גיליון 4

מהם מאמרי ספר "שמעתי" ולמי הם מיועדים?

מהם מאמרי ספר "שמעתי" ולמי הם מיועדים?

כל מאמרי "שמעתי", הם לאלו שהם בעלי עבודה, ובמיוחד אלה שנמצאים בזמן ההסתרה. בשבילם אלו הם המאמרים שנותנים כל הזמן את הדרך, את הגישה הנכונה למציאות שהם מרגישים. בהדרכה הזאת, חוכמת הקבלה היא מיוחדת ושונה מכל יתר חלקי התורה. כי מתחילים להסביר לאדם, באיזו מציאות הוא נמצא: שהוא במציאות נסתרת, מה נסתר ממנו, איך משחקים איתו עכשיו, איך הבורא עוקב אחריו (מקיף אותו), מה שנקרא "מי עומד אחרי כותלנו". מסבירים לו איך הבורא משחק איתו כלפי ההרגשה שלו וכלפי ההבנה שלו, כלפי מוחא וכלפי ליבא.

ואיך על ידי זה שמנענעים אותו, בדומה לילד שרוצים שילך ומעמידים אותו ומתרחקים ממנו, הבורא מלמד את האדם ללכת. אבל מה נקרא ללכת כשהבורא נסגר? האדם שעושה צעד קדימה, ממלאאת החלל הזה שנפתח לו. אלא עכשיו הוא מרגיש יותר גרוע, ופחות בטוח, מבולבל. האם הדרך נכונה או לא, האם בכלל הוא עושה משהו נכון בחיים? כל מיני הרגשות, כל מיני הסתרות, שקודם לא היו לו. ופתאום הוא נופל אליהן, יורד אליהן. ואת כל החלל הזה של חוסר הביטחון, חוסר ההבנה, וכל אותן ההרגשות הלא נעימות, הוא כעת צריך להשלים.

אם אדם לא עושה צעד קדימה, כמו לקראת אימא שמלמדת את התינוק ללכת, אז הוא לא מתקדם דרך ה"מעבר" הזה. כי להתקדם דרך ה"מעבר" נקרא, שמשתדל בכל פעם ופעם להשלים את הנפילה עם היגיעה שלו. וממה אדם לוקח את ההשלמה הזאת, מהיכן? כאן בא עניין הספרים וסופרים, קבוצה, לימוד, חשיבות ההפצה, וחשיבות התיקון הכללי. כל מה שאדם יכול 'לשתות' מהספרים האלו. כי אין עוד מקור אחר.

אבל לא לחשוב שירידה היא כדי שנחכה עד שהיא תעבור. אלא דווקא זה זמן העבודה. אחרת תקופת המעבר, במקום להיות שלוש שנים או חמש שנים, יכולה להיות עשרים שנה. אם אדם לא משתמש בצורה אפקטיבית, מועילה, בכל הזמנים שבאים עליו. אם לא "מברך על הרע כשם שמברך על הטוב". כי מעבר למחסום כבר אין רע. וכל מה שמדובר על איזו הרגשת הרע, והבנה, זה רק לפני המחסום.

וכאן נמצאים באמת בבעיה גדולה, איך אנו מחזיקים את עצמנו, על ידי הכוח הכללי, יחד, כולם, כפי שמקובלים כותבים. ושדווקא המטרה תהיה כל הזמן ברורה ומבוררת, ותהיה הבנה ויחס נכון להשגחה (קטע משיחה על הקדמה לתלמוד עשר הספירות, 20 מאי 2007).

* * *

איך אפשר למצוא במאמרי "שמעתי" הַכְוָונָה ל"ואהבת לרעך כמוך", לאהבת הזולת ולעבודה הדדית, כמו ההכוונה הברורה שמוצאים במאמרי "מתן תורה" ו"ערבות"?

מאמרי "שמעתי" נכתבו כעצות לאדם, איך הוא צריך לכוון את עצמו להשפעה. בכל המאמרים של "שמעתי" מדובר רק על איך להגיע לתכונת ההשפעה ולא יותר. לאותה תכונה שכולנו צריכים להגיע אליה.

אלא בעבודת ההשפעה יש עבודה כלפי חברה, בתוך קבוצה, שבה מבצעים את כל הפעולות הנדרשות בכוונה, בדיבור, במעשה, בעזרה ההדדית, בהחלטות הדדיות, איך ללכת ולהתקרב למבנה של "אדם הראשון" "כאיש אחד בלב אחד". כל הביצוע הפרקטי של המעשה דהשפעה, שהוא הבחירה החופשית היחידה שיש לאדם.

ויש איך האדם מגיע לביצוע הזה. שהוא לוקח את מאמרי "שמעתי", והמאמרים האלה עוזרים לו. כי מהמאמרים האלה בחלקם מספרים לו איך הוא צריך לבדוק את עצמו ולראות את הכלים שלו, את המחשבות שלו ואת הרצונות שלו. אם הם נכונים או לא נכונים, אם הם נמצאים אצלו מצד הקבלה או מצד ההשפעה. זאת אומרת, מדובר בהם על הבירור שבתוך האדם.

והבירור שבתוך האדם הוא כלפי הקבוצה, כלפי הבורא. כי הם היינו הך. כמו שאומרים בעל הסולם ורב"ש, שבכל מה שיוצא מחוץ לגופו של האדם, אין הבדל בין בורא לבין כל אחד אחר, כי שניהם הם "זר לי". אלא עכשיו אין לנו עסק עם בורא, כי איתו האדם יכול לדמיין אותו איך שבא לו, כמו בכל האמונות והשיטות למיניהם, ואז הוא נעשה מבולבל ויוצא לגמרי מהדרך.

אלא המימוש של דרכנו לבורא, הנקרא "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא", מתממש בתוך החברה. כי בה יש לאדם מה שנקרא "תובעים", שהוא משפיע כלפי החברים והם בחזרה דורשים ממנו ומשפיעים עליו. ואז בתוך מערכת היחסים הזאת הוא יכול לברר בדיוק "מי אני", ולקראת מה הוא הולך.

בכל הספרים האלה, גם במאמרי "שמעתי" וגם באיגרות בעל הסולם ורב"ש, שמדובר בהם על העבודה הפנימית והאישית, האינדיבידואלית, של האדם, החומר מכוון בכל זאת כלפי האדם - מתוך האדם כלפי הקבוצה.

כי מה שנאמר בהם כלפי הבורא, אותו דבר חל כלפי הקבוצה. כמו שבעל הסולם מסביר במאמרי "מתן תורה" או "ערבות", שכך צריך לעבוד כלפי הקבוצה, מפני שזוהי הצורה היחידה והבטוחה ביותר, שהאדם יתאר נכון את היחס שלו לבורא.

ולכן לא מדובר על שני מסלולים מקבילים - קודם מאמרי "שמעתי", ואחר כך עבודה בקבוצה, או קודם העבודה בקבוצה ואחר כך מאמרי "שמעתי". אלא בכל מדובר רק על השגת ההשפעה מצד האדם, מתוך הבירור הפרטי שלו כלפי הזר. והזר הקרוב ביותר והבטוח ביותר לבירור הוא הקבוצה (קטע משיחה על "שמעתי", מאמר ל': "עיקר לרצות רק להשפיע", 14 אוקטובר 2007).

* * *

מאמרי "שמעתי", הם דברים שאמר בעל הסולם בזמן סעודות עם תלמידיו. אולי חסרה בשפה המדוברת עצמה איזו נקיות מיוחדת, בפרט לאחר שהעבירו אותה משפה מדוברת לכתב. אבל גם רב"ש לא כתב אותם בזמן ששמע את הדברים, אלא בדרך כלל לאחר הסעודה היה יושב וכותב מה שהיה שומע בזמן הסעודה. רצוי לנסות לתאר באיזו דרגה צריך להימצא אותו תלמיד ששומע את הדברים האלה, ולאחר שיוצא מהסעודה יושב וכותב ברמה כזאת את מה שאמר רבו.

לכן יכול להיות שחסר פה ושם איזה קשר, כי חסרה מילה או איזו מילת קישור. אבל צריך לקחת בחשבון שהמאמרים האלה הם "שמעתי". ולא מאמר שכותב ועובר עליו המחבר, וחותם על כל פרט בו, כולל על צורתו הפנימית. וצריך להבין שהמאמרים האלה, הם היחידים חוץ מאיגרות בעל הסולם ומאגרות ומאמרי רב"ש, שבהם נמסרת כל תמצית העבודה הפנימית של האדם, שהתגלה בו רצון ודחף לעבודה הזאת, ומוכן לתקן את עצמו.

לפעמים היו מצבים כאלה, שבעל הסולם היה צריך לפתוח בהתחלה באימרה מיוחדת, כדי לסובב את כל השיחה שלו לתועלת התלמידים. וצריך לקחת זאת בחשבון, שמכל מאמר ומאמר אפשר להוציא אותה תמצית שרצה למסור. והיתר, יכול להיות שבצורה כלשהי גם הסביבה גרמה (קטע משיחה על "שמעתי", מאמר ס"ט: "מקודם יהיה תיקון העולם", 04 אוקטובר 2006).

* * *

ואם רוצים להתעמק בבירור מאמרי "שמעתי", אז כדי לקלוט אותם או לשמוע מה שהרב מעט משתדל לפתוח, חייבים להגדיל את המאמצים בקבוצה. כי לא יעזור שכל ולא לשמוע אותו שיעור אלף פעם.אלא יעזרו רק מאמצים של התחברות בין החברים להשגת מטרת הבריאה - דרך אהבת חברים לאהבת ה'. רק המאמצים האלה, הם שיקנו לכל אחד ואחד את היכולת לשמוע מה מדובר בהם. אחרת רק שומעים אותם באוזן חיצונית, בלי שהם מתקשרים עם התנועות והפעולות של הרצון.

הרב יכול לדבר רק באותו מצב שמתאפשר לו. אבל ככל שעושים מאמצים בהתחברות ובהפצה, מאפשרים לו יותר לדבר. רק הפעולות האלה, הן שפותחות את הלב של האדם לקליטת חומר נוסף ברמה אחרת. ולפי כמה שזה קורה, כך האדם מתקדם. אין אפשרות לעשות קפיצות. הקבלה נקראת "תורת הנסתר", מפני שהאדם חייב להכין את עצמו, כדי לקלוט מה שהיא מדברת, מה שהיא אומרת. והקליטה הזאת באה רק ממאמצים בחברה, בין החברים, לבנות מערכת המתאימה למערכת אדם הראשון, לערבות. והערבות עצמה, היא כבר שקולטים את החומר בדרגה האמיתית שלו (קטע משיחה על "שמעתי", מאמר מ': "אמונת רבו, מהו השיעור", 29 אוגוסט 2006).

* * *

צריכים להבין שמאמרי "שמעתי" אמנם שזה נקרא "מאמרים", אבל זה לא נכון. כי מאמר זה מה שאדם בכל זאת כותב, מכין, מתקן, עובר על זה, מעביר את זה לאחרים, בידיעה שישתמשו בזה בצורה מדויקת. אז הוא מקפיד להביע את עצמו כמה שיותר מדויק.

כאן צריכים להבין, שזה מצד אחד מאמרים, מצד שני "שמעתי". שהם באים מתוך השמיעה. הם באים מתוך זה שאחד אומר, ושני שומע. וזה שאומר, מוסר בתוך הטנת"א שלו. יש שם טעמים, נקודות, תגין, חוץ מהאותיות. גם אותיות, אבל אותיות עבודה. אז הוא מוסר הרבה אינפורמציה, שהשני ששומע מקבל אותה, מרגיש אותה, מבין אותה, זה מתלבש בו. מה שאין כן אחר כך, כשרוצים להעביר את זה כבר בכתיבה, יש הבדל גדול בין שפת הדיבור ושפת הכתיבה.

בשפת הדיבור אנחנו מוסרים אחד לשני רוחניות. כמו שכתוב: "נפשו יוצא בדיבורו". או שכמו שכאן הוא אומר: "הבל, קול ודיבור", עד כמה שדברים האלה הם שייכים לפנימיות. מה שאין כן, שרוצים להעביר דיבור כבר לשפת הכתיבה, אז מפסידים שם הרבה מאוד מהפנימיות, שאי אפשר להשלים. לכן, חסרים מילים, חסר הסבר, שבזמן ששומעים כביכול לא היה חסר. אז צריכים להשלים את זה (קטע משיחה על "שמעתי", מאמר קי"א: "הבל, קול ודיבור", 09 פברואר 2005).

* * *

בלימוד הזה של מאמרי "שמעתי", הכוונה היא לקרוא מה שכותב בעל הסולם, בפירוש הנכון והאמיתי שלו. ולא להתפלפל עם הכתוב, מה שבלתי אפשרי, כי העמקות שלו היא אינסופית. עד 125 מדרגות שהאדם יכול להגיע וחייב להגיע, בכל הדרך הרוחנית שלו עד מטרת הבריאה. אלא להבהיר לנו מה הכיוון, את כוונותיו של בעל הסולם, שלפחות יעצבו לנו את תחילת הדרך.

כל מאמרי "שמעתי" צריך לראותם כמאמר אחד, כי הם כולם מדברים על אותו נושא. איך הנברא צריך לחפש בצורה נכונה את המאציל שלו ולהתקרב אליו עד שמגיע לדבקות. בעל הסולם מסתמך על הפסוקים רבים. נוח לו בצורה כזאת להעביר לנו את המסרים שלו. וכך גם היה נהוג לדבר. אבל יש להבין שגם הפסוקים האלה נכתבו על ידי מקובלים מתוך השגה, וצריך להבין את עמקות הנושא. ואיך שכל השלשלת המקובלים, דרך האחרון מהם, בעל הסולם הגדול, מוסרת לנו את שיטת הדבקות.

המאמרים כתובים מתוך השמיעה. שבעל הסולם אמר, ורב"ש רשם. רשם אותם מילה במילה. לא חשוב זכר - נקבה, ולא חשוב באיזה סדר. רשם, מפני שכך בעל הסולם חשב והוציא מפיו. לכן, אנחנו צריכים לדייק דווקא, באיזה צורה שהוא מוציא את זה. שהמחשבות שלנו, יעברו בדיוק אותו הדרך, אם אפשר כך להגיד, בדומה למחשבות בעל הסולם, בזמן שאמר את דבריו האלו.

לכן, ודאי שאנחנו צריכים להבין אחר כך את הפירוש, כמה שנראה לנו שמבינים. ואולי בתוך עצמו האדם משנה קצת סדר המילים, והיה בונה אחרת משפטים, וקשרים בין המילים. אבל, בסופו של דבר, אנחנו, אם נידבק בטקסטים האלה, אנחנו נחשוב בצורה כזאת. אמנם שמתוך זה, הלשון שלנו יהיה כאילו מקולקל, כלפי הרחוב, כלפי חוץ. הסדר המילים, זכר - נקבה, כל הדברים האלה, הם יקבלו איזשהו מין צורה לא המקובלת. אבל, חשוב לנו יותר להיות דבוק בהמקובל הגדול, מה שלראות את היופי הלשון. אנחנו נשתוקק ליופי הפנימי. אז נלך לפי המילים, ופירוש - זה החשוב לנו (קטע משיחה על "שמעתי", מאמר א': "אין עוד מלבדו", 15 דצמבר 2004).

* * *

אני בכוונה לא נותן לכם לשאול הרבה שאלות במאמרי "שמעתי". מפני שקודם כל, בכל מאמר אפשר לשאול את כל השאלות, מהתחלה עד הסוף, של כל התיקונים שאדם עובר, של כל ה-125 מדרגות. "שמעתי" זה כאור ללא כלים, הכלים זה של מי שקורא. ולכן אני לא נותן מקום לשאלות, כי לכל אחד יש שאלות בלי גבול היום, ובעוד רגע, ומחר, ובעוד עשר שנים. אז זה סתם, לא ייתן כלום. זה דבר אחד.

דבר שני, אני במאמרים האלה, רוצה רק ללמד לקרוא את המאמרי "שמעתי". לפתוח אותם טיפה. להוסיף להם דברים, שכל פעם אז אתם, לפי השאלות שיהיו, וכל הזמן יהיו שאלות חדשות, שאתם לפי זהכל פעם תוכלו לפתוח, ובעצמכם לחדש. כי שוב אני אומר, זה האור. שהכלי הוא האדם עצמו, שתמיד משתנה. אז יש לי כאן מטרהאחרת. לא להביא לכם שכל שבדבר, אלא גישה. קצת להיכנס פנימה. ואחר כך כבר תתחיל לחרוט לבד (קטע משיחה על ספר "שמעתי", דצמבר 2004).

מאמר א': "אין עוד מלבדו"

שיחה מ-26.06.07

המאמר הזה מיוחד מאוד, כי הוא נותן לאדם קו ישיר, איך להתייחס לעצמו, לסביבה, למציאות, כדי לחדור לתמונת המציאות האמיתית. כי אנחנו נמצאים במציאות שחלק ממנה אנחנו לא תופסים ולא מרגישים. ואפילו מה שמרגישים ותופסים בחושים, לא כל כך מבינים ממנו היכן נמצאים. והעובדה היא, שכל הזמן טועים בה כמו ילדים קטנים, ולכן חוטפים מכות כמו חיות מסכנות. אבל כדי להינצל מהמכות ולהגיע לחיים שלווים, בריאים ומובנים, בשביל מה קיימים ומה קורה לפני ואחרי שעוזבים את המציאות הזאת, צריך לחדור לתוך כל המציאות כולה ולראות אותה כמערכת אחת כמו שהיא באמת, ולא כפי שנראה לנו.

וכדי לכוון את האדם להתפתחות הזאת, לאותה חדירה פנימית, לפתיחת העולם סביבו, צריך קודם כל לעזור לו להבין את המאמר העיקרי הזה, מפני שהוא מכוון את האדם לגילוי ממשי של העולם. לכן בעל הסולם אמר אותו ביחידות לבנו ברוך אשלג (רב"ש), שרשם אותו מבלי לגלות דבר לאף אחד. גם לא לתלמידיו שלמדו עשרות שנים אצלו. אף אחד מהם לא ידע על קיומם של מאמרי "שמעתי" למעט אחד נבחר. כי המאמרים לא היו מיועדים לכל אדם, אלא רק למי שהיה לו מבנה נשמה מיוחדת, ודחף מיוחד לגלות את העולם הרוחני. ומפני שעוד לא הגיע זמנם לקבל אותה הכוונה איך לפתוח עיניים ולראות את המציאות, הם לא קיבלו לקרוא את המאמר.

מאמרי "שמעתי" הם מאמרים מיוחדים מאוד. יש להם ייחודיות וכוח שאין בחומר אחר שהשאירו המקובלים. הם כתובים בחדות רבה שמחדדת מאוד את הכיוון, ונותנים לאדם הכוונה ברורה ומפורטת לאן לכוון את עצמו ואת נקודת המבט שלו, ואיך לרכז את תשומת לבו כלפי המציאות כך, שיוכל לחדור לפנימיותו. והאנשים שמוכנים למעבר הזה, כי צריך להיות בהכנה לקראתו, המאמר הזה יכול לעזור להם, אם קוראים אותו פעמים רבות ויודעים אותו בעל פה. וגם עוזר מאוד לשנן ממנו את הדברים הנאמרים, וכל הזמן ללכת ולהיות בתוכו, כי מה שלא מבינים בקריאה ראשונה מבינים בקריאה שנייה.

המאמר הזה מכוון את האדם לפתיחת העולם סביבו. כי העולם שלנו הוא כוח אחד ומערכת אחת, מערכת הטבע, שהיא נקראת "אלוהים". ואם מתייחסים כך לכל מה שקורה, לכל המקרים שנראים לנו בלתי קשורים זה לזה, לכל מה שנראה לעינינו מחולק ומדורג - כל חלקי הטבע השונים, כל הדרגות למיניהן, דומם, צומח, חי, מדבר, כל הזמנים, עבר, הווה ועתיד - ומייחדים את כל קיום המציאות והמציאות עצמה לשורש אחד, לשורש של הטבע, לבורא, אז מתחילים לראות את כל עבודת המערכת עלינו. איך האדם נכלל בה, היכן הטעויות שלנו, איך לזהות את עצמנו כלפיה. ואחר כך אפילו איך לזהות אותה מערכת של הטבע והעולם בלעדינו. זאת אומרת, עד כמה שאפשר להפריע פחות לתמונה הזאת, ואז לגלות אותה כפי שהיא.

"הנה כתוב אין עוד מלבדו", שפירושו, שאין שום כוח אחר בעולם, שתהיה לו יכולת לעשות משהו נגדו יתברך." זאת אומרת, יש רק כוח אחד שנמצא מולנו. והאדם מתוך מה שהוא מרגיש, הוא צריך להגיד כמו שאומרים חז"ל, ש"אין עוד מלבדו", שיש רק כוח אחד שפועל עליו. "ומה שהאדם רואה, שיש דברים בעולם, שהם מכחישים פמליה של מעלה," כאילו אין רק שליטה אחת ששולטת עלינו, "הסיבה היא, שכך הוא רצונו יתברך." אותו כוח אחד שפועל עלינו, הוא מסדר כך שנתבלבל ונחשוב שישנם הרבה כוחות והרבה סיבות. אבל האמת היא שיש רק כוח אחד.

ולמה הוא עושה כך? "וזהו בחינת תיקון," זאת אומרת, בכוונה הבורא גורם לנו את הבלבול הזה, כאילו יש בחיי האדם דברים רבים: משפחה, בית, עבודה, משטרה, בעלי בית, שונאים, אוהבים, עמים, ארצות, מזג אוויר, בריאות - אלף ואחת סיבות וכוחות שפועלים עליו והוא נמצא בתוכם. אבל אחריהם יש רק מחשבה אחת, כוח אחד, מטרה אחת. ומה שנראה לו כאילו הוא נמצא מכל הצדדים בלחצים והשפעות, הכל רק נדמה לו. כי הבלבול הזה הוא תיקון "הנקרא "שמאל דוחה וימין מקרבת"."

זאת אומרת, אותו כוח אחד שמשפיע על האדם דרך השפעות שונות, מנוגדות וזרות, שהאדם לא יכול לקבל אותן כטוב אחד, אלא כטוב ורע מכל מיני כיוונים בכל מיני רמות של הרגשה והבנה, שלא מסוגל לייחד אותן, ולא להבין למה ובשביל מה הן, הכל נועד רק כדי לפתח אותו. כי אם מלכתחילה האדם היה מרגיש הכל ככוח אחד, הוא לא היה מתפתח וגדל. לכן נאמר שהתיקון מורכב מ"שמאל" שדוחה ו"ימין" שמקרב. כי תמיד יש שני דברים מנוגדים בכל מיני אפשרויות ורמות ואופנים, שהם הולכים כך כמנוגדים אחד מול השני.

"כלומר, מה שהשמאל דוחה זה נכנס בגדר של תיקון." והתיקון הוא, שאפילו אם האדם רוצה לחדור לפנימיות שלו ולחקור את המציאות, ולהתקרב לאותו כוח אחד, ולהיות טוב, ולהיות רגוע ונוח לבריות, ולהיות חיובי לא חשוב באיזו צורה, נותנים לו סתירה, והוא הופך להיות משהו אחר, ונתקע בכל מיני דברים. "זאת אומרת שישנם דברים בעולם, שבאו מלכתחילה" במיוחד, "על הכוונה להטות את האדם מדרך הישר," ואפילו שהוא כבר רוצה לגלות, ורוצה להסתדר ולהיות בסדר גמור, הם לא נותנים לו, אלא דוחים אותו "מדרך הישר, ועל ידיהם הוא נדחה מקדושה."

מדובר על מי שכבר רוצה להתקרב ולהבין ולגלות את המטרה, ולא על מי שחי חיים רגילים. אלא על אלה שנכנסים לדרך ורוצים להגיע לרוחניות, להבין בשביל מה הם חיים ולמה, איך הם בנויים, מה קורה להם, מה יש לפניהם, שמתעוררת בהם כבר השאלה על מהות החיים. אם האדם רוצה להגיע למטרת החיים, הוא מקבל בדרך הרבה סטירות ומכות בחיים והרבה סתירות במוח. ואז הוא מבולבל ומיואש ולא יודע מה קורה איתו ולמה. אבל כל הסתירות והמכות האלה הם תיקון, אומר המאמר.

ולמה הדחיות האלה? "והתועלת מהדחיות היא, שעל ידן האדם מקבל צורך ורצון שלם," דווקא על ידי כל הבעיות האלה שיש לאדם בדרך, הוא כל כך רוצה וכל כך מבין שהוא חייב רצון שלם, שהבורא, "שהקב"ה יעזור לו." כי בהתחלה הוא לא יכול היה לחשוב על זה, לא היה כל כך איכפת לו שהכוח העליון הוא אחד. אבל ככל שהוא מתקדם, ורואה את הסתירות והבעיות, ורואה שלא מסוגל, ונעשה יותר מיואש, אם הוא בכל זאת רוצה לפרוץ קדימה ולא לעזוב ולרדת מהדרך, אז הוא מגיע למצב של אין ברירה שהכוח האחד, שהוא מתחיל לגלות אותו כאחד, יעזור לו.

"כי אחרת רואה שהוא אבוד:" ולמה הוא אבוד? "לא די שלא מתקדם בעבודה," בהתפתחותו האישית, בכניסה שלו לרוחניות, בעבודה על עצמו, "אלא הוא רואה" אפילו "שהולך אחורה," כי הוא מבולבל ומיואש, ומבין פחות מקודם, ונכנס לייאושים ולמחשבות ולהפרעות כאלה, שזורקים אותו פתאום למצבים שלא חשב אי פעם, שעוד ייכנס אליהם, ויתבלבל בכל התאוות האלה, ובכל הדברים השטותיים האלה שיש בעולם. אבל הכל מסודר לאדם בדרך, כדי שיטעה עד הסוף.

"היינו אפילו שלא לשמה," למרות האפשרויות להתקדמות כלשהי, "אין לו כוח לקיים את התורה ומצוות," למשוך את המאור המחזיר למוטב, לתקן את עצמו ולהתקדם קדימה, "שרק על ידי התגברות אמיתית על כל המכשולים למעלה מהדעת," שיוכל להמשיך מה שלא יהיה, אם תהיה לו עזרה כזאת שיוכל לעשות כך, אז "הוא יכול לקיים את התורה ומצוות." זאת אומרת, לתקן את עצמו כדי להגיע לאור. כי "תורה ומצוות" נקרא תיקון האדם כדי להגיע לרוחניות. אם תרי"ג הרצונות שהאדם כלול מהם, מתוקנים בהתאם לכוח העליון, אז הוא ניכנס לעולם הרוחני.

אם האדם אחרי כל המכשולים והבעיות של החיים הרגילים, עוד רוצה להתקדם וללכת לכיוון המטרה הרוחנית, מחכות לו הרבה הכנות והבטחות והפתעות נעימות ולא נעימות, אבל כולן כאחד מיועדות כדי להביא את האדם לייאוש הסופי מכוחותיו, ולהבנה והרגשה שרק הכוח העליון שנסתר אחריהם יכול לעזור לו. "אבל לא תמיד יש לו כוח ההתגברות למעלה מהדעת," להמשיך בכל זאת אחרי כל פעם ופעם שהוא נופל, "ואחרת הוא מוכרח לנטות, חס ושלום, מדרך ה'," מהדרך הישרה לבורא, "אפילו משלא לשמה." אפילו כמו שכל אחד מרגיש בחיים שלו, איך שהוא מתקדם.

"והוא, שתמיד אצלו הפרוץ מרובה מהעומד," כי בדרך יש זמנים טובים וזמנים רעים, ולו נראה "היינו שהירידות הן הרבה יותר מהעליות." שהוא נעשה יותר ויותר שפל, מבולבל, ולא יכול להסביר למה זה קורה. "ולא רואה בזה שיהיה סוף המצבים האלה, והוא ישאר תמיד מחוץ לקדושה," כי הדרך הזאת לא תיפתח לו משהו, השיטה הזאת כנראה לא עובדת עליו, אם היא בכלל עובדת. "כי הוא רואה שאפילו" במקצת "כקוצו של יוד" מה ששייך לרוחניות "קשה לו לקיים," הוא פשוט לא מסוגל לעשות את כל הדברים האלה, להשפיע, לדרוש מעצמו אהבת הבריות, להיות דומה לבורא.

הוא מוכן להגיע לרוחניות מתוך סקרנות, או מתוך שהוא עצמו לוחץ ורוצה לפרוץ. אבל לא מתוך הדרישה הזאת שפתאום הוא רואה לפניו, אותה בלתי אפשרי לו לבצע. ולמה קורה כך? כי הבורא סידר לנו להגיע לרוחניות מטבע הפוך לחלוטין. לכן לא פורצים לעולם הרוחני, כי לא רואים אותו. הוא נמצא, אבל רואים אותו בגל אחר. הוא נמצא במימד אחר מאותו מקום היכן שהאדם נמצא.

אלא "רק בהתגברות למעלה מהדעת," שיוצא מתוך הטבע שלו מעל הטבע, אז האדם נכנס למימד הרוחני. "אבל לא תמיד הוא מסוגל להתגבר. ומה יהיה הסוף?" כי אלה שבאים ללמוד חוכמת הקבלה, יש לפניהם טווח התקדמות מאוד לא פשוט. מסננים את כולם, את כל מי שבא, כמו שכתוב: "אלף נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה". מתקדמים רק אלה שכבר מוכנים מקודם, או אלה שיכולים לחזק את עצמם על ידי התיקונים והתרגילים האלה שהם נכללים בהם, כל הסטירות והבעיות וההסתרות והייאושים. ואילו האחרים נופלים.

כמו בדוגמא שבעל הסולם נותן על הריצה להר המלך. הוא אומר שהעלייה לרוחניות דומה לטיפוס על ההר להגיע להיכל המלך ("הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות קל"ג): "גם יש לדעת, שמה שאמרנו, שאין ענין הבחירה נוהג אלא בזמן הסתר הפנים, כנ"ל (ד"ה וצריכים) אין הכונה, שאחר שזכה להשגחה של גילוי פנים, אין לו עוד שום טורח ויגיעה, בעסק התורה והמצוות, אלא אדרבה, עיקר העבודה בתורה ומצוות כראוי, מתחילה אחר שזכה האדם לתשובה מאהבה, כי רק אז אפשר לו, לעסוק בתורה ומצוות באהבה ויראה כמצווה עלינו. ולא איברי עלמא, אלא לצדיקי גמירי (ברכות ס"א).

אלא הדבר דומה, למלך, שחשק לבחור לעצמו, כל אוהביו הנאמנים לו ביותר שבמדינה, ולהכניסם לעבודתו בהיכלו פנימה." זאת אומרת, מי שיכול לתקן את עצמו בהתאם לתכונות הרוחניות, הוא נכנס. ומי שלא יכול, הוא לא נכנס. "מה עשה," איך המלך סינן אותם? "נתן צו גלוי במדינה, שכל הרוצה כקטן כגדול," לא חשוב מי, כל אחד יודע שאפשר לבוא אליו, "יבא אליו לעסוק בעבודות הפנימיות שבהיכלו." זאת אומרת, להיכנס לעולם הרוחני. "אבל" לא כל אחד בצורה ישירה, כמו שבא לו כך מן הסתם, אלא המלך "העמיד מעבדיו שומרים רבים, על פתחו של ההיכל," כל מיני כוחות, שעומדים על פתחו, "ובכל הדרכים המובילים להיכלו," כדי להפריע לאדם לבוא להיכל המלך.

אבל בדחייה הזאת שהם דוחים את האדם, הם מלמדים אותו איך להתקדם. כמו שפותרים תרגילים שנותנים בבית ספר או באוניברסיטה, או משחקים שנותנים לילד קטן, שהוא חייב להזיע כדי לפתור אותם, אבל מהם הוא לומד להיות גדול. הדחיות הללו אינן סתם דחייה, אלא תהליך לימודי. שהאדם מקבל "עזר כנגדו" וממנו לומד מהי רוחניות. כי אין מקום מסוים שאליו צריך לרוץ ולהגיע. אלא האדם צריך לתקן את עצמו, לפתח את החוש השישי, ודרכו להרגיש את העולם הרוחני. לפתוח את הכלי של הנשמה, שאז הוא ירגיש ויראה את עצמו חי בעולם הנצחי. לאדם יש רק נקודה, וצריך לפתח ולפתוח אותה. וכל השומרים והשוטרים יחד עם היגיעה שלו לעקוף אותם, הם עוזרים לו לפתח את החוש שבו הוא יחיה, הנקרא "נשמה".

"וציווה אותם להטעות בערמה את כל המתקרבים להיכלו, ולהדיחם מהדרך המוביל להיכל. וכמובן, שכל בני המדינה התחילו לרוץ להיכל המלך," מטעם הרצון לקבל, האדם נדחה לדברים שנראים לו טובים. החיים שלו הם קשים, אין בהם כלום, פתאום נפתח איזה רצון שמושך אותו למקום כלשהו, ואז האדם רץ. "אמנם, נידחו" אלה אנשים "בערמת השומרים החרוצים, ורבים מהם התגברו" בכל זאת "עליהם," על השומרים, "עד שהצליחו להתקרב אל פתח ההיכל, אלא ששומרי הפתח היו חרוצים ביותר, ומי שהוא שהתקרב אל הפתח הסיתו אותו" השומרים "והדיחו אותו במזימה רבה, עד ששב כלעומת שבא." זאת אומרת, האדם מתייאש, הדרך לא שווה בעיניו כי אין לו כלום ממנה, הוא לא מרוויח ולא מצליח.

"וכן חזרו ובאו ושבו, ושוב התחזקו וחזרו ובאו ושבו," אנשים שבכל זאת רצו לפרוץ לרוחניות, "וכן חזרו חלילה כמה ימים ושנים, עד שנלאו מלנסות יותר. ורק הגבורים מהם," לא הגיבורים בכוח, לא החכמים, לא הזריזים, לא המצליחים והמבריקים, כי שום דבר לא עוזר. אלא "גיבורים" נקראים אלה "אשר מידת סבלנותם עמדה להם," הם "וניצחו את השומרים ההם, ופתחו הפתח," הם נכנסו לעולם הרוחני, "זכו תיכף לקבל פני המלך, שמינה כל אחד על משמרתו המתאימה לו." "וכמובן, שמאז ואילך, לא היו להם עוד עסקים עם השומרים הללו, שהסיתו והדיחו אותם ומררו את חייהם כמה ימים ושנים, בהלוך ושוב על הפתח, כי זכו לעבוד ולשמש מול הדר אור פני המלך בהיכלו פנימה."

"כן הוא הדבר בעבודת הצדיקים הגמורים, שהבחירה הנוהגת בעת הסתר פנים, ודאי אינה נוהגת עוד מעת שפתחו הפתח להשגת ההשגחה הגלויה, אמנם, מתחילים בעיקר עבודתו יתברך, שמבחינת גילוי פנים, שאז מתחילים לפסוע על המדרגות הרבות, שבסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, בסוד הכתוב וצדיקים ילכו מחיל אל חיל, וכדברי רבנו ז"ל, שכל צדיק וצדיק נכוה מחופתו של חברו, אשר העבודות הללו מכשירות אותם לחפץ ה', שתתקיים בהם מחשבתו יתברך שבבריאה, שהיא "כדי להנות לנבראיו", כידו יתברך הטובה והרחבה."

אם האדם בוחר ללכת בדרך, אז כל הדחיות שהוא מקבל, הן רק כדי לתקן אותו. כי האדם לא מקבל דחיות מן הסתם, אלא לפי הנשמה שלו. כל אחד בנוי מכל מיני כוחות, וחייב כל כוח וכל אופן שיש בו בפנים, לסובב כך שבו הוא יתפוס את העולם הרוחני. ואם הוא יסובב בנשמה את כל החיישנים האלה של תרי"ג הרצונות, כל אחד לכיוון הנכון שלו, שכל הרצונות יחד יהפכו לגלאי שתופס את העולם הרוחני, אז הוא יתפוס את הרוחניות. אבל אם חסר לו אפילו אחד מהם, לא יעזור לו כלום. כי החוק הוא ש"אין מקצת ברוחניות".

זאת אומרת, רק בעולם שלנו יכולים לתפוס את העולם עם עין אחת, עם ראייה פחות טובה, עם שמיעה לא טובה. אבל ברוחניות חייב להיות כלי מוכן לתפיסה שלימה. ולכן כל תרי"ג הרצונות שנמצאים בתוך הנשמה ומהם הנשמה נכללת, הם חייבים להיות מסודרים כאחד לקליטת המציאות הזאת של המימד הרוחני. וחייבים לעבור עוד ועוד כל מיני תרגילים, כי כל תרגיל מתקן משהו אחר בתוך האדם.

אם היינו יודעים מה הוא מתקן, אם היינו מרגישים ורואים את התיקונים האלה, אז היינו רואים כל פעם שמשהו משתפר והולך. אבל ברוחניות לא רואים שמתקדמים, כי רוצים לקדם את האדם לתכונה מעל האגו שלו. ואם היה רואה איך כל פעם הוא משתפר, הוא היה נעשה יותר אגואיסט והיה מתרחק מהרוחניות ולא מתקדם אליה. לכן ככל שמתקדמים מרגישים דווקא פחות ביטחון שמתקדמים.

והאדם שהולך בדרך ורוצה לשפר את עצמו, הוא מגלה שאין לו כוח להתגבר מעל הדעת, מעל כל המכשולים שבאים, ללכת קדימה למרות מה שקורה לו, ולרצות בכל זאת להגיע לגילוי המטרה, לגילוי אותו הכוח אחד שפועל בכל המציאות - פועל בו מבפנים ופועל עליו מבחוץ, ומסובב לו את כל הדברים עד שהוא מבולבל ולא יודע היכן הוא. במחקר הזה הוא רואה ש"האני" שלו לא נמצא. כי כל הכוחות, כל המחשבות מה שיש בו, אפילו על עצמו, ואפילו על הבורא, על אותו כוח שמפעיל את הכל, גם הם רצונות וכוחות ומחשבות שבאים מהבורא. אז היכן "האני" שלו עצמו? אין אני. כי גם אותה הרגשה, שהאדם חוקר את עצמו ואת הבורא, באה מהבורא. וכך האדם מרגיש שאותה הרגשה כאילו הוא נמצא באיזו מציאות, היא נעלמת. והנקודה הזאת בדיוק היא החשובה, כי ממנה והלאה הוא יכול להיכנס לרוחניות. מרגישים אותה במקצת גם בתחילת הדרך כדי לקבל אחיזה מסוימת.

"אבל לא תמיד יש לו כוח ההתגברות למעלה מהדעת, ואחרת הוא מוכרח לנטות, חס ושלום, מדרך ה', אפילו משלא לשמה. והוא, שתמיד אצלו הפרוץ מרובה מהעומד, היינו שהירידות הן הרבה יותר מהעליות." כי רואה שנזרק אחורנית ולא מתקדם. הוא בודק את עצמו בכלים האגואיסטים שלו, ובכלים האלה רואה שהוא כל הזמן מפסיד יותר ויותר ומתרחק. כי אין לנו עם מה למדוד התקרבות לרוחניות, אין לנו כלי מדידה מתאימים, סרגל מדידה. כי כל הסרגלים שלנו, כל המדידות שלנו בגובה, ברוחב ובמשקל, הם כולם בכלים האגואיסטים. ולכן אם מודדים בכלים האלה, רואים שמפסידים. ובאמת מפסידים, כי מתרחקים מהאגו. אבל רק נראה לנו שזה הפסד. כי אם היינו מודדים את עצמנו בכלים אחרים, רוחניים, אז היינו רואים שבאים ומוסיפים, זאת אומרת, שיש לנו רווח.

בכלים האמיתיים שלנו, האגואיסטים, הטבעיים, כל הזמן רואים שמפסידים, אבל זה לא אומר שמתקרבים לרוחניות, אלא נאבד אפילו מה שהיה. וזה שובר את האדם. "ולא רואה בזה שיהיה סוף המצבים האלה, והוא ישאר תמיד מחוץ לקדושה," לרוחניות, וגם מחוץ לגשמיות, "כי הוא רואה שאפילו כקוצו של יוד קשה לו לקיים," אפילו אותם תנאים שהוא קורא על רוחניות. אלא הוא יכול "רק בהתגברות למעלה מהדעת, אבל לא תמיד הוא מסוגל להתגבר. ומה יהיה הסוף?"

"אז הוא בא לידי החלטה, שאין מי שיכול לעזור אלא" אותו כוח שנקרא "הקב"ה בכבודו ובעצמו." אותו כוח נעלם שמארגן ומסובב אותו מבפנים, ומסובב לו את כל המציאות מבחוץ. "וזה גורם שיקבע בלבו תביעה אמיתית," צעקה פנימית, דרישה תקיפה וחזקה, "שה' יפתח את עיניו ולבו, ויקרבו באמת לדביקות ה' בנצחיות. נמצא לפי זה, שכל הדחיות שהיו לו, היו כולן מאת ה'." רק אז הוא מתחיל לגלות שהכל הוא כוח אחד, שאותה סיבה אחת פועלת עליו, ואותו כוח אחד כל הזמן משחק איתו ומסובב ומבלבל אותו, כדי להביא אותו לפיתרון הנכון של כל הסתירות והבעיות.

"היינו שלא מטעם שהוא לא היה בסדר, שלא היתה לו היכולת להתגבר," על כל הבעיות, "היו לו הדחיות," שהרגיש אכזבה וחוסר כוחות ולא רצה ללכת קדימה. זה לא היה בכלל תלוי בו. "אלא לאלו אנשים שרוצים באמת להתקרב לה'," לרוחניות, "ובכדי שלא יהיה מסתפק במועט, כלומר שלא ישאר בבחינת ילד קטן בלי דעת, ומשום זה ניתנת לו מלמעלה עזרה," איזו עזרה? "שלא תהיה לו היכולת לומר, שברוך ה' שיש לו תורה ומצוות ומעשים טובים," שהוא מתקדם כביכול, "ומה חסר לו עוד." והוא בא ונכנס לרוחניות.

זאת אומרת, מי שהולך לקראת רוחניות, תמיד נראה לו שהוא הולך לקראת הפסד, שאין לו שום דבר, שיותר ויותר לא ברור לו, שהוא יותר ויותר לא מרגיש. והדרך היא תמיד הפוכה, כי מתרחקים מהמדידות האגואיסטיות עד שבאים לידי משבר. ורק אחרי המחסום, אחרי המשבר הזה, מתחילים לגלות את העולם הרוחני.

"וזה דווקא אם באמת יש לאדם הזה רצון אמיתי, אז האדם הזה מקבל עזרה מלמעלה," איזו עזרה מלמעלה האדם מקבל, אם יש לו רצון אמיתי והוא דוחף את עצמו? "ומראים לו תמיד איך שהוא לא בסדר במצב הנוכחי, דהיינו ששולחים לו מחשבות ודעות, שהם נגד העבודה." נגד העבודה הרוחנית, נגד ההתקרבות לבורא. כמו אותם השומרים שכל הזמן דוחפים את האדם חזרה. איך? פתאום יש לו בעיות בעבודה או עם המשפחה, פתאום נראה שהבריאות לא משהו, פתאום הרוחניות כבר לא מושכת, אלא הוא נעשה מבולבל, וחושב על האנשים האחרים שנמצאים בדרך שהם מבולבלים, שהם לא מבינים כלום, ומי הם בכלל, הם לגמרי לא חשובים.

מכל הצדדים מסובבים לו אלף ואחת סיבות. "וזהו בכדי שיראה, שאין הוא בשלמות עם ה'." שהוא לא יכול להשלים את עצמו באותו כוח אחד. כך מנענעים את האדם עד שמרגיש מנותק לחלוטין וחסר כל תקווה. "ועד כמה שהוא מתגבר, הוא רואה תמיד, איך הוא נמצא במצב שהוא רחוק מקדושה," מרוחניות, "משאר עובדים," האחרים, "שהם מרגישים שהם בשלמות עם ה'." שהם מבריקים ומבינים ויודעים מה קורה, והוא ממש ההפך מהם.

"מה שאין כן הוא, בתמיד יש לו טענות ותביעות," על הבורא, ועל העולם, ועל עצמו, "ולא יכול לתרץ את ההתנהגות של הבורא," של הכוח העליון כלפיו. הוא כל כך משתוקק אליו ולא מרגיש ממנו שום תגובה חזרה. ממש לא בסדר "איך שהוא מתנהג עמו." הבורא הזה. "וזה גורם לו כאב, מדוע הוא לא שלם עם הקב"ה." זאת אומרת, יחד עם זה שרואה את עצמו מלא טענות ותרעומות על הבורא, כואב לו שכך קורה איתו.

"עד שבא לידי הרגשה, שממש אין לו שום חלק בקדושה." שממש אין לו שום סיכוי, שאי פעם יכנס לרוחניות. "והגם שמקבל לפעמים איזו התעוררות מלמעלה," שמרגיש פתאום איזה משב אויר שבא והכל נפתח, והכל מתברר, ונושם, וחי. והעולם הזה נעשה לו שקוף, ודרכו הוא מרגיש שיש עוד כוחות. שמכל הצדדים נעשה פתאום מלא ואפילו סמיך. ובעצמו מרגיש שמקבל תפיסה והרגשה. אבל אפילו שמרגיש התעוררות "מלמעלה", זאת אומרת, שבאה פתאום בלי שהוא עצמו יקבע מתי ובאיזו שעה לקבל אותה, "שמחיה אותו לפי שעה, אבל תיכף הוא נופל למקום השפלות." זאת אומרת, הכל נעלם. כמו שבא כך הולך, והוא לא בעל הבית להזמין או להחזיק את ההתעוררות הזאת במאומה.

"אולם זוהי הסבה שגורמת לו שיבוא לידי הכרה, שרק ה' יכול לעזור, שיקרב אותו באמת." כי הכוח הזה שמנענע אותו גם לטוב וגם לרע, ועושה לו את כל שינויי המצבים, גורם לאדם לאבד את עצמיותו, ולהבין שהוא נמצא בשליטתו, ואז להיכנע. אבל לא האדם עצמו נכנע, אלא האגו שלו, הטבע שלו, מפסיק לשלוט מבפנים. ומאותו רגע ואילך האדם מתחיל להיכנס להרגשת הכוח הזה שפועל עליו מבפנים ועל כל העולם מבחוץ. וכך מתחיל יותר ויותר להכיר אותה מערכת אחידה הנקראת "כוח עליון".

"האדם צריך להשתדל ללכת תמיד בדרך שהוא דבוק בו יתברך," באותו כוח עליון. לראות שרק הכוח הזה קיים, וחוץ ממנו לא קיים כלום. כל אחד ואחד שרוצה לפענח את סוד החיים, כל אדם שמתחיל את הדרך, הוא צריך להשתדל כל רגע ורגע לזהות, שכוח אחד בלבד עושה בו הכל. מפעיל אותו מבפנים על ידי כל המחשבות והרצונות והדחפים, כמו יד שמתלבשת בתוך כפפה. ועושה לו מבחוץ את כל התנאים סביבו מהקטנים ועד הגדולים, בכל הרמות, דומם, צומח, חי, מדבר, לא חשוב מי ומה, קרובים, רחוקים, עולם, טבע, מזג אוויר. כל מה שהאדם יכול לתאר לעצמו מבפנים ומבחוץ, בא לו מהכוח האחד.

אם האדם שומר על עצמו כל רגע ורגע לא לצאת מהתפיסה הזאת, "כלומר שכל מחשבותיו יהיו בו יתברך." אז הוא רואה עד כמה משחקים איתו, וכל הזמן רוצים להוציא אותו מהתפיסה הזאת, כדי שיתגבר וישמור עליה. ובדרך הזו בדיוק האדם בא ועולה אל ההר הנקרא "היכל המלך".

"היינו, אם אפילו שהוא נמצא במצב הכי גרוע, שאי אפשר להיות ירידה יותר גדולה מזו," זאת אומרת, אפילו שהוא נזרק לגמרי לתוך רגשות ובלבולים, אם בכל זאת בפנים בתוך הראש נשאר לו איזה זיכרון קטן, שהמצב בא לו מאותו כוח אחד, אם למרות הירידה והבלבולים הנוראים ביותר, נשארת לו עדיין איזו נקודת קשר, "אל יצא מרשותו יתברך," זאת אומרת, חייב לחזק כמה שאפשר את נקודת הקשר הזאת. כי "אדם" נקרא נקודת הקשר עם הבורא. ואם נקודת הקשר הזאת מתנתקת, הוא נמצא במצב הנקרא "בהמה". כי יש לו רק את שתי צורות הקיום האלה.

"כלומר" ואל יצא מרשות הבורא, "לחשוב שיש רשות אחרת," עוד מישהו שמפריע ועושה משהו, איזה שליטה "שהיא לא נותנת לו להכנס לקדושה, שבידה להטיב או להרע" לאדם.

"פירוש, שאל יחשוב שיש ענין כח של סיטרא אחרא," כל מיני כוחות טומאה ועין הרע למיניהם. שיש קדושה, ויש קליפה, טומאה, "שהיא לא נותנת לאדם לעשות מעשים טובים וללכת בדרכי ה'," ולהתקרב. "אלא יחשוב שהכל נעשה" ממקור אחד, "מצד ה'."

"וזהו כמו שאמר הבעל שם טוב, שמי שאומר שיש כח אחר בעולם" חוץ מאותו כוח אחד של הבורא, אותו טבע אחד שכולל את הכל, מי שחושב שיש עוד כוח, "היינו קליפות," הוא נמצא בשליטת הקליפה. כי המחשבה הזאת שיש כוח חוץ מהבורא, חוץ מאותה שליטה אחת, היא נקראת "קליפה" או "טומאה".

"האדם הזה נמצא בבחינת "ועבדתם אלוהים אחרים"," שהוא עושה פסלים, "שלאו דווקא במחשבה של כפירה הוא עובר עבירה. אלא אם הוא חושב שיש עוד רשות וכח חוץ מה'," חוץ מכוח אחד, "הוא עובר עבירה." זאת אומרת, הוא נקרא "עובד עבודה זרה". ולא כל האנשים האלה שעושים פסלים ומשתחווים אליהם. אלא "להשתחוות" נקרא לחשוב שיש כוח אחר חוץ מהכוח האחד, שמנהל מבפנים כל אחד מאיתנו ומבחוץ את כל המציאות.

"ולא עוד, אלא מי שאומר שיש לאדם רשות בפני עצמו," זאת אומרת, שהוא בעצמו קובע משהו, "היינו אומר שאתמול הוא בעצמו לא היה רוצה ללכת בדרכי ה'," אלא היה עושה כך או כך, כי חושב שהאדם קיים בפני עצמו, "גם זה נקרא "עובר עבירה של כפירה". כלומר שאינו מאמין שרק הבורא הוא מנהיג העולם." אבל רק אם מתקדמים בצורה כזאת שמבטלים הכל חוץ מאותו כוח אחד, אז יוצאים מהעולם הזה ונכנסים לעולם הרוחני, ומגיעים לקיום אחר.

"אולם בזמן שעבר איזה עבירה," זאת אומרת, נמצא באיזו מחשבה, שמישהו או משהו עושה לו טוב או רע, או שאותם מחשבה ורצון שפתאום עולים בו, הם באים ממנו עצמו. אם הוא לרגע אחד חושב כך, ומשייך את המחשבה הזאת, או הרצון, או הפעולה, או השליטה, או הכוח, למשהו אחר חוץ מלחבר אותו לבורא דרך כל הלבושים והאופנים, אז נקרא שהוא "עובר עבירה". ואין עבירות אחרות לאדם, אלא רק הבלבול הזה. ואין לו מצוות אחרות, אלא רק למרות כל הבלבולים האלה לחבר את עצמו לכוח אחד.

אבל אם הוא עובר אותה עבירה ומתבלבל פתאום לחשוב שאשתו כועסת עליו, ולא רואה שהכל בא מהבורא, אז "ובטח שהוא צריך להתחרט ולהצטער על מה שעשה את העבירה," למה יצא מאותה מחשבה שהמצב הזה שייך לבורא, והתחיל לחשוב שהוא שייך למישהו אחר. אלא "גם כאן צריכים לסדר את סדרי הצער והכאב: על איזו נקודה הוא תולה סבת גורם העבירה, שעל נקודה זו צריך להצטער." כי לחזור בתשובה לא נקרא להתחרט על המחשבה שפועלים כוחות אחרים חוץ מהבורא. הצער הזה לא מספיק כדי שיצמיד את עצמו לאותו עיקרון של "אין עוד מלבדו"

אלא "והאדם צריך להצטער אז ויאמר: "זה שעשיתי את העבירה, הוא מסבת שהקב"ה זרק אותי מהקדושה," סידר את הבלבול הזה, "למקום טינופת לבית הכיסא, ששם מקום הפסולת"." כך חז"ל קוראים ליציאה מהקשר עם הבורא. "כלומר, שה' נתן לו רצון וחשק להשתעשע ולנשום אויר במקום סרחון. (ואפשר לומר שמובא בספרים, שלפעמים האדם בא בגלגול חזיר, שהאדם מקבל רצון וחשק לקבל חיות מדברים, שכבר אמר עליהם שהם פסולת, ועכשיו הוא שוב רצה לקבל מהם מזונות).

וכמו כן בזמן שהאדם מרגיש, שעכשיו הוא נמצא בבחינת עליה," שמקדמים אותו ולאו דווקא זורקים אותו, "ומרגיש קצת טעם בעבודה" שהכל נעשה ברור ומורגש כטוב ויפה, ומסתדר למערכת אחת פשוטה שהכל בא מהבורא, "- אל יאמר: "עכשיו אני נמצא במצב, שאני מבין שכדאי להיות עובד ה'". אלא הוא צריך לדעת, שעכשיו הוא" סתם, ללא סיבה שהוא יודע, "מצא חן בעיני ה'," מסיבה מערכתית כלשהי שקשורה למערכת הכללית, שכך מגיע לו כדי שיתקיים בה משהו, "לכן הקב"ה מקרבו, ומשום זה הוא מרגיש עכשיו טעם בעבודה. ויזהר שאף פעם לא לצאת מרשות הקדושה," מהו "לצאת מרשות הקדושה"? "לומר שיש עוד מי שפועל חוץ מהקב"ה. (אולם מכאן משמע, שענין מציאת חן בעיני ה' או להיפך אינו תלוי באדם עצמו, אלא הכול תלוי בה'. ומדוע עכשיו מצא חן בעיני ה' ואחר כך אינו כן - אין זה בידי האדם להבין עם השכל החיצוני שלו).

וכמו כן בזמן שמצטער על מה שאין הקב"ה מקרבו, צריך גם כן להזהר שהצער לא יהיה על חשבון עצמו," זאת אומרת, הוא עובר לדרגה אחרת. כי האדם שמבין ומרגיש שהכל בא מהכוח האחד, או שמבולבל ולא מבין שהכל בא מהכוח האחד, וכל הזמן צריך להיצמד לעיקרון שהכל מהבורא, המצבים שלו מלווים ברגשות, הרגשה טובה או הרגשה רעה. והשאלה היא מה הוא צריך לעשות עם ההרגשה הטובה או הרעה. למי ולמה צריך לשייך את ההרגשה? מה היא ההרגשה? בשביל מה היא באה? מה צריך לעשות עם ההרגשה? האם להנות ממנה, או לא? האם לשנוא אותה, או לא? אם ההרגשות גם באות מאותו בורא, אז מהי הנאה מהן או שנאה אליהן, הרי צריך לקבל אותן כאחד? אלא גם את ההרגשה, וגם את כל יתר התוצאות מהמשחק הזה, שהבורא עושה איתו, האדם צריך לשייך לבורא.

זאת אומרת, הבורא מנהל את האדם, וכתוצאה מזה האדם מרגיש כל מיני תופעות, רגשות חיוביים או שליליים. אבל גם אותה התפעלות שהאדם מקבל, הבורא רצה שיתפעל כך, לכן גם אותה צריך לשייך לבורא. כלומר, ישנה הפעולה עצמה שהבורא מזמין באדם, ותגובה שהוא מזמין מהאדם, לצרף את עצמו לבורא בכל מה שיש לו במוחא ובליבא. וחוץ מזה, פעולותיו שעוברות על האדם, מעוררות באדם רגשות למיניהם טובים או רעים. אבל גם אותם רגשות, למרות שהם רק תוצאות נלוות, הבורא מזמין בו.

ואיך האדם צריך לסדר אותם רגשות? להיזהר שהצער לא יהיה על חשבון עצמו, "היינו מזה שהוא מרוחק מה'. כי בזה הוא נעשה למקבל לתועלת עצמו. והמקבל הוא" נמצא בפרודא, "בפרוד מהקב"ה." האדם שדוחף את עצמו לגלות את הכוח האחד, אבל מצטער שרע לו ולא טוב לו, אין לו מה להצטער על היחס שלו עצמו, כי הבורא הוא שמזמין בו הרגשה כזאת בזמן התרגיל. "אלא שיצטער על גלות השכינה, כלומר שהוא גורם צער השכינה." שמצער את הבורא, בכך שמרגיש רע. ואז מחזיר גם את ההרגשה לבורא. כי גם את הרגשות הנלווים לכל התרגילים ולכל הפעולות הוא צריך לכוון אל הבורא.

והוא עצמו איננו העניין. זאת אומרת, את עצמו הוא צריך לנטרל מהרגש שמלווה את כל הפעולות האלה, ורק לחשוב שהבורא נתן לו את ההרגשה הזאת כדי להפנות אותה חזרה אליו, ולהצטער למה הזמין בו הרגשה רעה, כי בכך הוא גורם לבורא להרגיש רע. זאת אומרת, גם ההרגשה הרעה או הטובה צריכה להיות מנותקת מהאדם עצמו. וכל זה נקרא ניתוק מהמציאות הגשמית ועלייה למציאות הרוחנית.

"והאדם צריך לצייר לעצמו, כדוגמת, שיש לאדם כאב באיזה איבר קטן שהוא, מכל מקום הכאב מורגש בעיקר במוח ולב, שהלב והמוח הם כללות האדם. ובטח שאין ערך דמיון הרגשת איבר פרטי בערך כללות קומת האדם, ששם מורגש בעיקר הכאב." אם מרדימים רגל פצועה או חותכים בה את העצב המוביל מאזור הפצע למוח, האדם לא מרגיש יותר כאבים ברגל. כי כל ההרגשות שלנו נמצאות במוח. אם מנתקים את המוח מלהרגיש מה קורה בגוף, אפשר לפגוע בגוף אפילו בצורה חמורה בלי שהמוח יתריע שקורה משהו. על העיקרון הזה מבוססת ההרדמה שעושים בצורה מבוקרת לפני ניתוח.

"כמו כן הכאב שהאדם מרגיש מזה שהוא מרוחק מה', היות והאדם הוא רק איבר פרטי מהשכינה הקדושה," מכלל הנשמות שהבורא מלובש בהן. כי כולנו נמצאים במערכת אחת שנקראת "אדם הראשון". וכל אחד מאיתנו הוא רק נקודה, תא בודד, במערכת הזאת. המערכת בכללה היא כלי כללי שנקרא "שכינה", והאור הכללי, האור העליון שממלא אותה, הוא נקרא "שוכן" או "בורא". והיכן האדם נמצא? הוא הפרט הקטן בכל המערכת, האיבר הפרטי מהגוף הכללי.

האם לאדם יש מציאות משלו, או שהוא בעצמו כלום ורק מרגיש עבור כל הכלי, כל השכינה, איך הבורא ממלא את הכלי הכללי? ההרגשה הפרטית שהאדם מרגיש את עצמו בלבד, נקרא להרגיש "עולם הזה". מרגע שהוא מתחיל להרגיש משהו מחוץ לו, הוא מרגיש את השכינה והשוכן, וזה נקרא שמרגיש "עולם הרוחני", כנגד העולם הזה. "כי השכינה הקדושה היא כללות נשמת ישראל," כל אלה שמחוברים עם הבורא, הם נקראים "ישראל", "ישר-אל", "לכן אינו דומה הרגשת הכאב הפרטי בערך הרגשת הכאב הכללי. זאת אומרת, שיש צער השכינה בזה שהאיברים מורחקים ממנה, ואינה יכולה לפרנס את האיברים שלה." ככל שהאדם מצטער ומרגיש את עצמו, את הכאב הפרטי שלו, הוא נעשה מנותק מהבורא, כי מצטער על חשבונו הפרטי האגואיסטי למה אין לו. אבל אותו כאב שהוא מנותק מהבורא, שחסרה לו אותה הרגשה כללית של כל המציאות, היא מורגשת בכלי הכללי, כמו במוח ובלב של כלל הגוף.

שרטוט 1

"ואפשר שזהו פירוש הכתוב: "בזמן שאדם מצטער, שכינה מה אומרת: "קלני מראשי"). ובזה שאדם חושב הצער של התרחקותו לא על עצמו, הוא ניצול מלפול לרשת הרצון לקבל לעצמו, שהוא בחינת פרוד מהקדושה.

אותו דבר בזמן שאדם מרגיש שיש לו קצת התקרבות לקדושה, שיש לו שמחה, מזה שזכה למציאת חן בעיני הקב"ה:" אם הכל בא ממנו, אז אם בא לאדם גילוי, סימן שאותו כוח מתייחס אליו בצורה טובה כדי לקרב אותו. למרות שגם בצורה הרעה מתקרבים לגילוי הבורא, כי תמיד כמו שכתוב: "מעלים בקודש ולא מורידים בקודש". אבל "גם אז מוטל עליו לומר, שעיקר השמחה שלו תהיה, בזה שיש עכשיו שמחה למעלה אצל השכינה הקדושה," שהוא משמח את הכלי הכללי, "מזה שהיה לה מקום לקרב את האיבר הפרטי שלה אליה, ולא צריכה לשלוח את האיבר הפרטי שלה החוצה." מדוע? כי הוא נותן בכך משענת ותמיכה לכלי הכללי שיתגלה בו הבורא, האור העליון.

ומזה שאדם זכה לשמח את השכינה," הנקרא כלל ישראל, כלל הנשמות, כלל האנושות הנקרא "ישר-אל", שרק בכלל הזה כולו מתגלה הבורא, "מזה יש לו שמחה. וזהו גם כן" צריך להיות "על אותו החשבון. כי מה שיש שמחה לפרט, זהו רק חלק מזה שיש שמחה לכלל כולו." לכלי כללי "ועל ידי החשבונות האלו" שהאדם יודע שהשמחה הקטנה שלו יכולה להביא שמחה גדולה בכלי הכללי, "הוא מאבד את פרטיות עצמו ולא נלכד ברשת הסיטרא אחרא," זאת אומרת, לחשוב על עצמו ומה קורה איתו, "שהוא הרצון לקבל לתועלת עצמו.

והגם שהרצון לקבל הוא דבר הכרחי, מהסבה כי זהו כל האדם," כל הטבע שלנו, "כי מה שיש באדם חוץ מהרצון לקבל, אינו שייך לנברא אלא אנו מיחסים לבורא. אבל הרצון לקבל הנאה צריך להיות מתוקן בעל מנת להשפיע." זאת אומרת, שהאדם יסובב את הרצון לקבל שלו, את כל ההרגשות והתפיסות וההבנות שלו, לכיוון של שייכות ודבקות באותו כוח עליון. לאבד את עצמו כדי להידבק בבורא ולקבל ממנו באמת את הכל. כי מה היה לו תמיד? רק הרגשה פרטית שהוא קיים ומקבל מהבורא. שחוץ מהבורא קיים גם "אני" - מי שמרגיש, מי שמבין, עם מי שמשחק הכוח הזה.

אם האדם מגיע למצב שהוא מאבד את ההרגשה של "אני מקבל", של הבורא "משחק איתי", אז נקרא שהוא נכנס לרשות הבורא, ומקבל כל מה שיש בבורא. זה נקרא שהאדם "נכלל בשכינה" וכל הכלי הכללי הופך להיות שלו. כי בכך שהוא מאבד את פרטיותו הקודמת, הוא זוכה לקבל עולם ומלואו.

"כלומר שהתענוג והשמחה שהרצון לקבל לוקח, צריכים להיות על הכונה משום שיש נחת רוח למעלה, מזה שיש להנבראים תענוגים, כי זו היתה מטרת הבריאה להיטיב לנבראיו." שנגיע למצב, שנהיה מבוטלים לחלוטין מאותו אגו, שמבדיל אותנו מהבורא, ונהיה נכללים בבורא. ואז נגיע לעולם הרוחני, לרוחניות, להתחבר עם האלוהות, ונרגיש נצחיות ושלמות. "וזה נקרא שמחת השכינה למעלה.

ומשום זה מחויב האדם לחשוב עצות: איך הוא יכול לעשות נחת רוח למעלה." לבורא. כל זמן שהוא מרגיש עדיין קיים בזכות עצמו, זוהי בינתיים העצה בשבילו. "ובטח שעל ידי זה שיהיה לו תענוג, יהיה נחת רוח למעלה. לכן הוא משתוקק להיות תמיד בהיכל המלך," כדי לגרום שם תענוג, "ותהיה לו היכולת להשתעשע בגנזי המלך. ומזה בוודאי תהיה נחת רוח למעלה. נמצא, שכל ההשתוקקות צריכה להיות רק לשם שמים." כי בכך הוא מאבד את האגו האחרון שלו, ונכלל בכוח האחד הזה שנקרא "טבע" או "אלוהים".

המאמר הוא עמוק מאוד. ומה שנאמר עד כה הוא רק בגדר רפרוף מעליו. אבל כל אחד צריך לקרוא אותו לבד, בצורה אישית ואינטימית, בכל המצבים שלו הרעים והטובים כאחד. על ידי זה האדם יבין שאין רע ואין טוב, אלא הכל רק כלפיו, כלפי האגו שלו, ואיך הוא כל פעם יכול להעריך את מצבו. כי דווקא מתוך זה שהאדם קורא לבד ובכל מצב ומצב, הוא מסוגל להתחיל לעבוד על אותו תרגיל תמידי שצריך לעשות - לייחד את כל מה שקורה לו, לאותו כוח שמזמין בו אותם המצבים.

לעניין הזה התורה מתכוונת בפסוק "לא תעשה לך פסל ודמות". או חוכמת הקבלה בהוראה לא להיות בקליפה וטומאה, אלא לייחד הכל "ישראל אורייתא וקוב"ה חד הוא", שצריך להתייחד עם הבורא "שמע ישראל ה' אחד". כל מה שרק יכולים לתאר, הכל נכלל בעיקרון הזה של "אין עוד מלבדו", של הכוח האחד שפועל בטבע. וכך גם מגלים היום בכל החקירות האחרונות שנערכות בתחומי המדע, שכולנו חיים בגלובליזציה, בעולם סגור, שכל אחד משפיע על השני, וכל אחד תלוי בשני.

אמנם המדענים עוד לא גילו שפועל רק כוח אחד. אבל הם כבר מתחילים לדבר על ספירה מיוחדת שנמצאת מעלינו ופועלת עלינו. וכל העניין הוא פשוט מחקר שהאדם עושה עם הכלים הפנימיים שלו, שהם כלים עדינים ובטוחים ביותר המוכנים לצורך הזה. אלא הוא צריך לכייל את הכלים שלו ולחדד אותם, ואז הוא פורץ דרך המציאות הזאת שנראית לו עכשיו, ונכנס לרוחניות, לעולם הרוחני, למציאות הרוחנית.

האם שהמאמר אומר, שהאדם צריך להיזהר וצריך להצטער, אלה שיעורי הבית שלו?

כל המאמרים של חוכמת הקבלה נועדו כדי לעשות איתם תרגילים. קבלה איננה בשביל סתם לשמוע, או להתפלפל, או להפליג לאי שם על כנפי הדמיון. חוכמת הקבלה היא הוראה, איך להפעיל את האדם כדי לעשות ממנו מישהו שנמצא בחיים נצחיים, שמגיע לדרגת אותו הכוח העליון, כבורא לכל דבר, עם או בלי להיפטר מהגוף. והאדם חייב משך החיים האלה להגיע למצב, שהוא לא תלוי בגוף הבשר שלו, אלא מזדהה עם הנשמה.

"נשמה" נקראת אותה נקודת הדבקות של האדם בבורא. אותה נקודה שהוא מבטל את העצמיות שלו, ומתחיל להרגיש שכולו נכלל ונמצא בכוח העליון. שאין הוא והבורא, אלא הם אחד. כי המטרה היא "ה' אלוהינו ה' אחד", להגיע לייחוד הנקרא "ישראל אורייתא(תורה) וקוב"ה אחד הוא". לכן אנחנו נקראים "יהודים", כי עלינו להגיע ל"ייחוד". ואז האדם נעשה כמוהו, וקיים בתוך אותו הכוח העליון כאחד החלקים שלו, שהם כבר לא חלקים, אלא הכל בייחוד. האדם נמצא ממש בשורש הנשמה שלו.

לכך הוא צריך להגיע. והמציאות הזאת שבה כל אחד ואחד מאיתנו מרגיש את עצמו נמצא לבד, היא הרגשה מוטעית. מציאות לא קיימת כמו שנמצאים בחלום, כמו שנמצאים בחוסר הכרה מנותקים מהמציאות. מציאות שאיננה קיימת כלל, אלא בתוך חמשת החושים הגשמיים שלנו. כי כך הרצון לקבל נראה לנו בדרגה הנמוכה ביותר, בתפיסה המקולקלת ביותר שלו.

אבל בביטול המציאות הזאת ובהתחברות לכוח אחד, שם האדם מוצא את עצמו. ואיך לגשת לזה מוסבר במאמר "אין עוד מלבדו". כל הדרך הזאת האדם חייב לעשות משך החיים שלו בעולם הזה. וכל אחד ואחד שמרגיש דחף להגיע לשורשו, סימן שהוא כבר מסוגל לבצע את התהליך הזה.

אם "אין עוד מלבדו", אז למה האדם צריך להיזהר וצריך להצטער?

האדם צריך להצטער וצריך להיזהר שהצער והשמחה לא יהיו על חשבונו, כי בינתיים ההרגשה הזאת קיימת בו. ובכל מה שהוא עדיין מרגיש את עצמו, ולא את כללות השכינה, הוא צריך להצטער על מה שהיא מצטערת, ולשמוח על מה שגורם לה שם שמחה. אבל בינתיים שיש לו את ההרגשה כלפי עצמו, הוא עובד עם כל מה שיש בו, עם הבלבולים ועם הייאושים ועם השמחות. כי אין לו עם מה עוד לעבוד. הוא עובד עם המצב שבו הוא עדיין מנותק מהכלי הכללי הנקרא "אדם הראשון", מאותו סכום הנשמות הנקרא "כנסת ישראל" או "שכינה". אבל הוא עובד עם זה שהוא מנותק כדי להתחבר. לכן צריך לא לברוח מאותה הרגשה שהאדם מרגיש מנותק, אלא לבדוק אותה ואיתה לעבוד. כדי שיהיה לו הבדל, בין כמה שהוא יכול לתאר לעצמו שהוא מחובר, וכמה שהוא מנותק.

האם "להאמין באמונה שלמה" נקרא לדעת שהוא קיים?

"להאמין" ו"לדעת" הן שתי המילים שונות בתכלית. "אמונה" נקרא להאמין שאחרי הקיר נמצא משהו. ו"לדעת" נקרא לדעת בוודאות שנמצא שם אותו משהו. והבורא רוצה שאנחנו נשיג אותו ונדע אותו, כמו שכתוב: "וכולם ידעו אותי מקטנם ועד גודלם", שכולנו נכיר אותו ונגלה אותו, כמו שכתוב: "שובו בני ישראל עד ה' אלוהינו". כי המטרה הסופית והאמיתית לקיומנו, היא להגיע להכרת הבורא עד לדבקות בבורא. "דבקות" נקראת ההכרה המלאה ביותר.

הדבקות מושגת על ידי השתוות הצורה. "השתוות" נקרא להיות כמוהו בכל דבר, שאין שום דבר שמבדיל במחשבות, ברצונות, במי ראשון ומי אחרון, זאת אומרת, שאין ראשון ושני, ומי מקבל ממי. "דבקות" נקרא שהם אחד וזהו, אבל בכל זאת נשמר "אני והוא". ואז יוצא "תרתי דסתרי", זה סותר את זה. מצד אחד האדם צריך להישאר אדם, ומצד שני הוא צריך להיות דבוק בבורא עד כדי כך, שמאבד את עצמו ואת עצמיותו.

ואיך משיגים זאת? בדרך מתקנים את כל תרי"ג הרצונות שמהם כלולה אותה נקודה. בנשמה ישנם תרי"ג רצונות שצריך לתקן אותם, כדי בדיוק להיות שווים לכוח העליון. לתקן אותם אפשר רק על ידי אור העליון הנקרא "תורה". כמו שכתוב: "בראתי יצר רע", תרי"ג רצונות אגואיסטים הפוכים מהבורא, "בראתי תורה תבלין", "כי מאור שבה מחזירו למוטב". האור, המאור, שנמצא בתורה, מתקן את תרי"ג הרצונות משימוש אגואיסטי לשימוש הנתינה כמו של הבורא.

אם תרי"ג הרצונות שנמצאים באדם פועלים באותה שיטה של נתינה כמו שבבורא, אז האדם נעשה דבוק עימו. במידה שהאדם עוד לא תיקן את כל תרי"ג הרצונות שלו במלואם, הוא באותה מידה נמצא בהעלמה. זאת אומרת, אם הוא מתקן את תרי"ג הרצונות שלו למשל בעשרים אחוז, הוא נמצא בעולם העשיה. אם מתקן אותם בארבעים אחוז, נמצא בעולם היצירה. אם מתקן בשישים אחוז נמצא בעולם הבריאה. אם מתקן אותם בשמונים אחוז, נמצא בעולם האצילות. ואם מתקן את הרצונות שלו מאה אחוז, אז נמצא בעולם אין סוף, בעולם אדם קדמון.

זאת אומרת, העלמות האלה, אותם העולמות, הם המדרגות, שבהן האדם מתקן את עצמו, תוך כדי שהוא מתגבר כנגד כל הבלבולים והייאושים והבעיות, וכל המצבים האלה של "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". כי השומרים שנמצאים בהיכל המלך עצמו, בעולם אין סוף, הם דוחפים את האדם חזרה וזורקים אותו לבעיות וסתירות וייאושים כאלה שממש לא יאומנו, שהם מיועדים רק לאותן נשמות גדולות שמסוגלות לכך.

כי "אין אדם עומד על דבר מצווה אלא אם כן נכשל בה". וכל פעם באים כישלונות וכל פעם עליות וירידות. לא יכולים להתקדם צעד אחד קדימה, אם אין לפני כן נפילה. כי האדם חייב להיכנס לתוך הבלבולים, ומתוכם, מתוך פיזור הנפש שלא רואה את הבורא ולא מרגיש אותו, הוא שוב צריך לרכז את המחשבה, ולכוון את עצמו ואת תשומת לבו, כדי להשתדל ולארגן שוב את כל המערכת כפי שהיא באמת. וככל שהאדם בונה לעצמו כל רגע ורגע מערכת כמה שיותר אמיתית, כמה שהוא מסוגל לכך, זה נקרא שהוא מתקרב. כי כל היוצרות שלו משתתפות בתהליך, ואז הוא מגיע אליו.

והדרך קשה, מפני שאנחנו כלולים מתרי"ג רצונות ונמצאים מרוחקים מהמטרה מאה עשרים וחמש מדרגות. וכדי להגיע לתפיסה השלימה בבורא, צריכים לתקן את כל תרי"ג הרצונות בכל מדרגה ממאה עשרים וחמש המדרגות. ובלי זה אי אפשר לתפוס אותו כולו. לכן אנחנו צריכים להיות בנויים בצורה כזאת ונכללים בו.

אם רק מיוחדים מצליחים להתקרב להר המלך, אז למה נאמר שהתורה מיועדת לכולם?

כתוב "וכולם ידעו אותי מקטנם ועד גודלם". נשמת "אדם הראשון" בכללותה, היא כוללת את כל הנשמות גם של ישראל וגם של אומות העולם, וכולם חייבים להגיע. כמו שמסופר במדרש, שהקב"ה רצה לתת את התורה לאומות העולם. אבל הם לא רצו לקבל אותה, כי שיטת התיקון לא היתה נחוצה להם. אלא אחר כך דרך ישראל שצריכים להגיע ולהיות "אור לגויים", התורה תגיע גם אליהם. אבל שיטה התיקון מיועדת לכולם.

אלא התהליך הוא הדרגתי ונמשך לאט לאט כבר אלפי שנים. והיום בתקופתנו, פעם ראשונה שהשיטה הזאת צריכה להגיע להמונים. כך קבעו כל המקובלים האחרונים. בהקדמה ל"עץ חיים", ל"שער ההקדמות", של הרח"ו, רב חיים ויטאל, שכתב את כל כתבי האר"י, הוא כותב שחור על גבי לבן במאה השש עשרה, עדיין בתקופת האר"י, שמזמן האר"י מתחילה הגאולה, וחייבים להפיץ את חוכמת הקבלה לכולם, בכל העולם. וכך כותב גם בעל הסולם בהקדמה לספר "תלמוד עשר הספירות".

ולמרות שהאנושות נמצאת בפיגור יחסי, אבל העולם כבר נכנס למשבר כללי שמלמעלה דוחף את האנשים להכיר את הכוח העליון. כי בלי הכרת הכוח העליון, כבר בדור הבא לא נדע איך להתקיים. ללא גילויים גדולים של הכוח העליון לא נדע איך להסתדר ואיך להינצל בעולם הזה משום דבר, כולל בעיות אקולוגיות ובעיות של מרוץ החימוש. כי לא נדע איך לרסן את עצמנו ואיך לצאת ממעגל הסמים, הייאוש, הגירושין, והבעיות של הכלכלה העולמית.

האדם לא יוכל יותר להתגבר על האגו שלו, אלא יהיה חייב לגלות כנגדו את הכוח העליון. ומרגע לרגע נראה איך מאין ברירה מיליוני אנשים ילכו ויתקרבו לקבלה. כל אלה שנמצאים היום בייאוש, בדפרסיה, שהיא המחלה מספר אחת היום בעולם. האנושות כדי להוציא את האדם מהייאוש מזרימה הרבה יותר כספים מאשר לפיתוח נשק. כי רוב הבעיות של החברה נובעות מהייאוש והסמים.

ולמרות שעדיין לא נראה שהקבלה מתאימה לכולם. אבל גם בשנת 1979 נראה מגוחך ולא מציאותי, שהקבלה תפרוץ בשנת 1995 בכל העולם. כי כבר בשנות הארבעים בעל הסולם רצה לעורר את האנשים דרך העיתון שלו, ולא יצא מזה כלום. ועובדה שבשנת 1995 אנשים החלו להתעניין ברצינות בחוכמת הקבלה. התארגנו קבוצות לימוד והוקמה קבוצת "בני ברוך". לעומת בעל הסולם שהיו לו שישה תלמידים, או רב"ש שלימד שבעה תלמידים, עד שבאו ללמוד אצלו ארבעים בחורים צעירים מתל אביב, שכתב להם אחר כך את מאמרי "שלבי הסולם".

לפני כן אנשים בכלל לא רצו לשמוע על קבלה ולהתקדם. אבל תוך כמה עשרות שנים הכל השתנה. לעומת מאות שנים שעברו מזמן האר"י והבעל שם טוב. למרות שכל המקובלים האלה כותבים עד כמה הם משתוקקים לתת את החוכמה, לפזר אותה לכולם, לפרסם ולהפיץ את הקבלה בעולם כולו. כי חוכמת הקבלה נמצאת ברומו של עולם, ובהפצת הקבלה תלויים התכלית שלנו, הגורל שלנו, והכוח העליון שמפעיל אותנו.

היום ישנם כמיליון תלמידים שמתקשרים ונמצאים עם הקבלה בכל מיני צורות קשר, לא רק "ישראל" שמתעורר ללימוד הקבלה. אלא ב"אומות העולם" מתעוררים ולומדים ברצינות, קבוצות אנשים בדרום אמריקה, מצ'ילה ועד מקסיקו, ובארצות אחרות. הקבלה נעשית קרובה לליבו של כל אחד. אלא צריך להבין שיש לאנושות מבנה של פירמידה. ובקודקוד שלה נמצאים רק יחידים או עשרות, והיתר מתפלגים לאורך הדרגות כמו במבנה גוף האדם.

כל המערכת הגופנית של האדם מופעלת על ידי אחוז אחד של המוח. האחוז הזה מפעיל את כל המערכות, וכל היתר רדום. כדי לנהל את כל המערכת צריך כמה אנשים בודדים, וכל היתר מתפלגים לפי שורש נשמה בדרגות הנמוכות יותר של הפירמידה. והם גם מרגישים פחות חיסרון, פחות צורך, פחות יכולת, פחות משיכה, להצטרף לעבודה הרוחנית. אלא מצטרפים לעבודה כמו שהרגל מצטרפת לעבודת הגוף רק מתי שצריך והיכן שצריך, לפי פקודות הפעלה שהיא מקבלת מהמוח שנמצא בראש. אותו דבר קורה בין כל הנשמות. וזה לא מוריד מערך אותה נשמה ולא נחשב לה לגריעותא, אלא זו מידת ההתקשרות שלה בגוף "אדם הראשון". זאת אומרת, מתוך שבעה מיליארד איש, חוץ ממאה אלף איש, כל היתר רק יצטרכו לדעת בעלמא, שיש כוח עליון וצריך להשתייך אליו. אבל מהיכן הם יקבלו כוחות להיכנס לרוחניות? מאותם מאה אלף איש שיעבדו בצורה פעילה יותר, שמתוכם אולי רק אלף איש יעבדו על עצמם בעוצמה חזקה, ואולי רק עשרה אנשים מתוכם ינהלו את המערכת, כי הם יהיו בהכרה ובהבנה של כל המערכת.

שרטוט 2

אם בצורה כזאת כולם יתקשרו יחד, אז הכל יתנהל כמו במבנה גוף האדם, שיש איברים חשובים שבלעדיהם אין גוף חי, ויש איברים אחרים שהם רק מצטרפים לפעולות הגוף ומשלימים אותן. לכן אסור למדוד את ההצלחה של הפצת הקבלה בתיקון העולם בצורה כמותית. אלא רק בצורה מערכתית כוללת, ושם רואים שהעולם מתקדם מאוד לתיקון. ואז אין שום אכזבה אם מיליארד וחצי סינים עדיין לא לומדים קבלה. כי מהם אולי נדרשת השתתפות מינימאלית בלבד.

ולכל אחד מומלץ לקחת את ספר "שמעתי" ולא לעזוב את המאמר הזה בכל מקרה ומקרה בחיים. ואז יראה עד כמה שהמאמר הזה מסובב אותו כל פעם לאותו כיוון אחד.

מאמר ז': "מהו, ההרגל נעשה טבע שני, בעבודה"

שיחה מ-06.07.07

"על ידי ההרגל שהאדם מרגיל עצמו באיזה דבר, אז הדבר הזה נעשה אצלו טבע שני. לכן אין שום דבר שהאדם לא יוכל להרגיש בו את מציאותו. זאת אומרת, אף על פי שאין להאדם שום הרגשה בדבר, מכל מקום על ידי התרגלות בהדבר, האדם בא לידי הרגשה."

הכלל הזה שהאדם יכול להרגיש כל מה שיש בעולם, כל מה שנמצא במציאות, נוגע לתפיסה הרוחנית שלו ולא הגשמית. בתפיסה הגשמית שלנו כל חוש וחוש תופס חלק מוגבל ממה שנמצא לפנינו. בעיניים תופסים טווח ראייה מסוים, בחוש השמיעה תופסים טווח מוגדר של גלי קול. ואם אין בחושים שלנו יכולת לתפוס תופעות נוספות שיתכן ונמצאות בסביבתנו, אז לא יכולים לגלות אותן תופעות. אבל ברוחניות אין זה כך. כי האור שברא את הכלי, הטביע בתוך הכלי את כל מה שיש באור.

אלא הכלי שהתקלקל, נפל מאותה מדרגה של תפיסת האור במלואו, והפסיק להיות רגיש לאור. והעבודה שלו בעולם הזה היא לשוב ולגלות את האור על כל התופעות שבו. ולכן ביסודו של הכלי לא יתכן מצב שלא יוכל להשיג את האור, אלא הכל נמצא בתוך הכלי ותלוי רק במידת התיקון. אם האדם מתקן את עצמו, מגלה את כל הרצונות שלו ומתקן אותם במלואם, אז הוא מגיע לגילוי האור במלואו על כל התופעות שנמצאות באור.

לכן בעל הסולם אומר, שאין דבר כזה שהאדם לא יוכל על ידי הרגל בטבע שני, זאת אומרת, שמרגיל את עצמו לתופעות שקודם לא היה רגיל בהן, לזהות את התופעות האלה בעולם. למה על ידי הרגל של טבע שני? מפני שאנחנו נמצאים בטבע של רצון לקבל, וחייבים על פני הטבע הזה לגלות תכונה הפוכה, רצון להשפיע. ומי שמרגיל את עצמו באותו טבע שני, אז באותו ההרגל שרכש הוא מגלה תופעות חדשות, ששייכות כבר לעולם הרוחני.

"ויש לדעת שיש הפרש בין הבורא להנבראים בענין הרגשה, שאצל הנבראים יש בחינת מרגיש ומורגש, משיג ומושג, כלומר שיש לנו בחינת מרגיש המשותף עם איזה מציאות." זאת אומרת, יש "אני" ויש "מה שאני מרגיש". כדי שהאדם יוכל להרגיש משהו, חייב להיות בינו לבין אותו משהו קשר של תכונות משותפות. על ידי התכונות המשותפות האלה האדם מגלה אותו משהו, אותה תופעה חיצונית. זאת אומרת, אותה תופעה חייבת להיות פנימית אצלו, ואז לפי חוק השתוות הצורה הוא מגלה אותה מבחוץ.

אם למשל בעולם שלנו אדם רואה ספל בצבע כחול, הוא יכול לראות אותו אך ורק מפני שגם המודל עצמו, של הספל, וגם הצבע הכחול, נמצאים בתוך הזיכרון שלו. רק אז הוא רואה בחוץ שעומד ספל כחול. זאת אומרת, לפי השתוות גם בצורה וגם בכל מיני אופנים אחרים שצריכים להיות. אבל אם אין לאדם אותו מודל מבפנים, הוא לא יכול לזהות מבחוץ שיש ספל כחול. וכך גם כלפי העולם הרוחני. אלא ברוחניות העיקרון הזה בולט הרבה יותר.

בגשמיות לא כל כך שמים לב שמפספסים משהו מסביבנו. אבל ברוחניות אם אין לנו מודלים פנימיים רוחניים, היינו, על מנת להשפיע, לא יכולים לזהות שבחוץ נמצא עולם הרוחני. לכן הבורא, אותו כוח העליון, וכל תופעות ההשפעה שקשורות בו, הם נעלמים מהאדם ואינם מזוהים על ידינו. אלא רק אם נוכל לקיים אותו חוק של השתוות הצורה, במידה שנקיים אותו, אז ניפתח את העולם הרוחני. "מה שאין כן מציאות בלי מרגיש, הוא רק הבורא יתברך בעצמו, שאצלו יתברך "לית מחשבה תפיסה ביה כלל" ["אין מחשבה תופסת בו כלל"] .

מה שאין כן להאדם, כל מציאותו הוא רק על ידי המרגיש את המציאות. וגם אמיתיות המציאות, לא נערך לאמיתיות, אלא כלפי המרגיש את המציאות." האדם לא יכול אף פעם לקבוע מה הוא רואה, האם אמת או אולי שקר, אם זה בערך או בדיוק. כי הכל רק כלפיו, הכל לפי המודלים שלו, לפי קנה המידה שיש בו. הוא לא יכול למדוד שום דבר מחוץ לו ללא הכלים שלו, ללא התפיסה שלו. לכן כל התפיסה שלנו היא בהתאם לכמה שהאדם נמצא בהשתוות הצורה עם מה שהוא תופס. והאמת גם היא יחסית למה שנראה לו, לפי הבדיקות שלו ולפי ההרגשה שלו.

עד שהאדם לא מגיע לדבקות עם הבורא, אין לו עם מה למדוד תופעות רוחניות, אפילו שהוא נמצא בעולמות רוחניים. כי אם הוא לא מודד כלפי הבורא, הוא לא יודע איפה הוא נמצא ומה הוא בדיוק תופס. "זאת אומרת, מה שהמרגיש טועם בו, זה הוא אצלו אמת. היינו, אם הוא מרגיש טעם מר בהמציאות, כלומר שהוא מרגיש עצמו באיזה מצב שהוא נמצא שרע לו וסובל יסורים ממצב הזה, האדם הזה נקרא בעבודה שהוא רשע, מטעם שמרשיע את הקב"ה, היות שהוא נקרא טוב ומטיב, מטעם שהוא משפיע רק טוב לעולם." גם זה דוגמא לכך שהכל אנחנו תופסים לפי השתוות הצורה כלפי התכונות שלנו. אבל המקובלים הגדולים שהשיגו את כל המציאות במלואה, הם אומרים שיש כוח עליון אחד, והוא נקרא "בורא", צירוף המילים "בוא" ו"ראה".

המקובלים "באים", מגיעים לאותו הכוח, ואז "רואים", מגלים אותו במלואו, וקובעים שהוא רק טוב ומטיב ואין בו שום דבר אחר, כי כך מתגלה אצלם בכל הרצונות המתוקנים. אבל מי שעדיין לא תיקן את כל הרצונות שלו, אלא רק חלקית, אצלו האמת היא איך שמתראה לו. לכן הוא יכול למדוד את עצמו לפי הרצונות שמתגלים אצלו. לפי אותו חלק שהוא מתוקן ולפי החלק שעדיין מקולקל. וכך פחות או יותר מכיר את מקומו.

מה שאין כן, מי שלא נמצא ברוחניות, זאת אומרת, שלא מרגיש את הבורא, אלא מרגיש את המציאות עצמה, ללא הסיבה שלה, ללא שמתגלה המקור, אז אי אפשר לומר על המציאות שלו שהיא אמת או שקר, כי אין לו כלפי מה למדוד. מציאות כזאת מרגישים עד המחסום, ולא יכולים לקבוע שום דבר על מצבנו, אם הוא טוב או רע. אלא הוא נמדד כמה הוא אמת או שקר רק לפי ההרגשה שלנו. כי אין לנו כלפי מה למדוד. "וכלפי הרגשתו של האדם, האדם מרגיש שהוא קבל מה' ההיפך, היינו המצב שבו הוא נמצא הוא רע.

ובהאמור יש להבין מה שאמרו חז"ל "לא איברי עלמא, אלא או לרשיעי גמירי, או לצדיקי גמירי" ["לא נברא העולם, אלא לרשעים גמורים, או לצדיקים גמורים"] (ברכות סא). פירוש הדברים הוא כנ"ל, או שהוא טועם טעם ומרגיש טעם טוב בעולם, ואז הוא מצדיק את המקום, ואומר ה' משפיע בעולם רק טוב." ישנם רגעים כאלה שפתאום מרגישים טוב, ולפי ההרגשה הטובה בלבד אומרים טוב על ההשגחה. "או אם הוא מרגיש וטועם טעם מר בעולם, אז הוא רשע, מטעם שהוא מרשיע את המקום.

נמצא שהכל נמדד לפי הרגשת האדם. מה שאין כן אצל הבורא יתברך לא שייך כל אלה הרגשת, כמ"ש בשיר היחוד "כמו היא לעולם תהיה, חוסר ועודף בך לא יהיה". לכן, כל העולמות וכל השינוים, הם רק כלפי המקבלים, כפי אדם המשיג."

לעולם לא יכולים לומר איך כל המציאות נערכת כלפי הבורא. כי המציאות עצמה היא הבורא. ולא שיש "בורא" ויש "מציאות". אלא האור העליון שברא את הכלי, רק הוא עצמו אור עליון שקיים. ורק הכלים האלה שברא הם כבר מדברים על "אנחנו". שיש כבר שניים - "אנחנו" ו"משיגים את האור". מה שאין כן מהבורא יש רק דבר אחד, הוא עצמו. אין לו "הוא עצמו" ו"שמרגיש את הנבראים". ולמה אין אצלו הרגשת הנבראים? מפני שבפנים האור שמשפיע כבר נמצא הנברא בכל הצורות שלו. ולכן אין חיסרון ואין צורך להרגיש את הנברא מחוץ לאותה השפעה.

ואיך הנברא מתקן את הכלים שלו ומגיע לטבע השני ולהשתוות הצורה? כמו שכתוב: "לא נברא העולם אלא לצדיקים גמורים או לרשעים גמורים". שהאדם נמצא בשני מצבים מנוגדים וקוטביים. או שרע לו והוא מקלל ומרשיע את הבורא, או שטוב לו והוא מברך את הבורא. הוא מודה שרק שני המצבים האלה, הם המצבים המועילים. כי מתוכם הוא יכול להגיב מהר ולעבור הלאה להרגשות ולמצבים הבאים. לכן שני המצבים האלה הם טובים כאחד. כולל המצב שהאדם לא מרוצה מהבורא ונמצא בהתקוטטות עימו. גם המצב הרע הזה הוא מצב טוב. כי הוא מצב מבורר. והאדם יכול להתקדם ממנו כמו שממצב טוב. לכן כתוב שהאדם צריך לברך גם על הרע כמו על הטוב. כי שניהם דוחפים אותו להתקדם.

עד שרוכש את כל הטבע שני, ומתחיל להרגיש בו את הכוח העליון, ואת עצמו שווה אליו. אבל הכל על ידי ההרגל. "על ידי ההרגל" הכוונה היא שבשלבים המתקדמים טיפין טיפין האדם רוכש יותר ויותר הבנות והרגשות בטבע המשפיע. ובונה בתוכו מודלים (האם כך או כך) מה זה נקרא "להשפיע", בתוך הכלים, בתוך הקבוצה, וכלפי האור. והמודלים האלה שהאדם בונה בתוך הנשמה שלו, ברגש ובשכל, הם מתחילים להצטבר ולהתחבר יחד. ואז מתוכם האדם מתחיל לזהות את הבורא. לכן כל שלבי ההתפתחות הם מצטברים, וזה נקרא "הרגל". שאז יכולים לראות ולהרגיש את החיות הרוחנית. וכאשר האדם מתחיל לקבל את החיות הרוחנית בתוך הכלים שלו, מתוך הכלים דהשפעה, אז כבר כל ההרגשות הגשמיות הופכות אצלו למשניות. וכך הוא נכנס לחיים הנצחיים.

למה אומרים שהכל נמצא בתוך האדם?

אומרים שהכל קיים בתוך האדם, כי האדם בא מאין סוף והכלי שלו אינסופי. אבל הכלי הזה הצטמצם והתמעט עד למצבנו בעולם הזה, שאנחנו לא מרגישים את עצמנו בצורה אמיתית ואינסופית. אלא כל אחד מרגיש את עצמו בצורה מזערית מאוד, כנקודה קטנה שמרגיש בה רק כמה שמרגיש. אבל עם כל זאת שכך האדם מרגיש את עצמו, קיימת בו היכולת לפתח את עצמו חזרה עד אין סוף. כי יש באדם רשימות, יש בו כל ההכנות, לשוב ולחזור לאותו מצב של כלי פתוח לאור. לכן נאמר שהכל קיים באדם, והאדם יכול לפתוח את עצמו, ולהשיג את כל האור, ולהיות כמו הכוח העליון, כמו כל האלוקות. כי הכל תלוי בנו. יש בנו את כל ההכנות ועלינו רק לפתוח אותה מציאות. ולכן אנחנו יכולים להרגיש את כל המציאות, כי הכנה לקראתה, היכולת להרגיש אותה, נמצאת אצלנו בפנים.

למה בתפיסה של האדם הכל נראה מחוץ לו?

מחוסר קליטה נכונה. אם הכלים שלנו היו כולם מתוקנים ולא מחולקים לפנימיים וחיצוניים, לא היתה לאדם הרגשה שמשהו נמצא מחוץ לו. הדוגמא לכך הוא עולם אין סוף, אותו קנה מידה לאמת, שממנו אנחנו משתלשלים למצבנו בעולם הזה. בעולם אין סוף אין משהו מחוץ לאין סוף, מחוץ לעיגול. התמונה האמיתית היחידה שקיימת היא רצון מלא באור. וכל התמונות האחרות, המצבים האחרים, הם מצבים חלקיים מאותו רצון, שמתחיל להתקלקל ולהתחלק ולהתמעט מאותו המצב האינסופי. עד שפתאום מתחילים לראות כאילו יש "אני" ויש "עולם מחוץ לי". אבל התמונה הזאת איננה אמיתית, כי אין עולם "מחוץ לי".

אלא מה שנראה לאדם כקיים מחוץ לו, הם כלים שהוא לא יכול עדיין לתקן אותם ולחבר לעצמו. ואז נראה לו שיש עולם מחוץ לו, עשיר בדומם, צומח, חי, מדבר. אבל אין עולם כזה. אלא מפני שהאדם לא יכול לתקן את הכלים שלו, אז נראה לו שהכל נמצא מבחוץ. לכן חוכמת הקבלה מסבירה, שאם האדם עולה מהעולם הזה לעולם אין סוף, ומגיע לגמר התיקון עם כל באי העולם הזה, וכולם חוזרים חזרה לאין סוף, אז כל העולמות נעלמים. כי כל העולמות האלה נמצאים בתוך האדם רק כדי להסתיר ממנו את האור העליון, במידה שהוא לא יכול לקבל את האור בעל מנת להשפיע. זו כל התועלת מאותן העלמות.

וגם כל הממלאים את העולמות, שנראים לנו כקיימים - כל הדומם, צומח, חי, מדבר, בעולם הזה, וכל הנשמות האחרות שבעולם הרוחני הן דרגת מדבר, או בדרגת חי כל המלאכים והאופנים וההיכלות - הם כולם חלקים בלתי מתוקנים של הרצון, שהאדם לא יכול לספח אותם לעצמו בצורה מלאה ולתקנם. לכן כל מה שנראה לנו היום כנמצא מבחוץ, הכל כלים פנימיים עם תופעות פנימיות. אבל אם האדם מתקן אותם כל צרכם, אז הוא לא מרגיש שיש משהו מבחוץ. אלא הכל "הוא ושמו אחד" - "אני" עם "האור שבי", עם "הבורא שבי". והתמונה האמיתית הזאת כך היתה, וכך היא תתקיים גם בעתיד. ותפיסת המציאות שיש לנו כרגע היא נובעת אך ורק מתוך תיקון חלקי של הכלים.

איך צריך לחיות בעולם הזה עם העובדה שאין כלום מבחוץ?

בעולם הזה לא צריך לחיות עם העובדה הזאת. בעולם שלנו חיים כמו שאנחנו חיים. ואין לאדם מה לדמיין כל מיני דמויות כאילו שהוא נמצא כבר ברוחניות. אלא הוא חי בעולם הזה בגוף גשמי שתופס את המציאות בחמישה חושים. ובחמשת החושים האלה אנחנו מרגישים שיש סביבנו עולם מלא, שכולל דומם, צומח, חי, מדבר. בתוך המציאות הזאת צריכים לחיות, וממנה לפתח את כל המדעים וההשכלה, ומתוכה לפתח את ההרגל ואת היחסים עם האנשים שחיים סביבנו באותו עולם. כי ההרגשה הזאת היא כולה הרגשה אמיתית ואיננה דמיון.

בקבלה קוראים לעולם הזה "עולם המדומה", כי רק אחר כך שמשיגים את העולם הרוחני, הוא נראה לאדם כדמיון. שכך היה נראה לו, מפני שלי הקליטה שלו היו לא מתוקנים. אבל בינתיים שאנחנו לא מבינים עדיין את ההבדל בין העולמות, אלא רק שומעים על ההבדל הזה מהסברים של המקובלים, אז הכל איננו דמיון. והאדם חייב להסתמך על כל המדעים של העולם הזה, ועל מה שהוא מרגיש בעולם הזה. כמו שכתוב: "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות".

אלא יבוא הזמן שנוכל לתקן את לי הקליטה שלנו, ונראה שיכולים לחיות עם קליטה אחרת לגמרי של המציאות. ואז נחייה לפי חוקים שאותם נגלה, חוקי חוכמת הקבלה, חוקי תכונת ההשפעה. והכל יהיה אחרת. אבל בכל מקום היכן שהאדם נמצא, בכל מדרגה, בכל עולם, בעליות מעולם הזה ועד אין סוף, תמיד בכל מצב שהוא נמצא, הוא צריך להתנהג לפי החוקים, לפי התכונות, לפי הטבע, של אותה מדרגה. ואסור לו לקחת בחשבון משהו אחר. יחד עם זאת הוא יודע, שכאשר הוא יעבור למצב אחר, הכל ישתנה.

אנחנו עדיין לא הרגשנו אף פעם שמשתנים היוצרות כמו שכתוב: "עולם הפוך ראיתי". אבל האנשים שנמצאים בדרגות עליונות ועולים בסולם המדרגות, הם יודעים שכל פעם התפיסה מתחלפת, הכלים מתחלפים, ומה שאתמול נראה כך, היום נראה הפוך. אבל למרות זאת הם עובדים כל פעם עם הכלים שישנם בהם, שיכולים למדוד ולבדוק ולקבל ולהשפיע ולחלק את הכל. יחד עם ההרגשה והעובדה שמרגע לרגע הכל משתנה למשהו הפוך לחלוטין. כמו שלומדים בקבלה ש"מלכות דעליון נעשה כתר דתחתון".

הכל משתנה מאוד, שמלכות של הפרצוף העליון נעשית כתר לפרצוף התחתון בשרשרת הפרצופים. למשל, פרצוף חכמה שמקבל אור, מזדכך והופך לפרצוף בינה. מפרצוף ע"ב הוא אחר כך הופך לפרצוף ס"ג. שני פרצופים מנוגדים שעומדים לפי שיטה אחרת לחלוטין. פתאום הרצון לקבל מתהפך לתפיסה אחרת לחלוטין בגישה אחרת למציאות, מפרצוף חכמה הוא משתנה לפרצוף בינה, אמנם שהם שני פרצופים סמוכים אחד לשני. אבל אנחנו שעולים בנשמה שלנו לפרצוף בינה ואחר כך לפרצוף חכמה, נכללים כל פעם רק עם המקום שבו נמצאים. כי להיות באותו מקום נקרא, לקבל את כל התכונות שלו, את כל השיטה איך לעבוד עם הרצון לקבל כבינה.. ופתאום כחכמה.

וההפכיות הזאת שמורגשת בנברא, היא מקובלת בו. כי הוא מבין שמכל הצורות ההפכיות האלה, הוא בסופו של דבר רוכש כלי אחיד ואינסופי. אבל כל פעם הוא עובד אך ורק לפי מה ש"יש לו ביד", ואף פעם לא לפי דמיון. לפעמים קשה למתחילים להבין איך אפשר לעבוד כך, אם החומר של העולם הזה כלל לא קיים. אבל מה שכתוב בספרי הקבלה, לא נמצא עדיין בתוך הכלים שלנו, אנחנו לא חיים את המצבים האלה, לכן לא נכון שנתייחס כך למציאות. אלא חייבים להתייחס למציאות בדיוק לפי התופעות שנמצאים בהן בינתיים, בלבד. אך ורק אז יש לאדם כלים ברורים להתקדמות.

האם האדם יכול להרשיע את הבורא ובו בעת להצדיק אותו?

האדם לא יכול בבת אחת לומר על הבורא, שהוא טוב ושהוא רע. אלא יש לו או כלים שמרשיעים, או כלים שמצדיקים. אם עדיין נראה לאדם גם כך וגם כך, כאילו ברגעים סמוכים, סימן שהוא עדיין לא נמצא בבירור גמור של ההרשעה, ולא בבירור גמור של ההצדקה. כי כמו שכתוב: "העולם נברא או לצדיקים או לרשעים".

זאת אומרת, האדם צריך להגיע בבירור שלו, בהרגשה ובהבנה שלו, לקביעה שהוא מרגיש רע, בלי להסתיר מעצמו את ההרגשה הרעה. אלא מתוך ההרגשה הרעה לראות איך הוא מקלל את הבורא על כל העולם הזה שלו, ועל כל ההתנהגות שלו כלפיו, ועל כל המצב הזה שלו. שזה נקרא להיות "רשע". ולמרות שהוא יודע שזה כך, הוא נשאר חסר אונים מה לעשות עם המצב הזה, ומצטער למה הוא לא מסוגל להתרומם ממנו ולעשות משהו.

ואם האדם מתחיל לברר את המצב הזה, אז באמת נקרא שהעולם נברא בשבילו. כך הבורא עצמו אומר לכל אחד מאיתנו. הוא אומר לאדם שברא את המצב הזה במיוחד בשבילו. שהמצב הזה הוא מצב טוב, כי הוא מגיע בו לבירור. ולא חשוב לבורא אם כתוצאה מאותו מצב האדם מקלל אותו או מברך אותו. אלא העיקר שהאדם מברר את הכלים שלו ואת היחס שלו כלפיו. כי אז האדם יכול לעבור ממנו למצב הבא.

אבל באותו מצב, האדם לא יכול להיות יחד גם בהצדקה וגם בהרשעה כלפי הבורא. כי כל מצב שלא נדבר עליו, הוא "כלים". זאת אומרת, רצון שנמצא בו משהו. או מילוי, או ריקנות. או הרגשה טובה, או הרגשה רעה. והאדם צריך במוח שלו, לפי השכל שלו, לבקר את ההרגשה ולקבוע מה היא, ואיך מתוכה הוא מתייחס לבורא.

ואם הוא כבר מתוקן, אז בלב שלו הוא מרגיש הרגשה רעה, אבל נמצא כבר מעליה, ודווקא מעל ההרגשה הרעה והריקנית הוא הולך להידבק בהשפעה, ומתוך השתוות הצורה מגלה את הבורא. אבל בפנים הוא נשאר ריק. אלא מתוך שהוא מתקרב לבורא בהשפעה, ההרגשה הרעה שלו גם הופכת לטובה, כי הוא מתמלא באור החסדים. וכך האדם צריך לעבור על ידי השכל בירורים של כל מה שהוא מרגיש.

מה צריכים לעשות בשלבי ההתפתחות האלה שאינם מבוררים?

מי שנמצא עדיין במצבים לא מבוררים, ולא מגיע להרגשה אמיתית ומבוררת "אני צדיק" או "אני רשע", "אני מקלל את הבורא" או "אני מברך את הבורא", "הבורא הוא טוב" או "הבורא הוא רע", הוא לא יכול עדיין לברר את המצבים האלה בצורה אמיתית, אלא נמצא בשלבי התפתחות קודמים לכך. אבל גם השלבים האלה, הם בסופו של דבר יביאו אותו למצבים שירגיש או "צדיק" או "רשע". אם הוא ימשיך בעבודה פנימית לחדד את הכלי. לחשוב על המצבים שלו ולברר מה בדיוק הוא מרגיש וממי הוא מרגיש.

אבל בעיקר אם משקיע אותה בתוך הקבוצה, לקבל מהחברים הרבה מההבחנות שהם עברו אפילו בלי מילים. כי תוך כדי שכולם עובדים יחד ולומדים יחד ומתחברים יחד בפעולות חיצוניות, כולם שופכים אחד לשני את הניסיון שלהם ואת ההרגשות. וכך נמצאים בכלי אחד, ולכן מקצרים את הדרך. אבל עד שלא עוברים את כל שלבי ההכנה, לא מגיעים למצבים מבוררים של "צדיק גמור" או "רשע גמור".

אלא מדובר עדיין על "צדיק" או "רשע" בזמן ההסתרה. ולא על "צדיק גמור" בסוף הדרך, שרוכשים את דרגת האהבה, ונכללים עם הבורא יחד ללא שום הבדל ב"הוא ושמו אחד". אלא על "צדיק גמור" או "רשע גמור", שהאדם מתוך הלב שלו קובע שהוא "גמור", זאת אומרת, שהוא בירר עד הסוף וזה מה שהוא מרגיש.

לכן צריך להשתדל להגיע להרגשות כמה שיותר חדות וקוטביות, או כך או כך, או "רשע" או "צדיק". אבל לא להרגיש כאילו נמצאים בשניהם יחד או בשלושה רבעים ועוד רבע. כי אם כל אחד מהמצבים האלה לא מבורר עד הסוף, סימן שהכלים לא מחודדים עדיין וחסרות להם עוד התפעלויות. אבל בירור עד הסוף יבוא עם הזמן.

האם רגשות רוחניים נובעים מעצמותו שנמצא מעל הבורא?

לעצמותו אי אפשר להתייחס. "עצמותו" נקרא אותו כוח עליון שאפילו לא יכולים להצביע עליו. אלא רק לדבר עליו שהוא קיים כשורש לבורא, ל"בוא" ו"ראה", למה שאנחנו יכולים לבוא ולגלות. באותה דרגה שאנחנו יכולים לגלות בתוך הכלים שלנו, מה שמגלים בתוך הכלים, הוא נקרא "בורא". האור שברא את הרצון, במידת ההשתוות שלנו עם האור הזה בתכונת ההשפעה, מגלים אותו במלואו. ואז נקרא שנמצאים בדבקות עימו. וזה נקרא "הוא ושמו אחד", כלי ואור כאחד או בורא ונברא כאחד.

זו דרגת "בורא". אבל יש משהו שקודם לה, איזה כוח, רצון קדום, שאנחנו לא מרגישים אותו, מפני שהוא מחוץ לייחוד בורא ונברא. ולכן אף פעם לא מושג בתוך הכלים שלנו. ומה שלא משיגים בתוך הכלים, אין לנו אף מילה עליו, אין לו שם. כי "שם" מורה על ההתפעלות, על ההתרגשות בתוך הכלי. "שם" נקרא י' ה' ו' ה' עם מילוי האור שבו. ומשורש שנמצא מחוץ לכלי, מחוץ לעולם אין סוף, אין לנו שם. ולכן אנחנו קוראים לו "עצמותו".

"עצמותו" איננו מסביר משהו עליו. אלא רק שהוא בעצמו מחוץ להשגתנו. ועל הבורא שמתגלה בנו לפי התכונות וההרגשות שלנו, אנחנו אומרים שהוא "טוב" ו"מטיב", שכוונת הבריאה שלו היא "להטיב לנבראיו" ולכן ברא אותנו. זו ההשגה שלנו במה שממלא אותנו. זאת אומרת, שנתפס בתוך לי הקליטה שלנו. "לי קליטה" נקראים ההרגשה וההבנה, מוחא וליבא. ועצמותו נמצא לגמרי מחוץ להם. כך בעל הסולם מסביר במאמר "מבוא לספר הזוהר" ובמקומות רבים אחרים.

איך האדם שנעשה מתוקן יודע שהוא מתוקן?

בעולם שלנו כל אחד חושב את עצמו מתוקן. ברחוב כולם חושבים שהם צדיקים, או לפחות כמו כולם. כי האדם חייב להצדיק את עצמו אחרת אין לו זכות קיום כלפי עצמו, אחרת הוא מבטל את עצמיותו. ולכן הוא רואה את עצמו בסדר גמור, או לפחות רשע כמו כולם, שגם זה מקובל בחברה ולא נחשב שלילי. כי הוא לא יכול להתקיים משליליות וחייב להצדיק את עצמו. אבל הוא לא יודע באמת עד כמה הוא מקולקל או מתוקן. הידיעה הזאת מתגלה לאדם רק כנגד הבורא.

למה רק כנגד הבורא? כי מה שמתגלה לנו היום ועכשיו, מתגלות התכונות הגשמיות שלנו. רצונות גשמיים לתאוות גופניות של אוכל, מין, משפחה, מנוחה. או רצונות אנושיים לתאוות של כסף, כבוד, שליטה, מושכלות. והרצונות האלה כלל לא שייכים להתעלות רוחנית. אלא הם נמצאים בנו כרגע כדי שנתקיים בהם בינתיים. ומתפתחים בנו כדי שנראה, שאנחנו לא יכולים להשיג בהם הרגשה שלימה, מילוי. והאדם שמתחיל להתייאש מהם, הוא מתחיל לרצות לחפש אותו משהו נצחי ושלם, שנמצא מעבר לכל הרצונות האלה.

ואז הוא מגיע לחוכמת הקבלה. ועל ידי "האור מקיף", האור שמאיר לו בזמן הלימוד, ועל ידי ההתפעלות ממה שמספרים בחוכמת הקבלה, וההתפעלות ממה שמספרים לו על הקיום האחר שמצפה לו בעולם אחר, הוא בסופו של דבר מכל ההתפעלויות האלה מהקריאה ומהסביבה, מתחיל לגלות את עצמו כלפי המצב הרוחני, שהוא נקרא "כלפי הבורא". והרצונות שמתחילים להתעורר בו כלפי הבורא הם אותם הרצונות שצריכים לתקן. ובהם האדם קובע על עצמו שהוא או "רשע" או "צדיק", באיזו מידה הוא מתוקן או לא מתוקן. אבל רק כלפי הבורא.

רק אם מתגלה האור העליון, אז לעומתו האדם יכול לקבוע שהוא מתוקן. אבל אם האור העליון לא מתגלה, הוא לא יודע באמת איפה הוא נמצא ומי הוא ומה הוא, אלא חושב כמו כל העולם שהוא בסדר גמור. לכן אין טעם לקבוע "רשע" או "צדיק" לפי הרצונות והחשבונות שיש לנו היום. כי הם רצונות, דחפים, תכונות וקווי אופי, שנולדנו איתם או קיבלנו בחינוך. ולכן אנחנו לא אחראים עליהם ולא צריכים לתקנם. אלא אך ורק אם מתגלה לאדם המעמד שלו כנגד הבורא, אז אותו מעמד הוא צריך לתקן. ובינתיים אנחנו רק משתוקקים להגיע לאותו מעמד, ועדיין אין בנו לא "רשע" ולא "צדיק".

אם הבורא הוא "לית מחשבה תפיסה ביה כלל" [אין מחשבה תופסת בו כלל] איך המקובלים משיגים אותו?

המילה "בורא" היא מילה כוללת לכוח העליון, שיש בו כל מיני הבחנות ואופנים וגילויים כלפינו. "הבורא" שאנחנו משיגים, הוא אור בתוך הכלי. הוא נקרא "בוא" ו"ראה", כי האדם משיג אותו רק לפי התיקון שלו. אלא יש בו חלוקה לחלק הנקרא "חצי עליון דכתר" ולחלק הנקרא "חצי תחתון דכתר". האדם משיג רק "חצי תחתון דכתר", רק את ההשפעה של הבורא עליו. הוא משיג את התופעות, את התוצאות, מהיחס של הבורא כלפיו. ואף פעם הוא לא משיג "חצי עליון דכתר", את המחשבה והכוונה של הבורא עליו.

ומהו אותו האור שמשיגים בתוך הכלי? התפעלות כלשהי בתוך האדם, שהאדם להתפעלות הזאת קורא "אור". כמו שבעל הסולם מסביר את תופעת הצלילים. מבחוץ באה כביכול תופעה ופוגעת בתוף האוזן. דרך עור התוף האותות נקלטים במערכות כימיות וחשמליות למיניהן עד למוח האדם. והמוח מפענח אותם לסדרת צלילים, לאותות חשמליים, שבאים בהשוואה עם כל האותות החשמליים שישנם בזיכרון שלו. ואז האדם מתחיל לפענח אותם כצלילים מוכרים. והצלילים המוכרים האלה שבים לזיכרון שלו. והאדם מפענח אותם כאיזה מחשבות, זאת אומרת, שיש בהם איזה תוכן פנימי.

כך בצורה שלא תיאמן בכלל עובדות המערכות שקולטות ומעבדות את הנתונים בתוך האדם. עד שבסופו של דבר האדם מרגיש אותה תופעה סופית שהוא קורא לה "צליל". אבל מי יודע מהו אותו צליל, מה הקשר בינו לבין מה שנמצא בחוץ, מה יש בין מה שהאדם מרגיש בפנים, לבין מה שאולי נמצא מבחוץ, אם בכלל נמצא משהו בחוץ. ואותו דבר קורה לנו עם האור. האדם מרגיש את האור בתוכו, בתוך הרצון שלו. הוא לא יודע מה נמצא בתוך הרצון שלו, אלא ממה הרצון שלו מתפעל. שמשהו ממלא את הרצון שלו, משהו משפיע עליו. ומה שמשפיע על הרצון שלו, מעורר בפנימיותו כל מיני תגובות.

לתגובות האלה הוא קורא "אור". אבל הוא לא יודע האם להרגשה הזאת שהוא קורא "אור", לאותו "צליל" שהוא מרגיש בפנים, יש איזה קשר עם מה שיש בחוץ, אם בכלל יש משהו מחוץ לו. כי גם מה שהאדם מרגיש כהוא עצמו, דרך חוש הראייה ובמיוחד דרך חוש המישוש, שמרגיש את עצמו כגוף מוצק שקיים בכל מיני מקומות, הכל רק מערכות קשרים חשמליים וכימיים למיניהם שעובדים בו וגורמים לו להרגיש את עצמו בצורה כזאת. ומה שהוא מצייר בכל החושים שלו איננו התמונה האמיתית, אלא היא כך מצטיירת בו.

לכן יש הבדל בין מה שהאדם קורא לו "מציאות של האור בתוך הכלי", לבין המציאות האמיתית שאליה אין גישה לאדם אף פעם. כי האדם מקבל אותה רק דרך החושים, רק דרך לי הקליטה שלו. ואין לו שום אפשרות אחרת לקבל מושג עליה. לכן בורא נקרא "בוא" ו"ראה". כי תלוי עד כמה האדם יכול להתקרב לבורא. לפי מה? לפי חוק השתוות הצורה. ומהי אותה השתוות? להפוך את הכלי קבלה שלו לעל מנת להשפיע. כך האדם מגיע כמה שאפשר יותר קרוב לתכונות האור (לתכונות האור, אבל לא לאור עצמו), ומכיר אותו לפי "ממעשיך הכרנוך".

זאת אומרת, הוא לא מכיר את הבורא, אלא את ההופעה החיצונה של הבורא כלפיו. מפני שעושה אותו דבר כמוהו, ומתוך הניסיון שצובר, מתוך ההרגשה שלו במעשה שהוא עצמו עושה, הוא יכול לומר משהו על הבורא. אבל לא על הבורא, אלא על היחס של הבורא כלפיו. ולכן הכל יחסי מאוד. ובינתיים אנחנו לא יכולים לדון בכך. כי אנחנו אפילו לא מבינים את המבנה שלנו, מי אנחנו, באיזו צורה אנחנו קיימים. אבל כאשר מתגלה הקיום הזה, מגלים שכולו כוח בלבד, כוח הרצון. וכל יתר הצורות מתראות לנו רק מתוך חוסר התיקון שלנו.

כל הגבולות שמרגישים, כל מה שמרגישים חוץ מכוח נטו, זאת אומרת, כל יתר התופעות שאפשר לזהות ממנו, שאינן רק כוח, אלא מעבר לכוח, נובעות רק מתוך המוגבלות שלנו. ולא מתוך זה שאנחנו תופסים ומרגישים ורושמים הצלחה על שמנו, או עושים מצדנו איזו טובה. אלא דווקא מתוך השלילה, שאנחנו לא מסוגלים להגיע לאמת, לפנימיות. כל ההופעות החיצוניות האלה של חוסר התיקון, מתראות לנו כתופעות של דומם, צומח, חי, מדבר, כתופעות חשמליות או כימיות למיניהן, או כפי שנראה לנו היום שאנחנו פועלים.

עניין מאוד עמוק, שהאדם לא יכול לתפוס אותו. אלא אם הוא עובר כל מיני שינויים בקליטה שלו, ואז הוא מתחיל לזהות את הצורות האלה. שלא קיימת מציאות ממשית כמו שמתראה לו, אלא רק כלפי הכלים הלא מתוקנים שלנו. ולכן גם מצד השלילה "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות". זאת אומרת, האדם לא יכול לפעול, אלא רק באותו מקום מוגבל וצר שמאפשרת לו סדרת התיקון המסוימת שהוא עובר.

מהו "כלי ריקני"?

"ריקני" ו"לא ריקני" מדבר על תופעות בתוך הכלי. יכול להיות שיש לאדם כל טוב והוא מרגיש מלא. אבל מתגלה בו רצון מסוים שלעומתו הוא מרגיש ריק. כי הכלי עצמו הוא רב-גוני ויש בו מאות רצונות. אלא תלוי כלפי מה מתעורר באדם הרצון העיקרי. לעומתו הוא מודד את המצב שלו.

האם רע וטוב הם רק אמצעי לבירור היחס לבורא?

רע או טוב לא תלוי ברצון, אלא איך מפענחים את הרצון. איך האדם מפרש את הרצון שלו ומבין אותו. וכל זה לא תלוי ברצון עצמו, בליבא, איך מרגישים את הרצון. אלא במוחא, איך האדם מבין מהו הרצון, מה הסיבה שלו, מה המטרה שלו, למה עוברות עליו הרגשות כאלה. ומתוך המחקר והבירור הזה הוא מתייחס אחרת למצב שלו.

ברגש האדם יכול להרגיש את עצמו רע מאוד. אבל בשכל יש לו יכולת להתעלות מעל הרצון, ולקבוע את הצורות שהוא מעליו. וכך הוא יכול להצדיק את המצבים שלו. ולמרות שמרגיש רע, יכול לקבוע על עצמו שהוא צדיק. כי מצדיק את הבורא ששולח לו את המצבים הרעים האלה, שעל ידם הוא דווקא מתקדם. אבל במצבים שההרגשה הרעה שולטת באדם, המוח שלו, השכל שלו, מתנתק, והוא נכנס לערפול ובלבול שמרגיש רק את ההרגשה הרעה.

רואים לפעמים על תלמידי קבלה עד כמה שהם מבולבלים ונמצאים כאילו בחוסר הכרה. כי עוברים עליהם כעין גלים כאלה שהמוח מתנתק ורק הרגש פועל עליהם שלילית. אלא השאלה אם האדם מסוגל לקבוע גם את המצב הזה, שהוא רשע גמור. שמתוך ההרגשה הרעה הוא מדבר סרה על המקור של הרע. כי מה שהאדם מרגיש בלב, זאת קביעת המצב, ולא מה שהוא אומר בפה. וכאן הכל תלוי ביחסים בין המוח והלב, עד כמה הוא יכול לעבוד איתם יחד.

איך האדם יכול להתקדם למצב הבא אם הוא לא מסוגל לצאת מהמצב הדמיוני שלו?

אם באה תופעה חדשה, ואין לאדם כלים אליה, הוא לא מזהה אותה. אין לו עדיין כלי שיכול לזהות אותה. אלא אם יש לו רצון מסוים ועליו מסך, אז הוא מזהה את התופעה. אבל אם יש לו רצון והמסך לא מותקן עליו עדיין כל צרכו, הוא לא מזהה את התופעה. כי תופעה אפשר לזהות רק לפי השתוות הצורה.

אבל איך אפשר להגיע להשתוות הצורה עם תופעה לא מוכרת? על ידי "הרגל נעשה טבע שני". שמשתדלים כל הזמן להרגיל את עצמנו, ולדחוף בכוח את עצמנו, לצורות יותר מתקדמות. על ידי ההשתדלות הזאת הנקראת "נעשה ונשמע". שלא נמצאים עדיין באותה הרגשה, אבל משתדלים להגיע אליה. כמו ילד שמתאמץ לעשות משהו שעדיין לא לפי כוחו, וכל כך רוצה ונותן יגיעה, עד שבסוף מצליח לו.

כך על ידי ההשתדלות הזאת הנקראת "הרגל", מגיעים למצב הבא. אבל לא מגיעים בגלל ההרגל, זאת אומרת, לא שהמאמצים והיגיעה עושים משהו. אלא על ידי היגיעה מגיעים לחיסרון הנכון. לרצות את המצב הבא ולא לזוז מהרצון הזה. כי מה שהאדם רוצה, נעשה לו יקר. הוא כל כך משקיע שחייב להשיג. ואם יש לאדם רצון גדול כזה, אז מלמעלה האור מסדר לו את התיקון. והאדם יכול להרגיש את התופעה עצמה.

ואף פעם היגיעה של האדם לא מביאה אותו למשהו חדש. אלא לחיסרון יותר גדול. ואז בא האור ומתקן את הכלי שלו למצב החדש. התיקונים תמיד באים מלמעלה. ומלמטה באים רק חסרונות. כי ההעדר חייב להיות קודם להוי"ה. זאת אומרת, החיסרון חייב להיות קודם למילוי, אחרת המילוי לא יהיה מורגש באדם. עלינו להביא רק את החיסרון. והחיסרון מגיע על ידי ההרגל, שכל הזמן רוצים ורוצים להגיע למצב הבא.

אבל ההרגל הזה איננו כמו בעולם שלנו, שמרגילים את האדם למשהו מוכן. שנותנים לו לטעום אוכל חדש שהוא לא מכיר ולא יודע את טעמו. ואם הוא טועם וטועם, אז לאט לאט הוא מתחיל להרגיש בו טעמים שלא הרגיש קודם. ברוחניות אין מצב כזה שאור קודם לכלי. אלא תמיד מהצד שלנו הכלי צריך להיות קודם לאור. ולכן ההרגל שמפתחים בעבודה הרוחנית מיוחס לכלי. ולא כמו בעולם שלנו שההרגל מיוחס לטעמים, לאור.

מהו השכל של האדם?

השכל שלנו הוא תוצאה משבירת הכלים. כי לא רואים בעולם אין סוף שקיים מושג של שכל. אלא יש כלי, יש הרגשה. הבורא ברא רק "אני רוצה", חיסרון בצורה הגשמית הפשוטה ביותר, כמו שרואים אצל תינוקות - נהנה או לא נהנה. אחר כך הכלי מתחיל כתוצאה מחוסר הנאה, להרגיש פער בינו לבין מה שהוא רוצה. בינו לבין מה שהוא רוצה, ומי שנותן לו את התענוג, במי הוא תלוי. ואז מתוך הבירורים האלה מתחילה בכלי היווצרות של המנגנון הנקרא "שכל". ואם היה לנו מה שאנחנו רוצים, אף פעם לא היינו צריכים שכל. כי השכל עובד רק כדי להשיג את הרצוי בלבד.

לכן בתחילת ההתפתחות בעולם אין סוף לא היה שכל, אלא רק הרגשה, הרגשת המילוי בתוך החיסרון. ולפני השבירה בכלי שנקרא "אדם הראשון", היה רק חוש טעם, רק טעים או לא טעים, אור או חושך. אבל לאחר שהכלי נשבר כבר מתחיל להיות בו שכל. שמתחיל להרגיש שהוא ערום או לא ערום, שהוא בסדר או לא בסדר, שהוא נמצא בהשתוות הצורה עם הבורא, או לא נמצא בהשתוות הצורה. מתחיל בו אותו משחק בין השכל לרגש. ובמשחק הזה כולנו נמצאים. אלא המטרה של שיטת הקבלה היא על ידי הבירורים להגיע למילוי. לכן היא נקראת "חוכמת הקבלה", החוכמה איך לקבל.

מאמר ח': "מהו, הבדל בין צל דקדושה לצל דס"א"

שיחה מ-06.07.06

"הכתוב אומר, "עד שיפוח היום ונסו הצללים" (שיר השירים ב').

ויש להבין מהו "צללים" בעבודה, ומהו ב' צללים. והענין הוא, כי בזמן שאין האדם מרגיש את מציאות השגחתו ית', שהוא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב, זה נבחן כמו צל, המסתיר את השמש. כלומר, כמו בצל הגשמי, שמסתיר את השמש, אין זה עושה שום שינוי על השמש, והשמש מאיר בכל תוקפו. כן זה, שהאדם אינו מרגיש את מציאות השגחתו ית', אינו נעשה שום שינוי למעלה. אלא שאין למעלה שום שינוי, כמ"ש "אני הוי"ה לא שניתי"."

לומדים על המצב שבו נמצאת הבריאה, בכמה אופנים. מצד אחד אומרים שלא משתנה דבר. אלא אותו מצב שהבורא רצה לברוא, הוא ברא על ידי המחשבה "להטיב לנבראיו", ומאותו רגע (אם בכלל אפשר להגדיר זמן) כולנו נכללים בה. ואין מצב אחר. אלא אותו מצב לא משתנה, שלא יכול להיות טוב יותר או גרוע יותר ממנו. אותה מחשבת הבריאה "להטיב לנבראיו", שהתממשה כבר כלפי הבורא, ואנו נמצאים בה.

אלא כדי להביא את הנברא להרגשה שהוא נמצא במצב הזה, להשיג את המצב הזה במלואו, הנברא צריך לעבור תיקונים בהתפעלות שלו, בהרגשה ובהבנה, בהשגה היכן הוא נמצא, באיזה מצב, ועל ידי מי הוא הגיע למצב הזה. זאת אומרת, שירגיש בדיוק אותו מצב, שמרגיש הבורא. ורק אז ניתן לומר, שהנברא הגיע להשגה מלאה.

וכל התהליך הזה, מפני שהוא חייב להיות מושג על ידי הנברא, מתבצע על כל פרטיו רק במידה שהנברא יכול לקלוט אותו, זאת אומרת, להסכים איתו ולרצות להמשיך בו. לכן כלפי הנברא, השלבים של ההיכרות עם המצב של "טוב ומטיב לרעים ולטובים", "טוב ומטיב" כמו שהבורא מרצונו הטוב רצה להטיב, הם ניתנים להשגה רק על ידי תהליך ממושך. אבל שקצב התהליך תלוי ביכולתו של הנברא לקלוט ולהסכים עם כל שלב ושלב של התהליך.

וכדי לעזור לנברא, ולהביא לו יכולת לעורר את עצמו, לזרז את עצמו, ולבנות את עצמו להמשיך בתהליך הזה, ניתנה לנברא "תורה". היינו, אמצעי שעל ידו אפשר להזמין כוח מיוחד מלמעלה, אור עליון, בורא, שכנגד הכוח הזה נדע איך לתקן את עצמנו, איך ובמה לגרום להתפתחותנו. וביאת הכוח הזה תלויה רק ביגיעת האדם. ולכן בעבודתו עם התורה, עם התיקון שעושה על עצמו, האדם מביע את דרגת התפתחותו.

והחושך איננו מביא צל. אלא רק האור, רק השמש. "צל" היא הרגשה, השגה, שהאדם משיג ומרגיש במצב שנמצא במגע עם הבורא. הליקוי במגע הזה שהוא מגלה, שהוא משיג, לזה קוראים "צל". וצללים יכולים להיות רק ביום. לכן צריכים לראות בצללים האלה סימנים טובים, סימנים של השגה, סימנים של הרגשה, שעוזרים לאדם ומכוונים אותו איך לבטל את הצל. לראות בהם אמצעי נכון, ולהשתמש בהסתרה הזאת כדי להתקדם.

"אולם, כל השינויים הוא אצל המקבלים. ובצל הזה, היינו בההסתר הזו, יש להבחין ב' בחינות:" כלפי הבורא נמצאים אנו תמיד באור שלו. וזה נקרא "תחת השמש". אבל בתוך ההרגשה שלנו, ההשגה מתחילה מהסתרה, מחוסר הכרה מוחלט. חוסר ההכרה הזה נעלם בחלקו בצורה טבעית, כי האדם מתפתח עם הכלל כולו, על ידי האורות שמנענעים את הכלים של הנשמות, של הנבראים, הנמצאים בעולם הזה. אלא מאותו מצב מיוחד שמתעוררת בו הנקודה שבלב, האדם מרגיש כביכול מתוכו התעוררות להשיג את הרוחניות, את הבורא, את מטרת הבריאה.

לפי מידת השגתו, אין לו עדיין יכולת להבין למה הוא התעורר. אבל מהנקודה הזאת ואילך, הוא בעצמו צריך להשתתף בהתפתחותו. ועד שלא משיג כל שלב ושלב באותה התפתחות, הוא לא יכול להתקדם מהשלב הזה למצב הבא. לכן כלפי הנברא המצבים שלו הולכים ובאים מהסתר מוחלט למצבים מתקדמים יותר, שמתחיל להבחין בהם גוונים ושינויים, מפחות אור לקצת יותר אור. עדיין לא אור ולא חושך, אבל שינוי ברגשות, בקליטה, בהבנה, כעין השגה מה שייך לרוחניות ומה לא. הבחנה של איזה צללים בין מצבי ההסתרה שבהם הוא נמצא.

זאת אומרת, כבר בהסתרה ישנם גוונים שנבחנים לצללים. עד שמגיעים לאור ה', לשמש, וכנגדו לצל. בדרגות הגבוהות מעל המחסום, שבהן האדם נמצא בגילוי, הנקרא "שכר ועונש" וכל שכן "אהבה". שם מתבררות המדרגות בצורה קיצונית מאוד בין אור לחושך.

"א. שעדיין יש לו היכולת להתגבר על ההחשכות וההסתרות, מה שהוא מרגיש, ולהצדיק את ה', ולהתפלל לה', שה' יאיר את עיניו, שיראה שכל ההסתרות מה שהוא מרגיש, הוא בא מה'. היינו, שהקב"ה מסבב לו כל זה, מטעם בכדי שיגלה את תפלתו, וישתוקק להתדבק בו ית'. וזהו מסיבת שרק על ידי היסורים, שהוא מקבל ממנו ית', והוא רוצה להחלץ מצרתו ולברוח מהיסורים, אז כל מה שביכולתו הוא עושה. לכן, כשהוא מקבל את ההסתרות והיסורים, אז בטח יעשה את התרופה הידועה, שהיא להרבות בתפלה, שה' יעזור לו להוציאו ממצבו שבו הוא נמצא. ובמצב הזה עדיין הוא מאמין בהשגחתו ית'."

בעל הסולם מסביר (במיוחד ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות"), שלפני המחסום, לפני גילוי, מצבנו מתחלק להסתר כפול ולהסתר רגיל. בהסתר כפול האדם מרגיש רע. ההפך מהשגחת הבורא "טוב ומטיב לרעים ולטובים". ובכלל לא רואה ולא מרגיש שיש כוח עליון. אין בורא במציאותו של האדם. ולכן המצב הזה נקרא "הסתר כפול".

שרטוט 1

ולפעמים הוא בא למצבים, שאמנם הוא מרגיש רע, אבל בכל זאת חושב שהם מגיעים לו מהבורא. ואז הוא מתחיל להצדיק את הבורא. שהרע הזה בא, בגלל שהוא נמצא באגו, בעל מנת לקבל. שהרע הזה בגלל שהבורא עושה לו במיוחד התעוררויות כאלה, כדי להזיז אותו קדימה. ומידת ההסתרה הזאת שהאדם נמצא בה, היא נקראת "צל", או גדול יותר, או קטן יותר.

ובמאמר הזה בעל הסולם מסביר, שלפעמים הצל הוא כדי לקדם את האדם, ולפעמים הצל שהאדם מרגיש, הוא כדי לדחות אותו. ולפעמים הוא נמצא בצל, ולא מזהה שזה צל. עד כדי כך ההסתרה היא גדולה, הצל כל כך גדול, שהוא לא מרגיש בתוך הצל, שיש מחוץ לצל עוד אור, שניתן לזהות איזה הבדל בין הצל לבין אור היום.

האם כל מצב חדש חייב להתחיל בהסתר כפול?

לאו דווקא. פתאום האדם מגלה את עצמו. משהו קופץ בו והוא מרגיש ותופס, שהוא נמצא במציאות כזאת, שיש בתוכו כוח הבורא שמזיז ומנהיג אותו. ואז יש לו כבר סיבה לכל מה שקורה איתו, ומה שהוא עושה, או תפיסה שהכל מחושב מצד הבורא, וגם האדם משתתף בזה. ואז הוא שוב יוצא פתאום למצב של חוסר הכרה מוחלט, ובא ללמוד או לעשות משהו בהפצה ובחברה. לא מדובר על אנשים רגילים ברחוב, שאין עליהם עדיין שום דינים. אלא על לומדי קבלה שעוברים מצבים משתנים. אבל לאו דווקא כל מצב מתחיל ממצב נמוך של הסתרה, שהופך להיות מצב מתקדם יותר ומגולה.

האדם לא יכול לדעת איזה שלבים הוא עובר ולמה. אלא כל מצב ומצב דורש ממנו יגיעה. כי המצב הוא נתון. הרשימו מתגלה בלי יכולת של האדם לקבוע מדוע הוא מתגלה בו כך ולא אחרת. למה הוא מתגלה ובהקשר למה, מאיזה סוג הוא ואופן וזמן. אלא הבעיה היא לעבוד נכון עם מה שניתן. מפני שהאדם, עד שהוא לא מגלה את הכלי שלו, את הקשר שלו עם כל הנשמות, את התהליך של כל הנשמות, הוא לא יכול לדעת מה קורה איתו. למה דווקא עכשיו ולמה דווקא איתו.

בתהליך הרוחני מגלים ארבעה שלבים: הסתר כפול, הסתר רגיל, שכר ועונש, ואהבה. אבל רק בדרגת האהבה האדם מתחיל להיות מחובר עם כל יתר הנשמות כגוף אחד. לכן השלב הזה נקרא "השגת האהבה". במידה שהאדם מתחבר עם כל יתר הנשמות, הוא מתחבר עם הבורא. אם הוא "סובל בצער הציבור", בהתאם לכך "זוכה לנחמת הציבור" ומגיע לאהבת הבורא. יחס כלפי הנשמות או יחס כלפי הבורא, הם היינו הך. כי הבורא מתגלה בתוך הנשמות (מאמר "מתן תורה" של בעל הסולם).

רק לאחר שהאדם מגלה את הקשר שלו בתוך המערכת כולה, הנקראת "אדם", הוא יכול לקבוע בכל צעד למה קורה לו כל שינוי בכל פרט. כי הוא מכיר כבר את המערכת וכלול עם כולם. אבל כאשר הוא נמצא דרגות רבות לפני כן ובהסתר, הוא לא יכול לקבוע למה קורה לו כל זאת, ודווקא עכשיו ובאיזה אופן. אלא הקבלה מדברת על זה, שכל מצב ומצב מתגלה מתוך הכרחיות בו, שכך הוא חייב להיות. ועלינו מוטל רק לממש אותו במלואו בצורה המועילה ביותר.

שרטוט 2

"ב. כשהוא בא לידי מצב, שכבר אי אפשר לו להתגבר, ולומר שכל היסורים והמכאובים, מה שהוא מרגיש, הוא מטעם שהבורא שלח אותם אליו," זאת אומרת, נופל ממצב של הסתר אחד למצב של הסתר כפול. קודם היו לו ייסורים והרגיש רע, אבל היה יכול להצדיק את הרע הזה, כי האיר לו מהבורא, שיש בכל המצב מישהו שנוכח ומפקח ומוביל את התהליך. ובהתאם לכך האדם היה יכול להצדיק את המצב שלו. אלא אחר כך הבורא הסתיר את עצמו מעט יותר, ואז האדם מרגיש רע, כי "אין בורא". זאת אומרת, אין סיבה לרע, אין הצדקה לרע, ונכנס להסתר כפול.

"כדי שעל ידם יהיה לו סיבה לעלות בדרגה, אז, הוא בא לידי מצב של כפירה חס ושלום." הוא לא רואה הצדקה במצבו, שעל ידי שתי ההבחנות הללו, על ידי הרע שמרגיש, ועל ידי שמרגיש אותו בא מהבורא, הוא יוכל להתקדם. עד כדי כך שמסכים עם המצב, ומקבל אותו. ואחר כך כבר עד כדי כך, שלא מרגיש אותו כרע, אלא מתחיל להרגיש אותו כטוב, כהתקדמות. והמטרה נעשית יותר גדולה מהרגשת הצער. עדיין נקרא שנמצא בהסתרה. כי "גילוי" נקרא לא להרגיש צער, אלא להרגיש טוב. להרגיש מכות ובו בעת להצדיק אותם, איננו המצב הרצוי.

"היות שאין הוא יכול להאמין בהשגחתו ית'. וממילא אין הוא יכול אז להתפלל. נמצא, שיש ב' מיני צללים. וזה פירוש "ונסו הצללים", היינו שהצללים יעברו מן העולם." זאת אומרת, צל אחד וצל כפול.

שרטוט 3

"והנה צל הקליפה נקרא "אל אחר אסתרס ולא עביד פירי", מה שאין כן קדושה נקרא "בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחיכי". היינו שאומר, שכל הסתרות והיסורים, שהוא מרגיש, הוא מטעם, שהבורא שלח לו את המצבים האלו, בכדי שיהיה לו מקום לעבוד למעלה מהדעת.

ובזמן שיש כח בידו לומר כך, היינו שהקב"ה מסבב לו את הסיבות האלו, הוא לטובת האדם. זאת אומרת, שעל ידי זה הוא יכול לבוא לעבוד בעמ"נ להשפיע, ולא לתועלת עצמו. ואז האדם בא לידי הכרה, היינו שהוא מאמין, שהבורא נהנה דוקא מעבודה זו, שהוא בנוי הכל למעלה מהדעת.

נמצא, שאין האדם מתפלל אז מהבורא, שהצללים יעברו מן העולם, אלא הוא אומר אז, אני רואה, שהבורא רוצה, שאני יעבוד אותו בצורה כזו, שהוא הכל למעלה מהדעת. אם כן בכל מה שהוא עושה, הוא אומר, בטח שהבורא נהנה מעבודה זו. אם כן מה איכפת לי שאני עובד במצב של הסתרת פנים, היות שהוא רוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע, היינו שהבורא יהנה. לכן אין לו שום פחיתות מעבודה זו, היינו שירגיש שהוא נמצא במצב של הסתרת פנים, שאין הבורא נהנה מעבודה זו.

אלא האדם מסכים להנהגת הבורא. כלומר, איך שהבורא רוצה שהוא ירגיש את מציאות ה' בעת העבודה, האדם מסכים בלב ונפש, כי האדם לא מסתכל על מה שהוא יכול להנות, אלא הוא מסתכל על מה שהבורא יכול להנות. נמצא שהצל הזה מביא לו חיים."

מדובר על אדם, שמשלים עם המצב שנמצא בו. אבל לא בגלל שרוצה להישאר באותו מצב - כי מחשבת הבריאה שהיא "טוב ומטיב לרעים ולטובים", מחייבת את האדם להגיע למצב שמקבל מהבורא "טוב ומטיב" בלתי מוגבל, ללא גבול, בבחינת אין סוף. ועד שלא מגיע לקבל טוב אינסופי, לא נקרא שהגיע למטרת הבריאה - אלא רוצה את המצב שלו, שנמצא בו לפי הכלים, להצדיק כטוב, כנכון, כהכרחי, בדרך להשגת מטרת הבריאה בכללה. כי המצב הסופי הוא לגלות את כל האור, בכל הכלים, בכל הרצונות, במילוי בלתי מוגבל.

ובעל הסולם מסביר, איך בזמן ההסתרה, האדם עובר מהרגשתו הרעה, למצב שמבקר את עצמו, מהיכן באה אותה הרגשה, למה היא מתרחשת בו, לאיזו מטרה ותכלית. הוא מתחיל לעבוד על חשיבות המטרה, ומגיע למצב שמצדיק ומכבד את המטרה. ואז אפילו אם הרגשתו איננה נעימה, הוא רואה את מצבו כהכרחיות. עד כדי כך שמפסיק להרגיש רע בתוך הכלים, שמפסיק להרגיש כאבים, אלא במצב שנמצא, מסכים עם מעשה הבורא. אבל ההרגשה הזאת באה על ידי תיקונים, שמשלים את הכלים שנמצאים בהסתרה, על ידי "אור דחסדים", על ידי הרגשת חשיבות הבורא.

אלא זה עדיין השלמה, ולא גילוי של יחס "טוב ומטיב". לכן זה נקרא "הצדקה". כי יש על הבעיה תיקון המצדיק את המצב, למרות שכלפי המצב מלכתחילה, כלפי מצבם האמיתי של הכלים, הם אינם נמצאים בצורה הרצויה. זאת אומרת, הכלי נמצא בינתיים בתהליך של תיקון, שמשלים את עצמו על ידי משהו חיצון, ולא שמגיע לכלי. לרצון לקבל צריך להגיע תענוג, כי הרצון לקבל חייב להתמלא בתענוג. אלא כרגע הוא מתמלא על ידי החשיבות, שהוא נמצא בתהליך, וזה איננו המטרה עצמה, אלא תיקון בלבד.

"וזה נקרא "בצלו חמדתי". זאת אומרת, שהוא חומד למצב כזה, שיוכל לעשות איזה התגברות למעלה מהדעת. ונמצא, שאם אין האדם משתדל במצב של ההסתרה, שיש לו עוד מקום להתפלל, שה' יקרב אותו, והוא מתרשל בזה, לכן שולחים לו הסתר ב', שאפילו להתפלל אינו יכול. וזהו מסיבת החטא, שלא היה מתאמץ בכל כחו להתפלל לה'. לכן הוא בא לידי שפלות כזו."

האדם מקבל מלמעלה את ההבחנה על מצבו, שהוא בא מהבורא, שיש סיבתיות למצבו. אבל אם ההבנה שיש למצבו סיבה, שיש לו הצדקה, מביאה אותו להנות מהמצב, ולערוך חשבונות, שלבטח על ידי זה שנמצא באותו מצב, ירוויח ממנו בעתיד, כי המצב הזה הוא רק בדרך, וצריך להביא לו רווחים גדולים יותר בעתיד, וגם נעשה סמוך ובטוח שכל מה שעבר מקודם, היה צריך להיות כך, ולא הלכו לריק כל החיים שלו וכל הדרך שעשה, אז הוא מיד הולך ומפסיד. כי במקום לקבל את המצב הנוכחי, את הגילוי שהבורא נתן לו, שבכל המצב הרע שלו קיים הבורא, ולהשתמש בגילוי הזה נכון, הוא רק הולך כדי להטיב את מצבו.

אלא מה עליו לעשות? להתאמץ ללכת למעלה מהדעת. לא להרגיע את עצמו כלפי העבר, ההווה והעתיד, שכעת הבין שהכל בא מהבורא, וברוך ה' הכל היה ויהיה בסדר. כי בכך האדם נעשה למקבל, ומכל הגילוי שקיבל לא יוצא דבר טוב להתקדמותו. אלא צריך על ידי זה להתחיל לבקש כוחות. כי אם הבורא התגלה, סימן שאפשר באותו מצב לבקש ממנו. ואם האדם מבקש כוחות שלא להיות רגוע במצבי ההווה, העבר והעתיד, אלא למרות כל המצבים ללכת באמונה למעלה מהדעת, זאת אומרת, באיזה מצבים שלא יהיו, אפילו בחושך הגדול ביותר, לאפשר לו ללכת כמו באור, אז נוצרת לו הזדמנות אמיתית להתקדם באמונה למעלה מהדעת להשגת אור האמונה.

זאת אומרת, במצבים של גילוי הבורא, שהבורא מתגלה והאדם מרגיש באותו גילוי תמיכה, הוא צריך לבקש שאותה הרגשת ביטחון תישאר אצלו, גם בזמן שהבורא איננו מגולה. אבל להגיע לזה אפשר רק במידה ויש תיקון בכלים, אותה הרגשה בכלים, הנקראת "אמונה". כמו בדוגמא שנותן רב"ש, על חבר שצריך להחזיר חוב, ובמקום להחזיר אלף דולר, מחזיר דולר אחד. אבל צריך להאמין שהחזיר אלף דולר. רק לרצות שכך יהיה, בלי לדעת מהיכן להשלים אותם תשע מאות תשעים ותשע דולר חסרים. זה נקרא "אמונה למעלה מהדעת". לא לדעת איך זה עובד, אבל לרצות שכך יקרה.

כמו שכתוב: "עיניים להם ולא יראו". לא ידוע מה הוא נתן. באגו נראה שנתן דולר אחד, ובכלים המתוקנים רוצים לראות אלף. ומי שמוסיף אותם תשע מאות תשעים ותשע החסרים, הוא אור האמונה. וזה נקרא "אמונה למעלה מהדעת". הדעת אומרת שקיבל דולר אחד חזרה, ואור האמונה משלים לו הרגשה שיש אלף. והאדם רוצה ללכת באור האמונה, ולא להאמין לכלים האגואיסטים שלו, אלא לתיקונים. זאת אומרת, שתתלבש בו נוכחות הבורא, ותשלים לו מה שהרצון לקבל דורש.

"וזה נקרא "בצלו חמדתי". זאת אומרת, שהוא חומד למצב כזה, שיוכל לעשות איזה התגברות למעלה מהדעת. ונמצא, שאם אין האדם משתדל במצב של ההסתרה, שיש לו עוד מקום להתפלל, שה' יקרב אותו, והוא מתרשל בזה, לכן שולחים לו הסתר ב', שאפילו להתפלל אינו יכול."

האדם שנמצא בהסתר אחד, מרגיש רע ומרגיש את הבורא. אם איננו מתפלל לבורא להשיג אמונה למעלה מהדעת, נקרא שמשתמש באותו גילוי הבורא המועט שמרגיש, באותה נוכחות של הרגשת הבורא, לטובת עצמו. הוא מרגיע את עצמו שיש בורא ומנהיג, שעושה את הכל. ויכול לתפוס מנוחה מה שלא יהיה, כי הכל מסודר והכל יסתדר. הבורא ליווה אותו בעבר, ויסדר לו הכל גם בעתיד.

אם האדם מסכים לזרום כך, אז הגילוי הזה נקרא "צל דקליפה". כי הוא מרגיש "צל", הבדל בין זה לזה. וזו הנקודה שממנה עלולים להתחיל לרדת. אלא אם מבקשים מאותה נקודה למעלה מהדעת, ואז היא מהווה לאדם נקודת התקדמות למחסום. אבל אם לא, הוא נופל להסתר כפול, וכאילו זלזל בהתגלות הבורא.

שרטוט 4

"וזהו מסיבת החטא, שלא היה מתאמץ בכל כחו להתפלל לה'. לכן הוא בא לידי שפלות כזו.

אבל, אחר שבא לידי המצב הזה, אז מרחמים עליו מלמעלה, ונותנים לו עוד הפעם התעוררות מלמעלה. ומתחיל עוד הפעם אותו הסדר. עד שבסופו של דבר האדם מתחזק בתפלה. וה' שומע תפלתו, וה' מקרב אותו ומחזירו למוטב."

בעל הסולם כותב על זה במין צורה קלילה כזאת. אבל האדם שנופל כי מזלזל, מי יודע בפעם הבאה מתי יתעורר. אולי בעוד חמש שנים ואולי בעוד עשרים שנה. ולאו דווקא זה יקרה מהר. לכן צריך להיזהר ולהשתמש נכון דווקא במצבי העלייה, במצבי הגדלות, במצבים שהאדם מרגיש בהם, שנמצא במגע עם הכוח העליון.

העבירות מתרחשות כולן בזמן העלייה ולא בזמן הירידה, כי בירידה אין יותר מה לעשות. האדם כבר נמצא למטה, ואין לו יותר לאן ליפול. אלא עליו להיזהר דווקא בזמן העליה. ובדרך כלל בזמן העלייה קורה לנו בדיוק ההפך. הרצון לקבל שמסופק ומרגיש את עצמו טוב, כמו ילד שקיבל מה שרוצה, נעשה מסוחרר ומרוב סחרור איננו פועל נכון. ואז רק כוח הקבוצה יכול להחזיק את האדם בהתחייבות כלפי האחרים.

מה ההבדל בין מצב של עיבור (צל דקדושה) למצב של צל דקליפה?

הצל עצמו אין לו שום צביון. אלא האדם שמשתמש בצל, הוא הופך אותו לצל דקדושה או צל דסטרא אחרא. "צל" נקרא שיש אור, ויש הסתרה ממנו. הרגשת האור היא נוכחות הבורא, וההסתרה ממנו שמרגיש מצב רע. "צל" נקרא זה לעומת זה. כשמבדילים בין זה לזה נוצר ניגוד (קונטרסט), והוא נקרא "צל".

שרטוט 5

אם במצב הזה הוא מבקש אמונה למעלה מהדעת, כוח השפעה, אז הצל נקרא "צל דקדושה". ואם הוא מרוצה ממצבו הנוכחי, כי נותן לו ביטחון, הרגשה טובה, הישג נאה, ומשתמש בו לטובתו, אז הצל נקרא "צל דסטרא אחרא". אבל הצל עצמו הוא תוצאה מהתגלות הבורא. שנמצאים בחושך ואז מתגלה צל, כי משהו מאיר קצת.

שרטוט 6

למה צריך לדאוג להשלים את ההרגשה שמקבלים מגילוי הבורא?

הקבלה מדברת רק על אורות וכלים. האור מחזיק את הכלי, בדומה למגנט שמצמיד אליו מטיל ברזל. הוא יכול להניף אותו באוויר, או להוריד אותו, ויכול ל"שאוב" אותו שיעלה וידבק אליו. ובלי ספק אם הבורא מתגלה, התוצאות מגילוי הבורא, מתגלות באדם כתופעות של הרגשה טובה, הרגשה של ביטחון וציפייה לעתיד. אלא השאלה, מהי תגובת האדם על מה שהוא מרגיש. האם האדם מסתפק ומקבל את הגילוי כמרגיע בלבד, או מקבל אותו למעלה מהדעת. זאת אומרת, למרות הרגשתו הטובה, הוא דורש התקדמות ומחפש עוד חסרונות, איך יוכל להשלים בעצמו את הגילוי.

כל אדם מקבל הרגשת ביטחון והרגשה טובה מגילוי, כי זו תוצאה ישירה מהתגלות הבורא. ואין לנו מה לעשות, כך מרגיש הכלי. אלא מדובר על התגובה שעל האדם להוסיף. כי אותה תגובה היא בחירתו החופשית מה לעשות עם המצב שקיבל. האם לקחת אותו כדי לקבל כוח רוחני נוסף, ולרצות שהמצב הזה ישמש אותו להתקדמות. או להסתפק בגילוי עצמו, ולרצות שהמצב יישאר כמו שהוא, ולא יהיה פחות ממנו. מדובר רק על התגובה להתגלות. כי ברור שההתגלות עצמה של הבורא, היא מביאה בכל אחד ואחד תופעות טובות.

האם אחרי המחסום גם מדובר על אותה עבודה?

אחרי המחסום העבודה היא עבודת המסכים.

איך אפשר ללכת למעלה מהדעת בלי ליפול לחנופה?

בעבודה למעלה מהדעת אין עניין של חנופה, כי לא מדובר על "פיו ולבו אינם שווים". אלא שהאדם יודע היטב באיזה מצב הוא נמצא, ואיננו מסתיר אותו מעצמו. ולא מדובר בכלל כלפי הבורא, ממנו אין לנו מה להסתיר. אלא כל העניין הוא איך האדם עובד עם עצמו, ומה הוא רוצה שיהיה המצב הבא. זאת אומרת, לאחר שהבורא מאיר, ומתגלה לאדם שהוא נמצא בשליטת הבורא, האם הוא מתפנק שסוף כל סוף הוא נמצא בשליטת הבורא, כי זו הצורה הטבעית של הרצון לקבל, או שהוא רוצה את שליטת הבורא כתיקון בכלים שלו.

אלא האמת היא, שאין לאדם מהיכן לקחת צורך לתיקון הכלים, בצורה טבעית אין לו צורך כזה. כי ברגע שמתגלה נוכחות הבורא בכלים שלו, כבר לא חסר לו. הוא יכול לקבל חיסרון רק על יד עבודה קודמת עם הקבוצה, עם האנושות, עם יתר הנשמות. אם בעבודתו הוא משקיע את המאמצים שצריכים לעשות כדי להתחבר, אז הוא מתחיל להרגיש את החסרונות שעליו לחבר אותם לעצמו. לכן האדם מתקדם רק בתנאי, שמכין את הקשר שלו עם הכלי הכללי. כי על עצמו הוא לא יכול להרגיש חיסרון.

האדם יכול להרגיש על עצמו רק דבר אחד, שהוא גרוע ורע. זאת אומרת, להיות "כסיל יושב בחיבוק ידים ואוכל את בשרו". כי מה שמתגלה לו, בזמן שמתגלות ההארות מלמעלה, זה רק לקבוע על עצמו שהוא רע. אבל יכול לומר שהבורא עשה זאת והבורא גילה לו, ובכלל הכל בא מלמעלה. זאת אומרת, אם האדם איננו מתחבר עם הכלי הכללי, אין לו עם מה לעבוד. לא באות לו אותן מחשבות והרגשות שמביאות אותו לתיקון, כי כל התיקון הוא בהתחברות.

ואם האדם כל הזמן מכונס בכלי שלו, אז המחשבות והרצונות שמתעוררים בו, אינם לאותו כיוון. ועדיין אינם מביאים את האדם לפעולה נכונה. זאת אומרת, חשוב מאוד במה האדם עוסק, לפני שהוא מקבל את הרגשת הצל. כי העיסוק הזה קובע מה ירצה לגלות שיימצא בצל, מה ידרוש במצב הזה. כל התנועה הזאת מהסתר כפול, להסתר רגיל, לשכר ועונש, כולה מכוונת לקראת האהבה, לקראת הכנת הקשר של האדם עם הציבור, עם כל יתר הנשמות.

אמנם בינתיים מדובר בתיקון הפרטי שלו עצמו. אבל בתיקון פרטי כדי בדרגה האחרונה לעשות תיקון כללי עבור כל הנשמות. לחבר לעצמו את כל החסרונות של כל הנשמות, לתקן אותן ולמלא אותן. רק אז האדם נקרא "תא בריא", שפועל לטובת כל הגוף. כל התהליך מכוון לקראת החיבור בדרגה הזאת. ולכן לא יכול להיות שתהיה לאדם התקדמות נכונה בהסתר כפול והסתר רגיל, בלי שמכין את עצמו כמה שאפשר לקשר עם החברה.

שרטוט 7

האם בחירה חופשית בזמן הרגשת הצל היא תוצאה של הכנה?

הבחירה החופשית נקבעת על ידי הכנה. כל מצב שהאדם נמצא בו, הוא מכלול של הסיבות לאותו מצב. זאת אומרת, של התכונות והכלים, על מה עבד ומה גילה, איזה תמיכה ותומכים הכין לעצמו בסביבה. הכל נלקח בחשבון. כי אם רוצים או לא, כולנו נמצאים בתוך מערכת אחת. ובמידה שהאדם משתוקק להתקשר לאותה מערכת, באותה מידה הוא מכין לעצמו רצונות נכונים להתקדמות, זאת אומרת, חסרונות אלטרואיסטים.

ואז כנגד זה הוא מקבל גילויים של צל, ומרגיש את הגילוי הזה בצורה נכונה. כי הכין חיסרון מצד החיבור עם אחרים, ולכן מפרש בצורה אחרת את התגלות הבורא. החיסרון הזה כבר מתכנת אותו להתקדם בתהליך באותו כיוון עם הגילוי. לפרש אחרת לחלוטין למה הבורא התגלה לו, ומה צריך לתת לו אותו גילוי. כי החסרונות שמכין לגילוי, הם מחוסר חיבור עם האחרים. ולמרות שהכין אותם בצורה מלאכותית, והשתתף עם אחרים, שגם הם לא התחברו מטעם שרוצים, אלא מטעם ההכרח, כי כך כתוב, אבל אין לכך כל חשיבות, כי ההרגל הזה נעשה טבע שני.

ואם האדם מרגיל את עצמו, ורוצה לקבל טעם מחיבור לאחרים, אז הוא מקבל טעם של חיסרון. מדוע? כי החיסרון הזה קיים כבר בפנים. לא מן הסתם קבלנו צורה חיצונית של קיום בעולם הזה. שנוכל על ידי פעולות חיצוניות, שמתאימות למצבנו החיצוני, להגיע לפנימיות. כי העולם שלנו הוא ההזדמנות להיות מחוץ לרוחניות, ואז להגיע לרוחניות. אותה הרגשה מיוחדת בתוך הכלים של מין מבנה הנקרא "העולם הזה", מאפשרת לנו להגיע לרוחניות למרות שלא נמצאים בה, על ידי פעולות חיצוניות בלבד. בדומה לילד שרוצה להיות גדול. הוא לא יודע מה זה להיות גדול, אלא רק דוחף את עצמו. ומפני שבטבע שלו כל התהליך כבר מושרש ונחתם, לכן הוא מתקדם.

זאת אומרת, לא צריך לדעת מה קורה, אלא רק להשקיע מאמצים להשתתף בתהליך. לכן נאמר "כל אשר בידך ובכחך לעשות עשה", כי כל התהליך הוא "יגעתי ומצאתי", שרק אחר כך מוצאים ומבינים. ולכן הוא נקרא "אמונה למעלה מהדעת", יגיעה למעלה מהדעת, למעלה מהכוח האנושי. כי בלתי אפשרי לדרוש קודם להבין. אבל בניגוד לילד שמתקדם בלי לדעת איך, האדם שמתקדם לרוחניות, מתחיל להשיג את התהליך עצמו איך הוא מתקדם, ומתחיל להנהיג אותו. וכך הוא הולך ונעשה גדול.

האדם מבין את כל היוצרות, וכל הסיבות, וכל התהליך, לא רק לאחר שהשיג את הדרגה האחרונה. אלא כשמתחיל להתקדם בג' קווים, כבר נוצר חיבור בין מוחא וליבא על ידי היגיעה. זאת אומרת, ביגיעה הזאת למעלה מהדעת ישנו דבר והיפוכו. מצד אחד מתקדמים בלי שכל כביכול. ומצד שני מתגלה על זה מיד שכל רב. לכן אלה שמתקדמים למעלה מהדעת, נעשים יותר חכמים. ואלה שרוצים להתקדם בתוך הדעת או למטה מהדעת, נעשים יותר טיפשים, ונצרכים לרדת לפאנאטיות או לפילוסופיות למיניהן.

האם בזמן ההסתרה השיטה היא לבקש כוחות להתחבר לקבוצה?

אנחנו בעצמנו לא יכולים מן הסתם לצעוק "הצילו!". אלא ככל שעובדים יותר על החיבור בקבוצה, מקבלים יותר חסרונות. והחסרונות האלה שנמצאים בתוך הלב, הם עצמם צועקים "הצילו!", וצועקים את "הצילו!" הנכון. ואם במקום זה מדברים רק בפה, אז זה נקרא "חניפה", כי אומרים שקר. אבל אם עוסקים בחיבור, ההרגל נעשה טבע שני, ואותו בסופו של דבר רוצים, וזו התפילה. לכן צריך כמה שפחות לדבר, וכמה שיותר להשקיע מאמצים, במה שהמקובלים ממליצים לנו לעשות, היינו, בחיבור.

ומתוך כך מתגלה בלב רצון לחיבור, או נחיצות לחיבור, או אפילו ההפך, שנאה לחיבור. אבל מתגלים המצבים ביחס לחיבור בקבוצה, לא חשוב אם שליליים או חיוביים, אלא העיקר להשיג אותם. האדם איננו אחראי על המצב, ואיננו יודע מה הוא צריך להרגיש כלפיו. אבל אם הוא רוצה להתקשר אליו, מה שלא יהיה, אז לא חשוב אם כתוצאה מזה, הוא אוהב אותו או שונא אותו, אלא העיקר שיש לו יחס אליו. כי היחס עצמו הוא שנותן בלב את התפילה. מה שהאדם מרגיש בלב כתוצאה מיגיעתו, זה נקרא "תפילה". לכן צריך לעשות יותר מעשים ופחות לשבת ולאכול "את בשרו".

מהו "בירור"?

בירור יכול להיות רק לאחר שיש לאדם צל. לאחר שמקבלים התגלות מלמעלה, ויש הבדל בין מה שהאדם מרגיש, לבין מי שנותן לו את ההרגשה. בירור יכול להיות רק באור. וללא אותה הרגשה שבאה כתוצאה מהיגיעה, כל יתר הבירורים אינם בירורים, אלא רק חוכמות. לוקחים מה שכתוב בכל מיני מקומות, ומתרצים לפי כל מיני חוכמות שיודעים, ולא כתוצאה מ"עבודה בשטח", בתוך הרצונות. ולכן אין תועלת מצורת בירור כזאת. ממנה התחילו כל הפילוסופים ודומיהם.

אלא רק המעשה, היגיעה. אותה יגיעה בחברה שמדובר עליה בקבלה. והיא איננה מדברת על מעשים שכל הזמן צריך לרוץ ולעשות, אלא "מעשים" נקרא גם מחשבות, אבל לכיוון הזה של אותה יגיעה. ולא לשבת ולהתחיל בצורה תיאורטית לחשוב ולדון, כי זה נקרא שמתעסקים בצורות מופשטות מהחומר. אלא לדבר על התקדמות לרוחניות אפשר רק מתוך הכלי. והכלי להתקדמות רוחנית הוא השפעה - אור חוזר, אור החסדים. הכלי הוא מסך ואור חוזר אחרי צמצום א'. ורק מתוכו אפשר לדבר, מתוך החומר עצמו. ואם סתם לומדים מה שכתוב בתע"ס עצמו, בלי להזמין על עצמנו אור המחזיר למוטב, אז מתעסקים בצורה מופשטת מחומר, ואין תועלת בלימוד הזה.

מהי יגיעת האדם?

היגיעה שלנו היא הערבות. רק על ידי הכלי הזה משיגים מדרגה רוחנית

מאמר י': "מהו, ברח דודי, בעבודה"

שיחה מ-13.07.07

"יש לדעת, כי בזמן שהאדם מתחיל ללכת בדרך, שרוצה להגיע לעשות הכל לשם שמים, הוא בא למצבים של עליות וירידות. ויש לפעמים, שהאדם בא לידי ירידה כל כך גדולה, שיש לו מחשבות לברוח מתורה ומצוות. כלומר, שבא לו מחשבות, שאין לו חפץ להיות ברשות הקדושה.

אז, האדם צריך להאמין, שהדבר הוא להיפך. היינו, שהקדושה בורחת ממנו. והטעם הוא, כי בזמן שהאדם רוצה לפגום בקדושה, אז הקדושה מתקדמת ובורחת מקודם ממנו. ואם האדם מאמין בזה, ושהוא מתגבר בזמן הבריחה, אז מה"ברח", נעשה "ברך", כמ"ש "ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה"."

בקבלה מדברים תמיד על נושא אחד. על חומר הבריאה, שצריכים להביא אותו לצורה הנקובה מראש במחשבת הבריאה, לאותה צורה שתהיה דומה לבורא. מלכתחילה החומר הזה מתראה לנו בעולם הזה כחומר אגואיסטי, תרי"ג רצונות שנמצאים כולם באדם, בצורה שהוא רוצה להנות בהם לעצמו. ואנחנו צריכים להפוך את השימוש בהם לעל מנת להשפיע. זאת אומרת, שכל חומר הנברא יהיה בהשפעה, כמו שהבורא נמצא מולו בהשפעה. כי אם שניהם בהשפעה אחד לשני, אז הם שווים ביניהם.

השתוות הצורה היא שמביאה לדבקות. לדבקות הזאת צריכים להגיע. לדבקות נברא עם הבורא. איך עושים זאת? איך משנים את הכוונות על כל תרי"ג הרצונות שיהיו על מנת להשפיע? על ידי אותו כוח מלמעלה שנקרא "המאור המחזיר למוטב" או "תורה". כמו שכתוב: "בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין". כל הרצונות אם הם לעצמם, הם נקראים "יצר הרע". ו"בראתי תורה תבלין" נקרא שכל תרי"ג האורות שיש בתורה, תרי"ג אורחין דאורייתא, כל אור ואור כמו שהוא ברא רצון, כך הוא צריך לתקן אותו, ואחר כך למלא אותו.

זאת אומרת, אותה תורה עצמה היא עושה כמה פעולות עם האורות. בשלב הראשון נעשה על ידי האור בירור הרע ברצונות האדם. כי בלי האור אי אפשר לברר אותם. ואז בא השלב השני, תיקון הרע לטוב. ולאחריו השלב השלישי, מילוי הטוב. הכל נעשה על ידי האור. החומר של הרצון לקבל אף פעם לא זז. הוא בעצמו לא יכול להגיב על שום דבר, ולא יכול להרגיש שום דבר, אלא רק על ידי שינויי האור שפועלים עליו.

החומר עצמו הוא יש מאין, שמוכן להרגיש משהו, אבל איננו יודע מה. אלא האורות מתחילים להאיר עליו לסירוגין בכל מיני מצבים, באופנים שונים, בעוצמת כוח משתנה. ועל ידי זה הרצון מתחיל להרגיש את השינויים שעוברים עליו, ומתוך זה הוא מתחיל להשתנות ולהשתפר. לכן בעל הסולם אומר, שכל השינויים שעוברים כדי להגיע לרוחניות, להשתות עם הבורא, הם שינויים של עליות וירידות על ידי האורות. האור מאיר יותר או מאיר פחות, ובהתאם לכך האדם מרגיש יותר טוב או פחות טוב, יותר קרוב לרוחניות או פחות, כדאי או לא כדאי.

שרטוט 1

הכלל הוא, שהאדם חושב שמצב הרוח בא לו כך מעצמו, והמחשבות באות לו מעצמו, וגם הרצונות מתעוררים בו פתאום, שהם כולם בשליטתו, כאילו הוא בעל הבית עליהם. שפתאום הוא עצמו חושב על הרוחניות טוב או רע, שכל השינויים האלה באים לו מבפנים. אבל זה לא נכון. כי כל השינויים האלה מתרחשים בו על ידי הגדלת או המעטת האור שמאיר עליו, לפי איך שהאור משפיע עליו. ובהתאם לכך האדם כל הזמן מתעורר ליחס כזה או אחר כלפי החיים, המטרה, כלפי עצמו או כלפי האחרים.

הכל תלוי אך ורק עד כמה שהאור פועל עליו. ואם האדם לא שוכח על כך שהוא רק הנפעל, ויש כוח שפועל בנפעל, שהוא האור, הבורא, אז זה מביא אותו ליחס הנכון למה שקורה איתו. והוא מתחיל לחפש באיזו צורה הוא מסוגל להשפיע בחזרה על האור. ובאה מצד האדם אותה בקשה הנקרא "העלאת מ"ן", שרוצה בצורה מכונת להשפיע על האור, על הבורא, על כל התהליך שהוא עתיד לעבור.

ובצורה כזאת נוצרת לו בחירה לעבור מדרך "בעתה", שהפקודות יורדות ללא שום השתתפות שלו, לדרך של "אחישנה", שהוא משתתף בכל הפעולות, וקובע את הקצב של הפקודות ואת הצורה שלהן, מפני שכבר מקבל אותן בצורה אחרת, כבר מרגיש אותן, מכוון אותן בכוונה אחרת. ואז כל דרך החיים שלו איננה נראית לו סתם כך כטוב או רע, כמצב רוח טוב או רע, שפתאום נמשך כך או כך, אחר המחשבות האלה או האלה. אלא הוא מתחיל לעלות לאותו מצב, לאותה דרגה, היכן שקובעים מה הוא יודע, חושב, או רוצה. וכך הוא מתחיל להשתתף עם הבורא בעבודה על עצמו, מה יקרה בעוד רגע לגורלו.

שרטוט 2

לכן הכל מתחיל מאותה נקודה של "ברח דודי", שהאדם מתחיל להבין נכון, שכל הבריחות האלה מרוחניות, מסדרים לו בכוונה כדי לחייב אותו, לעורר אותו, שיתחיל להשפיע עליהן, שלא יהיו בריחות. כי הבריחות האלה, שמתקבלות באדם בצורה לא נעימה, נותנות לו מקום להתחיל לחשוב איך לגרום לכך, שלא תבוא אליו יותר אותה הרגשה לא נעימה. והיא נעלמת אך ורק על ידי זה שהאדם מתחיל להיות צמוד לכוחות שפועלים עליו, ומקדם את המצבים הבאים שלו על ידי השתתפות שלו עצמו.

אם כל שיעור נראה לאדם אותו דבר, מה זה אומר על ההתקדמות שלו?

אם כל השיעור נראה לאדם אותו דבר, זה סימן לא טוב. אבל יכול להיות שכך מראים לו בכוונה, כדי שיוותר על האגו שלו. כי הוא כל הזמן בודק באגו שלו מה יש לו, בכמה הוא נעשה יותר גדול וגבוה. כמו בדוגמא שנותן רב"ש על הברווז, שמפטמים אותו ומיד רצים לבדוק כמה השמין. לשווא בודקים ומחפשים היכן נמצא מה שנכנס, ולא מרגישים שהצטבר בגופו איזה שומן. כך האדם בודק את עצמו בצורה אגואיסטית, איפה הוא יותר מבין, מתי הוא יותר מרגיש, היכן הוא גבוה יותר. ואז נותנים לו לפעמים הרגשות כאלה, שאין לו כלום והוא לא מתקדם.

מתי הוא מרגיש כך? אם הוא באמת משקיע ומשתפר ברצון להשפיע, אבל לא במילוי שמצפה לקבל ברצון לקבל. כי רוחניות הפוכה מגשמיות. ברוחניות ההתקדמות היא בכך, שיש לאדם יותר קרבה להשפעה ולא לקבלה. ואם האדם מודד כמה "נשאר לו בבטן", אז הוא רואה שיש לו פחות - אם ההתקדמות שלו נכונה. כי הוא צריך להבין לקראת מה הוא הולך ומתקדם. הוא לא הולך להיות גדול בלימוד חוכמה, כי המצב הזה הוא ההפך מרוחניות. אלא ברוחניות מדברים על קניית תכונות חדשות שונות והפוכות מהתכונות שלנו.

ולכן אי אפשר לבדוק לפי מה שרגילים בתכונות שלנו, כמה שמקבלים בכלים האגואיסטיים. כי קודם צריך להגיע לכלים דהשפעה, ורק לאחר מכן יתגלה בהם אור החכמה. אור חכמה מתגלה באור דחסדים. ואם האדם מרגיש שאין חידוש, השאלה במה הוא מודד אותו חידוש, שהתקדם או לא התקדם. אם בכלים דקבלה שלו, אז טוב מאוד שלא התקדם בהם, כי התקדם אולי בכלים דהשפעה. ואם מסוגל לבדוק ולבחון שהתקדם בהם, אז רצוי מאוד שיבדוק את עצמו, כי יכול להיות שהוא בכלל לא נמצא בתלם, ולא הולך לאותה המטרה.

אם הוא רוצה בהישגים גשמיים, אז לימוד הקבלה כלל לא מושך אותו לכיוון שנמצא בתוכניות הפרטיות שלו. אבל אם הוא בכל זאת נישאר ולומד, אז הוא לאט לאט רואה את האמת ומסכים לה. כי בסופו של דבר האור, הוא שמחזיר למוטב. ולכן כמה שהאור כל שיעור ושיעור פועל עליו, כך הוא הולך ומתקדם לראות את האמת. כמו בדוגמא של בעל הסולם על הריצה להיכל המלך ("הקדמה לתלמוד עשר הספירות").

כולם רצים ומטפסים על ההר שעליו נמצא ארמון המלך, אבל רק מידת הסבלנות היא שעוזרת לאדם להגיע למטרה. כי הוא עצמו לא יכול להבין ולהעריך את מידת ההתקדמות שלו. היא כל כך הפוכה ומנוגדת לטבע בכל מיני צורות כאלה, שהאדם לא מזהה שהוא מתקדם, עד שמגיע למטרה. אלא נראה לו שהוא נעשה יותר טיפש, והמצבים שלו נעשים יותר גרועים. אבל אלה הדחיות שהוא מקבל כדי לפעול בדיוק ההפך, להתקדם כנגדם. ולכן בעל הסולם אומר "שרק הגבורים אשר מידת סבלנותם עמדה להם," הם עברו את כל המכשולים ונכנסו לעולם הרוחני.

אם צריך לתקן תרי"ג רצונות ויש תר"ך רצונות - מה קורה עם שבעת הרצונות הנותרים?

גם הם מיתקנים. אבל אנחנו לא יודעים על אותם תרי"ג רצונות או תר"ך רצונות, אלא אם כן לומדים בחוכמת הקבלה על מבנה הכלי של הנשמה. כל פרצוף רוחני מתחלק לפעמיים ש"י, למעלה מחזה ולמטה מחזה. לכלים של גלגלתא ועיניים ולכלים של אח"פ, שלפעמים מחלקים אותם גם לרמ"ח רצונות בגלגלתא ועיניים ולשס"ה רצונות באח"פ. וכך יוצא 310 ועוד 310 שהם 620 או תר"ך רצונות. אבל כל החשבונות האלה הם הבדלים איכותיים ולא כמותיים.

שרטוט 3

האם הרגשת הדחייה מהרוחניות מעידה על התקדמות או על חוסר התקדמות?

אין כללים. אלא אם לומדים את סדר תיקון הרצונות בצורה שכלתנית וסכמאטית, אז יש כללים ואפשר לפרט בצורה מדויקת מה קורה לפרטי פרטים עם כל אחד ואחד מהרצונות. אבל בזמן שעוברים בתוך המצבים האלה לפי הסדר, אי אפשר להבין מה קורה. כמו שילד קטן לא מבין איך הוא מתפתח, או עובר בבטן אמו לא מודע לשלבי ההתפתחות שלו, אם עכשיו צומחות בו הגפיים או העיניים. וגם בעבודה הרוחנית האדם לא יודע באיזו צורה גדלים בו כל תרי"ג הרצונות. הוא לא מרגיש שיש בהם חלוקה לרמ"ח איברים ושס"ה גדין, או פעמיים ש"י.

בכל אחד מאיתנו ישנם כל הרצונות, אבל בכל אחד ההתמזגות של הרצונות היא שונה. איזה רצון הוא פחות ואיזה רצון הוא יותר. לכן כל אחד שונה מאוד מהשני, ולא ניתן לקבוע בכל רגע ורגע איך יהיו ההרגשות הפרטיות של האדם, כי בלתי אפשרי לפרט. אלא הכלל הוא, ככל שיותר מתקדמים מרגישים יותר נבזים. כי עד שהאדם לא עובר מחסום, הוא נמצא בין העולם הזה לבין הרוחניות. וכל זמן ההכנה החל מהרגע שהנקודה שבלב דוחפת אותו ללימוד, הוא הולך בחושך. ועד כדי כך שאין לו אפשרות לדעת היכן הוא נמצא.

שרטוט 4

האדם עובר עולמות, מעולם העשייה ועד חזה דיצירה, ומקבל הבחנות רבות. אבל נשאר כמו תינוק שלא יודע שהוא מתקדם, או ער שכלל לא יודע שהוא זז. אלא משהו עובר עליו, ובינתיים הוא גדל. כך גם בעבודה הרוחנית, עד לאחר המחסום, שהאדם מתחיל לקבל כלים דהשפעה ויש לו בהם רגש ושכל. רק אז האדם מתחיל להרגיש ולהבין היכן הוא נמצא ולבקר את המצבים. ולפני כן לא מן הסתם מצבו נקרא "הסתרה", הסתרה כפולה או הסתרה רגילה. כי ההסתרה היא כלפי האדם, שהוא לא מבין מה קורה איתו.

ולכן בזמן ההסתרה אין לאדם מנוס, אלא לבנות לעצמו סדרים שיחזקו אותו ויקצרו לו את הדרך. זאת אומרת, להיכנס לקבוצה, לעסוק בלימוד הקבלה, לשמוע לעצת מורה. כי ככל שהוא מתקדם ונפטר מהאגו שלו, האגו נראה לו יותר ויותר גדול, מפני שהוא מתקדם כלפי ההשפעה, כלפי הרוחניות. ואז אפילו שהוא נשאר באותו האגו, והאגו הזה רק הולך ופוחת, הוא נראה לו יותר גדול, כי הוא מתחיל לזהות עד כמה האגו שלו מנוגד לרוחניות.

וכך יוצא שבהרגשה שלו האדם נעשה יותר רע. כי הוא מודד את עצמו ורואה שנעשה יותר חלש ופחות רוצה. ובא לו לחזור כביכול חזרה. אמנם שבשכל הוא מבין ורואה שאין לו לאן לחזור, שהעולם כל כך ריק שאין לו למה לחזור. אבל גם אין לו לאן ללכת. וכך האדם נשאר תלוי בין שמים וארץ, כי כל התהליך הזה מחושב מלמעלה כלפי כל אחד ואחד, כדי שתישאר לו בחירה חופשית לבחור איך להתקדם.

למה שלב ההכנה מחליש לאט לאט את האדם עד שהוא מגיע לחוסר אונים מוחלט?

כי רק שהאדם מרגיש חלש וחסר אונים, הוא מתחיל להבין שהוא לא יכול להתקדם בעצמו. שאין לו מנוע להתקדמות, שאין לו חומר דלק. שהוא לא יכול אפילו לחשוב על משהו הפוך מהטבע שלו, לא כל שכן לבצע אותו כדי להתקדם. ואז הוא מגיע להבנה שחוץ מבקשה לאור שיחזירו למוטב, אין לו שום יכולת לעשות משהו. ומתחיל להרגיש באותו מצב כמו שכתוב: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה במצרים". אבל רק לאחר ש"מרים ידיים" מכוחותיו עצמו, אז מגיע הכוח מלמעלה שמחזירו למוטב. ולא לפני שהאדם עצמו קובע שהוא לא מסוגל. כי בקביעה הזאת האדם נפרד מהאגו שלו ויכול לקבל את כוח ההשפעה.

האם האדם מרגיש את הכרת הרע או את המילוי רק דרך החברה ולא את אור הבורא?

בכל התהליך הזה האדם מודד את עצמו כלפי החברה, כלפי החברים וכלפי הלימוד. ואחרת אין לו כלפי מה למדוד. אין לאדם שום אפשרות לבדוק את עצמו או בכלל לחשוב על השפעה. כי הוא כמו עובר ברחם שאיננו יודע מה קורה לו, או תינוק שאיננו יודע איך הוא מתפתח. אבל על ידי מורה, על ידי ספרים, על ידי קבוצה, הוא בכל זאת יכול למדוד ולראות אם הוא מתפתח או לא, ולקבוע את הדרך שלו אפילו במצבי החושך.

ככל שהאדם בונה את הסביבה שלו יותר צמודה אליו, הוא נעשה משוריין וחזק יותר כנגד ההפרעות שמקבל ומתקדם יותר מהר. יכול למדוד את עצמו במשהו כלפי החברה וכלפי הלימוד. הוא אמנם נמצא בחוסר הכרה מהרוחניות, אבל כלפי אותה סביבה שהוא בונה לידו בגשמיות, הוא יכול לבדוק ולמדוד האם הוא מתקדם. זאת אומרת, כלפי הרוחניות אם הוא בודק, יש לו תמיד סימן שאלה אם הוא התקדם מהדרגה בה הוא נמצא כלפי הדרגה הבאה. כי מה קורה איתו ברוחניות הוא לא מבין, שם הכל ממש חושך.

אבל אם לעומתו נמצאת קבוצה, אז כלפי הקבוצה הוא יכול למדוד עד כמה הוא נמצא איתם יחד, עד כמה הוא מבין שהם יכולים לעזור לו, עד כמה הוא מוכן להיטמע בהם. ובהתאם לכך הוא יכול למדוד עד כמה הוא מבין את החשיבות שלהם, עד כמה הם מספקים לו את חשיבות המטרה, זאת אומרת, עד כמה הוא מוכן לשמוע מהם. על ידי הסימנים האלה שמספקת לו הקבוצה כגורם חיצוני, ככוח חיצון ממנו, הוא יכול לראות פחות או יותר היכן הוא נמצא בהתקדמות לרוחניות.

שרטוט 5

איך האדם יכול לפתח את מידת הסבלנות בלי לברוח מהדרך?

"מידת הסבלנות" נקראת הנכונות לסבול. "סבלני" נקרא שמסוגל לסבול מה שעובר עליו. ולסבול האדם יכול רק אם מרגיש את חשיבות המטרה. כי אין לנו תכונת הסבלנות. מה שנראה כ"מאופק" או כ"מתפרץ" תלוי רק במידות החשיבות של האדם כלפי אותם ערכים. כי אנחנו חומר של רצון להנות ואין בו משהו אחר. וכל התכונות הנוספות שיש כביכול לרצון לקבל, כולל מידת הסבלנות, תלוי רק באיך הרצון לקבל מרגיש את ההווה ואת העתיד, ובהתאם לכך שוקל את עצמו אם כדאי או לא כדאי.

תמיד השיקול הוא "כדאי" או "לא כדאי". חשבון כלפי הרצון לקבל, כלפי האגו. עד כמה שממלאים אותו עכשיו והיום, ועד כמה שיש אפשרות למלא אותו בעתיד הקרוב או הרחוק. החשבון הזה הוא שקובע את מידת הסבלנות. עד כמה לחכות ולהמתין ולא להיכנס לסכנה לאבד את המילוי שאוטוטו מגיע. הכל תלוי במה שעומד כלפי הרצון לקבל. אם הוא "רואה את הנולד", מה שנולד מתהליך ההתפתחות שלו ועוד מעט מגיע אליו, אז הוא ממתין בסבלנות. אם הוא לא רואה כלום, אז הוא בורח מהחושך.

אלא אם יש לידו קבוצה וספרים והדרכה של מורה, שמחזקים אותו ונותנים לו ביטחון, הרגשה שכביכול יש לו או עוד מעט יהיה לו, אז אפילו שהוא לא רואה בעצמו, בכל זאת מתפתחת בו מידת הסבלנות, אותה נכונות לסבול גם במצב של חוסר מילוי. הטכניקה הזאת פשוטה מאוד. כי מדובר ברצון להנות בלבד ובמצבים שבהם הוא נמצא. מה הוא צריך כדי להמשיך בדרך התיקון כנגד טבעו. איזה תומכים הוא צריך, איזה כוחות, איזה סביבה לארגן, כדי לסבול את המצב הזה שהוא לאט לאט ממית את עצמו. עד שהאור העליון יוכל לפעול עליו בצורה חיובית, ולהביא לו את תכונות ההשפעה שירגיש בהן חיים. כבר חיים אחרים, רוחניים, נצחיים.

מידת הסבלנות היא רק כדאיות. אבל את הכדאיות הזאת עלינו לבנות בעצמנו כלפי הרצון שלנו. כמו שמתואר במאמר "בחירה חופשית", בפרק העיקרי שנקרא "השפעת הסביבה", שנשמת "אדם הראשון" התחלקה למיליארדי חלקים, כדי שבהתחברות ביניהם, כל יתר החלקים יהוו תומכים שמחזיקים כל אחד מהחלקים. וכך כל אחד מהם יכול בצורה שווה להתחבר חזרה עם החלקים האחרים, בלי תלות בבורא ובלי לאבד את בחירתו החופשית. אלא להישאר חופשי, ולהתקדם בכוחות שהוא מקבל מהם. לכן ללא חברה, האדם לא מסוגל לעבור את הדרך הזאת של הסתר פנים הכוללת הסתר כפול והסתר רגיל.

מהו אותו מצב שהאדם רוצה לפגום בקדושה והקדושה בורחת ממנו?

"לפגום בקדושה" נקרא, שהאדם אומר על הרוחניות, שהיא לא שווה כלום, שנמאס לו, שהוא לא מרגיש שיכול להשיג אותה, שהוא לא מאמין שאחרים השיגו, שהוא נמצא בקבלה חודשים ואפילו שנים (תלוי איך האדם משקיע) ועדיין אין לו כלום. זאת אומרת, הוא נמצא בייאוש. וכמו שכל העולם נמצא בייאוש מאכזבות למיניהן, כך ישנה לאדם אכזבה מרוחניות.

האדם משקיע ומשקיע ולא רואה תוצאה מהרוחניות. הוא לא נעשה יותר חכם שמסובב את כל העולם "על האצבע הקטנה" שלו. הוא לא נעשה יותר יודע ושולט על הכל. הוא לא מרגיש את עצמו מעופף באוויר בין העננים כמו המלאכים. אלא להיום הוא מרגיש שאין לו כלום, שהוא רק שומע קצת חוכמות למיניהן ולא יותר, ועוד כל מיני מחשבות שעוברות על האדם בזמן הייאוש, ואפילו לא כדאי לעבור ולתאר אותן במילים.

אלא הוא מסתכל על העסק שלו ברוחניות כמו שעל העולם הזה. כי עדיין לא הגיע להתפתחות. כמו עובּר שאי אפשר לומר, שהוא עובר משהו בחיים, עד שהוא לא נולד. מאותה טיפת זרע אמנם יוצא אדם, אבל עד שהעובּר לא נולד, אי אפשר להגיד שקורה משהו. לכן גם בדרך הרוחנית עד שלא עוברים במלואו את כל תהליך ההסתר, לא נולדים בעולם הרוחני, ולא מרגישים שעומד לקרות משהו. כי הלידה הרוחנית היא תמיד פתאומית, בחיפזון, כמו שמסופר על יציאת מצרים.

איך מתגברים בזמן הבריחה?

בזמן הבריחה מתגברים על ידי אמצעים אחדים. האמצעי הבטוח ביותר הוא הקבוצה. כי האדם הוא כמו חולה אנוש, או כמו אדם שמאבד את ההכרה, ולא יכול לעזור לעצמו. כמו שכתוב: "אין אדם מתיר את עצמו מבית אסורים". הוא לא יכול להוציא את עצמו מהמצב, אלא בעזרת אחרים. כי בזמן שהוא מיואש ואין לו כוחות ולא כלום, הוא כמו חולה אנוש. אבל כמו שבעולם שלנו משלמים דמי חבר לקופת חולים, וחברי הקופה באים ועוזרים לו דרך הרופאים לחזור למצבו התקין, כך ביגיעה על השגת הרוחניות יש לכל אחד אפשרות לארגן לידו כעין "קופה" הנקראת "חברים".

האדם בונה עם החברים שלו יחסים של השפעה. והם מחזירים לו כל אותם יחסים בזמן שהוא זקוק להם. ואז הוא מקבל מהם את הערכת הגדלות של המטרה וביטחון שלהם בהשגת המטרה. הכל על חשבונו, כי הוא גרם לקשר ביניהם. הוא שילם קודם "קופת חולים", ולכן מגיע לו "לקבל שירות". האדם מכין לעצמו תומכים לפני שהוא נופל. והאחרים שבאים ועוזרים לו, העזרה שמקבל איננה מאחרים, אלא ההשקעה הקודמת שלו שחוזרת אליו. וכך בכל מערכות היחסים בחיי האדם, כולל בבית ובמשפחה, כל פעם נמצאים בעליות וירידות, וקמים רק בגלל שקודם משקיעים. וגם עם הבורא קיים יחס כזה, כמו שכתוב: "לוו עלי ואני פורע".

אבל מלבד האמצעי הזה של הקבוצה, ישנו עוד אמצעי הנקרא "הרגל נעשה טבע שני". אותו הרגל הנקרא "דרך תורה". הידיעה באדם שהוא כבר הרבה פעמים נפל וקם. אמנם כל פעם הוא נופל מחדש ושוכח על המצב הקודם, כי ההרגשה באה והיא השולטת. ולמרות שהחליט לא להיות מושפע מההרגשה, אבל היא באה ואין לו יותר מה לעשות, אלא הוא עובר הכל מחדש. הוא שוכח את כל החוכמות שלו, ולא עוזרים לו כל הסיכומים והמסקנות מהנפילות הקודמות. כי הנפילה הנוכחית שבאה היא תמיד יותר עמוקה מהנפילות הקודמות, כי הרי אנחנו מתקדמים.

ויוצא שאין לאדם שליטה על מצבו. אבל יש לו שתי מערכות - לב ומוח. אם האדם איננו שולט במערכת של ההרגשה, אז יש לו מערכת שכלית, שהוא יכול להתרשם מכל הפעולות הקודמות והמצבים הקודמים. ולמרות שההבנה במוח לא משפיעה על הלב, אבל במוח הוא מבין שכבר עבר ירידות ועליות ואין מה לעשות. שתמיד אחרי ירידה גדולה באה עלייה גדולה, שנעשים מרוצים מההתקדמות, ושוב מחליטים שרק זאת המטרה, שאין מה לעשות בעולם הזה חוץ מלהשיג אותה. ואם האדם דואג שההחלטה השכלית תישאר אצלו על איתנה, אז היא עוזרת לו בזמן הנפילה.

אמנם ההרגשה נשארת כשהיתה, אבל כנגד ההרגשה עובד השכל, המחשבה שהמצב הזה יעבור ורק צריך להשתדל לזרז את הזמן. וכך לאט לאט באדם שמתקדם, נבנית המערכת הזאת. וזה נקרא "קבלה מעשית", שהאדם לומד איך לעבוד עם עצמו, איך לשפר ולתקן את עצמו, עד שהוא מגיע לרוחניות. ובעולם הרוחני שכבר יש לו אורות וכלים ומבין היכן הוא נמצא, ויכול להרגיש מה שקורה לו ולמדוד את המצבים שלו, נקרא "נשמת אדם תלמדנו". כי יש לו כוח בצורה ברורה מתוך הבנה ללכת הלאה. לכן זה נקרא "גילוי". לאחר ההסתרה שמגיעה תקופת הגילוי.

למה המקובלים לא מפרטים את שמות תרי"ג הרצונות כדי לפשט את השינויים שצריך לעשות?

המקובלים לא יכולים לקרוא לרצונות בשמות, כי אין להם שמות. הנשמה של האדם נולדה על ידי האור מנקודת יש מאין, מנקודה של אין. האור שהשפיע על אותה נקודת יש מאין, פיתח אותה דרך ארבעה שלבים הנקראים "ד' בחינות דאור ישר", לרצון שכולו מלא עם האור. והרצון הזה שכולל תרי"ג רצונות, הוא נקרא "עולם אין סוף".

שרטוט 6

מעולם אין סוף באה "נפילה" של תרי"ג הרצונות, שהרצונות האלה קיבלו כוונה על מנת לקבל. ואנחנו צריכים להביא את הרצונות האלה לתיקון, לכוונה על מנת להשפיע. כי תרי"ג הרצונות, או תר"ך הרצונות, הם נשארים תמיד אותם הרצונות. אלא משתנה רק הכוונה שלהם מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע. הכוונה הזאת היא איך האדם משתמש בטבע החומר שלו. והיא כל ההבדל בין להיות ב"עולם הזה" או להיות ב"עולם הרוחני".

שרטוט 7

הרצונות האלה הם רצונות "רוחניים", כלפי האור. כי האור נעשה מדורג לתרי"ג אורות כדי לבנות תרי"ג רצונות להנות מן האור. אבל ברוחניות אין שמות שעוקבים אחר 613 רצונות כלפי כל אחד מ-613 האורות. אלא כל האורות יחד נקראים נרנח"י, ובהתאם להם כל הרצונות נקראים כח"ב זו"ן.

שרטוט 8

המקובלים משתמשים בשמות שלקוחים מהעולם הזה. הם נותנים לרצונות שמות כמו: "שיער", "ציפורן", "אצבע", "אוזן". או שמות של איברים כמו: "מוח", "לב", "כבד", "כליות", "ריאות". אבל בשמות האלה הם משתמשים (בספר "בית שער הכוונות" או בחלקים אחרים של חוכמת הקבלה) רק כדי להדגיש את חלקי הנשמה הגדולים, הגלובליים, ולא כדי להגדיר את הרצונות הפרטיים שיש בנשמה. לחמשת חלקי הפרצוף הרוחני הנקראים: כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות, הם נותנים שמות של חמישה מרכיבים בגוף: "מוחא", "עצמות", "גידין", "בשר", "עור", אבל בלי לפרט אותם מעבר לכך.

תיקון הרצונות מובא לנו כציור של מצוות בעולם הזה. אבל דרך דיני השחיטה והכשרות האלה אי אפשר לתאר מה האדם מתקן, אם הוא שוחט את ה"בהמה" שלו. כי "מוחא", "עצמות", "גידין", "בשר" ו"עור" נקראות בחינות העביות, שורש, א', ב', ג', ד'. "בשר" נקרא בחינה ג' של הרצונות לקבל. וכדי להתחיל לתקן את "הבשר", צריך לשחוט את "הבהמה", את הרצונות לקבל, בצורה "כשרה". זאת אומרת, קודם להבדיל את הרצונות, להמית אותם מעל מנת לקבל כדי לעשות אותם על מנת להשפיע. ואחר כך להכשיר אותם חלקים שאפשר לטפל בהם מגוף הבהמה, מאותה בחינה ג'. ואותם חלקים שמוכשרים אפשר להתחיל "לאכול", להעלות אותם לדרגת "אדם", "בשר" שבאדם.

שרטוט 9

מדובר בתהליכים גדולים מאוד של תיקון הרצונות הפנימיים, בהתכללותם מדרגת "בשר" לדרגת "עצמות" וכו', איך מעלים אותם לדרגת בינה או לדרגת כתר. אבל היום המקובלים לא יכולים להסביר בצורה כזאת. לפני חורבן בית המקדש כל העם היה בדרגה רוחנית וכולם היו מקיימים את הרצונות האלה בתוך הנשמה. האנשים הבינו באיזה עולם הם חיים. הם היו עושים תיקונים על הרצונות שלהם בעולם הרוחני, והיו רואים את ההעתקה של התיקונים האלה לגשמיות, ומבצעים גם את הפעולות הגשמיות, כי הכל היה נראה להם עולם אחד. אבל לאחר שהרוחניות אבדה מקרב העם, קיום המצוות נשאר בגשמיות בלבד.

אלא כמו שכתוב: "מצוה בלי כוונה כגוף בלי נשמה". כי צריכים לחזור ולקיים את המצוות ברוחניות, ששם נמצא קיום המצוות, שם התיקון האמיתי. בגשמיות לא מתקנים דבר, לכן הקיום בגשמיות נקרא "כגוף בלי נשמה". וגם רואים שאין למצוות שמקיימים בעולם הזה, שום קשר לעולם הזה. אין קשר בין קופסה מעור שבונים בצורה מיוחדת וקושרים אותה על היד, לבין החוקים של החיים בעולם הזה. כי המצוות האלה הן רק סימנים למה שהאדם צריך לקיים ברוחניות, בתוך הרצונות שלו. אפשר היה לתת לרצונות האלה שמות מהעולם הזה, כמו בבניית התפילין, כמו בחוקי השחיטה, בדיני הכשרות, או בחוקים של שמירת שבת. אבל בינתיים בלתי אפשרי בשבילנו להבדיל אותם בתוך הנשמה. כי לא יכולים לפרט את כל תרי"ג הרצונות שבתוך הנשמה, ואת ההתמזגות ביניהם. לכן לא עושים זאת.

לכן לימוד הקבלה איננו כדי לדעת. כי האדם לא יכול לזהות מאומה. ובשביל מה לו לדעת פרטים על רוחניות, אם למרות זאת הוא לא רואה ולא מזהה אותה. מה התועלת בשמות אלה או אחרים, מה יש לו ממנה. האדם חייב לראות אותם, להרגיש אותם, לאחוז בהם, ואז ישלוט באותם שמות, באותן מדידות, והם יתנו לו משהו להתקדמות, ואחרת לא. לכן לא לומדים לפי השמות על תרי"ג המצוות ברוחניות. כי אי אפשר לאחוז בהם עד שלא נכנסים לרוחניות. ולאחר שנכנסים לרוחניות והאדם מרגיש אותם, אז "נשמת אדם תלמדנו". אז הוא כבר מקיים אותם, והוא מבין את הקשר בין המצוות לבין ההעתקה שלהם בגשמיות.

לכן הבעיה איננה אם מקיימים מצוות בגשמיות או לא מקיימים, אלא שאפילו אם מקיימים לא גורמים בכך שום תיקון לנשמה. כמו שכתוב: "וכי מה איכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מן הצואר, או מי ששוחט מן העורף. הוי לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות." כדי לזת אותם, להביא אותם לתכונת ההשפעה. כל המצוות שנהוגות היום, הן מה שנשאר לנו לאחר הנפילה מרוחניות, מפני שפעם היינו ברוחניות, וקיימנו רוחניות וגשמיות כעולם אחד, כמציאות אחת. אבל הן נשארו רק כסימן שצריכים לעלות ולחזור שוב לקיום בכוונה על מנת להשפיע.

מה היחס שצריך להיות לקיום מצוות בעולם הזה לפני שמגיעים להשגה?

בעולם הזה מקיימים מצוות בגוף הגשמי. וקיום המצוות הזה נקרא: "מצוות אנשים מלומדה". כי מקיימים פעולות שאנשים לימדו שצריך לקיים. אבל כל תכלית קיום המצוות הזה, הוא רק כדי להזכיר לאדם לשאול: "מה הן?", "מהיכן הן?", "למה הן?", כדי להביא את עצמו לקיים אותן עם כוונה. ואותם תיקונים שהאדם צריך לעשות בכוונות, הם נקראים לתקן את הנשמה - "תיקון הנשמה".

אם הכוונה של האדם משתנה לעל מנת להשפיע, אז הוא מרגיש בכוונה הזאת הנקראת "מסך ואור חוזר", את העולם הרוחני, את הבורא, את האור העליון. הכלי שמרגיש את האור, הוא נקרא "נשמה". ומידת המסך והאור חוזר, היא מידת ההשוואה לבורא. על האדם לעשות רק פעולות עם המסך. ואם הוא רק מקיים פעולות גשמיות שאנשים לימדו אותו, אז נקרא שהוא נמצא ב"גלות". אבל אי אפשר להסתפק בקיום מצוות בגשמיות, כי בכך לא מבצעים מאומה. רואים לפי ההידרדרות שאנחנו עוברים משך התפתחות הדורות, עד כמה המצב שבו אנו נמצאים, פועל לרעתנו. אלא כמו שכתוב בכל המקורות, האדם צריך לבוא אך ורק לתיקון הכוונה, לעל מנת להשפיע.

שרטוט 10

תיקון הכוונה לעל מנת להשפיע נעשה על ידי המאור המחזיר למוטב, שבא על ידי לימוד חוכמת הקבלה. כי בספרי קבלה האדם קורא על המצב המתוקן שלו. על הכלים והאורות, ועל מה שקורה עם הנשמה שלו, ממה היא מורכבת. ואז מהמצב המתוקן בא אליו האור המחזיר למוטב, אותו אור הנקרא "אור מקיף". והאור הזה יוצר בו משיכה להשפעה, ונותן לו כוח, הבנה, הרגשה, שיש קיום אחר מעבר לחיים שלו. וכך לאט לאט האדם מתעלה לחיים הרוחניים. אבל אם הוא לא מבצע את ההתעלות הזאת בגלגולו הנוכחי, אז הוא יצטרך לשוב ולהתגלגל לעולם הזה. כי כל המציאות של העולם הזה היא אך ורק כדי לתקן את הנשמה. כך כתוב בכל ספרי המקור בצורה ברורה מאוד.

שרטוט 11

המצב הזה שעושים רק פעולות "אנשים מלומד", הוא מצב זמני של גלות, שצריך כמה שיותר מהר לצאת ממנו. אפילו האר"י צועק כבר אז (הקדמה לכתבי האר"י בספר "שער הקדמות"), שחייבים להפסיק את החיים בקיום הגשמי בלבד של המצוות, כי בכך לא עושים מאומה, אלא רק מושכים צרות. וגם בעל הסולם כותב במיוחד בסוף "הקדמה לספר הזוהר", שעם ישראל הוא הגורם לכל הבעיות שלו עצמו ושל כל העולם, רק מפני שמקיימים מצוות בצורה גשמית בלבד, ללא הצורה הרוחנית. כי אם לא מושכים אור מקיף, אז סותמים את האורות, ובעולם מורגש יותר ויותר חושך. ולכן צודקים העמים בעולם שבאים בטענות לעם ישראל, שהוא האשם בכל הצרות שלהם, והוא החלק המיותר בעולם. כי אך ורק בהתחלת תיקון הנשמה בעם ישראל, תלוי כל התהליך העולמי של היגיעה למטרה.

מהו "בורא" בשביל האדם שנמצא בהסתר כפול והסתר רגיל?

בשבילו הבורא הוא דבר נסתר, כוח שקיים או לא קיים. אבל מהי אותה הסתרה? הבורא ברא את הנברא, את האדם, את הכלי של הנשמה, על ידי שהשפיע על אותה נקודה יש מאין. ומאותה בחינת שורש הנקראת "כתר", הוא ברא בחינה א', רצון לקבל שהוא ממלא אותו. אבל לאחר שהשפיע על הרצון לקבל את התכונה שלו, שהוא נותן ומשפיע, הרצון לקבל לא רוצה יותר להיות מושפע מהמילוי, אלא להיות בחינה ב', להיות מושפע מהבורא עצמו שיראה לו מי הוא.

וכך הוא נעשה דומה לכתר, לבינה. ואחר כך שהוא רוצה לעשות כמו הבורא ולהשפיע לו בפועל, הוא מקבל על מנת להשפיע ונעשה בחינה ג' הנקראת "זעיר אנפין". וכאשר הוא רוצה ליהנות משניהם, גם מהרגשת הבורא עצמו וגם ממה שהבורא נותן לו, אז הוא נעשה בחינה ד', הרצון לקבל המושלם, ונקרא "בחינת המלכות". זאת אומרת, הרצון מתפתח על ידי שני כוחות. כוח אחד שממלא אותו, וכוח שני שאומר לו מי הממלא אותו.

שרטוט 12

כמו אורח שבא להתארח, ויושב ליד שולחן עם הכיבוד שהכין לו בעל הבית. יש לו יחס לכיבוד עצמו שרוצה לזלול, אבל יש לו גם בעל כורחו יחס לבעל הבית שעומד שם, כי הוא מרגיש שהכיבוד הזה שייך לו. והוא צריך להסדיר את היחסים שלו עם בעל הבית. או לשלם לו, או לעשות לו איזו טובה. אבל הוא חייב לנטרל את מה שבעל הבית נותן לו, כדי שלא יהיה כנתינה ממנו, ואז יוכל לגשת לכיבוד.

אם בעל הבית הוא בעל המסעדה, אז הוא נכנס למסעדה, משלם כסף, ודורש לקבל את הסעודה בדיוק לפי "החוזה" שביניהם, לפי איך שמפורט בתפריט, כי אין לו בושה. הוא שילם והם שווים. אם הוא חבר או קרוב שלו, אז הוא לא יכול לשלם לו, אלא עליו לתת לו תענוג אחר במקום כסף. אבל הם חייבים להיות שווים. אם הם שווים, אז הוא יכול לגשת לאוכל.

ואחרת לא. אלא אם הוא יכול לסלק את עצמו בכוח מהרגשת בעל הבית. להצדיק את עצמו שכולם גנבים וגם לו מותר, או שלא איכפת לו מבעל הבית ומצדו אפשר להרוג אותו. אבל משהו הוא חייב לעשות. כי מהטבע שלו האדם בנוי מלכתחילה על ידי שני כוחות האלה, הרגשת התענוג והרגשת בעל הבית.

שרטוט 13

"הסתרה" נקרא ששני הכוחות הללו של התענוג ונוכחות בעל הבית (בע"ב), פועלים על האדם בהכרח. בהסתר שנקרא "כפול", זאת אומרת, בריבוע, שניהם נסתרים ממנו. במקום תענוג האדם מרגיש ייסורים, ובמקום בעל הבית הוא מרגיש שאין, אין בעל הבית. אבל בהסתר שנקרא "אחד", יחד עם זה שהוא מרגיש ייסורים, הוא מרגיש במשהו שיש בעל הבית.

אם הוא מזהה במקצת שיש בעל הבית, אז למרות שמרגיש את החיים שלו כחיים רעים, הוא מתחיל להצדיק את החיים האלה, שיש בורא והוא כנראה יודע בשביל מה הוא עושה לו כך. או כדי אחר כך לשלם לו, או כי הוא קודם לא היה בסדר. אבל במשהו הוא מתחיל להצדיק אותו. ו"להצדיק" זו כבר צורה מתקדמת.

השאלה היא איך האדם יוכל לעבור בעצמו ממצב של הסתר כפול למצב של הסתר אחד, הרי זה נקרא "התקדמות", כי אחרי הסתר אחד בא גילוי? האדם צריך תומכים. משהו כל הזמן מחוץ לו, שמ"אין" יעשה לו "יש". שיגידו לו ויספרו לו, ויראו לו על האחרים, איך הם עובדים, איך הם פועלים, שכנראה הם מרגישים, כנראה שיש בהם משהו. והוא צריך להשתמש בקנאה, בתאווה ובכבוד כדי לדחוף את עצמו להתקדם.

כי כמו שכתוב: "קנאה, תאווה וכבוד, מוציאים את האדם מן העולם." הם כוחות טובים שאיתם מתקדמים. ובכלל אין בנו שום דבר רע, אם משתמשים בו נכון. אבל אחר כך מגיע הגילוי. והגילוי הוא של אותם שני דברים שפועלים על האדם - תענוג ובעל הבית. והאדם מתחיל להרגיש שיש בעל הבית ובמקום ייסורים הוא מתחיל להרגיש תענוג.

ואז מה הוא עושה איתם? הוא מתחיל להפוך את שני הגילויים הללו לכלים דהשפעה, לכלים דבינה, לגלגלתא ועיניים. תחילה הוא נכנס לדרגת שכר ועונש, ללהשפיע על מנת להשפיע, לקטנת. לגילוי ותענוג מהשפעה. ואחר כך לגילוי כפול, ללקבל על מנת להשפיע, לדרגה הגבוהה ביותר, שהוא נעשה דומה לחלוטין לבעל הבית.

שרטוט 14

האם צריך לגלות את כל הייסורים כדי לגלות את כל התענוגים?

אין מה להסתיר את האמת. כדי להרגיש תענוג, האדם צריך לעבור את כל הייסורים. אבל צריך לשאול אחרת: בשביל מה צריך את הייסורים, למה אי אפשר מיד להגיע למצבים הטובים? כי הייסורים הם גילוי החיסרון. והאדם צריך חיסרון לאותו "אוכל", לאותם המילויים, לאותם האורות. אבל במקום מכות אפשר לעורר באדם תיאבון לאותו משהו על ידי דברים טובים. בדומה לילד שלא רוצה ללמוד, וההורים במקום להרביץ לו מכות, מראים לו סרטים על כל מיני הישגים גדולים של אנשים, ומחברים אותו לחברים טובים, שמהם הוא יכול לשמוע, שכדאי להתקדם ולהיות חכם, ואז הוא בעצמו רוצה ללמוד ולומד בכיף ומהר. זאת אומרת, הכל תלוי אך ורק בסביבה. "סביבה" נקרא ספרים, קבוצה, מורה. ואחרת רק על ידי ייסורים שהולכים ומתמשכים מאוד.

שרטוט 15

מאמר י"ב: "עיקר עבודת האדם"

שיחה מ-20.07.07

"עיקר עבודת האדם צריך להיות, איך לבוא ולהרגיש טעם בלהשפיע נחת רוח ליוצרו." כי האדם הוא חומר של רצון לקבל, ויכול להרגיש במה שמקבל רק טעם טוב או טעם רע. אבל בלהשפיע הוא לא מרגיש כלום. בשבילו אין שום טעם בלתת לבורא או לשכן או לחבר. אלא רק אם המעשה מחזיר לו איזה רווח, אז הוא מרגיש. כך האדם בנוי, שתמיד צריך לחזור אליו משהו. אם לא חוזרת איזו תגובה לחושים שלו, להרגשה שלו, לרווח שלו, הוא נשאר מנותק לחלוטין מהשני. אבל הרוחניות, העולם הרוחני, העולם העליון, הוא דווקא בנוי על ההפך מזה, שהאדם יוצא מעצמו, ונכלל במה שמחוץ לו.

אלא הבעיה שלנו היא איך לעשות זאת. "היות שכל מה שהאדם עושה לתועלת עצמו, מרחקת אותו מה', מטעם שינוי צורה. מה שאין כן, אם הוא עושה מעשה לתועלת ה', אפילו שהמעשה תהיה הכי קטנה, מכל מקום נקרא זה "מצוה"." "מצווה" נקרא מעשה דהשפעה. אם האדם מסוגל לעשות משהו לטובת השני, ללא שום חשבון לעצמו. ולא מה שחושבים ברחוב, שמצווה נקרא להניח תפילין, לאכול כשר, להתפלל ולקרוא בספר התורה. אלא תיקון הרצון מלקבל ללהשפיע על ידי המאור המחזיר למוטב, שהוא בלבד נקרא "תורה", כמו שכתוב: "בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין". אם מתקנים את היצר הרע, את הרצון האגואיסטי, והופכים אותו לעל מנת להשפיע, להיות ללא קשר חוזר של רווח לעצמו, אז נקרא שעושים מצווה.

"לכן, עיקר השתדלות האדם, צריך להיות להשיג כח המרגיש טעם בלהשפיע. וזהו על ידי שממעטין בכח המרגיש טעם בקבלה עצמית. ואז לאט לאט משיגים את הטעם בלהשפיע." זאת אומרת, על ידי הרגל בעבודה. שהאדם נכנס לחברה ומתחיל לקבל מהקבוצה, מהחברים, מהמורה, מהספרים, את חשיבות ההשפעה. מתחיל להבין שרוחניות נקרא להשפיע, ולא מה שחשב קודם, שיוכל לרכוש ולתפוס לעצמו עוד רווח, לדעת יותר ולהבין יותר. אלא הנטייה בכיוון מעצמו והחוצה. והיא גם שמביאה לו בסופו של דבר את הידיעה וההבנה.

ואם הוא מתחיל להבין ולא רק לשמוע באוזן, אלא לשמוע בשמיעה פנימית, שצריך לתת ולהשפיע כי כך בנויה המציאות העליונה, אז כדי להשיג זאת הוא מתחיל ללמוד, כדי שיבוא אליו האור המחזיר למוטב הנקרא "אור מקיף". ולאט לאט האור שפועל עליו פעם אחר פעם, הוא מביא לו את התכונה החדשה, את תכונת ההשפעה. ברגע שיש לו אותה תכונת השפעה ולו במידה הקטנה ביותר, אז הוא מתחיל להרגיש את עצמו נמצא בעולם הרוחני. שזה נקרא "הרגשת הבורא".

להמעיט בכוח שמרגיש טעם בקבלה עצמית אפשר רק על ידי האור. ואחרת לא מסוגלים לעשות זאת. כי האדם לא מסוגל לעשות שום דבר חוץ מלתת יגיעה, לתת רצון, עוד קצת ועוד קצת בכל מה שאפשר. כדי לתת לאור מקיף הזדמנות כל הזמן להשפיע עליו, להאיר ולהאיר עליו. בלי שהאדם מרגיש מתי ובאיזו צורה משפיע עליו האור מקיף ואם יותר או פחות. אלא נמצא בהסתרה טוטאלית כדי שלא יעבוד בצורה אגואיסטית ויחשב ממה יבוא הרווח וכמה רווח, כולל שהוא מרוויח מלהתקרב לרוחניות, כי גם זה נקרא "רווח". אלא מנותק לחלוטין מחשבונות. רק אז על ידי האור שמשפיע לו, מתהפך בו הרצון.

מה ההבדל בין יגיעה לבין תפילה?

"יגיעה" נקרא כל דבר מה שהאדם עושה, או בידיים וברגליים, או בלימוד, כדי להתחבר עם החברים ולהתפעל מהם. כי האדם הוא חלק ממערכת שהיתה מתוקנת כגוף אחד, ובה היינו קשורים זה לזה, ומבינים כמו איברים ותאים בגוף אחד, שאנחנו תלויים זה בזה. ברגע שהמערכת נשברה וכל אחד נעשה בפני עצמו, שלא מרגיש את המערכת כולה ועולם אין סוף, אלא רק את עצמו, הוא גם לא מבין שהחיים בחיבור הם חיים במימד אחר לחלוטין.

אבל אם מנסים להתחבר יחד, אז משתדלים להביא כל אחד לידיעת השני, שאם יקרה חיבור אמיתי וכל אחד ידאג לאחרים וינתק את עצמו מכל רווח פרטי ואגואיסטי, אז באותו חיבור הוא ירגיש מיד את הרוח, את העולם הרוחני, חיים מעבר לגוף. אם רוצים למסור זאת אחד לשני, אז נקרא שעושים מעשה של יגיעה. לאחר שמתרשמים זה מזה, כביכול מהמערכת המתוקנת, איך היינו מרוויחים ממנה, אז לכל אחד ואחד מתברר יותר רצון פנימי שכך אכן יקרה לו. והרצון הפנימי הזה שמצטייר לאדם בלב, הוא נקרא "תפילה".

זאת אומרת, "תפילה" לא נקרא מה שאומרים בפה, או שרים, או כותבים, אלא ההרגשה הפנימית ביותר בתוך הלב, שאיננה יכולה לבוא לאדם כרצון מן הסתם להתפלל, אלא היא תוצאה מיגיעה גדולה לקראת המטרה, שהאדם רואה שאיננו מסוגל להשיג אותה בעצמו, אלא חסר לו אור, עזרה מלמעלה. רק אם נותן את הכל, ומתברר לו שהוא לא בעל הבית על השינוי הזה, שהוא לא מסוגל לעשות כלום, אלא רק מלמעלה יכולים לעשות, אז כשמרגיש את זה בלב, ההבנה הפנימית הזאת, ההרגשה הפנימית הזאת, היא נקראת "תפילה".

האם ניתן להרגיש את האור מקיף שפועל בזמן השיעור?

אנחנו כל הזמן נמצאים במערכת הנשמות הנקראת "אדם הראשון", שבה כל הנשמות מחוברות יחד למערכת אחת. אבל בהרגשה שלנו, אנחנו לא מרגישים את המערכת הזאת. כי אנחנו נמצאים ב"הסתרה", בסדרת העלמת ממנה, הנקראת "עולמות". ולכן שולטת עלינו ההרגשה שאנו מנותקים זה מזה, וגורמת לכל אחד לדאוג רק לעצמו. אבל במערכת האמיתית שהיא המצב המתוקן כולנו נמצאים מחוברים יחד ומלאים באור אין סוף. כי הבורא ברא רק את המצב המתוקן.

אלא אנחנו שלא מרגישים אותו מצב אמיתי, צריכים להשתדל ולהרכיב מכולנו יחד מצב דמוי המצב האמיתי. כמו ילד קטן שרוצה להרכיב צעצוע מלגו לפי הוראות היצרן, וחייב להזיע ולהתייגע כדי בכל שלבי ההרכבה להבין מה צריך לעשות. איך כל חלק מתחבר לחלק השני ומה מתאים למה. אבל על ידי המשחק שלו הוא רוכש את השכל וההבנה של מי שהמציא את המשחק, למה צריך לשחק אותו דווקא כך. ולאט לאט מתוך המשחקים האלה הוא גדל להיות אדם בוגר.

ואם משתדלים לעשות כך, אז מאותו מצב אמיתי שבו האור ממלא את כל הנשמות, האור מאיר מרחוק לפי מידת ההשתדלות לחזור לאותו מצב ולהרגיש אותו באמת. והאור הזה נקרא "אור מקיף", אור ש"מאיר מרחוק", כי חסר לנו תיקון כדי להימצא במצב הזה בפועל. כולנו עדיין אגואיסטים ורק משתוקקים לחזור לקשר המשותף הזה ביניהם. אבל אם האדם חוזר למקומו האמיתי, אז הוא מרגיש את האור הזה שממלא אותו.

אלא האור הזה שממלא אותו כבר כעת במקומו האמיתי, כלל לא מורגש באדם. כי בעולם הזה האדם שרוי בערפול חושים מחסר הכרה כמו בחלום. הכל בגוף מתפקד ודבר לא משתנה, רק הוא עצמו נמצא בחסר הכרה מנותק מהמציאות. אבל אם הוא לאט לאט חוזר להכרה, הוא משיג אותם חיים ואותה חיות שלו, שכרגע הוא לא מרגיש אותה.

מהי אותה תחושה שמרגישים לאחר דרישה תקיפה בזמן השיעור?

התחושה הזאת היא תוצאה מהתפעלות כללית שהאדם מקבל מהלימוד, מההארה שבכל זאת מאירה עליו. אבל ההתפעלות הזאת היא לאו דווקא שייכת לאור מקיף, אלא יכולה להיות מכל דבר. בינתיים היא רק עניין פסיכולוגי. כמו אצל מוסיקאי שמתפעל ממוסיקה ששמע, או פיסיקאי שמתפעל מאיזו תיאוריה חדשה שקרא. התפעלות הזאת היא לא מדד, אמנם שגם בה יש איזו התעוררות מהעתיד. אבל בלימוד הקבלה מדובר על ההארה שפועלת על האדם, אם הוא מכוון את עצמו בכל כוחותיו להיות בתוך מערכת "אדם הראשון".

ההארה הזאת תלויה במחשבות שלו בזמן הלימוד. כי הכל תלוי באדם עצמו ולא במה שהאחרים חושבים. אלא ברצון שלו בזמן הלימוד להיות עם כל החברים שלו יחד בקשר אחד חזק כמו במערכת "אדם הראשון". לא להרגיש את עצמו, אלא רק את החסרונות שלהם ולהיות מוכן למלא אותם כמו כל איבר בגוף שמוכן לעבוד לטובת הגוף כולו, כדי לספק לו את כל מה שהוא צריך. אם הוא מתייחס בצורה כזאת לגוף, אז אותו איבר מרגיש את החיים של כל הגוף.

אם האדם רוצה להתחבר כך עם כל האחרים, ובגלל זה יושב ולומד שהאור ישפיע עליו ויחבר אותו אליהם, כדי שיחד יגלו את הבורא, את האור העליון בתוך הנשמה, שאותו אור מקיף יכנס לאור פנימי, אז ההתפעלות שהוא מרגיש, היא התפעלות מאור מקיף. בשביל זה הוא צריך לחבר יחד כמה נתונים. אבל על ידי מחשבה, על ידי התמדה במחשבה, בהכנה לשיעור, ובעיקר אם הרבה אנשים חושבים על זה יחד, אז הם משפיעים במחשבות שלהם זה על זה, ואז זה קורה כך. כי הכל תלוי רק במחשבה הכללית של הקבוצה בזמן הלימוד. כך בעל הסולם מסביר ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות".

מה מביא את האדם להמעיט את הרצון לקבלה עצמית?

בעל הסולם אומר, שהבורא מביא את האדם למקום הנכון, היכן שימצא מדריך, ספרים וקבוצה, ואומר לו: "קח לך". אבל לאחר שמראים לאדם מלמעלה היכן הוא יכול למצוא את התשובות על מהות החיים ולהשיג את מטרת החיים, אז עוזבים אותו ולא דוחפים יותר, והבורא כביכול לא משתתף יותר. אלא מתחיל שלב הבחירה של האדם. ועליו להשתדל בכל הכוחות לשכנע את עצמו להיכנס לתוך הקבוצה והלימוד, כדי להיות תחת השפעת הסביבה החדשה.

כי האדם הרגיל נמצא תחת השפעתו הזרה של הרחוב, שרוצה או לא רוצה הוא מושפע מהעולם. אבל אם הוא רוצה להשיג את מטרת חייו, הוא חייב להשתייך לחברה שעוסקת בהשגת אותה המטרה. לבחור את החברה לפי מטרת החברה, ולא לפי שום גורם אחר. אפילו אם האנשים עצמם אינם מוצאים חן בעיניו, כי הם לא נראים לו מספיק יפים, מלומדים או אינטליגנטים. לבחור בהם אך ורק בגלל המטרה שרוצה להשיג, ולא להתחשב בכל הצורות האחרות שנראות לו. רק לקשור באמת בין זה לזה.

אלא כבר בשלב הזה נושרים אנשים רבים. כי לא נראה להם שצריך ללמוד בקבוצה, שצריך ללמוד כדי להתחבר עם האחרים, אלא הם רוצים להגיע לבדם, ובעצמם להשיג משהו אי שם ולרחף במרחב הרוחני. אבל מי שמתחיל להבין שאין ברירה, כי השבירה היתה בין הנשמות, והתיקון הוא דווקא שהאדם מתחבר נפשית עם אלה שהם כמוהו, אז הוא מתחיל להשתדל להתחבר למרות שבכלל לא נעים לו. כי כולם אגואיסטיים וכולם אינדיבידואליסטים, ואף אחד לא רוצה להרגיש את השני, ולהתחבק עימו. אלא ההפך, כולם נדחים מלהתחבר. מלבד כמה חברמנים שאוהבים להיות יחד. אבל דווקא בתהליך הזה של תיקון השבירה כולם מקבלים דחייה, כי השבירה היא כנגד המטרה ובדרך מוצבים מכשולים רבים כאלה. אבל רק כך הולכים ומתקדמים.

איך האדם עובד עם הרצון לקבל?

האדם לא יכול להשפיע על הרצון לקבל שלו. כי הרצון הוא כל החומר שלנו. אלא רק להפעיל את הרצון שלו יותר או להפעיל אותו פחות בהתאם לכדאיות. ואותה כדאיות הוא מקבל מהחינוך, מהטבע שלו, ומהסביבה. וכך אם הוא נכלל מסביבה של אנשים וספרים שמתחילים להשפיע עליו, שכדאי לו כמה שפחות להשתמש ברצון לקבל שלו, וכמה שיותר לפתח את תכונת ההשפעה, אז הוא ממעיט את הרצון לקבלה עצמית.

אלא בהתחלה האדם לא רוצה לשמוע על השפעה. הוא מוכן לשמוע על כל דבר אחר, הוא מוכן לעשות כל דבר אחר, רק לא ללכת ולהשפיע. הרעיון הזה "עובר לידו" מבלי שהוא שומע. אנשים עוסקים שנים בלימוד הקבלה ולומדים טוב ותורמים בכל דבר, אבל הם לא שומעים. הגוף פשוט לא מסוגל לשמוע. הוא מפעיל מנגנון הגנה עצמית לא לשמוע שצריך לוותר, שהאדם צריך להכניע את עצמו. ורעיון ההשפעה לא חודר פנימה דרך עור התוף.

וכך עובר זמן רב עד שהאדם רואה שלא הולך לו, שהכל לא זז. והרצון האגואיסטי שלו מתחיל לחפש מה קורה, שאולי האחרים מתקדמים והוא לא, והקנאה מתחילה לעבוד בו יפה יפה. הוא מתחיל למדוד איפה הוא מרוויח, ורואה שהשקיע המון ללא שום תוצאה. עד שהאדם מתחיל לשאול ברצינות מה יהיה לו ומה יהיה איתו. ומתוך שהשקיע המון ונעשה לו חשוב מה קורה איתו בחיים, האוזן נפתחת לשמוע שלוותר זה בכל זאת דבר גדול. אבל ברגע שהוא שומע שלאחר הויתור מצפה לו רווח גדול, הוא לא שומע על הויתור, אלא רק שאחריו יהיה לו רווח גדול. וזה כבר משהו.

זאת אומרת, תחילה הוא הולך רק על הרווח, כמו תמיד בחיים. אחר כך הוא מתחיל לשמוע שאם הוא יוותר, הוא יקבל יותר. כמו שאומרים לילדים בשעת ריב, שכדאי לוותר ולתת ולהיות חברים, אבל אף אחד מהם לא רוצה לשמוע. אלא אם ילד אחד חכם לדעת שהוא מרוויח יותר, אז הוא מוכן לוותר ולתת. כך גם בשלב הזה הנקרא "מתוך שלא לשמה בא לשמה". האדם מתחיל להשתוקק להשפעה רק מפני שיש בה רווחים. אבל כבר מתחיל לחשוב על השפעה.

ואם חושב עליה, אז לאט לאט מתחיל לשמוע על גדלות ההשפעה. כבר תופס את המילים, את הגלים, את הצלילים, שמדברים על חשיבות ההשפעה. הוא עדיין לא מבין שהמטרה היא תכונת ההשפעה עצמה. אלא חושב עליה בינתיים רק כאמצעי שעל ידו משיגים עולם אין סוף, רוחניות, שלימות, נצחיות. זאת אומרת, שתכונת ההשפעה היא אמצעי שדרכו מגיעים לעוד משהו. וזה נקרא "לא לשמה".

אבל כשנמצא ב"לא לשמה", מתחיל להצטבר בו רצון להשפעה, והוא נותן יגיעה להגיע להשפעה, וכבר שומע על חשיבות ההשפעה. כי מרגיש שאין לו ברירה, הוא חייב להחשיב אותה. כמו אדם ששואף להיות פסנתרן גדול, וחייב עשר שעות ביום להשקיע בתרגול כדי להצליח. אבל הוא מוכרח כמה שיותר להגדיל בתוכו את חשיבות המטרה להיות גדול במקצוע הזה, כדי שיהיה לו כוח לשבת ליד הפסנתר ולתרגל עשר שעות. אבל מהצטברות היגיעה הזאת שהאדם לומד הרבה ומוכן להתחבר עם החברים, מתוך שיקול שירוויח רוחניות, פועל עליו האור מקיף ומחזירו למוטב.

מתוך זה שהאדם רוצה להרוויח, ומרגיש ומבין ושומע כבר שלהרוויח אפשר רק על ידי השפעה - שאם הוא ייתן ואם הוא ייצא מעצמו, מצפה לו שם עולם אין סוף - אז הוא מבין שכדי להגיע לאותו רווח הוא צריך להמעיט את הרצון לקבל שלו ולרכוש את הרצון להשפיע. כמו שכותב: "וזהו על ידי שממעטין בכח המרגיש טעם בקבלה עצמית. ואז לאט לאט משיגים את הטעם בלהשפיע." ובפועל זה תמיד כלפי הקשרים שלו בתוך הקבוצה.

האם התמעטות הטעם לקבלה עצמית משפיע גם על הרצון לקבל הכללי?

הרצון לקבל הכללי של האדם לא משתנה. הוא לא עובד נגד הרצון, הוא צריך לסגור את הרצון ולאכול פחות או לנשום פחות, או להזיע יותר בעבודה פיסית. אלא רק לכוון את עצמו כמה שיותר להתחבר נפשית ופנימית יותר חזק עם כל האחרים. אותם אחרים שמשתוקקים לאותה המטרה. כי רוצים יחד להרכיב אותו "לגו" של מערכת "אדם הראשון", ולהרגיש בחיבור ביניהם את האור העליון, את גילוי הבורא, שאיננו יכול לקרות כלפי אדם אחד.

גילוי הבורא הוא התגלות קולקטיבית בלבד, כמו שכתוב: "בתוך עמי אנכי יושבת". הבורא לא מתגלה בתוך הנשמה, אלא בקשר בין הנשמות. בקשר בינינו מתגלה האור העליון. הוא לא מתגלה בתוך הרצון של כל אחד, אלא רק מעל הרצון, ב"אמונה למעלה מהדעת". כמו בשרטוטים, שמציירים רצון, מסך, ואת הגילוי מעל המסך. כל אחד מאיתנו הוא רק רצון. ו"מעל הרצון" הכוונה היא לקשר בינינו. בו מתגלה הבורא, ואף פעם לא בתוך הרצון.

אם האור מתגלה בתוך הרצון, הוא מתגלה רק לשניה אחת כדי מיד להסתלק. כי הגילוי שלו מנטרל את הרצון. לכן הגילוי הוא בין הנשמות ולא בתוך הנשמות. הרצון לקבל נברא כך, שלא יכול להישאר בו האור. אלא האור יכול רק לפתח אותו להבין שהוא צריך להיות מחוץ לעצמו. כי הוא צריך להגיע להיות כמו בורא.

האם מציאות ההשפעה מתרחשת בתוך האדם?

כולנו מרכיבים בכלי אחד גדול, בכלי של הנשמות. ואם מתקשרים אחד לשני בכל הקשרים האפשריים, אז בקשר בינינו מרגישים את הבורא. למה? כי בקשר הזה ישנו הנגד, אותה התנגדות של הרצון. בין הנשמות מתגלה העביות והמסך. האור נתקל במסך וחוזר, ואז נכנס לרצון כאור חכמה מלובש באור דחסדים, הנקרא בכללות "אור פנימי". המערכת הזאת שנקראת "ראש הפרצוף", אותה התנגדות להתלבשות, דחייה, צמצום, היא נמצאת בין הנשמות.

שרטוט 1

האדם שרוצה הכל לעצמו, עושה צמצום על האגו שלו הנקרא "צמצום א'", ולא רוצה יותר לקבל לעצמו. הוא רוצה להתחבר עם האחרים נגד העביות שלו. הוא נותן יגיעה ורוצה להתחבר עם השני. בהתחברות הזאת נמצא אותו נגד, אותה התנגדות, נגד הרצון. העבודה נגד הרצון היא בקשר בינינו. ואז על אותו נגד, על אותה התנגדות, מתגלה אחר כך האור. בדומה לשימוש בחשמל, היכן שיש התנגדות, שם הזרם שעובר מחמם או מאיר. היכן מרגישים אותה תופעה של האור? היכן שיש התנגדות נגד הרצון. וההתנגדות היא דווקא בינינו.

שרטוט 2

האדם מוציא את המציאות שנמצאת בתוכו החוצה, והיא נמצאת בינו לבין כל יתר הנשמות. וזה נקרא שהוא עובד מחוץ לעצמו, "למעלה" מעצמו, באמונה למעלה מהדעת. ואף פעם בתוכו האדם לא יכול לקבל אור בצורה ישירה, זה בלתי אפשרי. אלא אם הוא מוותר על עצמו, על לקבל בצורה ישירה, והופך את הקבלה שלו להשפעה. כי אז הוא נעשה דומה לאור, והאור יכול להיכנס בתוכו.

שרטוט 3

אותה התנגדות לרצון קורת בין הנשמות, בקשר בין הנשמות. אבל גם אותו קשר מורגש רק בתוך האדם וקורה רק בתוך הנשמה. אבל כדי להקל על ההבנה מתארים אותו בחוכמת הקבלה כקשר מחוץ לנו. ולכן אומרים ששבירת הנשמות היא התפרקות אותה מערכת של הנשמות. אבל לא נשברה כל נשמה בעצמה, אלא נשבר הקשר בינה לבין יתר הנשמות. נשבר המסך בלבד, המסך המקשר בין האנשים.

האם ההתנגדות לרצון היא אינסופית?

ההתנגדות איננה סופית או אינסופית, אלא בהתאם לרצונות של האדם. ההתנגדות הזאת היא בדיוק לפי מידת הקשר של האדם עצמו עם יתר הנשמות, כמו תא כלפי כל הגוף. ההתנגדות חייבת להיות כנגד עביות מסוימת. אם יש לאדם 150 קילו עביות, ההתנגדות שלו חייבת להיות כמה שהוא מסוגל, בדירוג מ-0 קילו ועד 150 קילו. והיא לא יכולה להיות אינסופית. אלא מותאמת לעוצמת הנשמה.

שרטוט 4

מהו היישום הנכון של תכונת ההשפעה אם לא בצורה חומרית?

היישום הנכון הוא לעזור אחד לשני להגיע למטרה, למטרה הרוחנית בלבד. ולא לדאוג למשהו אחר. אלא אחר כך כשגדלים, אז הרוחניות והגשמיות נהיות אותו דבר. אבל בינתיים יש לדאוג רק לרוחניות הכללית. כי לצורך זה מתחברים לקבוצה.

איך מבצעים את זה בפועל?

מבצעים את ההשפעה אך ורק בזמן הלימוד. וביתר הזמנים חושבים על זה שההתחברות הפנימית בין האנשים צריכה להביא לגילוי האלוקות. ואין להתבלבל עם סיסמאות או תהליכים אחרים שקורים בעולם שלנו. אלא לחשוב רק על אותה התחברות פנימית.

למה הבחירה בחברה נקראת "בחירה חופשית", אם מגיעים אליה רק לאחר שמתייאשים לחלוטין מכל הדברים האחרים?

הבחירה בחברה עצמה איננה בחירה חופשית. הבחירה בחברה היא כמו שרגילים, שיש לפני האדם הרבה חברות עם מטרות שונות: הורדת משקל, יוגה, ריקודים ועוד, והוא בוחר באחת מהחברות הללו. אלא לאחר שבחר כביכול בחברה הרוחנית, כי הוא רוצה רוחניות והרצון לקבל שלו מסובב אותו ומביא אותו לחברה הזאת, אז הוא בודק את מטרת החברה, אם היא בדיוק בהתאם למה שהוא מבין כמטרה.

ואז יכול להיות שאחד ניכנס אליה כמו שנכנסים לקורס הרזייה, כי רק כך מרגיש שם את מקומו. והשני נכנס אליה כמו לחברה סלונית, והשלישי נכנס כמו לחוג יוגה. אבל כל אחד חייב לברר עם עצמו היטב לאן הוא נכנס. כי בזמן שמתבונן בחברה, הוא צריך לדעת שיום לאחר שהוא יכנס אליה, הם יתחילו לעבוד עליו, והוא יתחיל להיות מושפע מהם אם רוצה או לא רוצה. וכך הם ישנו את דעתו, עד שכל המחשבות שלו ייעשו בהתאם למה שהם חושבים. כי החברה של האדם היום, היא "האני" שלו מחר.

ולכן השלב הזה איננו עדיין בבחירה. אלא אומר בעל הסולם, שהבחירה של האדם היא בלהתחזק להתקשר עם החברה. כי אם הוא נכנס לחברה אגואיסטית, לכל חברה אחרת חוץ מחברה שרוצה להשיג רוחניות, אז אותה חברה פועלת עליו בהתאם לאגו שלו. החברה עוזרת לו בצורה ישירה להשיג את המטרה שלו - להיות יותר רזה, יותר חזק, יותר מוצלח במשהו, ללמוד משהו מיוחד. ואז אין לאדם שום בעיה להתכלל עוד ועוד באותה חברה.

מה שאין כן בעבודה הרוחנית, הבחירה איננה דווקא לאיזו חברה מגיעים, או הבדיקה שהולכים איתה באותו תלם, באותו כיוון ובאותה מטרה. אלא היא מתחילה אחר כך, שהאדם רוצה להתכלל באותה חברה. כי הוא נתקל כל פעם בהתנגדות הגוף, בהתנגדות של האגו, וצריך לוותר על עצמו ולהגיע לאהבת הזולת, לאהבתם. כי בעיניו "מי הם בכלל". הם יכולים להיות בחורים טובים מאוד, אבל האגו שלו מתחיל לעבוד, והוא צריך כבר מעל האגו להתקשר אליהם. ממש כנשמה אחת להיות איתם, כדי להשיג את הבורא.

להשיג את הבורא הוא מבין שכדאי לו, כי הוא גדול. אבל הוא לא מבין מה יש לו איתם. וכלפי ההתנגדויות האלה וההפרעות האלה, שמתעוררות בו כל רגע ורגע, האדם כל רגע נמצא בפני הבחירה בהתחזקות, האם להתקשר לאותה חברה ועל ידי הקשר איתה למצוא את המטרה, או לא. כי הוא יכול להימצא פיסית בתוך החברה, לשבת בתוכה וללמוד איתה, אבל בלי לממש את הבחירה שלו. ואז בלי להתקשר לחברה, ובלי שהם ישפיעו עליו, הוא לא מתקדם. כי ההשפעה של החברה על האדם יכולה להיות רק במידת הויתור של האדם על העצמאות שלו.

בהרצאה של שומרי משקל שמדברים על איך להוריד במשקל, או בכל מיני חוגים אחרים שמלמדים איך לבשל וכו', האדם לא צריך לוותר על עצמו כדי לשמוע על מה מדברים. מה שאין כן בחברה עם מטרה רוחנית, הוא שומע על המטרה רק לפי מידת הויתור. זאת אומרת, עד כמה שהוא מוותר על עצמו, בדיוק באותה מידה יכול לחדור ולהיכנס בו מה שהם מדברים. וזה נקרא "בחירה". שהאדם מבטל את עצמו, מוותר על האגו שלו, ומוכן לשמוע מה שאומרים.

לכן הבחירה היא בכל רגע ורגע, בזמן הלימוד, בשעת התכללות, בכל מחשבה בעד או נגד שבאה לאדם. ותמיד יש לו הפרעות. כי עד שהאגו לא גומר לספק לנו את כל ההפרעות, הוא לא יהיה מתוקן. אלא האדם חייב לעבור את כל ההפרעות האפשריות שגורם לו האגו. וכך יוצא שאין לו ברירה. אם הוא רוצה להתכלל בחברה, הוא חייב לכווץ את עצמו, לסגור את "האני" שלו, ולהיות מוכן להיתכלל עם החברים. כי באותו רגע שהוא מוותר על השמיעה האגואיסטית שלו, באותה מידה הוא מתגבר ורוצה לשמוע מה שהם אומרים.

רק באותם רגעים הוא שומע מעט ונכלל מהם. לכן הדרך הזאת היא ארוכה. כי כמה פעמים האדם מסוגל לפעול כך בחיים? אבל זה מקום הבחירה שלו. לכן להגיע לבחירה איננו עניין פשוט. לא מספיק לשבת על הכסא, לפתוח ספר ולהסתכל על המורה. אלא האדם חייב להכין את עצמו מבפנים. לדכא את עצמו, ולהיות מוכן לצאת מעצמו לחיבור עם האחרים. להרגיש את החיבור הזה, ומעליו לחכות לגילוי של הבורא באותו חיבור. ואז מאיר לו האור מקיף. אבל קודמת לכך עבודה גדולה של ביטול עצמי כלפי דעת החברה, שהיא הבחירה.

ולפני כן בוחרים כרגיל. רק מקום לבחור באיזה חוג של שומרי משקל, בוחרים בקבוצת חברים שרוצה להשיג מטרה רוחנית. אבל בוחרים כרגיל. כי יש בחירה בחוג ויש בחירה חופשית. הבחירה הזאת נקראת "חופשית", כי אף אחד אחר לא יכול להשפיע על האדם, אלא רק הוא עצמו נמצא נגד האגו שלו. רק האדם עצמו יכול לעשות את הפעולה הזאת לדכא את עצמו, כדי לפתוח את האוזן שלו לשמוע מה שאומרים. ולא שום גורם מבחוץ, לא מכות ולא שכנועים. אלא לאט לאט האדם מתחיל לראות בפנים שאין לו ברירה. אבל לוקח זמן עד שהוא רואה. כי העבודה שלו איננה פשוטה.

שרטוט 5

איך אפשר להתבטל ולהיות חלק פעיל בכלי "אדם ראשון" אם כל הזמן מוסיפים לאדם עביות?

העביות באה לידי ביטוי, שהאדם לוחץ על עצמו ומתנגד לאגו שלו, ואותה מידת התנגדות עולה מעל המסך כאור חוזר. כמו שלומדים בקבלה. אותה עביות שהיתה באדם, עולה כאור חוזר למעלה מעל המסך. ואותו אור חוזר הופך להיות כלי קבלה לאור ישר. האדם שמתנגד לעצמו, מכניס את כל עוצמת ההתנגדות שלו לתוך הקשר בינו לבין האחרים.

שרטוט 6

איך תוצאה שאיננה תלויה באדם, היא עיקר העבודה שלו?

האדם עובר את החיים בעולם הזה, שהוא מרוויח ביגיעת כפיו כל מה שיש לו. הוא יודע שכמה שהוא משקיע, כך הוא מקבל. יש קשר ישיר בין מה שהוא משקיע, לבין מה שהוא מרוויח. אם הוא משקיע יותר זמן או כוח, הוא בצורה ישירה מקבל יותר רווח. אבל בחיים בעולם הרוחני לא מקבלים בצורה ישירה. כי ברוחניות האדם לא יכול לעבוד עם האגו שלו, עם הטבע שלו, אלא רק בהתנגדות נגד האגו.

לכן אף פעם הוא לא נמצא בקשר עם התוצאה מהעבודה. אלא תמיד צריך לבוא האור העליון ולבנות ממנו משהו מיוחד. לבנות מתוך הרצון לקבל שנמצא בו איזו צורת השפעה. והאדם עצמו רק נותן יגיעה. הוא מבטל את עצמו, רוצה להתחבר, שומע, לומד. אבל הוא לא פועל בעצמו. אלא רק נותן לאור מקיף הזדמנות לפעול עליו ולעשות ממנו משהו. אף פעם האדם איננו בעל הפעולה, אלא תמיד נפעל. אבל יש קשר בין מה שהוא עושה, לבין איך שהאור העליון פועל עליו.

שרטוט 7

האדם נותן יגיעה בלי לדעת איזה בדיוק. אלא הוא משקיע מאמצים כדברי הכתוב: "כל מה שבידך בכוחך לעשות עשה". אבל האור שבא עושה ממנו איזו צורת השפעה, שהוא לא יודע מהי הצורה עצמה. הוא לא מבין אותה ומהי השפעה, כי הוא נמצא בדרגה אחת וצריך לעלות לדרגה שניה. כמו ילד בן שנה שמתפתח וגדל להיות בן שנתיים. הוא לא מבין איזה כוח, איזו הבנה, איזה שכל יהיה לו, איזה עולם.

שרטוט 8

שרטוט 9

לכן רק נותנים דחיפה, בדיוק כמו ילדים שגדלים. רצים מכאן לכאן ועושים. וזה נקרא "כל מה שבידך ובכוחך לעשות עשה". אבל הצורות, וכל מה שקורה, ואפילו הקצב, לא תלוי באדם. אלא הוא נותן רק דחיפה עד הסוף, והיתר עושה האור. לכן כמו שכעת האדם לא עצמאי ולא אחראי ולא אשם על מי הוא ומה הוא, כך לא דורשים שידע מה צורות ההתפתחות שהוא כל פעם נמצא בהן. אלא שואלים מהאדם רק אם נתן יגיעה או לא.

שרטוט 10

כמו שהאדם לא ברא את צורתו ההתחלתית, לא את התכונות שלו ולא את הרצונות, כך בכל הפעמים שהוא מתקדם, הוא לא יודע איזה צורות הוא צריך לעבור. כמו שילד לא יודע איך הוא מתפתח. אלא הוא צריך כמה שאפשר רק לתת יגיעה. והאור כבר יעשה את שלו.

למה האדם לא יכול להגיע ליכולת לוותר כדי להתחבר בכל קבוצה עם מטרה משותפת?

עם מי הוא יכול להתחבר אם "הזולת" הזה רק רוצה להוריד משקל? צריך כל פעם לקבל תמיכה, תגובה, חיבור חזרה. כי כולם יחד צריכים להרכיב אותו "לגו" של החיבור בנשמות. כל פעם הגילוי הרוחני הוא כמו מיני "מעמד הר סיני" ולא אחרת, שחוק הערבות חייב להתגלות ולהתבהר שם.

בחוק הערבות כל אחד מוותר על עצמו כדי לספק כל מה שצריך לחית הרוחנית של החברה. בויתור הפנימי הזה הוא מוכן לתת הכל, כדי שכל החברה תשיג רוחניות. רק אם יש הסכמה כזאת בחברה, נקרא שיש בה ערבות. ואז באור חוזר הכללי הזה שכל אחד דוחה את העביות שלו, מתגלה הבורא.

ואי אפשר לעשות ויתר הדדי כזה עם חברים בחוג לשומרי משקל. לכן מביאים את האדם לחברה רוחנית רק בהתאם לרצון שלו. ובעל הסולם מסביר במאמרים "מתן תורה", "הערבות", "השלום", עד כמה גורם החברה הוא עניין הכרחי להתקדמות הרוחנית.

מאמר י"ג: "ענין רמון"

שיחה מ-27.07.07

"ענין רמון, אמר, זה הוא רמז למה שאמרו חז"ל "שאפילו הרקנין שבך מלאין מצות כרמון" (עירובין י"ט)." רימון הוא פרי מיוחד שמסמל את הנשמה. יש בו תרי"ג גרעינים כמו תרי"ג הרצונות שיש בנשמה, והוא מסמל את פנימיות האדם. אבל איך אפשר מצד אחד להיות "מלאין מצוות כרימון", זאת אומרת, למלא את כל המצוות, ומצד שני להיות "ריקנין", להישאר ריק מבפנים? כי מצוות יכולים לקיים בחיצוניות, עם חלקי הגוף השונים, בידיים, ברגליים, בפה. ויכולים לקיים בפנימיות, לכוון אותם בכוונה על מנת להשפיע נחת רוח לבורא.

אלא הכוונה הוא עניין השתוות הצורה בין האדם לבורא. ולעשות מצוות עם הגוף הגשמי בעולם הזה אין שום בעיה. אין שום קושי ללמד כל אחד לעשות אותם מתוך כדאיות. אם מלמדים את האדם מילדת לקבל אותם כגירסא דינקותא, הוא מתוך הרגל מקיים אותם מטעם החינוך. כמו כל דבר שמורגלים לעשות. שאפילו אם לא עושים מה שרגילים, הטבע מחייב לעשות, כי מרגישים חוסר נוחות בחיים. וההרגלים האלה הם נקראים "קיום מצוות אנשים מלומדם", מקיים איך שאנשים לימדו אותו.

ואילו "הכוונה" היא לעשות פעולות השפעה לבורא. זאת אומרת, שהאדם בודק את הרצון שלו, האם הוא עושה מצוות מטעם שרוצה להרוויח בעולם הזה או בעולם הבא, כי מפחד מעונש או רוצה להיות בריא, כמו שאומר "הזוהר": רוצה שהכל יסתדר איתו ועם משפחתו בעולם הזה, ושיהיה לו הכל בעולם הבא. אבל אם אחר כך מתעלה מעל החשבון הפרטי שלו, שיהיה לו עצמו משהו, להבין שרק האגו שלו מדבר כך ולא הוא עצמו, אז לא רוצה להמשיך ולקיים מצוות בגישה כזאת. אלא להגיע "לשמה", לקיום ללא שום פנייה לעצמו, כדי להיות באותה תכונה של נתינה והשפעה כמו הבורא.

והאדם שמגיע לעשות חשבונות כאלה, הוא מתחיל לחפש עצות איך להגיע לכוונה שתהיה מכוונת להשפעה. שכל תרי"ג הרצונות שהבורא ברא בתוך הנשמה שלו, יהיו מכוונים בכל מה שהוא עושה, רק על מנת להשפיע. ואז הוא מתחיל להבין שאין בכוחו לבצע את השינוי הזה. אלא מגלה שיש כוח עליון מיוחד, שמתקן לאדם את הכוונה מעל מנת לקבל, מלהרוויח לעצמו, לכוונה ללא שום קשר לעצמו. והכוח העליון הזה שמתקן את הכוונות הוא נקרא "תורה", כדברי הכתוב: "בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין".

רק לאחר שהאדם מגלה את היצר הרע, שהאגו שלו מכוון כל כולו כדי להרוויח לעצמו, כל אותם הדברים שנראים לו טובים בעולם הזה או לעולם הבא - רק לאחר שהוא מגלה אותה נטייה, ורוצה להתמודד איתה, ולהיות למעלה ממנה - אז הוא נזקק לכוח המיוחד של התורה כדי שישנה אותו. ובפעם הראשונה בחייו הוא מתחיל להכיר ש"תורה" נקרא האור המחזיר למוטב. ולפני כן הוא רק מקיים בגשמיות כל מה שכתוב לעשות, ולא חושב על הכוונה. ולכן אומר הכתוב, שהריקנים שבך מלאים מצות כרמון, כי הם מלאים בפעולות, אבל כוונה עדיין אין.

לכן נקרא שהם ריקניים. אבל צריך להבין שהפעולות הגשמיות הן רק שלב בדרך, ועיקר הדרך הוא להשיג את הכוונה על מנת להשפיע. כי רק לפי כוונת ההשפעה מתקרבים לבורא ונכנסים לעולם הרוחני. כמו שאומר הכתוב: "לא איכפת לקדוש ברוך הוא איך שוחטים את הבהמה אם מהצוואר או מהעורף, אלא נתנו לישראל את המצוות כדי לצרף בהם את הבריות". הפעולה עצמה לא חשובה, אלא הכוונה שרוכבת על הפעולה, היא כל המטרה של קיום האדם. להביא את עצמנו לכוונות של נתינה והשפעה כמו הבורא.

"ואמר "רמון" הוא מלשון רוממות, שהוא סוד למעלה מהדעת. ויהיה הפירוש "שהרקנין שבך מלאים מצות". ושיעור המלוי הוא, כפי שהוא יכול ללכת למעלה מהדעת, שזה נקרא רוממות."

האדם ממלא את הנשמה שלו, את כל תרי"ג הרצונות שבו, רק בהתאם לכמה שהוא הולך למעלה מהדעת, עד כמה שהוא הולך בפעולת ההשפעה. "דעת" נקרא לקבל, להרוויח, למלא את עצמו. ו"למעלה מהדעת" נקרא נתינה הכל החוצה, כמו שכתוב: "ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה". שהאדם עובד רק החוצה ממנו.

כך עובד באדם הכלי הרוחני. האדם מצמצם את עצמו ומתקין על עצמו מסך, וכמה שמרגיש לפניו תענוגים דוחה אותם כולם, ועושה חשבון כמה הוא יכול להתייחס בנתינה, לפעולת הנתינה. ורק לפי החשבון שעושה, מוכן לקבל את התענוגים. ואז קבלתו היא על מנת להשפיע, כי הפעולה שלו היא קבלה, אבל מהותה השפעה, נתינה.

הפעולה נשארת קבלה, כי אי אפשר לשנות אותה, האדם הוא כלי קבלה, רק רצונות לקבל. אבל הכוונה שלו משנה את טיב הפעולה עצמה להשפעה. ואז למרות שיותר מקבלים ומשתמשים ברצון לקבל, יותר נותנים ומעבירים הלאה. כך צריכים לעבוד עם הרצון. בצורה כזאת הנברא נעשה נותן. כי יש רק בורא ונברא. הבורא נמצא באהבה תמידית לנברא. אם הנברא רוכש אותה נתינה, אהבה לבורא, אז כמה שהוא יותר מקבל, הוא יותר משפיע לבורא תענוג, מפני שהבורא אוהב אותו.

שרטוט 1

כך גם בין בני אדם שאוהבים ונמצאים בחיסרון. אם שניהם נמצאים במצב שלכל אחד מהם יש חיסרון, ולכל אחד מהם יש אהבה לשני, אז כמה שהוא מקבל מהשני, הוא עצמו נהנה והשני נהנה. וכמה שהוא נותן לשני, השני נהנה ואז גם הוא עצמו נהנה. וכך שניהם נעשים מקבלים אחד מהשני ונותנים אחד לשני. ואף פעם הזרם הזה לא נכבה, אלא תמיד נמצא תענוג בתוך החיסרון. כי יש זרימה נצחית של תענוג וחיסרון.

שרטוט 2

וההרגשה שעוברת דרך האדם, היא הרגשה של חיים נצחיים ושלמים, כי כל הרצונות שלו מלאים תמיד. והרגשה שהכל מלא, היא ההרגשה באדם שהוא חי לנצח. וזה הקיום הרוחני. אליו צריכים להגיע. לכן נאמר "שענין ריקנות" ששורה עלינו, "אינה שורה אלא על מקום שאין שם ישות (בסוד "תולה ארץ על בלימה").

נמצא, כמה הוא השיעור של המלוי של מקום הריקן? התשובה הוא: לפי מה שהוא רומם את עצמו למעלה מהדעת ." ככל שהאדם מעלה את עצמו למעלה מהרצונות שלו ורוצה להשפיע, לפי זה הוא יכול לקבל. מה שאין כן אם יש לו רצונות לקבל בצורה ישירה כמו בעולם הזה, כמה שהוא מנסה למלא אותם, הם נשארים יותר ריקניים. כי התענוג שבא מיד מכבה את הרצון.

למה במילוי רגיל של הרצונות אין רגע שמרגישים חיים נצחיים?

בצורת מילוי רגילה של הרצונות, התענוג כל הזמן נכבה. ואותו רגע שמרגישים כאילו מילוי, הוא איננו מילוי. אלא רק פגישה של החיסרון עם המילוי שמיד התענוג מסתלק. ברגע שהרצון מתחיל להתמלא, לא נשאר בפעולת המילוי שום זיכרון של תענוג. אלא הוא נכבה לפי חוקי הטבע. מפני שהתענוג הוא חיובי, והחיסרון, הרצון, הוא שלילי. ופלוס ומינוס שנפגשים יחד באותו מקום, הם מכבים זה את זה.

שרטוט 3

אי אפשר לעשות דבר נגד החוק הזה. אלא אך ורק להבדיל בין התענוג לחיסרון, שלא יפגשו במקום אחד. בדומה לצורת האהבה של אמא לבן. ככל שהיא נותנת לו יותר, היא יותר נהנית. היא מרגישה את התענוג שבו, וזה מעורר בה את התענוג שלה. כך צריך להבדיל בין הפלוס לבין המינוס שלא יפגשו במקום אחד. אלא פלוס במקום אחד ומינוס במקום שני. ואז ביניהם האדם מרגיש את התענוג. כי נוצר כעין נגד בין הפלוס והמינוס.

זאת אומרת, שני אנשים שיש ביניהם אהבה על פני האגו שביניהם. מצד אחד שניהם אגואיסטיים ומצד שני שורה ביניהם האהבה. והאהבה עושה כעין קצר על אותה התנגדות, ואז כביכול לא קיים אגו. וכך יוצא שהפלוס והמינוס אינם מתחברים באותו מקום, ולא יכולים לנטרל זה את זה. ולכן ההפרדה בין קבלת התענוג למילוי החיסרון, היא האמצעי היחיד שמאפשר להרגיש זרימה בלתי פוסקת של תענוגים שהולכים וגדלים כל הזמן. וההרגשה הזאת היא שנותנת לאדם את הרגשת החיים הנצחיים.

שרטוט 4

מה שאין כן בחיים הרגילים "אדם מת וחצי תאוותו בידו". הוא כל הזמן רוצה להשיג משהו, אבל מפני שהפלוס והמינוס נפגשים ומנטרלים זה את זה, אז קילו התענוג שיכול היה להרגיש כנגד קילו הרצון מתחברים יחד, ונשאר בו מינוס שני קילו חיסרון. וזה נקרא "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו". כי אפילו חצי מאותו חיסרון הוא לא ממלא, אלא תמיד נשאר בו חיסרון כפול. כך קורה לנו בעולם הזה.

שרטוט 5

ולכן אנחנו כל הזמן מתפתחים. כי חושבים שבפעם הזאת נתמלא, וכל פעם מצפים עוד יותר ועוד יותר להתמלא. אבל נשארים יותר ויותר ריקניים. עד שמגיעים למשבר, כמו שקורה היום, שכולם מיואשים מכל הניסיון שצברו משך הגלגולים בחיים הקודמים. כולם כבר יודעים שאין בשביל מה לרוץ. אף אחד לא רואה מישהו שמח או מישהו שהגיע למשהו. אפילו על אנשים שיש להם הכל רואים עד כמה החיים שלהם חסרים. ואז האדם מפסיק את המירוץ אחר התענוג. והדבר הזה הוא הגרוע ביותר, מפני שמרוב ייאוש האדם נכנס לסמים ולכל מיני בעיות. כי בלי תענוג הוא לא יכול לחיות, וגם להשיג תענוג בלתי אפשרי לו.

"זאת אומרת, שהריקנית צריכים למלאות עם רוממות , היינו עם בחינת למעלה מהדעת." אם הופכים את החיסרון ומפנים אותו החוצה במקום פנימה, אז מגיעים למילוי. אם האדם הופך את כל החיסרון שלו להשפעה ולא כדי לקבל. אלא על "לקבל" עושה צמצום א' ואחר כך בונה מסך, ומתייחס לזולת רק ביחס של "לתת", אז עובר דרכו תענוג אינסופי, אור אין סוף, שאיננו נכבה. כי את החיסרון הוא מרגיש בשני. איך השני נהנה, איך הוא מהנה את השני. ואז הוא נהנה, כי התענוג נשאר אצלו, אבל מזה שממלא מישהו. ולכן רק דרכו עובר כל אור האין סוף, והוא נעשה חופשי לחלוטין ללא שום הגבלה. בצורה כזאת הוא נמצא בזרימת החיים הנצחיים. האור מתחדש כל הזמן וממלא אותו. וזה נקרא שהאדם חוזר לעולם אין סוף.

שרטוט 6

לכן אין יותר חשוב לאדם מחוכמת הקבלה, אותה חוכמה איך לקבל את המילוי השלם. כי אפשר לקבל אותו אך ורק על ידי הכוונה. האדם עצמו ממשיך לקבל ולא מוסר לשני דבר, אלא רק מתייחס אליו באהבה ורוצה להרגיש את החיסרון שלו. כי אנחנו כלים דקבלה ולא יכולים לשנות את עצמנו. אלא רק להוסיף על הטבע לקבל את הכוונה. אבל על ידי תוספת הוונה האדם משנה את כל היוצרות.

שרטוט 7

חוכמת הקבלה היא שמלמדת את האדם, איך להוסיף כוונה לכל מה שהוא עושה. ואז הוא הופך מכל באי העולם הזה להיות רוחני, עובר להרגשה של המימד הנצחי. רק על ידי שינוי הכוונה. כי הוא משנה לחלוטין את הקליטה בכל החושים שלו, את כל תפיסת המציאות שלו. הכל משתנה לפי שינוי הכוונה שבו. ושינוי וונה יכולים לקנות על ידי כוח מיוחד, שהאדם מגלה אותו רק אם הוא רוצה לשנות את הכוונה שלו, את היחס שלו לחיים עם הזולת.

שרטוט 8

במידה שהאדם רוצה בשינוי הזה, הוא מגלה שקיים כוח הנקרא "תורה", מאור מיוחד שמחזיר אותו "למוטב", זאת אומרת, להידמות לטוב, לטוב ומטיב, לבורא. ובגילוי הכוח הזה מטפלת הקבלה. ואם לא עוסקים בשינוי הכוונה, אז כתוב על האדם "שאפילו הרקנין שבך מלאין מצות כרמון", מלאים פעולות, אבל נשארים ריקים. מדוע? חסרה להם הכוונה "ואהבת לרעך כמוך". ואז כל הפעולות שלהם מביאות רק ריקנות והידרדרות מדור לדור, שאותה מגלים היום.

למה מורגשת היום בציבור דחייה ממנהגי עם ישראל?

הדחייה בציבור ממנהגי עם ישראל איננה דבר טוב. כי עם לא יכול להתקיים בלי מנהגים. אלא עלינו לתת למנהגים האלה צביון רוחני. כי כל מנהגי ישראל נבנו בהתאמה לפעולות רוחניות. ולכן המקובלים הגדולים שמסרו לנו אותם מנהגים, הם הורו לשמור עליהם ולהתנהג כך. כי רצו שהעם יארגן את מהלך החיים, את כל היחסים בין האנשים, את היחס לזמן שלו לפי הצביון הרוחני שיש בזמן הרוחני לעומת הזמן הגשמי, כדי שישמר על עצמו כמה שיותר קרוב לרוחניות.

לכן כדאי להשתמש במנהגי ישראל, כי יש להם יכולת להחזיק את האומה יותר קרוב לתיקון. ודווקא המקובלים שזועקים מרה על חוסר הכוונה, שצריך להוסיף כוונה, שמצווה בלי כוונה "היא כגוף בלי נשמה", שהיא פעולה מתה, הם בעצמם חוזרים ומדגישים לא לעזוב את המנהגים, כי הם נותנים מסגרת שבלעדיה אין אומה. ובכל אומה ואומה רואים שיש מסגרת של מנהגים. ואם אין מסגרת כזאת באומות העולם, אז הם מאמצים מנהגים מלאכותיים כמו יום הקמת המדינה, יום קבלת החוקה, ימי ניצחון וכו'. אבל בעם ישראל כל המנהגים הם בהתאמה מלאה לפעולות רוחניות ולפי דרגות רוחניות. ולכן כדאי לקיים אותם.

אלא העניין הוא שמלמדים את האנשים לשים לב רק על החיצוניות, מה לקיים ואיך לעשות, ולא דורשים לשנות את הכוונה. אבל מקיימים את המעשה ללא כוונה נמצאים כל הזמן בירידה, בגלות. ואילו חוכמת הקבלה בשונה מהיהדות הרגילה, היא שמדברת על הוספת הכוונה, שהכוונה יותר חשובה מהמעשה, כי רק על ידי הכוונה נכנסים לרוחניות, לנצחיות, לשלימות, להרמוניה, לחיים מאושרים. ולכן מי שלא מבין אותה טוען, שלומדי הקבלה מזלזלים במעשה המצוות. אבל הדגש בקבלה הוא על הכוונה ולא על המעשה, כי על ידי הכוונה מגיעים לדבקות בבורא, ועל ידי מעשה ללא כוונה עלולים להתרחק ממנו, כמו שאומר הכתוב, שהם המלאים מצוות כרימון, אבל ריקניים.

איך ניתן להתמיד ביגיעה בלתי פוסקת?

רק על ידי האהבה, על ידי אהבת הזולת. לאמא שמגדלת תינוק אין מחשבות אחרות מלבד מחשבות עליו. היא בצורה טבעית כל הזמן מרוכזת רק בו, ולא חושבת על שום דבר אחר. האדם לא צריך לחייב את עצמו. חושבים שהשגת הרוחניות היא עניין קשה מאוד, שדורש מהאדם לחתוך משהו מעצמו, "לשרוף" את עצמו, להמית את עצמו עליה, כמו שכתוב: "הרוצה לחיות ימית את עצמו". אבל הוא ממית את הרצון לקבל שלו. ולהגיע לזה עניין קל הוא. כמו שבעל הסולם נותן דוגמא על המזוודה. אם סוחבים אותה ברוממות, לא מרגישים כל קושי. ואם אין רוממות, אז אי אפשר להרים אותה, כי כל הדרך הזאת היא נגד הטבע.

לכן אין לאדם שום בעיה לבצע פעולה רוחנית אם יש לו חברה, אם הוא יכול לקבל ממנה חשיבות של נתינה לזולת, אם הוא רוכש ממנה חיסרון של הזולת ואהבה אליו, כי באותו היחס הוא בקפיצה עובר לבורא ונכנס לנצחיות ושלימות. ואין לכך שום מניעה. אלא ההפך, כל החיים שלנו בעולם הזה וכל הייסורים והבעיות שמתחילים להיות מורגשים מיום ליום יותר ויותר, הם אך ורק כדי לדחוף אותנו להכרת הריקנות ולרכישת הנצחיות.

איך האדם יכול לדעת שהיחס שלו לזולת נובע מאהבה אמיתית ולא מרצון לקבל?

לכן יש לאדם קבוצה, והוא כל יום לומד מאמרים על מבנה הקבוצה ואיך לבנות חברה. כי אנשים מגיעים ללא קשר אחד עם השני ובלי אהבה זה לזה. אלא ההפך, הם באים אגואיסטים, שכל אחד ואחד שואל "מהו הטעם בחיי?", ודואג לפי הטבע רק על עצמו. ועוד יותר מהמידה של הטבע. כי לקבלה מגיעים אנשים הגרועים ביותר, כדברי הכתוב: "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו".

אלא אם הם מתאספים ביחד, הם מתחילים לגלות מהו סוד המילוי שחסר לכל אחד, ואיך למלא את עצמם. הם מתחילים להבין את החוכמה איך להגיע לאותו מילוי אינסופי, מהו הפטנט הזה, מהו אותו אמצעי מיוחד. ורואים שחוק האהבה מושרש בחוקי הטבע. כי החוק הזה הוא הבורא, והיחס שלו לכל מה שברא הוא אהבה. ולכן אם רוצים או לא רוצים, כולנו נמצאים תחת כוח האהבה ובכוח הזה נוצרים. ואם רוצים להתקדם לטוב, אין לנו ברירה אחרת, אלא חייבים להצטייד באותו כוח, באותה תכונה, בתכונת האהבה.

האם "ואהבת לרעך כמוך" היא כמו אהבה טבעית בין אמא לבן, שלא צריך לעבוד עליה?

אהבה מאדם לאדם לא יכולה לבוא באופן טבעי. אין אפשרות כזאת. כל החשבונות שאנשים עושים בעולם שלנו, בלי לתקן את עצמם על ידי המאור המחזיר למוטב, הם חשבונות אגואיסטים. כי הם לא הגיעו עדיין להכרת הרע שהחשבונות שלהם הם כולם אגואיסטים, ואין בהם שום דבר טוב. ולא עושים פעולות מיוחדות כדי שישפיע עליהם המאור, אותו כוח מלמעלה, שיתקן להם את הכוונה. כי רק אחרי שהכוח הזה מתקין לאדם את הכוונה, אז הוא יכול להתייחס באהבה לזולת. זאת אומרת, אהבה היא תכונה מיוחדת באדם שאיננה שייכת לו. אלא היא נוצרת בו על ידי כוח זר. ורק על השגת הכוח הזה צריך לעבוד. וזה נקרא "כוח התורה", כוח האור העליון.

כל אדם שמגיע לדרך של לימוד חוכמת הקבלה, ומתחיל לעבוד בקבוצה ועם הספרים, הוא לאט לאט מתחיל לגלות של הפעולות שלו הן פעולות אגואיסטיות בלבד. וגם המדענים מגלים היום בכל תחומי המדע, שכך אנחנו בנויים וזהו הטבע. האדם לא יכול לעשות שום תנועה עם הגוף, עם הרצון, עם המחשבה, לא של קבלה ולא של נתינה, אלא אם כן יש לו רווח ממנה. כי הרווח הוא חומר הדלק שמאפשר לאדם לזוז. כי האדם הוא מכונה שחייבת לקבל אנרגיה כדי להזיז את עצמה לפעולה מחשבתית, רצונית או פיסית. ומהיכן באה אותה אנרגיה? מההרגשה שהוא מרוויח, מאיזה רווח. ואם האדם נמצא בהפסד, הוא נכנס לייאוש, ואין לו כוח להזיז את עצמו ולשנות משהו.

ולכן אלה שמתחילים ללמוד חוכמת הקבלה, מתחילים לגלות בתוכם את הרע, ולהגיע למה שנקרא "הכרת הרע". להכיר שהטבע האגואיסטי לא מסוגל לעשות שום פעולה, אלא כדי להרוויח. והכוונה הפנימית הזאת היא טבעית, ולצאת ממנה יכולים רק על ידי האור העליון. ולכן אם רוצים להתרומם מעל הפעולות האגואיסטיות צריכים ללמוד חוכמת הקבלה בלבד, כי רק בה נמצא המאור המחזיר למוטב, שיכול להוציא את האדם מהקלקול של האגו ולהביא אותו לתיקון. וכל מי שאיננו לומד חוכמת הקבלה, הוא עדיין מקולקל. למרות שיכול לדמיין לעצמו, שהוא גדול ואוהב זולת, ומגיע לו עולם הזה ועולם הבא, והבורא חבר שלו. עוד לא הגיע אפילו להרגיש את הכרת הרע.

ואיך מגיעים לכך? אומר בעל הסולם ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" (אות קנ"ה): "ולפי זה, יש לשאול, אם כן, למה זה חייבו המקובלים לכל איש ללמוד חכמת הקבלה," בשביל מה המקובלים מפיצים את חוכמת הקבלה בכל פינה (וסובלים הכפשות אישיות שהם מיסיונרים, מפני שכל מפיץ של איזה רעיון נחשב בתודעת הציבור למיסיונר)? כי הם חושבים שתורת הקבלה חשובה לכל אחד.

למה היא חשובה לכולם? "אמנם יש בזה דבר גדול, וראוי לפרסמו, כי יש סגולה נפלאה לאין ערוך, לעוסקים בחכמת הקבלה, ואף על פי שאינם מבינים מה שלומדים, אלא מתוך החשק והרצון החזק, להבין מה שלומדים, מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם." אותו האור שמחזיר למוטב.

רק על ידי החשק. אין שום תנאים אחרים. מספיק אם יש לאדם מעט רצון. הוא יכול להיות איש פשוט שלא מבין כלום. הוא לא צריך להגיע לחוכמת הקבלה מלא וגדוש, או כמו שאומרים: "מילא כרסו בש"ס ופוסקים", מלא וגדוש מצוות מעשיות. אלא מספיק שיש לו דחף פנימי להגיע למשהו שחסר לו, להגיע טיפה לרוחניות, למשהו למעלה מהעולם הזה.

"פירוש, כי כל אדם מישראל, מובטח בסופו, שישיג כל ההשגות הנפלאות, אשר חשב השם יתברך במחשבת הבריאה להנות לכל נברא. אלא מי שלא זכה בגלגול זה, יזכה בגלגול ב' וכו' עד שיזכה להשלים מחשבתו יתברך שחשב עליו, כמ"ש בזוהר, כנודע." אין ברירה, כולם יצטרכו להגיע לתכונת האהבה של הבורא, כמו שכתוב: "כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם". לכל האנושות לא תהיה ברירה אחרת, אלא "ונהרו אליו כל הגוים".

מכה אחר מכה האנושות עוברת כל יום. והמכות האלה ילכו ויתגברו ויצטמצם הפער בין זמני המכות, עד שמרגע לרגע נרגיש פה ושם בעולם, בכל מיני צורות מכות בלתי פוסקות. רק כדי לחייב את האנושות להסתכל על החיים, ולראות עד כמה הם בלתי נסבלים, ולחפש עצה מה לעשות. כי אנשים צריכים להגיע להכרת הרע. אבל לגלות את הרע לא פשוט. כי יכולים לגלות את הרע רק כמו שכתוב: "באורך נראה אור".

אם לומדים חוכמת הקבלה, האדם לומד פעולות של השפעה, ואז כלפיהם הוא מתחיל לגלות שהוא נמצא באגו הנקרא "יצר הרע". כי אם אין לאדם כנגד האגו שלו משהו מלמעלה, אותו אור של נתינה, הוא לא מזהה כרע את הטבע שלו עצמו. כל אדם רגיל ברחוב לא חושב שהוא אגואיסט, שיש לו יצר הרע, שחייו משולים לחיי בהמות וחיות. כי מגיעים להכרת הרע כתוצאה מפעולות רבות ותקופת ממושכת של לימוד, שהאדם מזמין על עצמו את המאור המחזיר למוטב, ואז מתחיל לגלות מי הוא.

ולפני כן הוא חושב את עצמו לצדיק. וכל אחד מצדיק את עצמו, כי בלי להצדיק את עצמו אין לו זכות קיום. אם האדם לא מרגיש את עצמו, שהוא צודק, שהוא פועל, שהוא נמצא, הוא לא יכול להמשיך בחיים. אם הוא לא מצדיק את עצמו, הוא כאילו מוחק את עצמו. וההרגשה הזאת היא הרגשה נוראית. אלא במידה שלומדים קבלה, ונכנסים לחברה שמקבלים ממנה תמיכה, רק אז מתחילים להכיר את הרע שיש בנו, ועד כמה אנחנו אין ואפס.

במידה ויש לאדם תמיכה מהחברה שלא יברח ולא ייפול לידי ייאוש, אז האור העליון מגלה לו עד כמה הוא אפס אפסים. אחרת האדם מרגיש את עצמו מנוטרל ומחוק בעולם. כי הכרת הרע היא הרגשה מאוד מאוד לא נעימה, שהאדם מתחיל לגלות שהוא כולו אגואיסט, וגם האחרים מסביבו. אבל שהוא החת מכולם, ואין לו בכלל זכות לחיות ולהתקיים.

רק אם הוא מקבל דרך החברה הכרה בחשיבות המטרה, שמה הוא מגלה על עצמו זה מטרתי, אז הוא מתחיל לראות את עצמו בעצם כהפוך מהכוח העליון, מן האור. וההרגשה הזאת היא שהופכת להיות אצלו חומר הדלק דווקא לצאת מהמצב הזה קדימה. מה שאין כן אצל אנשים רגילים, שסתם מתגלה להם שהחיים האלה הם ללא תועלת, הם נכנסים לייאוש כזה שלא מסוגלים לזוז ממנו הלאה.

למה הגבר לומד ולא האישה?

לאישה יש יכולת להגיע ללימוד, ולהכרת הרע, ולהתקדמות, לא פחות מאשר לגבר. הבורא ידע מה הוא עושה כשברא שני מינים בטבע. כי דווקא בתמיכה הדדית ביניהם, הם מגיעים לשלימות.

"והנה כל עוד שלא זכה האדם לשלימותו, נבחנים לו אותם האורות העתידים להגיע אליו, בבחינת אורות מקיפים, שמשמעותם היא, שעומדים מוכנים בעדו, אלא שהמה מחכים לאדם, שיזכה את כלי הקבלה שלו, ואז יתלבשו האורות האלו בכלים המוכשרים".

"יזה" נקרא, שהאדם מפנה את הכלים דקבלה שלו, את כל הרצונות שלו, שהם כולם נשארים כמו שהם, להשפעה לטובת הזולת. הוא מוסיף לרצון לקבל כוונה דלהשפיע, של לתת, ואז נכנס להרגשת העולם הרוחני.

איך בונים על רצונות שהם כולם אגואיסטיים, כוונה על מנת להשפיע?

רק על ידי המאור המחזיר למוטב. מתוך בדיקה האדם רואה שכל כולו כוונות על מנת לקבל, כולו אגואיסט, שאין בתוכו משהו שהוא יכול לקחת אותו כיסוד ועליו לפתח, כי כל היסודות שלו הם כולם לעצמו, לאן שלא פונה ובודק את עצמו. אבל מההרגשה הזאת הוא מתחיל כבר את התיקון. וצריך לדעת רק דבר אחד, שיש כוח עליון, שברגע שהוא מיואש מכוחותיו עצמו, הוא פונה אליו והכוח הזה מתקן אותו. וזה נקרא "תפילה".

האדם נמצא תמיד ב"מחצה", בחצי, שהוא עצמו צריך לבקש, להביא את החיסרון, להעלות מה שנקרא "מ"ן", בקשה, תפילה. והכוח שמתקן אותו, הוא החצי שבא מלמעלה. לאדם עצמו אין שום כוח, או יכולת, או הבנה, איך לעשות משהו בתוכו. אלא רק לגלות שהוא לא מסוגל בעצמו, אבל יש כוח זר שמסוגל לעשות בו את השינוי הזה. שהוא מיועד לכך, ורק מחכה לבקשה של האדם כדי לחולל אותו.

וההרגשה הזאת שמצטיירת בלב האדם, "נו, תעשה עלי משהו", היא נקראת "תפילה". וההרגשה הזאת היא שפותחת את הכניסה של האור לתוך לב האדם. והאדם מקבל כבר וונה חדשה, את הכוונה על מנת להשפיע במקום כוונה על מנת לקבל. זאת אומרת, "על מנת להשפיע" נקרא שהוא יוצא מעצמו, מהרצונות שלו, כלפי חוץ. הוא מתחיללהרגיש את העולם שמחוץ לו, ולא איך הוא בפנים. וזה נקרא להרגיש את העולם הרוחני. ובאמת מרגיש שכולו כולו כמו שכתוב: "עולם הפוך ראיתי".

האם חסרה לנו יגיעה?

לאדם לא חסרה יגיעה. לא רוצים ממנו יגיעה, אלא הוא צריך להגיע לבקשה. אבל הוא לא יכול לבקש אחרת ממה שהלב שלו רוצה. והלב שלו דורש מילוי ותענוג. אלא שנמשך אחר התענוג מגלה, שהלב שלו לא יכול להתמלא בצורתו הנוכחית, כי הוא "רע", ההפך ממה שצריך להיות. ואם הוא מבקש תיקון, הוא מגיע לזה שעל ידי האור נבנית בו כוונת ההשפעה. ואז מתחיל להתייחס לאחרים אחרת, מחוץ לעצמו, להרגיש מה האחרים רוצים ולהתכלל מהחסרונות שלהם.

ואם הוא נכלל מהחסרונות של האחרים, שזה נקרא "מצטער בצער הציבור". אז רוצה לאהוב אותם ולמלא אותם, ואז מבקש יגיעה. כי רוצה למשוך את כל האור כדי להעביר להם. זה נקרא "לקבל על מנת להשפיע", שדרכו עובר אליהם האור. אבל אותה יגיעה שמבקש, אמנם שהיא נקראת "יגיעה" ו"עבודת ה'", היא בכלל לא יגיעה. אלא היא בשבילו תענוג, כמו שאמא נהנית לתת לתינוק שלה. בשבילה הנתינה הזאת איננה בכלל יגיעה, כי היא מרגישה כמה היא ממלאה אותו וכמה הוא נהנה.

כמה האדם צריך להתאמץ ולהתגבר בכוחות עצמו, עד שפונה לבורא מיואש מכוחותיו עצמו?

הכל תלוי בעבודה שלו בקבוצה. כי מהקבוצה הוא מקבל התרשמות, איך שהם עובדים, איך שהם פועלים. ובספרי הקבלה מסבירים לו, מה על האדם לעשות עם עצמו, ומה הבורא דורש מהאדם. שהבורא דורש ממנו להתקרב אליו, להיות דומה לו, להיות "אדם", "אדמה לעליון". אבל במה הוא יכול להידמות אליו? להידמות אליו על ידי מעשים שיעשה בידיים וברגליים, הוא לא יכול כי לבורא אין דמות. אלא לכוח העליון הזה של הטבע יש תכונה אחת בלבד - אהבה.

ואיך האדם יכול להגיע אליה? המקובלים מורים לו ללמוד אותה דרך אהבת הזולת. ואותו "זולת" היא הסביבה שלו. ולכן האדם צריך להתחיל לבנות קבוצה, מערכת, שבה תשרור אהבה בין אחד לשני, כמו שכתוב: "ואהבת לרעך כמוך". ועל ידי זה הוא יבנה "כלל", משהו כולל, כלל גדול ל"תורה", לאור, ועל ידי זה יזדהה עם האור. זאת אומרת, העקרונות של הדרך הם פשוטים מאוד, ודורשים רק כמה כללים שצריך לבצע.

אלא הבעיה היא בביצוע. כי האדם צריך להילחם נגד האגו, נגד הטבע שלו. לכן הוא צריך תמיכה מהחברה ומהספרים. וזה לא פשוט. פעם ראשונה בחיים שלו הוא לא הולך לרכוש משהו בצורה ישירה, בכל דבר לחטוף ולנצל את הזולת, כמו שהיה רגיל בעבודה המקצועית שלו, או בכל המשחקים והניחושים האלה של הלוטו והטוטו. אלא ההפך, הוא מנצל את עצמו כדי למלא את הזולת. עיקרון שהוא לגמרי לא מובן לאף אחד, ואף אחד לא רוצה אותו, וכולם בורחים מפניו. עד שהאדם מתחיל לעכל שהעיקרון הזה, הוא החיים האמיתיים, הרוחניים והנצחיים.

לכן היתה הנפילה שלנו לעולם הזה, כי ממנו צריכים להתרומם. להגיע מהעיקרון האגואיסטי ששולט בעולם הזה, לעיקרון של הנתינה. ואז האדם נכנס לחיים רוחניים, לזרימה של חיים שלמים ונצחיים. אין לנו פיתרון אחר, אלא רק בקניית הוונה על פני כל הרצונות, על ידי המאור המחזיר למוטב. אבל איך סוף כל סוף יוכל להגיע לנתינה, אם היא נגד הטבע שלו? על ידי החברה. היא שתומכת בו ונותנת לו דוגמא.

אם האדם נכנס לחברה נכונה, הוא מקבל מהם חיסרון לנתינה ורוצה להיות כמוהם. אין לו ברירה, כך מסודר כל עניין הזולת. כי כולנו חלקים מאותה נשמה אחת שהתחלקה, וכל אחד תלוי בכל האחרים ומושפע מהם. לאיזו חברה שהאדם לא ניכנס בעולם שלנו, הוא רוצה או לא רוצה, הוא מקבל את החשיבות מה שהם חושבים, ורוצה מה שהם רוצים. לכן הבחירה במטרה היא בסופו של דבר תלויה בבחירת הסביבה. כי אפילו שיש לאדם מטרה נכונה, אם הוא נכנס לסביבה אחרת, היא משנה לו לגמרי את כל הכיוון.

איך האדם מגלה מה בדיוק הוא צריך לעשות?

האדם לא צריך שום דבר חוץ מניצוץ קטן, רצון קטן מאוד, רצון לדעת בשביל מה הוא חי. הבעיה היא שכל השאלות האלה על מהות החיים: "בשביל מה אני חי?", "מי הוא הבורא?", "מה הוא רוצה מאיתנו?", "למה אנו נמצאים בעולם הזה?" - מדאיגות אותו רק בילדות. וככל שהוא הולך ומתבגר נשכח ממנו עד כמה הן מדאיגות אותו מבפנים. כי החיים היומיומיים לוחצים עליו וממלאים אותו בכל מיני דברים זמניים, עד שהוא לא מרגיש יותר את החיסרון הטבעי.

אבל דווקא השאלות האלה מדאיגות אותנו מבפנים עד עצם היום הזה. אלא למרבה הפלא האדם בנוי כך, שהגדולים רק שואלים "איך אפשר לקבל ברכה?", כי רע להם ורוצים לקבל לפחות משהו מתוק "למרוח על הפצעים". והילדים לא מבקשים "למרוח מתוק על הפצעים", אלא רוצים לדעת את המהות, מהי הסיבה. אבל יש לקוות שכל הייסורים האלה שהאנושות עומדת בפניהם, הם יפתחו לכולנו את העיניים והלב לחזור שוב לאותן השאלות על מקור החיים. כי זאת כל הסיבה לכך שמיום ליום אנחנו עוברים מכות חיצוניות ופנימיות.

בשביל מה להתמלא בתענוג אם מעבר לפינה אורב מפח נפש?

לתענוגים גשמיים אנחנו נמשכים מאין ברירה, כי זה הטבע שלנו. האדם לא יכול לחיות בלי תענוג. הבורא ברא בכוח שלו, באור שלו, באהבה שלו, רצון לקבל הנאה ותענוג. חוץ מזה הוא לא ברא דבר. כל הטבע של הבריאה מראשה ועד סופה הוא רצון להנות, חיסרון להנות. בכל הדרגות, דומם, צומח, חי, מדבר, כולל אטומים, מולקולות, קריסטלים, צמחים וחיות. כל הכוחות הרוחניים בעולם הרוחני, וכל היצורים ובני האדם בעולם הזה, כולם רוצים רק להנות. כי מחוץ לבורא לא קיים אלא רק רצון להנות.

הרצון ברוחניות והרצון בגשמיות הוא רק להנות. אלא בגשמיות הרצון להנות הוא לטובת עצמו, למלא בצורה ישירה את החיסרון, וברוחניות הרצון הוא למלא את השני. אבל בשני העולמות פועל הרצון להנות. רק בעולם שלנו רוכבת עליו כוונה לקבל לעצמו, וברוחניות רוכבת עליו כוונה להשפיע לזולת. ואנחנו לא מסוגלים להימנע ממנו או לעצור בעדו, כי הוא כל החומר שלנו. האדם הוא לא בעל הבית עליו. אלא אם הוא רוצה לשנות את סגנון העבודה עם החומר שלו, שבמקום לעבוד למלא את עצמו הוא יעבוד למלא את הזולת.

ואז הוא נעשה נזקק לבורא, למאור שמגיע ממנו, שבא ומשנה לו את הכוונה. אבל אף פעם לא את הרצון עצמו. הרצונות נשארים אותם הרצונות כמו שהבורא ברא. כל ההבדל בין הקלקול לתיקון הוא בשינוי הכוונה ולא ברצונות. לכן נאמר שלא איכפת לקדוש ברוך הוא איזה פעולות האדם עושה, כי בפעולות חשובה הוונה. אם הכוונה של האדם היא לעצמו, הוא יכול לעשות את כל הפעולות הטובות ביותר שנראות לכולם ממש מצוות, אבל הן הפוכות לגמרי ממה שצריך, ובגלל זה הוא נמצא ב"גלות", בחושך יותר גדול.

ואם הוא עושה אותן פעולות בכוונה על מנת להשפיע, אז הוא מגיע ל"גאולה", להכרת האלוקות. כי כל ההבדל הוא בכוונה. הכוונה משנה את טיב הפעולה. הקבלה מלמדת את האדם שכל הבירורים ביחס שלו לעצמו ולאחרים הם נמצאים בפנים בתוכו. וכל ההבדל בין להיות צדיק או להיות רשע הוא בכוונה. הרשע חושב על עצמו, והצדיק חושב על האחרים "ואהבת לרעך כמוך", ובתוך אותה אהבה לזולת הוא מרגיש גם את הבורא. כי הבורא הוא תכונת הנתינה, ואם האדם נמצא בנתינה, אז לפי השוואת הצורה עם תכונת הבורא, הוא מרגיש את הבורא ונמצא בדרגתו ובמצבו. לכן לימוד הקבלה הוא רק לימוד של וונות.

מה ההבדל בין רוממות האדם לרוממות הבורא?

בחלק מן הדרך הם מנוגדים זה לזה. האדם שהולך ונעשה אגואיסט, הוא לא יכול להרגיש את הבורא, אלא כמו שכתוב: "אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד". כי החוק הכללי של הרוחניות הוא חוק השתוות הצורה. וככל שהאדם נמצא באותה תכונה כמו הבורא, הוא קרוב יותר לבורא.

אלא מהיכן באים תרי"ג הרצונות של האדם? הבורא הוא האור העליון. והאור העליון הזה התחלק כלפי האדם לתרי"ג אורות הנקראים "תרי"ג אורחין דאורייתא". כל האורות יחד נקראים "תורה", ולא מה שכתוב בספר התורה. אלא "תורה" נקרא אור. בתרי"ג האורות האלה הבורא ברא את תרי"ג הרצונות של האדם, הנקראים כולם יחד "נשמה".

כדי לתת לנשמת האדם יכולת להכיר אותו ולהיות כמוהו, הבורא צרף לכל הרצונות האלה כוונה "לעצמו". כוונה המוגדרת בקבלה כ"על מנת לקבל", על מנת לקבל הנאה ותענוג. וכך כל הרצונות של האדם פועלים במחשבה לקבל לעצמו. אבל אם בזמן הפעולות האדם משתמש ברצונות כדי להגיע לכוונה הפוכה, לכוונה להשפיע, לתת, אז באותה כוונה הנקראת "על מנת להשפיע", הוא מגיע להידמות לאור, לבורא.

שרטוט 9

אם מכל תרי"ג הרצונות של האדם, הנקראים כולם יחד "רימון", רק רצון אחד נעשה דומה לבורא, נקרא שהאדם נמצא ליד הבורא, נוגע בו ברצון האחד הזה. אבל בכל יתר תרי"ב הכלים הרצונות שלו הם רק לקבל לעצמו, למרות שיש לבורא תרי"ג אורות להשפיע לו. כי רק בכלי אחד האדם יכול להשפיע ולהיות כמוהו. וזה נקרא "נגיעה".

ולפני שהאדם "נוגע" בבורא, הם מרוחקים זה מזה כ"מזרח ממערב", כשני דברים מנוגדים, כי אין ביניהם תכונות דומות. אלא הרצונות של האדם הם לקבל והבורא כולו להשפיע. אבל אם כל הרצונות של האדם מתוקנים, אז האדם נמצא בתוך הבורא. או להפך, הבורא ממלא את האדם. כי "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא".

שרטוט 10

זאת אומרת, לפי השתוות הכוונות הכל נעשה אחד, "חד הוא". "ישראל", הכלי של האדם, שהאור המתקן, "אורייתא", תיקן ונתן לו כוונה על מנת להשפיע, מתמלא באור הכללי, בבורא, "קודשא בריך הוא". אבל הרצון של האדם נשאר כשהיה, דבר לא השתנה בו מלבד הכוונה. לכן בלימוד הקבלה לומדים מה הוונות שיש לאדם, ולמה הן צריכות להשתנות.

שרטוט 11

איך מונעים מהמילוי בתענוגים גשמיים להקהות את החיסרון לרוחניות?

האדם שמגיע ללימוד חוכמת הקבלה, בוערת בו השאלה "בשביל מה אני חי?", והוא רוצה להגיע למשהו רציני ונצחי, ולא סתם לעבור את החיים שלו בייסורים וללא תכלית. אבל פתאום הכל נרגע ונכבה בו. אבל כך קורה לו בכוונה. כי בקבלה אנחנו מתקדמים כל הזמן על ידי האגו שגדל ודורש יותר מילוי. אבל בינתיים העיסוק בחוכמת הקבלה לא מביא לו מילוי. ואז האדם מתחיל להרגיש שישנם מילויים במקומות אחרים, ובכל הצורות האחרות שיש סביבו. והוא שוב נמשך לכדורגל ולכל מיני תאוות גשמיות ובהמיות. ויכול לאבד את הדרך, ולחזור שוב רק בעוד גלגול או שניים. אבל חבל על הזמן עד ששוב מי יודע מתי יקבל רצון לרוחניות, ויממש את עצמו ויגיע לתכלית. כי אין ברירה, כולם יהיו חייבים להגיע לתכלית.

לכן בעל הסולם כותב תיכף בתחילתה של "הקדמה לתלמוד עשר הספירות" (אות ד'), שהבורא מביא את האדם לבחירה בקבוצה. ובפעולה הזאת אין לאדם עצמו בחירה, אלא הוא מקבל מלמעלה את הכיוון, דרך ספרים, דרך ערוצי אינטרנט, דרך שמועה. אם הרצון שלו אמיתי, הוא לפי חוק השתוות הצורה נוגע בעולם שלנו במשהו, פותח לעצמו משהו, ששייך לרוחניות. אם הרצון שלו הוא לרוחניות, אז הוא מביא אותו למגע עם אותו משהו שהלאה יכול למשוך אותו לרוחניות. אבל מאותו רגע ואילך עוזבים אותו, והוא צריך להתחיל בעצמו ליצור קשר יותר ויותר חזק, בין הרצון הפנימי שלו לבין אותו אמצעי שמצא. לכן מיד חייב בכל הכוח להיכנס לקבוצה וללימוד, וכמה שיותר לאחוז בה.

כל תלמיד מתחיל מצליח אך ורק בתנאי שלוקח על עצמו כל מיני פעולות והתחייבויות ששייכות לחיים שמנהלת הקבוצה. כי זה קושר ומחייב את האדם לעשות ולהשתתף. כל אחד ימצא את מקומו לפי מה שהוא יודע ומסוגל. בכוונה מפתחים בקבוצה חסרונות ודרישות לכוחות נוספים, כי בלי הקשר הזה האדם לא מחזיק. אלא הוא חייב למצוא בה מימוש עצמי. לשם כך קיימת הקבוצה. ומי שלא קושר את עצמו לפעילות של הקבוצה, ולא מרגיש שהפעולות שלו תורמות לחברה, שעל ידי התרומה שלו לקבוצה הוא יוכל לקבל ממנה התרוממות וגדלות המטרה, אז לא יהיו לו תומכים, והוא ייפול ואף אחד לא יוכל לעזור לו. ועל זה נכתבו מאמרים רבים.

מאמר י"ד: "מהו רוממות ה'"

שיחה מ-03.08.07

"רוממות ה' פירושו, שהוא צריך לבקש מה', שיתן לו הכח ללכת למעלה מהדעת." ולמה צריכים להשיג רוממות ה'? כי השגת הבורא היא מטרת הנברא. ואנחנו מלכתחילה קיימים כך, ברצון להשיג את האלוקות. כי יצאנו מהשורש, מהבורא, מהאור, מתכונת ההשפעה, ועל ידי ההתפתחות מלמעלה למטה הגענו למצבנו הנוכחי, שהוא צורת הקבלה. רק כדי לגלות עד כמה כדאי ממצבנו לעלות למצב השורשי שלנו, לבורא. שזה נקרא להגיע לדבקות אליו.

וכדי להגיע לאותה דבקות אליו, ממצב שנמצאים כל כך רחוק ממנו, לפי ההרגשה, לפי ההבנה, לפי התפיסה, לפי ההשגה, צריכים להגדיל את המטרה. כדי לרצות למרות שנמצאים בתכונה ההפוכה ממנו, בתכונת הקבלה, להשתמש דווקא בתכונת ההשפעה, באותה תכונה שנואה עלינו, שאנחנו דוחים אותה ואף אחד לא רוצה להשתמש בה, לקבל אותה כמשהו שכדאי ורצוי להשיג. והעדיפות הזאת, הגדלות והחשיבות של תכונת ההשפעה על פני תכונת הקבלה, היא נקראת "רוממות ה'" בעיני הנברא.

ובעל הסולם אומר, שצריכים להגיע אליה מעל הדעת, נגד דעתנו. כי בשכל וברגש שלו האדם מקבל ומכבד רק מה שאפשר לקבל ולמלא את עצמו. אבל אומרים שצריך להגיע לתכונה אחרת לחלוטין, לתכונה הפוכה מצורת הקבלה, להשפיע, לתת, גם מתוך הרגש וגם מתוך השכל. שהאדם יהיה כולו בטבע אחר, בטבע השני, ההפוך מהנכח. ואיך אפשר להגיע לטבע אחר? מהיכן לוקחים חשיבות להיות בטבע השני? על ידי רוממות ה'. "זאת אומרת, שרוממות ה' יש ב' פירושים:

א. שלא ימלא עם בחינת דעת, שהוא שכל, מה שהאדם יכול לתרץ את שאלותיו." שישתדל לא לעבוד עם הכלים הרגילים שלו. עד כמה שהדבר נשמע אבסורדי ולא הגיוני, להפסיק לעבוד עם המוח והלב שיש בנו. כי איך אפשר ללכת למעלה מהשכל ולקבל משהו הפוך ממה שחושבים בשכל וברגש, בפרט שחוכמת הקבלה היא חוכמה, וצריך לעבוד בה בצורה ריאלית. היא איננה דת או איזו אמונה עיוורת, שהולכים אחריהן בעיניים עצומות. אלא ההפך, מדובר בה על פקיחת עיניים, על גילוי.

והעניין הוא, מסביר בעל הסולם, לא רק להפסיק למלא את הכלים הרגילים של השכל והרגש. כי בסופו של דבר האדם ימלא אותם, ועוד יותר מאדם רגיל שמשתמש רק בהם. אלא אם הוא מתחיל להשתמש גם כנגד השכל והרגש, הוא רואה איך הם מתמלאים כדי להביא לו סתירות וקושיות, וגם ממלא כלים נוספים הנקראים, כלים שהאדם בונה למעלה מהרגש והשכל הארציים. לכן נאמר "שלא ימלא עם בחינת דעתו", עם השכל שלו, כדי לתרץ את שאלותיו. כי האדם לא יכול לתרץ את הקושיות האלה שמרגיש באותה צורה ארצית, בצורה הרצונית הרגילה שלו.

אלא יש טכניקה ללכת מעל הקושיות האלה, ולקנות כלים נוספים גם רגשיים וגם שכליים. ומהו "ללכת למעלה מהדעת"? "אלא שהוא רוצה, שה' ימלא לו את שאלותיו. נמצא שזה נקרא רוממות, משום שכל השכל בא מלמעלה, ולא מצד האדם, היינו שהאדם יכול להשיב את שאלותיו. וכל מה שהאדם יכול לתרץ, נקרא שהאדם מתרץ הכל עם שכל החיצון. כלומר, שהרצון לקבל מבין, שכדאי לקיים תורה ומצוות. מה שאין כן למעלה מהדעת, הוא המחייב את האדם ללכת בעבודה, זה נקרא נגד הדעת של הרצון לקבל."

בעבודה על בניית כלים חדשים לקליטת המציאות החדשה, מתעוררות באדם שאלות, קושיות ובעיות, והוא צריך לרצות לקבל מלמעלה את כל ההבחנות, וכל הכוחות, וכל ההבנות, כדי לבנות משהו חדש לחלוטין. לא לפי מה שרגילים בעולמנו. כי אחרת לא נצא מהעולם הזה, אלא נחייה באשליות שנמצאים בעולם הרוחני. בכל מיני דמיונות שנשארים בגדר תיאורים פסיכולוגיים בלבד, כמו שמספקות לאדם הדתות והאמונות שמתרוצצות בעולם. אלא על ידי רגש ושכל עליון שבא מהעולם העליון, מהמערכת העליונה, לקבל מלמעלה הבחנות שיקלטו בנו, ויתנו לנו כלים חדשים.

לכן האדם צריך להבין, שהעיקר איננו למלא את עצמו, אלא בנוסף למה שיש בו, לקנות מלמעלה רגש ושכל נוספים. והקנייה הזאת היא נקראת "קנייה למעלה מהדעת". כי האדם הולך למעלה מהדעת, זאת אומרת, הוא רוצה מעל השאלות שלו ומעל המחשבות ומעל הרגשות, להתחיל לקבל הבחנות חדשות. וזו ההבחנה הראשונה שיש לאדם בלמעלה מהדעת. וההבחנה השנייה היא:

"ב. שרוממות ה' נקרא, שהוא נעשה זקוק, שה' ימלא משאלותיו.

לכן:

א. שהאדם צריך ללכת למעלה מהדעת, אז האדם רואה שהוא ריקן, ואז הוא נעשה נצרך לה'.

ב. שרק ה' יכול לתת לו הכח הזה, שיהא בידו ללכת למעלה מהדעת. היינו, זה שה' נותן, זה נקרא רוממות ה'."

כל אדם שמתחיל ללמוד קבלה, לאחר זמן מה מתחיל להרגיש פתאום קושיות בהתקדמות - בשביל מה הוא לומד, למה לו כל הלימוד הזה, מה יצא לו ממנו. לכל אחד לוקח פרק זמן מסוים משלו, שתלוי בסוג הנשמה ובמכלול התנאים הארציים, כמה הוא משקיע ועם איזה מטען הוא בא. כי למרות שהאדם מעוניין מאוד להתקדם, הגוף שלו שרגיל לקבל מילוי וידיעות והרגשות לפי איך שתמיד התקדם בחיים, פתאום רואה שיש לו בלבולים בדרך, וההתקדמות איננה בצורה כל כך ישרה. שמדברים על משהו לא מובן, שמרגישים דברים לא כל כך נעימים, שמדברים על פעולות שהאדם לא כל כך נמשך אליהם בחיים הרגילים, על בניית חברה, על התחברות, על לימוד בלילה והשקעה של כוחות.

נוטים לחשוב שרוחניות היא עניין קל ערך, איזה מין הרפתקה נעימה, שהאדם עוצם עיניים ונכנס למגרש הרוחני כמו לחלום, כמו לארץ האגדה. ולכן כשמתעוררות באדם השאלות והדחייה מן הדרך, הוא צריך לזכור שכל הקושי שהוא מרגיש, והמעצורים שפתאום קורים לו בדרך, הם כולם מכונים מלמעלה, ואין בהם שום דבר מקרי. אלא הכל מכון כלפיו כדי שעל פני אותה התנגדות, הוא ידרוש דווקא כלים רוחניים. כי אם היה מתקדם מתוך הרצון לקבל, והכל היה מובן לו בתוך השכל, ומורגש בו כמו שהוא רגיל בעולם הזה, אז הוא לא היה מתקדם לרוחניות. אלא היה מתקדם בצורה פשוטה כמו במדע הרגיל, שמיום ליום האדם הולך ומוסיף - מפתח את השכל והרגש, ויותר ממלא אותם, ויותר מבין מה קורה, ומחבר לעצמו כל פעם ידיעות נוספות.

מה שאין כן אם האדם מרגיש שלא מתמלא הכלי הרגיל של ההרגשה, ההבנה וההשגה שלו. אלא ההפך, כל הזמן יש באמצע איזה מעצור, איזה גורם שמפריע, משהו שלא הולך, מבלבל. הוא צריך להבין שכל המצבים האלה הם הפרעה שעוזרת לו, שמהווה עזר כנגדו. וכך היא כל הדרך ברוחניות. תמיד יש איזו הפרעה לפנינו שצריך להתעלות מעליה, הפרעה אגואיסטית, שהאדם לא מרגיש מיד מילוי, שמשהו טוב לו, שמושך אותו. וזה סימן שהוא צריך על פני אותה הפרעה, לבנות כלי חדש. זאת אומרת, לבקש מלמעלה רגש ושכל חדשים, שיקנה בהם את העולם הרוחני. כי לאדם יש כלי לקבלת מילוי ברגש ובשכל של העולם הזה. אבל אם הוא מרגיש רצון להתקדם, הוא פתאום מרגיש בו מחסום קטן. וזה סימן שהוא צריך להתעלות מעל הכלי הגשמי, ולבנות כלי חדש של רגש ושכל, ולמלא אותו עם הרוחניות.

שרטוט 1

הכלי למילוי הגשמי נקרא "דעת", והכלי למילוי הרוחני נקרא "למעלה מהדעת". והאדם חייב לעלות את כל גובה ההפרש שנוצר בין שני הכלים. וההפרש הזה הוא שקובע את גובה הקומה הרוחנית שמשיג. אבל לעלות כלפי מעלה הוא יכול רק על ידי חשיבות, על ידי רוממות של ה', של הבורא. אבל מושג "בורא", שאיננו סתם מילה או דמות כלשהי, אלא תכונת ההשפעה בעצמה. זאת אומרת, האדם חייב להשיג את חשיבות ההשפעה, חשיבות הרוחניות של הדרגה החדשה.

שרטוט 2

וכדי להשיג את החשיבות הרוחנית, את חשיבות ההשפעה, האדם צריך להשתמש באותו כוח חיצון של ספרים וקבוצה, שעוזרים לו ללכת קדימה. אבל לא בצורה גשמית שהוא ממלא עוד ועוד את הכלי שלו בלימוד חכם. אלא שהוא רוכש כלי אחר, כלי רוחני, שבו הוא מקבל רגש ושכל חדשים. הכלי הקודם אמנם נשאר, אבל הוא גופני ושייך לגוף. והכלי החדש שהוא מקבל נקרא "נשמה". לכן יש הכרח בקנייה של כלי נוסף, כלי אחר, גדול, שהוא לגמרי לא ממישור העולם הזה.

איך הולכים בלמעלה מהדעת?

בעל הסולם מסביר שצריך כמה תנאים כדי ללכת למעלה מהדעת. קודם כל צריכים להבין שלא יכולים לקבל רוחניות בכלים שלנו. האדם לא יכול להיות רוחני, אם הוא ממלא את עצמו עם בחינת דעת. הוא יכול להסתובב בין כל החוכמות והפילוסופיות ולהרגיש את עצמו, שהוא כל הזמן מתנפח מרוב ידע וכאילו מתקדם. אבל אם הוא מתפתח עם אותו רגש ושכל גשמי וארצי, הוא לא יוצא מהעולם הזה ולא נכנס לרוחניות, אלא נעשה פילוסוף גדול וחכם גדול. ולא לחינם כתוב: "לא החכם למד", כי לא קונים עם חוכמה את דעת העליון.

שרטוט 3

אלא פונים לספרים וסופרים, ובהשפעתם מתחילים להרגיש את חשיבות תכונת ההשפעה, כי חשיבותה נקרא "רוחניות". ולהבין שבתוך הרגש והשכל של הכלי הגשמי, האדם לא יכול לקבל רוחניות, כי הוא עובד על העיקרון של מקבל, והכלי הרוחני עובד על עיקרון של משפיע. זאת אומרת, כל מה שבא אליו, האדם קודם כל דוחה, ורק אחר כך מקבל. והאדם בדחייה מלקבל נמצא בדחייה מעצמו ובהשתוות הצורה עם הרוחני, עם האור. ואז במידה שדוחה, יכול להרגיש את האור, והאור נכנס בתוכו ונקלט בו. כי ברוחניות עיקרון קבלת המידע בהרגשה ובידיעה, הוא הפוך מגשמיות.

שרטוט 4

בכלי של דעת, שעובדים עם רגש ושכל של העולם הזה, האדם מקבל מה שבא אליו, בצורה ישירה. וכך נכנס מעט מאותו ניצוץ קטן שיש לו אפשרות להיכנס נגד חוק של צמצום א'. אבל חוץ מאותו ניצוץ, כל יתר האור לא יכול להיכנס, כי התענוג מכבה את החיסרון. ולכן האדם מרגיש בפנים רק אותו ניצוץ קטן שנקרא "תענוגי העולם הזה".

שרטוט 5

מה שאין כן בכלי הרוחני, שדוחים את אור התענוג, בדחיית האור האדם ממלא את עצמו לפי השתוות הצורה. כי הדחייה היא השפעה מצד הנברא, כנגד ההשפעה מלמעלה, מהבורא. וכך יוצא שהם שווים ביניהם. ולפי מידת ההשוואה עם תכונת הבורא, האדם מרגיש בתוכו את תכונת ההשפעה של הבורא, שגם היא כלולה מרגש ושכל. אבל לא גשמיים שעובדים איתם בצורה ישירה, אלא רוחניים.

שרטוט 6

אלא השאלה היא, איך אפשר לעבור מצורת קליטה אחת(1) לצורת קליטה שניה(2), מחיים גשמיים לחיים רוחניים, מהעולם הזה לעולם הרוחני, מחיים בנבזות ומקריות, לחיים של נצחיות, של השגה והרגשה אינסופית? ובעל הסולם אומר, שקודם כל צריך להבין, שאי אפשר לקבל רוחניות באותה שיטה רגילה, שהאדם ממלא את עצמו כל הזמן. אלא צריכים לעבור היפוך. ההיפוך הזה הוא לא לעלות מדרגה, אלא לקבל כלים ממימד אחר. ובנוסף לכך צריך לפתח חשיבות.

זאת אומרת, ישנם שני תנאים. התנאי הראשון הוא לפסול את הכלי הגשמי משימוש, לא בעולם הגשמי, לזלזל בשימוש בו, אלא בהליכה לקראת ההשגה הרוחנית אי אפשר לעשות איתו דבר. התנאי השני הוא להשיג רוממות הבורא, רוממות ההשפעה. הכלי הגשמי הוא כלי אישי, שהאדם לא זקוק לאף אחד כדי להשתמש בו. אבל הכלי הרוחני, מפני שהוא כלי של השפעה, הוא כלי שנברא רק בקשר עם האחרים, והוא בנוי על איחוד בין הנשמות, ייחוד שלהם יחד כלפי הבורא.

ואם האדם מבין את העיקרון הזה, הוא כבר מתחיל לעבוד עם עצמו נכון. למרות שמגיע ללימוד וממשיך עדיין כרגיל. אבל כל ההצלחה תלויה במידה שמתחיל להבין, שצריכה להתחולל בו מהפכה פנימית. ולא שממשיך ללכת כרגיל בדרכי העולם הזה ישר לרוחניות. אלא הוא צריך לקנות משהו חדש. אבל שהוא בסתירה גמורה ובהיפוך גמור לכל מה שהוא רגיל.

שרטוט 7

מה שולט באדם - הרגש או שכל?

בכל אדם שולט הרגש ולא השכל. וזה לא נאמר על האדם לגנאי, כאילו הוא רגשי מדי ונמצא תחת השפעת הרגש במקום השכל. אלא השכל הזה שנראה לנו שכל "קר", שקול, מדעי, ששולט על האדם ועוצר אותו מליפול תחת הדחפים של הרגש, הוא נברא ונבנה מהרגש בלבד. כי כל חומר הבריאה הוא רצון להנות. ורצון הוא רק המרגיש. הבורא ברא רק חומר המרגיש. הבורא שהוא רצון להשפיע, רצה מישהו לתת לו טוב. לכן ברא אותו מישהו כרצון לקבל, רצון להנות. וכך כל הטבע של הנברא הוא היכולת להרגיש את התענוג שבא מהבורא.

כך הבורא ברא אותנו. ואין בנברא שום דבר חוץ מלהרגיש תענוג. אז מהיכן בא השכל? הבורא לא בבת אחת, ולא בצורה פשוטה וישירה, ברא חיסרון ומילא את החיסרון. כי אם היה בורא את כל החיסרון בבת אחת וממלא מיד את כולו, היה גומר בכך את הכל. ואותו חיסרון כבר לא היה מרגיש כלום, אלא היה מתקיים באותה צורה פשוטה, כמו שלוקחים כוס ריקה וממלאים אותה. כי החיסרון שהבורא ברא הוא חיסרון מצד הבורא, וגם המילוי שמילא את החיסרון הוא מצד הבורא. ואז אין בכלל נברא. כי "נברא" נקרא מי שמרגיש חיסרון משלו ("משלי"), שהחיסרון בא ממנו.

אלא הבעיה היא איך לברוא אותו נברא. כי אף אחד מהאנשים שרואים ברחוב איננו נברא עדיין, אין לו חיסרון משלו. אלא פתאום "בא לו", פתאום הוא רוצה, פתאום מתחשק לו משהו. אבל הדחפים והרצונות האלה אינם נקראים "חסרונות משלו". אלא רצונות שהאדם מקבל מסביבתו, או דחפים טבעיים שמתגלים "מגופו", לפי התוכנה הפנימית שישנה בגוף, כי הגוף בנוי לגלות לאדם כל הזמן חסרונות טבעיים נוספים. אבל שניהם חסרונות שהאדם מקבל מצד ה'.

ומהו החיסרון מצד האדם? איך האדם יכול לבנות ולברוא בעצמו רצון משלו, אותו רצון שנקרא "נברא"? הבעיה הגדולה היא, שאנחנו עצמנו עדיין לא בחזקת נבראים, ולא נקראים "נבראים". לא רק בכל שלבי ההתפתחות שהתגלגלנו דרך חמישה עולמות מעולם אין סוף עד העולם הזה, אלא אפילו בעולם שלנו אין אנו נחשבים "נברא". אלא רק הרכבי אטומים ומולקולות למיניהם, שאין להם אותו ייחוד עם הבורא שהוא מהות הנברא. כי "נברא" נקרא הרצון שלא קיים מצד הבורא. ואת הרצון הזה אנחנו עוד צריכים להשיג.

שרטוט 8

האדם שיש לו רגש ושכל נוכחי הנקרא "דעת". הוא מקבל מלמעלה רק דחף להתעלות הנקרא "נקודה שבלב". ואם האדם מפתח בתוכו רצון לעלות, הרצון הזה להתעלות מעל השכל והרגש הוא נקרא "שלו".אבל איך האדם מפתח אותו? על ידי הסביבה. כי כולנו היינו כסביבה אחת הנקראת "אדם הראשון". והבורא בכוונה שבר אותה סביבה, כדי שיהיה לכל אחד ואחד חלק משלו, אגו משלו, שמרגיש את עצמו כנמצא לבד.

ואם האדם מתחיל להשיג על ידי הסביבה שלו, על ידי החברה, חשיבות להתחבר איתם כדי להגיע לרוחניות, אז היגיעה שלו וכל המאמצים שהוא משקיע נגד דעת עצמו, כדי להשתדל ולקנות מהם את היחס להשפעה, הם מזמינים את האור המחזיר למוטב, שעושה בו את השינוי המיוחל. אמנם האור הזה של ההשפעה בא מהבורא. אבל העבודה של האדם בתוך הקבוצה למצוא חיבור עם האחרים כדי להיות בדרגת ההשפעה, הוא הרצון היחידי שבא ממנו עצמו ונקרא "רצון שלו".

שרטוט 9

זאת אומרת, הדבר היחידי שהאדם עושה בעצמו, הם המאמצים כדי להתחבר עם האחרים, לצאת מעצמו לחיבור של הקשר בין הנשמות השבורות. ולכן אותו מאמץ שהוא משקיע, אותו הרצון, הוא נקרא "כלי שלו".

האם אפשר להגיע לדבקות בלי רוממות ה'?

דבקות משיגים כתוצאה מרכישת הכלי הרוחני. הדבקות היא תוצאה מהיגיעה. בשלב ראשון האדם נותן יגיעה, ובשלב שני מגיע האור מקיף שמתחיל לסדר לו את הכלי דלהשפיע. אבל על ידי אותו אור מקיף שמסדר לו את הכלי דלהשפיע, האדם רק עולה מעל הרצון שלו, מעל האגו, מעל הטבע שלו, ומגיע לתכונת הבינה, לדרגת "חפץ חסד", משפיע ("משפיע על מנת להשפיע"). וצריך עוד להמשיך ולעלות להיכן שיוכל להיות בתכונת הבינה וגם להשפיע, לאותה דרגה הנקראת "מקבל על מנת להשפיע", שהיא בלבד נחשבת השפעה מצד הנברא. כי רק אם הנברא מקבל, הוא נותן לבורא. מפני שהבורא אוהב את הנברא ונותן לו לפי חוק האהבה. אם הנברא מקבל מהבורא הוא גורם לו תענוג, ואז הוא נקרא "משפיע". ורק המצב שהנברא מקבל מהבורא כדי להשפיע לו, זה נקרא "דבקות".

שרטוט 10

ומי שרוצה כבר היום ללכת ולהשיג אותה דבקות, הוא הולך בכיוון הנכון, כי "סוף מעשה במחשבה תחילה", אבל עליו להבין שיש סדר פעולות שכל אחד חייב לעבור על עצמו. ובחוכמת הקבלה מוסבר היטב באיזו צורה עוברים אותם. אלא אי אפשר לעבור שדרוג של מדרגה בלי להיות מחובר לסביבה. רק כך האדם מממש את הבחירה החופשית היחידה שלו, והיא להתחבר עם האחרים. כי רק על ידי זה הוא יוצא מעצמו. על ידי זה הוא מזמין על עצמו אור מקיף, כי מראה מה הוא רוצה, שהוא רוצה את תכונת ההשפעה. ומתי האדם קונה את תכונת ההשפעה? מתי שהוא משתדל בעולם הזה להתחבר עם האחרים, הדומים לו, עם חברי הקבוצה. לפי זה הוא מזמין על עצמו את האור המקיף ומתחיל את הדרך. בחוכמת הקבלה המקובלים מסבירים את כל החוקיות הזאת כולל בתנאי לקבלת התורה.

איך האדם שנמצא בשלב ההכנה יכול ללכת למעלה מדעתו?

שלב ההכנה הוא שלב ההסתרה, שאין עדיין נברא. כי מהיכן יהיה נברא אם הבורא ברא מצדו גם את החיסרון וגם את המילוי שממלא אותו. אין בתוך החיסרון שהוא ברא, מהיכן שיבוא משהו כתגובה עצמאית. לכן הבורא חוץ מהחיסרון לאור, למילוי, שנותן בתוך הנברא, הוא בורא בו חיסרון נוסף, חיסרון אליו. הרגשה בנברא שקיים בורא, שה' הוא השורש שלו, של קיומו.

וכך הנברא מתחיל להשתוקק להכיר אותו שורש. זאת אומרת, נוצר בנברא כלי חדש. הוא לא רק רוצה את הכיבוד, אלא גם להכיר ממי הוא מקבל אותו, מהיכן הוא בא. ומאוד מפריע לו אם הוא לא יודע מהיכן וממי בא הכיבוד, עד שהוא לא נמשך עוד לכיבוד עצמו. זה עוצר אותו ואין בכוחו לעשות דבר, כי בטבע שלו כבר קרה כך. ואז הוא לא שקט ולא רגוע עד שלא מקבל אותם יחד זה עם זה. ומתוך החיסרון החדש הזה שהבורא ברא בנברא, נוצר מנגנון אחר לחלוטין, שמקנה לאדם יכולת להגיע לקשר עם הבורא.

שרטוט 11

וכך הנברא נעשה כלול משתי מערכות. מערכת אחת שהיא מערכת "גשמית", זאת אומרת, לפי הרצון לקבל שהבורא ברא. בעולם אין סוף ובעולם שלנו הרצון לקבל הוא אותו רצון להנות, אפילו אם הוא יותר, או פחות, או מחולק לחלקים. ולכן הוא נקרא "גשמי". ומערכת שניה שהיא מערכת "רוחנית", של הכרת הבורא, של חיסרון "רוחני". אנחנו כלולים משתי המערכות הללו. בצורה ארצית אנחנו מתפתחים משך אלפי שנים רק באותו רצון גשמי למלא את עצמנו. והמערכת הרוחנית של ההיכרות עם הבורא, היא נסתרת מאיתנו ואיננה מתעוררת. אבל אנחנו לא מרגישים שהיא חסרה לנו במאומה.

שרטוט 12

וכך אנו מתפתחים עד שפתאום מתחילה מהנקודה שבלב, להתגלות המערכת השניה. פתאום האדם מרגיש שמשהו מושך אותו, חוץ מכל מה שיש לו. וזה נקרא שהוא מגיע לפתח את המערכת השניה שבו. וכך האדם מתחיל להיכנס לרוחניות, בעזרת חוכמת הקבלה שמלמדת אותו איך לפתח את הרצון, ולמצוא את הקשר עם הכוח העליון. וכל יתר המדעים הם ארציים, ומפתחים את המערכת הגשמית באדם. כי הם לימוד על החיסרון עם המילוי שבו בכל מיני אפשרויות.

לכן כל תחומי המדע, הטכנולוגיה, החינוך והתרבות, הכל נקרא "מדעים של העולם הזה". כי האדם עובד ומשיג הכל מתוך הרצון ובתוך הרצון, רק את "העולם שלו". ואילו ההתפתחות של הנקודה שבלב, ההתפתחות של הקשר עם הכוח העליון, הוא מדע אחר. כי הוא בנוי בצורה אחרת, הוא בנוי כדי להכיר את האלוקות. זאת אומרת, לא בתוך הרצון שהאדם מקבל בו וממלא אותו בצורה ישירה, לפי הרגש ושכל שלו כמו בכלי הגשמי הנקרא "דעת", אלא על עיקרון שונה לחלוטין. האדם צריך לצאת מעצמו ולהרגיש את הבורא, להבין אותו, להיות בו, לקנות את התכונה שלו.

ובין שתי המערכות הללו אין שום מגע. במערכת הרוחנית האדם מוסיף לעצמו מצד הרוחניות. אבל במערכת הגשמית הוא נשאר אותו בן אדם, עם אותו גוף, עם אותו רגש ושכל, עם אותן התכונות, עם אותם ההרגלים, כמו שקיבל בילדות, אפילו שהוא המקובל הגדול ביותר. אם כואב לו משהו הוא הולך לרופא, אפילו שהוא נמצא בעולם האצילות. כי מצבו הבריאותי איננו שייך למדרגתו הרוחנית. המערכת האחת איננה מתערבבת עם המערכת השניה, אלא הוא מקבל תוספת של משהו אחר.

שרטוט 13

מה הם הסימנים שמצליחים בשלב ההכנה ללכת מעל הדעת?

האדם צריך להבין שהוא הולך לפתח מערכת שנייה, שאיננה שייכת למערכת הארצית, אלא מערכת עם חוקים משלה. ואם הוא משתדל לסדר אותה לפי החוקים, הוא בלית ברירה חייב להתחבר עם יתר האנשים שמשתדלים להגיע לאותה מטרה, ובלית ברירה הוא צריך לקום ולבוא וללמוד כנגד הרצון שלו, כנגד הארציות והגשמיות שלו.

אם האדם מתחיל להבין בשכל כנגד הרגש, שהוא לא רוצה להתחבר עם האחרים, שהוא לא רוצה לקום וללמוד חומר קשה ומשעמם. אם הוא מתחיל להבין שהוא לומד לא כדי למלא את עצמו כמו בגשמיות, אלא להזמין על עצמו את האור המקיף המחזיר למוטב, כי הוא צריך ליצור קשר עם הבורא ולא עם המידע שנמצא בספר. אם הוא לאט לאט קולט אותם עקרונות אפילו שלא מבין אותם, או מבין והלב שלו לא מסכים, אז הוא בכל זאת הולך ומתקדם.

אם האדם מבין שהוא מתקדם כנגד רצון הלב, כי כל הרגש שלו הוא בינתיים במערכת הגשמית, שנמצא בה בלי יכולת לצאת ממנה, שמעליה הוא צריך לפתח את המערכת הרוחנית, אז כל אלה הם סימני התקדמות, והאדם מתקדם למרות שהלב שלו לא מסכים. אבל ההתנגדות של הלב הופכת להתקדמות רק במידה ויחד עם ההתנגדות, האדם קונה מהחברה אותה רוממות ה' שעוזרת לו להתקדם.

מהו השימוש הנכון בשכל הגשמי כדי להתקדם ברוחניות?

השימוש הנכון בשכל שלנו כלפי רוחניות, הוא לעזור לאדם להיות למעלה מהשכל הגשמי. מהשכל הרוחני יש לו רק נקודה אחת, רצון להשיג את תכונת ההשפעה. אבל לפי השמועה היא מאוד שנואה עליו והוא הכי פחות רוצה אותה. כי כאילו באים אליו ודורשים ממנו לתת את כל מה שיש לו, בלי שאיכפת למישהו ממנו ומהטענות שלו. הדבר הזה נשמע לאדם איום ונורא, והרגש שלו לא יכול להסכים עם רעיון ההשפעה.

הרגש הוא החומר שלנו, ואנחנו לא בעלים על החומר הזה. כי החומר הזה הוא הטבע של האדם, שנמצא באדם הרבה לפני שהוא עצמו מכיר ומרגיש משהו. ולכן הרגש והשכל הרוחני נבנים מעליו. אבל לאדם נותנים רק את נקודת ההתחלה, רק אותו קצה חוט הנקרא "נקודה שבלב". וכל יתר הדברים הוא צריך לקבל מהחברה רק כנגד היגיעה שלו. אלא מהחברה לא מקבלים כוחות או התפעלות פנימית.

ההתפעלות מהחברה היא רק ממה שהם מדברים על חשיבות המטרה, או שהם שרים יחד ומתחבקים אפילו שלא רוצים להיות חלק מזה, כי כל מקובל אמיתי הוא אדם קשה ואגואיסטי שלא מתפעלמזה שכולם מסביבו רוקדים ושרים. אבל הוא צריך להבין, שעד כמה שהאדם משתדל להתכלל עם האחרים הוא מושך אור מקיף. כך כל אחד ואחד צריך לחשוב, כי רוממות המטרה וכוח להתקדמות לא מקבלים מהחברה.

הקבוצה לא יכולה לספק לאדם דבר, אלא רק צורה גשמית כמו כל קבוצה גשמית אחרת שמספקת לאדם רוממות של המטרה שלה. אבל אם נמצאים בקבוצה שמשתדלת לבנות מודל של אותה נשמה אחת מיוחדת, מתוקנת, מחוברת, שבה מתגלה לפי השתוות הצורה, כוח ההשפעה הכללי שנקרא "בורא", אז האדם מעורר על עצמו אור מקיף. כי מאותו מודל אידיאלי שהחברים נמשכים אליו, הוא מקבל הקרנה, הארה, שנותנת לו כוח, חשיבות ורוממות.

האם חשוב בלימוד הקבלה להבין בשכל את החומר הנלמד?

לימוד הקבלה שובר את כל ההרגלים שיש לאדם, והדברים שנלמדים בו שונים מאוד מהרגיל, והם מוזרים וזרים לראש וללב. כי שום דבר לא עוזר לאדם להגיע לרוחניות מלבד הרצון שלו. לכן מצד אחד כתוב: "לא החכם לומד", ומצד שני כתוב: "לא עם הארץ חסיד". זאת אומרת, בניגוד ללימוד הגמרא של היום, שבודקים את ההצלחה לפי כמה דפים יודעים בעל פה, המקובלים הגדולים והחכמים ביותר, היו מתפללים כל יום לשכוח מה הם למדו, כדי למחרת בבוקר לקום עם ראש חדש כמו תינוק, כי רצו לקבל מהלימוד את המאור המחזיר למוטב.

בלימוד הקבלה דווקא חיסרון גדול מביא להצלחה, ולא כמה שהאדם מלא וגדוש. אלא הגישה ללימוד היא אחרת לחלוטין, כי "דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים". מי שרוצה להשיג השפעה, הוא לא צריך לאגור בפנים ידע ולהיות "בעל בית" עליו. כי לאף אחד אין כלים לרוחניות. ולכן אין אדם שמתחיל את חוכמת הקבלה ומוכן אליה. לא חשוב אם הוא פרופסור גדול משכיל ולמדן שבקיא בחוכמות העולם, או סתם איכר עובד אדמה, או בעל מקצוע פשוט כמו בנאי, סנדלר, חייט, או חשמלאי ועובד עירייה. כי "אין נפקא מינה", זאת אומרת, אין תנאים מוקדמים להצלחה.

הלימוד הרוחני בכלל לא תלוי ביכולת השכלית ואפילו הרגשית, שאיתה האדם נולד. כל החושים והיכולות השכליות שהאדם מפתח מרגע שנולד, הם ברוחניות לא נותנים לו עדיפות במאומה על פני מישהו אחר חסר יכולת שכלית, שמתקשה ולא מבין כלום, או יליד לא מפותח שחי באפריקה בלי לדעת מי ומה. למערכת הרוחנית שהאדם הולך לפתח אין שום קשר למערכת הגשמית. ולמרות שהיא רוכבת על המערכת הגשמית, היא לא תלויה בכמות הידע, ובכמה שהאדם מבין או מרגיש את העולם הזה.

יכול להיות מישהו שחי בכפר נידח עם החמולה שלו, שחורש את חלקת האדמה הקטנה שלו עם חמור, אבל הוא מתחיל לפתח מערכת רוחנית. ורואים שכך היה לאורך ההיסטוריה. ולעומתו יכול להיות מישהו שחי בעולם המודרני, ומפותח בשכל כפרופסור וברגש כמוסיקאי וצייר, ויש לו כל מה שהוא צריך ורוצה, אבל זה לא מביא להתפתחות המערכת הרוחנית שלו. כי הכל מדוד רק כלפי הנשמה, ובענייני הנשמה אין עדיפות לאף אחד.

האם משיגים רוחניות בצורה מוחשית?

רוחניות משיגים בצורה מוחשית. אין לאדם יותר מרגש ושכל. אנחנו בנויים מרגש ושכל. הרגש הוא הרצון להנות, אותו חומר בסיסי שהבורא ברא יש מאין. והשכל הוא מערכת העזר לחומר בסיסי שלנו, כדי למלא אותו במה שהוא רוצה. השכל נבנה מהצורך למלא אותו. הרגש הוא הראשוני והשכל הוא המשני, הנוסף לו.

ההשגה הרוחנית היא השגה כמו שמשיגים את העולם הזה. אלא ההשגה הרוחנית היא השגת הבורא. כי חוץ מהעולם שלנו האדם לא מגלה רוחות ושדים ודמויות למיניהם, כמו שאולי אנשים חושבים, אלא רק את כוח ההשפעה, כוח הבורא. האדם מרגיש שיש לעומתו כוח האוהב, המשפיע, הטוב ומטיב. ורק אותו משיגים שיוצאים מהכלים הארציים, לאותם כלים נוספים הנקראים "נשמה".

ההשגה הזאת היא בהרגשה, מרגישים אותה בנשמה. זאת אומרת, מדובר בכלי רגשי חזק מאוד וחד מאוד. השגה גם ברגש וגם בשכל. כי ברגש ובשכל משיגים את הבורא. דרגות השגת הבורא נקראות "עולמות", מהמילה "העלמות", כי הם מעלימים את הבורא. ואין יותר ממנו. זאת אומרת, אותו בלבד האדם מרגיש. ברוחניות אין עוד מישהו שהאדם יכול להרגיש. אלא רק להרגיש את הבורא יותר ויותר חזק וברור ומובן.

והמידות האלה שהאדם משיג, זה נקרא שהוא עולה בסולם העולמות, עד שהוא נדבק בבורא, בכל התכונות שלו שתיקן בהתאם לבורא. לכן לימוד חוכמת הקבלה מדבר על הרגשה ולא על הידע שלומדים מהספרים, שנשאר בספר ובשכל כמו שהוא נלמד. אלא מדובר על הרגש, שהשכל משמש לו כלי עזר בלבד. ולכן כל הספרים כתובים רק על התפעלות רגשית. כי היא החומר של כל הבריאה.

מה פירוש ההגדרה הזאת שבעולם הגשמי "לא קיים נברא"?

"לא קיים נברא" הכוונה היא, שלא קיימת אותה הבחנה שאפשר לקרוא לה חיסרון עצמאי. אלא כמו שמתואר במאמר "בחירה חופשית", כדי להגיע לבחירה חופשית, זאת אומרת, לרצון חופשי, להיות חופשי בתוך הרצון שלו, שיהיה לאדם רצון משלו, הוא מתחיל לקבל כוח לעבוד עם הרצון שלו בצורה עצמאית וחופשית. המצב הזה הוא נקרא "נברא".

אבל היכן יהיה לאדם רצון משלו? יש לו אלף ואחד רצונות ואף אחד מהם לא יכול להיקרא רצון שלו. רצון שתלוי בגוף, לשתות, לאכול, לישון, שרשום באיזה מקום שירצה אותו. רצונות לדברים שהוא מתבונן סביבו ורוצה בגלל שהוא קיים בעולם הזה, כי מילאו אותו בערכים האלה, אז הוא רוצה שיכבדו אותו, רוצה לשלוט על האחרים, מרגיש מתבייש ועוד. כל מיני דחפים שגם הם לא שלו. אלא כך הם בכל אחד שנולד בעולם הזה.

וחוץ מהבעיה מהיכן לקחת חיסרון משלו, הוא צריך לקבל יכולת לעבוד איתו. כי צריך ששניהם יהיו יחד, כדי שיהיה נברא. ובאמת משך ההתפתחות שלנו כך שניהם באים, רק יחד. אם האדם מפתח את עצמו, אז אותו חיסרון משלו והיכולת לעבוד איתו, מתגלים כאחד. החיסרון לבורא שנקרא "לקבל" ויחד איתו היכולת להשפיע, הם כבר שקולים יחד, כלי ומסך עליו.

ואחרת לא יהיה לאדם חסרון משלו. אבל אם זה מתפתח בו כך, אז החיסרון הוא באמת שלו. זאת אומרת, בסופו של דבר החיסרון שבא מצד האדם, הוא הנשמה שלו. אז למה החיסרון הזה נקרא "חלק אלוה ממעל"? כי הבורא לא נותן יותר מ"חלק אלוה ממעל", אותה נקודה שבלב, אבל כל היתר האדם מפתח בעצמו.

באיזו מידה האדם בוחר בעצמו לבוא ללימוד הקבלה?

לחוכמת הקבלה מגיעים על ידי רצון מלמעלה שמכון לפי שורש נשמתו של האדם. כמו שמתואר בתחילת "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שהבורא מביא את האדם לגורל הטוב ואומר לו: "קח לך". וכל הבחירה של האדם היא רק בחיזוק. זאת אומרת, הבורא מביא את האדם על ידי התפתחות קודמת משך כל הגלגולים, למצב שהוא מגלה לו בגלגול הנוכחי את הנקודה שבלב, ומביא אותו למקום היכן שהוא יכול לפתח אותה נקודה. פותח לו את הספר וכל מה שיש, ומורה לו מה לקחת. הכל עדיין לא על חשבון האדם. אלא מכאן ואילך מתחילה העבודה שלו, והיא להתחזק בדרך ולהתחבר עם החברים.

הבורא זורק לאדם "את הכדור", שיתחיל לפתח את הנקודה הזאת לבדו. אמנם בעזרתו של הבורא, כי אין לאדם כוח לפתח אותה בעצמו. אבל הוא צריך לבדו להשיג מהנתונים שנמצאים לפניו, את הדחף להשיג רצון לאותה התפתחות. לכן מביאים אותו למקום שיש קבוצה וספרים, וכל המרכיבים של הרצון העתידי כבר נמצאים במקומם, אם ירצה להרכיב אותו. אבל האדם עצמו חייב קודם להשתדל להרכיב את הרצון שלו מאותם אמצעים שקיבל, מקבוצה, ספרים ומדריך, ואחר כך לבקש מהבורא שייתן לו זכות לחיות ולהתקיים במה שהרכיב לעצמו. ואז מגיע מלמעלה המאור המחזיר למוטב. ואחרת האור לא מגיע.

שרטוט 14

ואם האדם מרכיב אותם נתונים של ספרים, קבוצה ומדריך, בצורה נכונה על עצמו, על הנקודה שבלב, עד כמה שמבין ומושפע מהם, אז מתוך מכלול האמצעים האלה הוא מתחיל להבין יחד עם זה, שעליו להגיע לחיבור עם נשמת "אדם הראשון", שכולם מחוברים בה יחד כאחד. ואם האדם חושב על המודל הזה, על התבנית המושלמת הזאת של כל הנשמות כאחת, שנקראת "שכינה" או "כלי כללי", שהמילוי הממלא אותה הוא הבורא, אז הוא פונה ומבקש מהבורא הזה את הכוח של האור מקיף.

וכך מכל האמצעים האלה של ספרים, קבוצה, מדריך, בא לאדם החיסרון. ומהבורא, מהאור מקיף, בא הכוח שפועל על החיסרון של האדם, על הנקודה שבלב. ועל ידי הכוח של האור מקיף, האדם מתחיל לקבל את הכלי הראשון הרוחני. ומי עושה לאדם את הכלי הזה? הבורא. כי כבר במצב הרוחני הראשון, האדם נמצא בדרגה הקטנה ביותר של חיבור עם כל יתר הנשמות ועם הבורא בפנים. בדרגה הרוחנית הראשונה בסולם המדרגות, מהעולם הזה ועד עולם אין סוף שנקרא "גמר התיקון של הנשמה", יש כבר לאדם כלי עם המילוי שלו, שבו כולם מחוברים יחד כאחד. רק הוא מרגיש את כולם במידה קטנה מאוד. לכן כל המרכיבים האלה חייבים להיות יחד כאחד, כי כך מתקדמים.

שרטוט 15

האם "למעלה מהדעת" אומר לא להתייחס למה שבתוך הדעת?

בתוך הכלי הגשמי של הדעת עובדים עם הרגש והשכל לפי "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות", והצורה הממשית הזאת שהאדם מתייחס לעולם שלו היא נשארת. ולכן גם לספרים הוא מתייחס כך ונכנס אליהם עם הרגש והשכל שיש לו, כי אין לו אמצעי אחר חוץ מהם. אבל הוא מתחיל לקרוא, ולמרות שהוא מבין ומרגיש רק בשכל וברגש הגשמיים שלו, הוא נמצא במין ערפול, בבלבול, בחוסר הבנה, בצורה שאיננה רגילה ללימוד חומר. כמו למשל באוניברסיטה, שלומדים ומתחברים לחומר בצורה ישירה, ומבינים אותו, ואם לא מבינים אותו, אז מסבירים אותו לאדם כך וכך, משהו יותר ומשהו פחות.

בחוכמת הקבלה הוא לומד בצורה הפוכה לחלוטין. ככל שהאדם לומד יותר, הוא מבין פחות. ככל שהוא משתדל להתקדם, הוא רואה שהוא הולך בכיוון הפוך ונמצא בנסיגה מוחלטת. ולמה זה כך? כי באמת מתקדמים ומפתחים יחד עם המערכת הגשמית, מערכת נוספת שנמצאת במימד אחר, במימד הרוחני. ואז נראה לאדם שהוא לא מרוויח דבר. ובאמת במערכת הגשמית הוא לא מרוויח דבר. ונראה לו שהוא כל הזמן מבולבל, והוא אכן מבולבל, כי חושב שהוא צריך לקבל משהו במערכת הגשמית, ומתפתחת ונבנית בו מערכת רוחנית, עם רגש ושכל משלה, שהוא עוד לא מודע לה ועוד לא מרגיש אותה. ולכן האדם מבולבל ונמצא בפיצול פנימי.

שרטוט 16

אלא המצבים המעורפלים האלה הקשים והלא ברורים שאנשים עוברים, הם בניית הכלי החדש, הכלי הנוסף. ולכן האדם לא יכול לבדוק ולשפוט מה קורה איתו לפי מה שמבין ומרגיש במערכת הגשמית, כי מתפתחת בו מערכת נוספת. אבל מתי הוא יבין וירגיש אותה? רק בגילוי, שיגיע ל"יגעתי ומצאתי". הוא חייב לתת את סכום היגיעה הנדרשת כדי להגיע ל"מציאה", שפתאום תתגלה לו המערכת הרוחנית. ואז יבין מה הוא עשה. ולמה הכל נעשה בהיסח הדעת? דווקא כדי שהאדם יוכל להתעלות מעל הדעת שלו, מעל המערכת הישנה.

מאמר י"ז: "מהו, שהס"א נקראת, מלכותא בלי תגא"

שיחה מ-17.07.06

"הנה תגא , פירושו כתר, וכתר הוא סוד מאציל ושורש. והקדושה, היא מחוברת עם השורש, כלומר שקדושה נקראת שהיא בהשתוות הצורה עם השורש שלה. שפירושו, כמו שהשורש שלנו, היינו הבורא, רצונו הוא רק להשפיע, כמו שכתוב רצונו להטיב לנבראים, כמו כן הקדושה היא אך להשפיע להבורא. מה שאינו כן הס"א, כל כוונותיה היא, רק לקבל לעצמה. לכן, אינה דבוקה עם השורש, שהוא סוד הכתר. לכן נקראת הס"א שאין לה תגא, היינו שאין לה כתר, משום שהיא נפרדת מהכתר."

בטבע ישנם שני כוחות. כוח האור, כוח השפעה, המאציל, שברא עוד כוח, הנקרא כוח הקבלה, רצון, כוח הרצון, הרצון לקבל. שני הכוחות הללו נמצאים כביכול בניגוד זה לזה, מפני שמצד המאציל הוא צריך את הנאצל ברצון לקבל, שיקבל ממנו את ההטבה, וירגיש אותו כטוב ומטיב. ובאמת האור פועל בכל, ומוציא רצון לקבל יש מאין. תוך שהוא מפתח ומגדל אותו דרך ארבע בחינות דאור ישר, ולאחר מכן דרך כל העולמות, עד לאותו מצב כנגדו, הנקרא "העולם הזה".

ואז מסדר לו מקום מיוחד לבחירה חופשית, כדי שהרצון לקבל יתפתח מתוך בחירה חופשית, ויגיע למצב, שאמנם הוא משתמש מן המוכן בכוח הרצון לקבל ובכוח הרצון להשפיע, אבל מתוך שמוצא לעצמו מקום ביניהם לבטא את עצמיותו. ובכך בונה משהו הנקרא "נברא", שנמצא כקו אמצעי, בשילוב בין שני הכוחות הללו, בין הרצון לקבל לרצון להשפיע.

והנברא הזה, שבונה את עצמו, כשליש אמצעי דתפארת, כמשהו שלא היה קודם, בין רצון לקבל לרצון להשפיע, הוא בונה זאת מתוך הנחה ומתוך ידיעת המציאות, שכל הפעולות, הן נעשות מצד האור. האור מנענע את הכלים והאור בונה את הכלים. התפשטות האור והסתלקות האור עוה את הכלי, החיסרון, רצוי לתפקידו. הארת האורות, מביאה להיווצרות המסך. אלא רק נברא יכול להשתמש בכוחות, של האור, של ההשפעה.

ואם הוא מגיע למעמד הזה, אז לחלוטין אין לו שאלה, אם רק כוח אחד, כוחו של האור, הוא שפועל במציאות, אלא הוא משתמש בו, במידה והוא יכול להיות דבוק לאותו הכיוון, ולאותה הפעולה שהאור עושה. היינו, הבורא נותן לנברא כוח ויכולת להשתמש בכלי שלו כדי להשיג את מטרת הבריאה. והנברא מבצע זאת.

ובמקרה כזה, ודאי ברור ש"אין עוד מלבדו", ורק בכוח האור משיגים את המטרה. אבל להשיג את המטרה, להבין אותה, ולראות את מקום הנברא, ואת התהליך שעליו לעבור, אפשר רק מתוך דבר והיפוכו, מניגוד בין הכוחות. ולכן הנברא שרוי בין שני כוחות מנוגדים. כוח אחד הוא כביכול כנגד, "אחוריים", בשל הרצון להשפיע, הנקרא "שמאל". וכוח הימין, כוח ההשפעה.

כמו שמוסבר בספר הזוהר (מאמר "אותיות דרב המנונא סבא") על אות ב', שהיא אות מיוחדת, כי רק על-ידה אפשר לברוא את העולם. מפני שבה נמצאת "ברכה", ייחוד עם כוח האור. כי רק בייחוד עימו אפשר להביא את "העולם", היינו, את כל יתר הרצונות שברא הבורא, לתיקון הנרצה. ולכן בעל הסולם אומר, שיש כוחות של שמאל כנגד ימין ל, מלבד תכונה אחת שאין בשמאל.

השמאל הוא העתקה מהימין, כמו צל של הדבר האמיתי. בצל יש הכל עד כל הפרטים, מלבד אחד - אין בו אמת. אין לו כוח או ישות בפני עצמו. אלא רק קיום כצל, כדי שכלפיו אפשר יהיה למדוד, לראות את הדברים, להבחין בהם. מפני שהנברא נברא יש מאין, בהפכיות מן האור, ולא יכול להרגיש רק אור. אלא חייב כדי להבחין בדברים, להרגיש אור כנגד חושך. ובניגוד ביניהם, הוא מוצא את ההבחנות שלו.

לכן, חייבים מצד אחד את הסיטרא אחרא. אבל מצד שני צריך לגלות בניגוד שלה עם הקדושה, שהיא באה לנו כעזר, כדי שנאחז בקדושה. וההבדל ביניהם הוא, כצל לעומת הדבר האמיתי. כי אין לה "תגא". אין לה כתר, אין לה מאציל, אין לה משהו מעצמה. אלא היא קיימת רק כהעתקה, כצל, מהקדושה.

"ובזה נבין מה שאמרו חז"ל "כל המוסיף הרי זה גורע" (סנהדרין כ"ט), היינו שמוסיף על חשבון, הרי זה גורע וזה לשונו, ואף כאן כך, במה שבפנים כתוב, "ואת המשכן תעשה עשר יריעות", במה שמבחוץ כתוב, "עשתי עשרה יריעות", מוסיף אותיות, דהיינו שמוסיף ע' על שתי עשרה, וגורע מחשבון, שנגרע א' מחשבון שתי עשרה, מחמת הוספת ע' על שתי עשרה, עד כאן לשונו (זהר פקודי אות רמ"ט)."

זאת אומרת, השאלה היא כך: איך יכול להיות ש"כל המוסיף" הוא "גורע"? הרי הוא הולך ומוסיף, אז איך בהוספה שלו יש פחות ממה שהיה קודם? אלא אם מוסיפים לסטרא אחרא תכונות שאין לה, זאת אומרת, שהיא קשורה לבורא, שהכוח שלה הוא כוח ממשי בעל עצמאות, ולכל הכוחות של הגוף והטבע שלנו יש איזה קיום בזכות עצמם, שהם באים וצריך לקיימם ולהתייחס אליהם ברצינות, אז "כל המוסיף" לכוחות האלה אישיות ויסוד, הוא "גורע", הוא מוציא את כל היסוד הנכון מהתהליך שהוא צריך לעבור. כי באמת אין בסטרא אחרא יותר ממה שלמדוד ולבדוק לעומתה, ועל ידה להיאחז בקדושה.

כל הכוחות שישנם באדם, בסביבתו ובכל מציאותו, הם באים מלכתחילה כדי להטות את האדם מדרך הישר לבורא. ואם האדם דווקא דרך כל הכוחות האלה, משתדל לזהות את כוח הבורא, אז הוא מגיע למטרה. כי הכוחות האלה בצורתם השלילית, הם מכוונים את האדם לבורא. וזה כל ייעודם. אבל מי שמוסיף לכוחות האלה קיום עצמאי, הוא נקרא "משתחווה לאלוקים אחרים", לכוחות רבים כביכול שנמצאים סביבו. כי חושב שיש לכל כוח, מקור ורצון משלו, וגם על עצמו הוא חושב, שהאדם קיים ומבין ורוצה ועושה בעצמו. אם הוא עדיין לא הגיע ל"אין עוד מלבדו", זה נקרא ש"משתחווה" לכוחות הטבע, לכוחות רבים, רשות הרבים. ואז נקרא ש"מוסיף" להם מה שאין בהם, כי הם לא "אלוקים", ואז נמצא "גורע".

"ידוע שענין חשבון נוהג רק במלכות, שהיא עושה את חשבון של גובה הקומה של המדרגה (ע"י האור חוזר שבה). וידוע שמלכות נקראת, הרצון לקבל לעצמו, ובזמן שהיא מבטלת את הרצון לקבל שלה להשורש, שהיא אינה רוצה לקבל, רק להשפיע להשורש, כדוגמת השורש שהוא רצון להשפיע, נמצא שמלכות הנקראת "אני", נעשית לבחינת "אין" בא'. שרק אז היא ממשכת ומקבלת את אור הכתר, לבנין פרצופה, ונעשית בסוד י"ב פרצופי דקדושה."

רק בתנאי שהאדם מצרף לכוחות שפועלים עליו את הכתר, את הבורא, את האות א', "אלופו של עולם", הוא מצליח להגיע למצב, שמשתמש בכל כוחות הטבע, של עצמו ושל סביבתו, בצורה נכונה. ואז רואה שאותו "סטרא אחרא", "צד אחר", נברא מלמעלה במיוחד בשבילו לשימושו. כי דווקא בגלל שאין לה "תגא", שלא מוסיף את הכתר לכל הכוחות האלה, אלא משתמש בכוחות האגואיסטיים שלו עצמו ובהשפעות של החברה עליו, בלי לברוח מאותן סיטואציות, אלא מתוך המצבים האלה מכוון את עצמו נכון לכתר, כדי להימצא רק בכוחות דהשפעה, רק בכוח אחד, במקור אחד, אז הוא מגיע על ידם לבנות את כל י"ב פרצופי הקדושה. תחילה מי"ב פרצופי אצילות, ולאחר מכן בי"ג תיקוני דיקנא. שניים עשר פרצופים, שהם שישה פרצופים, עם הנוקבאות שלהם - עתיק ונוקבא, אריך אנפין ונוקבא, אבא ואמא ונוקבא, ישראל סבא ותבונה ונוקבא, וזו"ן הגדולים או זו"ן הקטנים (תלוי איך סופרים אותם).

"מה שאין כן בזמן שהיא רוצה לקבל לעצמה, אז נעשה עין רע . זאת אומרת, במקום שהיה מקודם צירוף אין , היינו בחינת ביטול להשורש שהוא כתר, נעשית בחינת עיין (שפירושו בחינת ראיה וידיעה, בתוך הדעת). שזה נקרא "מוסיף", " מוסיף את הכלים דקבלה שלו, "היינו שרוצה להוסיף על האמונה בחינת ידיעה, ולעבוד בתוך הדעת."

אם האדם מצרף את הכלים דקבלה שלו, למה שמתרחש בו ולפניו בכל חמשת החושים, אז הוא נופל לראיית העולם הזה, לתמונת העולם הזה בלבד, וקביעת המציאות שלו איננה נכונה. אבל אם הוא יכול אותה תמונה שמתראה לו בחמשת החושים, להעלות למעלה מהדעת, זאת אומרת, למעלה מלפענח אותה ברצון האגואיסטי שלו, ולצרף אותה למדרגה עליונה, לאח"פ דעליון, אז הוא נמצא בקדושה ומוצא ברכה.

העיקרון הזה נובע מן העובדה, שהכלי האמיתי שלנו, הוא "שליש אמצעי דתפארת", לא טוב ולא רע, לא קדושה ולא קליפה, אלא אותו משהו הנמצא בבחירתו החופשית של האדם. הבחירה לצרף את עצמו בכל מצב שעובר עליו, לדרגה עליונה, למדרגה עליונה, לפרצוף יותר עליון, לאח"פ דעליון, למרות שהיא נגד הרגש והשכל שלו. להדביק את עצמו "לתקרה", למדרגה יותר עליונה, ואז ללכת באמונה למעלה מהדעת. אבל "אמונה למעלה מהדעת" לא נקרא, שמאבד את עצמו לדעת או נעשה לא שפוי בדעתו, אלא קונה שכל ודעת אמיתיים. הוא הולך עם דעת העליון, דווקא עם דעת יותר גדולה, ונעשה יותר חכם.

מה שאין כן אם הוא הולך עם הדעת שלו עצמו, זאת אומרת, מדביק שליש אמצעי דתפארת למדרגה תחתונה, אז למטה מ"שליש תחתון דתפארת" הוא כבר נמצא בכלים דקבלה, שמבטל את הדבקות שלו בכתר, בתגא, והולך אחר השכל הגשמי שלו. אבל למרות שנראה לו, שהוא עומד על קרקע בטוחה, ומצליח, ועושה חשבון שקול וברור בעולם הזה, הוא נעצר שם, וכמו שכתוב "מתייבש מקורם" ולא זוכים לשום ברכה. כי במקום לקנות כלים גבוהים יותר, הוא נדבק לשכל הבהמי שלו.

אלא כל עניין הבחירה הוא, במה האדם רוצה להידבק, איזה חשבון הוא רוצה לעשות, או חשבון של "אין עוד מלבדו" שמתכלל בבחינת ההשפעה, או חשבון שכולו נעשה לפי 'הכרס' שלו, לפי הבטן המלאה שלו.

"היינו, שאומרת שיותר כדאי לעבוד בתוך הדעת, אז הרצון לקבל לא יתנגד על העבודה, וזה גורם גריעו , היות שנפרדו מהכתר הנקרא רצון להשפיע, שזהו השורש. שאין כבר ענין של השתוות הצורה, עם השורש הנקרא כתר, ומטעם זה נקראת הס"א, מלכותא בלי תגא. כלומר שהס"א, המלכות שלה, אין לה דביקות עם הכתר, לכן אין להם רק י"א פרצופים, בלי פרצוף כתר." אותם סימנים הנקראים "י"א סימני קטורת", "שעיר לעזאזל", "שערא דתפילין", שרק על ידם אפשר לספק לסטרא אחרא כוח קיום כדי שהיא תתקיים. ואז האדם יוכל על ידה לעשות הבחן בין טוב לרע, בין חושך לאור, וכך להתקדם.

"וזה הפירוש מה שאמרו חז"ל, "תשע ותשעים מתו מעין הרע"." זאת אומרת, "אלף נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה". ומה ההבחן בין מי שמצליח להגיע לבורא, לבין מי שלא מצליח בדרך? מי שמצמיד את עצמו לכתר. "שהכוונה היא, מטעם שאין להם בחינת כתר, כלומר שבחינת המלכות שבהם שהיא הרצון לקבל, לא רוצה להתבטל להשורש, הנקרא כתר. זאת אומרת, שהם לא רוצים לעשות, מה-אני הנקרא רצון לקבל, שיהיה בחינת אין, שהיא ביטול הרצון לקבל, אלא שהם רוצים להוסיף, וזה נקרא עיין רע. היינו שבמקום שצריך להיות אין, עם א', הם מכניסים עיין רע, לכן הם נופלים ממדרגתם, מטעם חסר דביקות להשורש.

וזה פירוש, מה שאמרו חז"ל, "כל המתגאה, אומר הקב"ה, אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד"." "מתגאה" איננו מי שמלא גאווה לחשוב, שהוא יותר חזק מהבורא. אלא בקרב האנשים שנמצאים בעבודה, ביכולת להכריע את עצמם לכף זכות ולעלות על ידו, "כל המתגאה" הוא מי ששופט לא נכון מקום הבחירה.

האדם שמדביק את עצמו לעליון, למדרגה יותר עליונה, ומתבטל להנהגה העליונה, ל"אין עוד מלבדו", ומשתדל לראות את כל הכוחות שפועלים עליו ככוח אחד, שמייצר לו את כל העולם שלו. אם מקום להשתדל לעשות כך ולהתבטל לכוח העליון, זאת אומרת, ללכת יחד עימו ולגלות את התמונה האמיתית של המציאות, הוא נדבק לכוחות שונים, זרים - לכוח של עצמו, שכביכול יש לו בחירה וכוח ושכל בפני עצמו, ולכוח הסביבה, שכביכול הכוחות האלה הם באים מעצמם, שאין להם כתר - אז נקרא שהוא נמצא ב"סטרא אחרא", שניתק את עצמו מ"הכתר", משורש אחד.

"וזה הוא מטעם שעושה ב' רשויות, מה שאין כן כשהוא בבחינת אין, והוא מבטל את עצמו להשורש, היינו שכל כוונתו הוא רק להשפיע, דוגמת השורש, נמצא שאין כאן רק רשות אחד, היינו רשותו של הקב"ה. וכל מה שהוא מקבל בעולם, הוא רק בכדי להשפיע לה', וזה פירוש מה שאמר "כל העולם כולו לא נברא אלא בשבילי," זאת אומרת, כל הכוחות שהאדם מרגיש כעולם, ככוחות מפוזרים שפועלים עליו מבחוץ, וגם את עצמו כעולם קטן, שפועל על ידי כוחות למיניהם, שנראים לו שונים, זרים, שכל הזמן מתעוררים בו ונראים לו כשלו - הכל לא נברא, אלא בשבילו. היינו, כדי לייחד את כל הכוחות הללו.

במידה והאדם יכול לייחד אותם לשורש אחד, הוא מוצא את הכתר, ואז נעשה דבוק לקדושה. זאת אומרת, העולם כולו נברא בשבילו כדי "ואני לשמש את קוני"," להגיע על ידי ייחוד כל הכוחות האלה לכתר, לשורש. "לכן אני מוכרח לקבל כל המדרגות שישנו בעולם, מטעם כדי שאוכל להשפיע הכל לה', הנקרא לשמש את קוני."

האם כל מצב חדש הוא אח"פ דעליון?

מצב חדש איננו אח"פ דעליון. אלא לא מבחינים בו שום דבר. בכל מצב חדש האדם לא יודע איפה הוא נמצא. כי אם הוא חדש, הוא רשימות שאין להם עדיין ציור. ולכן לא יודעים מה לעשות איתם. אלא לפי איך שהרשימות מתגלות בצורתן הגולמית, חושבים שנמצאים במצב כלשהו כמו שיש לכוחות השבירה למיניהם.

לאחר השבירה הנשמות נמצאת כל אחת בכוחה הפנימי ובכוחות חיצוניים שהם "שבורים", היינו, לא קשורים יחד. הנשמות אינן קשורות יחד לכלי אחד, והכוחות החיצוניים שפועלים עליהן ונקראים "עולם", אינם קשורים יחד לעולם אחד, למקור אחד, לכתר אחד. ואז יוצא, שאיננה מתגלה תמונה של אח"פ דעליון. אלא מתגלה תמיד תמונה של העולם והאדם הנמצאים במצב כמו שאנו מרגישים את עצמנו עכשיו.

כל אחד מרגיש את עצמו במציאות של "אני וסביבה" - אני נמצא וקיים ורוצה וחושב, וסביבי קיים ונמצא העולם, שמשפיע עלי ומקבל ממני. כל מה שהוא יכול לתאר לעצמו מתחלק ל"אני" ול"חיצון ממני", "מחוץ לי", לסביבה הזאת של קבוצה, בתוך כל האנושות, בתוך היקום כולו. והמציאות הזאת איננה אח"פ דעליון. היא מתחילה להיות אח"פ דעליון, רק ברגע שהאדם מתחיל לזהות בה אח"פ דעליון.

זאת אומרת, הוא רואה בה עליון שהוא "כתר" - כוח אחד, רצון אחד, כוונה אחת - שמשפיע עליו ומסדר אותו ואת העולם סביבו, כדי שימצא את היחס הנכון כלפי אותו העליון שמסדר לו את עצמו ואת כל העולם. רק אז נקרא שנמצאים באח"פ דעליון. ברוחניות מדובר תמיד רק מצד המשיג, מצד המרגיש. כי המצב מחוץ למרגיש הוא "אין", אור העליון שהוא עצמותו. ולכן רק אם האדם עצמו קובע שהמציאות שלו היא אח"פ דעליון, אז הוא נמצא באח"פ דעליון.

מהיכן לוקחים כוחות להתבטל?

אי אפשר לקבל כוחות להתבטל, אלא רק מתוך הקבוצה, מתוך הסביבה. ולאחר שהאדם מתחיל להרגיש, איך הסביבה מרמזת לו על אותו כוח אחד, הוא מתחיל לדרוש לגלות אותו בזמן הלימוד. ואז האור העליון מאיר לו כאור מקיף ומביא אותו להרגשה כזאת. אבל מהיכן לוקחים כוחות להתבטלות? כל הכוחות להתקרב מעט למטרה ולקדושה, כולל הכוח להתבטל, יכולים לקבל רק מלמעלה, כתגובה על המ"ן שהאדם מעלה, כתוצאה מהרצון שבו. ורצון להיתקן, להתקרב למטרה, לא יכול לבוא מהאדם עצמו, אלא משילוב נכון בינו לבין הסביבה.

אם האדם מזהה בסביבתו את הכוח האחד הזה, ומשתדל להיות באותה סביבה, באותה קבוצה, אז איסוף כל הכוחות לכוח אחד, נותן לו דוגמא, תמונה, כמו שמתחברים כל כוחות הטבע לאחד, כי הם כביכול מתחברים כדי להגיע למקור. זאת אומרת, מתוך התמונה הזאת האדם מתחיל לקבל חיסרון "למה אני לא נמצא במצב כזה". ואותו חיסרון נקרא העלאת מ"ן. אם באמת נמצא באדם אותו חיסרון, כי התרשם מהחברה, אז החיסרון הזה פועל בזמן הלימוד כמ"ן, כבקשה. ומאיר עליו כתשובה האור מאותו מצב המתוקן, שמביא לו כוח. ועם הכוח הזה של האור, האדם עובד.

לכן כל אחד חייב לזהות בקבוצה מצב יותר מתוקן של איחוד (וייחוד) הנשמות. כדי לזהות שם הכל יחד כולל גדלות החיבור וחשיבות המטרה. וכל הכוחות הללו, הם שמסייעים לו בזמן הלימוד לדרוש מצב יותר עליון. ואם האדם לא עובד לפני כן בקבוצה, הוא לא יכול לחשוב נכון בלימוד. ואפילו אם נראה לו שהוא דורש ורוצה, עדיין הבכי שלו אגואיסטי. הרצון הרוחני, החיסרון הרוחני, שהוא עדיין אגואיסטי, אבל כבר רוחני, כאילו לרוחניות, הוא יכול לבוא רק מתוך התרשמות מהחברה, מהקבוצה. כי בה נמצא המצב היחיד בעולם הזה, שיכול להביא לאדם חיסרון לייחוד, לייחד לשורש אחד את כל הכוחות וכל מה שמתראה לו.

לכן בעל הסולם מסביר בכל המאמרים שלו ("ערבות", "מתן תורה" ועוד) על חשיבות העבודה בקבוצה. העבודה הזאת חשובה לאדם עצמו ולא לבורא. הבורא לא צריך אותה, אלא האדם, כדי לרכוש את החיסרון הנכון. אם האדם לא נותן מספיק כוחות בקבוצה, לראות את החברים שבה מאוחדים יחד, אז הוא לא התרשם מהם עדיין כאוסף נשמות, שבונות את הכלי הכללי, ולא רוצה להיתכלל בהם כתא בגוף אחד. אם אין לאדם חיסרון נכון בזמן הלימוד, והוא לא מעלה מ"ן, אז הוא לא מקבל אור מקיף המחזיר למוטב, ואיננו מתקדם לכיוון הרוחני.

למה האדם מתקשה לבטל את הדעת כלפי עליון רוחני, בעוד מיליונים מתבטלים לעליון גשמי?

אנחנו לא יכולים לבטל את הדעת שלנו כלפי העליון, כי אנחנו לא מכירים את העליון. בעולם הזה אנשים מבטלים את עצמם כלפי "עליון", שהוא שר בממשלה, או ראש ממשלה, או מלך, שאומרים לאדם מה לעשות, והוא עושה אפילו אם בפנים הוא חושב אחרת. וזה נקרא שהאדם מבטל את עצמו. אבל בעולם שלנו אין מי שמכיר את הבורא, ומבטל את עצמו כלפי דעת הבורא. העליון לא שולח מברק או אי-מייל מה לעשות, והתחתון מקבל אותו ומבטל את עצמו.

אלא האדם, אם הוא פונה לחברה ומשתדל לגלות אותו בחברה - לא חשוב באיזו חברה ובאיזו רמה החברים נמצאים - אז נמצאת לפניו היכולת לראות שאותה חברה, היא איסוף ניצוצות שעשה הבורא, מתוך רצון שהם יתקדמו אליו. ואותם ניצוצות הם כוחות הבורא. ולמרות שכל אחד מהניצוצים האלה נמצא בתוך רצון אגואיסטי, הם משתוקקים להתקרבות, לייחוד, ולדבקות בבורא. ואם האדם משתדל לראות את העובדות האלה בחברה, ולהידבק לאותו כיוון, לאותה משימה, לאותה נטייה, אז נקרא שהוא מגלה את כוח הבורא.

ואין לנו עוד היכן לגלות את הבורא. כי האור מתגלה רק בתוך הכלי, כלי דהשפעה. בכלי דהשפעה כל החלקים נמצאים בקשר ביניהם, כדי להשפיע ולגרום אחד לשני טובה ותענוג והתקדמות, כדי לגרום נחת רוח לכוח העליון. אבל העליון הוא מה שמתלבש בהם, כי מחוץ לכלי לא נמצא דבר. אלא תכונת ההשפעה המשותפת ביניהם, היא עצמה הבורא. ומלבדה אין בורא. אנחנו מגלים רק אור פנימי מלובש בתוך אור מקיף, בתוך אור חוזר, אור של חסדים. וצורה כזאת אפשר לגלות רק בתוך חברה. "עליון" נקרא העיקרון הזה של ייחוד הניצוצות לבורא. וההתחברות אליהם, היא נקראת שהאדם מבטל את עצמו כלפי העליון, כלפי הבורא.

אין מקום אחר שבו נמצא הבורא. אלא אנחנו בונים אותה תכונה שנקראת "בורא". ואז נקרא שאנחנו "מקבלים אותו", "מרגישים אותו", "מזהים אותו". באותה תכונה של רצון להשפיע שבונים אותה מהניצוצות המפוזרים, האגואיסטים. אם בונים מכל הניצוצות האלה את הכלי הזה של הייחוד, אז התכונה שמתגלה ביניהם, אותו ייחוד, אותה ערבות, אותה אהבה, "ואהבת לרעך כמוך", היא בדיוק תכונת הבורא. ואין דרך אחרת, ואף פעם לא יהיה אחרת. אלא מה שמתגלה בין הכלים השבורים, שרוצים להתאחד מעל השבירה שלהם, הוא נקרא "בורא".

ואם מגלים את התכונה הזאת, אז בתוך אותה תכונה מגלים אחר כך גם את הכתר, את "רצונו להטיב לנבראיו". אותה מחשבת הבריאה שנמצאת למעלה מאיתנו, מה שהוליד אותנו כיש מאין, כנקודת השבירה. בתוך השגת ההשפעה מתגלה עוד יותר עמוק פנימה - המחשבה. אבל גם היא נמצאת בתוך הכלי, כי מחוץ לכלי לא מושג דבר.

למה יש קושי גדול לגלות את התמונה הנכונה של העליון?

הקושי הגדול הוא רק כנגד הטבע שלנו, לפתוח עיניים ולהתעלות מעט מעל המחשבות הרגילות, ולהתייחס לחברה שניתנה לנו כמו מכשיר, כלי, שאם מסדרים אותו נכון, אז מגלים בו "אין סוף", "בורא", "נצחיות, "שלימות". כל אחד מגלה שם רק את העולם הרוחני שלו, את המימד הנצחי שלו. והגילוי הזה תלוי רק בו. רק במידת ריכוז המאמץ שלו כלפי הכיוון הזה. ויותר הוא לא צריך. אבל על זה נאמר "אלף נכנסים לחדר, אחד יוצא להוראה". כי רק אותו אחד שמתאמץ באמת לראות את העולם, ואת הסביבה, ואת עצמו, כסיטואציה שהציב הכוח העליון, ומקבל אותה כך, הוא ש"יוצא להוראה".

והרוב נשאר כל הזמן בהסתר ובערפול, כאילו העולם, האויבים, השכנים, האדם עצמו, נמצאים במערכה הזאת כמו בתיאטרון. ולא רואה את כל ההתרחשות כתיאטרון בובות, שאחרי הבובות נמצא מישהו שמסובב לו אותם, ועליו לזהות אותו, ולא להתייחס למה שקורה בין הבובות כמשהו ממשי. ההסתרה היא הכרחית, כי בלעדיה לא נהיה אנחנו, אלא נהיה אותו כוח עליון. האדם חייב כדי לבנות את עצמיותו, לגלות דרך ההסתרה את הכתר. ומצליח מי שמשתדל כל הזמן לראות את התמונה האמיתית. ומפנה את כל תשומת לבו אליה.

כמו שבעל הסולם אומר (ספר "שמעתי", מאמר א', "אין עוד מלבדו"), שרק תשומת הלב הזאת יכולה לעזור לאדם. כי זה המפתח להתייחסות אחרת לחברים, לחברה, ללימוד. אבל אין מה לגשת ללימוד, אם לפני הלימוד לא מסדרים בשביל מה לומדים. ואיך אפשר לדעת בשביל מה כדאי ללמוד? רק לאחר שמשתדלים לבנות את כלי הערבות לקבלת אור התורה, ורואים שלא יכולים, אבל יודעים מה חסר. רק אז בא המאור ומחזיר את האדם למוטב. ואם הוא לא משתדל לבנות חיסרון, אז לא מופיע המאור. אם אין לאדם חיסרון, אין לאור העליון שנמצא במנוחה מוחלטת, אפשרות להשפיע עליו. כי החיסרון הוא שמושך את השפעת האור עלינו, במידה ורוצים מה שהוא יכול להביא, את צורת ההשפעה.

לכן מי שאיננו מצטייד לפני הלימוד, לרצות להיות באותו מצב של ייחוד עם האחרים, כדי להשיג את הערבות, אין ללימוד שלו כל ערך. כמו המצוות שמקיימים רק בגשמיות, כך גם הלימוד. אפשר ללמוד את כל כתבי בעל הסולם, ובלימוד המקורות האלה להתעסק בכל הפלפולים. אבל בלי חיסרון נכון לפני הלימוד, הלימוד לא נותן מאומה. כך אומר בעל הסולם במכתב על אותם למדנים שפגש בתחילת המאה בירושלים, שהיו בקיאים למופת בכתבי האר"י וספר הזוהר. הוא מתאר איך הם לא הבינו שצריך להשיג משהו על ידי הלימוד בכתבים האלה. אלא היו קוראים ודנים ומתפלפלים מה כתוב, וחושבים שיבוא אליהו וילמד אותם, "כי גם האר"י קיבל את ידיעותיו, לאחר שאליהו לימד אותו". אבל בכלל לא רוצים על ידי אותו לימוד להשיג כוח שיתקן אותם. ומלכתחילה גם לא בונים חברה בהתאם לזאת.

ובכך טמונה הבעיה. כי העיקר הוא לבנות את התנאים ללימוד. ספרי קבלה אפשר היה להשיג כבר מאות שנים קודם, משך כל תקופת הגלות מרבי משה די-ליאון ואילך. כל אחד אפילו חילוני ואפילו בן אומה אחרת, היה יכול להיכנס לחנות ספרים ולקנות ספרי קבלה מבלי שאף אחד יחקור וישאל בשביל מה. אבל גם אם פותחים את הספרים ורוצים ללמוד בהם, הכל תלוי בהכנה ללימוד. כמו שקובע בעל הסולם ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" (אות י"ז): "לפיכך מתחייב הלומד טרם הלימוד, להתחזק באמונת השי"ת", זאת אומרת, להשיג את האמונה, את כוח ההשפעה. כי כמו שכתוב: "צדיק באמונתו יחיה". השגת כוח ההשפעה זה היסוד שממנו האדם מתחיל להיכנס למסלול הרוחני. ואם הוא לא רוצה להשיג, אז בשביל מה לו ללמוד. אלא הלומד צריך טרם הלימוד להתחייב להשיג את הכוח המתקן. כי אחרת הלימוד שלו איננו נקרא "לימוד תורה", אלא לימוד חוכמה, שבו האדם נשאר יותר אגואיסט. הוא נעשה יותר מבין ויותר מפולפל.

מאמר י"ח: "מהו, במסתרים תבכה נפשי, בעבודה"

שיחה מ-10.08.07

"הנה בעת שההסתרה גברה על האדם, והגיע לידי מצב, שאין הוא מרגיש שום טעם בעבודה, ואין בידו לצייר ולהרגיש בחינת אהבה ויראה בשום אופן, ואין הוא מסוגל לעשות שום דבר בקדושה, אז אין לו שום עצה, רק לבכות לה', שירחם עליו ויעביר מעליו את המסך מעל עיניו ולבו."

האדם מתקדם להתפתחותו הרוחנית משך ההיסטוריה, מגלגול לגלגול דרך גלגולים רבים, עד שמגיע לאותו מצב שמתעוררת בו הנקודה שבלב. ומאותה נקודה הוא מתחיל לעלות. אבל באדם שמתחיל לעבוד על הנקודה הזאת, עובר פרק זמן מסוים שהוא לא מרגיש כלום, ולא יודע היכן הוא נמצא. אלא הוא מתחיל לשאול אותה שאלה על מטרת החיים, על סוד החיים, את השאלה "מהו הטעם בחיי?", בשביל מה ולמה הם החיים.

ורק אחר כך הוא נכנס לשני שלבי ההסתרה, להסתר כפול והסתר רגיל. ובשני השלבים האלה הוא הולך שלפעמים מובן לו יותר ולפעמים מובן לו פחות. אבל מי שנמצא במצבים האלה צריך להבין, שכל ההסתרות הן בסופו של דבר אך ורק כדי להגדיל את הרצון, את הכלי של ההשתוקקות, את החיסרון.

בעלייה מגשמיות לרוחניות, עד המעבר שנקרא "מחסום", אנחנו נמצאים במצב השבור, במצב שרוצים לקבל רק לעצמנו, ולא יכולים לתקן את עצמנו. אלא בכל שלב ושלב חייבים בלית ברירה להזמין על עצמנו את האור העליון, כי רק על ידו יכולים לעשות את פעולת הבירור והתיקון. אבל בין הבירור לבין התיקון יש עניין של תפילה.

הבירור נעשה על ידי אור הנקרא "אור מקיף", שבא ומאיר על האדם. והאדם מתחיל להרגיש את עצמו כרע, כהפוך מהרוחניות. ואז הוא מבקש תיקון. אותה בקשה הנקרא "העלאת מ"ן". ולפי דרישת האדם, לפי הכרת הרע שלו, בא האור העליון ומתקן אותו. כי חייב להיות מצד האדם אותו מרכיב מיוחד הנקרא "הכרת הרע", "דרישה". הרצון שלו חייב להיות קודם לאור.

שרטוט 1

ולכן נאמר בכותרת "במסתרים תבכה נפשי". כי רק כשמגיעים להסתרות, זאת אומרת, לגילוי הרע, וכתוצאה מהאגו הזה להסתרה, שלא יודעים היכן נמצאים ובשביל מה חיים. אז מההסתרות האלה דווקא, באים "לבכי", לאותה הכרת הרע, שנמצאים בניתוק מהטוב. הרגשה שאיננה באה בצורה רגילה ופשוטה, אלא לאט לאט על ידי השפעת האור על האדם.

והטוב הזה חייב להתבטא, לא כרצון לקבל יותר - "נו, מתי יהיה לי?". אלא כהשתוקקות "נו, מתי אני אגיע לתכונת ההשפעה", לקרבה לכוח הרוחני, לבורא, לאור העליון, שהוא כולו להשפיע. זאת אומרת, משתנה באדם ההגדרה מהי ההצלה שלו, מה זה נקרא "עלייה", על מה הוא צריך לבכות. האדם לא בוכה יותר על זה שהפסיד, שלא הרוויח, שכל החיים שלו לא שווים, בגלל שאין לו בכלים דקבלה. אלא לאט לאט הוא מתקדם להצטברות של הרגשה והבנה כזאת, שמתחיל לבכות שאין לו אהבת ה', שאין לו אפשרות להשפיע.

וכך לפי הבכי הזה, שהשתנה בצורה איכותית על מה הוא בוכה, האדם מתקדם מנקודת ההתחלה שהתחיל לבכות, ועד המעבר הנקרא "מחסום". והעליות האלה שנעשות דרך שני עולמות, עולם העשיה ועולם היצירה, הן עליות איכותיות. לא כמה בוכים בכמות, אלא על מה בוכים. "הבכי", הדרישה, החיסרון, הוא כל פעם על הבחנות רוחניות יותר אמיתיות. שהאדם לאט לאט מפסיק לבכות על מה שיש לו, או ההפך, על מה שחסר לו. אלא מתחיל להבין את ההסתרה, שההסתרה איננה שרע לו, אלא מה בדיוק חסר לו. הוא עובד עם הרגש שמרגיש "חסר לו", יחד עם השכל שמברר "ממה בדיוק נחסר".

וכך האדם הולך ומתקדם לקביעת ההגדרה הנכונה מה חסר לו. עד שהוא מגיע למצב, שמבקש במקום המילוי האגואיסטי הפשוט, שהוא רוצה להגיע לתכונת ההשפעה בלבד, וחוץ מזה לא חסר לו דבר. וכשמגיע לבקשה כזאת, לאותה תפילה, נקרא שנמצא כבר לפתחו של העולם הרוחני, ואז נכנס לתוכו.

שרטוט 2

לכן הדרך הרוחנית היא דרך של הסתר כפול והסתר רגיל, שבאים בהסתרה ובחושך. ועל ידי הלימוד, והעבודה בקבוצה, וכל יתר המרכיבים בדרך, כל הזמן משתפרים בבקשה, ומבינים יותר ויותר מה חסר לנו. עד שהחיסרון הוא בדיוק לרוחניות ומקבלים רוחניות. כי בדרך שבה הולכים ועולים לאט לאט נפטרים מהבקשות לגשמיות, ומגיעים לבקשה נכונה לרוחניות. ואם הבקשה היא נכונה, אז מיד עוברים את "המחסום", את הגבול בין הגשמיות לרוחניות.

"וענין הבכיה הוא דבר חשוב וגדול. וזה כמו שאמרו חז"ל: "כל השערים ננעלו חוץ משערי הדמעות". ועל זה מקשין העולם, אם שערי הדמעות לא ננעלו, בשביל מה צריכים בכלל שערים?

ואמר, שזה דומה לאדם, המבקש מחבירו איזה דבר נחוץ. ודבר זה נוגע עד לבבו, והוא מבקש ומתחנן לפניו בכל לשון של תפלה ובקשה. וחבירו אין שם לב לכל זה. ובעת שהוא רואה, שאין כבר מקום לתת תפלה ובקשה, אז האדם מרים את קולו בבכיה, ועל זה אמרו: "כל השערים ננעלו חוץ משערי הדמעות"."

לאדם יש תרי"ג רצונות אגואיסטים בתוך הנשמה, והרבה מטרות למיניהם שקיבל בחינוך מילדת, ומקבל היום מהסביבה, מכלי התקשורת למיניהם ומכל העולם. וכלפי כל המטרות האלה נראה לו שחסר לו, וחסר לו, וחסר לו, ועל זה הוא בוכה. עד שהוא מפסיק לבקש ולבכות על כל אותם דברים, שאינם שייכים לשורש נשמתו ולצורך אמיתי של הנשמה, אלא הם סתם בכי על מה שנראה לו חסר. ואז מתגלה לאדם "שער הדמעות", שבוכה על מה שהוא באמת צריך לחיים הנצחיים שלו, לנשמה שלו. על מה שדווקא הוא עצמו צריך, ולא ששמע, או אמרו לו, או הסתכל על האחרים, ודימה שגם לו זה חסר.

האדם צריך לעבור את כל "השערים", את כל החסרונות והרצונות המדומים, עד שהוא מגיע לחיסרון האמיתי, לחיסרון האישי והפרטי שלו, שנובע מתוך הנשמה. ואז נקרא שהוא פותח את הנשמה שלו למילוי, את "שער הדמעות", דמעות אמיתיות, בכי אמיתי, ולא סתם בוכה בכי סרק. כי תפילה חייבת להיות "מעומקא דליבא", מעומק הלב. והאדם מגיע אליה רק לאחר שהתייאש מכל וכל הבקשות האחרות, שלא הוא מצייר אותן לעצמו, אלא מציירים לו הסביבה, החינוך, הקהל, העולם, וכל מה שמקבל כי נכלל עם העולם.

ולמה האדם צריך להתנקות מהשפעת העולם, ולהגיע למה שמרגיש בלבו ונמצא בתוך תוכו? מפני שבכך הוא מתקן את הקשר שלו עם העולם. העולם משפיע עליו בצורה אגואיסטית את כל הערכים השטותיים שלו, את מצב השבירה בין הנשמות. ואם האדם מברר את הקשרים השבורים שלו עם כל יתר הנשמות, כל הדברים המיותרים והלא נחוצים שכל אחד משפיע על השני, מלבד אותו דבר אמיתי שהוא חיבור והשפעה, אז הוא מברר ומתקן מצדו את הקשר של כולם.

ולכן הבקשה האמיתית היא לזרוק את כל ההשפעות האגואיסטיות של העולם, ולגלות רק את הרצון להשפעה שנמצא בתוך הלב. ואז גם הלב שלו נעשה מתוקן לצורך ההשפעה, לקשר הנכון עם הזולת. וכך האדם מתקן את השפעת הזולת עליו ואת היחס שלו עצמו כלפי הזולת. כי הוא מבקש שיהיה לו כוח להתחבר עם הנשמות האלה. לא עם המטרות והערכים הנבזים שלהם, אלא עם הנשמות עצמן. ועל בקשה כזאת האדם מקבל כוח מלמעלה.

ותחילתה של הרגשת החיבור עם הנשמות, מביאה אותו לכלי הקטן ביותר, לחיבור הקטן ביותר, בין הנשמות. שהוא הכלי הרוחני הראשון שלו, שבו הוא מרגיש את האור הרוחני החלש ביותר, שנקרא "הכניסה לעולם הרוחני". הדרגה הרוחנית הראשונה, שהאדם מקבל מעל המחסום. "כלומר, מתי שערי דמעות לא ננעלו, דוקא בזמן שכל השערים ננעלו, אז יש מקום לשערי דמעות, ואז רואים שהם לא ננעלו.

מה שאין כן בזמן ששערי התפלות פתוחות, אז לא שייך שערי דמעות ובכיות. זה נקרא, ששערי דמעות כן ננעלו. אלא מתי שערי הדמעות לא ננעלו, דוקא בזמן שכל השערים ננעלו, אז שערי דמעות פתוחות, היות שעדין יש לו עצה של תפלה ובקשה." האדם מגיע לרוחניות, רק לאחר שמברר את כל הבקשות האגואיסטיות שלו, ומבין כמה שהן אפסיות, וכמה שהן לא לטובתו. ההכרה הזאת נקראת "הכרת הרע". הרצון הזה למלא את עצמו נקרא "רע", כי האדם צריך להכיר שרע לו ממנו. ובמקום הבקשות האלה להפוך את התפילה שלו, על ידי האור שמשפיע עליו, לבקשה לחיבור בין הנשמות, לבקשה לקבל את תכונת ההשפעה.

רק אז כל "השערים ננעלים", זאת אומרת, ננעלות כל הבקשות שלא באות מצורך אמיתי, שלא שייכות לרוחניות, לנצחיות ושלימות. כי האדם נועל אותן ולא רוצה לקבל אותם מילויים. אלא פותח רק את השער לקבלת תכונת ההשפעה ורוצה רק אותה. ואז נקרא ש"נפתח שער הדמעות".

"וזה פירוש "במסתרים תבכה נפשי". היינו בזמן שהאדם בא לכלל הסתרה, אז תבכה נפשי, מטעם שאין לו עצה אחרת. וזה ענין "כל מה שיש בידך ובכוחך לעשות, עשה"."

עד שהאדם לא גומר את כל היגיעה שלו, הוא לא יכול לברר את כל השערים ולהגיע לשער הדמעות. האדם בנוי כך שחייב לברר ולסרוק עד הסוף את כל מה שיש בו, ולא רק רבע או חצי או תשעים ותשע אחוז מהכוח והיכולת שלו. אלא את כל הרצונות ואת כל התשוקות שבאים מכל העולם שנכלל ממנו. והם כולם מתבררים לו בהתאם לעבודה ולמידת היגיעה שהוא משקיע. ורק אחרי כל החיפושים וכל האפשרויות שהאדם ניסה ועשה, אז הוא מגיע לתפילה.

ולא יכול להיות שום דילוג או קפיצות על איזה תכונות או כמה רצונות. אלא חייב לעבור את כולם. אבל קצב ההתקדמות תלוי באדם, בכמה שהוא משקיע את עצמו להמשיך בצורה נכונה את המאור המחזיר למוטב. ורק לשם זה חייבות להיות כל היגיעות, החל מההתכללות בחברה, דרך ההשפעה בחברה, ועד ההשתתפות בהפצת הקבלה. ואם אחר כך שבאים ללמוד, יכולים להתרכז בזמן הלימוד על בקשה היותר ויותר קרובה לרוחניות, אז הבקשה הזאת מביאה את האדם לתשובה.

האם בכל מצב ומצב בתקופת ההכנה יש "שער הדמעות", או רק במעבר מגשמיות לרוחניות?

בכל מצב ומצב שהאדם מתייאש במעט ממה שנפתח לו ברצונות, ובמקומם רוצה להגיע אפילו במקצת לתכונת ההשפעה, עד כמה שיכול לתאר אותה ולהרשות לעצמו לבקש אותה, זה נקרא שהוא נוגע בשער הדמעות. זאת אומרת, שער הדמעות נבנה בכל דרגה ודרגה, עד שהוא נבנה כל צרכו. כך גם בעל סולם מתאר את הדרך שלנו עד שמגיעים ל"לשמה". כל הדרך שעושים בהסתרה, היא נקראת "לא לשמה", שיותר ויותר מתקרבים לויתור עצמי ונכונות להשפיע. וזה נקרא שלאט לאט נסגרים כל השערים ונפתח שער הדמעות שהוא השער "לשמה", הבקשה "לשמה", ש"תהיה לי אפשרות להשפיע". בכל שלב נסגר מעט יותר שער מכל השערים האחרים, ונפתח עוד יותר שער הדמעות.

שרטוט 3

מה פותח את שער הדמעות - חוסר האונים ההולך וגובר, או איכות הבקשה?

בכללות אפשר לומר שחוסר האונים שהולך וגדל, הוא שפועל. אבל קובע העניין האיכותי, מה האדם מבקש. כי בהתחלה שהאדם מגיע לחוכמת הקבלה הוא מבקש או להשיג באמצעותה יותר כסף, יותר כבוד, יותר שליטה, יותר מושכלות, כי רוצה לדעת על כל העולם ורוצה לשלוט בידע הזה שליטה שאיננה פיסית, אלא רוצה לדעת ו"לבלוע" את הכל. או שהוא מבקש למצוא תשובה על השאלה "מהו הטעם בחיי?", כי רע לו ורוצה לדעת מתי יהיה לו טוב. אבל לא שסתם רע לו ורוצה לברוח מהמכות. אלא הוא מגיע עם הבירור שחוץ מלהימנע מכל המכות האלה, ומהחיים האלה שמרגיש אותם כרעים, חסר לו גם משהו גבוה. כך הנקודה שבלב דוחפת אותו לרוחניות.

אבל אם האדם ממשיך את החיפוש והבירור שלו דרך התכללות בקבוצה, השתתפות בהפצת הקבלה, יגיעה בלימוד עם כל החומר שלומד, אז הרצונות האלה לא סתם הולכים וגדלים לחיסרון יותר גדול. אלא החיסרון עצמו משתנה והופך להיות איכותי יותר, הוא הופך להיות מטרתי. כמו ילד שגדל. בגיל שנתיים הוא מסתפק בצעצוע, בגיל חמש הוא מבקש ספר, ובגיל עשר הוא רוצה מחשב. זאת אומרת, כל פעם הוא מבקש משחקים יותר מתוחכמים, יותר אמיתיים ויותר קרובים לחיים עצמם. כך קורה עם הבקשה להתקרב לרוחניות. הבירור איננו לפי כמות הבקשה, אלא לפי איכות הבקשה, עד כמה היא קרובה איכותית.

איך אפשר שנמצאים בהסתרה, בהכרת הרע, בלב שבור, להלל ולשבח את הבורא?

האדם לא יכול לשלוט על הלב שלו. ואמנם שהמקובלים כותבים ומציינים, שחייבים לשבח ולהלל את הבורא. אבל העצה שלהם איננה אפשרית לביצוע. בדומה לאדם שמקבל מכות מחברו, ונדרש לחבק ולנשק ולאהוב אותו בכל לב ונפש. כי הטבע שלנו הוא רצון להנות, ואם מקבלים מכות לא יכולים לחשוב באותו רגע על אהבה. לא מסוגלים לאהוב אותו מישהו שחושדים בו או חושבים עליו, שהמכות באות ממנו. אלא סתם אומרים שקר מהפה והחוצה.

כך נוהגים להתפלל בבתי הכנסת, וכך כל אדם בוכה וצועק וצוחק ומדבר עם הבורא. אבל "תפילה" נקרא כל ביטוי של הרגשה פנימית. רק הרגשות האלה שעולות מעומק הלב, הן עולות למקור ההרגשה, שהוא הבורא. והאדם עצמו לא בוחר איך הוא מתפלל. ואם הוא פותח סידור ומתפלל לפי מה שכתוב בספר, זה עדיין לא תפילה שמתקבלת. אלא כמו שאדם מסתכל בפתק וקורא: "אני מאוד אוהב אותך". אף אחד לא לוקח הצהרה כזאת ברצינות. כי אם יש לאדם רגשות אהבה כאלה, המילים מתפרצות לו מהלב בלי שמסוגל להתאפק.

"תפילה" נקראת ההרגשה שנמצאת בעומק הלב, עמוק עמוק בתוך הרצונות של האדם. ועליה האדם כלל לא שולט. כי הרצונות הם החומר שלו, והמחשבה באה אחרי הרצון. קודם יש רצון, ובתוך הרצון מתעוררת ההרגשה שיש ברצון, ורק אחר כך מתעוררת המחשבה שליד הרצון להבין מה מרגישים. החומר של הרצון עצמו הוא לא בידיים שלנו. אלא תוצאה מהשפעת האור העליון על האדם. האור העליון ברא את הרצון, וכל הזמן משפיע עליו. ולפי השפעתו על הרצון, הרצון נמצא באותו מצב וכך מרגיש.

לכן המקובלים שאומרים לאדם להרגיש "ואהבת את ה' אלקיך", מתכוונים לתוצאה שהוא צריך להשיג מהשפעת האור עליו. לאותו סיבוב שהאדם צריך לעשות כדי לשנות את הרצון שלו. שהוא צריך להגיע לבקשה מהאור שישפיע עליו, ויביא אותו למצב כזה של האהבה. כי האדם לא בעל הבית על עצמו. הוא רק מקבל בעולם הזה אמצעים, כלים שבורים, יחסים שבורים, שמתוך הבירור שלהם ובהם, הוא יכול להגיע לבקשה מהאור שיתקן את הרצונות השבורים, האגואיסטים שלו, כדי שיהיו לו רצונות אחרים.

זה נקרא "תפילה לפני התפילה". שהאדם מבקש מהאור, שיהיה לו חיסרון אמיתי, חיסרון להשפעה. כי לאף אחד לא חסר להשפיע. אלא מגיע ללימוד הקבלה בגלל שרע לו בחיים, ואין לא רצון ויכולת לחשוב על השפעה לאחרים. אבל לאט לאט האדם מתחיל להבין את המערכת, שהרצון משתנה בהדרגה כלפי ההשפעה. ועל ידי האור העליון שמשפיע עליו, הוא לאט לאט מבין ומרגיש שאין יותר חשוב מלהגיע ליכולת השפעה. וכל יתר הבעיות לפתע נעלמות ונשארת רק בעיה אחת - הצורך להשפעה. ואז האדם מבקש רק את היכולת להשפיע. ורק הבקשה הזאת נקראת ששער הדמעות נפתח. כל העבודה שלנו היא על השגת הבקשה הזאת.

ומתי האדם יכול יחד עם זה לרומם את הבורא, להודות לו ולהגדיל אותו בעיניו? האדם מסוגל להגיע לבקשה כזאת אם הוא נכלל עם החברה, והחברה מעוררת אותו לעסוק בגדלות הבורא, להשתוקק אליו ולחשוק להרגיש אותו גדול. ואם הוא לא נכלל בחברה, אז אין לו ממי לקבל גדלות הבורא. כי האדם מתחיל את הדרך הרוחנית שלו בסיבובים כאלה, מחיסרון לחיסרון, לחיסרון, לחיסרון, עד שמגיע לחיסרון הנכון. והסיבובים האלה נקראים "גלגולים" - גלגולי הרצון. כי כל פעם הרצון מתגלגל ומשתפר על ידי האור העליון שפועל עליו, עד שמגיע לחיסרון האמיתי. ולגלות את החיסרון האמיתי זה כל הדרך שלנו.

איך מתפתח באדם תהליך בירור וסריקה של הרצונות?

נדרש זמן עד שהאדם עצמו מתחיל להרגיש מה קורה לו ומה הוא עושה. בהתחלה הוא כמו ילד קטן שרץ מפינה לפינה בחדר, ועושה בלי להבין ובלי לדעת מה הוא עושה. אלא מקבל דחפים להתפרץ לבנות ולהרוס. אבל אחרי כמה שנים הוא מתחיל לקבל מושג של זמן, וכבר יודע לקבוע סדר פעולות שאתמול היה כך ומחר יהיה אחרת, שעכשיו הוא רוצה לעשות פעולה כזאת ואחר כך פעולה אחרת. ולפני כן הוא לא מבין את מושג הזמן. אלא הכל חייב להיות כאן ועכשיו. ואם צריך לחכות עוד רגע הוא מיד צורח ובוכה, כי נראה לו כאילו אף פעם זה לא יהיה.

כך קורה עם האדם בדרך הרוחנית. אבל אם הוא שואל "איך זה קורה?", הוא כבר נמצא במעבר מילד קטן לילד גדול, כי השאלות האלה הן על הבנת התהליך. ואז הוא לאט לאט מתחיל להבין על עצמו מה קורה עכשיו ומה יקרה אחר כך. בדיוק לפי המאמרים האלה. כי מאמרי "שמעתי" נותנים לאדם הבנה מה קורה איתו ועל ידי איזה אמצעים. והיתר יבוא מתוך התהליך ממש כמו אצל ילדים. בדיוק באותם תהליכים, רק ברוחניות.

מתי עולמות עשיה ויצירה הם מעל המחסום?

העולמות האלה נמצאים למעלה ממחסום. אבל בעבודה שלנו בהסתרה הם נמצאים למטה ממחסום. קשה להסביר את העיקרון הזה למתחילים, ותמיד יש בלבולים וחוסר בירור.

מתי שער הדמעות נפתח אם כל הזמן מעלים מ"ן ומפתחים את המודעות?

בצורה הזאת בונים את "שער הדמעות". "שער" נקרא חיסרון. "חיסרון פתוח" נקרא אותו חיסרון שכבר מוכן לקבל את האור העליון שיתקן אותו. לאט לאט נבנה החיסרון הזה. כל פעם ופעם "הלא לשמה" פחות ופחות אגואיסטי ויותר ויותר מבורר לכיוון ההשפעה. עד שהאדם מגיע למחסום, ונשאר לו רק אלפית אחוז רצון לטובת עצמו, כמו ל"ב האבן, שהוא לא מסוגל להפסיק לחשוב על עצמו.

בכל יתר הדברים הוא מוכן להתכלל עם תכונת ההשפעה ורוצה אותה מכל וכל. חוץ מהיסוד שלו, מאותו כביכול "יש מאין", שאיתו אין לו מה לעשות. בכל זאת בתוך תוכו טמונה השאלה "מה יהיה לי מזה?". אבל על שאלה הזאת הוא לא בעל הבית, כי כך הוא בנוי.

על כל ההתכללות שלו עם רוחניות, שקיבל בשבירת הכלים, עליה הוא מברר את עצמו וסוגר את כל השערים, ובונה במקומם את שער הדמעות. מעביר לשער הדמעות את כל החסרונות שהיו לו, לכל מיני מטרות ומותרות שנמצאים כנגד שער הדמעות. מצרף כאילו ט' ראשונות שהיו מקולקלות לבקשה של המלכות. ולכן מה שהוא מקבל נקרא "מלכות שמים", במקום מלכות ארצית.

איך נדע לבקש את תכונת השפעה, אם לא יודעים מהי?

אם לא יודעים מה לבקש, לא יכולים לבקש. אז למה בכל זאת יכולים במשהו לבקש את תכונת ההשפעה למטה ממחסום, למרות שעוד לא הגענו אליה? בגלל שהאור העליון משפיע עלינו, והוא מביא לאדם כל פעם איזו מין הרגשה, מה זה נקרא "מחוץ לו", מה זה נקרא "תכונת ההשפעה", מה זה נקרא "חיבור עם האחרים", מהו הכוח הזה שנקרא "הבורא".

האור העליון מביא לאדם את ההתפעלות הזאת, ובונה בו, למרות שהוא עדיין נמצא בתוך האגו שלו, הערכה למה שנמצא מחוץ לאגו. וזו ההשפעה של האור עלינו. לכן בעצמנו ללא אור העליון, לא היינו יכולים להגיע להבחנות הללו, אלא רק בעזרתו.

איך האדם צריך להתקדם עד הרצון האמיתי כדי לקבל מילוי אין סופי?

בדרך הארוכה שמתקדמת בה כל האנושות, האדם מבקש משהו שנראה לו כאילו שהוא חסר לו בחיים, עד שמקבל אותו. אבל לאחר זמן מה הוא מתייאש ממנו והולך הלאה. וכך כל פעם הוא מבקש, מקבל ומתייאש. כי חושב שעל ידי איזו חוכמה או על ידי אמצעים שונים בחיים, הוא יגיע לחיים טובים, למה שהוא מגדיר לעצמו כשלימות.

למשל, הוא מחליט שהוא צריך אוטו כדי להנות מהחיים. לנסוע למרחקים, לצאת לחופש, לבקר חברים, לראות כל מיני מקומות. הוא בטוח שרק אוטו חסר לו כדי שיהיו לו חיים מסודרים. ואז הוא עובד קשה ומשיג אוטו, ונוסע לחברים, ונוסע לחופש, ורואה שאפילו האוטו לא ממלא אותו. אבל בינתיים עד שהגיע לאותו אוטו, ועד שהתייאש ממנו, הפסיד כמה שנים, והחיים חלפו עברו להם.

אבל על ידי האור לא מתקדמים בצורה כזאת. האור משפיע עלינו בצורה הרבה יותר מהירה ויעילה. הוא לא ממלא את האדם לפי הבקשות הארציות שלו. אלא הוא משפיע על האדם בכך, שנותן לו לעשות בירור ללא גשמיות, בירור במחשבה, כמו שכתוב: "הכל במחשבה יתבררו". ואז הרבה יותר מהר האדם קופץ ממצב למצב. ויכול ממש במהירות האור, לברר את כל המצבים האלה ולהגיע לרוחניות.

ואחרת, אם הוא מברר רצונות כלפי חפצים ואמצעים גשמיים, בפרט אם מתאר שחסר לו להיות ראש ממשלה או מנהל סניף בנק, עד שהוא מממש אותם ומתייאש מכולם, לוקח זמן רב. ואילו האור שמאיר מלמעלה, מיד נותן לאדם הרגשה על עצמו מי הוא ומה הוא, מה העולם הזה בכל האופנים שבו, לעומת אותו מקור מהיכן שהאור מגיע.

ומיד האדם מתחיל לראות, שאין מה להשוות בין להיות מנהל סניף בנק, או מנהל של כל המדינה, או אפילו מנהל העולם, לעומת אותו מצב מהיכן שמגיע האור. ואז הוא מעדיף במקום להיות ראשון בגן ילדים, להיות איש גדול עם כוחות להשגיח על הילדים בגן. למרות שלפעמים אולי היה רוצה לברוח מכל החיים האומללים האלה חזרה לגן הילדים.

אבל האור גורם לו להרגיש את הפער בין שני העולמות. ואז האדם מברר את עצמו לא כלפי העולם הזה, כלפי כל מיני בחירות אם כדאי לו "למכור אבטיחים" או "לעשות סנדלים". אלא האור נותן לו מיד מימד אחר לחלוטין כלפי מה לבדוק. קורץ לו שהוא יכול להגיע לגובה, לחיים נצחיים ללא זמן, תנועה ומקום, לשלימות, להרמוניה כללית עם הטבע.

לעומת מה? לעומת מילוי שיקבל מלהיות מנהל בנק, או אמצעים שיתנו לו בעולם הזה כלפי האחרים. אבל כבר אין לו כלפי מי להתגאות ולהרגיש גדול. כי הוא מסתכל על האמצעים הגשמיים האלה, כמו אדם מבוגר על ילדי הגן שמשחקים בארגז חול. אבל לא שהוא מתנתק מהעולם הזה, אלא הוא חי בגובה הרוחני יחד עם החיים בעולם הזה.

מתי מתחילים לדלג על בירור רצונות גשמיים, ומגיעים לבירור של רצונות רוחניים?

הבירור איננו בצורה ארצית כל דבר כנגד חברו, מה יותר טוב, אם להיות מורה בתיכון או מנהל בנק, נהג מונית או ראש הממשלה. למרות שגם זה לא פשוט, ורואים שגם על הדברים האלה יש שאלה מה יותר טוב להיות, ולא כולם רצים להיות ראשי ממשלה. כי נהג מונית מרגיש את עצמו הרבה יותר חופשי. הוא גומר את יום העבודה, אומר שלום לכולם, ובערב יושב בשקט עם בירה לראות כדורגל. הוא לא רוצה להיות ראש ממשלה שכל הזמן צריך לצעוק ולהתווכח עם כל מיני כאלה שלא מבינים ולא מעריכים אותו, ולשרת את כולם כדי שיחשבו עליו טוב ויבחרו בו. יותר טוב לו להיות נהג מונית ששם פס על כולם ולא יודע כלום.

אבל בדרך הרוחנית האדם לא נכנס לבירור של זה לעומת זה. כי זה עסק בלתי נגמר. אלא הייאוש הכללי שאיתו הגיע ללימוד חוכמת הקבלה, השאלה "מהו הטעם בחיי?", הייאוש הזה הוא כבר ההכנה. הוא לו רוצה לברר יותר רצונות כאלה, נמאס לו להיות בבירורים הבלתי נגמרים האלה מה יותר טוב, אולי לטעום קצת מתוק ואולי לטעום קצת חמוץ או טיפה מלוח, עוד פעם ועוד פעם. אלא הוא שבע מרורים מאותם בירורים ולא מסוגל לסבול אותם. האדם בא לקבלה עם ההכנה, שהוא לא רוצה יותר בירורים גשמיים והתייאש מהם, שהעולם כבר הראה לו את הנבזות שלו. ואז בהתאם לכך בא האור העליון ונותן לאדם יכולת בירור כלפיו.

האם מעל המחסום הייסורים היחידים הם ייסורי אהבה, או שעדיין יש ייסורים של העולם הזה?

למעלה מהמחסום יש לאדם ייסורי אהבה, למה הוא לא מספיק אוהב את הבורא, היינו, למה הוא לא נכלל עדיין כולו בתכונת ההשפעה. כי למעלה ממחסום עוברים כל הזמן בתכונות ההשפעה ובונים את הכלי של הנשמה. תחילה רוכשים יכולת להשפיע על מנת להשפיע, תיקון הנקרא "גלגלתא עיניים". ואחר כך רוכשים את היכולת לקבל על מנת להשפיע בתיקון הנקרא אח"פ.

כך בונים את כל הכלי של הנשמה, עד שמגיעים ל"גמר התיקון", לתיקון הנשמה כולה, שגומרים לתקן את כל תרי"ג הרצונות בעל מנת להשפיע. אבל תחילה מתקנים רמ"ח רצונות בעל מנת להשפיע, זאת אומרת, עושים רמ"ח מצוות. ורק אחר כך עושים שס"ה מצוות - מתקנים שס"ה רצונות בעל מנת להשפיע.

שרטוט 4

האם הבכי הזה בא מתוך ייאוש?

הבכי שמגיעים איתו ללימוד חוכמת הקבלה, הוא בכי של ייאוש מהעולם הזה. האדם חוטף מכות בעולם הזה ומרגיש שהוא לא יכול למלא את עצמו, ואז מחוסר סיפוק הוא בא ללימוד חוכמת הקבלה. מחוסר הסיפוק הזה נפתחה לאדם אותה נקודה הנקראת "נקודה שבלב", שמראה לו על מקום היכן שיוכל לקבל מילוי. והוא מתוך החושך, נמשך לאותו כיוון שהנקודה מראה לו. וכך מתוך ייאוש כללי מגיעים למקום של מילוי אפשרי. אבל גם שם כשמתחילים להתקדם על ידי הלימוד, הייאוש הוא מה שדוחף תמיד את האדם ממצב למצב. אלא מפעם לפעם הייאוש נעשה יותר איכותי, בירור יותר חד מה בדיוק חסר.

וכך לוקח חודשים עד שהאדם מתחיל להבין, שהוא לא צריך לרצות את מה שחשב אלא משהו אחר, ולמה הוא בכל זאת מתעקש לרצות אותם דברים ולא אחרים. הבירורים מתבצעים אצלנו בפנים כל רגע ורגע. אבל לוקח זמן עד שהאדם מתחיל להרגיש אותם, מה קורה לו בפנים, עד שהבירור עולה מתת ההכרה שלו לסף ההכרה, והאדם מתחיל להבין איך הוא חושב ורואה ומה קורה. כמו שתינוק פועל בלי דעת מה הוא עושה, עד שהוא מתחיל לעמוד על דעתו. ואז הייאוש של האדם מתחיל להיות מכל מיני דברים אחרים לגמרי. ולאו דווקא מזה שמתייאש מהחיים האלה, או מתייאש מהדרך הרוחנית, למרות שלפעמים מגיעים לו מצבים כאלה, כדי לבדוק עד כמה האדם מבין היכן הוא נמצא. אלא הייאוש נעשה איכותי יותר כלפי הרוחניות.

זאת אומרת, אם לפני שהאדם מגיע ללימוד, הוא על ידי האור העליון שמשפיע עליו, כל פעם מתייאש מהעולם הזה, ומקבל מכות כי רוצה לקבל מהעולם הזה מילויים כלשהם, אז לאחר שנכנס ללימוד הקבלה, הוא מתחיל לקבל מכות ישירות מהאור שמשפיע עליו, ולא דרך העולם הזה שמשפיע לו חוסר מילוי. אלא על ידי האור שרוצה לתת לו מילוי, אבל לא אותו מילוי כמו שהאדם עדיין מצפה. כי המילוי של האור הוא מילוי דלהשפיע, וכלפיו האדם מרגיש שהוא לא רוצה, ולכן מקבל מכות. אבל המכות האלה הן כבר לעומת האור, שכלפי האור הוא מרגיש את עצמו בסדר או לא בסדר, רוצה אותו משהו או לא רוצה אותו. זאת אומרת, החשבון שלו הוא כבר עם האורות ולא עם העולם הזה. כי הוא כבר נמצא בין שני העולמות.

איזה עולמות נמצאים מעל המחסום?

למעלה מהמחסום נמצאים עולמות בריאה ואצילות. אבל ישנה בעיה להסביר בדיוק את מבנה העולמות, כי חלק מהכלים נמצאים בעולם הבריאה - הקליפה כנגד עולם האצילות נמצאת כנגד עולם הבריאה. כשנבוא לעולמות האלה נקבל הסבר מהאור המחזיר למוטב. כי האור נותן את כל ההבחנות, כמו שכתוב: "נשמת אדם תלמדנו". ומהלימוד עצמו לא צריך לקבל תשובה. וגם המקובלים לא כל כך טורחים לתת לנו תשובה על כל דבר. כי באדם שמתקדם נכון, ועושה בכל רגע ורגע מה שמוטל עליו לעשות, נפתחים בכל רגע הרצונות, ובהם ההרגשות וההבנות מה קורה לו ומה עליו לעשות.

התקדמות נכונה איננה תלויה בשמיעה. אף אחד לא זוכר כלום כשהוא יוצא מהשיעור. אולי יזכור משהו שתפס אותו במילה או בחצי משפט. אבל לא חשוב כמה האדם זוכר ולא זוכר. אלא על ידי הלימוד עוברות עליו השפעות מלמעלה ומתוך זה הוא מתקדם. לכן אין טעם לזכור את הכל. כי לימוד הקבלה בא כדי לתקן את הנשמה, ולא סתם למלא את תאי הזיכרון. כמו שלומדים את התורה בחיצוניות, שסופרים את הדפים. בלימוד הקבלה לא סופרים כמות דפים, אלא ההתקדמות נמדדת לפי התקדמות הלב, ניקוי הלב, זיכוך הלב.

מאמר י"ט: "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה"

שיחה מ-23.07.06

"עוד יש לדעת, שבכדי שהיגיעה יעשה מגע עם ה', יש כאן תנאי קשה מאוד, והוא שהיגיעה צריך להיות אצל האדם בבחינת הידור. שהידור נקרא אצל אדם דבר חשוב, מה שאין כן, אם היגיעה אינה בחשיבות, אין הוא יכול לעבוד בשמחה, היינו שיהיה לו שמחה מזה שיש לו עתה מגע עם ה'."

היגיעה היא האמצעי היחיד, שדרכו הנברא יכול להביע את עצמו. ואם אין לאדם אפשרות אחרת, אלא רק על ידי יגיעתו לגלות את האהבה שלו ולהראות את היחס שלו, אז כל פרט ופרט, שמתייגע בו ומזיע עליו, מתוך מאבק פנימי, צריך להיות לו יקר מאוד. כי כל גרגיר, כל גרם, של יגיעה, הוא ביטוי של אהבה, ששולח ומוסר לבורא. שעל פני אותה יגיעה, ובתוך אותה יגיעה, הם לאחר מכן מתחברים יחד כדבוקים זה בזה. לכן יש להבין, שהיגיעה הזאת שהאדם עושה, היא אותו נפח הכלי הרוחני, שבונה כעת להתחבר בו יחד ולהיות בו יחד עם ה'.

"ודבר זה מרומז באתרוג, כמו שכתוב באתרוג, פרי עץ הדר, שצריך להיות נקי למעלה מחוטמו. ידוע שיש ג' בחינות, א) הדר, ב) ריח, ג) טעם. טעם פירושו, כשהאורות מושפעים מלמעלה למטה, היינו למטה מפה, ששם יש בחינת חיך וטעם, שפירוש שהאורות באים בכלים דקבלה. ריח, פירושו, שהאורות באים מלמטה למעלה, היינו שהאורות באים בכלים דהשפעה, בסוד "מקבלת ואינה משפעת", למטה מחיך וגרון, שהוא בחינת "והריחו ביראת ה'", הנאמר אצל משיח. ידוע שבחינת ריח מיוחס לחוטם. הדר, הוא בחינת יופי, שהיא בחינת למעלה מחוטמו, היינו שאין בו ריח, זאת אומרת שאין שם לא טעם ולא ריח, אם כן, מה כן יש שמה, שעל ידי דבר זה, הוא יכול להחזיק מעמד. אלא רק בחינת הידור יש בו, על כל פנים, וזהו שמחזיק אותו."

ככל שהאדם מחשיב (מחשב) את יגיעתו, הוא מביע בה אהבה במקום יגיעה. שהופכת להיות ביטוי להתפרצות היחס שלו לבורא. ואז אותה יגיעה הופכת לתענוג. בדומה לאדם שמזיע על אוכל, על מין, או על משחק כדורגל, שאיננו נקרא מזיע, אלא נהנה. כי הוא לא מרגיש בהם יגיעה, אלא מרגיש תענוג. כך היגיעה הזאת. היא איננה נחשבת ליגיעה, אלא הופכת כולה לתענוג.

"אנו רואים באתרוג, שההידור נמצא בו, דוקא טרם שראוי לאכילה, מה שאין כן בזמן שהוא ראוי לאכילה, כבר אין בו הידור. וזה בא לרמז לנו, על ענין עבודה ד"ראשון לחשבון עונות", כנ"ל. כלומר, שדוקא בזמן עבודה דבחינת "ולקחתם לכם", היינו העבודה בזמן קבלת עול מלכות שמים, שהגוף מתנגד אז לעבודה זו, אז יש מקום לשמחה של הידור. היינו שבזמן עבודה זו, ניכר ההידור. כלומר, אם יש לו שמחה מעבודה זו, זהו מטעם שהעבודה זו הוא אצלו בבחינת הידור, ולא בזיון.

כלומר, שיש לפעמים שהאדם מבזה את עבודה זו של קבלת עול מלכות שמים, שהיא זמן של הרגשת השחרית. שהוא רואה, שאין מי שיכול להציל את מצבו, שבו הוא נמצא, אלא רק הבורא, והוא מקבל על עצמו מלכות שמים למעלה מהדעת, בבחינת "כשור לעול וכחמור למשא". ושצריך להיות לו שמחה בזה שיש לו עתה מה לתת להבורא, ומזה שיש לו מה לתת להבורא, הבורא נהנה מזה. אבל לא תמיד יש לאדם הכוח שיגיד, שזהו עבודה יפההנקרא הידור, אלא הוא מבזה את עבודה זו. וזהו תנאי קשה לאדם, שיהיה בידו לומר שהעבודה זו הוא בוחר יותר מהעבודה של בחינת "לבנינות", היינו ממצב שאינו מרגיש טעם של חושך בעת עבודה, אלא שאז הוא מרגיש טעם בעבודה, היינו שאז אין הוא צריך לעבוד עם הרצון לקבל, שיסכים לקבל על עצמו מלכות שמים למעלה מהדעת.

ואם הוא כן מתגבר על עצמו, ויכול לומר שהעבודה זו נעים לו, בזה שעתה הוא מקיים מצות אמונה למעלה מהדעת, ומקבל את עבודה זו בבחינת יופי והדר, זה נקרא שמחה של מצוה.

וזה ענין שהתפלה היא יותר חשובה מעניית התפלה. מטעם, כי בתפלה, יש לו מקום יגיעה, והוא נצרך להבורא היינו שהוא מצפה לרחמי שמים, ואז יש לו המגע האמיתי עם הקב"ה, ואז הוא נמצא בהיכל המלך. מה שאין כן בעניית התפלה, כבר יצא מהיכל המלך, כי כבר לקח את מבוקשו והלך לו.

ובזה יש להבין את הכתוב "לריח שמניך טובים, שמן תורק שמך". שמןנקרא אור העליון, בזמן שהוא שופע. תורק, היינו בזמן הפסקת השפע, שאז נשאר בחינת ריח מהשמן (היינו, ריח נקרא, שנשאר על כל פנים בחינת רשימו ממה שהיה לו, מה שאין כן, הידורנקרא, במקום שאין שום אחיזה, היינו אפילו בחינת רשימו אינו מאיר).

וזה ענין, עתיק וא"א, שבזמן התפשטות השפע, נקרא בחינת א"א, שהיא בחינת חכמה, היינו השגחה גלויה, ועתיק פירושו מלשון "ויעתק", שהוא בחינת הסתלקות האור, היינו שאינו מאיר, שזה נקרא הסתרה. שאז הוא הזמן של התנגדות להתלבשות, שאז הוא הזמן של קבלת כתר המלך, שהוא בחינת מלכות דאורות, שהוא בחינת מלכות שמים, שעל זה נאמר בזה"ק, שהשכינה הקדושה, אמרה לר' שמעון, דלית אתר לאתטמרא מנך (היינו שאין מקום שאני יכול להסתיר עצמי, ממך). שפירושו, שאפילו בהסתרה הכי אפשרי במציאות, גם כן הוא מקבל עליו עול מלכות שמים בשמחה עצומה. והסיבה היא מטעם שהוא הולך לפי הקו, של רצון להשפיע. אם כן מה שיש בידו, הוא משפיע, ואם ה' נותן לו יותר, הוא משפיע יותר, ואם אין לו כלום מה להשפיע, אז הוא עומד ומצווח ככרוכיא, שהקב"ה יציל אותו מהמים הזדונים, לכן גם באופן זה, גם כן יש לו מגע עם הקב"ה."

האדם מרגיש חושך, חולשה, איבוד קשר, דווקא במקום היכן שהוא יכול להביע את ה"הידור" שלו, את האהבה שלו. כי אחרת מתי יראה אותה, אם לא במצב של ריקנות, שלא גלוי. לכן הבורא בכוונה מסתיר את עצמו מאין סוף ועד העולם הזה, כדי שהאדם ימלא את כל החלל הזה, באור האין סוף.

ולכן, רק צריכים להבין מהיכן לקחת את הכוחות בזמן החושך. אבל אף פעם מצב החושך לא בא לאדם, יותר ממה שיש לו הכנה ויכולת, ותנאים חיצוניים, סביבתיים, להתגבר עליהם, ולהפוך את החושך לאור, ש"חשכה כאורה יאיר". שאיננו מחכה מתי יהיה לו אור, אלא מאיר את החושך הזה באור דחסדים, ביחס שלו לבורא. ואז "חשכה כאורה יאיר" מהאור של האדם. ובכך מביע את תגובתו לבורא.

מה שאין כן, כאשר יש אור. אז הכלים שלו נכנעים ורוצים ליהנות מהמצב. ומה שאין כן אם הבורא בכוונה עושה חושך, ריקנות, חוסר אונים, חולשה. זה המצב שבו האדם יכול להביע את הנטייה שלו לקראת הבורא. ומי שבורח מזה צריך להבין, שאם הוא בורח כבר אין ברירה, באותו מצב הפסיד כבר את ההזדמנות להתקרב ולהביע את האהבה. אלא אשמתו, שלא הכין את עצמו בצורה נכונה. כי "אין אדם מתיר את עצמו מבית אסורים".

אלא חייב לחזק את סביבתו ואת הקשר עם הסביבה. כדי שדווקא בזמן שנופל, הערבות הזאת תעזור לו. ומתוך הכוח שאגר בסביבה, הוא ייקח את הכוח וישתמש בו, וה"חשכה כאורה יאיר". כי בזמן שנפסקת התמיכה מלמעלה, רק חברה יכולה לעזור. ואם האדם לא מכין תמיכה כזו, הוא כבר מפסיד את ההזדמנות.

מה גורם לבריחתו של האדם?

בריחה היא תוצאה מחוסר כוחות. אבל אם האדם רואה לפניו הפרעה ושמח מאותה הפרעה, שהנה הוא הולך "לשבור את השיניים" לאגו שלו, לאותה הפרעה, לאותה חולשה, ולהתגבר ולהרוויח על ידי זה עוד צעד של התקדמות, אז הוא מרגיש ליד זה איזה כוח פנימי יש. הבעיה היא שזה לא נמצא מולו. אלא הוא מתאר זאת כנמצא בו. כי לא מרגיש את החולשה, הבלבול והחושך, כמשהו זר.

קודם כל הוא מקבל אותם כמצבו הפנימי. אבל לאחר הברורים האלה, שיכול לברר רק אם יש לו הכנה, אם הכין משהו בצד לרגעים אלה - אז עם אותו המטען שהכין בצד, הוא יכול כעת לעבוד. אבל אם לא הכין, אין מה לעשות. לכן הכל תלוי ב"ששת ימי עבודה". כמו שכתוב: "לי יום, אף לי לילה".

"והטעם שבחינה זו נקראת "עתיק", היא הלא עתיק היא מדרגה הכי גבוה, התשובה הוא, משום שכל דבר שהוא יותר רחוק מהלבשה, הוא יותר גבוה. ולהאדם יש יכולת, להרגיש במקום היותר מופשט, הנקרא אפס המוחלט, משום ששם, אין יד האדם משמשת. כלומר, שהרצון לקבל יכול להאחז, רק במקום שיש, איזה התפשטות האור. ומטרם שהאדם מזכך את כליו, שלא יפגום בהאור, אין הוא מסוגל שהאור יבוא אליו, בצורת התפשטות בכלים. ורק בזמן שהאדם הולך בדרכי השפעה, היינו במקום שהרצון לקבל, לא נמצא שם, בין במוחא ובין בליבא, שם האור יכול לבוא בתכלית השלימות, והאור בא אצלו בבחינת הרגשה, שיכול להרגיש את רוממותו של האור עליון."

רק במידה והאדם מכין את עצמו לאהבה, לקבל את גילוי הבורא רק כדי להשפיע לו חזרה, אחרת הוא לא רוצה להרגיש אותו, אז יש לאור מקום להתגלות.

מה זה נקרא "להכין את עצמו"?

"להכין את עצמו" נקרא, שתכונת ההשפעה תהיה הדבר החשוב ביותר במציאות האדם. זאת אומרת, שהמושג הזה יהיה בשבילו, כמו שכתוב: "צדיק באמונתו יחיה". השפעה היא חיים, ובלעדיה זה מוות. פשוטו כמשמעו. שאין יותר מלהשפיע. והיחס הזה יכול לבוא רק לאחר יגיעה בסביבה ובספרים. אבל אם מבינים, שהצורה האמיתית הבלתי נראית בתוך החיים האלה, והשולטת מחוץ לחיים האלה היא רק תכונת ההשפעה, אז קל יותר עם הרגשה כזאת, כל הזמן להשתוקק להשפיע.

ואז לפי האחיזה בחשיבות ההשפעה, מתחילים לגלות באותה חשיבות את יחס הבורא, הנקרא "אור העליון". אבל בתנאי שכנגד זה יש כבר לאדם חשיבות דווקא בהשפעה. וזה נקרא שמתגלה ב"אור חוזר", ב"אמונה", ב"אור בינה", יחס הבורא הנקרא "אמונה שלימה" - אור חכמה בתוך אור דחסדים. וכאופנים שונים בתוך היחסים האלה, כל ההארות, כל הרשימות, עיבור, יניקה, מוחין, ו"ק וג"ר. וכאשר מצד הנברא באה חשיבות ההשפעה, שזה נקרא "הכנה", "מסכים", אז מצד הבורא מתגלה האהבה.

"מה שאין כן, כשהאדם עוד לא תיקן את הכלים שיהיו בעמ"נ להשפיע, אז כשהאור בא לכלל התפשטות, מוכרח האור להתצמצם ואינו מאיר אלא לפי טהרת הכלים, לכן האור נראה אז שהוא בתכלית הקטנות. לכן, בזמן שהאור הוא בבחינת הפשטה מהתלבשות בכלים, אז האור יכול להאיר בתכלית השלימות והבהירות, בלי שום צמצומים לצורך התחתון.

היוצא מזה, כי חשיבות עבודה הוא דוקא בזמן שבא לכלל אפס, היינו בזמן שהוא רואה שהוא מבטל את כל מציאותו וישותו, שאין אז שום שליטה להרצון לקבל, ורק אז הוא נכנס להקדושה.

יש לדעת כי "זה לעומת זה עשה אלקים", כלומר כפי שיעור שיש גילוי בהקדושה בשיעור זה מתעורר הס"א. זאת אומרת בזמן שהאדם טוען "כולה שלי", היינו שכל הגוף שייך להקדושה, אז גם הס"א טוענת כנגדו גם כן שכל הגוף צריך לשמש להס"א. לכן על האדם לדעת, כי בזמן שהוא רואה שהגוף טוען שהוא שייך לס"א, וצועק בכל כוחו את השאלות הידועות, שהם בחינת מה ומי, זהו סימן שהאדם הולך בדרך האמת, היינו שכל כוונתו הוא להשפיע נחת רוח ליוצרו, לכן עיקר העבודה הוא דוקא במצב הזה, והאדם צריך לדעת, שזהו סימן שהעבודה הזו היא קולע למטרה. והסימן הוא, שהוא לוחם ושולח את חציו לרישא דחויא, היות שהוא צועק וטוען טענת מה ומי, שפירושו "מה העבודה הזאת לכם". היינו, מה אתם תרויחו בזה שאתם עובדים רק לתועלת ה', ולא לתועלת עצמו. וטענת "מי" פירושו, שזהו טענת פרעה שהיה טוען "מי ה', אשר אשמע בקולו"."

טענת הרשע נקראת "מה ומי". כך מתחלקת טענת האדם כלפי המצב הרע. כלפי המצב הטוב אין לו טענות. אלא אחר כך יש לו טענות כלפי המצב הטוב. כי הבורא נותן לו הרגשה טובה, ובכך סותם כביכול את האדם מלהביע את עצמו, ונאבדת לו הבחירה החופשית. בחירה חופשית יכולה להיות רק במצב לא ברור, במצב של חושך ובלבול. אבל מעל המחסום מתחילה עבודת המסכים, שהאדם עושה לעצמו מקום הסתרה, שבו הוא עובד. דוחה את האורות ומסדר את המקום למחשבה וליגיעה מחוץ לאור, מחוץ לבורא. ורק לאחר שהוא בטוח, שהקשר עם הבורא לא ישבור אותו וישלוט בו, אלא יאפשר לו עצמאות, אז הוא במידה הזאת פותח את הקשר.

מעל המחסום צריכים להיות חזקים מאוד כלפי התגלות התענוגים במוחא ובליבא, במחשבה וברצון, במודעות ובדעת. לדחות את כולם ולייצב את היחס כלפיהם. מה שאין כן מתחת למחסום, הבורא בעצמו כביכול מסדר את החושך, ולא האדם. ומבחינה זו קל לנו יותר לבנות יחס לבורא. כי לדחות תענוגים זו עבודה הרבה יותר קשה. ואם הם לא באים, אז בין כך ובין כך, אין לאדם מה להפסיד, וקל לו יותר לבנות יחס נכון לבורא. החושך שבו אנו נמצאים, הוא טובה גדולה מלמעלה, שהבורא מסדר אותו לאדם. כי כמו שמתואר בספרים, מצדו קשה מאוד שלא להביע אהבה, ולא למלא את הנברא בכל טוב, בעוד שהוא משתוקק להטיב עם הנברא.

קשה הרבה יותר לבצע צמצומים וחוסר שלימות מלמעלה למטה, מאשר השתוקקות לשלימות ממטה למעלה. לכן יש להבין שהמצב הנמצא לפנינו, הוא המצב הקל ביותר והרצוי ביותר לתחילת העבודה. כי ההסתרות שיש לנו, הן מצד אחד כרוז, שמושך את האדם לאותו משהו לא נודע. ומצד שני, הן מאפשרות לאדם להביע משהו מבלי לבלבל אותו, להשתיק אותו או לבטל אותו, עם תענוג שעלול להתגלות, ואז האדם אבוד. אלא יש לראות את מצב החושך כמצב "מהודר", המוכן לנו להידור.

מהו שהאדם "מבטל את כל מציאות וישותו"?

האדם שנמצא עדיין ברצון להשיג ולהרגיש ולקבוע, מבטל את עצמו כלפי החושך ומוכן לעבוד בתנאים האלה, כדי להגיע בתוך החושך הזה לעבוד, כאילו שהוא אור.

החושך הוא לא חושך. הוא התגלות של יחס סלקטיבי, מיוחד, שונה, בין כלים דהשפעה לכלים דקבלה. זאת אומרת, החושך מורגש בכלים דקבלה. ואם האדם עובר לכלים דהשפעה, הוא לא מרגיש חושך, אלא אור. החושך שהוא מרגיש, מראה לאדם, עד כמה הוא נמצא בכלים דקבלה. ואם הוא עובר לצד השני, הופך אותם הכלים, אז הוא דרכם מתחיל להתייחס אחרת, ומגלה שזה לא חושך.

זאת אומרת, הבורא בתדר מסוים, ביחס מסוים, מראה מה הוא לא אוהב. הוא מראה לאדם שבדרך שהוא בא אליו, יש דרך אחת שידחה אותו, ודרך שנייה שיקבל אותו. כך הבורא מלמד את האדם, שהגישה שלו איננה טובה. ועליו לעזוב את הכלים שלו, את היחס שלו, ולנסות יחס אחר.

"ולכאורה נראה הטענה של "מי" הוא טענה שכלית, שמדרך העולם הוא, שאומרים למי שהוא לך תעבוד אצלו, האדם שואל אצל מי. לכן כשהגוף טוען "מי ה', אשר אשמע בקולו", הוא טענה שכלית. אלא לפי הכלל, שהשכל אינו עצם בפני עצמו, אלא שהוא בחינת מראה, ממה שנמצא בהחושים, מתראה כך בהשכל, שזה סוד "ובני דן חושים". כלומר, שהשכל אינו דן אלא לפי מה שהחושים נותנים לו לעיין ולהמציא איזה המצאות ותחבולות, שיתאים לתביעות החושים. כלומר, מה שהחושים תובעים, השכל משתדל להמציא להם את מבוקשם, אולם השכל לפי עצמו אין לו שום צורך עבור עצמו, לאיזה תביעה שהוא. לכן, אם נמצא בהחושים תביעות של השפעה, אז השכל עובד לפי קוי השפעה, ואין השכל שואל שאלות, היות כי הוא רק משמש את החושים.

והשכל דומה, לאדם המסתכל במראה לראות אם הוא מלוכלך, וכל המקומות שהמראה, מראה לו שהוא מלוכלך הוא הולך להתרחץ, ולנקות, היות שהמראה הראה לו שיש בפניו של אדם דברים מכוערים וצריכים לנקותם. אולם, הדבר הקשה ביותר הוא, לדעת מה נקרא דבר מכוער, אם הרצון לקבל כלומר מה שהגוף דורש לעשות הכל רק לתועלת עצמו, או הרצון להשפיע הוא דבר מכוער שאין הגוף יכול לסבול אותו. וזה אינו השכל יכול לברר, כדוגמת המראה שאינו יכול לומר מהו מכוער ומהו יופי, אלא זה תלוי הכל בהחושים, שרק החושים הם קובעים את זה.

לכן כשהאדם מרגיל את עצמו לעבוד על דרך הכפיה, לעבוד בבחינת השפעה, אז גם השכל פועל לפי קוי השפעה, ואז אין שום מציאות שישאל השכל שאלת "מי", בזמן שהחושים כבר התרגלו לעבוד בבחינת השפעה. כלומר שאין החושים שואלים אז שאלת "מה העבודה הזאת", מטעם שכבר הם עובדים בעמ"נ להשפיע, וממילא אין השכל שואל שאלת "מי". נמצא, שעיקר עבודה הוא בה"מה העבודה הזאת לכם". ומה שהאדם שומע שהגוף כן שואל שאלת "מי", זהו מטעם שאין הגוף רוצה להשפיל עצמו כל כך, לכן הוא שואל שאלת "מי", שנראה כמו ששואל טענה שכלית, אבל האמת הוא כנ"ל, שעיקר העבודה היא בה"מה"."

האדם לא יכול להודות כלפי עצמו, שהוא פועל רק לפי תענוגים וחוסר תענוגים. נראה לנו, שאם הייתה לנו הידיעה הזאת בשכל, והיינו עושים את החשבונות יותר נכון כלפי האמת, אז לפי זה היינו פועלים. כאילו השכל אצל האדם, הוא הקובע את צעדיו ומעשיו, ולא הרגש. אבל זו שטות לחשוב כך. כי האדם פועל רק כדי למלא את עצמו בתענוג והרגשה טובה. והתענוג בלבד, הוא שקובע את כל הגשמיות שלו.

ופעולות שכליות, הן נמצאות למעלה מהרגשה, רק באמונה למעלה מהדעת. רק עם "החסדים", עם "אור דחסדים", עם "תכונת הבינה", שהאדם רוכש מעל המחסום. אבל במצבנו הנוכחי, האדם קובע הכל לפי המילוי בתוך הכרס. ולכן, אל לו לאדם לבלבל את עצמו, שאם היה מבין, אז היה עושה אחרת. כי שום דבר לא היה עוזר, הוא בכל זאת היה פועל רק לפי התענוגים.

ולכן החשבונות שלנו, הם כולם נעשים ללא הבנת עצמנו וללא הבנת האחרים. ולאדם אין ברירה אחרת, אלא ללכת לפי דעת החברה. ולהשתדל שהחברה תרומם את ה"הידור" הזה של ההשפעה. כי רק אם רוכשים את תכונת ההשפעה, אז מגיעים לשכל ולבירור ולמעשים, שהם למעלה ממה שממלא את הכרס.

מהי "שמחה"?

שמחה היא תוצאה. מדובר תמיד על התפעלות בכלים או חיובית או שלילית. הכלי יכול להיות מתוכנת לפי שמרגיש, מה שיש בו מטבעו. זאת אומרת, כמה טוב לו לפי מה שהוא. אבל ניתן להוסיף לו על ידי חינוך או הרגל, יכולת להנות מעוד סוגי תענוגים, שמתחנך לפיהם, או מרגיל את עצמו אליהם. שהם כולם נעשים לו "טבע שני", זאת אומרת, תוספת לטבע. כך נוצר באדם מגוון מסוים של התפעלויות פנימיות, שבהן הוא מרגיש תענוג. ואז כנגדו באים לו הייסורים, זה כנגד זה. משהו שנותן לו ייסורים, וכנגדם נותן לו תענוג.

ו"שמחה" נקרא, יכולת להגיע למילוי, שהאדם מרגיש בו לא רק מילוי, אלא חית. "חיות" נקרא הרגשת מקור החיים. לא הרגשת הבורא, אלא הרגשה שמחייה את עצמו על ידו. מילוי בדרגה פנימית יותר, בהרגשה פנימית יותר, שהיא קשורה למטרה. אבל מטרה שיכולה להיות גם גשמית ואגואיסטית. אלא השמחה הזאת קשורה לייחוד. היא תוצאה מכך, שהאדם נפרד היה ממקור האהבה, הרגיש שנאה, ריחוק ודחייה ממנו, ואז לאט לאט מתקרב אליו מתוך אהבה, ועל ידי התקרבות אליו וחיבוק עימו, הוא מגיע לאהבה הדדית. ואז, כל השלבים הקודמים שמתגלים מהשלילי ביותר ועד החיובי ביותר, כולם יחד הם מביאים לאדם הרגשת השמחה.

ואותם השלבים על האדם לעבור כלפי החברים וכלפי הקבוצה. אי אפשר להגיע לאהבת חברים, אם האדם לא הרגיש קודם שנאה כלפיהם, דחייה מהם, שלא רוצה אותם ובועט בהם. אבל אם מעלה חשיבות ועושה בירור, זה מביא אותו ליחס הנכון, ומתגלה בו כל נפח הכלי. כמו שמתואר בקבלה, מה קורה כשמתחילים לעלות ממצב כנגדו.

איך האדם יכול לראות את עצמו במראה?

אין אדם שמוכן להסתכל במראה. האדם הרגיל ברחוב לא מוכן לקבל קביעה חיצונית שהוא אגואיסט, גאוותן או רשע. מדוע? כי הוא לא גילה את העובדות האלה בעצמו. ולמה איננו מגלה? כי האדם מגלה בתוך הכלי שלו, רק מה שהוא מסוגל לסבול. ותכונות רעות הוא לא יכול לגלות. אלא, בהתאם לרמת התפתחותו, מתגלה לו שיש בו דברים רעים. אבל הם מתגלים בפניו, מפני שיש לו הכנה לסבול אותם. ואז הוא מתקן אותם, אם מצדיק. או לא מתקן אותם, אם מרשיע.

האנשים שמתקנים את עצמם כדי להיכנס לרוחניות. באותה מידה שהם מכינים את עצמם, ומכינים את סביבתם כתמיכה, מתגלה בהם הרגשה רעה על עצמם, והיכולת לסבול אותה. אפילו אם נדמה להם שאינם מסוגלים, ומה שמתגלה שורף אותם מבפנים. אבל יש להם יכולת לסבול את גילוי הרע. אלא העיקר היא הבחירה, מה בוחרים לעשות עם ההרגשה הרעה. או נהנים ממנה כמין מזוכיזם, שנהנה מעצמו כמרשיע. או הופכים אותה לאמצעי, כקרש קפיצה לתיקונים.

הכל תלוי גם עד כמה החברה מכינה את האדם. ועד כמה האדם מכין את עצמו על ידי החברה. כל מצב נוכחי שמתגלה לאדם, לא חשוב אם טוב או רע או בינוני, לעת עתה האדם לא מסוגל לעשות דבר, אלא רק לפי הכנה קודמת. ההכנה הקודמת מתגלה במצב הנוכחי כ"אדם וסביבה" - מצע ודרכי התפתחות המצע, סביבה ודרכי התפתחות הסביבה. כתוצאה משניהם בצורה מחויבת, החלטית ואוטומטית, ללא תלות במאומה, כבר מובן מה האדם יעשה.

איך שהאדם מכין את עצמו - עצמו כלפי סביבה וסביבה כלפי עצמו - בכך תלוי מה יהיה איתו ברגע הבא. איזה רשימו יתגלה ואיך הוא יגיב כלפיו. ואם לא היה כך, לא היתה לנו בחירה. אי אפשר באותו רגע גם לעשות חשבון, גם לחרוץ משפט וגם לעשות מעשה. באותו רגע אין בידינו כלום. אם באותו רגע שמתגלה, האדם מבין ויודע וקובע ויכול כביכול לשנות משהו, הוא נקרא "מריונטה". הוא כמו בובה על חוט שמופעלת למטה בצורה מוחלטת. אלא מפני שהאדם יכול להכין את עצמו לרגע הבא, רק מפני שיש לו את היכולת הזאת, יש לו בחירה.

הבחירה של האדם, היא להכין את עצמו לרגע הבא. ברגע הנוכחי אין לו יותר מה לעשות, כי הוא כבר התממש. לכן יש לנו בעיה להבין היכן מקום הבחירה של האדם. לא מבינים איך יכול להיות שהכל מלמעלה, בידי שמים, ובכל זאת תלוי בבחירת האדם. איך בבוקר אומרים "אם אין אני לי מי לי" ובערב "אין עוד מלבדו". אבל זוהי בדיוק הבחירה. ההכנה לפני הרגע הבא. וזה נקרא "אם אין אני לי מי לי". אבל אחרי המעשה, על הרגע הנוכחי, אין בחירה. אלא רק "אין עוד מלבדו".

איך למטה ממחסום אפשר להעלות את חשיבות ההשפעה?

רק על ידי החברה. אבל גם החברה נמצאת למטה ממחסום, אז מהיכן תהיה בחברה חשיבות להשפעה? מאחד לשני. איך האדם מאמין לכל מה שמוכרים לו ברחוב? האחרים יכולים לחייב אותו בכל דבר שהם רוצים, כי האדם מכור בידי החברה. ואין לו מה לעשות, כי כך הוא בנוי. כולנו אותה מערכת של אדם הראשון, וכל אחד תלוי בכל הנשמות. ואם האדם תלוי בכל הנשמות, אז אין לו ברירה, אם הוא רוצה או לא, הוא תלוי בכל האחרים.

מזה נובע שגם בעולם הזה, יכולים לבוא לאדם אלף איש ולהתחיל לבלבל אותו ולהשפיע עליו. כי דעתם עליו חשובה לו מאוד. הוא מוכן לעבוד רק כדי שיחשבו עליו טוב בחברה, רק כדי להתגאות בעיני החברה. אלא צריכים להשתמש נכון בנסיבות האלה, בהכנות הללו, באותם אמצעים שעומדים לרשותנו. לראות את התלות בחברה, כהכנה טובה שהבורא עשה לנו. אבל תלוי באיזו חברה. מה החברה רוצה, מה היא משפיעה, מה היא דורשת מהאדם. ולכן בעניין חשיבות ההשפעה, צריך רק לבקש מאותם אנשים שסובבים אותנו, להתחיל לעבוד עלינו ולשקר שרוחניות זה טוב, אפילו שהם לא יודעים אם זה טוב.

בדומה לסיפור על אותו מקובל גדול, שהיה משלם לכלייזמרים שינגנו לו. טענה אשתו: "בשביל מה אתה משלם להם, הרי אין הפרוטה מצויה בבית?" השיב לה: "בלי הניגון שלהם, אינני יכול להתעורר לעבודת ה'". הקשתה ואמרה: "אבל הם שתיינים שלא יודעים כלום, בקושי לנגן כמה ניגונים". ענה לה: "לא איכפת לי מי הם, אני רק מתפעל מהניגון שלהם". כלומר, לא חשוב מהי החברה. אלא החוק הזה של תלות בחברה, שנובע ממערכת דאדם הראשון, יש להשתמש בו כדי להעלות את חשיבות ההשפעה.

מה זה "להכין סביבה"?

האדם צריך להכין לעצמו סביבה, שתשפיע עליו מה שהוא חושב, שחשוב בשבילו בחיים. לו עצמו אין כוחות להגיע למשהו גדול. היום שלו מתבזבז בין כאן לשם על אלף ואחד דברים. המחשבות שלו מתרוצצות לאלף ואחד כיוונים מה כן ומה לא. ואיך הוא יחייב את עצמו להיות נעול על מטרה אחת? חברה יכולה לעשות לו שטיפת מוח, שיהיה דרוך כל הזמן לקראת המטרה.

והוא, שמבין את חולשתו, ורואה את הבלבול שלו, ויודע שבין כך ובין כך על האדם להתייגע בעולם הזה, צריך להחליט אם הוא ממשיך להתייגע בלי שום תועלת, וחוזר בגלגול הבא לאותו מצב כמו שהיה, או שהוא הולך להוציא פירות יפים, וכבר במהלך הגלגול הזה להגיע למשהו. ואם האדם מחליט לעצמו שעליו להגיע למשהו, אז הוא הולך לחברה ודואג לדרוש מהחברים שישפיעו עליו. תוך שהוא שואל ומברר מה הם רוצים ממנו.

ואף מוכן לשכור אנשי מקצוע, שיפיצו לו את חשיבות ההשפעה. כמו שאומר בעל הסולם. אנשים שאינם יודעים דבר על רוחניות, אלא רק ניחנים בכישרון לנאום יפה, ולגרום לכולם התפעלות עד סף דמעות. שיבואו ויספרו לו על חשיבות הרוחניות והבורא, ויגרמו לו לעבוד ביתר התפעלות. אמנם הכל מתחיל מאיזה שקר. אבל השקר הזה יגרום לו התפעלות מהאמת. כך צריכה להיות עבודתו של האדם. להשפיע על עצמו דרך החברה שתקבע את הבחירה שלו. אלה מקומות הבחירה של האדם.

ממה נובע הקושי לקבל גדלות תכונת ההשפעה?

אם האדם לא מרגיש שהוא מקבל מהחברה גדלות תכונת ההשפעה, יש לכך שתי סיבות:

א - האדם לא מכניע את עצמו כלפי החברה.

ב - החברה לא מדברת ולא מספרת ולא משפיעה לו את השמועה הזאת.

שני התנאים האלה הכרחיים. האדם צריך לרצות להכניע את עצמו כדי לקבל השפעה מהחברה. אחרת הוא יותר גדול מהם ולא יכול לקבל מקטן. אלא חייב להיות קטן כדי לקבל מגדול, להיות פחות מהחברה. כי לפי כמה אפסים שיש לו פחות מהחברים (אפס נקודה אפס, אפס, אפס, אפס.. אחד), במידה הזאת הוא מתפעל מהם.

אם האדם לא עושה מספיק את עבודת ההכנעה שלו כלפי החברה, או החברה לא עושה עליו את העבודה, שהיא גדולה וחזקה ויש לה מסר חשוב ומיוחד, אז יש קושי להגדיל את חשיבות תכונת ההשפעה. אבל אם השמועה הזאת היתה עוברת בחברה, לא היה בכוחו של איש לעזוב ולברוח.

ולמה עוזבים? כי החברה מראה לאדם שאין בה כלום. אם היתה בחברה גאווה "ויגבה לבו בדרכי ה'", חשיבות ברורה ובוערת כלפי השפעה, איש לא היה יכול לעזוב אותה. אבל אי האכפתיות של החברה, מגרשת את האנשים.

האם בכוחו של האדם להכניע את עצמו כלפי החברה?

ההכנעה היא עבודה הדדית. אדם כלפי חברה וחברה כלפי אדם. אבל חברה יכולה לחייב את האדם שבא אליה, לשבת ולשמוע על חשיבות ההשפעה גם בלי שהוא מבין משהו. בדומה לחתול שיושב לרגלי מוסיקאי שמנגן יצירה מוסיקלית. אלא בניגוד לו, האדם בא עם רצון, עם נקודה שבלב. ואז עם הרגישות הזאת בתוכו, הוא מתחיל להתפעל.

ולאחר שחדש מתחיל להתפעל, אז החברה מתחילה לחייב אותו להתכופף, לחייב אותו להשתתף, לחייב אותו לקבל עליו את מרותה. אבל תוך הסבר שכל זה הכרחי בשבילו, כדי להשיג את המטרה. כי מי שנכנס לחברה לא יודע דבר, אלא הכל צריך לקבל מהחברים. לכן כדאי להכין חוברת הסברה למתחיל, ואז בהכרח עובדים על חובתה של החברה כלפי כל אחד ואחד.

האם החברה יכולה לעזור לאדם להקטין את עצמו כלפי החברים?

החברה צריכה לשחק עם האגו של האדם, לתת לו דוגמאות ולעלות אצלו את חשיבות ההשפעה, כי "מתוך שלא לשמה בא לשמה". אם החברה מתחילה לכבד ולהרים לחיים, לכל מי שעושה מעצמו אפס, אז גם האדם מתחיל להתגאות שעשה מעצמו אפס. האגו שלו תומך במעשה הזה. איך זה יתכן? כי "מתוך שלא לשמה בא לשמה". מזה שעוסקים בכל מיני אפשרויות של השפעה בתוך החברה. כי באיזה מצב שלא נמצאים, יש בתוכו מצב עוד יותר פנימי.

אם מתחילים עם האגו לעסוק בהשפעה, בהשפלת עצמו, מתחילים לראות בהשפעה טעמים יותר פנימיים. שכדאי לאדם לעזוב את הסיבות הנוכחיות להיותו מושפל, ולקחת רק את ההשפלה עצמה, ולחדור עוד ועוד פנימה, מתוך השפלות. כי האור נמצא בפנים בתוך כל המעשים. כמו שבחינה א' נעשתה בחינה ב', לגלות עוד יותר פנימיות בתוך המצב. לכן זה נקרא "מלא לשמה בא לשמה", שלא מדרך הטבע. כי בדרך הטבע קיים רק המצב עצמו. אבל בפנים בתוכו כבר מוכן המצב הבא.

ואם האדם מגיע אליו, אז הוא מתחיל לראות, שכדאי לו לעבוד רק לשם המצב הזה. שרק להכניע את עצמו, זה בעצמו השכר. והוא לא צריך שכר להתגאות בהשפעה. אלא רק להיות בהשפעה, מבלי שאיש יידע, לא חשוב מה יקרה לו, זה בעצמו יהיה השכר. וכך הולך ומתגלה לו.

האם יש זכות קיום לחברה שאנשי חוששים מביקורת עצמית?

הדרך הקצרה והטובה ביותר להגיע למטרה, איננה ללכת בכפפות של משי זה עם זה. כי אז האדם משקר לעצמו ולאחרים וכלל לא נכנס עימם במגע. אלא חשוב להיות מוכן להימצא מעל לכל המוסכמות. כי ככל שהאנשים יתנערו מהתרבות הבהמית שלהם (שהיא עד כדי כך בהמית, שלא מבינים אפילו שנמצאים בבהמיות, אלא כמו שכתוב ב"זוהר": "משימים את עצמם כבני אדם"), כן ייטב.

בחברה האגואיסטית, התרבות הזאת שמתייחסים באדיבות ובנימוס אחד לשני, היא באה כדי להקל על החיים. ליצור חוקים וכללים מוסכמים שיאפשרו לכל אחד ואחד, למרות שהוא אגואיסט, להיכנס במגע עם השני בלי להרוג אותו. והחברה מכבדת את המוסכמות האלה, מפני שעל ידם יכולים להתקיים יחד, אחרת כולנו נאכל זה את זה. אבל אם מתחילים להעלות את החוקים האלה מעל כל העקרונות, זה לא טוב. כי החוקים האלה נועדו רק כדי שנוכל בתור אגואיסטים, לסבול את עצמנו ואת הזרים לנו.

מרגע שרוצים להיפטר מהאגו, צריך באותה מידה לנטוש את ההסכמות האלה, ששייכות לתרבות ששומרת על האגו, ולהתחיל לגלות את הרע. אבל לגלות אותו בצורה שמועילה, כלומר שמיד מתקנים אותו. ולכן קבוצה שבה החברים משקרים זה לזה באדיבות, בעדינות, בצורה דיפלומטית, איננה קבוצת חברים, אלא קשר כמו מועדון חברתי. כי "חברים" נקראים, רק אלה שמשתדלים להתחבר ביניהם בנקודות שבלב.

מאמר כ"ג: "אוהבי ה' שנאו רע"

שיחה מ-09.08.06

"בפסוק "אוהבי ה' שנאו רע, שומר נפשות חסידיו, מיד רשעים יצילם"." נאמר על אוהבי ה' כעובדה, שמי שמגיע לאהבת ה', יש לו שנאה להרע. ואז הוא מגיע לתפיסה שהבורא "שומר נפשות", כי האדם נעשה "חסיד", והבורא "מיד רשעים יצילם".

ולמה עלינו לדעת את כל העניינים הללו? כי אנחנו לא יודעים מיהו הבורא, הכוח העליון. באיזו צורה הוא קשור לטבע שלנו. איך אפשר לזהות אותו, לכוון את עצמנו לכיוונו. במה מתרחשת התפיסה שלנו בו. אם בלב או במוח, במעשים או במחשבות. כי אנו נמצאים בחושך בלי שום מושג על הכיוון מהיכן יבוא האור.

והמקובלים, שרוצים לעזור לנו להגיע למטרה, בכדי לכוון אותנו לכיוון הנכון, הם נותנים לנו עצות, שמקורן במערכת ההשגחה, בתוכנית של הבורא. כי המקובל, שמבצע פקודת הבורא, הוא חלק מאותה תוכנית. הבורא מתגלה דרך המקובלים, דרך חז"ל, שכך כתבו וכך אמרו. ולכן יש להתייחס לאימרות חכמים כעובדות, כרשימת תנאים, שאם משתדלים לקיים אותם, אז נכנסים לאותה תוכנית של התפתחות נכונה, המקרבת את האדם למטרה.

"ופירש, שלא מספיק בזה שהוא אוהב ה', שרוצה לזכות לדביקות ה', אלא שצריך להיות גם שונא את הרע." כי כידוע יש שני כוחות בטבע, כוח הבורא וכוח הנברא. כוח הנברא שהפוך מכוח הבורא, הוא נברא כהעתקה מהבורא, כחושך בתוך האור. ואז השפעת הבורא עלינו, מורגשת בנו (האדם הוא רק החלק המרגיש) בשני אופנים.

או כמשיכה לתענוגים, שמורגשת בנו כמשיכה קדימה, "לקראת". או כהרגשת הייסורים, שמורגשת באדם כדחיפה מאחורה. אבל המטרה היא אחת, גם בהשפעת התענוגים וגם בהשפעת הייסורים - לכוון את האדם, בצורה הקצרה והמועילה ביותר, נכון יותר למטרה. לכן לא מספיקה לנו משיכה קדימה, לזכות לדבקות ה'. אלא נדרש כוח נוסף שידחוף את האדם מאחור, משנאת הרע.

במאמר "חופש הבחירה" בעל הסולם מסביר, שאם האדם מניח ידו על ידית הכיסא, הוא יהיה מסוגל להעביר אותה לשולחן, רק בתנאי שהוא בטוח, עד כמה שיכול לדמיין לעצמו, שהפעולה הזאת לשים את היד על השולחן, משתלמת יותר ומביאה לו רווח גדול יותר, מהטרחה להעביר את היד מידית הכסא לשולחן. רק אם היא נראית לו משתלמת יותר, תהיה לו מוטיבציה ואנרגיה מספיקה להעביר את היד מהכסא לשולחן. ואחרת לא.

אלא לא די בכוח המשיכה לדבקות ה'. נדרש מהאדם גם מספיק כוח סבל, כדי שירצה לעזוב את מצבו הנוכחי, ולעבור למצב מתקדם יותר. לכן צריך לראות בייסורים שעוברים עלינו עזרה, כי על ידם נדחפים כל פעם לעזוב את המצב הנוכחי ולהתקדם. ובעל הסולם אומר, שצריך להגיע ל"שנאו רע". זאת אומרת, צריכה להיות ממש שנאה למצב הנוכחי, כדי לעזוב אותו ולעשות צעד קדימה.

האם זה אומר שהכוח השלילי נשאר באדם לתמיד?

בעל הסולם מסביר בצורה כללית, איך עובדים עם כוח הטוב, עם המשיכה, כנגד כוח הרע, כוח הדחייה. שצריך לפתח משיכה מרבית קדימה, ולהרגיש בצורה מכסימלית עד כמה המצב הנוכחי הוא שנוא. אבל בעבודה מתקדמת לאחר המחסום, משתמשים בכוח השלילי הזה גם בצורה הפוכה, כדי להפוך את העביות הזאת לכוח חיובי. ועל אותם מצבים של עיבור, יניקה, מוחין, הוא לא מדבר. אלא אומר רק בכללות, שהאדם יכול להתקדם במצב, שיש בו "אוהבי ה'" כנגד "שנאו רע" - דחייה מאחור כנגד משיכה קדימה.

"וענין שנאה מתבטא בזה, שהוא שונא את הרע, הנקרא "רצון לקבל". והוא רואה, שאין לו שום עצה להפטר ממנו. ויחד עם זה הוא לא רוצה להשלים עם המצב." אבל לשנוא דווקא את הרצון לקבל. ולא אותה הרגשה רעה, שרע לו עקב הרצון לקבל, ואז רוצה להיפטר מהרע. אלא לשנוא את הסיבה להרגשה. זאת אומרת, ההרגשה יכולה להיות טובה ונעימה לרצון לקבל. אלא האדם מזהה שנמצא בתוכו רצון לקבל. ואז נעשה לו רע עד כדי כך, שהוא שונא אותו. וכך נדחה (מסתלק) ממנו.

"והוא מרגיש את ההפסדות, מה שהרע גורם לו. וגם רואה את האמת, שהאדם מצד עצמו אין בכוחו לבטל את הרע, היות שזהו כוח טבעי מצד השם יתברך, שהטביע בהאדם את הרצון לקבל." אם האדם מגלה גם את הסיבה לרצון לקבל, אז הרצון לקבל עצמו נקבע אצלו כרע. הרצון לקבל איננו יכול להצטייר בנו כרע, כי הוא בדרך כלל מביא לנו דברים טובים. אבל אם האדם כנגד המשיכה שיש לו לאהבת ה', מזהה מה מפריע לו להגיע לאהבת ה', בדיוק כנגד זה מתגלה בו הרצון לקבל. ולא ההפך, ולא כנגד משהו צדדי בכלל ואחר, שרע לו מכל מיני מצבים, או נגרמת לו פגיעה במשהו. אלא רק אם האדם נעול להגיע לאהבת ה', אז כנגד זה הוא מגלה מה מפריע לו.

ואותו "מפריע לו", איננו גורם לו נזק בשום עניין אחר מלבד להגיע לאהבת ה', זאת אומרת, להיות בתכונת ההשפעה בלבד. ואז האדם מזהה את הגורם המפריע ברצון לקבל שלו, ומזהה אותו כשונא שלו. זאת אומרת, מגיע להבחנות שנמצאות מעל הטבע הגשמי. ויחד עם זה מגלה שהבורא, הוא שגורם לו את כל זה בכוונה. כדי שיחבר יחד את שני הכוחות הללו, כוח המשיכה לאהבת ה' וכוח הדחייה ממה שמפריע לאהבת ה', מאותו רצון לקבל. אחרת לא יתגלה בו מה שמוגדר בחוכמת הקבלה כ"רצון לקבל". שאיננו סתם האגו, שהאדם רוצה איזה משהו. אלא אותו רצון שמפריע לדבקות בבורא.

ואם שניהם מתגלים זה כנגד זה עד כדי כך, שהאדם רוצה לבטל את הרצון לקבל שלו, אז הוא רואה שמצד עצמו איננו מסוגל לבטלו. מה שמקנה לאדם יכולת נוספת להידבק בבורא, אבל מכניס אותו לעבודה של בלבולים והבחנות. עד שהוא מגלה, שמצד הטבע הוא איננו מסוגל לבטל אותו. והבורא סידר לו כל זאת בכוונה, כדי שלא יהיה בידו להתגבר בעצמו. כמו במשל של בעל הסולם, על בן המלך שלוקח מגן וחרב ועושה לעצמו מלחמה. אלא שיאלץ לאחר כל הבירורים לפנות לבורא, ולקבל ממנו שכל וכוח, ויעשה ראוי להיות כמוהו. כמו במשל על בן המלך שיושב במרתף החשוך, עד שיום אחד נגלים לו כל אוצרות המלך.

"אזי הפסוק מודיע לנו, מה שיש ביד האדם לעשות. היינו לשנוא את הרע. ועל ידי זה ה' ישמור לו מהרע הזה, כמו שכתוב "שומר נפשות חסידיו". ומהו השמירה? - "ומיד רשעים יצילם". ואז, כיון שיש לו איזה מגע עם ה', יהיה המגע הכי קטנטנה, אזי הוא כבר איש מוצלח." מוצלח בכך, שעל פני כל הכוחות והתנאים שהתגלו במצב, הגיע למידה מסוימת של דבקות עם הבורא.

מה צריך לעשות כדי לממש כל מצב?

בעל הסולם איננו מפרט את כל התהליך שהאדם עובר בכל מצב. אלא בכל המאמרים האלה הוא נותן איזו צורה, תמונת מצב, מעמד מסוים, מקרה, שצריך לבדוק ולראות איך לזהות בהם נכון את היוצרות. מיהו הבורא ואיך לזהות אותו. מיהו הכוח שעומד כנגדו, הנקרא "רצון לקבל". איך בדיוק להתייחס למשיכה לבורא, כתענוגים או כדי להשפיע לו. מה זה נקרא "להשפיע לו". האם הרע צריך להתגלות כיצר הרע מאחורה, כדי לזהות שהולכים לקראת המשפיע, או עדיף מקדימה.

בזמן ששרויים במצבים האלה, שבעל הסולם מתאר, נמצאים בבירורים פנימיים. ואי אפשר לברר זה בלי זה. לכן בככל לא מרגישים, שגם עכשיו אנו שרויים במצב אין סוף. ומה מפריע לנו לברר שהוא אין סוף? דווקא המצב ההפוך. שלא נגלה בנו רצון לקבל בצורה כזאת, שנוכל לעמוד עליו ומתוכו לזהות משהו כנגדו, "כיתרון אור מתוך חושך". אין לנו את החושך, שממנו נוכל להרגיש את האור. אלא בכל מאמרי "שמעתי", בעל הסולם מלמד אותנו, איך לזהות את האור על פני החושך.

מהי עבודת האגו שמכוונת את האדם לדבקות?

לאגו יש צורות שונות. והאדם צריך מכל מיני מצבים של הפרעות, לבחור את הצורה המדויקת שמהווה את היסוד של ההפרעה, ומתוכה ללכת קדימה לקראת הדבקות. כי "רע" אפשר לקרוא לאלף ואחת צורות סביבנו. אבל רק אם האדם מברר לעצמו, מה בדיוק מפריע בתוכו להגיע לאהבת ה', לאותה מידה קטנה של השפעה, של "להידמות לו" במשהו, כמה שמסוגל לתאר אותם לעצמו, אז מה שעומד כנגד זה ומפריע לו באותו רגע, אותו הוא מזהה ומברר כרע, כהפרעה ממשית. ולא כל יתר הדברים. אלא אותו רע, שיכול להתגלות באדם דווקא כתענוג או כדברים טובים, שמסתירים לו את נקודת ההסתכלות כלפי ההשפעה, או את ההרגשה של ההשפעה. אבל לגלות את הרע ולשנוא אותו, זהו עניין גדול, שמסוגלים לעשות רק כנגד האור. לכן לא יכול להיות "אוהבי ה'" בלי "שנאו רע", שהם מתפתחים באדם זה על ידי זה, בצורה הדדית, מתוך היגיעה.

מהו "מיד רשעים יצילם"?

"מיד רשעים יצילם" יכול להיות, שהבורא מגלה לאדם יותר ויותר רע, ואז האדם שונא את הרע הזה, עד כדי כך שהוא צועק. "צועק" הכוונה, שיש לו רצון כל כך גדול להיפטר מהרע, שאז ההצלה הזאת קורת לו. כי הרצון להיפטר מהרע יכול להתבטא בכמה אופנים. או שהאדם נשרף מבושה, שאז ישנה השאלה, האם זה בא מטעם האגו והרצון לקבל. או שהוא כבר מבין מהי השפעה ורוצה להתכלל בה. אבל גם הרצון להתכלל בהשפעה יכול להיות משיכה לתענוגים, להיות מעל הרצון לקבל, כדי להרגיש שהוא נפטר מהבעיות הגשמיות, כולל אפילו מהיגיעה של עובד ה'.

"מיד רשעים יצילם" הוא פתרון שיכול להיות בכמה אופנים. אבל הוא תלוי במצב שבו האדם נמצא. אם הוא עובר עיבור, יניקה, מוחין, במה היא ההצלה כבר תלוי במצב, עד כמה שהוא מברר מה קורה, ועד כמה שהוא מזדהה עם הבורא. וההצלה שבינתיים אפשר לדבר עליה היא, שהבורא לפי היגיעה, לפי "יגעתי ומצאתי", מראה לאדם את יעילותה וחשיבותה של ההשפעה בצורה כזאת, שהוא מתנתק מהמחשבות לעצמו. ואז נדבק לבורא. אבל תלוי על פני איזה אגו, איזה רצון, קורת ההצלה. או על פני רצון קטן במצב של עובר, שהאדם רק מתנתק מהרצון. או שהוא מתחיל לעבוד עם הרצון הזה בקטנות, או שהוא נמצא בגדלות. כי ישנם מצבים רבים של "מיד רשעים יצילם".

"ובאמת, ענין הרע נשאר קיים ומשמש בבחינת אחוריים להפרצוף." אפילו שמצמצמים את הרע ומתנתקים מהרע. רק בינתיים לא מרגישים אותו, ונשארים כמו שמסופר על אדם הראשון, שלא הרגיש שיש לו אותה תוספת של הכלים דקבלה. "וזהו רק ע"י תיקון האדם. שבזה שהוא שונא את הרע באמת גמור, על ידי זה מתתקן לבחינת אחוריים.

וענין השנאה נובע מטעם, שאם האדם רוצה לזכות לדביקות השם ית'," להשפעה ללא שום פניה לעצמו, "אזי נוהג את המנהג שיש בין חבירים וידידים. זאת אומרת, שאם שני אנשים באים לידי הכרה, שכל אחד מהן שונא מה שחבירו שונא, ואוהב את מה ומי שחבירו אוהב. אז הם באים לידי התחברות תמידית, בחינת יתד שלא תמוט לעולם."

האדם מתחיל לגלות שכוח הרע, שהיה בו כנגד אהבת ה', איננו כוח הרע. אלא באמצעותו הבורא מראה לו מה שהוא לא אוהב. כי חלק מביטוי של אהבה ביניהם, הוא לאהוב מה שהבורא אוהב, ולשנוא מה שהוא שונא. ולמה לא די לאהוב מה שהבורא אוהב, לאהוב את ההשפעה, אלא צריך לעבור את שניהם? כי עבודת האדם היא דווקא על פני הכלים דקבלה.

ולכן רק ביחס נכון כלפי כלים דקבלה, האדם בונה את האהבה שלו. למה? כי אם הוא לא עובד עם הכלים דקבלה, אין לו במה להביע את האהבה. האדם יכול להתנתק מהכלים דקבלה, אבל אז לא נקרא שהוא מביע את האהבה, כי התנתק מהם בגלל ששונא את טבע הקבלה. אמנם זה מראה שהוא אוהב את הבורא, כי שונא מה שבורא שונא. אבל הביטוי של האהבה, הוא רק נתינה. ואין לה ביטוי אחר.

אלא, מסביר בעל הסולם (מאמרים "מתן תורה", "הערבות" ו"השלום"), השפעה היא פעולה הבאה כתוצאה מאהבה. וכך יוצא, שהאדם יכול להביע את האהבה שלו לבורא, רק אם הוא עובד עם הכלים דקבלה שלו בעל מנת להשפיע. זאת אומרת, שומר על שימוש נכון בכלים דקבלה, מתוך הבנה עמוקה שהבורא הכין אותם בכוונה, כדי לאפשר לאדם לממש את האהבה.

למה לפני השנאה להרע צריך קודם להשתדל באהבה?

מקודם צריך לבוא לאהבה, כי האדם לא מזהה את הכלים שלו רעים. הוא בכלל לא מזהה, מה הם הכלים שאיתם עליו לעבוד. הוא חושב שהאגו הנוכחי שלו הוא רע. אבל האגו הזה איננו הרע. כי הוא בכלל לא נמצא כנגד הבורא. אלא רק מעל המחסום, שם נמצאות "קליפות", כלים גדולים שהם נגד הבורא. אז איך האדם יוכל לזהות מה מפריע לו? הוא חושב שהשכל עוזר. שעוזר כמה שיותר לדעת או לשלוט בעניינים, ואולי אפילו לתת לקבוצה ולהפצה. אבל הוא לא יודע. אין לו הבחנות ברורות. ולכן על האדם לעשות פעולות כמו במשחק, כאילו שהוא נמצא באהבה ובערבות.

ובעל הסולם מסביר ("מאמר לסיום הזוהר"), שניתנת לאדם קבוצה, ספרים ורב, כדי שיבנה בתוך הסיטואציה הזאת, מודל רוחני שיבטא את הרצון שלו להיות ברוחניות. בדומה לילדים שמשחקים במשחק קבוצתי. אבל מתוך רצון שאותו משחק יבוא לידי ביטוי אמיתי. ומתוך אמונה בדברי חז"ל, שהמקובלים נתנו לנו עצות נכונות. כדי שנבטא בכך את המוטל עלינו הנקרא "יגעתי מצאתי", כי אין לנו ברירה אחרת. אלא נתנו לנו את העולם הזה, כדי שבו האדם יבנה, מה שנדמה לו כעולם הרוחני.

ולכן אהבה, אהבת חברים, היא הביטוי היחיד לרצון שלנו, להגיע לאותו מצב עם הבורא. היא מראה לו עד כמה רוצים אנו להגיע אליו. בכך שכל אחד מוכן לשבור את עצמו, ולהתייגע ביחסים עם החברים, שהם בעצם שנואים עליו, אם הוא מגלה נכון. כי אין לנו שום קשר לאהבה כזאת ושום נטייה להתחברות כזאת. לכן כתוב: "מאהבת הבריות לאהבת ה'". שאהבת החברים היא האמצעי הבטוח להביא את האדם לאהבת ה'. כי אין מודל אחר לפנינו, שהכין לנו הבורא, מלבד הקבוצה. רק בה האדם יכול לעבוד ולראות את הסלידות שלו, את כל הנטיות האמיתיות שלו, את כל היחסים, את כל התכונות ואת כל ההבחנות.

בקבוצה מתחילים מאהבה. ואז כנגד הפעולות האלה, האדם מרגיש מה מפריע לו. ובדיוק מה שמפריע לו להתחבר עם האחרים, לאהוב אותם, לאהוב את המטרה שהם מציירים לו, ולא מה שהוא מצייר לעצמו, כי לעצמו האדם אף פעם לא יכול לצייר את המטרה האמיתית, אלא מה שהוא מגלה כמשהו משותף בינו לבין החברים, מה שמתגלה על גבי הקשר ביניהם, זהו בערך המודל, ההדמיה, של דמות הבורא. וכך יוצא, שמתחילים באהבה, וכנגד זה מגלים את הרע שמפריע לאהבה. אבל אם בכל זאת ממשיכים באותן הפעולות, אז מגלים את השנאה להרע. ואם אפשר לגלות אותה בחברה, אז זו כבר עזרה גדולה מלמעלה.

אם מתגלה בחברה שנאה להרע כנגד אהבת החברים, זו כבר חברה ממש מוצלחת. לא מן סתם בעל הסולם אומר: "אזי הוא כבר איש מוצלח". כי ההצלה האמיתית של האדם, זה הדחף לגלות את הרע, והנכונות לראות בחברה שלו, חברה שעוסקת בהשפעה, ואוהבים בה זה את זה כדי להגיע לדבקות בבורא, כתוצאה מאהבת החברים. ואם הוא רוצה להתכלל באהבה הזאת, ורואה עד כמה שהוא לא מסוגל להתחבר לעומת כל האחרים, אז לא מן הסתם זה נקרא "שומר נפשות חסידיו". כי מי שבאמת מוכן לגלות את הרע דרך אהבת החברים, אותו הבורא שומר. זאת אומרת, נותן לו להתקדם הלאה לכיוון הזה. ואז האדם לא שוכח, וכל פעם נמצא באותה נטייה.

האם "להרגיש רע" נקרא לשנוא את המצב שבו נמצאים?

האדם שמרגיש רע, איננו שונא את מצבו. אלא את התכונות שלו, שמתגלות כנגד האהבה. כי דווקא הן מפריעות לו באהבה. לכן נאמר: "באורך נראה אור". קודם צריך לקבל מעט הארה מלמעלה מה זה נקרא "אהבת הבורא". אותה אהבה הנקראת אהבת ההשפעה, תכונת הבינה. להרגיש בפנים מהי התכונה הזאת. ואז כנגד תכונת ההשפעה, האדם מגלה מה זה נקרא "רע". כי עד שלא מגיעה ההארה מלמעלה, אפשר על כל הדברים לומר שזה "רע", פרט לרע הזה. אבל רק כנגד אותה הארה, אפשר לגלות את הרע.

האם לאחר המחסום יש משמעות אחרת למה שכתוב?

אין טעם לדבר על לפני או אחרי המחסום. בשבילנו זה להתעסק בכל מיני פילוסופיות וספקולציות. צריך לדבר רק על מה שקשור לענייננו. כי לא איכפת לנו כל המדרגות, אלא איכפת לנו רק "אני", שהמאמר הזה מדבר "עלי" ועכשיו, ולא כל מיני מקרים תיאורטיים שאולי מתרחשים באיזה מקום בשמים.

מי שמקבל כך את החומר, נקרא שהמאמר הזה כתוב בשבילו, והוא לומד, וכדאי להסביר לו. אבל מי שמקבל את החומר בצורה תיאורטית, כאילו מדובר על איזו מדרגה לאחר המחסום או בין אח"פים וחזה דמשהו, אין טעם לדבר איתו על החומר. כי המאמרים האלה אינם כתובים להסביר אותם בציורים של מדרגות. אלא חייבים להלביש אותם על עצמנו.

מהי "תכונה"?

האדם לא יודע מה מפריע לו לאהוב את הבורא. אלא יש בו משהו שמפריע לו לאהוב אותו. ואיך הוא יידע מהו בדיוק? אפשר לתאר זאת, כמו אותה דוגמה גשמית שבעל הסולם נותן, על בחור כלפי בחורה. שיש בו משהו, שמפריע לו לאהוב אותה. היא ללא פגם. אבל משהו בו רואה בה פגם ולא יכול לאהוב אותה. וכך על האדם לאתר במה הוא רואה את הפגם. וכנגד זה להפנות אותו פגם כלפי עצמו. כי הבורא הוא כולו משפיע.

ואז האדם מגלה בתוכו, מה הוא בדיוק אותו רצון לקבל, שלא נותן לו ולא מאפשר לו, לאהוב את הבורא. כי "לאהוב את הבורא" נקרא לרצות לגמרי להתכלל בו, ולהיות בדיוק כמוהו, בכוונות, במחשבות וברגש. ואותו משהו שמפריע לנו להתכלל בו, אותו האדם מכנה "רע". כי ללא התכללות מלאה, זה לא נקרא אהבה. בעולם הזה אפשר להצהיר "אני אוהב", גם אם ישנם פגמים באהבה, כי זה בכל זאת נותן לאדם מידה מסוימת של תענוג ומילוי. אבל ברוחניות חייבת להיות אהבה מוחלטת. ואז לאחר בירורים רבים, הבורא מראה לאדם בדיוק מה בו שונא את הבורא. ולשונא הזה האדם קורא "רע".

מה האדם צריך לשנוא?

אין טעם לחשוב מה בדיוק צריך לשנוא. אלא לתת יגיעה מספיקה בלאהוב את הבורא, עד כמה שמסוגלים לחשוב על השפעה. ואז בדיוק כנגד זה יתגלה הכרת הרע, מה שמפריע לאהוב אותו. ואין טעם לחשוב על כל היתר. אלא כמו שבעל הסולם אומר: "אוהבי ה' שנאו רע". קודם לבצע את האחד, ואז כנגד זה יתגלה בנו השני. כי הטבע שלנו מתגלה כנגד האור שמאיר מלמעלה. רק "באורך נראה אור". ואי אפשר לזהותו אחרת.

אם לא משקיעים כל מה שמסוגלים באהבה ובהשפעה בקבוצה ובהפצה, לא יכול לבוא כנגד זה, אותו משהו שיתגלה כהפרעה. אבל אם מתחילים להשתתף בעשייה, אז מתגלות לאדם הפרעות. וההפרעות האלה פה ושם נותנות לו הבחנות כלפי האגו שלו וכלפי התכונות שבו, ובסופו של דבר מחדדות לו את המצב. אם האדם אוהב ורוצה את תכונת ההשפעה, אז כנגד זה מתגלה לו מה מפריע לו. אותו משהו חדש שלא ציפה לו. ולא התעסקות ברצון לקבל שיש בנו עכשיו, או ניסיונות להבדיל בין על מנת לקבל לעל מנת להשפיע.

בעל הסולם נותן במאמר הזה עצה איך לגלות את הרע. אחרת אפשר על אלף ואחד דברים להצביע שזה הרע, והם בכלל לא יהיו הרע. אנחנו חושבים שבכוחנו לתת הבחנות לרוחניות. אבל זה אפשרי רק על ידי הארת אור חכמה. רק במידה שהאור מאיר, ולפי איך שהוא מאיר. ולכן לא כדאי בכלל לדבר על הרע. לא לייסר את עצמנו על כלום, לא לסגל את עצמנו למשהו ולא לסגף את עצמנו בשום דבר. אלא כמו שכתוב: "לפי צערא אגרא". רק לתת יגיעה ולהתאמץ באהבת חברים, כדי להשיג את האוהב, להשיג את האהבה, את ההשפעה, את הנתינה.

וברע אין צורך להתעסק, כי האדם רק שוקע בו ואוכל את עצמו בלי תועלת. אלא הדרך היא כל הזמן להימשך לטוב, הנקרא "השפעה", "ייחוד", כדי להידבק בבורא. ולא להתפלש ברע בלי שום תועלת. אלא כשהוא מתגלה, לרצות שיתגלה רק לרגע קט, כדי לשנוא אותו מיד, לבטל אותו וללכת הלאה. כל הזמן להיות במשיכה קדימה ולהימשך לאור, לאהבה, להשפעה. בעל הסולם מחלק את היממה ואומר, שהאדם צריך עשרים ושלוש וחצי שעות להימצא בחיפוש אחר האהבה והנתינה. ורק חצי שעה ביום לתת מקום למחשבות "איפה אני?" "מה מפריע לי?" "למה אני לא נמצא בזה?".

אין שום ציווי בספרים, שהאדם צריך לחטט בתוך עצמו. אלא רק הקליפה מכריחה ודוחפת את האדם לאכול את עצמו, ולהיות בייאוש מכוחות עצמו. אבל להיות "מיואש מכוחותיו עצמו" צריך רק מתוך יגיעה. ואם נכנסים לייאוש ודיפרסיה, למוות, בלי יכולת לזוז, סימן שמתייאשים לפני היגיעה. כי בייאוש שבא כתוצאה מהיגיעה, מגיעים לייאוש טוב. שהאדם לא יכול בעצמו, ומיד באותה נקודה הוא מגלה, שהבורא יכול לעשות לו את זה. לכן צריך להתייגע רק בדחיפה קדימה, לקראת מרכז הקבוצה ואהבת החברים, להתגלת ההשפעה. היכן שהאדם יכול לראות בצורה ברורה, אם הוא עוסק באהבת הבורא או רק משלה את עצמו.

"לכן, מאחר שה' אוהב להשפיע, לכן גם התחתונים צריכים להסתגל לרצות אך להשפיע. וכמו כן ה' שונא להיות מקבל, דאיהו שלם בתכלית השלימות ואינו צריך לכלום, גם האדם צריך לשנוא את ענין הקבלה לעצמו."

הרצון הזה שמתגלה אצל מתחילים, שאוכלים את עצמם: "למה אין לי?", "למה הבורא לא עושה לי?", "למה הוא לא נותן לי?", זה אגו שהוא ממש קליפה. כי האהבה שמתגלה, אין לה שום גבול ושום הגבלה. רק צריך לרצות לאהוב אותו ולרצות לתת לו. אלא מה חסר? שהאדם מרגיש, שהוא לא מסוגל. אבל ברגע שהאדם רוצה את זה באמת, לא נראה לו יותר שהוא לא מסוגל, אלא נותנים לו את היכולת הזאת. כי אין שום מניעה כלפי הכיוון הנכון.

השביל הוא אמנם צר מאוד ומצריך להידחק בין נקיקי סלעים דוקרניים. אבל אין איש שיש לו חסימה באמצע הדרך. אלא ההליכה בדרך צרה כל כך, היא כדי לברר את כל הבעד והנגד. שמהם באה לאדם כל ההשכלה, איך לעבוד עם הטבע שלו, ואיך באמת אפשר לאהוב. כי אין תכונה בנו, שאי אפשר להשתמש בה כלפי המטרה.

מהי "חוסר יכולת להרגיש"?

"חוסר יכולת להרגיש" פירושו, שעדיין לא התגלו באדם מספיק יגיעות, כדי שירגיש את מה שאיננו מרגיש. כי כל כלי צריך להתברר מתוך התנגדות. מה זה "יגעתי ומצאתי"? דרך היגיעה האדם בונה קשר בין אור לכלי. כמו בעבודת חשמל. אם רוצים שמכשיר יאיר, צריך נגד שיצור התנגדות בין פלוס (חיובי) למינוס (שלילי). ואז על ההתנגדות הזאת מתבטאת עבודת החשמל, שמכשיר מאיר, או מחמם, או מקרר. כך צריכה להיווצר ההתנגדות בין שני הכוחות האלה של השפעה וקבלה.

וההתנגדות הזאת היא באה מתוך העבודה שלנו. האדם חייב לייצר נגד למידה מספקת, שייווצר בו הפרש פוטנציאלים כזה, שתבוא בו הבנה, הרגשה, הבחנה, של זה כנגד זה. כי כל המצבים מתבטאים על הנגד שהאדם בונה מיגיעתו. ושני הקווים האלה של פלוס (חיובי) ומינוס (שלילי), הם יורדים מלמעלה. כוח הבורא וכוח הנברא כביכול. אבל שניהם הם כוח הבורא, אלא כוח קבלה וכוח השפעה. והאדם בונה ביניהם את ההבחנות שלו מהיגיעה. וההבחנות האלה הם הקו האמצעי. הקו האמצעי, הוא ההתנגדות, הנגד, כוח המסך.

ולכן, היגיעה היא עצם בניית הנשמה, היא החומר של הנשמה. יצירת העביות שלא היתה קודם. אין עביות בעולם אין סוף. מלמעלה למטה לא מתגלה עביות, אלא מתגלים יחסים, מערכת שאין בה עביות. העביות באה מהעולם הזה, כאשר האדם מתחיל להתייגע. הוא בונה את העביות מההתנגדות בין שני הכוחות האלה, שמכניס את עצמו ביניהם, כדי לברר "מי אני". כי באדם ישנה רק נקודת "האני", ועליה הוא כל פעם מוסיף משני הצדדים "בשר", עביות. וההתקדמות שלו היא דיסקרטית והדרגתית. כל פעם שהוא מגיע למידת יגיעה מסוימת, הנקראת "סאת היגיעה", מתגלה לו משהו. אבל הוא שוב ושוב מצד לצד הולך ומתייגע בחושך.

העביות הזאת אנחנו בעצמנו בונים, כי מלמעלה היא לא נמצאת. כל הבריאה קיימת רק בפוטנציאל, רק בכוח ולא בפועל. אלא אם מתחילים להוסיף ולתת יגיעה, אז כמו בפיתוח סרט צילום, שמשרים אותו בנוזל כימי כדי לפתח את התמונות. כך אם אנחנו מבררים את הכוחות האלה בפועל, כלומר, על אותו חומר, על אותה העביות שמייצרים, אז הופכים לנגד הזה בין שני הכוחות, חיובי ושלילי כביכול, ימין ושמאל, כקו אמצעי, כשליש אמצעי דתפארת, שיש לאדם בחירה חופשית. וכך הכל מתחבר יחד ביגיעה הזאת.

במה היא היגיעה?

היגיעה היא לבחור בכל רגע את האמצעי הבטוח ביותר המביא למטרה, לא חשוב עד כמה הוא שנוא על האדם.

מהו לאהוב את החברים?

כמו שכתוב: "מאהבת הבריות לאהבת ה'". הבורא הציב לפנינו את המודל הזה, הנקרא "אהבת הבריות", כהזדמנות לשחק משחק, שבו יכולים (מסביר בעל הסולם בסוף "מאמר לסיום הזוהר"), מפני שנמצאים בין חברים, להביע את הרצונות, את הדחף, את היגיעה. ולזכות מהם לתגובה הולמת, שמבררת לאדם עד כמה הוא נמצא או לא נמצא כלפי המטרה. כי איתם (כמו גם עם הרב) הוא יכול להיות בכל מיני שינויי המצבים, ולצאת מכולם עם תגובה כלפיו ולהרוויח ביקורת.

ולכן בחברה, שיש בה אהבת חברים, אפשר ללמוד מה זה נקרא "נתינה", מה זה נקרא "לאהוב", מה זה נקרא "חשיבות המטרה", ומתוך זה להגיע לאהבת הבורא. כי אהבת הבורא עצמה דורשת החלטיות וקביעות, משהו בי שדומה לו ממש. ואילו עם החברים אפשר לשחק ב"כאילו", במשחק דמה, כאילו שרוצים להיות בהשפעה ונמצאים באהבה. אבל ה"כאילו" הזה מברר באדם כל מיני הבחנות פנימיות, שאיתם הוא אחר כך יכול להתחיל ולהתקרב ליחסים עם הבורא.

ואם עוסקים באהבת חברים, צריכים מלכתחילה לדעת שנמצאים בחברה, שמטרתה היא להגיע לאהבת ה'. אחרת יכולים להיות סתם חברה. כי גם חבורת פושעים מתעסקת באהבת חברים. כאשר הולכים לשדוד עוד מישהו, יש ביניהם חיבור ואחדות גדולה מאוד, שהאחד מוכן למות למען השני. לכן מלכתחילה החברה חייבת להיות מבוססת על שני העקרונות:

א - מטרתה להגיע לאהבת ה' (לא חשוב כמה החברים מבינים מה זה).

ב - בשביל המטרה הזאת להיות מוכנים לעסוק באהבת חברים.

מהי "אהבת חברים"?

"אהבת חברים" נקרא, לרצות להגיע למצב שהחבר חשוב לי יותר מעצמי. והיחס הזה אליו, הוא כמו היחס לבורא. כי אם מגיעים למידת האהבה, כותב בעל הסולם, אין הבדל את מי אוהבים, או את הבורא, או את החבר, כי שניהם מחוץ לאדם עצמו. ואם מגיעים לאהבת החבר, אז בדיוק באותה צורה שאוהבים את החבר, אוהבים את הבורא. זו אותה תכונה. מיהו הבורא? הבורא הוא תכונה, תכונת ההשפעה. הוא לא עצם שמזהים אותו כמו את החבר. אלא תכונה שמתלבשת בנו, לפי השתוות הצורה.

מה צריך לעשות בשביל לממש את אהבת החברים?

להקים חבורה כזאת, שכל אחד בה מבין, שאם הוא לא מגיע לאהבת חברים, הוא לא מממש את עצמו רוחנית ולא מגיע לאהבת הבורא. הוא צריך לראות שכלפיו זה מתגלה אותו דבר, וכלפיו זה מתבצע כך, שאין אחרת. ובעל הסולם אומר, שזה תלוי באיכות החברה ובכמות החברה. וצריכים לעבוד על הפרטים האלה, שכל אחד מכבד את השני כגדול הדור, ומעלה את צרכי החבר מעל לכל צרכי עצמו. כי הפרטים האלה דורשים הרבה בירורים והבנות, שאי אפשר לפרש מיד ועכשיו בצורה נכונה.

לכן העיקרון הוא, להרגיש שהמימוש הרוחני נמצא בתוך החברה, בתוך הקבוצה, ואין שום סיכוי לברר ולגלות רוחניות במקום אחר, כי היא פשוט איננה קיימת שם. אלא באותה הזדמנות יחידה שהבורא נתן לאדם, לבנות מודל רוחני מהיחסים עם האנשים שישנם סביבו. וכנגד זה באות כל המכות של האנושות. אבל לכל הייסורים שיש בעולם, לכל הבעיות שמתגלות בחיינו, מבריאות וכלכלה ועד ייאוש ושנאה, יש רק תרופה אחת. בחבורה אחת, בקבוצה אחת, לעשות "כאיש אחד בלב אחד", עד שהערבות הזאת תתגלה בכל האנושות.

ואין שום דרך אחרת. אלא ככל שמסוגלים לשמוע ולהסכים עם הרעיון הזה, מתקרבים לביצוע. לאט לאט תוך כדי לימוד ועבודה, הרעיון הזה מטפטף ונכנס פנימה לתוך האדם. והוא מתחיל לראות אותו בצורה מוכחת כהכרחיות, שאין אפשרות אחרת, אלא רק להגיע למימושו. וזאת לאחר שלא נשאר לו שום דבר אחר, שבורח לכל הכיוונים, ומוכן לבצע הכל מלבד "ואהבת..כמוך". כי זה הדבר השנוא עליו ביותר. אם הרעיון הזה מתגלה בחברה לטובתנו, אז כולם מוכנים להקים חברה ולעשות שותפות, כמו שמקימים חברות כלכליות וחברות אחרות בכל התחומים. אבל לבנות חברה כדי לאהוב את השני ללא שום פנייה לעצמי, זהו רעיון הפוך לחלוטין מכל עיקרון שעליו מושתתות כל החברות בעולם שלנו.

ואכן זוהי בעיה גדולה מאוד. כי איך אפשר לעשות זאת? חברה כזאת צריכה להיות בעצמה כמו אדם כלפי כל האנושות. וכל חבר בה צריך להיות כלפי החברה, כמו החברה כלפי כל האנושות. והחברה כלפי כל האנושות, במקום להתגאות כמה היא מיוחדת והולכת מחיל לחיל, היא צריכה להרגיש את עצמה מחויבת להגיע לאהבת האנושות. כי בשבילה זה היישום להגיע מאהבת החברים לאהבת הבורא. ככל שהחברה תהיה יותר גדולה וחזקה, היינו, יותר גבוהה, אז יתגלה בה הבורא. הוא יתגלה בתוך החברה, בתוך הכלים המתוקנים באהבה הדדית, בתוך הערבות. ומי זה הבורא? אותו הכוח, שאוהבים זה את זה. כוח ההשפעה הזה, הוא התנאי שיתגלה מי? מי שמייצר את התכונה הזאת, את התכונה היותר גבוהה, שזה נקרא "הבורא", התגלות אור החכמה בתוך אור החסדים.

"היוצא מכל האמור, שהאדם צריך לשנוא את הרצון לקבל בתכלית השנאה, שכל החורבנות שבעולם באים רק מהרצון לקבל." האדם שהוא "עולם קטן", רואה של החורבנות שנגרמים לו, היכן שהיה רוצה לבנות את עצמו כלפי השגת המטרה, הם באים רק מתוך הרצון לקבל. כי הוא מברר אותו על כל צדדיו. הוא מברר את כל תרי"ג הרצונות שלו, עד כמה כל אחד מהם ובשילוב ביניהם, נמצא כל פעם נגד המטרה, לפי דרגה דיליה, וכך מתקדם.

"וע"י השנאה הוא מתקן אותו ונכנע תחת הקדושה.", מכניע אותו תחת הקדושה. זאת אומרת, קודם מגלה אותו כרע, שאי אפשר להשתמש בו. ולאחר מכן מגלה אותו כעזר כנגדו, שמכוון אותו נכון למטרה. כי איך מתקדמים קדימה? אפשר להתקדם קדימה רק אם נדחים ממשהו. כמו בפעולת מנוע של מטוס באוויר, או חתירת משוטים בסירה. צריך משהו כנגד, כי רק בצורה כזאת מתקדמים.

אמנם יש כוח משיכה. אבל אי אפשר להזמין אותו למרות שמשתדלים. כי ככל שהאדם משתדל להימשך לבורא, מתגלה לו יותר שנאת הרע. ואז הוא רואה איך להיבנות דווקא על פני הדחייה מהרע. אלא צריכים להימשך לטוב, כי זה נותן אפשרות להתרחק מהרע. וכך על ידי הדחייה מהרע, יחד עם המשיכה לטוב, שממנה מקבלים את הכיוון הנכון, באיזה כיוון בדיוק להידחף מהרע, מתקרבים בדייקנות לבורא. כי ההתקרבות לבורא יכולה להיות רק משילוב בין שני הכוחות הללו.

מה הקשר בין "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין" לבין אהבת החברים?

"תורה" נקרא האור הכללי, שקודם בא ומתקן את האדם, ולאחר מכן ממלא את האדם. האור הזה כל פעם משפיע על תיקון האדם, בהארות קטנות הנקראות "המאור המחזיר למוטב", שבאות טיפין טיפין כנגד "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין". ככל שהאדם מגלה את הרע שבו, התורה נעשית לו כתבלין.

אלא הופעתה של "התורה", של האור הכללי, על האדם, באה בכמה שלבים. בתחילה התורה מאירה ומעוררת באדם נקודה שבלב. ולאחר מכן האורות, הם שפועלים כל הזמן על האדם ומנענעים את הכלים. כמו שכתוב: "התפשטות האור והסתלקותו עושה את הכלי ראוי לתפקידו". כי אף פעם אנחנו לא זזים, אלא רק על ידי הפרשי האורות שמשפיעים עלינו. וכל האורות הללו שנמצאים כל הזמן בתנועה כלפינו, ומשפיעים עלינו יותר או פחות אור, הם בכללות נקראים "תורה".

הכל נעשה על ידי התורה. אלא בחוכמת הקבלה אומרים, שקודם הבורא ברא את התורה, ורק לאחר מכן ברא את העולם על ידי התורה, על ידי אותו אור כללי. זאת אומרת, באור הכללי ברא את כל הרצון לקבל, באור הכללי שבר את הרצון לקבל וכנגד האור הכללי עשה את הקליפות. כל המצבים האלה הם כנגד התורה, כנגד האור הגדול הזה, שכולל את הכל. ובתוך האור הזה, מתגלה הבורא כסיבה, כשורש, לאותו אור. כי האור מתגלה בנו כתכונה מיוחדת והבורא כשורש לאותה תכונה.

לכן על כל דבר אפשר לומר שהוא "תורה". אלא בדרך כלל מייחסים את המושג "תורה", לכוח שכנגדו מגלים את היצר הרע, או לכוח שמתקן את היצר רע, או לכוח שממלא את היצר רע, לאחר שהוא מתוקן. ואם כנגד הרצונות, היצרים, מתקנים את כל תרי"ג הרצונות על ידי תרי"ג אורות, אז "אורייתא וישראל (אלה שתיקנו את עצמם) וקודשא בריך הוא, חד הוא".

איך כוונה נכונה בזמן הלימוד מגלה את הרע בצירוף עם אהבת חברים?

האור שהאדם עצמו מושך, הוא מגיע בזמן הלימוד. אורות גם כך וגם כך מגיעים לכל אדם ולכל האנושות. אלא הם מגיעים לפי סדר מיוחד הנקרא "בעתו". ואם האדם רוצה לזרז את התפתחותו, לזרז ביאת האורות, שזה נקרא "אחישנה", אז הוא צריך לאמצעי שתלוי ביגיעה שלו עצמו. היגיעה הזאת לא יכולה להתבטא בכך, שהאדם יושב ולומד לבד. ולא יועיל לו במאומה לפתוח ספר וללמוד, כי הוא צריך לזרז עליו את השפעת האורות. והאורות יכולים להגיע לאדם, אם יש לו חיסרון. והחיסרון יכול לבוא, אם האדם מייצר אותו.

במה אפשר לייצר חיסרון כנגד האור? בכך שהאדם עוסק בחברה שלו באהבת חברים. כי אז הוא מגלה עד כמה איננו מסוגל לאהבת חברים ולהחשיב כל חבר כגדול הדור, ככוח העליון ממנו, כפי שכתוב בתקנון. ואם האדם לא מסוגל לעשות את זה, אבל הוא סובל מזה שאיננו מסוגל, זהו החיסרון שלו לכוחות ההשפעה. וכנגד זה הוא מזרז את ביאת האור אליו, לא בצורה של "בעתו", אלא בצורה של "אחישנו". ואז האור משפיע עליו לפי החיסרון שבו, ביתר "בעתו". ומתוך זה האדם מרגיש ומתחיל להבחין, האם הוא באמת רוצה את ההשפעה, או לא, ואיך ולמה.

האור משפיע על האדם בכניסות ויציאות, שמעוררות בו כל מיני הבחנות, מה בדיוק נקרא "רע", והאם זה "הרע" שחשב או לא. כנגד הופעת האור, האדם מתחיל לגלות את הרע. זה כנגד זה. וכך יוצא, שבלי עבודה בקבוצה, בלי הקדם של יגיעה בין החברים, לא מקבלים מאחד לאחד השפעה מספקת, מה חסר לנו כדי להגיע לאהבה כוללת. כי היא חייבת להיות " כאיש אחד בלב אחד" (כאילו). אלא "הלא מסוגלים להיות כך, אבל רוצים להגיע לכך", חייב להיות מ"ן כללי, קבוצתי, קולקטיבי. ואז על ידי זה מגיע האור המחזיר למוטב.

ומה על האור הזה לעשות? לעשות כלי משותף בין כמה חברים, בין כמה כלים, להיות בשותפות ביניהם כערבות. ואז תופיע ביניהם "תורה", האור הכללי, שייתן לכמה מהם את צורת ההשפעה. כי השפעה לא יכולה להתגלות באדם כלפי עצמו. אלא צריכות להיות איתו עוד כמה נשמות, שכלפיהן מתגלה באדם צורת ההשפעה הזאת. ולכל אחד מהם כלפי יתר האחרים. הכלי הזה יכול להיבנות בחברה של מאתיים איש בין חמישה, עשרה, חברים בלבד. תלוי כמה נדחפים כלפי זה. לא צריך לקבוע את הקבוצה הזאת מראש. אלא זה נעה עם מי שנדחף. ואז מהאור ביניהם, הם מקבלים יכולת לצעוק ולהצטער על חוסר הכלי הזה של מסירות הדדית.

וכך מתגלה ביניהם תנאי הערבות. ובתוך תנאי הערבות מתגלה הבורא. האור הכללי הוא כחסדים, תכונת החסדים, שבה מתגלה הבורא כאור חכמה. וזה נקרא "ישראל", אותם כמה חברים שהקשר ביניהם, הנקרא "אורייתא", הוא אותה תכונת ההשפעה, שמתקנת אותם וממלאה אותם באור, ואז מתגלה "קודשא בריך הוא", כמקור לכל זה. לכן בלי קבוצה אי אפשר לגשת בכלל לעניין ההשפעה. האדם שהוא לבדו בעולם, אין לו שום אפשרות לעשות זאת. אלא אם כן מדובר בנשמה מיוחדת שבאה לתפקיד מיוחד, ואז החשבון הוא אחר לחלוטין. אבל בדורנו כבר לא מדובר על אנשים כאלה, כי אנחנו לא שייכים לסוג הזה.

איך משווים בין יחס האדם לקבוצה לבין יחס הקבוצה לאנושות?

בינתיים קצת קשה לדבר על זה. כי יש בזה כמה יוצרות. קודם כל, האדם עצמו הוא עולם קטן, וצריך לגלות את הנקודה שבלב כלפי כל יתר מה שנמצא בו, ונקרא "העולם שלו".

אחר כך הוא עצמו, עם כל היוצרות שבו, עם כל העולם הפנימי שלו, צריך לגלות את עצמו כלפי הזולת. מכל הזולת שיש סביבו, הוא מגלה את הקרובים אליו לפי המטרה, ומתוכם הוא בונה את הקבוצה שלו. כי האדם שבא לקבוצה, נקרא שהבורא הביא אותו למקום של בחירה חופשית. אבל אחר כך הבחירה החופשית נעשית בתוך האדם, ככל שהוא מתחיל לעבוד בתוך הקבוצה.

הבורא רק "שם את ידו" של האדם על גורל הטוב, ובכך מסיים את פעולתו באדם. ואם מקדם אותו אז רק על ידי "בעתו", ולא על ידי "אחישנה". כי "אחישנה" תלויה אך ורק בעבודת האדם. וכך האדם צריך להתחיל לעבוד כלפי הקבוצה. ולא כלפי כל האנושות, כי זה בלתי אפשרי. לכן "ואהבת לרעך כמוך" נקראים אלה שמבינים אותך, ונמצאים פחות או יותר באותה דרך כמוך, שמסוגלים ללכת בה ומסכימים בעלמא לתנאיה. אבל לאחר שהם חותמים על כל התנאים מתוך הסכמה, שאין ברירה וחייבים לעשות כך, כי רק זו הדרך, אז הם מקבלים על עצמם את ההליכה בדרך, כנדר אחד כלפי השני. הערבות היא נדר. האדם מתחייב בלב ונפש, שהוא לא מפר בכל כוחו, מה שהוחלט בין החברים כדי להכין את עצמם להתגלות הבורא.

ואם החבורה עושה כך, אז מהיכן לה הביטחון, שהיא אכן מכינה את עצמה כלפי התגלות הבורא? היא מייחסת את עצמה ואת פעולתה כלפי כל העולם, ובודקת האם היא מוכנה לעשות, והאם היא עושה משהו, כדי שכל העולם יזכה גם הוא לערבות. האם בכל זאת איכפת לה מהעולם כולו, למרות חוסר האכפתיות שלה איך נראה העולם הזה, וכל מה שנמצא בו. אבל כל פנייה שלה איננה מתחילה בפנייה כלפי העולם. אלא קודם כל כלפי העם, ומהעם כלפי פנימיות העולם, ורק אחר כך לחיצוניות העולם (כמו ההסבר של בעל הסולם בסוף "הקדמה לספר הזוהר"). כי בדיקה של היחס לבורא, היא יחס של השפעה כלפי כל מדרגה חיצונה מאיתנו. אבל איך זה יתכן, הרי הוא פנימי? כי מגלים אותו כפנימי, כסיבה, רק אם האדם יוצא מעצמו החוצה.

איך החיוב להתבטל לזולת ולפתח חיסרון להשפעה נחשב משחק?

משחק הוא דבר רציני. "משחק" הוא שם סתמי, שמתאר עיסוק במשהו, שעדיין לא נמצאים בו. ולא שם גנאי, כמו שמעירים למישהו: "תפסיק לשחק". אלא אם יודעים בוודאות שמשחקים, מתוך מודעות שלא נמצאים בהשפעה, אבל רוצים להגיע אליה, אז אותו מודל שבונים ועושים "כאילו", הוא נקרא "משחק". על כל הבריאה כתוב, שהיא משחק, שהבורא משחק עם הנברא. זה נקרא "משחק", "שחוק", כאילו לא רציני.

איך יתכן שהמצב שלנו נקרא "לא רציני", אם הוא עולה לנברא בדם, ומצד הבורא מדובר בו על צער השכינה? כי עד שהמצב הזה לא מגיע לשלימות, להיכן שהוא נמצא מלכתחילה בצורה שלימה, אז כל המצבים הקודמים הם לא אמיתיים ונקראים "משחק". אבל להיות באותו משחק, זו כבר דרגה גדולה מאוד, שהאדם נקרא "מיוחד", ויש לו הבחנות שהוא נמצא במשחק. כי כל המדרגות עד גמר התיקון הן משחק. ומתי המשחק הזה נגמר? לאחר שנוצר חיבור שלם בין נברא לבורא.

ולפני כן הכל נחשב משחק. ואז ממה מתחיל המשחק? שלוקחים ברצינות, בדם לבנו, כתכלית חיינו, את העניין הזה, שחייבים להיות מחוברים "כאיש אחד בלב אחד", כדי לגלות אחדות כזאת שיתגלה בנו הבורא לפי השתוות הצורה. ככל שהאדם יותר ויותר חוזר על רעיון הערבות, ושוטף בו את השכל, מתוך הרגל, מתוך השפעה הדדית אחד על השני או קבוצה כלפי כל אחד, אז גדל הסיכוי להתקרב ולהגיע למימוש הערבות.

והזדמנות הזאת, שנותנים לנו לדבר בצורה די מבוררת על הנושא הזה, מעיד שנותנים לנו הזדמנות ואפשרות לבצע אותו.

איך האדם מבטא את אהבת החברים בשגרת החיים שלו?

כל הפעולות שהאדם מבצע מהבוקר עד הערב, הוא צריך ללוות במחשבה, האם כל מה שהוא עושה מתקשר להשגת המטרה שלו, כלפי הקבוצה, כלפי העולם, כלפי הבורא, ליתר השתוות הצורה ודבקות. ול בפעולה הקטנה ביותר. חוץ מפעולות הכרחיות לסיפוק צרכי הגוף כדי שלא יפריע, כמו: אכילה, שתיה, מנוחה, שינה, רגיעה, התעמלות, טיפול תרופתי. בכל יתר הפעולות עליו לחשוב, האם כל הפעולות האלה שהוא עושה (כולל בעבודה של שמונה עד עשר שעות בחברה כלשהי), משמשות לו כמערכת שהבורא שם לפניו, כדי להתקרב אליו.

ואם האדם מצרף לפעולות האלה מחשבה ועושה אותן מתוך כוונה, אז הוא יכול לעבוד גם עשרים שעות, כמו שרב"ש עבד מבוקר ועד ערב בסלילת כבישים. לא היה שעון, אלא קמו לעבודה עם הנץ השחר, ועם שקיעת החמה הפסיקו לעבוד, והלכו לישון איש באוהלו. רב"ש עוד היה משקים קום לפנות בוקר כדי להספיק ללמוד, לפני שהתחבר לכולם ועבד איתם כל היום. רק לקראת שבת היתה מגיעה אותה נסיעה על עגלה גדולה הביתה לירושלים. ומיד היו חוזרים מי במוצאי שבת ומי ביום ראשון בבוקר להמשיך לעבוד. אבל הוא ידע שהעבודה הזאת משך כל היום, נכנסת לתוך הלימוד שלו, לתוך ההבנה שלו, לתוך ההשגה שלו, ומצטרפת לכל הדרך.

לכן לא חשוב מה עושים בידיים וברגליים, אם מחברים לעבודה את הנטייה, את הרצון, את הכוונה, אז לא צריך יותר, כי הכל מתברר במחשבה. לא כל שכן אם לומדים לפנות בוקר שלוש שעות יחד ונפגשים שוב לפנות ערב. אבל מי שנמצא כל היום במפעל ההפצה, קשה לו הרבה יותר ממי שעובד בחוץ. כי יש לו יותר אחריות להיות בכוונות. יש לו יותר הפרעות, כי היצרים דוחפים אותו לעבוד ולהיות כל הזמן במפעל ההפצה. ללא מודעות עד כמה שהנוכחות בעבודה הזאת "מקררת" את האדם. נותנת לו אשליה של ביטחון, שגורמת לו לשקר את עצמו שנמצא בעניינים. אבל הכל תלוי בבירור הכוונה.

האם גילוי אהבת חברים וגילוי אהבת ה' זה היינו הך?

גילוי אהבת ה' נעשה בתוך גילוי של אהבת החברים. אבל זה לא אותו גילוי. אלא אהבת חברים היא הסיבה, הכלי. וגילוי הבורא היא התוצאה, האור. אהבת החברים היא הכלי, שבו מתגלה אהבת ה', האור. ואם אין לאדם כלי, לא יתגלה האור.

איך מחשבה נכונה משך כל היום מביאה לאהבת החבר?

קשה לומר, כי זה עניין של הרגשה. אבל איך אפשר לבטא אהבה, אם לא דרך מחשבה תמידית על החברים? כל מי שאהב פעם יודע, איך האהבה לא סרה מנגד עיניו, עד שלא יכול לחשוב על שום דבר אחר. כמו שבעל הסולם מדמה את האהבה לבורא, כאהבה גשמית של בחור שמתאהב בבחורה, עד שלא יכול לישון ולא לאכול. לכל אחד נותנים לטעום מעט אהבה בחיים, כדי לקבל דוגמא איך לדמיין את האהבה הרוחנית. הדוגמה הזאת יכולה להתבטא גם כאהבה כלפי מכונית, שכל הזמן האדם חושב עליה. אבל לכל אחד יש בדמיון, מה זה נקרא "לאהוב".

איזה קשר מתגלה בין הפעולות בחברה לבין הכוונה לבורא?

האדם מגלה את שתיהן בצורה קשורה, ללא שום הבדל ביניהן. כמו שכתוב: "ישראל, אורייתא וקודשא בריך הוא, חד הוא". שלא יכולה להיות אהבה לבורא, אלא אם כן היא עוברת דרך האהבה לחברים. שתיהן מתלבשות זו בתוך זו, בלי יכולת להפריד ביניהן. אלא זה הולך יחד. ואם מסיבה כלשהי הן לא נפגשות זו עם זו, אז לא מדובר על אהבת הבורא, ולא כל שכן על אהבת הבריות. אלא צריך להגיע לאותה תמונה, שזה מצטלב כך. כי מדובר בכלי ואור.

אי אפשר לדמיין את האור, אם לא כהשפעה, כאהבה, כנתינה. אחרת מצפים לאור כעטלף ולא כתרנגול. הצורה הזאת נמצאת בנו, בתוך הכלים השבורים שלנו, מנשמת אדם הראשון. שאם חושבים על האור, חושבים מיד איך לצרף יחד את כל הנשמות. כך נמצאת בנו ההבנה מה זה האור, שרק בצירוף הזה הוא יכול להתגלות, שאפשר להרגיש אותו רק כאוסף של כל הנשמות, באהבה ביניהן. בדומה להשתוקקות של כל אמא, שרואה את האהבה בתוך המשפחה שלה, רק אם כולם אוהבים את כולם.

הצורה הטבעית הזאת באה משבירת הכלים. ואי אפשר לגלות אותה אחרת. אלא בתוך הרשימו של האדם נמצאת ההגדרה מהי אהבת הבורא, שהיא עטופה מסביב במעטפת של אהבת הבריות. כמו הכלי שבו התגלה פעם הבורא. כי לאחר שהכלי הזה נשבר, נשאר גם כך ברשימו. ואם הרשימו הוא נכון, אז לא יכול להיות אחרת. אבל אין בגילוי הזה סדר הדרגתי, אלא צריך לדחוף עוד צעד ועוד צעד, עד שיתגלה כך.

האם העבודה היא להחזיק באהבת חברים יחד עם פעולות הפצה?

בכל הפעולות האלה צריך לראות פעולה אחת. פעולות שאינן הולכות בכמה כיוונים, אלא לאותו כיוון. וכולן הן ביטוי לאותה נטייה, דרך כמה יוצרות, למטרה אחת. וגם היוצרות הללו מתלבשות זו בתוך זו. שאין בהן שום דבר צדדי. אלא כל אחת היא גם הסיבה לכל האחרות וגם מסובב מהן. זאת אומרת, הן משפיעות זו על זו ובחזרה. הן מחולקות בנו לכמה נתיבות מחוסר השלמות שבנו, אבל בכלי השלם הן לא מחולקות. אין מצבים אחרים שיכולים לבוא אלינו, אלא רק מאותו מצב שמלכות מלאה בהתגלות הבורא.

מהי הנקודה המדויקת שעליה צריך לחשוב בזמן הפעולות?

בכל הפעולות שעושים צריך רק לחשוב, שהתוצאה הרצויה היא ליצור בין החברים כלי להתגלות הבורא.

למה המקובלים לא הסבירו על אהבת חברים?

הלימוד שנהגו המקובלים בכל הדורות, שלא להסביר שום דבר, הוא לימוד נכון. האדם בא עם נקודה שבלב ורוצה ללמוד, ואז מושיבים אותו ולומדים. אבל בעבר לא למדו עם התלמידים מאמרים או איגרות כמו מאמרי "מתן תורה" או מאמרים ואגרות "פרי חכם", או איגרות ומאמרי רב"ש. ומדוע? כי חיכו עד שהיגיעה שלו בלימוד, תעורר בו שאלות. ומתוך השאלות הוא יראה את הדברים מתוך עצמו.

אחרת הלימוד נקרא "חכמתו מרובה ממעשיו". כי לפני שיש לאדם רצון, חיסרון, מ"ן, שאלה, אם נותנים לו ידיעות שסותמות אותו, אז הוא שומע ושומע ומתבלבל. אלא הלימוד הנכון בא בצורה טבעית. האדם לומד משהו שלא שייך אליו בצורה ישירה, כמו ספר "תלמוד עשר הספירות". ורק במידה שמתגלה בו חיסרון, הוא מקבל תשובות מההארה שבאה מלמעלה כנגד החיסרון.

ואז האדם מגיע להכרחיות להתעסק באהבת חברים ובהפצה וכו'. אבל על כל צעד ושעל שהוא הולך, הוא חייב לתת יגיעה ולהגיע לחיסרון מתוך אותה יגיעה. ומתוך החיסרון, לפי החיסרון, לפי הגודל שלו, בדיוק לפי האופן שלו, הוא מקבל תשובה. אבל היום אנחנו מקלקלים במשהו את הדרך הזאת, כי הגיע "עת לעשות", כמו שכותב בעל הסולם. אבל גם בדרך הזאת יש בכל זאת "כיסוי טפחיים". ככל שנרצה לגלות, לא נוכל לגלות דבר, אלא רק בהקדם היגיעה.

מאמר כ"ו: "העתיד של האדם תלוי וקשור בהודאה על העבר"

שיחה מ-01.09.06

"הנה כתוב "רם ה' ושפל יראה", שרק השפל יכול לראות את הרוממות. והנה אותיות יקרהם אותיות יכיר, שפירושו שעד כמה שיש לו יקר בהדבר, כך הוא מכיר את רוממותו,"

אנחנו רק רצון להנות. והרצון להנות הוא רצון שבנוי בצורה כזאת, שהאדם לא יכול לרצות בבת אחת אלף דברים, אלא תמיד רצון אחד הוא יותר מכולם, אם מדובר על רצון מבורר. ולכן החשוב ביותר הוא לברר את הרצונות, למה מכונים תרי"ג הרצונות. ולפי גודל הרצון והבירור שלו, זאת אומרת, עד כמה הוא מבורר ועד כמה הוא גדול, לפי זה האדם נמדד. ולפי זה יכולים אנו לשקול את עצמנו ואת מצבנו.

ולמה כתוב: "העתיד של האדם תלוי וקשור בהודאה על העבר"? כי הכל בנוי על העבר, על מצב אין סוף, המצב היחיד שקיים. שאנו נמצאים בהסתרה ממנו, תחת חמישה עולמות, העלמות, הסתרות. ולפי היגיעה שלנו חוזרים לאותו מצב היכן שהיינו מלכתחילה, באותו מסלול שירדנו דרכו, באותן הרשימות שנמצאות בנו. כי כבר מוחלט וכתוב לכל אחד ואחד המקום שלו באין סוף וכל שלבי הדרך. ורק הוא קובע מתי הדבר יקרה בהתאם ליגיעתו ובהתאם לרצונו. עד כמה שהדבר יקר לו.

עד כמה כל שלב ושלב, שהוא רוצה לעלות ולחזור אליו, חשוב ויקר לו, לפי זה האדם מקבל אותה עלייה חזרה, וכך מתקדם ובא למצב של אין סוף. לכן בעל הסולם אומר: "ושפל יראה". כי "שפל" נקרא מי שחושב על מצבו, שהוא גרוע לעומת המצב הרצוי. מי שחושב על המצב המתקדם, שהוא מצב "יקר", ומה שיש לו עכשיו זה כלום לעומתו, יש לו כוח תנועה שאיתו הוא מתקדם. וחוץ מזה לא צריכים שום דבר. כי רק הרצון הוא חומר הדלק, שקובע את מהירות התנועה שלנו.

ואיך בכל זאת הכל קשור לעבר, כפי שבעל הסולם קובע ש"העתיד תלוי בעבר"? איך אפשר להשתמש בעבר כדי להתקדם? להתקדם כל אחד לא היה מתנגד, אבל אם צריכים לתת יגיעה, אז כבר אין לנו כוחות. לכן במאמר הזה בעל הסולם מייעץ איך להשתמש בעבר, כדי למצוא בו את כל הכוחות וחומר הדלק להתקדמות.

"שדוקא לפי שיעור חשיבותו שבדבר, הוא מתפעל. וההתפעלות מביא לו לידי הרגשה שבלב. ולפי ערך שהוא מכיר את החשיבות, בשיעור זה נולד לו שמחה.

לכן אם הוא מכיר את שיפלותו, שאין הוא יותר יחסן מכל בני גילו, היינו שרואה שיש הרבה אנשים בעולם, שלא ניתן להם הכח לעבוד עבודת הקודש אפילו בתכלית הפשיטות, אפילו שלא בכוונה ושלא לשמה, אפילו שלא לשמה דשלא לשמה, אפילו הכנה דהכנה של התלבשות דקדושה - והוא כן זכה, שניתן לו רצון ומחשבה, שעל כל פנים יעבוד עבודת הקודש לפרקים, אפילו בתכלית הפשיטות שאפשר להיות - ואם הוא יכול להעריך את חשיבות שבדבר, ולפי חשיבות שהוא מחשיב את עבודת הקודש, בשיעור הזה הוא צריך לתת שבח והודיה על זה.

כי זה אמת, היינו שאין אנחנו מסוגלים להעריך את חשיבות, מה שיכולים לפעמים לקיים מצות ה' אפילו בלי שום כוונה. ואז הוא בא לידי הרגש רוממות ושמחת הלב."

להתקדם בפועל אפשר רק בתנאי, שנמשכים למצב הבא. רק לפי הרצון, רק אם מכינים את הכלי. לפי מה מרגישים שהכלי מוכן? לפי מידה הנחיצות שבדבר, ולפי השמחה וההערכה שיש בנו, להתלבשות מדרגה הבאה. אבל איך אפשר לרצות דבר, שלא מעריכים ולא מרגישים אותו? מהיכן מקבלים כוח וחומר דלק לזה? הסימנים האלה שנמצאים בשמחה אם חושבים על המצב הבא, הם סימנים בסדר. ההתרוממות שמקבלים אם חושבים על מדרגה הבאה, היא טובה ויפה. אבל כולם הם רק סימנים שיש באדם רצון.

ומהיכן הוא מקבל את הרצון? כל מצב מתקדם, הוא מצב שבו הנשמות קשורות יותר יחד. כי המצב התחתון הנמוך והגרוע ביותר, הוא שכולנו נפרדים בצורה כמו שמתגלה היום בעולם. מצד אחד, כל אחד ואחד מגלה שהוא קשור לכולם. כך מגלים היום באנושות, שכולם קשורים זה לזה כמו כפר קטן. ומצד שני, כולם שונאים זה את זה ולא מסוגלים לסבול אחד את השני. אפילו האדם את עצמו לא מסוגל לסבול, ולכן נכנס לייאוש ונזקק לסמים. הוא מתגרש מבני ביתו ומתרחק ממשפחתו, כי לא מסוגל לסבול אותם. וגם לא איכפת לו היכן לחיות. לא בין בני-עמו, ולא חשוב לו מדינתו. אלא כל זה מתחיל להיות מטושטש ומבולבל.

הכל נעשה יחסי מאוד. כי העולם לא מזוהה יותר עם אותם העקרונות, שפעם אפיינו אותו. מדוע? בגלל האגו שגדל בנו עד לצורה הפרועה ביותר. לכן המקובלים קובעים את העת הנוכחית כזמן התיקון, שבו יכולה להתגלות שיטת התיקון על ידי חוכמת הקבלה. כי מתחיל להיות מורגש בעולם הצורך בה. אבל מהו אותו תיקון בחזרה? לראות שנמצאים ברצון לקבל, שהוא הרע היחיד שקיים בטבע, כי הוא מרחיק אותנו זה מזה וגורם להרגשת השנאה זה לזה. ויש רק תנאי אחד להתקיים, תנאי של אהבת הזולת. שרק בתנאי הזה האדם בטוח, שהוא וילדיו יכולים להתקיים, ויש לו ביטחון למחר מה שלא יקרה.

זאת אומרת, התיקון הוא במקום שנאה שתתגלה אהבה. בחוכמת הקבלה הוא נקרא "חזרה למבנה אדם הראשון". "אדם הראשון" נקרא שכל הנשמות כלולות יחד במערכת אחת. וכל אחד מבטל את עצמו, מוותר על עצמיותו ופועל רק לטובת המערכת כולה, כמו תאים בגוף חי. אמנם מלכתחילה נמצאים במצב, שלכל אחד ואחד רק רצון אגואיסטי. אבל לצורך המשך קיומנו חייבים לוותר על האגו ולהתקשר יחד. ואז מגיעים לחיים במערכת קיום כללית הנקראת "עולם הבא". שכל אחד איננו מרגיש את החיים הקטנים והאגואיסטיים שלו המנותקים מכולם, אלא את חיי הגוף הכללי של כל הנשמות.

בדומה לתא שנמצא בגוף בדרגת חי. אם הוא מתקשר לכל הגוף ומבטל את עצמו למען חיי הגוף, אז הוא מקבל מהגוף דרגה קיום אחרת - דרגת מדבר. כך מגיעים מדרגת חי לדרגת "אדם", דומה לבורא. הכל על ידי זה שמכירים באותו מצב כנעלה, גדול ומיוחד. ומהיכן לוקחים אותה חשיבות שאיננה נמצאת בנו? בנו נמצא רק רצון לקבל, שאפשר להתחיל להכיר עד כמה הוא רע. אבל להתקדם למצב שצריך לוותר על עצמנו ולהתחבר יחד, יכולים כל פעם לקבל רק מאותה המערכת.

כפי שכותב בעל הסולם במאמר "בחירה חופשית". אם האדם נכנס לחברה שמטרתה להגיע לאותו מצב של "אדם הראשון", שכולם מחוברים "כאיש אחד בלב אחד", כדי שבתוך אותה מערכת תתגלה "תורה", אור העליון, חיים רוחניים, נצחיות ושלימות, אז הוא מקבל מאותה חברה, מה שנקרא "יקר", חשיבות. כמו שבעל הסולם מתאר במאמר, שהאדם מכיר את העבר שלו, באיזה מצב נורא הוא היה, ולפי ההתרשמות שמקבל מהחברה, הוא צופה כבר את העתיד.

בפער בין העבר, שהוא נמצא בתוך התכונות שלו, שונא את כולם ומוגבל בתוך האגו שלו, לבין שמקבל מהחברה כוחות וחשיבות להגיע למצב הרוחני הנעלה, מתוך הפער בין שני המצבים הוא מקבל חומר דלק, אותו כוח וכיוון שמביאים אותו מהעולם הזה לעולם העליון, מהמצב הזה למצב המתקדם, הרוחני. לכן התכללות בקבוצה היא כאילו כבר נכנסים למערכת גבוהה יותר, מחוברת יותר, ומתקדמת יותר לאמיתית, וממנה מקבלים את ההתפעלות.

אלא שאין זה מספיק. צריכה לבוא עוד יגיעה גדולה מצד האדם, כדי שאותה ידיעה והרגשה של הפער בין שני המצבים, ההבדל ביניהם, בין שהוא לבד כאגואיסט בודד, ששונא את כולם, לבין הנכונות להתחבר עם כולם וממש לכלול את עצמו בכולם, יתן לו שמחה. כי החשיבות, ה"יקר", נמדד לפי מידת השמחה שמרגישים בזה. ואם האדם מגיע למצב שהוא מתמלא בשמחה, השמחה הזאת היא כמו הכנה של אור חוזר כדי לקבל אור ישר, ומעידה על כך שהאדם מוכן לקבל את המצב המתקדם. ואז הוא מקבל אותו.

לכן ישנם כמה שלבים בהכנה להגיע לגילוי העולם הרוחני, שיתלבש בנו. והסימן האחרון לפני שמקבלים את המצב הרוחני, היא השמחה, שנקראת "שמחת הלב". שבכל הרצונות שלו האדם מרגיש עד כמה התיקון הזה רצוי. וזה אומר על הנכונות שלו להתחבר עם יתר הנשמות, ולהיות איתם במערכת דאדם הראשון.

איך אפשר להרגיש שפלות אם מכירים בגדלות המטרה?

בעולם הזה לא נמצאים בהכרת שני מצבים מנוגדים כל כך, כמו שיש ברוחניות. מי שבא לקבלה ונכנס לדרך הרוחנית, הוא מתחיל להרגיש את עצמו עובר על בירור מצבו. בירורים של מר ומתוק, "טוב לי" או "רע לי", ולידם בירורים של הכרת המצב עצמו. האם המצב הזה הוא מטרתי, במידה ואיכפת לו מהמטרה. ועד כמה המטרה חשובה לו יותר מהרגשת אי הנעימות ואי הנוחות שמרגיש. או שלא כל כך חשובה לו אמת המטרה. אלא מוכן להישאר בשקר, רק שיהיה לו נוח וטוב. עד כמה הוא יכול לוותר.

ושתי צורות הבירור האלה מר ומתוק ואמת ושקר, מר ומתוק בהרגשה, בלב, ואמת ושקר במוח, הן בונות באדם את כל המצב שלו. לפי זה הוא מודד את עצמו, עד כמה הוא גדל ועד כמה הוא בשל למשהו. עד כמה הוא נמצא בכוחות ובהכרה ובהבנה. ועד כמה לא איכפת לו לסבול מהטבע שלו, אלא העיקר להכיר את הרע שבטבע הזה, מפני שהכרת הרע דוחפת אותו לקבל מצב מתקדם יותר. וכל ההתקדמות היא כלולה מכל המצבים המנוגדים האלה.

כמו שהאנושות מתחילה להכיר היום. כי החוק הוא אותו חוק וגם היא מתקדמת בדומה לאדם אחד. מצד אחד אנשים מרגישים שהם לא יכולים להיפטר ולהתרחק אחד מהשני. מערכת הטבע מציבה אותנו כך שבלית ברירה כולנו קשורים זה לזה. כל דבר קטן שקורה במקום כלשהו בעולם, משפיע על כל אחד בעולם. והעולם כולו בא לכל אחד ולוחץ עליו. מצד אחד הוא תלוי בכל האחרים לטוב או לרע. ומצד שני הוא מגלה שכולם שונאים אותו והוא שונא את כולם.

וכך התלות של כל אחד בכולם נעשית מגולה, אבל כתלות שלילית שהוא נמצא בעולם עוין. שהוא שונא אותם והם שונאים אותו. עד שאי אפשר לחיות ולהתקדם בצורה כזאת. ולא מדובר בסתם איזה עולם תיאורטי, אלא ביחסים שמתגלים בתוך החיים, עם השכנים, עם הממשלה, עם כל רשויות המדינה, עם המדינה, ועם שכנים מסביב למדינה, ועם כל העמים בעולם. והיום נמצאים אנו רק בתחילת ההתגלות הסופית הזאת. בעבר האדם היה מצפה שאם מתגלה מצב רע, הוא יתקדם ממנו למצב יותר טוב בעזרת התפתחות מדעית או טכנולוגית. ואילו היום לא חושבים לגלות גילויים כדי שיהיה לנו יותר טוב. למה? מפני שמתגלה בין האנשים יותר ויותר שנאה.

והשנאה הזאת היא הסימן לשלב האחרון בהתפתחות האנושות. ככל שמתגלה בה יותר ויותר שנאה, אין לנו לאן להתקדם, אלא רק לחיות בפחד מהמחר. אם כל אחד תלוי בכולם, וכולם הם כאלה שלא רוצים להתחשב בו, הוא לא יכול לתכנן שום דבר. כי הוא לא יכול לדעת מה יקרה איתו בעוד רגע בהשפעת הכלכלה העולמית או מערכת כלל עולמית אחרת, שהאדם בנה וחשב שיוכל לשנות. פתאום מתגלה לנו שאין ביכולתו של האדם לשנות מאומה. אלא כל אחד נמצא תלוי באנשים, שכל אחד ואחד מהם הוא עבריין ושודד, שלא מסוגל להיות בקשר עם האחרים, וכלל לא מוכן להתחשב בהם בשום דבר, אלא רק ביצרים שלו.

כך מתגלה בין כל המדינות, בין כל העמים ובין כל הציביליזציות (בעולם יש היום כשמונה ציביליזציות). ואז מה נותר לעשות? אם מתגלים מצד אחד שנאה זה לזה ומצד שני תלות זה בזה, אז מאין ברירה בדומה למשפחה, שפתאום מתגלה שכולם שונאים זה את זה, אבל אין מה לעשות כי כולם קשורים יחד, במקרה כזה מגיעים להתפוצצות שאחד הורג את השני. לכן בעל הסולם כותב, שאם נמשיך בהתפתחות כזאת, אז לא תהיה לנו ברירה, אלא להגיע למלחמת עולם שלישית.

ולכן דווקא אם מתגלות שתי ההבחנות האלה, שמצד אחד כל אחד מרגיש עד כמה הוא שפל, ומצד שני עד כמה המצב הרצוי יכול להיות נעלה ושלם, אז זה מביא את האדם בעבודה הפרטית שלו (וכך זה יתגלה אחר כך כלפי העולם), למצב שירצה מאוד את המצב המתוקן. אפילו אם הוא מחייב אותו לבטל את הרצון לקבל, כי רואה מה שהרצון הזה גורם לו. ועוד מעט כולם יסכימו בעולם, שרק האהבה, רק קשר טוב בינינו, יכול לעזור ולהציל את העולם, ולתת לילדינו תקווה לעתיד "הטוב", שעליו בעל הסולם כותב במאמר, "במה תלוי עתיד הטוב".

אבל נשאלת השאלה: איך לעשות? ולכן מתחיל כעת הגילוי של חכמת הקבלה. כי בלי השיטה הזאת לא נדע איך לתקן. איך לגלות בבת אחת את הפער בין שפלותו של המצב הנוכחי, לבין ראייה כלשהי של המדרגה, של המצב, שבו האדם נמצא בחיים טובים, או לפחות סבירים, ללא איום מתמיד. ואיך מתקדמים לכך? בעל הסולם אומר, שצריך להגיע למצב שהמצב הבא הוא "יקר", שהוא החשוב. והסימן לכך היא שמחה.

האם צריך לקבל מכה יותר חזקה מהשמדה של ששה מיליון, כדי שיתרחש שינוי?

אפשר להתקדם על ידי מכות, אבל זה לא נחשב התקדמות. כי התקדמות תיתכן רק על ידי שני הכוחות. שרע לאדם במצבו הנוכחי. והוא מזהה מצב יותר טוב, שרוצה לברוח ולעבור אליו. לכן רק רע, לא עוזר, כי נמצאים בו כמו בהמה מוכה, שאין לה לאן לברוח. אלא חייבים לגלות יחד עם הרע את מצב הטוב שיכול להיות, שכבר הוכן לנו. לכן מקודם צריך להתפשטות חכמת הקבלה. כדי שתביא מוקדם לאנושות ראיית מצב, שיש פיתרון לאן לצאת, ויש כוח שיעשה בנו את השינוי הזה. לכן הכל תלוי בהסבר.

איך להסביר לאנשים שלא התעוררה בהם הנקודה שבלב?

במקומות רבים כתוב באיזו צורה צריך לגשת ולהסביר לאנשים. בהפצת הקבלה חייבים לחנך את האנשים ולהסביר להם איך להירפא. אם האדם חולה ומרגיש את עצמו רע, זה עוד לא אומר שהוא יודע מה לעשות. אלא כמו תינוק אומלל, הוא יכול לשבת ולבכות, כי הוא לא רואה על ידי מה אפשר לשנות. לכן קודם כל חייבים להסביר לאדם, שהמצב שלו הוא מטרתי. שאין סתם רע בעולם. אלא הרע הזה הוא התגלות המצב הנוכחי לעומת המצב הבא, שהוא המצב הטוב. ואיך אפשר להגיע לטוב.

ויש לחזור לאותו עיקרון, שחייבים להתגלות שני הכוחות. כוח הדחייה מהמצב הנוכחי, שמתגלה בנו כרע, שרע לנו. הסיבה שרע לנו, בגלל שמתגלה באדם האגו, הטבע שבנו. והמשיכה לטוב, למצב העתידי. דחייה שבאה מאחור ומשיכה קדימה, למצב המתקדם. ואם האדם מרגיש שיש בו שני כוחות, והמצב העתידי, הנאור, הרצוי, הוא אצלו כמו שמגדיר בעל הסולם, ה"יקר" והחשוב, אז נולדת באדם שמחה.

ולמה העתיד קשור ותלוי בעבר? כי עד כמה שמכירים במצב הנוכחי כרע, יש כוח וחומר דלק לברוח ממנו למצב הבא, למצב הטוב. אבל מה זה נקרא שהעתיד תלוי בעבר? צריך לבדוק זה לעומת זה מה בדיוק צריך לשנות, ואז לא סתם לרצות מצב טוב, אלא להבין שהמצב הטוב בנוי על שינוי של הטבע שלנו.

לכן הקשר בין שני המצבים הוא קשר במהות הכלי, של הכלי הנוכחי לעומת הכלי העתידי. כי האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת, ורק האדם חייב לשנות את הכלי שלו. זאת אומרת, המצב הנוכחי שלנו נקרא רע, כי האגו הוא רע. והמצב הבא הוא טוב, מפני ששם הכלי יהיה מתוקן.

מהי "עבודת הקודש"?

"עבודת הקודש" נקרא עבודה בשינוי הטבע שלנו, מטבע אגואיסטי לטבע אלטרואיסטי. מכנים את התהליך הזה "עבודה", מפני שצריכים לעבוד נגד הטבע. עבודה שהיא נקראת "קודש", בגלל שרוכשים בה את תכונת ההשפעה. "קודש" נקרא השפעה, בינה, תכונת הבינה, תכונת ההשפעה, נתינה, שמתבטאת בצורה של אהבת הזולת, ובפעולה עצמה של נתינה לזולת. כל זה נקרא "קודש", "בית המקדש", "ארץ הקודש".

"ארץ הקודש" נקרא הרצון להשפיע ("ארץ" נקרא רצון). ו"עם ישראל", אלה שיש להם כיוון "ישר" ל"אל", מקומם ב"ארץ הקודש", ברצון דלהשפיע. ברוחניות המושגים האלה קשורים זה לזה. עבודת הקודש היא כדי להגיע ממצבנו, מתכונות דלקבל שלנו, לתכונה של השפעה, לרצון דלהשפיע. בכל המושגים האלה מדובר רק על הרצון בתוך האדם, שבכוונה ניתן לנו בצורה מקולקלת. כדי שנגיע בו להבנה, עד כמה שהוא רע, ונרצה לתקן, להרגיש את החיים, את עצמנו ברצונות של אחרים. שבתוך הרצונות האלה נרגיש מצבים אחרים הנקראים "מצבי אור", "עולם העליון".

"וע"י השבח והודיה שנותן על זה, מתרחב ההרגשות ומתפעל מכל נקודה ונקודה של עבודת הקודש, ומכיר את העבדות של מי הוא עובד. ועל ידי זה הוא עולה מעלה מעלה."

"עובדת" הכוונה, לא שהאדם נעשה עבד או שפל, אלא ההפך, הוא מרגיש את החשיבות ומרגיש את העליות שלו. אלא לעומת המצב הנוכחי, שמקבל את התכונה החדשה דהשפעה, על פני תכונת הקבלה הטבעית שהרגיש מקודם, אז נקרא שהוא רוכש אותה בעבודה, בעבדות, מתוך הכרחיות. אבל הביטוי הזה הוא רק כלפי תכונותיו המקולקלות.

ולכן זה נקרא "כשור לעול וכחמור למשא", ללא דעת ושכל, ללא קניית קניין, אלא שקונה אותו ומתקדם בעיניים סגורות כביכול. וכולם הם ביטויים באיזו צורה מגיעים לפער בין המצבים. עד כמה הרצון לקבל שבנו הוא השולט על האדם, ולא נותן לו להרגיש ולהעריך את הרצון להשפיע, את המצב הבא. כי לקנות מדרגה הבאה יכולים, רק אם מקבלים אותה למעלה מכל המצב הנוכחי שלנו.

אין במצבנו שום הכנה ושום יסוד, כדי לקבל את המדרגה הבאה. אלא רק יכולים לשנוא את המצב הנוכחי. אבל לקבל את המצב הבא לא יכולים באותם הכלים, באותן ההבנות. כי הכל בנוי אצלנו על האגו, על הרצון לקבל, רצון להנות על חשבון מישהו, ולנצל אחרים. וביחס כזה לזולת, אי אפשר להעריך מצב שבו נכללים בכולם, ויוצאים מתוך הרצון שלנו החוצה, לחיים במערכת החיצונית. כמו כל תא אגואיסטי שמקבל תוכנה של הגוף, שהופכת אותו להיות משפיע לכל הגוף, שרק חשיבות הגוף הכללי וחיותו הכוללת, הם שקובעים מה הוא יעשה.

כך לא יתכן בתוכנה שכל כולה הוא מילוי עצמי, יכולת להבין ולעבור לתוכנה שכל כולה הוא לשירותו של כל הגוף, לשירות הזולת. לכן בעל הסולם מציין, שקבלת אותה תוכנה חדשה מובאת בספרי הקבלה, כ"עבדות", כ"כניעה ללא תנאי", כ"העברה בהיסח דעת" כמו שמסופר בקריעת ים סוף, בצורה כזאת שהאדם מתנתק ממצבו הקודם, ולא נשאר לו ממצבו הקודם לא שכל ולא רגש. מפני שממש משנים לו את הטבע שלו לטבע ההפוך.

"וזה סוד מה שכתוב "מודה אני לפניך על החסד שעשית עמדי", היינו על העבר. ועל ידי זה תיכף הוא יכול לומר בבטיחות והוא אומר "ועל אשר אתה עתיד לעשות עמדי"."

מה שבדיוק מורה על כך, שהוא מכיר את העבר, וממנו משתוקק לעתיד. אי אפשר להגיע להערכת העתיד, בלי שהאדם מבין, שכך העבר שלו הוכן מראש. כמו שבעל הסולם אומר: "העתיד של האדם תלוי וקשור בהודאה על העבר". האדם מבין ומעריך, מה שהבורא הכין לו, שכל הדרגות וכל המצבים שהוא עובר, המורגשים בתוך הרצון שלו, כמצבים רעים, ובשכל שלו כמצבים מבולבלים, הם כולם יסודות הכרחיים, שרק עליהם הוא רוצה לבנות את ההתקדמות. שרק מתוך כל מצב ומצב כזה ולא אחר, הוא יכול להתקדם. כי כל מצב רע שמתגלה כרע, הוא הבסיס למצב הטוב.

רואים זאת גם בהתקדמות של האנושות, מסביר בעל הסולם. כל מצב שמגיעים אליו נראה בתחילה טוב. ולאחר מכן לאט לאט הוא מתחיל להתגלות על כל מרכיביו. עד כמה הם לא שלמים ואפילו רעים, ועד כמה הם בלתי נסבלים שאי אפשר להישאר בהם. אבל רק כאשר המצב נעשה שנוא במידה שלא מסוגלים לשהות בו עוד רגע אחד, אז רק בתנאי הזה, האדם יכול לעבור למצב הבא.

בגשמיות זה לא מורגש עד כדי כך, כי רואים הכל בתוך אותו רצון לקבל. מעט יותר רצון לקבל מורגש כקצת יותר טוב, ואז נמשכים אל המצב הבא. וקצת פחות רצון, מורגש כלא טוב, ואז נשארים במצב הנוכחי. כי הפער בין המדרגות נראה באותו רצון כקצת יותר טוב. אבל ברוחניות, הפער בין המדרגות הוא קיצוני, כי הוא בהפכיות. ולכן אי אפשר להתקדם ממדרגה למדרגה, אלא רק בתנאי שנחתכים מהמדרגה הקודמת, ועוזבים את כל הרצון שהיה לנו שם, ואת כל "החיים", זאת אומרת, את כל מה שמרגישים בתוך הרצון. וכנגד זה עוברים למדרגה הרוחנית הבאה.

הפער הזה בין המדרגות, הוא בדומה לחתך שנוצר בין שני פרצופים. כי כתר דתחתון נעשה מלכות דעליון. אם מגיעים לסיומה של המדרגה הנוכחית, מתחילים את המדרגה הבאה מחושך טוטאלי, שהוא הגרוע ביותר מכל המצבים שהיו. אבל דווקא המצב הזה נקרא שתחתון נכנס לעליון. הניגוד הזה מעיד עד כמה נמצאים בהתקדמות על ידי שני כוחות, התקדמות שהאדם מעמיד את עצמו על פני שלילת הרצון לקבל. כי כל פעם מתגלה רצון לקבל יותר גדול מקודמו, וכל פעם הופכים אותו ליותר רצון להשפיע.

המדרגות הן ממש נחתכות והפוכות זו מזו. לכן אי אפשר לעבור ממדרגה למדרגה, אלא אם כן מקבלים חומר דלק מהחברה. שהשפעה נעשית לדבר "יקר", חשוב, שמביא לשמחה. ובהתגלות כזאת של המצב, יש כבר כוחות לעבור למצב החדש. לכן הכרה כזאת של המצב הנוכחי, הכרה בעבר, היא שבונה באדם את העתיד.

מאמר כ"ז: "מהו רם ה' ושפל יראה"

שיחה מ-05.10.07

"רם ה' ושפל יראה." והשאלה היא "איך אפשר להיות השתוות עם ה', בזמן שהאדם הוא מקבל, והשם יתברך הוא משפיע." כי מלכתחילה אנחנו הפוכים מהבורא. כמו שלומדים, האור העליון ברא את החומר יש מאין, הפוך ממנו. האור הוא כולו משפיע, "טוב ומטיב לרעים ולטובים", וכוונתו היא "להטיב לנבראיו". ובכוונה הזאת הוא ברא חומר הפוך ממנו, שהוא אך לקבל לעצמו. וכך יוצא שהבורא והנברא העתידי, הם מלכתחילה הפוכים. הבורא הוא "יש מיש" והנברא הוא "יש מאין".

והנברא שמתפתח על ידי האור, שהוליד אותו ומפתח אותו, הוא נעשה יותר ויותר מגושם ועבה, ויותר נבדל ונפרד והפוך מהאור, עד שבסופו של דבר הוא מגיע בהתפתחותו עד העולם הזה, שהוא הפוך לחלוטין מהבורא. הפוך עד כדי כך שהוא אפילו לא מבין ולא מרגיש את הבורא, אלא נמצא בניתוק גמור מהקדושה.

אז איך הנברא יכול מאותו חומר הפוך, מאותו מצב של גלות מרוחניות, של ניתוק מוחלט מהבורא, לבוא להיכרות עם הבורא ואפילו לדבקות עימו, שהיא השתוות צורה מוחלטת עם הבורא, כדברי הכתוב: "שובו בני ישראל עד ה' אלקיך"? "ולזה אומר הפסוק "רם ה' ושפל...". אם האדם מבטל את עצמו, נמצא שאין לו שום רשות להיות מפריד בינו לה', אז הוא "יראה", היינו שזוכה למוחין דחכמה."

זאת אומרת, הבורא ברא את הכלי, את הרצון לקבל. והכלי הזה נפרד מן הבורא על ידי צמצום א', על ידי אותה מחיצה מהאור כלפי הכלי. וכך בעולם הזה מתגלה לאדם חושך. והחושך הזה מתגלה דווקא בזמננו, באותו משבר כלל עולמי שמתגלה בכל מה שקורה בעולם, משימוש בסמים, דרך משבר הגירושים, ועד דיכאונות וייאושים. מצד אחד נדרש שיתוף כלל עולמי, ומצד שני מתגלה שנאה בין העמים. בכל המצבים האלה מרגישים את החושך. אבל בסופו של דבר החושך הזה צריך להביא אותנו להרגשה, שאנחנו נבדלים מהבורא, שאנו נמצאים בגלות מהרוחניות, מן האור. כי הוא כולו משפיע ואנחנו כולנו מקבלים.

שרטוט 1

אז איך אפשר לדלג על המחיצה הזאת שנקראת "מחסום"? יש לנו אפשרות למרות שהחומר שלנו הוא רצון לקבל והבורא הוא המשפיע, בכל זאת להגיע להשתוות הצורה שגם האור וגם הרצון יהיו שווים זה לזה. איך? על ידי הכוונה. אם הרצון משנה את הכוונה איך הוא משתמש בעצמו, איך הוא משתמש בכל הרגש והשכל שלו, או לעצמו או לזולת, אז הוא משנה את הכיוון שלו מקליפה לקדושה. כי כל ההבדל ביניהם הוא בכוונה, ולא חשוב מה הוא הרצון.

לכן לא עובדים עם הרצונות עצמם, עם הרצון לקבל. הרצון לקבל הוא ניטרלי. לא צריכים לעבוד איתו, כי הוא החומר של הבריאה, ואי אפשר לשנות את החומר. אלא עלינו לשנות רק את הכוונות מלקבל ללהשפיע, מכוונה לטובת עצמו לכוונה כלפי הזולת.

שרטוט 2

אבל אם עובדים, מגלים על ידי הקבוצה ועל ידי הלימוד, שלא מסוגלים לעשות זאת. שהכוונות "לעצמו" שיש באדם, הן נטבעו בו מלמעלה על ידי האור, על ידי שבירת "אדם הראשון". ואם האדם מגלה על ידי הקבוצה ועל ידי הלימוד את שיפלות עצמו, שיפלות המקבל, וגדלות המטרה, גדלות הבורא, היינו, המשפיע, אז מתוך הפער בין גדלות המטרה ושיפלות מצבו מתגלה באדם התפילה, העלאת מ"ן, הבקשה למאור המחזיר למוטב.

ואז לכוונה לעצמו בא האור מקיף (כמו שלומדים ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות") הנקרא "אור המחזיר למוטב" או "אור התורה", ומשנה את הכוונה של האדם מלקבל ללהשפיע. אלא על ידי זה שהאור משנה את הכוונה שאין בכוחו של האדם לשנות, האדם מגיע לא רק לכוונה כלפי הזולת, אלא גם לדבקות עם הבורא. כי הבורא הוא שעושה בנו את הפעולה הזאת, לכן מתחברים גם אליו דרך הזולת. וכך יוצא שהאדם לא רק מגיע להשפעה, אלא גם לדבקות בבורא. זאת אומרת, שמעלה את עצמו לדרגת מחשבת הבריאה "להטיב לנבראיו". לאותה דרגה עוד לפני לידתנו, לפני שנוצר הרצון לקבל.

שרטוט 3

"ו"גבוה ממרחק ידע". אבל מי שהוא בעל גאה, היינו שיש לו רשות בפני עצמו, אזי הוא נתרחק, משום שחסר ההשתוות." כי מלכתחילה האדם מכבד את הידיעה, את ההרגשה, את תכונת הגאווה, את הדרישה לכבוד, למימוש עצמי. כל התופעות של הרצון לקבל שנמצא בכל אחד ואחד. אבל ככל שהאדם מתקדם בלימוד הקבלה, "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". הוא מתקדם ליותר אגו, להתפתחות של אגו עוד יותר גדול.

וכך מי שלומד תורה בצורה נכונה, הוא מרגיש את עצמו יותר ויותר רשע, כדי שיהיה לו רצון לתקן את עצמו. ומי שלומד תורה בצורה לא נכונה, הוא רואה את עצמו שהוא יותר ויותר צדיק. שהוא בסדר גמור ואין לו מה לתקן, זאת אומרת, הוא לא זקוק למאור המחזיר למוטב. ולכן בלימוד הקבלה רק "ממרחק תביא לחמה", "מרחוק ה' נראה לי".

דווקא מהפכיות הצורה, שהאדם מרגיש את עצמו שהוא השפל ביותר, והבורא נמצא הפוך ממנו, בתכונות הפוכות, עד שאין לו כביכול שום תקווה. ואז, כמו שכתוב: "קרוב ה' לנשברי לב". רק האדם שמגיע להרגשה הזאת, הוא נושא תפילה. כי זקוק למאור המחזיר למוטב, שישנה בו את הכוונות לעצמו לכוונות דלהשפיע.

"ושופלות לא נקרא מה שהאדם משפיל את עצמו בפני אחרים. זהו עניוות, שהאדם מרגיש בעבודה הזאת בחינת שלימות." "שופלות" ו"גדלות" הן ההבחנות הפנימיות בתוך האדם. ולא איך שהוא נראה מבחוץ כלפי החברה, אלא איך שהוא מגלה את ההבחנות האלה בזמן הלימוד, שמרגיש על ידי הלימוד את האורות שמגיעים אליו, ובודק את עצמו כלפיהם, ולא כלפי אנשים אחרים, או כלפי מה שכתוב בספר.

אלא בהרגשה הפנימית שלו כלפי האור מקיף שמאיר לו, הוא מתחיל לראות עד כמה הוא שפל ונבזה והפוך מתכונת ההשפעה האמיתית, הרוחנית. "ושופלות נקרא מה שהעולם מבזין אותו. דוקא בזמן שבני אדם מבזין, אזי נבחן לשופלות, שאז לא מרגיש שום שלימות." ובאמת לא היתה תקופה בהיסטוריה שהחברה לא ביזתה את המקובלים. אבל הבוז הזה שמופנה כלפי המקובל, הוא כדי שישמור על עצמו להתרחק מהחברה ולא ללכת אחרי. כי מהטבע שלו שהוא רצון לקבל, האדם רוצה לקבל תמיכה ואהדה מהחברה, שידברו עליו טוב, שימלאו אותו ביטחון, כי יש לו חוסר ביטחון, והוא רוצה להישען על קהל כמה שאפשר יותר גדול.

בכך הוא מרגיש את עצמו שייך למשהו. כי בכל מקום "צרת רבים חצי נחמה". וכולנו בנויים כך שמקבלים, מה שאומרים האחרים כדברים נכונים, כאמת. והבורא כדי לבודד את המקובל מהכלל, שילך להשגת האלוקות בדרך הפרט, ולא כמו הכלל או כמו "בעלי בתים", הוא שולח לו כל מיני מקרים שהקהל מבזה אותו. בכך הבורא שומר על אותו היחיד. הוא רוצה להתקרב לקהל, והקהל דוחה אותו, ודוחף אותו החוצה. ואז בעל כורחו הוא חייב להתקדם לבד. ופורץ לרוחניות כביכול מאין ברירה. לאחר שעובר תקופה של הכרת השפלות.

"כי זה חוק מה שבני אדם חושבין, פועלים על האדם. לכן, אם בני אדם מחשיבין אותו, אזי הוא מרגיש לשלם. ולמי שבני אדם מבזין, אזי הוא חושב את עצמו לשפל." לכן מי שעובד כדי לקבל תמיכה ואהדה וכבוד בעיני החברה, הוא אף פעם לא מתקדם לרוחניות. כי הוא כל הזמן חייב לשרת את הכלל כדי לקבל ממנו תמיכה. ומי שמתקדם בצורה נכונה נוצרות בו תכונות הפוכות מהכלל, כי הוא הולך להיות "המשפיע", והכלל נמצא בתכונה של "המקבל".

ותמיד מרגישים פער בין זה לזה. לכן הכלל לא מקבל את המקובל, אלא דוחה ומבזה אותו. והוא עצמו מתרחק מהכלל - ואז מצליח. כמו שכתוב: "רם ה' ושפל יראה". מצד אחד האדם מגלה על ידי המאור המחזיר למוטב את שפלותו עצמו, איך הוא שפל כלפי הבורא ("רם ה'"). ומצד שני הכלל מבזה אותו כדי לבודד אותו, ואז ("ושפל יראה") הוא יוצא בדרך הנכונה והישירה לגילוי האלוקות.

מהו "לב שבור"?

למושג הזה "לב שבור" יש הבחנות רבות. אבל בקבלה "לב שבור" היא אותה הבחנה שמתוארת במכתב של בעל הסולם (ספר "פרי חכם - איגרות קודש"): "אין מצב יותר מאושר בעולמו של האדם, אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכחותיו עצמו", כלומר, "כי כבר יגע ועשה כל מה שמצוייר בכוחו לעשות, ותרופה אין. כי אז ראוי לתפלה שלמה לעזרתו יתברך." התפילה שלו היא כל כך חזקה שהיא מגיעה לבורא, ומביאה לו תשובה, את החזרה למוטב.

"לב שבור" נקרא, שהאדם מגלה את השבירה שנעשתה בכלי דאדם הראשון, מגיע לאותה שבירה. רק אם הוא מגיע לאותו מקום היכן שהיתה השבירה, אז משם באה הבקשה שלו, ומגיע האור שמתקן את השבירה. כמו שלומדים בקבלה, שהבורא ברא רק נברא אחד. ואותו נברא הנקרא "אדם הראשון", הוא אוסף נשמות שקשורות יחד זו עם זו לגוף אחד, כמו תאים ואיברים בגוף. ואחר כך נעשתה בו שבירה. לא שבירה בתוך הנשמה הפרטית של כל אחד, אלא בקשר בין הנשמות (כמו שלומדים בספר "עץ חיים" ובספר "תלמוד עשר הספירות"). ומהי אותה שבירה? נפילה מאהבה לשנאה.

שרטוט 4

ומהשבירה הזאת צריך לחזור באותה דרך. כמו שעושים למשל בדיני כשרות של כלים. זאת אומרת, באותה דרך שנעשה הקלקול, באותה דרך צריך להגיע לתיקון חזרה משנאה לאהבה. לאותו כלל "ואהבת לרעך כמוך" שהיה גם במתן תורה, וגם רבי עקיבא אמר עליו שהוא "כלל גדול בתורה". ויותר אין לנו מה לתקן. בנשמה הפרטית אין לאדם מה לתקן. אנשים חושבים שהם צריכים לתקן את עצמם, אבל הם צריכים לתקן את היחס ביניהם, כי שם היתה השבירה. כל נשמה ונשמה לא ניזוקה בעצמה, אלא ניזוקה בקשר שלה עם האחרים.

לכן כל התיקונים שצריך לעשות, הם יציאה של כל אחד מתוך עצמו כלפי הזולת. כי בנשמה של האדם יש תרי"ג רצונות ובכולם הכוונות רק לטובת עצמו. ועל ידי שהאדם מזמין על עצמו אור מקיף, מאור המחזיר למוטב, הנקרא "תורה", "אור התורה", "תורה אור", הוא משנה את הכוונה לעצמו לכוונה לטובת הזולת. רק את השינוי הזה עלינו לעשות ולא יותר. כי "המאור שבה מחזירו למוטב". ומהו אותו "למוטב"? להידמות לבורא, "לטוב ומטיב".

תרי"ג הרצונות נשארים אותם הרצונות, כי הם חומר ואי אפשר לעשות איתם מאומה. אלא רק לשנות את הכוונה שלהם. שינוי כל רצון מכוונתו לעצמו לשימוש בכוונתו לטובת הזולת, נקרא "מצווה". לכן נדרש מהאדם "לקיים תרי"ג מצוות", לעשות תרי"ג תיקונים (ספר הזוהר, כרך א', מאמר "תרי"ג עיטין ותרי"ג פקודין"), אבל רק לתקן את הקשר בינינו. אלא האדם שמגיע להבנה הזאת, הוא רואה עד כמה שהוא דוחה את הקשר הזה, מבזה אותו, לא רוצה לקיים אותו, שהוא נחשב בעיניו כ"עפר", כ"מצווה קלה", שהוא "דש בעקביו".

ואז הוא מגיע למצב הנקרא "לב שבור", שמבין שאין לו שום נטייה לטובת הזולת, שהוא נדחה מלתת לזולת. ואם מתוך ההכרה הזאת הוא פונה לבורא ומבקש תיקון, אז מגיע אליו האור המחזיר למוטב. ולכן כתוב: "הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו". כי האדם לא יכול לפנות בבקשה לבורא, אלא רק בתנאי שהוא מבקש את כוח התיקון, רק אם "תורתי שמרו". למה? "כי המאור שבה מחזירו למוטב". ולכן כל ההבדל הזה שיש בין חוכמת הקבלה לבין הדת. כי בדת האדם חושב שהבורא צריך להשתנות. הוא כל הזמן מבקש מהבורא שירחם עליו, כאילו לא הבורא עושה את כל הקושיות והבעיות שלו בחיים, אלא מישהו אחר.

אבל לא נכון לחשוב כך, כי "אין עוד מלבדו". האדם ברחוב חושב שאם הוא יבקש, הבורא ישתנה ויהיה טוב אליו, כאילו יש בכלל מישהו שעושה לו רע. אבל חוכמת הקבלה אומרת שאין מה לבקש מהבורא שישתנה, כי הוא "טוב ומטיב לרעים ולטובים", הוא טוב כלפינו תמיד וקבוע, "אני הוי"ה לא שניתי". אלא בגלל שהאדם הפוך ממנו בתכונות, הוא מרגיש את הטוב של הבורא כרע. ולכן צריך לבקש מהבורא לשנות אותנו, ולא לדרוש מהבורא שישתנה.

ולכן כתוב על ההבדל הזה בין הדת לבין הקבלה: "דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים". כי מי שרוצה לקבל לעצמו נקרא "בעל בית". אבל מי שמשתוקק ל"תורה", למאור המחזיר למוטב, הוא נקרא "דעת תורה".

שרטוט 5

האם ביטול עצמי הוא תוצאה מהכוונה הנכונה או מביא לכוונה הנכונה?

"לב שבור" נקרא שהאדם לא מסוגל לבטל את עצמו. אחרת לא היה לו "לב שבור". הוא לא מסוגל יותר לעשות שום פעולה, לתת עוד קצת כוחות, לעוד קצת לימוד, לעוד שנה ולעוד שנתיים. אלא "לב שבור" נקרא שאין לו יותר מה לעשות, "כלו תפילות ישראל". הוא בכל זאת חייב, אבל אין לו שום אפשרות, אין בו שום אמצעים. ואז מתוך הייאוש הזה, הוא מגלה שיש לו למי לפנות. ולפני כן הוא לא מגלה. לפני כן הוא לא מתאר לעצמו שאפשר לפנות לבורא ולבקש את כוח התיקון.

לפני כן הוא כמו ילד קטן ועקשן שכל הזמן משתדל בעצמו, עד שהוא נשבר ופונה לבקש עזרה. האדם מגלה את הפנייה לבורא, את התפילה האמיתית מעומקא דליבא, רק לאחר שמנסה את כל הדרכים ואת כל האמצעים שכביכול עומדים לרשותו, ומגלה שכלום לא עוזר. אבל בדרך מתגלה לו גם שעליו לתקן רק את היחס שלו לאחרים.

כי בלי שום בעיה האדם יכול לקיים את כל מה שדורשים ממנו בעולם הזה. כל ילד שעבר בר מצווה יכול לקיים את כל המצוות ולא להישבר אף פעם. אבל אם צריך לעבור לקיום מצוות פנימיות, זאת אומרת, לכוון את הרצונות בעל מנת להשפיע לזולת, או דרך הזולת להשפיע לבורא, כמו שכתוב: "מאהבת הזולת לאהבת ה'", אז האדם מגלה שאין בכוחו. לכן כולם בורחים מהמערכה ומסתפקים בקיום מצוות בחיצוניות, במקום לתקן את הכוונה, את הפנימיות.

איך המקובל יכול להשפיע לכלל אם הוא מנותק ממנו?

לחוכמת הקבלה מגיע מי שמגלה בתוכו את השאלה "מהו הטעם בחיי?" כמו שמתארים אותה המקובלים. מי שמגיע לשאול בשביל מה הוא חי, מהי תכלית חייו, ולא מסתפק בלקיים מצוות כמו שאומרים לו, או לעסוק בשיטות למיניהם כולל כאלה הנקראות "קבלה". אלא הוא רוצה לדעת על מהות החיים, על התוכן של החיים, מה הבורא רוצה ממנו. מי שיש לו כבר מבפנים את הדרישה הזאת מתוך הנשמה, שמתפתחת בנו משך גלגולים רבים עד לשאלה הזאת.

ואם האדם שואל נכון, אז השאלה שלו מביאה אותו למקום הנכון. כך מסודר כל התהליך. כי כולנו נמצאים באותה רשת נשמות, אלא שהיא נסתרת מאיתנו, ואנחנו לא מרגישים עד כמה הנשמות שלנו קשורות זו לזו. אבל אנחנו נמצאים בה. העולם הזה והעולם הבא הם אותו עולם. אלא תלוי איך האדם מגלה את הקשרים בינינו. מה הוא שואל לפי מידת ההתפתחות שלו. בהתאם לכך הוא מגיע לקבוצה שעונה לו על מידת ההתפתחות שלו, על השאלה שלו.

אבל כדי להיקלט בתוך הקבוצה, צריכים שיתקיימו כמה תנאים. קודם כל, שכל העסק שלו בעולם הזה לא יראה לו יותר חשוב, שלא ירוץ אחרי הקהל החיצון. אלא יעדיף אותו מודל של נשמת "אדם הראשון" שהקבוצה רוצה לממש, לפי מה שהמקובלים כתבו על תקנון הקבוצה ב"דור האחרון". איך החברה צריכה להיות, איזה קשר צריך להיות בין החברים כדי להגיע ל"מעמד הר סיני", לאותה דרישה לאהבת אחים "כאיש אחד בלב אחד", שהיא התנאי לקבלת התורה. לצורך זה על האדם להעדיף את הקבוצה, ואת התנאים שהבורא הציב כדרישה לקבלת התורה, מעל הערכים של הרחוב.

וכדי לעזור לו להתנתק מעט מהרחוב, ולא להיות מושפע מכל אופנה חולפת, מכל מה שקורה בערוצי הרדיו והטלוויזיה למיניהם, מכל מה שמעריכים ברחוב, כבוד, כסף, מעמד חברתי, אלא להעריך אך ורק את הקשר הפנימי בין הנשמות, בין החברים, את ההשתוקקות למטרה האחת, שהיא דבקות בבורא, להשפעה, האדם מקבל מהחברה דחייה, שהם מבזים אותו ואת העיסוק שלו בעבודה הרוחנית. כי העניינים הרוחניים שמעסיקים אותו וחשובים לו, אינם נחשבים בחברה הרגילה.

ולכן הוא לא יכול לדבר איתם על המטרה שלו, כי הם לא מבינים אותו. ואם הוא מנסה לדבר איתם הם צוחקים ממנו. במקרה הטוב הם חושבים שהוא קצת משונה, ובמקרה הפחות טוב הם בטוחים שהוא הולך להשתגע. ועל הדחייה הזאת שהאדם מקבל מהחברה, כתוב במקורות, שהבורא שולח אותה לאדם בכוונה כדי לעזור לו לא להיות מושפע מהחברה הכללית, כי כולנו מושפעים ממנה. לכן הבורא מבודד אותו, כדי לתת לו יכולת להתקדם נכון.

והשפלות הזאת שהאדם מרגיש כלפי החברה החיצונית, היא דווקא סימן יפה ונכון שהוא מקבל יחס מיוחד מהבורא. אבל בתנאי שהוא נמצא בקבוצה נכונה, ולומד מהספרים הקדושים, ומכון להשפעה, להידבק בבורא, להגיע לאהבת הזולת ודרך זה לאהבת ה'. אם כל הדרך שלו מסודרת כך בצורה ישרה, אז הבוז שהוא מקבל מהחברה, והשפלות שהוא מרגיש, הם עוזרים לו. ולכן היו תמיד לכל המקובלים ואפילו הגדולים ביותר, תקופות בחיים שאנשים ביזו אותם.

כמו רמח"ל שהוחרם בגטו היהודי שבו התגורר בעיר פאדובה. או האר"י שעבר חקירות ובדיקות אם הוא בקיא בגמרא, במצוות ובש"ס. בכוונה עושים כך אפילו לאנשים הגדולים ביותר. כי האדם חייב לעבור תקופה בחייו של התבודדות כדי להיכנס למסלול שיש לו כוח כנגד החברה הכללית. ובצורה כזאת עוזרים לו. אבל יש גם שפלות אחרת, שהאדם נכנס לחברה ומתחיל להרגיש שהוא נמצא בכוונות לעצמו, ב"דעת בעלי בתים" ולא ב"דעת תורה", שהיא להגיע לאהבת הזולת, להשפעה, להידמות לבורא.

הוא רואה עד כמה שהוא לא נמצא ברצון להשפיע כמו שהבורא הוא המשפיע, ולא טוב ומטיב כמו שהבורא הוא טוב ומטיב. הוא מגלה שכל תרי"ג הרצונות שיש בנשמתו הם בכלל לא מתוקנים, אלא הם כולם לעצמו. בניגוד למה שהוא לומד בקבלה, שיש בנשמה שני חלקים. עד החזה דנשמה רמ"ח רצונות שנקראים "גלגלתא ועיניים", ומתחת לחזה שס"ה רצונות שנקראים "אח"פ" דנשמה. הרצונות האלה אינם רצונות שהאדם מרגיש אותם בעולם הזה, רצונות לאוכל, למין, לכסף, לכבוד. אלא הם אך ורק רצונות כלפי הבורא.

שרטוט 6

"יצר רע" או "קליפות" לא נקרא לרצות להנות מתענוגים דעולם הזה, תענוגים של העולם הזה הם לא כלום. אלא הרצונות שמכוונים כנגד הבורא, השאלות "מי?" ו"מה?" שהאדם שואל - "מי ה' אשר אשמע בקולו?" ו"מה העבודה הזאת לכם?" - בהם מתגלה היצר הרע שלו. באור מקיף שמאיר לאדם בזמן שהוא משתתף בלימוד עם כל הקבוצה, הוא מגלה שהוא לחלוטין לא רוצה ולא נמצא בהשפעה. שכל תרי"ג הרצונות של נשמתו, הם מכונים כולם נגד הבורא, שהם היצר הרע.

הרצונות הרגילים שלנו אינם נחשבים יצר רע. "רע" נקראים רצונות שהאדם יודע שהם לעצמו ולא לבורא. "יצר הרע" נקראת הקליפה שהיא כנגד הקדושה. כמו שכתוב: "זה כנגד זה ברא אלוקים", האדם נמצא או בקליפה או בקדושה. לכן רק על ידי המאור המחזיר למוטב אנחנו יכולים לגלות את תרי"ג הרצונות, שהם יצר הרע, שהם כולם קליפות. האדם מגלה שהוא ניזון מהקליפות, זו השפלות שהוא מרגיש לעומת האור. האור מביא לאדם הכרה מי הוא, אבל חוץ מזה הוא מביא לו מושג מהי השפעה. וכך האדם מגיע להכרת הרע. ומתוך זה הוא מגיע ל"סור מרע ועשה טוב". ואז מתפלל ומבקש תיקון.

שרטוט 7

כך לומדים בקבלה על ראש השנה, יום הכיפורים וסוכות. בראש השנה מחליטים על תחילת הדרך. ביום הכיפורים בודקים את הכלי ורואים שכולו פסול לעבודה, ולכן עוברים חמישה עינויים. ובסוכות מתחילים לתקן את הכלי על ידי אורות המקיפים, ומסמל זאת הסכך. "שפלות" נקרא שנמצאים ביצר הרע, בקליפה, ברצונות אגואיסטיים, כלפי הבורא. לא כלפי העולם הזה וכלפי הקהל, אלא כלפי הבורא. העבודה שלנו היא אך ורק כלפיו. אם רוצים להגיע לדבקות בבורא, האדם צריך תמיד לבדוק את עצמו ביחס לבורא, ולא כלפי משהו צדדי אחר. לכן בקבלה הדרך נקראת "דרך הפרט", כי תמיד רוצים למצוא דרך לבורא, איך להתקדם לקראתו.

איך האדם יכול להתנתק מכבוד שהוא מקבל על פעולה בחברה הפנימית שבה הוא לומד?

המצבים האלה הם מצבים פנימיים, שלומדים עליהם מתוך התקנון שקבעו המקובלים במאמרים על החברה, מהי ההתנהגות שצריכה להיות בתוך החברה, כדי להגיע למודל מוקטן של מערכת "אדם הראשון" המתוקנת. שלא פחות ממניין אנשים צריכים לממש ביניהם, אותו תקנון שקבעו המקובלים עוד בזמן האר"י, רמח"ל, הגר"א, בעל שם טוב, שקיים עד היום דרך בעל הסולם ורב"ש. מימוש התקנון במלואו יבנה מערכת בהתאמה לחוקיות של גוף אדם הראשון המתוקן, של מערכת הנשמות בצורתה המתוקנת. אבל ככל שהם ישתדלו לממש ביניהם אותה מערכת יחסים, הם יראו שהם לא מסוגלים לבנות אותה. ומתוך זה שהם לא יוכלו לעשות זאת, הם יגלו נחיצות לעזרה מלמעלה.

האם גם היום צריכים לעבור מצבים של דחייה מצד החברה החיצונית?

המקובלים צריכים להתקדם למטרה. ומה שהחברה החיצונית חושבת לא שייך לעניין. במאמר כתוב שהחברה מבזה את האדם, כאילו יש הכרחיות שהמקובלים ירגישו דחייה מצד יתר האנשים. כי "דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים", האנשים לא מבינים במה עוסק המקובל ובעיניהם העבודה שלו היא העבודה הפסולה. ולכן המקובלים מרגישים כזה יחס מהם. אבל באיזו מידה כל אחד מהמקובלים מרגיש את הדחייה הזאת כסבל מתמשך או דווקא כסימן יפה להתקדמות, תלוי באדם עצמו, בחברה שאליה הוא משתייך, ולזמן המיוחד שבו הוא פועל.

הנידוי של רמח"ל מהגטו היהודי שגרם לו להסתובב ברחבי אירופה, באמסטרדם, בגרמניה, נע ונד בין אומות העולם, לא היה דבר נעים. גם לא מצבי השיפלות שעבר האר"י, המקובל האלוקי, שבאו לבדוק אם הוא יודע גמרא. גם לו ההבחנות האחרות שנתנו לחסידי קוצק או לתלמידי בעל שם טוב. לכל אחד מהמקובלים יש את הסיפור שלו, איך הוא קיבל את הרגשת הגלות על ידי הדחייה מהחברה. כי בחיים הרגילים שלנו לא יכולים להרגיש גלות. אבל בדרך הרוחנית האדם חייב להרגיש גלות מהחברה ומהבורא, שהוא ממש הולך לאיבוד.

"גלות" נקרא שאין לאדם אחיזה, שאין לו תומכים. וחייבת להיות באדם הרגשה הגלות, כדי שיאלץ לחפש את התמיכה למעלה, למעלה מהדעת, בבורא. אם יש לאדם סביבה, ותומכים, וביטחון מהקהל, והוא אחד מהם, הוא לא מסוגל להתנתק מהמצב הזה, ולהיות נצרך לעזרת הבורא, להידבק אליו. כי הרצון לקבל לא נותן לו להרגיש "לב שבור".

איך האדם יכול לבדוק את עצמו כלפי הבורא בלי לשקר את עצמו?

אם האדם נמצא בחברה ולומד חוכמת הקבלה. כל כולה של הקבלה מספרת על מבנה דאדם הראשון. בפנים בתוך המבנה הזה של "אדם הראשון" נמצאים כל העולמות וכל הפרצופים וכל הספירות שעליהם לומדים. כי בחוכמת הקבלה לומדים על מערכת "אדם הראשון" בצורה המתוקנת שלה הנקראת "מלכות דאין סוף", על השבירה שהיא עוברת, על הירידה של החלקים השבורים עד העולם הזה, ואיך הם חוזרים ומתגלגלים לעולם הזה משך ההיסטוריה, עד שכל אחד מהם מתחיל לתקן את עצמו בעזרת החברה. כי הרשימות שמתעוררות בנשמות מביאות את האנשים להתאסף יחד בקבוצה כדי לתקן את עצמם. ומתוך הרשימות האלה שנמצאות בנשמות הולכת ונבנית החברה.

ופתאום האדם מרגיש שהוא נמצא בקבוצה. אבל מהי אותה קבוצה? אוסף של נשמות. ולכן אף אחד לא מסתכל יותר על הגופים, כי הגופים הם רק הבעה חיצונית. אלא כל אחד מסתכל שיש לפניו כך וכך נשמות שבורות, שכולן רוצות להגיע לתיקון, וגם הוא רוצה להגיע לתיקון יחד איתן. ואיך הוא יכול לעשות זאת? הוא פותח ספר יחד עם החברים, והם לומדים את שיטת התיקון איך להגיע יחד לתיקון. כי "חוכמת הקבלה" מלמדת את האדם איך לתקן את עצמו כדי להגיע לדבקות בבורא, שזו רמת "אדם הראשון" המתוקן. ואם החברים לומדים יחד וגם רוצים להגיע למימוש בפועל על ידי היחסים ביניהם, אז משני התנאים האלה של לימוד הקבלה והפעולה בקבוצה, האדם מקבל את כל הנתונים.

האם האדם יכול לבדוק את עצמו לפי החברים?

אי אפשר לבדוק את המצב לפי החברים. אלא כמו שכתוב ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" (אות קנ"ה): "ולפי זה, יש לשאול, אם כך, למה זה חייבו המקובלים לכל איש ללמוד חכמת הקבלה," בשביל מה ללמוד את חוכמת הקבלה, הרי התורה עשירה מאוד, ולא חסר מה ללמוד בה, יש בה גמרא ויש משנה? למה המקובלים בוחרים ללמוד דווקא את חוכמת הקבלה ולא את יתר חלקי התורה? "אמנם יש בזה דבר גדול, וראוי לפרסמו, כי יש סגולה נפלאה לאין ערוך, לעוסקים בחכמת הקבלה," ביתר חלקי התורה אין אותה סגולה כמו שבלימוד הקבלה.

ומהי אותה סגולה? "ואף על פי שאינם מבינים מה שלומדים," אין צורך לדעת מה שלומדים, כי "לא החכם לומד", "אלא מתוך החשק והרצון החזק, להבין מה שלומדים," צריך להיות רק רצון וחשק, אם מגיעים עם רצון, אז "מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם." זאת אומרת, לא צריכים להבין מה שלומדים, לא צריכים לדעת משהו, לא צריכים לראות או להרגיש. אלא אדם שיש לו רצון, אם הוא יושב מול ספר נכון, כלומר, פותח ספר אמיתי, ספר שכתב מקובל, אז על ידי הרצון שלו הוא מעורר על עצמו אור מקיף.

ומהו אותו אור? "פירוש, כי כל אדם מישראל, מובטח בסופו, שישיג כל ההשגות הנפלאות, אשר חשב השם יתברך במחשבת הבריאה להנות לכל נברא." מחשבת הבריאה היא שנגיע לגילוי כל ההשגות. "אלא מי שלא זכה בגלגול זה, יזכה בגלגול ב' וכו' עד שיזכה להשלים מחשבתו יתברך שחשב עליו, כמ"ש בזוהר, כנודע." עד שהאדם לא מגיע לגמר התיקון הוא צריך להמשיך ולהתגלגל.

כך כתוב בצורה ברורה ב"הקדמת פי חכם": "הנה נודע מפי סופרים ופי ספרים אשר לימוד חכמת הקבלה הוא מחויב בהחלט לכל אדם מישראל," כל אחד חייב ללמוד חוכמת הקבלה, אפילו אם כבר למד תורה בצורה הנראית לו אידיאלית, זאת אומרת, "ולו למד אדם כל התורה כולה, ובקי בש"ס ופוסקים בע"פ, גם ממולא במידות ובמעשים טובים יותר מכל בני דורו", אם הוא עשה כל מה שרק אפשר לעשות בתורת הנגלה "ולא למד חכמת הקבלה, הוא מחויב להתגלגל ולבא עוד פעם בעולם הזה", בשביל מה? "כדי ללמוד רזי תורה וחכמת האמת, שזהו מובא בכמה מקומות במדרשי חז"ל." למה? כי בלימוד של תורת הנגלה הוא לא מתקן את הנשמה. רק אם האדם לומד חוכמת הקבלה הוא מושך את האורות המקיפים שמתקנים אותו.

ומה הם אותם אורות מקיפים? למה האדם צריך לשוב ולהתגלגל לעולם הזה, אם הוא לא לומד חוכמת הקבלה? "והנה כל עוד שלא זכה האדם לשלימותו," כותב בעל הסולם בהמשך אות קנ"ה ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", "נבחנים לו אותם האורות העתידים להגיע אליו, בבחינת אורות מקיפים," אם הוא לומד בספרי הקבלה על מצבו המתוקן, בזמן שהוא נמצא במצבו המקולקל, אז ממצבו המתוקן מאיר עליו מרחוק אור הנקרא "אור מקיף", האורות שממלאים אותו במצב המתוקן. "שמשמעותם היא, שעומדים מוכנים בעדו, אלא שהמה מחכים לאדם, שיזכה את כלי הקבלה שלו, ואז יתלבשו האורות האלו בכלים המוכשרים." כי האור מקיף שמשפיע לאדם מתקן לו את הכלי. במידה והכלי של הנשמה עובר תיקונים, אז אותו אור מקיף הופך להיות לאור פנימי שממלא אותו. ולתפילה הזאת בזמן הלימוד, אליה האדם צריך להגיע.

אם ברשימות כלול גם רשימו מהמצב השלם, למה אין בו עוצמה מספקת כדי להתגבר על האגו?

אם לא נמצאים בעולם אין סוף, היכן שנברא "אדם הראשון", במערכת הנשמות שהיא סכום כל הנשמות, אלא נמצאים למטה מהגובה הזה בחברה האנושית, אז האורות המקיפים פועלים עלינו מלמעלה רק במידה ולומדים חוכמת הקבלה. אבל אם לא לומדים חוכמת הקבלה, אז האורות האלה לא פועלים עלינו. והאדם ממשיך לחיות בעולם הזה בניתוק מהעולם הרוחני, כי בינינו לבין האור נמצא מחסום. ורק מעל המחסום נמצאים כל העולמות הרוחניים עד עולם אין סוף - עולמות עשייה, יצירה, בריאה, אצילות ואדם קדמון.

שרטוט 8

האדם עובר את ההתפתחות שלו בעולם הזה משך עשרות אלפי שנים, עד שפתאום מתעורר בו הרשימו שנקרא "נקודה שבלב", "חלק אלוה ממעל", והוא מתחיל להשתוקק למשהו מעל העולם הזה, ולשאול "מהו הטעם בחיי?". כמו שבעל הסולם כותב בתחילת הקדמה לתע"ס: "אכן, אם נשים לבנו להשיב רק על שאלה אחת מפורסמת מאד, בטוח אנכי שכל השאלות והספיקות הללו יתעלמו מן האופק ותביט אל מקומם ואינם. והיינו השאלה הזעומה הנשאלת מכל בני ירד, שהיא: מהו הטעם בחיינו."

רק מאותה שאלה "מהו הטעם בחיינו?" נקרא שמתעורר באדם אותו רשימו של הנקודה שבלב ששואל "מה הטעם?". ורק ממנו מתחילים ללמוד "תורה" - על האורות והכלים, על התיקונים, על ההתקרבות לבורא. והיום אפשר לראות לפי היקף השימוש בסמים, ולפי כמות האנשים שנמצאים בדפרסיה וייאוש, ולפי כמות פעולות הטרור, שהאנשים כבר מתחילים לשאול את השאלה הזאת "מהו הטעם בחיי?" אבל הם לא מודעים אליה.

והרשימו הזה שמתגלה הוא רק הרשימו הראשון בסדר המדרגות מהמצב שבו אנו נמצאים. אבל ממצב של הנשמה השבורה ועד המצב של הנשמה המתוקנת מפרידות 125 מדרגות (חמישה עולמות כפול חמישה פרצופים כפול חמש ספירות). ולכן אנחנו לא מרגישים את הרשימו האחרון והמתוקן. כי הוא רחוק מהרשימו הראשון 125 מדרגות. ואנחנו יכולים להרגיש רק את המדרגה הסמוכה לנו. להרגיש את המדרגה הנוכחית שלנו כהווה, ולהשתוקק למדרגה הבאה שמורגשת בנו כעתיד.

שרטוט 9

כל רשימו בנוי מ"רשימו דהתלבשות" ו"רשימו דעביות". רשימו מעביות בא לאדם מהמצב העכשווי שלו, שמרגיש את האגו שלו, את הרצונות הנוכחים שלו. ורשימו מהתלבשות הוא הארה מועטת שבאה לאדם מדרגה אחת יותר עליונה מעליו. כמו שלומדים בקבלה על סדר המצבים של הרשימות, שהן מתדרדרות ממצב למצב, מרשימו ד' לרשימו מצב ג', ממצב ג' למצב ב', וממצב ב' למצב א'. לכן האדם נמשך תמיד למצב שהוא קצת יותר למעלה ממצבו.

שרטוט 10

אם הוא רוכש את הדרגה הבאה, אז מתחלף בו הרשימו והוא מרגיש אגו יותר גדול, כי "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". ואז הרשימו לאור, ההשתוקקות כלפי לאור, היא נעשית יותר גדולה. כך קורה בכל דרגה ודרגה. לכן בלתי אפשרי שנרגיש במצבנו רשימו של דרגה מספר 125, כי אין לנו כלים להרגיש אותה. אלא רק להרגיש רשימו שנמצא דרגה אחת יותר מאיתנו, כי הוא כאור מקיף כלפינו. אנחנו מרגישים את הרשימו דהתלבשות שבא מאותה דרגה עליונה מאיתנו, בגלל שהוא מאיר לדרגתנו כ"אור מקיף", אור מרחוק, כמו שכתוב: "מרחוק ה' נראה לי".

מאמר ל': "עיקר לרצות רק להשפיע"

שיחה מ-14.10.07

"עיקר שלא לרצות שום דבר, רק להשפיע מטעם גדלותו יתברך, היות שכל קבלות נפסלות. ולצאת מבחינת קבלה אי אפשר, רק ללכת בקצה השני, היינו בבחינת השפעה. וכח המנענע, היינו כח המשכה וכח המחייב להעבודה, הוא רק מטעם גדלות יתברך.

שצריכין לעשות חשבון, שסוף כל סוף הכוחות היגיעה מוכרחין לתת. אלא שעל ידי הכוחות האלו, יכולין להביא איזה תועלת והנאה. זאת אומרת, עם הכח והיגיעה, מה שהאדם נותן, יכול להנות גוף בעל גבול, שהוא בחינת אורח עובר. או בעל נצחי. זאת אומרת, שהמרץ שלו נשאר בנצחיות.

וזה דומה, שבן אדם, אם יש בכוחו לבנות מדינה שלימה, והוא בונה רק צריף, שעל ידי רוח חזק הוא נהרס. ונמצא, שכל הכוחות הלכו לטמיון. מה שאין כן אם נשאר בקדושה, אזי כל הכוחות נשארים בנצחיות. ורק ממטרה זה הוא צריך לקבל כל היסוד לעבודה. והשאר יסודות פסולים."

לאדם יש שני גופים. גוף אחד אגואיסטי, שבו מרגישים את החיים כאן ועכשיו. גוף שקשור לגוף הביולוגי שלנו. כי בתפיסת המציאות שלנו הכוחות האגואיסטיים מתראים כמציאות של חומר דומם, צומח, חי והגוף החי שלנו. אבל יש באדם עוד גוף אחד שהוא נקרא בקבלה "גוף הפרצוף", עשר ספירות של "ראש", "תוך", "סוף", שבו יכולים לקבל את האור האלוקי ולחיות במציאות נצחית. ואותה תפיסת מציאות יכולה להיות מורגשת בנו כאן ועכשיו.

אלא תלוי מה מפתחים, למה האדם מקדיש את תשומת לבו. או למציאות הבהמית שלו, או למציאות האלוקית. כי זו הבחירה שלו. לכן בעל הסולם אומר, שזה דומה לאדם שיכול לבנות ארמון, אבל מוותר עליו ובונה צריף. כך קורה לנו בחיים האלה. מצד אחד החיים האלה הם ההזדמנות של האדם להגיע לבניית הכלי של הנשמה ולקבל בה נצחיות. ומצד שני יש לנו הזדמנויות להצליח סתם כך בכל מיני עיסוקים קטנים בעולם הזה. והאדם בבחירה חופשית שלו, צריך לבחור במה הוא עוסק. כי הבחירה שלו היא נקודת ההצטלבות בין שתי הדרכים.

"וכח האמונה מספיק שהאדם יכול לעבוד בבחינת השפעה, היינו שיכול להאמין שהבורא יתברך מקבל עבודתו. אפילו שעבודתו בעיניו אינו כל כך חשוב, מכל מקום הקב"ה מקבל את הכל. שכל עבודות, איך שיהיו, רצוי ומקבל לפניו, אם האדם מיחס את העבודה אליו יתברך.

וכך, אם האדם רוצה להשתמש עם האמונה על בחינת קבלה, אזי האמונה אינו מספקת לו. זאת אומרת, שיש לו אז ספיקות בהאמונה. והטעם הוא משום שהקבלה אינו אמת. זאת אומרת, שבאמת אין לו להאדם שום דבר מהעבודה, רק להבורא יתברך יהיה מהעבודה שלו. לכן הספיקות שלו הן אמת. היינו, אלו המחשבות זרות, מה שעולים במוחו, הם טענות אמיתיות."

זאת אומרת, בספיקות שהיצר הרע מעורר באדם, הוא מביא לנו שאלות אמיתיות כלפי הדרך הרוחנית. שבעצם אנחנו עוסקים בלימוד הזה במשהו שלא מרוויחים ממנו כלום. שבכל זאת אנחנו עובדים את הבורא, כי אנחנו מבצעים פקודות של הרצון לקבל שנמצא בידיים של הבורא. שאין לנו מהדרך הרוחנית שום דבר לעצמנו. שלא מרוויחים ממנה מאומה, אלא רק סובלים וכל רגע ורגע נכנסים לסבל יותר ויותר גדול.

אבל כל השוני בין המצב העכשווי שלא מרוויחים בו כלום, לבין המצב הרוחני שבו יכולים להרוויח אין סוף, הוא רק באיך שהאדם מתייחס למצב שבו הוא נמצא. אם האדם רץ אחרי הרצון לקבל שלו, אז כל עבודה שהוא מבצע לצורך מילוי עצמו, בכל זאת הולכת לבורא. כי האדם לא יכול לעשות שום דבר לטובת עצמו. אלא רק נראה לו שאפשר לעשות כך. אבל המילויים שלו הם כולם נמצאים בבורא.

האדם חושב שהוא קונה ורוכש בית, ריהוט, ועוד ועוד כל מיני אביזרים. אבל המילוי שלו מכל החומר הזה, בכל זאת נכנס ברוחניות לכלים אחרים שלא נמצאים באדם. לכן האדם לא יכול להנות ממה שהוא עושה בעולם הזה, כי נשאר לו החומר ולא התענוג. התענוג נמצא בכלים דהשפעה שנמצאים אי שם אצל הבורא. ואז היצר הרע בא ונותן לאדם הבנה שהוא עושה עבודה ריקנית. כי "בין כך ובין כך תעבוד", אבל הסיכום והתוצאה מהעבודה של האדם לא באים אליו, אלא בכל זאת הולכים לבורא במקום להיות מורגשים בו.

אבל אם האדם רוצה שהמילוי שלו ילך לבורא, ומצטרף לתת את המילוי הזה, אז בדבקות שלו בבורא, באותה מידה שהוא דבוק לבורא, הוא מקבל תוצאות מעבודתו. כי התוצאות מהעבודה שלנו תמיד הולכות לבורא. אלא האדם או שעובר לשם להיות עם הבורא, ואז נכלל באותו סיכום מהעבודה שלו. או שלא עובר לשם לבורא, ואז הסיכום מעבודתו הולך לשם, והוא עצמו נשאר כאן ריק.

לכן היצר הרע שמראה לנו עד כמה אנחנו ריקניים, הוא בעצם מכוון את האדם לשים לב לאן הולכת העבודה שלו, לאן היא נעלמת. שכדאי לו ללכת אחריה, ושם לתפוס את התוצאות ממה שעשה, ושם יהיו לו אותן התוצאות כמילוי אמיתי. אבל לא בכלים העכשוויים האלה, אלא בכלים המתוקנים, בכלים דהשפעה.

"מה שאין כן, אם האדם רוצה להשתמש עם האמונה ללכת בדרכי השפעה, בטח שלא יהיה לו שום ספיקות בהאמונה. ובאם שיש לו ספיקות, אז הוא צריך לדעת, שבטח שאין הוא רוצה ללכת בבחינת השפעה, שעל השפעה מספיק לו האמונה."

מכאן רואים עד כמה הרצון לקבל, האגו שלנו, כל הכלים שנראים לנו, וכל התופעות האגואיסטיות כביכול שמתרחשות בנו, הם "עזר כנגדו" ובאים גם הם מהבורא, ומעוררים אותנו לחשוב אחרת ממה שאנחנו חושבים, לעבוד אחרת את מה שאנחנו עובדים. היצר הרע שמראה לאדם עד כמה העבודה שלו היא ריקנית בסופה, הוא שעוזר לו להתעלות לכלים דהשפעה, ושם לקבל תוצאות מהעבודה.

האם יש הבדל מי גונב את התענוג מהאדם, אם פרעה או בורא?

אין הבדל בין פרעה לבורא. בורא או פרעה הם אותו דבר. רק כלפי האדם הם מתראים כשתי צורות הפוכות. פרעה הוא "אחוריים" של הבורא, כמו שכתוב: "זה כנגד זה ברא אלקים". אין "קדושה" ו"קליפה", אלא רק מערכת אחת שכך מתראה לאדם, בהתאם למידת הקלקולים שבו. וזה נקרא "עזר כנגדו". מלכות איננה הפוכה מזעיר אנפין, אלא הם משלימים זה את זה. עד כמה שהאדם לא נמצא בקדושה, אז באה לו ההתעוררות מצד הקליפה.

איך אפשר למצוא במאמרי "שמעתי" הכוונה ל"אהבת לרעך כמוך", לאהבת הזולת ולעבודה הדדית, כמו ההכוונה הברורה שמוצאים במאמרי "מתן תורה" ו"ערבות"?

מאמרי "שמעתי" נכתבו כעצות לאדם, איך הוא צריך לכוון את עצמו להשפעה. בכל המאמרים של "שמעתי" מדובר רק על איך להגיע לתכונת ההשפעה ולא יותר. לאותה תכונה שכולנו צריכים להגיע אליה.

אלא בעבודת ההשפעה יש עבודה כלפי חברה, בתוך קבוצה, שבה מבצעים את כל הפעולות הנדרשות בכוונה, בדיבור, במעשה, בעזרה ההדדית, בהחלטות הדדיות, איך ללכת ולהתקרב למבנה של "אדם הראשון" "כאיש אחד בלב אחד". כל הביצוע הפרקטי של המעשה דהשפעה, שהוא הבחירה החופשית היחידה שיש לאדם.

ויש איך האדם מגיע לביצוע הזה. שהוא לוקח את מאמרי "שמעתי", והמאמרים האלה עוזרים לו. כי המאמרים האלה בחלקם מספרים לו איך הוא צריך לבדוק את עצמו ולראות את הכלים שלו, את המחשבות שלו ואת הרצונות שלו. אם הם נכונים או לא נכונים, אם הם נמצאים אצלו מצד הקבלה או מצד ההשפעה. זאת אומרת, מדובר בהם על הבירור שבתוך האדם.

והבירור שבתוך האדם הוא כלפי הקבוצה, כלפי הבורא. כי הם היינו הך. כמו שאומרים בעל הסולם ורב"ש, שבכל מה שיוצא מחוץ לגופו של האדם, אין הבדל בין בורא לבין כל אחד אחר, כי שניהם הם "זר לי". אלא עכשיו אין לנו עסק עם בורא, כי איתו האדם יכול לדמיין אותו איך שבא לו, כמו בכל האמונות והשיטות למיניהם, ואז הוא נעשה מבולבל ויוצא לגמרי מהדרך.

אלא המימוש של דרכנו לבורא, הנקרא "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא", מתממש בתוך החברה. כי בה יש לאדם מה שנקרא "תובעים", שהוא משפיע כלפי החברים והם בחזרה דורשים ממנו ומשפיעים עליו. ואז בתוך מערכת היחסים הזאת הוא יכול לברר בדיוק "מי אני", ולקראת מה הוא הולך.

בכל הספרים האלה, גם במאמרי "שמעתי" וגם באיגרות בעל הסולם ורב"ש, שמדובר בהם על העבודה הפנימית והאישית של האדם, החומר מכוון בכל זאת כלפי האדם - מתוך האדם כלפי הקבוצה. כי מה שנאמר בהם כלפי הבורא, אותו דבר חל כלפי הקבוצה. כמו שבעל הסולם מסביר במאמרי "מתן תורה" או "ערבות", שכך צריך לעבוד כלפי הקבוצה, מפני שזוהי הצורה היחידה והבטוחה ביותר, שהאדם יתאר נכון את היחס שלו לבורא.

ולכן לא מדובר על שני מסלולים מקבילים - קודם מאמרי "שמעתי", ואחר כך עבודה בקבוצה, או קודם העבודה בקבוצה ואחר כך מאמרי "שמעתי". אלא בכל מדובר רק על השגת ההשפעה מצד האדם, מתוך הבירור הפרטי שלו כלפי הזר. והזר הקרוב ביותר והבטוח ביותר לבירור הוא הקבוצה.

מהי "אמונה"?

"אמונה" נקרא כוח ההשפעה, שהאדם רוכש על ידי האור המחזיר למוטב בזמן הלימוד, שלומד בקבוצה ומשתוקק להגיע לתכונת ההשפעה, ומעלה אותה למעלה מהרצון לקבל שלו. "כוח דאמונה" הוא כוח ההשפעה, שניהם אותו דבר. הטוב ביותר הוא לבדוק את ההגדרות האלה ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות". כל המושגים האלה: "אמונה", "אור דחסדים", "גלגלתא עיניים", "השפעה", "כוונה על מנת להשפיע", הם כולם אותו דבר. כי בטבע אין יותר משני כוחות בלבד - כוח ההשפעה, כוח האמונה, וכוח הקבלה, הרצון לקבל. ואין מה להתבלבל מריבוי השמות. הם כולם שייכים רק לשני חלקי הבריאה, או לבורא שהוא "יש מיש", או לנברא שהוא "יש מאין". ואם האדם בכל זאת מתבלבל, הוא חייב תמיד אם משהו לא ברור לו, לחזור לאור וכלי בד' בחינות דאור ישר, ומשם כבר יהיה לו ברור על מה מדובר.

מאמר ל"ו: "מהו, ג' בחינות גופים באדם"

שיחה מ-21.10.07

"האדם מורכב מג' בחינות גופים": או אפשר לומר מ"ג' גופים". אלא שלא יבלבלו אותם עם הגוף הגשמי שלנו, לכן אומרים על אותם גופים "ג' בחינות", הבחנות. ואיזה ג' הבחנות שנקראות "גופים", יש באדם: "א. גוף הפנימי שהוא לבוש לנפש דקדושה," וגוף היותר חיצון, הוא "ב. מקליפת נוגה," הגוף האמצעי. ו "ג. ממישכא דחויא." הגוף החיצוני הנקרא "עור של נחש".

"ובכדי שהאדם יהיה ניצול מב' גופים," החיצונים האלה, היינו, ממישכא דחויא ומקליפת נוגה, "שלא יפריעו להקדושה," אלא שהוא כולו יהיה בקדושה, "ושיהיה לו היכולת לשמש רק עם גוף פנימי," כי רק הגוף הפנימי יכול לעשות פעולות דהשפעה, "העצה לזה הוא, שיש סגולה," זאת אומרת, האדם לא יכול להפעיל את עצמו בצורה ישירה ולעשות מתוך עצמו את הפעולה. אלא הוא צריך לתת יגיעה ולעשות כל מיני פעולות וכל מיני מאמצים, כדי לקבל מלמעלה את הכוח שייתן לו הבנה והכוונה איך לבצע אותה פעולה.

והסגולה היא, "שהאדם יחשוב מחשבות רק מה שנוגע להגוף הפנימי. זאת אומרת, שהמחשבה שלו יהיה תמיד ברשות היחיד," כי "גוף הפנימי" נקרא שהאדם הולך רק להשפיע, ומתאר שהוא רק משפיע לבורא, והוא כולו רוצה להידבק בו, וכל כולו וכל העולם שיסתדרו רק בתוך המאציל. כמו בעולם אין סוף, שהאור והכלי הם אחד, "דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון". או כמו שכתוב: "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא" - ייחוד אחד של אור וכלי, שהכלי דומה לאור לפי השתוות הצורה.

וכך האדם הולך רק לכיוון המטרה. באותה צורה מתאמת כמו שבעל הסולם מתאר באיגרת דף ס"ד ("פרי חכם - איגרות קודש") איך מכוונים למטרה, לקדושה. שהאדם צריך כל הזמן לייחד את עצמו עם האמצעי ועם המטרה, שגם הוא וגם האמצעי וגם המטרה הם מתבררים בסופו של דבר כאחד. כך הגוף הפנימי שנקרא "נפש דקדושה", הוא אור וכלי שפועלים כאחד, כולם להשפעה.

וכדי להגיע לייחוד הזה, המחשבות של האדם צריכות להיות רק ברשות היחיד, "היינו ש"אין עוד מלבדו" כתוב, אלא ש"הוא עושה ויעשה לכל המעשים"." שהכל בא מהבורא, והכל מבצע הבורא, "ואין שום בריאה בעולם שיוכל להפרידו מהקדושה." אבל לאדם יש אפשרות להיות קודם לפעולת הבורא, זאת אומרת, לבקש ממנו. לרצות ולבקש מהבורא שיעשה בו בדיוק מה שתכנן והכין עבורו.

"וכיון שאין הוא חושב עבור ב' גופים הנ"ל," גוף של קליפת נוגה וגוף של מישכא דחויא, שאינם מדברים על ייחוד ועל השפעה, "אז הם מתים," הגופים האלה. אבל רק במידה והאדם לא מתעסק בהם. כי כל דבר שהאדם איננו עוסק בו, אותו משהו נקרא "מת". כי הוא לא נמצא בתוך הרצון של האדם, וכל הבריאה היא רצון.

מה שלא נמצא ברצון של האדם ברגע נוכחי, הוא נחשב מת. אם האדם שוכח על הבורא, אז כל הרוחניות היא בשבילו עניין מת. ואם הוא כל הזמן חושב על העולם הזה, אז בשבילו קיים רק העולם הזה. אבל אם הוא חושב רק על העולם הרוחני, אז בשבילו קיים רק העולם הרוחני. זאת אומרת, האדם הוא מי שקובע, כי הוא החומר של הבריאה.

האדם קובע מה יהיה בתוך הרצון שלו ויחיה, ומה שלא יהיה ברצונו, ולא יעסוק בו כרגע, וימות. ולא שהדבר קיים או לא קיים מחוץ לאדם. מחוץ לאדם לא קיים דבר, אלא רק "עצמותו", אותו אור מופשט. לכן נאמר שאם לא מתעסקים בשני הגופים החיצוניים האלו, הגוף האמצעי הנקרא "קליפת נגה" והגוף החיצון הנקרא "מישכא דחויא", אז הם מתים. מדוע? " משום שאין להם מזונות ואין להם במה להתקיים. כי המחשבות, שחושבים עבורם, מזה הם מתפרנסים.

וזה סוד מה שכתוב "בזיעת אפך תאכל לחם". שלפני חטא דעץ הדעת, לא היה החיות תלוי בהלחם, היינו שלא היו צריכים להמשיך אור וחיות, אלא שהיה מאיר" מתוך עצמו . מפני שהכלים היו כולם כלים דהשפעה. האדם נמצא היה בכלים דהשפעה, ב"גן עדן", ברצונות שכולם רק לטובת הזולת. כי מלכתחילה הבורא סידר את התנאים האלה באדם.

ו "מה שאין כן אחר החטא," שהאדם נפל מאותה דרגה של השפעה, של השתוות, של דבקות בבורא, זאת אומרת, "שאדם הראשון נדבק בהגוף של משכא דחויא," במחשבות זרות, במחשבות רק לעצמו, "אז נקשר החיים בהלחם," שהאדם זקוק למה שנקרא "לחם", "היינו במזונות," שצריך כל הזמן להמשיך בעצמו משהו כדי להחיות את עצמו.

ולפני כן שהאדם היה ב"גן עדן", בעולם הבא, לא היו צריכים להמשיך משהו ולדאוג כל הזמן ממה להחיות את "הגוף". אותו גוף הנקרא "רצון" ולא הגוף הפיסי, אלא רצון שאיננו מתוקן. כי הרצון המתוקן שהיה באדם הראשון לפני החטא, או כמו שיהיה לנו לאחר התיקון, איננו דורש שום יגיעה והמשכת מזונות. כמו "שצריכים כל פעם" עכשיו בינתיים "להמשיך מחדש," את המזונות האלה, אותן מחשבות טובות, מחשבות על הייחוד, על הדבקות. "ואם לא נותנים להם" לרצונות, "מזונות," מחשבות נכונות, אז "הם מתים."

"וזה נעשה לתיקון גדול, בכדי להינצל" מאותם "ב' גופים הנ"ל." זאת אומרת, בכך שהאדם יכול לבחור בין הגוף הפנימי שלו הנקרא "נפש דקדושה", לבין הגוף האמצעי הנקרא "קליפת נוגה", לבין הגוף החיצוני הנקרא "מישכא דחויא", והרצונות שבוחר להימצא בהם הם נקראים "חיים", ואלה שלא חושב עליהם הם נקראים "מתים" - בכך ניתנת לנו האפשרות לנהל את החיים שלנו. ואז האדם יכול על ידי היגיעה שלו ועל ידי ריכוז המחשבה שלו, לחיות באותו גוף שבו הוא דבוק.

ואם הוא נותן מספיק כוח לגוף הפנימי, אז שני הגופים הנותרים הולכים ומתים לאט לאט, עד שהוא מוציא מהם את כל החיות לטובת הגוף הפנימי. כי כל העבודה שלנו היא היגיעה לחשוב רק על הגוף הפנימי. ובמחשבה על הייחוד, על ההשפעה, על הדבקות, האדם ניצול משני הגופים האחרים, הגוף האמצעי והגוף החיצון.

"ולכן מוטל על האדם להשתדל ולהתאמץ, שלא יחשוב מחשבות מה שנוגע להם." לאותם שני הגופים האלה, האמצעי והחיצוני. כי ההבדל בין הגופים האלה לבין הגוף הפנימי, שהגוף הפנימי חושב תמיד על ההשפעה לזולת, להגיע דרך אהבת הזולת לאהבת הבורא. ושני הגופים האחרים, הגוף האמצעי והגוף החיצוני, הם חושבים על "טובת עצמו". או אהבת הזולת לטובת עצמו, או לטובת עצמו לנצל הזולת מכל וכל. ולכן האדם צריך להשתדל ולא לחשוב מחשבות שנוגעות לגופים החיצוניים, האגואיסטיים.

"ואפשר שזהו מה שאמרו חז"ל "הרהורי עבירה קשים מעבירה"." היינו, שאם האדם חוטא ונכנס למחשבה זרה ומתנתק מהייחוד עם הבורא, שהכל בא מהבורא וצריך להידבק רק בו, אז קרה שהתנתק ואין מה לעשות. אבל אם הוא נמצא ב"הרהורי עבירה", בכל מיני מאבקים שכל הזמן חושב ולא חושב, חושב ולא חושב, אז הוא יכול להישאר באותם המצבים גם אלף שנה. לכן כתוב: "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו", כי הוא לא מכריע את עצמו להתקדם לימין.

ואין צורך בפעולות. "כי המחשבות זהו המזונות שלהם. היינו מהמחשבות שחושבים מהם," עליהם, "מזה הם מקבלים חיות." ברוחניות לא מתחשבים עם פעולות, אלא עם מחשבות בלבד. והיכן שהאדם חושב, שם הוא נמצא. אם הוא חושב על כוכב, או על מקום אי שם בקצה העולם, או שהוא יושב על קרחון לבד. כל מחשבה שהוא חושב, נקרא שהוא נמצא שם. כי ברוחניות לא צריך יותר, לא צריך לעשות את הפעולות עצמן.

לכן בקבלה חשוב לקבל כל הזמן תמיכה מהחברה והספרים. כדי להחזיק את המחשבות כל רגע ורגע כלפי המטרה האחת. ואם יוצאים ממנה, אז מיד כוח החברה, הכוח הכללי, האור, שמשתדלים לגייס אותו לבוא תמיד לעזרתנו, יחזיק את האדם ויחזיר אותו חזרה למחשבה הנכונה. ולא שיעבור הרהורי העבירה, ויבזבז לשווא את זמנו ואת מרצו בקפיצות מכאן לכאן ומכאן לשם ויפסיד את התכלית.

"לכן האדם צריך לחשוב, רק עבור הגוף הפנימי, היות שהוא לבוש לנפש דקדושה. כלומר, שיחשוב מחשבות מה שהם אחר עורו, כלומר אחרי עור של הגוף, נקרא חוץ מגופו, שפירושו חוץ מתועלת עצמו." אחרי כל האינטרסים האישיים שלו. "אלא רק מחשבות שהם תועלת הזולת." כי על ידי תועלת הזולת, על ידי אהבת הזולת, מגיעים לאהבת ה'. ובעל הסולם מסביר במאמר "השלום בעולם", שאין הבדל אם האדם מכוון את עצמו כלפי הבורא או כלפי הזולת. כי שניהם נמצאים מחוץ לעורו, מחוץ לגופו.

אלא אם הוא חושב שיש הבדל, שכדאי לו יותר כלפי הבורא ולא כלפי הזולת, אז סימן שיש לו עדיין אינטרס לעצמו. ואם הוא מתנתק מהאינטרס לעצמו, אז אין שום הבדל אם יוצא מעצמו כלפי הבורא או כלפי הזולת, כי רואה אותם כאחד. "וזה נקרא "חוץ מעורו". כי אחרי עורו אין שום אחיזה לקליפות." אלא שם כל החיצוניות היא רק כלפי הזולת.

" כי הקליפות נאחזות רק מה שהוא בתוך העור." היכן שיש לאדם מחשבה לעצמו. "היינו מה ששייך לגופו, ולא מחוץ לגופו, הנקרא "חוץ מעורו". זאת אומרת, שכל מה שבא לידי התלבשות בגוף," היינו, בתוך הרצונות האגואיסטיים, "יש להם" לקליפות, "אחיזה." ואז הן סובבות את האדם ומחממות אותו לחשוב ולהתעמק בתוך המחשבות על עצמו. "וכל מה שאינו באה לידי הלבשה," היינו, שמלכתחילה נמצא מחוץ לגופו, "אין הם יכולים להתאחז." שתי הקליפות מישכא דחויא וקליפת נוגה.

"וכשיתמיד" האדם "לחשוב מחשבות שהם" מחוץ לעצמו, "לאחר עורו, אז הוא זוכה למה שכתוב "ואחר עורי נקפו זאת, ומבשרי אחזה אלוק" (איוב י"ט כ"ו). זאת אומרת, לקנות רשות מחוץ לגופו, מחוץ לכל הרצונות והמחשבות שחושב על עצמו. לצאת מאותם רצונות ומחשבות ולא לחשוב על עצמו בכלל. אלא לשפוך ולזרוק את עצמו לזולת מחוץ לעצמו, וממש "להפיל" את עצמו על כל הכלל.

והאדם שעושה כך "ואחר עורי נקפו זאת", הוא מגיע למצב "ומבשרי אחזה אלוק", ש "זאת" היא בחינת שכינה הקדושה. והיא עומדת אחרי עורו. "נקפו" היינו שנתקנה, להיות לעמוד אחרי עורי. ואז האדם זוכה לבחינת "מבשרי אחזה אלוק"." זאת אומרת, עד כמה שיוצאים החוצה מגלים בכלים עצמם את הבורא. כי הבורא לא נגלה מחוץ לכלים של האדם.

אלא הכוונות צריכות להיות מחוץ לאדם, ואז בתוך הכלים של האדם מתגלה הבורא. התגלות הבורא נקראת "שכינה הקדושה". "היינו שהקדושה באה בהתלבשות בגוף" הפנימי, "בפנימיות. וזהו דוקא בזמן, כשהוא מסכים לעבוד מחוץ לעורו, היינו בלי כל התלבשות." אלא רוצה לצאת מעצמו בתוך הגוף הפנימי שלו, ואז דווקא בתוכו הוא מקבל את ההתלבשות.

"מה שאין כן הרשעים," הם אלה "שרוצים לעבוד דוקא בזמן, שיש" התלבשות , "הלבשות בתוך הגוף," זאת אומרת, הם רוצים לקבל תגמול בתוך הכלים דקבלה, "הנקרא "בתוך העור, אז" כתוב עליהם, ""וימותו ולא בחכמה"." הם לא מקבלים שום דבר באותם כלים שהם משתוקקים למלא. "שאז אין להם שום התלבשות," של האור העליון, השכינה הקדושה, "ולא זוכים לשום דבר."

למרות שהם רצים ומשקיעים מאמצים כדי להשיג משהו, אבל הם לא משיגים. "מה שאין כן הצדיקים, דוקא הם זוכים להתלבשות בגוף." בגלל שיוצאים מחוץ לגוף על ידי הכוונות דלהשפיע שלהם.

האם בזמן ההכנה האדם בעל הבית על המחשבות שלו?

האדם איננו בעל הבית על המחשבות שלו ועל הרצונות שלו ועל הנטיות ועל ההשתוקקות. אלא החשק והרצון שניתן לו, הם בצורה גולמית. ואיך הוא מכוון אותם תלוי רק בחברה שהוא בוחר (ראה מאמר "בחירה חופשית"). ולכן אם האדם נכלל בחברה ולא סתם נמצא בה עם הגוף הגשמי שלו, אלא נכלל במחשבות שלו בחברה, ורוצה להשפיע לחברה, ורוצה להיות בה בכל לב ונפש, אז הוא מקבל מהחברה אותו חיזוק, אותו כיוון, שהוא מחוץ לעורו.

החברה צריכה לתת לאדם את ההכרה שהכי חשוב לצאת מעצמו ולהשפיע. והחשיבות הזאת צריכה להשפיע על האדם כל הזמן. לא חשוב היכן הוא נמצא ובאיזה קשר כרגע עם החברה. אם האדם משקיע כוחות בחברה מתי שמזדמן לידיו, אז בשעה שמבלבלים אותו מלמעלה, החברה באה ועוזרת לו. באותן פעולות האדם מקבל מצד אחד ירידות מהבורא, שמסיטות אותו מהוונה כלפי החברה, כלפי ההשפעה, כלפי הבורא, מאותה כוונה להתקשר לגוף הפנימי, ומצד שני באות לו עליות על ידי כוח החברה שמחזיק אותו.

וכך יוצא שהאדם משתמש נכון בבחירה שלו ומתקדם נכון. אבל אם הוא מוצא בתוך עצמו כוחות להתחזקות בהשפעה, ולא דרך החברה, אז הכוחות האלה שנראים לו כוחות של השפעה, הם בטוח כוחות לצורך קבלה. כי הבסיס להתקדמות שהאדם מוצא בתוך עצמו הוא בסיס שיקרי. בתוך האדם אף פעם לא יכולים להיות מחשבה או רצון, שמכוונים אותו למטרה של השפעה, אפילו אם ילך ויחפש כאלה אלף שנה. אלא רק דרך החברה ורק מתוך החברה הוא יכול לקבל מחשבות כאלה. ולכן אם רוצים להיפטר משני הגופים החיצוניים ולהידבק לגוף הפנימי, צריך לדאוג לקבל חיזוק מהחברה בלבד. כי רק החברה יכולה לעזור לאדם וכל פעם להחזיק אותו ולכוון אותו לכיוון הנכון.

מה ההבדל בין קליפת נוגה לבין מישכא דחויא?

"קליפת נוגה" הנקראת חצי טוב וחצי רע, היא אותם בלבולים הנקראים "הרהורים" שיש לאדם. לאדם אין שום בעיה עם הגוף החיצון הנקרא "מישכא דחויא", עם הרצונות החיצוניים לעצמו. איתם הוא הולך ומנצל את כל העולם לטובת עצמו. למרות שמשך הזמן הוא רואה, שלא יוצא לו מהם שום דבר טוב. אבל אין לו ספיקות בקשר אליהם, והוא נמצא בריצה מתמדת אחר התענוגים לעצמו שמזדמנים לו.

מה שאין כן בקליפת נוגה, שם נמצאים כל הרהורים, אולי כן ואולי לא ובאיזו צורה. כי האדם שנמצא בהתפתחות בלימוד הקבלה ובחברה, עדיין לא מסוגל לקבוע סופית שההכנעה כלפי ספרים וסופרים וחברה ומורה היא ההצלה שלו. אלא כל פעם נמצא בספיקות, במצב של "רצוא ושוב", של הלוך וחזור. ויש בעיה גדולה לצאת מהמצב הזה הנקרא "מצב השובבים" (וקשור בתיקון השובבים). אלא האדם צריך להשתדל לא להיות במישכא דחויא. אבל הוא צריך להיפטר כמה שיותר מהר מהספיקות שמעוררת בו קליפת נוגה.

ומדובר על נקיות המחשבה. כי האדם שמתחיל להיכנס לחברה ולהשפיע לה, ולבקש ממנה כוח השפעה, התעוררות להשפעה, מסירות נפש למעלה מהדעת, עובר מדרגות רבות של מצבים, עד כמה הוא מוכן לעבור את התהליך הזה ורוצה אותו, או לא בדיוק מוכן ורוצה לעבור אותו. ואותה נקיות המחשבה, נקיות הדרישה, נקיות הביטול כלפי החברה, הם המצב האמצעי הזה שנקרא "קליפת נוגה".

ואחר כך שהאדם עובר מחסום, קליפת נוגה נמצאת בין הקליפות. ויש לו ימין, שמאל ואמצע. מצד הקליפה יש לו ממש עורו של נחש, ובאמצע מישכא דחויא, ודווקא בקליפת נוגה צריך לקבוע את הטוב או רע. אבל שם האדם כבר מבין שבקדושה אין לו מה לעשות, הכל כבר קדושה אצלו. בקליפה אין לו אפשרות להצליח, אלא דווקא בקליפת נוגה, שהיא קו אמצעי, מסך דחיריק. אותה עבודה שנקווה בעזרת ה' להגיע אליה במהרה בימינו.

האם גם מתחת למחסום נמצאים בקליפת נוגה?

למטה ממחסום לא יכולים להיות ב"קליפת נוגה", כי למטה ממחסום לא נמצאים בקליפות. לפני המחסום בזמן ההכנה עדיין לא נמצאים בנו לא קליפות מישכא דחויא וקליפת נוגה וגם לא קדושה. קליפה וקדושה הם שני כוחות שנמצאים זה כנגד זה למעלה ממחסום. למטה ממחסום עוברים רק זמן הכנה. זאת אומרת, כנגד הכוחות האלה שישנם למעלה, אותם ג' גופים, יש גם בנו כעין הכנות. אבל לא הגופים האלה בעצמם. להגיע לקליפת נוגה עצמה זה דבר גדול, כי היא סימן שהאדם כבר יכול להכריע לטוב או לרע.

אם הגוף הפנימי הוא הגוף הקדוש, אז למה נאמר שהאדם צריך לצאת לקדושה "מחוץ לעורו"?

"גוף" נקרא הכלי של האדם, הרצונות של האדם. בעולם הזה נראה שיש דומם, צומח, חי, אותם דברים מדומים שברצון לקבל שלנו הם נראים קיימים בחומר. אבל החומר של הבריאה הוא רצון, כוח הרצון. ולכן בקבלה מדברים רק על רצונות, על רצונות פנימיים ורצונות חיצוניים.

במה הרצונות הם "פנימיים" ו"חיצוניים"? הבורא ברא רצון בלבד ולא משהו פנימי או חיצוני. אלא אחר כך הרצון "נשבר", התקלקל. היתה לרצון כוונה על מנת להשפיע שבאה לו מהבורא, ואז "נשבר" הרצון הכללי הזה שנקרא "אדם הראשון". זאת אומרת, הכוונה שלו התהפכה מעל מנת להשפיע לעל מנת לקבל, והרצון נעשה על מנת לקבל.

והכלי הזה שהתקלקל לרצונות עם כוונה על מנת לקבל, הוא צריך לעבור תיקון, מהכוונות לקבל לעצמו הנקראות "קליפה", לכוונות להשפיע מחוץ לו הנקראות "קדושה". לכן אם מדברים בקבלה על הכלים, על הרצונות, אומרים שהם מקבלים "בפנים", בתוך הכלי. ואם מדברים על כוונות, הכוונות הן מחוץ לכלי. כי על הכלי מתקינים מסך, ובונים את כל הכוונות של הכלי למעלה מהמסך, להשפיע החוצה, להשפיע לבורא. ואז הכלי מקבל את האור בפנים.

לכן אם מדברים על כלי קליטה, אז כלי קליטה הוא פנימי. ואם מדברים על כוונה, אז הכוונה היא כלפי חוץ. המושגים האלה פנימי וחיצוני מבלבלים מאוד, אבל אין דרך אחרת לבטא אותו שינוי בכוונה. כי רק על ידי הכוונה נוצר השינוי הזה מפנימיות לחיצוניות. ומה שהיה יותר חיצון, נעשה יותר פנימי, וההפך.

באיזו דרך האדם מגיע להבנה שהוא יכול לדלג על כל הקושיות רק על ידי החברה?

בקבלה לומדים שהאדם יכול לזרז את הזמנים, אבל לא לעשות קפיצות דרך. מצבים יכולים להתחלף אצלו במהירות כזאת שהוא יעבור מאה שנה תוך שבוע ימים. אבל אי אפשר לקפוץ פתאום כמה דרגות של מצבים. כי אנחנו מבצעים רק לפי שרשרת של רשימות שכל הזמן מתעוררות בנו אחת אחרי השניה.

אנחנו לא מרגישים את הפרצופים האלה שיוצאים בנו, ולא מרגישים במה אנחנו פועלים, כי אנחנו עדיין נמצאים בהסתר. אבל בהסתר רק כלפינו, כלפי המודעות שלנו, שאנחנו מבצעים בלי ראייה והבנה מה מבצעים. כמו שתינוק הולך וגדל בלי דעת. הוא לא יודע למה הוא עושה את הפעולות, אלא הטבע דוחף אותו פתאום לרוץ, פתאום לקפוץ, לבנות או להרוס. אבל בצורה כזאת הטבע פועל בו איך לגדול.

כך קורה בדרך הרוחנית. הרשימות שיוצאות בנו דוחפות את האדם קדימה, בלי שיש לו יכולת לשנות משהו, אלא רק לזרז את קצב ההתפתחות על ידי ההבנה שלו. להבין את המצבים, שהמצב הנוכחי הוא רע. וכך לקדם את עצמו למצב הבא.

ובעל הסולם מסביר, שהאנושות מתפתחת על ידי זה, שהיא כל פעם נעצרת באיזה מצב וסובלת וסובלת ממנו, עד שהוא נעשה מצב בלתי נסבל, ואז היא עוברת למצב הבא. אבל על ידי לימוד הקבלה במסגרת של קבוצה ובעזרת אמצעים נוספים, יכולים להגיע להבנה מידית שהמצב הוא רע. ואז לא נעצרים בשלב השהייה ועומדים. אלא כל פעם מגלים את הרע, ומיד מתקדמים לטוב.

והדרכים להגיע למצב שמרגישים את הקבוצה כהכרחית, השלבים האלה הם כמו שכתוב, שהבורא מביא את האדם לקבוצה הנכונה. ואפילו שהאדם נמצא אי שם בקצה העולם, אם מעוררים בו את הרשימו הרוחני, אז יחד עם הרשימו שמתעורר, מתגלה לו הקשר לאותו מקום שממנו הוא יכול לקבל הזנה. ואין דבר כזה שיתעורר בו אותו רשימו, והוא לא יגיע למקום הנכון.

אנשים יכולים להסתובב ולחפש בכל מיני שיטות ובכל מיני חוגים ואפילו להגיע עד שימוש בסמים. אבל אם מתעוררת באדם הנקודה שבלב, כנגדה הוא פתאום מרגיש ומגלה "שורש", מקום שמשם אפשר להזין את הנקודה הזאת ולהגדיל אותה. ואז הוא בא לחברה, למורה ולספרים. אלא הבעיה היא שאין לאדם שום קושי להכניע את עצמו כלפי מורה וספרים, אבל לא כלפי החברה.

כלפי ספרים ומורה אנשים באים ובלית ברירה נכנעים. אלפי אנשים בעולם מוכנים לשמוע בקולו של איזה מקובל. כי לאנשים קל יחסית להכניע את עצמם כלפי אדם שיש לו הסבר על החיים, שמבין מה שהוא מדבר, שמבין מה שכתוב, בעיקר אם הם רוצים ללמוד משהו. ומדרך העולם שאנשים יודעים מטבעם, שצריך ללכת וללמוד אצל מישהו, ורצוי עם זקן לבן. כוח ההרגל ולחץ החברה פועלים באופן טבעי על האדם לבוא וללמוד. ואחר כך הוא יכול ללכת ולספר בכל מקום שפעם הוא למד קבלה אצל איזה איש זקן, וכולם יעריכו אותו.

אבל מאותה נקודה ואילך, קשה לאדם להתחיל לאבד את עצמו בתוך החברה, בין חברים שהם כמוהו. כי הוא לא רואה אותם כגדולים, אלא שהם יושבים ולומדים כמוהו ולא מבינים כלום. אבל הוא צריך להכניע את עצמו כלפי המהות הזאת שנקראת "חברה", שהוא לא רואה דוגמא שלה, לא ברחוב ולא בשום מקום. ואפילו לא ב"כולנו יחד" הזה כמו שרואים בצבא או במשחקי כדורגל. כי המושג הזה "להכניע את עצמי כלפי כולם" לא נמצא בעולם שלנו. ולכן כל כך קשה לכל אחד להיכנע לחברה.

לכן אין בעיה לאנשים להכניע את עצמם כלפי המורה וכלפי הלימוד. אבל כלפי החברה יש להם בעיה. ומה יכולים לעשות? להשתדל לקשור את שני האמצעים האלה יחד. אם התלמיד מחליט שהוא נמצא אצל המורה הזה, אז הוא חייב לשמוע בקולו, מה הוא אומר לו על החברה. ואם התלמיד לא מבצע מה שהמורה אומר כלפי החברה, אז הוא כאילו לא נמצא אצלו. ואסור לו להשלות את עצמו, אלא לעשות חשבון מדויק, מה המורה אומר לו, ומה מתוך זה הוא עושה ולא עושה. ואם הוא לא עושה, אז לא כדאי שיישאר אצל המורה הזה. זאת אומרת, האדם צריך להחליט, או להיות אצל המורה הזה ולבצע מה שהוא אומר, או לא להיות אצלו. כי חבל על הזמן.

וההכרעה הזאת כלפי החברה היא כל הבחירה החופשית שעליה מדבר בעל הסולם, כי לא מקבלים חיזוק מאף אחד. אבל מה יכול לעזור? דבר ראשון כמה שיותר לקרוא על האמצעי היחידי הזה שנקרא "כוח החברה", לא חשוב כמה שונאים את הנושא הזה ולא רוצים אותו ונדחים ממנו. לעשות תקצירים וכל מיני תרגילים עם הטקסט, ולבנות כל מיני מערכות כדי כמה שאפשר לשחק עם הרעיון הזה. ודבר שני, להשתתף פיסית בכל מיני פעולות משותפות, כמו למשל הפצה, שהיא הפעולה הטובה ביותר. כי בהפצה כל הקבוצה יחד כגוף אחד משפיעה לקהל החיצוני. וכך קל יותר להשפיע לחיצונים.

ולאחר יגיעה מספקת כמותית ואיכותית בשני הדברים האלה, האדם מתחיל להרגיש שהחברה איננה האנשים שיושבים מולו, אלא הנשמות שלהם שנמצאות למעלה מהם. ודרך הנקודה שבלב שהיא שורש הנשמה שלו, הוא מתקשר ישר לנשמות שלהם, שכלפיו הן מתוקנות. הוא נכנס לתוכן ומשם מקבל את כל הכוח הרוחני. ובקשר ביניהן הוא מגלה את הבורא. אין לו מקום אחר לגלות בו את החיים הרוחניים.

וכך לאט לאט האדם מתחיל לתאר לעצמו את החשיבות הזאת. שהחברה שלו איננה כל הפרצופים, שיושבים מולו כל אחד במצבו הזמני, אחד ישן, אחד צוחק, אחד נמצא במחשבות שלו בבית, או באיזה מקום אחר. אלא הוא מתקשר לנשמות שלהם. ואז לא חשוב היכן הוא נמצא והיכן הם נמצאים, אלא בכללות הם משתוקקים להיות באותה מערכת שהנשמות קשורות יחד ובתוכה מתגלה הבורא. אם האדם משתדל כל הזמן להחזיר לעצמו את התמונה הזאת, שהוא לא משתתף עם גופים, אלא עם נשמות, אז הוא מתחיל להתקרב לאותו מצב.

מתי האדם הופך להיות "תלמיד" של "רב"?

רק במידה שהתלמיד שומע לדברי רבו, אז הוא נקרא "תלמיד" והרב נקרא "רב שלו" או "מורה שלו". ואם הוא לא רוצה לשמוע מה שהרב אומר לו, אז הוא לא תלמיד שלו. ואין טעם שישב וילמד אצלו. אלא עדיף שילך למישהו אחר, לשמוע ממנו וללמוד משהו אחר. כי אצל הרב הזה הוא יושב בטל.

האם המורה נותן העצות ברורות וחד משמעיות או שצריך לברר מה נאמר?

המורה אומר דברים מדויקים מאוד מאוד. כי הוא אומר אותם מהדרגה שלו, היכן שהדברים האלה שהוא אומר מבוררים היטב. מקובל לא יכול להגיד משהו שהוא לא משיג, ולא יכול להסביר או לפרש מה שהוא לא מרגיש. ואם הדברים שלו מיטשטשים בתוך המוח והלב של התלמיד, זה כבר משהו אחר. ובמקרה כזה צריך לברר אותם יחד עם החברים, ויחד עם המורה עצמו בשאלות ותשובות, ולקרוא שוב את כל הטקסטים. אבל לא נכון לחשוב שהעצות הן עצות מטושטשות.

ואם בודקים רואים שבעל הסולם אומר אותו דבר בדיוק. שחייבים לעסוק בהפצת הקבלה, שחייבים ללמוד ומה בדיוק ללמוד ואיזה חלקים בספר, שחייב להיות קשר עם החברה, ואיזה תקנון פחות או יותר צריכים. אלא התלמידים עדיין לא מבינים ולא יודעים איך ליישם את העצות האלה, ואיך לחבר את כל הגורמים האלה יחד. אבל הם לא יודעים ולא מבינים, ולא שהעצות עצמן אינן עצות נכונות.

אלא התלמיד צריך לבדוק תמיד את המורה שלו, ולא חשוב שאולי מחר הוא יחליף אותו - האם המורה שלו אומר מה שכתוב במקור. כי מורה שרוצה לקדם את התלמיד, צריך להסביר לו היום קצת יותר את המקור, כדי שמחר התלמיד יראה בעצמו את הדברים האלה במקור. כמו מורה בבית ספר יסודי שמלמד תלמידים, שעולים אחר כך לכיתות הגבוהות ומגלים בעצמם את הידע הזה, ויותר מאוחר הולכים ללמוד מקצוע וכל אחד "עולה על רבו" ונעשה פרופסור או מדען. אבל אותו מורה נשאר להיות מורה בבית ספר.

תמיד צריך לבדוק את המורה לפי העקרונות שרואים בספרים. ואם התלמיד רואה שהמורה לא בדיוק פועל כך, אז הוא צריך לברר ואפילו לשאול אותו. בקבלה חייבים לברר כל ספק וספק, כי על ידי זה האדם גדל. על כל דבר מותר וחובה לשאול, אלא יש דברים שעדיין לא נוכל להבין. אבל אין דבר שאסור לגלות. אלא "אסור" פירושו אי אפשר. אי אפשר, כי הכלים עדיין לא מוכנים. ואם אין לאדם יכולת לקלוט ולהבין את ההסבר, אז אין מה להסביר לו על עשר דרגות קדימה.

איך אפשר להבחין שמתרשלים בעבודה?

התרשלות בעבודה רואים לפי התוצאות. כי האדם עצמו לא יודע מה צריך לעשות. אלא רק להרגיש אם הוא מתנתק לשעות רבות מאותה מחשבה, שהוא רוצה לצאת מתוך עצמו ו"להישפך" מחוץ לו, בתוך החברה, בנשמה הכללית, בבורא. אם יש לו הפסקות גדולות באותה מחשבה של השפעה, זה נקרא שהוא נכשל. ואז חייב לקבל חיזוק גדול מהחברה.

החיזוק הזה יכול להגיע מהחברה, רק בתנאי שהאדם עשה פעולות הכנה בהתאם לכך. ורק לפי התוצאות יכולים לקבוע עד כמה מצליחים ביגיעה, גם תוצאות שנראות רעות. כי האדם עושה מאמצים גדולים מאוד, וכנגד זה מראים לו עד כמה שהוא עדיין נמצא ברע. ואז בהרגשה שלו התוצאה היא רעה, אבל בהבנה ובקביעת האמת התוצאה היא טובה.

איך אפשר לשמור על הרגשת הביטחון מהקבוצה בזמן שהולכים סתם כך ברחוב?

אדם שהולך ברחוב, בראשו מתרוצצות אלף ואחת מחשבות. אבל לא מדובר על המחשבות הבהמיות שלו, על הכישלון שהוא חושב מחשבות בהמיות. אלא על הכישלון הזה שהאדם יוצא מהרגשת הייחוד, מהשתוקקות לייחוד הבורא.

ולכן גם אם האדם מאבד את הקשר הזה "אני-קבוצה-חברה-בורא", ובמקום להיות כולו שם, הוא נמצא שם רק בחלק אחד של המוח, ובחלק האחר הוא מחשב כל מיני מחשבות על העולם הזה, על העבודה, על המשפחה, על הגופניות שלו, אם יחד עם זה כל הזמן באיזה מקום בראש נמצאת אצלו הכרת הקשר הזה "אני-אמצעי-תורה-בורא", אז לא נקרא שהוא נכשל.

אם הוא כל הזמן ער לכך, שיש מאור המחזיר למוטב, והרצונות שלו הם לצאת מעצמו, להשתוות הצורה עם הבורא, ולפי השתוות הצורה להגיע לדבקות אליו, אז לא חשוב אם הוא נמצא ברחוב או במצב אחר, ולא חשוב אם הוא עושה כל מיני דברים אחרים, בכל זאת הוא נמצא בקשר עם הרוחניות ולא בהכרח על ידי הפעולות. ואז האדם יכול לזלול ולאכול עשר סעודות ביום ולהיות בהשפעה גדולה מאוד.

אם הקשר הוא בין הגופים והמלחמה היא בין דעות, מה נמצא במחלוקת - הגופים או הנשמות?

בדברי החכמים האלה על עניין ריבוי דעות מבוררים דברים מאוד גבוהים. אלא בבניית החברה העתידית צריך להבין, שאמנם כל אחד ואחד נמצא במצב אחר במחשבה וברצון, אבל כולם חייבים להיות בקשר אחד. ואז דווקא מתוך ניגוד המחשבות והכוונות והדעות בין החברים, שכולם נמצאים במחלוקת, כולם באים לכלי עשיר, לכלי מיוחד, לכלי גדול, שיש בו מגוון רחב של הבחנות ודעות. ולכן מתחברים יחד. כי בהתחברות יחד יכולים לגלות אור עצום ואינסופי בהבחנות.

זאת אומרת, תרי"ג הרצונות הם כמו איברים בגוף אחד. אלא כל אחד מתרי"ג הרצונות רוצה משהו אחר, אחד רוצה לקפוץ, שני רוצה לישון, שלישי לשיר ורביעי לשתוק. ואיך כל תרי"ג הרצונות האלה, שנמצאים במחלוקת זה עם זה בתוך אדם אחד, יכולים לעבוד כולם יחד? איך כל בני האדם יכולים להתחבר יחד בכלי כללי, אם כל הנשמות שלהם שנמצאות בגוף הכללי, מכף רגל ועד ראש בגופו של "אדם הראשון", מנוגדות זו לזו? מה מחבר אותם? מחברת אותם הכוונה.

ואז כל הנשמות שפועלות בצורה אפילו הפוכה זו מזו, אחת להשפיע והשניה לקבל, או אחת להשפיע כך והשניה לקבל כך, כולן מתחברות יחד מעל הגוף, מעל הרצונות, בעל מנת להשפיע. ואם הכוונה היא על מנת להשפיע, כבר לא חשובה הפעולה. אלא אנחנו שלא יכולים לראות את המעשה בצורה נכונה, לראות אותו רק דרך הכוונות, היכן שכולם מתחברים להשפעה, לא מבינים שלא חשוב המעשה.

אלא רואים מישהו סוטר למישהו אחר, כמו אבא שנותן סטירה לילד שלו, ושופטים אותו שהוא אבא אכזר. אבל האמת היא הפוכה לחלוטין. הוא אבא שאוהב ומרחם על הילד שלו. כי אם הילד לא יקבל היום מכה, מחר יעשה דברים שיגרמו לו נזק נצחי. הוא לא יוכל להתנתק מהרצון לקבל האגואיסטי שלו, ולבצע פעולות לטובת ההתפתחות שלו. לכן כדי לשמור עליו כדאי ללמד אותו לקח כמה מהר שרק אפשר. אבל הילד מסתכל על המעשה לפי עד כמה שמבין את הכוונה.

ו"איזהו חכם הרואה את הנולד?" - רק שרואים את כל הפרספקטיבה, את כל העתיד הצפוי מתוך המעשה, רק אז הילד מצדיק את אביו. ואחרת, אם הילד איננו נכנס לתוך הכוונות של האב, אז הוא לא יכול להצדיק אותו, כי לפי המעשה האכזרי צריך לשים את אבא אחרי סורג ובריח. אבל לפי הכוונה, הוא מביע במעשה הזה אהבה עצומה לילד שלו.

מאמר ל"ח: "יראת ה' הוא אוצרו - ב"

שיחה מ-27.08.06

"ובכדי לקנות את היראה הוא ע"י סגולת תורה ומצות." היראה היא הכלי. אם יש לאדם את הכלי הזה, אז מתגלה בתוך היראה הזאת אור הדבקות. כי הדאגה להיות דומה לבורא, היא נקראת "יראה". "היינו, כשהאדם עוסק בתו"מ על הכוונה לזכות לעשות נחת רוח ליוצרו, הכוונה הזו, הרוכבת על מעשי המצות ולימוד התורה, מביאים את האדם לזכות לזה."

כמו שכתוב: "מצוות לא צריכות כוונה". זאת אומרת, האדם שמתחיל ללמוד, אין לו כוונה על מנת להשפיע, להגיע לעל מנת להשפיע, לרצות להשפיע, להידמות לבורא, להידבק לבורא, היינו, לפי "הדבק במדותיו". אבל הפעולות האלה שעושים, לא צריכות כוונה.

אלא אפילו שחושבים בעלמא "נו טוב, שיהיה", בעוד החשבון הוא לטובת עצמו ולא על מנת להשפיע, או לצורך אהבה והשפעה, בכל זאת הפעולות האלה מסודרות כך מדרך הטבע, שהן מביאות מלמעלה את הכוח המיוחד, שמתקין באדם את הכוונות הנכונות על מנת להשפיע.

וזה נקרא "סגולת התורה". כי אפילו פעולות ללא כוונה רצויה, וזה נקרא "מצוות ללא כוונה", כי כוונה על מנת לקבל לא נחשבת כוונה ברוחניות, בכל זאת הפעולות שלהן מסוגלות להביא את האדם לתיקון. ואז האור המיוחד שמגיע אליו ומתקן אותו, הוא נקרא "אור התורה", כי "המאור שבה מחזירו למוטב".

"אחרת האדם יכול להשאר, אף על פי שמקיים תו"מ בכל פרטיה ודקדוקיה, ומכל מקום הוא ישאר רק בדרגת דומם דקדושה." במידה והוא לא מתכוון שהפעולות האלה ישנו אותו במשהו. בלי לדעת במה הן ישנו אותו, אבל דורש מהם משהו. כי ישנם הרבה אנשים, שלומדים ועושים פעולות עצומות ביגיעה גדולה, אבל אין להם יחד עם זה דרישה שהיגיעה שלהם בלימוד, תביא להם שינוי פנימי ותיקון. ולכן העיסוק שלהם הוא ללא תועלת. ויש אחרים שלא יודעים כלום, והם הרבה יותר גרועים לפי התכונות וההכנות. אבל בזמן שהם עוסקים בתורה, הם מתכוונים שהעיסוק הזה יביא להם שינוי. ואז אצלם היגיעה בלימוד מצטברת פרוטה ופרוטה לחשבון גדול, ומגיע השינוי.

"ולפי זה יוצא, שהאדם צריך תמיד לזכור את הסיבה, המחייבו לעסוק בתו"מ." כי העיקר היא הסיבה, בשביל מה האדם עושה. ומעשים ללא כוונה, ללא סיבה, הנעשים מטעם הרגל, הם ממש מעשים ריקים, שאינם מביאים שום תועלת.

"וזה ענין שדרשו חז"ל "שתהיה קדושתכם לשמי", שפירושו, שאני אהיה הגורם שלכם. שזה נקרא, שכל עבודתכם הוא בזה, שאתם רוצים להנות לי, היינו שכל מעשיכם יהיו בעמ"נ להשפיע." שבסופו של דבר האדם אבל איכשהו נזכר, ומדבר מהפה ולחוץ, ולא ממש בתוך הלב, על זה שהוא רוצה להגיע להשפעה.

"כדברי חז"ל "כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה" (ברכות כ). שפירושו הוא, כל אלה, שעוסקים בשמירת תו"מ על הכוונה בכדי להגיע לזכירה, בסוד "בזכרי בו, איננו מניח לי לישון"," כל אחד שעוסק במה שמזדמן לו, בכל הדברים שיכולים להביא לו את המאור המחזיר למוטב, ורוצה שהמאור הזה יבוא ויחזיק אותו, ויעלה אותו מעט מעל היכן שהוא נמצא בגשמיות, אז "נמצא, שעיקר השמירה הוא, בכדי לזכות לזכירה."

"זאת אומרת, זה שרוצה לזכור את הבורא, זה הוא הגורם שמירתתו"מ." "זכירה" נקרא שהבורא יהיה לפניו כמטרה. שההשפעה לבורא תהיה לו השכר והפרס הגדול ביותר. "היות לפי זה, הסיבה והגורם, שצריך לשמור את התו"מ, הוא הבורא. היות בלי זה אין האדם יכול להתדבק בהבורא, מטעם ש"אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד", מסיבת שנוי צורה כידוע."

מגילוי ההפרש בין האדם לבורא, להשפעה, כהכרת הרע, והבנה שרק על ידי הכוח מלמעלה, הנקרא "המאור המחזיר למוטב", האדם קודם כל יכול להגיע ל"שמירה", להתמיד בזה ולתת יגיעה בכמות ובאיכות הנכונה, שגם אותם מביאה לו התורה, האור המחזיר למוטב. ולאחר מכן להגיע ל"זכירה", לזכור על הבורא עד כדי כך, שמתחיל להעריך אותו ולהשתוקק אליו "עד שלא מניח לי לישון". וכך מגיע למצב שעובד רק למטרה, כדי להגיע לדבקות בו.

"והסיבה, שהשכר ועונש אינו מגולה ורק צריכים להאמין בשכר ועונש, הוא מטעם, שהבורא רוצה, שכולם יעבדו בשבילו ולא לתועלת עצמם." זאת אומרת, כדי שהאדם יגיע לתכונת ההשפעה ולא לקבלה לעצמו, לכן הבורא נסתר. שהאדם יוכל לבוא להשתוקק אליו, להגיע אליו, להתקרב אליו, לא לפי חשבון השכר, אלא לפי חשבון ההשפעה. לכן ישנה לנו הסתרה.

"ולא לתועלת עצמם. שהוא בחינת שנוי צורה מהבורא. ואם השכר ועונש היה מגולה, אז האדם היה עובד מטעם אהבת עצמו." בעל כורחו היה עובד כך, ולא יכול היה לצאת מאהבה עצמית. "היינו, שהבורא יאהב אותו. או משנאת עצמו, היינו שהיה מפחד שהקב"ה ישנא אותו. נמצא, שכל הסיבה לעבודה הוא רק האדם, ולא הבורא. והקב"ה רוצה, שהוא יהיה הסיבה המחייבו." זאת אומרת, שתכונת ההשפעה ועיקרון ההשפעה, יהיו מעל הכל. ההשפעה בעצמה, היא תהיה הערך והאידיאל שרק לשמו האדם יעבוד.

אבל אם אנחנו רצון לקבל, איך נוכל להעריך את ההשפעה שהיא לחלוטין לא מורגשת בנו, ולא יכולה לבוא בנו בשום צורה מובנת שנוכל להחשיב? לצורך זה ישנה סגולה. על ידי זה שפועלים בתוך הקבוצה ובזמן הלימוד "ללא כוונה", זאת אומרת, בכוונה שאיננה מתוקנת עדיין, לאט לאט לפי היגיעה בא המאור ופועל עלינו הדרגתית כך, שהאדם נעשה לאט לאט יותר ויותר רגיש להבחנות שאינן נמצאות בטבע שלו. אלא הנקודה שבלב מתרחבת ומראה פעולותיה. ואז האדם מתחיל להרגיש את תכונת ההשפעה, להעריך אותה ובמידת מה לרצות בה. אבל את העבודה הזאת האור צריך לעשות עלינו. על האדם מוטלת היגיעה. ולפי היגיעה, הפעולה הזאת כבר נעשית מאליה.

"ובהאמור יוצא, שיראה הוא דוקא בזמן, שהאדם מכיר את שפלותו, ואומר, שזה שהוא משמש להמלך, היינו שהוא רוצה להשפיע לו, לזכיה גדולה יחשב לו זה. ואין לו ערך מה שיוכל לומר, עד כמה שהשימוש הזה חשוב בעיניו. כפי הכלל, שבאדם חשוב מה שנותנין לו, נחשב כאילו קיבל ממנו, כידוע."

כל אחד ואחד יכול לבדוק לפי זה, האם הוא מתקרב להשפעה, האם הוא נמצא בהשפעה. זאת אומרת, קודם כל הוא צריך להרגיש שהוא נותן לבורא. ואחר כך האם לפי זה שהוא נותן לבורא, הוא מרגיש שמקבל ממנו. אבל מה שמקבל לא נחשב אצלו כקבלה, ולא נחשב אצלו כהשפעה, אלא התגלות הבורא נחשבת אצלו כהזדמנות להגיע לנתינה טהורה.

"ובטח לפי שופלותו של אדם, איך שהוא מרגיש בעצמו, בשיעור הזה הוא יכול להתחיל להעריך את גדלותו של ה'," "שופלותו" לא נקרא להיות שפל כלפי האחרים, שכולם בסביבה, בחברה או ברחוב, חושבים עליו שהוא שפל. אלא שפלות בודקים כלפי הבורא. עד כמה האדם יכול להכניע את עצמו, את הרצון לקבל שלו, כלפי עיקרון ההשפעה. "ויתעורר בו חשק לשמשו." "לשמשו" נקרא לעסוק בהשפעה. כי אין איך לשמש את הבורא, אלא להגיע לפעולות ההשפעה.

"מה שאין כן אם האדם בעל גאווה, אמר הקב"ה "אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד". גם הגאווה איננה נמדדת כלפי האחרים. אלא כמו שכתוב: "ויגבה לבו בדרכי ה'", רק אז האדם צריך גאווה. והיכן איננו צריך אותה? היכן שהיא מפריעה לו לרכוש את תכונת ההשפעה. אבל היכן שהגאווה עוזרת לבנות חומה כנגד השפעת החיצונים, אז היא לתועלת. והבורא בעצמו מלמד את האדם איך להתגאות כלפי זרים. וגם בעצמו עושה כל מיני פעולות כאלה כלפי האדם שרוצה לשומרו. זאת אומרת, כל ההבחנות שלנו בהכרת הרע ובהכרת הטוב, הן צריכות להיות רק כלפי תכונת ההשפעה.

"וזה ענין ששוטה, ורשע, וגס רוח הולכים ביחד." מה פירוש "הולכים ביחד"? משתמשים בהם בבת אחת. כי צריכים לכל התכונות הללו, ולא למחוק אף אחת או להעדיף אחת על השניה. אלא דווקא בקשר הנכון ביניהם, בין כל ההכנות שיש באדם, וכל היוצרות שלו, הוא מגיע ליישום הנכון והמלא של תכונת ההשפעה.

"והטעם הוא, היות שאין לו יראה, שפירושו, שאין הוא יכול להשפיל עצמו לפני הבורא, ולומר, שלכבוד גדול יחשב לו זה, שהוא יכול לשמש אותו בלי שום תמורה," שזה "לכבוד" בשבילו. ורק לשם זה טוב שיהיה כבוד. על מה הכבוד? שיכול לשמש את הבורא. על זה האדם מתגאה שהוא מכובד. במה מכובד? שהזמינו אותו לשמש את ההשפעה. אבל "אז אין הוא יכול לקבל בחינת חכמה מה'. אז הוא נשאר שוטה." אם משתמש רק ברצון להשפיע, אז רוצה בהשפעה בלבד. אבל השפעה לא יכולה להיות בלי שהוא מקבל את אור החכמה ונהנה ממנו, כי האדם יכול להשפיע רק אם מקבל.

ואז הוא מתחיל לגלות, שאין לו במה להשפיע לבורא. עם סתם רצון להשפיע, אין לו מה להשפיע, כי הוא כמו בינה. אלא חייב לפתח את הכלים דקבלה שלו, כדי להנות בהם. ואז כמה שירגיש בהם תענוג, ירגיש שמסר תענוג לבורא. וזאת תהיה פעולת השפעה. "ומי שהוא שוטה," מי שרוצה לקבל על מנת לקבל אור דחכמה, "הוא רשע, כמו שדרשו חז"ל: "אין האדם חוטא, אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות"." כי החכמה מסתלקת ממנו.

למה הגאווה מול העולם הזה איננה כמו גאווה מול הבורא?

מלכתחילה כל התכונות נמצאות בנו, כדי שנברר את השימוש הנכון בכל תכונה ותכונה. בכולן חייבים להשתמש, אבל השימוש בתכונות הוא מאפס ועד מאה אחוז בהרכבים שונים. בדומה לארוחה, שפעם עושים אותה מחתיכות של עגבניות ומלפפונים עם קורט מלח ופלפל, ופעם בתרכובת אחרת. אבל המרכיבים הם אותם מרכיבים. לכן אסור לזלזל בתכונה או יכולת של אדם. אלא בכל פעם שמשתמשים בהם, צריך להבין כלפי מה משתמשים. שהמדידה היא כלפי התקרבות לדבקות. לפי "מה הוא רחום אף אתה רחום", זאת אומרת, לפי תכונת ההשפעה.

ולכן, אם כדי לרכוש את תכונת ההשפעה צריך להיות מבודדים מהציבור, אז מפעילים את הגאווה כלפי אותו ציבור. זאת אומרת, לא מתחשבים באותו ציבור, כדי שדעת הציבור הזה לא תשפיע, כי צריך שלא תשפיע. ואז עושים פעולות מלאכותיות של גאווה, כלומר, מזלזלים בו ומדברים עליו בצורה כזאת עם האחרים. אבל רק כלפי עניין ההשפעה. ולא שפתאום עוברים לסתם זלזול בהמון העם, אלא רק כלפי דעותיהם, שהן נגד התורה, נגד התיקון. המצבים האלה הם עדינים מאוד, אבל (חותכים) מוגדרים וחדים מאוד.

ובצורה האחרת, צריך להתייחס לציבור כמו אל תינוקות שצריך לטפל בהם, לא חשוב איך הם מתנהגים. שלא נורא אם הם מרביצים או מזלזלים, אלא מבינים שהם קטנים וצריך לבוא אליהם מתוך אהבה. כי על ידם הבורא נותן לנו הזדמנות להשתפר ולהיות דומים לו. ואז הגאווה מופעלת הפוך. לא מתגאים כלפיהם, אלא מתגאים שהבורא נתן לנו הזדמנות לעשות את העבודה הזאת של טיפול בהמון העם, כדי להידמות אליו. ואז השימוש בגאווה הוא כבר שונה.

וכך בכל תכונה ותכונה. אלא העיקר כלפי מה משתמשים בה. והמדד הוא פשוט. מכסימום תכונת ההשפעה שנמצאת מחוץ לגופו של האדם. אם לא מתחשבים עם עצמנו, אלא עם העיקרון והמסר שחייב לשלוט בעולם, ועושים הכל למען המסר הזה, אז בהכרח בודקים תמיד פחות או יותר נכון, במה להשתמש מתוך ההכנות שיש בנו, מצד התכונות והיוצרות.

באיזה כלים האדם יכול להרגיש את המסר, אם מתבטלת בו הגאווה?

אם החברה הקטנה שלו, עושה לו שטיפת מוח, ומראה לו דוגמא בעל פה או בכתב, עד כמה חשוב להם להגיע לתכלית, אז האדם מתפעל ממה שהחברים מציגים לו. ואין חשיבות לכך עד כמה המשימה הזאת היא אמיתית אצלם, אלא כמו חברת פרסום. היא בעצמה לא בהכרח מעריכה "קוקה קולה", אלא את הכסף שהיא מקבלת תמורת הפרסום. אבל היא מפרסמת אותו כאילו הוא הדבר החשוב ביותר בעולם, ממש "טעם החיים". כלפי פנימיותם החברים יכולים להיות שקרנים, אבל החשוב הוא, מה שהם מפגינים כלפי כל חבר.

לכן אפילו בחברה קטנה ובינונית שאין בחברים שבה שום דבר, אם הם מבצעים עבודה טובה של משחק, האדם יכול להתפעל מהם כאילו שהוא נמצא בין גדולי הדור, ממש בחבורה של רבי שמעון. למרות שחבורת מקובלים בדרגתם, לא עושה משחקים כאלה בחיצוניות, אלא מזלזלת בכל. לכן כתוב "קנה לך חבר", כי "עשה לך רב" זה קשה מאוד, כל העבודה היא למעלה מהשכל. אבל אם האדם מתפעל מהחברה, אז בהערכת הבורא שקיבל מהחברה, הוא מתחיל לעבוד כלפיו ולהתייחס אליו כחשוב. ולמישהו חשוב יש לנו נטייה לתת, כי מנתינה לו מקבלים תענוג.

ולכן אם עדיין לא נמשכים להשפעה, סימן שהבעיה היא קודם כל בחברה. שהחברה לא מחשיבה את ההשפעה, ולא מייצגת אותה נכון כלפי כל אחד ואחד. ובנוסף לכך, הבעיה היא בלימוד, כי זה מה שהאדם צריך לדרוש בזמן הלימוד, שתבוא לו חשיבות תכונת ההשפעה. היא מעליו, והוא לא מבין מהי, ולא רוצה בה, אבל מבקש שתבוא לו החשיבות. באיזה מקום בראש הוא כבר מסכים עם זה, שלהיות מעל הרצון לקבל זה דבר מאוד טוב. בינתיים הוא מודד את ההשפעה באגו שלו, ברצון לקבל, אבל כבר יכול להתחיל את התהליך כי כדאי לו. כדאי לו כדי לצאת מהצרות, כדי להידבק לנצחיות, ועוד כל מיני חשבונות אגואיסטים למיניהם. אבל זה מספיק כדי להתחיל לזוז מהמקום ולצאת לדרך.

ואז האדם מתחיל ללמוד ונעשה מעורב בחברה ודורש ממנה. ועל ידי לימוד וחברה הוא בונה לעצמו פרסום, שתהיה לו הערכה גבוהה להשפעה, לבורא (עדיף הערכה להשפעה, כי לבורא מייחסים פסל ודמות ואין לדעת איך האדם יתאר אותו). וכך החברה והלימוד הופכים בשבילו אמצעי לעבוד על השפעה, שכל פעם הוא משנה ומגביר את השימוש בו, בהתאם למה שהוא צריך בכל דרגה ודרגה, ורוצה שיביא לו. זאת אומרת, האדם צריך לראות בחברה ובלימוד מדרגה יותר עליונה, כוח מלמעלה, שעל ידו הוא יכול להשתפר.

אבל כתוב, שהאדם רואה את עצמו מתבטל מן העולם?

האדם שמשקיע מאמצים בדרך, ורוצה להידבק לתכונת ההשפעה, הוא רואה "כאילו כל העולם נשאר לעמוד על עמדתו, רק הוא כאילו נעדר עכשיו מעולם הזה, ועוזב את המשפחה שלו ואת חבריו" ("שמעתי", מאמר ד', "מהו סיבת הכבדות, שהאדם מרגיש בבטול לה', בעבודה"), כאילו הכל כבר לא קיים. וההרגשה הזאת שלו היא נכונה. כי הוא הולך לבטל כביכול את הכלים דקבלה, אבל הכלים דהשפעה עדיין אינם. אלא שהוא נמצא במאמץ לרכוש אותם.

איך אפשר להשתמש בחברה אם אין כלים דקבלה?

מדובר בהבחנות, ולא שהכל באמת נעלם ואינו. אלא בהרגשה, שבאמת הוא נמצא רק בכלים דקבלה, רק ברצון לקבל. שאם הוא יאבד אותם, ויתנתק מהם, ויתעלם מהם, אז לא יהיה בו כלום, ויישאר תלוי באוויר, בין שמים וארץ, בלי לדעת היכן, וכלפי מי לשייך את עצמו. אבל ההבחנה הזאת היא הבחנה יפה מאוד. כי מתוכה האדם כבר מתחיל להשתוקק קדימה לרכוש את החצי השני, את הכלים דהשפעה, ולחיות בהם. זאת אומרת, הוא כבר רוצה לקבוע את עצמיותו במשהו אחר, כלפי ערכים אחרים.

איך אפשר לסדר כיוון של השפעה בלי כלים דקבלה?

אין צורך להשתמש בכלים דקבלה, אלא לדרוש שהחיות תבוא מלמעלה. שיבוא האור ויעשה בי כלים, שייתן בי הרגשה כזאת, שקודם האדם יוכל להיות בהערכת ההשפעה, ולאחר מכן לצרף לעצמו את הכלים דקבלה. כי קודם צריכים לבוא הכלים דהשפעה, בלי שנדאג לכלים דקבלה. ואם האדם מרגיש שהוא מתנתק, אז שיתנתק מהם בלי פחד מה יהיה הלאה. כי הכל תלוי בלימוד ובהערכת החברה, זאת אומרת, כמה האדם מקבל תמיכה מהאור העליון. כמה האור העליון משפיע עליו ונותן לו ביטחון להתנתק, שלא יקרה לו כלום.

האדם כאילו מרגיש שהוא לא יכול, כי מה נשאר לו. הוא כאילו זורק את עצמו מהצוק ונשאר תלוי באוויר שעוד רגע יפול ומה יקרה. אבל הוא לא נופל, כי זה הרגע של הערבות. זו הנקודה לערבות. שלא יחסר לו כלום, שהוא לא זקוק למאומה. אם הוא נמצא בניתוק מהאגו שלו, מהרצון לקבל, אז רק ההשפעה לאחרים היא הרכוש שלו, "האוצר" שלו. אם הוא נמצא בזה, אין לו מה לפחד, כי נכלל בהם. זה אמנם תיקון, ואין אפס. אבל הניתוק הזה שעושים, אפשר לעשות אותו רק על ידי הערבות. ואותה החברה חייבת לספק. אחרת לעולם האדם לא יוכל להתנתק מעצמו.

אם התיקון בא מלמעלה איך האדם מפעיל אותו על ידי היחס לחברה וללימוד?

תמיד התיקון בא מלמעלה. אבל האדם צריך לעשות מאמצים, כדי במעשים שלו להזמין את האור הזה, שיעשה את התיקון. מהי "הערבות"? אנחנו לא עושים ערבות. אלא רוצים שתתרחש ערבות, כאילו מוכנים - "נעשה ונשמע". אבל כנגד ההסכמה בעלמא מתוך מאמצים שעולים בדם ויזע, שדוחפים לאותה נקודה, וכולם רוצים ומוכנים להתנתק, ולהיות תלויים באוויר, כאילו לאבד את כל העולם, אז הניתוק הזה יכול לקרות, רק בתנאי שיבוא ביטחון עליון. "ביטחון עליון" נקרא הרגשת הכלי המשותף העליון שלנו, שבו האדם רואה את עצמו ואת המימוש שלו שם, באחרים. ואז האדם מתנתק.

האם גילוי המצב העליון הוא חומר הדלק שמניע את האדם?

הוא לא רוצה יותר כלום. ישנם שלבים בדרך, שהוא מפחד, שלא רוצה, שמתלבט אולי כן ואולי לא. שכאילו כבר מביאים אותו, אבל הוא רוצה כאילו רק לעסוק. מין משחק כזה, שבעזרתו הוא בודק ורואה את עצמו. כך הבורא מלמד אותו. אבל לעבור אפשרי רק בתמיכה מהחברה.

בדורות הקודמים הערבות היתה מלמעלה. לא היתה חברה, אלא כל אחד ואחד קיבל תמיכה מאותן נשמות שכבר נמצאות בתיקון. שכך האדם הרגיש והשיג אותן, כשנכנס לעולם האמת. אבל בזמננו המעבר הזה חייב להתממש אחרת.

מה הבדל בין "לזכור את הבורא" בקבלה לבין מחשבה בשיטות וטכניקות אחרות?

"לזכור את הבורא" הכוונה, שהבורא, תכונת ההשפעה, יהיה לפניו כערך עליון. שמתוך ההערכה לתכונת ההשפעה והכרה בחשיבותה, הוא יוכל לצרף אליה את כל יגיעתו. זה נקרא "זכירה". שמוכן להשקיע כוחות רבים כדי להגיע למצב, שאותה "זכירה" תביא לו כוונה תמידית, לשם מה הוא עושה כל פעולה ופעולה בחייו. ואם מקשרים הכל יחד רואים, שמדובר במערכת יחסים כמו בעולם שלנו, בין האדם לכל מה שסובב אותו. מערכת שהיא חיה ונושמת, ולא משהו מלאכותי.

מה פירוש הביטוי "לעשות נחת רוח ליוצרו"?

"לעשות נחת רוח ליוצרו" נקרא, שאם האדם נמצא בתכונת ההשפעה, אז יש לו ממנה נחת רוח. האדם עובד בתכונת ההשפעה כך, שאם הוא נמצא בה, יש לו נחת רוח מפעולת ההשפעה. אין לאדם את "האני" שיש לו עכשיו. אלא "האני" שלו הוא כבר תכונת ההשפעה הזאת שנמצאת בו, שאותה הוא קורא "בורא". כי התכונה הזאת היא שבראה אותו. אחרת בונים "דמות", משהו מחוץ לנו, כאילו שקיים איזה ספָק מבחוץ.

חזרה לראש הדף
Site location tree