טעם של אור

הספר "טעם של אור" הוא לקט נבחר של רעיונות קצרים מתוך ים החכמה של הקבלה. הוא נוגע בנושאים כמו תענוג, אגו, אהבה, גברים ונשים, גלובליזציה רוחנית, חינוך, אקולוגיה, טבע, תפיסת המציאות, כלי ואור, ספר הזוהר ורוחניות. הספר מציג את הגישה הייחודית של הקבלה למושגים מוכרים כגון בורא, אדם הראשון, עם ישראל, תורה, צדיק ותפילה.

הספר נולד מתוך ההרגשה שאת החוויה האדירה שבלימוד החכמה אסור לנו לשמור לעצמנו. יום אחר יום, אספנו בשבילכם את הדברים שהכי נגעו ללבנו בשיעורי הקבלה של הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שיעוריו בספר הזוהר, בכתבי האר"י ובכתבי בעל הסולם משודרים מדי יום בשידור חי לרבבות צופים בארץ ובעולם בערוץ "קבלה לעם" (ערוץ 66 ב-HOT וב-yes,
www.kab.co.il).

את החומר קיבצנו לפי נושאים, מא' עד ת'. אתם מוזמנים לפתוח היכן שתרצו ולקרוא. כל פרק בנוי מכמה קטעים שיחד יוצרים תמונה. לעיתים מובאות גם שאלות ותשובות נפוצות שמסייעות להבהיר את הדברים. אנו מגישים לכם אוסף שהוא בבחינת טעימה מן האור, כדי שתחושו את עוצמת הרגש וההבנה שביכולתו של כל אדם לרכוש היום.

צוות העורכים, "קבלה לעם"

אנו עדים לזעזועים שהעולם עובר בכל תחומי החיים: אסונות טבע ומשברים עולמיים, כמו גם בעיות קשות בתחום הפרט, בזוגיות, בחינוך הילדים ובכל מערכות היחסים של האדם. מבחינה חומרית אנו נהנים משפע שלא היה בהישג ידם של דורות קודמים, ובכל זאת מורגש באוויר מין חוסר טעם שכזה.

יש הסבורים שמדובר בעוד תקופה סוערת שתחלוף, אבל לפי חכמת הקבלה לא כך הוא. אנחנו חיים בנקודת זמן היסטורית ומיוחדת מאוד, רגע לפני פריצה לחיים חדשים. זהו זמן לא קל של צירי לידה ולכן מתגלה הקבלה כדי לסייע לנו, ממש כמו מיילדת מנוסה.

חכמת הקבלה התפתחה בבבל העתיקה. האנושות חייתה אז כחמולה אחת גדולה, ופתאום התפרץ האגו "עד לשמים", כמתואר בסיפור "מגדל בבל". איש חכם אחד, אברהם אבינו, החל לחקור את המתרחש במציאות ופיתח את חכמת הקבלה. חכמתו של אברהם היא מדע עליון שמאפשר לנו להכיר את "חדר הפיקוד" הנסתר של המציאות, להבין מה קורה איתנו ולשלוט בחיינו.

כיום, העולם הפך לכפר גלובלי כמו בבל של פעם. שוב קשה לנו מאוד להסתדר זה עם זה. אנחנו כאילו תקועים יחד בתוך סיר לחץ ואף אחד לא יודע כיצד להיחלץ מהמצב. חכמי הקבלה צפו מראש את המצב הזה והצביעו על זמננו כנקודת מפנה שבה החכמה תתגלה ברבים כדי להגיש הסבר ופיתרון.

במשך אלפי השנים שבהן הייתה הקבלה נסתרת דבקו בה סטיגמות שגויות רבות. כתוצאה מכך אנשים חשבו שהיא מיסטיקה, שהיא עוסקת בלחשים ובכשפים, בקמעות ובסגולות ריפוי, בחוטים אדומים ובמים קדושים ועוד ועוד. כשלמעשה זו שיטה מדעית לגילוי מערכת כוחות הטבע שמנהיגים את עולמנו.

חכמת הקבלה מסבירה את כל מה שקרה, קורה ועתיד לקרות איתנו – מהמישור הגלובלי דרך התא המשפחתי ועד לנקודה הפנימית שנמצאת בעומק לבו של כל אחד מאיתנו ומרגישה שמגיע לנו להפיק מהחיים האלה את הכי טוב שיש.

"אדם נוצר כדי להרים את השמים".

ר' מנחם מנדל מקוצק

חכמת הקבלה התגלתה בדורנו בזכות המקובל הגדול של המאה העשרים, הרב יהודה אשלג (1954-1884). הרב אשלג ידוע בכינויו בעל הסולם, על שום פירוש "הסולם" שכתב לספר הזוהר. בערוב ימיו כתב בעל הסולם את "כתבי הדור האחרון", ואלה משפטי הפתיחה שם:

"משל לחברה רעבים וצמאים התועים במדבר, והנה אחד מהם מצא מקום ישוב בכל טוב... כן הדבר שלפנינו, הנה תעינו במדבר הנורא יחד עם כל האנושות, ועתה מצאנו אוצר גדול המלא מכל טוב דהיינו ספרי הקבלה... עתה רבותי, הרי לפניכם ערוך ומוטל בארון זה הספר, שבו כתוב ומפורש כל חכמת המדינות וכל סדרי היחיד והציבור אשר יהיו בסוף הימים".

בעל הסולם, "כתבי הדור האחרון", הקדמה

יש כוח חיובי בטבע. חכמת הקבלה מלמדת איך לקבל אותו, איך להיות חכם ולקבל את הכוח הזה כך שיפתֵח אותנו בצורה טובה ונכונה.

הקבלה לא מדברת על מצבים מלאכותיים כלשהם או על דברים מופשטים. היא מסבירה איך עלינו לבנות את עצמנו, איזו רשת קשרים עלינו ליצור בינינו, כך שנוכל לקלוט בעוצמה רבה יותר את הכוח הכללי שנמצא בטבע. כעת אנחנו כאילו מפנים אל הכוח הזה את גבנו, ועלינו ללמוד כיצד להסתובב ולהפנות אליו את הפנים.

הכוח העליון של הטבע הוא הטוב המוחלט. כך מסבירים לנו האנשים שמשיגים אותו, המקובלים. הם משיגים אותו כמקור החיים, כמקור הטוב, ומכנים אותו בשם "בורא". לדבריהם, מהמקור הזה שופע רק טוב, אור ותענוג. אבל כשהשפע הזה מגיע אלינו אנחנו משתמשים בו בצורה לא נכונה, ולכן אנחנו לא מסוגלים לקבל אותו.

למה הכוונה? בצורה ישירה, אנחנו לעולם לא יכולים להתמלא באמת, כי ברגע שאנחנו ממלאים את עצמנו במשהו, התענוג ממנו מפסיק להיות מורגש. נניח שהייתי מאוד רעב ואני זוכה סוף סוף לאכול משהו טעים. בתחילה מורגש תענוג גדול. ככל שאני ממשיך לאכול, עוצמת התענוג פוחתת. בשלב מסוים, האכילה כבר מורגשת לי כמאמץ ואני לא מוצא טעם להמשיך.

במונחים קבליים, התענוג נקרא "אור" והרצון שלנו ליהנות נקרא "כלי". ברגע שהתענוג נכנס לתוך הרצון שלנו הוא מבטל את הרצון, ממש כמו פלוס ומינוס שמנטרלים זה את זה. כך קורה בכל הרצונות שיש לנו בעולם הזה, בין אם זה רצון למין, לאוכל, לכסף, לכבוד, לשליטה או לידע. ההנאה מורגשת רק בכניסה של המילוי לתוך הרצון, לאחר מכן היא מתחילה להיעלם.

יוצא שהבעיה שלנו היא שאנחנו הפוכים ממקור השפע, הפוכים מהבורא – הטבע של הבורא הוא נתינה ואילו הטבע שלנו הוא קבלה לעצמנו. לכן כמה שלא ננסה למשוך לתוכנו מילויים, לא נצליח באמת להתמלא. בסופו של דבר נצטרך להבין שאנחנו זקוקים לחכמה שתסביר לנו איך לפנות אל התענוג ובאיזו צורה להזמין אותו אלינו כך שהוא לא ייעלם.

חכמת הקבלה מלמדת אותנו איך לקבל הנאה ותענוג. היא מסבירה, שכאשר אנחנו מקבלים ובולעים רק לתוך עצמנו, התענוג מתפוגג. לעומת זאת, אם נקבל מתוך כוונה להעביר לאחרים, נוכל ליהנות בצורה בלתי מוגבלת.

"אין לך פרט של מציאות, או של מקרי המציאות, המצוי בעולם התחתון, שלא תמצא דוגמתו בעולם העליון הימנו, בצורה שווה כמו ב' טיפות של מים, ונקראים שורש וענף".

בעל הסולם, מאמר "מהות חכמת הקבלה"

חוק "שורש וענף" הוא אחד מחוקי היסוד בחכמת הקבלה. לפי החוק הזה, כל פעולה, מחשבה, רצון או מקרה, כל דבר בעולמנו, בכל הרמות, החל מחלקיקי אטומים דרך בני האדם ועד לגלקסיות שלמות – מופעל על ידי כוחות עליונים. היחס בין הכוחות לדברים שאותם הם מפעילים הוא יחס של סיבה ותוצאה, שורש וענף.

חכמת הקבלה מאפשרת לנו לגלות את העולם העליון, שבו נמצאים השורשים לכל מה שקורה בעולמנו. העולם הופך אז להיות כמו שקוף. מאחורי כל דבר אנחנו רואים את הכוח שמפעיל אותו. אנחנו מתחילים להרגיש מאיפה באים לנו המחשבות והרצונות, מדוע קורה לנו או לאחרים משהו מסוים. אנחנו רואים כיצד פועלת רשת הכוחות בעולם, איך ב"גלים" שיוצאים ממנה היא מנהלת את כל מה שקורה כאן.

בכל רגע, גם ברגע זה ממש, אנחנו בעצם חיים בתוך תמונה מסוימת שהכוחות האלה בונים לנו. הם מפעילים אותנו מבחוץ ומבפנים, ממש כמו בובות על חוטים, מבלי שנהיה מודעים לכך. כיום ניתנת לנו האפשרות לאתר את המקום בתמונה הזו, שדרכו נוכל להיכנס ולהתחיל להשפיע בחזרה על הכוחות הללו – ללמוד לנהל את החיים.

"שמח אני שנבראתי בדור כזה, שכבר מותר לפרסם את חכמת האמת".

בעל הסולם, מאמר "תורת הקבלה ומהותה"

חכמת הקבלה הוסתרה מהציבור הרחב עד היום כי היה צורך לחכות שנתפתח, שנגיע למצב שהחיים שלנו כבר לא יירָאו לנו כל כך טובים. לפני כמה עשורים אנשים עדיין הרגישו שהודות למדע, לחכמה, לתרבות, הם מגיעים להישגים, לשגשוג ולהתפתחות. החיים נראו מבטיחים ונדמה היה שלילדים שלנו מצפה עולם יפה יותר.

כיום נראה שהגענו לאיזה מבוי סתום. סכנות מכל צד, וגם המצב האקולוגי נראה מאוד מאיים. התקווה לחיים יותר טובים – מתפוגגת. מתוך תחושת האין מוצא אנו בשלים לקלוט את ההסבר שהקבלה מציעה לגבי המקור לבעיות ולגבי הפיתרון להן.

הקבלה מסבירה שבסופן של אלפי שנות התפתחות אגואיסטית, העולם הגיע למצב שבו מצד אחד כולם קשורים זה לזה, מצד שני שונאים זה את זה – כלואים בתוך כלוב אחד ואין לאן לברוח. ברור לנו שאנחנו סובלים מזה, רק לא ברור לנו איך אפשר לעצור את ההידרדרות. המצב הזה הוא לא מקרי, אלא מהלך מכוון מראש בתכנית ההתפתחות של הבריאה. הוא נועד לקדם אותנו למדרגה הבאה של קיומנו.

"כל חכמת הקבלה היא רק לדעת הנהגתו של הרצון העליון. על מה ברא כל הבריות האלה, ומה הוא רוצה בהם, ומה יהיה סוף כל סיבובי העולם".

הרמח"ל, ספר "קל"ח פתחי חכמה", פתח ל'

אנחנו חיים בזמן מאוד מיוחד. אחרי אלפי שנות הסתרה, חכמת הקבלה האותנטית מתגלה שוב לכולם – לכל אדם באשר הוא, ללא שום הגבלה או תנאי מוקדם.

אנשים מתחילים להבין שהייעוד של שיטת הקבלה הוא לרומם אותנו עד לדרגה הגבוהה ביותר בטבע, עד לדרגת הבורא. כלומר, הקבלה לא באה ללמד אותנו עוד כמה קסמים, טריקים, סגולות, קמעות, רפואות וברכות להטבת קיומנו החומרי, אלא היא נועדה להעלות אותנו לרמת קיום חדשה.

בעזרת הקבלה אנחנו מתוודעים אל תכנית-העל של הבריאה, מבינים מהי מטרת קיומנו עלי אדמות ומה עלינו לעשות כדי לממש את הפוטנציאל הטמון בנו. אל המצב המיוחד והעליון הזה האנושות כולה אמורה להגיע בזמננו.

כיום הגענו למצב שהאגו שולט באנשים ולא מאפשר להם להתחשב בזולת. אפילו הכלל של "מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך" איבד מתוקפו.

עד כה, הכלל הזה שימש אותנו בחיי היומיום. לא רצינו להזיק לשכן, כדי שהוא לא יזיק לנו. האגו הזהיר אותנו: "יתנו לך מכות, עזוב את זה, אל תתקרב". כך גם הרגיש השכן, ולכן החיים התנהלו כסדרם.

משך דורות חיינו כך, ולמרות שהאדם הרגיש בזה לעיתים מעין הגבלה לדחפים הפנימיים שלו, בסך הכול אנשים הבינו שזה טוב. אבל היום האגו גובר ונשפך מעבר לכל הגבולות שאנחנו יכולים ליצור בינינו, מעבר לכל הגדֵרות וחומות ההגנה. פשוט מתפרץ. כתוצאה מכך אנחנו כבר לא מסוגלים לשלוט בעצמנו.

אנשים יעשו הכול כדי להצליח. השימוש המופרז באגו הפך לנורמה חברתית, והתקשורת מקדשת את התופעות הללו. הכול מותר, רק להצליח.

וכאן עלינו להבין את התהליך לעומק. אין כאן טובים ורעים, אלא זו התפתחות שנועדה לאלץ אותנו להכיר בהרסנות של האגואיזם, ובצורך הדחוף לתקן אותו.

"כל הווייתו של אדם, אינה אלא לקבל לעצמו. ומצד טבע בריאתו, אינו מסוגל לעשות אפילו מעשה קטן לטובת זולתו. אלא בשעה שמשפיע לזולתו, הוא מוכרח לצפות, שבסופו ישיג ע"י זה תמורה המשתלמת יפה. ואם אפילו מסופק בתמורה, כבר ימנע את עצמו מלעשות המעשה".

בעל הסולם, "מאמר לסיום הזוהר"

כולנו חושבים על עצמנו. גם כשאני עוזר למישהו, נותן משהו, מתייחס יפה לאחרים, זה כדי לקבל משהו בתמורה.

אם אני עושה טוב למישהו זה מפני שהדבר כדאי לי, בצורה כלשהי. גם לי יעזרו כשאהיה זקן או חולה. אם אעביר ילד של מישהו אחר את הכביש, יעבירו גם את הילד שלי. העולם יהיה טוב יותר לכולנו, נוח יותר.

אבל כיום תכנית ההתפתחות של הטבע דורשת מאיתנו להתעלות מעל החשבון הפרטי הצר אל הדרגה הגבוהה ביותר במציאות, דרגת האהבה והנתינה הטהורה.

כשאני רוצה לאכול, לשתות, לבלות עם המשפחה, שתהיה לי עבודה טובה, לצאת לנופש וכן הלאה, זה לא נחשב לאגואיזם.

הרצון שלנו ליהנות מכל מיני תענוגים גשמיים, כל מה שאני צריך כדי שיהיו לי חיים נוחים, בטוחים, בריאים וכדומה, לא קשור למשמעות המדויקת של המונח אגו, לפי חכמת הקבלה.

אז מהו אגו? אגו אמיתי זה שאדם רוצה את רעת הזולת. זוהי שנאת הזולת, שכנגדה בא החוק הכללי של המציאות "ואהבת לרעך כמוך".

האם זאב שטורף איילה שונא אותה? לא. האם האיילה שונאת אותו? לא. הזאב רואה באיילה מנת מזון שהוא צריך לאכול. מובן מאליו שהיא מתנגדת לזה, אבל לא ניתן לומר שיש ביניהם שנאה.

בעיניים אנושיות, הזאב הוא די מסכן, כי ההנאה שהוא מפיק מאכילת האיילה היא מוגבלת, הנאה מאוכל ותו לא. לעומת זאת, כאשר אנחנו, בני האדם, מתגברים על היריבים שלנו, ההנאה שלנו גדולה ועסיסית הרבה יותר.

מדוע? כי מאבק אנושי מלווה בתחושות עזות של שנאה, של תחרות, של שליטה ושל כבוד. במילים אחרות: שלא כמו הזאב שרוצה רק את הבשר של האיילה, אנחנו לא באים על סיפוקנו עד שלא "נוציא" ליריבינו גם "את הנשמה"...

"הצד השווה שבכל בריות העולם הוא, שכל אחד מאיתנו עומד לנצל לכל הבריות לתועלתו הפרטית, בכל האמצעים שברשותו, ומבלי לקחת בחשבון כלל שהולך להיבנות על חורבנו של חברו.ולא חשוב כאן כלום הוראת ההיתר שכל אחד ממציא לעצמו, על פי כיוון המתאים לו".

בעל הסולם, מאמר "השלום בעולם"

הדומם, הצומח והחי מחפשים כל הזמן לשמור על קיומם, תרים אחר מזון, מקום מחיה וכדומה. למרות זאת הם לא נחשבים לאגואיסטים. מדוע? מפני שהם מקבלים מהעולם רק את מה שהטבע דורש מהם לקבל, ולא מעבר לזה.

האגו קיים רק במין האנושי, שבו מתגלה הרצון לנצל את הזולת. כשאני לא מסתפק בזה שיהיה לי טוב, אלא אני רוצה שלשני יהיה רע, שאהיה גדול יותר ממנו, כלומר אני רוצה להשתמש בו, לנצל אותו למילוי עצמי, זה נקרא אגואיזם.

וכאן לא ניתן לומר לאדם דבר, כל אחד שופט את עצמו, זוהי עבודה פנימית. חכמת הקבלה מאפשרת לנו להכיר את עצמנו, ללמוד את עצמנו. אף אחד לא יגיד לך: "אתה אגואיסט", אלא אתה עצמך תתחיל להבחין לאן מכוונות המחשבות שלך.

שאלה: נראה שהקבלה מדברת הרבה על האגו. מדוע זה כך?

הקבלה מרבה לדבר על האגו כי הוא החומר היסודי שנברא. האגו מחובר ל"אני" של האדם והוא כולל את הלב והמוח – הלב מסמל את הרצונות שלנו והמוח את המחשבות שלנו. לכן מי שרוצה להתפתח, צריך לכוון את הלב והמוח שלו לחיבור עם הזולת.

כשאני מתחבר לאחרים, בדרך שחכמת הקבלה מלמדת אותי, אני מתחיל להרגיש את כל הרצונות והמחשבות שלהם. כלומר, אני גדל. אני מתחיל לכלול בפנימיותי את כל הרצונות והמחשבות שבעולם. תארו לעצמכם, עד להיכן יכול כל אחד מאיתנו להתרחב, מבפנים. וככל שאנחנו גדלים בפנימיות שלנו, אנחנו חשים יותר תענוג.

כאשר מתעמקים בהבנת התפיסה של הדתות והשיטות השונות שפותחו במהלך ההיסטוריה האנושית, מגלים שהן מבוססות על הקטנת האגו. האדם צריך כמה שיותר "להרגיע" את עצמו, להיות נוח לבריות, לקבל הכול בהכנעה, וכיוצא בזה.

חכמת הקבלה, לעומת זאת, אומרת בדיוק את ההפך: לא להרוס את האגו. במשך כל ההיסטוריה פיתחנו אותו, אז מה פתאום שעכשיו נהרוס אותו? אני רוצה לנצל את כל העולם, לנצח את כולם, להיות הכי חכם, הכי מוצלח, לנפח את עצמי בכל מיני תאוות, בכל מיני מילויים. יופי. על זה בדיוק נאמר: "כל הגדול מחברו, יצרו גדול הימנו". [.1.]

אם אנחנו הורסים את האגו, אז אין לנו מה לתקן, כי אנחנו כבר לא "אנחנו", כאילו נעלמנו. כל ההתעלות הרוחנית היא רק על פני השנאה, וזה מה שמסמל "הר סיני" – את כל הרהורי השנאה שבנו. ככל שנגלה את השנאה ואת האגו שטמונים בתוכנו ונלמד להשתמש בהם נכון, ההתעלות שלנו תהיה גבוהה יותר. אבל ההתעלות הזו תלויה בכך שנראה באגו שלנו כוח שבא לעזור, "עזר כנגדו".

לסיכום, העבודה האמיתית היא להשתמש בכל מה שנברא, בכל עוצמת האגו. לא לחינם נברא האדם כיצור האגואיסטי ביותר בטבע, ולא במקרה עם ישראל הוא העם בעל האגו המפותח ביותר. זכינו לקבל ראשונים את חכמת הקבלה, את שיטת התיקון, כי יש לנו מה לתקן...

"כל דבר שישנו במציאות, הן טוב והן רע, ואפילו היותר רע ומזיק שבעולם – יש לו זכות קיום, ואסור להשחיתו ולבערו כליל מן העולם. אלא שמוטל עלינו רק לתקנו, ולהביאו למוטב".

בעל הסולם, מאמר "השלום בעולם"

הכוח הכללי של הטבע הוא כוח של אהבה ונתינה. בחכמת הקבלה קוראים לו גם הבורא או האור העליון ולומדים שמלכתחילה הוא ברא מציאות אחת שנקראת "אדם הראשון". "אדם" אחד – רצון אחד (אין הכַּוונה לבן אנוש כמונו אלא למערכת רוחנית).

כמו שהגוף שלנו מורכב ממיליארדי חלקים, גם הרצון האחד הזה כולל בתוכו מיליארדי רצונות. כולם מחוברים ביניהם במערכת אדירה. תארו לעצמכם כמה רכיבים וקישורים יש במערכת הזו...

בהתחלה, כל חלקי המערכת הזו פעלו בהרמוניה והיו כאחד. אבל ההרמוניה הזו נגרמה בעצם על ידי האור העליון. בשלב הבא נעשתה פעולה שנקראת "שבירה" והאור הסתלק מתוך הרצון האחד שברא. הרצון שנותר ללא השפעת האור נחשב לשבור. ביתר דיוק, כל חלק שלו בפני עצמו כאילו נותר שלם, אבל הקשר בין החלקים נשבר. זוהי קריסת מערכות, פתאום חלק אחד לא עובד עם החלק השני, אי אפשר לקבל, אי אפשר לתת, המערכת לא מתפקדת.

מה השגנו על ידי השבירה? השגנו את האגו שלנו.

מה זאת אומרת? מצד אחד, ככל שאנחנו שונאים זה את זה ורחוקים זה מזה, כך אנחנו בחוסר אור. אבל מצד שני רק מתוך המצב החשוך הזה נוכל להבין מהו האור, מהו הבורא. על זה נאמר: "כיתרון האור מתוך החושך". [.1.] רק מתוך ההבדל, מתוך הניגוד בין שני המצבים הללו, אפשר להתחיל להבין את הבורא, להשיג אותו.

"רצה הרצון העליון שיהיה האדם משלים את עצמו ואת כל הנברא בשבילו, וזה עצמו יהיה זכותו ושכרו... שהרי סוף סוף הוא יהיה המושלם, ויהיה מתענג בטובה לנצח נצחים".

הרמח"ל, "דעת תבונות", י"ד

מדוע הבורא שבר את הנברא האחד שברא, את הנשמה הכללית? בעצם, גם אנחנו פועלים כך לפעמים כלפי הילדים שלנו, כשאנחנו רוצים לאפשר להם להתפתח. למשל, כדי ליצור עבורם פאזל, אנחנו מציירים תחילה תמונה שלמה, ולאחר מכן שוברים אותה לחלקים קטנים. את חלקי הפאזל הילדים מנסים להרכיב בעצמם, וכך הם מתפתחים. לפי אותו עיקרון, רק על ידי זה שאנחנו, בני האדם, נחבר את עצמנו מחדש לאדם אחד שלם, נוכל להבין את הבריאה.

חשוב להבין שיש הבדל איכותי עצום בין הנשמה הכללית לפני שבירתה ולאחר תיקונה. נמחיש זאת על ידי דוגמה נוספת, הפעם של מכשיר טלוויזיה. הטלוויזיה היא מכשיר מורכב ועם זאת כל אחד יודע להפעיל אותה. נניח שהטלוויזיה נשברה לחלקים קטנים ואין לי ברירה, אני חייב לתקן אותה. איזה חכם אני הופך להיות לאחר שאני מתקן אותה!

אני חייב להכיר את המבנה שלה, את חלקי הפלסטיק והמתכת, את הכבלים, החוטים והחיבורים ואת חוקי ההתקשרות ביניהם. הרי מדובר בשבירה מוחלטת. אני חייב לדעת הכול כדי לתקן אותה. וכאשר אני מבין כיצד היא בנויה, אני מתחיל להתוודע גם אל מי שתכנן ויצר אותה. הרי הוא השקיע את כל כולו ביצירה שלו, ולכן על ידי התחקות אחר פעולותיו, אני מבין ומשיג אותו.

וכך, במקום ידיעה בסיסית של "איך ללחוץ על הכפתורים", אני מרכיב בעצמי את כל הבריאה והבריאה כולה הופכת לשלי. בכך אני רוכש את השכל של הבורא, את המעמד שלו.

"כל התכלית הנרצה להבורא מכל הבריאה אשר ברא, היא להנות לנבראיו, בכדי שיכירו אמיתיותו וגדולתו, ויקבלו ממנו כל הטוב והנועם שהכין בעדם".

בעל הסולם, "הקדמה לספר הזוהר", אות ל"ט

הנשמה האחת התחלקה להרבה נשמות כדי לתת לכל אחד ואחד מאיתנו הזדמנות להידמות לבורא. לבורא יש "רצון לתת" ואנחנו בנויים מ"רצון לקבל". זה הטבע שלנו.

מה רע בלהיות מקבל? כשאני מקבל, הרצון שלי מנוטרל על ידי התענוג. רואים זאת בחיים שלנו. אני יכול לעבוד כמה שנים בשביל משהו, למשל כדי לרכוש מכונית מפוארת. אני קונה את המכונית, מתיישב, נהנה... כל כך הרבה זמן חיכיתי לרגע הזה! כל כפתור במכונית גורם לי לתענוג.

אבל עם הזמן התענוג מתפוגג. התרגלתי למכונית והיא כמו איבדה מקסמה.

את זה כולנו מבינים. כך בנוי הרצון לקבל. אני רץ אחרי התענוג, כל פעם אחרי תענוג אחר, עד שאני מתעייף. ומה אז? אז אני מת. כן כן, זה באמת כך. אנשים מתים כשהם מתעייפים מהחיים.

הרגשת תענוג נצחית פירושה חיים נצחיים. האם אפשר להביא את הנברא לידי כך? לדרגה שבה הוא יהיה כמו הבורא – נצחי ושלם? לשם כך הנברא צריך לקבל מילוי בלתי מוגבל, ושהמילוי הזה יגדל יותר ויותר כל הזמן. ולא מתוך תחושה של חוסר אלא מטוב לעוד יותר טוב, ולעוד יותר טוב. אנחנו בכלל לא מסוגלים לדמיין את האפשרות הזאת, שבין טוב אחד לטוב שני אין הרגשה שחסר לך משהו. זה דבר שאי אפשר לטעום בחיים הרגילים שלנו.

איך אפשר לעשות זאת? לשם כך לקח הבורא את ה"כלי" הגדול שהוא ברא, את הרצון לקבל, וחילק אותו להמון חלקים קטנטנים שכל אחד מהם כמו סגור בתוך עצמו ולא מרגיש חיבור לחלקים האחרים. תהליך זה נקרא "שבירת הכלים". עקב כך, לכל חלק יש הרגשה שרק הוא חשוב ושכל היתר קיימים רק בשבילו.

מדוע כך נעשה? כדי שעכשיו, בכוחות עצמי, אני אשנה את היחס שלי לאחרים ואהפוך אותו כמו יחס של אימא לילדיה. אני צריך להגיע למצב שארגיש את כל הרצונות האחרים, שהם יהיו כמו שלי. ואז אני קונה את כל הכלי הגדול שהבורא ברא: כולם כמו ילדים שלי, אני אוהב אותם וממלא אותם. עוברים דרכי אין-סוף אורות והם ממלאים את הכלי הגדול שאותו אני מרגיש כשלי, כאני. בצורה כזו השגתי זרימה בלתי פוסקת, בלתי מוגבלת ובכך אני דומה לבורא. הגעתי למעמד שלו, נעשיתי כמוהו – טוב ומיטיב.

המערכת המתוקנת שאותה אנו אמורים לגלות היא מערכת משולבת. כל החלקים בה מקושרים זה עם זה, מחוברים זה לזה. החוק שמקיים את המערכת הוא אהבה, השפעה, ערבות הדדית.

כרגע אנחנו נמצאים במערכת שבורה, ועלינו להתקדם לעבר המערכת המתוקנת. היא משמשת לנו כקנה מידה, שאליו אנחנו רוצים להתאים. בסוף התהליך, המערכת השבורה חוזרת להיות המערכת המתוקנת, כלומר שתי המערכות מתאחדות.

המערכת המתוקנת מתוארת בכתבי הקבלה. כאשר אנו לומדים עליה ורוצים לנוע לעברה, אז המאמצים שלנו מעוררים כוח מיוחד שפועל עלינו, כוח שנקרא "אור המחזיר למוטב". זהו כוח תיקון שמוקרן אלינו מהמערכת המתוקנת, ועוצמתו תלויה במידת הרצון שלנו לדחוף את עצמנו לכיוון הנכון.

בואו נדמיין שכל האנשים בעולם מחוברים, שאנחנו קרובים זה לזה, כמו בני משפחה. איך היינו מתייחסים אז זה לזה? הכול היה מסתדר לפתע.

קודם אני שנאתי אותך ואתה אותי. הייתי צריך לשמור מרחק ממך. אבל עכשיו אני מגלה בחוש שאנחנו ממש קשורים, אנחנו גוף אחד. במצב כזה, לגרום רע לזולת זה לגרום רע לעצמך... קשה אולי לתאר זאת, אבל זהו הגילוי שחכמת הקבלה מביאה לאדם, גילוי מערכת "אדם הראשון".

בהתגלות המערכת הזו בעולמנו יש שני מצבים: "פנים" ו"אחור". בימינו המערכת כבר התחילה להתגלות, בינתיים רק ב"אחור" שלה. עקב כך מתגלה בעולם הקשר בין מדינות ובין אנשים. כולנו חיים בכפר אחד קטן, שבו כולם משפיעים על כולם. אלא שכרגע מתגלים בינינו דחייה, שנאה, פחד, ריחוק, בעיות ומאבקים – מתגלה ה"אחור".

אם היינו מגלים את מערכת אדם הראשון ב"פנים" שלה, כל הרע היה נעצר, ממש בבת אחת, וכולנו היינו מרגישים כאחד. במצב כזה אתה לא מסוגל לעשות שום דבר, מלבד פעולות שהיית עושה לעצמך. אתה לא מרגיש שקיימים "אחרים", הכול נעשה לגוף אחד, הכול זה אתה. זה הגילוי שהעולם זקוק לו, ולשם כך מתגלה היום חכמת הקבלה.

אני אוהב את מה שאני נהנה ממנו. אני נהנה מהילדים שלי, מאוכל טוב... מהרבה דברים, ואת כולם אני אוהב.

ברוחניות, לאהבה יש משמעות אחרת. אהבה היא דחף לתת, להשפיע, למלא.

גם בעולם שלנו האגואיסטי אהבה מתבטאת בדחף לעשות טוב למי שאנחנו אוהבים, אבל היא מבוססת על זה שנעים לי או כדאי לי. כלומר, משהו מאלץ אותי לפעול כך.

ברוחניות, שום דבר לא מחייב אותך. זו אהבה שאינה תלויה בדבר, והיא מעל הטבע שלנו.

"כל תנועה שאדם עושה לאהבת זולתו, הוא עושה זאת בעזרת אור חוזר ואיזה גמול, שסופו לחזור אליו ולשמשו לתועלתו עצמו. ולפיכך, אין מעשים כגון אלו יכולים להיקרא בשם 'אהבת זולתו', משום שנידון על שם סופו".

בעל הסולם, מאמר "מתן תורה"

כשמשהו מושך אותי, כשהוא מעורר בי תחושה של תענוג אפשרי, אני מתקרב אליו. המילוי העתידי מאיר לי מרחוק, ואני רוצה להתחבר עִמו. כך אנחנו נמשכים לְמַה או למי שנראה לנו שיגרום לנו תענוג, ומכנים זאת בשם אהבה.

"כל עבודתנו, לגלות אהבתנו בקרבנו, בכל יום ויום ממש".

בעל הסולם, אגרת ב'

חכמת הקבלה מרבה להשתמש במילים אהבה והשפעה (במובן של הבאת שפע, הרעפת טוב). אהבה היא יחס והשפעה זו פעולה.

ניקח שני אנשים, לכל אחד מהם יש רצון. מה נחשב לאהבה? אם אני מסוגל לחבּר את הרצון שלך לרצון שלי, ולהחשיב את הרצון שלך בי כיותר חשוב מהרצון שלי – כך שהרצון שלי ישמש כפועֵל כדי למלא את הרצון שלך – זה נקרא ש"אני אוהב אותך". כשאני משתמש באהבה הזאת, כלומר מממש אותה, זה נקרא שאני עושה פעולת "השפעה". זה מה שנדרש מאיתנו.

מדוע? כי כולנו חלקים ממערכת אחת גלובלית, "אדם הראשון". כולנו שם קשורים ממש כאחד. בעקבות השבירה התרחקנו זה מזה, נעשה בינינו אגו, ריחוק. עתה אנו אמורים להגיע לדרישה פנימית מצידנו, שהריחוק הזה יימחק. אבל מחיקת הריחוק היא לא בזה שהאגו יתבטל, אלא למרות שהאגו קיים, אני רוצה לדלג מעליו. ויותר מזה: אני רוצה להשתמש בו כדי לחזק את הקשר בינינו.

כשהאגו שלך ושלי נשארים בינינו ומעליהם אנו מתקשרים, אנחנו מגיעים למערכת שהקשרים בה חזקים הרבה יותר מכפי שהיו מלכתחילה ב"אדם הראשון". בכך אנחנו משיגים תענוג אדיר ונעשים שווים לבורא. זה מה שרוכשים בעזרת אהבה והשפעה.

"עם הרצון להשפיע, בזמן שהאדם זוכה לזה, אז הוא מוכשר לקבל שפע עליון".

בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", מאמר ט"ז

שאלה: נניח שאדם הגיע להכרה שהוא רוצה לאהוב את הזולת. איך הוא יכול לאהוב גם אנשים שקשה לאהוב אותם? איך אפשר לאהוב אנשים רעים?

אף אחד מאיתנו לא באמת אוהב את הזולת. אמנם אפשר לנסות להאמין שכן, אבל זה לא ישנה את העובדה שנוצרנו עם טבע של אהבה עצמית. וכאן מסבירה חכמת הקבלה שאסור לנו לאנוס את עצמנו ובכוח לנסות לאהוב מישהו. עלינו רק לפתוח את כתבי הקבלה וללמוד.

מתוך הלימוד אנחנו מתחילים להרגיש בהדרגה עולם חדש. כמו מתוך הערפל, מתגלה לנו הקשר בין כולם. פתאום אנחנו מרגישים ורואים איך כולנו קשורים יחד. אנחנו מתחילים לגלות שכולם הם חלקים שלנו, חלקים בלתי נפרדים. אנחנו לא יכולים לחתוך אף חלק, זה לא בכוחנו. כמו בגופנו, אף חלק לא מיותר. אנחנו מתחילים להרגיש שזו רשת קשרים נצחית, שכולנו קשורים בה יחד, לתמיד.

מתגלה לנו קשר מיוחד שמחייב אותנו בצורה טבעית לאהוב, ואנחנו כבר לא יכולים להימנע מלאהוב את האחרים. זה הרבה יותר חזק מכל קשר שאנחנו מכירים היום. בעולם שלנו, אדם יכול למשל להתנתק מבני משפחתו וכאילו למחוק אותם מחייו, אבל כאן זה לא ייתכן. תמונת הקשרים שמתגלה, ניצבת מולנו, בתוך הלב והרגשות שלנו, ומביאה אותנו לאהבת הזולת.

לסיכום, חכמת הקבלה לא דורשת מאיתנו לעשות שום דבר מלאכותי. אם משתמשים בשיטה הזו נכון, מתגלה הקשר האמיתי בינינו ונולדת בנו אהבה אמיתית.

"אין האהבה באה בדרך הכפייה והאונס".

בעל הסולם, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות פ"ב

בעזרת שיטת הקבלה אנחנו בונים בתוכנו בהדרגה את תכונת האהבה שאינה תלויה בדבר. תכונה זו נותנת לנו להרגיש את המקור שלנו, את החיים הנצחיים, השלמים וההרמוניים. את האין-סוף שקיים מעבר לחיים הגופניים.

בתוך עצמנו אנחנו יכולים להרגיש רק את המציאות הקטנה והקצרה, כמה שנים וזהו. כשאנחנו יוצאים מחוץ לעצמנו בעזרת תכונה האהבה, אנחנו מרגישים מציאות אחרת. זו מציאות בלתי מוגבלת, אין-סופית. היא לא שייכת לגוף שלנו ולכן אין בה חיים ומוות, היא נצחית. יש בה הרמוניה, כי הכול קשור להכול – התופעות השליליות והחיוביות מתחברות יחד כאחד, ולכן אין סתירות. הכול משלים זה את זה. זוהי השלמות, ההרמוניה העליונה שבטבע.

"על אהבה עומד הכול".

ספר הזוהר, פרשת ואתחנן, אות קמ"ו

שאלה: חינכו אותי שהבורא נמצא בשמים, ממש כמו איזה סבא טוב. זה נכון?

הגישה הזאת היא נחלת האנושות מזה דורי דורות. גישה זו אומרת שיש איזשהו כוח... אבל מי יודע איזה כוח? אז האדם משייך לכוח הנסתר הזה דמות על פי הבנתו.

האמת היא שהבורא הוא הכוח הכללי של הטבע, כפי שמוסבר בחכמת הקבלה.[.1.] אבל מתוך זה שהקבלה הייתה נסתרת אלפי שנים, פיתחנו לעצמנו תפיסות שגויות.

נדמה לנו שאם נבקש יפה מהבורא, הוא יגמול לנו טוב, אנו רוצים להשתמש בכוח העליון להנאתנו. אנו תולים בו תקוות, כאילו היה מישהו בעולם שלנו. "אני אתן לו משהו, והוא יחזיר לי טובה". נדמה לנו שבדרך זו נוכל לשחד אותו, והכול יסתדר לטובה.

זוהי גישה עממית שהשתרשה בנו בשנות הגלות הארוכות, שנות הניתוק מהשגת הבורא ומהרגשת העולם העליון. גלות היא מצב של הסתר, של ניתוק מהשגה רוחנית.

כיום חכמת הקבלה מתגלה שוב ומבהירה את היחס הנכון למושג "בורא".

"כללות כל הרע אינו אלא אהבה עצמית הנקרא אגואיזם, להיותו הפכי הצורה מהבורא שאין לו רצון לקבל לעצמו ולא כלום אלא רק להשפיע".

בעל הסולם [.1.]

הבורא הוא כוח האהבה והנתינה הכללי והוא ברא את הנברא ככוח הקבלה, כרצון לקבל אגואיסטי. שני הכוחות הללו עומדים זה כנגד זה כמו שמים וארץ, וביניהם ניצב סולם.

כאשר אדם מתאים את התכונות שלו לתכונות שקיימות בשלב עליון יותר בסולם, הוא עולה לשלב העליון יותר. וכאשר הוא מתאים את עצמו לשלב הבא, הוא עולה גם אליו, וכן הלאה.

הכול בידיים שלנו. ניתן לנו המפתח לטבע – שיטה לשינוי הטבע האגואיסטי שלנו בהתאם לטבע הכוח העליון.

"עניין התענוג אינו אלא רק השוואת הצורה ליוצרה, ובהיותנו משתווים בענייננו לכל מנהג הנוהג ומצוי בשורשנו, הרי אנו מצויים בתענוגים".

בעל הסולם, מאמר "מתן תורה"

שאלה: בקבלה מדברים על הידמות לבורא. אבל איך אדם יכול בכלל להרשות לעצמו לחשוב שהוא מסוגל להיות דומה לבורא?

אף אחד לא שואל אותנו אם אנחנו רוצים להיות כמו הבורא או לא. זוהי פשוט מטרת הבריאה שקבע הבורא. דרך אגב, אף אחד גם לא שאל אותנו אם אנחנו רוצים להיוולד, מתי, איפה, לאיזו משפחה, ובאילו תנאים...

ובאשר לעניין של "להיות דומה לבורא", זה לא משהו בלתי אפשרי כמו שאולי נדמה כרגע. מדובר בכוח האהבה והנתינה שעלינו לפתח בינינו. כשנזכה לכך, נרגיש בתוך האהבה ההדדית הזו שבינינו גם את הכוח הראשוני של הטבע שמחזיק ומקיים אותה.

"כל סדרי הבריאה, בכל פנותיה ומבואיה ומוצאיה ערוכה ומסודרת בכל מראש, רק על פי התכלית הזו שיתפתח מתוכה המין האנושי, שיעלה במעלותיו, עד שיהיה מוכשר להרגשת הבורא כמו הרגשת רעהו. והנה המעלות האלו המה כמו שלבים של סולם, ערוכים ומסודרים דרגה אחר דרגה, עד שנשלם, ומשיג את תכליתו".

בעל הסולם, מאמר "תורת הקבלה ומהותה"

הכוח העליון נקרא "בורא", מפני שהוא בורא את הכול ומקיים הכול ומפני שהאנשים שגילו אותו קראו לו בורא, מלשון "בוא וראה".

"בוא" פירושו שאתה יכול להתקרב אליו, דרך "השתוות הצורה", דרך השתוות התכונות שלך לתכונות שלו. אתה עושה כל מיני פעולות פנימיות כדי להתקרב אליו, להרגיש אותו יותר ויותר. "וראה" פירושו – ואז תכיר אותו. "ראייה", בחכמת הקבלה, היא דרגת ההשגה הגבוהה ביותר.

בכתבי הקודש מופיעים ביטויים כמו "לעשות נחת רוח לה'" וכיוצא בזה. השאלה היא מדוע הבורא דורש מהאדם לעבוד עבורו? זה אפילו די מעצבן, לעבוד עבור מישהו.

העניין הוא שה"מישהו" הזה הוא הכוח הכללי של הטבע, שכולל את הכול. אותי, אותך, את כולם, את כל מה שרק נצליח לתאר. הכול. חוץ מהכוח הזה אין כלום. כשאדם פועל במטרה לעשות נחת רוח לבורא, הוא לא עושה זאת למען מישהו, אלא כדי להביא את עצמו ואת האחרים לגילוי שליטת הכוח הזה על הבריאה כולה.

הבורא לא צריך ולא מקבל שום דבר מאף אחד. [.1.] הוא רצון להשפיע, רצון לתת (ולא רצון לקבל, כמונו), לכן אינו יכול לקלוט דבר מאיתנו. אנחנו לא באמת צריכים לעשות "לו" טובות, להידבק "בו", לאהוב "אותו". כך אמנם כתוב, אבל זה רק מפני ש"דיברה תורה כלשון בני אדם".

בהוראה כמו "ואהבת את ה' אלוקיך" למשל, מדובר רק על התיקון שכדאי לנו לבצע בתכונות שלנו, בכלים שלנו, כדי להגיע לאהבת הבורא, כלומר להשתוות עִמו שתאפשר לנו להרגיש את השפע העליון.

"בהיותנו מתקנים את כלי הקבלה שלנו, שיהיה על מנת להשפיע, משווים אנו בזה את הכלים ליוצרם, וראויים אנו לקבל את שפעו עד אין קץ".

בעל הסולם, "תלמוד עשר הספירות", א', הסתכלות פנימית, כ"ב

כאשר אנחנו רוצים לבנות בית, אנחנו פונים קודם כל לאדריכל. הוא שואל אותנו מה אנחנו רוצים, ועלינו לתאר לו את הבית שאנו רואים בעיני רוחנו. מספר חדרים, סגנון הבית וכן הלאה. האדריכל מציע לנו כמה אפשרויות, עוזר לנו להחליט, ובסופו של דבר נוצרת תמונת הבית העתידי.

בהתאם לתמונה זו נגזרת תכנית הפעולה בכל שלב ושלב בתהליך הבנייה. אילו חומרי בניין לקנות, מה לעשות, מתי ואיך. לא מתחילים לבנות אלא אם יש תכנית. "סוף מעשה במחשבה תחילה".

כך בדיוק מתנהלת ההתפתחות של הבריאה. מלכתחילה קיימת הצורה הסופית, המצב שבו אנחנו נמצאים בשלמותנו. שם כולנו בדרגה הנצחית, כולנו מתוקנים, יפים וטובים, וזה סוף הדרך. ואז, הסוף הזה מוסתר מאיתנו ואנחנו מתחילים מהתחלה. מדוע? כדי שנגיע אל הסוף הזה בעבודה עצמית, בחיפוש עצמי, כדי להבין שכך כדאי לעשות ולא אחרת.

וכשמגיעים לסוף מגלים: "וואו! אנחנו באמת כבר קיימים כאן. זה היה מלכתחילה".

"במחשבה אחת נאצלה ונבראה כל המציאות הזו, עליונים ותחתונים יחד, עד ככלות הכל בגמר התיקון. אשר אותה המחשבה היחידה, היא הפועלת את הכל, והיא עצם כל הפעולות, והיא מקבלת התכלית, והיא מהותה של היגיעה, והיא עצמה מציאות כל השלמות והשכר המקווה".

בעל הסולם, "תלמוד עשר הספירות", א', הסתכלות פנימית, ח'

אדם שמתקן את עצמו רואה בכל דבר את פעולת הבורא, פעולת האור שבונה לעצמו מקום להתגלות כלפינו.

הוא מגלה את האור הזה כמחשבת הבריאה – כמחשבה אחת שפועלת במציאות. הוא מרגיש את מהות הקיום של הכול. הוא מבין כיצד המחשבה הזו עובדת ופועלת, משנה הכול כדי להתגלות בכל פרט ובכולם יחד.

מתגלה לו כיצד האור פועל על כל האנשים, בפנימיותם. איך הוא משנה אותם, מזכך אותם, עושה אותם רגישים יותר, מפתח בהם יכולת להבין ולהבחין יותר בפעולות שלו עליהם.

שאלה: כיצד אוכל לקבוע איזו מהתכניות שלי מתאימות לתכנית של הבורא ואיזו לא, לפני שאני מוציא אותם לפועַל?

קודם כל צריך לבדוק את התכנית של הבורא ולקחת משם משהו לתכניות שלך. במקרה כזה, בטוח שתהיה התאמה. לא להפך...

אם אנחנו מעוניינים להמשיך לחיות על פני כדור הארץ, דרוש לנו חשבון נפש ושינוי אמיתי. נקלענו למשבר גלובלי בכל תחומי החיים: באקולוגיה, בביטחון, בכלכלה, בחינוך ובחברה. המשבר העולמי שפוקד אותנו בא לביטוי גם במישור האישי. בכל משפחה יש בעיות – בבריאות, בפרנסה, בזוגיות, בחינוך, בתקשורת עם הילדים. הריקנות מתפשטת, הדיכאון הופך לנחלת הכלל, האלימות גואה. דומה שבזמננו הכול קורס, בבת אחת.

חכמת הקבלה מסבירה שהמצב שאליו הגענו איננו מקרי. זהו מהלך מתוכנן מראש בתכנית ההתפתחות של המין האנושי. אנחנו לא אשמים בשום דבר, היינו מוכרחים להידרדר עד לשפל הזה. אנו מצויים בסיומה של "ירידת הדורות" שאותה צפו המקובלים בכתביהם. בשעה טובה, הגענו לנקודת מפנה שממנה מצפה לנו עלייה נפלאה. רק משבר גלובלי יכול היה להיות קרש הקפיצה שלנו למצב חדש וטוב הרבה יותר, לשגשוג ולפריחה.

"כוחות השליליים הללו המתגלים הם סיבות התקדמות שבאנושות, שעל ידיהם היא מטפסת ועולה כעל שלבי הסולם. והמה הבטוחים לתפקידם, להביא האנושות עד לשלב האחרון של ההתפתחות, שהוא אותו המצב המקווה, הנקי מכל שמץ וכל דופי".

בעל הסולם, עיתון "האומה"

הגלובליזציה נתפסת אצלנו בעיקר כהתרחבות של קשרים כלכליים בין מדינות. מדינה אחת מייצרת מכוניות, השנייה מתרכזת בחקלאות, השלישית התברכה באוצרות טבע והרביעית מצטיינת בהיי-טק. הן סוחרות זו עם זו, וכולם נהנים.

לפי חכמת הקבלה, גלובליזציה היא אכן חיבור אבל לא רק ברמה של העברת סחורות, שיתוף ידע או קשרים תרבותיים. גלובליזציה היא חיבור פנימי – התגלות של רשת קשרים פנימית שקושרת בתוכה את הלבבות של כל בני האדם באשר הם.

הגענו היום לרמה חדשה של אגו, שבה מתגלה רשת הקשרים הזו שבינינו. אנחנו קשורים זה לזה כמו בשרשראות ברזל. עד כה הסתובבנו חופשי, ופתאום אנחנו מחוברים יחד. גם אם נפסיק להעביר סחורות בינינו, הרשת הזו תמשיך להתקיים. אי אפשר להיפטר ממנה בשום דרך. הרשת הזו מתגלה היום מבפנים, צצה לה לפתע מתחת לפני השטח ואוחזת חזק מאוד בכל אחד מאיתנו. היא מראה לנו שאנחנו קשורים זה לזה בחבלים פנימיים שאי אפשר להתיר. קשורים לנצח.

מה עושים? עלינו ללמוד להסתדר בעולם החדש הזה. ככל שנכיר יותר את החוק הגלובלי הפועל במערכת האחת, נחטוף פחות מכות. עלינו ללמוד את כל החיים שלנו מחדש. לדעת איך נכון להתייחס לכל מה שסביבנו, איך להתייחס לטבע הגלובלי.

"כל יחיד ויחיד שבחברה הוא כמו גלגל אחד המלוכד בגלגלים מספר, המותנים במכונה אחת. שהגלגל היחיד אין לו חירות של תנועה בערך יחידתו לפי עצמו, אלא נמשך עם תנועת כלל הגלגלים, בכיוון ידוע, להכשיר את המכונה לתפקידה הכללי".

בעל הסולם, מאמר "השלום בעולם"

אף אחד לא מבין מה קורה עם העולם. לא המנהיגים, לא החכמים, לא החזקים, אף אחד. תמיד היו כאלה שחשבו שהם יודעים מה לעשות, איך להפוך את העולם למקום טוב יותר, אילו מהפכות ושינויים לבצע, אבל היום כולם אובדי עצות.

אנחנו צופים במתרחש, חסרי שליטה וחסרי אונים. גם מערכות שבנינו בעצמנו כמו המערכת הכלכלית, יוצאות משליטתנו. אנחנו המצאנו את הכסף, את הבנקים, את חברות הביטוח ואת קרנות הפנסיה, ובכל זאת, איננו מצליחים לשלוט במתרחש.

איש לא יודע מה יקרה מחר, איזו בועה תתפוצץ לנו בפנים ותביא לקריסת הכלכלה העולמית. אי אפשר עוד לשלוט באגואיזם האנושי, לעצור את השחיתות, את המעילות ואת תאוות הבצע. אנחנו כאילו מזיקים לעצמנו במו ידינו, ולא יכולים לעשות כלום נגד זה.

הזמן שלנו הוא זמן מאוד מיוחד, זמן גילוי הרע. וכשהמחלה כבר ברורה, מתגלה התרופה – חכמת הקבלה.

"כשכל יחיד יבין שטובתו וטובת הציבור אחד הוא, בזה יבוא העולם על תיקונו המלא".

בעל הסולם, מאמר "השלום בעולם"

העולם נעשה לכפר גלובלי קטן אחד, ומכיוון שכך אנחנו נדרשים להתנהג כחלקים שלובים במערכת אחת. אבל אנחנו לא מתנהגים כך.

הקבלה אומרת שהמשבר הגלובלי הוא תוצאה מההתנגשות בין שתי מערכות הפוכות: אמנם אנחנו מקושרים, אבל בצורה הפוכה, בקשרים אגואיסטיים נצלניים ולא בדאגה הדדית. ההופכיות הזו גורמת לכך שתהליכים שאליהם התרגלנו, בתחום הכלכלי, למשל, מפסיקים פתאום לתפקד. אנחנו מנסים להסתדר עם החוקים הישנים במערכת החדשה, ולכן זה לא עובד.

העוצמה של האנרגיה האטומית התגלתה כדי להראות לנו עד כמה כולנו קשורים זה לזה. דבר שקורה בקצה אחד של כדור הארץ משפיע על כולם, נרצה בכך או לא. האסון ביפן סיפק לנו רמז די עבה. בעידן של אנרגיה גרעינית שמספקת היום כבר 9% מכלל האנרגיה שמופקת בעולם, נעשה כבר מאוד ברור שכולנו בסירה אחת.

במצב של משבר כלכלי גלובלי, כל מדינה חושבת לעצמה כמה טוב היה אילו הייתה יכולה להיבדל עכשיו מכולם. שיהיה לה כל מה שהיא צריכה לקיומה, כמו לפני מאה שנה.

נסובב את הגלגל לאחור, נחזיר את הדברים לקדמותם. נטיל מיסוי גבוה על ייבוא, נסחור עם מדינות אחרות רק בדברים מינימליים הכרחיים, נקפיא התקשרויות עסקיות. אמנם נחיה בצורה פשוטה יותר, אבל נהיה פחות תלויים באחרים.

אנחנו לא מבינים שאין דרך חזרה. מדינות שיתבדלו, יחטפו מכה גדולה עוד יותר. הן לא יבינו מאיפה זה בא להן, כשבעצם זה בא מהכוח הכללי של הטבע. זה כמו חלק בגוף שרוצה לחתוך את עצמו מהגוף על מנת להינצל מהמחלה שתקפה את הגוף. האם יוכל להתקיים לבדו?

"אין לדבר ולעסוק עוד, מסדרים צודקים המבטיחים שלום מדינה או אומה אחת, אלא רק משלום העולם כולו. כי טובתו ורעתו של כל יחיד ויחיד בעולם תלוי ומדוד במידת טובת היחידים שבכל העולם כולו".

בעל הסולם, מאמר "השלום בעולם"

בכוחות עצמנו לא נצליח לצאת מהמשבר הגלובלי. כל הפתרונות שהכרנו עד היום וכל הפתרונות שנוכל עוד להמציא, לא יעזרו לנו.

מנקודה זו ואילך, השכל שלנו, הרגש שלנו והניסיון שצברנו אין בהם כדי לסייע לנו. הגענו למבוי סתום, לעצירה מוחלטת וכוללת – למיצוי הרצון האגואיסטי.

מעכשיו מדובר רק על רצון גלובלי, ועם רצון גלובלי אנחנו לא יודעים להסתדר. אם אני תלוי בך, ואתה תלוי בו, וכולנו תלויים בכולם... זו בעיה שאין לה פיתרון. בסופו של דבר, אנחנו עלולים להשמיד זה את זה.

במציאות הגלובלית שהתגלתה, אנחנו זקוקים לעזרה, לידע חדש, כדי לשרוד ולהמשיך להתפתח. לכן מתגלה היום חכמת הקבלה.

"פִּתחו הספרים הללו ותמצאו כל סדרים הטובים שיתגלו באחרית הימים, ומתוכם תקבלו הלקח הטוב איך לסדר הדברים גם היום".

בעל הסולם, "כתבי הדור האחרון", הקדמה

במשך כל ההיסטוריה היינו מנוגדים לשורש שלנו, מנוגדים לבורא – הטבע שלנו הוא אגואיסטי ואילו הטבע של הבורא הוא אהבה ונתינה. אבל היינו אגואיסטים קטנים, ולכן הניגוד הזה לא גרם לנו לתחושה גדולה של סבל. אמנם היו בעיות וקשיים, אך לא בממדים הגלובליים של היום. היום האגו שלנו גדל לדרגתו הסופית והפך לאגו גלובלי אחד. זו הסיבה לכך שכל אחד מאיתנו פתאום מרגיש הרבה יותר סבל.

נסביר את הדברים קצת יותר לעומק:

מהבורא מתפשט אור ועובר דרך כל "העולמות העליונים". העולמות הם שרשרת של העלָמות, שרשרת מסננים שממעטים את האור. בסופו של דבר מגיע אלינו ניצוץ קטנטן מן האור. כשאנחנו אגואיסטים, כלומר לא דומים לאור, אנחנו מרגישים ייסורים, לפי גודל הפער שבין ניצוץ האור לבין האגו שלנו.

עד היום, כל אחד מאיתנו היה אגואיסט בפני עצמו, כיחידה נפרדת מול האור, ולכן הסבל לא היה כל כך נורא. "כולם סובלים", "אלה הם החיים", "מתגלגלים הלאה", "סוחבים"... אבל היום נכנסנו למצב חדש, לעולם גלובלי. מה השתנה? כולנו מחוברים יחד.

מעתה, כל אחד יתחיל להרגיש את סך כל ההופכיות של כולנו מהאור. כל אחד ירגיש סבל, ריקנות וחוסר נוחות בחיים עבור כולם. זהו חוק הקיום של המערכת השלמה שמתגלה. אבל דווקא עוצמה כזו של הופכיות, מביאה לתחילת התהליך של ההשתוות לאור.

"שלום העולם ודעת הבורא הם דבר אחד".

בעל הסולם, מאמר "השלום"

בעולם גלובלי, כל פעולה מביאה עִמה תוצאה גלובלית. דוגמה נהדרת למערכת גלובלית היא גוף האדם. לכל איבר יש תפקיד במסגרת התפקוד הכללי של הגוף. סתימה קטנה בצינורית כלשהי, וכבר מתחילה שרשרת נזקים. היזכרו באותה פעם שבה הייתה לכם בעיה כביכול זניחה, למשל בציפורן. איך זה השפיע על התחושה הכללית של הגוף?

מכאן אפשר ללמוד מהי עוצמת הפעולה של האדם בעולם גלובלי. במערכת כזו אפשר להפסיד בגדול או להרוויח בגדול. איפה תמצאו עוד בנק שייתן לכם שבעה מיליארד "אחוזים" על כל השקעה?

גם אם אנחנו עוד לא חשים את המשמעות של העולם הגלובלי שאליו נכנסנו, עוצמת הקשרים בינינו עתידה להתברר במהרה.

בינתיים אפשר לדמות זאת כך: כל אחד מחזיק בידו את ברז החמצן של כולם. אם מישהו מבני העולם לא פותח את הברז שלו עבורי, אז אין לי אוויר. אני מת ואיתי כולם.

מה קובע אם הוא פותח או סוגר? היחס הפנימי שלו אלי. אני לא יכול לחייב אותו לפתוח את הברז בכוח, רק באהבה... בעולם שכזה לא נוכל לשרוד ללא דאגה הדדית.

אם נהיה מחוברים באהבה ובדאגה הדדית, העולם יהיה מלא בשפע וכלום לא יחסר לאף אחד.

מדוע? כי המחסור או השפע נובעים מהאופן שבו אנחנו מותאמים לאור העליון שיורד לעולמנו.

ההשלכות של ההתאמה או חוסר ההתאמה שלנו כלפי האור באות לידי ביטוי בכל הדרגות שבטבע, בדומם, בצומח, בחי וברמה האנושית.

רעידות אדמה, סופות, הצפות, שריפות ומגפות כמו גם בעיות של דיכאון, חוסר התפקוד של התא המשפחתי וקריסת הכלכלה העולמית – הכול כולל הכול, נובע מחוסר ההתאמה בינינו לבין האור.

דור אחר דור התפתחנו וכיום הגענו לאיזושהי רוויה. אצל רבים מתעוררות שאלות על משמעות הקיום, ולהמשיך כך סתם בחיים מבלי לדעת לשם מה, הם כבר לא ממש יכולים. חופש, נופש, עבודה, ילדים וכל יתר ההנאות המוכרות בחיים, זה באמת נחמד אבל משהו בכל זאת חסר...

הקבלה מלמדת אותנו שכמו שבהתפתחות הטבע קיימות דרגות של דומם, צומח, חי ומדבֵּר, כך קיימות דרגות כאלה גם בהתפתחות המין האנושי עצמו. כל מה שעברנו עד כה נחשב להתפתחות המין האנושי בדרגות דומם, צומח וחי, ואילו כיום אנחנו נמצאים בפתחה של דרגת המדבר. זוהי דרגה חדשה לגמרי.

בדרגות הדומם, הצומח והחי חיינו בתוך עצמנו. הרגשנו גם את האחרים ודאי, אבל הם היו שם כאילו ברקע, כדי לשמש אותנו. התקרבנו אליהם או התרחקנו מהם רק בהתאם לאיך שהאגו שלנו העריך את המצב, גם אם לא היינו מודעים לכך.

בדרגת המדבר חיים בחיבור עם הזולת. מדובר בתפיסה אחרת לגמרי של המציאות, והיא הופכת את האדם ליצור אחר ממש. אנחנו מתחילים להרגיש את החיים לא בתוך עצמנו אלא מחוץ לנו, ואז החיים כבר לא מוגבלים לכמה עשרות שנים. אל הדרגה הרוחנית הזו, דרגת המדבר, אנחנו אמורים להעפיל במהלך חיינו בעולם הזה. ואז, גם כשגופנו החי מפסיק להתקיים, הקיום הרוחני שלנו ממשיך.

"הרוחניות אינה תלויה בזמן ומקום, ואין מיתה שם".

בעל הסולם [.1.]

שאלה: נראה לי שאנשים מעדיפים להתכתב באי-מיילים ו- SMS, במקום לדבר זה עם זה. למה?

האגו התפתח היום לדרגה כזו, שאנו מעדיפים להיות בקשר וירטואלי יותר עם אחרים.

זה לא שאנחנו לא רוצים את האחרים או כן רוצים אותם, אלא שאנחנו מרגישים טוב יותר, נוח יותר, כשאנחנו מתקשרים לאחרים באמצעות מסרונים, דרך מסך המחשב, דרך משהו. למה? כי ככה אנחנו לא נוגעים בגופם של האחרים, בצורות החיצוניות שלהם.

כדי להבין מדוע זה קורה, עלינו להכיר את שורש התופעה. ה"רצון לקבל" שבנו התפתח, והוא רוצה להתרומם אל מעבר לדרגת החי, שבה נמצא גופנו. דרגת החי כבר לא נותנת לנו משהו, לא מספקת לנו מגע עם האחר.

אנחנו מחפשים מגע פנימי יותר עם הזולת, ובינתיים עוברים לקשר וירטואלי. זה מסביר את המהפכה שהאינטרנט יצר, ולמה כולם נמשכים לשם כל כך. אמנם כיום הרשתות החברתיות והפורומים מלאים בדרך כלל בשטויות, ובוודאי שאין בקשר הזה מילוי אמיתי, אבל יש כאן בכל זאת קשר מסוים, והוא ממכר אותנו.

בשלב הבא, הקשר הווירטואלי לא יספק אותנו, נרצה קשר פנימי עוד יותר. בתוך הקשר הווירטואלי, נרגיש צורך להיות קשורים עם הזולת בפנימיות, ברוחניות – להיות קשורים בדרגת המדבר.

כל תא בגופנו קיים רק כדי לספק חיים לכל הגוף. אף תא ואף איבר בגוף לא חושב על עצמו. כל אחד מאיברי הגוף פועל רק כדי לספק את צורכי הגוף ובזכות זה הגוף חי.

אם נתקשר בינינו כמו תאים בגוף מתוך מודעות והכרה, נתחיל להרגיש את חיי "הגוף הכללי" שבו כולנו חלקים. מערכת הקשרים שנבנה אז בינינו תיקרא "הנשמה הכללית" ובה נרגיש את החיים הרוחניים.

לטבע יש תכנית להביא את הדרגה העליונה שבו, את המין האנושי, להתפתחות מקסימלית. שתצמח בנו מודעות של "מי אני, מה אני, מדוע, מאיפה, איך, בשביל מה". זוהי פסגת האבולוציה שאליה מכוון הכול משחר הבריאה.

כאשר אנחנו מפתחים את דרגת המדבר שבנו, אנחנו משיגים את כל מה שקורה בטבע ומגלים את תכנית ההתפתחות הכוללת. אנחנו נעשים כמו הכוח שמקיף את הטבע כולו, ושולטים בכל המתרחש בטבע מתוך הרגשה, הבנה ודעת.

"תכלית הבריאה לא תחול, לא על הדוממים והכדורים הגדולים, כמו הארץ והירח והשמש... ולא על מין הצומח, ולא על מין החי... אלא רק מין 'האדם' בלבדו... אחר שמהפכים הרצון לקבל שלהם לרצון להשפיע, ובאים בהשוואת הצורה ליוצרם, שאז מקבלים כל המדרגות, שהוכנו להם בעולמות העליונים".

בעל הסולם, "הקדמה לספר הזוהר", אות ל"ט

לפני 5,771 שנה, [.1.] העפיל לראשונה בן אנוש אל דרגת המדבר. הדורות הרבים שחיו לפניו, חיו ללא הכרה רוחנית, הוא היה הראשון שהתפתח בו הרצון להגיע אל מה שמעבר לגבולות העולם הזה.

שמו היה "אָדָם", מלשון "אדַמֶה לעליון", [.2.] והוא שיקף את הרצון שהרגיש אדם להיות דומה לבורא. הוא היה המקובל הראשון ולו מיוחס ספר הקבלה הראשון, "רזיאל המלאך". פירושו של שם הספר הוא: הכוח הנסתר – הכוח הכללי של הטבע, שמנהל אותנו אבל נסתר מאיתנו.

היום שבו התחיל אדם לגלות את הבורא נקרא "יום בריאת העולם". ביום הזה נגעה האנושות לראשונה בעולם הרוחני, ולכן הוא הנקודה שבה מתחילה ספירת השנים העברית. לפי תכנית הטבע, במהלך ששת אלפים שנה לכל היותר צריכים כל בני האדם להעפיל אל דרגת המדבר. [.3.]

"כל האנושות מתחייבת בסופה, בהכרח ובחיוב מוחלט, לבוא עד לידי ההתפתחות המופלגת הזאת".

בעל הסולם, מאמר "מהותה של חכמת הקבלה"

אנחנו חיים במציאות אחת, שמחולקת כלפינו לשני חלקים: חלק נגלה וחלק נסתר. את החלק הנגלה אנחנו מרגישים בחמשת החושים שאיתם נולדנו. החלק הנסתר יכול להתגלות רק על ידי תיקון הרצונות שלנו כלפי הזולת.

בקליטת החלק הנסתר של המציאות יש דרגות של קליטה. את התהליך המדורג הזה אפשר לדמות לאדם שבלי המשקפיים שלו לא רואה כמעט כלום, עם המשקפיים רואה רגיל, בעזרת משקפת רואה רחוק ובעזרת טלסקופ צופה בכוכבים. האמצעים הללו משפרים את יכולת הראייה שלו. באופן דומה, אנו משפרים בכל פעם את יכולת הקליטה של המציאות שבינתיים היא נסתרת.

איך? אנחנו מתקנים יותר ויותר את כלי הקליטה, את הרצונות שלנו. עוד תיקון – עוד פתיחה של המציאות. כך הנסתר הופך לגלוי. כשאנחנו מגיעים לפתיחת המציאות כולה, זה נקרא שהגענו בחזרה ל"אדם הראשון", לאין-סוף. מה זה אין-סוף? אין גבול, הכול פתוח לפנינו. כל הרצונות שלנו מתוקנים במאה אחוז ומלאים באור אין-סוף.

"השמות הללו, נגלה ונסתר, אינם שמות קבועים, החלים על סוגים של ידיעות מסוימות, כפי שההמון חושב, אלא הם חלים רק על התודעה של האדם. כלומר, כל הידיעות שכבר הספיק לגלותם ולהכירם, מתוך התנסות ממשית, מכונים אצל האדם בשם נגלה. וכל הידיעות שעדיין לא הגיע לבחינת הכרה כזו, מכונים אצלו בשם נסתר".

בעל הסולם, מאמר "גוף ונפש"

הדור של ימינו הוא דור מאוד מיוחד, דור ראשון שלא רוצה לחיות כפי שחיו הדורות שלפניו. כל הדברים שאחריהם התרגלנו לרדוף, כבר לא כל כך מושכים את בני הדור הצעיר. הם מרגישים מבפנים, בתת ההכרה, שחיים כמו שלנו לא ימלאו אותם, שבשביל זה לא כדאי לחיות.

יש להם רצונות חדשים, שאנחנו לא מסוגלים לרסן. הם נראים לנו היפראקטיביים אז אנחנו נותנים להם ריטלין, מבלי להבין שזו לא מחלה, אלא תהליך טבעי של גדילת האגו שדורש שיטת מילוי חדשה. הם לא מסוגלים להסתפק במה שמילא אותנו. דרוש להם שדרוג, דרושה שיטה אחרת של חינוך – חיים אחרים.

כל דור נושא בתוכו התרשמות מצטברת מכל מה שעברו הדורות שלפניו. כך היה מאז ומעולם, אבל היום אנחנו נמצאים בנקודת מפנה היסטורית ביחס לכל ההתפתחות האנושית. אנחנו על סף עלייה לחיים בממד גבוה יותר. לכן בדור הזה כבר חרוטה הכרה פנימית שלחיות כפי שחיו עד כה, משמע לשרוף את החיים. הוא כבר היה בסרט הזה, ולא רוצה להיכנס אליו שוב.

לצערנו הרב, מערכת החינוך לא עוסקת בחינוך. היא מקנה לילד כמה ידיעות בקריאה וכתיבה, בפיזיקה וכימיה וכו', אבל היא לא מחנכת אותו, לא בונה ממנו אדם. התוצאות מדברות בעד עצמן.

כאשר מתבוננים במערכת השעות זה ניכר לעין. כמה זמן מוקצב לשיחות ודיונים? איזה אמצעים מקבלים המורים כדי לחנך? הכול נמדד בסכום ידיעות שהועבר לתוך מוחו של הילד, ותו לא. תעשיית ציונים. הילדים שלנו הופכים לרובוטים שיודעים לבצע משימות מקצועיות כלשהן, דם חדש לשוק העבודה, שנשלט בידי בעלי הון ופוליטיקאים.

דאגתו העיקרית של בית הספר היא להוציא אדם שיידע לבצע דברים, שיהיה מהנדס, שיהיה פועל, שיהיה משהו. אבל מי הוא עצמו, מה הוא יעשה עם החיים שלו ועם עצמו – לאיש לא אכפת. הדבר נובע מכך, שבתי הספר במתכונתם הנוכחית החלו להתפתח במקביל להתפתחות התעשייתית. הם באו לענות על הצורך להפוך איכרים לפועלים, ללמד אותם קצת קרוא וכתוב, מתמטיקה והנדסה, שעובדי האדמה ידעו כיצד להפעיל מכונות וכדומה. למרבה הצער, בתי הספר מנוהלים לפי תפיסה זו עד עצם היום הזה.

אבל עכשיו הגענו לשלב שעלינו לעבור למערכת מחנכת. זה משהו אחר לגמרי, שבכלל לא שייך לכמות הידיעות של הילד במקצוע כזה או אחר, אלא עד כמה הוא גדל להיות "אדם". להיות אדם פירושו להיות מחובר עם האחרים.

הילדים של היום נולדים עם צורך פנימי להשגת משמעות החיים. הצורך הבלתי מסופק הזה יוצר בהם חלל פנימי, ולכן נדמה שהם לא יודעים מה לעשות עם עצמם. הם מסתכלים עלינו המבוגרים בזלזול, כי אנחנו לא מסוגלים לספק להם את מה שהם באמת רוצים. למעשה, גם הם עצמם לא יודעים מה חסר להם, וודאי שאינם מסוגלים להביע זאת בצורה ברורה, אבל זה לא משנה את העובדה שהריקנות נשארת.

בלית ברירה, הם מסתובבים בגיל מאוד צעיר עם נרגילות ואלכוהול. הם לא אשמים בזה, החלל הפנימי שבהם כל כך גדול. הם מוכרחים בדרך כלשהי לסתום אותו, וזה מה שהם משתדלים לעשות. לסחוב את החיים. איכשהו. זהו שורש המשבר בחינוך שפוקד את העולם.

במצב הזה לא יעזור לנו להעניק להם חינוך קצת יותר טוב וגם לא משחקים משוכללים יותר. כלום לא יספק אותם מלבד מענה לשאלת השאלות: "בשביל מה אנחנו בכלל חיים?". כהורים חובה עלינו להבין מה באמת חסר להם. בנקודה הכי פנימית שבתוכם, התייצבה כבר התשוקה לפרוץ את כל גבולות העולם הזה.

עלינו להתייחס אל הילד כאל אדם גדול. הילד לא זקוק לכל הפוצי-מוצי, אלא הוא רוצה להרגיש שהוא כמונו. אמנם צורתו החיצונית היא של ילד, אבל בפנים הוא גדול. מתוך גופו הקטן, מביטות בנו עיניים בוגרות.

לדוגמה, כשאנחנו לוקחים את הילד למקום כלשהו, עלינו להסביר לו לאן אנחנו הולכים ומדוע, להסביר לו מה נעשה שם, להתייעץ איתו ולהתייחס אליו כאל גדול. אם ננהג כך, זה יגרום לילד שמחה אדירה. הרי בשבילו "להיות גדול" זה המשחק הכי מהנה שיש!

"איננו מחדשים דבר. עבודתנו היא רק להאיר על מה שחבוי בתוכו של אדם".

ר' מנחם מנדל מקוצק

עלינו להפוך את בית הספר למקום שבו הילד מעביר את הזמן בנעימים, כי האדם לא יכול להתפתח על ידי דיכוי. כשמדכאים מישהו הוא מסתגר, מתכווץ, וזה בדיוק מה שקורה כיום לתלמידים. כדי שהילדים יוכלו לפתח את עצמם נחוץ להם חופש. עליהם למצוא את מקומם בעולם ואת ייעודם בעצמם, ושההחלטה על כך תבוא מתוכם.

בכל רגע נתון, ילדים ומבוגרים גם יחד פועלים לפי תבניות חשיבה והתנהגות שהם ראו קודם לכן בחיים. אופן ההתנהגות, סגנון הדיבור או הלבוש, הכול נקבע בהתאם למה שראינו אצל אחרים. זה מתחיל באימא ואבא, אחר כך בחברים וקרובים, בטלוויזיה, באינטרנט וכן הלאה.

בכל מצב בחיים, אנחנו מחקים את תבניות ההתנהגות שראינו. אנחנו שולפים מתוך בנק התבניות שלנו תבנית מסוימת ומשחקים אותה, ממש כמו שחקני תיאטרון.

כיום, במציאות החדשה שבה כולנו קשורים זה לזה, עלינו להזין את האדם בנקודת מבט חדשה: שלום העולם הוא שלומי, הצלחת העולם היא הצלחתי. אלה הן תבניות ההתנהגות והחינוך בעולם החדש.

בימינו יותר ויותר אנשים שוקעים בדיכאון וייאוש, בורחים לסמים, לאלכוהול, לתרופות הרגעה וכדומה. מדובר בתופעה עולמית חסרת תקדים. מדוע זה כך? בגלל חוסר סיפוק.

ממה נובע חוסר הסיפוק? מהעובדה שהרצון ליהנות שלנו כל הזמן גדל ודורש יותר ויותר מילויים – אנחנו לא מסוגלים לספק לו אותם והוא נותר ריק. הריקנות הזו מורגשת בנו בפנים ממש כמו רעב פיזי. חוסר הסיפוק הוא הוא החושך של המאה ה-21.

חכמת הקבלה מציעה פיתרון לחוסר האונים הזה. היא מסבירה שאין דרך למלא את הרצון ליהנות בצורה ישירה. הפיתרון הוא לעלות לרמה אחרת של מילוי, שנהנה ממילוי שתמיד יימצא ברשותנו – הנאה מאהבה והשפעה.

וכאן יש דבר והיפוכו: דווקא כשאני מגיע לאהבת הזולת, אני הופך להיות חופשי. מדוע? כי תמיד אני יכול לאהוב את האחרים ולהשפיע להם. אף אחד לא מגביל אותי בזה. במצב כזה אני יכול כל הזמן ליהנות מהפעולות שלי.

בנקודה זו עולה מיד שאלה: נניח שבאמת ארצה לאהוב את האחרים ולתת להם, האם יהיה לי מה לתת? הרי אני בקושי מספק לעצמי את מה שאני צריך כדי לחיות...

ובכן, חכמי הקבלה, אנשים שעברו כבר את תהליך היציאה מאהבה עצמית לאהבת הזולת, אומרים שברגע שאני מתחיל לדאוג לאהבה ולהשפעה לזולת, אני מתחיל להתמלא בשפע העליון, באור הבורא, ואז אני יכול להעביר לאחרים בלי שום הגבלה.

במצב הרוחני הזה, התענוג ממלא אותי, מפני שאני רוצה על ידו למלא את האחרים. אני שרוי בטוב ממש, ללא שום הגבלה, וכל הדאגה שלי נתונה להשפעה לאחרים. הפעולה שלי הופכת להיות כמו פעולת הבורא. אני נעשה שותף שלו בפעולה, בבריאה, ונהנה כמוהו משלמות ונצחיות, מההרגשה העליונה ביותר שיכולה להיות במציאות.

מכאן אפשר כבר להתחיל להבין ש"ואהבת לרעך כמוך – כלל גדול בתורה" [.1.] זה לא סתם סיסמה יפה שמדברת על להיות ילדים טובים, אלא אמצעי, מנוף, קרש קפיצה שעל ידו אני קופץ לדרגת הבורא.

"בביאת האדם אל אהבת זולתו, אז הוא נמצא ישר בבחינת הדבקות, שהוא השוואת הצורה ליוצרה, אשר עמה יחד, עובר האדם מתוך עולמו הצר, המלא מכאובים ואבני נגף, אל עולם נצחי רחב, של השפעה לבורא והשפעה לבריות".

בעל הסולם [.2.]

אם איבר כלשהו בגופי לא מתפקד ואני לא מצליח להפעיל אותו, מה אני עושה? מחפש דרכים עקיפות להחזיר אותו לחיים, לתפקוד נורמלי. כאשר הצלחתי לעורר שוב את החלק הזה, הוא כאילו שייך לי מחדש.

כך האדם פועל ב"ואהבת לרעך כמוך": הוא משייך לעצמו את כל הבריאה, מחזיר את כולם אליו. אנחנו לא באמת עובדים כלפי "מישהו", אלא לומדים כיצד להתייחס בצורה נכונה אל החלקים שמתגלים אחר כך כשלנו ממש.

"ולא חסר לך כלום, אלא ללקט כל אלו האיברים המדולדלים שהתדלדלו מנשמתך, ולצרף אותם לגוף אחד. ובגוף השלם הזה... המבוע של תבונה רבה, ונחלים עליונים של אור, יהיו כמעין שלא פסק. וכל מקום שתתן עיניך בו, יתברך".

בעל הסולם, אגרת ד'

כאשר ילד קטן רוצה לאכול, לשתות, להתרחץ, לשחק או לטייל, אימו מעמידה את עצמה לשירותו. האם מרגישה את הילד כחלק בלתי נפרד ממנה. ביתר דיוק, הילד הוא החלק העיקרי במערכת הרצונות של האם, ולכן היא נותנת את כולה בשבילו. כך הטבע גורם לאימא להתייחס לצאצאיה כדי לקיים את התפתחות החיים.

כדי להרגיש את העולם הרוחני, עלינו להגיע ליחס שכזה לזולת. התהליך הזה קורה בהדרגה. וגם אם קשה לנו כרגע לתאר שזה אפשרי – שאני ארצה למלא רצון של מישהו יותר מאשר את הרצון של עצמי – בכל זאת, בתוכנו, עמוק בפנים, יחס כזה נמצא. מושרשת בנו מעין "אישיות" פנימית רוחנית. כשאנחנו משתדלים לעורר אותה בעזרת לימוד הקבלה, היא יוצאת מהמסתור, ממעמקים, ומתחילה לצמוח.

תארו לעצמכם שבעה מיליארד בני אדם שנמצאים באהבה, באחדות, בערבות. אתה לא צריך לחפש ערֵבים לבנק כדי לקבל הלוואה, לא צריך להסתיר שום דבר מאחרים. אף אחד לא צריך לשמור על מה שיש לו, להציב הגבלות.

לא צריכים לחוקק חוקים על כל פרט ופרט, ממש כמו שלא צריך חוקים כדי להסביר לאישה כיצד להתייחס לתינוק שנולד לה. האהבה מכוונת אותה בצורה טבעית. כשיש אהבה, אין צורך בשום חוק מלבד חוק אחד – חוק האהבה.

קשה לנו לתפוס עד כמה הכול ייעשה פשוט אם רק נרכוש את תכונת האהבה וההשפעה. לא נצטרך לשמור על אף אחד, להגיד למישהו משהו. כל אחד יחפש רק איך להיטיב לאחרים ויקבל תמורת זה תענוג רוחני אין-סופי.

"כשקונה טבע שני שהוא ההשפעה לזולתו... נשתחרר מכל מאסרי הבריאה... מטייל חופשי בעולמו של הבורא, ומובטח, שלא יארע לו כאן שום נזק ותקלה לעולם".

בעל הסולם [.1.]

השוני הגדול בין גברים לנשים בעולמנו נובע משורשים רוחניים עליונים.

בעולם הרוחני, "זכר" הוא כוח הנתינה שבאדם ו"נקבה" – כוח הקבלה. אלה שני חלקי הבריאה ששווים בחשיבותם אך מנוגדים במהותם. מטרת הבריאה היא שהם יתחברו כאחד, או בלשון הקבלה ש"יזדווגו". אבל גם כשזה קורה, השוני ביניהם מוסיף להתקיים.

בעולם שלנו, הכול מתנהל לפי האגו, לפי כוח ושליטה. בעולם שכזה מעמדה של האישה הוא כאילו משני, כי באופן טבעי לגבר יש יותר כוח, יותר חופש ועצמאות.

הגברים מתפרצים בכוח הזרוע, תופסים מקום שלא בהכרח מגיע להם וקובעים את רוב הדברים. בהרבה מקרים הנשים מתייחסות אליהם כמו אימא לילדים, מפנות להם מקום וסולחות להם. כך מתנהל העולם, שלא לפי הצדק.

חכמת הקבלה מדברת על עולם שונה לגמרי, עולם הפוך. עולם שבו הכול מתנהל לפי כוח האהבה וההשפעה שמגשר על כל הניגודים וההבדלים.

עם המעבר ממגמה אגואיסטית למגמה של אהבה והשפעה, נראה עולם שבו האישה תתפוס מקום מרכזי, כמתואר בחכמת הקבלה: בעולם הרוחני אישה מסמלת את "ספירת מלכוּת" שנמצאת במרכז הבריאה. הכול מיועד לה, כי ממנה נוצרות הלידה והפריחה של העולם החדש.

ברוחניות, דווקא מי שמבטל את עצמו נחשב גבר. ההפך מדמות המאצ'ו בעולם שלנו, שקורע את הכבישים ומכופף את כולם... ברוחניות, גבריות זה לא להתגבר על אחרים אלא על עצמך, על הטבע שלך – לפנות מקום לאור המתקן לפעול עליך.

"איש ואישה, זכו – שכינה ביניהם".

חז"ל [.1.]

בני זוג יכולים לנצל את מערכת היחסים שלהם להתפתחות רוחנית, אם בכל הפעולות שמתקיימות ביניהם, בכל התקשרות זה עם זה, הם ירצו להרגיש את כוח החיבור, את הבורא, ויכוונו לכך שהוא יחבר אותם כאחד.

במערכת יחסים רוחנית בין גבר לאישה, לבני הזוג יש מגמה משותפת לגלות את הבורא ביניהם. כל אחד מהם מתייחס אל השני כאל שותף שנתן לו הבורא בתהליך הזה, ומתייחס אל בן זוגו כאל חלק שעל ידו הוא מממש את עצמו.

כשהם מנסים להתייחס זה לזה דרך הבורא, הם מתחילים להרגיש שאת הפערים שמתגלים ביניהם ממלא הבורא. שהוא בא וקושר ביניהם. ואז המשפחה שלהם הופכת להיות משפחה אחרת לגמרי, משפחה לא מהעולם הזה.

שאלה: למה אנשים נמשכים כל כך למין?

בעולם הרוחני הנשמה נמצאת במצב של "זיווג" עם האור. זהו חיבור בין שני חלקי הבריאה, החלק הנשי והחלק הגברי, והוא גורם לתחושת העונג העוצמתית ביותר במציאות. ההעתקה של הזיווג הרוחני בעולם החומר הוא הזיווג הגשמי. זו גם הסיבה לכך שמין נחשב לשורש כל הרצונות בעולמנו, והוא מעסיק אותנו כל כך.

התענוג ממין בעולם שלנו ממחיש היטב את ההבדל בין תענוג גשמי לתענוג רוחני. אדם חושב כל כך הרבה על מין ומדמיין את ההנאה העצומה שמחכה לו, אך בהגיעו לנקודת השיא, לרגע הפורקן, התענוג מתמוסס, וכמעט מיד נעלם. ושוב, מתחילה הריצה אחר העונג הבא...

זיווג רוחני, לעומת זאת, הוא זיווג בלתי פוסק שהולך ומתעצם ומספק לאדם את הרגשת החיים הנצחיים. באופן בלתי מודע, מבפנים, מתוך הנשמה, כולנו שואפים למעשה רק לזיווג הזה, כי לשמו נוצרנו.

שאלה: לאדם יש הרבה רצונות ושאיפות, והוא רץ ועובד ומתקדם ומצליח. ובכל זאת, גם כשהוא ממלא רצון מאוד גדול, הוא מרגיש ריק, פשוט ריק מתוכן. מה הסיבה לכך?

חכמת הקבלה מלמדת אותנו שכל מה שברא האור, הבורא, זה רצון ליהנות. אז יש בבריאה בסך הכול שני מרכיבים: אור ורצון, מילוי וחיסרון, או במילים פשוטות, תענוג ורצון לתענוג.

מהמצב ההתחלתי שנקרא "עולם אין-סוף" השתלשל הרצון שנברא מטה, עד לעולם הזה. כאן הוא התחיל להתפתח בדרגות – דומם, צומח, חי ואדם.

באדם יש רצונות שנחשבים לרצונות גופניים, כמו הרצון לאוכל, למין ולמשפחה, ורצונות אנושיים כמו הרצון לכסף, לכבוד, לשליטה ולידע. הרצונות האנושיים הם רצונות שמגיעים אלינו מהסביבה ומתוכם אנחנו מתפתחים.

בסיום ההתפתחות של הרצונות האנושיים, האדם מתחיל להרגיש ריקנות. גם לפני זה הוא הרגיש ריקנות מסוימת, למשל בכסף, ואז הוא פנה לקבל כבוד. מכבוד לשליטה, משליטה לידע – כך הוא קפץ מרצון לרצון.

כיום, כשהמין האנושי מימש באופן כללי את כל הרצונות האלה – כל אחד בהתאם למידה שהיה עליו לממש לפי שורש נשמתו – מתגלה בנו רצון חדש, רצון רוחני.

אנחנו לא לגמרי מבינים מה טיבו של הרצון הזה, רק מרגישים שאחרי כל ההנאות שהעולם מציע לנו, עדיין ריק לנו בלב. מדוע ריק? כי מה שנמצא סביבנו כבר לא מספיק לנו, ומה שנמצא לפנינו עדיין לא ברור לנו, נסתר מאיתנו. הרגשה זו היא נחלת רבים, וזה אומר שהגענו למצב חדש.

הרצון הרוחני הזה מתעורר בנו כדי לגדל אותנו הלאה, להעלות אותנו בחזרה עד לשורש התענוג, עד לעולם אין-סוף.

הרע שאנחנו מרגישים בעולם שלנו הוא כוח שמקדם אותנו אל הטוב המושלם.

כאמור, אנחנו בנויים מרצון ליהנות שכל הזמן רוצה למלא את עצמו. כדי שהרצון יתפתח נותנים לו כיוון, "שם אתה יכול למצוא מילוי", והרצון רץ לשם וממלא את עצמו. אבל ברגע שהרצון התמלא, המילוי מנטרל אותו.

נתבונן בחיים שלנו. אם אין לנו רצון לכלום, אנחנו בבעיה, שוקעים בייאוש. אנחנו חייבים לרצות משהו, לרוץ אחרי משהו – כדי להרגיש שאנחנו חיים, שאנחנו בתנועה. אבל אחרי שהשגנו את המילוי, התענוג מתפוגג ואנחנו מתרוקנים. כך אנחנו מתפתחים, מריצה לריצה, רגע אחר רגע, דור אחר דור.

כשההתפתחות במסגרת העולם הזה מגיעה לנקודת רוויה, אנחנו מתחילים להרגיש ששום דבר בעולם הזה כבר לא באמת ימלא אותנו. עתה עלינו להתקדם אל עולם עליון יותר. יוצא שכל הרע שמורגש בעולם הזה נועד להביא אותנו לכך שנכיר מילוי מסוג אחר, כזה שאינו מתפוגג לאחר השגתו, מילוי רוחני נצחי.

"אין האדם יכול לחיות בלי חיות ותענוג, מטעם שזה נמשך משורש הבריאה, שהיא רצונו להטיב לנבראיו. לכן כל נברא, אי אפשר לו להתקיים בלי חיות ותענוג. ומשום זה, כל נברא מוכרח לילך ולחפש מקום, שממנו יכול לקבל הנאה ותענוג".

בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", מאמר ל"ה

ליותר ויותר אנשים החיים השגרתיים נראים לא מספקים: ללמוד, להתחתן, לקנות מכונית, דירה, לגדל את הילדים, להחליף את המכונית, לקנות דירה גדולה יותר, להתקדם בעבודה...

המון אנשים כבר בכלל לא רוצים להתחתן, ומבין הנשואים – רבים מתגרשים, לא מוצאים טעם בחיים משותפים. האדם נעשה יותר מרוכז בעצמו, קשה לו לשאת את השני, את ההתחייבויות האלה. גם את עצמו קשה לו לסבול.

החיים בזמננו מציעים לאדם המון אפשרויות לברוח, טיולים, סרטים, בכל מקום אפשר למצוא משהו לעסוק בו, רק לא לחשוב על משמעות החיים. ובכל זאת, מאחורי כל הדברים האלה מנקרת השאלה – "מה איתי?"

"להיכנס עכשיו לאוניברסיטה, לקחת משכנתא לעשרים שנה, לגדל ילדים... בשביל מה? רק כדי להגיע לגיל חמישים ואז להתחיל לטפל בנכדים, ואחר כך, במקרה הטוב, הם יטפלו בי כשאהיה בבית אבות עד שגם אני אלך..."

"אם נקבץ את כל שיעורי התענוג שמשיג האדם במשך שבעים שנותיו לצד אחד, ונקבץ את כל הצער והייסורים שסובל לצד השני, עד כדי שאילו היה החשבון לנגד עיניו – היה מעדיף שלא להיוולד".

בעל הסולם, מאמר "השלום בעולם"

"העולם הזה נברא עם חיסרון וריקות מכל שפע הטוב, וכדי לקנות קניינים צריכים אל התנועה. וידוע שריבוי התנועה מדאיב את האדם... אמנם להישאר ריקן מהקניינים והטוב גם זה אי אפשר... ועל כן בוחרים בסבל ריבוי התנועה, בכדי להשיג מילוא הקניינים. אמנם כיוון שכל קניינם ורכושם הם אך לעצמם, וזה שיש לו מנה רוצה מאתים, נמצא בזה, שאין אדם מת וחצי תאוותו בידו. ונמצאים סובלים מב' הצדדים, הן מצער ריבוי התנועה, והן מצער החיסרון של הקניינים, שחסרה להם מחציתם".

בעל הסולם, "תלמוד עשר הספירות", א', הסתכלות פנימית, כ"א

לאורך ההיסטוריה היו אנשים שהגיעו למסקנה ששום דבר בעולם שלנו לא יכול למלא את האדם בשלמות. מתוך האגו המפותח שהיה בהם, מתוך ריקנות פנימית אדירה, הם גילו שיטה חדשה למילוי הרצון ליהנות.

האנשים האלה, החל מאָדָם ואברהם אבינו, דרך משה רבנו, רבי שמעון בר יוחאי והאר"י הקדוש, ועד גדול המקובלים בדורנו, בעל הסולם, פיתחו את שיטת הקבלה עבור כולנו.

כיום, כשהריקנות כבר מורגשת באוויר, השיטה מתגלה כדי לפתוח בפנינו רמה חדשה של מילוי עם תענוג בלתי מוגבל.

אף חלק בגופנו לא יכול להתקיים בלי החלקים האחרים. הלב למשל הוא חלק חיוני ביותר, אבל מה הוא שווה בלי המוח, הכליות, הכבד או הריאות?

כשהגוף החי התפתח לצורה הנוכחית שלו, האיברים השונים כאילו הגיעו לערבות הדדית. כל איבר לקח על עצמו תפקוד מסוים והפקיד את הדאגה ליתר צרכיו בידי האיברים האחרים. הלב כאילו אמר: "אני אהיה כמשאבה ואת כל יתר הפונקציות אשאיר לכם. אני מוסר את עצמי לכם וסומך עליכם!"

בתחילת קיום החיים היו בין התאים מלחמות נוראיות. תאים התחברו יחד לתא מורכב יותר, רק כדי להתגונן יחד בפני הסביבה העוינת, כדי לשרוד ולקבל ממנה יותר. אחר כך, בתוך התא המחובר, הם החלו להתחלק לתפקודים שונים. תהליך כזה כבר דורש ביטחון ואהבה הדדית, כי כשאתה מוסר את עצמך לאחרים אתה לגמרי תלוי בהם.

המגמה הזו של הטבע, לחבר בין פרטים על מנת להשיג יתר התפתחות, מגיעה כיום לדרגה האנושית. החיבור הזה לא מבטל את הייחודיות של כל פרט, להפך, כל אחד מוצא את מקומו הייחודי. אבל מעבר לזאת, החיבור מקנה לכל אחד מהפרטים תחושה חדשה שלא יכול היה לחוש לבדו – תחושה כוללת של חיים הרמוניים בממד גבוה יותר, חיי הגוף הכללי.

"בעת שהאנושות תגיע למטרתה... על ידי ביאתם לדרגה השלמה באהבת זולתו, שאז יתלכדו כל גופות בני העולם לגוף אחד ולב אחד – יתגלה כל האושר המקווה לאנושות על שיא גובהו".

בעל הסולם, מאמר "החירות"

המצב האקולוגי המאיים מביא לכך שמאמצים רבים מושקעים כיום בחיפוש דרכים לשמור על הטבע. למשל, נדמה לנו שאם נשרוף פחות דלק, המצב ישתפר, ואנו מנסים לאכוף זאת באמצעות אמנוֹת בינלאומיות והגבלות שונות. אבל פתאום מתפרץ איזה הר געש, ופולט כמות של פיח גדולה יותר מכל המכוניות שלנו יחד.

חכמת הקבלה מסבירה שהמאמצים שלנו לא מופנים כרגע למקום הנכון. חוסר האיזון בטבע נגרם ברמה גבוהה הרבה יותר מאשר נסיעה במכונית או ייצור מופרז של פלסטיק. גם אם היינו מחייבים את כל בני האדם להפסיק לזהם את האוויר, לא היינו מצליחים להשיב את האיזון לטבע. הבעיה האמיתית היא ברמת המחשבות שלנו כלפי הזולת: בתוכנו מתפרץ הר געש וצונאמי של אגו מחריב הכול...

חוסר האיזון ביחסים בין בני האדם גובר מיום ליום. הוא מוקרן מאיתנו אל כל הדרגות הנמוכות יותר בטבע, אל החי, הצומח והדומם, ומביא עלינו בחזרה מהטבע אסונות ובעיות.

לפי הקבלה, הטבע כולו הוא גוף חי אחד, שמנוהל על ידי מחשבה עליונה של אהבה ונתינה. המחשבה הזו מנהלת את הקיום בצורה מושלמת, וזאת ברמות הדומם, הצומח והחי. ברמה האנושית עלינו להגיע להרמוניה בעצמנו. כל עוד לא נתקן את הלב והמוח האגואיסטיים שלנו, את היחס לבני האדם האחרים, גם המצב האקולוגי יחמיר ומגפות ואסונות טבע יפגעו בנו מכל עבר.

"כל צדדי המציאות – עליותיהם וירידותיהם תלויים הם בעלייתו וירידתו של הכוח המחשבתי של האדם".

הראי"ה קוק, אוצרות הראי"ה [.1.]

טעות היא בידנו לחשוב שאנחנו מחוץ לטבע. נדמה לנו שהטבע פרוש לפנינו ואנחנו צריכים רק לבחור מה בא לנו לעשות איתו. כאילו אנחנו מעליו. אנחנו שוכחים שגם אנחנו התפתחנו מהטבע, הרי לא צצנו לפתע משום מקום...

כאשר אנו מבינים שאנחנו חלק מהטבע, הכול נעשה פשוט יותר ואפשר ללכת הלאה.

הדומם, הצומח, החי והאדם קשורים יחד במערכת אחת שכל הזמן מתפתחת. כיום אנחנו נדרשים להתפתח אל הדרגה הבאה של קיומנו – התפתחות של רוח האדם. העיכוב שלנו בביצוע המהלך הזה יוצר לחץ כלפי מטה, כלפי הדרגות הנמוכות יותר שבטבע, כמו סתימה בצנרת.

כתוצאה מכך אנחנו מרגישים התפוצצויות. תחילה ההתפוצצויות האלה באות לידי ביטוי בדרגת הדומם: תנודות בקרום כדור הארץ, רעידות אדמה, צונאמי וכדומה, אבל הן בהחלט עלולות להגיע גם לדרגות הגבוהות יותר, לצומח ולחי.

במבט מן הצד, נראה שהאנושות פשוט אוכלת את עצמה: אלימות, טרור, מעילות, שחיתויות. אנשים מנצלים זה את זה, ממש כמו תאים סרטניים בגוף, שמכלים כל מה שיש סביבם. בסופו של דבר, התהליך הזה מביא כליה על הגוף כולו, ובתוכו גם הגידול הסרטני.

במאמר "השלום" בעל הסולם מדבר על "חיוב הזהירות בחוקי הטבע", ואומר:

"חשוב לנו מאד להסתכל במצוות הטבע, לידע מה הוא דורש מאתנו, פן יענישנו בלי חמלה כנודע. והנה אמרנו, אשר הטבע מחייב את מין האדם לחיות חיי חברה וזה פשוט. אולם יש לנו להסתכל במצוות אשר הטבע מחייב אותנו לעשות מתוך הבחינה ההיא, דהיינו, מבחינת חיי החברה.

וכשנסתכל בדרך כללית, עלינו לעסוק בתוך החברה רק בשתי מצוות, שאפשר להגדיר אותן בשם 'קבלה' ו'השפעה'... והנה במצוות הקבלה, אין אנו צריכים להסתכלות מרובה, משום שהעונש נגבה תיכף ומיד, ומשום זה לא תארע לנו שום הזנחה. אולם במצווה השנייה, שהיא 'השפעה לחברה', אשר העונש לא יגיענו תיכף, ולא עוד אלא שגם העונש מגיע אלינו ביחס בלתי ישר, לפיכך אין המצווה הזאת נשמרת כהלכתה.

ולפיכך מטוגנת האנושות על האש במרחשת איומה, והחרב והרעב ותולדותיהם לא פסקו ממנה עד הנה. והפלא שבדבר, אשר הטבע כמו שופט בעל מקצוע מענישנו על פי ההתחשבות עם התפתחותנו. כי עינינו הרואות, שבאותו שיעור שהאנושות הולכת ומתפתחת, כן יתרבו עלינו העינויים והמכאובים בהשגת כלכלתנו וקיומנו.

הרי לעיניך בסיס מדעי ניסיוני, שנצטווינו לקיים בכל מאודנו את המצווה של 'השפעה לזולת' בתכלית הדיוק. וכל עוד שאנו מתעצלים לקיים את זה בכל השיעור, לא יפסיק הטבע מלהענישנו וליטול נקמתו ממנו. וכפי המכות שאנו מוכים בזמננו זה, עלינו גם לקחת בחשבון את החרב השלופה לעינינו להבא, ויש להסיק מהם מסקנה נכונה, אשר סוף סוף ינצחנו הטבע". [.1.]

בדורות קודמים החקלאים היו צריכים להתחשב בכמה נתונים פשוטים: מתי גשם, מתי שמש, מתי זורעים, מתי קוצרים. עם הזמן, הדרישה מהם נעשתה מורכבת יותר והחקלאים נדרשו להשתכלל. היום הכול מחושב לפרטי פרטים, לכמה טיפות מים זקוק כל צמח ובאיזה מינון, אילו דשנים ומתי. ללא החישובים המדויקים הללו, האדמה לא הייתה מניבה כמות מספקת של יבולים.

תהליך דומה אמורה לעבור היום החברה האנושית כולה. עד כה חיינו כפי שחיינו, ועתה אנו נדרשים להביא בחשבון נתונים מורכבים יותר כדי לשרוד. לא ניתן להמשיך בדרך שבה התקיימנו עד כה, הטבע דורש מאיתנו לשדרג את היחסים בינינו. עלינו ללמוד מה הם התנאים לגידול אדם חדש, שיהיה מסוגל לחיות ולשגשג בעולם החדש.

"אין לשאול כלל, על מצב שאר בריות העולם חוץ מהאדם, משום שהאדם הוא מרכז כל הבריאה, וכל שאר הבריות... עולות ויורדות עִמו".

בעל הסולם, "הקדמה לספר הזוהר", אות י"ח

כיום אנו עדים לתופעה חדשה ומדאיגה – חיות מחמד נכנסות לדיכאון. ייצור תרופות נגד דיכאון לבעלי חיים כבר משגשג, והוטרינרים נאלצים לתת אותן יותר ויותר.

תופעה זו מראה עד כמה אנחנו, בני האדם, גוררים אל תוך המשבר האנושי גם את עולם החי. אנחנו נמצאים בפיגור ביחס לתכנית ההתפתחות שתוכננה עבורנו, עסוקים בדברים קטנים, שטחיים, בזמן שכל הבריות מחכות רק לנו, שנתעלה לממד גבוה יותר, ונרומם איתנו את הבריאה כולה.

"בן ארבעים שנה, הכיר אברהם את בוראו... והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה... עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות, והם אנשי בית אברהם. ושתל בלבם העיקר הגדול הזה, וחיבר בו ספרים... והיה הדבר הולך ומתגבר בבני יעקב ובנלווים עליהם, ונֶעֱשָׂת בעולם אומה שהיא יודעת את ה'".

הרמב"ם, "משנה תורה", ספר המדע, הלכות עבודה זרה, י"א-ט"ז

אם אנחנו רוצים להיות אומה מחוברת, עם מטרה משותפת והתחשבות כללית הדדית, יש לנו רק שיטה אחת. מדוע? כי זו השיטה שהפכה אותנו לאומה בעבר.

במקורנו אנחנו קבוצת אנשים עם מטרה רוחנית, שנוצרה על ידי אברהם אבינו. לאחר שאברהם פיתח את השיטה לגילוי הבורא, הוא הזמין את תושבי בבל העתיקה ללמוד קבלה. כך התאספה קבוצת אנשים שלמדו איך להתעלות מעל האגו ולגלות ביניהם את הבורא, את כוח האהבה והנתינה. עם הזמן, קבוצת המקובלים הזו נקראה "עם ישראל", על שם התשוקה שלה ללכת ישר-אל, ישר לגילוי הבורא.

אין עוד עם שנולד מתוך העיקרון של אהבה וחיבור בין אנשים. אלה הם כל חיי האומה, זהו חוק קיומה. לשם כך היא קמה, ולכן אנחנו לא יכולים לחיות בצורה אחרת. ברגע שנעלם הכוח שמדביק אותנו "כאיש אחד בלב אחד", הפסקנו להיות אומה. כתוצאה מכך נחרב בית המקדש ויצאנו לגלות.

גם היום אפשר לראות שהחוסר בעיקרון היחיד הזה שיכול לאחד אותנו, גורם לכך שאנחנו לא מרגישים את עצמנו כאומה. לאנשים לא אכפת זה מזה, ולא מעט ישראלים מחפשים דרך לברוח מכאן. אם רואים כאן חיבור מדי פעם, זה רק בגלל הצרות המשותפות שמאיימות עלינו מבחוץ. כשלוחצים על כולנו, אנחנו מוכנים להתחבר כדי לשרוד. אבל אילולא הצרות, היינו כבר מזמן אוכלים זה את זה. [.1.]

אין בנו כוח חיבור לאומי-טבעי כמו זה הקיים בקרב עמים אחרים. החיבור שלנו הוא חיבור רוחני, ואם איבדנו אותו, אנחנו כבר לא יכולים להיות מחוברים, אנחנו כבר לא אומה. יוצא שאין לנו ברירה – כדי להיבנות כאן, אנחנו זקוקים לשיטה שתאפשר לנו לממש את חוק הקיום של עם ישראל, "ואהבת לרעך כמוך".

"כל עוד שלא נגביה את מטרתנו מתוך החיים הגשמיים, לא תהיה לנו תקומה גשמית... כי אנו בני האידיאה".

בעל הסולם, מאמר "הגלות והגאולה"

בעם שלנו יש פערים רבים ומחלוקות, חילוניים-דתיים, אשכנזים-ספרדים, ילידי הארץ-עולים חדשים, עשירים-עניים. לא פעם עולה ההצעה להתאחד סביב משהו מסוים, ומנגד עולות הצעות להתאחד סביב דברים אחרים. כך או אחרת, מיום ליום הקרע מעמיק והפילוג גובר.

חכמת הקבלה מסבירה שבמישור הגשמי אי אפשר למצוא מכנה משותף. בגשמיות באמת הכול מחולק לאינספור חלקים. השורש המשותף לכולנו הוא רק הבורא. רק אם נקבע את השגת הבורא (השגת תכונת האהבה והנתינה) כמטרת חיינו, נוכל לגשר על כל הפערים בתוכנו.

חכמת הקבלה מצליחה לחבר בין אנשים מאוד שונים כי היא לא מתחשבת במאפיינים גשמיים. היא פונה אל הנקודה שבלבו של כל אדם ומפתחת אותה. וכש"הנקודה שבלב" מתגלה באנשים, כל העטיפות הגשמיות נופלות ונוצר חיבור אמיתי, כי את הנקודה הזו האדם לא יכול למלא לבד.

"האומה הישראלית נתקנה ונעשתה כמין מעבר, שעל ידיהם יזרמו ניצוצי ההזדככות לכל המין האנושי שבעולם כולו... שיוכלו להבין את הנועם ואת השלוה השרויים בגרעין של אהבת זולתו".

בעל הסולם, מאמר "הערבות", אות כ"ד

בסופו של דבר, כל האנושות אמורה להגיע למימוש החוק "ואהבת לרעך כמוך". כדי להקל על המין האנושי את תהליך תיקון טבע האדם, פותחה שיטת התיקון בקרב קבוצת אנשים מסוימת, בקרב עם ישראל.

כיום עלינו לחזור להיות עם רוחני, להתוודע שוב לפנימיות התורה, לחכמת הקבלה – לממש את שיטת התיקון על עצמנו ולעזור לכל העולם להתעלות. זה נקרא להיות "אור לגויים" [.1.] וזה כל ייעודנו כעם נבחר.

בצורה תת הכרתית, העולם מרגיש שהמפתח לאושר שלו נמצא בידינו, שיש לנו משהו מיוחד שאנחנו מסתירים מכולם. לפי חכמת הקבלה, תחושה זו היא השורש לאנטישמיות. ככל שתיקון העולם מתעכב, הסבל גובר ואיתו גוברת גם האנטישמיות בקרב העמים. [.2.]

כבר בספר הזוהר נאמרו על כך דברים קשים: "אוי להם לאותם אנשים... שהמה הם העושים את התורה ליבשה, כלומר בלי משהו לחלוחית של שכל ודעת... שאינם רוצים להשתדל ולהבין בחכמת הקבלה. אוי להם, שהם גורמים במעשיהם הללו, שיהיו עניות וחרב וחמס וביזה והריגות והשמדות בעולם". [.3.]

ב"הקדמה לספר הזוהר" מביא בעל הסולם את הדברים האלו ומסביר: "וטעם דבריהם הוא, שבהיות כל עוסקי התורה, מזלזלים בפנימיות שלהם, ובפנימיות התורה, ומניחים אותה כמו דבר שאין צורך בו בעולם... המה גורמים במעשיהם הללו, שכל בחינות החיצוניות שישנן בעולם, מגבירות את עצמן על כל חלקי הפנימיות שבעולם... ובדור כזה, כל בעלי החורבן שבאומות העולם, מרימים ראש, ורוצים בעיקר להשמיד ולהרוג את בני ישראל, דהיינו כמו שאמרו חז"ל: 'אין פורענות באה לעולם, אלא בשביל ישראל'... הנה מעתה מוטל רק עלינו, שארית הפליטה, לתקן את המעוות החמור הזה... ואז כל אומות העולם יכירו ויודו במעלת ישראל עליהם. ויקיימו הכתוב בישעיה: 'ולקחום עמים, והביאום אל מקומם, והתנחלום בית ישראל על אדמת ה''. וכן, 'והביאו בניך בחוצן, ובנותיך על כתף תנשאנה'". [.4.]

במילים פשוטות, המפתח לשינוי מצב העולם ולשינוי היחס השלילי כלפינו נמצא בידיים שלנו. ברגע שרק נתחיל ליישם את שיטת התיקון, מיד נחוש בשיפור אדיר וגם האויבים הגדולים ביותר שלנו יהפכו פתאום לידידים.

"עתה קרבו הימים, שהכל יכירו וידעו שישועת ישראל וישועת העולם כולו תלויה רק בהופעת חכמת אור הגנוז של פנימיות רזי תורה בשפה ברורה".

הראי"ה קוק, אגרות א', צ"ב

"לבו של אדם צריך להיות בית מקדש… שהאדם צריך לזכות להשראת השכינה".

הרב ברוך שלום אשלג (הרב"ש), מאמרי "שלבי הסולם" [.1.]

"בית" הוא רצון, ו"קדושה" היא אהבה והשפעה. אם יש במישהו רצון קדוש, רצון לאהוב את הזולת ולהשפיע לו, זה נקרא שבתוכו נמצא "בית המקדש".

בעבר, הרגשה זו הייתה שורה בקרב הרבה אנשים שהיו מחוברים ביניהם. אז התברר להם כיצד להביע את השגתם הרוחנית גם בגשמיות, וכתוצאה מכך נבנה בית המקדש גם בעולם החומר. כיום, עלינו להתרכז בתיקון הלב של כל בני האדם ולשם כך מתגלה שיטת התיקון בעולם. [.2.]

כשהאנושות כולה תתאחד וכל חלקי הנשמה הכללית יתחברו יחד באהבה, נגיע כולנו אל המצב הנעלה ביותר במציאות, אל "בית המקדש השלישי". האור שיתגלה בנו במצב זה יהיה האור הגדול ביותר שיש – אור ה"יחידה", אור מדרגת ה"כתר".

"תכלית הבריאה מוטל על כל המין האנושי יחד: שחור כלבן וכצהוב בלי שום הבדל מעיקרו".

בעל הסולם, מאמר "הערבות"

חכמת הקבלה מחברת בין אנשים מכל קצות תבל, ללא שום הבדל של גזע, מין, לאום או דת. החכמה הזו מגשרת על פערים של מנטליות, אופי, גיל, מעמד כלכלי או חברתי, גם בתוך העם המפולג שלנו, וגם בינינו לבין העולם כולו. זוהי עובדה ממשית שמתרחשת לנגד עינינו בשנים האחרונות, בקרב שני מיליון תלמידים שלומדים במסגרות השונות של "קבלה לעם" בארץ ובחו"ל.

גם שינוי היחס לישראל הוא תהליך מוכח, שאנחנו עדים לו מדי יום. אנשים שהיו בעבר אנטישמים מובהקים, ניאו-נאצים ממזרח אירופה חדורי שנאה ליהודים, הפכו לחברים שלנו בלב ובנפש, לתומכים גדולים באידיאה הרוחנית. [.1.]

מדי שנה מגיעים רבבות אנשים מכל העולם לכנסים של לימוד הקבלה בארץ ובעולם, אין כמעט מדינה שאין לה ייצוג בהם. בכנסים הללו מתחברים כולם באהבת אחים לצורך גילוי הבורא, ומוכיחים בפועל את אמיתות דברי הנביאים ומקובלי כל הדורות.

"וכאשר יושלמו בני ישראל עם דעת השלם, יתגברו מעיינות התבונה והדעת מעל לגבול ישראל, וישקו לכל אומות העולם".

בעל הסולם, הקדמה לספר "פנים מאירות ומסבירות", אות ד'

"זה שאסור ללמוד תורה לעכו"ם... פירושו, שאי אפשר ללמוד תורה כל זמן שהאדם עדיין נמצא בבחינת עכו"ם, כלומר שעדיין משוקע באהבה עצמית".

הרב"ש, מאמרי "שלבי הסולם", "מהו אסור ללמוד תורה לעכו"ם"

"אסור", על פי חכמת הקבלה, פירושו "אי אפשר". עכו"ם, "עובד כוכבים ומזלות", הוא כל אדם שעדיין מצוי באהבה עצמית, משתחווה לאגו. "ללמוד תורה" משמע לגלות את דרכי התפשטות האור העליון בתוך ה"כלים" שלך.

מבחינה רוחנית, בתחילה כל אדם נחשב לעובד כוכבים ומזלות, לגוי. רק לאחר שהוא מתקן את האגו שלו והופך להיות דומה לבורא, לכוח האהבה והנתינה, האדם נחשב ליהודי וביכולתו "ללמוד תורה". יהודי זהו מעמד רוחני שעלינו לרכוש בעצמנו ולא משהו מולד. יהודי, מלשון ייחוד, הוא מי שמתייחד עם הבורא מתוך השתוות אליו. [.1.]

יוצא שמלכתחילה כולנו גויים ולא יכולים "ללמוד תורה", לא מסוגלים לגלות את האור בפועל. מה עושים? כאן נכנסת לתמונה שיטת התיקון של הקבלה. היא מאפשרת לנו להתקשר אל "האור המחזיר למוטב" – מעין הארה קטנה שמגיעה ממצבנו המתוקן אל מצבנו הנוכחי, בהתאם לעוצמת ההשתוקקות שלנו להתקדם. הארה זו מזככת אותנו בהדרגה, עושה מאיתנו יהודים ומאפשרת לנו "ללמוד תורה". [.2.]

שאלה: מהו האור המוזכר בקבלה? אלה קרני אור מוחשיות? זה כמו קרני לייזר? איך זה נראה? או שאולי זה משהו שמרגישים או רואים בתת מודע שלנו? בקיצור, זה לא מובן...

אור זה מה שממלא אותי, את הרגש והשכל שלי. זו הרגשה, הבנה, הכרה. כל מילוי נקרא אור, כל סוגי ההנאה והתענוג נקראים אור.

במצבנו הנוכחי אנחנו חיים בעולם הזה ומרגישים כל מיני תענוגים. גם הם נחשבים לקצת אור, אבל ממש קצת. בלשון ספר הזוהר הם מכונים "נהירו (אור) דקיק". ניצוץ קטנטן של אור מחייה את כל העולם הזה. גם המדע גילה שהיקום שלנו התחיל להיבנות מניצוץ קטן של אנרגיה עליונה ומיוחדת. זהו רק ניצוץ מהאור הרוחני שפרץ לעולם שלנו ויצר את כל מה שיש בו, כולל אותנו.

כל יתר העוצמה של האור נמצאת מחוץ לרמת העולם הזה. [.1.] אפשר להרגיש אותה רק בתנאי שאנחנו נמצאים באותה תכונה כמו האור, באהבה ונתינה. כלומר, אין פה גבולות כלשהם או וילונות שמסתירים מאיתנו משהו. אלא שאנחנו, בספיגה, לא יכולים להרגיש יותר.

"מטרם שיוצאים מאהבה עצמית, אין האדם מסוגל להרגיש את האור. ומשום זה צריכים מקודם לצאת מאהבה עצמית, אחרת שורה עליו סוד הצמצום".

הרב"ש, מאמרי "שלבי הסולם" [.2.]

ה"אור" (התענוג) בורא את ה"כלי" (רצון לקבל הנאה ותענוג). כל מה שיש בכלי בא מהאור. חוץ מאור וכלי אין שום דבר.

לפי מידת ההתפתחות שלנו אנחנו מרגישים את מה שקיים. כאשר התינוק נולד הוא מבין את העולם בצורה מסוימת וככל שהוא גדל הוא קולט יותר. כך גם אנחנו מתפתחים רוחנית: אנחנו מפתחים את הכלי שלנו להרגיש את המילוי האין-סופי שנמצא גם עתה, לגלות את האור במלואו.

"אור עליון אינו פוסק, ובאם יש רק מקום מתוקן... תיכף נאחז בו אור העליון".

בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", מאמר פ'

"דע, כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים, היה אור עליון פשוט ממלא את כל המציאות. ולא היה שום מקום פנוי בבחינת אויר ריקני וחלל, אלא הכול היה מלא אור האין-סוף הפשוט ההוא...
וכאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא את העולמות ולהאציל את הנאצלים, להוציא לאור שלימות פעולותיו, שמותיו וכינוייו, שהייתה זאת סיבת בריאת העולמות, הנה אז צמצם את עצמו אין-סוף בנקודה האמצעית".

האר"י הקדוש, "עץ חיים" [.1.]

חכמת הקבלה מלמדת אותנו שהכול בא מהאור. בתוך האור נוצרת נקודה אחת קטנה, וממנה מתפתחת אחר כך כל המציאות. נקודה זו היא חומר הבריאה. הנקודה מתחילה להתרחב בתוך האור, להסתיר את האור, לקבל מהאור צורות שונות, להתרחק מהאור בכל מיני רמות ודרגות. נוצרים מהנקודה "עולמות" – העלמות והמעטות של האור.

הנקודה מגיעה למצב שבתוכה נוצרת הבחנה שנקראת "אדם" – רצון שמבין את עצמו, שמרגיש את עצמו, שעומד להכיר את מי שברא אותו. יש לו מעין הילוך חוזר כלפי האור שברא אותו, שעיצב אותו. הוא שואל "למה" ו"איך". כך האור מעורר אותו ודאי, אבל הרצון הזה מתחיל להרגיש את עצמו כעצמאי, שהוא קיים, שהוא הולך בחזרה לקראת האור ובונה את עצמו.

רואים זאת גם בהתפתחות החיים בעולמנו – מטיפת זרע, כמעט מאפס, נוצר גוף קטן. בהדרגה, חלה בגוף הזה התפתחות אישית משלו, ברצונות, במחשבות, בדעה עצמאית. כך גם אנחנו גדלים רוחנית: אותה נקודה שחורה שפעם התהוותה באור, מתחילה להבין את עצמה ולקשור את עצמה לאור. בסופו של דבר, הנקודה הופכת להיות כמו האור ממש.

"אין השתנות באור, אלא כל השינויים הם בכלים".

בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", מאמר ג'

האור נמצא במנוחה מוחלטת. סטטי. הוא רק משפיע. כמו סַפּק כלשהו, שאליו אני יכול להתקרב או להתרחק.

אני יכול לצעוק אליו, זה לא מזיז לו כלום. כל הצעקות שלי אולי יגרמו לשינוי בי עצמי, ואז ארגיש תוצאה שונה מהשפעתו הקבועה. כלומר, בשינויים שאני עובר, אני מרגיש אותו שונה, אבל זה אני שמרגיש "אותו" שונה, ולא שהוא שונה. ממש כמו השמש שאינה מפסיקה להאיר. מהאנרגיה שלה אני יכול גם לחמם וגם לקרר, לעשות מה שארצה. האנרגיה היא קבועה.

כך הוא האור, "טוב ומיטיב" לטובים ולרעים. מה זאת אומרת "לטובים ולרעים"? האם לרעים הוא גם כן מיטיב? כן. אלא שהם הפוכים ממנו, ואז הם חשים סבל לפי מידת ההופכיות שלהם, וזה מה שגורם להם להתפתח.

כולנו יצאנו מהאור, ולכן בסופו של דבר, אנחנו רוצים להשיג את האור. כל התשוקות שלנו, כל ההשתוקקויות שלנו – אליו הן. באופן בלתי מודע, רק אותו אנחנו רוצים.

כל התענוגים בחיינו, בגד חדש, מכונית יפה, אוכל טוב, יהיה זה מה שיהיה, כולם באים בעצם ממנו, מהאור. הם עטופים כלפינו בלבוש מסוים, כהנאה ממנוחה, מחום, מנוף פסטורלי וכן הלאה. אבל בכל אלה אנחנו מרגישים בעצם את האור.

לאט לאט נחדור דרך כל העטיפות הללו, ונרצה לגלות את המקור שלהן, את האור עצמו. אני לא באמת צריך את המכונית הנוצצת. נכון, היא נתנה לי תענוג – אבל אני רוצה יותר, אני רוצה תענוג גם בלי חתיכת הפח הזו, שממילא לאחר זמן מה כבר לא מרגשת אותי.

ככל שאנחנו מתפתחים במשך ההיסטוריה, אנחנו הולכים לדברים יותר ויותר עדינים, יותר נעלמים. במקום דברים גדולים ומסורבלים שהיו לנו בעבר, הכול הופך קטן, מתמזער. כמות הופכת לאיכות. באופן דומה מתפתחים הרצונות שלנו, מרצונות להשגה חומרית לרצונות להשגה רוחנית. בתוכנו מתבררת התשוקה אל האור. הוא עצמו צריך למלא אותי, ולא רק דרך אוכל, מין, כסף, כבוד, שליטה, ידע... לא! אני רוצה אותו.

אנשים עוד לא ממש מבינים מהו התהליך שעובר עלינו, אבל החוסר באור הוא זה שעומד בבסיס הדיכאון, הייאוש, ההתמכרויות, הגירושין, האלימות וההתפרצויות שמתפשטים בחברה שלנו. האדם בן זמננו מרגיש חוסר מסוג שהוא לא יכול למלא בעולם שלנו, וזה סימן שחסר לו האור עצמו.

כאשר אנשים מגלים חיבור ביניהם על פני האגו הגובר, אז ממש באותו מקום של חיבור הם מרגישים תופעה מיוחדת שנקראת אור.

זוהי מעין תוספת שמחברת אותם, מפתחת אותם לדרגה של הבנה וקשר גבוהים יותר.

סוד הקיום, מסבירה חכמת הקבלה, טמון בנקודת החיבור בין בני אדם. מדוע? כי בינינו נסתר אותו הכוח שהוליד אותנו – האור.

כוחות עליונים יורדים אל העולם שלנו ופועלים בו. כל מה שאנחנו רואים בעולם שלנו, כולל אנחנו עצמנו, זו תוצאה מפעולת הכוחות הללו. אנחנו לא מרגישים את הכוחות עצמם ולא רואים מאיפה הם באים, כי הם מגיעים מעולם עליון, מעולם הכוחות.

המקובלים גילו את העולם העליון וכתבו עליו בכתבי הקבלה. בכך הם אפשרו לנו לקרוא על הכוחות העליונים ועל הדרך שבה הם יורדים לעולמנו ומפעילים הכול. לשם מה המקובלים עשו זאת? כדי שנוכל לעלות בחזרה, באותה דרך שבה יורדים הכוחות, אל השורשים שלהם.

הכוחות העליונים הפוכים מאיתנו. החומר שממנו אנחנו בנויים הוא "רצון לקבל" ואילו הכוחות הללו הם כוחות של הפעלה, כוחות של השפעה ונתינה.

בזמן הקריאה בכתבי הקבלה עלינו להתכוון לכך שהכוחות הללו ישפיעו עלינו את התכונה שלהם. שיהפכו אותנו להיות דומים להם. הקריאה פועלת עלינו ולאט לאט אנחנו מתחילים להתקרב, בהתאם למאמצים שלנו. כמו ילדים שמשחקים במשהו והמשחק גורם להם לגדול ולהתפתח.

שאלה: מדוע המקובלים כתבו ספרים, מה מיוחד בכתיבה?

כתיבה היא גילוי. בכל דור מקובלים כותבים ספרים חדשים, כי מדור לדור לנשמות יש אגו גדול יותר ותפיסה חדשה. התנאים לגילוי הרוחניות משתנים והמקובלים נדרשים לשדרג ולהתאים את שיטת התיקון.

בעל הסולם מסביר זאת כך: "חכמת האמת, בדומה לחכמות החיצוניות, צריכה להימסר דור דור, וכל דור מוסיף איזה חוליה על קודמיו, ובזה הולכת החכמה ומתפתחת. ויחד עם זה נעשית מוכשרת להתפשטות רחבה יותר בין ההמון". [.1.]

מי שמתפתח רוחנית ומתקשר לפנימיות המילים הכתובות, מגלה בתוכן עולם ומלואו. הוא מתחיל להבין שהטקסט הוא כמו מערכת שעובדת עליו. כלומר שהטקסט הוא לא רק טקסט, אלא הוא תוכנה שמתלבשת עליו ומתחילה לעבוד עם הרצון שלו. היא בונה את הרצון שלו בהתאם למערכת העליונה.

לסיכום, באמצעות הכתיבה שלו, המקובל מוסר הוראות להתפתחות רוחנית, אך בנוסף לכך הוא מעביר גם כוח פנימי מהמערכת העליונה. לכן הקריאה בכתבי הקבלה מקדמת את האדם לרוחניות.

"וקראתי הביאור בשם 'הסולם' להורות, שתפקיד ביאורי הוא בתפקיד כל סולם, שאם יש לך עליה מלאה כל טוב, אינך חסר אלא 'סולם' לעלות בו, ואז כל טוב העולם בידיך".

בעל הסולם, "הקדמה לספר הזוהר", אות נ"ח

בעל הסולם עשה עבודה עצומה בגילוי חכמת הקבלה. בלעדיו, אנחנו, האנשים הרגילים שאין להם נשמות מיוחדות כמו למקובלים יחידי הסגולה מהעבר, לא היינו מסוגלים להשיג את הרוחניות.

כוחו של המקובל הענק הזה מתבטא בכך שהוא "עשה סדר" בכל הרמות שבהן ניסו המקובלים שקדמו לו, להביע את כל מערכת הבריאה – בשפת התנ"ך, האגדה, ההלכה והקבלה. בזכותו אנחנו יכולים ללמוד את המתרחש במציאות בצורה מסודרת ושיטתית.

"כל זכייתי בדרך גילוי החכמה, הוא מסיבת הדור שלי".

בעל הסולם, מאמר "תורת הקבלה ומהותה"

"והפצת החכמה בהמון מכונה שופר, דוגמת השופר שקולו הולך עד למרחק המרובה, כן יתפשט הד החכמה בכל העולם, שאפילו האומות ישמעו ויודו, כי יש חכמת אלוקים בקרב ישראל... הדור ראוי לכך, שהוא הדור האחרון, העומד על סף הגאולה השלמה. ולפיכך הוא כדאי להתחלה של שמיעת קול שופרו של משיח, שהוא סוד גילוי נסתרות".

בעל הסולם, "שופר של משיח"

הכוח שמושך אותנו מאהבה עצמית לאהבת הזולת נקרא "משיח". כוח המשיח חייב להתגלות בתוך כל אדם באשר הוא ולתקן את האגואיזם שטבוע בכולנו מלידה. לכן בדורנו התגלו בעולם כתבי הקבלה.

בקבלה קוראים לכוח המשיח גם בשם "האור המחזיר למוטב". אז במקום לחכות לאיזה מנהיג דגול שיבוא ויעשה לנו ניסים ונפלאות, מוטב לפתוח את כתבי הקבלה וללמוד כיצד גורמים לאור הזה להתחיל לפעול עלינו.

שאלה: האם גם מי שלא בקי בתורה ובתנ"ך יכול ללמוד קבלה?

אין צורך בידע מוקדם כלשהו כדי ללמוד קבלה. תורת האמת, כלומר פנימיות התורה שהיא חכמת הקבלה, אינה מציבה כיום בפני האדם שום תנאי מוקדם. כולם יכולים ללמוד.

אפילו אם אדם לא יודע לקרוא ורק מקשיב לשיעורי הקבלה, ההאזנה לבדה פועלת ובסופו של דבר הוא יתחיל להרגיש. בתורת האמת לא מתקדמים על ידי השכל, אלא על ידי הרצון להתפתח רוחנית. דווקא אצל אנשים שפחות מבינים את החומר הנלמד וחשים תסכול פנימי והרגשה של חוסר, כלֵי ההרגשה החדשים נפתחים מהר יותר.

אני נמצא בתוך מערכת גדולה ורחבה, שאותה אינני מרגיש או מבין. במערכת האדירה הזו, אני חי במקום קטנטן שנקרא "העולם הזה".

מהו האמצעי לגלות את כל המערכת, לדעת הכול, להרגיש הכול, להיות בעל הבית?

משיכת האור שנמצא במערכת. זהו כוח שיפתח לי את החושים, את הערוצים הפנימיים שלי. כוח חיים שיחזיר אותי להכרה.

האור הזה נמצא סביבי, במציאות העליונה. הוא נמצא שם גם ברגע זה, אלא שאני לא מרגיש אותו כי התכונות שלי הפוכות משלו. אבל אני יכול לעורר את השפעתו עלי והשפעה זו נקראת אז "אור מקיף".

האור מקיף אותי, מלטף אותי, מגדל אותי, עד שאני מתעורר.

"לא נברא האדם אלא כדי ללמוד חכמת הקבלה".

כתבי האר"י, הקדמת מהרח"ו על "שער ההקדמות"

"למה זה חייבו המקובלים, לכל איש, ללמוד חכמת הקבלה?אמנם יש בזה דבר גדול, וראוי לפרסמו: כי יש סגולה נפלאה לאין ערוך, לעוסקים בחכמת הקבלה, ואף על פי שאינם מבינים מה שלומדים, אלא מתוך החשק והרצון החזק, להבין מה שלומדים, מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם".

בעל הסולם, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות קנ"ה

כשאנחנו קוראים בכתבי הקבלה, עלינו לצפות ל"אור המחזיר למוטב". למה הדבר דומה? לאדם חולה שמקבל עירוי. עם כל טיפה נוספת התרופה נכנסת לו לתוך הוריד. כך אנחנו, בכל מילה ומילה, צריכים לצפות לאור המחזיר למוטב.

בהתחלה אנחנו לא יודעים מה זה בדיוק אור ואיך הוא מחזיר למוטב, וגם לא ממש יודעים מהו ה"טוב" שאליו צריך לשאוף... ובכל זאת, העיקר זה לצפות לתרופה מהלימוד.

כתבי הקבלה מאפשרים לנו להתחבר למקור של כוח מממד אחר. דרכם מטפטף אלינו עירוי מעולם עליון והוא מחזיר אותנו לחיים רוחניים.

הכוח העליון של הטבע, כוח האהבה והנתינה, נמצא בחיבור בין כל חלקי הבריאה שהוא עצמו יצר, המתקיימים מתוך הרמוניה וקשר הדדי.

אנחנו מרגישים רע, כי יצאנו מהמערכת המשולבת הזאת. אם אנחנו רוצים להרגיש טוב, אנחנו צריכים לנסות לחזור אל המערכת הזאת שנקראת "שלמות".

איך חוזרים? כשאנחנו רוצים ומתאמצים לחזור אל המערכת, אנחנו מעוררים מתוכה כוח שמשפיע עלינו. זה נקרא שאנחנו מעוררים על עצמנו את " האור המחזיר למוטב", את "האור המקיף", את הכוח שמחזיר אותנו אל תוך המערכת הכללית.

הכוח הזה פועל בהתאם לעוצמת הרצון שלנו, כלומר, באותה מידה שבה אנחנו מסוגלים לעורר, לבקש ולדרוש אותו מהמערכת.

בכוחות עצמי, אין לי שום אפשרות להתעלות מעל האגו שלי. הרי אם כל כולי רצון לקבל אגואיסטי, ודאי שלא אוכל להוציא את עצמי מתוך עצמי.

כאן נכנסת לתמונה מערכת של תיקון שכוללת לימוד, ספרים, מורה וקבוצה. בעזרת המערכת הזו אני מקרב אלי את האור שמחזיר אותי למוטב. זהו כוח מיוחד שמשפיע עלי ומתקן אותי.

אף אחד לא דורש ממני לתקן את מה שהבורא קלקל. על זה אומר הבורא: "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין [.1.] – אני זה שיצרתי אותך מקולקל, ואני זה שאתקן אותך. עליך רק להגיע להכרה שהיצר שלך הוא רע, ולדרוש ממני להחליף אותו ליצר טוב. אני מחכה לך". [.2.]

כשהאור מאיר, הוא פותח בי כל מיני תכונות שנמצאות בתוכי. התכונות האלה נסתרות ממני, אני לא מגלה אותן, לא מרגיש אותן.

נראה לי שאני גדל, כמו תינוק שנוספו לו כמה ק"ג, כמה סנטימטרים, אבל זה לא נכון, כך זה רק נראה לי. שום דבר באמת חדש לא יכול להתגלות.

אני אין-סופי, אלא שעכשיו אני מוּכָּר לעצמי רק בצורה כזו קטנה.

עלי להזמין אור שיִפתַח בי עוד ועוד תכונות, עד שאחזור לאין-סוף.

אני רוצה שיתגלו בי תכונות קרובות יותר לבורא, תכונות מפותחות יותר. אני רוצה להיפתח, שהאור יבוא ויפתח אותי יותר ויותר.

יוצא שאני לא מגלה את האור, אלא מושך את האור הזה שיגלה אותי – מיהו אני האמיתי – גדול יותר ויותר, קרוב יותר ויותר לאין-סוף.

וכשאני מגולה יותר לעצמי, זה נקרא שאני עולה בסולם המדרגות.

כשאנחנו צופים בסרט טוב באולם הקולנוע, ההתפעלות שלנו ממנו יכולה להיות כל כך חזקה, עד כדי להשכיח את העולם החיצון. אנחנו שוכחים מכל מה שקורה בחוץ, נסחפים עם העלילה שהופכת להיות המציאות שלנו. בוכים, צוחקים, אוהבים, שונאים, פוחדים, מקווים, מפסידים ומנצחים...

לפי הקבלה, החיים שלנו הם סרט אחד גדול. אנחנו ישנים, מתעוררים, קמים, אוכלים, שותים, מולידים ילדים, חיים ומתים – בתוך הסרט הזה. הוא מורגש כל כך מציאותי, מפני שאף פעם לא היינו מחוץ לו. אנחנו חיים בתוך אולם קולנוע שנקרא "העולם הזה", עד שפתאום בא מישהו ואומר לנו: "תשמעו, אתם נמצאים בקולנוע". אין לנו מושג על מה הוא מדבר. "אתם בטריפ, השתילו בכם כמה אלקטרודות ודרכן מקרינים לכם תמונות".

כדי להתעורר מהסרט מוגשת לנו חכמת הקבלה. אנחנו לא משנים שום דבר בחיים בצורה מלאכותית, אלא רק לומדים. במהלך הלימוד, הכוח המיוחד שבכתבי הקבלה, "האור המחזיר למוטב", משפיע עלינו. לאט לאט אנחנו משתנים, ובהתאם לזה גם תפיסת המציאות שלנו משתנה.

בכולנו טבועות נטיות אגואיסטיות כמו שליטה וגאווה. כשמדובר בנו, אנחנו לא כל כך שמים לב אליהן, אבל השתלטנות והיהירות של אנשים אחרים מרגיזות אותנו.

האגו שלנו, כמו שופט מחמיר וחד הבחנה, עוזר לנו לחקור את הרע שמתגלה לעינינו אצל אחרים, לשפוט אותו ביתר דיוק ועמקות, להגיע לכל פרט ופרט.

האגו מאפשר לנו לזהות דברים רעים קודם כל מחוץ לנו, ורק לאחר מכן להבין שבאמת הכול נמצא בתוכנו. על זה נאמר "כל הפוסל, במומו פוסל". [.1.] אבל אנחנו עתידים לגלות שזה לא ש"ההוא שתלטן וההיא גאוותנית", אלא זה אני זה שרואה אותם כך, בגלל הרצון המקולקל שלי.

"מי שרואה שום רע בחברו, העניין הוא כמו שמסתכל במראה: אם פניו מטונפים, רואה גם כן במראה כך, ואם פניו נקיים, אינו רואה במראה שום דופי. כמו שהוא, כך רואה".

הבעל שם טוב [.2.]

"כל הדורות, מעת תחילת הבריאה עד לגמר התיקון, נבחנים כמו דור אחד שהאריך את חייו עד שהתפתח ובא לתיקונו כמו שצריך להיות".

בעל הסולם, מאמר "השלום"

עד היום נדמה היה לנו ש"אני" ו"העולם" אלה שני דברים נפרדים. אבל עתה, בסופה של התפתחות אנושית שנמשכה עשרות אלפי שנים, אנחנו נדרשים להבין ש"אני והעולם" זה שלם אחד. שהטבע באמת גלובלי, שכל הדומם, הצומח, החי ובני האדם מהווים מכלול אחד.

יותר מזה – אנחנו מתקרבים להכיר בכך שאין באמת עולם מחוץ לנו, אלא הכול מתרחש בתוכנו, שזו תפיסה גבוהה יותר של המציאות. מצפים לנו גילויים מסעירים בממד העליון. זוהי כניסה לחיים חדשים, התעוררות מהחלום שחיינו בו עד כה, מהתחושה האשלייתית שאנחנו חיים במציאות שמחולקת ונבדלת לחלקים.

כאשר נתבונן אחורה אל העבר נתחיל לקלוט, שהיחס האגואיסטי שהפעלנו כלפי כל פרט ופרט שקיים סביבנו, בעצם הזיק לנו עצמנו. שנאנו את עצמנו, ניצלנו את עצמנו, שיקרנו לעצמנו, גנבנו מעצמנו. יתברר לנו שפשוט חיינו בשקר, בתוך טעות מרה.

אבל כל גילוי וגילוי שכזה דווקא יקדם אותנו צעד נוסף אל עבר האיחוד וההרמוניה השלמה עם כל המציאות, שתתגלה לנו כעצמנו ממש. ויחד עם זה שנגלה שאנחנו שייכים לכל המציאות וכל המציאות שייכת לנו, נגלה גם את הכוח העליון ששורה בכול, כוח האהבה והנתינה.

אנחנו נמצאים במערכת מושלמת שנבראה על ידי הבורא. כל חומר הבריאה הוא "רצון לקבל", והמערכת המושלמת היא בעצם הרצון הכללי שנברא. הרצון הזה נקרא גם "הנשמה הכללית" או "נשמת אדם הראשון". אבל את הנשמה הכללית הבורא שבר לחלקיקים רבים. בכל אחד מאיתנו יש רק חלקיק שבור מהנשמה הכללית.

כתוצאה מהשבירה, בעולם שלנו הרצון ("הכלי") של כל אדם נחלק לשני חלקים עיקריים: כלים פנימיים ("שורש, נשמה וגוף") וכלים חיצוניים ("לבוש והיכל").

את הכלים הפנימיים שלי אני מרגיש כ"אני", כעצמי, ולכן אני דואג להם. את הכלים החיצוניים שלי אני מרגיש כזרים, כלומר לא שלי. הכלים הפנימיים והכלים החיצוניים מנוגדים זה לזה – ככל שאני אוהב את הכלים הפנימיים שלי, כך אני שונא את הכלים החיצוניים שלי.

מדוע? מפני שבין שני סוגי הכלים הללו עובר "גבול השבירה" – מעין מחיצה שגורמת לי להסתכל החוצה רק בצורה של "מה אני יכול להוציא משם כדי שיהיה לי טוב? מה זה נותן לי?". היא מחייבת אותי להתייחס לאחרים בצורה אגואיסטית, מתוך רצון לנצל אותם.

אם היו לנו חושים אחרים, שונים, תחושת המציאות שלנו הייתה שונה. אנחנו מגלים זאת אצל בעלי חיים אחרים: כלבים למשל קולטים את המציאות בעיקר לפי הריח, נחשים לפי חום וקור, עטלפים ודולפינים לפי שמיעה. אז מהי המציאות האמיתית? יש בכלל דבר כזה?

בתחילת המאה העשרים איינשטיין הביא לעולם נקודת מבט חדשה: תורת היחסות. הוא גילה ששינוי במהירות של הצופה (או של העצם הנצפה) מביא לראייה שונה לחלוטין של המציאות בצירי המרחב והזמן. אחר כך באה הפיזיקה הקוונטית ומצאה שהאדם משפיע על האירוע שבו הוא צופה, שתמונת המציאות היא מעין ממוצע בין תכונות הצופה לבין תכונות העצם או התופעה שהוא קולט.

מאז שנולדנו אנחנו תופסים את המציאות בצורה מסוימת, ולכן אנחנו חושבים ש"ככה זה", אבל האמת היא שהכול זה רק כלפינו. ודאי תשאלו, מה זה משנה לנו? למה גם המקובלים עוסקים בתפיסת המציאות וטורחים להסביר לנו שתמונת המציאות היא יחסית ותלויה בנו? כי שיטת הקבלה מאפשרת לנו להוסיף לעצמנו חושים חדשים, תכונות חדשות, ולהתחיל להרגיש בהם עולם אחר.

הרי עכשיו אנחנו לא יודעים מאין באנו ולאן אנחנו הולכים, וגם כאן, במהלך חיינו הקצרים עלי אדמות, אנחנו לא באמת מצליחים לשלוט במה שקורה לנו בחיים, לשנות את הגורל לטובה. האפשרות לכל זה מצויה רק בעולם עליון יותר.

ממש כמו אדם קצר רואי שמרכיב משקפיים ומזהה מה קיים סביבו, כך גם אנחנו יכולים להרכיב על הטבע המקורי שלנו תכונות חדשות ולראות בעזרתן את העולם העליון, שממנו יורדים כוחות עליונים אל העולם שלנו ומנהלים הכול. תמונת העולם שלנו לא תיעלם, אלא תצטרף אליה תמונה חדשה.

האור העליון נמצא סביבנו במנוחה מוחלטת. זהו שדה של מידע אין-סופי, של נצחיות ושל שלמות. אבל אנחנו לא מרגישים אותו כי אנחנו מכונסים כל אחד בתוך עצמו. האגו שלנו סוגר אותנו בפנים, חסרי הכרה.

כדי להרגיש את האור עלינו לבנות בתוכנו תכונה כמו שלו, תכונה של אהבה ונתינה. ממש כמו מקלט רדיו שמייצר בתוך עצמו את אותו גל שהוא רוצה לקלוט מבחוץ.

כל חכמת הקבלה היא בעצם חכמת הקליטה. זו שיטה מדעית לבניית תכונה שמאפשרת לנו לקלוט בתוכנו את המידע שנמצא בשדה שמקיף אותנו. ואז אנחנו כבר לא מרגישים את עצמנו מכונסים בתוכנו, אלא ממש זורמים בתוך האור העליון השלם והנצחי, בתוך הגל של האין-סוף. [.1.]

נניח שבמחשב שלי מותקנת רק תוכנת וורד, ומגיע אלי קובץ אקסל או jpg בדואר האלקטרוני. אני מנסה לפתוח את הקובץ בעזרת הוורד, אבל הוא לא נפתח. יכול להיות שיש בקובץ הזה משהו שהוא מאוד טוב עבורי, אבל התוכנה שלי מסרבת לפתוח אותו. אין לי ברירה אלא להתקין בתוך הדיסק הקשיח של המחשב שלי תוכנה חדשה, שתוכל לקלוט את הנתונים ולהציג אותם בפנַי. פורמט חדש של נתונים דורש תוכנה חדשה.

תהליך דומה לזה אנחנו עוברים בהתפתחות הרוחנית. בעזרת חכמת הקבלה, אנחנו קונים תוכנה חדשה שרוכבת על הרצון שלנו, ואז אנחנו יכולים לקלוט תמונות חדשות, מידע חדש. עד כה הייתה לנו רק התוכנה המקורית שאיתה נולדנו שכל כולה מכוונת לאהבה עצמית. עתה אנחנו משדרגים את עצמנו – רוכשים תוכנה חדשה שמבינה מה זה אהבת הזולת. עם התוכנה החדשה ה"קבצים" החדשים שאנחנו מקבלים "נפתחים" נהדר!

"אהבה עצמית הוא המפריע שלנו מלהגיע אל הטוב והעונג".

הרב"ש, מאמרי "שלבי הסולם" [.1.]

יש בטבע שני כוחות יסודיים, כוח הקבלה וכוח הנתינה. חכמת הקבלה מלמדת אותנו ששילובים שונים בין הכוחות האלה מייצרים את כל מה שקיים לעינינו במציאות, כולל אותנו עצמנו. אנחנו חשים עולם מלא צבעים, צלילים, צורות, גופים ומקרים. כולם נובעים משילוב מסוים בין שני כוחות היסוד האלה.

שיטת הקבלה מאפשרת לנו לצאת מתוך התמונה שמוקרנת לנו כרגע ולהפוך לבמאים של המציאות שלנו. שני הכוחות, כוח הקבלה וכוח הנתינה, נמסרים בידינו ואנחנו מתחילים להרכיב מהם צורות. שלב אחר שלב, עולם אחר עולם, אנחנו בונים תמונה חדשה עד שאנחנו מגיעים למציאות השלמה שנקראת "עולם אין-סוף".

ב"מבוא לספר הזוהר" אומר בעל הסולם: "למשל, חוש הראייה שלנו, שאנו רואים לפנינו עולם גדול ענקי, וכל מלואו הנהדר, הרי באמת אין אנו רואים כל זה אלא רק בפנימיותנו עצמה. כלומר, במוח האחורי שלנו, יש שמה כעין מכונה פוטוגרפית המציירת לנו שמה כל הנראה לנו, ולא כלום מחוץ לנו". הוא מסביר כי בתוך מוחנו קיים "כעין ראי מלוטש, המהפך לנו כל דבר הנראה שם, שנראה אותו מחוץ למוחנו מול פנינו". [.1.]

כדי להמחיש את הדברים, נדמה את האדם לקופסה סגורה ובה חמישה ערוצי כניסה: עיניים, אוזניים, אף, פה וידיים. איברים אלה מייצגים את חמשת החושים: ראייה, שמיעה, ריח, טעם ומישוש, שדרכם האדם תופס את מה שמחוץ לו.

דרך חמשת הפתחים הללו שבקופסה נכנסים כל מיני גירויים. כולם מתרכזים ועוברים עיבודים שונים ביחס למידע המצוי בזיכרון של אותו אדם. התוצאה שמתקבלת היא תמונה כלשהי של המציאות, והיא מוקרנת על מעין "מסך קולנוע" שנמצא בירכתי המוח.

יוצא שכל מה שאנחנו תופסים, אנחנו תופסים בתוכנו. האמת היא שבחוץ אין כלום, ואנחנו רק מדמיינים שיש. מה זאת אומרת? כמו שבזמן חלום העיניים שלנו עצומות ואנחנו לא רואים כלום אבל חווים בפנים כל מיני "סרטים", כך קורה גם כשאנחנו ערים וכל החושים שלנו פועלים. כל מה שאנחנו מרגישים אלה הן התפעלויות פנימיות שעוברות בתוכנו ומקרינות לנו סרטים.

בשפת הקבלה קוראים להתפעלויות הפנימיות האלה "רשימות". האופן שבו אנחנו מעבדים את הרשימות שצפות בתוכנו בכל רגע ורגע, הוא זה שקובע מה תהיה תמונת המציאות שלנו. באופן טבעי העיבוד שלנו הוא אגואיסטי ואז מתקבלת תמונת העולם הזה. אבל כאשר העיבוד שלנו מתבצע מתוך תכונות חדשות של אהבה ונתינה, אז מתקבלת תמונת העולם הרוחני.

יוצא שאין לנו מה לבנות על שום שינוי לטובה שיבוא מבחוץ – הכול תלוי רק בשינוי התכונות הפנימיות שלנו.

"כל העולמות, העליונים והתחתונים, כלולים כולם בָּאדם".

בעל הסולם, הקדמה ל"פתיחה לחכמת הקבלה", אות א'

שאלה: האם יש בנו איזה מצפן פנימי, שמכוון אותנו בדרך לגילוי העולם הרוחני?

מלכתחילה נוצרתי בצורתי המתוקנת, במצב שמכונה "עולם אין-סוף". ממנו ירדתי ונפלתי עד המצב שנקרא "העולם הזה" – המצב ההפוך, המקולקל. בדיוק באותה הדרך שבה ירדתי, אני אמור לעלות.

מתי אני מתחיל להרגיש שאני מוכן לדרך, ואיך אני יודע מהי בכלל הדרך? יש כאן שילוב בין שני מרכיבים. מצד אחד, אני מרגיש ייסורים בחיים האלה. לאו דווקא ייסורים גשמיים, ייתכן שמבחינה חומרית יש לי כל טוב, אבל בכל זאת אני מרגיש קצת ריק. מצד שני, אני מרגיש מין משיכה שכזו, נטייה, השתוקקות להשיג את מקור החיים. זוהי כבר התעוררות "הנקודה שבלב".

נקודה זו היא כמו גֵן רוחני שטמון בי, טיפת זרע רוחנית שממנה אמורה להתפתח הנשמה שלי. ב"נקודה שבלב" מוגדרת שרשרת המצבים שאעבור בדרך חזרה לאין-סוף. ואז, רוצה או לא רוצה, אני מרגיש שאני חייב להגיע לפיתרון. רוצה או לא רוצה, אני מגיע לפגישה כלשהי עם חכמת הקבלה. גם אם אני אסקימואי, אפריקאי, אמריקאי, רוסי, תל אביבי או ירושלמי. מי שלא אהיה. יש דוגמאות שהן פשוט בלתי נתפסות מאיפה האדם מגיע וכיצד.

איך זה קורה? העולם שלנו הוא שדה רוחני, ממש כמו שדה מגנטי, ו"הנקודה שבלב" מביאה את האדם למקום שבו הוא יכול להזין ולמלא אותה.

"מי שרוצה לטעום טעם בחיים, אז הוא צריך לשים לב לנקודה שבלב שלו".

הרב"ש, מאמרי "דרגות הסולם", "טנת"א"

נולדתי עם תכונות פנימיות שלא אני בחרתי. אחר כך הסביבה, המשפחה והחינוך שקיבלתי פעלו עלי מבחוץ ובנו אותי בצורה מסוימת. וכך אני חי, כתוצאה משני נתונים שלא אני קבעתי.

פתאום מתעוררת בי שאלה: "למה אני חי? בשביל מה?". גם בשאלה הזו לא אני בחרתי, היא פשוט מתעוררת לה מבפנים. זוהי תחילת התעוררותה של "הנקודה שבלב" והיא מושכת אותי לעולם עליון יותר. כאן מתחילה אפשרות של בחירה.

"האדם צריך להאמין שיש לו נקודה שבלב, שהיא ניצוץ המאיר. והניצוץ הזה צריכים תמיד לעורר, כי יש באפשרותו להדליק את המעשים שלו, שיאירו".

הרב"ש, מאמרי "שלבי הסולם" [.1.]

כל ההתפתחות הרוחנית מתבצעת בתוך "הנקודה שבלב". אנחנו צריכים לפתח אותה, "לנפח" אותה עד שתגדל כמו בלון. בתוכה נגלה עולמות עליונים, חיים רוחניים.

ההבדל בין להרגיש אותה כנקודה קטנה לבין להרגיש בה עולם ומלואו תלוי ביכולת האבחון שלנו. נמחיש זאת כך: נאמר שבמבט מהחלל אל מקום מסוים בכדור הארץ הוא נראה כנקודה. מתקרבים עוד יותר, רואים עיר שלמה. מתקרבים עוד קצת ומבחינים בבניינים, במכוניות ובעצים. ככל שמתקרבים, מבחינים ביותר פרטים.

יכולת ההבחנה בפרטים בתוך הנקודה מתפתחת בעבודה עם ה"אור המחזיר למוטב" שנמצא בכתבי הקבלה. יוצא שאיננו צריכים להשתוקק לאיזשהו מקום רוחני "למעלה", אלא רק להרחיב את הנקודה שבתוכנו. היא היא תחילת הנשמה.

"הנה האדם בעת שנולד, יש לו תכף בחינת נפש דקדושה... המכונה, מפאת קטנותה, בשם נקודה. והיא מלובשת בלב האדם, כלומר בבחינת רצון לקבל שבו, המתגלה בעיקרו בלבו של אדם".

בעל הסולם, "הקדמה לספר הזוהר", אות מ"ג

אם "הנקודה שבלב" עוד לא התעוררה באדם, הוא לא ירגיש שום קשר אל מה שחכמת הקבלה מדברת עליו. הדברים לא ימשכו אותו, יירָאו לו טפלים. אבל כאשר הנקודה כבר מתעוררת, האדם פשוט מרגיש, גם אם הוא לא ממש מבין את הדברים, שדווקא בחכמה הזו יש משהו שנוגע בו עמוק בפנים, שבה הוא ימצא מקור של עונג לנפשו.

"וכשהאור העליון מאיר בתוך הלב, אז הלב מתחזק".

בעל הסולם, "קשר האדם אל הספירות" [.1.]

אף אדם, יהיה מי שיהיה, לא חושב שהחיים שלו נגמרים בזה שהוא מת. גם אם הוא אומר אחרת, בתת ההכרה הוא לא חושב כך. אם היה חושב כך, לא היה לו כוח לחיות עוד רגע אחד.

בכל אחד מאיתנו יש עמוק בפנים ניצוץ שקשור אל הנצח, כולנו חשים שחיינו נבדלים במשהו מחיי בהמה. גם אם איננו מודעים לכך, עניין זה משפיע על כל היחס שלנו לחיים.

"הרצון לקבל המוטבע בכל נברא, והוא שינוי צורה מהבורא, ועל כן נפרדה ממנו הנשמה כאבר הנפרד מגוף... ומכאן ברור מה הבורא רוצה מאיתנו – הוא השוואת הצורה, שאז אנו חוזרים ונדבקים בו... דהיינו שנשנה המידות שלנו שהוא הרצון לקבל, ולקחת המידות של הבורא שהוא רק להשפיע. באופן שכל מעשינו יהיה רק להשפיע לזולתנו ולהועיל להם בכל יכולתנו, ובזה אנחנו באים להמטרה, להידבק בו, שהוא השוואת הצורה".

בעל הסולם, "כתבי הדור האחרון", חלק א'

לפתח את הנשמה משמע לפתח תכונה כמו של הבורא, תכונה של השפעה ואהבה. [.1.] אם רכשנו תכונה זו, אז נעשינו דומים לבורא. בתוך התכונה הזו אנחנו מגלים את הבורא כבר במהלך חיינו בעולם הזה. [.2.]

שאלה: מה אומרת הקבלה על תופעות שמורגשות לפעמים במוות קליני, שאדם יוצא מהגוף ויכול לראות אותו מלמעלה?

אין בזה יותר מתופעה פסיכולוגית בלבד. לא מדובר על כך שאדם כבר נמצא בתוך הנשמה ומתוך הנשמה הוא רואה את הגוף. אמנם יש ניתוק מסוים מהגוף, אבל לא יותר מזה. אלה עדיין תופעות פסיכוסומטיות, לא תופעות רוחניות.

חשוב להבין שאדם שלא פיתח את הנשמה שלו במהלך חייו – אין לו הרגשה של העולם הרוחני גם כשהוא נפטר. הוא נשאר עם אותה נקודת פוטנציאל שטבועה בכל אדם מלידה, וצריך לחזור שוב לעולם הזה ולפתח אותה בפעם הבאה.

מי שכן פיתח את הנשמה, מרגיש את שני העולמות בו זמנית. את העולם הזה הוא מרגיש דרך חמשת החושים ואת העולם הרוחני ("העולם הבא") דרך הנשמה. כשהגוף שלו נפטר והוא מפסיק להרגיש את העולם הזה דרך חמשת החושים, הנשמה שלו נשארת והרגשת העולם הרוחני נשארת.

"אין אדם מוצא לעתיד לבוא אלא האור מה שהמשיך בידיעתו בעולם הזה. ומי שידע הפנימיות, יהנה באור פנימי, ומי שלא השיגו, לא יהנה ממנו על שום פנים".

הרמח"ל, במכתבו לר"י באסאן (ספר "ירים משה", מכתב ס"ב)

באופן עקרוני, כשאדם נכנס לעולם הרוחני, הוא מגלה מי נמצא בו ומי לא. אבל אם מקובל רוצה להסתיר את עצמו, אז אי אפשר לראות אותו. יש מקובלים שתפקידם מיוחד והם מסתירים את עצמם. מקובלים אחרים, תפקידם הוא דווקא לקבל את הנשמות החדשות שהגיעו לעולם הרוחני ולעזור להן להכיר אותו.

אדם שזוכה ל"פקיחת עיניים", לגילוי העולם הרוחני, פוגש מעין "מדריך" שעוזר לו. בספר הזוהר [.1.] יש מאמר מיוחד שמספר על הנשמות המיוחדות הללו שפוגשות את האדם. נשמה כזו נקראת "מוליך החמורים", כי היא עוזרת לאדם לטפס עם ה"חמור" שלו, עם החומר שלו (הרצון לקבל), ב-125 מדרגות העולם הרוחני עד לאין-סוף.

"כל אחד שנולד, נולד רק עם חלק קטן מחלקו של נשמת אדם הראשון, וכשמתקן חלקו כבר לא צריך עוד הפעם להתגלגל".

הרב"ש, מאמרי "שלבי הסולם" [.1.]

הבורא ברא נשמה אחת שנקראת "אדם הראשון". נשמה זו התחלקה להרבה מאוד נשמות בני אדם. אם במשך החיים האלו מתעורר באדם רצון לרוחניות, על ידי לימוד הקבלה הוא יכול לגלות את העולם הרוחני ולחזור לשורש הנשמה שלו ב"אדם הראשון".

אדם שעשה זאת במהלך חייו, מימש את עצמו. אבל אדם שסיים את חייו מבלי שהגיע לשורש נשמתו, חוזר שוב לעולם הזה ונולד בגוף חדש. כך נמשכים הדברים עד שכל בני האדם מתקנים את עצמם ונכללים שוב ב"אדם הראשון".

"האדם מתגלגל עד שזוכה להשיג חכמת האמת על בוריה, ובלעדיהם לא תבוא הנשמה לגידול קומתה".

בעל הסולם, "ההכשרה לגידול הנשמה" [.2.]

"ולזה הספר ייקרא ספר הזוהר מפני השפעת האור ההוא מהזוהר העליון".

הרמ"ק, "דע את אלקי אביך", ב'

ספר הזוהר הוא המקור העיקרי שיש בידנו לתיקון האדם והעולם. בין כל כתבי הקודש שנכתבו אי פעם, החל מספר רזיאל המלאך דרך התנ"ך ועד ימינו, אין אף ספר שמשתווה בעוצמתו הרוחנית לזוהר. וכשאומרים שהקבלה היא "פנימיות התורה" או "תורת אמת" מתכוונים קודם כל לספר הזוהר.

בדורנו הזוהר התגלה בעולם בזכות פירוש "הסולם" ובזכות ההקדמות לזוהר שכתב הרב יהודה אשלג ("בעל הסולם").

ספר הזוהר הוא מערכת סגורה הבנויה בצורה מיוחדת. כביכול, הוא מספר לנו מה שקורה בעולם שלנו, סיפורים על בני אדם, על חיות, על עצים ופרחים, על הרים וגבעות, אך למעשה הוא מספר על הנשמה ועל הכוחות העליונים. מערכת זו נועדה לקדם אותנו לעבר קיום ללא גבולות, בהבנה ובהרגשה.

לפני כ-1,800 שנה חברו יחד עשרה מקובלים בדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר, וממנה הם כתבו עבורנו את הזוהר. בקבוצת המקובלים הזו היו נשמות מיוחדות שייצגו את "עשר הספירות" – עשרת היסודות במערכת הכללית של הבריאה, והיה ביכולתם להביע את כל מבנה המציאות. בראשם עמד רבי שמעון בר יוחאי כנגד ספירת כתר, ואיתו האחרים כנגד הספירות חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ו מלכות.

בעלי הזוהר הביעו בסימנים שנקראים "אותיות" את הצורה החיצונית של המערכת שבה הם נמצאים. אם אנחנו רוצים להתקשר אל המערכת הזו, אז דרך האותיות והמילים מתחילה המערכת לפעול עלינו. אפשר לדמות את ספר הזוהר למסך מגע – הנגיעה בזוהר מחברת אותנו אל המערכת הכללית של הבריאה וגורמת לנו לגדול ולהתפתח מבחינה רוחנית.

"מה שנגזר למעלה שלא יתעסקו בחכמת האמת בגלוי היה לזמן קצוב, עד שתשלים שנת הר"ן [1490]. ומשם ואילך ייקרא דור אחרון, והותרה הגזֵרה, והרשות נתונה להתעסק בספר הזוהר. ומשנת ה"ש ליצירה [1540] מצווה מן המובחר שיתעסקו ברבים, גדולים וקטנים".

ר' אברהם בן מרדכי אזולאי, הקדמת ספר "אור החמה", עמ' פ"א

"הזוהר הקדוש מקשר את האדם לאין-סוף".

ר' משה ישראל בר אליהו, "שארית ישראל" [.1.]

ספר הזוהר הוא הקשר בינינו לבין המערכת הרוחנית. אם אנחנו יודעים להפעיל נכון את הזוהר, אנחנו מקבלים דרכו את ה"אור המחזיר למוטב". האור פועל עלינו ולאט לאט מתקן אותנו, מעלה אותנו, מזכך אותנו, בונה בנו חושים חדשים, רגשות ומחשבות. אנחנו מפתחים אותם בהדרגה, כמו תינוק שגדל מיום ליום.

תינוק שיוצא לאוויר העולם לא יודע איפה הוא נמצא. הוא רק פותח את עצמו לקלוט את העולם ולהבין אותו. האם הוא מצויד בהוראות כלשהן? לא ממש. הוא מפתח את החושים ובתוכם הוא מגלה. שוב מפתח את החושים, ושוב מגלה. בקריאה בזוהר אנחנו צריכים לעבוד באופן דומה. זוהי הגישה הטבעית ביותר, לגדול כמו תינוקות.

לאמיתו של דבר, מצבנו הוא אפילו מסובך יותר. לתינוק יש מלכתחילה חושים והוא רק מפתח אותם, ואילו לנו אין בכלל חושים רוחניים. מבחינה רוחנית – עוד לא נולדנו. לכן הזוהר קודם כל בונה בנו את החושים האלה, כלומר מוליד אותנו רוחנית, ורק לאחר מכן מפתח את חושינו החדשים ומגדל אותנו.

"כעת הזמן המחייב להרבות קניין בתורה הפנימית. ספר הזוהר הפורץ נתיבות חדשות, משׂים במדבר דרך מסילה בערבה, הוא וכל תבואתו מוכן הוא לפתוח פתחי גאולה".

הראי"ה קוק, "אורות", נ"ז

יש הסבורים שהזוהר הוא ספר מוסר שמסביר מהי התנהגות ראויה ומהו העונש הצפוי למי שלא נוהג על פיה. אחרים סבורים שהזוהר מתאר עולם מיסטי שנמצא אי שם, ללא קשר לאדם.

דעה אחרת גורסת שהזוהר בכלל לא בא לספר לנו על כלום, אלא שהוא ספר שכתבו מקובלים על משהו שמובן רק להם וכלפינו אין לדברים שום משמעות – עלינו רק לקרוא בזוהר כסגולה לבריאות, להגנה מפני צרות, להצלחה בחיים. ויש החושבים שהספר כלל לא נועד לקריאה, אלא מספיק להניח אותו בבית או בעסק, והספר כבר יעשה לך טוב.

אבל האמת היא שהזוהר מדבר אך ורק על תכונות ורצונות נסתרים בתוכנו, לא על שום דבר אחר. הזוהר מתאר את "האנטומיה" הרוחנית-פנימית שלנו, את מבנה הנשמה שלנו, את הכוחות שהיא כוללת ואת המצבים שהיא עוברת. הנשמה בנויה מאיברים רוחניים ששמותיהם זהים לשמות איברי הגוף הפיזי שלנו. מעבר לזה, הנשמה כוללת גם את כל מה שנראה לנו עתה כנמצא בעולם הסובב אותנו, לא כעצמים חומריים, אלא ככוחות ותכונות. על זה אמרו המקובלים שהאדם הוא עולם קטן. [.1.]

כשאנחנו פותחים את הזוהר עלינו לרצות לזהות את כל הדברים בתוכנו. הכול נמצא בתוך הנשמה ורק עליה הזוהר מדבר. הנשמה היא ה"רצון לקבל" הכללי שברא הבורא, ואנחנו עתידים לגלות שחוץ ממנו אין בעצם כלום. ברצון הזה אנחנו רוצים לאתר כל מיני רמות, תכונות וקשרים.

במהלך הקריאה עלינו להשתדל להחזיק בגישה זו. כשהיא תיעלם, עלינו להשתדל לחדש אותה. האמת היא, שבעצמנו לא נצליח לאתר דבר, אבל עצם המאמץ למצוא את המילים בתוכנו מאפשר לאור לפעול עלינו. כל דבר שאנחנו קוראים עליו ומתאמצים לאתר בתוכנו, מתחיל להקרין עלינו את ה"תדר" שלו. בהתאם לתשוקה שלנו לחוש את פנימיות הדברים, מתחילים להתעורר בנו "חושים חדשים" שבהם ניתן לחוש את התמונה האמיתית, התמונה הרוחנית-פנימית.

"ומשום שעתידים ישראל לטעום מעץ החיים שהוא ספר הזוהר הזה,
יצאו בו מן הגלות ברחמים".

ספר הזוהר, פרשת נשא, אות צ'

קריאה בזוהר משולה ללחיצה תמימה על כפתורים של מכשיר משוכלל והפעלת תהליכים אדירים. זה כמו תינוק שצועק בבית וגורם לדברים לזוז. הוא רק שוכב וצועק, אבל הצעקות שלו משפיעות על אימו, על אביו ועל השכנים. הוא בכלל לא יודע שמפעלים שלמים עובדים כדי לייצר עבורו טיטולים, משחקים ושאר מוצרים שיקלו על חייו ויסייעו לו להתפתח. כך גם אנחנו פועלים על מערכת הכוחות העליונים בזמן הקריאה בזוהר, אם אנחנו רוצים לגדול.

"לשון הזוהר הקדוש הוא מסוגל לנשמה, אף שאינו מבין כלל מה שאומר. כמשל הנכנס לחנות של בושם, אף על פי שלא לקח כלום, מכל מקום ריח טוב קלט עִמו".

ר' משה חיים אפרים מסדילקוב, "דגל מחנה אפרים", ליקוטים

"האדם כולל הכול".

בעל הסולם, מאמר "סוד העיבור-לידה"

חכמת הקבלה מלמדת אותנו שהעולם נמצא בתוכנו. באופן טבעי, איננו מרגישים כך, הרי אנחנו רואים סביבנו עולם גדול ורחב ידיים. אז מה עושים? כדי לעזור לנו להתקדם אל עבר התפיסה האמיתית כתבו המקובלים עבורנו את ספר הזוהר. זהו ספר תרגול שנועד לאפשר לנו לשדרג את תפיסת המציאות שלנו.

בזמן הקריאה בזוהר אנחנו מחפשים את כל מה שהספר מתאר בתוכנו. משה, אהרון, דוד, כוהנים, לויים, עצים, בעלי חיים, בורא, נברא, מלאכים, נשמות – הכול נמצא בתוכנו. עלינו לתאר זאת רק כתכונות פנימיות שלנו. אין שום דבר חוץ מזה – אין גוף, אין עולם, אין כלום. רק הנשמה שלי וההבחנות שבתוכה המתוארות בזוהר.

כשננסה לעשות זאת, השמות והמונחים הכתובים בזוהר ימשכו אותנו בחזרה, שוב ושוב, לתיאורים גשמיים חיצוניים. אבל ההשתדלות שלנו לתאר במקום זאת תכונות ורצונות פנימיים תגרום ל"נקודה שבלב" שלנו להתחיל להתפתח. נקודה זו היא תחילת הנשמה.

לאחר תקופה של תרגול חוזר ונשנה בקריאה בזוהר, המילים שבו יתחילו להקפיץ בתוכנו כל מיני תחושות. "משה זה כנראה כך, פרעה זה... והנה הר סיני...". איכשהו, מתוך הערפל וחוסר ההתמצאות, דברים יחלו להתבהר. בהדרגה, אנחנו נבחין בתוך הנשמה בתכונות שונות ובקשרים ביניהן, וכך נגלה את כל הבריאה בתוכנו.

"מי שלא ראה אור ספר הזוהר לא ראה אור מימיו".

ר' צבי הירש אייכנשטיין מזידיטשוב [.1.]

הטקסט של הזוהר בנוי בצורה כזו שהכניסה אליו היא הרפתקה, ממש כמו הכניסה למעבה הג'ונגל. אתה לא יודע מה בדיוק מצפה לך בפנים. "איפה הדרך? איך עוברים?"

בהתחלה אתה לא יודע שום דבר, ולאט לאט אתה מתחיל להיכנס בין המילים, לראות שבסיפורים הללו יש עומק. אתה נכנס, והטקסט מתחיל לעבוד עליך. אתה מתחיל לעבוד עם הטקסט בחזרה. כל מילה וכל מושג מקבלים נפח, וכך אתה מתקדם.

תהליך הכניסה לזוהר איננו נטול קשיים. מטרת הקשיים היא לנפץ את השכל והרגש הגשמיים שלנו. דווקא הקשיים האלה פותחים בנו את היכולת להבין ולהרגיש משהו חדש. אנחנו מתנפצים מבפנים, ומתחילים להרגיש את מה שנמצא לפנינו. "הג'ונגל" מתחיל להתבהר, אנחנו מתחילים להרגיש אותו כמערכת. כמו שהקופים קופצים בטבעיות בין עצי הג'ונגל, כי ברור להם כל מה שקורה, הם והיער ממש כאחד – כך גם אנחנו מתחילים להיות.

לזוהר יש מערכת כניסה רב שכבתית. במעבר משכבה לשכבה אתה נפטר מכמה דעות מגבילות, מזוויות מבט וכל מיני הרגלים, ומקבל משהו חדש. אין לך ברירה, אתה חייב להתאים את עצמך לצורה שלפניך, עד שאתה עובר. זה קורה בכל הרמות: ברגש, בשכל, בהבנה, בצורת ההסתכלות. אנחנו צריכים לעבור דרך המון רשתות ומסננים שכל פעם משנים אותנו למשהו חדש, עד שאנחנו נולדים.

"יזהירו כזוהר הרקיע... אלו הם המשתדלים בזוהר הזה, הנקרא ספר הזוהר".

ספר הזוהר, פרשת בהעלותך, אות פ"ח

אם אנחנו משתוקקים לפתוח את הלב לאהבה, הזוהר עובד עלינו. זה כמו לפתוח את הדלת של הבית כדי שייכנס פנימה משב רוח מרענן מבחוץ. [.1.]

הממד הרוחני לא שייך לפעולות גשמיות. הוא נמצא בתוך לב האדם.

בחכמת הקבלה מסמל הלב את כל הרצונות של האדם. עלינו להיכנס לתוך הלב שלנו ולהתחיל לראות בו כל מיני הבחנות, איך אנחנו מסובבים אותו כך או אחרת, כלפי עצמנו, כלפי אחרים, כלפי הבורא. הלב צריך כאילו להתרחב כדי שנוכל להיות בו כמו בתוך מעבדה. לקחת כוחות מסוימים, לערבב ביניהם, לכוון אותם, לבחון וכן הלאה.

בשיטות אחרות, אנשים נדרשים לבצע כל מיני פעולות, ואילו בחכמת הקבלה אין שום דבר חיצוני. העבודה היא פנימית. לכן הקבלה נקראת חכמת הנסתר.

השלב הראשון בהתפתחות על פי חכמת הקבלה הוא הכרת הרע.

כתוב "באורך נראה אור" [.1.] – כדי לאתר את הרע, דרוש לאדם קודם כל אור. עלינו לקבל מהלימוד הרבה אור כדי לגלות שיש בנו משהו רע.

רק לאחר שנגלה את הרע ונבין מהו, יתברר לנו כיצד אפשר להפוך אותו לטוב.

ההתקדמות לממד הרוחני הבלתי ידוע נעשית על ידי זה שאנחנו מושכים ממנו "אור המחזיר למוטב". זהו כוח שמפתח את "הנקודה שבלב" שלנו, את טיפת הזרע של הנשמה. המאמצים שלנו מעלים את "טיפת הזרע" הזו, ומכניסים אותה לתוך מנגנון רוחני שנקרא "רחם". תהליך ההתפתחות של טיפת הזרע הרוחנית מקביל לתהליך ההתפתחות של טיפת זרע גשמית, והוא מתואר בהרחבה בחכמת הקבלה. [.1.]

השלב הראשון מכונה "שלושת ימי קליטת הזרע". זו הפעם הראשונה שהאדם מרגיש שהוא מתחבר אל "העליון" (המדרגה העליונה ממנו). אחר כך "ארבעים יום יצירת הוולד", והתפתחות של שלושה חודשים בכל אחד משלושת המדורים שברחם. בסך הכול, תשעה חודשים. דרך אגב, הזמן ברוחניות איננו נמדד לפי השעון או לפי איזשהו גורם חיצון שמשתנה, אלא מדובר בשינויים פנימיים שהאדם עובר. חודשי העיבור הרוחני הם החידושים, השינויים, שעובר "הרצון לקבל", שהוא החומר שממנו אנחנו בנויים.

כהעתקה מהתהליך הרוחני, כך מתרחשים הדברים גם בעולם הגשמי. וכמו שבעולם שלנו דם שמגיע מאימא לטיפת הזרע מפתח את גופו של העובר, כך גם ברוחניות. אנחנו מקבלים מ"אימא בינה" אור מיוחד שנקרא "דם", מלשון דומם. מדוע הוא נקרא דומם? כי לפני שאנחנו מקבלים אותו, אנחנו נמצאים במצב פסיבי, דומם, לא יודעים מה לעשות, רק רוצים שהעליון ישפיע עלינו. מוכנים להכול, ובלבד שהעליון ישפיע. ואז הוא משפיע עלינו ואנחנו מתחילים להתפתח כעובר רוחני.

מדהים לראות כיצד התהליכים מתוארים לפרטי פרטים בכתבי הקבלה, על פני מאות דפים. יש שם הבחנות שטרם התגלו במדע הארצי בכל הקשור בחקירת שלבי ההיריון הגשמי.

נחזור לרוחניות. את נקודת הרצון הראשונית שלנו לרוחניות נוכל לפתח, אם נידבק כטיפת זרע לדופן הרחם של העליון. כאשר זה מתקיים, העליון משפיע עלינו ואנחנו מתפתחים – הטיפה מתחילה לצבור "נפח", תופעות מיוחדות מורגשות בה. במהלך שלב העיבור, אנחנו צריכים רק לא להפריע לעליון לפתח אותנו. כששלב העיבור מסתיים, אנחנו "נולדים", ואז מתחילה עבודה רוחנית מסוג חדש.

"זה שרוצה לצאת מאהבה עצמית ולהתחיל בעבודה של 'להשפיע', דומה שעוזב את כל המצבים שהיה חי בהם... ונכנס לתחום שאף פעם לא היה נמצא שם. ומשום זה הוא צריך לעבור בחינת 'עיבור וירחי לידה', עד שתהיה לו היכולת לקנות תכונות חדשות".

הרב"ש, מאמרי "שלבי הסולם", " אישה כי תזריע"

הבורא הוא הכוח שפועל בעולם, "כוח הפועל בנפעל". הוא מחזיק את הבריאה ומחדש אותה.

הוא בורא אותי, הוא בונה בי עכשיו לב ומוח, הרגשה וראייה, מילוי של החושים. כשאני עכשיו רואה משהו, מדבר עם מישהו – הכוח שנותן לי תמונת מציאות ומייצב אותי בתוכה, ברגש, בשכל, בהכול – הוא שנקרא בורא.

ואם הוא עושה הכול, אז מה יש לי עצמי? רק להבין שכך זה קורה, ממנו. אם אני רוצה לגדול, אז מנקודת ההכרה הקטנה הזו יכול לצמוח ה"אני" שלי. ההתפתחות היא בכך שאני בעצמי אתחיל בחזרה להכיר אותו, איך הוא בונה את החומר, את הכוחות ואת מערכת ההפעלה.

"ממעשיך הכרנוך", אומרת חכמת הקבלה. [.1.] כלומר, כשאני מגלה את מעשיו בי, אני מגיע אליו, אל מי שעומד מאחורי ובונה לי את כל התמונה הזו.

"אין דבר יותר טבעי מלהשיג מגע עם בוראו, כי הוא בעל הטבע. ובאמת יש לכל נברא מגע עם בוראו, כמו שכתוב 'מלוא כל הארץ כבודו', אלא שאינו יודע ומרגיש זאת. והזוכה לקשר עמו אינו נתווסף לו רק הידיעה לבד, כמו האדם שיש לו אוצר בכיסו ואינו יודע, ובא אחד והודיע לו מה שיש לו בכיסו, אשר באמת עתה נתעשר".

בעל הסולם, "כתבי הדור האחרון", חלק ב'

לא ניתן להתפתח בלי להתמודד בכל פעם עם תרגילים חדשים, להתאמץ לפתור בעיות מסובכות יותר, להתאכזב, ליפול ולקום מחדש. למה הדבר דומה? לילד שלומד מתמטיקה. את הבעיות שעליו לפתור, המציאו במיוחד עבורו אנשים בעלי ידע רב. הוא לא יוכל להתקדם אם לא ינסה לפתור אותן.

כל תהליך גדילה מבוסס על פתרון בעיות. כך אנחנו מתפתחים בעולם שלנו וכך גם קורה בהתפתחות הרוחנית. בלי הבעיות וההפרעות שניתנות לנו בדרך הרוחנית, לא ניתן לעלות לדרגה הבאה.

כדי להבין יותר את הבורא, אנחנו מוכרחים להרחיב את כלי התפיסה שלנו. בכל פעם זה מורגש תחילה כחלל – ברצון, ברגש ובשכל – אבל אחר כך אנחנו לומדים כיצד למלא זאת בגילויים חדשים.

"כל יום וכל רגע, צריך להתחיל מחדש, כמו שלא פעל כלום מימיו".

בעל הסולם, אגרת נ"ז

אדם שמתקדם בתהליך הרוחני צריך להבין שכל ההפרעות שבהן הוא נתקל בדרכו הרוחנית, באות מהבורא. ההפרעות ניתנות ברמות שונות ובכל מיני צורות, בהתאם למבנה הנשמה ולמה שעליה לעבור כדי להשלים את תיקונה הרוחני.

אנחנו לא אמורים לבדוק מדוע אנחנו מקבלים דווקא את ההפרעות הללו. לעולם לא נוכל להבין את ההפרעות כל עוד אנחנו נמצאים במדרגות שבהן אנו חווים אותן. עלינו להתעלות מעליהן, כאילו לא לשים לב אליהן, ולחשוב רק על המטרה הרוחנית.

בכך שאנחנו מתגברים על ההפרעות בדרך, למען השגת המטרה – פעם עלינו לחצות "נהר", פעם "הסלע" שעליו אנחנו עומדים נסדק, פעם אנחנו ניצבים על "פי תהום" ופעם "טייפון" מאיים עלינו – אנחנו הופכים אותן לעזרה, ודווקא מהן נבנית המטרה עצמה.

אף הפרעה אינה מגיעה לאדם במקרה, כולן נקבעות על פי תכונות הנשמה. האופן שבו נשברה כל נשמה ונשמה קובע את אופי ההפרעות שמתגלות כדי לתקנה. בכך שאנחנו משתוקקים למטרה הרוחנית למרות ההפרעות, אנחנו מתקנים אותן, והן מתמלאות בהשגה, בהבנה ובהרגשה, בקשר עם הבורא.

"בשעת ההשגה מורגש שפע המתגלה ומתיישב דווקא על כל ההפכים... וכל איבריו וגידיו יאמרו ויעידו לו, אשר כל אחד ואחד מבני העולם היו מקצצים ידיהם ורגליהם שבע פעמים ביום, כדי להשיג רגע אחד בכל ימי חייהם, בטעם כזה המורגש להם".

בעל הסולם, אגרת ח'

אנשים שרק מתחילים את הדרך הרוחנית יכולים לפעמים להגיע, על ידי התאמצות פנימית, לגילוי מסוים של הרוחניות. גילוי זה בא לאדם בצורה מאוד לא מובנת ולא ברורה, אבל הוא מביא הרגשה.

פתאום מתחילים להרגיש שמשהו קיים, כמו שכתוב "הנה זה עומד אחר כתלנו". [.1.] שמשהו בנו משתנה, שמאחורי העולם הזה משהו משתנה, שמשהו ממלא הכול ומפעיל את כולם.

יש מצבים שהגילוי הזה הוא זמני ומתפוגג בהדרגה, ויש מצב מתקדם שבו מקבלים את הגילוי בקביעות – אנחנו מתחילים אז להתעלות מעבר למה שקורה כאן בעולם החומר אל עולם הסיבות ולהרגיש את הקשר שלנו עם הבורא.

וכשאנחנו זוכים להתכלל בכוחות ובפעולות שמעל החומר, אנחנו מזדהים עם הנצחיות.

"לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך".

בראשית י"ב, א'

אברהם הוא כוח פנימי בתוכנו שמסמל את תחילת התפתחות הנשמה.

אחרי שאדם מתפתח בחיים בכל מיני צורות, מבלי לדעת לאן בדיוק הוא הולך, מה קורה לו ומדוע, הוא מתחיל להרגיש שייתכן שלחיים יש מטרה שהוא לא מכיר. שיש עוד משהו שכדאי להשיג בחיים, שהחיים הם לא רק בדרגה שאנחנו חיים ונגמרים. וכשאדם מתחיל לחשוב כך, זה נקרא ש"אברהם" מתחיל לדבר בו.

מאיפה יצא אברהם? מ"עבודה זרה". [.1.] כלומר, עד כה האדם החשיב כל מיני מטרות גשמיות מהן עשה "פסלים". אבל כאשר הוא מתחיל לחשוב מה יוצא לו מכל החיים האלה, בסופו של דבר הוא שובר את הפסלים ומתחיל לחפש משהו חדש.

הוא מחפש, אך לא יודע מה בדיוק חסר לו. ואז, מתוך המצב הזה, האדם שומע קול פנימי שאומר לו: "לא תוכל להתקדם כמו שאתה עכשיו. עליך ללכת אל מקום חדש, אל הסתכלות חדשה על החיים".

"'לך לך מארצך', היינו מהרצון שלך, שהוא הרצון שהאדם נברא עמו, הנקרא רצון לקבל הנאה ותענוג שהוא בחינת אהבה עצמית".

הרב"ש, מאמרי "שלבי הסולם", "לך לך מארצך"

אדם שמתפתח רוחנית מאתר בתוכו את מה שכתוב בכתבי הקודש. הוא חווה את הכול כמאורעות פנימיים שהוא עובר במדרגות ההתפתחות הרוחנית. הוא "מתלבש" בכל מילה, בכל משפט, בכל סיפור שבתורה. עולמו הפנימי נבנה סצינה אחר סצינה, ממש כמו בסרט, כך מתפתחת הנשמה שלו.

"כל נפש מוכן לשאוב בתוכו נשמת משה, אהרן, שמואל, דוד ושלמה, דהיינו, בבחינת זמנים העוברים עליו. ביציאת מצרים וקבלת התורה, נשמת משה רבנו עליו השלום מתגלית עליו. ובשבע שכבשו, נשמת יהושע. ובבנין המקדש, נשמת שלמה המלך".

בעל הסולם, מאמר "שישים ריבוא נשמות"

יש ציווי שאומר שכל אדם צריך לכתוב ספר תורה לעצמו. [.1.] מבחינת פנימיות התורה, הכוונה היא לזה שהאדם צריך לעבור בפנימיותו את כל המצבים הכתובים בתורת משה. מדובר במדרגות רוחניות, שאליהן עלינו להעפיל על ידי תיקון הטבע האגואיסטי שלנו ולגלות כל מה שמתרחש בהן.

כתיבת התורה מתבצעת על הלב, כלומר על הרצונות שלנו. בכל מדרגה מתגלים בנו רצונות חדשים ועלינו לכתוב עליהן "טעמים, נקודות, תגין ואותיות" (טנת"א). לאחר שאנחנו מסיימים לכתוב טנת"א על כל הרצונות שלנו, אנחנו מגיעים לדבקות מלאה בבורא. [.2.]

"תכלית הבריאה... להעלות את האדם למדרגה יותר נכבדה וחשובה, שירגיש את אלוקיו, כמו הרגשה האנושית שכבר מוקנית לו. וכמו שיודע ומרגיש את רצונותיו של חברו, כן ישכיל בדרכי הבורא, כמו שכתוב אצל משה רבנו: 'ודבר ה' אל משה פנים אל פנים, כאשר ידבר איש אל רעהו'. וכל אדם יכול להיות כמשה רבנו עליו השלום כנודע".

בעל הסולם, מאמר "תורת הקבלה ומהותה"

"פנימיות חכמת הקבלה אינה אחרת מפנימיות התנ"ך, התלמוד וההגדה".

בעל הסולם, מאמר "תורת הקבלה ומהותה"

כתבי הקודש מדברים רק על גילוי הבורא לאדם שחי בעולם הזה. המחברים שחיברו את הכתבים האלה היו בעלי השגה רוחנית, והם כתבו רק על גילוי החיים הרוחניים – הרי זוהי מטרת קיומנו כאן עלי אדמות.

הכתבים זכו לשם התואר "קודש" מפני שתפקידם הוא להביא אותנו לגילוי הקדושה, לתכונת האהבה וההשפעה, לתכונת הבורא.

כתבי הקודש נכתבו בכמה סגנונות. כל מקובל כתב בהתאם למצב הנשמות בתקופתו ובהתאם לשורש נשמתו. בכל מיני אופנים, בכל מיני צורות ותמונות, באופן עקיף וישיר, ברמז ובגלוי, מסבירים לנו המחברים איך הבורא מתגלה בפנימיות האדם. אבל אנחנו רגילים לראות רק את התמונה החיצונית של שור שנגח את הפרה, דוד שעשה משהו עם בת שבע, עַם נוודים שכבש את ארץ ישראל וגירש את יושביה ועוד כהנה וכהנה.

בכך הורדנו את התורה הקדושה מגובהה האלוקי והפכנו אותה לרומן היסטורי, לספר מוסר או לחוקה משפטית. לא התחברנו אל המחבר, שרצה לחבר אותנו אל הבורא.

"רבי שמעון אמר, אוי לאותו אדם שאומר, כי התורה באה לספר סיפורים בפשטות, ודברי הדיוט של עֵשו ולבן וכדומה. כי אם כן, אפילו בזמן הזה אנו יכולים לעשות תורה מדברי הדיוט, ועוד יותר יפים מהם. ואם התורה באה להראות דברי העולם, אפילו שליטי העולם יש ביניהם דברים מעולים יותר. אם כן נלך אחריהם ונעשה מהם תורה, כאותו האופן. אלא שכל דברי התורה הם סודות עליונים".

ספר הזוהר עם פירוש "הסולם", פרשת בהעלותך, אות נ"ח

כשקוראים את התורה, נדמה שבני ישראל כל הזמן חוטאים, מכעיסים את הבורא, לא שומעים בקולו, מורדים בו. הבורא רוצה כבר להשמיד אותם, ומשה עומד בתווך, מתחנן ומגונן עליהם. נראה כאילו אין תקנה לעם ישראל ושתמיד הם יעשו בעיות...

אבל מה שבאמת קורה הוא בדיוק ההפך. מהמילים הראשונות בתורה, "בראשית ברא אלוקים", ועד למילים האחרונות, "לעיני כל ישראל", התורה מספרת לנו על דבר אחד בלבד, על תיקון הנשמה.

הנשמה מורכבת מ-613 רצונות [.1.] שאותם אנחנו צריכים לתקן בכל אחת מ-125 המדרגות הרוחניות. עלינו להפוך את השימוש ברצונות האלה מאגואיסטי לאלטרואיסטי, מ"על מנת לקבל" ל"על מנת לתת". תהליך התיקון מתבצע בעזרת "האור המחזיר למוטב" שמעביר אותנו משלב לשלב עד גמר התיקון. התורה כולה מדברת על התהליך הזה שבו קודם מתגלה רצון אגואיסטי כלשהו ואחר כך מתקנים אותו. תמיד קודם מתגלה הרע ורק אחר כך תיקונו לטוב.

כשלא מבינים על מה התורה מדברת, הדברים בהחלט נראים תמוהים: למשל, בני ישראל רק זוכים לצאת ממצרים וכבר עושים את עגל הזהב. אבל עלינו להבין שכך היא דרך ההתפתחות שלנו, בכל פעם אנחנו מגלים רע בדרגה גבוהה יותר ומתקנים אותו. רק כך אפשר להתקדם במדרגות הסולם הרוחני עד לאין-סוף.

התורה, שיטת תיקון האגו שנתן משה לעם ישראל, נכתבה בשפת הענפים. היא משתמשת במונחים גשמיים (ענפים) כדי להצביע על פרטים רוחניים (שורשים).

המקובלים, אנשים המצויים בהשגת שני העולמות גם יחד, הגשמי והרוחני, יודעים לפענח את שפת הענפים. הם מזהים על איזה שורש רוחני מצביע הענף הגשמי, ולכן הם רואים בפנימיות התורה הוראות לעבודה פנימית בתיקון האגו ופיתוח הנשמה. אנשים ללא השגה רוחנית יכולים לראות בשפת הענפים רק תיאורים גשמיים. הם רואים רק את חיצוניות התורה ולא משערים שיש משהו מוסתר בפנימיותה. תופעה זו מכונה "הגשמת הדברים", [.1.] והיא נובעת מהניתוק בן אלפי השנים של העם שלנו מהעולם הרוחני.

עד זמננו המקובלים לא אמרו על כך דבר. אבל כשהחלו העליות לארץ ישראל שסימנו את סוף הגלות, הם יצאו מן המסתור וקראו לנו לשוב ולהתוודע על ידי חכמת הקבלה אל מטרת החיים שנשכחה מאז החורבן.

ייחודה של חכמת הקבלה הוא בכך שהיא לא מאפשרת לנו להתייחס לדברים בצורה גשמית. [.2.] היא מתארת לפרטי פרטים את כל מרכיבי "הרצון לקבל" ואת שלבי התיקון של כל אחד מהם, תוך כדי שימוש בתרשימים ובחישובים. הקבלה מוליכה אותנו צעד אחר צעד במדרגות התיקון ומורה לנו מה עלינו לבצע בכל שלב, וכיצד. היא לא מאפשרת לנו לדמיין שנוכל להגיע למשהו טוב בחיינו אם לא נתקן את האגו שלנו, ומראה לנו כי הדרך לעשות זאת היא על ידי פעולות פנימיות.

"אך ורק בהתפשטות חכמת הקבלה ברוב עם נזכה לגאולה השלמה... שהן היחיד והן האומה, לא ישלימו הכוונה שעליה נבראו, זולת בהשגת פנימיות התורה וסודותיה... וכיון שכן, הרי אנו מחויבים לקבוע מדרשות ולחבר ספרים, כדי למהר תפוצת החכמה במרחבי האומה".

בעל הסולם, הקדמה לספר "פנים מאירות ומסבירות", אות ה'

"הנה ידוע מפי ספרים ומפי סופרים, שהבורא הוא טוב ומיטיב, היינו שהשגחתו מתגלה לַתחתונים בבחינת טוב ומיטיב".

בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", מאמר ל"ד

המקובלים כותבים לנו שהבורא הוא טוב ומיטיב. שהוא ברא אותנו כדי להיטיב לנו, שהוא אוהב אותנו ודואג לנו. אבל כשאנחנו מסתכלים על החיים שלנו, נראה שלכל אחד חסר משהו, לכולנו יש טענות כלפי מה שקורה לנו בחיים.

"במצב הזה, שלא יכולים לומר שה' הוא משפיע רק טוב, הם נקראים רשעים. כי מזה שמרגישים ייסורים, זה גורם להם, שמרשיעים את קונם. ורק בזמן שהם רואים, שהבורא משפיע להם תענוגים, הם מצדיקים את הבורא. כמו שאמרו חז"ל: איזהו צדיק, זה שמצדיק את קונו".

בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", מאמר ל"ד

חכמת הקבלה מלמדת אותנו, שכדי שגם אנחנו נוכל להרגיש שהבורא הוא טוב ומיטיב, עלינו לתקן את כלי הקליטה שלנו. אדם שעושה זאת נקרא צדיק, מפני שרק אז אפשר להצדיק את הבורא.

למה הכוונה? הבורא, הכוח העליון שבטבע, הוא טוב ומיטיב. אנחנו לא חשים זאת באופן טבעי, כי הוא יצר אותנו הפוכים ממנו. אגואיסטים. בתהליך התיקון שלנו אנחנו הופכים את עצמנו לדומים לו, ואז כלי הקליטה שלנו מתרחבים.

אפשר לומר שאנחנו כמו מינוס בתוך שדה גדול של פלוס, והעבודה שלנו היא להתהפך לפלוס, ולגדול יותר ויותר. דרגות ההתקרבות אל הבורא, אל הפלוס המוחלט, הן דרגות של פלוס, כלומר דרגות של הרגשת הטוב, והן שנקראות בקבלה "דרגות הצִדְקוּת".

"צדיק – אדם השרוי בעולמו של הבורא... הולך ומקבל תמיד הרגשות טובות ונעימות, והוא שרוי בתענוג בתמידיות. אשר על כן נמצא תמיד מברך את הבורא, שבוראו להמציא לו עולם טוב ומשמח כזה".

בעל הסולם, אגרת נ"ה

לפי חכמת האמת, לא יכול להיות שאנחנו מרגישים רע ומברכים את הבורא. ההרגשה שלנו בעומק הלב היא שקובעת את היותנו צדיקים או רשעים, ולא מה שאנחנו אומרים בפה. [.1.]

אם בלב אנחנו מרגישים רע, ודאי שאנחנו מקללים את הבורא. אם בלב אנחנו מרגישים טוב, אנחנו מברכים את הבורא. אין משהו אחר. יוצא שצדיק הוא לא מי שמקבל את הייסורים בהכנעה, אלא מי שמתקן את כלי הקליטה שלו ויכול לחוש בהם את המציאות האמיתית המלאה אור. [.2.]

ל"ו (36) צדיקים [.1.] הוא מושג רוחני. מדובר במערכת כוחות שמחזיקה ומקיימת את המציאות. אלה נשמות מיוחדות שדרכן עובר השפע למישור העולם הזה. האור מתפזר מהן בכל מיני צורות בלתי נראות ומקיים את החיים ברמות השונות, בדומם, בצומח, בחי ובמין האנושי. בלעדי האור הזה, ללא האנרגיה הזו, אפילו האלקטרונים שבתוך האטום לא היו יכולים לנוע.

"אי אפשר להגביה את עצמו ממעל לָעיגול שלו. לכן האדם מוכרח לינוק מתוך הסביבה שלו...

אם האדם בוחר לעצמו סביבה טובה, אזי הוא מרוויח זמן ויגיעה, יען שהוא נמשך לפי הסביבה שלו".

בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", מאמר רכ"ה

מקורו של עם ישראל הוא בקבוצת אנשים שקיבץ אברהם אבינו בבבל העתיקה. הם התחברו יחד כדי להשיג את העולם הרוחני, וזאת על ידי שימוש בשיטת הקבלה שפיתח אברהם. עקרון ההתחברות לקבוצה נמצא ביסודה של שיטת הקבלה, ולכן במהלך ההיסטוריה מקובלים נהגו להתחבר בקבוצות.

אם היינו לבדנו בעולם, לא היינו יכולים לצאת מעצמנו ולהשיג רוחניות. לכן הבורא חילק את הנשמה האחת לחלקים רבים. נוצרה מציאות שבה אנחנו חיים בעולם עם הרבה אנשים סביבנו. מהמצב הזה, אם אנחנו רוצים להגיע לרוחניות, עלינו להתחבר לאנשים נוספים שרוצים בכך כמונו.

חלק מיוחד בחכמת הקבלה מסביר איך פועלים בתוך קבוצה, מהי העבודה הרוחנית ההדדית שעלינו לבצע וכיצד עוזרים זה לזה. לאדם אחד אין די כוח כדי לצאת מעצמו והוא זקוק לכוחות נוספים. בתוך הקבוצה הוא מוצא אנשים שמספקים לו התעוררות משלהם. הם דוחפים אותו, הוא דוחף אותם – כולם עובדים יחד.

"האדם נברא עם כלי, שנקרא 'אהבה עצמית'... ובלי ביטול אהבה עצמית, אי אפשר להגיע לידי דבקות בבורא, שהוא עניין השתוות הצורה. והיות שזה נגד הטבע שלנו, לכן צריכים חברה, שיהיו כולם כוח גדול, שנוכל לעבוד ביחד".

הרב"ש, מאמרי "שלבי הסולם", "מטרת החברה"

קבוצה היא מעין מעבדה שבתוכה אנחנו מחדדים את הכוונות שלנו. המעבדה כוללת חברים, כתבי קבלה מקוריים ומורה מקובל בעל השגה רוחנית. אנחנו לומדים מהו כוח האהבה והנתינה, מהו כוח הבורא, ומנסים לממש זאת בקבוצה. לא לבד, בדמיון שלנו, אלא מול אנשים נוספים שנמצאים באותו תהליך.

יחד אנחנו מקבלים הַכוונה לגבי מה זה להיות יותר משפיע, אוהב ונותן, יותר דומה לבורא. ההשתדלות התמידית שלנו לבנות "מול עינינו" את תכונת הבורא ופיתוח ההשתוקקות לכך שתכונה זו תשלוט בנו – זוהי "העבודה בכוונות".

"בעת שכל בני העולם יסכימו פה אחד, לבטל ולבער את הרצון לקבל לעצמם שבהם, ולא יהיה להם שום רצון אלא להשפיע לחבריהם, אז היו מתבטלים כל הדאגות וכל המזיקים מהארץ".

בעל הסולם, "הקדמה לספר הזוהר", אות י"ט

בדורנו כל האנושות צריכה להפוך לקבוצה אחת גדולה ולתקן את עצמה. לשם כך, הרב ברוך שלום הלוי אשלג (הרב"ש), בנו וממשיך דרכו של בעל הסולם, כתב עשרות מאמרים על העבודה בקבוצה. הוא נתן לעולם את תורת החיבור עם הדרכה מפורטת לגבי כל המצבים שמתקיימים במערכת היחסים בתוך הקבוצה. על פי כתביו אנחנו לומדים ומתפתחים רוחנית.

הטכנולוגיה מאפשרת לנו להעביר את שיטת התיקון דרך הטלוויזיה והאינטרנט לכל מקום בעולם. שיעורים בחכמת הקבלה משודרים מדי יום בשידור חי, ובאמצעותם מצטרפים רבבות אנשים לקבוצת הלומדים. חלקם מתקבצים במרכזי הלימוד של "קבלה לעם" בארץ ובחו"ל, וחלקם מתחברים לקבוצה באופן וירטואלי.

מגוון אפשרויות של חיבור לקבוצה פתוחות היום בפני כל אדם שמעוניין להתפתח רוחנית, ואפילו המרחק הפיזי בין אנשים בכל קצוות העולם לא מהווה עוד מכשול. אנחנו מדברים על יצירת קשר פנימי בינינו, ומסתבר שאפשר להתחבר לאחרים נהדר גם דרך כלי התקשורת, כי לא הגופים הם שמתחברים אלא הלבבות.

בקבוצה הגדולה הזו, שיש לה שלוחות בכל רחבי תבל, האנשים אמנם שונים מאוד מבחינה חיצונית, אך דומים מאוד מבחינה פנימית. כולם רוצים להרגיש שהם חלק מעולם אחד של אהבה, ביטחון ושגשוג, ולהבטיח חיים טובים לילדיהם ולעצמם – לכן הם מתחברים.

בסופו של דבר, חכמת הקבלה צריכה להפוך לשיטת חינוך עולמית שמציעה לאנושות דרך להינצל מהרע. מישראל תצא שיטת החיבור לעולם כולו. כך נממש את ייעודנו להפיץ בעולם את האור – את דבר הקשר החדש שמחבר בין בני האדם, קשר של ערבות הדדית, נתינה ואהבה.

"תפקיד האומה הישראלית – להכשיר את העולם להזדככות".

בעל הסולם, מאמר "הערבות", אות כ"א

"יש בכל אחד מהם ניצוצין של אהבת הזולת. אלא שהניצוץ לא היה יכול להדליק את אור האהבה... לכן הסכימו שעל ידי התחברותם יחד – אז, מכל הניצוצין ביחד יעשה שלהבת אחת גדולה".

הרב"ש, מאמרי "שלבי הסולם" [.1.]

במציאות קיימים בסך הכול שני כוחות: כוח קבלה וכוח נתינה, אהבה עצמית ואהבת הזולת. באופן טבעי, אנחנו מחשיבים את כוח הקבלה, את האגו. העבודה בקבוצה מיועדת להעלות בעינינו את חשיבות כוח הנתינה.

ככל שנעריך יותר את הכוח הזה, ככל שנייחס לו חשיבות, כך נוכל להתקדם לעברו. כמו שהמפרסמים מנסים ללא לאות למכור לנו כל מיני דברים, כך ממש הקבוצה צריכה לפרסם את החשיבות של כוח הנתינה. עד שנרגיש שלהיות אוהב ונותן כמו הבורא, זה הדבר הגדול ביותר שרק יכול להיות.

"יש לנו לעבוד על נקודה אחת, דהיינו להחשיב את הרוחניות".

הרב"ש, מאמרי "שלבי הסולם", "סדר ישיבת התוועדות"

בקבוצה אנחנו קוראים יחד בכתבי הקבלה שמתארים את מצבנו המתוקן, משתדלים להתחבר על פני הדחייה, השנאה והזלזול שמורגשים בנו, מעל הרצון לשלוט זה בזה. הלימוד משפיע עלינו בהדרגה "אור המחזיר למוטב" ונוצר בינינו כלי משותף. הבורא לא מתגלה בי או בך, אלא רק בחיבור בינינו. כך נוצר בקבוצה כלי חדש שבו אנחנו יכולים להרגיש את החיים הרוחניים, להרגיש את האור.

"הנה נודע מפי סופרים ומפי ספרים, אשר לימוד חכמת הקבלה הוא מחויב בהחלט לכל אדם מישראל, ולו למד אדם כל התורה כולה, ובקי בש"ס ופוסקים בעל פה, גם ממולא במידות ובמעשים טובים יותר מכל בני דורו ולא למד חכמת הקבלה, הוא מחויב להתגלגל ולבוא עוד פעם בעולם הזה כדי ללמוד רזי תורה וחכמת האמת, שזהו מובא בכמה מקומות במדרשי חז"ל".

בעל הסולם, "הקדמת פי חכם"

זה לא סוד שהקרע בין חילונים לדתיים גובר משנה לשנה. גם בתחומי חיים אחרים, כמו החינוך, הביטחון האישי והאלימות, המצב בישראל מידרדר. יש כאלה שחושבים שחזרה של כולם אל הדת יכולה להבריא את החברה שלנו, בו בזמן שאחרים מצדדים דווקא ביציאה מהדת. חכמת הקבלה, לעומת זאת, מתייחסת למצב מזווית שונה לחלוטין. היא מסבירה שהשורש לכל הבעיות שאנו חווים בארץ הוא התעצמות האגו, תהליך שגובר מיום ליום גם במגזר החילוני וגם במגזר הדתי. התופעה קיימת אצל כולנו.

לפי הקבלה, המחלוקת בין דתיים לחילונים לגבי האופן שבו צריכה להיבנות כאן חברה מתוקנת, היא מיותרת. מדוע? כי ממילא מטרת הבריאה היא לא שנתקיים בארציות הזו, כדתיים או כחילונים, אלא שנתקן את האגו ונתעלה מ"העולם הזה", מחיינו אלה, לעבר "העולם הבא", למדרגה הבאה של הקיום שלנו, לממד עליון יותר. כאן יכולה לסייע לנו רק חכמת הקבלה, השיטה לתיקון האגו. וכאשר אנשים מתחילים לתקן את היחס שלהם אל הזולת, הקרעים ביניהם מתאחים ונוצרת הרמוניה נפלאה.

שאלה: מה המשמעות של המצוות בדרך הרוחנית?

ברוחניות לקיום המצוות יש משמעות שונה מזו שאנו מכירים – מצוות הן תיקוני הרצון. חכמת הקבלה מסבירה שהנשמה שלנו מורכבת מתרי"ג (613) רצונות. [.1.] עלינו לתקן את השימוש בהם משימוש אגואיסטי לשימוש אלטרואיסטי, מ"על מנת לקבל" ל"על מנת להשפיע".

כל תיקון כזה נקרא עשיית מצווה וסך כל תיקוני הרצון נקרא קיום תרי"ג מצוות. [.2.] איך מתקנים את הרצונות האגואיסטיים? על ידי "האור המחזיר למוטב" שבא עם לימוד הקבלה.כך אנחנו מגיעים בהדרגה להשתוות עם הבורא ולגילוי העולם הרוחני.

מתוך קיום המצוות ברוחניות הנהיגו המקובלים מנהגים בעולם הגשמי, שהיו העתקה לקיום הרוחני-פנימי. תפילין, טלית, מקווה, כשרות וכו' – מאיפה הגיעו אלינו המנהגים הללו? מאיפה אנחנו יודעים כיצד לקיים אותם?

מאז שאברהם אבינו אסף סביבו בבבל העתיקה קבוצת מקובלים, שהפכה ברבות השנים לעם ישראל, העם שלנו הרגיש את העולם הרוחני, כלומר חי בתחושה ברורה של הכוח הכללי של הטבע – כוח האהבה וההשפעה. אותם אנשים שהשיגו רוחניות, הרגישו את ה"שורשים" העליונים והצביעו על ה"ענפים" שלהם בעולם הזה. הם ראו כיצד הכוחות העליונים מועתקים לעולם החומר, ובהתאם לזה הגדירו איזה מנהגים לבצע וכיצד.

העולם הרוחני והעולם הגשמי היו עבורם מציאות אחת, מכלול שלם. הם קיימו את המצוות ברוחניות, ואת המנהגים בגשמיות. אבל לאחר חורבן בית המקדש הרוחניות נעלמה, ובידי העם נותר רק קיום המנהגים הגשמיים. כתוצאה מכך, התחלנו להתייחס אל המנהגים כאל מצוות ואילו הקיום הפנימי-הרוחני, תיקון הרצון, נשכח.[.3.]

"כל התורה והמצוות לא ניתנו אלא לצרף בהם את ישראל. שפירושו, לפתח בנו חוש הכרת הרע, המוטבע בנו מלידה, שבכללותו הוא מוגדר לנו בדבר אהבה עצמית שלנו – ולבוא לידי הטוב הנקי בלי בר, המוגדר בשם: אהבת זולתו, שהוא המעבר היחיד והמיוחד אל אהבת הבורא".

בעל הסולם, מאמר "החירות"\

שאלה: כיצד מתייחסת הקבלה לסתירה בין בריאת העולם לפני 5,771 שנה לבין זמן המפץ הגדול?

המפץ הגדול אירע לפני כ-14 מיליארד שנה. סיבתו – ניצוץ של האור העליון הגיע לרמתו הנמוכה ביותר במעטה של אגואיזם. הניצוץ הכיל בתוכו את כל החומר והאנרגיה של העולם שלנו, שמהם התפתח אחר כך היקום כולו.

לפני כ-4.6 מיליארד שנה, כתוצאה מהתעבות מערכת השמש, נוצר כדור הארץ. במשך כמה מיליארדי שנים קרום כדור הארץ התקרר, עד שנתהוו האטמוספרה והחיים. [.1.] אין שום דבר מקרי. כל התפתחות היא תוצאה של יישום המידע, שנמצא באותו ניצוץ אור ראשוני.

לאחר הטבע הדומם, הופיעו הצומח, החי והאדם. הפרשנות שניתנת לאבולוציה על פי הצורה החיצונית שאנחנו רואים – כלומר, הופעת מין שהתפתח ממין מסוים, ושממנו התפתח מין נוסף – אינה נכונה. סיבת ההופעה של כל פרט בטבע היא לפי המידע שהיה מושרש מלכתחילה בניצוץ האור. האבולוציה היא למעשה תהליך התגלות (התפתחות) של נתוני מידע (גֵנים), הנקראים בחכמת הקבלה " רשימות".

לפני מאות אלפי שנים, התפתח האדם מהקוף, כפי שכותב גם האר"י בספר "עץ החיים", [.2.] אבל רק לפני 5,771 שנה (נכון לכתיבת שורות אלה) התעורר לראשונה בבן אנוש רצון לגלות את הבורא. היום שבו הוא התחיל לגלות את הבורא נחשב ל"יום בריאת העולם" מבחינה רוחנית, כי בו התחילה ההתפתחות הרוחנית של המין האנושי, אבל הוא לא מתייחס לזמן היווצרותו של עולם החומר, שהתרחש מיליארדי שנים קודם לכן.

"עניין תכלית הבריאה מוטל על כל המין האנושי, איש לא נעדר".

בעל הסולם, מאמר "אהבת ה' ואהבת הבריות"

בחברה העתידית ישאפו כל בני האדם לחיות על פי העיקרון של "ואהבת לרעך כמוך". בני כל הדתות ובני כל העמים יחיו על פי "דת" אחת כוללת, שבה יהיה עיקרון אחד בלבד – אהבת הזולת כאמצעי לגילוי הבורא.

ב"כתבי הדור האחרון" של בעל הסולם מכונה הדת הזו בשמות כמו: "דת כוללת לכל האומות", "דת השווה לכל העולם", "הדת של ואהבת לרעך", "דת של אלטרואיזם", "דת האהבה". וכשבעל הסולם אומר "דת" הוא מתכוון לשיטת תיקון טבע האדם שמציעה הקבלה, כפי שניתן לראות גם במאמרו "מהות הדת ומטרתה". בעל הסולם מדגיש: "הצורה הדתית של כל האומות – 'ואהבת לרעך כמוך'... אבל חוץ מזה יכולה כל אומה ללכת בדתה היא ובמסורת שלה, ואין לאחת להתערב בחברתה". [.1.]

הקבלה היא שיטת התיקון האוניברסלית. היא מכבדת את הדתות כמסגרת תרבותית-מסורתית של כל עם ועם. אבל מעבר לתרבות – יהודים, נוצרים, מוסלמים, בני כל הדתות ובני כל העמים – כולם יצטרכו לתקן את הנשמה שלהם בעזרת שיטת הקבלה.

ההתנגשויות בין הדתות השונות שמתרחשות לאורך ההיסטוריה, נובעות מזה שכל דת לקחה לעצמה בעלות על הבורא, על העולם הבא, על הגדרת שכר ועונש. אבל ברגע שמבינים שלאף דת אין בכלל נגיעה לרמה הרוחנית של הקיום, לתיקון הנשמה, אז הגורם המפלג מנוטרל מהדתות ונעלמים הזלזול והשנאה לאחרים. כל אומה יכולה להישאר עם המנהגים העממיים שלה, ודווקא השוני בין העמים והתרבויות הוא שיוצר מרקם אנושי עשיר.

ב"מדרש רבה" נאמר: "לא ניתנו המצוות, אלא לצרף בהם את הבריות. וכי מה אכפת לו לקב"ה, למי ששוחט מן הצוואר או מי ששוחט מן העורף". [.1.] כלומר, לבורא לא אכפת איך נשחט בהמות, מהצוואר או מהעורף, כלומר בצורה כשרה או לא. מה כן חשוב לו? צירוף הבריות, זיכוך הבריות.

נסביר את הדברים. כאמור, ב"רצון לקבל" שלנו יש 613 רצונות שכולם מכוונים לעצמנו. שימוש כזה ברצונות נקרא עֲבֵרָה. תיקון הרצונות לטובת הזולת נקרא מצווה. היפוך כיוון הפעולה של הרצונות מפנימה החוצה נקרא בקבלה חזרה בתשובה. [.2.] זה כל מה שיש לנו לעשות בעולם הזה, כי החומר שממנו אנחנו בנויים הוא לא יותר מרצון, כפי שמסביר בעל הסולם ב"פתיחה לחכמת הקבלה".

לכן לא אכפת לבורא איך אנחנו שוחטים בהמות וכדומה, אלא אכפת לו מה נעשה עם הלב שלנו, עם הרצון שלנו. [.3.] תיקון הרצון מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע נקרא גם תיקון הנשמה, וזה מה שמביא אותנו להשתוות עם הבורא. זה כל הסיפור על רגל אחת, חוץ ממנו אין במציאות הזו כלום.

ובכל זאת נשאלת השאלה, מה עם כל מנהגי ישראל שאנחנו מכירים מזה דורות? ובכן, זוהי התרבות של העם שלנו, מסגרת קיום שנועדה לשמור עלינו כעם ישראל. לא כדאי לזלזל בה, כי היא החזיקה אותנו משך אלפי שנים, אבל אין לה השפעה על תיקון הנשמה. הרי בסופו של דבר, בני כל העמים יצטרכו לתקן את הנשמה שלהם, והם יעשו זאת מבלי לשמור כשרות וכדומה.

לסיכום, יש הבדל מהותי בין תיקון הנשמה לבין מסגרת הקיום המסורתית של עם ישראל. כיום אנחנו נדרשים להכיר בהבדל הזה, ולשים כל דבר במקומו. [.4.]

אנו חוקרים את העולם שלנו בעזרת המדע ומגלים את שהיה נסתר מאיתנו. אך במציאות קיים חלק נוסף, עולם נסתר, עולם עליון, שהמדע לא יכול לגלות אותו. כדי שיוכל לחוש את החלק הזה של המציאות, האדם צריך לתקן את הטבע שלו, את האגו. רק אז הוא מתחיל לחוש את העולם הנסתר ולחקור אותו בצורה מדעית.

האמונות והדתות השונות הן תיאוריות על העולם הנסתר (על אלוקים) ועל הדברים שהעולם הזה מחייב אותנו לעשות. התיאוריות הללו מגוונות ואפילו מנוגדות זו לזו, וכולן קיימות דווקא משום שאותו חלק של המציאות נסתר מאיתנו. אף אחת מהן לא מספקת שיטה מעשית לגילוי העולם הנסתר (גילוי האלוקים).

המקובלים הם אנשים שרכשו את תכונת האהבה והנתינה, ובאמצעותה השיגו את העולם הנסתר. הם מתארים את מבנה העולם העליון ומציעים לכל המעוניין את האפשרות לגלות אותו. הם לא מחייבים אותנו לשנות את אורחות חיינו, מפני שאין קשר בין פעולות גשמיות לבין רכישת תכונת האהבה והנתינה. כאן לא מדובר על אמונה באלוקים, אלא על גילוי הבורא.

"חכמה זו היא לא פחות ולא יותר אלא סדר של שורשים, המשתלשלים על דרך קודם ונמשך, בחוקים קבועים ומוחלטים, המתחברים וקולעים למטרה אחת מאוד נעלה, הנקובה בשם: גילוי הבורא לנבראיו בעולם הזה".

בעל הסולם, מאמר "מהות חכמת הקבלה"

חכמת הקבלה היא בעצם השורש לכל המדעים, מפני שהיא מדברת על הכוח הכללי של כל המציאות, על הבורא. הכוח הזה מקיף את כל המציאות, הוא כולל את העולם שלנו ואת העולמות העליונים. כל מה שיש במציאות נכלל בכוח האחד הזה.

הקבלה מסבירה לנו איך הוא פועל, מה מטרתו, כיצד הוא מנהל אותנו ומה הוא רוצה מאיתנו. וכאשר אנחנו מגלים את הכוח הכללי ואת כל חלקיו שממלאים את המציאות כולה, אנחנו מבינים גם מה מטרת קיומו של כל חלק במציאות וכיצד להשתמש בו לטובה.

"עיקר הפלא שבחכמה זו היא ההתכללות שבה. כלומר, שכל פרטי המציאות הגדולה הולכים על ידה, ומתכללים ומשתלבים ומתייחדים, עד שבאים בדבר אחד – הכול יכול וכוללם יחד".

בעל הסולם, מאמר "תורת הקבלה ומהותה"

"כדי להוסיף כאן איזה פסיעה קדימה בדרך מדעית – רק לחכמת הקבלה אנו צריכים! כי כל החכמות שבעולם כלולות בחכמת הקבלה".

בעל הסולם, מאמר "החירות"

חכמת הקבלה מסבירה לנו את המציאות, החל מהנקודה הראשונה שממנה היא נוצרה. היא מתארת איך המציאות הזו יורדת ומשתלשלת דרך כל העולמות העליונים עד לעולם שלנו. העולם שלנו הוא המדרגה האחרונה בירידה הזו והוא העתק של כל הפרטים שיש במדרגה הרוחנית שמעליו. לכן חכמת הקבלה כוללת בתוכה את כל החכמות והמדעים של העולם הזה.

המקובלים מתייחסים לחכמות העולם בשם "החכמות החיצוניות". מדוע חיצוניות? כי בכל החכמות והמדעים שיש לנו בעולם הזה חסרה הפנימיות – ההבנה מאיפה באים הדברים ומדוע. חסרה הכרות עם המאציל, עם הכוח העליון שמפעיל את הדברים מתוך סיבה ותכלית.

אנחנו מגלים את העולם דרך חמשת החושים שלנו. סך כל הדברים שאנחנו מגלים מתוך חקירת הסביבה זהו המדע שלנו, שרק לצורך הנוחות חילקנו אותו לתחומים שונים כמו פיזיקה, כימיה, ביולוגיה ועוד. ישנן תופעות רבות שאנחנו עוד לא מרגישים, וכלפיהן לא קיים מדע. ייתכן שנגלה אותן מחר ונוכל לחקור אותן ובזה יתרחב המדע שלנו.

אבל יש תופעות במציאות שאינן בטווח החושים שלנו. לא נצליח לקלוט תופעות רוחניות, אפילו אם נפתח טכנולוגיות אדירות ומכשירים מדהימים, שיעצימו את יכולות החושים שלנו. מדוע? כי החושים שלנו עובדים בספיגה, ואילו הרוחניות הפוכה. רוחניות אפשר לגלות רק בהשפעה, בנתינה, רק ביציאה מעצמנו כלפי חוץ. אותו חלק מציאות שיישאר תמיד נסתר מהקליטה האגואיסטית שלנו נקרא העולם העליון, העולם הרוחני.

אז איך מתקדמים? הכוח העליון של הטבע שיצר אותנו כיצורים אגואיסטים יכול גם לשנות אותנו, בתנאי שנדע כיצד לקרב אותו אלינו ולגרום לו לעשות זאת. וכשהעולם העליון מתגלה לנו, אנחנו מתחילים לחקור אותו ולרשום את התופעות. כך נוצר המדע העליון, כך התפתחה חכמת הקבלה.

המדע לא יכול להעלות אותנו למדרגה גבוהה יותר של קיום, כי בעזרתו אנחנו לא יכולים לשנות את הטבע שלנו. המדע רק בא לעזור לנו למלא טוב יותר את הרצונות שלנו.

בואו ונמחיש זאת קצת. נניח שהיינו יכולים למלא את עצמנו בצורה אידיאלית, להיות כל הזמן כמה שיותר מלאים. לאכול בלי סוף, לשמוע בלי סוף, לראות בלי סוף. הכול בגדול ובלי סוף. מה הלאה? המדע לא יכול לקחת אותנו לדרגה אחרת של קיום. חכמת הקבלה, לעומת זאת, בונה בנו טבע חדש. היא מעלה אותנו לדרגת הכוח העליון, ומספקת לנו רצונות חדשים ומילויים אין-סופיים.

יוצא שההבדל בין המדע לקבלה הוא מהותי. המדע מספק לנו ידיעות שיכולות לעזור לנו להיטיב את מצבנו בעולם הזה, ואילו הקבלה מעלה אותנו לעולם עליון. לכן בדורנו, כשהעולם הזה נעשה קצת "קטן" עלינו, התגלתה חכמת הקבלה.

"במקום שמסתיימת חכמתם של המחקרים – משם מתחלת חכמת הקבלה".

רבי נחמן מברסלב, "שיחות מוהר"ן", רכ"ה

כשמדען חוקר את הטבע, הוא לוקח חומר מסוים, מבצע עליו פעולות שונות כגון חימום או קירור ומודד את תגובת החומר לשינויים שביצע. הוא מתבונן בו מלמעלה, כביכול. בני האדם יכולים לבצע פעולות כאלה כלפי הדרגות הנמוכות מהם בטבע, כלפי הדומם, הצומח והחי, אבל לא על עצמם.

איננו יכולים באמת לעלות מעל עצמנו ולחקור את עצמנו מלמעלה. כדי ללמוד מיהו האדם, עלינו להתבונן בו מהדרגה שמעל האדם. לכן הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה שחוקרות את הבעיות הפנימיות של האדם, את הרצונות והמחשבות שלו, אינן מדע כמדעי הטבע. כמה שלא נתקדם בתחומים אלה, הדברים יישארו סתומים. אמנם נדע קצת יותר, אבל לא נוכל באמת לחדור לעמקי הלב והמוח. הכניסה לעומקים האלה וההבנה שלהם אינן אפשריות ללא החכמה הפנימית, חכמת הקבלה.

הקבלה עוסקת בפנימיות האדם, היא מתבוננת בחומר שממנו אנחנו בנויים ומגלה לנו כיצד אנחנו מופעלים, מגיבים ופועלים. הקבלה מאפשרת לנו להכיר את הכוחות שמפעילים אותנו, לעלות לרמה שלהם ומשם לחקור את עצמנו.

"כשם שהאדם צריך להסתגל אל הטבע החומרי וכוחותיו, ככה ויותר מזה צריך ומוכרח הוא להסתגל לחוקי הטבע הרוחני, שהם יותר שולטים במציאות כולה... והם יותר שולטים בתוכו כולו".

הראי"ה קוק, אורות הקודש ד', עמ' ת"מ

בכל הבריאה קיימים רק שני כוחות, שתי תכונות: האור (תכונת ההשפעה), והרצון ליהנות (תכונת הקבלה) שהאור ברא. כל השאר רק נובע מהם. זה כמו שבמתמטיקה קיים אפס ומשהו ששונה ממנו, ומשני הנתונים הללו נובע כל החשבון.

חכמת הקבלה מאפשרת לנו לפתח מעין מיקרוסקופ פנימי, שבעזרתו נוכל "לראות" כוחות רוחניים, כוחות של השפעה. "לראות" משמע להרגיש ולהבין אותם. העניין הוא שכדי למדוד ולהכיר את הכוחות הללו, עלינו להיות בעלי כוחות השפעה בעצמנו.

לאחר רכישת כוח ההשפעה אנחנו מפתחים אותו, בדומה למיקרוסקופ רגיש במיוחד, ויכולים לכוונו בדרכים שונות – לחדור לעומק החומר (הרצון) ולהבחין בתופעות שונות שמתרחשות בו (קבלה-השפעה), בהתאם לרגישות של כלי הקליטה שלנו.

"כלל הברזל אצל כל חכמי הקבלה: כל מה שלא נשיג, לא נגדרהו בשם ומילה".

בעל הסולם, מאמר "מהות חכמת הקבלה"

שאלה: מהי בעצם מטרת הקיום שלנו?

מטרת קיומנו היא להגיע לאין-סוף. מדובר בקיום ללא גבול – לא בזמן, לא במקום, לא בתנועה, לא בתפיסה ולא במילוי. אלה חיים רוחניים נצחיים, חיים בהרמוניה, בקשר, בהבנה, בהשגה וביכולת. כל הרצונות שלנו מתממשים במלואם, אנחנו מסוגלים לעשות ה-כ-ו-ל. זוהי דרגה שבה הנברא משתווה עם הבורא.

"הרוחניות הוא מקור החיים והתענוג".

בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", מאמר קמ"ה

קצה החוט לרוחניות נמצא בתוכנו, הרבה יותר פנימה מכל הרצונות הנוכחיים שלנו. מעבר לרצונות שלנו לאוכל, למין, למשפחה, לכסף, לכבוד, לשליטה ולידע – עמוק בתוכנו נמצא רצון אישי, חשוב וגדול, רצון רוחני.

כשהרצון לרוחניות מתחיל להתעורר בנו, כש"הנקודה שבלב" מתעוררת, אנחנו נמשכים לגלות את משמעות החיים. הנקודה הזו היא תחילת החלק הנצחי שבנו. ככל שנכיר יותר את הנקודה ונרחיב אותה, כך נתחיל להזדהות איתה ולראות את החיים שבתוכה.

מדובר בתחושות מאוד גבוהות, פנימיות ומרגשות. אנחנו מתחילים להבין שהחיים הגשמיים ניתנו לנו רק כדי שנוכל מתוכם לפתח את החיים הרוחניים בתוך אותה נקודה. וככל שהנקודה גדלה, אנחנו מגלים בתוכה מציאות שלמה, עולם, ממד פנימי שקודם לא הרגשנו בו.

"אותה התולעת שנולדה תוך הצנון, יושבת שם וחושבת שכל העולם הוא כמידת הצנון. אבל ברגע שבקעה את קליפת הצנון וחוטפת מבט מבחוץ לצנון, היא תמהה ואומרת: 'אני חשבתי, שכל העולם הוא כמידת הצנון שנולדתי בו, ועתה אני רואה לפני עולם גדול, נאור, אדיר, ויפה להפליא'".

בעל הסולם, "הקדמה לספר הזוהר", אות מ'

"כעבור אמצע שנותיו אז מתחילים ימי ירידה אשר לפי תוכנם המה ימי מיתה, כי אין האדם מת ברגע אחד כמו שאינו מקבל גמר צורת החיים ברגע אחד, אלא נרו, דהיינו האגו שלו, הולך וכבה לאט לאט".

בעל הסולם, מאמר "החירות"

בגיל העמידה הרבה אנשים מתחילים לדעוך. הם התרגלו לחיים האלה, ויודעים שיותר מזה הם כבר לא ישיגו. ואז מתחילה ירידה. הרצונות והתשוקות שלהם כבים עד שבסופו של דבר הם לא מוצאים עוד טעם בחייהם.

אצל מי שמשיג חיים רוחניים, לעומת זאת, הדברים עובדים הפוך. כל פעם הוא משיג יותר ויותר. הרצונות שלו עוברים שדרוג בלתי פוסק – הוא כל הזמן נע כמו מטוטלת, שמאלה-ימינה, ובונה את עצמו ב"קו האמצעי". עד לרגע האחרון שבו אדם כזה חי בעולם שלנו, הוא ממשיך לממש את עצמו ולהתפתח רוחנית, כי ברוחניות הגדילה לא נפסקת לעולם.

רוחניות היא השפעה, אהבה ונתינה טהורה. היא יכולת לפעול מבלי לדרוש שום תמורה לעצמך – לא בכסף, לא בכבוד, לא בהרגשה טובה, לא בהבאת ברכה על עצמך או על קרוביך וכיוצא בזה.

הרוחניות מנוגדת לטבע הגשמי, שכל כולו קבלה לעצמנו. הטבע שלנו לא מאפשר לנו לעשות משהו, אם לא ייצא לנו ממנו רווח כלשהו. [.1.] כך או אחרת, אנחנו לא עושים שום פעולה אלא אם כן זה משרת את האינטרס שלנו. זה הטבע שלנו. כולנו נמצאים בתוכו, בעוד שהרוחניות נמצאת מעליו, הפוכה ממנו.

שאלה: האם יישום התהליך הרוחני בצורה יומיומית, ביחסים עם בני משפחה, עם עובדים או חברים, פירושו לעבוד על המידות שלנו, כמו כעס וכדומה?

לעולם לא נוכל באמת לשנות את המידות שלנו. אמנם, עקב המכות שאנו סופגים מהחברה, בעקבות אי נעימויות ובושות, אנחנו לומדים להסתיר את הדברים שגרמו לנו הפסד. אבל אין זה שינוי של המידות עצמן, אלא רק "איפור" חיצוני כלפי החברה.

חכמת הקבלה לא הולכת נגד טבע האדם ולא מנסה לשבור אותו. היא אומרת בפשטות: עזוב את כל המידות שאיתן נולדת וחיית עד היום, אל תתעסק בהן. הנח להן להיות כפי שהן. אל תאנוס את עצמך – "אין כפייה ברוחניות". [.1.] בהמשך דרכך תראה עד כמה מידות אלה יעזרו להתפתחותך, מבלי ש"תכופף" אותן בצורה מלאכותית. בינתיים עליך לבנות בתוכך חלק נוסף, ללא שום קשר למה שיש בך עכשיו.

לא פשוט לתפוס את הנקודה הזו. הרי כולם מדברים על כך שצריכים להיות אנשים טובים יותר, אבל כוונתם לתיקון המידות שאיתן נולדנו. הקבלה, לעומת זאת, אינה עוסקת בזאת כלל. אפילו כשמקובלים מדברים על "ואהבת לרעך כמוך", אין הם מתכוונים למה שעובר לנו בראש כשאנו חושבים על אהבת הזולת. כוונתם ליחס חדש לגמרי כלפי המציאות.

למה הכוונה? חכמת הקבלה לא אומרת לאדם "צריך לאהוב את הזולת" אלא בונה באדם מעין חוש חדש, שבו הוא מתחיל להרגיש את החלק הנסתר של המציאות. בהדרגה, נחשפת בפניו תמונה בה קשורים כולנו כחלקי גוף אחד, והאהבה לזולת פורצת בו מאליה.

"על הכול אפשר לו לאדם שיכוף את עצמו וישעבד את עצמו לקיימו, אבל על אהבה אינם מועילים שום שעבוד וכפייה שבעולם".

בעל הסולם, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות ס"ו

כמו שהמדענים חוקרים את העולם שלנו, המקובלים עוסקים בחקר העולם העליון וגילויו, הם מגלים את העולם הרוחני. לדבריהם, "עולם רוחני" פירושו שכולנו מחוברים זה לזה, לא בגופים שלנו, אלא בחלק הפנימי.

מאותו חלק פנימי שמחבר בינינו בעולם הרוחני, יש בנו עתה ניצוץ קטן שמושך אותנו בחזרה לרוחניות, ניצוץ שרוצה משהו גבוה יותר מאשר העולם הזה. הניצוץ הזה נמצא עמוק בתוכנו ונקרא "הנקודה שבלב".

בינתיים, הניצוץ עטוף בלב אגואיסטי, ולכן אנחנו לא מרגישים שהוא רוצה להתחבר לאחרים. אבל אם היינו מתקנים את האגו שבנו ומתחילים להרגיש את העולם הרוחני, היינו מגלים שעלייה במדרגות הרוחניות פירושה עלייה בעוצמת החיבור הפנימי בינינו. החיבור הזה יוצר כלי משותף, שבתוכו מורגש אור גדול יותר ויותר.

רוחניות זה לא "שַם", זה כאן, אצלנו, בתוכנו. אם אנחנו רוצים להרגיש רוחניות, אנחנו צריכים לרכוש תכונה רוחנית, תכונה של השפעה ואהבה. כשיש בנו תכונה זו אנחנו קרובים אל הרוחניות, וכשאין – אנחנו רחוקים ממנה.

"הרצון שבכל מהות, מוליד לו צרכים. והצרכים מולידים לו מחשבות והשכלות, בשיעור כזה, כדי להשיג את הצרכים ההם, אשר הרצון לקבל מחייב אותם".

בעל הסולם, "הקדמה לספר הזוהר", אות כ"א

אנחנו בני הרגשה. כאשר מתעורר בנו רצון מסוים, אנחנו חשים צורך במשהו והשכל נכנס לפעולה. הוא עוזר לנו להבין מה אנחנו רוצים להרגיש ואיך נוכל להגיע למצב הרצוי. בטעות, אנשים מודדים את עצמם ואת הסובבים אותם לפי השכל שלהם, אבל האמת היא שהשכל משרת את הרצון. הרי החומר שנברא הוא רצון.

בהתפתחות הרוחנית השכל הגשמי לא קובע דבר. ההבנה עוברת דרך הלב, דרך שינוי הרצון. זוהי התפתחות רגשית שבה אנחנו רוכשים רצונות מאיכות חדשה. הרצונות האלה מולידים בנו שכל חדש, שכל רוחני, שמסייע לנו להמשיך לטפס ב-125 מדרגות ההשגה הרוחנית.

"כל המפותח יותר הוא בעל הֶרְגֵש ביותר".

בעל הסולם, מאמר " תכונתה של חכמת הנסתר בכללה"

מטבע בריאתנו, השאיפה שלנו היא ליהנות בחיים, להרגיש טוב. השכל מנתח את הנתונים השונים הניצבים לפניו, ומוליך אותנו להנאה המרבית. הוא מראה לנו כיצד להשקיע מינימום אנרגיה, כדי לקבל מקסימום הנאה בכל רגע נתון. תהליך כזה עומד בבסיס כל מחשבה ופעולה שלנו, ומתוכו השכל מתפתח.

לאורך כל ההיסטוריה האנושית ספגנו התרשמויות מצורות שונות של קיום. בלעדיהן, השכל והרגש שלנו לא היו מתפתחים. זה לא מקרי למשל שהמהפכה התעשייתית הובילה אנשים לצאת מהכפר אל העיר. תהליך זה התרחש מפני שהיינו מוכרחים להתכלל זה בזה, לפתח את הטכנולוגיה, המדע, החברה והתרבות, להתקדם מהחיים הפרימיטיביים.

בהתאם לנתונים ולהתרשמויות שצברנו בכל שלב, בנינו מערכות חברתיות שונות וביצענו בהן שינויים והתאמות. סוציאליזם, קומוניזם, קפיטליזם, דיקטטורה, דמוקרטיה, דת, מדע, טכנולוגיה, חינוך כזה, חינוך אחר, מהפכות חברתיות ותרבותיות – מה לא עשינו, רק כדי להיווכח בסופו של דבר שאין לנו מושג איך להיות מאושרים לאורך זמן.

כיום, לאחר שניסינו הכול, אנחנו מגיעים להכרה, שכל מה שהשגנו – לא מספק. זהו השורש למשבר הכללי שפוקד אותנו בכל תחומי החיים. תחושת "סוף הדרך" נובעת מכך שהלב והמוח שלנו מוכנים לריגושים גבוהים יותר מאלה שהחיים הנוכחיים מספקים לנו. הם מחפשים סביב, ואין... זה סימן לכך שאנחנו מוכנים להתרומם מהממד הארצי ולהתפתח רוחנית.

לסיכום, האנושות כולה כמו נמצאת היום בכפר, רגע לפני היציאה אל העיר, אל ההתפתחות החדשה. בנקודה זו חכמת הקבלה מתגלה וכמו אומרת: "רוצים משהו חדש? בבקשה!"

"כמו שלא יוכל לקיים גופו בעולם מבלי שיהיו בידו ידיעות בשיעור מסוים מסדרי הטבע הגשמיים, כמו ידיעות אלו המה סמים ממיתים, ואלו דברים שורפים ומזיקים, כמו כן ממש נשמתו של אדם אין לה זכות קיום... זולת בהרכש לה שיעור ידיעות מסדרי טבע מערכות עולמות הרוחניים ושינוייהם וזיווגיהם ותולדותיהם".

בעל הסולם, "ההכשרה לגידול הנשמה" [.1.]

חכמת הקבלה היא חכמה מאוד מיוחדת. מצד אחד היא מדברת על רגשות, על שנאה ועל אהבה. מצד שני השפה שלה היא שפה מדעית שעושה שימוש במונחים של עולמות וספירות, כלים ואורות, שרטוטים וטבלאות.

לכאורה העניין הרגשי והשפה המדעית-טכנית קצת רחוקים זה מזה, אבל העניין הוא שכדי להתפתח רגשית ולהגיע אל המטרה הרוחנית, אנחנו זקוקים לבדיקות ולמדידות. אנחנו בוחנים את הרצון – מודדים את תכונות הנשמה שמתפתחת בנו ביחס לתכונות הבורא. השכל בא כדי לכוון, ליישר, לדרג, לחלק, למדוד ולשקול את הרגש.

גם בעולם שלנו אי אפשר להתפתח ללא שילוב בין השכל לרגש. אם יש לאדם רק שכל ללא רגש הוא כמו מכונה, ואם כולו רגש ללא שכל, אז אוי ואבוי... חכמת הקבלה מלמדת אותנו למצוא את שביל הזהב בין הרגש והשכל, כך שהאדם יתמלא במילוי הנכון, במילוי המשתלם באמת.

"תפילה היא עבודה שבלב. שפירושו, היות שלבו של אדם הוא הרצון לקבל מצד שורשו, והוא צריך להפוך, שיהיה רק להשפיע ולא לקבל, נמצא, שיש לו עבודה גדולה להפוך אותו".

הרב"ש, מאמרי "שלבי הסולם", " ג' זמנים בעבודה"

התיקון הרוחני מתבצע על ידי עבודה פנימית שנקראת "תפילה". להתפלל, פירושו לברר עם עצמי – מי אני, מה אני, מה אני רוצה.

שאלה: אם "האדם הוא עולם קטן" כמו שכתוב בספר הזוהר, והכול נמצא בתוכי, אז למי בעצם עלי להפנות את התפילה שלי?

הפנייה היא פנימה, לתוך עצמנו, כי כל המציאות כלולה בתוכנו.

איפה נמצא הקדוש-ברוך-הוא ומה זה בכלל? הקב"ה הוא כינוי לתכונה רוחנית שנמצאת עמוק בתוכנו ונקראת "זעיר אנפין". כרגע היא נסתרת מאיתנו ועלינו לגלות אותה. גם המושג "בורא" מכוון אותנו פנימה – בוא וראה, תתעלה מעל האגו שלך ותגלה את הבורא בתוכך.

קיימות בתוכנו הרבה מאוד מדרגות. בכל פעם אנחנו פונים אל מדרגה גבוהה יותר, מדרגה שבינתיים נסתרת, ודורשים עזרה כלפי מדרגה נמוכה יותר. זה נקרא לפנות "למעלה" ולקבל עזרה. אנחנו פונים אל מדרגה גבוהה יותר שבתוכנו, אליה אנחנו רוצים להגיע, ממנה אנחנו רוצים לקבל כוח מתקן. הידמות לבורא מתרחשת רק בתוכנו, בתכונות המתוקנות שלנו. כך מלמדת אותנו חכמת הקבלה, שהבורא מתגלה כ"אור הפנימי" שבתוך האדם.

אנחנו נלך בכיוון הנכון שמוביל לחיבור עם הבורא רק עם גישה כזו לתפיסת המציאות – הבורא נמצא בנו אבל נסתר, ואנחנו רוצים לחדור אליו ולאחוז בו בפנימיותנו.

אם נשגה בדמיונות ונתפלל למישהו שנמצא אי שם בשמים כדי שיעשה לנו טוב, לא נוכל להגיע לתיקון התכונות שלנו.

עלי להתפלל אל מה שנמצא בי, אל המצב המתקדם יותר שלי, הוא נקרא "העליון" שלי. "מצב מתוקן יותר, אני רוצה להתחבר איתך, אתה בשבילי האלוקים". מה זה "אתה"? זה אני, כשאני יותר אוהב, יותר נותן, יותר מחובר עם אחרים.

זה דומה לילד קטן שרוצה להיות טייס. הוא מדמיין את עצמו יושב במטוס, מטיס אותו מעל הבית של אימא ומנופף לה לשלום... הוא מתאר את עצמו, לא מישהו אחר, במצב מתקדם יותר. כך גם אנחנו צריכים לחשוב על הדרגה המתקדמת יותר שלנו ולשאוף אליה.

אם כך נחשוב, לא נטעה. אם נחשוב אחרת, אנחנו מתפללים לקיר. כבר אלפי שנים האנושות צועקת אל השמים ושום דבר לא יוצא מזה. מצפים שהבורא הטוב ירחם עלינו, וכלום לא קורה. מיום ליום המצב נעשה יותר גרוע ויותר מאיים.

הגיע הזמן שנתעורר ונבין ששום דבר טוב לא יקרה, כל עוד אנחנו עצמנו לא נשתנה. הכול תלוי רק בתיקון טבע האדם בהתאם לטבע העליון, טבע האהבה והנתינה.

בימי בית המקדש השני אנשי כנסת הגדולה קבעו את התפילות הממוסדות. הם היו בעלי השגה רוחנית גבוהה מאוד וידעו שהעם עומד להיכנס למצב של גלות – לניתוק מהרגשת העולם הרוחני. לכן הם בנו מבעוד מועד מעין מתאם, שתפקידו יהיה לקיים קשר עקיף כלשהו בינינו לבין הרוחניות. התפילות מתארות את המצב המתוקן שבו היו שרויים מחברי התפילות, והן נכתבו עבורנו כדי שתהיה לנו דוגמה, לאן אנו אמורים להגיע על ידי תיקון האגואיזם שבנו.

יש הבדל מהותי בין לקרוא מתוך הסידור את המילים היפות של התפילות לבין להגיע למצב רוחני שבו הן מתפרצות מתוכנו. ברוחניות, התפילות נבנות בתוך הרצונות שלנו, אות אחר אות, מילה אחר מילה, משפט אחר משפט, כתוצאה ממפגש בין "כלים ואורות". המפגש הזה יוצר טנת"א – "טעמים, נקודות, תגין ואותיות" – שמתחברים למילים ומשפטים. כך נבנית מבפנים התפילה האמיתית.

כל התענוגים שבעולם שלנו, כל התענוגים שהרגישו כל בני האדם בכל הדורות, משחר האנושות ועד היום – אם נאסוף אותם יחד לכדי תענוג אחד, הוא ייחשב רק ל"אור דקיק" לעומת התענוג שמורגש בעולם הרוחני.

מדובר בתענוג בעל עוצמה שאנחנו ודאי לא מסוגלים להחזיק בכלים שלנו הקיימים כרגע. לכן הטיפוס לעולם הרוחני מחייב שדרוג של הכלים שלנו. [.1.]

"אור התענוג הוא אבי החיים".

בעל הסולם, הקדמה לספר "פנים מאירות ומסבירות", אות י"ט

חכמת הקבלה מלמדת שתחושת החיים שלנו מבוססת על רגעי המפגש בין תענוג לרצון, כלומר על הרגעים שבהם הרצונות שלנו מתמלאים.

לכן כל הזמן אנחנו מחפשים ממה עוד אפשר ליהנות. מסטיק, סוכרייה, גלידה, אינטרנט, סרט, טיול, נופש, משהו...

גם אמצעי התקשורת והסובבים אותנו מספקים לנו עוד ועוד אפשרויות הנאה. אבל כאשר אנחנו מגיעים למצב שבו אנחנו מבחינים, שלמרות כל האמצעים העומדים לרשותנו עדיין קצת ריק לנו בלב, סימן שאנחנו מוכנים להמשיך להתפתח.

"כל הצרה היא שהתענוג קצר ימים והייסורים באריכות ימים".

בעל הסולם, "כתבי הדור האחרון", חלק ב', "מגמת החיים"

"הרצון לקבל הוא כל חומר של הבריאה מראשה ועד סופה, עד שכל מיני הבריות המרובות ומקריהן שאין להן שיעור, ודרכי הנהגתן שכבר נתגלו והעתידים להתגלות, אינם רק שיעורים ושינוי ערכים של הרצון לקבל".

בעל הסולם, "פתיחה לחכמת הקבלה", אות א'

החומר היסודי בבריאה הוא "רצון לקבל הנאה ותענוג", רצון ליהנות. אנחנו לא יכולים להיפטר מהחומר הזה, כי הוא נמצא ביסוד החיים.

עוצמת הרצון היא הגורם שמבדיל בין הדומם, הצומח, החי והאדם. האבן שואפת להישאר אבן, לשמור על קיומה. הצמח רוצה לנוע לכיוון השמש, לשלוח שורשים לאדמה. בעל החיים רוצה יותר, הוא נע ממקום למקום בחופשיות ומוליד צאצאים. הדרגה המפותחת ביותר של הרצון מופיעה באדם.

קיים בנו הרצון ליהנות הגדול ביותר. הוא גורם לנו לרצות ליהנות מכל הטוב שבעולם. אבל חוץ מזה, הוא גם גורם לנו ליהנות מזה שרע לאחרים. סוג כזה של רצון לא קיים באף דרגה קודמת בטבע. הוא נובע מכך שנוצרנו כיצורים חברתיים שמרגישים את האחרים ומודדים את עצמנו כלפיהם. כתוצאה מכך, אנשים מנסים לתפוס לעצמם כמה שיותר, נהנים על חשבון אחרים. הדבר מוביל לכך שאנחנו נמצאים בהתנגשות זה עם זה. [.1.]

חכמת הקבלה מלמדת כיצד ליהנות בחכמה – איך להתעלות מעל הרצון ליהנות הפרטי ולבנות רצון ליהנות כללי. ברצון מאוחד שכזה, נגלה שאפשר ליהנות בצורה בלתי מוגבלת. כל אחד יתחיל ליהנות מזה שהוא חופשי, שאינו מוכרח להילחם על כל דבר ובכל רגע. כולנו נתמוך זה בזה ונגיע לשלווה ולהנאה אמיתית.

פתאום נרגיש שאנחנו יכולים ליהנות ממה שיש לכולם. עד כה ניסינו למשוך כמה שיותר לעצמנו וכשכבר הצלחנו ליהנות ממשהו, ההנאה הייתה קצרה והתפוגגה די מהר. הכול היה לא בטוח ושביר. ואילו עכשיו אנחנו יכולים ליהנות ממה שיש בכל העולם. אנחנו כבר לא מוגבלים, האחרים לא מוגבלים, וכולנו פשוט נהנים מהשלווה, מהשקט, מהאהבה ומההשפעה ששורה בין כולם.

יוצא שהחומר שממנו אנחנו עשויים, הרצון ליהנות, לא השתנה, רק שיטת ההפעלה שלו שודרגה.

"מה הוא הרע שלנו, שמסיבה זו אין לנו טוב ועונג? הווי אומר, שאינו לא פחות ולא יותר אלא אהבה עצמית שבנו, שהיא המפריעה לנו מלקבל את הטוב ועונג".

הרב"ש, מאמרי "שלבי הסולם" [.2.]

השיטה שמציעה הקבלה למילוי הרצון שלנו ליהנות מבוססת על זרימה של תענוג.

הבעיה במצבנו הנוכחי היא שאנחנו עוצרים את התענוג בתוכנו, ולכן הרגשת התענוג פוסקת. אבל אם התענוג היה יכול לעבור דרכנו לאחרים, אז הייתה נוצרת זרימה בלתי מוגבלת, זרימה שלא עוצרת באף מקום.

באופן כזה היינו מרגישים את החיים שלנו לא כמצבים של מילוי (בתענוג) והפסקה (של תחושת התענוג), מילוי והפסקה, אלא כתענוג אין-סופי.

"יתאמץ בכל כוחו, לבוא במדרגה תמידית כזו, שיהיה הולך ומקבל תמיד שפע וכל נועם בתענוג תמידי... נועם על נועם".

בעל הסולם, אגרת נ"ה

כל תענוג שנגמר, בסופו של דבר, הוא חסר ערך אמיתי. ולא משנה כמה התענוג הזה נמשך – רגע, שעה, יום או אפילו שנה – אם מתישהו הוא ייעלם, הוא לא שווה הרבה.

ברוחניות, התענוג הוא נצחי, ומצטבר. אני נהנה עכשיו, ואחר כך עוד יותר, ועוד יותר...

"השפע בעצמו דומה לים הגדול. יש מי ששואב עם אצבעון, ויש מי ששואב עם דלי, וכן הלאה..."

הרב"ש, מאמרי "דרגות הסולם" [.1.]

"הנקודה שבלב" כבר לא מסוגלת להמשיך בשגרת החיים האפרורית. אפשר עוד לנסות לבלבל אותה פה ושם, אבל זה לא יחזיק מעמד לאורך זמן. היא כבר רוצה יותר ולא מוכנה להתפשר. דרוש לה אור, דרושה לה אהבה ושמחה אמיתית. היא בהחלט ראויה לקבל את הכי טוב שיש, ולכן היא הובילה אותך לפגישה הזו עם חכמת הקבלה.

בדפים הבאים נמצא מידע מפורט על האפשרויות השונות ללימוד חכמת הקבלה העומדות בפניך.

אז שתהיה לך דרך צלחה!

צוות העורכים, "קבלה לעם"

"אך ורק בהתפשטות חכמת הקבלה ברוב עם, נזכה לגאולה השלמה". .

הרב יהודה אשלג, בעל הסולם, הקדמה לספר "פנים מאירות ומסבירות"

"יתגברו מעיינות התבונה והדעת מעל לגבול ישראל, וישקו לכל

אומות העולם". .

הרב יהודה אשלג, בעל הסולם, הקדמה לספר "פנים מאירות ומסבירות"

"אפילו תינוקות שבעולם עתידים למצוא סודות החכמה". .

ספר הזוהר, פרשת וירא

" קבלה לעם" הוא מוסד חינוכי ללא כוונת רווח, בראשותו של

הרב ד"ר מיכאל לייטמן. מטרתו לממש את הוראתם של גדולי

המקובלים, ולהעביר את הרעיונות והערכים של חכמת הקבלה

האותנטית לקהל הרחב. כשני מיליון תלמידים מכל רחבי העולם

פוקדים כיום את מסגרות הלימוד השונות של "קבלה לעם".

הרב ד"ר מיכאל לייטמן היה תלמידו ועוזרו האישי של הרב ברוך שלום אשלג, בנו הבכור של מחבר פירוש "הסולם" לספר הזוהר,

הרב יהודה אשלג. במשך שתים-עשרה שנה רכש מפי רבו את תורת "הסולם" של אביו, עד לפטירתו ב 1991- .

מדי יום מעביר הרב לייטמן הרצאות ושיעורים בספר הזוהר ובכתבי המקור של הקבלה, והם משודרים בשידור חי ברשתות טלוויזיה שונות וברשת האינטרנט. הרב לייטמן חיבר כשלושים ספרי קבלה שתורגמו לשפות רבות. בנוסף, הוא מכהן כנשיא "המכון למחקר ע"ש הרב אשלג", ושימש כחבר במועצת החכמה העולמית ) .)World Wisdom Council בצעירותו התמחה בביו-קיברנטיקה, והוא אוחז בתארים דוקטור לפילוסופיה ופרופסור לאונטולוגיה ולאפיסטמולוגיה. הרב לייטמן מנהל בלוג אישי – "קבלה, מדע ומשמעות החיים" www.laitman.co.il , הבלוג מתורגם ל 17- שפות ומתעדכן מספר פעמים בכל יום.

ערוץ "קבלה לעם" – מתחברים לטוב!

ערוץ 66 ב- HOT וב- yes , פתוח לכל המנויים ללא תשלום

"תרבות הריאליטי" הוא שם נרדף לטלוויזיה בימינו. עם זאת רבים כמהים לתכנים חדשים, מעניינים, מעוררי מחשבה, רעננים ומשמחים. ערוץ "קבלה לעם" מביא לראשונה אל מסך הטלוויזיה את עקרונות ספר הזוהר וחכמת הקבלה. הערוץ כולו מבוסס על הפקות מקור של תוכן איכותי, קשר אינטראקטיבי עם הצופים ותקשורת גם באמצעים מקוונים. הערוץ משדר מגוון תכניות לכל המשפחה 24 שעות ביממה. תמצאו בו שיעורים והרצאות, קורסים למתחילים ולמתקדמים, תכניות אקטואליה, תרבות, חינוך וזוגיות, ותכניות איכותיות במיוחד לילדים. הערוץ מהווה מעין בית לכל מי שמחפש תשובות אמיתיות, ולא מוכן להתפשר. זהו ערוץ של חום, של אהבה, של תוכן איכותי ומאתגר ושל משמעות.

את לוח השידורים המלא תוכלו למצוא באתר ,www.kab.co.il

או במזכירות הערוץ בטלפון 1-700-509-209

פורטל "קבלה לעם"

www.kab.co.il

פורטל התוכן הגדול והמקיף ביותר בעולם בנושא חכמת הקבלה. בין שלל תכני הפורטל תוכלו למצוא: שידור אינטרנטי של ערוץ "קבלה לעם", לוח שידורים עדכני, שיעורים אינטראקטיביים און-ליין, תכניות וקליפים, מאמרים בנושא אקטואליה ותרבות בראי הקבלה, ספרייה עשירה, מוזיקה ושירים להורדה, תכנים לילדים ולמשפחה, משחקי מחשב, פורום קבלה אינטראקטיבי, לימודי קבלה למתחילים ולמתקדמים ועוד.

מכללת "קבלה לעם"

מסלולי הלימוד במכללה משלבים לימוד אקדמי עם חוויה רגשית אישית. הלימוד מעניק מידע רחב ומקיף על ספר הזוהר וחכמת הקבלה, היכרות עם יסודותיה המרכזיים, ערכיה ואופן הלימוד המיוחד שלה. חומר הלימוד מועבר בצורה פשוטה, ברורה ומובנת, מהקל אל הכבד, תוך שימוש בכתבי מקור ומאמרים שנכתבו על ידי גדולי המקובלים. סגל המרצים במכללה מורכב ממורים ומנחים מקצועיים, בעלי ניסיון עשיר בהוראה ובפיתוח גישות ייחודיות בהוראת חכמת הקבלה. סניפי המכללה פועלים בכל רחבי הארץ.

הוצאה לאור של ספרי קבלה

ל"קבלה לעם" הוצאה לאור המציעה מגוון רחב של ספרים: "זוהר לעם" – מהדורה קלה וידידותית של ספר הזוהר עם פירוש "הסולם", כתבי מקור של האר"י, של בעל הסולם ושל הרב"ש, ספרים ללימוד עצמי מתוך שיעורי הרב לייטמן, ספרי מחקר,

ספרים להיכרות עם חכמת הקבלה וספרים לכל המשפחה.

ליצירת קשר עם "קבלה לעם" ולקבלת מידע נוסף

על ערוץ הטלוויזיה, האינטרנט, הלימודים והספרים:

טל': 1-700-509-209

www.kab.co.il