"ישראל שגלו שכינה עמהם", שפירושו שאם האדם מגיע לידי ירידה, גם הרוחניות אצלו בבחינת ירידה. ולפי הכלל, "מצוה גוררת מצוה", מדוע הוא בא לידי ירידה. תשובה, שמלמעלה נותנים לו ירידה, בכדי שהוא ירגיש שהוא נמצא בגלות, ושיבקש רחמים שיוציאו אותו מהגלות, שזה נקרא גאולה. ואי אפשר להיות גאולה אם אין שם גלות קודם.
ומה זה גלות, זה שמונח תחת שליטת אהבה עצמית ולא יכול לעבוד לשם שמים. ומתי נקראת אהבה עצמית גלות, זה רק בזמן שרוצה לצאת משליטה זאת, משום שסובל יסורים, מזה שאינו יכול לעשות שום דבר לשם שמים.
נמצאכשהתחיל לעבוד, בטח היתה מוכרחת להיות איזו הנאה ותמורה, שבשביל זה הסכים הגוף לעבודה זאת. ואחר כך שנתנו להראות שיש ענין לשם שמים, מטעם "מצוה גוררת מצוה", והוא היה צריך לבקש שיוציאו אותו מהגלות, אז הוא בורח מהגלות. ואיך הוא בורח מהגלות, בזה שאומר, שבעבודה זאת הוא לא יצליח. אם כן מה הוא עושה, הוא מאבד עצמו לדעת, היינו שעוזב את העבודה וחוזר בחזרה לחיים הגשמיים, שהם בחינת "רשעים בחייהם נקראים מתים".
נמצא במקום שהיה צריך לבקש על גאולה מהגלות, אז הוא בורח מהגלות, ומאבד עצמו לדעת. וזה כמו שכתוב "כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם". אלא צריך ללכת למעלה מהדעת.
והירידה ברוחניות אין הפירוש שעכשיו אין לו אמונה, אלא עכשיו צריך לתת עבודה יותר גדולה, ואמונה הקודמת נבחנת לירידה לגבי עבודה הזאת.