונת הקבלה שלו עצמו, האדם רוכש בעצמו אותה תכונת השפעה, כי הוא מעלה את הבורא שלו לאותו הגובה, והמעשה הזה כבר נרשם על חשבונו של האדם.

"ויחד עם זה אנו רואים, שבחינת החכמה מתגלה רק במלכות. ואף על פי שמלכות הוא בחינה כנגד להחכמה, מכל מקום דוקא כאן במלכות הוא מקום גלוי החכמה. וזה ענין "והמכשלה הזאת תהיה תחת ידך", שדרשו חז"ל, ש"אין אדם עומד על דבר הלכה, אלא אם כן נכשל בה"." כי כל פעם האדם נכנס לתוך הרצון לקבל וחייב לגלות אותו בכל העובי שלו, בכל צורתו המנוגדת להשפעה, ואחר כך להתעלות מעליה. זאת אומרת, לשמור על הפער בין הרצון לקבל לבין ההשפעה, וכל פעם להשתמש בו בצורה כזאת.

ואם הוא מעלה את תכונת ההשפעה מעל הרצון לקבל, אז מתגלה ברצון לקבל אור החכמה. "חכמה" שייכת רק לרצון לקבל. הבורא מתגלה כחסדים. במידה שהאדם משתמש ברצון לקבל שלו כדי לרומם את החסדים, אז החכמה מתגלה ברצון לקבל. מהי "חכמה"? חכמה נקרא "כוח-מה", שהוא השגת המאציל. מה שמקבלים מהמאציל, הוא נקרא "חסדים". אבל אם דרך החסדים האלה "חודרים בו", מכירים אותו, אז נקרא "חכמה".

חכמה יכולה להתגלות רק בכלים דקבלה, אבל בתנאי שהכלים דקבלה מרוממים את תכונת ההשפעה. וזה נקרא "מלכות עומדת במקומה" או "מלכות עולה לבינה". רק בפער בין בינה למלכות מתגלה החכמה. ככל שמלכות יכולה להצטרף לבינה, דווקא בה מתגלה החכמה. והחכמה הזאת היא השגת האלוקות מצד הנברא. כי לבורא אין יכולת כזאת, לבורא ישנם רק חסדים בלבד. ואילו הנברא, מפני שהוא נברא ברצון לקבל, לכן על ידי שמרומם את החסדים, הוא משיג בתוך הרצון לקבל את החכמה, את הבורא.

זאת אומרת, היכן נמצאת הרגשת הבורא האמיתית? בכלים דקבלה. והיכן נמצאת ההבנה מה הבורא עושה, ההבנה של תכונתו? בכלים דהשפעה. כי יש הבדל בין איך שבעל הבית מתייחס אלינו לבין מי הוא בעל הבית. "חסדים" נקרא איך שהבורא מתייחס אלינו. אבל מי הוא הבורא אנחנו יכולים להשיג רק בכלים דקבלה שלנו. לכן הבורא, ברצונו שהנברא ישיג אותו, לא יכול היה לעשות אחרת, אלא לברוא רצון לקבל.

ואפשר לומר גם בצורה אחרת: הנברא שמרומם את תכונת ההשפעה על פני כל הרצון לקבל שלו, בונה בתוך הרצון לקבל שלו את הבורא, ושם הוא משיג אותו. כמו שאומרים, שקודם יש "שכינתא בגלותא" ואחר כך גילוי השכינה, בורא שמתגלה. והיכן הבורא מתגלה? דווקא בכלים דקבלה. והכלים דהשפעה הם רק כדי להשוות את עצמו עם הבורא. אבל לגלות אותו יכולים רק בכלים של הנברא, באותו טבע לקבל.

לכן כתוב: ""הלכה" נקרא בחינת מלכות (שזה ענין הכלה, ובזמן שהולכין להכלה נקרא "הלכה")." "הלכה" הכוונה היא, שכל פעם ישנם מקומות ריקים באדם עם השאלות "מי?" ו"מה?", עם דחפים למלא אותם בגילוי הבורא, בהשתוות הצורה לבורא. ואם האדם בונה לעצמו כל פעם "מלכות שמים", רצון לקבל שקשור לבינה, אז התהליך שבו הוא בונה את עצמו נקרא "הליכה", ואותה תנועה נקראת "הלכה".

בשינוי אותיות אותה מלכות שמים נקראת "הכלה". ואז נקרא שהאדם הולך "לקראת כלה". ההליכה שלו לקראת הכלה נקראת "הלכה", זאת אומרת, סדר התקדמות להשתוות הצורה עם הבורא, שבה האדם משיג גם את המאציל. הוא משתווה עימו בתכונת ההשפעה ומשיג אותו בתכונות הקבלה. כל פעם שהוא מפעיל את תכונת ההשפעה, שהיא תהיה בגובה מעל תכונת הקבלה, ומגדיל כלים דקבלה, נקרא שעשה עוד "צעד קדימה". כי באור חסדים אין קדימה או אחורה, אין התקדמות.

התקדמות נמדדת רק לפי הכלים דקבלה. אותו שימוש יתר בכלים דקבלה כדי להגדיל את תכונת ההשפעה, הוא נקרא "הלכה" או "הליכה". ואיך להתקדם "לקראת הכלה", לקראת הזיווג הגדול, הוא כל "השולחן ערוך", כל התיקון שלנו. "והוא נבנית רק על מכשולים, היינו על זמן של "שאלות"." אותם מקומות ריקניים שמתגלים ברצון לקבל. "ובזמן שאין לו שאלות, אין לה את השם של אמונה או שכינה." כבר אין לו יותר מה לגלות.

לכן האדם צריך לראות את עצמו תמיד כפוסע לקראת "שולחן ערוך", אותו שולחן שלידו עומד בעל הבית, עד שהוא מגיע למצב הסופי, שיכול לקבל את כל הכיבוד כדי להנות לבעל הבית. זה נקרא "שולחן ערוך" ו"דרכי ההלכה", שישנם לפנינו כדי להגיע להשתוות הצורה עם הבורא.

מהו "לרומם את תכונת ההשפעה"?

בקבלה לומדים, שאין בורא ללא נברא. שתפיסת המציאות שלנו, היא רק מה שאנחנו משיגים על עצמנו, רק "ממעשיך הכרנוך". אמנם מדברים גם על משהו שקיים לפני מה שמתגלה בנו. אבל "בורא" הוא תכונת ההשפעה, והוא רוצה רק להשפיע.

אם הבורא היה בונה תכונת השפעה כמוהו, הכל היה נשאר אותו דבר אחד, ולא שניים כמו עם הנברא. ואז לא היה לו למי להשפיע, במי לגלות מי הוא, למי ליהנות את הגדלות והשלמות שיש בו. לכן הבורא ברא תכונה אחרת, את תכונת הקבלה.

והנברא עד כמה שהוא מתחיל לגלות את הקבלה שבו, אותה תכונת לקבל, וכל פעם על פני תכונת לקבל מעמיד יותר גבוה את תכונת ההשפעה, כך הוא מתחיל להשתוות עם הבורא. ההשתוות הזאת נמדדת לפי דרגות. מהדרגה הראשונה, דרך דרגה שנייה, שלישית, ועד 125 דרגות, שהנברא משיג את תכונות ההשפעה של הבורא, עד כמה הבורא הוא משפיע.

אלא האדם יכול להשיג את תכונות ההשפעה של הבורא רק באותה מידה שמתגלה בו הרצון לקבל, והוא על פני הרצון לקבל מעלה את תכונת ההשפעה. כי הבורא מתגלה לאדם בתכונת ההשפעה הקטנה ביותר, ועל האדם לעלות עוד ועוד את תכונת ההשפעה עד לגובה הרב ביותר.

איך האדם יכול להעלות את תכונת ההשפעה? בכלים דקבלה שמתגלים בו. באותם כלים דקבלה הנברא מתחיל להכיר את הבורא. לא את תכונת ההשפעה שיוצאת ממנו, שבה הם שווים, בגלל פעולת החסדים. אלא להכיר מי המשפיע לו. שבתוך הכלים דקבלה מתגלה אור החכמה, ובו האדם מכיר את המאציל, את המשפיע.

הכלים דקבלה של האדם, הם שמאפשרים לו להכיר עם המאציל, ובשביל זה הם נבראו באדם. אבל מזה שהאדם מתחיל להכיר את הבורא, מאותו "דע את ה' אלקיך ועבדהו", מתגלים באדם חללים נוספים חוץ מהרצון לקבל שניתן לו, וחוץ מהרצון להשפיע שהוא מקבל מהבורא.

שרטוט 1

באור שנכנס לרצון לקבל האדם מתחיל להכיר את בעל הבית עצמו, ולא את הפעולות שקושרות ביניהם. ואז נולדים בו חללים וחסרונות נוספים, שבהם הוא יכול להיות המשפיע. לא שהבורא עושה לו והוא מדמה את עצמו לבורא, כמו ילד קטן שמסתכל על הגדול ועושה כמוהו בצורה חיצונית. אלא הוא מתחיל לגלות את מחשבת הבריאה, את הדברים שנמצאים לפני הבריאה, ובהם הוא גם מדמה את עצמו לבורא.

נפתחות לאדם אפשרויות נוספות דווקא להביע את עצמו ולהגיע למימוש עצמי. ולא רק להשתמש מן המוכן, כמו ילד קטן שמביאים לו הכל והוא רק משחק. בעולם הזה אין לנו בכלל דוגמא למה שמשיגים. אלא פתאום נפתח פער בין הפעולות החיצוניות לבין השגת אותה פנימיות "דע את ה' אלקיך ועבדהו", שבכלל לא היה מתוכנן בבריאה, ולא היה כאפשרות בבריאה, ונפתח רק בגלל המסך דחיריק, אותו קו אמצעי.

החסרונות הנוספים האלה לא שייכים לרצון לקבל ולא לרצון להשפיע, אלא להשגת הנותן שממנה באים לנברא רצונות חדשים, שהם עוזרים לו להגיע לאותה דבקות אמיתית הנקראת "ולדבקה בו", שגם חז"ל מדגישים דווקא אותה. האדם רוכש את הדבקות הזאת בעצמו. הוא מגיע אליה ומגלה אותה דבקות בעצמו.

לכן מדברים על היצור הזה, שהוא מיוחד מכל יתר היצורים. זאת אומרת, שדרגת הרצון לקבל הזאת היא מיוחדת מכל יתר דרגות הרצון לקבל. כי לכל יתר דרגות הרצון לקבל אין בחירה חופשית, אין להן חלל פנימי, מקום חופשי משלהן, אלא הכל מן המוכן. ובנברא הזה שנקרא "אדם" יש חיסרון חדש.

שרטוט 2

איך האדם יכול במחשבות שלו לרומם את תכונת ההשפעה?

לרומם את תכונת ההשפעה אפשר רק אם יש התפתחות של יחסים בתוך חברה נכונה. כמו שבעל הסולם מסביר, שאסור לאדם לדמיין שהוא נמצא בהשפעה ללא עבודה בקבוצה, כי הוא לא יודע בדיוק היכן הוא נמצא ומסבך את עצמו. ואסור לו לבנות יחסי השפעה עם אנשים שאין להם שום קשר לרוחניות. אלא רק עם אנשים שרוצים לבנות ביניהם יחסים כמו שקיימים בין הנשמות במערכת "אדם הראשון" המתוקנת.

האדם חייב למצוא לעצמו חברה כזאת. והבורא מזמין לאדם כל רגע ורגע הזדמנות כזאת. אלא תלוי באדם להיכן כל רגע מופנית תשומת הלב שלו למצוא לעצמו אותה סביבה מתאימה של ספרים, קבוצה ומורה, כדי להתפעל ולהתרשם ממנה, וללמוד להביע בה את תכונת ההשפעה שלו. אבל בעל הסולם ורב"ש מתריעים במאמרים שלהם, שהאדם צריך להיזהר מלעסוק ביחסי השפעה עם אנשים שלא שייכים להליכה רוחנית. אלא ללכת לפי עצות המקובלים, בלי להתחשב במה שאומרים אנשים שלא מבינים אותם. כי צריך לעשות מה שהמאציל דורש, ולא ללכת לפי רצונו של מישהו שבכלל לא מבין את הדרך הרוחנית.

מה הם כלים דקבלה ביחס לכלים דהשפעה?

"כלים דקבלה" נקראים הרצונות שנהנים מכך, שהם מתמלאים עם מה שחסר להם. זאת אומרת, רצון שהכל נמצא בו. מה פירוש "נמצא בו"? האדם שרוצה למשל מים, מרגיש בתוך עצמו "אני רוצה" ו"אני רוצה מים", שרק אם יכנסו בו מים הוא ירגיע את עצמו, את הרצון שלו, ויגיע לשובע ורוגע. ואז הוא לא יהיה זקוק לכלום חוץ מהרגשת המילוי מאותו מילוי שהוא רוצה.

זאת אומרת, לאדם יש רצון מבורר, והרצון הזה הוא למילוי ידוע. ואז מתרחשת בו קבלת המילוי, ואותו מילוי מביא לו הרגשה של סיפוק. אם הרצון לא צריך שום דבר חיצון, חוץ מאותו מילוי שימלא אותו, הוא נקרא "רצון לקבל". אם איכפת לאדם איך הוא מרגיע את עצמו, אבל עוד יותר מכך חשוב לו מי מרגיע אותו, אז הרצון שלו נקרא "רצון להשפיע". אלא גם שקיים בתוך הנברא רצון להשפיע, הנברא פועל מתוך הרצון לקבל. כי אין בנו רצון להשפיע.

יש בנו רק אותו יחס של רצון לקבל כלפי מקור התענוגים שלו. לכן איכפת לנו מקור התענוג. כמו שרואים על אדם בעולם שלנו שאנשים נותנים לו משהו. אם הוא שונא אותם אנשים, או מתבייש מהם, או יש לו איתם כל מיני חשבונות, הוא מסרב לקחת מהם. אבל אם הוא מחשיב אותם ורוצה לקבל מהם, הוא מעורר בתוכו חיסרון רק כדי לקבל מהם, כי יודע שאם ייקח מהם יגרום להם תענוג.

כך בדרך הרוחנית. אם האדם שם את היחס לנותן כיותר חשוב מהמילוי, אז היחס הזה נקרא "כלים דהשפעה". אבל אין יותר משימוש בכלים דקבלה, אלא נוסף להם היחס לנותן. האדם רוצה לקבל מהבורא, כי בלי רצון לקבל מהבורא אין לו קשר עם הנותן. אבל נעשה לו חשוב לקבל דווקא מהבורא, היחס של הבורא, מה הנותן מרגיש אם הוא האדם יקבל ממנו מה שהוא נותן.

כל צורת היחסים הזאת נמצאת ערוכה בשבילנו בעולם הזה. אם בונים יחסים כאלה בקבוצה, שבה כולם מבינים אותה מערכת יחסים של השפעה, אבל ביחסים עם החברים רוצים להגיע לאותם יחסים עם הבורא, אז בסביבה הזאת יכולים להתפתח כך. לכן הבורא הזמין לנו את העולם הזה. כדי שיהווה לנו מקום משחק בהשפעה, מקום הכנה, שממנו נוכל להגיע לרוחניות. אבל כל הרוחניות היא נבנית על פני הרצון לקבל, על פני החיסרון, שרוצים לקבל ממישהו, ומתחיל להיות חשוב ממי מקבלים.

אפשר לראות את העיקרון הזה על חיות. חיות פרא לא איכפת להן מבעל הבית. כלב פרא חוטף וטורף. אבל כלב מאולף מסתכל לפני שהוא לוקח לבדוק ממי הוא מקבל ומתי מותר לו לאכול, כי איכפת לו מבעל הבית. חיות מאולפות יודעות מי הוא בעל הבית, כמו שכתוב: "ידע שור קונהו". בחיות הרצון לקבל מתחיל להשתמש נכון ביחס לבעל הבית בצורה מוגבלת מתוך אילוף. אבל באדם נוצרת בדעת התפתחות של שייכות לבעל הבית. כי כל ההבדל בין הכלים הוא ביחס לבעל הבית.

לכן אם לא מגלים את בעל הבית, אלא רק חושבים שהוא קיים, או מישהו רק מספר שהוא קיים, אז לא נקרא שעושים את העבודה כלפיו, כי צריכים להרגיש את הנותן. האדם צריך להרגיש שהבורא נותן לו, להרגיש איך הבורא נהנה ממנו, שהוא מקבל דווקא מהבורא. ולא לשקר לעצמו כמו שמשקרים לעצמם כל אלה שלא זכו לגילוי הבורא, שיודעים עליו בגלל שסיפרו להם או אמרו להם. האדם חייב לגלות את הבורא, כמו שכתוב: "דע את ה' אלקיך ועבדהו". כי רק בצורה כזאת הוא יכול להתקדם.

אין לאדם מה לעשות במציאות של העולם הזה חוץ מלבנות יחס לבורא. ולבנות יחס לבורא אפשר רק מתוך זה שמשתוקקים לגלות את הבורא. כי העבודה מתחילה רק אחרי גילוי הבורא. כל מה שנקרא אצלנו "הרצונות שלנו", הם לא מכונים כלפי בני האדם, אלא הם כולם מכונים כלפי הבורא. כל הרצונות שקיימים בנו ברמה האנושית, הם כמין הכנה ונקראים "זמן הגלות". ובגלות אין "מצוות". לכן לפי ההלכה האדם שנמצא בגלות לא יכול לקיים מצוות.

ולמה ישראל שיוצאים לגלות לא יכולים לקיים מצוות? כי אין להם מסך, אין להם זיקה לארץ ישראל, אין להם רצון "ישר" ל"אל", ולכן אין להם על מה לעבוד. רק שהאדם נמצא ב"ארץ ישראל", ברצונות ישר לאל, הבורא מתגלה כלפיו, והוא יכול לקיים תיקון של הרצונות. וזה נקרא "לעשות מצוות", "לקיים את ההלכה", ההליכה כלפי הבורא.

זאת אומרת, לפני שהבורא מתגלה לנברא אין לאדם מה לעשות בצורה מעשית. כי עד אז לא שייך עדיין לומר שהוא "מקיים מצוות", "מתקן את הרצון לקבל", "משתמש בתורה", באור המחזיר למוטב. אלא לפני כן יש זמן הכנה שהאדם מכין את עצמו בהסתר כפול והסתר רגיל כדי להגיע לגילוי. אבל כל העבודה היא רק מרגע הגילוי והלאה. שהנותן מתגלה לאדם והוא מתחיל לעבוד כלפי הבורא ולברר מה יותר חשוב. אם חשוב לו הנותן או חשוב לו מה שהוא נותן, חשוב קו ימין או חשוב קו שמאל, והיכן הוא נמצא. כך האדם בונה בקו האמצעי יחס משותף בינו לבין הבורא.

אין לאדם מה לעשות בעולם הזה מלבד גילוי הבורא. אם האדם לא בא לגלות את הבורא, אז הוא בכלל לא נמצא בכיוון שכלפיו הנברא חייב לעבוד ולעשות. ולכן בלי חכמת הקבלה, אותה חכמה שמוגדרת כגילוי הבורא לנברא בעולם הזה, האדם לא מגיע ליישום של עצמו במאומה. כי רק לאחר גילוי הבורא הוא מתחיל להיות נברא ששייך לבורא.

כמו שבעל הסולם אומר בתחילת מאמר "מהותה של חכמת הקבלה": "כי חכמה זו היא לא פחות ולא יותר אלא סדר של שרשים המשתלשלים על דרך קודם ונמשך בחוקים קבועים ומוחלטים המתחברים וקולעים למטרה אחת מאד נעלה, הנקובה בשם "גילוי אלקותו יתברך לנבראיו בעולם הזה"." זאת אומרת, חכמת הקבלה היא לא פחות ולא יותר מגילוי הבורא לנברא הנמצא בעולם הזה. ולכן היא הלימוד השימושי והכרחי ביותר לאדם, כי בלעדיו אין לנו קשר עם הנותן, ולא נוכל לממש את עצמנו, כלפי מה שבשבילו הגענו לעולם הזה.

האם "קבלת אור חכמה" פירושו השגת רצון הבורא להשפיע?

השגת אור חכמה, קבלת אור החכמה, נקרא השגת הבורא. כי אחרת לא יכולים להשיג אותו. צריך להשיג אותו בתוך משהו. כמו שאנחנו תופסים את המציאות הנוכחית שלנו. המציאות הזאת איננה קיימת, אלא היא מתראה לנו כעולם הזה, ומורגשת רק בנו כצורה גשמית, מפני שכך מסודר הרצון לקבל.

הרצון לקבל תופס את הצורות האלה באותו אור אין סוף מופשט שנמצא סביבו. אבל אם האור נכנס לכל חמש שכבות הכלי, בדרגות עביות שורש, א', ב', ג', ד', של הכלי, של י' ה' ו' ה', אז האדם מגלה את האור העליון. וזה נקרא "ויהי שם ה' עליך"ללםם. כי הכלי של האדם הוא י' ה' ו' ה', והאור שמתגלה בו, נותן יחד עם הכלי אותה גימטרייה של "השם" (ה').

וכך האדם מגלה את הבורא. זאת אומרת, הבורא מתגלה בתוך הרצון של הנברא. ואחרת לא יכולים להשיג את המשפיע. מעל הרצון לקבל מגלים רק את תכונת ההשפעה. אבל להשיג את המשפיע אפשר רק בתוך הרצון לקבל.

האם כדי למשוך מאור המחזיר למוטב מספיק שיש רצון?

רק רצון שמכון לאור המחזיר למוטב, ולא רצון שהוא ללא בנייה וללא כיוון. כי אנחנו ניצבים תמיד מול אור מופשט. זאת אומרת, שהבורא נותן לנו הכל, כל מה שהנברא רוצה. ולכן רק הרגשת חלל שכנגדו נמצא מילוי, זה נקרא "רצון". האדם שמרגיש חלל אמיתי, כנגד החלל בקרבו כבר נמצא מילוי אמיתי. ולא כמו בעולם הזה, אותו תענוג הנקרא "מדומה", כי אין כנגדו מילוי. אלא רצון שבכל שלב ושלב יש כנגדו מילוי.

להגיע לרצון הזה נקרא לברר את החיסרון שבי. בירור כזה בא על ידי הארות נוספות שעוזרות לנו לברר את הרצון. האורות המקיפים פועלים על האדם ועוזרים לו לבנות ולסדר את הרצון לפי י' ה' ו' ה', שכל חמשת הספירות יהיו מסודרות לפי העביות שבהן והיחס ביניהן. אם האדם לא מגיע במבנה הזה של י' ה' ו' ה' למלכות, אז אין לו יחס למאציל. כי רק במלכות מתגלה היחס לנותן. כמו במלכות דאין סוף, שאז היא עושה צמצום ומסך וכל ההתפתחות שבאה אחר כך.

לכן האדם צריך לברר את הרצון שלו. מסתם "אני רוצה" לברר בדיוק מה הוא רוצה, ממי הוא מקבל את הרצון, מה הבורא רוצה ממנו. לבנות אותו כאילו מלמעלה למטה. ואחר כך מלמטה למעלה לבנות את התגובה שלו, מה הוא רוצה על ידי השימוש ברצון. האם למלא את עצמו, או להגדיל את הנותן, שיהיה גדול בעיניו עד כדי כך, שירצה להשפיע לו. אבל שירצה להשפיע לו, למרות שהוא עצמו נמצא בתכונת הקבלה. ודווקא טוב שהוא נמצא ברצון לקבל, כי מתוך זה הוא יכול להשפיע לנותן. זאת אומרת, מתרחשת התפתחות מלמעלה למטה ומלמטה למעלה בכל המבנה של האדם.

ואם האדם גומר אותה סריקה, אותו בירור, שתחילה מתגלה לו מלמעלה למטה הכרת הרע, ואחר כך מתגלה לו מלמטה למעלה שהרצון לקבל הוא לא רע, אלא שאפשר לממש אותו בטוב, אז נקרא שהרצון שלו מבורר. אבל רק לאחר כל הבדיקה שהאדם עורך על עצמו, וחייב לעשות את הבדיקה הזאת עם הסביבה, אחרת הוא לא רואה איך הרצון שלו מתחבר. רק לאחר כל התהליך הגדול הזה נקרא שהוא מעלה מ"ן. ולא שהוא רואה את הבורא ושולח אליו לשם חיסרון כלשהו. אלא הכל נמצא בו עצמו. החיסרון האחרון שלו שמבורר בו כל צרכו, הוא נקרא מ"ן. ובדיוק ברגע שהוא מגיע לחיסרון הנכון, אז מתגלה המילוי.

מאמר מ"ט: "עיקר הוא מוחא וליבא"

שיחה מ-22.06.07

"ועל בחינת מוחא צריך להיות הכנה, באותו עבודה המתיחס לבחינת אמונה. זאת אומרת, שאם הוא מתרשל בעבודת האמונה, הוא נופל למצב, שהוא רוצה רק בחינת ידיעה. שזה קליפה, שהוא נגד השכינה הקדושה. לכן עבודתו הוא להתחזק בכל פעם, לחדש את בחינת מוחא."

הכלי של האדם מורכב משני חלקים הנקראים "מוחא" ו"ליבא". ואם לא היו באדם שני חלקי הקליטה האלה, הוא לא היה מרגיש את עצמו קיים, ולא היה מרגיש שקיים סביבו משהו. אלא פשוט שאין שום דבר. כי הבורא ברא לא יותר מרצון לקבל, רצון שרוצה למלא את עצמו, רצון להנות. ואם בתוך הרצון הזה נמצא האור שברא אותו, אז הרצון לא מרגיש דבר. כי הנוכחות הקבועה של המילוי בתוך הרצון, מנטרלת את הרצון, עד שהוא לא מרגיש בכלל שיש מציאות.

שרטוט 1

כמו שלומדים בחכמת הקבלה, אם יש חיסרון ומגיע מילוי שממלא את החיסרון, אז המילוי מנטרל את החיסרון, עד שלא מורגש יותר לא מילוי ולא חיסרון. אלא מגיעים לנקודת האפס, מפני שהפלוס והמינוס מנטרלים זה את זה, וכך יוצא שאין בכלל מציאות. לכן חוץ מהרצון והמילוי יש בנו תוספת מיוחדת שנקראת "חיסרון". לא סתם רצון שאיננו מלא, אלא חיסרון לא מלא, חיסרון שנמצא בחיסרון, שחסר לו, והמילוי לא מושג בצורה ישירה, שהוא נכנס וממלא אותו. ולכן כדי להשיג מה שהרצון רוצה, מוכרחים ליד החיסרון לפתח שכל, מוח.

שרטוט 2

זאת אומרת, חיסרון שמתייחס למילוי דרך המוח, דרך מוחא. ולכן האדם מורכב משני המרכיבים האלה, מוחא וליבא, מרצונות וממחשבות איך להשיג את הרצוי לו. ולעומתם יש לו שני אופני עבודה. עבודה על הרצונות ועבודה על הכוונות, על המחשבות. עבודה בליבא ועבודה במוחא. ובעל הסולם אומר: "ועל בחינת מוחא צריך להיות הכנה, באותו עבודה המתיחס לבחינת אמונה." אבל אמונה לא כמו בעולם הזה, שמאמינים או לא מאמינים למה שאנשים אחרים מספרים.

שרטוט 3

בעולם הזה יש "אני" ויש "אני מרגיש". "מרגיש" נקרא אצלנו "ידיעה". ומהי "אמונה"? אמונה נקרא שאין לנו ידיעה על כך, אלא מספרים לנו מבחוץ. מגיעה אלינו שמועה ממישהו שאצלו אותה ידיעה היא כעובדה. ואם אנחנו מקבלים את השמועה הזאת בעוצמה ובתוקף כאילו היא היתה ידיעה, אז נקרא "אני מאמין". זאת אומרת, בעולם הזה האמונה ממלאה את המקום של חוסר הידיעה.

שרטוט 4

בעולם הרוחני ידיעה ואמונה הן בכלל לא כך. אלא "ידיעה" נקרא, מה שנכנס לתוך הכלי של האדם. מה שהוא מרגיש בתוך חמישה חושים רוחניים: כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות. או אפילו מה שנקלט בתוך חמשת החושים הגשמיים שלו: ראיה, שמיעה, טעם, ריח, מישוש. ו"אמונה" נקרא שהאדם יכול לצאת מהכלי שלו, ולהרגיש משהו שנמצא מחוץ לו.

מה שהאדם מרגיש בתוך חמשת החושים הגשמיים שלו, נקרא "העולם הזה". ומה שהוא מרגיש מחוץ לחמשת החושים האלה על ידי חוש נוסף, זה מקובל אצלו כאילו נמצא מחוץ לו, ונקרא "העולם העליון". בעולם הרוחני האמונה היא כלי, שיש לאדם יכולת להרגיש בפנים ויכולת להרגיש בחוץ. ולא כמו בעולם שלנו ש"אני מאמין" נקרא, לקבל איזו תוספת של משהו שמישהו שמע, שאיננה מספקת לנו שום עובדות. אלא ברוחניות "אמונה" נקרא הרגשת מה שנמצא מחוץ לנו.

ואם האדם מתרשל בעבודת האמונה, לפתח אותו כלי חיצון, להתקשר לזולת, למה שנמצא מחוץ לו, אז הוא נופל למצב שרוצה רק בחינת ידיעה, שהיא נקראת "קליפה" כנגד השכינה הקדושה. כי מה שהאדם מרגיש מחוץ לו, זה נקרא "שכינה", הכלי החיצון שבו שוכן הבורא. ומה שהוא מרגיש בתוכו נקרא "ידיעה". ואם נכנס לידיעה, אז הוא נמצא כנגד השכינה הקדושה.

שרטוט 5

למה בידיעה נמצאים כנגד "השכינה הקדושה"? כי כולנו שייכים למערכת אחת שברא הבורא הנקראת "אדם הראשון". כל אחד מאיתנו קיים בה עם כל יתר הנשמות. אם האדם מרגיש משהו בתוכו בלבד, נקרא שנמצא בעולם הזה. אם הוא יוצא מעצמו ומרגיש משהו שנמצא מחוץ לו, נקרא שנמצא בעולם העליון. לצאת מעצמו האדם יכול רק במידת האהבה שלו לאחרים לפי הכלל "ואהבת לרעך כמוך", שמרגיש מה שנמצא מחוץ לו בקשר ליתר הנשמות. הכלי שבו האדם מרגיש את העולם העליון, את היכולת לצאת מתוך עצמו, הוא נקרא "כלי האמונה". והכלי שהאדם מרגיש בו רק את עצמו, הוא נקרא "כלי הידיעה".

שרטוט 6

"וכמו כן בעבודת הליבא: אם הוא מרגיש התרשלות, אזי הוא צריך לחזק את העבודה, המתיחס לבחינת ליבא, ולעשות פעולות הפכיות. זאת אומרת בחינת סיגופי הגוף, שזהו בחינת ההיפוך מהרצון לקבל.

ההפרש מהתרשלות עבודת מוחא לעבודת ליבא הוא, שיש קליפה רעה נגד בחינת מוחא, שבכוחה להביא אותו לידי מצב של "תוהה על הראשונות"." שפתאום עד כדי כך האדם מפסיק לעבוד על הכוונות דלהשפיע, שמאבד קשר עם המגמה הזאת של השפעה. ומפסיק להבין ולהרגיש שתכונת ההשפעה, היא שמביאה אותו להרגשת המציאות האמיתית. ולא מה שהוא מדמיין בתוך הכלי שלו ונקרא "היינו כחולמים".

למה קוראים למציאות שלנו "היינו כחולמים"? כי האדם כאילו חולם, הוא סגור בתוך עצמו כאילו שהוא נמצא בשינה, העולם סביבו יכול להתהפך עשר פעמים, והוא ממשיך "לישון". זאת אומרת, להרגיש רק את התופעות שעוברות בתוכו, ולהתפעל מהן כאילו שזה החיים עצמם. אלא בצורה הזאת שהאדם נמצא בתוך עצמו, ומרגיש רק מה שבתוכו, הוא נמצא במצב של "שינה". לכן המקובלים קוראים למצבנו הנוכחי "היינו כחולמים". כי אם האנושות תתעורר ותרגיש את העולם העליון, אז כלפי מצבה הקודם, המצב הרוחני יראה לה כמו לאדם שמתעורר משינה.

ההבדל הוא, או להרגיש מה שמתרחש בכלי בלבד ולחיות בשקר, כי נראה לנו שמתרחש משהו מבחוץ, אבל הכל רק תופעות פנימיות. או לצאת מתוך הכלי ולהרגיש את העולם החיצון, מה שקורה ומתרחש באמת. במציאות הנוכחית אנחנו לא מסוגלים להרגיש משהו מחוץ לנו. אפילו אם נשב ונדבר כל היום על זה שכולנו חולמים, לא נוכל להרגיש שום דבר מחוץ לאותו חלום. כי זה בדיוק החלום. רק כלפי הרוחניות הוא נגלה כחלום.

ובעל הסולם אומר ש"תוהה על הראשונות" נקרא, שהאדם לא רק מפסיק לעבוד על הכלים איך לצאת מהחלום, לצאת מתוך עצמו החוצה, אלא שהוא בכלל לא רוצה לעבוד יותר על העקרונות האלה. "לכן צריך לעשות פעולות הפוכות. היינו בכל שמחדש את בחינת מוחא, שיקבל על עצמו חרטה על העבר וקבלה להבא. והמקור להגורם לזה הוא יכול לקבל מבחינת הדומם. וענין התלבשות האמונה הוא דבר תמידי ונצחי. לכן תמיד יהיה לו זה לבחינת מדידה, אם עבודתו נקיה או לא. כי אין ההתלבשות השכינה מסתלקת, אלא מפגם או במוחא, או בליבא."

ההבדל בין שני העולמות הוא, בין מצב שסגורים בפנים והכל מרגישים בפנים, לבין מצב שמרגישים מה יש בחוץ, בכל מערכת הנשמות. ואם האדם יוצא מעצמו כלפי כל יתר הנשמות שנמצאות יחד בגוף "אדם הראשון" שהבורא ברא, אז הוא מתחיל להרגיש את המילוי שיש בתוך הגוף הכללי, להרגיש שנמצא בו הבורא, "השוכן", האור העליון.

מה שאין כן הכלי הכללי של כל הנשמות בגוף "אדם הראשון", הוא נקרא "שכינה", לפי שבה שוכן האור. והאדם או שמרגיש את עצמו כישן, או שמגלה את השכינה. ואם הוא יוצא לאותו כלי חיצון הנקרא שכינה, אז שם הוא מרגיש את השוכן. וכל ההבדל בין שהאדם מרגיש רק את עצמו, לבין שמרגיש את הבורא שוכן באותו כלי שנקרא "שכינה", תלוי בעבודה של האדם במוחא וליבא. אם הוא עובד על הכוונה שלו בזמן השימוש ברצונות.

שרטוט 7

אפשר לתאר את העבודה במוחא וליבא כשני קווים שמכריע אותם הקו האמצעי. מצד אחד נמצא הרצון ומצד שני נמצאת הכוונה. ואם האדם ממזג נכון את הרצון עם הכוונה, אז הוא בונה לעצמו "קו אמצעי", כלי עם מסך שמזדווג עם האור העליון. ובכלי שהוא בונה בקו אמצעי הנקרא "שכינה", הוא מגלה את ה"שוכן", את האור שממלא את נשמת "אדם הראשון".

שרטוט 8

לכן העיקר היא העבודה במוחא וליבא. וחוץ מלעבוד בשני אופני העבודה האלה, אין לנו יותר מה לעשות. ואם לא עובדים על שני הסוגים הללו, אז נשארים שרויים ב"תרדמה", בהרגשת עצמי בתוך חמישה חושים שמכוונים רק כלפי פנים, בלי אפשרות לדעת היכן נמצאים באמת, כאילו אין עיניים לראות. אלא מנותקים מהמציאות מחוסרי הכרה כמו בזמן שינה. כך מדמים המקובלים את המצב הנוכחי של האדם.

האם האמונה שמדברים עליה היא "ללא תנאי"?

אין משהו שאנחנו עושים "ללא תנאי". למרות שמילולית רגילים לומר "במסירות נפש ללא תנאי". אבל דווקא בקניית האמונה מדובר על עבודה בתנאים מאוד ברורים ונוקשים. "אמונה" נקרא הכלי שהאדם בונה על פני הרצון לקבל שלו עם מסכים כנגד התענוגים, כנגד מילויים. הכלי הזה מבוסס על כל מה שהאדם יודע ומתגלה לו בעולם הזה. הכל בכפוף לתנאים שיש לו, רשימות, אורות, מסכים, זיווגי דהכאה. כי "אמונה" נקרא הכלי הרוחני של האדם. היכולת שלו להשפיע, היכולת לצאת ולהרגיש מחוץ לו, שמחוץ לו נמצא האור העליון, הבורא.

והאדם שמתחיל לצאת מעצמו, בונה את עצמו על פני תרי"ג הרצונות שלו. הוא מודד אותם, שוקל אותם, מייחד אותם יחד, ויודע בדיוק עם איזה מסכים הוא עובד. "כלי דאמונה" הוא כלי מאוד עדין ומדויק, שדרכו האדם מתקשר לאחרים. בכלי הזה כל גרם כוח שהאדם יכול להתקשר ולצאת מעצמו, או לא, משפיע על כמה שהוא עולה במדרגות להידמות לבורא. כל מדידה וכל בירור נעשים עד רמת דיוק של ספירה דספירה דספירה פרטית. לכן האמונה איננה ללא תנאי, אלא ההפך.

רק בעולם שלנו שאין לנו כלים ברורים, נראה לנו שאדם עושה סתם פעולות. אבל גם בעולם שלנו אין סתם מעשה. אלא החשבון שאנחנו עושים נסתר מאיתנו. כל מעשה שאדם עושה, אפילו מעשה נתינה שמעורר קנאה באחרים, נעשה מתוך חשבון פנימי. הוא עצמו לא מודע לכך, אבל כל פעולה שהוא עושה, נועדה כדי לקבל שכר, כדי להרוויח עליה משהו. אחרת הרצון לקבל שהוא כל מציאותו, כל החומר שממנו האדם בנוי, לא יכול לעשות שום תנועה.

כל מעשה שנראה לנו "ללא תנאים", מסתיר בפנים חשבון מדויק של בזבוז אנרגיות וניצול קלוריות לפי מדידה שהגוף מודד טוב יותר מכל מכשיר אחר שהיינו בונים, אם כדאי לו לעשות תנועה או לא ועד כמה. אם הגוף עושה תנועה ורואה פתאום שהשכר הצפוי לו ממנה פחות ממה שחשב, הוא נכנס לדיכאון. ואם השכר יותר ממה שחשב, הוא מרגיש שמחה גדולה שפתאום יש לו מזל והוא מרוויח.

כל פעולה מתבצעת לאחר מדידה. אין חלקיקים או אפילו גופים גדולים שזזים מבלי שמישהו מספק להם אנרגיה. לפני כל תנועה חייבת להיות מדידה. על העיקרון הזה מבוססים כל החוקים בעולם שלנו. אלא אנחנו לא יודעים ולא מבינים כל מה שקורה, היכן מתבצעים החשבונות. לא כל שכן חשבונות בדרגה האנושית, איך אנחנו מדברים, איך אנחנו מופעלים. אבל כל תזוזה עוברת מדידה מדויקת מאוד.

אם הרצון הוא כל חומר הבריאה שפועל בנו בלי שליטה שלנו, אז מהי העבודה על הרצון?

העבודה עם הרצון מתחילה רק לאחר שהאדם מבין, שהוא בנוי כולו מרצון. לאחר שהוא מבין, שהכלי שיש בו הוא רצון ועליו לעבוד איתו, מתחילה השאלה אם הוא יכול לכוון את הרצונות שלו למטרה מסוימת. כי הרצונות שלנו הם פועלים כלפי מה שנראה להם טוב כרגע. וכדי לעשות מהרצונות האלה כלי להתקדמות כלפי משהו מסוים, צריך "לשבת עליהם", לשלוט עליהם. כמו על חמור שכל רגע רוצה לעמוד או לשכב ולנוח, והאדם חייב לשבת עליו כדי להוביל אותו למטרה. כך צריך להתייחס לרצונות שלנו, שהם כל החומר של האדם ואין לנו יותר ממנו.

השימוש הנכון ברצונות, זאת אומרת, להביא את עצמנו למטרה שלא נראית לרצון כמטרה שהוא רוצה לרוץ וללכת לקראתה, שהיא תהיה בו מטרה רצונית, זאת כל העבודה שלנו, והיא נקראת "עבודה מעל הרצון". אבל היא איננה עבודה מעל הרצונות, כי אנחנו לעולם לא יכולים לעשות משהו מעל הרצון. אלא רק להחליף מטרה אחת במטרה שנייה. וכל העניין הוא שהמטרה השניה לא נראית טוב לרצון הקודם. כי צריכים "לפתוח את השמים" לגלות את הבורא, שהמילוי ממנו, ההרגשה שנרגיש אותו, היא תהיה בשבילנו השכר הגדול ביותר.

ואם חשיבות המטרה הזאת גדלה בין החברים, אז יכולים לשנות את הרצון. לעבוד עם רצון לא למלא את עצמו, אלא למלא "אותו", את הבורא. אבל מה משיגים על ידי השינוי הזה? בשביל מה הבורא צריך שנצא מהרצון הטבעי שלנו ונמלא אותו? מפני שעל ידי השינוי הזה אנחנו מגיעים לכלי הכללי הנקרא "שכינה", וכל אדם קונה רצונות פי אין סוף יותר גדולים מהרצון שלו. ובתוך הרצונות האלה הוא יכול להרגיש במקום ניצוץ אור קטן שממנו הוא חי כרגע, הנקרא "כיסתא דחיותא", להרגיש כבר את האור הגדול של אין סוף. ובהשגת האור הגדול של אין סוף מגיעים לאותו מצב, שהבורא רצה להטיב לנבראיו.

והאדם שנישאר בכלי שלו, התענוג מכבה בו את הרצון, והוא לא מסוגל למלא את עצמו ולהנות יותר מרגע קט. להרגיש את התענוג רק ברגע שהאור נכנס לתוך הכלי. מפני שהאור שנכנס לכלי מיד מכבה בכלי את התענוג, כי האור הוא חיובי והכלי שלילי. ורואים שכל התענוגים שבאים וממלאים אותנו, הם נעלמים לאחר זמן מה ומותירים באדם ריקנות כפולה. אם יש באדם חיסרון של חמישה גרם שהוא ממלא בחמישה גרם תענוג, הם מנטרלים זה את זה ונוצרת בכלי ריקנות של עשרה גרם חיסרון לתענוג. ואם הכלי רץ ומשיג לעצמו מילוי של עשרה גרם תענוג, כבר נוצר בו חיסרון שבפעם הבאה יצטרך למלא אותו בעשרים גרם תענוג.

שרטוט 9

כדי להביא את האדם למילוי, הבורא מציג את עצמו ליד המילוי. ואם האדם מתחיל להשתוקק אליו במקום למילוי, אז הוא מתחיל לצאת מעצמו ולרכוש כלי חיצון. ובכלי החיצון הוא מרגיש תענוג ללא הגבלה, כי המילוי לא מבטל את החיסרון. וסוג התענוג שהאדם מקבל נקרא "עולם אין סוף", בלי סוף, בלי גבול, נצחי, שלא נפסק. והחיים שלו נקראים "חיים נצחיים". כי חיים הם הרגשת המילוי, הרגשת התענוג. אם התענוג נפסק האדם מת, גם בדרגה הפיסיולוגית. לכן האדם שרוצה להגיע לחיים נצחיים, הוא חייב לצאת מהכלים דלקבל שלו לכלים דלהשפיע. להרגיש את המילויים מחוץ לעצמו, בכלי החיצון שלו.

ואז הרגשת המילוי איננה נעלמת, כי המילוי לא מנטרל את החיסרון. אלא האדם מרגיש שהוא נמצא בזרימה אינסופית של חסרונות ומילויים, שאינם מבטלים אחד את השני. התענוג איננו נעלם כתוצאה מהרגשת התענוג, כי התענוג לא נמצא באדם עצמו, אלא מחוץ לו. המקובלים מדמים את ההרגשה הזאת לאמא שמאכילה את הילד, וכל ההנאה שלה היא רק מכמה שהילד נהנה מהאוכל. היא לא מתעייפת ומאכילה אותו עוד ועוד למרות שהיא עצמה לא מתמלאת, כי היא נהנית בכלי כביכול חיצון ממנה. בעולם הזה הכלי הוא לא לגמרי כלי חיצון, כי מדרך הטבע אמא מרגישה שהילד שלה הוא חלק ממנה. אבל במידה מסוימת אפשר לדמות את הדוגמה הזאת למה שקורה ברוחניות.

לכן החוקיות של מה שמרגישים במצב הנוכחי הפוכה מהחוקיות ברוחניות, אבל המצבים האלה מאוד קרובים זה לזה. זאת אומרת, ההתהפכות מאיך שקולטים את המציאות בתוכנו, לבין איך שקולטים את המציאות שיוצאים מחוץ לעצמנו, היא התהפכות מהירה וחדה מאוד מזה לזה, שנקראת "לעבור מחסום", להתחיל להרגיש את המציאות מחוץ לנו.

איך אפשר לטעון נגד האדם על התרשלות באמונה אם הכל כבר נקבע מלמעלה?

כל מה שקורה לנו נקבע מלמעלה. מלמטה "אין לנו שום מעשה". ומה שאומרים על האדם, שהוא "תוהה על הראשונות", שהוא עולה או נופל או מתרשל, מתייחס לפעולות בעבודה הרוחנית שחייבות לקרות לכל אחד, כמו שכתוב: "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". כי כנגד כל הפעמים שהאדם עושה טוב, הוא חייב לפני כן להיות בחטא, לגלות את חטא אדם הראשון שנמצא בתוך נשמתו השבורה. ואחרת אין לו מה לתקן.

"לעשות טוב" נקרא לבצע תרי"ג מצוות. זאת אומרת, לגלות את תרי"ג הרצונות השבורים מחטא "אדם הראשון" שכולנו חלקים ממנו. כמו שמתפללים בתפילת יום הכיפורים על החטא שחטאנו, ואומרים: "אשמנו, בגדנו, גזלנו.." אותה תפילה שמסמלת את גילוי הכלי השבור. נראה לנו שסתם קוראים מילים, אבל אלה פגמים שנמצאים בתוך הנשמה של כל אחד מאיתנו. והאדם צריך לגלות אותם, שהם באמת הוא. ורק לאחר שהוא רואה, עד כמה שהוא נמצא בכל הפשעים האלה, אז הוא יכול לתקנם.

הפשעים האלה אינם במישור העולם הזה, כמו אצל פושע שנתפס על ידי המשטרה. אלא פשע לעומת אור האין סוף, לעומת מצב אין סוף, לעומת אדם הראשון שנולד מתוקן. זאת אומרת, רק באור העליון שמתגלה, האדם מרגיש עד כמה הוא נמצא במצב השבור. ואז מתוך המצב השבור הוא מתקן את כל תרי"ג הרצונות ונקרא "מקיים תרי"ג מצוות". רק כלפי דרך התיקון האדם מרגיש שהוא מתרשל, שהוא "תוהה על הראשונות", שהוא "פרעה", "בלעם", "בלק", "משה", או כל אחד מאותם צדיקים או רשעים. כל ההבחנות האלה האדם צריך לעבור בהרגשה בתוך הכלי שלו.

התורה כולה נכתבה לאדם אחד. גם כל הרשעים שנכתב עליהם בתורה. כל אחד יצטרך להשתוקק להגיע לדרגת הרשע שלהם ולהתכלל בה, מפני שבלי גילוי הרשעים אי אפשר לתקן את הדרגות האלה. אחר כך מתגלה לאדם שאין עולם הזה, אלא הוא עצמו בנוי כך מבפנים. וכל הרשעים, וכל השונאים שלו, וכל האנשים הנוראים ביותר שקמו וקמים בעולם, הם כל התכונות הפנימיות שלו שרק כביכול מתגלות לו כקיימות מבחוץ. כי העולם הוא מראה של פנימיות האדם, כמו שכתוב: "כל הפוסל במומו פוסל". אחרת האדם לא היה רואה את התכונות השליליות כקיימות בחוץ, אם הן לא היו קיימות בו.

אם האדם מתחיל לראות את העיקרון הזה, שהוא נמצא רק בתוך הכלי שלו, ומרגיש הכל "היינו כחולמים", אז הוא מבין שצריך להתחיל להתעורר. אבל רק לאחר שהוא מתעורר, הוא מבדיל שהיה בחלום, ומה שתיאר לעצמו כעולם מלא, היו רק התכונות הפנימיות שלו. כמו כל חלום שחולמים בזמן שינה, שאין לו שום קשר עם מה שקורה במציאות, אלא האדם מרגיש רק את התהליכים הפנימיים שנובעים מהפסיכולוגיה שלו. בגלל שהוא התנתק ונכנס לחלום, כאילו איבד מעט את ההכרה, ולא נמצא תחת ההשפעה החיצונית של העולם.

בשעת חלום כבר לא לוחץ על האדם העולם הזה. ואז כל ההתפעלויות הקודמות שספג בעולם החיצון נמצאות בתוכו בחופש פנימי וירטואלי, ויוצרות ביניהן כל מיני קשרים שמופיעים כצורות מוזרות של חלום. אבל רק מפני שאין על האדם לחץ חיצון. ולכן מצב של שנת חלום נחשב יותר קרוב למיתה, כמו שכתוב: "אחד חלקי שישים ממיתה", כי האדם נעשה עוד יותר מנותק ממה שקורה בחוץ. לעומת העולם המדומה שלנו, שהאדם מנותק מהעולם הרוחני, כי הוא מרגיש את עצמו כאילו הוא חי בתוך עולם. אבל עניין של חלום ברוחניות הוא כבר דברים גדולים מאוד.

למה מתרשלים צריכים לעבור סיגופי גוף, אם כתוב בספרי הקבלה שאין צורך בסיגופים?

בעל הסולם מסביר ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שהיום אין צורך בסיגופי גוף, כמו שהיה פעם. בזמן האבות ובזמנים שאחרי קבלת התורה, אנשים היו בדרגות אגו קטנות, ויכלו על ידי סיגופי הגוף הפיסי להגיע לזיכוך נוסף, לזיכוך של הגוף הפנימי. כי ההגבלה על הרצונות הגופניים הייתה פועלת להגבלת הרצונות הפנימיים, הרוחניים. אבל בזמננו אין זה כך, אלא כל מה שעושים הוא בצורה חיצונית בלבד, ונשאר בגדר חנופה ושקר. אדם מדבר מילים יפות בלי להשתנות במאומה מבפנים.

אנשים מדקלמים מסידור תפילות מה שכתבו אנשי כנסת גדולה, אבל הפה והלב לא שווים. זאת אומרת, הם לא משתנים בלב בהתאם למה שהם אומרים בה. לכן היום הסיגופים האלה אינם פועלים על האדם לשיפור עצמי. אלא ההפך, הם רק מגדילים את הגאווה שלו. הוא עושה סיגופים של צום או תענית מיוחדת ומצפה לקבל תמורתם יותר שכר. ביהדות העממית אנשים אוהבים להתעסק בחשבונות האלה שצום כזה מבטל גזירות כאלה או כאלה. כי נראה לדעת הקהל שכדאי זה כנגד זה. ואין מי שלא יסכים לצום יום אחד כדי לבטל גזירות קשות.

מה שאין כן המקובלים, שמדברים על התיקון האמיתי, על תיקון הלב, תיקון הרצון הפנימי, הם אף פעם לא דוגלים בסיגופים, אלא עוסקים רק במשיכת האור העליון. כי התורה נועדה אך ורק כדי לתקן את הלב, ולא כדי לדבר מן השפה ולחוץ. כמו שמסבירה חכמת הקבלה, שתיקון יכול לבוא רק על ידי התורה, כי "המאור שבה מחזירו למוטב", שצריכים את המאור שבתורה. לכן במקום להתעסק בסיגופים של צום ותענית והגבלות למיניהן, שרק מגבירים באדם את הגאווה ואת הדרישה לשכר, המקובלים עוסקים בחכמת הקבלה שהיא הצורה הנכונה של התורה, מתוך כוונה להביא תיקון אמיתי לרצון של האדם.

וגם בעבודה הרוחנית ישנם סיגופים. אבל הם סיגופים אחרים. האדם צריך להתמודד עם חוסר רצון לקום בבוקר או עם ההכרח להשקיע את עצמו בלימוד. והסיגופים האלה נועדו להגדיל את החשיבות. זאת אומרת, סיגופים במוחא וליבא אינם לחץ על הגוף הפיסי, שאחר כך מאין ברירה צריך לתת לו יותר פיצוי, אחרת הוא לא יזוז. אלא הצורך להתכלל בקבוצה וליטול מהחברים את חשיבות המטרה. האדם מתחיל לעבוד עם החשיבות שמקבל מהחברים, זאת אומרת, עם אותו חיסרון חיצון שהוא מקבל מההתכללות בקבוצת אנשים שרוצה להגיע למטרה ושייכת למערכת "אדם הראשון".

עם אותו רצון להגיע למטרה שהאדם מקבל מהחברים, ולא עם הרצון הגופני הפנימי שלו עצמו, אלא עם הרצון שמכוון להתחבר עם הכלי החיצון, הוא מושך על עצמו את האור שממלא את הכלי החיצון הזה. והאור הזה שמהווה כלפיו אור מקיף, אור המחזיר למוטב, הוא שעוזר לו לצאת לכלי החיצון ולהתכלל בו, להתכלל בשכינה, שגם הוא חלק מאותה השכינה, מאותו כלי "דאדם הראשון", ולפגוש בו את המילוי, את הבורא.

הסיגופים של האדם הם רק כלפי החברה. להתכלל בחברה ולקבל ממנה את המטרה שלה. כי הוא צריך לקום ולבוא ולהיות עם כולם יחד. ולהתחייב כלפיהם ב"ערבות" ולא לשכוח על המטרה. אלא להתחייב כלפי האחרים להחזיק אותם ולרומם אותם, וגם הם להתחייב כך כלפיו. והעבודה הזאת היא מנוגדת לרצון ולנוחיות. אבל בתוכו האדם לעולם לא יוכל למצוא רצון שייקח אותו לרוחניות, כי אין לו. אלא רק אם הוא מתרשם מהקבוצה.

מהי עבודת האמונה?

"ידיעה" נקרא הכלי הפנימי של האדם - "אני רוצה". "אמונה" נקרא הכלי החיצון ממנו. כמו בדוגמא על בעל בית והאורח שהוא מארח ליד שולחן מלא כיבודים. אם האורח מתייחס לתענוגים עצמם שנמצאים על השולחן ורוצה לקבל אותם, נקרא שהוא עובד עם ידיעה. זאת אומרת, "ידיעה" נקרא למלא את המוח או למלא את הבטן.

אם האורח משתמש בתענוגים שעל השולחן מתוך כוונה להתקשר לבעל הבית (ואין לנו אפשרות אחרת להתקשר לבעל הבית, אלא רק דרך התענוגים שנמצאים על השולחן), אז הוא משתמש בכלי של הידיעה ומקבל בתוכו מילוי כדי להתייחס לבעל הבית. וזה נקרא "אמונה למעלה מהדעת". "למעלה מהדעת" - כי האדם ממלא את הכלי שלו הנקרא "דעת", כדי להתקשר לבעל הבית, לבורא. ולהתקשר לבורא, לתכונת הבינה, נקרא "אמונה".

שרטוט 10

אלא המושג החשוב הזה הנקרא "אמונה למעלה מהדעת", הוא כל הזמן נעלם מהתלמיד. ולכן צריך להבין את העיקרון הזה, שיש לאדם כלי כנגד חמש מנות של כיבודים שנמצאים על השולחן של בעל הבית. אם הוא מקבל אותם בפנים לפי ההרגשה ולפי ההבנה שלו, והם ממלאים אותו עד הסוף, כמו עולם אין סוף לפני הצמצום, אז המצב שלו נקרא "ידיעה". אבל בצורה כזאת שהוא ממלא את עצמו, הוא נעשה מנותק מבעל הבית. אין לו שום דבר עם בעל הבית, כי הוא חושב רק על התענוגים.

אם הוא משתמש בכלי שלו לקבל תענוגים כדי דרכם להתקשר לבעל הבית, שזה נקרא "אמונה", אז הוא עובד באותה שיטה הנקראת "אמונה למעלה מהדעת", כי הוא משתמש בדעת כדי להגיע לאמונה. אבל רק כך הוא יכול לבנות יחסים עם בעל הבית. זאת אומרת, לאדם אין ברירה, הוא חייב לקבל מילויים ולהיות בדעת, בידיעה. כי בלי זה אין לו על מה לעבוד, אין לו על מה לבנות את היחסים שלו עם בעל הבית. אלא השאלה מה המטרה שלו בקבלת המילוי.

ומה האדם קונה על ידי אמונה למעלה מהדעת? הוא קונה את כל התענוגים ומתמלא בהם בקביעות. התענוגים אינם מוגבלים ואינם נעלמים, אלא ההפך, כמה שהאדם יכול להתקשר על ידם לבעל הבית, הוא יותר ויותר מקבל תענוגים, עד שהוא מגיע ל"אין סוף", אין גבול, לתענוגים בלי גבול. כי כבר נוצר בתוכו אותו כלי אינסופי לקבלת התענוגים, כמו שבעל הבית רצה שיהיה לו.

התענוג לא מכבה את החיסרון, כי האדם לא עובד עם התענוגים לשם קבלת התענוג. אלא הוא עובד עם התענוגים ומחבר את הפלוס והמינוס של החיסרון עם התענוג, כדי להעביר לבעל הבית את הרגשת התענוג שהוא מרגיש. כך התענוג אף פעם לא נכבה, כי יש לאדם שימוש נוסף בתענוג, חיצון לגמרי ממנו.

ואז הוא מרגיש חיים נצחיים, קשר עם הבורא, ומגיע לדבקות עם הבורא, ונעשה כמוהו. חוץ מלקבל כאור פנימי את כל נרנח"י האורות, הוא מקבל את מעמד הבורא. והמעמד הזה הוא נקרא "להטיב לנבראיו". ולכן כל התהליך שצריך לעבור נקרא "אמונה למעלה מהדעת".

שרטוט 11

האם לפני המחסום הפנייה לבורא אגואיסטית או קשורה להשפעה?

לפני המחסום הפנייה לבורא חייבת להיות אגואיסטית. בעל הסולם מגדיר את פעולות ההשפעה ואת כוונות ההשפעה של האדם לפני המחסום, כמצב הנקרא "לא לשמה". האדם אמנם חושב רק על תועלת הבורא, ובאמת רוצה לעבוד בצורה כזאת שכל המטרות שלו יהיו מחוץ לו, ולא נוגעות בו, ולא שייכות לו, אבל בכל זאת נשאר בו אחוז קטן של פנייה אגואיסטית, שנעלם ממנו והוא לא יכול לזהות אותו.

כמו בעולם הזה, שרוב האנשים חושבים, שלא מגיע להם כל הצרות שהם עוברים. הם יודעים שהם לא צדיקים גמורים, אבל בכל זאת חושבים שהם לא עשו כל רע. כי הם לא מזהים את עצמם כגורם לייסורים שלהם, הם לא מגלים את עצמם כרשעים. אותו דבר קורה לאדם שלא מגלה זאת לפני המחסום. ולכן נקרא שהוא עדיין נמצא בהסתרה, בהסתר כפול והסתר רגיל. הוא מבין שכנראה הוא נמצא בכלים לא מתוקנים, אבל הוא לא מסוגל לזהות אותם, זאת אומרת, להרגיש עד כמה הוא נמצא בשבירה.

וברגע שהאדם מגיע להרגשה הזאת, מיד הכרת הרע הזאת מביאה אותו לרצון לתקן את השבירה. ולכן צריך רק להזמין את האור העליון, כי הוא מראה לאדם עד כמה הוא מקולקל, ומתוך זה האדם כבר מבין הלאה מהו הקלקול, מה השוני בינו לבין התיקון, לבין הבורא. להכיר בכך שהוא לא מסוגל לתקן את עצמו, אלא הוא צריך לבקש את הכוח העליון שיבוא ויתקן אותו. ואין דבר יותר חשוב מגילוי הרע, מגילוי הפער בין "אני המתוקן" לבין "אני המקולקל".

האדם שנמצא לפני המחסום, הוא מקולקל, רק השאלה באיזה מידות. אבל ממש לפני המחסום יש לו כבר יכולת לראות עד כמה הוא נמצא ברע, ועד כמה הוא עשה בירורים. וכך יוצא שלפני המחסום, יש לו מצד אחד תשוקה גדולה מאוד להשפעה. ומצד שני הוא מגלה את האחוז האחד הזה שהוא עדיין נמצא בקבלה, באהבה עצמית. ואחוז האחד הזה גדול בעיניו כמו מאה אחוז. ואז מתוך הפער הזה שנוצר בהרגשה שלו, מתוך הניגודיות הזאת, יש בו חיסרון כל כך גדול שהוא עובר את המחסום.

מהי אמונה "למטה מהדעת"?

באמונה הנקראת "למטה מהדעת" רוצים להשתמש בבורא כדי לספק את הדעת, כדי לספק את הכלים דקבלה. בדרך כלל זה היחס העממי לאמונה ולבורא. כל אדם ברחוב לומד או שומע שכדאי להאמין, ולהניח תפילין, ולעשות כל מיני פעולות, ומזה יהיה לו טוב גם בעולם הזה וגם בעולם הבא. כי יש למזלנו בורא שאפשר להתפלל אליו והוא עוזר לנו. הוא מוחק את כל הדברים הרעים, שהאדם עושה וצריך לקבל עליהם עונשים, כאילו שהוא לא עשה, והאדם יכול להתחיל מאפס. אפילו שלא מגיע לו משהו טוב, אם האדם מבקש יפה, אז הבורא עושה כך שיהיה מגיע לו.

זאת אומרת, מדובר במערכת פסיכולוגית פנימית באדם, שהוא כביכול פונה ומבקש ממישהו שיהיה לו משהו. אבל הבורא שרוצה להביא אותנו להשפעה חלוטה, בכלל לא מרגיש את הפניות האלה. כי "בורא" נקרא החוק הכללי של הטבע, חוק ההשפעה, שהוא כמו שכתוב: "אני הוי"ה לא שניתי", הוא לא משתנה, אלא מביא את האדם רק למטרה הזאת של ההשפעה. ואם האדם בא ומבקש ממנו "תן לי", הוא לעולם לא ייתן לו. כי כך הוא מרחיק את האדם עוד יותר מהמטרה, וזאת איננה המטרה שלו.

ולכן האדם שמבקש מהבורא "תן לי", הוא מקבל יותר ויותר מכות כדי שסוף כל סוף יפתחו לו את העיניים לראות, שלא את המילוי הוא צריך לבקש. ולכן כולנו נמצאים בגלות מתמשכת ומקבלים כל פעם יותר ויותר מכות נמרצות וכואבות. מפני שלא מבינים שצעקות הסרק האלה אינן פנייה לבורא. אלא רק מגדילות את הצורך של הכוחות העליונים להראות לנו דרך ההשפעה שלהם, שאנחנו פועלים לא נכון.

לכן כמה שנמשיך לפנות לבורא בצורה כזאת, נזמין על עצמנו יותר צרות. בדומה לאדם חולה במחלה קשה שלא רוצה לקח תרופה, כי הוא חושב שאפשר להינצל מהמחלה על ידי משהו אחר. ובינתיים המחלה הולכת ומתגברת ומראה לו סימנים עוד יותר מסוכנים, כדי שיבין שהוא צריך לקבל את התרופה הנכונה, זאת אומרת, את האור המחזיר למוטב, כי הוא צריך לתקן את הטבע שלו.

מטרת הבורא איננה למלא אותנו. אלא כמו שכתוב: "שובו בני ישראל עד ה' אלקיך"ללםם. מטרת הבריאה היא דבקות. "דבקות" נקרא השתוות של כל התכונות שלנו לבורא. אבל בני האדם מבקשים מהבורא שיתן להם כסף, כבוד, ביטחון, עולם הזה, עולם הבא, ועל ידי הבקשות האלה הם מזמינים על עצמם יותר ויותר צרות. לכן קודם כל צריך להבין שהפנייה לבורא היא פנייה לתיקון בלבד. והפנייה הזאת הנקראת בחכמת הקבלה "העלאת מ"ן", באה לאדם רק אם הוא מבין שהוא מקולקל ועליו לתקן את עצמו עד לגובה הבורא.

רק עם הצורך הזה הוא יכול לפנות לבורא. וכל יתר התפילות מעוררות את התגובה ההפוכה, כדי להראות לאדם שהוא לא בכיוון. כך קורה לנו משך כל ההיסטוריה מחורבן הבית ואילך. אלא היום קמה חכמת הקבלה ומנסה להסביר לכולם, כמו שבעל הסולם כותב: "נגיד לצרותנו די", ונתחיל להתייחס אליהם בצורה שיכולה להועיל.

באמונה שהיא "למטה מהדעת" רוצים להשתמש בכוח ההשפעה, ביחס לבורא, כדי להגדיל את הדעת, זאת אומרת, למלא את הכלים דקבלה. בצורה העממית שלה, אמונה למטה מהדעת נקרא "ללא ביקורת". אבל בהליכה הרוחנית עובדים עם הדעת, עם הכלים דקבלה, עם הביקורת. האדם רואה מה קורה בדעת שלו, בכלים דקבלה, ולא רוצה לעבוד איתם, אלא מתעלה מעליהם בכלים דהשפעה, ברצון להשפיע למעלה מהדעת. מהיכן הוא יכול לקחת אותו רצון? הוא מבקש מהבורא.

האדם רואה את הכלים המקולקלים שלו, ומבקש תיקון להיות מעל הכלים האלה, להיות ב"אמונה למעלה מהדעת", בהשפעה למרות שרוצה לקבל. אבל הוא מגיע לבקשה הזאת לאחר בירורים. והאדם ברחוב לומד לא לעשות בירורים, אלא רק לעשות את המעשים לפי מה שכתוב, שלא צריך לעשות יותר מהם.

וכך האדם שעושה אותם מעשים, הוא חושב שמגיע לו שכר ודורש תשלום. ואיזה תשלום הוא יכול לדרוש? הוא דורש שכר דלקבל. כך המקובלים בעצמם הורו לעשות בזמן הגלות, שהיינו חייבים להיות במצב הזה. אבל מזמן האר"י ואילך צריכים להתחיל לתקן את היחס לבורא ולבנות אמונה למעלה מהדעת במקום אותה אמונה למטה מהדעת.

אלא פרט לאמונה למעלה מהדעת ולאמונה למטה מהדעת, יש עוד צורת אמונה באמצע בין שתיהן, אמונה שהיא "בתוך הדעת". אותו יחס של האדם החילוני, שמקבל את הטבע כמו שהוא. הוא לא הולך לכיוון ההשפעה, ולא לכיוון הקבלה, ולא דורש מהבורא, ולא רוצה ללכת לבורא. אין לו יחס למשהו מחוץ לו, אלא מתקיים כמו שהוא, באותה צורה בהמית פשוטה שבה הוא קיים.

האם ככל שמתקדמים לעבר המחסום נדרשת יותר עבודה למעלה מהדעת?

כל העבודה מעבר למחסום, היא עבודה למעלה מהדעת. אבל על ידי זה הדעת של האדם גדלה. לכן מי שמתקדם ברוחניות הוא נעשה חכם יותר. הוא מבטל את השכל והרגש שלו כדי לקנות שכל ורגש חיצוניים, וכך נעשה רגיש יותר וחכם יותר.

הוא נעשה יותר רגיש, כי הוא מרגיש את כל העולמות ואת המאציל, את הבורא. ויותר חכם, כי כל האור חכמה שמתגלה בכלי החיצון נעשה שלו. אבל מי שהולך למטה מהדעת, הוא נכנס ליתר טמטום ונעשה טיפש יותר. כי הוא מאבד אפילו את מעט השכל שיש בתוך הדעת, בגלל שהוא הולך למטה מהדעת. וכך יוצא שאנשים נעשים פנאטים, כי באמונה העממית הפשוטה אסור לעשות ביקורת.

מה בשלב ההכנה נקרא "ללכת למעלה מהדעת"?

בשלב ההכנה הליכה למעלה מהדעת נקרא לקבל את מטרת הקבוצה, את חשיבות המטרה של הקבוצה, למעלה ממה שהאדם מתאר אותה לעצמו.

מאמר נ"ד: "מטרת העבודה"

שיחה מ-14.09.06

"זהו ידוע, שעיקר העבדות הוא להשפיע נחת רוח ליוצרו." תלוי מהי המטרה כלפי האדם. אם מדובר שהמטרה היא להגיע להשתוות הצורה, אז ההשתוות יכולה להיות בתכונת ההשפעה בלבד, זאת אומרת, "להשפיע נחת רוח ליוצרו". כי הבורא הוא טוב ומטיב ויש לו רק רצון אחד, מחשבה אחת, תכונה אחת, שהיא אהבה, השפעה לנברא. במחשבה האחת הזאת הוא ברא את הנברא. ובמעשה האחד הזה, נמצא הנברא.

ולכן "להגיע להשתוות הצורה לבורא" נקרא, שהנברא מגיע לאותה מחשבה ולאותו המעשה, מצדו עצמו. ואז נכלל במעשה של להשפיע נחת רוח לבורא, מתוך מחשבה להשפיע נחת רוח לבורא. ונכלל במעשה של הבורא להשפיע לנברא, ובמחשבה של הבורא להשפיע לנברא. ויוצא שגם במחשבה וגם במעשה, שניהם נמצאים בהשתוות, בחיבור, הנקרא "ייחוד".

ומלבד הפעולה הזאת שאיננה קיימת מצד הבורא, על האדם גם להגיע בבירור שלו למצב, ש"כל מעשיו יהיו לשם שמים". זאת אומרת, שגם מצדו יהיו מחשבה אחת ומעשה אחד, כמו מצד הבורא. רק בבורא אין שניים, מחשבה לחוד ומעשה לחוד, ובאדם יש. מפני שבאדם יש חומר, ויש פעולה מעל החומר, צורה על גבי החומר. מה שאין כן בבורא, אין הבחנות כאלה. אלא אצלו מחשבה ומעשה הם היינו הך.

"אבל צריך לדעת, מהו הפירוש של להשפיע, היות שדבר זה מורגל בפי כל." כי אם מדובר על תיקונים מצד האדם, אז לפני שהוא מגיע ללהשפיע, עליו להגיע לבירורים מהו להשפיע. "וידוע, שההרגל מפיג את הטעם." האדם מתוך שימוש תכוף במשהו, מאבד את חדת הבירור. וכבר איננו מסוגל לאבחן בדייקנות מה הוא חותך, מה הוא מברר, כלפי מה הוא מודד אותו מושג. "לכן צריכים לבאר היטב, מה ענינו של מלת להשפיע." כי במילה "דלהשפיע" יש מובנים ופירושים רבים.

"והענין הוא, שברצון להשפיע של התחתון, נכלל גם כן הרצון לקבל (אלא שהרצון לקבל יכולים לשמש עמו עם תיקונים). כי לולי זה, אין קשר בין הנותן להמקבל. שאין זה מן הנמנע, שאחד יתן והשני לא נותן שום דבר בחזרה, שיהיה מציאות של שותפות." מהבורא ישנה רק המחשבה, "מחשבת הבריאה להטיב לנבראיו", שהיא המעשה. ומצד הנברא, שנברא מחומר של רצון לקבל, יש רק רצון להנות. כי הנותן ברא אותו כרצון להרגיש את הנותן, את ההשפעה של הנותן. ולכן מה שנמצא בתוך החומר כהרגשת הנותן, מפורש בתוך החומר כהרגשה נעימה. ומה שלא נמצא בשורש, מפורש בתוך החומר כהרגשה בלתי נעימה. וכך החומר שהוא רצון להנות, יכול לעבוד רק עם ההרגשה שבו. או עם התענוג, עם ההנאה שלו, או עם חוסר התענוג שמביא לו ייסורים.

ואם הוא רוצה לעבוד עם הרצון לקבל, אז נקרא שעובד או לעצמו, או לבורא. כי לעבוד עם הרצון לקבל אפשר רק אם האדם מתרומם מעל הרצון, ויכול לעבוד עם הרצון שלו כמו עם אמצעי, כמו עם כלי. אז נקרא שעושה צמצום על הרצון ומתעלה מעליו, ומתחיל לשלוט על הרצון לשם מה הוא רוצה להנות, כי יכול לסובב את הרגשות שלו מלהנות לעצמו ללהנות לבורא. וזה עניין השותפות בין שניהם. אם בבורא אין עבודה כזאת מצד החומר, מצד הרצון לקבל, אז כדברי הכתוב: "כי ממי יקבל?". אלא הנברא, שבו נמצא הרצון לקבל, הופך אותו תחילה לכלי, ואחר כך עובד עם הכלי הזה, כדי שיהיה מורגש בתוך הכלי, רק מה שמתאים לעשיית נחת רוח ליוצרו.

"שרק בזמן, ששניהם מגלים אהבה זה לזה, אז יש קשר וידידות בין שניהם." כי מידת הדבקות, מידת השתוות הצורה, היא נמדדת כתוצאה מעבודת האדם. האדם לפי אותה תוצאה, מגלה באותה מידה את יחס הבורא אליו. ולא יתכן שהאדם יגלה יחס שונה, אלא רק לפי הכנת הכלים שלו, כמו שכתוב: "כל הפוסל במומו פוסל". כי הכל מושג רק מתוך הכלים של הנברא לפי "ממעשיך הכרנוך", לפי "דע את ה' אלקיך ועבדהו". במידת השינוי או ההשתוות בין הכלי של הנברא לבין האור, במידה הזאת הנברא מרגיש שנמצא, או ב"גלות", בחוסר גילוי של האור, או בגילוי האור .

"אבל אם אחד מגלה אהבה, והשני לא מראה שום תגובה, אין לאהבה כזאת שום מציאות וזכות קיום." כי אהבה יכולה להיות רק הדדית. אבל לפי אותו עיקרון שמדברים אנו לא מצד הבורא, שנמצא בשלימות ונצחיות, ואהבתו היא בקביעות כלפי הנברא, אלא מצד הנברא. אם הנברא מתקן את הכלי שלו להיות באהבה כלפי הבורא, אז במידה הזאת הוא מגלה את אהבת הבורא כלפיו. זאת אומרת, אהבה יכולה להתגלות רק לפי מידת ההשתוות ביניהם במידת האהבה זה לזה. מצד הבורא היא אהבה חלוטה, מוחלטת. ומצד הנברא, רק באותו אחוז מסוים, שהנברא מגלה ממלוא הכלים שלו באין סוף, רק באותה מידה, הם נמצאים בהשתוות הצורה, בהשתוות האהבות זה לזה. והמידה הזאת שמתגלה כלפי הנברא, היא מידת הייחוד ביניהם ומידת הקומה של הנברא.

"וחז"ל דרשו על הפסוק "ולאמר לציון עמי אתה" (ישעיה נ"א), אל תקרו עמי אלא עמי אתה, למהוי שותפא עמי" (בראשית זהר דף ה')." רק בזמן היציאה ("לציון"), שמודדים את הכלים, ומכינים אותם כלפי האהבה, רק אז אפשר למדוד ("עמי אתה") עם מי נמצאים בשותפות. לא בזמן שנמצאים כבר בחיבור וייחוד בין בורא לנברא, אלא בזמן הכנת הכלים בודקים, עם מי נמצאים, לצורך מה מכינים את הכלי.

"היינו, שהנבראים הם בשותפות עם הבורא. נמצא לפי זה, בזמן שהתחתון רוצה להשפיע להבורא, אז גם התחתון צריך לקבל מהבורא." כי זאת צורת ההשפעה כלפי הבורא, שרוצה רק להטיב. "אז נקרא שותפות, שהתחתון נותן וגם העליון נותן." העליון נותן את השפע והתחתון נותן את הכלי. אם נותן את הכלי בכוונה להשפיע על ידו תענוג לעליון, אז הוא נקרא נותן. כמו אותה דוגמא באדם חשוב, שמקבל טבעת מכלתו, נקרא שנותן לה. כי הכל נמדד לפי הכוונה. אם הנברא מקבל בכוונה להשפיע לבורא, מפני שהבורא חשוב לו, אז שמקבל תענוג ועושה נחת רוח לבורא, נקרא שנותן. נותן כלי לקבל את השפע שנותן העליון.

"אבל הרצון לקבל צריך להיות להשתוקק להדבק בו יתברך, ולקבל שיפעו וחיותו וטובו." כדי להגיע למטרת הבריאה, היינו, להשפיע נחת רוח ליוצרו, צריך לבנות כלי, חיסרון, להגיע אליה. כי שום דבר איננו מתממש, אלא רק לפי החיסרון אליו. הנברא הוא חיסרון בלבד. ולכן לפני כל פעולה שנעשית מלמעלה, על הנברא רק לגלות אליה חיסרון מלמטה, הנקרא "העלאת מ"ן". ואז הפעולה מלמעלה מתממשת בכך, שמתגלה כלפי הנברא שהוא כבר נמצא באותו מצב. כי מלמעלה למטה כבר הוכנו בשבילנו כל המצבים.

ואנחנו נמצאים בכל שרשרת המצבים האלה שהוכנו לנו מלמעלה למטה, כסדרה של מאה עשרים וחמש מדרגות, מהמצב המושלם ביותר שנמצאים באין סוף, בדבקות מלאה עם הבורא, ועד למצבנו בעולם הזה שנמצאים בפרודא. וצריכים לגלות אותם מן המוכן רק על ידי הקדם העלאת מ"ן. על ידי יגיעה ומעשים טובים מצד הנברא, הוא מגיע לחיסרון למדרגה יותר עליונה. ואז מגלה את עצמו כבר נמצא באותה מדרגה עליונה.

"וזה היתה מטרת הבריאה, שהוא להטיב לנבראיו. אמנם על ידי השבירה, שהיתה בעולם הנקודים, נפלה הרצון לקבל לרשותו של הקליפות, שעל ידי זה נעשה בהכלי ב' בחינות:

א' שנעשה בה יחס לתענוגים של פירוד, שהעבודה לצאת מרשות הקליפה זו, נקרא "עבודת הטהרה" ובחינה הב שנעשה על ידי השבירה הוא, להתרחק מתענוגים רוחניים, היינו שהאדם מתרחק מרוחניות, שאין לו שום תשוקה לרוחניות. והתיקון לזה הוא נקרא "קדושה"."

הנברא הוא "יש מאין". כל הרצון שלו בא ונברא ונבנה על ידי האור, כרצון הפוך מן האור. אבל כל כולו נמצא בשליטת האור, כהעתקה מן האור, מהשפעת הבורא. כי עד כמה שהבורא החליט בתוך מחשבתו להשפיע, כך בהעתקה מאותה מחשבה הטביע את ההיפוך של הרצון שלו בחיסרון של נברא. אבל הנברא ששרוי כל כולו בתוך החיסרון הזה, איננו מרגיש את החיסרון להשפעת הבורא. הוא בכלל לא מרגיש שחסר לו. אלא נמצא בדרגת דומם, ללא הרגשת הבורא וללא הבנה מה להרגיש.

ואיך הנברא הזה יגיע להרגיש, להעריך, להחשיב, להבין, את כל מחשבת הבריאה, כמו שהבורא מבין ומרגיש אותה. איך הנברא מתוך עצמו יבוא לחיסרון כלפי השפעת הבורא, כמו בן המלך במשל של בעל הסולם, שצריך לשבת במרתף חשוך עשרות שנים, אחרת לא יוכל להעריך מה עשה למענו אביו המלך. כי מצד הנברא לא נדרש יותר, אלא רצון מתוך עצמו, העלאת מ"ן, חיסרון להיות במצב ההוא, השתוקקות לאותו שפע, לאותה מחשבת הבריאה.

אלא הנברא שצריך להביא אותו לחיסרון, הוא נברא על ידי האור, כהעתקה מן הבורא, כהטבעה של מחשבת הבריאה. ואיך ייווצר בו חיסרון משלו, מחשבה והבנה משלו, מהיכן יקבל אותה עצמאות, שאי אפשר כי תיוולד בצורה ישירה מהבורא. אבל היא עיקר הנברא. כי חומר הבריאה הוא העתקה שהבורא עשה מעצמו רק כהפכיות ממנו, ואיננו נברא. לכן כדי לברוא נברא, היינו, הבנה והרגשה שיהיו עצמאיות כלפי מחשבת הבריאה, היה צורך לברוא מצב שהוא ההפך הגמור ממחשבת הבריאה.

והריחוק הזה, הוא נעשה בשניים. ריחוק שנובע מהעדר מוחלט של הנטייה להשפיע. ועוד ההפך מכך, רצון שהוא כולו רק לקבל. וכנגדם על הנברא לעבור שני שלבי עבודה:

שלב א' - יציאה מעל מנת לקבל, הנקרא "יציאה מהקליפות".

שלב ב' - קניית הרצון להשפיע, הנקרא "קניית הקדשה".

בשני השלבים האלה, הנברא צריך לעבוד עם אותו רצון שלו. עבודה עם הרצון, כנגד הרצון המקולקל. אבל הוא יוכל להתמודד נגד החיסרון שלו, לרסן אותו ולעבוד איתו בעל מנת להשפיע כלפי הנותן, רק על ידי חשיבות הנותן, לפי חשיבות הנותן שצריך להשיג.

העבודה הזאת מחייבת את הנברא להיות בקשר עם הבורא, כדי לקבל ממנו חשיבות. כי רק במידת חשיבות הבורא שהוא מקבל, הוא יכול להלחם כנגד הרצון על מנת לקבל. וכך יוצא, שהוא נמצא בין שני כוחות. מצד אחד הרצון שלו על מנת לקבל. ומצד שני גדלות הבורא שנסתר. כי הבורא אם לא היה נסתר, הוא היה שוקל תמיד מה לטובתו. אבל בגלל שהבורא נסתר, הנברא בונה את עצמיותו. אותו חלק עיקרי בבריאה הנקרא "נברא", שאיננו בא מצד הבורא.

אלא הנברא בונה אותו כקו אמצעי, בין חשיבות הבורא כקו ימין, ובין הרצון לקבל שגדל כקו שמאל. הוא זקוק לגדלות של קו ימין, כדי לעבוד כנגד השמאל. ובצורה כזאת הוא מכניע את השמאל תחת הימין, ובונה קו אמצעי. בכך קם החיסרון החדש, הרצון החדש, נברא שלא תלוי בבורא - מצד הקו האמצעי, מצד הגוף של הנברא, הכוונות של הנברא. אבל שבנוי מרצון לקבל ומהאור, שמתקשרים יחד על ידי אותה עצמאות דרך הכוונה על מנת להשפיע.

"שסדר העבודה הוא, להשתוקק לרוממתו יתברך, אז הבורא ית' מאיר לו בהכלים האלו. אבל צריכים לדעת, שבשיעור שיש לו כלים דבחינת טהרה, שנקרא בחינת "שנאו רע"," ריחוק מקו שמאל, "כן באותו שיעור הוא יכול לעבוד בבחינת הקדושה," קירוב לקו ימין, "כמ"ש "אוהבי ה' שנאו רע"." לא יתכן שאדם, הקו האמצעי, לא יהיה כלול משניהם. מצד אחד "שנאו רע" ומצד השני אוהב את הקדושה. כי שנאה לקליפה ואהבה לקדושה, הן צריכות לתת בדיוק את צורת האדם.

"היוצא מזה, שיש ב' בחינות:

א. טהרה,

ב. קדושה.

שקדושה נקרא הכלי, שהוא ההכנה לקבל את טובו ית' מבחינת להטיב לנבראיו. אבל הכלי הזו מתיחסים להתחתון. היינו שזהו בידו לתקן, דהיינו שבידו להשתוקק אל הטוב." במידה שמשיגים גדלות הבורא, מתוך זה מתחילים להשתוקק לעשות לו נחת רוח. בינתיים שומעים באוזניים של "לקבל", מה זה נקרא "להשתוקק", או מה זה נקרא "גדלות הבורא". עדיין זה מפורש אצלנו כאיזה רכוש בתוך הרצון לקבל. אבל לאט לאט כשמתרקמים הכלים החדשים, אז האדם מתחיל להבין את הפירוש הנכון של המילים האלה. ש"השתוקקות" היא להשפעה, ו"חשיבות הבורא" מפורשת אך ורק בכלים דהשפעה, עד כמה שמתאפשר להשפיע לו. כי רק לזה משתוקקים כאשר מדברים על גדלות. זאת אומרת, מלכתחילה הגישה היא צריכה להיות כבר מכלי מתוקן, בלי שום נגיעה לעצמו.

"שזהו שמרבה לעסוק ברוממותו ית' ובשפלות עצמו." המדרגות מסודרות כך, שמי שמשקיע ונותן יגיעה, מתגלים לו כל הרגשות האלה של הנבזות, של שפלות עצמו. הבורא מסדר כך כלפי האדם. רגשות כאלה שמגיעים במיוחד על ידי "הבושה", אומר בעל הסולם, שהיא הסיבה לצמצום, על כל האופנים שלה ובעיקר כלפי החברה והחברים. וכנגד אותה בושה האדם מבין, שהתרופה לברוח מהמצבים האלה, היא רק להרגיש גדלות הבורא. אפילו בעל מנת לקבל, אפילו ברצון לא מתוקן עדיין, טרם שמגיע לקדושה, גם אז כך זה מורגש.

ככל שהאדם מגלה את הבושה כלפי החברה, לאט לאט באותה מידה שמחפש איך לא להיכנס שוב להרגשות הנוראיות האלה, הוא מתחיל להרגיש שהפיתרון נמצא רק בבורא, שיחזיק אותו בגילוי מועט של פניו. וזה נקרא שהאדם מחפש כבר את גדלות ה'. בינתיים הכל רק כדי לא להרגיש אי נעימות. אבל לאחר מכן האדם מתחיל בחשיבות הבורא שמתחילה להגיע אליו לפרש ולהבין שלהרגיש נעים או לא נעים זה לא העניין החשוב. אלא החשוב הוא להידבק בגדלות הבורא, אפילו אם צריכים לגלות כלים נוראים כאלה. וזה נקרא שמתגלה לו שפלות עצמו, ולעומתה רוממות ה'.

"מה שאין כן השפע שצריך להתגלות בהכלי דקדושה, הוא בידי הבורא ית', שהוא המשפיע את השפע להתחתון. ואין בידי התחתון לעזור לזה כלום, וזה נקרא "הנסתרות לה' אלוקינו"." הן "נסתרות", כי הנברא לא יודע את השורש של השפע. הוא לא יודע באיזה תנאים הוא עומד לקבל, ולמה ואיך השפע מתקבל בו. הוא רק צריך להשתוקק לאותו מצב שהשפע מתגלה, לא כדי שיהיה לו נעים, אלא כסימן שבמידה ומרגיש בתוכו שפע רב, הוא בטוח שעושה נחת רוח לה'.

"וכיון שמחשבת הבריאה, הנקראת "להטיב לנבראיו", מתחלת מאין סוף ברוך הוא, לכן אנו מתפללים לאין סוף ברוך הוא." "אין סוף" הוא מושג שאפשר לפרש בשתי צורות. "אין סוף" נקרא שאין לו שום צורה. שלא פונים למידה או הבחנה או תכונה של השפעה מצד הבורא. אלא האדם רוצה שיתגלה בו כוח, שיוכל לעבוד עם הרצון לקבל שלו בצמצום, ובקבלת השפע מעל הצמצום בעל מנת להשפיע. אם האדם מבקש בצורה כזאת, אז הוא מבקש ממידה שאין בו, ולכן היא נקראת "אין סוף". כל מדרגה עליונה שאליה האדם פונה, כלפי מדרגתו התחתונה, היא לעומתו "אין סוף". כי לפי הכלים שלו הלא מתוקנים, הוא מרגיש אותה כאין סוף.

תמיד מדברים מצד הכלים של הנברא. כי מחוץ לכלים שלו הנברא לא מרגיש דבר. ואם מתגלה לנברא מידת תיקון שעוד לא נמצאת בו, מידת התיקון הזאת היא נקראת אח"פ דעליון. הנברא רואה עד כמה הוא לא רואה, עד כמה הוא לא משיג את מידת התיקון הזאת, ולא יכול להשוות את עצמו עם אותה מידה מתוקנת. הוא לא יכול למדוד אותה, אלא רק רואה עד כמה שהיא נמצאת במימד יותר גבוה, שונה, נעלם ממנו. אבל אותה הרגשה שזה נעלם, נסתר, יותר גדול, היא נמצאת בו. וזה נקרא שהעליון נמצא בתוך התחתון. אבל התחתון עדיין לא מלביש את העליון, ולכן כלפי התחתון זה נקרא מידת "אין סוף".

"היינו להקשר שיש להבורא עם הנבראים. וזה פירוש מה שכתוב בכתבי האר"י ז"ל, שצריכים להתפלל לאין סוף," כי אי אפשר אחרת. אם האדם מגביל אותה מידה, אם הוא תופס אותה בצורה כלשהי, אז היא איננה בורא. אלא משהו שכבר נמצא ברצון לקבל שלו, ולאותו מצב מסוים שבתוך הרצון לקבל הוא פונה, ואותו הוא רוצה. זה הסימן שהפנייה שלו היא פנייה אגואיסטית. כי לא תיתכן פנייה לתיקונים מהעליון, אלא אם כן היא מורגשת כפנייה לאין סוף. כי פונים לתיקונים שעדיין אין בנו, למימד יותר עליון.

"כי לעצמותו ית' אין שום קשר עם הנבראים. כי תחילת הקשר מתחיל באין סוף, ששם נמצא בחינת "שמו", שהוא שורש הבריאה.

וזה סוד מה שכתוב בירושלמי, שהמתפלל, יתפלל בשם. היינו כנ"ל, ששם יש בחינת שמו. ובחינת שמו ואין סוף נקרא בלשון אגדה "מגדול מלא כל טוב"." הכלי עם האור המוקדש לבריאה מצד הבורא. הכלי הוא כקו שמאל והאור הוא כקו ימין, מקובלים בתוך רצונו החופשי של הנברא, שבונה מתוך שני היוצרות הללו, שני הקווים האלה, את עצמותו, עצמיותו. ובכך בא הקו האמצעי הנקרא "אדם", הדומה למחשבת הבריאה, לעליון.

ושתי ההכנות האלה כלפי הנברא נקראות "מגדל מלא כל טוב". זאת אומרת, כלי עם השפע. החיסרון שהנברא מגלה לזה, והחיסרון על ידי שני היוצרות האלה, כלי ואור, הוא מגלה את המרכיב השלישי - להשתמש בהם כדי בחזרה להשפיע את מחשבת הבריאה לבורא, ואז נקרא שהוא בא למגדל מלא כל טוב.

"לכן מתפללים לשם, שהוא בכדי שנקבל את ההטבה שהוכן לנו מראש." המילים האלה יכולות להטעות. אלא מתפללים לה' כדי לקבל ההטבה שהוכנה לנו מראש, מפני שאם נקבל בצורה כזאת, אז נעשה לו נחת רוח.

"לכן הכתר נקרא "רצונו להטיב לנבראיו"." הכתר לא שייך לעשר הספירות. אלא כנציג של הבורא כלפי אותן ט' תחתונות שנמצאות באותו הפרצוף. "וההטבה בעצמה נקרא בשם "חכמה"," זאת אומרת, כל האור המוקדש לנברא ממחשבת הבריאה, מהכתר, נמצא בחכמה. אותו האור המתגלה כבר בתוך הכלי העתידי, "שהוא עצמות השפע. לכן נקרא הכתר בשם "אין סוף" ובשם "מאציל". אבל החכמה עוד לא נקראת בשם נאצל. כי בחכמה עדיין לא נמצא בחינת כלי, ונבחנת לאור בלי כלי." מדובר רק כלפי הנברא, כי האור כבר נמצא בתוך הכלי. רק מצד הבורא הוא כך נבדל, שאותו כלי שנמצא במחשבת הבריאה להטיב לנבראיו, הנברא יהיה חייב להכין את הכלי הזה, בהתאם לאותו השפע שנמצא בחכמה כעצמותו, "עצמת השפע".

"לכן גם חכמה נבחנת לבחינת מאציל, מטעם שאין השגה באור בלי כלי." רק כלפי המקבלים, יש מחשבת הבריאה הנקראת "כתר", ויש פעולה מצד המחשבה הנקראת "חכמה". אבל בבורא אין חילוק בין המחשבה לבין המעשה, הפעולה עצמה. אלא כלפי המקבלים נראה כך, בתוך החומר של המקבל, של הנברא.

"וכל ההפרש בין כתר לחכמה הוא, ששם מגולה יותר שורש להנאצלים." בכתר אין עדיין קשר לנאצלים, אלא רק מחשבת הבריאה הכללית. ואילו בחכמה הוא כבר מלובש בתוך הכלי, למרות שהכלי איננו מגולה כלפי הנברא. ומטרת העבודה של הנברא היא לחבר את היוצרות הללו, את החיסרון, הכלי, הרצון, עם השפע, האור, המילוי, שמגיע לאדם, כדי להגיע לאותה המחשבה, לאותה הכוונה כלפי הבורא, כמו שהיא ישנה אצלו מלכתחילה כלפי הנבראים. זאת אומרת, אותה מחשבה כמו שהיתה לבורא בבריאת העולם, הנברא צריך ליישם, לבנות, לייצר בתוך עצמו, משני הנתונים האלה.

מתוך מחשבת הבריאה יצא אור וכלי. כמו שבעל הסולם מתאר במאמר, שמכתר יוצאת חכמה, אור וכלי שבאים כרוכים יחד, כלפי הנברא שהוא מלכות. והנברא מתוך מה שמגיע אליו, צריך דרך כל ההבחנות שהוא עובר בכלי שלו, להגיע חזרה לאותה בחינת אין סוף שיש בכתר. זוהי מטרת כל העבודה של הנברא. כי מלמעלה למטה משתלשלת מחשבת הבריאה עד המלכות. אבל מלמטה למעלה, ממלכות לכתר, העלייה נעשית ביגיעה של הנברא. עד שמלכות וכתר נעשים שווים ממש. במקום פרצוף עם ראש תוך סוף, שיש לו קומה, שהוא ריבוע או קו, נעשה "עיגול", חזרה לאין סוף, שמלכות חוזרת להיות כתר.

קומת הפרצוף נמדדת, לפי כמה שמלכות איננה יכולה להיות כמו הכתר. אז מודדים את קומתה של המלכות בספירות ומציינים, שמלכות יכולה להיות בכל אחת מאותן ספירות, מידת יסוד, או תפארת, או דעת וכו'. אבל אלה רק מידות, כי מלכות איננה מסוגלת להיות בתכונה המיוחדת הזאת שלהן. אלא רק באותו אחוז מסוים, שהיא מדמה את עצמה לכתר. לפי כמה שהיא עולה מעצמה לכתר, באור חוזר שלה, לפי זה נמדדת קומת הפרצוף. עד שהיא משתווה לחלוטין לכתר. ואם נעשה זיווג על כל המלכות, אז שניהם נעשים כאחד, "הוא ושמו אחד". אותו מצב הנקרא "חזרה לאין סוף". והחזרה הזאת היא מטרת העבודה שלנו.

מהי הרגשת הבושה שהאדם מרגיש בחברה?

עד גמר התיקון, החסרונות שמתגלים, הם מתגלים על ידי זה שהאדם מרגיש פגיעה מקו שמאל, מהרצון לקבל שלו, כלפי קו ימין. הבורא נסתר, והקו ימין שמתגלה כלפינו, הוא החברה, הסביבה. אבל רק בסביבה נכונה. בסביבה שאצלה הערכים הם מעט יותר, מהערכים שבהם האדם נמצא. כאשר מתגלה באדם הכלי המקולקל, הוא מרגיש בתוכו בושה כלפי החברה, כלפי הערכים של החברה.

אם האדם נותן הרבה יגיעה, שיכול לסבול את גילוי הנבזות שלו, אז מגלים לו מלמעלה שוב ושוב ושוב, עד כמה הוא נמצא באופנים שונים של קלקולים כלפי החברה. עד כדי כך שרואה, שאיננו מסוגל לתקן בעצמו, ואין שום כוח אחר בעולם, חוץ מהכוח העליון, שיכול לתת לו תיקון, אם ייתן. ואם הנברא מרגיש כמו שכתוב, "אם ה' לא יבנה בית, שוא עמלו בוניו בו" (תהלים קכ"ז א'), אז הוא הגיע לאותה תביעה, בקשה, הנקראת "העלאת מ"ן". חיסרון, שהבורא יעזור לו.

אבל השאלה, במה רוצה שיעזור לו? האם לברוח מהבושה כי הרגשתו לא נעימה, או להשתמש בבושה כדי על פניה להתקשר לבורא? ואז הוא מודה על הבושה, כי יכול להתקשר לבורא. אבל איזו התקשרות לבורא, האם מפני שהבורא הוא מקור לתענוגים ולביטחון, או כדי להשפיע לו? זאת אומרת, אבחון מצד שני, מצד ימין, למה הוא רוצה את הבורא.

במקום אותה בושה שבאה מצד שמאל, מהחברה, הוא צריך להגיע לבושה מצד ימין, שהוא כגנב כלפי הבורא. לאותה בושה אחרת, של אדם הראשון, שהתבייש לאחר החטא. וכנגד הבושה הזאת, אומר בעל הסולם, יש שתי צורות עבודה. עבודה לברוח מהקליפה, מעל מנת לקבל, ועבודה להשתוקק לעל מנת להשפיע.

אלא כל זה יתגלה בהדרגה לכל אחד ואחד לפי יגיעתו. ואין צורך שינסה להיות "חכם" ויזכור את הפרטים, כי זה בלתי אפשרי. אין לנו בזיכרון תאים כאלה, שיכולים לזכור משהו, שלא התלבש עדיין בחומר שלנו. ולכן כל אחד שומע את הדברים לא בצורה כמו שזה נאמר, אלא לפי "דרגה דליה" [דרגה שלו]. אבל בזמן שהאדם יצטרך אותם, הם יבואו לו. והעיקר היא היגיעה. כי במידת היגיעה, נפתחת לאדם הידיעה מהיכן הוא, ממה הוא מורכב ומה עליו לעשות.

לכן אין מקום לדאגה, כי לא דורשים מהאדם מעבר לגובה שלו. אלא כמו שכתוב: "כל החכמה וכל התורה דבר קל הוא, כל מי שמתיירא אותי", שאיננו נמצא בעל מנת לקבל, "ועושה דברי תורה," שומר דבר תורתי, זאת אומרת, שמברר כמה שאפשר כלפי הכיוון הזה של על מנת להשפיע - "כל החכמה וכל התורה בלבו".

מאמר נ"ו: "תורה נקרא יורה"

שיחה מ-17.09.06

"תורה נקרא "יורה" מלשון "ירה יירה", שכוונתו, שבזמן שהאדם עוסק בתורה, בשיעור השתדלותו בתורה, באותו שיעור הוא מרגיש את התרחקותו."

הבעיה היא שאנו רגילים בעולם הזה, שבו אנו חיים כבר כמה עשרות שנים, שלפי היגיעה מקבלים שכר, "לפי צערא אגרא". שהיגיעה והשכר נמצאים באיזה יחס ישר ביניהם. אמנם ישנו שם מקדם מסוים של יכולת מקצועית ואומנות המקצוע. אבל בכל זאת, כמה שהאדם מתייגע, בהתאם לזה הוא בצורה טבעית דורש כתגובה שכר ויותר מילוי. כך מקובל בחברה, בעולם ובאנושות.

ולכן כשמגיעים לקבלה עם השאלה "מהו הטעם בחיינו?", ורוצים דווקא עם הרצון הגדול ביותר, שמיואשים מלמלא את עצמנו בכל מה שיש בעולם הזה, בכל זאת להימלט ממנו על ידי משהו שלמעלה מהעולם הזה, שלא ידוע מהו, אבל שאולי בכל זאת ימלא אותנו, במקום זה מתחילים לראות את עצמנו יותר ויותר ריקניים. וזה קורה בצורה כל כך חריפה כלפי האדם, שהוא לא מסוגל לסבול זאת. הוא לא מבין למה זה כך, אלא שואל כמו שכתוב: "זו תורה וזו שכרה?". אבל כך הוא באמת. ולכן "אלף נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה".

כך קורה, עד שהאדם מתחיל להבין, שדרכי קניית העולם העליון, הן הפוכות מהדרך שבה אנו רגילים. כי האדם חייב להגיע להשפעה, לרצון להשפיע. וכמה שמתקדם יותר לרצון להשפיע, אז מראים לו יותר עד כמה שהוא לא נמצא ברצון הזה. עד שרואה באמת, שהוא לא נמצא בהשפעה, ולא יכול להיות בה. אבל בינתיים, מתוך שרוכש גדלות המטרה, נוצרים בו שני קצוות. מצד אחד אותה הבנה שאין בו תכונת השפעה, ומצד שני שחייב להשיג אותה בכל מחיר.

ושני הרגשות הללו שמשיג, הם שנותנים בו מה שנקרא "תפילה אמיתית". וכתוצאה ממנה הוא מקבל לפי אותו חוק של "יגעתי ומצאתי", את ה"לשמה", את המצב שבו נפגשים עם התורה. אבל בינתיים "התורה", היינו, האור העליון שמחזיר למוטב, הוא מראה כל פעם לאדם צורות הפוכות. ולכן לפי זה התורה נקראת "יורה".

"היינו, שמראים לו את האמת, שפירושו, כי מראים לו את שיעור האמונה שלו, שזה כל היסוד של האמת." "אמונה" נקרא תכונת ההשפעה ששורה בו. "שבשיעור שיש לו האמונה, על זה נבנה כל היסוד של הקיום של תורה ומצות." "תורה" נקרא האור העליון שמחזיר למוטב. "מצוות" נקרא תיקון תרי"ג הרצונות של נשמת האדם על ידי האור הזה. כי בכל אדם ואדם ישנם תרי"ג רצונות (תר"ך רצונות), שחייב לתקן את השימוש בהם. משימוש "על מנת לקבל", שרוצה למלא אותם כולם במלואם, בכל מיני אפשרויות ומעשים שמזדמנים לו, לשימוש "על מנת להשפיע", שעובד עם הרצונות שלו כמו אמצעים, כדי להגיע להשפעה לבורא.

"כי אז נגלה לעיניו, שכל היסוד שלו נבנה רק על בחינת החינוך שנתחנך. כי החינוך מספיק לו לקיים תו"מ בכל דקדוקיה ופרטיה. וכל מה שבאה מבחינת החינוך נקרא "אמונה בתוך הדעת"." זאת אומרת האדם יודע, שאם הוא מקיים פעולות כאלה וכאלה, אז יש לו שכר. חלק מהשכר הוא מקבל על המקום כמילוי פסיכולוגי, כפיצוי בהרגשה ובביטחון. וגם הוא בטוח לעתיד לבוא, שעוד חלק נשמר לו בעולם הבא. כך חינכו אותו בחינוך שקיבל. אבל אין לכך שום קשר עם האמת שהתורה דורשת מהאדם.

"ואף על פי שהוא כנגד השכל. דהיינו, השכל מחייב, לפי מה שהוא מוסיף בתורה, בשיעור זה הוא צריך להרגיש, שהוא יותר מקורב לה'. אבל כנ"ל, שהתורה מראה לו תמיד יותר את האמת. וזהו בזמן שהאדם מחפש את האמת, אז התורה מקרבת אותו יותר אל האמת," ורואה שהדרך שלו היא לגמרי הפוכה מהחינוך שקיבל כגירסא דינקותא, אם התחנך בחינוך הדתי. כי שם כמה שמקיים, יותר הולך ומוסיף ונעשה יותר מלא בתורה ומצוות. לפי מה שחינכו אותו, כך בטוח שקורה לו. מה שאין כן אם נתקן על ידי המאור המחזיר למוטב. על ידי הלימוד והשימוש בחכמת הקבלה הנקראת "תורת אמת", האדם מגלה את ההפך. שלא לפי החינוך - כמה שיותר עושה, אז יש לו יותר. אלא כמה שיותר עושה, יש לו פחות.

"ורואה את שיעור אמונתו באמונת השם ית'. וזהו בכדי שהאדם יוכל לבקש רחמים, ולהתפלל לה' שיקרבהו אליו ית' באמת, שהוא, שיזכה לאמונת ה'. ואז יוכל ליתן שבח והודאה לה', על מה שהוא זוכה, שהוא קירב אותו אליו."

האדם שמזיע על העיסוק בתורת האמת, ומזמין על עצמו את המאור המחזיר למוטב, ורואה עד כמה שהוא ההפך, ממה שכתוב בספרים, ממה שיכול לתאר מהי "השפעה", מהו "קיום מצוות" בצורה אמיתית, מהי "האמונה" שלו, היינו, מידת ההשפעה ששורה בו, ששולט בה, ורואה עד כמה איננו בהשפעה, הוא עדיין לא יכול לברך את הבורא. אלא נמצא כל הזמן בסתירות, באי נעימות, בהרגשה של גלות מהקדושה, מהשפעה.

עד שעובר זמן הגלות, כי "כל פרוטה ופרוטה" של היגיעה "מתקבצת לחשבון גדול", ומתמלאת סאת היגיעה. אז הוא מגיע למצב שפורץ את הגבול של הרצון לקבל, של האגו שלו, ובורח ויוצא ממנו לאור, לחופש, לעל מנת להשפיע. רק אז יכול להודות לה' על כל הדרך שליווה אותו והלך לפניו ודחף אותו, עד שנעשה "אדם", עד כמו שאומר בעל הסולם, ש"קירב אותו אליו".

"מה שאין כן, כשאין האדם רואה את שיעור התרחקותו, וחושב שהולך ומוסיף תמיד," לפי איך שלימדו אותו, אם קיבל חינוך דתי. ואם קיבל חינוך חילוני, לפי הטבע שלו, חושב כמה שייתן יותר יגיעה, יקבל שכר פחות או יותר על המקום, "נמצא שבונה כל הבנינים על יסוד רעוע, ואין לו מקום להתפלל לה', שיקרב אותו אליו." רבים הם האנשים שבאים, ואם לא יוצא להם לפי אותה נוסחה המקובלת בהם ובאנושות, שאם נמצאים יותר, מקבלים יותר מילויים, אלא נפתח בפניהם יותר רע וחולשה ואכזבה, אז הם מתאכזבים ובורחים.

ואיך האדם לא יברח, אם הוא בנוי כך? או שמגיע לבשלות פנימית, שאין לו ברירה וחייב להמשיך. או שלא הגיע לבשלות סופית, כי כאלה הם ממש יחידים, אלא החברה מספקת לו תמיכה וביטחון בהרגשה, שאם הוא מקבל אכזבות, וקושיות נוספות, וחושך, והסתרה נוספת כל פעם ופעם ובלבולים, זו הדרך ואלה הסימנים נכונים בדרך.

אם האדם מקבל מהחברה הבחנות נכונות על מה שהוא מרגיש, שזוהי אמת, אז הן מחליפות לו את הגירסא דינקותא, או את הנוסחה המקובלת בעולם של "לפי צערא אגרא" בצורתה הישירה, ולא ההפוכה כמו שהיא בקבלה, ואז הוא יכול להמשיך. זאת אומרת, אחת מן השתיים. או שהאדם בשל לחלוטין לדרך. או שאיננו בשל, וזה רובם, ואז יכול לקבל תמיכה מהחברה. אבל בדרך כלל רק תמיכה מהחברה עוזרת, כי משחק בה כל עניין הקנאה והכבוד העצמי.

"נמצא, שאין לו מקום להתיגע על זה, שיזכה לאמונה שלימה. כי אין האדם מתיגע, אלא על דבר שחסר לו.

לכן כל זמן שאינו ראוי לראות את האמת, אז הוא להיפוך: כמה שהוא מוסיף בתו"מ, הוא מוסיף במידת שלימותו, ואינו רואה שום חסרון לעצמו."

צרה גדולה היא אם אדם שנמצא בלימוד, בכל זאת בונה לעצמו מערכת שעל ידה הוא מרגיש, שהוא מוסיף. זה נקרא "חכמתו מרובה ממעשיו". נגיד, הוא רוצה ללמד ורואה בכך הישגים גדולים כל פעם, או שיותר לומד ויותר מבין בשכל מה שלומד. זאת אומרת, הוא כל פעם בונה לעצמו מידת שכר, שבאה וממלאה אותו ומסתירה לו את האמת, שהוא כל הזמן צריך להרגיש את עצמו יותר ריקן.

ובכוח ההגנתי הפנימי של הגוף, האדם נמשך לפיצויים כאלה. אבל הם מכשולים גדולים בדרך. וצריכה להיות תשועה גדולה מהשמים, שהבורא ישבור לו את כל מה שהוא בונה לעצמו, כאיזו הרגשה טובה שמתקדם. אלא שלמרות כל ניסיונות האדם לבנות לעצמו, למצוא לעצמו, שכר אגואיסטי רגיל, הוא בכל זאת כל הזמן מקבל מלמעלה יותר מרה שחורה, הבחנות נכונות על המצב הנכון שבכלי שלו.

והחברה היא שיכולה לספק לאדם את ההבחנות הנכונות. ויחד עם ההבחנות שהיא מספקת לו, האדם מקבל ממנה תמיכה. ולכן הצורה הנכונה והקלה והטובה והאמיתית והבטוחה ביותר להתקדמות, היא שממש "בתוך עמי אנכי יושבת". שמתוך החברה כל הזמן רואה את עצמו, איך הוא מתקדם כלפי החברה ובתמיכת החברה כל הזמן פועל. ואז לבטח נמצא בדרך הנכונה ובהבחנות הנכונות. לא דורש על הפעולות שלו איזה פיצוי אגואיסטי. ולא בורח מאכזבות ומהרגשות לא נעימות. אלא מקבל אותן יחד עם הבנה והבחנה, שזה מה שעליו לגלות. כי הוא מקבל כל זאת מהסביבה.

התלות של האדם בסביבה, היא תלות חזקה הרבה יותר מהתלות שלו בעצמו, ומהתלות בחינוך הקודם שקיבל. היינו, בסביבה הקודמת שהיתה לו, לפני שהגיע לקבוצה. ולכן רק הקבוצה יכולה לייצב את האדם נכון - בדרך נכונה, בתפיסה נכונה, בערכים נכונים - ללא שידרוש פיצוי אגואיסטי, או שיברח לגמרי. האדם חייב תמיכה, ואין לו אחרת, אלא הקבוצה. כי בניגוד לשנים עברו שתמיכה אפשר היה לקבל מהדבקות לרב, במצבים דהיום אפשר לקבל אותה רק מהחברה. ובעל הסולם מסביר במאמר "דור האחרון" את הצורה הנכונה הזאת.

"אם כן אין לו מקום לתת יגיעה ותפילה, שיזכה לאמונת ה' באמת. כי שהוא מרגיש קלקול, שייך לומר תיקון. אבל בזמן שהוא עוסק בתו"מ על דרך האמת, אז התורה מורה לו האמת. כי סגולה זה יש בהתורה, לראות באמת את מצבו האמיתי של שיעור אמונה שלו (וזה סוד "אי הידע")."

למה התיקון של האדם מחייב להראות לו מי הוא ומה הוא? כי אי אפשר אחרת. האדם נמצא באין סוף, הוא תמיד מתוקן. וכל העניין הזה להראות לו מי הוא נועד בשבילו, כדי לקבל הבחנות רגשיות ושכליות. ולכן המצב שלנו הפוך. בפנים בתוך תוכו של האדם לא קורה דבר. אלא הכל קורה בעניין המדידה שלו, היכן הוא מודד ורואה את עצמו.

ולכן הטענה הזאת שנשמעת לעיתים: "בשביל מה לסבול, שיקדמו וזהו", היא טענה מוטעית. כי אין מה לקדם חוץ מתפיסתו של האדם עצמו. רק השינוי בתפיסה שלו זה הוא. כי "האני" האמיתי שלו עומד באין סוף מתוקן בכל הכלי הגדול והכולל של כל הנשמות. ולכן כל אדם צריך רק לעבור את מצבי ההבחנות והמדידות, איך להתייחס לכל המצבים האלה. איך לקבוע במוחא וליבא אותם ערכים של מר ומתוק ואמת ושקר. ואיך בין ההבחנות הללו למצוא את עצמו, את "האני" שלו.

להסתכל על ההבחנות הללו, כמו שהבורא מסתכל עליהן. עד כמה שהוא והבורא דנים על "היצור הזה", על המעמד הזה, כל פעם ופעם היכן שהאור מראה לו את הכלי, לראות את הכלי כמו האור. זה נקרא להשתדל להגיע להשתוות הצורה.

"ובזמן התעסקותו בתורה ורואה את האמת, היינו שיעור התרחקותו מרוחניות, ורואה איך שהוא בריה כל כך שפילה, שאין אדם יותר גרוע מכדור הארץ, אז הס"א באה אליו בטענה אחרת, שהאמת היא, שהגוף שלו מכוער מאוד, שבאמת אין אדם מכוער בעולם יותר ממנו בעולם, בכדי שיבוא לידי יאוש, היא אומרת לך כך. כי היא מפחדת, שמא ישים אל לבו ויבוא לתקן את מצבו."

סטרא אחרא היא המלאך שנמצא בידי ה'. כדי ללמד את האדם צריך להעביר אותו דרך כל מיני פעולות ורגשות. אבל על כל המקרים שעוברים על האדם "אין עוד מלבדו", כי הכל בא רק מהבורא. אלא מתבטאים כך שיש סטרא אחרא וההפך, קו ימין וקו שמאל, או קליפה דימין וקליפה דשמאל, כי אנו מייחסים להם את הרצונות שלנו, את ההתפעלות שלנו, ולכן אנו אומרים שהאחד רע והשני טוב. אבל אין לא זה ולא זה, לא טוב ולא רע.

אלא כדי לתת לאדם אפשרות לקבץ את כל ההבחנות, שבלעדיהן הוא לא ירגיש את מצבו באין סוף, במחשבת הבריאה, הוא חייב להיות בצורות חיצוניות של שני קווים. שמתנתק מקו אחד ומימין עובר לשמאל, ולאחר מכן מתנתק משמאל ועובר לימין, נמצא ברשות דסטרא אחרא, ונמצא ברשות הקדושה. וזה פועל עליו כך, מפעם לפעם, מצד לצד, כדי שיקבץ לתוכו את כל ההבחנות הרגשיות, ולידן את כל ההבחנות השכליות.

ולרוב הפעולות הן כאלה, שקו אחד רוצה לשלוט ולהוציא מתחת ידינו את הקו השני. כי שני קווים - להיות גם במוחא וגם בליבא, גם בהרגשה ואפילו רעה, אבל ליד להבין מי אני ומה אני, מהיכן באה אותה הרגשה, למה היא, מה המטרתיות שלה - זה כבר משהו אחר. אלא כדי לתת לאדם הבחנות קיצוניות, אז מראים לו בדרך כלל, או הרגשה ללא שכל, זאת אומרת, ללא הכרה מהיכן ולמה, מהי הסיבה ומה המטרה שלה. או מראים לו רק את השכל, כך שאיננו יכול לעבוד עם ההרגשה הקשורה למידות מסוימות של השפעה כנגד הקבלה. ואלו המצבים ש"מייבשים" את האדם, כמו שאומר הכתוב. אבל דווקא מהם האדם נעשה אחר כך לבעל ניסיון ומגיע להבחנות הנכונות.

"לכן היא מסכימה, למה שהאדם אומר, שהוא איש מכוער. ונותנת לו להבין, אם הוא היה נולד בכשרונות יותר נעלים ובמידות יותר טובות, אז הוא היה יכול להתגבר על רשע שלו ולתקן אותו, והיה יכול להגיע לדביקות ה'.

ועל זה יש להשיב לה, שענין זה, מה שהיא אומרת לו, מובא במסכת תענית דף כ', שבא ר' אלעזר בר ר' שמעון ממגדל גדור מבית רבו, והיה רכוב על החמור, ומטייל על שפת נהר, ושמח שמחה גדולה. והיתה דעתו גסה עליו, מפני שלמד תורה הרבה. נזדמן לו אדם אחד, שהיה מכוער ביותר. אמר לו: "שלום עליך, רבי". ולא החזיר לו."

רבי אלעזר בן רבי שמעון, שהשיג דרגה גבוהה מאוד, מה שנקרא "מבית רבו", יותר מאבא שלו, הוא כידוע מדבר תמיד על גמר התיקון ועל גמר התיקון הכולל של כל נשמת אדם הראשון. ובדרך למצב הזה, לאחר העלייה הגדולה, שרכב כבר על כל "החמור" שלו, על כל חומר הרצון לקבל שבו, והגיע לשפת ים החכמה, אז הוא מגלה בתוכו עוד רצון לקבל, מכוער יותר מכל מה שהיה בו אי פעם קודם. ומתפלא איך יתכן בו רצון כזה, שנמצא כבר במדרגות עליונות אמיתיות, לאחר כל כך הרבה יגיעות ומדרגות רוחניות.

אלא "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". וכל פעם מתגלה בו יצר גדול יותר ומכוער יותר מאין כמוהו. עד שמתפלא איך יכול להיות אדם מכוער כמוהו על פני האדמה, ואיך הטבע בכלל מחזיק אותו. כך האדם מרגיש בכל מדרגה ומדרגה. אפילו מרום גובהו של רבי אליעזר, הוא גילה בתוכו את האיש המכוער הזה. ומה עשה? "אמר לו: "ריקא, כמה מכוער אותו האיש, שמא כל בני עירך מכוערין כמותך?". שמא יש לי עוד רצונות כאלה? והאם גם ביתר בני האדם הם צריכים להתגלות כך? "אמר לו: "איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשאני, כמה מכוער כלי זה שעשית"." "איני יודע", כי אף אחד לא יודע. אלא למי שמתגלה, מתגלה. אין זה קיים בפני עצמו, אלא רק כלפי האדם שכך מתגלה לו.

ולכן הוא אומר "איני יודע", אלא "לך לאומן", זאת אומרת, לך לבורא שעשה לך כל זאת. וכך מתגלה כלפי האדם, שאם הוא אומר, שהבורא עשה לו את זה, אז כביכול בא בטענה. אבל אם הוא רואה בכל זה מעשה הבורא, אז יכול לבוא אליו בהודיה על הגילוי ובבקשה על התיקון. תלוי מאיזה צד האדם מגיע לבורא. תלוי בהכנה שיש באדם, מה קורה לו כאשר מתגלה בו האיש המכוער.

אם חסרה לאדם גדלות המטרה, שלא קושר את המכוערת והגסות שמתגלות בו עם המטרה, אז האיש המכוער מתגלה בו מצד הטענה לבורא, והוא בורח. אבל אם האיש המכוער מתגלה בו יחד עם המטרה, שדווקא מתוך זה הוא יכול להגיע להשתוות הצורה עם הבורא, אז הוא מודה ומתפלל שאותה צורה גסה רק תקבל את הלבוש החיצון הנכון, את ההשפעה. ועם שינוי הכוונה, כל המכוערת הזאת הופכת ליופי ולהשפעה. ואז "כיון שיודע בעצמו שחטא, ירד מן החמור." עוזב את החומר שלו וממשיך בצורה מתוקנת.

"ועם הנ"ל נבין, שכיון שלמד תורה הרבה, זכה על ידי זה לראות את האמת, איזה מרחק יש בינו לבין השם ית'. זאת אומרת, שיעור התקרבותו ושיעור התרחקותו. וזה שאומר, ש"דעתו גסה עליו", דהיינו שראה את הצורה השלימה של הבעל גאה, שהוא הרצון לקבל שלו. ואז נזדמן לו לראות את האמת, שהוא בעצמו אדם מכוער ביותר. ואיך ראה את האמת? על ידי זה שלמד תורה הרבה.

אם כן, איך יהיה לו אפשרות להתדבק בו ית', כיון שהוא אדם כל כך מכוער? לכן שאל, אם כל בני אדם מכוערין כמותו, או שרק הוא מכוער, אבל שאר בני העולם אינם מכוערין? ומה היה התשובה? - "איני יודע". פירוש הדבר, שהם לא מרגישים, לכן לא יודעים. ומדוע לא מרגישים? הטעם הוא פשוט, מפני שלא זכו לראות את האמת, מפני שחסר להם תורה, שהתורה יגלה להם האמת.

ועל זה השיב לו אליהו: "לך לאומן שעשאני". כיון שראה, שבא למצב ,שאין הוא יכול לעלות מהמצב שבו נמצא, נתגלה אליהו ואמר לו: "לך לאומן שעשאני"." "אליהו" הוא הכוח, ההבחנה, ההבנה באדם, שמכוונת אותו לקשר עם הבורא. "גילוי אליהו" נקרא גילוי הידיעה באיזו צורה נכונה האדם יכול לעבוד עם הכלי שלו בעל מנת להשפיע. איך עליו לעבור מצד לצד, מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע. ובמאמר הזה בעל הסולם נותן דוגמא איך קורה אותו גילוי. אלא הכל תלוי בהכנת האדם.

"פירוש, כיון שהבורא ית' ברא אותך כל כך מכוער, בטח שידע, שעם הכלים האלו יכולים לבוא לשלימות המטרה." דווקא עם הכלים האלה, מפני שהם ממש מנוגדים לתכלית. "לכן אל תדאג, ולך קדימה, ותצליח." כי כל הדרך שלנו, היא דרך הפוכה. ועד גמר התיקון אף פעם לא מתגלה לאדם השכר לפי היגיעה בצורה ישירה. אלא כל פעם "יגעתי ומצאתי", "יגעתי ומצאתי", שהמציאה איננה קשורה ליגיעה בצורה ישירה, אלא הפוכה. רק מתוך הכלי שמגלים אותו כמכוער על ידי היגיעה, שרואים מה התגלה, את החומר המכוער הזה, ומקבלים את גילויו כשכר גדול, מפני שעל ידו יכולים להתקשר לבורא, ולבקש ממנו תיקון.

וכך הכלי שמתגלה כמכוער, הוא הסיבה שבגללה פונים לבורא. והופך להיות האמצעי שעל ידו האדם מתקשר לבורא ונזקק לו. ואלמלא הכלי המכוער הזה, האדם לעולם לא היה פונה לבורא, אלא תמיד היה שוכח עליו. ולכן אם יש באדם את כל ההכנות להגיע לתיקון, הוא מקבל את גילוי הרע כאמצעי היחיד שעל ידו מגיעים למטרה. ומי שלא מכין את עצמו נכון, אלא חי לפי גירסא דינקותא, הוא מקווה מיד לשכר טוב, שרואה אותו. אם מקבל חינוך חילוני, הוא מצפה על כל יגיעה לקבלת שכר, זאת אומרת, להרגשה טובה, ואיננו קושר אותו לכוח העליון. ואם מקבל חינוך דתי, הוא מצפה מתוך היגיעה לקבלת שכר טוב מהכוח העליון.

ואילו בדרך הרוחנית, האדם לא מקווה לקבלת שכר טוב מידית, אלא מקווה לקבלת אמצעי להתקשר על ידו לבורא, אמצעי שיחייב אותו להתקשר לבורא. ואם ההכנה שלו היא נכונה, אז מתגלה לו אליהו, ומראה לאדם איך עושים זאת. אבל אם ההכנה של האדם איננה שלימה, הוא נופל. ולאחר זמן מה, או שמרימים אותו וממשיך עוד פעם, או שיוצא מהתהליך. לכן נאמר: "אלף נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה".

מהי הכנה נכונה?

הכנה נכונה היא קבוצה. אין תבנית אחרת לקבלת אותה תמיכה הנקראת "ערבות". רק בעזרתה האדם יכול לקבל נוסחה חדשה ליגיעה ולשכר, בניגוד להרגלים שהיו לו, ולמה שלימדו אותו. כי כל פעם לאחר היגיעה, כשמתגלה לאדם תמונה לא נעימה, הוא בתמיכה של החברה מפענח אותה נכון. ושמח על ההתגלות הזאת, כמו שבעל הסולם אומר ("פרי חכם - אגרות קודש" מכתב דף י"א): "שמח אני ברשעים שמתגלים", כי הם מהווים לו סימן שהוא מסוגל לתקן אותם, ועל ידם לעלות.

האדם ניצב על עומדו באמצע כדור הארץ בודד מול הטבע. בלי לדעת אם יש או אין בורא, מי הוא, האם הוא נברא, או לא. כך הוא עומד ערום וחסר ישע, כמו ילד קטן ששכחו אותו והלך לאיבוד. ואיך הוא ימצא את דרכו ללא התגלות הבורא? איך יממש אותה? על ידי מי ומה? אחר כך הוא מברר שהבורא וכל מה שמתגלה, מתגלה בכלי הכללי. לכן הכלי הכללי דאדם הראשון נשבר לחלקים, כדי לתת לאדם הזדמנות לעבוד בו. ואין לכלי הכללי צורה אחרת. זאת אומרת, אין לאדם תבנית אחרת לייצב את עצמו. אין לו כלפי מה. אין לו יסוד או ציר, למדוד כלפיהם איפה הוא ומה הוא, אלא מרחף בחלל.

מאמר נ"ט: "ענין מטה ונחש"

שיחה מ-19.09.06

"ויען משה ויאמר, והן לא יאמינו לי וכו'. ויאמר אליו ה', מה זה בידך. ויאמר, מטה. ויאמר, השליכהו ארצה ויהי לנחש. וינס משה מפניו" (שמות ד').

ויש לפרש, שאין יותר מב' מדרגות: או קדושה, או ס"א. ומצב של בנתיים אין. אלא, מאותו המטה בעצמו נעשה נחש, אם משליכין אותו לארץ."

כל הבריאה כוללת שני כוחות. כוח הבורא, כוח ההשפעה, הנתינה, האהבה, האלטרואיזם. וכנגדו "יש מאין", כוח המקבל, כוח הנברא, תכונת הנברא, שהיא אגואיזם, האגו שלנו. שני הכוחות האלה בלבד יכולים לפעול במציאות. "מציאות" נקרא האדם, שכלול לאחר שבירת הכלים שלו משני הכוחות האלה, וחייב לפי מחשבת הבריאה להגיע על ידי מלחמה פנימית ובירור פנימי להידמות לבורא, ואז הוא נקרא "אדם".

לכן מלכתחילה יש באדם הכנות בצורת שני כוחות בסיסיים - קבלה והשפעה. ועל האדם מוטל לברר אותם. כמו שכתוב: "הבורא שם ידו של אדם על גורל הטוב", זאת אומרת, מביא אותו להבנה שישנו עוד כוח חוץ ממה שנולד עמו האדם, והוא כוח הנתינה, "ואומר לו: "קח לך"", תתחיל לגלות אותו. ולגלות את כוח ההשפעה, "להשליך" אותו שישלוט על תכונת הקבלה שבאדם, זוהי כל בחירתו החופשית של האדם וכל עבודתו ויגיעתו.

עבודת האדם איננה לעשות בעצמו את הפעולות האלה, אלא לרצות שהם יעשו בו. ואז "יגעתי ומצאתי". במידה והאדם נותן יגיעה, אז הבורא מסיים את העבודה, בכך שמביא לו את תכונת ההשפעה, והאדם נעשה דומה לבורא. כמו שכתוב: "שובו בני ישראל עד ה' אלקיך". לכן בסיפור יציאת מצרים של משה, שהיה המקובל הגדול ביותר שהתגלה לנו, מסופר איך נעשה התהליך הזה בכל אחד ואחד. אם מגיע לאדם מעמד, שיש בו שתי האפשרויות, או "מטה", או "נחש". או מתגלה לו כוח הקבלה - נחש, או מתגלה בו כוח ההשפעה - מטה.

והתורה מספרת איך האדם צריך לעבוד עם שני הכוחות הללו. כי אי אפשר לעבוד עם כוח אחד בלבד. לא יכול להיות בנו כוח השפעה בלבד, כי מלכתחילה אנו נבראים, זאת אומרת, הפוכים מכוח ההשפעה הזה. אלא אם תכונת הקבלה שבנו מקבלת צורת השפעה. לכן מלכתחילה נמצאים אנו בשליטת רעה, בשליטת הנחש. ועל ידי זה שמתחילים לנהל את כוח ההשפעה, לתפוס את המטה, זאת אומרת, לנהל את עצמנו על ידי כוח ההשפעה, אז במקום נחש, דווקא הנחש עצמו הופך להיות מטה. זאת אומרת, התכונה דלקבל שלנו, היא מקבלת צורה של מטה, של להשפיע.

"ובכדי להבין את זה, נקדים מאמר חז"ל, ש"השרה שכינתו על עצים ואבנים". ש"עצים ואבנים" נקראים דברים של למטה בחשיבות. דוקא ובאופן זה השרה שכינתו.

וזה ענין השאלה: "מה זה בידך?" כי יד פירושו השגה, מלשון "כי תשיג יד". מטה. היינו שכל השגותיו בנויים על בחינת מטה בחשיבות, שהוא סוד אמונה למעלה מהדעת.

(שבחינת אמונה נבחן לעיני האדם לבחינת מטה בחשיבות, לבחינת שיפלות. ואדם מחשיב את הדברים שמתלבשים בתוך הדעת."

מלכתחילה מגלים אנו את עצמנו כנמצאים בתכונת הקבלה, בתכונה האגואיסטית. ונעשה כך במיוחד על ידי הבורא, כדי שנגיע לתכונת ההשפעה מהריחוק המרבי ביותר שרק יכול להיות, מהתכונה ההופכית לה. מפני שהנבראים יכולים להרגיש ולהבין ולהבחן תכונות ובכלל הרגשות, רק אם ההבחנות שלהם בנויות משני קצוות. ככל שיש יותר, כמו שכתוב: "כיתרון אור מתוך חושך", כך יכולים להבחן, להרגיש, להחליט, להבין את המצבים.

לכן כדי להגיע להכרת הבורא ולדרגתו, חייבים בהתאם לזה לעבור כל פעם ופעם מצבים הפוכים, שמאל ימין, שמאל ימין, ולתפוס את שני הקצוות. ובין שני הקצוות האלה לבנות את הקו האמצעי. לחבר את שני הקצוות האלה של כוח הקבלה וכוח ההשפעה יחד, אבל לנהל כביכול את כוח ההשפעה על פני כוח הקבלה. ואז בקו אמצעי הזה, האדם בונה את עצמו, את עצמיותו.

האדם לא שייך, לא לקבלה ולא להשפעה, לא ל"נחש" ולא ל"מטה". אלא הבורא מעמיד את שני הכוחות האלה לרשות האדם. ורק מי שיודע לתפוס דווקא את הנחש ולעשות ממנו צורת מטה, זאת אומרת, שהרצון לקבל יקבל צורת השפעה, הוא נקרא "אדם". כי האדם הוא התוצאה משניהם. משניהם הוא בונה את עצמו, את ההבנה וההרגשה שלו, ואת מעמדו.

"מה שאין כן, אם השכל של האדם אינו משיגו, אלא שהוא מתנגד לדעתו של האדם, והאדם צריך אז לומר, שהאמונה הוא למעלה בחשיבות מהדעת שלו, נמצא שמשפיל אז דעתו, ואומר, מה שהוא מבין בתוך הדעת, שהוא מתנגד לדרך ה', אז האמונה נמצא אצלו למעלה בחשיבות מהדעת שלו.

כי כל השכליות, שהוא בסתירה לדרך ה', הוא שהשכל הזה כלום לא שוה, אלא "עינים להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעו"."

האדם יכול להבין ולהשיג את המציאות האמיתית, רק מתוך שמצרף יחד את שתי התכונות האלה קבלה והשפעה ומלביש את ההשפעה על הקבלה. כי אין לצורת הקבלה או לצורת ההשפעה צורה אמיתית בפני עצמה. אלא שתיהן יכולות להתגלות כלפי האדם רק במידה שמצרף אותן יחד ומלביש השפעה על קבלה.

במילים אחרות, בעולם הזה, למטה ממחסום, לא יכולים לגלות צורות אמיתיות. אלא רק בתנאי שמצרפים יחד רצון לקבל ורצון להשפיע. זה נקרא שהאדם עולה ב"למעלה מהדעת". שיש לו "דעת", רצון לקבל, והוא עולה עם הרצון להשפיע מעל הרצון לקבל, ב"אמונה למעלה מדעת". בקו האמצעי הזה שבונה, הכלול משני הקווים, אבל נוטה לקו ימין, זאת אומרת, שתכונת ההשפעה מתלבשת ושולטת על תכונת הקבלה, האדם בונה את הצורה שלו - השגה, הבנה והרגשה שלו.

בכל אחד מהקווים האלה בנפרד, הוא לא יכול להיות קיים כאדם. אלא הכוחות האלה, הם מתבארים ומובנים ומורגשים כלפי האדם, רק אם הם מתחברים בקו אמצעי. בקו האמצעי מודדים את דרגת האדם, אם הוא נמצא במצב עיבור, יניקה או מוחין. כי הקו השלישי, האמצעי, הוא האדם.

"אלא "עינים להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעו". היינו, שמבטל את כל מה שהוא שומע ורואה. זה נקרא, שהולך למעלה מהדעת. וכך נראה להאדם לבחינת שיפלות וקטנות." "אדם" היא אותה מידה שהוא מסוגל לעשות את הבחינה למעלה מהדעת. "דעתו" היא התכונה המקורית, הטבעית, שמתגלה בו האגו שלו. ו"למעלה מהדעת" היא תכונת ההשפעה, שמשליט אותה על תכונת הקבלה. ורק כך מתחיל להיות בעל השגה.

"מה שאין כן אצל הבורא, אינו נבחן בחינת אמונה לשיפלות. כי אצל האדם, שאין לו עצה אחרת, ומוכרח ללכת בדרך אמונה, נראה לו האמונה לשיפלות." כי הוא לא מגלה שדווקא על ידי האמונה למעלה מהדעת, הוא מגיע להרגשה ולתפיסה של איזו מציאות. מה שנמצא מחוץ לאדם, מלכתחילה מורגש בו כלא קיים. אפילו אם הוא תורם ונותן כל מה שיש לו סתם כך לכולם, לא מורגש בו שנותן. הוא לא יודע למי לתת, אין לו קשר עם משהו שנמצא מחוץ לו. אלא כאילו סתם זורק איזו פעולה מחוץ לו, כלפי חלל שאין לו סוף. כי חסרה לנו הרגשת הכלי החיצון הזה.

ולכן פעולת ההשפעה נחשבת אצלנו כפעולה שאין בה ממשיות. שאין בה רצינות ואין בה תמיכה. כי לאדם לא ידוע לאן הוא מפקיד ומה הוא מפקיד. היכן זה יהיה, איפה זה נשמר, מה יוצא לו מאותה פעולה. אין לו מהיכן לקחת חומר דלק. חוסר הרגשת הכלי החיצון, שכל מה שמחוץ לו זה הכל הוא, ודווקא "האני" האמיתי שלו. ולא מה שנראה לו כרגע כ"אני" בכלי הקטן שלו, באותה נקודה שמתגלה לו כעת בחמישה חושים עם האגו שלו. חוסר הרגשת הכלי האמיתי שלו, נותן לאדם את ההרגשה שפעולת השפעה, היא בלי חשבונות ובלי תומכים. פעולה לא חשובה ולא מציאותית, כאילו לא רצינית ולא בוגרת.

"מה שאין כן לגבי הבורא, שהוא היה יכול להשרות שכינתו, לאו דוקא על עצים ואבנים, אלא שבחר דוקא על דרך זה, הנקרא אמונה, בטח שבחר זה מטעם, שזה יותר טוב ויותר הצלחה. נמצא, אצלו ית' לא נקרא אמונה למטה בחשיבות, אלא להיפוך, שדוקא לדרך זה יש לו מעלות רבות, אלא לעיני הנבראים נקרא זה בחינת מטה)."

עד כדי כך מנותקים אנו מתכונת ההשפעה, שכלל לא יודעים מה מרוויחים ממנה. אלא אם רע לאדם, הוא מפסיק לחשוב על עצמו, ואז נעשה לו יותר טוב. אם הוא מקטין את הרצון לקבל שלו, אז יש לו פחות רצונות ודאגות, ונעשה לו יותר טוב. זאת אומרת, האדם בודק ומודד הכל כלפי הרצון לקבל שלו.

ולמרות שכביכול נותן למישהו, אין בו יכולת לתת. כי לפי הטבע שלו הוא חייב חומר דלק, לתת הצדקה לעצמו למה הוא עושה, באיזו צורה הוא מרוויח, מה הרווח שלו. בלי הצדקה על כל מעשה, הטבע שלנו לא מאפשר לאדם לעשות פעולת נתינה. וכך פעולת הנתינה שלו איננה פעולת נתינה, אלא פעולת קבלה רק בצורה שהוא כאילו נותן. במעשה הוא נותן אבל בכוונה הוא מקבל. זאת אומרת, התוכן הפנימי, המהות של הפעולה, נשארת קבלה.

וכך אנחנו מנותקים לחלוטין מהיכולת להבין ובכלל להעריך מה זה נקרא "לתת". ומכל שכן, מה הרווח שיכול להיות מנתינה. כי מיד מתחילים למדוד כל רווח בתוך הכלים דקבלה - מה הרווח, כמה אחוזי רווח, מה אפשרויות הרווח וכו'. זאת אומרת, אין לנו לחלוטין יכולת (שלא לומר "כלים") דהשפעה, או יכולת למדוד מה פעולת ההשפעה יכולה לתת. ולכן אותו עולם של פעולות ההשפעה והתוצאות מהשפעה, הוא נקרא "עולם הנסתר". והוא מימד שרק יכולים לדבר בו, וגם אז רק מתוך ערכים של רצון לקבל.

ואלמלא הנקודה שבלב, וחכמת הקבלה שמקרבת אותנו לתכונות דהשפעה, ששתיהן באות משם, אף פעם לא היינו יכולים לגלות את המימד הזה, את האתר הזה, את המרווח, החלל, שבו נמצאות תכונות דהשפעה, הנקרא "העולם העליון". כי הרצון דלהשפיע הוא רצון עצום שנסתר מאיתנו. הוא רצון שלנו, אבל שנמצא מחוץ להרגשה שלנו. המקובלים מדמים את המצב שלנו, לאדם שנמצא בחוסר הכרה מהכלים שלו, מהפעולות האפשריות, מהחיים שלו. זאת אומרת, אם נתאר את מצבנו, אז כאילו נמצאים אנו מחוץ ליקום דהשפעה.

"ואם משליכין את המטה לארץ, ורוצים לעבוד עם בחינה יותר גבוה, היינו בתוך הדעת, ומבזים את בחינת למעלה מהדעת, שנדמה עבודה זו לבחינת שיפלות, תיכף נעשה מהתורה והעבודה שלו בחינת נחש, שהוא סוד נחש הקדמוני.

וזה סוד "כל המתגאה, אומר לו הקב"ה, אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד". והטעם הוא כנ"ל, שהשרה שכינתו על עצים ואבנים. לכן, אם הוא משליך בחינת מטה לארץ, ומגביה את עצמו לעבוד עם מדה יותר גבוה, זהו כבר נחש. ואין בחינת בנתיים. אלא או נחש או קדושה. מטעם, שכל התורה והעבודה שלו, שהיה לו מבחינת מטה, הכל נכנס עכשיו לבחינת נחש."

בתוך האדם יכול להיות בלבול היכן הוא נמצא. כי יש הסתרה, וישנם כל מיני מצבים שהוא לא יכול לדעת היכן הוא נמצא, או מתבלבל באיזה תכונות הוא נמצא. אבל מפני שהשפעה וקבלה הן שתי תכונות קוטביות, והן היחידות שקיימות במציאות, לא יכול להיות זה וזה, או מעורבות של זה עם זה. אלא ביסודן הן, או נחש, או מטה.

ורק האדם, הוא שיכול לקבל את תכונת הקבלה, ולתת לה צורה של השפעה. אחרת לא ניתן לו להשפיע. הוא לא מסוגל להידבק לתכונת ההשפעה בלבד, בלי להימצא ברצון לקבל שלו. כי הנברא הוא הרצון לקבל הטבעי, שבנוי מחמישה חושים, שהם חמש דרגות, חמש תכונות. ובו רצון לקבל גשמי שכלול מרמות של דומם, צומח, חי, מדבר, ועוד תכונה עליונה מהם.

בכל הרמות האלה האדם נקרא עובד ב"רצון דעולם הזה" ונמצא ב"עולם הזה", בתכונה דלקבל. אבל הרצון הזה איננו "האגו", הרצון האגואיסטי כלפי רוחניות. אלא רק נקודה שנקראת "נקודת העולם הזה", אותו מצב שממנו אנו מתחילים. ואם האדם מתוך הנקודה שמתעוררת בלבו, מתחיל לפתח אותה נקודה שבלב, על ידי המאור שמקבל מהאור מקיף, בזמן שלומד חכמת הקבלה, אז יחד עם הנקודה הזאת, כנגד אותה נקודה, מתפתח בו רצון אגואיסטי כלפי הבורא, והוא נקרא "נחש". רצון מכון כנגד הבורא, שרוצה לנצל את הרוחניות, את האלוקות, לטובת עצמו.

ואז שניהם גדלים. הרצון לקבל כלפי הרוחניות והנקודה שבלב כלפי הרוחניות. עד שהם הופכים לשני קווים, שמאל וימין. אבל האדם שרוצה לעלות במדרגות בין שמאל וימין, הוא חייב לרכוש מסך, להשליט ימין על שמאל, ולבנות קו אמצעי. וכל הרצונות ששייכים לעולם הזה, הרצונות הבסיסיים לקיום גופו, הם נשארים בו. אבל הוא לא עובד איתם כדי להידמות לבורא. כי האדם לא בונה עם רצונות של העולם הזה, את הצורה הרוחנית שלו. אלא רק עם הרצונות שגדלים בו בקו שמאל, כנגד הנקודה שגדלה בקו ימין.

"וידוע, דאין להס"א אורות. ומשום זה גם בגשמיות, אין להרצון לקבל רק חסרון, ולא מלוי חסרון. והכלי קבלה נשאר תמיד בחסרון בלי מלוי. כי מי שיש לו מנה, רוצה מאתיים וכו'. ואין אדם מת וחצי תאוותו בידו. וזה נמשך מכח השורשים העליונים. ששורש הקליפה הוא סוד הכלי קבלה. ובשיתא אלפי שני אין להם תיקון. ועליהם שורה הצמצום. לכן אין להם אורות ושפע.

ולכן הם מפתים לאדם, שימשוך אור למדרגתם. וכמה אורות, שהאדם קבל ע"י היותו דבוק בקדושה, כי בקדושה מאיר השפע, לכן כשהם מפתים לאדם, שימשוך שפע לבחינתם, אז הם מקבלים את האור הזה. ועל ידי זה יש להם שליטה על האדם, היינו שנותנים לו הספקה, בזה המצב שבו הוא נמצא, שלא יזוז מכאן."

בעל הסולם מדבר על העבודה בשני קווים כדי לבנות קו אמצעי. לרצון לקבל בקו שמאל, אין שום כוח. אלא הכוח שלו בא מקו ימין. למה? כי כמו שכתוב: "הבורא מחייה את הקליפות", דואג עליהן שלא ייעלמו מן העולם, שיהיה למלאך המוות שליטה בעולם. כמו שלומדים בקבלה, על משיכה (המשכה) מיוחדת מלמעלה, מעולם האצילות לעולמות בי"ע, הארה מיוחדת שמחזיקה את הכלים השבורים.

בשביל מה? כי האדם חייב לקבל משני הקווים הבחנות ניגודיות של הרגשת החושך והרגשת האור. הרצון לקבל עצמו לא נותן הרגשת חושך. הוא יכול לתת הרגשת חושך בתנאי שהאדם רואה את החושך שברצון לקבל. ולכן בתוך הרצון לקבל חייב להיות אור, רק בשימוש הפוך, על מנת לקבל מקום על מנת להשפיע, שהאדם יפענח אותו כחושך. בינתיים אנו מפענחים אותו כאור, כתענוג, כחיים, חיות. אם אור התענוג מתגלה בתוך הרצון. אבל קו שמאל הוא אותו האור שצריך להתגלות בקו ימין, רק כשמתגלה בתוך הרצון לקבל דעל מנת לקבל, כביכול כיכולת להנות ממנו. זאת אומרת, קו שמאל הוא צורה ממש הפוכה מקו ימין, וכך הוא נבנה.

ולכן לקליפה יש שליטה כזאת גדולה על האדם, כי היא מפתה אותו באותה צורה כמו השפעה. רק אומרת לו שהוא יכול להנות ולקבל תענוגים על ידי פעולה טבעית של לקבל. היא מראה לו תענוגים מקו ימין, רק במובן, ב"סטייל", של קו שמאל, כאילו אפשר להגיע אליהם על ידי פעולת הקבלה. ולכן היא נקראת "ערמומית", שמפתה את האדם, זאת אומרת, משקרת לו במה שאין לה. מראה לו כאילו יש לה תענוגים של קו ימין. כי קו שמאל נבנה מצורת ההשפעה שיש בקו ימין. שכביכול אפשר להגיע לתענוג הזה על ידי פעולות של קבלה.

ולמה נעשה כך? כדי שהאדם יבחין בין הפעולות עצמן, ולא יהיה שקוע בתוך רצון זה או רצון זה. אלא שיעלה מעל הרצון עצמו, לצורות הרצון. כי ההבדל בין ימין לשמאל הוא בצורה. קבלה או השפעה, ההבדל ביניהן הוא מעל הפעולה עצמה, בצורה של הפעולה. כי הנברא הוא מחומר של רצון לקבל ואצלו פעולת ההשפעה היא תמיד מקבל על מנת להשפיע. ואז כל ההבדל בין ימין לשמאל הוא בכוונה, בטיב הפעולה, למען מי נעשה המעשה, לשם מי עושים את הפעולה. ולכן ימין ושמאל בונים זה את זה כלפי ובתוך האדם, ואין האחד נברא בלי השני.

אנחנו לא יכולים לגלות ימין ללא שמאל ושמאל ללא ימין. אלא רק במידה שהאדם הכין את עצמו במצב הקודם, להתמודד עם שני הקווים הללו ולעשות מהם שילוב נכון, אז מתגלים לו שניהם. וכך כל העבודה שלנו בשיתא אלפי שני, בששת אלפים המדרגות. זאת אומרת, כל פעם הרצונות גדלים, ששת אלפים פעמים, וכל פעם מתקנים אותם, עד שהם נעשים כולם לרצון אחד גדול, שמקבל את כל הצורות כצורה אחת, את צורת ההשפעה הכוללת יחד את כל הרצונות דלקבל הכוללים. והצורה הזאת שכל פעם קונים ותהיה גם בסוף, היא נקראת "צורת ההשפעה", או "אמונה למעלה מהדעת". זאת אומרת, המטה שבונים אותו על פני הנחש.

"לכן ע"י שליטה זו אין האדם יכול ללכת קדימה, מטעם שאין לו צורך למדרגה יותר גבוה. וכיון שאין לו צורך, אינו יכול לזוז ממקומו אף תנועה קלה. ואז אין באפשרותו להבחין, אם הוא הולך בקדושה או להיפוך, משום שהס"א נותן לו כח לעבודה ביתר שאת וביתר עז, כיון שעכשיו הוא נמצא בתוך הדעת. לכן יש לו מקום לעבודה לא בבחינת שיפלות, ולפי זה האדם היה נשאר כך ברשות של הס"א.

ובכדי שהאדם לא ישאר ברשות הס"א, עשה הקב"ה תיקון, שאם האדם עוזב את בחינת ה"מטה", תיכף נופל לבחינת "נחש", ותיכף הוא הולך במצב של כשלונות."

אין מצב ביניים (בינתיים), אלא או מטה או נחש. לכן אם האדם פועל אפילו שלא יודע איך לפעול, אלא בדומה לילד, "נזרק" ממקום למקום ורץ ועושה, כמו שכתוב: "כל אשר בידך ובכחך לעשות, עשה". אז הוא לבטח משתמש בשני הקווים שמזדמנים לו תמיד ומתקדם מהר.

"ואין לו שום כח להחזק, אלא אם כן יקבל שוב את בחינת האמונה, הנקרא שופלות.

נמצא לפי זה, שהכשלונות בעצמם הם גורמים, שהאדם יקבל על עצמו שוב הבחינת מטה, שהוא בחינת אמונה למעלה מהדעת. וזה פירוש מה שאמר משה: "והם לא יאמינו לי"," זאת אומרת, איך זה אפשרי? "שפירושו, שלא ירצו לקבל עליהם את הדרך לעבוד בבחינת אמונה למעלה מהדעת." כי במעמדנו, מהי נקודת העבודה? נקודת הנתק מהמצב הנוכחי, שנרשם בתוך התכונות, הרגשות, ההבנות של האדם, ונקרא "העולם שלו", המצב שלו. כל מצב שאנו נמצאים בו, הוא נקרא "בתוך הדעת" ואיננו יותר השפעה. כי השפעה היא רק בניתוק מ"האני". לכן כל פעם שרוכשים מדרגה רוחנית, היא בעצמה לא הופכת להיות קליפה, אלא היא מתגלה כבר כדעת. ואין בה יותר אותה ייחודיות, אותה אלוקיות, שיש בהשפעה המנותקת מן הדעת.

ולכן כל פעם האדם צריך לגבש כוחות כדי להתנתק מ"האני" שלו, להתנתק מעולמו, מהיסוד שלו, מההבנות וההחלטות והערכים שלו, לצאת מעצמו, מתוך אותו יסוד כללי שלו, ולהיזרק לחלל. והפעולה הזאת היא הפעולה שנקראת: "קח את המטה בידך", כשהוא עדיין נחש. זאת אומרת, תמיד צריך לראות במצב הנוכחי את הנחש. ואם מתעלים מעל המצב הנוכחי ללא שום יסודות, כי כל היסודות יכולים להיות רק מתוכו, אז מתוך המצב הנוכחי בונים את המטה.

ובונים דווקא "מטה", זאת אומרת, שעל ידו לבטח יכולים להתקדם לרוחניות. בדומה למטה בעולם שלנו, המהווה קו אמצעי בין שתי רגליים ימין ושמאל, שהאדם הולך איתו ודווקא על ידו מגיע למטרה. כמו שיודע כל מקצוען, שהליכה בטוחה היא לייצב שתי רגליים, ולשים כל רגל באותו מקום היכן ששם רגל מי שהולך לפניו, וביד להחזיק מקל (מטה). בצורה כזאת שיודעים אחרי מי הולכים, ואם יש מקל ביד, אז לא שוברים את הרגליים.

"אז אמר לו ה': "מה זה בידך מטה?" השליכהו ארצה. אז תיכף "ויהי לנחש". היינו שבין מטה לנחש אין מצב של בנתיים. אלא שהוא בכדי לדעת, או שהוא נמצא בקדושה, או בהס"א.

נמצא, ממילא שאין להם עצה אחרת, אלא לקבל עליהם את בחינה אמונה למעלה מהדעת, הנקרא "מטה". והמטה הזה צריך להיות ביד, ולא לזרוק את המטה. וזה ענין מה שכתוב "ופרח מטה אהרן", היינו שכל הפריחות, שהיה לו בעבדות ה', היה על בסיס מטה אהרן דוקא.

שזה ענין, שרצה לתת לנו סימן, בכדי לדעת, אם הוא הולך על דרך האמת, או לא חס ושלום. נתן לנו סימן להכיר רק בהיסוד של העבודה, היינו על איזה בסיס הוא עובד. אם היסוד שלו הוא מטה, זהו קדושה. ואם הבסיס שלו הוא בתוך הדעת, אין זו דרך להגיע לקדושה.

אבל בעבודה בעצמו, היינו בתורה ותפילה, אין שום היכר בין "עבדו ללא עבדו"," עובד ה' ללא עבדו, "כי שם הוא להיפוך. אם היסוד הוא בתוך הדעת, היינו על יסוד ידיעה וקבלה, אז הגוף נותן חמרי דלק לעבודה," היינו, להתפלל, לעשות מצוות ופעולות למיניהן, "ויכול ללמוד ולהתפלל ביותר התמדה וביותר התלהבות, כיון שזהו על יסוד בתוך הדעת."

אי אפשר לדעת לא על עצמנו ולא על האחרים, אם עובדים בתוך הדעת או למעלה מהדעת. אפילו האדם בתוך עצמו, בחשבון שעושה כל אחד לעצמו ושופט את עצמו, ולא באחרים שכלל לא חשובים לו, הוא לא יכול להבחין אם הוא נמצא בתוך הדעת או למעלה מהדעת. לכן בעל הסולם מתריע על אותה צומת מסוכנת למי שעוסק בתורה ובעבודת ה', ואומר שכל מי שעוסק בתפילה ובמצוות, הוא עלול להטעות את עצמו, כי אין לו אפשרות לבדוק אם הוא נמצא בקליפה, בסיטרא אחרא, או בקדושה.

"מה שאין כן בזמן מי שהולך בדרך הקדושה, שהבסיס שלו הוא אמונה והשפעה," וזו המטרה שלו, הדחף הפנימי שעימו הוא מגיע לשיעור, לעבודה, ליגיעה. זאת אומרת, לבטא את עצמו בחברה, שהיא המקום הבטוח, אומר בעל הסולם, היכן שהאדם יכול לבטא את ההשפעה, את היחס שלו להשפעה, מה הוא הולך לקנות, מה הכוונה שלו, המטרה בכל מה שהוא עושה, "אז הוא צריך הכנה רבה, שהקדושה תאיר לו. וסתם בלי הכנה, אין הגוף נותן לו כח לעבודה. וצריך תמיד להתאמצות יתירה, כיון ששורש האדם הוא בחינת קבלה ובתוך הדעת." ולכן מי שבאמת משקיע כוחות, ונמצא בחברה נכונה שמקבל ממנה ומהלימוד בה השראה, הוא מוצא את עצמו חסר כוחות לעשות פעולות כדי להתקדם, כי כל פעם מגלה בתוכו תכונות רעות יותר וריקנות גדולה יותר.

"לכן אם עבודתו הוא על יסוד הארציות, יכול הוא תמיד להיות בסדר." זאת אומרת, רואה שהוא מתקדם, רואה שיותר מבין. כי לפי המטרה שלו, הכל מסתדר לו. אפילו אם הוא נמצא בתוך לימוד הקבלה עצמו. לא רק אם הוא מקיים את כל החוקים והמנהגים, עושה מצוות ומתפלל. אלא אפילו אם הוא יושב ולומד בספרי הקבלה. אם מטרתו היא לעצמו, אז נראה לו שהוא יותר לומד, ויותר רוכש, ויותר מבין, ויותר גבוה מאחרים. מרגיש כלפי כל העולם, שהם אינם מבינים דבר, והוא בכל זאת מבין. כי הכל תלוי מה "בראשו", מה הוא רוצה להשיג.

אלא צריכים לדרוש זאת. כי מלכתחילה אין בנו רצון להשיג את המטרה האמיתית. אלא אם "לועסים" יותר ויותר את החומר הנכון בתוך החברה, אז לאט לאט האדם מתחיל לקבל את הערכים הנכונים. ואין ברירה אחרת, רק כל הזמן להיות שקוע בתוך החומר האמיתי ובקשר עם חברה. כי הכלים שלנו, שורש האדם, הוא "בחינת קבלה ובתוך הדעת", כמו שאומר בעל הסולם. ואם עבודתו "על יסוד הארציות", הוא מרגיש תמיד שהכל מסתדר. מסתפק במה שיש, ותמיד יש לו הצדקה לעצמו.

"מה שאין כן אם היסוד של עבודתו הוא על בחינת השפעה ולמעלה מהדעת, הוא צריך תמיד להתאמצות, שלא יפול לשורשו של קבלה ולתוך הדעת. ואסור להסיח דעת לרגע," כי גם כשהולך למעלה מהדעת, חשוב איך הוא הולך. הוא צריך לדרוך על הרגליים שלו. "רגליים" נקרא מרגלים. כל פעם הוא נמצא בתוך הדעת, וצריך ללכת למעלה מהדעת. הוא חייב ללכת כנגד האגו שלו, כנגד הרצונות והמחשבות הזדוניות. זאת אומרת, ללכת תמיד בזיעה ובעבודה קשה. כי אין לו אפשרות אחרת לבנות את צורת ההשפעה, אם לא על פני הקבלה.

אף פעם "למעלה מהדעת" הוא לא ניתוק מהקבלה, אלא לתת לקבלה צורה אחרת. ומכאן נובע הקושי. כי קל הרבה יותר לזרוק את עצמנו לחלל הזה של ההשפעה ללא קשר עם החומר שלנו. אנשים רבים בורחים למנזר או לאיזו מערה, מנתקים את עצמם מהמציאות על ידי מדיטציות ושיטות אחרות. ולא מגיעים לקשר עם החומר שלהם, עם הרצונות דלקבל. לכן הם לא גדלים, אלא רק מתנתקים ומרגישים את עצמם יותר טוב, שנעשה להם יותר קל. אבל בניתוק הזה הם לא יכולים לבנות את הקומה שלהם.

כמו שבעל הסולם אומר, שהאדם תמיד בונה את הקומה שלו על החומר הטבעי שלו, רק בצורה שמקבל אותה מהבורא. לכן מי שלומד מהבורא, מהחכם, נקרא "תלמיד חכם". כי הוא תלמיד, איך לקבל על עצמו אותה צורה כמו הבורא. לכן נקרא שהוא רוצה "להידמות לבורא", לדמות את עצמו, בצורה החיצונית שלו.

"אחרת הוא נופל לשורשו של ארציות, המכונה בחינת "עפר", כמ"ש "כי מעפר באת ואל עפר תשוב". וזה היה לאחר חטא עץ הדעת.

ונותן בירור, אם הוא הולך בקדושה או חס ושלום להיפוך, הוא כי "אל אחר אסתרס ולא עביד פירי". סימן זה נותן לנו הזה"ק, שדוקא על בסיס של אמונה, הנקרא בחינת מטה, זוכים לפריה ורביה בתורה, כנ"ל. וזה סוד "ופרח מטה אהרן", שהפריחה והגדילה באה דוקא ע"י המטה."

לאדם לא חסר "נחש", חומר דלקבל, אלא רק צורות של "מטה", צורות דהשפעה להלביש על הרצון לקבל. ולכן הוא צריך להשתוקק כל הזמן, איך לקבל על עצמו עוד ועוד צורה של הקו האמצעי, שהוא נקרא "מטה", אמונה על פני הדעת, "למעלה מהדעת".

לכן בעל הסולם כותב ("הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות י"ז): "לפיכך מתחייב הלומד בטרם הלימוד," לזכות לתכונת האמונה. כי עליו לדרוש מהלימוד להשיג את תכונת האמונה. שתכונת ההשפעה תהיה היסוד שלו, כדברי הכתוב: "צדיק באמונתו יחיה". החיים שלו הם רק לקנות על עצמו את צורת ההשפעה, בלימוד שמאיר לו.

הכוונה הזאת חייבת להיות לפני הלימוד, אחרת הלימוד איננו מביא שום דבר רצוי. אלא ההפך, למרות שהאדם לומד הרבה, הלימוד נעשה לו סם המוות. כי התורה כשמה היא "תורת חיים". ואם היא לא מביאה חיים, אז יש מוות.

"אי לזאת, בכל יום, כמו שהאדם קם ממטתו, והוא רוחץ את עצמו לטהר גופו מזוהמת הגוף, כן צריך לרחוץ את עצמו מזוהמת הקליפה. שיבדוק את עצמו, אם בחינת ה"מטה" שלו הוא בשלימות אצלו. ובדיקה זו צריכה להיות בתמידיות. ואם הוא רק מסיח דעת ממנו, תיכף נופל לרשותם של הסטרא אחרא, הנקרא קבלה עצמית. ותיכף הוא נעשה משועבד להם."

הרצון לקבל שלנו כל הזמן גדל. אבל אם נמצאים במצב של "מטה", שמחפשים צורות של השפעה, אז נותנים לרצון לקבל כל פעם לגדול ולפרוח בנו עד מאה עשרים וחמש מדרגות, כי עושים הכנה כדי שיגדל. הרצון לקבל גדל לפי המדרגות האלה, רק כאשר מסוגלים להלביש עליו צורת השפעה. ולכן ככל שמשקיעים בהשפעה, מגלים עד כמה יותר ויותר משוקעים בקבלה.

כך הולכים ומתקדמים על "שתי רגליים", עד שעוברים את כל מאה עשרים וחמש המדרגות. כי כל מדרגה הבאה, היא עלייה יותר גבוהה, וירידה יותר עמוקה מהקודמת. כמו שמסופר על רבי שמעון, שלפני גמר התיקון, במדרגה הגבוהה ביותר, נפל ונעשה "שמעון מן השוק". ולכן המשתוקק כל פעם לתכונת ההשפעה (רק בזמן הלימוד אפשר לחשוב לקבל אותה תכונה, הבנה, כוח דהשפעה, כתוצאה מהלימוד. ורק בפעולתו בחברה, שהאדם מראה פעולות כאלה כלפי החברים, ולא לסתם אנשים בחוץ) הוא שדווקא מגלה כל פעם, את התכונות ההפוכות, התכונות דקבלה.

"ואם הוא רק מסיח דעת ממנו, תיכף נופל לרשותם של הסטרא אחרא, הנקרא קבלה עצמית. ותיכף הוא נעשה משועבד להם." תמיד זה קורה ואי אפשר להימנע מכניסה למצב הזה. אלא האדם שמשתוקק לתכונת ההשפעה, כתוצאה ממנה הוא נזרק לתכונת הקבלה, לסטרא אחרא, לגלות את עצמו ההפך מהקדושה. וכך מי שמתקדם נכון, מגלה את עצמו בשני המצבים הללו. אלא החשבון שעושים עם האדם, הוא רק על הקצב של גילוי שני המצבים. והקצב הזה הוא הבדיקה היחידה המצביעה על כמות ואיכות היגיעה.

"כי ידוע שהאור עושה את הכלי. לכן כפי מה שהוא עובד בעמ"נ לקבל, בשיעור זה הוא נצרך רק השתוקקות לקבלה עצמית, ונתרחק מענינים השייכים להשפעה.

ובזה יובן לנו המאמר חז"ל "מאד, מאד הוי שפל רוח". ומהו הרעש הזה שאומר "מאד, מאד".

אלא כנ"ל, כיון שהאדם נעשה נצרך לבריות, על ידי זה שנתנו לו פעם כבוד, ומתחילה קיבל את הכבוד לא מטעם חס ושלום שרוצה להנות מהכבוד, אלא מטעמים אחרים, מטעם כבוד התורה וכדומה. והוא בטוח בחשבון זה, כיון שהוא יודע בעצמו, שאין לו שום תשוקה לכבוד. ולפי זה הסברה נותנת, שמותר לו לקבל את הכבוד. מכל מקום אסור לקבל, מטעם שהאור עושה את הכלי.

לכן, לאחר שקיבל את הכבוד, כבר נעשה נצרך להכבוד. והוא כבר נמצא ברשותו, וקשה להשתחרר מהכבוד. ועל ידי זה הוא נעשה למציאות בפני עצמו, וכבר קשה להתבטל לה', משום שע"י הכבוד הוא נעשה למציאות בפני עצמו. ובכדי לזכות לדביקות, אדם צריך להתבטל מכל מציאותו. לכן "מאוד, מאוד": "מאוד" הוא, שאסור לקבל כבוד לצורך עצמו. ו"מאוד" השני הוא, אפילו שאין כוונתו לצורך עצמו, גם כן אסור לקבל כנ"ל." זו תוספת למאמר שאפשר להסביר אותה כהמשך של המאמר. ואפשר להסביר אותה בפני עצמה, כי כל צורה שמקבלים בקו שמאל, היא צורה הפוכה לימין. ולכן על כל צורה כזאת יש "מאוד, מאוד", זאת אומרת, תיקון כפול - להתרחק מהקבלה ולהגיע להשפעה. שני התיקונים האלה נקראים "פרישות" ו"טהרה", והם שני שלבי תיקון.

ואפשר גם להסביר אחרת, שכאשר האדם נמצא בקו ימין, הוא צריך להיזהר לא ליפול לקו שמאל. כי הנפילה לקו שמאל היא נפילה בפעמיים, בשתי מדרגות. כמו שרואים בחטא אדם הראשון. באכילה הראשונה עוד לא היה איסור. אבל באכילה השניה הוא כבר מגיע ממש לקבל על מנת לקבל. כי עבירה גוררת עבירה.

וכך יוצא, שלמרות כל האזהרות של החכמים, ובכללם גם בעל הסולם, הם לא מזהירים את האדם לא לעשות, כי לאדם אין שום אפשרות לבחור אם לעשות או לא לעשות. אלא הם אומרים במין צורה פיוטית כזאת, כאילו אפשר היה לא לעשות, לא ליפול לכבוד עצמי ולהיכנס לקליפה. אבל תמיד האדם צריך ליפול. אלא הוא צריך לומר לעצמו, שהנפילה הזאת קורת לו, דווקא בגלל שהוא משתוקק לקדושה. לכן הבורא נותן לו את הצורה ההפוכה הזאת, שירגיש את העומק דסטרא אחרא, כדי שממנו יוכל רק לעלות למדרגה הבאה.

והמשפט של בעל הסולם: "מאד, מאד הוי שפל רוח", אומר רק על ניגודי המצבים, שבהם האדם צריך להיות. אבל ברור ש"אין צדיק בארץ, אשר יעשה טוב ולא יחטא", ו"אין אדם עומד על דבר מצווה, אלא אם כן נכשל בה". ולכן ההליכה היא על שני קווים, שמתוך שניהם בונים את הקו אמצעי. כשמו כן הוא ב"אמונה למעלה מהדעת", ששני הקווים האלה צריכים להתחבר במלואם לקו אמצעי.

מאמר ס"ז: "סור מרע"

שיחה מ-26.09.06

"צריכים להזהר ב"סור מרע". לשמור את הד' בריתות.

א. ברית עינים, שהוא להזהר מהסתכלות בנשים. והאיסור מלהסתכל הוא לאו דוקא משום שיכול לבוא לידי הרהור. והראיה לזה הוא, שהרי האיסור חל גם על זקן בן מאה שנים. אלא הטעם האמיתי הוא, משום שזה נמשך משורש עליון מאד, שהזהירות הזו היא, שאם לא יהיה נזהר, יכול לבוא חס ושלום להסתכלות בהשכינה הקדושה. ודי למבין."

בעולם שלנו מתמודדים כנגד תענוגים שמקבלים בעל מנת לקבל. וכל זה כנגד הרצון לקבל, שיכול לבוא במגע עם האור שבעולם הרוחני. לכן אם האדם רוצה לעבוד וכאילו בהרגל להתקדם לעבר קבלה על מנת להשפיע, הוא צריך לראות בכל הפעולות שלו בעולם הזה, האם הכוונה שלו היא על מנת להשפיע בכל הדברים הקטנים. אלא בחכמת הקבלה לומדים, שהכי טוב רואים זאת בהשפעה בתוך קבוצה, ובקבלה, אומר בעל הסולם כתוצאה מהשורש העליון, זה מנשים. ולמה זה נובע כך? כי כנגד הזיווג העליון יש כאילו הזיווג הגשמי.

ומה התועלת באותם התרגילים? שהם תזכורת לאדם. כל פעם שהוא רוצה להשפיע או לקבל, יש כנגדו דוגמאות בעולם הזה, שמזכירות לו באיזו צורה עליו לעבוד עם השכינה הקדושה. כי כל הלבושים האלה הם לבושים על השכינה. כמו שבעל הסולם מתאר את הכלי הרוחני (בסוף "הקדמה לתלמוד עשר הספירות"), שיש כלי אחד ועליו לבושים הנקראים "כנפיים". ואותם לבושים של "כנפיים", הם יורדים מעולם אין סוף ועד העולם הזה. ויוצא, שלא חשוב באיזה לבושים האדם עובד. אלא חשוב עם איזו כוונה הוא ניגש לכל לבוש ולבוש. גם כלפי החברה, וגם כלפי נשים.

וגם כלפי כל יתר התענוגים, כולל אפילו מאכלים. לעיתים אפשר היה לראות מאוד ברור על רב"ש, עד כמה הוא בורר בין המאכלים. בחיצוניות לא ניתן היה לזהות מהי הסיבה שהוא דווקא דורש משהו מיוחד. אבל בפנימיות היתה פועלת הכוונה. כי האדם שרואה את כל הבריאה כאחד, מהדרגה האחרונה התחתונה ביותר ועד הדרגה הגבוהה ביותר, כלבושים על השורש העליון, כמו חוט שני שעובר מהעולם התחתון ביותר ומגיע עד עולם אין סוף, אז כל דבר שקיים או מעשה שנעשה, הם הופכים בשבילו הזדמנות להלביש כוונה.

ולכן בעל הסולם אומר (בסוף הקדמה לתע"ס): "והיו עיניך רואות את מוריך", שהתורה נקראת "מורָה", כי היא מכסה את המורה, את הבורא. ואם אחרי כל הכיסויים רואים את השורש העליון, ומתחילים להתייחס אליו מהדרגה התחתונה ביותר, אז האדם רואה שבכל רמה ובכל דרגה עליו "לקיים תרי"ג המצוות", שפירושו לעשות תיקון הכלים, תיקון המסכים, התקנת הכוונות. וכך יוצא שיש לאדם "ארבע בריתות", ארבעה שלבים דרצון לקבל, בכל מדרגה ובכל המדרגות יחד, שעליו לקיים בהתאם לאיך שפוסע במדרגות ובאיזו עביות פוסע.

"ב. ברית הלשון, היינו שיהיה נזהר באמת ושקר. שענין הבירורים, שישנם כעת, לאחר חטא אדם הראשון, הוא בירור של אמת ושקר. מה שאין כן טרם חטא עץ הדעת, היה הבירורים בענין של מר ומתוק." הבירור הראשון הוא כמו צמצום, לא להסתכל על דבר שיכול לעורר תענוג ישיר, אלא רק אם מקודם יש מסך, כוונה. והברית השנייה היא לאחר מכן לעשות בירור. "מה שאין כן כשהבירור הוא באמת ושקר, הוא אחרת לגמרי. שיש לפעמים, שתחילתו מתוק וסופו מר. לכן יוצא, שיש מציאות של מר, אבל מכל מקום זהו אמת.

לכן צריכין להזהר, שלא לשנות בדיבורו, הגם שהוא חושב, שהוא משקר רק לחבירו. אבל צריכים לדעת, שהגוף הוא כמו מכונה, כפי שהיא רגילה ללכת, כך היא ממשכת ללכת. לכן, כשמרגילין אותה בשקר ורמאות, אז אי אפשר לו ללכת בדרך אחרת."

הברית הראשונה היא צמצום. הברית השניה היא בירור בין מר ומתוק לאמת ושקר. כמו שבעל הסולם אומר, שיכול להיות מר, אבל שהוא אמת. ומה שנראה מלכתחילה מתוק, יכול להיות בסופו מר, מפני שהוא משתנה מאמת לשקר. וכמו בברית הראשונה, שהאדם רואה הכל כלבושים על אותו שורש עליון, כך אם הוא מתכוון להגיע לאמת, הוא צריך לראות שלא חשוב כלפי מי השקר, בסופו של דבר הוא נמשך כחוט שני עד לשורש, ומופנה כלפי הבורא. כי חוץ מהאדם והבורא כל היתר הם רק "כנפיים", שכמו בברית הראשונה מסתירים מהאדם את הבורא, ואז נראה לו שיש עוד משהו או מישהו, כמו נשים. כך בברית השנייה נראה לו שיש חברים, או סתם בני אדם.

"ומשום זה האדם בינו לבין עצמו גם כן מוכרח ללכת בשקר וברמאות.

ולפי זה יוצא, שהאדם מוכרח לרמאות את עצמו, ובשום אופן אין הוא מסוגל לומר לעצמו את האמת, משום שאין הוא מוציא טעם מיוחד בהאמת.

ואפשר לומר, מי שחושב שמרמה את חבירו, אינו אלא שמרמה להשם ית', משום שחוץ מגופו של האדם נמצא רק השם ית'." "גופו" הכוונה לרצונו, לרצונות. "כי מעיקר הבריאה, שהאדם נקרא נברא, הוא רק בערך עצמו. שהקב"ה רוצה בכך, שהאדם ירגיש את עצמו למציאות נפרד הימנו ית'. אבל חוץ מזה, הכל הוא "מלא כל הארץ כבודו".

לכן כשמשקר לחבירו, הוא משקר להבורא ית'. וכשמצער לחבירו, הוא מצער את הקב"ה. לכן אם האדם רגיל לדבר אמת, זה יביא לו תועלת לגבי הקב"ה. היינו אם הבטיח משהו להקב"ה, אז הוא ישתדל לשמור את הבטחתו, משום שהוא לא רגיל לשנות בדיבורו. ועל ידי זה יזכה ל"ה' צלך". שאם האדם יקיים, מה שהוא אומר הוא עושה, גם הקב"ה יקיים כנגדו. "ברוך אומר ועושה". זאת אומרת, הוא יכול להגיע להשתוות הצורה. להרגיש את פעולות הבורא ולהעתיק אותן על עצמו מבלי לשקר לעצמו.

"ויש סימן בשמירת הלשון, שלא לדבר על כל שאפשר, משום שע"י דיבורו הוא מגלה את מצפוני לבו, ועל ידי זה יש אחיזה לחיצונים. מטעם, כי כל זמן שאין האדם נקי בתכלית, וכשהוא מגלה משהו מפנימיותו, אז יש כח לסטרא אחרא לקטרג למעלה ולהתלוצץ מעבודתו. ואומרת, איזה עבודה הוא נותן למעלה, הלא כל כוונתו בעבודה זו היא רק למטה.

ובזה יתורץ קושיא עצומה, הלא ידוע ש"מצוה גוררת מצוה", ולמה אנו רואים שהרבה פעמים שאדם בא לידי נפילה מעבודתו?

אלא כנ"ל, משום שהסטרא אחרא מסטנת ומקטרגת על עבודתו. ואח"כ היא יורדת ונוטלת את נשמתו. היינו, לאחר שכבר הסטינה למעלה, ואמרה שאין עבודתו נקיה, אלא שעובד בבחינת קבלה לעצמו, אז היא יורדת ונוטלת את נשמת חיים שלו, בזה שהיא שואלת להאדם: "מה עבודה הזאת?". לכן, אפילו שכבר זכה לאיזה הארה של נשמת חיים, הוא מאבד את זה חזרה." כי נעלם לו המסך.

"והעצה לזה - "הצנע לכת". שהיא לא תדע מעבודתו, בסוד "מליבא לפומא לא גליא". שאז גם הס"א לא יכולה לדעת מעבודתו, משום שהיא לא יודעת, רק מה שמגלים על ידי דיבורים ומעשה, בזה היא יכולה להתאחז."

המאמר הזה מאוד מאוד סגור. מהו "מליבא לפומא"? איך לגלות ולא לגלות לסיטרא אחרא? היכן הסיטרא אחרא שאפשר לא לגלות לה? אם האדם הולך בלמעלה מהדעת, בכוונות דלהשפיע, הוא מנתק את הרצונות שלו מהסיטרא אחרא, ואז היא איננה יודעת, כי היא לא מבינה את זה. כמו שאין מבינים בעולם הזה, מה זה נקרא העולם הרוחני. כי מדובר בשני עולמות, שיש להם הילוך שונה, מהלכים שונים לחלוטין. ולכן אי אפשר בעולמנו להרגיש אותו, כי הוא נמצא באין זמן, תנועה, מקום. אבל לא מרגישים בו בכלל את הפרמטרים האלה, מפני שהחושים שלנו אינם תופסים.

וכך גם הסטרא אחרא, שהיא הרצונות האגואיסטים שלנו. היא איננה תופסת את הכוונות והרצונות של האדם, אם הם אינם נגלים "מלב החוצה", זאת אומרת, מפנימיות הלב שלו, מהכוונות דלהשפיע, החוצה לחיצוניות, לעל מנת לקבל. אם האדם שומר אותם באמונה למעלה מהדעת, זאת אומרת, בלבושי השפעה, אז הסיטרא אחרא איננה יכולה לגלות אותם. וזה נקרא "ברית הלשון".

"וצריכים לדעת, שעיקר יסורים ומכאובים באים על ידי המקטרגים. לכן עד כמה שאפשר, צריכים להזהר מלדבר. ויותר מזה צריכים לדעת, אפילו כשמדברים דבורי חול, גם כן מתגלה מצפוני לבו. וזה סוד "נפשי יוצאה בדברו". וזהו ברית הלשון, שצריכים להזהר.

ועיקר השמירה צריך להיות בזמן עליה, כי בזמן הירידה קשה ללכת בדרגת ושמירת גדולות. וצריכים לדעת, שעיקר יסורים ומכאובים באים על ידי המקטרגים. לכן עד כמה שאפשר, צריכים להזהר מלדבר." העצה שניתנת היא כאילו כדי לסבול פחות, אבל העניין איננו בזה. אלא שקשה להסביר, כי חסר לנו בינתיים כושר ביטוי.

מהי בגשמיות העבודה הזאת של לברר או לא להסתכל?

"גשמיות" הכוונה איננה לגוף הפיסי, אלא לרצונות דלקבל. בקבלה לא מדובר על גוף בשר, על הסתכלות בעיניים רגילות או על ברית הלשון, שכאילו מדברים עם הסטרא אחרא, או לא מדברים איתה, אלא עם הסטרא דקדושה. המילים האלה כמו "מהלב ולחוץ", אינן מדברות על איברי הגוף, שיש או אין לב לאדם (או שיש לו פה ואיננו אילם), אלא על "איברים" של הרצון לקבל. היכן שהאדם חושב ומתכוון, ששם צריך להיות מוגן. והרצונות דלקבל שלו אינם צריכים להיות בקשר עם הכוונה שלו. כי על הכוונה הוא צריך לעבוד שתהיה על מנת להשפיע.

במידה שמתעוררת באדם כוונה על מנת להשפיע, ורק אם היא מתייצבת בו, אז הוא מצרף אליה את הרצונות דלקבל שלו. והסיטרא אחרא איננה צריכה לדעת, מה האדם מכין ועושה בקדושה. איך הוא מושך את האור העליון ואיך הוא משקיע בלימוד. הוא לא מצרף להכנה הזאת את הרצונות האגואיסטיים שלו. וזה נקרא ש"לא מדבר איתה", לא מתקשר אליה בעבודה זו.

ארבע הבריתות (ד' בריתות), הם ארבעה סוגי עבודה על הרצון לקבל, על ארבע דרגות העביות שיש ברצון לקבל, בכל דרגה ובכל הדרגות יחד, כמבנה של י' ה' ו' ה' וקוצו של יוד (שלא עובדים עליו, אלא הוא הכתר שמגיעים אליו "אחרי", כסיכום של כל העבודה). בעבודה על דרגות העביות האלה, כל הרצונות האגואיסטיים ביותר של האדם ולא גופו הפיסי, הם צריכים להיות מכונים לאותה המטרה שישנה באין סוף. מהרצונות הקטנים והנמוכים ביותר, כי הם כולם נמצאים באותו חוט, כל רצון כלפי שורשו באין סוף, במערכת דאדם הראשון.

ברצונות האלה יש "ארבע בריתות", זאת אומרת, ארבעה סוגי עבודת בירור. אבל "ברית עיניים" איננה עבודה של בירור, אלא עבודה עם מה שמעורר באדם את התענוג. אם אין ביכולתו להחזיק את עצמו בכוונה למעלה מאותו תענוג, אז אסור לו להסתכל. ואף לא מדובר במעשה עצמו, שהאדם כבר נקשר לתענוג, אלא רק כלפי הכוונה. האדם שלא מסוגל להזיז את הכוונות שלו מהתענוג, אסור לו בכלל לגעת באותו רצון שיכול לקלקל לו את הכוונה. והשלב הראשון הזה הוא נקרא "ברית עיניים".

השלב השני הנקרא "ברית הלשון", הוא בירור בין מר ומתוק לאמת ושקר. כדי לברר אותו חייבים מקודם להיות מוגנים. אבל לא ממגע עם תענוג שיכול לקלקל לאדם את הכוונה, אלא בשמירת הכוונות. לייצב את הכוונות על ידי בירור של זה כנגד זה. שיש לו מגע עם הבירורים, ויש לו סטרא אחרא, זאת אומרת, רצונות לא מתוקנים, וכבר יכול לטפל בכוונות. ורק במידה שיש כוונות, אז ניגשים לרצונות ומסדרים אותם.

ולפני שמייצבים כוונות נכונות, אסור לאדם לגעת ברצונות. וזה נקרא "שהיא (סטרא אחרא) לא תדע מעבודתו", מה הוא עושה. מדובר על הכוונות שלו. אם הצד הזה עדיין איננו מתוקן, ואין לאדם עם מה לגשת לרצונות, אז יש "ברית הלשון". אבל לא מדובר בגוף האדם, אלא ברצונות שלו. כי הרצונות של האדם בכללות נקראים "גוף", והמילוי שבהם נקרא "אור". ומה שהוא אומר, איך צריך להיות בעולם הזה "גשמית" או "רוחנית", רוצה לומר שהאדם צריך לעבוד מהרצונות הקטנים ביותר ועד הרצונות הגבוהים ביותר, זאת אומרת, המכונים כלפי הבורא.

מה פירוש שהאמת יוצאת בזמן דיבורו?

"נפשי יוצאה בדברו" לא שייך לדיבור בפה, שאם האדם לא ידבר ויהיה אילם, אז האמת לא תצא לאור. אלא זה שם, סוג גילוי, כנגד המאור הזה, כנגד דרגת הברית הזאת של הלשון.

מה זה נקרא "לרמות את החבר"?

מצד השלמות כלפי הבלתי שלם, ההסבר הוא (ואם רוצים לברר דברים ונתקעים ללא מילים, אז צריך לתת איזו יגיעה), שאם אפשר לתאר לפנינו עוד מישהו חוץ מ"ישראל, אורייתא וקודשא בריך הוא", אז הוא נקרא "חבר". והוא נראה לנו "חבר", מפני שעוד לא מתוקנים, ולא יכולים לייחד אותו לייחוד הזה של "ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא, חד הוא". אם משקרים לו, אז מבדילים רשות אחרת חוץ מ"קודשא בריך הוא". ואם לא משקרים לו, אלא מדברים אליו כמו אל הבורא, אז יכולים לייחד אותו עם הבורא. ואז שוב יהיה "ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא - חד הוא".

מהי העבודה ההתחלתית ביותר?

העבודה הקטנה והנמוכה ביותר של האדם, שרוצה למתוח את החוט מהעולם הזה כלפי השורש, היא מתחילה בשמירת שתי הבריתות הראשונות: "ברית עיניים" ו"ברית הלשון". "עיניים" נקרא, מיד כשרואה מברר אם התענוג כובש אותו, או שיכול להעמיד אותו מחוץ לו, כמו בצמצום. הוא בודק מי יותר חזק, הכוונה שלו או הרצון שלו. והוא עצמו נשאר ניטראלי כמו שופט, ששופט מי מהשניים יותר חזק, הכוונה או הרצון. ואז עובדת "ברית העיניים".

"אישה" נקרא כל מקור תענוגים, כולל השכינה הקדושה. אם היא מתגלה כנגד הרצון, והאדם רוצה לשמור את עצמו כדי הלאה להתקשר לברית השניה, אז הוא צריך לעשות על עצמו הפרדה מאותו תענוג, ולשמור את עצמו מלהיות שפוט וכנוע תחת התענוג הזה. ולאחר שמגיע לדרגה הזאת של "ברית עיניים", הוא עובר לדרגה השניה של בירור אמת או שקר. ב"אמת ושקר" לא מדובר על תענוג ורצון, שהם מראש נתונים ושניהם אמת, אלא על היחס, יחס אמיתי או יחס שקרי.

זאת אומרת, לא מדובר על מה שנמצא כבר בבריאה, על כלי ואור, רצון ותענוג. אלא מה היחסים שצריכים להיות ביניהם. האם מהכלי לאור צריכה להיות גישה ישירה. ואז מצד הכלי כלפי האור יש יחס של אמת ויחס של שקר. ביחס שקרי נראה לאדם שהוא יכול להנות בצורה ישירה מן התענוג. אבל היחס האמיתי הוא שיכול להנות רק על מנת להשפיע. ובעל מנת להשפיע יש כמה דרגות - על מנת להשפיע כדי לקבל, להשפיע על מנת להשפיע או לקבל על מנת להשפיע. כל המצבים האלה מבררים אותם דרך של מר ומתוק כנגד אמת ושקר, בברית השנייה הנקראת "ברית הלשון".

ולמה היא נקראת "ברית הלשון"? כי אסור לאדם להעביר מה שמכין באמת ושקר, למר ומתוק, לרצון שלו, עד שגומר את הבירור, וברור לו איך הוא צריך להתייחס לתענוג. ואז הגישה הישירה לתענוג הופכת להיות ממתוק למר. ולא מסוגל יותר לגעת בו, בגלל שרואה אותו כמזיק. לכן עד שהאדם לא מברר לעצמו, שהתענוג הזה מזיק, והוא הופך בשבילו למר, כמו משהו מתוק שמתגלה שבפנים נמצא רעל. הוא לפני כן לא ניגש לעבודה ובא במגע איתו. ולכן זה נקרא "ברית הלשון", כי לפני כן אסור לגשת אליו. לפני שהבירור גמור, אין להעביר מהבירור לרצון.

ומלבד "ברית עיניים" ו"ברית הלשון" יש גם "ברית המאור" שלא מוזכרת במאמר הזה. אבל במאמר אחר שמדובר עליה, נתקלים באותו קושי, שפתאום מגשמים מושגים כמו: "לשון", "עיניים", "אישה", "להעביר מהלב לפה" וכו'. לכן המקובלים מדגישים ש"דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים", שחכמת הקבלה לא שייכת למצוות הרגילות, ולמה שנקרא "תורה עממית". בכך הם דורשים לקיים ניתוק בין מה שעושים בגוף, ובין מה שהתורה דורשת לעשות עם הרצונות. לעסוק ברצונות ולתקן את הכוונות מעל הרצונות, ואפילו לא את הרצונות עצמם.

המקובלים לוקחים על עצמם את כל כובד האחריות להצהיר בצורה נחרצת, שהקבלה איננה שייכת ליהדות, הצהרה חמורה שמושכת אליהם אש צולבת, בכוונה כדי דווקא לנענע חזק את האדם שיתחיל להבין, שמדובר בפנימיות המנותקת מהגוף ומכל הלבושים החיצוניים. אחרת אנשים קושרים כל הזמן בין הקבלה לבין חיצוניות. כמו שחושב אדם דתי, שלימוד הקבלה הוא תוספת ידע על "עוד כמה מלאכים בשמים". אבל בעל הסולם לא שם לב לאמירות כאלה ואומר (בתחילת "הקדמה לתע"ס"), רק מי שמתעוררת בו מתוך הרצונות השאלה "מהו הטעם בחיי?", איתו צריך להמשיך הלאה לדבר על קבלה.

יש בעיה גדולה לנתק את המושגים האלה מהגוף. זו כל הצרה שלנו, והיגיעה הגדולה ביותר שצריך לתת. כמו בחללית שמתרוממת ויוצאת מכדור הארץ. תשעים אחוז מכמות הדלק שלה נשרפת רק כדי להתרומם ולצאת. ואחר כך היא צריכה כמות דלק אפסית כדי להמשיך לנוע בחלל. הבעיה העיקרית היא להתנתק מהציורים של הגוף. ולכן לא איכפת למקובל לספוג צעקות וקיטונות של ביקורת, שכאילו הוא מגיע עם תורה חדשה או עושה דת חדשה, העיקר שאולי ישמעו על המצוות שעושים בגוף, שהן אינן שייכות למצוות שעושים ברצון.

ובמאמר הזה רואים עד כמה צורת הלשון משפיעה אפילו על לומדי קבלה, עד שלא יכולים להתנתק מצורות גופניות וגשמיות, ולהעביר אותן לצורות של הרצון. לסתם רצון גשמי של האדם, אפילו לא לרצון רוחני, אבל להיות בתוך הרצון. וזו הבעיה. לכן המקובלים, למרות שהם צפויים לספוג מכות לא מעטות על ההתייחסות הזאת כלפי היהדות העממית, על הקביעה שאין קשר בינה לבין חכמת הקבלה, מאותה מסגרת עממית של תרבות וחינוך. אבל אין להם ברירה, כי אחרת הם לא יצליחו לנתק את האדם מפעולות גופניות עם הרצונות האגואיסטים, ולהעביר אותו לפעולות בתוך הרצון, שדווקא עליהן צריך להיעשות הבירור, האם הן אגואיסטיות או לא.

אלא מה עוד אפשר לומר לאדם, כדי להוציא אותו מבירור בגוף לבירור ברצונות. הרי בכל מקום כולל אצל בעל הסולם כתוב על "גוף", על אותו גוף שנחתך כ"חלק אלוה ממעל" ("הקדמה לספר הזוהר"). ולוקח זמן להבין שלא הגוף שלנו נחתך, אלא מדובר ברצון. אבל קשה לדעת איך זה יקרה במודעת של המון העם. כי בינתיים יש לקבלה שונאים ומתנגדים רבים בגלל זה. וצריך להסביר יותר ויותר למה פועלים כך בהפצת הקבלה. שהתורה הרגילה עוסקת בגוף ותורת הקבלה היא פעולות בתוך הרצון. ולכן המקובלים מדגישים שאין קשר בין הדברים, כי בתורה מדובר רק על תיקון הרצון.

והגוף הפיסי הוא לבוש בלבד. לכן בגוף מקיימים רק מנהגים, מסגרת תרבותית של עם, שבאה דרך חינוך, מוסכמות חברתיות יפות איך להתייחס בצורה חיצונית זה לזה. כמו שמתייחסים יפה לקונה שנכנס לחנות, כדי שיקנה. ולא מפני שיש איתו יחסים אמיתיים ופנימיים. אלא תרבות חיצונית כמו באנגליה, שכולם נורא אדיבים. אבל אם כל אחד יתחיל להתנהג כמו שהוא פנים, הוא ישחט את כולם. ולכן חייבים להבדיל בין העיסוק באמת, בתיקון הרצון, שצריך לתקן אותו כמו שהוא, לבין אותם גינונים חיצוניים שלא דורשים הסכמת הלב.

במצב של "פיו ולבו שווים", האדם לא מניח תפילין עד שלא מגיע לדרגת "תפילין", ולא עושה מצוות בגוף לפני שמגיע לאותם תיקונים בנשמה. אלא מתוך הנשמה הוא מרגיש נחיצות, שמבטא אותה גם בגוף. אבל אין זה אומר שכך צריך לעשות. אלא בינתיים להחזיק במה שעושים בגוף, בתור מנהג שמזכיר על התיקון האמיתי שצריך לעשות. ולכן המנהג הוא חשוב, כדברי הכתוב: "מנהגי ישראל קודש", כי הם מצביעים על הפנימיות, אם הם מצביעים. ואם הם לא מצביעים, אלא דווקא הפוך, מסתירים, אז במקום לגשת לתיקון הפנימי מסתפקים בקיום מנהגים, וכל אחד חושב את עצמו כבר קדוש. וזה העוול. ולכן חייבים להבדיל בין קיום בגוף לבין קיום ברצון, ואז לתת מקום לאותו חינוך ותרבות של מוסכמות ומנהגים, אבל רק כמצביעים על הפנימיות ולא יותר. אחרת האדם לעולם לא יתנתק מהגוף ולא ייגש לרצונות כדי לבנות מהם נשמה. אלא שזה מחייב עבודת הסברה מאוד קשה, באותו חלל עצום שהולך ונפתח היום בפני הפצת הקבלה.

למה גם בלימוד הקבלה יש משיכה חזקה לברוח להגשמה?

בחיים שלנו רגילים בהתאם לרצונות להרגיש קיימים בגוף. הגוף הוא "האני" של כל אחד, "העולם שלו", "החיים שלו". ומתוך הרצונות האלה שכרגע אוחזים בגוף, מקבלים את כל ההבחנות. כל מה שאומרים לאדם, הוא מיד מרגיש בתוך הרצון, ברצון שקשור בינתיים לדרגה ורמה של הגוף הבהמי. ולכן אם שומעים מילים כמו: "לחלוחית" או "רטיבות", לא חושבים שהמונחים האלה שייכים לתיקונים של מידת "אור החסדים" (כמו שבעל הסולם אומר ב"הקדמה לספר הזוהר" (אות ע'): "הם העושים את התורה ליבשה, כלומר, בלי משהו לחלוחית של שכל ודעת,"). אלא מיד חושבים שמדובר על רטיבות במקום כלשהו, על אותה צורה שאליה קשורים הרצונות.

אם הרצונות קשורים להבחנות שהן יותר מהגוף, מפני שהם בדרגה גבוהה יותר בסדר המדרגות, זאת אומרת, רצונות יותר גדולים, אז לא חושבים ש"רטוב" מתייחס למקום לח, אלא מיד חושבים שמדובר על השתתפות החסדים. קודם כל באה בראש הצורה הזאת, כי חיים ברצונות שהם יותר גבוהים מהגוף. וכך הולכים וכל פעם בונים כל אחד לעצמו את רמת העולם שלו. אבל מי שנמצא ברמה הנמוכה, הכל אצלו קשור בגוף. "ברית עיניים" היא לא להסתכל. ו"ברית הלשון" היא לא לפתוח פה. אלא לדבר יפה לפי ספר "שמירת הלשון", שמלמד מה מותר ומה אסור להגיד כשהולכים ברחוב. ולא כתוצאה מתיקון הלב.

אלא לפי הספר לומדים איך בצורה מילולית להיות צדיק, ולא לפי הלב. כמו ששמים מדבקה על האוטו "קדוש ברוך הוא אנחנו אוהבים אותך", לא כדי לעורר את הלב ולהזכיר, אלא שיראה מבחוץ. ומכאן הבעיה הגדולה לנתק את העם מהיחס לגוף. אם רוצים להפיץ את הידיעה על הגישה הזאת לפנימיות ולרצונות במקום לחיצוניות ולגוף, יש בעיה גדולה להסביר את זה. כי האדם נמצא כל כולו בתוך הגוף, וקושר דרך הגוף את החיים ואת תפיסת המציאות. אולי אי אפשר להסביר לו שיש משהו מחוץ לגוף, אבל לפחות להסביר לו שחייבים להתייחס לאותם הרצונות, כאילו שאין לאדם גוף, כאילו אין לו ידיים ורגליים ולשון ועיניים. והוא לא יהיה פחות אדם. כי לא מדובר על החושים (אם יש או אין חוש מסוים, אם רואים בעיניים או טועמים על הלשון, או יכולים למשש), אלא על הרצונות, על רצונות פנימיים, שאותם לא צריך לתקן כלפי מה שמרגישים בעולם הזה.

צריך לגרום לאדם להתרכז בתוך הרצונות שלו ולא בגוף. אבל קשה מאוד לעשות זאת במימדים רחבים של כל העם. למרות שלא אנחנו עושים, אלא מעוררים אורות והמאור מחזיר למוטב. אלא שיש בעיה. מצד אחד, רואים אפילו לפי התגובה, שהמילים האלה: "קבלה לא שייכת לדת", "קבלה מדברת על פנימיות", "מצוות הם לא המנהגים שרגילים אליהם, אלא תיקון הרצונות הפנימיים" ו"כלפי יחס לבורא", הן מילים שעדיין לא יכולות להיקלט באוזני המון העם. מצד שני, צריך לעשות כך, כי הזמן דוחק וגם המצבים, כפי שרואים על המצב הכללי, ולפי מה שאומרים המקובלים, המורים שלנו. וצריך לפעול אפילו אם לא נראה שאפשר ויקרה. כי התיקונים הם לא עלינו. עלינו רק לעשות מה שמבינים, לא חשוב אם טועים או לא, הכל נכנס לאותו תהליך. אבל הבעיה הראשונה היא לנתק את האדם מהגוף הפיסי שלו ולחבר אותו לרצון. כי אם הוא לא עושה מצוות ברצונות אלא בגוף, אז נקרא שהוא מקיים "מנהגים" במקום "מצוות".

מי עוסק בתורת האמת ומי לא?

תורת האמת נקראת "תורה לשמה". אז צריך לפרש מהו "לשמה", ולבדוק אם "לשמה" נמצא כמטרה אצל האדם. אם "לשמה" נמצא כמטרה, אפילו שלא נמצא בה, אז האדם כבר בדרך. אבל כמו שבעל הסולם אומר (הקדמה לתע"ס): "הלא מצאנו כמה לומדים, שלא הועיל להם העסק בתורה". איך נמצאו כאלה, הרי כולם קדושים שלומדים "לשמה"? לפי התוצאה. התוצאה שצריכה לבוא מהתורה לאחר כל הלימוד וכל הקיום, היא קיום הכלל "ואהבת לרעך כמוך". ואליו מגיעים רק אם עוסקים בתורה "לשמה".

למי שלומד בתורה איך לאכול, איך לשתות, איך לשחוט בהמה, קשה להבין איך מכל מיני חוקים שצריך לעשות, מגיעים לאהבה של "רעך". בפרט אם "רעך" הוא חילוני שלא מקיים כלום. אפשר רק להצטער עליו שיהודי נמצא בטעות מרה כזאת, אבל לא לאהוב אותו ובוודאי לא את כל העולם. כי כל הפעולות שכתוב בספר "שולחן ערוך", איך לבצע בצורה חיצונית, לא מביאות את האדם לאהבת הזולת. ו"תורה" איננה מה שמבינים בחיצוניות, שצריך לעשות בגוף. אלא תורה שמתקנת את הלב, את הרצונות של האדם. שיכולים לתקן אותם רק על ידי תורה הנקראת "המאור שבה מחזירו למוטב".

זאת אומרת, מדובר על רמה אחרת לחלוטין של עבודה, של תורה, של לימוד. על לימוד מהבורא, על פעולות השפעה ואהבה לזולת. ואת הפעולות האלה רוצים לעזוב ולעשות מה שכתוב באיזה ספר. בגלל זה כולנו נמצאים בצרה גשמית, שלא נדבר על רוחנית, שלא נמצאים בעל מנת להשפיע נחת רוח לבורא, כי ממילא מי חושב על זה. אבל לפי התוצאות רואים שהעיסוק בתורה חיצונית, לא בדיוק עוזר להביא את האדם לאן שהוא צריך להגיע. הוא לא מגיע למימוש כלל התורה "ואהבת לרעך כמוך", אלא כביכול ההפך.

בדרגות האגו הקודמות, שהאגו לא היה כל כך בוער, הוא לא היה מורגש. לכן בתקופות האלה האנשים היו צנועים, והיו מסוגלים לאזן את עצמם עם החיצוניות, כי הם היו בדרגת דומם, צומח וחי. אם הם היו מתנהגים לפי מה שכתוב, בצורה פשוטה, לפי רצון עממי פשוט, הם היו יחסית מתוקנים. רק מפעולות גופניות הם כבר היו מתוקנים. אבל הם לא גדלו, כי זה היה הכל בדרגת הדומם, בלי עבודה פנימית. ומרגע שהופיע רצון לקבל בדרגת מדבר, האדם לא יכול להסתפק יותר בביצוע פעולות גופניות בלבד.

ולכן אי אפשר להשוות את היהדות שהיתה לפני מאתיים שנה, עם היהדות של היום. כי עם ישראל של היום הוא בכלל משהו אחר, ממה שהוא היה לפני מאתיים שנה. היום כמעט ולא מוצאים יהודים כאלה, אולי כמה פה ושם, כי הרצון לקבל גדל. ולכן כל העיסוק הזה בתורה כמו לפני מאתיים שנה בזמן הגלות, שהיה יכול להחזיק יחסית את הצורה הגלותית של העם, היום כבר לא מועיל. כי הגענו לשלב שצריך לתקן את הרצון, ובהתאם לכך הרצון גדל למימדים של דרגת מדבר, ולא נשאר בדרגת חי. אבל העניין הוא, שמילים לא יעזרו. אלא צריך לעשות את המוטל עלינו בהפצת הקבלה, כדי להסביר ולעורר. והיתר יבוא על ידי האור המחזיר למוטב.

מה האדם יכול לעשות אם מזהה שמגשם את הכתוב?

אם האדם עדיין לא עשה מספיק יגיעה, והמאור שמאיר עליו לא נותן לו אחיזה ברצונות ללא גוף, שמפסיק להזדהות עם הגוף, ורק נותן לו מה שחייבים כדי שיתקיים, אז אין לו מה לעשות, כי המאור עדיין לא הרים אותו מהדרגה התחתונה הגשמית, הבהמית. "גשמית" לא נקרא כמו בקבלה "על מנת לקבל", אלא הלבוש האחרון ביותר של החומר הזה. אם האור לא בא ומרים מעט את האדם למעלה מהגוף הזה לרצונות שבתוך הגוף, אז אין לו מה לעשות, כי כל מילה שהוא שומע או קורא הוא קושר עם הגוף.

לאחר מכן מגיע שלב, שהאדם מתחיל לקשור כל מה שכתוב, עם הרצונות שלו. שהוא חושב כך או אחרת, כי הם לא מתוקנים. הוא אמנם מפענח הכל לפי הרצונות המקולקלים, אבל כבר לפי הרצונות. ואז יש לו כבר יכולת לראות, שאם יהיה כך וכך, אז מה יהיה, כך או כך. הוא מתחיל כבר לעבוד בתוך הרצונות. עדיין הרצונות כולם אגואיסטים ולא קשורים לבורא. כי הבורא לא מגולה והאדם לא יכול לקשור את הרצונות שלו אליו, אלא לכל מיני תענוגים. אבל לתענוגים שהופכים להיות יחסית מנותקים מלבוש.

כל התענוגים האלה של אוכל, מנוחה, מין, ילדים, חום ובטחון, נעשים כאיזה כוח, מילוי, שאפשר כבר לדבר עליו במונחים טכניים, כאיזה מסר. אמנם שכל זאת עדיין לא משייכים לבורא. כך עד שהאדם מתחיל לגלות, שבכל החיים הפנימיים שלו, שפתאום נעשה מעורה בהם, הוא מתחיל להרגיש שהרצונות שלו, וגם המילויים האלה שכבר מנותקים אצלו מהגוף, בצורה שכבר יכול לדבר עליהם ללא גוף, בעצם הבורא מסובב לו אותם. ואז כלפי העובדה הזאת, יש לאדם הסתר כפול או הסתר רגיל, שהוא עצמו מחבר או מנתק, מה שקורה לו עם הבורא.

ולאחר שנותן יגיעה, ומעט מתחזק שהרצונות שלו קשורים לבורא, והוא השורש של כל הרצונות ושל כל המילויים, זאת אומרת, של כל התהליכים שקורים לו, אז האדם מתחיל לגלות עוד שלב של יחס, ומתחיל להתחשב עם "לטובתי" או "לטובתו". כך מתחיל הבירור של "לא לשמה" עד שמגיעים "ללשמה". ולפי היחס לבורא או לעצמו, האדם מברר את הזדונות והשגגות. אבל לא כלפי משהו בעולם הזה, אלא זדונות ושגגות הם רק כלפי ההשגחה של הבורא. אם מה שקרה לו, האדם שייך לבורא או לא, רק כלפי ניתוק או חיבור עם הבורא. ולא אם דיבר בחוץ מה שהרגיש בלב, או הסתכל על אישה. אלא באיזו רמת קשר הוא נמצא עם הבורא. ואז מתחיל הבירור של שכר ועונש.

זו נגיעה קלה בבעיה גדולה שנמצאת עוד לפנינו.

האם פעולות בידיים וברגליים לא משפיעות על הרצון?

אין ידיים ורגליים, אלא רק רצונות. לכן אין טעם לקשור רצונות לבשר שלנו ולהזדהות איתו, כי זה לגמרי מסיט את האדם מהכיוון. כי רצונות לא חשוב באיזו מידה, הם לא דמיונות. והגוף הביולוגי הוא קיים רק בדמיון שלנו. המאבק הזה לאן לקשור את הפעולות שלנו, הוא מאבק עקרוני. צריך להתנתק כאילו לא נמצאים בגוף. להתחיל לחשוב כך, ובצורה כזאת להתייחס כל אחד לעצמו, שאין לו גוף. כי כמו שבעל הסולם אומר, יש מספר נשמות שמתלבשות בגופים שונים ובאות לעולם הזה.

האם אפשר דרך הסבר לשנות תפיסות בעם?

יש אנשים שבשבילם הסבר זו הדרך. אבל לכלל העם הדרך איננה הסבר. אלא כמו שהאדם לא יודע איך הוא גדל מתינוק ונעשה גדול, וכל אחד ואחד ברוחניות לא יודע איך הוא גדל בהשגחה פרטית, כך אין לדעת איך השינוי יקרה. אבל צריך להשקיע מאמצים במה שמסוגלים. כי דרגת היכולת שלנו וההשכלה וההבנה שלנו בכל זה, היא אפסית ואפילו שלילית. אבל מהיגיעה הזאת לומדים.

התגובות השליליות ששומעים על הפצה בעם, צריכות להיות בשבילנו מצרך חשוב מאוד ויקר. כי יש להבין אותן כתיקון כיוון של ההשגחה. ולכן חשוב לקחת בחשבון כל ביקורת ולהגיב עליה. ואם יש ביקורת כואבת מה טוב, כי היא מעוררת להשתנות ולמצוא הסברים נוספים, ולא להצדיק את עצמנו. אלא היא באה בכוונה שנסביר את עצמנו נכון, שנכניע את עצמנו ונוריד את עצמנו כלפי העם.

ולכן בהפצה זקוקים מאוד לתגובות שליליות. כי חשוב מאוד לקבל שכל ויכולת להוריד את רמת ההסבר ולמצוא מילים. ולא טוב להסתיר תגובות שליליות כלפי ההפצה, כאילו מדובר בדברים רעים. כי אז אי אפשר ללמוד להבא ונגרם סבל לחינם. כמו שמסתירים מאדם שהוא חולה, בעוד הוא בלבד יכול לתקן את הפגם הזה. אסור לטייח, לטשטש, לצבוע את הדברים. אלא ההפך, צריך לראות בכל דבר שלא מרוצים ממנו בהפצה לעם, ממש כגילוי מהשמים. לחקור בכל צורה מה הסיבה וכנגד זה לבנות את ההסבר.

התגובות האלה הם סימנים בשבילנו איפה יכולים להוסיף. ולא נכון להתייחס אליהם אחרת. כי יחס של מתקדמים חייב להיות יחס קריאטיבי ויצירתי. לשמוח שקוראים ביקורת על צורת ההפצה. גם אם כואב שלא מבינים. צריך אחר כך ללכת ולחשוב כמה ימים בכובד ראש, ולהיעזר באותה ביקורת כדי להגיע לצורת הסבר אחרת. אלא רואים לפי המאמר הזה עד כמה אין מילים. מדובר על "ארבע בריתות", ונראה לקורא שמדובר בשמירת הלשון, או באיסור להסתכל בעיניים על אישה. כי המאמר מובא בצורה כזאת כאילו אסור להוציא שום דבר מהפה.

למה ברמת הקיום שלנו שומרים על מנהגים?

מנהגים מקיימים כדי לשמור על מסגרת. ובעל הסולם אומר על המנהגים האלה, שהם חייבים להישאר עד גמר התיקון. גם לאחר שתהיה אחדות בכל העולם וכולם יהיו כאחים, תהיה לכולם משפחה ובתוך כל משפחה יהיה מנגנון יחסים משלה. וכך גם בין העמים ובין הציביליזציות. כי יש רמות שונות של התפתחות.

ולכן בעל הסולם מציין, שכל אחד יוכל להישאר בדתו, באותה מסגרת חיצונה שלו. היא לא תפריע לאדם, אם הלב שלו יהיה מכון לאהבת הזולת, ודרך אהבת הזולת לאהבת הבורא. כי המנהגים החיצוניים הם רק כעין קיום תרבותי שבתוכו מתקיימים. אלא המיוחד במנהגים היהודיים, שהם נמצאים בהתאמה מחיצוניות לפנימיות. אבל גם גמר התיקון כנראה לא יפריע לכל אחד לשמור על המנהג שלו.

מה הסיבה שבאים בגוף, אם בונים נשמה בלי קשר לגוף?

הפצת הקבלה צריכה להביא את האדם לתיקון הפנימי. ולכן צריך להסביר לו, שפעולות חיצוניות טובות ואף הכרחיות, כדי לשמור על מסגרת העם, אבל הן לא מתקנות את הנשמה. ואנחנו צריכים לתקן את הנשמה. האדם חוזר ומתגלגל לעולם הזה עד שלא מתקן את הנשמה. ואף אחד לא יתקן את הנשמה שלו בפעולות חיצוניות. אלא יצטרך לקחת את הרצונות שלו ולהתחיל לעבוד איתם, ורק על ידי בירור ותיקון שלהם להגיע לתכלית.

ואז אין לו צורך בגוף. אלא בשביל מה צריך את הגוף? כמו שמסבירים בקבלה, גוף צריך כדי לעבור ממדרגה למדרגה, כאשר הרצונות מתחלפים לגמרי. בהתחלפות המדרגה, מתחלפות כל העשר ספירות, והאדם נמצא רק בקיום האגואיסטי, ובנקודה קטנה שממנה בא הפרצוף הבא. כי הקשר בין הפרצופים בא בהפסק בין הפרצופים. לכן עד התיקון האחרון ביותר, האדם חייב להתקיים בגוף הגשמי הזה, באותה צורה חיצונית שקשורה עם הנקודה, ובה להרגיש. כי אם הוא מתנתק מהרצונות שקשורים לרוחניות, אז הוא נשאר עם הנקודה בתוך הגוף הגשמי, בשכבת רצונות כאלה שאינם שייכים לתיקון.

לכן גם לצדיק וגם לרשע יש אותו גוף, שלעיתים חולה במחלות, ויש לו כל מיני צרכים שלא שייכים לדרגה רוחנית. ההתנהגות עם הגוף לא שייכת לחלוטין לתיקון הפנימי. גוף בריא או גוף חולה יש גם לאדם מקולקל וגם לאדם מתוקן, שנמצא בכל מיני מצבים רוחניים. רואים דוגמאות על כל המקובלים ביחס לאנשים רגילים, שהגוף לא מעיד על שום דבר. כי אין קשר בין הגוף לנשמה. אלא עד שהנשמה לא מגיעה לתיקונה, היא חייבת להתגלגל ולהתלבש ("להתלבש" הכוונה, בהרגשתנו) בתוך גוף.

ואם אומרים שיש קשר ביניהם, אז אי אפשר להוציא את האדם שעושה פעולות חיצוניות בלבד, כמו הנחת תפילין, טלית, וכו', לפעולות פנימיות של תיקון הרצונות. לכן, אם הוא דתי, חייבים להצביע לו על תיקון הרצונות. ואם הוא חילוני, צריך להסביר לו, שכדי להיות במסגרת ולא לתת לגוף הבהמי לברוח יותר מדי, האדם צריך לקחת על עצמו כמה מנהגים. אבל המנהגים האלה אינם נקראים "חוקי תורה". כי "חוקי תורה" נקרא התנהגות הרצון עם האור על ידי המסך. זה נקרא "חוקים". "חוק" נקרא רצון לקבל ואור כנגדו, ומסך ביניהם. מה שקורה ביניהם נקרא "חוק". ואין יותר חוץ משניהם. היתר מה שנראה לנו, כאילו יש לנו גוף ויש עולם הזה, הכל מדומה.

לחילוני צריך לומר, שאין כלום חוץ מזה. וכדאי לקיים כמה מנהגים בחיים, כדי לא לברוח להודו או לברוח לסמים. כי יש מסגרת, גם של חגים, ובתוכה יותר נוח וטוב לקיים תיקון פנימי. וצורת הסבר כזאת נותנת לכל דבר משקל נכון משלו. ולא מבטלת מה שיש לעם ולא מחייבת אותו כמו בדיכוי, אלא רק ממליצה. ואז האדם מקבל את ההסבר כמשהו שמלווה אותו ועוזר לו בדרך. והאמת שכך הוא. כי הגוף שלנו וכל העולם שלנו, עם כל מה שיש בעולם הזה, נועד להיות כעין עזרה חיצונית לתיקון הנשמה. אבל אנחנו החלפנו את הפנימיות עם החיצוניות. הפכנו את החיצוניות לעיקר, ואת פנימיות בכלל שכחנו.

פעם לפחות היתה פנימיות, אבל היום היא בכלל איננה. מי חושב היום על תיקון הרצונות. מי חושב על האהבה, שהיא "כלל גדול בתורה", בזמן שהוא עוסק בכל מיני מצוות. כל אחד רק הולך להתגאות בקיום מצוות, העיקר שיהיה לו עולם הבא. זאת אומרת, חייבים לעשות משהו כדי לסדר את הדברים האלה במשקלם הנכון, כי נמצאים כבר במצב שלא מאפשר לנו יותר לברוח. כך קובעים המקובלים, ולא שהוחלט על זה לפי מהדורת החדשות, או לפי מה שקורה עם המדינות השכנות. אלא בהסתמך על המקובלים, וגם על מה שרואים, כמו שבעל הסולם כותב ב"הקדמה לספר הזוהר" (אות ע"א), ש"נעשינו עדי ראיה" במאורעות השואה, "לכל האמור בתיקונים הנ"ל.".

ותמיד תהיה קיימת השאלה, אם עושים נכון או לא, ואם לא טועים. אבל קשה מאוד לקבוע. כי ב"מכה הראשונה" צריך עד כמה שאפשר להסביר לאדם על מה לרכז את תשומת הלב. לא במילים חריפות ולא בגישה של "נגד", ש"צריך לנתק בין השניים, כי זה לא שייך". אלא לשים יותר דגש על החיוב, על מה צריך לעשות, במקום לדבר בשלילה על משהו. אבל בכל מקרה ההפצה לעם חייבת להדגיש, שלימוד הקבלה יותר חשוב מכל יתר העיסוקים. כי באמת רק לכך מתכוון הכתוב: "לימוד תורה כנגד כולה".

אם יש מאור המחזיר למוטב בשביל מה צריך מערכת הסברה שכלית?

הפצת הקבלה צריכה להביא מהצד שלה הסברה שכלית, וכנגדה יבוא המאור המחזיר למוטב. והמאור הזה שמאיר על האדם, הוא קודם כל יגרום לו ייסורים, כי האדם נמצא ההפך מאותו המאור. ואז הייסורים שלו, לפי מידת הייסורים, הם ימצאו את ההסבר של הקבלה. ומתוך ההסבר הזה האדם יבין למה הוא סובל, ותהיה לו דרישה מעט להשתנות. ואז המאור הזה הופך להיות "מחזיר למוטב".

לכן אי אפשר בלי הפצת חכמת הקבלה. ואחרת לא היה צורך בקיומו של עם ישראל. אלא כמו שכתוב על הבורא, הוא היה הולך בעצמו לאומות העולם ונותן להם ישירות את התורה. אבל אי אפשר לתת אותה בצורה כזאת. אלא כדי שתהיה בחירה, כדי שיעשה בירור אישי ועצמאי, חייבים לקבל אותה במוחא ובליבא. לקבל אותה דרך השכל ולקבל אותה דרך הרגש.

דרך הליבא מקבלים ייסורים, כנגד המאור המחזיר למוטב. כי הלב נעשה יותר אגואיסטי, וכנגד זה המאור נעשה יותר ברור, שהוא כנגד הלב. והרגשת הייסורים הזאת באה בכל מיני אופנים שיש בעולם הזה. אבל דרך המוחא חייב לבוא הסבר למה קורה כך. וכדי שיבוא ההסבר הזה, חייבת להיות מערכת הסברה שמהווה דוגמה. לכן היה צורך בקבוצת המקובלים הזאת, שהפכה במרוצת השנים לעם ישראל, שהם יהיו "ממלכת כהנים וגוי קדוש", שיהוו מערכת הסברה. כי בלי ההסברה הזאת לא יתכן שהאדם יתחיל תיקון. לכל אחד ואחד היא חיונית, אי אפשר אחרת.

וכך זה מגיע עד אלינו. האדם מרגיש ייסורים ושואל "מהו הטעם בחיינו?". ואז הוא מתגלגל למקום שבו לומדים. כי אחרי שנגלה בו החיסרון כנגד האור, הוא חייב למצוא את עצמו במערכת דאדם הראשון, מהיכן שמתחילים לקבל, היכן שעליו להתחיל להתקשר למקום שלו במערכת דאדם הראשון. ואי אפשר בצורה טבעית שיקרה אחרת. כי לא שצריך לבוא כך, או צריך לבוא כך. אלא אם מסתכלים על המערכת הכללית, רואים שחייבים להיות שני הנתונים האלה יחד. כי יש מוחא וליבא, שני סוגי בירורים, מר ומתוק, אמת ושקר.

בלי בירור של אמת ושקר, אין אדם. אלא רק דרגת בהמה. במר ומתוק אין בירור. אלא בירור כמו שעשה אדם הראשון לפני חטא, לפי החיך, לפי הטעם. ולפי הטעם אף פעם לא טועים. ואז לא נעשים אדם, אלא מלאך. אבל אם נוסף לנו גם "אמת ושקר", אז האדם טועה בין שני הבירורים הללו של מר ומתוק, אמת ושקר. ובטעות ביניהם מוצא את עצמו ללכת למעלה מהדעת, ואז נבנה "אדם".

למה החברה החרדית לא יכולה להסתפק יותר במצוות של גמילות חסדים ומתן בסתר?

המסגרת החיצונית הזאת של אורח החיים הדתי, אין בה משהו לא טוב או משהו פגום. אפילו שיכול להיות, כי בכל זאת מדובר בבני אדם. אבל בכללותה, המערכת הזאת בנויה בצורה נכונה ומתוקנת כלפי בני אדם, כדי להחזיק מסגרת סבירה של עזרה הדדית. והמסגרת הזאת היא בהחלט ראויה לכל שבח. אלא שבקבלה לא מדובר על הקיום הגשמי הזה, אלא על מה שחסר לנו מצד קיום מחשבת הבריאה.

בעולם שלנו נבנו מערכות שאפשר להתקיים בהן "שבעים שנה" בצורה נכונה וטובה. אבל דרכן לא מתקנים את הנשמה ולא מגיעים לדבקות בבורא. אלא שמים לב לקיום הגוף ולא לקיום הנשמה. כמו שבעל הסולם מסביר בסוף "הקדמה לספר הזוהר", שאם אדם מישראל משים לבו לקיום הגוף, לחיצוניות, במקום לקיום הנשמה, לפנימיות, אז הוא הופך את "הקערה על פיה", וקובע בכל העולם שחיצוניות מתגברת על פנימיות. וכך קמו בכל העולם כל המזיקים והמשמידים, שקודם כל באים על ישראל, ואחר כך באים על חסידי אומות העולם. עד שהיום כל העולם עומד להיחרב.

ומי גורם לכך? אותו איש מישראל שרוצה חיים יפים ומתוקנים רק בדרגתו הגשמית. הוא שמחולל את כל הצרות האלה בכל העולם. מפני שהוא עצמו פנימיות העולם, והוא שנמצא בדרגה הפנימית והחשובה ביותר, הוא בדרגתו קובע שחיצוניות יותר חשובה מפנימיות. ולכן למרות שהוא עוסק בגמילות חסדים ומתן בסתר, מה שהוא גורם לכל העולם גרוע הרבה יותר מכל מה שגורם מישהו אחר. הוא היחיד שאשם במה שקורה בעולם, ואין לו מה להאשים את נסראללה או דומיו. אלא רק את עצמו, כי הוא נמצא בעולם חרדי שחושב רק על קיום יפה של הגוף, על מערכת חינוך לקיום מצוות ותרבות של בתי כנסת, אבל לא על תיקון הנשמה.

אין פסול במעשים כאלה של קיום גשמי. אלא החשיבות שבו, היא הפוכה. ואחר כך רואים את תוצאות החיצוניות הזאת על כל העולם. אבל היום כבר הגיע הזמן להכיר בכך, כי נמצאים במצב מסוכן מאוד. אמנם כל אחד יכול לנסות ולהרגיע את עצמו, שלא נורא כבר ראינו ימים כאלה בעבר, זמנים כאלה שרצו להשמידנו, כמו בימי הביניים, בפוגרומים בפולין ורוסיה, בשואת אירופה, וצריך רק להחזיק בתורתנו. אבל המקובלים קובעים שטעות לחשוב כך, כי הגיעו ימות המשיח של האלפיים האחרונים, וכל אחד נדרש יהיה לעשות את התיקונים שמוטלים עליו.

והמקובלים שמשיגים את כל המציאות, הם היחידים שמבינים מהו התהליך שעובר עלינו. ומי שמשיג לא יותר מחיים גשמיים, הוא חייב לשמוע את הדברים האלה ולהישמע להם. ואם לא, אז יבואו הייסורים ויחייבו אותו, כי אין דרך אחרת. מי שמסתפק בקיום של אורח חיים יהודי, לא מתקן את הנשמה. הקיום הזה היה מספיק רק בתקופת הגלות. אבל עם החזרה לארץ ישראל, מסביר בעל הסולם, החלה התקופה שצריך לתקן את עצמנו, לתקן את הנשמה. ובהתאם לגוף הגשמי שמתגלגל ובא לארץ ישראל הגשמית, כך הנשמה שלנו צריכה לעלות לארץ ישראל הרוחנית. ואם לא נתקן את הנשמה, אז גם בחיים האלה לא נוכל להתקיים ולהגיע לעצמאות.

האם מצוות מעשיות מנוגדות לשיטת הקבלה?

חכמת הקבלה לא מתנגדת לקיום מצוות מעשיות. אבל בן אדם חילוני שבא ללימוד הקבלה, לא נדרש לחזור בתשובה. כי בקבלה אין חזרה בתשובה, במובן כמו שרגילים לראות בחוגים שמחזירים בתשובה. בקבלה לא "מפילים" שום דבר על האדם, כי אין כפיה ברוחניות. וגם על גשמיות בעל הסולם אומר, שכל כפיה הוא לא מ"סיטרא טובא", מסיטרא דקדושה.

ולכן לא מחייבים את האדם במצוות, אלא יש מסגרת של תקנון, ובתוכו חלק שעוסק בקיום אורח חיים דתי, אבל בצורה שאיננה מחייבת. כי למרות שחכמת הקבלה איננה נגד קיום מצוות, היא שיטת תיקון שצריכה להתפשט בעם ישראל כולו ובכל העמים. שיטת תיקון של הרצון לקבל, ולכן מלכתחילה מיועדת דווקא לאומות העולם ולא לעם ישראל, שהוא רק בתור מעביר שלה. וברור שאין טעם לבוא בצורה של דיכוי, שמכתיבה לאנשים תנאים מוקדמים של קיום פעולות חיצוניות.

אלא מדובר רק על שיטה לתיקון הלב, לתיקון הרצונות. וכמו שבעל הסולם אומר, כל אחד יכול להישאר בדתו. נראה כאילו הפצת הקבלה הולכת ושוברת את החינוך. אבל היא לא שוברת אותו. אלא היא אומרת לאדם, שבזמננו אין זה הגורם הקובע, שעומד בדרך לתיקון העולם. וכל אחד יכול להישאר עם המנהגים שלו באין מפריע לשני. כי הקבלה קוראת את האדם רק לתיקון הלב.

מה הבעיה בכך שרואים במצוות מעשיות דרך להשגת העולם הבא?

הבעיה היא, שהאדם מתחיל לחשוב שהגוף בשר שלו קשור לנשמה. שבתוך כל אצבע שלו מתלבשת נשמה, או בכל הגוף שלו נמצאת נשמה. אבל האמת היא, שאף אחד מהם אפילו לא שואל על זה, אלא רק עושה כי כך כתוב. והיום האדם עובר לשלבים שאי אפשר יהיה להמשיך יותר בפעולות מכאניות, אלא נדרש ממנו לעלות ולהיות "אדם".

וכל אחד חייב להתחיל לחשוב מה הוא עושה בחיים. כי רוצה או לא רוצה הוא הגיע לשלב שזהו זה, מספיק להיות תינוק. ואחרת הוא יתחיל לקבל מכות כדי לגדול ולהיות "אדם". היום לא מספיק יותר ללמוד מגירסא דינקותא, שיכולים לעשות מצוות רק במעשה, כי הפעולות האלה לא מתקנות את הנשמה. נדמה לאנשים שמספיק להם לעשות מצוות, כי כך לימדו אותם. אבל הקיום הזה איננו עובד יותר. כך אומרים המקובלים וכך היא קריאת הזמן. ואין מה לעשות.

כדי להקל על המעבר הזה, היתה תקופת ההשכלה והיציאה של חלק מהעם מאורח החיים הדתי. ונוצר מצב שהיום יש גם אלה וגם אלה, ואפשר להקל ולתקן זה על ידי זה. אבל אם כל העם היה נשאר דתי אדוק, היה קשה מאוד להגיע לתיקון הנשמה. והיינו נאלצים לעבור ייסורים גדולים מאוד, כדי לעכל את הרעיון החדש. ולכן צריך לראות ביציאה מהדת של חלק מהעם, ממש רחמנות מלמעלה. כי בצורה כזאת אפשר לגשת לחלק החילוני, ולהתחיל לתקן את רוב העם בתיקונים פנימיים אמיתיים של הנשמה.

והחלק השני יתקדם לאט לאט במסגרת שלו, בלי שאף אחד ישבור לו את המסגרת. ועל ידי זה תהיה גם התקרבות בין אלה לאלה. וכולם לאט לאט יעסקו בתיקון הנשמה, וימצאו ביניהם צורה של מסגרת כוללת נכונה. כי מתוך תיקון הנשמה, הפנימיות תהיה חשובה במקום החיצוניות, וייראו במה החיצוניות יכולה לתמוך, וימשיכו אותה. בתהליך כזה של תיקון הנשמה, החילונים ירצו ההפך, להיות קצת יותר במסגרת חיצונית של קיום מנהגים. כי הקיום הזה עוזר ומחזיק את האדם בצורה חברתית שתואמת לפנימיות.

מהי הנקודה המכרעת בהסבר שצריך לתת?

במצוות מעשיות לא מתקנים את הנשמה. הנשמה ירדה בתוך הגוף כדי שהגוף יתקן אותה, ולא כדי לתקן את הגוף.

מאמר ס"ח: "קשר האדם אל הספירות - ב"

שיחה מ-01.10.06

הרצון לקבל, הוא מה שנברא. הוא נברא על ידי האור, שנקרא כלפי הרצון לקבל "בורא". וברא אותו כיציאת "יש מאין", כחושך על פני האור, מפני שמנוגדים המה בתכונות. ולכן הרצון לקבל, הוא דבר שריר וקיים. אלא בחוכמת הקבלה מדברים, איך הרצון לקבל הזה מתפעל מן האור, ומתחיל לגלות בתוך עצמו כל מיני צורות התפעלות, שהן נקראות "דרגות העביות", "הרגשה", ויחד עם זה הבנת ההרגשה, הנקראת "שכל". ובתוך הרצון לקבל מתחילות להתעורר כל מיני פעולות כביכול הפוכות, ממה שהוא לפי הטבע, שהן כוונות להיות דומה לאור, דומה לבורא.

וחוכמת הקבלה מדברת כולה, רק על איך מתנהג הרצון לקבל הזה שנברא. שהתנהגותו היא כולה תוצאה מהשפעת האור עליו, כי אין עוד דרך איך להשתנות בתוך הרצון. אבל חוכמת הקבלה לומדת ומביאה לאדם את חוקי ההתפעלות של הרצון לקבל. כי האדם הוא תרכובת מיוחדת כזאת של רצון לקבל יחד עם האור, שמתוך אותה פעולה הדדית בקשר ביניהם נוצר חלל פנוי, שבו יש לרצון לקבל מקום להביע את הנכונות שלו להידמות לאור. ועל שם הפעולה הזאת שרוצה להידמות, הרצון לקבל נקרא "אדם".

ולכן המאמר הזה הוא נקרא "קשר ה אדם אל הספירות". אותו רצון לקבל, איך מתוך רצונו להידמות לאור, הוא מסדר את עצמו, איך הוא בוחר שהאור ישפיע עליו, ויבנה אותו בצורה פנימית כזאת, שפעולתו תהיה דומה לאור. ובהתאם לרצונו להידמות לאור, הרצון לקבל קובע איזה רצונות מתעוררים בו ובאיזה סדר. הוא לא יודע בדיוק איך לעשות זאת. אלא בהשתוקקותו להיות כאור, הוא כבר דורש מן האור ומזמין מן האור, ברצון שלו, בתפילה, במ"ן, פעולות כאלה, שהאור עוזר לו ובונה בו.

האור מגלה בו כאלה רצונות, ביחסים כאלה ביניהם, ומשפיע על הרצונות האלה כך, שמתהווה בהם "מסך", כוונה על מנת להשפיע. אלא הכל תלוי באותו מ"ן, שבא מתוך הרצון לקבל לכיוון האור, כדרישה שהאור יטפל בו ויתקן אותו, ויעשה ממנו בחזרה דומה לו, לאור. כך קורה בכל הבריאה. ובמאמר הזה מדובר על איך מתגלים חלקי הרצון לקבל. כדי מצד אחד להתגלות מתוך הרצון לקבל בצורה המרבית, ומצד שני להתגלות כרצון מסודר באותה מגמת להשפיע, כמו שיש לאור.

"היוצא מכל הנ"ל, שאין בידי אדם לתקן את המחשבה, אלא רק הלב יש לכוון, שלבו יהיה ישר לשם השם ית'. ואזי ממילא כל מחשבותיו יהיו רק להשפיע נחת רוח ליוצרו. וכשמתקן את לבו, שיהיה לב ורצון דקדושה, אז הלב הוא הכלי להשרות בו אור עליון. וכשהאור עליון מאיר בתוך הלב, אז הלב מתחזק. ובכל פעם הוא מוסיף והולך.

וזה נוכל לבאר מאמר חז"ל "וגדול התלמוד, שמביא לידי מעשה". שפירושו, שע"י אור התורה הוא בא לידי מעשה, שהמאור שבה מחזירו למוטב. ו זה נקרא בחינת מעשה. זאת אומרת, שהאור התורה עושה לו בנין חדש בהלב. וזהו כנ"ל, שהגוף הקודם, שבא לו ממשכא דחויא, נפרד ממנו, וזוכה לגוף קדוש. שהגוף הפנימי, הנקרא קליפת נוגה, שהיה חציו טוב וחציו רע, נעשה כולו טוב. ובו שורה עכשיו הנר"ן, מה שהוא משיג ע"י מעשיו, במה שהוא מוסיף והולך."

אין כמה גופים. אלא אותו גוף שנופל, הוא קם. זאת אומרת, אותם הרצונות מאבדים את הכוונה על מנת לקבל ורוכשים כוונה בעל מנת להשפיע. ולכן נקרא שהאדם עובר מגוף אחד לגוף שני. אבל מדובר באותם הרצונות שישנם במלכות דאין סוף. אלא איך הם יכולים להתגלות, באיזה סדר בכל אחד ואחד, ובאיזה הקשר בין הרצונות של האחד עם האחרים, כדי כל פעם לבנות כלי אופטימאלי להשראת האור, שהוא נקרא "הגוף הקדוש".

"ומטרם שזכה לבנין חדש, אף על פי שהוא משתדל לזכך את לבו, מכל מקום הלב בעינה עומדת. ואז נבחן, שהוא בבחינת "עושי דברו". אבל צריכים לדעת, שהתחלת העבודה מתחלת דוקא בבחינת עושי דברו. אבל אין זה שלימות, משום שאין הוא יכול לטהר את מחשבותיו במצב הזה, כי אינו יכול להנצל מהרהורי עבירה, מטעם שלבו הוא מגוף של קליפה, ואין אדם חושב אלא מתוך הרהורי לבו, כנ"ל.

אלא רק המאור שבה מחזירו למוטב. שאז הגוף החוצץ מתפרד ממנו. והגוף הפנימי, שהוא קליפת נוגה, שהיה חציו רע, נעשה לכולו טוב. ואז נמצא, שהתורה מביאו לידי מעשה, שהוא ע"י עשייתו בנין חדש. וזה נקרא מעשה."

על האדם לעשות כל מיני פעולות ובמיוחד בתוך החברה, כי לבטח מגלה בה עד כמה שהוא נמצא הפוך מן האור, מהמשפיע. עד כמה כולו נמצא בתוך עצמו, בתוך הרצונות שלו. והמחשבות שלו כולן, הן רק איך למלא את רצונותיו. אבל על ידי פעולתו בחברה, הוא מקבל התרשמות מהחברה עד כמה חשוב לצאת מעצמו, ועד כמה הוא לא מסוגל לבצע זאת. ומתוך שתי ההתרשמויות הללו, לאט לאט מתרקמת בו בקשה, תפילה, מ"ן.

וככל שהוא מנסה בינתיים לעשות כל מיני מעשים כדי לשנות את עצמו, הוא רואה שלא מסוגל, שהם לא עולים יפה, כי כל פעם הרצון שלו מתגבר ונכנס לאותם מצבים כמו שהיו. אבל כל זאת הוא כדי להביא אותו לצעקה אמיתית, להבנה שרק האור יכול לעזור לו, ורק את ההשפעה הוא רוצה. ואז מתרחשת עליו פעולת האור שהופכת בו את היוצרות, והאדם מתנתק מהגוף הקודם, היינו, מסידור רצונות וכוונות קודמות. ובא למצב חדש, שקם לתחיה בגופו החדש, היינו, ברצונות שהם אותם הרצונות שהיו. אבל מפני שהם כולם בעל מנת להשפיע, הוא אפילו לא מזהה אותם הרצונות, אלא חושב שהם אחרים.

עד כדי כך הוונה משנה את הרגשת הרצון. כי הכל הולך אחרי הכוונה. האדם חי בתוך הכוונה, לא בתוך הרצון. הכוונה היא חזקה הרבה יותר מהרצון. הרצון הוא האמצעי. והכוונה היא העיקר, היא המטרה. וכך הוא בא לקראת המעשה. זאת אומרת, מהו "המעשה"? מי עושה את "המעשה"? המאור המחזיר למוטב. אבל האדם מזמין את המעשה הזה. ואז אפשר לקרוא גם את המעשה על שם האדם.

האם אפשר לברר מה שייך לקליפת נוגה מתוך עבודה בקבוצה?

אין לנו יכולת לדבר על קליפת נוגה, משכא דחויא, ג' קליפות הטמאות, "כולו טוב", או "חצי טוב" ו"חצי רע", כי לא יודעים איפה היא, זה לא נמצא בנו. לפני המחסום האדם נמצא בהסתרה. "הסתרה" נקרא שלא מסוגלים אנו לברר את מצבנו. אלא האדם נמצא או בהסתר כפול (הנקרא גם "הסתר תוך הסתר", הסתרה כפולה של זה בתוך זה), שקובע את מצבו כרע, ותולה את המצב בסיבות חיצוניות למיניהן. או בהסתר רגיל, שמרגיש את עצמו ברע, אבל כבר מרגיש במשהו שהרע הזה בא מהבורא, ויש לו אולי איזו מטרה.

אם האדם נמצא בתוך הסתרה, אין לו יכולת לראות את הכלי שלו ולמיין אותו. באיזה אור הוא ימיין אותו? איך הוא יראה מה טוב ומה רע, מה חצי חצי ומה רבע רבע? אלא הוא נמצא מבולבל בלי לדעת מה קורה לו ואיתו ובתוכו. ולכן צריך רק להרבות ככל האפשר ביגיעה נכונה. ולהבין שאם נמצאים בחושך, זו הזדמנות שנותנים לנו אפילו בחושך לעשות יגיעה נכונה, שהיא העבודה בקבוצה. בדומה לאדם שהכניסו אותו לחלל עצום ללא שום קירות או תומכות, בלי להבין ולדעת היכן הוא נמצא. ועליו להתחיל לפסוע וללכת בעלטה מוחלטת שיכול לפתע למעוד לתהום או לחטוף מכה הגונה.

אלא בתוך כל המצב הזה, שהאדם מפחד לעשות בו איזה צעד, נותנים לו יכולת להתקדם על ידי קבוצה וספרים. לכן צריך לתאר את המצב הנכון כחושך טוטאלי, שנמצאים בו ולא מסוגלים לעשות אף צעד. אלא רק על ידי שני האמצעים הללו, השקעה בקבוצה וקבלת חיסרון ממנה. ועם שתי הנקודות האלה, שכל כולו לא מסוגל לתקן את עצמו, וגדלות המטרה שנותנים לו, עליו לפנות ללימוד ובזמן הלימוד לדרוש את המאור המחזיר למוטב. כי זה מה שמכוון את האדם בכל החלל החשוך זה, להתקדם לאט לאט לקראת פתח היציאה. ואין לו עצה אחרת. אלא הבורא שבר את הנשמה הקדשה והמסודרת לכלים רבים מאוד. והם שיכולים להשתדל במשחק הזה להתקדם ולצאת מהחלל החשוך. אבל על ידי המאור המחזיר למוטב.

ישנו פתח שממנו בא האור, רק לא מרגישים אותו. ולכן הוא נקרא "מאור המחזיר למוטב", כי הוא לא מורגש, אלא "אור מקיף". ואיך האדם יכול לכוון את עצמו לאור הזה? על ידי הקבוצה. היא שמראה לו איך פחות או יותר לכוון את עצמו למאור, שבאמת יחזיר אותו למוטב. ומהו אותו "מוטב", אלה הבחנות שהאדם מקבל מהקבוצה. ושני האמצעים האלה, הם העיקר. ועל זה בעל הסולם אומר "הבורא שם ידו של האדם על גורל הטוב", ומביא אותו למקום היכן שהוא יכול לקבל הדרכה. אבל אחר כך האדם חייב לרכוש את העיקרון "צדיק באמונתו יחיה", לרכוש את האמונה. לקבל על ידי המאור המחזיר למוטב את תכונת ההשפעה.

האם יש "קיום מצוות" שמזכך את הכלים?

"קיום מצוות" הוא כבר קיום, הוא כבר לאחר התיקון. אבל יש אפשרות לומר גם כך וגם כך. כי הכלי השבור מתחבל כל מיני תחבולות כדי להגיע למ"ן. ועל ידי המ"ן הוא מקבל את המאור המחזיר למוטב, שבונה בו את כוח המסך. ועל ידי כוח המסך הוא מתקשר, כי הוא כמו דבק. כוח המסך הוא כוח ההשפעה. וכוח ההשפעה הוא הכוח שמדביק יחד את כל הנשמות, ועל ידם האדם קושר את עצמו למערכת ומתחיל לעבוד בה.

הבלבול עם השמות נובע מכך, שלא מבחינים ביניהם. "מצווה" נקרא כל מיני מעשים שמשתדלים ועושים כדי להגיע לרצון לתיקון. וגם לאחר מכן שמקבלים את המאור, ועל האדם פועל אור התורה. או לאחר שהאדם מקבל כוח מאור התורה ומכניס את עצמו לפעולה. אותה פעולה שמתקן את עצמו ככלי השפעה, הנקרא "שכר ועונש". ולאחריה שמקשר את עצמו למערכת, ונקרא "דרגת האהבה", שאינה תלויה בדבר ושתלויה בדבר, וכבר משפיע למערכת.

כל התהליך הזה בכל פרטיו נקרא "עשיית מצוות". כי תיקון הרצונות הוא חלק מהמצווה, אבל עיקר יישום המצווה הוא לעבוד עם הרצונות בעל מנת להשפיע. לכן כאשר אומרים "מצווה", קשה לדעת למה מתכוונים. מדובר על כל הפעולות. כי כל מה ששייך לתיקון הרצון, נקרא "מצווה". ויוצא, שאין במציאות משהו אחר חוץ מ"לעשות מצוות", על ידי אור התורה המחזיר למוטב. האור הזה בא ומתקן את הרצונות לעל מנת להשפיע, ואז אפשר להשתמש בהם בעל מנת להשפיע.

הפעולות שנעשות כדי להזמין את המאור המחזיר למוטב, נקראות "הכנה". אבל גם הן נקראות "מצווה", כי משתדלים כמה שאפשר לרצות להשפיע, למרות שבפועל אי אפשר לעבוד עם הרצונות האלה בהשפעה. ולאחר שמקבלים את הכוח דהשפעה מאור התורה, אז בפועל כבר פועלים בכל תרי"ג הרצונות בעל מנת להשפיע. ואם האדם פועל על מנת להשפיע, אז לפי ההתאמה לאור, להשפעה, האור ממלא אותו.

האור הראשון נותן כוחות דהשפעה ונקרא "אור המחזיר למוטב", "אור התורה", על שמה של התורה, כי "המאור שבה מחזירו למוטב". או כפי שקוראים לו בשפת הקבלה "אור ע"ב ס"ג". והאור השני הוא התלבשות הבורא בתוך הנברא, כי הוא נקרא "מרה", על שם ה"מורה", על שם ה"תורה". אבל האור הוא אותו אור. רק שמשפיע לכלי בצורות שונות, לפי הכנת הכלים, או כמחזיר למוטב, או כממלא את הכלי.

מה ההבדל בין מצוות לפי "שולחן ערוך" לבין פעולות בקבוצה ובהפצה?

ספר "שולחן ערוך" כמו כל הספרים הקדושים מדבר על תיקון הכלים, אבל בשפת הענפים. באדם ישנם תרי"ג רצונות, תר"ך (שש מאות עשרים) רצונות. וכל רצון צריך לעבור תיקונים. מלכתחילה אנחנו נולדים עם כל הרצונות בעל מנת לקבל. ולא מרגישים אלא רצונות קטנים של העולם הזה, בהתאם לזמנים שנמצאים בהם. אבל האדם שמתחיל לגלות רוחניות, מתגלים לו תרי"ג הרצונות, ותיקונם כתרי"ג מצוות. בעבודה על גלגלתא ועיניים הוא מגלה רמ"ח רצונות הנקראים "איברים". ובעבודה על אח"פ הוא מגלה שס"ה רצונות הנקראים "שס"ה גידין". אבל בינתיים אנחנו לא מרגישים ול פריט אחד מהם.

בספרים הקדושים לומדים תורה שמלובשת בשפת הקבלה, הנקראת "שפת הענפים". כמו שבעל הסולם מסביר ואומר (בתוך "תלמוד עשר הספירות" חלק א', "הסתכלות פנימית"), שאנשי ההשגה לא יכלו להעביר אותה אחרת גם לא אחד לשני. כי מה שתגלה בתוך הרצונות, הן רגשות, מידות האור. והמידה עצמה שמתגלה בתוך הרצון, אי אפשר להעביר אותה מאחד לשני. כי כלי ששייך לאחד לא ניתן להעבירו לשני. אלא הנשמות מחולקות, לפי פעולות האור שפועל בהן.

באין סוף היה רצון אחד. אלא האור שפעל עליו, לפי פעולתו בתוך הרצון, הביא את הרצון לארבע דרגות העביות. ולאחר מכן הביא את ארבעתן להתחלקות יתר לעוד ארבע בתוך ארבע בתוך ארבע, שכל אחת מהן כלולה בשניה. וכך נוצרו עולמות, פרצופים וספירות, ועד אין סוף חלוקה לפרטי פרטים בכל אחד ואחד מהם. עד כדי כך האור פועל בתוך הרצונות, שבלתי אפשרי לספור כמויות או למדוד איכויות, ולהביע אותן במילים.

ולכן מכל שכן, לא מסוגלים להעביר התרשמות בספירות פרטיות של האחד, לספירות פרטיות של השני. כי אותה מערכת שהאור בנה כשלמות של התכללויות עד אין סוף, הוא שבר לפי אותו קריטריון פשוט של התהפכות המסך מעל מנת להשפיע לעל מנת לקבל. ואותה התהפכות של הכוונה, הולידה פרצופים נבדלים, חלקי רצון נבדלים.

אי אפשר לתאר איך מערכת אינטגראלית שבה הכל קשור להכל, באין סוף פרטים וספירות פרטיות דפרטיות דפרטיות שנובעות אחת מן השניה, שכולם מקושרים בה יחד, עד שאי אפשר להפריד משהו, התפרדה במסך שהתהפך, ורק הוא מפריד אותם. כי מישור השבירה לא נעשה ברצונות, אלא במסך, בכוונות. והרצונות נשארו כמו שהיו. לכן במידה שמתקנים את הכוונה, רואים שהמערכת כולה מתוקנת. כי המערכת לא נשברה במובן של הרצונות, אלא המסכים התהפכו.

רק למי שעובר בחזרה את המהפך הזה, הפעולה הזאת מובנת. רק הוא מבין היכן קרתה השבירה. ולכן אי אפשר בשום צורה להעביר לאחר את פעולות התיקון, ולאחר התיקון את הפעולות הנכונות בהשפעה.

אלא אם היינו יכולים בצורה מדעית גלויה לדבר אחד עם השני. אז היינו כותבים ומוסרים מאחד לשני נוסחאות מפורטות, איזה רצונות, עם איזה מידות אור, עם איזה מסכים, או ללא מסכים, באיזו צורת שבירה הם נמצאים. אבל הבעיה היא מה השני יעשה עם הידע הזה. כי יש לו צורה בכלל אחרת של קליטה ותפיסה.

ככלל הקשר בין הנשמות, הוא רק דרך המערכת הכללית הנקראת "בורא". אבל בכל מקרה אי אפשר למסור אחד לשני מידע ולהחליף דעות, אלא רק בשפת הענפים. שלוקחים את המילון מהעולם הזה, ומסדרים אותו לפי העולם הרוחני. מפליא שקיים העולם הזה, כדי דרכו לאפשר למקובלים שנמצאים בעולם הרוחני, להתקשר ביניהם. אבל אם אחד נמצא בעולם האצילות והשני נמצא עדיין בעולם הבריאה, הם יכולים לדבר אחד עם השני רק בשפה של העולם הזה. כי העולם הזה הוא כעין העתקה מכל הרוחניות, שיורדת מאין סוף כחוטים עד העולם הזה.

וכך לא חשוב באיזו מציאות של איזו דרגה מדובר בעולמות רוחניים, מאין סוף עד העולם הזה, כי יש לכל מצב שם בעולם הזה, שמצביע על השורש שלו, שנמצא בג"ר דאצילות. ובצורה כזאת כל אחד יכול למסור לשני, כי השורשים הם אוניברסאליים ואחידים לכולם. ולא חשוב מה כל אחד מתאר בכלי שלו. על תיאור ההרגשה כלל לא יכולים לדבר. אי אפשר למסור מאחד לשני רגשות, כי לכל אחד נשאר כלי משלו. אלא אם האחד מוסר לשני סימן מהעולם הזה, לפי אותו סימן השני הולך עם הכלי שלו לשורש, ואז יודע על מה מדובר.

כך מדברים זה עם זה. האחד מוסר לשני מילה, והשני עם אותה מילה מהעולם הזה עולה לשורש שלה, ויודע מה נאמר לו. זו הלשון שבה כתובים כל הספרים הקדושים, ולא רק ספרי הקבלה. כי בכולם מתכוונים רק למצבים רוחניים. על העולם הזה אין מה לכתוב, הוא לא ראוי לאף מילה. אלא המילים הן מהעולם הזה, והתוכן כולו רוחני. לעיקרון הזה יש כמה השלכות. כי מה שהמקובלים מדברים, אנחנו לא יודעים בינתיים, עד שלא נימצא איתם יחד בעולם הרוחני, ונוכל לזהות את השורש שלהם.

עד אז אין לנו שום הבנה בכתבים שלהם. אלא אנו מסדרים אותם לפי הבנתנו בעולם הזה, והם אינם בשבילנו "ספר קדוש". אם לומדים מה שכתוב בספר, נמצאים בעולם הזה ולומדים "חכמה", העתקה לעולם הזה. ולא לומדים קבלה, לא לומדים על רוחניות. אלא אם מתכוונים בזמן הלימוד ספרים לספר רוחני, שמסביר על פעולות רוחניות. אז יש לדרוש מכל אותם ספרים רק את המאור המחזיר למוטב. כי טמון בהם כוח, שאם האדם רוצה, אז הם מביאים אותו לקשר עם השורש ולהארה עליו שמחייבת אותו להשתפר.

במידה שהאדם משתפר, הוא ניכנס לרוחניות ומבין על מה מדובר. ולפני כן הוא לא מבין. כך צריך להתייחס לכל הספרים הקדושים. אלא ביציאה לגלות רוב האומה איבדה את הקשר עם השורשים ורק יחידים נשארו ברוחניות. לכן המקובלים קבעו את החינוך של העם לפי העולם הזה. כי לפי הבנתו של רוב העם, שפת הענפים נתפסה כתיאור מה צריך לעשות בגוף עצמו, בידיים וברגליים. וזה נקרא "גלות".

לכן הצורה המתוקנת של קיום האומה בגלות, לאחר שאיבדה את הרוחניות, היה קיום מעשים בגשמיות. כי כמו שהעם נמצא בפנימיותו בהעתקה לעולם הזה, כך גם הגופים היו צריכים להיתקן על ידי קיום מצוות מעשיות. הקיום הזה היה מותאם לאלה שנמצאו בגלות, בניתוק מרוחניות. אבל ברגע שמתעוררת באדם נקודה שבלב, הוא מרגיש צורך להשליך מעליו את החיצוניות. ולכן מאז ומתמיד היתה טענה כנגד המקובלים, שהם מזלזלים במצוות מעשיות. אבל רק טבעי הוא, שאם רוצים לעלות לשורשים, להזדהות עם השורשים, מזלזלים בחיצוניות ועוברים לפנימיות.

וכעת שהגיע הזמן לתיקון המון העם בכללות, זאת אומרת, לא לפי קצב התעוררות הנקודות שבלב, אלא לפי "עת לעשות". אז יש צורך לצאת בהצהרה, שקיום מצוות בעולם הזה איננו העיקר. הקיום הזה איננו פסול ואיננו מפריע, אלא רק בתנאי שקובעים אותו כעיקר, שאין חוץ ממנו. אבל אם יודעים ש"קיום מצוות" נקרא, תיקון הרצונות של האדם, על מנת שיגיע להשפעה כלפי הבורא, בהתאמה כלפי הבורא, וכל היתר רק מסגרת ששומרים עליה בעולם הזה, אז יש סדר נכון בין חיצוניות לפנימיות, שהפנימיות היא העיקר והחיצוניות היא טפל.

ולסדר הנכון הזה צריך להגיע כל העם. בגלות היה צריך לקיים את המצוות "על פני האדמה", בעולם הזה. אבל מרגע שהגענו לסוף הגלות, לתחילת ההתעוררות לקיום רוחני אמיתי של מצוות, כל מצווה היא תיקון הרצונות, ולא העתקה שלהם בגשמיות. אלא עולים לשורשים ומתקנים את הרצונות עצמם. וכל הויכוח הוא רק סביב השאלה מה הטפל ומה העיקר. בזמן הגלות היה נכון לומר שספר הזוהר קדוש, וצריך להניח לו עד לאחר גיל ארבעים. והיום ההפך, ספר הזוהר וחוכמת הקבלה הם העיקר, כי הגיע העת לתקן את עצמנו. וכל הפעולות המעשיות בידיים וברגליים, הן טפל. כי התהפכו היוצרות, ואין מה לעשות. ולכן בהתאם לזמנים, מתחולל משבר בכל מערכת החינוך כולל בחינוך החרדי. כי הגיע הזמן, כפי שקובעים המקובלים, לחזור לשורש.

מה לעשות אם מרגישים חוסר חשיבות בקיום פעולה גשמית?

לא עוזר לומר לאדם מה לעשות. כי ברגע שהוא מגיע ללימוד חוכמת הקבלה ונמצא בתהליך הפנימי, מתהפכים בו היוצרות, והוא נמצא כל פעם במצבים משתנים. ומתוך המצבים האלה כבר נקבע עד כמה הוא יחזיק בחיצוניות, ועד כמה בפנימיות, ובאיזה יחס ביניהם. ולכן לא עוזר להגיד למישהו לעשות כך או לעשות אחרת. אם בכלל מסוגלים לומר כך. כי בקבלה מסוגלים לומר לאדם מה לעשות כעצה בלבד, כדי שילך בדרך נכונה לקראת מחשבת הבריאה.

ובדרך הוא ייפול ויקום, ומצבו יתהפך אלף פעם, כי כמו שכתוב: "אין אדם עומד על דבר מצווה, אלא אם כן נכשל בה". אבל אין בדרך הזאת כפייה מבחוץ. אלא האדם יכול לעשות את כל הפעולות מבפנים, אבל מבחוץ יכול לקבל רק עצות. לכן קורה משך זמן התיקון מה שקורה. כמו שבעל הסולם מדמה את התהליך לפרי טרם שהגיע לבישולו, איך הוא מר ומכוער ולא מתוקן באמצע הדרך. ולכן רואה גם את האחרים מרים ולא מתוקנים.

ובינתיים צריך להסכים עם המצב הזה, למרות שלא מצדיקים ולא מבינים. ואיך זה יסתדר במימד האומה או העולם, אין לדעת. בכל זאת יש עדיין פרטים לא ידועים ולא מובנים. אבל לא תפקידנו להתערב. אלא יש חלק שעלינו לעשות, ויש חלק שעושים מלמעלה.

מאמר ס"ט: "מקודם יהיה תיקון העולם"

שיחה מ-04.10.06

"אמר, שמקודם יהיה תיקון העולם, ואח"כ יהיה הגאולה השלימה, שהוא סוד ביאת המשיח, שהוא סוד "והיו עיניך רואות את מוריך" וכו', "ומלאה הארץ דעה". שזה ענין מה שכתב, שמקודם יתוקן פנימית העולמות ואח"כ חיצוניות העולמות. אבל צריכים לדעת, שחיצוניות העולמות, שיתקנו, זהו מדרגה יותר גדולה מתיקון הפנימיות."

"אמר" הכוונה, שבעל הסולם אמר, קודם יהיה תיקון העולם ואחר כך תבוא הגאולה השלימה. וברור למה אמר. כי כל הבריאה היא רצון לקבל, שניתן לנו מלכתחילה בצורתו המקולקלת, ככוונה על מנת לקבל. חומר הבריאה, הרצון לקבל עצמו, הוא לא משתנה. אלא הכוונה שלו, איך להשתמש בחומר, היא שנקראת "אגואיסטית" או "על מנת לקבל". והיא שהרחיקה את חומר הזה מהבורא בכל חמש המדרגות, בכל עומק הרצונות שישנו בחומר. ומה שצריך הוא, לתקן את השימוש בחומר הזה, ברצונות האלה, לעל מנת להשפיע.

בפשטות זה נקרא, לתקן את המעשים מלקבל ללהשפיע, משנאת חינם לאהבת הזולת ואהבת הבורא. ומפני שאור הבורא, מחשבת הבריאה, ההוי"ה העיקרית, יחס הבורא לנבראים, לא משתנים, אז במידה שהרצון לקבל משתנה בכוונתו להשפיע, במידה הזאת הוא מרגיש את עצמו דומה לאור. ואותו דימוי לאור, הוא מה שמורגש בו כמילוי. ולכן קודם בא תיקון הרצון, ואחר כך הרגשת הגאולה. שיוצא משליטת הרצון לקבל, לגאולה השלימה, להשפעה.

ובתיקון הזה ישנם שני שלבים עיקריים: קליטת הכוונה על מנת להשפיע. שלב הנקרא "תיקון של גלגלתא ועיניים", "קטנות", "פנימיות". שלב של קניית התכונה דהשפעה, הנקרא "תיקון ישראל", שישראל מתקנים את עצמם. כי ישראל אינם שייכים לבריאה, אלא הם תכונת ההשפעה, כוונת ההשפעה, שנמצאת בשליטה, בשבי, ב"אומות העולם", הנקראים "רצונות לקבל", "חומר הבריאה". והכוונות האלה על מנת לקבל, הן נקראות "ישראל בגלות", ואותן צריכים לתקן בעל מנת להשפיע.

ועל ידי הכוונות האלה מתקנים אחר כך את השימוש בחומר הבריאה עצמו, את השימוש ברצונות. זאת אומרת, משתמשים בחומר הבריאה, ברצונות דלקבל, הנקראים בעיקר "עביות ג'" ו"עביות ד'", בעל מנת להשפיע. ואז נקרא שמגיעים ליישום של כל המחשבת הבריאה. כי העיקר בכל התהליך הוא לתקן את החיצוניות, את העביות, את הרצונות עצמם. לכן בתהליך התיקון, קודם נעשה תיקון הפנימיות, תיקון "ישראל". ורק לאחר מכן נעשה על ידם תיקון החיצוניות, "אומות העולם".

"וישראל, שורשן מפנימיות העולמות, שזה סוד "כי אתם המעטים מכל העמים"." הכוונה במילה "המעטים" היא, שאין בהם עביות. כי ישראל מקבלים את העביות שלהם מאומות העולם בזמן השבירה, בזמן ההתכללות, כדי להתקלקל מהכוונה על מנת להשפיע לכוונה על מנת לקבל, ולרכב על החומר דרצון לקבל, כדי שייווצר קשר בין הכוונה לחומר. ולכן קודם מתקנים את הכוונה, מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, ורק לאחר מכן את השימוש בכוונה על גבי החומר. ישראל השורש שלהם מפנימיות העולמות, כי מכל העמים הם "המעטים", הכוונה שרוכבת על עביות הכלים. ואילו מחשבת הבריאה מתייחסת לכלים עצמם.

"אלא שעל ידי זה שמתקנים את הפנימיות, אז יתוקן גם החיצוניות. רק חלקים קטנים, וכל פעם ופעם מתוקני החיצוניות יתוקן (עד שפרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון), עד שיתוקן את כל החיצוניות.

ועיקר הבנה בין פנימיות לחיצוניות, הוא על דרך כשאדם עושה איזה מצוה, אז לא כל האברים מסכימים לזה. וזה דומה כאדם היושב בתענית, שאז אומרים, שרק הפנימיות שלו הסכים על התענית, אבל החיצוניות שלו יש לו אי נעימות מהתענית, שהגוף הוא תמיד בהתנגדות להנשמה. שרק בערך הנשמה יש להבחין בין ישראל לאומות העולם. אבל בערך הגוף הם שוים, שגם הגוף של ישראל דואג רק לתועלת עצמו."

הרצון רוצה מילוי, ולא חשובה לו בכלל הכוונה. אלא על מנת להשפיע או על מנת לקבל נקבע על ידי הפנימיות. והרצון שמשתייך לאותה כוונה, הוא נקרא "חיצוניות". ההסכמה שבלב, שצריך להגיע אליה בתיקון האדם, היא צריכה להיות מורגשת באדם כטבע שני. כי אין דבר כזה שהראש מסכים והלב לא, או הלב מסכים והראש לא, או הלב והראש מסכימים והגוף לא וההפך. אלא כמו שכתוב: "כל עצמותי תאמרנה". התיקון צריך לבוא בצורה כזאת, שכל דרגות הרצון יעבדו כך, שהאדם לא ירגיש שום קושי לעשות את פעולת ההשפעה בכל הדרגות שלו, במוחא וליבא, ובכל הפעולות למיניהם שמתגלות בו.

השינוי הזה, אי אפשר לעשותו על ידי האדם. כי האדם יכול לכפף את עצמו במוח או בלב, או מתוך פחד לעשות את הדברים, או מתוך שכנוע עצמי שכדאי לו לעשות, שאם לא היה כדאי, אז לא היה עושה. בכפייה הוא יכול להגיע לכל מיני פעולות פנימיות וחיצוניות. אבל על זה נכתב "אין כפייה ברוחניות", שתיקון חייב להיות בכל עומק הכוונה והרצון. ותיקון כזה האדם עצמו לא יכול לגרום שיקרה. אין לו את הכלים והאמצעים להחליף את הטבע שלו. אלא רק על ידי המאור המחזיר למוטב, שמכופף את עצמו לקיים את האמצעים, וכל פעם ופעם מוסיף יגיעה. כך פרוטה לפרוטה מצטברת לחשבון גדול, ומגיעה השפעה מספיקה של האור המחזיר למוטב, שמתקנת את האדם.

אבל עד שבאותה פעם יבוא האור ויתקן אותו, לאחר אלפי יגיעות קטנות, האדם מרגיש את עצמו יותר גרוע ויותר מקולקל, שהולך ומתרחק מתיקונים. מפני שכל פעם משתדל לתקן את עצמו, אבל עדיין לא מתמלאת סאתו, ולא פועל עליו האור המחזיר למוטב, אלא רק מתגלה עוד קלקול ועוד קלקול. כי לא עולה בידו לתקן איזה משהו שניסה, למרות שכל פעם מנסה מחדש. ולכן נאמר "אלף נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה". כי דרך הקבלה הפוכה מתפיסת השכל הרגיל, שמקום מקבלים "לפי צערא אגרא". והאדם יודע שנותנים תשלום, שכר, שיש תוצאה בהתאם למה שמשתדל לעשות.

אלא בקבלה, למרות שלפי ההיגיון אם משתדלים לעשות, צריכה להיות התקדמות, במקום זאת האדם מרגיש את ההפך, מרגיש התרחקות. ולכן הדרך הזאת שאיננה מסתדרת לאדם עם השכל, גורמת לו לצאת מכל התהליך. אלא אם כן, הוא מגיע להבנה שהמאור המחזיר למוטב פועל רק על רצון שלם. ורצון שלם הוא "לב שבור", שאותו האדם מגלה בכוחותיו עצמו. אם איננו מפחד לעשות ניתוח לעצמו, אז פועל עליו האור, ומחולל שינוי בטבע שלו.

"לכן, כשיתקנו הפרטים בדרך כלל ישראל, ממילא יתוקנו כללות העולם. נמצא, בשיעור שאנו מתקנים את עצמנו, בשיעור הזה יתוקן אומות העולם. וזה סוד מה שאמרו חז"ל: "זכה, מכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות". ולא אמרו: "מכריע את כלל ישראל", אלא כי "ואת העולם כולו לכף זכות". היינו כנ"ל, שהפנימיות יתקן את החיצוניות." כי העיקר הוא תיקון הכוונה. גם אם היא נמצאת בישראל, וגם אם אותה כוונה נמצאת בכלים דקבלה, באותם הנקראים "אומות העולם". רק אותה צריכים לתקן. את הרצונות עצמם לא מתקנים, מתקנים רק את הכוונות השורות על הרצונות.

ולכן על ישראל לתקן את עצמם. במידה ובתוך ישראל יהיה מסודר כך, כמו שבעל הסולם מסביר בסוף "הקדמה לספר הזוהר". שתהיה דאגה לפנימיות, לתיקון הפנימיות, לתיקון הכוונות, והעדפה שלה על פני חיצוניות, על פני קיום מצוות מעשיות בגוף, אז באותה מידה תעלה הפנימיות על פני החיצוניות בכל המדרגות מלמעלה עד למטה. בתוך ישראל, בין גדולי העם ועם ישראל, ובתוך אומות העולם, בין חסידי אומות העולם ומחריבי העולם.

אם הדרגה העליונה, אלה בישראל שמתעסקים בחיצוניות התורה, יחליפו אותה בעיסוק בפנימיות, בחוכמת הקבלה, כדי לתקן את עצמם, אז הם יגרמו תיקון בכל דרגות הפירמידה של האנושות, ויביאו את כל העולם לתיקון. החלק העיקרי והקובע נמצא בעם ישראל, בחלק שמתעסק בחיצוניות התורה. והם שיצטרכו להחליף אותו בעיסוק בפנימיות. אלא כל יתר החלקים, אם הם ישמעו על חשיבות הפנימיות ויעלו וידרשו, אז יוכלו לסובב ולשנות את התנאים החיצוניים כך, שהם יחייבו אותו חלק מעם ישראל שמתעסק בחיצוניות התורה, להחליף את עיסוקו לעיסוק בפנימיות התורה.

למה נראה שיש סתירה במה שכתוב במאמר?

מאמרי "שמעתי", הם דברים שאמר בעל הסולם בזמן סעודות עם תלמידיו. אולי חסרה בשפה המדוברת עצמה איזו נקיות מיוחדת, בפרט לאחר שהעבירו אותה משפה מדוברת לכתב. אבל גם רב"ש לא כתב אותם בזמן ששמע את הדברים, אלא בדרך כלל לאחר הסעודה. אז היה יושב וכותב מה שהיה שומע בזמן הסעודה. רצוי לנסות לתאר באיזו דרגה נמצא אותו תלמיד, ששומע את הדברים האלה, ולאחר שיוצא מהסעודה, יושב וכותב ברמה כזאת את מה שאמר רבו.

לכן יכול להיות שחסר פה ושם איזה קשר, כי חסרה מילה או איזו מילת קישור. אבל צריך לקחת בחשבון שהמאמרים האלה הם "שמעתי". ולא מאמר שכותב ועובר עליו המחבר, וחותם על כל פרט בו, כולל על צורתו הפנימית. וצריך להבין שהמאמרים האלה, הם היחידים חוץ מאיגרות בעל הסולם ומאגרות ומאמרי רב"ש, שבהם נמסרת כל תמצית העבודה הפנימית של האדם, שהתגלה בו רצון ודחף לאותה עבודה, ומוכן לתקן את עצמו.

לפעמים היו מצבים כאלה, שבעל הסולם היה צריך לפתוח בהתחלה באימרה מיוחדת, כדי לסובב את כל השיחה שלו לתועלת התלמידים. וצריך לקחת זאת בחשבון, שמכל מאמר ומאמר אפשר להוציא אותה תמצית שרצה למסור. והיתר, יכול להיות שגם בצורה כלשהי גרמה הסביבה.

מתי יש משמעות לקיום מצוות בעולם הזה?

כאשר המעשים שהאדם מבצע בידיים וברגליים, מצביעים על סיכום ההחלטות של האדם. כי כל מעשה שהאדם מבצע בגופו, מצביע על כך שהאדם החליט, שאותה פעולה כדאית לו, או כבריחה מייסורים, או כקניית תענוג. אחרת לא היה מסוגל להזיז אצבע. אלא השאלה היא, למה החליט שאותה פעולה כדאית לו, האם על מנת לקבל או על מנת להשפיע. אבל מבחוץ לא מבחינים בכוונתו.

אלא האדם, שעושה פעולות על מנת לקבל או על מנת להשפיע, הפעולות שהוא עושה זהות לחלוטין לתנועות של כל אחד אחר ברחוב, שעומד ומזיז ידיים ורגליים ואין לדעת מה הוא רוצה. כי אי אפשר לקבוע על האדם, מה קורה לו בפנים, איזה חשבונות הוא עושה. כי חשבון הוא עושה תמיד, רק השאלה היא בסופו של דבר אם החשבון לטובת עצמו או לטובת הבורא, לטובת האנושות, שהם בשבילו אותו דבר. כי שניהם מחוץ לגופו, מחוץ לרצונות שלו.

החשבון הזה הוא החשוב. לכן אומרים על מי שחושב, שהעיקר לקיים פעולות חיצוניות בידיים וברגליים, שהוא נקרא מתעסק בחיצוניות. כי עיקר תשומת לבו מופנית לדקדוק בכל הפעולות החיצוניות. אפילו מי שחושב בשביל מה הוא עושה, אבל עושה בקפדנות את כל המצוות לרווח עצמי, או בעולם הזה, כדי שהוא וילדיו יהיו בריאים, שהיום יצליח וירוויח במשהו, או בעולם הבא שיהיה טוב לו ולילדיו, גם הצורה הזאת עדיין לא נקראת צורה מתוקנת. כי עושה דברים בחיצוניות מתוך כוונות שיהיה רווח לו עצמו.

אמנם אם הוא עושה את הפעולות האלה, הן מחזיקות אותו במסגרת של הרגל, ובונות צורה צפויה של אדם שכל דאגתו בחיים, היא להיות בכיוון הזה. אבל התורה דורשת מהאדם לעלות מעל הכוונה על מנת לקבל, הנקראת "אגואיזם", הנקראת "שנאת חינם", כי הדאגה רק לעצמו היא תמיד על חשבון מישהו אחר. אבל הרצון הזה להשתמש ולנצל את כולם לטובת עצמו, לא נועד אלא רק כדי שהאדם יעבור ממנו לכוונה על מנת להשפיע, הנקראת "אהבת הזולת" או "אהבת הבורא", כי גם הוא "זולת" מאיתנו.

ואז הפעולות החיצוניות שהאדם מבצע, הן מהוות בשבילו מסגרת חיים בלבד. למרות שגם לעת עתה טוב אם האדם מקיים פעולות כאלה ומחזיק בהן, כי הן מספקות לו מסגרת שהוא כבר רגיל אליה, וסביב זה הוא יכול כל הזמן לבדוק מה הוא עושה ובשביל מה הוא עושה.

אבל העיקר הוא תיקון הלב, וזה נקרא "פנימיות". אבל מבחוץ אי אפשר לדעת באיזה כוונה האדם מבצע פעולות בחייו כלפי החברה או כלפי עצמו.

ולכן החכמה או האמצעי לשנות את הכוונה, מטובת עצמו לטובת הזולת שזה נקרא "על מנת להשפיע", הוא שינוי קשה מאוד לאדם. ואין בכוחותיו של האדם לעשותו. אלא מהאדם נדרשת רק הכנה.

לשים את כל לבו ומרצו שיקרה בו השינוי. ואז השינוי עצמו מתחולל בו על ידי המאור המחזיר למוטב. כי רק האור שברא את הרצון, האור שברא את הכוונה על הרצון, אותה כוונה על מנת לקבל, רק בכוחו לשנות את הכוונה הזאת שתהיה על מנת להשפיע.

ועלינו לעסוק בכך. לכן ניתנה לנו התורה, כי "המאור שבה מחזירו למוטב". ואותו מאור הוא כל הכוח של התורה. אם עוסקים בספרים שמדברים על רוחניות, על מצבים שבהם האדם כבר מתוקן בכוונות על מנת להשפיע, והאדם שם לבו ורוצה להגיע למצבים האלה ולהיות בהשפעה לזולת, אז הוא מתחיל לדרוש מהלימוד שיביא לו תרופה, אותו המאור שיחזיר אותו למוטב, וייתן לו תנועה מחוץ לעצמו כלפי האנושות וכלפי הבורא.

ואם הדרישה הזאת באדם, חוזרת ונשנית בזמן הלימוד, בזמן הקריאה בספרים, שמדברים על אותם מצבים מתוקנים, כי רק אז אפשר לדרוש את המאור, אז לאט לאט היגיעה שלו והרצון שכך יקרה, מזמינים עליו מספיק אור המחזיר למוטב, שמשנה בו את הכוונה.

למה נחשב חטא לצייר את דמות הבורא?

החטא הוא, שהאדם מצייר לעצמו איזה דמות חיצונית. לכן כתוב: "לא תעשה לך פסל, וכל תמונה". כי אין בורא מחוץ לנברא. בורא הוא אותה צורה מתוקנת שהאדם יכול לדמיין לעצמו. והוא לא יכול להיות מחוץ לנברא. הבורא הוא תכונת ההשפעה שהנברא מקבל בכל המדרגות. ולכן הבורא כל פעם משתנה.

המושג "בורא", מקורו במילים "בוא" ו"ראה". זאת אומרת, "לאחר שתתקן את עצמך, אז תבוא ותרגיש את התכונה החדשה שלך, את הרצון החדש שלך". כי בורא הוא אותה השפעה והאהבה שיש לאדם כלפי הזולת. לכן אסור בתכלית האיסור לדמיין את הבורא מחוץ לאדם. כמו שלומדים ב"מבוא לספר הזוהר", האדם לא יכול לעסוק בצורה מופשטת. כי הוא לא מסוגל להגדיר אותה או לדמיין אותה. אלא רק את החומר של הרצון לקבל וצורה מלובשת בחומר. הבורא הוא רק מה שמתגלה בתוך הכלי של האדם. ומחוץ לכלי לא מתגלה ולא מורגש דבר.

לכן אסור לאדם לדמיין את הבורא, כמשהו שנמצא מחוץ לו. כי הבורא היא הצורה המתוקנת של האדם, התכונה המתוקנת שלו, הכוונה המתוקנת שלו, האהבה שמצטיירת בו כתוצאה מהתיקון. ואליה מזמינים את האדם "בוא וראה". לגלות בתוכו את תכונת האהבה, את הבורא שמתלבש בתוך הכלים המתוקנים שלו. רק כך מגלים את הבורא, ורק לאהבה הזאת צריך לצפות, ולא למשהו מחוץ לאדם. כי מחוץ לאדם אין שום דבר, גם לא עולמות עליונות ורוחניות. אלא הכל נמצא בתוך האדם, בתוך הכלי של הנשמה שלו, הנקרא "מלכות דאין סוף".

למה ישראל מביאים נזק לעולם אם הם לא עוסקים בפנימיות?

כדי להסביר את הסיבה לכך, צריך ללכת לשורשים. הבורא ברא רצון להנות. הרצון להנות הוא כל הבריאה. כדי ליצור ברצון להנות יחס לעצמו, הבורא פיתח אותו עד דרגה שהרצון להנות מתחיל להרגיש מי מהנה אותו, להרגיש שיש בתוכו מישהו שרוצה להנות לו. ומתוך זה הוא מתחיל להרגיש שאותו מישהו אוהב אותו, והוא עצמו רק רוצה לקבל ממנו ולנצל אותו. הוא מתחיל להרגיש שהמישהו הזה הוא כולו משפיע, כולו נותן, כולו רק חושב עליו, ואילו הוא עצמו ההפך.

מידה כנגד מידה. הנברא מתחיל לגלות חושך, כלי. כנגד האור, הבורא, שמאיר לו. ברצון לקבל שלו מתחיל להתרקם יחס למקור חיותו, לתענוג שבו, להרגשה והבנה שלו - שכל זה בא ממה שקודם לו. כך הוא מתחיל להשיג את המקור, לפי סדר של ד' בחינות דאור ישר.

וכתוצאה מכך באה אותה הרגשה שלילית, שמרגיש את עצמו יותר גרוע מהמשפיע. מדוע? ראשית, כי הוא מגלה את המשפיע כשלם, ואת עצמו כבלתי שלם, כתלוי במשפיע. ושנית, הוא מגלה שהמשפיע הוא נצחי ושלם, מפני שהוא לא תלוי בשום דבר. ולמה הוא לא תלוי? כי תכונתו היא כזאת, ששום דבר לא יכול להזיק לו.

מעבר לכך הוא מגלה, שהרצון של המשפיע הוא רק להשפיע. והתענוג של המשפיע, הוא רק שיהיה לנברא תענוג ממנו. כמו בחוק האהבה, שהאוהב רוצה שהנאהב יהנה ממנו. מתוך כל ההרגשות אלה שעוברות על הנברא, הוא מתחיל להרגיש עד כמה הוא בזוי, לעומת תכונת ההשפעה הזאת. להרגשה הזאת קוראים "בושה".

הבושה הזאת איננה כמו בעולם שלנו, שמתביישים לאחר שנתפסים "על חם" במשהו לא נעים. ואם לא נתפסים, לא מתביישים. אלא בושה מגילוי תכונת הנברא לעומת הבורא. לעת עתה הבושה מתגלה אצלנו כלפי אחרים. אבל בשורש, מתוך הרגשת הבושה, הנברא מתחיל להשתוקק לשנות את עצמו. הוא מגלה שלשנות את עצמו איננו למחוק את עצמו, למרות שהיה רוצה, אלא ש"עצמו" יישאר. כי הוא לא מסוגל, אלא רק לעבוד עם אותה הרגשת הבושה שמתגלה בו.

לכן הוא עושה צמצום רק על בחינה ד' ולא על ג' בחינות ראשונות, על ט' ראשונות. ולוקח את ג' הבחינות הראשונות, את ט' ראשונות, את ההבחנות האלה שהבורא מתייחס אליו, ושם לעצמו כמטרה לאמץ אותן, כדי שבחינה ד' לא תישאר כמו שיצאה, אלא שתהיה כמו הכתר, כמו הבורא. אחרת אין לו שום אפשרות להתקיים, כי איננו מסוגל להחזיק את עצמו ולהמשיך להרגיש את הבושה.

השינוי איננו ברצון עצמו, בחומר הבריאה, בבחינה א' של הרצון, אלא השינוי הוא בכל הספירות, בכל התכונות, שהוא מרגיש כתכונות המשפיע, איך לאמץ אותן שיהיו תכונות שלו. כל ההחלטה של הנברא היא כלפי התכונות הקודמות לרצון, שהן תכונות הבורא. אבל בהרגשת הנברא, בתוך הרצון ההילי הזה, הן כבחינות שורש, א', ב', ג'. ובחינות ההשפעה האלה, שהנברא משיג את השפעת הבורא, הן נקראות "ישראל".

הנברא רוצה לקנות ולעבוד איתן. אבל כדי לקנות אותן על החומר, הנברא חייב שכל רצון ורצון שנמצא בו, יתכלל בערבוביה עם התכונות של הבורא, עם הכוונות האלה. כי התכונות האלה, מצד הבורא הן תכונות, ומצד הנברא הן כוונות, תוספות, הכוונות, איך החומר שלו צריך לעבוד. וכדי שכל רצון ורצון להנות של הנברא, יוכל להתכלל עם הכוונות דלהשפיע, הכרח לעבור שבירה, זאת אומרת, עירבוב בין חומר הבריאה, בין הרצונות, לבין הכוונות.

ולכן אנחנו מקבלים מלכתחילה רצונות, שהם כולם עם כוונות על מנת לקבל. וקודם צריכים לתקן את הכוונות שיהיו בעל מנת להשפיע, את הט' ראשונות. וזה נקרא לצאת מהעולם הזה למערכת העליונה, לעולמות אבי"ע דטומאה ואבי"ע דקדושה. כי בינתיים אנחנו נמצאים בעולם הזה כתוצאות מבי"ע דטומאה. והתהליך שעוברים הוא לצאת למעלה, ולהתחיל לתקן את הכוונות בין שתי המערכות האלה.

מה ההבדל בין החיצוניות לבין פנימיות ישראל?

מושג "ישראל" אחרי השבירה שונה ממושג "ישראל" ככלים דהשפעה. כי "ישראל" לאחר השבירה הן תכונות דהשפעה שנכללו בזמן השבירה מכלים דקבלה ונפלו יחד. "ישראל" שבהם נקרא הפנימיות שלהם, שזהו הכוונות. וכלים הנקראים "אומות העולם", העיקר בהם הרצונות ולא הוונות, מפני שבהם הכוונות מצורפות לרצונות, מתוך התערבותם בט"ר, שנקרא "ישראל", בזמן השבירה. ועליהם כתוב, שיצאו אליהם לגלות.

העיקרון הזה ניתן להמחשה בצורה היסטורית. בהתחלה היתה אומה בבלית עתיקה בלבד, כמו שמסופר בתורה. ומתוך האומה האחת הזאת, יצא אדם אחד שגילה את "האלוקות", את הכוונה על מנת להשפיע, ונקרא "אברהם". הוא ארגן סביבו קבוצה, אנשים שגם הם רצו לגדל בתוכם את הכוונה על מנת להשפיע. וכך נוצרה אותה קבוצת המקובלים שהלכה וגדלה עד למימדים, שהחלה להיקרא "עם". למרות שכבר בתורה נכתב, ש"אין עם" כזה בין העמים. "אין העם" הכוונה, הם לא עם. כמו שכתוב במאמר, "כי אתם המעטים מכל העמים".

ישראל לא נקרא "עם", אלא רק כוונה. זאת אומרת, ישראל הם רק "נושאי דעה", אמצעי לתיקון העולם. וכל יתר העולם ממשיך להתפתח על ידי האגואיזם שבו. רק עם ישראל הלך והתפתח על ידי הכוונה שהתפתחה בו. ועד חורבן בית שני, כל פעם שגדל הרצון לקבל, בהתאם לכך היו ישראל מחזקים את הכוונה על מנת להשפיע. אלא הגיע העת של ישראל להתערב עם כל העמים, ואז התרחש "חורבן הבית", איבוד הכוונה על מנת להשפיע, והמרה שלה בכוונה על מנת לקבל.

כמו שמסופר על עשרים וארבעה אלף תלמידיו של רבי עקיבא, שירדו מרמה של "ואהבת לרעך כמוך" לשנאת חינם, וגרמו חורבן לאומה שלימה. זאת אומרת, אותה קבוצת המקובלים הנקראת "ישראל", נפלה מהדרגה הרוחנית, הפנימית, לדרגה חיצונית, גשמית, ונעשתה כמו כל העמים. לכן היציאה בין העמים נקרא "גלות". כי בהתאם לגלות ברוחניות, שאיבדו את הכוונה על מנת להשפיע, את הכוונה ישר לבורא ("ארץ" נקרא רצון, ישראל נקרא "ישר" "אל"), גם בגשמיות יצאו מארץ ישראל ועברו לחוץ לארץ. כי השורש הוא שקובע מה קורה בענף.

וכך נעשה בגשמיות מה שנעשה ברוחניות. וישראל התערבבו עם הגויים ו"יעשו כמעשיהם". כל החוכמות שיכלו לפתח מסרו בידי אומות העולם, ובתמורה אומות העולם מסרו לישראל את האגו שלהם. עד שאותה התערבבות והתכללות זה בזה הגיעה לקיצה במאה העשרים, כמו שקבעו המקובלים, והגיעה העת לתיקון. זאת אומרת, אותה קבוצת המקובלים חייבת לעלות את עצמה ממצב הגלות, מהמצב המקולקל, למצב המתוקן, ולאחר מכן לתקן את אומות העולם. כי כל השבירה והנפילה לחורבן וגלות, לא היתה אלא כדי להתקשר עם אומות העולם במטרה לתקנם.

אומות העולם לא יכולות להיתקן ללא התערבבות עם הכוונה הנקראת "ישראל". כמו שהמדרש מתאר את הקב"ה סובב בין כל העמים, ורוצה להגיש להם את התורה, ואף לא אחד מהם רוצה לקבל אותה. כי כלים בעצמם אינם מסוגלים בצורה ישירה, לתקן את עצמם על ידי המאור המחזיר למוטב. אלא חייבים כדי למשוך את המאור המחזיר למוטב, כוונה מצד הכלים "רוצה אני בתיקון", השתוקקות "הלוואי שהאור יעזור לי" לרצות אותו. שהאדם מרגיש את עצמו חולה אנוש, ופותח את הספר בצימאון לקרוא לא חשוב מה, העיקר שמהר תבוא אליו התרופה, אחרת הוא מת. כי הוא לא מסוגל יותר להרגיש את עצמו בצורה מקולקלת כזאת, ששורפת אותו כמוות.

אם האדם מרגיש כך, אז המאור פועל עליו ומתקן אותו - מרכיב לו את הכוונה על מנת להשפיע. אבל כדי לרצות את זה, האדם צריך להתכלל עם בחינת ישראל, עם הכוונה על מנת לקבל, ולהרגיש אותה עד כמה שהיא על מנת לקבל, אותה בחינת ישראל המקולקלת. ולכן צריכה להיות התכללות בין ישראל לאומות העולם. כי מלכתחילה אומות העולם לא יכולות לקבל את התורה, הן לא מרגישות אליה קשר. אלא צריכה להיווצר בתוכם כוונה מקולקלת, כדי שירגישו ההפך מהבורא וירצו להיתקן.

בינתיים התהליך כולו עבר רק על ישראל. ואומות העולם המשיכו בהתפתחותם האגואיסטית. כי למרות שהכוונה על מנת להשפיע נמסרה משך שנות הגלות גם לאומות העולם, אבל הם לא היו מסוגלים לתקן את עצמם, אלא מעט להשתוקק לתיקון. כי כבר יש בהם עכשיו חלוקה לחיצוניות ופנימיות. הפנימיות שלהם נקראת "חסידי אומות העולם", והחיצוניות שבהם נקראת ההפך, "המזיקים והמשמידים באומות העולם". אבל אלמלא ישראל שהתערבו עם אומות העולם, הם לא היו נעשים כל כך גרועים, כי לא היו מקבלים כוונה "על מנת לקבל". ולכן כתוב שלא באה פורענות לעולם, אלא בגלל בני ישראל.

ועמי העולם בעצמם לא מסוגלים לתקן את עצמם, אלא רק לרצות מעט את התיקון. אבל התיקון עצמו צריך לבוא מישראל שהתכללו עם אומות העולם בזמן הגלות. וחייבים עכשיו על פני ההתכללות שרכשו, להחזיר את עצמם למצב המתוקן. כי סדר התיקון הוא, שקודם כל חלק "ישראל" שבעם ישראל, הנקרא "פנימיות ישראל", מתקן את עצמו, וכך נעשית מתוקנת חיצוניות דישראל. והחיצוניות של ישראל קשורה לתיקון הפנימיות באומות העולם ל"חסידי אומות העולם". והחיצוניות של אומות העולם תתוקן רק בגמר התיקון. אבל בסדר התיקון הזה יש עוד פרטים. כי בכל זאת עד שהפנימיות תתוקן, החיצוניות צריכה להפעיל עליה לחץ של רצון, נחיצות לתיקון.

לכן בעל הסולם מציין שאפילו לפני תיקון ישראל, חייבת להיות התפשטות של חוכמת הקבלה גם בקרב אומות העולם. כדי שעמי העולם יחייבו את ישראל לתיקון ויביאו אותם "על כתפיהם" לירושלים, כמו שכתוב בספר ישעיהו. כי אם החיצוניות תדרוש תיקון מהפנימיות, אם אומות העולם ירגישו צורך בתורה, אז גם לעם ישראל יהיה קל יותר לבצע את משימת העם הנבחר. בתהליך הזה יש עוד פרטים רבים כמו ג' קווים וכל הערבוביות במלחמות ובהתכללות של התיקונים. אבל התהליך הוא בעיקרון, שאותה קבוצת המקובלים שנפלה מרוחניות, היא חייבת לחזור לרוחניות ולתקן את עצמה, ולגרום לתיקון העולם.

האם "זכה" נקרא בחינם?

"זכה" נחשב חינם רק במילים דעלמא. כי "זכה" איננו סתם כך, אלא לאחר שנתן יגיעה. רק העניין הוא "זכה" או "לא זכה", שאין קשר ברור בין מה שעסק בו, לבין מה שקיבל. אלא "זכה בפרס" יכול להיות, שהאדם עבד קשה מאוד וזה התשלום שלו. רק קוראים לעבודה הזאת "פרס", כי היא איננה סתם תשלום המקובל בין בני אדם, אלא משהו מכובד ומיוחד מאוד, שמבדיל אותו מכל אדם.

"זכה" יכול להיות זכייה כמו בקבלה, במובן של הזדככות. שהאדם הזדכך, תיקן את עצמו, ולפי גודל המסך, לפי הזת שקיבל בכלים, מרגיש בתוכה את תכונת ההשפעה, את האור, ואז נקרא "זכה", לפי הזת שהשיג. או העבודה שהאדם עושה, מפני שהיא עבודה בכלים מקולקלים מתוך רצון לתקן אותם. אז כנגד זה הוא מקבל מאור המחזיר למוטב, שהופך לו את היוצרות, ומשנה לו לגמרי את הטבע.

ולכן הוא נקרא "יגעתי ומצאתי". כי האדם יכול להתייגע, אבל הוא לא עושה את התיקון בצורה ישירה ומשיג רוחניות. אלא הוא עושה בעולם הזה כל מיני פעולות ברצונות המקולקלים שלו, ופתאום בלי קשר "נוחת" עליו עולם חדש, הרגשה חדשה, חיים חדשים, הכל מחדש, בלי שיידע מראש מה צפוי לקרות. לכן הגילוי הזה נקרא "יגעתי ומצאתי", ולא "יגעתי וזכיתי" או "קניתי". כי יש בזכייה הזאת עניין של מציאה. מה שהאדם מקבל, לא נובע באופן ישיר ממה שהוא עושה.

האם החיצוניות צריכה לדרוש מהפנימיות להיתקן?

חיצוניות לא יכולה לדרוש כמו פנימיות, כי החיצוניות הרבה יותר עבה וכבדה. ואי אפשר לדרוש מחיצוניות כמו מפנימיות מקולקלת. אבל בכל מקרה ישראל מיועדים לתיקון העולם. ולכן בכל פרט ופרט מהתיקונים שהם עושים על עצמם, הם חייבים לדאוג שהתיקונים האלה יהיו לשם כל העולם. כי מלכתחילה הם נועדו לתקן את העולם.

זאת אומרת, כבר מתחילת דרכו, האדם מישראל שהולך לתקן את עצמו, הוא חייב לדעת את כל הדרך, מה עומד לפניו ומה הוא גורם במעשיו לכל העולם. הוא צריך להיות אחראי על התיקון ולרצות שזה יקרה. הוא חייב להבין שהתיקון שלו מיועד בסופו של דבר לכל העולם. ואם לא מציב לפניו את המטרה הזאת, אז לא נקרא שכוונתו שלימה. אלא חייב להגיע לכוונה הזאת, שמתקן את עצמו כפרט מתוך כלל ישראל, כדי שהכלל כולו יהיה מתוקן ויתערב עם כל העולם, ויתקן את כל העולם. כך שכולם יהיו כאגודה אחת וכלי להשראת השכינה. לכך שהבורא יתגלה בכלי של הנברא, וימלא את הכלי הזה.

אחר כך מתבאר בפנים הכוונה הזאת עוד יותר - פנימיות ההשגה של מחשבת הבריאה שנמצאת בבורא, הדבקות עימו, הרגשת החיים שנקראת "תורה", "תורת חיים", שצריך לגלות בזה - אבל את הדברים האלה האדם מתחיל להבין רק אחר כך, מה עוד נמצא בפנים, מה מצטרף בצורה טבעית, בתוך הכוונה הזאת.

מאמר פ"א: "ענין העלאת מ"ן"

שיחה מ-16.10.06

לבעל הסולם היה נוח להסביר את הדברים האלה על ידי שפת הקבלה. כי מי שנמצא בהרגשה של הבחנות רוחניות, אין לו שפה נוחה ממנה לשמוע ולהעביר את התרשמותו והתרגשותו:

"ידוע, שע"י השבירה נפלו נצוצין דקדושה לבי"ע. ושם בבי"ע אין הם יכולים להתתקן. לכן צריכין להעלותם לאצילות. ועל ידי זה שעושים מצות ומעשים טובים בכוונה עמ"נ להשפיע נחת רוח ליוצרו ולא לעצמו, מתעלים הנצוצין הללו לאצילות. ואז הם נכללים במסך דעליון, שבראש המדריגה, ששם נשאר המסך בנצחיותו. ואז יש זווג על המסך בהתכללות הנצוצין. ונמשך אור העליון בכל העולמות, כפי שיעור הנצוצין שהעלו.

וזה דומה כמו בהזדככות הפרצופים דעקודים. שלמדנו, שבעת הזדככותו, שהאור נסתלק בסיבתו, אז המסך דגוף עולה ביחד עם הרשימות לפה דראש. והטעם, משום שבעת שהתחתון מפסיק לקבל, אזי נקרא שנזדכך מעוביותו. לכן יכול המסך דגוף לעלות חזרה לפה דראש. משום שכל ירידתו למדרגת גוף, היתה משום שהאור התפשט מלמעלה למטה, היינו לתוך כלים דקבלה. והראש נבחן תמיד שהוא בחינת ממטה למעלה, היינו בהתנגדות להתפשטות. ומשום בעת שהגוף מפסיק לקבל את האורות מלמעלה למטה, מסיבת חסרון המסך שנזדכך, על ידי הביטוש פנימי ומקיף, נבחן שהמסך דגוף נזדכך מעוביותו, ועולה עם הרשימות להראש.

כמו כן, בעת שהאדם עוסק בתורה ומצות עמ"נ להשפיע ולא לקבל, אז על ידי זה הנצוצין עולין למסך שבראש שבעולם אצילות (והם עולים ממדרגה למדרגה, עד שבאים לראש דאצילות). וכשנכללים במסך הזה, ויוצא קומת האור לפי בחינת גודלו של המסך, ניתוסף אור בכל העולמות. וגם האדם, שגרם את השבח למעלה, מקבל גם כן הארה, בזה שהשביח למעלה בהעולמות."

בקבלה לומדים על הנברא, שכדי להיות נברא, הוא חייב להיות שונה מן הבורא. אם תכונת הבורא היא השפעה, אז במחויב תכונתו של הנברא היא קבלה. אבל בצורתו ההפוכה מן הבורא, הנברא איננו ראוי לחיות ולהתקיים, כי לצורת הקבלה אין כלל קיום במציאות. אלא כל מה שיש בנו כמציאות קיום נוכחית, או כמציאות קיום בקליפות, בכוונה כוח ההשפעה סידר כך את מערכת המציאות. כדי שיוכל להגיע לקבלה, לרצון לקבל, ולהחיות אותו. למרות שהרצון לקבל עצמו לא ראוי להתקיים. אבל האור שמגיע מהשפעה, הוא מחיה ומחזיק אותו, כדי לתת לרצון לקבל אפשרות לתקן את עצמו, ולהגיע גם הוא לצורת ההשפעה.

וכדי לאפשר לרצון לקבל, להצטייד בכל ההתרשמויות מן האור ומעצמו, ממעמדו כנגד הקדושה, כדי שיבין מי הוא ואיך הוא צריך לתקן את עצמו, נבראה מערכת העולמות, ונעשתה שבירת הכלים כהכנות בתכונות הקבלה וההשפעה. שתכונות ההשפעה נכנסו לתכונות הקבלה, ונתנו להן אפשרות להרגיש מה שלמעלה מהקבלה - הבחנות רוחניות, תכונת הבורא. וכך הנברא, מתוך מצבו הנגדי, השבור, הרחוק ביותר, יכול להתחיל לזהות את מעמדו ולרצות להגיע להשפעה.

כל הרצון הזה וההתעוררות להשפעה, באים רק על ידי האור שמשפיע על הנברא, וגם התיקון בא על ידי האור. וכל המעמד הרוחני הוא על ידי האור. אלא הנברא, מכל אין סוף המצבים והבירורים שקורים איתו, יש לו רק פעולה אחת ויחידה שהיא ממש שלו, והיא נקראת "העלאת מ"ן". כי אחרי שמסודרים לו כל הנתונים, כל היוצרות, ורואה לפניו את התמונה שמתגלה, הוא חייב לעשות רק בחירה אחת - בין קליפה לקדושה. ולהגיע למצב שהסביבה והאמצעים ישפיעו עליו כך, שהוא ירצה להיות בתכונות האור.

לכן אנו נמצאים כבר אחרי השבירה, לאחר הירידה. ומה שנותר לנו לעשות במציאות העולם שלנו, הוא רק לחפש אפשרויות להעלאת מ"ן, לבטא את הרצון שלנו לתיקון. זאת אומרת, להבין מהו אותו עניין הנקרא "לשמה". כי יש פירושים רבים למושג הזה "לשמה", ויש אנשים רבים שמלמדים תיקון. אבל ההבדל בין מה שהמקובלים מסבירים, כתיקון שצריך לבצע, לבין כל שאר השיטות, הוא בפירוש מהו "לשמה". מהי אותה בקשה שצריכה לבוא מצד האדם, שבה הוא מעלה מ"ן. איך אפשר למדוד ולבדוק אותה.

ולפי דברי המקובלים יש כמה בדיקות. קודם כל, כמו שאומר בעל הסולם, לימוד מספרים אמיתיים בלבד. כי רק בהם אנשי השגה מתארים את המדרגות הרוחניות העליונות, את המצבים הרוחניים האמיתיים. ואם לומדים אותם, לומדים מהמקור (בימינו אלה כתבי בעל הסולם, שהכין והתאים את ספר הזוהר וכתבי האר"י לדור שלנו), שעל ידו מושכים את המאור המחזיר למוטב. אור מקיף שמביא להכרת הרע, להרגשה אמיתית באיזה "לא לשמה" נמצאים. ואותו "לא לשמה", הוא לעצמו מצב גדול ומכובד מאוד. כי אחר כך מתוכו מגיעים ל"לשמה" על ידי עבודה בקבוצה. כמו שמתואר בכתבי בעל הסולם ורב"ש, שרק על ידי החברה אפשר להביע באיזה מצב רוצים להיות. זאת אומרת, בגשמיות ולא ברוחניות. אלא בכלים שלנו, ביחס בין החברים, בבניית קבוצה שכוללת את כל המערכות.

ובעל הסולם מסביר במאמר "בחירה חופשית", שכבר מתחילת המדרגות, עוד בעולם הזה, על האדם לבנות את הסביבה שלו. אבל שני התנאים האלה, קבוצה שבנויה לפי עצות המקובלים, ולימוד מהמקורות שהם הכינו לנו, גם הם אינם מספיקים. כמו שמוכיח הסיפור של בעל הסולם ("פרי חכם - אגרות"), איך הגיע בתחילת המאה לירושלים וגילה אנשים שוקדים על לימוד ספר הזוהר וספרי האר"י, בלי מטרה לתקן ולשפר את עצמם ולהגיע להשגה. הם לא הבינו שיש מטרה כזאת בלימוד. אלא היו בטוחים שדי בלימוד בעלמא, והיתר מגיע ברוח הקודש למי שמגיע.

לכן גם הספרים האמיתיים אינם מועילים תמיד. כמו שרואים על קבוצות רבות, ששוקדות ולומדות מספרי מקור, ועושות כביכול עבודה פנימית, ואפילו מתוך רצון להתחבר ולהגיע למה שהן מגדירות כרוחניות, שאין זה מספיק כדי להגיע למשהו, או לפחות להיות בתהליך של התפתחות. אבל איך לבדוק האם חסר משהו? העניין הוא שצריך לדרוש את האמונה. כמו שבעל הסולם כותב ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" (אות י"ז): "ולפיכך מתחייב הלומד בטרם הלימוד," לתת את כל היגיעה הנדרשת כדי להגיע לתכונת ההשפעה.

בקבלה לומדים, שלא יכולים להיות באדם כמה רצונות. כי כך אנו בנויים, שרצון אחד בולע בתוכו את הרצונות הקטנים, והאדם מרגיש רק אותו. כך אנו מרגישים את עצמנו, שפתאום רוצים את זה ופתאום את ההוא, פתאום עוסקים בזה ופתאום במשהו אחר. ולמה זה בא פתאום? כי מתוך כל מיני רצונות שישנם בנו, מרגישים עלייה של רצון מסוים, ובו נמצאים כעת במציאותנו. ולכן בעל הסולם מציין, שהאדם חייב לסדר את עצמו תמיד כלפי הפנימיות, כלפי תיקון הנשמה, רכישת תכונת ההשפעה. אבל בלי לדמיין שהיא תהיה לעצמו. אלא שתיתן לו הזדמנות לאהבת הבריות ודרכם לאהבת הבורא.

ואם האדם שם לבו לפנימיות הזאת שהוא צריך לרכוש, לעומת כל החיצוניות, כל הפעולות למיניהן שמזדמנות לו, אז הוא מכוון את עצמו נכון להעלאת מ"ן. זאת אומרת, יש כמה תנאים שצריכים כל הזמן לבדוק ולוודא שמקיימים אותם (כשיש צורך בכך, אפשר לבדוק ולבקר גם אחרים לפי התנאים האלה):

א - לימוד ממקורות בעל הסולם.

ב - בניית קבוצה כדי להשיג מתוך בחירה חופשית, את כוח הרצון להגיע למטרה.

ג - העדפת הפנימיות על פני החיצוניות.

ד - בירור מתמיד מה רוצים להשיג על ידי הלימוד, מה צריך להביא המאור המחזיר למוטב.

אם מקיימים את כל התנאים הללו יחד, זאת אומרת, מכוונים "ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא, חד הוא" ("איגרות" מכתב דף ס"ג), או כמו שבעל הסולם מתאר ("איגרות" מכתב דף ע'), אם כתוצאה מכל המאמצים הפנימיים האלה שהאדם מרכז את הלב והמוח שלו בלכוון את עצמו למטרה, המרכיבים האלה מסודרים בו נכון, אז אומרים המקובלים, שהאדם מכוון את עצמו למטרה, אמנם שהוא לא רואה אותה ולא מזהה אותה. כי נתנו לנו בעולם הזה כמה נתונים, שבהצלבה נכונה ביניהם, האדם פוסע לקראת המטרה האמיתית. ואז הרצון שמתעורר בו להתקדם לעבר אותה המטרה, הוא נקרא מ"ן. ועליו הוא מקבל תשובה.

מה שאין כן, אם האדם שנמצא בקבוצה נכונה וליד ספרים נכונים, משתדל אבל לא קולע למטרה, אז ישנם כוחות שמסדרים אותו להתחיל לזהות ולהרגיש עד כמה הוא איננו עדיין ב"לשמה". וכוחות התיקון האלה של תיקון כיוון, הם לאט לאט מסדרים אותו על ידי הייסורים, על ידי הייאושים, על ידי כל מיני תופעות שמשפיעות עליו, ומחייבים אותו להשתנות. עד שהוא מגיע למצב, שמתברר לו בצורה כמעט ברורה, מה זה נקרא "לשמה".

ואז הוא נמצא ב"חולת אהבה אני", שרוצה ב%99 להגיע ל"לשמה" האמיתי, אבל נשאר לו עוד אחוז אחד שלא מסוגל להיפטר ממנו לבד, אלא בכל זאת חושב שיהיה לו מזה משהו. זה המצב לפני המחסום. אבל לאחר שהאדם נותן יגיעה בעצמו לבירור ולקישוי, כדי להגיע לאותה מידת השתוקקות למטרה האמיתית הנקראת "לשמה", אז היתר כבר נקרא "נס". שהוא מקבל על כל הרצונות שלו את התכונה החדשה הנקראת "לשמה" או "אמונה".

נראה לנו שצריך לקבץ בדרך פרטים ונתונים רבים. לעשות נחת רוח לקבוצה, לעשות נחת רוח לחבר, ללמוד ממקורות אמיתיים, להיות בקבוצה נכונה, ליצור בתוך הקבוצה תנאים להתחברות, להקטין את עצמי כלפי הקבוצה, להגדיל את הקבוצה, להגדיל את המטרה, לעשות בירורים למיניהם ביחס לאימרות רבות כמו: "אין עוד מלבדו", "אם אין אני לי מי לי", "חולת האהבה אני", "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא", ולא ברור לאדם איך להחזיק את כל התנאים והנוסחאות האלה כדי לייצב את עצמו לעבר המטרה. אבל ככל שהאדם מתקדם, הוא רואה שכל התנאים האלה הופכים להיות כתנאי אחד. הם הולכים ומצטמצמים עד שנשאר לפניו רק נתון אחד הנקרא "אמונה".

רוב האנשים נתקעים בקושי לברר נכון את המושג השפעה, ויתור מעל הדעת. אבל אם מבררים מתוך שמירה על כל התנאים האלה, האם הקבוצה נכונה, האם המורה נכון, האם הספרים נכונים, האם מסודרים בתוכם בצורה נכונה, בקו ישר, "ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא", ולמרות ש"אין עוד מלבדו" מתייגעים כאילו "אם אין אני לי מי לי", כדי להגיע ל"אין עוד מלבדו", אם האדם משתדל לא לברוח ממכלול התנאים האלה, אז הוא מגיע לאותה נוסחה אחת פשוטה הנקראת "ייחוד".

וכך יוצא, שמתוך שבירת הכלים, הרצון לקבל שקיבל בתוכו את תכונות האור, רק מרגיש את התכונות האלה בצורה הפוכה, בעל מנת לקבל. אבל אם הוא מתחיל להבדיל, שהתכונות האלה הן באות מן האור, הוא בהן מרגיש את עצמו ההפך מן הבורא, ואז מתחיל לראות עד כמה שידיעת הרצון, ידיעת הקליפה, האגו שלו, היא האמצעי היחידי שמתוכו הוא יכול להידמות לבורא. כי מאותה צורה שהאגו של האדם קיבל בשבירת הכלים, בירידת הניצוצין לתוך הרצון, על פני אותה צורה שמתגלה בו, הוא צריך רק לפתח רצון להגיע לההפך ממנה. לראות בה את הרע, ועל פניה להגיע לטוב. ואז מתוכה הוא יכול לזהות מה זה נקרא "לשמה", "אמונה", "להשפיע נחת רוח לבורא".

אם על פני הדאגות והחרדות שמתגלות בו במצבים שעובר, האדם יכול לעלות למעלה מהם בייחוד עם הבורא, שהם ממנו, רק כדי שהנברא יתעלה, מעל מה שמתרחש בתוך הרצונות האלה דקבלה, אז הוא מתחיל להבין שהכל בא מאותו כוח אחד, לא משתנה, שאיננו מתייחס אחרת לאדם, בכל המצבים שנמצא בהם. אלא כל העולמות, בריאה, יצירה, עשיה והעולם שלנו, הם הופכים להיות כמצב אחד של אין סוף, אין שינוי, אין תנועה. ואז כל המאמצים שלו, הם שמביאים אותו לכך.

בעל הסולם מתאר זאת כמצב של פרצוף. האדם מקבל על פני הרצון לקבל מסך שמשיג על ידו מידת דבקות עם הבורא, והוספת רצון לקבל לתוך הפרצוף מקלקלת לו כביכול את המצב. הזדככות המסכים והעלאתם מטבור לפה וחזרה, בהתגברות חדשה ובדבקות חדשה, אלה המצבים שעל האדם לעבור מלמטה למעלה. כל פעם להרגיש שמוסיפים בו עביות חדשה, והוא לא מזהה בה שום צורה. אבל אם ממשיך לעבוד עליה ורוצה להתקשר עם האור, אז באותה עביות מתחיל לזהות לעומת האור, כל מיני צורות כנגד השפעה, כנגד הבורא. וכך יוצא שכל פעם העביות שמתגברת בו, היא המביאה לו צורות דקדושה.

ואחרת אי אפשר לאדם להבין מהי מדרגה הבאה. אלא בהתחלה נכנס לחושך, באח"פ דעליון שהוא חשוך. ואחר כך אם נותן יגיעה, מתחיל לזהות בחושך הזה את מעמדו לעומת האור, לזהות את הכרת הרע, כמה יש לו לעומת ההשפעה של העליון. בהתחלה מרגיש פשוט שרע לו. ולאחר מכן מתחיל להרגיש כל מיני אופנים בינו לבין האור. במקום חושך מתחיל להתברר לו משהו, כל מיני צורות ודמויות כביכול. עד שמגיע למצב, שהאור לעומת החושך עומדים יחד זה כנגד זה. ואז הוא מרגיש את כל הצורות שיש לו ברצון לקבל כנגד האור, ונקרא שהגיע ל"הכרת הרע". לאותו ניגוד (קונטרסט) בהרגשה, לאותה תמונה, שהיא הצורה עליה מבקשים תיקון ומעלים מ"ן.

ואז בא האור המחזיר למוטב. ואותה צורה שהצטיירה בתוך הרצון לקבל מהמעמד מול האור, איננה מגיעה מתוך הרצון לקבל, אלא מן האור. אם האדם מייחד את הצורה עם הבורא, אז אותה צורה הופכת להיות על מנת להשפיע, לתכונת ההשפעה שלו. כי אין הבדל בין צורת הקליפה בתוך הרצון לקבל שמרגיש את עצמו מנוגד לאור, לבין צורת ההשפעה שנמצאת באור. אלא, אומרים המקובלים, ההבדל בין "גלות" ל"גאולה" נמצא באות א'. שמחברים את הצורה שמגיעה בחושך, בהכרת הרע, במצב הרע, ומייחדים אותה לבורא. ואז היא מיד הופכת לתכונה מתוקנת, לתכונת ההשפעה. כך האדם מתקדם.

לכן המסך שנמצא בטבור, במיקום הרחוק ביותר, חייב במאמץ הגדול ביותר בעבודתו, להזדכך ולהגיע לפה דראש, לייחוד עם הבורא, כדי שוב לקבל ממנו כוח בעמידה תחת פה דראש, לרדת בחזרה לטבור. ושוב בצורה כזאת לבצע כל הזמן פעולות של התרוקנות והתמלאות, התרוקנות וקבלת מילוי. וממה הוא מתרוקן וממלא את עצמו? מהצורות שמלכתחילה באות אליו כביכול מהרצון לקבל שלו, כאשר מייחד אותן עם הבורא, הצורות האלה הופכות לפרצופי הנשמה שלו.

ומהי הבקשה הסופית להעלאת המ"ן? להפוך את צורת הקבלה שיש בנו לצורת השפעה, על ידי ייחוד עם הבורא. לתת מקום לבורא בתוך עצמו. זוהי העלאת מ"ן בצורתה הסופית. וכל הבקשות שבאות לפני כן, בונות את הצורה הזאת. על ידי כל עניין הלימוד, הכוונה, הקבוצה, וכל האימרות והנוסחאות למיניהן, "אם אין אני לי מי לי", "אין עוד מלבדו", "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא".

לכן אין מצב יותר מאושר בחיי האדם, מאותו רגע הנקרא "העלאת מ"ן". כי כבר עשה את כל הצורות כנגד שהיה יכול לבנות בכוחותיו עצמו, מתוך יגיעה בקבוצה, בלימוד ובספרים. ועל ידי זה התברר לו המעמד שלו על כל צורותיו ההפוכות מהבורא בתוך הרצון לקבל. וחסר לו רק דבר אחד, שיבוא האור, שיופיע הא' החסר במילה "גלות", ויביא לו ג אולה.

המצב הזה מורכב משתי הנקודות האלה, עמידה בטבור ועמידה בפה. מצד אחד, רואה את עצמו בסוף בירור כל מרכיבי המצב הרוחני של הנברא. ומצד שני, רואה שלא מסוגל יותר לעזור לעצמו. כי עשה כביכול את כל הדרך ביגיעת עצמו עד הנקודה הזאת, וכעת רק הבורא צריך להופיע ולהיות נוכח כדי שיתקיים התיקון. ובמקום של המ"ן, הצעקה לנוכחות הבורא, הוא מבקש אותו שיבוא כעד להחזיק את המצב.

איך מ"ן קבוצתי בונה בכל אחד מ"ן פרטי?

בדרך לביצוע נכון של העלאת מ"ן סופית, האדם נכלל בבניית הכוונות שלו, בלימוד ובקבוצה, ככל שהוא מתכנס בתוך פנימיותו, ומתרכז יותר ויותר עמוק פנימה בתוכו, לבנות שם את הסביבה הזאת, שבה יהיה מקום לתחילת הנשמה. ולא יכול לעשות זאת ללא תמיכה מהנשמות האחרות שבעיניו רוצות להיתקן. אבל אם הוא עושה את העבודה, אז חייב לקבל שכלפיו הם כולם מתוקנים, ונמצאים בגמר התיקון.

והאדם שעושה מאמצים אמיתיים, רואה זאת באמת. אלא כדי להגיע למאמצים אמיתיים, הוא חייב כביכול לעורר אותם שישפיעו עליו גדלות המטרה, ולדאוג שיהיו נוכחים בשיעור ובפעולות אחרות. אבל הכל חלק מאותו תהליך שהוא עושה, כדי לבנות בצורה שלימה את הדרישה והבקשה שלו. וכשמגיע לדרישה הנכונה, רואה שרק הוא עצמו החלק הפגום בכל מערכת דאדם הראשון. ובו תלוי כל העולם, כי מחזיק בידיו את הכרעתו לכף חובה או לכף זכות.

ואז הוא מבצע את הבקשה האמיתית, הנקראת "העלאת מ"ן". כי בטוח שרק בו תלוי כל התיקון, והוא עובד עבור כל המערכת ועבור כל העולם. וזה נקרא שנכלל באחרים ומבצע את הפעולה של הבקשה לתיקון, כדי להגיע לאהבת הזולת. כי דואג ורואה שרק בו תלוי להגיע לכף זכות, ובו תלוי האם הנבראים יהיו בדבקות עם הבורא. שהרי רק היא חיים בשבילם.

בדומה לאמא עילאה, שמעלה את המ"ן לאבא, לחכמה. כי בינה אמנם שאיננה צריכה בעצמה מילוי של חכמה, אבל התחתונים, הבנים, אינם מסוגלים בלי מילוי של חכמה. כך האדם שמעלה מ"ן מרגיש, שעליו לתקן את עצמו כדי לתקן את העולם. העולם איננו צריך תיקון, אלא הוא כנמצא בתוך העולם, כחלק ממערכת העולם, צריך תיקון. והדאגה הזאת מביאה אותו לבקשה מהבורא, שיעשה כלפי יתר הנשמות את התיקון הזה בו.

ובתוך המאמץ הזה מתגלה לו בפנים, מבלי שצריך להיזכר ולהוסיף, חיסרון פנימי יותר, שכל התיקון הזה איננו לצורך הנשמות עצמן, שהן לא צריכות אותו. כי מלכתחילה החיסרון שנמצא בהן, הוא מפני שהבורא רוצה להנות לנבראים. ואז הוא עושה את התיקון דרך אהבת הבריות ומגיע לצורך באהבת הבורא, לעשות לו נחת רוח. אבל הכל מתגלה כרצון בתוך רצון בתוך רצון. ככל שמגיעים לאחד נפתח השני והשלישי, עד שכל השרשרת מגיעה לבורא.

וכך מגיעים למחשבת הבריאה "להטיב לנבראיו", לאותו חיסרון של הבורא, ופועלים כדי למלא אותו. וכל יתר החסרונות, המ"נים הפרטיים, הם בונים באדם אותה שרשרת בקשה למ"ן עיקרי. לעשות נחת רוח לבורא, מתוך שמרגיש את עצמו מסוגל למלא את הרצון של הבורא להשפיע לנבראים. אבל העבודה עצמה, היא שפותחת כל פעם מקום לעבודה, שהאדם לא זיהה אותו קודם, שמרכיב בו חסרונות חדשים. וכך האדם בונה את המ"ן האמיתי.

האם צריך לדעת ולהרגיש למי מעלים מ"ן או מספיקה צעקה לא מבוררת?

רב"ש אומר, שהאדם כדי לפנות למישהו בבקשה, צריך לברר למי הוא פונה. אי אפשר לפנות לאדם אם יש לו ל"ב האבן, כי הוא לא ייענה לאותה בקשה. אלא צריך לדעת עם איזו בקשה לפנות, כדי שירצה לעזור, שיהיה בכוחו לעזור, ויש כבר הוכחה שעזר למישהו באמת. זאת אומרת, תחילה חייב להיות בירור. לכן ידיעת הבורא וידיעת כל הפריטים והמרכיבים של המציאות עד לפרטי פרטים, היא חובה. כי בכך האדם בונה את הנשמה שלו.

ואין לנו יותר במה לעסוק. אם בודקים משך העיסוק במציאותנו, היכן נמצאים ואיך מתארים את המציאות, מתחילים לראות שהכל הוא רק נשמה. כי אין משהו אחר שנברא בכל המציאות. ואף האור, הבורא, מתגלה בתוכה. וגם במצבנו הנוכחי, כל מה שאנו מרגישים ורואים את עצמנו כחיים וקיימים ונמצאים, שאולי זה חלום, והמציאות היא לגמרי אחרת, ובעוד רגע נתעורר, הכל הוא רק בתוך הנשמה. ולכן בקבלה לומדים רק על הנשמה, זאת אומרת, על עצמנו.

לימוד חוכמת הקבלה עוסק בהכרה עצמית, בהיכר עצמי, בלימוד של האדם את עצמו. ובלי ידיעה אי אפשר לעשות תיקון בהכרה ול הקטן ביותר. זאת אומרת, אם האדם חושב שללא לימוד חוכמת הקבלה, הוא יהיה מסוגל לבצע את מה שמוטל עליו בחיים בעולם הזה, אז הוא טועה. כי הוא חייב לעבוד עם שתי מערכות, עם מוחא וליבא, ולבנות על הרצונות שלו מערכת ביקורת. כל אדם חייב כדי להוות ול תא הקטן ביותר בתוך מערכת דאדם הראשון של כלל הנשמות, להכניס את עצמו לעבודה התיקון בצורה ברורה, מבוקרת ורצונית.

ורק על ידי לימוד הקבלה הוא יכול לדעת למה הוא שייך, מה הוא חייב לבצע, מה מוטל עליו בדרגה הרוחנית. זאת אומרת, אם שמים לב למה שכותבים באימרות שונות, בעל הסולם, הרב קוק וכל המקובלים החל מהאר"י שהיה משיח בן יוסף, כי הביא את חוכמת התיקון, שיטת התיקון, רואים שכולם אומרים על חוכמת הקבלה, שהאדם חייב ללמוד מהספרים, לא רק כדי להשיג כוח מופלא שיתקן אותו. אלא עליו לפתח על ידי העיסוק בקבלה, מערכות פנימיות כדי להיות לפי מידתו הכוח השכלי הפעיל. כי "הכל במחשבה יתבררו".

אלא האדם חייב לעשות את הבירור שלו הוא בעצמו ולא אף אחד אחר. ולכן אין מה להתפעל או להיבהל מהחומר שנמצא לפנינו, אלא צריך ללמוד אותו. זאת אומרת, במידה שהאדם נמצא בכל הפעולות האלה של קבוצה והפצה, הוא מרגיש אותו לימוד, אותה מידת ידע, שהוא צריך לקנות. כי למרות הכתוב "נשמת אדם תלמדנו", אבל זה כמו שנמצאים בעיר לא מוכרת, בלי מפה או הסבר היכן נמצאים, אלא מסתובבים סתם כך בלי להכיר ולהבין.

לכן רב"ש כותב, שיש תועלת גדולה ללימוד מאחרים. אפילו לאדם שנמצא בדרגות רוחניות, ויכול בעצמו לכתוב על המקום שבו הוא נמצא. אבל מלימוד מכתבי אחרים הוא מתעשר ומתקשר ליתר הנשמות, מזרז את התיקון שלו, ומבצע את הפעולות הנדרשות ממנו. כי גם האחרון ביותר, עם הרצון הקטן ביותר, נחוץ לשלימות הכלי הכללי כמו כל האחרים. אבל גם הקטן מכולם, עם הרצונות הקטנים ביותר, יצטרך ללמוד ולהבין את מקצועו הרוחני ומיקומו במערכת הכללית.

מאמר צ"ה: "ענין הסרת הערלה"

שיחה מ-01.11.06

"מלכות מבחינתה עצמה נקראת "חכמה תתאה". ומבחינת שהיא קשורה ביסוד, היא נקראת בחינת "אמונה"." במלכות יש בינה וחכמה יחד. שתי תכונות מנוגדות, שהיא צריכה להסדיר ביניהן. לפי הכלים היא רצון לחכמה, לפי הכוונות של הכלים, היא רצון של בינה. והפעולה שלה, היא שצריכה להיות כלולה משתי הבחנות מנוגדות.

וכך יוצא, שהמלכות בעצמה, היא משהו שלישי. כי אי אפשר סתם כך לחבר את הרצון לקבל עם הכוונה על מנת להשפיע. אלא עד כמה שהם יכולים להיות בפעולה אחת כלפי הכתר, המשפיע, בדומה להמשפיע, אז הם מתחברים ביניהם. זאת אומרת, הנוסחה להתחברות ביניהם, היא המשהו השלישי, שהוא נקרא "מלכות".

החיבור הזה חשוב מאוד, כי נוצר ממנו נברא חדש. שאיננו סכום של חכמה ובינה, בהתמזגות ביניהן כזו או אחרת. אלא נוסחה מיוחדת של התחברות בין חכמה ובינה, כדי להידמות לכתר. חיבור שנעשה במלכות על ידי חיפוש חופשי, מתוך בחירה חופשית. שהיא בונה מה שנקרא בקבלה "מסך דחיריק", ואז קם אותו נברא שלא היה מקודם.

קודם היה רצון לקבל, המופעל על ידי כוחות מנוגדים של חכמה ובינה, שכל הזמן כביכול זורקים אותו מימין לשמאל, מלמעלה למטה. והוא נכלל על ידי זה בכל התהליך, שהם מעבירים עליו. אבל לאחר שהרצון לקבל מתחיל לבנות, על פני כל ההבחנות המנוגדות והשבורות האלה, שסוף סוף נכלל מהן, את היחס שלו לכתר, להמשפיע, להיות בדומה לכתר, להמשפיע, אז קם "הנברא", אותה הבחנה חדשה. כי לחבר יחד רצון דלקבל עם הכוונה דלהשפיע, ההפוכה ממנו, חייבים להשתמש באותה נוסחה מיוחדת, הנקראת "האדם".

"ועל היסוד יש בחינת ערלה," זאת אומרת, כדי להשתמש בתכונות דקבלה עם הכוונה בעל מנת להשפיע, יש הגבלות, גבולות, לכל מיני אופנים וחתכים ברצון לקבל ובכוונה. אבל ליצור קשר ביניהם אפשר, רק אם מקודם מקיימים כמה תנאים לפי הסדר, "מילה", "פריעה" ו"אטיפא דמא", או שנקראים ביחד "ברית מילה". רק לאחר מכן אפשר להתחיל להשתמש במידות מיוחדות של רצון יחד עם כוונה.

והסיבה לבחינת ערלה, "שמתפקידה להפריד המלכות מהיסוד, ולא נותן לה להתקשר עם היסוד." כי ישנם רצונות, שאי אפשר להשתמש בהם עם הכוונה על מנת להשפיע, אלא חייבים להפריד אותם. ופעולת ההפרדה הזאת, היא שנותנת לנברא להבין היכן הוא נמצא. היא שמעמידה אותו על "היסוד", על תכונת היסוד, כמו במשמעותה הרגילה של המילה. ומרגיש את עצמו עומד על הבסיס והיסוד של הכלל המיוחד, שממנו הוא כבר יכול ללכת ולגדול הלאה.

"וכוחו של הערלה הוא בזה, שמצייר שבחינת אמונה, היא בחינת עפר," זאת אומרת, הפעולה שהאדם צריך לעשות, היא קודם כל חייבת להיות באמונה למעלה מהדעת, בהשפעה מעל הרצון. ואם האדם מגיע לשלב הזה, הוא רואה שכלל איננו מסוגל למצוא היכן הדבר הזה, שנקרא "אמונה למעלה מהדעת", היכן היא ההשפעה שיכולה להיות מעל הרצון. איך עליו להתעלות מעל הרצון, ואיך הוא יכול למצוא נקודה אחיזה כזאת.

ואז הוא מוצא את הרצון לקבל שלו, הנמצא בצורה הפוכה מן הכתר, הפוכה מהבורא. אבל דווקא הצורה ההפוכה הזאת, היא שעוזרת לו למצוא את הצורה הנכונה. כי רואה עד כמה אותה "ערלה" שצריך לחתוך, הרצונות שאסור להשתמש בהם, דווקא הם הרצונות שמצביעים לו על הקדושה.

ולכן הרצון לקבל נקרא "עזר כנגדו". כי מתוך הרצונות דלקבל, שלא יכול להשתמש מהם בעל מנת להשפיע, אם הוא משתמש בהם בצורה אחרת, הוא לא סתם חותך אותם, או לא לוקח אותם בחשבון, אלא לומד אותם. וצורתם השלילית כלפי ההשפעה, היא שנותנת לו את ההבנה, איך נראה אותו מעמד הנקרא "אמונה למעלה מהדעת".

ולא שרוצה להיפטר מהרצונות האלה. אלא ב"ערלה" יש עבודה מיוחדת. שצריך כל הרצונות האלה דלקבל, להבדיל אותם, לברר אותם, לחתוך אותם, מהכוונות דלהשפיע, להשליך אותם ל"עפר". זאת אומרת, - למרות שהם רצונות גדולים ביותר, והאורות והתענוגים שעומדים מולם, האדם מתאר אותם כהגדולים ביותר, הוא עובד על אותם רצונות כדי להביא אותם לגובה ולערך של עפר. ואז מתוך זה כבר מגיע לתיקונים הבאים.

כך ה"ערלה" נותנת לו את היסוד לעבודה. לכן לאחר שהוא עושה פעולות עם הערלה, עם הרצונות האלה, שבלתי אפשרי לעבוד איתם, ומברר למה ועל ידי מה, אז הוא מזמין את האור העליון שיעשה בו את החתך הזה של ה"מילה" עצמה, ויראה לו שהרצונות האלה, מפני שאי אפשר להשתמש בהם על מנת להשפיע, אז איכותם כעפר. ואחרי זה הוא עומד כבר "על היסוד", כי מגיע לנקודת היסוד.

ממלכות (הנקראת "דעת") הוא עולה ליסוד (הנקרא "אמונה"), ואז נקרא ש"עולה לאמונה", שמגיע ל"אמונה למעלה מדעת". כי הערלה מציירת לו את האמונה, שהיא לא חשובה, "שזה ענין שכינתא בעפרא." "שכינה" נקראת אמונה, מפני שהיא הכלי להשגת ההשפעה, להשגת הבורא, להשגת אור החכמה. הכלי לאור חכמה הוא הכלי דהשפעה. לכן השכינה היא הנקראת "כוונה דלהשפיע".

"וכשמסירים את הכוח המצייר הזה, ואדרבא, שאומרים, שהכח המצייר הוא בחינת עפר, אזי נקרא בחינת מילה, שחותך את הערלה וזורקין את הערלה בעפר."

לא שהרצונות עצמם אינם טובים, אלא רק עקב כך, שאי אפשר להשתמש בהם בעל מנת להשפיע, האדם בוחר בהם כ"עפר". ואילו הרצונות האלה מציירים לו ההפך, שתכונת ההשפעה היא בעפר, ודווקא להשתמש ברצונות האלה. ואז הוא מרגיש "שכינתא בעפרא", שהאמונה היא בעפר. ואם הוא דווקא כנגד זה עולה מעל ההבחנה של "שכינתא בעפרא", שהערלה מציירת לו, ומרגיש שהיא "שכינתא בגלותא", אז הוא מגיע לשכינה הקדושה.

אם מעל הכוונה על מנת לקבל שמצטיירת לו על ידי הערלה, הוא עולה לכוונה של היסוד, דעל מנת להשפיע, אז נקרא שמקים את השכינה מעפר. "אזי, השכינה הקדושה יוצאת מהעפר. ואז ניכר מעלת האמונה. וזה נקרא בחינת גאולה. היינו, שזוכין לאקמא שכינתא מעפרא." "גאולה" נקרא, שמשנים את היחס לכוונה, מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע. המעבר מהרצונות הגדולים ביותר עם הכוונה על מנת לקבל, לרצונות גדולים פחות, לתענוגים גדולים פחות, להשפעה, העיקר שהם יהיו בכוונה על מנת להשפיע.

זאת אומרת, התעלות האדם מלראות את הכל בתוך הרצון, ללראות את הכל בתוך כוונת ההשפעה. החלפת הערכים שלו לחשיבות של השפעה. "לכן צריכין לרכז את כל העבודה להסיר את כח המצייר. ורק בחינת אמונה הוא בחינת שלימות."

מה ההבדל בין "לראות בתוך הרצון" לבין "לראות בתוך האמונה"?

"לראות בתוך הרצון" נקרא לראות לפי התענוגים, ולפי הקבלות מה שיש ברצון. "רצון מקולקל" נקרא, שהכוונה דעל מנת להשפיע לא פועלת על הרצון, אלא רצון כמו שהוא, על מנת לקבל.

"לעלות מעליו" נקרא, שהאדם מתחיל לעשות חשבון, ולהעריך את הפעולה רק לפי הכוונה, ולא לפי הרצון. אלא לפי מה שחשוב בשבילו. אם חשוב לו ה"להשפיע", אז הוא ממיין את הרצונות ומשתמש בהם לפי גודל ההשפעה, לפי כמה שהוא מסוגל להשפיע. אם חשוב לו ה"לקבל", אז הוא משתמש ברצונות לפי כמה שיותר הוא ממלא אותם.

וכך יוצא, שאפילו רצונות קטנים, אם על ידם האדם יכול להשפיע, הם נעשים בשבילו העיקריים, לפי מידת החשיבות שלהם, במקום הרצונות שבהם מאירים תענוגים גדולים על מנת לקבל. זאת אומרת, האדם עובד או על בסיס המלכות או על בסיס היסוד. אבל הבסיס הוא מה שמשנה לחלוטין את כל תפיסת המציאות של האדם, את הגישה שלו לחיים ואת ההבחנות שלו. כמו התיאור של בעל הסולם במאמר "גילוי והסתר של ה' יתברך".

"מחמירין על עצמן, עד כזית ועד כביצה". "זית" הוא כמו שאמרה היונה: "מוטב שיהיו מזונותי מרורים כזית בידי שמים". ו"כביצה" היינו, שאין בה שום חיים, אף על פי שממנה תצא בעל חי, אבל לעת עתה אין רואין בה שום חיים. והם מחמירין על עצמן ומבכרין לעבוד, אף על פי שהמצב הזה הוא בחינת זית."

זית טעמו מר. אבל מר הוא טעם ההשפעה, ולכן מעדיפים אותו. וביצה היא משהו כביכול גדול, שמכובד לפי גודלו. אבל אם האדם מתעלה מעל חשבונות של גודל וטעם, חשבונות לפי כמות ולפי איכות, אז הוא מתעלה ממלכות ליסוד.

"וכמו כן, שאין רואין שום חיות בעבודה, וכל הכח שלהם לעבודה הוא משום, שכל מגמתם הוא אך לאקמא שכינתא מעפרא." קודם לכן כל חומרי הדלק, והחשבונות, והחשיבות, והערכת גדלות העבודה - אם היא גדולה וחשובה, או פחות גדולה, או כלל לא שווה וטעמה כעפר - היו נמדדים רק לפי מה שמורגש במלכות עצמה, בכלים דקבלה. כי כך אנו מודדים בתת הכרתנו את כל התנאים. מה יותר טוב ומה פחות, מה יותר חשוב ומה פחות, בעיני עצמי, בעיני החברה, לפי החינוך, לפי השפעת החברה.

כך הגוף שוקל הכל בצורה פנימית, ללא מודעות האדם. והחשבון יוצא כבר מוכן, בפעולות ובתנועות שעושה האדם עם הגוף, וביחסים שהוא מרגיש כלפי כולם, כל שבריר שניה בצורה האגואיסטית והמשתלמת ביותר. אבל אם עוברים לחשבון אחר רק של חשיבות המטרה, אז החשבון הוא לא לפי מה שחשוב לאדם עצמו, אלא לפי מה שחשוב, למי שהוא מכוון את עצמו, להיות לו להנותן. ובשביל זה צריך להרגיש את הנותן, חייבים להתכלל ממנו, כמו שבינה נכללת מזעיר אנפין. כמו אמא שנכללת מהבן הקטן שלה, כדי לשמש אותו. אחרת הוא לא יידע מה לתת, במה למלא אותו, במה להשפיע.

חשיבות הנותן, חשיבות הזולת, חשיבות החבר, חשיבות האנושות, נקרא הכלל הזה "ואהבת לרעך כמוך". הכלל הזה מתכוון לכך, שהאדם צריך לדעת את רצון הזולת, כמו שהוא יודע את הרצון של עצמו. להרגיש את רצון הזולת, כמו שהוא מרגיש את רצון עצמו. ולמלא אותו לפחות באותה חשיבות, כמו שקודם התייחס לרצונות של עצמו. לכן האדם שהולך לעשות חשבונות השפעה, הוא חייב להיות נכלל עם המטרה עצמה. להתכלל עמה, ועם כל הכלים והריקנות והרצונות, שנמצאים באותו מקום, שאליו הוא רוצה להשפיע. לקבל אותם כחיסרון שלו, ובחיסרון שלו להשתמש רק כדי להמשיך דרכו את האורות למטרה.

אם המטרה שלו היא כלל האנושות, שנקרא "שכינתא", אז הוא צריך להתכלל עם החסרונות של כל האנושות, הנקרא נכלל מחסרונות של הציבור, מהצרות של הציבור, "בצער הציבור", ואז "זוכה לנחמת הציבור", מגיע למלא אותם. במה? בשפע שממשיך מלמעלה דרך הרצונות שלו. כי משתמש ברצונות שלו רק כדי להמשיך את השפע הזה, לרצונות ולחסרונות של הציבור. כמו שלומדים בקבלה, איך העליון ממשיך את השפע לתחתון. אבל למה האדם נעשה אז כעליון כלפי הציבור? מפני שנכלל מרצונותיהם, במטרה להשפיע להם "בכל לב ונפש", זאת אומרת, "כמוך", כמו שפעם רצה למלא את עצמו - ברצון לקבל שלו הוא ממשיך את האורות, כדי למלא את רצונות הזולת.

ובכך שמביא את עצמו ממצב של מקבל, למצב של מקבל כדי להשפיע לציבור, הוא משנה לגמרי את צורת החשיבה שלו, את ההרגשה שלו, את תפיסת המציאות שלו. כי כל המציאות שלו מרוכזת בכלים של הזולת. בהם הוא מרגיש את המציאות, ולא בעצמו. שם הוא מרגיש מה קורה, ורק זה החשוב לו. והכלים שלו עצמו כלל לא נמצאים בטווח הראייה שלו, הוא לא מרוכז בהם ולא עליהם תשומת לבו. אלא הכלים שלו יכולים להיות ריקנים ביותר או מלאים לגמרי, בלי שזה מורגש בו. מפני שמשתמש בהם אך ורק כאמצעי למלא את הזולת.

וכך משתנה בו הרגשת המציאות, מהרגשת העולם הזה, הרגשת הכלים שלו עצמו, להרגשת העולם העליון, הרגשת הכלים של הזולת, של הציבור, של הנשמות. וזה נקרא שהוא עולה, עובר מ"העולם הזה", שמרגיש את הרצונות שלו, ל"עולם הבא", להרגשת הרצונות של הציבור. ואז "זוכה לנחמת הציבור" - שמשתמש באותו כלי שלו, באח"פ שלו, ברצונות דלקבל שלו, כדי למלא את הרצון של הציבור. זאת אומרת, הוא שממלא את הכלים האלה, שנקרא "מחזיר את השכינה הקדושה למקומה". וכך מגיע לגלות את "הבורא שממלא את השכינה", את האור העליון שמאיר בכל הכלים של הזולת, של כל ה"רעך", שהגיע אליהם והם כולם כבר שלו, לפי כוונתו למלא ולהשפיע להם.

"ואז, על ידי עבודה זו, הם זוכין לבחינת גאולה. ואז הם רואים, שהסעודה הזו, שהיתה מקודם בחינת זית וביצה, נעשה עכשיו לבחינת חיות ומתיקות נועם עליון." ובכך הוא לגמרי משנה את תפיסת המציאות שלו, את הרגשת החיות והרגשת החיים, את ההרגשה היכן הוא נמצא. כמו שלומדים לדוגמה במאמר "גילוי והסתר של פני ה' יתברך". האדם יוצא מתשומת לב להרגשתו מה קורה בכלים שלו, להרגיש בתשומת לב מה קורה בכלים של הזולת, מה המילוי בכלים של הזולת. ומשנה את הכלי שלו, את העולם שלו, את המציאות שלו, את ההרגשה שלו, מי הוא והיכן הוא נמצא. ואותה הרגשה של עולם אחר היא נקראת "עולם הפוך ראיתי".

לנברא יש, או "שכינתא בעפרא", או "שכינה הקדושה". או כלים אגואיסטיים של עצמו שבהם הוא מרגיש רק הארה קטנה מאוד הנקראת "העולם הזה", או שמרגיש את עצמו בכלים של הזולת, הארה הנקראת "העולם העליון", "העולם הבא". חוץ משני סוגי ההתייחסות הללו לאותם הכלים שהבורא ברא, בתוך אותם הכלים, אין לנברא שום אפשרות להרגיש שהוא קיים.

"וזה ענין "גר, שנתגיר, כקטן שנולד דמי"." זה המעבר שקורה עם האדם. ובמעבר הזה מלראות את עצמו בכלים של עצמו, ללראות את הכל בכלים של הזולת, הוא נקרא "גר שנתגייר". "שצריך אז לקיים בחינת ברית גם כן. ואז יהיה בשמחה."

"ומזה נמשך, שבזמן שמולין את התינוק, אף על פי שהילד נמצא ביסורים, ומכל מקום הקהל וההורים הם שמחים, משום שמאמינים, שהנפש של הילד הוא שמח. כמו כן בעבודת הברית צריכין להיות בשמחה, אף על פי שמרגיש מצב של יסורים, ומכל מקום הוא צריך להאמין, שהנפש שלו הוא בשמחה."

בעולם הרוחני אי אפשר לעצור את הרצון בצורה מכאנית, כמו בעולם הזה שיש רצון ויש גוף, ולמרות הרצון הפנימי שדוחף את האדם לקחת מהשולחן, הוא אוסר על עצמו לקחת מכל מיני סיבות כמו, בושה, נימוס, פחד וכו', ובצורה חיצונית עוצר את עצמו. ברוחניות צריך לרכוש על הרצון אותם מעצורים פנימיים, הנקראים "תיקונים". והתיקונים האלה יכולים להיות רק מתוך הערכה לחשיבות הכוח שעומד כנגדנו, לבעל הבית, לבורא.

אם בעיני האדם, החשיבות של הבורא יותר חשובה מהחשיבות של עצמו, אז הוא מתחיל להתחשבן עם הכוח שכנגדו, ולא עם עצמו. כך האדם מתקן את השימוש ברצון שלו. כי אין לו מעצורים חיצוניים או מכאניים, לסגור את הפה או לקשור את הידיים. אלא הוא חייב לשנות את היחס שלו מ"שלי" ל"שלו", לבורא.

אמנם גם בעולם הזה לא קושרים לאדם את הידיים. אלא אם יש לו רצון לגנוב משהו, אז הבושה והפחד, הם מהווים תיקונים על הרצון לקבל. אבל הם לא אותם תיקונים ששורים על הרצון לקבל מעל הרצון, אלא בתוך הרצון. הרצון לקבל עושה חשבון כמה הוא יכול להרוויח מהגניבה, לעומת כמה עונש יקבל אם יתפסו אותו, או אם יגידו עליו שהוא גנב, כמה ייפגם "האני" שלו, האגו שלו. הכל נמדד בתוך האגו.

גם בעד וגם נגד ה"לקבל", לקנות או לקחת ולגנוב, הם כולם חשבונות בתוך הרצון לקבל מה יותר כדאי. אם התענוג יותר גדול מהסיכוי להיתפס בגניבה, אז גונבים ולא איכפת מהבושה. אם הבושה יותר גדולה מחוסר התענוג, אז עושים חשבון שלא כדאי לגנוב. כי אחר כך תיגרם פי כמה וכמה בושה, ויהיה יותר הפסד מרווח. החשבון הוא כולו בתוך הרצון לקבל.

מה שאין כן אם האדם עובר לרוחניות. אז הוא עובר מתפיסת המציאות בכלי שלו, שכל החשבונות שלו נעשים ברצון אחד, לתפיסת מציאות בחשבונות של הזולת, במקום בכלים שלו, שעושה חשבונות מה לטובת הזולת בלבד, והוא עצמו משמש רק כמקיים, כממלא. החשבון שלו הוא בכלים אחרים, ולכן הוא נקרא "אמונה למעלה מהדעת". כי האדם עושה חשבונות רק לפי השפעה, ולא לפי הכלים שלו.

איך אפשר לשמור על חשיבות הכלים דזולת יותר מכמה רגעים?

על חשיבותם של הכלים דזולת אפשר לשמור, אך ורק בתנאי שיודעים, שבלי הכלים הללו לא מכוונים לרוחניות, ולא מתקדמים לעבר הרוחניות, ובכלל לא נמצאים בכיוון הנכון. אם האדם בודק ורואה את עצמו חלק מאותה נשמת אדם הראשון, שאבד בה הקשר בין החלקים, בין הנשמות, שחובתו לחדש ולתקן את הקשרים הללו, אז נקרא שהוטל עליו לקבל הרגשה של כל גוף אדם הראשון, ולהיות הממלא, המתקן והאחראי עליו.

אם רוצים להידמות לבורא, שברא את גוף דאדם הראשון ומילא אותו, ולאחר מכן שבר את הקשר הזה בין החלקים בשבילנו, אז כל אחד ואחד שמתקן את הקשר בין החלקים, ומתייחס לכל אותם חלקים של אדם הראשון, לכל "זולת", לכל "רעי", כמו לכלי שלו, בכך הוא מדמה את עצמו לבורא, ועובד למלא אותם, זאת אומרת, נצרך לעשות חשבונות מה לטובתם.

ואם מצליחים לתאר אותו מצב, מה בדיוק צריך לעשות, אז צריך כדי לא לשכוח אותו, ולא לטעות, ולא לברוח ממנו רגע לאחר שתופסים את התמונה שלו, להשתדל למצוא דוגמה, מין מודל, תבנית, דגם, היכן שניתן לממש אותו בצורה כמה שיותר קרובה לחושים, כדי לא לברוח מאותה פעולה. אלא שישתתפו בה כל החושים, שמיעה, ראיה, כל הטעמים, כל הרצונות, ויקשרו את האדם לתמונה שתיאר לעצמו לפני רגע.

וכך יוכל לדעת בוודאות, שהוא יוצר קשרים בין הנשמות, ומתייחס אליהן בלהשפיע, ולא סתם מדמיין לעצמו, או למרות שבעוד רגע שכח, הוא כביכול ממשיך בקשר הזה. כי אי אפשר להמשיך להחזיק באותו מצב, אם לא מפנים אליו את כל תשומת הלב, ובודקים, ורואים, ומרגישים, ונמצאים בפנים בכל לב ונפש, ועם כל הגוף. לכן ניתנה לנו אותה מציאות הנקראת "המציאות המדומה", שאנחנו מרגישים אותה כמציאות אמיתית שקורת. כי למרות שרואים בה רק גופים, נמצאים בין נשמות.

כל אותם גופים שאנו רואים עם ידיים ורגליים ופרצופים, הם רק דמות מדומה. ולמה במקום נשמות מזהים משהו הנקרא "גוף"? כי כל עוד האדם לא מתייחס אל יתר הנשמות כמו לעצמו, הוא לא מזהה יותר מאותה צורה של הנשמה, הנקראת "גוף הגשמי", אותה דמות אדם בעולם הזה. כך הוא תופס בכלים שלו את הנשמה, שאותה הוא לא יכול לזהות, מפני שאין לו כלפיה, אותו יחס הנקרא "על מנת להשפיע".

וכך יוצא, שכל הנשמות ערוכות לפניו כמיליארדים של גופים, אבל אין לו יכולת לעשות איתם משהו. לכן המקובלים מייעצים, להתחבר לכמות מוגבלת של אנשים, ולהתחיל לעבוד איתם בצורה הדדית, שכל אחד מהם ישתוקק להיות המשפיע לאותה חברה מצומצמת. וכך כל אחד יתרשם מרצונות הזולת, ויזכה לתמיכה מהזולת, כלפי חשיבות המטרה וחשיבות הבורא. אבל הכל צריך להעשות רק כדי להידמות לבורא, ולא כדי שכל אחד ישפיע לנותרים, אלא כדי להכין כלי שבתוכו תהיה התגלות הבורא.

כל אחד שירצה להשפיע ליתר האחרים בדומה לעומדים במעגל, יהיה כמלכות שרוצה לקבל כלי של ט' ראשונות, כדי להשפיע בו ולהידמות לכתר. בצורה כזאת כל אחד יתרשם מהאחרים בחשיבות גילוי הבורא לנבראיו. שהגילוי הזה חשוב, כי זה התענוג של הבורא. ואז כל אחד ירצה להשפיע לשני כדי לגרום גילוי תענוג לבורא, מכך שדומים לו. כמו קבוצת ילדים בגן, שרוצה לעשות נחת רוח לגננת, וכל הילדים מתייחסים יפה ובאהבה אחד לשני, אבל מסתכלים כל הזמן על הגננת, אם היא נהנית מהם או לא.

בעבודה הזאת מתקנים את הכלים, כדי למלא אותם בהתגלות הבורא. עבודה שחייבת להיות מכוונת לגילוי הבורא כך, ש"גילוי הכלים" נקרא היחס כלפי הזולת. ערכים הפוכים ורחוקים מאוד מהערכים הנוכחיים שלנו, שבהם מעריכים הכל, לפי מה שמרגישים בתוך הרצון. כי במקרה הזה של העבודה הרוחנית, צריך להעריך הכל לפי חשיבות הבורא. ואותו מחשיבים בהתאם למידה שמסוגלים לאפשר לו להתגלות בכלים של הנבראים. ומה על כל אחד לעשות? ליצור קשרים בין כל הנשמות. אבל בינתיים לעסוק בקשרים בין הגופים, בתוך החברה הקטנה שלו.

למה בזמן שיעור מצליחים להחזיק בחשיבות הזולת, וכשיוצאים ממנו הכל נעלם?

בשיעור שומעים את הרב, ונכללים בתוך הסיפור שלו, בתוך הרצונות, בתוך הכוחות שלו. אבל אז, לא מדובר בתלמיד עצמו. אלא הרב לוקח אותו, ומכניס את התלמיד לתוך עצמו, לתוך אותה תמונה, והתלמיד נמצא בה כמו בסרט. אבל כדי לא לצאת ממנה, על התלמיד להחזיק אותה ממש "בשיניים", ובכוח גדול לסדר לעצמו חברה כזאת בפועל, שחשיבות הזולת תתקיים בגופים. לחתום ברית עם אותם חברים שמסכימים עימו, ומקבלים על עצמם את כל התהליך הזה, כחשוב מעל הכל.

בהתחלה מוכנים, כי אין ברירה. ולאחר מכן התנאי הזה נעשה חשוב. החשיבות הזאת באה מלמעלה, והאדם אפילו לא יכול לענות עליה מדוע. אלא "אהבת הזולת" נעשה לו חשוב, מפני חשיבות הבורא. לא מתוך פחד, אלא ההפך, מפני שהבורא מראה לו, שהוא אוהב אותו ללא שום גבולות, "טוב ומטיב לרעים ולטובים". ולמרות שיכול לעשות מה שבא לו, חשוב לו רק לעשות נחת רוח לבורא. מדוע? ככה.

האדם מקבל כוחות מלמעלה, לעשות חשבונות לחלוטין נגד הרצון, רק לפי ערכים חדשים. אבל כל זה קורה אך ורק בתנאי, שהוא מממש את עצמו בתוך אותו דגם של חברה, עם כמה חברים שלומד ופועל איתם. פעולות בעיקר בלימוד ובהפצת הקבלה. בלימוד כדי להמשיך את המאור על עצמם ולתקן את עצמם. ובהפצה ולימוד לאחרים, כדי לחבר את כולם לכלי אחד. לכן שתי פעולות הללו, הן הפעולות החשובות ביותר. ואין פעולות חוץ מהן.

"כל עבודתנו צריך להיות בשמחה. והראיה לזה מהמצוה הראשונה, שניתן לאדם. אזי המצוה נעשית ע"י ההורים. וההורים והמשתתפים הם בשמחה. כך צריך להיות כל המצות מה שהוא עושה, שיהיה רק בשמחה."

"מצוות" נקרא, שהאדם מתקן את הרצון האגואיסטי שלו, לשימוש בעל מנת להשפיע לזולת, ובין שניהם מתגלה הבורא. "עשיית מצווה" נקרא תיקון הכוונה מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, על פני כל תרי"ג הרצונות שישנם בנשמה. ואם האדם רואה בעבודה הזאת נטל, ומקבל אותה כעבודה מחויבת, כהכרח, היא נחשבת אצלו לעול, ואז לא נקרא שנעשתה כדי להשפיע לבורא. אלא חייבים להגיע להכרה כזאת בחשיבות הבורא, שתיקון הכוונה יהיה בשמחה.

זאת אומרת, לא מספיק לצמצם את הרצון, וללכת בכוח לתיקון היחסים עם הזולת, שבכוח יתגלה בהם הבורא. אלא העבודה הזאת של צרוף הכלים של הזולת, כדי שיתגלה בהם כוח החיות, כוח הבורא, היא צריכה לבוא מתוך הרצון של הנברא כך, שבכל ההזדמנויות שנותנים לנברא, מקצה לקצה, מפעולות האגו של הקליפות הגרועות והגדולות ביותר ועד פעולות של קדושה, הוא מוכן אך ורק לתנאי הזה, לבצע את הפעולות הללו מטעם חשיבות העליון. זה נקרא "לעבוד בשמחה".

אם הבחירה של האדם לא נעשית מתוך הכרח, או מתוך צורות חשיבות של הבריות, שמביאות להם מילוי של איזו הטבה או הצלה זמנית, אלא אך ורק מתוך חשיבות הבורא, אז זה נקרא "עבדו את ה' בשמחה". כי שמחה היא הסימן שנמצאים באמת בהשפעה.

איך לזהות את הרצון של הערלה ולא להשתמש בו?

בירור ומיון של הרצונות, במה להשתמש ובמה לא, האדם מברר וממיין תוך כדי העבודה. אין לו אפשרות מן הסתם לקבוע מתוך תרי"ג הרצונות, באיזה רצונות משתמשים ובאיזה רצונות לא משתמשים. כי לא קיים דבר כזה בחלק להשתמש ובחלק לא. גם אם מתבטאים כך בקבלה, שיש רמ"ח איברים ושס"ה גידין - רמ"ח מצוות "עשה" ושס"ה מצוות "לא תעשה" ("מצוות עשה" שהם רצונות דהשפעה, ו"מצוות אל תעשה" שהם רצונות דקבלה, שאי אפשר לתקן אותם בעל מנת להשפיע. ולכן לא משתמשים בהם, אלא רק לאחר שעושים עליהם תיקונים מיוחדים) - אין זה בדיוק נכון. כמו שלא לומדים בחכמת הקבלה, על "תרי"ג רצונות" בפרצוף רוחני, אלא על "עשר ספירות". אבל עשר ספירות הכוללות תרי"ג רצונות, ואפילו תר"ך רצונות (תרי"ג רצונות ועוד ז' רצונות מיוחדים, הסופיים).

תר"ך הכלים, הרצונות האלה, הם רק בתוך הנשמה. ואינם כוללים את הרצונות הגופניים שיש בנו עכשיו. אז איך ניתן להבדיל בין הרצונות, אם הרצונות הגופניים לאוכל, מין, משפחה, בית, וכל מה שהגוף דורש מהאדם, והרצונות האנושיים לכסף, כבוד, מושכלות, שהאדם מקבל מהסביבה ומהאנושות, הם אינם שייכים לרצונות של הנשמה. אלא הם רצונות של הגוף הפיסיולוגי, הביולוגי, עם הפסיכולוגיה הגשמית (הבהמית והאנושית) הפנימית שלו. בעוד תר"ך הרצונות של הנשמה, הרצונות שנכללים בעשר ספירות, או בחמש ספירות של כח"ב זו"ן (תלוי איך מתארים את הפרצוף הרוחני), הם רצונות שמכוונים לשורש, לבורא.

כל אדם שרוצה להתחיל לגלות את היחס שלו כלפי הזולת, ולהרגיש את הרצונות של הזולת במקום את הרצונות שלו, הוא מתחיל לקנות את תר"ך הרצונות של הזולת, במקום הרצונות הגופניים והאנושיים שלו. והרצונות של הזולת, הם נקראים אז רצונות של הנשמה שלו. זאת אומרת, היכן הכלי שבו מרגישים "רוחניות", "משפיע", "מקבל", "עולם רוחני"? במה שנמצא מחוץ לאדם עצמו. אבל מחוץ לאדם עצמו ישנם כל הרצונות של אותם מיליארדי אנשים, פחות הוא עצמו. לכן מיון ובירור הרצונות יכול להיעשות רק על ידי עבודת האדם, שמתחיל לצאת בכוח מעצמו, ולהחליף את הרצון של עצמו עם הרצון של הזולת.

ובתוך תרי"ג הרצונות שהוא מגלה ביחס לזולת, שהם גם לא רצונות של הזולת, אלא שלו. כי מהיכן לו לדעת את הזולת, אם לא מתוך עצמו. מתוך המאמץ שלו להרגיש את הזולת "כמוך", הוא מתחיל להרגיש את תר"ך היחסים שלו. ומחוץ לו בלתי אפשרי להרגיש משהו, כי מדובר בצורה מופשטת. אלא הוא מגלה רצון חדש כלפי הזולת, שכלול מתר"ך חלקים. ובהם הוא מתחיל להבדיל בכל החלקים האלה, רמ"ח, שס"ה, תרי"ג, ז' רצונות. ויכול להתחיל לקבוע במה מותר להשתמש ובמה בינתיים אסור, אלא אחר כך. עד שכל היחס שלו לזולת נעשה רק על מנת להשפיע במלואו.

רצונות שמרגיש בהם עדיין חוסר יכולת להשתמש רק להשפעה, הוא מקפיא אותם ולא משתמש. אבל רצונות שכל פעם הוא מברר אותם, בכל מדרגה, ובטוח שלא מסוגל לחשוב בהם על השפעה, אם מרגיש בתוך הרצונות האלה, שחייב רק להנות בהם וזהו, בניתוק מהזולת, זה נקרא שבירר את "הערלה". ואז צריך לקבוע אם הם בסדר או לא. ואם הוא קובע, שהם לא בסדר, אז בכך הוא חותך אותם מעצמו. אם הוא רואה שהם לרעתו, כי הם גורמים לו להיכנס לעל מנת לקבל, אז הוא שונא אותם, מתנזר מהם, נחתך מהם. ו"הסכין" הוא האור העליון, שעושה בו הבדלה.

איך צריך להשפיע לרצונות של הזולת?

אם מדובר על רצונות של הזולת, לאיזה רצונות עלינו לכוון? והאם צריך ללכת ולהשפיע לרצונות האלה בפועל ממש? המקובלים מייעצים לעוסקים בחכמת הקבלה, כדי שיגיעו לדבקות עם הבורא, לבנות קבוצה קטנה, שבה יעסקו בקניית הרצון של הזולת. ואיזה רצון של הזולת כל אחד יצטרך לקנות? רצון לאותה המטרה כמו שיש לעצמו. וכל אחד שמבשילה בו כבר הנקודה שבלב ורוצה להתקדם, היא מביאה אותו למקום עם אנשים, ופתאום מגלה שגם להם יש אותו רצון.

מהיכן הם באו? איך הם מצאו איש את רעהו בעולם? כי העולם שלנו איננו גופים, אלא נשמות. ונשמות לפי הרצון הפנימי שלהן, פתאום באות ומתקבצות לקרבה גשמית אחת לשניה גם בגופים. ואם הם מתאספים בקבוצה, וכל אחד רוצה לקנות רצון מכולם, ולהשפיע לרצונות של כולם, את חשיבות המטרה (כי רק חשיבות המטרה, היא שיכולה למשוך אותו נכון להיות כל הזמן בתשומת לב אליה, ורק אותה הוא צריך), אז הוא מתייחס לרצון של החבר, וחושב איך להגדיל אותו, ואיך לעורר אותו, ואיך החבר יעורר בחזרה את הרצון הזה כלפיו.

וכך כל אחד נכלל מרצונותיהם של האחרים. כי כל חבר שרוצה לקנות מכולם רצונות כלפי המטרה, ומכפיל את הרצונות שהוא קונה פי עשרה (אם הקבוצה מונה למשל עשרה איש), אז מפני שכולם נכללים אחד מהשני, הוא מגדיל את הרצון שלו לא פי עשר, אלא פי מאה, עשר כפול עשר. ולא מגדיל כבר את הרצון שלו, אלא מגדיל את הרצון שלו מהזולת כלפי הבורא. כי הוא רוכש את הרצונות שלהם. לא של כל אחד לחוד שרוצה משהו בצורה אגואיסטית, והוא רוצה כמוהם גם זה וגם זה. אלא הוא מקבל את הרצונות שלהם, שהם רוצים לצאת מתוך הרצונות למטרה. וכך הוא רוכש מהם רצון למטרה פי מאה.

זאת אומרת, הרצון מחוץ לו כבר מכוון בצורה נכונה, כמו שהוא עצמו התייחס אליהם, וכמו שהם התייחסו כל אחד מתוך עצמו. וכך הוא מקבל פתאום על פני הרצון האגואיסטי ההתחלתי פי מאה, שאחר כך שוב מכפיל את עצמו. ואז נעשה לו רצון עצום, שמוכן לרוץ למטרה. והוא לא שוכח ממנה, כי הוא כל הזמן מתייחס לחברה כך, שרוצה לקנות ממנה רצונות כלפי המטרה, והם מצדם רוצים להשפיע לו את הרצון הזה.

וכך האדם נעשה כבול בתוך הרצון הגדול שלהם כלפי המטרה, ולא יכול להיפטר ממנו. כמו בחברה הגשמית שמשפיעה על האדם במסעות פרסום, והוא האומלל חייב לקיים מה שמפרסמים לו כחשוב. כך צריך לעשות בחברה רוחנית עם חשיבות המטרה. ובלי פרסום כזה מהחברה, לא יהיה לאדם אף פעם רצון רוחני, תרי"ג רצונות, תר"ך רצונות, בתוך הנשמה. אלא רצון גופני או אנושי, היינו, רצון של הגוף הבהמי בלבד, ואף לא רצון אחד מתוך הנשמה.

מאמר ק': "תורה שבכתב ותורה שבעל פה"

שיחה מ-07.11.06

"תורה שבכתב הוא בחינת אתערותא דלעילא. ותורה שבעל פה הוא אתערותא דלתתא. ושניהם יחד נקרא בחינת "שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחופשי".

כי עיקר עבודה שייך דוקא במקום שיש התנגדות. ונקרא עלמא, מלשון העלם. שאז, בזמן ההעלם, יש התנגדות, ואז שייך מקום עבודה. וזה סוד מאמר חז"ל "שיתא אלפי שני עלמא וחד חרוב". היינו, שיחרב ההעלמא, ואז אין כבר עבודה. אלא הקב"ה עושה לו כנפים, שזהו בחינת כיסוים, בכדי שיהיה לו עבודה."

האדם מתחיל את העבודה שלו, את הקיום בכלל, את החיים, את ההרגשה, בעולם הזה. הוא מגלה את עצמו חי וקיים, עם התכונות שבו, בכל התנאים הסביבתיים שישנם. בהם הוא מתקיים, ובהם הוא משתדל להטיב את מצבו. אבל לאט לאט הוא מגלה שזה בלתי אפשרי. הוא מגלה מצד אחד, שאין לו אפשרות למלא את עצמו, להגיע למילוי הרצונות שכל הזמן מתגברים וגדלים בו. ומצד שני מתעוררת בו הנקודה שבלב, היינו, אותו רצון למשהו, שאיננו יודע עדיין מהו, רצון למה. אלא רק מרגיש שרוצה משהו, שאין בעולם הזה.

בנוסף לזה שרואה כבר, שאיננו יכול למלא את עצמו על ידי תענוגים דעולם הזה, עוד מתגלה בו רצון למשהו שלא נמצא בעולם הזה. ונמצא במצב של ריקנות, מיואש שלא יכול למצוא מילוי לעצמו. וכך מתגלה לו ההסתרה. שיש מקור כלשהו למילוי, להרגיש את עצמו יותר טוב, להבין, להרגיש ולהתפעל ממשהו. אבל המשהו הזה נסתר ממנו. ואז הוא משתוקק להשיג אותו נסתר. ומאותה הרגשת הסתרה שמשהו נסתר ממנו, שאליה דוחפים אותו ה"נקודה שבלב", והרגשת הריקנות מהעולם הזה, הוא מתחיל את התנועה שלו כאדם.

אמנם הוא עוד לא יודע שהתחיל לבנות את עצמו כאדם. כי רוצה לממש את הריקנות שמרגיש, למלא אותו רצון ריקני כמקודם, באותם אמצעים, באותה שיטה של "היכן למצוא מה שימלא אותי?". אבל אותה צורה טבעית מביאה אותו לשיטת הקבלה. הנקודה שבלב, היא שמביאה אותו למקום, לאמצעי, היינו, לספר קבלה, למסך הטלוויזיה או לאתר האינטרנט, למורה או חבר, שמהם הוא מקבל כיוון ברור יותר מה יכול להטיב לו. ואז על ידי קריאה ושמיעה הוא מגיע עד להבנה, שיש משהו נסתר ממנו, שאם יגלה אותו יהיה לו טוב, וממשיך בכיוון הזה.

זאת אומרת, בתחילה מרגיש את עצמו ריקן. אחר כך מתחיל להרגיש את עצמו לא רק כריק, אלא שיש לו טענה למה הוא ריק, למה הוא לא יכול להגיע למילוי. כי להגיע למילוי הוא צריך להיות בהכנה מיוחדת הנקראת "השוואת הצורה למילוי". להיות דומה במשהו, קרוב במשהו למילוי, ואז יוכל למלא את עצמו. זאת אומרת, הוא כבר מתחיל להרגיש, לא רק שקיים מקור למלא את עצמו, אלא שיש סיבה לכך, למה הוא לא מסוגל למלא את עצמו. ואז הוא מגלה, שהוא חולה. ואומרים לו כל הספרים וסופרים והחברים, שהמחלה שלו היא נקראת "אהבה עצמית".

בהתחלה הוא לא מבין, וחושב שאין זה חשוב. אלא החשוב הוא להכיר ולהשיג, כמו בכל התהליכים הקודמים של חייו. עד שמתגלה לו בלית ברירה, שהוא חייב לשנות את עצמו. אבל לוקח לו זמן רב להגיע להכרה הזאת. כמו בכל תרופה שנוטלים למחלה. עובר זמן השהיה עד שהאדם מתחיל להגיב לתרופה ולהבריא מהמחלה. אלא במקרה הזה המחלה עדיין נסתרת, עד שהאדם מתחיל לגלות ולהסכים עם זה, שהוא חולה באהבה עצמית. שכדי להגיע למילוי, לחיים בריאים, טובים ויפים, עליו לרפא את עצמו. והתרופה היא "לימוד תורה", שימוש בחכמת הקבלה.

כל אדם שמגלה את עצמו כחולה, כרע, הוא זקוק לתרופה הזאת של התורה, כמו שכתוב: "ולכל בשרו מרפא". לא חשוב מי הוא ומה הוא, ובאיזה מצב הוא, אם אנוש או לא, בכל מצב ומצב, התורה מגלה לו תחילה את המחלה עצמה, קובעת את הדיאגנוזה הנכונה למחלה, ולאחר מכן מראה לו במדויק את דרכי הריפוי. אבל הכל בהתאם לעד כמה האדם עצמו מרגיש חולה, ו"גורר" את עצמו לרופא. זאת אומרת, מגלה אך ורק בכוח העליון, בבורא, את הרופא שיכול לרפא אותו, על ידי התורה. כי דרכה נגלה הקשר בין האדם ל"רופא", לבורא.

הקשר הזה הוא כוח האור, שמגלה לאדם בדיוק במה הוא חולה. ואז האדם רוצה להיות בריא. ובהתאם לרצון שלו להיות בריא, הרופא יכול לתת תרופה למחלתו, או האדם עצמו יכול לדרוש, למשוך ולקבל את התרופה. אבל האדם דורש תרופה ולוקח אותה, בהתאם לעד כמה שמגלה את מחלתו. זאת אומרת, "תורה" נקרא מה שהאדם מגלה בעצמו כאמצעי לתיקונו. ותיקון הוא כלול משני שלבים:

שלב א' - גילוי המחלה.

שלב ב' - ריפוי המחלה.

השלב של זיהוי המחלה, רואים גם בעולמנו שהוא איננו פשוט. קשה לאדם להכיר בכך שמקננת בו מחלה. הוא בטוח שמצבו נורמאלי, ועוד מעט הכל יעבור, ויוכל לחזור להרגליו כמקודם. עד שגוברת בו המחלה, ובלית ברירה האדם מסכים שהוא חולה. אולי עוד לא מסכים עם הדיאגנוזה, ולוקח זמן עד שמסכים עימה. ואולי עוד לא מסכים עם אמצעי הריפוי. אבל מאין ברירה הוא לאט לאט מסכים. תחילה הוא חושב להבריא על ידי איזה תה, אחר כך מבין שעדיף לקחת תרופה, ולבסוף רואה שאין ברירה, אלא חייבים לעבור דווקא ניתוח, ואין מה לעשות. אבל שלב הריפוי תלוי במידת גילוי המחלה.

הרופא ישנו והתרופה ישנה. אבל הטיפול שלהם פועל על האדם, רק לפי מידת הרצון שלו להשתמש ברופא ובתרופה. עד כמה הוא מוכן להכיר את המחלה ולרפא אותה. האדם הוא שקובע את כל תהליך הריפוי שלו. כי בריפוי המחלה ישנה דרך "בעתו", אם האדם מתעקש ומחכה עד שהמחלה תתפשטנה בכל איברי גופו, ומגיע למצב אנוש של סכנת חיים. וישנה אפשרות לגילוי מוקדם של המחלה, ב"אחישנו", על ידי מיכשור מתאים, כמו שמגלים מחלה בצילומי רטנגן או בבדיקות למיניהן, בלי צורך להגיע להתפרצות ממשית של המחלה. אלא מקודם לזהות שמתפתחת מחלה, ומראש לתפוס אותה.

ואז בקלות לתקן את המצב, בלי להגיע לסיבוכים מיותרים וניתוחים. אלא מיד לקבל כדור או שניים ולחסל את הבעיה. אבל כדי להגיע לריפוי מכדור אחד או שניים, האדם עצמו מחויב לגלות את מידת מחלתו לעומקה, ולהתייחס לעצמו שהוא חולה אנוש. כי רק אז יגיע לרופא וידרוש את ה"כדורים" האלה. זאת אומרת, עליו להגיע להכרת הרע, להיות בגילוי הרע, עוד בטרם שהרע נגלה לו בחושים, על ידי הרגש. אלא לגלות אותו על ידי השכל, במידת זעזוע כזאת מהרע, כאילו שהוא מגלה אותו ברגש. וזה ההבדל בין "אחישנה" לבין "בעתה". שגם דרכה וודאי נגיע אי פעם לריפוי, אבל לאחר סבל רב שנים. ואז נזדקק כבר לטיפול שורש עמוק וכואב, שיש עימו סכנת חיים.

מה שאין כן, אם נגלה את המחלה מקודם, אבל ממש באותה מידה כמו שהיינו מגלים אותה על ידי "בעתה". אז האדם ישכיל להבין עד כמה הוא חולה, ובאותה מידה יצעק וידרוש ויבקש, בלי צורך שהרע ייחרת בחושים שלו מגילוי המחלה. אלא יוסיף את גילוי הרע מהשכל, על ידי לימוד המחלה מהספרים, שהם יגלו לו את מצבו האמיתי. וכך יוסיף מהבנתו על המחלה, אותה מידה שחסרה לו לצעקה האמיתית לריפוי. כי לאדם חסרה רק הצעקה הזאת, כדי להגיע לריפוי. ובעיני הרופא עדיף, שהחולה יקדים וידרוש את התרופה בעצמו. ואותה מערכת היחסים הזאת בין החולה לרופא, היא נקראת "תורה".

ומערכת היחסים הזאת מתחלקת לשניים. לשלבים שהחולה עצמו חייב לגלות את המחלה, ולשלבים שהוא מבקש ומקבל את התרופה. ליחס ההדדי הזה בין החולה לרופא קוראים "תורה שבעל פה", אם הוא יחס מלמטה למעלה, שתלוי בגילוי של החולה, עד כמה החולה רוצה להכיר במחלתו ומבקש את התרופה. ואם היחס הוא מלמעלה למטה, מהרופא לחולה, הוא נקרא "תורה שבכתב". במצב המושלם והאידיאלי שתי התורות ניצבות אחת כנגד השניה. האדם מגלה את שלבי המחלה, ובדיוק באותם שלבים שמגלים לו מלמעלה, הוא מבקש ריפוי.

ואז לא נותר זמן השהייה להיות חולה, בין מה שמתגלה מלמעלה, לבין הבקשה של האדם מלמטה, לקבל עליו את הריפוי. אבל היחס הזה תלוי לא רק באדם, אלא גם בסביבה. עד כמה הסביבה מעוררת את האדם לחיפוש. עד כמה היא מורה לאדם, שכדאי לו לגלות במה הוא חולה, שמשהו לא בסדר אצלו. כי לפי טבעו האדם הוא עצלן, ולפי הטבע איננו רוצה לרפא את עצמו, כי כל ריפוי מלווה בתרופה מרה או פעולות לא נעימות. ולכן הסביבה צריכה לגדל בו חשיבות הרגשת הבריאות, שלהיות בריא נקרא להימצא באותו מצב מיוחד, רוחני, עליון.

ולאו דווקא חשיבות בהבראת עצמו, לגלות עד כמה הרוחניות, היינו, מצב המשפיע, הוא מצב מיוחד וטוב. אלא לרפא את עצמו כדי שיוכל לעשות טובה ולגרום שמחה, מצב רוח טוב, השפעה טובה לבורא. אם האדם מבקש תרופה רק לשם כך, אז נקרא שהגיע לצעקה אמיתית, לאותה בקשה אמיתית, שמיד הרופא מרפא אותו. כי שתי התורות קשורות יחד. אם האדם מעלה "תורה שבעל פה" מלמטה למעלה, היא מעוררת את ה"תורה שבכתב" לרדת אליו מלמעלה.

מה ההבדל בין גילוי שכלי, לבין "סידור תפילות" שמסומן בו איפה צריך לבכות?

המצב ההתחלתי, שהאדם חולה באהבה עצמית, נברא במיוחד ובצורה מלאכותית, אבל תוך צער וכאב מצד הבורא, כדי שהאדם יגלה את מחלתו על כל מרירותה, עד כמה מצבו מרחיק אותו מהבורא. מרחיק אותו לא מלקבל ולמלא את עצמו, אלא מלהיות המשפיע. להפוך את "המשפיע" לערך העליון ביותר אצלו, למעלה מהכל, בלי חשבון למה ומדוע. כי אין לו יכולת להגיע לערך "המשפיע", מתוך התכונות שאיתן הוא נמצא בעולם הזה.

אלא רק על ידי המאור המחזיר למוטב, הוא רוכש הערכה להיות המשפיע, שזה משהו עליון. בדומה בעולם שלנו ליחס כלפי תכונת האהבה, שאוהבים משהו בלי לדעת למה, בלי יכולת למנוע את האהבה, אפילו אם אין בה כלום. פשוט אוהבים למעלה מהשכל, כי הרגש מרגיש שרוצה את המילוי הזה. המצבים האלה יכולים להתגלות לעינינו בצורות שונות, יפות יותר או מוזרות, או אפילו שנואות ואחרות. אבל אין עליהם שאלה, כי כנגדם יש לנו כלי בעולם הזה.

בעניין ההשפעה נתקלים בתהליך מיוחד. האדם שמקבל התעוררות בנקודה שבלב, אם הוא מפתח אותה נכון, אז הוא מגיע למצב שמתחיל להעריך את ההשפעה כמשהו טוב. הוא מתעלם ולא רואה את העולם הזה, למרות שכל החיים שלו מתועלים למלא את עצמו, לנצל את האחרים, ללכת מחיל לחיל ולהצליח תמיד לשלוט ולרכוש, ורוצה רק השפעה. כי בדומה לילד קטן, שאפשר לפעמים לסובב ולבלבל לו את הרצון, אבל אם הרצון שלו טבעי כלום לא יעזור, כך האדם שרוכש טבע שני, מתחיל לכבד ולהעריך את תכונת ההשפעה, עד שאין משהו עומד כנגדה.

ואם כך קורה, אז יש לאדם תביעה כלפי הרופא להיתקן. ולפני כן לא תיתכן תביעה אמיתית. כמו שבעל הסולם ממחיש על ידי כל מיני דימויים וציורים ("אגרות", דף ע'), איך האדם צריך להרגיש לפני שעובר מחסום. אמנם נשאר בו עדיין משהו לעצמו. אבל הערכה שלו להשפעה היא כזאת, שמוכן אליה במה שלא יקרה. היחס הזה נוצר בו על ידי המאור המחזיר למוטב. לאט לאט נולד בו היחס הזה, בלי לדעת איך זה נעשה, ובאיזה שלבים, ועל ידי איזה מאמצים, מה בדיוק גורם לו. אלא אם הוא עושה כל מה שבידו ובכוחו, אז הוא מגיע. כי התמלאה סאת יגיעתו.

ואז מגיעה צעקה נואשת לתרופה, רצון אמיתי להיות בריא. כי בשבילו "בריאות" נקרא כבר, להיות המשפיע. וזה נקרא שהגיע ל"תורה שבעל פה", שכנגדה מקבלים "תורה שבכתב", התגלות של האורות בכלים - "אותיות העבודה". והלאה שתי התורות הללו מתחברות בו יחד ונמצאות בעבודה הדדית ביניהן. "תורה שבעל פה" נקרא מלכות ו"תורה שבכתב" נקרא זעיר אנפין. וכמו שלומדים בתע"ס, הנשמה נכללת בעליון ומתחילה להתפתח בו כמלכות בתוך זעיר אנפין, בתהליך של הסולם הרוחני.

למה צריך לגלות את המחלה בשכל?

צריך לגלות את המחלה בשכל, כי ברגש אין גילוי. אם המחלה מתגלה ברגש, אז כבר אין שאלה לגביה. כי "בעתו" נקרא, שהאדם סובל וסובל ולא רוצה ללכת לרופא, ומנסה לקחת כל מיני משככים להרגעה, עד שהמחלה מתפרצת בצורה כזאת, שלוקחים אותו בעל כורחו. אבל זה "בעתה" ולא ב"אחישנה". ברגש כבר הכל התגלה על הבשר.

ואיך ניתן לגלות את המחלה בזמן שעוד לא גלוי, שהיא עדיין בהסתר? אם מתגלה רק עשרה אחוז מהמחלה ותשעים אחוז עדיין לא, איך ניתן לגלות אותה, לעשות לה "בדיקה מיקרוסקופית"? רק על ידי התגלות בשכל. אם מוסיפים לרגש גילוי בשכל. אם מראים לאדם כמו בסרט, מה הוא גורם לעצמו, איזה דלקת ריאות תתפתח בו על ידי העישון, איזה נזק ייגרם לו מאכילת סוכרים, איך תתפתח המחלה אם לא ירפא אותה, אז הוא מתחיל לפחד, ומעביר את עובדת קיומה של המחלה מהשכל לרגש.

וכך בעזרת כל מיני "מכשירים", הוא מקדם ומזרז את גילוי המחלה, הרבה לפני שהיא מתגלה על הבשר ונחרתת ברגש. ותודות לכך, לא רק נחסכים ממנו הייסורים, המכות וכל הטיפולים והתרופות, אלא הוא מרוויח זמן יקר. והמכשיר הזה, שעוזר לנו מראש להיות חכמים, ולראות את הנולד, ומראש להגיע לריפוי, הוא נקרא "חכמת הקבלה".

כל הסיבה להפצת הקבלה, הינה ההמלצה הזאת לאנושות, לא לחכות ולא לעבור עוד מלחמות ואסונות, כדי בעוד מאתיים שנה להגיע לתכלית הבריאה, שחובתה להתממש. אלא ליידע את האדם, שהוא חייב להגיע לתכלית הבריאה, מתוך הכרה עצמית. שאפילו אם יגלה אותה "בעתה", הוא לא סתם יגלה שהוא חולה, אלא יצטרך לגלות בתוך החומר את כל הסיבות למחלה. כולל איך הוא עבר את כל התהליך הקודם, ולמה לא רצה לגלות אותה. דחייה בגילוי המחלה לא פוטר אותנו מהבעיות שלה. אלא יש לנו אפשרות לגלות אותה קודם.

הגילוי המוקדם לא נועד לחסוך לנו זמן ומכות, למרות שכביכול נראה כך. בינינו לבין הבורא העניין איננו זמן ומכות. אלא כל החשיבות של "אחישנה" במקום "בעתה", של השימוש במכשיר שנקרא "שכל", הוא שמשתמשים ב"מכשיר" שונה לחלוטין, ביחס שונה לחלוטין כלפי הבורא והבריאה. לכן העניין איננו אריכות הזמן. דרך "קצרה" או "ארוכה" איננה לסבול פחות או לסבול יותר. כי הגוף מיועד לסבול ואין בכלל התחשבות עם מידת הסבל שלו. כפי שאחר כך רואים גם מלמעלה, שהגילוי המוקדם לא נועד כדי לסבול פחות. אלא האדם שמקדם את עצמו לראות את הנולד, הוא רוכש על עצמו הסתרה.

למה האדם כועס על מי שבא ומטיף לו להימנע למשל מעישון?

כי הוא מונע ממנו תענוג. הוא נהנה מהעישון, זה מרגיע אותו. הוא יודע שאומרים על העישון, שאחר כך נעשה פי כמה יותר גרוע. אבל מיד על המקום הוא מרגיע אותו. ולכן בין שתי האפשרויות שעומדות לפניו, לא להיכנס למצבי לחץ, כדי לא לדרוש סיגריה, או להרגיע את עצמו בצורה נעימה עם הסיגריה, הוא מעדיף להרגיע את עצמו ולהרגיש טוב. ואז בא אליו איזה בן אדם ואומר לו: "אל תעשן!" - מונע ממנו מצב טוב ויפה. בכך הוא נעשה בעיניו לשונא.

לכן צריך לחשב על כל אמירה, מה היא עושה לאדם אחר. כי אם הפצת הקבלה תבוא בצורה כזאת לכלל הציבור, הוא ישנא את כל הקבלה. לקהל הרחב אפשר לבוא אך ורק עם הבטחה, שמביאים לו אושר. אמנם על ידי חכמת הקבלה יתגלה להם שהם רעים, כי חייבים לגלות את הרע כדי לדעת מה לתקן. אבל אסור על ההתחלה, לבוא ולגלות להם את המחלה, גם לא בדרך תורה. אם החולה לא מגלה בעצמו, ולא מרגיש עד כמה הוא הפוך, עד כמה חרת בתוך בשרו כל הרע הזה, לא נקרא שהגיע לגילוי הרע. ולהגיד לאדם לא נקרא "גילוי הרע", אלא נקרא "הטפת מוסר". ושיטת המוסר היא הפוכה משיטת הקבלה.

האם הנקודה שבלב היא כלי שראוי כבר למילוי?

הנקודה שבלב היא תחילת הכלי הרוחני. היא צריכה לגדול עד למידה כזאת, שמתוכה האדם מרגיש, שהוא מוכן ומסוגל בעזרת הבורא, למלא את כל הנשמות באשר הן. הוא כמו הבורא שרוצה למלא אותם, כמו אמא, כמו עליון כלפיהם, ויכול למלא אותם בעזרת הבורא. כל ההתפתחות של הנקודה שבלב, היא רק בפעולה הזאת.

הכלי של הנקודה שבלב, הוא כל הנשמות. האור שלה הוא, מה שהיא מעבירה מהבורא לכל הנשמות. והאור הפנימי שלה, שהיא מתקיימת רק כדי לבצע את הפעולה הזאת. הקיום הזה הוא נקרא "לא יגונה ולא ישובח".

באיזו מידה מורגש באדם התהליך שעובר על הנקודה שבלב?

התהליך כולו נסתר מן האדם. כדי ללמדו איך הבורא משחק איתו. בצורה כזאת צריך לפנות גם לקהל הרחב. כי האדם לא בדיוק יודע למה הוא נמשך, לאן מובילים אותו ומי מוביל אותו. הוא לא מכיר את כל התהליכים האלה, אלא רק משתוקק לטוב. אבל ההשתוקקות הזאת לטוב, היא שמובילה אותו בחיים כל פעם ממקום אחד למקום שני, מתנוחה כזאת לתנוחה אחרת. הוא זז ומתנהג כך, רק אם הוא רואה איזה רווח.

וגם כשהוא מגיע לחוכמת הקבלה, הוא לא מבין מה הוא עושה. אלא עושה כמו שתינוק יונק בלי להבין שהוא מוצץ חלב כדי לגדול. או ילד קטן שמשחק ושובר צעצועים בלי להבין, שאם לא יפרק צעצועים הוא לא יחכים. כי המדרגות האלה נמצאות באדם בצורה טבעית. ועליו לעבור ממצב למצב, והמעשה שקודם להבנה. עד שהוא מגיע למצב, שיש לו "כלי" - אותה ההבנה על מצבו. מתי מתגלה הכלי הזה? לפי מידת ההכרה בהסתרה. כי אם האדם לא מרגיש שנסתר ממנו משהו, לא נקרא שהוא נמצא ב"הסתרה".

אלא אם הוא מרגיש שישנה הסתרה, שמסתירה ממנו משהו, אז הוא מתחיל להתנהג כלפי אותה הסתרה בצורה מכונת, מתוך רצון לעבור ולשבור אותה. וכך הפעולות שלו, שמקבלות כיוון והכוונה על ידי הקדם של חשבון והבנה, נעשות פעולות מכונות. אבל אם איננו מרגיש את ההסתרה, אז הפעולות שלו הם כמו של ילד או תינוק, או אפילו בהמה. כי בעולם הזה האדם פועל רק לממש את הרצונות שישנם בו. אבל בפעולות שהן ממש מכונות, החשבון חייב להיות קודם לעשייה.

האדם איננו יכול להישאר יותר כמו תינוק, אלא הוא חייב להתבגר ולגדול, ולדעת בשביל מה הוא מבצע כל פעולה, ומה הוא רוצה להשיג על ידה. כבר עומדת לפניו מטרה מעבר להסתרה, שהוא רוצה להגיע אליה, וכל הפעולות שלו מיועדות כדי לעבור את ההסתרה. ואז האדם מדבר על משהו שכבר מובן לו. אבל זה קורה רק בסמוך למחסום, ולא לפני כן. כי רק אם האדם מגיע למצב, שמתלבש בו המצב הרוחני, הוא מתחיל לזהות שיש לדרך צורה כזאת.

למה אין תרופה אחרת למחלה, אלא השפעה לעולם?

המחלה שלנו נקראת "אהבה עצמית". ואותה "אהבה עצמית" מכוונת כלפי כל יתר הנשמות של בני האדם, ולא כלפי העצמים האלה שישנם סביבנו, כמו שולחן, כוס תה, או עיפרון. אלא האדם מגלה, שהריפוי של המחלה ששרוי בה, הוא לשנות את היחס שלו כלפי האחרים. ולכן הוא מתחיל לדאוג לכל העולם. אבל באותו סדר עולה כמו שבעל הסולם מתאר. ככל שהאדם יותר מפותח, הולך ומתרחב חוג האנשים שהוא דואג להם סביבו, עד שנעשה כולל את כל העולם. כמו שהרב קוק כותב: "הלוואי שהיה אפשר להרכיב את כל האנושות בגוף אחד, שאוכל לחבק את כולם". ביחס הזה מתבטא הגובה הרוחני של האדם.

מי מגלה לאדם את דבר מחלתו?

הרופא, תפקידו לגלות לאדם, שיש לו מחלות. האדם בא לרופא, והרופא בודק אותו וקובע במה הוא חולה. ומיהו הרופא כלפי האדם? הבורא. אבל הבורא לא מגלה לאדם את המחלה בצורה כמו בעולם הזה, אלא על ידי המאור. שהאדם מתחיל לראות בעצמו, שהוא חולה. הוא לא מקבל מלמעלה מברק, שמודיע לו במה הוא חולה. אלא מקבל מלמעלה את אור האמת, שמראה לו מצב אמיתי. זאת אומרת, הבורא מתגלה מעט לאדם, וכלפי הצורה הבריאה שמתגלה לו, האדם רואה את עצמו כחולה. כי הבורא לא מגלה אף פעם רע, אלא תמיד רק טוב. והאדם כלפי המראה הטוב שנגלה לפניו, רואה את עצמו ההפך.

כך צריך לנהוג גם בהפצת הקבלה ולא לגלות רע. אחרת היא תהיה כמו כל אלה, שמתעסקים אלפי שנים בהטפות מוסר, ולא מביאים תיקון. כי שיטת המוסר היא תורה של גלות. היא מיועדת לזמנים, שנדרש להחזיק את האדם בתוך גבולות, מבלי לתת לו להתפתח. לכן בזמן הגלות, המקובלים חייבו להחזיק בצורה כזאת את העם, עד שיגיע זמן הגאולה, ויתערבבו יחד כל הנשמות. כי עם ישראל שיצא לגלות, כדי לצרף לעצמו נשמות גויים, היה צריך לגמור את התפתחות הזאת בתוך הגלגולים של הגלות. אבל לאחר שנגמרה הגלות, נגמרת תורת המוסר. ומגיע העת לתת לאדם להתפתח, רק על ידי "המאור המחזיר למוטב".

ואז אסור יותר להטיף לו "נו נו נו", אלא לתת לאדם מה שנחוץ להתפתחותו. וההוכחה לכך היתה תקופת ההשכלה, שהחלו לפרוץ את כל המסגרות ולצאת מתורת המוסר. ולמה היה צורך בתקופה כזאת? כדי לאפשר להגיע לאמת בצורה מגוונת. כי אם כל העם היה נשאר דתי חרדי, לא היתה לנו אפשרות לקראת סוף הגלות, להתערבב עוד יותר עם העמים. כי ככל שהולכים ומתקדמים, הזמן הולך ואוזל, ונדרש לעשות התערבבות בתדירות גבוהה יותר. לכן בסוף הגלות החלה תקופת ההשכלה, וחלק מן העם יצא ממסגרת הדתית, כדי לגמור אותה התערבבות, ולגרום ליתר "התכללות". אותו תהליך מאוד לא פשוט, שנובע ממערכת הנשמות באדם הראשון.

וכך בצורה חותכת, משנת 1995 החל תהליך אחר לחלוטין. במקום החובה שהוטלה בעבר על כל המקובלים, לכסות עד כמה שאפשר את חכמת הקבלה. חל עליהם היום החיוב לגלות את חכמת הקבלה, ועד כמה שאפשר לפתוח אותה. ולכן גם השיטה נעשתה שיטה אחרת. בעבר אסרו על האדם להתפתח מעבר למסגרת שהיקצו לו. ואילו היום ההפך, לימוד הקבלה פתוח לכולם, ומעודד התפתחות מהירה ועצמאית של האדם. ומי שלא מבין, שנמצאים אנו בעידן חדש לחלוטין והפוך לגמרי מקודמו, עוצר את עצמו ואת העולם מהתפתחות. ובכך גורם לכל הצרות שבאות על העולם, ושעלולות עוד לבוא עלינו עקב כך בלבד.

למה לא אוהבים אצלנו לשמוע שיש תפקיד לעם ישראל?

אף אחד לא רוצה להרגיש את עצמו מחויב למלא תפקיד. אלא כל אחד רוצה להיות בחופש, ולא לבצע שום עבודה. אפשר להבין זאת, אבל רואים שאין ברירה אחרת. כי מצד אחד העולם כולו מלא טענות כלפינו. ומצד שני אנחנו, במקום שנרגיש בנופש, מרגישים את עצמנו במצב בכלל לא נעים. זאת אומרת, מכל הצדדים, גם מלמעלה וגם מלמטה, גם מבפנים, בתוך עצמנו, וגם מבחוץ, דוחפים אותנו להבין, שאין לנו ברירה. אלא להטיב את מצבנו נוכל רק על ידי זה שנבצע את הפעולה ההכרחית, שמוטלת עלינו מצד הטבע, מצד תכלית הבריאה.

והפעולה ההכרחית הזאת, היא להתקיים כעם הנבחר. זאת אומרת, תחילה לתקן את עצמנו, ולאחר מכן לתקן דרכנו את כל העולם. ואין לנו ברירה, אלא למלא את התפקיד הזה, ולא יעזור לנו להגיד "לא רוצים". כמו שמוכיחות כל הדוגמאות המוכרות. כי גם יהדות גרמניה לא האמינה, שהעם המתורבת ביותר בעולם, יוציא להורג רופא בית חולים, או דוקטור לפילוסופיה, או פרופסור לפיסיקה, שנתנו לו כל כך הרבה והיו אזרחים למופת. אבל ברגע האמת, אף אחד לא שאל אותם ולא חקר. אלא באה תביעה מצד אומות העולם, וכך זה התקיים ביהודים, למרות רצונם.

עם ישראל איננו בעל הבית לקבוע את המצבים, אם יהיה כך או יהיה אחרת. ובורח כל זמן שאפשר לו לברוח. עד שנגיע למצבים, שלא תישאר לנו ברירה. ובעל הסולם מזהיר במיוחד, שהעולם כולו מתקרב למצב, שבכל מקום להיכן שלא נברח, אם לאמריקה, או לאיזה מקום בהולנד, או נחפש מסתור אחר. נרגיש את עצמנו נמצאים בכפר קטן מוקפים מסביב בנאצים. כי עם ישראל מכניס את עצמו למצב הזה. ועל זה בדיוק רצה בעל הסולם לדבר לפני מלחמת העולם השנייה, ולא נתנו לו.

האם אפשר להבחין בין "בעתה" ו"אחישנה" גם לפני הגילוי?

כן ולא. כי בכל זאת בכל מצב ומצב, אפילו מקודם להרגשת ההסתרה, שאז יש כבר "בעתה" ו"אחישנה", יש לנו יכולת להתקדם על ידי זה, שהאדם מכניס את עצמו בכוח לתוך החברה, ומקבל ממנה כוחות להתקדמות.

מאמר ק"ד: "והמחבל הוי יתיב"

שיחה מ-13.11.06

"בזוהר, נח. טופנא הוי, ומחבל הוי יתיב בגויה. ושאל, הלא טופנא, שפירושו מבול מים, זה עצמו הוא מחבל וממית. ומאי פירושו, שבתוכו, היינו שבתוך המבול, היה יושב מחבל. וב', ומהו הפרש בין מבול להמחבל.

והשיב, שטופנא היינו יסורים גשמיים, היינו יסורי הגוף, שבתוכה, היינו שבתוך יסורי הגוף, יש עוד מחבל, שהוא מחבל את הרוחניות. היינו, שיסורי הגוף מביאים לו לידי מחשבות זרות, עד שמחשבות זרות האלו מחבלין והורגין את רוחניותו."

הקשר עם הבורא, עם העליון, הוא קשר של קבלת תענוגים וקשר של הרגשת נותן התענוגים. האדם שמקבל תענוגים, הוא יכול להרגיש את התענוגים עצמם יחד עם הרגשת נותן התענוגים. ויכול להיות בתענוגים כל כך גדולים, שאיננו מרגיש יותר את נותן התענוגים, אלא התענוג עצמו תופס את כל כולו של האדם, את כל כלי הקליטה שלו.

ויכול להיות אחרת. שנמצא בחוסר תענוגים. ואז מרגיש את עצמו בריקנות, ברצונות גדולים, שעומדים כנגד חושך וחוסר סיפוק. ואז נראה לו שבאים מהעליון ייסורים, ולא מרגיש שהייסורים הם מתעוררים מתוכו עצמו. שהמעמד שלו כנגד האור, כנגד הטוב, מפני שתכונותיו הפוכות מן האור, הוא שמביא לו ייסורים.

ובייסורים האלה, יכול להרגיש ייסורים ובכל זאת להצדיק את הבורא, ויכול להרגיש ייסורים מבלי להצדיק את הבורא. ויכול להרגיש ייסורים בלבד. כי הם גדולים כל כך, שהוא לא מסוגל לחשוב על שום דבר חוץ מהם. אבל האדם צריך להשתדל לשמור על עצמו בגבול ההרגשה, שמאתר מתי הוא מאבד את הקשר עם הבורא בגלל הבלבולים והייסורים, ומתי הוא חוזר לקשר הזה.

וכל הזמן להשתדל לחזור לקשר. לראות במצבים האלה כעין משחק. אם מעוררים בו יותר ייסורים, אז נופל לתוך הייסורים ונעלם ממנו הבורא. אם מעוררים בו פחות ייסורים, רואה את עצמו בעל כוח להחזיק את המחשבה, שהייסורים הם מטרתיים. שהם אינם באים מהבורא, אלא שהוא עצמו מאתר אותם כך. כדי לגלות שתכונותיו, הן שמביאות לו את הייסורים, ומרחיקות אותו מהבורא.

כמו שלומדים בקבלה איך האור העליון, הבורא, בונה את בחינה א'. מבחוץ ישנו התענוג, או בעתיד ההפך מתענוג, הייסורים. ומבפנים נמצא הבורא, הנותן, או ההפך ממנו, חוסר שלו, הסתר. אם הנברא מרגיש מהבורא רק תענוג או ייסורים בצורה ישירה, אז דרגת התפתחותו נקראת "דומם", "צומח", או "חי". כי הוא מקיים בדיוק מה שמכתיבה לו אותה השפעה של תענוג או ייסורים. אבל אם מתחיל להתגלות בנברא עוד קשר עם נותן התענוג, הנקרא "נקודה שבלב", הוא מתבלבל, ולא יודע איך לקשור את שתי צורות הקשר הללו, הנהגה דרך טוב ורע, והנהגה דרך הקשר עם בעל הבית, עם העליון, עם הבורא.

הנברא שמרגיש עם העליון קשר רק דרך תענוג וייסורים, ליד הרצונות שלו מתפתחת מערכת שכלית פשוטה, איך להחזיק את עצמו כל פעם בצורה מרבית של קבלת תענוגים כנגד בריחה מייסורים. ואם מתחיל להרגיש חוץ מ"טוב ורע", גם קשר עם בעל הבית, אז עושה בירור הנקרא "אמת ושקר". וגדל לידו שכל ששייך לאותו בירור, מהי בדיוק האמת והיכן הוא השקר. איך לקשור "אמת ושקר" עם "מר ומתוק", עם טוב ורע.

כך האדם הולך ומתקדם. אבל כל פעם שמגיע שלב מכריע בהתפתחות האדם, עוברים ושוטפים אותו "מי המבול", שממש מוחקים ומנקים את כל השטח, כמו בצונאמי, ומביאים אותו ליחס חדש, לדרגה חדשה, לבירורים חדשים, לעומת למה שהיה לו קודם, לסגנון חדש של קשר. והאדם מגלה מה הם אמת ושקר, תענוג וייסורים, טוב ורע, בדרגה חדשה, ומה יחסי הגומלין החדשים ביניהם.

וכך כל פעם צריך בלב לאתר את היחס לבירור של "מר ומתוק" או "טוב ורע", ובנקודה שבלב את היחס לבורא, מתוך הבירור בין אמת ושקר. ואז רואים תמיד גם בטוב וגם ברע שמרגישים בינתיים בכלים המשונים שלנו, שיש מי שמשפיע עלינו דרך התענוגים, כדי שנכיר אותו מעל התענוגים, ובהתאם להיכרות עימו נבנה כלים מעל התענוגים. כי כל התפיסה הזאת של טוב ורע, היא רק בתוך המודעות והכלים שלנו.

כמו שלומדים בקבלה על תפיסת המציאות, שאין חוץ מרצון, שניצב מול האור העליון. רצון כללי שמתעורר על ידי רשימות פנימיות, שמעוררות את הרצון. ובתוך הרצון ישנם חמישה צוהרי (צירי) הכרה בעצמו, שנקראים "חמישה חושים". אם הרשימות מעוררות את הרצון, אז מתעוררים החושים. כי החושים, הם המנגנון הפנימי שבנו. נראה לנו שהעיניים מסתכלות החוצה, שהאוזניים שומעות מבחוץ, שהריח בא מבחוץ, שהטעם מתקבל מבחוץ, שהמישוש מרגיש את החוץ. נראה לנו שהחושים, הם כלים שתופסים תופעות חיצוניות. אבל לאמתו של דבר, הכל מתרחש בתוכנו.

הרצונות מתעוררים מתוך הרשימות, והכל בתוכנו מביא לאיזו התפעלות של החושים שלנו. כל החושים נמצאים בפנים, ובחוץ לא נמצא דבר. אלא רק משווים את ההתפעלות שיש בחושים עם האור העליון, היחיד שנמצא גם בחוץ וגם בפנים. ומתוך זה נוצרת לנו כביכול תפיסה של עצמנו ותפיסת המציאות. אם האדם מסדר את התפיסה שלו נכון, הוא מאתר יחס שבא מאותו "מישהו", שפועל עליו דרך הרגשה שנקראת "טעמים", ודרך שכל שנקרא "אמת". וכך הוא הולך ומתקדם.

ורק הרשימות שמתעוררות בתוך הרצון, הן שקובעות אם האדם ירגיש באותה הרגשה, שהיא תמיד פנימית אצלו, או רמה הנקראת "עולם הזה", או רמה הנקראת "עולם הרוחני". כי אלה שתי הצורות, הרמות, של ההרגשה הפנימית שיש באדם. ולכן העבודה שלנו היא לאתר בתוך הרגש את השכל הפנימי. כי איתו בונים את הכלי. אם מתייחסים רק לרגש, לא יוצאים בהתפתחות מעבר לבחינה א'. אם רוצים לאתר בתוך הרגש גם את "הנותן", כדי להתקשר עימו ולהידמות אליו, אז באים מבחינה א', להתפתחות של בחינות ב', ג', ד', ונעשים "אדם", האדם הרוחני.

זאת אומרת, כל העבודה שלנו היא בתוך האור שמגיע, לא חשוב אם כתענוג או כייסורים, אלא בתוך המצב הרגשי, לאתר את מי שמביא את הרגש. כמו שכל הכלי מתפתח הלאה מבחינה א'. אחרת נשארים בדרגת דומם, צומח וחי, ולא באים לכיוונו של המדבר. כי ההבדל בין בחינה א' לבחינה ב', שמבחינה א' והלאה מתפתח כבר האדם. ולכן בחינה ב' רוצה להידמות לשורש.

מאמר ק"ו: "מהו הרמז של י"ב חלות בשבת"

שיחה מ-14.11.06

"בזמירות דשבת כתוב "יגלה לן טעמיה דבתריסר נהמי" (יגלה לנו הטעם של י"ב חלות), "דאינון אות בשמיה כפילא וקלישא" (שהוא אות בשמו כפל וקלוש)."

בשבת יש ג' סעודות. לפני כניסת שבת, שנגמר היום השישי ובערבו מתחילה שבת, עורכים סעודה ראשונה. עושים קידוש וברכה על שתי חלות. בשבת בבוקר בסעודה שניה, עורכים קידוש וברכה על הלחם. ולפני צאת שבת בסעודה שלישית, יש מנהג מיוחד שהיה נהוג אצל המקובלים, והשתרש כמנהג של חסידים, לעשות ברכה על י"ב חלות, על שתים עשרה חלות קטנות. כי הסעודה השלישית שהיא הסעודה החשובה ביותר, היא סימן כנגד העלייה השלישית של שבת.

כל הסעודות של שבת, הן סימנים לעליות דשבת. "סעודה" נקרא קבלת תוספת השפע. וסימן לתוספת השפע המרבית בשבת, כסיכום של השבת, היא הסעודה השלישית. ולכן עושים ברכה על שתים עשרה חלות. ובעל הסולם מסביר במאמר למה נהוג כך. כי המנהגים האלה הונהגו על ידי המקובלים כדי להוות רמז, שיעורר שאלה בקרב העם ויקרבו לאמת.

"ויש לפרש דברי האר"י הקדוש. ידוע, שע"י צמצום ב' נעשה ב' ווין, היינו צד ימין וצד שמאל." צד החסדים וצד החכמה, צדו של הרצון לקבל. כלים דהשפעה וכלים דקבלה. "וזה פירוש כפילה, מלשון כפל. ומזה, היינו מכח תיקון של צמצום ב', שהיה שיתוף מדת הרחמים בדין," ה"כפל" הוא, שתכונות דמלכות ותכונות דבינה משתתפות יחד זו עם זו, בינה במלכות, "אז הדין נעשה יותר קלוש, ממה שהיה לפני המיתוק." כי המלכות שהיא מידת הדין, הרצון לקבל, ויכולה לעבוד רק בצמצום א', לפי התכונות שלה והמסך שלפניה, היא נכללת כעת מתכונת ההשפעה. ואיך שתכונת ההשפעה נכללת במלכות, כך המלכות מסוגלת לעבוד ולהתכלל בבינה. לא במקומה עצמה, אלא בשיתוף עם בינה. וזה נקרא שמלכות איננה עובדת עבודה ב"דין קשה", בדין שלה, אלא עוברת מיתוק, כמלכות שנמתקת בבינה. שלא עובדים עם כלים דקבלה, אלא כמה שהם נכללים בכלים דהשפעה.

כמו בדוגמא שרב"ש נותן על התכללות. אם טובלים את העוגה בוויסקי, אז בצורה כזאת אפשר לשתות את המשקה, שאסור לשתות אותו בצורה רגילה. עם הכלים דקבלה עצמם אסור לעבוד, כי אין עליהם מסך ואין כוחות לעבוד איתם. אבל אם הם נכללים עם כלים דהשפעה, אם "טובלים את העוגה בוויסקי", אז כמו בדוגמא הגשמית, מסוגלים לאט לאט בצורה של התכללות, "להוציא" את כל המשקה, זאת אומרת, להשתמש בכל הכלים דקבלה. וזה נקרא שלא משתמשים בדין, אלא בהמתקת הדינים, שבינה ממתיקה את המלכות.

"ואח"כ הב' ווין מאירים במלכות, שהוא סוד "וזיינין דכנישין" [ובמינים שנכנסים] . שזיינין [מינים] הוא סוד מלכות, הנקראת שביעי. היא כונסת בתוכה את ב' ווין." זאת אומרת, לאחר המיתוק, לאחר שמקבלים באותה שיטה את כל האורות העליונים, אז הם נכנסים למלכות. וכך מגיעים לאותה המטרה, לאותה צורה שאליה צריך להגיע, אבל בעקיפין. כי בצורה ישירה אי אפשר להשתמש בכלים דקבלה.

ומה מרוויחים משימוש עקיף? הרווח איננו בכך, שבצורה כזאת אפשר להשתמש בכלים ולהתקרב למטרה. אלא על ידי השימוש ההדדי בין כלים דקבלה לכלים דהשפעה, האדם לומד מה הם הכלים דהשפעה. הוא רוכש אותם וכולל אותם בכלים דקבלה, ובונה את הקשר בינו לבין הבורא, את תכונות הבורא ותכונות הנברא כנכללות יחד. ואז כשקם בסופו של המיתוק, בסופו של התיקון, אז יש לו את שניהם. לכן השימוש במיתוק נקרא "כפל".

"ויום השביעי נקרא בחינת גמר התיקון, שהיא בחינה לעתיד לבוא. אבל מאיר גם בבחינת אלפי שיתא אלפי שני." כמו שכתוב: "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא". זאת אומרת, אין שכר מצווה בחיי העולם, במשך התיקון, במשך המיתוק, שנכללים מידת הרחמים במידת הדין, ופועלים רק באח"פ דעליה, בכלים דקבלה שנכללים בכלים דהשפעה, במה שנקרא "תיקון משך ששת אלפים שנה". כי התגמול הממשי, שכר מצווה, האורות שממלאים את הכלים במלואם, הוא רק בגמר התיקון, אחרי שמצטרף גם ל"ב האבן, וה"חשכה כאורה יאיר". אבל בינתיים רק בהתכללות, שמשתמשים באח"פ דעליה, זאת אומרת, רק ב"קו דק". והקו הדק הזה לעומת אותו האור הגדול, שצריך למלא את העיגול דאין סוף, הוא נקרא "אין שכר מצווה בעולם הזה".

"עולם הזה" הכוונה איננה לעולם שלנו, אלא לאותו מצב היכן שהאדם נמצא בסולם המדרגות הרוחניות. "עולם הזה" ו"עולם הבא" הם שני מצבים. "עולם הזה" נקראת המדרגה שבה האדם נמצא, היא בשבילו העולם שלו. ו"עולם הבא" המצב שלעומתו עובדים. ולכן חלק קטן מאוד מיגיעתו האדם משיג בעולם הזה, הארה קטנה מאוד מהמצב הסופי הנקראת "קו דק". ועיקר ההארה, האור הגדול, הוא מקבל בגמר התיקון, בהצטרפות והתחברות כל הכלים, שאסף ותיקן אותם משך כל התהליך דשיתא אלפי שני. לכן בעל הסולם אומר שזה נקרא "בחינה לעתיד לבוא", אבל שמאירה גם בבחינת "שיתא אלפי שני".

"וזה ענין ששת ימי המעשה. והיא בחינת "אשר ברא אלקים לעשות". ושבת נקראת בחינת נפישא (כמ"ש "וביום השביעי שבת וינפש"). וזהו בחינת שבת, המאיר בשתא אלפי שני, שאז השבת היא רק בחינת נפישא. בדומה לאדם, הנושא משא. ובאמצע דרך הוא עומד לנוח, בכדי לקבל כוחות מחדש. ואח"כ הוא צריך עוד הפעם לסחוב את המשא."

"נפישא" הוא דבר קטן מאוד. האדם לא יכול לפעול כלפי אותה דרגה שנקראת "שבת", של גמר התיקון. בכל מצב ומצב שגומר את המדרגה, יש לו כלים שיכול לעבוד איתם, הנקראים "ששת ימי המעשה", ימי עבודה. וכלים שלא מסוגל לעבוד איתם, וכנגדם יש מצב של "שבת".

היכן שיכול לעבוד, באותם כלים הנקראים "ששה ימי העבודה", הוא לוקח את הכלים דקבלה, ומצרף אותם לכלים דהשפעה, ועובד איתם כמה שאפשר באח"פ דעליה, ובצורה כזאת הוא מתקדם בקו, לקראת גמר התיקון. אבל בקו דק יש לו רק הארה קטנה. וב"שבת" הוא מקבל תוספת. מדוע? כי הוא לא עובד על הכלים של שבת, שהם כנגד ביטול צמצום ב' וחזרה לצמצום א', אלא רק שומר את עצמו מלא לעבוד איתם. כי הם כלים גדולים שהוא לא יכול להכניס אותם לקו אמצעי. ולכן השבת היא כנגד גמר התיקון, ונקראת "מעין עולם הבא".

"מעין עולם הבא", זאת אומרת, מאותו מצב סופי שיהיה לו בסוף, שיתקן את הכל, והמציאות כולה תחזור כלפיו לצמצום א'. ובצורה כזאת שהאדם שומר על הכלים, שאי אפשר להשתמש בהם בינתיים, הוא מעביר את המצב הנקרא "שבת", ומסיים וחותם את המדרגה, ועובר למדרגה הבאה. וגם במדרגה הבאה ישנם כלים שיכול לתקן באח"פ דעליה, בתנאים של צמצום ב', תנאים של הפרסא ואצילות, הנקרא "עבודה בששת אלפים שנה" ("שיתא אלפי שני"), או "שישה ימי עבודה" ("ששת ימי המעשה"), ושומר על אותו חלק מהמדרגה שנקרא "שבת". וכך האדם הולך ומתקדם.

ומכל המדרגות שעובר, מצטברות בו ששת אלפים שנה, עם הרבה שבועות, שבכל שבוע שישה ימים, שבהם עושה את עבודתו במה שהוא יכול, והיכן שלא יכול לעבוד עם הכלים דקבלה עצמם, הוא שומר אותם כימי שבת. וכך נאספות בו כל השבתות בנפרד מכל "ששת ימי העבודה" שעובד משך ששת אלפים שנה. ולאחר שמתקן את כל מה שאפשר לתקן, ולא נוגע בכלים שלא יכול לתקן, אלא שומר עליהם, אז כל הכלים מתחברים יחד, ונעשה הזיווג הנקרא "רב פעלים מקבציאל". והאדם מגיע למצב שכל הכלים שלו מתוקנים, ומתבטל בו צמצום ב'. המצב הזה נקרא שמגיעים לעולם הבא, ליום שכולו שבת.

"מה שאין כן בשבת של גמר התיקון, כבר אין שם מה להוסיף. לכן אין כבר עבודה בכלל." "מנוחה לחיי עולמים" נקרא, שאין לאדם יותר מה לתקן.

האם במצב הרוחני שנקרא "שבת" יש עבודה עם המלכות?

שבת היא רק "שמור וזכור". כי יש הרבה עבודות על הכלים שלא מסוגלים לעבוד איתם, אלא רק כנגד גמר התיקון. כל עניין העבודות הללו מתואר יפה בכל החוקים והמנהגים של שמירת שבת, שנוהגים בהילכות שבת. "הילכות" בא מהמילה "הלכה", "הליכה". מתקדמים לגמר התיקון, בכך ששומרים שבת ולא עושים דבר.

מדובר רק על אנשים שנמצאים כבר במדרגות שנפתחות להם אפשרויות כאלה. זאת אומרת, שהרצון של האדם בוער, ורוצה כביכול להשתמש בכל הכלים האלה כדי להתקדם, כי רואה עד כמה שהם צריכים להועיל לו בהתקדמות לתיקון. אבל מרגיש מצד אחד, שאין לו כוחות, ואין לו יכולת, ואין לו הבנה, איך להשתמש בכלים האלה בעל מנת להשפיע. ומצד שני יש לו דחף חזק להשתמש בהם, כי רואה עד כמה שיכול לעשות בהם נחת רוח, השפעה, ולא מסוגל.

ולכן ישנם תיקונים מיוחדים של "שמירה", שלא להשתמש ברצונות הללו. רצונות בעל מנת להשפיע ולא בעל מנת לקבל. כי מדובר על האדם שפוסע במדרגות ונמצא בהתקדמות לקראת גמר התיקון, שאצלו כבר לא שייך על מנת לקבל. אלא שחייב לשמור על עצמו, ולא לעשות חטא כמו אדם הראשון. "אדם הראשון" ברוחניות, אין שם רצון להשתמש בעל מנת לקבל. אלא להחזיק את עצמו שלא להשתמש בעל מנת להשפיע. כי רואה איזה תענוג יכול למסור לבורא, אם ישתמש בכלים האלה. ולכן חייב כדי לא להשתמש בהם, רק להחזיק את עצמו בלמעלה מהדעת. כי יש מצד אחד איסור. ומצד שני כל כך ברור שהוא מסוגל להשפיע בהם. ונמצא במצב שניתן לתארו כמצב מתוח, שאי אפשר לו להימנע מלעשות אותו דבר גדול, שנמצא ממש בהישג ידו.

כך מרגיש האדם, שנמצא בתיקונים של הכלים דשיתא אלפי שני, כדי להשפיע בהם. הוא מרגיש עד כמה ההשפעה היא קטנה מאוד ועדינה, שאפשר רק "קו דק" מאוד להעביר לבורא. ובתוך עצמו הוא ממש "מתפוצץ" מרצון גדול, מהאפשרות לעשות פעולה ענקית של התחברות ודבקות. אבל כנגד זה עומדים האיסורים, הדברים האסורים, מפני שידוע שבהם הוא לא יכול לעבוד. אבל לא ידוע למה איננו יכול, כי נמצא באותו בירור כמו באדם הראשון, וחייב לתקן את העבירה שעבר אז.

אדם הראשון עבר על ה"לאו", שחיבר את הכלים דקבלה עם הכלים דהשפעה, מתוך מחשבה שיהיה מסוגל לקבל בהם על מנת להשפיע. וכעת באותו תיקון, נראה לעצמו מסוגל לתקן את הכלים האלה, כלים דקבלה בצמצום א', כדי להשפיע עימם. אבל חייב דווקא על הכלים האלה לעבוד ולעשות תיקונים עוד יותר גדולים מהשימוש בכלים האלה בהשפעה. תיקונים הנקראים: "מילה", "פריעה", "אטיפא דמא", לשמירה מהקליפות. תיקונים שעליו לעשות בעצמו.

מה שאין כן קודם, הכל בא מלמעלה, ואדם הראשון נולד "מהול", בהפסק של כלים דקבלה מכלים דהשפעה, שעובר גבול ברור בין עד כמה אפשר להשפיע, ועד כמה אי אפשר להשפיע. וכעת עלינו לברר ולהקים את הגבול הזה בעצמנו. ולכן העבודה הזאת היא קפדנית מאוד ונעשית בצורה הדדית גם בששת ימי המעשה וגם בשמירת שבת. כי אלמלא חטא אדם הראשון, אז כבר בשבת הראשונה ההיא, שבתחילתה היה החטא, היה מבצע מה שצריך, ומגיע ליום שכולו שבת.

וכעת מוטל עלינו להקים בעצמנו אותו שבוע, ואותה שבת שהיה לו, ולתקן את כל הבריאה. קודם הוכנה מלמעלה כל מערכת הבריאה, כל תהליך הבריאה עד לאדם הראשון, שנולד ביום השישי, בערב שבת. אבל כבר באותו זמן, בתחילתה של השבת, אדם חטא, וכמו שכתוב: "גורש מגן עדן", זאת אומרת, נפל מדרגת עולם האצילות. מה שאין כן אנו צריכים לחזור על כל הבריאה מתחילתה. גם על שישה ימי העבודה, על "ששת ימי המעשה", שנעשו אז לפני אדם מאליו, וגם על השבת שהיה עליו לקדש ולא הספיק.

מה מסמל המספר שנים עשר - שנים עשר השבטים, שתים עשרה שבתות וכו'?

המספר "שנים עשר" מסמל את ההנהגה על ידי ג' קווים. ההנהגה של ג' קווים כפול י' ה' ו' ה' היא נקראת "שנים עשר". יש גם י"ג מידות הרחמים ועוד. כי ההנהגה מלמעלה למטה בהשתתפותה עם עבודת האדם, עם העלאת מ"ן, מלמטה למעלה, היא מתחלקת לכמה ערוצים. "שנים עשר" נקראת העבודה השלימה, שהאדם מסיים "שבוע ימים", ג' קוים שלמים. שמסוגל לתקן את עצמו בעל מנת להשפיע, בכל ההגבלות שמציבים לו צמצום ב' והתכללות מלכות בבינה.

האם יש עדיפות לקו אמצעי או נשמר איזון בין שלושת הקווים?

"קו אמצעי" נקרא התוצאה ממסך דחיריק, שמרכיבים אותו משני קווים. ורק באיזון הנכון בין ימין לשמאל יכולים להקים את הקו האמצעי, והוא נקרא השפעה מירבית, אופטימלית, שהאדם מסוגל לעשות באותם תנאים, שג"ר דאצילות מציב לו. שמירה על ההפסק בין כלים דקבלה וכלים דהשפעה, עבודה עם קליפת נגה נגד ג' קליפות הטמאות, וכל התיקונים שצריך לעבור לפני שבת.

"תיקוני שבת" הם דבר מיוחד, שהאדם צריך לעשות עוד לפני כניסת שבת. בעולם שלנו זה מתבטא במנהגים של הכנות לשבת, שמרמזים על אותם התיקונים. כמו כל המנהגים שהעם נוהג לעשות, וקורא להם "קיום מצוות". הם כולם לא יותר ממנהגים שמרמזים על התיקונים, שצריך לעשות ברוחניות, ורק הם נקראים "מצוות".

ברוחניות מתקנים את הרצונות על ידי האור העליון, המחזיר למוטב. תיקון הרצון על ידי האור משימוש לקבל לשימוש להשפיע, הוא נקרא "עשיית מצווה". ומה שנוהגים לעשות בעולם שלנו, הם סימנים לאותם מצוות שצריך לעשות ברוחניות. אבל סימנים מדויקים. מפני שהמקובלים מביעים בשפת הענפים, שורשים עליונים ותיקונים עליונים, במילים דעלמא, דעולם שלנו.

וכך יכולים גם בעולם שלנו, שעדיין לא מגיעים לתיקון האמיתי של הרצונות, בנשמות, לעשות מנהגים, שאמנם אינם משפיעים על הרוחניות, על העולמות, על הרצונות, ולא מביאים את האדם לתיקון ולגמר התיקון, אבל אם האדם שומר על המנהגים האלה, הם שומרים עליו. זאת אומרת, הם נותנים לו מסגרת להתקיים בה, עד שבאחד מן הזמנים, הוא פתאום ישאל את עצמו "למה?", "בשביל מה?". ואז דרך צורה כזאת של כעין משחק חיצוני, אבל שהוא רציני, כי הוא שומר את האדם בזמן שנמצא ב"גלות", בניתוק מהרוחניות, הוא מגיע לתיקונים אמיתיים.

למנהגים האלה יש משקל גדול והצדקה מלאה בשמירת האדם בזמן הגלות, שנמצאים בניתוק מהרוחניות. אבל כשמגיעים למצב, שצריך לבצע תיקונים, אז צריך לעלות מרמה של מנהגים, של ביצוע פשוט בחומר, כמו משחק ילדים, לחיים בדרגה ממשית ואמיתית. אותן פעולות של קידוש יין וברכה על החלה, להעלות לדרגה הרוחנית. מה הם ברוחניות התיקונים האלה שנקראים "יין" ו"חלה". מה הן באמת כל הפעולות האלה שנקראות "שישה ימים" ו"יום השבת". לדעת מה הם בחכמת האמת, בתורת האמת. מפני שאנו נמצאים כבר בתחילת הגאולה, וצריכים כבר לבצע את התיקונים האלה.

מה משמעות הסימן "שתים עשרה חלות"?

"שתים עשרה חלות" הם סימנים לצורה שהאדם מסיים עבודה בשבוע ימים. בשישה ימים הוא עושה הכנות לשבת. כל ששת הימים נמדדים כלפי השבת, ראשון לשבת, שני לשבת וכו'. כי בתהליך של העלייה בדרך התיקונים, האדם כל הזמן צריך לכוון את עצמו לגמר התיקון, הנקרא "שבת". וסיום של שישה ימי העבודה הוא בשבת. שמתקנים על ידי שמירה את כל מה שמסוגלים לתקן, כל הרצונות שלא יכולים לתקן בששת המדרגות הקודמות של הו"ק. ו"שתים עשרה חלות" הוא הסמל לג' קווים השלמים, שהאדם מסוגל להקים אותם ב"שבוע ימים", באותה המדרגה שבה הוא נמצא, שהיא נקראת "שבוע".

למה האיסורים של שבת אינם כוללים את העלייה בעולמות?

שבת אסורה במלאכה. יש שלושים ותשע מלאכות עיקריות שאסורות בשבת, רובן שייכות למלאכות בחקלאות. אבל אם מפרטים אותן מגיעים לספר שלם של חוקים ומנהגים למיניהם. "חוקים" נקרא מה שמתקיים ברוחניות. אם האדם רוצה להיות ברוחניות במצב של "שבת", היינו, בגמר תיקון, "מעין עולם הבא", אז הוא צריך לתקן חלק מהרצונות שלו בצורה כזאת, שמפעיל כלים דהשפעה ובכלים דקבלה לא נוגע, כי אסור לתקן בשבת.

שבת אסורה בעשיית כלים, בתיקונים של הכלים. לכן כל הסימנים מתכוונים לאיסור הזה. בשבת אסור ליטול פיסת נייר ולעשות ממנה צורה ואיתה לעבוד, כי בכך בונים כביכול כלי. אסור ליישר כפית או חפץ כלשהו, כי בכך כביכול מתקנים כלי. המנהגים האלה נוגעים עד לפרטי פרטים, והם כולם נלקחים מהתיקונים הרוחניים שאסור לבצע. אבל בפעולות גשמיות של שמירת שבת אי אפשר להפעיל שום דבר ברוחניות, כי רוחניות מופעלת רק על ידי מ"ן, על ידי העלאת הרצונות בבקשה לתיקון הרצונות.

כל המנהגים האלה של שמירת שבת כהלכתה, הם נובעים מתיקון הכלים, משמירת הכלים. מה שאין כן עניין עליית העולמות בשבת. "עליית העולמות" נקרא, שהאדם שומר על עצמו ולא עושה תיקונים ביום השביעי, לא עובד עם הכלים דקבלה. "שביעי" נקרא מלכות, כלים דקבלה. אז האדם נמצא במצב, שגמר את עבודתו ב"שיתא אלפי שני", זאת אומרת, בבחינת זעיר אנפין, ועובר למלכות. אבל במלכות אסור לו לעבוד. כי תיקון "שיתא אלפי שני", הוא רק כנגד זעיר אנפין, כנגד ו"ק, כנגד חב"ד חג"ת נה"י, הנמצאים בעולמות בי"ע.

ואחר כך בשבת, כשהוא עובד עם המלכות, יש עליית עולמות בי"ע לעולם האצילות. בסעודה ראשונה עולה רק עולם הבריאה, בסעודה שניה עולה גם עולם היצירה, בסעודה שלישית עולה גם עולם העשיה. וכך ב"סעודה השלישית" הם כולם נכללים באצילות. והאדם מקיים ברוחניות אותו מנהג הנקרא י"ב חלות. כי ג' העליות האלה של העולמות לעולם האצילות, הן עליות שלימות שלא נשאר למטה מפרסא שום דבר לברר. בכך ה"שבת" חותמת את כל "ימות השבוע". כלומר, נעשה כל התיקון שהיה מוטל על האדם לעשות במדרגה הזאת.

ואז האדם מסיים את השבת. בסיום השבת ישנם עוד תיקונים, "מוצאי שבת", "הבדלה", "סעודת דוד המלך", שנקראת "מלווה מלכה". ולאחריהם עוברים לשבוע הבא. כל המנהגים שאיתם חותמים את השבת, החל מסעודה שלישית והלאה עד יום הראשון, הם כדי לקחת הארה מהמדרגה הקודמת למדרגה הבאה, ולהמשיך עם הכוחות ההם לתיקונים במדרגה הבאה, שזה נקרא "שבוע הבא".

המנהגים שמקיימים בעולם שלנו, הם עזרה גדולה מאוד ללמוד מהשורשים הרוחניים שלהם, למה נוהגים כך בעולם שלנו. ולכן מי שמכיר ויודע את החוקים בגשמיות, אם הוא רוצה להבין איך הם מתנהגים ברוחניות, בעולם האמת, בתורת האמת, אז יש לרשותו פרטים רבים שמרמזים לו על קשר בין גשמיות לרוחניות, בכל המנהגים שמקיים כרמז לתיקונים הרוחניים.

למה השבת נקראת "מנוחה"?

"חידוש כוחות" לא נקרא, שהאדם מקבל כוחות חדשים ונח. המנוחה איננה לזרוק את הכל ולנוח בלי לעשות שום מאמץ. אלא "שבת" זה מאמץ גדול. כי האדם צריך לשמור את עצמו כנגד כל הרצונות, שמגרים אותו להשתמש בהם בעל מנת להשפיע ולעשות "שמירת שבת". צריך לעשות הכנות גדולות מאוד משך שבוע ימים, כדי לקיים את השבת. זאת אומרת, בכל מדרגה להיות במצב של מדרגה שביעית, שעוברים ששה ימי עבודה ונכנסים ליום השביעי, להימצא בשביעי, צריכים הכנה גדולה. כל ששת ימי השבוע, הם רק כדי שנוכל לעמוד ולסבול ולשמור את המצב השביעי, כי הפיתויים בו גדולים מאוד.

העבודה הזאת גדולה מאוד ברוחניות. אדם הראשון שעמד מולה, טעה לחשוב שיש לו יכולת להשתמש בפיתויים האלה בעל מנת להשפיע. ואנו עומדים בשבת הרוחנית באותם הפיתויים ובאותן האפשרויות לשמור, אבל עם התוצאות משבירת אדם הראשון. ולכן יש בה בירורים מיוחדים. וכל הבירורים האלה, הם עבודה גדולה מאוד, שרק נקראת "שמירה". אבל לא לטעות ולחשוב, שהשמירה עליה היא כמו שבת בעולם הזה, שנחים על הספה ולא מפרים את השבת. כי שמירת שבת בעולם הזה רק מסמלת לנו, שברוחניות לא עובדים עם הכלים דקבלה בפועל.

לכן המצב הזה נקרא "מנוחה". כי לא מבררים את הכלים דקבלה, אלא אסור בכלל לגעת בהם. אבל כל יתר הפעולות, שהן פעולות שמירה, עושים בקפדנות רבה באותו מצב רוחני הנקרא בסולם המדרגות "שבת". כי שם מתגלים הרצונות הגדולים, שאיתם צריך להתמודד. ומה שכתוב על איסור עבודה בשבת, מתייחס רק לעבודה של בירור ותיקון. אבל עבודה של שמירה, היא העבודה שיש לעשות בשבת, והיא איננה פשוטה. כי המצב הרוחני של שבת, הוא מצב גבוה מאוד, שדורש מהאדם הרבה כוחות.

כמו שלומדים בקבלה על הרבה מושגים אחרים. על מהי "שינה" ברוחניות, מהו "חושך", מהי "סעודה". בגשמיות סעודה היא, שכולם סוף סוף יושבים יחד, ומתחילים למלא את עצמם עם תקרובת שיש על השולחן. לעומת זאת "סעודה" ברוחניות, היא כולה חשבונות וזיווגי דהכאה, עד כמה מסוגלים כל רצון ורצון לחבר עם התענוג שבו, בעל מנת להשפיע, שהם דורשים מאמץ רב. אבל כל העברה של המצבים הרוחניים לשפתנו, איננה נותנת תמונה שלימה מה קורה ברוחניות.

איך צריך לנהוג בשבת הרוחנית?

בקבלה מדברים רק על התיקונים של האדם בשבת הרוחנית. בשבת הרוחנית יש "שבת" ויש "יום השבת". שבת נקראת "מדרגה השביעית" בכל מדרגה ממאה עשרים וחמש המדרגות. בכל מצב רוחני שהאדם נמצא, יש בו "שישה ימים", הנקראים "שישה ימי עבודה" (ששת ימי המעשה), שישה מצבים שהוא צריך לברר אותם, בהתכללות מלכות בבינה, ועוד המדרגה השביעית, המצב השביעי, שבו הוא מסיים את המדרגה.

וכך יש מאה עשרים וחמש מדרגות, כאשר סופרים בצורה כוללת את כל החלוקות לעוד ועוד תתי מדרגות. והקבלה מדברת רק על ההליכה במדרגות הרוחניות, במדרגות הסולם האלה. ולא על שמירת השבת בעולם שלנו. אלא המקובלים מסבירים, שהקשר בין השבת הרוחנית להילכות השבת הגשמית, הוא בכך שמקיימים אותן כסימנים. ומי שמקיים ויודע את הסימנים, הם רומזים לו על התיקונים הרוחניים. אבל הקבלה לא אומרת לאף אחד מה לעשות. כי אין כפייה ברוחניות.

אלא אם האדם לומד קבלה, אז הוא לומד איך לעשות תיקונים על הרצונות, על הנשמה. ולתיקונים אין שום קשר לשמירת שבת ולכל יתר המנהגים, שמקיימים בגוף במצב הנקרא "עולם הזה". אלא המנהג הזה קיים אצלנו בעם ישראל, מפני שאנו חייבים ראשונים לחזור לאותו מצב מתוקן שהיה בנו מקודם, לפני חורבן בית המקדש. והעולם כולו איננו חייב. הוא יצטרך לקבל מעם ישראל שיטה מתוקנת ודוגמא מתוקנת שמועילה לכולם.

ולכן בעם ישראל נהוגה צורה כזאת של מנהגים גם בעולם הזה. מפני שאנו מחויבים לחזור לרוחניות, ובצורה כזאת לתקן את עצמנו, ולהעביר את אותה שיטה לכל העולם. וכל העולם אין חובתו לחזור ולקיים תיקונים רוחניים, כי אומות העולם לא היו בהם. אלא הם יקבלו אותם מעם ישראל. ולהם עצמם אין שום קשר ושייכות וחובה לקיים את המנהגים האלה בגשמיות. כי הם מהווים רק תזכורת לעם ישראל, כדי לחזור ולקיים את כל החוקים הרוחניים, ולהביא את הנשמות לגמר התיקון. רק עד שהעולם הזה יעלה לדרגת העולם הרוחני ויעלם.

לכן העולם הזה נקרא "עולם המדומה". כי לאחר שהוא יגמור את תפקידו להביא את האדם ואת האנושות לרוחניות, הצורה הזאת שבה אנו מרגישים את עצמנו חיים ומתקיימים תעלם. כי אין בה שום צורך, אלא רק לתת לנו נקודת אחיזה עצמאית מחוץ לרוחניות, כדי להכניס את עצמנו לרוחניות, ולהקים את עצמנו ברוחניות. אבל לאחר שנעשה זאת, לא יהיה צורך בנקודה שעומדת מחוץ לרוחניות, והיא תעלם. כי גם כך הרגשת העולם הזה, היא נמצאת בנו רק דמיונית, כדי להעמיד את האדם בצורה אובייקטיבית כלפי הרוחניות. שתהיה לו בחירה חופשית כלפי התיקונים וכלפי העבודה הרוחנית.

לכן חובה על כל עם ישראל, לא חשוב באיזה צורות קיום הוא נמצא, אם הוא מקיים את המנהגים האלה ונקרא "דתי", או איננו מקיים את המנהגים האלה ונקרא "חילוני", חובה גם אלה וגם אלה, לבוא לקיום הרוחני, כולם כאחד. ולאחר שכל עם ישראל יעלה לדרגה של הקיום הרוחני, כמו שהיתה לו לפני החורבן, אז הוא חייב להתחיל להיות "אור לגויים". והעבודה שמוטלת על אומות העולם היא להצטרף לאותו התיקון. אבל ללא שום חובה ושום שייכות למנהגים הללו. כי גם בעם ישראל המנהגים האלה הם זמניים בלבד, עד שחוזרים לתיקון הרוחני.

האם קיום מצוות ללא כוונה פוגם במצב הרוחני של האדם?

האדם שמקיים חוקים רוחניים לפחות בתור מנהגים בגשמיות, השאלה היא למה הוא עושה כך. אם מתוך הרגל של גירסא דינקותא, שכך לימדו אותו, אז הוא מקיים אותם בגלל שרגיל לחיות בהם, ולראות בקיום הזה חלק מהטבע שלו. כי ההרגל פוטר אותו מכל הבעיות, ונעשה לו כטבע שני. ועל הקיום הזה מתוך הרגל, אין שום שאלה. זה החינוך הרגיל של האיש הדתי. וכך התקיים כל העם משך אלפיים שנות גלות. אבל עניין אחר הוא מי שמקיים מנהגים עם כוונות, כי רוצה לברר מה עומד אחרי המנהגים האלה, איזה כוחות ואיזה פעולות.

יש כאלה שלא מקיימים, אלא לומדים את המנהגים כדי לקיים אותם ברוחניות. ויש כאלה שמקיימים מתוך זה, שרואים קשר בין ענף לשורש, לפחות במודעות האדם. שהענף הוא כהעתקה מהשורש. אבל לא בצורה פשוטה, שאם מקיימים ענף בעולם הזה, אז מתקנים את השורש ברוחניות. כי לתקן את הענף בעולם הזה מספיק לעשות פעולות ולהזיז כלים. אבל בשורש אי אפשר לתקן כך. אלא ברוחניות צריך לבצע ברצונות. וכל הפעולות ברצונות, הם רצונות על מנת להשפיע, מעל האגו של האדם.

הנתק בין הגשמיות והרוחניות נמצא בנקודת האגו. בעולם הזה האדם מזיז ידיים ורגליים על ידי חומר דלק שבא מהאגו שלו. אבל הרוחניות נמצאת מעל האגו של האדם, ומחייבת לקנות מסך ואור חוזר. בשביל זה צריך ללמוד קבלה. כדי לקבל אור המחזיר למוטב, שיתקן בנו את הכוונות לעל מנת להשפיע. ועם הכוונה הזאת האדם כבר יכול לעשות פעולות על הרצונות, הנקראות "מצוות". מה שאין כן לפעולות בגשמיות לא צריך שום הכנה. אלא כל מי שרוצה לחזור בתשובה, מדריכים אותו איך לעשות והוא עושה.

קיים נתק מוחלט בין מה שעושים כמנהגים בעולם הזה, ובין מה שצריך לעשות עם הנשמה ברצונות, ברוחניות. אבל מי שרוצה ללמוד איך לעבור מהסימנים בגשמיות לעבודה רוחנית, עומדת לרשותו ספרות ענפה של ספרי קודש כולל תורה ותלמוד, שהם כולם מדברים על רוחניות, אלא בשפת הענפים שמקורה מהגשמיות. ואילו ללומדי הקבלה שמקיימים בכללות את המנהגים, קיום המנהגים האלה עוזר למצוא את הקשר מהענף לשורש. כי ידיעת המנהגים והקשר איתם מעלה שאלות "למה?" ו"בשביל מה?".

וכך דרך אותם מנהגים שמקובלים הנהיגו בעם, נמצאים מוכנים תמיד להתחיל לחשוב על השורש. למה הוא קיים בצורה כזאת ברוחניות. מה נמצא כנגד זה ברוחניות, איזה רצונות ואיזה תיקונים. מהי "שבת", מהי "ברכה", מהי "תפילה". למה אומרים כך ולמה כתוב כך ולמה עושים פעולות כאלה. לכל השאלות האלה, אם מחפשים תשובה, הם מביאים את האדם לקיום הרוחני, לתיקון הנשמה. זאת אומרת, לדבר כבר על הרצונות שלו.

כמו שלומדים על מצוות "תחום שבת", שאסור לצאת מן העיר. העיר צריכה להיות מוקפת או בעירוב, או בחומה ואסור לצאת מתחומה. מדוע? כי "עיר" נקרא עולם האצילות. ו"מחוץ לעיר" נקרא עולמות בי"ע. ואסור לאדם לצאת מאצילות, הנקרא "אצלו". משליטת הבורא לשליטת הרצונות הלא מתוקנים שלו, שנקראים "תחום עולמות בי"ע". אלא יש "שבעים אמה" מחוץ לעיר שמסבירים מה הם, ואחר כך יש "אלפיים אמה תחום שבת", שמסבירים מה הוא התחום הזה, ועד כמה יכולים להתנהג כך או לא.

מי שלומד "מסכת עירובין", ולמרות המילים של העולם הזה, יכול לחדור דרך המילים לרוחניות, אז הוא מבין איזה רצונות נקראים אצלו "שבת", ואיזה רצונות נקראים "עולמות בי"ע", והיכן נמצאת הפרסא, אותו הבדל ביניהם שנקרא "חומה של עיר". איך הוא יכול להתכלל עם הרצונות שנמצאים "מחוץ לעיר", מחוץ לאצילות, כדי בכל זאת לצרף אותם שיהיה בהם "תחום שבת". ואיך הוא יכול לעבור מרשות לרשות.

מסכת שבת מתחילה מעניין הרשויות. כמה אפשרויות יש בשבת להכניס פנימה ולהוציא החוצה ימי חול. כי מדברים על אח"פ דעליה. על הכלים, על הרצונות, שנמצאים בתיקון, שזה נקרא "אצילות". ועל רצונות שעדיין לא בתיקון, אלא בהכנה לתיקון, שזה נקרא "עולמות בי"ע". ואיך אפשר בכלים האלה לעשות התמזגות נכונה. זה כל הרשויות של שבת. בפנים נמצא בעל הבית ובחוץ נמצא האורח, האדם. ואיך האחד נותן לשני, איך אפשר להעביר מרשות לרשות.

האם מותר או אסור לבעל הבית להוציא יד מהחלון, ולתת משהו לאיש מבחוץ, להוציא מאצילות לעולמות בי"ע? האם בצורה כזאת מותר להתקשר, או ההפך, מי שנמצא מבחוץ, הוא שפושט את ידו ונוטל מבעל הבית, במצב שידו כבר נמצאת ברשות היחיד? מהי "יד"? יד נקרא "כלי קבלה". מי שמבין על מה כתוב, בשבילו הכל נעשה חי. הוא מבין שהמקובלים כתבו את הספרים האלה. שהם לא כתבו על בעל בית ועני שנמצא מחוץ לבית ומבקש נדבה. אלא על פעולות רוחניות של תיקון הנשמה, על הרצונות של האדם.

עדיין לא מבינים מהי הקבלה. ולכן כל הזמן שואלים שאלות אם מותר או אסור לקיים, למה כדאי ובשביל מה ומי. אבל לא פשוט לברר את העניינים הללו, כי הם שייכים לקשר ענף ושורש, של העולם שלנו עם העולם הרוחני. אם האדם לא מבין עדיין את היחס ביניהם, אז הוא תמיד יתבלבל. ואם הוא נמצא מחוץ לחכמת הקבלה, אף פעם הוא לא ידע את היחס הנכון, ותמיד העניין הזה יישאר בשבילו שאלה.

מהו "זמן ההכנה" ביחס לאותו מצב רוחני של שבת?

"זמן ההכנה" נקרא שרוצים להגיע בכל הכוח, בכל לב ונפש, לתיקון האמיתי ברצונות על ידי האור שמחזיר למוטב, שנותן כוח לעבוד בכל הרצונות בעל מנת להשפיע לזולת - לקבוצה, לאנושות, לבורא, שהם כולם נקראים "זולת". "זמן ההכנה" נקרא שמשתדלים לעשות זאת על ידי הלימוד, ומושכים עד כמה שאפשר "חן דקדושה". זאת אומרת, מקווים על ידי הלימוד שיבוא הכוח המיוחד, שיקרב אותנו לאותם המצבים שלומדים עליהם.

כמו למשל שלומדים על מצב של שבת ברוחניות, או על תיקונים, על עיבור יניקה מוחין דנשמות, על העליות במדרגות, או על היווצרות המ"ן בתוך הנשמות השבורות, איך פועלת המערכת העליונה הנקראת ג"ר דאצילות על הנשמות ועוד. כי בקבלה לומדים רק על איך המערכת העליונה פועלת עלינו, ואיך אנחנו צריכים בהתאם לזה להגיב אליה. חכמת הקבלה מדברת רק על מה שקורה משך ששת אלפים שנה, עד שמגיעים לגמר התיקון, ליום השביעי, למה שנקרא "שבת". וההכנה היא להשתדל כמה שיותר מהר להגיע ליישום מה שלומדים.

בזמן הלימוד האדם רק לומד איך זה אולי קורה ברוחניות, כמו שנראה לו. ומשתוקק שזה יקרה לו. שהלימוד ישפיע עליו כך, שהוא ירצה את הרוחניות בצורה מספקת, כדי לעורר את המערכת העליונה להכניס אותו לרוחניות. כי הכל תלוי ברצון של האדם. והרצון שלו תלוי במאור שמאיר. והמאור שמאיר תלוי בכוונה בזמן הלימוד. והכוונה בזמן הלימוד תלויה בקבוצה, עד כמה שהיא מספקת לאדם חשיבות. והכוח שהקבוצה מפעילה על האדם, תלוי עד כמה שהוא יכול להכניע את עצמו כלפי הקבוצה.

המעגל הסגור הזה, שהאדם כל הזמן נמצא בו, וצריך כל הזמן לברר את הדברים ולחדד אותם, זה הכל נקרא "זמן ההכנה".

מאמר ק"ט: "ב' מיני בשר"

שיחה מ-20.11.06

"ובדרך כלל אנו מבחינים ב' מיני בשר, בשר בהמה ובשר של דגים. ובשניהם יש סימנים של טומאה. והתורה נתנה לנו סימנים, בכדי לידע, איך להתרחק מהם, ולא ליפול לרשות הטומאה שבהם."

הבורא ברא רצון לקבל. וכל עוד הרצון לקבל נמצא בשליטת האור שברא אותו, והאור ממלא אותו, הרצון לקבל הזה בטל "כנר בפני אבוקה". זאת אומרת, כולו נמצא ברשות האור, בשליטת התענוג שממלא אותו. כמו שרואים לעיתים בעולמנו, אם בא לאדם תענוג גדול, הוא לא יכול לעמוד בפניו, אלא נעשה מכור לו. כך עם הרצון לקבל. עד שהוא לא נפרד מן האור, הוא לא יכול לקבוע את עצמיותו. אבל לאחר שנפרד מן האור, אז הם נעשים לשתי רשויות נפרדות, רצון לקבל לחוד והאור לחוד. וכך נפתח לרצון לקבל סיכוי לקבוע את עצמיותו, ולהחליט איך הוא רוצה להיות, לראות את עצמו.

הניתוק של הרצון לקבל מן האור, נעשה בצורה הדרגתית מלמעלה למטה, בעודם יורדים כרוכים יחד מאין סוף עד העולם הזה. "עולם הזה" נקרא שמגיעים למצב הנמוך ביותר, המקום היכן שמתחלקים הרצון לקבל והאור, לשני גורמים נפרדים - לאור ורצון. אבל לאחר הניתוק הסופי ביניהם, שהושג רק כעת בזמננו, מתחילה להתעורר בתוך האדם הרגשה של המעמד המנוגד בין הרצון והאור. "הלב" ו"הנקודה שבלב" מתחילים להראות את עצמם זה כנגד זה בתוך האדם, וגורמים לו בלבול והרגשות לא נעימות, שמביאים אותו לשאלות על מטרת החיים.

השאלות האלה נובעות בדיוק מאותו מעמד מנוגד בין "הלב", הרצונות, לבין "הנקודה שבלב", הניצוץ של האור שפעם מילא את הרצונות. ואם האדם רוצה לבנות את עצמו על ידי ניצוץ האור, שכל הרצונות שלו יקבלו צורה של אותו ניצוץ, אז נקרא שהכלי מוקדם לאור. כי על האדם עצמו לקבוע, שהוא רוצה להגיע לצורה הזאת, ולהיות כמו אותו האור שפעם מילא אותו ושלט בו. אלא אין לו יותר משתי אפשרויות. או להיות בצורה כרצון לקבל, או להיות בצורה כמו האור. אם הוא נמצא בצורה של רצון לקבל, הוא נברא שאין לו עצמאות.

עצמאות האדם, האפשרות היחידה שלו להיות עצמאי וקיים בקומה זקופה, היא דווקא להגיע להיות דומה לבורא. אבל כדי לתקן את הרצונות שלו, ולהיות דומה לאור, לבורא, העצמאי והשלם בכל דבר, על האדם לתקן את עצמו בצורה הדרגתית. לעלות באותן המדרגות שהרצון והאור ירדו מלמעלה למטה, והתגשמו לאט לאט עד לגשמיות האמיתית של העולם הזה. באותם הדרכים ובאותן המבואות, על הרצון לקבל להשתדל ולעלות. היינו, כל פעם לעשות מעצמו צורה יותר ויותר דומה לאור. כי שלבי העלייה במדרגות הם בלהידמות לאור.

בתיקון הרצון לקבל ישנם שני שלבים עיקריים. בשלב הראשון, הנקרא "תיקון של גלגלתא ועיניים", מתקנים את הרצון לקבל רק כדי להידמות לצורת האור, להיות בנתינה בלבד כמו האור. בשלב השני, במצב הנקרא "תחיית המתים", הרצון לקבל מתקן את עצמו עוד יותר, עד שאפילו את הרצונות שלו, הוא מסובב שיוכלו לקבל כדי להשפיע. להידמות לאור אפילו בצורת הקבלה, בשימוש ברצונות בצורתם הטבעית. שימוש מיוחד וגבוה, שכלל לא מובן לנו, אבל אפשרי.

בתיקון הכלים דהשפעה, על השימוש בלהשפיע בלבד, הנקרא "גלגלתא ועיניים", אין שום הגבלה. במידה שקונים את היכולת להשפיע, אז משפיעים. מה שאין כן בתיקון הרצונות בלקבל על מנת להשפיע, שם יש הגבלות גדולות. מפני שעלולים לטעות, ובאמצע הקבלה להיכנס פתאום לתוך התענוגים, ולהישאר בהנאה מהם עצמם, ולא מלהיות דומה לאור. ולכן יש הגבלות על הרצונות לקבל על מנת להשפיע. והם מתחלקים לאלה שניתן לעבוד איתם, ולאלה שבינתיים לא ניתן לעבוד איתם, או שניתן לעבוד איתם בהדרגה או בצורה חלקית. ולכאלה שבלתי אפשרי לעבוד איתם בכלל, כי לעולם הם לא יוכלו לקבל על מנת להשפיע.

הרצונות האלה בשמותיהם, מתחלקים לפי "מוחא", "עצמות", "גידין", "בשר" ו"עור". כלים שאפשר לתקנם, ששייכים לגלגלתא ועיניים, כלים דהשפעה, הם נקראים "מוחא", "עצמות", "גידין". וכלים דרצון לקבל בעביות ג' וד', הם נקראים "בשר" ו"עור". בעבודה עם כלים של "עור", יש בעיה איך לתקנם. אבל כלים של "בשר", הם המקום שבו מתעוררות שאלות רבות, איך לתקן את הכלים בג' דעביות, כי בשימוש בהם כבר מאיר אור החכמה, האור של התענוג. ולכן ישנם ברצונות אותם כלים דבחינה ג' הנקראים "בשר", שמתחלקים להרבה מאוד הבחנות - "בשר דחיה", "דבהמה", "דדגים", או דכל מיני הבחנות ושמות שיכולים לתת לאותו "בשר", היינו, לרצון לקבל שצריך לעבור תהליך של תיקון.

אם הוא שייך לחלק הרצון שניתן להשתמש בו, הוא נקרא ביסודו "בשר כשר". אבל קודם צריך להפריד אותו מחלק ה"לא כשר", שאי אפשר עדיין להשתמש בו בלקבל על מנת להשפיע, ולאחר מכן "להכשיר" אותו. זאת אומרת, לבנות מערכות איך להשתמש בו, כדי בזמן השימוש לא ליפול לעל מנת לקבל. וזה נקרא "הכשרה". ובהכשרה יש פעולות רבות עם מלח ומים שעובדים על ה"בשר". "מלח" נקרא כוח המלכות, ו"מים" נקרא כוח הבינה. כנגד כל השלבים האלה ישנם סימנים בדיני הכשרות שנהוגים בעולם הזה גם בשחיטה עצמה. אבל החוקים האלה שייכים לשימוש נכון ברצונות לקבל דבחינה ג' דעביות, או בבחינה ד' דעביות, אם משתמשים גם ב"עור".

וכל החוקים האלה שחייבו המקובלים בגשמיות, הם רמז לרוחניות שבה מקיימים אותם בפועל. אבל בקיום הרוחני שלהם תלוי כל התיקון שלנו. כי האדם צריך לעשות בתוכו את התיקון, לשחוט בתוכו את הבהמה. כמו שאומר הכתוב: "וכי מה איכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מן הצואר, או מי ששוחט מן העורף. הוי לא נתנו מצוות אלא לצרף בהם את ישראל". על ידי קיום תורה ומצוות משיגים "צירוף", ניקוי של בחינת ישראל בתוך האדם, ולא שחיטה של בהמה בגשמיות. למרות שגם במסגרת שבונים בחיים הגשמיים, צריך להשתייך לקיום שמרמז על השורש. אבל כמו שאומרת הגמרא, התיקון הוא אך ורק על ידי הניקוי הפנימי של האדם. איך הוא שוחט את הבהמה שלו, ואיך הוא מכין ממנה את הרצונות, שיהיו מוכנים לשימוש דהשפעה, דאהבה.

לכן בעל הסולם מסביר במאמר הזה על מיני הבשר, על הדגים והחי, שהם סוגים שונים. גם בדגים וגם בבהמות יש כשרים ושאינם כשרים. אבל בהכנת בשר חי חייבת להיות גם כשרות מיוחדת. מה שאין כן בדגים מדובר על משהו אחר לגמרי. תיקונם כל כך קטן לעומת הבשר, מפני שדגים נמצאים בדרגה עביות קטנה מאוד, לעומת הבשר, שלא צריך לעשות שחיטה או כשרות בצורה מיוחדת, אלא דג מוכן לשימוש כמו שהוא. זאת אומרת, רק הסימן החיצון של הדג, הוא תנאי מספיק להשתמש ברצון הזה, אם הרצון שייך לדרגת דג. מה שאין כן ברצון ששייך לדרגת בהמה, צריך עבודה קשה מאוד כדי להכין את הרצון לשימוש, גם בשחיטת הרצון וגם בהכנת הכשרות.

"בדגים נותן לנו סימנים של סנפיר וקשקשת. בזמן שהוא רואה את הסימנים האלה בהדגים, אז הוא יודע, איך להזהר, ולא ליפול לרשות הטומאה."

תחילה יש להבדיל את הדג והבהמה, אם הם כשרים או לא. זאת אומרת, להסתכל על הרצונות, ולראות איזה רצון באדם, נמצא במצב שאפשר להשתמש בו. בחיים הרגילים שלנו, אם דג או בהמה אינם כשרים, הם לא יהיו כשרים עד גמר תיקון. אלא כמו שכתוב, בגמר התיקון אפילו בשר חזיר יהיה כשר. כי מלאך המוות הופך למלאך הקדוש. אבל בחיים הרוחניים, הרצונות של האדם עוברים שינויים. לכן צריך לבחון את כל הרצונות, ואז למיין ולשייך אותם לדגים או לבשר. ובדגים או בשר למיין לפי כשרות.

מה זה נקרא "לאכול" ברוחניות?

"לאכול" נקרא להשתמש. "אכילה" נקרא לקבל בעל מנת להשפיע. "אכילה" ברוחניות נקרא, "טעמים שמתפשטים מפה לטבור".

מה הן הכנות של רצונות הנקראים "דגים" או "בשר"?

ההכנות של רצונות הן להשתמש ברצונות בלקבל על מנת להשפיע. "הכנות" נקרא לברר את הרצונות כולל הכשרים. ועל הרצונות הכשרים לעשות "תיקונים כדי לאכול", זאת אומרת, להכין עליהם מסכים, ואז להשתמש בהם בלקבל על מנת להשפיע.

באדם ישנם רצונות רבים. קודם הוא מתקן רצונות של גלגלתא ועיניים ונמצא בדרגה של להשפיע על מנת להשפיע. ולאחר מכן הוא מגיע לתיקון הרצונות לקבל על מנת להשפיע. רצונות שמתחלקים לשניים, לבשר ולדגים. מתוכם ממיינים ומבדילים רצונות שאפשר להשתמש בהם עד גמר התיקון. בדגים לפי סימנים של "סנפירים" ו"קשקשים" ובבשר לפי "מעלה גירה" ו"מפריס פרסה".

בדגים צריך רק להמית את הרצונות משימוש על מנת לקבל. אבל בבשר צריך קודם להמית את הרצונות בשחיטה, מהשימוש על מנת לקבל. כי הם רצונות דקבלה, שפעם כבר קיבלו על מנת לקבל. לכן קודם צריך לשחוט אותם. ודגים לא צריך לשחוט. אלא מספיק להוציא אותם לאוויר ולתת מכה, כדי שהרצון ימות. אבל בבשר צריך שחיטה מיוחדת של הרצונות, כי הם רצונות גדולים. וכבר בשחיטה עצמה חייבים לעשות עליהם תיקון. כדי לדעת מאיזו צורת שימוש דעל מנת לקבל הרצון הזה מת.

לאחר מכן צריך להתחיל להכין את הכשרות של הבשר. להבדיל בין כל סוגי הבשר, כבד, ריאות וכו', ולהכשיר כל סוג לפי דיני הכשרות המיוחדים לו. ואז מתחילים חוקי הבישול, מה לבשל ואיך וכמה זמן. כי העיקר הם החוקים של הטיפול בבשר. בדגים אין חוקים כאלה. דגים הם רצונות זכים מאוד, למרות שהם רצונות דלקבל. ולאחר שהבשר מוכן, מגיעים לשלב השימוש ברצונות.

"שימוש" נקרא לאחר עיבוד כל הרצונות, שהם מוכנים עם המסך בלקבל על מנת להשפיע, ומוסיפים אותם לגלגלתא ועיניים של הפרצוף. ולכן בסעודה, קודם כל אוכלים את הדגים, שהם סימנים לרצונות הזכים, ואחר כך את הבשר, שהוא סימן לרצונות העבים. כי מצרפים את הרצונות לפי המדרגה. אבל גם מבדילים בסעודה בין הדגים לבשר, כסימן לשימוש השונה בין הרצונות. אבל כדי לדעת איך לעשות תיקונים רוחניים על הבשר, צריך להגיע קודם לגלגלתא ועיניים.

" סנ-פ-יר מרמז לנו על שונא-פה-אור. הכוונה על מלכות, שנקראת פה. וכל האורות באות ממנה, שהוא בחינת שהוא אמונה." "שונא אור" נקרא, דוחה את האורות שבאים בצורה ישירה. כמו בהגדרת הצמצום: "המעכב את רצונו אף על פי שמשתוקק מאוד לקבל" (תע"ס, כרך א', חלק א'). כי הרצון לקבל לא מת, אלא הוא חי, הוא רוצה מאוד בתענוגים. אבל האדם מגדיל את מטרת הדבקות לגובה מעל התענוגים, ולכן הוא מוגן. כי נעשה "שונא מתנות", שונא "לחם חסד". וזה נקרא "דוחה".

"ובזמן שהוא רואה, שהוא בחינת טעם של עפר, שהוא בזמן שצריך להאמין, אזי הוא יודע בבירור, שצריך לתקן מעשיו. וזה נקרא "שכינתא בעפרא". וצריך להתפלל לאקמא שכינתא מעפרא."

אם הרצונות של האדם עדיין משתוקקים לתענוגים ולא לנותן התענוגים, להידמות לבורא בנתינה, אז נקרא שגדלות הנותן היא אצלו בעפר. וזה נקרא "שכינתא בעפרא". ואם "מתפלל", זאת אומרת, מתחבל כל מיני תחבולות על ידי עבודה בקבוצה, בלימוד ובהפצה, כדי שיעלה בעיניו "כבוד שמים" כביכול, גדלות הבורא, גדלות המטרה, אז הבורא נעשה יותר חשוב בשבילו, מהתענוג שמרגיש בצורה ישירה, ונקרא שהוא מוגן כבר מלהשתמש בעל מנת לקבל.

רק בדרך הזאת האדם יכול להתגבר על הרצון שלו. ולא על ידי הגבלת הרצון או על ידי קשירת הידיים והרגליים. אלא רק על ידי גדלות המטרה. כי ברוחניות עוסקים ברמת הרצונות. היכן שלא יכול לעזור הגוף הגשמי או המחשבות, אלא רצון שהוא כנגד הרצון. שהרצון לבורא חשוב יותר מהרצון ליהנות בעצמו. והרצון לבורא נבנה רק על ידי המאור המחזיר למוטב. כי ישנם שני כוחות, שני רצונות, רצון להשפיע שמתעורר באדם על ידי המאור המחזיר למוטב, והרצון לקבל של האדם.

ואם שני הרצונות האלה פועלים באדם בכיוונים שונים, כמו שני כוחות, כשני וקטרים, שהאחד כלפי מעלה והשני כלפי מטה, אז מנצח מי שיותר גדול. וכך ברוחניות נקבע מצבו של האדם. אם ההשתוקקות שלו לבורא יותר גדולה, מההשתוקקות שלו למלא את בטנו, אז נקרא שיש לו מסך, ויכול להשתמש בו על מנת להשפיע.

"וקשקשת נקרא, כי בזמן של סנפיר אין הוא מסוגל לעבוד כלל. אלא כשהוא מתגבר על סנפיר, אז נופל לו במחשבתו איזה קושיא על ההשגחה, וזה נקרא קש. ואז הוא נופל מעבודתו. ואח"כ הוא מתגבר ומתחיל לעבוד בלמעלה מהדעת. ונופל לו במחשבתו עוד קושיא על ההשגחה.

נמצא, שיש לו ב' פעמים קש, שהם קש-קשת." כך האדם צריך לעלות וליפול, לעלות וליפול, עוד ועוד אלפי פעמים, כמו שכתוב: "כי שבע יפול צדיק וקם". כי בלי ירידה ונפילה חוזרת, ושוב עלייה, לא יהיו לאדם "קשקשים". ובלעדיהם הוא לא יוכל לרכוש הבנה ותפיסה ויחס נכון לטבע שלו, מי הוא, שהוא עצמו עפר ואפר, לעומת האור ששולט עליו.

אלא רק האור העליון שבא ומחזירו למוטב, הוא שיכול לתת לו מגן, אחרי הקשקשים הרבים האלה, שהאדם מתרגז ורואה איך שוב ושוב הוא לא מסוגל בעצמו. על ידי זה גומלת באדם ההחלטה שרק האור העליון, הבורא, יוכל לעזור לו, ולהביא את כל הקשקשים האלה כמגן על בשרו. ואז האדם רוכש מסך. וזה נקרא שיש לו סימן כשרות שני.

"וכל פעם שמתגבר למעלה מהדעת, אז הוא עולה. ואח"כ הוא יורד. אז האדם רואה, שאין הוא יכול להתגבר מחמת רבוי הקשיות. אז אין לו עצה אחרת, אלא לצעוק לה', כמ"ש "ויאנחו בני ישראל מהעבודה ותעל שועתם אל ה' והוציאם ממצרים", היינו מכל הצרות."

ועד שהאדם לא עובר על כל הצרות האלה, על כל "הצרוֹת" הזאת, הוא לא יכול "לצאת ממצרים". זאת אומרת, לקבל מלמעלה את האור המחזיר למוטב, שיגן על הרצון שלו, ויוכל לצאת מעל הרצון, לצאת מתוך עצמו, מהמצב שבו הוא נמצא. כי לפני שהאדם מתעלה מעל הרצונות של עצמו הנקראים "מצרים", נקרא שהוא נמצא ב"גלות מצרים".

מה שאין כן, לאחר "קשקשים" רבים ועבודות רבות ב"סנפירים", שכבר רוצה לאחר כל האכזבות לצאת מ"מצרים". אז מגיע האור המחזיר למוטב, והאדם מתעלה מעל הרצונות שקודם היה טבוע בהם. אותה התעלות מעל הרצונות, היא נקראת "יציאת מצרים", יציאה משליטת "פרעה", מהרצון לקבל הכללי שיש באדם. והכוח שמקבל, הוא נקרא "מסך" או "אמונה למעלה מהדעת".

"ידוע הכלל מה שאמרו חז"ל, שהקב"ה אומר: "אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד". שפירושו הוא, משום שהם הפוכים זה לזה. כי יש שני בחינת גופים לאדם:

א. גוף פנימי

ב. וגוף חיצוני.

שבגוף פנימי מתלבש חיות רוחני, שהוא בחינת אמונה והשפעה, המכונה מוחא וליבא.

ובגוף החיצוני יש חיות גשמי, שהוא בחינת ידיעה וקבלה.

ובאמצע, בין גוף הפנימי לגוף החיצוני, יש גוף אמצעי, שהוא אינו עולה בשם לפי עצמו. אלא אם האדם עושה מעשים טובים, אז גוף האמצעי מתדבק בגוף הפנימי. ואם עושה מעשים רעים, אז הגוף אמצעי מתדבק בגוף החיצוני. היינו, או שיש לו חיות גשמי, או חיות רוחני." אחד מן השניים. כי האדם חייב לחיות, לתת מענה כלשהו, מילוי כלשהו, לרצון לקבל שלו, ולא יכול להישאר תלוי בין שמים וארץ.

אלא חייב לחיות או מתענוגים דעולם הזה, או מתענוגים רוחניים. אבל באמצע הוא לא מסוגל, עד שמוכן לאבד את עצמו לדעת. ולכן הוא צריך להזדרז כדי לבוא במהירות מלהנות מתענוגים דרצון של העולם הזה, לתענוגים רוחניים, דלהשפיע.

על מי נאמר "אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד"?

"ידוע הכלל מה שאמרו חז"ל, שהקב"ה אומר: "אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד". זאת אומרת, מי שנמצא ברצון על מנת לקבל, הוא נחתך מאותו "אזור", מאותם רצונות, שבהם מורגש הבורא כאשר הוא "דר" בהם. הבורא דר בתוך הרצונות שברא. כי האור ברא את הרצונות ומילא את הרצונות. האור נמצא קודם, הוא הראשון. ורק לאחר מכן בורא לעצמו את כל הרצונות ונמצא בהם. אבל היכן האדם מגלה את האור? באיזה רצונות? לפי השתוות הצורה.

מצד האור אין מניעה להיות "אני ה' הנמצא בם בתוך טומאתם", אפילו ברצונות דעל מנת לקבל, אפילו ברצונות שנקראים "קליפות". אלא מצד האדם, היכולת להרגיש את האור, את הבורא, את החיבור והדבקות עימו, את מה שנקרא כלפי עולמנו "רוחניות", היא מותנית במידת השתוות הצורה שלו עם האור. כמו בכל התופעות בעולם שלנו. תופעה מגלים רק אם משתווים לאותה תופעה. ואחרת לא תופסים אותה בחושים. לא מרגישים הרגשה או מבינים בשכל.

לכן מה שאומר הקב"ה: "אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד", נאמר כלפי הנברא. כי נברא לא מרגיש את הבורא, אם הוא נמצא עם הבורא בתכונות הפוכות. ואם רוצה להרגיש אותו, חייב לשנות את תכונותיו מלקבל ללהשפיע.

"שפירושו הוא, משום שהם הפוכים זה לזה. כי יש שני בחינת גופים לאדם:

א - גוף פנימי

ב - וגוף חיצוני.

שבגוף פנימי מתלבש חיות רוחני, שהוא בחינת אמונה והשפעה, המכונה מוחא וליבא.

ובגוף החיצוני יש חיות גשמי, שהוא בחינת ידיעה וקבלה." האדם משתוקק לידיעה וקבלה. הוא רוצה ("תן לי") לקבל, והוא רוצה לדעת, זאת אומרת, לשלוט. לשלוט שיהיה שלו, ולשלוט שיהיה בהבנתו הגשמית. וזה נקרא "קליפה". "קדושה" נקרא השפעה ואמונה, מעשה דלהשפיע ומחשבה דלהשפיע, הנקראת "אמונה". האדם יכול לעשות, או מעשה של קבלה, או מעשה של השפעה. וליד זה השכל שלו תומך במעשה בידיעה, או באמונה.

"ובאמצע, בין גוף הפנימי לגוף החיצוני, יש גוף אמצעי, שהוא אינו עולה בשם לפי עצמו." הנקרא "קליפת נגה", לא טוב ולא רע. אי אפשר להגדיר מה הוא, מפני שאין לו עצמאות. "אלא אם האדם עושה מעשים טובים, אז גוף האמצעי" הזה מתרחק מהגוף החיצון ו"מתדבק בגוף הפנימי." או עולה מלמטה למעלה. כי כל פרצוף כולל גלגלתא עיניים ואח"פ. גלגלתא ועיניים שיכולים לתקן את עצמם, ואח"פ שאינם יכולים לתקן את עצמם. לתקן את האח"פ אפשר רק אם מצרפים אותם לגלגלתא ועיניים.

ואי אפשר שיהיו שניהם, גם גלגלתא ועיניים וגם אח"פ. אלא, או על מנת להשפיע, או על מנת לקבל. כי פרצוף דקדושה, גלגלתא ועיניים, עומד על ראש הנקרא "אמונה" וגוף הנקרא "השפעה". ופרצוף דטומאה עומד על ראש של "ידיעה" וגוף של "קבלה". אז איך אפשר לעבור מטומאה לקדושה, אם האדם נמצא בתחילה כל כולו ברשות הקליפות? איך הוא יכול להעלות את עצמו? קודם הוא בונה פרצוף של גלגלתא ועיניים ולאחר מכן מצרף אליו עבודה עם האח"פ.

שרטוט 1

ובמאמר הזה מדובר על העבודה שלו עם האח"פ, עם "דגים" ו"בשר", שני סוגי הכלים של האח"פ. איך הוא מעלה ומתקן אותם? על ידי אותה מציאות שהיא "כביכול", כי אין לה עצמה ממשיות. אלא האדם מתאר את עצמו כנמצא בין טוב לבין רע. אם עושה מעשה טוב, נקרא שמעביר את "כל העולם", זאת אומרת, את כל כולו, לזכות. "ואם עושה מעשים רעים," אם נכשל ועושה רע, "אז הגוף אמצעי מתדבק בגוף החיצוני." זאת אומרת, כל כולו נופל לטומאה, לחובה. "היינו," צריך לראות את עצמו כנמצא באמצע, "או שיש לו חיות גשמי, או חיות רוחני." ובכל מעשה ומעשה לברר ולבנות "מלאך" חדש, כוח חדש, מציאות חדשה משלו.

"נמצא, כיון שיש הופכיות בין פנימי לחיצוני," בין שני הגופים האלה, בין שני המצבים, "לכן אם הגוף האמצעי דבוק בגוף הפנימי, אז הוא בחינת מות לגוף החיצוני. ואם הוא דבוק בגוף החיצוני, אז הוא" בחינת "מות לגוף הפנימי. כי הבחירה היא בגוף האמצעי אז, להמשיך ולהתדבק בקדושה או חס ושלום להיפוך." האדם צריך לומר לעצמו, שתמיד הוא נמצא במצב אמצעי בין טוב לרע, ובידיו הבחירה איך לברר את כל הרצונות.

שרטוט 2

איזה פעולות האדם צריך לעשות על עצמו, כדי לקלוט מהסביבה הערכה להשפעה?

האדם נמצא במצב שרוצה לקבל, ואין טעם לספר לו שכדאי לתת ולהשפיע, כי זה לא הוא. הוא כל כולו נולד בטבע המקבל. אבל הוא גם נולד בתוך חברה. ולחברה ישנם ערכים אחרים. והערכים שישנם בחברה, הם שמשפיעים על האדם, והוא לא יכול לעמוד נגדם. אפילו אם הערכים האלה דמיוניים ומנותקים מהמציאות. כי אם החברים רוצים, הם יכולים לשלוט עליו עם הדעה שלהם. מדוע? מפני שעיקרון החברה נובע ממערכת דאדם הראשון.

שרטוט 3

האדם נמצא בתוך המערכת הזאת בקביעות. לא חשוב אם הוא מרגיש זאת או לא, תמיד הוא נמצא בה. רק איננו מבין שכולם נמצאים במערכת אחת, והחיים שלו קשורים אליהם בחבל הטבור. אלא רואה לעת עתה בחיים שלנו, שאם הוא נכנס לחברה, הוא באין ברירה מקבל ממנה התרשמויות, וחבריה שולטים עליו. לכן אם האדם נכנס לחברה מתאימה, שמעריכה השפעה, נתינה, ואפילו את הרוחניות, הוא מאין ברירה מתחיל להעריך את התכונה הזאת.

הערכה שלו לתכונת ההשפעה תלויה, במידה שהאדם מכניע את עצמו כלפי החברים, ובמידה שהם יכולים להשפיע לו בחזרה. כי השפעת החברה כוללת שני מרכיבים. האדם, שצריך לעבוד בהכנעה, ולהיות כמה שיותר כלפי מטה. והחברים, שאינם צריכים בעבודת ההכנעה, אלא להראות כלפי האדם וכלפי העולם, כמה שיותר גדולים וחזקים. כדברי הכתוב: "ויגבה לבו בדרכי ה'". לא סתם כך להגביה ליבם ולהתגאות. אלא להתגאות בלהראות גדלות וכוח וחוזק ותקיפות דווקא "בדרכי ה'". כי כך החברה משפיעה על האחרים את הערכה הזאת.

שרטוט 4

אם החברה עובדת לרומם את עצמה ולהראות לאדם מי היא לעומתו, והאדם עצמו מסכים ורוצה להתכופף כך כלפיה, אז ערכי האמונה וההשפעה של החברה, הם משפיעים על הידיעה והקבלה של האדם להכניע את עצמו ולרצות לקבל מהחברים את הערך הזה. ואז האדם נעשה בעל בחירה. כי כנגד הצורה הטבעית של "האני" שלו, שרוצה הכל לעצמו, הוא מקבל כעין טבע אחר.

החברה באה לאדם שבאופן טבעי מושך הכל לעצמו, ואומרת לו שכדאי למשוך הכל כלפי מעלה. ואז האדם נמצא באמצע. אבל איך הוא נשאר באמצע אם הוא בוחר? כי האדם בוחר רק בחברה. ולאחר שנכנס תחת השפעת החברה, אין לו יותר מה לעשות. אלא הוא תלוי באותה חברה, שתביא לו גדלות של ערכים רוחניים, יותר מהערכים הגשמיים שיש לו. ואז הערכים של החברה יתנגשו בתוך פנימיותו עם הערכים הטבעיים שלו, ומההפרש ביניהם, מההשוואה ביניהם, הוא או יעלה למעלה, או ירד יותר למטה.

שרטוט 5

לאחר שבאה לאדם ההתרשמות מהחברה, הבחירה איננה לבחור בפנים בתוך עצמו. כי אין לו יותר מה לבחור. אלא כמו שאומר בעל הסולם במפורש, הבחירה של האדם היא בסביבה בלבד. אבל "בחירה בסביבה" לא נקרא לבחור את הפרצופים של החברים שלו, אלא כל פעם לבחור איך הסביבה תשפיע עליו. לעבוד בצורה אקטיבית עם החברה כדי שתפעל עליו כמה שיותר - לחייב את החברים לפעול עליו, ולהכניע את עצמו כלפיהם. וכך נוצר באדם מאזן כוחות בין הכוחות החיוביים והשליליים שבונה את צורתו הסופית.

לכן כל מה שהאדם צריך לעשות, הוא לבחור חברה. ואחר כך מה שיהיה יהיה, הוא כבר לא בעל הבית על עצמו. אלא הבחירה בגודל החברה ובעוצמת החברה, היא שקובעת אם האדם עובד עם כלים דהשפעה בלבד, או גם עם כלים דקבלה על מנת להשפיע. כי הבורא מתראה תמיד רק בתוך החברה, אבל שהיא מערכת דאדם הראשון. וחברה חזקה יכולה להביא את האדם למצב שתגדל בו ההתרשמות מגדלות הבורא עד כדי כך, שהוא יתחיל לעבוד גם עם הכלים דקבלה בעל מנת להשפיע.

השימוש בכלים מתפתח באדם כסולם מדרגות, מנקודת האפס של העולם הזה, שהאדם נמצא באגו שלו, כאגואיסט שמנותק מהאחרים, ועד עולם אין סוף, שהאדם מחובר עם כולם ללא הבדל בינו לבין האחרים, ובפנים מתגלה הבורא. וכך גובה העלייה של האדם תלוי בכמה שהוא והאחרים מחוברים יחד. ככל שהאדם משתוקק להשפעה, ומבטא אותה בחברה למטה, במידה הזאת מתגלה האור מלמעלה.

החברה היא מערכת דנשמות. כך מלכתחילה האדם צריך לראות אותה. ואז לברר אחד אחד את כל הכלים דקבלה שלו, גם הקטנים וגם הגדולים, גם "בשר" וגם "דגים". בנפילות, ב"קשקשים", עד שהוא מגיע ל"סנפירים", הנבנים אחרי הקשקשים, להמשך של הקשקשים, לשנאה, לדחייה של האור.

שרטוט 6

מתי החברה מרוממת את האדם עצמו?

החברה מראה לאדם את הערכתה, אם הוא עושה מעשי השפעה. כי היא רוצה לתת לאדם הערכה להשפעה. אבל אם ברגע הבא הוא מתחיל להתנהג אחרת, אז היא איננה מזכה אותו בהערכתה, אלא מתחילה להתייחס אליו אחרת ולדבר אליו אחרת.

האדם צריך להרגיש את יחס החברה אליו בצורה מאוד "קצרה". כמו עם ילדים קטנים, שצריך לתת להם מתנות ופרסים וגם את ההפך. החברה מציינת שהאדם עשה מעשים טובים, כדי שיקבל ממנה הערכה גדולה יותר להשפעה. לחברה כדאי שיהיה כך, אפילו שמדובר בפעולות אגואיסטיות, כי העיקר להרבות לאותו כיוון דהשפעה. ואז מאותו כיוון יבוא אחר כך האור ויחזיר למוטב.

איך האדם שנמצא ברצון לקבל, יודע שבחברה הוא ימצא את תכונת ההשפעה?

קודם כל האדם צריך להחליט שהוא נמצא בחברה. ורק אחר כך הוא לאט לאט שופט ומבין מה העקרונות שלה. ההתקדמות הזאת היא הדרגתית. בהתחלה "נמצא בחברה" נקרא, להביא את עצמו לשבת בחברה בין יתר הגופים באותו חלל. אחר כך הוא מתחיל להבין, שאפילו אם ישב ביניהם עוד אלף שנה, הוא לא נמצא בחברה. כי "נמצא בחברה" נקרא, להיות נכלל עם הרעיון שלהם.

ואז הוא מתחיל לחשוב ולברר מה זה נקרא להיות מחובר איתם, להיות כלול בתוך הרעיון שלהם. כי הוא בא אליהם בשביל לקבל מהחברים כוחות כדי להתכלל ברעיון שלהם. ברעיון הנקרא "השפעה", שכולם חייבים להיות "כאיש אחד בלב אחד", בשוויון ואהבת אחים, "שבת אחים גם יחד". ולכן הוא חייב להתחיל לקבל מהם הערכה לרעיון הזה. וחייב להכניע את עצמו כלפי הידיעה הזאת שבהם, ולהרגיש אותם כמה שיותר גדולים בהשפעה.

אלא שהוא צריך גם לגרום להם, שירצו להשפיע לו. אבל הוא לא יודע איך לגרום להם לרצות להשפיע לו. אולי על ידי שייתן להם מתנות, או יחלק להם כל מיני דברים טובים. ואז הם אולי ישפיעו עליו. לכן כתוב: "קנה לך חבר". זאת אומרת, הוא צריך לשלם ולהביא להם משהו שהם ירצו, ואז הם ישפיעו עליו כל טוב. כי "קנה לך חבר" נקרא לקנות בהכל.

על זה נכתב: "הגשמיות של החבר היא הרוחניות שלי". הוא חייב בכל מה שאפשר, לסובב את החבר כלפיו, כי בכך הוא מכניע את עצמו. ומה שיש בחבר, זאת אומרת, הכוונה היא לערכים הרוחניים שבו, הם יופנו אליו. בכך האדם מחייב את החברה לשים לב אליו ולהחשיב אותו כחלק מהם, כנמצא ביניהם. וזה מספיק כדי שיתחיל לקבל מהם השפעה של הערכת ההשפעה שיש להם.

וכך כל אחד שיתחבר לקבוצה העולמית, הוא ירגיש איך החברים משפיעים עליו. אבל איך הוא יכול לקנות אותם? אם הוא עושה איתם אותם המעשים, אותן העבודות, שהם עושים, ומשתתף בהפצה וקושר את עצמו אליהם, אז כולם יחד מצליחים עוד יותר. אבל זה שייך לאדם עצמו. כי החברה משפיעה על האדם, רק במידה שהאדם עצמו מחייב את החברה.

על החברה אין חיוב להשפיע על האדם. אלא ההפך, אסור לה לעשות זאת, אפילו עם הערכים הטובים ביותר שלה. כי זה נקרא "כפיה", "ואין כפיה ברוחניות". אלא מי שרוצה להיכנס בה, ורוצה שהחברים ישפיעו עליו, אם הוא כמו שכתוב: "קנה לך חבר", משלם על זה ביגיעה, בהשתתפות, בהכנעה מלאה כלפיה, אז הוא מקבל מהחברה את הערכים שישנם בחברה.

אפילו בלי שהחברים צריכים להתייחס אליו באופן מיוחד. אלא מתוך ההכנעה שלו הוא מקבל זאת, כמו שקונים ממתק במכונה אוטומטית. מכניסים לתוך המכונה שקל ומקבלים ממנה את הממתק. כי כל הערכים האלה כבר נמצאים באותה חברה. רק האדם צריך להכניע את עצמו כלפיה, ולהשקיע בה את עצמו.

מאמר קי"ט: "ההוא תלמיד דלמד בחשאי"

שיחה מ-11.12.06

"ההוא תלמיד דלמד בחשאי, בטש ביה ברוריה ואמרה "ערוכה בכל", אם ערוכה ברמ"ח, מתקיים".

חשאי , פירוש קטנות, מלשון חש-מל. חש נקרא כלים דפנים. ומל נקרא כלים דאחור, שהם כלים למטה מחזה, המביאים בחינת גדלות.

התלמיד הנ"ל היה חושב, שאם הוא זכה לבחינת חש, שהוא בחינת רצון להשפיע וכל כוונותיו הם אך להשפיע, כבר זכה לכל השלימות. אבל היות שתכלית בריאת העולמות היתה להטיב לנבראיו, היינו לקבל כל התענוגים העליונים, שהאדם ישיג את כל הקומה, אפילו למטה מחזה גם כן. זאת אומרת, כל הרמ"ח.

לכן אמרה לו ברוריה את הפסוק "ערוכה בכל", היינו בכל הרמ"ח. זאת אומרת, שימשיך גם הלמטה מחזה גם כן. היינו, שצריך להמשיך גם הגדלות. וזה "מל", היינו דיבור, שהוא בחינת גילוי, שיגלה את כל הקומה. אלא בכדי שלא יפגמו, צריכים מקודם לקבל את הקטנות, הנקרא "חש", שהוא בחשאי, שעדיין לא מגולה. ואח"כ הוא צריך לברר גם את בחינת מל, שהוא בחינת הגדלות. ואז יהיה מגולה את כל הקומה.

וזהו "ערוכה ושמורה". היינו כיון שכבר אצלו בבחינת השמירה, היינו הקטנות, כבר יכול להמשיך את הגדלות, ואין לו לפחד."

הנשמה כוללת בתוכה תרי"ג רצונות, שנבנו על ידי תרי"ג אורות, תרי"ג אורחין דאורייתא. האור הכללי שבורא את הרצון יש מאין, הוא מתחלק לתרי"ג אורות. ואז בתוך הרצון נבדלים תרי"ג רצונות. בדרך כלל לא מונים אותם לפי מספרים או שמות. פירוט שמובא ומפורש ביתר קלות, בספרי כוונות, בשולחן ערוך, בגמרא. אלא מחלקים את הפרצוף של הנשמה לתרי"ג רצונות, לרמ"ח איברים ושס"ה גידין. רמ"ח רצונות שייכים לרצון דלהשפיע, לגלגלתא ועיניים, שנמצאים למעלה מחזה. ושס"ה גידין הם רצונות דלקבל, שנמצאים למטה מחזה, באח"פ של הפרצוף.

קודם מתקנים את הרמ"ח איברים, ובינתיים שס"ה רצונות נמצאים בהקפאה, בצמצום. כמו שלומדים בקבלה על פרצוף של קטנות. יש לו חב"ד חג"ת דכלים, חג"ת נה"י דאורות. אבל לא משתמשים באח"פ דכלים ונשמה חיה יחידה דאורות. להגיע לקטנות נקרא להגיע ליראה, לדרגת שכר ועונש, לדרגת "בינוני", להיות "צדיק שאינו גמור", ל"חנוכה". כל אותם כינויים ששייכים למצב של קטנות, לשימוש רק בכלים דהשפעה, גלגלתא ועיניים, כלים של "חש". והאח"פ נמצאים בינתיים בצמצום, שלא משתמשים בהם.

ולאחר מכן מתחילה עבודה בדרגה שנייה, להשתמש גם באח"פ דעליה. כי כלים של שס"ה רצונות, האור מחזירם למוטב. ובמיוחד עליהם מדובר "להחזירם למוטב", כי עליהם היתה הכוונה "על מנת לקבל". הם שהיו בשימוש מעשי על מנת לקבל בעת השבירה. ולאחר השבירה שמתעלים מעל הגוף הגשמי, מעל העולם הזה, ומתחילים לתקן את השבירה, אז צריך לתקן תחילה את הגלגלתא ועיניים, ולאחר מכן את האח"פ. אבל במיוחד את האח"פ, כי גלגלתא ועיניים נשברו רק מפני שהיו מחוברים עם האח"פ. וכך החזרה לקטנות, היא רק הכנה לתיקון האח"פ.

תיקון גלגלתא ועיניים נקרא "תיקון ישראל". תיקון אח"פ נקרא "תיקון אומות העולם". ומכאן רואים שישראל הם רק כדי להתערב עם הכלים דאח"פ, עם אומות העולם, ולאחר מכן להעביר להם את שיטת התיקון ולהיתקן. התיקון הכללי שעושים על האח"פ, לאחר שמסיימים את התיקון על גלגלתא ועיניים, הוא נקרא "פורים". ולאחר שגומרים את שני התיקונים הללו, של "יראה" ו"אהבה", של גלגלתא עיניים ואח"פ, אז מגיעים ל"גמר התיקון", שמלאך המוות הופך להיות מלאך קדוש.

זאת אומרת, אותן הקליפות שאי אפשר היה לתקנן בכלל, אפילו לא כאח"פ דעליה, קליפות "המן", "עמלק", "פרעה", אותם רצונות שנמצאים ביסוד הבריאה, אבל לא יכולים להתכלל עם ניצוצות של השפעה ולקבל אותם פנימה, ולכן לא יכולים להיתקן, הם גם מיתקנים על ידי האור המיוחד שמגיע מהתיקון הכללי של כל תרי"ג הרצונות. לכן בחשאי מתחילים "ללמוד תורה", היינו, לממש את התיקונים, ולאחר מכן התיקון מתגלה לעיני כל.

מה קובע איזה כלים האדם מתקן?

האדם שהולך לתקן, הוא מתקן את כל הכלים שמתגלים בו. מתגלים בו גם כלים דהשפעה וגם כלים דקבלה. כל המדרגות הם מצבים של הנשמה, של פנימיות האדם. בכל מדרגה ומדרגה נמצאים באדם כל תרי"ג הרצונות. רק השאלה עד כמה הם גלויים לאדם. עד כמה הוא מרגיש אותם, עד כמה הוא חווה וחש אותם. בהתאם לכך הוא נכנס איתם לאיזה קשר של עבודה.

הרצונות שמתגלים בערבוביה מיוחדת ביניהם, הם בהתאם לדרגה. כי זה הדרגות של העולמות. הנשמה נמצאת ביסוד של איזה עולם, או בחסד שלו, או בגבורה, לפי העביות, לפי השורש של הנשמה עצמה באדם הראשון, האם היא שייכת לראש דאדם הראשון, או ללב, או לכליות, או לכבד, או לרגל. כי הנשמה כוללת את כל תרי"ג הרצונות, אבל כשהיא נמצאת באותה מדרגה של יסוד או חסד דעשיה, או דיצירה, אז משפיע שורש נשמתה והיכן היא נמצאת ובאיזה מצב נמצאים כל יתר התיקונים.

מלבד זאת יש על הנשמה "אתערותא דלעילא" בצורה שונה. השפעות חיצוניות של "ימים", "חגים", "מועדים", שהנשמה מיתקנת על ידם. אותם "עיתים רוחניים", מצבים שונים שבאים על הנשמה, שהם קובעים את סדר התיקונים, שהיא צריכה לעבור. אבל הנושא הזה מורכב מאוד.

לפי איזה עיקרון האדם מברר רפ"ח רצונות?

רפ"ח הוא חשבון אחר מתרי"ג. רפ"ח רצונות מתייחסים לאותם ש"ך רצונות שעוברים שבירה. לפני השבירה ישנם בכלי ש"ך רצונות. ולאחר השבירה יכולים לתקן רק רפ"ח רצונות, ול"ב רצונות בכלל אי אפשר לתקן. רפ"ח מתייחס לתיקון בעולמות. למה שנתקן כעולם האצילות ועולמות בי"ע, לאחר שבירת הכלים בעולם הנקודים.

בעולמות ניתן לתקן אותו חלק מהפרצוף השבור הנקרא רפ"ח (288) חלקים, ול"ב (32) חלקים של הפרצוף השבור, אי אפשר לתקנם. אלא משאירים אותם בהקפאה ללא תיקון. וכך בכל פרט שמתקנים, יש חלק ששייך לרפ"ח, וחלק ששייך לל"ב האבן. וצריך להבדיל זה מזה, כדי לא להשתמש בל"ב האבן. כי זה נקרא לעת עתה לתקן אותו.

קודם השבירה בעולם הנקודים, החשבון שכולל רפ"ח ול"ב יחד, הוא ש"ך חלקים. מדוע ש"ך חלקים? כי עולם הנקודים מתחלק לשמונה מלכים, שכל אחד מהם כולל ארבעה חלקים. וכך ישנם שלושים ושניים חלקים (שמונה כפול ארבע) בתוך עשר ספירות פרטיות. זאת אומרת, 320 (שלושים ושתיים כפול עשר) חלקים של שמונת המלכים עוברים שבירה בעולם הנקודים. 320 חלקים הנקראים ש"ך (שין כף = 300+20=320).

לש"ך החלקים הללו כאשר מגיע אור ע"ב ס"ג, יכולים לברר ולתקן רק ט' ראשונות, רק תשע ספירות ראשונות, רפ"ח (9X32=288). ומהם ניתקן אבי"ע - עולם האצילות ועולמות בי"ע. אבל שלושים ושניים החלקים ששייכים למלכות, אותם לא יכולים לתקן. והם נשארים במדור הקליפות, למטה מחזה דיצירה, עד סיום כל העולמות.

כך הוא המצב לפני לידת אדם הראשון. והחישוב הזה של רפ"ח רצונות ול"ב האבן, שכולל יחד ש"ך רצונות, הוא שייך לעולם הנקודים ולתיקון בעולמות. אבל לאחר יציאת עולמות א"ק ואבי"ע, וסיום כל העולמות נמצא בחזה דיצירה, מתחילה בניית פרצוף הנשמה, הנברא העתידי, הנקרא "אדם הראשון". הראשון שלא היה לפניו אף אחד.

ואז כל העולמות עולים כך, שבסיום מלכות דאצילות עולה לבינה דאצילות. מכוח הבינה היא נעשית גדולה וחזקה, שיש לה גם חכמה וגם בינה, והיא עושה זיווג. זיווג לחבר את ט' ראשונות, א"ק ואבי"ע, הנקראים "כל העולמות", עם המלכות, עם הנקודה דאמצעיתא של אין סוף. ובזיווג הזה נולד אותו פרצוף הנקרא "אדם הראשון", שהוא פרצוף יותר פנימי.

בזיווג הזה לא משתתפת מלכות חיצונה כמו בבניית העולמות, אלא המלכות הפנימית, הנקודה האמצעית של כל העולמות בעולם אין סוף. ולכן הפרצוף שיוצא נקרא "פרצוף הפנימי", שנמצא בתוך כל העולמות. והוא נקרא "אדם הראשון". הוא נקרא "אדם", כי הוא אותו רצון שצריך לפי מחשבת הבריאה "להידמות" לבורא, להגיע להתאמה, לדבקות עמו. ו"ראשון" הוא נקרא, בגלל שהוא הפרצוף הראשון, שאחריו יבואו עוד ועוד פרצופים. עד שהאחרון מכל סדרת הפרצופים האלה, יגיע להשתוות הצורה לבורא.

הפרצוף הזה נוצר מזיווג בין ט' ראשונות למלכות, שעדיין לא מחוברים ביניהם. בדומה איך שמלכות דגלגלתא, נה"י דגלגלתא, רשימות ד' ג', השפיעו על נקודות דס"ג. הם צמצמו את נקודות דס"ג, מלכות צמצמה את הבינה, ונעשה בנקודות דס"ג צמצום ב', אבל לא חיבור ביניהם. החיבור נעשה בזיווג שהיה בנקבי עיניים דראש דס"ג, על רשימות משותפות, קודם בקטנות ואחר כך בגדלות. החיבור בין בינה למלכות נמצא בגדלות, והוא שמגיע לשבירה.

אותו דבר צריך להיות באדם הראשון. רק באותו פרצוף אחד של אדם הראשון שנולד, ישנם ט' ראשונות שהם העולמות, ומלכות שהיא מלכות של נקודה דאין סוף. אבל הם לא מחוברים ולא משתתפים יחד, אלא צריך לעשות ביניהם שיתופא. לכן אדם הראשון בתחילה נולד "מהול", בקטנות, כמו עולם הנקודים, עדיין לא בשיתופא. אלא עדיין משתתפים בבניין שלו רק כלים דהשפעה. וכלים דקבלה מוקפאים, מצומצמים.

לאחר מכן נעשה זיווג על גדלות הנקרא "אכילה מעץ הדעת", שאורות התפשטו למטה מחזה. בדיוק בדומה לעולם הנקודים בשבירתו, וגם אדם הראשון נשבר. אבל בשבירה של אדם הראשון עושים חשבון אחר. לא חשבון על ש"ך רצונות, על רצונות של רפ"ח ול"ב. אלא חשבון על תרי"ג רצונות. על רמ"ח רצונות למעלה מחזה ועל שס"ה רצונות למטה מחזה. ועל עוד ז' רצונות בסיומא הנקראים "מצוות דרבנן". "רבנן" ממילה רב, גדול, שיבואו לאחר מכן. רמ"ח ושס"ה הם ביחד תרי"ג רצונות, ועם עוד ז' "מצוות", הם תר"ך.

עד גמר התיקון מתקנים תרי"ג (613) רצונות. ובגמר התיקון מתקנים עוד ז' (7) רצונות. ויחד הם תר"ך (620), שהם בגימטרייה "תורה" - ש"י עולמות. ש"י כפול שניים. החשבונות האלה נאמרים על מבנה דאדם הראשון. בינתיים כל הפרטים האלה, הם בשבילנו כסימנים בלבד. כי אנחנו לא יכולים להבדיל ברצונות שלנו פרטים, מהו רצון מסוים מתוך כל רמ"ח או תר"ך הרצונות. אנחנו לא יודעים למה הוא שייך, כי הוא לא מדבר בנו כלום. אבל כשהאדם עובד עם הרצונות הללו, והם כולם נמצאים ברשותו, אז הוא מבין על מה כל רצון ורצון מדבר. כנגד איזה אור הוא עומד, ואיך הוא צריך לבוא לתיקונו.

בכל התורה מדובר רק על זה. איך לתקן את הרצונות הללו על ידי האורות שמגיעים מלמעלה. איך "להחזירם בתשובה", זאת אומרת, לתקנם על ידי המאור המחזיר למוטב עד לכוונה על מנת להשפיע. כל הטקסטים האלה ללא יוצא מן הכלל, לא חשוב מי כתב אותם, משה או רבי שמעון, או האר"י, או בעל הסולם, ולא חשוב באיזו שפה, אם בשפת התנ"ך, או בשפת התלמוד או בשפת האגדה, הם כולם מדברים רק על תיקון תרי"ג הרצונות.

ומי שנמצא בתוך התיקונים הללו, הוא ממדרגה למדרגה יותר מבין איך לתקן את תרי"ג הרצונות שלו. כי הרצונות נמצאים בנו כטיפת זרע, שכלולים בה כל החלקים והאיברים של הגוף העתידי. רק חסר להוסיף את החומר. אבל הפרטים הם כולם נמצאים בנו כמו גן של טיפת הזרע, שטמון בו כל הידע על האדם העתידי. שהוא נמצא גם באדם הקטן, וגם בכל השלבים שהוא הולך וגדל, ועד שהוא איש גדול. אלא כל ההבדל בין השלבים, הוא בעוצמת הגילוי.

לכן כבר בעשר הספירות הקטנות ביותר שמתקנים בנשמה, ואפילו בנקודה שבלב שעובדים איתה בעולם שלנו, ישנם כל הרצונות, כל האין סוף. אלא במידה של "טיפה", של נקודה, בלי שמבדילים בין החלקים. אבל הכל נמצא בכל מדרגה ומדרגה. אלא ההבדל בין המדרגות הוא בקושי להבדיל בין הרצונות. במדרגות שמבדילים בין הרצונות, מתחילים לעבוד רק עם רצונות דלהשפיע, כי יכולים להבדיל אותם מכולם. ואז עובדים איתם רפ"ח לעומת שס"ה, גלגלתא ועיניים כנגד אח"פ. ולאחר מכן עובדים אפילו עם האח"פ, עם שס"ה.

אלא תלוי באיזו מדרגה האדם נמצא. בהתאם למה שהוא, לפי האופי שלו, זאת אומרת, לפי שורש נשמתו. ולפי המצב היכן עליו להימצא בעולם, מה לעת עתה תפקידו. ולפי התנאים החיצוניים של אתערותא דלעילא, מועדים וחגים וכו', הנקראים "עיתים". בהתאם לכל המערכות הרבות האלה שמעורבות בתהליך. באיזו דרגה שהאדם לא נמצא בה, בכל קכ"ה המדרגות, מתפתחים בו הרצונות שהוא צריך לראות אותם כך או כך, ואותם הוא צריך לתקן.

המקובלים אינם מספרים על כל התיקונים, אלא נותנים לנו רק עקרונות. כי בספרים שלהם הם דואגים לשני עניינים עיקריים. העניין הראשון, לתת את העקרונות של תרכובת הבריאה, ובאיזה סדר פחות או יותר צריך לתקן אותה, כדי שנתמצא מעט היכן אנו. והעניין השני, שהוא העיקר, למשוך את המאור המחזיר למוטב. והם לא יכולים להביע את כל הפרטים שנמצאים בתיקון הנשמה, הנקרא "עולם הרוחני". כל מה שמרגישים בתיקונים האלה, נקרא "עולם הרוחני", "עולם העליון". ולא ניתן להסבירו, כי הוא מתגלה כבורא שממלא את הנברא. והופך לבירור אינסופי, שיש בו אין סוף פרטים.

בקבלה מתארים את כל הבריאה כנברא, כלי, שממולא באור. בחינת שורש, האור, בורא את הרצון יש מאין, כנקודה שחורה, ומתחיל לפתח ולפתוח אותה עד לרצון כללי הנקרא בחינה א', וממלא אותה. ואז מצד האור נגמר כביכול הכל. ורק בחינה א' היא שמתפתחת להרגיש מי הממלא אותה. כל ההתנהלות וההתקדמות של כל התהליך אחר כך, קורה בתוך אותה בחינה א' שמתחילה להתפתח מבפנים, בהרגשה הפנימית שלה בלבד. היא עושה בתוכה בירור של היחסים, מי ממלא אותה, מה הוא רוצה ממנה, איך היא מרגישה ממנו, איך היא מתייחסת אליו, איך הוא מתייחס אליה.

כך קורה בתוך הנברא. אין דבר שקורה מחוץ לו. אלא הכל בפנים, בתוך אותה בחינה א'. שגם כעת כולנו נמצאים בה, וגם בגמר התיקון נמצאים בה, ואף פעם לא יוצאים ממנה החוצה. ההרגשה היא כולה בפנים. וכל מה שקורה בתוכה, זה נקרא "העולם שלנו", הכולל את כל העולמות יחד, את כל המציאות שלנו. לכן כל מצב ומצב כלול מכל המצבים. כי מדובר באותה בחינה א', שכל פעם מרגישה את עצמה כך או אחרת. לכן אין יותר מעשר ספירות. אלא אנחנו מרגישים אותם בצורה יותר ברורה או פחות ברורה.

האם הרצונות ששייכים לבחינת "מל" באים לתיקון על ידי הדיבור?

אי אפשר לברר איך עושים את התיקונים. התיקונים הם כולם נעשים על ידי האור העליון, שמגיע לרצון ומתקן את הרצון, בכך שנותן לרצון, קודם כל מסך דלא לקבל, ואחר כך מסך דלהשפיע, ולאחריו מסך דלקבל על מנת להשפיע. הכל נעשה רק על ידי האור העליון, ולא על ידי שהאדם פותח את פיו ומדבר.

אלא עניין "פה" הוא מה שכתוב על "דיבור" בסיפור של משה, שדיבר עם הבורא וטען "כבד פה וכבד לשון אנכי", שהוא לא יודע לדבר ואיך הם יבינו אותו. כי "כבד לשון", למה הם לא מבינים אותו ואיננו יכול להסביר להם, מתייחס לאחת משלושת האותות ("נחש ומטה" וה"יד המצורעת" שהכניס והוציא), שמשה היה צריך להביא לעם ישראל לפני הוצאתם ממצרים. כל מה שלומדים בפסח. אבל לא שייך להנעת השפתיים, שפותחים וסוגרים את הפה.

אלא יש "שפה עליונה" ו"שפה תחתונה", כמו שבעל הסולם כותב באיגרתו האחרונה על שפה לעליונים ושפה לתחתונים. אבל זה לחלוטין לא שייך לפה שלנו. כי הפה שלנו הלוואי ולא נפתח אותו כל החיים, וכך לא יגביל אותנו לעשות את התיקונים. אלא כמו שהוא מסביר במאמר הזה על "חש" ו"מל". "מל" הם כלים שחייבים להיות בצמצום, לפני שמתקנים אותם.

יש "למעלה מחזה" ויש "למטה מחזה". כלים דהשפעה מתקנים קודם וכלים דקבלה מתקנים אחר כך. לכן יש "חש" ויש "מל", חיות חשות וממללות. רצונות שבינתיים צריכים "לשתוק" ואי אפשר לעבוד איתם. ו"ממללות" שאפשר לעבוד איתם, אבל שהם כעין "דיבור קל", כי הוא עולה מלמטה למעלה, רק באור חוזר, בהשפעה בלבד. הם עוד לא "דיבור".

איך צריך לעורר את הכלים כדי לתקנם?

האדם אף פעם לא יודע איזה כלים הוא צריך לתקן, וזה גם לא עניינו. כי הוא לא מכיר את שורש נשמתו. אם גדלים מלמטה למעלה, אי אפשר לדעת מה צריך לתקן בשלב הבא. אלא על האדם כמו שכתוב: "כל אשר בידך ובכחך לעשות עשה", והרצונות שצריכים להתגלות הם כל פעם מתגלים. וגם לעת עתה כל פעם שהאדם מתקן משהו, הוא לא יודע בדיוק מה הוא מתקן. כי אנחנו אף פעם לא יכולים למדוד את עצמנו באותה מדרגה שבה אנו נמצאים, אלא רק כלפי מדרגה תחתונה.

גם בעולם שלנו, אנחנו לא יודעים באיזה עולם אנו חיים ומה הם חוקי העולם ברמת המדבר, ברמה האנושית, כי אנחנו בעצמנו שייכים לאותה רמה. אנחנו יכולים לחקור ולהבין רק חי, צומח, דומם. אבל לא את עצמנו. אלא רק את עצמנו בגוף, בדרגת חי. ולא בדרגת מדבר, בדרגת "האדם". ולכן האדם מתפתח רק בתנאי שהוא עובד, למעלה ממה שמתגלה לו. כמו שלומדים בקבלה, שהרצון לקבל הולך ומתגבר, וצריך להתגבר מעליו. במיוחד באותם מצבים שהרצון לקבל מביא לאדם יראה ופחד, ואז האדם מתגבר מעליהם.

האם בכל דרגות הגילוי מתקנים את כל הרצונות?

בכל דרגה מתקנים את כל תרי"ג הרצונות. באותה מידה שהם מתפתחים ונפתחים בתוך האדם. ואי אפשר לעשות חשבון איזה מספר רצון מתקנים, אלא הם כולם כאחד. בדומה להתפתחות של עובר בבטן אימו. תחילה מתפתח הראש, אחר כך הידיים והרגליים, ולאחריהם כל האיברים הפנימיים. אבל גם האיברים שלא מזהים בהם התפתחות, הם ממשיכים ומתפתחים. אלא אנחנו לא מזהים אותה התפתחות.

בטיפת זרע נמצאים כל האיברים. אלא סדר ההתפתחות שלהם הוא לפי אזורים. קודם הראש, אחד כך הידיים, הרגליים, הגוף, מעט הזנב שאחר כך הולך ונעלם, ולאחריו עוד איבר שמאוחר יותר הולך ונעלם. כי יש כל מיני הצטברויות של כוחות למיניהם. וגם האדם עובר בדרך את כל צורות ההתפתחות מדומם, צומח, חי ועד מדבר. ואין להתפלא על כך, כי כל התפתחות מתחילה מאפס. העיקרון הזה הוא מה שמבלבל את כל התומכים בתורת דארווין. אבל בקבלה יודעים, שתמיד מתקן יחד כל המבנה הכללי הזה של עשר ספירות.

האם הנשמה יודעת לאיזה איבר היא שייכת בנשמת אדם הראשון?

הנשמה יודעת לאיזה מצב ולאיזה מקום ולאיזה תפקיד היא שייכת, רק כדי להשפיע לכלל הנשמות. המצבים הפרטיים האלה שייכים לתפקוד האדם בכלי הכללי. המדרש מספר שמשה רבנו לא ידע שום דבר על עצמו ועל תפקידו, לפני שהרג את המצרי וברח למדבר לחיות ארבעים שנה אצל יתרו. רק לאחר מכן הוא חזר למצרים למלא את תפקידו. גם רבי עקיבא היה רועה צאן בור ועם הארץ, עד שפתאום התעורר בו רצון גדול, והתחיל להרגיש צורך לדעת, והגיע לתפקידו. אף אחד מהם לא ידע מי הוא. גם לא אברהם אבינו שעשה פסלים ומכר אותם. הוא ניהל עסק טוב וחשב כל הזמן איך להצליח, עד שפתאום כל חייו התהפכו. כך כל אדם ואדם בחייו שלו.

האדם מקבל את ההבחנות והידיעות לפי הצורך, כדי במדרגות רוחניות להיות זמין לתפקידו. ולכן המנהיגים הרוחניים הגדולים של האומה והאנושות, חיו כמו אותו תיאור של בעל הסולם על פרי העץ, שמקבל בשלבי גדילתו צורות משונות כאלה, שכלל אינן מעידות על סופו. אברהם היה עובד פסלים. גרוע יותר מכל אנשי בבל האחרים. כי הם התעסקו בחקלאות ובדיג, והוא מכר להם פסלים לעבודת אלילים. הוא היה כמו אותו אדם שמוכר היום קמעות, שמרוויח ממכירת שקרים לאנשים. ואותו דבר משה, שגדל בבית פרעה כמו נסיך, וישב על ברכי פרעה. הוא היה בקיא בדת ובכל הפילוסופיות של המצרים, והיה נכלל בהם.

אמנם היתה בו הידיעה, שהוא נכדו החורג של פרעה ומקורו מהיהודים. אבל הידיעה הזאת לא הפריעה לו לגדול כנסיך מצרי של המעצמה הגדולה ביותר. שהיו לה חוקי ברזל כמו החוקים שאולי נותרו כדוגמתם היום בסין או ביפן, שגם נסיך אם הוא "הורג את המצרי", הוא חייב בעונש מיתה. לכן הוא בורח למדבר. זאת אומרת, בהתחלה לא יודעים עליו דבר, אלא הוא נסיך בן פרעה שבורח למדבר ומתחתן עם בת כוהן מדין. אבל בהמשך הוא נעשה האישיות והמנהיג הגדול ביותר בהיסטוריה. ולפי דרגות ההתפתחות, אי אפשר לראות מה יהיה. וגם האדם לא יודע עד הרגע האחרון שהוא יגיע לאותו תפקיד. לכן צריך תמיד להיות זמינים.

מאמר קל"ח: "ענין יראה ופחד שבא לפעמים להאדם"

שיחה מ-24.11.06

"בזמן שבא לאדם בחינת יראה, הוא צריך לידע, ש"אין עוד מלבדו" כתוב. ואפילו מעשי כשפים.

ואם הוא רואה, שהיראה מתגבר עליו, אזי הוא צריך לומר, שאין חס ושלום מקרה, אלא נתן לו השם ית' הזדמנות משמים. והוא צריך לעיון ולמוד, לאיזה מטרה שלחו לו את היראה הזו. מסתמא, הוא בכדי שיוכל להתגבר ולומר "אין עוד מלבדו".

ואפילו אחרי כל אלה, עדיין היראה והפחד לא הלך ממנו, אזי הוא צריך לקבל מזה דוגמא, ולומר: "באותו שיעור היראה צריך להיות בעבדות השם ית'". היינו, שהיראת שמים, שהוא לזכות, צריך להיות בזה האופן של יראה, שיש לו עכשיו. היינו, שהגוף מתפעל מהיראה הזו החיצוניות, כן ממש באותה הצורה של התפעלות הגוף, צריך להיות יראת שמים."

לפי הטבע שלנו, אנו רצון להנות. האור העליון ברא יש מאין, רצון לקבל, רצון להנות - רצון לקבל הנאה ותענוג. וכל ההתרשמויות וההרגשות בתוך הרצון שלנו, גם החיוביות וגם השליליות, הן באות מן האור. נוכחות האור מורגשת בנו כתענוג, כאופני התענוג למיניהם. וחיסרון האור מורגש בנו כרגשות שליליים. מהרגשת הפחד, שהיא הרגשה כללית של אובדן התענוג, של "אין לי" או "לא יהיה לי". ועד למצבים הגרועים ביותר, שהאדם מרגיש את עצמו כנעלם, כנאבד ונגמר. שהאור מתרחק מהרצון עד כדי כך, שלא נשאר ברצון אפילו הפחד הזה מאי נוכחות האור, אלא כבר פחד על הקיום. כי גם קיום הרצון תלוי בנוכחות האור.

אם מתגלות לאדם ההרגשות יחד עם הסיבות, נקרא שהוא "לומד תורה", "לומד חכמת הקבלה", החכמה איך להשתנות כדי להתמלא באורות. ובתהליך הזה שלומד את עצמו מול האור, ישנו שלב מקדים הנקרא "זמן הכנה". תהליך שעוברים מרגע הלידה בעולם הזה, משך גלגולים רבים, עד שהולכים ונעשים מוכנים להרגיש, חוץ מהתענוגים שנמצאים מולנו או חסרונם, להרגיש בחסרונו של מילוי עלום יותר ונעלה יותר, הנקרא "האור".

והאדם שמתחיל להרגיש בחסרונו של מילוי נעלה יותר מהמילויים הרגילים, נכנס למצבים לא נעימים של ייאוש, כי איננו יודע על ידי מה למלא את עצמו. הוא מתחיל להרגיש חיסרון ופחד מי הוא ומה הם החיים שלו. אם קודם, כשחיפש במה למלא את עצמו, היה ברור לו שחסרים לו דברים מהעולם הזה, והיה ממלא את עצמו מהעיסוק בהם, עתה הוא מרגיש את עצמו נזקק למילוי מופשט. למשהו שאיננו נמצא בעצמים ובחפצים שישנם בעולם הזה, או ביחסים הברורים והידועים לו בין בני האדם. וזה כבר החיסרון לאור.

ודווקא כלפי האור מדובר על יראה ואהבה. "יראה" נקרא שאין לאדם מילוי, שיש לו חיסרון, חושך מהמילוי. מילוי שיכול להתפרס על כמה וכמה אופנים. ממילוי של להיות שמח ושבע מאותו תענוג מופשט, ועד להרגשה מהו בדיוק אופי התענוג הזה, שהוא איננו בא מן הסתם, וממלא את האדם כמו שהוא. אלא תענוג שבא כתוצאה מהיחס של האדם, מהעבודה שלו, מהגישה שלו למשהו. וכך האדם מתחיל לפתח יחס משלו לתענוג ולחיסרון התענוג, לאותו מקור התענוג הנקרא "בורא".

זאת אומרת, הוא לא מתייחס לתענוג עצמו, או לחיסרון שלו, אלא לאופיו של התענוג, לבורא שנסתר בתוך התענוג ובתוך חסרונו. כי "בורא" הוא מדרגה והבחנה יותר עמוקה מהתענוג עצמו או מחסרונו, שמתגלה לאדם. ישנה ההשפעה עצמה, שהאדם, או מפחד לאבד אותה, ואז יש לו פחד ויראה. או שמרגיש את עצמו טוב, ומלא אהבה למילוי הזה. וישנו מי שמשפיע, מי שממלא אותו. שהאדם מרגיש אותו, כרצון להשפיע, כרצון לתת, כרצון לאהוב אותו, את האדם. ואותו מי שעומד אחרי התענוג או אחרי החיסרון לתענוג, הוא מתגלה כמקור, כבורא.

והאדם אומרים, צריך לאט לאט "לגלות ולהבין". זאת אומרת, להשתדל ולהשקיע מאמצים כדי לגלות, שנערך כלפיו כעין משחק, על ידי היראה והאהבה, וההתפעלויות למיניהן, שהוא מרגיש בתוך הרצונות. שאותו כוח אחד, עליון, הנקרא "בורא", רוצה ללמד אותו איך להתקשר אליו ולבוא עימו "לדבקות", לאותה ההתקשרות החזקה ביותר, שממנה האדם מקבל מילוי לכל הרצונות, שברא בו האור העליון, אותו בורא. ולכן הלימוד הזה איך להגיע למילוי המושלם, הוא נקרא לימוד חכמת הקבלה, ואותה חכמה נקראת "קבלה".

האדם עצמו צריך לעבור את כל הלימוד הזה על בשרו, על פני הרצונות שלו. לכן הבורא מקרב אותו אליו ומלמד אותו מרחוק, כמו תינוק בן יומו שלאט לאט גדל ומתחיל להבחין בצורות של יחסים, מהו תענוג אמיתי, למה כדאי להשתוקק. לימוד שנעשה על ידי יראה, יותר מאשר על ידי אהבה. כי בצורתו הטבעית, האדם נמצא באגו שלו, שרוצה רק לקבל ורק למלא את עצמו. ולכן מה שמשפיע עליו ביותר, להתעורר ולהתכוון נכון, הוא היראה, הרגשת החיסרון ברצון להנות, הרגשת אובדן ההנאה.

וכך על ידי אופנים למיניהם של חסרונות שונים כנגד רצונות שונים, האדם בא ללימוד אותה מערכת שלימה של כל סוגי ההנאות והמילויים, שבאים מהרצון לתת של הבורא, כלפי הרצון לקבל שהוא האדם. ואותה מערכת יחסים בין התענוגים לבין הרצון להנות - בין מקור התענוגים וכל אופני התענוגים, שהם הבורא, לבין הרצון להנות על כל הרצונות הפרטיים שלו, שהם הנברא - היא כל הבריאה, כל המציאות. ואין חוץ מאותה מערכת יחסים בין שניהם.

אלא כל כולה טמונה בחכמה הזאת, שנקראת "חכמת הקבלה". ורק אם האדם נמצא בלימוד הזה, אז הוא מגיע למימוש כל הכוחות והחוקים והיחסים בינו לבין הבורא. ומבין את כל הבריאה בכל מערכת העולמות, שמהווה את מכלול היחסים בין שניהם. ומגיע למצב של "אין עוד מלבדו", שכל המקרים שעבר, הם מכוונים אותו לגילוי הבורא.

ואז הוא מגלה, שכל מה שהרגיש בתוך הרצון לקבל, כל התענוגים וכל המילויים, או ההפך, חסרונם, היראה והפחד שייעלמו התענוגים, שאין תענוגים, שהם עד כדי כך הסתלקו, שמרגיש את עצמו כמת. שכל מערכת היחסים הזאת בין הרצון לקבל שלו, לבין התענוגים שבאים מן הבורא, היא נועדה כדי לבנות על פניהם יחסים עמוקים יותר ונעלים יותר, בינו לבין הבורא עצמו.

כמו בחיים שלנו ששולחים מתנות אחד לשני, או לפעמים ההפך, אבל על ידי כל ההתקשרויות החיצוניות האלה מגיעים לקשר יותר פנימי. כי דרכן מביעים אחד כלפי השני, "מי אני", "מה אני כלפיך", "מה אני רוצה", "מה אני מצפה ממך". כך האדם צריך להבין את כל המערכת הזאת של ההנאה שלו וחסרונה. כי כל מה שהוא מרגיש בתוך הרצונות שלו, כשבאים מהבורא אורות ומילויים למיניהם, או ההפך, הכל כדי לעורר ולגלות את הקשר הפנימי בינו לבין הבורא. וכל אותה מערכת יחסים של "תן וקח", היא רק במטרה להתקשר בקשר עמוק יותר מעליה, הנקרא "דבקות".

לכן כשאנו נמצאים היום פעם ראשונה בהיסטוריה, במצב שנפתחה לנו היכולת להתקדם ולממש את מטרת הבריאה, ולהגיע לאותו מימד נצחי ושלם שלא נמצא במסגרת העולם הזה, עלינו לראות בעולם הזה את היכולת לעלות למימד קיום אחר לחלוטין, למימד הרוחני. לראות את כל המקרים האיומים שעוברים על העם והמדינה והעולם, את המלחמות ופעולות האיבה והמשבר האישי והמדיני והכלל עולמי, כמו הפחד הזה שבעל הסולם מסביר עליו במאמר. כי כל המצבים האלה שאנו מרגישים כל אחד בצורה אישית וכולם בצורה כלל עולמית, הם רק כדי להביא את האדם למצב של "אין עוד מלבדו". לגלות על פני כל היחסים השליליים הללו, שנועדו לנענע אותנו, את הקשר בינינו לבין הבורא בצורה אישית.

כל המצבים השליליים או החיוביים שמתגלים, הם רק הזדמנות כדי להכיר את עצמנו ואותו, ולהתקשר בינינו יחד בדרגה של הבורא עצמו. כי האנושות חייבת לעלות דווקא על ידי ההתעוררויות השליליות האלה, לדרגת הבורא. ואז החיים יקבלו צורה אחרת. במקום חיים של גלות, הם יהיו חיים של גאולה. וכל ההבדל בין גלות לגאולה, אומר בעל הסולם, הוא באות "אלף", "אלופו של עולם", שמשיגים את הבורא בחיים האלה. כי לא חסר לנו דבר, אלא להרגיש את עצמנו במקום "עולם הזה", בעולם אין סוף.

ואז משנים לחלוטין את כל סדרי החיים. כי האדם מחליף את הרצונות ונפתחת לו הסתכלות אחרת על החיים. החיים מתחילים להיראות לו כזרימה אינסופית בלתי פוסקת ובלתי מוגבלת. הוא לא מרגיש יותר חיים ומוות ומשהו באמצע ביניהם, אלא החיים שלו כולל החיים הגשמיים, מקבלים צורה אחרת. כל צורת התרבות והחינוך של כולם ובפרט של הדור הצעיר, היא איך להגיע למטרת החיים. וכל היחסים בין בני האדם הם "ואהבת לרעך כמוך", כי רק כך פותחים ומפתחים את הכלים להיות דומים לבורא. אם הוא "לתת" ואנחנו "לתת", אז מגיעים בתוך הכלים, בכל הרצונות, להרגשה בלתי מוגבלת.

גם התורה הופכת להיות אחרת. מתורה חיצונית שכתובה בספר או על קלף, היא הופכת לאורות עליונים שמתקנים ומעלים את האדם. וגם "מצוות", אינם יותר מעשים גשמיים, אלא תיקון כל תרי"ג הרצונות של האדם על ידי המאור המחזיר למוטב, על ידי אותו אור עליון הנקרא "תורה". וכך "תורה ומצוות" נעשה משהו אחר לחלוטין. "לימוד תורה" נקרא ללמוד מהאור איך להידמות אליו. ולהידמות לו אפשר, רק על ידי זה שמתקנים את תרי"ג רצונות.

וכמו שבעל הסולם כותב במאמר "דור האחרון", ניהול המדינה וכל העולם הופך להיות דומה לחוקים רוחניים, לחוקים האמיתיים של הטבע. ואז כולם נכללים בטבע העליון ונעשים שלמים ונצחיים. אבל ביני לביני, ההתקדמות למצב הרוחני היא כדברי בעל הסולם, על ידי "היראה והפחד שבא לפעמים להאדם". כי אם האדם מזלזל במה שבא אליו ולא מבחין במקור הבעיה, למה באים לו מצבים כאלה, אז לא נותנים לו אפילו יראה ופחד. אלא זורקים אותו למטה יותר, לחיים הבהמיים, שהוא מתנתק מהמקור של היראה והפחד, ולא חושב שהם מגיעים אליו מסיבה מיוחדת. אלא נמצא בחוסר הכרה, כמו כל העולם.

לכן צריך להיות רגישים מאוד לאותם מצבים שליליים שעוברים, ולהבין שהם נשלחים בכוונה, כי אחרת אי אפשר לעורר את האדם, אם לא על ידי התעוררות שלילית. אבל למרות ההתעוררות השלילית לדאוג שהרגשות האלה של הפחד והייאוש, לא יסתירו את המקור של ההרגשה. שהם נשלחים מהכוח העליון, מהבורא, כדי דרך הרגשת הפחד והייסורים והחיסרון והייאוש, לעורר את האדם אליו.

האם היראה נמשכת גם לאחר המחסום?

בשלבים שנמצאים בעולם הזה, האדם מנותק מהסיבה למציאותו. הוא חי מפני שנולד, כמו שכולם חיים, והרצון שלו להתקדם, הוא להשיג דברים שיש בעולם הזה. אבל לאחר שגומר את כל החיפוש בעולם הזה, הוא נכנס ל"זמן הכנה", הנקרא זמן של הסתר כפול והסתר רגיל. ואז באות לו כל מיני הבחנות. כי נמצאת בו כבר הנקודה שבלב, שתחילתה לאחר שגומרים את כל הריצות בעולם הזה אחרי התענוגים הקודמים.

ואז האדם מרגיש שאין לו עם מה למלא את עצמו, ומתחיל לחפש בלי לדעת היכן. הוא נכנס להסתר כפול והסתר רגיל, ומתחיל לגלות שפועלים עליו כל מיני כוחות, שהוא נמצא בהסתר מהם. ולמרות שבאים לו ייאושים והסתרות, הוא מתחיל לגלות שהם מטרתיים ומתקדם בהם. הדרך הזאת של ההסתר לוקחת חודשים רבים, אבל בסופה האדם מגיע למחסום. ודווקא לאחר המחסום, בדרגה הנקראת "שכר ועונש", הוא מתחיל לגלות את היראה. ולאחר מכן באה הדרגה הגבוהה ביותר, שמגלה את האהבה. גילוי האהבה הוא גילוי הדבקות.

שרטוט 1

היראה נמצאת גם אחרי המחסום. כי בכל המציאות אין יותר מכלי ולפניו האור. אלא הכלי מרגיש שחסר לו תענוג, אם היחס הוא בין הרצון לתענוג. וביחס בין "אני" (לא כרצון, אלא שמסתכל על עצמו מהצד כמו שמסתכלים על הגוף מהצד) לבין נותן התענוג, הבורא, דרך היראה הבורא רוצה ללמד אותנו. הוא רוצה על ידי זה שברא בנו רצון וכנגדו הוא נותן תענוג, שעל ידי שני האמצעים הללו, כל אחד יגלה את היחס הנכון בינו לבין הבורא. וכל התהליך שעוברים, הוא מכוון רק למטרה הזאת.

שרטוט 2

והאדם צריך לזהות את מה שעובר עליו בחיים, שהכל כדי להביא אותו להכרת הכוח העליון, שרוצה להתגלות לו, ורוצה שהאדם יגלה אותו במלואו, בכל האמצעים שנמצאים באדם. ובאדם ישנם כל הרצונות, הנקראים "לב", וליד הרצונות ישנו השכל. זאת אומרת, "מוחא וליבא". ברצונות הוא מרגיש תענוג או חוסר תענוג, ייסורים. והשכל בא מהרגשת "אני" ביחס להרגשת הבורא, כנוסף על הרצון.

שרטוט 3

על העיקרון הזה מבוסס כל התהליך שלנו. כדי לגלות את היחס הדדי בינו לבין הבורא, האדם צריך להתעלות מעל הרצון. לראות את מערכת היחסים בין התענוג והרצון כאמצעי. ולהבין שלפעמים מרגישים רע ולפעמים מרגישים טוב. כמו עם הורים, שצריכים לפעמים לתת קצת מכות כדי ללמד את הילד משהו, ולפעמים צריכים ההפך. ועל ידי אותו לימוד האדם מתקדם, כי היראה, היא מה שמובן לטבע שלנו.

כל הלימוד שלנו הוא איך לא לשכוח על ידי הרגש, כי כולנו בני הרגשה בלבד, ובתוך הרגש לגלות את הקשר הפנימי, למה נשלח הרגש הזה, ממי הוא נשלח ולמה מרגישים אותו כך. מה הבורא רוצה שנגלה בתוך הרגש. בדומה למתנה שמקבלים, שגם אם היא "לא נראית" לפי הרצונות, אבל דרכה רוצים לרמוז לנו לגלות את הבורא כאוהב, למרות "המשלוח" הלא כל כך נעים. וכל העבודה של האדם היא בגילוי הקשר הפנימי הזה.

הבורא רוצה ללמד את האדם לא סתם להנות ממנו בצורה ישירה, שאם הוא מביא תענוגים, אז האדם מתייחס אליו, ואם הוא לא מביא תענוגים, האדם מפסיק להתייחס אליו. אלא הוא רוצה לשנות אותנו. כי להכיר את הבורא, איננו להכיר אותו, אלא להשתנות בהתאמה אליו, להגיע עימו להשתוות הצורה, כמו שכתוב: "בֶּנֵתנו חוק השתוות הצורה". כי האדם יכול להרגיש את הבורא כנותן, כאוהב, רק בתנאי שהוא נעשה דומה לו ושווה לו. הרגשה יכולה להיות באדם רק בתנאי, שיש בינו לבין מה שהוא רוצה להרגיש, תכונות משותפות, אחרת הוא לא מרגיש אותו.

שרטוט 4

האדם צריך לשנות את הקליטה של הרצונות, שגם הרצון שלו ישתנה. ואז הוא לא מן הסתם מתקשר עם הבורא מעל הרצון. אלא מתחיל לשנות את הרצון שלו לרצון להשפיע. ואז מגיע למצב שכל כולו נותן לבורא, מתוך הרצון שלו, והבורא נעשה כמקבל ממנו. וכך "האני" של האדם נעשה כמו הבורא, והאדם משיג את דרגת הבורא. כי היחסים בינינו לבין הבורא, אינם סתם להרגיש אותו, אלא להגיע לדרגתו.

שרטוט 5

זאת אומרת, בהתחלה האדם מחפש מי גורם לכל הצרות והבעיות שלו, למה רע לו, למה הוא לא נהנה, ממה הוא יכול להנות. אבל לאט לאט הוא מתפתח לדרגה, שמגלה כוח אחד עליון, שאין עוד מלבדו. ואותו כוח מצפה מהאדם להשתנות. לכן הוא עובד איתנו בדרך שמורגשת באדם כשתי השפעות שונות, חיובית ושלילית. והאדם יכול להתעלות מעל ההרגשה החיובית או השלילית, אם העיקר בשבילו לדעת מה הבורא רוצה ממנו, ואפילו מוכן להרגשה שלילית, רק לגלות מהי המטרה שנמצאת שם בפנים, מהי הכוונה שלו, מה הבורא רוצה ממנו.

והאדם שמגיע להתעלות מעל הרצון שלו, הוא מתחיל להרגיש שהבורא רוצה ממנו להשתנות. ומתוך הרגשה שחייב להשתנות, הוא משתדל להבין במה עליו להשתנות ולמה. ואז הוא מגיע לשלב השינויים, הנקרא "לעבור מחסום". ומתחיל לעבוד במדרגת שכר ועונש. ולאחריה להשיג את דרגת האהבה. זאת אומרת, הדרך מתחילה, ובעיקר מתייצבת, על העיקרון הזה של "אין עוד מלבדו". ואותו על האדם לבוא ולגלות קודם כל. ואם האדם מגלה לעצמו ש"אין עוד מלבדו", אז סימן שיש לו כבר קשר עם הבורא, והוא לא נמצא יותר בעולם הזה.

שרטוט 6

להיות בדרגת "עולם הזה" נקרא, לא להבין בכלל בשביל מה חיים ומה יש בחיים, אלא לחיות סתם כך בין תענוגים לחסרונות, ולהסתדר ביניהם עד כמה שמסוגלים. כי להרגיש הסתר כפול והסתר רגיל, האדם יכול רק במידה שמבין שיש הסתר, שהבורא נסתר ממנו, אחרי כל אותם דברים ששולח לו. זאת אומרת, כל תלמיד שמתחיל להגיע לשיעורי קבלה, הוא לאט לאט נכנס לאותו לימוד, שגם החיים שלו וגם העולם הזה, הכל רק צורות הסתרה של הבורא. ואם רק ירצה, הוא יוכל בכל רגע ורגע לגלות שאחרי כל הצורות האלה, נסתר אותו מישהו אחד שאין עוד מלבדו.

בכוונה הבורא עוטה על עצמו כלפי האדם כל מיני צורות, של היקום כולו, של דוממים, צמחים, חיות ובני אדם, כדי להסתיר את עצמו ממנו ובכל זאת להשפיע עליו. ואם האדם נכנס למשחק הזה, וגם משחק כנגד מה שמתגלה לו, מתוך רצון לגלות דרך כל הלבושים האלה את "אין עוד מלבדו", אז הוא עובר מהסתר כפול להסתר רגיל. וכשחודר הלאה דרך כל ההסתרים, הוא מתחיל לגלות את הבורא. אבל כשמתחיל לגלות את הבורא מתחוור לו, שכדי לגלות אותו, זאת אומרת, להגיע לקשר עימו, הוא צריך לשנות את עצמו.

האדם צריך לשנות את עצמו כדי להבין את הבורא, כדי להרגיש אותו, כדי להיות עימו בקשר. וכך הוא מתחיל להשתנות עד לדרגת הבורא. אבל העיקרון הזה של "אין עוד מלבדו", הוא הכרחי כדי להתחיל את הדרך. כי אחר כך הוא הולך ומתברר לאדם, ונעשה יסוד למציאותו, שלא יכול להיות אחרת. אלא בינתיים הוא מרגיש דרך הגוף ומה שעובר עליו בחיים, את אמצעי הקשר בינו לבין הכוח העליון. כי באמת אין לו עם מה עוד.

וכך מתחיל להתגלות לאדם, שהאנושות כולה היא בובות בלבד, וכוחות הטבע הם כולם מופעלים, וגם מרגיש את עצמו כמופעל. כל מה שחושב או מרגיש, הכל משתנה איך שבא למישהו. ולא הוא עצמו קובע מרגע לרגע, מה הוא יהיה ומה יקרה לו ברגע הבא. וגם אף אחד לא יודע, גם העולם לא יודע, אלא העולם הולך ונעשה מבולבל. ומתוך זה האדם לומד, שהכל מסתובב בעולם, על ידי אותה תוכנית עליונה של הכוח האחד.

איך אפשר לחפש אותו דרך רצון לכסף?

אם נותנים לאדם רצון לכסף, והוא מרגיש רק רצון לכסף, ולא משהו מעבר לזה, אז הוא נמצא בצורה מנותקת מהכוח שמפעיל אותו. ואין לו אפשרות לחשוב על משהו אחר חוץ מכסף. כמו כל אחד ברחוב, שרוצה כל מיני דברים, כסף, כבוד, לדעת משהו, קצת לנוח. ולא יודע מהיכן באים הרצונות, אלא חושב שכך הם החיים. הוא אפילו לא יודע שהרצונות האלה באים לו מהבורא דרך הסביבה.

אלא חי כך, שסתם מממש את הרצונות, בלי לשאול על הסיבה ועל המטרה שלהם. אם בא לו רצון הוא רוצה שיתגשם ויתמלא. ובמקרה הזה אין מה לשאול מן האדם, כי הוא כמו כל בהמה. אם היא רוצה לאכול, היא הולכת לאבוס. אם היא רוצה לשתות, היא הולכת לשוקת. אם היא רוצה לישון, היא מוצאת היכן לרבוץ. ואילו דרגת "האדם", תחילתה כשמתגלה בנו הנקודה שבלב.

הראשון שהתגלתה בו הנקודה שבלב, נקרא "אדם" או "אדם הראשון". והוא חי כמונו, אבל לפני כמעט ששת אלפים שנה. כי לפי חכמת הקבלה, אם לא מתגלה באנשים נקודה שבלב, אז הם לא נקראים "בני אדם", אלא נחשבים כבהמות. כי הם מופעלים על ידי הרצונות בצורה אינסטינקטיבית, ורק מממשים את הרצונות שלהם, את הרשימות שנמצאות בהם.

אין הבדל בין האדם לבהמה. אלא מי שיש לו נקודה שבלב. אז הוא כבר נמצא בפיצול. יש לו רצונות ויחד איתם כעין הרגשה, תמיהה, מהיכן בא לו הרצון. כי מתחיל להיות אצלו חוץ מהקשר בין התענוג לרצון, גם קשר בין "אני" לבין "בורא". רק הוא עדיין לא יודע מי הוא ומי הבורא. אלא אומרים לו, שאם הוא מרגיש בצורה כזאת, אז הוא צריך להתחיל לחשוב ש"אין עוד מלבדו", שיש מישהו שמסובב לו את הכל.

מה טעם בפחד ויראה אם הם משתקים את האדם?

אם לא עוזר להתרות בילד, אז גורמים לו "עינויים" למיניהם. נותנים לו מכות ומטילים עליו הגבלות לא לצאת ולא לקבל. אחרת אי אפשר להשפיע עליו. אלא בדומה לכל בהמה צעירה, אפשר להשפיע עליו רק על ידי הגבלות וייסורים שמתאימים לתחומי האינטרסים שלו. וכך הבורא פועל איתנו. אם לא נשמעים לו, אז באים לאותם מצבים קשים ומייאשים, כמו שרואים בחיינו היום. וכל מצב מתחיל להיראות רציני ביותר, כי לא נשמעים לרמזים הקטנים. אבל כל המצבים האלה הם רק כדי לגלות ש"אין עוד מלבדו".

ובהתאם לזה להתחיל לעבוד ולהשיג את הסיבות לאותו מצב. כל מצב הוא רק כדי שנחפש את הסיבה, כי בסיבה מגלים את הבורא. ודרך היראה, מתחילים להבין למה נמצאת בנו היראה. היראה תהיה תמיד כל זמן שנמצאים במישור של התענוג והרצון. אבל אם עוברים ממישור של התענוג והרצון, למישור של "אני" ו"בורא", מיד מתחיל יחס אחר לחלוטין, ונפטרים מכל הרע. אם אחרי המכות מגלים את מי שנותן את המכות, אז מתחילים לגלות במקום מכות יחס של אהבה.

מישור התענוג והרצון

שרטוט 7

מישור "אני" ו"בורא"

שרטוט 8

וכך ניצלים מכל הדברים הרעים. אבל זה הלימוד הראשון. ואחר כך מתחילים לגלות שהמכות הן טובות, וכל היחסים השליליים שבאים מהבורא, כי הם עוזרים לאדם להתעלות מעליהם. לבנות יחס למרות שהמכות מורגשות ברצון. לבנות על פניהן יחס כלפי הבורא, שהוא בלתי תלוי במכות. אלא אדרבא שיבואו מכות, כי הוא רוצה להתקשר לבורא כדי לגלות את האהבה בתוך מכות. זאת אומרת, הוא דווקא רוצה שהרצון לקבל האגואיסטי שלו יסבול, כדי לא להרגיש סבל. אלא להתעלות מעליו ולהיות ב"אמונה למעלה מהדעת", לרכוש כלי רוחני, כלי דהשפעה.

עד כדי כך, שאחר כך אפילו ברצונות האלה, האדם יכול לגלות תענוגים. שגם התענוגים הם יהיו רק כדי לגלות את קשר האהבה בינו לבין הבורא. זאת אומרת, לקבל על מנת להשפיע. כי העבודה אחר כך עם הטבע שלו, היא לא רק להתעלות מעל הטבע ולהתקשר באמצעותו עם הבורא. אלא גם להשתמש בטבע עצמו.

מאמר קמ"ה: "מהו יהיב חכמתא לחכימין דוקא"

שיחה מ-01.01.07

"יהיב חכמתא לחכימים".

והקשה: הלא יהיב חכמתא לטיפשים, היה צריך לומר?

ואמר, ידוע ש"אין כפיה ברוחניות". אלא נותנים לכל אחד כרצונו. והטעם הוא, היות שרוחניות הוא מקור החיים ועונג, ואיך שייך לומר כפיה על דבר טוב."

רוחניות הוא רצון להשפיע. גשמיות הוא רצון לקבל. ובטווח הזה יש הרבה רמות של מצבים. כי ב"גשמיות" מדובר, על מה שמתגלה בעולם שלנו, בדרגה הנמוכה ביותר של הרצון לקבל. אבל מטרת הבריאה היא להגיע להשפעה. ולהגיע לאותה החלטה, הכרה, נחיצות, הכרחיות בהשפעה, צריך על ידי יגיעה ועל ידי הכרעה מטעם הנברא בעצמו. ומצד העליון, מצד הבורא, יכולים להיות רק מידה של תנאים שעוזרים לנברא לעשות את הבחירה.

ועניין הבחירה, גם הוא מעורר שאלות רבות. איך ועל סמך מה בוחרים? איך הנברא מתקדם? האם בכל הבחירה הזאת ישנו באמת חופש לבחור, אם נמצאים במצב אחד של המציאות, וצריכים לבחור במצב השני בלבד? האם זה נקרא "חופש בחירה", אם הנברא לא עושה שום פעולה, אלא רק בוחר, וכל המעשה בא מצד האור, מצד הבורא? אבל לאחר שבודקים, שהבחירה היא להגיע להשפעה, אז בעל הסולם אומר ש"יהיב חכמתא לחכימים", לחכמים. מי שבוחר להיות חכם, למרות שעדיין לא השיג זאת, הוא נקרא "חכם". ואז נשאלת השאלה, איך להיות חכם? לבחור בחכמה שעדיין אין בך אותה.

"לכן, אם אנו רואים, כשאנו עוסקים בתורה ומצות על דרך הכפיה, היינו שצריכים להתגבר על הגוף, היות שהוא לא מסכים, מסיבת שאין הוא מרגיש תענוג בעבודה זו," זאת אומרת, אם רוצים לעשות פעולות השפעה, והפעולות האלה הן נגד הרצון ולא מתוך רצון והתלהבות והתרוממות, "בטח הסיבה הוא, מטעם שהוא לא מרגיש את הרוחניות שבהם, כנ"ל, שהרוחניות הוא מקור החיים והתענוג, כמ"ש בזה"ק, "באתר דאית טרחא, תמן אית סטרא אחרא" (פירוש, במקום שיש טרחא, שם יש ס"א).

וזהו הגורם, שרק לחכמים יכולים לתת חכמה. משום שהטפשים, אין להם צורך לחכמה. אלא רק לחכמים יכולים לתת חכמה, מסיבת הטבע שלהם. היינו, מי שהוא חכם, אוהב חכמה. וזהו כל רצונו! ולפי הכלל "אין מניעה בפני הרצון", לכן הוא עושה כל המאמצים, בכדי להשיג חכמה. לכן סוף כל סוף הוא יזכה לחכמה. לכן מי שהוא אוהב חכמה, כבר יכולים לכנותו בשם "חכם" על שם סופו." מפני שלא צריך חוץ מרצון, כל היתר בא מלמעלה. ואם הוא יבקש השפעה, לבטח יקבל אותה.

"מה שאין כן הכסיל, כתוב "לא יחפץ הכסיל בתבונה". נמצא, מה שכתוב "יהיב חכמתא לחכימין", זה בא להשמיענו, שמי שאוהב חכמה, לא יתפעל מזה, שעדיין לא השיג חכמה, אף על פי שהשקיע הרבה יגיעה בזה. אלא שהוא ימשיך בעבודתו, ובטח הוא ישיג חכמה, היות שהוא אוהב חכמה. לכן אומרים: "לך בדרך זה ובטח תצליח".

יכולות להתעורר שאלות מה ההשפעה שייכת לחכמה, כי בהשפעה נראה שמדברים על חסדים. אבל חסדים אינם סימן של השפעה, אלא רק תיקון הכלים. והשפעה בעצמה היא חכמה. אלא קודם צריכים להשיג את תכונת השפעה. וזה נקרא שמתפשט אור חסדים, בכלי שרוצה לקבל. אור חסדים שמספיק לכלי עצמו, כדי שלא ירצה יותר. ורק לאחר התיקון הזה בתוך הכלי, מתחילה המחשבה איך להשפיע. וההשפעה עצמה, היא אור חכמה שמתפשט בתוך אור חסדים, בכלי המתוקן. אותו תענוג שהכלי מקבל אור חכמה בתוכו, הוא ההשפעה להנותן. לכן בפעולת ההשפעה מדובר על חכמה, ולא על חסדים. כי יש תיקון הבריאה ויש מטרת הבריאה. תיקון הבריאה הוא חסדים ומטרת הבריאה היא חכמה.

"אולם יש להבין, מה האדם יכול לעשות, הלא מצד הטבע "עיר פרא אדם יולד"? ומאיפה הוא יקח רצון להשתוקק לחכמה?

על זה ניתן לנו עצה לעסוק בבחינת "עושי דברו", והדר "לשמוע בקול דברו"." יש פעולות ואמצעים, שעל ידם האדם מגיע לזה, שבא אליו אור מלמעלה, ועושה בו תיקון. שהוא מתרומם מעל הרצון לקבל לעצמו ומסתפק בחסדים ושמח בחסדים. ואף מוכן אחר כך לקבל אור חכמה, מטעם ההשפעה לזולת, לנותן. והאמצעי הזה הוא "עושה דברו" כדי "לשמוע בקול דברו". ומהי אותה פעולה? "שפירושו, שהדבר, שהוא רוצה להשיג, הוא עושה מעשים, איך להשיג את הדבר. לכן כאן, שאין לו רצון לחכמה, נמצא שהדבר שחסר לו, הוא רצון לחכמה. לכן הוא מתחיל להתיגע ולעשות פעולות, בכדי להשיג את הרצון לחכמה. כי רק זה חסר לו."

האדם שנמצא בתענוגים בתוך הטבע שלו, הוא שקוע בתענוגים קטנים וגדולים דעולם הזה, שמבלבלים אותו. אם מתעוררת בו הנקודה שבלב, הוא משתדל במידת הדחף שמרגיש, להשיג מילוי לנקודה הזאת. ולאחר שמתחיל לרכוש את התיקונים, אז ממית את הרצון לקבל שלו. מתעורר ומתרומם בו הרצון לקבל לבורא, ועל פני אותו רצון לקבל הוא רוכש תיקונים דלהשפיע.

גלגלתא ועיניים, שבונים במדרגת שכר ועונש, הם כלפי היחס של האדם לבורא, ולא כלפי התענוגים דעולם הזה. התענוגים האלה נעלמים, ונשאר רק היחס אליהם כלפי הבורא. אך כשממית את הרצון לקבל ורוכש גלגלתא ועיניים, אין לו שום צורך לקבלה. ונמצא כאילו מנותק לחלוטין מהכלים דקבלה, בלי רצון לחכמה. ואז צריך לעסוק ב"תחיית המתים", זאת אומרת, להחיות כל רצון ורצון, שלא מורגש בו כשייך לו ונמצא בו, ולהשתמש בו כאח"פ, ככלים דקבלה.

לכן בעל הסולם אומר, "והסדר הוא, שהאדם צריך להתיגע בתורה ועבודה, אף על פי שאין לו רצון לזה. שזה נקרא "יגיעה". היינו, שעושה מעשים, אף על פי שאין לו חשק להדבר שהוא עושה. וזהו על דרך שאמרו חז"ל: "כל אשר בידך ובכחך לעשות, עשה"."

להתייגע כך, שייך למצב שרוצה להתרומם מהעולם הזה לדרגת שכר ועונש, ומדרגת שכר ועונש לדרגת האהבה. בכל מדרגה שהוא עוזב, הוא קובר את הרצון לקבל שהיה לו, ורוכש תכונה חדשה. רצון לקבל חדש לנושא חדש לגמרי. הוא מקבל צורה מקולקלת של אותו רצון לקבל, וצריך לתקנה. למשל, בעלייה לדרגת שכר ועונש, הוא מתחיל לקבל קלקולים למיניהם כלפי הבורא, רצונות מקולקלים ויחס מקולקל, וצריך לעבוד עליהם, ולהצדיק את כל ההשגחה הזאת, ואת הנהגת הבורא כלפיו, גם בעבר, גם בהווה וגם בעתיד.

הכל על פני רצונות שונים שמתעוררים בו, אבל כלפי הבורא. כי תהליך ההצדקה עובד כנגד הקליפות, ב"זה לעומת זה עשה אלקים", שהאדם מעלה את עצמו דרך עולמות עשיה, יצירה ובריאה, לעולם האצילות, וכך רוכש גלגלתא ועיניים. ולאחר שרוכש דרגת שכר ועונש, מתעוררים בו רצונות אחרים, רצונות של כלל. והוא נכלל מהחסרונות של הכלל, החסרונות שיש לכלל כלפי הבורא. אותם חסרונות אגואיסטיים, קליפות. וצריך לעבוד עליהם, כדי להצדיק את יחס הבורא אליהם, בדרגת האהבה.

אז הוא מעורר את הרצון לקבל שלו ועובד עמו, כדי לצרף לעצמו את כל הרצונות האלה של כל הנשמות, ו"לזכות בנחמת הציבור". הוא "מנחם" אותם, בכך שממלא אותם, במה שהם היו רוצים להתמלא בצורה המתוקנת שלהם. כי בעצמו מגלה את הצורה המתוקנת שלהם. וכך מצדיק את הבורא. ויוצא, כל פעם שהאדם עולה ממצב למצב, ממדרגה למדרגה, יש לו כלים חדשים, היינו, רצונות חדשים. ואז עובר הכל מחדש. תיקונים חדשים על הרצונות האלה וקבלת אורות חדשים.

"ובסגולת הידיעה, יתרקם אצלו בחינת רצון וחשק לחכמה. ואז יקויים אצלו מה שכתוב "יהיב חכמתא לחכימין". ואז הוא זוכה לבחינת "לשמוע בקול דברו". היינו, את הדבר שהיה מקודם בבחינת עשיה, שהוא מעשה בלי רצון, הוא זוכה לרצון להדבר." על ידי כל מיני מאמצים, "כל אשר בידך ובכחך לעשות עשה", האדם מגיע למצב שנעשה בו רצון להשפעה. ואז הוא עובד עימו. הרצון הזה לא בא בבת אחת ולא מתגלה בבת אחת. אלא הרבה רצונות מתגלים בזה אחר זה, עד שהם מתגלים ככלי המתוקן במלואו.

"לכן, אם אנו רוצים לדעת את מי שאוהב חכמה, אז עלינו להסתכל על מי שנותן יגיעה לחכמה, אע"פ עדיין לא זכה להיות מאוהבי חכמה. והטעם הוא כנ"ל, כי על ידי היגיעה הוא יזכה להיות מאוהבי חכמה." "אוהבי חכמה" הכוונה היא לאוהבי השפעה. כי "חכמה" היא פעולת ההשפעה. ו"חסדים" זו פעולת תיקון בלבד ולא מעשה ההשפעה. "ואח"כ, היינו לאחר שיהיה לו רצון לחכמה, הוא יזכה לחכמה. בעצם, נמצא שרצון לחכמה הוא הכלי, והחכמה הוא האור. וזה נקרא ש"אין כפיה ברוחניות".

אור חכמה פירוש אור החיים. שאין החכמה מובנת לנו בבחינת מושכל לשכל, אלא בבחינת חיים בעצם, שהוא עצמות חיים ממש, בשיעור שבלי זה נבחן לבחינת מת. (לכן אפשר לומר, שלסיבה זו נקרא חכמה בחינת "חיה")."

"חסדים" נקרא הסיפוק של הכלים, ללא החיות שבהם. בדומה לאדם בריא, שמוכן לכל מיני פעולות כדי לחיות ולהתקיים, אבל לא מפעיל את עצמו. ואז אי אפשר לומר, שיש בו רוח חיים, שהוא נהנה מהחיים, שהוא עושה משהו. כך הם החסדים. תיקון הכלים עדיין לא מביא לאדם תוצאה. כי אפילו שתיקן את עצמו, הוא לא יכול עדיין להשפיע בפועל. וכך לא נקרא שהוא עובד, והגיע למה שרצה. לכן נקרא שאין לו עדיין רוח חיים, רוח חיה, שהוא לא חי.

זאת אומרת, עד כמה שדרגת החסדים נראית דרגה גבוהה, בלי שמלכות מצטרפת אליה, היא מתה. היא נמצאת רק בדרך להשפעה, היא רוחנית בלבד. ולחומר שלנו לא טבעי שנמצאים רק בדרגת החסדים. כי האדם מנותק בה מהחומר, מהפעולות של החומר, מההתפעלויות שיש בתוך החומר. אלא היא דרגה כמו שמדברים על חנוכה, "חנו-כֹּה" בלבד.

מהי "סגולה"?

"סגולה" היא, שיש חוק במערכת העליונה, שלא ברור לאדם איך הוא פועל, מפני שעוד לא תיקן את הכלים. אבל אם הוא משתמש בכלים האלה כמו שאומרים לו, אז הוא מפעיל איזו מערכת ומגיע לתוצאה. וזה נקרא "סגולה". כמו מקרים שמתרחשים גם בחיים הרגילים שלנו, שלא מובן בדיוק הקשר בין סיבה למסובב.

אבל בסגולה של ספרי הקבלה, ובסגולות בכלל שמוזכרות בספרים, אין מדובר על פעולות שמתבצעות ללא קשר למציאות. אלא באותה מציאות כוללת של חוק אחד. המתפרס לחוקים פרטיים רבים, שהם נכללים כולם באותו חוק אחד של השפעה. ולפי החוק הזה, כל הכלים חייבים להגיע לסוף תיקונם, בהדרגה ובקשר ביניהם, בהתאם לתוכנית נקובה מראש.

אלא האדם שנמצא עדיין בכלים הלא מתוקנים, הוא לא רואה את המערכת. הוא לא יכול לזהות אותה לפי חוק של השתוות הצורה. כי הוא לא נמצא בהשתוות הצורה עם המערכת עצמה, ולכן לא רואה ולא מרגיש אותה. אלא מנותק ממנה מתוך הרצון לקבל שלו, כמו איבר שנחתך מהגוף. שצריך לחבר אותו חזרה, אבל בינתיים איננו מרגיש מה קורה עם כל הגוף.

כדי לחבר אותו חזרה, אומרים שישנה סגולה. אם אותו איבר שנחתך מהגוף עושה פעולות מסוימות, אז הפעולות האלה גורמות לכוח החיות של הגוף כולו, להדביק אותו חזרה אליו. אבל האיבר החתוך עצמו איננו מסוגל לתפור את עצמו חזרה לגוף ולהתקשר לגוף כולו. אלא רק לגרום לכך, שכוח החיות הכללי של הגוף יחבר אותו אליו.

בדומה לפעולת הגוף כלפי מקום שנפגם בו משהו. שהגוף כולו מתחיל להזרים ולשלוח לאותו מקום חומרים שמנקים ומבודדים את המקום. הם מכסים את המקום בקרום, ומתחילים לעבוד ולטפל בו, עד שמחזירים אותו לכושר טוב. ואם בלתי אפשרי להחזירו, אז מנגנון ההגנה של הגוף מבודד אותו ודוחה אותו מהגוף.

מכאן רואים, שפעולת התיקון איננה חלה על האיבר שנחתך או נפגם, אלא על הגוף הכללי. ולכן האדם שאיננו בעל כוח השפעה כלפי הגוף, כי איננו מחובר לנשמות אחרות ולבורא שנמצא ביניהם, הוא חייב לתאר לעצמו מערכת מתוקנת של נשמות, שנמצא בה כוח החיים, כוח הבורא. והוא עצמו שאיננו מחובר אליה, צריך לעשות פעולות שונות, כדי לתאר את עצמו נמצא בפנים מחובר ומתוקן ומשפיע לכולם.

ואם האדם משתדל ועושה כל מיני תחבולות כאלה לקראת התחברות למערכת המתוקנת, אז הוא מקבל רצון להשפיע. וזה נקרא "פרוטה ופרוטה מתקבצת לחשבון גדול". ואיך זה קורה? לפי העיקרון של "יגעתי ומצאתי". אם האדם משתדל להתחבר לרוחניות ולפעול לכיוון של השפעה לכל מערכת הנשמות, לפי העיקרון "כל מה שבידך ובכחך לעשות עשה", אז מתגלה לו על ידי יגיעתו, שהוא לא מסוגל להשפיע להם.

היגיעה שלו רק מראה לו, שהוא לא שייך לחיבור, להשפעה, לקדושה. שהכל הוא שקר, ואין לו שום קשר לאחרים, ושום רצון להשפיע. וכביכול מקבל דחייה מהמערכת, מהבורא. זאת אומרת, מגלים לו את האמת. אבל אם למרות שמגלים לו אמת, הוא משתדל לבנות את המערכת סביבו, שתעזור לו ותתמוך בו ותעלה בו את חשיבות החיבור, ומבקש ומתפלל ועושה כל מיני פעולות, אז הוא מגיע למצב של "ויאנחו בני ישראל מן העבודה", שברור להם שאינם מסוגלים. וזה נקרא "קליפת האמורי", שהאדם ניצב מול קיר. ורואה שהבורא בעצמו שם לו רגל, שהוא לא רוצה אותו.

ואז האדם צועק בצורה אמיתית. וזה נקרא שהתמלאה הסאה. ומקבל אז מלמעלה את הרצון. וזה נקרא "סגולה". כי האדם מקבל את הרצון להתקשר לבורא, רק על ידי כל מיני פעולות ותחבולות, שהאדם לא יודע בדיוק איך הוא פועל כלפי הבורא, איך הוא כל הזמן משיג אותו ודורש, אלא עושה "כל מה שבידך לעשות עשה", מטעם שנחתך מהמערכת ולא יכול לפעול אחרת. ולאחר שמקבל את הרצון להתקשר, אז הוא פועל כבר מתוך רצון, הוא כבר קשור. וזה נקרא "מצאתי".

ההבדל בין "יגעתי" ל"מצאתי", הוא נקרא "סגולה". כי הקשר ביניהם לא ברור לאדם. אלא רק אומרים לו שהוא נמצא בתוך מערכת, אמנם שנחתך ממנה, אבל איך הכל פועל הוא לא יודע, ורק לאחר "מצאתי" הוא מתחיל לגלות איך המערכת פועלת באמת. כי מסתלקת ההסתרה ומתחיל בו תיקון של שכר ועונש - "יציאת מצרים". אבל אפילו רגע אחד לפני עניית התפילה, האדם לא מאמין שזה יכול לקרות לו. כי דווקא אז הוא נמצא במצב החשוך ביותר, הנקרא "חושך מצרים", שמצביע על האור. אבל תמיד הוא לפני הזריחה, לפני האור שבא לרצון החדש להתקשרות, שנולד מצד האדם עצמו.

מה קורה עם הרצונות לקבל במעבר המחסום ובעלייה ממדרגה למדרגה?

על ידי זה שהאדם עובר לרוחניות, הוא ממית את הרצון לקבל הקודם שלו, ומתחיל לקבל רצונות חדשים הנקראים "קליפות". "קליפה" נקרא רצון לקבל כלפי הבורא. קודם האדם רצה להנות ממה שיש בעולם הזה, מתענוגים גופניים ומתענוגים של כסף, כבוד, מושכלות. אבל לאחר שעבר לרוחניות, הוא רוצה להנות מהבורא. וצריך לעבוד כנגד הרצונות האלה, כי רק על הרצונות האלה מקבלים תיקון של חסדים, ולא על הרצונות דעולם הזה. איתם אין לו יותר מה לעשות, כי כבר עלה מעליהם.

בהשקעה שלו להגיע להתחברות עם הרוחניות, כמה שהאדם יכול, דרך כל מיני פעולות וכל מיני כישלונות, הוא עולה מעל כל הרצונות דעולם הזה, ונשארים בו רצונות רק כלפי הבורא. הרצונות לעולם הזה אינם נעלמים, אלא לא בהם התיקון. התיקון הוא ברצונות כלפי הבורא, ביחסים עימו. לתקן את הרצונות שיהיו רק בהשפעה כלפי הבורא. בדרגת שכר ועונש הוא ברצונות האלה לא רוצה להיות המקבל. ובדרגת האהבה הוא עובר בהם "תחיית המתים". באותם הרצונות השייכים לבורא הוא מתחיל לקבל על מנת להשפיע.

מה הן דרגות "חפץ חסד" ו"תחיית המתים"?

"שכר ועונש" ו"אהבה נצחית", הן שתי מדרגות שונות. במדרגת שכר ועונש האדם רוכש רק את תכונת ההשפעה, ועוד לא מגלה למי להשפיע. ולכן לא יכול להפעיל את הרצונות כלפי השפעה לבורא. אלא מגלה את הרצונות האלה, רק אם יכול לקבל בהם ולהנות. בדומה לילד, או כל אדם שעדיין נמצא באגו שלו, שמבין רק "לקבל", רק איך "אני" יכול להנות. ממה אפשר להנות מתגלה לו רק כלפי עצמו, וכלל לא מרגיש משהו זר.

בדרגת שכר ועונש מתגלים לו רצונות שמכוונים אליו, והוא צריך לרכוש עליהם תיקון. אבל שעדיין לא יכול להשתמש בהם בעל מנת להשפיע. אלא אחר כך מתגלה לו, שהוא יכול להשתמש ברצונות האלה על מנת להשפיע. אבל איך? לא עם הכלים שלו, אלא רק במידה שמגלה כלים זרים, נשמות מחוץ לו. אז מתחיל להבין, איך הוא יכול לשרת אותם בכלים שלו. ואז מעלה את הרצונות האגואיסטים שביטל, את האח"פ שלו. ומחבר לאח"פ שלו את הרצונות החיצוניים האלה, ומשפיע להם כעליון כלפי תחתון. אבל זה כבר בדרגות גבוהות מאוד.

וכלפי המצב שלנו, מדובר רק על "כל מה שבידך ובכוחך לעשות עשה", בתנאים של "יגעתי ומצאתי". אבל חשוב לציין, שגם בדרך הרוחנית, האדם לא מאבד את טעם התענוגים מהדברים שיש בעולם הזה. התענוגים שיש בעולם הזה מאכילה, שתיה, משינה, מנוחה, זיווג, הם נשארים. כי הם אינם שייכים לרוחניות. רוחניות הם רצונות כלפי הבורא, כלפי הנשמות. ולכן טעות לחשוב שמקובל, הוא מי שאין לו יחס לעולם הזה, שהוא לא מזהה בו טעמים.

האם לפני המחסום יש איזו הדרגתיות שניתן לזהות?

האדם לא יכול לזהות, גם אם הוא שעה או שעתיים לפני המחסום. אלא גם בהרגשה שלו, כמה שלא ילמד ויקרא על הרגע הזה, הוא מרגיש הפוך. כי כמה שהאדם יותר מתקדם, הוא מבולבל יותר, ועל פי רוב גם נעשה לו יותר חשוך. אבל לפעמים גם זה לא, כי המצבים האלה משתנים כל הזמן. מצד אחד יש חכמה. אבל מצד שני, כשמתגלה החכמה, יש יותר חושך. כי החושך שאנו מרגישים, הוא אור חכמה ללא אור חסדים. ויכול להתגלות גם כך וגם כך.

לכן הגילוי הזה נקרא "סגולה". כי כלפינו אין עקביות בין סיבה למסובב. אלא צריך רק לפעול בצורה החלטית לפי ההוראות. והעיקר הוא לקבל התרוממות מהקבוצה, בצורה מלאכותית ביותר. כי החומר שלנו הוא חומר שלא מבין חוכמות. אם מתחילים לקפוץ ולרקוד, מיד רואים איך כל מצב הרוח של האדם משתנה, והוא נעשה שמח יותר. ולמה כך? כי החומר שלנו לא מבין מחשבות, הוא מבין רק פעולות.

ולכן אם האדם מזלזל במחשבות שלו, ועושה "כל מה שבידך ובכוחך לעשות עשה", פעולות שמנותקות מהמחשבות שלו, אז הפעולות האלה מביאות לו מחשבות חדשות וטובות. לכן נאמר "נעשה ונשמע". אבל "עשייה" איננה סתם קיום מצוות. אלא לימוד ועבודה בקבוצה ובהפצה, הפעולות שמביאות לאדם התעוררות והתרוממות.

מה צריך לעשות עם אותם רצונות רגילים שאינם רצונות רוחניים?

הרצונות האלה שייכים לגוף שלנו. והגוף איננו שייך לרוחניות. אלא הוא מתנהל כמו כל בהמה. וגם הרצונות בו לא יכולים להשתנות. כי איך הם יוכלו להשתנות? הם לא מכוונים כלפי הבורא. אותו כלי רוחני של רצונות שבהם מגלים את הנותן. האדם מסדר אז את סדר הרצונות לפי תענוג ונותן התענוג. הרצונות לתענוג שמגיע מהנותן, הם נקראים "קליפה". וקליפה מתגלה כנגד הקדושה רק באתר רוחני. אבל כעת לא מרגישים אנו, לא "קליפה" ולא "כנגד קדושה", כי לא מרגישים את הנותן.

לכן האדם שנמצא ברצונות אגואיסטיים, רצונות לתענוגים גופניים, ולתענוגים של כסף, כבוד ומושכלות, הוא צריך רק להעלות את חשיבות הנקודה שבלב, לעומת כל יתר הרצונות האלה בכללותם. הוא לא צריך לעבוד איתם. אלא רק לעבוד על חשיבות הנקודה שמביאה לרוחניות, ולא לכוון כל רצון ורצון גשמי לשתות או לאכול שיהיה על מנת להשפיע. כי הוא לא מסוגל ולא צריך לעשות את זה. זאת אומרת, אין מה לשחק עם הרצונות שמתגלים במצבנו הנוכחי. אלא רק להעלות את חשיבות הרוחניות, ההשפעה, הקשר עם הבורא, הצדקת הנהגתו כטוב ומטיב.

וכמה שפחות לחשוב על כל מיני תענוגים של אוכל ושתיה, וכל יתר מיני הגדלות והכבוד שיש לאדם בעולם הזה, לעומת המחשבה על הנקודה שבלב, על גדלות הבורא, ואיך להגיע ליחסים עימו, ואיך להגדיל אותו ואת הנהגתו. זאת אומרת, ככל שהאדם מתנתק דווקא מלחשוב על העולם הזה, לא חשוב אם על מנת להשפיע או על מנת לקבל, ולא לעסוק בו במחשבה, אבל לא מתנתק מהחיים עצמם, מלהיות נשוי ולעבוד, אז ככל שהוא מנותק מלהיות שם ברצון שלו, הוא הולך ומתקדם.

הוא נמצא במצרים, אבל לא מתכוון לבנות במצרים את ארץ ישראל. אלא חייב לברוח ממנה. ובארץ ישראל יהיו לו רצונות אחרים ובעיות למיניהן, שעוד יתגלו משך "ארבעים שנה במדבר". כי הרוחני הוא משהו אחר לגמרי, האדם כבר בורח מפרעה ולא שייך אליו. ואם האדם עובד בצורה כזאת, אז מתגלים בו כל מיני רצונות וכישלונות אחרים, שהם כבר נקראים "זדונות" ו"שגגות". אבל אין צורך שיעבוד בצורה ישירה עם התענוגים למיניהם שיש בעולם הזה, כי היכן שהאדם חושב, שם הוא נמצא. אלא עלינו להתרומם מעליהם.

איך האדם מתחיל להתקיים בתוך רצונות אחרים?

הנקודה הראשונה שממנה האדם מתחיל לפעול, היא הנקודה שבלב. אם הוא מאתר אותה, הוא קודם כל עושה פעולה של הבדלה. ומהי אותה פעולה? להבחין לאן ולמה היא מושכת אותו. ולהעלות את חשיבותו של הרצון הקטן הזה על פני כל הרצונות, ולא לשקוע בהם, ולא התחבר אליהם. אלא לרצות עם הנקודה הזאת להיות מעליהם. כי הנקודה הזאת, על מה היא מדברת? על ניתוק, על התעלות. אבל אז עליו להתחיל לחבר אותה למערכת ששייכת למערכת הרוחנית, שהיא החיבור עם האחרים.

אם סתם עובדים עם הנקודה שבלב, אז בונים סביבה כל מיני תיאוריות למיניהם, כמו כל הדתות והאמונות שיש באנושות. כי מתוך הנקודה עצמה, אי אפשר לדעת איך להגיע למטרה. אלא אם מגיעה לאדם שיטה שמלמדת אותו, שהתפתחותה של אותה נקודה, תלויה מידה שהיא מחוברת ליתר הנשמות.

ולכן הוא חייב להתחיל לפעול באותה צורה. וגם בגשמיות למצוא לעצמו חברים, ללמוד איתם, לעבוד איתם בקבוצה, בצורה שדומה למערכת הנשמות שלנו ברוחניות. לבנות ביניהם אותה מערכת כהעתקה מרוחניות, כמו שחכמת הקבלה מתארת לנו. ולשמוע היטב את עצות המקובלים בעניין זה, כי האדם לעולם לא יוכל לגלות בעצמו את הפעולות הנכונות. בלתי אפשרי לנו להבין לבד, איך צריכים להיות מסודרים.

למה ככל שהאדם מתקדם, יש לו יותר התנגדות מבחוץ?

"התנגדות מבחוץ" יכולה להיות גם התנגדות לדרך מצד קרובי משפחה וידידים. כי "חיצוניים" נקראים כל הכוחות כנגד הרוחניות. אבל בדרך הרוחנית "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". כמו שמתאר בעל הסולם במשל על האדם, שמטפס להגיע לארמון המלך. ככל שהוא מטפס גבוה יותר על ההר, השומרים של הארמון דוחפים אותו חזרה ביתר אכזריות וביתר כוח. אבל שאינם מתבטאים בכוח, אלא במין ערמומיות כזאת, שהאדם פתאום מתנתק ועוד יותר מתבלבל. עד שתופס את עצמו, שהוא נמצא בבלבול ובחוסר כיוון מוחלט. אבל כל זה עובר על האדם, מפני שהוא צריך לצרף להליכה כלים נוספים, יותר עבים. וככל שהכלי עבה יותר, הוא מורכב יותר מבפנים.

עיקר העביות מורגשת, לא כסתם רצון יותר עבה, יותר גס, יותר חזק. אלא ככל שהוא יותר מורכב מכל מיני תחבולות שליליות ובלבולים. כי עביות איננה סתם קיר "בלוק" שהולך ומתעבה בינינו לבין הרוחניות, מעשרה סנטימטרים לשלושה מטרים. אלא שלושת המטרים האלה הם לבירינט (מבוך), שהאדם לא יכול לצלוח דרכו ולהגיע לרוחניות. זו התמונה הנכונה של העביות. ולכן הולך וגדל הבלבול באדם. כי מצד אחד הוא נעשה יותר חכם ובעל ניסיון, אבל מצד שני בא כנגד זה בלבול. לא מדובר בקושי יותר גדול, שהיה לו קשה לקום מהמיטה ועכשיו עוד יותר קשה. אלא האדם נעשה חכם יותר למצוא לעצמו כל מיני תירוצים.

האם הנקודה שבלב מרגישה קשר עם אחרים?

הנקודה שבלב לא מרגישה קשר עם אחרים. האדם שמשתוקק לרוחניות, הוא לא משתוקק לקשר עם האחרים, הוא לא משתוקק לאהבת הזולת, אין לו שום נטייה לכך. כי לנקודה שבלב אין עדיין צורה. היא רוצה "לברוח" למרחב רוחני כלשהו. אבל אם היא עדיין לא קיבלה תיקון, המרחב הרוחני הזה הוא נראה לאדם כאיזו גשמיות, זאת אומרת, כעל מנת לקבל. שיהיה לו שם טוב ונוח ומובן. הוא אפילו לא יכול לתאר לעצמו מה, אלא יש לרצון דחף ל"משהו" (אם ישאל את החברים, יראה שגם הם לא מבינים).

לכן האדם צריך לקבל שיטה, את שיטת הקבלה, שמלמדת איך להגדיל את הנקודה שבלב, שיהיו בה עשר ספירות ראשונות. ומתוך זה האדם לאט לאט מתחיל להבין משהו מאותה השיטה ומתקדם הלאה. אבל עד שהאדם לא רוכש את הכלי הראשון, הקטן ביותר, הוא עוד הולך בחושך. כי אין לו במה להרגיש את האור, אין לו את ההבחנות. ולכן הזמן הזה נקרא "גלות". ולאחר מכן הוא לא נמצא בגלות, אלא יחסית בעבודה בין ימין לשמאל.

ולכן לפני שהאדם עובר מחסום, הוא לא מסוגל להבין שום דבר בעבודה הרוחנית. אלא ההפך, הוא נמצא מבולבל עוד יותר ועוד יותר. ואין לו ברירה אחרת, מלבד להישמע לפקודות. ואם רואים שקודם היו זוכים למשהו רוחני על ידי דבקות ברב עצמו. בימינו השיטה היא מעט אחרת, כי יש כבר המונים שמשתוקקים ומתרוממים להשגת הרוחניות. אבל הגישה נשארה אותה גישה, על ידי פעולות פשוטות להכניע את עצמו ולקבל שיטה. אלא כעת האדם צריך להכניע את עצמו כלפי הקבוצה, כלפי החכמה, כלפי השיטה, וגם כלפי המדריך.

וכל זאת רק מוכיח, עד כמה האדם שמתחיל את הדרך, הוא נמצא בניתוק מהמערכת הרוחנית ובחוסר הבנה שלה, וחייב לקבל עצות הכרחיות. כמו אלה שמפורטות ב"מאמר לסיום הזוהר" ובמאמרים אחרים של בעל הסולם. אבל גם השיטות האחרות מבוססות על עיקרון דומה. אם מישהו רוצה להבין אותה חכמה, הוא צריך לבוא ולהיות ליד החכם ולשרת אותו - להכין לו אוכל, לשטוף את הרצפה. אבל לא די בכך, אלא גם צריך לאהוב אותו. אם הוא רוצה לרכוש ממנו משהו, הוא חייב להגיע לאהבה. כי אפשר לזכות לקבל משהו מהשני, רק במידה שמתחברים אליו. אבל בזמננו לרכוש חכמה כבר לא עובד לפי השיטות הללו. כי מדובר על עידן חדש, שהמונים צריכים להגיע לרוחניות.

ולכן לרכוש את חכמת הקבלה אפשר רק על ידי עבודה בקבוצה ובהכנעה כלפי הקבוצה. הקשר עם המערכת איננו בצורה גלויה ובריאה, מתוך הבנה, אלא מתוך הכנעה. שהאדם מכניע את המחשבות שלו, ופועל כאילו אין לו שכל. אחרת אי אפשר להתחבר לאותה מערכת, שאחר כך מקבלים ממנה את כל השכל. לכן כל הפעולות הן להתפעל מהחברה, וללכת לפי הערכים שישנם בה.

האם השיטה הולכת ונעשית קשה ככל שצריך להתחבר ליותר ויותר אנשים?

צריך לפעול מתוך המציאות שבה נמצאים. וכבר בעל הסולם שואל במכתבו: "איפה ראית בעולם הזה מקובלים?". כי היום הקשר הזה של מקובל ותלמיד, היחס הזה, המעמד הזה נעלם. ובאה שיטה חדשה הנקראת "רב (מורה, מדריך), ספרים, קבוצה". במידה שמתחברים יחד, ומממשים את השיטה עד כמה שמבינים מהספרים, בליווי מדריך שמסביר את הכתוב, כי קשה להבין מה אומרים הספרים, אז בהתאם לזה מתקדמים. ולא תתגלה בעולמנו שיטה אחרת. גם קודם היא היתה. אלא בין יחידי סגולה היתה מקובלת צורת מסירה מ"פה אל פה", מרב לתלמיד. ואפילו אם היתה קבוצה, הדגש היה על הכנעה של התלמיד כלפי רבו, על השגת החיבור בין התלמיד האחד לבד עם רבו.

מה שאין כן במימדים כמו היום, שעשרות אלפי אנשים מתחילים לגלות רצון לרוחניות, הדגש הוא בעיקר על הקשר החברתי. כמו שבעל הסולם מסביר במאמרים "ערבות" ו"מתן תורה", שעבודת החיבור שייכת לקבוצה - הכנעה של היחיד כלפי הקבוצה והכנעת הקבוצה כלפי הבורא. ואילו הרב נעשה כעין תומך שמארגן את כל המעמד החברתי הזה. כך הרבה יותר מתאים וקל לסוג הנשמות שיורדות היום לעולם. אם אותן נשמות היו צריכות לעבוד כנגד הרב, הן היו הופכות לחסידים ולא למקובלים. כי אין לאנשים בעיה להכניע את עצמם כלפי הרב. קל וטוב להם להפוך ולהיות חסידים. הרצון נהנה מהחיבור הזה ומרגיש ביטחון, הבטחה, מצב נוח, מצב של עובּר, שממנו הוא לא יצא.

וזו הסכנה. הסכנה לנשמות היא להישאר בצורת הקיום הזאת. עליה התבססה כל החסידות והיתה מקובלת עליה כל היהדות. כי מי שרוצה להיות מקובל, צריך לבעוט ולא להסכים עם הכנעה כזאת, אלא לרצות להגיע בעצמו לאותה השגה והבנה, ולהתחיל לעבוד על עצמו כדי לגדול לקראת החכמה. אבל להיות גם בחיבור כזה וגם בחיבור כזה, זו עבודה קשה מאוד. אבל ככל שנלך ונתקדם הלאה יתחברו יותר ויותר אנשים חדשים, חברים חדשים, והשיטה עצמה תהפוך קלה יותר לאנשים ומתאימה יותר לנשמות. לכן אין שום הצדקה לאותה התרעמות כאילו היום יותר קשה מקודם, כי נעשה הרבה יותר קל.

מאמר קפ"ז: "להכריע ביגיעה"

שיחה מ-15.03.07

"עניין ה' תתאה בעיניים [ענין ה' אחרונה בעיניים] . היינו, שנעשה בחינת מסך וכיסוי על העיניים, שהעיניים הוא סוד השגחה, שרואה בחינת השגחה מסותרת.

עניין ניסיון. היינו, שאין לאדם צד הכרעה, לא לכאן ולא לכאן. שאינו יכול לברר את רצון ה', ואת כוונת רבו. הגם שמסוגל לעשות עבודות במסירות נפש, אבל אין בידו להכריע, אם עבודה זו של מסירות נפש היא במקומה. או להיפך, שעבודה הקשה זאת, תהיה בניגוד לדעת רבו, ולדעת ה'.

וכדי להכריע בדבר, הוא מכריע בדבר המוסיף יגיעה. זאת אומרת, שהוא צריך לפעול בהתאם לרבו. שרק היגיעה מוטלת על האדם, ולא שום דבר אחר. אם כן, אין לו כל מקום לפקפק במעשיו, ובמחשבותיו, ובדיבוריו." של רבו. כי של עצמו ברור שהוא לא יכול לבדוק. אבל גם על רבו. כי "רבו" הכוונה למדרגה יותר עליונה, בדרך כלל לבורא. "אלא הוא צריך תמיד להרבות יגיעה." זאת אומרת, במה שנותנים לו.

"עניין ה' תתאה בעיניים" זה כל עניין ההשגחה, שהיא נובעת מצמצום ב'. ממלכות שעושה צמצום על עצמה והולכת למעלה מעצמה, למעלה מהדעת. מלכות נקרא "דעת", מלכות נקראת "ידיעה". ואם היא הולכת רק בהשפעה, שזה נקרא "חסדים", היא מוותרת על כל הרצונות שבה, ורק להיות דבוקה בחסדים. זאת אומרת, עוברת על כל רצון ורצון שמגולה, מוותרת עליו, ומחברת עצמה לה' ראשונה. ואז היא לא נעשית נוקבא לחכמה.

לכן זה נקרא "עיניים סתומות". כי יש סיתום החסדים. אין למלכות מספיק כוח להיות בהשפעה, היא לא יכולה להיות נוקבא לחכמה, ולכן היא עושה צמצום. ואחר כך על ידי תיקונים היא יכולה לרדת מהמקום שלה חזרה. אבל היא לא מחברת את כל האח"פ שלה. אלא מתחברת לגלגלתא ועיניים, לכלים דהשפעה, ומחברת את האח"פ שלה כקו שמאל.

המלכות שחוזרת לעבוד עם בינה, היא לא מוסיפה את כל האח"פ לפרצוף. אלא רק אותו חלק שיכול לשמש לה ככלים דקבלה, ואז נפקחות העיניים. אבל "ביני לביני", כאשר היא עדיין לא יכולה לעבוד בפקיחת עיניים, זאת אומרת, בכלים דקבלה, אז היא נמצאת במצב של חפץ חסד.

ולפני המצב הזה, כדי לעמוד בחפץ חסד, היא נמצאת במצב שעליה להכין את עצמה, לעמוד כנגד כל הפיתויים וכל הכבדות הלב שיש עליה. כדי שהאח"פ דעליון ישמש לה כקרש קפיצה, כמקפצה, כסולם עלייה, למדרגה יותר עליונה.

אבל איך היא יכולה לעבוד במצב הזה, הרי המצב הזה הוא כולו חשוך, שאי אפשר להכריע מה צריך לעשות, לא בשכל ולא ברגש? לפיכך אומרים חכמינו, ורב"ש בשם בעל הסולם, שההכרעה היא ביגיעה. זאת אומרת, על כל צעד ושעל, לאן שהאדם לא פונה, הוא חייב לעשות בירור. והבירור שלו הוא ללכת מעל הרגש ומעל השכל, ולבקש את דעת העליון.

דעת העליון נקרא "אמונה והשפעה". ודעתו של האדם היא "ידיעה וקבלה". ועד כמה שיכול לראות את המצב של העליון באמונה והשפעה, עליו לעשות זאת כנגד אותו מצב של ידיעה וקבלה, שאליו הוא בינתיים משתוקק. וכך הוא מכריע ביגיעה, בדרך הקצרה ביותר ובכיוון הנכון ביותר, לקראת המטרה, שהיא המדרגה העליונה, המצב המתקדם, לעומת מצבו הנוכחי.

במצבנו אפשר לעשות זאת על ידי חברה, שהיא העליון שלנו. החברה המתוקנת היא נקראת "שכינתא". לכן אומרים, שהבורא מדבר מתוך השכינה, או שכינה מדברת "מתוך גרונו" של כל מקובל גדול. כי המקובל מגיע למצב שיכול לחבר בתוכו את הנשמות. ואז אוסף הנשמות נקרא "כנסת ישראל", והיא נקראת "שכינה". והמקובל שמשיג אותה תכונה של חיבור עם כל הנשמות, מתוכה הוא מגלה את האלוקות. ואז נקרא שהאלוקות "מדברת בו".

לכן העליון שלנו הוא החברה המתוקנת. במידה שיכולים לתאר את החברה בצורתה המתוקנת, "כאיש אחד בלב אחד", במצב הערבות. ואם האדם מתאר אותה לעצמו, והולך לקראת התחברות עם השכינה, עם הקבוצה המתוקנת, כי מקווה למצוא שם את תכונת הבורא, שהיא כוח ההשפעה, התגלות האהבה ללא פנייה עצמית, ומכוון לכך, אז הוא מכריע רק לאותו כיוון, למרות היגיעה הרבה שנכונה לו בדרך לדבקות בשכינה.

מהו "להוסיף ביגיעה"?

הזדמנות, אפשרות, להוסיף יגיעה, איננו עניין פשוט. אבל אם נותנים לאדם יכולת לראות כמה אפשרויות להתקדם, אז עליו לדעת שהוא באמת יכול להתקדם, רק היכן שישקיע תוספת יגיעה. כי ההתקדמות היא תמיד על פני הרצון לקבל. כל מה שנמצא בנו מכלים דקבלה, שהתקלקלו בשבירת הכלים - כל האגו, הקו שמאל, הקליפה - הם אותו החומר שעליו צריכים לעלות כדי להגיע לעולם אין סוף. אותו עלינו לתקן כדי שישמש לנו ככלים דקבלה.

כמו שהבורא ענה על שאלתו של אברהם "במה אדע כי אירשנה?", זאת אומרת, על ידי מה אוכל להידבק לבורא? איך אפשר להגיע לדבקות, אם נמצאים בחפץ חסד, שאין כלים ואין כלום, אלא השפעה מהטבע? והבורא עונה לו, שבעתיד יוכל לרכוש את הדבקות, כי הוא הכין לו "גלות". זאת אומרת, פתאום יתגלה בו רצון לקבל גדול, שבו הוא ירגיש מנותק מהבורא. ואם הוא יתגבר עליו, כלומר, במקום שהרצון הזה יפריד ביניהם, הוא יהפוך אותו לדבק ביניהם, וישתמש בו לכוח מחבר, אז הוא יגיע לדבקות.

בינה מתחברת עם המלכות. ועל ידה המלכות, הרצון לקבל, מגיע לעזור לבינה, ויחד להיות כמו הכתר. לכן כל הרצון לקבל שנמצא בנו ומתגלה בהדרגה, הוא מיועד רק לשם זה שנשתמש בו בצורה נכונה. ולכן כל השיטה איך להשתמש נכון ברצון לקבל, שהוא כל החומר של הבריאה, היא נקראת "שיטת הקבלה", "חכמת הקבלה".

ואם כך, במה היא ההכרעה? ביגיעה בתוך הרצון לקבל. מתוך כמה הזדמנויות שרואים, לבחור באיזו הזדמנות לעבוד ביתר כוח עם הרצון לקבל. וזו חכמה. כי אי אפשר ללכת ופשוט להכות עם פטיש ואיזמל. אלא צריך לפעול בחכמה. לדעת באיזו צורה, האם כך או כך, וכמה שפחות לרמות את עצמו. אבל לא ללכת על מצבים מסוכנים. ולא מפני שהוא מרחם על עצמו, אלא מפני שמפחד, שהם ינתקו אותו אפילו מהדבקות שיש.

היגיעה הזאת היא עבודה בג' קווים. האדם צריך בסבלנות ובקפדנות להגיע קודם כל לניתוק מהרצון לקבל, וכמה שאפשר להדביק את עצמו לבורא בלב ונפש, במוחא וליבא. ואחר כך לאט לאט להשתמש בכלים דקבלה. אבל לא לחבר אותם, אלא לחבר אותם כקו שמאל לימין, כדי שיוכל להוסיף בדבקות. ואז זה נקרא "להוסיף ביגיעה".

למה אסור לפקפק ברבו?

לפקפק "ברבו" נקרא, במדרגה יותר עליונה. הביקורת שהאדם עושה היא דרך לא נכונה, כי היא ביקורת בתוך הכלים שלו. הוא בטוח שצריך לעבוד עם הרגש ועם השכל, שהשכל נבנה על ידי הרגש, ורק הם כל הכלים שלו, שבלעדיהם הוא אפס. שאם הוא מנתק מעצמו את כל מה שיש לו, אז מי הוא. אבל החכמה היא, על ידי הרגש והשכל הקודמים, שהם בעלי ניסיון, להגיע לאיזו מידת דבקות בעליון. ואז כדי לעלות למה שמתגלה לפניו, לוותר על הידיעה והקבלה כדי להידבק בעליון.

הרצון לקבל שמתגלה, הוא עדיין לא מתוקן. והתיקון שלו הוא הדרגתי. קודם כל מוותרים עליו, ונדבקים בעליון בכלים דהשפעה שיכולים, כנקודה בתוך העליון, כעובר. האדם מבטל את כל הרצון ואת כל השכל שלו, ואז הוא נעשה כעובר בתוך העליון. ואחר כך הוא צריך להתחיל לעלות במקצת את הרצון לקבל ואת הביקורת. אבל רק באותה מידת ביקורת ורצון לקבל ומוחא וליבא, שמאפשרת לו להישאר ולהיות דבוק בעליון.

אם האדם מוסיף את החומר שלו, ובכל זאת נשאר דבוק לעליון, אז הוא גדל, על גודל החומר שמוסיף ולא מפריע לו להיות דבוק. כי הוא מדביק עוד חומר שלו לעליון, ונעשה יותר גדול בתוך העליון. וכך עד שהוא מגיע להיות עובּר שלם, ונולד. לכן לוותר בתחילת העבודה על כל האישיות, על מוחא וליבא, הוא דבר הכרחי. אחרת אין לאדם מגע עם העליון, והוא הולך אחורה ולכל מיני כיוונים. כי הפעולה הראשונה היא להידבק בעליון, וכל יתר הפעולות הן להוסיף לדבקות.

כמו שלומדים בקבלה על שלבי ההתפתחות של העובר מלמטה למעלה, שיש עיבור, יניקה, מוחין. מה שמוסיפים מוסיפים כקו שמאל. מלכות שמצטמצמת בצמצום ב' ומגיעה לבינה, איננה מוסיפה לבינה את כל האח"פ שלה ובעשר ספירות דיושר, אלא היא מוסיפה את עצמה כאח"פ דקו שמאל. זאת אומרת, היא מוותרת על האח"פ האמיתי שלה, ומביאה רק אותו חלק ממנה שבצורה מיוחדת מתחבר לגלגלתא ועיניים. והחלק הזה נקרא "קו שמאל". ואז במיזוג בין שני הקווים נעשה קו אמצעי. והוא נקרא "האדם". הנברא בונה מתוך החומר שלו את האדם שבו, ובעצם את הבורא שבו. כי לבנות את דמות הבורא שבנו, זה נקרא להיות אדם.

מהו רצון ה'?

רצון הבורא הוא להטיב לנבראיו. מתוך האהבה מתגלה תכונת הבורא, שהיא "טוב ומטיב". אם הבורא הוא "טוב ומטיב" וזו תכונתו היחידה ומצבו המושלם, כי "אין עוד מלבדו", אז הוא חייב לברוא נברא שהוא ההפך ממנו, כדי שיהיה כמוהו.

אותו נברא יכול להתקיים רק אם הוא ההפך מהבורא, והבורא יכול להטיב לו רק בדרך אחת, שיהיה כמוהו. כי פחות מאותה שלימות, לא נקרא שהבורא מביע אהבה והשפעה. לכן "רצון הבורא להטיב לנבראיו" נקרא, להביא את הנברא שיהיה עצמאי, ויהיה כמוהו.

הנברא הוא אותו רצון לקבל שהבורא ברא, ואחר כך התחלק לאלף אלפי חלקים שנמצאים בנו. ואם אוספים את כל החלקים האלה, ומחברים יחד את כל הרצונות שלהם, ונותנים להם צורת השפעה ואהבה כמו הבורא, אז נעשים כמוהו, כמו רצון הבורא.

האם יש הבדל בין רצון ה' לבין כוונת רבו?

"כוונת רבו" נקרא, להבין שרצון ה' הוא להטיב בלבד. אבל ישנם עליו כל מיני לבושים, שהבורא מתלבש בהם כלפינו. ודרכם הוא יכול להתראות לנו כאכזר, כרוצח או כחסר לב. אבל כוונת כל הפעולות שלו, היא כוונתו היחידה "להטיב לנבראיו". וההבנה הזאת היא כל ההבדל בין "הוא" לבין "הופעתו".

איך האדם יכול להיות בטוח שהוא עושה פעולה של יגיעה?

אם האדם מעביר דרך החברה כל מה שהוא מתכוון לעשות, מתוך הבנה שהחברה בכללותה תבין אותו ותיתן לו אישור, שהמעשה הזה יהיה לטובת החברה, לאיחוד וליכוד החברה, אז נקרא שהוא הולך נכון. בדרך כלל רואים מיד שהמצבים האלה דורשים יגיעה גם נפשית וגם פנימית.

ואם עוד יותר מתקדמים, אז האדם רואה שהוא לא מסוגל לעשות דבר כזה. אלא הוא חייב לבקש בתוך הלב או ממש בעל פה, שהחברה תתגלה לו בצורה כזאת, שתיתן לו כוחות, כוחות דהשפעה. כי החברה מתגלה כלפי האדם לפי דרגתו.

החברה נמצאת במצב אין סוף, כגופו דאדם הראשון המתוקן. אלא כל אחד מאיתנו פוסל, כי הוא "במומו פוסל". ולכן החברה נראית לנו כ"שכינתא בגלותא", "שכינתא בעפרא". אבל ברגע שהאדם זוכה לתיקון, הוא רואה אותה בצורה מתוקנת כמו שבעל הסולם מתאר במאמר "גילוי והסתר פנים של ה' יתברך".

הצורה המתוקנת של החברה מתגלה לפי הדרגה של האדם. לכן החברה איננה מה שהיא נראית כרגע שאפשר להוציא ממנה. אלא כל אחד ייקח ממנה, לפי מה שיכין את עצמו.

איך במצבנו הגשמי אפשר לתאר מצב מתוקן?

אם האדם מבין, שהחברה היא משהו אבסולוטי, כוח אינסופי, מושלם ומתוקן. ורק באותה מידה שהוא מסוגל ורוצה ודורש, הוא מקבל ממנה גם את התיאור שלה וגם את הכוח שלה. כי אין הסתרה עליהם, אלא האדם מסתיר את עצמו מאין סוף. כל דרגות ההסתרה, כל ההעלמות, העולמות, נמצאים בתוך האדם. ואיך אפשר להבין את העיקרון הזה? להאמין בדברי חכמים.

אלא העיקרון הזה מתגלה דווקא בין הגילויים הראשונים. האדם מתחיל לראות שישנם בחברה כל הכוחות. ורואה את החברים בפנים בתוכם שהם מושלמים ושלמים. אבל בינתיים הוא רואה כך בכלים שלו. וגם רואה שהם שלמים ומחוברים ביניהם. רואה גם את זה וגם את זה. אבל גם בראייה הזאת והזאת יש מדרגות. האם כל אחת היא רק ראייה, או שיכול כבר להשתמש באותה ראייה, שימוש שישפיע עליו וישנה אותו.

מאמר ר"ט: "ג' תנאים בתפילה"

שיחה מ-16.04.07

"יש ג' תנאים בתפילה:

א. להאמין, שהוא יכול להושיע לו, אף על פי שיש לו תנאים הכי הגרועים מכל בני דורו, מכל מקום "היד ה' תקצר מלהושיע לו". שאם לא כן, הרי, חס ושלום, "אין בעל הבית יכול להציל את כליו".

ב. שכבר אין לו שום עצה. שמאי שהיה אפשר בכוחו לעשות, כבר עשה, ולא העלתה רפואה למכתו.

ג. שאם לא יעזור לו, טוב לו מותו מחייו. שענין תפילה הוא אבודה שבלב. שעד כמה שהוא בבחינת אבוד כך גודל התפילה. שבטח, שאין דומה למי שחסר לו מותרות, או למי שיצא פסק דינו למות, וחסר רק הוצאה לפועל. והוא כבר כבול בכבלי ברזל, והוא עומד ומתחנן לבקש על נפשו. שבטח לא ינום, ולא ישן, ולא מסיח דעת, אף רגע מלהתפלל על נפשו."

כל ההתקדמות שלנו היא מהיציאות מהקדושה. עד כמה שהאדם מרגיש אולי ואם בכלל, שהיה במשהו קרוב. אבל להתקרב ולעשות צעד קדימה, אפשר רק אם הבורא דוחה אחורה. כי על ידי האור שמאיר, ומעורר באדם עוד שכבה של הרצון לקבל המקולקל, האדם מרגיש רחוק יותר. ואז הוא מתחיל לעבוד ולהכין את עצמו לתפילה.

אם האדם צועק מהבחינה שרע לו, אין זה תפילה. אלא כמו שכותב רב"ש, צריכים להיות ג' תנאים. קודם כל תפילה צריכה להיות כמו שכתוב: "מעומק הלב". זאת אומרת, ממש מתוך הרצון של האדם, ולא מהפה ולחוץ. אלא שיהיה לו רצון, ממש לפי מה שהוא מבקש. אבל מה זה "לפי מה שהוא מבקש", הרי מבפנים הלב צועק תמיד על מה שחסר לו? אלא מה שהלב מבקש, צריך להיות מובן לאדם, להיות במודעות האדם. כי עבודת האדם איננה לפי הרצון.

אלא, הבורא דורש מאיתנו להבין באיזה מצב אנו נמצאים, להבין לאיזה מצב אנו רוצים להגיע, למי אנו פונים ומבקשים, ועל מה מבקשים, על איזה מצב בדיוק. אבל אומרים, שגם כל בריה ובריה מבקשת ומתפללת לבורא, בעיקר כל צומח וכל חי. אלא הפנייה הזאת היא מתוך הרצון לקבל, על כך שחסר לו. ולאדם לא מועיל לפנות בצורה כזאת לבורא. כמו שרואים על האנושות, שפונה כבר אלפי שנים באופן הזה, ולא נראה שהבורא נענה לתפילותיה.

אלא התפילה צריכה להיות לפי המטרה, שכל פעם האדם צריך להשיג מתוך הרצון, מתוך אותו מצב נתון שהבורא סיבב לו. ולכן על האדם להכיר את כל התנאים, שבהם הוא נמצא בזמן חיסרון. כמו שפירט אותם רב"ש לפי בעל הסולם:

התנאי הראשון, להאמין שהבורא יכול להושיע לו. אבל לא להושיע בכך שיהיה לו יותר טוב, כי זה איננו תפילה, אלא רק פנייה מתוך הרצון לקבל. "להושיע" הכוונה, אפילו להביא אותו לדרגה רוחנית יותר גבוהה. זאת אומרת, לתקן אותו, לא למלא אותו. שהבורא מסוגל לתקן אותו, כי נראה לאדם שהדבר הזה בלתי אפשרי. וזו עבודה בפני עצמה, כי האדם צריך להביא את עצמו למצב, שהעליון הוא באמת עליון.

כעת הבורא נמצא מולו, וסיבב לו את כל המצב הזה, ויושב ומחכה עד שיפנה אליו. הוא צריך להצדיק את הבורא, על כך שהוא סיבב והביא לו את המצב, להיות קשור אליו, אחרת הפנייה שלו איננה אל הבורא. כי "לפנות" לא נקרא, שהאדם יכול להסתובב אליו ולדרוש ממנו. אלא באותה פנייה אל הבורא, שרק הבורא מסוגל להציל אותו, האדם צריך לבנות מערכת יחסים מתוך הרצון לקבל, שבאותו רגע נדחה עוד יותר מהקשר עם הבורא, אבל מערכת יחסים מתוקנת.

התנאי השני הוא, שאין לו יותר למי לפנות, אין יותר מי שיעזור, אלא "אין עוד מלבדו". זאת אומרת, לאחר שבדק את כל האפשרויות שיכולות היו להתגלות לפניו, אז הגיע ל"אין עוד מלבדו". אבל כך לפנות, איננו מספיק. מפני שהאדם פונה לבורא מאין ברירה, ולא כדי להיות בקשר עימו. אלא "בקשר עימו" נקרא, שאפילו אם יתגלה משהו אחר, הוא רוצה שדווקא אותה תכונה הנקראת "בורא", תכונת ההשפעה, היא שתתקן אותו, ורק שכך יקרה.

זאת אומרת, ממצבו השלילי, האדם חייב להעביר את כל נקודות הקשר שלהם, למצב שדווקא הבורא הוא שמושיע אותו, ואין חוץ ממנו. וכל התהליך הזה חייב להיות אצלו בצורה החיובית ביותר. כי בכך הוא באמת רוצה שהמצב הבא, יהיה מצב של "קשר עימו", עם הבורא.

והתנאי השלישי הוא, שאם הבורא לא יעזור, אז "טוב לי מותי מחיי". וגם למצב הזה צריך לבוא מתוך חיוב. זאת אומרת, שהאדם איננו יכול להישאר במצבו, לא בגלל הייסורים, או הבושה, או החרדה. התנאים האלה אינם הסיבה שבגללה איננו רוצה להישאר במצבו. אלא כבר בדק את מצבו, ומצדו עבר לשלב שיכול להישאר באותו מצב. אבל הפנייה שלו "טוב לי מותי מחיי" להישאר בתוך אותה תכונה, היא מפני שכבר עשה הערכה נכונה של עצמו כלפי תכונת הבורא.

והוא קובע שהוא רוצה להיות בתכונת הבורא לא מתוך הכלי שלו, במצב שמרגיש רע, אלא מתוך מצב שהוא נגלה כתכונת ההשפעה הגדולה והשלימה. הוא רוצה אותה לא בגלל שהיא יותר בכלים דקבלה, אלא בגלל שהחל להעריך אותה יותר כפי שהיא. ולכן הוא מבקש אותה עד כדי כך ש"טוב לי מותי מחיי". כי החיים שלו בתכונת הקבלה, שמתגלה בו כעת, אינם חיים בשבילו, אפילו אם יהיו מלאים בכל מה שהיה חסר לו בתחילת הבדיקה שלו, בתחילת החיפוש לתפילה, בתחילת ההרגשה של המצב.

זאת אומרת, האדם צריך לעבור הרבה הבחנות בירידה שלו - בקביעת המצב שהבורא מאיר לו, ואז הוא מרגיש שרוי בירידה - לפני שהוא קובע את כל התנאים הנכונים לתפילה. וכמו שכתוב: "הלוואי שיתפלל כל היום". כי התפילה הזאת שעליה מדברים בקבלה, היא בירור בלתי פוסק של כל ההבחנות של השבירה שישנה בנשמה, והבירור הזה הוא שמקדם את האדם למטרה. רב"ש מונה רק ג' תנאים לתפילה, אבל בתוך ג' התנאים הללו נכללות הרבה מאוד הבחנות.

האם צריך לטעום תחילה טעם של השפעה כדי לרצות להשפיע?

המאמר איננו מדבר על הפעמים הראשונות שהאדם מקבל ייאוש ואכזבות, ועדיין אין לו הבחנות בהם. שלא רואה בהם עדיין לא חושך ולא אור ולא צל ולא דמויות פנימיות. אלא על האדם שכבר הגיע בקביעת המצבים הפנימיים שלו, להבחנות מחוץ להרגשה של "רע לי", "לא טוב לי", "לא הולך לי", "עוד פעם משהו קורה בי". שלא רק מרגיש את קביעת המצב, אלא מרגיש (וחייב להרגיש זאת בהרגשה) שאותו מצב הוא סיבתי ומטרתי. וקרה לו כתוצאה מהעיסוק שלו בעבודה פנימית. וחובה שהוא יקרה, אמנם שברגע הראשון הוא לא שמח ממנו.

זאת אומרת, יש קבלת המצב, בירור שלו, וכתוצאה ממנו התפילה. קבלת המצב הוא רגש שהאדם מיד מוכן להתחיל לעשות עליו בירור. כי ברגש עצמו אין חוץ מרגש. אבל בבירור יש לאדם מה שנקרא "דרך תורה". זאת אומרת, שהוא נזכר כביכול. זיכרון לא במובן כמו שרגילים במחשב. אלא בתוך ההבחנות שלו יש הכנות להיזכר שמצבו בא לו מהבורא, שהוא בא בכוונה, שיש לו מטרה. הוא מתחיל לברר את המצב עם השכל.

וכך מתחיל לשחק בין השכל והרגש. מרגיש פחות או מרגיש יותר את המצב השלילי. בודק איך הוא יכול להתייחס אליו, אולי כך ואולי אחרת. איך הוא משחק איתו אם הוא מתייחס מצד הרגש, ואיך הוא משחק איתו אם הוא מתייחס אליו מצד השכל. עד איזה גבול הוא מרגיש את המצב השלילי ועדיין מסוגל להצדיק את הבורא.

זאת אומרת, אם הוא נותן לעצמו יותר להרגיש את המצב, ניכנס אליו קצת יותר בהרגשה, מהיכן הוא מפסיק להצדיק את הבורא ששלח לו את המצב, ואומר שיותר טוב אם לא היה שולח. ומאיזה גבול ואילך, או למעלה ממנו, הוא יכול להרגיש אותה שליליות, ויחד עם זאת להצדיק את הבורא, ולהודות לו ששלח אליו את המצב.

מהו אותו "להודות"? האם להודות על כך שהוא מתקדם, שהמצב לטובתו, או להודות על כך שיכול להראות לבורא, שיהיה לבורא נעים בדומה להורה מילדו הטוב? כי שני המצבים האלה הם הודיה ברצון לקבל, כולל להנעים לבורא כמו ילד טוב כלפי ההורה. ולהשתוקק לבורא בצורה כזאת, איננו עדיין לבורא, לתכונת ההשפעה, אלא לתכונת הקבלה.

אבל אם האדם באמת מתחיל להעריך את הבורא כהמשפיע, שמלמד אותו להיות המשפיע, אז הוא מעריך כבר את תכונת ההשפעה, מעל המצב שהוא קיבל, ורוצה להיות בה מה שלא יקרה. לא בגלל שיהיה לו טוב ממנה, ויפסיק לחוש את הירידה הזאת, באופן שהיא מופיעה בו. אלא הוא שמח באותה ירידה, כי ב"נהפוכו" הוא עולה מעליה לתכונת ההשפעה.

ואם כך, האדם כבר מגיע למצב שהוא מאמין, שהבורא שלח לו וסיבב לו את כל האירועים האלה, כדי שעל ידם הוא יתקדם ויפנה אליו. ואז עליו לבדוק ולראות, כמו שמוסבר במאמר, האם כל כך דחוף לו ונחוץ לו שרק התכונה הזאת תשלוט בו. לשחק עם הרגש ועם השכל עד כמה הוא יכול להתעמק.

לתת לעצמו להיכנס לאותה הרגשה שלילית שהתגלתה בו, ולבחון עד איזה גבול שלה הוא מרגיש את עצמו פונה אל הבורא כדי להגיע להשפעה. או רק כדי להיות קשור אליו ולא להרגיש את ההרגשה השלילית. או מהיכן הוא רק רוצה להיפטר ממנה. ויתכן שעוד יוכל לראות היכן אותה הרגשה מתחילה לשלוט עליו עד כדי כך, שהוא שוכח על הבורא ונכנס להסתר כפול.

זאת אומרת, האדם צריך כל הזמן לשחק בתוכו עם גודל ההרגשה הלא נעימה כלפי גובה הבורא שנמצא כנגדו וכנגד ההרגשה הזאת, ולבחון את עצמו היכן הוא. העבודה הזאת היא שמכינה אותנו למסך העתידי. שנבדוק בג' קווים איך לעבוד כל אחד עם עצמו, עם ההשתוות כלפי הבורא, כדי שהוא יתגלה ונוכל להיות בעבודה בצורה כזאת.

איך האדם יכול להיות בטוח בזמן התפילה שהאגו לא מדבר בו?

עד כמה האדם מסוגל לברר את המצבים שלו, ובתוך המצב כל הזמן לעבוד עם ההבחנות הפנימיות האלה, "אני", "רצון לקבל שלי", "ריק", "מלא", "השכל הבהמי שלי", שהשכל ליד הרצון לקבל שלו, הוא נקרא "בהמי". איך הוא מאבחן בתוך הרצון מה שקורה ברגש ובשכל. לאחר מכן את הסיבתיות לכך. זאת אומרת, הבורא שהביא לו את המצב, כי חוץ ממנו "אין עוד מלבדו". עד כמה הוא יכול לקשור את המצב אליו, בטוב או ברע.

כלפי מה הוא מאבחן את הבורא. אם רק כסיבה אליו. זאת אומרת, אם הוא מדבר על הבורא רק כסיבה למצבו, ואז איננו מדבר על הבורא, אלא על הגורם למצבו הרע. כי אז יכול להצדיק או לא להצדיק, כמו כל האנשים שסתם כך מדברים על החיים, שרע להם ואחר כך יהיה להם טוב. אבל הוא לא מדבר על הבורא, על תכונת ההשפעה, שעושה בו במכוון את כל השינויים האלה, כדי שידמה לאותה תכונה. אלא רק על הסיבה הפנימית, שכך הגורל שלו, ואלה הם החיים.

או שהוא מתחיל להתייחס לאותו גורם כלבורא, לתכונת ההשפעה, שמעוררת בו את כל ההבחנות כדי להתקרב לאותה תכונה, זאת אומרת אליו, כדי לגלות אותו. כי על ידי לימוד הקבלה ועל ידי בירור הפנימיות, שחכמת הקבלה מאפשרת לנו, אנחנו מתקרבים לגילוי הבורא לנברא. ורק הבירור הזה חסר לנו. אבל גילוי הבורא לנברא איננו גילוי הסיבה, שמסובבת לנו את כל הדברים. אלא גילוי תכונת ההשפעה, שהנברא רוצה לגלות את התכונה הזאת בתוכו.

האם תפילה יכולה להיות גם בזמנים של הרגשה טובה?

בכל מצב ומצב האדם צריך להשתדל לראות את עצמו מתעלה מעל אותה הרגשה, טובה או רעה, ומחפש קשר עם מסובב ההרגשה. למרות ההרגשות, לא חשוב איזה, הטובות או הרעות, הוא נמצא בקשר עימו, עם תכונת ההשפעה, והוא משתדל לעבוד ולהיות באמונה למעלה מהדעת. זאת אומרת, בהשפעה למעלה מהרגש שלו, ולא שהרגש יסובב לו את המצב.

אלא קשה הרבה יותר לעבוד מתוך טוב מאשר מתוך רע. וכך באמת כתוב. כדי להתפלל ממצב שהאדם מרגיש טוב בתוך הרצונות שלו, הוא צריך להתעלות מעל המצב הטוב, ולעורר בו חיסרון להשפעה, שרק זה חסר לו. להגיע למצב "טוב לי מותי מחיי" אם לא יקבל את המצב הזה, למרות ששרוי בכלים שלו בטוב. להבין שהכלים שלו, אינם אלה שמרגישים טוב, אלא אותם הכלים שחסרה להם כוונת ההשפעה. להאמין שבעל הבית באמת מסוגל להציל את כליו, את הכלים האלה. ועל זה להתחיל לבקש ולדרוש, שאם לא יקבל ישועה ברגע זה, אז פשוט הוא לא מסוגל יותר.

העבודה הזאת אפשר להגיד שהיא נמצאת גם בעולם שלנו. אבל בצורה אמיתית היא נמצאת בדרגה האחרונה של גילוי הבורא, בדרגת האהבה, שהאדם רואה את כל הטוב והעונג שהבורא כל הזמן מרעיף ומגלה לנבראים, ומעולם לא עשה להם שום רע. ובמצב הזה שהוא שרוי בטוב, להתעלות מעל כל זה גם ברגש וגם בשכל, ולחפש בו עצמו עוד חסרונות, איך להוסיף בתכונות ההשפעה, בקניית תכונת ההשפעה. אבל רק בשלב הגילוי האחרון של ההשגחה, בשלב ד' שנקרא "אהבה". אלא גם על מצבנו לא מן הסתם כתוב: "הלוואי שיתפלל כל היום". הכוונה היא, בכל המצבים.

האם באמונה למעלה מהדעת אפשר לצבור ניסיון?

האמירה "אין חכם כבעל ניסיון", מדברת רק על השלבים שהאדם כבר עבר, ולא על מצב שעוד לא עבר, ונמצא לפניו. כי במצב שנמצא לפניו, הוא כמו שמסופר על משה רבנו, שניצב רועד ולא ידע מה לעשות. וכך מעידים כל המקובלים הגדולים אפילו מהמדרגות הגבוהות. ושם זה מורגש עוד יותר, כי מתגלה להם באמת כל עומקו של הדבר. לכן בגמר התיקון הצדיקים עומדים כלא מאמינים מול "ההר הגדול" הזה, ובוכים "איך יכולנו להתגבר עליו?". כי הכל "נראה להם כהר גבוה".

האדם נקרא "בעל ניסיון", רק על המצבים שעבר. אבל הניסיון הזה לא נותן לו מאומה, לא ביטחון לרגע הבא ולא עצה למצב הבא. אלא לפני כל מצב חדש, האדם חייב להיות לגמרי מחוק מהכל, ובלי שום תומכים. כי מתגלה הוי"ה חדשה, כל העשר ספירות השבורות, שאין בהן שום זכר למצב הקודם. ומה יש לו בכל זאת? ישנה בו מה שנקרא "דרך תורה". אותה גישה שמוצא במהרה במצבו הנוכחי החדש. למרות שכל מצב חדש, הוא כמו לקבל פטיש של מאה קילו על הראש. כי יש ניתוק בין המצבים וכאילו איבוד הכרה. אבל אז הוא מקבל את המדרגה הבאה.

אמנם בצורה שלילית, בצורה של בהלה ופחד ובלבול. אבל שוב מתחיל לעבוד. והמדרגות הקודמות בכל זאת מסייעות לו לאדם, לבוא ולהתקדם מהר. וזה נקרא שרוכש גישה. בדומה לתרגילים במתמטיקה, שכל פעם יש לפני האדם תרגיל חדש, אבל הוא נעשה כבר יותר מיומן, ויותר מבין, ויותר יודע. זאת אומרת, ברגע שהוא מתחיל להתאושש, הוא כבר נעשה יותר כשיר לגשת לפתרון הבעיה. אבל אין זה פוטר אותו מלהיות בה ולהסתבך. הוא לא מתייחס אליה כמו איזה גיבור. אלא כל פעם ופעם המצבים שוב נראים לו קשים.

והרבה יותר קל לנו היום, בשלבים של הסתר פנים, שמתקדמים מהצד השלילי של גילוי הבורא, מאשר בשלבים הבאים שמתקדמים מהצד החיובי של גילוי הבורא. "חיובי" הכוונה לדרגת האהבה, שהרצון לקבל מרגיש את הטוב, שהזדונות והשגגות הופכים לזכויות. זאת אומרת, האדם מרגיש שאף פעם לא קיבל שום דבר רע. וגם לגילוי הראשון, לדרגה הנקראת "שכר ועונש", שהאדם מתחיל להרגיש, שהוא מקבל תשלום על כל מה שקודם הרגיש כמכה.

כמו אותו יהודי שקיבל חמש מכות, לאחר שבעל הבית נסע. אבל עם שובו, לאחר שרואה את התשלום על המכה, הוא בוכה ומצטער למה לא קיבל עשר מכות. כי מתגלה זה כנגד זה. ועל פני הרגשה חיובית מתשלום נאה כל כך, קשה מאוד לבנות יחס לתכונת ההשפעה ולרכוש את תכונת ההשפעה.

זאת אומרת, הרצון לקבל שמתגלה בצורתו השלילית, מיועד לחלשים. כי ההרגשה עצמה היא שעוזרת להם "לברוח" קדימה ולהתקדם. אבל אחר כך לא עוזר הרצון לקבל. אלא הכל כל כך טוב וכל כך נמצא, גם הביטחון וגם המילוי, עד שקשה מאוד להתעלות מעליהם ולחפש התחלה של ריקנות, של משהו שאין בהרגשה. לכן המצבים שלנו, הם מצבים שמיועדים לחלשים. כי לגיבורים נותנים תענוגים עצומים.

מאמר ר"י: "מום יפה שבך"

שיחה מ-16.04.07

"בתלמוד: "ההוא דאמר לה לדביתהו וכו', עד שתראי מום יפה שבך. אמר רבי ישמעאל בן רבי יוסי, שהשם ית' אומר, שלא תוכל להתדבק אליו, עד שתראי מום יפה שבך" (נדרים ס"ו ע"ב). היינו, לפי פירוש הראשון של התוספות, היינו שאסרה בהנאתו, אם תוכל למצוא דבר נאה. זאת אומרת, שאם האדם יכול להגיד, שיש לו גם כן דבר יפים, שעמהם עזר להשם ית', שיהא יכולים להתדבק זה בזה. זאת אומרת, שאם לא כן, למה לא עזר לאחר. אלא ודאי מוכרח להיות שבו יש דברים. זאת אומרת, שיש לו אמונה טובה או מידות טובות, היות שיש לו לב טוב, שהוא יכול להתפלל.

וזה שמפרש: "אמר להם, שמא כאשה נאה". היינו, שיש שכל חיצוני, טוב יותר מכל אנשי דורו. או "שמא שערה נאה", שהוא מדקדק על עצמו כחוט השערה. או "שמא עיניה יפות", היינו שיש לו חן דקדושה יותר מכל אנשי דורו. או "שמא אוזניו נאות". זאת אומרת, שלא יכול לשמוע שום לשון הרע."

עד שהאדם לא רואה משהו טוב במצבו, הוא לא יכול לזוז ולהתקדם קדימה. אבל בכל הפניות שהוא פונה ובודק את מצבו, הוא חייב להרגיש שאין בו מום יפה, ולא יתכן שיהיה בו דבר כזה. אלא מכל וכל ברגש ובשכל, הוא לא מוכן להישאר במה שיש בו. אלא הוא רוצה את היופי של תכונת ההשפעה, את יופי של האמונה.

ואז האדם מתחיל לספור את כל ההבחנות שישנן בו, בתוך הרצון לקבל שלו, בצורות החיוביות ובצורות השליליות, את המומים שיש בהן. ועל פני כל אחד מהמומים האלה, הוא לא סתם רוצה את תכונת ההשפעה, אלא הוא רוצה שתכונת ההשפעה תקבל צורה, לפי המומים שהתגלו בו, בלשון הרע, באגו שלו, בפחד שלו, ברצון למלא את עצמו, ברצון להסתדר בלי בורא, או להסתדר איתו, אבל שימלא אותו.

מתוך כל צורות היחסים האגואיסטיים שמגלה ברגש ובשכל, שנוכח לראות איזה חיה רובצת בתוכו ועד כמה היא רב-גונית, הוא רוצה כנגדם, בהפכיות מהם, להעלות מעליהם את תכונת ההשפעה, ולהתחיל להרגיש מהי אותה תכונה. האם היא סתם תכונת השפעה מופשטת שנמצאת מעליו, או שיש בה חיים, חיות, יחסים, צורות שונות כלפי הבורא, צל, חושך, אור. ובצורה כזאת הוא מתחיל לחפש איזה צורה יש לעולם הרוחני, ליחסי ההשפעה ממנו כלפי הבורא.

וכך לאט לאט האדם מתחיל לגלות את העולם הרוחני, אותה סביבה הפוכה ממה שהוא נמצא בה, כאשר כל מה שנראה לו ברגשות ובהבנות שלו, מקבל את תכונת ההשפעה. ואותם מומים, אם לומדים אותם, ולומדים לחבר ביניהם, ולקבוע כל אחד מאותם מומים, שבונים את התמונה האגואיסטית של האדם, ודווקא מכל אחד ואחד מהם רוצים לבנות, אז בונים מהם את העולם הרוחני. וזה נקרא ש"שגגות וזדונות הופכים לזכויות".

מהי הבעיה שעליה מדברים בהקשר לתכונת ההשפעה?

מדובר לא על הרוחניות של תכונת ההשפעה, אלא על איך לבנות בתכונת ההשפעה גוונים. כי סתם כך אנחנו לא יודעים עליהם, וגם לא יודעים איך לבנות אותם. אלא בונים את הגוונים האלה דווקא מהמומים, מתכונות הקבלה, מהתכונות שלנו. מתוך הרצון, מתוך שבודקים ורואים אותו.

איך אפשר למצוא גוונים שונים בהשפעה אם מדובר באותה כוונה אחת?

האדם עובד רק עם רצון לקבל, עם "אני רוצה לקבל". ולא יכול לרצות משהו אחר, חוץ מהרצון לקבל שמתעורר בו. לכן כל השליטה שלו על הרצון לקבל, איננה על הרצון עצמו. כי הוא לא יכול להיות כלי אחר עם תכונות אחרות. אלא כל פעם בצורה טבעית הרצון הזה מתגלה לנו יותר או פחות, אבל תמיד זה אותו "אני מקבל". אותו כלי של רצון לקבל, שהבורא יותר מגלה אותו לאדם, או פחות מגלה אותו לאדם.

והאדם יכול לשלוט על הכלי הזה רק על ידי כעין "מכסה" או "ברז", איך הוא רוצה למלא את הכלי. איך הוא יכול להשתמש בחסרונות שהוא מרגיש בתוך הכלים שלו, או איך הוא יכול להשתמש בתענוגים שהוא מרגיש בתוך הכלי. היכולת שלו היא לרכוש את כוח השימוש ברצון. כוח שאיננו סתם כך פותח או סוגר, אלא שקשור לשם מה, לאיזה צורך הוא משתמש לפתוח או לסגור. האם כלפי עצמו או כלפי הבורא, כלפי המקור שממנו בא המילוי. האם על מנת שיהיה לו עצמו טוב, או על מנת שיהיה לבורא טוב. הברז הזה הוא ווסת היחסים של האדם עם הבורא, ולא הכלי שלו עצמו.

אלא האדם שעובד, מסדר ומווסת את היחסים האלה עם הבורא, עם המקור למה שהוא מרגיש בתוך הכלי, לפי הרצון הפנימי שיש בתוך הכלי. מתוך איך שהוא מרגיש אותו רצון פנימי, יותר שלילית או יותר חיובית, ובאיזה אופנים. כי כלפי הכוונה עצמה של תכונת ההשפעה, אין לו שום הבחנות. הוא לא יודע מה זה השפעה, אלא רק מקבל נקודה. אבל איך הוא יוכל לבנות את כוונת ההשפעה, בלי לדעת מי הוא הבורא, ובלי לדעת בדיוק מי הוא עצמו? הכוונה היא הנקודה שעומדת בינו לבין הבורא, בין הרצון לקבל שלו ובין הבורא, היא המסך שיבוא, הקשר ביניהם.

והאדם, כדי לבנות את דמות הבורא, כדי לבנות יחס אליו, כדי להיות כמוהו, הוא לוקח את כל הנתונים האלה מההרגשה שלו. מאותם כלים של הרצון לקבל, שעובר על כל מיני צורות של הרגשות. כי הרצון לקבל על כל האופנים שבו, הוא תמיד תרי"ג רצונות, שמתמזגים ביניהם כל רגע ורגע, בכל מיני צורות קשר ביניהם. ומאותם רצונות על כל מה שמתגלה בהם, הוא לוקח את צורות ההשפעה, כמו שלוקחים בעולמנו צורת עגול או צורת מרובע. מהם הוא בונה בתוכו את היחס לבורא, את הבורא עצמו.

זאת אומרת, הרצון לקבל עם מה שהאדם מרגיש בו, בתוספת הכוונה לגלות את תכונת ההשפעה, על כל הצורות שיש לה, הם מה שבונה באדם את תכונת ההשפעה. כמו בתמונת ראי. הרצון לקבל מתגלה בצורה כלשהי כלפי הכוונה להגיע להשפעה. והאדם לומד את הרצון לקבל שלו על כל תרי"ג הרצונות שלו ואופניהם בו. הוא לא בודק את כל תרי"ג הרצונות, הוא לא יודע אותם. אלא הוא מרגיש את גבולות הרצון, את המצבים איך שהם קורים בו בפנים.

שרטוט 1

ואז כנגדם הוא בונה על ידי הכוונה, תמונת ראי שלהם. והתמונה ההפוכה הזאת היא דמות ה'. רק כך, מתוך הרצון לקבל שבעצמו עובר היפוך, האדם יכול לבנות את תכונת ההשפעה. ואחרת אין לנו ולא כלום מהידיעה שישנה תכונת ההשפעה, חוץ מלומר אותה במילה אחת, כי אין שום דבר שיצביע עליה. אלא רק הרצון לקבל השלילי, הסובל, המפוחד, מתוך שמרגיש כל מיני רגשות, ועושה זדונות ושגגות. רק הם הופכים להיות "זכויות", זאת אומרת, הבחנות זכות. "זכות" מהמילה "זך".

שרטוט 2

האדם בונה את ההבחנות שלו מתוך "ממעשיך הכרנוך". אבל היכן הם "מעשיך"? בתוך האדם עצמו. לכן כל העבודה הרוחנית נקראת "עבודה פנימית". כי היא נעשית רק בנו, בתוך הרצונות שלנו. האדם בונה את תכונת ההשפעה מתוך הרצונות שלו. אם האדם פונה לאנליזה, לבירור, מצד ההשפעה, מתוך הכוונה להגיע להשפעה, אז ממה שמתגלה בתוך הרצון שלו, הוא בונה בדיוק את אותה תכונת ההשפעה.

לכן הבעל שם טוב כל כך רצה להחדיר לתוך העם את העיקרון הזה "ה' צלך". כי האדם הוא הצל של ה'. אבל אם האדם רוצה לקנות את תכונת ההשפעה, הוא בונה ההפך, את ה' כצל שלו. הוא בונה אותה תכונת ההשפעה כהעתקה מעצמו, וזה הבורא שלו.

שרטוט 3

מה מציירת הכוונה בתוך הנברא?

הכוונה מציירת בתוך הנברא את דמות ה'.

שרטוט 4

מאמר רי"א: "כעומד בפני מלך"

שיחה מ-18.04.07

"אינו דומה היושב בביתו, כאילו עומד בפני מלך. זאת אומרת, שהאמונה צריך להיות, שירגיש כל היום, שהוא עומד בפני המלך. שאז בודאי יש לו אהבה ויראה בשלימות."

"יושב בתוך ביתו" הכוונה היא, שנמצא בתוך הכלים שלו, בתוך עצמו, בדאגות משלו. ואילו "עומד לפני המלך" נקרא, שמוכן לקיים את פקודת המלך. שאז הוא צריך להתגבר על כל החסרונות, שמרגיש "בתוך ביתו", בתוך הכלים שלו. על מה שחסר לו, ועל הדאגות והפחדים שיחסרו לו, בריאות וכסף ועוד כל מיני דברים, כולל עניינים של חיים ומוות.

אלא על כל מה שנותנים לו להרגיש ייסורים, וחסרונות, וחרדות, וחוסר ביטחון, ובלבולים, וחוסר הבנה, הוא מתגבר כאילו ביתו מלא. ומעמיד את עצמו לשירותו של המלך, בכל הכוח שהיה מושך לעצמו לפי הכלי הריק שלו. כך הוא מתגבר, ובצורה הפוכה מוכן עם כל הכלי הזה לשרת את המלך.

"וכל זמן שלא הגיע לבחינת אמונה כזו, לא צריך לנוח ולשקוט, מטעם "כי זה חיינו ואורך ימינו", ושום פיצוים שבעולם לא ירצה לקבל. והחסרון אמונה צריך שיהא נקלע באברו, עד שהרגל נעשה טבע שני, בשיעור "בזוכרי בו איננו מניח לי לישון"."

כמו שהאדם מודאג למלא את כל החסרונות שיש לו ברצונות, ולפעמים מתגלה לו חיסרון שבלתי אפשרי לשכוח עליו, או להניח אותו לזמן מה, אלא אין לו לא יום ולא לילה - כך באותו לחץ פנימי, באותה השתוקקות, הוא צריך לעמוד לפני המלך. ואז נקרא שבמקום הקבלה באה האמונה.

"וכל ענינים גשמיים מכבים חסרון זה. יען, שמכל דבר, שהוא מקבל תענוג, הנה התענוג מבטל את החסרון והכאב.

אלא שלא ירצה לקבל שום תנחומים." לא רוצה לקבל שום מילוי, שיכול במשהו להרגיע אותו. אלא רוצה להישאר בכלים הריקניים. ויחד עם זאת, על פניהם, להיות עומד מול המלך. רק שיחסר לו באותו הכוח ובאותו המתח, שרצה למלא את הכלים שלו, לעשות משהו למען המלך. וזה נקרא שרוכש את כוח האמונה. ואותו הכוח צריכים אנו לרכוש על כל הכלים שיתגלו בנו, כמה שהם יתגלו בכל אחד ואחד כלפי הבורא.

ולפני כן יכולים לעבוד כך עם החברה. לראות בכל חבר וחבר, בכל דבר שנראה בו אולי לא כל כך טוב, שאותו אדם משקיע ומקובל בחברה, כחבר וכשותף לדרך. ולכן כל הפגמים שנראים בו לפעמים לעיניים, הם אינם כאלה. אלא לומר שעל כל אלה תכסה האהבה, כמו שכתוב: "עיניים להם ולא יראו". ולא לרצות ללכת ולבדוק ולראות שאולי לא כך, והוא בסדר גמור. אלא דווקא אותן הרגשות והבנות שליליות שיש בקשר אליו, להשלים ולומר ש"רק אני רואה כך, בגלל הפגם שיש בי". ועל כל המומים האלה "תכסה האהבה". זאת אומרת, להתעלות מעליהם, ולהשתדל במקום להתייחס לדברים השליליים שבו, לראות אותו מלא וגדוש.

כך צריך לנהוג כלפי הקבוצה. וכך צריך להתייחס כלפי כל המצבים ששייכים להתקדמות האדם, וכך להשלים אותם. כי אם האדם לא עושה זאת, אותה שליליות עלולה לדלדל ממנו את הכוחות, עד כדי להוציא אותו בכלל ממסלול ההתקדמות. אלא אם יש לו מה שנקרא "אמונת רבו". "רבו" נקרא כל מכלול האמצעים, שעוזרים להגיע למטרה, שהם מביאים לגדלות המטרה. כי כל התרגילים האלה שעושים לאדם, מראים לו דברים שליליים, בכל מה ששייך לדרך ההתקדמות, בפרט בחברה ובלימוד.

ואם האדם לא מתגבר עליהם, הוא בסופו של דבר עוזב. כי אין לו מהיכן לקחת כוח להתקדמות. אלא מה שנקרא, "חכמתו מרובה ממעשיו". הוא עושה מעצמו חכם שמבין ושופט לפי הרגש והשכל שלו. ואז בלית ברירה חייב לעזוב, כי מתחיל לראות שאין לו עם מי להיות. החברים האלה אינם אותה חברה, שבה הוא רואה את עצמו ראוי להתקדם. אלא כולם כאלה טיפשים. וגם המורה לא כל כך בסדר. וגם הספרים שלומדים, הם לא לפי הרצינות והלימוד שצריכים להיות.

זאת אומרת, מי שרוצה להתקדם בדרך, הוא חייב לעבוד כלפי כל האמצעים שבאים בדרך, באמונה למעלה מהדעת. כמו שמוסבר במאמר בדוגמה על המעמד לפני המלך. העבודה הזאת היא עבודה גדולה, ומי שלא מחזיק בה - יוצא. "וצריך ליזהר בכל דבר גשמי שהוא מקבל, שלא יבטל את החסרון שלו. וזהו על ידי שיצטער עצמו, שעל ידי התענוג ההוא, נחסרין לו ניצוצי וכוחות של כלים דקדושה, היינו חסרונות דקדושה. ועל ידי הצער הוא יכול לשמור, שלא יפסיד כלים דקדושה."

האם העבודה היא לבקש מהבורא שישנה בי את היחס לחבר?

אם האדם מסוגל לכך. כי תלוי באיזה מצב האדם נמצא. קודם כל הוא צריך שלא להשלות את עצמו, ולא לשקר לעצמו. חייבת להיות בו קביעה אמיתית באיזה מצב הוא נמצא. וגם שאותה בדיקה, אותה ביקורת, אותו בירור, לא יחליש אותו עד כדי כך, שלא יוכל לעמוד בו. זאת אומרת, הבדיקה צריכה להיות עם אותם כלים אמיתיים שעומדים לרשותו. עם כוחות החברה, סדר הלימוד, קשר למה שלומד, פעולות שמתחייב עליהן בהפצה ועוד. אם יש לו את כל המערכת הזאת, אז לפי ההתקשרות שלו לאותה מערכת כדי שתחזיק אותו, הוא יכול להתחיל את הבירור באיזו דרגה ובאיזה מצב הוא נמצא באמת.

הקשר לחברה, למורה, לספרים, להפצת הקבלה, לסדר יום, הוא שמחזיק את האדם, ועוזר לו לראות את האמת, ולאיזה עומק לראות את האמת. כי בקבלה האדם צריך לדעת עד כמה לראות ועד כמה לא לראות את האמת על עצמו. בניגוד לאמונות טפלות ושיטות אחרות שמתעסקות רק בשלילית, עד כמה האדם רע ועד כמה העולם רע, וכך מוציאות מהאדם את "כל האוויר" ואת כל הרוח, עד שהוא לא יכול יותר להתקדם.

בקבלה לא די בקביעת האמת הזאת על עצמו. אלא צריך להיות ברור לאדם, איך הוא פותח אותה "קופסת פנדורה" בתוכו, רק למידה שהיא מועילה לו להתקדמות. ומעבר למידה הזאת הוא מרגיש את עצמו "סמרטוט", שלא מסוגל להתמודד עם האמת, ולא כדאי לו יותר לפתוח את עצמו לאותה בדיקה. אלא משתדל לבנות "קו אמצעי", היכן שיכול לכוון הכל רק לצורך התקדמות. ומשתמש בכל המרכיבים, רק אם הוא קודם תופס את עצמו, שמכאן והלאה הוא חייב "עוד טיפה" להתקדם.

איך קורה שקבוצה שלימה עוזבת את הדרך?

קבוצה עוזבת את הדרך רק מסיבה אחת, שהיא בועטת עיקרון שעומד בבסיסה. או בראש הקבוצה, או בעיקרון שיש בספרים, למשל של בעל הסולם. או שהיא בצורה סמויה מתייחסת כך למורה או למטרה, או שהיא פגעה בקשר בין החברים בהקשר לכך. ואז נראה לכל החברים כאילו שהם עוזבים את הדרך, אבל בעצם הם עוזבים את הקשר ביניהם. וכל אחד מהם יגלה בעוד כמה רגעים שהוא בכלל לא שייך. ולא ש"כולם עוזבים" כמו שהוא חושב, אלא כולם עוזבים את הקשר שהיה ביניהם, ומתפזרים.

האם אפשר להמשיך ולהתקדם לבד בלי קבוצה?

אם החברים בקבוצה פוגעים במורה האמיתי ובמטרה האמיתית, ויוצאים ממסגרת הקבוצה ומתפזרים, אז אין למעשה הזה שום תקנה. אבל "לא לנצח יריב". יש תיקונים בדרך, ובסופו של דבר הם יחזרו, כי כולם יחזרו למוטב. אבל ספק אם אפשר יהיה לעשות את התיקון הזה באותו גלגול. כי אם הפגם בקבוצה, באמונה ברבו, קורה בדרכו של האדם, הוא לא יוכל לבוא עוד פעם למצב של ייחוד בלמעלה מהדעת. אלא אותו פגם דורש כבר תיקון עצמי דרך לפחות עוד גלגול.

למה האדם צריך להצטער שעל ידי התענוג יחסרו לו כוחות של כלים דקדושה?

ייסורים או תענוגים, הם היינו הך, כלפי האדם שרוצה להיות קשור למטרה. הוא יכול להרגיש ייסורים או תענוגים כה גדולים עד שלא מסוגל לקבוע על פניהם יחס נכון למשפיע, לבורא. ואז נמצא תחת שליטת אותם תענוגים או ייסורים, לא חשוב מי מהם, ונקרא שנמצא ב"עבדות". אבל אם הוא מרגיש שנמצא בעבדות, שלא מסוגל להתעלות מעליהם, ויכול לשפוט את עצמו שמצדיק או לא מצדיק את הבורא על זה, אז נקרא שנמצא בהסתר.

בהסתר מבורר. ויתכן אפילו בהסתר רגיל ולא בהסתר כפול, אם הוא רואה שהבורא מסובב לו את כל המצבים האלה, כדי שעל פניהם הוא בכל זאת יקבע את היחס לא לפי הרגשתו. כי הוא נמצא תחת שליטת ההרגשה ולא יכול עדיין להתעלות מעליה. אלא יכול רק להבין בשכל, של זה מסובב לו לטובה, כדי להתקדם ולרכוש עוד כמה נתונים בדרך. זאת אומרת, בהרגשה הוא לא מסוגל להצדיק את הבורא, אבל בהבנה ובשכל הוא יכול להבין שהוא חייב לעבור את השלבים הללו.

ומאיפה לו לדעת שהוא לא סתם אומר, אלא באמת יכול לקבוע כך? בכל מצב ומצב הבדיקה היא התוצאה, מה יוצא לו מהמצב שנמצא בו. ואם כתוצאה מהמצב שלו, הוא בסופו של דבר מבקש מהבורא את אהבת הבורא, סימן שהוא נמצא בהסתר אחד.

איך אפשר לדעת מהי "אהבת הבורא"?

עד כמה שבן אדם יכול לתאר לעצמו אותה אהבה. לכל אחד ואחד יש איזה קנה מידה מה היא אהבה, מאותם תענוגים מעטים שיש לו בחיים. איך הוא אוהב את הילדים שלו, את הכסף שלו, את הכבוד, או איזה אוכל טוב. אבל אהבה אמיתית היא הדחף להשפיע. ביטוי של האהבה הוא לרצות לתת משהו לאדם אחר. ואותו משהו הוא שקובע את גובה האהבה ואת גודל.

היכן האדם יכול להשפיע על התהליך כדי לקבל את התוצאה הרצויה?

להשפעה של האדם על התוצאה ישנם מרכיבים רבים. החל מהתכללות שלו בקבוצה, כולל לימוד עם מורה וספרים, דרך כל מה שהאדם אומר לעצמו, ועד השתתפות שלו בהפצת הקבלה. זו עבודה שדורשת השקעה ויגיעה מצטברת של "פרוטה ופרוטה מצטברת לחשבון גדול". ולא "חצי סיבוב אחד של מפתח" והכל מסתדר, אלא השקעה מתמשכת. כי השהייה בהסתר, בהסתר כפול ובהסתר רגיל יחד, היא כנגד כל סולם המדרגות שמתגלה מדרגת שכר ועונש ועד דרגת האהבה. ולכן, למרות שלא נראה לנו, שאנו פועלים בזמן ההסתר, אבל אנחנו עוברים מצבים גדולים וחשובים מאוד.

אלא הם בעצמם נמצאים בהסתר. אותם מצבים עצמם נסתרים מאיתנו, בדומה לתינוק שנולד במשפחת מלוכה. הוא בכלל לא יודע עד כמה כל תנועה שלו, כל שינוי בהרגשה, כל בכי קטן או צהלת גיל, מעוררים שמחה או דאגה בלב הסובבים אותו, וכולם מתייחסים בחיל ורעדה למצבו: "מה קורה לו?", "מה יהיה איתו?", "איך הוא מרגיש?". אבל הוא עצמו לא מבין אותו יחס, כי כל המערכת החשובה הזאת סביבו נמצאת בהסתרה ממנו. וכך גם אנחנו שנמצאים בהסתרה, לא יודעים עד כמה הפעולות והתגובות שלנו חשובות למערכת האלוקית. אבל זאת בדיוק ההסתרה.

למה צריך להצטער על "כלים דקדושה"?

"כלים דקדושה" הם כלים של השפעה. והאדם צריך להצטער שלא יכול להשפיע.

האם תענוגים גשמיים יכולים לכבות חיסרון לרוחניות?

תענוגים גשמיים לא יכולים לכבות את החיסרון, אלא לבלבל את האדם, ולהסיט אותו לפרק זמן של עוד כמה חודשים לכיוונים אחרים. אם הוא איש כלכלה, אז יכול להתגלות לו פתאום איזה פוטנציאל עסקי גדול בבורסה, שרואה הזדמנות נפלאה להשקיע חצי שנה ולזכות ב"פוליסת ביטוח" לכל החיים. או לקבל מענק חודשי של אלף דולר מהבנק עד סוף החיים, או לזכות בהגרלה. ואותה הזדמנות מפתה אותו לעסוק בכך. ולאחר מספר חודשים מתברר לו, שהכל היה רק כדי שיקבור את כל הרצונות שלו להתעשר. ויוכל להתמודד סופית עם הנטייה הזאת בתוכו, ולהפסיק להיות "שרוף" על החלום להתעשרות.

אותו דבר יכול לקרות לאדם כלפי כבוד. פתאום מושכים אותו לאיזו מפלגה או ארגון חשוב. אבל נותנים לו אותו רצון רק כדי "לשרוף" את האדם, ולא יותר מכך. אם יש לו רצון אמיתי, אם לפי ההכנה הפנימית שלו הוא כבר באמת חייב להתקדם בדרך, אז כל המצבים האלה הם זמניים, גם אם לוקח לו חצי שנה עד שנה להתפקח מהם. מה שאין כן באדם, שלא נעשה בו עדיין בירור נכון, הוא יכול לצאת ולא לחזור יותר.

האם התענוגים והייסורים מתבטלים, אם רוצים על פניהם לאהוב את הבורא?

אפילו בחיים שלנו אומרים, שאם בני זוג מתקוטטים, אז לאחר שהם משלימים האהבה ביניהם עוד יותר גדולה. או אם האדם לפני שהוא ניגש לאכול, עושה תרגילי ספורט והולך לטייל, או בזמן האוכל שותה משקה חריף, אז יש לו יותר תיאבון ויותר יכולת להוציא ניצוצי תענוג מאותו המילוי, מהאוכל או מאהבה. כי הכל תלוי בחיסרון.

האם צריך להמשיך ולהתייחס לרצונות לאחר שמתגברים עליהם?

ההתגברות שהאדם עצמו מתגבר, היא כאילו נוטל אותם כלים שליליים של עייפות או התקוטטות עם בת הזוג, ועל פניהם בונה את האהבה, את הקשר, את המילוי. וכך יוצא שאותם מצבים, שהיו נראים לו כגרועים ביותר, הם מקבלים השלמה. הם עוברים השלמה, ולא סתם נשכחים. אלא יודעים הכל, ומבררים הכל, וברור היטב לשני הצדדים מה הבעיות ביניהם. ועל פני כל המשקעים האלה, כל אותם מומים ושקעים, "תכסה האהבה".

"תכסה" לא נקרא לכסות כדי לא לראות. אלא יחד עם המשקעים האלה האדם מתעלה מעליהם, ויחד איתם בונה את היחסים החדשים. ולכן כשמגיעים אחר כך לקשר עם הבורא, בקשר הזה נמצא אותו מעמד מנוגד כמו שהיה קודם, אבל לא בצורתו השלילית, אלא חיובית, עד כדי כך שהאדם שמח. כמו במשל על אותו יהודי שקיבל חמש מכות. ואחר כך בכה למה לא קיבל עשר מכות, מפני שהיה זוכה להדבק עוד יותר למטרה. כי כל הזדונות והשגגות הופכים לזכויות.

לכן אין טעם לטשטש את ההפרעות, אותה שלילית שהאדם מרגיש. אלא ההפך, יחד עם זה להגיע להבנה שלהן. אבל הכוונה איננה להרגיש רע, ובכל זאת לנשק את היד שנותנת את המכה. אלא להתחיל לחלק לשניים את המצב, את המעמד. למכה שמקבלים, מפני שנמצאים באגו, ברצון לקבל. ולאהבה שהיא כלפי הבורא, כי אליו רוצים להתחבר. המכה לא באה מהבורא, אלא מהאגו. הבורא רוצה להתקרב אל האדם, וכתוצאה מההתקרבות שלו האדם מרגיש מכה, כי הוא הפוך מהבורא.

בדומה לאדם שמתחיל לגלות את עצמו ליד אנשים גדולים וחשובים ומצטיינים ממנו. ככל שהוא יותר מתקרב אליהם, הוא מרגיש את עצמו יותר רע. אבל הם לא אשמים שהוא כך מרגיש את עצמו. אלא האדם צריך לייחס את ההרגשה הרעה לתכונות שלו, ועל פני אותן תכונות לבנות את האהבה לאותם אנשים, לרצות להיות כמוהם. ואלה שני אפיקים שונים.

בחיים שלנו לא מבדילים אותם כשניים. ולכן זאת הסיבה לשאלה: "איך אפשר להרגיש מכה ויחד עם זה לאהוב?". אבל אם האדם מתחיל לייחס את המכה לאגו שלו ולחלוטין לא לבורא, אלא שכך מורגשת בתוך הכלים שלו אהבת הבורא - כמו הורה שנותן לילד מכה, כי "חוסך שבטו שונא בנו", והילד מרגיש שאבא שונא אותו. אבל ילד חכם, מבין שהמכה היא לטובתו, שהיא לא מכוונת כלפיו, אלא כלפי הטבע שלו.

מאמר רי"ד: "נודע בשערים"

שיחה מ-22.04.07

"אנכי ה' אלקיך". וכן בזוהר: "נודע בשערים". מקשה: למה שינו חז"ל מלשון הכתוב, לקרות את "חג העצרת" בשם "מתן תורתינו"? שבהתורה נדגשה חג הזה בשם "הבאת ביכורים", כמ"ש "וביום הביכורים". ובאו חז"ל וקראו בשם "מתן תורתינו".

והענין הוא, דחז"ל לא שינו כלום, רק באו לפרש את ענין הביכורים. דהנה כתוב: "יעלוז שדה וכל אשר בו, אז ירננו כל עצי יער". וההפרש בין שדה ליער, הוא שהשדה הוא שעושה פירי, ויער הוא אילני סרק, שאינו עושה פירי. וביאור הדבר הוא, שענין שדה נקרא בחינת מלכות, שהוא בחינת קבלת עול מלכות שמים, שהוא ענין אמונה למעלה מהדעת.

אבל כמה הוא שיעור האמונה? לזה יש מדידה. דהיינו, שהיא צריכה למלאות ממש באותו שיעור, כמו הידיעה. ואז נקרא "שדה אשר ברכו ה'". היינו, שעושה פירי. שרק על דרך זה יכול להדבק בו ית'. יען, שאינם עושים שום הגבלות עליו, מטעם שהוא למעלה מהדעת."

רב"ש רוצה להעביר מפי בעל הסולם, שאנחנו עובדים עם הרצון לקבל, והרצון לקבל הוא כל מה שניתן לנו. ומה אפשר לעשות ממנו? לסדר אותו כעץ, או שנותן פרי, או שאיננו נותן פרי. וההבדל הזה הוא באדם. או שאיננו מתערב כאדם, ואז יש לו יער. או שמתערב, ואז לאט לאט מעצי היער נעשים עצי גן שמביאים פירות. איך? על ידי שעושה את העבודה העצמית שלו בלמעלה מהדעת. זאת אומרת, פירות יכולים לגדול רק בתנאי, שהאדם מגדל אותם בהשפעה.

זאת אומרת, על העץ גדל פרי, אם אותו פרי הוא רצון מסוים, פרטי, של האדם, שהוא מסוגל להתייחס לבורא מעל הרצון הזה. ולא חשוב מה מרגיש בתוך הרצון, אם טוב או רע. אלא אם מתייחס לבורא כטוב ומטיב, אז מתחיל לראות שהפרי הוא יפה, וגם יש צל מן העץ, וגם יש לו פירות רבים, שהם כולם מאכל אדם.

ולמה "מאכל אדם", הרי הוא בונה את עצמו מעל הרצון? כי לאחר שהפרי גדל, הוא מתחיל להשתמש באותו רצון בלקבל על מנת להשפיע. ואז הפירות האלה באים לו גם כהשגה, לא רק כאמונה. וכך הוא מגיע לאותו פרי גן העדן שצריך להגיע. וכל זה הוא עבודת האדם על אותם עצי סרק, שהוא מלכתחילה מורכב מהם, מהרצונות האגואיסטים שלו. והעבודה היא קודם כל להתעלות מעל הרצונות האלה בלהשפיע על מנת להשפיע. ואם מתעלה כך, אז כבר מתחיל לגדל את הפירות בלקבל על מנת להשפיע.

"מה שאין כן ידיעה, שהוא מוגבל: לפי שיעור הידיעה, כך הוא הגדלות. והוא נקרא "אל אחר דאסתרס ולא עביד". לכן נקרא יער. אבל בין כך ובין כך נקרא שניהם בחינת קצוות. אלא שצריך להיות בחינת עמודא דאמצעיתא. היינו, שהוא צריך לידיעה גם כן. אבל בתנאי, שלא יקלקל לו את האמונה למעלה מדעת.

מה שאין כן, אם על ידי הידיעה הוא עובד מעט יותר טוב מהאמונה, אז תיכף נאבד לו הכל. אלא שהוא צריך להיות אצלו בלא חילוק כל שהוא. ואז "יעלוז שדה וכו', ירננו כל עצי יער". שאז יש תיקון אפילו ל"אל אחר", שהוא בחינת "יער", שהוא מתחזק על ידי האמונה." כי "ירננו כל עצי יער" נקרא, שהוא מרים אותם מדרגת עצי יער, לדרגת עצי שדה.

"וזה הענין שאצל אברהם כתוב: "התהלך לפני והיה תמים". ופירש רש"י, שאינו צריך סעד לתמכו. ובנח כתוב: "את האלוקים התהלך נח", שהיה צריך סעד לתומכו. אבל על כל פנים סעד מה'. אבל יותר גרוע, שאין למטה הימנו, שצריכים סעד מאנשים. ויש ב' ענינים:

א. בחינת מתנה,

ב. ואחד בהלוואה.

והמתנה, שלוקחים מאנשים, הוא שלוקחים את הסעד. ואין רוצה להשיב זה בחזרה, אלא רוצה להשמש עמה כל ימי חייו. והלואה הוא, שהוא לוקח לפי שעה. זאת אומרת, כל זמן שאינו כח וחיל מצד עצמו. אבל הוא מקוה, שעל ידי עבודה ויגיעה קדושה וטהרה, יקנה בחינת כח עצמית. ואז, אותו הסעד שהוא לקח, נותן בחזרה. וגם זה לא טוב, שאם אינו זוכה לקנות, אז ממילא נופל."

תומכים האדם מקבל מהסביבה. אבל מהסביבה הוא צריך לקבל תומכים רק לפני ההתקשרות למעלה. ו"תומכים" הם רק החסרונות המלוכדים ומכוונים לחיבור בין הנשמות. העזרה שהוא יכול לקבל מהסביבה היא גדלות המטרה, המטרה האמיתית, זאת אומרת, גדלות ההשפעה, והרצון להשיג אותה. וכל זה נובע מהמבנה של הסביבה. אבל אם הוא פונה אליה כדי לחזק את עצמו, ולא בצורה כדי לפנות מעל עצמו למעלה, אז הפנייה שלו מביאה אותו, רק למה שנקרא "מושב לצים". ובמקום "עמידה" ו"הליכה" הוא נכנס ל"ישיבה", לנפילה לקטנות.

"ונחזור לענין, שענין "מתן תורה" ולא "קבלת התורה"", אותו חג שמוזכר בתחילת המאמר כ"חג עצרת", "חג הביכורים", "חג מתן תורה", "הוא מטעם, שאז זכו לבחינת נותן התורה, כמ"ש "רצוננו לראות את מלכנו". לכן העיקר מה שזכו לבחינת "נותן התורה". ואז נקרא בחינת "שדה, אשר ברכו ה'". זאת אומרת, לשדה שעשה פירי." כי העיקר הוא גילוי הבורא לנברא. וכוונתו היתה שנגלה אותו כטוב ומטיב. כי הגילוי נעשה לפי מידת השתוות הצורה בתוך הנברא עם הבורא. ולכן "מתן תורה", "ביכורים", כל השמות או הסימנים האלה, הם מדברים רק על האמצעי. על התורה שהיא האמצעי להשגת המטרה.

ולכן גילוי הבורא הוא מעל כל יתר הכינויים. אם האדם מייצב לעצמו את המטרה, אז גילוי הבורא לנברא הוא הדבר הגבוה. "וזה ענין הביכורים, היינו מהפירי הראשונה שבשדה. שזה סימן, שזכה ל"נותן התורה" והכרה שלימה. לכן אומר: "ארמי עובד אבי". שמקודם היו לו ירידות וערמומיות, ועכשיו הוא בחינת "קשר של קיימא". לכן פרשו חז"ל, שענין "ביכורים" הוא ענין "מתן תורה", שזכו לבחינת "נותן התורה"." כי גם "ביכורים" וגם "מתן תורה", הם האמצעי כדי להגיע לנותן התורה.

בשביל מה הוא צריך את הידיעה?

ואחרת איך נגיע לפרי? "עצי יער" נקראים הרצונות הלא מתוקנים. מ"עצי יער" עושים קודם כל "עצי גן". "עצי גן" נקרא, שיש כבר לאדם יכולת להשפיע על מנת להשפיע. עדיין אין מהם פירות, אבל הם כבר תיקונים, הם כבר "עצים" שהאדם עשה, שעיבד והכין בעצמו. ואחר כך האדם עובד על אותם רצונות של להשפיע על מנת להשפיע, כדי לקבל על מנת להשפיע. ואז נקרא ש"גדלים על העצים פירות", כי יש כבר קו אמצעי.

"פרי" ניתן לגדל רק בקו אמצעי. כי האדם חוזר לרצונות הקודמים שלו, לוקח אותם ומשתמש איתם כדי לקבל על מנת להשפיע. ואפשר לעשות זאת רק בשיתוף ימין ושמאל, רצון לקבל עם הכוונה להשפיע. ולכן "פרי" יש רק בקו אמצעי. "פרי" הוא תוצאה מהשילוב הנכון בין רצון לקבל לכוונה על מנת להשפיע. השילוב עצמו הוא הקו האמצעי, שנקרא "אדם" או "פרי". הפרי עצמו הוא האדם, הנשמה.

מתי צריך לעבוד מעל הדעת?

אפילו בפעולה הזאת, להשיג את העצים, להגיע מעצי היער לעצי הגן, כי אז "ירננו כל עצי יער", האדם צריך ללכת באמונה למעלה מהדעת, זאת אומרת, לתקן את הרצונות שלו לגובה ההשפעה, לדרגת היראה. עדיין אין לו דעת. כי מתקן רק את ההשפעה שלו, רק להשפיע על מנת להשפיע.

מהי אותה דעת?

מעל המחסום, מעל הרצונות לקבל, עושים תיקון של השפעה. וזה נקרא "עץ הגן", דרגת יראה. אבל אחר כך על "עץ הגן" הזה, עושים תיקון של קו אמצעי, הנקרא "פירות של עץ הגן", בדרגת האהבה.

שרטוט 1

ברצון להשפיע על מנת להשפיע, עדיין לא עובדים עם כלים דקבלה. אלא כביכול עולים מעליהם. לאדם יש כבר את כל גובה הרצון לקבל, כל האגו שלו. לא האגו של היום, אלא אגו שגדל כלפי הבורא. והוא מתעלה מעליו. וכך עושה עץ הגן מעץ השדה. "עץ השדה" נקרא, שהוא נמצא בתוך הרצון לקבל.

שרטוט 2

ברצון לקבל על מנת להשפיע, בדרגת האהבה, הוא הופך את כל הרצון לקבל יחד ומשייך אותו לאותה נקודה. הוא עובד עם כל הרצון לקבל ואילו בדרגת היראה, הוא בכלל לא עובד עם האגו, אלא מוחק אותו. והוא עובד איתו יחד, מתוכו הוא משפיע למעלה. ואז כל האגו נקרא "שמאל", ואותה השפעה נקראת "ימין". וההשפעה הכוללת בין ימין ושמאל, היא נקראת "קו אמצעי".

שרטוט 3

מהו "סעד מאנשים"?

"סעד מאנשים" נקרא, שהאדם איננו הולך באמונה למעלה מהדעת, כדי לקבל תמיכה מלמעלה, מהבורא, מהכוח העליון, שיעזור לו להתעלות ולהדביק את עצמו לדרגה יותר עליונה, להיות למעלה מהרצונות שלו, מהשקפה שלו, ומכל התומכים שלו. אלא במקום לברוח לבורא ולדרוש ממנו תמיכה, הוא פונה לקבל תמיכה מבשר ודם. ואין גרוע מזה.

כך קורה לנו כל הזמן. מקבלים הכבדה, עוד רצון לקבל, והאדם נתקל פתאום בחיים שלו באיזו בעיה. ואז במקום להתעלות מעל הבעיה הזאת למעלה, לבורא, הוא פונה לקבל עצה מבני אדם, איך להתגבר עליה ואיכשהו לעבור אותה ובצורה כלשהי לעקוף אותה מסביב. אבל הוא מטפל בה במישור הגשמי במקום לפנות לבורא. וזה הגרוע ביותר. כי הוא לא משתמש בחיים שלו כאמצעי להגיע למטרה. אבל מה שקורה עם האדם כל רגע בחיים, על כל צעד ושעל, הן רק הזדמנויות ליצור קשר עם הבורא.

שרטוט 4

האם להתעלות מעל האגו נקרא לצאת נגדו?

להתעלות מעל האגו איננו לפעול נגד האגו. כי האגו הוא דומם, הוא סתם דמיון שבכלל לא קיים, כמו שמזהירים ואומרים לילד, שיש דוב בחוץ. אלא האגו וכל סוגי ההפרעות שהאדם מרגיש, כולם הם דמויות שהבורא מציב לפני כל אחד ואחד, כדי באותה צורה כמו שהוא מקבל בכל רגע את הדמויות האלה, הוא דווקא מעל כל דמות ודמות יתגבר ויפנה לבורא. כי כל האגו הזה מסודר כלפי האדם בצורה נכונה, לפי מצבו, לפי זמנו, לפי היכן שהוא נמצא ואיך, כדי שיבוא בכל רגע ורגע, לקשר נכון עם הבורא.

ההפרעות האלה הן מה שהרצון לקבל עצמו מצייר על רקע האור העליון, הלבן. הדמויות שהאדם רואה, הן אותם ההפרשים בין הרצון המקולקל שלו, לבין הרצון שכבר צריך להיות מתוקן בו בינתיים לפי דרגתו. וההבדל בין שתי הצורות האלה הוא שנראה לאדם כהפרעה. אבל ברגע שהוא משתמש נכון באותה צורת הפרעה, הכבדה, באותם ייסורים שיש לפניו, הם קודם כל נעלמים, והוא מפסיק להרגיש אותם ייסורים כקיימים.

ואז הוא פתאום רואה לפניו או לידו אמצעי, שעל ידו הוא מגיע לקשר עם הבורא. והאמצעי הזה נראה לו דומם כמו איזו מכונה, שאין לו מה לייחס לה רגש. ומיד נעלם בו הרגש כלפי כל מה שהיה, והכל רק מכונה דוממת, ולא משהו חי, מאיים, מפריע או מכאיב. אלא העובדה עצמה, שעל ידי הגורם הזה הוא התקשר לבורא, כמו על ידי איזו "מכונת קשר". וזה השימוש הנכון במה שיש לפני האדם כל רגע ורגע בחיים.

האם בשלב של להשפיע על מנת להשפיע, האדם עושה צמצום על כל תרי"ג רצונות?

האדם לא יודע על מה הוא עושה או לא עושה צמצום. אלא תמיד פועלים בו כל תר"ך הרצונות. אבל בקבלה כאשר אומרים על האדם, שהוא מגיע לתרי"א (611) רצונות, ואחר כך לתרי"ב (612) רצונות, ובסוף לתרי"ג (613) רצונות, לא מדברים על מספר רצונות, אלא על גובה התיקון של הרצונות. כי גם גובה התיקון נמדד באותו מספר.

עוצמת התיקון נמדדת במספר כמותי. לכן כתוב שחסרה לאדם מצווה אחת, מצוות האהבה. אבל למרות שכתוב כך לא חסרים בו רצונות, אלא חסרה דרגה אחת בכל הרצונות. ובדרגות הקודמות הוא גם השתמש בכל הרצונות. כי תמיד "עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה". תמיד כל הרצונות של האדם משתתפים בכל פעולה ובכל תיקון. בדומה לטיפת זרע או עובר, שיש בהם אותם רמ"ח איברים ושס"ה גידין כמו באדם מבוגר.

אם לפני שעוברים מחסום הכל אשליה ושקר, אז לפי מה מתקדמים?

לפני שהאדם עובר את המחסום, לא שהכל אשליה ושקר. אלא מה שנראה לו, מה שנדמה לו. העולם נדמה לו בצורה שקרית, בצורה לא נכונה, כי "כל הפוסל במומו פוסל". זאת אומרת, הוא לא רואה את העולם הנכון, שמתקיים ומתנהג בצורה האמיתית. אלא רואה אותו לפי הכלים שלו, כלי הקליטה שלו, כלי ההבנה, לפי הבירורים שלו. ואותם כלים נמצאים בניגוד לרוחניות. ולכן הם לא יכולים לתפוס רוחניות בצורה נכונה. אלא תמיד בעיוות מסוים.

וריבוי העיוותים האלה, הוא שמביא את האדם לתפיסה לגמרי לא נכונה ושקרית. עד כדי כך שהוא אפילו לא יודע מה שקרי ומה לא. כי אותה תמונה היא מה שברור שיש לו. אין לו עם מה להשוות אותה, לכן הוא כל כך בטוח שרואה נכון. מה שאין כן, אם הוא עובר מחסום. אז כמו שכתוב: "עולם הפוך ראיתי". כי שם כבר נמצאת ראייה אחרת, והוא רואה עד כמה היתה לו קודם, מה שנקרא "טעות מרה".

ומה נותר לו לעשות עם העובדה הזאת? רק ללכת לפי עצות המקובלים, אם הוא רוצה להתקדם בדרך "אחישנה". או להישאר בעקשנותו עד שיקבל מספיק מכות, ויבין שצריכים לוותר קצת על השכל הבהמי שלו, כי יש משהו למעלה ממנו. לאדם אין יותר מה לעשות. או להשתמש בבחירתו החופשית, ולהיות נכלל בחברה, כמו שכתוב בהקדמה לתע"ס. ואז להתחזק כדי לקחת מה שהבורא נתן לו, הביא אותו אליו, ואמר לו "קח לך". או ללכת לפי מה שבא לו ומה שנראה לו לפי השכל הבהמי שלו. ואז להסתובב ולחפש עוד משהו מחוץ לדרך הזאת, עד שאחרי זמן מה יאלץ לחזור אליה.

מאמר רט"ו: "ענין אמונה"

שיחה מ-22.04.07

"ענין אמונה הוא דוקא עבודה טהורה. משום שאין הרצון לקבל משתתף עם העבודה זאת, אלא אדרבא, שהרצון לקבל מתנגד לו. שטבע של הרצון הזה, הוא רק לעבוד במקום שהוא רואה ויודע, מה שאין כן למעלה מהדעת. לכן, בזה האופן יכול להיות הדביקות בשלימות, מטעם שיש בזה ענין השתוות, זאת אומרת שהוא ממש להשפיע.

לכן כשהבסיס הזה קבוע וקיים אצלו, אזי אפילו כשמקבל השפעות טובות, נכנס זה אצלו בבחינת "אתריא" שגמטריא "תורה". ועל זו התורה צריך להיות בחינת "מורא". היינו שצריך לראות, שלא לקבל שום סיוע ותמיכה מבחינת תורה, אלא מן בחינת אמונה. ואפילו כשנראה אצלו דבר זה לבחינת מיותרת, יען שהוא כבר מקבל מבחינת ארץ חמדה, מכל מקום הוא צריך להאמין, שכך היא האמת. וזה פירוש: "וכל מאמינים שהוא אל אמונה". שדוקא על ידי האמונה יכול להחזיק את המדרגה."

כוח האמונה הוא כוח כל כך גדול, שאין לנו יכולת להעריך אותו. "אמונה" הוא טבע הבורא, טבע ההשפעה. ואין בכלים שלנו הרגשה, תפיסה, הבנה מהו. כי מדובר על יכולת להתעלות ולראות את הטבע ללא שום התפעלות וללא שום התרגשות ממנו. אלא להיות לגמרי מעליו. בשליטת צורת ההשפעה, תכונת ההשפעה, חוק ההשפעה, הנתינה. ולהתייחס לכל היתר, מה שנמצא למטה ממנו ונראה קיים, כמו אל דבר מת.

תמיד אנחנו שואלים בפליאה: "איך זה שאין לבורא לב?". כי לא יכולים להבין איך מלמעלה הוא צופה "בלי לב" על האנושות למטה, שכולם נמצאים בה בייסורים נוראים ממחלות, עוני, פחד, איום והשמדה. אבל גם מי שמשיג את תכונת ההשפעה, האדם שרוכש את התכונה הזאת, הוא צופה מלמעלה על כל מה שמתרחש בעולם הזה, ו"אין לו לב" לאותן התופעות שעוברות בתוך האגו. כי המצבים האלה צריכים לעבור בתוך הרצון לקבל, אחרת הרצון לקבל לא יוכל להרגיש.

ההרגשה שלו, זו ההרגשה הנכונה בתוך הרצון שנמצא בצורה כזאת. וכך האדם מתייחס גם לעצמו, לכל מה שהוא עובר וסובל. גם אם קורה משהו ועדיין לא הגיע ל"עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד".

זאת אומרת, היחס לתכונת הקבלה לאחר השגת האמונה, הוא יחס שרואה לגמרי נכון את הסבל, שכך מורגש בתוך הרצונות אם הם אגואיסטים. כי הרצונות האלה מרגישים רק את עצמם, ושום דבר אחר מלבד את עצמם. האגו מרגיש רק את האגו, ומרגיש אותו כסבל. זו צורת ההרגשה הנכונה שלו. ולא נותר מה לעשות איתו, אלא רק לצפות שהוא יתוקן. ואז גם אותם רצונות יתעלו מעל האגו, וידונו את האגו הסובל ש"טוב שהוא סובל".

כי האגו איננו סובל ממשהו חיצון, ממשהו זר, ממשהו מחוץ לו. הוא סובל מעצמו, מהצורה הזאת שבה הוא נמצא. ואין מה לעשות. אין גורם אחר לסבל של הרצון לקבל האגואיסטי. ולכן זה היחס מלמעלה כלפי צורה כזאת. ואלה שמשתמשים ברצון לקבל וסובלים ממנו, הם סובלים בגלל שהם נמצאים ברצון לקבל. והם מאשימים את הבורא, כי "כל הפוסל במומו פוסל". אבל אין להם הבנה שבאגו לא יכולה להיות הרגשה אחרת.

האם צריך להאשים את הבורא שפעם נתן מילוי לאגו?

הבורא לא נותן שום מילוי לאגו. כל הצורות האלה שמשייכים לאגו, כאילו מתמלאים בו, או מתרוקנים, או סובלים, משך כל החיים עד המוות, בכל מה שרק אפשר לתאר, מ"הר גבוה" ועד "העומק הנמוך והנורא ביותר", הן אינן צורות כלפי האור, אלא כלפי ההסתרה. בתוך האגו אין אור, לא יותר ולא פחות. יכול להאיר עליו האור המחזיר למוטב והאדם מקבל ממנו התעוררות, אבל זה כבר מצב אחר.

בתוך האגו ההרגשה איננה באה מן האור. אלא היא באה מההסתרה. פחות הסתרה או יותר הסתרה. אם האדם נהנה שהרוויח מיליון דולר, הוא נהנה רק בגלל שבאה לו הסתרה גדולה יותר. האגו נהנה מהסתרת יתר. זאת אומרת, אלה שנמצאים באגו, ברצונות לא מתוקנים, ככל שהם יותר מבולבלים מהצורה האמיתית, הם מרגישים את עצמם יותר בטוחים, יותר בנויים בחיים, יותר נמצאים עם רכוש בעולם. אבל אלה מידות ההסתרה, ולא האור שמאיר.

אם המטרה שצריך לשאוף אליה היא אמונה, אז איזה טעם נשאר לחיים?

לאדם נראה באמת, שאם הוא מתנתק מהתענוגים של החיים האלה, אז הוא הולך למות. בספר "שמעתי" כתוב (מאמר ד' "מהו סיבת הכבדות, שהאדם מרגיש בבטול לה', בעבודה"), שנדמה לו כאילו הוא עוזב את כל העולם, כולל את המשפחה והילדים והחברים, ולא נישאר לו מאומה. ואז הוא חושש מה יהיה לו. בעיקר אם הוא גבר מאצ'ואיסטי, ופתאום מרגיש את עצמו חלש, שלא יודע מי הוא, מה הוא והיכן הוא. קודם הרגיש את עצמו גבר, ועכשיו מרגיש את עצמו כמו "סמרטוט". נראה לו שהוא מאבד את החיים, את הכוח, את הבהירות, את העוצמה. כי כל מה שנדמה היה לו בתוך הרצון לקבל כרכוש שלו, נראה לו שנעלם ואיננו.

אלא צריך להבין שהאדם, הוא ש"נוסע" ממצב למצב. בדומה לאדם שיוצא מפתח תקווה ונוסע לחיפה. הכל נשאר במקום על עומדו, ורק הוא זז ונע ממצב למצב, מרצונות מלאים ומרגישים ומבינים, לרצונות אחרים. אבל שום דבר לא נעלם. אלא ההפך, הוא משנה את "העמידה שלו", את המצב שלו, לטוב יותר. הוא עוזב את המצבים הקודמים, את ההתפעלות וההתרשמות בכלים, ברצונות, במוחא ולב, ורוכש משהו חדש. הוא כאילו "מנפנף להם יד לשלום" ונוסע. ויש משהו באותו דימוי. כי הוא כבר לא יתפוס אותם באותה צורה כמו שתפס קודם. אלא הוא הולך להסתכל עליהם בצורה אחרת. וזה נקרא שהוא גדל ומתבגר.

בדומה לילד שגדל וצריך להפסיק לראות את העולם כמו ילד, אלא להתחיל לראות אותו בצורה אחרת. אולי לא כל כך טובה, אבל הרבה יותר בוגרת. ואחר כך הוא יבוא למצב שיוכל להשתמש בהכל בצורה נכונה. לכן הוא מפסיק להנות ממשחק כדורגל, או מבילוי ערב בפאב עם בירה וחברים, כי התענוגים שהיו לו מתחלפים למשהו אחר. אבל זו הצורה שבה גדלים בקבלה. ולכן המקובלים אומרים, שבאים ומממשים את עצמם בחכמת הקבלה, רק אלה שמתעוררת בהם השאלה "מהו הטעם בחיינו?". אבל למי שאין עדיין שאלה כזאת, הקבלה איננה בשבילו, והוא בינתיים נשאר דבוק ל"מגרש כדורגל".

לקבלה באים רק אנשים שמחפשים אמת, שאותם מדאיגה האמת, ואותה הם צריכים. ולא אנשים אחרים. אמנם בסופו של דבר כל האנושות תצטרך להגיע להתפתחות הגבוהה הזאת, כמו שכתוב: "כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם". אבל לעת עתה אנו נמצאים רק בתחילתם של "ימות המשיח". ולמרות שאותה התפתחות יכולה להתחולל מול עינינו תוך שנים ממש ספורות. אבל בכל זאת אלה שבינתיים דבוקים לצורה הגשמית, שטוב להם בה, ואינם מרגישים ייסורים מהחיים עד שרוצים להתרומם מעל החיים הגשמיים, אלא מרגישים ייסורים רק בתוך החיים הגשמיים, כי רוצים יתר מילויים, הם יישארו באותה גשמיות, וחכמת הקבלה איננה בשבילם. כי חכמת הקבלה מעלה את האדם מעל הגשמיות.

מי שרוצה להתעלות מעל הגשמיות, לימוד הקבלה מיועד לו. ומי שלא רוצה אלא קניינים גשמיים, שיישאר בהם, וילך ללמוד מה שהרצון לקבל דוחף אותו, איך לגנוב ולרמות כדי להרוויח. אבל בקבלה לומדים איך להתעלות מעל הרצון לקבל. ומדובר כבר על משהו אחר, על אמצעי כנגד התכונה לקבל. ולכן נראה לאדם שהוא עוזב את החיים הגשמיים, ומתייחס לחיים שלו בצורה יבשה. כי הגשמיות הופכת להיות רק אמצעי לעלות מעליה לדרגת האלוקות.

האדם רואה שהוא חי בתוך האגו, ועושה חשבון מה טוב ומה רע רק לפי מה שהאגו מכתיב לו מה כדאי, שהוא פועל כמכונה שלו. ואז כנגד זה רואה מה עוד צריך כדי לכוון ולנווט את עצמו לכיוונים אחרים. הוא מתייחס לעצמו כמו מכונה, ומחשב כמה הוא צריך גדלות הבורא, כמה צריך להוסיף לה רצון, כדי שיעבדו יחד ימין ושמאל, ויתנו לו בקו האמצעי את הכיוון הנכון. ואם יש באדם את שלושת הגורמים האלה, רצון לקבל שלפניו יש תענוג, וכנגדו יש גדלות הבורא, אז הוא רק צריך לשלב אותם נכון כל רגע ורגע, כדי שיהיה לו בשילוב הנכון, כלי, מסך ואור. ואין לנו צורך בעוד.

מאמר רי"ז: "אם אין אני לי מי לי"

שיחה מ-24.04.07

""אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני". זהו תרתי דסתרי. והענין הוא, שהאדם צריך לעשות כל עבודתו בבחינת "אם אין אני לי מי לי". שאין מי שיכול להושיע לו, אלא "בפיך ובלבבך לעשותו". זאת אומרת, בחינת שכר ועונש. אבל בינו לבין עצמו, זאת אומרת בצנע צריך לידע, "כשאני לעצמי, מה אני". זאת אומרת, שהכל בהשגחה פרטית, ואין שום איש יכול לעשות שום דבר.

ואם תאמר, אם הכל בהשגחה, מה ענין עבודתו בבחינת "אם אין אני לי מי לי"? אלא, שע"י עבודתו בבחינת "אם אין אני לי מי לי", זוכה להשגחה פרטית. זאת אומרת, להשיג את זה. זאת אומרת, שהכל הולך על דרך התיקון. והחילוק את החובה ותורה, שנקרא "בנים למקום", זאת אינו מגולה, אלא בהקדם עבודה בבחינת "אם אין אני לי מי לי"."

בקבלה תמיד נתקעים במשפט הזה: "אם אין אני לי מי לי", ולא רק במשפט הזה, אלא בכל היחס הזה לבורא. כי אם הבורא הוא הכל וכל, שנמצא לפני הבריאה, וכל הבריאה כלולה בתוכו, והוא שאוכף עליה להביא אותה למטרה, אז היכן היא השתתפות האדם? והבעיה הזאת מעוררת שאלות רבות הן מצד האדם הפרטי, הן מצד חוקרים ופילוסופים למיניהם, והן מצד תלמידים מתחילים שבאים ללמוד קבלה. אבל גם לומדי הקבלה עצמם מתבלבלים מהחוק הזה "אם אין אני לי מי לי". כי אם הבורא הוא לא "אין עוד מלבדו", אז איך אפשר לחבר את שתי השמועות הללו, שכאילו סותרות זו את זו?

וכמו שמוסבר במאמר, העניין הוא שאנחנו נמצאים בתוך הבורא, בתוך האור העליון, ששולט עלינו ללא שום הגבלה מצד עצמנו. ואנחנו לא יכולים להגביל אותו, כי בצורה שהוא שולט עלינו, אין שום אפשרות לאדם "להכניס" את עצמו, כמשהו שקיים וקובע. אלא צריכים להגיע לכך על ידי תיקון. ובתיקון הזה הנקרא "אם אין אני לי מי לי", האדם מתקן את עצמו, את כלי הקליטה שלו, כלי ההרגשה שלו, ההבנה, ההשגה. וכך יוצא, שהוא משיג רק לאחר שנותן יגיעה, שהיא כולה מתוך בחירה. למה צריך להשיג מתוך בחירה? כי יש עלינו הסתרה. הסתרה ממה? מ"אין אני לי מי לי" או מ"אין עוד מלבדו".

הבורא מסתיר את עצמו. הוא נותן לנו מקום לחשוב שאנו נמצאים כאילו בחלל ריק. ויחד עם זאת צריכים אנו גם בתוך החלל הריק הזה, להגיע למצב ש"אין עוד מלבדו". כדי שנימצא תמיד בין "אין אני לי מי לי" לבין "אין עוד מלבדו". מפני שרק אם כלולים אנו בנוסף לרצונות שלנו גם מנקודה שבלב, הנקראת "חלק אלוה ממעל", אותו ניצוץ השפעה, חלק מתכונת ההשפעה שהחדיר בנו הבורא, אז יכולים אנו אם כך, שלא לנטרל זה או זה. כי אם מנטרלים "אין עוד מלבדו", נעשים שייכים לבהמיות גשמית. ואם מנטרלים "אין אני לי מי לי", נעשים מלאכים, שגם הם נחשבים יצורים בהמיים, אבל ברוחניות. אלא צריך לשלב את שניהם. זאת אומרת, על פני יגיעה ב"אם אין אני לי מי לי", להעלות את נקודת הניצוץ שהיא "אין עוד מלבדו".

ובצורה כזאת, האדם שומר על שני הכללים הללו. והם אינם סותרים זה את זה, אלא מתחברים בתוך נשמתו. ובפשטות אפשר לומר עוד, ש"אין עוד מלבדו" נקרא, שרוכשים את תכונת ההשפעה, דרגת שכר ועונש, תכונת הבינה, תיקון גלגלתא ועיניים, שנכללים ב"אין עוד מלבדו", בבורא. ו"אם אין אני לי מי לי" נקרא אחר כך, שמוסיפים את היגיעה על פני האמונה, על פני תכונת ההשפעה שהושגה, ועם "תחיית המתים" מגיעים לדרגת האהבה, שמתחילים לעבוד בלקבל על מנת להשפיע. כי אז הכל משתלב יחד גם ב"אם אין אני לי מי לי". כל הרצון של האדם וכל הרצונות האחרים שהוא מחבר לעצמו כדי להשפיע להם, הכל מכון כלפי "אין עוד מלבדו".

האם העבודה הזאת היא עבודה בג' קווים?

עדיין לא כדאי לפרש אותה כג' קווים, כי עבודה בג' קווים היא בפועל רק בשלב האחרון, שהאדם עובד עם הרצון לקבל שלו בעל מנת להשפיע. אבל ג' הקווים האלה ישנם גם בקטנות וגם בעיבור. אלא שם לא ברור כל כך ובצורה בולטת כזאת, איך האדם עובד עם שני העקרונות הללו. אבל תמיד הם נמצאים בו. זאת אומרת, העבודה הרוחנית אף פעם היא לא נגד הרצונות.

מתחיל לא מבין זאת. אבל כאשר אומרים "אין עוד מלבדו", לא מתכוונים לנטרל על ידי זה את הרצונות והכוונות, אלא רק לתקן אותם בעל מנת להשפיע. האדם מעמיד "אין עוד מלבדו" כאילו רוצה היה לומר, שגם הוא עצמו נכלל ב"אין עוד מלבדו", באותו כיוון, באותה שיטה, באותה כוונה, תכונה. ולכן הוא אומר "אין עוד מלבדו", שאין מלבדה, אין חוץ מתכונת ההשפעה. כי הבורא איננו אישיות כלשהי, איזה משהו מוגבל, בעל צורה מוגדרת, כמו שנראה בעיניים גשמיות, כאילו חייב להיות משהו בעל נפח, כוח מסוים שמתחיל ונגמר. אלא מדובר בתכונה מופשטת שרק היא קיימת ושולטת, ללא עניין של הגבלה בזמנים, בכוחות או במידות.

ובכל מקום היכן שהוא לא יכול עדיין להרגיש ולגלות ולהשליט את התכונה האינסופית הזאת, אז ניתן לאדם "אם אין אני לי מי לי", כדי שיגלה אותה מתוך רצונו, בכוחותיו עצמו, מתוך כל מה שיש בו. ולמרות הבלבולים, ולמרות שנדמה לו, שהוא עצמו איננו שייך לאותה תכונה, הוא יגלה שגם הוא חלק בלתי נפרד ממנה, כי אין שום דבר חוץ מהשפעה. וכל ההפרעות שהיו לו, הן רק כדי לתת לו אפשרות לשייך את עצמו לאותה תכונה יחידה שקיימת, לתכונת ההשפעה.

לכן "אם אין אני לי מי לי" זאת האשליה, מצד אחד, כאילו האדם עצמו פועל. אבל מצד שני, הוא באמת הפועל. כי על ידי האשליה הזאת של "אם אין אני לי מי לי", הוא מנטרל את האשליה הקודמת, כאילו יש משהו חוץ מ"אין מלבדו".

איך בחינת "שכר ועונש" קשורה לאותו עניין?

בחינת שכר ועונש היא כל העבודה שלנו, עד שנכללים באותה תכונת ההשפעה השלימה. במדרגת שכר ועונש רוכשים את תכונת ההשפעה. ואחר כך כבר עובדים איתה כדי להידבק ולהיכנס לאותה תכונת השפעה. דרגת "שכר ועונש" זה האמצעי להגיע להשפעה מוחלטת. אפשר לדמות את השלב הזה של בחינת "שכר ועונש", כאדם שמקבל ומקבל ומקבל את תכונת ההשפעה מהבורא. ובשלב הבא, בדרגת האהבה, הוא כבר משליט ומשליט ומשליט את תכונת ההשפעה, על כל מה ששייך ל"אני" שלו.

האדם, שמקבל ומקבל ומקבל מהבורא את תכונת ההשפעה, הוא מצמצם עדיין את הרצונות שלו. הרצונות שלו אינם עובדים, אלא הוא עובד כאילו רק בתיקון גלגלתא ועיניים, רק בקליטת התכונה. ובדרגת האהבה הוא משליט את תכונת ההשפעה על פני הרצונות, זאת אומרת, הם עובדים יחד. הרצונות מתחברים יחד עם כוונת ההשפעה, ונוצר קו אמצעי.

במצבים של עיבור ויניקה ישנם כל מיני מצבים פרטיים, שבהם מתקיים המשחק הזה בין "אם אין אני לי מי לי" לבין "אין עוד מלבדו". אבל לאדם נראה שהם בסתירה, מפני שהוא משייך אותם לנושא אחד. אלא שהם שני דברים - "אם אין אני לי מי לי" שייך לסילוק ההסתרה, ואז אפשר לגלות ש"אין עוד מלבדו".

האם בסתירה בין "אין אני לי מי לי" לבין "אין עוד מלבדו" הפתרון הוא "יגעתי ומצאתי"?

בפתרון הזה הנקרא "יגעתי ומצאתי", היגיעה היא שקודם מגלים את ההסתרה, שהבורא מסתיר את עצמו בתורה, זאת אומרת, בחכמת הקבלה. כמו שהמקובלים קובעים, שהחלק הזה הוא המיועד למי שרוצה לתקן את הנשמה. כי בו עוצמת המאור המחזיר למוטב בולטת במיוחד, ופועלת עלינו בצורה המועילה ביותר.

האדם מגיע רק עם השאלה "מהו טעם בחיי?", והוא צריך להמשיך וללמוד עוד, כדי לגלות באמת את ההסתרות. הסתרות שאינן נובעות מחיסרון של טעמים בחיים הגשמיים. אלא שמתחיל לראות היכן חסר לו באמת, שחסרה לו תפיסה רוחנית, הכרה רוחנית, השגה רוחנית. ואז כשמגלה את ההסתרה, וממשיך לעבוד בהסתרה, לוקח זמן עד שהוא לאט לאט מתחיל להבין, שחסרה לו תכונת ההשפעה. שהשגת אותה תכונה זה נקרא "גילוי הבורא", ולא משהו אחר.

וכשמגיע להבנה הזאת, אז נקרא שנמצא ב"יגעתי". בנתיב הזה של "יגעתי ומצאתי, תאמין", שמתייגע כדי למצוא את תכונת ההשפעה. אבל אם הוא מתייגע, אז למה נאמר "למצוא", הרי צריך היה לומר "לקנות", כי מי שמשקיע כוחות, זוכה בקניין. כמו שכתוב: "קנה לך חבר". צריך להשפיע לו, לתת לו, "לשלם" בכוחות, כדי עבור זה להגיע לקשר עימו, שירצה להתקרב. וגם עם הבורא צריך להשקיע אותו דבר. אז למה השגת ההשפעה נקראת "מציאה"?

קודם כל, מפני שהאדם, עד שלא זוכה לתכונת ההשפעה, בתגובה ליגיעה שלו, הוא לא מבין מהי השפעה. ומלבד זאת, האדם שמתייגע בתורה, הוא מוציא ממנה את גילוי הבורא. וזה לא אותו דבר. אלא כמו "אם אין אני לי מי לי" ו"אין עוד מלבדו" - המקום היכן שהאדם נמצא ומתייגע, ומה שהוא מוצא, הם שני דברים שונים.

מה פירוש הכתוב: "והחילוק את החובה ותורה, שנקרא "בנים למקום", זאת אינו מגולה"?

לא מגולה שקשורים אנו ונכללים ב"אין עוד מלבדו". וזה נקרא "בנים למקום". כי אף פעם לא יכולים להיות כלולים ב"מקום", עד לאותו מצב ש"האני" מתבטל. כי הוא כל הבריאה. אותה נקודה "יש מאין", שבה יש מישהו שמרגיש את עצמו. ומתוך הנקודה "יש מאין" הוא קובע, שאפילו הוא עצמו לא קיים, אלא נכלל במשהו. אבל הוא קובע זאת מתוך אותה נקודה.

לכן נקודת ההבדל הזאת היא נקראת "בנים למקום". כי למרות שאין ולא קיים כלום חוץ מהבורא, קביעת המצב הזאת, שיש נקודה "מאין", שמאיפה ואיך יש לה זכות קיום, הופך אותה נקודה לקיימת. וחוץ מהנקודה הזאת מגלים, שאין יותר בכל הבריאה משהו שאיננו הוא. אלא רק נקודת התצפית מחוץ לבורא - על הבורא. אבל אפילו היא, רק נקודה שאין בה ולא כלום. כי כל התכונות והרצונות והכוונות מתווספים לנקודה הזאת רק מן האור.

והתכונות ההפוכות מן הבורא שניתנו לאדם, הן רק כדי שייתן יגיעה ויקבע מתוך אותה נקודה את הבורא. ואחר כך הן חוזרות לדבקות מליאה. כי הן רק כדי להרגיש את הבורא. אבל אותה נקודה מרגישה את הבורא, בגלל שיש בה מנגנון של השתוות הצורה לבורא. מנגנון שאיננו על חשבונה. ולכן על הנקודה הזאת בלבד, לאחר שהיא מגיעה למצב של נקודה, אפשר לומר "בנים למקום". כי "מקום" נקרא כל אותה תכונת ההשפעה שהיא מגלה, שהיא נמצאת בבורא. "בן" נקרא "בר", מחוץ. ועל שם אותה נקודה נקראים כך.

איך אפשר מימין לעבור לשמאל אם כל העבודה היא ב"אין אני לי מי לי"?

"אם אין אני לי מי לי" ו"אין עוד מלבדו", אינם בדיוק שני קווים, אלא הם שני שלבים. והם לאו דווקא עובדים בג' קווים. מלכתחילה צריך לגלות "אין אני לי מי לי", שנמצאים בזמן ההכנה הנחלק לשני שלבים, להסתר כפול והסתר רגיל, אבל כבר נמצאים במגמה להגיע למצב של "אין עוד מלבדו". כי כמו שהמקובלים מסבירים על התפיסה האמיתית, צריך על פני כל ההפרעות שמתגלות, לרצות בכל זאת להגיע למצב של "אין עוד מלבדו".

"אין עוד מלבדו" מתחלק לשתי השפעות על האדם. השפעה אחת, שהוא לבדו עשה עושה ויעשה לכל המעשים כולם. והשפעה שניה, שהוא "טוב ומטיב לרעים ולטובים", ללא שום הבדל איך הם ומי הם הנבראים. שתי ההשפעות האלה באות ממנו ופועלות עלינו תמיד. וכולן יחד כלולות באותה אמירה ש"אין עוד מלבדו", שחוץ מהן לא נמצא משהו.

אלא מה שמרגישים כהפוך ולא מסוגלים לקבוע במלואם מה נקרא "טוב ומטיב" ומה נקרא שרק הוא שולט, כל אותם בלבולים, אותם מקומות ריקניים בתוכנו, שלא מסוגלים להיות כלולים באותו "אין עוד מלבדו" הכללי, הכלול מאותן שתי השפעות, המקום הריק הזה במיוחד - עליו האדם משליט את הבורא, מכתיר אותו למלך, כמו שמתואר בתפילות.

שם האדם משלים במודעות שלו, בהרגשה שלו, את המקום הריק. ואמנם שההרגשה והמודעות עצמם אינם משתנים, כי אנו נמצאים בהסתרה, אבל הוא משלים אותם, רוצה להשלים אותם, על ידי אותו כוח הנקרא "אמונה". ולמה הוא רוצה? כי אם במקום המקומות הריקים האלה, תבוא התגלות הבורא, אז הוא יתחיל להנות ממנה, ויכנס לסם המוות.

וכך האדם הולך ומתקדם.

מאמר רי"ח: "אורייתא וקוב"ה חד הוא"

שיחה מ-24.04.07

""אורייתא וקוב"ה חד הוא".

הנה ודאי, שבזמן העבודה הם ב' דברים. ולא, אלא שסותרין זה את זה.

דבחינת "קוב"ה" הוא ענין דביקות, שענין דביקות הוא בחינת השתוות, בחינת ביטול במציאות. (וצריך תמיד לצייר, איך היה אצלו הזמן, בזמן שהיה לו בחינת דביקות במקצת, שהוא היה אז מלא חיות ותענוג, ולחשוק להיות תמיד בדביקות, שאין ענין רוחני נחלק לחצאין. ועוד, שאם הוא דבר ממלא, שצריך שיהיה לו תמיד הדבר טוב. ונכון שיצייר את הזמן שהיה לו, מטעם שאין הגוף מרגיש משלילי אלא מקיום. זאת אומרת, ממצבים שכבר היה לו. ואלו המצבים יכול הגוף ליקח דוגמאות).

ובחינת "אורייתא" נקראת בחינת "מאור" שבה. היינו, שבזמן הלימוד, שמרגישין את המאור, ועם זה המאור רוצים להשפיע להשם ית', כמ"ש: "מאן דידע צויה דמאריה, יעביד ליה". לכן הוא מרגיש את עצמו לבחינת מציאות, שהוא רוצה להשפיע להשם ית'. והוא בחינת הרגשת עצמו.

אבל כשזוכין לבחינת "אורייתא וקוב"ה חד", נמצא שהכל אחד. שאז הוא מרגיש בבחינת "אורייתא" את בחינת "קוב"ה". וצריך תמיד להשתוקק אחר המאור שבה. והמאור יכולים במאי שלומדים. אלא שבדברי הקבלה יותר נוח למצוא את המאור. ובזמן העבודה הם בחינת קצוות:

א. יש אחד, שיש לו המשכה לבחינת "קוב"ה". ואז אין הוא יכול ללמוד באורייתא, והוא משתוקק אחרי ספרי חסידים.

ב. ויש שמשתוקק אחרי בחינת "אורייתא". זאת אומרת, לדעת את דרכי השם ית', את העולמות, ואת תהליכיהן, ואת עניני הנהגה.

וזה שני קצוות. אבל לעתיד "ומחץ פאתי מואב". זאת אומרת, שניהם נכללין באילן."

ללומדים על "אורייתא", לגמרי לא נראה שמדובר ב"קודשא בריך הוא". אלא אומרים כך, שקודם הבורא אמר "בראתי יצר רע", זאת אומרת, עמדה לפניו המטרה לברוא את היצר הרע, וברא אותו על ידי מערכת העולמות ושבירת נשמת אדם הראשון. ורק לאחר מכן "בראתי תורה תבלין", אותו משהו זמני, שהוא האמצעי כדי לתקן את הבריאה, את היצר הרע.

אם כך, מה חשוב יותר, היצר הרע, או המאור המחזיר למוטב, שזאת היא התורה? אם שניהם בריאה בפני עצמה, כמו שכתוב: "בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין", אז נראה כביכול שהיצר הרע יותר חשוב, כי צריך לתקנו כדי שיהיה כשיר לשימוש. אבל הוא מצד אחד, בריאה בפני עצמה ממש העיקרית. ומצד שני, בלי "תורה תבלין" שבאה ומתקנת אותו, הוא נשאר יצר רע ואין לו זכות קיום. כי הוא קיים רק כדי להתגלות כרע, ומיד להיתקן.

אם התורה שייכת לקדוש ברוך הוא, כדברי הכתוב: "אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא", אז למה נאמר "בראתי תורה תבלין", הרי היא אור מלמעלה ולא בריאה? אלא אומרים, שהתורה קיימת רק כלפי האדם שרוצה להשתמש בה. למרות שכתוב, שהקדוש ברוך הוא ברא את התורה אלפיים שנה לפני בריאת העולם והיה משחק עימה. אבל צריך להבין איך זה היה במדרגות לפני התגלות הרצון.

"אורייתא" ו"קודשא בריך הוא", הם כמו "אין אני לי מי לי" ו"אין עוד מלבדו" שנמצאים בסתירה כלפי האדם, ואחר כך הוא מחבר אותם יחד. כאילו אין זה שייך לנושא אחד, אלא לשני נושאים. "אם אין אני לי מי לי" שייך לעבודה של האדם בחללים היכן שישנה הסתרה, ואז הוא מגיע ל"אין עוד מלבדו" שבהחלט נמצא ושולט בכל. כך נראה לאדם ש"אורייתא" ו"קודשא בריך הוא" אינם שייכים לנושא אחד.

ואכן הם אינם שייכים באדם לנושא אחד, כל זמן שיש בו יצר הרע. כי האדם מחלק את המאור המחזיר למוטב, לאור ע"ב ס"ג, לאור המתקן, שבא ממקום אחר ויש לו מטרה אחרת, ולאור הממלא. האדם עצמו מוצא באותו אור אין סוף, שאומרים אנו עליו "נפש דנפש", את הנרנח"י דנרנח"י, על ידי היגיעה שלו והתיקונים שלו. כל זמן שהרע הזה קיים בתוך האדם, הוא לא יכול להשוות ביניהם.

אלא הוא בדומה לילד קטן שמצד אחד, רואה אמא שאוהבת אותו בלי גבול, ומוכנה לעשות הכל למענו, לתת לו הכל ולסלוח לו על הכל. ומצד שני שפתאום דורשת ממנו בכל תוקף להכין שיעורים לבית הספר ולא מוותרת, ולא סולחת, ולא אוהבת. ולמה שני המצבים האלה נמצאים בסתירה? מפני שיש באדם רע, שעוד לא תיקן, ובגללו הוא עוד לא יכול לייחד "אורייתא וקודשא בריך הוא חד הוא". אלא רק אחר כך החילוק הזה מגיע להתאחדות.

ואותו עיקרון נחלק לשני עניינים, במיוחד בזמן הלימוד. כי רוצים על ידי כל מיני מאמצים שעושים, על ידי לימוד, על ידי יגיעה, על ידי הפצה, להגיע למאור המחזיר למוטב, שישפיע על כל אחד, ויביא אותנו לקודשא בריך הוא. זאת אומרת, נוצרים כאילו שלבים - יגיעה שמביאה את המאור, מאור שמתקן את האדם, ואז שמגלה לו את הבורא.

וכך יוצא, שעד שהאדם לא מתוקן, בשבילו הם שלבים כביכול נבדלים ונפרדים זה מזה, השייכים לנושאים שונים. אחד לגילוי, שני לתיקון, שלישי לייחוד ודבקות. כי הכל עדיין מצד האדם, הוא מתוך עבודה בלתי שלימה. אבל ברגע שהאדם מתקן את עצמו, הוא רואה בתוך הרצונות שלו, ש"אין אני לי מי לי" ו"אין עוד מלבדו", ו"אורייתא וקודשא בריך הוא", הם כולם "חד הוא".

האם היצר הרע הוא ה"יש מאין"?

חס ושלום מלומר כך, שהיצר הרע הוא יש מאין (בקבלה המונח "חס ושלום", איננו באותה קונוטציה, באותו פירוש, כמו שמקובל לומר אותו בקרב העם, אלא הכוונה היא ל"טעות מרה", לטעות גדולה). אמנם כתוב: "בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין". אבל בריאה איננה מה שהבורא עושה, כי כלפי מעשיו אין רע, ולא קיים בו יצר רע. אלא רק היכן שהנברא מגלה את ההבדל בינו לבין הבורא, הוא נמצא מחוץ לבורא, וקורא לאותו מצב "בר" - בריאה.

הבורא לא קובע מהי בריאה ולא מסמן מה הוא ברא. אלא "בראתי יצר רע" קיים רק לפי קביעת הנברא. כי היכן מגלים את הבורא? בתוך הנברא. ולכן רק הנברא, הוא שמגיע בהשגתו למצב, שאומר על תכונתו, שהיא הפוכה מתכונת ההשפעה, מהבורא. ובמידה שמשיג שהיא מחוץ לו, שהיא בר, באותה מידה הוא מגלה יחד עם זאת, שהוא חייב "תורה תבלין". ולא יתכן האחד בלי השני.

אלא כמו בעולם שלנו, שהאדם בכל צרה שמתגלה לו, הוא מיד מחפש איך לצאת ממנה, איך להשלים, איך לתקן ולמלא אותה, כך בעולם הרוחני, אם מתגלה לאדם אותו מצב שהוא "בר" מהבורא, שהוא נמצא בניגוד אליו, בלעומתו, אז הוא מבין מיד שחייב לבוא אור המחזיר למוטב שיתקן אותו. כי שניהם מתגלים יחד. זאת אומרת, כל עניין הבריאה, עניין היצר הרע, לגלות שהוא באמת רע, נועד כדי לגלות מיד שכנגדו יש "תורה תבלין".

ואז האדם מבין מהי התורה, איזה כוח צריך להשלים אותו. כי ההסתרה היא האחוריים של האור, ולא קיימת בפני עצמה.

מהי עבודה שהיא "בחינת קצוות"?

האדם נמצא תמיד במצבים מנוגדים. או מצב שהכל נראה לו מנוהל בסדר מלמעלה, שבכלל לא איכפת לו מה יהיה, חיים או מוות, טוב או רע, יבין או לא יבין, אלא העיקר שנמצא בתוך הכוח הזה ששולט. אם האדם מרגיש את השלמות של הכוח הזה, אז באותה שלימות נעלמים כל החסרונות וכל המצבים, שבהם הרגיש את עצמו בלתי מושלם. אבל באותו רגע אין לאדם מה לעשות. כי נעלם ממנו מקום העבודה, ולא יכול לקבוע אפילו את עצמו. או מצב הפוך, שנעלמת אותה שלימות מההרגשה וההבנה שלו, ואז הוא נכנס למצב של חרדה וחיפוש והפעלה של השכל והרגש, כדי למצוא לעצמו מילוי לאותם רצונות וכוונות ומחשבות, שהתרוקנו משלימות.

והעבודה של האדם, היא להיות ניטרלי משני הקצוות הללו. ולקבוע את עצמיותו בלי להיות מושפע מהחיובי או מהשלילי. להתעלות מעליהם על ידי אותו כוח מיוחד הנקרא "אמונה", שמחזיק את האדם בלי שום קשר, למה שקורה לו במוחא וליבא. לא חשוב מה הוא מרגיש, עד כמה הוא מבולבל ולא מבין, או מבין ונמצא במילוי, על פני שני הקצוות הללו, הוא עולה. כי הם נמצאים בו כ"הר" שמעליו הוא מעלה את עצמו. לכן העבודה היא "בחינת קצוות", על פני הקצוות. והקו האמצעי הוא כולל את הקצוות, זאת אומרת, מייחד אותם. על ידי מה? על ידי כך שהאדם מתעלה מעל שניהם. זה המהות של הקו האמצעי.

האם בזמן הלימוד מרגישים את המאור?

אף פעם לא מרגישים את האור. אלא מרגישים הרגשה, ולאותה הרגשה קוראים "אור". כמו ששומעים קול ומזהים של מי הוא. כי מגיעים ממנו גלים שפועלים על עור התוף באוזן של המאזין. ומשם בהולכה חשמלית דרך תגובה כימית התופעות האלה מוֹשוות עם הזיכרון, והקול מזהה כקול מסוים. בזיכרון של האדם לא נמצא מכשיר הקלטה. אלא הקול נמצא שם באיזו צורה מופלאה, שמתקבלת בפנים בתוך השכל אחרי כל המעברים האלה, שאיננה שייכת לקול. אלא זו התפעלות בתוך הכלים מהשתוות עם משהו, אולי אפילו כימית. וכתוצאה מכל פעולות ההשוואה האלה, האדם מזהה אותו קול. זאת אומרת, אנחנו לא יודעים מהו "מאור המחזיר למוטב", אלא קוראים בשם הזה לתופעה בתוך הכלים.

וצריך להיות ערים לכך, שאין מדובר במשהו שקובעים מבחוץ, איזו צורה מופשטת או מהות. אלא האדם עצמו קובע שבתוך הגוף שלו מתרחשת תופעה, שאותה הוא קורא "המאור המחזיר למוטב". זאת אומרת, הוא עצמו קובע שאותה תופעה נמצאת למעלה מהטבע שלו, ונותן לה את השם "מאור", שבא מלמעלה, מדרגה יותר גבוהה. וגם שטיב הפעולה של המאור הזה, הוא להחזיר אותו למוטב, זאת אומרת, לאותו מצב מהיכן שבא אותו מאור. ואיך שהאדם עצמו מתאר מהיכן הוא בא, גם הרושם הזה הוא בתוך הכלי. וגם הקביעה שהמאור עושה פעולה "למוטב", שהמצב עצמו "הוא טוב". כי הכל מתרחש בתוך הכלי. ואין משהו שיוצא מחוץ לו. מחוץ לאדם אין עולם. מחוץ לאדם נמצא רק "עצמותו".

האם האדם יכול לדעת בזמן הלימוד מתי פועל עליו המאור המחזיר למוטב?

אף פעם האדם לא יכול לקבוע בוודאות את השפעת האור עליו, כי המצב שלנו נמצא לפני שהמאור מחזיר למוטב, לפני פקיחת עיניים בתורה. הרי כתוב: "בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין, כי המאור שבה מחזירו למוטב". ומהו "מחזירו למוטב"? מעלה אותו לדרגת התורה, שאז נפקחות לאדם העיניים, שהיו נסתמות בגלל הקלקול שהיה לו. כי היה באדם יצר הרע, והתורה לא יכולה להתגלות בו.

לכן אם האדם נמצא ביצר הרע, הוא לא יכול לגלות את המאור או ההשפעה של המאור עליו. לפני התיקון היכן יתגלה המאור? "גילוי" נקרא אותם הקלקולים שהפכו מתוקנים. ולא משהו מחוץ לאדם, שהוא עובד ומתייגע בו, ואז מקבל משהו אחר. אלא "מאור המחזיר למוטב" נקרא, אותו יצר הרע שמתהפך לטוב, זה נקרא "חוזר למוטב". לכן אי אפשר להרגיש את המאור לפני כן, שנמצאים עדיין ביצר הרע. כי ההרגשה של האדם שהוא מתהפך, היא תוך כדי ההיפוך של היצר הרע עצמו.

ולכן ישנו רק עניין האמונה. כמו שבעל הסולם מציין (הקדמה לתע"ס, אות י"ז), שלפני הלימוד האדם מתחייב, שכל הלימוד שלו יהיה רק כדי להשיג את האמונה. במה? בשכר ועונש. לרצות שכתוצאה מהלימוד, השכר שיבוא לו תמורת היגיעה שלו, יהיה כוח האמונה, כוח ההשפעה. ואחר כך בתוך אור האמונה הזה מתגלה אור החכמה.

האם התפתחות הכלי תלויה בעליון?

"התפתחות" הכלי, היינו, תיקון הכלי, תלוי אך ורק בתחתון, ב"אם אין אני לי מי לי". והעליון רק מגלה לו יותר ויותר את הרע שבו, שהאדם יראה את הרע שלו, ויזהה שרע לו ממנו, כדי יותר ויותר לעורר אותו לתיקון. זאת אומרת, הרע מתגלה באדם עד הרגע שהוא רוצה להילחם עימו ולתקן אותו. ברגע שהאדם מתחיל לעבוד עימו, אין יותר צורך בגילוי הרע, אלא הוא מתחיל להפעיל את האור המחזיר למוטב.

לכן כל המטרה של הפצת הקבלה, היא להביא למודעות בני האדם, שהרע שהם מרגישים באופנים שונים בחיים שלהם, הוא רע מכוון. וככל שהם יבינו מהר יותר, שצריכים להתייחס אל הרע כמכוון מלמעלה, שצריך לתקנו, אז הם ימנעו מעצמם להרגיש כל פעם ייסורים הולכים וגוברים, וייגשו מהר יותר לתיקונים.

האם הטוב והרע תלוי בנברא בלבד?

הטוב והרע מתגלה בנו מלכתחילה, לפי הרשימות שנמצאות בתוך כל אחד ואחד. זה מתגלה בנקודה שבלב. והשאר תלוי בבחירת האדם. ולפני שהאדם מגיע לבחירה, אין בכלל מה להתייחס אליו. כי ישנם מיליארדי אנשים בעולם שסובלים ולא יודעים מהי הסיבה לסבל שלהם, אלא רק חיים וסובלים. אבל כך הולך ומתפתח החומר, עד שמגלה בתוכו כמות ואיכות מספיקה של סבל, כדי להתחיל לפתח כלפיו יחס של בירור והבנה מחוץ לרגש. לבקר את הסבל ולא להישאר כמו בהמה מוכה, שאין לה שום מודעות למה היא סובלת.

אותה ביקורת על הסבל מתחילה מהשאלה "למה אני סובל?", "מה הטעם בחיי?", שהאדם שואל לא רק על הסבל, אלא על המקור. "מקור" הכוונה לא לצעוק שיש בורא או סיבה כלשהי. אלא לרצות להשיג את המקור הזה. להבין למה התהליך קורה כך, ולא סתם לנטרל אותו. כי השאלה "מהו הטעם בחיי?" היא השאלה "למי אני מהנה?", זאת אומרת, שיש סיבה חיצונית נסתרת לכל אותם דברים, ואותה סיבה היא שפועלת על האדם, ואותה הוא חייב לגלות. מהנקודה הזאת מתחילים.

מה האדם יכול לעשות כדי לעבוד על הרע שבתוכו?

אם האדם עובר מהרגשת הרע להבנת הרע, שאותו רע מגיע אליו בצורה מכוונת מלמעלה, כלפי הבורא, שהוא אמנם לא מרגיש אותו, אבל יש לו איזו הרגשה שהוא לעומת משהו אחר, הפוך ממנו, אז הרע הזה מתגלה כתוצאה מהלימוד. כי האור בא ו"באורך נראה אור", את תכונת ההשפעה, שכנגדה האדם רואה את מצבו ההפוך מהבורא. ואם מתגלה כך לאדם, אז מתוך זה הוא מבין שרק לימוד בקבוצה והפצה, ופעולות של השפעה, ומה שיכול להביא אותו להשפעה, הם שמסוגלים לתקן אותו.

לכן כל מה שיכול לקדם את האדם, הוא רק הקשר לקבוצה ולהפצת הקבלה. אחר כך כל "ההפוך", כל החסרונות וכל היגיעות, הם מביאים ללימוד. כי בעולמנו אין מעשים בפועל חוץ מהפצת הקבלה ומעבודה של חיבור בקבוצה. ומתוך זה שהאדם משקיע בהם את עצמו, הוא אחר כך יכול להעביר את זה לכוונה פנימית בזמן הלימוד.

האם "בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין" הם אותם אורות מקיפים שמתוארים באות קנ"ה?

מדובר באותם אורות. אבל אומרים על האורות האלה שהם מצד האדם, האדם שמשיג. ואות קנ"ה כתב כבר מקובל.

האם אור מקיף פועל על מי שקורא ספר או עיתון, אפילו אם הוא לא מרגיש את הרע שבו?

האור פועל על כל אדם שקורא. כי מדובר בספר או בעיתון על השגת מה שהוא קורא. מה שיקרה לו במצב האחרון, שהוא יהיה בדרגת האהבה, בבחינה ד' של אהבה. וכעת הוא פועל בצורה הפוכה, כי שם יהיה לו גילוי כפול, וכעת הוא נמצא בהסתר כפול. והוא מתוך ההסתר שלו קורא מה שכתוב בספר, ולא רואה ולא מבין מאומה. אלא יכול לתאר מתוך ההסתר רק דברים הפוכים. ולא רק לתאר אותם הפוך, אלא "הפוך על הפוך", שאפילו לא מרגיש ולא מבין מה הם, אלא בצורה גשמית מקולקלת.

ואותו אדם, אם הוא נמצא מצד אחד, ברצון המתאים לפי דרגתו, ומצד שני, מתוך אותה דרגה הוא בכל זאת מכון לאותו מצב מתוקן, זה מספיק כדי שמאותה דרגה מתוקנת שלו באין סוף, האור שממלא אותו שם כאור פנימי, ישפיע על מצבו המקולקל כאור מקיף. כי הנשמה שלו נמצאת באין סוף בצורה מתוקנת ושלימה. משם האדם מזמין את המאור הזה עליו. ולמה זה נקרא "משם", הרי גם הוא עצמו נמצא שם? כי ההסתרות והלבושים מסתירים ממנו את המצב המושלם. אבל אם הוא נמשך למצב המושלם, הוא מעורר משם מאור.

וזו הפעולה שהוא מבצע. האור לא בא אליו, אלא האדם מושך אותו ברצון שלו. וברצון הכללי, שכולם רוצים לתקן את עצמם, מושכים מלמעלה את המאור הכללי, מתוך סבל, מתוך רגש, מתוך הכרה, ואז בא אותו מאור כללי הנקרא "משיח", שמושך אותם חזרה, מתקן אותם ומחזירם למוטב. כי מלמעלה המאור פועל לפי תוקף הרצון של האדם כלפיו. המאור הפרטי נקרא "משיח פרטי". והמאור הכללי שבנוי מאוסף רצונות פרטיים, הוא נקרא "משיח", אבל "בן דוד". מפני שהוא בא מתוך המלכות הכוללת - "השכינה".

מתי גורמים לבורא שביעות רצון?

לבורא גורמים שביעות רצון על ידי המאמץ הקטן ביותר, מהדרגה הקטנה ביותר, הנמוכה, הרחוקה ביותר שיש. בדומה לתינוק שנולד. הפעם הראשונה שהתינוק מגיב על היחס כלפיו, מביא להוריו את השמחה הגדולה ביותר. התגובה הגופנית הקטנה הזאת היא המשמחת ביותר, כי היא באה מתוך ההסתרה. התינוק מגיב בלי לדעת ובלי להבין. כך גם ביחסים עם הבורא.

זאת אומרת, ככל שמתקרבים יותר לבורא, הולכת ופוחתת כביכול אותה נחת רוח שיכולים לעשות לבורא. אמנם לא מדויק לומר כך. אבל כך לפחות צריך לומר בלשון בני אדם. מפני שכלפי בן אדם שנמצא בהסתרה, הוא דווקא מתוך ההסתרה עושה נחת רוח גדול יותר לבורא. אבל רוחניות היא בכל זאת לא כמו גשמיות. כי ככל שמתקדמים ברוחניות, לא מבטלים את ההסתרה.

אור ישר אף פעם לא מופיע בתוך הכלי. צמצום א' לא מתבטל. אלא האדם מתעלה מעל ההסתרה. בונה את עצמו בתוך ההשפעה, בתוך האמונה. ולכן אותו ניתוק בין אור לכלי, שהיה במדרגה הרחוקה ביותר, הוא נשאר ואף הולך וגדל עוד ועוד במדרגות הבאות. כי מוסיפים ומגלים את הרצונות, ואף פעם לא נותנים להם לבוא במגע ישיר עם האור. אלא תמיד בהשפעה, תמיד מעל הרצון.

זאת אומרת, אותה תמימות שיש לתינוק רוחני, שמחזיר תגובה ראשונה על יחס הבורא כלפיו, היא עוד הולכת וגוברת עד לתמימות בכל הכלים, בכל העמקות שלהם. כי האדם כל פעם מתעלה בשכל וברגש מעל הכלים שלו, שהולכים וגדלים לאורך המדרגות. ולא נותן לעצמו לעבוד לפי ההרגשה או לפי ההבנה כמו שעושה ילד בעולם הזה, אלא הוא נשאר בהם תמיד כתינוק.

מה הם "אורייתא" ו"קוב"ה" - שני מצבים או שני סגנונות עבודה?

גם מצבים וגם סגנונות עבודה. יש המשתוקק לאורייתא, ויש המשתוקק לקודשא בריך הוא. אחד יותר "חסידי", ואחר יותר "ליטאי". לא כפי שהם ברמת "בעלי בתים", אלא המתוקנים. "בעל בית" נקרא מי שרוצה לעצמו. ו"תלמיד חכם" נקרא מי שרוצה להידמות לבורא. בורא נקרא "חכם". ומי שרוצה להידמות לבורא בצורת ההשפעה, שלומד מהבורא את צורות ההשפעה האלה, הוא נקרא "תלמיד חכם", תלמידו של בורא. ומי שלא לומד להיות כמו הבורא, הוא נקרא "בעל בית", כי לומד לעצמו.

מי שרוצה להיות כבורא הוא משתמש בחכמת הקבלה, כי היא האמצעי לעורר את האור המחזיר למוטב, ולהגיע להידמות לבורא. זאת אומרת, גם בקרב "בעלי בתים", יש כאלה שיש להם נטייה ללימוד, וכאלה שיש להם נטייה לחסידות. ולמה גדולי האומה, הבעל שם טוב ואלה שאחריו, פיתחו בכל זאת חסידות? כדי להעלות את הרגש. כדי לעבוד נגד הרצון ולעורר באדם קשר לרוחניות. כי השכל היה מסתיר לו מאוד את מטרת הבריאה.

משך מאות אלפי שנים אנשים סברו, שצריך ללמוד ולדעת בעל פה מה כתוב בכל מילה ומילה ואחרי כן ולפני כן, שהמטרה היא "למלאות כרסו בש"ס ופוסקים", ולצאת מהעולם הזה "מנופח" בשכל ממה שכתוב בכל דף ודף. ובעל שם טוב רצה לשבור את התפיסה הזאת. כי בעבודה הרוחנית מדובר על רגש, על תיקון הרצון. ולכן הוא התחיל לעבוד כלפי הלב. אבל גם כנגד הלב הכל לאט לאט הלך והתקלקל, כמו שהתקלקל כנגד השכל. והלימוד של האדם נעשה כולו לטובת עצמו.

זאת אומרת, ישנם "חסידים" ו"ליטאים", אלה שעובדים כנגד הרגש וכנגד השכל. וישנם עובדי ה', אלה שמשתמשים בחכמת הקבלה כדי למשוך את המאור המחזיר למוטב. אבל יש להם נטייה מתוך הרשימו הרוחני לגילוי דרך השכל או דרך הרגש. לפי מבנה האדם, מבנה הנשמה, למה היא שייכת יותר או פחות. בכל אחד ישנם כל תרי"ג הרצונות, אבל ההתמזגות ביניהם היא שקובעת את אופיו של האדם. וכך ישנם רצונות שדורשים יותר השגה, ורצונות שדורשים יותר הרגשה.

ההשגה היא הדרגה האחרונה ביותר שיש בהרגשה. האדם חייב להרגיש ולחקור את מה שהוא מרגיש. אבל ישנם כאלה שבהם נמצאת ההרגשה, וההשגה איננה לעומקה של כל ההרגשה, אלא למידות שונות. ולכן "כשם שאין פרצופיהם שווים זה לזה, כן" במחשבותיהם וברצונותיהם האחד אינו דומה לשני. יש המשתוקקים לאורייתא, ויש המשתוקקים לקודשא בריך הוא. אבל כל אחד ואחד הוא לא רק זה או זה, אלא בהתמזגות. כי אי אפשר אחד בלי השני.

מה הם גילוי רגיל וגילוי כפול?

בהסתר כפול נסתר מהאדם "טוב ומטיב" ו"אין עוד מלבדו". בהסתר אחד נסתר "טוב ומטיב", אבל "אין עוד מלבדו" מתגלה לאט לאט. "גילוי ראשון" נקרא שמגלה "טוב ומטיב", ו"אין עוד מלבדו", אבל בצורה אישית על ידי שרוכש את תכונת ההשפעה. ו"גילוי כפול" נקרא שמגלה "טוב ומטיב" ו"אין עוד מלבדו" כלפי כל הנשמות.

כל אחד ואחד חייב לעבור בתיקון הנשמה שלו את ארבעת השלבים האלה, עד שהיא מגיעה לדבקות השלימה בבורא. ועד שהאדם לא עובר את כל אותם שלבים ולא מגיע למטרה הסופית, לדבקות השלם בבורא, הוא חייב לחזור ולהתגלגל לחיים הגשמיים בעולם הזה, לסבול, להזיע ולהתייגע כדי להגיע למטרה. כי ארבעת השלבים האלה הם הכרחיים.

חזרה לראש הדף
Site location tree