גיליון 11

הרב ד"ר מיכאל לייטמן

מושגי יסוד

(שיעור מס' 2, 04.08.06)

התפתחות חוכמת הקבלה לצד התפתחות האגו האנושי

חוכמת הקבלה מגיעה אלינו מתקופה עתיקה מאוד. האדם גילה את החוכמה הזו לפני כארבעת אלפים חמש מאות שנה, בזמן שהאנושות כולה הייתה מכונסת במקום אחד, במסופוטמיה שבבבל העתיקה. שם אנשים התחילו לגלות את בריאת העולם, ואת החוק הכללי של העולם שהוא השפעה, נתינה. יחד עם זאת, ובניגוד לכך, הם התחילו לגלות את האגו שבהם, בכך שרצו להיות כמו אלוהים, כפי שמסופר בסיפור של "מגדל בבל". הם רצו לבנות מגדל כזה ולהיות מעל הכוח הכללי של הטבע. והתפרצות הזו של האגו הרחיקה אותם מחוכמת הקבלה, שהיא חוכמת האיזון עם הטבע.

הטבע הסובב אותנו הוא כולו כדי להשפיע ולתת לנו. אנו נמצאים במרכז העולם הנקרא "העולם הזה". בעולם הזה אנו נמצאים באגו שלנו, שהוא הפוך מתכונת ההשפעה, משום שאנו רוצים רק לקבל ולבלוע לתוכנו. מכאן שאנו והטבע שסביבנו נמצאים בשינוי, בניגוד, הטבע הוא חיובי ואנו שליליים (ראו שרטוט מס' 1).

שרטוט 1

מאותה התקופה של מגדל בבל, האגו של האנושות התחיל להתפתח בצורה ליניארית. כלומר האגו שבאדם התחיל לגדול ולגדול על פני השנים, החל מאלף שנה לאחר תקופת מגדל בבל, אלפיים, שלושת אלפים, ארבעת אלפים שנה, ועד לימינו במאה העשרים ואחת (ראו שרטוט מס' 2). האגו שלנו כיום הוא כל כך גדול, שאנו מבינים, שאנו כבר לא יכולים להסתדר איתו.

שרטוט 2

במהלך השנים, מאז תחילת התפרצות האגו באדם במגדל בבל, התגלתה חוכמת הקבלה כדי להנחות את האדם. האדם גילה אותה כשהוא היה עדיין קרוב לטבע ולמרות שהוא היה אגואיסט, שלילי, והטבע עצמו היה חיובי, הפער ביניהם לא היה כל כך גדול. האדם גילה את חוכמת הקבלה בצורה טבעית, הוא גילה שניתן להסתדר עם הטבע, שהוא יכול לאזן את עצמו עם הטבע.

בחוכמת הקבלה אנחנו לומדים שכל דבר שאנו מרגישים, חושבים ומבינים, הוא רק לפי השתוות הצורה. מהי השתוות הצורה? אם לדוגמה במקום כלשהו יש לחץ גבוה ובמקום אחר יש לחץ נמוך, אז הטבע משתדל לאזן את הדברים. ואם יש במקום אחד יש לחץ אוויר ובמקום אחר חסר אוויר, אז הרוח מאזנת את לחצי האוויר. דוגמה נוספת היא שאם במקום מסוים יש חוֹם שהוא פלוס, ובמקום אחר קור שהוא מינוס, אז כל הזמן קיימת נטייה כשלהי לסדר ולאזן ביניהם.

כך, בהתאם לאותו חוק האיזון הכללי, אנו תופסים את המציאות. בדומה לאדם הנמצא בתוך קופסה סגורה, שאינו יודע מה קיים מחוצה לו – מה שהוא תופס כנמצא מחוץ לו, זה רק לפי מה שהוא מסוגל לתאר לעצמו מבפנים.

נניח למשל שיש לפנינו מָקלט רדיו, שמחוץ לו קיימים גלי רדיו רבים, איזה מהגלים נצליח לתפוס באמצעות המקלט? אם נסובב את הכפתור של מקלט הרדיו, נייצר בתוך מקלט הרדיו את אותו הגל שאנו רוצים לתפוס מחוץ לנו. אם נייצר בתוך מקלט הרדיו גל בתדר מאה ושלוש מגה הרץ, למשל, נתפוס בדיוק את אותו הגל בתדר מאה ושלוש מגה הרץ, שמחוץ לנו. מחוץ לנו יש עוד גלים רבים מאוד, אבל במקרה הזה לא נתפוס אותם. נהיה מסוגלים לתפוס אותם רק על פי חוק השתוות הצורה שלנו עם הגל שבתוכנו.

כל הטבע נמשך להשתוות, שהכל יהיה שווה, שלא יהיו לחצים, שלא יהיו פערים. בצורה כזו אנו מרגישים את עצמנו בנוח, בטוב. לכן האדם, שהאגו שלו התחיל להתפתח בו, גילה בצורה טבעית שאפשר לאזן את האגו. והחוכמה כיצד לאזן את האגו של האדם, את המצב הפנימי שלו עם העולם החיצון, נקראת "חוכמת הקבלה".

אפשר לתאר זאת כך, יש "אני" ויש "עולם". האדם אינו יודע מה יש מחוץ לו בעולם הזה. הוא יודע רק דבר אחד, שהוא בתוכו יתפוס את מה שקיים מחוץ לו, בהתאם לכמה שהוא יהיה מאוזן עם העולם. בהתאם לחוקים, לתכונות ולהבחנות שמחוץ לו, כך יהיו גם אצלו, בתוכו, אותם חוקים, תכונות והבחנות.

יוצא מכך, שאם כל העולם הוא בנתינה, בהשפעה ואנו להפך – בקבלה, אז עלינו לשנות את עצמנו. ואם נהיה מסוגלים לשנות את עצמנו בדומה לעולם החיצון, אז נהיה איתו באיזון ונרגיש עימו בהשתוות, כך שלא יהיה הבדל בינינו לבין העולם, ונִמצא בהרגשת החיים הנצחיים, השלמים, החופשיים, המלאים .

את ההרגשה הזו הרגישו מספר אנשים באותה הציוויליזציה הקטנה, שהייתה על פני כדור הארץ במקום אחד, במסופוטמיה לפני ארבעת אלפים וחמש מאות שנה. הם גילו את חוכמת הקבלה, שמתארת כיצד האדם יכול לאזן את עצמו עם העולם. הם קראו לה "חוכמת הקבלה", חוכמה המתארת כיצד לקבל את כל מה שיש מבחוץ ולהיות מאוזן עימו.

אבל רק קבוצה קטנה עסקה בחוכמת הקבלה. שאר האנושות רצתה ללכת עם האגו שלה ולבנות כפי שכתוב את "מגדל בבל", שתוכל לרכוש עם האגו שלה את העולם, להתקדם ולנצח, בדיוק כפי שהעולם עדיין חושב, שניתן ללכת עם האגו וכל אחד ואחד יכול לנצח ולרכוש את הכל. לכן "חוכמת הקבלה" נעלמה ונשכחה מהאנשים. האנשים שעסקו בחוכמה זו כתבו ספרים וכל אלפי השנים מתקופת מגדל בבל עד המאה העשרים ואחת, עד זמננו, או אם נדייק יותר עד שנת אלף תשע מאות תשעים וחמש, החוכמה הזו הייתה נסתרת ועסקו בה יחידים בכל דור ודור.

יחידים אלה הצליחו להגיע על ידי השיטה הזו לאיזון עם העולם החיצון. הם הבינו מתוך הספרים, מה הם החוקים, הכוחות והתכונות הקיימים בעולם החיצון ובהתאם לכך כיצד עליהם להשתנות. וכאשר הם שינו את עצמם, הם גילו עד כמה הם מרגישים דברים שונים, שהעולם רחב יותר ושכל החומר שלנו נעשה שקוף כביכול. הם החלו לראות מבעד לחומר את הכוחות, את הנשמות ואת כל מה שקיים. הם ראו זאת ללא שום קשר לזמן, תנועה או מקום. הם עלו מעל לכל ההגבלות שבעולם הזה, ועל כך הם כתבו לנו בספריהם. גם אנחנו, באמצעות הספרים האלה, יכולים להגיע לאותן ההרגשות ולאותו הקיום כפי שהם הגיעו.

"אנחנו", הם אותם האנשים, שאחרי כל ההתקדמות של האנושות במשך השנים עד לימינו, עד למאה העשרים ואחת, מרגישים פתאום שזהו, שעלינו לעצור. כלומר, אנו רואים שאין טעם להתקדם בחיינו כפי שהתקדמנו עד כה, כיוון שהעולם הזה לא מביא לנו שום דבר. הוא לא יכול למלא אותנו. וכל כמה שאנו נמצאים בעולם הזה אנו כבר לא מרגישים, שאנו הולכים ומתפתחים כל הזמן ורוכשים יותר ויותר תענוגים ומילוי.

תענוג מכבה את הרצון

אנשים המגיעים לחוכמת הקבלה, הם אותם האנשים השואלים, "לשם מה אני חי? מה הסיבה, שאני נמצא בעולם הזה? והאם קיימת בכלל האפשרות למלא את עצמי?". הם נמצאים בריקנות ומחפשים היכן מצויים החיים המלאים, איפה התענוג שבו יוכלו למלא את עצמם בדומה לילד קטן שקם בבוקר ועיניו פתוחות לרווחה, משום שהוא רוצה להרגיש את החיים. החיים אינם ממלאים אותם. עדכנו אותנו שגם כאן בצ'ילה, יש אחוז גדול מאוד של אנשים הנמצאים בדיכאון, וכמו כן קיים גל של גירושין וחיפושים, למרות שעל פניו אין לכך סיבות מוצדקות.

תופעות אלה מתגלות בעולם המודרני גם במדינות, שעדיין לא התפתחו כמו ארה"ב, שלכאורה יש בה הכל ואין לה יותר לאן להתפתח. אדם צעיר שרק מתחיל את החיים, שעדיין לא הגיע לכלום, שכל החיים שלו לפניו, כבר לא רוצה את החיים. הוא פונה לסמים, נכנס לדיכאונות, לא רוצה להתחתן ולהוליד ילדים, כל העולם נמאס עליו והוא לא מצפה ממנו למשהו. צעירים רבים מתאבדים.

האנשים שמרגישים כךהם כבר תוצאה מגלגולים קודמים של הנשמות, כי בכל דור ודור אותן הנשמות מתלבשות בגופים וכך הן מתקדמות מדור לדור. גם אנו היינו פעם יחד בדורות הקודמים, ובנינו לעצמנו סוגים שונים של תרבויות וחשבנו שבכך נתקדם ונגיע לחיים טובים. חשבנו שנתקדם בחיים שלנו במשך שבעים שנותינו ושגם הילדים שלנו יתקדמו ויהיו להם חיים טובים יותר משלנו. אולם כיום אנו כבר לא חושבים כך. היום איננו בטוחים שלילדים שלנו יהיה טוב יותר. למעשה זה הדור הראשון, שמתחיל לחשוב ברצינות, שבחיים אין התקדמות לטובה.

לכן בכל העולם מורגש משבר ביחס של האדם לחיים. משבר המתלבש בכל מיני צורות כגון: דפרסיות, סמים, התאבדויות, גירושין, טרור, שנאה בין אחד לאחר, ועוד התפתחויות רבות נוספות. הבעיה היא שהאדם לא מצפה מהחיים שלו לשום דבר טוב. כי בכל משך הגלגולים הללו, כל השנים הרבות שעברו עלינו, שבהן ציפינו וייחלנו שיהיה טוב, הגענו כיום למצב שאנו מבינים ומרגישים, על פי הניסיון הקודם שרכשנו, שנמצא אצלנו בתת הכרה, שטוב יותר לא יהיה.

ההסבר לכך הוא שיש לנו רצון שהוא ה"כלי" שלנו ואם הרצון הזה מתמלא בתענוג, רוצה למלא את עצמו בתענוג, כלומר אם אנו רוצים למלא את עצמנו, אז התענוג נכנס לתוך הכלי, לתוך הרצון וברגע שהתענוג נכנס לתוך הכלי, לתוך הרצון, הוא מנטרל את הרצון. לדוגמה, אני רוצה מאוד לאכול, אני ניגש לאוכל ומתחיל ליהנות ממנו, וממשיך להנות, וממשיך להנות, אולם בהדרגה התענוג שלי פוחת. כלומר אם נצייר זאת בצורה גראפית, אז ככל שהאור שנכנס עמוק יותר לתוך הכלי, הכלי כבה בהדרגה עד שכמעט לא נשאר כלי (ראו שרטוט מס' 3). נמצא, שכל כמה שאני משתדל לחיות ולהרגיש אני פחות חי ופחות מרגיש, כי התענוג והרצון שהוא הכלי נמצאים בשינוי צורה, ולכן הם מנטרלים זה את זה.אנו רואים זאת בכל דבר שקיים בעולם הזה .

שרטוט 3

תענוג שלא נפסק

קיימת רק דוגמה אחת לתענוג שיכול להתקיים ולא להיכבות בו במקום, והיא הרצון של אמא להַנות לילד שלה. ככל שהילד מרגיש שהוא נהנה, כך האימא מרגישה תענוג גדול יותר ממנו. האמא יכולה ליהנות, כי הילד שלה נהנה. כלומר, יש להבדיל בין המקום שאליו נכנס התענוג, לבין מקום הנתינה של נותן התענוג, ובדוגמה שלנו ה"אמא" היא מקום הנתינה (במהלך השיחה נשתמש במילים "אבא" ו"אמא", כי בקבלה משתמשים בשמות אלה). אם כן, הרצון של אמא להַנות לילד שלה הוא דוגמה לאדם, שנותן לשני, בגלל שהוא אוהב את השני, ומשום שהוא נהנה מכך שהשני נהנה. לכן התענוג הזה לא נפסק אצלו (ראו שרטוט מס' 4).

שרטוט 4

על התענוג שלא נפסק אנו יכולים ללמוד רק מהדוגמה של אמא וילד, כי מדובר על תענוג שבא מהטבע. אבל כאשר אנו מדברים על עצמנו, על ה"אני" ועל "העולם", כשאנו רוצים למלא את עצמנו מהעולם, אז משום שאין בנו אהבה כלשהי לעולם, אנו כל הזמן נשארים ריקים.

אותם האנשים, שבמשך הגלגולים הקודמים שלהם גילו שהם לא יכולים למלא את עצמם, הגיעו לעולם הזה לאחר גלגולים רבים מאוד. פעמים רבות כבר היינו יחד בחיים האלה וכל פעם שאנו חיים וצוברים ניסיון מהחיים האלה, אנו עוזבים את העולם ריקים. שוב אנו רוצים למלא את עצמנו, ושוב מתרוקנים, וחוזר חלילה.

ידע הופך לטבע

נשאלת השאלה, מדוע אנו מתים? מדוע בלתי אפשרי לחיות פעם אחת ולהגיע להבנה כיצד להתמלא ולא להתרוקן? התשובה היא שכאשר האדם מת, כל התרשמויותיו מהיֶדע שרכש נכנסות לרשימו, להרגשה הפנימית שלו, לתכונות שלו בגלגול הבא. אדם שמגיע לעולם הזה רץ אחרי תענוגים ורוצה להשיג סוגים שונים של מילויים, לאחר מכן הוא רואה שהוא לא מסוגל וכשהוא מת, כל הניסיון הזה, כל החוכמה, כל הידיעה הזו שהוא רכש במהלך חייו, נכנסים לתכונותיו (ראו שרטוט מס' 5). לכן בגלגול הבא הוא מלכתחילה נולד חכם יותר. כבר בטבע שלו הוא מרגיש את החוכמה ואת הידיעה הזו.

לכן כל דור חכם יותר מקודמו. לדוגמה, ילדים הנולדים היום, אינם יודעים מה זה מחשב, אבל הם מיד מסתדרים איתו. ואילו אני אחרי חמישים שנה לא יודע כיצד להסתדר איתו. הסיבה היא שאלה הן אותן הנשמות, שחיו וקיבלו ידע והידע הפך אצלן לתכונה, לטבע. עתה כשהם באים לעולם, הם פשוט מבינים שכך הוא. כשאני שואל את ילדיי, הם עונים, "אבא, זה כך". ואילו אני צריך לחשוב, מדוע זה כך. אני מרגיש את עצמי מותש מכל מיני חידושים שבעולם הזה, מכיוון שאצלי הכל בתוך השכל, בתוך הידע, ואילו אצל ילדיי זה טבעי.

שרטוט 5

אם כן, במשך גלגולים רבים מאוד, שחיינו ומתנו שוב ושוב, רכשנו ידע רב שהפך אצלנו לתכונה. וכשאנו נולדים היום, אפילו הדור הצעיר כבר לא רוצה לחיות. הוא כבר יודע שהוא לא יוכל לקבל מאומה מהחיים האלו. אנו מסתכלים על הדור הצעיר ואומרים להם "החיים לפניכם, תרוויחו, תצליחו", והם עונים לנו שאין לאן לרוץ, שאין שום דבר בחיים האלה. הם יודעים זאת משום שיש להם כבר בתוך הטבע שלהם את האינפורמציה הזו, את הידיעה הזו. ושום הסבר לא יעזור. הדור הצעיר כבר לא משתוקק כפי שאנו השתוקקנו כשהיינו צעירים.

למי מיועד לימוד חוכמת הקבלה

מכאן מובן מדוע אנשים רבים מרגישים, שאין להם מה לקבל בעולם הזה ושואלים "מה הטעם בחיים?", כפי שכותב בעל הסולם בתחילת ה"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" (אות ב). "תלמוד עשר הספירות" הוא ספר קשה מאוד להבנה שכתוב בשישה כרכים בני למעלה מאלפיים דפים. בהקדמה לתלמוד עשר הספירות כותב בעל הסולם למי הספר הגדול והעבה הזה מיועד, ואומר שהספר לא מיועד לחכמים או לפרופסורים גדולים וגם לא לצדיקים גדולים או לאנשי דת או פילוסופיה, אלא רק למי שאומר "ריק לי בלב".

ואכן עם השאלה הזו אנשים מגיעים לחוכמת הקבלה. ורק אלה המרגישים בתוכם שהם לא מקבלים מילוי לחייהם משום דבר, נשארים בחוכמת הקבלה, מתקדמים ומגיעים לעולם שונה, לחיים שונים לחלוטין. הם מוצאים את היכולת למלא את עצמם בדברים נצחיים, גדולים מאוד, שלא מהעולם הזה. מכיוון שבמשך כל הגלגולים שעברו בעולם הזה, כבר הרגישו שהם לא יכולים למלא את עצמם. הם אומרים לעצמם "די, עלינו לשנות משהו". וכך הם מגיעים לחוכמת הקבלה.

אנו מגיעים לחוכמת הקבלה באותו האופן שהגיעו הבבלים העתיקים שגילו את החוכמה הזו, כשחיפשו איך למצוא מילוי בטבע, בחיים שלהם. עכשיו אנו נמצאים באותו מצב שהיו הבבלים העתיקים, רק לאחר אלפי שנות התפתחות. גם אנו, באופן טבעי, מתחילים להשתוקק לשיטה איך למלא את עצמנו.

כמו מטען חשמלי בשדה חשמלי שנמשך למרכז, כך אנו נמשכים לחוכמת הקבלה. בכל מיני יבשות, במדינות שונות, מיליוני אנשים גדולים, קטנים, גברים, נשים, לא חשוב מי ומה, ללא יוצא מן הכלל, במוקדם או במאוחר, נמשכים למקום שממנו הם יכולים למלא את עצמם. והמקום הזה נקראּ "שיטת הקבלה", השיטה איך לקבל, איך למלא את עצמנו במילוי נצחי ושלם.

תפיסת המציאות על פי חוכמת הקבלה

ונשאלת השאלה, כשאדם מגיע לחוכמת הקבלה, כיצד הוא יכול לרכוש אותה? איך יידע מה עליו לעשות, ומדוע היא לא נמצאת בו בצורה טבעית? מדוע עליו ללמוד ולעשות מאמצים לשם כך? במה זה יסייע לו? ומדוע המילוי הזה צריך לבוא לאדם בצורה כזו, דרך השׂכל?

חוכמת הקבלה מסבירה שאנו נמצאים ב"העולם הזה" ואנו, כלומר ה"אני" שבנו, רוצה לקבל את הכול לעצמו (ראו שרטוט מס' 6). בצורה כזו אנו לא מאוזנים – מינוס גדול לעומת העולם שהוא פלוס. ההבדל בינינו גדול מאוד. אנו לא רואים את העולם, אנו מסוגלים לראות רק את עצמנו, וזאת מכיוון שהאגו שלנו מבודֶד אותנו ואנו מרגישים רק את עצמנו .

שרטוט 6

כל אחד ואחד מאיתנו מרגיש את עצמו לפעמים כמי שחי בתוך עצמו. אנחנו לא מבינים את האחר, אלא בתנאי שהאחר חושב ורוצה כמונו. רק אז אנו יכולים להסכים, להבין ולראות את הדברים באותה צורה כמוהו. אולם בפועל אנו לא מרגישים דבר ממה שנמצא מחוץ לנו.

חוכמת הקבלה מסבירה לנו, שאנו מעין קופסה שחורה, המרגישה רק את מה שקורה בתוכה. קיימים בנו חמישה חושים: ראיה, שמיעה, ריח, טעם, ומישוש. אנו לא רואים את מה שקורה בחוץ, רק תופסים את התגובה שלנו לגבי מה שמתרחש מחוץ לנו (ראו שרטוט מס' 7). לדוגמה, באוזן יש לנו את עור התוף ובמידת הלחץ על עור התוף, אנו מסוגלים להרגיש את מה שמחוץ לנו. לאחר מכן הלחץ הזה מגיע לעצבים, לחוטים חשמליים ומשם למוח ואז אנו מתחילים להבין את תמונת המציאות באחורית הראש, כמו במסך קולנוע. אבל שום דבר לא נכנס לתוכנו, אלא הגלים לוחצים לנו על עור התוף. ואם עור התוף שלנו ייפגם, נרגיש שכביכול מחוץ לנו אין דבר. אם העין שלנו תיפגם, לא נרגיש שמחוץ לנו קיים משהו.

שרטוט 7

הכול תלוי בתגובה שלנו, באיזה אופן אנו מגיבים על "משהו" שמתרחש מחוץ לנו. אנו לא תופסים את מה שאכן קיים מחוץ לנו, אלא עד כמה שאנו נמצאים באיזון, ביחס לְמה שקיים בחוץ. ואם היִינו משנים את החושים שלנו, אז מתוך החושים הללו, הייתה לנו תמונת עולם שונה לחלוטין, כדוגמת הראייה של הכלבים או השמיעה של הדולפינים, וכן הלאה.

נמצא, כי האדם חי בתוך עצמו ומשום כך אינו מרגיש היכן הוא נמצא ואינו יכול למלא את עצמו. הוא אינו יודע כיצד למלא את עצמו, ומהו העולם שנמצא מחוץ לו. עליו להגיע למצב שבו הוא מאוזן עם העולם החיצון, כי אם תהיה לאדם יכולת לתפוס בתוכו את כל הגלים הקיימים מחוץ לו, כמו בדוגמה על מקלט הרדיו, אז הוא יתפוס את כל העולם. חוכמת הקבלה מסבירה כיצד לעשות זאת.

לפי חוכמת הקבלה העולם הוא מה שאתה תופס בחושים שלך ולא מה שנמצא מחוץ לך. לכן אם אתה רוצה לתפוס את כל העולם, עליך לדעת איך הוא באמת קיים.

כל העולם הוא סכום של כל הנשמות שהיו קשורות זו לזו כגוף אחד, וכל הנשמות האלה נקראות "אדם". כל הנשמות נמצאות יחד בשיתוף פעולה, אבל אנו נמצאים בהסתר מהמצב הזה, נעתקים ממנו בחושים שלנו ולא רואים אותו. אנו נמצאים כביכול במצב, שבו אנו נפרדים זה מזה. אין בינינו כל קשר, כל אחד נמצא ב"קופסה" שלו, באגו שלו (ראו שרטוט מס' 8).

שרטוט 8

אם כך, הטבע האמיתי הוא הקשר בין כולם והטבע שבנו הוא הפירוד בין כולם. זה נעשה בכוונה כדי שבהתפתחות שלנו במשך אלפי שנים נגיע למצב שבו אנו מיואשים מהחיים ונרגיש שעלינו להחליף את הטבע שלנו מאגו לאהבה, להיות כמו אמא, שאם היא נותנת דרכה לילד שלה, היא כל הזמן מלאה. לאמא יש מילוי כל הזמן, כי בראש ובראשונה היא אוהבת את ילדיה ושנית משום שהיא נותנת להם. צריכים להיות שני משתנים, לאהוב את האחרים ולתת להם, אז נהייה כמו הטבע הכללי. ובמידה שאנו רוכשים תכונה זו, אנו עולים מהעולם הזה לעולם עליון. כלומר אנו מגלים בתוכנו, איפה אנו באמת נמצאים. אנו משנים את הטבע.

חוק האהבה

כתוב שאהבת הזולת היא הכלל הגדול, החוק הכללי של הטבע, החוק שעל פיו הטבע קיים. בדומה לגוף הפיזי שלנו שחי כאשר כל האברים והתאים שלו קשורים זה לזה. אם כל תא בגוף החי לא יחשוב על קיום הגוף, אז הגוף לא יוכל להתקיים.

אנו לא כל כך רואים זאת בדומם, מכיוון שבדומם עובדים רק כוח המשיכה והדחיפה. אבל בצומח ובחי יש תאים רבים בגוף שמתקשרים לאברים השונים שבגוף, כמו למשל המוח, הלב, הכבד וכן הלאה. אלא שכל תא בפני עצמו קיים לפי חוק מיוחד מאוד, כל תא הוא "אגואיסטי". אם נוציא אותו מחוץ לגוף החי ונחקור ונבדוק אילו חוקים קיימים בתוכו, נמצא שהחוקים שלו הם אגואיסטים בלבד. התא סופג לעצמו, חושב על עצמו ויש לו תוכנה כיצד להחזיק את עצמו בחיים, באיזה אופן להתרבות וכיצד להרגיש את עצמו בטוב, בנוח.

אבל כאשר אנו מחזירים את התא הזה חזרה לגוף, כלומר חוקרים אותו לא כפי שהוא פועל לעצמו ומהם החוקים בפנים, בתוכו, אלא איך הוא פועל וקשור לגוף כולו, זה מעניין מאוד. זה פלא. משום שביחס שלו לגוף הוא כולו אלטרואיסטי, כולו בנתינה. הוא מקבל לעצמו רק את המינימום הדרוש לו כדי להתקיים, ואת כל הנותר הוא מספק לגוף, כדי שהגוף יחיה (ראו שרטוט מס' 9). וכך מתנהג כל תא ותא, גם בגוף שלנו. זה חוק, שאם לא כן הגוף לא יוכל להתקיים. אם תא כלשהו מתחיל לקבל יותר ממה שדרוש לו לחיות, הוא הופך לסרטני. הוא אוכל את הסביבה שלו ולאחר מכן מת בעצמו.

שרטוט 9

יוצא מכך, שאפילו בעולם האגואיסטי שלנו, על פי הדוגמה שניתנה קודם לכן, האגו שלנו לא נמצא בגוף הפיזי שלנו וגם לא בדרגת חי, או צומח. כל הדרגות מתקיימות לפי חוק השוואת הצורה לטבע, בנתינה, באיזון לטבע. אמנם בעלי החיים טורפים האחד את השני, אבל היחס שלהם זה לזה הוא לא כדי להזיק לזולת, אלא כך מסודרים חייהם על פי הטבע.

האגו פועל רק בתוך האדם, רק בדרגת המחשבה שלנו, ברצון שלנו, ואילו בגופנו פועלים כל החלקים בהרמוניה, הגוף כולו נמצא ממש באיזון. יש ארבע דרגות: "דומם", "צומח", "חי" ו"מדבר". דרגת החי היא הגוף הפיזי שלנו ודרגת ה"מדבר" היא ה"אדם". בלימוד שלנו לא נשתמש במילה אדם, כי אדם הוא כבר נברא מתוקן. בכל דרגות הטבע אנו מתוקנים, טובים ושלמים ורק בדרגת המדבר, כלומר, ברצון שלנו, במחשבה שלנו, במה שמבדיל אותנו מהחי, כלומר באישיות שלנו, איננו מתוקנים. רק זה האגו של האדם (ראו שרטוט מס' 10). לכן דווקא תכונת ה"אדם" שבאדם, היא האלמנט המקולקל שבטבע, והוא רק צריך לתקן את עצמו.

שרטוט 10

עלינו להבין, שאנו נמצאים במצב דומה לתאים סרטנים בגוף הכללי. אנו חייבים להתנהג כסכום התאים ביחס של אהבה ביניהם, ביחס הנכון זה לזה, שכל אחד יקבל לעצמו רק את המינימום, הנדרש לו כדי לחיות, ואת כל הנותר, את המקסימום, הוא ייתן לסביבתו, לזולת. זה נקרא "חוק האהבה". נתינה לזולת, נקראת "אהבה". למי שאנו אוהבים, אנו רוצים לתת וזה הביטוי של היחס שלנו לזולת.

אם נקיים את חוק האהבה זה עם זה, נהייה כמו הטבע בכל הדרגות ואז נרגיש שאנו נמצאים בעולם אחר לחלוטין. במקום הרצון שלנו לספוג, לקבל לתוך עצמנו ולמעשה לקבל אפס, להישאר ריקים כל הזמן, עלינו להפסיק למלא את עצמנו או לרצות לנסות למלא את עצמנו ולהתמלא רק בתנאי שנוכל להעביר לזולת. בצורה כזו נהיה מלאים. חוכמת הקבלה מלמדת אותנו כיצד לעשות זאת.

האדם מרוויח שהוא מעביר לזולת, שדרכו יכול לעבור כל העולם. המקובלים אומרים, שבחוק האהבה נרגיש את ה"עולם העליון" כמצב קיומי גבוה יותר מהחיים אותם אנו מרגישים עכשיו. כאמור, אם האדם רוצה לקבל לעצמו, לא נכנס בו כלום והוא נשאר באפס, בריקנות, במינוס. הוא לא מרגיש את מה שנמצא מחוץ לו ומה שנמצא מחוץ לו, לא נכנס בו כלל. הוא חי רק בתוך עצמו. כדי שהאדם יוכל להעביר דרכו את כל מה שקיים מחוץ לו, עליו להעביר אותו דרכו לאחרים, כי חוק הוא שאם האדם רוצה לקבל לעצמו את המינימום כדי להתקיים ושכל חייו יהיו במקסימום כדי להעביר הלאה, אז הכל עובר דרכו. הוא מרגיש בתוכו את עצמו ואת האחרים כשייכים לו, הוא כביכול חי באחרים, מתוך שהוא מעביר להם את הכול. בצורה כזו אפילו המינימום לא נכנס לתוכו, כי "מינימום" נקרא שהוא מקבל לעצמו את המינימום ולא רוצה יותר.

בחוכמת הקבלה אנו לומדים שבתחילה עלינו לעשות צמצום, לזרוק את התענוג חזרה, לא לקבל כלום ורק לאחר מכן להתחיל לקבל. מגיע תענוג, דוחים אותו ורק לאחר מכן עושים חשבון כמה לקבל ואז מקבלים. החיים שלנו שבהם אנו אפילו לא מקבלים את המינימום אלא רק מתקיימים כבהמות, נקראים ה"עולם הזה". כאשר נתחיל להעביר דרכנו לנשמות האחרות, נקבל את המינימום כדי להתקיים ואת המקסימום נעביר לאחרים. זה נקרא "עולם העליון" (ראו שרטוט מס' 11).

שרטוט 11

העולם העליון שונה מהעולם הזה. בעולם הזה החיים של האדם הם למשוך לעצמו תענוג, לרצות לקבל. בעולם הזה האדם רוצה לקבל, חושב שהוא יקבל ולבסוף רואה שהוא לא מקבל. פעם אחר פעם הוא חושב שיקבל ולא מקבל עד שהוא מתייאש ומת. למעשה הוא נשאר ריק. לעומת זאת בחיים הרוחניים הם כאשר האדם מושך תענוגים וכל פעם מעביר אותם לאחרים. כלומר, ברוחניות הכלי של האדם תמיד זמין להעביר בו וכל פעם מחדש הוא מקבל יותר ויותר חיים, יותר ויותר רצון.

הסיבה שאנו מתים בעולם הזה, היא מכיוון שאנו מתעייפים פיזית מלהתרוקן כל הזמן. ההרגשה בחיים הרוחניים היא הרגשה נצחית, שאנו חיים מעבר לזמן. אדם שמתחיל להעביר לאחרים את המקסימום שבו, מחבר לעצמו את הכלים של האחרים, הוא חי בהם, כפי שאמא חיה בתוך הילד שלה, ואז הוא עולה לדרגת חיות אחרת.אמא היא לא בדיוק הדוגמה לחיים רוחניים, משום שאמא מעבירה בצורה טבעית לילד שלה. אבל אם נעביר דרכנו את הכל לאחרים, נתחיל להרגיש חיים בתוך האחרים ואז נקרא שאנו "עוברים מחסום".

בחיים הרוחניים האדם מתפטר מעצמו כמי שכל הזמן סופג לעצמו, כ"אני" הרוצה לקבל ולנצל את האחרים. כאשר הוא מפסיק לעשות זאת ועובר דרך ה"צמצום" לגישה של נתינה, זה נקרא שהוא "עובר מחסום". אז הוא מתחיל להרגיש את עצמו קיים, שהוא לא לבד ולא ריקן אפילו שאת המינימום הוא לא מקבל. פתאום הוא מתחיל להרגיש שהוא קיים בגוף. כלומר, בִּמקום חיים של תא סרטני אחד כפי שהוא היה כשרצה לקבל לעצמו, הוא מתחיל להרגיש את עצמו שייך לגוף אחד שלם, נצחי.

זו הרגשה שמעלה את האדם מדרגת חי לדרגה שבה הוא נמצא כ"מדבר", כ"אדם". "אדם" מלשון "דומה" – שווה לבורא. אז האדם חי בדרגה שהוא נצחי ושלם. הוא מעלה את עצמו מעל ההרגשה שהוא חי בגוף להרגשה שהוא חי ברוח. ולכך כולנו נדרשים להגיע.

חוכמת הקבלה מסבירה שעכשיו זה הזמן למימוש וזו הסיבה שהאדם מיואש בעולם הזה, כי כל ההתפתחות שלו מביאה אותו למצב, שהוא חייב להתחיל לממש את "חוק האהבה" לכולם, ועל ידי כך הוא ירגיש חיים נצחיים.

מהו העולם הרוחני

שאלה: אני מבין שהקבלה מאפשרת לנו להכיר את המהות הפנימית שלנו. האם בדרך זו אנו מגיעים להכרה הכללית של העולם מחוץ לנו?

קשה להסביר לאדם, שכל מה שהוא מרגיש מחוץ לו לא קיים, אלא שהוא מתאר את הכל בתוך הדמיון הפנימי שלו. גם תורות קדומות אחרות בעולם מדברות על כך וגם המדענים מגיעים כיום לאותה המסקנה, שאנו לא יודעים מה יש מחוץ לנו. ובכלל לא קיים דבר כזה, "מחוץ לנו". נדמה לנו שקיים משהו מחוץ לנו ולמעשה הכל זה התחושה הפנימית שלנו.

קשה לנו להבין את התפיסה הזאת ובלתי אפשרי לתאר אותה. רק כשמגיעים לזה מבינים. אמנם אנו לומדים על כך, אבל זה הסבר תיאורטי בלבד. אי אפשר להסביר כיצד האדם מרגיש כשהוא נפטר, הוא בסך הכל נפטר מהרגשתו את העולם הזה, אבל האם באמת ההרגשה שלו מתה? אנו רואים גוף מת, כלומר הגוף מת, אבל האם האדם מת? יש קושי להסביר זאת למי שעדיין רחוק מתפיסה זו, איך זה אכן מתרחש.

אבל בהדרגה על ידי הלימוד, האדם מתחיל להרגיש בהרגשה הפנימית שלו, שהכל יחסי מאוד. שכל העולם הזה נראה לו בצורה הזו, משום שכך הוא מתאר אותו בתוכו, בפנים. ואם הוא יהיה כלול מתכונות אחרות, אם הוא ישנה את עצמו מבפנים, אז ההרגשה שלו בפנים תשתנה בהתאם והוא יראה את העולם אחרת.

האם העולם הזה ימשיך להתקיים, עם כל מה שיש בו: הקרובים, המכוניות, הבתים? כל זמן שהאדם חי בגוף שלו, גם העולם הזה יתקיים. ומלבד זאת תהיה גם תוספת לעולם הזה, מה שהוא יכול לתפוס ונמצא מחוץ לחושים שלו, מה שנקרא "העולם הרוחני". האדם ירגיש את שני העולמות עד כדי כך, שהוא יוכל להיפטר מהעולם הזה ומהגוף שלו, כאילו שהוא מוריד בגדים, ויישאר בהרגשה פנימית, עליונה ורחבה יותרהנקראת "העולם הרוחני". וזה נקרא שהאדם עולה לעולם הנצחי, מתחיל להרגיש חיים נצחיים.

לכך עלינו להגיע עכשיו, בזמן שאנו חיים בעולם הזה, בהרגשה הזו שבחמשת החושים. לשם מה עלינו להיות בחמשת החושים האלו, בחיים האלה, בגוף הזה? כדי שדווקא מהמקום הנמוך ביותר בבחירה חופשית, נגיע למקום הגבוה ביותר.

התפתחות מאגו גשמי לאגו רוחני

שאלה: באחד מספרי הקבלה שקראתי כתוב שאנו נמצאים בעולם ה"עשייה", שזה הגוף, ושעלינו לעלות לגוף ה"יצירה", כלפי מעלה. כיצד מתבצע התהליך הזה?

התהליך פשוט ומתבצע על ידי האגו שלנו. אנו נמצאים באגו קטן מאוד וחושבים שאנו אגואיסטים גדולים ושיש לנו משהו גדול לתקן. לאמיתו של דבר, זהו אגו גופני קטן, רצון לתענוגים גופניים קטנים, מין, אוכל, בית, מעט כבוד, מעט כסף.

אדם המתחיל ללמוד קבלה מקבל תוספת אגו כדי לצאת בעזרתה לרוחניות. אם לדוגמה האדם נמצא ברצון לקבל "מינוס אחד", והוא יכול להתגבר על תוספת האגו הזו, אז הוא מגיע ל"פלוס אחד", שנקרא "עולם העשייה". לאחר שרכש את עולם העשייה, הוא מקבל תוספת רצון ל"מינוס שתיים". אם האדם יוכל להתגבר על הרצון הזה ולתקן אותו, כלומר, עם כל האגו שהתגבר בו, הוא יהיה בנתינה, אז יגיע לדרגה "פלוס שתיים", הנקראת "עולם היצירה", וכן הלאה. אם מקבלים רצון לקבל "מינוס שלוש", אז מגיעים לדרגה "פלוס שלוש", הנקראת "עולם הבריאה". בתיקון של רצון לקבל "מינוס ארבע", מגיעים ל"עולם האצילות", וב"מינוס חמש" מגיעים לעולם "פלוס חמש", לעולם "אדם קדמון", סך הכל חמישה עולמות (ראו שרטוט מס' 12).

כאשר גומרים לתקן את הרצון לקבל כולו, במאה אחוז, אז כל העולמות מתחברים יחד ואנו יוצאים ל"עולם אין סוף", שהוא סכום כל העולמות והמדרגות יחד. חמישה עולמות, כפול חמישה פרצופים, כפול חמש ספירות, סך הכל מאה עשרים וחמש מדרגות. כי כל מדרגה, המכונה "מינוס אחד" או "פלוס אחד", גם היא מתחלקת כולה לעשרים וחמש מדרגות קטנות בתוכה.

שרטוט 12

לא נותנים לאדם בבת אחת את דרגת הרצון מינוס אחד, כי הוא לא יוכל להתגבר עליה, אלא נותנים לו אותה בהדרגה, לאט לאט. הדרגות שבתוך כל דרגת רצון, שבהן אנו מתקדמים, מתחלקות ל"עיבור", "יניקה" ו"מוחין". למעשה אנו מתקדמים ועולים על ידי האגו, שגדל אצלנו כל פעם מחדש. לכן השיטה נקראת "חוכמת הקבלה". כלומר, איך לקבל נכון, איך להשתמש באגו בצורה הנכונה, שאם לא כן, לא נוכל לעלות.

לעומת זאת, כל יתר השיטות אומרות לנו למחוק את האגו, לא להשתמש באגו הקטן שיש לנו בעולם הזה ואם יש לנו עוד אגו, אז למחוק אותו לגמרי, להישאר באפס אגו. אבל איך אפשר לעלות עם אפס אגו? באפס אגו אפשר להרגיש שטוב לנו, כי אנחנו כמו מתים, לא רוצים כלום. בצורה כזו האדם אמנם מגיע לנירוונה, כביכול לחיים טובים, הוא לא צריך כלום, נפטר מהבעיות והצרות, אבל הוא לא מתקדם.

אלא שתכלית העולם היא לקדם את האדם, וכיוון שכך אנו לא יכולים להימלט מהתקדמות. הטבע האגואיסטי יחייב אותנו בכל זאת להתקדם כל הזמן. כלומר, כל כמה שהאדם ירצה להיות באפס אגו הוא לא יוכל. לכן כל השיטות תיפולנה בקרוב ותישאר רק השיטה של חוכמת הקבלה. כי האגו, שגדל בנו, לא יותיר לנו כל ברירה אחרת, אלא לדעת איך להשתמש בו נכון.

שאלה: אם אנחנו צריכים להגדיל את האגו, כיצד ניתן להפוך את האגו שגדל מאגואיסטי לאלטרואיסטי?

האגואיזם והאלטרואיזם קשורים בוודאי יחד. זו למעשה כל השיטה, כיצד עלינו לעבוד עם האגו בצורה הנכונה. וזה לא פשוט, כי אנחנו לא סתם אגואיסטים אלא כל ההכרה, ההבנה והתפיסה, כל הרצונות והתוכנות שבמוחי שמפרטות איך לעבד את הנתונים ולהביא אותם לשימוש כלשהו, כולם בנויים בתת ההכרה שלי כך, שעוד לפני שאני מתחיל להעלות אותם לדעת, להכרה שלי, הם כבר אגואיסטיים. גם ילד קטן הוא אגואיסט.

אפילו בתת הכרה, בכל מיני מערכות, באופן שבו אנו מעבדים נתונים על מנת להתחיל לחשוב עליהם, אנו כבר נמצאים באגו. האגו הוא התוכנה שלנו, תוכנת ההפעלה שלנו כמו במחשב. ואת התוכנה הזו איננו יכולים להוציא מעצמנו. איננו יכולים למחוק אותה ולהישאר כמו ברזל ריק, בדומה למחשב שאין בו שום תוכנות והוא רק קופסת מתכת. אנו לא מסוגלים לנהוג כך עם עצמנו. אנו כולנו בנויים כך בפנים ולא יכולים לצאת מעצמנו ולעשות על עצמנו פעולות כלשהן. כיצד בכל זאת האדם מסוגל להחליף לעצמו את התוכנה לתוכנה אחרת ולעשות שדרוג מלא?

לשם כך קיימים ספרי קבלה המסבירים לנו, שאנו נמצאים מתחת למחסום. וכאשר אדם שנמצא מתחת למחסום, קורא בספר קבלה, הוא קורא באיזו חוקיות הוא נמצא בעולם העליון. למעשה הוא לומד בספר כיצד להתנהג בצורה הנכונה בדרגה שבה הוא נמצא בנתינה, באלטרואיזם. הוא קורא על זה ואז קורה דבר מיוחד מאוד, שנקרא "השפעת האור העליון", "השפעת האור מקיף על האדם" (ראו שרטוט מס' 13).

שרטוט 13

המילים בספרי הקבלה אינם מילים סתם. גם עכשיו אנו נמצאים במצב המתוקן, אלא שבחושים שלנו, בהכרה שלנו, אנו לא מזהים ולא מרגישים אותו כמצב המתוקן, אלא מרגישים את עצמנו כמקולקלים. אם אנו רוצים להיות בריאים, מתוקנים, לראות את עצמנו בצורה האמיתית, הנכונה, הטובה, אז אנו מקבלים כוח מהמצב המתוקן שבו אנו כבר נמצאים אבל לא מרגישים. אנו מתחילים להסיר את הערפל ונכללים בתוך המצב המתוקן שלנו.

זאת אומרת, אנו לא עוברים מרחקים בדרך לעולם העליון. גם כעת אנו נמצאים בעולם אין סוף, אלא שאנו נמצאים בערפול, בחוסר הכרה. ואם, כמו שדיברנו על השתוות הצורה עם הטבע, נהייה שווים לטבע, אז נרגיש את המצב המתוקן שלנו. האדם צריך לשנות את כלי הקליטה שלו, את כלי ההרגשה שלו, אז הוא ירגיש שהוא נמצא בעולם ממש אחר. וכמוהו כולם. הכל תלוי בתפיסה שלנו. קשה מאוד להסביר זאת בתחילה. אין ספק שאם הייתי מדבר על הדברים האלה לפני מאתיים שנה, אנשים היו חושבים שאיבדתי את שפיותי.

למעשה אנו מתקנים את כלי הקליטה שלנו, את ההרגשה שלנו. כאשר אנו מסירים מעצמנו הגבלות אגואיסטיות למיניהן, אז אנו מגלים שאנו נמצאים במצב שונה. לכן הסרט " בליפ" זכה להכרה גדולה כל כך. כשראיתי אותו מיד נסעתי להיפגש עם האנשים שהשתתפו בו כדי לדבר איתם, כמי שתופסים שהעולם יכול להיות שונה לחלוטין. אבל מאז עבר זמן רב, נפגשנו עם מדענים ופילוסופים רבים ורבים מהם כבר מסכימים עם התפיסה, שהעולם הוא סך הכל התפיסה המוגבלת שלנו וכאשר התכונות שלנו משתנות, העולם משתנה. העולם הוא סך הכל מה שהאדם מתאר לעצמו.

אהבת אם ואהבה אמיתית

שאלה: איזו דוגמה מהחיים יכולה להיות לנו, הגברים, שאין להם אהבה אימהית, כדי לדעת בוודאות מה זו אהבה, על מנת לגדול במעשינו האלטרואיסטיים, מתוך אותה הוודאות?

האהבה בעולם שלנו היא אהבה אגואיסטית. אם אדם אוהב משהו, זה נקרא שהוא אוהב אובייקט כלשהו או תופעה, שנותנת לו תענוג. אדם שאוהב דגים, אוהב לאכול דגים ולא את הדגים עצמם. אדם שאוהב מוזיקה אוהב את התענוג שהיא גורמת לו כשהוא שומע אותה. זה נקרא שהוא "אוהב". כלומר, בתפיסה שלנו לאהוב משהו או לאהוב מישהו, זה נקרא ליהנות ממנו, למלא את האגו שלנו. גם כאשר אנו אוהבים ילדים, אנו אוהבים אותם, כי בצורה טבעית הם ממלאים את הרצונות שלנו, את החסרונות ליהנות שלנו.

אהבה אמיתית, שלא קיימת בעולם שלנו היא אהבה המתבטאת בנתינה, בנתינה אלטרואיסטית. אני לא נותן לילד שלי משום שאני אוהב אותו, אלא אני נותן לו בגלל שהוא שלי. לילד של השכן אני לא נותן, בגלל שאני לא מרגיש בכך כל תענוג, הוא זר עבורי, אבל את הילד שלי אני מרגיש. לכן זה לא נקרא שאני אוהב את הילד שלי, אלא שאני אוהב את עצמי.

אולם, כאשר מדובר באהבה אמיתית, המשמעות היא נתינה ללא כל הגבלה וללא חזרה אל האדם. כלומר, לתת ללא כל קשר אל עצמי. אני לא חושב אם יהיה לי רע כתוצאה מכך או טוב, אני לא חושב על עצמי, אלא אני חושב איך יהיה טוב למי שאני נותן לו. לכן בתחילה עלי להיפטר מהאגו שלי, שאני לא אעשה איתו כל חשבון וזה נקרא שהאדם עושה על עצמו "צמצום". אני צריך להרגיש את הזולת שנמצא מחוץ לי, להרגיש אותו כמו שאני מרגיש את עצמי ולהתחיל למלא את כל צרכיו, להרגיש את הצרכים שלו כאילו היו שלי. כאשר אני עושה זאת, זה נקרא ש"אני אוהב אותו". לכן "ואהבת לרעך כמוך", הוא כל חוק הטבע, שאנו הפוכים ממנו. למלא את הזולת, באותו האופן שאני כל הזמן חושב ועומד על המשמר כדי למלא את עצמי, זו נקראת "אהבה". ואל האהבה הזו אנו צריכים להגיע.

המצב הזה הפוך מאיתנו מקצה לקצה. לכן רק אם נלמד יחד ונרצה לממש את המצב הזה בינינו, בקבוצה, גם גברים וגם נשים, כך שרצון הזולת יהיה קודם לרצון שלנו; רק אם נאפשר זה לזה לעשות תרגילים כאלה, לעודד את החברים, להבין שהם משתדלים לעבוד עלינו כדי להגיע למצב עליון יותר ושבהשתדלות הזאת אנו עוזרים זה לזה – רק אז נגיע.

אם לא נעשה זאת בקבוצה, נטעה תמיד ונשלה את עצמנו שאנו נמצאים כבר בהשפעה, באהבה. לכן כל הנשמות נפרדו זו מזו ומרגישות את ההפך, שנאה זו לזו ורצון להשתמש בזולת כדי למלא את עצמן, מה שנקרא "אהבה אגואיסטית". זאת כדי להבין איך לחזור למצב המתוקן שבו נהיה מחוברים יחד וכל אחד ירצה למלא את האחר, כמו תאים בגוף חי. בדרגה הגשמית, הבהמית, בדרגת החי, היחס הזה כבר קיים, אבל עלינו לעשות זאת בדרגת המדבר, בדרגת המודעות שלנו. וזה נקרא "חוק האהבה" בדרגה שלנו. בכל יתר הדרגות חוק האהבה קיים, מלבד בדרגת האדם. לזה אנו צריכים עכשיו להגיע, במאה העשרים ואחת, בכל העולם. ואנו הראשונים שמתחילים לעשות זאת.

לכן אני שמח מאוד לפגוש את העם הצ'יליאני, שהוא עם חם מאוד, רגיש מאוד ליחס, לאהבה ופתוח מאוד לאהבה. ודאי שיהיו קשיים גדולים. ברגע שתתחילו לעסוק בקבלה, מיד האגו יתחיל לגדול. לפתע כל אחד ירגיש שהוא לא אוהב את האחר ולא זקוק לאהבה ממנו, הוא לא יבין בשביל מה הוא צריך אותו. הבעיות עוד לפניכם, אלא שבאופי של העם הצ'יליאני יש הכנה לעבודה הזאת, ולכן יש תקווה גדולה שאתם יכולים להצליח במהירות. אני מאחל לכם הצלחה, ואשתדל לעזור.

שאלה: אני רופא כירורג, כשאני עושה ניתוח, אני עושה זאת באהבה רבה, תוך מחשבה שאני נותן את הטוב ביותר למטופל שלי על מנת שיבריא. האם זהו אגואיזם לתועלת עצמי או שאני אכן משפיע אהבה למטופל שלי?

עלינו להבדיל בין העולם הזה לבין העולם הרוחני. כולנו נולדנו בטבע אגואיסטים. אמא שנותנת את חייה לילד שלה ומוכנה למות למענו, שנותנת לו הכל ולא אכפת לה כלל ממה שקורה לה, גם היא אגואיסטית. זה הטבע. אנו לא מזהים זאת ומכבדים מאוד אמא שנותנת הכול לילד שלה, עבורנו זו דוגמה של אהבה, אבל אם לא נותנים לאמא הרגשה שהילד שלה, היא כבר מפסיקה לדאוג לו.

יש אצלנו בפנים תכונות רבות מאוד, שבהן אנו מתקשרים לאחרים. קיים בנו פחד שלא יקרה לנו משהו, אז אנו דואגים לזולת. יש לנו תקווה שאם נדאג לזולת, ידאגו גם לנו, שהכל יהיה טוב בחברה שלנו. שאם לאחרָ יהיה טוב, גם לנו יהיה טוב. אם מישהו חולה, כדאי לנו לעזור לו כדי שאם נהיה חולים, אז יעזרו גם לנו. בתת ההכרה יש לנו כל מיני מערכות שאנו לא מודעים להם ובגללן אנו עושים דברים טובים, כביכול בנתינה לזולת. אבל הכול נעשה בחשבון הרווח שלנו, לפי הגאווה שלנו.

אנשים יכולים למות בגלל אידֵיאה שלהם. כמו ג'ורדנו ברונו, ששרפו אותו, בגלל שאמר כי מה שנראה כתנועה היומית של כדור הארץ בשמים, הוא אשליה הנובעת מסיבובו של כדור הארץ על צירו. האינקוויזיציה דרשה שיכחיש את דבריו שאם לא כן ישרפו אותו, ברונו סרב לחזור בו מהתיאוריות שלו למרות שידע שישרפו אותו. "שישרפו אותי, אני עומד על כך". אנו חושבים שהוא היה אדם מיוחד, אך בסך הכל הוא היה גאוותן. אין לזלזל באנשים שכאלה, בעולם שלנו הם גדולים, ונקראים "גדולי רוח". אבל למעשה זו גאווה, שהאדם מתעקש על האמת שלו, ולא מקבל שום דבר אחר. גם זו צורה של האגו.

ישנם אנשים שהולכים למות בקרב, ולא אכפת להם מהחיים האלה, משום שהאגו שלנו לא שייך לבהמיות, אלא הוא בדרגת האדם, בדרגה העליונה ביותר, בדרגת המודעות. אנו חושבים שהאגו הוא נצחי, כי הוא בא כנגד העולם העליון אלא שהוא רק מקולקל אצלנו, אבל הוא באמת נצחי. לכן יש אנשים שלא אכפת להם למות, רק שידברו עליהם, שיגידו "הוא היה גדול"," ואז האדם מוכן למות. מכיוון שהאגו שלנו הוא נצחי, לכן אנו חושבים על דברים רבים, שאנו עושים מתוך האגו, שהם דברים רוחניים. אנחנו עוד נכיר שהכל לא נכון, שהכל אגואיסטי ואנו חייבים לטפל בזה ולהפוך את זה לנצחי, לשלם. אבל כרופא עליך להמשיך לטפל בחולים בצורה היפה, הנכונה.

מיהו הבורא?

שאלה: מה תפקידו של הבורא בחוכמת הקבלה, בהיפוך הזה של האגו?

לפני הכל נשאלת השאלה האם יש אלוהים? יש האומרים שיש ויש האומרים שאין. אני יכול להאמין לאלו שאומרים שיש אלוהים ואז נקרא שאני מאמין שיש אלוהים. למעשה אני מאמין למי שמספר לי שיש אלוהים. אני יכול גם להאמין לאלה שאומרים שאין אלוהים ואז אני לא מאמין שאין אלוהים, אלא אני מאמין לאנשים שאומרים שאין אלוהים. כלומר, כך או כך, זו בסך הכל אמונה במה שמספרים בני אדם, כי אני בעצמי לא ראיתי. לכן באנושות קיימים שני סוגי אנשים, אלו המאמינים שיש אלוהים ואלו המאמינים שאין. ואף אחד לא יודע את התשובה.

חוכמת הקבלה עונה על השאלה מיהו האלוהים ואומרת שהאלוהים הוא הטבע, כל מה שנמצא בתוכנו ומחוץ לנו. אם נכיר את כל מה שמחוץ לנו על ידי השתוות הצורה, כלומר אם תהיה גם אצלנו תכונת הנתינה והאהבה הקיימת בטבע, אז בתכונה הזאת נכיר את אלוהים. מכאן מובן הכלל "מאהבת הזולת לאהבת הבורא". כתוצאה מאהבתו את האחרים האדם רוכש את תכונת האהבה, ומִמנה מגיע למצב שהוא מרגיש את כל הטבע כולו. וזה נקרא ש"האדם מרגיש את אלוהים". כי כל הטבע, כל מה שקיים, הוא "אלוהים". גם מה שקיים מחוץ למה שהאדם מרגיש הוא אלוהים.

השאלה היא, האם לטבע שאנו מרגישים, יש שכל, רגש, מטרה, מחשבה? האם הוא חשב עלינו קודם וברא אותנו לאיזו מטרה או שהוא טבע סתם? כלומר, השאלה היא באיזו דרגה נמצא האלוהים?

אלוהים נקרא בעברית "בורא". המילה בורא מורכבת משתי מילים "בא" ו"ראה". זאת אומרת, מה שתגלו כקיים מעֶבר לעולם הזה ועד כמה שתגלו אותו, יהיה "בוא וראה" – "בורא". ומה שלא תגלו, לא תגלו.

שרטוט 14

אנו נמצאים בחקירה, בהבנה ובהרגשה תמידית של הטבע. כאשר אנו מתחילים לגלות את הטבע בהשתוות הצורה עימו, כשאנו מתחילים להיות משפיעים ונותנים כמו שהטבע נותן לנו, כשאנו נעשים בתוכנו "פלוס" כמו הטבע (ראו שרטוט מס' 14), אז אנו נעשים כמו אלוהים, דומים לו, שווים לו. כתוצאה מכך אנו מרגישים מיהו ומהו. התפיסה היא תמיד מבפנים, עד כמה שאנו מסוגלים לתפוס. ומה שאנו תופסים לפי מידת התיקון שבנו, לפי האהבה והנתינה, נקרא "אלוהים".

אלוהים זה אהבה, אבל אהבה אלטרואיסטית, נתינה. כל החוק של הטבע הוא נתינה. על הבורא כתוב שהוא "טוב ומטיב", שברא את העולם מפני שהוא אוהב את הנתינה, מתוך אהבה. איך נרגיש את אלוהים? רק על פי השתוות הצורה עימו. לכן אנו לא צריכים להאמין בשום דבר, אלא לשנות את עצמנו, וככל שנהיה מתוקנים, כך נרגיש אותו. זה נקרא שהאדם מגיע לדבקות עם הבורא. "דבקות" נקרא התחברות על פי ההשתוות, על פי ההבנה, דמיון זה לזה. אנו הולכים ומתקרבים עד שאנחנו והבורא נעשים אותו דבר. ממש כאחד. זו המטרה של כל האנושות.

התפתחות ע"י שינויים בתוך האדם

שאלה: איך ייתכן שאם אנו חלק מהבורא ומהבריאה, אנו עושים נזק לעצמנו?

קשה מאוד להסביר זאת. אני עוסק בקבלה משנת 1979 השנה שבה מצאתי את המורה שלי. לפני כן חיפשתי וקראתי ספרים רבים, אבל לא הבנתי איפה אני נמצא. במשך השנים האלו עברתי מצבים רבים, מצבים שעובר כל מי שלומד. לא יתכן שקיים אדם, שלא עבר את מה שעוברים אנשים אחרים שלומדים את חוכמת הקבלה. כולם עוברים את אותם המצבים. בהרגשה הפנימית יש שינויים קטנים, בין הרגשתי לבין הרגשתו של מישהו אחר, אבל השלבים הם אותם השלבים.

לכן אני יודע עד כמה בלתי אפשרי להסביר את המהפך הפנימי שעובר על האדם שלומד את התפתחותו הפנימית, מהדרגה שבה הוא נמצא ועד שהוא מכיר את האלוהים. יש תהפוכות ומהפכות בדרך, וכל פעם זה משהו לא צפוי לחלוטין.

יש חוק שנקרא "אני הויה לא שיניתי". מה זו הוי"ה? מהאור שהוא בחינת שורש, יוצאות ארבע בחינות דאור ישר: בחינה ראשונה, שנייה, שלישית – והבחינה הרביעית, הנקראת "מלכות", שהיא ה"נברא", היא הכלי הגמור (ראו שרטוט מס' 15). כל ההתפתחויות האלה, מלבד האור, נקראות "הוי"ה". ומה זה "אני הוי"ה לא שיניתי"? מה שיש. המצב של בחינה ד' נקרא "אין סוף" ומאז דבר לא השתנה, רק המצב הזה קיים.

שרטוט 15

אחרי המצב שנקרא "מלכות דאין סוף" הכלי מדמיין את עצמו, שהוא נמצא בכל מיני צורות אחרות. הוא עושה צמצום, מגרש את האור, כביכול לא רוצה להרגיש מאום, ואחר כך הוא אומר "לא, אני רוצה לעבוד רק לפי המסך, וכמה שאני יכול לקבל כדי להחזיר, אני מקבל". הכלי מתחיל לשחק עם האור ב125 מנות, שנקראות עולמות או 125 מדרגות, שבהן הוא מקבל ונותן, מקבל ונותן עד שיורד לעולם הזה (ראו שרטוט מס' 16). לאחר מכן בעולם הזה אנו מתפתחים במהלך ההיסטוריה עד המאה העשרים ואחת ומתחילים לעלות חזרה לאין סוף (ראו שרטוט מס' 16).

שרטוט 16

כל הדברים שקרו בכל התהליך הזה, נמצאים כולם בתוכנו, כי בחינה ד' היא למעשה ה"אני". האדם מרגיש את עצמו בעולם אין סוף, ולאחר מכן עוברים עליו בפנים, בתוכו, תהליכים שונים והוא חוזר לאותו עולם אין סוף. בבחינה ד' הוא היה מלא באור, בעולם הזה הוא ריק או מתמלא מעט, אבל תמיד אנו מדברים על מה שקורה באדם, בתוכו.

דברנו על תפיסת המציאות. למדנו שאין שום דבר, אלא מה שאנו מרגישים בפנים. ומה קיים בחוץ? בחוץ כביכול נמצא אור, משהו לא מזוהה. אנו לא יודעים מה זה "בחוץ", אנו רק יודעים שאנו נמצאים בפנים. וככל שאנו נמצאים בהשתוות הצורה עם האור, כך אנו תופסים אותו ומה שאנו תופסים נקרא "האור שבנו". את מה שאנו לא יכולים לתפוס איננו יודעים, כי זה נשאר מחוץ לנו. לתפוס משמעותו שאנו תופסים את התכונות המתוקנות שלנו.

מלכתחילה יש לאדם רצון ליהנות. הרצון ליהנות הזה מחולק ל613 חלקים, רצונות פרטיים. ככל שהאדם יתקן כל רצון שיהיה בנתינה כמו האור, אז בתוך הרצון הזה הוא ירגיש הרגשה כלשהי, הנקראת "אור", האור שבאדם. זה לא האור עצמו, אלא התפעלות שלנו מהאור. כך אנו מרגישים גם כעת, וכך גם בנויים כל המכשירים שאנו בונים.

איך למשל אנחנו יודעים שקיים זרם חשמלי בחוט חשמל? אנחנו מחברים את החוט למכשיר שיש בו אלקטרומגנט והזרם שעובר דרך האלקטרומגנט מזיז מחוג. כלומר כשאנו מודדים זרם אנו לא יודעים מהו זרם עצמו, אנו רק יודעים שיש תזוזה במכשיר שלנו מ"משהו" שעובר דרכו.

בדיוק כך אנו מרגישים, תמיד אנו מרגישים את הכלי שלנו שמשתנה ולא את האור או תופעה כלשהי שנמצאת בחוץ. כך פועלים המכשירים שאנו בונים וכך פועלים כלי הקליטה שלנו שהם המכשירים שלנו. אנו לא יודעים מה זה "מבחוץ", אנו יודעים מהם התדרים החשמליים שעובדים אצלנו בפְנים ומציירים לנו תמונה במוח. אנו רואים תמונה כלשהי בעין ולמעשה לא רואים כלום. חוטי העצבים מעבירים מידע למנגנון של זיכרון והשוואת צורה שמשווה את המידע שהוא מקבל מהעצבים עם הזיכרון וכתוצאה מכך מצטיירת לנו תמונה כלשהי (ראו שרטוט מס' 17). אין כל קשר בין התמונה שאחרי העצבים והזיכרון ואחרי כל המנגנונים שבגופנו לבין מה שנמצא בחוץ. אנו רק לומדים את השינויים שבנו. האדם בתוך עצמו הוא חי.

שרטוט 17

אנו נמצאים רק באין סוף. מה שמשתנה בנו זה רק התחושה הפנימית, ההרגשה הפנימית שלנו. כעת אנו מרגישים את אותו עולם אין סוף, רק בצורה מקולקלת, לפי הקלקול שבנו. התקלקלנו במאה עשרים וחמש מדרגות שהשתלשלו ממעלה למטה. במשך ההיסטוריה שלנו עד זמננו הגענו למצב, שאנו רוצים לשנות את עצמנו. כעת אנו מתחילים לתקן את הקליטה שלנו ובמאה עשרים וחמש מדרגות חוזרים לאותו מצב שבו היינו – למצב שבו אנו נמצאים גם עכשיו – אלא שאנו חוזרים אליו בהדרגה, כמי שאיבדו את ההכרה, מחוסר הכרה להכרה. כך אנו עוברים את המצבים.

עכשיו אנו נמצאים במצב של תחייה. לכן נאמר "אני הוי"ה לא שיניתי". רק התהליך נוצר, ואנו כל הזמן נמצאים באין סוף. אנחנו לא צריכים לשנות את העולם או משהו מחוץ לנו, אלא את עצמנו בלבד. אין זה קל לתפקד כך בקבוצה וכלפי אחרים, תמיד לחשוב שצריכים לשנות רק את עצמנו, אבל כל העולם הוא אין סוף, מתוקן לחלוטין. אנו צריכים לתקן רק את עצמנו. יש לזה השלכות רבות בעבודה שלנו בקבוצה.

לימוד חוכמת הקבלה

(שיעור מס' 3, 04.08.06)

כיצד להתכונן לשיעור קבלה

כל אדם שהגיע לקונגרס ומעוניין ללמוד את חוכמת הקבלה צריך להתרכז בשיעורים הנלמדים וגם להרגיש בלב. נקווה שלא תהיינה הפרעות חיצוניות ונוכל לקבל שינוי גדול וטוב מהשיעורים. יש להגיע לכל שיעור רבע שעה לפני השיעור, כפי שאנו נוהגים בקבוצת "בני ברוך". בזמן זה אדם צריך לשבת ולהתרכז, לשאול את עצמו בשביל מה הוא בא, מה יש לו בחיים ומה הוא רוצה מהחיים שלו.

אהבה אינה נמדדת בכך שמוותרים אחד לשני, אלא בעזרה אחד לשני. ומי שמאחר לשיעור מפריע לאחרים במקום לעזור. צריכה להיות אחריות גדולה מאוד, כיצד להשתתף עם האחרים, שהם ייהנו ויתקדמו.

ההתפתחות הרוחנית

אדם שמגיע ללימוד חוכמת הקבלה, מגיע מפני שהוא מרגיש ריקנות. חייו ריקניים, הוא אינו מרגיש בהם טעם ואינו יודע בשביל מה לחיות. הוא אינו נמצא בדפרסיה, אלא לא נוח לו, הוא מרגיש ריקנות בחייו. לכן כתוב בחוכמת הקבלה, שהתנאי שאדם מגיע ללימוד ומוכן אליו, הוא שמתעוררת בו שאלת "מה הטעם בחיי". כלומר, שבמסגרת העולם הזה, הוא כבר נמצא במצב שמרגיש שאין לו במה למלא את עצמו, אז יש לו דחף כלשהו ליותר מזה. אבל הדחף הזה עדיין אגואיסטי, הוא רוצה למלא את עצמו, להרגיש את עצמו טוב. אין לו רצונות להגיע לעולמות כלשהם. אלו שרוצים להגיע לעולמות כאלו, הולכים בדרך כלל ליוגה, לכל מיני מדיטציות.

ללימוד חוכמת הקבלה מגיע אדם שהוא אגואיסט ורוצה לדעת בשביל מה הוא חי, מה עם החיים שלו, כיצד יוכל להשיג מילוי בחיים שלו. הוא לא מרגיש שיש לו את המילוי הזה. לקבלה מגיעים לאו דווקא אלו שנמשכים למיסטיקה. בדרך כלל מגיעים אנשים רגילים מהשכבה הממוצעת בחברה האנושית. וכשאדם מגיע לחוכמת הקבלה, הוא מגיע עם השאלה האגואיסטית, כיצד יראה משהו טוב בחייו כמו ילד שקם בבוקר וכל העולם לפניו והוא רץ ומגלה את העולם בעיניים פקוחות. כשהיינו ילדים הרגשנו שכדאי לקפוץ מהמיטה ולרוץ, ואילו כעת אנחנו לא רוצים לקום, לא רוצים להתעורר.

עלינו להבין את אלו שיגיעו אלינו ויצטרפו ללימוד. כאשר נסביר להם מהי חוכמת הקבלה, אין כל צורך לדבר על אהבה ועל נתינה, אלא על כך שהאדם ייהנה בצורה שהוא רגיל, כפי שהוא חושב שייהנה. רק לאחר מכן בהדרגה הוא יבין שבלתי אפשרי ליהנות בצורה רגילה כפי שחשב, ושכדי להגיע למשהו שהלב קורא לו מבפנים הוא יצטרך להחליף את כל שיטת החיים שלו.

לכן בחוכמת הקבלה המתחילים נקראים "נשים" ו"ילדים", כיוון שמצד הטבע יש להם פחות כוחות, הם עדיין לא גברים. המילה "גבר" בעברית מקורה במילה התגברות, גבר הוא מי שמתגבר, שבכוחו להתגבר על עצמו, על האגו שלו, על הרצון שלו, על הסבל בחיים. ולאלו שעדיין מתחילים יש להסביר לפי הדרגה שלהם, כמו שמלמדים ילדים, בהדרגה על ידי מתנות ומִשְחַקים. יש להבין הן לגבי עצמנו והן לגבי מתחילים, שזו הדרך ואנחנו מתקדמים בה באיטיות, בהדרגתיות.

בהמשך נדבר עם האדם על המטרה האמיתית, אולם רק במידה שהוא יכול לסבול ולהתמודד עם כוח המחשבה שלו, עם הבירור שלו, במידה שירצה להתקדם בחיים למטרה האמיתית. יכול להיות שהוא לא ירגיש כל כך טוב בדרך, שיהיה לו קשה, אבל אם למען המטרה הוא יוכל לסבול, במידה שיוכל לסבול נפתח לו את המטרה האמיתית, מעט בכל פעם. זה נכון גם להתקדמות שלנו וגם לאלו שבאים ורוצים להצטרף אלינו ללימוד.

חשוב להבין שהאדם הוא שמגלה את הטמון בחוכמת הקבלה – והוא לא מגלה זאת מיד. כשמגיע תלמיד חדש ומתחילים לדבר איתו על בחירה חופשית, שהוא תלוי בחברה, או על תפיסת המציאות, שהוא צריך לשנות את עצמו ואז יראה עולם אחר, הוא לא מרגיש את זה. הדברים עוברים לו ליד האוזן, מסבירים לו וזה לא נתפס. אבל הוא לומד ומתקדם בהדרגה. בהתחלה הוא משתתף בלימוד ובחברה למרות שהוא לא יודע למה, הוא פשוט "נדלק" כמו ילד. ההשתתפות שלו היא ללא הבנה, אפשר לראות שהוא לא יודע לאן הגיע, כי הוא הגיע ללימוד לפי הצורך שבלב והמוח עדיין לא מרגיש, המוח מתחיל להתפתח לפי התפתחות הלב.

חוכמת הקבלה מלמדת אותנו שאם אנחנו רוצים משהו, אז לפי מידת הרצון אנחנו מתחילים לחשוב כיצד להשיג את מבוקשנו. וכיוון שעדיין אין לתלמיד החדש רצון ברור, גדול, מבורר, לכן המוח לא גדל ליד הרצון שלו ללמוד קבלה ולהשתתף בקבוצה. הוא עוד לא יודע בשביל מה הוא נמצא בקבוצה ומה הוא צריך לעשות. הוא פועל כמהופנט. הוא ממשיך כי הוא מרגיש שיש כאן משהו, אבל עדיין אינו מסוגל להסביר מה, ממש כמו ילד.

הוא מתקדם מתוך שהוא משתתף. הוא נמצא בקשר עם האחרים, בקבוצה, באינטרנט, בספרים, וכך הדברים עוברים דרכו. בהדרגה הוא מתחיל לעבור כל מיני שינויים פנימיים. הוא גם לא יודע מאיפה הם באים. לפתע הוא מתחיל להרגיש דחפים כלשהם, החיים נעשים מבולבלים עוד יותר. ההרגשה היא של חושך, של פחות תענוגים והחיים מאירים לו פחות מקודם. על ידי מצבים קיצוניים כאלו שהוא עובר הוא מתקדם. זה לא פשוט לעבור אותם, כי זו מחשבה שמתלבשת בגוף שלנו, שולטת בנו, ואנחנו לא יכולים לעשות מאום.

אם בעבר חשבתי שאתגבר, שאגיע למטרה, כיוון שהיה לי חשוב להשיג משהו בחיים שלי, אחרת אין לי בשביל מה לחיות, אחרת אחיה כבהמה, הרי שברגע שההרגשה בתוכי תשתנה, לכל חוכמות העבר כבר לא יהיה שום כוח, כיוון שאני עובד לפי מה שקיים בי כעת. לכן כתוב שכל יום אדם הוא אדם חדש. כך גם אנחנו מתייחסים לאדם, כל אחד לעצמו ולכל החברים בקבוצה. כי אנחנו פועלים רק לפי מה שמתעורר בנו, אנחנו מופעלים, מישהו מפעיל אותנו מבפנים. ניתן לקרוא לזה רשימות, או אורות שפועלים עלינו, אבל כך אנחנו צריכים להתייחס לאדם.

עלינו לעזוב את מה שהיה בעבר, לשכוח. בכל יום, אם לא בכל רגע, אנו חייבים להתייחס לכולם כפי שהם, בלי לזכור מה שהיה. מדובר על היחסים בקבוצה, על החיים הרוחניים, לא על האנשים ברחוב, לא בעסק, לא בעבודה ולא במשפחה, אלא רק בקבוצה, שבה אנחנו מדברים על תנועות ושינויים רוחניים. כל פעם האדם הוא חדש, משתנה, הוא לא יודע למה ומה, וכך אנחנו צריכים להתייחס אליו.

אם כן, את אדם שמגיע לקבלה ולא יודע למה ומה אנחנו עוזבים במנוחה ולא לוחצים עליו. אנחנו נותנים לו את כל מה שיש עד שהחומר יתחיל לדבר בו, כי בכל הספרים שלנו הוא למעשה לומד על מצביו המתקדמים. הוא נמצא בדרגה רוחנית כלשהי ועל הדרגה הזאת הוא קורא. הוא לא מזהה שהוא קורא על עצמו, אבל למעשה על כך הוא קורא. בדומה לילד שחלומו להיות טייס, הוא קורא ספרים בנושא ומתאר את עצמו כטייס שטס במטוס.

אבל את ספרי קבלה איננו לומדים בצורה כזו, כמו ילד שקורא ספרי טייס, כי בספרי הקבלה מדובר על עולם הפוך, על מצבים שלא נמצאים בדמיוננו, בהרגשתנו, על מצבים שאיננו יכולים לתאר. כשאנו קוראים את ספרי הקבלה איננו יודעים שכתוב בהם עלינו. כתוב בהם על פרצופים, כוחות, פעולות, חשבונות של אור וכלי ורשימות, ומה שהם עושים. האדם שקורא בהם איננו מבין איפה הוא נמצא בין כל הפרצופים והספירות האלה. הוא קורא על האור, על הכלי ועל הרשימות שאולי נמצאים אי שם, על כוחות כלשהם, על המערכת שעובדת, אבל הוא לא מבין כיצד הוא שייך אליהם. בשונה מהילד שקורא על טייס ויודע שמדובר בטייס ורוצה להיות כמוהו, האדם שקורא בספרי קבלה לא מזהה שמדובר עליו.

אבל אין לזה כל חשיבות. אם אנחנו קוראים את הספרים האלו ועושים פעולות נכונות, מלבד הקריאה בספר, בכל מה שניתן לנו, בגוף בעודו בעולם הזה, אז אנחנו מתקדמים. מה מיוחד בקריאה בספר? הספר משפיע על האדם לפי הנכונות שלו לקבל ממנו משהו. ההתקדמות של האדם ברוחניות תלויה בכמה שהוא מסוגל ורוצה להתקדם במשהו, אפילו שהוא לא יודע מהי רוחניות.

לכן האדם לא נברא לבד, אלא נבראו אנשים רבים כדי שנוכל להביע את יחסנו כלפי מספר אנשים, כאילו שאנו נמצאים בעולם הרוחני. כמו ילד המדמיין שהוא טייס ומתאר לעצמו שהוא כבר נמצא במטוס, אוחז בהגה, כך גם אנחנו צריכים לתאר בתוך הקבוצה שלנו מצבים שבהם אנחנו כביכול נמצאים כבר בדרגה הזו שנקראת "רוחניות", ביחס בינינו לבין האחרים בקבוצה. לפי ההתאמצות, לפי המאמץ שנשקיע, תשפיע עלינו אותה המדרגה שבה אנחנו נמצאים גבוה ברוחניות ונתקדם אליה. לכן יש פסוקים רבים שאומרים שהיחס של האדם לאחרים מבטא את הרצון שלו לעלות למעלה – פסוקים כמו "או חברותא או מיתותא" או פסוקים על אהבת חברים כמו "ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה" וכן הלאה.

גם על אהבת חברים קשה מאוד לדבר עם המתחילים, כי הם לא יודעים במה מדובר. לכן מכניסים אותם לחברה בהדרגה. מסבירים להם שיש לנו חברה, שטוב לנו יחד, שאנחנו עושים סעודות יחד, פיקניקים, פועלים יחד, וכך נעשה את החיים שלנו טובים יותר. כל אחד אוהב חברה שנמצאת לידו, וחברים שדואגים לו. לכן בתחילת הדרך כדאי להפגין כלפי מתחילים צורה כזו שאיננה מחויבת.

אבל למעשה בכל הפעולות האלו אדם מביע את עצמו במידת מה כלפי המצב הרוחני, ולכן הוא מתקדם. למעשה הוא מתקדם להבנה העקרונית, להבנה המכרעת, שהוא צריך לעבור בתוכו את השינוי, ולא שהעולם ישתנה, שמשהו יתרחש או ייפתח בעולם, כפי שאנחנו מסבירים. אמנם גם אני מסביר שאחרי העולם הזה, אחרי התמונה הזו, נגלה עולמות ודברים נוספים, וכך אכן נִראה, אבל עלינו להבין שמה שנראה לנו שקורה בחוץ הוא תוצאה מכמה שאנחנו נשתנה בפנים.

ככל שנעבוד עמוק יותר עם עצמנו, כך נראה את העולם רחב יותר. כפי שעולמו של ילד הוא קטן, כי יש לו רגש ושכל קטנים. ילד מרגיש טעם מר או מתוק, מה הוא רוצה או לא רוצה, העולם שלו קטן. ככל שהוא מתחיל לעבוד עם עצמו, עם ההרגשה שלו ועם המוח שלו, עם השכל, העולם שלו מתרחב. אדם מפותח רואה את כל האנושות, את כל היקום, הוא חי עם כל היקום. אדם קטן חי בתוך הבית שלו, יש לו בקבוק בירה, תוכנית טלוויזיה, עבודה, והוא לא יודע יותר כלום, העולם שלו קטן.

ככל שאנחנו מתפתחים יותר בפנים, כך נרחיב את העולם מבחוץ. והמהפכה בתוך האדם, היא הנקודה הזו שהוא מרגיש את התלות הזו. שככל שהוא יתפתח בפנים, הוא יפתח את הראיה שלו מבחוץ. זו נקודה חשובה ביותר, היא איננה פשוטה, היא יכולה לבוא לאחר מספר שנים שאדם כבר נמצא בקבלה, לומד, פעיל, ועושה דברים רבים, ומבחוץ הוא כבר יודע לדבר יפה, וחושבים שהוא כבר משהו ויש לו משהו. ואכן רק לאחר מכן הוא מגלה, שכל השינוי צריך להיות בו. הוא אינו שומע את זה, אלא בפנים הוא מתחיל להרגיש, שזה תלוי בו בלבד. הוא מרגיש שבמידה שהוא ישנה בתוכו את היחס שלו לאחרים, העולם ישתנה בעיניו ושאין עולם אחר, אלא מה שהוא ירגיש ביחס שלו.

הדברים אינם פשוטים. יכולים להסכים עם המילים, אבל נדרשת יגיעה רבה כדי שזה יקרה בפנים, בתוך ההרגשה, כעובדה, ומתוך זה אדם יעבוד, שזה ייעשה ה"אני" שלו, התפיסה שלו. החברה מסביבו צריכה להיות מפותחת, להשתדל לרמוז לאדם ולומר לו בצורה עקיפה. להדגים לו כיצד היא פועלת. החברים צריכים להראות לו שהם מוכנים להתחבר ביניהם למען השגת המטרה, שהמטרה חשובה להם, ולמען המטרה הם מוכנים כביכול לאהוב זה את זה. אז האדם יתחיל להתרשם, שאם הוא ישנה את יחסו מבפנים, מיחס אגואיסטי לאלטרואיסטי, בכך הוא ישנה את עצמו, את הכלי שלו, ויגלה בתוך הכלי הזה את העולם הרוחני. והדוגמה צריכה להיות טובה ורכה מאוד, מהחברה.

שום דבר לא נברא לשווא

בדורות הקודמים כאשר האגו היה קטן, חשבו שעל ידי המתת האגו, ניתן יהיה להגיע לשלווה, לחיים טובים. גם כעת אם נסתכל על האנשים ברחוב, נראה כאלה שישנים על הספסל בפארק, לא רוצים לעבוד ולא לעשות מאום. אם אתה אומר לאדם כזה "למה, מה יש לך, לך תעבוד, תתחתן, תהיה לך משפחה, יהיה לך הכל בחיים, בית, רכב, הכל." הוא אומר "בשביל מה אני צריך צרות? מספיק לי מה שיש לי, יש לי ספסל, מישהו ייתן לי לאכול, אני לא רוצה כלום." ואכן ראשו פנוי, הלב לא סובל מכלום, הוא לא דואג לשום דבר, החיים טובים. אפשר לקנא בחוסר הדאגה שלו.

אבל החיים שלנו בנויים כך שאנחנו כל הזמן מתקדמים ואם נרצה או לא אנחנו צריכים להגיע להישגים כלשהם. ולא נשארה לאנושות אפשרות, אלא לדעת כיצד להשתמש באגו. לא למחוק ולא להוריד את האגו, לא להידמות לאותו אדם שמוכן לשכב על הספסל. אלא אין לנו ברירה, ועם האגו הבוער והגדל בנו כל הזמן, עלינו לדעת כיצד דווקא על ידו להגיע לחיים טובים.

וזו בעיה קטנה נוספת בדרך שלנו, בהסברה למתחילים וגם לעצמנו. שכל הרצונות, הדחפים, ההרגלים, כל החינוך שלנו, כל מה שקיבלנו ומה שיש לנו, הכל צריך להיות כפי שהוא. דבר בנו לא נברא לשווא ואנו צריכים את כל הדברים שנמצאים בנו, כדי להגיע למטרה. אדם צריך לראות את עצמו בכל יום, עם כל הדברים הגרועים ביותר שבו, שאיתם הוא צריך להגיע למטרה. לא למחוק דבר ולא להצטער על דבר. וזו גם בעיה, כי אנחנו חושבים, שהיה טוב יותר אם לא היינו כפי שאנו, אילו היינו מוצלחים, חכמים, נקיים יותר, לא עם רצונות גרועים כאלו. ואין זה נכון, אז לא היה קורה מאום. כל אחד צריך בכל רגע לומר לעצמו "מה שיש לי זה טוב, אני רק צריך לדעת מה אני עושה עם זה." וזו גם נקודה פסיכולוגית חשובה מאוד כדי להתקדם למטרה.

הכרת עצמי ע"י לימוד חוכמת הקבלה

אנחנו חושבים שאם נהיה אדיבים, טובים, יפים לאחרים, בצורה חיצונית, מלאכותית, נתקן את עצמנו ואת העולם. אולם כאשר אדם מתחיל ללמוד קבלה, הוא דווקא הופך להיות גרוע יותר, אגואיסט, תקיף יותר, סובלני פחות. הוא שונא יותר את האחרים, לא סובל אותם. אנשים שנראו לו טובים, לפתע נראים לו מטומטמים ואגואיסטיים. והאדם תמה האם זו נקראת התקדמות ברוחניות, כי הוא מרגיש שהוא נעשה גרוע יותר – אם הוא בכלל מודה בפני עצמו שהוא נעשה גרוע יותר. בדרך כלל הוא חושב שהעולם נעשה גרוע יותר ולא הוא עצמו. רק כאשר האדם מפתח חוש ביקורת, הוא יכול לראות את עצמו, לומר לעצמו, שאכן הוא נעשה אגואיסט, גרוע יותר. בדרך כלל הוא רואה זאת על העולם.

יש לנו בעיה כפולה. ראשית עלינו לראות שלא העולם נעשה רע יותר, אלא שאנחנו נעשינו אגואיסטים יותר ולכן העולם נראה לנו גרוע יותר ואנחנו דוחים אותו יותר. שנית עלינו להבין שכתוצאה מהתפתחות האגו שלנו נעשינו אמנם אגואיסטים יותר, אולם בשימוש בו בצורה נכונה אנו מגיעים למטרה. כי אם לא יהיו לנו רצונות גדולים, אפילו שהם גרועים, לא נגיע לכלום. בדומה לילד, שאם לא יהיה לו אגו להגיע למשהו גדול, הוא לא יגדל. חייב להיות לו רצון חזק. אולם אצלנו, בניגוד לאותו ילד, אנחנו צריכים לעשות היפוך על השימוש ברצון שלנו. אבל הוא צריך להיות גדול, יחד עם שכל גדול.

לכן אנו רואים שלפני שהגענו לקבלה לא היינו אכזרים כל כך ברצונות וחכמים כביכול בניצול האחרים. ופתאום אנו נעשים גרועים יותר, חכמים יותר באגו שלנו. כל זה הכנה ואדם צריך להבין ולהסכים עם זה, שזו ההתפתחות. אבל הוא לא יכול להסכים עם זה, כי זה נגד השכל שלו, הוא עדיין פועל בתוך העולם הזה, בתוך האגו. לכן החברה צריכה להראות לו ברכּוּת, כמו אמא, כמו דרגה עליונה יותר כלפי דרגה תחתונה ממנה, שזה בסדר וטוב שכך הוא מתפתח.

כמה אנחנו שמחים כאשר ילדים קטנים רוצים ודורשים יותר. אנחנו יודעים שזה מפתח אותם. כך אנחנו צריכים ללמוד לסבול זה את זה ולהבין שלכל אחד יש עליות וירידות. זו בעיה בקבוצה אם היא לא מסוגלת לבנות את עצמה בסובלנות כלפי כל אחד. כמו כן עלינו להבין שיכול להיות שאדם לפתע יתפרץ, יזרוק את הכל ויעזוב ולאחר מכן יחזור. וצריך להזכיר לו שהוא יכול לחזור, כיוון שהאגו אולי כבר לא מאפשר לו לחזור. צריך לשחק איתו כמו עם תינוק, לתת לו מקום, לומר לו "בוא, אנחנו צריכים אותך. תבוא, גם אתה זקוק לנו" וכן הלאה. יש להתייחס לאדם עם כל החולשות שלו, כמו שאנחנו מתייחסים לתינוקות. בזה אנחנו מתקנים, משפרים את עצמנו, בזה הקבוצה משתנה ועולה.

מהפכה גדולה היא להבין שהכל תלוי בי ומתוכי אני רואה את העולם, וכפי שאני אשתנה כך אני אראה את השינוי בעולם. מהפכה נוספת היא, להשתמש באגו שלי לטובת ההתפתחות. יש היפוכים רבים מאוד שאדם צריך לעבור בלימוד חוכמת הקבלה, היפוך בתפיסה, בהבנה, בבירור היחס שלו לעצמו, לאחרים, לחיים ולמטרה. הוא צריך לראות את עצמו, גם כקטן וגם כגדול כלפי קטן. הוא לומד כיצד להתייחס לעצמו בדואליות. וזה לא פשוט, זה לוקח זמן רב.

לאחר שאדם מתחיל להרגיש שהשינוי צריך לעבור בו, הוא כבר מתחיל לייחס את כל מה שקורה, כקורה בעבורו. בהדרגה הוא מתחיל להבין, שאם השינוי צריך להיות רק בו, אז כל העולם הוא בשבילו, כל מה שהוא רואה בעולם הם סימנים, כיצד עליו להשתנות ולהתייחס לעולם. העולם הוא כולו טוב, מתוקן, אלא האדם צריך כעת רק לשנות את עצמו, כדי לראות את מה שקורה בחוץ כשלימות.

כאשר הוא מתחיל להתייחס כך לעולם למרות האגו, למרות כל מה שהוא רואה כהפוך ממה שהוא מתכנן, אז הוא מתחיל לגלות מתוך היגיעה שלו שיש קשר של אהבה בין האנשים בעולם, אלא שהוא לא מזוהה בחושים שלנו. הוא מתחיל לגלות שהעולם הוא עולם אין סוף ולא העולם שלנו ורק הוא נמצא כנקודה בתוך העולם הזה, נקודה שחורה, ועליו לשנות את עצמו. הוא צריך להתכלל בכל העולם הזה כנבלע בתוך האהבה הזאת, בקשר הדדי בין כל חלקי הבריאה. כך הוא מתחיל לראות את הכל מסביב.

המעבר לרוחניות

כאשר האדם מוכן לפעול כך, כנגד האגו שלו, נקרא שהוא "עובר מחסום". זו הפעם ראשונה שהוא נכלל בעולם שכולו מלא אור והעולם מאיר לו. הוא נכנס ל"רחם דאמא עילאה". הוא מגלה שסביבו נמצאת ספֵירה גדולה והכל מאיר לו כל הזמן והוא סך הכל נקודה קטנה בפנים, כמו טיפת זרע בתוך הרחם, שמתחילה להתפתח. המצב הזה נקרא בחוכמת הקבלה "עיבור". והאדם שנמצא בו נקרא "עוּבַּר".

הוא מתחיל לגדול. כיצד הוא גדל? הוא מרגיש שהעולם הוא עולם אין סוף ושהוא צריך לבטל את עצמו כלפיו. מה זאת אומרת לבטל? את כל האגו שיש בו, הוא צריך לאזן עם מה שהוא מרגיש מבחוץ. האגו שלו כל הזמן גדל והוא צריך לאזן אותו עם האור, ההשפעה, האהבה. הוא כביכול נמצא נגד האור, עם האגו שלו. מה זה נגד? שהוא רוצה להשתמש באור, לנצל אותו לעצמו. כל פעם הוא צריך להפוך את האגו ולהיות דומה לאותה אהבה שמרגיש. ואם הוא יכול להתגבר על האגו שלו ולהיות דומה למה שמראה לו העולם, זה נקרא "ירחי לידה". תשעה חודשים ברוחניות אלו תשעה חידושים שהאדם עוֹבֶר עד שנולד ברוחניות.

למה "עוּבַּר" נקרא שלא נולד? כי בתשעה החידושים, תשעה השלבים האלו שהאדם עבר, הוא רק נטרל את האגו שלו ונכלל בתוך האהבה. הוא עשה חשבונות כיצד לעשות זאת, עם רצונות ומחשבות למיניהם. זה לא היה פשוט, אבל בגלל שהפעולה שלו הייתה רק להתכלל בתוך האהבה, הוא נקרא "עוּבַּר". הוא רק "מוחק" את האגו שלו, דוחף אותו פנימה כדי להתכלל באהבה. כמו עוּבַּר הנכלל בתוך אמא, שהוא עצמו כביכול לא קיים.

ולאחר מכן הוא נולד. "נולד" פירושו שמתחילים להיראות בתוכו רצונות ויכולות שהוא יכול עימם בדומה למה שהוא מרגיש מבחוץ. אם העולם הגדול אוהב אותו, הוא כבר יכול לא רק להתכלל באותה האהבה, אלא גם להפעיל את עצמו חזרה. הוא לומד כיצד לעשות זאת ממה שהוא מרגיש מבחוץ, והלימוד הזה נקרא שהוא נמצא כילד, זהו "זמן הקטנות".

זמן הקטנות מתחלק כמו בעולם הזה, כי העולם הזה הוא כולו העתקה מהעולם הרוחני. הוא מתחלק לזמן שנקרא "יניקה", שהאדם מקבל מהעליון כוחות, מבחוץ הוא מקבל כוחות, מהאהבה שהוא מרגיש, ואז הוא לומד כיצד להיות כמו העולם, באהבה. לאחר מכן הוא עוזב את שלב היניקה, שנקרא "עשרים וארבעה חודשים", עשרים וארבעה חידושים, עשרים וארבע מדרגות שהוא עובר בשלבים האלו, עד שהוא בן שנתיים.

לאחר מכן הוא נכנס להיות קטן. הוא כבר לא תינוק, אלא קטן. זמן הקטנות הוא עד שלוש עשרה שנה, שלוש עשרה מדרגות, המחולקות לפי האורות שיורדים אלינו מלמעלה בשלושה עשר ערוצים, שלושה עשר שלבים. כשאנחנו נכללים מהאורות האלה ויודעים לעבוד כמותם באותה נתינה, נגמר זמן הקטנות ואנחנו נעשים גדולים. כלומר, עובדים עם כל האגו שלנו בדומה להשפעה, לאור.

כשהאדם כבר נכנס לפעולות האלו, אז החומר שאנחנו לומדים בחוכמת הקבלה, הוא כמו ספר הוראות בשבילו. הוא רואה, מסך ואור, הוא רואה את יחס האור אליו, את ה"אני" שלו, את הרשימות שלו, את הרצונות שלו, כי כל רשימו זה כל הרצונות, כל ה"אני", כל התרי"ג, הצורה שבה נמצאים שש מאות שלושה עשר הרצונות שלו. הוא רואה מה הוא יכול, מה הוא רוצה, היכן הרצון של האדם להיות כמו האור, להתחבר איתו, להתמלא וכן הלאה. הוא מבצע את מה שאנחנו לומדים, את אותן הפעולות מ"תלמוד עשר הספירות", מ"הפתיחה לחוכמת הקבלה", מכל ספרי הקבלה. הוא פוסע ממצב למצב, ממדרגה למדרגה, ומתקדם.

כאשר אנו לומדים מספרי קבלה לא ידוע לנו מה כתוב בהם, בדומה לילד שקורא בספר כיצד להיות טייס, בשבילו זהו דמיון. אבל כשהוא מתבגר ולומד לטוס, אז יש לו ספר הוראות אמיתי. כך גם אנחנו, כאשר נפתח את אותם ספרי קבלה לאחר מכן, כאשר נגדל ויהיו לנו כלים פנימיים, מסַכים, אנחנו נראה את הרצונות שלנו ואת האורות שמחוצה לנו. אנחנו נראה את הספר הזה כספר הוראות, מה לעשות, באילו שלבים אנו יכולים להתקדם, עד שנגיע לעולם אין סוף.

מיתה רוחנית

עד שאנחנו מגיעים לעולם אין סוף כולו, במלואו, כשאנחנו עוברים ממדרגה למדרגה, אנחנו חייבים כל פעם ליפול ולאבד את כל הרוחניות. נניח שאנחנו נמצאים ברמה של העולם הזה, קיבלנו אגו, עלינו על ידו ונכנסנו לעולם עליון, הגענו למדרגה כלשהי שנקרא לה "פלוס אחד" (ראו שרטוט מס' 1). לאחר מכן בא אגו חדש, גדול יותר, "מינוס שתיים". ואני חייב ליפול לתוך האגו הזה, עד דרגת מינוס שתיים, להיות בה עד שאני מגלה שזה רע, ואז מהכרת הרע אני עולה לדרגה פלוס שתיים רוחנית. המצב של הירידה, הנפילה, נקרא "מיתה רוחנית" (ראו שרטוט מס' 1).

"מיתה רוחנית" משמעותה שאדם מאבד את כל הרוחניות, ויורד לגשמיות בלבד. ולאחר מכן הוא יורד עוד ושוב עולה יותר, וחוזר חלילה. ב"זוהר" מסופר על רבי שמעון שכתב את ספר ה"זוהר", שהוא היה צריך לעלות לעולם אין סוף, לדרגה מאה עשרים וחמש, מהדרגה הקודמת שלו. מדרגה מאה עשרים וארבע הוא נפל לחלוטין לדרגה מאוד נמוכה (ראו שרטוט מס' 1), שנקראת "שמעון מן השוק". גם בדרגות הקודמות ואפילו בדרגה שלפני האחרונה, הוא איבד את כל הרוחניות, כדי לעלות ממנה לדרגת אין סוף.

שרטוט 1

זהו הצורך שבעולם הזה, שנקרא "גשמיות", שאדם לא נמצא ברוחניות. הוא נמצא בעולם הזה בלבד, יש לו רק חיים גשמיים, ודווקא מהחיים האלה הוא יכול לקבוע, שהוא רוצה רוחניות, רוצה לעלות, רוצה לוותר על כל מה שיש ולהגיע לרוחניות. לכן דווקא בכך שאנחנו נופלים כל פעם לתוך האגו וכל פעם יכולים לעלות ושוב ליפול ושוב לעלות וחוזר חלילה, יש לנו בחירה חופשית.

בדומה לזרע שזורעים באדמה ובמקום שיצמח הוא נרקב תחילה ונעלם לגמרי. לאחר שהוא נעלם מהצורה הקודמת שלו נשאר רק המידע עליו, מה הוא. רק לאחר שהוא מת, מוות רוחני, מוות מהצורה הקודמת, כשנשארת הידיעה על המצב הקודם, אז מתחיל משהו חדש. כלומר, אנחנו צריכים כל פעם לאבד את הצורה הקודמת, ולקבל צורה חדשה.

גם את זה אנחנו צריכים לקחת בחשבון. לכן אנחנו אומרים, שבכל פעם שאדם עולה ממצב למצב ומתקדם, באמצע התהליך הוא כמו מת. לכן בכל פעם זהו אדם חדש. אל תתייחס אלי היום כמו אתמול, אתה חייב להתייחס אלי בצורה אחרת, כי אני חדש היום. וקשה לנו מאוד להתרגל לכך ולהתייחס בצורה כזאת.

חשוב להבין שמדובר רק על היחס בתוך הקבוצה, על היחס הרוחני של איש כלפי רעהו. אם אנחנו נמצאים רק בעולם הגשמי, זהו משהו אחר, כיוון שבו האגו פועל כל הזמן מבלי להשתנות, אנחנו לא יוצאים מהאגו לרוחניות ולאחר מכן לגשמיות, וחוזר חלילה. אין לנו את התנועות האלה, להיות גרעין, להירקב, להניב פירות, לאחר מכן גרעיני הפרי, נכנסים שוב מתחת לאדמה, נרקבים, ושוב נותנים עצים חדשים. אין לנו דבר כזה. אם אנחנו רק בתוך העולם הזה, אנחנו מתייחסים לאדם כרגיל, וזוכרים גם מה היה איתו בעבר.

אולם ברוחניות, שבה אנחנו רוצים לקבוע את היחס שלנו בקבוצה בצורה אחרת, אז כל יום זו קבוצה חדשה, אנשים חדשים, כולם שונים. כך אני חייב להתייחס לכל אחד. ולמען האמת, לא בכל יום, כי יום קיים רק בעולם הזה, כיום ולילה לפי זריחת השמש ושקיעתה, לפי מחוגי השעון, אלא כל רגע בחיים אדם עובר את השינויים והוא חדש.

משחק – מעבר למדרגה הבאה

אבל כיצד אדם שנמצא בחיים שלנו, בחיים הגשמיים, שנפל לתוך החיים האלו, יכול לעלות, להתקרב לרוחניות? כיצד יידע מה זה? לכן יש לו בעולם הזה דגם של העולם הרוחני. כמו ילד שמשחק במטוס, וחושב שהוא טס, הוא מתאר לעצמו מה זה לטוס. ועל ידי המשחקים האלה ילדים מתפתחים ונעשים חכמים גדולים. ומשחק הוא דבר רציני מאוד, אנשים חכמים, פסיכולוגים, עובדים על משחקים כדי להגיש לילדים דברים כאלו, שבאמצעותם הם יתפתחו. אם לא נחנך את הילדים, הם יגדלו כמו חיות. קיימות דוגמהות כאלה, על ילד שנמצא ביער, וכיוון שגדל עם חיות, הוא כבר לא יכול להיות בן אדם בחברה. זאת אומרת המשחקים, שהם כביכול דברים פשוטים, הם שמפתחים אותנו. הם דגמים של העולם הגדול.

כאשר בקרתי אצל בני בקנדה, ראיתי את הנכדה שלי משחקת עם כלי מטבח שונים, ואילו הנכד שיחק עם תחנת רכבת, ודברים כגון אלו. כל אחד עם המשחקים שלו, כדי לפתח את עצמו. ואיפה אנחנו, איפה המשחק שלנו? כיצד אנחנו יכולים להתפתח, על ידי מה? כאשר עשיתי את המבחנים לפני הדוקטורט בפילוסופיה הייתה לי שאלה על החשיבות שבמשחק. זהו נושא פילוסופי עמוק מאוד. החשיבות היא שמשחק זו צורת ההתפתחות של הטבע.

כאשר אני נמצא במדרגה מסוימת, וצריך לעלות למדרגה גבוהה יותר, כיצד אדע לעלות, מה זה נקרא "לעלות", כיצד אני יכול לזהות מראש דבר שאני לא נמצא בו, כיצד אני יכול לתאר לעצמי, עם השכל שלי, עם המוח שלי, עם הרגש שלי, מה זה נקרא מדרגה גבוהה ממני? הרי זה משהו שנעלם ממני, שלא נמצא. איננו יכולים להסביר לילד מה זה נקרא להיות אדם גדול. אלא אנחנו יכולים רק לתאר לו, לצייר לו תמונה, מה בערך נקרא מדרגה גדולה יותר. והדגם הזה של מדרגה גדולה יותר, נקרא "משחק" (ראו שרטוט מס' 2). כאשר ה"אני", שנמצא במדרגה קטנה, משחק כאילו אני נמצא כבר במדרגה הגדולה. זה כאילו, זה לא רציני, לכן זה נקרא "משחק".

שרטוט 2

כאשר אנחנו מתעמקים בטבע ובודקים אנחנו רואים כיצד גדלים הגוף, התאים, ובכלל כל דבר שמתפתח, אנחנו רואים גם בטבע, שכל צורה, לא חשוב איזו, גם התא הפשוט ביותר ואפילו האמבה, שרוצה להתפתח לדבר גדול יותר, צריכה לתאר את הדבר הזה בתוכה, כדגם, ולאחר מכן היא מגיעה לביצוע. כלומר, משחק הוא לא סתם משחק, הוא לא משהו זול. משחק זה כיצד אני במצב שלי, בונה דגם של המצב המתקדם, ועל ידי זה מתקדם ועולה לדרגה הבאה.

לכן כתוב בקבלה, שהבורא, הכוח העליון, יושב ומשחק עם הבריות. כיצד הוא מְשַחֶק? הוא מוריד לנו דברים קטנים, במילים רכות, במשחקים, בדגמים קטנים, שעל ידי זה נלמד ונהיה כמוהו. וזה נקרא "מִשְחָק". זהו דבר גבוה מאוד, שכתוב "הקב"ה יושב ומשחק עם לוויתן". לוויתן הוא כל הרצון לקבל, כיצד לתקן אותו, ולעלות לדרגה שלו.

ולאחר שאנחנו יודעים שהמשחק, הדגם שאנו צריכים לבנות, הוא האמצעי להגיע לדרגה גבוהה יותר, השאלה היא מהו הדגם שאנו בונים בתוכנו, שבאמצעותו נגיע לדרגה גבוהה יותר? מכאן אנחנו גם יכולים להבין מדוע העולם שלנו בנוי כהעתקה מהעולם הרוחני.

סביבה רוחנית

מה שקיים בעולם הרוחני קיים במדויק בעולם שלנו ועלינו לבנות בחברה שלנו, בכל האנושות, אותו דגם של כלי אחד שקיים בעולם הרוחני. שנהיה כולנו יחד, כפי שהבורא ברא, רק כלי אחד, בחינה ד', מלכות – כלי אחד, שמקבל את כל האור בתוכו, כדי להשפיע לבורא. אם נייחד את עצמנו כך, כיוון שבעולם הזה אנחנו אגואיסטיים, אם נתייחס זה לזה כמו תאים בגוף אחד, אז נעשה בעולם הזה דגם כמו הנשמה או האדם שנמצא בעולם העליון. הוא נקרא "אדם" כיוון שהוא דומה לבורא.

בקבוצה הקטנה שלנו, אנחנו בונים את הדגם הקטן. ואם הוא יהיה דומה לכלי הגדול שבעולם הרוחני, עד כמה שנבנה אותו מדויק יותר, בכמות ובאיכות, זה נקרא שאנחנו "עולים במדרגות". לכן אנחנו נמצאים כל הזמן בעולם הזה עם הקבוצה, ועם כל האנושות. וככל שנוכל לצרף לעצמנו יותר אנשים, וככל שנהיה מסוגלים יותר להתגבר על עצמנו, אז נהיה דומים יותר ויותר לכלי אחד. מידות ההידמות לכלי הזה, נקראות "מדרגות". ואני מדמה את עצמי עם הקבוצה שלי לכלי שבעולם הרוחני באחוז אחד או במאה אחוז (ראו שרטוט מס' 3).

שרטוט 3

אבל עד שלא גמרתי להידמות בעולם הזה, עם כל האנושות, לכלי הרוחני, האחד, הגדול שהבורא ברא, שנקרא "עולם אין סוף", לא גמרתי את העבודה. אני חייב להיות בעולם הזה, בדגם הזה, גם למטה ממחסום, בהרגשות הגופניות שלי, בגוף שלי – ובנשמה שלי אני בעולם הרוחני. זהו המשחק של הבורא עם הנבראים, שעל ידי המשחק הזה אנחנו נעשים כמוהו. מתוך זה אנחנו צריכים כבר להבין, מה צריכה להיות הקבוצה, אילו תנאים צריכים להיות בקבוצה, כמה חשובה ההפצה. כיוון שאם אנחנו מגדילים את כמות האנשים שמצטרפים, אז זה עוזר לנו לעלות ממדרגה למדרגה. וכן הלאה.

לכן צריכים שני דברים בעלייה ממדרגה למדרגה, כמות ואיכות. שהקבוצה תהיה גדולה יותר ואיכותית יותר. לכן צריכים להתפשט גם ברוחב וגם בלימוד, גם בעבודה בין איש לרעהו. להגיע לאיחוד גדול יותר, שיהיו כמו שכתוב "כאיש אחד בלב אחד". זהו התנאי שהאור העליון יכנס לתוך הכלי, לפי חוק השתוות הצורה.

כל פעם כשאנחנו מאבדים את הרוחניות ונופלים לעולם הזה והקבוצה כלל לא נראית לנו מושכת והחברים פשוטים ולא מבינים כלום ושום דבר לא מושך ברוחניות, ואנו נמצאים בגשמיות ומיואשים מהכל ושום דבר לא יוצא, עלינו לזכור שאלו סימנים, שאיבדנו את המדרגה הרוחנית הקודמת, כדי לעלות.

כיצד עולים? כיצד מתגברים אם אנחנו "מתים" כמו גרעין שנרקב באדמה, איזה כוח יש לנו לקום בעצמנו? רק הסביבה תיתן לנו את הכוח. הגרעין נמצא בתוך האדמה, שבה יש לחות, מים, כוח האדמה שנותן לו מינרלים. רק מה שבא מבחוץ, עוזר לגרעין להתפתח. אחרת הוא יירקב ולא יישאר ממנו כלום. לא ייצא ניצן חדש. לכן חשובה לנו הסביבה. דווקא בזמן שאנחנו מתים ונופלים לחיים הגשמיים, חשובה לנו הקבוצה. אם היא תהיה לידי, אז אני אתחיל לקום מהר, לקבל מהם חיים, דוגמה. הם מחזיקים אותי.

ולכן התנאי לעשיית כלי רוחני, נקרא "ערבות", שכל איש דואג לרעהו. כשהחבר לא בכוחות, דווקא אז יש לי הזדמנות להראות לו את האהבה שלי. כמו גדול כלפי הקטן, כלפי הילד. אנחנו מוסיפים את הכוחות שלנו לילד ובגלל זה הוא יכול לחיות. אם לא היינו דואגים לילדים הם היו מתים. כך אדם שעובר ממדרגה למדרגה. לכן אם לא נבנה קבוצה סביבנו, גם לא נקבל ירידות גדולות. כי אנחנו לא מוכנים, לא בנינו לעצמנו סביבה שבה אנחנו יכולים להתפתח, להגיע למדרגה גבוהה יותר.

זאת אומרת, אני לא צריך לדאוג לעצמי, אני צריך לדאוג לסביבה שלי. וזה מה שבעל הסולם כותב במאמר "בחירה חופשית". הבוחר בסביבה חזקה יותר כל פעם, על ידה הוא מתקדם. אחרת, אם אין לו תנאים סביבתיים שיתקדם, אז הוא יירקב, לכן אפילו לא נותנים לו ירידה כדי שיעלה לדרגה עליונה יותר. מכאן אנחנו יכולים להוציא את כל החוקים שצריכים להיות בקבוצה שלנו. והכל נובע מרוחניות, זה לא שבא לי לעשות כך.

ההבדל בין שיטת הקבלה לשאר השיטות

שאלה: אדם שלא גומר את העבודה של ההשתוות וחייב להישאר בעולם הזה, האם זוהי קארמה? ולמה אדם שעבד ברוחניות והשקיע בזאת מאמץ יורד, נופל?

המילה קארמה לא קיימת בקבלה. .

תורות ושיטות אחרותבנויות כולן על דיכוי הרצון, על דיכוי האגו. לא לפתח את האגו, אלא להרוס אותו ככל האפשר. לאכול פחות, לשתות פחות, אפילו לנשום פחות. לחשוב פחות, לחשוב רק על מחשבה אחת. האדם מצמצם את עצמו עד כדי כך, שהוא כביכול לא קיים ואז הוא מרגיש את עצמו כאילו לא קיים, טוב לו. האגו שלו לא רוצה דברים גדולים, הוא לא צריך לרוץ לדברים גדולים. הוא יושב בתנוחת "לוטוס", חושב על מחשבה אחת, כמעט ולא נושם, כמעט ולא אוכל, לא צריך כלום. ודאי שטוב לו. יש הקוראים לזה "נירוונה", אבל למעשה הוא הוריד את עצמו מדרגת האדם, הגדול, החושב, הרוצה את כל היקום, לדרגת צמח.

שיטת הקבלה שונה לחלוטין. היא גורסת שדיכוי הרצון הוא נגד ההתפתחות שלנו. אנחנו צריכים להתפתח, לבלוע את כל היקום, את כל העולמות שנבראו בשבילנו ולא להיות כצמח בחיים שלנו. לכן כל התורות האחרות, כולל הדתות, הן הפוכות לחלוטין מחוכמת הקבלה. כיוון שהן כולן מדברות על "תרצה פחות, תהיה קטן, תהיה טוב לאחרים, תהיה ילד טוב ויהיה לך טוב". נכון שיהיה לך טוב, אבל זו לא דרגת התפתחות. בכל זאת אדם לא מסוגל לעשות זאת לאורך זמן, כי הרצון לקבל שבו כל הזמן מתפתח. אם לפני מאה או מאתיים שנה עוד היינו יכולים לעשות על עצמנו תיקונים כאלה, דיכויים, היום כבר איננו מסוגלים.

אנשים רבים עדיין רצים להודו או למקומות אחרים, בחיפוש אחר כל המיסטיקות האלו. אבל עכשיו הזמן שהכל כבר מגיע לפשיטת רגל. האדם עם הרצון הגדול שלו כבר רואה שבשיטות אלו הוא לא יכול למלא את עצמו, אז הוא עוזב אותן. אמנם עדיין מבלבלים אותו, אבל רק עד שהרצון לקבל שלו יגדל מעט יותר, אז כל המנהיגים הרוחניים למיניהם לא יוכלו לבלבל אותו.

ואז כשהאדם יישאר ריק עם רצון גדול, עם ייאוש גדול ולא יהיה לו דבר, אז הוא יגיע לקבלה. לכן אני שמח מאוד על כל אלו שעדיין מגיעים לכל השיטות האחרות. אני שמח ששיטות אלה מתפתחות, כי ככל שהן תתפתחנה יותר, האדם יראה מהר יותר שהן אינן ממלאות אותו. אני מדבר עם נציגים של שיטות אחרות, הם מסבירים לי ואני מסביר להם, כך אנחנו יכולים להבין זה את זה. מתוך זה אני מבין את השוני והקשר שיכול להיות בצורה כלשהי. אבל אני לא מומחה בהן.

ולגבי אדם שנמצא בתהליך הרוחני הייתי מביא כדוגמה לתהליך את אותן התמונות שבכל אחד מחלקיהן אפשר לראות את התמונה כולה. כשאנחנו מתקרבים למשהו, תחילה איננו רואים את כל הפרטים וככל שאנחנו מתקרבים התמונה הולכת וגדלה עד שרואים אותה בשלמותה. אז הבעיה היא לא בתמונה עצמה, שכן גם כשאנו רחוקים מהתמונה היא כולה לפנינו, אולם אנחנו מזהים בה מעט פרטים, רק את הגדולים ולא את הקטנים. כדי לזהות פרטים רבים יותר, אנחנו צריכים לשנות את הכלי שלנו, לעשות לו שידרוג.

גם לפני העבודה הרוחנית היו לי כל הרצונות שלי, אבל כל הרצונות היו קטנים. כמו שלתינוק יש את כל רמ"ח (248) האברים ושס"ה (365) הגידים שבגוף, סך הכל תרי"ג (613) חלקים, רצונות, כך גם באדם גדול. אין בי יותר ממה שהיה בי כאשר הייתי תינוק. רק שהכל היה קטן וכעת גדל.

אז אני צריך כל פעם להעלות את הרגישות לגבי כל הרצונות שלי, להגדיל את כולם. לכן אני צריך לצאת מהתמונה, משש מאות שלושה עשר רצונות, ולהיכנס בכולם לרצונות גדולים יותר. להחליף את כולם, ולא להוסיף עליהם. לכן התהליך הוא "צעד אחר צעד" (ראו שרטוט מס' 4), בצורה חתוכה כביכול, דיסקרטית האחד מהשני.

רואים זאת גם בד' בחינות דאור ישר, כשהאור מפתח את הכלי. עד שלא התמלאה בחינה א', היא לא הופכת לבחינה ב' (ראו שרטוט מס' 4), ומבחינה ב' לבחינה ג'. הכל קורה בצורה החלטית כשאני גומר את המצב הקודם. בבחינה א' קיבלתי את האור והכרתי מי נותן לי את האור ובבחינה ב' אני הופך להיות כלי חדש. מיד, בבת אחת, כל הרצונות שלי שהיו בבחינה א' רצונות לקבל, בבחינה ב'הם רצונות להשפיע, כולם מתהפכים. לכן אם בשש מאות שלושה עשר רצונות הייתי בדרגת השפעה כלשהי, אני צריך לעלות עתה לדרגת השפעה גדולה יותר. כל רצון ורצון חייב להיות גדול יותר.

לדוגמה במדרגה הראשונה יש שש מאות שלושה עשר רצונות, שכל רצון בן עשרה גרם (ראו שרטוט מס' 4). במדרגה הבאהכל שש מאות שלושה עשר הרצונות, צריכים להיות בני עשרים גרם, כולם צריכים להשתנות. והשינוי שבהם הוא, שאני רוכש מסך חדש. במדרגה הראשונה הייתי בצורת אגו פלוס מסך ובמדרגה הבאהאני צריך להיות בצורת אגו פלוס מסך. יוצא שיש היפוך, תחילה אני צריך להעלות את כל הרצונות האלו, שיהיו גדולים יותר, אגואיסטיים יותר, ולאחר מכן לעשות עליהם מסך.

שרטוט 4

איך? במדרגה הראשונה היו לי רצונות, זהו מצב מספר אחד. במדרגה הבאה זהו מצב מספר שתיים. כל הרצונות במצב אחד צריכים תחילה לגדול, האגו צריך להיות גדול יותר, למשל מינוס שתיים. לאחר מכן אני צריך להכיר את האגו הזה. אני צריך להכיר שהוא רע, עד כדי כך שאני רוצה לצאת ממנו, אינני יכול לסבול אותו יותר. ורק לאחר מכן אני בוחר לעצמי שיטה אחרת של קיום, של חיים, של השפעה. ההיפוך הזה שאני עושה על השימוש, זה כאילו אני נרקב ומתחיל חיים חדשים. יש כאן היפוך, שנקרא שאני מעלה את עצמי מהעולם האגואיסטי לעולם האלטרואיסטי. אלו שני עולמות, שתי תפיסות, שתי גישות. ולכן בדרך יש ירידה, ריקבון ומיתה מהמצב הקודם, על ידי רצון לקבל גדול יותר.

ומתעוררת שאלה נוספת, האם הרצון הקודם היה טוב או לא טוב, למה אני צריך למות ממנו, האם הוא לא בסדר? התשובה היא שלעומת המצב החדש הוא לא בסדר. הדרגה הקודמת, פלוס אחד, נקראת "קליפה", היא לא טובה לעומת המצב החדש, שהוא פלוס שתיים. עד כדי כך ההבדל בין המדרגות ברוחניות. ויש סיבות נוספות למה זה קורה. ברוחניות קיימות סיבות רבות, שמתקשרות כולן לתכונה אחת.

קביעת תמונת המציאות על פי תכונותינו הפנימיות

שאלה: האם אתה יכול לתת דוגמה, כמו הדוגמה של הגרעין, לאדם שיש לו ירידה בתוך האגו?

האדם שמקבל תוספת אגו זה נקרא אצלו "ירידה", כי הוא מתחיל לשפוט את העולם לפי האגו שלו, כפי שכתוב "כל הפוסל במומו פוסל", אז כל העולם נראה לו רע. הוא חושב שכולם אגואיסטיים, כולם טיפשים, במקום לחשוב שהוא עצמו כך. ובמקום לפנות לעצמו, הוא פונה לעולם. קודם הוא פנה לעולם מתוך עצמו, עד כמה שאוהב את העולם, הוא רואה את העולם טוב. כעת האגו התגבר, הוא כבר לא יכול מתוך עצמו לפנות לעולם, אלא רואה את העולם כאילו העתקה של עצמו. לכן זה נקרא "כל הפוסל במומו פוסל", שרואה את הקיים בחוץ, לפי התכונות הפנימיות שלו.

העולם הוא סך הכל העתקה ממני. עד כמה שאני אשתנה, כך אני אראה את החיצוניות. כי אנחנו מבינים לפי תפיסת המציאות. יש לי עיניים, אוזניים, ריח, טעם ומישוש, שהם נותנים לי מידע, לא לפי מה שיש בחוץ. בחוץ יש אור עליון, בחוץ אין מאום. אני מתוך שש מאות שלושה עשר הרצונות שלי, עד כמה שהם יכולים להיות דומים לאור, עד כמה שהם יכולים להידמות לו, להיות שווים לו, בזה אני מפעיל למעשה את עצמי דרך הרגשות שלי.

אין שום דבר מבחוץ, אלא עד כמה שאני יכול להידמות לאור העליון, כך דרך המוח שלי ודרך הזיכרון שלי, אני כביכול מזהה את הפנימיות שלי כולה. וכל הפנימיות שלי כמו מצוירת על מסך, כמו מסך קולנוע. אז מה אני רואה על המסך שלי? אני רואה עד כמה אני דומה לאור העליון או שונה ממנו. תמונת העולם היא למעשה התמונה שלי. אני רואה אותה ברצונות שלי. לכן ככל שאני אשנה את הרצונות שלי בהתאם לאור העליון, אני אראה את התמונה אמיתית יותר. אני ארגיש באמת אור, במקום להרגיש את עצמי.

איך? השלב הראשון הוא, שאעשה צמצום על עצמי. שאפסיק להיות אגואיסט. אפסיק לחשוב רק בתוכי, כיוון שאז אני לא שייך כלל לאור העליון, אני נמצא רק בתוך עצמי. לפני הצמצום נקרא שאני חי ב"עולם הזה". אני סגור רק בתוך האגו שלי, אני חי רק במה שמתרחש בו. נראה לי שאני נמצא בהרגשת העולם, אבל זה שקרי, על המסך שבאחורית המוח אני מרגיש את האגו שלי בלבד וכיצד הוא כל הזמן משתנה.

כאשר אני עושה צמצום, זה נקרא שאני מוכן להתחיל להרגיש מה שנמצא בחוץ. גם זה לא מבחוץ, אלא מין התאמה שלי לאור העליון, לבורא. אז אני מתחיל בהשתוות הצורה. זה נקרא "תיקון" או "מסך". ולפי מידת התיקון שלי, עד כמה שאני מתקן את עצמי בהידמות לאור העליון, אני גם רואה את התכונות שלי. אני רואה שש מאות שלושה עשר רצונות שלי מתוקנים, אני לא רואה אור.

המידה שאני דומה לאור, זה נקרא "העולם הרוחני". אני מגיע לעולם העליון במדרגות, מאפס עד מאה עשרים וחמש מדרגות. מה זאת אומרת מאפס עד מאה עשרים וחמש? אם אפס נקרא "צמצום", אז "עד מאה עשרים וחמש" נקרא שבכל המדרגות אני מתקן את הרצונות שלי, מאפס עד מאה אחוז של השפעה, נתינה.

[ליאור: מכאן ועד סוף התשובה ההסבר נעשה פחות ופחות ברור. אני חושב שכדאי להשמיט ]למעשה אין עולם מחוצה לנו, אנחנו נמצאים בעולם אין סוף שבו כל הנבראים הם כנברא אחד, שכלול מכל שש מאות שלושה עשר הרצונות. במצבנו הנוכחי אנחנו רבים ובכל אחד שש מאות שלושה עשר רצונות. עלינו להתחבר יחד, כך שנהיה כ"איש אחד בלב אחד", כלומר, שנהיה ברצונות כאחד, כ"פרצוף" רוחני. מה זה פרצוף? בפרצוף יש מאתיים ארבעים ושמונה רצונות, שנקראים גלגלתא עיניים ושלוש מאות שישים וחמשה רצונות שנקראים אח"פ. בסך הכל יש בפרצוף תרי"ג רצונות (ראו שרטוט מס' 5).

שרטוט 5

וכשמתחברים כאיש אחד, אז כל הרצונות הם כמו כל ה"אוזניים" שהופכות ל"אוזן" אחת גדולה, עיניים לעין אחת גדולה, אף לאף אחד גדול. כך מתחברים כל הרצונות. כי כל אחד מאתנו הוא אדם קטן, עולם קטן, שפתאום נעשה כלי אחד גדול. ולמה זה נקרא עולם אין סוף? כי כל הרצונות האלו נמצאים בתיקון, אז הם דומים לחלוטין לאור שנמצא בחוץ. זה מה שצריכים לעשות. אז הדרך לתיקון היא, להתחבר יחד בכל הרצונות, בכל המחשבות. רק להידמות לאור, רק להידבק לאור. זה נקרא שכולנו צריכים להיות כלי אחד, שמשתוקק להיות בדבקות עם הבורא. לכן מאהבת החברים, מאהבת הנבראים, לאהבת הבורא, זו הדרך.

כיצד רוכשים את חוכמת הקבלה

שאלה: כיצד רוכשים את חוכמת הקבלה?

מדובר על אדם בעולם הזה. יש לו רגש, תרי"גרצונות. הוא לא מזהה אותם כתרי"ג רצונות, אלא כסתם רצונות. ליד הרצונות גדל מוח, שֶׂכֵל. הוא גדל רק במידה שאנחנו רוצים להשתמש ברצונות. אם הרצונות קטנים, השֶׂכֵל קטן. אם הרצונות גדולים, האדם נעשה ערמומי יותר כדי להגיע למילוי הרצונות. כלומר, הלב מפעיל את המוח. תחילה הלב ולאחר מכן המוח. לכן אנחנו לא צריכים לדאוג לידע. הוא ישתנה ויהיה תמיד בהתאם לרצונות שלנו. ככל שהלב יגדל, הוא יביא למוח גדול יותר. עד כמה שהלב יגדל בצורת מסך, נתינה ואהבה, בהתאם לזה גם המוח ישתנה ויתחיל לחשוב באותה הצורה (ראו שרטוט מס' 6).

שרטוט 6

הבורא ברא רצון אחד, שכלול מרצונות קטנים ורבים בתוכו. מתי הרצון הזה מתפתח? כשהוא רוצה להיות כמו הבורא. אז הוא מקבל ומבין מה זה להיות כמו בורא. לכן בחוכמת הקבלה, מי שמפתח רצון לנתינה, להיות כמו בורא, מקבל את השכל שלו ומתחיל להבין מה זה נקרא להיות הבורא, השולט בעולם, ובאמת מתחיל לשלוט בעולם. מתוך שהוא נותן ואוהב, הוא מתחיל לקבל כוחות שליטה, כוחות הבנה.

ככל שאנשים אגואיסטיים יותר נראה לנו שהם מרוויחים יותר, אך אין זה נכון, בסופו של דבר הם מגיעים לריקנות. ככל שהאדם מפתח יותר את הנתינה שלו, הוא נעשה חכם יותר ומבין את כל מה שקורה מעל העולם הזה. הכל נמצא בשדה ההרגשה שלו – עבר, הווה, עתיד, נשמות, לפני המוות, לאחר המוות, וכן הלאה.

ואין צורך לדאוג שהידע הזה, הידיעה הזו שאני יודע כעת, ייעלם ממני. אם למדתי היום משהו שקורה בעולמות ואני דואג שלא אשכח, אין צורך לדאוג, זה לא חשוב כלל, וודאי שזה ייעלם. וגם אין צורך לדאוג לעבודה הפנימית שלי, להרגשה, למה שאני צריך לעשות עם עצמי, עם הקבוצה, עם כולם, הכל ייעלם. כי זה כמו גרעין, חייב להירקב באדמה כל פעם, כדי לעלות לדרגת הידיעה, לדרגת ההרגשה החדשה.

לכן אין לדאוג לשום דבר שיישאר בי, כיוון שזה האגו. אל תדאגו, תתנו הכל, תראו כיצד לצאת, להתחבר עם האחרים כדי ליצור את הדגם הזה, את המשחק הזה, את הכלי האחד הזה, ובו אתם תגלו את הכל. אפשר לקרוא על זה במאמרים של בעל הסולם, ב"מאמר לסיום הזוהר", ב"מתן תורה", ב"ערבות" ובמאמר "השלום". מי שמאבד מה שידע אתמול, נעשה חכם יותר היום.

החשיבות בסביבה תומכת

שאלה: איך מתמודדים עם חוסר חשק ללמוד קבלה?

אדם בדרך מחליף רצונות והתפעלות ברצונות. פתאום הוא נראה מבולבל מאוד, נראה לו שהוא מאבד את העולם הזה, את הקרובים, את האישה, את הילדים. נראה לו שהוא לא קשור אליהם. יש רגעים כאלו, שבהם הוא חושב שאולי הוא משתגע, הוא לא כמו כולם, משהו מתחלף בו בפנים. המצבים האלו הם בעיקר אצל מתחילים. מתחיל יכול להיות גם מישהו שלומד שנה, שנתיים, או שלוש, ויש מתחיל שעובר את זה מהר. אבל במקרים רבים נראה לאדם, שהוא ממש מנותק מהמציאות, הכל כביכול בערפל, בענן.

זה בכלל לא פשוט. אני יודע זאת מניסיוני, גם אני עברתי את זה. כל אחד צריך לעבור את המצבים הללו, כי באמצעותם מלמדים אותנו בהדרגה מהי באמת המציאות, שיכולים להיות מצבים כאלה שאנחנו חיים לפי תוכנית טבע אחת, לאחר מכן עוברים לתוכנית טבע אחרת, הפוכה, שונה מאוד. ואין ברירה, צריכים לעבור זאת.

העניין פשוט, צריך סביבה חזקה שמחזיקה את האדם. גם בעולם הזה אנחנו בונים סביבה: משפחה, ביטוח רפואי, ביטוח לרכב, ביטוח לכל מה שעלול לקרות לנו, אנחנו משקיעים רבות בקרנות כמו פנסיה, לרגע של חולשה. מעבר לצורך שלנו לישון, לנוח ולאכול, אנחנו צריכים גם להיעזר באנשים אחרים. אם הייתי לבד בעולם, לא הייתי יודע להתלבש, להכין בגדים, להכין אוכל ועוד הרבה מאוד דברים. בעולם שלנו כולנו תלויים זה בזה.

אותו דבר אנחנו צריכים לבנות בקבוצה. בלי זה הקבוצה לא תהיה מוכנה ולא תהיה אפשרות לאף אחד לעלות למעלה. שאף אחד לא יחשוב שהוא מסוגל לעלות לבד, אם אין לו דגם היכן לבצע את המשחק הזה. ילד ללא משחק לא יכול להיות גדול וחכם. גם בבית הספר מלמדים אותנו כל פעם דברים חדשים. כך גם עלינו ללמוד את מה שאנחנו לומדים מספרי הקבלה ולבצע את זה במשחקים שלנו. וזה רק בקבוצה, שם עלינו לבנות דגם של העולם הרוחני.

ברוחניות "אדם הראשון" הוא סך הכל פרצוף, מבנה רוחני, עדיין לא בן אדם. הוא נפל מהדרגה שבה היה לעולם שלנו. בעולם הרוחני הוא היה פרצוף אחד. הוא קיבל תוספת אגו, נפל למטה ממחסום והתרסק לאלפי חתיכות, שהן אנחנו. כעת אנחנו צריכים לבנות בעולם הזה את אותו הדגם (ראו שרטוט מס' 7). אבל אנחנו לא חוזרים לדגם הקודם, אנחנו כבר נהיה אדם ממש, לא "אדם הראשון", אלא אדם ששווה לבורא. זאת משום שאנחנו מרכיבים את עצמנו מחלקים רבים מאוד, משבעה מיליארד אנשים או חלקים, אנחנו מרכיבים את עצמנו, אבל מרכיבים אותו כגוף אחד.

שרטוט 7

אם לפני הנפילה היינו למשל בעביות אפס, כעת אנחנו בעביות ארבע. וכיוון שאנחנו בעצמנו עולים עם כל האגו הגדול שלנו, אנחנו הופכים אותו למסך. בעולם הזה אנחנו רוכשים אגו גדול, למשל אגו מספר ארבע, ומסך על כל העביות מספר ארבע, זה מה שאנחנו עושים.

בעת הנפילה מהעולם הרוחני היינו כמו טיפת זרע או גרעין. הגרעין הזה נכנס לתוך האדמה ונרקב. מה זה נקרא "נרקב"? האגו נרקב, איבד את החיים הרוחניים שלו לחלוטין. לאחר מכן, במשך כל ההיסטוריה כשאנו מרגשים מתים ורוצים לקום ולחיות, מה שנקרא לחזור לחיים רוחניים, אנחנו מתחלים לעלות. כיצד הגרעין מסוגל לעשות זאת? רק על ידי הסביבה, באמצעות גשם ושמש ומינראלים. הסביבה זה הכול, החברה שלנו זה הכול. אין ברירה אחרת.

מהי הדוגמה להגיע מאפס לאדם גדול? בהתחלה אנחנו נמצאים באין סוף, כנקודה אחת, מרכזית, שעשתה צמצום. זה נקרא "מצב הא'". לאחר מכן אנחנו עוברים את כל התהליך שנקרא "מצב הב'" ומגיעים ל"מצב הג'" (ראו א' ב' וג' בשרטוט מס' 8). מה ההבדל בין מצב הא' לבין מצב הג'? שבמצב הג' אנחנו ממלאים את כל האין סוף, לא כמו במצב א' שאנחנו כנקודה אחת ואור האין סוף סביבנו, אלא אנחנו רוכשים את כל האין סוף.

למה? הנקודה במצב הא'היא מלכות וסביבה כל יתר הבחינות (ראו שרטוט מס' 8). הבחינות האלו הן אור. במצב הב' אנחנו רוכשים תכונות של השפעה שהן בדיוק כל הבחינות הקודמות לנו, ט' הראשונות, תשע ספירות שלפני המלכות. מתוך שאנחנו רוכשים את תשע הספירות האלו, אנחנו נעשים ממש כמו הבורא, בכל החלל סביבנו, ואז נקרא שאנחנו "דבוקים" בו. אנחנו והוא אחד. לזה אנחנו מגיעים מכל הסיבוב. כלומר, אנחנו עוברים דרך העולם הזה, מקבלים אגו, ועל האגו הזה רוכשים מסך.

שרטוט 8

משמעות התורה

שאלה: האם יש קשר בין שש מאות שלושה עשר רצונות לבין המצוות שעליהן מצווה התורה?

בספר התורה יש חוקים רבים מאוד שמשה אמר לעם שעליהם לקיים. ודאי שיש קשר בין מה שכתוב בתורה, לבין מה שמוסבר כאן. ואנחנו לומדים על זה בחלק שנקרא בקבלה "שפת הענפים".

למעלה יש לנו עולם אין סוף, כלי אחד (ראו שרטוט מס' 9). (אנחנו צריכים לחזור תמיד לאותה התמונה כדי לא להתבלבל ולא לדמיין לעצמנו כל מיני דברים לא נכונים.) בעולם אין סוף אנחנו נמצאים יחד כולם, ואז אנחנו שווים לבורא. זהו המצב שנקרא "עולם אין סוף", זהו מצב סטטי, קיים והוא היחיד שקיים. הבורא ברא את הרצון וסביבו נמצא אור, אין יותר מרצון ואור. בעולם הזה, שבו אנחנו נפרדים זה מזה, עלינו להגיע בכוחות עצמנו למצב שבו אנו דומים לבורא ככלי אחד. אז המצב שלנו יקרא "עולם אין סוף". אבל אנחנו צריכים לעשות זאת בעצמנו, בהכרתנו, בהבנתנו, בכוחותינו ממש, כך שקודם אנחנו נרגיש את עצמנו הפוכים מעולם אין סוף ואז נתקדם אליו. כל זה כתוב בספר שנקרא "תורה".

המילה "תורה" מקורה במילה אור וגם במילה הוראה. זאת אומרת, אם היינו יודעים לקרוא את התורה, היא בסך הכל הייתה מלמדת אותנו כיצד לעשות את העלייה ממטה למעלה, מההרגשה שבה אנחנו נמצאים כעת להרגשת ה"אין סוף". לכן התורה נקראת "הוראה", מדריך. התורה גם נקראת "אור", כי אנחנו נעשים דומים לאור, להשפעה, לבורא. בתורה כתובות כל הפעולות שאדם צריך לעשות וכיצד להגיע ממצב למצב. כלומר, התורה כוללת את כל הדרך.

שרטוט 9

אבל אנחנו לא מבינים כיצד לקרוא את התורה, כי היא כתובה בצורה אלגורית, כמו רומן היסטורי. לכן אנחנו אומרים "התורה היא נסתרת", צריכים לגלות אותה, כי היא כולה סוד. מה הוא "סוד"? שאני לא רואה מה שיש בה באמת. וכשאני מתחיל לראות אותה, אז אני פותח אותה יותר ויותר והיא מתחילה להיות פשוטה, כפי שהיא. לאט לאט אנחנו מגלים את התורה, שהיא באמת כותבת על העליות בכל המדרגות, מהעולם הזה לעולם הרוחני. מעולם העשייה דרך העולמות יצירה, בריאה, אצילות ואדם קדמון, עד שאנו עולים לעולם אין סוף (ראו שרטוט מס' 10). על זה התורה כותבת, על הדרך הכוללת את כל העולמות.

אם נפתח את ספר ה"זוהר", נראה שמתחת לכותרת "זוהר" נכתב "פירוש על התורה". זאת אומרת, אותם נושאים שעליהם כתוב בספר התורה בשפה היסטורית בספר הזוהר כתוב עליהם בשפת הקבלה. ספר הזוהר מדבר על העולמות, המדרגות, וגם לא בצורה מדויקת ממש, אלא בצורה פיוטית, בשפת המדרש.

שרטוט 10

אז יש שפה שנקראת "שפת התורה", יש "שפת הזוהר" ויש שפה שנקראת "שפת הקבלה". בשפה זו כתובים ספרים של האר"י, כמו הספר "עץ חיים" וכתבים של בעל הסולם, במיוחד "תלמוד עשר הספירות", שבו ממש כמו בפיסיקה, כתוב על כוחות, מדידות, מסכים, ופעולות שצריכים לעשות, בצורה מכאנית ממש. זו השפה שאיתה אנו לומדים במיוחד, מפני שאיתה בלתי אפשרי לטעות. לא מתחילים לדמיין פעולות כלשהן שהאדם צריך לעשות בעולם הזה כפי שהתורה מסבירה, או כפי שספר הזוהר מסביר על רוחות ודמויות. אלא מסבירים כיצד לעלות, כיצד להגיע למטרת הבריאה. כי על יותר מזה, אין מה לדבר. אבל מדברים על זה באופנים שונים.

אני יכול למשל להביע את הרגשתי בציור, במוסיקה או בשירה. כך גם אדם שנכנס לעולם הרוחני, כותב את מה שהוא מרגיש. משה כתב את מה שהרגיש, בשפת התורה. רבי שמעון כתב את מה שהרגיש, בשפת הזוהר והאר"י ובעל הסולם בשפת הקבלה. אבל כולם כתבו על אותו דבר.

בספרי הקבלה לא מדובר על העולם הזה, כי בידיים וברגליים איננו יכולים לעשות דבר. אנחנו צריכים לתקן את הלב שלנו, את הרצון. ואם אנחנו עושים משהו בידיים וברגליים, זה לא אומר שום דבר. אני יכול לתת למישהו מתנה ולמעשה אני שונא אותו, אני צריך אותו כדי לנצלו. לכן ב"ספרים הקדושים" לא כתוב על העולם הזה ועל האדם בעולם הזה, אלא רק כיצד לעשות את הלב שלנו רוחני. אין שום קשר בין חוכמת הקבלה ובין מה שאנשים דתיים קוראים לו "מצוות". מה שהם מבצעים זה פעולות בעולם הזה והפעולות האלה הן מעין תרבות עממית. לעומת זאת, אנחנו צריכים לקיים את הפעולות האלה בפנים, כפי שהן כתובות בחוכמת הקבלה.

אם נעיין בספרו של האר"י "טעמי מצוות", נראה כי מוסבר בו מה עלינו לעשות בפנים. "מצווה" נקראת ציווי, כיצד לתקן כל רצון ורצון, ולכן לתקן שש מאות ושלושה עשר רצונות נקרא לעשות שש מאות ושלוש עשרה מצוות. וכותב אבן עזרא בפירושו לתורה, שכל המצוות ניתנו כדי לתקן את הלב. לכן כתוב "מצווה ללא כוונה כגוף בלי נשמה". שהכל למעשה הוא לתיקון הלב, לתיקון הכוונה.

שאלות ותשובות

(שיעור מס' 4, 06.08.06)

הקדמה קצרה

לאחר שלימדתי שני שיעורים במשך שעתיים ולאחר ששוחחתי עם הנוכחים, הבנתי שהדברים היו מובנים בחלקם בלבד ושהיה גם חומר שלא הובן למה לשייך אותו. טבעי שזו החלוקה. הבנת האדם את העולם נחלקת לחלק שהוא מכיר, לחלק אחר שהוא מכיר במקצת ולא בדיוק יודע איך להתייחס אליו ולחלק אחר שאינו יודע כלל אם הוא קיים או לא, משהו שהוא במקום כלשהו מעבר לאופקים שלו.

ההתקדמות בהבנת החומר מתאפשרת כתוצאה מכך שהלומדים שואלים על הכול: על קבוצות הלימוד, על עצמם, על המשפחות שלהם, על הקבלה, על מה שהם רוצים לברר, על מה ששייך להם ולחוכמת הקבלה. רצוי שלא לשאול באופן תיאורטי על משהו שכביכול אינו שייך לאדם, אלא על מה שמורגש שחובה לברר. אחרת התלמידים לא יוכלו להתקדם. אם הם נמצאים בבלבול ומשהו מפריע להם, עליהם לשאול באופן המתומצת והברור ביותר.

בשיחה הקרובה אפשר גם לדבר ולדון על העתיד, על המשך, לברר איך עלינו לפעול ואיך להמשיך יחד. אבל יש לנו עוד מספר פגישות ולימוד משותף מחר בבוקר. לכן כדאי לברר עוד נושאים ואולי מתוך השאלות שאשמע עכשיו ארכיב שיעור, שיברר את העניין כולו.

אני יכול להתחיל ללמד אתכם על בניית העולמות והפרצופים והספירות, איך שהכל נברא והתגלגל – זה חומר תיאורטי שצריך ללמוד אותו הרבה זמן, אנשים לומדים אותו שנים – אבל לא יעזור לנו כרגע אם נתעמק בזה. אני רוצה לשמוע את הדברים הקרובים אליכם באמת, שזה יעורר אתכם לשאלות, ואז לפתור אותן. לא להתבייש, לשאול בצורה כמה שיותר חדה, ואנחנו נדאג לפתור את השאלות.

אין קשר בין גוף ונשמה

שאלה: האם גם הומוסקסואל יכול להתקדם רוחנית?

חוכמת הקבלה מדברת על תיקון הנשמה. האם הנשמה שייכת לגוף? יש הסוברים שהיא שייכת, ושאם הגוף חולה זה סימן שקיים פגם בנשמה, ואם הנשמה הייתה בריאה הגוף היה בריא. אבל אנחנו רואים הרבה מקובלים לאורך ההיסטוריה, שסבלו ממחלות קשות ומתו צעירים, ולא הועיל להם שהיו בגמר התיקון, או במדרגות רוחניות גדולות. אנחנו גם רואים הרבה מקובלים שסבלו בחיים שלהם, ממכות שנחתו עליהם, מהתנכלות החברה והסביבה, מבעיות עם הילדים שלהם, ומשאר דברים. ויחד עם זאת היו בהשגה גבוהה מאוד ובחיים רוחניים פנימיים. וכן מתוך ניסיון אישי אני יכול לומר, שאין כל קשר בין גוף ונשמה.

הנשמה שייכת לאיחוד בין הנשמות, והגוף אינו שייך לאיחוד עם יתר הגופים. הוא ניתן לאדם לפרק זמן קצר, מפני שהוא צריך להיות בנקודת בסיס כלשהי, שממנה יוכל לצמוח רוחנית. אבל הוא אינו שייך לרוחניות. ויש על זה המון פסוקים: "מצווה בלי כוונה כגוף בלי נשמה". הגוף נקרא "פגר מת". "כולם כבהמות נדמו". "העולם המדומה" נקרא העולם שלנו, שבו אנחנו חיים בגופים ומרגישים הכול, החיים האלה שאנו חווים ונמצאים בהם זה כביכול דמיון ולא החיים האמיתיים, כי את החיים האמיתיים מרגישים דרך הנשמה.

לכן יש להפריד לחלוטין בין הגופים והנשמות. ויותר מכך, אנחנו רואים איך בימינו אפשר להעביר דם מאדם אחד לאחר, ואין בזה שום דופי. למרות שבעבר חשבו שנפש האדם מצויה בדם. אפשר לקחת לב מאדם אחד ולהשתיל לשני, והוא חי עימו. האם בזה תשתנה הנשמה שלו? לא. פעם לא העלו על הדעת שדבר כזה יתכן, שכביכול לב הוא כל הרגשות של האדם, שהוא "האני". כעת יודעים שהלב הוא משאבה שעובדת ותו לא. היום הרפואה יכולה להחליף לאדם את כל האיברים באיברים של אדם אחר, ובקרוב יתאפשר להחליף אפילו מוח. אמנם שלכאורה אם מחליפים מוח, זה יהיה כבר אדם אחר לחלוטין, עם רצונות אחרים, ומחשבות אחרות, אבל באמת שום דבר לא יקרה. כי הגוף שלנו אינו יותר מבשר, דבר לא משתנה בו באופן מהותי. "האני" של האדם לא נמצא בתוך הגוף. הוא קיים במימד אחר. לכן אדם מת וה"אני" שלו נשאר.

בגוף עלולות להיות הרבה בעיות ומחלות שאינן קשורות לדרגת הנשמה. מחלות נפש, סטיות למיניהן כדוגמת סכיזופרניה. או מחלות פיזיות כדוגמת מחלות מין, שאינן שייכות לנשמה. אם אדם יכול לתפקד במקביל למחלות האלו, מבלי שהן יפריעו לו, ושאינו מתנתק מהחיים בגללן, רצוי שיתפקד. אם יש לאדם לחץ דם גבוה או סוכרת, הוא נוטל תרופות וממשיך לחיות. אם הוא יכול היה שלא להיעזר תרופות, גם היה ממשיך. לכל אחד יש מעט סטיות ובעיות משלו, אף אחד אינו בריא לחלוטין. גם ברפואה מקובל, שכל אדם שנמצא ב 15% - 20% סטייה מהנורמה, זה נחשב נורמאלי. אז נכון שיש כאלה שאנחנו חושבים אותם לפחות נורמאליים מאחרים, אבל זה רק מתוך השיפוט שלנו.

חוכמת הקבלה מתייחסת לאדם כך, שאם הוא יכול לתפקד ולתקן את הנשמה, עליו לתקן. הוא יכול להיות סכיזופרן, ודווקא הלימוד הוא שישפיע עליו לטובה וירפא אותו, כי האור הפועל על האדם גורם לו לטלטלה, מעורר אותו בחזקה, ומחזיר אותו לתפיסת המציאות הנכונה, שחסרה לסכיזופרן, היות ואינו מרגיש באופן מדויק את העולם שבו הוא נמצא. ויש גם בעלי סטיות אחרות, שלאו דווקא קשורות להומוסקסואליות, אלא לנושאים אחרים.

הקבלה מתייחסת רק לנשמות ולא לגופים. לכן היא אומרת לאדם, שיניח את הגוף שלו בצד, ויחדל להתעסק בו כל הזמן, ובמקום זה יתחיל להתעסק עם הנשמה. אדם לא צריך להגביל את עצמו בשום דבר, כי זה ממילא לא יעזור. אלא שיעשה הכול רק לתיקון הנשמה. ומה שיקרה עם הגוף, יקרה. יחיה – יחיה. ימות – ימות. על האדם לדאוג לנשמה, כי איתה הוא נמצא כל הזמן.

מטרת הבריאה

שאלה: מהי מטרת הבריאה?

יש בורא. אנו יודעים זאת משום שיש אנשים, "מקובלים", שעל ידי שיטה מיוחדת, גילו שכוח עליון מנהל את העולם. לכוח הזה הם קראו "בורא". זאת אומרת, יש "אני" בעולם וסביב העולם הזה יש כוח גדול, שמנהל את העולם, שמשפיע עליו.

אפשר להרגיש את הכוח הזה כמו שאנחנו מרגישים את העולם הזה, לפי השתוות הצורה, לפי השתוות התכונות. עד כמה שהתכונות של האדם מכוונות לקליטת משהו מבחוץ, כך הוא קולט מבחוץ. בדומה למקלט רדיו, ששינוי הגל הפנימי במקלט מאפשר את קליטת הגל החיצוני. למרות מספרם העצום של הגלים החיצוניים, במקלט נקלט רק גל מסוים בהתאם למה שמיוצר בתהליך הפנימי, בהתאם להשתוות הצורה בין הגלים (ראו שרטוט מס' 1).

באותו אופן אנחנו תופסים את המציאות, אם אדם מייצר מבפנים את אותה תכונת ההשפעה, נתינה, כמו שיש לבורא, אז הוא ירגיש את הבורא לפי אותו עיקרון.

שרטוט 1

יש אנשים שפיתחו בתוכם את התכונה שיש לבורא וכתוצאה מכך הרגישו אותו ואמרו שיש כוח עליון קדום, שרוצה לברוא נברא. מחשבת הבריאה נוצרה מתוך שהכוח הזה היה לבד ומאוחר יותר החליט שהוא רוצה לברוא נברא. מהי מחשבת הבריאה? מחשבת הבריאה כוללת שני דברים – לברוא נברא ולהביא אותו לדרגה השווה לבורא, כי הבורא הוא טוב ומיטיב, הבורא הוא השפעה, אהבה בלבד. לאט לאט גם המדע מגלה זאת בתוך הטבע. ואם הבורא הוא השפעה ואהבה, אז הוא לא יכול לברוא מישהו שיהיה פחות ממנו, כי זה לא נקרא שהוא אוהב ומשפיע. אלא אם הבורא שלם, אז השפעה אמיתית ואהבה אמיתית זה לעשות מישהו בדיוק כמוהו.

אבל הבורא הוא יחיד ואיך אפשר בכלל לעשות עוד מישהו שיהיה כמוהו? לשם כך נעשה "פטנט" מיוחד: ממחשבת הבריאה, מ"בחינת שורש", ברא הבורא משהו שנקרא "רצון", רצון ליהנות ממה שהוא נותן, "בחינה א'". הרצון הזה מרגיש שהוא מקבל מילוי מהבורא ובנוסף לתענוג שהוא מרגיש, הוא מרגיש גם את הבורא האוהב אותו. וכשהוא מרגיש יחד עם המילוי שמישהו שאוהב אותו, מתחיל בתוכו תהליך התפתחות, הוא מתחיל להרגיש שהוא רוצה להיות כמו הבורא. במקום לקבל, הוא רוצה להחזיר, לתת (ראו שרטוט מס' 2). זה כל העניין. מתוך שהנברא מקבל שתי השפעות – תענוג והרגשת נותן התענוג – הוא רוצה להיות כמו נותן התענוג, כמו הבורא.

שרטוט 2

בבחינה ב' הנברא מתחיל לחשוב איך לממש את רצונו להיות כמו בורא. יש בו החלטה: "אני רוצה להיות כמוהו" והוא מתחיל לחשוב כיצד לעשות זאת. הדבר היחידי שהוא יודע זה שהטבע שלו הוא לקבל – זה מה שהוא – וההבנה שיש נותן ושהוא רוצה להיות כמו הנותן כי יותר טוב להיות כמוהו, זו כבר תוספת על הטבע שלו. מה הוא עושה? הוא מקבל בתוכו את כל מה שבא מהנותן, כי מלבד לקבל הוא אינו יודע לעשות שום דבר, אבל הוא לא מקבל מטעם רצונו ליהנות, אלא דווקא מפני שבקבלה שלו הוא רוצה להחזיר לנותן. הנותן הרי אוהב אותו, הוא רוצה שייהנה, לכן הוא עושה כך, שכל התענוג בתוכו יהיה כדי להחזיר לנותן. אמנם זה נקרא שהוא מקבל, אבל הקבלה שלו היא רק בשביל הנותן.

זה דומה לאדם שמתארח אצל מישהו שמכבד אותו, שרוצה להעניק לו, ועורך לכבודו שולחן מלא כל טוב. אם האורח מקבל מהמארח משהו, המארח מרגיש שהאורח עושה לו בזה טובה. אם יש אהבה מצד הנותן ואם יש אהבה גם מצד המקבל, אז מתקיים חוק האהבה: כל אחד מקבל מהשני והנותן מרגיש שהמקבל מקבל ממנו מפני אהבתו אליו.

יוצא שהבורא נותן לנברא והנברא נותן לבורא ושניהם שווים. והרצון שנברא הוא רק אמצעי, כדי שיתקיים ביניהם קשר, בתוך הרצון הזה הם נפגשים יחד. הבורא נותן לתוך הרצון הזה מילוי והנברא מרגיש ברצון הזה תענוג, כי בהרגשת התענוג הזה הוא רוצה שהבורא ייהנה. יוצא שיש נברא ובתוכו הרצונות שלו ובתוך הרצונות האלו עליו להגיע למצב שהוא נותן כמו הבורא. וכשהוא נותן כמו הבורא אז בתוך הרצונות שלו נמצאים, הנברא, הבורא, האהבה, והקשר שביניהם.

לכך מתכוונים המקובלים כשהם אומרים שהכול נמצא בתוך האדם, כל העולמות, כל התהליכים, כל המדרגות, הכל בתוכו. האדם רק צריך לשנות את עצמו, לתקן את עצמו. מכל האמור נמצא, שמחשבת הבריאה של הבורא, היא לברוא נברא שיגיע לדרגה בדיוק כמו זו של הבורא. ואת המצב הזה אנו משתדלים כעת לממש.

התפתחות החומר – הרצון לקבל

שאלה: האם האדם שמטפס במדרגות הרוחניות עלול גם ללכת אחורנית?

יש כלל שאומר ש"מעלים בקודש" ולא "מורידים בקודש".

כל הבריאה יורדת מעולם אין סוף לעולם הזה בדרגות רוחניות – עולם אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה, ועשייה (ראו שרטוט מס' 3). בירידה זו האור הולך ונחלש דרך העולמות, שהם כפילטרים המחלישים את עוצמת האור עד שהאור בא לדרגה האחרונה ביותר. ניצוץ האור הקטן ביותר שבסוף הירידה מתפרץ לעולם שלנו, ומהפיצוץ הזה מתחילה בריאת החומר של העולם שלנו.

שרטוט 3

האנרגיות מהפיצוץ מתחילות בבריאת החומר. הדומם החל להתהוות לפני כחמש עשרה מיליארד שנים. כתוב שבמשך עשרות מיליוני שנים עבר על כדור הארץ תהליך של התחממות והתקררות עד שנוצר קרום על פני כדור הארץ והתהוו התנאים לחיים. אחר כך התחיל בכדור הארץ תהליך בן מיליוני שנים שבו תהווה הצומח, ואחריו החי ואחריהם, בתהליך התפתחות של כחמישים אלף שנה – המְדַבֵּר, עד כמה שאנחנו יכולים לשער את דרגת המְדַבֵּר (ראו שרטוט מס' 4).

בהמשך קרה דבר מאוד מיוחד. הרצון לקבל שירד לדרגת העולם הזה, הנמוך ביותר, התחיל להתקדם בחומר של העולם הזה ולגדול מדומם, לצומח, לחי ולאדם, שעדיין אינו נקרא אדם, אלא "פרא אדם", אדם שאין בו עדיין כלום. ואז, לפני 5766 שנים, התחיל לפרוץ הרצון לרוחניות באחד מאותם בני האדם, שנקרא "אדם". הוא היה כמו האחרים שחיו לפניו, רק שאצלו התגלתה לראשונה הנקודה שבלב, שגרמה לו לרצות משהו מעבר לעולם הזה. הוא הראשון שגילה את הבורא ועל הגילוי הזה כתב ספר שנקרא "רזיאל המלאך". לאחר מכן המשיכה התפתחות הדורות עד זמן בבל והלאה בהתפתחות גדולה יותר של הרצון לקבל – עד כדי כך גדולה, שבמאה עשרים ואחד כבר מיליוני אנשים מרגישים את אותה הנקודה שבלב, כמו שהרגיש "אדם".

שרטוט 4

אותו ניצוץ שפרץ התלבש בתוך החומר הוא אור. כעת הניצוץ הזה רוצה לצאת בחזרה מהחומר ולעלות לאותה הדרגה מהיכן שבא. לכן בהרבה אנשים בזמננו מתגלה הרצון לחזור למצב שבו היינו פעם. ואנחנו חוזרים לאותו מצב כמו שהיינו פעם שממנו ירדנו. מובן שהגוף שלנו אינו שייך לזה בכלל. מדובר בניצוץ שבנו. שמאותו ניצוץ, מאותה נקודה, אנחנו צריכים לפתח כלי גדול מאוד, שיהיה מתוקן ובו שוב נרגיש את עולם אין סוף.

לפני התגשמות החומר הייתה ירידת העולמות ( על ירידת העולמות אנו לומדים ב"תלמוד עשר הספירות"), לאחר מכן החלה ההיסטוריה של העולם וכעת מתחילה העבודה שלנו, העבודה שאנחנו צריכים לעשות בעצמנו, שנקראת "עלייה" (ראו שרטוט מס' 5). אנחנו צריכים לעלות בעצמנו. זאת אומרת, התהליך שנמשך עד כה לא היה שייך לאדם בכלל. כל מה שהיה שייך לעבר. לנו חשוב רק מה שאנחנו עושים מהרגע הנוכחי ואילך. ומה את מה שאנו לומדים על העבר, אנו לומדים רק שנדע איך עכשיו נכון לבצע את העלייה.

שרטוט 5

תהליך צמיחת האדם ברוחניות

שאלה: אם מטרת הבורא להביא את הנברא לשלמות, למה לא ברא אותו מושלם מלכתחילה?

זו שאלה קלאסית בחוכמת הקבלה. זה סימן טוב לכך שאדם מתקדם בצורה נכונה, כי זו שאלה טיפוסית שעולה מתוך נשמה שמתפתחת. בכל שלב ושלב מתגלים בנשמה רצונות, שמתוכם אדם שואל. לכן לפי השאלות של התלמיד אפשר לראות האם הוא שואל סתם לפי מה שבא לו או מתוך ההתפתחות שלו. ואם מתוך ההתפתחות, אז האם הוא מתפתח נכון ולפי איזה קצב. כמו שאפשר לראות שכשהילד מתפתח, הוא דורש דברים בהתאם למידת התפתחותו. לפי השאלות שלו אנו בודקים אם הילד מתפתח או לא מתפתח בקצב הנכון. כך זה נעשה גם עם התלמיד.

ובכן, השאלה היא מדוע הבורא לא ברא את הנברא מושלם מלכתחילה. הבורא הוא המשפיע (המעגל החיצון בשרטוט מס' 6) שבתוכו הוא בונה רצון לקבל (1). בשלב הבא הרצון לקבל רוצה לתת (2), אחר כך הוא מבצע את פעולת הנתינה(3) וכתוצאה מכך הוא מגיע בבחינה ד' למצב שהוא רוצה לבלוע הכול. רק באותה בחינה ד', הנקראת מלכות, הוא מרגיש את עצמו, שזה הוא. כל הבחינות הקודמות לבחינה ד' הן תכונות הבורא, יחס הבורא לאדם והן נקראות "תשע ספירות". מלכות היא הספירה האחרונה.

שרטוט 6

אם האדם היה נשאר במצב של בחינה ד', הוא היה כמו נקודה שמקבלת קצת אור ואינה משיגה מאומה מעבר לכך, כי אי אפשר לקבל בתוך הכלי תענוג, כי אם התענוג נכנס לתוך הרצון הוא מכבה את הרצון ואז לא מורגש התענוג. במצב כזה האדם היה נשאר תמיד כנקודה. אבל הבורא רוצה להביא את האדם לדרגה גבוהה של ההתפתחות, שיהיה כמוהו, שיהיו לו כל תכונותיו. כלומר שהאדם יראה, ירגיש וירכוש את האופן בו הבורא מתייחס לאדם.

איך לעשות זאת? הבורא משפיע לאדם תענוג, שהוא תשע ספירות, על נקודת רצון אחת קטנה,שהיא הספירה העשירית, מלכות. על ידי כל התענוג הזה, על ידי תשע הספירות, הוא "מנפח" את נקודת המלכות. ויוצא שהמלכות הופכת להיות בתוכה כמו כל התשע ספירות במקום נקודה. היא הופכת לרצון רצון גדול מאוד לקבל, רצון אגואיסטי שרוצה לבלוע הכל, הנקרא "קליפה" (ראו שרטוט מס' 7). על ידי מה הרצון שלה נעשה כזה? על ידי האור. כתוצאה מפעולת תשע הספירות על הרצון, הרצון התנפח וכעת הוא רוצה לבלוע הכל.

זאת אומרת הנברא גדל עוד מהיותו קטן ונעשה גדול כמו הבורא. אלא שהוא נמצא נגד הבורא וזו לא התכלית, הוא אינו נמצא בשלמות. הוא נמצא בחושך, בחיסרון. הוא רק רוצה לקבל הכל ואינו מסוגל, כי אם הוא רוצה לקבל וליהנות, הוא מנטרל את הרצון שלו. כשהנברא רוכש את הרצון הגדול הזה, הוא מבין שהרצון הזה רע, שהוא מביא לו סבל, ולכן הוא מתחיל לתקן אותו, כך שגם בנקודה הפנימית, שנקראת מלכות וגם בכל יתר הספירות הוא יהיה כמו בורא (ראו שרטוט מס' 7). כך הוא מגיע למצב שכל העיגולים הם כמו תשע הספירות, וגם הנקודה הפנימית היא תשע ספירות, כי היא כולה נותנת. כעת דווקא מאותה הנקודה הפנימית, נובעת הנתינה, לעומת המצב הקודם שבו הנקודה הייתה מקבלת ורצתה לקבל הכול.

שרטוט 7

בכל המבנה הזה יוצא נברא שהוא כמו בורא. ועוד יותר מזה, כי על ידי תשע ספירות, על ידי תשע פעולות, ברא הבורא יחס לאותה נקודה שחורה, שרצתה הכול לעצמה. אבל הנברא, מתוך הרע שהבורא ברא בו, הגיע להיות טוב. העבודה שעשה עוד יותר גדולה ממה שהבורא הכין בשבילו. כתוצאה מכך קורה דבר מאוד מיוחד, כי בתחילה היה בורא ואחר כך הייתה מחשבת הבריאה שבראה אותנו ומהבריאה הזאת נעשה נברא והנברא הזה מתקלקל ומגיע לקליפה (ראו שרטוט מס' 8), ואם מתוך הקליפה הוא מתקן את עצמו, אז הוא מגיע לדרגה שהוא שייך לבורא, הוא מגיע למצב שבו היה הבורא לפני שהתחיל לברוא את הנברא (ראו שרטוט מס' 8). זאת אומרת, הנברא מתחיל להכיר את הבורא עוד בטרם שברא אותו. וזה מפני שהוא עושה את כל תהליך הבריאה מתוך עצמו.

שרטוט 8

במילים אחרות, אם נוצרנו מטיפת זרע והלכנו והתפתחנו עד שנעשינו גדולים, אז מתוך שאנחנו עושים את העבודה, אנחנו חוזרים למצב הראשון, לכאורה לפני שנוצרנו. על ידי העבודה הזו הנברא מגיע לתחילת התחילות, עוד לפני הבריאה, היכן שהיה הבורא לבדו ועוד לא התחיל לברוא את הנברא. זו התוצאה מכל התהליך. לכן לבורא כביכול לא הייתה ברירה, אלא לעשות את כל התהליך, את כל הדרך הזאת עם הנברא, כך שהנברא יגיע למצב השווה לו, שיבין הכול ויהיה גדול כמו בורא.

אנו רואים זאת גם מתוך העולם הזה: אם לא עוברים דרך משברים ושגיאות וטעויות ולא מבינים היכן נמצאים, שהדרך לפעולה מסוימת אינה נכונה, אלא דרך אחרת, אז לא מבינים את התהליך, לא לומדים. כל הלימוד, הן בעולם הזה והן בעולם הרוחני, הוא מתוך שעושים טעות ומתקנים, וכך פעם אחר פעם. כדברי הכתוב: "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". כך גם הילד, צריך לשבור את המשחק שלו ולראות מה יש שם בפנים ומתוך זה הוא לומד.

שאלה: מה סדר הפעולות שאדם צריך לעשות כדי להיתקן?

האדם עומד מול העולם ואינו מבין אותו. כמו ילד קטן שהלך לאיבוד ובוכה ולא יודע איפה הוא, הוא לא יודע כלום. אם הוא רוצה להתפתח, הוא מרגיש את עצמו מבולבל לגמרי. כדי להדריך אותו, מה עליו לעשות, כתבו המקובלים ספרים בצורה מפורטת ביותר.

מה צריך לבצע כדי להתקדם? הדבר הראשון שצריך לעשות הוא הלימוד, "לימוד" נקרא שאדם יושב מול ספר קבלה וקורא בו בעיניים. בספר כתוב על האדם המתוקן, שלמעשה יכול להיות כל אחד מאיתנו. אם בשעה שהוא קורא בעיניו בספר על מצבו המתוקן, הוא רוצה להיות באותו מצב מתוקן, ואם הוא מתייחס גם עם הלב לכתוב, אז מתוך המצב הזה נמשך עליו בחזרה האור המחזיר למוטב. תיקון שמתקן אותו.

האדם יכול לבדוק אם יש ברשותו ספר ואם הוא קורא בו בעיניים, אבל איך ידע האם יש לו לב שמשתוקק? איך ידע שהוא באמת רוצה תיקון, שזה נקרא "כוונה"? איך יודע שהוא באמת דורש תיקון, שהתיקון בטוח יבוא אליו ושהוא לא סתם צועק ושום דבר לא יגיע? הוא יודע זאת, כי מה שישפיע עליו בחזרה, הוא המצב המתוקן שלו, שיקדם אותו למצב כלשהו. אם הוא רוצה בו, הוא יתקדם ואם אינו רוצה, לא יתקדם.

הדרך היא מאוד צרה, כמו צינור. אם אדם רוצה להיכנס לצינור הזה, הוא יכנס. אבל אם הוא סוטה מלחשוב בדיוק על הצינור הזה או שחושב על משהו אחר, הוא לא יכנס. הצינור הזה נקרא עולמות עשיה, יצירה, בריאה ואצילות. איך ידע שהוא עלה בדיוק על שביל העולמות שלו? כמו שירדה הנשמה שלו מלמעלה למטה, עליו לרצות לעלות בדיוק באותן המדרגות, באותם התנאים, ממטה למעלה. איך יכוון את עצמו? הוא לא מבין כלום. הוא לא יודע מה זה "לכוון" ומה זה "להתקדם", לקראת מה?

לכן כדי לכוון את עצמנו נכון, אדם אחד נשבר לשבעה מיליארד בני אדם בזמננו. ככל שהרצון לקבל גדל, האוכלוסייה גדלה כדי שיהיה לנו יותר קל לתקן את הרצון. כשהרצון לקבל היה קטן, היו פחות אנשים בעולם. ככל שהרצון לקבל גדל הוא מתחלק ליותר גופים. הרצון לקבל הזה נחלק לחלק גברי ולחלק נשי. ויש מקומות שם מספר הנשים גדול פי כמה ממספר הגברים, מצב הנובע כנראה מהשורש הרוחני, היות והנשמה מתלבשת בכל זאת בגוף, וצריכה באופן כלשהו לתקן את עצמה דרכו.

אבל איך על ידי החלוקה להרבה מאוד חלקים, האדם יודע להיכנס לתוך הצינור של הדרך הנכונה? הוא יודע זאת, כי הוא צריך לחבר את עצמו עם כולם, כי בכל מדרגה מהמדרגות הרוחניות הוא מחובר עם כולם בגוף של אדם. לכן נתנו לאדם בעולם הזה אפשרות – לעשות את ההתחברות הזו בקבוצה קטנה של חמישים איש. או לעשות את זה בכל העולם, עם כל שבעת מיליארד האנשים. ככל שיש בקבוצה אנשים רבים יותר, הוא יכול לכוון את עצמו ביתר דיוק לדרך הנכונה (ראו שרטוט מס' 9). אבל לא האדם הוא זה שקובע כמה אנשים יהיו, אלא עליו להצטרף לקבוצה שמזדמנת לו.

שרטוט 9

מכל מקום, יש קבוצה. ואם בתוך הקבוצה הוא עושה מאמץ נכון להיות בהשפעה, באהבה, בנתינה, כמו שהוא שומע שהבורא נותן ומשפיע, אז במאמץ הזה הוא מכוון את עצמו להיכנס לצינור של התהליך הרוחני. ובכל פעם הוא יצטרך לכוון את עצמו יותר ויותר כלפי האחרים. התהליך הזה נקרא "כוונה", והכוונה נמדדת באיכות ובכמות כמו שהלימוד לפי הכוונה מתחלק ללימוד איכותי וללימוד כמותי – כמה שעות אדם לומד ובאיזה מאמץ וכוח הוא לומד.

כדי לבנות קבוצה ולהביע בכך את רצונו להיכנס לרוחניות, נותנים לאדם אפשרות שהוא עצמו יבנה אותה. ואת זה הוא עושה בעזרת הפצת חוכמת הקבלה. על ידי ההפצה הוא מגדיל את הקבוצה כמה שיותר, גם בכמות וגם באיכות כך שההפצה תהיה עד כמה שיותר גדולה, איכותית וחזקה.

יוצא, שההתקדמות שלנו תלויה בלימוד, בקבוצה ובהפצה, שקשורים יחד ותלויים זה בזה. כעת נותר רק לראות, כמה זמן וכוח צריכים להקדיש לכל אחד מהם. איך האדם יחלק את עצמו שתהיה לו תועלת מרבית ממה שהוא עושה. צריך גם לראות מהי החלוקה בין גברים לנשים, מפני שיש להבין איך להתקדם באופן מעשי, בצורה המהירה, האפקטיבית והמועילה ביותר. כל אחד צריך את זה, הרי זוהי תכלית החיים.

ההבדל בין נשים לגברים

שאלה: האם זה נכון שנשים מתוקנות יותר מהגברים?

כמו בעולם הזה, שמחולק בהעתקה מהעולם הרוחני, גם בעולם הרוחני נשים חייבות לעבוד פחות מהגברים כדי לתקן את עצמן. בעולם הזה אנחנו יודעים מה נקרא "גבר" ומה נקרא "אישה", ואיזו חלוקת תפקידים יש ביניהם. איך עליהם לחיות ביחד, כדי להעניק עזרה הדדית זה לזו. לספק זה לזו תענוגים וצרכים. לעזור, להתקדם, להוליד ילדים ולהמשיך את הקיום האנושי. כך גם בעולם הרוחני.

הנשמות שלנו נחלקות לנשמות נשיות וגבריות. נשמה של גבר היא נשמה שצריכה יתר התגברות. "גבר" מהמילה התגברות, כוח יתר. הגבר חייב לעבוד בצורה יותר פעילה ויעילה. הוא צריך להיות ממש כנגד המשפיע. אישה צריכה תיקון אחר, תיקון של עזרה ודווקא על ידי שהיא מציבה את עצמה ככוח עזר, שהיא מארגנת את החיים כמו שבעולם שלנו היא מארגנת את הבית. האישה יולדת, כל ההתפתחות נעשית דרכה. ללא האישה אין אפשרות להתפתח. אין קיום ללא אישה. לא ברור איך היו הגברים חיים בלי נשים אפילו תוך שנות החיים האלו, עד שהיו מתים ונעלמים. הגבר בכוחות עצמו לא יודע לעשות שום דבר.

מתוך זה צריך להבין את החלוקה הנכונה לפי החוקים הרוחניים, לפי חוקי הטבע. אם נקיים בקבוצה אותה חלוקת הנטל בין גברים ונשים, נתקדם בצורה אידיאלית. אחרת נקלקל את האיזון וזה יהיה כמו התפקוד במשפחה. צריך להיות מאוד רציונאליים בכך, ומבינים ומוותרים, כי בקבוצה זה יותר גרוע מאשר במשפחה. ברוחניות אי אפשר לטעות – אם לא מצליחים, לא נכנסים לרוחניות. אי אפשר להמשיך את ההתפתחות הרוחנית, ללא עזרה הדדית בין הגבר לאישה. לכן צריכים לארגן איחוד של שני החלקים האלה בקבוצה. שיהיו בחברות ובהתחברות, שיעזרו זה לזה.

מה החלק המיוחד לגברים ומה החלק המיוחד לנשים? הגבר שייך יותר ללימוד לקבוצה ולהפצה. אלא שהלימוד והקבוצה נחוצים לגבר במאת האחוזים וההפצה רק בעשרים אחוזים, כי ההפצה היא כמו לידה (ראו שרטוט מס' 10). מהי מידת הדאגה של הגבר ללידה? כמה זמן טרח כדי שיהיו לו ילדים? לעומת זאת, האישה נושאת את התינוק ברחמה תשעה חודשים ואחר כך כל החיים התינוק בידיה. מפני שזו תוצאת השורשים הרוחניים.

לכן הלימוד נחוץ לאישה במקצת. לאישה אין קבוצה, אלא רק במצב שעליה לעזור לגבר. וזו לא נקראת "קבוצה" שבה נשים צריכות להתחבר ביניהן כדי לאהוב זו את זו. בצורה טבעית זה לא יכול להיות. אישה לא יכולה להתחבק עם נשים אחרות ולאהוב אותן. "הפצה" היא כמו לידה, כמו ההתקדמות מדור לדור, האישה במאה אחוז נמצאת בה.

שרטוט 10

האישה צריכה את הלימוד כדי לשמוע לְמה ולאן להתקדם. אבל היא אינה צריכה ללמוד "תלמוד עשר הספירות", אלא מאמרים שמדברים על התהליך ועל המטרה. מהי הקבוצה בשביל האישה? כמו בבית האישה צריכה לארגן את הקבוצה שבה יושבים הגברים, והיא תעשה לקבוצה מעטפת שתעזור לגברים להיות יחד. זה החלק הנשי בקבוצה. כמו שהיא שולחת את הגבר לעבוד כדי שיפרנס את המשפחה, כך עליה לחייב את הגברים שבקבוצה ללמוד, מפני שבכך הם מביאים פרנסה רוחנית. באופן זה קבוצת נשים חייבת לעבוד עם קבוצת גברים.

אם אישה לא הייתה מחייבת את הגבר, הוא לא היה עושה דבר בחיים חוץ מלשחק כדורגל או משחקים אחרים. זה נובע מתוך כך שהאישה בנויה להמשיך את הדור, היא יותר בוגרת מהגבר. הגבר הוא ילד מגודל. כל אישה מסתכלת על בעלה כמו על ילד נוסף במשפחה, רק שהוא יותר גדול. וזה מפני שיש לה מנגנון מיוחד מהטבע, שהיא מארגנת וממשיכה את החיים. ולכן היא צריכה פחות תיקון מהגבר. התיקון שלה הוא בזה שהיא עוזרת לו שיתקן את עצמו.

לכן נראה כאילו נשים לא צריכות לעשות שום דבר, אלא שההפך הוא הנכון, יש להן עבודה מאוד גדולה בקבלה. אבל לא בקבוצה ולא בלימוד ממש. אלא לארגן את הכול, כדי לאפשר לתהליך להתקיים. כמו אישה שמארגנת את הבית, ועל ידי זאת מולידה וממשיכה את החיים. הבעיה היא לעשות חלוקת תפקידים נכונה, במיוחד בזמננו, שכביכול יש בעולם שלנו "שוויון" וכל מיני שטויות שרק מקלקלות את המשפחה והחיים שלנו. ואף אחד, לא גבר ולא אישה, אינו שמח מה"שוויון" הזה ומהבלבול בימינו.

אם כל אחד יאמץ את חלקו לפי הטבע, להשתוות הצורה, לפי הבנת החוקים שבטבע, אם נתנהג כך, אז נצליח מאוד.

האם מגבלות גופניות מונעות תיקון רוחני?

שאלה: איך אדם עם בעיה מוחית יכול לתקן את עצמו?

תלוי אם המצב הבריאותי מאפשר לו להתקדם ולתקן את הנשמה. יש אנשים שאינם מסוגלים לקלוט מה שהם צריכים כדי לתקן את עצמם, ולכן אינם יכולים להתקדם רוחנית. השאלה היא למה בכל זאת נולדים אנשים כאלו שסובלים ונמצאים בעולם הזה. מה הצורך שתבוא נשמה לגוף מקולקל בעולם הזה, שתהיה מבולבלת ולא תדע איך ומה לעשות עם עצמה. לפעמים האדם אפילו לא מרגיש שהוא חי ולא יודע דבר על עצמו, ובכל זאת הוא מתקיים ואנחנו מחזיקים אותו.

אנחנו בכלל לא מכירים את כל המבנה של אדם הראשון, על כל הנשמות והפרטים שמתחלקים ביניהם לפי תפקידים, בעיות וצרות. לכן יוצא שאחד מצליח ומיד נעשה מאושר, בריא ועשיר ויש לו הכול. והשני מסכן או חולה או שלא הולך לו שום דבר. אנחנו לא מכירים את כל הנשמות שנמצאות יחד בגוף האחד של אדם הכללי הזה, בכלי האחד. לכן אין לנו אפשרות לשפוט את האחד כנגד האחר, כי זו מערכת אחת. ונדמה לנו אולי שזה סובל וזה מצליח, אבל לפי הנשמות זה לא כך.

אנחנו מסתכלים על הגופים, אבל הנשמה נמצאת במצב אחר לגמרי. לכן כתוב בחוכמת הקבלה שאנשים עם בעיות, דווקא הם בעלי נשמות גבוהות. אז עד כמה שמצער לשמוע על אנשים כאלו, כשרואים אחר כך את האמת, אין על מה להתלונן. למרבה הצער אין אפשרות בזמן זה להסביר על כך יותר, אבל אפשר להבטיח שכאשר רואים את האמת, מבינים את הטוב והנכון שבמצב זה.

הקשר בין הכרת עצמי להכרת הבורא

שאלה: איך נכיר את המהות שלנו אם אנחנו לא יודעים בדיוק מה זה אלוהים? והאם קיימת אפשרות שנדע?

האדם מכיר את עצמו ואת הבורא בבת אחת, כי עד כמה שהוא מדמה את עצמו לבורא, זה ה"אני" שלו. באדם קיימת נקודה אחת שממנה הוא גדל והוא גדל רק כלפי מעלה. זאת אומרת, שהנקודה יוצרת נפח מסוים ובכך הוא ידמה לבורא, כל כולו ידמה לבורא (ראו שרטוט מס' 11). יוצא שלהכיר את ה"אני" ולא את הגוף הפיסי שבשלב מסוים ימות, ולהכיר את הבורא, זה אותו דבר.

שרטוט 11

אדם שלא בונה את עצמו, אינו מכיר את הבורא. התהליך נעשה בבת אחת. הכלי גדל כל הזמן כתוצאה מכך שהוא דומה לבורא. לא ייתכן קיום של ה"אני", שלא דומה לבורא. ה"אני" זה רק נקודה, ולפני התעוררות הנקודה הזאת יש לו לאדם רק גוף בהמי, שעובר תהליך של חיים ומוות פיסיים, ועליו לא מדובר, מפני שהגוף הוא כמו חיה. אלא שהנקודה שנמצאת באדם מעלה את הרצון שלו להיות כבורא, את הנקודה הזו שלו הוא מגדל, רק בתנאי שהיא תגדל עוד ועוד, שתגדל עד כדי להידמות לבורא. לכן זה נקרא "אדם", שהוא דומה לבורא. "אדם" מהמילה דומה.

שאלה: מה זה "מהות"?

ישנם חומר, צורה מלובשת בחומר, צורה ללא חומר ומהות. החומר הוא גשמי והצורה מתלבשת על החומר. כמו בדוגמה שנותן בעל הסולם, שהחומר הוא עץ והצורה המלובשת בחומר זה השולחן. הצורה המופשטת, שהיא צורה ללא חומר, היא כשאנחנו מדמיינים את השולחן. והמהות זה משהו שאינו ידוע לנו בכלל, משהו שמעבר לכל הצורות שהאדם יכול לדמיין. המהות זה למעשה האור עצמו, לפני שאפשר בכלל לדמיין איזושהי צורה שלו, עוד לפני שהוא נכנס לכלי. כשהאור נכנס לכלי, הכלי מתחיל לקבל את צורת החומר, הכלי מתחיל להרגיש שהוא החומר ומקבל את צורתו של החומר, כמו הבורא (ראו שרטוט מס' 12).

שרטוט 12

אם כך, מה זה מהות? המהות זה מה שנמצא בתוכנו ושאינו מושג על ידינו. אנחנו משיגים את הרצון שלנו, את מה שאנחנו רוצים ואת מה שאנחנו חושבים. אבל הבורא שנמצא בתוך הרצונות שלנו, מכוון ומנהל אותנו בכל מה שאנו רוצים חושבים ומחליטים אפילו כשזה מנוגד לו או בעדו – כל מה שנמצא בחוסר הבנה – זו המהות שאינה מושגת. בעל הסולם מדבר על כך יפה במאמר "אחור וקדם צרתני" שם הוא מפרש איך הבורא מנהל אותנו גם בהסתר וגם בגילוי. גם כשאנחנו מדברים על הבורא זה מתוך שהוא מכוון אותנו לדבר עליו, אלא שאנחנו לא משיגים את זה. וזה נקרא "מהות".

האדם – נזר הבריאה

שאלה: אם האדם הוא מרכז הבריאה, מדוע קיימים אינספור כוכבים וגלקסיות, ובנוסף טוענים שהיקום מתרחב?

מלבד זאת אומרים, שבין הגלקסיות האלה קיים חומר נוסף, שאינו מורגש על ידינו, והוא בעצם תשעים ותשעה אחוז מכל מה שאנחנו מזהים.

אנו מבחינים את המציאות כבנויה מארבעה חלקים המסודרים בצורת פירמידה: דומם, צומח, חי, ומדבר (ראו שרטוט מס' 13). בתחתית הפירמידה נמצא ה"דומם", מעליו ה"צומח", מעל הצומח ה"חי", וה"מדבר" בראש הפירמידה. אין אפשרות לצייר את הפירמידה הזאת מפני שבני האדם אינם מסוגלים לקלוט בעיניהם הפיסיות את נפח הדומם שהוא כל האבנים של כל הכוכבים, הפלנטות, הגזים, וכל החומר שקיים ביקום שלנו. כל הקוסמוס נמצא בדומם, עם עוצמה אינסופית, כמות אדירה של אבנים. הצומח כבר נמצא רק בעולם שלנו ומכסה כמעט את כל הכדור הארץ, לבד מהמים והמדבריות. כמות החי פחותה מזו של הצומח והְמֵדַבֶּר, בני האדם שמונים כשבעה מיליארד, מספרם נמוך בהרבה מכל הקודמים. לדוגמה, כמה מקקים קיימים בעולם לעומת מספר בני האדם.

כלומר, ההבדל הכמותי בין החלקים האלה הוא הבדל עצום. ובהיפוך, גם ההבדל האיכותי ביניהם הוא עצום. מכך אנו יכולים ללמוד מהו הגובה הרוחני לעומת הגשמי, עד כמה המעבר בין המדרגות מאד חד, כי הן כנגד עולמות עשיה, יצירה, בריאה ואצילות. אפשר לתאר באיזו מידה עלינו לאכול, לתת יגיעה, "לסבול" מה שנקרא, בדרגת הדומם כדי להגיע ממנו לדרגת הצומח. זה כמו לבלוע את כל היקום ולעבוד איתו כדי בסך הכול להיות בתחילת הדרגה הבאה. כזה הוא ההבדל בין המדרגות. הבדל גדול מאוד. בעולם שלנו ההבדל בין המדרגות הוא העתקה מרוחניות, ולכן כך זה נראה.

שרטוט 13

תופעת החלומות

שאלה: איך אפשר להסביר לאדם את התהליך שהוא עובר בזמן השינה, ואיך להתייחס לנושא החלומות?

כמו שנאמר קודם לכן וחשוב לציין זאת שוב, מה שאנחנו מרגישים בתוך הגוף שייך לגוף, לבהמה שלנו. בזה אנחנו נמצאים בדרגת חי. דרגת מדבר שבנו, זה עד כמה אנחנו משייכים את עצמנו לבורא. כי כל ההתפתחות שלנו אפילו בטכניקה, בתרבות, בחינוך ובפילוסופיות שלנו, כולה בסך הכול נובעת מהדרגה הבהמית ואין בזה שום דבר מיוחד. הטבע דוחף אותנו באופן טבעי ואנחנו מתפתחים. דרגת האדם, המדבר, זו הדרגה דרכה אנחנו מגיעים לחיים, להשגת האלוהות, מעל מה שיש לנו מצד הטבע.

ולכן כל התופעות שאנו חשים דרך הגוף, הן תופעות ששייכות לגוף בלבד. כך גם החלום. הוא מתרחש כשאדם מאבד את השליטה על עצמו, והמחשבות שלו, הרצונות, החרדות, הפחדים והדמיונות זורמים כולם בצורה חופשית. את כל מה שעובר עליו בחלום בתהליך מיוחד, האדם לא מעבד כסיבה ומסובב, אלא כחלקיקים בעלי תנועה המשוטטים במוח. כמו כן, בזמן השינה המוח עובר תהליך שבמהלכו הוא מנקה ומרפה את עצמו, ואז כל המידע מתערבב וכתוצאה מכך האדם מדמיין לעצמו כל מיני דברים שיתכן שהם שייכים או לא שייכים למציאות. יכול להיות שהם דומים אפילו למה שיקרה בעתיד, אבל אין להם שום קשר לחיים הרוחניים שלו, אלא לחיים הגשמיים הבהמיים בלבד.

לכן הקבלה לא עוסקת בחלומות. האדם יכול להיעזר באנשים שעוסקים בכל מיני פיתרונות, בכל מה שנוגע לגוף הם יכולים להגיד לו מה קורה לגוף, ויש כמה מביניהם שאומרים דברים נכונים. אבל זה לא שייך לרוחניות, זה שייך לתפקוד הגופני ובזה הקבלה לא עוסקת. אם האדם רוצה לדעת משהו על הגוף שלו, שייגש לשאמאנים או למישהו אחר שעוסק בזה, הם יודעים להגיד מידע נכון. אבל רק בנוגע לגוף ולא מה שיהיה עם הנשמה. הקבלה מטפלת רק ביצירת הנשמה שבתוך האדם. אז כל מה שאפשר לומר על חלומות זה, שהאדם חולם בדרך כלל על הבעיות, הדאגות והמחשבות שבהם היה שקוע במשך היום. בשעת השינה כשהאדם משחרר את השליטה עליהם הם צפים ועולים.

כמה זמן נדרש לנשמה להתלבש בגוף חדש?

שאלה: כמה זמן נדרש לנשמה להתלבש בגוף חדש?

אין לזה זמן. לפי הערכת הזמן שלנו, יכול להיות שמיד, וייתכן שזמן רב יעבור.

האמת היא שאנחנו לא יכולים לדבר על כך במושג של זמן, מפני שברוחניות אין זמן. מי שמתחיל להרגיש רוחניות, יוצא ממימד הזמן. זמן תנועה ומקום, קיימים רק בחמשת החושים שלנו. גם לפי התיאוריה של אינשטיין והפיזיקה המודרנית, העולם שלנו לא מתנהג לפי מונחי ה"זמן" המוכר לנו. ולפי תיאורית היחסות, גם "מקום" זה לא בדיוק מקום. תיאורית היחסות טוענת שלמעשה אין "מקום", אלא שזה רק נראה לנו כך. גם ה"תנועה" זה דבר יחסי מאוד, מפני שאם אדם מרגיש את עצמו כנמצא בתנועה כלפי מישהו, אבל שניהם זזים, אז לגביו הם לא זזים, הם כביכול נמצאים במנוחה.

זאת אומרת, זמן תנועה ומקום הם מאוד יחסיים ואין להם קיום כעניין מוחלט מחוץ לאדם. לכן אין אפשרות לענות על השאלה כמה זמן נמצאת נשמה ללא גוף, מפני שבמקום בו היא נמצאת, אין השוואה לזמן המוכר לנו. אבל לעת עתה אפשר לומר בצורה פשוטה שכאשר אדם נפטר, נשמתו שנפרדת מהגוף יכולה באופן מיידי להיכנס לזרע שמתחיל להתפתח ברחם של אישה, ונוצר גוף חדש. זאת כאשר מדובר על חלק הנשמה השייך ל"חי", לדרגת ה"חי".

אם השאלה הנשאלת היא לגבי הזמן בו אדם מקבל נשמה, שזה נקרא חלק מהבורא, כלומר את אותה הנקודה שבלב שעל ידי גילויה הוא מתחיל להתקדם ולעלות מבחינה רוחנית, אז ייתכן שהאדם יקבל את זה עוד בחייו וייתכן שלא. זה כבר תלוי באדם. יש הרבה אנשים בעולם, מיליוני אנשים ללא נשמות. במי יש נשמה? מי שמרגיש שיש לו חלק מהבורא, שרוצה להתקרב אליו, זה נקרא שיש לו נשמה. אם הוא לא מרגיש, זה נקרא שאין.

שאלה: מה קורה בתהליך של "נפש", "רוח", "נשמה","חיה" ו"יחידה"?

התהליך הזה קורה בתוך החלק שלנו שמבקש להתקרב לבורא. אם נפתח את החלק הזה, נתחיל להרגיש את הבורא עוד ועוד באופן הדרגתי עולה. כאשר האדם מרגיש את הבורא במעט זה נקרא "נפש", כשהוא מרגיש אותו יותר זה נקרא "רוח", עוד יותר "נשמה" וכן הלאה לגבי "חיה" ו"יחידה". זו הרגשת הבורא בתוך הכלי. אבל אם אין לאדם כלי, ואין לו את הרגשת הבורא, אז זה נקרא שאין לו נשמה. ויש הרבה גופים עדיין ללא נשמות. זאת אומרת שקיים החלק של החיות, שמחייה אותנו, אבל זה עדיין לא נשמה. ולכן נשמה נקראת "חלק אלוה ממעל".

שאלה: מדוע צריך להשפיע לבורא שהוא גם מושלם וגם מופשט, ולא להשפיע לזולת שזקוק לנו יותר וגם יותר קרוב אלינו?

זה אותו דבר. אנחנו לא צריכים לתת לבורא דבר. מה האדם יכול לתת לבורא? אין מה לתת לבורא. נתינה לבורא זו נתינה לזולת. אהבת הבורא, זו אהבת הזולת. זה בא לביטוי באופן הזה ולא ייתכן אחרת. כמו שהבורא מתייחס לכולם, ככה על האדם להתייחס לכולם. בזה האדם מבטא את הרצון שלו להידמות לבורא, לאהוב אותו. רק בכלי העולמי הכללי של כל האנושות, ביחס של האדם לאנושות, הוא מבטא את יחסו לבורא.

שאלה: למה הכוונה כשנאמר "אנשים ללא נשמה"?

המחשבה הרווחת היא שלכל אחד יש נשמה, אלא שזו נשמה שמחייה אותו, אבל זו לא אותה הנשמה שהאדם גידל בלהידמות לבורא. אלה הם שני דברים שונים. קיים קושי להסביר את כל הנושא בעת אחת ולכן קיימות אי הבנות. לכל אחד יש נשמה, אלא שזו נשמה שמחייה את בן האדם. ויש עוד נשמה, שאנחנו בעצמנו צריכים לבנות אותה בנו, כחלק הדומה לבורא. אלה הם שני סוגי נשמות שצריכים להיות בבן אדם. חלק שקיבלנו כולנו מלמעלה והחלק השני שעלינו לגדל בעצמנו. לעת עתה, למרבה הצער, יש הרבה אנשים שלא קיים בהם החלק השני. יש להם רצונות, אבל הם עוד לא הבינו שאת הרצונות האלה הרעים, יש להפוך ולהשתמש בהם לטוב, שיש לרכוש מסך על הרצונות האלו, לדמות אותם לבורא, ולקבל ברצונות האלה את הרגשת האור, חיים רוחניים, את הרגשת הקשר, דבקות, חיבוק עם הבורא, העולם הרוחני. את כל זאת עדיין אין להם. אבל את סוג הנשמה המחייה, ודאי שיש בבני האדם.

מיהו המשיח?

שאלה: האם קיים קשר בין ה"תיקון" וה"משיח"?

"משיח" נקרא האור שמגיע לאדם, מתקן אותו ומושך אותו מהדרגה שבה הוא נמצא, לדרגה עליונה יותר. לכן הפעולה שהוא עושה נקראת "משיח", מהמילה "מושך". בזמננו, כאשר מיליוני אנשים מצפים לכך שיבוא האור ויתקן אותם, זה נקרא שהם מצפים לביאת המשיח.

שאלה: אם כך, מרבית האנשים טועים בפירוש המילה "משיח".

גם בפירוש המילה "תורה" אנשים טועים. התורה זה אור שמחזיר למוטב. אבל אנשים חושבים שהתורה זה ספר גדול שאיתו רוקדים או שעושים איתו דברים אחרים. ה"תורה" זה אור, שמגיע לאדם ומתקן אותו וגם "משיח" זה אור שמגיע ומתקן את האדם. "משיח" ו"תורה" זה אותו דבר. הבורא הוא מי שמשפיע לאדם ומתקן אותו.

כשאנחנו רוצים להגדיר במשהו את ההשפעה מלמעלה אנחנו משתמשים בהרבה מאוד שמות, בהרבה הגדרות. למשל, כשאנחנו אומרים "בורא" זה מסמל לנו מחשבה עליונה, תהליך, את תכלית הבריאה שלפנינו. כשאנחנו מדברים על "תורה", אנחנו מדברים על סך כל מערכת התיקון שלנו. כשאנחנו מדברים על "משיח", אנחנו מדברים על כך שאדם מתקרב למצב בו הוא רוצה להיות מתוקן ואז מגיע אליו הכוח הזה ומתקן אותו. הפעולה הזו נקראת "משיח". כביכול יש הרבה מילים, אלא שכל מילה מגדירה משהו אחר.

אבל בסך הכול אין לנו ממה להתבלבל – יש "אור", שמשפיע על הנברא, יש "רצון" (בשרטוט מס' 14 "השתוקקות") ויש "מסך" שעושה השוואה בין ה"אור" ל"רצון". סך הכול יש לנו שלושה דברים. הראשון זה אור, השני זה רצון, והשלישי – מסך שהוא ההשוואה שאנו עושים בין האור לרצון. בצורה טבעית ניתנו לנו מהטבע הרצון והאור, הם מגיעים אלינו מלמעלה. עלינו לבנות מסך מלמטה.

שרטוט 14

לכן אנחנו לא צריכים לדאוג לרצונות שלנו ולכל דבר אחר שקיים בנו, שקשור לתכונות שלנו. זה בא מלמעלה. על האדם לדאוג רק לגבי המסך, איך להיות דומה לבורא על פני מה שמתגלה, ולא משנה מה מתגלה. מלמעלה מתגלים רצונות ודברים שונים, אבל אין לשים לזה לב. יש לשים לב איך להשוות את זה לבורא, להשתמש בזה נכון. ולבד משלושת הגורמים האלה, אין יותר כלום. ואם קורה שהאדם נכנס לבלבול, עליו לחזור לכך שאין דבר חוץ מה"אור" וה"רצון" שהאור בורא ועליו לעשות השוואה ביניהם.

תהליך בניית הנשמה

שאלה: מהו תהליך בניית הנשמה?

קיימים בנו שש מאות ושלושה עשר רצונות אגואיסטים, הנקראים "לב", ויש עוד חלק אלוה ממעל, שנקרא "נקודה שבלב", שממנה האדם יוצר מסך. כשהאדם מתקן על ידי ה"נקודה שבלב" את כל רצונותיו, באופן שכל מה שהוא מקבל בהם יהיה מכוון כדי לחזור ולהשפיע לבורא, הוא בונה את הנשמה.

יש רצונות ויש נקודה שמתחילה לנהל את הרצונות, ומהם לבנות כלי גדול, נשמה (ראו שרטוט מס' 15). הרצונות עצמם זה לא נשמה. ה"נשמה" זה שהכלי מתוקן בהשוואה לבורא. כשהרצונות אגואיסטיים זה לא נקרא שיש לאדם נשמה, יש לו רק נקודה. אלא כאשר הוא מתקן עוד ועוד מהם על ידי הנקודה הזו, זה נקרא שהוא מרחיב, מגדל את הנשמה. לעלות בסולם המדרגות זאת אומרת שבכל פעם כאשר האדם מתקן חלק נוסף, הוא עולה מדרגה. באופן זה הוא מגיע לתיקון המלא.

שרטוט 15

ההבדל בין נתינה אנושית לנתינה רוחנית

שאלה: האם זה נכון שכאשר עולה באדם הרצון להיות דומה לבורא, ניתן לכוון את האור שלו בעזרת התכוונות לזולת?

זה נכון, אלא שהשאלה היא האם בכך האדם באמת רוצה להתעלות ולהידמות לבורא? ואיך הוא יודע מה הכוונה המדויקת שלו. זו דוגמה טיפוסית לאדם בעל לב חם וטוב שרוצה לתת ולהשפיע לזולת ועולה בו השאלה, האם בכך הוא עושה משהו לתיקון עצמו, להתקרבות לבורא ולהגדלת נשמתו. והוא לא יכול לבדוק אם זו הכוונה. יתכן שהוא כמו הרבה אנשים אחרים בעולם הזה עוזר לאנשים בבתי חולים או מחלק אוכל לרעבים, אבל השאלה היא האם במעשים כאלה הוא מתקן את הנשמה שלהם?

הבדיקה אפשרית רק בזמן העבודה בקבוצה. כי תיקון הנשמה מתרחש כשכולם חוזרים לנשמה אחת, כמו לפני השבירה באדם הראשון. אם האדם פועל בצורה כזו כדי לאחד את הקבוצה שלו שלומדת קבלה ורוצה שכולם יתחברו לאותה הקבוצה, להידמות לבורא, ומשום כך הוא עוסק גם בהפצת חוכמת הקבלה ובעזרה לאחרים לתקן את הנשמות שבהם, אז הוא עושה תיקון גם על הנשמה שלו.

לכאורה גם אדם שעוזר לנזקקים יכול לטעון שהוא נותן להם את הכול, אלא שבכך הוא נותן לגופים ולא לנשמות. הטוב שהוא עושה להם מתקשר לעולם הזה. הוא מעניק להם לחם, חום ואהבה ולא בטוח שבזה הוא עושה טוב לזולת, לפעמים זה רע. לפעמים בזה הוא דווקא מרגיל את האנשים לבטלה, שרק יבקשו ממנו. במעשים האלה הוא יכול לקלקל את החברה. ואמנם אנחנו נוכחים לדעת שככל שנותנים יותר, אנחנו דווקא מקלקלים את האנשים. כאשר נותנים הכול לילד, הוא גדל באופן לא תקין.

האהבה צריכה להיות מטרתית, כלומר לזהות מה באמת רוצים כטוב עבור הזולת. הטוב יכול להיות רק בתנאי שניתנת לאדם ההזדמנות להתקיים ולחיות בעולם הזה, בזכות עצמו. ומעבר לנחיצות, העזרה שתינתן לו תהיה בכדי שיתקן את הנשמה. כי הנשמה היא הנצחית. הגוף ימות בסופו של דבר, אבל הנשמה היא זו שתישאר לו לתמיד. ההתנהלות באופן הזה עושה לו באמת טובה.

שאלה: מהו תפקידה של הצדקה לפי הקבלה.

בעולם שלנו קיימת אפשרות מיוחדת להשפיע זה לזה ולעזור האחד לאחר להתקדם ברוחניות. עלינו רק לדאוג להתקדם למטרה הזאת, כי ככל שנרבה להשיג ממנה, יהיה זה רווח קבוע עבורנו שעימו נלך מהעולם הזה ואיתו נמשיך עד שנגיע לגמר התיקון. כל יתר הדברים שהאדם רוכש, הכול נעלם. אנחנו יודעים שמהרכוש הזה אנשים כבר מיואשים, הם רוצים משהו רוחני.

לכן הצדקה האמיתית היא העזרה לאדם בהתקדמות הרוחנית. זה מתבטא בעזרה בלימוד, לדאוג לספרים, להכין שיעורים, לפתוח קבוצות, לעזור בכסף, לעזור בכוח, ביכולת הסברה. בכל דבר שאפשר לאדם לעזור. זה נקרא "צדקה". "צדקה" מהמילה צדק. "צדק" זה נקרא שוויון, בין כולנו והבורא. אם אדם עוזר שזה יקרה, שזה יתממש, זה נקרא שהוא עושה צדקה. פשוט.

סימני המשבר ופתרונו

שאלה: מה ניתן לאנושות לעשות בזמנים האלה לטובת הרוחניות, לנוכח המשבר שפוקד את העולם והעיוורון של מנהיגים רוחניים בעולם?

כבר דיברנו על כך שאנו נמצאים בזמן מיוחד. האנושות מתקרבת לתיקון הכללי שלה, הכולל. לכן בנשמות מתגלה כעת הרצון האגואיסטי הגדול ביותר אי פעם. כתוצאה מהאגו הזה אנחנו רואים משבר. משבר שתוצאותיו דפרסיה, סמים, טרור, מקרי גירושין, ילדים שעוזבים את ההורים ועוד. הכל הולך לאיבוד. אנחנו רואים בלבול במשק ובקשר בין בני המדינות. מצד אחד אנחנו תלויים זה בזה, כל המדינות בעת ובעונה אחת, מצד שני אנחנו לא רוצים זה את זה ונדחים זה מזה. הגלובליזציה, המצב הכלל עולמי שמתגלה מראה עד כמה אנו קשורים זה לזה, והאגו שלנו דווקא רוצה לדחות אותנו מקשר בין מדינות, בין בני אדם, בין חברות ותרבויות. אם לא די בכך, אז הכול מתגלה יחד עם הקלקול שאנו מזמינים בדרגות נמוכות יותר כמו הפגיעה באיכות הסביבה ועוד.

צריך להגיע למצב הזה כדי לחייב את האדם למצוא את הפיתרון האמיתי, שיגיע לידיעה שהאפשרויות הן או יציאה מהאגו שלו, שהוא מקור כל הרע, או שהוא נמצא לפני התאבדות. העולם צריך לגלות את זה ומתוך הגילוי הזה תעלה צעקה גדולה ודאגה אמיתית לפיתרון. אז ימצאו את השיטה לתיקון האגו, את חוכמת הקבלה. הקבלה היא השיטה לתיקון האגו, כי היא לא מדכאת או מוחקת את האגו, אלא עוזרת להשתמש באגו באופן הנכון.

על הזמן שלנו נכתב כבר לפני אלפי שנים, שהוא יגיע וכך יהיו פני הדברים. עכשיו עומדות לפנינו שתי האפשרויות. ככל שנגביר את הפצת חוכמת הקבלה בעולם ונסביר מה אפשר לעשות ואיך להציל את העולם, נעלה את המודעות של בני האדם והם יבינו שהמצב הזה דווקא מטרתי, שהוא טוב, כי הוא אמור להביא אותנו לחיים טובים. זה כמו במחלה, כשאדם חולה ולא מודע לכך שהוא חולה ופתאום הוא מגלה זאת. כשיש אבחנה, אז מתוכה יכולים למצוא תרופה. מה שאם כן, אם אדם לא יודע מהי המחלה שלו, איזו תרופה הוא יחפש?

לכן הזמן שלנו מאוד מיוחד. הבעיה היא המטרה. מי שיודע את המטרה, התהליך הזה מוביל אותו לטוב. מי שלא יודע מבולבל, מפוחד ולא יודע מה לעשות. לכן עכשיו הכל תלוי בהפצת חוכמת הקבלה. ככל שנסביר בדחיפות ובשיתוף עם מדענים ופילוסופים את התהליך לעולם, את ההיסטוריה של התפתחות, ככל שנגלה את זה כמדע, כדבר ריאלי, בעזרת הוכחות מהטבע, מההיסטוריה וממקורות נוספים, כך נקדם את כל האנושות לפיתרון טוב, שיהיה קל יותר. עוד לפני שיגיעו המכות הגדולות שנובעות מהאגו, מהטרור, מהמלחמות העולמיות הגדולות, נדע מאיפה הקלקול נובע ונוכל להתגבר עליו ולתקנו. כי הכל בעצם תלוי רק ביחס שלנו לעולם.

ואנחנו, "בני ברוך" ישראל והקבוצות בכל העולם, פועלים לשם כך בכל האפשרויות שיש לנו. אנו מקווים שהקבוצה בסנטייגו תתחזק גם היא ותיקח על עצמה חלק פעיל, ברור וחזק בתהליך. כתוצאה מכך נראה עתיד טוב יותר לצ'ילה ולכל אמריקה הלטינית. כאן נמצאות היכולות להתפתחות יתר המדינות בדרום אמריקה. תקוותינו היא שהאנשים שלומדים קבלה וגדלים כעת בקבוצות, גם נשים וגם גברים, יוכלו להיות מנהיגים רוחניים של היבשת כולה. זאת בתנאי שימשיכו ללמוד בשנים הבאות. כל הבעיה היא שמנהיגי העולם לא יודעים מה לעשות. לכן התקווה שלנו היא שאנחנו מגדלים כאן ועכשיו מנהיגים אמיתיים, שיהיו מנהיגי העולם. שמי שילמד בקבוצות שלנו יהיה בעתיד מורה הדרך לכל אמריקה הלטינית.

צמצום א' וצמצום ב'

שאלה: מהו ההבדל בין צמצום א' וצמצום ב'?

האדם אגואיסט, יש לו רצון לקבל גדול. כאשר האדם מתחיל להבין שהרצון לקבל כמו זה שהוא מחזיק בו, פסול מלהיות רוחני ונצחי, שאי אפשר להרגיש בו חיים רוחניים, הוא עושה עליו צמצום ולא רוצה להשתמש בו. הוא לא מוחק אותו, אלא רק עושה פעולות שמתנגדות מלהשתמש בו. זה נקרא "צמצום א'".

צמצום ב' זה משהו אחר. צמצום ב' קורה לאחר שהאדם פסל את השימוש ברצון לקבל בצורתו האגואיסטית כדי לבלוע את כל העולם, והוא מתחיל לחשוב על הדרך שבה הוא יכול לעבוד איתו בלהשפיע, כדי לתת. צמצום ב' זו הגבלה על הרצון של האדם, שלא בכל רצון הוא יכול להשתמש בלתת ובלהשפיע. הוא חלש. הוא מגלה שרק עם חלק מכל הרצונות שקיימים בו הוא יכול לעבוד בהשפעה. לדוגמה, הוא מוכן לקבל הרבה כסף, אפילו מיליון דולר ולתת אותו לאחר, אבל אם יקבל שני מיליון, הוא כבר לא יוכל לתת אותם. שני מיליון זה כבר יותר מדי תענוג בשבילו, זה יבלבל לו את הראש והוא לא יוכל לפזר את הכסף. כך נוצר גבול. הגבול הזה נקרא "צמצום ב'". שהאדם משתמש רק בחלק מסך כל הרצונות שלו, ובחלק לא.

"צמצום א'" הוא הצמצום הראשון. לפי צמצום א' האדם לא משתמש ברצונות שלו בצורה אגואיסטית, פשוט לא משתמש בהם. לאחר מכן הוא עושה חשבון בתוך הרצונות. יש בתוך הרצונות שלו רצונות שיכולים להיות בשימוש, שאם הוא משתמש בהם הוא הנותן, כי את התענוג שלו הוא מחזיר לבורא. החלק הזה, שבו הוא עושה שימוש ברצונות שלו כדי להשפיע, נקרא "גלגלתא ועיניים". אחר כך יש עוד חלק שנקרא "אח"פ דעליה" ואחר כך עוד חלק, שהאדם לא יכול להשתמש בו והוא נקרא "לב האבן" (ראו שרטוט מס' ). (למעשה לא משנה באיזה שמות אנו מכנים את החלקים השונים).

שרטוט 16

אז קודם האדם עושה צמצום א', לאחר מכן הוא מבצע בירור על הרצונות, עושה צמצום ב' ואח"פ דעליה ולאחר מכן יש מה שנקרא "תחיית המתים". בספרים כתוב שעוד מעט תהיה תחיית המתים, שהעצמות יעלו מהקברים ובבתי קברות המתים יקומו לתחייה, כך מספרים לנו בצורה פיוטית, בכתובים. אבל הכוונה היא שכל הרצון של ל"ב האבן שנקרא "מת", יוכל גם כן להצטרף לתיקון, שגם בו האדם, בלב האבן הזה, האדם יעבוד בעל מנת להשפיע. זה נקרא "תחיית המתים". אז יש לנו בסך הכול שלושה שלבים: שלב ראשון, צמצום א'. אחר כך עבודה לפי צמצום ב'. ולאחר מכן תחיית המתים.

מבנה הסולם הרוחני

שאלה: למה מדברים על מאה עשרים וחמש מדרגות, אם הבורא הוא אין סוף?

הבורא ברא אותנו בד' בחינות דאור ישר: בחינה א' רצון לקבל, בחינה ב' רצון לתת, בחינה ג' רצון לקבל עם רצון לתת, ואחר כך מלכות שרוצה ליהנות מכולם. כל זה בנוי מחמישה חלקים. סך הכל חמש מדרגות. הרצון לקבל הסופי, כולל בתוכו את כל חמשת המדרגות. דרגת אפס, זה אור. הדרגה הראשונה, זה האור שברא רצון לקבל שנמצא בתוך הרצון לקבל שברא, ובה נמצאת גם דרגה אפס. דרגה שתיים כוללת את דרגות אפס ואחד. בדרגה שלוש נמצאות דרגות שתיים אחד ואפס, ודרגה ארבע כוללת את הדרגות – שלוש שתיים אחד ואפס. זאת אומרת, שהדרגה האחרונה כוללת את חמש הדרגות הקודמות (ראו שרטוט מס' 17).

שרטוט 17

הרצון לקבל הזה הכלול מחמש הדרגות שבו, מחליט אחר כך שהוא רוצה להיות למשפיע. יש בתוכו חמש דרגות עביות: אפס, אחד, שתיים, שלוש, ארבע וכשהוא מקבל על מנת להשפיע בדרגה פנימית יותר, הוא עולה יותר (ראו שרטוט מס' 18). ככל שהוא מקבל יותר, כך הוא משפיע יותר. ויוצא שברצון לקבל יש לנו מה שנקרא בשפתנו ספירות "כתר", "חוכמה", "בינה", "זעיר אנפין", "מלכות". וכנגד זה יש אורות "נפש", "רוח", "נשמה", "חיה", "יחידה". וכך הכל מתחלק לחמש.

שרטוט 18

כאשר הרצון לקבל רוצה לתקן את עצמו, הוא מתקן את עצמו בחלקים קטנים. יש רצון לקבל גדול, שמחלק את עצמו לחמישה חלקים וכל חלק הוא מחלק לעוד חמישה חלקים וכל חלק מתחלק לעוד חמישה חלקים, בסך הכל 5×5×5 = 125 חלקים. אבל זה חישוב גס, מפני שכשאנחנו מדברים על התיקונים, על איך אנחנו מתקנים, אז יש לנו הרבה יותר ממאה עשרים וחמש החלקים שכאן, יש חלוקה פנימית קטנה יותר. אבל בסך הכול אנחנו סופרים מאה עשרים וחמש מדרגות. זה נובע מהמבנה של הרצון לקבל.

הבנת כתבי קבלה

שאלה: איך ניתן להבין את הכתוב בקבלה ואת מה שעלינו לעשות כדי להתקדם?

יש חלק גדול מאוד בקבלה, שנקרא "שפת הענפים", שמסביר לנו איך לקרוא בספרים של הקבלה. בעולם שלנו, כשאדם חוזר לביתו ממקום רחוק ובנו מבקש ממנו לתאר את המקום שבו היה, האב יכול לתאר ולספר לילדו על המקום שבו ביקר רק ביחס למה שיש לילד. הילד יכול לדמיין רק לפי מה שיש לו ברשותו. אבל אם בעולם הרוחני שעליו אני רוצה לספר, אין שום דבר שדומה לעולם שלנו, איך אוכל לתאר אותו?

לכן כתוב "טעמו וראו". לכן כתוב שה"בורא" הוא מלשון "בוא וראה", בוא אליו וראה אותו. לפני זה אין מה לעשות. לכן אנחנו נדחפים לדבר לא ידוע על ידי ייסורים. אנחנו רוצים, אבל לא יודעים. ובאמת כך צריך להתפתח. כך ילדים מתפתחים, ועלינו, כמו גדולים, לעזור להם. אבל ילד לא יודע מה לעשות. הילד מחקה את המבוגר. הוא לא יודע מה המבוגר עושה, אבל הוא חוזר על אותם הדברים שהגדול עושה, וכך הוא גדל, כמו קוף, מהדוגמה שהוא רואה. כך ילדים עושים. ולכן המקובלים אומרים, שעלינו לעשות תרגילים. בעולם הרוחני כולנו כנשמה אחת, ועלינו להשתדל לעשות בעולם הזה את אותו הדבר, לעשות הכול ואם נעשה כך, נגיע להיות גדולים, רוחניים. לא נעשה, לא נהיה. יותר מזה הם לא יודעים להסביר, לא יכולים.

בחירה חופשית

(שיעור מס' 5, 06.08.06)

מבוסס על "מאמר החרות"

ההסתרה השורה על האדם

הכוח העליון בבריאה נקרא "בורא". מכיוון שעל האדם לבוא אליו ולהכיר אותו, כמו שכתוב "בוא וראה". הבורא רוצה שהאדם יכיר אותו. כתוצאה מכך הוא ברא נברא, כדי שכנברא הוא יכיר אותו במלואו.

לכן האדם לא צריך כך סתם לקבל מהבורא תענוג, כמו קטן מהגדול. אלא לקבל תענוג מהבורא זה אמצעי כדי שלאדם יהיה קשר עם הבורא מתוך שהוא מקבל משהו מהבורא. כך הוא ילמד מי הוא ולאט לאט יהיה כמוהו. זה באמת מה שהבורא רוצה לעשות לנברא.

לכן עלינו לדעת כיצד לעבוד עם הרצון. כי הרצון הוא הדבר היחידי שהבורא בראכדי שנכיר את הבורא, נלמד ממנו ונהיה כמוהו. בדומה לילד הלומד מהגדולים בעת שמסתכל עליהם, כך אנו לומדים כיצד להיות כמו הבורא.

אך בעולם שלנו אנו לא מרגישים את הבורא. האדם נמצא בסְפֵירָה סגורה בתוך עצמה ואינו יכול לצאת ממנה ולהרגיש משהו מחוץ לה. כי האדם נמצא ברצון המושך רק לעצמו. ולכן הוא נתקע בתוך הסְפֵירָה. כל הכוחות שלו פונים פנימה, מכוּוָנים למרכז הסְפֵירָה שלו, לאגו המקסימאלי. ואילו בסְפֵירָה החיצונה, היכן שמצויים העולמות העליונים והבורא, המצב הפוך. שם הכול הוא נתינה, הכול אהבה.

האדם לא מרגיש ולא יכול להרגיש זאת. כי הוא חושב ומרגיש אחרת, הפוך מן העולמות העליונים. אין לו שום אפשרות "להציץ" דרך איזשהו חור בסְפֵירָה שלו ולראות מה קורה בעולמות העליונים. מה שהמקובלים אומרים לו הוא גם לא מבין. כמו שאי אפשר להסביר לתינוק מה זה להיות גדול.

לכן לדברי המקובלים האדם בעולם שלנו נמצא במצב מיוחד. מצב שהבורא הכין לו במיוחד. אם האדם משתמש בכל ההכנות האלו כמו במשחק, בכל מה שיש בעולם שלנו, בעצמו ובסביבה שמחוץ לו, שכן לכל אחד יש "אני" ו"העולם", אם הוא משתמש נכון ב"אני" וב"העולם", אז לבטח יש לו הכול כדי להגיע ולראות את הסְפֵירָה החיצונה, העליונה. הוא ילמד ממה שיש שם כמו ילד הלומד מהגדול, מהבורא, ישתדל, ויוכל להיות כמוהו. בתוך האדם יש הכול, רק צריכים לדעת כיצד להשתמש בזה. על כך מדבר בעל הסולם ב"מאמר החרות", בנושא "הבחירה החופשית".

הרצון ליהנות

בחוכמת הקבלה אנו רואים ולומדים, שהאדם בנוי מרצון לקבל בלבד. קודם היה אור ובתוך האור התחיל "רצון" כנקודה. האור הוא שמפתח את הרצון, את כל מה שיש בתוך הרצון כשהרצון מתפתח לבחינות א', ב', ג', ד', את כל מה שקורה בהתפתחות הרצון. האור גורם להתפתחות נקודה שהיא "יש מאין" – נקודה מכלום, מאפס, שהבורא ברא אותה (ראו שרטוט מס' 1).

שרטוט 1

מלבד הנקודה הזאת, הנקראת "יש מאַיִן", שנעשתה מכלום, ממה שלא היה קודם, חוץ מהמעשה הזה, שום דבר לא נקרא "מעשה הבריאה". כי הנקודה הזו היא היציאה ממה שלא היה. רק את זה הבורא, הכוח העליון, יכול לעשות. כל יתר הדברים שקיימים בנקודה זו, באים מתוך האור. האור הוא שמפַתח את הנקודה הזאת עוד ועוד. הוא מוסר לנקודה זו את התכונות שלו ואת השפעותיו. לכן, כל מה שיש ברצון לקבל, שרוצה לקבל משהו מהאור, נמשך לקראת האור ורוצה את האור. כך נתן האור לרצון לקבל את הגירוי הזה, את הרצון שלו. יש בזה דברים עדינים.

כדי להמחיש זאת, אנו משתמשים בדוגמהות מהעולם שלנו, דוגמהות טבעיות כמו ילדים וגדולים. ניקח לדוגמה ילד במשפחה. אם נותנים לו פעם אחר פעם מאכלים מיוחדים שמכינים במשפחה, אז בונים בו רצון דווקא למאכלים אלה. אם אותו ילד היה גדל במשפחה אחרת ומקבל טעמים אחרים, הוא היה מתרגל אליהם ואוהב אותם. זאת אומרת, התענוג הוא שבונה את הרצון.

לכן אין לזלזל ברצונות. עצם זה שכולם נמשכים לתענוגים, יש בזה הבנה של התענוג. בתוך הרצון יש כבר דבר גדול, יש רכוש. בדומה לאדם שיודע ממה הוא רוצה להנות. כלומר הבורא עשה לאדם הכנות. הוא הכין אותו עד העולם שלנו, דרך כל תהליך ההתפתחות שתיארנו, עד העולם שלנו. ומה שיש לאדם בעולם שלנו נקרא "רשימו" (רו שרטוט מס' 2). זאת אומרת, הבנה איזה תענוג נמצא בתוך האור.

שרטוט 2

אמנם שהרשימו נקרא "נקודה" והוא קטן מאוד, אבל בנקודה זו יש את כל האינפורמציה על כל מה שהאדם צריך. הוא רק זקוק לכוח כדי לממש את זה, כמו שכל אחד מאיתנו יודע בדיוק מה הוא רוצה. למשל מישהו רוצה מנת אוכל מיוחדת עם בשר, אורז וגם ירקות. הוא יודע כמה הוא רוצה ומה יהיה שם, עד לפרט האחרון. הוא יודע ממה הוא רוצה להנות.

העובדה שיש לאדם רצון כזה, היא דבר גדול. לכן חוכמת הקבלה אומרת לא לזלזל ברצון. אנו רק רוצים לדעת איך להשתמש בו נכון, כדי להידמות לבורא, להיות כמוהו. אבל בתוך הרצון, יש לנו את כל האור. חוץ מהנקודה שהבורא ברא יש מאין, כל היתר נברא על ידי האור, נעשה מהאור, בתוך הרצון.

כאשר הרצון נעשה גדול, אגואיסטי, הוא נקרא "קליפה", "סטרא אחרא". רצון מאוד אכזרי, שהורג, ועושה את כל הדברים הרעים שבעולם. המקור לכך שהאדם רוצה אלף ואחד דברים, לשלוט באחרים אפילו לרצונות הגרועים ביותר הנקראים "קליפה", הוא אותו האור שנמצא בתוך הרצון. אלא שהוא נמצא בצורתו השלילית, האגואיסטית. אם האדם יהפוך את אותן תכונות האור שנמצאות בתוך הרצון, אז הרצונות בתוכו יהיו מתוקנים בצורה מדויקת.

בסופו של דבר תהיה לאדם אותה נקודה. כלומר, עליו להבין שהנקודה היא ה"אני" וכל תכונות האור, חיוביות או שליליות, כולן באות מהאור. לכן אותה נקודה שמתעוררת בו, היא מספיקה. את כל יתר העבודה הוא צריך לעשות עם הרצונות שלו. על ידי החוכמה כיצד לעבוד עם הרצונות הוא יכול להגיע לאין סוף, לנצחיות, לשלמות. להיות ככוח העליון מעל העולם הזה, ממש לחיות כנשמה. אך חייבת להיות בו החוכמה איך לעבוד עם הרצונות.

על האופן שבו האדם צריך לעבוד כותב בעל הסולם ב"מאמר החרות". בעל הסולם אומר, כי האדם נמצא בעולם שלנו במצב שבו הוא רק רוצה להנות, כל טיבעו הוא רק לרצות להנות. רוצה האדם או לא, התענוג או חוסר התענוג מנהלים אותו. אם הוא רואה במקום כלשהו קצת יותר תענוג מאשר במקום השני, הוא נמשך אליו. מחשבותיו מסתובבות, רצונותיו, העיניים, האוזניים, תמיד הוא מחפש ומאתר בדומה לחיישן, איפה יש יותר תענוג. אין לו ברירה, כך הוא בנוי.

אדם מפותח מחפש תענוגים יותר עדינים. אדם גס ופחות מפותח או ילד, מחפשים תענוגים יותר פשוטים. אבל תמיד, מתוך הטבע שלו, האדם רץ רק אחרי תענוגים. ואם אנו נמצאים במצב תמידי של ריצה אחרי תענוגים, אנחנו כביכול עבדים. זה נקרא "עבדות", כדברי הכתוב "עבדים היינו במצרַים".

כולנו נמצאים בתוך האגו שלנו שמנהל אותנו ולא נותן לנו חופש ממנו. אין לנו יכולת לצפות עליו מבחוץ ולראות כמה אגואיסטים אנחנו. אלא שאיש לא מבין זאת. כאשר אנו מתבוננים באנשים, אם הייתה לנו אפשרות לבדוק את המחשבות, את הרצונות, את החשבונות שלהם ומה שנמצא לפניהם, איך הם תופסים את העולם, כל אחד לפי הרגליו, לפי טיבעו ולפי החינוך שלו, אז היינו רואים שכל אחד מהם, כל הזמן מחפש היכן וכיצד יותר להנות.

יכול להיות שברגע מסוים ללכת לישון זהו תענוג גדול וברגע אחר התענוג יהיה לרוץ ולחפש משהו, אבל הגוף, המוח והלב כל הזמן נמשכים רק לתענוג המקסימאלי אותו אנו מציירים לעצמנו, מכל מה שאנו רואים סביבנו וכך אנו עושים חשבון בין כל האפשרויות: מה כדאי ומה לא. יתכן שקיים תענוג גדול, אבל להשיג אותו זה בלתי אפשרי. כמו שכתוב: "אין אדם חושק בבת מלך", כי יודע שבת מלך היא דבר אליו הוא לא יכול להגיע. לכן הוא מוחק זאת מעצמו ולא מצטער על כך. כי אין לו בשביל מה להצטער.

האגו של האדם בונה בו את מעגל האפשרויות, שהוא יודע שכדאי לו להתאמץ ולהשיג ושיותר ממנו לא כדאי לו להתאמץ, כי המאמץ והיגיעה יהיו יותר גדולים מהתענוג שישיג. יש מקרים שבהם השגת התענוג כלל אינה אפשרית. ככל שהוא ישקיע יגיעה, הוא לא יגיע לתענוג.

נמצא כי האדם אינו בעל בחירה חופשית ואינו חופשי. כל אדם הוא אֶלֶמֶנט קטן, שמחפש איפה יש יותר תענוג. בדומה לכלב הרץ ברחוב, מרחרח באפו ומחפש, כך האדם בחייו, כך הוא בנויי. אין לו בזה שום בחירה. כולנו מתוכנתים מראש בצורה כזאת. ואם כך, אנחנו לא חופשיים.

לפיכך, אם אין לאדם חופש בחירה, אז כל מה שהוא עושה, דברים טובים או דברים רעים, אין להם שום שכר ועונש. אי אפשר להעניש מישהו שיש לו רצון חזק להרוג והוא הורג או לחליפין להעניק פרס נובל למישהו אחר. לאותו אדם היה דחף חזק מהטבע להגיע לכך, הוא רצה מאוד ומימש זאת. פשוט באין ברירה, כי היה לו דחף מבפנים. אם כך מדוע נותנים לו פרס כאשר סך הכול הוא ביצע את רצון האגו שלו?

יוצא שבחייו הרגילים, הארציים, החיים על פני כדור הארץ, האדם אינו חופשי כלל. הוא תמיד בורח מייסורים לתענוגים. כל אחד עושה חשבונות מה יותר כדאי. לפי התכונות איתן נולד, לפי החינוך, לפי האפשרויות שבסביבתו, לפי הבריאות, לפי הכוח שיש בו, לפי השכל, לפי מידת הבנתו שתענוגים אלה יותר כדאיים לו מתענוגים אחרים, וכן הלאה. אבל בסך הכול, כולנו עבדים. זה נקרא שאנחנו נמצאים בתוך האגו, בתוך הרצון לקבל שלנו. זה לא רע ולא טוב, זהו הטבע. עלינו להבין זאת ולהסכים עם כך. עלינו לבדוק זאת, על מנת שלא לקבל את הדברים כמשהו בטוח וברור.

ומה דורשים מאיתנו בחברה שלנו, מה דורשות מאיתנו הדתות? "אם תהיה טוב, תגיע לעולם הבא. אל תזיק לאחרים, כי יהיה לך או בית סוהר בעולם הזה, או גיהינום בעולם הבא". האם אפשר לפנות כך לאדם? אנו רואים שכל הטפות המוסר האלה או ההפך, כאשר החברה מכבדת את האדם שעושה מעשים טובים, הכול נכנס בגדר של השפעת החברה על האדם. כדי שיעשה חשבונות עם האגו שלו, מה כדאי לו יותר ומה כדאי לו פחות. אבל הכול נכנס לחשבון שלו ולפי זה הוא עובד. כמכונה מתוכננת ולא חופשית.

כדי להיות חופשי מהרצון ולעבוד איתו, האדם צריך להיות מחוץ לרצון. כאשר הוא יוצא מהאגו שלו ומרגיש את עצמו לגמרי מחוץ לאגו, אז הוא מתחיל לעבוד איתו כמו שהוא רוצה. לכן אנו לומדים שהעבודה של האדם היא קודם כל "הכרת הרע", לאחר מכן האדם עושה "צמצום", שזה נקרא לצאת מהאגו ולא להשתמש בו. אחר כך הוא לומד מהבורא ועושה משהו שנקרא "מעשה טוב".

הכרת הרע, נקרא "סור מרע". כי מהרגע שהאדם מכיר את הרע, הוא עוזב את הרע. אם הוא יודע שמשהו מזיק לו, הוא מתרחק ממנו ולא יכול לסבול אותו. מספיק לו רק לראות עד כמה האגו עושה לו רע וכבר הוא יתרחק ממנו ומספיק לו לראות עד כמה שההשפעה עושה לו טוב, וכבר הוא בוחר בה. הבעיה רק לראות שזה רע וזה טוב. "עושה טוב" מביא את האדם בסופו של דבר, להידמות לבורא.

בעל הסולם מסביר כיצד לעשות זאת. לדבריו, האדם נמצא בין התענוגים לייסורים כל הזמן. סך הכל הוא מרגיש, או שיש לו תענוג, או שאין לו תענוג. כך הוא בנוי על ידי האור. ואם הוא כך בנוי על ידי האור, אז אין לו ברירה. יוצא שקודם כל, עליו לבדוק איזה גורמים נמצאים בו ובסביבה.

אני והסביבה

החיים של האדם מתחלקים לשניים: "אני" ו"העולם". "אני" זה הלב, המוח והגוף של האדם עם כל מה שיש לו – החינוך, התרבות, התכונות שאיתן נולד וקיבל בתורשה וכן הלאה. "העולם" מתחלק לחלקים קטנים יותר: משפחה או עיר, מדינה או עָם, כל היקום או הקוסמוס. אבל בסך הכול קיימים רק "אני" וה"סביבה", שניהם בלבד. לכן עלינו ללמוד מי "אני" בעצמי ואיך ה"אני" מתפתח. כלומר, ללמוד על ה"אני" בהווה ועל החוקים שבהם ה"אני" מתפתח.

ה"אני", זה כל מה שיש בנו – התכונות שלנו, סכום הדברים שקבלנו מההורים, מהחינוך, מהתרבות, מכל מה שקיים. כל אלה מתפתחים בדינאמיקה ונקראים "אני". ה"סביבה" זו הסביבה עצמה ודרכי התפתחות הסביבה, הדינאמיקה שלה. יש שני גורמים, ה"אני" וה"סביבה" ויש את התהליך שבו הם מתפתחים יחד. האדם מחולק לאני ולהתפתחות שלו. האדם עצמו לא יודע כיצד הוא מתפתח, יש בתוכו מנוע כלשהו שמפַתח אותו וישנה הסביבה, שגם היא מתפתחת בדרך כלשהי.

אנו רואים שהחברה האנושית מתפתחת, אבל לא ידוע לנו לפי איזה חוקים. תמיד ההתפתחות היא פתאומית ובצורה של מהפיכה. לדוגמה בתקופת ימי הביניים, פתאום הגיע הרנסאנס. דוגמה נוספת היא המצאת מכונת הקיטור שהביאה למהפכה הטכנולוגית ולמהפכה בכל העולם. כך קרה גם עם החשמל ועם המנועים. מכל הכיוונים מגיעה התפתחות ואנחנו לא יודעים מאיפה. פתאום באה למישהו איזו המצאה, כביכול באופן מקרי וכך זה מתפשט ומתגלה לכולם.

ארבעת הגורמים האלו: "אני", "דרך התפתחותו", "הסביבה" ו"דרך התפתחותה", כוללים את הכול. מי הם הגורמים הפועלים על האדם? כל מה שהאדם קיבל לתוכו מהלידה ומהילדות – ידיעות, תכונות והרגלים - עליהן האדם אינו בעל הבית. בגיל ההתבגרות (15-20) הוא מרגיש ש"זה אני", אבל לא הוא קבע איך להיוולד ועם איזה תכונות, כיצד יחנכו אותו ומה יתנו לו. על כך אין לו בחירה חופשית.

לאדם עצמו אין ידיעה על דרך התפתחותו. זוהי גם תוצאה ממשהו שמשפיע עליו וגם בזה אין לו בחירה חופשית. גם על מה שיש בתוך החברה, הבנויה גם היא מההרגלים שלה, מהתרבות שלה, מהחינוך ומכל מיני מערכות, האדם לא יכול להשפיע. על סדר ההתפתחות של החברה, על האופן שבו היא מתפתחת כולה אין לו שום השפעה.

האדם משפיע רק על דבר אחד בתנאי שהוא מוצא בתוך החברה קבוצה שיש בה אופי מיוחד – שהיא רוצה להידמות לבורא, שיש בה חוקי התפתחות מיוחדים ולהידמות לבורא היא רוצה להתפתח. קבוצה זו לא יודעת ולא מבינה איך להתפתח, אבל היא מנסה לעשות זאת מהספרים, מההמצאות של אלו שכבר התפתחו, מהספרים של המקובלים, כי החברים בקבוצה רוצים שיהיו להם תכונות מיוחדות וכיווּן מיוחד. אם יש כזאת חברה ובמקום החברה האנושית של שבעת מיליארד האנשים, האדם מעמיד את עצמו בתוך הקבוצה וכלפי הקבוצה, כנמצאת כלפיו כמשהו מאוד מיוחד והוא רוצה שהם ישפיעו עליו, אז הם יכולים להביא לו משהו, שיגרום לו להתפתחות שאינה דרך ארבעת הגורמים. אלא דרך משהו חיצוני להם.

במה הקבוצה הזאת שונה מהאנושות. מדוע יש לה משהו, שיוצא מגדר ארבעת הגורמים האלו, למשהו מיוחד? היא שונה מפני שבה לומדים מספָרים שאינם מסבירים על העולם הזה, אלא על עולם יותר חיצון. הקבוצה רוצה להידמות לעולם היותר חיצון ואת זה היא משפיעה לאדם. אמנם היא נמצאת בעולם הזה ועדיין לא נמצאת בעולם החיצון, בעולם העליון, אבל בזה שהיא רוצה להידמות לעולם החיצון וכאילו נמצאת שם, היא כבר משפיעה עליו. כי האדם נמצא בהכרח תחת השפעה של עצמו ותחת השפעת החברה.

לאדם יש בחירה חופשית בדבר אחד, למצוא קבוצה שיש לה התפתחות לעולם העליון, לבורא, שהוא יתרשם מהקבוצה הזאת בתוך העולם שלו, שהקבוצה תהיה לו חשובה יותר מכל השפעות העולם הזה, שהשפעות אלו יהיו קטנות לעומת השפעת הקבוצה עליו. אם האדם עושה כך, אז לבטח שני הגורמים, הקבוצה שמשתוקקת למעלה וההתפתחות שלה, יפעלו עליו.

שני גורמים אלה לא רק פועלים על האדם, אלא גם משנים את הגורמים שלו. כי הוא רוצה לשנות אותם, אלא שאינו מסוגל. כך האדם משתמש בכל מה שיש לו. גם בתכונות שאיתן נולד וקיבל מהחינוך וגם בהתפתחות הטבעית שעבר. גם אותם הוא משנה מתוך שהוא נמצא בקבוצה. האדם יוצא לגמרי מהתנאים בהם הוא קיים בעולם הזה ונעשה לאדם חדש. גם את התכונות הראשונות – ה"אני", וגם את התכונות השניות – "החברה", הוא מחליף. רק בתנאי שהוא נמצא תחת השפעת הקבוצה, שמקבלת מהספרים כוח, הבנה והכרה מה נקרא להיות בעולם העליון.

זה דבר מלאכותי, כמו משחק, כי גם הקבוצה משחקת ואינה נמצאת בעולם העליון. יתכן שיש בה אנשים שנמצאים בהרגשתם כבר מעל המחסום כמקובלים, אולם אין בכך חשיבות. חשוב שהקבוצה משתוקקת לזה. מספיק שהם משתוקקים והם פועלים עליו ברצון שלהם. הרצון שלהם משנה בו הכול. בקבוצה האדם משנה את הרצון, את התכונות, את הכוונות ואת המטרות שלו ובכך הוא משנה גם את ההתפתחות שלו. התפתחות האדם בכל אלה נעשית דומה להתפתחות החברה.

בעל הסולם אומר, שהבחירה החופשית היא רק לבחור מלכתחילה בסביבה, בספרים ובמדריכים שמשפיעים לאדם את המטרה הנכונה, האמיתית. לכן הוא אומר, שיש בעולם שלנו שכר ועונש. כי אם האדם משתמש בבחירה החופשית שלו, אז הבחירה חופשית היא לבחור את הסביבה שתשנה אותו. רק כך יהיה לו "שכר", להגיע להרגשת העולם העליון, להיות כבורא, זהו השכר. אף אחד לא ייתן לו שכר כלשהו, כמו סוכרייה או מדליה.

השכר היחידי שקיים בעולם שלנו, (כל היתר אינו שכר, אלא סתם דברים חסרי חשיבות שמחלקיםכמו אותות צבעוניים, ומדליות), שבאמת נשאר לאדם, זה שהוא משתנה מבפנים והשנוי נשאר בו לנצח. על ידי החברה, האדם משתנה ומגיע להתקרבות לבורא. העבודה עצמה, להיות בקשר עם החברה ולהשתנות איתה יחד, היא מביאה את האדם למטרה. וההתקדמות למטרה היא השכר.

הבחירה היא רק עד כמה הסביבה תשתנה יותר מהר בהתפתחות שלה ועד כמה השינוי בחברה, יגרום להתפתחות האדם. התוצאה תהיה אדם חדש.

חברה כזאת אינה מכוונת את האדם במקצת, אלא היא משנה לו את היוצרות וכך הוא משתמש בכל הנתונים שלו. בעולם שלנו האדם משתמש תחילה עם התכונות שאיתן נולד, בצורה טבעית, אגואיסטית, כילד בן יומו, כקטן, או כיותר גדול. לאחר מכן הוא משתמש בהרגלים בחברה, במשפחה, הרגלים מהחינוך ומאוחר יותר בכל מה שקבל מהסביבה הגדולה. כאשר מגיעה אליו השפעה מחברה שמטרתה להידמות לבורא הוא מחליף את כל התכונות וההרגלים האלו. הוא הופך להיות משְני הגורמים – ה"אני" ו"התפתחותו", משהו אחר לגמרי. הוא הופך להיות "אדם", הדומה לבורא. כי הופך את השימוש בשני הגורמים האלה.

לכן אומר בעל הסולם, שקבוצה וספרים אלה שני הגורמים שיכולים לשנות את האדם. ככל שהוא מחזיק בהם ומכניס את עצמו תחת השפעתם, כמו ילד קטן שרוצה להידבק בגדול, בזה הוא משנה את עצמו. האדם רק צריך לדעת איך לפתח את עצמו ואת הסביבה, כלומר את הקבוצה, כך שהיא תשפיע עליו רק דברים טובים.

יש קבוצה וספרים. ספרי הלימוד הם ספר "הזוהר", המיועד למתקדמים, כתבי האר"י, כתבי בעל הסולם, וכתבי רב"ש. ספרים אלה הם המקור. בשעורי הקבלה לומדים ספרים אלה עם הסברים, אבל הלימוד הוא בספרים. חוץ מספרים אלה אנו לא לומדים שום ספר אחר. יש עוד ספרים אמיתיים וטובים, אבל הם מיועדים רק לאלו שנמצאים כבר בפנים, ויכולים להבין כל דבר בקבלה, מבלי לטעות. לכל מי שמתחיל ללמוד קבלה נועדו במיוחד הספרים של בעל הסולם ורב"ש.

את ספר "הזוהר" אפשר להתחיל ללמוד רק לאחר שנים של לימוד. אם האדם לומד טוב וחזק את חוכמת הקבלה, אולי אחרי חמש שנים הוא יתחיל להבין נכון את ספר "הזוהר". גם מכתבי האר"י אפשר ללמוד, יחד עם כתבי בעל הסולם, אם כי לא ניתן להבין את האר"י, בלי הפירוש של בעל הסולם. לכן לכל מי שמתחיל ללמוד, לפחות במשך חמש השנים הראשונות, מיועדים רק ספרי בעל הסולם. הקבוצה שלומדת ספרים אלה, משפיעה על האדם. הוא לומד מספרים אלה, הקבוצה לומדת ספרים אלה ושניהם לומדים אותם יחד.

על הקבוצה להיות גדולה במספר האנשים שבה, ולהיות חזקה כמה שיותר בכוחה, להתקדם למטרה. שני הדברים האלה בקבוצה, מאוד חשובים. לפיכך עלינו לעבוד כדי להיות ככל הניתן מלוכדים למטרה. ממידת החוזק של הקבוצה ומגודלה, נובעת ההפצה (ראו שרטוט מס' 3). ככל שחברי הקבוצה משפיעים את הקבלה לעולם, בזה הם מחזיקים את הקבוצה, מקבלים אליה חברים נוספים ובזה גורמים השפעה לעולם. לכן כל אחד מחברי הקבוצה כלפי העולם, הוא כמו הקבוצה כלפי העולם ומשפיע על העולם להשתנות. כך כל העולם משתנה ומתקדם לבורא.

שרטוט 3

תחילתה של בחירה חופשית

מכל מה שלמדנו עד כה נמצא כי יש בחירה חופשית לאדם, אבל היא לא נתונה לאדם הרגיל מן הרחוב, שחי בחברה רגילה של בני אדם. אדם כזה עובד רק לפי הרצונות שלו, כי הוא עֶבֶד של הרצונות. זוהי עבדות וכולנו עבדים מתחילה. רק מי שמקבל במהלך התפתחותו, אחרי אלפי שנים, את ה"נקודה שבלב", הנקודה מושכת אותו למקום מסוים והוא מגיע לקבוצה.

אלא שגם על בחירה זו האדם אינו בעל הבית. הוא אינו בוחר בקבוצה, אלא הוא מגיע אליה מ”שמיים”. מלמעלה מכוונים אותו. הנקודה שבליבו מרגישה כמו בשדה מגנטי או בשדה חשמלי, משיכה בדיוק למרכז. כך האדם שיש בו נקודה שבלב, מגיע תמיד למקום בו הוא מרגיש בתת הכרתו ששם הוא יוכל למלא את עצמו.

אנו נראה שיחד עם העבודה בקבוצה, עם ההפצה, עם הכנסים שאנו מקיימים והספרים שמפזרים, יגיעו לקבוצה עוד אנשים. אנשים אלו לאו דווקא יודעים שהקבוצה קיימת. בספרים זה לא כתוב ואפילו לא רואים זאת דרך האינטרנט, בשום דרך של חיפוש. אלא פתאום, מבפנים, כאילו במקרה, הם גילו שיש קבוצה. שיש מקום שבו הם יכולים להתקדם למטרה.

בעל הסולם אומר על כך באות ג' ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שהבורא בעצמו מביא את האדם למקום שבו הוא יכול לממש את הבחירה שלו. הבורא מביא אותו למקום בו יש קבוצה שלומדת, למקום בו יש ספרים אמיתיים ונכונים, למקום שבו הכול מוכן לאדם. זוהי תחילתה של הבחירה החופשית.

הבחירה של האדם מתחילה להיות ב"קבוצה" וב"אני". כלומר, איך הוא יסדר את עצמו כלפי הקבוצה. הוא צריך לגרום לקבוצה להיות גדולה, חשובה ומשתוקקת לרוחניות, וה"אני" שלו צריך להיות קטן ככל האפשר כלפי הקבוצה. כי רק אם הוא קטן ככל האפשר, הוא יכול לקבל מהם יותר. האדם צריך להיות קטן כלפי חברי הקבוצה, בכל מה שהם, כדי לקבל ולספוג מהם כמה שיותר. רק בזה העתיד הבטוח של האדם. רק על ידי זה הוא משיג את המטרה ורק בזה יש לו בחירה חופשית.

לכן לא צריך להתלונן על מה שעושים מיליארדי האנשים שנמצאים בעולם הזה. כל מעשיהם נעשים מתוך הרצון לקבל, כמו שכתוב "אנוסים הם הפושעים". בעל כורחם הם עושים דברים רעים או טובים. לכן זה לא נחשב לרע ולא נחשב לטוב.

המחשבה שהעולם שלנו הוא רע, שכולם עושים רע, אינה נכונה. אלא כולם עובדים לפי הטבע האגואיסטי. לכן אי אפשר להגיד על מישהו שהוא עושה רע. לא ניתן להגיד על האריה שצד כבש ואוכל אותו, שהוא רע, כי זהו טיבעו. יכולים להגיד זאת על הבורא, שעשה דבר כזה רע בעולם, בגלל שנראה לנו שזה רע, שזה לא בצדק, אבל לא ניתן להגיד זאת על אותו אריה או זאב שאוכלים ארנבת או כבש וגם לא על אדם שעושה דברים רעים.

לכן כתוב "לך לאומן שעשני". אם נגיד למישהו שהוא עושה דברים רעים, הוא יכול להשיב, "מה אתה רוצה ממני? כך אני בנוי, לך לבורא. הוא ברא אותי כך". ובאמת, לפי הטבע הוא צודק. לכן הבחירה החופשית מתחילה רק כאשר האדם מגיע לקבוצה, ומתרחשת שם במקום שבו האדם מתקיים.

גישה זו משנה לאדם את כל ההסתכלות על החיים. הוא מפסיק לדרוש מכל העולם להשתנות. הוא מפסיק לשקול כל אחד ואחד ברחוב כרע או כטוב – הוא רואה את הטבע. אלא, במידה שהאדם מגלה את עצמו כלפי הבורא, הוא יכול להגיד אני רע או טוב. אבל הוא לא שופט את האנושות. אם האדם מסתכל כך על החיים, הוא מבין שהוא צריך לשנות רק את עצמו. אין לו זכות לפנות לאדם אחר ולשנותו. הוא אינו יכול להשפיע על שום אחד בכוח כדי שישתנה. לשנות אפשר רק על ידי שמעוררים את האחרים על ידי הידיעה שמקורה בתכלית הבריאה כמו שהמקובל מלמד.

זה הזמן שהאדם מגיע להזדמנות של בחירה חופשית, להזדמנות להיות אדם. על ידי הבחירה הזאת הוא מגדֶל את עצמו עד שמגיע להידמות לבורא. ומי שדומה לבורא נקרא "אדם" – אדם מלשון דומה. ככל שנממש בתוכנו את הבחירה החופשית שלנו, בזה נהיה בני אדם.

מתוך זה מובן כיצד צריכים לעבוד. ראשית, צריך לקחת רק את הספרים האמיתיים של בעל הסולם. שנית, לבנות קבוצה כמה שיותר חזקה בכמות, כמה שיותר גדולה באיכות וכמה שיותר משתוקקת ומלוכדת. בהתאם לכך כל אחד שעובד כך, בטוח יקבל השפעה מהקבוצה ויצליח להגיע להיות "אדם".

העבודה עם הספרים האמיתיים ועם הקבוצה, איתם בלבד, כך שכל אחד יהיה תחת הקבוצה ויכניס את עצמו תחת ההשפעה של הקבוצה, היא הבחירה היחידה של האדם. כך הוא משנה את הגורם המשפיע עליו. האדם כביכול אומר לבורא, "עכשיו אני בונה קבוצה, שתהיה כמו הבורא בשבילי. שהקבוצה תבנה אותי". כאשר האדם בונה את הקבוצה, הוא בורא "בורא" לעצמו, המשפיע עליו. בקבוצה הוא תמיד מבטא את מה שהוא חושב שצריך להיות ברוחניות. מה שהוא חושב על הבורא. כתוצאה, הקבוצה הופכת להיות בשבילו סכום כל התכונות, הידיעות והכוחות שהוא חושב על הבורא. כך הוא בונה את הקבוצה. כי הקבוצה שמשפיעה עליו, הופכת אותו דומה לקבוצה. במילים אחרות, הקבוצה של היום, זה האדם מחר.

שרטוט 4

ניתן ללמוד על כך ב"מאמר החרות", שמסביר ומפרט עניינים אלו. בהרצאה זו הוסבר רק במעט, היסוד של "מאמר החרות".

יחס האדם מקבוצה לאנושות

שאלה: כיצד יכולה הקבוצה לעזור בבניין החברה העתידית, ומהם המאפיינים של חברה זו?

בחלק הקודם של השיעור הוסבר איך ה"אני" של האדם נמצא בעולם קטן משלו, "העולם הזה", ואיך האדם בעולם הזה מוצא קבוצה, המשתוקקת להיות בעולם עליון, דומֶה לבורא. לכן האדם רוצה שהקבוצה תשפיע עליו ולא שהעולם הזה ישפיע עליו. בזה הבחירה החופשית שלו, להעדיף שהקבוצה תשפיע עליו ולא העולם.

האדם כבר הבין שהעולם הזה ריק ואין לו במה להשפיע עליו. בכל הפרסומת מה לקנות, אחרי מה לרוץ ומה לעשות בחיים, העולם בעצמו מגלה עד כמה הוא אווילי. האדם שמצא קבוצה המשתוקקת להיות בעולם עליון, רוצה לשים את עצמו תחת השפעה אחרת, תחת הקבוצה. כי אין לו ברירה. הוא תמיד תוצאה ממשהו חיצון שממנו הוא מושפע.

יש "אני" ויש משהו שמשפיע על האדם: או העולם התחתון או העולם העליון, אחד מהשניים. התוצאה מהשפעה זו תהיה העתיד שלו. אם הוא שם את עצמו תחת החברה, מחזק אותה ואת הלימוד, אז משפיעים עליו דווקא הערכים העליונים, הרוחניים. וכאשר הערכים האלה משפיעים עליו, אז בעתיד הוא יהפוך להיות רוחני.

השאלה היא כיצד הקבוצה משפיעה על העולם ועל תיקון העולם? כי זה כבר לא מצב של "אני" ו"קבוצה".

יש עולם גדול, ה"עולם הזה", יש קבוצה ויש שתי צורות עבודה. כשמדברים על ה"אני" כלפי הקבוצה, אז זה המצב שבו יש לאדם נקודה שבלב והוא מגיע לקבוצה, מגלה את מקום הִמצאה, והבעיה שלו היא רק הבחירה החופשית. עליו להיכנס תחת הקבוצה, להבין שעליו להיות קטן, לקבל מהם את גדלות המטרה, ולקבל מהם את גדלות הדרך. לספוג מהם את התרבות, את החינוך ואת הערכים הגבוהים, שהם רוצים להשפיע לכל אחד מחברי הקבוצה. זוהי מטרת הקבוצה. כל זה בתנאי שיש לאדם נקודה שבלב.

באנושות אין נקודות שבלב. אנחנו צריכים לעורר אותן. יש בעולם שבעה מיליארד אנשים. עלינו לפזר לעולם את הידיעה על המטרה, ולהפיץ אותה. כשהאדם עוסק בהפצה, הוא מעורר בכל אחד ואחד מהנשמות נקודה שבלב, ומזרז את יציאתן (ראו שרטוט מס' 5).

שרטוט 5

כי הנשמה בנויה ככלי. קיימים בה רצונות גשמיים ובתוך הרצונות הגשמיים יש נקודה שבלב. הנקודה היא קטנה וכל היתר הוא ההפך מהאור ובנוי מהאגו. על הקבוצה לעורר את הנקודה שבלב ולעורר את האנושות על ידי הפצת ידע החוכמה. למעשה לא הקבוצה מעוררת את הנקודה, כי כשהאדם פותח ספר וקורא את הכתוב בו, הוא קורא על העולם העליון – הוא קורא כביכול על עצמו, שנמצא במדרגה יותר עליונה, כי כולנו כבר נמצאים במדרגה העליונה רק שזה נסתר מאיתנו – ובאותו הזמן, מאותו המצב, מגיע אל האדם אור הנקרא "אור מקיף" והוא המעורר את הנקודה שבלב (ראו שרטוט מס' 6).

שרטוט 6

יש "לב", שהוא כל הרצונות האגואיסטים, ויש ה"נקודה שבלב". את הנקודה הזאת עלינו לעורר מהר. עלינו לגרום לאנושות התפתחות שאינה בדרך הייסורים. כלומר לא על ידי מכות ומחלות, מגיפות ואסונות אקולוגים, מלחמות וטרור, דפרסיה וסמים, עד שתגיע למצב של ייאוש. שיהיה בה מצב של חוסר, אפס וריקנות. ואז מכיוון שלא יהיה כבר מה לעשות, היא תתחיל לעלות.

האנושות יכולה להידחף קדימה למטרה או על ידי זה שאנשים ירגישו רע או על ידי שירגישו יש לפניהם משהו טוב. אפילו שבאותו זמן יהיה להם טוב, הם ירגישו שקדימה הרבה יותר טוב. זה נקרא להגיע "דרך האור" לעומת "דרך הייסורים". לכן כדאי לעשות הפצה אפילו שטוב לאנשים (למעשה אם נדבר עם כל אחד ואחד, הוא יאמר שכבר רגיל לסבול, שאלו כל החיים וצרת רבים חצי נחמה), ולהראות לכל האנושות את היכולת שלה ולְמה היא מסוגלת להגיע. אז נעורר באנושות רצון לממש את היכולת שלה – את נקודה שבלב, ואז אנשים יחפשו את הקבוצה.

כאשר האדם משפיע הפצה לכל האנושות הוא מעורר נקודות שבלב כאן או שם, במקום זה או אחר. זה תלוי בהשפעת ההפצה על האנושות כולה ובהשתוקקות של כל אדם, עד כמה הוא קרוב לזה. אותם אנשים שמשתוקקים מגיעים חזרה לקבוצה ובכך הם מקצרים את זמן הייסורים של כל האנושות ומזיזים את כל האנושות לטובה.

בהפצת חוכמת הקבלה לכל העולם נקצר גם אנחנו את זמן התיקון שלנו, כי ככל שהקבוצה תהיה יותר גדולה, בכל בעולם, במקומות השונים, ככל שהקבוצה תהיה חזקה וככל שנחזק את הקשר בין הקבוצות שבעולם, כך גם כל אחד מאיתנו, יקבל תוספת השפעה. אז נתקדם מהר יותר ונגיע לראות כיצד כל האנושות מגיעה למצב של עולם אין סוף, שהיא מלאה באור אין סוף, בייחוד, בחיבוק, עם הבורא.

בנוגע לשאלה מה הקבוצה צריכה לעשות כלפי העולם ומה נותנת ההפצה, עלינו להבין כי עניין זה חשוב בעיקר לנשים, כי בהפצה החלק שלהן הוא החשוב ביותר. כשאנו מפיצים, אנו כמו נציגים של הבורא בעולם הזה. ההפצה יותר מתאימה לאישה. כמו שהבורא מוליד את העולם, את הנבראים, גם האישה מולידה. לכן ההפצה לפי הטבע, יותר מתאימה לאישה. האדם הוא נציג של הבורא בעולם. מגיע לו לדעת מי הוא, איך הוא פועל וכיצד להיות כמוהו. האדם מקבל מהבורא תוספת ידיעה, תוספת כוח, תוספת התקדמות, במידה שהוא רוצה לקדם את העולם. לכן זה כדאי לכל אחד ואחד.

התפתחות האדם תלויה במידת שינוי תכונותיו הפנימיות

שאלה: האם השגת "חופש הבחירה" בדרגת ה"אדם", קובעת את השימוש הנכון או הלא נכון באגו, בנקודת הרשימו?

אנו נמצאים למטה מהמחסום. המדרגה העליונה היא המדרגה הראשונה מעֶבֶר למחסום. חציה העליון נמצא למעלה מהמחסום, וחציה התחתון נמצא למטה מהמחסום. אנו נמצאים בתוך חציה התחתון של המדרגה הזאת. כל מה שאנו מרגישים הוא את העליון, שנמצא מצומצם, חשוך, ללא אור. וזה נקרא "העולם הזה".

העולם הזה הוא בעצם מדרגה רוחנית, זהו עולם רוחני. אלא שהוא בכוונה מוחשך כלפי האדם, כדי לגדל את האגו שלו עד למצב שהוא לא יוכל לסבול את האגו בצורה כזאת. כאשר האדם גדל ומתפתח במשך ההיסטוריה, הוא מרגיש עד כמה העולם הזה הוא רע. בתחילה מרגיש קצת, לאחר מכן יותר ויותר, עד שלא יכול לסבול אותו.

המדרגה העליונה בכוונה מקדמת את האדם כך באגו שלו, כדי שלא יוכל לסבול אותה בצורתה הריקנית והחשוכה. או אז הוא ירצה לשנות את העולם שבו הוא נמצא. אם האדם ישנה את עצמו, כך שלא יהיה אגואיסט אלא המשפיע, הוא יראה שמדרגת "העולם הזה", גם היא משפיעה. אם ה"אני" שלו אגואיסט, הוא יראה אותה כאגואיסטית (ראו שרטוט מס' 7).

האדם לפי תכונותיו אינו רואה בעולם הזה שום דבר, אבל בעולם הזה יש אין סוף. הוא לא רואה אין סוף בגלל תכונותיו. העולם החיצון זה הדרגה עליונה, הרוחנית, שמשפיעה עליו כך שיראה אותה כ"עולם הזה", חשוך ונסתר. המדרגה העליונה משפיעה עליו ומגדלת בו את האגו יותר ויותר, עד שלא יכול לסבול יותר, ונכנס לדיכאון, למשבר, ואז דורש ומחפש, כיצד לשנות את המצב.

שרטוט 7

האדם חושב שלפני הכל, הוא צריך לשנות את העולם. במשך כל ההיסטוריה, האנושות רצתה לשנות את העולם. כעת האדם הגיע למשבר. המשבר הוא ההבנה שלו, שלא את העולם הוא צריך לשנות, אלא את עצמו. זה מה שלבסוף יגלה לנו המשבר הנוכחי בעולם. כי אין מה לשנות את העולם. בכך האדם רק מקלקל אותו, עם האגו שלו.

כאשר האדם משתנה כל פעם לרעה ונעשה יותר אגואיסטי, הוא רואה את העולם כיותר רע. אם רוצים לראות עולם יותר טוב, יש לשנות את עצמנו ליותר טובים. אם מתחילים להשפיע, לאהוב, אז רואים את העולם כמשפיע ואוהב. זוהי ממש מהפיכה בהבנה.

כאשר האדם מגיע ללימוד הקבלה, הוא רוצה לדעת מיד מה קורה בעולמות ובספירות. איך הוא ישנה אותם והיכן נמצאים המלאכים. הוא רוצה לדעת את העתיד ואיך "לסובב" את כל העולם לטובתו. הוא מחפש את חוכמת הקבלה כדי שתפתח לו את הסודות בספרים, כדי שיוכל לשנות את העולם, כי בהתחלה הוא חושב שהוא רוצה לשנות את העולם ושהוא מסוגל לעשות זאת, שיש שיטה כלשהי, שתעזור לו לשנות את העולם. שיטה כזאת לא קיימת, רק הבורא קיים. לא ניתן לשנות את העולם, כי חוץ מהאדם יש רק אור. אם האדם רוצה לשנות משהו, כדי שיהיה שינוי בהרגשתו, על האדם להשתנות.

לכן עובר זמן רב, לפעמים כמה שנים, עד שאדם הלומד קבלה, מבין שעליו ללמוד לשנות את עצמו. שהוא לומד רק על עצמו. שכל העולמות הם בתוך האדם וכל תפיסת המציאות היא בתוכו. כל מה שהוא לומד, גם הבורא שהוא מגלה, הכול מתגלה לו בפנים, בתוכו, ברצונות שלו. לכן צריכים לשנות רק את הרצונות.

כל כך קשה לקבלולהסכים עםזה, עד שאסור לספר זאת לאנשים שרק מתחילים ללמוד. אחרת הם יברחו. דברים כאלה יגרמו להם לחשוב שמטיפים להם מוסר. כמו שמלמדים ילד, להיות ילד טוב. אם תאהב את כולם ותשפיע לכולם, יהיה לכולם טוב. אלא שאחר כך הוא רואה שאם כך יתנהג בעולם שלנו, אז כולם ינצלו אותו. לכן רק אחרי הרבה זמן, לעיתים חודשים, האדם מתחיל לשנות את הבנתו הפנימית על ידי הלימוד, על ידי האור המשפיע עליו. זו הבנה שאינה בשׂכל, אלא הבנה פנימית שעליו לשנות את הטבע שלו. הנחיצות הזאת, ההחלטה הזאת, באה מבפנים. שום דבר מבחוץ לא יכול להשפיע על כך. רק האור שמפַתח את הנקודה שבלב לגודל מסוים עד שהיא גורמת לאדם להבין שעליו להפוך את עצמו.

זה דבר מאוד נסתר. איש מבחוץ לא רואה זאת ולא ניתן לזהות זאת באף אחד. בעניין הזה כל אדם הוא נשמה נפרדת. גם לפי פעולות חיצוניות כמו לגשת לבתי חולים ולעזור לכל האנשים בעולם לא ניתן לראות זאת, כי העבודה של האדם היא פנימית: להביא לכולם את האמת. יכול להיות שאדם יהיה במצב שהוא אפילו לא עוסק בהפצה, אלא עובד מבפנים, דרך המערכת של "אדם הראשון". ההתקדמות של האדם, היא בזה שהוא מתחיל להבין שנמצא בתוך המדרגה הרוחנית והיא חשוכה כלפיו לפי מידת החושך, לפי מידת האגו שלו.

רב"ש כותב על יחס העליון והתחתון במאמרו "שיתוף מידת הרחמים בדין" ובמאמרים רבים בספר "שמעתי". המדְרגה העליונה, נקראת "בורא", העליון תמיד נקרא "בורא". "בורא" הוא משהו שנמצא למעלה מהמצב שבו האדם נמצא, כי האדם לא יודע מי הוא הבורא ממש. האדם יודע תמיד רק מה שהוא יכול לתאר לעצמו. בדומה לילד קטן, שמתאר לעצמו שהגדול יודע כך לעשות ועוד משהו לעשות. אבל הוא לא יכול לתאר אותו ממש. בכל פעם האדם מתאר מדרגה שנמצאת מעט למעלה ממנו, מעצמו, כבורא.

לכן אם העולם שלנו זה הופעת הבורא אלינו, אז אנו אומרים ש"הבורא נסתר", שזאת צורת ההסתרה שלו.

תקופת 6000 שנה – גמר התיקון

שאלה: אמרת שנשאר לנו רק זמן קצר עד גמר התיקון. עברו 5766 שנים ונשארו עוד כ200 שנים. לשם מה צריך אותן?

את הזמן שבו התגלתה בפעם הראשונה הנקודה שבלב, הנקראת גם "אדם", סופרים כשנת האפס. מנקודה זו עד זמננו עברו 5766 שנים. צריך להגיע לששת אלפים שנה, שזו נקודת "סוף העולם". "עולם" פירושו הסתרה, "עולם" מלשון "הֶעֶלֶם", הסתר (ראו שרטוט מס' 8). זאת אומרת, אנחנו חייבים להגיע עד ששת אלפים שנה, לסוף של ההסתרה, לכך שהכול יתגלה.

במשך כל ההיסטוריה, התגלו במקומות שונים נקודות שבלב. הן הכינו לנו ספרים ושיטה כיצד להתקדם. כיום אנו נמצאים במאה עשרים ואחת, במצב שבו מיליוני בני אדם מרגישים התעוררות מהנקודה שבליבם. למיליונים האלה חסרה שיטה כיצד להתקדם. על אלו שכבר נמצאים בשיטה זו מוטלת החובה לעזור להם. אלא שאנו לא נחכה עד לנקודת ששת אלפים שנה, כי תקופה הזאת היא תקופה מאוד קשה.

תקופה זו נקראת "תקופת המשיח". "משיח" מלשון "למשוך" – האור משפיע מלמעלה על האנושות ורוצה "למשוך" אותה בחזרה. אם האנושות לא מתקדמת יחד עם השפעת האור עליה, אז מרגישים ההפך, מרגישים חושך וייסורים גדולים. בדומה לילד קטן שרוצים למשוך אותו למשהו טוב, אבל הוא לא רוצה, ולכן מרגיש לחץ וייסורים. האור העליון כבר בא לעורר אותנו, זהו "אור של משיח", אור שמושך אותנו לפי הנקודות שמתגלות בזמנינו ופועל לפיהן.

אם האנושות לא מתקדמת עם אור המשיח ביחד, אז מרגישים זאת כמשבר, כייסורים. לכן אומרים שבתקופת המשיח, מזמננו ועד סוף ששת אלפים שנה, יכול להיות שנעלה בצורה יפה לרוחניות ויכול להיות שניכנס לצרות צרורות. תלוי איך נגיב לאותו האור, שפועל עלינו. אם האדם נגד האור, הוא נמצא במצב השלילי. האור רוצה להביא לו מצב חיובי, את ההשפעה. ואילו הוא נמצא בקבלה. לכן הוא מרגיש רע. וההפך, אם האדם ירצה את האור, להגיע משלילי לחיובי, אז הוא ירגיש טוב. הכול תלוי באדם בלבד. זו הבחירה החופשית. בתקופה הזאת בין 5766 לשנת ששת אלפים שנה תהיה בחירה חופשית לכל האנושות, מפני שהתקופה הזאת היא התקופה של הבחירה (ראו שרטוט מס' 8).

לפני כן לא הייתה בחירה. עד שנת 5766 היינו כעבדים, ואילו כעת אנו בבחירה חופשית. כי כאשר יש נקודה שבלב, האור משפיע. אדם שיחפש ימצא. האור מביא אותו לקבוצה, לכל מיני מקומות מהם עליו להתחיל להשתפר ולהביא את עצמו תחת אור זה, שימשוך אותו לחיים רוחניים.

שרטוט 8

בכל התקופות עד היום, לא הייתה בחירה. לכן הקבלה הייתה נסתרת. אסור היה ללמד אותה, כי לא היה בשביל מי ובשביל מה. האנשים היו בלי נקודות שבלב. עדיין לא היה ייאוש מההתפתחות של האנושות בעולם הזה. ואילו היום יש תנאים להתעלוּת רוחנית. לכן מעתה והלאה, ההפצה היא החשובה מכל. ככל שנקרב את העולם לבורא, נזכה גם אנו בזה. כמו שכתוב: "המתפלל עבור חברו, נענה תחילה". ככל שהקבוצה רוצה לקדם את העולם, כך היא תקדם את עצמה. לכן כדאי לכל מי שקורא ושומע, להשתמש בזה.

הופעת האגו

שאלה: האם האגו של האדם נולד בלב שלו ולאחר מכן הוא מגלה אותו בשכל?

האגו נולד בעולם הרוחני, למעלה מהעולם הזה, ולכן האגו כולו רוחני. האדם נמצא למטה מהמחסום, בעולם הזה. בעולם הזה אין אלטרואיזם ואין אגואיזם, אלא רק אגו קטן מאוד של האדם בצורתו הבהמית.

למעלה מהמחסום יש תכונות של הבורא וכביכול תכונות של הנברא. למעשה כל התכונות באות מהבורא. מהבורא בא כוח השפעה, נתינה – חיובי, ומהבורא בא כוח הקבלה – שלילי. כוח ההשפעה נקרא "קדוּשה" וכוח הקבלה נקרא "קליפה". שני הכוחות גדולים ומנוגדים. ההבדל בין הכוחות האלו הוא שבכוח ההשפעה פועל האור בעצמו, ואילו כוח הקבלה פועל ההפך, כשלילי לעומת האור. והוא הרצון.

האדם נמצא כנקודה בין הכוחות האלו (ראו שרטוט מס' 9). אם הוא רוצה להתקדם, עליו לקחת כוח מהבורא ומהקליפה רצון אגואיסטי, ולתקן את הרצון על ידי כוח ההשפעה. מפעולה זו ייווצר ה"אני" שלו. כדי להמחיש זאת נתאר צורת כלי. בחלקו התחתון נמצא רצון, ומבחוץ, מעל הכלי, מעל הרצון, יש "מסך" (ראו שרטוט מס' 9). האור בא בארבעה שלבים. בשלב הראשון, ה"אני" עושה חשבון כדי לקבל את האור על מנת להשפיע (ראו 1 בשרטוט מס' 9). בשלב שני, ה"אני" דוחה את האור (2). בשלישי הוא מקבל אותו (3), וברביעי מקבל אותו כדי להשפיע (4).

שרטוט 9

ההבדל בין מטרת הקבלה לארגונים אלטרואיסטים שונים

שאלה: נראה שקיימות קבוצות נוספות בחברה שיש להן מטרות דומות לאלו של הקבלה. כיצד אנו יכולים להתחבר איתן על מנת שהכוח הזה יגדל ויחזק גם את המטרה שלנו?

כאשר אומרים כי הכול תלוי בהפצה, נדמה שככל שיהיו יותר אנשים ויותר קבוצות בעולם שישתוקקו למטרה, אז יהיו לנו כוחות יותר גדולים וקבוצה עולמית כביכול גדולה וחזקה יותר, נראה שהעולם ישתנה וישתפר, יבין מהר יותר את המטרה שלו, בשביל מה הוא קיים ולאן הוא מתקדם. רוצה או לא רוצה, העולם יבין שלא כדאי לו להתקדם כמו ילד שלא רוצה להיות טוב, ולכן מרביצים לו כדי שיתקדם בצורה טובה.

לכאורה כדאי שחוכמת הקבלה תתקשר עם קבוצות אחרות בעולם, שמתעסקות במטרות אחרות ולהתקדם יחד. אם יש הרבה כוחות אלטרואיסטיים בעולם, בארגונים ירוקים למען החיות, למען היערות, למען האקולוגיה, למען בריאות האדם, למען שלום, ובכלל אם יש הרבה בני האדם בעלי לב טוב שרוצים להתקדם, מדוע חוכמת הקבלה לא תלך במשותף איתם יחד לאגודה אחת והאנושות כולה תתקדם?

לצערנו, השותפות הזו היא בלתי אפשרית. כי המטרה, בוחרת את האמצעים. כל הקבוצות האלו מתחלקות למספר חלקים. יש קבוצות החושבות כי ניתן לשנות את העולם הזה וכך החיים יהיו טובים. אם ישרפו פחות דלק, לא יגדעו יערות, לא יזהמו את המים והאנושות תדאג לאוזון, אז האדם ישנה את הטבע וישמור עליו. קבוצות אחרות חושבות שיש לשנות את החברה האנושית ליותר טובה. הן סבורות שבני האדם צריכים להשפיע לאחרים טוב, כדי שהם ישפיעו בחזרה וכך לפזר בעולם אהבה. הם חושבים שאפשר ליצור חברה אנושית טובה יותר. כל אותן הקבוצות אינן מבינות, שהאגו של האדם מתפתח בכוונה להיות יותר ויותר רע מתוכו, כדי להביא את האדם למצב שיבין כי עליו לשנות את אופן השימוש באגו. קבוצות אלו רוצות להרוס את האגו ולהקטין אותו. הן קוראות לאנשים להפסיק להיות רעים ולהפוך טובים, אבל מהיכן האדם ייקח כוחות להיות טוב?

האנושות שומעת את הסיסמאות האלה שנים. מי לא רצה לשנות את העולם לעולם טוב יותר? החל מהסוציאליסטים והאוּטוֹפיסְטים וכלה בקומוניסטים למיניהם. למעשה הם רק שחטו אנשים אחרים. בכל פעם שמישהו כזה אומר "נעשה טוב", לאחר מכן הוא נעשה לדיקְטָטוֹר.

דוגמה לכך היא רוסיה שבה הקומוניסטים רצו לעשות טוב. אלא שכעבור זמן הם ראו כי האדם לא משתנה. אפילו מנהיגים טובים הרוצים שיהיה טוב ומעוניינים לשנות את העם לאלטרואיסטי רואים שהעם לא מסוגל להשתנות ואז הם מתחילים להסביר לעם בכוח, כמו לילד, "אם לא תהיה ילד טוב אז ניתן לך מכות". כך הרגו המנהיגים הקומוניסטים ברוסיה חמישים מיליון אנשים מבני עמם.

אי אפשר להגיד שהעולם יהיה טוב, והעולם אכן ייהפך לטוב. אלא צריכים למשוך את האור העליון שישנה את העולם, שהאור ישנה את האדם, כדי לדעת איך להשתמש נכון באגו שלו.

יש קבוצות שמתעסקות במיסטיקות למיניהן. הן חושבות שאם האדם נמצא במחשבה אחת או נכנס לאיזה טְריפ או נמצא באיזו נישָה, אז טוב לו. כך הם רוצים שכל העולם ינהג. אלא שזו בריחה מהמציאות ובכל מקרה זה לא עוזר לאדם, כי האגו שלו כל הזמן גדל בפנים. הוא אינו יכול להיות מחר כמו שהוא היום. לכן אנשים עוברים שיטות אלו וממשיכים הלאה, כי לפי האגו שמתפתח הם לא יכולים להישאר שם. כיום כל השיטות האלה נופלות ונובלות. בכל יום פחות ופחות אנשים מאמינים בהן. הייתה תקופה מיוחדת שבה התעסקו במיסטיקה, בשיטות אלטרנטיביות, בטבעונות ובאמונות למיניהן. אך תקופה זו עוד מעט נגמרת.

כל זה, בא להראות לנו דבר אחד פשוט: האדם אינו יכול לשנות את העולם לטובה. איננו יכולים לשנות אנשים לטובים בעצמנו. אין לנו שום שליטה על זה ואנחנו הולכים לקראת הרע, שגובר והולך. האנושות תגלה זאת למרות שהיא סוגרת עיניים. סגירת העיניים לא תעזור. אנו סוגרים עיניים בגלל שלבני האדם, לאנושות, אין פיתרון. לפוליטיקאים, לאנשים שמנהלים את העולם אין פיתרון ובגלל זה הם שותקים. בנוסף אנו לא יודעים באיזה מצב חמור העולם נמצא, באיזה משבר אמיתי ובחוסר התמצאות. בכלכלה, בפוליטיקה, בצבא, בנשק ובכל התחומים. האנושות נמצאת במצב נוראי של סכנת השמדה. אבל אין לנו ברירה. אין לנו כלים, אין אמצעי לעצור את עצמנו ולעשות משהו. בגלל זה בני האדם לא רוצים לדבר על כך.

לפני מספר שנים כאשר הייתי בוועידה עם מדענים באמריקה הם אמרו שאצלם, בארגון הפסיכולוגים והפילוסופים, אסור לפרסם מספרים המתארים את עומק המשבר שבו נמצא העולם, את היקף הייאוש, הדפרסיה ואת העלייה במקרי ההתאבדויות. האיסור לדבר על כך התקבל ביניהם כהחלטה מפני שאין פיתרון – אם אין תרופה, אין סיבה לדבר (היום הגישה שלהם כבר אחרת). כך היה גם לפני שלושים שנה עם מחלת הסרטן. רופאים לא היו מספרים לאדם שהוא חולה במחלת הסרטן, כי לא הייתה תרופה. בימינו, ככל שתרופות מתפתחות, יותר מספרים לאנשים שהם חלו ושיש תרופה. אם אדם מסתכל על אדם אחר ולא יכול להביא לו תרופה למכה, בשביל מה לו לעורר בו ייסורים?

יוצא שכל הקבוצות והשיטות הללו מחפשות איך לשנות את העולם. אבל לא צריך לתקן את העולם, צריכים להזמין מלמעלה את הכוח העליון, שיתקן את האדם. אם בודקים, אז לאט לאט מגלים שאין שיטה אחרת חוץ משיטת הקבלה.

הסיבה לכך היא, ששיטת הקבלה התגלתה בתקופה שבה האגו פרץ לראשונה באנושות, בזמן בבל העתיקה. גם קודם לכן אנשים היו אגואיסטים, אבל בצורה בהמית. האדם היה אז פרימיטיבי מאוד. הפעם הראשונה שבה אנשים התחילו להרגיש את עצמם אגואיסטים הייתה בציביליזציה הראשונה בהיסטוריה של אנושות, במסופוטמיה העתיקה, כשהתגלה האגו הכללי, שכל אחד שונה מהשני. לכן כתוב שהתבלבלו בשפה ולא הבינו אחד את השני. לא בגלל השפה אנשים לא הבינו אחד את השני, אלא בגלל שכל אחד באגו שלו לא רצה להבין את השני.

כבר אז, כנגד האגו הזה, כשהאגו היה עוד קטן, גילו שאפשר לתקן אותו על ידי שיטה שנקראת חוכמת הקבלה. אבל האנושות לא רצתה להשתמש בשיטה ומאז החלה להתפתח בצורה אגואיסטית עד היום. חוכמת הקבלה הוסתרה, והיום היא מתגלה. אחרי אלפי שנים שחלפו מאותה תקופה במסופוטמיה, האנושות רואה שהלכה בדרך לא נכונה. היום אנחנו אומרים, "סליחה, טעינו" ומבינים כי עלינו לקחת את אותה שיטה ולתקן את עצמנו.

כל אותן קבוצות שקמות היום עם כל מיני מטרות, התגלו גם הן באותה תקופה בפעם הראשונה: אמונות בכל מיני קמעות, בחוטים אדומים ובמים קדושים. בימינו הן מתגלות שוב לקראת התגלות חוכמת הקבלה. כל הקבוצות האלו ייפלו, ולכן אין לפנות אליהן לשיתוף פעולה, אלא לעשות הפצה רחבה. על ידי ההפצה נגרום לקבוצות אלו להתהפך ולהתקדם.

הבנת ספר הזוהר

שאלה: בספר ה"זהר" יש נושאים מאד מעניינים אך הם כתובים בעברית ובארמית. כיצד ניתן להגיע לידע הזה מבלי להבין את השפה?

לפני שהאדם לומד בצורה חזקה חמש שנים לפחות אין לו אפשרות לפתוח את ספר ה"זוהר". הוא לא יבין בו שום דבר. לקרוא סיפורים יפים בזוהר, זה לא אומר לאדם כלום ולא יכול לעזור לו בכלום, רק לבלבל.

אני למדתי אצל הבן הבכור של בעל הסולם, שכתב את פירוש "הסולם" לספר "הזוהר". אצלו למדנו "זוהר" מקסימום חצי שעה בשבוע מתוך הרבה שעות לימוד. ומדובר על מי שכבר היו בדרגה גדולה של מקובלים. עם המתחילים לא למדנו זוהר בכלל וגם לא לימדנו את "הזוהר", מפני שה"זוהר" כתוב בשפה נסתרת והאדם המתחיל לא יכול להבין בו שום דבר. את ספר ה"זהר" פותחים רק לאחר שהאדם נמצא בעולם הרוחני. כאשר יש לו מסך. כשהוא רואה את מה שכתוב ב"זוהר", ויכול לעשות בפנימיותו פעולות שעליהן ה"זוהר" כותב. לכן מתחיל שפותח את "הזוהר" וקורא בו, רק מתבלבל.

האדם שמתחיל ללמוד קבלה צריך לקרוא דברים שיכולים למשוך לו אור מלמעלה כדי שיהיה לו מסך. אחרי שיהיה לו מסך, הוא יוכל לפתוח את "הזוהר". על סיפורים אין מה לדבר. אנו לא קוראים ספרות יפה. אנו קוראים מדריך כדי להתקדם רוחנית. אם נקרא דברים נכונים, בצורה נכונה, נתקדם. כי אנו לא יודעים מה זה העולם הרוחני, הוא נסתר. אנו לא יודעים באיזו דרך להתקדם ובאיזה שלבים להתקדם.

לכל דבר צריך מדריך. כמו שתינוק לא יכול לגדול, בלי ליווי מהמבוגרים, בלי חברה, חינוך וכל מה שבנוי בשבילו, כך יש סביבה, ספרים וכל מיני אמצעים כמו קבוצה ותקנון בקבוצה, כיצד לעבוד בכל פרט ופרט, שהכינו לנו מקובלים. עניין זה מגיע אלינו מכתבי בעל הסולם, מהאר"י וממקורות רבים נוספים. אנו תמיד לומדים לפי המקורות. את המקורות ניתן למצוא באתר האינטרנט של בני ברוך מתורגמים גם לספרדית.

אם כן, לא להיות חכמים. אפשר להסתובב עשרות שנים ולא להגיע לכלום עד שמבינים שצריכים לשמוע לעצות שמייעצים המקובלים. אם נהיה "ילדים טובים", נצליח.

לגלות את הבורא בכל קומתו

(שיעור מס. 1 ,04.08.06)

על מאמר "תורה לשמה". "שמעתי כ"ב

תורה – חוקי הטבע העליון

"תורה" היא כל החוקים שיש בעולם הזה, שאם נקיים אותם, נעלה ונהיה בדרגה הרוחנית. אפשר לגשת לחוקים האלו כמו שאנו רגילים לגשת לכל החוקים שבעולם הזה, שמשתמשים בהם ובסופו של דבר לא נהנים. הרי יש לנו כבר הרבה ידיעות על העולם הזה, אבל אנו לא נהנים מהן.

אנו בונים כל מיני מכונות, אמצעים ליהנות, משחקים למיניהם, טכנולוגיות. בסופו של דבר הם לא נותנים לנו שום תענוג. אני כבר לא מדבר על חיים נצחיים אחרי שאנו נפטרים מהגוף. אנו נמצאים במצב הפוך, שככל שאנו מכירים את חוקי העולם, הם לרעתנו ולא לטובתנו. שכל דור, ככל שהוא מתקדם יותר, הוא שמח פחות, ומאושר פחות מהדור הקודם.

אז התורה, שהיא כל החוקים והאור שממלא את כל המציאות, ניתנה לנו, אבל חשוב לנו ללמוד אותה "לשמה". "לשמה", זאת אומרת, להשתמש בתורה בצורה הנכונה, בצורה שיהיה לנו טוב ממנה בסופו של דבר. איך? בעל הסולם אומר: "עיקר תורה לשמה נקרא, בזמן שלומדין בכדי לידע בבירור גמור בתוך הדעת ממש, בלי שום ספיקות של בירור האמת, שאית דין ואית דיין."

אנחנו לומדים את התורה כדי לדעת. אנחנו לומדים קבלה בכדי לדעת, כמו שאנו יודעים על כל הדברים שבעולם שלנו. אדם צריך לדעת בחוש הראיה, השמיעה, הטעם, הריח והמישוש, בכל החושים שלו ובמוח שלו שבודק את החושים. הוא צריך לדעת בבירור גמור, אחרי שחקר את כל החקירות ומתוך שהוא חכם ומתוחכם, שלא יהיה לו שום ספק. עליו לדעת "בתוך הדעת ממש", לא באמונה ולא באיזה רגש התפעלות והתרגשות, שהיום יכול להיות כך ומחר אחרת. עליו לדעת בבירור גמור בתוך הדעת ממש, בלי שום ספיקות, עד כמה עמוק שהוא מסוגל לדעת, עליו לדעת את "בירור האמת", שיבדוק שזה באמת אמיתי, ש"יש דין ויש דיין". כלומר, שיש חוקים בטבע ויש מישהו מעל החוקים, שמעביר את החוקים האלו.

זאת בעצם התוצאה הרצויה מלימוד הקבלה. שיש דיין ויש דין. זאת אומרת, שיש טבע עם כל החוקים שבו ויש מישהו מעל הטבע שברא את הטבע ואת העולמות, ואנחנו בפנים והוא שומר על כל זה מלמעלה, מבחוץ.

מה שנמצא מבחוץ נקרא "כוח העליון" ואנו מכירים אותו מתוך שאנו מכירים את כל החוקים שבטבע. מתוך החוקים של הכוח העליון אנו מכירים את הכוח העליון. ולא מן הסתם כתוב, ש"יש דין ויש דיין". "דין" נקרא חוק ו"דיין" נקרא שופט. נניח, שמישהו כותב הרבה חוקים ואני לא מכיר את האדם שכותב את החוקים. אם לאט לאט אני מתחיל להכיר את החוקים, דרך הכרת החוקים האלו אני מתחיל להכיר אותו. מיהו, מהו, איזה אופי יש לו, מה הוא רוצה ממני, למה הכניס אותי לכל מיני חוקים שבעולם הזה, למה ברא אותי בצורה כזאת, עם האופי, עם כל התנאים הסביבתיים. למה אני חי ומת. בשביל מה אני והאחרים קיימים.

אם אני חוקר את הפעולות שלו, אז בסופו של דבר אני מגיע למצב, שאני כבר מכיר אותו. זה נקרא "מתוך מעשיך, הכרנוך". מתוך החוקים שלו, נכיר אותו עצמו. וזאת הדרך שלנו בחוכמת הקבלה. לכן היא חוכמה ולא אמונה ולא שייכת לדת. אלא כמו שאומר בעל הסולם, "בבירור גמור בתוך הדעת ממש, בלי שום ספיקות", בבירור של אמת, ש"יש דין ויש דיין".

לזה אדם חייב להגיע. ולא להאמין לשום דבר ולא להשאיר שום דבר בספק. זה מאפשר לאדם לדעת את כל המציאות. איזה קשר יש בין כל החלקים, במה תלויים החיים שלו, איך הוא יכול להשפיע על כל המציאות ואיך לקבל תגובה בחזרה. איך לארגן את החיים שלו, מעכשיו ועוד אלפי שנה קדימה, גם אחרי שהוא נפטר, גם בתוך החיים האלו. הכל נכנס לתוך הטבע, לכל החוקים שלו.

מציאות גלויה

מתוך שהאדם מכיר את החוקים ומבצע אותם הוא נעשה בעצמו כמו אותו שופט, כמו הבורא, שיצר את החוקים האלו. בסופו של דבר אנחנו מגיעים לדרגת הבורא, לנצחיות ולשלימות, זו בסך הכל העבודה שלנו, זה מה שעומד לפנינו: לפתוח את העיניים, לראות את העולם שקוף, מה קורה אחרי כל מה שאנו רואים סביבנו ואז להכיר את כל החוקים ולהיות בהם מעל הזמן, מעל תנועה, מעל מקום, בנצחיות.

ממשיך בעל הסולם ואומר: "אית דין" יש דין, חוקים , "נקרא שרואים את המציאות, כמו שהוא נראה לעינינו", לא שמשהו משתנה, אני רואה את כל מה שנמצא לפנַי, "היינו שאנחנו רואים, בזמן שעובדים בבחינת אמונה והשפעה, אז נגדלים ועולים מיום ליום, כי בכל פעם רואים השתנות לטובה."

אם נחדור לתוך החומר, אז נראה אחרי החומר את החוקים. וכשזה יתגלה לנו, נתחיל לראות שאם אנו עושים דברים טובים בעולם, זה חוזר אלינו כטוב. אלא שאנו לא רואים את הקשר בין הדברים, ולכן זה לא נראה לנו כך. נראה לנו שכּמה שאנו לוקחים, זה יותר טוב. אבל אם חודרים דרך החומר, אז מתחילים להבין שרק ההשפעה מביאה לתגובה טובה.

"וכן להיפוך, כשאנו עובדים בבחינת קבלה וידיעה, אז רואים שיורדים מיום ליום, עד לתכלית השיפלות שישנם במציאות." עד כמה שאדם משתמש בכלים דקבלה שלו, לקחת על חשבון מישהו או משהו, הוא דומה בזה לתא סרטני בגוף, שאוכל את האחרים ובסופו של דבר מת בעצמו, כי כל הגוף מת. למה הגוף מת? כי כך התא התייחס לכל הגוף. תא כזה הורג את הסביבה, אוכל את הסביבה ובגלל שהסביבה מפסיקה לספק לו את החיוּת, גם הוא מת.

זאת בעצם כל הסיבה לצרות ולמוות שלנו. אם היינו מספקים לעולם טוב, העולם היה מחזיר לנו חיוּת רוחנית. לא היינו מרגישים את עצמנו שאנו חיים בתוך הגוף. היינו מרגישים שאנו חיים מעל הגוף, בנשמה, ברוח, ואז לא היינו מרגישים חיים ומוות. המעבר הזה לא היה מורגש אפילו, עד כדי כך היינו בהתרוממות, בחיים של למעלה מהבהמיות הזאת, מהגוף הזה. היינו מעלים את הרוח שלנו הרבה למעלה מזה.

אבל מפני שאנו פועלים ההפך וכל הזמן רוצים לקבל מהסביבה כל מה שרק אפשר, יוצא שאנו אוכלים את הסביבה. כל אחד הוא כמו תא סרטני, ולכן בגלל שאנחנו לא יכולים לקבל מהסביבה, אנחנו מתים. בסופו של דבר הסביבה לא מספקת לנו את מה שאנו צריכים. למדנו גם, שכּלי, כמה שרוצים למלא אותו, אם הוא כלי אגואיסטי, אף פעם לא יכול להתמלא, כי המילוי מנטרל מיד את התענוג, את הרגשת התענוג.

ממשיך בעל הסולם ואומר, "כשמסתכלים על ב' מצבים האלו אז רואים שאית דין, ואית דיין." זאת אומרת, אם היינו רואים את הנתינה ואת החזרה של הטוב שמגיע לאדם, את הקבלה ואת החזרה של הרע שמגיע לאדם – ולשם כך אנו צריכים לפתוח את עינינו ולראות – אז מתוך שני המצבים האלו, היינו רואים ש"יש דין ויש דיין". זאת אומרת, היינו רואים חוקים ברורים שנמצאים בטבע. היום אנחנו יכולים רק להאמין שזה קיים ואנחנו גם לא כל כך רוצים להאמין כי זה נגד הטבע האגואיסטי שלנו, העכשווי.

אנחנו לא מסוגלים להיות בזה או לשמוע על כך. הדברים לא נראים לנו מציאותיים וחבל בכלל לטרוח עבורם. מתעוררים באדם ספקות רבים ודחיה מהנושא עד כדי כך שהוא לא רוצה להתקרב לדברים אלו. אבל אם האדם היה פותח את עיניו ורואה את רשת החוקים והכוחות שעליה נמצא כל הטבע, אז הוא היה רואה שרק נתינה עוברת בין כל התאים, בין כל החלקים, בין כל בני האדם, ולא קבלה.

היום אפילו המדענים אומרים את זה. הם מסבירים על הטבע, איך גוף קיים, ואומרים שכל תא ותא בגוף מקבל רק במידה שנחוצה לו לחיים וכל יתר הפעולות שלו הן למען הגוף כולו. באחוז אחד, למשל, הוא מקבל רק כדי לחיות ובתשעים ותשעה אחוז הוא מספק את העבודה שלו לכל הגוף, ובגלל זה כל הגוף חי. ובגלל שכל הגוף חי, גם התא הזה חי. כי אם כל הגוף לא יקבל חיוּת בחיבור כזה, בשיתוף פעולה בין כל התאים, אז הוא ימות וכל התאים ימותו.

זה מה שאנחנו מגלים היום בגלובליזציה, בקשר כזה בינינו, שאנחנו כאילו נמצאים בעולם אחד קטן קשורים זה לזה, רוצים או לא רוצים. ואם כל אחד לא יספק לעולם את מה שהוא צריך, העולם יאכל את עצמו, וכולנו נמות. להבנה כזאת, להרגשה כזאת אנחנו בעצם מתקדמים. וזה מה שצריך לקרות בעולם הזה – החלטה: או שנעבור למצב שנהיה כחלקים מחוברים נכון זה עם זה, או שכל אחד יאכל כמה שיותר ובסופו של דבר זה יגרום למוות.

אז בעל הסולם אומר שכשמסתכלים על שני המצבים האלו, רואים שיש דין ויש דיין. זאת אומרת, רואים שזה החוק שקיים בטבע. אם היינו רואים שזה כך, לא היה לנו קשה לקיים זאת, כי מי רוצה לעשות נזק לעצמו? ודאי שכל אחד היה מקיים בשמחה. "מטעם כי בו בזמן שלא הולכים על פי דיני תורה של אמת, אז תיכף נענשים על המקום. אז רואים שאית דין צדק", רואים שיש דין צדק, "פירוש שרואים שדוקא זהו הדרך הטובה ביותר, ומסוגל וראוי להגיע אל האמת". אם היינו רואים במו עינינו עד כמה שזה מועיל לנו בחיים, אף אחד לא היה עושה משהו הפוך.

תכלית הנרצית – לקיים את חוק ההשפעה

 

וזהו שנקרא שהדין הוא צדק, שרק באופן כזה יכולים לבוא לשלימות התכלית. היינו שיבין בתוך הדעת, בהבנה שלימה ומוחלטת שאין למעלה הימנה", מהבירור הזה, מהאמת הזאת, "שרק בבחינת אמונה והשפעה, יכולים להגיע להתכלית."

רקמתוך שאנו משפיעים לכולם בתכונת הבינה כמו שתכונת הבינה, תכונת ההשפעה, כולה משפיעה, רק כך אנו יכולים להגיע לתכלית, להיות כמו השופט, כמו הבורא שיצר את החוקים האלה, את חוקי ההשפעה. אז אנו רואים שהגוף שלנו והחברה שלנו וכדור הארץ שלנו וכל היקום, הם רק כדי שנתייחס אליהם ולכל החברה האנושית, כמו לבורא. זאת אומרת, החברה האנושית היא משהו מחוץ לי ואני מסתכל על הבורא ומתייחס לאותה חברה אנושית כמוהו . אני מסתכל עליו כמו ילד שלומד מאבא; אני רואה לפי החוק, שכך הוא מתייחס וכך אני מתייחס, אני מקיים את החוק. כך הוא עשה את החוק ואני מבצע את החוק ועל ידי כך אני מגיע למצב שאני כמוהו, לדרגה שלו.

זאת אומרת, העולם הזה נברא כמעבדה, כדוגמה, כמשחק. וכך כתוב, שהקדוש ברוך הוא יושב ומשחק עם העולם. מה זאת אומרת "משחק"? שעל ידי האמצעי הזה שיש לפנַי, על ידי היחס לחברה, לבני אדם, לקבוצה, על ידי זה אני לומד להיות כמוהו. ואז כשאני לומד אני כל הזמן משתפר להיות דומה לבורא יותר ויותר, וזה נקרא שאני מתקרב אליו עד שאנו נדבקים יחד. וכשאני מגיע למצב כזה, אני כבר לא צריך את העולם הזה והעולם הזה נעלם.

כך האדם מרגיש, שהעולם נעלם. בגלל זה הוא נקרא "עולם", מהמילה "הֶעֵלֵם", הסתר שהולך ונעלם. ובעל הסולם כותב, שבמידה שאדם דומה לבורא הוא עולה בכל העולמות למעלה עד עולם אין סוף. וזה מעיד עד כמה הוא כבר לא צריך את הגשמיות ואת העולם הזה.

" לכן אם לומדים על מטרה זו" אם לומדים את חוכמת הקבלה בדרך זו, למטרה הזו, זאת אומרת, כדי להתחיל לראות את החוקים, כדי להידמות אליהם, כדי לבצע אותם ולהידמות לבורא , "להבין זאת, שאית דין ואית דיין" שיש דין ויש דיין, שיש חוקי הטבע ויש מי שמבצע אותם , "זה נקרא" שלומדים "תורה לשמה," כדי להידמות לבורא.

זאת אומרת ב"לשמה" אנחנו לא לומדים את החוקים האלה, את מה שהבורא עשה בטבע ובחברה אנושית, כדי להרוויח משהו עם האגו שלנו. אלא אנחנו לומדים אותם כדי להיות בדיוק כמוהו. זה ההבדל בין לימוד "לא לשמה", האגואיסטי, ובין לימוד "לשמה", להגיע לדרגת הבורא.

"וזה הפירוש מאמר חז"ל", שכתוב בקבלה, "גדול התלמוד", הלימוד, "שמביא לידי מעשה". זאת אומרת, שהאדם לא סתם לומד בצורה תיאורטית את מה שכתוב, אלא הוא לומד כדי לדעת את החוקים. ולא כדי להשתמש בהם או אולי לברוח מהם, אלא כדי שעל ידי היישום שלהם, על ידי מעשה שהוא עושה, להתעלות ולהידמות לבורא יותר ויותר. זה נקרא שאדם פותח את העולם ואת החיים. הוא מתחיל לראות ולהרגיש מעֵבֵר לחומר, מאיפה הוא, מה קורה איתו, באיזו צורה הוא משפיע לכולם וכולם אליו, מהי סיבת הסבל וכן הלאה.

תפיסת המציאות במערכת נשמת אדם הראשון

 

שאלה: האם אלו שלומדים את חוקי הטבע העליון מבינים אותו באותה הצורה או שכל אחד מבין בצורה שונה?

הם מבינים אותו באותה הצורה, כי סך הכל יש חוק כללי שנקרא "חוק האהבה", חוק הנתינה של הבורא. כלפי הרצונות שלנו החוק הזה מתחלק לשש מאות ושלושה עשר חלקים ובכל רצון שלנו אנו מרגישים את אותה הנתינה, את אותה האהבה, כביכול בצורה אחרת. אלא שאצלנו, במצבנו, זה מתהפך לאגו שלנו ובמידה שהבורא רוצה לתת וחילק את הנתינה שלו לשש מאות ושלושה עשר חלקים, כנגד זה אנחנו רוצים לקבל בשש מאות ושלושה עשר אופנים.

זה נקרא שאנחנו כלולים משש מאות ושלושה עשר רצונות, מתרי"ג רצונות, כנגד שש מאות ושלושה עשר אורות או תענוגים, שבאים מהבורא בגלל שהוא אוהב אותנו. ואם אנחנו הופכים את הרצונות שלנו משימוש של קבלה ממנו לנתינה כמוהו, נקרא שאנחנו עושים תיקון על כל שש מאות ושלושה עשר הרצונות שלנו. תיקון של רצון להשתמש בו בנתינה נקרא "עשיית מצוה", ציווי. כמו שאנו לומדים על חוקים – החוק אומר, "חובה לעשות כך" וכשאדם מבצע את החוק, נקרא שהוא עושה "מצוה", ציווי. הוא מקיים את הציווי.

האדם יכול לקיים את הציווי רק על ידי לימוד חוכמת הקבלה. כשהוא לומד על המצב היותר גבוה שלו בספרים שכתבו מקובלים, הוא לומד על עצמו, אלא בצורה מתוקנת יותר. הלימוד הוא מ"פתיחה לחוכמת הקבלה" ו"תלמוד עשר הספירות", ממאמרים וממכתבים. אולי הוא לא מבין על מה בדיוק מדובר בכתבים האלה, אבל מדובר עליו במדרגה עליונה יותר.

ואז, כשהוא לומד על זה, הוא כאילו קשור למדרגה העליונה. אמנם לא במודעות, עוד לא בחושים שלו, הוא עוד לא יכול להרגיש את זה, כי הוא עוד לא מתוקן, אבל על ידי הלימוד הוא מושך על עצמו איזו אנרגיה מאותה מדרגה, שמתחילה לשנות אותו, לעשות אותו מתוקן יותר, מתאים יותר לאותה הדרגה, לאותו המצב.

לכן לימוד הקבלה עוזר כאמצעי להשתנות. אבל זה רק בתנאי, כמו שאומר בעל הסולם, שלומדים שיש חוקים וצריכים לקיים אותם ועל ידם להידמות לבורא. ש"יש דין ויש דיין". מי שלא לומד בצורה כזאת, נקרא שלא לומד "לשמה". זאת אומרת, לא לומד למטרה שבשבילה ניתנה חוכמת הקבלה.

השאלה הייתה האם כל אחד ואחד מרגיש את החוקים האלה באותה בצורה? ודאי שלכולם יש אותם שש מאות ושלושה עשר חוקים, אבל כל אחד מקבל בצורה אישית, קצת שונה מהאחר. כמו שבעולם הזה, כל אחד תופס ומרגיש את העולם במשהו קצת שונה מהאחר. אנו לא יכולים אפילו להשוות במה השוני, אבל הוא קיים.

זה נובע מכך שפעם היינו נשמה אחת ואחר כך נפרדנו. היום יש אמנם כשבעה מיליארד אנשים, נשמות קטנות, שאף אחד לא מחובר לאחר, אבל פעם זו הייתה נשמה אחת ומאותה נשמה אחת נעשתה החלוקה. בחלוקה הזאת כל אחד שונה במשהו מהאחר, ובסך הכול כולנו יחד יכולים שוב להתחבר לאותה הנשמה האחת, לאותה מבנה אחד.

לכן כתוב: "כשם שאין פרצופיהם שווים זה לזה, כך אין דעתן שווה זה לזה", וכל אחד מקבל את העולם ומרגיש אותו בצורה קצת שונה. בכל אחד יש אותם שש מאות ושלושה עשר רצונות, אבל כל רצון, במידה ובצורה קצת אחרת מזו שבאחר. לכן, אמנם שיש לנו תפיסה משותפת בכל המציאות, כל אחד שונה במשהו.

לכן אנו לא יכולים לבדוק איך הזולת מרגיש את המתוק או איך הוא מרגיש את המלוח לעומת איך שאנחנו מרגישים אותם. אבל לכולנו יש רגש משותף מה זה "מתוק" ומה זה "מלוח". כך שאם ניתן למישהו מתוק הוא יגיד "זה מתוק", וכשיטעם זה באמת יהיה מתוק. רק המתוק אצלי יכול להיות שונה מהמתוק אצלו. אבל אנחנו אפילו לא יכולים למדוד מה בדיוק השוני, מה דרגת ההתפעלות מאותו דבר שבא מהבורא. אבל יש הבדל.

אלא שזה לא מפריע לנו, כי סך הכל כולנו בנויים אותו דבר, הנשמות דומות. ואם על ידי חוכמת הקבלה מתחילים לראות קצת את החוקים ואת הקשר בין הדברים, אז כל אחד מאיתנו תופס זאת בצורה קצת שונה, אבל לפי הספרים זו אותה תפיסה. כל אחד משיג את הבורא, ולכל אחד הבורא שונה מעט. כמו שכל אחד מהילדים תופס מי זה אבא בצורה שונה לפי האופי שלו. אבל בכל זאת מתחברים יחד ונעשָה אחד.

חשוב להדגיש שחוכמת הקבלה מפתחת את האדם ולא עושה אותו כמו כולם. האישיות של האדם נשארת. אפילו שהוא כבר מתחבר עם כולם בהרמוניה אחת לנשמה אחת, הוא בכל זאת נשאר ייחודי. וזה דווקא טוב, כי מכל החלקים האלו שמתחברים וגם נשארים ייחודיים נוצרת התפעלות גדולה והרגשה של הבורא פי מספר הנשמות המחוברות.

אם היינו חוזרים ומתחברים יחד כולם, כמו שהיינו פעם באדם הראשון, לא היינו מרגישים את הבורא במשהו יותר ממה שהרגיש אדם הראשון. אבל בגלל שאנו נפרדים לשבעה מיליארד חלקים וכל אחד חוזר עם האגו שלו ולמרות האגו נדבק באחרים, אז אנו מרגישים את הבורא פי מיליארד פעמים יותר מאותו אדם הראשון. לכן נאמר שאדם הראשון לעומתנו, הוא כמו טיפת זרע בתוך הרחם, בתוך אמא.

כשהאדם מתחיל להתפתח, עדיין אין לו כלום, הוא שום דבר, אנו אפילו לא אומרים שזה מישהו, אלא רק טיפת זרע. אבל במה ההבדל בין הטיפה הזאת ובין האדם הגדול בעוד חמישים שנה? ההבדל הוא בהתפתחות, בהרגשה. לזרע אין הרגשה. לאט לאט מתפתח מישהו שמרגיש.

אותו דבר אנחנו כשהיינו כאדם הראשון לא הרגשנו דבר, היינו כמו טיפת זרע. ובאמת אנחנו לא זוכרים את זה ולא מרגישים מזה שום דבר. וכשאנחנו מגיעים חזרה לאותו מצב, אנחנו כבר מתחילים לגדול מהטיפה שנקראת "הנקודה שבלב" שבכל אחד וכל אחד תופס את כל הגודל של הבורא, בשווה לו ממש. כל אחד נשאר "אני" ודומה ושווה לבורא.

יש בכל הסיבוב הזה חשיבות גדולה מאוד, כי בעזרתו אנו מגיעים למטרה. למרות שהחיים שלנו קשים והתיקון קשה מאוד ועברנו בכל הגלגולים הרבה צרות, בסופו של דבר הרווח הוא עצום. מתוך האגו שנמצא בנו אנחנו לאט לאט מתחילים לגלות את הבורא. אנחנו לא הורסים את האגו, אלא דווקא יחד עם האגו נדבקים זה לזה, דווקא משום שהאגו נמצא בפנים, בתוך הדבקות, אנו משיגים את כל קומת הבורא, כבר לא כמו טיפת זרע, אלא כמו בני אדם גדולים, שווים לו.

חזרה לראש הדף
Site location tree