"גוי ששבת חייב מיתה". "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות". "קבלת שבת צריכה להיות מבעוד יום". קללת הנחש, שעפר יהיה מאכלו. "תלמיד חכם בחינת שבת". "עם הארץ, אימת שבת עליו".
יש בחינת חול ויש בחינת שבת. חול הוא ששת ימי המעשה, שאז הוא זמן העבודה, שצריכים לברר ולהבדיל בין קודש לחול, זאת אומרת, מהי קדושה, וכן להיפך. ובזמן קבלת עול מלכות שמים בקביעות, שאין לו עוד לחשוב ולהרהר, נקרא קבלת שבת, שהשכינה הקדושה נקראת, שבת המלכה, זאת אומרת, שבזמן העבודה היא נקראת, שכינתא בעפרא, מה שאין כן לאחר הבירור היא נקראת, בחינת מלכה.
וזה ענין, "לכה דודי לקראת כלה", שהוא יחוד קודשא בריך הוא ושכינתא. מה שאין כן כשהיא בעפרא, אי אפשר לומר לכה דודי, שהאדם בעצמו עושה את הפירוד חס ושלום, שהוא בעצמו אומר, שלא מתאים שהקדוש ברוך הוא יתיחד עם עבודה כזו, שכל יסודה בנוי על בלימה, בסוד "לית לה מגרמה ולא מידי", אלא הכל למעלה מהדעת.
לכן בזמן שהאדם הולך לקבל שבת, בטח שאצלו עדיין חול. אלא לאחר קבלת שבת, אזי נקרא בחינת שבת. זאת אומרת, שכבר אסור לעשות שום בירור, שהוא זמן מנוחה, שמבחינת עצמו של קדושת היום, אסור לעשות שום מלאכה של בירורים. ואם במקרה האדם רואה, שאין לו בחינת יראת שמים וחושב, שאסור לעשות בירורים בשבת, משום ששבת אסורה בעשית מלאכה, על זה אמרו, "גוי ששבת חייב מיתה", היינו שהוא מתחייב בנפשו, בזה שאינו עוסק עכשיו בעשיית מלאכה של קבלת עול מלכות שמים, משום שכתוב "וחי בהם ולא שימות".
זאת אומרת, שפיקוח נפש דוחה שבת, שאם האדם רואה שאין לו יראה, אזי אין לו חיים, שרק קבלת עול מלכות שמים מדביק אותו להחיי החיים. לכן אם הוא מרגיש שהוא עדיין גוי ורוצה לשבות, אזי הוא חייב מיתה.
והגם שיש לו עצה, שיקבל על בחינת האמונה מהסביבה, שיכול לומר, הלא אני רואה שכל אנשי העיר עוסקים בתורה ומצוות, אם כן ומה עלי לחשוב ולעסוק במלאכת הבירורים. על זה אמרו "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות" (שבת קיח.), זאת אומרת, שאסור לקבל יסוד האמונה מהבריות, אלא שיברר את יסוד האמונה שיהיה רק מבחינת שמים, בסוד "שיהו מזונותיו בידי שמים". ואזי הוא נקרא תלמיד חכם, שחכם נקרא הקדוש ברוך הוא, היינו שמקבל את הבנין מהקדוש ברוך הוא. ולא יהיה תלמיד של הבריות, שילמד את "האות אחת" שנקראת אמונה מהבריות.
וזה ענין שתלמיד חכם הוא בחינת שבת, שמי שזוכה לבחינת אמונה בקביעות, אזי הוא שבת מהעבודה שלו. ואז עם הארץ, היינו הגוף שלו, אימת שבת עליו, זאת אומרת, ש"מלאך רע, בעל כורחו יענה אמן". מה שאין כן הנחש, עפר יהיה מאכלו, ואזי תמיד יש לו מזונות, ואף פעם אינו נצרך להקדוש ברוך הוא, היינו עם עבודתו בבחינת שלא לשמה, שכל היסוד בנוי על בני אדם, שהוא בחינת עפר מן האדמה, אזי הוא רק נצרך לבריות, וזה תמיד הוא יכול לקבל, וישאר תמיד בבחינת הדומם.
מה שאין כן אם האדם אינו מסכים שישאר בבחינת נחש, שהוא הרצון לקבל, שרוצה לעסוק בבחינת השפעה, אזי הוא נצרך להבורא יתברך. מה שאין כן הנחש שקיבל קללה, שלא יצטרך שהקדוש ברוך הוא יעזור לו, ממילא הוא ישאר תמיד בשיפלותו, ולא יקויים בו "אלמלא אין הקדוש ברוך הוא עוזרו אינו יכול לו", בסוד "ה' יגמור בעדי", אלא כל העולם מפרנסים לו ויהיה תמיד נצרך לבריות. מה שאין כן מי שהולך בדרך ה' ולא בדרך העולם, אזי הוא זוכה למציאת חן בעיני ה' יתברך.
וזהו דווקא מי שזקוק לעזרת ה' יתברך, כמו שכתוב "הבא לטהר מסייעין אותו" (שבת קד.). ופירשו בזהר הקדוש, במה, בנשמתא קדישא. שה' יתברך נותן לו נפש דקדושה, ועם כח הזה הוא יכול לטהר את עצמו. וזה פירוש "זכה יתיר יהבין ליה רוחא וכו"', היינו, אם כל פעם הוא רוצה להיות יותר זך, זאת אומרת יותר טהור, וכח הסיוע של הנפש אינו מספיק לו, רק בשביל הטהרה שהוא היה חושב שחסר לו, מטרם שקיבל את הנפש דקדושה. מה שאין כן לאחר שקיבל את הנפש דקדושה, הוא מרגיש שיש לו עוד מקום לעבוד בעבודת הטהרה, וכח הסיוע שקיבל אינו מספיק לו להכריע את הצד הטהרה. לכן הוא מתפלל ומבקש עוד פעם עזרה מהשמים, אזי מוכרחין לתת לו כח יותר גדול ממה שנתנו לו מזמן. לכן נותנין לו עכשיו בחינת רוח, וכן הלאה, עד שנותנין לו את כל הנרנח"י שבנשמתו.