אנחנו חיים בתקופה מיוחדת מאוד, תקופה שבה אנשים רבים בכל רחבי העולם אינם מסתפקים עוד ב"להעביר את החיים", מרגישים שהעולם הזה קטן עליהם, ורוצים יותר.
לכל אדם יש גֶן רוחני, "נקודה שבלב", והיא מתחילה להתעורר.
***
בספר זה ליקטנו את מיטב הרעיונות, התכנים, השאלות והתשובות מתוך דבריו של מורה הקבלה, הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שיעוריו משודרים מדי יום בשידור חי בערוץ "קבלה לעם" (ערוץ 66 ב-hotוב-yesובאתר האינטרנט www.kab.co.il) לרבבות צופים בארץ ובעולם.
כל קטע הוא יחיד ומיוחד, ומכוון לגעת בחדות וברכות בשאלות המהותיות ביותר המעסיקות היום את כולנו.
מובאות כאן טעימות מתוך ים החכמה של ספר הזוהר וכל יתר כתבי הקבלה. הספר לא מתיימר ללמד קבלה, אלא מציג רעיונות נבחרים מתוכה. מחכה לכם חוויה, יציאה למסע, עמוק אל תוך הלב וגבוה אל פסגת המחשבה.
חכמת הקבלה היא מדע מתקדם.
מדע של הרגש.
מדע של התענוג.
אתם מוזמנים לפתוח - ולטעום.
הופעתה של "הנקודה שבלב" בתוכנו
מבשרת על תחילתה של הרפתקה מיוחדת במינה,
על יציאה למסע אל הארץ המופלאה
בואו ננסה לדמיין לרגע את עצמנו קמים בבוקר כשאנחנו מכירים את החוק הכללי של המציאות, החוק שמגדיר הכול.
אנחנו מבינים מה כדאי לעשות וממה כדאי להימנע כדי לא לקבל תגובה שלילית. הכול ברור לנו, ואנחנו מתעוררים אל החיים כמו ילדים – עם רצון וחשק אדיר, ובלי כל כך הרבה פחדים ועכבות. זהו בדיוק המצב שבו אנחנו ראויים לחיות.
ובעצם, למה לא? למה שלא תמיד נצליח? למה כל הזמן אנחנו חייבים להיתקע בקירות, לספוג מכות ולהיתקל בבעיות? למה אנחנו צריכים להיות בחושך?
אם נגלה את החוק הכללי הזה, לא תהיה לנו שום בעיה; נדע בדיוק איך להסתדר בחיים, איך להצליח בגדול.
חכמת הקבלה היא מדע המגלה את ההנהגה העליונה בבריאה כולה.
המציאות כולה מונהגת על ידי חוק אחד כולל, שנקרא חוק הטבע או חוק הבורא. זהו חוק האהבה הכללית, ההרמוניה והטוב. שיטת הקבלה מעניקה לנו את האפשרות לגלות את החוק הזה, ועל פיו לבנות את חיינו.
כמו שחשוב וחיוני ללמוד את חוקי הפיזיקה, הכימיה והביולוגיה כדי להתקיים בצורה נורמלית, כך חשוב וחיוני להכיר את חכמת הקבלה. הכרת החוק הכולל של הבריאה וחיים בהתאמה אליו, יחסכו מאיתנו סבל, מלחמות ואסונות טבע, ויביאו אותנו למצב של איזון והרמוניה.
החוק הכללי של הטבע – הבורא – אהבה ונתינה
"האדם משועבד בכל תנועותיו,
ואסור בכבלי ברזל,
בטעמים ונימוסים של אחרים,
שהם החברה"
כך מסביר המקובל הגדול, הרב יהודה אשלג, "בעל הסולם", במאמר "החירות".
יכול להיות שיש לנו הכול, אבל זה לא ממלא ולא מספק אותנו יותר.
בינתיים אנחנו מצליחים להישאר במשחק, לשקוע במרדף אחר מטרות זמניות, שאותן אנחנו מדמיינים לעצמנו בצורה של הנאות – כסף, כבוד, שליטה. אחרת מה עוד נשאר לעשות בחיים האלה?
אנחנו מסתכלים זה על זה, וללא כל מחשבה עושים בדיוק אותו דבר כמו כולם. אנחנו אומרים לעצמנו, "אם אני מתנהג בדומה לסובבים אותי, אז אני מרגיש טוב". בוחרים לעצמנו איזו מטרה כללית ונעימה, ורודפים אחריה בניסיון להתחבא מהרגשת הריקנות.
חייב להיות משהו שיעסיק אותנו כל הזמן, אחרת יטרידו אותנו השאלות הנצחיות: "בשביל מה אני חי? מה קורה עם החיים שלי?"
אבל במוקדם או במאוחר תתעורר אצלנו "הנקודה שבלב", ולא נהיה מסוגלים עוד לחשוב ללא הרף מהבוקר עד הערב רק על הגשמיות.
פתאום נבין שהמרדף הזה היה מסודר בכוונה, כדי להסיח את דעתנו מהעיקר.
כשעצמנו את העיניים כדי לא לראות, הצלחנו לרוץ יחד עם כולם. אבל אין לנו כוח עוד. כולם ממשיכים במירוץ, אבל אנחנו יורדים מהמסלול. זה כבר לא מושך אותנו יותר, אנחנו לא מוצאים בזה משמעות.
הרצון שלנו נעשה עמוק כל כך, שהוא לא מאפשר לנו להמשיך למלא את עצמנו במטרות גשמיות. זו הנקודה שבה אנחנו מתחילים לחפש מטרה נעלה יותר.
"אור של קליפות"
זה כאשר נדמה לנו,
שאם יהיה לנו מיליון דולר,
נהיה מאושרים
לכל אחד
מתעוררת פעם בחיים,
כמה פעמים בחיים,
פה ושם
"נקודה שבלב".
לפעמים אתה חושב
שזה סתם ריק לך,
לפעמים
שסתם רע לך.
לפעמים
מכל מיני סיבות
כאילו גשמיות,
או אפילו משפחתיות.
אתה חושב
שהכול יעבור
ויירגע
ואז יהיה בסדר.
ולא מבין
שכך מעוררים בך
"נקודה שבלב",
תחילת הנשמה,
קצה החוט
לגילוי האהבה.
כאשר מתעוררת בנו מחשבה כלשהי על משמעות החיים, זה סימן לכך שהבורא מזמין אותנו לבוא עימו במגע, ליצור איתו קשר.
כאילו מישהו דופק על הדלת שלנו ואומר: "יש לכם חבילה!" – כך מגיעה אלינו ההזמנה.
עלינו לפתוח את הדלת, לקבל את החבילה, לפתוח אותה, ולפי התכולה שבה להבין ממי היא נשלחה וכיצד להגיב עליה.
אנחנו שומעים את הנקישה על הדלת, אבל מחכים... יושבים בכורסה, מתעצלים לקום, וצועקים לדוור: "תשאיר את זה ליד הדלת, בבקשה, אני אקח את זה אחר כך".
היחס הזה גורם להתעוררות להיעלם, אך מי יודע מתי תהיה הפעם הבאה שבה תישמע שוב נקישה על דלת ליבנו?
כשמקבלים איזושהי הזמנה, כדאי לממש אותה מיד, ועד הסוף. לגלות מה יש בחבילה, לאתר את כתובת השולח, ו… לדפוק על דלתו.
גילוי הבורא – גילוי העולם הרוחני
בתוכנו
אל העולם הרוחני לא ניתן להגיע ברכבת,
גם לא לטוס במטוס – כי הוא נמצא בתוכנו.
עלינו רק להזמין בתוכנו את ההרגשה הרוחנית,
לחדד את החושים,
לפתוח לרווחה את התפיסה
לקראת מה שמתרחש ממש כאן.
ואז נמצא את עצמנו בהרפתקה שלא נגמרת, הרפתקה נפלאה, שתשאיר אותנו פעורי פה מרוב התפעלות. וזה ילך ויגדל עוד ועוד.
כולנו רואים עכשיו את תמונת העולם הזה, כאילו כולנו צופים באותו ערוץ בטלוויזיה. התרגלנו אליו ואנחנו אפילו לא מתארים לעצמנו שיש ערוץ אחר.
פתאום נעשה לנו קצת משעמם, מתעוררת בנו "הנקודה שבלב", מופיע בתוכנו רצון להחליף ערוץ. לפני כן אפילו לא תיארנו לעצמנו שזה אפשרי.
בהדרגה אנחנו מתחילים להבין ולתפוס שאפשר להחליף ערוץ, אבל רק אם אנחנו באמת רוצים להיות בו. הרצון שלנו הוא הכפתור שבעזרתו ניתן להחליף ערוץ.
ברגע שנהיה מוכנים, יידלק מיד הערוץ השני, באופן אוטומטי. זה לא שהערוץ הראשון ייעלם, אלא שהערוץ השני יתווסף אליו; נראה את הערוץ הראשון על רקע הערוץ השני.
כך שני העולמות יתחברו בתוכנו להרמוניה אחת כוללת.
כשאני מסתכל על אחרים,
האגו מעורר בי קנאה,
שנאה,
שאיפה לשליטה.
אני לא רוצה שלאחרים יהיה טוב,
לפחות לא יותר טוב ממה שיש לי.
שיהיה להם רק קצת טוב,
שהם יצליחו יחסית,
אבל שכולם יראו שאני מצליח יותר...
הטבע שלנו, שדרכו אנחנו מרגישים את העולם ואת עצמנו חיים ופועלים בתוכו, הוא תוכנה המציירת לנו מציאות.
קוראים לה "אגו" – רצון לקבל, וליהנות בעצמי ולעצמי. גם כשזה על חשבון אחרים.
התוכנה הזו נועלת אותנו מבפנים, מטביעה אותנו בתוכה, מושכת את כל תשומת הלב שלנו, וממש מכריחה אותנו לחשוב על עצמנו בלבד.
אנחנו פועלים על פי התוכנה הזו, ולא מסוגלים אפילו לדמיין שאפשר גם אחרת, ושיש, אולי, גם מציאות אחרת.
אגו – טבע האדם – רצון לקבל
אסור לנו להשמיד דבר בתוכנו.
התכונות הרעות ביותר צריכות להישאר,
איננו יוצרים שום דבר מחדש,
אלא רק מתקנים את השימוש
במה שכבר קיים בנו
מלכתחילה
שאלה: למה בכלל נוצרנו עם אגו, אם במוקדם או במאוחר נצטרך לתקן אותו?
אנחנו מכירים את העולם על ידי השוואת ניגודים. חם-קר, שחור-לבן. אנחנו מרגישים את האחד על רקע השני. אם הכול היה לבן, לא היינו מרגישים דבר. גם אם הכול היה שחור, לא היינו מרגישים דבר.
תמיד נדרשת ניגודיות, הבדל – בין צבעים, בין רגשות, בין מקומות. אנחנו מרגישים את ההפרשים שבין הדברים, ולא כל דבר בנפרד.
בורא – זה אהבה ונתינה. אבל לא נוכל להרגיש מהי נתינה, אם לא נהיה מנוגדים לה. בשביל זה אנחנו צריכים את האגו – "עזר כנגדו", כי בהיותו נגד הבורא, הוא עוזר לנו להכיר ולהרגיש את הבורא.
בורא – רצון לאהוב ולתת
נברא – רצון לקבל
מכיוון שעכשיו אנו הפוכים מהבורא, אנו מסתירים אותו מעצמנו.
"תיקון" – ככל שאנו רוכשים את תכונת האהבה והנתינה, אנו משתווים עם הבורא ומתחילים להרגיש אותו.
אהבה
פירושה להתייחס לאחר כמו לעצמך,
כאשר הרצונות שלו ידועים ומורגשים לך כמו הרצונות שלך,
ואתה עושה הכול כדי למלא אותם
שאלה: האנשים סביבי מחפשים רק איך לעשות לי רע! מה עושים כשאחד מנסה לאהוב והשני לא?
האהבה ההדדית שאליה אנו שואפים אינה אפשרית בתוך האגו – אני אוהב את האחר בגלל שהוא טוב לי, ובעצם אני רק רוצה לנצל אותו.
אהבה בתוך האגו כמוה כ"אהבת דגים" – אני אוהב דגים, כי אני נהנה מהם. באותו האופן בדיוק, כל עוד אני נהנה ממישהו, טוב לי איתו ואני "אוהב" אותו.
אך ברגע שכבר לא טוב לי איתו, אני דוחה אותו.
יש גם אהבה אחרת, שאנחנו לא מכירים עדיין. מעל לחשבונות האגואיסטיים שלנו, מעל לטבע שלנו, כשמתגלה לנו התמונה שבה כולנו מהווים חלקים ממערכת כללית אחת ותלויים זה בזה, אנחנו נכנעים לעוצמה שלה ומתעוררת בנו אהבה לאחרים.
ומעבר לאהבה הזו יש אהבה עליונה עוד יותר. מעבר לתלות ההדדית, תכונת האהבה עצמה מושכת אותנו, כי אנו מכירים בכך שלהיות אוהב ונותן זה הדבר הנעלה ביותר במציאות.
האהבה מאפשרת לנו להתעלות מעל ליכולת התפיסה הרגילה שלנו, ולהתחיל להרגיש מציאות אחרת.
כשהשאיפה הטבעית שלנו לספוג הכול לתוכנו מתחלפת בשאיפה לאהוב ולתת, המציאות הקטנה והמצומצמת כל כך שאנו חשים עתה מפנה את מקומה, ובפנינו נפתחת המציאות השלמה. זוהי המציאות הרוחנית.
אדם שמגיע להרגשת המציאות הרוחנית מבין שאנשים מתייחסים לא טוב זה לזה, מפני שהם נשלטים באופן טבעי על ידי האגו, ולא מפני שהם רעים. הוא מגלה שהם נבראו כך בכוונה תחילה, כדי לאפשר להם להגיע לבסוף להכרה עצמאית באפסיות האגו, וליציאה ממנו אל מציאות של אהבה.
שאלה: נראה לי שאנשים מעדיפים להתכתב באי-מיילים ו-SMS, במקום לדבר זה עם זה. למה?
האגו התפתח היום לדרגה כזו, שאנו מעדיפים להיות בקשר וירטואלי יותר עם אחרים.
זה לא שאנחנו לא רוצים את האחרים או כן רוצים אותם, אלא שאנחנו מרגישים טוב יותר, נוח יותר, שלמים יותר, כשאנחנו מתקשרים לאחרים באמצעות מסרונים, דרך מסך המחשב, דרך משהו. למה? כי ככה אנחנו לא נוגעים בגופם של האחרים, בצורות החיצוניות שלהם.
כדי להבין מדוע זה קורה, עלינו להכיר את שורש התופעה. ה"רצון לקבל" שבנו התפתח, והוא רוצה להתרומם אל מעבר לדרגת החי, שבה נמצא גופנו. דרגת החי כבר לא נותנת לנו משהו, לא מספקת לנו מגע עם האחר. אנו מחפשים מגע פנימי יותר עם הזולת, ובינתיים עוברים לקשר וירטואלי.
בשלב הבא, קשר וירטואלי לא יספק אותנו, ונרצה קשר פנימי עוד יותר. בתוך הקשר הווירטואלי, נרגיש צורך להיות קשורים בפנימיות, ברוחניות, עם הזולת.
ככל שאנחנו מתרחקים פיזית זה מזה, אנחנו מרגישים צורך גדול יותר להיות בקשר. וזה מסביר את המהפכה שהאינטרנט יצר, ולמה כולם נמשכים לשם כל כך.
מאין באה המשיכה הזו, שלעיתים הופכת ממש לאובססיבית? אנחנו מרגישים שאנחנו חייבים למלא את הקשר שלנו עם אחרים. אמנם כיום הרשתות החברתיות והפורומים מלאים בדרך כלל בשטויות, ובוודאי שאין בקשר הזה מילוי אמיתי, אבל יש כאן בכל זאת קשר מסוים, והוא ממכר אותנו.
הבורא ברא נשמה אחת
וחילק אותה להרבה חלקים קטנים,
כדי שהם ילמדו ביניהם
מה זה לאהוב,
ויחד יגיעו עד אליו
בגיל הילדות
כולנו שואלים שאלות הנוגעות למשמעות החיים,
לקשר עם הבורא.
אלה השאלות הכי טבעיות שהאדם שואל את עצמו.
אבל אחר כך אנחנו הורגים אותן בתוכנו
וחיים כמו רובוטים
תארו לעצמכם תינוק בן יומו,
את ההרגשה הראשונית שלו,
שמישהו מטפל בו.
הרגשה שיש מישהו גדול,
שמגלה כלפיך את יחסו החם, המלטף, הטוב.
אתה עוד לא מסוגל להבין אותו,
אבל אתה יודע שהוא דואג לך,
עושה בשבילך את כל הטוב,
ואתה לגמרי נתון לשליטתו.
כך, בהדרגה,
יתחילו אנשים להרגיש
את ההשפעה הדואגת והמנהלת
של הכוח העליון,
הכוח היחיד בעולם.
דתות שונות מציירות את הבורא כמשהו מחוץ לנו, אך הקבלה מסבירה שאסור לדמיין את הבורא בצורה של דמות כלשהי, ושהבורא הוא תכונה הנמצאת בתוכנו.
ה"בורא" – זו תכונת האהבה והנתינה. משמעות המילה בורא היא "בוא וראה", תבוא ותראה – תגלה את התכונה הזו בתוכך.
אין גורם חיצוני וזר שאנחנו עובדים בשבילו! אנחנו עובדים על תיקון עצמנו, כדי להשיג את תכונת האהבה והנתינה, את הבורא.
לפני כאלפיים שנה איבדנו את הרגשת הבורא – יצאנו לגלות, ותמונת העולם האמיתית נעלמה. התחלנו לחשוב שבורא הוא מישהו שקיים בנפרד מאיתנו, ולא תכונה המתגלה בתוכנו.
במקום לתאר את הבורא כתכונה העיקרית והחשובה של הבריאה, שמתלבשת בנו, התחלנו לחשוב "עליו" כעל אישיות נפרדת וזרה.
חכמת הקבלה מכוונת את האדם,
איך לסובב את עצמו מבפנים
ולמצוא את הבורא.
זה כמו לחפש מטרה דרך עדשת מצלמה;
מסובבים ימינה ושמאלה
ומחדדים את הראייה יותר ויותר,
עד שפתאום –
הוֹפָּה!
רואים ברור.
שאלה: למה הבורא לא שמֵח כשהאדם נהנה מחייו הגשמיים ומרגיש מסופק?
זה לא "משמח את הבורא", כי זה לא התענוג שהוא החליט לתת לנו. מלכתחילה הוא ברא מצב שבו אנחנו מלאים באור, אלא שעכשיו איננו מרגישים זאת.
אנחנו נמצאים בעולם אינסופי ונצחי, אך הוא נסתר מאיתנו. כמו אדם חסר הכרה, שלמעשה נמצא בעולם הזה אך חושיו לא קולטים דבר מסביב.
הבורא לא יכול להשאיר אותנו מחוסרי הכרה, עם ניצוץ אחד של אור, שניתן לנו רק כדי להחיות אותנו איכשהו.
איננו מודעים לכך, ואנו מוכנים להסתפק רק בהנאות שאנו חווים עתה, אך יחד עם זאת ברור שתכנית הבורא – להביא אותנו להנאות גדולות הרבה יותר – לא יכולה שלא להתממש.
בורא זה שדה רוחני של אהבה ונתינה.
בתוכו אנו נעים על ידי שינוי הרצון שלנו, ותוך כדי כך אנחנו נמצאים כל הזמן בנקודת ההידמות שלנו לשדה הזה.
מלכתחילה, אנחנו מנוגדים לשדה, ולכן נמצאים במעגל החיצוני ביותר שלו שנקרא "העולם הזה".
בהתאם למידת הרצון שלנו להתקרב למרכז, לתכונת הבורא, לאהבה ולנתינה, אנחנו מזמינים על עצמנו את השפעת השדה הזה, והוא משנה את מיקומנו.
מכאן מובן, שלא ניתן לבקש מהבורא לשנות את יחסו כלפינו, לקוות למשהו מיוחד מצידו, לפרוטקציה... זה חסר כל ערך, בדיוק כמו שאיננו יכולים להפציר בחוק המשיכה שלא יפעל על גופנו.
בורא זה כוח,
שאינו מתחשב במילים שלנו,
אלא ברצונות הפנימיים שלנו.
חכמת הקבלה מלמדת את חוקי העולם הרוחני, זו פיזיקה רוחנית.
" למעלה",
בטבע,
יש כוח
שמגיב
אך ורק לבקשתו של אדם
להפוך לאוהב ולנותן
שאלה: האם ניתן להצביע על איזה מצפן פנימי שמכוון אותנו בהתפתחות הרוחנית?
כדי שנהיה מוכנים להתפתחות הרוחנית, הטבע מעורר בנו שתי תחושות – הראשונה היא ריקנות כלפי העולם הזה, והשנייה היא משיכה להשיג את מקור החיים, התעוררות "הנקודה שבלב".
מכיוון שהעולם שלנו הוא שדה רוחני, ממש כמו שדה מגנטי, הנקודה הזאת תביא אותנו למקום שבו אנחנו יכולים להזין אותה, למלא אותה.
עלינו להתקדם בדרכנו הרוחנית רק מתוך הנקודה הזו. לא להאמין לאף אחד, וגם לא להיות מושפעים מכל מיני דברים חכמים שאומרים לנו, אלא לבדוק הכול בעצמנו, כך אנו מבררים את דרכנו.
הבירור הוא אך ורק באמצעות הדרישה שלנו לדעת את האמת. אסור לנו להסכים שיאמרו לנו: "קודם צריך לעשות... ואחר כך... יש תנאים..." – אין!
כמו שאתם, עירומים באמצע העולם, ממש כך אתם מגיעים אל הבורא.
האור הוא שפועל על הנקודה שבתוככם, וחוץ משניהם אין כלום. תלמדו איך לקשור בין הרצון שלכם לבין האור, ותצעדו קדימה.
כאשר העולם הרוחני מתגלה,
אנחנו מגלים אוצר, או ליתר דיוק, "פיקדון",
שכבה חדשה של מציאות,
שמלכתחילה הייתה "בחשבון" שלנו
ישנם רגעים שבהם עוטפת את האדם לפתע התרגשות והתרוממות רוח.
הוא מרגיש שהעולם סביבו ספוג באיזה כוח, שהאוויר נעשה "סמיך" ומתמלא בישות חדשה, שמחשבות וכוונות המכוונות אליו מקיפות אותו. הכול מלא באהבה.
זה קורה לעיתים רחוקות ביותר. אבל חשוב שבסיכומו של דבר תישאר בליבו הרגשה ברורה: זה היה העולם הרוחני, במידת ההשגה שלי.
העולם הרוחני הוא עולם נצחי, ועוצמתו אדירה. מי שעולה אפילו למדרגה הרוחנית הראשונה, הקטנה ביותר, חווה הרגשה רוחנית גדולה פי מיליארד מזו שחש קודם.
העבודה הפנימית של האדם
היא לסדר את הלב,
את החושים,
כדי לקלוט את העולם הרוחני.
כמו מַקְלֵט רדיו,
שמסובבים בו כפתור,
ותופסים את הגל באוויר.
כך האדם מסובב את עצמו
ומתכוונן יותר ויותר נכון
לתדר הרוחני,
בפעולות הנקראות "כוונה".
עד שפתאום
נפתח לו ממד אחר,
ומתגלה לו
העולם הרוחני.
כוונה היא הפעולה היחידה שלנו. פעולות אחרות פשוט אינן קיימות. לא רק הפעולות המכניות שלנו, אלא גם רצונותינו, למעשה, אינם קיימים. הכול חסר תנועה, מת, עומד על מקומו כנטוע באדמה – חוץ מהכוונה.
בעולם הרוחני נקלטות רק הכוונות שלנו לאהבה ולנתינה. הן מופיעות בנו – אנחנו מופיעים בעולם הרוחני, הן נעלמות – אנחנו נעלמים מהעולם הרוחני.
ניתן להשוות זאת לתאוצה שהיא הנגזרת של התנועה. כמו שקבע איינשטיין: תנועה במהירות קבועה בלתי משתנה נחשבת כמנוחה, ולכן יש להחשיב רק את התאוצה.
שאלה: למה אנשים נמשכים כל כך למין?
בעולם הרוחני הנשמה נמצאת במצב של "זיווג" עם ה"אור". זהו חיבור בין שני חלקי הבריאה, החלק הנשי והחלק הגברי, והוא גורם לתחושת התענוג העוצמתית ביותר במציאות – מילוי הנשמה באור.
ההעתקה של הזיווג הרוחני בעולם החומר הוא הזיווג הגשמי. זו גם הסיבה לכך שמין נחשב לשורש כל הרצונות בעולמנו, והוא מעסיק אותנו כל כך.
התענוג ממין בעולם שלנו ממחיש היטב את ההבדל בין תענוג גשמי לתענוג רוחני.
אדם חושב כל כך הרבה על מין ומדמיין את ההנאה העצומה שמחכה לו, אך בהגיעו לנקודת השיא, לרגע הפורקן, התענוג מתמוסס, וכמעט מיד נעלם. ושוב, מתחילה הריצה אל עבר העונג הבא…
למה? כי ה"אור" מכבה את ה"כלי", כלומר, תענוג שממלא את הרצון בצורה ישירה, מנטרל את תחושת התענוג. ממש כמו פלוס ומינוס. ומה עכשיו? ריקנות כפולה. לכן נאמר, "אין אדם יוצא מן העולם, וחצי תאוותו בידו".
תענוג רוחני עובד אחרת. להיות ברוחניות פירושו להיות בעל "מסך", בעל יכולת לקבל אור לתוך הכלי מתוך שאיפה לגרום תענוג לנותן האור, לבורא. לשם כך יש לרכוש את תכונת הבורא, תכונת האהבה והנתינה.
מה יוצא לנו מזה? זיווג רוחני, זיווג בלתי פוסק, שהולך ומתעצם ומספק לאדם את הרגשת החיים הנצחיים. למעשה, באופן בלתי מודע, מבפנים, מתוך הנשמה, כולנו שואפים רק לזיווג הזה, כי לשמו נוצרנו.
שאלה: למה נשים עסוקות כל כך במראה החיצוני שלהן? מה השורש של חשיבות המראה החיצוני של האישה בעיני עצמה ובעיני הגברים?
הנטייה של הנשים להתקשט – מקורה בשורש עליון. "להתקשט" פירושו לתקן את עצמנו בהתאם לבורא, לכוח האהבה והנתינה.
הנטייה הזו מושרשת עמוק בנפשנו. בתוכנו נמצאת "הנקודה שבלב" שמעוררת אותנו "לקשט" את הטבע האגואיסטי "המכוער" שלנו, לייפות אותו.
להיות יפה פירושו להיות דומה לבורא. אדם נעשה יפה כשמאיר בו אור הבורא.
ולמה דווקא האישה מתקשטת? כי בעולם שלנו האישה מסמלת את ה"מלכות", את שורש הבריאה. גבר ואישה, חתן וכלה – מסמלים את היחסים שבין הבורא לנברא. הנברא – אישה, הבורא – גבר.
מכאן שכל אחד מאיתנו – גם הנשים וגם הגברים – צריך ללמוד לקשט את הנשמה, ולהיות יפה!
מיום ליום אנו מגיעים למסקנה, שכל עוד האגו ממשיך לשלוט, סוף העולם קרב ובא. שמוכרחים לבחור בחיים ובאהבה. אבל ללא עזרה, לא נוכל להתעלות מעל האגו. ככה נולדנו. לשם כך אנו זקוקים לכוח חיצוני, שלא קיים בעולמנו. לכן ניתנה לנו שיטת התיקון – הקבלה.
כוח מיוחד טמון בחכמת הקבלה, כוח שיכול ליצור בנו תכונה חדשה. כתבי הקבלה האותנטיים מתארים את טבע הבורא, את העולם העליון ואת התהליכים המתרחשים בו. בעת שאנו לומדים מהכתבים על המצבים שמנוגדים לעולם שלנו, על פעולות של אהבה ונתינה, אנו מושכים מהם כוח כלפינו.
ההקרנה הזו של המצבים העליונים כלפי מצבנו הנוכחי נקראת פעולת האור המתקן, "האור המקיף". בסופו של דבר האור המקיף גורם לנו להשתוקק לתכונת הבורא.
בעל הסולם מסביר זאת כך: "מתוך החשק והרצון החזק, להבין מה שלומדים, מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם… שהמה מקרבים את האדם מאוד, שיגיע לשלמותו".
("הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות קנ"ה)
שאלה: איך אפשר להסביר במילים פשוטות את פעולת "האור המקיף", "האור המחזיר למוטב"?
הטבע, הכוח העליון, כוח האהבה והנתינה, נמצא בחיבור בין כל חלקי הבריאה שהוא עצמו יצר, המתקיימים מתוך הרמוניה וקשר הדדי מוחלט.
אנחנו מרגישים רע כי יצאנו מהמערכת האינטגרלית הזאת. אם אנחנו רוצים להרגיש טוב, אנחנו צריכים לנסות לחזור אל המערכת הזאת שנקראת "שלמות".
איך חוזרים? כשאנחנו רוצים ומתאמצים לחזור אל המערכת, אנחנו מעוררים מתוכה כוח שמשפיע עלינו. זה נקרא שאנחנו מעוררים על עצמנו את "האור המקיף", "האור המחזיר למוטב", את הכוח שמחזיר אותנו אל תוך המערכת הכללית.
הכוח הזה פועל בהתאם לעוצמת הרצון שלנו, כלומר, באותה המידה שבה אנחנו מסוגלים לעורר, לבקש ולדרוש אותו מהמערכת.
מי יכול להסביר כיצד תינוק גדל ומתבגר? מדוע הוא לא נשאר כפי שהיה אתמול? המדע יכול לומר מה מתרחש בתוך החומר, אבל הוא אינו רואה את הסיבה שנמצאת מחוץ לחומר, ודוחפת אותו להתפתח.
עזבתי את המדע לפני עשרות שנים, כי זה בדיוק מה שרציתי לדעת – מאין מגיע כוח החיות? היכן הוא נמצא? באטומים? במולקולות? במערכות כלשהן בתוך התאים? אך גיליתי שהמדע אינו חוקר את זה. ואם כך, אם איננו יודעים את העיקר ואפילו לא מנסים לגלות אותו, אז מה הוא שווה?
לפי הקבלה, על התינוק פועל אותו הכוח שפועל על כל חלק אחר בבריאה ומפתח אותה. זהו אור החיים, הכוח העליון, שפועל בבריאה ומפתח מהחומר הדומם את דרגות הצומח, החי והמְדַבֵּר. אחרת, החומר היה נשאר מת וללא כל שינוי.
את אור החיים לא ניתן לקלוט ולמדוד באמצעות מכשיר כלשהו. אנחנו רואים רק את התוצאות של פעולתו: התינוק מתפתח מיום ליום, מרגע לרגע. בעולמנו האור הזה פועל כאבולוציה טבעית. קטר האבולוציה זוחל במהירות שלו, כלומר, הכוח העליון פועל בתוך החומר ודוחף אותו למטרה שנקבעה מראש.
אם נכנסים לעולם הרוחני, ניתן לחקור כל שלב באבולוציה, אפילו את תקופת הדינוזאורים, אם הדבר יעניין אתכם פתאום – הרי כל הצורות הקודמות ידועות מראש וחייבות ללבוש את צורתן, בהתאם לשילובים השונים בין כוחות הקבלה והנתינה.
חכמת הקבלה מתארת את המצבים הבאים בהתפתחות שלנו. כשאנחנו לומדים אותה מתוך רצון להתפתח, אנחנו מזמינים את אור החיים לפעול עלינו, באופן מודע. במקרה כזה מוגדרת פעולת אור החיים עלינו כפעולת "האור המקיף". כיום האפשרות לעשות זאת נפתחת בפני כל אחד מאיתנו.
ספר הזוהר הוא נהר
היוצא מגן העדן
וזורם דרך ליבו של האדם
בלי ספר הזוהר
לא נוכל להתרכז בעולם הרוחני הפנימי
ותמיד נראה רק את התמונה החיצונית,
תמונת העולם הגשמי,
עולם התוצאות
הספר העיקרי בחכמת הקבלה הוא ספר הזוהר. הוא נכתב על ידי קבוצה של עשרה מקובלים גדולים; קבוצה שלא הייתה כדוגמתה בהיסטוריה.
הם יצרו גשר של שפה, מידע, רגשות, כוחות ואורות, בין ההרגשה שלנו והדרך שבה אנחנו מבינים את העולם הנגלה, לבין הבנת העולם הנסתר.
כשאנחנו לומדים את ספר הזוהר ומנסים להיכנס למצב שהמקובלים רוצים להעביר לנו, אנחנו נדמים לתינוק, שפותח את עיניו ואת פיו, וקולט בהשתוקקות את הדברים שאומרת לו אימו. הוא אינו מבין דבר, אלא רק מסתכל עליה ומביע את שמחתו בעזרת תנועות…
מתוכנו, מתוך רמה בלתי ידועה בתת המודע שלנו, יתחיל להופיע חלל חדש, עולם חדש, שיהפוך לרגיל יותר ויותר בשבילנו. כך, בהדרגה, הנסתר יתחיל להתגלות.
למעשה, הזוהר לא "נלמד", אלא "מתגלה" בהשתוקקות שלנו, בנכונות שלנו להרגיש את העולם הנסתר.
לא לחינם בכל מקום שבו המקובלים כותבים על ספר הזוהר הם אינם משתמשים בביטוי "ספר הזוהר", אלא כותבים "הספר" בלבד. הם מראים לנו בכך, שאין שום ספר אחר בעולם!
המיוחד בספר הזוהר הוא,
שביכולתו לקחת כל אדם שרק ירצה בכך,
מי שלא יהיה, היכן שיימצא,
ולהכניסו אל העולם הרוחני
שאלה: יצא לי לצפות בערוץ 66 בטלוויזיה, בשיעור שהעברת לתלמידיך על ספר הזוהר וכתבי קבלה אחרים. האמת היא שלא הבנתי הרבה, אבל הרגשתי שהיה שם משהו מיוחד. האם יש טעם להמשיך לצפות בשיעורים גם כשלא מבינים?
בהחלט כן. הצפייה בשיעורים אלה מעוררת את השפעת "האור המקיף" עליך, גם מבלי שתבין שכלית את החומר הנלמד. על זה נאמר "הלב מבין".
ובכלל, כשלומדים את ספר הזוהר, פוגשים הרבה דברים שאינם מובנים לנו. אנחנו לומדים להכיר אותם בהדרגה, אבל למעשה, זה אפילו לא כל כך חשוב.
אפשר לדמות את זה לילד קטן, שרואה הרבה דברים חדשים ולא מוכרים מסביבו. הוא תוהה בכל פעם מחדש בשביל מה צריכים את זה, ובלי שיבין כיצד, הוא לומד להכיר את העולם בצורה אינסטינקטיבית, טהורה ותמימה.
אין כל צורך לפחד מכך שהחומר אינו מובן לנו ושאנחנו לא יודעים כיצד דבר אחד קשור למשנהו. צריך פשוט להקשיב, לגעת בכול, לבעור מבפנים, לרצות להבין. זוהי הדרך היחידה להכיר את העולם – את העולם שלנו ואת העולם הרוחני.
ספר הזוהר וכל כתבי הקבלה פונים לכוחות הפנימיים שנמצאים בתוכנו. הם עוזרים לנו להכיר אותם בהדרגה. לפי מידת ההתפתחות שלנו, אנחנו מקבלים הזדמנות לעבוד עם הכוחות האלה – לארגן אותם ולהשתמש בהם בצורה נכונה.
אנו מצויים במצב קבוע שנקרא אין-סוף. הבורא רוצה למלא אותנו ללא גבול, שנבין ונרגיש מ"סוף העולם ועד סופו". הבעיה היא שאנחנו אטוּמים. חסר לנו החוש שבאמצעותו נוכל להרגיש את כלל המציאות.
יש לנו גוף שהוא מעין חוש כולל ובו חמישה חושים פרטיים, שדרכם אנו מרגישים רק את העולם הזה.
ויש חוש נוסף שאיננו מרגישים עכשיו, שנקרא "נשמה". גם בה יש חמישה חושים פרטיים הנקראים: כתר, חכמה, בינה, תפארת ומלכות. כשנפתח את הנשמה שלנו, נרגיש דרכה את העולם הרוחני.
מה חסר לנו כדי לפתח את הנשמה ולהרגיש שאנחנו נמצאים גם עכשיו בעולם אין-סוף, שסביבנו הכול מאיר, ואין הגבלות? רק דבר אחד, "אור חסדים". אור חסדים הוא אהבה, נתינה, התעלות מעל האגו.
במונחים קבליים, אנחנו נמצאים עכשיו בים של "אור חכמה", אבל יכולים לגלות אותו רק במידה שבה אנחנו פותחים את עצמנו באור החסדים.
כשיש לחץ כלשהו מאור החכמה, ואין מצד הנשמה אור חסדים לפתוח את עצמה, להאיר – מתגלה חושך.
"הנקודה שבלב" שנמצאת בנו עתה, היא כמו טיפת זרע של הנשמה. לימוד הקבלה מביא אליה את "האור המקיף", והוא בונה בה בהדרגה את אור החסדים. כך מתפתחת הנשמה ומתמלאת באור החכמה.
חכמת הקבלה היא חכמה שעוסקת בקבלה. קבלה של כל השפע שנועד לנו. היא מסבירה איך לקבל ולהעביר דרכנו תענוג עצום ונצחי.
נצחי – כיוון שכשאנחנו מעבירים דרכנו את המילוי של כל הנשמות, אנחנו לא מתרוקנים. בדומה לאֵם שאוהבת את כל ילדיה, ונהנית מהמילוי שהיא מעבירה לכולם.
שאלה: עוד לא הבנתי, מה יֵצֵא לי מאהבת הזולת?
אהבת הזולת היא לא המטרה אלא האמצעי. מטרת הבריאה היא ליהנות! אך בשביל ליהנות באמת, צריך "כלים" גדולים, כלי קיבול – רצונות גדולים ליהנות, שיתמלאו בשפע.
נוצרתי עם כלי קטן מאוד, פיצפון. אני אוכל קצת, מפסיק, לא רוצה יותר. רץ לאיזה תענוג גופני נוסף, נהנה, גמרנו. הולך לראות משהו, הסתיים... תענוגים גדולים יותר ממה שאני מקבל עכשיו, אינני יכול לקבל.
כשאני שומע שמטרת הבריאה היא ליהנות, מה אני כבר מסוגל לדמיין? שייתנו לי סטייק של אלף ק"ג? אני לא יכול... שייתנו לי תענוג כל כך גדול עד ש... עד שאתפוצץ? הכלי שלי לא מסוגל להכיל. מה אפשר לעשות?
אלה שכבר עברו את ההתפתחות הזו מסבירים, שבצורה שבה הכלי שלי תופס עכשיו שפע, לא אוכל לתפוס יותר. רק אם ארחיב אותו, אתפוס יותר.
איך מרחיבים את הכלי? על ידי רכישת כלים חיצוניים. אני מקבל ומעביר דרכי אל הכלים החיצוניים הללו אין-סוף תענוגים.
לכן "אהבת הזולת" כפי שהיא נתפסת על ידינו עתה, היא מושג מבלבל מאוד. אין כאן זולת. יש כלים שלי, שנראים לי כחיצוניים, רק כדי שאוכל שוב לצרף אותם אליי, ולעלות בכך לדרגת הבורא.
אדם לא יודע,
מה יקרה לו בעוד רגע,
וקשה לו להסכים עם המצב הזה.
אבל אני,
רוצה לא רק לדעת את העתיד,
אני רוצה לנהל אותו.
אינני זקוק למגידי עתידות,
אלא לאמצעי רוחני עליון,
שירמוז לי על צורתי העתידית.
חושך הוא חוסר קשר עם אחרים.
זה דומה למעגל חשמלי,
שבו כל הקשרים בין הרכיבים מנותקים,
ולכן אין הולכה של הזרם.
אם באמת נרצה להתחבר,
הרצון הזה ידליק את האור.
אנחנו מוכרחים להתאים את עצמנו כל הזמן לאיזשהו סטנדרט כללי של התנהגות, כדי שלא נחוש בושה.
כעיקרון, כל מה שאנו עושים בעולם שלנו, מלבד מילוי צרכים קיומיים הכרחיים – מונע רק על ידי הצורך להימנע מתחושה של בושה, שלא נתבייש.
מאין זה נובע? משורש קדום שמצוי כבר בראשית הבריאה, הרבה לפני שהתהווה העולם שלנו וכל אשר בו.
הבורא (הרצון לתת) יצר את הנברא (הרצון לקבל) ומילא אותו באור. לאחר שהנברא נהנה מהאור, הוא הבחין שיש גורם עליון ממנו, שממלא אותו באור הזה, וזה גרם לו להרגיש בושה. בושה היא התגובה הראשונה של הנברא להרגשת הבורא, ולכן היא הדבר היחיד שעלינו להשלים כדי להשתוות לבורא.
זו הסיבה לכך שגם בעולמנו, שהוא תוצאה של העולם העליון, הרגשת הבושה בכל צורותיה מנהלת את כל פעולותינו.
רגש הבדידות קיים
כדי שייווצר בנו הצורך
לקשר ולחיבור אמיתי
עם יתר בני האדם
ועם הבורא
שימלא אותנו באור.
כאב הוא תגובה של הגוף לכל מיני שיבושים גופניים. כאב מזהיר מפני סכנה, כאב מאלץ להיות בתנועה, להתקרב ולהתרחק, להיות מודע לסיבת הכאב, להגיע למסקנות ולעבור למצבים חדשים.
כאב הוא הכוח היחיד שמשפיע על האגו שלנו.
כאב מזה שרע לי, מזה שרע לאחרים ומזה שטוב לאחרים.
כאב "דוחף" מאחור ומאלץ להתפתח.
כאב שנובע מהרגשת הריקנות מושך קדימה, למילוי.
כל ההרגשות נובעות מהתנגשות, ממגע, מלחץ – מכאב.
את התענוג ניתן להרגיש רק לאחר הרגשה מוקדמת של כאב, מסבל או מציפייה.
מתגברים על הכאב רק כשמתעלים מעל האגו. פתאום מבינים שאפשר להתקיים לא בחוסר, אלא במילוי שלם, מלא, שאינו מבוסס על כאב; מילוי היוצא משלמות, מילוי שאינו נובע מצורך, אלא מאהבה.
כאשר אנו מגיעים לאמצע חיינו, אנו מתחילים לדעוך, למות בהדרגה.
זה הרצון שלנו שדועך ומאבד את הכוח לנוע קדימה, לא הגוף.
אך אם מתחילים להתפתח רוחנית, מקבלים אנרגיה ורצון להתקדמות, מרגישים כמו ילדים – תמיד מלאים רצונות, תמיד מתחדשים.
מי שפותח את ספר הזוהר מגלה, שהתיקון הראשון שעלינו לבצע הוא השגת הפחד האמיתי.
בדרך כלל יש לאנשים שני סוגים של פחדים גשמיים: מהעולם הזה (להסתדר בחיים, בריאות, דור ההמשך ועוד) או מהעולם הבא (להכין לעצמם גן עדן ולא גיהינום...).
תהליך ההתפתחות הרוחני מפגיש אותנו עם סוג שלישי של פחד – הפחד האמיתי, היִראה – האם נצליח להידמות לבורא, האם נשיג את תכונת הנתינה והאהבה כלפי האחרים וכלפיו?
לימוד הקבלה מפתח בנו את הרגשת האחדות של הכול, וגם משנה את הפחדים הגשמיים ליראה האמיתית.
שאלה: מה עושים כשבני זוג מפנים גב זה לזה, ואף אחד מהם לא מסוגל להסתובב ולהתפייס?
גאווה היא השלב האחרון והגדול ביותר של האגו. אדם לא יכול לדרוך על הגאווה שלו, כי הוא מרגיש שזה מוחק אותו, את הייחודיות שלו.
אם מכניסים גורם שלישי לתמונה הזוגית, היא יכולה להשתנות. הגורם הנוסף הוא הבורא, ועל זה נאמר: "איש ואישה: זכו – שכינה ביניהם. לא זכו – אש אוכלתם".
איך עושים זאת? אנחנו לא מוחקים את הגאווה, את האגו, את חילוקי הדעות והשוני; אנחנו גם לא מנסים להבין זה את זה, לעשות שלום בינינו. אם נסתפק בזה, זו תהיה פסיכולוגיה בלבד, שתתפוצץ לנו שוב בפנים בסיבוב הבא.
אלא אנחנו יוצרים משולש: אתה ואת שונים זה מזה, חלוקים. לכל אחד מכם יש גאווה, אבל יש לכם מטרה עליונה משותפת – גילוי הבורא. ובה אתם מתחברים.
הבורא ברא רצון לקבל, ליהנות, ולא דבר מלבדו. רצון גדול יותר ליהנות שולט על רצון קטן יותר ליהנות.
אם כך, מהי המחשבה, השׂכל? המחשבה עוזרת לנו לעבור מרצון אחד למשנהו, ממצב למצב, מצורת רצון מסוימת, לצורת רצון אחרת.
הרצון הוא חומר הבריאה. והמחשבה היא האמצעי שעוזר לנו להשתמש ברצונות האלה, לכלול אותם בתוכנו, לנוע בשדה הכוחות של הרצונות האלה – מכוח רצון גדול יותר לכוח רצון קטן יותר, או להיפך, בדומה להתקרבות למגנט או להתרחקות ממנו.
אך לא משנה מהו הרצון שלי כרגע, הרצון תמיד ישלוט עליי.
לכן עליי להשתמש בכוח המחשבה, כך שהוא יעזור לי להבין ולשכנע את עצמי שהרצון שלי, המצב שלי, התנאים שבהם אני נמצא, הם רעים, ויש תנאים טובים יותר.
בחכמת הקבלה, ניתוח הרצון שבו אני נמצא על ידי המחשבה, מכונה "הכרת הרע". התפתחות המחשבה שבי נעשית על ידי פעולת האור העליון.
השכל והרגש עובדים אצלנו לסירוגין. אבל תמיד אנחנו נעים בתרשים אחד: רצון – מחשבה – רצון.
הקבלה עוסקת בנשמה,
זהו האיבר היחיד, שאינו מזדקן.
ככל שאתה מתעסק בו יותר,
כך אתה נעשה צעיר יותר!
עד כדי כך,
שלפעמים אפילו לא נעים לך מהאחרים,
אתה נראה ומתנהג כמו פרחח,
כשכולם מסביב כל כך רציניים,
כל כך מנופחים, סולידיים,
ואתה – תמיד ילד.
מתי כבר יהיה פה טוב?
כאשר כל אחד מאיתנו
יתחיל לחשוב
לא רק על עצמו
אלא על כולם
אני מקבל פניות רבות, מהארץ ומחו"ל, מלאות חרדה כלפי העתיד…
המצבים הבאים שלנו תלויים בהבנת המתרחש. אם נבין את מחשבת הבריאה, נמצא את עצמנו מאושרים ובטוחים, שלמים ומושלמים.
עד המאה ה-21 לא היה לנו למעשה חופש בחירה. התפתחנו בצורה מאולצת, אוטומטית, תוך כדי גדילתם המתמדת של דחפים אגואיסטיים פנימיים.
עכשיו, כשהאגו האנושי הגיע לגודלו המרבי, מתגלה אפשרות לחופש בחירה. ביכולתנו להתעלות מעל הטבע האגואיסטי שלנו, ולא להיות תלויים בו יותר.
אם נממש את האפשרות הזו, נצא בדרך ישירה (והכי פחות כואבת) לטבע אחר, לממד אחר של המציאות, להרגשה אחרת של החיים – בכל נפח המציאות, לנצחיות ולשלמות.
וגם אם לא נבחר בדרך של מעבר הכרתי לממד העליון, תכנית הטבע תתבצע בכל מקרה, כפי שהתבצעה עד היום. אלא שהדבר יהיה מלווה בהשפעתו הנוקשה של "מכבש ההתפתחות" עלינו.
אנחנו – היצורים התבונתיים היחידים בתבל, הכול נברא בשבילנו, משום שרק אנחנו מסוגלים לצאת לממד גבוה יותר.
המשימה רצינית, המטרה מופלאה. המצב שבו האנושות נמצאת היום מחייב חיפוש, ולכן הוא מצב טוב. משום כך אינני מתייחס אליו בחרדה, אלא דווקא בתקווה גדולה.
אנחנו נותנים לילדינו
לשחק בלגו, להרכיב פאזלים, לפתור בעיות
או בקיצור לברוא.
כך הם נעשים פקחים.
הבורא יצר את הבריאה מושלמת,
אבל כדי לתת לנו אפשרות לגדול לדרגה שלו,
הרס אותה עד היסוד,
עד למצב של העולם שלנו,
כדי שממנו ניצור את אותו מצב מושלם.
רק בחיבור ההרמוני
של חלקי הגוף
נוצרו החיים הבריאים.
בחיבור נכון בין אנשים,
מתגלה הקשר
שבו מסתתרים החיים העליונים,
ההרגשה של נצח ושלמות.
המבוי הסתום שאליו נקלענו היום,
מבליט את הצורך במעבר
מהשלב שבו הנשמות נפרדות על-ידי האגו
לשלב האיחוד,
שבו נגלה את החיים העליונים.
"ואהבת לרעך כמוך" הוא חוק הטבע,
מחויב המציאות,
כי הטבע הוא גוף חי
שכל חלקיו קשורים זה לזה
כל בעיותינו נובעות מכך שאנחנו רואים את עצמנו כחלק נפרד מהטבע, ומבחינים בין "אדם" ו"סביבה".
תפיסה כזו של הטבע גורמת לנו להתייחס לכל הסובב אותנו כאל נספח לאדם. גם אם אנחנו דואגים לסביבה, זה רק לשם ההנאה הצרה והפרטית שלנו, ולא מתוך התחשבות במערכת השלמה של הטבע.
הפרת האיזון של מערכת הטבע הסגורה מזמינה תגובה שלילית. ומפני שאנו תולדה של הטבע, אנו סובלים בכל רמות הקיום שלנו.
לכן אנו מוכרחים להחליף את הגישה שלנו, מתפיסה של "הגנת הסביבה" לתפיסה של "האדם כחלק אינטגרלי מהטבע".
לפי הקבלה, המחשבות והרצונות שלנו הם הכוח החזק ביותר במציאות, והם הגורם העיקרי לכל השינויים בטבע.
הצרה היא, שההשפעה הזו של המחשבות על הטבע נסתרת מאיתנו.
משום כך אנחנו מודדים רק את ההשפעה החיצונית שלנו, כמו פליטת הגזים והזיהום על ידי פסולת, בו בזמן שהגורם הפנימי ממשיך לחכות לטיפול שורש...
כדאי לנו להסתגל כמה שיותר מהר לרעיון,
ששמירה על הסביבה
כוללת בעיקר הגנה על עצמנו
מפני האגו שלנו
כוכב הלכת שלנו
יכול להאכיל
כמות בלתי מוגבלת של אנשים,
אם הם לא יפריעו לו.
אם הם יתחברו
על פני הכדור הזה
כמו איברים לגוף שלם.
מצד אחד, האגו הוא הכוח שמביא להתפתחות. מצד שני, התעצמות האגו מאיימת על כולנו במשברים, בטרור, אפילו במלחמת עולם, ואנחנו חסרי אונים לנוכח המצב הזה. במבט קדימה מצפה לנו עידן האבן, רק עם תפאורה של היי-טק.
איך יוצאים מהמבוי הסתום? חכמת הקבלה מכניסה לתמונת העולם את המושג "היררכיית כוחות", אשר מנהלים כל אחד מאיתנו כפרט ואת החברה ככלל.
הקבלה אינה מחסלת את האגו, אלא מלבישה עליו כוח גלובלי יותר – כוונה (של אהבה ונתינה) על הרצון (לקבל), תפיסה רחבה של המציאות מעל הבנה מצומצמת של תועלת עצמית.
הקבלה מציעה פריצת דרך – שיטת תיאום בין שני הכוחות המנוגדים. היא מסבירה שכוחות אלה הם בעלי טבע שונה מן היסוד – טבע הבורא וטבע הנברא. כשהם לא מתחרים, אלא מתחברים – מגיעים למצב מושלם ונצחי.
שאלה: כיצד מתייחסת הקבלה לסתירה בין בריאת העולם לפני 5,770 שנה לבין זמן המפץ הגדול?
המפץ הגדול אירע לפני כ-14 מיליארד שנה. סיבתו – ניצוץ של האור העליון הגיע לרמתו הנמוכה ביותר במעטה של אגואיזם. הניצוץ הכיל בתוכו את כל החומר והאנרגיה של העולם שלנו, שמהם התפתח אחר כך היקום כולו.
לפני כ-4.6 מיליארד שנה, כתוצאה מהתעבות מערכת השמש, נוצר כדור הארץ. במשך כמה מיליארדי שנים קרום כדור הארץ התקרר, עד שנתהוו האטמוספרה והחיים. אין שום דבר מקרי. כל הפעולות הן תוצאה של יישום המידע, שנמצא באותו ניצוץ אור ראשוני.
לאחר הטבע הדומם, הופיעו הצומח, החי והאדם. הפרשנות שניתנת לאבולוציה על פי הצורה החיצונית שאנחנו רואים – כלומר, הופעת מין שהתפתח ממין אחד, ושממנו התפתח מין נוסף – אינה נכונה.
סיבת ההופעה של כל פרט בטבע היא לפי המידע שהיה מושרש מלכתחילה בניצוץ האור. האבולוציה היא למעשה תהליך התגלות (התפתחות) של נתוני מידע (גֶנים), הנקראים בחכמת הקבלה "רשימות".
האדם התפתח מהקוף, כפי שכותב האר"י בספר "עץ החיים", לפני מאות אלפי שנים. אבל רק לפני 5,770 שנה (נכון לכתיבת שורות אלה) התעוררה לראשונה בבן אנוש "הנקודה שבלב". שמו היה "אָדָם", מלשון "אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן" (ישעיה י"ד, י"ד), והוא שיקף את הרצון שהרגיש אדם להיות דומה לבורא.
היום שבו גילה אדם את העולם הרוחני נקרא יום "בריאת העולם". ביום זה נגעה האנושות לראשונה בעולם הרוחני, ולכן הוא הנקודה שבה מתחילה ספירת השנים העברית. לפי תכנית הבריאה, בטווח של ששת אלפים שנה כולנו מחויבים להשיג את דרגת הבורא, את "גמר תיקון" האגו האנושי.
בכל תולדות האנושות הייתה רק תקופה אחת שבה חכמת הקבלה הייתה פתוחה לכולם. זה קרה בבבל העתיקה, שהייתה "כפר קטן" שבו כל אחד יכול היה להשפיע על חיי כולם. החברה התקיימה כמערכת אחת, ולכן היה צורך בחכמת הקבלה, שמלמדת איך לממש את החוק "ואהבת לרעך כמוך".
אברהם אבינו, בן ארצם של הבבלים, קרא לקיום החוק הזה, אך רק מעטים הקשיבו לו. רק אלה שהתגלתה בהם "הנקודה שבלב" הלכו אחריו ומימשו את חכמת הקבלה. הם קראו לעצמם משום ההשתוקקות שלהם – ישראל, מלשון "ישר-אל", ישר אל תכונת הבורא.
כל השאר העדיפו לא להתחבר יחד, אלא להתרחק האחד מהשני, לכן הם התפזרו על פני כל העולם ומימשו את כל הדחפים שהאגו עורר בהם באופן טבעי מדור לדור.
קבוצת אברהם גדלה והתפתחה לממדי עם ישראל, עד שלפני 2,000 שנה התגלה בנו פתאום אגו גדול, ונפלנו מדרגת אהבת הזולת לשנאת חינם. איבדנו את תחושת החיים במערכת מאוחדת, תחושת האהבה הכללית נעלמה, והבורא נסתר מאיתנו. רק יחידי סגולה נמשכו אל גילוי הבורא, עסקו בחכמה ופיתחו אותה מדור לדור, עד שיזדקקו לה כולם.
היום, נסגר המעגל ושני הנתיבים שנפרדו בבבל העתיקה, מתמזגים. העולם שוב מגיע לתחושה של איחוד, של "כפר קטן". אגו גלובלי. אבל עכשיו כבר אין לאן לברוח... תלות הדדית בין כל האנשים דורשת את מימוש החוק "ואהבת לרעך כמוך".
חכמת הקבלה מלמדת איך להגיע לאהבת הזולת כדי לשרוד. היא מתגלה היום שוב לכולם, כדי ללמד אותנו איך לחיות בעולם החדש.
חכמת הקבלה הייתה נסתרת במשך אלפי שנים, דבר שהיווה קרקע פורייה להתפתחות של כל מיני תיאוריות שגויות לגביה. כיום לימוד כתבי הקבלה האותנטיים נפתח לכולם, ללא מגבלות או תנאים מוקדמים, אך חשוב לדעת שחכמת הקבלה עוסקת אך ורק בתיקון האדם.
"חכמה זו היא, לא פחות ולא יותר, רק סדר של שרשים, המשתלשלים על דרך קודם ונמשך, בחוקים קבועים ומוחלטים, המתחברים וקולעים למטרה אחת מאד נעלה, הנקובה בשם 'גילוי הבורא לנבראיו בעולם הזה' ... כלל האנושות מתחייבת בסופה, בהכרח ובחיוב מוחלט, לבוא עד לידי ההתפתחות המופלגת הזאת".
(בעל הסולם, "מהותה של חכמת הקבלה")
חכמת הקבלה מלמדת אותנו שאנחנו חיים במציאות רב-שכבתית.
המציאות מחולקת לשתי רמות בסיסיות – העולם שלנו והעולם העליון, הנסתר.
העולם העליון בנוי מ-125 דרגות קיום שונות, שניצבות אחת על גבי השנייה, כמו סולם בן 125 שלבים.
כרגע, אנו מתקיימים מתחת לשלב התחתון של הסולם. "הנקודה שבלב" מעוררת אותנו לטפס אל השלב הראשון שלו.
כשנגלה שיש שלב גבוה יותר, יתעורר בנו הדחף להגיע אליו ולטפס במעלה הסולם, עד שנגיע לפסגה.
צורת ההתפתחות הזו תוביל אותנו לאין-סוף.
אנו חוקרים את העולם שלנו בעזרת המדע ומגלים את שהיה נסתר מאיתנו.
הידע שהמדע צובר עוזר לנו להתקיים בעולם. גם אם איננו יודעים דבר מה מתוך ניסיון החיים הפרטי שלנו, אנו סומכים על מדענים, רופאים ומומחים אחרים. אמנם המדע עוד לא גילה הכול על העולם שלנו, אבל עם הזמן חלקים נוספים מהנסתר הופכים להיות גלויים.
אך במציאות קיים חלק נוסף, עולם נסתר, עולם עליון, שהמדע לא יכול לגלות אותו. כדי להיות מסוגל לחוש את החלק הזה של המציאות, על האדם לתקן את הטבע שלו, את האגו, ולרכוש את תכונת האהבה והנתינה. רק אז הוא מתחיל לחוש את העולם הנסתר ולחקור אותו בצורה מדעית.
האמונות והדתות השונות הן תיאוריות על העולם הנסתר (על אלוקים) ועל הדברים שהעולם הזה מחייב אותנו לעשות. התיאוריות הללו מגוונות ואפילו מנוגדות זו לזו, וכולן קיימות דווקא משום שאותו חלק של המציאות נסתר מאיתנו. אף אחת מהן לא מספקת המלצות מעשיות לגילוי העולם הנסתר (גילוי האלוקים).
המקובלים הם אנשים שרכשו את תכונת האהבה והנתינה, ובאמצעותה השיגו את העולם הנסתר. הם מתארים את מבנה העולם העליון ומציעים לכל המעוניין את האפשרות לגלות אותו. הם לא מחייבים אותנו לשנות את אורחות חיינו, מפני שאין קשר בין פעולות גשמיות לבין רכישת תכונת האהבה והנתינה. לא מדובר כאן על להאמין באלוקים, אלא על גילוי הבורא.
הספר הבסיסי שאותו לומדים בחכמת הקבלה הוא "תלמוד עשר הספירות". בספר זה מבאר בעל הסולם את דברי האר"י החשובים להתפתחות הנשמות בדורנו.
את ההקדמה לספר, פותח בעל הסולם בהצגת ספקות שונים של אנשים לגבי לימוד קבלה. הוא לא מתייחס ישירות לספקות אלו, אלא פונה למקום אחר – אל השאלה על משמעות החיים:
"אם נשים לבנו, להשיב רק על שאלה אחת, מפורסמת מאד, בטוח אנכי, שכל השאלות והספקות, יעלמו מן האופק, ותביט אל מקומם, ואינם. והיינו, השאלה הזעומה, הנשאלת מכל בני ירד, שהיא: מהו הטעם בחיינו?
כלומר, מספר שנות חיינו הללו, העולים לנו ביוקר כל כך, דהיינו מרבית הייסורים והמכאובים, שאנו סובלים בעדם, בכדי להשלימם על אחריתם, הנה, מי הוא הנהנה מהם? או ביתר דיוק: למי אני מהנה?
והן אמת, שכבר נלאו חוקרי הדורות, להרהר בזה. ואין צריך לומר, בדורנו זה, שלא ירצה מי שהוא, אפילו להעלותה על הדעת.
עם כל זה, עצם השאלה בעינה עומדת, בכל תוקפה ומרירותה, שהרי לעתים, היא פוגשת אותנו בלתי קרוא, ומנקרת את מוחנו, ומשפילתנו עד עפר, בטרם שנצליח למצוא, התחבולה הידועה, דהיינו, להסחף בלי דעת, בזרמי החיים, כדאתמול".
(בעל הסולם, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אותיות א'-ב')
חכמת הקבלה מיועדת לכל מי שלא יכול להתעלם עוד מהשאלה על משמעות החיים.
ש: מה הכי חשוב לך בחיים?
ת: הפצת השיטה לתיקון אגו האדם בעולם. האגו הוא מקור כל הרע בעולם, ורק תיקונו יביא אושר לעולם.
ש: מהי מהות החיים?
ת: מהות החיים של כל אדם ואדם היא תיקון עצמו עד להשגת תכונת האהבה לכל הסובב אותו.
ש: מהו הגורם לפדופיליות, לחוסר סיפוק, למלחמות, לטרוריזם, לשחיתות, לעוני, לגישות לאומיות ודתיות קיצוניות, ומדוע איש לא יכול לנצח את הרוע הזה?
ת: כל הרע שבעולם נולד מהטבע האגואיסטי של האדם. משחר ההיסטוריה האגו של האדם רק גדל ומתפתח ללא הרף – הוא דוחף את האדם לפתח את החברה, למשול ולהכניע תחתיו את הטבע הסובב. איננו מסוגלים לרסן את האגו בכוחות ובאמצעים שלנו.
ש: מה יכול להציל את כדור הארץ מאסון אקולוגי?
ת: רק שינוי יחסו של האדם אל הסובב אותו – האנשים והטבע. מדובר במעבר משנאה ורצון לנצל את הכול למען תועלתו הצרה – לנתינה ואהבה כוללת.
יש להקים ועדה להצלת כדור הארץ מטבע האדם, מהר ככל האפשר, לקבל גישה לכל אמצעי התקשורת, ובעזרת שיתוף פעולה לחנך את כל האנושות להתקיים בצורה נכונה, בהדדיות.
ש: איך היית רוצה לראות את העולם והאנושות?
ת: העולם העתידי הוא עולם שבו כולם יגלו שהם כאלמנטים המחוברים באופן מוחלט למערכת אחת, תלויים זה בזה כגלגלי שיניים של מכונה אחת. כל המעשים והמחשבות ינבעו מתוך התלות ההדדית המלאה שהתגלתה, והיא תיאלץ את כולם להגיע לדעה משותפת, תכנית ומעשה לשינוי העולם.
ש: מהי האמרה האהובה עליך?
ת: החיים יכולים להתקיים רק כשכל המרכיבים מצויים בהרמוניה מלאה, כמו בגוף אחד שלם. האמרה "ואהבת לרעך כמוך" מגדירה בדיוק את זה. היא איננה מדברת על רמה מוסרית רצויה, אלא על חוק קיום החיים.
1. הגלובליזציה הפכה לגורם שמשפיע על ההתפתחות הכלכלית, הפוליטית והתרבותית. היא כוללת את השוק הבינלאומי, מקיפה את כל התהליכים בחברה ואת החיים הפרטיים של כל אחד מאיתנו. עם זאת, היא איננה פותרת בעיות פוליטיות, כלכליות, חברתיות, תרבותיות ודתיות.
2. לצורך התאמת האדם למציאות החדשה, דרוש חינוך חדש. עד כה נבנה החינוך במסגרת העולם האגואיסטי והמפורד. חינוך חדש צריך לבוא בדרך טבעית, ולא על ידי השפעתו המכאיבה של הטבע עלינו, שתכריח אותנו להשתנות, לשנות את דרך החשיבה, את צורת היחסים בינינו, ולהתאים אותם לתהליך הגלובליזציה.
בניגוד לשינויים קודמים שעברנו במהלך ההיסטוריה, הפעם ניתנת לנו הזדמנות לבצע את השינוי בעצמנו, באופן הכרתי ולא מתוך כפייה.
3. החלפת התרבות הרגילה לתרבות גלובלית צריכה להתרחש לא בכוח, כמו שאנו רגילים. לדוגמה, כיום אנו מכריחים את הילדים שלנו ללמוד לפי השיטה הישנה, למרות שהם כבר מיועדים ל"אנושות החדשה". האינסטינקט שלנו הוא לסלק את החדש, שאליו הם שואפים באופן טבעי.
4. כאן, בפעם הראשונה בהיסטוריה, צריך לבוא לידי ביטוי התפקיד החינוכי של התקשורת. במקום להוות מקור מפוקפק של מידע, אמצעי התקשורת צריכים לזכות לאמון באמצעות תרומתם לחינוכו של הדור החדש. דווקא הם, ובעקבותיהם מוסדות הלימוד.
כל השינויים בחברה צריכים להתחיל מלמטה. עליהם לגעת באמות המידה של החיים, בעקרונות מוסריים ובמסורת התרבותית-דתית. החדש אינו מחליף את הישן בכוח, אלא בטבעיות, ללא כאב, כתוצאה מגילוי הגלובליות של הטבע והחברה.
5. החינוך הקבלי אינו חינוך בכוח, משום שאין צורך להביא את כולם לרמה אחידה של השכלה ותרבות. להיפך, יש מקום לכל הרמות ולכל התרבויות, משום שהחינוך הקבלי מעלה את האנשים מעל התרבויות השונות, ללא סכסוכים, תוך הגברת האיחוד ביניהם.
כל אדם יכול להישאר בדתו, כמו שכותב בעל הסולם ב"כתבי הדור האחרון". החינוך הקבלי מונע עימותים והתנגשויות בין תרבויות, אידיאולוגיות ועמים.
6. אף על פי שהקבלה מובילה את האנשים למודעות אחידה, וקוראת לכולם להתנהג כמו גלגלי שיניים במנגנון אחד, היא איננה ממעיטה בתפקידו של הפרט. בסופו של דבר האדם מוצא את מיקומו במנגנון הזה, בקשר הכללי בין כל האנשים, ומגיע למצב האופטימלי שהכין לו הטבע.
כתוצאה מחינוך כזה נוצרים עקרונות קיום אחידים בעולם. המודעות האינדיבידואלית הופכת למודעות קבוצתית, ולאחר מכן למודעות כלל אנושית. בהמשך, כמו שכותב בעל הסולם, יתרחש טשטוש גבולות ותיווצר ציוויליזציה אחידה עם דרך חשיבה זהה לכולם תוך השתוקקות לדבקות בטבע הכולל, בבורא.
הפרידה מריבונות, טשטוש הגבולות ויצירת רשות רוחנית אחת, לא תיעשה בכפייה, אלא בהתאם להכרה בנחיצות לעשות זאת לצורך דבקות בבורא.
חינוך המוני יכול להתממש על ידי תכניות טלוויזיה ומשחקי מחשב ואינטרנט, תוך איסור לרומם את ערכם של סיפוקים אגואיסטיים או שימוש בהשפעות כוחניות על העולם.
7. הגלובליזציה גורמת לתחושת צפיפות בעולם, ואילו ההכרה באחדותה של מערכת הנשמות הופכת את העולם למקום חם ובטוח.