באופן כללי יש להבחין בעולם ג' דברים: א) הבורא. ב) הנבראים. ג) הטוב ועונג מה שהבורא נותן לנבראים. ומבחינה זו אנו מבחינים עולם אין סוף ממלא כל המציאות, אין שם ראש וסוף. וכאן אין עוד מקום לעבודה, כי אין מה להוסיף.
המקבל הראשון, המכונה מלכות, חשקה בהשתוות הצורה, אמרה שלא רוצה לקבל באופן כזה, שהיא תהיה המקבלת. ונעשה צמצום א', ועל בחינה ד' נעשה ריבוי עולמות והפרצופים ונשמות ומלאכים. כלומר שמבחינה ד' נעשו שורש לכל הקלקולים ומקום לתיקונים, מה שלא היה מטרם שיצאה בחינה ד', היינו שהמלכות, המכונה מקבל, לא רצתה לקבל על בחינתה.
והיות שהכלי קבלה החדשים, המכונה בעל מנת להשפיע, מתיחסים להנברא, לכן זה הולך באיטיות. היות שהולכים נגד הטבע, כלומר נגד הרצון לקבל, שיצא מהבורא, שהתחתון כן יקבל. לכן הרצון הבא מצד הבורא, ועם רצון הזה כולם רוצים להשתמש.
היינו, עם הרצון להשפיע, זהו כל העבודה שלנו, שאנחנו צריכים ללכת נגד הטבע, מה שהבורא ברא. וגמר התיקון נקרא בזמן שהרצון לקבל הכללי יתוקן בעל מנת להשפיע, אז אין כבר עבודה.
נמצא שיש רק ד' בחינות: א) בורא. ב) נבראים. ג) המתנה שהבורא נותן להנבראים. ד) הנבראים רוצים לתת להבורא.
נמצא היגיעה היא מפני שצריכים לעבוד נגד הטבע. מה שאין כן ברצון לקבל, שבא מצד הטבע, שהוא מצד רצונו להטיב לנבראיו, לכן על זה אין מה לעבוד. אלא עבודה היא רק על הרצון להשפיע.