גיליון 10

הרב ד"ר מיכאל לייטמן

אותיות ק"ט – ק"כ

(שיעור 27, 24 במאי 2007 )

אות ק"ט

והנה הראית לדעת, אשר אחר שזכה האדם למחילת עוונות, בדרך שהזדונות נעשו לו כזכויות, הנה אז זוכה גם כן לבא עם השם יתברך, בבחינת אהבה במדרגה הב', אשר הנאהב לא גרם לאוהבו מעודו שום רע, ואפילו צל של רע, אלא הולך ועושה לו טובות מרובות ונפלאות מעודו ולתמיד (כנזכר למעלה אות ע' דיבור המתחיל "הא'"). באופן, שתשובה מאהבה, והתהפכות הזדונות לזכויות, באים כאחד, כדברי חז"ל הנזכרים למעלה[2].

כתוב שהתשובה מאהבה והתהפכות הזדונות לזכויות באים כאחד, משום שבחוכמת הקבלה מדובר רק על הכלי של האדם. שום דבר אינו יוצא מחוץ לכלי הפרטי של האדם. בכלי הפרטי הזה נמצאים כל העולמות, כל המבנה של "אדם הראשון" וכל הנשמות האחרות שהוא מרגיש. הכול מתראה בתוך הכלי של האדם, ולא מחוצה לו. כך הוא רואה ומרגיש.

ואם האדם מרגיש את הכול בתוכו והכול נמצא בתוכו, איך יתכן שאנחנו נמצאים בפירוד ומרוחקים זה מזה? בחוכמת הקבלה מדובר בתיקון הכלי של האדם. כך לפי מידת תיקונו הוא מגלה לאט לאט בשכבות גבוהות יותר של השגה, איך הוא מתייחס לכל מה שחשב, ראה והרגיש לפני כן.

גם אי אפשר לדבר על מה שהיה "לפני כן" או יהיה "אחר כך". צפייה על העבר מההווה איננה אפשרית. אמנם לנו נדמה שאנחנו צופים על העבר, אבל זה לא נכון. העבר שצופים עליו, כבר לא עבר. אלא כך קוראים לתופעה כלשהי שנראית במצבנו הנוכחי כעבר. האורות שנמצאים בתוך הכלים ומחוץ להם, נותנים לנו הרגשה של עבר, הווה ועתיד בכלי הנוכחי. וגם אם באמת אפשר היה להיות בעבר, אם אפשר היה לומר שיש עבר, אז העבר הזה היה נראה לנו שונה לגמרי מכפי שהוא נראה לנו בהווה. לכן אסור לחשוב על שום זמן, אלא על הנקודה שבה דבוקים כעת, ועד כמה שיכולים להעלות אותה "למעלה מהדעת", בהשגה רוחנית גדולה ככל האפשר.

לנקודה הזאת צריכה להיות נתונה כל תשומת הלב של האדם. בכלי האחד הזה הוא יגלה את העבר שלו, את ההווה ואת העתיד שלו ככל מיני סוגי הכלים, שמהם מורכב הכלי הנוכחי שלו. זו תהיה המציאות שלו. עבר, הווה ועתיד ברוחניות הם הבחנות בכלי שאדם נמצא בו בהווה. אמנם לנו נדמה שיש זמנים, שיש עבר, הווה ועתיד, אבל הם אינם. גם בעולם שלנו אין זמן, הזמן הוא רק דמיון ולא יותר.

לכן המסקנה צריכה להיות פשוטה, שצריך לעסוק רק בתיקון הכלי. ואז, כמו שבעל הסולם כותב באות ק"ט, במקום כל התופעות האלה, על פני כל הקלקולים והתיקונים גם יחד, תתגלה האהבה.

אות ק"י

ועד כאן לא ביארנו, אלא בחינת האהבה התלויה בדבר, בב' דרגותיה, אבל עדיין צריך להבין, איך זוכה האדם לבא עם קונו יתברך, בב' הבחינות של האהבה שאינה תלויה בדבר. ובדבר הזה, צריכים להבין היטב דברי חז"ל, במה שכתוב (קידושין דף מ' ע"ב), תנו רבנן [שנו חכמים] , לעולם יראה אדם את עצמו, כאלו חציו חייב וחציו זכאי, עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע עצמו לכף זכות, עשה עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה, שנאמר וחוטא אחד וגו'. ר' אלעזר בן רבי שמעון אומר, לפי שהעולם נידון אחר רובו, והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה, שנאמר וחוטא אחד וגו'. בשביל חטא יחידי שעשה זה, אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה.

שאלות רבות עולות מדברי בעל הסולם, שעליהן הוא מדבר גם בהמשך. למה האדם צריך לראות את עצמו תמיד "חצי חייב חצי זכאי", היינו, ניטרלי? האם יתכן שאדם עשה הרבה עבירות והתורה אומרת לו שהוא נקי, ושבכל רגע נעשה איתו חשבון חדש? כלפי מה האדם צריך לראות את עצמו "חצי חייב חצי זכאי", תמיד בהכרעה? האם כך זה נעשה מצד הבורא, מצד הטבע? האם כך העולם מתאזן בכל פעם, והאדם נמצא בהכרעה כזאת כלפי העולם? האם האדם מכריע את העולם שהוא קובע? האם הבורא מאפשר לאדם לסובב את העולם לחובה או לזכות, ולפי האדם העולם מתהפך בהתנהגות שלו, פעם לכאן ופעם לכאן?

מה זאת אומרת "מכריע את העולם"? אדם יכול להכריע את עצמו, אבל במה זה שייך לעולם? ומה נקרא "להכריע את עצמו"? מה זאת אומרת, שבפעולה אחת שלו, האדם יכול להפוך את עצמו מטוב לרע, מדין לרחמים? האם בידי אדם לעשות זאת, ואם כן, אז מתי? האם אדם יודע על כך? מה זאת אומרת, שאדם חייב לדעת להחזיק את עצמו כל פעם במצב, שהוא לא לכאן ולא לכאן? איך הוא יכול להחזיק את עצמו במצב הזה, אם הוא נמצא בהסתרה, וכתוב "אין צדיק בארץ, אשר יעשה טוב ולא יחטא" [3]. זאת אומרת תמיד יש חטאים ואחר כך תיקונים, חטאים ותיקונים. האם יש איזושהי מטוטלת שכל פעם מכריעה את העולם לחובה ואחר כך לזכות, שוב לחובה ושוב לזכות? למה דורשים זאת מהאדם?

אות קי"א

ולכאורה הדברים הללו מוקשים, מתחילתם עד סופם, כי אומר שהעושה מצוה אחת, תיכף מכריע לכף זכות, בשביל שנידון אחר רובו. הלא זה אמור, רק באותם שחציים חייב וחציים זכאי, שמזה אין רבי אלעזר בן רבי שמעוןמדבר כלל, והעיקר חסר מהספר. ורש"י ז"ל פירש דבריו, שסובבים על דברי תַּנָּא קַמָּא [התנא הראשון] , שאומר, לעולם יראה אדם את עצמו כאלו חציו חייב וחציו זכאי, ורבי אלעזר מוסיף, שיראה כן גם את העולם כולו, כאלו הם חציים חייבים וחציים זכאים עיין שם היטב, אמנם העיקר חסר מהספר. ועוד, למה שינה לשונו, ולמה אינו מדבר כמו הלשון של תַּנָּא קַמָּא, אם המשמעות היא אחת. זאת אומרת, יש דרישה כלשהי כלפי האדם. לכן בעל הסולם מתעכב כל כך להסביר את החומר הזה. אמנם בצורה שאיננו מבינים את הלשון ואת הגישה, אבל יש כאן דבר מאוד חשוב.

בהתקדמות בקו האמצעי, במה שנקרא "מסך דחיריק", בחיבור ימין ושמאל יחד, יש כלפי האדם דרישה לא לנטרל אותם, היינו לא להוסיף ימין לשמאל סתם, אלא לחבר אותם יחד ולהתחבר מעליהם. אם זוהי הדרך, אז "לראות את עצמו תמיד חצי חייב וחצי זכאי" זה כנראה תנאי. השאלה היא על מי מדובר בתנאי הזה, האם מדובר על אדם שנמצא בהסתר כפול, או בהסתר רגיל. ואם כן, אז מהי המצווה הזאת עבורו, ואיך עליו לראות את עצמו ואת העולם? ואולי מדובר באדם שכבר הגיע למדרגת שכר ועונש, ואולי לדרגת האהבה?

על איזו דרגה בדיוק מדובר, למי מופנה התנאי הזה, הציווי הזה? באיזו צורה זה מגיע אלינו, האם זה תנאי להתקדמות, האם זו שיטה או מצווה? על ידי התנאי הזה לא מתקנים את הרצונות. אז כנראה שבעזרתו הולכים בדרך. זאת אומרת, שזו שיטה ולא מצווה.

אות קי"ב

וביותר קשה על הדבר גופו, שהאדם יראה את עצמו כאלו הוא רק מחצה חייב, שזה פלא, אם האדם יודע את עונותיו המרובים, ישקר בעצמו לומר, שהוא מחצה על מחצה. הדברים אמורים כלפי כל אחד ואחד מאיתנו, כאילו כולנו שווים, כולנו נמצאים במצב ניטרלי . בכל רגע האדם חייב למחוק את כל מה שהיה עד כה, ולומר שלא היו לו עבירות, ולא מצוות, ולא כלום.

לגבי העבירות כל אדם יאמר בשמחה שהוא נמצא באמצע, בין טוב לבין רע. אבל אם היו לאדם הרבה מצוות, אם הוא עסק ועשה והשקיע, וכל פעם אחרי שעשה דבר טוב, הוא חוזר שוב לאפס, מי יסכים לכך?

והתורה אמרה מדבר שקר תרחק. ועוד, הרי קְרָא קָדָרִיש [הרי פסוק הוא דורש] , וחוטא אחד יאביד טובה הרבה, דהיינו, משום עבירה אחת מכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף חובה, הרי, שהמדובר הוא ממציאות אמיתית, ולא באיזה דמיון כוזב, שהאדם צריך לדמות את עצמו ולעולם.

אות קי"ג

וכן תמוה, היתכן שאין בכל דור ודור אנשים הרבה, שעושים מצוה אחת, ואיך העולם מוכרע לכף זכות. כלומר, שאין המצב משתנה כלל, אלא, עולם כמנהגו נוהג. אלא, שצריכים כאן לעמקות יתירה, כי הדברים על פי שטחיותם אין להם שום הבנה.

אמנם הברייתא אינה מדברת כלל, על אדם שיודע בעצמו שעוונותיו מרובים, ללמד אותו לשון שקר שהוא מחצה על מחצה, וכן לפתותו, שאינה חסרה לו אלא מצוה אחת, שאין זה מדרך חכמים כלל. אלא, הברייתא מדברת, על אדם שמרגיש ומדמה עצמו שצדיק גמור הוא לגמרי, ומוצא את עצמו בתכלית השלימות, שהוא, משום שכבר זכה למדרגה ראשונה של אהבה, על ידי פקיחת עינים בתורה.

מי שזכה למדרגה הראשונה של אהבה, ברור לו שתיקן את כל הרצונות שלו. הוא רואה זאת לפי המעשים שלו, ולפי מה שקיבל בתוך המעשים האלה, בתוך הרצונות המתוקנים. מתגלה לו שהוא גמר לתקן את רצונותיו.

במצב הזה אין לו אפשרות לזוז קדימה, ואין סיבה לזוז קדימה. הרי הכול מתגלה מתוך חיסרון, מהקלקול, ואם הקלקולים לא מתגלים יותר, איך יזוז הלאה? ובכל זאת אומרים החכמים, שיש לו עוד מצב אחד לפניו, שגם אליו הוא צריך להגיע. אבל מאיפה הוא ייקח חיסרון? כיצד הוא ידע על כך? הרי לפי כל הבדיקות שלו, הוא לא רואה עוד חיסרון.

הוא תיקן את כל הכלים וגילה בהם את כל המילויים, ונראה לו שהוא צדיק, בכל הרצונות שלו הוא מצדיק את הבורא, דבוק בו. אם כך מה עוד חסר לו? אם לפי החסרונות שברצונות לא חסר לו כלום, למה יש עוד משהו, ולמה מחייבים את האדם להגיע לעוד משהו?

צריך לזכור שהאדם קיבל כלי מקולקל, שאותו צריך לתקן לא לצורך התיקון עצמו, אלא כדי להשיג מעליו את הנותן, את הבורא. וכל השולחן עם האוכל והרעבון של האדם, הוא רק אמצעי כדי להשוות את עצמו עם הנותן, כדי להשיג אותו, את ה"ראש" שלו, את מה שהיה לפני שהוא ברא את הנברא. זאת אומרת, לאחר תיקון הרצונות, האדם צריך להתקדם לעוד דרגה, מעל החסרונות שלו.

הוא תיקן את כל הטבע שלו. לפי האורות שבראו את הרצון שלו, הוא כבר שווה לבורא, הוא נמצא בהשפעה. עכשיו הוא צריך להשיג אותו, את מקור האור, את מחשבת הבריאה. להידמות לבורא ולא לפעולות ההשפעה בלבד. כי פעולות ההשפעה הן רק השתוות הצורה, ועל האדם להשיג דבקות בבורא.

אשר כבר היודע תעלומות מעיד עליו שלא ישוב לכסלו עוד, כנזכר למעלה (דיבור המתחיל "ומהמתבאר"). כבר תיקן את עצמו. ומה הלאה? ואליו מדבר התנא ומברר לו את דרכיו, ומוכיח לו, שעדיין אינו צדיק, אלא שהוא בינוני, שפירושו, מחצה חייב ומחצה זכאי. והוא, משום שעדיין חסרה לו "מצוה אחת", ממספר תרי"ג המצוות שבתורה, שהיא מצות האהבה כנזכר למעלה (דיבור המתחיל "ומיושב") עיין שם היטב. כי כל עדותו של היודע תעלומות שלא יחטא עוד, הנה הוא רק מחמת הבהירות שבהשגתו, בהפסד הרב של העבירה כנזכר למעלה, שזה נבחן ליראת העונש, ומכונה משום זה, תשובה מיראה, כמו שהארכנו בזה לעיל (דיבור המתחיל "והנה").

מה זאת אומרת ש"חסרה לו מצווה אחת"? אולי צריך לעשות תיקונים על כל הרצונות. זאת אומרת, כמו שהוא עשה תיקון על תרי"ב הרצונות ובמצווה האחרונה הגיע למצווה מיראה, כך גם במצווה האחרונה האדם צריך לעשות תיקון על כל תרי"ב הרצונות, ולתקן גם את המצווה מיראה. מה זה תרי"ב ותרי"ג? מה הם המספרים האלה? האם כשאדם מתקן "מצווה אחת", הוא מתקן רק אחת?

אנחנו לומדים שבכל מדרגה יש פרצוף שלם, רמ"ח [248] איברים ושס"ה [365] גידין. לא יכול להיות שאדם מתקן רק אצבע אחת, ואחר כך את השנייה, ואחר כך יד או רגל. אלא האדם מתקן את כל הגוף, כל פעם במידה קטנה: אחד חלקי מאה עשרים וחמש, שתיים חלקי מאה עשרים וחמש, וכך הוא מתקדם.

באותו האופן אפשר לחלק גם את כל הדרך של האדם לתרי"ג מדרגות, למאתיים ארבעים ושמונה מדרגות תיקון של הכלים דהשפעה, ולשלוש מאות שישים וחמש מדרגות תיקון של הכלים דקבלה. אבל בכל מדרגה האדם מתקן את כל גופו, את כל האיברים והגידין, את כל הרצונות שבו. כמו תינוק שגדל, הוא גדל כולו, כל פעם עוד קצת, אבל כל המרכיבים שלו גדלים. לכן כשמקובלים אומרים, שאדם קיים תרי"ב מצוות ונעשה צדיק, ושנשארה לו "מצווה אחת", אין הכוונה למצווה אחת אחרי שקיים שש מאות ושתים עשרה מצוות. אלא "מצווה אחת" הוא מושג שמתאר עוצמה.

לכן בעל הסולם אומר "מחצה על מחצה". זאת אומרת, לעומת כל מה שהאדם עשה לפני ה"מצווה אחת", נשאר לו עוד חצי. המצווה האחרונה, המצווה התרי"ג, אינה עוד מצווה אחת אחרי תרי"ב המצוות הקודמות, אלא היא מושג שמתאר עליה בדרגה.

אות קי"ד

גם נתבאר לעיל, שמדרגה זאת של תשובה מיראה, עדיין אינה מתקנת את האדם, אלא מעת התשובה ואילך, אמנם כל הצער והיסורים שסבל בטרם שזכה לגילוי הפנים, נשארים כמות שהיו בלי שום תיקון. גם העבירות שעשה, לא נתקנו לו לגמרי, אלא, שנשארים בבחינת שגגות. כמו שהארכנו בזה לעיל (דיבור המתחיל "ועם זה") עיין שם היטב.

אות קט"ו

ולפיכך אומר התנא קמא, שאדם כזה שעדיין חסרה לו "מצוה אחת", יראה את עצמו, כאלו הוא חציו חייב וחציו זכאי. כלומר, שידמה לעצמו, שאותה העת שזכה לתשובה, הרי היא נמצאת באמצע שנותיו, שבאופן זה, נמצא "חציו חייב", דהיינו, באותה מחצית שנותיו שעברה עליו בטרם שעשה תשובה, שהוא מאז בודאי חייב, כי התשובה מיראה אינה מתקנת אותם, כנזכר למעלה.

התשובה מיראה אינה מתקנת את הכלים דקבלה, אלא רק את הכלים דהשפעה.

ונמצא גם כן, שהוא "חציו זכאי", דהיינו במחצית שנותיו, מעת שזכה לתשובה ואילך, שאז הוא זכאי ודאי, להיותו בטוח שלא יחטא עוד, כנזכר למעלה. הרי שבחצי שנותיו הראשונים הוא חייב, ובחצי שנותיו האחרונים הוא זכאי.

אות קט"ז

ואומר לו התנא (ונאמר לו) , שיחשוב בעצמו, שאם עשה "מצוה אחת", דהיינו אותה המצוה שחסרה לו ממספר תרי"ג (כנזכר למעלה דיבור המתחיל "ומיושב"), אשריו שהכריע עצמו לכף זכות, כי הזוכה למצות האהבה, דהיינו על ידי התשובה מאהבה כנזכר למעלה, שזוכה על ידיה שהזדונות נהפכו לו לזכויות, שאז גם כל צער ועצבשסבל מעודו, בכל תרי"ג הרצונות שלו.

מטרם שזכה לתשובה, נהפכים לו לתענוגות נפלאים לאין קץ, עד שמצטער בעצמו, על מה שלא סבל מהם כפלי כפליים, כמשל הנזכר למעלה מהאדון ואוהבו היהודי (דיבור המתחיל "וזה"), הנה זהו שנקרא "הכרעה לכף זכות", שהרי, כל רגשותיו עם השגגות והזדונות, נהפכו לו ל"זכויות". והיינו הכרעה ל"כף זכות", שכל הכף המלאה חובות, נהפכה ונעשתה לכף מלאה זכויות, והתהפכות זו, מכונה בלשון חכמים "הכרעה".

אות קי"ז

ועוד אומר התנא, ומזהיר אותו, שכל עוד שהוא בינוני, ולא זכה ל"מצוה אחת" החסרה לו מהמספר תרי"ג, אל יאמין בעצמו עד יום מותו,ולא יסמוך עצמו, גם על העדות של היודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד, אלא שהוא עלול עוד לבא לידי עבירה, ולפיכך יחשוב בעצמו, אם עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה, כי הכלים דקבלה שלו עדיין לא מתוקנים, והוא חייב לעורר אותם.

כי אז יאבדו תיכף, כל השגתו הנפלאה בתורה וכל גילוי הפנים שזכה, וחוזר לבחינת הסתר פנים, זאת אומרת, הוא יכול ליפול מִדרגת שכר ועונש, מתשובה מיִראה, חזרה להסתר.

ונמצא מכריע את עצמו לכף חובה, כי יאבדו כל הזכויות והטוב אפילו מחצי שנותיו האחרונים. ועל זה מביא לו התנא ראיה מהכתוב, וחוטא אחד יאבד טובה הרבה. ניתן לדמות זאת לְמה שקרה ל"אדם הראשון". הרי גם "אדם הראשון" היה בגילוי כלים דהשפעה. "אדם הראשון" היה מתוקן בכלים דהשפעה שלו, והיה חסר לו רק הגילוי של הכלים דקבלה. הוא חשב שהוא יכול ללכת מעליהם, שהם יתגלו לו בדרכים חלופיות, דרך "חווה" וה"נחש". כי בעצמו הוא לא יכול היה לגלות שחסרים לו עוד דברים.

בדומה לכך, אדם שעדיין לא זכה ל"מצווה אחת", לא מתגלים בו הכלים הלא מתוקנים. כמו "אדם הראשון", גם הוא לא מרגיש בחיסרון הכלים האלה. "אדם הראשון" הרגיש את עצמו צדיק, מלאך; הוא היה בדבקות, הוא לא הרגיש שום דבר. אלא שאז הבורא הזמין מקרה כלשהו מהחיצון, שהשפיע עליו והחדיר בו רצונות דקבלה חדשים, שכאילו לא נמצאו בו, כדי שיגלה אותם. ואז הוא נפל.

כך גם אדם שנמצא עדיין במצב לא מתוקן ולא יכול לגלות את הכלים דקבלה שלו, הרי שהוא הגיע בדרך התיקון חזרה לאותו מצב כמו "אדם הראשון" לפני התיקון. זה לא בדיוק אותו מצב, כי הוא עבר את השבירה ותיקן אותה, אבל זה בערך אותו המצב. אז הוא מרגיש את עצמו כמו מלאך. ואם יתגלו בו הכלים הלא מתוקנים שהתגלו ב"אדם הראשון" לפני השבירה, הם לא יתגלו בו מ"אכילה" ראשונה ושנייה ומהחטא, וכן הלאה. אלא הם יתגלו בו במלואם, שכולם מרוסקים ושבורים. לכן ודאי שהוא ייפול בהם להסתר מיד. הוא ירגיש בהם רק הסתרה. לכן בעל הסולם מבאר את העניין הזה על פני כמה דפים.

העניין העדין הזה עדיין לא מיועד למתחילים, שאינם מבינים אותו, אבל זו נקודת המפנה. זו הנקודה שממנה והלאה, לאחר שחזר לאותו המצב של "אדם הראשון" לפני החטא, ממשיך האדם את התיקון. הוא מקבל את עץ הדעת בתור מצווה, והולך ומתקן את החטא בהדרגה. מכאן והלאה הוא כבר רוכש מעמד עצמאי.

עד כה הוא היה כמלאך ונכלל בבורא. אמנם הוא כבר עשה כברת דרך, והיא נרשמה על שמו, אבל זו בסך הכול חזרה לתשובה מיראה, לכלים דהשפעה בלבד. תשובה מיראה פירושה, שרק היראה היא המניע. אמנם יראה רוחנית, לא "לקבל על מנת לקבל" אלא רק האם אפשר להשפיע, ובכל זאת זו רק יראה.

מה שאין כן, דרגה שנפתחת לאדם אחרי יראה, קשה מאוד להבין אותה. קשה להבין איך מגלים אותה. כמו "אדם הראשון" שהיה לו קשה לגלות אותה, הוא לא חשב שהיא שייכת לו. גם התיקון של אדם שמתחיל לצרף לעצמו את הרצון לקבל, אינו מובן. לפי טיבעו הוא לא רוצה אותם. הבורא כביכול מכריח אותו להתחיל להיכנס לרצונות לקבל שהוא שונא. הוא כבר לא רוצה אותם, הוא נמצא מעליהם, הוא כבר קיבל תכונות של השפעה. זה פשוט נורא להיכנס שוב ל"בוץ" הזה. לכן, מפני שהוא נמצא בדרגת ההשפעה, הדרגה הזאת נסתרת ממנו. הוא צריך לשבור את ההסתרה, לגלות את הרצונות האלה ולהתקשר אליהם.

אות קי"ח

עתה תבין את ההוספה שרבי אלעזר בן רבי שמעון מוסיף על דברי התנא קמא [התנא הראשון] , גם למה אינו מביא הלשון של חציו חייב וחציו זכאי כמו התנא קמא. כי התנא קמא מדבר מבחינה ב' ומבחינה ג' של האהבה, על דרך שנתבאר לעיל (אות ע' דיבור המתחיל "הא'" ואות ע"ב דיבור המתחיל "הב'"), ורבי אלעזר בן רבי שמעון מדבר אמנם, מבחינה ד' של האהבה כנזכר למעלה (דיבור המתחיל "מידה"), שהיא האהבה הנצחית, דהיינו, גילוי הפנים כמות שהוא באמת, מבחינת הטוב והמיטיב לרעים ולטובים.

אות קי"ט

ונתבאר שם, שאי אפשר לזכות לבחינה ד', אלא רק בשעה שהוא בקי, ומכיר ויודע כל עסקיו של הנאהב, איך הוא מתנהג עם כל אחרים, אף אחד מהם לא יחסר לו. כי ה"אחרים" הם הכלים דקבלה של האדם, כי אין לאדם כלים דקבלה, אלא מתוך שהוא מקבל רצונות מהסביבה, מאחרים. חוץ מקיומו עצמו, חוץ מההכרחי, כל יתר הרצונות והתשוקות הוא קיבל בגלל שנקשר לאחרים.

אם הוא היה תא בודד שלא קשור לאחרים, הוא היה מקבל לעצמו כמה שהוא צריך לקיומו ולא יותר. אבל בגלל שהוא קשור לכל המכלול הגדול, למערכת הגדולה של התאים האחרים, לנשמות אחרות של הגוף ד"אדם הראשון", הוא קיבל מהם חסרונות, ומשפיע להם. וב"נתינה ונטילה" האלה, ב"קח ותן", יש לו הרגשת חיוּת של כל הגוף.

לכן בדרגה הד' של האהבה האדם צריך להתחיל להתקשר בחזרה לאותם התאים. כך הוא ירגיש את עצמו חי בדרגת האדם, בדומה לבורא, ולא לפני כן. בדרגת שכר ועונש האדם מתקן רק את הרצון להשפיע שלו, וכתא בודד הוא מקבל רק מה שנחוץ לו לחיים. לכן הוא נקרא צדיק בפני עצמו. כדי לקנות את הכלים הנוספים, שאיתם הוא מפעיל את הרצון לקבל שלו, הוא צריך להיוודע לדרך שבה הבורא מתייחס לכל אחת ואחת מהנשמות, ולבדוק את היחס הזה כמו שבדק את היחס של הבורא אליו. זאת אומרת, עליו להתלבש בכל נשמה ונשמה, ולראות כמו שראה את עצמו, איך הבורא התייחס אליו בכל התהליך שעבר עד כה.

עליו להביא את כל התאים האחרים לדרגת שכר ועונש כמוהו, כאילו שהוא נמצא בכל אחד מהם. כשכל "אדם הראשון" קשור אליו, עליו לעלות לדרגת שכר ועונש, ומתוכה להתחיל להתקשר איתם ולגלות אהבה.

זאת אומרת, יש לו עוד עבודה גדולה, ולא רק "מצווה אחת". אמנם מהכתוב משתמע שבדרגה הד' של האהבה נדרש מהאדם רק עוד מאמץ קטן, אלא שיש כאן תהליך נוסף שבו אדם מתחיל לעבוד עם כלים דקבלה שלו.

למה עם כלים דקבלה? כי אם הוא היה לבדו בעולם, הוא לא היה רוצה יותר מהדרוש לקיומו: אלף או אלפיים קלוריות ליום ולא יותר. אלא מפני שהוא נמצא בסביבה ובחברה, אז יש לו רצונות לכסף, לכבוד, למושכלות ולשליטה. יש לו קנאה ושנאה – כל הרצונות וההרגשות האלה הן רק בגלל הקשר שלו עם יתר הנשמות. בעולם שלנו הרצונות האלה מתגלים בגלל שהאדם נקשר עם יתר בני האדם, ברוחניות הם מתגלים מתוך הקשר בין הנשמות.

לכן לאחר שהאדם תיקן את גלגלתא ועיניים שלו, זה נקרא שהוא בודד בעולם. ובדרגה הד' של האהבה כשהוא מתחיל לבדוק את כולם ולהתקשר לכולם, אז מתחילים לעבוד הכלים דקבלה שלו במובן הרוחני של כסף, כבוד, מושכלות.

ולכן, גם הזכות הגדולה שהאדם זוכה להכריע את עצמו לכף זכות, עדיין אינה מספיקה לו לזכות לאהבה השלמה, דהיינו לבחינה ד', כי עתה אינו משיג מעלתו יתברך מבחינת הטוב ומיטיב לרעים ולטובים, אלא מתוך השגחתו יתברך כלפי עצמו, על דרך הנזכר למעלה (אות ק"ז דיבור המתחיל "ולפיכך"), אבל עוד אינו יודע מהשגחתו יתברך באופן הנעלה והנפלא הזה, עם יתר בריות העולם. ונתבאר לעיל, שכל כמה שאינו יודע כל עסקיושל הנאהב עם אחרים עד אף אחד מהם לא יחסר, עדיין אין האהבה נצחית, כנזכר למעלה (אות ע"ג דיבור המתחיל "הב'") עיין שם היטב. ולפיכך הוא מחוייב להכריע גם כל העולם לכף זכות, ורק אז מתגלה לו האהבה הנצחית.

יש כאן עבודה מאוד מיוחדת. תארו לעצמכם את האדם כחוקר שמאשים מישהו בהתנהגות לא טובה כלפי אדם אחר, או להפך מסנגר על התנהגותו הטובה, עד כמה האדם הזה צריך לחקור אם הבורא מתייחס לאדם אחר טוב או לא טוב. כשהאדם חוקר איך הבורא מתייחס לאחר, הוא יכול להתייחס לכך באהבה לבורא, או שהוא מתייחס לכך באהבה לאותה הנשמה. אם באהבה לאותה הנשמה, אז הוא מתלבש באותה הנשמה, חוקר אם היא עצמה מקולקלת או מתוקנת, ומתוכה הוא צריך להחליט. השאלה היא האם במצב כזה היחס שלו לבורא נשאר כמו שהוא, או שהוא מתייחס אליו מתוך אותה הנשמה?

יש בעבודה הזאת מעברים מיוחדים מאוד, שהאדם מכפיל בהם את עצמו בכל פעם פי כמה וכמה דרגות כלפי הבורא. כי בכל פעם שהוא בודק את הבורא כלפי האחרים, הוא חייב להיות "למעלה מהדעת". הוא מגלה אהבה לאחרים, ובבדיקת היחס של הבורא אליהם, הוא צריך להתעלות "מעל הדעת" ולגלות אהבה לבורא. הוא ניגש לבדוק עד כמה כל נשמה סבלה, מתגלה לו שזה לא היה סבל או תשלום נאה מצד הבורא, ובכל התהליך הזה הוא מגלה במידה כפולה ומכופלת את דרגת הקשר וההצדקה שלו כלפי הבורא.

אפשר לתאר זאת גם בצורת יחסים בין בני אדם. אם למשל מתגלות לנו לפתע פעולותיו הרעות והזוועתיות של מלך או שליט שמלכתחילה צריך היה לחשוב עליו כטוב. איך נוכל לשפוט את פעולותיו ולחשוב עליו כטוב? האם האדם צריך לחשוב שהבורא טוב מתוך שהוא מתוקן, או שהוא צריך לחשוב איך מרגישה נשמה כלשהי, שעדיין מרגישה את עצמה כטובה או רעה, ולבדוק איך הבורא מתייחס אליה? בתהליך הזה יש מצבים רבים שבהם האדם צריך לעבור, ומתוך כל המצבים האלה הוא רוכש יכולת להתעלות ב"אמונה למעלה מהדעת". אי אפשר לתאר אמצעי אחר להתרחבות הכלים, אלא בתרגיל כזה.

אות ק"כ

וזה שאומר רבי אלעזר בן רבי שמעון, לפי שהעולם נידון אחר רובו, והיחיד נידון אחר רובו וכו'. ומתוך שמדבר מכל העולם אינו יכול לומר כמו התנא קמא [התנא הראשון] , שיראה אותם כאלו הם חציים חייב וחציים זכאי, כי מדרגה זו מגיעה לו לאדם רק בזמן שזוכה לגילוי פנים, ולתשובה מיראה כנזכר למעלה, ואיך יאמר זה על כל העולם כולו, בזמן שהמה לא זכו לתשובה זו. ולפיכך, מוכרח רק לומר, שהעולם נידון אחר רובו, והיחיד נידון אחר רובו.

פירוש, כי אפשר לחשוב, שאין האדם זוכה לבחינת צדיק גמור, אלא, בזמן שאין לו שום עבירה ולא חטא מעודו, אבל הללו שנכשלו בחטאים וזדונות, כבר אינם ראויים לזכות לבחינת צדיקים גמורים.

בעולמנו "צדיק" הוא מי שנולד למשפחה טובה, קיבל חינוך טוב ועשה רק מצוות, מימיו לא נגע בשום דבר טרף ולא הסתכל על שום דבר טמא. ההגדרה הזאת מנוגדת לגמרי לְמה שאנחנו לומדים בחוכמת הקבלה. לפי חוכמת הקבלה "אין צדיק בארץ" – ברצון, ברצונות שלו בדרגת הצדיק – "שעשה טוב ולא יחטא". זאת אומרת אין צדיק שלא היה קודם בחטא, ולא גילה שהוא נמצא בחטא.

כולנו תוצאה משבירת הכלים, ומי שלא מגלה שהוא נמצא בשבירה, לא מגלה את הבריאה. הוא נמצא בדרגת הבהמה, ולא בדרגת האדם. מי שהוא "אדם", חייב קודם כל לגלות שהוא נמצא במשבר, בשבירה, בכל הדברים הזוועתיים שיכולים להיות. ומתוך זה הוא מתחיל לתקן את עצמו.

זו הדרגה שבה אנחנו נולדים. ולא כמו שעמךָ חושב, שהצדיק נולד כצדיק וממשיך להיות צדיק. אין דבר כזה במציאות.

לפיכך מלמדנו רבי אלעזר בן רבי שמעון, שאינו כך, אלא שהעולם נידון אחר רובו, וכן היחיד. כלומר, שאחר שיצא מבחינת בינוני, דהיינו, לאחר שעשה תשובה מיראה כנזכר למעלה, שאז זוכה תיכף בתרי"ג מצוות ונקרא בינוני, דהיינו, מחצית שנותיו חייב ומחצית שנותיו זכאי, כנזכר למעלה, הנה אחר זה, אם רק מוסיף מצוה אחת, דהיינו מצות אהבה, נבחן שהוא רובו זכאי ומכריע הכל לכף זכות, כלומר, שהכף של העבירות נהפכת גם כן לזכויות, כנזכר למעלה בדברי תנא קמא, עיין שם.

בעל הסולם כותב, שאדם העושה תשובה מיראה, תכף זוכה בתרי"ג מצוות ונקרא בינוני. ונשאלת השאלה למה תרי"ג, הרי עדיין חסרה לו מצווה אחת, וצריך היה לומר תרי"ב? אלא שהמספר תרי"ג הוא עניין מהותי ולא כמותי, ולכן לא נמצא שפה "נקייה" ביחס אליו. כאן למשל פירושו של המספר תרי"ג הוא, שהאדם עשה את התיקון שנקרא בינוני, בתרי"ג מצוות.

הרי, שאפילו יש בידו כף מלאה של עוונות וזדונות, נהפכים כולם לזכויות, ודומה ודאי למי שלא חטא מעולם, ונחשב לצדיק גמור. אז הוא חטא, או לא חטא? האמת היא שבעצמו הוא לא חטא. אלא הוא גילה את עצמו כמי שנמצא בחטא. זה רק גילוי מצידו, כדי לתת לו אפשרות לתקן את עצמו.

וזה שאומר שהעולם וכן היחיד נידון אחר רובו, כלומר, שהעבירות שבידו מלפני התשובה, אינן באות בחשבון כלל, כי נהפכו לזכויות. הן גם מלכתחילה לא היו העברות שלו. אדם לא עושה עבירה, אין כזה דבר. כשאנחנו אומרים שהאדם עושה עבירה, הכוונה היא שהוא נופל לתוך הרצון לקבל המקולקל שלו, שמקולקל מלכתחילה.

הרי, שאפילו רשעים גמורים, אחר שזכו לתשובה מאהבה, נחשבים לצדיקים גמורים. כולם חייבים לעבור מרשע גמור עד צדיק גמור.

שאלה: כשמדובר על תיקון, מובן לנו פחות או יותר שהאדם עושה תיקון על הזדונות והשגגות שלו, אבל איך הוא יכול להתכלל עם זדונות ושגגות של כל העולם, אם הוא לא עבר אותם בעצמו?

"עבר" נקרא שכל פעם מתגלה רצון חדש מקולקל. אם האדם נכלל עם אחרים, אם הוא רוצה להשפיע אליהם, אם הוא מגלה את כל מערכת "אדם הראשון" כשלו וניגש לתקן אותה, אז אין כאן עניין של "עבר" או "לא עבר". הוא מגלה את המצב מקולקל.

ואם הוא מסוגל, אם הוא זוכה לתקן אותו, אז מגלים לו מצב מקולקל נוסף. המצבים מתגלים ונעלמים לפי ההכשרה של האדם אליהם.

שאלה: האם בתהליך שהאדם עובר לפי סדר תיקון הזדונות והשגגות, הוא ממש מגיע למצב של התכללות עם זדונות ושגגות של כל העולם?

אם מתגלה בו רצון, ודאי שהוא נמצא ברצון שהתגלה בו. אם האדם מרגיש רצון כלשהו, גם אם הוא נדהם לגלות אותו בתוכו כרצון איום ונורא, ברצון הזה הוא נמצא. הוא לא מצפה שאפשר לחשוב על מישהו מחשבות רעות כל כך, שהוא ממש רוצה "לטרוף" אותו. אבל ברגע שהאדם רוצה בזה, סימן שהוא נמצא בזה.

זה נקרא שאנחנו נמצאים בחְטא, מתוך המצב של "אדם הראשון" שנקרא חְטא. אלא שכמונו, גם "אדם הראשון" לא חטא. במה "אדם הראשון" יכול היה לחטוא ברצון שלו, הרי הוא עלה מעל הרצון שלו.

כמו "אדם הראשון", כך גם אנחנו נכנסים כל פעם למצב חדש, וכל המצבים שמתגלים לנו, מתגלים מאותו המשבר של "אדם הראשון". נמצא שכל אחד מאיתנו צריך לעבור על כל החטאים.

שאלה: איך אפשר להתכלל ברצונות של הזולת?

התכללות ברצונות של הזולת היא ברצון של האדם להתחבר עם יתר הנשמות. אלא שכל נשמה ונשמה מגלה את החטא מהזווית שלה. ה"ראש" מבין מצידו מה זה חטא, מהי המחלה, ה"יד" סובלת מצידה, ה"רגל" סובלת מצידה, וכך כל איבר ואיבר. והשאלה היא האם ה"אני" של האדם שנכלל מכל אחד ואחד נשאר בהתכללות הזאת או לא?

האם נשארת לו רק נקודת מבט שלו בהחלטות, או שהוא מתקן על ידי הכלים שלו את מה שקורה בהתכללות? ואולי הוא מצרף לעצמו את הכלים של הזולת ומתחיל לרדת? אולי הוא מתחיל את כל הדרך מהתחלה, כאילו לא תיקן כלום, אלא עכשיו הוא זוכה סוף סוף להתלבש בכל אחד, ולעשות תיקון עבור כל אחד, כמו שעשה עם עצמו, כך עם כל מיליארדי האחרים, או אפילו עם "שישים ריבוא" [שש מאות אלף] נשמות?

השאלה היא, איך לתאר את המצב של התכללות, שלא יחשבו שיש לאדם עוד גלגולים ארוכים עד אז. אלא ההתכללות היא ברמת הצדיק שאינו גמור. בהתכללות הזאת האדם מגלה בכוח את היחס של הבורא אל האחרים, ובפועל את מה שמגיע מצידם, המתוקנים, כלפי הבורא. ככתוב: "כל הפוסל, במומו פוסל" [4], כך האדם שכבר נמצא בדרגה המתוקנת, מגלה את כל האחרים בדרגתם המתוקנת. הוא צריך לחבר אותם לעצמו על ידי האהבה, ואז הוא יגלה אותם מתוקנים.

יוצא שהאדם לא חוזר עם כל יתר הנשמות לסורם. אלא הוא מתקן את היחס שלו אליהם, וכתוצאה מכך מגלה אותם מיד כמתוקנים. הוא מתחיל להיות כלול משישים ריבוא צדיקים, שכולם הכלי שלו.

שאלה: מה זה חטא?

"חטא" נקרא ירידה לרצון לא מתוקן. הירידה הזאת לרצון הלא מתוקן אפשרית משום שהאור המאיר על האדם מתמעט לפתע בצורה מיוחדת, בגל מיוחד. באור שמאיר על האדם יש תרי"ג אורות, ובהתאם לאופן שבו מסדרים וממעטים את האור בתדר מיוחד כלפי האדם, האדם יורד לרצון המקולקל המסוים. אז נקרא, שהוא נכלל בחטא או עושה חטא. כי הוא עובד לפי הרצון שמתעורר.

אדם רגיל בדרך כלל לא מבין מה קורה איתו ואיך משחקים איתו. מה שאין כן אדם שכבר עולה במדרגות הרוחניות, מבין מה קורה לו ומה הבורא עושה איתו: או שהוא עובד עם זה ב"אמונה למעלה מהדעת", או שהוא משתדל להתגבר ולהתנגד לזה בצורה הנכונה. הוא לא מוחק את הדברים, אלא עובד איתם בצורה מועילה.

והוא חייב לעבור את כל הירידות. פעם אחר פעם "מטבילים" אותו ברצונות הלא מתוקנים, ביתר עמקות ואכזריות שמתגלים, והוא צופה על עצמו מהצד ורואה עד כמה שהוא לא מסוגל לעשות כלום. בכל מה שעובר עליו בעבודה הזאת, הוא לומד את עבודת ה', איך ה' פועל עליו. כדברי הכתוב: "ממעשיך הכרנוך" [5]. האדם מכיר את הבורא מהמעשים של הבורא, ולא שהאדם עצמו הוא בעל המעשים.

[1]לשיעורים קודמים בנושא ה"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" ראה ר' מיכאל לייטמן, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", חוכמת הקבלה בזמננו, גיליון מס' 8 וגיליון מס' 9, 2008.

[2] ל"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" ראה ר' יהודה אשלג, תלמוד עשר הספירות, חלק א (פתח תקוה: המכון למחקר ע"ש הרב אשלג, תשס"ז).

[3] קהלת ז, כ.

[4]קידושין דף ע ע"א.

[5]"שיר היחוד", סדר ליל יום כיפור, מחזור ליום הכיפורים.

אותיות קכ"א – קכ"ו

(שיעור 28, 27 במאי 2007)

אות קכ"א

ולפיכך, אומר, שאם היחיד עשה "מצוה אחת", כלומר, אחר התשובה מיראה, שאז אינה חסרה לו אלא "מצוה אחת",שהיא מצות האהבה, אשריו שהכריע את עצמו והעולם כולו לכף זכות",על ידי מצוה אחת הוא מכריע את הכל לכף זכות. לפני כן הוא מתגלה ממש כרשע גמור, ומיד עם המצוה הזו הוא מתגלה כצדיק גמור.

כלומר, לא בלבד, שזוכה על ידי התשובה מאהבה שעשה, עד להכריע את עצמו לכף זכות כדברי תנא קמא, אלא עוד נמצא, שזוכה ג"כ להכריע את כל העולם לכף זכות. פירוש, שזוכה לעלות בהשגות נפלאות בתורה הקדושה, עד שמתגלה לו, איך כל בני העולם כולו, סופם לזכות לתשובה מאהבה, אשר אז גם עליהם תגלה ותראה כל אותה ההשגחה הנפלאה כמו שהשיג לעצמו, וגם המה מוכרעים כולם לכף זכות, אשר אז יתמו חטאים מן הארץ, ורשעים עוד אינם וכו'.

הוא כביכול מתלבש בכל נשמה ונשמה, ומגלה איך הבורא מתייחס לכל נשמה ונשמה, משורש בריאתה ועד גמר תיקונה, שמעולם לא עשה חלילה שום דבר רע לאף נשמה. כך הוא בודק כל אחד ואחד, ומתוך "ממעשיך הכרנוך", מתוך שלומד את מעשי הבורא כלפי כל הנשמות, הוא מגיע לסיכום ומכיר את הבורא שהוא באמת טוב ומיטיב לכולם. הוא זוכה, הוא רואה והוא מגלה – כיחיד.

אלא מתוך שהוא בודק את מעשי הבורא, ומברר, ונכלל מכל הנשמות, הוא גם משאיר בכל נשמה ונשמה את ההרגשה הזאת, את ההשגה המתוקנת. ולכן כל יתר הנשמות, נעשות גם הן ראויות יותר להגיע לתיקון. זאת אומרת, כאשר האדם מתקן את עצמו, ההשתתפות שלו בכל יתר הנשמות, עוזרת להן להתרומם מַהֵר יותר ולהגיע גם הן לאותה ההשגה.

ואף על פי, שבני העולם בעצמם, עדיין לא זכו אפילו לתשובה מיראה, מכל מקום, אחר שהיחיד משיג את ההכרעה לכף זכות העתידה לבא להם, בהשגה ברורה ומוחלטת, הרי זה דומה, לבחינת "עולמך תראה בחייך" האמור כלפי העושה תשובה מיראה, שאמרנו, שמתפעל ומתענג מזה, כמו שכבר היה מושג לו תיכף, משום דכל העומד לגבות כגבוי דמי, כנזכר למעלה (דיבור המתחיל "ואף על פי") עיין שם היטב.

בסופו של דבר, אנחנו נמצאים באותו עולם אין סוף, ושום דבר לא משתנה אלא רק כלפי האדם המשיג. גם אם האדם מגלה יותר או פחות, בכל מקרה הדבר מתגלה כלפיו. המצב קבוע, הכלי קבוע, אור עליון נמצא במנוחה מוחלטת – אלא כל התמונות וכל ההשגות משתנות כלפי האדם. לכן נאמר "העומד לגבות כגבוי דמי" [1]. האדם רואה את המצב העתידי, עוד לא משיג אותו, אבל רואה אותו.

זו בעיה להסביר מה ההבדל בין השגה לבין ראיה. אבל אפשר לומר שראיה היא שהאדם רואה את הדבר בלי שמבין אותו וחש אותו במלואו, ואף על פי כן הוא יודע שהוא טוב ושהוכן בשבילו. הוא יודע שיגיע להשפעה המלאה ושבכך ישתווה לשורשו, לבורא. הוא בטוח בכך, מובטח לו שזה יקרה. אמנם הוא עדיין לא חש את המצב הזה, הוא עדיין לא מגלה את עמקות ההשגה שקיימת בו, אבל הביטחון הזה, ההבטחה שהוא יגיע להשפעה המלאה, משמשת בשבילו כחומר דלק, כתומכים להשגת המדרגה.

תמיד יש לנו את אותה הבעיה: התינוק גדל על חשבון הגדולים וכל פעם שהוא גדל, הוא לא יודע לאן יגיע, מאיפה ייקח כוחות ואיך יעשה זאת. ואילו כאן מדובר על האהבה התלויה בהרגשת הלב ולא בהכנות מערכתיות כלשהן שיש מלמעלה על כל יתר המצוות. כי מצוות האהבה אינה כלולה במערכת עצמה שאדם מתקן אותה, אלא היא מעבר לזה, היא כבר השגת יחס הבורא אליו. לכן יוצא שבהשגת מצוות האהבה האדם מתקדם רק מתוך ראיית העתיד שנקרא "עולמך תראה בחייך".

גם את האמצעים להשגת הדבר, הוא חייב ללקט בעצמו. את זה הבורא לא הכין לו. להשגת האהבה הוא עולה לבד, כי בהשגת האהבה אסור לחייב. אין מערכת מלמעלה שמחייבת אותנו לאהבה. לכן האדם חייב לראות את עצמו כבר בצורה המתוקנת, חייב שיהיו לו אמצעים.

וכן כאן, נחשב לו לאותו היחיד המשיג את תשובת כל העולם, ממש כמו שמכבר היו זכו ובאו לתשובה מאהבה, והכריע כל אחד ואחד מהם את כף חובותיו לכף זכות, עד שמספיק לו לגמרי, לידע עסקיו יתברך עם כל אחד ואחד מבני העולם. וזה שאומר רבי אלעזר בן רבי שמעון, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, שמעתה נמצא יודע, את כל דרכי השגחתו יתברך עם כל בריה ובריה, מבחינת גילוי פניו האמיתיים, דהיינו, הטוב ומיטיב לרעים ולטובים, וכיון שיודע זה, הרי זכה לבחינה ד' של אהבה, שהיא האהבה הנצחית, כמבואר (לעיל דיבור המתחיל "מידה").

ובכל זאת יכולה להיות כאן שאלה. האם בסופו של דבר, אם לא עכשיו אז בסוף הדרך, אנחנו מגיעים למצב שבו הכול ברור: הבורא מגולה, כל המעשים שלו מגולים, אנחנו רואים את הכול, מרגישים את הכול, יודעים את הכול, מברכים את ה', שאנחנו כבר לא צריכים ללכת ב"אמונה למעלה מהדעת" עם עיניים עצומות בלי לדעת מה קורה. ואם בסך הכול אנחנו שולטים במצב, מה יכול להיות יותר טוב מזה? הרי כל הדרך לא ידענו איך ללכת, היינו מבולבלים ומטושטשים, היו נפילות ועליות, וכאן סוף סוף אנחנו מגיעים למצב שבו הכול ברור. אלא שכל זה לא נכון.

איננו מודעים לכך שהתיקונים באים ומצטברים זה אחר זה, ושום תיקון קודם אינו מתבטל. ההליכה של האדם בחושך בעיניים סגורות, בביטול עצמו, במסירות נפש, ב"אמונה למעלה מהדעת", נשארת. וקניית החוכמה והיגיעה לאחר מכן, מעלה עוד יותר את ה"אמונה למעלה מהדעת". כי הדעת לא מבטלת את ההשפעה, והאדם מוכן להשפיע ללא שום חשבון לעצמו, וללא שום הרגשה כזו או אחרת כלפי מה שקורה.

מסירות נפש, אמונה, דרגת הבינה, מסך, השפעה, ואור חוזר, הם קודמים לכל. וכל השאר, כל התיקונים ב"תחיית המתים", בלקבל על מנת להשפיע, שנקראים "ידיעה" ו"השגה", הם מעל זה. לכן טעות לחשוב שהאחד מבטל את השני.

זה נקרא שבהשגחה פרטית, שהבורא עושה הכל, אין שכר ועונש. אם הבורא עושה הכל, איזה שכר ואיזה עונש יכולים להיות. אם הבורא מעביר דרך האדם את כל הרגשות האלה, במה האדם משתתף. הוא לא משתתף בכלום. לכן לא מגיע לו, לא שכר ולא עונש.

לדרגה כזו של "אין עוד מלבדו", מגיעים רק על ידי "אם אין אני לי מי לי", שקודם עובדים לפי הגישה שהכל תלוי רק באדם. אמנם העבודה הזאת נמצאת בסתירה עם "אין עוד מלבדו", אבל זה לא חשוב. עובדים ב"אין אני לי מי לי", כדי להשיג ש"אין עוד מלבדו", שהוא "עשה, עושה, ויעשה לכל המעשים" [2]. וכשמשיגים את "אין עוד מלבדו", שנקרא השגחה פרטית, כשמשיגים שהבורא מסובב לאדם את הכול מבפנים ומבחוץ, ההשגה הזו אינה מבטלת את "אם אין אני לי מי לי". זו הדרגה שנקראת "בנים אתם לה' אלוקיכם" [3]. ובזאת האדם ממשיך.

זאת אומרת, בניגוד למה שיכול להשתמע מהמילים של בעל הסולם, טעות לחשוב שבדרגת האהבה מגיעים להשגה ברורה, להרגשה מלאה, והולכים בדעת בלבד, ללא שום מסך ואור חוזר ב"למעלה מהדעת". להפך, התוספת בדרגת האהבה מאוד לא פשוטה, שהולכים גם עם האמונה וגם עם הכלים דקבלה, עם הכלים דהשגה. למרות שהכול ברור, למרות שהכול מובן "מסוף העולם ועד סופו", הולכים בניגוד לזה, באמונה. וזה קשה מאוד, זה "לקבל על מנת להשפיע". במצבים האלה הסתירות הן מקצה ועד קצה, בכל המערכות.

וכן רבי אלעזר בן רבי שמעון כמו התנא קמא, מזהירו גם כן, שאפילו אחר שזכה, גם להכריע את כל העולם לכף זכות, מכל מקום אל יאמין בעצמו עד יום מותו. וזה קשה מאוד לא להאמין בעצמו עד יום מותו, כי הוא רואה את כל פעולות הבורא מהתחלה עד הסוף, ולא יכול להיות שהבורא יעשה משהו, בנוסף למה שהוא רואה. זה כמו תינוק שבטוח באמא, ויכול להרביץ לה אם הוא חושב שהיא לא בסדר, אם "הגוף הזה" לא מבצע מה שהוא רוצה. הרי ה"גוף הזה" חייב לבצע את מה שהוא רוצה, לשם מה הוא קיים, אם לא לשם כך.

ובכל זאת, למרות שהאדם רואה, מכיר ויודע, למרות שיש לו הרגשה והשגה באהבה החלוטה מהבורא אליו, הוא חייב להחזיק את עצמו ביראה מוחלטת ומלאה, שהאהבה הזאת יכולה להיפסק ברגע [4].

וזה תלוי רק בו. הבורא נמצא ביחס אליו באהבה שלא יכולה להשתנות לעולם, ואילו הוא חייב להחזיק את עצמו להפך. ואם חס ושלום יכשל בעבירה אחת, יאבדו כל השגותיו וטובותיו הנפלאות תיכף, כמו שכתוב, וחוטא אחד יאבד טובה הרבה וכו', כנזכר למעלה בדברי תנא קמא. מיד הוא ייפול מדרגתו. זאת אומרת, יש מצוות יראה, לאחר מכן יש מצוות אהבה, והיראה חייבת להיות כיסוד לאהבה. כך לומדים ממאמר "פקודי אורייתא פקודא קדמאה [במצוות התורה, המצווה הראשונה]" בתוך מאמר ה"הקדמה לספר הזוהר" [5].

והנה נתבאר ההפרש מהתנא קמא לרבי אלעזר בן רבי שמעון, כי התנא קמא, שמדבר רק מבחינה ב' ומבחינה ג' של האהבה, לפיכך אינו מזכיר את הכרעת כל העולם כולו. אמנם, רבי אלעזר בן רבי שמעון מדבר מבחינה ד' של האהבה, שהיא לא תצוייר זולת על ידי ההשגה של הכרעת כל העולם כולו לכף זכות, כמבואר.

מה זאת אומרת "הכרעת כל העולם"? במה הוא מכריע? האדם מכריע בכך שהוא דואג ואחראי וממש נמצא בחרדה, שכל העולם יזכה גם הוא לגילוי האהבה במלואה. זה מזכיר את עניין הערבות, אלא בביצוע הגבוה שלה, בדרגה הגבוהה ביותר [6].

זה נקרא ש"הוא מכריע", שהוא מגלה את יחס הבורא לכולם, והוא הנציג של כולם, שיהיו באותו היחס כלפי הבורא, בחרדה ובמאמץ שלא תיפסק האהבה בחזרה. הוא גם "מכריע" בכך שיוכל לספק לכולם את הכוחות שיהיו בדרגה שלו. בכל מה שתלוי בו, הוא מתחייב ללכד אותם, לחבר אותם ולכוון אותם לבורא, כך שיתייחסו אל הבורא בחזרה כמו שהוא משיג את המדרגה של כל העולם, את העתיד של כל העולם. זה נקרא "מכריע", זו מידת התיקון שאליו הוא מגיע.

אלא עדיין יש להבין, במה זוכים להשגה הנפלאה הזו, להכריע את כל העולם לכף זכות.

שאלה: היכן זכות הבחירה של כל העולם, אם האדם בעצמו מכריע את כל העולם?

אם כתוצאה מהתיקונים שלו האדם מגיע לראות שהכול נמצא באין סוף, ואין שום דבר, כולל הוא עצמו, בשום פעולה, אז איזו בחירה יש לו, ואיזו זכות? לכאורה אין בחירה וזכות בשום דבר. הוא הגיע לקביעת המצב הזה, ולא יותר. אלא שהמצב הזה לא מֵפֵר, או לא מוחק לו את "אם אין אני לי מי לי". הוא מבין שליחס הבורא אליו, שהיה קבוע וקיים באהבה חלוטה, הוא מוסיף את עצמו עם כל החיסרון שלו. את החיסרון שלו כלפי הבורא, הוא בנה בעצמו, באהבה שלו אליו. החיסרון שלו הוא באהבה: מתי יוכל לאהוב את הבורא. זה חיסרון חדש, שלא היה באדם ושהוא לא קיבל אותו מלמעלה. זו השפעה, אהבה היא השפעה.

זה כלי חדש, עם אור חדש, שלא מבטל את הקודם. כי כל גילוי שהאדם רואה מצד הבורא אליו, יכול כל הזמן להחליש ולבטל את עבודת האדם. כי אם האדם מגלה את אהבת הבורא אליו בכלים דקבלה שלו, הוא מסופק ולא מסוגל להביע על פני זה שום חיסרון. אם הבורא אוהב ואת הכול הוא מסדר ומסובב, אז לא נשאר לאדם חלל פנוי, לא נשאר לו כלום. אם מישהו אוהב אותך, וברא אותך, ועושה את הכול, איזה חיסרון יש לך? איך תזוז?

החיסרון היחידי שיכול להיות הוא חיסרון לגילוי הרגשה כלפי הבורא, בהתאם ליחס של הבורא אל האדם. כי מצד הבורא הכול כבר הוחלט. הכלי כבר מוכן עם האור שבו בעולם אין סוף. אלא כמו שבעולם אין סוף היחס של הבורא אל האדם הוא אין סופי, כך האדם יכול לגלות יחס אין סופי כלפי הבורא. אבל איך הוא יעשה זאת? הרי הבורא נמצא בכול, בכל מקום, בהשגחה פרטית שאין בה לא שכר ולא עונש, ואין תנועה, ואין חיסרון, ושום דבר לא מגיע מצד האדם עצמו.

החיסרון הזה הוא לא שקר. אלא הבעיה היא, עד שהאדם מוצא את החיסרון הזה ומתחיל לעבוד בו. והחיסרון הוא לחבר את הנשמות. לכן הבורא שבר את הנשמות, כדי לעורר בנו, בקשר בינינו, את הרגשת החלל, שאם נחבר את עצמנו בחלל הזה, שם נמצא את המקום שממנו נוכל לאהוב את הבורא.

האדם לא עושה את החיבור עם האחרים בגלל שהוא אוהב את האחרים. הוא מתחבר לאחרים כדי להגיע לאהבה לבורא, ומחבר את שני הדברים יחד, מאהבת הזולת לאהבת הבורא. ואז הוא מוצא שגם את החיסרון הזה הכין לו הבורא. אבל במימוש החיסרון הזה הבורא לא נוגע בעצמו. כאן אדם צריך לתת יגיעה.

שאלה: ומה לגבי היחס של האחרים אל האדם?

אם האדם בעצמו, מעצמו, בכל הכוח שלו, במוחא וליבא, בכלים המתוקנים כל צרכם כמו בגמר התיקון, עושה את כל מה שביכולתו לעשות לכל המציאות, האם הוא מחייב בכך את כל המציאות להגיע למטרה? הוא אחד מ"שישים ריבוא" וחוץ ממנו יש עוד 599,999 נשמות. האם גמר התיקון הכללי תלוי בהם, או אינו תלוי בהם?

אם האדם גמר את התיקון שלו במאה אחוז, זה נקרא "הכרעת העולם לכף זכות". הכרעה היא גְמר הדבר, אין עוד מי שיכול להפריע ולעצור. לכן בגמר תיקונו האדם בטוח שכל העולם יגיע לכף זכות, כי כל העולם היה תלוי רק בו. זה נקרא "אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות".

או שחלילה, הוא מכריע את כל העולם לכף חובה. זאת אומרת, שאם הוא לא תיקן משהו, אף אחד לא יוכל לתקן את זה. גם אם כולם יעשו תיקונים, זה לא יעזור. בעל הסולם מסביר זאת במשל על אדם אחד שקודח חור בדופן הסירה, ולא חשוב שכולם שומרים על חלקם, כולם טובעים [7].

אבל השאלה היא, איך בהכרעת העולם כולו לכף זכות, האדם מחייב את כל העולם להגיע לתיקון ולא לקדוח חור. קשה להסביר זאת, כי התפיסה שלנו היא דטרמיניסטית [8]. ובכל זאת, מתוך שהאדם מגיע למצב הזה שבו הוא מכריע את עצמו ואת כל העולם לקו זכות, הוא נכלל יחד עם הבורא, ובתיקון שתיקן את עצמו הוא קובע שאף אחד לא יטעה.

הוא תיקן את עצמו לדרגה הזאת, עולה אליה, וכמו הבורא הוא מתחיל לראות "מסוף העולם עד סופו", ללא מעשי התחתונים, בהשגחה פרטית, שהוא עושה הכול. לכן כבר אין לו שאלה, מה האחרים יעשו. הם לא יעשו כלום. הרי הוא עושה את הכול. מי הוא? אותה המדרגה שבה הוא נמצא יחד עם הבורא. מהמדרגה הזאת לא נשאר לו אלא לקבוע, שגם בהרגשה של כל יתר הנשמות הכול יגיע בוודאי לגמר התיקון ללא שום טעות.

שאלה: האם האדם יכול להכריע אם כל יתר הנשמות יגיעו לגמר תיקון בדרך ייסורים או בדרך תורה?

בדרגות האלה אין דרך תורה ואין דרך ייסורים. פשוט כולם מגיעים. אם מדובר בהשגחה פרטית, הרי שאף אחד לא טועה. בהשגחה פרטית אין שתי דרכים. שתי דרכים יש רק ב"שכר ועונש". מעל שכר ועונש אין "אם אין אני לי מי לי" ו"אין עוד מלבדו", אין בחירה בין זה לזה. בדרגת האהבה האדם כבר תיקן את עצמו והגיע למצב שהוא רואה שאין בחירה.

אות קכ"ב

וצריכים אנו כאן להבין דברי חז"ל (תענית י"א ע"א), וזה לשונו, תַּנְיָא אִידָךְ[ועוד למדנו] , בזמן שהציבור שרוי בצער, אל יאמר אדם, אלך לביתי, ואוכל ואשתה, ושלום עליך נפשי, ואם עושה כן, עליו הכתוב אומר, והנה ששון ושמחה, הרוג בקר ושחוט צאן, אכול בשר ושתות יין, אכול ושתו, כי מחר נמות.

האם יכול להיות שאדם בדרגה כזאת אומר כאלה דברים? הרי כל אחד מאיתנו היה מתבייש וחרד, אם היה רואה את הציבור שרוי בצער. האם זה היחס שלו לרוחניות, האם יכול להיות שלא איכפת לו מכלום, ומצידו שכל העולם יישרף, ושהמחר שיישרף, העיקר שיביאו לו בקבוק משקה, ומה שיהיה יהיה? על מה בכלל מדובר כאן, ומי מדבר? האם יתכן שאחרי מדרגת שכר ועונש, אחרי שהאדם הגיע לכלים דהשפעה המוחלטים, אחרי שתיקן את עצמו בדרגת העובַּר וקַטְנות ונותר לו רק לגלות את הכלי הכללי, הוא אומר דברים כאלה?

אלא ששוב מדובר כאן על התיקון המצטבר, גם על כלים גלגלתא ועיניים שהוא כבר תיקן וגם על כלים דאח"פ [אוזן חותם פה] שהוא מתקן כעת – האח"פ הפרטי שלו בוודאי, שאותו הוא מתקן בחפץ חסד כמו שהיה קודם, ואחר כך ב"לקבל על מנת להשפיע". והיחס לכלים שהוא מגלה לפני התיקון בדרגה הגבוהה הזאת, הוא כמו "שמעון מן השוק" [9], זאת אומרת שהוא נמצא ב"לקבל על מנת לקבל", ושחשוב לו מה שקורה בו, רק לעצמו.

גם זה לא כל כך מדויק, כי יש הרבה מרכיבים במצב. אבל צריך להבין שכך מתגלה השמאל על פני כל התיקונים הקודמים, בגובה שבו האדם נמצא עכשיו.

מה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ[מה כתוב על זה] , ונגלה באזני ה' צבאות, אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון. עד כאן מידת בינונים, אבל במידת רשעים מה כתיב, אתיו אקחה יין ונסבאה שכר, והיה כזה יום מחר. מה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ, הצדיק אבד, ואין איש שם על לב כי מפני הרעה נאסף הצדיק. אלא יצער אדם עם הצבור וכו' זוכה ורואה בנחמת צבור. עד כאן לשונו.

אות קכ"ג

ולכאורה אין לדברים הללו שום קשר, כי רוצה להביא ראיה מהכתוב, אשר האדם מחוייב להצטער עצמו עם הצבור, ואם כן מה יש לנו להבדיל כאן ולחלק, בין מידת בינונים למידת רשעים. למה מדובר על מידות, אם אנחנו מדברים על חלקי הציבור?

ועוד, מהי הלשון שמדייק: מידת בינונים, ומידת רשעים, ולמה אינו אומר בינוניים ורשעים, ומידות למה לי. ועוד, מאין משמע, שהכתוב מדבר, בעון שאינו מצטער עצמו עם הצבור. ועוד, שאין אנו רואים שום עונש במידת רשעים, אלא, במה שכתוב, הצדיק אבד ואין איש שם על לב וכו', מה איכפת לרשעים שזה יקרה? ואם הרשעים חטאו, צדיק מאי עבידתיה שיענש. למה הצדיק צריך להיענש בגלל הרשעים? ומאי איכפת להו לרשעים, אם הצדיק נאסף. לשם מה מובאים כל הדברים האלה הנראים כמוסַר?

למה בעל הסולם מסובב לנו את הדברים דווקא כך? צריך להבין שלבעל הסולם, יש מטרות רבות במה שהוא כותב. כאן בעל הסולם רוצה להראות לנו, שבכל מקום שבו מדובר על העולם הגדול, על האנשים השונים, על החיות, הבהמות, הצמחים וכל מה שקורה ביניהם, מדובר בעצם על אדם אחד, שבו נמצא כל העולם. כי האדם הוא עולם קטן, ורק עליו מדובר.

חוכמת הקבלה מדברת על האדם כדמות האוספת בתוכה את הכול, את כל הפרטים. באף ספר קבלה לא כתוב על משהו מעבר לפנימיות האדם. אנחנו לומדים זאת גם מתפיסת המציאות. לאן יש לאדם לברוח, אם את כולם הוא מרגיש דרך החושים שלו, אם הכול מצטייר בחושים שלו לפי מידת התיקון שלו? נראה לו שיש קבוצה, חברה, סביבה, ציבור, אנושות או עולם – הכול נראה לאדם. הוא צריך לתקן את הכלים שלו, ואז הכול ייראה לו אחרת. עליו להתייחס לכל אלה, כדברים שנמצאים בתוכו.

ומה זה "מחוץ לו"? במידה שתיקון האדם עדיין רחוק, במידה שהוא אינו יכול לקרב את האחרים ולראות אותם בפנים, הוא חייב לעבוד איתם כמי שכביכול נמצאים מחוץ לו. אבל בבוא היום, כאשר יתקן את עצמו, הוא בהחלט ירגיש שהכול שלו, שכל האחרים הם חלקי הנשמה שלו, כל הרצונות שמהם הוא מורכב.

היחס הפנימי שלפיו הכול נמצא בתוך האדם והכול זה האדם, אינו סותר את היחס החיצון של האדם לקבוצה, להפצת הקבלה ולעולם. האחד לא מוחק את השני. כי אם זה מה שהאדם מרגיש, אז לפי מידת התיקון שלו, זה מה שעליו לתקן וכך עליו להתייחס. כתוב "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות". זאת אומרת שיעשה מה שעיניו רואות, ולאחר מכן לפי הדרגה שיגלה, הוא יתייחס אחרת.

העבודה בין שתי הקצוות האלה מבלבלת את האדם מאוד, אבל בלי הבלבול הזה אי אפשר לברר ואי אפשר לראות איך הדבר מתבהר. העיקר לא לסטות לאחת מהקצוות ולחשוב שהכול מלמעלה או שהכול תלוי באדם, שהכול מחוץ לאדם או שהכול בפנים. אלא כל התמונות נמצאות בשווה, בהבנה ובהשגה. ומתוכן, מכולן, צריך לעבוד עד שיתאחדו יחד. ועד שכולן יתאחדו יחד, כל פעם הכול בוודאי משתנה.

לכן בעל הסולם רוצה להראות לנו כי דברי החכמים במסכת תענית שבתלמוד בבלי, שנכתב לפני אלפיים שנה, עוסקים בהשגה הרוחנית. אמנם חכמי התלמוד כותבים על רשעים וצדיקים בחברה, בעם ישראל, שעל ידי אלה מתקלקלים אלה, וכן הלאה, אבל בעל הסולם רוצה להסביר וללמד את הקורא, שהכוונה היא לאדם אחד.

אות קכ"ד

אמנם תדע, שאלו המידות של בינונים ושל רשעים וצדיק שמזכירים בברייתא הזאת, אינם באנשים מיוחדים, אלא, ששלשתם נמצאים בכל אדם ואדם שבעולם. ולא באנשים שונים. כי בכל אדם יש להבחין ג' המידות הנ"ל, כי בזמן הסתר פנים של האדם, דהיינו, עוד מטרם שזכה אפילו לתשובה מיראה, נבחן אז במידתם של רשעים. רוצים או לא רוצים, לפני המחסום כולנו רשעים. רשעים גמורים, או רשעים לא גמורים.

ואחר כך, אם זוכה לתשובה מיראה, נבחן במידתם של בינונים, כנזכר לעיל, ואחר כך, אם זוכה גם כן לתשובה מאהבה, בבחינה ד' שבה, דהיינו אהבה נצחית כנ"ל, נבחן לצדיק גמור. ולפיכך, לא אמרו בינונים וצדיקים סתם, אלא מידת בינונים ומידת רשעים, כמבואר.

המידות האלה נמצאות בכל אחד ואחד, וכל אחד חייב לעבור בכולן, מרשע גמור לצדיק גמור. לא יכול להיות שהאדם יעבור בדרגות האלה ולא ייכנס בכל צעד ושעל שלו, בכל רצון ורצון שלו, דרך כל ארבע המידות האלה. הוא חייב להיות בהן. בסופו של דבר, כל ארבעת השלבים האלה: הסתר כפול, הסתר רגיל, גילוי ראשון בשכר ועונש, וגילוי שני באהבה, הם: י' ה' ו' ה' מלמטה למעלה. לכן יוצא שכולנו חייבים לעבור דרכם.

וכאשר אנחנו קוראים בתורה על רשעים וצדיקים, הפניה היא לאדם אחד, שבו נמצאים כל התכונות והכוחות האלה. כך עלינו להתייחס לעצמנו, ולא להיבהל כשנופלים מֵהַר גבוה לעומק השָחור.

שאלה: במשך כל הדורות המקובלים עשו תיקונים עבור כלל האנושות. מה ההבדל בין דורינו לבין הדורות הקודמים?

עד לימינו, המקובלים עשו תיקונים עבור כלל האנושות בהכנת השיטה בלבד. כמו שבעל הסולם מסביר בתחילת ההקדמה באות י"א, על חכמי התלמוד שעשו תיקון, שבמקום הייסורים של "פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה", האדם יכול לזכות את עצמו על ידי המאור המחזיר למוטב. הם עשו תיקונים במערכת העליונה, והביאו לנו ספרים עם הסבר על השיטה.

כך, מדור לדור, במידה שבה נשמות המקובלים השתנו ואיפשרו להם להוריד את השיטה קרוב יותר אלינו, המקובלים עשו תיקונים בהכנת השיטה. הם לא תיקנו את המערכת הכללית, אלא כולם ללא יוצא מן הכלל התכוונו רק לדורנו. כתוב שכל התורה וכל הנביאים התכוונו לימות המשיח [10], רק כדי לבוא לידי מימוש בדורנו.

שאלה: האם הרגשת צער הציבור עוזרת לאדם להכריע את העולם לכף זכות?

מן הסתם, אפילו בלי לחשוב, אפשר לומר שכן. הרי את הצער שהמקובל מרגיש, הציבור לא מרגיש.

המקובל שנמצא בדרגה שבה הוא צריך לייחֵד את כל כוחות הטבע שהתגלו בו לכוח העליון, לא מצטער עם הציבור שחסר לו כסף, כבוד או אוכל. הוא אפילו לא מצטער על הייסורים הגדולים מאסונות כמו הצונאמי. הוא לא מצטער בשביל העולם הקטן שבו אנחנו נמצאים בתוך הזוהמה של עצמנו. לא על זה נתון הצער של המקובל.

אלא "להצטער עם צער הציבור", זה להצטער על כך שהציבור לא נמצא בגילוי "האהבה החלוטה". על זה המקובל מצטער. "מצטער" פירושו, שהמקובל מגלה את החיסרון הגדול הזה בכלים הגדולים של הציבור, שעדיין לא מתוקנים. הכלים האלה, שהוא מגלה בתוכו, נקראים "ציבור". אין ציבור מחוץ לו, אלא נגלה לו מקום נוסף משבירת הכלים. נגלה לו עוד חיסרון גדול, שנמצא לרשותו. ובחיסרון הזה הוא רואה, כמה הוא יכול להוסיף באהבה.

הוא לא מצטער על הגופים שבעולם הזה, שתפקידם לסבול ולמות. מדובר על גילוי כלים רוחניים, שבהם מתגלה חלל, שאפשר להביע בו השפעה. זה נקרא ציבור. לא מדובר על הדרגה שלנו, שבה האדם נעשה יפה נפש ואוהב את כולם. לפני כן הוא שנא את כולם, ועכשיו הוא אוהב את כולם, ומחבק אותם כי הם מסכנים. כאילו שהבורא מצער אותם, והוא רוצה לאהוב אותם.

שאלה: אם כל העולם הוא בתוך האדם, האם כל הזוועות שנעשו בעולם הן באשמת האדם?

כאשר האדם יגלה שכל העולם בתוכו, הוא יגלה בוודאי שכל הזוועות הן באשמתו. אם האדם הוא עולם קטן, אז במצב של שכר ועונש יש מקום להרגשה כזאת. מה שאין כן במצב של השגחה פרטית, הכול בא בוודאי מהבורא.

זאת אומרת, או שהטוב והרע בעולם כולו הם תמיד בגלל האדם, או שהבורא בהשגחה הפרטית שלו, ב"אין עוד מלבדו", מסובב לנו את הרע ואת הטוב, או שבכלל אין רע וטוב. הכול תלוי בתיקון הכלים. בהתאם לכך מודדים, כדברי הכתוב: "כל הפוסל, במומו פוסל" [11].

בכלי המתוקן לא יכול להיות גילוי של רע, משום מקום וזמן. כי ברוחניות אין זמן. ולא חשוב אם הדבר היה או שהוא עתיד להיות, אם משהו קרה או יקרה, הוא נרשם כקיים. התיקונים שלנו מעלים אותנו מעל הדבר הזה "קיים". דבר אינו קיים, ואף פעם לא היה. לא כאבים, לא ייסורים, לא רצח, ולא שום דבר.

במדרגת שכר ועונש נותנים לאדם ראיה נוראית על מה שקרה בעולם. הוא רואה חוסר צדק ושנאה, הוא רואה כל דבר רע שאי פעם שמענו עליו בקצה האוזן, ועל פני כל התמונות והבעיות האלה, הוא חייב להגיע לגילוי ההשגחה הנצחית, לטוב ומיטיב. הוא לא מוחק את ההרגשה הרעה על ידי הרגשה טובה, כמו שנהוג בעולם הזה. בעולם הזה, אם יש לאדם הרגשה רעה והוא חושב מחשבות רעות על הבורא, ברגע שמגיע התענוג הוא שוכח מהרע. התענוג דוחה ממנו את כל הרע. האם זה תיקון? אין כאן תיקון. זה דומה יותר לשכרות מאשר לתיקון.

אות קכ"ה

עוד צריכים לזכור, שאי אפשר לזכות לבחינה ד' של אהבה האמורה, אם לא שיזכה קודם להשיג לבחינת גילוי פנים העתיד לבא לכל העולם, שבזה כחו יפה להכריע גם את כל העולם לכף זכות, כדברי רבי אלעזר בן רבי שמעון הנזכרים למעלה.

וכבר נתבאר, שענין גילוי הפנים, מחוייב להפוך כל צער ועצבון שבאו בעת הסתר פנים, ולעשותם לתענוגות נפלאים, עד כדי להצטער על מיעוט היסורים שסבל, כמו שנתבאר היטב לעיל (דיבור המתחיל "ולפיכך") עיין שם היטב.

ומכיון שכן, יש לשאול אדם כשהוא מכריע את עצמו לכף זכות, הוא ודאי זוכר, כל הצער והמכאובים שהיו לו בשעת הסתרת הפנים, לכן יש מציאות, שכולם מתהפכים לו לתענוגות נפלאים כאמור.

אך כשהוא מכריע את כל העולם לכף זכות, מאין יודע את מידת הצער והמכאובים שכל הבריות שבעולם סובלים, כדי שיבין אותם, איך הם מוכרעים לכף זכות, באותו האופן שביארנו באדם בהכרעת עצמו, לעיל (דיבור המתחיל "ולפיכך").

וכדי שלא תהיה כף הזכות של כל העולם חסרה, בעת שיהיה מוכשר להכריע אותם לכף זכות, הוא צריך לראות שכולם מתוקנים. האדם צריך להכריע שהבורא הוא טוב ומיטיב, והוא עושה זאת רק כאשר הוא רואה את כולם באותו המצב כמוהו.

בהתחלה הוא דווקא גילה שכולם סובלים סבל נורא. ואילו עתה הוא "פותח את הדלת" ורואה שבכל אחד יש אין סוף, הכול. השאלה היא, האם העולם מגיע למצב זה, לפני שהאדם הגיע אליו?

אין לאדם שום תחבולה אחרת, אלא שיראה, להצטער עצמו תמיד בצרת הצבור ממש כמו שמצטער בצרותיו עצמו, כי אז, תהיה לו כף החובה של כל העולם מוכנה בקרבו, כמו כף החובה של עצמו, באופן, שאם יזכה להכריע את עצמו לכף זכות, יוכל גם כן להכריע את כל העולם לכף זכות, ויזכה לבחינת צדיק גמור. זאת אומרת, כל העולם חייב להיות בכף זכות, אם האדם מגלה אותו בכף זכות.

אות קכ"ו

ומהמתבאר מובנים דברי הברייתא כהלכתם, שאם האדם אינו מצטער עצמו עם הצבור, נמצא, שאפילו בעת שזכה לתשובה מיראה, שהיא מידת בינוני כנזכר למעלה (דיבור המתחיל "ונקרא"), אומר עליו הכתוב, ומדבר בעדו, "והנה ששון ושמחה". זאת אומרת, אם האדם לא נכלל עם הכלים של הציבור, "הנה ששון ושמחה". טוב לו לבד, הוא תיקן את עצמו ומרגיש את עצמו, ולא נכלל עם החיסרון של הכלי הגדול של כל הנשמות.

"כל הנשמות" זוהי מידת השבירה שבאדם. הגילוי של האדם איך הוא נשבר ונפל מהמצב המתוקן למצב הלא מתוקן – מה שנשבר באדם – זה נקרא גילוי הנשמות השבורות הלא מתוקנות.

עכשיו הוא חייב לגלות את מידת השבירה. וכל עוד הוא לא מגלה את השבירה, אז בחלק שלו הוא כאילו נמצא בתיקון.

פירוש, שהאדם שזכה לברכה של "עולמך תראה בחייך", ורואה את כל שכר המצוה שלו המוכן לעולם הבא, הנה הוא ודאי "מלא ששון ושמחה", ואומר לעצמו, "הרוג בקר ושחוט צאן, אכול בשר ושתות יין, אכול ושתו כי מחר נמות". כלומר, שמלא שמחה גדולה מחמת השכר המובטח לו לעולם הבא, וזה שאומר בשמחה רבה "כי מחר נמות" ואגבה את חיי העולם הבא שלי משלם לאחר מיתתי.

הוא עדיין לא מגלה את החיסרון הגדול, שנסתר ממנו בכלי שלו, ששם ממש השבירה. לגלות את השבירה זה נקרא, לגלות את הכלי שצריכים לתקן. והוא עדיין לא הגיע לתיקונים. יש לו תיקון של חפץ חסד, יש לו כבר יחס של מי שנמצא בהשפעה הפרטית שלו. אבל היחס שלו לאחרים, הקשר בינו לבין האחרים, השבירה בינו לבין האחרים, או במילים אחרות, התיקון שלו בנשמה שלו – זה עדיין לא נגלה.

אמנם מאי כְּתִיב בַּתְרֵיהּ[מה כתוב על זה] "ונגלה באזני ה' צבאות, אם יכופר העון הזה לכם, עד תמותון". כלומר, שהכתוב מוכיח אותו על השגגות שבידו, כי נתבאר, שהעושה תשובה מיראה הזדונות נהפכות לו רק לשגגות כנזכר למעלה (דיבור המתחיל "ולפיכך"), ואם כן, מכיון שלא ציער עצמו עם הצבור, ואינו יכול לזכות לתשובה מאהבה, אשר אז הזדונות נהפכו לו לזכויות.

כל הזדונות וכל השגגות, הן כולן כלפי הציבור, כלפי החיבור בין הנשמות שבתוך הנשמה של האדם. אם אדם מגלה את זה, הוא מגלה שרק את החיבור בינו לבין יתר הנשמות הוא צריך לתקן. אין זדון ואין שגגה בכל הדברים האחרים. אפילו כלפי הבורא אין זדון ושגגה. אם נקרא ברשימת המצוות, נמצא שאפילו המצוות התלויות בארץ או בעבודת בית המקדש אינן תלויות בכך, אלא כולן נועדו לתקן את המשבר בין הנשמות. רק מהשבר הזה יש לנו קלקול.

בעולם הזה אנשים מכירים את המצוות שבין אדם למקום, כמצוות שאינן עוסקות בעניינים שבין אדם לחברו. כך נוהגים לפרש אותן. אולם כל המצוות הן מצוות בין אדם לחברו, שבתוכן, מעל פניהן מתגלה הבורא, תכונת הבורא, תכונת ההשפעה. לכן כל המידות השונות שעליהן אנחנו לומדים: רשעים, בינוניים וצדיקים, זדונות, שגגות וזכויות, כולן מתייחסות רק לקשר בין הנשמות שנחתך בזמן "חטא אדם הראשון".

אם כן הכרח הוא, אשר לשגגות שבידו לא תהיה שום כפרה, בחיים חיתו, ואיך יוכל לשמוח בחיי העולם הבא שלו. וזה שאומר הכתוב "אם יכופר לכם העון הזה", דהיינו השגגות, עד תמותון, כלומר, בטרם שימות, והריהו נמנע מכפרה.

בעל הסולם מפרט בדבריו חלק מסוים מסך כל הדרך שלנו, כי חשוב מאוד להבין, לפחות במשהו, שהתיקון הוא מצטבר, והכול קורה באדם אחד שבו נמצאים כל העולם וכל הדרגות. כאשר האדם מרגיש את השבירה בתוכו, הוא צריך לתקן את השבירה ומתוך הצורך הזה עולות בו השאלות "אם אין אני לי מי לי", האם הוא פועל או החיצוניים, ואיך הוא תופס את העולם.

[1]יבמות דף לח ע"ב.

[2]עיקר א, מתוך: י"ג עיקרים להרמב"ם.

[3]דברים יד, א.

[4] על "אהבה חלוטה" ראה ר' יהודה אשלג, "אגרת 2" כמבואר בתוך: ר' מיכאל לייטמן, "אגרת 2 – שנת 1920", חוכמת הקבלה בזמננו, גיליון 2, 2008, עמ' 79: "ואהבה שלימה היא היא 'אהבה חלוטה'".

[5] ראה בתוך: ר' יהודה אשלג, ספר הזוהר עם פירוש הסולם, חלק א, דף קפד.

[6] על עניין הערבות אפשר לקרוא במאמרו של בעל הסולם "הערבות", כמבואר בתוך: ר' מיכאל לייטמן, הערבות (קבלה לעם, תשס"ה).

[7] משל זה בעל הסולם מביא במאמר "הערבות", אות יח.

[8] באופן כללי, לפי התפיסה הדטרמיניסטית כל אירוע מבטא חוק טבע מסויים. למושג "דטרמיניזם" יש הגדרות רבות והוא משמש תחומים שונים כמו, מדע, פילוסופיה ודת. להרחבה ראה ג', או. יורמסון, "דטרמיניזם", בתוך: בן-עמי שרפשטיין (עורך), אנציקלופדיית אופקים חדשים - פילוסופיה (ש' פרידמן, 1967).

[9]כינוי המדרגה של המקובל רבי שמעון בר יוחאי.

[10]ברכות דף יב ע"ב. "כל הנביאים לא נתנבאואלא לימותהמשיח".

[11]קידושין דף ע ע"א.

אותיות קכ"ז – קכ"ט

(שיעור 29, 28 במאי 2007)

אות קכ"ז

ואומרת עוד הברייתא, זו "מידת בינונים", כלומר, שהמקרא הזה מדבר, מעת שעשה תשובה מיראה ואילך, שבזמן הזה נקרא בינוני כנזכר למעלה, "אבל במידת רשעים מה כתיב", פירוש, מה יהיה מאותו הזמן שהיה שרוי בהסתר פנים, שנקרא אז "מידת רשעים", כנזכר למעלה. ונתבאר, אשר תשובה מיראה, אינה מתקנת את העבר עליו מטרם שעשה תשובה, כי התשובה מיראה רק מספקת לאדם מסַכים.

חוכמת הקבלה מדברת על הרצון לקבל, שכל פעם האדם קונה לעצמו מסַכים חדשים כדי להתעלות מעל הרצון לקבל. כל דרך התיקון היא עניין המסַכים. תחילה האדם מצמצם את הרצון שלא ישלוט בו. אחר כך הוא מתעלה מעל הרצון לקבל, כך שבאותו הרצון תשלוט כוונת ההשפעה, ומעל הצמצום הוא רוצה להשפיע.

זאת אומרת, בהתחלה האדם לא משתמש ברצון עצמו כדי למלא אותו ואז להשפיע את המילוי שלו, אלא רק מצמצם אותו כדי להשפיע. זה נקרא לבנות כלים דהשפעה. בשלב הבא הוא קונה עוד מסַכים כדי להרשות לרצון גם את המילוי, שגם המילוי יכוון אותו להשפעה לנותן, לבורא.

מכאן אנחנו רואים שכל דרך התיקון היא קניית המסַכים. אלא שבתשובה מיראה אדם רק מצמצם את הרצון לקבל, ומעל הצמצום שלו, ככל שמצמצם אותו, הוא בונה את כוונת ההשפעה. הוא רוכש רק את הצמצום ואת הכוונה, ועדיין אין לו עם מה להשפיע. הוא קונה רק את תכונת ההשפעה. הוא לא משתמש עם הרצון לקבל שלו בפועל, אלא רק בצמצום.

לכן הוא לא יכול להשתמש בכל מה שהתרחש בתוך הרצון לקבל שלו בעבר. הוא רק מתעלה מעל כל הרֵגָשות, ומעל מה שעבר עליו בזמן הסתר כפול והסתר רגיל. לכן תשובה מיראה לא מתקנת את העבר.

ולפיכך, מביאה עליהם הברייתא מקרא אחר, שהוא "אתיו אקחה יין ונסבאה שכר, והיה כזה יום מחר". פירוש, שאותם הימים והשנים, שעברו עליו מזמן של הסתר הפנים, שלא תיקן עוד אותם כנזכר למעלה, שנקרא "מידת רשעים", כי הוא רק התעלה מעל הרצונות , הנה הם אינם חפצים שימות, משום שאין להם שום חלק לאחר מיתה בעולם הבא, להיותם מידתם של רשעים. ואם יחזור עליהם, הוא יוכל להשתמש בהם שוב להנאת עצמו.

ולפיכך, באותה השעה שמידת הבינונים שבו, שמחה וצוהלת "כי מחר נמות", ותזכה לחיי העולם הבא, ומידת הבינוניים היא הכלים דהשפעה שקנה עתה, "להשפיע על מנת להשפיע", הרי יחד עמה, מידת הרשעים שבו אינה אומרת כן, אלא שאומרת "והיה כזה יום מחר", כלומר, שרוצה לשמוח ולחיות בעולם הזה לעולם, כי אין לה עדיין שום חלק לעולם הבא, כי לא תיקן אותה, כמבואר לעיל, שאין לה תיקון אלא על ידי תשובה מאהבה.

זאת משום שהרצונות האלה של "מידת הרשעים" עדיין נמצאים רק תחת הצמצום. והצמצום לפי הגדרתו הוא: "הכובש את רצונו, אף על פי שרוצה בו" [1]. זאת אומרת, הרצון להשתמש ברצון, הרצון ליהנות ברצון, נשאר כמו שהיה. אלא מעל הרצון ליהנות שבו, יש לאדם כוח נוסף על הרצון "להקפיא" את הרצון, להחזיק אותו שלא יברח, שלא יתפרץ.

וזה בדיוק מה שקורה. הוא מצמצם את הרצונות, אף על פי שהוא רוצה להשתמש בהם. הוא מחזיק אותם שלא יפרצו החוצה, ולמעלה מזה הוא רוכש תכונת ההשפעה. כלפי העבר יש לו את כל הרע שנמצא בסגירה, וכלפי ההווה יש לו כלים דהשפעה. במצב כזה, ודאי שהוא צריך לעבור עוד שלב של תיקון.

אות קכ"ח

וזה שמסיימת הברייתא, מה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ [מה כתוב על זה] , "הצדיק אבד", כלומר בחינת הצדיק הגמור, שהאדם הזה צריך לזכות בו, הנה זה אבד ממנו, "ואין איש שם על לב, כי מפני הרעה נאסף הצדיק". כלומר, מפני שאותו הבינוני, לא ציער עצמו עם הצבור, ואינו יכול לזכות משום זה לתשובה מאהבה, המהפכת הזדונות לזכויות ואת הרעות לתענוגות נפלאים כנזכר למעלה, אלא כל השגגות והרעות שסבל, מטרם שזכה לתשובה מיראה, עדיין הן עומדות בעינן, מבחינת מדת רשעים, המרגישים רעות מהשגחתו יתברך, ומפני הרעות האלו שעודם מרגישים, אינו יכול לזכות ולהיות צדיק גמור.

יש כאן שאלה מעניינת מאוד. נניח שאדם מסוים היה אגואיסט, ולכן עברו עליו הסתר כפול והסתר רגיל. הוא רצה ליהנות מכל העולם, מכל מה שהיה בטבע שלו. את כל העברות שיכולות להימצא בכל אדם, הוא עבר והרגיש אותן בוערות בו. למה הוא צריך להגיע לאהבת הבריות, כדי לתקן את כל העברות האלה? מה הקשר בין האגו שלו, בין הכלים דקבלה הגדולים שהיה בהם בזדונות ובשגגות, לבין ההכרח לתקן את הכלים האלה על ידי אהבה לבריות?

אמנם אנחנו לא מודעים לכך ואיננו רואים זאת, אבל כל האגו שמתגלה באדם מתגלה כשנאה לבריות. אם אדם גונב מאדם אחר או מהציבור, מובן לנו בוודאי שהוא לא אוהב אותם. אבל לא מובן לנו מה איכפת לאחרים אם האדם מתעצל, או מממש תאוות שלו שאינן נוגעות לאחרים. אלא שמדברי בעל הסולם מתברר, שכל הזדונות והשגגות שבאדם עוברים תיקון על ידי אהבה לזולת. וכנראה שכל הרע שבאדם, מכוּון להרע לזולת.

זה מתגלה לאדם אחרי שהוא קונה את מידת ההשפעה, אחרי שהוא מתרומם מעל הרצון לקבל שלו, ויכול לראות את עצמו בעיניים בלתי תלויות, ללא תלות ברצון שלו, בלי קשר לכמה הוא יכול להרוויח. אז הוא מתחיל לראות שכל הרצון לקבל שלו מכוּון כדי לרמות, לנצל ולהזיק לאחרים.

אין רצון לקבל אחר. הרצון לקבל לא יכול להיות ניטרלי, כך שבשימוש בו האדם לא יפגע באדם אחר. יותר מזה, הרצון לקבל הוא כדי לפגוע במישהו. לכן רק בתשובה מאהבה האדם מתקן את הזדונות והשגגות. אין רצון לקבל שאינו מכוון לרעת הזולת, ורק על ידי אהבת הזולת האדם מרים את הרצון לקבל שלו מזדונות ומשגגות.

זה מה שאנחנו לומדים מדברי בעל הסולם, וזה ממש פלא. כי גם אם אנחנו מבינים שיש כמה עבירות שבהן פועלים נגד החברה, נגד האנושות, איננו מבינים שכך אנחנו פועלים בכולן. אנחנו לא רואים ולא מרגישים את הדברים האלה, כי כדי לראות ולהרגיש אותם, צריך לקנות קודם את מידת הבינוניים, את דרגת שכר ועונש, את מידת ההשפעה המלאה על כל הרצונות. מתוך המידה הזאת, האדם כבר מתחיל לראות את השימוש האמיתי ברצונות, כפי שהוא השתמש בהם בעבר וכפי שהוא יכול להשתמש בהם.

כשהאדם יכול לראות את הדברים האלה, הוא נמצא בין חוב לזכוּת. הוא רואה גם את השימוש האמיתי ברצונות כפי שהוא השתמש בהם כשלא היה מודע לכך, וגם את השימוש שהוא יעשה ברצונות האלה, אם הוא יתקן אותם לדרגת האהבה.

אבל הוא כבר רואה נכון, שכל רצונותיו מכוּונים מחוץ לו כלפי הציבור, כלפי כל רשת הנשמות שב"אדם הראשון".

שאלה: מה זאת אומרת שבדרגת שכר ועונש מתקנים שגגות?

אנחנו מתקנים שגגות וזדונות, את השגגות בשכר ועונש ואת הזדונות באהבה. נראה לנו שהשגגות הם חלק מהשימוש ברצונות. כך למשל נדמה לנו שבתיקון השגגות, מתקנים רמ"ח [248] רצונות ובזדונות שס"ה [365] רצונות. אלא שאין זה כך.

בשגגות האדם מתקן את כל תרי"ג הרצונות, במידה מסוימת. בדומה לתינוק שכל אבריו מתפתחים עד רמה מסוימת, ואחר כך הוא מתפתח עוד, כך האדם ממשיך לתקן את אותם הרצונות בשלב הבא ובשלב הבא אחריו, עד רמה מסוימת – בעצם עד סופם.

גם הזדונות וגם השגגות מכוּונים כולם לעוצמת האור שמופיעה כלפי הרצונות, שיכולה לתקן אותם לכל עומקם, לא לפי כמות הרצונות, אלא לפי איכות הרצונות. אמנם, לפעמים מבינים מהכתוב שמדובר דווקא בכמות הרצונות, שבגלגלתא עיניים יש כמות אחת של רצונות ובאח"פ כמות אחרת, אבל זה רק בגלל הלשון ה"לא נקייה" שבה אנחנו משתמשים.

אין כלים דהשפעה. כלים דהשפעה זה תרתי דסַתרֵי [שני דברים הסותרים זה את זה]. אלא על כל הכלים, על כל הרצונות, שכולם רצונות לקבל, יש כוונה "להשפיע על מנת להשפיע", במידה שאפשר להשתמש בהם. ואחר כך נוספת עליהם הכוונה "לקבל בעל מנת להשפיע".

אין רצון שבו האדם לא יכול "לקבל בעל מנת להשפיע", אין רצון שמיועד רק "להשפיע על מנת להשפיע". הרצון נולד כדי לקלוט בתוכו אור. לכן אם אין כלי קיבול, אין רצון. אלא שמידת התיקון של הרצון מאפשרת לו בשלב ראשון להיות מעל הצמצום, ולאחר מכן לפתוח את הצמצום ולהשתמש אפילו ביכולת שלו לקלוט ובתענוג שלו, בכוונה "על מנת להשפיע".

שאלה: האם שני הכוחות, רצון לקבל ורצון להשפיע, יכולים להתקיים בכלי בו זמנית?

נכון. למדנו בשיעור קודם, ובעניין הזה חשוב כל פעם לדייק ולהזכיר, שכל התיקונים מצטברים ושום מדרגה חדשה לא מבטלת את המדרגה הקודמת. להפך, היא מצטרפת אליה. והעובדה שבהצטרפות מדרגה אחת לשנייה נראה למשיג שהוא משיג משהו הפוך מקודם, רק מעידה על עומק ההשגה. ההרגשה שלו משתנה.

לדוגמה, אדם נמצא במצב מסוים שבו הוא אומר: "אמא שלי רעה, היא נותנת לי מכות". אחר כך הוא עולה קצת בדרגה, ומבין שטוב שהיא נתנה לו מכות במצב שהיה, כי כך היא שמרה עליו מלעשות דברים רעים. אחר כך הוא עולה דרגה נוספת ומבין שהמכה לא הייתה מכה. להפך, זו הייתה רחמנות מצידה, ודווקא בכאב לב היא פעלה כלפיו, ברחמים גדולים עוד יותר מאשר הייתה מתייחסת אליו יפה וטוב.

זאת אומרת, הרגשות האדם יכולות להשתנות מדרגה לדרגה, מהרגשה רעה, ללא כל כך רעה, לטובה, עד שהוא מצדיק את הבורא במאה אחוז ועוד יותר. אבל חוץ מהרגשות המשתנים בו, שיכולים להיות הפוכים ממצב למצב, בפרט אם המצבים הסמוכים הם בינה וחוכמה, חסדים וחוכמה, ההבדל בין הדרגות הוא תמיד בהוספת המסַכים. בהוספה בלבד. כדברי הכתוב: "מעלים בקודש ולא מורידים בקודש" [2].

אין יותר מלהוסיף מסַכים, להוסיף את כוח ה"אמונה למעלה מהדעת", כוח ההשפעה. גם אם בהתאם להוספת המסך הרגשות יכולים להשתנות ואפילו להיות מנוגדים, אבל זהו רק רגש. אמנם רגש שבא מ"פקיחת עיניים" שהולכת וגדלה, אבל הוא לא שייך לשינוי במסך. כי אם מוסיפים מסך לזעיר אנפין, מקבלים בינה. אם התחתון עולה לעליון, הוא נעשה כמוהו. אם מוסיפים מסך לבינה, מקבלים חוכמה. והם שונים ומנוגדים זה לזה במה שמתרחש בתוכם.

שאלה: איך מתגלה הרגשת המילוי של רצון כלשהו כשנאה לזולת?

צריך להבין שאין לנו רצון לקבל שלא בא כתוצאה מהשבירה. איננו יודעים עד כמה קטנה היא מידת ההכרחיות הדרושה לקיומינו, שכביכול אינה קשורה לזולת. מידה זו דומה למידת ההכרחיות הדרושה לקיומו של תינוק שזה עתה נולד, ואפילו פחות מכך. והיא רק כביכול אינה קשורה לזולת, כי גם אותה צריך לתקן. אלא שלעת עתה אין לה שום קשר לזולת. כל יתר הרצונות, כל הרצונות שבהם אנחנו מרגישים תענוג, אפילו הקטן ביותר, קשורים לזולת.

ברצונות ההכרחיים לקיום, אנחנו לא מרגישים תענוג. באלף הקלוריות שאדם מסוים חייב לאכול ביום, אין תענוג. זו הכרחיות. ודאי שאם אין לאדם את אלף הקלוריות האלה והוא מקבל אותם, הן מתבררות בו כתענוג, כי כך הטבע מחייב אותו, מפני שהוא נמצא אחרי השבירה. אם לא היה לו תענוג בזה, הוא לא היה אוכל, והיה מת. אבל חוץ מהכרחיות, כל כלי הקבלה שהאדם יכול למלא את עצמו בהם, באים משיתוף עם האחרים. ולמעשה, גם ההכרחיות מקורה בשיתוף.

אין דבר שהאדם מקבל או נותן מעבר לקיומו כ"חי", כתא חי וקיים, שהוא אינו נמצא בו בשיתוף עם אחרים. ולמרות שלא נראה לו שיש קשר בינו לבין האחרים, דרכם הוא מקבל ודרכם הוא משפיע. בסופו של דבר מדובר על כלי שלפי טבעו הוא כלול, בלתי נפרד, ושלם.

שאלה: מה מתברר באדם כשנאת הזולת? מה גורם לו לומר שכל תענוג הוא שנאת הזולת?

השנאה שעליה מדובר כאן, היא לא אותה השנאה שהאדם מרגיש בעולמינו כשהוא שונא אדם אחר. עלינו להבין שסף ההרגשה שלנו בעולם הזה, כשאנחנו שונאים או אוהבים, הוא גס מאוד. דוגמה לכך היא האכזריות של ילדים קטנים: הם חוטפים צעצוע מילד אחר ובנוסף לכך מכים אותו בחוזקה על הראש. הם לא מרגישים אחד את השני, הם מרגישים רק את עצמם. מבוגרים מבחינים קצת יותר ביחס ובהתנהגות בין הילדים. הם אומרים לילד לא להרביץ ומסבירים לו שלא טוב להתנהג כך. אבל הילד לא מרגיש. הוא פועל בלב שלם.

כך, בדומה לילדים, אנחנו לא יכולים לזהות שכל הרצונות והמעשים שלנו, נובעים מקשר עם הזולת, ומקשר אגואיסטי בלבד. אנחנו לא רואים את המערכת. אנחנו לא מבינים שבכל מעשה שלנו אנחנו ממש "קודחים חור בסירה" והורגים את כולם. אין לנו ראיה של המערכת, ולכן איננו מבינים מה האחרים רוצים מאיתנו. לנו נדמה שלא עשינו שום דבר רע.

בעל הסולם אומר שאם האדם לא נותן לכל החברה האנושית מה שדרוש ממנו, הוא פשוט הורג אותם וגונב מהם. למרות זאת אין לאף אחד מאיתנו בעיה להודות בקול רם שאנחנו מעדיפים לישון כל היום, וכל הלילה. ואם מישהו ישאל אותנו היכן חובתנו ותרומתנו לאנושות, פשוט לא נרצה לשמוע אותו, לא נבין על מה הוא מדבר. אנחנו לא רואים שאנחנו נמצאים במערכת, ובאותה המידה שמחובתנו לא לגנוב, מחובתנו לתת. פשוט אין לנו את ההרגשה הזאת.

שאלה: האם בכל מעשה של קבלת התענוג האגואיסטית האדם גונב בעל כורחו?

ודאי שהוא גונב. הוא מפר את החוקים של כל המערכת ומעוות אותה. כתוצאה מכך האור לא עובר במערכת בשלמות, ולא ממלא את כל התאים. ברגע שהוא לא מוסיף, אפילו טיפה קטנה מעצמו, מיד הוא מעוות את המערכת. אמנם הוא לא מודע לזה, הוא אינו יודע ואינו רואה, אבל אם אפשר היה לתת לו משקפת מיוחדת שיראה, הוא היה נבהל ממה שהוא עושה.

ואכן את ה"משקפת" הזאת האדם מקבל. מי שעולה לדרגת שכר ועונש, רואה את מידת הנתינה ואת מידת הקבלה שלו. ובשבילו לא לתת ולגנוב זה היינו הך. לכן הוא חייב לתקן את העבר. והוא רוצה לתקן אותו, הוא שמח שיש לו את ההרגשה הזאת בשגגות ובזדונות, שעומדות עכשיו לרשותו.

בדרגת שכר ועונש האדם רואה את הנזק שהוא גורם לשלמות. הוא רואה ברור, שכל חוסר השלמות מפלוס אינסוף למינוס אינסוף, הוא רק בגללו. ובה בעת מתגלה לו איפה הוא יכול להוסיף ולאזן את המערכת, מתוך הזדונות והשגגות שלו. וזה מה שהוא עושה. אלה תיקונים באהבה.

שאלה: במה האדם מאזן את המערכת, אם קבלת התענוג היא הכרחית לחומר עצמו?

אחרי דרגת שכר ועונש הכלי מרגיש לגמרי אחרת, וכבר אי אפשר לדבר על התפקוד שלנו בצורה של הכרחיות או חוסר הכרחיות.

שאלה: אם האדם לא יקבל חומר דלק, כמו דלק שהוא מכניס לאוטו, איך הוא יזוז? אין דבר כזה ברוחניות. כשהאדם רואה את המערכת עובדת כולה בהשפעה, יש לו חומר דלק אינסופי מההשפעה. האם הוא חייב לקבל לעצמו, כדי לתת את כל היתר? הוא לא חייב. אין דבר כזה ברוחניות. בכלי הרוחני, הוא לא חייב. בכלים הגשמיים, נראה לנו שהאדם דווקא חייב לקבל לעצמו, אבל בהמשך הדרך, בעיניים המתוקנות שלו, האדם רואה שגם הגשמיות פועלת לפי אותו חוק. האדם לא סופג לעצמו ומתוך זה חי, אלא הוא חי רק מתוך הניצוץ.

ולעת עתה חשוב שנדע שבסופו של דבר קיים שלב כזה.

שאלה: אדם שישן יום ולילה לא נותן לאנושות. האם אפשר לתאר מצב שבו האדם נותן לאנושות?

איננו יכולים לתאר זאת. אם היינו רואים זאת, לא היינו יכולים ללכת לישון. זה היה מתגלה לנו כחיסרון הגדול ביותר. כמו לקבל, כך לתת, ועוד יותר מזה. הרי הקבלה מורגשת בכלי הפרטי של האדם, ואילו הנתינה היא למיליארדים הכלים האחרים.

אם לאמא יש בעיה, אפשר להרגיע אותה. אבל אם הבעיה קשורה לכל הילדים שלה, אי אפשר להרגיעה.

שאלה: למה הרצון לקבל הוא שנאה כלפי האחרים? אם הרצון לקבל הוא שנאה כלפי אחרים, אז מה נקרא שגגות?

"חורבן בית המקדש" נקרא, שכולם נפלו מאהבת הזולת לשנאת הזולת. לא היה משהו באמצע. החכמים לא הגדירו את החורבן אחרת אלא כשנאה, כהר סיני. אין יותר מאהבת הזולת ומשנאת הזולת. יש או חיבור בין הרצונות השונים, או נתק ביניהם. אלא שבעולם הזה, יש לנו בעיה.

בעולם הזה נדמה לנו שהאדם צריך לקבל אלף קלוריות ביום, ורק לאחר מכן הוא מודד את היחס שלו לאחרים. בעולם שלנו אדם יכול לחיות בג'ונגל מרוחק, או בחווה מבודדת, ולא להיות שייך וקשור לאחרים. וכותב על זה בעל הסולם, שבעולם שלנו אנחנו לא כל כך מרגישים את הקשר שלנו, את חובתנו להיות בקשר, ולספק זה לזה כל מיני דברים.

בפעולות הקבלה הקשר הזה עדיין מורגש במידה מסוימת ואנחנו מענישים אנשים שפוגעים באנשים אחרים, אם כי לא ברור עד כמה אנחנו רואים נכון את הדברים, ובאיזו צורה מעוותת מבררים, ומענישים. אבל ברוחניות, בפעולות הנתינה, אנחנו לא מבינים כלל. המודל האידיאלי, הנכון, האמיתי, של הקשר הרוחני בינינו, נסתר מאיתנו. ואת המודל הזה אנחנו צריכים להקים, להחיות.

כך או אחרת, רוצים אנחנו או לא, צריך להסכים עם דברי בעל הסולם, שיש או שנאה לזולת או אהבה לזולת – רק כלפי האחרים. וכל פעולה שנראית לאדם כפעולה שהוא עושה כלפי עצמו, היא לא כלפי עצמו. כי האדם המחובר למערכת במסירות נפש, נקרא שבכל האדם כולו אין שום דבר שעובד בו לעצמו. הכול לאחרים.

היכן האדם יכול לעבוד לעצמו? לאדם אין כלי לעבוד לעצמו. אין דבר כזה. אמנם לעת עתה נראה לנו שיש, אבל אין לנו שום רצון לעצמנו. אפילו הרצון שלנו לשתות ולאכול הוא לא לעצמנו, כי מלכתחילה כל הרצונות האלה נבראו כדי שנחיה במערכת המשותפת. רק מתוך הצורך לחיות במערכת המשותפת נבראו לאדם כאלה רצונות, שגם לשתות וגם לאכול, זה לטובת הזולת.

מלכתחילה כל הרצונות נבראו להשפיע, מתוך כוונה להשפיע. כך שאם האדם נושם נשימה אחת של אוויר, זה רק כדי שבסופו של דבר הוא יגרום בזה טובה לזולת. כך בנויה המערכת האלוקית. המערכת האלוקית כולה השפעה.

בעולם שלנו הכול הפוך בוודאי ונמצא בהסתרה. אפילו התמונה ההפוכה עדיין לא נגלתה לנו, כי אם היא הייתה נגלית, לא היינו יכולים לסבול לראות אותה. מידת הקשר של האדם עם האחרים, מתגלה לו רק כשאין לו שום דבר לעצמו. רק אחרי שעושה תיקון של "להשפיע על מנת להשפיע" הוא יכול לסבול את מידת הקשר הזאת, ולהתחיל לתקן. רק אז הוא מרגיש את הצער מחוסר הקשר. ולפני התיקון הזה הוא לא יכול לסבול מכך.

אפילו כעת, כשמשהו כבר שומע על חוסר הקשר בינינו, הוא לא סובל. כי החיסרון לקשר עדיין לא מגולה. ואת דברי המקובלים שומעים כפילוסופיה שעוסקת במידת הקשר בינינו אי שם, ולא בנו הקשורים זה לזה בחבלי הטבור.

בעולמנו לא מאמינים שמחשבה רעה אחת של האדם הורגת את האחרים, או שאם האחרים לא יחשבו על הרוחניות שלו, הוא לא יקבל אותה לעולם. האדם בעולם שלנו אינו מרגיש שהוא נמצא תחת גיליוטינה, ושבכיסם של כל האחרים יש כפתור, שבלחיצה אחת עליו הם יכולים להוריד את הגיליוטינה על ראשו. כך הוא קשור לאחרים, לשבעה מיליארד. אם הדבר הזה היה מתגלה לאדם, הוא היה במצב גרוע יותר ממוות.

וזה שהכתוב אומר, "ואין איש שם על לב", כלומר, אותו האדם אינו שם אל לבו, "כי מפני הרעה", כלומר, משום ה"רעות" שעדיין מרגיש מזמן שעבר, בהשגחתו יתברך, "נאסף הצדיק", כלומר, נאבדה לו בחינת צדיק, וימות ויפטר מהעולם רק בבחינת בינוני בלבד, כמבואר. וכל זה הוא, שכל מי שאינו מצער עצמו עם הצבור, אינו זוכה ורואה בנחמת הצבור, כי לא יוכל להכריע אותם לכף זכות, ולראות בנחמה שלהם, כמבואר. ולפיכך לא יזכה לעולם לבחינת צדיק, כנזכר למעלה באריכות.

יש כאן נקודה מעניינת. לא ברור האם האדם כבר הגיע להיות צדיק או לא. הרי הוא כבר נמצא ב"להשפיע על מנת להשפיע", לפחות את זה יש לו. אמנם הוא צדיק שאינו גמור ועליו עוד לרכוש את מידת האהבה, אבל הוא לפחות הגיע למדרגת צדיק שאינו גמור. אלא בעל הסולם אומר, שאם מידת ההשתתפות של האדם באחרים נגלת לפניו, והוא לא מתקן אותה, הוא איננו צדיק עדיין. מתגלים לו כלים עצומים, מתגלה לו עד כמה הוא עדיין מזיק לכולם. ואם הוא לא מתקן את הכלים האלה, איזה צדיק הוא? במה הוא יכול להצדיק? הוא לא מצדיק את הבריאה.

כעת נגלָה לו עד כמה הוא רשע. לפני כן הוא לא יכול היה לסבול ולראות את מידת הרשעוּת שלו כלפי הנשמות האחרות. לכן נאמר: "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו" [3] – כל הגדול מבין עד כמה הוא פחוּת. כתוב, שבכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקדוש ברוך הוא, שם אתה מוצא ענוותנותו [4].

טעות לחשוב שאם האדם עשה את שלו, הוא לפחות צדיק. הבינוני שלפי מידתו באמת נקרא "צדיק", מגלה דווקא עד כמה הוא רע לפי טבעו. לפני כן, הוא לא היה יכול לגלות את זה.

וחשוב לדייק ולומר שוב ושוב, שהתיקונים מתאספים, והמסכים מתאספים, והרצון לקבל נגלָה יותר, וגובה הרע וסף הרגישות של האדם לראות ולמדוד את הרע שלו, עולים. הוא כאילו רוכש משקפיים חזקים יותר, מדויקים יותר ועדינים יותר, לראות בהם את הרע. ואז נראה לו חוט השערה כעבותות העגלה [5].

אות קכ"ט

והנה מכל האמור עד הנה זכינו לדעת, שאין לך ילוד אשה, שלא יעברו עליו ג' המידות הנזכרות למעלה, שהן: מידת רשעים, ומידת בינונים, ומידת צדיקים. ונקראות בשם מידות, להיותן נמשכות ממידות השגתם את השגחתו יתברך. ועל דרך שאמרו ז"ל, במידה שאדם מודד מודדים לו (סוטה ח'), עד כמה שאדם יכול להצדיק את הבורא, לפי זה הוא נקרא רשע, בינוני, או צדיק.

כי המשיגים מידת השגחתו מבחינת הסתר פנים, נבחנים במידת רשעים: או רשעים שאינם גמורים שמצד ההסתר האחד, או רשעים גמורים שמצד ההסתר הכפול (כנזכר למעלה דיבור המתחיל "אמנם").

ומשום, שלדעתם והרגשתם, מתנהג העולם בהשגחה לא טובה חס ושלום, דהיינו כמו שהם "מרשיעים" את עצמם, שמקבלים מהשגחתו יתברך יסורים ומכאובים ומרגישים רק רע כל היום, לפחות יש להם איזו תרעומת כלפי הבורא, כי רוצים ממנו משהו. חסר להם משהו שהם רוצים לקבל ממנו. הוא לא נותן להם מה שהם רוצים, ולפי זה אומרים עליו שהוא רע.

"והמה עוד "מרשיעים" ביותר, במה שחושבים, שכל בני העולם מושגחים כמותם בהשגחה לא טובה חס ושלום, כי כמו שלומדים ממאמר "הסתר וגילוי פנים של ה' יתברך" של בעל הסולם, האדם רואה את העולם מתוך הכלים שלו, ובהתאם לכך הוא חושב שכל העולם נמצא באותו מצב [6]. ואמנם, מהו כל העולם, אם לא מה שמתראה בתוך האדם.

לכן יוצא שהאדם לא מרשיע את הבורא בצורה אישית, על ההשגחה הלא טובה שהוא מקבל ממנו, על חוסר העזרה, חוסר החיוּת, וכן הלאה. אלא הוא סובר שכל העולם נמצא באותו מצב. הוא לא חושב, שהבורא מתנהג כלפיו כך, מפני שאולי מגיע לו עונש עבור עברות, שגגות או זדונות שעשה, ולא משום שלאחר מכן הוא ייתן לו שכר על כך, כמו שחושבים אנשים דתיים. אלא מי שמרשיע את הבורא חושב שבמצב כזה נמצא כל העולם.

מכאן רואים עד כמה הדת יכולה להזיק לאדם. כי אם האדם מרגיע את עצמו על ידי הדת ואומר שלכל הייסורים בהסתר כפול והסתר רגיל, ובכל אותן המכות שהאנושות עוברת, יש צדק, כי אחרי הייסורים הוא יקבל שכר, הרי שהוא מרדים את עצמו.

הוא לוקח כביכול כדור נגד כאבים, והבורא צריך להוריד עליו מכות עוד יותר גדולות, כדי שיתעורר ויתחיל להבין שיש סיבה למכות, שיחפש עליהן תשובה, שישאל את עצמו "מה הטעם בחיי?". ולא שירגיע את השאלה הזאת עם כל מיני אמונות, שלפיהן הוא יקבל שכר על הייסורים, ובינתיים ימחק את השאלה, וימשיך איכשהו לחיות.

אם מתעוררת באדם בתקיפות השאלה "מה הטעם בחיי?" והוא מרגיע את השאלה הזו עם הדת, הוא עושה עוול לעצמו. מהדרגה הזאת והלאה, הדת היא באמת "אופיום להמונים". אבל אם האדם נמצא בדרגות התפתחות קודמות, במה שנקרא גלות, לפני שמתעוררת בו השאלה "מה הטעם בחיי", עליו להתנהג בהתאם לדת שייסדו המקובלים הגדולים, התַנָאים, כדי שנתקיים בה כל תקופת הגלות.

לפי המקובלים, תקופת הגלות נמשכה מחורבן בית המקדש ועד האר"י, שהוא משיח בן יוסף. מהאר"י והלאה כבר מתעוררת באנשים השאלה "מה הטעם בחיי", ובמקום לטייח ולהמתיק אותה עם הדת, הם חייבים לממש אותה. רק הם צריכים לעשות זאת, ולא כולם, אפילו בימינו.

יש אנשים שאם מתעוררת בהם השאלה הזאת, הם חייבים לקבל שיטה לענות עליה, כי זו השאלה העיקרית. היא באה מיסודה של הנשמה, ועל ידה צריכים לפתח את הנשמה. ואם התעוררה באדם השאלה הזאת והוא מרגיע אותה, הרי שהוא מזמין על עצמו ועל כל הסובבים אותו מכות גדולותעוד יותר, כדי שבסופו של דבר הוא יתעורר על ידי השאלה.

כך הבורא מחייב אותנו להתפתחות הרוחנית. לכן צריך להבדיל ולחלק בצורה ברורה, מתי אנחנו צריכים להשתמש בדת. כל עוד שהשאלה "מה הטעם בחיי" לא התעוררה באדם, עליו להיות בדת. אולם ברגע שהוא כבר נמצא בשאלה הזאת, עליו לקבל שיטה להתפתחות הנשמה. כי השאלה נובעת מתוך עמקות הנשמה, והוא חייב לקבל תשובה.

מפני שלא קיבלנו את השיטה, כל דור ההשכלה יצא מהדת. וכמו שבעל הסולם אמר עוד בזמנו, מפני שאיננו מוצאים תשובה לשאלה מהי מהות הדת, כל ה"דור השני כבר נשמט תחת ידינו" [7]. בעל הסולם מסביר למה "הדור השני", שהוא כל אותם הסוציאליסטים למיניהם מסוף המאה התשע עשרה, שבנו את מדינת ישראל, בנו את המדינה בצורה כזאת, בניתוק מהדת, בניתוק משיטת הקבלה.

צריך להבדיל מתי הדת עובדת ומתי הקבלה, או כלפי איזה אנשים. כמו שבעל הסולם אומר כאן שבכל אדם יש תקופה שבה הוא נקרא רשע, בינוני או צדיק, כך בכל אדם יש תקופת חיים שבה הוא נמצא בגלות וצריך לעבור לגאולה. בזמן הגלות יש לו דת של בעלי בתים, דת רגילה, המקובלת ברחוב. ומתוך שהוא עובר עם השאלה "מה הטעם בחיי" לתקופת משיח, מגיעה לו במקום תורת בעלי בתים, תורת המשיח שהיא חוכמת הקבלה.

ולפיכך משיגי ההשגחה מצד הסתר הפנים, מכונים בשם "רשעים". והבן זה, כי מתוך מעמקי הרגשתם מתגלה בהם השם הזה, וּבַאֲבַנְתָּא דְּלִבָּא [ובהבנת הלב ] תלוי, ולא חשוב כלל הדיבור או המחשבה, המצדקת השגחתו יתברך, בשעה שהיא מתנגדת להרגשת כל האברים והחושים, שאינם יודעים לשקר בעצמם מאונס כמותה.

ולא חשוב כלפי מי מדובר, חילוני, דתי, חרדי בזרם מסוים, חצי חרדי, או כל אדם שהוא. אם כבר יש באדם גילוי קטן של השאלה "מה הטעם בחיי", ומתוך השאלה הזאת הוא מתחיל להרגיש את עצמו מרשיע את הבורא, כי הוא לא מקבל תשובה לשאלה הזאת במסגרת החיים שלו, אז השאלה הזאת כבר מכוּונת לבורא.

בזמן הגלות, כשמקבלים מכות, האדם לא מכוּון לבורא. רק נראה לנו שכן. אחרת איך האנשים היו יכולים להרגיע את עצמם למרות כל המכות הנוראיות של פוגרומים, שריפות והשמדה, ולהישאר בתוך הדת ההמונית. הם יכלו לעשות זאת כי לא התעוררה בהם אותה השאלה מהנקודה שבלב.

בעולמנו לא יודעים עד כמה השאלה הזאת מגיעה אלינו מעולם אחר. בעולם שלנו, אפילו אֵם שהורגים את בנה בזרועותיה, יכולה לצעוק אבל היא איננה מרשיעה את הבורא. היא לא יכולה להרשיע את הבורא, כי עדיין לא התגלה בה הקשר הפנימי בינה לבין התינוק ולבין הבורא. היא יכולה להרשיע את הבורא במילים, אבל בפנים אין קשר. זה נקרא "גלות", ההסתרה על היחס לבורא.

מה שאין כן כשהקשר הזה מתגלה יותר, אז דווקא במצב הרגיל שבו אנחנו לא כל כך לחוצים ולא עוברות עלינו מכות חיצוניות, אנחנו מרגישים פתאום נתק פנימי גדול כל כך, שהוא חייב תיקון. וממנו נובעים כל אותם המשברים שהאנושות עוברת.

לכן לא יעזור לאדם להתפלל בבית הכנסת, ללמוד בהקפדה, ולרצות להיות יהודי פשוט מהשורה, מה שנקרא "דומם דקדושה", שמקיים כל מה שלימדו אותו, אם בפנים מתעוררת השאלה, כמו שבעל הסולם אומר: "מעמקי הרגשתם מתגלה בהם השם הזה", שהם רשעים, "ובאבנתא דלבא (בהבנת הלב) תלוי, ולא חשוב כלל הדיבור או המחשבה, המצדקת השגחתו יתברך, בשעה שהיא מתנגדת להרגשת כל האברים והחושים".

אם ההתנגדות הפנימית שבאדם, מתחילה להראות את עצמה, שום דבר לא יעזור. הוא יצטרך לתת תשובה לחיסרון שנקרא "מה הטעם בחיי". השאלה "מה הטעם בחיי" היא השאלה "איפה השורש לחיי" – האדם חייב אותו כאן ועכשיו.

ולפיכך, הנמצאים במידת השגת ההשגחה הזאת, נבחנים שהכריעו את עצמם ואת כל העולם לכף חובה כנזכר למעלה בדברי רבי אלעזר בן רבי שמעון עיין שם היטב, שהוא מטעם האמור להיותם מדמים לעצמם שכל בני העולם מושגחים כמותם בהשגחה לא טובה חס ושלום, כראוי לשמו יתברך הטוב ומיטיב לרעים ולטובים.

כדברי הכתוב: "טרם יקראו ואני אענה" [8], אנחנו לומדים, שלפני השאלה הפנימית "מה הטעם בחיי", לפני שמתחיל החיסרון בתוך האדם, האור המתגלה מאין סוף דרך ד' בחינות, בורא באדם את החיסרון, את הרצון, את השאלה. זאת אומרת, יש שאלה מצד הבורא, שיגלו אותו, ומתוך השאלה הזאת, מתוך החיסרון הזה, מגיעות לנו כל השאלות.

לכן לא יעזור לנו לברוח מהשאלה הזאת, צריך לממש את השאלה של הבורא.

שאלה: על פניו נדמה שדווקא אדם שעלתה בו השאלה "מה הטעם בחיי" והגיע ללמוד את חוכמת הקבלה, יכול להירגע. איך אדם כזה יכול להמשיך ולפתח את החיסרון מתוך עצמו, אם הבורא לא מוסיף לו חיסרון?

אדם מגיע עם חיסרון כלשהו למקום שבו לומדים את חוכמת הקבלה. הוא נכלל במקום הזה עם החיסרון שלו, ומוכן לממש אותו. אלא שיש כאן בעיה: החיסרון, שהוא כל חומר הדלק של האדם, מה שדוחף אותו קדימה, נכבה במשך הזמן ונעלם. לאחר זמן מה האדם מרגיש את עצמו כפועל מתוך הרגל, מתוך חסרונות אחרים: או שהוא מפחד לאבד את ערכו בעיני האחרים, או שהוא פועל מתוך גאווה ומפחד להפסיד, או שאין לו סיבה לחזור אל החיים שלפני הלימוד, כי הוא רואה שכל העולם נמצא במצב שפל, וכן הלאה.

הרצון האמיתי שלו, שאיתו הגיע ללמוד, שהיה ממש בוער בו ובאמת היה חסר לו – היטשטש. מה עליו לעשות? לפי מה שאנחנו לומדים ובניגוד למה שנראה לנו, הרצונות אינם נעלמים, אלא כל הזמן מתחלפים. האדם חייב לדאוג שהרצונות יתחלפו בו בקצב ובעוצמה המרביים ביותר, ובעל הסולם אומר שאפשר לעשות זאת, רק על ידי החברה.

אדם שמגיע ללמוד את חוכמת הקבלה, מגיע עם החיסרון שלו או עם החיסרון של הבורא. שני החסרונות האלה הם אותו הדבר, לאדם אין חסרונות משלו, הוא בסך הכול נפעל מלמעלה. אם אדם הגיע ללמוד חוכמת הקבלה עם חיסרון, משמע שהבורא הביא אותו ללימוד, שם ידו על גורל הטוב ואמר לו: "קח לך, ותמשיך הלאה" [9]. עד כאן הבורא הביא אותו, הוא הכניס אותו לקבוצה. מכאן והלאה האדם צריך לקבל חסרונות לבורא מהקבוצה.

הבורא כביכול אומר לאדם: "היו לך חסרונות ממני, דרך כל ההשתלשלות מאין סוף עד כה, דרך כל ההיסטוריה הרוחנית והגשמית, הבאתי אותך לכאן. עכשיו אני "שותל" אותך בקבוצה, ומכאן והלאה תתחיל לגדול בחזרה אליי, מרצונות שתאסוף מהקבוצה. תלקט את הרצונות מכל חברי הקבוצה, ועל פני הרצונות האלה תגדל בחזרה אליי". בזאת הבורא מפסיק כביכול לעבוד עם האדם. הוא מביא את האדם לקבוצה, ואחר כך זו בחירה של האדם.

לכן כשהאדם מגיע לקבוצה ליבו בוער, אבל אחרי זמן מה הוא מרגיש שכיבו לו את כל הרצון. לא ברור לו לאן נעלם הרצון הגדול שהיה לו. נדמה לו שהרצון נעלם כתוצאה מהשפעת החברה, והוא מאשים כמובן את האחרים. אבל כמו תמיד "כל הפוסל, במומו פוסל" [10]. כך אני זוכר את עצמי, איך בערתי, ופתאום גיליתי שלא כל כך בוער לי, ולא נורא. חשבתי שלאט לאט אסתדר, עוד כמה חודשים, עוד שנה. ולא מיד מעכשיו לעכשיו או הכול או כלום.

לאחר שהאדם מגיע לקבוצה הוא צריך ללקט את הרצונות לבורא מהקבוצה. כי לגדול בחזרה מלמטה למעלה כלפי הבורא, אנחנו יכולים רק על ידי רצונות שמקבלים אותם מהסביבה. רק מתוך הרצון הזה אדם יכול לגדול לבורא.

בעל הסולם כותב על כך ב"מאמר החרות":"לכן, המתאמץ בימי חייו, ובוחר בכל פעם בסביבה טובה יותר, הרי הוא ראוי לשבח ולשכר. וגם כאן, לא מטעם מחשבותיו ומעשיו הטובים, הבאים לו בהכרח בלי בחירתו, אלא מטעם התאמצותו לרכוש לו סביבה טובה, המביאתו לידי המחשבות והמעשים האלו" [11].

שאלה: אומרים שגעייה של פרה זו גם תפילה לבורא, ושכל רצון שמתגלה הוא בעצם קשר כלשהו לבורא. אם כך, איך ייתכן מה שנאמר קודם על אמא שהורגים לה את התינוק, ואין לה קשר לבורא ולמישהו אחר הקשר הזה מתגלה? האם לכל אדם אין קשר לבורא ברצון הפנימי שלו?

אין קשר עם הבורא למי שחסרה לו הנקודה שבלב.

שאלה: אם כך, למה נאמר שהגעייה של פרה היא תפילה לבורא?

התפילה הזאת לבורא היא תפילה מהדַרגה של הפרה. אבל חוכמת הקבלה איננה עוסקת בדומם, צומח, חי, ומדַבר בדרגת העולם הזה. הקבלה איננה מדברת על אבן או על צמח שיש להם הרגשת אלוקות. ודאי שהם קשורים למקור. כל ד' הבחינות, אפילו בדרגת העולם הזה, קשורות למקור. אלא חוכמת הקבלה מדברת על התפתחות הרצון ב-ד' הבחינות, עד שהרצון הסופי בבחינה ד', מרגיש את עצמו כקיים, כעצמאי ובעל זיקה לשורש.

רק ברצון הזה שבבחינה ד', או בבחינה ד' שבבחינה ד', חוכמת הקבלה עוסקת. רק על הרצון הזה אפשר לדבר כעל רצון עצמאי שיכול להתפתח לבד. אמנם הוא לא מתפתח ממש לבד, אבל יכול לצאת ממנו אדם, דומה לבורא.

מה שאין כן כל יתר הרצונות בבחינה ד', עדיין לא התפתחו למצב שבו מצד אחד הם מרגישים את עצמם מנותקים מהבורא, ומצד שני נמשכים אליו, שזה תלוי בזה. בחינה ד' הזאת, היא עדיין לא בחינה ד' הסופית. היא בחינה ד' שבדרך.

לכן ד' הבחינות כוללות בתוכן עוד ד' בחינות, שכוללות בתוכן עוד ד' בחינות, וכן הלאה. עד שמגיעים למצב שבחינה ד' היא מלכות ממש, מלכות שמנותקת מהבורא, ורוצה לחזור להרגיש קשר אליו. במלכות הזאת קיימים כל התנאים להתפתחות של אישיוּת, להיות דומה לכתר. אין יותר ממלכות וכתר. וכל מה שנמצא בין מלכות לכתר זה תכונות הקשר ביניהם.

שאלה: האם אדם שעדיין לא התפתח למלכות העצמאית, לא קובע שום יחס לבורא בכל התהליך שעובר עליו?

הוא לא קובע שום יחס. בעתיד נגלה שמי שסבל בגלות, לא היה אדם, כי עוד לא היה לו ה"אני", עוד לא היתה בו הנקודה שבלב שמתעוררת בו כעת בבחינה ד' שלו. אלה היו בחינות אחרות, קשורות לבורא. במילים אחרות, הבורא הוא שסבל בגלות ולא אדם. לכן זה נקרא "שכינתא בגלותא". בגלות ה"אני" שלנו עוד לא נִגלה.

אלה דברים נוראיים. במצבנו הנוכחי במישור העולם הזה, איננו מוכנים להסכים איתם. לא ברור לנו איך אפשר לבטל את כל הדם שנישפך והסבל שעברו כולם. אבל יוצא שבגלות התגלו הבחינות של מלכות שעוד לא מנותקת מהבורא, הבחינות שעדיין לא התגלו בכל בשלותן.

אני מסביר בקצרה, כדי שניתן יהיה לחשוב איך אפשר ליישב את הדברים. אבל ודאי שיש כאן טרגדיה שלמה, כתוצאה מאיך שאנחנו קובעים את הדברים, ואיך שהם באמת נקבעים.

שאלה: לפי ההסבר נדמה שההרשעה האמיתית היא דווקא בדרגת האהבה, או ממש לפניה, ולא בהסתר כפול.

בהרשעה, מדובר על אמיתות ההשגה, על אמיתות ההרגשה, כלפי מהי, כלפי איזו סיבה. לא מדובר על הרגשה סתם, כשהאדם מרגיש רע. צריך להצביע על הסיבה להרגשה, ועל הסיבה הזאת אי אפשר להצביע לפני שמגיעים ל"פקיחת עיניים" בבחינת בינוני.

רק הבינוני שנמצא בין טוב ורע, יכול לקבוע את שניהם, זה כנגד זה. רק הוא נמצא על לשון המאזניים.

שאלה: האם הבורא הוא המפעיל?

הבורא הוא חוק הטבע.

שאלה: אם הבורא הוא חוק הטבע, אם יש רק אור, מחשבת הבריאה, וכל השאר זה הבחנות של הכלי, אז למי יש לאדם לפנות במצב כזה, הלוא רק לעצמו?

"להתפלל" פירושו, לדון את עצמו. האדם פונה לעצמו בלבד. אם יש לפניו דבר מוחלט, למי עוד יש לו לפנות. "אור עליון נמצא במנוחה מוחלטת" [12], והכול תלוי רק בכלים, כל השינויים וההבחנות, שינויי ההבחנות והרגשות הם רק בכלים. לכן אין לאדם למי לפנות.

אם האדם פונה לבורא לא מתוך הנקודה שבלב, אז הוא פונה לבורא שכביכול משתנה, פעם כך ופעם כך. לעומת זאת, אם הוא פונה מהנקודה שבלב, מתגלה לו שאין לו למי לפנות אלא לעצמו. כי בתוכו, בנקודה שבלב שלו, נמצא החוק האבסולוטי של הטבע, שהוא הבורא, וכל היתר זה כביכול הנברא. לכן אין לו למי לפנות אלא לעצמו.

כך בחוכמת הקבלה לומדים גם את תפיסת המציאות: האדם יכול לפנות רק לשתי המערכות שבו. האחת מתוקנת במידה שהוא מסוגל להכיר אותה, השנייה מקולקלת במידה שהוא מסוגל להכיר אותה, ועליו להביא אותן לשלמות.

זה בא לידי ביטוי בכך שהדעת, הידיעה, או אור החוכמה, לא מבטלים את ה"למעלה מהדעת", את אור החסדים. אם יש לאדם אור חסדים, אם הוא הגיע לבחינת בינוני, לדרגת חפץ חסד, והוא צריך לעבוד עם הכלים דקבלה, הכלים דקבלה לא יבטלו לו את דרגת החפץ חסד. להפך, הם דווקא יגבירו בו נחיצות לאמונה נוספת, לתוספת של "מעלה מהדעת".

שתי המערכות האלה נמצאות בתוך האדם. הבורא הוא "בוא וראה". האדם מצייר בתוכו את דמותו עצמו ואת דמות הבורא. יש בתוכו מעין תיאטרון פנימי שבו אפשר לראות עד כמה שתי הדמויות האלה נמצאות בהתקרבות זו לזו.

שאלה: למדנו שהאדם מתחיל את העבודה רק כשהרע והסיבה לרע עומדים יחד על לשון המאזניים. אבל מצד אחד הוא אומר "רע לי" ומצד שני הנקודה שבלב אומרת לו "הבורא אשם". איך האדם יכול לצאת מהמצב הזה?

זו דוגמה טובה מאוד לאופן שבו האדם מציג את הדברים. הטענות האלה צודקות. כך הוא מרגיש. האם מישהו יכול להכחיש את טענותיו? ודאי שלא. זו הרגשה שלו.

קשה להאמין, אבל ברגע הבא תתעורר בו הרגשה הפוכה. זה נקרא תיקון הכלים. כל מדרגה וכל מצב, נסתרים מהמצב הסמוך להם. כדאי לקרוא על כך במאמר "הסתר וגילוי פנים של ה' יתברך".

אלא שהלימוד הוא מתוך ניסיון. מי שכבר נמצא בלימוד יודע שרגע אחד הוא נמצא בהסכמה ובהצדקה, וכבר רואה ויודע שזו הנצחיות והשלמות, שזה הבורא. אבל כשמגיע הרגע הבא, הכול רע וחשוך והוא מקלל את הכול. ראו עד כמה אנחנו תלויים בהרגשת החושים שלנו, בהרגשה שעוברת ברצונות שלנו, במידת המילוי שברצונות.

לכן צריך להתעלות מעל מידת המילוי שברצון, לעשות צמצום ולקנות כלים דהשפעה, תכונות המאפשרות לאדם להיות מעל הרגשת המלאות או הריקנות. ב"להשפיע על מנת להשפיע" האדם ממלא את כל תרי"ג הרצונות שלו באור החסדים, כאילו הם מלאים לגמרי. לא חסר לו כלום. כשיש לאדם תיקון כזה, הוא יכול להתחיל לקבוע משהו בלי להיות תלוי בתחושת הבטן שלו. ובמצב כזה ודאי שהוא ידבר אחרת.

כך או כך, התמונה שהאדם מתאר כדוגמת השאלה היפה הזאת, היא רק מצביעה עד כמה האדם תלוי במה שקורה לו, בכלים שלו.

[1]להגדרה ראה תלמוד עשר הספירות, חלק א', אור פנימי, דף ד אות מ.

[2] מנחות דף צט ע"א.

[3] סוכה דף נב ע"א.

[4] מגילה דף לא ע"א.

[5] ראה סוכה דף נב ע"ב: "יצר הרע דומה בתחילה לחוט של בוכיא, ולבסוף דומה כעבותות העגלה". ראה גם ר' יהודה אשלג, "ויבן ערי מסכנות", מאמר פו, בתוך: שמעתי (בני ברק: בני ברוך, 1998).

[6] למאמר "הסתר וגילוי פנים של ה' יתברך" ראה בתוך: קבלה למתחיל (קבלה לעם, תשס"ז), עמ' 524.

[7]ר' יהודה אשלג, "מהות הדת ומטרתה", בתוך: קבלה למתחיל, עמ' 15.

[8]ישעיה סה, כד.

[9] פירוש רש"י לדברים ל, יט: "ובחרת בחיים - אני מורה לכם שתבחרו בחלק החיים, כאדם האומר לחבירו בחר לך חלק יפה בנחלתי ומעמידו על חלק היפה ואומר לו את זה ברור לך, ועל זה נאמר (תהלים טז, ה) ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי, הנחת ידי על גורל הטוב לומר את זה קח לך".

[10]קידושין דף ע ע"א.

[11] ל"מאמר החרות" ראה בתוך: קבלה למתחיל, עמ' 199.

[12]תלמוד עשר הספירות חלק א', אור פנימי, דף ט אות ב.

אותיות ק"ל – קל"ג

(שיעור 30, 29 במאי 2007)

מבוא

לאדם לא מובן איך הוא מתפתח ברוחניות. בעולם שלנו, התקדמות על ידי ייסורים מובנת לנו כך, שאם נותנים לאדם מכות, אחר כך הוא יקבל עליהם תשלום, או שהייסורים עצמם ימרקו את הגוף, שיהיה ממושמע יותר. אבל ההתקדמות הזאת היא התקדמות מתוך הרצון לקבל. כמו שמתפתחים ילדים, כך האדם פוחד ממכות, וכדי להימנע ממכות הוא מפתח שכל ליד הרגש. זוהי התפתחות רגילה בדרגת החי.

במה בכל זאת שונה ההתפתחות בדרגת המדַבר, שאנחנו עדיין לא מכירים אותה? דבר אחד בטוח, שגם בדרגת המדַבר חייב להיות חיסרון לפני המילוי, כי החיסרון זה הכלי, ואם לא יהיה חיסרון, לא נרגיש מילוי. אבל איך יהיה לנו חיסרון לרוחניות, אם אנחנו לא יודעים מהי רוחניות.

חיסרון לרוחניות האדם מקבל מתוך שהוא בא ולומד תורה. ברוחניות לא מדובר על התפתחות על ידי ייסורים, אלא על התפתחות על ידי התורה, זאת ההתפתחות הרצויה. מתוך שהאדם לומד תורה ומשתתף בכל הפעולות השונות שמקובלים מציעים לו לעשות, הוא מזמין על עצמו הארות. ההארות האלה באות ומסתלקות, כל פעם הארות שונות. האדם לא יודע מה בדיוק השוני ביניהן, אבל לפעמים ההתפעלות שלו גדולה יותר, לפעמים פחותה יותר, וכתוצאה מכך נעשה בו חיסרון למצבים שלפי הרגשתו הם עליות.

העליות שלו הן בהרגשה. כשטוב לו ההרגשה שלו היא של מילוי, וכשחסר לו הוא מרגיש ירידה. את הכול הוא עדיין קובע לפי הרגש הגשמי, ובכל זאת הוא פועל מתוך חיסרון להתפעלות, להתרגשות מההארות.

העניין הוא שאם כבר נבנָה באדם חיסרון להתפעלות, מקום ריק להארות, אז באותו המקום הריק עם הצורך להרגשה הרוחנית, הוא חייב להגיע למילוי של חסדים. וכאן הבעיה, כי האדם יושב ו"אוכל" את עצמו, מתי תבוא שוב הרגשה יפה, התפעלות, מילוי.

לפעמים ההתפעלות באה, אבל כל פעם האדם צריך להבין שעליו להגיע למילוי בעצמו, שהחיסרון להארה הרוחנית כבר נמצא, ורק את המילוי הוא צריך לשנות. השאלה היא, איך לעשות זאת, כלומר איך להגיע למצב שבמקום התפעלות והתרגשות מההארה בתוך החיסרון, הוא יגיע למילוי אחר, לאור חוזר. רק אז הוא ידרוש את גילוי הבורא, גילוי בצורה כזאת שידע למי להשפיע, שיוכל למלא את עצמו בהשפעה. זו תחילת האדם.

אות ק"ל

והזוכים להשיג ולהרגיש השגחתו יתברך מבחינת גילוי פנים במדרגתו הראשונה, המכונה תשובה מיראה כנזכר למעלה (דיבור המתחיל "והנה"), נבחנים במידת בינונים, משום שרגשותיהם מתחלקים לב' חלקים, המכונים "ב' כפות המאזנים": כי עתה שזוכה ל"גילוי פנים" מבחינת "עולמך תראה בחייך", כנזכר למעלה (דיבור המתחיל "ואומר"), הרי, כבר השיגו לכל הפחות מכאן ואילך, את השגחתו יתברך הטובה כראוי לשמו יתברך הטוב, ויש להם על כן "כף זכות".

אמנם כל הצער והיסורים המרים שנחקקו היטב ברגשותיהם, מכל הימים והשנים שקבלו השגחת הסתר הפנים, דהיינו, מזמן העבר מטרם שזכו לתשובה האמורה, הרי כל אלו עומדים בעינם ונקראים "כף חובה".

וכיון שיש להם ב' הכפות הללו הערוכות זו לעומת זו, באופן: שמרגע תשובתם ולפניהם ערוכה ועומדת בעינה כף החובה. ומרגע תשובתם ולאחריהם, ערוכה ומובטחת להם כף הזכות. הרי עת התשובה נמצאת להם "בין" החובה ו"בין" הזכות, ועל כן, נקראים "בינונים".

כשאדם מתחיל לבנות כף זכות, באותה מידה הוא מתחיל לבנות כף חובה, כי הוא מתחיל להתייחס לעבר שלו ברגש מאוד מיוחד. יש לו רשימות לא טובות מהעבר והוא לא מסכים איתן. הוא רוצה להצדיק את המשגיח, את הבורא, ובגלל הרשימות האלה הוא לא מסוגל, אלא במידה שהוא בונה כלים דהשפעה על ידי תשובה מיראה.

התשובה מיראה היא למעלה מהמחסום במדרגת שכר ועונש. למטה ממחסום יש הסתר אחד, והסתר כפול. מרגע שהאדם מתחיל את התשובה מיראה ועד שהוא מסיים אותה, הוא בונה לעצמו קו זכות, ולפי הכלים דהשפעה שהוא רוכש, הוא מבין שהבורא הוא טוב ומיטיב (שרטוט 1). כמו שבעל הסולם כותב באחת מהאגרות לתלמידיו, שאין אכזר, אין גנב ואין רוצח בבית המלך, אלא הכול בשליטת הבורא, הטוב ומיטיב [1]. אלא שהבורא הוא טוב ומיטיב לפי הכלים דהשפעה, ולא לפי הבדיקה בכלים דקבלה שלו. כי הוא רוכש את תיקון חפץ חסד שלו, ועולה מעל הרצון לקבל.

שרטוט 1

יש לו תרי"ג כלים שנפתחים, והוא ממלא אותם בחפץ חסד במקום המילויים שהם רוצים. בהתאם לכך הוא מתחיל לבדוק את הכלים שלפני התשובה מיראה, ומצטער לראות שבהסתר אחד ובהסתר כפול הוא סבל. את הסבל הזה הוא לא יכול למחוק, וביחס אליו הוא מרגיש שהוא נמצא בקו החובה (שרטוט 2). הוא מרגיש חוב, יש לו חיסרון, יש לו צער על כך שהוא לא יכול להצדיק את הבורא על העבר. במידה שהוא בונה את קו הזכות שלו בתשובה מיראה, הוא בונה את היחס שלו לעבר, את קו החובה שלו.

שרטוט 2

אמנם כל הצער והיסורים המרים שנחקקו היטב ברגשותיהם, מכל הימים והשנים שקבלו השגחת הסתר הפנים, דהיינו, מזמן העבר מטרם שזכו לתשובה האמורה, מיראה, הרי כל אלו עומדים בעינם ונקראים כף חובה. בתשובה מיראה אומדים את הימים הקודמים. וכיון שיש להם ב' הכפות הללו הערוכות זו לעומת זו, אז נקרא בינוני. זאת אומרת, בדרגת הבינוני נפתחת לאדם הראיה לעבר ממצבו הנוכחי, ואז הוא קובע לעצמו שהוא נמצא בכף החובה כלפי העבר.

שאלה: כשאומרים "בינוני" מתכוונים למשהו באמצע?

"בינוני" הוא מי שנמצא בין כף החובה לבין כף הזכות.

שאלה: אם הבורא זה חוק ההשפעה, אז מה זאת אומרת שאדם לא מצליח להצדיק את חוק ההשפעה?

חוק ההשפעה מתקבל ונמדד בהרגשה.

אם אדם בא לרופא או לפסיכיאטר וכולו נרגש, והוא מתלונן על כך שהוא חולה, פוחד, אוהב, או שונא, הרופא מביא מכשיר, מחבר כמה חיישנים, מודד, מחשב, וקובע האם הבדיקות תקינות. אם לא, הוא מאזן את המערכת באמצעות תרופות. הרופא מתייחס לאדם כמערכת של כוחות, כרשימות של מידע. הוא גם לוקח בחשבון את יכולתו וכוחו של האדם להתמודד, איך הוא מגיב ללחץ ולפעולות שונות.

הכול תלוי בנקודת המבט. את מצבו של האדם אפשר לתאר באמצעות נתונים מדעיים, ואפשר לתאר זאת בהתפעלות רגשית, בשירים ורומנים, בבכי וצחוק.

המקובל יכול לדבר גם בשפת המדע וגם בשפת הרגש. בדרך כלל, כשהמקובל פונה לתלמידים המתחילים שטרם הגיעו למצב שבו "נשמת אדם תלמדנו" – תלמידים שעדיין אינם יכולים למדוד, אלא יש להם רק רגש – הוא פונה אליהם במילים של רגש. המערכת השכלית שלהם עדיין לא נבנתה ליד הרגש. הם עדיין לא מודדים את הרגשות וההתפעלויות הרוחניות. הם לא בודקים אותם, אין להם כלים ברורים שבהם הם מודדים מה הם מרגישים וכתוצאה ממה הם מרגישים, איזה הארות וחסרונות הם בדיוק מרגישים. וכיוון שעדיין אין להם כלים ברורים למדידה, המקובל מדבר איתם רק במילים של רגש. הוא לא מדבר איתם על ספירות, על פרצופים או על אורות פנימיים ומקיפים.

בספר "תלמוד עשר הספירות" ובספר "עץ החיים" כתוב בצורה יבשה מאוד על הרשימות ועל עליית האורות והסתלקותם [2]. אולם גם שם מדובר על אותם הדברים, ומי שיודע את השפה, מרגיש שהמילים האלה זורקות אותו מ"קצה העולם ועד קצהו". בעולם הרוחני המילים האלה מלאות רגש, בעולם שלנו הן יבשות.

אנשים לא מרגיש שום דבר במילים כמו: מלכות עולה לאבא ואמא, אבא ואמא לאריך אנפין, אריך אנפין במוחא סתימאה וכן הלאה. אבל מדובר ברגש, כי הכלי וכל מה שנברא, זה רצון למילוי, צריך רק להבין איזה מילוי רוצים שיהיה לרצון הזה.

לפי טבעו, הרצון למילוי רוצה למלא את עצמו כמו שהוא. אנחנו צריכים להגיע לכך שהמילוי שלו יהיה השפעה, שהסיפוק יהיה מנתינה, למרות שהסיפוק הטבעי הוא מקבלה.

שאלה: למה ככל שהאדם מתקדם הוא מרגיש הרגשה שלילית יותר כלפי התהליך שהוא עבר, האם ההרגשה הרעה לא אמורה לעבור?

כשאדם עובר הסתר כפול והסתר רגיל הוא מרגיש רע גם בהסתר כפול וגם בהסתר רגיל. אלא שבהסתר רגיל יש לו מעין חוש, שהרע בא מהבורא. עדיין אין לו גילוי של הבורא. לא יכול להיות שהבורא יתגלה והאדם עדיין ירגיש רע, זה סותר את זה. אבל כיוון שהאדם נמצא בהסתר אחד, וכבר יש לו תיקון בכלים – תיקון מתוך שהאור מאיר לו יותר, ולא שהוא תיקן את עצמו – אז האור נותן לו הרגשה שאחרי המצבים שלו, הרעים והטובים כאחד, נמצא כוח עליון.

התיקון הזה עדיין לא נותן לו אפשרות להתמודד עם יותר מצבים, אבל הוא נותן לו אפשרות לקבוע את מצבו בצורה אחרת ולא כמו שהיה קודם, כי בכל זאת הוא נמצא בקשר עם הבורא. טוב לו, רע לו, הוא נופל, הוא לא מסוגל לזוז, הוא מתרומם, הוא מבין יותר, מרגיש יותר, שוב הוא בחוסר הרגשה ובבלבול, בחוסר הבנה – אבל איכשהו בפנים הוא מנחש, שיש מקור אחד שמשחק איתו. זו עדיין לא הרגשה אלא ניחוש. וזה נקרא הסתר רגיל.

אבל הוא לא מרוצה מהמצב הזה. גם מהמצבים הטובים הוא כבר לא מרוצה כמו שהיה מרוצה מהם בהסתר כפול. בהסתר כפול, אם האדם נמצא במצב טוב, הוא לא רוצה כלום. מה שאין כן בהסתר אחד האדם כבר מבקר את מצבו, ולא רוצה להיות סתם בהרגשה טובה. מצד אחד הוא כבר רוצה לשלוט במצבים שלו יותר, מצד שני הוא רואה עד כמה שהוא תלוי בהארה מלמעלה, בבורא שמאיר לו יותר או פחות. לפי זה יש לו חיים או מוות. זאת אומרת, בהסתר אחד האדם לא מסוגל להצדיק את הבורא אפילו בדברים הטובים.

בהסתר כפול האדם מצדיק את הבורא, כשהוא מרגיש טוב. כמו ילד שמקבל סוכרייה ומרוצה, הוא לא צריך יותר כלום. לעומת זאת בהסתר אחד האדם מקבל הרגשה טובה, אבל זה כבר לא מספיק לו. זאת אומרת, בהסתר אחד האדם לאו דווקא מתקדם להרגשה טובה יותר, יש לו בירורים גדולים יותר וחסרונות גדולים יותר.

בהסתר אחד האדם קובע את הרגשתו כשלילית אפילו כשהוא במצבים טובים, כי הוא כבר רוצה להיות מעליהם. הוא כבר רוצה להיות ב"לשמה". ה"לא לשמה" כבר לא מספק אותו, הוא לא רוצה להיות תלוי בהארות האלה. ולא בגלל שהוא מושפע מהן ותלוי בהן, ואין לו שום דבר חוץ מהם, לא בגלל שאין לו עצמאות. אלא הוא רוצה להיות מעליהן, בקביעת היחס שלו לבורא.

וכשהאדם עובר את המחסום ונכנס למדרגת שכר ועונש, הוא מתחיל לתקן את כל הכלים האלה. את הכלים שבהסתר כפול הוא רצה לקבל בהם רק מילוי טוב, ולא רצה יותר שום דבר, ואת אלה שבהסתר אחד הוא רצה להיות כבר למעלה מההרגשה שבהם. זה נקרא ש"זדונות הופכות לשגגות", ו"שגגות הופכות למצוות".

בתשובה מיראה האדם לוקח את כל החסרונות הקודמים שבהם הוא רצה לקבל מילוי, ומקבל בהם סיפוק מהשפעה. הוא עדיין לא משפיע, אבל הוא נמצא מעל החיסרון לקבל ורוצה להשפיע באמצעותו. הוא עוד לא מוכן להשפיע בפועל, אבל כך הוא רוצה שיהיה. זה נקרא "קניית תכונת ההשפעה".

אבל גם כשאדם ממלא את החסרונות האלה באור החסדים ולא חסר לו כלום, הוא עדיין נמצא ברשימות שלו מהעבר שדורשות מילוי. את הרשימות האלה הוא עוד יצטרך לתקן. אפילו כשהאדם גומר לגמרי את כל דרגת השכר ועונש, כף החובה שלו נשארת ככף חובה. בתשובה מיראה מתוך שהוא רכש את תכונת ההשפעה על כל תרי"ג הרצונות שלו, מהגובה שבו הוא כביכול מרחף מעל החסרונות ורוצה להשפיע על ידם, הוא מבקר את הטעויות שהיו לו בעבר. ודאי שהן לא היו באשמתו, אבל הוא לא רוצה שהן יורגשו בגופו ככף החובה.

החובה הזאת לא היתה מורגשת בו לפני שהתחיל את דרגת שכר ועונש. הוא הרגיש פשוט, שכך הוא קיים וכך הוא מרגיש. אלא במידה שהאדם מתעלה מעל הכלים בהשפעה, בחפץ חסד, בחסדים, הוא מתחיל להרגיש בהם את כף החובה.

שאלה: מה זאת אומרת, למלא את הרצונות באור דחסדים?

התיקון הראשון של האדם הוא לקבל חיסרון לאור, כי אם אין כלי, אין אור. האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת ואם אין לאדם חיסרון אליו, אז הוא לא נמצא, האדם לא מרגיש אותו. מתי האור נמצא? כשאדם על ידי החיסרון שלו מרגיש שהוא נמצא.

איך האדם יפתֵח חיסרון לאור? המקובלים אומרים, שיש שתי דרכים: דרך ייסורים ודרך תורה. בדרך ייסורים האדם מוכה מכות חוזרות ונשנות, עד שהוא מתחיל לבנות מערכת שכלית ליד המכות. די לו במכות, וכיוון שכך הוא חושב מה לעשות, איך הוא יברח מהמכות. כתוצאה מכך הוא מתחיל לשמוע יותר מאיפה באות המכות, למה ואיך.

לעומת זאת, דרך התורה היא שבמקום המכות יבואו הארות שונות. אלא שבלי מכות אי אפשר. בעל הסולם מסביר שהדרך שלנו היא דרך תורה ודרך ייסורים גם יחד, מה שנקרא "דרך ארץ" [3]. האדם נכלל בקבוצה ובא ללמוד. גם בחברה החיצונית הוא נכלל, במתנגדים ובאוהדים. זורקים אותו לכל מיני כיוונים, הרשימות שלו בפנים משתנות. על ידי ההשפעות השונות האלה, ובעיקר על ידי ההתכללות בקבוצה ובלימוד, מגיע אליו כל פעם אור שונה שמשפיע עליו ומעורר אותו, מסתלק ובא, ומסתלק ובא.

האור לא משתנה, האור נמצא במנוחה מוחלטת, האדם הוא משתנה. כיצד? מתוך ההתכללות שלו עם יתר הנשמות, עם החברים שלו, הוא מעורר בתוכו כל מיני רשימות ששייכות לאיחוד הכלי, לביאת האדם ל"אדם הראשון", להתקרבות ולהתכללות במערכת של הנשמות. אם האדם מעורר בתוכו כאלה רשימות, אז האורות שמשפיעים עליו הם בוודאי מטרתיים. אלה הם בדיוק אותם האורות שצריכים למלא אותו בהתחברות שלו למערכת הנשמות. ככל שהוא נכלל יותר בכלי של כל הנשמות ודורש מהן ערבות, ככל שהוא לומד כדי שהאור שמאיר מאותו הכלי המסודר והמתוקן, יקרב אותו, כך מגיע אליו יותר אור ומשפיע עליו יותר בכל מיני הארות שמכוּונות בדיוק להתקרבות ל"אדם הראשון" שבו נכללות כל הנשמות.

ההארות האלה, שכל הזמן משפיעות על האדם, מצטברות בהשפעתן על הרצון שלו, עד שהוא אומר "רוצה אני", עד שהוא רוצה לקבל את המצב המתוקן. אלא גם כשהוא רוצה לקבל את המצב המתוקן, יש בו שתי רשימות: רשימו אחד שלפיו הוא רוצה את המצב מפני שהוא מצב טוב ושם הוא יהיה מלא, ורשימו שני שהוא מקבל מהקבוצה, מההתפעלות שלו מהחברים בקבוצה, מחסרונות שהם משפיעים לו והוא נכלל בהם. החסרונות שהוא מקבל מהקבוצה, הם חסרונות מערכתיים, חסרונות לחיבור שחסר לנו.

יוצא שמצד אחד הוא מתחיל לקבל רצון לקבל גדול יותר, ומצד שני יש לו חיסרון להתחברות גדולה יותר. יש לו דרישה גם לזה וגם לזה. מצד אחד, הכלי שלו, החלל להתחבר לאחרים ולקבל מילוי, גדל. אבל הוא כבר מבין שהמילוי צריך להיות בהתחברות הולכת וגדלה לאחרים. מצד שני, כבר יש לו חיסרון להיות יחד עם האחרים במערכת אחת.

מהיכן החיסרון הזה? את החיסרון הזה הוא מקבל מהאחרים. זה חיסרון שלא יכול לגדול באדם, אלא מתוך ההתקשרות לאחרים. והחיסרון הזה, החיסרון להתחבר ולהיות במערכת אחת, הוא החיסרון לחסדים.

החיסרון הזה לא נמצא באדם לפי טבעו. וכשיש לו אותו, הוא מתחיל לדרוש. הוא כבר פונה אל האור, אל הבורא. יש לו עם מה לפנות, הוא מרגיש שיש לו מה לדרוש, שהוא חייב. הפניה שלו היא לא למילויים, שעליהם בוכים כולם, כדברי הכתוב, "כולם כבהמות נדמו" [4]. כי אם האדם פונה לבורא כדי להשיג מילויים, הוא פונה לקיר. לפנייה כזאת הבורא לא שומע. האור העליון שומע רק דבר אחד – השפעה. לכן, אם האדם מתחיל לפנות אל הבורא מתוך הרשימות שהוא מקבל מהחברה, אז על אותה הריקנות שדורשת חוכמה, הוא מתחיל לדרוש מילוי של חסדים. ואז הוא נכנס ל"לשמה".

שאלה: בטבע האגואיסטי שלו, האדם לא יכול באמת לרצות להשפיע, אבל האם הוא יכול לרצות את הרצון להשפיע?

יש כלל פשוט, "התפשטות האור והסתלקותו עושה את הכלי ראוי לתפקידו" [5]. בנו לעולם לא יתפשט אור חסדים ויסתלק, כך שנרגיש חיסרון בחסדים. דבר כזה לא קרה ולא יקרה. אור דחסדים בא רק בהקדם התעוררות מצד הכלי. אנחנו לומדים זאת מבחינה ב' דאור ישר, שבחינה א' בסופה רוצה להמשיך אור אחר לגמרי [6].

אמנם, כך זה קורה מלמעלה למטה, אבל גם מלמטה למעלה הכלל הוא אותו הכלל. גם בהתפתחות האדם מלמטה למעלה הרצון חייב להיות קודם לאור.

ואת החיסרון להשפעה אין לנו אפשרות לקנות לעצמנו או לברוא בעצמנו. אדם שחושב שהוא לא מסוגל לעשות מעשה השפעה, אבל יכול לרצות את הרצון להשפיע, משקר לעצמו. אולי הוא חושב שעל ידי הרצון להשפיע יהיה לו טוב יותר, אולי המעשה הזה נקרא אצלו "השפעה".

נניח שאדם מצטרף לחברה גדולה וחזקה ומוכן לתת לה, לאהוב את החברים, להתקשר אליהם ולהיות הקטן מכולם. הוא רואה שהם גדולים וחזקים. האם זה נקרא שהוא משפיע? לא. הוא קונה לעצמו ביטחון ומילוי. הרצון לקבל, הטבע שלנו, לא מסוגל לעבוד אחרת.

כלי דהשפעה, חיסרון להשפיע מעל הרצון לקבל, זה למלא עם הרצון להשפיע את כל המשקעים שיש בתוך הרצון לקבל, את כל החסרונות, את כל המקומות הריקים, את כל החללים. למרות שהכלים האלה דורשים מילוי של קבלה, אור חוכמה, הסיפוק של אדם שרכש רצון להשפיע הוא שבכל המקומות הריקים האלה, תהיה לו רק אפשרות להשפיע. חוץ מזה הוא לא רוצה כלום, גם אם יתנו לו מילוי.

השאלה היא מהיכן לוקחים חיסרון כזה. הרי מלמעלה לא מגיעים אלינו אורות דחסדים ובונים בנו כלי דהשפעה. הכלי שלנו מהשתלשלות מלמעלה למטה נברא רק לקבל. לא הייתה השתלשלות מלמעלה למטה כדי לברוא בנו כלי דלהשפיע. את הכלי דלהשפיע אנחנו בונים בעליה העצמאית שלנו מלמטה למעלה.

שאלה: אם אדם מקבל תענוג בעולם שלנו, אז נעלם הכלי. למה אור חסדים לא מבטל את הכלי דהשפעה כמו תענוג רגיל? איך יכול להיות מצב שאדם מרגיש שלא חסר לו, ועדיין יש לו רצון?

בעולם שלנו אדם מקבל תענוג לפי החיסרון שלו, ואם החיסרון התמלא אז נעלם הכלי. לעומת זאת אור חסדים לא מסוגל לנטרל את הכלי, מפני שהוא לא בא לפי החיסרון הטבעי שנמצא בכלי עצמו. אור חסדים הוא מעין מבנה שאנחנו בונים מעל החיסרון.

על בסיס החיסרון למילוי חוכמה בכלי חוכמה, האדם בונה יחס של השפעה לכלי דחוכמה, כלי דחסדים כלפי הבורא. החיסרון של חוכמה נשאר. הוא לא מתבטל, אבל הוא לעולם לא יתמלא כמו שהתמלא בצורתו הטבעית.

על ידי החיסרון לחוכמה, האדם תמיד יכול להתקדם עוד ועוד. החיסרון הזה לא מתמלא. ומה קורה בגמר התיקון, האם אז החיסרון לחוכמה מתמלא? בצורתו הטבעית ודאי שלא, אחרת הכלי יתבטל. על פני החיסרון לחוכמה, אנחנו יכולים לבנות כלי שהוא פי תר"ך פעמים גדול יותר בהשפעה, דווקא בגלל שהכלי הטבעי שלנו, הבשרי, נשאר ריק. האדם ממשיך "לאכול את עצמו" שהכלי דחוכמה נשאר ריק, ובלי הרגשת הריקנות הזאת הוא לא יוכל לבנות חסדים.

אות קל"א

והזכאים, לבחינת גילוי פנים ממדרגה ב', המכונה תשובה מאהבה, שזדונות נעשים להם אז כזכויות כנזכר למעלה (דיבור המתחיל "ולפיכך"), נבחנים, שהכריעו את "כף החובה" הנזכרת למעלה ל"כף זכות", דהיינו, שכל הצער והיסורים שנחקקו בעצמותיהם, בעת שהיו עומדים תחת השגחת הסתר פנים, הוכרעו עתה ונהפכו ל"כף זכות", כי כל צער ועצב נהפך לתענוג נפלא לאין קץ, כנזכר למעלה (דיבור המתחיל "וזה דומה"), ונקראים עתה "צדיקים" על שם שמצדיקים השגחתו יתברך.

בתשובה מיראה נבנית כף זכות, ובחלקו הזה האדם נקרא צדיק, שמצדיק את ההשגחה. ואז "הזכאים לבחינת גילוי פנים מהמדרגה ב'", זוכים לתשובה מאהבה, שזו מדרגה מעל התשובה מיראה, "שהזדונות נעשים להם אז כזכויות". על פני כל אותן ההרגשות הרעות שהרגישו בהסתר כפול, הם כבר יכולים לבנות יחס של השפעה, ואז הם זוכים להפוך את כף החובה לכף זכות. הם משתמשים בכלים האלה, הם מבינים ומצדיקים את החסרונות האלה. הם כבר לא מתייחסים אליהם כמו שהתייחסו אליהם בעבר, אלא כבסיס שכעת הם יכולים להשתמש בו.

הבעיה אינה למחוק את העבר, כמו שבחיים הגשמיים אומרים לאדם שישכח מהעבר, כאילו אין עבר. אלא במדרגת יראה, האדם בודק את העבר ומבין למה עבר אותו, כי דווקא מתוכו הוא בונה חסרונות שמעליהם הוא יכול לבנות כלים. והחסרונות האלה נשארים, לא מוחקים אותם. מחיקת החסרונות רק תעיד על חוסר הנצחיות וחוסר השלמות בפעולות הבורא.

שום דבר לא קורה בעלמא. אין מקרה שקרה, ולא טוב שהוא קרה. לכל דבר היה צורך אמיתי ונחרץ, והוא לבטח צריך היה לקרות. והמידה שהאדם לא מוכן להצדיק אותו, תלויה במצב שבו הוא נמצא. לכן מי שמגיע למצב שבו הוא רואה את הסיבתיות, ואת מה שהוא יכול לעשות עם החסרונות מהעבר כאילו הם מתגלים בהווה, הוא מוציא את החסרונות ומעליהם בונה את כף הזכות.

אי אפשר לבנות את כף הזכות אלא רק מעל אותם החסרונות שהאדם כבר עבר עליהם, וקילל את הבורא ולא הסכים איתו, וביטל את כל הבריאה, את התהליך כולו, מכול וכל. את כל החסרונות האלה הוא מרגיש כהווה במלוא ההרגשה וההשגה. החסרונות האלה מהעבר הם נמצאים בו כהווה, ודווקא מעל פניהם הוא יכול לבנות כלי דהשפעה. כי כלי דהשפעה נבנה מעל הכלים של הזדונות. שום דבר לא נמחק.

גם אנחנו נזכרים לפעמים במקרה מהעבר עד לפרטי פרטיו. אלא שבמדרגת יראה מגובה השגתו והבנתו שבהווה האדם נזכר עוד יותר במה שקרה לו בעבר. הפער הזה מעורר בו הרגשת צער עמוקה על חוסר הכלי. הוא חושב איך אפשר למלא אותו כדי שהצער יעלם, והוא ממלא אותו בחסדים.

ככל שהצער גדול יותר, כך מתגלה על פניו אהבה. אלה שתי הרגשות מנוגדות לגמרי שנמצאות במקום אחד, ולא מוחקות זו את זו. לכן, כל עוד חסרים לנו הכלי דהשפעה והכלי דקבלה שנמצאים יחד כנושא אחד, אנחנו לא מסוגלים להבין איך זה יתכן. נדמה לנו שהם סותרים זה את זה.

אבל כמו שבעל הסולם אומר, "שהזכאים לבחינת גילוי פנים מדרגה ב', המכונה תשובה מאהבה, שזדונות נעשים להם אז כזכויות כנזכר למעלה, נבחנים שהכריעו את כף החובה הנ"ל לכף זכות, דהיינו, שכל הצער והיסורים שנחקקו בעצמותיהם, בעת שהיו עומדים תחת השגחת הסתר פנים, הוכרעו עתה ונהפכו לכף זכות, כי כל צער ועצב נהפך לתענוג נפלא לאין קץ". והתענוג הזה לא נעלם, כי הוא מבוסס על החיסרון הקודם. הוא נמצא כהשפעה על פני הכלי הריק. למה הכלי ריק? כי הכלי דקבלה לעולם לא מתמלא כמו שהוא רוצה למלא את עצמו לפי טבעו, בצורה ישירה, באור ישר.

"ונקראים עתה צדיקים על שם שמצדיקים השגחתו יתברך", שמחזיקים את הכלי דהשפעה מעל הכלי דקבלה. שתי הצורות האלה חייבות להיות יחד. צמצום א' לא מתבטל לעולם. הרצון לקבל אף פעם לא יקבל כמו שהוא רוצה לפי טבעו.

שאלה: האם יש קנה מידה כלשהו להצלחה בעבודה הרוחנית?

איך אדם שנמצא בהסתר כפול או בהסתר רגיל, ואפילו אינו מבין מהו הסתר כפול והסתר רגיל, יכול להגדיר את המצבים שלו? רק לפי הבנתו מהי ההגדרה הנכונה של הרוחניות, שהיא השפעה, התחברות בין נשמות, הדדיות, ערבות. רק במידה שהוא יכול להיות בהגדרה הזאת ולא לשכוח אותה, במידה שהיא נוכחת בו בכלי שלו.

בכל פעם שהוא אומר "רוחניות", "השפעה", "אור", "בורא", "ישראל", "עם ישראל", "עליה", הוא מתרגם זאת כמושג אחד – השפעה, יציאה מעל הכלי שלו "למעלה מהדעת", למעלה מהרגש. אדם שבתת ההכרה שלו הוא כבר מפענח את המושגים האלה כאחד, כי אין שום דבר חוץ מהשפעה וקבלה, נקרא שהוא מתקרב לרוחניות. זאת אומרת, עליו לבדוק האם הוא כבר מפרש את כל המושגים האלה לפי הטבע שלו בצורה זהה, או עד כמה הם עומדים להיות זהים.

וכמו שבעל הסולם כותב על "פירוש המילות", צריכים להיות שקועים כל הזמן בפירוש נכון של המושגים, לפרש נכון את כל ההגדרות שבחוכמת הקבלה, ולא כמו שנראה לנו [7]. בפירוש נכון של המושגים האדם לא נותן לעצמו פתח לשקר לעצמו אם הוא מתקדם או לא, או בכלל היכן הוא נמצא. הרי האדם יכול לשבת מול הספר עשרות שנים, ולא לקרוא נכון את מה שכתוב בספר, לא לפרש אותו כמו שצריך.

אות קל"ב

וצריכים לדעת, שמידת הבינונים האמורה נוהגת גם כן, בשעת היות האדם, אפילו תחת השגחת הסתר פנים, כי על ידי התאמצות יתירה באמונת שכר ועונש, מתגלה אליהם, אור של בטחון גדול בהשם יתברך, וזוכים לשעתם, במדרגת גילוי פניו יתברך, במידתם של בינונים.

זה נקרא "התקפה". אם רוצים להתחזק בכל הכוח, עכשיו ולא מחר, אם רוצים להיכנס לרוחניות, לעבור את המחסום, עכשיו ולא בעוד רגע, אז למרות שהרצון הזה לא מתוקן, יש לו איזו קפיצה בדרגה, מפני שהוא מחובר למערכת. וכנגד הקפיצה הזאת האדם יכול להרגיש לזמן מה מה זה להיות בכלים דהשפעה.

אבל כשהמאמץ הוא של קבוצה, יכולה להיות קפיצת דרך לא לזמן מה. אלא יש מושג כזה, שמתקדמים לא בהדרגה אלא בדילוג. אמנם אחר כך חברי הקבוצה יצטרכו לעבוד על הכלים האלה ולהשלים אותם, אבל הם כבר יעשו זאת ממדרגה עליונה יותר. יש מצבים כאלה, שקופצים כמה מדרגות על ידי מאמץ משותף, ואחר כך מצרפים את המדרגות האלה יחד.

אלא החסרון הוא, שאינם יכולים לעמוד על מידותיהם, שישארו כן בקביעות. כי להשאר בקביעות, אי אפשר, אלא על ידי תשובה מיראה, כנזכר למעלה (דיבור המתחיל "והנה"). ובכל זאת, מאמצים כאלה מקדמים מאוד, כי מקבלים בהם התפעלות מרוחניות. ואפילו שההתפעלות מסתלקת, הרשימו נשאר וכבר יש כלי, כבר יש חיסרון. יותר מזה לא צריך: אם יש כמה חסרונות כאלה, כבר יש על מה להצטער, יש עם מה ללכת קדימה. כי התפשטות האור והסתלקותו עושה כלי. אם קיבלנו לרגע משהו רוחני, אחרי ההסתלקות כבר יש לנו כלי רוחני, ואנחנו יכולים לממש אותו בעצמנו.

את הכלי הרוחני אפשר לבנות על ידי התפשטות והסתלקות האורות, מלמטה למעלה, ואפשר גם לזכות לעליה. כשזוכים לעליה החשבונות אחרים, כדברי הכתוב "לוו אלי ואני פורע" [8]. כשזוכים לעליה צריך להמשיך ולהשלים את היגיעה בצורה אחרת, כמו שכתוב: "זכה, נעשתה מלאכתו על ידי אחרים" [9]. צריך ללמוד את המערכות האלה.

שאלה: האם כדי להגיע לדרגת אהבה, האדם צריך להגיע לדרגת הנותן?

עדיין לא מדובר על אהבה. עד כה למדנו רק על השפעה, על שכר ועונש, ולא על אהבה. האהבה היא אחרי שכר ועונש. אמנם באות קל"א בעל הסולם כותב על דרגת האהבה, אבל הוא עדיין לא פירש אותה.

המדרגות האלה גבוהות עד כדי כך, שאפילו לדבר עליהן איננו יכולים. חסרים לנו הנתונים של המדרגות האלה, וכל השאלות עליהן אינן מציאותיות. וגם לא צריך כעת להיות במדרגות האלה. צריך רק להבין את התהליך הכללי, כך שנוכל לדבר עליו, אבל אי אפשר להתעמק בו. כל מצב ומצב הוא עולם ומלואו.

אות קל"ג

גם יש לדעת, שמה שאמרנו, שאין ענין הבחירה נוהג אלא בזמן הסתר הפנים, כנזכר למעלה (דיבור המתחיל "וצריכים") אין הכונה, שאחר שזכה להשגחה של גילוי פנים, אין לו עוד שום טורח ויגיעה, בעסק התורה והמצוות, אלא אדרבה, עיקר העבודה בתורה ומצוות כראוי, מתחילה אחר שזכה האדם לתשובה מאהבה, כי רק אז אפשר לו, לעסוק בתורה ומצוות באהבה ויראה כמצווה עלינו. וְלָא אִיבְרֵי עָלְמָא, אֶלָּא לְצַדִּיקֵי גְּמִירֵי[ולא נברא העולם, אלא לצדיקים גמורים] (ברכות ס"א).

לפני שמישהו מגיע לאהבה אי אפשר גם להסביר לו עליה. איך אפשר להבין מה זאת אהבה. הרי לא על אדם שאוהב דגים מדובר כאן, וגם לא על אמא שאוהבת את ילדיה. אהבה כזאת היא אהבה גופנית. אלא אהבה היא הרגשה מיוחדת שהאדם מרגיש אחרי שהוא מתנתק מהרצון לקבל שלו וזוכה לטבע שני, מנוגד לו, לרצון להשפיע, ועל פני הטבע הזה דהשפעה, הוא בונה יחס נוסף לזולת, מעל ההשפעה, שנקרא "אהבה". אהבה היא דרגה נוספת, הפוכה לגמרי מהשפעה, כי באהבה אדם משתמש עם כלים דקבלה כדי לאהוב. מה זה להשפיע אנחנו יכולים לתאר לעצמנו, אבל איננו יכולים לתאר מה זה לקבל כדי להשפיע. יש לזה דוגמאות, אבל לא כדאי לנו לדון בכך, כי לעת עתה זה מעל יכולת הביצוע שלנו.

אלא הדבר דומה, למלך, שחשק לבחור לעצמו, כל אוהביו הנאמנים לו ביותר שבמדינה, ולהכניסם לעבודתו בהיכלו פנימה. מה עשה, נתן צו גלוי במדינה, שכל הרוצה כקטן כגדול, יבא אליו לעסוק בעבודות הפנימיות שבהיכלו. אבל העמיד מעבדיו שומרים רבים, על פתחו של ההיכל, ובכל הדרכים המובילים להיכלו, וציווה אותם להטעות בערמה את כל המתקרבים להיכלו, ולהדיחם מהדרך המוביל להיכל. וכמובן, שכל בני המדינה התחילו לרוץ להיכל המלך, מתוך הרצון לקבל שלהם, ולא מתוך הרצון להשפיע. הרי אם להיות בהיכל המלך זה פי כמה וכמה טוב יותר מהמצב הנוכחי, מי לא ירצה בכך.

אמנם, נידחו בערמת השומרים החרוצים, כדי שיחליפו את הכלים שלהם, כדי שיבואו להיכל המלך עם התכונות שבהן ניתן להיות בהשתוות הצורה למלך בהיכלו. כל הדרך להיכל המלך היא כדי להחליף את המגמה.

ורבים מהם התגברו עליהם, עד שהצליחו להתקרב אל פתח ההיכל. הם הבינו שלהתקדם זה להחליף לגמרי את הכוונה. אם קודם הם רצו אל היכל המלך מתוך האגו שלהם, הרי שכעת הם חייבים לרוץ דווקא מתוך הרצון לעבוד מעל האגו, בהשפעה. הכוונה הזאת מנוגדת לגמרי לאדם ולכוונה הראשונה שאיתה הוא התחיל לרוץ – להרגשה, להשגה, לשליטה שהוא רצה שתהיה לו. בשאלה "מה טעם בחיים" הוא רצה לשלוט בכל המציאות, ואילו כעת הוא צריך להחליף את כל היוצרות.

אלא ששומרי הפתח היו חרוצים ביותר.השומרים הם כוחות התיקון. הם לא עוצרים את האדם, אלא על ידי הייסורים, על ידי הדחיות והמכות, האדם מתחיל להבין שהוא צריך להשתנות. לא להיות עוד יותר חכם, או עוד יותר ערמומי, אלא הוא חייב לשנות את הגישה בתוכו, כמו בתוך ה"מעיים" שלו.

ומי שהוא שהתקרב אל הפתח הסיתו אותו והדיחו אותו במזימה רבה, עד ששב כלעומת שבא. וכן חזרו ובאו ושבו, ושוב התחזקו וחזרו ובאו ושבו, וכן חזרו חלילה כמה ימים ושנים, כניסת האור והתפשטותו, אכזבות, עליות ושוב ירידות, כל אלה הם שבונים באדם לאט לאט את הכלי החדש שנקרא רצון להשפעה. כשהוא מתאכזב מהכלי הקודם שלו, מהרצון הקודם שלו, הוא מבין עד כמה הוא לא ראוי לאמת. לאט לאט מתגלות בו רשימות, ומתוך הרשימות הוא מתחיל להבין שהוא חייב להתחבר עם אחרים. זהו התהליך, מהפכה שלמה של הטבע, של עקרונות הטבע ממש, שמתרחשים באדם בכל הדרך אל היכל המלך, בעזרת השומרים והשוטרים. כמו שבעל הסולם מסביר בדוגמה על המלך שרוצה לגדל את עבדו, על ידי כל מיני משחקים איתו [10].

עד שנלאו מלנסות יותר. יש כאלה שהרצון לקבל שלהם עדיין לא גדל מספיק, ואחרי שהם מנסים, הם "מתקררים". החיסרון שבהם נכבה. הם לא מסוגלים להוציא "מוסר השכל" מתוך התהליך שהם עוברים, להבין מה קורה, ולהבין שהם צריכים להחליף את העגלה בדרך, במקום לרוץ לקבלה לרוץ להשפעה. מי שלא מסוגל לראות את התהליך הנכון ואת הפתרון הנכון, יורד מהדרך. הוא בככל לא מבין למי הדרך הזאת מיועדת. או שהוא פשוט לא רוצה בה לעת עתה, כי יש לו עוד משהו בחיים. הוא מוצא לעצמו כל מיני תרוצים. לכן "אלף נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה" [11].

ורק הגבורים מהם, אשר מידת סבלנותם עמדה להם, כי רק הסבלנות עוזרת לאדם, ולא חוכמה או הצטיינות מיוחדת. אבל צריכים עוד להבין מה זה "סבלנות", למה אחד סבלני יותר והאחר פחות. אמנם קשה להסביר מה נקרא "סבלנות" ברוחניות, אבל מובן לנו שהסבלנות תלויה בעומק הרצון.

ואיך שלא יהיה, אלה שממשיכים, זוכים לבנות לעצמם סביבה נכונה, שרק היא יכולה לתת לאדם נכונות לסבול, והם שמצליחים. וניצחו את השומרים ההם, ופתחו הפתח, זכו תיכף לקבל פני המלך, שמינה כל אחד על משמרתו המתאימה לו. וכמובן, שמאז ואילך, לא היו להם עוד עסקים עם השומרים הללו, כי הם תיקנו את הכלים שלהם, התעלו מעל הקבלה להשפעה, והם מוכנים להיכנס להיכל המלך.

השומרים הסיתו והדיחו אותם ומררו את חייהם כמה ימים ושנים, בהלוך ושוב על הפתח, עד שבהלוך ושוב בתוך החסרונות האלה, הם הבינו שצריכים להתעלות מעל החסרונות ב"אמונה למעלה מהדעת". כי זכו לעבוד ולשמש מול הדר אור פני המלך בהיכלו פנימה. כי האור הזה כבר לא מפתה אותם לגנוב אותו, אלא הם נמצאים מוגנים במסכים שלהם, ב"להשפיע על מנת להשפיע" וב"לקבל על מנת להשפיע".

כן הוא הדבר בעבודת הצדיקים הגמורים, שהבחירה הנוהגת בעת הסתר פנים, ודאי אינה נוהגת עוד מעת שפתחו הפתח להשגת ההשגחה הגלויה. אבל זו בחירה אחרת. טעות לחשוב שבדרגת האהבה אדם כבר פועל כמכונה. אלא שבהסתר פנים הבחירה היא בבניית כלי ההשפעה מעל פני הרצונות האגואיסטיים שבהם הוא נמצא. זאת אומרת, כמו שבעל הסולם אומר ב"מאמר החרות", הבחירה של האדם היא לפנות לחברה ולקבל ממנה חיסרון, ולפנות לבורא ולקבל ממנו כוח כדי להתכלל בחברה [12]. הבורא והחברה, הם כדי לתת לאדם כלי דהשפעה. האדם צריך לקבל משניהם, גם מהבורא וגם מהחברה, לקבל חיסרון מהחברה וכוח מהבורא, חיסרון מהחברה וכוח מהבורא, וכן הלאה.

אלא שהבחירה להתכלל בחברה כדי לקבל מהם חסרונות דלהשפיע מסתיימת בדרגת האהבה. האדם כבר נמצא במצב, שיש לו כלי דלהשפיע, והוא נכלל במערכת. אבל יש תהליך נוסף שבו האדם עובד עם הכלים דקבלה עד כמה שהוא יכול ב"על מנת להשפיע". זו לא אותה הבחירה להתכלל בחברה. זה כבר ברור לו, אלא איך להתכלל בהם בפועל. כי בתהליך האהבה האדם חייב להתכלל עם הציבור ולעבוד עם הכלים שלהם, עם החסרונות שלהם כשלו.

אמנם, מתחילים בעיקר עבודתו יתברך, שמבחינת גילוי פנים, שאז מתחילים לפסוע על המדרגות הרבות, שבסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. "לקבל על מנת להשפיע" זה כבר במצוות אהבה. העבודות בהיכל המלך פנימה, הן כבר ב"לקבל בעל מנת להשפיע", בהתכללות בפועל בכלי ד"אדם הראשון". בסוד הכתוב וצדיקים ילכו מחיל אל חיל, וכדברי רז"ל, שכל צדיק וצדיק נכוה מחופתו של חברו, אשר העבודות הללו מכשירות אותם לחפץ ה', שתתקיים בהם מחשבתו יתברך שבבריאה, שהיא "כדי להנות לנבראיו", כידו יתברך הטובה והרחבה.

[1] ר' מיכאל לייטמן, "אגרת 1 – שנת 1920", חוכמת הקבלה בזמננו, גיליון מס' 1, 2008, עמ' 42.

[2]ספר עץ חיים (ירושלים: מקור החיים, תש"ן) נכתב על ידי הרב המקובל חיים ויטאל (הרח"ו, 1620-1543). בספר הזה הוא מעביר לנו את תורת רבו האר"י (המקובל רבי יצחק לוריאה, 1572-1534).

[3] ר' יהודה אשלג, "מהות הדת ומטרתה", בתוך: קבלה למתחיל, עמ' 17.

[4]תהילים מט, יג.

[5]ראה ר' יהודה אשלג, "פתיחה לחכמת הקבלה", אות ה, בתוך: ספר ההקדמות (ירושלים תשל"ו).

[6]לקרוא על כך אפשר במאמר "פתיחה לחכמת הקבלה".

[7]ראה "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות קנו.

[8]ביצה דף טו ע"ב.

[9] ראה ר' ברוך אשלג, "פרי תורה", מאמר קצז, בתוך: דרגות הסולם, כרך א(בני ברק: בני ברוך, 1996).

[10] ראה ר' יהודה אשלג, "אגרת 1 – 1920", כמבואר בתוך: ר' מיכאל לייטמן, "אגרת 1 – שנת 1920", חוכמת הקבלה בזמננו, גיליון מס' 1, 2008, עמ' 42.

[11]ויקרא רבה פרשה ב.

[12]ל"מאמר החרות" ראה בתוך: קבלה למתחיל, עמ' 199.

אות קל"ג – שאלות ותשובות

(שיעור 31, 30 במאי 2007)

באות קל"ג בעל הסולם מסביר שמהבורא מגיע כרוז, שמתבטא בכך שבני האדם מתעוררים ומשתוקקים להגיע להיכל המלך. בהתחלה, כשבני האדם רק מתחילים לרוץ ולחפש איך להגיע להיכל המלך, הם לא כל כך מרגישים בעיות בדרך. אלא הם חושבים שהכול תלוי בכוחם, ושהם יכולים להגיע לרוחניות באותם הכוחות והתכונות שיש להם לפי טיבעם. אלא בהמשך הדרך הם לאט לאט מתחילים לגלות, שמשהו לא מסתדר, שיש כישלונות ואכזבות, שהזמן מתמשך ויש איזו אי הבנה ובלבול ודחיות. הרצון שלהם לרוחניות כבר לא עז כל כך כמו שהיה, אלא הוא מתחיל להיעלם. פתאום הם שוב מתחשבים בכל מיני דברים שמסביבם בעולם הזה.

אם בתחילת ההתפתחות הרוחנית האדם חושב שהעולם הזה אינו שווה דבר, שכולו הולך וכלה ונפסד, הרי שבהמשך הדרך הוא שוב ושוב מרגיש בתוכו רצון לקבל גדול יותר, שמושך אותו חזרה לכל מוקדי התענוג שכביכול נמצאים בעולם הזה. כך הוא מתחיל להרגיש את מה שבעל הסולם קורא לו "שומרים", את שומרי היכל המלך, שלא נותנים לאדם לעבור ולהתקרב להיכל המלך, אלא רק אם הוא יתן יגיעה.

והיגיעה אין פירושה שהאדם יכול לעבור משלב לשלב בכוח הגבורה, השליטה והשכל שלו, ולהצדיק את עצמו ולקבוע לעצמו לעלות על ההר הזה, על הר ה'. להפך, היגיעה היא שהאדם צריך על כל צעד ושעל דווקא להילחם עם עצמו. כי "השומרים והשוטרים" נמצאים בתוך האדם. השוטרים והשומרים הם הכוחות שמנוגדים לטבע הבורא, שלא נותנים לאדם להתקרב לטבע הבורא, ושהוא צריך להתעלות מעליהם. זאת אומרת, כל העליה להיכל המלך היא לא התגברות על כוח זר שמחוץ לאדם, אלא התגברות על טבע האדם. ויש בעיה גדולה לעשות זאת.

לכן בעל הסולם כותב, שרק הגיבורים שמידת סבלנותם עמדה להם, הצליחו לעבור את כל השומרים והשוטרים. ונשאלת השאלה מהי "מידת הסבלנות"? האם זה סוג של עקשנות? בנקודה זו עלינו להיזכר במה שבעל הסולם כתב בתחילת ה"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שהבורא מביא את האדם לגורל הטוב, לבחירה היחידה שיש לאדם ואומר: "את זה קח לך" [1]. והבחירה היחידה היא בקבוצה, בחברה. זאת אומרת, למרות ובניגוד לכל העולם, האדם צריך לברר ולסדר לעצמו חברה קטנה, שממנה יהיה מושפע, וממנה יקבל כוחות. דווקא עם הכוחות האלה, הוא יוכל להיכנס להיכל המלך. מפני שלהיות בהיכל המלך או להיות כלול בחברה הזאת שהוא בחר, זה היינו הך. היכל המלך זה המרכז של החברה שבה האדם רוצה להיקלט, ובעזרתה הוא רוצה להגיע למרכז הזה.

יוצא שהעקשנות או הסבלנות שדורשים מהאדם כדי להגיע להיכל המלך, היא עקשנות בהשתתפות בקבוצה, על מנת לקבל ממנה את הכוחות, את המטרות ואת חשיבות רוממות הבורא. כי רק מהקבוצה האדם יכול לינוק את הנטיות לרוחניות שלא קיימות בו, שנובעות מהתכללות של הנשמות.

כך מובן לנו באופן כללי איך מתקדמים למטרת הבריאה, לאותו המצב "ליהנות לנבראיו" שהבורא הציב, איך להיות מעל טבע המקבל ולהשפיע בכל הכוח של הרצון לקבל שמתגלה באדם. למטרה הזאת מגיעים על ידי שיטת הקבלה.

שאלה: מהו היכל המלך ומהם גנזי המלך?

לעת עתה, היכל המלך וגנזי המלך הם אותו דבר בעבורנו. למרות שבתוך ההיכל יש חלק שהוא גָ"ר דחוכמה, אור עליון שלם, יש אור עליון שאותו מקבלים לפני גמר התיקון הכללי, לפי חוקי צמצום ב', שנקרא היכל המלך. היכל המלך הוא הכלי, שאליו מגיעים לאחר התיקון דצמצום ב'.

לאחר מכן, כשנכללים בהיכל המלך, יש תיקונים נוספים, שכל האנושות צריכה אליהם, שנקראים גנזי המלך. שם מאירים האורות שמיועדים למלכות דמלכות, שיתגלו רק בגמר התיקון הכללי.

שאלה: מה זה מידת הסבלנות?

מידת הסבלנות זה עד כמה שהאדם מוכן לוותר על עצמו כדי להתכלל בקבוצה. בכל רגע ובכל צעד שהוא נזכר או שמזדמן לו, הוא שוב ושוב משתדל לראות, שרק בקבוצה תלויה הצלחתו. אין לו מקום אחר להביע את עצמו, להשקיע בו את הכוח, כי רק בקבוצה יש לו מקום לבחירה חופשית.

על האדם לרכז בקבוצה את כל הכוחות והיוצרות שלו, ולהיות כל כולו רק בה, במוחא וליבא. להשתדל להיכנס ולקבוע את עצמו בתוך החברה, ולהזמין עליו מהחברה את מרב התועלת הרוחנית. לקבל ממנה את רוממות ה', כי זה בעצם המימוש של האדם. וצריכה להיות לו סבלנות לא להיכנע לעצמו, אלא לראות את מקום העבודה רק בקבוצה, ולא להתפזר לאלף ואחד כיוונים. כי דווקא הפיזור "הורג" את האדם. לכן אנשים יוצאים מהדרך.

כתוב, "אלף נכנסים לחדר, ואחד יוצא להוראה" [2]. תשע מאות תשעים ותשע שעוזבים מתוך מי שקיבל התעוררות לרוחניות, הם אלה שהתפזרו לכל מיני מקומות, שחשבו שעליהם להשקיע את הכוחות במקומות אחרים. הם לא ראו את הקבוצה כמוקד ההשקעה וכמקור הכוחות לרוחניות, אלא חשבו שמקום העבודה הוא להצליח להיות נואם טוב או חכם גדול וכן הלאה. יש אנשים עם נטיה להיות רבנים או למדנים. יש כאלה שחושבים שאפשר למכור את הקבלה, ולהצליח בחיים. לכל אחד יש בעיות משלו. הרצון לקבל שגודל נותן לכל אחד אין ספור אפשרויות לברוח, וכביכול להצליח ברוחניות.

הסיטרא אחרא מתלבשת על הצלחות גשמיות למיניהן כהצלחה רוחנית, ומבלבלת את האדם. היא אומרת לו שדווקא בהצלחה הגשמית הזאת הוא יגיע לרוחניות. כל הנטיות שלה והמשיכות מכוונות להסיט את האדם מהקבוצה, מהשתתפות בבניית הסביבה, שתשפיע לו ערכים רוחניים וחיסרון רוחני כמו שאנחנו לומדים ב"מאמר החרות" [3].

בין סיטרא אחרא לבין הקדושה, בשליש אמצעי דתפארת, בקליפת נוגה, שם האדם צריך לבחור. בכל מצב שהוא נמצא, אפילו במצב הגרוע ביותר, אם הוא מחפש, תמיד הוא ימצא את השליש אמצעי דתפארת, שבו הוא יכול לקבוע את עצמו, ואיך הוא משייך את עצמו לקדושה.

הרי באדם עצמו אין קדושה, אין בו שום דבר. אלא בעולם הזה יש קבוצה שלומדת, שמשתוקקת לרוחניות, ואדם צריך פשוט להשתחוות ולהשקיע את עצמו בקבוצה, לזרוק את עצמו לקבוצה ולקבל מהחברים בקבוצה את גדלות הבורא. כל מה שהוא יקבל מהם, תמיד יהיה מכוון לרוחניות, לבורא.

יכול להיות שהאדם לא מבין זאת, יכול להיות שהוא לא מסכים, אבל זו הרוחניות. אין לו ברירה, רק לפי העיקרון הזה הוא חייב ללכת. רק מחברי הקבוצה הוא יכול לקבל כיוון נכון לרוחניות. כל הכיוונים שיגיעו ממנו, תמיד ייקחו אותו לכיוון גשמי, כי יצר הרע שלו מבלבל אותו.

ההתכללות בקבוצה היא הפעולה הראשונה "למעלה מהדעת", כי לפי השכל שלו, אדם יכול ללכת לבד ולהצליח. נדמה לו שהוא לא תלוי בהם, שיש לו את כל היכולות והוא יכול ללכת בלי לבנות לעצמו סביבה. אלא שכך הוא יגמור עם הרוחניות. יכול להיות שיצליח להיות נואם גדול, או מומחה גדול, וכן הלאה, אבל הוא כבר לא יתקרב לאמת. ההתקרבות לאמת היא רק על פי הערכים שהאדם מקבל מהחברה.

שאלה: מה זה קבוצה?

קבוצה אלה אותן הנקודות שבלב, שקיבלו התעוררות להתחבר לשורשן, להגיע לשורשן.

יש שורש שאליו אנחנו צריכים להתחבר (שרטוט 1). השורש שלנו זה "אדם הראשון", סכום של כל הנשמות שנמצאות באיחוד, כאחד, שהאור העליון שורֶה בהן כאור פנימי. המצב הזה נקרא אין סוף (שרטוט 1), או מלכות דאין סוף.

שרטוט 1

ואנחנו התנתקנו מהמצב באין סוף, כביכול איננו נמצאים בו. אנחנו נמצאים למטה ולא רואים את המצב באין סוף. אנחנו רואים רצונות ובנוסף להם, כל מיני גופים (שרטוט 2).

שרטוט 2

פתאום הגופים האלה מרגישים משיכה, פתאום הם מרגישים את הנקודה שבלב. אחד מרגיש את הנקודה שבלב, ועוד אחד, ועוד אחד. אמנם לא כולם מרגישים משיכה לרוחניות, יש גם גופים שעדיין לא מרגישים נקודה שבלב, חלקם אפילו מוצלחים בעולם הזה, אבל אותם הגופים שמרגישים משיכה, צריכים להתחבר ביניהם. בדרך כלל כך מסדרים אותם כך, שהם רואים ומרגישים זה את זה. כי הגופים בעולם הזה נעים לפי הכוח הפוטנציאלי, הרוחני שבהם. כי מרוחניות מגיעים כוחות ההפעלה והם משפיעים על הנקודה שבלב (שרטוט 3).

שרטוט 3

הנקודה שבלב צריכה לגדול בתוך הרצון לקבל הגשמי, במשך מיליוני שנים, עד שהיא מגיעה למצבינו היום, שבו היא מקבלת התעוררות ובני האדם מתחילים להרגיש אותה. מתחילים להרגיש שיש רצון של העולם הזה ושיש בו נקודה (שרטוט 4). הרצון בעולם הזה הוא רצונות גופניים לאוכל, למין, למשפחה וכן הלאה, ורצונות אנושיים לכסף, לכבוד ולמושכלות. הנקודה שבלב משתוקקת למעלה, והרצונות הגופניים והאנושיים מושכים לעולם הזה, למטה.

שרטוט 4

שניהם, הנקודה שבלב והרצונות הגשמיים, גדלים במשך אלפי שנים ומאות גלגולים, עד שהרצון לקבל הכללי מראה לאדם עד כמה העסק ביש, עד כמה שהוא לא מצליח, עד כמה כל הרצונות של העולם הזה, מביאים אותו בסופו של דבר לכישלון. כך יוצא שברצון לקבל של העולם הזה, האדם מרגיש בגרעון ובהפסדים (שרטוט 5). מגלגול לגלגול ההפסדים מצטברים, עד שבסופו של דבר, בימינו, אנחנו מגיעים למשבר. בימינו האדם כבר רואה שלא כדאי לו להמשיך לעבוד עם הרצון לקבל, אין לו מה לחפש בעולם הזה. מצד אחד הרצון לקבל גדל ומביא אותו לייאוש, מצד שני הנקודה שבלב גדלה ומעוררת בו משיכה למעלה (שרטוט 5).

שרטוט 5

דווקא כששניהם גדלים, בגלל שהם שייכים לשתי צורות המציאות, לשני העולמות, הניגוד ביניהם נעשה בולט יותר ויותר. עד שהאדם מגיע למצב שבו הוא מתחיל לשאול, "מה הטעם בחיי". השאלה "מה הטעם בחיי" נובעת מהפרש בין המשיכה לרוחניות לבין האכזבה מגשמיות (שרטוט 6).

הנקודה שבלב לא יכולה להתפתח, אלא יחד עם הרצון דעולם הזה שמתברר בגוף האדם. הרצון דעולם הזה הוא רצון, אבל את הלבוש שלו אנחנו מרגישים ומבינים דרך הגוף. לכן הרצון דעולם הזה והגוף הם כביכול אותו דבר בשבילנו (שרטוט 6). יוצא, שהנקודה שבלב יכולה להתפתח רק בזמן שאדם נמצא בגלגול במציאות העולם הזה. ובימינו סוף סוף מגיעים למצב שבו הפער בין הרצון לרוחניות לבין הרצון לגשמיות גדול עד כדי כך שבני האדם שואלים מה לעשות.

שרטוט 6

הכוחות שמזמינים את השאלה הזאת בהרבה נקודות שבלב, הם הכוחות שבשורש מתעוררים להתקשר לבורא. ברוחניות הם קרובים זה לזה, וכיוון שכך גם האנשים בעולם הזה שהתעוררה בהם הנקודה שבלב מרגישים קרובים זה לזה. הם מתחילים להכיר זה את זה דרך שמועה, או דרך אמצעי תקשורת שונים, כמו אינטרנט, עיתונים ועוד. העולם הזה מתפתח בהתאם, כדי לקשור אותם. הכל מסודר רק לפי הצורך לתיקון.

האנשים האלה יכולים להיכנס לקבוצה. הכול מסודר לפי הכוח העליון. כל מי שמובא לקבוצה, הבורא הוא שמביא אותו ואומר לו: "כנס". אין בזה שום בחירה חופשית. אבל לאחר שהבורא הביא את האדם לקבוצה, האדם כבר חייב להתחזק. וההתחזקות להיות בקבוצה, זו בעצם העליה למעלה מהאגו (שרטוט 7).

על העלייה מעל האגו לומדים מהסיפור על מגדל בבל או על קבלת התורה על ידי משה, איך האדם מתעלה מעל האגו, איך כל פעם הוא מוותר יותר ויותר על עצמו. האגו כל הזמן גדל, אדם חייב לעלות מעליו, וכל פעם כשהוא עולה מעליו, הוא רוכש את כוח האיחוד, ואיתו הוא כבר משתווה לבורא. זה נקרא להתקרב לבורא (שרטוט 7).

שרטוט 7

שאלה: איך בעולם שלנו, שבו אנחנו לא רואים את הנקודות שבלב, אפשר לזהות אותן באחרים?

האדם לא יכול לראות את הנקודות שבלב, כי הוא לא רואה את הכוחות. בעולם שלנו האדם יכול לראות רק את התוצאה מהכוחות.

האם אנחנו רואים את כוח המשיכה, את הכוח שבחשמל, את הכוח שבאור? ודאי שלא. אנחנו לא רואים כוחות, אנחנו רואים את התוצאה מפעולת הכוחות. אם ניקח חפץ כלשהו ונעזוב אותו, נראה שמשהו פועל עליו. וכשבודקים, לומדים שיש כוח המשיכה. מודדים את המשקל, את הגובה, את הכוח, את המהירות, וכתוצאה מכך לומדים על הכוח. אבל את הכוח עצמו לא נוכל להרגיש.

כמו בעולם שלנו, כך ברוחניות. גם את הרוחניות האדם לא מרגיש. הוא יכול רק לראות את תוצאות הפעולה הרוחנית. לכן, אם רואים אדם שמתחיל "לחלום" על התקרבות לכוח עליון, סימן שפועל עליו איזה כוח, שמזמין בו תגובה כזאת, כמו הכוח שמזמין תנועה מיוחדת מהחפץ שנופל. אין שום הבדל בין זה לזה.

במאמר "מהותה של חכמת הקבלה", מסביר בעל הסולם,שאנחנו צריכים להתייחס לרוחניות כמו לכוחות שבגשמיות [4]. הוא אומר שבאותה מידה שאדם לא יודע מי הוא, או מהו לחם או מהו חשמל, הוא לא יודע מי הוא הבורא ומהי רוחניות. אין שום דבר מעבר לזה. אלה פשוט כוחות, שאנחנו יכולים לראות רק את התוצאות מהשפעתם, את פעולתם.

שאלה: מה ההבדל בין להשפיע בקבוצה ב"ואהבת לרעך כמוך" לבין להשפיע כך כלפי כל האנושות?

להשפיע ב"ואהבת לרעך כמוך" בקבוצה, נקרא להתקרב לכלי הרוחני, לבנות מודל או תבנית, בהתאם לכלי הרוחני. לעשות כלי רוחני של ממש, שבו נרגיש רוחניות, כוח רוחני, את כוח הבורא ששולט, ששורֶה וממלא את הכלים שיש בהם ביטול עצמי, כלפי האידיאל הכללי של האהבה, האיחוד והחיבור עם הכוח העליון. לכן הקבוצה היא ישום בפועל של שיטת הקבלה. מה שאין כן, כלפי כל האנושות, אין לנו את אותו היחס. כי ייקח זמן עד שכל האנושות תבוא.

האנושות עדיין צריכה הכנה. לאנושות צריך להשפיע רק את הידיעה, לאט לאט עד שתתקרב. ובמידה שאנשים נוספים יתקרבו, ובכל אחד מהם יהיו אותם הרצונות והמשיכה לתיקון ולמחשבת הבריאה, ודאי שנהיה מוכנים לקבל כל אחד ואחד לקבוצה שלנו.

העבודה בקבוצה היא לעשות תיקון בפועל, שהאור העליון ישרה בינינו. העבודה כלפי האנושות היא פרסום שיטת חוכמת הקבלה כשיטת התיקון הכללי של העולם, וכאמצעי להגיע לאושר.

שאלה: האם נכון לומר שעד היום האנושות התפתחה בלי חופש בחירה, ורק היום יש חופש בחירה?

נכון. כל מאות אלפי שנות ההתפתחות האנושית, רק נשמות מיוחדות, בודדות, היו בעלי בחירה. וגם לא בעלי בחירה כמונו, כי הם היו מייסדי השיטה. הם קיבלו התעוררות מהבורא לא עבור עצמם, אלא כדי לפתח שיטה ולהביא אותה לצורה השימושית לנו, לדורנו אנו לאחר הגלות, כשאנחנו נמצאים בתקופת התיקון.

אף פעם בהיסטוריה האנושית לא היתה תקופת תיקון כמו שלנו. רק אחרי הגלות הרביעית והאחרונה, שהסתיימה עכשיו, ובחזרתנו לארץ ישראל, אנחנו נמצאים במצב של בחירה חופשית. בעל הסולם כותב על כך במאמרו "עת לעשות", ובמאמרים נוספים [5].

כל הנשמות הגבוהות במשך אלפי השנים מ"אדם הראשון", דרך אברהם, משה, רשב"י, האר"י, בעל הסולם ועוד רבים אחרים, היו בעלי השיטה. הם היו מקובלים גדולים ועובדי ה' גדולים, אבל הם פעלו לפי פקודת הבורא. מה שאין כן, כעת מדובר על התיקון באדם הפשוט מהשורה, שמקבל התעוררות ומתחיל את העבודה שלו מאפס, ללא הכוונה כלשהי מלמעלה. לא מדובר בתיקון האדם כדי להיות אור לאחרים, אלא מדובר על התיקון הכללי של הנשמות.

שאלה: האם הרצון שמתגלה היום לרוחניות הוא רצון כללי בעם?

בימינו כל הנשמות שעברו שבירה, גלות, התבוללות, והתכללות זה עם זה, מאז אותה הציוויליזציה הבבלית, נמצאות כעת בתהליך. אמנם עוד לא הכול מוכן, אבל בימינו הן מגיעות למצב שיש בהן הכרה מפותחת של מה שהן השיגו. הן השיגו משבר גדול בהתפתחות לפי האגו, שחייבים להתפתח למעלה ממנו במה שנקרא בחוכמת הקבלה "אמונה למעלה מהדעת". מדובר על נשמות מהשורה, רגילות. ולא על הנשמות המיוחדות שנקראות יחידי סגולה, כמו אבות האומה.

מי הן הנשמות של יחיד הסגולה, מה הם יחידי הסגולה, לאיזה חלק ב"אדם הראשון" הם שייכים, למה נתנו דווקא להם להיות בצורה כזאת ולא אחרת, האם יש בזה הצטיינות כלשהי, או להפך, וכן הלאה. זהו לימוד בפני עצמו, שכעת אין לנו צורך בו. אנחנו קיבלנו מהם את השיטה, ועלינו לממש אותה בכל מיליארדי בני האדם.

שאלה: איך דרך ההפצה והעבודה בקבוצה, האדם רוכש את הדרישה הנכונה שאיתה צריך לבוא ללימוד?

אדם שמתחבר עם יתר החברים בקבוצה, לוקח מהם בכללות את המגמה, את הנטייה, את הכיוון הרוחני הנכון. כי אם הם מתחברים, פועלים עליהם בכללות אותם הכוחות שפועלים ברוחניות. אם בהתאם למה שיש ברוחניות הם רוצים להתחבר, רוצים להיות דומים למה שיש ברוחניות, אז יש בהם כוח כללי משותף. אמנם הם עדיין לא מבינים בדיוק מהו, הם לא חכמים עד כדי כך, ולא רואים רחוק כל כך. ובכל זאת נטייה פשוטה, לפי כמה שמבינים, מספיקה להם כדי להזמין מלמעלה אורות מקיפים. והאורות המקיפים האלה יתנו לחיבור הזה, השתוקקות נכונה למעלה.

ההשתוקקות הכללית הזאת היא כבר העלאת מַ"ן (שרטוט 8). אם אדם מקבל את ההשתוקקות הכללית הזאת, הוא יכול להיות בטוח שהיא מכוונת לכיוון הנכון. מה שאין כן, אם אדם ילך לפי הרצון שלו, הרצון הזה יסיט אותו בטוח לכיוון לעולם הזה, לכל מיני עסקים שבעולם הזה. יש מי שמתחיל ללמוד את חוכמת הקבלה, עוזב, ולאחר חמש, עשר או עשרים שנה, הוא פתאום חוזר. ויש מי שבגלגול הזה כבר לא חוזר, אלא בגלגול הבא, בגלל שהוא לא נכלל עם הכוח הכללי שבקבוצה, בגלל שלא בנה מודל של התחברות עם הנשמות של חברי הקבוצה.

אמנם אדם שעוד לא נמצא בנשמה, לא יודע מהי, אבל הוא צריך לבנות יחס בין החברים, כמו היחס בין הנשמות בגמר התיקון. כי אין דרך אחרת להתקדם.

חכמי הקבלה מספרים לנו בספריהם איך הכלים והאורות עובדים יחד ברוחניות בכל מיני השילובים ביניהם (שרטוט 8). הם מלמדים אותנו את כל אופני ההשפעה. ואדם שרוצה להיות מכוון להשפעה, ולאט לאט להתקרב אליה, לעלות להר ה', הוא צריך ללמוד איך לעשות את הפעולות האלה. הפעולות פשוטות: חיבור בין הנשמות. שם הייתה השבירה, ושם הייתה ההשפעה ההדדית של האור והכלי, שמתבטאת בחיבור.

שרטוט 8

שאלה: האם כשמגיעים לקבוצה כדי להתקדם למטרה, השאלה "מה הטעם בחיי" מתעוררת בהתחלה כי לא מצליחים להגיע למילוי אגואיסטי בחיים?

אדם לא מגיע לקבוצה ולחוכמת הקבלה עם השאלה האגואיסטית: "מה הטעם בחיים". זו לא שאלה אגואיסטית. על פי חוכמת הקבלה, שאלה אגואיסטית היא שהאדם מחפש מילוי בעולם הזה, בכל מוקדי התענוגים לכאורה בעולם הזה. הוא חושב ששם הוא ימצא מילוי. אבל כשהאדם מגיע עם השאלה "מה הטעם בחיי" לחוכמת הקבלה, הוא כבר מתרומם מעל העולם הזה. הוא כבר לא רוצה לחפש בעולם הזה, יש לו הרגשה פנימית, שהוא מאוכזב מהעולם הזה. הוא רוצה משהו שמנותק מהעולם הזה. הוא לא רוצה מוזיקה, הוא לא רוצה מדע, הוא לא רוצה טיולים, הוא לא רוצה בילויים, הוא לא רוצה אוכל. אל תביאו לו את הדברים האלה, הוא כבר ראה אותם, וגם אם לא ראה, הוא כבר בטוח שאין בהם שום דבר.

כאלה אנשים מגיעים לחוכמת הקבלה, אנשים שכבר יש להם איזשהו חוש שהפיתרון לא נמצא בכל מיני העסקים שבעולם הזה. אנחנו רואים שדווקא אנשי עסקים גדולים, אנשים עשירים שיכולים להרשות לעצמם הכול, נמצאים במשבר ואינם מסופקים. מאין ברירה הם ממשיכים להתעסק בעסקיהם, החברה והמשפחה מחייבים אותם. אבל בפנים הריקנות נשארת.

עם השאלה: "מה הטעם בחיי" האדם מגיע לחוכמת הקבלה. ואז השאלה שלו היא, איך הוא מממש אותה, איך הוא מממש את החיסרון. בנקודה זו חוכמת הקבלה מסבירה לו מיד, שהוא יכול לממש את החיסרון הזה אך ורק אם הוא יסדר אותו לפי הרוחניות.

ברוחניות אנחנו מחוברים יחד. עברנו משבר, והמשבר חילק את כל הנשמות והרחיק אותן זו מזו. לכן אם האדם רוצה להיכנס חזרה לרוחניות, עליו לחבר את הנשמות יחד. בחיבור הזה הוא ירגיש את העולם הרוחני.

שאלה: מה נקרא "להתחבר"?

"להתחבר" נקרא שעל ידי הלימוד, על ידי תקנון הקבוצה, על ידי כל העצות שהמקובלים נותנים לאדם, הוא מחפש את התבנית הקרובה ביותר לרוחניות שבה כולם מחוברים יחד .

מקובלים מספרים שברוחניות יש חוק פשוט: כל אחד מבטל את עצמו כדי להתחבר לאחרים. כמו תא בגוף חי, שמבטל את עצמו כדי להתחבר עם התאים האחרים. זהו חוק החיים, חוק ההתחברות.

הגוף לא יוכל לחיות כאוסף תאים, אלא אם כל תא בגוף יבטל את עצמו ויראה כערך עליון את "ואהבת לרעך כמוך", את החיים הכללים, הכוללים . אם תא רואה שהוא חייב למות כדי להציל את הגוף, הוא מת ללא שום חשבונות. כך כל החומרים מתחלפים. כי החוק הכללי הוא שקובע, החיים הכלליים הם הכול.

אנחנו צריכים להגיע לאותו המודל. בעל הסולם מסביר ש"ואהבת לרעך כמוך" נקרא, שאחד צריך לבטל את עצמו כלפי השני. אפילו האדון חייב לתת לעבד את כל מה שיש לו. זה נקרא "ואהבת לרעך כמוך", לא "חצי חצי", ובודאי שלא "לא לי ולא לך". כמו שלומדים מהמאמרים "מתן תורה", ו"ערבות", המקובלים מסבירים לנו את המודל הרוחני, באילו חוקים הוא מתנהל ואיך אנחנו יכולים למצוא את עצמנו בו [6]. ואדם שמשתדל, זו כל העליה שלו להר המלך.

והאנושות מתפתחת למשברים גדולים יותר ויותר כדי לראות שאין לה ברירה, ושהיא חייבת להתחיל להתקשר. לעת עתה הדברים נראים להפך רק מפני שאנחנו רואים את המשבר, אבל עדיין לא את ההחלטה שעלינו לקבל. דווקא מעמקות המשבר, מתוך עוד ועוד התגלויות של האגו האכזרי, דווקא מתוך עומק הרע, יתגלה באין ברירה שחייבים לעלות, לפי אותה השיטה שאברהם גילה כששאל "במה אדע כי אִירָשֶׁנָּה" [7], ונאמר לו שבניו יהיו בגלות.

זאת אומרת, שהם יקבלו תוספת רצון לקבל אכזרית מאוד ויתעסקו ב"עבודה זרה", היינו, שבני ישראל במצרים ימשכו גָ"ר דאורות, שהם ירצו לעבוד עם הכלים דקבלה. ואחרי שהאדם נעשה אכזרי כל כך הוא מתחיל לגלות שאי אפשר להשתמש באגו כמו שהוא, אלא שעליו לעלות מעל האגו, לבנות מעליו מסך, ועל ידי העביות להגיע לזַכוּת.

אבל בלי להיטמע בתוך הרצון לקבל עצמו אי אפשר להגיע לשימוש הנכון בו. לכן בימינו אנחנו נמצאים במשבר שמתפתח, ועלינו לשמוח שהוא מתפתח מהר. צריך רק לעזור לאנושות על ידי הפצת חוכמת הקבלה, להכיר מהר יותר שהמשבר הוא מטרתי ולראות את הקצה השני, זאת אומרת לאן המשבר באמת צריך להביא אותנו. לא להשמדה כוללת, כללית, אלא דווקא לפסגת המציאות.

שאלה: איזו עבודה האדם צריך לעשות כדי להתבטל כלפי הקבוצה?

לפי המאמרים הראשונים שכתב הרב"ש, להתבטל כלפי הקבוצה, זה להתבטל כלפי הרעיון הכללי של הקבוצה שהוא: איחוד, למען שהבורא ישרה בינינו [8]. "להתבטל" לא נקרא להתחנחן לחברים בחיצוניות, אלא לעבוד יחד על העלאת חשיבות הרוחניות, חשיבות הבורא, כערך העליון. מכאן מובנת חשיבות הקשר בינינו כערך עליון, למעלה מכל ההפרעות הפרטיות שיכולות להיות לאדם. שכל אחד ואחד ירצה להיות רגיש להשפעת החברה אליו בעבודה על חשיבות הבורא, וכל היתר טפל ובטל.

כשמקבלים כזאת חשיבות, האור העליון מורגש מיד בתוך החיבור, בהשתוות הצורה. כי חשיבות הבורא עולה, וכנגדה פועלים כוחות החיבור. כך אנחנו מעלים את עצמנו מהמישור הגשמי, מהחברה הגשמית כביכול, לערך הרוחני. רק בצורה כזאת, במאמץ הכללי שלנו, אנחנו יכולים להציל את עצמנו.

לעולם לא נוכל לעשות זאת כיחידים, כי העבודה ביחידות הייתה שמורה רק ליחידי סגולה. כל המקובלים שפעלו עד כה היו כמעט יחידים, או שהיו דבוקים ברבם כשלמדו מפה לאוזן, או שהיו עם עוד כמה חברים, אבל בודדים ממש, או שהגיעו בעצמם, בצורה מיוחדת, לסגולה להיות הכלי להשראת האור. לכן הם נקראים יחידי סגולה. מה שאין כן עכשיו, זה הזמן של ההמונים.

שאלה: מה לעשות כשאין רצון להתחבר לקבוצה, והאדם מתחבר רק להפצת חוכמת הקבלה?

אדם שמגיע ללימוד חוכמת הקבלה, רוצה לדעת, ללמוד, לשלוט. הוא עדיין לא יודע שהוא יצטרך לבטל את עצמו. הוא לא יודע שהוא יצטרך לשבור את עצמו, ולקבל שכל ורגש לגמרי הפוכים ממנו, ראש אחר ויחס אחר לחיים. שהכול יהיה שונה. הוא חושב שהוא יצליח עם מה שהוא, קצת יותר כוח, יותר לחץ, יותר חריפות, והוא יעבור את המשבר.

אלא אנחנו רואים שחברים שהגיעו לקבוצה כגיבורים, לאט לאט נשברים. חלקם רואים שהגבורה שלהם לא תעזור להם. הם חושבים שחוכמת הקבלה לא מיועדת בשבילם, ויוצאים החוצה. חלקם בכל זאת מבינים שהם צריכים לשבור את עצמם, ואם יש להם סיוע מלמעלה, כי קשה מאוד לאדם לשבור את עצמו, אז הם מצליחים ונכללים פנימה בקבוצה.

אז מי שחושב שהוא יכול להצליח רק על ידי הפצת חוכמת הקבלה, נמצא עדיין באחד משלבי הביניים. אבל אם הוא ישקיע את עצמו טוב בהפצה, אז ההשפעה שלו לכולם תביא לו שכל ורגש חדשים. הוא יתחיל להבין שצריכים להתחבר לאחרים. פתאום הוא ישמע, פתאום הוא יהיה רגיש לרעיון הזה. אבל בכל מקרה הוא יצטרך לשנות את הגישה שלו.

יכול להיות שאין לאדם קבוצה. יכול להיות שבמקום שבו הוא נמצא, אפשר לעסוק רק בהפצה. ואם האדם עוסק במה שהוא טוב להפצה, או בכתיבה ובעיבוד החומר, או בהפצה דרך האינטרנט ודרך העיתון "קבלה לעם", אז הוא משרת קהל עצום, וכתוצאה מכך זוכה להיות כמעבר לכוח, שמלמעלה עובר דרכו אל הקהל. ומכיוון שכך הוא מתחיל להתקרב ולהרגיש איך בנויה המערכת העליונה. הוא מתחיל להסכים עם הרעיון, להתחבר, לשמוע. זה פועל עליו, כי דרכו עובר הכוח.

לכן כדאי להמשיך בהפצה, והזמן לעבודה בקבוצה עוד יגיע. כל אחד צריך לעבור עוד הרבה משברים קטנים פרטיים, כדי לשכנע את עצמו שאין ברירה, שרק ביטול עצמו מביא את האדם לרוחניות, שהאדם חייב להתעלות מעל הדרגה הבהמית שלו.

שאלה: אם הקבוצה נמצאת לא בישראל ואין לה רב, וכל החברים בקבוצה הם תלמידים חדשים, האם התפתחותה נפגמת?

דווקא עכשיו יש התפתחות גדולה בלימוד חוכמת הקבלה במספר מדינות במזרח אירופה, התפתחות שלא הייתה כמותה בעבר.

לא צריך שיהיה רב במקום הלימוד, אלא צריך מדריך שיספר לקבוצה וידריך אותה איך בדיוק לעבוד ולפעול. הקשר למדריך לא צריך להיות פיזי, כלומר המדריך לא צריך להיות אחד שרואים אותו כך שאפשר להריח את הריח שלו, לטעום מהו. אלא המדריך צריך להיות אדם שמעביר בצורה מובנת וקרובה ככל האפשר את השיטה המדעית, שמסבירה איך אדם משנה את הכלי שלו, את הרצון שלו, מגשמי לרוחני.

אנחנו בקבוצת "בני ברוך" לומדים יחד. ויש בקבוצה הרבה אנשים, שבמשך עשר-עשרים שנה עברו הרבה תופעות, פעולות ושינויים פנימיים. והם בעצמם כבר בעלי השיטה, לפחות במה שעברו. אז יש כאן כוח שכבר נמצא בפעולות האלה מזמן, ולכל הקבוצות ברחבי העולם יש ממי ללמוד, לאו דווקא ממני, אלא מכל הקבוצה שלנו. החברים מקבוצות הלימוד ברחבי העולם יכולים לבוא למרכז שלנו בישראל, להיות איתנו זמן מה ולראות איך אנחנו פועלים. הם יכולים כל הזמן לשאול ולקבל הדרכה.

אדם שבעולם שלנו מקבל רצון לרוחניות, זאת אומרת שהבורא הביא אותו לגורל הטוב, ואומר לו: "קח לך". אדם לא נשאר עם הרצון לרוחניות ללא טיפול. כמו שמביאים אותו לרופא, ואומרים לו שאצלו הוא יקבל תרופה. אם הוא לא רוצה תרופה, זה עניינו, אבל לרופא מביאים אותו. אם כך, אין סיבה להתלונן, לכל הקבוצות בעולם יש קשר עם "בני ברוך" בישראל, ועובדה שהם נמצאים יחד איתנו בשיעורים.

שאלה: מה צריך להיות היחס לאנשים שהיו בקבוצה ועזבו?

היחס לאנשים שהיו בדרך ועזבו, צריך להיות כמו היחס לאנשים זרים לגמרי. ברגע שאדם לא נמצא בשיתוף פעולה עם הקבוצה, הוא זר לגמרי וחותכים כל קשר איתו.

הרב"ש כותב על כך באגרת לתלמידיו, ואומר שככל שהאנשים שהיו איתו יחד היו קרובים יותר לבעל הסולם, כך הם מסוכנים יותר עכשיו כשהם לא נמצאים איתו יחד. כי לכל אחד ואחד מהם יש רעיונות קודמים, אבל הם בתוך האגו שלהם, שנמצא ללא שליטה, ללא קבוצה, ללא מורה. האגו הוא כבר בעל השיטה, ומתפרע, ומי יודע מה הוא מוציא מעצמו [9].

לכן אותם אנשים שהיו בקבוצה ועזבו, או שהקבוצה לחצה עליהם לעזוב, הם לגמרי לא מקובלים על החברים בקבוצה כקרובים או כחברים. היחס אליהם הוא כמו היחס לכל אדם שנמצא מחוץ לקבוצה. אלא אם כן הם מתחרטים וחוזרים, ובקבוצה שלהם רואים שבאמת הם התחרטו ובאו, אז בגלל שכל יום האדם הוא כאדם חדש, חייבים לקבל אותם.

החברים בקבוצה יכולים להסכים ולקבל אותם. ויכול להיות שהחברים רואים שבלתי אפשרי לקבל אדם מסוים חזרה לקבוצה. כי גם הם וגם הוא עדיין לא מתוקנים ולא יכולים להיות לגמרי מעל זמן ומקום. הם מבינים שכל מה שעברו יחד, השפיע עליהם. ולכן הם לא יכולים לקבל אותו. בכל זאת הם עדיין נמצאים ברגשות אנושיים.

אבל ברוחניות אין בעיה כזאת. רגע אחד אדם רשע, רגע אחד הוא צדיק, והרגעים יכולים להיות ממש סמוכים.

שאלה: כשנמצאים לפני המחסום, איך אפשר לתת לחבר כיוון נכון לרוחניות?

לא צריך לתת לחבר שום כיוון. הקבוצה צריכה לכוון את עצמה ואת כל חבריה לכך שירצו להתלכד ולבנות ביניהם מודל, תבנית, של "אדם הראשון" המתוקן. מה שגודל ביניהם, ומה שמובן להם מהקשר שהם בונים, אלה הם בדיוק הכוחות שבהם הם משיגים רוחניות. כוח ההשפעה שהם משיגים ביניהם הוא כוח שנקרא "בורא", הכוח העליון.

ברוחניות אין "שטיח מעופף", לא מתיישבים על הקבוצה וטסים לאיזשהו מקום. בתוך הקבוצה מתגלה הכול. המצב הרוחני, העולם הרוחני, עולם אין סוף, הבורא, הכול מתגלה בתוך הקבוצה, בקשר בין האנשים. אנחנו לא עפים למרחקים.

שאלה: איך אפשר להימנע מלבנות בקבוצה "פיתום ורעמסס"?

אין קבוצה שלא בונה לעצמה "פיתום ורעמסס". הקבוצה עוברת את אותם השלבים כמו האדם, יש בה משברים, גלות וגאולה, עליות וירידות. הכול נמצא בתוך הקבוצה.

אלא שבשלב הזה לא מדובר על המצבים האלה שיהיו בדרך, אלא על המגמה הכללית. בקבוצה חייבים כל הזמן להימשך לאחדות, שבתוך האחדות נגלה בינינו את האלוקות. ובבניית האחדות הזאת יהיו אכזבות, ירידות ועליות, והתפעלויות למיניהן.

זהו תהליך כללי שקבוצה חייבת לעבור אותו. כי כל האנושות היא כאיש אחד, כ"אדם הראשון", לפי "חוק כלל ופרט שווים" [10]. לכן מה שעובר כל אחד מאיתנו, עוברת גם הקבוצה. אבל בקבוצה זה עובר במהירות רבה, במשך כמה ימים שעות או אפילו רגעים, ללא מצבים איטיים, כמו ההתפתחות שיכולה להיות לאדם. לפעמים אפשר לראות שכל החברים בקבוצה נמצאים בירידה, ולפתע בהתעוררות – לא כלפי מצב הרוח, אלא כלפי עניין האחדות.

שאלה: מה חסר לקבוצת אנשים שהתחברו יחד למען המטרה הרוחנית ולומדים יחד כמה עשרות שנים, ועדיין לא עברו את המחסום?

חסר כוח כללי של רצון רוחני. הרצון שלהם לא חזק, הקשר לא חזק, לא מתגלה הנחיצות לגאולה. זה מה שחסר.

האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת. במידה שהאדם ישווה את עצמו לאור העליון, אפילו במידה הקטנה ביותר שדורשים ממנו, רק ב"גרם" אחד של רצון, מיד הוא ירגיש את הגאולה, את ההתעלות מעל האגו שלו, את הצמצום שיעבור על כל הרצונות שלו, ואת הרצון של ההשפעה. זה נקרא האור העליון.

אם הקבוצה עדיין לא מרגישה את הרצון הזה, סימן שבאופן כללי חברי הקבוצה לא כל כך משתוקקים אליו. זה לא שייך לצעקה של אדם אחד. חייבים להיות כמה אנשים יחד, שבעבודה ביניהם הם מלבנים את הרצון הנכון, האמיתי, הרוחני, את ההשפעה. אדם אחד לא מסוגל לכך, הוא לא יבין, הוא לא יראה מה זה רצון להשפיע. בהכרח הוא ידמיין לעצמו רצון לקבל, כי כך הוא פועל לפי הטבע שלו. אלא שלפעמים מתגלה בקבוצה מצב, שנפתחות העיניים לאחד מחברי הקבוצה והוא מרגיש, רואה ומבין, עד כמה שהדרך הפוכה ושונה ממה שהוא חשב.

צריך להבין שהרצון הרוחני לגמרי לא נמצא בידי האדם. הוא לא יכול להוציא אותו מתוכו ולפתח אותו לבד. אין באף אחד מחברי הקבוצה משהו מהרצון הזה.

הרצון הרוחני הוא הקשר בינינו שנשבר. אם אנחנו רוצים לתקן את הקשר, נקרא שהרצון הרוחני גדל בנו. הרצון הרוחני זה הקשר בינינו בלבד, קשר שמכוון לחיבור. שבירת "אדם הראשון" הייתה בין החלקים, לא כלפי הבורא ולא בשום דבר אחר. בשבירה נעשתה הפרדה בין החלקים, המסך נשבר, ואותו עלינו לתקן. לכן באף אחד מחברי הקבוצה אין שום כוח לפתח רצון להשפיע, אלא רק ביניהם.

שאלה: איך הקבוצה צריכה להתייחס ל"ילדים שהזקינו"?

"ילדים שהזקינו" הם אותם אנשים שקיבלו גירסא דינקותא [לימודם בצעירותם], והם מסכימים שאם הם עושים משהו בעזרת הגוף שלהם, זאת אומרת מקיימים את המצוות המקובלות בעולם הזה, אז הם עושים את כל מה שצריך. על זה נאמר, שלא איכפת לבורא איך ששוחטים בהמה, מהצוואר או מהעורף [11], זאת אומרת, לא חשוב לבורא מה עושים במעשים דעולם הזה. כי "לא נתנו מצוות, אלא לצרף בהם את הבריות" [12], זאת אומרת, שהמצוות ניתנו כדי לזכות את הרצון לקבל.

ואם אנשים מתעסקים בפעולות מעשיות בלבד, נקרא שהם "ילדים שהזקינו". כי בפעולות האלה הם לא עושים שום דבר, אלא הם כילדים שלא השתנו, ורק נעשו זקנים בחיצוניות. עם אנשים כאלה, אין מה לעשות.

אסור להיכנס לתוך העסקים הרוחניים של אדם אחר. לאנשים האלה עדיין לא מובן שְהמעשים שלהם, פשוט שווים לאפס. הם לא גדלים, הם נשארים אותם הילדים. הזמן עובר, הגלגול עובר, ואין שום תוצאה מהחיים שלהם. אין מה לעשות, את הרע הזה האדם צריך לגלות בעצמו.

שאלה: מה אפשר לעשות כדי שהקבוצה לא תיכנס למצב רדום?

אם בקבוצת "בני ברוך" ישראל היינו רק לומדים, היו נשארים עשרה או חמישה עשר איש. כל היתר היו בורחים. אדם לא מסוגל ללמוד את חוכמת הקבלה.

את חוכמת הקבלה לא צריך ללמוד, אלא לממש. חלילה לנו להגיע למצב שנקרא "חוכמתו מרובה ממעשיו", כלומר ללמוד, להחכים ולהבין יותר ממה שאנחנו מבצעים.

והביצוע הוא בקשר בין כל אחד מחברי הקבוצה לבין יתר החברים, בבניית התבנית של "אדם הראשון", ובמימוש של דברי המקובלים, בהפצת חוכמת הקבלה לכל העולם. ובזה נמצאים בפיגור של ממש.

אם לא היינו בונים קבוצה בפנים והפצה בחוץ, ודאי שלא היינו יכולים להחזיק את עצמנו כך סתם בלימוד. כי חוכמת הקבלה, התורה, לא ניתנו לנו כדי ללמוד אותם. אלא "בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין" [13], כי "המאור שבה מחזירו למוטב" [14]. זאת אומרת, אם יש לאדם יצר רע, שייקח תורה ויטפל ביצר רע. אחרת הוא לא צריך אותה, אחרת היא נותנת לו חושך במקום אור. כמו שמסביר בעל הסולם בתחילת ה"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" [15].

לכן האנשים שלומדים ולא רוצים לעשות שום דבר, צריכים להבין שלא הקבוצה ולא הפצת חוכמת הקבלה צריכים אותם, אלא הם צריכים את הקבוצה ואת ההפצה.

[1] אות ד ל"הקדמה לתלמוד עשר הספירות".

[2]ויקרא רבה, פרשה ב.

[3]ל"מאמר החרות" ראה בתוך: קבלה למתחיל, עמ' 199.

[4] למאמרו של בעל הסולם "מהותה של חכמת הקבלה" ראה בתוך: קבלה למתחיל, עמ' 21.

[5] למאמר "עת לעשות" ראה בתוך: קבלה למתחיל, עמ' 9. על בחירה חופשית אפשר לקרוא גם במאמרו של בעל הסולם "מאמר החרות", בתוך: קבלה למתחיל, עמ' 199.

[6] למאמרי בעל הסולם "מתן תורה" ו"ערבות" ראה בתוך: קבלה למתחיל, עמ' 111, 118.

[7]בראשית טו, ח.

[8] ר' ברוך אשלג, "מטרת החברה", מאמר א, בתוך: שלבי הסולם (בבלי, יבמות) , כרך ה'.

[9] ראה ר' ברוך אשלג, אגרת ב, בתוך: שמעתי.

[10] ל"חוק כלל ופרט שווים" ראה ר' יהודה אשלג, "מהותה של חכמת הקבלה", בתוך: קבלה למתחיל, עמ' 21.

[11]בראשית רבה ד, א.

[12]שם.

[13]קידושין דף ל ע"ב.

[14]איכה רבה, הקדמה, ב.

[15]ראה אות יג ל"הקדמה לתלמוד עשר הספירות".

אותיות קל"ד – קל"ו

(שיעור 32, 31 במאי 2007)

אות קל"ד

ורצוי לדעת החוק העליון הזה, שאין לך שום גילוי אלא במקום שהיה ההסתר. כמו בעניני העולם הזה, אשר ההעדר הוא קודם להויה, כי אין צמיחת החיטה נגלית אלא במקום שנזרעה ונרקבה. וכן בדברים העליונים, אשר ההסתר והגילוי יש להם, יחס, כפתילה והאור הנאחז בה, כי כל הסתר אחר שבא לתיקון, הנה נגלה בסיבתו האור המיוחס למין ההסתר הזה, והאור שנתגלה נאחז בו, כמו אור בפתילה. וזכור זה על כל דרכיך.

הדברים האלה קשים מאוד, כי אם "ההעדר הוא קודם להוי"ה", אז משמע שאנחנו צריכים לעבור את כל עמקות הצער, הכאב והחושך, כדי להגיע לפסגת הרגשת הטוב והעונג שהבורא הכין בעבורנו. האם זו דרך הטוב להיטיב? הרי זה בלתי אפשרי לעבור את כל הרע כנגד הטוב שמחכה לנו.

איך אדם יכול להיכנס לתהליך התיקון, אם כולו עשוי מרצון לקבל, מרצון להרגיש טוב. איך הוא יכול בשמחה, בכוח עצמי, בחיפוש עצמי, להתקדם לקראת הדברים הנוראים האלה, להיכנס לתקופות של חושך וכאב, כדי להגיע לאור ולאושר לאחר מכן. הרי זה בלתי אפשרי. ולכן כנראה שהחוק הזה "מהעדר להוי"ה" מתקיים לא בדיוק כפי שחושבים. וצריך להבין מהו העדר, מהי הוי"ה ומהי הרגשת הכאב שלנו.

הרגשת הכאב או התענוגים בצורתה הנוכחית לגמרי לא שייכת ל"העדר והוי"ה". "העדר והוי"ה" והרגשת הכאב או התענוגים במצבנו הנוכחי, הם שני עולמות שונים לגמרי. כי הרגשת הכאב או התענוג שיש בנו עכשיו, היא מקבלה. את הכאב או את התענוג אנחנו מרגישים לפי החוסר או לפי המילוי שנמצאים בכלים שלנו, בהתאם לרצוננו. ואת ה"העדר והוי"ה" צריך למצוא בנוכחות הבורא, וממנה ליהנות. צריך להחליף את מקור המילוי על ידי השכל, ורק לעומתו האדם ירגיש את עצמו ב"העדר" או ב"הוי"ה".

ואז עבודת התיקון שלו יכולה להתקיים, אחרת החומר של האדם לא יאפשר לו להיכנס לתוך הרע. הוא לא יכול להכניס את עצמו לתוך האש, אלא אם כן יש לו מטרה יותר גדולה, שמספקת לו שכר. שלא כמו הדתות והשיטות הרוחניות למיניהן שאומרות שצריכים לסבול ואחר כך לקבל על הסבל שכר, ב"העדר והוי"ה" לא מדובר כלל על ההרגשה הגשמית שלנו. לא זו היא מטרת הבריאה הסופית, ולא זו היא התוכנית שבתהליך הבריאה. אלא רק מתוך ההשתוקקות לגילוי הבורא, יש לאדם את ההבחנות של "העדר והוי"ה".

עליו להתרומם לרמה של קשר עם הבורא, בהעדר שלו ובגילוי שלו, לצורת ההשפעה, לתכונות ההשפעה. הקשר עם הבורא צריך להיות הדבר החשוב ביותר, שכלפיו האדם מודד את עצמו. אז כל הדברים שמרגישים בתוך הרצון לקבל, יהיו כבסיס שמעליו צריך להתרומם. כך גם לא נאלץ לעבור בתוך הרצון לקבל את כל הדברים האיומים, כפי שהם משתמעים לפי פשט המשפט של החוק "העדר קודם להוי"ה".

כאמור, המשפט הזה בעייתי מאוד. בעזרתו אנשים תמיד רוצים להדגיש שיש הצדקה לסבל שלהם. אלא שאין שום הצדקה לסבל. הבורא לא מתכוון שהאדם יסבול אפילו רגע אחד בקיום שלו, גם הגשמי וגם הרוחני. הסבל לא נובע מאותו מקור שאליו אנחנו צריכים להתקרב.

אות קל"ה

"ועם זה תבין מה שכתבו חז"ל, שכל התורה כולה הם שמותיו של הקדוש ברוך הוא. שלכאורה הדבר תמוה, כי מצינו הרבה דברים גסים, כמו שמות של רשעים: פרעה, ובלעם, וכיוצא בהם, ואיסור, וטומאה, וקללות אכזריות שבב' התוכחות, וכדומה, ואיך אפשר להבין, שכל אלו יהיו שמותיו של הקדוש ברוך הוא.

כל אות, כל צורה של אות, כל זווית, כל סדר האותיות, כל חיבור האותיות למילים וסדר המילים, כל מה שיש בספר התורה – הכול הוא קוד אחד של התגלות האלוקות מא' עד ת'. אם כך, איך עלינו לפרש מילים גסות או קללות? האם גם הן התגלות האלוקות? האם צריך לקבל אותן בצורה כזאת, ולשייך אותן לכוח העליון, הנצחי, השלם? האם על הכוח העליון מדובר כאן, או רק על הדברים כמו שהם נראים כלפינו? זו השאלה של בעל הסולם.

אות קל"ו

ולהבין זאת צריכים לידע, שלא דרכיו דרכינו, היות שמדרכינו הוא, להגיע מהבלתי מושלם אל השלימות, ומדרכו יתברך באים לנו כל הגילויים, מהשלימות אל הבלתי מושלם. כי מתחילה נאצלת ויוצאת מלפניו השלימות הגמורה, והשלימות הזו יורדת מפאת פניו יתברך, ומשתלשלת בצמצום אחר צמצום, דרך כמה מדרגות, עד שמגיעה לשלב האחרון המצומצם ביותר המתאים לעולם החמרי שלנו, ואז מתגלה הדבר לנו, כאן בעולם הזה.

בעל הסולם אומר שהבורא ברא מצב אחד, ובו נברא אחד: מלכות דאין סוף, המלאה בכל נוכחות האור העליון שבה, ובמצב הזה יש ביניהם, בין הנברא לבורא, זיווג בלתי פוסק.

אלא כדי לתת לנברא יכולת להיות במגע הזה, בגילוי הזה, בצורה עצמאית ושווה, נעשה כלפי הנברא מקום עבודה. זאת אומרת, הנברא לא מרגיש את מצבו כשלם, כי הוא רוצה לקבוע את עצמו כלא מקבל. וכלפי מצב האין סוף, הוא מתחיל לעבוד.

הצמצומים, וסדר ההתרחקות ממצב האין סוף, נעשים כולם בתוך הנברא, במעין תהליך של איבוד הכרה. איבוד ההכרה ההדרגתי הזה מאין סוף, שקורה בתוך הנברא, נקרא מדרגות העולמות היורדות "מפאת פניו יתברך" של הבורא. כך הנברא הולך ומתרחק בהדרגה מהמצב ההכרתי הברור שהיה לו באין סוף ביחס לאור העליון, לכוח העליון, לבורא.

אבל מתוך שהוא מתרחק, הוא גם רואה את עצמו כנמצא מחוץ לשליטת הבורא. עד שהוא מגיע למקום הנמוך ביותר, הרחוק ביותר, המעורפל ביותר ומתנתק לגמרי מכל המציאות שפעם היה בה, ואז יש לו אפשרות לעבוד. עכשיו הוא יכול לחזור לאותה המציאות ברצון שלו, בכוחות שלו, ביחס אחר לגמרי למילוי ולממלא, לתענוגים ולמי שנותן את התענוגים.

גם הדרך חזרה עוברת באותם המצבים והמדרגות, שבהם האדם עבר תהליך של איבוד ההכרה. אלא שעכשיו הוא הולך ומכיר את נותן התענוג ואת התענוג, ועושה זאת בצורה הכרתית. עכשיו הוא קובע את קצב ההתקדמות שלו ומה בדיוק הוא רוצה. עכשיו הוא בוחר. יש לפניו אפשרויות להתייחס למילוי ולנותן המילוי, והוא קובע בפועל מהו מעדיף, את המילוי או את נותן המילוי. זה נקרא שהוא עובד עם הרצון לקבל והמילוי והמסך שביניהם, כדי לקבוע יחס לנותן המילוי על ידי המסך.

יש יחס בין המילוי והרצון ויש יחס בין המסך והנותן (שרטוט 1). כך האדם קובע לְמה הוא רוצה להתייחס. כלומר מי שרוצה להתחיל להתייחס לנותן, חייב שיהיה לו מסך, משהו שדומה לנותן, משהו שנכנס עם הנותן לקשר. לעומת זאת, מי שלא מעוניין בקשר עם הנותן, אלא עדיין חושב על המילוי בלבד, יש לו את הרצון לקבל הטבעי שלו, והוא משתוקק למילוי.

שרטוט 1

המצב שבו אנחנו נמצאים באין סוף (שרטוט 2) נקרא "אני הוי"ה לא שיניתי" [1]. אלא שכלפי הכלים, כלפי הרצון שבאין סוף נעשה הסתר על המילוי (שרטוט 2), כי ההסתר הזה מאפשר לנברא לבנות מסך כלפי הנותן. לכן המצב שבו יש לאדם הסתרה מוחלטת על המילוי, כשהוא לא מרגיש את אור אין סוף והרצון שלו לאור אין סוף לא מתגלה לו – רק הנקודה הקטנה שבלב מעוררת אותו אבל לא אומרת לו שום דבר מלבד שחסר לו משהו – המצב הזה הוא הצלה. הבורא נותן לאדם קצה חוט, שממנו והלאה הוא יכול לבנות מסך.

שרטוט 2

במצב הזה האדם כבר לא משוחד מהמילויים של האורות עליונים. יש לו מילויים גופניים ואנושיים (שרטוט 3) שהכרחיים לעת עתה לקיומו ולא יותר. וברגע שהוא צריך להתחיל לבנות מסך, מתעוררת מהמסך הנקודה שבלב (שרטוט 3), והמילויים האנושיים והגופניים מתחילים להעלם מהאופק. הנקודה שבלב היא שמאפשרת לאדם לבנות מסך כלפי הנותן.

שרטוט 3

עלינו לזכור שכל הנתונים האלה כבר נמצאים בנו, כי אנחנו נמצאים באותו המקום, באין סוף שבו פועלים כל הכוחות, היכן שנמצאים כל הרצונות. איננו נבדלים באיזשהו קצה של עולם אחר. אין עולם אחר, אין שום דבר פרט לאותו המצב באין סוף. אמנם ביחס אלינו המצב הזה מעורפל ואנחנו לא מרגשים אותו, אבל כל האמצעים וכל האפשרויות כבר נמצאים בתוך הרצון שבאין סוף, בתוך הרצון שלנו.

אין שום דבר שהאדם צריך לדרוש מלמעלה, או מאיזשהו מקום אחר. הכול בפנים בתוכו. מה פירוש בפנים? כמו הנקודה שבלב שלו יש עוד נקודות שבלב, שאת הקשר ביניהן הבורא שבר(שרטוט 4). ואם ברצונן להקים את הרצון הגדול שבאין סוף, יש אפשרות לעשות זאת. לא צריך לפנות לאף אחד למעלה, ברוחניות אין מעלה ומטה. "למעלה" זה המצב היותר מתקדם שלנו בנתינה, בעבודה עם המסך, בהשפעה. כל העולמות נמצאים בנו, הכול נמצא בנו.

שרטוט 4

שאלה: מאיזה מקור מגיע הכאב אם הבורא לא רוצה שנגיע לרגש של כאב?

הכאב מגיעמהרצונות שלנו.

שאלה: מהיכן נובע הסבל? האם הוא חיוני להכנת הכלים?

תלוי מה האדם מפרש כסבל. הסבל בתוך הכלים של האדם, כשחסר לו משהו, חייב להיות מורגש באדם רק כדי שיתעלה מעליו, למעלה. כשהאדם מרגיש חוסר מילוי ברצון שלו, אז מצד הטבע, לפי החוק העליון, הוא מיד חייב לראות את ההרגשה הזאת ככרטיס כניסה, כהזמנה לבנות מסך ולהתקשר לנותן. חוסר המילוי שבאדם נועד כדי לאפשר לאדם להתקשר לנותן. כי כשיש באדם מילוי, מצד הטבע הוא לא מסוגל לחשוב על הנותן.

לכן המערכת מסודרת כך, שבאדם מתעוררים ריקנות וחוסר מילוי. וזה לא תלוי ברכוש שיש לאדם, הוא יכול להיות בעל הבית של כל העולם. אלא מתעורר בו רצון ריק. הרצון הזה הוא כהזמנה לחפש את בעל הבית, ולא את המילוי לאותו הרצון. לכן הרגשת הכאב ברצון היא לא מפני שחסר לו מילוי. רק מפרשים כך לא נכון את הרגשת הכאב. אלא הרגשת הכאב בחוסר מילוי, היא הזמנה להתרומם מעל הרצון. כל ההסתרות הן כדי לאפשר לאדם למצוא את המקור. לא את המילויים, אלא את נותן המילוי. בעל הסולם כותב שזו בעיה פסיכולוגית [2].

כמו עיוור בחושך, האדם מחפש כל פעם מילויים. שוב ושוב הוא מבקש "תן לי". הוא לא מבין, שהמילוי וחוסר המילוי במצבו, נועדו רק כדי לכוון אותו לבורא, כדי שיכנס ליחס עם הבורא. היחס לבורא נקרא "מילוי רוחני". היחס לרצון לקבל נקרא "מילוי גשמי". אחד חייב לבנות את השני.

אבל הבעיה היא שהאדם יושב ו"אוכל" את עצמו: "למה אני לא מלא? למה אין לי?". הוא לא מבין, שעל הכלים האלה כלל לא צריך לדבר. בכלים האלה מדובר רק על דבר אחד: אם האדם מרגיש בהם איזו דקירה או הרגשה לא טובה, זה רק כדי לעורר אותו להתעלות מעליהם. זה מה שהאנושות צריכה ללמוד. זה נקרא "אמונה למעלה מהדעת". לחפש קשר עם הבורא מעל הכלים שלנו, זה נקרא "אמונה".

בחוכמת הקבלה לא מדובר על אותה האמונה שכל העולם מגדיר אותה כאמונה. אלא הקשר של האדם עם הבורא, לא בכלים דקבלה של "קח ותן", הוא שנקרא אמונה. "אמונה למעלה מהדעת", היא למעלה מכל הכלים דקבלה הרגילים שלנו.

זאת אומרת, "עבודת ה'" היא שהאדם מקבל כל פעם את הרגשת החיסרון בצורה הנכונה, בצורה שמזמינה אותו להתקשר עם המקור, ולא לחפש מילוי לחיסרון.

שאלה: למה בדומה לנצרות, רבנים רבים אומרים שלאדם שסובל הרבה, מחכה שכר רב בעולם הבא? האם חשיבה זו היא תוצאה של הגלות?

לנו לא כדאי להיכנס להשוואה בין הדתות, וגם לא לשמוע מה שמדברים אחרים. לנו יש שיטה. את השיטה הזאת קיבלנו מאנשים שהשיגו את הבורא בכלים שלהם, בהבנה ובהרגשה. האנשים האלה מספרים לנו איך להגיע לאותו המצב, ואנחנו מתרכזים רק במילים שלהם.

מה שמלמדים כל יתר האנשים הוא תוצאה מכך שלצערנו, אנחנו עדיין נמצאים בגלות. נחכה ונקווה שכל ההסתרה הזאת תעבור מהעולם וכולם יבינו שחוכמת הקבלה היא עבודת ה', שאין לאדם שיטה אחרת מלבדה לנהל את חייו. כל החיים של האדם בנויים כדי שהוא ישתמש בחוכמת הקבלה, כדי להגיע למטרת החיים, לגילוי האלוקות ולדביקות בה', כדי להגיע לנצחיות ולשלמות רוחנית.

לא צריך להתעסק בכל הדתות למיניהן ובדברי מי שמציג אותן. יש לנו תורה שלמה איך לתקן את עצמנו ואיך לעזור לעולם, למי שרוצה בכך. זו דרכנו, ואין סיבה להתפזר לשום דבר אחר. טעויות באנושות יש בלי סוף, ולא מתפקידנו להתעסק בהן. אפילו לא להגיב על מה שאומרים. אנחנו צריכים לעסוק רק בשיטה שלנו ובהפצתה.

המחקר השוואתי בין חוכמת הקבלה לבין יתר השיטות, הדתות והאמונות לעולם לא יעזור לנו. ברוב המקרים גם לא יעזור לנו לענות לטענות של אנשים. כי אם הם נמצאים ברמה מסוימת, כל אחד לפי הכלים שלו, הם לא יכולים להבין רמה אחרת. אם רוצים שאדם יבין משהו, צריך לנסות לספק לו את הידע איך להתעלות, ולא להתווכח איתו. אם הוא יעלה קצת בשכל וברגש שלו, הוא יבין. ואם לא, ודאי שיקלל. וכך זה ימשך.

לכן אין להיכנס לשום ויכוח, אלא רק להשפיע את השיטה עצמה. וככל שהשיטה תתפזר בין החלקים שרוצים לקבל ולשמוע אותה, אז השמועה הכללית, ההסכמה וההבנה הכללית, יחד עם המשבר והצרות שהעולם עובר, ישלימו זה את זה, והאנשים יוכלו לעכל יותר מהי המציאות ומה תפקידו של האדם. בשביל מה הוא חי, ולמה הטבע דוחף אותו קדימה.

כלומר, צריך ללמוד מבעל הסולם והרב"ש. הם כותבים שאינם רוצים לעסוק בשום דבר מנוגד, כי הוא נכנס לראש וללב. המגע עם כל המתנגדים לחוכמת הקבלה רק מקלקל את האדם. צריך לעסוק בדעתם של אנשים אחרים רק כדי לדעת איך להגיע ללב האדם ולשכלו, כדי שיבין את המסר וירגישו אותו. בשביל זה כדאי ללמוד את האדם ברמה הרגילה, אבל לא את המתנגדים. את המתנגדים אין לנו סיבה להבין. זה אף פעם לא יעזור. לכן לא כדאי להתעסק בשום מחקר השוואתי, במה שאומרים ואיך אומרים האחרים, האם זה דומה או שונה.

שאלה: בקבלה אנחנו לומדים בד' בחינות דאור ישר, שבחינה א' מתהפכת לבחינה ב', ומרגישה יחס לנותן. האם בדומה לכך גם המסך הוא סוג של רצון שעבר התרשמות מסוימת? ואולי המסך הוא חלק אחר ברצון, או שהוא לא שייך לרצון?

השאלה היא למה אין בנו אותה התפתחות כמו בד' בחינות דאור ישר? כלומר למה לא קורה כך, שהאדם יקבל מילוי, ועוד יותר מילוי, ועוד יותר מילוי ואז כשהבטן שלו תתמלא, המוח שלו יתחיל לחשוב על בעל הבית?

העניין הוא שבשונה מאיתנו, ד' בחינות דאור ישר מתפתחות מאפס, מ"יש מאין". בד' בחינות דאור ישר הרצון עדיין מתפתח על ידי האור. אבל כשנגמרת ההתפתחות אחרי ד' הבחינות אין יותר לאן להתפתח. המלכות היא הנברא (שרטוט 5). ואחרי שהנברא מתחיל לקבל, כל ג' הבחינות הקודמות לבחינה ד' נכנסות בבחינה ד', שכבר בנויה מכל הבחינות הקודמות לה. ד' הבחינות שבתוך הבחינה ד' הן דרגות העביות שבה, ברצון לקבל, וג' הבחינות שקודמות לה, הן ט' ראשונות (שרטוט 5). וזה כל מה שקיים. כמו שלפני יציאת בחינה ד' היתה כל המציאות ג' בחינות, כך עכשיו ג' הבחינות התהפכו לעשר ספירות הכוללות את כל המציאות. עשר הספירות הן שדרוג של ג' הבחינות.

שרטוט 5

מה ההבדל בין בחינות לבין ספירות? בבחינות יש עדיין התפתחות של הרצון לקבל. זה אותו הרצון שמתפתח, ולא רצון אחר. למרות שאת התפתחות הרצון לקבל מלמעלה למטה מתארים כשורה של בני אדם שונים, מדובר במצבים שונים של אותו אדם. בהתפתחות הרצון לקבל אין יותר מהתפתחות הולכת וגדלה של אותה הנקודה. למעשה אלה שלבים שונים המתלבשים אחד על השני.

ולאחר שמגיעים למצב, שיש מלכות וט' ראשונות, ואותה המלכות כבר לא משתנה בעצמה, כי הגיעה לסוף התפתחותה, ההתפתחות שיכולה להיות אז היא התפתחות איכותית. כלומר, איך מלכות שמרגישה את עצמה כ"אני" לעומת הבורא, איך היא משנה את ה"אני" שלה, איך היא מוסיפה על עצמה את צורת המשפיע.

שרטוט 6

הרצונות שבמלכות התפתחו דרך ד' בחינות דאור ישר. האור הטביע בה את הרצונות, ובכך נגמרת כל ההתפתחות בד' הבחינות. זאת אומרת, באור יש תרי"ג אורות, הוא רוצה שהרצון לקבל יכלול תרי"ג רצונות, ולכן הוא מטביע ברצון לקבל תרי"ג רצונות. וכתוצאה מכך הרצון לקבל רוצה תרי"ג תענוגים, ובנוסף לכך הוא רוצה לקבל אותם מהכתר. ואם שני היחסים: "הוא נותן, ואני מקבל" ו"אני רוצה שהוא ישמש אותי", נמצאים במלכות, נקרא שרצון לקבל גמור. הרצון לקבל הזה לא משתנה לעולם.

ואז הוא רוצה כבר לעבוד מעל פני הרצון ליהנות מהכתר בתרי"ג תענוגים. זאת אומרת, אז ה"אני" הוא שרוצה, ולא הרצון כפי שהוא בנוי מלמעלה. עכשיו ה"אני" רוצה לעשות מעצמו משהו אחר. וזה כבר כל התהליך מצמצום א' והלאה.

שאלה: מהו ה"אני"?

ה"אני" זה רצון להידמות לכתר.

שאלה: אבל מהיכן בא הרצון להידמות לכתר? האם הכאב ברצון או הריקנות ברצון מחברים את האדם לפנייה לבורא?

אין ריקנות. הריקנות באה מהחלטה של הנברא. כואב לו וחשוב לו יותר להיות דומה לכתר מלקבל מהכתר.

שאלה: ממה נולד היחס לנותן בעליה מלמטה למעלה, מתוך הרצון או ממקור אחר?

בעולם אין כאב בפני עצמו, יש מילוי או חוסר מילוי. אמנם חוסר המילוי יכול להיות עד מוות, עד ייסורים הגדולים ביותר, אבל זה בסך הכול חוסר מילוי.

ביחס לנותן לא מדובר באדם שלא רוצה לאכול בגלל שהוא מלא. חוסר מילוי זו הרגשה שלילית ממש, כשאדם מרגיש עד כמה הוא ריק, והרגשת הריקנות שהאדם מקבל, היא למעשה דקירה שמחייבת אותו לבחור: האם הוא רוצה בקשר עם בעל הבית, האם הוא רוצה לעלות מעל הכאב או לא.

אם אדם נמצא ליד השולחן, ויש לו את כל המאכלים, אבל הוא לא רוצה את המאכלים, אז אין לו קשר לבעל הבית. אלא מתי יכול להיות קשר לבעל הבית? רק אם האדם רוצה את המאכלים שעל השולחן, רק אם הוא משתוקק אליהם. כל תרי"ג הרצונות שלו ריקים לגמרי, הסבל שלו ממש נורא. הוא דומה לסבל של מלכות דאין סוף שעושה צמצום א', הנקרא "חמור שבחמורות". האדם לא מתרוקן ומרגיש את עצמו בנוח. אלא הוא מרוקן את עצמו, ומרגיש חושך גרוע יותר ממוות. הרי כל התענוגים לפניו על השולחן, ורק אותם הוא רוצה.

אדם שיש לו את ההרגשה הזאת, מעליה הוא יכול לפנות לבעל הבית, ולומר: "אני רוצה להיות כמוך. אם אתה רוצה שאקבל את התענוגים, תן לי בבקשה יכולת להיות כמוך. במידה שאהיה כמוך, אקבל ממך תענוגים". זה נקרא "נצחוני בניי" [3].בדומה לאמא שרוצה שבנה יוכל, ולו יש את התנאי הזה. התנאי הוא נגד הבורא כביכול. ולכן צמצום א' נקרא "חמור שבחמורות".

האדם "בועט" בצורה ישירה בתענוג שמגיע ישירות מבעל הבית. אבל על פני זה הוא בונה יחס אליו. זה דבר והיפוכו: זה נראה כחוצפה וכבוז, אבל אך ורק בצורה כזאת אדם יכול לקבוע את יחסו לבעל הבית.

שאלה: לְמה האדם רוצה להידמות כשהוא מבקש מהבורא להיות כמוהו?

לאהוב כמוהו.

שאלה: לאהוב את מי?

בעל הבית מציג לאדם אהבה. ולמה האדם מרגיש בושה? הבושה היא מהרגשת הנותן. הרגשת הנותן זו הרגשת אהבת הנותן. הנותן לא מכניס לאדם משהו מכני. הוא מכניס לו יחס, הוא מגלה לו אהבה. ואת האהבה הזאת האדם לא יכול לסבול.

לפעמים מרגישים כך בחיים, שמישהו מתייחס טוב לאדם, והאדם לא יכול להחזיר לו יחס טוב. אז הוא רוצה לקלקל את היחס הטוב הזה, הוא עונה בגסות, מתגונן. הוא לא מסוגל לקבל כך את היחס הטוב. זה דומה במשהו לְמה שקורה לאדם מול בעל הבית.

שאלה: אז האדם אומר שיקבל תענוגים, רק אם יוכל לאהוב בהם את הנותן?

רק אם הוא יכול להחזיר לו.

שאלה: רק אם האדם יכול להחזיר אהבה לנותן?

נכון. אחרת, איך יכול להיות שהאדם יעשה צמצום א'. אחרת הוא לא יוכל לעשות צמצום לא בגלל שלא יהיה לו כוח, אלא בגלל שהוא לא יעז לעשות זאת, כשהוא עומד כנגד האוהב.

יש רק מניע אחד שבגללו האדם עושה צמצום – כדי שיוכל להחזיר אהבה.

שאלה: האם כתנאי מקדים לאהבה האדם מגלה שהוא שונא את הנותן?

האדם לא שונא את הנותן. הוא שונא את מצבו, שאינו יכול להיות כמו הנותן.

אנחנו בדרך כלל מגלים שנאה, כי הרצון לקבל שלנו, הבושה, הגאווה, לא מעלים אותנו לדרגה של בושה כלפי האהבה. אנחנו שבורים ואיננו רוצים להרגיש בושה בצורה כזאת.

לכן אנחנו מבטלים את האהבה. אם אדם אחד אוהב את השני, ואין לשני מה להחזיר לו, השני מוכן להרוג אותו. בדומה לכך, ילדים שהוריהם מתייחסים אליהם באהבה חלוטה, שונאים את הוריהם. הם לא יכולים להחזיר אהבה, האהבה כלפיהם לא משתנה. האהבה צריכה להשתנות במידה שמחזירים או לא מחזירים אהבה. אם שום דבר לא משתנה, אדם נמצא בחוסר התמצאות, שום דבר לא תלוי בו. הנותן כובש אותו, וזהו זה. זה יותר גרוע מעבדות.

יש בעניין הזה הרבה דברים, שהלשון שלנו לא תעזור לנו לפרש. בעל הסולם בסך הכול מסביר בכמה מילים מה הסיבה לצמצום, אבל בעליה מלמטה למעלה זה מתפרש אחרת.

בעל הסולם כותב שאנחנו עולים מלמטה למעלה, מבלתי שלם לשלם. לכן היכן שמתגלה אהבת הבורא, אנחנו מגלים ממנו יחס הפוך. לא אהבה, אלא אכזריות, שנאה, כאב ומכות. כמו ילד, שלא מבין את יחס ההורים אליו. לא מובן לנו מה ההבדל בינינו ובין מצבנו באין סוף.

ההבדל הוא שבזמן הירידה נעשו בנו קלקולים, ואנחנו לא מבינים את היחס שנקרא "אני הויה לא שיניתי". ה"ילד" עבר קלקולים, השפעות זרות לא טובות, והוא מפרש את יחס ה"הורים" אליו כאכזריות. מכריחים אותו ללמוד, לעבוד, ולעשות כל מיני דברים, להיות מחונך. אז מי השתנה?

שאלה: כשאדם נמצא במצב הכי נמוך, מהיכן תבוא לו אמונה?

במצב הכי נמוך האדם לא בעל הבית על עצמו, ואין לו מה לעשות. הוא כמו אדם מת שלא יכול לזוז. כתוב, "אין האסיר מציל את עצמו מבית האסורים" [4]. הוא לא מסוגל לעשות שום דבר, אלא הוא חייב להכין את עצמו לפני כן. זה נקרא "דרך תורה". כדברי הכתוב: "תורה, מַגְנָא ומַצְלָא בעידָנָא דעָסֵיק בה ובעידָנָא דלא עָסֵיק בה" [5], זאת אומרת, התורה מגנה ומצילה בזמן שהוא עוסק בה, ובזמן שלא עוסק בה.

אדם צריך להכין לעצמו סדר לימוד, חברה, חברים ותומכים למיניהם. הוא צריך להשתתף ביצירת הספרים, בהפצת חוכמת הקבלה, כך שכל המבנה הזה שהוא בונה סביבו, יחייב אותו וייתן לו אפשרות לעסוק במשהו, ומתוך העיסוק יתעלו שוב הרגש והשכל.

אדם שרק קורא או לומד ונכנס למרה שחורה, לירידה, רק הזמן יועיל לו. מה שלא עושה השכל, עושה הזמן. ו"מה שלא עושה השכל", פירושו מה שהאדם לא הכין לעצמו. זאת אומרת, אם כבר אין לו ברירה, אם אין לו חברה, ואין לימוד, ואין גדר שעשה לעצמו בשטחיות, אז מה שלא עשה השכל, יעשה הזמן. כתוב, "לא לנצח יריב" [6], הבורא בכל זאת ישנה את המצב.

לאט לאט על ידי חוג הלומדים הגדול, ובגלל שאנחנו כבר לא נמצאים בגלות כמו לפני אלף שנה והרשימות מתעוררות, אז גם אותו אדם יתעורר שוב. אבל זו לא הצורה הנכונה. הצורה הנכונה בעבודה היא להכין לעצמו סביבה. לכן ב"מאמר החרות" מצביע בעל הסולם על הסביבה, כעל האמצעי היחידי שיש לאדם, כדי להתקדם [7].

שאלה: מצד אחד, המחשבה שאדם מתעלה מעל הרצון שלו ומבקש מהבורא להתגלות, מעמידה את הבורא כביכול כמשהו חיצוני, ומצד שני אנחנו אומרים שהכול בפנים, ושהבורא נמצא במנוחה מוחלטת. אם כך, עם מי האדם יוצר קשר עם הבורא או עם עצמו?

הרצון לקבל הנמצא מול המילוי, ומול המסך, מול החשיבה, הכוונה של הנברא, ומול נותן המילוי, כל אלה נמצאים בתוך האדם. השאלה היא עד כמה האדם יכול לזהות את הדברים האלה כנמצאים בו?

נותן המילוי נמצא בו, ככתר שלו. מלכות שמשיגה את הכתר, ומתחברת איתו בדביקות גמורה, עדיין לא נמצאת בדביקות. יש מקור שהוא הנותן, וה"אני" נבדל ממנו, כי הוא רוצה לקבל, אבל לא מקבל מהנותן. זאת אומרת, האדם נמצא בפנים, בעשר הספירות שלו, שחוץ מהן אין כלום.

חוץ מעשר ספירות יש רק שורש, "עצמותו", שעליו אנחנו לא יודעים דבר. כך בעל הסולם מסביר את העניין, בצורה מתומצתת, באותיות הראשונות במאמר "פתיחה לחכמת הקבלה". הכול נמצא רק בעשר הספירות. אין כלום חוץ מהן. עשר הספירות האלה הן המבנה שלנו, כי הכול בתוך הרצון לקבל, כל הבריאה היא "יש מאין" [8].

על מה שלפני ה"אין", לפני הרצון, אנחנו לא יכולים לדבר. מהיכן נשיג זאת, מהיכן נדע על כך? אנחנו אומרים שיש משהו שהוא הסיבה לכל, ש"עצמותו" הוא הסיבה לְמה שקרה אחר כך. לפי ההיגיון שלנו, אנחנו אומרים שחייבת להיות סיבה קודמת להיווצרות הרצון ולהתפתחותו. אבל כל המבנה הוא עשר הספירות. ובעשר הספירות האלה ישנם תהליכים, שמבדילים בעשר הספירות חלקים שונים: נשמות, עולמות, כל מיני היחסים ביניהם לפני הצמצומים והסתרות. הכול נמצא בעשר הספירות שלנו. זה ה"אני".

ה"אני" זה לא הגוף, אלא מה שהאדם יגלה כ"אני". אמנם ה"אני" שלנו נמצא בהתחלקות, בשבירה, אבל הכול הוא ה"אני". כשהאדם רואה אדם אחר, כשהוא רואה את העולם, כשהוא מדבר על הבורא, כשהוא מרגיש וקולט מקובלים כלשהם, כל זה בו. הוא לא יודע אם כל הדברים האלה קיימים או לא, הוא יודע רק על עצמו, עליו בלבד. בו כל הדברים האלה קורים, בו הם נשמעים, בו הם נראים.

למעשה אדם מגלה, שהוא זה אין סוף. ומי זה הבורא? הכוח ששורה בו. "בוא וראה", הבורא זה מה שאדם יכול לגלות.

שאלה: כשאדם כבר מגיע למצב של צעקה פנימית בלב, לתפילה, למי הוא מפנה את התפילה הזאת באותו רגע? האם הוא מפנה אותה אליו פנימה?

בצורה טבעית אדם מפנה את התפילה לכוח החיצון, לְמה שהוא קורא בורא, לעליון ממנו. אבל הכוח הזה עליון וחיצון לאדם, כי האדם עוד לא הגיע לדרגתו. בכל התהליך שהוא עובר, הוא משיג את האיחוד, שאז אין לו למי לפנות, אין תפילות, אין עליון ואין תחתון. יש דביקות, אחדות גמורה.

אנשים לא מבינים את המצב, שבו הם נמצאים. המצב הזה, שנקרא "ישראל אורייתא וקודשא בריך הוא חד הוא" [9], הוא באמת סוד גדול בשבילם. במצב הזה אין בורא ואין נברא. רק במצב הנוכחי, נראה שיש בורא ויש נברא, וכך מדברים.

התורה באה בעקבות השבירה, כדברי הכתוב: "בראתי יצר רע, ובראתי לו תורה תבלין" [10]. במצב האמיתי, אין חלוקה בין הבורא לנברא, יש רק מצב אחד, ומה שנמצא בו נקרא "אני".

בעניין זה כדאי לקרוא את דברי בעל הסולם ממאמר "מבוא לספר הזוהר", אות ל"ד: "ועל כל זה עשה יתברך לנו שם במוחנו, כעין ראי מלוטש, המהפך לנו כל דבר הנראה שם, שנראה אותו מחוץ למוחנו מול פנינו, ואף על פי כן מה שאנו רואים מחוץ לנו אינו ענין אמיתי, מכל מקום כמה יש לנו להודות להשגחתו יתברך ויתברך, שעשה במוחנו את הראי המלוטש הזה, לאפשר לנו לראות ולהשיג כל דבר מחוץ אלינו. כי בזה נתן בנו כח להשכיל כל דבר בדעת ובהשגה ברורה, למדוד כל דבר מבפנים ומבחוץ וכדומה. ולולא זה היתה נעדרת לנו מרבית השכלתנו. כן הדבר בחפץ אלקי במושכלות האלקיות, אף על פי שכל אלו השינוים נעשים בפנימיות הנשמות המקבלות מכל מקום הן רואות את הכל במשפיע עצמו, כי רק בדרך הזה הן זוכות לקבל כל המושכלות וכל הנעם שבמחשבת הבריאה".

אפשר לומר שהכול דמיון, ובאמת "היינו כחולמים".

שאלה: במה נשארת לאדם בחירה, אם הוא "מכור" לחוכמת הקבלה?

לא יכול להיות שהאדם יהיה מכור לקבלה. הטעות של האנושות היא המחשבה שלקבלה אפשר להתמכר כמו לכל השיטות האחרות. כל השיטות האחרות הן שיטות אגואיסטיות, שעובדות לטובת האגו, להעלות את ה"אני". אמנם יתכן שהאנשים שמתעסקים בשיטות האלה סובלים, הם מגבילים את עצמם בדיאטות ובפעולות אחרות כמו ישיבה במדיטציה במשך שעות בלי לזוז, אבל התרגילים האלה עובדים בעד האגו. בכל השיטות ובכל הדתות, בכל העיסוקים של העולם הזה, ולא חשוב מהם, האדם עובד בעד הרצון לקבל שלו – בכולם, חוץ מחוכמת הקבלה.

בכל השיטות האחרות האדם מוכר את עצמו, ויכול באמת להיות עבד של השיטה. אבל בחוכמת הקבלה יש כל פעם עבודה נגד הרצון. אדם חייב לחדש כל פעם את חשיבות המטרה שהשיטה הזאת מציגה לו, כי המטרה מנוגדת לרצון שלו. כי הוא יודע שלא איכפת לו מהבורא ולא איכפת לו מהרוחניות שעליה כתוב בחוכמת הקבלה. הוא יודע שהוא חייב לעבוד נגד הטבע שלו, להתעלות מעליו, מה שנקרא "לתת יגיעה". והיגיעה פירושה, מעל הכוח האנושי.

לכן אדם לא יכול למכור את עצמו לחוכמת הקבלה. תלמיד מתחיל שנמצא בהתפעלות הראשונית, נדהם בדרך כלל מעוצמת החוכמה, עד כמה שהיא מקיפה את הכול. אבל לאחר חודש חודשיים, עוברת ההתפעלות והאדם מתחיל לעבוד עם האגו שלו. לאט לאט הוא מחליט האם הוא מסוגל לכך, או לא. כי לטפס על הר המלך, כמו שלומדים באות קל"ג בהקדמה זו, זה לא מסע נעים. בחוכמת הקבלה אי אפשר ללכת עם הרצון ולהתמכר לה.

שאלה: מה זה מסך?

היה בינינו קשר, היתה אהבה, היינו נשמה בנשמה. הקשר הזה נשבר. שכחנו זה את זה, עשינו כל מה שרק אפשר כדי לשכוח, התרחקנו. עכשיו כל אחד עסוק בחיים שלו כאילו אין מישהו אחר, האחרים פשוט לא נמצאים במחשבה שלנו, גם לא בזיכרון.

ופתאום מישהו מרגיש דקירה, ושוב מתחילה להתעורר בו איזו אהבה או נטייה, אל מי שהיה איתו בקשר. קורה כך בחיים שפתאום נזכרים במישהו, שפעם הקשר איתו היה טוב. בעל הסולם מתאר זאת במשל על אדם שנשלח לישוב אחר ושכח את עברו ופתאום הוא נזכר [11].

פתאום נזכרים ורוצים לחזור. מהיכן זה בא, לא ידוע. הנקודה שבלב דוחפת אותנו לקשר שאבד. זו תחילת המסך. אם נטפח אותה, נדע למה נפרדנו, מה קרה בינינו, למה התחלנו לשנוא זה את זה, מה גרם לשטות הזאת. נגלה שלא מישהו אחר גרם לפירוד, אלא אנחנו.

לפני שהנקודה שבלב מתגלה, האדם מפיל את כל האשמה על האחרים. הם אשמים בכך שנפרדו, הם אשמים בכל הצרות. הוא מוכן להרוג אותם. ומתוך הנקודה שבלב, האדם חוזר להבין שהוא אשם בכל, כי התרחק מאחרים לגמרי, עד לניתוק גמור. האדם מבין שאיש לא עשה לו דבר רע מעולם. להפך, כולם פעלו עם כל האהבה כלפיו, אבל לא היו יכולים לעשות שום דבר, כי הוא ניתק את עצמו מהם.

כשהאדם מתחיל לחזור עם הבושה הזאת, עם ההרגשה הזאת, לקשר שאבד, הוא כבר חוזר עם כלים אחרים לגמרי. וזה נקרא מסך. עם המסך האדם עובד מול הטבע הקודם שלו שמתעורר בו. וכל הטבע הקודם מתעורר בו. כל הרע והקליפות, הכוחות הרעים שהאדם עורר בעצמו, הכוחות שדחו אותו מהמקור, מתעוררים בו מחדש, אבל הוא משתמש בהם. לכן טוב שהם מתעוררים, למרות שהם לא טובים ומכאיבים לאדם מאוד, כשהוא מרגיש אותן.

עכשיו הוא שונא את התכונות שלו, שניתקו בינו ובין האחרים, ובונה על פניהם אהבה משלו. עכשיו הוא מבין בעצמו ומגלה בעצמו ובונה את עצמו בעצמו. את כל היחס שלו לאחרים הוא בונה על פני מערכת הקליפות שמתגלה, על פני אותם הרצונות שגרמו לו לשנוא את האחרים. דווקא מתוך שהוא משתמש בהם והופך אותם כמו שהופכים כפפה, הוא מבין מה זה "לאהוב". אין לו מקום אחר ללמוד ממנו.

ומסך תקרא אותה צורת הקליפה של שנאה וריחוק, שאדם הופך אותה לקשר, לאהבה ולדביקות. זה דבר חדש. האדם בונה אותו. האדם הוא בעל המסך.

שאלה: האם האדם פונה לבורא בבקשה שיילמד אותו איך לאהוב?

בעל לא פונה לאשתו ושואל אותה "מה זאת אומרת לאהוב אותך" או "איך לומר לך מילים יפות של אהבה". אם ישאל אותה בצורה כזאת, לא יהיה לה נעים לשמוע זאת. שאלות כאלה מצביעות על כך שהוא לא מבין מה זאת אהבה ולא נמצא בזה.

מילים לא יעזרו כאן. כשנגיע לאותה הנקודה נראה שגם בלי מילים יש לנו יחס נכון.

[1]מלאכי ג, ו.

[2]ראה ר' יהודה אשלג, "השלום בעולם", כמבואר בתוך: ר' מיכאל לייטמן, "פקיחת עיניים", הדור האחרון (המכון למחקר ע"ש הרב אשלג, 2006), עמ' 125.

[3]בבא מציעא דף נט ע"ב. להסבר על "נצחוני בני" ראה ר' יהודה אשלג, "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה", מאמר יט, בתוך: שמעתי: "האדם צריך להאמין, כי מזה נמשך נחת רוח להבורא, מזה שהאדם מתפלל אליו, שיקרבהו בבחינת הדביקות, הנקראת "השתוות הצורה", שהיא בחינת ביטול הרצון לקבל, שיהיה בעמ"נ להשפיע. ועל זה אומר הבורא: "נצחוני בני". היינו, אני נתתי לכם רצון לקבל, ואתם מבקשים ממני, שאני אתן לכם במקומו רצון להשפיע".

[4]נדרים דף ז ע"ב.

[5]סוטה דף כא ע"א.

[6]תהילים קג, ט.

[7] ל"מאמר החרות" ראה בתוך: קבלה למתחיל, עמ' 199.

[8] ראה ר' יהודה אשלג, "פתיחה לחכמת הקבלה", בתוך: ספר ההקדמות.

[9] ר' יהודה אשלג, ספר הזוהר עם פירוש הסולם, פרשת אחרי מות, אות רצט: "אורייתא ישראל וקודשא בריך הוא חד הוא [תורה ישראל והקדוש ברוך הוא הם אחד]".

[10]קידושין דף ל ע"ב.

[11] ר' יהודה אשלג, כתבי הדור האחרון, בתוך: ר' מיכאל לייטמן, הדור האחרון, עמ' 297.

אותיות קל"ח – קמ"א

(שיעור 33, 3 ביוני 2007)

אות קל"ח

אמנם תדע, שאף על פי, שהמרחק שבין לבושי התורה שבעולם הזה, עד הלבושים שבעולם האצילות, הוא לאין ערוך כנזכר למעלה, עם כל זה, התורה עצמה, כלומר, המאור שבתוך הלבושים, אין בו שום שינוי כל שהוא, בין תורה דאצילות לתורה דעולם הזה, שזה סוד הכתוב אני ה' לא שניתי (מלאכי ג' ו').

"תורה דעולם הזה" או "תורה דעולם האצילות" או תורה בכל עולם ועולם, זה אותם שלבי וסדרי התפתחות האור מלמעלה למטה, לעשות לעצמו כלי כדי לשרות בו. זאת התורה. התורה היא חוקים שלפיהם האור עושה כלי, ובכך מעורר את הכלי להיות כלי קבלה לאור. החוקיות הזאת לא משתנה. אלא היא קבועה ומתבררת רק כלפי האדם המשתמש, המרגיש, שנמצא במקום כלשהו בסולם המדרגות, בהתאם למדרגה שבה הוא נמצא.

בדומה לילד קטן שמסבירים לו איך פועל מחשב, ואחר כך מסבירים לו שוב כשהוא גדל, עד שבמשך השנים הוא נעשה מומחה למחשבים ומבין את פעולת המחשב בעצמו. הוא אפילו ממציא המצאות ופיתוחים למחשב. כך אנחנו משיגים לאט לאט, תחילה את הצורה החיצונית ואחר כך את הצורה היותר פנימית. אבל הדבר עצמו לא משתנה.

בחוכמת הקבלה אנחנו לומדים, שחוץ מאור וכלי אין שום דבר. גם האורות מתבארים לפי הכלים. אין לנו מידע על האור, אלא במידה שהכלי תופס אותו. לכן תרי"ג אורחין דאורייתא זה האור הכללי שברא "יש מאין", ועל ידי ההשפעות שהוא משפיע על ה"יש מאין", הוא מכין את הנברא שנברא "יש מאין" להיות דומה לאור, דבוק בו. האור עצמו, מחשבת הבריאה, התורה, יחס הבורא לנברא, לא משתנה. אבל בהתאם לכלים, אנחנו מדברים עליו בצורות שונות.

לכן אדם שנמצא בדרגת העולם הזה, מפרש את יחס הבורא אליו אחרת ממי שנמצא בדרגת עולם היצירה, הבריאה, האצילות או ממי שנמצא בגמר התיקון. ובכל זאת כולם מדברים על אותו דבר, אלא שלכל אחד היחס של הבורא כלפיו, נראה אחרת לפי דרגתו.

עלינו להאמין שהתורה עצמה, האור או מחשבת הבריאה שבאים אלינו, הם אותו הדבר. זאת אומרת, למרות שבהתאם לדרגה ולמצבים שבהם אנחנו נמצאים, האור נראה לנו כך או אחרת, חובה עלינו להאמין ש"אני הוי"ה לא שיניתי". גם אם נראה לנו שאנחנו מגלים את התורה כטוב או כרע, באופנים שונים, אפילו מנוגדים, זה אך ורק מפני שאנחנו נמצאים במצבים שונים, ולא בגלל שיש שינוי באור, במחשבת הבריאה או ביחס הבורא אלינו. לכן נאמר "אני הוי"ה לא שיניתי". ההוי"ה נקרא אותו הסדר י' ה' ו' ה' להכנת הכלי ולהבאתו לגמר התיקון.

ולא עוד, אלא הלבושים הגסים הללו, שבתורה דעשיה שלנו, אינם חס ושלום שום פחיתות ערך אל המאור המתלבש בה, אלא אדרבה, שחשיבותם עולה בהרבה לאין ערוך, מבחינת גמר תיקונם, על כל הלבושים הזכים שלה שבעולמות העליונים.

"עולם העשיה" פירושו, שהאדם מתחיל לעבוד עם הנקודה שבלב שלו ולברר לאן פניו מועדות. מה רוצה ממנו הכוח העליון, מה זה נקרא תיקון, מהו גמר התיקון, מהו כל התהליך שהוא צריך לעבור בצמצומים, בקניית המסכים, בכוח ההתגברות, בכוונה "על מנת להשפיע", ואחר כך בעבודה עם הרצון לקבל ב"על מנת להשפיע".

כשהאדם מברר את כל אלה, הוא רואה עד כמה הוא לא מבין את מה שדורשים ממנו, עד כמה הוא רחוק מזה, לא מסוגל לזה, לא רוצה את זה ושונא את זה. אז הוא רואה את עצמו בהסתרה מהטוב ומיטיב, מהכוח האחד שמשפיע עליו. אז מתגלה לו כל הרע שבמצב, כל הרע שבהרגשה, כל הרע שביחס שלו לבורא.

ואם בסופו של דבר הוא מייחס את ההרגשה הרעה לא למצב שבו הוא נמצא או לסיבה למצב, שהיא הבורא, אלא לטבע שלו, ואחר כך אם הוא אפילו לא מייחס אותה לטבע שלו, אלא מתחיל להצדיק את המצב גם מהנקודות הגרועות ביותר, ומבין שכך צריך להיות כדי שהוא יגלה וירגיש עד כמה הוא רחוק והפוך מהבורא, כדי שתתגלה לו האמת, אז במקום הרגשת טוב ורע, הוא מעביר את עצמו לבירור של אמת ושקר. ואם הוא רוצה להרגיש רק את האמת, ומעל ההרגשה של טוב ורע הוא מפענח את המצבים שיהיו רק אמת, אז הוא מתחיל להבין שהוא נמצא בהסתר, בהסתר כפול והסתר רגיל. וכך הוא מתקדם.

אז הוא מזהה שהכלים שלו גסים מאוד, שהם הפוכים לגמרי מה"אחד יחיד ומיוחד", מהטוב ומיטיב. ודווקא כשהוא מזהה את ההבחנות האלה שהוא כל כך רחוק והפוך מהבורא, הן הופכות להיות העביות של המסכים. כשהוא מצדיק את המצב ומתחבר מעליו, דווקא אז הוא משיג את האורות הגדולים, התגלות גדולה יותר בעלייה במדרגות. לכן המצבים הראשונים בהסתר כפול ובהסתר רגיל, עד שהאדם מגיע "לשמה", הם חשובים מאוד. עד כדי כך חשובים, שבעל הסולם אומר שרק בהם, או בעיקר בהם, מתגלה היכולת לבחירה חופשית.

ככל שהאדם משתדל להיאבק עם כל השומרים והשוטרים, בשעה שהוא מטפס על ההר בדרכו לבית המלך, כך הוא עושה נחת רוח גדולה יותר לבורא. כי עושה זאת מתוך החושך, ללא שום תומכים. בנקודה זו יכולים לעזור לו הקבוצה, הלימוד, ההפצה והחיים המשותפים. כל אלה בהחלט יכולים להביא לו תועלת גדולה והתקדמות מהירה.

ו" הלבושים הגסים הללו, שבתורה דעשיה שלנו" נשארים. והאדם משתמש בהם לאחר מכן במדרגות גבוהות יותר, כשזדונות ושגגות הופכים לזכויות במדרגות הגבוהות. זאת אומרת, אין דרגת שכר ועונש, ומכל שכן אהבה, בלי לעבור הסתר כפול והסתר רגיל, כי דווקא כשהסתר כפול נתקן, אז הוא מביא את דרגת האהבה. כך זה בנוי.

אדם שחושב לעשות נחת רוח לבורא, דומה לתינוק שגורם להוריו את ההנאה הגדולה ביותר דווקא כשהוא מגיב בצורה הפשוטה ביותר, כזאת שאין בה שום דבר מיוחד. לעומת זאת, ככל שהוא גדל, כבר מובן שהתגובה שלו באה מתוך מערכות שהתפתחו, וההנאה ממנה הולכת ופוחתת. לכן, ככל שהאדם מגלה נחיצות וההתגברות דווקא בזמן ההסתרה – ואת זה אפשר לעשות רק על ידי חיבור לקבוצה – כך הוא מממש את מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו, ומיטיב לבורא.

והוא מטעם, שההסתר הוא סיבת הגילוי, שההסתר אחר תיקונו בעת הגילוי, נעשה לגילוי כמו פתילה לאור הנאחז בה, כנזכר למעלה, וכל שההסתר הוא גדול ביותר, דרכו בעת תיקונו, שיתגלה ויאחז בו האור הגדול ביותר. זאת אומרת, ככל שהעביות והמסכים שמסתירים ולא מגלים, גדולים יותר,כך הם הופכים להיות מסכים של גילוי. המסכים שמסתירים הם מצד הבורא, מלמעלה למטה. האדם מקבל את המסכים האלה לעצמו ועושה מהם את המסכים שלו, כמסכי גילוי.

הרי שכל אלו הלבושים הגסים, שהתורה התלבשה בהם בעולם הזה, אינם כלל שום פחיתות ערך כלפי המאור המתלבש בה, אלא עוד להיפך, כמבואר. הבורא הוא שהכין לנו את האור העליון ואת ההסתרה שלו במאה עשרים וחמש מדרגות של הסתרה. ואנחנו צריכים להפוך אותן מלמטה למעלה למאה עשרים וחמש מדרגות של גילוי. את אותו אור ואותה ההסתרה אנחנו הופכים לעומת הבורא.

אות קל"ט

ובזה ניצח משה למלאכים, בטענתו, כלום קנאה יש ביניכם, יצר הרע יש ביניכם (שבת פ"ט ע"א), עיין שם היטב. התורה ניתנה רק לתיקון. כמו שכתוב, "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין" [1]. ומי שמרגיש את עצמו כמלאך, שאין לו מה לתקן, שלא מתגלה בו רצון לקבל והוא לא רוצה לגלות בו רצון לקבל; מי שמיד סוגר את הרצון לקבל ולא רוצה לראות אותו או לדבר עליו, שמא יתפרץ בו חלילה משהו כביכול לא כשר, אין לו עם מה לבוא לתורה. הוא לא צריך תורה, והוא לא דורש מהבורא שום דבר. הוא לא יכול לדרוש שום דבר, כי מהבורא אפשר לדרוש רק את התיקון. וגם כשאנחנו פונים בהודיה ובצורות אחרות של פנייה, זה רק לצורך התיקון של הרצון, של האגו שלנו.

לכן מי שנמצא בדרגת מלאך, מי שלא מגלה יצר רע, אין לו קנאה, אין לו שנאה, והוא לא צריך תורה. לכן אברהם הוא הראשון שגילה את התורה, את הקשר שיכול להיות בין האורות לכלים, כי בזמנו התפרץ האגו הגדול שלנו.

דהיינו, כמבואר, שההסתר היותר גדול מגלה את האור היותר גדול, והראה להם, שבלבושים זכים אשר התורה מתלבשת בהם בעולם המלאכים, אי אפשר שיתגלו על ידיהם האורות היותר גדולים, כמו שאפשר בלבושים דעולם הזה, כמבואר. אילו נולדנו בעולם היצירה, הבריאה או האצילות, מעל העולם הזה שהוא הדרגה האחרונה של עולם העשיה, לא היינו זקוקים לתורה, למאור המחזיר למוטב. היינו מסתפקים בחפץ חסד, כמו "אדם הראשון" לפני החטא, כשהיה מלאך.

"אדם הראשון" לא הרגיש את הרצון לקבל, הכלים שלו היו רק גלגלתא עיניים, החצי העליון של הפרצוף בלבד. החצי התחתון של הפרצוף שנקרא "עץ הדעת", היה נסתר ממנו. לכן לא היתה לו שום בעיה. הוא היה "בגן עדן", במה שנקרא אצילות, היה לו אור דחסדים והוא לא היה זקוק לשום דבר.

אלא ש "אי אפשר שיתגלו על ידיהם האורות היותר גדולים, כמו שאפשר בלבושים דעולם הזה". לכן היה צריך להעביר אותו למצב אחר, שיתגלו בו כלים דקבלה, שיתקשר אליהם ויראה עד כמה הוא נכנס לתאוות ולרצונות אכזריים, שנקראים "נחש". בעצמו הוא לא היה מסוגל להתקשר לרצונות כאלה כדי שיתגלו בו. צריך היה להיות מתאֵם כלשהו, שנקרא "חוה", שיביא אותו לכך בערמומיות.

הסיפור של חטא עץ הדעת, הוא לא סיפור פשוט. אמנם אנחנו עדיין לא מבינים זאת, אבל התורה מספרת את הסיפור הזה כדי להראות לנו איך אפשר לסובב את הרצון להשפיע כך, שבכל זאת יגיע למצב, שכדאי לו להשתמש ברצון לקבל כדי ליהנות לבורא. מי שנמצא ברצון להשפיע בלבד, לא מבין איך אפשר להיות "מקבל על מנת להשפיע". לנו נראה שזה קל, כי אנחנו נמצאים ברצון לקבל, אבל למעשה זה הרבה פחות מובן מלהשפיע בלבד.

מי שנמצא ברצון להשפיע פשוט מנותק מכל רצון לקבל, הוא בכלל לא מבין מה זה לקבל. צריך להביא אותו להרגשת הבורא, להרגשה עד כמה הבורא כביכול סובל, והוא שברא כלים דקבלה, ככתוב שאת עץ הדעת, הבורא אוהב במיוחד ושאותו הוא רוצה, כי זו מטרת הבריאה [2]. ואז האדם מחבר לעצמו כלים דקבלה מתוך כוונה טובה, אבל המסך שלו נשבר.

עלינו להבין שהתורה שלנו היא תורת התיקון על ידי האור העליון, על ידי האור המקיף שאנחנו מושכים. יש יצר רע וכנגדו יש תורה תבלין, כי המאור שבה מחזירו למוטב. התורה מיועדת רק לאלה שמגלים את היצר הרע שלהם, ולא בורחים מהגילוי. ולשם כך צריך שהנקודה שבלב תתברר באדם, ושהאדם יהיה במצב שהחברה תעזור לו. אז הוא יוכל לגלות את שיטת התיקון.

שאלה: אם העביות בעולם העשיה היא עביות ד', איך אדם שזה עתה רכש מסך, יכול לעבוד עם אגו גדול כל כך?

ההנחה לא נכונה. אם מדובר על העלייה במדרגות מלמטה למעלה, הרי שהעלייה מציינת את המדרגות שבהם האדם זוכה. הוא נכנס למדרגת מלכות דמלכות דעשיה, וזוכה לאור נפש דנפש בבחינת עובר. אז הוא נכנס לרוחניות. בעל הסולם כותב על כך ב"הקדמה לספר הזוהר" [3].

אבל אם מדובר על הקלקול והיצרים שמתגלים באדם, הרי שהמערכת שמביאה לו הסתר כפול והסתר רגיל, ותחת השפעתה הוא נמצא, נמצאת בעולם העשיה ובעולם היצירה: בעשיה הסתר כפול, ועד חזה דיצירה הסתר רגיל. מעל חזה דיצירה כבר מתגלים הכלים דהשפעה שבהם האדם עולה לעולם האצילות ומתחיל לעבוד בדרגת שכר ועונש.

זאת אומרת, מי שנכנס למעלה מהמחסום בשכר ועונש, לא נמצא בבחינה ד' דעביות. הוא נכנס לעביות שורש ומתחיל לרכוש את תכונת ההשפעה בלבד, ללא כלים דקבלה. לא מתגלים לו כלים דקבלה, אלא רק כלים קטנים מאוד, שעליהם הוא יכול להיות בהשפעה בלבד, לעבוד מעליהם, כאילו הם לא נמצאים. לעשות צמצום ומסך, ולרצות להיות מעליהם.

יש לו הרבה מאוד רצונות. הוא מדכא אותם, או נכנס למקום שבו הוא מתפעל ולא מרגיש את הכלים דקבלה שלו, או שהוא מזמין על עצמו אור שמאיר עליו וכתוצאה מכך הוא לא מרגיש את הכלים דקבלה שלו. הוא נמצא בהתפעלות מעל הכלים דקבלה שלו. זה נקרא שהוא רוכש גלגלתא ועיניים. בדרגת שכר ועונש אין תיקון של בחינה ד'.

שאלה: מה זאת אומרת, "לבושי תורה שבעולם הזה", "תורה דהעולם הזה", "תורה דהעולם העשיה"?

"לבושי תורה שבעולם הזה", "תורה דעולם הזה", "תורה דעולם העשיה", הם אותה השיטה, אותו היחס בין אורות לכלים, אותה הנוסחה שמתגלה לאדם. אלא שהנוסחה מתגלה לו לאט לאט במידה שהוא יכול לסבול, בהתאם למצב שבו הוא נמצא. כמו ילד שלומד את חוקי הפיזיקה בבית הספר. כל שנה הוא לומד את אותם החוקים, מאותו הספר, אבל קצת יותר לעומק, עם נוסחאות ודוגמאות אחרות. כל פעם מוסיפים לו מעט, והוא לומד כמעט אותו דבר, אבל כל פעם בעמקות גדולה יותר, ובהרחבה רבה יותר.

ההוי"ה הראשונה מתגלה לאדם מיד, אבל הוא לא מבין אותה ואיך יבין, אם הוא איננו מזהה אותה כלל. אחר כך הוא מבין אותה כל פעם מעט יותר. מתגלה לו מערכת היחסים בינו לבין הבורא, מתגלה לו היחס מהבורא אליו והיחס ממנו לבורא, עשר ספירות דאור ישר ועשר ספירות דאור חוזר. הוא מתפלא לגלות שיש עשר ספירות. יש מסכים מסתירים שבאים מהבורא ויש מסכים מגלים שבאים מהאדם, כמשולש העליון וכמשולש התחתון. הוא מתחיל לברר האם הכול תלוי בו בלבד, או שהכול תלוי באחרים. לא רק ה"אני" מתגלה לאדם, אלא מתגלה לו כל המערכת העגולה של כל הנשמות.

גם היחס של האדם לבורא אינו פשוט. האדם מחולק לרמ"ח איברים ולשס"ה גידין, זאת אומרת לרצונות להשפיע שהוא יכול לייחס לבורא אפילו אם הוא מצמצם אותם בלבד, ולרצונות לקבל שאיתם הוא עדיין לא יכול לעשות דבר. את הרצונות לקבל הוא צריך לסתום, לסגור. ואז, אם הוא יסתום את כל הרע שבו, אולי הוא יהיה ליד הבורא באיזושהי צורה.

ההבחנות השונות מתחילות להתגלות לאט לאט. לכל רמה ולכל דרגה, יש תורה משלה, בורא משלה שמתגלה לאדם. כמו שהרב זוסיה אמר, שבכל רגע יש לו בורא אחר. לכאורה הוא כופר, כי מה זאת אומרת בורא אחר? אלא שכל פעם הכול מתגלה לו אחרת, גם ההוי"ה. הכול מתגלה בעוצמה ובצורה אחרת.

שאלה: במה הקושי לגלות לנו את הכרת הרע?

הקושי בהכרת הרע הוא שהמערכת העליונה מסודרת כלפינו, כמו הורים כלפי התינוק. ההורים נותנים לתינוק רק את מה שטוב לו, רק את מה שבאמצעותו הוא יכול להתפתח. כך למשל, באחת מהפעמים שנסעתי לבקר את נכדיי, קניתי לנכדתי שזה עתה נולדה צעצוע לתליה במיטה, שכדי להגיע אליו ולתפוס אותו תוך כדי שכיבה, היא צריכה לעשות תנועה קלה.

מה זו נכונות לסבול, מה זו אפשרות לסבול? שנוכל לעשות איזה מאמץ, אבל שנראה גם את השכר כשהוא מגיע, שזה קשה אבל אפשרי, שיש את כל התהליך הדרוש כדי להתפתח. לכן טובי הפסיכולוגים הם שממצאים את המשחקים לילדים.

כך מתנהגים גם איתנו, כל הזמן. במידה שהאדם הכין את עצמו בלימוד, בקבוצה, בהפצה, בסדר היום, בכל התומכים למיניהם, אפשר "להפיל" עליו גילוי הרע גדול יותר, כי יש לו אפשרות לתקן אותו. ואם הוא לא יכין את עצמו, לא יפילו עליו.

זו כל דרך הזירוז שאנחנו עושים בלימוד חוכמת הקבלה, מה שנקרא "אחישנה". מדוע היא אפשרית רק על ידי קבוצה? כי מהקבוצה האדם מקבל תמיכה, חידוד רב יותר בביקורת, בכל הבירורים. בהתאם לכך מפילים עליו יותר ויותר תרגילים, ובפתרונם הוא מתקדם. כמו בבית ספר, כל פעם הוא צריך לפתור את התרגילים החדשים.

שאלה: מה הקושי להסכים מלמטה לגלות את הרע?

קודם כל הקושי הוא להבין שהרע הוא רע. כי אם הרע מתגלה לאדם כטוב, אולי הוא לא רע. ויש גם את הגאווה של האדם כלפי הקבוצה, חוסר הרצון להיכנע לחברי הקבוצה, להתחבר איתם כלפי הלימוד בכל רגע בחיים, היכולת לתת דין וחשבון, העצלות שנמצאת בגוף בתת ההכרה, שלא נותנת לנו אפשרות להוציא מה"מכונה" הזאת שנקראת גוף, את כל מה שאפשר.

בכל רגע האדם רוצה לברוח מהכרת הרע. "אדם" זה היצר שלו, שכל הזמן מסיט אותו. לרגע הוא מבין שהיצר מסיט אותו, ורגע לאחר מכן כבר לא. פתאום הוא מגלה אותו ומסתכל עליו מהצד, ופתאום הוא מזדהה איתו ולא רואה כלום.

כל הבירורים האלה נחוצים מאוד להתקדמות. ועד שאדם לא מוכן לבירורים האלה, לא יתנו לו דברים גדולים להכשיל אותו. זה בירור פרטי, אישי, שהאדם חייב לעשות על הטבע שלו. למרות שהוא מאוד לא נעים, האדם ממש צריך לעשות ניתוח על עצמו. מי מאיתנו רוצה לעשות זאת? מי מסוגל לעשות זאת? לשם מה? כל רגע אנחנו בורחים מזה. כזאת היא ההתקדמות.

לכן חייבים את תמיכת הקבוצה, שמעודדת את הבירורים האלה, שאומרת "נלך יחד להתקפה". כשהאדם מתבטל בפני הקבוצה, הוא מקבל ממנה כוח לראות את עצמו. ללא הכוח הזה, האדם תמיד יסכים עם מה ה"אני" שבפנים.

שאלה: האם במעבר מהסתר כפול להסתר רגיל האדם יודע או מרגיש שהוא עבר מהסתר כפול להסתר רגיל?

בבירור הסתר כפול או הסתר רגיל, האדם צריך גם להרגיש וגם לדעת. הוא יכול לבדוק זאת על עצמו. למשל, בהסתר אחד הבדיקה היא עד כמה הוא שמח בהתגלות הרע. הוא רואה שהרע שמתגלה בו, מתגלה ממקור אחד ובכוונה מיוחדת, שיש סיבה ותוצאה ומטרה. הוא משייך את גילוי הרע לבורא, וזה מביא לו שמחה. סימן שזה לטובה.

הבחנה נוספת בהסתר אחד היא האם האדם מבקש שתהיה לו יכולת לאהוב את הבורא. לא להרגיש טוב ולא לשמוח מגילוי הרע, שזה דומה אולי למזוכיזם. אלא הוא רוצה רק דבר אחד, לקבל מלמעלה את כוח האהבה, מה שנקרא "חולת אהבה אני" [4]. זה המצב בסוף ה"לא לשמה".

שאלה: באיזה תנאים ובאיזה שלבים הבורא מעיד על האדם "שלא ישוב לכסלו עוד"[5]?

רק בגילוי האור הקבוע שכבר מחזיק את האדם בדרגת שכר ועונש, מעבר למחסום. לכן המצב שבו האדם עובר מתמיכה זמנית לתמיכה קבועה, כך שלא ייפול עוד ל"על מנת לקבל", נקרא מחסום. כך נקרא השינוי מלמעלה בתמיכה של הבורא. אז "מעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד". הוא ימשיך ליפול, אבל הנפילות שלו כבר תהיינה בדרגת בינה. זאת אומרת, שמעל הרצון לקבל שלו הוא יהיה חייב לקבוע את תכונת ההשפעה, לרכוש את תכונת ההשפעה.

שאלה: למה לאדם שרוצה להתקן יש הרגשה שהמצפון שלו ביחס לזולת הולך ונעלם?

היחס אכן משתנה. מי שמתחיל לעסוק ברוחניות רואה זאת על עצמו. הסביבה לא כל כך מבינה אותו, לא מכירה אותו, פתאום רואים אותו כאדם קצת משונה, זר, שלא רוצה להתקשר לאחרים, שלא משתתף איתם בצרות ובשמחות שלהם. הוא כבר לא יכול להתנהג בחברה הכללית, לפי אותם החוקים והמנהגים שיש בה. הוא רואה שהוא לא שייך לזה. כדברי הכתוב, עוזב איש את אביו ואת אימו ודבק בה' [6].

שאלה: האם הצמצום לא נעשה בכפיה?

דיכוי וכפיה לא קיימים, גם כלפי אנשים אחרים וגם כלפי האדם עצמו. אמנם בחוכמת הקבלה אנחנו מדברים על דיכוי עצמי ולחץ והתגברויות למיניהן, אבל האדם לא יכול להתגבר על עצמו. הוא לא יכול לעשות שום דבר עם עצמו. ואם נדמה לאדם שהוא התגבר על עצמו, סימן שהוא התגבר עם אגו גדול על אגו קטן.

התגברויות הן רק כלפי החברה, כלפי הבורא, לקבל מלמעלה את הכוח המתקן, את התורה בכל מיני ההזדמנויות. רק התורה יכולה לתקן את היצר רע. לכן ההתגברות של האדם היא לא לתקן את עצמו, אלא להזמין את הכוח המתקן.

שאלה: האם הצמצום הוא מנגנון שמבוסס על חשיבות? האם נכון לומר שאדם שעושה צמצום פשוט מעדיף את הרוחניות על פני הגשמיות?

לא צריך לחשוב על הגשמיות, ולא לעשות איתה חשבונות. כי במקום שמחשבתו של האדם נמצאת, שם הוא נמצא. צריך לעסוק רק ברוחניות, לברר איך להגיע לתכונות רוחניות, להשפעה. צריך לעסוק בקבוצה, בהפצה ובלימוד, בכל האמצעים שעל ידם מקבלים חשיבות המטרה ומושכים את האור המחזיר למוטב. האור כבר ישנה את האדם.

ולא חשוב מה יהיה היחס שלו לגשמיות, לאחר שהאור יפעל עליו. הרי לא ידוע לאדם איך להשתנות, איזה אדם הוא צריך להיות. לא ידוע איך הוא יתפוס את העולם ואיך יתייחס לכולם במדרגה הרוחנית שהוא רוצה לרכוש. אומרים שכאשר רבי שמעון יצא מהמערה, הוא שרף במבטו איכר אחד. אלה ודאי "סודות התורה", כלומר, זה התיקון שלו, שכך הוא גילה את עצמו.

כלומר, האדם לא קובע מה ישתנה, וזו לא צריכה להיות הדאגה שלו. הוא רק צריך לרצות למשוך עליו את האור שיתקן אותו, שיעשה את מה שצריך. לרצות את מה שהוא צריך להיות בדרגה הבאה. אבל הוא לא יודע מה יהיה בדרגה הבאה, כמו ילד בן שנה שלא יודע מה יהיה כשהוא יהיה בן שנתיים. הטבע דוחף אותו והוא רוצה. זה הכול.

האדם לא צריך לקבוע שום צורות חדשות, אסור לו. להפך, צריך שיהיה "למעלה מהדעת", פירושו שהאדם רוצה לקבל צורה רוחנית יותר בלי שידע איזו. לכן הדאגה שלו צריכה להיות רק למאור המחזיר למוטב, לקבל אותו מהקבוצה, את ההתעוררות אליו, את החשיבות שלו. צריך לדאוג לאמצעי.

הבעיה היא שאנחנו תמיד חושבים שאדם מסוגל לתקן את עצמו בעצמו ולהתגבר. לכן ממציאים כל מיני מטרות אגואיסטיות, שקריות, וחושבים שמתקנים את עצמנו. למעשה אנחנו נכנסים עוד יותר בתוך האגו. עד שבסופו של דבר האגו מתגבר עד כדי כך, שאנחנו מגלים אותו או בורחים ממנו לגמרי.

שאלה: מה זאת אומרת "לתאר את מערכת אדם הראשון"?

"לתאר את מערכת אדם הראשון" נקרא שבכל כוחו, בכל הדמיון שלו, ככל שהוא מסוגל, לפי ההגדרות שהוא לומד מספרי הקבלה האמיתיים, האדם מתאר לעצמו מה זה "אדם הראשון" שהבורא ברא.

הבורא לא ברא דבר חוץ ממערכת "אדם הראשון", שבה נמצאות כל הנשמות בחיבור גמור ביניהן, בגמר התיקון שלהן. שם הן נמצאות במצבי א', ב' ו-ג' [7], וגם כל אחד מאיתנו נמצא במערכת "אדם הראשון", בקשר הדוק עם האחרים כמו תא בגוף אחד שלם המלא באור אין סוף, בדרגה הגבוהה ביותר שיכולה להיות, שאותה אנחנו לא יכולים לתאר.

זה המצב האמיתי שלנו, ואנחנו נמצאים תחת הסתרות רבות ממנו. על כל החושים שלנו יש הסתרות, שצריך להסיר אותן. אבל צריך להסיר אותן בדומה לתינוק שמשתוקק להיות גדול. לכן צריך לתאר כל פעם מצבים מתקדמים, עד כמה שמוכנים לכך, בכל הכוח, עד כמה שמסוגלים. יחד עם החברים צריך לשחק במשחק הזה, שבו אנחנו בונים בינינו תבנית של "אדם הראשון". מה זה בינינו? בין הרצונות שלנו לרוחניות, שכבר עתה יהיה קשר כזה בינינו. לא בגשמיות אלא ברוחניות, בהשתוקקויות שלנו למטרה.

זו מערכת רוחנית שנמצאת כאילו באוויר בינינו, ולא שבונים משהו בגשמיות. אלא כל הזמן רוצים להיות בתוכה. ומתוך שמשחֵקים בה כביכול, פתאום מתחילים לגלות שהיא קיימת, ושפועלים שם כוחות אדירים. כל העולם הזה מתפוגג ונעלם. פתאום מתחילים לראות שהמערכת הזאת היא המערכת שקיימת בין כל בני האדם, והיא שמפעילה את הכול. והתמונה שאנחנו רואים כעת, שאנחנו קיימים בגופים, היא רק כדי לבלבל אותנו.

כך מתחילה להתברר לאדם יותר ויותר המערכת הרוחנית, הקשר בין הרצונות לבין הבורא, שרק הוא קיים. וכל היתר קיים רק כדי לבלבל את האדם בסיטרא אחרא, שפועלת כביכול כנגד הבורא, כדי לעורר את האדם, כדי לגרות אותו לקשר עם הבורא. היא פועלת להרחיק, אבל עושה זאת בצורה מתוחכמת. זאת אומרת, גם בהרחקה היא מראה לאדם שזאת היא שמרחיקה. זה מעין משחק חיזור. ואז, מתוך ההתקרבות וההתרחקות, האדם מקבל כל פעם רצונות, ומגלה כל פעם קשרים ויחסים חדשים.

אות ק"מ

הרי נתבאר, שאין שום שינוי חס ושלום במשהו, מתורה דאצילות, שאורייתא וקודשא בריך הוא חד הוא, עד התורה שבעולם הזה, אלא, כל ההבחן הוא בלבושים, כי לבושים שבעולם הזה, המה מעלימים להקדוש ברוך הוא ומסתירים אותו, כנזכר למעלה (דיבור המתחיל "וזה שכתוב") ותדע שעל שם התלבשותו יתברך בתורה, הוא מכונה בשם "מורה", להודיעך שאפילו בעת הסתר הפנים ואפילו בבחינת ההסתר הכפול, כנזכר למעלה (דיבור המתחיל "והסתר"), הרי הקדוש ברוך הוא שורה ומלובש בתורה: כי הוא יתברך "מורה", והיא "תורה". אלא שלבושי התורה הגסים לעינינו המה בחינת כנפים, המכסים ומסתירים את המורה יתברך, המלובש ומסתתר בהם. אמנם, כשזוכה האדם לגילוי פנים, בתשובה מאהבה בבחינתה הד' (כנזכר למעלה דיבור המתחיל "מידה" ודיבור המתחיל "ולפיכך"), נאמר עליו "ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך" (ישעיה ל' כ'), כי מאז ואילך, אין לבושי ה"תורה" מכניפים ומסתירים עוד את ה"מורה", ונתגלה לו לנצח כי אורייתא וקודשא בריך הוא חד הוא.

יש מסכים מסתירים, כלומר, יש מאה עשרים וחמש מדרגות של הסתרה (שרטוט 1). והאדם שנמצא בעולם הזה, רואה מתוך הנקודה שבלב שלו דרך כל המסכים המסתירים – מהעולם הזה והלאה עד עולם אין סוף, דרך מאה עשרים וחמש דרגות של הסתרה. רק צריך להבין שברוחניות האדם לא רואה בעזרת חוש הראיה, אלא מתוך הנקודה שבלב.

וגם בעל הסולם מסביר בספר "האילן הקדוש", שכל הפרצופים של א"ק ואבי"ע עולים ומתלבשים על קו אין סוף [8], כפי שמתאר השרטוט הבא (שרטוט 1).

שרטוט 1

אין הבדל באור. בכל מקום האור הוא אותו הדבר. אלא כל השינויים הם כלפי הנברא. כל מאה עשרים וחמישה המסכים נמצאים בתוך הנברא, אלא שמציירים אותם כאילו הם נמצאים בעולמות. גם העולמות, ההעלמות, נמצאים בתוך הרצון לקבל, בתוך האדם. וככל שהוא מתקן את עצמו, כל מסך ומסך מחמשת המסכים שיש בכל עולם ועולם, הופך להיות ממסך מסתיר למסך מגָלה. בדומה לתרגיל, שאם האדם פותר אותו, הוא מגלה על ידו משהו חדש, הוא נעשה חכם יותר, רואה עמוק יותר בפנים.

עניין המדרגה הוא, שבכל מדרגה תמיד יש עביות שהופכת לזַכוּת, להשגה. וכדי להפוך את העביות לזַכוּת, האדם צריך למשוך אליו את האור המחזיר למוטב (שרטוט 2). בעניין זה כדאי ללמוד את ההגדרה של אור מקיף: אור מקיף הוא אור שנמצא כאור פנימי במדרגה עליונה יותר, ופועל כלפי התחתונה כמקיף [9].

שרטוט 2

יוצא שהאדם משתמש בכוחות ממשיים. נותנים לו עובי למדרגה עליונה יותר, והוא צריך אור מהמדרגה העליונה יותר, שיתקן את העביות שנתנו לו ויהפוך אותה למסך, לזַכוּת. הוא עובד עם כוחות ממשים כמו עם וקטורים. אור מקיף זה כוח ההשפעה, העביות זה כוח הקבלה, והאדם צריך לקבוע את היחס שהוא רוצה ביניהם. רק את היחס בין כוח ההשפעה לעביות האדם קובע.

הוא לא רוצה שאור מקיף יבוא וימלא לו את העביות בצורה ישירה, אלא שהאור מקיף יבוא וייתן לו מסך (שרטוט 3). אחר כך כשהאור בא בתור האור הממלא האדם משחק איתו ב"לקבל על מנת להשפיע". כלומר, אדם שרוצה רק בזה וקובע שכך יקרה, כשהוא מוכן אז הוא משחֵק עם העביות ועם הכוח שמתקן את העביות וממלא אותה.

שרטוט 3

אלה הם שני כוחות הטבע, אין יותר כוחות. והבחירה של האדם היא באמצע. יש כוח הקבלה, יש כוח ההשפעה, ובאמצע הבחירה: יהיה מסך או לא (שרטוט 4).

שרטוט 4

שאלה: לְמה בעל הסולם מכנה הקדוש ברוך הוא ולְמה התורה?

הקדוש ברוך הוא הוא המקור. התורה היא הכוח שבא ומתקן אותנו, כדברי הכתוב "בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין" [10]. מי ברא? הכוח העליון, שלא קשור ליצר רע ולא קשור לתורה, הכוח הקדמון להם. הוא נקרא הקדוש ברוך הוא, אין שם אחר.

שאלה: מה ההבדל בין הקדוש ברוך הוא לבין התורה?

הקדוש ברוך הוא ברא את התורה, כמו שברא את הרצון לקבל. על ידי התורה, על ידי האור המיוחד הזה, היחס המיוחד שלו, הוא מפתח רצון לקבל שיהיה אגואיסטי, וירצה בעצמו לתקן את עצמו ולהידמות לבורא. כל זה נעשה על ידי האור שהבורא ברא, יחד עם היצר הרע, בשביל היצר הרע.

אם לא היצר רע, לא היתה תורה. תורה היא כוח, היחס של הבורא לנברא. וכשהאדם מתקן את עצמו, אז גם הכוח של התורה, גם הכוח של הרצון לקבל וגם הבורא בעצמו, מתחברים יחד כאחד כלפי האדם.

אות קמ"א

ובזה תבין דברי חז"ל, על הכתוב, אותי עזבו ותורתי שמרו, שפירשו, הלואי אותי עזבו, ותורתי שמרו, המאור שבה, מחזירן למוטב (ירושלמי חגיגה פ"א ה"ז), שלכאורה תמוה. אמנם כונתם, כי המה היו צמים ומתענים למצוא גילוי פניו יתברך, כמו שכתוב קרבת אלקים יחפצון (ישעיה נ"ח ב'). זאת אומרת, שהם היו מכוונים את עצמם מיצר רע ישירות לבורא, אבל זה לא עוזר. גם אם האדם יתפלל ויכה את ראשו בקיר, זה לא יעזור. אנחנו רואים, שזה לא עוזר. אם האדם רוצה לגלות את הבורא, אם הוא רוצה איכשהו להתקשר אליו, עליו לדעת שבצורה ישירה אין לו שום קשר עם הבורא.

ואומר להם הכתוב בשם ה', שאומר להם, הלואי שתעזבו אותי, כי כל יגיעתכם לריק וללא הועיל, בדומה למדבקות של "הקדוש ברוך הוא אנחנו אוהבים אותך", שאנשים מדביקים על המכוניות בלא היחס. משום שאינני נמצא בשום מקום אלא בתורה, אחרי שאדם יתקן את עצמו, בתורה הוא ימצא את הבורא. לכן שמרו את התורה, ושם תחפשו אותי, והמאור שבה יחזירכם למוטב, ותמצאונני, כמבואר (דיבור המתחיל "ובזה") בכתוב ומשחרי ימצאונני עיין שם. ואז, רק אחרי שהמאור יחזירכם למוטב, "תמצאונני", כדברי הכתוב: "ומשחרי ימצאונני" [11].

גם מי שלומד קבלה יש לו אותה בעיה. לא מדובר כבר על העולם שטועה, או על הדת שמכוונת את האדם לבורא ומסתירה לגמרי את עניין התיקון, אלא גם הוא חושב שצריך להגיע לבורא בצורה טבעית. הוא רוצה, הוא רק מחכה שהבורא יגיע.

האדם לא תופס שהתקרבות לבורא היא תיקון בתוך הרצונות שלו. שהבורא נמצא בנברא, וגם כעת הוא מלובש בו. אלא הנברא חייב לגלות את הבורא לפי השתוות הצורה, ואז לראות את עצמו שנמצא באין סוף, ושהבורא, אור אין סוף, ממלא אותו.

הכול נעשה לפי השתוות הצורה, על ידי התיקון של הנברא, שאת הרצונות שלו הוא צריך לתקן, על ידי אותו אור התורה שהבורא הקדיש לזה. לכן מה שצריך זה את היחס הנכון לפעולות, לתיקון. צריך לראות בתיקון פעולה להתחברות, ולשים לב רק לאמצעי להתחברות, ל"תורה תבלין" ולא לבורא.

ולכן אומר הכתוב "הלוואי אותי עזבו", היינו, שנפסיק לחשוב ישירות על הבורא, כי אם חושבים עליו, מוחקים את המטרה, שהבורא הוא תכונת ההשפעה. נראה לנו שהוא כמקור כל הטוּב לכל אחד. נדמה לנו שאם נצעק אליו, יהיה לנו כל טוב, שאם נפנה אליו, הוא יסדר את הכול, שהכול תלוי רק בבכי של האדם, שרע לו. אבל הבורא אומר, שהוא עושה לו את הרע, הוא מביא לו את כל הדברים האלה בכוונה, כדי שהאדם יפנה לתיקונים, כדי שיעזוב אותו ויפנה לתיקונים.

והאדם כמו ילד שלא מבין, שמקבלים מאמא מכה כי אין לה ברירה. כי אחרת הוא יזיק לעצמו עוד יותר ויותר טוב לתת מכה. הוא בוכה ולא שם לב שקיבל מכה מאותה האמא ולא מבין למה הוא קיבל אותה. ואז כשהוא ברוגז איתה, היא נסתרת ממנו. וסיבת ההסתרה היא באדם, שכל עוד הוא חושב שהמכות האלה הן לרעתו, לא יתגלה הבורא.

שאלה: האם מהסיבה הזאת אומרים שה"תורה לשמה", ולא "לשמו"?

התורה היא "לשמה", לשם התורה, כי תורת חיים היא, וצריכים להגיע ל"לשמה". בעל הסולם מסביר שהמדרגה הגבוהה ביותר היא לא "לשמו", אלא "לשמה".

שאלה: מהי פעולת השפעה בעולם הזה, כשעדיין אין לאדם מסכים?

אין פעולות השפעה בעולם הזה. זאת אומרת, כשאדם עדיין נמצא באגו, שזה נקרא העולם הזה, אז אין לו שום פעולות ההשפעה.

האדם יכול להיות במעין "פעולות השפעה" כלפי הקבוצה, לפעול כדי להרבות את חשיבות המטרה ולברר את היחס של החברים אליו ואת היחס שלו לקבוצה. הפעולות האלה מביאות לו נחיצות שיבוא המאור ויתקן אותו. זאת אומרת, הפעולות שמביאות להשפעה רק נקראות "פעולות ההשפעה", אבל פעולות השפעה ממש, אין. אם נגלה את מצבנו, נראה שאנחנו רשעים גמורים. במצבנו לא יכולה להיות שום פעולת השפעה.

[1]קידושין דף ל ע"ב.

[2] ר' יהודה אשלג, "הקדמה ל'פנים מאירות ומסבירות'", אות חי, בתוך: ספר ההקדמות.

[3]ר' יהודה אשלג, "הקדמה לספר הזהר", בתוך: ספר ההקדמות.

[4]שיר השירים ב, ה.

[5]תהילים פה, ט. להסבר ראה אות קיז ל"הקדמה לתלמוד עשר הספירות".

[6] בראשית ב, כד: "יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו".

[7]ראה ר' יהודה אשלג, "הקדמה לספר הזהר", אות יד, בתוך: ספר ההקדמות.

[8]ספר האילן הקדוש (ירושלים תשנ"ו).

[9] ראה תלמוד עשר הספירות, חלק ב, לוח התשובות לפירוש המילות, אות ד.

[10]קידושין דף ל ע"ב

[11]משלי ח, יז.

אותיות קמ"ב – ק"נ

(שיעור 34, 4 ביוני 2007)

אות קמ"ב

ועתה אפשר לבאר, מהות חוכמת הקבלה באפס-מה, באופן שיספיק למושג נאמן בטיב החוכמה ההיא, שלא להטעות את עצמו בדמיונות כוזבים, שההמונים למרביתם מדמים לעצמם.

נשאלת השאלה למה בעל הסולם כותב "להבין באפס-מה", הלוא "באפס-מה", פירושו לא להבין. הבעיה היא שאנחנו נמצאים בהסתרה, למטה מקו ההשגה, למטה מההבנה. אנחנו נמצאים בחושים שלנו שלא יכולים לתפוס רוחניות אלא גשמיות (שרטוט 1). ובכל זאת, כדי שלא נטעה ונתפתח נכון, בלי ללכת לכיוונים שגויים ולהסתבך כמו שאנחנו עושים כבר אלפי שנים, בעל הסולם כותב שהוא יכול לעזור להתקדם לכיוון הנכון, לפחות במקצת, "באפס-מה".

אי אפשר להראות מה יש ברוחניות, אי אפשר להראות מהי חוכמת הקבלה שנמצאת ברוחניות. אבל אפשר להצביע על הכיוון של חוכמת הקבלה. לכן בעל הסולם כותב "באפס-מה". ה"אפס" מהרוחניות ומהקבלה נגמר בקו המפריד בין רוחניות לגשמיות, ו"באפס-מה" זהו רמז מהעולם הזה לעולם הרוחני (שרטוט 1).

שרטוט 1

וצריך שתדע, שהתורה הקדושה, מתחלקת לד' בחינות, המקיפות את כל המציאות, כי ג' בחינות נבחנות בכלל המציאות שבעולם הזה, שנקראים: עולם, שנה, נפש, ובחינה ד' היא, דרכי קיומם של אותם ג' חלקי המציאות, דהיינו, הזנתם והנהגתם וכל מקריהם.

לכל פרט ופרט שבעולם הזה, יש סך הכול ארבעה חלקים, עש"ן [עולם שנה נפש] וקיום.

אות קמ"ג

פירוש, כי החיצוניות של המציאות כמו: השמים והרקיעים והארץ והימים וכדומה, הכתובים בתורה הקדושה, כל אלו מכונים בשם "עולם".

צריך להבין לְמה בעל הסולם מתכוון כשהוא אומר "העולם הזה", האם הוא מתכוון לעולם שהאדם רואה ומתאר לעצמו על ידי חמשת החושים, או למה שהתורה מדברת עליו? למה הוא מדגיש שהוא מדבר על דברים "הכתובים בתורה"? הרי על שמיים וארץ, רקיעים וכדומה, האדם קורא ברומנים ובעיתונים ורואה אותם בעיניו.

כשבעל הסולם אומר ה"הכתובים בתורה", הוא מתכוון למשמעות הפנימית של החיצוניות שמתוארת בתורה במילים כמו, "שמים" ו"ארץ" ו"רקיעים" – זה נקרא "עולם". כלומר, מה שכתוב בתורה, זה לא מה שהאדם מתאר לעצמו. הדברים לא עד כדי כך פשוטים. בעל הסולם לא מתחיל ממה שאנחנו מכירים. אמנם הוא מדבר במילים מוכרות לנו, אבל על מה שכתוב בהם בתורה.

והפנימיות של המציאות, דהיינו האדם והבהמה והחיה והעוף למיניהם וכדומה, המובאים בתורה אשר ישנם במקומות הנ"ל שנקראים חיצוניות, החיצוניות הכתובה בתורה, הם מכונים בשם "נפש", והשתלשלות המציאות לדורותיהם, בשם סיבה ומסובב, למשל, כמו ההשתלשלות של ראשי הדורות, מאדם הראשון, עד יהושע וכלב באי הארץ, המובאת בתורה, בעל הסולםלא מדבר על הדורות האחרונים, על המאה העשרים או המאה העשרים ואחת. אלא הוא מדבר על מה שכתוב בתורה. ומה שכתוב בתורה, אנחנו לא יודעים. שהאב נבחן ל"סיבה" אל בנו ה"מסובב" על ידו, זאת אומרת, מדובר על"סיבה ומסובב" ממש, על התפתחות, על תהליך. הנה בחינת ההשתלשלות הזו של פרטי המציאות, בדרך סיבה ומסובב האמורה, מכונה בשם "שנה". בעל הסולם מתייחס רק להשתלשלות המציאות לדורותיהם שכתובה בתורה, וזה נקרא "שנה".

"עולם" - "שנה" - "נפש" זה מה שהתורה מתארת, ולא מה שנראה לנו בעולם הזה. אמנם בעל הסולם מדבר כביכול, על העולם הזה, ואומר שעש"ן וקיום המציאות מתרחשים ב"עולם הזה". אבל גם "העולם הזה" הוא הבחנה רוחנית, משהו שנעתק מהעולם שאנחנו מרגישים בחמישה חושים.

וכל דרכי הקיום של כל המציאות הן מהחיצוניות והן מהפנימיות הנזכרים למעלה,כלומר, הרקיעים, בני האדם, החיות,והתהליך שהם עוברים , לכל דרכי הנהגותיהם ומקריהם, המובאים בתורה מכונים בשם "קיום המציאות", על ידי "קיום המציאות" מופעלים כולם. ושוב בעל הסולם מדגיש: "המובאים בתורה".

אות קמ"ד

ותדע, שד' העולמות הנקראים בחוכמת הקבלה: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, בעת שנשתלשלו ויצאו, הנה יצאו זה מזה, בבחינות חותם ונחתם, כלומר, כמו שכל מה שנמצא רשום בחותם מתגלה בהכרח ויוצא בדבר הנחתם ממנו, לא פחות ולא יותר. כן היה בהשתלשלות העולמות, באופן, שכל ד' הבחינות שהם עש"נ וקיומיהם כנזכר למעלה, שהיו בעולם האצילות, יצאו כולם ונחתמו ונתגלו דוגמתם, גם בעולם הבריאה. וכן מעולם הבריאה לעולם היצירה, עד לעולם העשיה.

באופן, שכל ג' הבחינות שבמציאות שלפנינו המכונות עש"נ, עם כל דרכי הקיום שלהם הערוכים לעינינו, כאן בעולם הזה, הנה נמשכו ונתגלו כאן מעולם היצירה, והיצירה מן שלמעלה ממנו, באופן שמקור כל הפרטים המרובים הללו שלעינינו הם בעולם האצילות. ולא עוד, אלא אפילו אותם החידושים המתחדשים ובאים היום בעולם הזה, הנה מוכרח כל חידוש להתגלות מקודם מלמעלה בעולם האצילות, ומשם בא ומשתלשל ונגלה לנו בעולם הזה. וזה שכתבו חז"ל, אין לך כל עשב מלמטה שאין עליו מזל ושוטר מלמעלה, שמכה עליו ואמר לו גדל (בראשית רבה פ"י). וזה סוד, אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, עד שמכריזין עליו מלמעלה (חולין דף ז' ע"ב), והבן.

הכול מתחיל מעולם האצילות, ומשתלשל דרך עולמות בריאה, יצירה ועשיה, עד העולם הזה. העולם הזה נקרא הדרגה האחרונה שבעשיה. בכל עולם יש ד' פרטים הנקראים, "עולם", "שנה", "נפש", ו"קיום המציאות", שמשתלשלים מהעולם שמעליהם, מלמעלה למטה.

שרטוט 2

נמצא שדרך העולם הזה אנחנו יכולים לראות את כל יתר הדברים. העולם הזה הוא מה שכתוב בתורה, זאת אומרת, העולם הזה הוא מה שאנחנו יכולים לתפוס מהסיפור שבתורה, ביחס אלינו. לא מדובר על העולם שנראה לנו דרך החושים הגופניים שלנו, אלא על "עולם, שנה, נפש" הכתובים בתורה, שאנחנו מתארים דרך הנקודה שבלב.

שאלה: מה זה "עולם, שנה, נפש" ו"קיום המציאות"?

בעל הסולם אומר שאת כל המציאות, בכל מצב שהאדם תופס אותה, בין אם זה "אני ומשהו מחוּצה לי", או "אני יחד עם מה שמחוּצה לי", אפשר לחלק לארבעה חלקים, "עולם", "שנה" "נפש" ו"קיום המציאות".

"עולם" זה מה שחיצון לאדם. "אני" או ה"נפש", זה החלק הפנימי שבעולם. "שנה" זה מה שמשתלשל מעולם לעולם. והכוח הפנימי שמחייה את הכול, "המנוע", נקרא "קיום המציאות". כלומר, יש כוח פנימי, מנוע, שמסובב זמנים, שלפי הזמנים האלה, הפנימיות שזה ה"אני", והחיצוניות שזה ה"עולם", משתנים. וזה נקרא "דורות".

שאלה: איך "קיום המציאות", שהוא המנוע הפנימי, מתקשר ל"שנה"?

כשהמנוע עובד, הוא מזמין במציאות שלבי התפתחות. שלבי ההתפתחות האלה נקראים "שנה".

שאלה: האם ב"עולם", "שנה", "נפש" וב"קיום המציאות" מדובר על המציאות שאנחנו מרגישים עכשיו?

לא, בעל הסולם לא מדבר על מה שאנחנו מרגישים.

שאלה: אם כן למה בעל הסולם כותב על "העולם הזה"?

"העולם הזה", הוא העולם שעליו כתוב בתורה. כך בעל הסולם מתייחס אליו, כך הוא כותב באות קמ"ב: "וצריך שתדע, שהתורה הקדושה מתחלקת לד' בחינות, המקיפות את כל המציאות, כי ג' בחינות נבחנות בכלל המציאות שבעולם הזה, שנקראים: עולם, שנה, נפש, ובחינה ד' היא, דרכי קיומם". ולאחר מכן הוא חוזר ומדגיש, שהוא מתייחס לעולם הזה שעליו כתוב בתורה.

זאת אומרת, "העולם הזה", הוא מה שאנחנו מתארים לעצמנו עכשיו מתוך מה שכתוב בתורה. הוא מה שאנחנו מתארים בתוך הרצונות שלנו, בתוך הכלים. העולם הזה הוא לא העולם שנראה לנו בעיניים הגופניות, אלא מה שהתורה מתארת, כמו שאנחנו מבינים אותה, לפי הכלים שלנו.

אדם פותח ספר תורה כלשהו, "תלמוד עשר הספירות" או "ספר הזוהר" למשל, ומתאר את המציאות דרך הספרים האלה שנקראים תורה. הם נקראים כך, כי בהם נמצא המאור המחזיר למוטב, ובהם מתוארת המציאות האמיתית, המציאות הרוחנית. והאדם מתאר לעצמו את העולם האמיתי באופן שהוא מסוגל לתפוס אותו, הרי חוכמת הקבלה תמיד מדברת מצד המקבל והמשיג.

ולכן אומר בעל הסולם, שכל דבר מדָרגת העולם הזה, שהאדם מתאר לעצמו כ"עולם הזה" בתורה שמביאים לו הספרים האלה, הוא מתאר לפי ארבעת החלקים שקיימים: האדם, העולם החיצון, המנוע הפנימי שמשנה את האדם ואת העולם החיצון, ואיך הם משתנים בהתאם לזה.

המנוע הפנימי נקרא "קיום המציאות", אדם נקרא "נשמה" או "נפש", מה שחיצוני ממנו נקרא "עולם", והשלבים שהם עוברים, נקראים "שנה". אבל מדובר על הרוחניות שהאדם רואה, תופס, ורוצה לתאר לעצמו, ולא על הגשמיות.

"שנה" איננו לוח שנה התלוי על הקיר. "נפש" איננה הנפשות, שהאדם מדמיין כשהוא מסתכל על בני אדם. מה שהוא רואה אלה אינן נפשות אלא גופים. וה"עולם", איננו העולם שלנו. בעל הסולם כותב על רקיעים, שמיים וארץ המתוארים בתורה. מהם הרקיע, השמים או הארץ המתוארים בתורה? זעיר אנפין ומלכות, או מלכות ובינה, בצורה שאדם יכול לתאר אותם לעצמו.

כלומר, כל ההבחנות האלה הן רוחניות, אבל באופן שהאדם יכול לתאר אותן, מהמקום שבו הוא עדיין נמצא, זאת אומרת מהעולם הזה. "העולם הזה", פירושו שהאדם עדיין מצוי בצורה אגואיסטית שמנותקת מהרוחניות. לכן אין לבעל הסולם ברירה אלא לתאר לו את ההבחנות האלה "באפס-מה", איכשהו. כדי שהוא יבין במקצת, שיהיה לו כיוון נכון, ולא כיוונים שונים ושגויים.

בסופו של דבר בעל הסולם רוצה לספר לנו מהי חוכמת הקבלה, לאן היא מביאה אותנו. ולהסביר שאין שיטה אחרת שיכולה להביא אותנו למטרת הבריאה. שטבע הבריאה, הפנימיות והחיצוניות והקיום וההשתלשלות והמנוע שבפנים, זה חוכמת הקבלה.

אם האדם לא נמצא בכיוון הזה, אז הוא מנותק מכל מה שקורה. הוא נמצא רק בדרגה הבהמית ושם הוא יישאר. ואם הוא רוצה להיות בהתפתחות, ב"עולם שנה נפש" וב"קיום המציאות", אין לו ברירה אלא להתפתח דרך חוכמת הקבלה בלבד. עליו לקחת אותה ללא שום דבר זָר או שונה, רק אותה.

אות קמ"ה

ותדע, שבחינת התלבשות התורה בג' בחינות המציאות: עולם, שנה, נפש, וקיומיהם שבעולם הזה, החומריים כנזכר למעלה, הנה מכאן נמצאים לנו האיסור והטומאה והפסול, שבאים בתורה הנגלית, אשר נתבאר לעיל, שהקדוש ברוך הוא מלובש בה, בסוד אורייתא וקב"ה חד הוא, אלא בהעלם והסתר גדול, היות והלבושים החומריים האלו, המה הכנפיים, המכסים ומעלימים אותו יתברך. אמנם בחינת התלבשות התורה, בבחינת עש"נ הזכים וקיומיהם שבג' העולמות העליונים, שנקראים: אצילות, בריאה, יצירה, המה מכונים בכללם, בשם "חוכמת הקבלה".

זאת אומרת, חוכמת הקבלה היא האור העליון שמגיע מאין סוף ומתלבש בתוך אצילות, בריאה ויצירה. ומה שיש בעולם העשיה זו תורת הנגלה (שרטוט 3).

שרטוט 3

אות קמ"ו

באופן, שחוכמת הקבלה והתורה הנגלית, הם היינו הך, אלא, בעוד שהאדם מקבל מבחינת השגחה של הסתר פנים, והקדוש ברוך הוא מסתתר בתורה (כנזכר למעלה דיבור המתחיל "וזה שכתבו"), נבחן, שעוסק בתורת הנגלה.זאת אומרת, מי שעובר דרך הסתר כפול והסתר רגיל מתוך הנקודה שבלב, ורוצה להגיע למטרה, ומחפש בתורה איך להגיע אליה, נמצא בתורת הנגלה, עד שהוא עובר את המחסום (שרטוט 4). הוא לומד הכול מספרי הקבלה, אבל הוא עדיין לא לומד את חוכמת הקבלה. כי בפועל עדיין אין לו כלים, לראות את פעולת האורות והכלים, את הזיווגים הרוחניים. אין לו מסכים שעובדים עם אור פנימי ואור מקיף.

אין לו את חוכמת הקבלה שעליה הוא קורא בספר, והוא לא מבצע את מה שהוא קורא עליו בתוכו. אלא הוא לומד הכול כהכנה, ונקרא שהוא לומד תורת הנגלה. אלא שאין תורה חוץ מחוכמת הקבלה. ולכן או שלומדים אותה בצורה שעדיין לא יכולים למָמֵש אותה, ואז היא נקראת תורת הנגלה, או שלומדים אותה, ומממשים אותה בִּפְנים, ואז היא כבר נקראת חוכמת הקבלה.

שרטוט 4

אדם שיש בראשו את ההגדרות הקודמות, הכוזבות, צריך לשכוח אותן. כשמדברים על תורה, כשמדברים על חוכמה, מדברים רק על חוכמת הקבלה. ותלוי באדם במה הוא מתעסק. בהתאם לדרגה שלו הוא מתעסק או בתורת הנגלה או בחוכמת הקבלה.

אם האדם מתאר את "עש"ן" ו"קיום המציאות" כמו שהם כתובים בחומש, ב"ספר הזוהר" או ב"תלמוד עשר הספירות" לפי הכלים הלא מתוקנים שלו, אז הוא מתאר אותם ב"על מנת לקבל", בהסתר כפול והסתר רגיל. זה נקרא שהוא עדיין לומד תורת הנגלה. הבורא עדיין לא מסתתר בלימוד שלו, הוא לא מגלה אותו בתורה, עדיין אין לו מסך לגלוֹת את הבורא. תורת הנגלה איננה לימוד "שולחן ערוך" וגמרא, כמו שנוהגים ללמוד. אלא היא ההכנה שעובר אדם שיש לו נקודה שבלב, בהסתר כפול והסתר רגיל, על ידי לימוד חוכמת הקבלה.

אדם שנמצא לפני המחסום לא לומד את חוכמת הקבלה ממש. אלא הוא לומד אותה בתור "סגוּלה", שהלימוד יביא לו כוחות. וכשהלימוד יביא לו כוחות, הוא יבוא למצב שנקרא "נשמת אדם תלמדנו". אז הוא יממש את החוכמה בעצמו. הוא יעבוד עם מסכים, עם כלים, עם העביות שלו, עם הרשימות. את כל מה שכתוב בספרי הקבלה על פעולות הכלים, הוא יממש בעצמו.

הוא ייקח רצונות כאלה ואחרים מתוך תרי"ג הרצונות, ויעשה מצוות כאלה או אחרות. כלומר, הוא יתקן את הרצונות האלה במסכים, יעשה בהם התאמה לבורא, ויגיע לדבקות. הוא יגלה את השמות הקדושים. זו חוכמת הקבלה, החוכמה איך לקבל את התגלות האלוקות בתוך הכלים המתוקנים של האדם, בתוך הנשמה.

ויש עבודה שקודמת לזה, שנקראת הסתר כפול והסתר רגיל, שני שלבים של הסתרה, שבהם האדם לא לומד את חוכמת הקבלה עצמה בפועל, ולא מבצע את הפעולות האלה, אלא רק לומד איך להגיע אליה. לכן "תורת הנגלה" נקרא שאדם לומד מספרי הקבלה, אבל הספרים עדיין לא גלויים לו.

שני המושגים האלה, חוכמת הקבלה ותורת הנגלה, מתייחסים לאדם שלומד מתוך הנקודה שבלב ורוצה להגיע לשורש. הם אינם מתייחסים לכל אדם שקורא משהו בספר, ועושה מה שאומרים לו לעשות. בחוכמת הקבלה מדובר על ההתפתחות פנימית בלבד.

כלומר, שאינו מוכשר לקבל שום הארה מתורה דיצירה, ואין צריך לומר עוד מלמעלה ליצירה.כי הוא נמצא עדיין במצבים הקודמים, וכשהאדם זוכה לגילוי פנים כנזכר למעלה (דיבור המתחיל "והנה"), אז מתחיל לעסוק בחוכמת הקבלה, היות ולבושי התורה הנגלית בעצמם, נזדככו בעדו, ונעשתה תורתו, תורת היצירה, שנקראת "חוכמת הקבלה". ואפילו הזוכה לתורה דאצילות, אין הפירוש חס ושלום, שנתחלפו לו אותיות התורה, אלא, אותם הלבושים עצמם של התורה הנגלית, נזדככו לו ונעשו ללבושים זכים מאוד, שהם נעשו בסוד הכתוב ולא יכנף עוד מוריך, והיו עיניך רואות את מוריך, כנזכר למעלה, שאז נעשו בבחינת אִיהוּ וְחַיּוֹהִי וְגַרְמוֹהִי חַד בְּהוֹן[הוא, חיותו ועצמותו אחד הם] , כנזכר למעלה.

אדם שעובר מחסום, מתחיל לגלות בכלים המתוקנים שלו מעט מנוכחות הבורא. אז הוא פוסע במדרגות הגילוי ומתקדם הלאה. הכול מתחיל להתברר לו לפי ההשתוות הצורה, לפי מה שלומדים במדרגות הגילוי.

שאלה: אנחנו לומדים שאדם צריך כל פעם רצון גדול יותר כדי להתקדם ברוחניות. אם כך, למה בעל הסולם כותב דווקא על "לבושים זכים מאוד"?

הלבושים האלה באים מעביות שהופכת לזַכוּת. "לבושים זכים" הם עביות גדולה ומסך גדול, שהמסך מזכך את העביות לזָכּוּת. "זַכוּת" אין פירושה שהאדם זך, כי אם הוא זך, אז אין לו משהו "לתפוס" מעליו את הבורא.

את הבורא תופסים בעביות העָבֶה, שנעשה זך בדומה לבורא. דווקא בעביות הזאת הבורא מתגלה. הוא מתגלה לאדם ברצון גדול מאוד ובכוונה "על מנת להשפיע" גדולה מאוד, ככתוב, "כל הגדול מחברו, יצרו גדול ממנו" [1]. את הכתר משיגים באור חוזר שמגיע מבחינה ד'.

שאלה: אם כך הזַכוּת היא הכוונה?

הזָכּוּת היא הכוונה. יש חוק: העביות אף פעם לא מזדככת. הרצון לקבל לא נעלם, אלא מתלבש עליו מסך עם כוונה "על מנת להשפיע", וזה נקרא "זָכּוּת". הרצון לקבל עם כוונה "על מנת להשפיע", נקרא "לבושים זכים".

אות קמ"ז

וכדי לקרב הדבר מעט אל השכל, אתן לך דוגמא למשל, כי בעוד, שהיה האדם בזמן הסתר פנים, הנה בהכרח שהאותיות ולבושי התורה היו מסתירים את הקדוש ברוך הוא, כי על כן נכשל, על ידי הזדונות והשגגות שעשה, ואז היה מוטל תחת שבט העונש חס ושלום, המלבושים הגסים שבתורה, שהם טומאה ואיסור ופסול וכדומה. אמנם בעת שזוכה להשגחה הגלויה, ולבחינת תשובה מאהבה, שהזדונות נעשו לו כזכויות, הרי כל הזדונות והשגגות שנכשל בהם, מעת היותו תחת הסתר פנים, הנה נתפשטו עתה מלבושיהם הגסים והמרים מאד, ונתלבשו בבחינת לבושי אור ומצוה וזכויות, כי אותם הלבושים הגסים בעצמם נתהפכו לזכויות, כנזכר למעלה (דיבור המתחיל "ולפיכך") עיין שם היטב, שהמה עתה בחינת לבושים הנמשכים מעולם האצילות, או בריאה, שהמה אינם מכניפים ומכסים על ה"מורה" יתברך, אלא אדרבה, והיו עיניך רואות את מוריך, כנזכר למעלה. הרי, שאין חס ושלום שום חילוף של משהו, בין תורה דאצילות לתורה שבעולם הזה, דהיינו בין חוכמת הקבלה לתורת הנגלה, אלא, שכל ההבחן הוא רק בבחינת האדם העוסק בתורה, ושנים עוסקים בתורה בהלכה אחת, ובלשון אחת ממש. ועם כל זה, לאחד תהיה התורה ההיא בבחינת חוכמת הקבלה ותורה דאצילות, ולשני תהיה תורה דעשיה ונגלה. ( והבן זה היטב).

כל ההבדל בהתלבשות האור בכלים, הוא רק כלפי האדם המשיג. רק על זה מדובר. מי שמתבלבל בין הגמרא וההלכה לבין חוכמת הקבלה, צריך להתייחס למציאות כאור וכלי בלבד. כשהוא צריך לרכוש מסך על כל הכלי, איך הוא רוכש אותם, איך הוא עובד עליהם. הרי לא מדברים בפחות מהם. פחות מהם, זו דרגת בהמיות. ולא חשוב אם נמצאים בזמן הגלות, בזמן ההסתר, בזמן שלא יודעים ומנותקים מעבודת ה'.

כל עבודת ה' היא, לקחת רצון לקבל ולהרכיב עליו מסך עם כוונה. השלב שבו האדם משתדל להרכיב מסך עם כוונה על הרצון לקבל, אבל עדיין לא עושה זאת בפועל אלא רק משתדל, נקרא זמן ההכנה, הסתר כפול והסתר רגיל. הוא עובר את המצבים, בודק את עצמו, ורואה שנמצא בזדונות ובשגגות. כלומר, הוא רואה את הרצון לקבל שלו, עד כמה שהוא נגלה לו, ואחרי שהוא ראה ובדק את כל הרצון לקבל שלו, ועד כמה שהוא מנוגד לאור בצורה זוועתית, הוא עובר לשלב הבא.

זה נקרא "יגעתי ומצאתי", שהוא מצא את הכוח העליון, שעוזר לו להרכיב על הרצון לקבל מסך עם כוונה. אז הרצון לקבל הופך להיות לרצון לקבל ב"על מנת להשפיע". והאדם מתחיל ללמוד איך לעבוד עם הרצון לקבל ב"על מנת להשפיע", שזו העבודה בפועל שנקראת "חוכמת הקבלה".

הוא עוסק בחוכמת הקבלה עד שמגיע לתיקון בכלים שנקרא "הוא ושמו אחד". זאת אומרת שהרצון שלו שנקרא "שמו", ו"הוא" שנקרא אור, ממש דומים זה לזה, נמצאים בהשתוות הצורה, בדביקות. המצב הזה נקרא עולם האצילות. ולעולם האצילות צריכים להגיע.

כלומר, יש את חוכמת הקבלה כהכנה, שנקראת תורת הנגלה, ויש את חוכמת הקבלה כמעשה, שנקראת חוכמת הקבלה בפועל. ומה שהאדם לומד, תלוי במקום שבו הוא נמצא לפי הכלים שלו. חוכמת הקבלה איננה עוסקת באדם שלומד בעלמא איך לעשות פעולות עם הגוף שלו, ואז מקיים אותן. פעולות שאינן פסולות, אבל הן לא שייכות לתורה, לא לחוכמת הקבלה, ולא לתורת הנגלה.

הפעולות האלה הן מה שנקרא "מצוות אנשים מלומדה", שמלמדים את האדם מה לעשות, והוא עושה. במסגרת העולם הזה, טוב מאוד לבצע אותן, זו הצורה המתוקנת, הגשמית. כך צריכים להתקיים בגלות. המקובלים הכינו את המסגרת הזאת, הם כתבו ספרים וחינכו את הקהל להתנהג כך. אלא שיש "דעת תורה", ולקהל יש "דעת בעלי בתים".

שאלה: האם הגיע הזמן להסביר לילדים על מרכבי המציאות?

ברגע שילד שואל את הוריו, "בשביל מה אני חי?", "בשביל מה חיים?", "מאיפה אני בא?", זה הזמן שכבר אפשר להסביר לו מאיפה הוא בא. אם הוא שואל מה זה הדבר שנקרא "אני", האם הוא לא היה לפני כן ומה יקרה כשלא יהיה, זה סימן שכבר יש לו נקודה של "אדם". כי "אדם" הוא מי שמרגיש את הזמן, מי שמרגיש את השֵני, את הזָר. ואז, מתוך ההרגשה של משהו חיצון, מתחילה להיות בו השאלה "מי אני", "מאיפה אני".

זה הזמן שצריך ללמד את האדם הקטן הזה, על המציאות. כלומר ללמד אותו, שיש הוא שנקרא "נפש", ויש "עולם" גדול. העולם והוא יחד, עוברים כל מיני שלבים הנקראים "שנה", ויש בפנים כוח שעושה את השינויים. זה ההסבר בצורה פשוטה. אבל לפי הניסיון, ילדים תופסים את זה יותר טוב מגדולים, וזה משפיע עליהם בצורה נפלאה.

אות קמ"ח

ובזה תבין צדקת דברי הגר"א מווילנא ז"ל (בסידור בברכת התורה), שכתב, שמתחילין התורה בסוד, דהיינו, תורת הנגלה דעשיה, שהיא בחינת נסתר, שהשם יתברך מסתתר שם לגמרי כנזכר למעלה. ואחר כך ברמז, כלומר, שנתגלה ביותר בתורה דיצירה, עד שזוכה לפשט, שהוא סוד תורה דאצילות, שנקראת פשט, משום שנתפשטה מכל הלבושים המסתירים להשם יתברך כמבואר.

מי שלא מבין במה שקורה בעולם הזה ובעולם הרוחני, חושב שְׁ"פְּשָט" זה מה שקוראים בספר, ושלאחר מכן יש את ה"רמז", ה"דרוּש" וה"סוד". אבל הסדר הוא הפוך. מה שקוראים בספר זהו ה"סוד", אחר כך צריכים להגיע ל"דרוּש", אחר כך ל"רמז", ואחר כך ל"פְּשָט". "פְּשָט" הוא בעולם האצילות, ו"סוד" הוא בעולם העשיה. כי בהתחלה לא מבינים דבר, ורק לאחר מכן עוברים ל"דרוּש" בעולם היצירה, ל"רמז" בעולם הבריאה, ול"פְּשָט" באצילות (שרטוט 5).

שרטוט 5

יש "דעת תורה" ויש "דעת בעלי בתים". "בעלי בתים" חושבים שהם לומדים "פְּשָט". אבל האם הם מבינים מתוך מה שהם לומדים, מי נתן את התורה, או בשביל מה ניתנה התורה, או מה כתוב בתורה? צורת הלימוד של "בעלי בתים" היא צורה גלותית, כך היא מתקיימת בעם ישראל בזמן הגלות. כי בזמן הגלות נמצאים תחת "אומות העולם", ואז תופסים את המציאות כ"כל הפוסל, שבמומו פוסל" – ב"דעת בעלי בתים".

אבל כשמגיע זמן הגאולה, חייבים להבין שהפרד"ס מלמעלה למטה הוא לפי ד' בחינות דאור ישר, ומלמטה למעלה הוא לפי אור חוזר (שרטוט 5), מגלות לגאולה, כשהגישה וההסתכלות הכללית על החיים הפוכה לגמרי.

הגאולה היא לגלוֹת את ה"אלופו" של עולם, שבמקום "גולה" תהיה "גאולה". ואת זה אפשר לגלות רק באור חוזר. לכן בזמן הגאולה התורה היא מלמטה למעלה, לפי המַ"ן שמתעורר מתוך האדם, מתוך הנקודה שבלב. ויוצא שאז היחס של האדם, ההגדרות שלו והגישה שלו הם ההפך מזמן הגלות. ולכן כתוב: "דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים" [2].

ההפך מזמן הגלות, שבו היינו "בעלי בתים", ב"על מנת לקבל", תחת שליטת הקליפות, כעת הזמן הוא של "דעת תורה", דעת ההשפעה. ולכן עלינו לעשות את ההיפוך מֵגלוּת לגאולה, ולהתחיל לראות איך המקובלים מגדירים את האדם, את התורה, את ה"עולם שנה הנפש" ואת "קיום המציאות".

אות קמ"ט

ואחר שבאנו לכאן, אפשר ליתן איזה מושג והבחן, בד' העולמות הנודעים בחכמת הקבלה, בשמות: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, של הקדושה. ובד' העולמות אבי"ע, של הקליפות, הערוכיםבסוד זה לעומת זה, לעומת אבי"ע דקדושה הנזכרים למעלה. ותבין כל זה, מהביאור הנזכר למעלה, בד' הבחינות של השגת השגחתו יתברך, ומד' המדרגות של האהבה. ונבאר מתחילה את ד' העולמות אבי"ע דקדושה ונתחיל מלמטה מעולם העשיה.

אות ק"נ

כי הנה נתבארו לעיל (דיבור המתחיל "והנה"), ב' הבחינות הראשונות של ההשגחה, מבחינת הסתר פנים, עיין שם היטב. ותדע, ששניהם הם בחינת עולם העשיה, כי על כן איתא [למדנו] בספר עץ חיים (שער מ"ח פ"ג), אשר עולם העשיה רובו רע, וגם אותו מיעוט טוב שישנו בו, מעורב גם כן יחד עם הרע, בלי להכירו, עד כאן לשונו. פירוש, כי מצד ההסתר הא' (כנזכר למעלה דיבור המתחיל "מה שאין כן") נמשך שרובו רע, דהיינו, היסורים והמכאובים שמקבלי ההשגחה הזאת מרגישים, ומצד ההסתר הכפול נמצא גם הטוב מתערב ברע, ואין הטוב ניכר לגמרי (כנזכר למעלה דיבור המתחיל "והסתר").

והבחינה הראשונה של גילוי פנים, היא בחינת "עולם היצירה", ועל כן איתא בעץ חיים (שער מ"ח פ"ג), שעולם היצירה חציו טוב וחציו רע, עד כאן לשונו. דהיינו, כמו שכתוב לעיל (דיבור המתחיל "אמנם"), שהמשיג הבחינה הראשונה של גילוי פנים, שהיא בחינה א' של האהבה התלויה בדבר, המכונה רק תשובה מיראה, הוא נקרא "בינוני", והוא חציו חייב וחציו זכאי, כנזכר למעלה.

והבחינה השניה של האהבה (כנזכר למעלה דיבור המתחיל "הא'"), שהיא גם כן תלויה בדבר, אלא שאין שום זכר ביניהם מהיזק ורע כל שהוא, וכן בחינה ג' של האהבה (כנזכר למעלה), שהיא בחינה א' של אהבה שאינה תלויה בדבר, הנה הן שתיהן, בחינת "עולם הבריאה". ועל כן איתא בעץ חיים (שמ"ח פ"ג), שעולם הבריאה הוא רובו טוב ומיעוטו רע, ומיעוט הרע אינו ניכר, עיין שם היטב. דהיינו כמו שכתוב לעיל (דיבור המתחיל "ואומר") בפירוש הברייתא שמתוך שהבינוני זוכה למצוה אחת, הוא מכריע את עצמו לכף זכות, שנקרא משום זה, רובו טוב, והיינו בחינה ב' של האהבה. ומיעוט הרע שאינו ניכר שישנו בבריאה, נמשך מבחינה ג' של האהבה שהיא אינה תלויה בדבר, וגם, כבר הכריע את עצמו לכף זכות, אמנם, עדיין לא הכריע את העולם כולו, (כנזכר למעלה דיבור המתחיל "ונתבאר"), שנמצא מזה, שמיעוטו רע, כי עדיין אין האהבה הזו, בבחינת נצחיות, כמו שכתוב שם, עיין שם היטב. אמנם, אין המיעוט הזה ניכר, כי עדיין לא הרגיש שום רע והיזק אפילו כלפי אחרים (כנזכר למעלה דיבור המתחיל "הב'").

ובחינה די של האהבה, שפירושה אהבה שאינה תלויה בדבר, וגם היא נצחית (כנזכר למעלה דיבור המתחיל "מידה" ודיבור המתחיל "ואף על פי"), היא בחינת עולם האצילות, וזה שכתוב בעץ חיים, שבעולם האצילות אין שום רע כל שהוא, ושם סוד הכתוב לא יגורך רע, כי אחר שהכריע גם את העולם כולו לכף זכות, הרי, האהבה נצחית ומוחלטת, ולא יצוייר עוד שום כיסוי והסתר לעולם, כי שם מקום גילוי הפנים לגמרי, בסוד הכתוב ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך, כי כבר יודע כל עסקיו של הקדוש ברוך הוא עם כל הבריות, בבחינת ההשגחה האמיתית, המתגלה משמו יתברך הטוב והמיטיב לרעים ולטובים כנזכר למעלה.

השרטוט הבא מחבר את כל ההגדרות יחד בטבלה אחת. אפשר גם להרחיב את הטבלה הזאת ולהעשיר אותה. בעל הסולם מביא בדבריו הרבה יותר הגדרות מאלה שמתוארות בטבלה.

שרטוט 6

ולעת עתה חשוב להבין מהם הסתר כפול והסתר רגיל ומי נמצא בהם. בהסתר כפול והסתר רגיל נמצא מי שנותן כוחות ויגיעה, מה שנקרא "יגעתי". אז הוא מגיע למציאה, לגילוי פנים, שזה כבר עולם היצירה.

"יגעתי ומצאתי" זה כל עולם העשיה, ובסוף עולם העשיה, נמצא המחסום. את היגיעה הזאת, שנמשכת במקרה הטוב, כפי שבעל הסולם אומר, בין שלוש לחמש שנים, האדם צריך לתת כדי להגיע ל"פקיחת עיניים בתורה".

מי נותן את היגיעה? מי שעובד מהנקודה שבלב לכיוון הנכון, ביגיעה כמותית ואיכותית, על ידי שימוש באמצעים שנותנים לו: בספרים הנכונים, בקבוצה, במורה, ועל ידי הדרכה ויישום של כל עצות המקובלים. אם האדם עובד כך, אז הוא מתקדם, ומתוך ש"כל פרוטה ופרוטה מצטברת לחשבון גדול" [3], הוא מגיע למציאה, לעולם היצירה. אז הוא נמצא ב"נשמת אדם תלמדנו". הוא עולה, מתחיל "תשובה מיראה", ומתקדם הלאה.

יוצא, שבהסתר כפול והסתר רגיל, האדם לומד את תורת הנגלה, ואחר כך, מהמחסום והלאה הוא לומד את חוכמת הקבלה. כמו שאומר הגר"א, עולם העשיה זה "סוד", יצירה זה "דרוש", בריאה זה "רמז" ואצילות זה "פשט".

אפשר להמשיך ולחבר עוד ועוד ההבחנות לתמונה הזאת, כי כל המציאות נכללת בארבעת המדרגות האלה.

שאלה: מה הם הכלים שאיתם האדם צריך לעבוד? היכן הם נמצאים? האם חלק מהעבודה הוא לגלות אותם?

בכל פעם שאדם נותן יגיעה, אז לפי היגיעה שלו נותנים לו כלים, רצונות לא מתוקנים, שאיתם הוא רואה עד כמה שהוא רחוק מהמטרה. ואז שוב, הוא מתגבר עליהם, רוצה להתקרב למטרה, ונותנים לו כלים עוד יותר גדולים, עוד יותר מקולקלים. כך מגלים לו את כל הרע, את כל הטבע הרע שטמון בתוכו.

שאלה: האם כלים הם אמצעים?

כלים הם לא אמצעים. "כלים" זה החומר עצמו. יש בנו רצונות מקולקלים, הם כולם אכזריים, וכולם "על מנת לקבל". אנחנו צריכים למשוך את המאור שמחזיר את הרצונות האלה למוטב, לטוב, להשפעה. במידה שבה אנחנו מתעסקים בהָמשָכָת האור אלינו, שיתקרב אלינו, מתגלים לנו הרצונות המקולקלים, כדי שנתקן אותם.

יוצא שאנחנו נמצאים באמצע, בין הרצונות המקולקלים שנמצאים וטמונים בנו בפנים, ובין האור שאנחנו רוצים למשוך אותו שיתקן את הרצונות. ה"אני" זה המסך, הכוונה. אפשר גם לומר שה"אני" זה הקו האמצעי שנמצא בין שמאל לימין, או בין למטה ולמעלה.

שאלה: האם הכלי זה ה"אני"?

"כלי" נקרא רצון שמתוקן ב"על מנת להשפיע". הרצונות שהאדם צריך לתקן, נקראים רצונות מקולקלים, ומתקנים אותם על ידי האור, כשהרצון רוכש כוונה "על מנת להשפיע".

לפני התיקון הייתה לרצון כוונה "על מנת לקבל". זאת אומרת, שהרצון בעצמו הוא לא טוב ולא רע, הכוונה שלו, כוונה "על מנת לקבל", היא הרעה. אלא שעל ידי האור היא מתהפכת לכוונה טובה, לכוונה "על מנת להשפיע". ולכן הרצון יכול לקבל את האור, שהוא המשפיע. וכשהרצון המתוקן והאור מתחברים יחד, זה נקרא שהאור ממלא את הכלי.

זאת אומרת הכלי הוא רצון עם הכוונה "על מנת להשפיע". כך הוא מיועד לקבל את אור, ואז הוא נקרא כלי. אם הרצון הוא בלי הכוונה הנכונה, הוא לא נקרא כלי. הוא לא ראוי לאור.

שאלה: בעל הסולם אומר, שיש מיעוט הטוב בעולם העשיה, האם הוא נמצא בהסתר אחד או בהסתר כפול?

ההסתרה היא על נוכחות הבורא ככוח האחד הפועל, ושהכוח הזה הוא טוב ומיטיב. לכן כמו שיש טוב שכולו טוב, וטוב שרובו טוב, יש רע שכולו רע, ויש רע שרובו רע. אם האדם נמצא בהסתר כפול, רע לו, ואין בורא, אז הוא אומר: "רע לי" בלבד. אם הוא נמצא בהסתר אחד, הוא אומר: "רע לי, אבל הבורא מסובב לי את זה, הבורא מאיר לי את זה".

בהסתר אחד האדם מצדיק את הבורא במשהו, ומבין שלרע יש כוונה נכונה. אמנם עדיין אין לו הרגשה, הוא עדיין נמצא בעולם העשיה ולא בעולם היצירה, אבל הוא ב"רובו רע". כי כך הוא קובע לפי ההרגשה. כנגד שני ההבחנות האלה, כולו רע ורובו רע, יש רשע גמור ורשע שאינו גמור. בכל זאת יש הבדל ביניהם.

כאמור, ההבחנות האלה הן בבחינת "נע ונד", הן משתנות בתוך אדם. הוא יוצא מאחת ונכנס לאחרת, הן לא קבועות ממש. בכל מקרה, העבודה שלנו היא להגיע לגילוי. משם והלאה, אין שום שאלה, משם והלאה "נשמת אדם תלמדנו", ונקווה שנגיע לזה.

[1]סוכה, נ"ב, ע"א

[2] רבי יהושע פלק, הסמ"ע, חושן משפט, יג, ג.

[3]בבא בתרא דף ט ע"ב.

אותיות קנ"א – קנ"ה

(שיעור 35, 18 ביוני 2007)

אות קנ"א

ובזה תבין גם כן, בחינת ד' העולמות אבי"ע דקליפה הערוכים לעומת אבי"ע דקדושה, בסוד זה לעומת זה עשה אלקים. כי המרכבה של הקליפות דעשיה, היא מבחינת הסתר הפנים בב' דרגותיה, שמרכבה ההיא שולטת, כדי לגרום לאדם שיכריע הכל לכף חובה חס ושלום.

ועולם היצירה דקליפה, תופס בידיו את כף החובה, שאינה מתוקנת בעולם היצירה דקדושה (כנזכר למעלה דיבור המתחיל "ולפיכך"). ובזה שולטים על הבינונים, המקבלים מעולם היצירה, כנזכר למעלה, בסוד זה לעומת זה עשה אלקים.

ועולם הבריאה דקליפה, יש בידיהם אותו הכח, כדי לבטל את האהבה התלויה בדבר, דהיינו, רק לבטל את הדבר שבו נתלית האהבה. והיינו, הבלתי שלימות שבאהבה דבחינה ב'.

ועולם האצילות דקליפה, הוא שתופס בידיו אותו מיעוט הרע שאינו ניכר, שיש בבריאה, מכח בחינה ג' של האהבה, שאף על פי שהיא אהבה אמיתית מכח הטוב והמטיב לרעים ולטובים, שהיא בחינת אצילות דקדושה, עם כל זה, כיון שלא זכה להכריע באופן זה גם את העולם כולו לכף זכות, יש כח ביד הקליפה להכשיל את האהבה, מכח ההשגחה על האחרים (כנזכר למעלה דיבור המתחיל "הב'").

יש ארבע דרגות בהליכה של האדם, מהמצב שבו הוא מתחיל לעלות מהעולם הזה לאין סוף, לגמר התיקון. כל ההליכה הזאת מסודרת בתוך העולמות, כי העולמות מעלימים וגם מגלים את כל מה שהאדם צריך כדי להגיע להשתוות הצורה. בעולם העשיה יש הסתר כפול והסתר רגיל. מעל "חזה דיצירה" יש דרגת שכר ועונש, בעולם הבריאה יש גילוי האהבה, ובעולם האצילות זו דרגת האהבה. כך העולמות משפיעים על האדם (שרטוט 1).

מה שאין כן בהשגת העולמות, עליו להגיע לבירורים גדולים "מעל הדעת", בהרגשה, בהשגה ובהבנה, אפילו כדי להגיע למלכות דמלכות דעשיה. בעל הסולם מסביר זאת במאמר "הקדמה לספר הזוהר". זאת אומרת, יש הבדל בין מה שמקבלים בעולמות, לבין הצורה שבה משתווים לעולמות.

שרטוט 1

אות קנ"ב

"וזה שכתוב בעץ חיים, אשר עולם האצילות של הקליפות, עומד לעומת עולם הבריאה ולא לעומת האצילות, עיין שם.

יש בעיה להבין מה זאת אומרת "עולם האצילות לעומת עולם הבריאה", כי הכלים דאצילות וכלים דבריאה הם למעשה אותם הכלים. אמנם הכלים דעולם האצילות הם כלים דהשפעה, גלגלתא ועיניים, והכלים דבי"ע הם כלים דאח"פ. אבל בכלים דאח"פ יש כלי דאוזן, שהוא למעשה כלי דבינה, בינה שמקבלת. כלומר, "אוזן" זה כבר לא בינה עצמה שהיא עצם חוכמה, אלא זה כבר החצי התחתון דבינה, שתכליתו לשרת את התחתון.

נמצא שכדוגמת יציאתה של בינה מראש דאריך אנפין לגרון, למטה מראש, כדי לשרת לתחתונים, גם עולם הבריאה, הכלי דאוזן, ה"רחם", החצי התחתון דבינה, יוצא מעולם האצילות, כדי לשרת לתחתונים. עולם הבריאה הוא "בר" ממדרגה, ולכן הוא נקרא "בריאה". הכלים שלו הם למעשה כלים דאצילות, והאורות שבו הם אורות דבי"ע, אורות דתולדה.

עולם הבריאה עצמו לא סובל מכך, כי הוא לא מרגיש בעצמו שום הגבלה, מפני שכולו כלים דהשפעה. מצד אחד יש בו שלמות מצד הכלים, ומצד שני יש בו חוסר שלמות מצד האורות. יוצא שעולם הבריאה יכול לברר רבות באהבה, בקשר בין בורא לנברא שיש מצד הכלים, אבל לא יכול לברר אהבה וקשר בין בורא לנברא מצד האורות.

לכן יש דברים שאי אפשר לברר בעולם הבריאה, אלא רק באצילות. ולכן יש קליפה כביכול כנגד אצילות, שנמצאת בעולם הבריאה. הקליפה הזאת היא לא באשמת עולם הבריאה, מפני שהאורות דתולדה שנמצאים מתחת לפרסא, הם בסך הכול אורות קטנים, והכלים דבריאה הם כלים מתוקנים, גדולים. זאת אומרת, בעולם הבריאה חסרה יכולת לברר את הכלים, וכתוצאה מכך, יש בו תוספת קליפה, כנגד אצילות. כי מצד הכלים, בעולם האצילות ובעולם הבריאה יש את אותם הכלים, כלים דבינה. הכלים דבריאה הם אמא או בינה, שחייבת להקטין את עצמה, להיכנס לצמצומים, לבעיות, לצרות, אבל מפני שהיא קשורה לתחתונים, ולא מפני שבגללה מגיע לה.

לכן יש יחסים שונים בין עולם הבריאה לעולם האצילות. כלומר, מה שאי אפשר לתקן בבריאה, מתקנים באצילות, ומה שבאצילות נקרא עדיין חסרונות, נקרא כך עקב הבריאה. לכן האהבה מתחילה מבריאה, אבל נגמרת באצילות. למה האהבה מתחילה בבריאה? כי מצד הכלים, הכלים דבריאה כבר מתוקנים.

שאלה: מה זו מרכבה?

בינתיים נפרש מרכבה כ"מערכת". יש מרכבת סטרא אחרא, יש מרכבת הקליפות, יש מרכבה עליונה, שהיא ג' קווים העליונים שיש בהשפעה מראש דאריך אנפין למטה.

שאלה: מה זאת אומרת חוסר שלמות מצד האורות?

חוסר שלמות מצד האורות הוא שאסור לגלות את האורות כלפי התחתונים. בחוכמת הקבלה לא מדובר על העולמות עצמם, אלא על אלה שנמצאים בתוך העולמות. מערכת בריאה עצמה לא מרגישה שום חיסרון, יש לה הכול, וכך גם מערכת יצירה ומערכת עשיה.

המערכות שלמות, יש בהן אור חוכמה ואור חסדים, יש בהן אור אין סוף. אלא המידה שבה העולמות מעלימים את האורות כלפי מי שנמצא בהם, כלפי הנשמות, זה נקרא "עולם", מלשון העלמה.

אנחנו לא יכולים לדבר על בריאה, על יצירה או על עשיה בפני עצמן. על מה נדבר? על המערכת? הרי המערכת היא דבר דומם. חוכמת הקבלה מדברת רק על אלה שנמצאים בתוך העולמות ומקבלים מהם.

דהיינו, כמו שנתבאר, כי עולם אצילות דקדושה, שמשם נמשכת רק בחינה ד' של האהבה, הרי שאין שם שליטה לקליפות כלל, היות שכבר הכריע את כל העולם לכף זכות, ויודע כל עסקיו של השם יתברך גם בהשגחתו על כל הבריות, מהשגחת שמו יתברך הטוב והמיטיב לרעים ולטובים, אלא בעולם הבריאה, שמשם נמשכת הבחינה הג', שעדיין לא הכריעה את העולם כולו, ועל כן יש עוד אחיזה לקליפות, אלא שקליפות אלו נבחנות לאצילות דקליפה, להיותם לעומת בחינה ג', שהיא האהבה שאינה תלויה בדבר, כנזכר למעלה. שאהבה זו היא בחינת אצילות.

כאן בעל הסולם אומר שבחינה ג' שהיא אהבה שאינה תלויה בדבר, היא בחינת האצילות. הוא לא כותב כך כדי לבלבל, אלא כדי להראות איפה נמצאים במעבַר ממידה אחת של אהבה למידה אחרת של אהבה.

אות קנ"ג

ונתבארו היטב, ד' עולמות אבי"ע דקדושה, והקליפות שהן בחינת הלעומת של כל עולם ועולם שהם מבחינת החסרון שיש בעולם שכנגדו בקדושה, והם שמכונים ד' עולמות אבי"ע של הקליפות, כמבואר.

מה נקרא אבי"ע דקליפה, ומהי קליפה? למעשה, אין קליפה. אלא הקליפה היא אותם הכלים הלא מתוקנים שבאדם הנמצא במצב כלשהו, בעולם כלשהו, כלפי מערכת כלשהי. הכלים הלא מתוקנים שבהם האדם רוצה להשתמש ב"על מנת לקבל", נקראים קליפה. וכנגדם, המערכת שעומדת ומתקנת את האדם נקראת מערכת הקליפה.

זו לא טעות, הקליפה נמצאת לפני האדם, כדי לתקן אותו. אמנם הקליפה באה כדי להכשיל את האדם, אבל זו צורת התיקון, כדי שאדם יידע סוף כל סוף שהוא נכשל כי הוא נמצא בקלקול.

ואמנם האדם תמיד רואה לעומתו בעולם את תמונת המראה שלו, את ההעתקה שלו. העולם עצמו הוא עולם אין סוף. אלא שאדם מקרין על עולם אין סוף את אותה המערכת שדרכה העולם אין סוף מתייחס אליו: או דרך כל ארבעת העולמות, או דרך שלוש עולמות או דרך שנים, או דרך אחד, או דרך עולם אין סוף עצמו, ללא שום כיסוי.

האדם מקרין על אור אין סוף את הקלקולים ואת התיקונים שלו, ובהתאם לכך האור מתייצב כלפיו דרך הקלקולים ודרך התיקונים שלו, כמערכת העולמות. לכן המקובלים אומרים שחוץ מהאדם אין שום דבר. גם מערכת העולמות נמצאת בתוך האדם. מחוץ לאדם אין שום דבר, רק "עצמותו". אלא בהתייחסותו ל"עצמותו", לאור אין סוף, האדם מיד בונה את העולמות האלה בתוכו.

במאמרו "הקדמה לפתיחה לחכמת הקבלה" בעל הסולם כותב, שכל העולמות נמצאים בשביל האדם ובתוך האדם [1]. וחוץ מהאדם הכול הוא אין סוף, אור אין סוף. אין עולם בלי אדם ואין אדם בלי עולם, זה כנגד זה. למעשה, האדם שמשיג, מיד בונה את מערכת ההתקשרות שלו עם אין סוף, שנקראת עולם.

כשאנחנו פונים למישהו, מיד אנחנו בונים מערכת קשר בינינו לבינו, שנקראת עולם או מערכת עולמות, מערכת מציאות. בלי הפניה הזאת אין מערכת ואין עולמות, אין שום דבר. זאת אומרת, לפני שמדברים על קשר של האדם עם האור, כל העולמות, כל המערכות קיימות בכוח ולא בפועל.

אות קנ"ד

והנה הדברים האלו מספיקים לכל מעיין, שירגיש בדעתו את מהותה של חכמת הקבלה באפס מה. וראוי שתדע, שרוב מחברי ספרי הקבלה, לא התכוונו בספריהם, אלא כלפי מעיינים כאלו, שכבר זכו לגילוי פנים ולכל ההשגות העליונות, כנזכר למעלה. ואין לשאול, אם כבר זכו להשגות, הרי הם יודעים הכל מהשגתם עצמם, ולמה להם עוד ללמוד בספרי חכמת הקבלה מאחרים.

בחוכמות העולם הזה האדם יכול להשיג ולדעת ולהבין, ולהימצא בגובה שאין לו עוד ממי ללמוד. למשל, פיזיקאי שהשיג את כל מה שהשיגו הפיזיקאים אחרים ועוד יותר מהם, למה לו לשמוע את מה שהם אומרים? אין לו ממה להתרשם מהם, הוא יודע יותר מהם. הוא יודע את כל החוקים שהם למדו. את כל הבירורים שהם עשו, הוא כבר בירר ורשם.

מה שאין כן בחוכמת הקבלה ההפך הוא הנכון, זאת אומרת, ככל שהאדם גדול יותר, מכיר יותר ויודע יותר, יש לו תועלת גדולה יותר להתחבר לנשמות האחרות וללמוד מהן. כדברי הכתוב "מכל מלמדי השכלתי" [2].

זה הבדל גדול ומהותי בין החוכמות החיצוניות, שבהן עובדה היא עובדה, לבין חוכמת הקבלה. כי בחוכמת הקבלה כל אחד רוכש את ההשגה שלו מתוך הנשמה שלו, ולכן מה שאחד משיג בבורא, אחר לא יכול להשיג. גם בעל ההשגה הקטן ביותר, משיג את הבורא אחרת מכל אחד אחר. ומי שמתחבר לאדם אחר, הוא גם יודע את הבורא ומתחבר אליו דרך אותו אדם. כל אדם שונה מחברו, לכן כדאי לנו ללמוד מכולם ולהתחבר דרך כולם. כך נבנה יחס שלם לאור, לבורא. כלי שלם.

לעומת זאת, בפיזיקה או בכימיה שבהן אחד יודע טוב יותר מהשני, האחד לא רוצה לשמוע את השני. ואילו בחוכמת הקבלה, אפשר לשמוע גם מבעל ההשגה הקטן ביותר איך הוא מגלה אופנים שונים לגמרי. כי לכל אחד יש נשמה אחרת. היסוד של כל אחד, הכלי שלו, אחר. לכן בעל הסולם אומר שהמקובלים כותבים את הספרים שלהם זה לזה, וכל בעל השגה שמח לקרוא ספרים של אחרים, כי הקריאה בהם מרחיבה את הכלי שלו ללא גבול.

שאלה: האם בלי כתיבת הספרים המקובלים לא יכולים להתכלל זה בזה?

כן ולא. הרי יש גם עניין להסתיר, ולא רק לגלות. כי המקובל רוצה לאפשר לאחרים להתחבר אליו דרך הכלי שלהם, ודרך הכלי שלו לפעול. זאת אומרת, יש כאן עניין, שכל אחד צריך להיזהר לא לשלוט על האחרים, לאפשר להם מקום פנוי, שיש בו הסתרה כביכול, ששם כל אחד יביע את עצמו.

האדם מקבל מהמקובל כלים נוספים, אבל האדם הוא שמקבל אותם, הוא שנכלל מהם. האדם הוא שפועל דרך אותו המקובל. לכן יש תועלת גדולה ממה שנקרא "עיבור הנשמות" זו בזו.

אמנם לא מחכמה שאלה זאת, כי זה דומה לעוסק בתורת הנגלה, ואין לו שום ידיעה בעסקי העולם הזה, בבחינת עולם שנה נפש שבעולם הזה, כמו שכתוב לעיל, ואינו יודע במקרי בני אדם והנהגתם לעצמם, והנהגתם עם אחרים, ואינו יודע את הבהמות, החיות והעופות שבעולם הזה. וכי יעלה על דעתך, שאיש כזה יהיה מסוגל להבין איזה ענין בתורה כהלכתו, כי היה מהפך הענינים שבתורה, מרע לטוב ומטוב לרע, ולא היה מוצא את ידיו ורגליו בשום דבר.

בעל הסולם נותן דוגמה גשמית, שהיא ודאי לא שלמה, כי בגשמיות אנחנו יכולים להשיג חוכמה ולא להזדקק לאחרים. אבל הוא כותב שאת "עולם, שנה, נפש" ו"קיום המציאות" בעולם הזה, אנחנו בכל זאת לומדים זה מזה.

בעולם שלנו מדובר יותר בזירוז הזמן, כי כל אחד מאיתנו יכול לשלוט במקצוע מסוים, וכשלומדים זה מזה אנחנו מתעשרים בידע ומשתמשים בתוצאות של האחרים. מה שאין כן בנשמות, כדברי הכתוב: "לכו ותתפרנסו זה מזה" [3], הפרנסה שמביאות נשמות זו לזו, היא פרנסה בהשגת האלוקות ממש, בהשגה איכותית. ברוחניות לא משתמשים בזולת, אלא כל אחד מתחבר לכולם, ונעשה כאדם אחד, במקום "אדם הראשון". זאת אומרת, יש הבדל בין פרנסה גשמית לרוחנית, אלא שקשה לבטא אותו.

ובעניין ספרי הקבלה בעל הסולם אומר, שמקובלים נהנים מאוד להתחבר ביניהם, ולהעביר את הידיעות אחד לשני.

כן הענין שלפנינו, אף על פי שהאדם זוכה להשגה, ואפילו להשגה מתורה דאצילות, מכל מקום אינו יודע משם אלא מה שנוגע לנפשו עצמו, כי מתוך הנשמה שלו הוא משיג את הבורא ולא יותר. ועדיין אמנם צריך לדעת כל ג' הבחינות: עולם שנה ונפש, הנזכרים למעלה, בכל מקריהם והנהגותיהם, בתכלית ההכרה, כדי שיוכל להבין את עניני התורה המיוחסת לאותו עולם, שענינים אלו בכל פרטיהם ודקדוקיהם, מבוארים בספרי הזוהר ובספרי הקבלה האמיתיים, שכל חכם ומבין מדעתו מחוייב להגות בהם יומם ולילה. זאת אומרת, אחרי שיש לאדם כלים מתוקנים, מסַכים, הוא יכול מתוך הכלי שלו לחקור את המציאות שבה הוא נמצא, באיזו דרגת בירור הוא נמצא. הוא מברר את היחס שלו לבורא ולכל יתר המערכת שבה הוא נמצא. כשיש לו את הכלים האלה, הוא פותח את הספרים של המקובלים האמיתיים, ודרך הספרים האלה מתחיל לראות דברים נוספים, שהוא לא יכול היה לגלות בתוך הכלי שלו.

הוא מתחבר לכלים שלהם, להשגות שלהם, וכך משיג עוד ועוד מאותה המדרגה שבה הוא נמצא, שאליה מחוברות נשמות הגדולים, שגם הם השיגו אותה. הוא מתחבר לאברהם, ליצחק, ליעקב, לכל המלכים, לכל המקובלים הגדולים שהיו באותה המדרגה, ומרגיש מה שהם הרגישו, ומבין מה שהם הבינו, ויחד איתם ממש, הוא רוכש מהם את כל הכלים וההשגות.

וכשגמר לעשות זאת בדרגה המסוימת בעולם שהוא נמצא, הוא עובר לדרגה הבאה. וכך פעם אחר פעם, בכל דרגה ודרגה. העבודה הזאת היא חלק מהעבודה שלו בכל מצב ובכל דרגה. זאת אומרת, הוא מתקן את הכלי שלו, כדי שדרך הכלי שלו הוא יתחבר לכלים האחרים, לנשמות האחרות, ויחד איתם הוא יגיע להרגשה המשותפת הזאת. כך הוא עולה לדרגה הבאה.

מכאן, שספרי הקבלה כתובים לבעלי השגה, כי יש בהם מה שבעלי ההשגה השיגו. המקובלים כותבים מתוך ההשגות שלהם, ולא כך סתם, כפי שנראה להם. הם כותבים את הספרים שלהם למקובלים כמותם. זאת אומרת, כל ספריית ספרי הקבלה מיועדת רק למקובלים. לקוראים אחרים אין מה לעשות איתם. כי המקובלים יכולים להבין זה את זה, ולא יכולים להתקדם בלי להתכלל זה בזה.

שאלה: מהדברים האלה משתמע שהמקובל צריך לקרוא את כל ספרי המקובלים האחרים, האמנם?

המקובל לא צריך לקרוא את כל ספרי המקובלים האחרים. אבל עם הוא עוסק " בספרי הקבלה האמיתיים", כמו שבעל הסולם אומר, " שכל חכם ומבין מדעתו מחוייב להגות בהם יומם ולילה", הוא מרגיש שהעיסוק הזה הוא המשך ההתקרבות לבורא דרך כל יתר הנשמות.

המקובל הוא בסך הכול מתחבר לכלי הכללי. ואיך הוא יכול להידבק לבורא, אם לא דרך נשמות אחרות. הוא מרגיש את עצמו נכלל בכלי אחד, בגוף אחד של "אדם הראשון". אין לו אמצעי אחר להתכלל בעזרתו. המקובל מרגיש את הנשמות האחרות, אבל כדי להתחבר איתן, הוא צריך את הצורה החיצונית שלהן, את הצורה של הכתיבה.

למה המקובלים מעבירים את החומר בצורת כתב, הלוא הם יכולים לעשות זאת בדרכים אחרות: בהִפנוּט, בגלים, במדיטציה, הרי הם נמצאים בעולם הרוחני שבו פועלים כוחות ומחשבות? אלא שהם לא יכולים לעשות זאת בדרכים אחרות, כי אם הם יעבירו זה לזה מחשבות וכוחות, הם יחייבו זה את זה. לכן אסור לעשות זאת.

ולמה את הקבלה לומדים מהספרים, הרי אפשר היה שהמורה יחבר את התלמידים אליו וימלא כל אחד ואחד מהם באמצעות צינורות פנימיים? אלא, שאי אפשר. כי בדרך הזאת לא משיגים שום דבר. כל אחד יישאר בדרגה הבהמית שלו. חייבת להיות הסתרה, הספרים נותנים את מידת הבידוד הדרושה בין המקובל לבינינו. רק כך אפשר לקחת את הדברים החיצוניים, ובהתאם להם להתחיל לבנות קשר. כך המקובל לא שולט על מי שלוקח את הספר שלו ולומד ממנו. בצורה אחרת, הוא היה שולט.

העולם שלנו הוא הדרגה האחרונה, אבל דרגה מיוחדת שדווקא בה אנחנו יכולים למצוא קשר זה עם זה, שמאפשר לכל אחד להיות עצמאי, ויחד עם זאת להיות קשור עם האחר. בדרגות גבוהות יותר כבר אין אפשרות כזאת. לכן העולם הזה קיים עד גמר התיקון. הוא מאפשר לנו להתקשר אחד עם השני, בלי לשלוט זה על זה. כזאת היא דרגת ההסתרה בעולם הזה.

שאלה: האם כל התיקון הוא לברר מה שייך לקדושה ומה שייך לקליפה?

להבדיל את ה"אוכל" מה"פסולת" הוא רק חלק מהתיקון. אחר כך צריך להשיג מסך על ה"אוכל", ולהשתמש בו בכוונה "על מנת להשפיע", למשוך את הטעמים. כי במידה שמשתמשים בתענוגים האלה בכוונה "על מנת להשפיע", עושים נחת רוח לבורא והופכים להיות משפיעים, דומים לבורא, קרובים אליו. הבירור הוא רק חלק מהתיקון, סינון בלבד.

שאלה: איזו עבודה עם שאר הנשמות יש בבירור הזה?

איך אפשר כפעולה בתוך הנשמות לשבת ולאכול יחד, כמו שאוכלים יחד בגשמיות? ככתוב "וחך אוכל יטעם" [4], כשמתחברים יחד, מושכים את האורות כבר לא כבודדים, כמו שכל אחד ואחד יכול למשוך לעצמו, אלא יוצרים כלי משותף, שבו מתגלים אורות לגמרי אחרים.

בעולם הזה כשאדם יושב ואוכל לבד או יושב ואוכל בקבוצה, יש הבדל גדול בטעמים. לעומת זאת, ברוחניות ההבדל הוא מהותי. ברוחניות, אם האדם מתחבר לאחרים, יש לו כלי אחר לגמרי והוא מגלה בו נרנח"י שונים לחלוטין. אלה טעמים שהוא לא יוכל לטעום לבד, אין לו שום דמיון לזה. למעשה, ברוחניות אי אפשר לטעום שום דבר בלי להתחבר לאחרים.

שאלה: האם נכון לומר שכל מקובל שקורא בספר קבלה שכתב מקובל אחר, בונה משהו חדש לגמרי?

ראשית כל, עלינו להבין שכל מקובל שקורא ספר של מקובל אחר, הוא קורא את המקובל שכתב את הספר. בעולם שלנו, כשאנחנו לוקחים ספר מהחנוּת, לא איכפת לנו מי כתב אותו. לפעמים אנחנו קוראים, ורק אחר כך מסתכלים מי המחבר, אנחנו אפילו לא מכירים אותו. בהתאם לדרך שהביע את עצמו, אנחנו קובעים שהוא היה חכם או רגיש, או לא.

לעומת זאת המקובל כותב איך הוא הוא רואה את העולם. אמנם הוא לא מגלה את הנשמה שלו שזה אסור לו, אבל הוא גם לא יכול לכתוב אחרת אלא רק מתוך הכלי אפשר לגלות. והגילוי דרך הספר, הוא הגילוי החיצון ביותר שיכול להיות. מצד אחד הספר הוא "גילוי", "מגילה", מצד שני הוא בכל זאת רחוק מהכלי שבו המקובל גילה. המקובל מוסר לנו, את הצורות החיצוניות שגילה.

אלא שהצורות החיצוניות אינן המילים שאנשים רואים. מקובל רואה בתוך המילים האלה מילים נוספות. יש בספרי המקובלים מילים נוספות שלא נראות בדפוס, אבל הן כמודפסות ממש. אנחנו עוד נראה אותן מודפסות בין המילים. לכולן יש מקום למרות שלכאורה נראה שאין.

בספרי המקובלים אפשר גם להתקשר למערכת. המקובל מעביר לאדם את המערכת שלו, אבל עליו להפעיל אותה. יש למקובל מעין מכונה, ואותה הוא נותן לאדם כדי שישתמש בה. האדם עם המכונה שלו, עם הנשמה שלו, משתמש בנשמה של המקובל, ונוצר ביניהם חיבור מיוחד מאוד. כך מתחברים עוד ועוד נשמות, וכל פעם החיבור שונה לגמרי, כל פעם הגילוי שונה מאוד. יוצא שכל אחד נותן לאחר, כמו תאים שמתחברים בגוף.

שאלה: אם כל אחד משיג בצורה פרטית, אז אין אמת אחת?

כל אחד משיג בצורה פרטית. ולכן אין אמת אחת. האם האדם יכול להשוות את האמת שלו עם האמת של מישהו אחר? הוא לא מסוגל. בהמשך הדרך כל אחד מאיתנו מתחבר עם כולם, ומשיג את האמת שלו דרך כולם. אבל כל אחד משיג אותה בצורה פרטית.

זאת אומרת, יש שש מאות אלף נשמות ויש שש מאות אלף השגות פרטיות. ולא חשוב מהם המספרים. כל נשמה מתחברת אמנם עם כל יתר הנשמות, אבל את החיבור עם כל יתר הנשמות ואת גילוי הבורא, היא משיגה מתוכה. אז מתרחשת פעולה שנקראת "רב פעלים מקבציאל".

לא ידוע לנו מה זה "רב פעלים מקבציאל", אבל ידוע שבגמר התיקון צריך להשיג את המדרגה הזאת. על כך בכה גם רבי חייא. ולא ידוע גם אם רבי שמעון השיג את הדרגה הזאת. הדרגה הזאת גבוהה מכולנו, ולכן אין מה לומר עליה.

אבל כל הדרגות הרוחניות קיימות כבר כעת. הן לא מדרגות שיהיו רק בעתיד, בעוד כמה וכמה שנים, הן קיימות כעת. אפשר להגיע אליהן, ולהתכלל בהן. וכך הדרגה שנקראת "רב פעלים מקבציאל", שזה מלאך, זאת אומרת כוח מיוחד, שמחבר את כל הנשמות יחד בהרגשה אחת.

אלא שלא ידוע אם עניין ההשגה הפרטית מתבטל בדרגה הזאת. קשה להתבטא בעניין הזה, כי הוא מעל גמר התיקון, ויש שמועות לכאן ולכאן. לא נדע זאת עד בוא ה"אליהו".

אות קנ"ה

ולפי זה, יש לשאול, אם כן, למה זה חייבו המקובלים לכל איש ללמוד חכמת הקבלה, אמנם יש בזה דבר גדול, וראוי לפרסמו, כי יש סגולה נפלאה לאין ערוך, לעוסקים בחכמת הקבלה, ואע"פ שאינם מבינים מה שלומדים, אלא מתוך החשק והרצון החזק, להבין מה שלומדים, מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם.

מקובלים כותבים ספרים לאלה שנמצאים בדרגות עליונות, כדי לעזור להם להתחבר יחד זה לזה. כל המקובלים יכולים להתעשר בהשגתם מהכתיבה של כל אחד מהמקובלים. אבל מכל המקובלים רק בעל הסולם כתב את הספרים שלו, הגם שלא את כולם, גם לאלה שנמצאים בדרגות עליונות וגם למענינו. על ידי הספרים האלה, אנחנו יכולים למשוך על עצמנו אורות מקיפים, מתוך הרצון להבין אותם.

לפני ההשגה, לא מבינים כלום מהספרים של בעל הסולם, ולא יכולים להבין כלום. גם הפלפולים שמתפלפלים בזמן הלימוד, לא עוזרים. צריך לחשוב רק על הרצון, כי "לא החכם לומד". רק החשק, רק הרצון, חייב להיות מחודד יותר ויותר, ומכוון יותר ויותר להשיג את מה שלומדים. צריך להיזהר שהידיעה, היינו ההרגשה שכאילו יודעים משהו, תחליף את ההשגה ותחליש את ההשתוקקות להשיג.

כמו שבעל הסולם כותב על חכמי ירושלים שלומדים את מה שכתוב, ולא יותר [5]. לטענתם אין משהו נוסף מעבר למה שכתוב, ואין חלילה השגה. הדברים הגיעו למחברים מאליהו הנביא שבא וסיפר להם. המחברים עצמם לא ידעו על מה הם כותבים, הם רק כתבו את מה שאליהו אמר להם.

לרכוש רצון זאת בעיה. לכן אלה שיש להם רצון חזק להשיג את המדרגות הרוחניות, רצון חזק להיכנס בהן רגשית, צריכים להיזהר מאוד שלא לכבות בהם את הרצון. צריך להיזהר מהידיעה לכאורה, כי זו לא הידיעה שאליה מתכוונים המקובלים, זה פלפול ולא השגה. התועלת איננה בכך שאדם ידע כביכול מה כתוב בדף זה או אחר. צריך לשמור על הרצון החזק והמכוון להשגה בלבד, כדי לדעת איך להשפיע. בספרי הקבלה כתוב איך להשפיע לבורא, רק על פעולת ההשפעה כתוב. ולכך צריך להשתוקק.

לכן אי אפשר ללמוד מהספר בעלמא, אלא קודם צריך להצטייד ברצון להשפעה. ולכן האדם צריך קבוצה. בלי קבוצה לא יהיה לו את הרצון להשפעה. הרצון שבא מהאדם הוא תמיד לקבלה. דרך הקבוצה אדם צריך להשיג את הרצון להשפעה, ויחד עם אחרים ללמוד. כי אי אפשר להגיע להשפעה, אלא רק בחברותא. כדברי הכתוב "או חברותא, או מיתותא" [6].

זאת אומרת, יש תנאים מוקדמים ללימוד. אי אפשר לפתוח ספר סתם, בלעדי התנאים המקדימים אין סיבה לפתוח אותו. יכול להיות שהקריאה בספר תזיק יותר מאשר תועיל, כמו שבעל הסולם כותב ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שלימוד הקבלה יכול להיות "סם המוות" במקום "סם החיים" [7]. לא מדובר על לימוד התורה, אלא לימוד הקבלה דווקא, כי בלימוד הזה יכול להיות או אור או חושך.

ביתר חלקי התורה, כמו שנהוג ללמוד אותם, לא יכול להופיע אור ולא חושך, כי לומדים אותם בשטחיות. דווקא בלימוד הקבלה יכול להיות אור או חושך. מכאן החיוב ללמוד רק עם הקדם הרצון להגיע להשפעה, לראות בתוך הספר את אותן הצורות שבהן הכלים משפיעים לבורא.

חלילה לחשוב, "למדתי עוד דף או שניים, עכשיו אני יודע מה שכתוב בדף". יש כאלה חכמים, שזוכרים בעל פה מה כתוב בכל דף ב"תלמוד עשר הספירות". כמו אותם חכמי ירושלים שידעו בעל פה את כתבי האר"י ויכלו להתפלפל בהם. הם חשבו שמי שלא יודע את הכתבים בעל פה, אין טעם לדבר איתו.

בלימוד חוכמת הקבלה ההפך הוא הנכון: מי שלומד כדי להשיג, לא יודע ולא יידע אף פעם. כך קרה למי שלמד עם הרב"ש. לעומת זאת מי שלמדו עם מורים אחרים בבית הכנסת של הרב"ש , ידעו את החומר בשלמותו. זה היה פלא. הייתי שומע איך הם מתפלפלים בחומר, והייתה לי קנאה גדולה. אני יצאתי משיעור של הרב"ש, ולא ידעתי כלום, לא זכרתי כלום, כאילו לא היה שיעור. לי הייתה עוד אכזבה, והרב"ש צחק. ולפעמים כשהייתי משתוקק לשמוע איך שהם מתפלפלים, הרב"ש התרגז עליי, כי אסור היה לשמוע איך שהם לומדים. אבל הם נתנו תירוצים יפים, שהייתי מוקסם מהם, כי אני אוהב חוכמה.

הפלפולים האלה יכולים להיות כישלון גדול מאוד לאדם. כשהוא מתחיל להתפלפל, זה "סם המוות" בשבילו. כמו שכתוב "לא נתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות" [8], לצרף בלבד. וכן כתוב "לא החכם לומד", וגם "חוכמה בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין" [9], זאת אומרת, אדם שלומד חוכמה נשאר ברצון לקבל.

צריך להבין שמספרי הקבלה אנחנו יכולים להוציא רק את המאור המחזיר למוטב. רק כשלומדים מתוך החשק, מתוך שרוצים להבין את מה שלומדים. "להבין" פירושו להשיג, "הבנה" היא מלשון בינה. רק בתוך הכלים דהשפעה אפשר להבין, ולא בשכל הגשמי שלנו, הוא לא שייך לרוחניות. לכן כל פלפול פסול.

מי שיש לו נקודה שבלב בנוי כך, שהוא לא יכול להתפלפל. יש לו בעיה פנימית אחרת, הוא רוצה להשיג. הפלפול החיצוני דוחה אותו, הוא לא מבין מה התועלת בידיעה. אלא כמו שאומר בעל הסולם, צריכים לדעת את ההגדרות הנכונות, כי ההגדרה מכוונת בדיוק לאור, להשפעה, להבנה נכונה [10]. היא מכוונת למטרה.

ההגדרות, מהו כלי, מהו אור, מהו צמצום, מהו מסך, והגדרות אחרות שייכות להכְוונה. לכן רק את ההגדרות חובה לדעת. כל יתר הפלפולים שיוצאים ממה שנראה לאדם, שבעל הסולם לא פירש ולא בירר, הם פסולים לגמרי.

אלא לא צריך להזהיר אף אחד, כי אלה שיש להם נקודה שבלב, לומדים מתוך הנקודה. ואילו אלה שעדיין אין להם נקודה שבלב מבוררת, לומדים כדי לרכוש חוכמה. מדובר בטבע האדם, אם הוא עדיין לא נמצא בחיפוש רוחני או אם הוא כבר נמצא בו, ולא מחפש את הנתונים השכלתניים הסתמיים. וההבדל ביניהם הוא גדול.

עוד נפגוש באנשים שהם כביכול מקובלים וכאילו לומדים קבלה, ולמעשה הם לומדים את מה שנקרא "חוכמה בגויים תאמין". ושוב אפשר להפנות לרב"ש, ולהראות איך הוא לימד. מהמורים האחרים בבית הכנסת של הרב"ש, שידעו ושלטו בחומר בצורה מבריקה, יצאו רק תלמידים שמשתוקקים לחוכמה. וזכור לי שכמה חודשים אחרי שהגעתי לרב"ש, כשאני בן שלושים ושתיים, קיבלתי מהרב"ש חוברת בכתב יד של ספר "שמעתי" הפונה למי שיש לו נקודה שבלב. כשהראיתי את החוברת בתמימות לאחד מאותם המורים בבית הכנסת – אדם מבוגר, שלמד אצל בעל הסולם, ובמשך כל חייו היה אצל רב"ש – התברר לי שהוא לא ידע על החוברת הזאת דבר.

זאת אומרת, למי שיש נקודה שבלב לומד אחרת ממי שאין לו נקודה שבלב. האמת היא שאין מה לעשות, אלה ילמדו כך ואלה אחרת. כל אחד לומד מתוך החיסרון שנמצא בו. אבל גם מי שלומד קבלה כ"חוכמה בגויים תאמין", הנקודה שבלב תתברר בו לאט לאט, ובסופו של דבר הוא יעבור ללימוד אחר. אין ברירה, זו הדרך.

שאלה: האם אנחנו רוכשים את רצונו של בעל הסולם דרך הקריאה בספרים שלו?

מתוך שלומדים את ספרי בעל הסולם, מתחברים אליו, לנשמתו. זאת בתנאי שיכולים לזהות בתוך הרצון שלנו את הרצונות שלו, את הגישה שלו, את הנטייה שלו ואת הרצון שלו כלפינו, בתנאי שתהיה קירבת רצונות. אם האדם רוצה להגיע דרך הספרים של בעל הסולם אל אותו המצב שבעל הסולם הגיע, לאותם המעשים, אז ודאי שהוא מתחבר לנשמה שלו. כך עובד העניין הרוחני.

כשאדם לומד ספר קבלה, הוא ממש מתחבר למחבר. המחבר מביא לו את החיבור. לכן חשוב מאוד איזה ספרים לקרוא. ולכן מומלץ לקרוא רק את ספרי בעל הסולם. לא לגשת ישירות ל"ספר הזוהר", כי הוא מדבר לבעלי השגה, ולא לגשת ישירות לכתבי האר"י, כי גם הוא מדבר בדרגה גבוהה מאוד לבעלי השגה.

בעל הסולם הוא המקובל היחיד, שכתב במיוחד לאלה שמחפשים אור מקיף, שנמצאים באותו מצב כמונו, שאין להם יותר מרצון קטן, שמתוכו צריכים לגדול.

שאלה: האם יש עוד דרכים ללמוד את חוכמת הקבלה?

את חוכמת הקבלה אפשר ללמוד כגימטרייה. יש אנשים שמתוך הנשמה שלהם רואים קשר בחיבורי האותיות, בחלקי המילים ובמילים עצמן, בצירופים בין האותיות והמילים. זו תפיסה מיוחדת. יש כאלה שלומדים באמצעות פסוקים מהמקורות. הם זוכרים את כל התנ"ך בעל פה, והפסוקים מדברים אליהם. כמו להבדיל הפייטנים בעולם הזה, שרואים ומרגישים את כל העולם כשירה, אצלם הכל מסודר בחרוזים. כך הם בנויים. כמו מוזיקאים, שרואים בכל דבר יצירה, שהכול מנגן להם.

יש צורות של לימוד העולם הרוחני, שדומות לצורה שבה אנחנו תופסים את העולם הגשמי. יש כאלה שמודדים. בעבורם ירוק ושחור הם גלים שנראים כירוק וכשחור, והטעם שהם מרגישים הוא תוצאה של חומציות מסוימת ותרכובת כימית מסויימת שהם מרגישים כמר או כמתוק. אחד מרגיש טעמים, אחר רוצה לדעת כמה חלקיקים מזמינים בו טעם כזה, ולמה. יש הרבה מאוד צורות לתפיסת המציאות בטבע האדם. אותן הצורות קיימות גם בתפיסת המציאות הרוחנית.

ידוע שהתפיסות העיקריות הן דרך מוחא ודרך ליבא, והן מתחלקות לתפיסה דרך פסוקים, דרך אותיות, גימטריות, וצורות אחרות. אלא שכל הצורות האלה הן בכל זאת לבושים חיצוניים.

בסופו של דבר יש שתי גישות ללימוד חוכמת הקבלה. אם האדם עדיין נמצא מחוץ לתפיסה, הגישה שלו היא ללמוד כדי לרכוש חוכמה. אם הוא לומד מתוך הנקודה שבלב, הגישה שלו היא ללמוד כדי להגיע להשגה. ולא להתבלבל בין השגה, לבין רצון להרגיש, לרחף בעננים, להיות במדיטציה וכן הלאה. "להשיג" נקרא להבין עד הסוף, עם המוחא והליבא המחוברים יחד.

שאלה: האם רק מי שרוצה ללמוד כדי להשיג יכול להתחיל ללמוד את חוכמת הקבלה?

אני הגעתי לחוכמת הקבלה כמי שאוהב ללמוד, רציתי רק לדעת. לא ידעתי שיש בתוכה דברים אחרים.

פתאום הרגשתי שמתעורר בי רצון לא רק לדעת בחיצוניות, אלא גם להשיג, להיות בתוך החוכמה, ולא לצפות מהצד על משהו. זו התפתחות שמגיעה על ידי הלימוד עצמו. גם אם בהתחלה חושבים שרוצים רק לדעת מה קורה בשמיים, שרוצים לפתוח את השמיים ולראות.

[1] ר' יהודה אשלג, "הקדמה לפתיחה לחכמת הקבלה", אות א, בתוך: ספר ההקדמות.

[2]תהילים קיט, צט.

[3] ברכות דף ג ע"ב.

[4]איוב יא, יב.

[5] ראה ר' יהודה אשלג, "הקדמה לספר 'פי חכם'", בתוך: כתבי בעל הסולם (עומד להתפרסם).

[6]תענית דף כג ע"ב.

[7] "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות טו.

[8]בראשית רבה ד, א.

[9]איכה רבה ב, יג.

[10] "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות קנו.

אותיות קנ"ה – קנ"ו

(שיעור 36, 19 ביוני 2007)

אות קנ"ה

"ולפי זה, יש לשאול, אם כן, למה זה חייבו המקובלים לכל איש ללמוד חכמת הקבלה.

באות קנ"ד בעל הסולם הסביר שהמקובלים כותבים את ספריהם זה לזה, מפני שכל אחד מגלה את המציאות דרך שורש נשמתו בצורה מיוחדת, אישית מאוד. כמו שאנחנו לומדים על תפיסת המציאות, שכל אחד מתאר את עצמו, את עולם אין סוף, את הבורא ואת כל הנשמות, בתוך הכלי שלו. אף אחד לא יכול להתערבב עם התפיסה שלו באחרים, אף אחד לא יכול לצאת מהכלי שלו.

לכן המקובלים כותבים זה לזה בחיצוניות, ומעבירים מידע דרך הספר. בצורה כזאת הם לא משפיעים זה על זה ולא מושפעים זה מזה, מֵעֵבֶר למה שהם יכולים להתעשר זה מזה. זאת אומרת, להתחבר כל אחד על ידי העבודה הפנימית שלו, להשגות של האחר. בעבודה הזאת כל אחד מקבל תוספת כלים עצומה, וכדאי לו לעשות אותה. לכן המקובלים כותבים ספרים, וכותבים אותם לבעלי השגה כמותם.

מי שאינו מקובל, לא מבין מה כתוב בספרי הקבלה. לכן הקבלה נקראת תורת הנסתר, כי היא מדברת על עולם שלאדם הרגיל אין שום חוש אליו. אם כך יש לשאול, מה על האדם הרגיל לעשות? האם אסור לו לפתוח ספרי קבלה? ואם הוא לא יפתח ספרי קבלה, על ידי מה הוא יגיע למדרגתם של בעלי ההשגה? ואיך המקובלים, שכבר נמצאים בהשגה ומחברים ספרים, הגיעו להשגה?

העניין הוא שכל אדם מתחיל מֵאֶפס, אף אחד לא נולד מקובל. כולנו תוצאה משבירת הכלים ד"אדם הראשון". לכן, התשובה של בעל הסולם לשאלה באיזה כוחות אנחנו יכולים להשתמש כדי לתקן את עצמנו, היא: באותם הכלים, באותם האמצעים, באותם הספרים.

גם אנחנו יכולים להשתמש בספרים שהמקובלים כותבים זה לזה, כדי למשוך את עצמנו לעולם הרוחני, שרק עליו הספרים האלה מדברים. כל התורה מדברת רק על העולם הרוחני, רק אליו האדם צריך להגיע, ורק בשביל זה הוא חי ומתגלגל בצורת אדם. לכן אין לאדם שום עסק בעולם הזה, אלא להשתמש בתורה בכל רגע ורגע, כדי להתעלות לעולם הרוחני. להתעלות בצורה הפנימית, לגלות בעצמו חושים וכלים לעולם הרוחני, לגילוי הבורא.

לכן כל הספרים הקדושים, כל ספרי התורה, מדברים אך ורק על גילוי האלוקות לנבראיו. ואם רואים בהם משהו שכביכול מסָפר על העולם הזה, פשוט לא מבינים מה כתבו המקובלים.

במאמר "תורת הקבלה ומהותה", בעל הסולם מסביר שיש ארבע שפות שמתארות את הרוחניות, את המציאות האמיתית. הוא כותב שארבע השפות האלה נקראותכולן תורה, גילוי האור לנברא. ומכל ארבע האפשרויות האלה לגלות את העולם הרוחני, את המציאות האמיתית, ההעברה בשפת הקבלה היא ההעברה הקלה, הנוחה והשימושית ביותר בשבילנו. למרות שאפשר להשתמש בכל השפות [1].

לכן בעל הסולם אומר שהמקובלים זה קודם כל ספרי המקובלים. כי ספרי המקובלים הם האמצעי השימושי ביותר בשבילנו להגיע למטרת הבריאה, לגילוי הבורא לנברא. שפת הקבלה היא השפה החשובה ביותר בשביל מי שרוצה להגיע לגילוי האלוקות, וכיוון שכך ספרי הקבלה הם הספרים החשובים ביותר בעבורו.

אמנם יש בזה, בספרי הקבלה, דבר גדול, וראוי לפרסמו,כי יש סגולה נפלאה לאין ערוך, לעוסקים בחכמת הקבלה, זאת אומרת, יש סגולה, ואין שום דבר חוץ ממנה. אם האדם עדיין לא בעל השגה, אם הוא רק מתחיל ללמוד מספרי הקבלה, אז אין לו מה לחפש לעצמו בספרי הקבלה, חוץ מאשר את אותה הסגולה.

וסגולה איננה השכל. אין טעם ללמוד מספרי הקבלה כדי להיות חכם. הסגולה היא גם לא איך להסתדר בחיים. אם כך מהי הסגולה?

ואף על פי שאינם מבינים מה שלומדים, לא משנה כמה לומדים, זה לא עוזר ולא מבינים. כי רק בעל השגה מגיע להבנה. להבין אפשר רק בכלים דבינה. "הלב מבין" הוא רצון לקבל שרכש את תכונות הבינה. רק אז הוא יכול להבין. מה הוא יכול להבין? את צורות ההשפעה. אין יותר מה להבין חוץ מחומר של הרצון לקבל, שמעליו יכולות לבוא רק הצורות של הבורא, צורות של השפעה. כל ההשכלה שלנו היא "השכלה צורתית" [2], צורות ההשפעה שהרצון לקבל יקבל.

את תכונות ההשפעה אפשר לרכוש אם לומדים את חוכמת הקבלה כדי לקבל סגולה. מהי הסגולה? הסגולה היא הכוחות שיפָסלו את הרצון לקבל שלנו ויתנו לו את צורת המשפיע. בלי קשר לשכל, צריך פשוט לחפש את הכוחות האלה, לרצות שיעשו מהרצון לקבל שלנו את צורת ההשפעה. זה נקרא סגולה.

אלא מתוך החשק והרצון החזק, להבין מה שלומדים, מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם. האורות באים דרך כל העולמות, דרך כל הפרצופים. הם מגיעים לאדם בצורה מסוימת של השפעה שמתאימה לו. וכשהם באים, הם בונים באדם את צורת הבורא. בהתחלה הם בונים צורה קטנה, כמו תינוק קטן, ואחר כך צורה גדולה יותר כמו ילד, בכל מיני אופנים שמתאימים לחומר של האדם.

מלמעלה מגיע אור בתדר מסוים, בצורה מסוימת. הוא נכנס לחומר הרצון לקבל, ובונה בו את צורת ההשפעה. זה אור שבא בלבוש מיוחד, זה אור שעובר דרך כל העולמות, הוא איננו אור מופשט. ולכן כשהוא מגיע, הוא "מפסל" את צורת הבורא ברצון לקבל. לכן האדם נקרא "אדם", מלשון דומה לבורא.

פירוש, כי כל אדם מישראל, מובטח בסופו, שישיג כל ההשגות הנפלאות, אשר חשב השם יתברך במחשבת הבריאה להנות לכל נברא. למה כל אדם מישראל? "ישראל" נקרא מי שהוא יַשַר-ל-אֵל, כמו שמסביר בעל הסולם במאמרים "הערבות", "מתן תורה", "השלום", ו"דור אחרון" [3]. מחשבת הבריאה היא כלפי כל הנשמות, כלפי אומות העולם דווקא, ולא כלפי ישראל. אלא ישראל משמשים כמָעַבר. לכן כל מי שיש לו רצון ישר לבורא, כל אדם שיש לו נקודה שבלב, שרוצה להגיע לבורא, מובטח לו שאם יתעורר בו הרצון הזה, הוא ישיג את כל אותו הגילוי שהבורא הכין בשבילו, ורוצה לגלות לו בהדרגה, במה שנקרא דרגות, מדרגות הסולם.

אלא מי שלא זכה בגלגול זה, יזכה בגלגול ב' וכו'. את הגלגולים אפשר לפרש כחיים ומוות גשמיים. אבל כאן משמעות המילה גילולים היא מצבים. זאת אומרת, שמכל מצב ומצב, ולא חשוב אם האדם קובע שהוא טוב או רע, האדם מגיע לאט לאט לגילוי האלוקות.

גם הרב"ש כותב שהאדם צריך להתגלגל עד שהוא מממש את תכלית הבריאה, את כל סולם המדרגות ומגיע לגמר התיקון, בעודו נמצא בחיים האלה בעולם הזה. כי בכל מדרגה ומדרגה, כשאדם עובר ממדרגה למדרגה, הוא נופל לעולם הזה, ושוב עולה לדרגה מסוימת בעולמות, רוכש אותה, ושוב נופל עד סיום כל המדרגות, לעולם הזה, רוכש רצון לקבל עוד יותר גדול, מקולקל, אכזרי, ושוב עולה באמצעותו למעלה. האדם נמצא במציאות העולם הזה בין העליות, וזה מאפשר לו להיות עצמאי בתיקון שלו [4].

לכן האדם חייב להיות בחיי חיותו בעולם הזה עד שהוא מגיע לגמר התיקון, לדרגת התיקון האחרונה. וכשהוא מגיע לגמר התיקון הוא כבר לא צריך יותר להתגלגל, זאת אומרת, לקבל ברצון לקבל את הצורה שבה האדם מרגיש את עצמו כעת. הרגשת העולם הזה, הרגשת ה"אני", זו צורת הרצון לקבל שבה נמצאים כעת.

עד שיזכה להשלים מחשבתו יתברך שחשב עליו, כמו שכתוב בזוהר, כנודע. והנה כל עוד שלא זכה האדם לשלימותו, נבחנים לו אותם האורות העתידים להגיע אליו, בבחינת אורות מקיפים, שמשמעותם היא, שעומדים מוכנים בעדו, אלא שהמה מחכים לאדם, שיזכה את כלי הקבלה שלו, ואז יתלבשו האורות האלו בכלים המוכשרים. זאת אומרת, האדם הזה נמצא באיזשהו רצון לרוחניות, והרצון שלו עדיין לא מוכן לקבל את האורות בפנימיותו, כי אין לו השתוות הצורה עם האורות האלה. אבל יש לו איזו נטייה לרצות את האורות האלה. הוא רוצה לקבל אותם לעצמו. זה נקרא "לא לשמה". ובכל זאת האורות מאירים עליו מרחוק, כי הוא רוצה אותם. אמנם הוא רוצה אותם בצורה המקולקלת, אבל הוא רוצה אותם. לכן כבר יש לו יחס אליהם, ולכן הם מאירים לו מרחוק, כי הוא עדיין לא מוכשר לקבל אותם, לא נמצא איתם בהשתוות הצורה.

אבל כשהם מאירים לו, כשהם מאירים עליו מרחוק, הוא מתחיל להבין מי הם, מה הם, וכתוצאה מכך מתחיל לקבל הערכה לטבע שלהם – טבע המשפיע. אז הוא מתחיל לקנא בטבע של האורות ומתחיל לרצות להיות באותה התכונה של האורות, תכונת ההשפעה. כך, לאט לאט, מ"לא לשמה" הוא בא "לשמה". הוא רוצה שהאור הזה יבוא ויתקן אותו. וכשהאור מתקן אותו, הוא נעשֶה במידת מה דומה לאור, ובמידה הזאת האור נכנס בו. כך האדם מגיע מ"לא לשמה" ל"לשמה", וכך האור המקיף נעשה בו כאור פנימי.

זהו סדר לימוד חוכמת הקבלה, שעל ידה נעשה התיקון ובאמצעותה מגיעים לגילוי האלוקות. קודם כל מגלים את האורות כמקיפים, כמשהו שקיים, שקשה לזהות, כדברי הכתוב "אל מסתתר" [5], רואים את ההסתרה. זאת אומרת, לא רואים את הבורא ורואים את ההסתרה. כך, לאט לאט, האורות המקיפים מתגלים יותר ויותר, עד שהם נעשים לפנימיים.

שאלה: מה זה אור?

אור זה הכול, חוץ מחומר הכלים. הוא בא מ"יש מיש", ויש בו הכול. חוץ מהרצון לקבל שהתגלה בדרגה האחרונה של הרצון שהבורא ברא, את כל היתר משייכים לאור.

השאלה "מה זה אור" היא שאלה מופשטת, ובהתאם לכך גם התשובה. אור זה אור הידיעה, אור ההרגשה, אור ההבנה, היחס; האור בונה, האור מוליד, האור מתקן וממלא.

בעל הסולם מגדיר את האור , שהוא הכול חוץ מחומר הכלים. זאת אומרת, הכול חוץ מהרגשת הכלי – הרגשת הכלי, ולא רצון לקבל סתם. סתם רצון לקבל לא מוגדר כחומר. עט למשל הוא לא חומר, כי חומר זה מה שמשיג את עצמו בהכרח כחומר. זאת אומרת, חוץ מֵדרגה אחרונה של החומר שמכיר את ההפכיות שלו מהאור, כל היתר זה האור.

לכן גם לט' ראשונות, שהן ג' בחינות מד' בחינות דאור ישר, קוראים המקובלים אור. ובחינה ד', מפני שהיא מרגישה את כוח השוני והשבירה שבה, את ה"יש מאין" שבה, נקראת חומר, שהוא הנברא.

ולפיכך, גם בשעה שחסרו לו הכלים, הנה, בשעה שהאדם עוסק בחכמה הזאת. אבל הוא לא מבין מה שהוא עושה, לא יודע על מה החוכמה מספרת, כי הוא נעתק ממנה. אלא הוא יודע רק דבר אחד, שנתנו לו את חוכמת הקבלה כדי להוציא ממנה סגולה, אם הוא ירצה להיתָקן. כי רק על התיקון הוא חושב. ומהו התיקון? להידמות לאותו אור שהוא לא יודע מהו ולא מכיר אותו. אלא הוא רק רוצה להידמות לאור בעלמא והאור, שיאיר עליו ויתקן אותו. זאת הסגולה.

ומזכיר את השמות של האורות והכלים, הוא רק מזכיר אותם, ולא מבין. הוא לא משיג מהם. האדם משתמש בצורה חיצונית ביותר במה שהוא רואה בעיניים שלו בספר, אבל הרצון שלו מחובר לפעולה החיצונית הזאת, כי הרצון שלו רוצה להיתקן על ידי האור המלוּוה ללימוד. למה האור מלוּוה ללימוד? כי מי שכתב את הספר היה בהשגת האורות האלה. ומזכיר את השמות של האורות והכלים,שיש להם מבחינת נשמתו שייכות אליו, כי גם הוא יהיה פעם מתוקן, והאורות האלה יהיו אצלו פנימיים, כמו אצל המחבר.

הנה הם תיכף מאירים עליו, בשיעור מסויים, כמה שהאדם חושב על התיקון, בשיעור זה האורות מאירים אליו, כי האורות מאירים רק לפי החיסרון של האדם. ואם אדם רוצה למלא את עצמו בידע, הוא רוצה לקבל, ואז האורות מסתלקים. האדם אפילו לא מכיר שהם מסתלקים, הוא נעשה ידען יותר וגאוותן יותר, ובכך הוא מתרחק מהמטרה ונכנס ל"סם המוות".

אלא שהם מאירים לו בלי התלבשות בפנימיות נשמתו, האורות עדיין לא יכולים להתלבש בתוך הרצון של האדם, מטעם שחסרים הכלים המוכשרים לקבלתם, כאמור. כי הרצונות שלו עדיין לא מסודרים לתיקון. הוא לא ממש רוצה להיתָקן. יש לו רצון כלשהו, אבל הוא עדיין לא יודע לְמה.

לפעמים הוא לא מסכים, לפעמים מסכים, ולפעמים הוא לומד מטעם ההרגל. הרצונות שלו להיתקן הם לטובת עצמו, כל מה שנקרא בחוכמת הקבלה "לא לשמה", בכל מיני האופנים. הוא רוצה קצת, ולא רוצה. הוא רוצה להידמות לבורא, להשפיע לו, אבל שיהיה לו מזה משהו. זאת אומרת, הרצון שלו להיתקן עדיין לא מכוון למטרה האמיתית, להשפיע.

אמנם ההארה שמקבל פעם אחר פעם, בעת העסק, כי בכל זאת, לפעמים הוא רוצה יותר ולפעמים פחות, והוא מושך על עצמו כל מיני הארות קטנות וגדולות, מושכים עליו חן ממרומים, ומשפיעים בו שפע של קדושה וטהרה, שהמה מקרבים את האדם מאד, שיגיע לשלימותו. מה זאת אומרת "מושכים עליו חן ממרומים"?

האדם מתחיל לרצות את ההשפעה, הוא מתחיל לרצות להיות המשפיע. הוא מתחיל להתפעל ולהתרגש מהיכולת להשפיע, מהאפשרות לא לחשוב על עצמו ורק לתת, רק להשפיע. הוא מתחיל לראות בזה חן, וזה נקרא "חן ממרומים". ואז, לפי החן הזה ממרומים, מגיע אליו שפע של קדושה וטהרה. מגיע אליו תיקון, והוא מתקרב מאוד ומגיע לשלמותו.

שאלה: מה ההבדל בין הסגולה שמציעה חוכמת הקבלה, לבין סגולות שמציעות חוכמות אחרות, שיטות אחרות?

גם מכירת מים קדושים או חוטים אדומים, זו "סגולה". אדם קונה חוט, והוא לא יודע איך הוא עובד. יש כל מיני צמידים מגנטיים שמוכרים בבית מרקחת, יש כל מיני אבנים שמשייכים להן סגולות. ויש מומחים לכל מיני הסגולות האלה.לא צריך לפסול אותם, כי יש בהם כוח מיוחד.

לפעמים דווקא באבנים יש יותר כוחות ממה שיש בסגולות אחרות. כי מתוך הדומם, הצומח, החי והמדַבר, שכולם מסודרים בשורת ההתפתחות, אם האדם נמצא קרוב לדומם, או לצומח או לחי, שלפי הגשמיות שלו הוא ממינם, אז הם משפיעים עליו בצורה חיובית. ויש גם דברים שמשפיעים עליו בצורה שלילית, כי הגוף של האדם הוא חלק מהטבע. לכן אין לפסול זאת.

אלא שלשם כך צריך לדעת את השורש, ואיך הוא מתפתח בדרגת דומם, צומח וחי. כי אם האדם ישתמש בדומם, צומח וחי מהמין שלו, ודאי שהוא ירפא את עצמו. ואם לא, הוא יזיק לעצמו. בשביל זה צריך לדעת את הדברים העמוקים שבטבע, אינני חושב שיש מישהו שיודע זאת היום כמו בעבר, שהיו אז אנשים רבים כאלה.

וגם כיום יש אנשים עם כוחות חשמליים, כוחות אנרגטיים, כוחות הפנוט וכוחות אחרים, האדם מושפע מבני אדם ומהסביבה. ולסגולות יש כוח גדול מאוד. "סגולה" נקרא שהאדם מכניס את עצמו תחת השפעה של משהו, שהוא לא יודע איך היא עובדת בדיוק. התהליך עצמו נעלם ממנו, אבל יש איזשהו קשר בין הדברים. אם לצורך העניין, הוא לוחץ על משהו וכתוצאה מכך נפתח משהו, אז הלחיצה זו הסגולה. הוא לא מבין את הקשר של סיבה ותוצאה בין מה שהוא עושה לבין מה שנעשה. יש הרבה שיטות כאלה בעולם שלנו, ואנשים משתמשים בהן מֵדוֹרי דורות.

השאלה היא, מי משתמש ולשם מה, עד כמה זה מפריע לתיקון, עד כמה זה מרחיק את האדם מהאמת, עד כמה בסופו של דבר זה מביא את האדם לייסורים גדולים עוד יותר. לפעמים חושבים שיותר טוב לא לספר לאדם שהוא חולה. להפך, כדאי לעודד אותו שיהיה בריא, שישתמש בכוחות הפנימיים שלו. ולפעמים חושבים אחרת. זאת אומרת, גם הסגולות משתנות בהתאם לדור ולהתפתחות האדם.

אנחנו רואים שבכל דור חוזרים לסגולות שהדור הקודם "בעט" בהן. כך למשל בדור שלנו, יחד עם המחשבים, הטילים, החלליות וכל הקדמה, הולכים לקוראות בקפה, למגלות עתידות וכן הלאה. כך קורה בכל דור.

כל עוד שלא יהיה לאדם גילוי האלוקות, גילוי כל מערכת הטבע עם כל הכוחות, הנסתר ילחץ עליו לגלות אותו. ואדם שלא יכול לגלות את הנסתר בצורה מדעית, ישירה, כמו שחוכמת הקבלה מציעה, מה נשאר לו חוץ מסגולות? השימוש בהן, שעוד יימשך.

שאלה: האם אפשר למשוך אורות בעזרת דמיון מפותח או פעולה כלשהי כשאין ברשות האדם ספר?

אור לא מושכים על ידי ספר. אדם לא פותח ספר מול האור, תופס אותו, ומושך. צריך להתפעל מדברי המקובל, כי בדברים שהוא אומר וכותב יש השגה של האורות העליונים.

תכונת ההשפעה נמצאת בפנים. וכשתכונת ההשפעה משפיעה על האדם, היא מעוררת בו רצון להיות באותה התכונה. וכשהוא מתעורר לתכונת ההשפעה, כשהוא רוצה שתהיה לו תכונת ההשפעה, הוא מושך את האור, הוא נעשה קרוב לאור, הוא מושך את האור, שיבוא ויתקן וימלא אותו.

למשוך את האור אפשר גם אם לא קוראים בספר. אפשר גם לשמוע או לראות תוכנית על קבלה. האדם חייב להתפעל ממישהו שנמצא בתכונת ההשפעה, שגם הוא ירצה אותה. לכן כל כך חשוב לקרוא ספרים אמיתיים, או ללמוד ממקובל, ולא בהעברה מאדם לאדם. כי בהעברה כבר לא מוסרים את אותו המושג האמיתי, לא מוסרים מהי השפעה.

שאלה: איך אפשר לדעת לפני המחסום מה זה "להשפיע"?

אי אפשר לדעת. אם אדם לא הגיע להשפעה, אם ההשפעה עוד לא התלבשה בו, איך יידע? ידיעה נקרא שזה נמצא בתוך הכלים של האדם. לכן, לפני המחסום שאי אפשר לדעת מה זו השפעה.

אדם שרוצה להגיע להשפעה, דומה לתינוק או לילד קטן, שרוצה להיות גדול, אבל לא יודע מה זה להיות גדול. אם הוא היה יודע מה זה להיות גדול, הוא לא היה רוצה בכך. הרי להיות אדם גדול אין בכך שום דבר טוב יותר מאשר להיות ילד קטן. אלא הקטן רוצה, והרצון שלו מפתח אותו, כי הוא עושה כל מיני תחבולות, ומשתמש בכל מיני סגולות, כדי להיות גדול. העובדה שהוא לא יודע מה זה להיות גדול, לא מפריעה לו להתפתח.

ילד שרוצה להיות טייס, מתאר לעצמו מה זה להיות טייס, מסתכל על מטוסים ולומד. בשבילו מטוסים זה הכול. כך הוא מגיע להיות טייס. כשהוא מגיע להיות טייס, זו כבר לא אותה הצורה שתיאר לעצמו לפני עשרים שנה. זה לגמרי הפוך, אבל זה לא חשוב. הצורה שתיאר לעצמו לפי הדרגה שלו, הספיקה לו כדי להתקדם.

שאלה: איך אפשר לבדוק שהדרישה לתיקון היא אמיתית?

האדם לא יכול לבדוק בעצמו שהדרישה שלו אמיתית, הוא יכול לבדוק זאת רק על ידי החברה. לכן נותנים לאדם חברה, שבה יכולים לבנות מודל. אמנם גם החברה היא גשמית, זאת אומרת אגואיסטית, אבל היא לפחות דומה במשהו להשפעה.

כמו תינוק שיכול לתאר את עצמו כגדול, כי יש לפניו איש גדול והוא מסתכל עליו בהערצה ורוצה להיות כמוהו, כך גם בעולם הזה יש לאדם דוגמה להשפעה: קבוצה שמביאה לו צורה כלשהי של השפעה, דמות שמדגימה מה נקרא "משפיע".

מהקבוצה חודרת באדם דמות של השפעה, הבנה מה זה להשפיע. ועם הדמות הזאת האדם עובד. הוא רוצה שזה יקרה בו ממש. האדם לא יכול לראות רוחניות מרחוק, כמו ילד שרואה אדם גדול ורוצה להידמות לו. אלא את צורת ההשפעה האדם רואה רק בקבוצה.

שאלה: יש הרגשה שככל שאדם מודע לכך שהוא צריך למשוך את אור התיקון בזמן הלימוד, הוא יודע פחות איך לעשות זאת. מה הוא צריך לעשות עם ההרגשה הזאת?

אם אדם מתחיל להבין שהוא לא חכם, זה טוב. ולא צריך לעשות כלום עם ההרגשה הזאת.

שאלה: אם האדם צריך לכוון את עצמו, אבל הוא לא יודע איך ולֵמה לכוון, מה עליו לעשות?

אם הוא יודע שהוא לא יודע לכוון, זו כבר ידיעה. ההמשך יבוא.

שאלה: בעל הסולם כותב, שהאורות "משפיעים בו שפע של קדושה וטהרה". מה הם שני המושגים האלה, "קדוּשה" ו"טהרה"?

"טהרת הכלים", זה להביא את הכלים לצמצום. ו"קדוּשה", זה שתהיה בהם תכונת ההשפעה. ואחרי "קדושה וטהרה", האדם כבר עובד עם הרצון לקבל ב"לקבל על מנת להשפיע".

אות קנ"ו

אבל תנאי חמור יש בעת העסק בחכמה זאת, שלא יגשימו הדברים בענינים מדומים וגשמיים שעוברים בזה על לא תעשה לך פסל וכל תמונה חס ושלום. ב"לא יגשימו" יש הרבה פרטים. קודם כל, צריך להפסיק לדמיין משהו אחר חוץ מכוחות. לרוחניות אין דמות. כשהמקובלים אומרים "דמות", כוונתם לצורת הכוח. זאת אומרת, יש כוח לקבל, יש לו צורה שהיא מה לקבל ואיך לקבל, ויש מילוי של הרצון לקבל שהוא האור, כוח הנתינה. אולם כשהאור מקובל בתוך הרצון לקבל, הוא לא מקובל ככוח הנתינה, אלא הוא מורגש כמילוי לפי צורת הרצון לקבל.

ברוחניות יש רק דבר אחד – כוח והצורה שלו. גם הצורה של הכוח יכולה להיות רק דבר אחד, הבורא. חוץ מכוח ההשפעה, אין שום דבר.

יש רצון לקבל, שנברא ב"על מנת להשפיע" על ידי הצורה של האור שהשפיעה עליו. אחר כך שברו אותו, וכמו כפפה שהפכו אותה מבפנים לחוץ הוא קיבל צורה הפוכה מהבורא, צורה של "על מנת לקבל". ואנחנו צריכים לשחזר את הצורה שלו, להביא אותו לצורתו הקודמת.

זאת אומרת, אין צורות אחרות חוץ מהבורא. יכולה להיות צורה ישרה או הפוכה, חיובית או שלילית, כמו הבורא או בניגוד לבורא, אבל הצורה היחידה היא הבורא, השפעה בלבד. הרצון לקבל זה רק חומר שמקבל צורות דומות לבורא, יותר או פחות, או הפוכות לבורא. אבל הצורות הן תמיד צורות של השפעה, כי לרצון לקבל אין למי להידמות, אלא לבורא. אין מישהו אחר כדוגמה, כקנה מידה.

לכן יש תנאי מאוד חמור, לא לגַשֵם את מה שלומדים. כלומר לא לדמיין שום דבר חוץ מתכונת ההשפעה או ההפך ממנה, כי אין שום דבר אחר מלבדה. גם את העולם הזה, שבו נדמה לנו שאנחנו נמצאים, על כל האנשים והדברים שבו, עלינו להתאמץ לפענח בצורה נכונה. אין כאן יותר מאשר אותו הכוח, הרצון ליהנות, שמקבל כל מיני צורות, בעד או נגד דמות הבורא. והצורות האלה מתוארות בנו כמשהו שקיים, כמשהו שנמצא.

שוב ושוב צריך להיזכר במה שלומדים בחוכמת הקבלה בתפיסת המציאות, בעיקרון חשוב מאוד, שמכָוון את האדם רק לדבר אחד, לבדוק ולברר את עצמו כלפי צורת הבורא. אין שום קנה מידה אחר. רק הצורה הזאת קיימת לפניו, והאדם יכול להיות נגדה או בעדה. גם האחרים שהאדם מתאר לעצמו, הם בעד או נגד הבורא, אין צורות אחרות.

ב"השכלה צורתית", שבה אנחנו מצויים, יש או קבלה או השפעה. וכל הצורות הן מהבורא, כי האור שברא את הכלי, הטביע בו את כל הצורות שלו. אין בכלי משהו נוסף על כך. הכלי מבין רק מה לקבל ובאיזו צורה ליהנות. חוץ ממה שהאור עשה בו, הוא לא מבין דבר. יש בו רק את מה שהוא קיבל מהאור.

לכן, אדם שמכוון את עצמו בהתאם לכך, ברור לו שלא כדאי לו לדמיין את מה שהוא רוצה לדמיין. רצון לקבל והצורה שלו שמתאימה פחות או יותר לבורא – זה כל מה שיש במציאות. כל יתר הצורות, הדמויות ואופני הקיום, שאדם מדמיין לעצמו, הם בבחינת "לא תעשה לך פסל ודמות", כי הם מסיטים אותו מהמטרה. הדמיונות האלה יכולות להסיט אותו מהמטרה עד כדי כך, שהוא ידמיין לעצמו רוחניות בצורות אחרות, שהוא הולך לקראת משהו. ולדמיונות האדם אין גבול.

בנקודת המשבר הזאת האדם מצוי בין כל השיטות, המדיטציות, האמונות, הדתות, והסגולות למיניהן, לבין חוכמת הקבלה. וחוכמת הקבלה מסבירה לו רק דבר אחד, שהוא צריך את צורת הבורא, ובעצמו הוא רצון לקבל. אדם צריך להרכיב על עצמו את צורת הבורא, את צורת ההשפעה. רק אותה הוא צריך לדמיין.

אבל תנאי חמור יש בעת העסק בחכמה זאת, שלא יגשימו הדברים בענינים מדומים וגשמיים שעוברים בזה על לא תעשה לך פסל וכל תמונה חס ושלום, כי אז, אדרבה מקבלים היזק במקום תועלת. ולפיכך הזהירו ז"ל שלא ללמוד החכמה כי אם לאחר ארבעים שנה או מפי רב, וכדומה מהזהירות, וכל זה הוא מהטעם האמור. זאת אומרת אפשר לקבל הדרכה רק מאדם שכל העבודה שלו היא לסדר לתלמיד ראיה נכונה, כיוון נכון, למטרה, כך שיום אחרי יום, התלמיד ישמע לְמה הוא צריך לכוון את עצמו. אחרת לא יבוא אליו אור מקיף. הוא יכול להיות ליד הספרים הנכונים, ולא יידע איך להשתמש בהם, לעולם הוא לא יקבל את צורת ההשפעה, לא דוגמה שלה, ולא דמות שלה שתבוא ותתלבש על הרצון לקבל שלו.

ולפיכך, כדי להציל המעיינים מכל הגשמה, מקבץ אני הספר "תלמוד עשר הספירות להאריז"ל", שבו אני מקבץ מספרי האריז"ל כל המאמרים העיקריים הנוגעים לביאור עשר הספירות, בפשטות ובלשון קלה, עד כמה שיכולתי. ועליהם סדרתי לוח השאלות ולוח התשובות על כל המלות ועל כל הענינים. "וחפץ ה' בידו יצליח".

מכאן לומדים באיזו כוונה כתב בעל הסולם את "תלמוד עשר הספירות". הוא לקח מהאר"י את המאמרים העיקריים וקיבץ אותם לחיבור שלו, כדי לעזור למורה, לתלמיד, למעיין, להיות בקו הנכון למטרת הבריאה, כדי להשיג אותה. לא מדובר בשום פנים ואופן בלימוד שכלתני, שמספק את השכל, ומראה לאדם כאילו כבר יש לו משהו. אלא אך ורק בבניית חיסרון לאור המחזיר למוטב, שיביא את צורת ההשפעה, "חן ממרומים". שהאדם ירצה את תכונת ההשפעה, ואז יבוא האור, ויתקן אותו, ויתלבש בו בכלים מתוקנים. זה סדר הלימוד.

שאלה: האם בכוחות האדם להחזיק את עצמו מבלבולים שכליים כשהוא קורא "תלמוד עשר הספירות"?

כל הבלבולים שקורים לאדם, צריכים לקרות. האדם לא נמצא במלחמה מול הטבע שהבורא ברא בו. להפך, הוא צריך להשתמש בו. כל מה שהבורא ברא בו, הוא לטובתו. צריכים להיות בסתירות הפנימיות האלה, בבלבולים, אחרת לא מבררים כדברי הכתוב "שבע יפול צדיק וקם" [6]. זה הכרחי, אין ספק בכך.

אלא שמתוך הבלבולים צריך לברר איך להתקדם. צריך לראות את הבלבולים כמטרתיים, לשאול למה הם באים, מה עוד לא מבורר, ממה נמצאים בבלבול, מה אומרת ההפרעה. כמו הכאב, אם לא היה כאב בגוף, האדם אף פעם לא היה מרגיש שהוא חולה, הוא לא היה מתקן את הקלקול ומת אפילו מפצע קטן.

היום יש אפשרויות לגלות את המחלה מראש, להתייחס נכון לסימפטום קטן. וזה מה שיש בחוכמת הקבלה. זאת אומרת, אם יש לאדם בלבול, אדרבא, הוא לא זורק אותו. אלא הוא מברר למה הוא מבולבל, ומה הוא יכול לעשות. הבלבול הוא צורה הפוכה מהבנה. צריך להוציא מתוכו את צורת ההבנה.

אין שום דבר חוץ מדמות הבורא, או ישר או הפוך. רק כך האדם יכול ללמד את הצורות הנכונות. אם הוא לא עובר את "לא לשמה", איך יגיע ל"לשמה". ב"לשמה", השגגות והזדונות רק מתהפכות לזכויות. הצורה מקבלת צורה אחרת, משלילית היא הופכת לחיובית. אבל הצורה נשארת. הזדונות והשגגות לא נמחקות, אלא הן מתהפכות לזכויות, לשימוש הפוך. רק הפכיות יש כאן, הפכיות ולא יותר.

מי שאכזרי בקבלה, יהיה אכזרי בהשפעה. אדרבא שיהיה, כתוב "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו" [7]. אין צורות אחרות, אלא את אותה הצורה מקבלים מהקליפות. למה לא מהקדוּשה? כי דווקא בקליפה מתגלה הטבע האמיתי של ההפכיות מהבורא. הבורא לא יכול היה למסור לנו את ההפכיות ממנו בצורה אחרת. מתוך ההפכיות מהבורא, האדם לומד עוד יותר על הבורא. כדברי הכתוב "יתרון האור מתוך חושך" [8].

כל דבר אנחנו מכירים מתוך צורתו ההפוכה, וזו הסיבה לכל הבלבולים. ככל שיש יותר בלבולים, אנחנו לא מסכימים. זה לא נוח לנו, אבל בכל הבלבולים ובכל אכזבות, הבעיה היחידה היא התמיכה החיצונית. אדם שיש לו תמיכה חיצונית לאורך כל התהליך שהוא נמצא, אם יש לו קבוצה וסדר לימוד, אז אין לו ברירה, הוא כבר הרגיל את עצמו, הוא לא יכול לברוח. הוא קשר את עצמו באלף שרשראות. ובמידה שהכין את עצמו, יתנו לו יותר בלבולים. רק מתוכם הוא יתקדם.

שאלה: מה אדם צריך לעשות במשך היום, כדי למשוך את המאור המחזיר למוטב בצורה מקסימאלית בשיעור?

כל אחד מכין את עצמו בצורה קצת שונה. אחד שומע מוזיקה של בעל הסולם, השני מדבר עם חברים, השלישי קורא מאמר קצר מספר "שמעתי" של בעל הסולם, הרביעי לבדו ללא שום מקורות והשפעות חיצוניות חושב על מטרת הבריאה, בשביל מה הוא חי. כל אחד מכין את עצמו אחרת.

בסופו של דבר, האדם צריך לפתוח את הספר עם רצון כלשהו. עד כמה שהרצון יהיה מכוּוָן יותר למטרת הבריאה, עד כמה שהאדם יבין יותר באיזו צורה הוא משיג את המטרה, בהתאם לכך הוא יימצא בתהליך התיקון.

זכור לי כשגרתי ליד הרב"ש, הייתי רואה אותו יוצא לטייל בשתיים בלילה, לפני הלימוד. הרב"ש סבל מקשיי נשימה, וההליכה הועילה לו. תוך כדי ההליכה הוא היה גם חושב, מכין את עצמו. הוא היה צריך לבוא מוכן, גם לעצמו וגם לתלמידים.

אני הייתי קם וקורא לפני השיעור מספר "שמעתי", מהמחברת שבה רב"ש כתב את "שמעתי". כחצי שנה אחרי שהתחלתי ללמוד אצל הרב"ש הוא כבר נתן לי אותה. צילמתי אותה, ואת הצילומים קראתי כל בוקר לפני הלימודים. יום אחד הוא שאל אותי, "למה אור דולק בדירה שלך?". סיפרתי לו שאני קורא "שמעתי" לפני השיעור, ומיד ראיתי איך הוא שינה את יחסו אלי. כי הוא ראה שאני מכין את עצמי לשיעור. מאז, אני אף פעם לא מגיע לשיעור בלי לקרוא משהו, בלי להתקשר לדברים של בעל הסולם. בלי הכנה, פשוט חבל על זמן השיעור. כי אז האדם יושב בטל, והוא לא יוכל להוציא מהשיעור שום דבר.

חייבת להיות הכנה. לרב"ש היתה הכנה אחרת, ולי יש הכנה אחרת. מישהו אחר יכול לשיר כהכנה לשיעור. לא חשוב מהי ההכנה, העיקר הוא לבוא לשיעור במחשבה: אני, בורא, ספר כאמצעי, המורה כאמצעי, הקבוצה כאמצעי. וכך לסדר את כל המערכת. האדם צריך לברר לעצמו מה בדיוק הוא רוצה מהלימוד: אור מקיף, אור פנימי. לא חשוב באיזו צורה הוא יספר לעצמו.

כך או אחרת, מה שבעל הסולם כותב באות קנ"ה, זה הדבר החשוב ביותר. זה נקרא "ברכת התורה". שתחילה, לפני שהאדם מתחיל ללמוד, הוא צריך לברך על לימוד התורה, בשביל מה הוא לומד. "בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין", אחרת הוא לא לומד "תורה".

שאלה: מצד אחד האדם צריך להשתוקק לטוב, מצד שני, האור המקיף מביא לו את גילוי הרע. איך אפשר להשתוקק ברצינות לאור המקיף?

אדם משתוקק לאור מקיף, כי הוא פשוט רוצה משהו. הוא קורא בספרים על השפעה, על "למעלה מהדעת", על "לא לשמה" ו"לשמה". הוא לא יודע מה הם. הוא רק יודע שיש מילים כאלה, שיש כאלה הגדרות, שהוא לא פגש קודם לכן. הוא נכנס לחברה שבה מדברים על השפעה, על חיבור, על ידידות, על אהבה. אבל הכול נראה לו מזוייף, מלאכותי.

ואם הוא מבין ש"כל הפוסל, במומו פוסל", ושהיחס שלו והדרך שבה הוא רואה את הדברים, הם רק בגלל הצורה שבה הוא מסודר עכשיו, אז הוא מבין שיכול להיות גם אחרת. לאט לאט הוא מתחיל ללמוד, לשמוע ולהשתתף בפעילויות השונות של הקבוצה, וזה משפיע אליו אור מקיף. הוא לא יודע מה זה אור מקיף, אבל הוא מתחיל להשתנות. אם הנקודה שבלב שלו כבר מוכנה, הוא נשאר ומתקדם. ואם היא לא מוכנה, הוא נזרק מהקבוצה.

אדם יכול להחזיק את עצמו בכוח בקבוצה רק זמן מסוים, ואחר כך הוא בכל זאת ייזָרֶק. זה תלוי במידת הקשר שלו עם הקבוצה. יש אנשים שכביכול נמצאים בקבוצה, אבל הם לא נמצאים, הם מסתובבים מסביב, בפריפריה. הם יכולים לבוא לקבוצה במשך עשרות שנים, אבל בגלל שאין להם כוח חזק, קשר חזק עם הקבוצה, הם לא מרגישים משיכה או דחיה, ואין להם בירור.

מה שאין כן אנשים שיש להם דחף מתוך הנקודה שבלב, מקבלים מהקבוצה ומהלימוד הבחנות, והם מתקדמים. כבר מתחילה להיות בהם תביעה פנימית. ועל התביעה הזאת, הפנימית, מגיע אור מקיף. אור מקיף מגיע כשאדם רוצה "לדעת", היינו, להתחבר, כדברי הכתוב "והאדם ידע את חוה" [9]. כשהאדם רוצה לדעת מתוך חשק, בצורה גשמית, אגואיסטית, הוא מגיע לכך שהאור המקיף פועל עליו, ומעביר אותו לרצון אחר, לרצון להשפיע.

איך האור פועל בבחינה א' ומביא אותה לבחינה ב' בד' בחינות דאור ישר? הוא נכנס לתוך הרצון לקבל, מאיר לתוכו, והרצון לקבל רוצה להשפיע. בבחינה א' הרצון לקבל רצה ליהנות, הוא קיבל את האור כתענוג, כמו אדם שמקבל מבעל הבית חתיכת עוגה, ומתלהב מהטעם שלה. אלא שלאחר קבלת התענוג הוא מתחיל לחשוב, מי נתן לו את התענוג ובשביל מה. מה יש לו מכל זה, ומה יש לנותן מכל זה. מתחילות להיות לו חשבונות.

לכאורה לא ברור למה מתחילות החשבונות, הרי הוא בסך הכול הכניס תענוג לתוך הרצון לקבל. אלא האור שמגיע אליו, אור התענוג, בא מהמשפיע, ו"חתיכה" מהמשפיע נמצאת בתוכו. היחס של המשפיע נמצא בתוך האור, בעל הבית נמצא בתוכו. לכן האדם מתפעל, ואחרי התענוג הוא מתחיל להרגיש בתוך התענוג, את התכונה של הנותן. וזה מה שמשפיע עליו. נקווה שזה ישפיע גם עלינו.

בזאת סיימנו את ה"הקדמה לתלמוד עשר הספירות". נקווה שנזכה לראות אותה עוד פעם ועוד פעם, בצורה עמוקה, ברורה ומפורשת יותר.

[1]ר' יהודה אשלג, "תורת הקבלה ומהותה", בתוך: קבלה למתחיל, עמ' 555: "ארבע לשונות משמשות לחכמת האמת, ואלו הן: א': לשון התנ"ך ושמותיו וכנוייו. ב': לשון הלכה, - ושפה זו קרובה מאד ללשון התנ"ך. ג': לשון האגדות, - והיא רחוקה מהתנ"ך לגמרי משום שאינה מתחשבת כלל עם המציאות, ולשפה זו מתיחסים שמות וכנויים מוזרים, וגם אינה מתיחסת למובנים בדרך שורש וענפו. ד': היא שפת הספירות והפרצופים. - בכלל היתה נטיה גדולה, לבעלי החכמה, להסתירה מגסי החומר, משום שלדעתם החכמה והמוסר עולים בקנה אחד".

[2] על "השכלה צורתית" ראה ר' יהודה אשלג, "החומר והצורה שבחכמת הקבלה", בתוך: קבלה למתחיל, עמ' 261. להסבר ראה ר' מיכאל לייטמן, "החומר והצורה בחוכמת הקבלה", בתוך: חוכמת הקבלה על פי בעל הסולם (קבלה לעם, תשס"ז).

[3] למאמרי בעל הסולם "הערבות" ו"מתן תורה" ראה בתוך: קבלה למתחיל, עמ' 111, 118; למאמרו בעל הסולם "השלום" ראה כמבואר בתוך: ר' מיכאל לייטמן, הדור האחרון; ול"כתבי הדור האחרון" ראה בתוך: ר' מיכאל לייטמן, הדור האחרון, עמ' 297.

[4] ר' ברוך אשלג, "לאיזה דרגה האדם צריך להגיע" מאמר י, בתוך: שלבי הסולם (תלמוד בבלי), כרך ה.

[5]תהילים כג, טו.

[6]משלי כד, טז.

[7]סוכה דף נב ע"א.

[8]קהלת ב, יג.

[9]בראשית ד, א.

חזרה לראש הדף
Site location tree